א: באחת בלילה 🔗
הדבר קרה באתחלתא דגאולה, היינו, בשנים הראשונות לכבוש הארץ בידי האנגלים. לאחר מועקת הכפן, שבימות המלחמה טרף את בטני האזרחים, עד שנדמו בהצטמקותם הקיקיונית לצללי גלמים - באה ההרווחה. אלפים אין מספר של קופסאות בשר משומר הטריו את הפנים הבלים, וכל הארץ התקשטה עדי-עדיים בלבושים תפורים משמיכות הצבא.
העורק המסחרי חזר לדפקו הקודם. בארץ החלו מסובבים אנשים מדינים, כנענים ותיקים, שמידם אפשר היה לרכוש כל מיני סחורות, מוט ומחט עד זוג פרדות. כמקור לא אכזב לאספקה שימשו מחסני הצבא על כל נוטריהם, נאמניהם וסוכניהם המרובים… בין האחרונים נמנו כמה "סוחרים ממדרגה עדינה, שעל-פי-רוב היו קונים את מרכולתם במשיכה.,
לסוג זה השתייך גם הרב חלפתא בן דייסא, וזה פשר שמו: - חלפתא - על שום שהיה נוטל מכיסי אחרים ושם לתוך כיסו, בלי נטילת רשות… ודייסא- זכר לאביו המנוח, הרך והנעלם… שמו האמיתי היה הירשל זלדיס, על שם אמו המנוחה זלדה הצנועה, שעוד בימי נעוריה זכתה לתהילה מיוחדת במינה, ומשנזדקנה לא פסקה השמועה שביתה משמש מקום מרגוע לבאים בימים ובלילות…
אף לא בכדי נקרא הירשל “רבי”. כל ימיו היה לומד בבתי- הישיבה, אלא שאגב ספיגה מולעטת בש“ס ופוסקים נראה ששינן בעל-פה את הפרק “הכל גונבין” בבקיאות כזאת, עד כי לא נמצא לו מתחרה בכל הארץ. אכן, הירשל היה גונב בדעה צלולה ובהכרה. הוא היה אפיקורס מושבע,- מין נטיה להתפקרות שבאה לו כתורשה מצד אמו… לדעתו שגה משה רבנו בהכניסו את ה”לא תגנוב" לתוך עשרת הדברות, והוא מצדו ביקש לתקן את הפגם בק"ן טעמים…
“מנלן” - טען בנוסח הגמרא - "שממונו של פלוני הבא לו בירושה מאביו החמסן, או סתם בהיסח הדעת, עדיף מממוני הנקנה בסכנה מרובה? אלא מאי, כיוון שאזלא נפשא לגנבה שלמא נקיט, כלומר, כיוון שאני פוגע בו הריהו נוקט להגן על הכלל, ואנא הכי קטני, לא הכלל עיקר אלא הפרט.
אין איש יודע דמיו של מי סומקים יותר ולכן צדקו רבותינו בהניחם שהעולם דומה להילולא, במקום שהכל חוטפים ואוכלים באין מכלים…"
עם כל זה היה יהודי חרד, הניח שני זוגות תפלין, התפלל שלוש פעמים ביום, ונזהר במצווה קלה כחמורה. הוא היה זהיר שלא להעים את זהרו של שמו הטוב… מעולם לא פגע בעניים. לקללה נחשבו בעיניו. הוא היה אומר: “הלוואי ויסתם פיו של אותו חכם שפירש כי – לא יחדל האביון מקרב הארץ – הוא ברכה מרובה. בוודאי היה עשיר ומעודו לא טעם טעם אביון”.
הירשל היה כבן 30. בהיותו צעיר נשא אישה ממשפחת מיוחסים, אך השידוך לא ארך ימים. מיד אחרי החתונה נתפס הירשל בגנבת תכשיטים מבית חותנו וכך אירע הדבר: הירשל התחקה על מגרת חותנו, והצליח להוציא את הטמון בה ומסר את הגנבה לאשתו וזו הלכה ואכלה עליו קורצא אצל אביה. הזוג נפרד, ומאז עומד הירשל בבדידותו ואינו רוצה להתחתן. כשנמצאו מונים אותו בשחיתת דורו היה עונה במשל: “יהושע צווה לרגום את עכן על שסירב לשתפו בשלל, ומי הלשין עליו אם לא אשתו הסוררת?…”
אך בדרך כלל היה הירשל איש-ידידות וחביב על הבריות. בית מרזח קטן היה בעיר ומקומו במרתף. שם היו מתאספים החסידים על פי רוב אחר תפלת ערבית, לשם “תקון” זה או אחר, והם שהיו מתענגים בחברתו ביחוד בשעה שלגם מעט מן הטפה המרה. אז היה הופך לאיש אחר, שוכח את מקצועו המוזר, ובהימצאו בעולם שכולו טוב היה מגלה שבעים פנים בתורה, כשפלפוליו החריפים מגיעים למרום שיאם.
אף-על-פי-כן נתפס יום אחד בלקיחה שלא כדין ונעלם מן העיר. שנה שלמה לא נראה ולא נשמע עליו כלום. המרתף כאילו נתיתם. אמנם החסידים היו ממשיכים להתאסף מדי פעם בפעם, אך העדרו של הירשל הורגש בכל פנותיו. עם כל לגימה היו מרעיו נזכרים בו ונאנחים. יותר מכולם היה מצטער בעל המרתף עצמו, כי מיום שנפקד מקומו של חטפא פסקו החסידים לחטוף, כאילו ריוו את צימאונם לנצח, והכנסותיו של המוזג נתמעטו במידה מרובה.
ביום ג' של חנוכה, אחרי הדלקת הנרות, נתקוששו החסידים במרתף, להנעים את החג במאכל ובמשתה, וכדרכם העלו על זכרם את הירשל.
“וי, וי” - אמר האחד במצמוץ לשון – “בוודאי הוא נרקב עתה באחד מבתי “החד-גדיא”. וי, וי להאי שופרא”.
“ואני אומר” – ענה השני לעומתו – “כי אין הנידון דומה לראיה. כלל גדול הוא: אין מספידין בלא יודעים ואין מתאבלים בחנוכה. מובטחני שהירשל בא יבוא וכשם שזכינו להסתלקותו כך נזכה אם ירצה-השם לקבלו פנים אל פנים”.
