עד שנת שש-עשרה לימי חייו חֻנך הַרִי הַרטלֵי בבית-ספר פרטי, ואחרי כן באחד מבתי-הספר העליונים שנתברכה בהם אנגליה, והשכלתו היתה זו של איש נאור. בעת ההיא נתגלתה בו נטיה מרדנית כלפי כל מיני למודים, ויען כי קרובו האחד בחיים היה איש בער ורפה, לכן מצא לו הבחור יכולת לבלות את ימיו בדברים של מה בכך. כעבור שנתים, כאשר נשאר בודד בעולם, היה כמעט קבצן. לחיים וכל מעשה של עסק היה הרי בלתי מסוגל, לא לפי כשרונו ולא לפי חנוכו. הוא ידע לשיר שירי אהבה וללוות בדוחק את שירו בנגינה על הפסנתר; הוא היה רוכב על סוס בחן, אף כי בפחד קצת; הוא אהב אהבה יתרה את המשחק בשחמט; והטבע חנן אותו חיצוניות נאה במדה יוצאת מן הכלל. שערות צהבהבות, לחיים ורודות, עינים יונים וחיוך נעים, ומראהו נוח, מֵלַנְוכלי-רך, ומהלכו דרך התרפקות והתרפסות. אך בסך הכל לא היה איש ראוי להיות גבור במלחמה או יועץ בהנהלת המדינה.
מקרה מוצלח וגם המלצה לטובתו המציאו לו בשעת דחקו משרה של מזכיר פרטי אצל הגנרל-מיוֹר סיר תומַס וַנְדלֶר, אציל של אורדן-המרחץ. סיר תומס היה איש כבן ששים, בעל נפש סואנת, גאה ויהירה. מחמת איזה טעם, בשל איזו זכות שעל טיבה התלחשו הרבה והובעו כמה השערות, אשר הוכחשו, נתן לו הָרַגָ’ה מקַשְגַר במתנה את היהלום הששי בגדלו מן היהלומים הידועים בעולם. המתנה הזאת הפכה את הגנרל ונדלר מאיש עני לאיש עשיר, מחיל צנוע ללא שם ופרסום לאחד האריות בצבור הלונדוני: בעל היהלום של הרג’ה היה רצוי בחוגי האצילים המיוחסים ומצא לו אשה צעירה ויפה, בת למשפחה מיוחסת, שהיתה נכונה, לו גם במחיר נשואין עם סיר תומס ונדלר, להיות בעלת היהלום. הכל היו אומרים אז: אחרי אשר שני דברים דומים נמשכים זה לזה, לכן משכה אבן-טובה אחת את השניה; ודאי הוא, שהגברת ונדלר היתה לא רק אבן-טובה טהורה בלבד, אלא גם נגלתה לעיני העולם במסגרת יקרה מאד והיתה נחשבת בעיני בני-סמך, שיש להאמין לדבריהם, כאחת השלש או ארבע הנשים בכל אנגליה, היודעות להתלבש יפה.
חובותיו של הרי כמזכיר פרטי, לא היו קשות יותר מדי; אבל היתה לו נטיה של זלזול לגבי כל עבודה לשעה מרובה; לא נעים היה לו ללכלך אצבעותיו בדיו, והיופי והנוי של הגברת ונדלר ותלבשתה היו מושכים אותו לעתים קרובות מחדר הפנקסים לחדר הקשוט שלה. הוא ידע להתהלך בנמוס רב עם הנשים. ידע לספר עמהן בכשרון על עניני מודה, ולא היה מאושר ממנו בשעה שמצא מקום לחוות דעתו על בן-גון של סרט או לעשות שליחות אצל תופרת שמלות. קצור הדבר, כתיבת המכתבים בשביל סיר תומס ונדלר הוזנחה, לעומת זאת, נוספה לה לגברת “נערה חדרנית” שניה.
סוף סוף הגיע הדבר לידי כך, כי הגנרל, שהיה חיל זקן ורגזן, קפץ מעל כסאו מלא חמה, נהם- כלפי מזכירו והודיע שאין לו צרך עוד בשרותו, ואל הדברים האלה צרף, ליתר באור, גם מעשה הנהוג רק לעתים רחוקות מאד בין ג’נטלמנים. ויען כי הדלת, מעשה שטן, היתה פתוחה אותה שעה, נפל מר הרטלי וראשו לפנים מעל המדרגות.
הוא קם מבויש קצת ומלא צער עמוק. החיים בביתו של הגנרל היו דוקא לפי טעמו: שם היה מהלך, אם גם במצב מפוקפק פחות או יותר, בין אנשים הגונים; היה עושה מעט ואוכל ושותה הרבה, ולבו היה מרגיש ספוק חמים במעמדה של הגברת ונדלר, ובתוך נפשו כנה את הרגש הזה בשם נלהב יותר.
מיד לאחר שנחל את הקלון מאת החיל, מהר אל הבודא1ר לשפוך מרי שיחו.
“הלא תדע יפה, הרי חביבי,” ענתה הגברת ונדלר, אשר קראה לו בשמו הפרטי, כדרך שמדברים לתינוק או למשרת, “כי בכלל אינך עושה דבר ממה שמצוה עליך הגנרל. אולי תאמר, כי גם אנכי איני עושה ואת. אבל זה הוא ענין אחר קצת. אשה עתידה לקבל סליחה על חטאת מרי במשך שנים רבות, אם פעם אחת היא מתרפסת בכשרון; מלבד זאת, אין אדם קשור בברית נשואין עם מזכירו הפרטי. צר יהיה לי להפסידך, ואולם אחרי אשר לא תוכל להוסיף ולשבת בבית, שנחלת בו קלון, אין לי אלא לאמר לך שלום בצאתך. אבל זאת אני מבטיחה אותך, כי הגנרל עוד יקבל ענשו על התנהגותו זו.”
פניו של הרי נתכרכמו; דמעות עלו בעיניו, הוא הביט אל הגברת ונדלר מתוך תוכחה רכה ואמר:
“גברתי העדינה, מה זה קלון? יֵקל בעיני ערכו של אדם, שאינו יודע לסלוח על תריסר מלים הפוגעות בכבודו! אולם להפרד מעל ידיד, לנתק קשר של מסירות נפש, מה הוא..”
הוא לא יכול לדבר עוד, כי תקפו עליו רגשותיו והוא פרץ בבכי.
הגברת ונדלר הביטה אליו מתוך הבעה מופלאה בפניה, ובלבה הרהרה:
“שוטה מופלג זה מלהיב את דמיונו ברגשות אהבה אלי. מדוע זה לא יהיה למשרתי, תחת היותו מזכיר פרטי לגנרל? הוא טוב לב, נכון לעשות הכל ומבין קצת בעניני תלבושת; מלבד זאת ימנעהו מעמד כזה מעשות מעשי נערות. אכן יפה-תואר הוא ואין לתת לו כי ילך בשרירות לבו.”
עוד באותו ערב דברה עם הגנרל, שכבר התביש קצת על מעשה רתחנותו, כי יתן לה שאלתה, והַרי העבר לעֵזרת הנשים של הבית, ושם התענג על חיי עדן כמעט. תמיד היה מלובש הדר, פרחים עדינים היו תחובים בלולאתו והוא ידע לשוחח עם הבאים ברב נמוס ובדרך בדיחות. הוא התגאה בזה, כי נכנע הוא לפקודתה של אשה יפה, וכל פקודה מאת הגברת ונדלר ראה כדבר כבוד מיוחד, והוא התפאר והתהדר לפני גברים אחרים, שלגלגו עליו וזלזלו בו, במִשרתו זו של גבר עוזר בעניני קשוט ופרכוס. אולם ביחוד נראו לו חייו ראויים לקנאה מבחינת המוסר. הוא ידע, כי היצר הרע רובץ לפתח כל גבר, ועֶסקו כל ימיו עם אשה בעלת רגשות עדינים, ביחוד בעבודת תפירה, נחשב, לדעתו, כישיבה באי קסמים בתוך סערות החיים.
