לקטע מיצירה זו בהקראת ד"ר יורם מלצר

א: אני והקורא

(כעין הקדמה)

אני רודף אחרי הקורא הנכבד; והוא מפני בורח…

– קורא נכבד, שמעני!

והוא תוחב אצבעותיו בשתי אזניו, ורץ הלאה, הלאה; ואני שומע מרחוק את נשימתו הכבדה.

ומדלג הוא על ההרים, ומקפץ על הגבעות; ואני דולק אחריו על הרים וגבעות, ורגלי בצקות וכואבות…

אך לא ארפה ממך, קורא נכבד!

כי תעבור במים, אני אחריך; גם אני קל על פני מים; הן “נאדות נפוחים” מימיני ומשׂמאלי…

ואם כנפים לך תעשׂה ותתרומם באויר, הלא ארך-אֵבר גם אני ואעל אחריך עד הכוכבים, עד המאורות. הן מודעי ומכרי הם מאז; אני שר להם הלילות, והם רועדים ומחוללים לקראתי בשׂמחה, ברצון ובאהבה…

ואל תהום אחריך ארד – – –

אך אם אשׂיגך אינני יודע!

המרחק בינך וביני הולך הלוֹך וחסוֹר, אך גם הנפט במנורת חיי מתמעט ומתמעט לרגע; ובשעת הכושר, בהגיע התור לאחוז בכנף שׂמלתך, אאסוף אולי את ידי היבשה אל המטה…

ואז, קורא נכבד, יהיה להיפך.

אתה תדלוק אז אחרי!

בין כוכבים תבקשני, את צלי ברוח תבקש, ובשורוֹת עלים נובלים – את נשמתי! ואל קבר גויתי תבוא, ותקרא: הנני, קחני!

---

אך לעת-עתה הקורא הנכבד בורח מפני…

כדוב שכּול אני בעיניו, אני זומם את נפשו לקחת; כי נשמתו – המנוחה…

כשהוא משׂמח חתן וכלה, אני לבי לשני פושעים, נשלחים לארץ גזירה ונאסרים באזיקים אל עגלת-משׂא אחת… וכשהוא מלווה את המת ובוכה, אני צוחק למראה השקרים והטעויות על המצבות… בנַגן הפסנתר,הוא שומע את הקולות, ואני – את ההמולה בין הקולות ואחריהם.. הוא רואה את הגדול המשתחווה בהדרת כבוד, ואני מראה לו את המוטות, מוטות העץ, שהתנשׂא עליהם הקטן, למען יגדל ויהי משכמו ומעלה גבוה מכל העם… וכשהוא מתענג על אור האבוקה אני סותם את אפי מפני ריח הזפת ועוצם את עני מפני עשן האבוקה… וכשהוא עושׂה אזניו כאפרכסת, לשמוע מפי הנואמים משׂא מראש ימות עולם,אני שומע את נאקת המעשׂים, שהוא סוחבם בשׂערותיהם למחוז חפצו…

­ – אדם רע אתה! – קורא הקורא הנכבד מרחוק.

אדם טוב רואה לעינים, ועינים טובות רואות את הנקודות והקוים, את השטח וצבעיו; ועיניך דוקרות כמקדח ומוציאות את הרקבון מן התוֹך… אתה רואה את הבשׂר החי טרם בקע את העור, את הצרעת טרם פרחה ואת הרע בלבוש הטוב…

אני שׂמח לשירת הצפור, ואתה מתאבל על התולעת שהיתה לה למאכל, ומתעב את “ברכת המזון”, שהצפור שולחת למרומים…

אני רואה יער צומח ומתפעל, ואתה רואה את היער שאבד עליו כלח, שנהרג ונחנק ונקבר, למען יתעלה החדש על קבריו!

אני רואה את צבעי הפרח, ואתה – את האשפה מיניקתו!

אדם רע אתה ודבריך רעים…

---

– ברח, דודי, ברח!

אך למה אתה בורח ימה, אל צללי הערב, אל חשכת הלילה, לטבוע בים האופל?

ברח לך קדמה, אל בשׂורת נוגה, אל הנהרה, אל האור ורחץ בגלי בוקר של יום המחרת…

---

ברח, ואני אדלוק אחריך.

ב: מי ישחט?

“ישראל ואורייתא חד”.

לפנים היה הקב“ה מחזיר על כל אומה ולשון עם תורתו ולא קבּלוּה; והיום מחזיר הקב”ה על פתחי כל האכסניות המדיניות שבעולם עם בנו יחידו, ואין דורש ואין מבקש…

רחבה ונסבה הארץ אשר לפנינו ואנחנו צפופים בה כדגים מלוחים, ואוכלים איש בשׂר רעהו כחיות רעות; המצע, אשר הוצע לנו, קצר מהשׂתרע… ועל כן פולטת ומקיאה אתנו הארץ…

ונפש בריטניה קצה בהמון אורחים לא קרואים, האוכלים ולא שותים והעובדים בזול עד יציאת נשמה… אמנם שם לא הרעים עוד הרעם. אך מחוללו, עב הענן, כבר החשיך את שמי ארץ החופש…

ורוזבלט עמד וצוַח ככרוכיא: “חביבה עלינו אומה זו” ואולי גם – “חביבה מכל אומה ולשון”, הלויתן של ארצות-הברית בולע אותה ומעכל בנקל, במשך דור אחד או שני דורות… ובכל זאת, המון הנודדים, אשר הושב עתה על עקבו במשך חודש ימים אחד, כבד מהמוני הנודדים שהושבו קודם לזה במשך שנים תמימות…

וגם אוסטראליה אוהבת את החופש בכלל, וזרע אברהם יצחק ויעקב בפרט… אך תנאי קטן התנו המחוקקים, הדואגים להצלחת הארץ וישובה, שיהיה לכל אחד מהנודדים סכום מצער, לכל הפחות, – חמש מאות דולר (אבק באוצרו של איזה רוטשילד!) וגם ידיעה קטנה: לדעת לקרוא חמשים מלין באיזו לשון שתהיה בלי שום טעות…

והפקיד, הממונה על קבלת הנודדים בסבר פנים יפות, מונה את המטבעות בכבודו ובעצמו. ואינו מקבל לא מטבעות מזויפות ולא מטבעות של קוביא, ולא אסימונים, אלא חמש מאות דולר עוברים לסוחר במלואם, ובנוגע לידיעת הלשונות הוא מוסיף (אולי משלו):

– מלבד שׂפת עבר והזַ’ארגון…

הולך הוא לשיטת המתבוללים, ופוסק ששׂפת עבר מתה ולא תשוב לתחיה. ובנוגע לשׂפה החיה בפי רבבות עם, הלך הוא לשיטת ר' בטלן ור' מלמד, שאין זו לשון, כי אם איזו “ערבוביא של סחי ומאוס”…

והמושל בבולגריה – גם היא ארץ חופש – השיב אחור את בקשת “אזרחי השמים הנמקים ברומניה” ולא נתנם לבוא בגבלו ולנוח מעט “עד יעבור זעם”…

ומה לעשׂות, והליבּרליזם הוּכּה שוק על ירך.

האדונים היוּנקרים ישופוהו ראש, בני העולם הבא ישופוהו עקב; ולב, רבותי, לא היה לו מעולם.

וגם ארץ הגָר, זה המקלט האחרון למתקני עולם במלין מצלצלות ובלי פת קיבר, גם ארץ הגר “נסוגה אחור”… גם היא סגרה את שעריה בפני הדל הנמול!

אמנם “אֵל אחד בראָנו”, “אנשים אחים אנחנו”, אבל הגרים היהודים צמאים ויחפים, ולא נעשׂה את ארצנו אכסניא לדלת עם, לאביונים…

והגר ארץ משׂכלת ונאורה, ולא תבדיל בין גר יהודי זה לגר יהודי אחר. ועל כן לא תשׂים פדות בין “אזרח השמים” הבא ממרחקים, והשכן הקרב לה מגאליציה… כי – הכל שוים בפני החוק! גאליציה לא הגר היא! “השתוף במלכות” אינה עוד השתתפות המדינות! והעיקר בכול היא השלמוּת! והגר המושלמת איננה אוהבת חצאי-מדות וחצאי דברים, וכיון שבאה לידי החלטה, שמן היושר לסגור את הגבול, החליטה להשליט את החוק גם לאחור, ככל חוק המידות והמוסר! ואין הבדל בין החדש מקרוב בא, והגר שכבר השתקע וכבר הוליד וקבר בארץ…

---

ובכן, עם של נודדים אנחנו, מי שאינו נודד היום ידוד למחר…

ישנם עוד בעלי-בתים המפטירים כדאתמול ופוסקים: “עניי עירך קודמים”, וישנם עוד “בני דת משה” המבדילים בין מדינה למדינה! אבל החיים דורכים על ראשי שניהם ברגל גאוָה, והמעשׂים טופחים על פניהם באגרוף ברזל…

אין לנו לא ערים ולא מדינות… אין לנו לא בני עיר ולא בני מדינה… אין לנו לא בנים ולא עברים, כי אם בנים בלי אמות, והאדונים מעשו בנו…

עורבא פרח! בני קין אנחנו, ואת אבינו ירשנו בלי חטאו, כי גם ידים אין לנו לחטוא…

אבל אין לנו לא מזרח, ולא מערב, ולא צפון, ולא דרום, כי כל הארץ לפנינו, הארץ הננערת מתחת רגלינו והבוערת תחת כפות רגלינו…

– והיוצא לנו מזה?

היוצא לנו מזה, שיש לי הצדקה להזכיר לפניכם גם את יהודי מאַרוֹקוֹ.

ובמאַרוֹקוֹ מרד. והמורד שלח יד בעורף המושל השׂולטן, ונס השׂולטן לפס ויסגור את העיר…

ובעיר וגם בכל המדינה ישנם יהודים, יהודי מארוֹקוֹ, והיהודים הללו מוטלים בספק, בספק-ספיקא!

עתון עברי אחד מחכה לגאולתם. רואה הוא, כי “המרידה במאַרוֹקוֹ אולי תהיה (כלומר: תוכל להיות) רבת-תוצאות גם בנוגע לגורל אחינו, אשר חייהם תחת שבט השׂולטן מרים ממות”. “מי יודע” – מוסיף העתון ההוא – "אם לא באה שעת הכשר לגאולת הנדכאים ההם " (!!! (…

באיזה אופן? בהתערב הממלכות הנאורות? אבל הלא הממלכות הנאורות עומדות מרחוק ומוציאות בחבּה יתרה את “נוצריהן” ממקום ההפכה, ואינן שמות לב להיהודים, כי לא אזרחיהן הם ולא גרים הם במאַרוקו! אין דבר, העתון העברי מקווה!

והטלגרמות ממקום ההפיכה מכחישות זו את זו.

האחת מודיעה: כי חרה אף השׂולטן בהיהודים, החשודים בעוון מרד, ויגזור עליהם כליון חרוץ.

השנית מודיעה להיפך: כי לב השׂולטן המוּכּה טוב לישראל, כי מחזיק הוא במנהגי אירופא ועושׂה להם הנחות רבות, אך המורד במלכות, המַכּה, איש צר ואויב לכל חדש ולכל דבר חופש, גזר אומר: לבער את היהדות מקרב הארץ ולטהר בדם היהודי את הארץ מטומאת אירופא…

והיהודים תושבי מאַרוֹקוֹ מוטלים בספק-ספיקא!

מי יודע אם יגָאלו או ישחטו?

ואם ישחטו, מי יודע על ידי מי?

על ידי השׂולטן המוּכּה, או המורד במלכות המַכּה, ואולי על ידי שניהם?

ג: להשכלת העם

האמינו לי, רבותי, שבן דודנו איננו מה שהיה מקודם… מה שחושבים עוד על אודותיו בבית המדרש הישן.

ומהצד השני, מה שאנו קורין בהגדה: כולנו חכמים, כולנו נבונים, מתחיל לצאת מידי פשוטו, ולא יארכו הימים ויהיה “בלשון סגי נהור”.

הוא היה מלך טפש ואנחנו העבדים השלמים, הטובים והגבורים – הענקים ואנשי השם, כל זמן שנטשה בין המנצח והמנוצח מלחמה על דבר כבּוש מלכות השמים, כשביקש להשיב לנו את נזיד העדשים ולעצמו את הבכורה לשבת ראש בגן עדן, אז היתה ידנו על העליונה! בתרועות שׂשׂון באנו במים ובגפרית, לעת מצוא שחטנו איש את אחיו בברכת “שהחיינו”, והיינו למאורות הגדולים בעלוֹתנו על המוקד. בגאון-עולם עמדנו קשורים אל עמוד הקלון, ומפי עוללים ויונקים נדקרים וצלויים, זקנים מתבוססים בדמם ונשים אנוסות ונשחטות, יצא הקול – קול יעקב, קול “שמע ישראל” הולך מסוף העולם ועד סופו…

והטפש השמיד והחריב איזה יהודים, איזה בתי יהודים, ובנה את היהדות כמו רמים…

אך בן דודנו חכם הוא, לכשירצה, ועתה נחה עליו רוח חדשה: השמים שמים לה', ועל כל שעל ארץ ילחם, על פת לחם מצות…

ועתה – הוא החכם וידו על העליונה…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – בן דודנו ראה באספקלריא מאירה, שהפועל היודע קרוא וכתוב, משׂתכר יותר מרעהו הבּוּר… שהעם, שרוב מנינו ובנינו משׂכילים, נוחל ש"י עולמות באפריקה, מכון חרושת-מעשׂה מעולה, וכובש ממכון שבתו את שוקי העולם ואת העולם עצמו. ראה ונוכח ואמר: הדעת היא גבורה, הדעת היא עושר וכבוד! הדעת היא מקור חיים!

וחדלה הדעת מלהיות סגולת כוהנים, קבלה נסתרת וסודי סודות, וחדלה גם כן מהיות פאר לגדולים וכתר לראשי אצילים… וחדלה גם כן מהיות קנינם של מתי מספר מן העירונים, שהתהלכו הנה והנה על הקו הצר, המגביל בין המשפט, ומצאו מציאות כשרות…

והדעת – אמר בן דודנו – הוא קנין העם! ונפתחו בתי-ספר לבני העם!

ונתגרש השבט מבית-הספר, שהיה לגן-עדן הילדים, ונשלח לנוע על בתי העירוניים והכפרים, לנוה ההורים הבורים, המונעים את הטוב מילדיהם – “אנוסים אתם ללמד את בניכם!”

ונוכח עוד בן דודנו לדעת,כי אין הדעת קנין תינוקות, ילדים ובני נוער, וכי התעודה על דבר גמור איש איזה בית ספר איננה מוציאה אותו מאיזו עבדות לחירות-ההפקר, ואיננה כתב-שחרור מן הספר, מן המדרש והמקרא, אך אות שבעל-הכתב מוכן ומזומן ללמוד בעצמו מן הספר, מן החיים, מן החברה! ועל אחת כמה וכמה, שהמבוגר שלא ביקר בית-ספר באשמת הוריו או בחטא החברה, שלקחה את הטוב והיפה ומסרה לאיזו מפלגה שלטת, שהמבוגר ההוא יש לו הכוח לבקש את הדעת; וילך בן דודנו ויפתח בתי-מדרש ובתי-ספר למבוגרים מכל קצות העם. וחכמים וגדולים משמעים לקח, והבורסקי בא ושומע, והחייט והרצען עושׂים אוזן כאפרכסת, והפועל-בטל כהיום בא להשתלם לעבודת המחר, וכיוצא בזה.

ועוד דימה בן דודנו, שאין הלמוּד עבודת פרך, שהעבודה הקשה היא מחמת הלשון, שבדו חכמים שאינם סופרים, ויקרא לאור החיים חכמים וסופרים ויחדו, ותוָלד ספרות נקיה וקלה למקרא העם, המשתעשע על הספר, כהתלמיד בבית-הספר החדש והנוח… וילך בן דודנו ויפתח בשביל העם אוספרי-ספרים ובתי-מקרא, וירא בן דודנו כי טוב, ויקרא: “הוי כל צמא, לכו למים!” ואתם יודעים ש“אין מים אלא תורה”…

ובשביל הכפרים הרחוקים מן הישוב יסד בן דודנו אוצרות ספרים ומקרא מטולטלים מכפר לכפר… ארגז נקרא ויוצא, וארגז חדש עם ספרים חדשים בא…

כה עשׂה בן דודנו! והיתה ההתחלה באנגליה, בארצות הברית, ומשם נפוצה התנועה להשׂכלת העם לשאר הארצות הנאורות – – –

ואנחנו?

הלא אנחנו עם-הספר; הלא אנחנו ידענו את הסוד מכבר! הלא רבותינו אמרו: “אין מים אלא תורה!” “ולמדתם את בניכם” – מצוָה מדאורייתא, “והגית בה יומם ולילה” – מצוַת עשׂה. ומה עשׂינו אנחנו בשביל השׂכלת העם? לא עשׂינו מאומה!

יש לנו חדרים, להוציא רבנים, מלמדים ולומדים, – לכל הפחות מתפללים… והחדרים הללו הם בשביל העם, קנין העם! ועם עני ואביון כמונו אינו יכול לברוא בתי-ספר טובים מאלה… ובכל זאת מספר הילדים, שלא נתבצר להם מקום גם בחדר העני הזה, הולך הלוֹך ורב.

ויש לנו חדרים מתוקנים, בשביל בני בעלי-בתים; לפעמים בצירוף “בני עניים, שמהם תצא תורה”… ללמדם לזכור את העבר ולקווֹת לעתיד, והחדרים המתוקנים הללו מעטים הם מאד ותלויים על בלימה; הללו נוצצים, והללו נובלים; הללו נפתחים בחצוצרות וקול שופר במכתבי-העתים, והללו נסגרים בחשאי, באבל של שעמום, בדממת חולים בלי נשימה…

אבל אנחנו נושׂאים את הנס! דגל מחנה יהודה: מתגעגעים על העבר, נושׂאים עין אל העתיד.

ואם תאמר: מה נאכל?

ואם תאמר: אם אין קמח אין תורה?

ואם תאמר: שאם תיבש היד הנושׂאת את הדגל, יפול ויסחבוהו כלבים בחוץ?

ואם תאמר: בין העבר הבהיר והעתיד הנאור והנהדר, יש הווה כאורך הגלות, והמלחמה בכל אורך ההווה הרע והמר, והאוכל הרבה מן העבר ובולע עוד יותר מן העתיד, היא מלחמה גסה, על שעל אדמה, על פת לחם? ובמה כוחנו גדול לעמוד על נפשנו בימי המכונות ושוּקי העולם? ואל מה נשׂא את עינינו בימי הדעת והעבודה?

אבל “אין השד נורא כל כך!”

אמת, אין לנו השׂכלת עם. אמת, אין לנו בתי-ספר להכשיר את העם לחיי עבודה וחרושת כל מעשׂה. אמת, שאם נאסוף את כל ספרי ההשׂכלה שלנו יחד ונשׂימם בארגז אחד, ונעשׂנו לארגז מטולטל, יקטן הארגז מאד, ונער קטן, בעל רגלים עגולות, יקחנו על שכמו וידוד בכל תפוצות ישׂראל. ויהי, שבנסוע הארון, לא יחליפו אחר, כי יש אך ארגז אחד ואין שני… אמת, שאם נספור את המלים בספרים הנ"ל, יהיה מספרן מספר הטעויות, באשמת המעתיקים “בחסד אלוהים”, אם כי בלי כשרון סופרים…

כל זה אמת, אבל אנחנו עושׂים הרבה! וכבר הכינונו הצעה גדולה ונכבדה! אנחנו נאסוף כמה וכמה רבבות ונכין בית-מקדש למדעים, בית-מדרש גבוה, ולא בית-מדרש יהודי, חס ושלום! אך בית-מדרש גבוה ליהודים, כלומר, לעשׂרת תלמידי חכמים… ואז יהיו לנו מלומדים ויושבים בקתדרא וכו' וכו'.

ד: מנהגי בית-הכנסת שלנו

“הדור” מת בשנה שעברה מיתה חטופה וה“יוּד” ¹זה עתה בחניקה!

המספּר 52 של ה“יוּד” שנה זו היה המספּר האחרון.

אך הבשׂורה הרעה לא היתה בשׂורה פתאומית.

מפּנים לקלעים ידעו מכבר שה“יוּד” נוטה למות… שראשונה קנה אותו עורכו הד“ר לוריא לצמיתות מאת החברה “אחיאסף”, שביקשה לטהר את בית מקדשה מגלולי הז’ארגון, שהד”ר לוריא חפץ לעשׂות תקונים ב“יוּד”, ובהתעוררות הרוח הכריז בחיל על דבר תקוני ה“יוּד” ואוצרות האמת והיופי והמועיל שהוא פותח בו, ובחשאי ביקש לו בעל-כיס לעזר כנגדו, להוציא את מחשבותיו הטובות לפועל! תקוָתו בנוגע לזה נכזבה, כעבור הקול במחנה שמקבלים רשיון למכתבי-עתים בארץ… ואחר כן נפל גם על הד“ר לוריא פחד ה”פריינד" היומי. וילך ויולך את ה“יוד” אל ה“פריינד” וימכרנו לו לחניקה ולקבורה…

וגם לקהל הקוראים נודע הדבר. בדמעות תנין הודיעה ה“פאָלקס-צייטונג” על דבר אסונו של ה“יוּד”, כי היה לה הדבר כדבר בעתו – עת לעשׂות חותמים…

ה“יוּד” מפרפר ומפרכס, אבל עוד נשמתו בו. ובה“פאָלקס-צייטוּנג” כבר ספדו ספדיא, כבר הורד מן המטה, והדליקו למראשותיו את הנרות ואמרו “קדיש דרבנן”…

אבל עתה, עם המספר 52 של ה“יוּד”, באה הידיעה הרשמית…

ה“פריינד” בא והציץ ונצח, והד"ר לוריא פורש ובוכה…

---

כשמת “הדור”, עמד עורכו פרישמאן על קברו, קודם שנסתם הגולל, וצוַח ככרוכיא: וַי וַי וַי!

וַי לישׂראל, שאינו עם ולא תמך ב“הדור” שלי! וַי לישׂראל, שאין לו ספרות, וגם “הדור” שלי התמוטט! וַי להסופרים, שבשעת סכנה ל“הדור” שלי התקוטטו ועמדו על דבר מהלכים ודעות, על דבר תגין וקוצו של יו"ד בדעות, ולא נכנעו תחתי, וַי, וַי!

והד"ר לוריא איש רך-לב ובעל-דמע, והוא פורש בחשאי ובוכה…

---

והוא בוכה על משׂאת נפשו, על אהבתו לה“יוּד”, על אוצרו הטוב שנסגר טרם נפתח; אבל מה יעשׂה וה“יוּד” הנערך בוואַרשא ונדפס בקראקוי על-מנת לשוב לוואַרשא, אין לו “קפיצת הדרך” ולא יתחרה עם ה“פריינד” ה“הולך למישרים”, וה“יוּד” אך מכתב שבועי וספרותי, וה“פריינד” (קידה קטנה כנגד ה“פריינד”) יהיה מכתב-עתי יומי ומלא חדשות כרימון…

אבל הד“ר לוריא לא חדל אף רגע מהאמין בעם, בספרותו ואין לו שום טענה-ומענה לסופרים, שביקשו לעשׂות עמו שכם אחד ולעבוד את ה”יוּד" באמונה.

אנו מאמינים, שפחד הד“ר לוריא היה פחד שוא, שה”יוּד" היה יכול להחזיק מעמד… שנחוץ לעמנו מלבד עתון יומי, גם עתון שבועי לספרות… ועל כל פנים ספק-ספיקא הוא: אם יאכל ה“פריינד” היומי את העתון השבועי, ואם יאכל – שמא יאכל את ה“פאָלקס-צייטוּנג”, המנוקדת כה“פריינד”, ולא את ה“יוּד” הבלתי-מנוקד והנועד לספירה יותר עליונה…

אבל יודעים אנחנו את הד“ר לוריא ומאמינים באמונתו, ויודעים שבתום לבבו דימה שמכירת ה”יוּד" היא הכרחית, וההכרח לא יגונה… והנעשׂה אין להשיב!

אבל יחד עמו לא נבכה ובצערו לא נשתתף… הנה בא “ידידו” וכבר מחה דמעותיו.

גם לפרישמאן עלתה ארוכה, והרוח הרעה, אשר תקפתהו במות “הדור” חלפה הלכה לה במשך שנה אחת, ושב לאמונתו במציאות העם, הספרות והסופרים, ועמד בראש “הזמן”… ועל אחת כמה וכמה הד“ר לוריא, שלא יצא אף לרגע אחד מן המלאכה לבטלה, מן היש אל האַיִן, והוא בעורכי ה”פריינד"… כבר שב ורפא לו!

אבל דמעותיו של הד"ר לוריא אינן פועלות כלל וכלל…

אם אדם פרא אוחז בשעת כעסו ברגלי הילד ומנפצו אל הסלע, ואחר-כך הוא משתולל מצער ומכה את אשתו ושאר ילדיו ואת הקרובים אליו, וסופק כף, והומה כדוב, ומקלל כמכשפה ארורה, הרי טרגדיה בכאן! מוֹמנט פסיכולוגי בעצם טהרו…

אם האב המנומס מבכּה את בנו, שמת בלא עתו, אנו משתתפים בצערו, בוכים עמו ומנחמים אותו וקוראים: תנצב"ה, בילע המות לנצח, אף כי המות הוא מלתא דשכיחא, ויש צדוּק הדין, והילד נולד במחלתו, וגלגל הוא שחוזר…

אבל אם אשת האכּר, האוהבת את עגלתה ומגדלת אותה לפרה חולבת, מוסרת אותה בשעת הדחק לשחיטה, והיא עושׂה לעצמה מרק מן הכרעים, ויושבת ואוכלת את המרק בדמע – על דא ודאי לא בכינא!…

ה: הרהורים רעים

א) לחונן דל, למחות דמעת אלמנה ולרחם יתומים – יכול אך עושק דל, אלמנה ויתום, או יורשוֹ.

ב) איני מתקנא אלא באדם וחוָה.

הם היו הראשונים לכל דבר, בכליותיהם לא היו כרוכים לא אבות ולא אבות-אבות, המתים לא לחשו באזניהם כללי החיים, דמיונם לא היה רץ לפני מעשׂיהם וידיעתם לא הרפתה את אַוָתם, והיו להם שמים חדשים וארץ חדשה… וגילו חדשות ונצורות בכל רגע ורגע.

ג) האדם הטוב גומל טוב לשׂונאיו על חשבון אוהביו ואהוביו.

ד) מי יודע, אם רוח האדם, שהושיב את האלים למעלה מן הטבע, לא ביקש להפטר מהם על ידי כך בעולם הזה.

ה) הצביעות היא האות לנצחון הטוב המחוקה, ולמפלתו על-ידי החקוּי…

ו) ראובן אינו יודע את העבר, ואינו מבין את ההוֹוה; אך רע ממנו שמעון, היודע את העבר ומנחש בו על העתיד.

ז) אין אנו חפצים לתקן את עצמנו, כי אם לשנות את העולם; לעשׂות את הרע לעסק רע ואת הטוב לעסק טוב, ואז בלי ספק נבחר בטוב.

ח) אנשי האניה לא ימרדו ברב החובל, כל זמן שלא תאבד תוחלתם למצוא ארץ חדשה.

ט) איזהו גבור? החלש, המשתדל להתראות כחזק.

י) איזהו חזק? כל הקבוע במקומו ובזמנו, ועסקיו מקבילים עם עסקי הצבּוּר.

יא) על זמן שתלך נכחך, לא תחליף ימין ושׂמאל.

יב) הכלי היותר אכזרי הוא השעון. אתה צריך לישוב הדעת, והוא אינו רוצה לחכות. אתה ישן, והוא הולך… ובימי נעוריך, כשאתה רץ, הוא זוחל, ובזקנתך, כשאתה זוחל, הוא רץ ובורח…

ועודך נושׂא אותו בצלחתך.

ו: הכול מסוכן…

(מעשׂה שהיה ביער ומשל לגדולים)

הזאב הבן משׂתרע על הדשא ומפהק; והזאב האב יושב על אחוריו ומשחרו מוסר:

– שמע בקלי, בני, וחיה! המנע מן ההגיון, כלך לך מן הוכּוּחים! הפילוסופיה מסוכּנת מאד, הוכּוּחים – עוד יותר! מלאך המות הולך, והמתוַכּח אינו רואה ואינו שומע…

– מוסר זקנים! – צוחק הבן.

– מעשׂה שהיה – עונה האב בכובד-ראש.

– ספּר נא, אולי אישן…

– פעם אחת – מספר האב-המטיף – הייתי רעב מאד, קשר עלי היער – ואין מאומה!

ואני אינני צבוֹע אוכל נבלות, ולא קוף מפתח אגוזים, ולא שור אוכל עשׂב, אלא זאב בן זאב, בן בנו של זאב! וכבר כלתה נפשי אל הבשׂר והדם! והנני כועס והנני הומה ומהמה, והנני רץ אנה ואנה כמטורף – ואין טרף… ובמרוצתי הגעתי בלי משׂים אל גבול היער –

– ששם האָחוּ?

– כן, ששם האָחו – –

– ובאָחוּ – –

– ובאָחוּ?

– ובאָחוּ סוס שמן, ורגליו מאחוריו קשורות בחבל, והוא מקפץ לו מירק עשׂב אל ירק עשׂב…

– ותעצרהו – –

– לא נקל היה הדבר; הכלב היה עמו באותו מעמד…

– עסק ביש!

– עסק ביש מאד, המעים הומים, והקיבה מתכווצת ותובעת בכאב: הבה בשׂר!

אבל מלבד מעים וקיבה, הלא יש גם מוח לזאב; והמוח צוֹוח: “עמוד!” ואני יודע, שהצדק עם הקיבה, ושהצדק גם עם המוח… זוכר אני זאבים מתים ברעב, וזוכר אני את אבי זקני ז"ל, שנגע בסוס – וצהל, והריח הכלב – ונבח, ויצאו נשי הכפר במקלות – – – ונהרג – – –

– שאלה גדולה: לטרוֹף או לחדוֹל? ומה עשׂית?

– אני לא עשׂיתי מאומה, אני הייתי בין המצרים, בין המוח ובין הקיבה, אבל רגלי עשׂו מאליהן – פסיעה אחרי פסיעה! פסיעות קלות, פסיעות קטנות…

ואני מתפלא על הרגלים, שנכנעו לקיבה ולא למוח, ועל בעל העינים הבולטות, המקפץ כנגדי ואינו רואה, ועל בעל החוטם, המשתעשע בצל זנבו ואינו מריח… אך אחרי כן נודע הדבר: הסוס והכלב התפלספו! הסוס והכלב התוַכּחו על דבר היתרון של הכלב על הסוס או של הסוס על הכלב; מעצמו מובן, בעיני אדונם! מלאך המות הולך, וזה אינו רואה, וזה אינו מריח… והתפאר הסוס, שאדונו זורע למענו שׂעורים במיטב שׂדהו, וקוצר לו שחת בזיעת אפו… והתפאר הכלב, שהוא מאוכלי שולחן אדוניו, ולפעמים הוא גם שוכב בחיקו… ולי, אמר הסוס בהרמת ראש, כלי רתמה חדשים, עור מבריק ורצי כסף – –

אבל לא כילה את דברו הסוס, וכבר היתה גרגרתו בפי…

– הנה כי כן – כילה האב את מוסרו… הפילוסופיה והוכּוּחים מעבירין מן העולם!

– וגם המוסר! – המה פתאום דוב שכול מאחורי הזאב המטיף – –

והזאב הצעיר נמלט בעור שיניו, ובמרוצתו המה: הכול מסוכן, הכול מסוכן…

“הכול” לאתויי מאי? – – –

ז: האינו-מבין

אתה מכה בקורנס על קדקדי, אבל מוחי כבר התקשה וגלגוליו העלו חלודה ועמדו מהתנועע…

הוא אינו מבין?

לפעמים הוא דל גאה והוא מתפאר: היודעים אתם מי אנוכי? אנוכי הנני האינו-מבין!

ולפעמים יהיר הוא, וכל מה שהוא איננו מבין – בטל ומבוטל הוא, חולין הוא, טמא הוא!

וגם תגרן הוא: עתון קנה בפרוטה (או מאת רעהו שאל, ומעמיד פנים כאילו קנה) ואם אינו מבין אות אחת, הרי מקח טעות, הרי מרמה!

ולפעמים הוא כורע לפניך ורועד מפחד: למה אתה מכה את אלהי כספי וזהבי? אין לי חפץ באלהים אחרים! ושקר בפיו; הוא אוהב את החלוּפין, אבל מתיירא הוא, שמא תתן ל חספא בעלמא, והוא איננו מבחין, כי איננו מבין – – –

העיור מקונן על אור עיניו שחיסרו האלהים, על שאינו רואה את השמש ואת המאורות, את האור ואת גון האור, וימשש אך גוש וגולם…

החרש מתאונן באזני אלהים ואדם, על שהוא רואה את כלי-הזמרה ואינו שומע את הקולות…

אבל ביד האינו-מבין אבוקה, לשׂרוף את כל אוצרות הספרים, שאינו מבין! – – –

תנו לו את היכולת, את השלטון, ויצווה להשחית את כל כלי-הזמרה ולהשאיר אך את החליל ואת התוף ואת תיבת-הזמרה!

תנו לו את הכוח ואת המשׂרה, ויצווה לכרות את ראש הגבוה ממנו אך כמלוא נימא, ולהשווֹת את השונה ממנו באיזמל, לו גם ימות תחת האיזמל… ויצווה להפוך כל מי-בושׂם ליין-שׂרף חריף, כל פרחי ההוד לבצלים לשולחנו, את הזמיר – לתרנגולת מפוטמה, ולהוריד את הנשר ולאסרו כחמור, למען יטען עליו את משׂאו…

– אני עצל לדבּר, ועליך לדבּר בעדי, להלביש ולהנעיל את יתומי דעותי והרגשותי! אך אל תט ימין ושׂמאל, כי אני חיה, שאינה יכלה להניע את ראשה בלי גויתה, וגויתי גסה ושמנה וקשה לה נדנוד כל-שהוא!

ולו מצאה ידו, ורגם את השמים באבנים, על כי התרחקו ממנו למעלה, ואת הכוכבים, שאינו יכול לעקרם ולתתם בעבוט, למען קבּל מעות מזומנות לעסקיו…

ואולי גם את התנורים ינפץ; די לבהמה בזבל חם ולח תחת רגליה! – – –

אבל לב הגולם, שאינו מבין, פתוח.