“ואני אומר” – התפרץ השלישי – “שדווקא עתה צריך לשתות לחיים. ממה-נפשך אם בין רפאים משכנו נשתה לתקון נשמתו, ואם בחיים הוא על אחת כמה וכמה…”
“לחיים, לחיים!” נשמע מכל עבר, והמסובים הריקו את כוסותיהם. בחוץ יבבה רוח חורפית, שהתדפקה לה בשמשת החלון כאילו התקנאה וביקשה להיכנס לבין החבריא הלועטת בתאווה לוהטת…
“לחיים, לחיים!” ענה מאן-דהוא והכל הפנו את ראשיהם לעבר הדלת.
לתמהונם הרב ראו את הירשל עומד על מפתן הדלת, בקבוק פתוח בידו, והוא שותה הימנו קמעא קמעא, בהדרגה בישוב הדעת ובחשיבות, כאחד המרווה את צמאונו בכוס חמין להנאתו.
תחלה נפתעו המסובים עד שנשארו תקועים במקומותיהם ומביטים על הירשל בפה פעור, אך כעבור דקיקות אחדות כבר רעמו קולות הברכה מראשית המרתף ועד סופו היותר נדח.
“מזל טוב, מזל טוב, הירשל בא! ברוך הבא הירשל, שלום עליכם, ר' חלפתא!” נשמעה צהלתם של החסידים, וכל אחד קם ממקומו לקדם את פני האורח הבלתי-צפוי.
“ניחא, ניחא” – סינן הירשל מבין שפתיו – “אם ברצונכם שאסב עמכם הריני מוכן לקיים את הגזר ובלבד שתשמרו את כיסיכם שמירה מעולה…” ובצעדים מדודים התקדם לקראת השולחן. באחזו את הבקבוק, הוציא בידו השנייה חבילה של שטרי כסף, שם את הכול על השולחן ואמר:
“האזינו היטב. הלילה הזה הוא כולו שלי. בלילה הזה בל יהיו איש לשלם בעד סבאו. באתי מארץ רחוקה והבאתי את הברכה בעקבותיי. כסף תועפות כמעט שפזור שם על פני הרחובות, ואני, כידוע לכם, אינני מן המפהקים… ועתה נשתה לחיים”.
“לחיים, לחיים!” ענו לו כולם וגם בעל המרתף בתוכם, שהזדרז ומילא את כוסו של הירשל עד קצות גדותיה.
“שים את הכסף בכיסך, ואח”כ נתחשב" יצא הצו מאת הירשל, והמוזג ציית בלי שהות כלשהי…
“הבא נא הנה את לביבותיך המפורסמות” הוסיף הירשל ואף פקודתו זו נתמלאה כהרף עין. המסובים שינו שילשו ושישהו את כוסותיהם בזו אחר זו, בלעו את הלביבות בעודן חיות בשמנן החם, והירשל ישב כל הזמן ולא הוציא הגה מפיו.
"מה התוגה הקורנת בפניך? – שאלו האחד – “ראשית אורח אתה, ושנית הן חנוכה לנו היום; חייב אדם לשמוח ביום זה ולברך על הנסים, ואנו חייבים כפליים, כיוון שהופעתך בקרבנו היא גם כן בבחינת נס”.
“נזכרתי באמי המנוחה שנפטרה ביום זה ולפיכך התעצבתי” ענה הירשל באנחה.
“ואני אומר” צעק השני “שדוקא משום כך עלינו לשמוח. טוב שנקלעת לבינינו. שני מנינים אנחנו, ולאחר שתשמיע לנו מה שנתחדש בבית מדרשך, תגיד קדיש ואנו נענה אמן, ויהא זה התיקון היותר טוב לזכר אמך הצנועה”.
“אדרבא, אדרבא”, סייעו המסובים במלל מעודד כשהם מצטחקים בשרווליהם. “הגד נא לנו ר' חלפתא משהו חדש בעניין חנוכה. אולי יודע אתה, חנוכה מן התורה מנין? הן אשתקד הבטחת לנו להוכיח את זאת”.
“הבה נעזוב את היין ונשתה בירה”, ענה הלה בעקיפין, “אומות העולם שותים בירה, ואילו אנחנו נבייש את עיר בירתנו הקדושה?”…
“ומה הפגם שמצאת ביין”? נשמעה השאלה.
“ראשית אין איש יודע את מוצאו של זה” – ענה הירשל – “עצם השם אין לו כל שחר בלשון הקודש. שנית… אבל קודם כל נשתה בירה ואז יתבררו ויתלבנו הדברים מאליהם”.
המוזג מזג, המסובים מסכו והירשל המשיך: “ושנית אין יין אלא ראשי תיבות של הן ולאו, כמו שאומרים באידית “יו-ניין”… מלבד זאת גורר היין אחריו כל מיני מעשי שטן, כמוכח מנח ולוט… לא כן הבירה”.
“ניחא, אבל מה בדבר חנוכה?” שיסעוהו השואלים.
“אי, אי, רואה אני שפג טעמכם” – ענה הירשל במנוד ראש – “חנוכה מן התורה מנין? את זאת רציתם לדעת, לא כן? ולגבי דידי אין לך דבר יותר פשוט מזה. התורה אמרה – כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לד' - ועל זה אמרו רבותינו, שאם נמצא בה טיפה של דבש חייב מיתה. וכי מה פגם מצאו באלה? אלא הוי אומר שיש טעם לדבר. השאור, הדבש, - הם בגימטריא כמעט שלוש פעמים מחזיר טמא. ראה משה רבנו שעתידים שונאינו להחריב את הבית ולהכריחנו להעלות על מזבחינו חזיר טמא, הקדים ואסר על כך באיסור מפורש, ואין שליש כפול זה אלא סוד. בוודאי ידוע לכם שחלק אחד ישנו בחזיר שבוודאי כשר הוא, ואני שמעתי מפי זקן אחד שחלק זה עולה כמעט לשליש גופו של החזיר כולו. טעמו של שליש זה כטעם השאור שבדבש, אלא מכיוון שאין איש יודע בבירור את מקומו של החלק הילכך הטריפוהו עד שיבוא אליהו”.
המסובים הוציאו את עפרונותיהם ובהחילם לחשב מצאו שאמנם צדק הירשל: חסרה ספרה זעירה.
“מה פירוש החסר?” צעקו כולם.
“כדי שלא ליתן פתחון פה להגיד שנמצא בעולם חזיר מלא…” נתקבלה התשובה והכל צחקו.
“ועוד” – המשיך הירשל בשלו – “אמר הכתוב”: - מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, וכי דוד חינך את הבית? אלא הוי אומר שכל זה נרמז לבית שני ולנס החנוכה שהתרחש בו".
“הידד, הידד! לחיי הירשל! לחיי הגאון רב חלפתא”, הריעו המסובים לכבודו של הירשל.