בבקר בהיר אחד נכנס לטרקלין והתחיל לסדר תוי-נגינה, שהיו מונחים על הפסנתר. ונדלר עמדה בשיחה של ענין, בקצהו השני של החדר, עם אחיה שרלי פֶנְדְרַגוֹן, רוק זקן, שמחמת אורח-חיים של הוללות כחש בשרו והיה צולע על רגלו האחת. המזכיר הפרטי, שאיש לא הרגיש בכניסתו, לא יכול להמנע משמוע חלק מן השיחה.
“היום או לעולם לא!” קראה הגברת. “כן יקום. היום יעָשה הדבר!”
“יהי היום, אם אין להמלט מזה,” ענה האח באנחה, “אבל זה הוא צעד של טעות, שיוליך אותנו אל פי תהום, קלַרה; אנו נתחרט עוד על זה חרטה מרה.”
הגברת ונדלר הביטה בפני אחיה במבט תקיף ומוזר קצת ואמרה:
“שוכח אתה: הן אישי מות ימות סוף סוף.”
“בחיי, קלרה,” קרא פֶנדרַגון, סובר אני, כי אַת הרמאית האכזרית ביותר בכל אנגליה." “אתם הגברים,” ענתה האשה, “הנכם טפשים כל כך מטבעכם, עד שלעולם לא תוכלו להבין ענין דק. אתם עצמכם אוהבי בצע, מהירי-חמה, יהירים, אדישים, ובכל זאת מרגיז אתכם, אם אשה חושבת פעם על עתידה. אבל שטות זו לא נאה לי. הן אתה תבזה מלוה ברבית פשוט, אם והיה שוטה במדה כזו, שלפי דעתכם אנו הנשים צריכות להיות.”
“את ודאי תצדקי בדבריך,” ענה אחיה,“הן את היית תמיד חכמה ממני. ובכל אופן הרי יודעת אַת את הסיסמה שלי: משפחתנו למעלה מכל דבר!”
“כן, שרלי,” ענתה האשה ולחצה את ידו, “יודעת אני את סיסמתך יותר ממך. ,וקלרה עוד למעלה מן המשפחה'! זהו החלק השני של המאמר, לא כך? כן, אתה האח הטוב שבטובים בכל העולם, ואני אוהבת אותך בכל נפשי!”
האדון פנדרגון העמיד פנים של שוטה למשמע דברי תהלתו; הוא קם ממקומו ואמר:
“מוטב שלא יראו אותי; עתה אני יודע יפה, מה עלי לעשות ומה עלי להגיד, ואני רוצה להשגיח יפה על ‘החתול הביתי’.”
“עשה זאת! הוא איש מנֻול, ואולי יבוא ויקלקל הכל.”
היא שלחה לו נשיקה עדינה באויר, ואחיה יצא דרך הבודואר במעלות האחוריות. אך נשארו לבדם והגברת ונדלר אמרה אל מזכירה הפרטי:
“הרי, יש לי היום בבקר למסור לך שליחות, אבל נסוע תסע בכרכרה; מזכירי הפרטי אין לו להיות מנוגע בנקודות-שמש!”
את המלים האחרונות אמרה ברגש ובמבט גאון של אֵם, שעשה את הרי הטוב למאושר, והוא ענה ואמר כי תענוג רב לו כל שעה שהוא יכול לשרת אותה.
“שוב פעם יש סוד גדול בגו!” קראה מתוך חיוך ערמומי, “אין איש צריך לדעת מאומה, מלבד מזכירי הפרטי ואנכי. סיר תומַס מרים קול נורא ואיום, ואילו ידעת, מה קצה נפשי בכל אלה המחזות! הה, הרי, הרי – התוכל לבאר לי, מדוע אתם הגברים מהירי-חמה ועושי-עול? אולם אני יודעת, כי אתה אינך מאלה! אתה הוא האיש היחידי בעולם, שאינו יודע כלום מאלה התאוות הבזויות; אתה, הרי, טוב לב וידיד נפשי אתה, לפחות, האחד המסוגל להיות ידיד נאמן לאשה. ויודע אתה מה? סוברת אני, כי לעומתך נראים לי כל שאר הגברים מכוערים יותר.”
“רבה ידידותך אלי!” קרא הרי בהתלהבות, “את מתהלכת עמי כ…”
“כאֵם,” הפסיקה אותו הגברת ונדלר, “אני מנסה להיות לך לאם, או לפחות,” תקנה את דבריה בבת-צחוק, “כמעט אם. הרי אני צעירה מאד כדי להיות לך אם ממש. הבה אפוא ואמר: ידידה לך – – ידידה נאמנה.”
היא עשתה הפסקה שהיתה די ארוכה עד כדי להשפיע על לבו הרגשני של הרי, אבל לא ארוכה במדה כזו, שיוכל לפתוח אח פיו, כי עד מהרה הוסיפה ואמרה:
“אבל כל זה אינו נוגע לענין. בארון-האלון בצד שמאל תמצא קפסת-קרטון, היא עומדת תחת שמלת-השׁבֶל הוַרדית, שלבשתיה ביום החמישי עם הסלסלות שלי. את הקפסה הזאת תביא על פי הכתבת הזאת,” היא הושיטה לו פתקה, “אבל בשום פנים אל תוציאה מידיך עד אשר תקבל קודם שובר כתוב וחתום בעצם ידי. בַּנת? ענה נא, אנא, – ענה נא! הדבר חשוב מאד מאד, ועלי לבקשך, שתשגיח יפה יפה!”
הרי הרגיע אותה. אחרי אשר חזר על הוראותיה מלה במלה. היא חפצה לדבר אליו עוד, אך פתאם פרץ החדרה הגנרל ונדלר, ופניו אדומים כארגמן מחמה. בידו החזיק גליון ארוך מאד ועליו כתוב בשורות צפופות חשבון החיט,
“תואיל נא הגברת לעַין בזה!” קרא בקול, “היש עם לבה לעין בתעודה זו? יודע אני יפה, כי היית לי לאשה בשל כספי, ואני סובר, כי קצבתי לך סכום הגון למעשי-מחט, כפי שאפשר לדרוש מאדם בעל הון כמוני. אבל חי אלהים יוצרי – כי הפעם אשים קץ לבזבוז מגונה זה.”
“מר הַרטלי,” קראה הגברת ונדלר, “הלא הבינות יפה, מה עליך לעשות. התואיל לצאת בשליחותך מיד?”
“עמוד!” קרא הגנרל אל הרי, “עוד מלה אחת בטרם תלך!”
אחרי כן פנה אל הגברת ונדלר ואמר:
“מה לו לעלם יפה-המראה פה? רוצה אני לאמר לך: אין לי אמון בו יותר מאשר בך. אילו היה בו ניצוץ אחד של רגש-כבוד, כי או היה דוחה בבוז את ההצעה לשבת בבית הזה; ומה הוא עושה במשכרתו חידה היא בעיני כל. איזו שליחות יש לו, גברתי? ומדוע את שולחת אותו פתאם מזה?”
“חשבתי, שיש לך מה להגיד לי באין עדים,” ענתה האשה.
“הלא דברת על שליחות,” קרא הגנרל קשה- העורף, “אל נא תנסי ברגע זה של כעסי לסובב אותי בכחש! הן אמרת דבר על אודות שליחות!”
“אם אתה עומד על כך לעשות את משרתיך עדים לדברי החבה שבינך וביני,” ענתה הגברת ונדלר, “אולי טוב יהיה, אם אבקש את מר הרטלי לשבת על כסא, לא? – אם כן, רשאי אתה ללכת, מר הרטלי! אני מקוה, כי שמור בזכרונך כל מה ששמעת בטרקלין הזה; אולי יביאו לך הדברים תועלת.”
