כגלגלי ראוה הנבראים זה מעבר זה בהכות האבן על פני המים – כן עשה הגורל בחפזון את מעגלי התבוסה מסביב לעמים רבים; זה מעבר זה עשה אותם, ואת מעגל-הסוגר החיצון התוה לאחרונה מסביב לצרפת הרחבה, הארץ המתנודדת ברוחה, העוברת על גדותיה מיובל ליובל כעבור על גדותיו יאור משקה, היא צרפת אשר מעת היותה ממלכה שלמה מים-עד-ים לא נכלאה עד-תום בתוכה אף לתקופת פרישות אחת, לא השלימה היא ועמה יחד אף עונת קפאון קצרה, תקופת דראון או עונת עריצות שיש בהם מעין טעם מוקדם לממרורי המנוחה הבאים מידי כובשים. ובמלאות גם המעגל האחרון וכל אשר מעבר לו פנימה, כל קטון עמים לתבוסתו, נמוג כמעט ממראה עינים, כהמוג האופן בתוך האופן – דעך פתאום כל תו הגורל הסובב את ארץ יהודה, ואבלי המעגל הקטון הזה החלו מדברים בלשון התמרורים הבלולה, אשר לא יוכר בה עוד מוסר עם לנפשו.

והאלמוני, איש עיקש לנפשו כל ימיו, לא רצה את שבתון הנוחם הזה, ובהגיע שמועת צרפת עד אחריתה והשומעים ביהודה נדים מנוד-ראש סתום וגדול, זה שאחריו באה סגירת הדמיון לשעה ארוכה – סובב האלמוני בין מרעיו למען מצוא עוד אוזן קשבת ליתר דבריו; אך בהחילו לדובב נשכחות – נתנוהו שומעיו להציב שנים שלושה שערי שיחה אשר בלעדיהם יתעו המשוחחים ללא מגמה נכונה, ובעמוד אלה על מכונם, והם נישאים ונשקפים למרחוק, התרחקו עד-מהרה כל-האחרים מן האלמוני, תרו להם ענינים ממעגל המלחמה החיצון, ושיחתם נסבה מאד כשיחתם תמיד כל היום. ובעמוד האיש לבדו על יד שעריו, אשר קישטם ללא הועיל בדמות המזלות אשר ליהודה, הרפה ממנו רגע קט חרון תמהונו, והוא הבין בנפשו אל כל חבריו אלה הנמשכים בחבלי קסם אל כל שיחת אימים גדולה; אכן לא מעטים בעולם הזה האנשים אשר בעמלם ביושר גורלם על פת לחם ועל שלום בית – יקדשו להם במסתרים גם שעת הזיה מוזרה, ואשר הם הוזים הוא בולמוס עולם במלחמה או הפכה, רוח זועה העוקרת את היגיעה מתוך הידים ואת הדאגה מתוך הלבבות. אך בהבינו את חירות הלבבות הזאת, מין עליצות רוח של אנשים חיים אשר מתו בבת אחת כל יצרי עתידם, זחיחות דעת של אסיר הנכנס לחדר הקהל של בית-הכלא, התלהבות העין של עם אנוּש-מולדת הרואה עמים שדודים למכביר – לא אבה עוד האלמוני לסתום מאין שומע את מערכי לבו; הוא עשה בערמה והרחיק לדבר אל מרעיו על נפוצות המלחמה, אך בשובו בעקבה אחורנית, אל המועדים אשר לפני התקופה ואל החזיזים אשר לפני הסופה, התמהמה שם לחפצו וידבר אליהם לאמר: התזכרו את לילות החזיזים הראשונים, בקום אדון-עולם חדש ואנחנו כולנו יושבים בתפוצותינו וערפנו אל המראה הגדול, דומים לנשים המלהגות לאור ירח אדמדם, מבשר סופה, ועיניהן מוסבות מעבר הברקים אשר בשולי השמים? כמרבית הנשים ההן, הפורשות מן המעגל לבל ירך לבבן בטרם סופה – כן היו גם מרבית תפוצותינו, באטמן את עיניהן ובאמרן בלבן כי תקומנה לעת בוקר להתפנק מלב טוב, לאמר: עמקה תרדמתנו ולא ידענו בחלוף סער; ואשר שרדו עוד בחוץ וחליפות דבריהם איש אל מרעהו הרחוק, כאשר ידובר ממרחק אל מרחק בליל פחדים – הם הם אשר נתנו כזב ביעקב וגם זרעו רמיה בין הגויים. הם ראו במו עיניהם את הכוח, המתרגש ובא בכל תועבות רזיו ובכל נפלאות ערמתו, והם לא ביטאו את הדבר האחד הזה, הוא הדבר הקצר אשר אם ייאמר ישמש בלי-משים סימן לתקופה חדשה, לאמר: חיים באים לרשת חיים; על האותות המלווים הם נשאו את מחשבותיהם ואת מדברותיהם, ואיש איש הגדיל את יקר טעמו למען שקץ את שפך הצבעים הבהולים אשר לרתח החיים החדש, אבל איש לא הביט אל המראה כהבט החי אל החי, מן העין אל אישון העין. הככה יעשו אנשים: לגעול ולבחול ולקרוא קלון קלון, – תחת אשר הגבר הזה דרך רוחו תמיד לראות בכל הדברים את כוחם; הכן תגדל איולת יעקב לספר ברבים על תועבות הנשפכות פתאום על חלק עולם, מין נוזלים באושים הנתכים על אשכנז, כגפרית על סדום ועמורה, ומטביעים במחנק טבע אדם וגוי ורוממות אשכנז המהוללה? ואלה היו בני יעקב אשר לוּמדו מנוער עמם לראות בכל את האחד, והאחד הוא הכוח, אישון החיים של כל הדברים; ואלה הלא היו יהודים טועמי חיים, הטועמים היטב מאז ומתמיד את חייהם המנודים, והם יכלו להמשיל משל מנפשם ולהזהיר את כל באי עולם, כי יש עם אשר תארו כצנינים ותארו נתעב בעיני זרים – וכל בזויי הלבושים האלה הם סימן לשמצת הבטחון אשר לכוח חדש. הה, כל תופשי התקופה היהודים לא נשאו לגויים את המשל הנמרץ האחד, כי כבטוח נשים בגברים כן בטחו גם המה בגויים, לאמר: שמוע ישמעו מפיהם את הלהג הרב וידעו בלי משים גם את המעשה המבוקש. ויהי להפך: עמים רבים שקטו לגורלם, הגורל לאין-שחר המפיל סנוורים על גויי ארצות למען הנחותם למסת מלחמה.