“ועתה הסכיתו ושמעו”, הוסיף הירשל, “מחר בלילה תבואו כולכם למרתף. גם בעד הסעודה השנייה אשלם. עכשיו אבקשכם לענות אמן אחרי בכוונה”.
הכל עמדו על רגליהם. הירשל הפנה את פניו אל הקיר, קרא בקול “יתגדל ויתקדש” והחסידים ענו אמן בכוונה מרובה.
האורלוגין שעל הקיר הרין את צלצולו האחד שלאחרי חצות. אף הוא ענה אמן בנענוע של הסכמה.
במרתף שררה עתה אפלולית. ההוללים סיימו את המשתה ונתפזרו.
ב: נסים ונפלאות 🔗
ויהי בלילה השני והמרתף מלא. הרון עבר במחנה שהירשל בא וכל אחד הכין את עצמו למשתה. אפילו חותנו לשעבר לא יכל להתגבר על יצר הסקרנות, ומיד אחרי תפלת ערבית שם את המזנבת לראשו, ואץ אל המרתף. מחשבות שונות נקרו במוחו: “נתעשר הירשל, ומי יודע? אולי בפועל חזר למוטב ואז… הלוואי והלוואי… הן מיום שנתגרשה ממנו יושבת לה אבלה, כאילו עודנה בבתוליה… ומה יהא בסופה? אי, אי… חבל… יין משובח בחרס נשבר… ואולי באמת מן השמיים הוא? מי יודע, מי יודע?… הלוואי, הלוואי…”
בינתיים רבתה ההמולה. מהמטבח נישאו ריחות מדגדגים של דגים צלויים ולביבות מטוגנות. ר' אלתר – בעל המרתף – התרוצץ ממקום למקום כעכבר מסומם, בעוד כפתו שמוטה לו במפנה אלכסון מעל קצות פדחתו, כולו זיע מבוסם, חדור חדווה צוהלת, כאילו היה הוא ה“בעל שמחה” האמתי. פדיון כזה לא ראה מזמן, והעיקר שבעד הכול ישלם הירשל. הן כך ציווה במפגע, ומי זה יעז למרות את פיו? מחשבה זו בצבצה מכל ישותו העסוקה, והוא מזג, מסך, העביר את הצלחות, ומידי גשתו לשולחן חטף שיריים של ניגון הנישא בפי המסובים, למען ידעו כי גם חלקו בחוגגים…
כך עברה שעה אחרי שעה והוללים כבר היו ברקיע השביעי. הם שתו וזללו במתכוון, ועל פני כל אחד מהם רבצה ההבעה: - אבדה שאינה חוזרת היא ואסור להחמיץ את ההזדמנות…
עם כל הרקת כוס נישא הניגון קוממיות: - ועל הנסים – טשירי-בים-בם-בם, שעשה לאבותינו- טשירי –בירי-בם - וכך הלאה עד לידי התמוגגות סבאה ודבקות עליונה הבאות בקו ישר מקיבה עמוסה ומוח מאודה…
אך יותר מכולם שמחו שניים שהם אחד: הירשל והחותן לשעבר, הללו הפליאו לעשות. כל רגע התחיו ב“לחיים” ממושך, קטפו את הלביבות איש מרעהו, כיאה לחסידים ותיקים, ואפילו יצאו בריקוד של מצווה, זה לעומת זה, נוקשים ומטופפים, עקב בצד אגודל והמטפחת האדומה ביד מנופפת – ממש ראווה לעיניים…
“שלום, שלום”… התלחשו אחדים בצנעא, והצהלה הגיעה למרום קצה. לבסוף עייפו הרגלים, צרדו הגרונות, וסערת ההילולא שככה.
“אין זבח בלא דברי תורה” - השמיע מאן דהוא – “ולכן שומה עליך, הירשל, שתסיים את המסיבה במדרש פליאה. הגד נא לנו, עניין של מאכל לביבות בחנוכה מהו? הן בוודאי יש טעם לדבר”.
“יש ויש” – ענה הירשל – “אפס כי ר' זלמן, חותני לשעבר, גדול ממני בתורה ואין אני רוצה להורות הלכה בפניו”.
“ניחא… ניחא…” – ענה הלה בשרבוב של שכרה – “אדרבא, אמור אתה… הלוואי ונזכה…” – ומבלי לקבוע במפורש למה שרצה לזכות, חיבק את הירשל ונשק לו במלוא הלחי.
הלה התנער ממנו בתיעוב ניכר, ובנגבו את פניו משרידי הגיפוף, השתעל ואמר:
“ראשית, כל המבקש טעם לאכילת לביבות אינו אלא חסר טעם… והשנית, אין הגאולה באה אלא כשיכון שלום בית, כמו שכתוב: הנני שולח לכם את אליהו והשיב לב אבות על בנים. בימי חנוכה נתקיים מקרא זה במלואו, והנס הולך ונשנה מדי שנה בשנה. גם עתה כבדני ר' זלמן בביקור משום טעם לב אבות, ואני אומר” – קרא הירשל בדגש-פתע – “אל תקרא לב אבות אלא לביבות…”
“פלאי פלאים, ר' חלפתא”, צעקו המסובים, וצחוקם הסואן צלל בכתלי המרתף כלהג שעירים בליל ולפורגיס…
“הסו!” – הרעים הירשל – “דבר חשוב לי ורוצה אני כי תהיו עדים כולכם. אמור נא, ר' זלמן, הרוצה אתה כי אחזיר את בתך לביתי?”
ר' זלמן החוויר. כל שכרונו פג ממנו. הוא החליק על מדי זקנו והרהר. משום מה נדמה לו כי הירשל משטה בו, בכל זאת התאושש וענה בעקיפין:
“לא עלי להחליט בדבר. באם ימצא לנו, נעשה כאורח גוברין יהודאין – נקרא לנערה ונשאל את פיה”.
“לא כך” – שיסעהו הירשל – “ברצוני לדעת מה דעתך גופא לעצם הענין?”
“אם מה' יצא הדבר” – ענה הלה בנצנוץ עיניים כלפי מעלה – “יהא זה בשעה טובה ומוצלחת. אך מי יערב לידי כי ברצינות הנך מדבר?”
הירשל הוציא מכיסו קופסא קטנה ושלף מנה צמיד זהב מקושט באבני חן, שהתנוצצו והבריקו בכל צבעי הקשת. הכול קפאו על מקומותיהם וישבו משתאים בפיות פעורים.