הרי עזב חיש את הטרקלין, וכאשר ירד במרוצה מעל המדרגות, יכול היה לשמוע, איך שהגנרל הטיף מוסר בקול רם ואיך שהגברת ונדלר השיבה בטון צורם על כל מאמר ומאמר תשובה קרה כקרח. כמה העריץ בכל לב את האשה הזאת! מה רבה חריצותה להשתמט משאלה שאינה נוחה לה! באיזה עוז חזרה על פקודתה תחת האש של תותחי-האויב! ומצד השני– כמה הריני מתעב את בעלה!
הקורות בבקר הזה לא היו בלתי שכיחות בעיניו, כי מזמן לזמן היה רגיל ללכת בשליחויות-סוד של הגברת ונדלר, שרובן היו בעניני שמלות. כי היתה קטטה בביתו של ונדלר ידוע ידע. תאות הבזבוז לבלי חק של הגברה, שלא ידעה מספר חובותיה, אשר בלעו את כל הונה הפרטי זה כבר, אִימו יום יום לבלוע גם הון בעלה. פעם או פעמַים בכל שנה נדמה היה, כי אין להמנע משערוריה ופשיטת-רגל; ואז היה הרי רץ אל כל בעלי-החנויות, משדלם בדברים, נותן להם מעט כסף עד לחשבון, ואחרי כן היתה באה שוב הפסקה קטנה חדשה, והגברת ונדלר עם מזכירה הנאמן היו שוב שואפים אויר לרוחה. כי הַרי היה עומד בלב ונפש על צד האחד משני המחנות הלוחמים משתי בחינות: לא רק שהעריץ את הגברת ונדלר, ואת אישה היה ירא ומתעב, אלא גם היה מטבעו בדעה אחת עמה בנוגע לאהבת הקשוט, והבזבוז האחד, שהוא מתיר לעצמו, היו חליפות הבגדים שלו.
הוא מצא את קפסת-הקרטון במקום שאמרו לו, התקין עצמו יפה לצאת ועזב את הבית. החמה זרחה בחום; המרחק שהיה עליו לעבור, היה רב, ולצערו הפריעה כניסתו הפתאמית של הגנרל אח הגברת ונדלר מתת לו כסף לשכור כרכרה. היה מקום לשער, כי ביום קיץ חם כזה תפגם מאד מגבעתו הלבנה; וללכת ברגל דרך חצי העיר לונדון וקפסת-קרטון תחת בית-שחיו היה עלבון קשה מנשוא לגבר צעיר כמוהו. הוא עמד שעה קלה והתישב בדעתו. משפחת ונדלר דרה בככר-קַטוֹן והכתבת שנתנו לו היתה בקרבת נַטינג-היל; ברור אפוא, כי אפשר לו ללכת דרך הפרדס, אם רק יטה מן השדרות, שרבו שם האנשים המטַילים; והוא נתן שבח לאל, כי היום עודנו גדול! כדי לפרוק מעליו חיש מהר עד כמה שאפשר, את משא שליחותו, החיש צעדיו יותר מכפי הרגיל, וכבר עבר מהלך הגון דרך פרדס-קֶנסינגטון, ופתאום ראה את עצמו, במקום בודד ליד קבוצת אילנות, עומד מול הגנרל.
“סליחה, סיר תומס,” קרא הרי בהשתחוותו מתוך נמוס, כי הלה חסם לו את הדרך.
“לאן, אדון?” שאל הגנרל.
“אני עושה טיול קטן בירק דשא” ענה האיש הצעיר.
הגנרל טפח במקל-הטיול על הקפסה וקרא:
“עם זה הדבר? משקר אתה, אדון! ואתה יודע, שמשקר אתה!”
"אכן, סיר תומס! ". ענה הרי, “איני רגיל כי יגערו בי ככה.”
“אין אתה יודע את מקומך,” קרא הגנרל, “משרת אתה בביתי וחשוד בעיני מאד מאד. מי יערוב לי, כי קפסה זו אינה מלאה כפות כסף מביתי?”
“יש בתוכה רק מגבעת, קנין ידידי,” אמר הרי.
"יפה מאד! " אמר הגנרל ונדלר, “ובכן, יש לי חשק לראות את מגבעתו של ידידך. אני מתענין,” הוסיף מתוך חיוך מרירי, “ביחוד במיני מגבעות; ואני סובר, שידוע לך, כי איני מתיר שישַטו בי!”
“סליחה, סיר תומס – צר לי מאד מאד, אבל דבר זה הוא עניני הפרטי.”
הגנרל תפש בו, בלי שהיות, בידו האחת בכתפו, ובידו השנית הניף את מקלו דרך איום. הרי ראה את עצמו אבוד. ברגע זה שלח לו אלהים מושיע בדמות פנדרגון, שיצא פתאם מאחורי העצים ואמר:
"אבל, הגנרל! אל נא! להכות איש צעיר חלש כזה לא יאה לאיש בעל נמוס! "
"אהא! " קרא הגנרל בהתנפלו על יריבו החדש, “האדון פנדרגון! אולי יעלה על דעתך, אדון פנדרגון, כי אתן רשות לאיש הולל כמעט כמוך שיארוב לצעדי וימנע אותי מעשות רצוני, משום שהיה לי האסון לקחת לאשה את אחותך? התודעותי עם מרת ונדלר נטלה ממני כל תאבון לבוא בדברים עם בני משפחתה.”
“וכלום עלה על דעתך, גנרל ונדלר,” השיב שרלי, “כי אחותי ותרה על כל הזכויות והיתרונות של בת אצילים, בשביל שקרה אותה אסון להתחתן בך? אמנם אף את הדבר הזה מחלה הרבה על כבודה, אבל בשבילי היא תמיד בת לבית פנדרגון. תעודתי היא להגן עליה מפני מעשים שאינם מהוגנים, ואם גם עשרת מונים תגדל זכותך זו שאתה בעלה לא אתיר לך להגביל את חפשה או כי תעצור בזרוע לעין השמש את שליחה ששלחה בענינים פרטיים!”
“מה פרוש הדבר, מר הרטלי?” שאל הגנרל, “האדון פנדרגון, כנראה, אף הוא בדעה אחת עמי. גם הוא משער כי הגברת ונדלר יש לה שיכות אל המגבעת של ידידך.”
שרלי ראה, כי נוקש בלשונו ונסה לתקן חיש את הטעות, ולכן אמר:
“מה, אדוני? משער אני, אמרת? איני משער כלום! אני רק נוטל רשות לעצמי לההערב בריב בשעה שאני רואה, כי איש משתמש באלמות ומתהלך בגסות עם המשועבדים לו.”
ובדברו את הדברים האלה, רמז לו להרי, אבל הלה לא הבין את הרמז, כי היה כבד-תנועה או מר-נפש מאד.
“איך עלי להבין את התנהגותך, אדוני?” שאל ונדלר. ושוב הרים הגנרל את מטהו ויך על ראש שרלי, אך הלה השיב אחור את המכה בסוכך אשר בידו והתנפל, למרות רגלו המשותקת, על יריבו החזק ממנו, תפשו בגופו וקרא:
“שא רגליך, הרי, ברח! נוס נא, טפש!”
ובכל זאת עוד עמד הרי רגע על מקומו כמאובן והתבונן, איך ששני הגברים נאבקו, אולם אחרי כן הפנה שכמו ורץ משם בכל כח רגליו. כאשר זרק מבט לאחוריו, ראה והנה הגנרל שוכב למטה ושרלי כורע עליו, אך סיר תומס, עודנו מתאמץ להתגבר עליו. אנשים רבים שהיו בפרדס רצו ובאו מכל העברים לראות במחזה ההתאבקות. המראה הזה עשה כנפים למזכיר והוא לא האֵט צעדיו עד אשר הגיע לבֵיסוַטרוד, שם נטה לרחוב צדדי ריק מאדם.
כי שני ג’נטלמנים מבני העליה יכו זה את זה בגסות כזו היה בשביל הרי מראה נורא. הוא רצה לשכוח את זאת, ועל הכל רצה, כי יהיה מרחק רב, עד כמה שאפשר, בינו ובין הגנרל ונדלר, ולפיכך שכח כליל, לאן הוטל עליו ללכת, והוא רץ מתוך רטט רק נכחו.