הוא אינו יודע שלבו פתוח, ואני רואה! ובחביון הלב, מתחת למפתן הידיעה, שם אבני היצירה לנשמות… ואל לב האינו-מבין תחדור כל קרן אור; כל קו, כל רשף, כל ניצוץ וכל ריח טוב וכל צבע יפה… וכל זה מתקשר ומתרקם לנשמה חדשה, והיא בין תבין!

ואם טרם תגמר היצירה בכי-טוב, ילך הגולם בדרך כל הארץ ויקבר, ויחרתו על מצבתו בגאון ולדראון: “פ”נ האינו-מבין" – אין דבר!

הרקמה לא תאבד; אותה יורש בנו או בן-בנו והיתה לשורש נשמתם! – – –

אבל הזהר לך, גולם! השמר, האינו-מבין!

כי אם תבעט ולק תקרא בשׂוֹם לב את מה שאין מוחך סובל ומבין – יקללך בנך או בן בנך אחריך לאמור: אבינו הגולם מת, וגם נשמה לא השאיר לנו…

ח: האינו-מרגיש

ו“האינו-מרגיש” רע מן “האינו-מבין”, אבל לבריות נוח הוא ממנו…

ה“אינו-יודע” מוחו אטום ולבו פתוח; ו“האינו-מרגיש” מוחו פתוח ולבו אטום… והבריות מבכּרות את הלב על המוח…

ומשום מה? משום שהלה מַלווה לפעמים, שלא על המשכון – – –

ואם ה“אינו-מרגיש” עז פנים וקשה עורף לומר לפניך: כל זה הלב, לפי שאינני מרגיש! – יודע הוא, שאינו מרגיש, וצר לו! ופניו מתכרכמים ועיניו מתמלאות דמע! והוא שואל בקול דמעות:

– למה אינני מרגיש?

ואתה חפץ לנחמו, לדבר על לבּו, ועונה:

– ומה בכך? דלוג על המום הקטן הנסתר הזה!

והוא משתומם:

– היאך? הלא תורה היא וללמוד אני צריך!

ואתה עמל לבאר לו, שזאת היא אמנם הסבּה! שעל כן הוא אמנם אינו מרגיש, לפי שהכול בעיניו – תורה, שהוא צריך ללמוד את הכול – – –

והוא שומע, אבל אינו מרגיש…

ומה אעשׂה לך, אומלל, האתקע חרב בבטנך, למען תרגיש? – – –

נשמת “האינו-מרגיש” עקרה, ואתה אינך פוקד עקרות, ולא שפחה להבנות ממנה, ופרחיך ממרום הרים בוַדאי אינם סגולה לבנים…

חפץ אתה לעורר ישנים במבואות האפלים של הנפש, להקיץ נרדמים בחביון הצללים שמתחת לסף ההכרה…

אבל, אם אין דרי-מטה כל עיקר? או לא היו זרע של קיימא ונאספו, כי אכלם ה“שׂכל הישר”, זה הזאב, הטורף כל זעזועי הנפש, כל נדנוד הרגש?

שמש של בית הכנסת אתה, ועליך להעיר כחצות או בחצות לחצות.

ואתה עושׂה את מלאכתך באמונה, כאן אתה דופק באצבע קלה, השמשה תען בצלצול דק ובעל-הבית שומע… פה אתה מכּה באגרוף על התריסין, שם עליך להשתמש בפטיש – – –

אבל אם אין ישן בבית האופל, כי אם, חס ושלום, בר-מינן – – –

אז שמש אחר אתה, שמש של דונג…

נר של שעוָה, שנדלק תחילה, ועליך להדליק את אחיך ולעשׂותם לנרות הקודש, לנרות חנוכה…

ואם אין נרות בלב ה“אינו-מרגיש”, את מה תדליק? – – –

ואתה מדבּר על הכאב, ולו אין כאב, כי אם כאב שיניו…

ואתה מדבּר על הצער, ולו אין צער, אלא צער גדוּל בניו…

ואתה נושׂא משׂא על הנע ונד, על נשמות ערטילאין, על הנקלעים בכף הקלע, והוא אומר: לא היו דברים מעולם! אני יתד תקועה בקיר, במקום נאמן! בטח אני באשתי וביוצאי חלצי… מה למעלה? למעלה ממנו הסנדלר, ולמטה–הבורסקי…

והוא יודע “מה לפנים ומה לאחור”! וכי אינו יודע את המזרח ואת המערב בבית-הכנסת?

– ואם תמַשל משל, וכי אינו יודע תיכף ומיד, שהנמשל – כנסת ישׂראל?

המקום ימלא חסרונך, בני!

דלוגיך עלי – אהבה!

ט: מכתב אל “בעל השושנים”²

מאת "בעל החוחים"

ובכן, בן יקיר, חביבי, אתה הנך רואה אך שושנים, אך שושנים! רואה אתה שושנים, שומע שׂיחות דקלים, וגם את קול החרגול אתה שומע… והורעלת, כמו שאתה אומר, מריח הפרחים, והתוֹך שבתוֹך נשמתך הוא ריח שושנים…

ומשער אני לי, שהולך אתה בחוץ, ובעל כרס עובר ודוחף אותך בצד, ולא תתרגז, להפך, צהלו פניך; פרח שוֹשן נגע בך!

ועיור או פיסח, או בעל מום אחר, נשען על קיר איזה בית, פושט יד ומתחנן לפניך: תן אגורה להחיות נפש… ואתך כיסך מלא ואינך נותן! כי מראות נגעים אינך רואה, כי אם שושנים, ותחנונים אינך שומע, כי אם את קול החרגול – – –

ורד היום, וצללים ריקים ועיפים מתנודדים בחוצות… ובני-עוני חצים ערומים פושטים יד לאגורה ללינת-לילה… ובנות-עוני מדליקות בחשכה את עיניהן הכלות בשארית נשמתן – – וריח הרקבון, המעורב בטיט חוצות, עולה השמימה – ובמוחך מתנועעים צללי צאלים, ובלבך המית מעין גנים, ובנשמתך שושנים אך שושנים…

ואם אל בית-המטבחים תבוא, לא תשמע קול עגל נשחט, וברכת השוחט אל אזנך לא תגיע, ונחרת גוססים לא תשמע, וריח הדם הנשפך לא יעלה באפך… אין שוחט ואין נשחטים, ואין נבלות, אלא חרגול, דקלים ושושנים…

וכי תבוא אל ההקדש – אולי רופא אתה, או אדם קרוב לך חלה ובאת לבקרו – ולא תראה לא ירקון ולא הדרקון, ולא בעלי שדרות כלות, ולא מקשות לילד רוח, ולא נשים שׂרופות-חטא –

ולבך אינו מתכווץ, ועיניך אינן קמות, ונפשך בקרבך אינה מזדעזעת – כי אתה רואה שושנים – שומע שׂיחת דקלים… קול התור נשמע, החרגול מזמר!

וגם בבית הסוהר – – –

אך שם לא תבוא לעולם! השושנים אינן חוטאות… נבּוּל פה של החרגול אינו עוון אשר חטא, ושׂיחת דקלים אינה שׂיחת-סתר…

ואת הים ראית, אך לא בזעפו… ושׂיחת דקלים היא הגירסא דינקותא שלך, כי כראשון אדם בגן עדן נולדת…

ובית קטן בגן (את בוניו לא ראית), וחלונות הבית פתוחים לרוָחה – – – לכל הצבעים, השירה והמאורות!

אור ואהבה בבית, אור ואהבה בלי הרף, בלי הפסק… אין מחלה ואין מריבה, ואין תרעוֹמת נפש, ואין געגועי נפש להאין-סוף הסובב את הגן-עדן.

אב – אֵם – ובן…

אב, אֵם, ובן, וחרגול, ושׂיחות דקלים, ואור, וצבע, ושושנים!

ובהגן-עדן לא נראה סער מעולם… והפרחים לא חלו מעולם, ורמשׂ לא זחל עליהם, וזבוב לא עקץ אותם, ולא נבלו כל ימות השנה. ובהגיע עתם נפל עליהם לפתע פתאום שלג לבן מן השמים, נוצות השמים… ולא נלחמו החיים במות… והדקלים גדלים בלי פטריות, ואין שרשים ערומים על-גבי האדמה וחרגול נפצע לא נפל מן הענף אף פעם אחת…

ואף למלחמת השרשים מתחת לא התבוננת…

ואין דקל פצוע, ואין שושנה מוּכּת תולעת, ואין אהבה חולה, הכול חי, הכול יפה והכל שריר וקיים!…

ואתה חי, וכל אוהביך ואהוביך חיים…

אף כתב אחד, אף מצבה לבנה אחת לא צפה עוד לפניך באויר…

ואת הים ראית, אך לא בזעפו… ושחצני הים ו“סנדליו” לא עלו לפניך מעולם…

וספינה מטורפת בים גם כן לא ראית! מאושר אתה, ואני איני מתקנא בך…

י: מוסר של מי קרקע

יש מים, שאין הספינות מהלכות בהם, ואין בהם מלח כבמי הים, ואין דגים מצויים בם, לפי שאין החי יכול לחיות בהם, ואין להם שום מגע-ומשׂא עם המים שאין להם סוף…

ואינם מי נהרות גלויים, שאתה יודע את מוצאם ומובאם, “מהיכן ולהיכן”, ויכול אתה לדעת את עמקם, ואתה שותה מהם, ורוחץ בהם, וצד בהם דגים… ואינם מי מעינות, באים מן המקומות הסמויים מן העין, מן הנסתר, שהם מתגלים בבחינת מים חיים, להשיב נפש ולרפאות עינים חולות… ואינם מי באר, שאתה דולה מן העומר ושותה לרווֹת צמאונך…

ומה המים ההם?

מי קרקע! מים מכוסים בקרום הקרקע… מים לא טובים… והאדם יודע ואינו שותה מהם, והסוס והבהמה באים, ושותים – לַצבּוֹת בטן…

שמא תאמר: אינם? הרי הם מקלחים! כאן התבקע הקרום, שם כרה איש לרעהו שוחה…

ישנם המים הרעים!

וישנו מוסר בבחינת מי קרקע…

ואין למוסר הזה שום שייכות אל האין-סוף… אינו מתגה בבחינת מים חיים מן הנסתר, ואינו יוצא מעמקו של הלב… ואינו גלוי לעין האדם… ואין בו מלח, ואין בו טעם, ואין החי יכול לחיות בו…

מי-קרקע הוא! מוסר הולך באפלה, מכוסה בעורו הדק של האדם, המנומס קצת, ופעם בפעם הוא קולח: כשיתבקע העור על-ידי כעס, או מפחד איזה היזק – כשכּוֹרה איש לרעהו(!) שוחה…

והאדם רואה את הכעוּר ומתרחק ממנו, והסוס והבהמה שותים ונזוקין…

ומוסר-מי-הקרקע הולך אצלנו כּדֶבר באופל ומתגלה פעם בפעם…

עוד כשנראו הצעירים, כשנגלו הוצאות חדשות, אחז חיל את הזקנים; וזקן הזקנים, הנֶסטור שלנו, הלך ואכל קורצא בי “זקן העתונים”, המוכן לכל פורעניות שבעולם… ויתקע בשופר להחריד את העם: “צר ואויב בא! הפריצות באה! האפיקורסות הולכת! וַי, וַי! עוד מעט וימרדו, חס ושלום; הצילו, הצילו!”

ועצה הגונה נתן: עשׂו סייג לתורה, גדר לגדר, שמירה לשמירה, ביקורת אחר ביקורת, וידע הקהל, שאינו יודע לשפוט, מה לקרב, מה לרחק, מה מבריא ומה מסוּכּן, מה הוא על טהרת הקודש, ומה נרקם בסתר לטמא בו את הנפש…

שמא תאמרו: הזקנים אינם מסוּכּנים, לא זקן העתונים ולא זקן הסופרים, ולשוא הם אוחזים בקרנות המזבח? כן הוא: עבר אדם והתרחק מן הכּעוּר, אבל עבר סוס ושתה…

ועתה ראיתי מכתב, והמכתב “מכתב חוזר”, ונאמר בו: דעו לכם, שהתגלו שני עתונים; וכתב האחד והבטיח שהוא משלנו, והשני לא הבטיח ולא כתב לי כלל… ומי שידו משׂגת יחתום על שניהם, עד עת… קץ, עד שיתברר הדבר… ומי שאין ידו משׂגת, יאמר: ברי ושמא, ברי עדיף…

וביקשתי את הסיום הנודע “וכל השומע וכו'” ולא מצאתי, אבל הרי שמירה לשמירה, ביקורת אחרי ביקורת! איש נמוּס הוא הרועה, אבל עורו התבקע קצת וקלחו המים!

עברו ימים מועטים אחרי ההצעה ל“ביקורת אחרי ביקורת”, ועל-ידי עורך, שומר נפשו מצל-צלו של דבר רע, נמחקו ממהתלה קטנה בפעם אחת שלוש נשיקות בין חתן וכלה בפני הוריהם! כי אמר הפיקח: “מה לי ולצרה הזאת?”

ואחר כך נתגלו בעלי המוסר בקובנא…

ואחר כך ערכו התלמידי-חכמים שלנו בחוץ-לארץ, כנגד תלמידי-חכמים שלנו בחוץ-לארץ, מחאה גלויה ונמרצה על דבר הזלזול בדת; מחאה גלויה, מחאה בפרהסיא, כאִלו התגלגלו בהם נשמות הקוזאקים-של הקב"ה הידועים! והעתונים נפלו על המציאה והדפיסוה, ופרסמוה, והטעימוה, ותיקנו את שגיאותיה בדקדוק הלשון, כדבעי למיהוי בנוגע לכל “הבא בחינם”…

וקרה שהתנשׂאו מי הקרקע עד מרום “השלוח”, ובחוברת האחרונה של השנה העוברת נדפס מאמר מאת בעל-בית הגון כנגד הפריצות בספרות! והתחרה “השלוֹח” ב“המליץ” בשם “מוסר הקרקע”.

ואחר-כך שכב הידעוני הידוע על הספה שלו, המהוללה לא פחות ממנו, והיום יום חמשה-עשׂר בשבט, ושלג רב נפל, וחלם שיש לו ערדלים טובים, והוא עטוף פרוָה (פוּטעֵ“ר בלע”ז) ואינו מתיירא לצאת למרחב הקור ולחוץ לעיר (!!!) ולשׂוח ביער! וכיון שהוא ביער, הוא שומע, אגב אורחא, גם שׂיחת דקלים, הלא איננו גרוע מטשרניחוֹבסקי; אמנם אינו משורר כטשרניחוֹבסקי, אבל אזנים לו גדולות מאזני טשרניחוֹבסקי… והדקלים במאי עסקם? במוסר הקרקע, כנגד הפריצות!

והתאונן אילן זקן באזני אילן צעיר, שהימים הטובים, ימי מוסר-הקרקע, עברו, – והצעיר מנחם את הזקן: כך דרכו של עולם, מנהגו של עולם, גם בני אדם כך, גם אצלם שנוּיים, מעצמו מובן – לרעה… ונעשו שנוּיים רעים גם אצל בני העם הנבחר.

והזכיר הצעיר לזקן את סוד שׂיח בני האדם, שהתלוננו בצלָם – בצל הזקן והצעיר יחד – ויאמר: הלא ראית את העשן שהעלו (בלי ספק גם נשיקות היו כאן ונמחקו!) והלא תזכור את אשר עשׂו… ומעשׂה בבחור ובתולה… ובשור שפרח על הגג(!)…

והמים – מי המוסר – מקלחים ומקלחים, ומכסים את עין העתון…

והאדם רואה ומתרחק מן הכעוּר, אבל הסוס והבהמה שותים… לתיאבון ולחוֹלי – – –

ומשׂכיל ישנו בפאריז, כבכל הארצות, אבל נשכח המשׂכיל ההוא מאת עורך חדש של עתון חדש, והשני קבּל ולא הדפיס את פרי עטו… ומה עשׂה המשׂכיל בפאריז? הלך ונשׂא את דגל המוסר של מי-הקרקע וינעץ אותו במדמנת זקן העתונים, ויקרא: מי לה' אלי! יתקבצו ויבואו כל שומרי אמונה, כל בעלי מוסר, עכל המחזיקים במעוז המסורה! יבואו ויעשׂו אתנו שכם אחד, לעבוד את “המליץ”; הסופר יקבּל שכר ויכתוב, הקורא ישלם במיטב כספו ויקרא: מי לה' אלי – חתמו על “המליץ”!

אפשר שמן הכעוּר הזה התרחקו גם השור והסוס… אבל הסוסים העיורים? הבהמות בלי חוש הריח? – – –

ועוד מוסר הקרקע מקלח…

“הצפירה” קבּלה ברצון את פני “הזמן”, ויקוד “הזמן” כנגד “הצפירה” ברצון, וב“הצופה” שׂם עינו לרעה, לאמור: עדיין אין כוחי במתני, אבל כשאתחזק ויגדלו קרני!…

ותנקה ה“סעֶמעֶינאַיאַ בּיבּליוטעֶקאַ” מן “הזמן”, או יש ל“הזמן” דריסת רגל בה“סעֶמעֶינאַיאַ בּיבּליוטעֶקאַ”, ותתמרמר הצנועה על “הצופה”: הוֹי, אלים אדירים, ידיעות על דבר התחרות סוסים! – –

האפיקורסים יאמרו: אין דעת ואין חשבון, אלא מקרים בודדים… אבל אני מאמין! אני מאמין תמיד בסבּה ראשית וכוללת…

כשאני רואה מקרים לא טהורים, מראות נגעים, מאמין אני בדם נשחת, במים תחת העור… במי-קרקע הולכים כדֶבֶר באוֹפל…

וכיון שאני “יחיד ברשות הרבים”, איני מחשה, ומורה באצבע…

יא: לעג השאננים³

ומעשׂה בשני חברים, שהיו יושבים בפונדק אחד, והיו אוהבים זה את זה אהבה גדולה, והנשמות ינקו זו מזו, והידים לא זזו זו מתוך זו, והיו יושבים ימים ולילות ומספרים בשבח הידידות והלבנה, שהיא סמל הידידות…

והסתפקו בזה, והיו שׂמחים בחלקם מאד, מעצמו מובן – עד עת קץ, עד שהקיץ הקץ.

והנה בא יומם והגיעה עתם, עת דודים…

והרגישו שניהם בבת אחת, שנשמתם לקתה לפתע פתאום והועמה, שעלה עליה איזה צל של צער, כעלוֹת הענן, סמל הצער, על הלבנה, שהיא סמל התום והידידות; שהלבבות התעגמו מאד והתכּוצו מכאב חדש, שלא ידעו קודם לזה. – –

והתחזק הדופק אצל האחד, והרגיש השני איזו לאוּת הנפש…

וזזה יד האחד מיד רעהו, לפי שהכירו שניהם את השנוּי; והרגישו שניהם, שהחדש המתרקם בחביונם אינו שייך אל הידידות כלל וכלל, ושהוא דבר סתר, שאין מגלים אותו אפילו לידיד שבידידים…

ובבת-אחת פנה האחד לצד ימין, והשני לצד שׂמאל, לפי שהתייראו זה מזה, פן יביט זה בעיני זה ודלה את סודו וסוד צערו המתוק מעיניו…

והרגיש האחד, שנשמתו היתה עד היום פגומה, ושתקוּנה אינו ביד חברו, שזה לא ימלא עוד את חסרונו…

והרגיש השני, שמכאן ואילך יחיד הוא וגלמוד, והתגעגע להתבודד ולהגות במה שנעשׂה בו בלי ידיעתו וחפצו…

וקם הראשון בחשאי, ויצא מן הפונדק…

וקם השני אחרו, ויגש אל מצעו, וישכב עליו גלוי עינים, לעשׂות חשבון הנפש, לחשב קצין, לחוש עתידות…

והנה הראשון, שהלך לשוק, רץ וסבב בשוָקים וביקש את החסר לו ולנשמתו…

והתבונן היטב בעיני ההולכים והשבים… כי אמר: נשמתי פגומה, ועלי לבקש נשמה להתחבר אליה למלאוֹת את החסרון. והעינים חלונות הנשמה הן, ובעינים יכיר את הנשמה, שהוא צריך לה… את הנשמה, אשר תמלא את חסרונו, ותתן לו את השׂמחה או את הצר שהוא מתגעגע עליהם בלי דעת…

ורץ, ועשׂה מה שעשׂה, ואחר-כך שב אל הפונדק להודיע מה שעלה בידו…

ובא אל הפונדק, וחברו עודו שוכב על המצע, ועל פניו נשפך יגון-החלומות והחזיונות; אבל זה לא התבונן, ויקרא בשׂמחה:

– רעי אהובי, נשמתי אינה לקויה עוד… יגעתי ומצאתי! בשוָקים רצתי, בבנות העיר ראיתי, והנה מצאתי עינים טובות, לפי שהביטה בעדן נשמה טובה, וניצוצי אותה הנשמה חדרו אל קרבי, והדליקו בי אור חדש של תקוָה טובה, תקוַת חיים חדשים, חיים מלאים, חיים תחת השמש! ודבקה נפשי בה, כלומר: באותה הנשמה, והלכתי אחריה כצל… ואחר עמל רב ויגיעות ובקשות, ותחנונים והפצרות, עלה בידי להתוַדע אליה, והגידה לי את שמה, ואת בית אביה, ונפרדנו בשלום, ומחר אלך לשם…

ובבקשו לפול על צוַאר רעהו, קרא:

– הוי רעי, אהובי, הגד לי “מזל טוב”, כמעט שאני חתן!

אבל רעו דחָפו בידו הנטויה, וילעג:

– הוי, שוטה! כמעט שהיית לחתן! הלא אני כבר בני-בנים קברתי!

זה משפט העושׂה והחולם… משפט פועל באמת וחוזה על המצע…

הפועל באמת עושׂה לאט לאט וזוכה, ונעשׂה סוף כל סוף שותף להקב"ה במעשׂה בראשית… והחוזה על המצע מוליד שדין ולילין, וקובר דור דור ושדיו וליליו, ונפשו לא תמלא…

ועודו לועג – בלעג השאננים!

יב: לעג מר

א. זקן אשמאי

קורין לו זקן אשמאי…

וקורין לו זקן, לפי שראשו שח ועיניו הועמו קצת, ומצחו קוּמט הרבה, וזרקה בו שׂיבה… אבל איני יודע, אם הוא שׂבע ימים, או שׂבע רוגז – – –

ואוהב אני אותו, לפי שהוא אשמאי, כלומר: לפי שקורין לו “אשמאי”… לפי שקורין לו כך אנשי השוק, ואנשי השוק הולכים בחשכה ומדברים בלשון “סגי נהור”, בלי רצונם וידיעתם…

וקורין לו “אשמאי”, לפי שאינו מאמין לכל דבר, ואינו תוקע יתדותיו ב“גוי מסיח לפי תומו”, ואינו מייסד עוז “מפי עוללים ויונקים”, והוא מסופק לפעמים גם בכופר בעיקר, ורע מזה – גם בחכמי חוץ-לארץ! והוא אומר, שהכשׂבים אוכלים גם את הדפנא לתיאבון…

ולפי שהיא מדייק בלישנא, ואינו מחליף את האותיות, גם במקום שבן-זאב מתיר, וכל הפוסקים של דקדוק-הלשון מסכימים לו והעולם נוהג כך… ואינו מודה ב“קרי וכתיב”, ולא בלשון שבדו חכמים להאפיל בטליתה על הדבר המגוּנה; ואינו משתמש ב“חסר ויתיר”… וכשהוא מדבר, אינך רואה ילדים קטנים נושׂאים כלי גדולים, ולא גדולים שאך האזור מכסה את מערומיהם, אלא אדם ולבושו – מחשבה ולשונה…

ואינו שואל מרעהו, לא עינים לראות ולא אזנים לשמוע, אף לא אצבע קלה למשש, ולא “מעות קטנות” של דעות כגמילות חסד לפי שעה, אלא מבקש עד שהוא מוצא…

והוא שוקל את המטבעות אחרי השולחני היותר מפורסם והיותר מהולל בצדקת פזרונו… ומתבונן היטב אל הארג אף בחנות של ה“פעֶרוואָגילדאַ” מן המדרגה העליונה, שאין למעלה הימנה, ובוחן את כתבי היד של הארכיון היותר עתיק…

ועל אחת כמה וכמה שאינו נזקק למה שכתוב באותיות של אמה-על-אמה על השלטים המוזהבים, ולמה שמכריזין בחוצות ובשוָקים לטובת הכלל, ולמה שמפרסמים במודעות קודם הטופס כלאחר הטופס – לצרכי הצבּור… ומן הקיש-קיש של האסימון בלגינה ריקה הוא בורח כמפני הדוב…

והוא בורח, והקיש-קיש רודף אחריו…

והוא גולה ממקום למקום, מאתר לאתר, ואינו משועבד לא לקרקע ולא לבית, והוא נד ונד.

ובנועו ונודו, הוא סר לפעמים אלי…

והנה, נעלם ממני ימים רבים ועתה שב, והנה הזקין עוד יותר, ובגדיו קרועים יותר, ועיניו שקועות יותר ועגומות ביותר, והנה הוא נרעש וזועף, ורועד מקור… והושבתיו על-יד האח להתחמם… והנה הוא יושב, וריסי עיניו נעים בלי הרף, וכתפיו מזדעזעות פעם בפעם, וצלו הפרוע מתנודד על הכותל…

ואני שואל אותו: מאין?

והוא ענה: מן השוק… מן החיים… רודפים אחרי – – –

והשקיתיו המים, ואקרא באזניו את לעגי – “לעג השאננים”…

אוהב אני את כל הקוראים, גם את ה“אינו-מבין” גם את ה“אינו-מרגיש”, בפרט את הקורא הנכבד, המבין והמרגיש, והמסכים… אבל את הזקן האשמאי – יותר מכּולם…

יודע אני, שאותו הזקן פרא הוא, כלומר: אינו מסב עם החברה הלבנה של “שמוֹר לי ואשמוֹר לך”, הוא אדם בפני עצמו, קורא בפני עצמו ושומע בפני עצמו, ומה שהוא אומר, הוא שלו, – כפתור ופרח משורש נשמתו…

ואני קורא והוא שומע.

ב: מדינת העורבים

וככלותי לקרוא, פנה ה“אשמאי” אלי ושׂם עיניו העגומות בי, וענה ואמר: לאו דוקא…

– מדוע?

– לאו כל אדם זוכה להיכולת לצאת לשוק; ולא כל לעג הוא לעג שאננים.

– היינו?

– אתה יודע שאיני אוהב להתוַכּח…

– המלין פורחות באויר, וכל אחד מרדפן ברוח פיו כרצונו… הבה ואספר לך מעשׂה שהיה.

וספּר לי את המעשׂה במדינת העורבים:

– היה הדבר הרחק, הרחק מכאן… מעבר לשדמות ויערות, לימים ומנהרות ונהרות; ובצוֹת ואגמים כפלים; ת“ק מאות פרסה פעם ת”ק מאות פרסה ועוד איזה פרסאות…

והיתה שם מדינת העורבים, כלומר: המדינה שהתרבו בה העורבים…

ולא היה שם עוף אחר פורח באויר, אלא עורבים… ואין כתם אחר, אלא כתמים שחורים, כתמי עורבים שחורים, ואין קול וקשב אחר, אלא: קרע! קרע!

והרים איש ראשו, וינק לתוך נשמתו צללי עורבים וחשכה נשמתו; והטה אזנו והקשיב: קרע! קרע! עד קריעת הנשמה…

והיה שם היום כבין-הערבים שלנו, ובין הערבים כליל אופל, והליל כשחור של זפת… ופעם בפעם התאספו העורבים למחנה כבד ויכסו לימים רבים את עין השמים…

והיו תינוקות של בית רבן, שלא זכו עוד לראות את השמים, וזקנים שהתייאשו מלראות עוד את השמש. והירקון והמרה שחורה היו למחלה מהלכת, ובני האדם מתרגזים על נקלה ונושכים איש את רעהו ככלבים…

ואין דבר… רבים ראו חיים, מתי מספר האריכו ימים…

והעורבים עזי נפש וחטפנים… ואם העלה איש נר בלילה, ופרח עורב, וכבּה בכנפיו את הנר. והוציא איש מכיסו אבן טובה ומזהירה, וטס העורב, וחטפה במקורו ונשׂאה אל קנו…

ופשט בעל-הבית השׂבע את ידו הרחבה והמלאה, וזרק בעד האשנב לעני הרעב בחוץ פת לחם, ובלָעוֹ העורב בחצי הדרך… וקילל בעל-הבית את העני, שקבּל ואינו זז ממקומו; וקילל העני את בעל-הבית, שהקשיח לבו וקפץ את ידו…

חוץ משאר גניבות…

ובכל זאת, כאשר אמרתי, ראו חיים… ומתי מעט האריכו ימים…

ואמרו חכמי המדינה, שכיון שהוא כך, צריך להיות כך, שבעלי המוסר, שאתה קורא לו: מוסר הקרקע, אמרו: שהצללים מביאים לידי עצבות, והעצבות לידי הרהורי תשובה.

ובאו חוקרי קדמוניות והוכיחו, שהעורב קדמון הוא, שהוא בן בנו של בן בנו של עורב התיבה, שהכול חייבים בכבודו…

ובמדינת העורבים ממשלת-עם והכול שוים. וכשנראו מתפרצים מפני העורבים, התאסף העם בשוק, ובכל הדעות, מלבד מתי מספר מתפרצים, החליט: שהעורבים עומדים תחת חסות העם, שהכול חייבים בכבודם ובפרנסתם בחייהם, בקבורתם לאחר מותם, וכל השומע יונעם לו וכו' וכו'.

וכן היה ימים רבים…

ונח ה“אשמאי” רגע, והשקיתיו חמים שנית…

ג: מפריח יונים וסוֹפוֹ

וכשכילה ה“אשמאי” לשתות, שׂם עינו בי והוסיף לספר:

– והזדמן לשם לפונדק מפריח יונים. יש אומרים: יונים ממש; אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ויש אומרים: יונים-מחשבות, ומספרים מעשׂה מפליא מאד.

אותו האיש היה בעל מחשבות גדולות. אבל לא מחשבות עוברות לסוחר ונמכרות בשוק, על כל פנים פחות מכדי שווין, אלא מחשבות לעתיד לבוא, לימות המשיח… והשוק עניו הוא ואומר: ברוך ה' יום יום! ואינו עושׂה פרקמטיא לדורות… ונכלאו המחשבות במוח האיש, והיו שם ליתושים, והציקו לו מאד, וניקרו במוחו, כאותו היתוש של הצדיק טיטוס, וכמעט שהשתגע.

מה עשׂה? הלך ולקח יתד, ותקע במוחו ושכב על המצע, והתחיל מוחו מטפטף טפין טפין, והטפין-המחשבות, שניקרו במוחו כיתושים, כשיצאו לאויר העולם, נהפכו ליונים, ליונים לבנות וצחות, ובעלות כנפים מזהירות…

ולאיש ההוא היה לב טוב ועין טובה, והיה מפריח את היונים בהבל פיו בעד האשנב אל החוץ… והיה מצחק מטוב לב ואומר: אמלא את העולם כולו יונים…

ואמר: אתן לבעלי השעמום כתמים לבנים! אתן לבעלי המרה-שחורה יונים לבנות פורחות! לשׂמח לב, להשיב נפש…

וראה: הוא שוכב על המצע בפונדק ומפריח יונים, ולא יצא לשוק…

ראשית: השוק אינו רוצה, השוק מתיירא מפני מפריחי יונים, והשוק, כשהוא מפחד, עוקר אבנים ורוגם… ושנית: הוא לא אהב את השוק!

והיה שוכב על מצעו, ומוחו מטפטף יונים והוא מפריח את היונים בהבל פיו בעד האשנב, והן פורחות לאויר העולם… והיונים פורחות והוא שוכב וחוזה חזיונות…

וחוזה הוא, שמדינת העורבים נהפכה למדינת יונים… ורבים הם הימים הבהירים והלילות המאירים, ובין הערבּים יפה הוא מאד ומסוגל לחשבון הנפש…

ורב האור, וסר השממון והירקון, והעצלות המתרגזת, ובני המדינה אינם נושכים זה את זה ככלבים…

הוא שוכב וחוזה, ולבו ער, אך פעם אחת התעורר גם מוחו… והמוח חושב: מה זאת? איה היונים?

והתעורר האיש והשתומם: כמה וכמה אלפים יונים הפריח, ואין כתם אחד לבן באויר, כי אם צללים, ואין כנפי יונים לבנות, אלא עורבים, עורבים ועורבים?

ויתחלחל האיש, ויצעק: יונַי, אַיכן, יונַי?

ואין קול, ואין קשב…

אז התגבר על פחדו, פחד השוק, ויקם ויצא… והעם לא הכירוֹ, כי הזקין האיש מאד; ולוּ הכירוֹ, לא היה רוגם אותו באבנים.

השוק לא עמד על מקומו, התפתח השוק! גם הוא מוכן ומזומן לחיי העולם הבא! כבר עושׂה פרקמטיא בסחורות לימות המשיח, לעתיד לבוא..

וגם את היונים אהב השוק… את היונים הזכות, הרכות והמזהירות…

הנה ארובות יונים, הנה יונים – אבל קשורות או סגורות בכלוב – נמכרות זוג בשש אגורות… הנה יונים נמכרות באיטליז…

ויש מקום, ששם שוחטין את היונים ומאספים את דמן, ושׂמים בבקבוקים ליין אדום…

והנושׂאים כלי לבן, אלה הם החוטפים את פגרי-היונים מתוך המאכלת ומוֹרטין אותן ותוחבין על השפּוּד, וצולין…

ובמרום השוק ערוך השולחן לכל באי עולם… ואנשי השוק יושבים ואוכלים ושותים… אוכלים הם יונים צלויות, שותים יין אדום – דם היונים, וזורקים את העצמות להעורבים… והעורבים מתעופפים סחור-סחור מעל לראשיהם, וחוטפים את העצמות… ומביאים פעם בפעם עלי-זית וקושרים כתרים לראשי המסובין…

והמסובין, ועטרותיהם בראשיהם, יושבים ונהנים מזיו היונים הצלויות, מטעמן, ומיינן האדום… ומברכים איש את רעהו, ואת מפריחי היונים, ואת העורבים…

וקרא איש אל רעהו: לחיים, וענה זה לזה: לחיים ולשלום!

– תחיינה היונים!

– יחי מפריח היונים!

והעורבים עונים אחריהם: קרע! קרע!

ושב ה“אשמאי” לפונדקו, ושכב על מצעו ויצחק…

אבל לעגו לא היה לעג שאננים.

