פעם בפעם נחוץ לעלעל בעתונות הפוֹלנית, למען דעת… למען דעת מה ולמה יאמרו הגויים; ונפקא מינא לדינא, כי – כמה שכתוב בראש – ואויבינו פלילים…
ובשוּפטנא לא עסקינן. לפי ה“רולאַ” אין לנו תקנה אלא קבורה או טבילה, לפי ה“ניווא פּוֹלסקאַ” גם מים רבים לא ישטפונו. אנחנו אל ההרים נשׂא עינינו, ואל הנסים והמשׂואות של האמת, היושר והיופי שבראש ההרים והגבעות נתבונן… הלא לאורם הלכנו ימים וחלמנו כי חוֹם לנו ואור לנו.
והנה על-פי הפּוסקים של כוח דהתירא – היהודי בעצמו מותר הוא לבוא בקהל… כלומר: אינו אסור לא באכילה ולא בהנאה…
אמנם בתנאי קודם למעשׂה: אם יתבולל ויתעכל ולא ישמיע קול “כזמיר חי בקיבה זרה”, מוטב; ואם לאו, עוד ידנו חזקה! ומה שלא יעשה השׂכל והאגרוף יעשה הזמן: בעל האחוזה הגדולה יתרגל לאט לאט לחסכון ולא יעשׂה מעותיו הפקר ב“מונטֶע-קאַרלוֹ”; בעל האחוזה הבינונית יעבוד את שׂדהו על צד היותר טוב, בנוסח אירופא, האֵכּר ישתחרר מן הרבֵית על-ידי אשראי קטן… פליטי השׂדות והגנים “משלנו” שנעשו כבר ויהיו נעשים לעירונים, ילמדו את המסחר ויצליחו במשׂא ומתן; והעירונים משלנו יתעשרו והחזיקו בעצמם, בלי עזרת בעלי החוטם, בכל מוסדות הצדקה, הטיול והשעשועים – ואז העסק יהי נעשׂה בפני עצמו, היהודים ילכו תמס בעצמם ידוֹדוּן לכל ארבע כנפות הארץ… והשאלה כליל תחלוף… אבל היהדות והאומה הישׂראלית טרפות הן בכל הזמנים! עם בתוך עם, עם זר בתוך מדינה של אנשים משלנו, את החמס הזה אין אנו יכולים לעכּל…
ושאלת הלאום העברי – הלאום, המקווה לקום לתחיה וגם להסתדר, בקול או בחשאי – השאלה הזאת בוערת ומזיקה גם לכמה וכמה עינים… מאירות באור הגנוז לעתיד לבוא, ליום טוב, שכולו טוב לחלשים ולנדכאים ולכל הנרמסים ברגל…
אמנם בנוגע לאוסטריא רבת הלאומים יש לה“פראַוודאַ” שיטה מסוימת, שיטת שלום וברכה לכל העמים והשבטים שבאותה המדינה… בעקבות איזה חכם מאוסטריא, הולכת ה“פראַוודאַ” ומבחנת בין עסקי המדינה ועסקי הלאום. עסקי הלאום הם עניני חוץ לארץ: פוליטיקא, מלחמות, חַיל וכלי זין, והדברים האלה בהכרח, שיהיו נחתכים לפי בית-נאמנים כולל לכל המדינה. ויתּכן, שבענינים הכוללים האלה תהי השפה האשכנזית מושלת, כלומר, האשכנזית תהי שׂפת המדינה, אבל עניני העמים הם עניני בית. ספרות, בתי-ספר, עניני צדקה, עניני ערים ועיירות, וכפרים, וכל היוצא בזה… בענינים כאלה יהיה כל עם ועם שׂורר בביתו ומדבר בלשונו…
וישפוך כל עם ועם את רוחו על בניני הצבור שלו ומוסדות הצבור שלו, ועל החנוך של יוצאי חלציו, וכיוצא בזה… ובכן – הלאומיות כשרה? כן. הלאומיות כשרה כל זמן – שהיא מחוברת לקרקע… נחוץ קודם כל לחלק את המדינה (מזכירים אנחנו, שבאוסטריא הכתוב מדבר) לגלילים רבים, ובאופן כזה, שיהיה כל גליל וגליל ברוב מנינו ישובו אל אחד העמים…
ומה יעשה המעט בקרב העמים יושבי הגליל? מה יעשׂו המאַדיאַרים בגלילות אשכנז ולהפך? המעטים בהגלילים מצטרפים זה עם זה ועושים מנין גדול, ואותו המנין הגדול דואג לעסקי הלאום (להוציא את עסקי הערים והעיירות והכפרים), כלומר: לספרות העם, לחנוּך, למוסדי צדקה ושעשועים, וכיוצא בזה…
אם כן, גם הלאומיות הישראלית מותרת היא? גם היהודים יכולים להסתדר, לקבּץ את הנדחים המועטים בכל אתר ואתר ולהתעסק בפני עצמם בצרכי אומתם?