כאשר העלה במחשבתו, כי הגברת ונדלר היא לָאחד מן הגלדיטֹ1רים האלה אשה ולָשני אחות, תקף את לבו רגש של השתתפות בצערה של אשה, שגורלה מנה לה מקום מוטעה בחיים. גם מקומו שלו במשק ביתו של הגנרל נדמה לו לא נעים כמו קודם, אחרי ראותו אותו לאור המעשים שנגלו לעיניו.
שקוע במחשבות אלו הרחיק מאד ללכת, והנה נתקל באיש עובר ברחוב, ועל ידי כך נזכר בקפסת-הקרטון אשר תחת בית-שחיו.
"שומו שמים " קרא, “איפה היה ראשי? והיכן אני כעת?”
הוא נתן עיניו במכתב שמסרה לו הגברת ונדלר. על גבי המעטפה היה כתוב רק שם הרחוב ומספר הבית, אבל לא שם איש. אמרו לו להרי רק זה, כי ישאל לאדון, “המחכה לקבל חבילה מאת הגברת ונדלר”, ואם האיש לא יהיה בבית, עליו לחכות עד שובו. האדון, היה כתוב עוד על המעטפה, צריך להראות שובר כתוב בעצם יד הגברת. כל זה נראה מלא תעלומה, ביחוד התפלא הרי על השמטת שם המקבל ועל הרשמיות של השובר. בשעה שדברה עמו הגברת ונדלר בשיחתה על הענין הזה, לא היה הדבר תמוה כל כך בעיניו; אך עתה כאשר עיִןֵּ בישוב הדעת בפקודה זו הכתובה על המעטפה והביא אותה בקשר עם שאר המסבות המוזרות, בא לידי הוכחה, כי יש לו עסק עם דברים מסוכנים.
רגע אחד פקפק במקצת גם בגברת ונדלר בכבודה ובעצמה; כי בעינו היו קנוניות כאלה לא לפי כבודה של גברת בת אצילים, ועל הכל התגבר בלבו הקטרוג עליה, על שלא גלתה את סודה אפילו לו. אבל היא משלה בו כל כך, עד אשר הבריח מיד את החשד מלבו כליל וגם נזף בעצמו, על אשר בכלל הגה רגע מחשבה כזו.
על כל פנים, דרשו ממנו חובתו 1ת1עלת1, נדיבותו וחרדתו דבר אחד: עליו למהר עד כמה שאפשר ולהפטר מן הקפסה.
הוא פנה אל השוטר הראשון שנזדמן לפניו ושאלהו בנמוס על הדרך. נתברר הדבר, כי אין הוא נמצא ברחוק-מקום כל כך מן המקום המיועד, ומהלך רגעים מעטים הביאו לבית קטן מסויד מחדש, שנקיון להפליא שרר בו; הוא עמד בסמטה צדדית. המַכּוש וכף-הפעמון היו ממורטים להבריק; עציצי פרחים פארו את אדני החלונות, וילאות שחורים וכבדים הסתירו את פנים הבית מעיני עוברים ושבים סקרנים. הבית היה בו משהו מן השקט ומן התעלומה, והדבר עשה רושם גדול על הרי, עד אשר דפק לאט לאט וצחצח את נעליו בדיקנות.
משרתת יפה מאד פתחה לו מיד את הדלת והביטה אל המזכיר בעינים מפיקות ידידות.
“כאן החבילה של הגברת ונדלר,” אמר הרי.
“אני יודעת,” ענתה המשרתת ונענעה בראשה, “אבל האדון איננו בבית. התואיל להשאירה פה ברשותי?”
“את זה לא אוכל לעשות. פקדו עלי למסור את החבילה רק בתנאים ידועים, ולכן עלי יהיה, לצערי, לבקש ממך, כי תתני לי רשות לחכות בחדר.”
“אכן, סוברת אני, כי מותר לי לתת לך רשות לחכות פה. עלי לאמר לך, כי מרגישה אני כאן בדידות רבה, ומראה פניך אינו כפני מי שנכון לטרוף ולאכול בחורה. אך אל נא תשאל אותי לשם אדוני, כי את זה אסור לי לגלות.”
“האמנם כן הוא?” קרא הרי. “משונה הדבר! אבל זה זמן-מה אני מוצא הפתעה אחרי הפתעה רק שאלה אחת יש עם לבי לשאול אותך, ברשותך, האם הוא בעל הבית הזה?”
“לא, הוא רק שוכר, וזה לו רק שמונה ימים שהוא דר פה. ועתה – שאלה תחת שאלה: היודע אתה את הגברת ונדלר?”
“אני מזכירה הפרטי,” " ענה הרי ופניו אדמו מתוך גאוה צנועה.
“האם היא יפה?” שאלה המשרתת עוד.
“הה, יפה מאד!” קרא הרי, “יפה להפליא, וכרב יפיה כן רב טוב-לבה וידידות נפשה!”
“גם פניך טובים וחביבים, ואני אתערב עמך, כי עולה אתה בערכך על תריסר גבירות ונדלר.”
הרי התרגז לשמע הדברים האלה וקרא: “אני! אני איני אלא מזכיר!”
“האם רוצה אתה לרמוז עלי בתוכחה, כי אני איני אלא משרתת, הכן היא כונת דבריך?”
אולם כאשר ראתה את מבוכתו של הרי התרככה והוסיפה:
“אני יודעת, לא נתכונת לפגוע ככבודי, ואתה מצאת חן בעיני. אבל הגברת ונדלר שלך! הה, האדונות הללו! לשלוח על פני חוץ – לעיני השמש – אדון נאה והדור כמוך עם קפסת-קרטון בידו!”
בשעת שיחה זו הוסיפו להיות עומדים על אותו המקום – היא עמדה בפתח והוא – על המדרכה. מפני החום הסיר את מגבעתו ובזרועו אחז את קפסת-הקרטון. אולם כאשר הוציאה מפיה את המלים האחרונות, זז הרי ממקומו ועיניו תרו במבוכה לשמאל ולימין, כי לא יכול נשוא שבחים כאלה בדבר מראהו שנאמרו בפניו, וביחוד לא יכול נשוא את המבט המעודד שלוה את הדברים. ובהביטו כה וכה ראה בקצה הרחוב הקטן, לפחדו שאין לתארו במלים, את הגנרל ונדלר צץ ועולה.
הגנרל בהתמרמרותו, למרות החום הגדול, רץ ברחובות כדי להשיג את גיסו; אולם אך ראה את פני מזכירו השוכח-חובתו, נטה קצפו לעבר אחר. הוא הפנה ראשו והסתער מתוך תנועות פרא וקללות נמרצות במעלה הסמטה הצרה.
בקפיצה אחת היה הרי בתוך הבית, בדחפו את הנערה לפניו, וברגע השני נעל את הדלת בפני רודפו.
“היש פה בריח? היעמוד כח המנעול?” – שאל הרי, אשר נקישות המכוש הרעישו את כל הבית.
“אבל מה לך כי תפחד?” – שאלה הנערה. “האמנם תירא מפני האיש הזקן הזה?”
“אם תשיגני ידו,” לחש הרי, “הרי אני חשוב כמת, כל היום רדף אחרי, יש בידו מטה-חרב, והאיש הוא קצין-צבא בהֹדו.”
“אכן נמוסים יפים הם” קראה הנערה. “ומה שם האיש, אנא הגידה לי?”
“הוא הוא הגנרל, הוא אדוני,” עלה הרי, “הוא רוצה לקבל את קפסתו.”
“האם לא אמרתי לך?” קראה הנערה מתוך נצחון. “אמור אמרתי לך, כי הגברת ונדלר שלך היא בעיני כקלפת השום; ואם עינים לך בראשך תוכל לראות זאת בעצמך מה טיבה של אשה זו, גנדרנית כפוית-טובה היא, בחיי ראשי!”