יג: באולם קריבוֹלט

אנחנו שואלים ודורשים, שואלים ומשיבים…

זה שואל: מדוע אין לנו ציורי טבע, ציורי שׂדות וגנים, ציורי צאת ובוא השמש… וזה עונה: עירונים אנחנו, בני הגושן בעיירות אנחנו… רחוקים אנחנו מן הטבע, מן היופי… סוחרים אנחנו בשוק, או לומדים בבית-המדרש… אין מאיר אלא “מאיר בעל נס”, ואין מים אלא תורה, ואין קרקע אלא קרקע בתולה לכלאַיִם, ואין יער אלא לכריתה, ואין תבואות אלא למקח וממכר וכו' וכו'…

והנה בא אברהם ניימאן והפך הקערה על פיה…

– אני צייר הטבע!

ואני יושב באולמו של קריבולט ומתבונן אל ציוריו…

ואני יונק לתוך נשמתי את הרוך, את התום, את צחות התום והצניעות של השלג, את נועם העצב של צללי הצאלים על השלג – – – את הקוים הערטילאים בצאת הצפירה, את צניעות העצב הנשׂגב בצללי בין הערבּים…

והנני רואה כה וכה, ואין איש על הציורים, כי אם טבע, טבע וטבע… על הכול מרחפת נשמת הטבע!

והנני יונק את הטבע ב“ברכי נפשי” – אבל מפריעים אותי…

בן דודי בא ואמר: הנה “זשידעֶק”! השלג שלנו, והוא עושׂה בו עסק… היער שלנו, והשמים שלנו, והעבים על פני השמים שלנו, הכול שלנו, והוא עושׂה עסק…

ואיש משלנו בא: זוהי “אַרוֹגאַנציה”, שאין למעלה הימנה… הוא כותב בפירוש: אברהם! אני איני קונה מאברהם…

ואשה כבודה באה ומספרת: הכול בזל… ראו את המסגרות… בלי שמץ זהב… והדברים המצוירים הם בזול… שלג בשלג… בכל כפר וכפר רואים אנחנו את השלג…– והיא בורחת אל תמונת פשיבּישעֶבסקי ויונקת את הוד מצחו לתוך נשמתה…

ועוד בן-דוד בא: הנה נאספו הזשידים… אחד מהם מציג תמונות… איזה אברהם… בלי ספק בנו של בעל בית-מרזח…

ועשיר, בעל כרס, בא, והוא משלנו, והוא עובר בגאון אל אולם אחר…

וצעיר לימים, בעל-פנים-עגומים בא, בעל צער של גלות השכינה:

– הוא משלנו…

אברהם, אברהם! הנך עומד בין המחנות, קרח מכאן וקרח מכאן…

לבי עליך, אברהם!

אברהם העברי, אברהם הגלמוד…

אסור לצאת מן הגושן…

יד: אחת השאלות

“עצבון שממון, ואין איש להושיט לו יד” – שירה ישנה, שירת הכול. אבל שירת פגעים… וטרם האדם שונה… יש אוהב זבובים ושׂונא יתדות תחובות במוח, יש מבין את שוֹפּנהוֹיאֶר וקאַנט, ואינו מבין את הנענונים, שעושׂה זנב העורב, וכיוצא בזה… ויש מעשׂים מסותרים ודברים גלויים וברורים, ולהפך; ויש מחשבות קצרות ולשונות ארוכות, ולהפך; פתאום מאסתי בכל אלה, באינו-מבין ובאינו-מרגיש; ובאינו יודע שאינו יודע, ושאינו מבין ומרגיש, וביקשתי מעט שכחה, ניצוץ כל שהוא של הרחבת הדעת. והנה, רואה אני את חלון מכירי והוא שׂמח, והוא צוהל לקראתי באורו, בשׂמחת אורו… אבל – גם הפעם שגיתי…

החלון היה שׂמח, אבל מכירי סר וזעף, ובנו בורח מפניו בדמע, ומן החדר השני אני שמע את בכיו; לא התאפק הנער.

– מה היה כאן?

– יסרתי את בני, אינו מתמיד, אינו חפץ ללמוד עברית! – עונה מכירי בקול רגז.

ומבקש אני להרגיעו, בנוהג שבעולם, וכיוצא בזה, אבל סערת רוחו גדולה:

– אבל הלא בין תבין! – והוא קופץ אלי, ואוחז ביד רועדת בכפתורי – הגד, הן יודע אתה, שאני אוהב את בני –

– ככל בכל חי! – אני מבקש להתלוצץ.

– אבל, שמע! אני אוהב את בני ומייסרו! ואימתי? בשעה שכל קרבי צועקים אלי: אתה האשם!

וחפץ אני שנית להרגיעו:

– שאלה כוללת… החברה היא סבּת החטא, אוהבת את החוטא כגון רינאַלדוֹ רינאַלדיני… נאַפּוֹליאוֹן… ומייסרת את החוטאים, כלומר: כשהם קטנים…

אבל לב מכירי אינו פנוי לשאלות כוללות; העוף הפצוע לא יתנשׂא למעלה. והוא צועק אלי:

– אבל, הלא אני הכנסתיו אל בית-הספר?

– בלתי ספק, כמו שיכניס הוא – כשיגדל, וישׂא אשה ויוליד בן – את בנו…

– כאן טרגדיה, ואתה מתלוצץ! צא וחשוב כמה למודים הוא לומד שם; מן הכתיבה התמה או היפה עד כתיבת השמים והארץ, והאויר באמצע… אתה אומר, שכל זה מרחיב דעתו של אדם?…

– אני לא אמרתי ולא כלום…

– אבל אחרים אומרים, הכול אומרים; ואני אומר, שכל זה מחריב לשד האדם-הילד… ואחר כל אלה – הלשונות! הגע בעצמך: כמה לשונות עלינו לדעת: לשון הממשלה, על פי הדין! והדין צודק. בלי לשון הממשלה – האדם כבלי ידים… ולשון עם הארץ; בלעדיה יתעה בתוך החברה כאִלם-חרש… והוא צריך להיות לבן תרבות, והתרבות מוצאה מיון ורומא, ועל-כן – אומר סימן פלוני של סעיף פלוני – צריך בני לדעת לשון יון ורומא, אבי אבות התרבות… ולפי שהתרבות התרחבה והתעמקה או התנשׂאה בחוץ-לארץ, על כן – גם כן סימן וסעיף – צריך הוא לדעת, לכל הפחות, לשון אחת מלשונות חוץ-לארץ! וכל זה אמת! ואחרי כל הדברים והאמת האלה בא אני ואומר לו: כל זה טוב וישר, אבל אתה צריך עוד ללמוד עברית! והילד קורא ביאוש: אימתי? ואני יודע שהוא איננו מן הנשרים, מן הגאונים, ושאינו יודע אימתי, אבל כיון שאינו יודע, אני כועס ונעשׂה למליץ מתמרמר: עברית – אומר אני – היא קדושת העבר ושירת העתיד! וכל שאינו שומע עברית לא ישמע את קול השופר ולא יראה בנחמה, וכיוצא בזה… ואני מדבר על קדושת העבר ושירת העתיד והשופר והנחמה, ואני רואה שאשמורותיו רועדות, ושלאט-לאט הן נסגרות… ואני יודע שהוא עיף, שתקפה עליו שינה, אבל הקדמון שבי כועס ואוחז באוזן הילד העיף והישן ומקיצו… ובוכה הנער, ואני צועק עליו!

ויחשה רגעים אחדים ויוסף במרירות:

– ואם ילמד עברית? אם יקח מלוא לוגמא מקדושת העבר ומשירת העתיד, מה יהא בסופו?

– ומה אתה חפץ עוד?

והוא מכּה על השולחן:

– מה אני חפץ? חפץ אני, שבני לא יהיה בגד תפור מקרעים שונים, שלא יהיה יתום כל ימי חייו…

– היצאת מדעתך?

– לא, לא יצאתי מדעתי… אני רואה בעל מום נורא! גזע אני רואה, גזע ששרשיו מעטים, דלים וריקים מאד, וחלשים מאד, ואינם יונקים מן ההווה, אלא נמשכים ונמשכים לאחור, אל העבר של אלפי שנים ויונקים מצלליו הקדושים… ודל הוא הגזע… וממעל לו תחובים ענפי אלונים זרים ושונים… והענפים הזרים אינם מורכבים אלה תחובים בו… כן אמרתי: בגד של קרעים! קרע יהדות כהה, קרע של חוקי רומא, קרע של יופי מיפיפותה של יון, מעט תרבות אירופא! כל זה קרעים, והקרעים אינם מתאחים לנשמה אחת! ועוד אני רואה אותו – יתום! כשבא אלינו סוחר מן החצר, או יהודיה זקנה מביאה ביצים וירקות, הוא אינו שומע את לשונם! עבר משותף ואולי עתיד משותף, אבל בהווה אין לו אומה! תהום רובצת בינו ובין האומה! הוא יהי לעץ עקור מן האדמה, לפרי שנשל מן העץ, ליתום! כלומר – לילד שאין לו אם, והוא יונק לו ירקון, רגלים עגולות, כרס צבה ומוח ישן – מן הבקבוק…

לא עניתי ולא כלום, יענו המומחים לדבר דברים ברורים…

ואם יענו, אשאל עוד.

טו: חתול צדיק

(מהתלה לפורים, מוקדשת לבעלי הלשכה השחורה)

שלוש צפרים היו בבית אחד, בכלוב אחד – בזו אחר זו. ושלשתן נהרגו, גם כן בזו אחר זו; ולא הוציאו את יומן.

האחת נטרפה, השנית נבלעה והשלישית מתה בחניקה…

כי חתול צדיק, חתול לבוש לבנים וטובל שבע פעמים ביום; חתול טהור, בעל עינים גדולות וטובות, שכן כבוד בבית ההוא, והוא הרגן – לשם שמים.

ומעשׂה שהיה כך היה:

כשהעמידו את הכלוב (והצפור בכלוב) על השולחן, ויצאו בני הבית, תיכף ומיד נכמרו רחמי החתול הצדיק על הצפור: קטנה היא, יפה היא וזכה, אבל מה בצע, ואין לה חלק לעולם הבא?

ואין לה חלק לעולם הבא, משום שהיא רוחצת את כל בשׂרה במים, כמנהג האפיקורסים; לפי שהיא משוררת שירי עגבים, שירי יצר-הרע… ולאן היא מבטת? בעד החלון היא מבטת, אל המרחב, אל ההפקר!

והא ראיה – ששׂמוה בכלוב!

מששת ימי בראשית לא נכלא אף חתול אחד בכלוב. האוז, התרנגול וגם צעיריהם האפרוחים, מתהלכים בחצר כאַוַת נפשם, והיא סגורה ומסוגרת!

ועיניה מעידות עליה – העינים המלאות יגון-עולם וגעגועים אל המרחב, אל ההפקר!

וצר לו לחתול על הצפור הקטנה והיפה. אבל כל השואף, כל המנַבּל פיו – חייב מיתה!

ומצוָה הבאה לידך אל תחמיצנה…

וקפץ החתול תיכף ומיד על השולחן, ובתנועת רגל קלה פתח את דלתות הכלוב – – –

* ושבו בני הבית, והכו את החתול מכות מרדוּת, והחתול קבּל את יסוריו באהבה, והביאו זמיר שני אל הכלוב. ואחר כך כצאת בני הבית שנית, ישב לו בקרן זוית לעשׂות חשבון הנפש, על מה הוּכּה?

– האם לא יפה דנתי? ההובא איזה מעשׂה לסתור? האם שוֹוָה צפור-כגרוגרת בצער חתול צדיק?

ואחר חשבון-הנפש ארוך ושקלא-וטריא ממושך, בא החתול הצדיק לידי דעת ברורה, שלא על הצפור הוּכּה! שלא על ספר העונשין עבר, אלא על סדרי בית-דין; שיפה דן, אבל לא יפה קיים את הפסק. חטאו: הכתם האדום על המכסה הלבן, הנוצה הטמאה, שפרחה באויר! כן!

וכיון שבא לידי ההכרה הברורה הזאת, קפץ תיכף ומיד על השולחן; והכלוב נפתח, ודם לא נטף, ונוצה לא פרחה באויר,והצפור נבלעה!

*

והוּכּה החתול שנית, ואך אז הכּיר את עווּתו!

לא בארבע מיתות בית-דין מחזירין את העולם למוטב, ולא לשפוט את העולם נוצר החתול!

תעודת חתול צדיק – להטיף מוסר! “הוֹכח תוכיח את עמיתך” – מצוָה דאורייתא.

וקפץ על השולחן, וירא והצפור מתנודדת…

– חוּלי – קרא ברחמים גדולים – חוּלי, צפור! אך לא מפנַי תחילין; גם אני אך בשׂר ודם, גם אני אך טפה סרוחה! אך מפניו תחילין, מפני שופט הכול!

– נדהמת, צפור?! טוב מאד – זאת היא אחת מששים משלוַת הצדיקים! סלדי בחילה, צפור – –

– אך מפּני אל תיראי! אני לא אגע בך לרעה! אני דורש שלומך ושלום נשמתך!

– בהתבונני בך, צפור, מאציל אני עליך מרוחי, מצדקתי, מישרי ותום לבבי…

– הנני ואפח עליך מנשמתי הטובה –

ונפח והצפור נחנקה בהבל פיו.

הכבד מכל / יצחק ליבוש פרץ

(חקוּי)

איש בושש: (אחד מגדולי המלומדים, נלחם באיזה אור ליום עם העכברים, אוכלי ספריו וכתביו. והעכברים רבים ומחוצפים, וירף איש בושש ויחדל מריב, ויגש אל חלונו הקטן לשאוף רוח; והוא מדבר אל עצמו) אלה הם החיים – מלחמה ארוכה ורגעי מנוחה, מנוחת רגע ומלחמת ימים… איפה קראתי זאת? (מתיישב בדעתו ושוכח על מה הוא חושב, מביט בפנת הגג על פני חוץ, וקורא ברחמים) נמלים המה ההולכים בחוץ, וחייהם חיי נמלים… (פתאום הוא רואה והנה – )

איש סַבּל: (יוצא ממעונו במרתף הבית, והוא כפוף ושחוח כנושא סבל כבד, ועל שכמו אך שׂק שטוח, כאִלו הוא ריק).

איש בושש: (מתפלא וקורא) עמוד נא, איש סַבּל, עמוד! מה אתה נושׂא בשׂקך הריק?

איש סַבּל: (עומד, מוחה זיעת אפיו ועונה בכובד ראש) את הכּבד מכול! (נאנח) רצוני לומר – –

איש בושש: (מפסיקו) אל תאמר! שתוק! דע לפני מי אתה עומד, הלא מלומד אני, ועלי להבין דבר מתוך דבר…

הנה שתי הנחות: כבד מכול ושׂק שטוח (חושב רגעים). כן הוא באמת! נושׂא אתה… אתה נושׂא את הקו המשווה של הפשרנים, שביד המוכיחים, שהכל מעפר וסופו לעפר והכל שווה… שאין הבדל בין אור ללילה ואור ליום… בין הטומאה והטהרה… כי לשרץ ק"ן טעמי טהרה, ודי בקצף של רוֹק לטמא את הקודש… שאין אמת ושקר, כי –

איש סַבּל: אל תרבה שׂיחה, איש בושש, כי שוגה אתה! זהו דבר קל שבקלים! נחוץ אך לעשׂות נתוח קטן בלב האדם ולהוציא משם את התולעת הקטנה, את המוסר… והלב הנתפר שב לעבודתו. והאדם חי, אך אינו מבדיל עוד בין הצבעים… השעה היא לא יום ולא לילה, המעשׂה נעשׂה מטולטל והולך מימין לשׂמאל, ושב אחור משׂמאל לימין, והמחשבות פורחות בעולם התוהו ואינן נשמות למעשׂים, כי אם הרהורים לחלומות…

איש בושש: (בצחוק של אפיטרופסות, אך בקול רועד קצת) רואה אני, איש-סַבּל, שבזמן שנלחמתי אני עם הרשעים העכברים, גם אתה לא הלכת בטל, – שיננת את לשונך, חץ שחוט היא. בכל זאת ברוב הדברים לא בלבלת את מוחי; אם לא את קו המשווה, נושׂא אתה את המהלך החדש! הלא כבד הוא, רצוני לומר: כבד פה וכבד מחשבה הוא. סלעים הם מגלגלים עלינו, כל מלה – סלע!

איש סַבּל: שוגה אתה, איש בושש! כבר צמחו כנפים למהלך החדש והוא מתעופף; ומתעופף הוא במרומים מעל לפנת-גנך, מעל להגג…

איש בושש: (נושׂא עיניו למרום) אינני רואה מאומה, עבים קלים נשׂאים… יותר אינני רואה!

איש סַבּל: קצר-רואי אתה, איש בושש! בחשכה למדת, בחשכה נלחמת עם עכבריך, ואת מאור עיניך שאפו הצללים…

איש בושש: אם כן, את האיוולת אתה נושׂא…

איש סַבּל: היא נשׂאת על כרכרות בחוץ!…

איש בושש: את המגמות, את התקווֹת?…

איש סַבּל: קלות הן התקווֹת והמגמות, קלות מאד… ערפלי טוהר הן, קסם השמים, אך טרם ירדו ארצה להתגשם בעובדות ובמעשׂים – רוח ישׂאֵן, רוח מצויה תפזרן… ואת המעשׂים הן לא אשׂא בשׂק… המעשׂים עוד אינם!

איש בושש: (אל עצמו בתוגה) אינני יודע מאומה… בפנת גג ישבתי, עם העכברים נלחמתי, והחיים בחוץ הלכו להם. ואני זקנתי ולא ארדוף אחריהם… (אל איש סבּל) ואתה סלח לי! עתה יודע אני, שאינני יודע… הגד נא, מה אתה נושׂא?

איש סַבּל: לפני, איש בושש, עבר מחנה גדול ורב נושׂאי סבל כמוני, והם נשׂאו על כתף את צרות היהודים, את הצרות הכפולות, והלכו להם… ואני נחשל אחריהם, כפוף תחת משׂאי – כי את הצחוק היהודי אני נושׂא… את ההתּוּל היהודי… והוא – הכבד מכול!

והנני יושב אצל הבר-פלוגתא שלי ושומע את חרפתי; בעיניו אני נסוג-אחור משמר הבלים…

הבר-פלוגתא שלי יש לו קפה טוב מאד וסיגרות עוד יותר טובות, אבל לפעמים הוא בוטה – בלי טעם…

– לאומיות-תמימית-שטותית… לא טעם ולא ריח, ובלי שׂכל…

הוא מלגלג, ואני עוצם את עיני וחושב: הגביר הזה אינו חפץ להיות לא עץ-תאנה ולא רימון, ולא אלון ולא שום מין ממיני העץ. חפץ הוא להיות עץ פשוט, עץ-סתם! ואיני יכול בשום אופן וצד לתאר לי את העץ המופשט, לערוך לו דמות כל שהיא… והגביר מתמוגג לפני באויר, מתנדף בעשן סיגרה, ונעשׂה כולו עגוּלים, עגוּלים…

והוא עודו מדבר.

על כנפי האידיאולוגיה של בית-המדרש הישן מרחף הוא באויר וממעל לאויר, בעולם התוהו של ה“איזמין” וריקוּת ההגיון המופשט, ואכעס, ואוחז בכנף בגדו, ואורידנו ארצה אל החיים הפשוטים, ואל השאלות הפשוטות.

ומספר אני לו, שזה לא כבר נוסדה בווארשא חברה גדולה, חברה מוסרית במלוא מובן המלה. החברה שׂמה לה לקו להלחם בראשי הבריונים, בחלאת האדם. והוא מבין תוך כדי דבּוּר, שמדבּר אני אודות סחר-הנפשות שהתפרץ בארץ… על אודות הזימה, המתפרצת, שסופה להקדש של תחלואים רעים או למהפֶכֶת של יסורים רעים… על אודות הנשמות הפורחות, לפי שדעתן קלה, לפי שאינן יכולות להחזיק מעמד, ורוח מצויה באה ועוקרתן, ונושׂאת אותן ברוח, וזורקתן לאשפת החיים – אל תהום של יאוש וחרוּק שינים…

והוא מתכנס ראשו ורוּבו לתוך ה“ענין” ואומר, אחרי אנחת גבירים קלה, שהחברה נחוצה מאד, שתועלתה תהי מרובה…

ואני אומר: לאו דוקא! חברה כזאת היא אך חצי-מידה והיה לאפס… אבל רגע הוא מזהיר, הוא מבריק רגע… ובטל בקלות ראש, אלא כתולדה מוכרחת. קלות הדעת והיסח הדעת אך אמצעים הם, ממהרים את נצחונו, מה שלא יעשׂה הזמן יעשׂו הצחוק וההוללות… אבל אבי החטא הוא העוני; המחסור הוא אבי אבות הטומאה – כטומאת הנפש כטומאת הגוף. וכל זמן שלא ישתנו תנאי החיים, כל זמן שיעקור ההכרח צעירים וימצאו אהבה, אבל תקצר ידם להנשׂא ולבנות בתים; כל זמן שמספר המשפחות ילך הלוֹך והצער – –

והוא מפסיק אותי בקוצר רוח: יודע אני, יודע; אבל בכל זאת יש ניר לחברה, תוכל וגם תעשׂה…

ואני מודה לו: מעט מזעיר תעשׂה; והמעט מן המעט עודו טוב מן האפס… ולוּ נציל נשמה אחת מן הגיהינום, מכף העריצים! – – אבל מגרעת אחת להחברה…

– חוסר כסף? – משתדל הגביר להבין דבר מתוך דבר.

– לא זאת. אבל החברה, חברה נוצרית היא; יהודים אינם מתקבלים. עלמות מישׂראל תשארנה הפקר כקודם לזה…

– האומנם? – נאנח הגביר.

– כן הוא – עניתי בלי אנחה.

– אם כן – אמר הגביר אחרי דומיה ממושכת קצת – עלינו ליסד חברה כזאת לעצמנו.

---

ולקח הגביר עט ועופרת ורשם עליו איזו מלין בספר-יומו. הוא רשם, ואני מַפנה לבו לענין אחר:

בפרוָר פראגא – מספר אני לו – נוסדה חברת חסכוֹן והלוָאה לסוחרים קטנים ולבעלי מלאכה…

– הלוָאה כהלוָאה – מעיר הגביר – אבל העיקר הוא החסכון. אין לך עני בישׂראל שלא יוכל לחשׂוך ליום רע… אבל הוא “עושׂה שבת”, קונה לאשתו תכשיטין ולבנותיו שׂמלות יקרות, והולך לבית המדרש שלו ועומד על מקח “אתה-הראית”… נחוץ ללמדם לחשׂוך… אגורות, פרוטות, פעם אחת לשבוע… צריכה החברה לפתוח סניפים בכל החוצות… בכל מקום, שאתה פונה, נקל לאביון להוציא, אבל קשה לו לחשׂוך; כי אז נתתי צו, שתהיה קופת חסכון במעון כל מנהלי הבתים… הושט ידך וזרוֹק לקופה!…

ואני עוצר בכל עוז את הצחוק, המתפרץ מתוכי, ומעיר: החברה אינה מקבלת יהודים…

– היתכן? – שואל עוד הפעם הגביר.

ואני מעיד שכן נכתב בספר התקנות… לא בפירוּש איתמר, שם נאמר אך ש“האינם-נוצרים” אינם מתקבּלים! ובלבו הטוב של הגביר מתעורר החפץ לעמוד גם בענין זה בפרץ. אבל לפי שכבר החליט להתעסק להצלת הנשמות הפורחות, יועץ הוא לי לפנות אל ידידו הגביר פלוני…

– טוב מאד – עניתי – אבל לי יהיה נחוץ עוד גביר אחד, כי יש לי עוד עסק אחד…

– ואיזה עסק?

– החייטים הנוצרים התחבּרו להלחם על קיומם, והמכונה נלחמת בהם בחוזק יד, בלי רחמים…

– והם חפצים לקנות מכונות לכל אחד מהם?

– נקל מזה לעשׂות כל אחד מהם לשולחני! המכונות יקרות הן. מאפס יד, חפצים הם להשתמש באמצעים קטנים, בחצאי אמצעים – לפתוח לעצמם חנות משותפת לממכר סחורתם…

בשעת הדחק, כשאין קונים, ימסרו את מעבּדם להחנות ויקבלו דמי קדימה, ולא יפלו בידי המלוים ברבית, ולא יוכרחו למכור את סחורתם בחצי חינם…

– והכסף בחנות מאין ימָצא?

– לתכלית זאת חפצים הם להשתתף עם בעל-כיס…

– אדמה, שבעל כיס כזה ימצא, ואולי ישתתפו בעלי-כיס הרבה ויעשׂו לשם מצוָה… ואמנם הלא מצוָה גדולה היא להציל את בעל-המלאכה האביון…

ואני מעיר, שעוד רחוק הדבר מהצלה שלימה. המכונה הנלחמת בהיחיד, תלחם גם עם הרבים. מכריעה היא את היחידים ותכריע גם את החברות, כי גם זה תלוי בתנאי החיים… אם נבראה המכונה, לא תשוב עוד לתוהו; וכל זמן שיתחרה האדם, האוכל והשותה, והפרה ורבה, עם המכונה, שאין לה צרכים כאלה, תהי יד האדם על התחתונה… במכונה יוכל להתחרות אך האומן. אך המחדש לפי רוחו, אך המגשים את יפי נשמתו או חריפות שׂכלו בפועל כפיו… אך באומן כזה לא תתחרה המכונה המתה, זאת לא יעשׂה איפוא לעשׂות בעלי המלאכה לאומנים, ליוצרים! אבל כל זמן שיעשׂה החי מה שיוכל לעשׂות הגולם, והגולם יעשׂה מה שעושׂה החי, ינצח הגולם!

– אבל, לפי שעה!

– ולפי שעה אינם חפצים להשתתף עם היהודים!…

– משובה נצחת! – גוער הגביר ומניף את ידו באויר – ועל כן חפצים גם החייטים היהודים להשתתף? מדוע לא? ישתתפו כאוַת נפשם…

– גם בעל-כיס כבר נמצא – ניחמתיו.

– טוב מאד – לוחש הגביר לעצמו – יעמדו גם הם על נפשם! גם להם הצדקה להלחם על קיומם…

---

ואחרי רגעי דממה אומר אני, שמצב הפועלים שלנו עודו גרוע ממצבם של בעלי המלאכות. ועל אחת כמה וכמה האורגים, למשל בלוֹדז, שהיו מקודם בעלי-בתים עומדים ברשות עצמם, ועתה אינם יכולים למצוא עבודה בבתי החרושת…

– מפני מה?

– מפני טעמים שונים.

ראשונה מחסרון מקום, ימים רבים נלחם האורג היהודי על חופשתו, על קיומו בפני עצמו… היהודי קשה עורף הוא ואינו נכנע ומיד… וכשנלאה נשׂוֹא, כשהשאירה אותו המכונה בלי עבודה, בלי פת לחם, כבר אחר את המועד, כבר מלאו בתי החרושת אכּרים, בעלי אחוזות קטנות, ובני כפרים בלי אדמה כל עיקר. הם באו תיכף ומיד…

– ואורגים נוצרים לא היו?

– אולי היו אך מעט מזעיר…

– ומה עשׂו המה?

– המעט מזעיר התקבּל בחברת בני בריתו בסבר פנים יפות…

– והיהודי?

– פה מתחיל הטעם השני: הפועלים הנוצרים אינם חפצים לעבוד יחד עם היהודים… הפועלים ה“מסודרים” מתרחקים, על כל פנים לפי שעה, מן הכעוּר, אבל על פי הרוב אינם מסודרים ומטים אוזן קשבת להאנטישמיים…

– ובעל החרושת מחשה?

– למה לו להכּנס בעובי הקורה? המעט לו סכסוכים עם הפועלים? וקל וחומר, אם בעקב הטעם השני אוחז גם טעם שלישי –

– והוא?

– והוא יום השביעי – יום השבת! הנוצרים שובתים ביום הראשון, הפועל העברי שובת בשבת, ושני ימים לא תעמוד המכונה – – –

– זה הוא נעלה מכל ספק! אבל – מגמגם הגביר בלשונו – אבל דבר אמונה ובמאה העשׂרים… אמנם אינו מעביר איש על דעתו ודתו, אבל בשעת הדחק…

ואני מפסיקו:

– למה לך אדוני, לגמגם? הגד דברים ברורים… לפי דעתך, מחויבים המה לעשׂות את שבתם חול…

– כשאני לעצמי הנני נלחם תמיד בעד החופש…

– כלומר: אתה בן-דת-משה בלי דת משה?

– עוקץ ישן – – –

– אבל חד וחלק!

– ולמה לא תפתחו בת-חרושת מיוחד לפועלים עברים?

– ומדוע “העבודה הזאת לכם ולא לנו”?

– גם אני נכון להשתתף… אם אי אפשר באופן אחר…

– הלא רואה אתה, שאי אפשר.

---

מרגיש אני, כי אויר הנשמות שבינינו מתמלא אדים לא-טובים. ובכל זאת מטרתי לנגד עיני! לוקח אני עוד סיגרה אחת. הוא מושיט לי גפרור ואני מדליקו ואומר:

– ועתה מרחפת באויר הצעה אחרת, הצעה גדולה ונכבדה: לייסד בית-מדרש גבוה לנערינו… והוא קופץ בשׂמחה ממקומו:

– זה הוא נחוץ מאד… גם לי בן והוא הולך בטל מאפס מקום!

והוא שואל: איפה יוָסד הבית?

ואני אומר, שאיני יודע איפה; שכשאני לעצמי איני יודע גם כן, אם לא נחוץ ראשונה לפתוח בתי-ספר למתחילים; לפי שמספר הילדים, שאינם יודעים קרוֹא וכתוֹב, הולך הלוך וגדול, ובפרט בערים הגדולות. אבל הוא הולך לשיטתו: העיקר הוא בית-מדרש גבוה… גם בנו ילמד שם… זה הוא כבוד ופאר!…

אני רואה לפני פרא ביער אפריקא, בלי מכנסים, אך בצילינדר לראשו, והוא שונה: כן, כבוד ופאר!…

ואומר אני, שיהיה איך שיהיה, והשאלה גדולה היא…

והוא מבטיח אותי, שאין כאן שאלה כלל… אם אי אפשר להתחבּר עמהם, נחוץ להבּדל…

ואני אינני יכול להתאפק עוד ומתפרץ בצחוק, והסיגרה נופלת מתוך פי על השולחן, והניצוצים מתפזרים על הגליונות, המונחים על השולחן, והאפר שנפל מתפורר לאבק.

והוא שואל: למה אתה צוחק?

ומעתה הייתי אני הרודף והוא ה“נסוג אחור,” – מפני! ואני שואל, והוא משיב.

– החפץ אתה להבּחר בתור ראש הקהל, בתור חבר בבית הפקידות שלנו?

– אם יבחרוני, אהיה… לטובת הכלל אוַתּר על הפּריציפּ שלי לבלי התערב…

– ובכן, פקידות עדה מיוחדת נחוצה לנו?

– בלי ספק! הן לא נלך אל בתי-תפלותיהם להתפלל שם…

בצרכי העדה אין אנו יכולים להשתתף…

– וכשתהיה לראש הקהל, תייעץ בלי ספק לסגור על מסגר את בית-למוד המלאכה – –

– מדוע?

– למה תתפרד החבילה? האם לא נוכל ללמוד יחדיו עם בני דודנו?…

– אי אפשר… הזמן אינו מוכשר לכך… וגם שאלת ה“טאַנדעֶטאַ” שלנו שאלה מיוחדת היא… כל העתונים אומרים, מאשימים, קולעים באבני בליסטראות וכדומה…

– אם כן, עוד שאלה מיוחדת… והתלמוּד-תורה? האין בתי-ספר למתחילים?

– אבל עניני הדת נחתכים על-ידי אחרים, לאמור, ביד החסידים היראים…

ואני קם מכסאי, ואומר: די!

כבר יש לנו פקידות מיוחדת לעניני העדה, בתי-ספר מיוחדים לעניני הדת, בבית-מדרש מיוחד אתה חפץ בשביל בנך; הקדש מיוחד לחולי ישׂראל, נחוץ להאכילם מאכל כשר; גם בתי-תמחוי מיוחדים מוכרחים הם… ועוד חברת הצלה מיוחדת לנשמות פורחות, ועוד חנות משותפת לבעלי-מלאכה נמולים, ובתי-חרושת – לפועלים נמולים, ועוד ועוד – – ובמה נצטרף אליהם? בעניני צדקה?

והוא מעווה את פניו ונאנח:

גם זה אי אפשר… ראשית – הצדקה נוגעת ואינה נוגעת בעניני הדת… שנית – הם לוקחים מכול ואינם נותנים לכול…

ואני שואל עוד הפעם: ובמה איפוא נשתתף?

– בהשׂכלה, בלמוּדי דברי הימים… ועוד… הלא מבין אתה – – –

ואני אומר, שבמה שנוגע ל“ועוד”, יש לנו חשבון מיוחד ויותר גדול… שאין אנו יכולים, בנוגע לשאלות אחרות, להחליף את ישעיהו בסקארגא בשום אופן, ואת דוד ושלמה לא נמכור בעד איזה קאַזימיר, גדול או קטן… ומה שנוגע להשׂכלה, הלא לא נוכל לתת השׂכלה לעם, כי אם בלשון העם!…

והוא מודה, שכל זה ענינים, שאלות, שהזמן גרמם, אבל הלאומיות הוא רגש, רגש קדמוני, רגש רע של העבר הרע…

והוא קורא בכעס, עד כמה שהוא אפשר לגביר מנומס: הלאומיות היא אַטאַוויזם כהרצח, ככל העבירות כנגד החברה שבעולם, ככל השנוּיים בהלכות-תאוָה, וכיוצא בזה…

---

ואני חפץ לענות, אבל באותו הרגע נשמע רעש גדול מן החוץ, ונקפוץ שנינו אל החלון, ונפתחנו, ונרא, והנה המון אנשים ונשים רצים וצועקים: גוואַלד! איה רופא? איפה טלפון?

ובין הרצים והצועקים היה אחד מ“אנשי” הגביר, והוא קרא לו בשמו והרץ שמע ועמד, והרים אלינו ראש.

– מה נהיה? – שאל הגביר.

– רוקע פחים נפל מן הגג – אמר ה“איש”.

והגביר נעוָה משמוע ובקול חרדה שאל:

– יהודי?

הסנדל למינהו / יצחק ליבוש פרץ

א

כששעתי פנויה, אוהב אני להשׂתרע על מצעי…

ואני משתמש בשעת הכושר לעשׂות “חשבון הנפש”, כעצת בעלי המוסר, כי אוהב שינה אנוכי…

ויודע אני, שחשבון הנפש קשה מאד לשינה, ושכּל תענוג השינה היא השכחה… שכחת כל החשבונות…

כחשבון בעל החנות כחשבון הנפש, כחשבון הזמן וכחשבונו של עולם…

המבקש לישון, אל יהרהר אפילו אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא!