“הרואים אתם את הצמיד הזה?” אמר הירשל בנפנפו בצמיד שבידו – מחירו לא פחות ממאה לירות. מחר נזדמן הנה כולנו, ואם ירצה השם, נכתוב תנאים, ר' זלמן. אני מצדי מוכן להשליש את הצמיד בידי אלתר, כנגד שטרו של ר' זלמן בחמישים לא“י, והמתחרט יפסיד את ערבונו. ועתה הא לכם ובדקו אם הצמיד שווה את מחירו או לא”. בדברו מסר הירשל את הצמיד ליושב על ידו ותיכף העבירוהו מיד ליד. הכול הביעו את התפעלותם מהתכשיט.
“ואני אומר, כי הוא שווה מאתיים לירה” – צעק מנדיל הצורף, שהיה מוחזק למומחה גדול בעניינים אלה.
“הבו לי את הצמיד ואראנו גם אני”, אמר ר' זלמן בקול חלש. הוא ישב חיוור ושיניו נקשו מהתרגשות פנימית. הוא קם על רגליו בהתאמצות, ואך מסרו לו את הצמיד חטפו בידיים רועדות והחל בודקו מכל צד. פתאום שמט את הצמיד מידו ונפל על גבי השולחן.
“הצילו! הצילו! ר' זלמן התעלף!” נשמעה זעקה כללית והכל התרוצצו במבוכה.
בתנועה זריזה שם הירשל את הצמיד בכיסו, דחף את כולם הצדה, ובבקבוק יין-שרף שבידו החל להחיות את חתנו לשעבר בכל מיני אמצעים. הוא פתח לו את כתנתו, שפשף לו על חזהו וגם שפך אי-אלו טיפות לתוך פיו. כעבור רגעים אחדים כבר ישב ר' זלמן על יד השולחן כאילו לא קרה מאומה.
“ר' אלתר, תן לי טופס של שטר” – מלמל ר' זלמן בשפה רפה. כשהגישו לו את המבוקש, נטל את העט, מילא את השטר בסכום הנקוב בהעדר תאריך הפרעון, צירף את חתימתו המלאה, ומסרו לידי בעל המרתף.
פני כל המסובים היו מופנים עתה להירשל. הלה הוציא את הצמיד בכיסו ושם אותו בקופסא לעיני כל. אחר כך עטף את הקופסא בנייר, קשר את הכל בשרוך, חימם חתיכת שעווה לאור הנר וחימם את הקשר. במשך מעשהו זה הוא נענע בשפתיו, כאילו השמיע מין לחש של כישוף.
“מה אתה לוחש שמה?” שאלו בעל המרתף.
“זה לא עסקך כלל” – ענהו הירשל קצרות, ובפנותו לשאר המשיך בתוקף – “עתה שמעו כולכם. מחר אבקשכם לבוא הנה מיד אחרי תפלת ערבית. רואים אתם? הקופסא עטופה קשורה וחתומה; עכשיו אני מוסר אותה לידי אלתר. אינני דורש כלום מר' זלמן. מלבד בתו אינני רוצה ממנו מאומה. מחר, אחרי כתיבת התנאים, יחזיר לו אלתר את שטרו ולי את קופסתי החתומה. אך אוי ואבוי יהיה אם אמצא שמישהו טיפל בינתיים בפתיחת הקופסא שלא ברשותי. שלם ישלמו לי אז את מחירו המלא שלהצמיד כפי שנערך על ידי מנדיל הצורף, היינו, לא פחות ממאתים לירות. ועוד עלי לחזור על התנאי הקודם, שמא שכחתם. באם ר' זלמן לא יופיע מחר לכתוב את התנאים, בין בעצמו או על-ידי בא-כוחו, חייב אלתר להחזיר לי את הקופסא ואת השטר יחדיו. אני מבטיח לכם שבמקרה האחרון לא אתמהמה מלגבות את הסכום המלא של השטר בזמן היותר קצר. ועתה, אלתר, קח את הקופסא, ושמור עליה כעל בבת עינך”.
כתום דבריו מסר הירשל את הקופסא לאלתר, ובאמירת שלום חטופה עזב את המרתף.
האורחים גם הם מהרו לעזוב את המקום. אחדים עדיין התווכחו בחום על מאורע הליל, אך כמה מהם היו כל-כך מבוסמים עד שלא הבינו מאומה מכל הנעשה סביבם. הללו הלכו עתה בכנופיות קטנות בצדי הרחוב ושרידי הניגון בפיהם. מבין רכסי- הבתים נשתקשקו קולותיהם המרוסקים:
“ועל הנסים - טשירי-בים-בם-בם, ועל הנפלאות - טשירי- בירי-בם-בם…”
“-בים,בם, בם! בים, בם,בם!” - השמיע שעון העיר את צלצולו הממושך השנים- עשר שבחצות, והכל התמזג בהד סימפוניה של “ועל הנסים” שוקע…
ג: תמימי דרך 🔗
שעה שלוש עם דמדומי השחר. בעל המרתף שוכב במיטתו מכווץ מתחת לשמיכת-נוצה רבודה והדוקה ומהרהר. זה מכבר שהוא כבול בנדודי-שינה תכופים, ואף אם יתגבר עליהם רגע ויעצום את עיניו, יתקפוהו שנית בלי משים; מיד יתגלם לפניו חישוקו הלוהט של הצמיד, כולו זהב רתת, גחל יוקד, מוקף משבצי תאורה מפתה ומסנוורת.
“גד גדוד יגודנו גדוד גד…” לוחש אלתר לשם סגולה, אך הצמיד בשלו - אינו מרפה מטרפו: יעלם מעל אופק ראיה למשך דקיקה זעירה ושוב יחזור ויצטייר בכל הדרו. אלתר מתמודד, נים ולא נים, ונלחם במיחוש ההזיה הערבה…
ממולו שוכבת אשתו ונוחרת בהתמדה. מפאת מטתה עולים ריחות של לביבות טריות… החלחול החד-גוני המופק מנחיריה מרגיז את אלתר, המתקנא בה ובשלוותה הבהמית… לאחרונה פוקעת סבלנותו והוא קורא:
“צירל? אה,צירל! קומי לרגע! אה, צירל?”
“עוד שני תריסר לביבות…” - מגמגמת זו בשנתה וחוזרת לנחור ביתר שאת, כאילו להכעיס…
“חולי-רע על ראש שונאינו! הלא תקומי פעם!” צועק אלתר בהתמרמרות, וצירל מתעוררת.
-“מה יש? מה אתה צווח? הסיר עומד שם בפינה…” - היא אומרת בהשקטה, מוכנה לשקוע שוב בחלומותיה הגסטרונומיים…
“טפו! ינופצו סיריהם של כל שונאי ישראל! השמעתם? אני מדרדר לה בראשה זה כמחצית השעה והיא מסוררת לי בסיריה…” – מזדעף אלתר בקצף.