עורבא פרח! היהודים אינם מחוברים לקרקע, ואת הזכות, ואת הכוח, ואת משפט האדם נותן הקרקע! עם שאין לו קרקע אינו עם, עם שאין לו רוב מנין אף באחד הגלילים, אין לו הצדקה לקבּץ את נדחיו… ואם נניח שכן הוא, שמשפט האדם הוא מַעין נובע מן הקרקע, או צמח צומח מן הקרקע, הרי הציונות מותרת? – הציוניות, חס ושלום! הציוניות טרפה, הציוניות של משה ניצלה את מצרים והציוניות של הרצל תנצל אותנו… ולהיות מוצגים ככלי ריק אין אנו יכולים ואין אנו חפצים…
ובכן, יכולים אנחנו לצאת, אך לא בזרענו ולא בכספנו…
––––––––––
ה“פּשעֶגליוֹנד טיגוֹדניוֹבי” נוטה חסד כלפי חופש הלאומיות… בדברים רבים דומים אנחנו הפולנים – אלינו… גם הם שונאים את היד החזקה של הפרוסים כנגד הפולנים, וגם את ידה החזקה של אנגליה כנגד האירלנדים, ובפרט את תעלולי הבריטים בקרב הבּורים… גם צרפת לא נקתה מאשמות, על דבר החוק החדש, האוסר את הלשונות המקומיות בבתי-הספר… הלשון אינה דבר מלאכותי, אלא בעל-חי, ואסור להרגו בחוזק יד… אבל יד חזקה נחוצה לשכך את שאון תלמידי-החכמים העברים בגליציה, המתפרצים מפני הלאומיות הפולנית, המושלת בגליציה! יד חזקה נחוצה לשרש את השפה המדובּרת בפי היהודים בכאן, לפי שהלשון היא יסוד הלאומיות… הספרות בלשון הקודש אינה כשרה בתכלית הכשרות, גם היא מעוררת קצת לתחיה, אבל מובטח ה“פּשעֶגליוֹנד”, שההיזק אינו גדול כל כך… “השפה מתה, ולא תקום לתחיה לעולם” ואינה שגורה בפה אלא בכתב. ואך בספירות הבינוניות, ולא בספירה העליונה, שכבר עברה את המעברה הזאת, ולא בספירות התחתונות, שלא הגיעו אליה עדיין, ולא יגיעו עוד. והעם, איפוא, אינו נגרר אחרי הלאומיות, המתעוררת בספרות, שהיא לו כספר החתום… אבל השׂפה המדוברת – טרפה היא משני טעמים; משום מוצאה האשכנזי, – הורתה ולידתה בטומאה; ומשום הלאומיות! ואסור להשתמש בה, אפילו בתור אמצעי להשׂכלת העם, לפי שהיא נוקבת ויורדת עד מסד האומה ומעוררת גם שם לתחיה, להסתדרות, ולכל דבר מזיק ומסוּכּן “לנו”…
מסכים ה“פּשעֶגליוֹנד טיגוֹדניוֹבי” להמלומד האנגלי H.S.Wells המצפה למלחמת דמים ממושכה ונוראה, אשר תרפא את משובת הלאומים, אשר תנער את אירופא משׂנאת העמים זה לזה, ותדיחה מטומאת הלאומיות הזדונית והמרשעת. אחרי מלחמה ארוכה ונוראה, ידעו ויכירו העמים, שאין הצר שוֹוה בנזק! שהשלום הוא כלי מחזיק ברכה, ולא יצר הפרוסי את צעדי הפולני, וצרפת לא תשׂים מס על פועלים מאיטליה, ואנגליה לא תחוֹק חוקים כנגד הגרים, והמאַגיאַרים לא יכבידו אכפם על הרוּתּינים והסלוֹבאַקים ויחיו כל העמים בשלום והלשונות במישור… הכל כאשר לכול, אבל – חוץ מן היהודים… והיוצא מן הכלל – עד נאמן על הכלל! וחוץ – משום שאומה זו אין לה קרקע, ואין לה לשון – ושמא נתן לה קרקע ולשון, חס ושלום!