והנני שוכב פרקדן ומתענג על החופש במאת העשׂרים, שאין מנגיד על הפרקדן, ושׂפתי נעות והני מתפלל תפילה קצרה בלחש: יהי רצון, שאשכח הכול ותחטפני שינה!…

                                                                 ---------

אבל “תפילה עושׂה מחצה”.

הרצון כבר נחלש קצת, ההגיון הישר מתנמנם, אבל המחשבות, ההרהורים!…

בעל-הבית כבּה את הנר, הוא הולך לישון, ודממה בחדר, ואז יוצאים העכברים מחוריהם…

ובאין “רוכב ומנהיג” – השם ישמרנו מן המחשבות, מן ההרהורים…

ואיני יודע במה להפחידם ולהניסם אל חוריהם בקרנות החשכות של הגוף…

ומה אעשׂה?

לירוק, כמנהג אנשי-מעשׂה, בפה כנגד התקרה, אני מתיירא; יודע אני, שהתקרה מחזרת לפעמים ממה שנותנים לה…

ואיני יכול להאריך לשון, כמר שקרן-העתוני, להוציאה בעד האשנב לחוץ ולהראות לעמי הארץ את יפיה – מפני שלא עשׂני היוצר “בעל לשון ארוכה, שאינו תוקע”…

ואינני מחרחר ריב עם הזבובים על דבר חוטמי היקר, כדרך הנקרנים, לפי שכנגד הזבובים יש לי סם בפרוטה ואיני צריך לפילוסופיה…

ואיני יכול לקחת ספר חדש ולעיין בו, לפי שמפני העתון נאסף הספר…

והספר נחנק ונקבר בחשאי… לא לווּהו אנשי לויה וגם לא נספד כהלכה…

יש לנו עוד איזו “מעות קטנות” בשביל “הוצאות קטנות” אבל הספר איננו…

וההוצאות הקטנות גם הן עומדות, אם לא בנס, לכל הפחות באחיזת עינים, בשלוש מידות לגליון…

היינו: הגליון הוא בן כ“ב עמודים בחשבון שׂכר-סופרים, בן כ”ד – בחשבונו של המדפיס בצירוף “הבחור הזעֶצעֶר”, ובשביל “ר' יעקב משלם” הקורא – מידתו ט"ז עמודים…

ואינני נצר של משפחה הגונה, שעלתה לגדולה, למצוא חפץ (במחיר רוּבּל וקוֹפּיקוֹת) בספר תולדותיה – – ולא נשאר לי, איפוא, כי אם לקחת מלוֹן ולבקש מלים חדשות…

אמרו: “שמא תחסר המחשבה, תמלא המלה את מקומה”. ואני תפילה, שתבוא המלה ותגרש את המחשבות וההרהורים…

ואיני יכול לחכות, עד שיגמור בן-יהודה את מפעלו הכבּיר; די, שאני מחכּה לביאת הגואל ואיני דוחק, חס ושלום, את הקץ…

וה“מלון של כיס” קטן הוא, ונאחז ביד בנקל, ואני לוקח אותו ו“מעלעל” או “מדפדף” בו.

ומעלעל או מדפדף אני מאות אל“ף עד אות פ”א ולא יותר…

“ולא יותר” משום מאי? משום שעד כאן קמח סולת, ומכאן ואילך – סובין…

שאלו את “תושיה” ותגיד לכם…

אבל זה אינו נוגע אל הסנדל. ועוד לא הגיעה השעה לגלות את כל “מנהגי בית-הכנסת שלנו”…

                                                                ---------

ובכן הנני מעלעל בה“מלון של כיס”… עד אות פ"א…

וכשאני מגיע עד אות פ“א, הני שב וחוזר אל אות אל”ף, וחוזר חלילה…

ואיני מתיירא מפני הפוריסטים הקנאים; הלא אמרתי, שכנגד הזבובים יש לי סם בפרוטה…

ואני מעלעל ומדפדף, והמלון מזכיר לי נשכחות – מן החדר, מהגירסא דינקותא; ומעורר ישנים – צללי בית-המדרש מזמן תורה לשמה, בלי החפץ להורידה לשוק ולמכרה בפרוטה…

וכמה וכמה מושׂגים דקים וחצאי מושׂגים, והרגשות דקות וחצאי הרגשות, וכעין מושׂגים והרגשות, שהיו מתגוללים ערומים מתחת לסף הידיעה, עולים משם לבושי פאר, לפעמים גם “מלכות”, ועוברים ונכנסים אל אוצר הזכרון…

ואני משתומם ואומר: ביום פקדי ופקדתים…

וידי מעלעלות, ועיני משוטטות, ופתאום אני מוצא את ה“סנדל”…

ב

והסנדל, רבותי, מתפרד ומסתעף לכמה סנדלים…

על פי ה“מלון של כיס” בצירוּף מה שאני זוכר ממלונו של שולבוים, עם הנופך משלי, – הסנדל פרה ורבה ומוליד סנדלים…

ישנו סנדל פשוט, סנדל מעץ הסנדל, הוא האלמוג, וזהו סנדל של אמת…

וישנו סנדל שקרן, סנדל מעץ מעושׂה באלמוג ונמכר בזול…

וישנו סנדל מסומר וסנדל שאינו מסומר…

והסנדל שאינו מסומר הולך בחשאי, כאִלו הוא מתגנב, והמסומר מנסר בקולי-קולות…

אבל איך שיהיה, זה הסנדל “בית-רגל-אדם” הוא…

וישנו סנדל – “בית-רגל-סוס”, כלומר: “צפּוּי לפרסות הסוס” –

וישנו “סנדל בהמה”, כלומר: בסיס או מצע להעמיד עליו בהמה…

ועולה על כל הסנדלים – הסנדל הנפל; הוא הבריה המשונה, הנפל “שנולד שטוח כסנדל”…

ואוי לאשה “מפלת סנדל”…

                                                                  ---------

וכבר עיני לאו, והמלון של כיס נופל מידי העיפה, ומחשבותי מתנהלות בכבדות כאופני פרעה בשעת הנס…

ואני חושב –

שלאו דוקא נפל…

שישנם גם באים בּימים, זקנים וצעירים, שהם בריות משונות ושטוחות כסנדל…

רצוני לומר: שמוחם – סנדל, ולבם – סנדל; הגוף – לאו דוקא…

ולפעמים הסנדל מסומר וצועק בקולי-קולות, למען ישמעו וייראו… ולפעמים אינו מסומר והולך אל בית-הספרים להתמלא משם – בחשאי…

ולפעמים קשה להגיד איזה סנדל הוא, סנדל אמת או סנדל מעוּשׂה… סנדל אדם או סנדל סוס, או סנדל בהמה…

ועוד חושב אני –

שלמען העשיר את השׂפה, נוכל להשתמש באותו הסנדל, לסמן בו את כל הבריות המשונות – לאו דוקא נפל, ולאו דוקא שטוח…

שפלוני החרוץ, שיש לו אך ג‘-ג’ אצבעות הרגל להליכה, תחת זה ז‘-ז’ אצבעות היד לחטיפה ולמריטה – סנדל הוא!

והקפדן המעוּשׂה, שנולד גל-עצמות – בלי בשׂר ודם ובלי לחלוחית של טעם ושירה – סנדל הוא!

ומר זעירא, המתיירא מפני אוירו של המרחב, והולך בצדי רחובות, ואוחז בקירות הבתים, שמא יטבע באויר ויאבד במרחב – סנדל הוא! ואם הוא צועק על ההולכים בחללו של עולם והשואפים את אוירו – סנדל מסומר הוא!

                                                                      ---------

ואני עיף מרוב מחשבות, ועיני נסגרות מאליהן…

ובעינים סגורות אני רואה סנדלים, בריות משונות למיניהן…

ויוצאים הם מכל קרן-זוית שבחדר, מהמלתחה הקטנה שעל יד מטתי, ומן כלי-הליל שתחת מטתי, ועוברים לפני, בחשאי או ברעש…

הנה סנדל גדול, בריה משונה מאד – רב חופ“ק בעיר ואם בישׂראל ועוזר תמידי בחור-הפתן – בה”זנאַמיאַ"… מר יקרין!

והנה סנדל חדש, קטן שנולד משונה, סטוּדנט בלבוּב והוא כותב ברשימת האוניברסיטה: פלוני למשפחת פלוני, רוּתיני בן דת משה… סנדל מבריק.

ועוד סנדל, סנדל בעל חוטם, והוא עומד על הבמה ומדבר, ואש לוהטת מפיו… ה“וושעֶך-פּוֹלסקאַ” בין המדינות היא משׂאת נפשו, והלאומיות הישׂראלית – לאומיותו – אינטרנציונאלית היא, שחורה היא, אסורה היא…

והנה עדת ישורון בריגא… יראה היא מפני הארבה, אשר יבוא בגבולה – מפני אחיה הנודדים, ומשתדלת לבל תסופח העיר אל הגושן, אל תחום המושב – סנדל שבסנדלים היא…

והנה סנדל נמוֹל, אזרח רוּמיני, וגם הוא יושב בקתדרא ודורש בשבח ממשלת הזדון, ומודה לה על רב טובה וחסדה לאחיו הסנדלים-האזרחים… וכו' וכו'.

                                                                       ---------

– ומי אתם, סנדלים?

– בני עם-הסנדל אנחנו!

בני העם החי ואינו חי…

בני העם, המכניס את חיי העולם הזה לחיי העולם הבא, וחיי העולם הבא לחיי העולם הזה…

בני הסנדל בעל שתי השׂפות, שאחת מהן אינה יכולה לחיות, והשניה – למות…

בני עם-הסנדל, שגבורתו היא חולשתו… העם הנלחם באנחות…

בני עם האריות, הנאספים כדגים…

בני עם-הסנדל, שנמשל לחול ולכוכבים.

בני האומה המפלת סנדלים…

“אשת חַיִל מי ימצא…”

שמא תאמר: אשתך חוָה היא בודאי ובברוּר…

אני המלמד הבטלן לא ראיתי, שמנעלי קרועים, וזה זמן רב שלא ראיתי את מנעלי, והיא, עיניה כואבות, וחודרות לתחת המטה, ורואות את המנעלים, ואת הקרע שנעשׂה בהם. כי שלח בהם הזמן או עכבר את לשונו, “ותקם בעוד לילה”, ותקחם ותשׂאם אל הרצען…

כן, כן… מנעלים, אף כשאין נועלים אותם, צריכין תקוּן…

ובדרך אגב, כדי שלא להוציא את הזמן חלק, קנתה בחזרה איזה סם למעני… לרפואה שלימה…

אבל אצלי נולד ספק חדש: איני יודע עוד, אם אינני יוצא לשוק משום הדם, שאני יורק לפעמים, או משום שהמנעלים אצל הרצען…

לוּ שמעה זאת חוָה וצעקה: תפוֹס לשון אחרון…

ואני איני תופס לא לשון ראשון ולא לשון אחרון.

ורפיא בידי… ואולי אֵלוּ ואֵלוּ דברי אלהים חיים!

––––––––

הוי הספקות והספק-ספקות…

מחשבות של אדם פורחות, וסגולה לזה: להניח עליהן איזה משׂא… איזה משׂא של ספר קדמון; הספרים שבזמן הזה אין בהם כדי משׂא, והעיקר – של איזה קדמון גדול, קדמון בטוח, טורא שבטורא, שיש בו שעוּר משׂא להכביד על המחשבות הפורחות… להכריען…

וספרים אָיִן…

גם הם אצל הרצען!

ובלי ספרים הנני כספינה מטורפת בים…

אין עוגן להחזיק מעמד, ואין נס, ואין משוֹט, ואין מלחים אנשי חַיִל להוליך את הספינה, אלא מחשבות מטורפות…

––––––––

ואשתי חוָה יצאה שנית… וכלי הבית אוהבים אותה יותר ממני, ופעם בפעם יוצא איזה כלי ללווֹתה, והיוצא אינו שב… ובני, ברוך השם, באמריקא, ובתי זעֶלדה תחיה – אצל הפחמים, ואני שוכב לבדי ומביט אל עצמי ובשׂרי… ורואה שאני מכוער מאד…

והרופא הצעיר אומר, שכך הוא אצל כל חולה…

ויעץ לי – העצות הן בזול תמיד – להביט השמימה…

והנה מעל להחצר יש רצועת שמים… קטנה היא עתה הרצועה וכהה מאד, ואין כדאי להביט אליה, אבל לפעמים התכלת העמוקה מזהירה בהוד שבגבורה, בבטחונו של הקיים לעד…

ואני העובר-ובטל מתיירא להביט השמימה, ופונה מהם אל הגגות…

הבטחון של הקיים לעד נורא הוא! איום הוא – ביופיו!

ואני פונה מן היופי אל הכעוּר, הדומה אלי; מרצועת השמים – אל ראשי הגגים הצפופים, והמתנשׂאים זה על זה והמשׂוחחים זה עם זה: מתי ימות זה? מתי יפול זה? והעשן, קל הדעת, מתנשׂא עליהם וחונה רגע, ומתפזר לרוח, והיה לאפס… אבל רגע הוא מזהיר, הוא מבריק רגע… ובטל בהדרו…

זאת היא מיתת נשיקה…

––––––––

“ברוֹר לו מיתה יפה” –

איזו היא מיתה יפה? מיתת נשיקה, או מיתה בסם משכּר… אבל מיתה יפה היא סופם של חיים יפים…

“בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר”…

“תלמיד חכם, שנמצא רבב על בגדו, חייב מיתה”…

“שלושה דברים מרחיבין דעתו של אדם: אשה נאה, דירה נאה ומטה מוצעת”…

“זה אלי ואנוהו – התהדר לפניו במצווֹת”…

ועוד, ועוד… אני זוכר מה שכתוב בספרים…

ובגדי לא היו נקיים מעולם, והתחייבתי בכל יום ויום ארבע מיתות בית-דין…

ויעֶקיל הגביר, בעל-הבית שלי, נתן לי פעם אחת במתנה בגד, שלא היה לבן מעודו…

ומאשתי חוָה נשאר אך החוטם וחורי העינים…

ובנות ישראל נאות, והעניוּת מנוַלתן!

והדירה, תהילה לאל, במרתף… וכלי המטה ביד ה“חונן דלים”…

ואם אין חיים יפים, מיתה יפה כיצד?

––––––––

התהדר לפניו במצווֹת: סוכה נאה, אתרוג נאה…

אבל הקב"ה וַתּרן הוא… יודע הוא שאין ידי משׂגת ואמר: צורת הפתח – כפתח; פחות מג' טפחים כלָבוּד דמי;

אָסַר לולב הגזול והתיר לולב שאול…

יש רחמים בדין!

עשׂה שבּתך חול, או פשוֹט נבלה בשוק… ואל תצטרך לבריות…

והפושט נבלות, בגדיו בכל עת נקיים!… גם שמן על ראשו לא יחסר! אבל לפשוט נבלות לא יכולתי, ועשׂיתי את שבתי חול… ומה בכך? אם אין לך הרבה – אתה מברך על הכזית…

ויכול אתה לברך “המוציא” ולזמר בשבת קודש: צור משלו אכלנו… שׂבענו והותרנו… ואין בזה אף הרהור קל משום “מדבר שקר”…

הקב"ה וַתּרן הוא, אבל הבשׂר-ודם, הרופא הצעיר אינו וַתּרן…

מלמד היית, עשׂית מלאכתך באמונה, שלוּחי מצוָה אינם נזוקין, אבל הני מילי אם הריאה אינה מקולקלת!…

אבל אם היא מקולקלת – שומר נפשו ירחק מהם, כלומר: מן בעלי-הבתים, ובני בעלי-הבתים.

ואינם נוהגים בכאן הדינים של צורת הפתח, פחות מג' טפחים, עירוּבין, כזית – – –

הבשׂר ודם, הרופא הצעיר, אינו מעביר על מידותיו בשום אופן: הרבה חלב תשתה, וחלב כמשמעו: לאו דוקא מֶשלי, חלב שאול או גזול ובלבד – שיהיה צח ונקי!… והרבה אויר צח ונקי תשאף, ביפה-נוף למשל… ואת הדאגות תשליך אחרי גוך… ואם לאו, עובר אתה על דברי חכמים…

והחכמים פגיעתם רעה: עונשין בדקירות החזה… אחת, אחת ושתים, אחת ושלוש…

אבל מי שם?

האם לא מלאך המות דופק?

לא, גם הוא לא יאחר, אבל עתה אשתי חוָה באה… אשתי חוָה באה, ועלי לישון, כלומר להתראות כישן. היא אומרת: טובה שינה מכל הרפואות שבעולם…

ואני ישן…

כן, אני ישן…

פעם בפעם נחוץ לעלעל בעתונות הפוֹלנית, למען דעת… למען דעת מה ולמה יאמרו הגויים; ונפקא מינא לדינא, כי – כמה שכתוב בראש – ואויבינו פלילים…

ובשוּפטנא לא עסקינן. לפי ה“רולאַ” אין לנו תקנה אלא קבורה או טבילה, לפי ה“ניווא פּוֹלסקאַ” גם מים רבים לא ישטפונו. אנחנו אל ההרים נשׂא עינינו, ואל הנסים והמשׂואות של האמת, היושר והיופי שבראש ההרים והגבעות נתבונן… הלא לאורם הלכנו ימים וחלמנו כי חוֹם לנו ואור לנו.

והנה על-פי הפּוסקים של כוח דהתירא – היהודי בעצמו מותר הוא לבוא בקהל… כלומר: אינו אסור לא באכילה ולא בהנאה…

אמנם בתנאי קודם למעשׂה: אם יתבולל ויתעכל ולא ישמיע קול “כזמיר חי בקיבה זרה”, מוטב; ואם לאו, עוד ידנו חזקה! ומה שלא יעשה השׂכל והאגרוף יעשה הזמן: בעל האחוזה הגדולה יתרגל לאט לאט לחסכון ולא יעשׂה מעותיו הפקר ב“מונטֶע-קאַרלוֹ”; בעל האחוזה הבינונית יעבוד את שׂדהו על צד היותר טוב, בנוסח אירופא, האֵכּר ישתחרר מן הרבֵית על-ידי אשראי קטן… פליטי השׂדות והגנים “משלנו” שנעשו כבר ויהיו נעשים לעירונים, ילמדו את המסחר ויצליחו במשׂא ומתן; והעירונים משלנו יתעשרו והחזיקו בעצמם, בלי עזרת בעלי החוטם, בכל מוסדות הצדקה, הטיול והשעשועים – ואז העסק יהי נעשׂה בפני עצמו, היהודים ילכו תמס בעצמם ידוֹדוּן לכל ארבע כנפות הארץ… והשאלה כליל תחלוף… אבל היהדות והאומה הישׂראלית טרפות הן בכל הזמנים! עם בתוך עם, עם זר בתוך מדינה של אנשים משלנו, את החמס הזה אין אנו יכולים לעכּל…

ושאלת הלאום העברי – הלאום, המקווה לקום לתחיה וגם להסתדר, בקול או בחשאי – השאלה הזאת בוערת ומזיקה גם לכמה וכמה עינים… מאירות באור הגנוז לעתיד לבוא, ליום טוב, שכולו טוב לחלשים ולנדכאים ולכל הנרמסים ברגל…

אמנם בנוגע לאוסטריא רבת הלאומים יש לה“פראַוודאַ” שיטה מסוימת, שיטת שלום וברכה לכל העמים והשבטים שבאותה המדינה… בעקבות איזה חכם מאוסטריא, הולכת ה“פראַוודאַ” ומבחנת בין עסקי המדינה ועסקי הלאום. עסקי הלאום הם עניני חוץ לארץ: פוליטיקא, מלחמות, חַיל וכלי זין, והדברים האלה בהכרח, שיהיו נחתכים לפי בית-נאמנים כולל לכל המדינה. ויתּכן, שבענינים הכוללים האלה תהי השפה האשכנזית מושלת, כלומר, האשכנזית תהי שׂפת המדינה, אבל עניני העמים הם עניני בית. ספרות, בתי-ספר, עניני צדקה, עניני ערים ועיירות, וכפרים, וכל היוצא בזה… בענינים כאלה יהיה כל עם ועם שׂורר בביתו ומדבר בלשונו…

וישפוך כל עם ועם את רוחו על בניני הצבור שלו ומוסדות הצבור שלו, ועל החנוך של יוצאי חלציו, וכיוצא בזה… ובכן – הלאומיות כשרה? כן. הלאומיות כשרה כל זמן – שהיא מחוברת לקרקע… נחוץ קודם כל לחלק את המדינה (מזכירים אנחנו, שבאוסטריא הכתוב מדבר) לגלילים רבים, ובאופן כזה, שיהיה כל גליל וגליל ברוב מנינו ישובו אל אחד העמים…

ומה יעשה המעט בקרב העמים יושבי הגליל? מה יעשׂו המאַדיאַרים בגלילות אשכנז ולהפך? המעטים בהגלילים מצטרפים זה עם זה ועושים מנין גדול, ואותו המנין הגדול דואג לעסקי הלאום (להוציא את עסקי הערים והעיירות והכפרים), כלומר: לספרות העם, לחנוּך, למוסדי צדקה ושעשועים, וכיוצא בזה…

אם כן, גם הלאומיות הישראלית מותרת היא? גם היהודים יכולים להסתדר, לקבּץ את הנדחים המועטים בכל אתר ואתר ולהתעסק בפני עצמם בצרכי אומתם?

עורבא פרח! היהודים אינם מחוברים לקרקע, ואת הזכות, ואת הכוח, ואת משפט האדם נותן הקרקע! עם שאין לו קרקע אינו עם, עם שאין לו רוב מנין אף באחד הגלילים, אין לו הצדקה לקבּץ את נדחיו… ואם נניח שכן הוא, שמשפט האדם הוא מַעין נובע מן הקרקע, או צמח צומח מן הקרקע, הרי הציונות מותרת? – הציוניות, חס ושלום! הציוניות טרפה, הציוניות של משה ניצלה את מצרים והציוניות של הרצל תנצל אותנו… ולהיות מוצגים ככלי ריק אין אנו יכולים ואין אנו חפצים…

ובכן, יכולים אנחנו לצאת, אך לא בזרענו ולא בכספנו…

––––––––––

ה“פּשעֶגליוֹנד טיגוֹדניוֹבי” נוטה חסד כלפי חופש הלאומיות… בדברים רבים דומים אנחנו הפולנים – אלינו… גם הם שונאים את היד החזקה של הפרוסים כנגד הפולנים, וגם את ידה החזקה של אנגליה כנגד האירלנדים, ובפרט את תעלולי הבריטים בקרב הבּורים… גם צרפת לא נקתה מאשמות, על דבר החוק החדש, האוסר את הלשונות המקומיות בבתי-הספר… הלשון אינה דבר מלאכותי, אלא בעל-חי, ואסור להרגו בחוזק יד… אבל יד חזקה נחוצה לשכך את שאון תלמידי-החכמים העברים בגליציה, המתפרצים מפני הלאומיות הפולנית, המושלת בגליציה! יד חזקה נחוצה לשרש את השפה המדובּרת בפי היהודים בכאן, לפי שהלשון היא יסוד הלאומיות… הספרות בלשון הקודש אינה כשרה בתכלית הכשרות, גם היא מעוררת קצת לתחיה, אבל מובטח ה“פּשעֶגליוֹנד”, שההיזק אינו גדול כל כך… “השפה מתה, ולא תקום לתחיה לעולם” ואינה שגורה בפה אלא בכתב. ואך בספירות הבינוניות, ולא בספירה העליונה, שכבר עברה את המעברה הזאת, ולא בספירות התחתונות, שלא הגיעו אליה עדיין, ולא יגיעו עוד. והעם, איפוא, אינו נגרר אחרי הלאומיות, המתעוררת בספרות, שהיא לו כספר החתום… אבל השׂפה המדוברת – טרפה היא משני טעמים; משום מוצאה האשכנזי, – הורתה ולידתה בטומאה; ומשום הלאומיות! ואסור להשתמש בה, אפילו בתור אמצעי להשׂכלת העם, לפי שהיא נוקבת ויורדת עד מסד האומה ומעוררת גם שם לתחיה, להסתדרות, ולכל דבר מזיק ומסוּכּן “לנו”…

מסכים ה“פּשעֶגליוֹנד טיגוֹדניוֹבי” להמלומד האנגלי H.S.Wells המצפה למלחמת דמים ממושכה ונוראה, אשר תרפא את משובת הלאומים, אשר תנער את אירופא משׂנאת העמים זה לזה, ותדיחה מטומאת הלאומיות הזדונית והמרשעת. אחרי מלחמה ארוכה ונוראה, ידעו ויכירו העמים, שאין הצר שוֹוה בנזק! שהשלום הוא כלי מחזיק ברכה, ולא יצר הפרוסי את צעדי הפולני, וצרפת לא תשׂים מס על פועלים מאיטליה, ואנגליה לא תחוֹק חוקים כנגד הגרים, והמאַגיאַרים לא יכבידו אכפם על הרוּתּינים והסלוֹבאַקים ויחיו כל העמים בשלום והלשונות במישור… הכל כאשר לכול, אבל – חוץ מן היהודים… והיוצא מן הכלל – עד נאמן על הכלל! וחוץ – משום שאומה זו אין לה קרקע, ואין לה לשון – ושמא נתן לה קרקע ולשון, חס ושלום!

הלאומיות של ה“זמיר בקיבה זרה” אסורה מדאורייתא והציוניות – אבי אבות הטומאה!

––––––––––

וה“גלוֹס” המתיר את כל השאלות הסבוכות, משאלת אָלזאַס ולוֹתרינגן עד שאלת האדם העליון ושאלות כל הדעות והאמונות בכלל, על-פי כללי “הכלכלה וקלקוּלה”. מתיר לנו ברחמיו וברוב חסדיו להיות “בני אדם”, כלומר: להיות עובדים ואוכלים ושותים… אבל לא להסתדר – חס ושלום להסתדר! מוטב שיתעסקו הטובים במלחמת הדעת והדת, ויצאו ביד נטויה כנגד המנהגים המכוערים, כגון: טהרת המתים, הפריעה וכל היוצא בזה… יש להם ידים לעבודה והניר רחב ידים!

אבל כל אלה לקוטים, מאמרים מקוטעים; לא כן ה“קראַי”, זה יושב ודורש ברצינות…

ה“קראַי” כלי מבטאם של האצילים הגדולים, אינו “יונק מן האצבע”, עושה הוא חקירה ודרישה בדבר “השאלה הבוערת והממארת”, וסופרו אינו מתעצל והוא “מכתת רגליו” על פתחי חכמים ועשירים ויודעים, לשמוע מה בפיהם…

האצילים הגדולים, היורשים הגדולים, שאין אנחנו יכולים להתחרות עמם בשום אופן, והחוקים מגינים על צרכיהם, בכל תוקף ועוז, – והאצילים הגדולים אין להם צורך להיות אנטישמיים כל עיקר… די להם בבוז, שהם בזים לכל שאינו עומד במחיצתם…

האצילים שהיו המושלים בארץ, התירו לנו את הכניסה, ואנחנו חייבים עד היום להודות ולהלל ולשבּח, ולנשק על כך היד… על החסד שהטו לנו… אלא שהצמידו את האִכּר אל הקרקע, ולהתעסק בעצמם במשלח-יד ובמלאכת-יד או במידה ומשׂורה, חשבו להם לפחיתות הכבוד, שהאציל ממית עצמו עליו, ופתחו לנו את שערי הארץ והרשו לנו לבנות ערים לארצם ולכונן את המסחר והמלאכה בארצם, ארץ האצילים אדוני האכרים, ארץ של שתי מפלגות בלי מפלגה בינונית! והאצילים הגדולים אינם מתקנאים עד היום בזרע אברהם, אבל לחקור ולדרוש צריך וצריך… המצב מתחיל להתמוטט, מוֹנטֶע-קאַרלוֹ… פחד הבאים… עניני בית סבוכים… ושאלת בנות היהודים העשירים… והסופר שואל ודורש… והסופר שואל והנשאלים עונים, ומגדל-בבל מתנשׂא ומתנשׂא…. אבל “לשוא עמלו בוניו בו”—

“הבל הבלים” אמר קוהלת… החוקר מטייל על שׂפת הים, פעם בפעם הוא יורד וטובל ומעלה חרס אחר חרס… אף על פי שהאנשים אשר פנה אליהם אנשים גדולים הם וחכמים, ואנשי שם… כי הם הגדולים והחכמים ואנשי השם מרשים לעצמם לדבּר על הכול, אף על היוצא מכלל הבנתם…

והנחקר הראשון, לאו מקטלי קני באגמא הוא… יחד עם המאַרקיז וויעֶלוֹפּוֹלסקי היה ובעבודתו לקח חלק… הרי זקן, שקנה חכמה, לכל הפחות על פי הנסיון! ואמנם הנסיון הורה לו שהמאַרקיז וויעֶלוֹפּוֹלסקי נמהר קצת בשחררו את היהודים… שחשב וטעה!

לדעת הזקן, כמעט שותפו של וויעֶלוֹפּוֹלסקי בשחרור היהודים, כי לדעת כל הבּורים ועמי הארץ, אין האדם נוצר עם זכות קיומו, ואין העם או איזה קבּוּץ שיהיה, חי על פי דעת עצמו… ישנן ידים, שלהן העוז והמשׂרה, והיכולת לתת זכויות או לחדול מלתתן… ואם הזכויות אינן בתוך החי היחיד או הצבּוּר החי, ונאחזות, מחוצה להם, ביד התקיף מהם, או מובן מאליו, שאין זה התקיף נותן זכויות חנם, במתנה גרידא! – היהודי בא אל וויעֶלוֹפּוֹלסקי לבקש מלפניו איזו זכות, והיה לוויעֶלוֹפּוֹלסקי להגיד: יהודי, שלם! סחורה אתה מבקש, פתח שׂקך! ובמה משלמים? בנשמה משלמים! והיה לו לומר: שלם! תן את הנשמה, תן את היהדות שלך, את תקָותך לעתיד לבוא! ואחר כך תקבּל זכויות!

אבל הכול בידי שמים! וויעֶלוֹפּוֹלסקי פקח היה ועשׂה שטות, הוא אמר: אתן להם זכויות וסוף הכבוד לבוא… ישלמו בעצמם… ברצונם הטוב!… ומובן מאליו, שעדיין לא נפרע החוב!

“ההמון שלהם, שקבּל את הזכויות קודם התשלומין של התפתחות והתקדמות, ושאיפה לאור”, המון “הזרים, החשוּכים והבזויים”, שהיו לפתע פתאום לאזרחי הארץ" לא נתנו לנו אף אגורת תשלומים אחת… פושטי רגל הם, חוטאים הם, פושעים הם, גנבים ורוצחים הם…

ומה חטאם ופשעם? הרשימה קטנה מאד: “מזיקים להאשראי שלנו… מחבּלים את המסחר והחרושת”!!! ואשמים כולם; אין נקי! כי מצד אחד “ההמון החשוך והבזוי”, ומצד השני בעלי החוטם, שדבקו בנו כממארת “והלוקחים חלק בכל התנועות הקיצוניות”…

וזהו רמז דק, תנועת אצבע קלה… מסירה קטנה! כלומר: הלא אנחנו האצילים חפצים בשלום עם המלכות, אלא שבעלי התנועות הקיצוניות, והיהודים, שהיו לאזרחים, עמהם, הם האשמים… הלא אנחנו חפצים לגשת אל הפשטידא ולאכול לתיאבון, אבל הם, הם…

––––––––––

ומה לעשות?

היהודי בפי שותפו של וויעֶלוֹפּוֹלסקי, האיש רב הפעלים, אינו מה שהוא נקרא בפי שוויעֶנטוֹחוֹבסקי המליץ: “זמיר בקיבה פולנית”, אלא פשוט “מחט בבשר החי”… ומה עושה הגוף, שנתקעה בו מחט ובאה אל קרבוֹ? איך הוא מגין על עצמו מפני המחט המזיקה? מַניחה בקרן זוית חשכה וקושר עליה, ורוקם עליה רקמה מבשׂרו, למען תעמוד בפני עצמה בריחוק מקום מן האיברים, שהיא יכולה להזיק… ומה שהוא בהמשל רקמת בשׂר, יהיה בנמשל:שלשלאות, חוקים מצירים וגדרים וסייגים, כלומר: הפרשה והבדלה מחיי החברה…

לא אנטיסמיטיזם אלא אַסמיטיזם…

והכול מודים, שהיהודים מזיקים, אבל יש חושבים, שאת הצנון הקשה הזה יכולה הקיבה הפולנית לעכּל על-ידי מיץ ההשכלה הפולנית… אלה שהתחילו להתבולל, שכבר טעמו מהשכלת הארץ, יתחילו לאכול אותה לתיאבון; אלה שאחזו במצוָה, וגמרו אותה – ורחצו במים וטהרו מחלאתם!… ואת ההמון צריך למשוך בחבלי נועם, בחבלי השׂכלה, ולהעלותו – לעולה! גם הז’ארגון, אף שהורתו ולידתו בטומאה, יכול אולי להיות לכלי חפץ לזה… נמלא גם הקנקן הזה מיין משומר שלנו…

אבל בשום אופן אי אפשר להרשות להם, שנסתדרו בפני עצמם, שיעזרו לעצמם בעצמם, שיהיה החבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, שיקרע בעצמו את חבליו… להעמידם ברשות עצמם אסור ואסור! ואין איפוא עצה ותחבולה אחרת, כי אם לעשות יד אחת עם “האזרחים בני דת משה”, הנכונים עוד היום להלחם מלחמת תנופה כנגד שחרור היהודים, ועלינו החובה להשתתף עמהם במצוָה הזאת…

וגם פולני בן דת משה בא אל התיבה… כלומר: גם אליו הלך סופר ה“קראַי” לחקור ולדרוש אותו, למען דעת עד כמה ידו מגעת להשיב את הימים הטובים, את ימי השלוָה, לקדמותם, ועד כמה הבל פיו חזק לכבות את האבוקה, שהדליקו הזדונים – הלאומיים והציונים…

לא נעים הוא אמנם לדרוש לשכנו של “יהודי”, וגם הנאור בן דת משה סוף כל סוף יהודי הוא, אבל – יכולים אנחנו גם לצדד בזכותו של אותו נאור… אמנם קופּה של שרצים תלוייה לו מאחוריו, אבל פניו כבר יפות ומסבירות קצת… ואין אנו יכולים להאשים את היחיד הנאור בעד זדון לבו של ההמון הגס והפרוע, בעל הקאפּוֹטה הארוכה, המדבר אשכנזית והוא הרמאי בכל דרכיו, ובכלל – “בעל היהדות, שאותו הנאור התפשט ממנה, כהתפשט איש הכתונת קרועה מגואלה” ואם יש דורשים אותו את הנאור, לגנאי, על שאינו מיצר בצרת עמו, ואינו עושׂה ולא כלום, למען הרם את קרנו בהשׂכלת הארץ, האין האשמה הזאת צודקת! “אין אנו יכולים להטיל על איזה מן האזרחים חוב כפול, מס כפול… ואם כלומר הנאורים, ממלאים את חובתם בנוגע אל הצבּור שלנו, מעצמו מובן, שזה פוטר אותם מחובתם בנוגע לבני עמם, שהתרחקו מהם”…

ואותו הנאור המתבולל אומר: המלחמה עם הלאומיות והציוניות מלחמת מצוָה היא, אלא…

ואותו “אלא” נפלא ומיוחד במינו – אלא… שאין יד הנלחמים תקיפה…

ראשונה: אין עם הארץ מחזיק בם… ולהפך, עם הארץ אומר – ועל כל פנים הספרות והעתונות בשם עם הארץ – אין לי חפץ לעכּל את היהודים, היהודים אינם מאכל כשר ומבריא כל כך…

ושנית: ההתבוללות, שעד היום עברה חוק… בלי משׂים עברה חוק… והמון היהודים אינו מאמין בה… כי עד שערי הקלוֹיסטר באה… וזה אמנם לא נעים, ואולי גם מזיק מאד. וזהו כלי-זינם של הלאומיים והציונים… וכו' וכו'.