“הס, הס…למה אתה כועס? הגד, מה קרה?” נענתה צירל בפיוס. קולה המתון הרגיע את אלתר, ואף הוא פתח בלשון של מה בכך:
“צירל, אני חושש שהעסק הזה לא יסתיים בכי טוב. ומה אם הצמיד ההוא גנוב?”
“וכי זאת הפעם הראשונה לך שאתה מקבל חפצים כאלה מידו?” - שאלה צירל בהשתוממות.
“לכי, לכי, בהמה שכמותך” - שידל אותה אלתר באהדה משפחתית - “רב ההבדל באופן הלקיחה. הן את הצמיד מסר לי בפומבי, ומה אם חד מן החבריא יכני בשוט לשון לפני האנשים המכופתרים? הרי אז יבולע לכולנו, ולי בראש וראשונה!”
“יקח השד את הירשל גנב ותחבולותיו! גם בעיני לא מצא חן עסק ביש זה. ואתה, חכם שלי, כיצד לא שמת לבך קודם לכן? הן מכירו מכבר אתה” - אמרה צירל בתלונת דאגה.
“הסי, הסי, אל תבהלי” - הגיע תורו של אלתר להרגיע - “יש לקדם את פני הרעה בעוד מועד. סבור אני שכדאי לפתוח את הקופסא, להוציא את הצמיד, לשים בתוכה איזה חפץ דומה שמחירו שווה פחות מחצי פרוטה, לארוז את הקופסא כבתחילה והכל על מקומו יבוא בשלום. ראשית, אזכה בצמיד, ושנית - הן קיים חשבון ישן ביני ובין הירשל: גנב זה חייב לי עדיין כעשרים לירות בעד אוכל ומשקה, ואני אשתוק לו? ואם יתחיל להרעיש עולמות, אפייסנו בהזכרת מעונם של מלאכי חבלה…”
“ומה אם המלאכים יפנו אליך דווקא?… מה תאמר אז?”- חזרה צירל בנוסח הקודם.
“יש תרופה למכה” – ענה הלה בבטחה – “תחילה אתקע משאת-חופן הגונה למי שצריך ואחר-כך אטען, שכל העניין לא היה אלא הלצה מצדו של הירשל, שרצה לנקום מר' זלמן ולשימו ללעג בפי הבריות”.
“עשה כרצונך” – אמרה צירל בהכנעה ובששון מסותר – “הן יש לך ברוך השם ראש בריא על הכתפיים ואליבא דאמת, למה זה צריכה שרה-שיינדיל הגרושה להתקשט בצמיד יקר כזה? הביטו נא, מנוולת כזאת! קודם צעקה בראש כל חוצות שאינה רוצה לחיות עם גנב תחת קורת-גג אחת, ועכשיו היא מחזרת אחרי הירשל ממש כמופקרת. ומה זה חשבה לה היפהפייה הזאת בשעת גרושיה? שיחטפוה?… ואביה – ר' זלמן צדיק – כנראה שלגמרי הסתתרה בינתו. בודאי חשקה נפשו בתכשיטים גנובים, שיתחשק לו מלאך המוות, הלוואי, רבונו של עולם, אבינו הנעים שבשמים… השמעתם? זקן אשמאי כזה! את בתו הוא רוצה לפאר בצמיד “חנוק”… מחלה בגרונו!… וכי לא יותר נאה שאני, אני, אצמיד לי את התכשיט? האמן לי, אלתר, שהיה הולמני כאילו נוצר למעני. מה אתה חושב, אלתר, אם בזמן מן הזמנים אתעדה בו בלכתי לבית הכנסת בשבת, הן כל הנשים תתפקענה מקנאה, האם לא כן, אלתר?”
“אה-אה…” הפסיקה אלתר בהדגשה ניגונית ממושכת – “נפתח פי האתון…ראו נא את זאת: שוכבת לה סרוחה במרתף וקוטפת כוכבים ברקיע…מוטב שתקומי. תסיקי את התנור ותבשלי מעט חמין. בנוגע לשאר אל תדאגי, סלק אסלק את הדגה עם המחבת…”
צירל השליכה מעליה את השמיכה וקפצה מן המטה בזריזות כזו שקשה היה לצפות מגווה המסורבל, לבשה חלוק-צמר חם, העלתה את פתיל העששית, שפתה את הקומקום והחלה להתעסק, כשהיא מאנפפת לה כל הזמן מין פזמון ממוזג צער וגעגועים כלות-נפשיים…
גם אלתר ניער מעליו את חבלי השנה, קם ונטל את ידיו באמירת ברכה כדין, פתח את מגירת השולחן, הוציא את הקופסא והחל מסובבה בידו ומסתכל בכל עבריה. כה עמד והרהר במשך כמה רגעים, כולו נתון בפקפוקים עזים שנשתקפו בפניו ובצלו המסויט על הקיר בדמות אימים. לאחרונה חרג מן המצוקה במנוד-ראש החלטי, תפס את המספרים ביד רועדת והרימן על מנת לנעצן בבשר המעטפה – המגן האחרון של הקופסא החמודה…
“דיק…דוק…דיק!” נשמע קול של התדפקות זהירה מבחוץ. המספרים שמטו מידו של אלתר ונפלו על הרצפה בצליל מתכת מבשר רעות… צירל ניתרה ממקומה כחיה נשוכה, חטפה את הקופסא מידי אלתר שעמד כמכושף, ובתנועה זריזה הצפינה אותה בעמקי חיקה המרווח…
“מה אתה עומד כגולם? לך פתח את הדלת!” גערה בו בעידוד. אלתר ציית. לתמהונו ראה את ר' זלמן עומד בפתח, עטוף סודר עבה, ה“טלית ותפילין” מתחת לבית-שחיו, וכולו הבעה של סוד ומסתורין.
“מה לך ר' זלמן, כי נזעקת הלום בשעה מוקדמת זו?” שאלו אלתר ברטט.
“סגור נא את הדלת תחלה” – ענה ר' זלמן, בהסתכלו מאחוריו בזהירות – “ותן לי כוס חמין. אחר כך נדבר”.
השניים ישבו עתה באין אומר והתחממו בהבל התה. “שמע, אלתר” – הפליט ר' זלמן לבסוף באנחה – “היודע אתה כי הצמיד הזה הוא שלי? הוא נגנב ממני לפני כמה שנים באורח פלא. מיד חשדתי בהירשל, אך לא יכולתי להבין כיצד עלה הדבר בידו. הצמיד היה טמון אצלי במקום, שרק אני והקדוש ברוך הוא ידעו את מבואו, ובכל זאת נעלם ממני, כמו מעשה כשפים ממש”.