הלאומיות של ה“זמיר בקיבה זרה” אסורה מדאורייתא והציוניות – אבי אבות הטומאה!
––––––––––
וה“גלוֹס” המתיר את כל השאלות הסבוכות, משאלת אָלזאַס ולוֹתרינגן עד שאלת האדם העליון ושאלות כל הדעות והאמונות בכלל, על-פי כללי “הכלכלה וקלקוּלה”. מתיר לנו ברחמיו וברוב חסדיו להיות “בני אדם”, כלומר: להיות עובדים ואוכלים ושותים… אבל לא להסתדר – חס ושלום להסתדר! מוטב שיתעסקו הטובים במלחמת הדעת והדת, ויצאו ביד נטויה כנגד המנהגים המכוערים, כגון: טהרת המתים, הפריעה וכל היוצא בזה… יש להם ידים לעבודה והניר רחב ידים!
אבל כל אלה לקוטים, מאמרים מקוטעים; לא כן ה“קראַי”, זה יושב ודורש ברצינות…
ה“קראַי” כלי מבטאם של האצילים הגדולים, אינו “יונק מן האצבע”, עושה הוא חקירה ודרישה בדבר “השאלה הבוערת והממארת”, וסופרו אינו מתעצל והוא “מכתת רגליו” על פתחי חכמים ועשירים ויודעים, לשמוע מה בפיהם…
האצילים הגדולים, היורשים הגדולים, שאין אנחנו יכולים להתחרות עמם בשום אופן, והחוקים מגינים על צרכיהם, בכל תוקף ועוז, – והאצילים הגדולים אין להם צורך להיות אנטישמיים כל עיקר… די להם בבוז, שהם בזים לכל שאינו עומד במחיצתם…
האצילים שהיו המושלים בארץ, התירו לנו את הכניסה, ואנחנו חייבים עד היום להודות ולהלל ולשבּח, ולנשק על כך היד… על החסד שהטו לנו… אלא שהצמידו את האִכּר אל הקרקע, ולהתעסק בעצמם במשלח-יד ובמלאכת-יד או במידה ומשׂורה, חשבו להם לפחיתות הכבוד, שהאציל ממית עצמו עליו, ופתחו לנו את שערי הארץ והרשו לנו לבנות ערים לארצם ולכונן את המסחר והמלאכה בארצם, ארץ האצילים אדוני האכרים, ארץ של שתי מפלגות בלי מפלגה בינונית! והאצילים הגדולים אינם מתקנאים עד היום בזרע אברהם, אבל לחקור ולדרוש צריך וצריך… המצב מתחיל להתמוטט, מוֹנטֶע-קאַרלוֹ… פחד הבאים… עניני בית סבוכים… ושאלת בנות היהודים העשירים… והסופר שואל ודורש… והסופר שואל והנשאלים עונים, ומגדל-בבל מתנשׂא ומתנשׂא…. אבל “לשוא עמלו בוניו בו”—
“הבל הבלים” אמר קוהלת… החוקר מטייל על שׂפת הים, פעם בפעם הוא יורד וטובל ומעלה חרס אחר חרס… אף על פי שהאנשים אשר פנה אליהם אנשים גדולים הם וחכמים, ואנשי שם… כי הם הגדולים והחכמים ואנשי השם מרשים לעצמם לדבּר על הכול, אף על היוצא מכלל הבנתם…
והנחקר הראשון, לאו מקטלי קני באגמא הוא… יחד עם המאַרקיז וויעֶלוֹפּוֹלסקי היה ובעבודתו לקח חלק… הרי זקן, שקנה חכמה, לכל הפחות על פי הנסיון! ואמנם הנסיון הורה לו שהמאַרקיז וויעֶלוֹפּוֹלסקי נמהר קצת בשחררו את היהודים… שחשב וטעה!