הגנרל חִדש אח נקישותיו בדלת, וכיון שלא פתחו לו, נתמלא חמה עזה והתחיל בועט ברגליו בדלת.
“אֹשר הוא,” אמרה הנערה, “כי אני לבדי, בבית; הגנרל שלך יכול לדפוק עד אשר ייגע, ואיש לא יפתח לו. בוא נא עמי.”
ובדברה את הדברים האלה, הכניסה את הרי למטבח, בקשה אותו לשבת ועמדה על ידו בשימה את כפה על שכמו. השאון ליד הדלת לא חדל, כי אם הלך וגבר, ועם כל נקישה ונקישה אשר שמע המזכיר רעד לבו בקרבו.
“מה שמך?” שאלה הנערה.
“הרי הרטלי.”
“שמי פרודַנס. הטוב השם הזה בעיניך?”
“מאד! אך שמעי נא, איך שהגנרל מכה בדלת! הלא שבור ישבור אותה, ובשם השמים, הרי הדבר הזה מָות הוא לי!”
“לשוא אתה חרד כל כך,” ענתה פרודנס, "יכה לו הגנרל שלך בדלת כנפשו שבעו, על ידי כך רק יפצע את ידיו ותו לא. וכי סבור אתה, כי אנכי הייתי מחזיקה אותך פה, אילו לא הייתי בטוחה כי אוכל להצילך? הה, לא, אני ידידה נאמנה לאיש המוצא חן בעיני! ולנו יש פתח אחורי, הפונה אל רחוב צדדי אחר. אולם, הוסיפה והושיבה שוב את הבחור על כסאו, אחרי אשר קפץ ממקומו בשמעו את הבשורה הטובה, “אולם אנכי לא אראה לך את הדלת הזאת עד אם תתן לי נשיקה. התתן לי, הרי?”
“נתֹן אתן!” קרא הרי כעלם אביר. “לא בשכר הדלת האחורית, אלא משום שאת נערה יפה וטובה!”
והוא חתם לה על שפתיה שתים או שלש נשיקות לבביות, ואף היא השיבה לו מדה כנגד מדה.
אחרי כן הוליכה אותו פרודנס אל המוצא האחורי, שמה ידה על המפתח ואמרה:
“השוב תשוכ אלי לראותני?”
“בכל לבי! הלא בזכותך אני חי כיום!”
“ועתה,” אמרה הנערה בפתחה את הדלת, “שא רגליך ורוץ בכל כחך, כי הנה אני מכניסה את הגנרל.”
הרי לא היה זקוק לעצה טובה זו; הפחד אחז בציצית ראשו והוא מהר לברוח. רק צעדים אחדים, ככה האמין, והוא יהיה מחוץ לכל סכנה וישוב בשלום ובכבוד לבית הגברת ונדלר. אולם עוד לא צעד את הצעדים המעטים האלה והנה שמעו אזניו קול איש קורא בשמו מתוך קללות רבות, וכאשר הפנה ראשו ראה את שרלי פנדרגון, אשר רמז לו בשתי ידיו כי יחזור.
המקרה החדש הזה פגע פגיעה קשה ופתאומית בנפשו, ומלבד זה כבר היה הרי שרוי בזעזוע עצבים, עד כי לא מצא רעיון טוב מאשר להחיש את צעדיו ולרוץ הלאה. בדרך הטבע היה עליו לחשוב על המאורע בפרדס-קנסינגטון, ואז היה בא לידי מסקנה, כי אם הגנרל הוא אויבו, הלא שרלי פנדרגון צריך להיות ידידו. אולם הוא היה שרוי בזעזוע קדחת עד כדי כך, ששום מחשבות לא עלו כמחו והוא רק רץ חיש יותר ויותר לאורך הסמטה הצרה. שרלי היה, כמובן מלא חמה עד להשחית, כפי שאפשר היה לשמוע מתוך קולו ומתוך גדופיו שקרא אחרי המזכיר. אף הוא רץ בכל כחו, אך כל מאמציו לא הועילו, היתרונות הגופניים לא היו על צדו, ועד מהרה שמע הרי והנה קול הרודף וצליל צעדיו נדמו יותר ויותר.
בלבו של הרי נתעוררה תקוה חדשה. הרחוב הקטן היה תלול וצר, אבל ריק מאדם; משני עבריו היה מוקף משוכות-גנים, שהיו לפופות מקלעות פקעים. לכל מלוא עינו של הבורח לא נראתה לפניו נפש חיה ושום דלת לא היתה פתוחה. ההשגחה, כביכול, כאילו עיפה מרדוף אחריו ונתנה לו עתה ידים להמלט.,
אך אהה! כאשר עבר בריצה על פני שער גן תחת קבוצה של עצי-ערמונים, נפתח פתאם השער ועיניו ראו במשעול הגן בחור קצב וערֵבה על שכמו הולך ובא. הוא לא הספיק להתבונן וכבר עמד במרחק צעדים אחדים מעבר לפתח הגן. אבל הבחור היה לו די שהות לתת בו עיניו; הוא השתומם מאד, כנראה, לראות אדון מלובש הדר רץ חיש מהר, והוא יצא אל הרחוב הקטן והתחיל. להלהיב את הרי על ידי קריאות אירוניות.
הופעתו של זה עוררה בלב שרלי פנדרגון רעיון חדש; אף כי בקושי רב שאף אויר, הרים שוב את קולו וקרא:
“תפשו את הגנב!”
הבחור הקצב ענה מיד אָמן אחרי הקריאה הזאת ועמד גם הוא לרדוף.
זה היה רגע של פגע בשביל המזכיר הנרדף. על כל פנים, הוסיף לו הפחד כחות חדשים ועשה את רגליו קלות; עם כל פסיעה התרחק מרודפיו, אבל ידוע ידע, כי עוד מעט ותם כחו; ואם יבוא מי שהוא ויתיצכ לנגדו, יהיה שרוי במצב של יאוש בתוך הרחוב הצר.
עלי למצוא מחבוא, הרהר בלבו, ותכף, ברגעים הקרובים, אם לא כן, בא הקץ לחיי בעולם הזה.
אך נצנץ הרעיון הזה במחו, והנה הרחוב פונה לצד אחר, עד כי רודפיו לא יכלו לראותו. יש מסִבות, שבהן גם האיש החלש שבחלשים לומד לפעול במרץ ובהחלטה, שבהן גם הפחדן שבפחדנים שוכח את הזהירות ומחליט לעשות מעשה נועז. שעה זו באה עתה לפני הרי הרטלי; מי שידע אותו יפה, היה משתומם על עוז רוחו של האיש הצעיר הזה. הוא עמד פתאם, זרק את הקפסה מעל החומה, קפץ בזריזות לא-תאומן ועלה על החומה, תפש בקצה ושלשל את עצמו מעבר ההוא לתוך הגן. כאשר שב אליו רוחו אחרי המעשה הזה, ישב בתוך ערוגת שושנים. ברכיו וידיו היו פצועות ושותתות דם, כי חומת הגן היתה מלאה וגדושה שברי כלי זכוכית בקצה מלמעלה, כדי למנוע אנשים מטפס עליה. כל אבריו כאבו ובלבו היה הרגש, כאילו הכל צף לעיניו. ממולו, מעבר השני של הגן, שיד חרוצה טפלה בו והיה מלא שושנים נאות נותנות ריח, ראה את הצד האחורי של בית אחד. הבית היה די גדול ונִכר היה שדרים בו; אולם בנגוד לגן הערוך ומסודר יפה, היה הבית מוזנח ומראהו בלוי. מלבד הבית הזה, ראה הרי מכל העברים רק את חומת הגן.