“ואיך תוכיח את אמיתות דבריך?” נענה אלתר בשאלה בלתי-ידידותית כלל.
“הדבר פשוט בתכלית הפשטות” – השיב ר' זלמן – קפיץ נסתר אחד ישנו בצמיד, וכשאתה לוחץ עליו מיד נפתחת לשון זהב זעירה ובה חרות שמי באותיות קטנטנות, בלתי נתונות להבחנה אלא בזכוכית מגדלת. איש לא יודע את הסוד הזה מלבדי. אמש, אך אחזתי את הצמיד בידי ומיד הכרתי כי שלי הוא".
“ומה אתה חושב לעשות כעת?” שאל אלתר וזקף את אזניו ברב קשב…
“רואה אתה, אלתר” – אמר ר' זלמן בתוקף – “הצמיד מוכרח להישאר בידי, ויהי מה. אם אוכל לקבלו בשקט, מוטב, ואם לאו, אפנה למשטרה עוד היום”.
“ומהו ה”שקט" הזה שאתה מציע לי?" שאל אלתר בכעס ניכר.
“אל תדאג, אתה לא תסבול. כל האחריות עלי – המשיך ר' זלמן – “האמת היא שצריך לתכנן את מעשינו בחכמה, כפי שאמרו רבותינו ז”ל: - עבדי גרמיך לחשה ליה, כלומר, אם פגע בך גדול ממך בערמה, התרצה לו בתכסיסיו וירק לו בפניו לאחר המעשה… מה אתה חושב, הא? כל הלילה לא ישנתי. ועכשיו, הרואה אתה את הצמיד הזה?” – מידי דברו הוציא ר' זלמן מין חפץ, מסרו לידי אלתר והמשיך – “התכשיט שבידך דומה לאחיו כשתי טיפות מים, אלא שמחירו של זה גרושים אחדים, הואיל והוא מזויף כהלכה… אנו נפתח את הקופסא, נמיר את החפצים, נארוז אותה כבתחלה והכל יסתדר בכי טוב. הערב אביא גם את בתי אתי, יחד עם כל בני משפחתי, ונסדר תנאים למראית עין, בכדי לפייס את הירשל ולזרות אבק בעיניו. כמו שנאמר – על כל פשעים תכסה אהבה… והלא יודע הנך כמה להוט מנוול זה אחרי בתי, רחמנא-לצלן”.
“טוב, אבל מה יהיה לי מכל זה?” שאל אלתר בעיון.
“מה שייך? וכי גזלן אני? בודאי אשלם לך”, ענה ר' זלמן.
מעתה התפתח ביניהם דו-שיח קצר וחריף; אלתר שואל ור' זלמן משיב:
-כמה?
-חמש.
-ואני רוצה חמישים. הצמיד שווה מאתיים.
-לא אתן.
-גם אני לא אתן.
-קח עשרה.
-רחוק מאוד.
-קח חמש-עשרה…
וכך הלאה, עד שלבסוף הגיעו לשלושים והשתוו… מיד אחרי זה שלפה צירל את הקופסא ממחבואה החם, והגישה אותה למשוחחים. אלתר לקח מידה, ולאט לאט התחיל קורע את המעטפה, בהיותו נזהר שלא לגעת בחותמת. ביד מנוסה הסיר את קצות השרוך הכרוך, ופתח את הקופסא. ר' זלמן עמד כל הזמן על ידו ורעד… משנפתחה הקופסא נעצו השניים את מבטיהם לתוכה, והנה הציצה עליהם זו בריקניותה המבעיתה…
שני הגברים והאישה עמדו נדהמים בקבוצה נכלמת אחת והסתכלו לתוכה של הקופסא בפחי נפש. לאחרונה לא עצרה האישה כוח, תפסה את עצמה בבטנה, וצחוק מטורף פרץ מפיה: -
“חי, חי, חי! הוי, גלמים שכמותכם! אתם רציתם לרמות את הירשל גנב?! חי, חי, חי!… הוי, אנשים טובים, הו בטני… חי, חי, חי!…”
“צאי מכאן, נבלה”, גער בה אלתר, וצירל הסתלקה בדרך המטבח והמשיכה בצחוקה שמה. אלתר הקשיב, התאפק זמן-מה והחל אף הוא להצטחק, תחלה בשקט ולסירוגין, ואחר כך תפס את עצמו בבטנו, כשהוא מחלחל ומצפצף:
“אך, רמאי שכזה! חו, חו, חו, חו!…”
רק ר' זלמן לא צחק. פניו החווירו כפני מת והוא עמד ונשך את שפתו התחתונה. לאחרונה התעטף בסודרו, תפס את ה“טלית ותפילין”, פתח את הדלת ויצא, מבלי אמירת שלום.
השחר האיר. בבית המדרש הסמוך כבר ישבה חבורת אנשים מסביב לתנור הבוער, וריננה פסוקי תהלים בקול ובתור: חד אומר פסוק והשני אומר את הפסוק הבא אחריו, וכה הלאה, עד בלי די.
ר' זלמן נכנס, נשק את המזוזה והתכופף בקידת כלשהי כלפי ארון-הקודש. הכול קמו לכבודו ופינו לו מקום מרכזי לפתחו של התנור.
ר' זלמן התיישב בכבדות על גבי הספסל, הוציא “סידור” מנרתיק טליתו, ובהגיעו תורו פתח בקול של שכיב מרע מתוודה על עוונו: -
“אשרי תמימי דרך”…
ד: מזל טוב מחותן! 🔗
ויהי בלילה השלישי. המרתף מלא עד אפס קצה. השולחנות הוקרבו וחוברו לאחד בעריכה חגיגית, כשהם מוצפים בכלים גדושים ותוססים לעומת קרואים מסיבים וסובאים.
הכול כאן. ר' זלמן ומקורביו, שהביא עמו למטרה מסוימת, נציגי רחוב, כל שטופי כיסופים לבג משאת ולמנה חטופה – רק הירשל איננו. הפעם איחר לבוא.