אל תקצר איפוא הנפש הפולנית; נחוצה מתינות… ימים ידברו… “אבל להלחם אנחנו נכונים, ובלי ספק! אנחנו נעשה את שלנו”!

ובין כך וכך אל תיראו: אנחנו נוסיף ונלך לפילהאַרמוֹניא, נשחק בקוביא, נקרא את ה“קוּריעֶר וואַרשאַבסקי” ועוד ועוד…

––––––––––

ואחרי המשׂכיל האזרח בא עוד פולני, והוא איש חי ורב פעלים, ויועץ נאמן – והוא מודה שצריך לעשות דבר-מה. צריך לקרב את היהודים, בלי היהודים אי אפשר יהיה גם להתיאַטר להתקיים… האומר א' עליו לסדר את הא"ב עד גמירא… להרוג ולהשמיד את היהודים אי אפשר: פרעה והמן יוכיחו. לגרשם אי אפשר, תיכף ומיד יסגרו הגבולים של מדינות חוץ לארץ… ואם כן מה לעשות?

נחוץ להשתדל לפני הממשלה, שתאסור את הובלת הסחורות על שם מוכ"ז, ולא יוכלו היהודים להפטר ממס המסחר, כי יוכל הממונה לדעת תיכף ומיד איזה יהודי קונה ומוכר וכמה הוא משׂתכר… נחוץ גם כן למנות שופטי מסחר מקרבם…

וביחוד עתה כשנודע הדבר, שהממשלה החליטה לבטל את בתי הדינים למשפטי המסחר – – –

קש וגבבא – – –

– ולמה אתה מעניק לנו מן הקש והגבבא?…

– יש קש וגבבא, ויש גם ניצוץ…

אויבינו פלילים!

מעשׂה בג' קבצנים / יצחק ליבוש פרץ

(מספּוּרי בית הכנסת שלנו)

כשאני מדבּר אליכם בכובד ראש, אתם פונים אלי עורף: החיים מרים בלעדיך!

כשאני משחר אתכם מוסר, אתם דנים אותי לסקילה, הלא בני הסוקלים והרוגמים אתם!

ואם אגש אליכם לדבר באזניכם דברים יוצאים מן הלב, הדברים אינם נכנסים אל לבבכם, כי בעלי מוח אתם!

ואם אֶדוֹם, אתם שתים עלי וקורצים בעין ומתחננים אלי:

– התלוצץ קצת! חבריך מצחקים לפנינו, ואתה – ברצינות…

הבה אבדח אתכם!

אספר לכם מעשה…

מעשׂה חד וחלק, מעשׂה בג' קבצנים!

וידוע לכם, שהצדיק, נשמתו עֵדן, ספּר "מעשׂה בז' “בּעֶטלעֶרש” ולא גמר את המעשׂה; ואני אגמור…

הוא לא גמר, לפי שהזדעזעו שמים וארץ, לפי שנעוו שמים וארץ משמוע… ויצאה בת קול: אתה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו… אתה מעורר את התהום…

ואני, אף על פי שכל אחד ואחד מג' הקבצנים שלי שקול כנגד עשׂרים וארבעה קבצנים של אותו צדיק, אגמור!

ואגמור, לפי שהעולם שלנו לא יזדעזע אף כל-שהוא… ולא יחרד איש, ולא ישתומם, ולא ינקוף באצבע…

אתם תאמרו: עולם כמנהגו נוהג…

ולא אחד מכם יתפלל תפילה בלחש: רבונו של עולם, עשׂני לקבצן כזה…

ולא בעל שׂחוק אחד ישׂחק: “גם הם יודעים”… כלומר: להלוך כנגד החיים…

ובעל-בית, אם תהיה כוס יין בידו, מובטח אני, שישתה לחיי הקבצנים…

השתוֹת לא יהרסון, המגדלים לא יפלו…

כי אין שתות ואין מגדלים, אלא חורבה…

אולי מתגוררת בחורבה איזו יונה, והיא תהמה כבת קול… אבל אנחנו? אנחנו קבצנים בני קבצנים, נשמע מעשׂה בג' קבצנים ונצחק מטוב לב…

והנה הקבצן האחד היה בריה משונה…

הוא נולד: חציו עבד וחציו בן-חורין…

ונעשׂה חציו סופר וחציו סוחר, כלומר: סוחר קבצן, לפי שמעות לא היו לו…

והבריה המשונה בחור הוא, והתרוצצו העבד והבן-חורין בקרבו, והסוחר והסופר בקרב נשמתוֹ… וביקש לעשׂות שלום ביניהם ו“נפל על המצאה” להעשׂות לימים רבים לאיש שלם, שלם בנשמתו ושלם בגופו…

ומה עשׂה? הלך וכתב ספרים קטנים שבקטנים, והפיץ אותם ברבים…

ויהי בנסוע ארון הספרים הקטנים בתפוצות ישׂראל, והוא קורא: קנו, ראדי באגא! ובלשון הקודש: למען ציון, למען השוכן בציון!

והעולם שלנו בעל רחמים הוא, והתמלא רחמים, למען ציון ולמען השוכן בציון, ובגין הבחור המושלם בעצמו…

וגם את הספרים לקחו…

“אם מזלו גרם לקבץ אגורות, מוטב שיתן ספרים משלא יתן כלום…”

והחזיקו בו: בחור הוא, ולכשירחיב ישׂא אשה…

והעניקו לו: מושלם הוא, ולכשירחיב יהיה לסופר סתם, לאו דוקא באגורה…

והצליח הבחור, אבל הקבצן נכנס כבר לשורש נשמתו, וגבר הסוחר על הסופר, העבד על הבן-חורין, והתיישב בדעתו שמוטב שתהי מלאכתו נעשׂית על ידי אחרים. יכתבו אחרים ספרים, והוא יכתוב חשבונות… יעסקו אחרים ב“דגן שמים” והוא ימכור את הדגן בשוק… יהיו אחרים היוצרים, והוא יעסוק בפרקמטיא ובחשבונות…

וכן היה, והצליח עוד יותר… ועשׂה שותפות עם בעל כיס, והיה לבעל פירמא עם שלט זהב; והיה קונה הכול, לרבות את הנולד רוח ואת הדבר שלא בא לעולם, וגם אשה נשׂא, והתחיל לחרחר ריבות עם מסיגי גבול, הכול כאשר לכול, כדבעי למיהוי, כראוי לפוֹדריאַטשיק…

ובכל שעה ושעה התגבר העבד על הבן-חורין, הסוחר על הסופר…

ופעם אחת, כשישב הקבצן על ספרי החשבונות הכפולים והמשולשים, וחשב, וטעה, והרהר איך לטעות יותר, ונשקע במחשבות, ויקם העבד שבו על הבן-חורין בסתר הנשמה, ויחנקהו, ויטמנהו בחול-החשבונות, והקבצן לא ידע…

ופעם בפעם הפלג-גופא מתחלחל, וזוכר את הימים הראשונים, הטובים, ורץ אל השולחן, ואוחז בעט, וטובל בדיו, אבל לכתוב, מלבד חשבונות, אינו יכול…

אינו יודע במה שהוא מתחיל, אבל מסיים הוא בחשבון משולש, או מרובע…

לכתוב אינו יכול…

וכיון שאינו יכול, הוא מתמרמר, וכיון שהוא מתמרמר הוא מקלל…

וכיון שהוא קבצן בשורש נשמתו, הוא מקלל כאחד הריקים…

                                                                                             _____

והקבצן השני אינו פלג-גופא, אדרבה, בעל-גוף הוא…

איני יודע כמה שני חייו, לפי שהוא משחיר את שׂערותיו בפיח…

אבל צועק הוא ככרוכיא: עוד כוחי במתני! ויש אומרים: עורבא פרח! ויש אומרים: אולי, אבל עצל הוא…

והוא רוצה דוקא להשׂתכר על אניות… על ספינות מפליגות בים…

והוא אוהב את הים, לפי שיש בו מים, ואת המים משום הדגים, ואת הדגים, מפני שצולין אותם ומבשלים אותם, ומכבדין בחתונות…

ואוהב הוא את האניות – – –

אבל כמעט שנכשלתי בלשוני. לא את כל האניות הוא אוהב… מאנית מלחמה הוא בורח. הוא שׂונא את המלחמה… אוהב הוא אך אניות-סוחר, אניות שטוֹת לשם עסק… לפי שהוא רוצה להשׂתכר…

ומה יעשׂה הבעל-גוף העצל, הרוצה לשׂבוע מן הלחם, הנשלח על-פני המים, והקב"ה לא יצר אותו – לא בעל כנף, לעוף על פני המים, ולא בעל סנפיר, להתנועע בתוך המים, ולשׂחות כבן אדם אינו יכול?…

ואינו יכול לשׂחות כבן אדם, לפי שאָרבות ידיו אינן מסוגלות לכך… יש לו יד ימנית, לחתום על “אותות ומופתים” זרים כנגד איש, שהיה מלקק תחת שולחנו ימים רבים… יש לו ידים, לקבץ מעוֹת על דבר שלא בא ולא יבוא לעולם; ואם יבוא, ליד החותמים לא יבוא… אבל לשׂחות אינו יכול…

אבל הוא אוהב את הים ומחכּה לספינה…

ואינו חפץ לדעת, לאן הספינה הולכת, למזרח או למערב, לצפון או לדרום…

די לו, שאינה, חס ושלום, אנית-מלחמה. שלא יעלה קיטור ולא יתעופפו חס ושלום כדורים; שהספינה הולכת לשם עסק…

ואם היא למזרח, לבו למזרח: כי שם העסק. ואם היא למערב, נפשו תכלה למערב, כי שם הזהב!

וכן בשאר כנפות הארץ…

וכשאיזו ספינה באה, הוא כורע על ברכיו וקורא: קחוני! נאמן אני ככלב! מסתפק במועט כחמור! וגבור אני כשמשון! ראו, שׂערותי שחורות!… קחוני לחוטב עצים, לשואב מים, למנקה צנורות!

ויש שמרחמים עליו ולוקחים אותו… ומתחרטים תיכף ומיד…

כי כיון שעלה על האניה, הלא קבצן הוא, ונהפך לאיש אחר…

והקבצן היה לדל גאה, אינו שואב מים ואינו חוטב עצים, ולא מנקה צנורות – רב חובל הוא! והוא שוכב על המכסה, וברוח פיו הוא מנהיג, בלזות שׂפתים הוא מַימין ומַשׂמאיל…

עובר על סלעים בלי פגע, ואינו מתפאר, אך כשהוא ישן או אוכל ושותה…

וכשמגיעים אל איזה חוף, מעצמו מובן, שמנגנים לו: ברח דודי…

ולפעמים הוא בורח בעצמו: בשעת סכנה, יחד עם העכברים…

או קודם העכברים, כשיש איזה סוד לגלות לאחרים…

וכשמכריחים אותו לעבוד, אינו יכול…

וכיון שאינו יכול, הוא מתמרמר.

וכשהוא מתמרמר, הוא מקלל…

וכשהוא מקלל, הוא מקלל כבעל-גוף…

                                                                                           ______

והקבצן הג' הוא בן-אדם-כלב; כלומר: הבן-אדם הזה אינו כלב, אלא מתראה הוא ככלב, נובח הוא ככלב, עושׂה הוא מעשׂה כלב…

ועושׂה הוא כך, מפני שאין רואה אותו, לרחם עליו…

והוא "רואה ואינו נראה: לפי שקטן הוא, ואינו קטן יותר מדי, שיעמדו ויסתכלו בו… אין לו מידת בן-אדם. ואינו גמד, והוא חולף כצל, ואין רואה, לא אותו ולא את ידו הנטויה…

ואמר: אני חפץ, שיסתכלו בי!… שיראוני אנשי השוק, שידעו שאני הקבצן הג'! שיהללוני!

והלך ועשׂה מעשׂה כלב, והתחיל לנשוך ימין ושמאל ככלב…

והתיראו מפניו אנשי השוק ימים רבים, והצליח בעסקים…

אבל הכול עובר: שיני כלב נושרות; שיני בן-אדם נושך ככלב על אחת כמה וכמה…

ויחדל מנשוך, והסתפק בנביחה גרידא… אבל ברבות הימים קולו נחבא קצת, ולנביחה קלה הסכינו אנשי השוק במהרה, ולא פנו אליו עוד, ולא הסתכלו בו, ולא שעו אליו…

וישב סר וזועף לביתו, ויעל במרה שחורה גדולה על מטתו, וינבח במרירות: הכול הבל! הכול הבל! בן-אדם כוזב ומשׂתכר, וכלב נאמן נובח ואין שׂם אל לב… יהי רצון, שאמות בקרוב!

עודו מתמרמר, וקול דופק על הדלת.

– יבוא! – קרא האדם-הכלב בשׂמחת-פתאום – “עודם צריכים לי!” – אמר.

ויבוא הקבצן הראשון בלוית הקבצן השני, ונתנו לו שלום, והחזיר להם שלום… וישב הקבצן השני על מטת הכלב והחשה, לפי שאין כוחו בפיו, אלא על פני המים, והעסק היה על היבשה. ודבּר אך הקבצן הא', ונפלה שיחה בין הקבצן הראשון והשלישי:

– חביבין עליך יסורין, כלב?!

– לאו דוקא…

– יש לי אליך עסק…

– עסק? דבּר!

– איש אחד רמז לי, שאני בן בנו של לבן הארמי…

– הלא ה“עולם” הכריז בפירוש, שאסור ליתן לך מעות…

– ה“עולם” חזק ממני והחשיתי… אבל זה לא ינקה…

– וענית לו?

– לא עניתי ולא כלום… העסק אינו נעים… אבל אתה ענה!

– אני?

– כן… קום ממטתך, צא לשוק וכשתראה אותו, תשוך!

– אבל שינים אין לי – הומה הכלב…

– תנבח – –

– אבל קולי – –

– תחרוץ לשון ותילל… כעל הלבנה – –

ונאות הכלב, ויהי כן…

                                                                                              ______

ופעם אחת היה לקוי חמה, והלכו ג' הקבצנים והדליקו בשותפות מנורה ברשות הרבים, להשׂתכר במאור, והשמן לא היה זך, והפתילה היתה פסולה למאור, והמנורה הולכת ונדעכת, וכיון שהיא נדעכת, היא מסריחה…

וזה כל העפּוש!

עוד מעט קש וגבבא / יצחק ליבוש פרץ

(יוצר לפורים)

מזל טוב! חמת העתונות הפולנית שככה. מעצמו מובן, שלא אפסו החצים מן האשפה, אלא שהציונים מחשים ואינם מקהילים קהלות לדרוש ברבים, וגם היא מתאפקת; לכל הפחות, לפי שעה.

ועברה העתונות (מלבד העתונים המושבעים ועומדים בשׂנאתם לישׂראל) אל סדר היום – אל המחאות כנגד פרוסיא, אל המראי-מקומות בשולחן ערוך של האנושות לעתיד לבוא, אל היושר ואל המשפט.

וה“קראַי” עוד יתרה עשׂה. כשהחלה החקירה והדרישה בשאלת היהודים, הבטיח את קוראיו, כי אין אף אוהב ישׂראל אחד במדינה. ועתה, כשוך חמת העתונות, הוציא מהחתירה שתחת כסא המערכת עורב לבן, והוא כפתור ופרח, ופיו מפיק מרגליות ממש!

ואין אנו מתפלאים על זה: כך דרכו של ה“קראַי”; מגיד הוא, וחוזר ומגיד… כבר אמרנו שה“קראַי” הוא כלי-מבטא לאצילים ובעלי האחוזות הגדולות; שהאצילים ובעלי האחוזות הגדולות, שאין להם אף תיאבון כל שהוא להחררה, שמהפך בה היהודי החצי-סוחר וחצי-סרסור, אינם מוצאים שום תועלת לעצמם במשוּבה האנטישמית. ואדרבא, בטבעם הם כנגד המשובה, כי האציל ובעל האחוזה הגדולה מתייראים מאד מפני הרעידות במעבה הספירות התחתונות, מפני נדנוד קל שבקלים אצל השתות מתחת: כי אם השתות יהרסוּן – יפלו המגדלים… והמשובה האנטישמית גם היא תנועה גדולה ותנועה שלילית…

ואומנם בתחילה, בפרוע הפרעות הראשונות בישׂראל, יצא ה“קראַי” במחאה גלויה כנגד הזדון והרשע, כנגד המהללים שם הפולנים באירופא (קרי: בצרפת, שהיתה נקיה אז מהמשובה), כנגד היחפים, מנפצי החלונות… ולנו נע ונד בדמע.

אבל ברבות הימים כשבאו פורענויות אחר פורענויות, ופרעות תמידות כסדרן, הודה ה“קראַי”, שאינו יכול להשתתף עוד בצערם של המוכּים והמעוּנים. לכול גבול, וגם לעצבי האדם; מסוגלים הם להתרגז במידה, ויותר אי אפשר! וזאת תורת העצבים: כשנעשׂו עיפים – אינם נרעשים עוד, והם מבקשים מנוחה ואנחנו פונים אז עורף להיגון והצער, ולפעמים יהפוף לבנו לשׂנוא את היגון והצער, מבלי העולם…

אבל עתה אין פרעות עוד; לכל הפחות הפרעות אינן תכופות כל כך. ועצבי האצילים שקטו, נחו, והציונים מחשים, ויכול איזה אציל, החפץ, ככל הנחקרים והנדרשים, בעלוּם שם לצדד מעט בזכותנו, ולהחזיר עטרת ההתבוללות לישנה.

ובאמת, מה הרעש? קובלים על היהודים, שהם עם של סוחרים וסרסורים, ולא יוצרי ערכין כלכליים. אבל אין זה אלא “בלבול” גמור. ואין זה אלא תואנת שוא, לא משום שהיהודי עוסק במסחר וסרסרות שלא ברצונו הטוב, ואך מפני שסוגרים לפניו שערי פרנסה אחרת – זה אינו נכנס בחוג ההשׂגה של אציל או בעל אחוזה גדולה, אלא מפני שגם הסוחר והסרסור מועילים הם להחברה החברה המסודרת לפי טעם האצילים ובעלי האחוזות הגדולות, אינה יכולה להתקיים בלי מתווך בין “המוציא לחם מן הארץ” בעמל אכּרים ועובדי שׂדה, והקונהּ את תבואתו לפיה. אטו כּי רוֹכלא ליזיל ולבקש קונים בשוק?

קובלים עוד על הּיהודים, שמוּסרם שפל וגרוע ממוּסר עם הארץ, אבל גם זה רעות רוח. ולא מפני שאין מוסר היהודי גרוע ממוּסר זולתו – גם זה למעלה מהשׂגת האציל! אלא מפני שאין המוּסר השפּל תלוי בגזע היהודי או באמונתו, אלא במשלוח ידו; ראה ספּנסר!

ואם יש שאלת היהודים, שאלה ישנה היא וההתבוללות תשובה מספקת לה.

שמא תאמר: ההתבוללות אינה אפשרית בימי האנטישמיות? גם זה הבל. אין השד נורא כל כך! וזה דרכם של היהודים, של העם הנרעש והנפחד – להתפעל יותר מדי, לכל הפחות – כפלים מכפי הצורך. מראים ליהודי באצבע, שבגדיו אינם נקיים כל צרכם, והוא צועק: אנטישמי! יש אנטישמים, להכחיש גם כן אי אפשר, אבל מה בכך? יראו באצבע!

אַנטישמית היא אך (!) העתונות… שׂנאה כבושה לישׂראל אך (!) בקרב המשׂכילים – ורק (!) בין הסוחרים ובעלי המלאכה (הנוצרים), אבל השאר?!

בעל האחוזה משתמש ב“פאקטור” יהודי כדאתמול; ואם איזה מהם משתדל להפטר ממנו, אין זה, חס ושלום, מתוך שׂנאה, אלא מסִבּה כלכלית; הוא נצרך בעצמו להרויח! האִכּר אינו אוהב ישּׂראל, ולפעמים גם בוז יבוז לו, אבל לא מפאת הגזע והמוצא, אלא פשוט מקנאת דת!

ובפרוע פרעות, לא לקחו בהן חלק: לא האצילים ולא האִכּרים ולא עורכי עתונים וסופריהם, ולא סוחררים ובעלי מלאכה, אלא היחפים, ילידי חוץ, שאין מצרפים אותם למנין!

ובכן מה לך נזעקת, כנסת ישראל? מה היום מיומים?

ועל כן – צריכה את להתבולל! ואין לך גם הרשות להתנות, שתעבור ראשונה האנטישמיות ותבּטל מן העולם, משום כפי שאמרנו, שאין השד נורא כל כך.

הרי עוד קש וגבבא…

ומן ה“קראַי” עוברים אנחנו אל מחברת אחת קטנה, נמכרת בשוק בקוֹפּיקא, ושמה: “מדוע אנחנו שׂונאים את היהודים?” והמחברת נמכרת בחוצות היהודים למאות ולאלפים… ה“קונה הכל” קונה אף מה שאינו יכול למכור. כפי הנראה אין קיבתנו החולנית יכולה לעכל את מזונות-הגלות בלי צנון וחזרת ושאר דברים חריפים.

את זה לעומת זה עשׂה האלוהים: אנטישמיים שותים יין-כרמל, ואנחנו מחזיקים בעתוניהם וסופריהם!

והמחברת הקטנה נפלאה היא במינה!

שאלת היהודים שאלה נושנה היא, רבים ושלמים עמלו לישבה, מפרעה ועד עורך ה“זנַמיאַ”, ובכל זאת מצא המחבר מקום להתגדר בו! והוא מוכיח בראיות ברורות, שהשׂנאה הכבושה לישׂראל אינה לא דתית ולא כלכלית.

יש אומרים, שחטאוֹ של ישׂראל הוא שׂכלו החד והחריף, והמסוגל ביותר למשׂא ומתן; ושעם הארץ, שאינו יכול להלחם בו בכלי-זינו זה – שׂונא אותו וקורא לעזרת האגרוף, אבל זה הבל. אמת היא, שהיהודים מסוגלים לספּיקוּלַציה ולאוֹפּראַציה ולאֱכּספּלוֹאַטאַציה ועל-כן שפחו את ממשלתם על שוּקי העולם, אבל לדון אותם בנוגע לזה לכף חובה יכולים אך הפילוסופים, סופרים גדולים, מלומדים וחוקרי דברי- הימים, וההמון אינו רשאי לחווֹת את דעתו!

אומרים שהיהודים רמאים, נושכי רבּית יתרה וכדומה, כל זה אמת, אבל – זה הוא הענין לענות בו להממשלה. והממשלה עושׂה את שלה באמונה ומצילה את העשוק מיד עושקו. יהודי, לקחת רבּית, לך אל המהפּכת! יהודי, אתה עושׂה כך וכך, אסור לעשׂות כך וכך, ואם לאו – הרי מהפכת! ואם יארגו היהודים את קוריהם בעלטה, אם יכרו תחת החברה כנפל אשת – הלא שופטים ושוטרים בארץ, אוחזים בפאות ומוליכים לאותו מקום…

ועל כן עוזב המחבר את היהודי המאַטריאליסט והאֱכּספּלוֹאַטאַטוֹר והרמאי להשופט והשוטר, ואולי להסופרים הגדולים והחכמים הגדולים, והוא יעסוק בשאלה הכללית: “מדוע אנחנו שׂונאים את היהודים” בכלל, לאו דוקא את בעל השׂכל החד והשנון?

ועל השאלה הזאת יש לו תשובה מספקת, והיא מסתעפת לתשובות רבות:

היהודים אין להם נמוס חברתי, טאֲקט בלע"ז. פּריקַז’ציק יהודי עובר בשוק ודוחף את כל מי שהוא פוגש על דרכו.

בנקאי יהודי נושׂא עיניו למרום ומביט ממרומיו על סופר עני!

העשירים שבהם “חוטפים” את המקומות היותר טובים בתיאטראות ובפילהאַרמוֹניה ויושבים גם על המקומות המוכנים בשביל עוזרי העתונים!

והחסידים אינם נקיי הגוף וה“איזראַעֱליט” הוואַרשאי אינו נערך כשורה, וה“צפירה” גרועה הימנו, ושמ"ר ¹כותב רומנים גרועים ביותר – – –

ובסך הכל: עם בלי טאַקט.

ואין זה עוד קש וגבבא; הענין מגוחך ביותר. ההמן הקטן הזה שלנו הוא, וגם דתו לא המיר עוד.

הוא אך פרי ההתבוללות.

כשאני שומע חכמי חוץ-לארץ מדברים אלינו מתוך הענן בקולות וברקים בלשון “אנכי”, הנשמעת או מפי הגבורה, או מפי הגדול, המקריא א"ב לתינוק, או מפי בעל-הבית – בעל-צדקה הנותן פרוטה לעני; כשאני רואה את קפיצתם לעמוד בראש ולפזר לפני האוָזים קמחא טחינא, לקט שכחה ופאה משׂדה אירופא, – כשאני שומע ורואה כל זאת, עולה על לבי מעשה שהיה – –

מעשה וביקש הסבא שלנו להחזיר את גרושתו, שנפרד ממנה ימים רבים.

מובן מאליו, שהדבר עשׂה רושם, שהשמועה עשׂתה לה כנפים, שהתפשטה הבשׂורה הטובה בכל תפוצות ישראל, ודאוּ אנשי-שלומנו מכל אפסים כעל כנפי נשרים, והשתוקקו לשמוע דברים של אמת מפי הסבא בעצמו. וכששמעו שהוא כך, התחילו לזמר ולרקד ולכרכר מרוב דיצה וחדוָה, ואהבה ורעוּת: והחליטו לעשׂות לדבר פומבי, לבשׂר לבאי עולם בפרהסיא, לערוך שולחן בשוק, ולאכול ולשתות ולומר תורה, לידע ולהודיע, כי באה שעת חדוָתא, שהסבא יחזיר למזל טוב ובשעה מוצלחת את גרושתו השוממה…

וצריך היה לקבל הורמנא ורשותא על זה מאת הפקיד של העיר; וצריך היה לסדר את המשתה, שישבו אנשי-שלומנו רוֵחים, ויאכל איש בכפו ומזלגו מקערתו והשתיה כדת, כראוי ברשות הרבים, וכיוצא בזה, ולא היה בעמא פזיזא שלנו איש, שיוכל לקבּל על עצמו את האחריות, שלא תהי, חס ושלום, ערבוביא ואנדרלמוסיא אצל השולחן; והתייעצו, והתיישבו בדעתם, ולפי שהיתה העיר סמוכה אל הגבול ­­­­­– נמנו וגמרו להביא משם “סאַרוועָר” מומחה; ועשו כן, והביאו את הדייטש; והדייטש קבל על עצמו את האחריות, והעמידו ברשותו לעזוב עמו אברכים ובחורים אין מספּר, לעשות כחפצו ולמלאות רצונו; ועשׂה הדייטש הנ"ל מה שעשה בשלמות, כמעט במסירות נפש. והסיר כל מכשול, והעמיד שולחנות וכלים וכו' וכו‘, ועשׂה באמת ובתמים קורת רוח להסבא, ובא על הכל מקומו בשלום, ואכלו ושתו, ואמרו תורה, והיללו את הדייטש, ואמרו שהסבא יפקוד אותו לטובה, שאף על פי שהוא דייטש, זכה ויש לו חלק לעולם הבא וכו’ וכו', – אבל – שני דברים כמעט מגונים היו בשעת מעשׂה… כשאמרו תורה נרדם הדייטש, ובסוף הסעודה, כששקלו וטרו: מי יברך? קפץ בראש וקרא:

— רבותיי, מיר וועלען בענטשען – – – – – – –

איני מתקנא, חס ושלום, בחכמי חוץ-לארץ… בפרט באלה, שעליהם למזוג את הכוס והם חפצים ב“עברי” שלהם לברך על הכוס, אבל מתקנא אני באיש חרמם – באחד-העם.

ולא באחד-העם בגדולתו; אינני מחסידיו וממעריציו.

את “פּירוּריו” לא אכלתי לתיאבון; השלהבת, שהוא מבקש להדליק ברחוּק מקום מן המנורה, לא תהיה נר לרגלי לעולם, ושיטותיו, שהוא בונה על-פי הרוב על יסוד רעוע של מעשׂים מיוחדים, חשודות הן בעיני תמיד, כלוג יין שבא מעֵנב אחד…

ובכלל אחד-העם מתנגד הוא בטבעו ובטעמו; אין בו אף שמץ לחלוחית של אנשי-שלומנו, ולא כל-שהוא מריח הבשׂמים של פרחי ההרים! – אבל אחד-העם גדול הוא בכוחו לנתוץ את אלילי עצמו, להרוס את אשר בנה, לשרש את אשר נטע בשביל האמת – האמת שלו, ולהגיד לבאי עולם: חוזר אני! אבל מתקנא אני אך במפלתו!

אין אדם מת בלי ימי ירידה, בלי רגעי מפלה, ולקוי המאור…

אולם כל אחד ואחד מאתנו לוקה על ידי ידים גסות, נרגם באבנים מן השוק, נחנק באבק של לשון הרע, שׂנאת חנם ודבּות שוא; ויש נחנקים כזבובים בקורי עכביש…

אבל אחד-העם, כשהגיעה שעתו לקבל מכּת מרדוּת, הוציאה, כביכול, ההשגחה הפרטית מאוצרה את הפטיש הגדול, פטישה של חוץ לארץ! הובא החולש על גויים גדולים ועצומים; התליין שהרג את איבּסן, שחנק את מטרלינג, שמלק את טולסטוֹי (גורקי נפל בידי בריינין); ואותו הגדול, שהניף את קרדומו גם על ה“בּיבּליאה” בא על אחד-העם; ואחד-העם נפגע לכל הפחות בקורנס ממושך וממורט, בקורנס מבריק, והיו קולות וברקים – בעתונים – – –

והיה אחד-העם לפתע פתאום לשוחט זרים, לאינקוויזיטוֹר, לעבד נבזה של מניפי שוט אכזרים, למלשין – אמנם אך ורק על הציוניות, לחוטף מן הפיליטונים האירופאיים, למוליך שולל, למתנפל בעורמה, לברבר; לשוטה שאינו יכול להרים על נס את עבודת התבונה, המחוללת ראמות, ועם זה מחשבת חשבון קר, הצפונה בפרטי חזיון “עתידות”, וזה רע מכל הנ"ל! ומלבד זה – לטפש…

אמנם, פרצוף-הפנים הזה אינו דומה לאחד-העם אף במקצת מן המקצת, אבל מה בכך? די שהקורנס מחוץ-לארץ הכה, די שכבּו את אור השׂכל הישר והראו בחושך צלמון מפלצת… ושנעשׂה הצלמון על- ידי החולש על גויים, שאינו קורא עברית במהירות יתירה, אבל בעזרת אחרים קוראים עברית במהירות יותר גדולה!

ואנא לא חילק ולא בילק ידענא; איני עומד לא על “פרשת דרכים” ולא על “תל-אביב”, אנא מעשׂה ידענא.

מעשׂה והיה יום אידם, וביקשו האיכרים להכות יהודי בשׂמחתם, ויראו מפני הרשות להכות אדם חי, ומה עשׂו? לחקו שׂק של תבן, והעידו עליו בקול רם שהוא יהודי, ושהם חייבים במיתתו, והכו אותו מכה רבה, עד שפוך – מעצמו מובן – התבן מן השק – – –

יודע אני איש אחד, שמסר את נפשו לדבר שבצדקה, ויסד חברה גדולה לעזור לעניים; ונפשות למאות נצלו על ידי החברה, שהוא ראשה ורובה, מן הרעב והצמא והמחלות, ומן התרבות הרעה, שהיו יוצאים אליה בלי ספק וכו' וכו'; והאיש ההוא אינו מתפאר בכל אלה, אלא דוקא, כמו להכעיס, בחתוּך הדבּוּר שלו, ואוהב הוא לדבר הרבה בפני עדתו, וכשמתחילים השומעים להתנמנם, הוא מכּה בקורנס עץ על השלחן ומקיצם, וכשמבקש איש ליפּול לתוך דבריו, הוא מכּה בקורנס ומאיים עליו; ומעולם לא התפאר במסירות נפשו להענין, אלא בדבר קל – בחתוּך הדבּוּר… כנ"ל…

ואומרים, שנפּוֹליוֹן הגדול, לא התהלל מעולם בגבורותיו, ולא התפאר בנצחונותיו, אלא ברגלו הקטנה; ומחויבים היו כל הגינראלים להלל את רגלו הקטנה, וכל השׂרים ונשותיהם והעלמות בחצר; הכול היו מחויבים בכבוד רגלו הקטנה…

ועומד אני ושואל: האומנם אין די להד“ר הרצל, שאנחנו מעמידים אותו כאן בין נפּוֹליוֹן הראשון והגבאי, בעל חתּוך הדבּוּר, האין די זכויות וכבוד ויקר להד”ר הרצל בשׂכר הקונגרס שיצר, והקוֹלוֹניאַל-בּאנק שפתח, והקופה הלאומית שיסד, והשתדלותו להשׂיג טשארטר, שאנחנו מחויבים דוקא להודות ולהלל ולשבּח את “תל-אביב”?

ואם יבוא איש ולא יהלל, יובא תיכף הקורנס על ידי “העולם” מחוץ-לארץ ויהיו שמים קודרים, וקולות ורעמים וברקים.