לדעת הזקן, כמעט שותפו של וויעֶלוֹפּוֹלסקי בשחרור היהודים, כי לדעת כל הבּורים ועמי הארץ, אין האדם נוצר עם זכות קיומו, ואין העם או איזה קבּוּץ שיהיה, חי על פי דעת עצמו… ישנן ידים, שלהן העוז והמשׂרה, והיכולת לתת זכויות או לחדול מלתתן… ואם הזכויות אינן בתוך החי היחיד או הצבּוּר החי, ונאחזות, מחוצה להם, ביד התקיף מהם, או מובן מאליו, שאין זה התקיף נותן זכויות חנם, במתנה גרידא! – היהודי בא אל וויעֶלוֹפּוֹלסקי לבקש מלפניו איזו זכות, והיה לוויעֶלוֹפּוֹלסקי להגיד: יהודי, שלם! סחורה אתה מבקש, פתח שׂקך! ובמה משלמים? בנשמה משלמים! והיה לו לומר: שלם! תן את הנשמה, תן את היהדות שלך, את תקָותך לעתיד לבוא! ואחר כך תקבּל זכויות!
אבל הכול בידי שמים! וויעֶלוֹפּוֹלסקי פקח היה ועשׂה שטות, הוא אמר: אתן להם זכויות וסוף הכבוד לבוא… ישלמו בעצמם… ברצונם הטוב!… ומובן מאליו, שעדיין לא נפרע החוב!
“ההמון שלהם, שקבּל את הזכויות קודם התשלומין של התפתחות והתקדמות, ושאיפה לאור”, המון “הזרים, החשוּכים והבזויים”, שהיו לפתע פתאום לאזרחי הארץ" לא נתנו לנו אף אגורת תשלומים אחת… פושטי רגל הם, חוטאים הם, פושעים הם, גנבים ורוצחים הם…
ומה חטאם ופשעם? הרשימה קטנה מאד: “מזיקים להאשראי שלנו… מחבּלים את המסחר והחרושת”!!! ואשמים כולם; אין נקי! כי מצד אחד “ההמון החשוך והבזוי”, ומצד השני בעלי החוטם, שדבקו בנו כממארת “והלוקחים חלק בכל התנועות הקיצוניות”…
וזהו רמז דק, תנועת אצבע קלה… מסירה קטנה! כלומר: הלא אנחנו האצילים חפצים בשלום עם המלכות, אלא שבעלי התנועות הקיצוניות, והיהודים, שהיו לאזרחים, עמהם, הם האשמים… הלא אנחנו חפצים לגשת אל הפשטידא ולאכול לתיאבון, אבל הם, הם…
––––––––––
ומה לעשות?
היהודי בפי שותפו של וויעֶלוֹפּוֹלסקי, האיש רב הפעלים, אינו מה שהוא נקרא בפי שוויעֶנטוֹחוֹבסקי המליץ: “זמיר בקיבה פולנית”, אלא פשוט “מחט בבשר החי”… ומה עושה הגוף, שנתקעה בו מחט ובאה אל קרבוֹ? איך הוא מגין על עצמו מפני המחט המזיקה? מַניחה בקרן זוית חשכה וקושר עליה, ורוקם עליה רקמה מבשׂרו, למען תעמוד בפני עצמה בריחוק מקום מן האיברים, שהיא יכולה להזיק… ומה שהוא בהמשל רקמת בשׂר, יהיה בנמשל:שלשלאות, חוקים מצירים וגדרים וסייגים, כלומר: הפרשה והבדלה מחיי החברה…
לא אנטיסמיטיזם אלא אַסמיטיזם…
והכול מודים, שהיהודים מזיקים, אבל יש חושבים, שאת הצנון הקשה הזה יכולה הקיבה הפולנית לעכּל על-ידי מיץ ההשכלה הפולנית… אלה שהתחילו להתבולל, שכבר טעמו מהשכלת הארץ, יתחילו לאכול אותה לתיאבון; אלה שאחזו במצוָה, וגמרו אותה – ורחצו במים וטהרו מחלאתם!… ואת ההמון צריך למשוך בחבלי נועם, בחבלי השׂכלה, ולהעלותו – לעולה! גם הז’ארגון, אף שהורתו ולידתו בטומאה, יכול אולי להיות לכלי חפץ לזה… נמלא גם הקנקן הזה מיין משומר שלנו…
אבל בשום אופן אי אפשר להרשות להם, שנסתדרו בפני עצמם, שיעזרו לעצמם בעצמם, שיהיה החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, שיקרע בעצמו את חבליו… להעמידם ברשות עצמם אסור ואסור! ואין איפוא עצה ותחבולה אחרת, כי אם לעשות יד אחת עם “האזרחים בני דת משה”, הנכונים עוד היום להלחם מלחמת תנופה כנגד שחרור היהודים, ועלינו החובה להשתתף עמהם במצוָה הזאת…