יושבים האורחים ומיטיבים את לבם, אף מנסים להרים קולם בשיר, אפס כי משום-מה אין רוח שמחה אמיתית שורה במרתף, והקולות מצלצלים כהעתקה מזויפת שאולה ממשתה רחוק…
בין המסובים נראים כמה בריות משונות, שהכרת פניהם מעידה בהם בהבלטה מוחשים כי זרים הם למקום. אם כי גם אלה עטורים בפאות זקן ומזנבות, אך באיפורם זה תזדקר זרותם עוד יותר באשר אין אונים הוא מלכפות על הגו הכשות הזקוף, הנראה כצנין בין הכתפיים הכפופות מחפוש מרכין ומתמיד בדפי הגמרא. לשוא מתאמצים הבריות הללו להתמזג במסבה ולהדמות במעשיהם לשכניהם הקרובים. מכל ישותם כאילו בוקעת קריאת-אזהרה רמה: - לאט לכם אתנו! באי-כוח המשטר אנחנו…
בחדר הצר הסמוך נשנית התמונה במהדורה מוזערת. כאן יושבות הנשים. עיני כולן נטויות למרכז, התפוס בהידור מכובד על ידי שתים מתוחות בשומות ומפוארות: - בתו של ר' זלמן, היא שרה שיינדל הגרושה, ואמה המקומטת מזוקן. אף כאן רחוקה החדווה מבא; הנשים מתלחשות ובפניה הענוגים של שרה שיינדל נראה לעתים ברק דמע מועף ומסותר.
יושב ר' זלמן ומצפה. כל רשרוש בפתח הדלת מרעידהו, והוא מזדזז על מקומו כמודקר מחטים ומשקיע את מבטיו כלפי המבוא באי-סבלנות כאובה…
הכול מחכים להירשל, אך יותר מכולם שדוף חכיון אלתר, בעל המרתף. הלה אינו מוצא לו מקום ומתרוצץ מן המטבח לאולם וחזרה, ובזקנקנו המדובלל, עיניו החדות ובכל מראהו המבוהל הוא דומה לשועל שנצבט בזנבו בקפיץ המלכודת…
אך הנה קם הדבר ויהי. מרחוק נשמעו קולות חוגגים שהלכו והתקרבו, עד שאפשר היה גם להבחין מלים בודדות כגון, “מזל טוב מחותן”, שנאמרו בקצה וסדר ובלוית שריקות וקריאות צחוק.
המסובים זקפו את אזניהם ושמחה גלויה השתררה על פניהם. לאחרונה נפתחה הדלת ברעש והירשל נכנס בראש קבוצה צוהלת ומבוסמת כהלכה. מכל עבר החלו ממטירים עליו “ברוך הבא” סוער ומפנים לו דרך; גם באי כוח המשטר סבבו אותו כבמעגל קסם…
הירשל עומד ומציץ. הוא העיף את מבטו לעבר החדר הסמוך וחייך. “מזל טוב, הירשל!” קראו באי-כוח המשטר באון והוא השיג את הרמז, הסביר להם פנים והצטחק להנאתו.
“לחיים, הירשל! קח כוסך ושתה” – קרא אלתר לעומתו.
“לא. כך מקובלני מדמשק אליעזר, עבדו של אברהם אבינו: לא אטעם מאומה עד אם דברתי דברי”, ענה הירשל והעיב את גבות עיניו.
“דבר ונשמע”, קראו אחדים, והירשל המשיך: “אלתר, הגש את השטר ואת הקופסא”.
“אבל למה תמהר?” – ענה זה באי-מנוחה – “תחלה נכתוב את התנאים, נשתה לחיים ואחר כך ניתן לכל אחד את המגיע לו”.
“לא, כי תגיש את החפצים תחלה” – התעקש הירשל. באין ברירה, שלשל אלתר את ידו לכיסו, הושיט את השטר לר' זלמן ואת הקופסא להירשל. זלמן הסתיר את השטר בן-רגע, אך הירשל דחה את ידו של אלתר בבוז, ואמר חגיגית: רבותי! דעו לכם כי אלתר מעל באמון. הוא פתח את הקופסא והחליף את הטמור בה בחפץ נעדר ערך".
“וכי מנין לך כל זה?” צעקו אנשיו של ר' זלמן, מדי הרגישם בשערורייה מתרחשת.
“הדבר פשוט מאוד” – ענה הירשל בנימה זועמת – “הזוכרים אתם את שאלת אלתר בדבר הלחש שלחשתי עת עטפי את הקופסא? אם כן, עתה אומר לכם את פשרו של זה. הקופסא כרוכה שבע פעמים, כדין הנחתה של רצועת תפילין של יד, בסימן הכתוב: ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום. קשרתי את השרוך בסדר התיבות שבפסוק, ואילו אלתר ערבב את היוצרות. אמנם, הוא שמר על החותמת, אבל ה”ואתם" נכנס לו בין “הדבקים”…"
“מה הפטפוט הזה, פתח את הקופסא ונראה”, אמר אחד מברי כוח המשטר, בשימו את ידו על כתפו של הירשל בדרך ידידות…
הירשל ציית, פתח את הקופסא, הוציא ממנה את הצמיד המזויף ומסרו למנדל הצורף. זה רק העיף את מבטו ומיד התחיל צורח: “אלתר! רמאי, זייפן! השב מיד את הצמיד האמתי, ולא ארמוס את פניך הנתעבים”.
“רמאי וזייפן! תן את הצמיד!” צעקו אנשי הירשל. וסבבו את אלתר כשהם מקמיצים את אגרופיהם לעומתו.
לקראתם קמו אנשיו של ר' זלמן וחלה מהומה כללית. המתקוטטים כיבדו אחד את השני בחרפות וגידופים ומהלומות ובאוויר נזרקו גם אי אלה בקבוקים ריקים. הנשים הפיקו יללות מחרישות אוזניים ונדמה היה, כי כל יצורי התופת שולחו לחופשי ונגשו עתה לסדור תזמורת בכוחות משותפים…
אלתר נדחף אל הקיר. הוא ספג אי אלו מכות ועמד רועד מפחד. פתאום התפרצה אשתו צירל בפנים הקבוצה, כשהיא מעיפה כשבבים הכול החוסם את דרכה, ובנופפה בקופיץ מטבח שבידה החלה צווחת:
“לכו מפה! כולכם גנבים, מתי סודו של הירשל גנב! מי שיעז לגעת באלתר ארסק את גלגלתו. הלאה מכאן!”
למראה התקפה נועזה זו נבהלו המתקיפים עצמם ונסוגו אחורנית.
“ואני אומר”, קרא ר' זלמן בקומו ממקומו בהתרגשות, כי צדקה צירל. הירשל רימה את כולנו… הצמיד שהראה אמש שלי הו! הירשל גנב אותו! אני בטוח שהצמיד האמתי נמצא עתה אצל הירשל. גנב! גנב! תן לי את הצמיד שלי! גנב! אסרו אותו!"
הירשל עשה תנועה כאילו רצה להתחמק דרך הדלת. אחד מקציני המשטרה זרק מעליו את אדרתו והופיע במדיו הרשמיים: הוא שלף את אקדחו וקרא: "עמוד הירשל! אל תזוז, ולא אירה בך. מיד התנפלו על הירשל כמה שוטרי חרש וכבלוהו. הם התחילו לחפש בבגדיו, אך לא מצאו בהם מאומה, מלבד כמה שטרי כסף.