האמנם כן צריך להיות?

אבל – אמת הוא, שכן יכול להיות, שאין בזה, חס ושלום, משום סכנת נפשות, לפי שהברקים הם ברקי קורנס של חולש על גויים, והרעמים רעמים של רוקע-פחים – – וד"ל.

ויושבים אנחנו על המדוכה, ושואלים ודורשים בהלכות העמים ברצינות, בכובד-ראש, ומעלים בידינו חרס!

אין כלל, שלא נאמר בו חוץ, כמנהג הפקידים.

– הלאום, אמרו לפנים, כמו האדם הפרטי, אומר: “אני מרגיש את עצמי – ועל-כן אני חי!” אבל זה נאמר לפנים, טרם עלה עוד על דעתי לצאת גם כן לשוק העולם ולקרוא: “אני מרגיש את עצמי, ועל-כן אני חי!” אבל כיון שיצאתי לשוק ואמרתי בלשונם, התאספו תיכף ומיד החכמים ועשׂו הוספה קטנה לדבריהם: חוץ מן החיים בקיבה זרה… אסור להרגיש את עצמו בקיבה זרה…

וכשראו חכמי אומות העולם, ששאלת המדינות והארצות נרדפת על צוָאר מאת שאלת הלאומים, ישבו גם הם על המדוכה, וגם הם שואלים ודורשים בשאלת הלאום ברצינות, בכובד-ראש, ובצק-השאלות כבר נחמץ והוא גדל ומתנשׂא לעיניהם, והם מביטים בו ומשתאים, ומשתוממים… ומשתדלים למצוא פתרונים:

– הלאום הוא הגזע, הגזע הוא הדם הטהור בלי תערובת דם אחרים – – –

ואני אומר בחשאי: אצלנו אין נשׂואי-תערובות –

– והערב רב, שעלה עמכם ממצרים?

ואחרים אומרים: הלאום הוא סוד הקרקע. כאן גדל האלון ושם התדהר… הכול תלוי בטבע הקרקע, ואם אתם רוצים – גם בזבל הקרקע!

– ואני?

– ואתה נע ונד, ולא מחובּר לקרקע!

ויש עוד אחרים והם אומרים, שאין האדם מחוּבּר לקרקע כל עיקר, שכל העמים והלשונות נעים ונדים תמיד, אך דרכיהם על כדור הארץ שונות, זה נע ונד ביבשה, וזה מפליג על ספינות בים, וזה הולך על שׂפת הימים והנהרות, וזה במדבר וערבה, וזה ביערות-עולם, והעם גדל ומתחנך אך על פי דרכו, שהתוה לו גורלו על האדמה!

– ואני?

– אתה תועה דרך… אתה הולך מאז ומעולם בדרכי זרים.

ויש אומרים:

– העיקר היא הקוּלטוּרה! העם שיש לו קוּלטוּרה מיוחדת יש לו נשמה מיוחדת והוא חי חיים מיוחדים…

– ואני?

– אתה מתנהג בקוּלטוּרוֹת זרות! מי יורך דעה? – מורה משלנו! מי פוסק לך הלכה? – שופט-שלום משלנו ועל-פי השולחן-ערוך שלנו! איזה מלבושים אתה לובש? – מלבושים על-פי המוֹדה שלנו! אילו ספרים אתה קורא? – את ניטשה וגיטה ומיצקביץ' שלנו!

ומתחיל אני לגמגם: לא כי… וחפץ אני לברר, שאנחנו מתחילים להתפתח כסמדר, שגדלים אצלנו גם בני-ניטשה, גם בני-גיטה, ה“יוּדישעֶר פעֶרלאַג”, עתונים חדשים. אבל עוד חכם אחר בא ונופל לתוך דברי:

– מה בצע אם עם אתה או אינך עם? לא זה הוא העיקר! הנה עם או אינך עם – הכול הבל! ואתה הסכת, בני, והגד לי, היש לך קרנים לנגח? היש לך אגרוף לגונן על רשותך! היש לך כלי-תותח להראות באותות ומופתים חזקים, חותכים ובוערים כגחלי רתמים, שרצונך זה כבודך?

ואז בא הישיש הטוב, בעל המוסר הטוב והחלומות הטובים, והטה אותי הצדה, והוא דבּר אלי דברים טובים, דברי נגידים, דברי נחומים:

– אל תירא ואל תחת, בני! גדול כוח הסבל מכל הכוחות שבעולם! בעל האגרוף תקיף הוא לזמן פחות או יותר ארוך, אבל התקיף בדעתו – תקיף לעולם… אתה, מובטח אני, תראה בנחמה: הארץ תמלא דעה ויחדלו מריבי-כוהן; יסתדרו תנאי הכלכלה, ותעבור ההתחרות, ושׂנאת הספירות כליל תחלוף ויתגבר המוסר על החנף והמרע. ושפט הבית דין בהאַג בין עם לעם, כשפוֹט השופט בין איש לרעהו. גם ריב הלשונות יחדל; האַקדימיות מכינות לשון-עולם, לשון מלאכותית לכלי-מבטא בין העמים; ושמר עם ועם את לשונו, והתפתח בשׂפתו, ולמד גם את הלשון הכוללת המלאכותית, והבין איש את שׂפת רעהו, והעם את שׂפת עמיתו – – –

ובא בעל המרה-שחורה בלעגו:

– חכּה, בני, עד שיפול הטל ותחשכנה עיניך! החיטה נזרעת והקוצים והברקנים גדלים מאליהם! התרנגולת כל יומה זמנה, הבהמה יולדת שבעה ושמונה, ובבנות חוָה מספר העקרות מתרבה בכל יום… ועד שישתנו הענינים לטוב, יבוא מבול מים או מבול אש, או יעבור כוכב שביט וינער בזנבו אותנו ואת הקוּלטוּרה שלנו, ואת שאלותינו, ואת המדוכות שאנחנו יושבים עליהן – – –

– – – – – –

נעזוב את ה“חכמות” המסובכות ונפן לשמוע דברים ברורים מפי ה“אוֹגניבוֹ” – המכתב העתי, המוקדש לחכמה ולמדעים, והרוצה לבקש פתרונים לשאלות החיים בלי משׂוא פנים, בלי נטיות צדדיות, על פי החכמה והמדעים.

וה“אוֹגניבוֹ” מדברת דברים קשים באזני “רופאי האליל”, המרפּאים את שאלת היהודים על נקלה והמתהפכים בכל שעה ושעה כחומר חותם.

"פותרים אנחנו את שאלת היהודים איש איש לפי רצונו, המשתנה כהאויר בסתיו. ימים רבים השתדלנו להוכיח לכנסת-ישׂראל, שלא תוליד פולנים בני דת משה בשום אופן, ואלה שהיא מולידה אינם זרע של קיימא, ופּאטריוֹטים גמורים לא יצאו הימנה, כלומר, פּאטריוֹטים בטבעם, במזגם. בכל תוקף ועוז של בוּרים ועמי הארץ הוכחנו להם, שאין להם כל חלק ונחלה עמנו. וכשהלכו הנדחפים לאחור, וביקשו להסתדר בשם ציון כלאום מיוחד, כחברה מיוחדת, שעליה להגן על עצמה ולהלחם מלחמת קיומה, קרענו את בגדינו ונצעק צעקה גדולה ומרה, שהם בוגדים בנו. היאך? היתּכן? אבותינו הרשו להם לחסות בצל קורתם, פתחו למו את שערי הארץ, והם אינם משתתפים עמנו, ומפרידים את החבילה וכו' וכו'…

ולפעמים דוברים אנחנו אליהם דברים מרים וכבושים, ושוכחים, שאותם הדברים יכולים לשוב אלינו, להיות כמדקרות חרב לעצמנו ובשׂרנו".

ומתמרמרת ה“אוֹגניבוֹ” על רופאי האליל, על “החכמים האוילים”, המתוַכּחים בשאלת היהודים בלי דעת את השאלה על בוריה, בלי הבן את היהודים, ובלי דעת את תנאי חייהם:

“כשרוצים אנחנו להכיר את היהודים, היושבים צפופים כדגים מלוחים בחביות, פונים אנחנו לא אליהם ואל מעונותיהם הצרים, כי אם נסוגים לאחור אל ה”תלמוד“, ושוכחים ש”אין החיים יונקים מן הספרים הקדמונים אלא מן הסביבה“… ותחת לגלות את נגעי החיים, כמו שהם בזמן הזה, חוקרים ודורשים אנחנו אחר מוסר התלמוד ומגלים בו טמירין”…

וה“אוֹגניבוֹ” חפצה לדעת את האמת, והאמת היא:

“ענוּת המון העם העברי, דלותו הנוראה, והגדלה מיום ליום באופן מבהיל ומוכרח בבת-אחת! המון עם העברי עוסק בתוכנו במסחר וסרסרות; ותנאי החיים השתנו, וההשתלמות המיכנית סותרת את התנאים הקדמונים בלי חמלה, ועל עיי המפלה של החנוַנות והסרסרות נבנים ומתפתחים העסקים הגדולים, שאין היהודים לוקחים חלק בהם: הפּוֹסטה, הטלגרף, בתי-הקוֹמיס. והאַגנטוּרים, כהמודעות בעתונים, מכריתים אוכל מפי אלפי סרסורים, מסיגים את גבול החנוָני העני והסרסור העני-ממנו בכל יום ויום, בכל שעה ושעה, ואין עצה ותחבולה לעצור בעד שטף ההשתלמות… ובאותו הזמן, שההתקדמות הורסת בלי חמלה את מפלט העניים הללו, היא מגדילה את מספרם ומוסיפה עליהם את הפליטים מתוך בעלי המלאכות, שהתמוטטו על-ידי התחרות המכונות, ופליטי הכפרים, העוזבים את שׂדותיהם ושוטפים אל הערים להיות לחנוָנים ולסרסורים… וההמון הגדול הזה אוחז בשארית כוחו בענף עץ-החיים הקדמון, וההמון הולך הלוך ורב, והענף הולך ומתנונה, ונובל, מבלי היכולת עוד לשׂאת כל פרי”…

ובכן…

ובכן מתחילים לראות בדלותנו, להשתתף בצערנו, ראשונה בשם “האנושיות”, שכבודה גדול עוד בעיני ה“אוֹגניבוֹ”, וגם בשם אהבת-עצמה של החברה! “ענות הממון העברי היא ענוּתנו, דלותו ושפלותו – דלותנו ושפלותנו”, כי אין הגוף בריא, אם אחד מאבריו חולה…

זוכרים אנחנו את חוקרי הקדמוניות, בלעי הקומיסיה ההיסטורית על-יד מַרבי ההשׂכלה, גם הם אמרו בהקדמתם: מביטים אנחנו על העתיד בתקוָה גדולה; עסקינו אינם מובדלים ומיוחדים, הכל מסובך ומקושר, הכל דורש פתרונים כוללים…

אולי – –

הלא הגבולים מסוגרים, לצאת או להגרש אי אפשר… עומדים אנחנו בהכרח ברשות הרבים!… ועוד ימים רבים נשב על המדוכה…

¹

התחלה המעשׂה היתה הרבה, הרבה שנים קודם לזה, וסוף המעשׂה לא היה עדיין; ומי יודע מתי יהיה קץ הפלאות…

ושני החרשים אמנים נפלאים הם, נשרים, גאונים, יוצרים!

וקסם נפלא בידי שניהם להעלות את הגולם, לתת נשמה לפועל כפיהם – לעץ ולאבן!

ובכל זאת שונים היו זה מזה תכלית שנוּי.

שׂמחת החיים היתה סוד נשמתו של האחד, שׂמחת החיים כמו שהם; שׂמחת החיים העליזים, המבריקים והסואנים, והמשכרים ככוס חמר משומר!

ולכל מעוף עינו התנשׂאו גלי החיים, התעופפו ריחות כל בשׂמים, צוחו כל צבעי הקשת; והתלקחו המאורות במרומים, ועיני נשים יפות – מתחת! ותראה הגבורה בכל הדר גאונה, והאהבה בכל עצמת כשפיה – – – וייצר – כנוח עליו הרוח – גבורים מחלקי שלל גויים עצומים; עלמות גלויות עינים; מחוללות בין חרבות וכידונים; אלילים חמוצי בגדים, כדורכים בגת; אלילות קופצות מן הקצף שעל פני הים…

ונגרף, ונשטף העם אחרי היוצר, ויפזר לו זהב וכסף, ואבנים טובות, ופרחי תפארה – –

ואל השני השתאו אך מתי מעט. אך יחידי סגולה עמדו על פועל כפיו, ואמר זה לזה: של נעליך!

כי עומק התוגה של החיים היה סוד נשמתו של השני. וגם הוא לא שנא את החיים, אך לא יכול להתמכּר להם ולעבדם, כי ערגה נפשו אל פתרון החיים, אל סודם; אל הגרעין, שבתוך הקליפה, המברקת; אל הרוח, שבתוך האופנים; אל הרצון – רצונו של עולם!

וייצר – חוזים ונביאים, מלכים מנגנים בכנור, ובעלי עינים כלות ונטויות למעלה, למעלה ושואלות: מדוע? שלָמה?

ו“המתי-מעט” לא נתנו להיוצר העשיר לישון. ביחידי הסגולה התקנא. וכטוב לבו ולב תלמידו ביין, יצאו בחצוצרות ולפידים, ויתנפלו באישון הליל על בית העני ועל מקדש-עבודתו, וינצחו אותו ואת פועל כפיו ואת היוצר לקחו שבי…

פה תשב ובקולי תשמע, ואת אשר אצוה – תחצוֹב! – – – – – –

ועברו ימים ונשכח היוצר העני, ואם זכרוֹ איש – ואמר:

– זה כילה את נבואתו, והיה למחקה, לעובד עבודה זרה… לא לו היה ה“יפהפיה עם הגביע” ולא לו ה“עולות מן הרחצה!” וכיוצא בזה…

והאומלל צועק: אבל, התירו את כבלי! ואין שומע. – – – – – –

ואין זה, חס ושלום, קבלה!

ואת המעשׂה בשני חרשים זוכר אני בשעה שאתם, מורי וחברי, מתוַכּחים על דבר ישותה של קוּלטוּרה עברית.

הרשוני לגלות את הלוט; להראות לכם, כי הקופסא נפתחת בנקל, כמעט מאליה; שאינני חפץ להאפיל ולהסתיר ולא כלום.

האין לי, מורי ורבותי וחברי הנאים, הצדקה לקרוא לכל רעיון נשׂגב, לכל חלום טוב, לכל שירה טובה ותקוָה טובה לעתיד לבוא – ­­­­­­­­­­ בשם יוֹנים? בשם יונים זכּוֹת, צחות ולבנות? הלא יונים, יוני-חופש הן, יונים מתעופפות למעלה, למעלה באויר הנשמות! אביהן הצער, צער העולם, צער הלאום, צער הספירה או צער האדם: אבל היונים יונים ממש, יונים חיות! אינן יודעות עוד את השובך ואת מרמת השובך וגניבת היונים; ולא התעלל, ולא התעמר בהן עוד איש, ולא נמכרו במקולין בשוק, ולא נשחטו – להצלות…

אבל המעשׂה, שכבר נעשׂה, ונפשנו לא נמלאה בו; המעשׂה, שהתגשם בו, כביכול, הרעיון הנשׂגב, התקוָה הטובה, הבשׂורה הטובה או החלום הטוב, – האין לי הצדקה לקרוא לכל הנעשׂה, שידי אדם גס ממשמשות בו, שאנשי השוק עושׂים בו פרקמטיא – בשם יונים שחוטות וצלויות?

האין המעשים יורדים אל השוק ונעשׂים לפרקמטיא – מיראת-שמים ויראת-חטא עד הכפירה וההפקר? מחכמה וביקורת עד כל מיני יופי?

המעשׂים שנעשׂו אינם מתעופפים עוד במרומים; אינם חיים עוד! התגשמו והיו לבשׂר , ונתחב הבשׂר על השפּוּד, ונצלה, ובני אדם יושבים מסובין ואוכלים, ונהנים, ומברכים את מפריחי היונים, שהיו רוגמים קודמים לזה, ושוחטים או מפילים לבור…

ואי אפשר אחרת:

המעשׂה אשר יִטהר כהרעיון שהתגשם בו יהיה המעשׂה האחרון, שאין עוד אחריו כלום! היום אשר יהיה בו המעשׂה הטהור לא ירד עוד ולא יכבה, ויהיה היום האחרון! והדור אשר יעשׂה את המעשׂה, לא ימות עוד, כי מפרי עץ החיים אכל וחי לעולם!

זאת תורת ההשתלמות:

המעשׂים משתנים וחולפים ומפנים מקום למעשׂים טובים מהם, עד שיבוא הטוב בהחלט, אם יבוא!

כבה יום, אות הוא, כי היו צללי יום; ורד היום לפנות מקום לטוב ממנו, לבהיר ממנו!

ואם אני הולך למות, אות הוא כי לא יכולתי לחיות, ועלי לפנות מקום לבני, אולי ייטיב לחיות ממני – – –

ומעלה אני על לב את חלומותינו על דבר ההשׂכלה!

ולאו דוקא יונים! ההשׂכלה – נשר, ההשׂכלה גם בת-שמים היא! הלא כה שר אד"ם, שר גורדון, הלא כה ענתה אחריהם המקהלה – בחורי הישיבה וחובשי בית-המדרש! “קומו צאו מתוך ההפכה” ולכו אל העולם המתוקן! “התעודה עם הפטיש הדופק”, קול “גוֹלדנפאַדן” נשמע: עורו! שם האור, שם הולכות ונפתרות כל החידות, שם תשובה על כל השאלות, החיים מוצאים להם פתרונים! יונים מתעופפות!

וירדו היונים אל השובך, ומשם – למטה מעשׂרה טפחים, והיו פתאום לאוָזים שמנים; לאוָזים מדדים, אבל אינם עפים מרוב בשׂר ושומן ומקוֹצר ומעוּט הכנפים… ונצלה האוָז, והיו נתחים שמנים: זכויות, אותות כבוד, ההיתר לגור בכל אתר ואתר, נדוניא בצירוף בנות עשירים, ופרנסות טובות ורבנות מטעם, והוראות שונות…

וכמה עצמות נזרקו לעורבים? – – –

לאהליך ישׂראל!

יהי כן, ועוד הפעם יונים מתעופפות! תחית השׁפה, חינוּך של חיים…

היאך? היתּכן? תינוק לומד “ויקרא”? בן ג' או בן ד' נגש תיכף ומיד אל המזבח, מפשיל את שרווּליו, לוקח מאכלת ושוחט ומַזה? ואחר כך פרשת “תזריע”, פרשת “מצורע”?

היה לא תהיה! צריך לדעת אך את הלשון! ולהחיות את הלשון! הבו מיתוֹדוֹת! כי לאהליו שב המשׂכיל עם זכרונות ומנהגים.

ומי שהתחיל מ“וַיקרא”, שב אחר-כך ל“בראשית” וגמר את התורה, וינקה נשמתו מן התורה, ושתה ממקור המוסר העברי, והשקיף (בלי דעת) על העולם בהשקפה עברית… ועבר מן התורה אל התלמוד ואל הפוסקים ושקע בגולה; וימצא את הרמב“ם במדבר, ונגה עליו בליל-חשכה אור הרלב”ג, ונגש אל העקדה ¹, והציץ ונפגע, ונפקחו עיניו, והלך לעולמם של היינה ובֶרנֶה ואחריהם לניטשֶה, מֶטֶרלינג ולכל אשר מצא חן בעיניו…

אבל התורה היתה בשורש נשמתו, התוֹך שבקרבו – המוסר הישׂראלי, והתוֹך שבתוך – השקפת-עולם ישׂראלית…

ואחר כך ירדו היוֹנים-המיתוֹדוֹת למַטה מעשׂרה טפחים…

מיתודות לשם פרקמטיא, בחפזון, בלקיחה ושאילה מאחרים…

והאגדות – אגדות זרות ונרכבות שלא בדרך הטבע, וכללי דקדוק פחות או יותר משובשים… ולֶקח זרים, והשקפות זרות… ומהמיתוֹדוֹת הדרך כבושה לעיתונים ולבתי-הספר…

והיה התינוק, שלא ינק משדי אמו, לילד, והילד לבחור, והבחור לצעיר לימים, ואינו יודע על מה הוא מצטער, אל מה הוא מתגעגע, על מה הוא סובל ונלחם, ואינו יודע את צער החרש, שכפתוהו לעבוד עבודה זרה, ואת הגלות המרה –

גלות השכינה, ואת צער הנשמה – נשמת האומה… והוא מניע כתפיו ופורש והולך למקום שאין מכירים אותו, ומתחיל שם מבראשית אחרת; או, אם בעל רחמים הוא, וחסה עינו על אחרים “שאינם חפצים או אינם יכולים” ²– הוא פותר שאלת הקיבה באופן זה או באופן אחר – – –

יונת-אֵלם מתעופפת – הסתדרות!

האין זה חלום טוב, פרוזדור לעתיד לבוא ומפלט בעולם הזה?

אורגניזציה בתוך הגושן! “כל ישׂראל אחים” ולאו דוקא בתוך הסדוּר בברכת ראש-חודש! עם מפוזר ומפורד מסתדר!

מה היא ההשתלמות? ההתגברות על המקום והזמן!

ואנחנו מסתדרים בלי מקום וחולמים לעתיד לבוא! אנחנו עולים למעלה מהמקום והזמן!

וגם את היונה הלבנה הזאת שׂמו בשובך, ועתה, כמדומה לי, כופתין אותה לשחיטה!

בעקב ההסתדרות כרוכים משגיחים על הכשרות!…

בעלי-בתים, בעלי-כרס מנומסים, יושבים בראש; ועטרות שופטים בראשיהם, והם תוחבין על השיפּוּד וצולין… הם פוסקים: את זה קנה וּקרא! מזה שׂטה ועבור! זה מותר וזה אסור! וזה מוקצה!

ההסתדרות – יונה – –

המשמעת – יונה צלויה – – –

והביקורת? הן גם לה יִחלנו?

האם לא ירדה לשוק ולא נתחבה על השיפּוּד?

אבל ה“אורח לשבּת” ³אומר, שאם המפה מלוכלכת–חייבים האורחים, האוכלים, ולא בעל-האכסניא. למה הם רוצים במפה מלוכלכת ומסכימים עליה?

כן, אדוני, אורח לשבת! רבים אינם רוצים ואינם מסכימים, והם קמים והולכים – לאכול במקום אחר…

ועוד הפעם עולה על לבי להתוכח קצת עם הד“ר רונדשטיין, כותב המאמרים הראשיים בה”איזראעליטא“, ויודע אני, שהוכוח עם הד”ר רונדשטיין הוא דבר קשה. הד“ר רונדשטיין מתנהג עם מבקריו באופן מיוחד: הוא עולה שלא ממין הטענה. למען ברר את היחס הנפלא בין הד”ר רונדשטיין, האומן למאמרים ראשיים, וביני – מבקרו, עלי להזכיר נשכחות.

קדירה דבי שותפי היתה בווארשא ושמה " Wschód " – עתון שהשתתפו בו הציונים משני עברי גדות הוויכסל, ווארשא וקראקוי. ה“ווסחוּד”, זכרונו לברכה ולהבדיל בין החיים והמתים, היה עתון של מלחמה, עתון ששם לו למטרה: להפיץ את הדעה הציונית בקרב האינטלגנציה – ה“תינוק, שנשבה לבין העכו”ם“, לקרוע מעל פני האינדיפירֶנטיזם את מסכת השקר של ה”פולנים בני דת משה", בלי דת משה ודעת הפולנים, ועל אפת ועל חמתם של הפולנים, ולהלחם בכל תוקף ועוז בהתבוללות, שסופה נשיקת הסנדל הרומי…

כן, ה“ווסחוד” נספה בלא עתו, אבל בחייו היה גבור מלחמה.

ובתור העורכים של עתון-המלחמה מצד ווארשא, נמנה הד"ר רונדשטיין, הוא היה העומד בראש, הנושא את הנס…

ופתאום נדפס באותו העתון מאמר מלא ספקות, מלא הרהורים לכאן ולכאן, ממש “חתיכה של קוהלת”, מי יודע אם עולים אנחנו או יורדים, אם יבוא הלהב אחרי הניצוצים או גסיסה ויציאת נשמה, וכיוצא בזה. וממילא, היתה במאמר איזו לאות, אפיסת הכוחות ואפיסת האמונה בהכוח, למרות איזו מלים חזקות ומצלצלות, כראוי לאומן של מאמרים ראשיים.

בתורת רואה מן הצד, שאלתי במאמרי ב“הדור” (גם זה זכרונו לברכה), מה ראה על ככה הד"ר רונדשטיין לפקד צבא מלחמה בלב מלא ספקות כרמון? נבאתי לו, כי יבוא יום ושבר את עטו, ופנה עורף לכל משאת נפשו, ואולי יעשה עוד פסיעה קלה – לחוץ…

והד"ר ר. ענה: לא כי; אתה בעצמך מלא ספקות כרמון! כל הפוסל במומו פוסל!

וזה היה שלא ממין הטענה. לא עלה על לבי לאסור על איש את הספקות, אף המסופק אינו רשאי לצאת למלחמה. "הספק הוא אבי המורא ורכות הלב, והאיש הירא ורך הלב נקי הוא לביתו, ועבודתו, עבודת הצבור בכלל, ובפרט בשעת חירום עליטא דפה ווארשא…

ולא עברו ימים רבים, ונבואתי התקימה. הד“ר ר. עשה קפיצה קלה ועבר מן ה”ווסחוד" אל הצד שכנגדו – ה“איזרא-עליטא” דפה ווארשא…

עתה יכול אנילכבד את ה“איזראעליטא” (מלבד מאמריו של הד"ר ר.). לה“איזראעליטא” יש עתה שיטה מסוימת, והיא: מפטירין כדאתמול. אין אנו עם, אלא כנסיה דתית; אין לנו עסקים משותפים אחרים אלא דעת העבר, ההשכלה בעתיד ובהווה – איזו שמירה כנגד המזיקים, ועדר עדר לבדו… אם את האחד אכל הדוב – ונשאר השני לפליטה, מנחה לעשו… אמנם הסנדל הרומי הוא אבן-שואבת, אבל כהנה וכהנה ישקו את הסנדל, ולהמקדש-מעט ברחוב טלומאצקי יהיה מנין לכל שבת ושבת, ואיזה מנינים ליום הגדול – יום הכיפורים. השיטה, לפי דעתי, מופרכת מאליה, השיטה, לפי הבנתי, מזיקה ומכשילה את הרבים, אבל ילך כל איש ואיש ויטיף על פי דעותיו, לכל דעה ודעה הזכות להגן על עצמה, להלחם על קיומה, וכיון שאין אמת מוחלטת ומופשטת – יתאמת האלכסון בהפּאַראַלֶלוֹגראם של הכוחות…

אבל אז! אז היה ה“איזראעליטא” גם כן קדירה דבי שותפי, והשותפים לא היו בעלי דעה אחת… אחד היה מושך לימין, השני לשמאל; והסירה הקטנה היתה מתנענעת הנה והנה, אך – על מקומה, צעד קדימה וצעד לאחור…

ובאותו ה“איזראעליטא” החליף הד“ר ר. את ה”ווסחוד"…

לא ארכו הימים, והד“ר ר. יצא בה”איזראעליטא" במאמר נפלא במינו… הד"ר ר. כבר עזב את הציוניות הרשמית, והוא מרמז, שיצא משם בעל כרחו, לפי שהציוניות הרשמית יצאה לתרבות רעה, היא תועה לא דרך…

רימה בתוך התפוח: הקרתניות! – ה“בעל-בית’ישקייט” אוכלת אותה בכל פה! פעולה הציוניות, ביקש הד"ר להוכיח, תהיה מאפע, כל זמן שתתייסד על אשיות רעועות, על הרגשות ישנות שעבר עליהן זמנן – על הלאומיות…

אם הציוניות חפצה להתקיים, – מברך הד"ר ר. – צריכה היא להתכונן על בסיס של שיטה כלכלית…

מחויבים הציונים לבחור באחת השיטות הכלכליות הקיימות או לברוא להם שיטת כלכלה חדשה!

עוד הפעם לה בגורלי להתוכח עם הד"ר ר., ועוד הפעם ענה לי שלא כהוגן – שלא ממין הטענה.

בתור עוזר ה“יוד” ניסיתי להוכיח להד"ר ר., שאין כיום הזה שיטה כלכלית מספקת לכל ארבע הספירות, המתגרות והנלחמותת זו בזו, שהציוניות, הבנויה על שיטת כלכלה, תהיה בהכרח סבורה ומקובלת אך לאחת מן הספירות ולא יותר – השאר יהיו מתנגדים לה, אויביה בנפש.

שהציוניות אינה חפצה ואינה יכולה להצטמצם בקרב ספירה אחת, כי חפצה היא לתת מענה על שאלת החיים של הלאום כולו, ולא של ספירה אחת, תהי גם הספירה ההיא הגדולה בכולן וגם הישרה והאהובה מכולן. החלק הוא קטן מהכל, הספירה – מהלאום, וההתרכזות בספירה אחת תמעיט בהכרח את הכוחות…

ואין הציונים, בעלי תנועה לאומית משותפת לכל הספירות, מוכרחים לברוא או להמציא שיטה חדשה, שיטה כוללת… אם גם נניח, שאפשר הדבר.

ואחת – אמרתי – משתי אלה. או שהד“ר ר. כבר מצא שיטה כזאת, והוא “מונע את הטוב” ומבקש את אמריקה שנית, או שאין להד”ר ר. כלום, והוא מטיל על הציונים מיסיה חדשה, תעודה חדשה, להמציא שיטות כלכלה…

ומה ענה הד"ר ר.?

הוא ענה, ולא תיכף ומיד, ולא במאמר מיוחד, אלא כלאחר יד, בתוך שאר דברים, שאני נלחם בו שלא כהוגן, כלומר, שאני שואל אותו בזמן שהוא מוכרח לחשות…

כלומר: שהכל יודעין איזו שיטה יש להד"ר ר., והכל יודעין גם כן, שאי אפשר לו לפרסמה מפני עין הרע!

רמיזה קלה כנגדי…

ואני לא חטאתי ולא אשמתי! אני דברתי על אודות שיטה חדשה, העומדת להברא במצות הד“ר ר. ע”י הציונים!… ועל אודות שיטה כוללת לכל הספירות, והכל יודעין שהממציא שיטה כוללת כזאת, יזכה גם לחיי העולם הזה, גם לאותות כבוד אפילו במארוקו! אלא מאי? בטבעו של הד"ר ר. לענות שלא כהוגן.

ויודע אני שגם על מאמרי זה יענה הד“ר ר. כלאחר יד ושלא כהוגן, אבל מה אעשה, וכבר אמר העוזר הראשי, ש”האדם בורח ממזלו, ומזלו רודף אחריו“. וכיון שהכל מחשים ואין עונה להד”ר ר., מוצא אני את עצמי מחויב לענות לו…

סלחו נא, קוראים נכבדים, – כמעט ששכחתי על מה לי לענות. חשבוני הישן עם הד"ר ר. אולי גדול הוא מחשבוני אתו בזמן הזה, אבל גם חשבון ההווה אינו דבר קל…

הד“ר כותב פעם בפעם בה”איזראעליטא" דפה ווארשא מאמרים עזים וקשים כנגד הלאומיות והציוניות, בתורם איש שהשתחרר, לפי דעתו, מהשפעת סבל הירושה, בתורת אדם הבונה הכל מחדש, בלי אשיותת איזה עבר. הוא מביט על הלאומיים כעל נסוגים אחור, כעל חפצים לעורר ישני-עפר מתרדמתם בקברותיהם! בשעה שהלאומי מאמין, שאין האנושיות אלא יצירה מורכבת מעמים שונים, עומדים ברשות עצמם, ופועלים זה על זה ומתפעלים זה מזה, וחיים בשלום ובמישור, מאמין הד“ר באנושיות מורכבת לא מאברים, אלא מתאים מיוחדים, אנושיות בדמות עדר אחד, ולא נער קטן, אלא לאַסַל או מארכּס נוהג בו! ועל כן חוטאים הם בנפשותיהם הלאומיים, המושכים, לפי דעתו, את אופני העגלה אחורנית! הד”ר ר. וחבריו רצים, ואנחנו נותנים מכשולים לפניהם ועוצרים אותם בדרכם את האושר והשלום! והציונים, על אחת כמה וכמה, שהם “כל מום רע”. מה הם חפצים? האינם יכולים לחכות, עד שתתגבר אחת השיטות הכלכליות?

אבל הריב האחרון, הריב אחד-העם – נורדוי, נתן לד"ר ר. ענין למאמר מיוחד במינו!

הד“ר ר. מספר לנו, שהיו ימים והוא שכח לגמרי את מציאות הציונות. זה זמן רב, שקול הצעקנית נחבא, לא התאספו קונגרסים, ראיונות נכבדים בין השולטן וידידו הד”ר הרצל לא היו, הבאנק על דבר עסקים גדולים לא השמיע, ולפעמים אמר בלבו: הלכה לעולמה הציונות!

ולידי ספק במיתתה היה מביא אך ה“וועלט”, אם אונה לידו זה העתון, הלובש ירוקים, והראוי, לפי טבעו, לההפך לעתון של הלצות וחדודים. אך העתון הזה הזכירו שעוד הצעירים, התלויים בין השמיים – שמי אונאת עצמם, ובין היבשה – יבשת האיגנוארנץ (אי הדעת) עודם מתהוללים! ובפרט ראשי הציונים, האומנים הנפלאים להכות בתוף ובמצלתים!

אבל – מתנחם הד"ר ר. – השאון אינו סימן ברכה! אחרי הרעש יבוא יליל-חתולים!

הציונות גוססת! התחלה טובה – מפלת נורדוי, ואם כשל עוזר – ונפל עזור, הד"ר הרצל…

ושמות התואר, שהד“ר ר. מכבד בהם את נורדוי, עולים בכמותם ובאיכותם על הכתרים, שקשר ז האחרון לראש אחד-העם. אבל העיקר הוא הד”ר הרצל, זה “ידיד השולטן”, “אוחז העינים”!

זו היא תמצית מאמרו של הד"ר ר., שאני מוצא את עצמי מחויב להתוכח על אודותיו!

כשעניתי בפעם השנייה להד"ר ר., מסרתי מודעה, שאיני מתעבר על ריב הציונות, שיש לה גואלים קרובים אליה ממני, שנלחם אני אך לשם האמת, ואת דברי אני שונה גם עתה.