וגם פולני בן דת משה בא אל התיבה… כלומר: גם אליו הלך סופר ה“קראַי” לחקור ולדרוש אותו, למען דעת עד כמה ידו מגעת להשיב את הימים הטובים, את ימי השלוָה, לקדמותם, ועד כמה הבל פיו חזק לכבות את האבוקה, שהדליקו הזדונים – הלאומיים והציונים…
לא נעים הוא אמנם לדרוש לשכנו של “יהודי”, וגם הנאור בן דת משה סוף כל סוף יהודי הוא, אבל – יכולים אנחנו גם לצדד בזכותו של אותו נאור… אמנם קופּה של שרצים תלוייה לו מאחוריו, אבל פניו כבר יפות ומסבירות קצת… ואין אנו יכולים להאשים את היחיד הנאור בעד זדון לבו של ההמון הגס והפרוע, בעל הקאפּוֹטה הארוכה, המדבר אשכנזית והוא הרמאי בכל דרכיו, ובכלל – “בעל היהדות, שאותו הנאור התפשט ממנה, כהתפשט איש הכתונת קרועה מגואלה” ואם יש דורשים אותו את הנאור, לגנאי, על שאינו מיצר בצרת עמו, ואינו עושׂה ולא כלום, למען הרם את קרנו בהשׂכלת הארץ, האין האשמה הזאת צודקת! “אין אנו יכולים להטיל על איזה מן האזרחים חוב כפול, מס כפול… ואם כלומר הנאורים, ממלאים את חובתם בנוגע אל הצבּור שלנו, מעצמו מובן, שזה פוטר אותם מחובתם בנוגע לבני עמם, שהתרחקו מהם”…
ואותו הנאור המתבולל אומר: המלחמה עם הלאומיות והציוניות מלחמת מצוָה היא, אלא…
ואותו “אלא” נפלא ומיוחד במינו – אלא… שאין יד הנלחמים תקיפה…
ראשונה: אין עם הארץ מחזיק בם… ולהפך, עם הארץ אומר – ועל כל פנים הספרות והעתונות בשם עם הארץ – אין לי חפץ לעכּל את היהודים, היהודים אינם מאכל כשר ומבריא כל כך…
ושנית: ההתבוללות, שעד היום עברה חוק… בלי משׂים עברה חוק… והמון היהודים אינו מאמין בה… כי עד שערי הקלוֹיסטר באה… וזה אמנם לא נעים, ואולי גם מזיק מאד. וזהו כלי-זינם של הלאומיים והציונים… וכו' וכו'.
אל תקצר איפוא הנפש הפולנית; נחוצה מתינות… ימים ידברו… “אבל להלחם אנחנו נכונים, ובלי ספק! אנחנו נעשה את שלנו”!
ובין כך וכך אל תיראו: אנחנו נוסיף ונלך לפילהאַרמוֹניא, נשחק בקוביא, נקרא את ה“קוּריעֶר וואַרשאַבסקי” ועוד ועוד…
––––––––––
ואחרי המשׂכיל האזרח בא עוד פולני, והוא איש חי ורב פעלים, ויועץ נאמן – והוא מודה שצריך לעשות דבר-מה. צריך לקרב את היהודים, בלי היהודים אי אפשר יהיה גם להתיאַטר להתקיים… האומר א' עליו לסדר את הא"ב עד גמירא… להרוג ולהשמיד את היהודים אי אפשר: פרעה והמן יוכיחו. לגרשם אי אפשר, תיכף ומיד יסגרו הגבולים של מדינות חוץ לארץ… ואם כן מה לעשות?
נחוץ להשתדל לפני הממשלה, שתאסור את הובלת הסחורות על שם מוכ"ז, ולא יוכלו היהודים להפטר ממס המסחר, כי יוכל הממונה לדעת תיכף ומיד איזה יהודי קונה ומוכר וכמה הוא משׂתכר… נחוץ גם כן למנות שופטי מסחר מקרבם…
וביחוד עתה כשנודע הדבר, שהממשלה החליטה לבטל את בתי הדינים למשפטי המסחר – – –
קש וגבבא – – –
– ולמה אתה מעניק לנו מן הקש והגבבא?…
– יש קש וגבבא, ויש גם ניצוץ…
אויבינו פלילים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.