“חוששני, שאתה הירשל, ואתה אלתר, וגם אתה ר' זלמן, תצטרכו ללכת אתי יחדיו לתחנת המשטרה, ושם נברר את העניין” אמר הקצין.
פתאום התחיל ר' זלמן גונח ומתייפח כתינוק, בהוציאו מיני קריאות מקוטעות.
“הירשל, רחימאי, השב לי את הצמיד! הכול אתן לך בעבורו. הוא יקר לי… מאד מאד יקר לי…”
במשך כל הזמן עמד הירשל וחייך, לאחרונה הביט על ר' זלמן בחמלה ואמר:
“הצמיד הוא צמידי ולא שלך. תיכף אוכיח לך את זאת. מנדל, מסור את הצמיד לקצין!” – פקד הירשל, ולתימהון כל הנוכחים הוציא הצורף צמיד-זהב והגישו לקצין.
“הנה הוא! שלי הוא!” – קרא ר' זלמן ברצותו לחטוף את הצמיד מידי הקצין.
“חכה, אל תזדרז, ככה! במה תוכיח כי שלך הוא?” – אמר הקצין.
“הא לך זכוכית מגדלת, לחץ על הבורג הקטן הזה, ותראה במו עינייך” – אמר ר' זלמן, במסרו את הזכוכית לידי הקצין, ובהצביעו על מקום אחד בצמיד. הקצין קבל את הזכוכית, לחץ על הבורג ומיד יצאה לעין כולם לשון-זהב קטנה. הקצין השקיף עליה דרך הזכוכית וקרא:
“זלמן שפירא, נין ונכד להרב הגאון, הצדיק משפולא, זכותו יגן עלינו”?
“הירשל! הנני מאשים אותך, שגנבת את הצמיד מידי ר' זלמן, ואני אוסר אותך בשם החוק. גם אתה, ר' מנדל, נאסר על ידי כשותף למעשה” – אמר הקצין, ושם את ידו על שכמו של מנדל.
“חכה קצת” – אמר הירשל באדישות – “תיכף יתברר העניין לאמיתו. קראו הנה את שרה שיינדל”.
אך השמיע הירשל את דבריו אלה ומיד באה שרה שיינדל במרוצה ועמדה ליד הירשל, כשעיניה מושפלות. הכול עמדו משתאים לעין המחזה ולמראה יפיה האלהי, שהבריק בכל זיוו השמימי.
ר' זלמן החוויר. הוא כונן מבטו כלפי בתו ושאל בחרדה:
“מה לך, בתי? הגידי, מה קרה?”
“אבא, סלח לי” – החלה זו למלל ופרצה בבכי – “אל תגעו בהירשל! חותני הוא! לפני ימים אחדים אירש אותי כדת בפני עדים, ואני נתתי לו את הצמיד בקבלת קנין. חששנו שמא לא תרשה את איחודנו מחדש, ולכן הסתרנו את הדבר מפנייך”.
ק' זלמן הביט כה וכה כמתעתע. אחר כך התאושש ואמר:
“שחררו את הירשל ותנו לו את הצמיד”.
לאחר שבקשתו זו נתמלאה הוא ניגש אל הירשל, עמד לפניו בראש מורד ומלמל בלחש:
“נקמת ממני למדי. ועתה, סלח לי, הירשל על שהעלבתיך. ניחא… אם מה' יצא הדבר יהא זה בשעה טובה ומוצלחת. דבר אחד אבקש ממך, שתסור מדרכך הנלוזה ותשתדל להרוויח את לחמך ביושר, כיאה ללמדן מופלג שכמותך. ועכשיו, מזל טוב, הירשל!”
ובסימו הושיט לו את ידו לאות שלום.
הירשל מסר את הצמיד לשרה שינדל, שענדתו בגאווה, תפש את היד המושטת וקרא ברגש:
“אני מבטיח למלא אחרי אמרי פיך. אל תדאג. מעתה הכל יהיה בסדר. מזל-טוב, מחותן!”
“מזל-טוב! מזל-טוב!” – קראו כולם, ומחדר הנשים נשמע רעש של צלחות שבורות בשבר מסורתי, לאות שמחה…
קבוצתו של הירשל הקיפה את ר' זלמן ופתחה בניגון, שלא הכיל בו אלא את המלים: “מזל טוב מחותן!”
הם שרו, רקדו וספקו בכפיהם, עד שלבסוף כבש הניגון את המרתף על קרואיו המרובים, ומפי כולם פרץ זמר, שהלך וגבר מרגע לרגע: “מזל טוב מחותן!”
נציגי המשטר שמחו גם הם, ביחוד שמח הגדול שבחבורה. עוד לפני בואו למרתף קבל מנות הגונות גם מאלתר, גם מר' זלמן וגם מהירשל… עתה הוא הסתובב על עקבותיו באקסטזה עליונה, ומדי מששו את שטרי הכסף שבכיס מעילו על חזהו, היה פונה חר' זלמן וקורא בהתלהבות עצומה: “מזל טוב, מחותן!”…
סוף
אחרית דבר 🔗
פירושיו הראשונים של אהרן פולאק (אבי ע"ה) החלו להתפרסם בראשית שנות השלושים של המאה שעברה, בעיתונו הירושלמי של איתמר בן-אב"י “דואר היום”, תחת הכותרת “על הסתומות במקרא”.
אהרן פולאק האמין שהתנ“ך נוצר רובו ככולו בארץ ישראל וכדי להבין את ה”סתומות" בו יש להכיר את סגולות ארצנו, מנהגי יושביה ושפתם. גישה חדשה זו מצאה עניין אצל שוחרי מקרא, אבל מצד שני עוררה את זעמם של “שלומי ואמוני ישראל”. בעיתונם “קול ישראל” מיום שלישי לספטמבר 1931 נתפרסם מאמר גס מלא זלזולים, הכתוב ב“שפה צחה” של שווקי ירושלים, נגד ה“אפיקורוס” ש“התלוצץ מתורתנו הקדושה וממסורתנו”…
להרגשתי, אבי פרסם את ה“רומן בזעיר אנפין – שלושה לילות” שהתפרסם כחוברת אחת, כתגובה ל“שומרי קדושת התורה”. בסיפור הזה הוא אומר שלמעשה הוא, כמוהם, יליד הגלות, חניך של בית מדרש גלותי מזרח אירופי יודע ומכיר את שפתם והוויתם, אלא שכאן בארץ ישראל יש לחזור למקורות האמתיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.