עינו תפסה לתומה את המראות האלה, אך רוחו לא היה בו עוד כח לצרף אותם זה עם זה לדבר שלם או להסיק מסקנה ממח שראה. וכאשר שמע קול צעדים קרבים במשעול החצץ, לא עלה עוד רעיון בלבו לא על הגנה ולא על מנוסה, אף כי עיניו פנו לָעֵבר ההוא. הדמות אשר קרבה אליו היתה של איש רם-קומה, רחב-כתפים ומזוהם מאד בלבוש גנן ומשפֵך בידו השמאלית. אילו לא היה מבולבל כל כך, כי אז ודאי היתה תוקפת אותו חרדה למראה האברים הגדולים והעינים השחורות, השקועות, אולם הרי עוד היה נדהם כל כך מן הנפילה שלו, עד כי גם פחד לא ידע עוד; אמנם הוא לא יכול לגרוע עינו מן הגנן, אבל רוחו היה שקט מאד, הוא נתן לו לגשת, לתפוש בכתפיו, להרימו בכח של דב למעלה ולהעמידו על רגליו, בלי הראות סמן של התנגדות.
רגע אחד הביטו שני האנשים זה אל זה – הרי כמשותק, והאיש מלא חמה, כנראה, ומלא הומור זועם.
“מי אתה?” שאל האיש לאחרונה, "כיצד באת לידי כך, לקפוץ מעל חומת גני ולרמוס את שושני הפאר שלי? מה שמך? " צעק האיש בתפשו בצוארונו, “ומה לך פה?”
הרי לא היה בכחו להוציא מפיו דבור של התנצלות.
אולם דוקא ברגע זה עברו במרוצה על פני המקום פנדרגון עם הבחור הקצב. וקול צעדיהם וקריאותיהם נשמע יפה בשביל הצר. הגנן קבל מענה על שאלתו והוא הביט עתה בפני הרי מתוך חיוך רֶשע.
“גנב!” קרא, “בחיי, אין זאת כי אם עושה אתה עסקים טובים במשלח ידך, כי כפי שאני רואה לבוש אתה מכף רגלך ועד קדקדך כאדון חשוב. האם לא תבוש לשוטט בעולם במלבושים כאלה, בעוד אשר בני-אדם מהוגנים, לי יש רשות לאמר זאת, היו שמחים, אילו יכלו לקנות מאת גרוטאי בגדים כאלה שאתה לובש? הלא תפצה פיך. כלב!” הוסיף האיש. “הן לא אלם אתה ויש עם נפשי לדבר עמך עוד מלה בטרם אוליכך אל משמר המשטרה.”
“באמת, אדוני החביב,” קרא הרי, “כל זה אינה אלא טעות איומה, ואם תואיל לבוא עמי אל סיר תומס ונדלר בכפר-קָטון, כי אז, מבטיח אני לך, יתברר ויתלבן הכל. האיש הישר בישרים, כפי שאני רואה עתה, יכול להגיע לידי חשד.”
“אי, בר-נש,” ענה הגנן, “אנכי לא אלך עמך כי אם עד תחנת המשטרה ברחוב הקרוב. אך ודאי שמפקח המשטרה יואיל לערוך עמך טיול לככר-קטון ולשתות עם מיודעך האציל כוס תה. או אולי בוחר אתה ללכת ישר אל האדון המיניסטר לעניני הפנים? סיר תומס ונדלר, הוי, הוי, הוי? – שמא סובר אתה, כי איני יודע להבחין בין אדם הגון באמת, כשאני רואה כזה, לבין אורח-פורח כמוך? אחת היא לי מה הבגדים שאתה לובש – הרי אתה כספר פתוח לפני. לבוש אתה כתנת, שאולי מחירה כמחיר מגבעת השבת שלי, והמעיל שלך ודאי לא ראה מימיו חנות של גרוטאי, ואחרי כן המגפים…”
האיש הוריד עיניו להביט על רגלי הרי, ופתאם עצר בעד שטף תאורו המעליב והציץ רגע אחד על דבר, שהיה מוטל על הקרקע לרגליו, קולו נשתנה פלאים באמרו:
“בשם אלהים, מה פרוש הדבר?”
הרי הביט לעֵבר מבטיו של הגנן וראה דבר שמלא את נפשו השתוממות וזוָעה. עם קפיצתו נפל על הקפסה של קרטון ומעך אותה כליל; אוצר עצום של אבנים טובות נשפך מתוך פתחה והיה מוטל עתה על הערמה, מקצתו תקוע באדמה ומקצתו נוצץ ומזהיר על פני הארץ. בין אלה היה נזר מפואר, שהיה מעריץ אותו לעתים קרובות על ראש הגברת ונדלר; מלבד זאת היו שם טבעות וסִכּ1ת, עגילים וצמידים וגם יהלומים בלי מסגרת, שהתגוללו בין שיחי השושנים כאגלי טל. אוצר מלכות היה מוטל בין שני האנשים על הארץ – אוצר כצורה צודה-לב, בטוחה ביותר ובת-קיום ביותר, אוצר שאפשר לטלטלו מזה בסינר– יפה להפליא כשהוא לעצמו ומזהיר ברבבות צבעי הקשת לאור השמש.
“אלי שבשמים!” קרא הרי, "אבדתי אבדתי! "
רוחו פזז במהירות אין-שעור של המחשבה לתוך העבר; הוא התחיל להבין את קורות היום הזה, לתפוס אותם כדבר שלם ולהכיר, מה גדולה הערבוביה הרעה שנסתבך בה.
הוא התבונן מסביב כמבקש עזרה, אבל הוא היה לבדו בגן עם היהלומים המפוזרים על הארץ ועם חוקרו האיום; אזנו הקשבת לא שמעה מאומה בלתי אט רשרוש העלים והלמות לבו. אין פלא בדבר, אם האיש הצעיר רפו ידיו פתאם ובקול רצוץ חזר על קריאתו האחרונה:
“אבדתי!”
הגנן התבונן לכל עבר, ופניו היו כפני איש המכיר באשמתו; אך אחרי אשר משום חלון לא נראו פני איש, שאף שוב רוח ואמר:
"רק אל יפול רוחך; טפש! הקשה ביותר הן נעשה. מדוע זה לא אמרת תכף, כי השלל יספיק לשנינו? לשנינו? חזר על הדבור, “לשתי מאות אנשים! אבל בוא נא! כאן יוכל מי שהוא לראות אותנו, הלא תהיה נבון: תקן את מגבעתך ונקה את בגדיך! במלבוש מעורר צחוק כזה לא תוכל לעבור ברחוב שתי פסיעות.”
בעוד הרי עושה לתומו כאשר יעצו לו, כרע הגנן על ברכיו, אסף בחפזון את התכשיטים המפוזרים ושם אותם בתוך הקפסה. המגע בגבישים היקרים האלה גרם לעוג-מלך-הבשן זה רטט; פניו התעותו ועיניו נוצצו מתאות בצע. דומה היה כאילו מצא תענוג במלאכה לאסוף את האוצר, כאילו לטף בעיניו כל אבן-טובה שתפשו אצבעותיו. אך סוף סוף גמר אח עבודתו; הוא הסתיר את הקפסה תחת סינרו, רמז לו להרי והוא הלך לפניו בדרך הפונה לביתו.
סמוך לדלת פגשו איש צעיר, שלפי מראהו נמנה על משפחת הכהונה; הוא היה שחור-שער ויפה-תאר להפליא; בעיניו שכנה הבעה מעורבה של רפיון ועוז, ובגדי כהונתו אשר עליו היו נקיים מאד. פגישה זו היתה לא לרצון לגנן; אבל הוא העמיד פנים מסבירות עד כמה שיכול ואמר מתוך חיוך ובחן אל הכהן:
“יום נאה היום, מר רולֶס, צהרי יום יפה, חי אלהים! הנה פה ידידי, נפשו חשקה לראות את שושני. ולכן נטלתי רשות לעצמי להכניסו הנה. כי אמור אמרתי, איש מדירי לא יתרעם על זה.”
"מה שנוגע לי, אמר האדון רולס המכובד, “ודאי שלא אתרעם, ואף לא יעלה על לבי, כי מי שהוא מאתנו יתרעם בשל מה בכך כזה. הגן הלא גנך הוא, רכושך, מר רֵבוּרן, את זאת הן לא נוכל לשכוח; וכי בשביל שנתת לנו רשות לטיל בגן, כלום נעיז פנינו להתרעם עליך, אם אתה מכניס את ידידיך? אבל נדמה לי, האדון הזה ואנכי מכירים זה את זה מכבר; אדון הרטלי, לא כך? צר לי לראות, כי נפלת.”