בתור יהודי לאומי, שאין לאומיותו תלויה בקרקע, מביט אני על ההשתדלות להשיג בעד עמנו או בעד רובו, ולו גם בעד חלק קטן ממנו, מקלט בטוח, מקום מנוחה, כעל אחד מעסקי העם היותר נכבדים והיותר נחוצים; אבל יכול אני לתאר לי גם מתנגד להציונות, כלדבר, שאינו, לפי דעתו, באפשרות, שהוא, לפי השקפתו, אך חלום שאין סופו להתקיים, אך חזיון של אוטופיה… ויכול אני להבין גם השקפה יותר קיצונית, שעל פיה התנועה להאחז בארץ אבות היא מזקת, כשוללת מאתנו את הזכות לבקש זכות אזרח! אבל בשום אופן לא אוכל לתאר לי איש מישראל, ולו גם איש מחסידי אומות העולם, אשר יחשוד באמונתם הטובה של מנהיגי הציונות, אשר ישימם לראוה בתור “מכים בתוף וחליל”, מאחזי עינים, נוכלים מרמים את הבריות!

והעיקר, לשונו הזהב! סגנון של לועג לרש, שמח לאיד! אם השולטן לא יתן טשארטר ומדינת היהודים לא תקום, אם עמל רוב-העם האומלל, ולו גם מעוטו, יעלה בתוהו, אם כסף הבאנק – אגורות של עניים, ויתומים ואלמנות – ירד לטמיון, אם כל התקוות להאחז בארץ ולעמוד ברשות עצמו תהיינה נכזבות – הרי זו טרגדיה נוראה, והד"ר רונדשטיין רואה את הטרגדיה בחלומו וצוהל: “הלא אמרתי לכם מראש, אני החכם!” וזה הוא מעשה מגונה!

מעשה מגונה, ודבה רעה כרוכה בעקבו!

(מעט שגעון)

עבר על פני הנעלם הנורא! עוד אזני רועשות ממשק כנפיו השחורות, שׂפתי עודן נצרבות ממגע ידו הקשה, אבל – התעוררה בי שירתי.

אַךְ הַגִּידִי, שָׂרָתִי,

שִׁירָתִי,

לְאָן אַתְּ שׁוֹאֶפֶת?

לְהַחֲרִיד לִבּוֹת שַׁאֲנַנִּים

בְּמַעֲשִׂים נוֹרָאִים,

בִּכְרֵסִים, נוֹצוֹת מְמֻלָּאוֹת,

בִּיתֵדוֹת בִּנְחִירַיִם, יְלָדִּים נִקְרָעִים?

אוֹ לְעוֹרֵר מִסְפֵּד-תַּנִּים

עַל הֲרוּגִים מְתֻלָּעִים,

וְאוּלַי, לְהַכְעִיס – לְהוֹלְלוֹת וּצְחוֹק – –

כַּאֲשֶׁר תְּצַוִּי! דְבָרַיִךְ לִבְלִי חֹק.

לְחִזָּיוֹן אַתְּ מִתְאַוָּה?

יְהִי כֵן! שִׁמְעוּ, פּוֹעֲלִים, בְּקוֹל

הַגְּבִירָה הַמְצַוָּה!

לָחִזָּיוֹן הִיא שׁוֹאֶפֶת!

מַהֲרוּ, הַעֲמִידוּ אֻרְוָה וָרֶפֶת,

הָאֻרְוָה לְיָמִין, הָרֶפֶת לִשְׂמֹאל –

הָרוֹאֶה הַנִכְבָּד, וּזְרוּ מְעַט טִנֹּפֶת

סָבִיב סָבִיב וְשֹׁקֶת לְסוּס וּבְהֵמָה

עֲשוּ בַּתָּוֶךְ… וְנִכְחוֹ כֹתֶל; מִשְׁחוּהוּ בְזֶפֶת

וְיִשְׁחַר כִּשְחוֹר,

כִּפְנֵי הַדּוֹר.

וְאִם אֶפְשָׁר – יַפִּיל גַּם אֵימָה!

הוֹי, לָמָּה אַתֶּם נִצָּבִים

חֲבוּקֵי-יָד?

אֵינְכֶם מְבִינִים? חֲבוּ כִּמְעַט קָט.

אֲבָרֵר – יְהִי חֲצַר-קַצָּבִים!

הֲלֹא הַדָּבָר פָּשׁוּט; מַהֲרוּ אֶת הָאָמָּן,

יָבִיא מַצְבֹּעַ וּצְבָעִים,

וְיַעַשׂ לוֹ עֶרֶב, עֶרֶב בָּהִיר, עֶרֶב נָעִים!

עַל שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת בִּלְבוּש אַרְגָּמָן

תִּצְלוֹל הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל לָרֶפֶת

בַּעֲבִי הֶעָנָן… גַּם הִיא שׁוֹאֶפֵת לְשֵׁנָה, לִמְנוּחָה שְׁלֵמָה,

כָּאָדָם כַּסוּס כַּבְּהֵמָה!…

וְעַתָּה הַכּוּ בַּפַּעֲמון: אַחַת, אַחַת, וְאֶחָת!

כִּי כְּבָר חָשׁוֹת

הַנְּפָשׁוֹת

לָצֵאת, – הָאֻרְוָה נִפְתַּחַת,

בְּאַדָּרוֹת בָּלוֹת מְכֻסִּים

יוֹצְאִים שְּׁנֵי סוּסִים,

זָכָר וּנְקֵבָה –

הוּא מִי-שֶׁהָיָה-גִּבּוֹר, וְהִיא שׁוֹבֵבָה

קְצָת מִלְּפָנִים… אַךְ עָבַר הַדּוֹר

שֶׁל הַפְלִירְט הַנָּעִים,

וּבַת-חַוָּה, כָּמוֹהָ מְנֻוֶּלֶת

כְּבָר הָיְתָה בְּיָמֶיהָ לְגַבָּאִית, לִמְטַפֶּלֶת,

לִמְחַפֶּשֶׂת חֲטָאִים…

וְזֶה הַבֵּן פּוֹרָת

בִּימֵי סוֹבְּיֶסְקִי הַמֶּלֶךְ,

עַל-יְדֵי צוֹעֲנִי הֵלֶךְ

כְּבָר סֹרַס…

עָבְרוּ יְמֵי הַגְבוּרָה וְהַשָּׂשׂוֹן, וְגוֹמֵר…

וּבְכָל זֹאת, בּצֵאתוֹ, הוּא אוֹמֵר:

– צְאִי רִאשׁוֹנָה, יָפָתִי,

עֲטֶרֶת נִשְׁמָתִי!

וְאָמַר עוֹד, – אַךְ דְּבָרָיו נֶחְבָּאוּ,

בּקוֹלוֹת הָרֶפֶת, שָׁם כְּבָשִׂים גָּעוּ –

תִּצְלֹל בִּתְהוֹם, כִּצְלֹל הַשֶּׁמֶשׁ בְּתוֹךְ הָעָב!

רבותי, איני יכול עוד!

שכינתי הסתלקה! סוסים זקנים, ברכים כושלות, עינים טרוטות, עור מעוך וכתות, זנבות פרועים וסרוחים, ואני שר בשירים ומצלצל קיש-קיש במלות שווֹת…

והנני עובר מנוסח וויספּיאַנסקי לסגנון פשוט, ברור ומפורש…

והנפשות כדלעיל – הוא והיא.

הוא והיא שתו לרוָיה. חוטי מים תלויים עוד בנחיריהם ומתנוצצים לנוגה האדמדם של השמש הטובעת, הצוללת, הגוססת…

היא – (סרוחה על האדמה ונאנחת).

הוא – (עומד עליה ומשקיף בעינים רכות).

אידיליה נפלאה! היא שוכחת שרגלו נשברה, ברכוֹב עליו המלך סוֹבּיסקי בחוצות ווינא, והוא שוכח את המכשול אשר קרה לה, בהשתולל הסוסים-הזכרים בקיוֹב…

המקרים הרעים צללו במי-הנשיה – השכחה יפה לזקנה… וחיים הם בשלום ובמישור… רתם אחד לשניהם; מוט אחד בינותם, ושוט אחד על גביהם – כל היום!

והעגלה כבדה ועמוסה בשׂר בהמה-שחוטה, והדרך מדי יום ביומו – מן המטבחים אל האטליז… והמאכל – מעט שחת נרקבה… והם משתדלים להמתיק את שארית החיים המרים במתק של חנופה קלה, בנועם של לחישות וזכרונות טובים… ופעם בפעם פונים הם זה אל זה, ומחככים איש את צוַאר רעהו בדרך הלוּכם ומשיכחתם… ומתלחשים… וחולמים…

ולפעמים, לזכר שנות קדומים, לזכרונות הגבוּרה במלחמה, המחול בקרקס, – הרגלים מתנשׂאוֹת, גם הראש, והזקנים מתחילים לפזז קצת, לכרכר קצת, אבל אז דיה בשריקה קלה, – שריקת השׂפתים, שריקת השוט באויר, – והם שבים ל“איתנם”, ומודדים ברצינות של זקנה ושׂיבה את רפש החוץ מן המטבחים אל האטליז…

* * *

עוד הפעם נטיתי הצדה…

סלחו לי, לא אשוב עוד לפנות לבי לבטלה –

ועוד הפעם ההוא וההיא…

היא – (סרוחה ונאנחת).

הוא – (שואל) מה לך, שׂרתי?

היא – הילל, הילל משם! (מראה ברגל קלה אל הרפת)

לקחו את הפרות והעגלים היתומים גועים…

הוא – עולם כמנהגו… הראויים לשחיטה נשחטים…

היא – ואותנו?

הוא – (באומץ לב אך בברך כושלת) בנו לא יגעו לרעה!

היא – והערובה?

הוא – ראשונה: זכות אבות, בּוּצפאַל, וכדומה… ושנית: והשכנים, הקרובים לנו, והאוהבים אותנו… לא יתנו…

ושלישית – – היא – ושלישית?

הוא – ושלישית – אנחנו סוסים ולא בהמות! (בגאון) אנחנו צונפים ולא גועים! כשאנחנו שוכבים, אין אנו כופים לראשונה את הרגלים הראשונות, כי אם התחתונות ואנחנו (ביתר גאון ובטחה מתחזקת), ואנחנו מועילים באמת! אנחנו צוהלים לקראת קרב! אנחנו מחוללים בקרקס… בלי הקרבות תאבד הגבורה, הרוממות, יסוּף הנשׂגב והנעלה! ובלי המחולות יחזור לתוהו ובוהו הקרקס, תאבד הקולטורה, והמוסר, והמדות הטובות! כן… והיה – פוי…

היא – פוי? אני יודעת שור-פר אחד…

הוא – (מתעורר) דומי! אל תנבלי פיך! הלא אין בהם אף ניצוץ אחד של רוֹמאַנטיקה, שור עובר ורואה מי רגלים של פרה, ואינו עומד, ואינו מריח, ואינו מתפעל כל עיקר!

היא – (נרעשת) היתּכן?

הוא – בי נשבעתי!

היא – אם כה, בוז אבוז להם…

(באותו הרגע פותחים את הרפת ומוציאים משם עגלה לשחיטה…)

העגלה – (גועה)

והסוסה – (כעבור העגלה קופצת ממקומה ובועטת ברגליה האחרונות) כן יאבדו!

הוא – מחר נמשוך את בשׂרה –

היא – מחר.

הוא והיא – המחר שלנו!

- - -

תִּצְלֹל, תֹּאבַד – אַךְ לַשָּׁוְא…

הַאֲמֵן, הַצּוֹבֵעַ,

נִפְצַּע. הוּא נוֹפֵל, הוּא גֹוֵעַ –

* * *

היודעים אתם את גאון השירה הבריטית, את הנשר, המתעופף מעל לארץ החופש, ה“דוּם-דוּם” והביפשטיק?

בלי ספק, הלא הוא אבי “קין” שתרגמו פרישמן.

בלי ספק שמעתם גם כן, שהיה חיגר ואוהב את אחותו, כלומר, אותו הנשר, ולא פרישמן. לוּ היה פרישמן, חס ושלום, חיגר או אוהב את אחותו כמלוא נימא יותר מן הצורך, אז מובטח אני, שאנשי-המאַנשסטר שלנו לא היו מכבּדים אותו, ולא היו שולחים לו, כמו שהודיע הד“ר ברדיטשבסקי מחוץ-לארץ, כלי כסף וכלי זהב, שעוררו מצד שני את מחאת הד”ר ברדיטשבסקי, שלפי דעתו, טוב היה להעם להוציא לאור את ספרי פרישמן, ולא לתת לו כלי כסף וזהב.

והנה אין דנים על ה“טעם”, וכמעט שאין זה נוגע לעניננו. פונים אנחנו עורף להד“ר ברדיטשבסקי בצרוּף פרישמן, שהוא ספק ד”ר, ושבים אל ביירוֹן.

אותו ביירוֹן, גם כן, כידוע, כבת עשׂר “מנגינות ישׂראל”. ואחרי שנודע ביירוֹן, ראשונה, על-פי דרך הטבע, חוץ לארצו, ואחר כך בארצו, התחילו החכמים לדרוש על כל קוץ וקוץ מדברי המשורר תלי-תלין של פירושים, רמזים והשערות. וכשהגיעו אל המנגינות הנ“ל, תקעו אצבע בחוטם, ושאלו: היאך? היתּכן? מה ראה על ככה זה בעל-ה”להכעיס“, זה אבי אבות הבועטים במנהגים ובכל דבר סבור ומקוּבּל, ורצוי להרוב הגדול של הפיליסטרים, לכתוב מנגינות ישׂראל במספר מסוים: “עשׂר” ולא ט' או י”א?

ואף-על-פי שאני כשלעצמי איני מוקיר רבנן, כשם שאיני מכבד את העשירים, ואיני עומד בפה פעור ומפליג לכל הנמצא מחדש על-ידי גדולי החכמים, שהמציאו, למשל, את “סבל הירושה” אלפי שנים אחרי אשר יצר לו העולם את ה“ברא כרעא דאבוהו”, ואת “הפרי הנופל לא רחוק מן העץ”, ואת השאלה: “למי הוא דומה, לאביו או לאמו?” ­­­­­­­­­– בכל זאת בנידון דידן מוכרח אני לכוף ראש ולומר: הגדלתם לשאול!

כי ­­­­­­– שמעו נא, מה שמודיעים לי מפּאריז.

עש-הספרים הגדול מודיע מפּאריז המהוללה, שבאוצר הספרים באוֹכּספוֹרד השׂבעה, נמצאה המנגינה הי"א למנגינות ישׂראל, והיא כתובה בעצם ידו של ביירוֹן ממש, ושאין בזה שום ערמה, כמו למשל בהעטרה הידועה מאודיסה, או בהעלמה, ששׂמוה בארון-מת בחייה, וכשהקיצה מתרדמתה – הלבינו שׂערותיה בפעם אחת מפחד פתאום, וכדומה.

והוא מודיע לי את השירה בהעתקה צרפתית, ואני, היודע צרפתית כאותו העש את האנגלית, מתרגם אותה על רגל אחת עברית, והרי היא לפניכם:

א

ובכן, קורא נכבד, אחרי בטלה ממושכה מאונס, הנני שב אליך.

הנני שב אל מלאכתי או משמרתי! ובאיזה מובן גם אל רשותי. עוד הפעם התחייבתי להביא לך פעם אחת בשבוע מטעמים מצידי ביער או בים הספרים והסופרים, כלומר: להביא לפניך דין וחשבון מכל הנעשׂה והנשמע – מכל בועות-הבורית הצפות על פני – התהום שלנו.

הצד היותר נעים בזה הוא – שהרופא התיר לי לשוב לעבודתי זו. לפי שמוֹדה ומתוַדה אני, שאין בי אף קמעא משׂמחת האִכּר הנודד, ששב אחרי גאולה לאחוזתו, או אחרי כפרת עוונו לנירו ולמחרשתו, ולא מגיל הנשׂרף בחנוכת ביתו, שהתחדש אחרי ימים רבים על עפרו והריסותיו…

במשך הזמן הקצר של הבטלה מאונס החיים לא השתנו כלל לטובה בשביל המצחק, הכותב מתחת להקו, המבדיל בין הכובד-ראש של ישוב הדעת מלמעלה, והקלות-ראש של העולה לגרדום מלמטה…

השׂמחות התמעטו, לבתולות כותבות עברית אין עושׂים עוד פרסום; פתיחת חדרים מתוקנים היתה לחזון לא נפרץ, וסגירתם נעשׂית בחשאי; כבר הודו “רבים ושלימים”, שהעלון טורף את הספר ואין פושט יד לעזרת כותבי הספרים, לפי שהכול יודעים, שאין זה לא חסד ולא צדקה: הסופר בעצמו אינו מתגעגע כלל אל העבודה הקשה באחריות; מוטב לו צללי יום יום וצללי הערבים מדי יום ביומו. בני הנעורים אוהבים את הצללים, בשעה שאינה לא יום ולא לילה, והפרה תולשת בדרך הלוכה את החציר יחד עם מרגליות הטל הטובות…

אין ענינים לרפרף עליהם, לצחק בהם. אי אפשר עוד לעבור מהעולם הזה אל העולם הבא על גשרי הנייר שלנו בקלות-ראש ובב-צחוק. כבר נפלו איזו גשרים אל תהום רבה, אחרים רעועים…

רבותי, ריח נבלה עולה אל אפי, האינכם מרגישים? בקרוב תהיה, בעזרת השם, “הלוָיה מכובדה” ו“זעקת שבר קטנה”. ופטפוט קל של מוסר ירד מן העבים במרומים, אבל אין זה ענין עוד לענות בו, אסור לספּר מן החדר, על הנעשׂה מעבר להקלעים אי אפשר לדבר אפילו ברמיזה, ואפילו כשהכול יודעים…

ומכל-שכן המעשׂים הגלויים! הסכנה מצד האדם הירוק – נהרי נחלי דם! נעילת שערים בפני נודדים – מוסר הבטן המלאה; הספקות הגדולים של ש“י איש הורביץ ב”השלוח“, חריצת לשונו של היאוּש; אולי מעיקרא דדינא פירכא, והפתח פתוח, והיסורים החביבים אינם שוים כלום… ועל אחת כמה וכמה מיתתי בסקילה על ידי דוד, הנמרוד, הרודף אחרי שש-שבע ארנבות בבת אחת והמתחמם לפעמים, בדרכו הקרה לבקש את האמתות הרבות וגם השונות, באופן מלאכותי, וגועה; על ידי בן דוד, שכולו רותח תמיד כחבית הידוע בגיהנום, ועל ידי שני המפקפקים הגדולים: בעל המחשבות והסקירות, מצד אחד, וכף המבשלים משנהו, מצד השני, ועוד ועוד, – הסקילה הנפלאה, באבנים לקוחות משׂדה המתיאש, והמוכיחה אך ורק עד כמה אנחנו (טובי העם ומוריו, מדריכיו וחכמיו, המבקשים למענו אמת ואמתות, החפצים להושיט לו את קערת השמים ולארוג לו טלית שכולה תכלת מקרני האור הגנוז), עד כמה אנחנו בעצמנו יכולים לשמוע ספק משונה מספקותינו; ואולי הרעב, ההולך ומתפשט בשׂדרת המלאכה שלנו באופן מבהיל, או ידי הנשים הצדקניות והגברים, נדיבי עם אלהי אברהם – הידים המושיטות עזרה, והרועדות והמתרפות מרגע לרגע? והכיס המתרוקן, והלב המתייבש, והעין המתקררת?… או המקח וממכר בבשׂר החי, שאין אנו מוגדרים בו באיזו אחוזים למאה… כל זה, רבותי, אינו ענין לתחת הקו – – – אם מותר לי לעבור בשתיקה על הסקילה “שעשׂינו” למר הורביץ, על האינדכּס של ריקלאמה שעשׂינו שלא מדעת להמסופק בדבר משנה, שתעורר בלי ספק את הקורא הנכבד, השׂונא, בלי ספק, את המאמרים הגדולים, המרפרפים באויר בין הדעת והאומנות והם נוגעים ואינם נוגעים בשתיהן, לשית לב להפלפול… אם אין לי החוב לעורר את הנדיבים להריק את שׂקם על צד היותר טוב לטובת ההולכים בטל, לפי שרובם כבר מחזר על הפתחים בעיר ובמעונות הקיץ על פי הכלל: אם אין אני לי מי לי, עזור לעצמך! אם לא יתרעם עלי הקורא הנכבד, אם לא אתעמק בדרכי בשאלת המקולין לבשׂר החי, לפי, שעל פי דעת הקהל, על מכות כאלה לוחשים בסתר ולא בגלוי, לפי, שרוב הגברים (ואנחנו, לכל הפחות בשׂפת עבר – גברים!) נוגעים בדבר באופן ישר או מעוקל קצת… אם יכול אני לבטל את כל המעשׂים הנוראים הללו, מבלי עשׂות את מלאכתי רמיה, רואה אני בכל זאת חובה לעצמי לטפל קצת בש”י איש הורביץ וספקותיו…

אני הנני אומן, שאינו מראה אומנותו. כמדומה לי, שהסופר, המגלה לכול שאינו מאמין בתועלת הספר, יורק בפני עצמו…

על הורביץ וספקותיו עלי לדבר וגם באריכות, אך בפעם אחת לא יוָלד גוי ולא נבנתה קראקוֹי, ועוד חזון למועד, לעת עתה מבקש אני לרמז על דבר קל. לפי דעתי האיש הבא אלי ושואל: הגידה לי, משום מה אינני גנב? משום המעשׂה על הר סיני? אינני מן המאמינים! מיראת העונש בעולם הזה? יכול אני לגנוב בסתר ולא יגלה המעשׂה הרע לעולם! משום מסור כליות? אגנוב ואגנוב, וכיון דדש דש, והכליות תחשינה! משום תקוּן העולם או החברה? – מה לי לעולם ולחברה, הלא הכול בשבילי, ואני רעב! – רבותי, מאמין אני באמונה שלימה, שהאיש הזה אינו גנב! הוא בא אלי בבקשה לאמור: אני איני יכול לגנוב בשום אופן וצד. יש בקרבי איזה אימפּראטיב, שאינו נותן לי לגנוב! אבל רוצה אני לדעת ולהכיר את הסבה: הלעיטני נא רגע כדור קטן של אור אֵלקטרי וראה מה נעשׂה שם מתחת לגבול ההכרה, וסַפּר לי…

כן, רבותי, אין זה איש מבקש לו היתר; אל תלשינו עליו לפני הרשות, אל תשלחו לו שוטר, הוא מבקש את הדעת, הוא תאב לדעת את האסור, ואתם מה, כי תלינו עליו? מפני ששלח יד אל הנימין הדקות שבכם ורגע אותן, בזמן שבקשתם לומר עליהן איזה מזמור של פקפוק?

ב

“בין המצרים”, הרגע-כמימרא שבין “מת המלך” ו“יחי המלך”, ה“אבוי” וה“הידד” אינו, בלי ספק, שעת הכושר להתענין בספקותיו של ש“י איש הורביץ וודאותיהם של מבקריו, ובכל זאת מוכרח אני לאחוז בשם ש”י איש הורביץ בכנף מעיל “הקורא הנכבד” – למה אתה רץ? מה בצע – שואל מר הורביץ – בכל “המעשׂים הפעוטים” הללו? את מי – ישאל – תבכּה ולמי תקווה, אם כל זה את בית ישׂראל לא יציל… למה לך הגסיסה הארוכה כימות הגלות? קום ועמוד, והתפלל לאלהי הרוחות, שישיב הרוח ויפזר את ענני הכבוד, ויוריד הגשם לכבּות את עמודי האש… יקיץ הקץ, ושמא נולד לך בן, ואתה מכיר סימני כנפים על כתפיו או רואה שביב אש גנוז בעיניו – חנקהו, הרגהו, אל יעורר… מתוקה שנת העם ההולך למות! וראה: עולם חדש – ימין דוחפת, שׂמאל מקרבת; הבא להטהר פותחין לו; האם את נטפי המים אתה ירא, כלב שוטה?

אמנם מר הורביץ אינו נוקב ויורד עד תהומו של הענין, אם שאול תשאלנו: איך התקימה כנסת ישׂראל עד היום הזה, איך עברו ימי הבהלות, והרדיפות, והגזירות, והשמדות ולא נכרתה כולה עד היום? אם תאמר לו: ראה ביום בהיר ולא תראה את השלהבת, וביום המּעונן ובלילות היא מתלקחת, האין זה נשמת העם? על זה אך מענה אחד בפיו: לפנים היינו מאמינים, לפנים היינו מתפללים הרבה, יושבים בסוכות וחובטים בערבות… אבל עתה, עתה, בזמן הכפירה?

ואמנם הרב טשרנוֹביץ מאודיסה מצא בזה מקום לגבות מאת הקהל הגדול את חובו הקטן. מאמרו “מדיחי ישׂראל” נדפס ב“הצפירה”, לא שמפני הרעה נאסף “המליץ”, אלא שצפרים כאלו היו מקננות תמיד בחביונו…

“מה נעשׂה – שואל היה הרב טשרנוביץ – לגרפומן, לש”י איש הורביץ וספקותיו. מה נעשׂה, כדי שבנינו לא יסורו מאחורינו ולא יבואו לכלל כזה, שבאו לו ש“י איש הורביץ וקלוזנר?”

אמנם, ש"י איש הורביץ לא בא לידי כלל כל עיקר, הוא הציב אך סימני שאלות ולא יותר. וקלוזנר, שהדפיס את ציוני השאלות, הבטיח לנו בהן צדקו, לעקור את כולם כחדק בעזרת טובי סופרינו וחכמינו. אבל המחויב איש יושב על כסא הרבנות בעיר ואם בישׂראל באודיסה לשׂים לב לקטנות כאלה? ועל אחת כמה וכמה בשעת חירום וסכנת נפשות? “וזוהי באמת – אומר הרב – שאלה גדולה, שצריכים אנו לשׂים אליה לב ולדון עליה בכובד ראש”. כאילו די בכובד-ראש ותשׂומת לב למען התר שאלות החברה, הלאום והשקפות העולם, כאילו אין שום הבדל בין ראש לראש ולב ללב, כאילוּ דברים כאלה נחתכים בלי צורך לידיעות נכבדות…

ויודע הרב ההוא, שממשלת הרבנים בעולם המחשבה, ועל פי רוב גם בעולם המעשׂה, עברה ולא תשוב עוד, אבל לוּ שבו הימים הטובים האלה, ושאלו בעצתו, כי אז בודאי היה אומר לכלל ישׂראל, ש“צריכים אנו לשוב אל היהדות העתיקה!” הסכנה, לפי דעתו, התחילה אך ורק מאז “סרנו מאחריה, והתחלנו להיות תועים ולשאול שאלות”, הוי, השאלות – אלה הן סם המות ליושבים על כסא. למה אתה שואל? עשׂה! קיימו את “הנמוּסים והצירימוֹניות” בין “שאתם מסכימים עמהם ובין שאתם מתנגדים להם בלבכם, והיו זהירים לקיימם ולדקדק בהם, אף על פי שהם עליכם למשׂא”…

ושואל עוד הרב שאלת תם: “הכי בשביל שאין רצועה ומקל, ואין ז’אנדרמים שיבואו וידרשו במפגיע את קיום המצווֹת, פטורים אנחנו מהן?”

ובכן הצעה פשוטה: מה בכך? מה בכך אם לא יתאימו מעשׂינו עם השקפותינו, עם תוכן נשמתנו? אמת, היו אומרים: “רחמנא לבא בעי”, אבל רחמנא ולא הרב טשרנוביץ, הרב טשרנוביץ מסתפק במועט. יכול אתה להיות כופר בכול, אך בוא אל בית-הכנסת [שלי] להתפלל והנח תפלין. ואינו יכול להבין בשום אופן: מפני מה האינטליגנטים שלנו מפונקים יותר מן האינטליגנטים של כל האומות, ואינם יכולים להשתתף בעול הדת? הרב יודע “שבכל האומות ישנם מלומדים ואינטליגנטים, ובכל זאת הם בעלי דת והם מתנהגים על-פי דרישת הדת” – אבל שאלה היא, אם יודע הוא הרב הנכבד, מה הוא הקלריקאליזם המדיני? מסופק אני. אבל העיקר, שהרב טשרנוביץ מסתפק במועט. אינו מבקש אלא שיזהרו ממאכלות אסורים וחלוּל שבת בפרהסיא. זה הוא העיקר. את בית ישׂראל יציל השקר!

אבל, “האמת נתּנה להאמר”, ששאר מבקריו אינם נופלים מהרב הנ"ל כמלוא נימא!

כמדומה לי, שבלי קשיות עורף מיוחדת במינה, אי אפשר עוד להטיל ספק במציאות ספרותנו. ארזים אין לנו עדיין, ברושים לא צמחו עדיין, אבל “הנצנים כבר נראו בארץ”, טללי תחיה נופלים וגם “קול התור נשמע” – לפעמים.

קטנה היא ספרותנו ביחס אל ספרותם של העמים, המתפתחים זה מאות שנים באורח טבעי, ברשות עצמם, ברצונם הטוב ומאליהם. אבל איננה נופלת בשום אופן מספרות כל אחד מן העמים הקטנים, שאך זה לא כבר פרקו אפיטרופסיהם את עוּלם מעל צוָארם, שאך תמול שלשום קראה ההיסטוריה לנשמתם הלאומית: “בדמיך חיי”. וגדולה היא, וגם ענקית, ביחס אל הזמן הקצר של הדחיפה מלבּר לגו, מן העור המשתנה ונובל אל הלב הדופק, החי והמחיה.

מותר לרואה בעבים להנבא לנו עתידות לא טובים. גם בארזים תפול אש. ורשות יש לבעל מרה שחורה להגיד: את כל אלה הביא הרוח וישׂא הרוח. אבל בהנעשׂה, בההווה, אין להכחיש. המעשׂים מנקרים את העינים.

אבל מקצוע אחד לא-מעובד יש בספרותנו, קרקע בתולה, ובקורת שמה. מלחמה לכל אחד מאתנו מסביב, כל אחד מאתנו נלחם במסירות נפש, נמצא תמיד בחזקת סכנה, אבל המבקר הולך ובא, נכנס ויוצא בתוכנו כהרופא בקרב המחנה, ומשׂער ראשו לא יפול ארצה, אם לא תהיינה לזה סבות אחרות… על הזה הרופא צלב אדום, לבל יורו אליו, ובנוגע להמבקר די היה עד כה בהפתגם: “אין משיבים על דברי בקורת”.

בכלל מאמין אני בחכמת האַאמריסטיקה ומאמרי בקורת בפרט, כמו שאני מאמין בחסדיו של מלווה ברבית, ברחמיו הגדולים של קברן בעיר גדולה, או בבכיות ויללות ודמעות של ש"ץ מפורסם, אבל אצלנו ביחוד היתה הבקורת לגרועה יותר מן המידה. חיינו הבלתי טבעיים יצרו לנו הרבה סוּרוֹגטים וחלוּפי דברים: לסוכתנו כעין צורת הפתח, פחות מג' טפחים כלבוּד דמי, יהי רצון כאילו הקרבנו קרבן. הספר שלנו הוא “כמו שנדפס בסלאַוויטאַ”. וכביכול יש לנו בקורת…

האם אין מאמרי בקורת טובים?

ישנם, אבל מן המאמרים הטובים נודף ריח זר… שם הם שותים, ואצלנו – מריקים… לוּלא דבּר ברנדס בלסאל, לא ידענו את דמות דיוקנו של בעל היובל האחרון עד היום הזה: מאושר הוא הסופר המוצא את דוגמתו בחו"ל; המבקר יעשׂה לו מלבוש על פי המודה האחרונה מן המוכן.

אבל, רבותי, כבר נטיתי הצדה… נחשׂוך זאת לעת אחרת… עוד נשוב ונדבר על דבר החייטים של עיירות קטנות, שיצאו מן המודה, והם סובבים בחוץ, ומבקרים את המלבושים של העובר ושב: “ראו, שם חסר ופה יתיר, ושם קרע”. והמי-שהיה-חייט מתמרמר וקרב, ותוחב את אצבעו בקרע, ומרחיבו, ומאריכו… עוד נעשׂה חשבון עם ה“אתוּיים מרחוק”, הצופים עלינו מאספמיא וסופרים את השושנים על האחו שלנו, והם מתפעלים ומתרוממים, ומלהבים, מבלי שית לב להמרחק, להטיט והעפר-והאפר שבין השושנים, ועל כן טוב ויפה, ונשׂגב, ועולה בית אל, על הכל שורה השכינה… וטוב מאד, כידוע, הוא אך המות…

עוד נתחשב עם “צעיר רודם” שקרא פעם אחת ספר על דבר כללי האמנות, ובידו אמת המידה על פי המחלקה השמינית שבגימנזיום, למוד בה את היצירות, והוא עומד לפני הקהל הגדול ומודד, ואומר: ראו, זה הוא לפי המודה, לזה סרח עודף וזה התכנס וצריך להוסיף עליו… וזה יוצא מן הכלל כולו. אין זה אמנות כל עיקר…

עוד נדבר בשער עם ההולכי-בטל עד חצות הליל, ואחר חצות הליל עולים על משכבם ולוקחים ספר לסגולה לשינה חטופה של עצבים נרגשים, וחוטפים משם שברי פסוקים, ומתנמנמים, ועושׂים להם כוָנות ומחשבות על חשבון הסופר, או האמן, וקמים בבקר ויוצקים את חלומותיהם בדיו אדמדמת על ניר של תכלת…

עלינו לשוב אל ש"י איש הורביץ ומבקריו.

––––––––

ש“י איש הורביץ אינו איש מקורי, לומד מפי הנסיון… ואינו מן הבקיאים הגדולים, שתריסר אלפי גמלי של ציוּנים ומראי-מקומות הולכים אחריהם; ואינו איש שהשכינה שוֹרה עליו, והוא שואב תמיד מתוך עצמו… ואינו משקיף על העולם בעד שפופרת מיוחדת לו. ש”י איש הורביץ הוא בעל-בית הגון ומשׂכיל, שמקרה קרה לו ובא לידי ספק. תפּוּח יפה, שעלתה בו תולעה ואוכלת אותו… רחוק הוא מקוהלת, משוֹפנהויאר, אבל מררתו נשפכה, ודמו נצבע שחור…

לפעמים, עת יצרו השחור מתגבּר עליו, הוא מתקומם ומרחיב עולמות בחרב של נייר… למשל, על תעודת-העם קם בצחוק קל, בבת-צחוק,, כגבור-ענק על הגמד, על הזבוב, וחנקה באצבע קלה. ולא חלה ולא הרגיש מר הורביץ, שנלחם בריחים של רוח, שהיתד תקועה במקום אחר, במקום הסמוי מן העין – בשאלה אחרת גדולה, כוללת: אם יש תכלית להעולם? אם יש תכלית להעולם, אז יש תכלית להאנושיות, לכל עם ועם, לכל חברה, לכל אדם, לכל בעל חי, גם לספיח השׂדה, לאבן – לכול יש תעודה! ואם לאו, אם לא הרוח מחולל הכול, אם לא הוא מתגשם ומצטלם בנשמה, אלא להפך, הגולם משתלם ועולה במעלות הרוח להיות לצורת ידיעה כוללת, אז עליו לחקור ולדרוש את העבר וההוה ולהקיש על העתיד, למען דעת את הצפוּן בחיקו, את הסכום הכולל מיצירות כל יוצר, ולהגיד: עד פה נבוא ואחרי כן נעבור, וזאת היא תעודת הכלל, המתחלקת לתעודות הפרטים.