והוא הושיט את ידו למולו.
מין בישנות של נערה ורצון לדחות את הברור והלִבּוּן של הענין לזמן ארוך עד כמה שאפשר גרמו לו להרי לדחות את הסכוי לעזרה, ואף להתכחש. הוא בחר להיות תלוי בחסד הגנן, שהוא לפחות לא ידע אותו, מאשר בסקרנות ואולי גם בחשד של מודע. ולכן אמר:
“חוששני, שטעות יש כאן, שמי תומלינסון וידיד אני לאדון רבורן.”
“כך?” אמר רולס, “הדמיון מפתיע.”
רבורן שעמד בינתים, כמה שאומרים, על גחלים לוחשות, חשב ומצא, כי הגיעה השעה לשים קץ לשיחה זו, ועל כן אמר: “יערב לך טיולך, אדוני מר רולס.”
בדברים אלה אחו בזרועו של הרי ומשך אותו לתוך הבית, ושם נכנסו לאחד החדרים הפונה אל הגן. כאן הוריד קודם כל את וילון החלון, כי האדון רולס עוד עמד על מקומו שרוי בתמהון ופניו הביעו מחשבה.
אחרי כן הפך את הקפסה המעוכה על השלחן ועמד בעיני תאוה לפני האוצר, שהיה מונח כאן בכל תפארתו, וחכך את ידיו בשוקיו אנה ואנה. כאשר ראה הרי את צלם היצר הרע הזה בפניו של האיש, הרגיש כאב חדש נוסף על אלה שהציקו לו. נדמה לו כדבר שלא יאומן, כי הוא, האיש שהלך בדרך הישר והתרחק ממגע בכל הדברים שאינם מהוגנים, ראה את עצמו בבת אחת סבוך בענינים מגונים ופליליים. הוא לא ידע בנפשו כל חטא ומעשה רע, ובכל ואת הרגיש בשעה זו את העונש על החטא בצורתו החריפה והאיומה ביותר: פחד מפני הגמול, אי-אמון מיד אנשים ישרים, חברוּת ומגע-ומשא עם אנשים מנֻולים וגסים. הוא הרגיש, כי היה נותן את חייו כופר, ובלבד שיצא מן החדר הזה וימלט מחברתו של מר רבורן.
“כך,” קרא הגנן, אחרי אשר חלק את התכשיטים לשתי ערמות שוות בערך וערמה אחת הקריב אליו, “כך! חיב אדם לשלם בעד הכל, ופעמים מחיר יקר, ועתה עליך לדעת, האדון הרטלי–אם זהו שמך– כי איש טוב לב אני. טוב לבי הביא אוחי פעמים רבות בחיי לידי כשלון. יש לאל ידי, אילו הייתי רוצה, לקחת לי את כל האבנים הטובות כאן, אבל אין זאת כי אם דבקה נפשי בך, כי, האמינה לי, לבי לא יתנני להתהלך עמך קשה. ובכן גמרתי – הלא תבין, כי רק מתוך רגש ידידות – להציע לפניך, כי נחלק בין שנינו, וכאשר עשיתי פה,” ובזה הראה על שתי הערמות, “נדמה לי, שזו היא חלוקה כֵנה וישרה. היש לי לשאלך, מר הרטלי, אם יש ברצונך להעיר משהו נגד זה” לא אני האיש שיעמוד על המקח בשל סכה."
“אבל, אדוני הטוב,” קרא הרי, "מה שאתה מציע לא אפשרי הוא! התכשיטים לא שלי הם, ואין איש יכול לחלק דבר של אחרים, ובכן אחת היא לי עם מי ובאיזה תנאים לחלק! "
“התכשיטים אינם שלך? לא? ואי אתה יכול לחלקם עם אחרים? לא? אכן, עלי לאמר: חבל! כי אז מוכרח אני להביא אותך למשמר המשטרה. אל המשטרה – בינה זאת! שים אל לבך את החרפה שתגרום לקרוביך המכובדים. שים אל לבך,” והוא תפש את הרי בפרק ידו, “שים אל לבך את גָלותך אל המושבות ואת יום הדין הגדול והנורא!”
“אין בידי לשנות זאת,” יבב הרי, “לא אשמתי היא! האינך רוצה ללכת עמי לככר-קַטון?”
“לא, אי אפשרי, זה ברי. אבל רוצה אני לחלק עמך את הצעצועים הללו!”
לדברים האלה הדק פתאום את פרק היד של האיש הצעיר, עד כי פרצה אנקה מגרונו של זה. זעה רבה עלתה במצחו, ואולי החישו הכאב והפחד את עבודת מחשבתו. על כל פנים, ברגע הזה ראה את כל הענין באור אחר. הוא ראה, כי אין לו עצה אחרת בלתי אם לקבל את הצעת הבליעל ולקוות, כי ישוב וימצא את הבית הזה. ואז, בתנאים נוחים יותר, ואחרי אשר הוא עצמו יהיה נקי מכל חשד, יוכל להכריח את האיש להשיב את הגזלה.
“אני מסכים,” אמר.
“כבשה תמה!” אמר הגנן אליו, “אבל אני סובר, כי-סוף סוף תראה ותכיר בשכרך הטוב מעסק זה. את קפסת-הקרטון הזאת אשרוף יחד עם האשפה; עיני הבריות יכולות להכיר דבר אשר כזה. ולך אני משיא עצה טובה: קח וצבור את הצעצועים שלך ושים אותם לתוך כיסך!”
הרי נשמע לו; רבורן התבונן אל מעשהו ובכל רגע שנדלקה בו תאותו למראה אבן-טובה נוצצת, לקח עֲדי מו הערמה של המזכיר והוסיפו על שלו.
אחרי אשר כלה הרי את עבודתו, הלכו שניהם אל דלת הבית, שרבורן פתח אותה בזהירות, כדי להציץ החוצה. הרחוב היה ריק מעוברים ושבים, כי פתאם חטף את הרי מאחוריו בצוארונו ולחץ לו את פניו לצד מטה, עד כי לא יכול לראות מאומה מלבד המסלה ושלבי הפתחים של הבתים. אחרי כן הדף אותו בכח הזרוע לפניו, רחוב אחד במורד ואחד במעלה. הדבר נמשך אולי רגע וחצי. הרי מנה שלש פנות-רחוב, כאשר הרפה ממנו האיש הגס וקרא אליו: “ועתה קח וברח!” בהוסיפו לעלם עוד מכה אחת כאגרופן מומחה ומנוסה.
הרי נפל והתגלגל; כאשר התעודד ועמד, שחוח ואפו זב דם, כבר נעלם רבורן ואיננו. בפעם הראשונה תקפו את האיש הצעיר כעס וכאב במדה רבה כל כך שזרם דמעות פרץ מעיניו והוא עמד באמצע הרחוב מתיפח.
אחרי אשר רוח לו מעט בדרך זו מרגזו, התחיל מתבונן סביבותיו וקודם כל – קרא את שמות הרחובות, אשר על פרשתם חלק לו הגנן את הדחיפה האחרונה. 1הוא נמצא במקום של מערב לונדון שהתנועה מעטה בו, בתוך בתי-נוה וגנים גדולים. אך על יד אחד החלונות ראה אנשים אחדים, שודאי התבוננו לכשלונו, וכמעט ברגע זה יצאה מן הבית ההוא בריצה נערה משרתת והושיטה לו כוס מים. בו בזמן בא מצד אחר אורח-פורח מזוהם, שהיה משוטט אי-בזה בקרבת מקום.
“אדם עלוב!” קראה המשרתת. “בגסות רבה התהלכו עמך! הה, ברכיך שותתות דם ובגדיך קרועים כליל! המכיר אתה את האיש שעשה לך ככה?”
“הכיר אכירנו!” קרא הרי, אשר רוחו שבה אליו מן המים אשר שתה, “ומצא אמצאנו על אף כל אמצעי הזהירות שלו, מחיר יקר ישלם לי כופר היום הזה, יכולה את לסמוך עלי בזה!”
“מוטב שתכנס לביתנו לרחוץ פניך ולנקות בגדיך,” הוסיפה הנערה לדבר, “אל תפחד, גברת הבית לא תתרעם. וראה – אני מרימה את מגבעתך. אך, אב הרחמים!”– קראה פתאם בקול, “יהלומים פזרת על פני כל הרחוב!”
ואמנם כן; יותר מן החצי ממה שנשאר לו אחרי גזלת האדון רבורן עף מתוך כיסיו בשעת התגלגלו ושוב היה מוטל ונוצץ על הארץ. הוא ברך את מזלו, כי עיני הנערה מהרו לראות זאת והרהר בלבו: אין באמת שום צרה גדולה, שלא היתה יכולה להיות גדולה יותר, ומציאת היהלומים המעטים נראתה בעיניו חשובה כמעט במדה זו, כמו אבדן כל השאר.
אולם – אויה! כאשר גחן לא1סף את אוצרו, קפץ חיש כברק האורח-הפורח, השליך בתנועת זרועו הצדה הרי ואת המשרתת יחדו, חטף מלוא חפנים מן היהלומים ורץ במהירות עצומה לאורך הרחוב.
אך עמד הרי שוב על רגליו, רדף בצעקה גדולה אחרי הגנב, אבל הלה היה קל ברגליו וכפי הנראה בקי ורגיל בשבילי המקום, כי הנה בקצה הרחוב השני כבר לא יכול הרודף לראות את עקבות הבורח.
בדכדוך נפש שב הרי אל מקום אסונו, אשר שם עמדה המשרתת וחכתה לו, השיבה לו את מגבעתו ואת שרידי היהלומים. הרי הודה לה מקרב לבי, ויען כי לעת כזאת לא היה לבו עוד לחסכון, הלך אל תחנת-הכרכרות הסמוכה, ישב במרכבה ונסע אל ככר-קטון. כאשר בא שמה, נראה לו הבית שרוי בערבוביה, כאילו קרה אסון נורא לבני הבית. המשרתים והמשרתות נדחקו יחדו בפרוזדור ולא יכלו או אולי לא רצו לכבוש את בדיחותם בראותם את המזכיר בדמות האביר עצוב המראה. הוא עבר על פניהם מתוך חשיבות, עד כמה שיכול, ופנה אל הבודואר.
באשר פתח את הדלת, נגלה לעיניו מראה מפליא וגם מטיל אימה: הוא ראה את הגנרל ואת אשתו – ובאורח פלא גם את שרלי פנדרגון, יושבים יחדו ודנים בחשיבות וברצינות בענין רב-ערך, כפי הנראה. הרי הבין כרגע, כי לא נשארה לו דרך אחרת, בלתי אם להודות על הכל– כי ברי הדבר. שכבר התודו ודוי שלם לפני הגנרל על חטא שחטאו בכונה להתנקש בכיסו, כן גם על כשלון התכנית, וכלם יחד עשו שותפות לעמוד מול סכנה משותפת.
“שבח לאל!” קראה הגברת ונדלר, “הנה הוא! הקפסה, הרי – הקפסה!”
אולם הרי עמד דומם ומדוכא לפניהם.
“הלא תדבר!” קראה, "פתח פיך! היכן הקפסה? "
ושני הגברים חזרו על השאלה ופניהם מטילים אימה.
הרי הוציא מכיסו מלוא חפניו אבנים טובות פניו היו ִחִורים באמרו:
"זהו כל מה שנשאר מן האוצר. עֵד אלהים בשמים, הדבר קרה לא באשמתי, ואם יש לכם קצת סבלנות, ודאי שאפשר יהיה במהרה בקרוב להשיג חלק ממנו, אף כי בכל אופן, חוששני, אחדים מהם אבדו ואינם ".
"אויה לי! " קראה הגברת ונדלר, “כל היהלומים שלנו גזו ואני חיבת תשעים אלף לירות בעד שמלות!”
“גברתי,” קרא הגנרל, "לדידי, יכולה היית לזרוק סמרטוטיך לתוך בור השפָכין; יכול יכולת להטיל עלי פרעון חובות פי חמשים; ואילו גנבת ממני את הַנֵזֶר ואת טבעת אמי, כי אז הייתי סוף סוף סולח לך. אולם הנה לקחת ממני את יהלום הרַגָ’ה – את ‘עין האורה’, כאשר יכנוהו פיטני המזרח – את ‘גאון קַשגַר’! גזלת ממני את יהלום הרג’ה, " קרא, פרשו כפיו למרום, “והכל, גברתי, תם ונשלם בינינו!”
“האמינה לי, גנרל ונדלר,” ענתה האשה, “אלה היו הדברים הנעימים ביותר, אשר שמעתי מפיך בזמן מן הזמנים; ויען כי עתה ירדנו עד שאול תחתיה, אקדם בברכה כמעט את התמורה בגורלי, כי היא גאלתני מידך. כמה פעמים הוכחתני, כי הייתי לך לאשה בשל ממונך; תן לי רשות להגיד לך היום, כי תמיד התחרטתי על העסק הזה; ואילו באת התחתן עוד פעם ובידך היה יהלום העולה בגדלו על ראשך, כי אז לא הייתי מיעצת גם לשפחתי להנשא לבעל כמוך. – ואתה, מר הרטלי,” הוסיפה, בפנותה אל המזכיר, “אתה גלית את סגולותיך היקרות בבית הזה במדה מספיקה. עתה נוכחנו, כי חסר אתה גם עוז-גבר, גם בינת-אדם וגם כבוד-איש, ואני רואה בשבילך רק אפשרות אחת, העומדת עוד פתוחה לפניך – והיא: ללכת מזה מיד, ואם אפשר – לבלי הראות פניך עד עולם. את משכרתך תוכל לתבוע כין שאר הנושים מאת מי שהיה בעלי.”
עוד לא הספיק הרי לתפוס כראוי את הדברים המעליבים האלה, והנה התנפל עליו הגנרל בדברי עלבון אחרים, וכה אמר:
“בינתים תלך עמי אל מפקח המשטרה הסמוכה. חיל פשוט, נוח, זקן אולי תוכל לרמות! אבל עין החוק תדע לגלות את סודך הנתעב. אם נגזר עלי לבלות שארית ימי בעוני, בגלל אשר התחברת עם אשתי לקשור קשר עלי, הנה לא אתן אותך, לפחות, להפטר בלי עונש. ואלהים ימנע ממני נחת-רוח מרובה, אם לא תשב עד יומך האחרון בבית-הסוהר ועבדת עבודת פרך.”
בדברים האלה משך הגנרל את הרי והוציאו מן החדר והורידו מעל המדרגות אל הרחוב ללכת עמו עד תחנת המשטרה.
*
בזה – אומר הסופר הערבי שלי – בא סוף הספור העגום על קפסת-הקרטון. אולם בשביל המזכיר העלוב הרי זו התחלה של חיים חדשים וגבריים. המשטרה נוכחה על נקלה בצדקתו; ואחרי אשר סיע בכל כחו בשעת החקירה והחפוש, קבל גם מאת אחד הפקידים הראשיים במשטרה החשאית ברכה על התנהגותו הטובה והישרה. כמה אנשים השתתפו בגורלו של אדם, שהאסון רדף אחריו, ולא עברו ימים רבים אחרי הדברים האלה והוא קבל בירושה סכום כסף מאת דודה זקנה פנויה מעיר 1רצ’יסטרשיר. בהיות לו הון כזה לקח לו לאשה את פרודנס והפליג באניה לבֶנדיפו – ואחרים אומרים לטְרִינקוֹמַלי – והוא שמֵחַ בחלקו מאד מאד והוגה בלבו תקוה רבה לעתיד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.