אבל ש"י איש הורביץ ליקק, בעווֹנותינו הרבים, מבאר כרה המַטריאַליזם העובר, והכה על קדקוד התעודה ולא שנה… והשתכּר מנצחונו!

כל עולמנו, המנסר בהשׂכלתו, הולך, בנוגע להשקפת העולם הכללית, מימין לשׂמאל ומשׂמאל לימין, מן הרוח אל הגולם, ומן הגולם אל הרוח, כאותה המטוטלת של מורה-השעות, ובהיותו באמצע הדרך הוא נזקק לשניות… ותמיד יש פנים לכאן ולכאן, ואך הפנים הללו, על ידי התעמקות במחזות הטבע, על ידי צבירת יותר ויותר מעשׂים ומראות, הולכים ומתבררים ומתלבנים, כלומר: השאלות בעצמן נעשׂות מדי יום ביומו יותר בהירות, יותר בולטות, וש"י איש הורביץ סמוך ובטוח, כי הארגז נפתח בנקל על ידי מאמר ההיקש, כמעט מאליו…

אינו פונה אל העבר, אשר יצר לנו את הנשמה הלאומית; אינו רואה את ההוֹוה, המאגד אותנו על ידי צרכים ותקווֹת משותפות יותר ויותר, ואינו שואל את העתיד: מה אתה מביא? איך תפעלנה הבאות על הסבך, שנאָחז בו בקרניו; איך יתפעלו העמים בכלל ואנחנו בפרט מהחליפות והתמורות המתרגשות ובאות… עומד הוא בתוך הבצה הבעל-ביתית ורואה בה את האי-סוף הקדוש ומתרגש…

כן. בש“י איש הורביץ התעוררה הרגשה ידועה ופסימיזם שמה. צל עובר או קיים של מרה שחורה, והוא את לבו הגיד, את מצבו הנפשי כמו שהוא… יכול היה מר הורביץ לגשת עם טענותיו אל עצמו ובשׂרו, ולדרוש לפני תאיו: רבותי, למה הייתם לבשׂר אחד? מי ביקש מכם להתלכד ולהתארגן! לאיזה צורך? מה בצע? המות עומד ואורב לכם! למה לכם להשתעבד זה לזה ולהלחם איש בעד רעהו, היחיד בעד הכול והכול בעד היחיד, הלא סוף אנוֹש למיתה… היש לי איזו תעודה? מה בצע בחלומותי, ובהמצאותי, ובמאמרי שב”השלוֹח"?…

מר הורביץ הוא אדם לא עמוק, אינו מבחין בין שאלת היחיד, שבשעה ידועה נתּק החוט האוגד אותו אל הכלל, והוא רואה פתח פתוח לצאת מתוך המהפכה, לבדו, להצלת עצמו, ואינו רואה שום חובה לעצמו להשאר בתוך המערכה, ובין שאלת הצבּוּר, בעל נשמה צבוּרית, שאינו רוצה לאינו יכול למות… והוא מחליף עוד את תכלית המלחמה בעד הקיום בהנס אשר בראש הפלוגה, וקורא: רבותי, נלחמים אתם בעד מוט-עץ וסחבה עליו, רבותי, התפרדו, למה לכם להשתעבד זה לזה ולהלחם מלחמת-הקיום? מה בצע? לאיזה צורך? היש תעודה לבעל חי? ומה יהיו חלומותיו, והמצאותיו, ועתידותיו?

אבל, רבותי, מבקריו גרועים הימנו…

– געֶוואַלד"! – קורא אחד – הוא מפריע! הן אנשי השוק אנחנו, נושׂאים ונותנים, ולא הולכי בטל; כן הוא, אנחנו עושׂים, אבל יש לכל איש ואיש הרשות לבוא ולשאול: לאיזה צורך? היודע פשר דבר – יגיד, והמשׂכיל שאינו יודע – ידום! הלא גם משה בא והפריע; אז היינו בונים את פיתום ואת רעמסס! קוהלת בא גם כן והפריע, ויקרא אל “בניך בוניך” – למה? מי יודע! כמדומה לי, או מובטח אני, שהכול הבל! ובני אדם היו עוסקים בהכנת מדורות אש למכשפות, ובא ווֹלטיר והפריע! וכן מפריע כל איש, אשר יש במוחו טפת שמן אחת, ובלבו שביב אור אחד, ואינו חכם לעצור ברוחו מיראה, פן יבוא הרב טשרנוביץ וקרא לו “מדיח ישׂראל”… לא לחינם קוראים אנשי השוק לכל יוצא מן הכלל, לכל שאינו יכול להתכווץ בתוך המודה הרגילה, ובפרט לגאון, המתנשׂא עליו ועל המונו – משוגע, מטורף! “משוגע איש הרוח” היו אומרים מראש ימות עולם, ולא לחינם בא נביאם של אנשי השוק, כביכול, המלומד האיטלקי, והוכיח בספר גדול ונורא את השייכות והיחס הישר שבין הגאונות והשגעון.

אבל “הדור”! זה “הדור” שמתחלת בריָתו נדר להלחם בשקרים, בצביעות, בבטלנות, בכל שאינו לפי המודה באירופא, ובכל כיוצא בזה, מדוע התנפל הוא על ש"י איש הורביץ, הלא גם זה גבור, גם זה שׂוחה כנגד הגל, גם זה מגלה פנים חדשות?

“העיקר היא ההרגשה”, קורא “הדור” בקול מגלה אמריקה. אבל ש"י איש הורביץ הביא גם את הדעה הזאת. ועל זה באה תשובתו, כי רע ומר לבעל חי, שמוכיח לעצמו את ישותו על ידי ההיקש: אני חושב או מרגיש – ועל כן אני חי, לפי שהחי הבריא אומר: אני חושב, אני תקיף – ועל כן אני חי. ואת התשובה הזאת הסתיר “הדור” מאת קוראיו…

אין לנו עוד בקורת…

ג

יושב אני כחום היום וקורא, והאותיות, השחורות והנאות, המאירות והמחכימות, מרקדות כנגדי כשׂעירים קטנים, כעזאזלים פעוטים, ממש כזבובים, ואיני יודע אם האותיות פורחות או המחשבות שבמוח…

אבל איך שיהיה – העתים רעות.

– אַל טל ואַל מטר! – גזר ה“לוח” (לא דוקא לוח “אחיאסף”) והיום הלוהט שׂורף את הנשמות בהבל פיו. פשוט, אי אפשר להבין כלל. הגעו בעצמכם: בעלי המלאכות, והעיקר הרצענים הגסים, מכחישים בפומבי את הפתגם: “שב שני הוָה כפנא, ואבבא דאומנא לא חליף”, ובמקום הנחת, במקור השׂמחה, במעונות הקיץ – נוהגים אבלוּת!

נפש בני הנעורים מתמוגגת: הפרחים נובלים, ועליהם נושרים מעל חזה הצעירות; עלי האלונים מתכוצים מן החום הזועף, ואין בהם כדי כסות עינים; והזמיר העיף אינו מסלסל ואינו מסלד, ואינו פותח שערי רחמים אפילו כחודה של מחט.

ובעלת-הבית – אֵם הצעירים – מזיעה וזועפת: תשעה-באב כבר בא, ואין עוד כמהין ופטריות לטגן תיכף ומיד או לייבש לימות החורף, ואין פירות! ושער כל צרכי אוכל נפש עולה, והעיקר שער הבשׂר השחוט… ותחת זה יורד שער הבשׂר החי, והבעל (אבי הצעירים) לא בא לא ביום השבת ולא ביום הראשון… מה הוא עושׂה שם בוואַרשא?

והשמש זועפת ולוהטת, והמוני שׂרעפים – ערפלי אש נדים ונעים, ותועים אחריה, כאילו גם הם מסופקים ושואלים: מה יהי בסוף היהדות? והאכּר יוצא אל שׂדהו וזורע – קש! ואם תאמר: מה נאכל?

וגם אני זורע קש.

העתונות הכללית אינה מזינה ומפרנסת אותי כיום. אצלנו שאלת היהדות מנסרת, הומיה וסוררת, ושם – שם עולה היאפּוני במרכבה מרקדת אל המוח האירופי ואומר: דרשוני! הגעו בעצמכם: אדם שכולו מוקשה, אדם שאינו לא יהודי ולא נוצרי; שאין לו על כן לא תעודה ישנה ולא תעודה חדשה, אדם שותה קודם הקרב, שׂורף שער גבוריו אחרי הקרב, ואינו מכבד לא את השושנה ולא את החבצלת, כי אם את הציצים.

ולא רק שאלת היהדות והיהודים ירדה מעל הבמה. בתוך המהפכה קם הנשר הפרוסי וטרף את הקוֹנסטיטוּציה האשכנזית, וינשל בחוק קטן אחד את הפולנים בפוזן מעל אדמתם; ארבעה וחמשה אֶפּיסקוֹפּים מרדו ממש בהאפיפיור והסתתרו תחת כנפי האפיקורוס קוֹמבּ, ואינם חפצים לנסוע לרומא, לשמוע את חרפתם מפי האפיפיור; איזה מלומד גדול מצא מין חדש של טפות הדם ומשנה את כל הלכות העכוּל בהקיבה; שני אפרתים נאסרו בעווֹן תרמית בצחקם בקוביא; ששה צעירים אבדו את עצמם לדעת בשל נשים זונות, ועוד ועוד, עולמנו החומרי והמוסרי מתנודד, מתפרק בחוליותיו ואין רואה, ואין שומע, ואין פוצה פה!

ומשום מה?

רבונו של עולם, המוח מתבלבל…

––––––––

ועוד יותר מתבלבל המוח מאימת הצעירים.

הכופר-בכול שלנו הידוע ביקש לעקור את הצעירים, לבטלם בהבל פיו, לערבב את כל התחומים: אין זקנים ואין צעירים בעולם! והנה באו הצעירים, אלה היורשים שלנו, הרומסים את קברינו, קודם שנסתם הגולל, פרחי הגן-עדן של העתיד, ופרשׂו את עצמם לפנינו כשׂמלה. הצעיר (לכל-הפחות – המדבר בשמם) הוא בעל הרמוניה. בקרבו מצלצלים פעמוני כסף או מחללים חלילי עץ, אבל הוא צמא לצלילים חדשים, תובע צלילים חדשים ומקבּל אותם מן האויר המקיף, ואותם הצלילים החדשים – או שהם מתאימים אל ההרמוניה שבלב, או שהם מהרסים את ההרמוניה הפנימית שבלב; באופן הראשון הם – נחת, ובאופן השני – צער. הוצלילים היותר גרועים והיותר מזיקים הם הספקות והפילוסופיה, לפי שגם הפילוספים המהוללים שעל פי נוסח אשכנז גם כן מגוחכים קצת.

––––––––

וההפכים נפגשים.

הצעיר מצד אחד והשטריימל מאודיסה מן הצד השני בורחים מפני הספק, ומזדעזעים וקופצים, רחמנא ליצלן, על השולחן כאשה מפונקת, להבדיל, מפני המקק השחור… ושניהם אוטמים את אזניהם, – הראשון במוך וסחבה של פריעת חוב, והשני בסברת-בין-השמשות על דבר ההרמוניה שבלב.

ובא גם בעל-הבית, וגם הוא חולם על דבר ההרמוניה…

הבשׂר השחוט עלה במחירו, והבשׂר החי יורד… הרצען יורד והקבּלן עולה – הרמוניה של עולה ויורד.

לשון המאזנים!

כן. גם לבעל-הבית הרמוניה ומקורה בבלי דעת. בעל-הבית שלנו דורך ואינו יודע שהוא רומס; אוכל, ואינו יודע שהוא טורף; גוזל מחברו את האויר לנשימה, ואינו מרגיש שהוא חונק; ואחרי ככלות הכל, כצאתו (על-פי-רוב בין מנחה למעריב) לפנות ערב השׂדה, הגנה או אל היער, הוא רואה גם הרמוניה נפלאה. מה שנעשׂה בין השרשים מתחת, בין העפאים ממעל ובאויר המקיף מסביב – קצר-רואי הוא מלראות ואיננו יודע. אבל העצים מפיצים ריח של שׂרף לריאתו; הפרחים הנצנים והשושנים והמלוחים של ליבושיצקי – ריח נחוח לאפו, ועלי האלונים מתנועעים בלחש, ומגלים סודי סודות של הרמוניה, והצפרים אומרות שירה; והכוכבים מלמעלה, ותולעי הזוהר מלמטה – תהלוכת פנסים לכבודו ולכבוד יוצרו… ואם, חס ושלום, תבוא רוח שאינה מצויה, וּתנַשׂא רגע את הוילון האדמדם מעל עיני בעל-הבית, וראה הקצר רואי את המלחמה הארוכה והכבדה בעמק יהושפט, אין דבר! נופל הוא לרגע במרה שחורה, ומרגיש קצת “יליל-חתולים”, אבל הלא בעל-בית הוא, ותיכף הוא הולך אל הדוקטור שלו, וזה שולחו להאַמבּוּרג, לקאַרלסבּד, ולכל הפחות למעון קיץ באוֹטבוֹצק, ומשם ישוב, בעזרת השם, בהרמוניה שלימה, שונה קצת מההרמוניה שבלב הצעירים, הקמים עלינו לכלותנו, אבל בהרמוניה בריאה ומבריאה כדבעי…

––––––––

ובכל זאת המלחמה הולכת ונמשכת… נלחמים עם בעם, משפחה במשפחה, האדם באדם. וגם בתוך האדם מלחמה: בין טפּת דם בגידיו… ובין מחשבה ומחשבה במוחו… מחשבה הורסת מחשבה, בולעת מחשבה; והירא מפני המחשבה, הנלחמת בהקודמת לה, מוחו רופס כמוח התינוק; ומי שאינו מסופק כלל וכלל – מסריח הוא, נבלה הוא, – יד לחוטם! כי הספק הוא אבי הוַדאי של יום המחרת…

כן, רבותי! ישנה הרמוניה של תום הילדות… והעמוד במערכה יש לו רגעים נוראים של ספקות בנצחונו, ובתועלת וביושר לנַצח… ואז הלב מתגעגע על תום הילדות, והפה אומר: “מי יתנני כיונק על שדי אמו”, או “מי ישיבני אל ערשׂ ילדותי והניע, ושר לי…” כן, רבותי, לכל רגע ורגע יש פסוקים ומקומות כוללים.

וצריך להודות, שרגעי החולשות הללו יפים הם, שירה הם…

אבל בפועל, ולא בהרהורי הלב המשתונן, אם בפועל יאבה אדם בעל זקן ומלא דאגות פרנסה כרמון להכנס עם בתי-רגליו לתוך הערישׂה, להתכוץ בתוכה ולישון שנת ילד, או כי יקרב אל אמו הצנועה אחרי בלותה ויגלה את שדיה ויתחנן: היניקיני – בפועל האיש הזה שוטה הוא, “משוגע-מטורף”, שאין לו שום שייכות אל הגאונים הקדמונים או החדשים…

––––––––

אבל לכנסת ישׂראל קרה מקרה קטן.

הולכת היא לה יחפה בתשעה-באב בחוץ, אבלה ומתמוגגת מצער… וזורקת פעם בפעם, כדי שלא תבוא, חס ושלום, לידי יאוּש ומרה-שחורה קיצונית, חרול, או סנדל מסומר… והנה באו (ראה הגליון הספרותי של “הצפירה” של השבוע שעבר), והנה באו מלומדים גדולים, אנגלים וצרפתים, וחטפו אותה ונתנוה באַרמאַט עומד ופיו פעור למעלה, והדליקו מה שצריך להדליק לאותו דבר, וירו, והכנסת ישׂראל עפה למעלה, למעלה, מעצמו מובן – השמימה, ותקבע שם, ותהי לאור-עולם, למאור לארץ ולדרים…

ואף על פי שהאדם הירוק, שאינו וכו' עומד עלינו לכלותנו, היהדות תנצח! ואף על פי ש“אחד העם”, הוא גם “בחיר האומה” או “מבחר בניה של האומה”, לקח בחכירה את הצלת-היהדות, יעמוד לה ריוח והצלה ממקום אחר… ואבן מאסו הבונים – הצדק המוחלט לא בעולם הבא, “ששם השׂרפים מבשלים מרק עצמות”, על פי הרצפט של היינה, הלץ המפואר, אלא בעולם הזה; הצדק – יסוד ותוך היהדות, יהיה במהרה בימינו לראש פנה, ועיני דֵליטש רואות וכלות…

כן אומרים החכמים, חכמי בריטניה וצרפת.

אבל גם בפרי עץ הדר זה יש תולעת.

יכול היות ש“בחיר האומה” שלנו טועה, שאין השד נורא כל כך, שהעולם כולו, גם האדם הלבן, גם השחור, הירוק והצהוב, שהאדם מכל מיני הצבעונים מוכן ומזומן לקבל על עצמו ועל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות את משפט הצדק תחת השמש ולא ממעל לה, כל זה יתּכן; כל זה מתקבל על הדעת. אם נחפשׂ באוצרות האותיות המחכימות של הדורות הקדמונים, נמצא מרגליות טובות של צדק, יושר ורחמים גם במצרים המכשפת וגם במלכות אחשורוש מהודו ועד כוש, ועל אחת כמה וכמה באוצר של האדם הסיני, אבי אביו של אדם הראשון, – כל זה אמת; אבל – ואותו ה“אבל” הוא אמנם התולעת שבתפוח – מסופק הוא מר איזגור, המרצה את הבשׂורה הטובה, היונה, שהביאה לנו את עלה הזית טרף בפיה בשבוע העבר בגליון הספרותי של “הצפירה” – מסופק הוא מר איזגור הנ“ל, אם יקבּלו שבעים האומות, מלבד ההשקפה היהודית על העולם, גם את תרי”ג המצוות ותולדותיהן ותולדות תולדותיהן, לכל הפחות עד הרמ"א…

הרב טשרנוביץ בונה עליותיו על הצווּי המוחלט של המוסר ההרמוני בעולמם הטוב של בעלי-הבתים. פריעת חוב!

אבל ראשית: שבעים האומות אינן מחויבות, הן לא קיימו ולא קבּלו על עצמן, ולא חתמו שום שטר חוב, ויתכן שבלי ז’אַנדרמים, ומקל ורצועה, לא יאבו להניח תפלין בשום אופן; ושנית – פריעת חוב – ובזמן הזה? סלקא דעתך?!

––––––––

ובין כך וכך, ושׂעירי האש, שעפו במרומים, התקדרו… ואחריהם עננים עולים, זה על גב זה, זה על זה, ונעשׂו להרים וגבעות נעים ומתנודדים מלמעלה, ויכסו את עין השמש הלוהטת, הצורבת, ורוח קרה נשבה, ורוחות קרות נרדפות זו אחר זו, עולות זו על גב זו, והקור נכנס אל קרבי, אל תוך נשמתי, אל התוך שבתוך שלי… ר"ל – אויר של תשעה-באב…

הצמים גם הצעירים בתשעה-באב?

––––––––

ד

וליהוי ידוע, שאין אני מכחיש, חס ושלום, במציאות הצעירים, אוי לו לעם ולספרות, שאין להם צעירים. אנחנו עם קטן ולנו ספרות קטנה, וכבר יש לנו צעיר חוצב להבות אש:

בִּמְקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם יְחִידַת חַיַּי

וּשְׁכִינַת מַאֲוַּיַּי –

הִגָּלִי נָא, וּמַהֲרִי בּוֹאִי, בּוֹאִי

אֶל מַחֲבוֹאִי!

זה הצעיר אינו רוצה להחנק בבית האופל, להיות כתפוח-אדמה נובל במרתף:

וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי צְאִי וּגְאָלִי

וּמִלְכִי עַל גּוֹרָלִי

וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי

וַהֲמִיתִינִי עִם אֲבִיבִי,

וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה נָא ניצוצי,

וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא…

החיים הם אך דרך אל משׂאת הנפש ואחרי כן – תהי מיתתי כפרתי…

הרי נוער, הרי הכוח וההפקר של הנוער; תשוקת חיים, משׂאת נפש לוהטת, ולא נשמה מתכווצת ומתעמקת, ומנקרת ומחטטת באשפה. כאן ראש – דוחק רגלי השכינה, לב – סנה בוער במדבר ואינו אוּכּל, עמוּד אש!

ובכל זאת מובטח אני, שחכמי אודיסה פורשים ובוכים, פורשים וכובשים פניהם בקרקע: ביאליק שלנו יצא לתרבות רעה! וכמו להכעיס עודו מתוַדה לפני הקהל הגדול, שמעולם לא היה שבּלוּל או סחבה – –

וַאֲנִי עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מִי וָמָה אָתְּ

וּשְׁמֵךְ עַל שְׂפָתַּי רָעַד,

וָאֵבְךְּ בִּנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשֹׁךְ כָּרִי,

וּלְזִכְרֵךְ כָּלָה בְשָׂרִי…

עוד כשהיה בחור-ישיבה הציץ ונפגע, והיה צעיר חי ושואף – –

וְכָל הַיּוֹם בֵּין אוֹתִיּוֹת הַגְּמָרָא,

בְּקֶרֶן אוֹר, בִּדְמוּת עָב בָּרָה,

בַּזַּכָּה מִתְּפִלּוֹתַי וּבִטְהָר-הִרְהוּרַי,

בִּנְעִים הֶגְיוֹנִי וּבִגְדָל יִסּוּרַי – –

לא התגעגע אל הקוץ שבאליה, ולא בכה על גלות השכינה, ולא הסתפק בתענוג של החכּוך בכותל או בתנור – –

לֹא-בִקְשָׁה נַפְשִׁי, כִּי אִם-הִגָּלוֹתֵךְ,

רַק אוֹתָךְ, רַק אוֹתָךְ, רַק אוֹתָךְ!

כששר ביאליק שירי געגועים לאור, אמרה בת אודיסה: שׂישׂו בני מעי, באר חפרתי, והמעין בה מתגבר, והמים מים חיים… ויש להם שעוּר מקווה!

כששר ביאליק את “מתי מדבר”, השתוממה קצת, הצבעים הכּוּ אותה כמעט בסַנוורים. וכשבאה ל“משׂא נימירוב” נבהלה ונרתעה קצת לאחוריה, למראה הזדון והמשוגה שבתהום הנפש הסוערת; למראה הצער, שהפך בתוך נכד הנביאים כולו לבן, כברזל בתוך האש; אבל עתה? הזה הוא ביאליק, אשר טפּחנו ורבּינו?

אבל נחמו, נחמו את בת אוידסה!… עוד אבנים טובות בכתר שעל ראשה, עוד לא הועם ברק תהלתה. בין שדיה עודה מונחת ה“חבית” הידועה של אחד-העם, הקדושה, לא בשביל היין שבה, אלא בפני עצמה; מבין ריסי עיניה עוד נשקף “מוסר היהדות” ונופת תטופנה שׂפתיה, בהוכיחה לנו, שתורת היהדות היא תורת חיים של הגוף והנשמה בבת אחת, מבלי הביט אל הזמן ותנאי החיים והפרנסה… ביאליק התפקר, אבל מובטח אני, שחכמי אודיסה ילכו תמיד בראש החלוץ, ועל אחת כמה וכמה בשעת סכנה, כלומר, עכשיו… לפי שעכשיו שעת סכנה…

כשאני סוגר את עיני רואה אני את כנסת ישׂראל העוטיה, ולה ארבעה בנים: אחד חכם, בורח ללוּגא ולשאר המקומות האסורים ולובש שׂרד… וכופר באמו, לכל הפחות בפרהסיא; אחד רשע, העושׂה מה שלבו חפץ בפני אמו, להכעיסה תמרורים; ואחד תם, שהשתגע פתאום ונגש אל השאינו יודע לשאול ושאלו שאלת תינוק: למה? מדוע? לאיזה צורך?

וכשנשאלה השאלה, וכשבאה הסכנה – – –

הוי! המית קלגסים באזני!… “מחולת מלך ההרים” של גריג. ומי בראש? חכמי אודיסה! אדירים צועדים! ומי בראש חכמי אודיסה? חברי בספרות ובקבורת מתים ר' משה לייבּ.

גם ה“ווֹסחוֹד” חוגר, ואחריו יבוא R. K. בה“איזראַעֶליט” דפה ק“ק וורשא, אחרי אשר יכונן את חברת המכבים המתנדבים… R. K. אינו מקורי, אינו גם קורא עברית, אך ה”ווֹסחוֹד" ימשכנו אחריו, וילבש גם הוא שׂריון, ודרך את קשתו קשת גבורים גם הוא, ויקרא: הידד! מעצמו מובן – בשׂפת פולין… אבל כל זה “כבולעו כך פולטו”, העיקר חכמי אודיסה, והעיקר בחכמי אודיסה – ר' משה-ליב שלנו, זה ר' משה-ליב, שהיה צעיר לפנים, והדליק נר של שׂכל הישר, וירד לתוך מרתף “היהדות העתיקה” של ה“רב צעיר”, ובדק בחורין ובסדקין, והראה כמהין ופטריות ונגעים על הכתלים, ועתה – כבה נרו, והוא הולך וממשש לאור זקנו הלבן… ולאור זקנו הלבן, נהפך הצעיר, הצל המתנודד, לעמוד של שיש-טהור עומד גם כן על פרשת דרכים ומראה באצבע: לימין, לימין, אין דרך אחרת, כי אם לימין…

בנוהג שבעולם, כשפונה היום הכל נעשׂה מטושטש, וכל החתולים מקבלים צורה אחת וגוָן אחד, ואין אתה יכול להבחין ביניהם, ואין אתה יכול להבין בשום אופן, על מה הם, החתולים הדומים זה לזה, מריבים ונצים, וזורקים טפות-סם מפיהם, כולם אפורים, כולם שוקעים באפלה, בשחור הדיו… אבל כשהאדם הולך לאור עצמו, כלומר לאור זקנו, הוא רואה הכל ומבחין הכול, ויודע הכול… אם אינו יודע לפעמים לאיזה צורך, לאיזו תכלית, מה בכך? מי הגיד לכם שיש תכלית?

ואמנם ר' משה-ליב ליליעֶנבּלוּם פוסק הלכה, שאין תכלית. האדם הפיקח (כמו שנדפס בתק"ז ספרים קטנים) משתמש בכול לצרכו, להנאתו, ונדמה לו, שהכול נוצר לצרכו ולהנאתו, ושצרכו והנאתו הם מטרת הכל, אבל באמת אין תכלית ואין מטרה, אבל יש (יותר נכון: אף על פי שיש) סבּה! יש סבּה פועלת, אבל בלי תכלית!… ואף על פי שאין תכלית, יש לכול זכות הקיום. זכות הקיום היא יאפוא אפּוֹתיקי על נכסים שלא באו לעולם… מגדל פורח באויר… אבל סברת הבטן. כלומר: אינסטינקט! כי “כשם שאין אנו יודעים את הסבּה הראשונה, כך אין אנו יודעים את התכלית האחרונה”… וכמדומה לך, שיש כאן דבר והפּוּכו… שאם אומר אדם, שאין אנו יודעים את התכלית, מודה הוא בישותה, אף על פי שאינה ידועה לנו עד היום הזה… אבל איני רוצה להשתמש בחץ זה, לפי שברוך השם, יש אומרים, שאין נמצא אלא בידיעתנו… ומה אעשׂה, אם יברח ר' משה-ליב לאותה עיר המקלט ויאמר: אדרבה, לפי שאין אנו יודעים את התכלית האחרונה, אינה במציאות… ואם אתעקש ואומר: אם כן, גם הסבּה הראשונה אינה במציאות, לפי שאין אנו יודעים אותה? יהפוך ר' משה-ליב את קשתו ויאמר: אם כן, רוצה אתה להתפלפל ולא יותר, והפלפול מזיק. עוד הפעם “מזיק”… למה כל הפלפול, אם הכול הוא חוק היסטורי, אינסטינקט… ומוכרח אהיה, בעווֹנותינו הרבים, להודות שאיני יודע מה הוא “חוק”, ועל אחת כמה וכמה מה הוא חוק היסטורי (ולא סוציולוגי), וקל-וחומר בן בנו של קל-וחומר, שאיני מבין מה הוא “אִינסטינקט”… למען תהיה לי הצדקה להיות כופר-הכול בחוק ההיסטורי ובאִינסטינקט גם יחד…

זוכר אני, שעל דבר חוקים בהיסטוריה היו מדבּרים אך המאמינים בתכלית העולם, אבל כפי הנראה השתנו העתים. אין תכלית, אבל יש חוקים. זוכר אני גם כן, כי האִינסטינקט לא נברא בשעתו אלא בשביל מוֹנוֹפּוֹל על הגן-עדן, כנגד ההולכים על ארבע, שצריך היה לגזול מהם גם את הבחירה וגם את השׂכר ועונש. זוכר אני עוד, שקראתי בהרבה ספרים קטנים על דבר פעולות שונות, שנבעו בראשיתן ממקור הרצון, שהיו מוּאָרות על ידי ההכרה הברורה והתכונו בהכרה ברורה לאיזו תכלית, ושהיו על ידי ההרגל של כמה דורות לריאקציות בלתי מוארות על ידי ההכרה ובלתי מטרידות עוד את רצונו של אדם… יודע אני גם כן, שישנו מין פילוסופים ידועים, שכירי יום ולילה, להגן על הפּוֹליטיקה ועל הערמה והגזל של הפּוֹליטיקה, ושרגילים הם להשתמש בחוק ההיסטורי לטהר את כל אחד משרציה בק“ן טעמים… ושבפיהם יש לחוק ההיסטורי ערך של דין ה”חזקה" של אחוזה עשוקה… יודע אני גם זאת, שיש הרבה רוּדימנטים – אינסטינקטים מזיקים לאנשים פרטיים, למשפחות ולעמים וגם למדינות, ושיש אנשים ידועים הנלחמים במסירות נפש באותה הירושה של הרוּדימנטים המזיקים, בהכמהין והפטריות, והנגעים בהכתלים הישנים, ויש גם אחרים, האומרים: על תגע! אל תגיה אור במקומות האפלה! ומשום מה? משום “שמיום שהתחילו לבקש את טעמי המצווֹת, התחילו לזלזל במצווֹת; מיום שבקשו ראיות להשארת הנפש, גבר, רחמנא ליצלן, החומר, ואם יבוא בן אדם ויברר את האידיאל הגדול של היהדות, יתמעטו המחזיקים בו, לפי שהרוב הגדול של בני אדם אינו רודף אחרי אידיאלים כוללים”… אחרי אידיאלים כוללים רודפים אך אנחנו, חכמי אודיסה, אישישוק ושאר תפוצות ישׂראל… אבל לא ההמון הרב, הרובץ לרגלינו…

ובכן, הסכנה גדולה: יתכן, שאין מטרה, והיהדות לא תעמוד בפני החקירה והדרישה כל עיקר, ותנשׂא כמוץ מגורן; או רע מזה – שתראה לנו בדמות קמח סולת נקיה כל כך, שאין קיבת ההמון יכולה לעכּל אותה, וסוף כל סוף תצא מזה תקלת הרבים…

ומתיירא אני לומר, שכל מה שאינו עומד באמת בפני הבקורת, חייב מיתה; לפי שיתנפלו עלי כל מתי המדבר, שלא באו עוד לידי קבורה… ומתיירא אני להגיד, שכבר עבר הזמן, שהיה מסוגל להובלת ההמון אל בית השחיטה, ולוּ גם אל מרעה שמן על שלשלאות של אינסטינקטים, חלומות, שקרים מוסכמים וצו אחר צו מראש הפסגה: הימינו, הימינו! שכבר באה העת להגיד ל“המון הגס” מה שנודע לנו, ליחידי הסגולה, במקרה, אך יום אחד קודם; שצריך להושיט יד ולהרים את השפל אל המקום, אשר תפשׂנו במקרה יום אחד קודם לו, למען יראה גם הוא מרחוק את האידיאלים הכוללים וירוץ אחריהם… כי תיכף ומיד יתנפל עלי צעיר על חטא שחטאתי כנגד ההמוֹנוּת, הזכה בעיניו אך ורק כמו שהיא, בדמות בהמה להולכה… על כן אמרתי, אחשה וידבר בעדי הד"ר ניימארק:

“תעודותיה הראשיות של הפילוסופיא הדתית הן: א) להביא את הדעות החדשות בדין וחשבון, ולקבוע את יחס היהדות אליהן, כ) להגן על היהדות מפני אפיטרופסים בלתי קרואים, וגם 3) לבחון את טענותיהם של הפילוסופים הכופרים, האומרים להביא ראיה על העדר הדעה הקוסמית”…

יכול אני להעיר, שאין זה אך ורק פילוסופיא מגוחכה קצת, כי אם במקצת גם חקירה מדעית…

מרגיש אני שלשפינוזה ולהאבן-עזרא, ולר' חיים וויטאל, ולכל אחד מל“ו הצדיקים, החיים אתנו כיום, ולהעני שבישׂראל בדעת, מן החסיד השוטה והמתנגד העקשן, עד האפיקורס היותר גדול שבלע ח' מאות ספרים קטנים, ולא פלטם, או פלטם ונעשׂה לבעל תשובה, – שלכל אלה יש השקפה מיוחדת, בתוכנה או בצביונה – השקפה יהודית על העולם; מעט או יותר ברורה, מעט או יותר מסוימה, מעט או יותר מעורבת בחול ודשאים על הגבולים, שימנו הקטן נוזל ביניהם… שההשקפה ההיא היא נקודת היהדות, ה”שביב“, היחיד והמיוחד, שבתוך האפר הגדול של הבל הבלים, שאותו ה”שביב" הוא שאינו נותן לנו לשקר, למען הצורך לנסוע ללוּגא, ושאותה הנקודה צריכה לאור, אך לא על ידי חכמי אודיסה…

ה

והעיקר – הוַדאיות.

האבנים השלימות, שלא הונף עליהן ברזל לבנין איזה מזבח שתרצו; בני הבקר, שלא עלה עליהם עול, לעולה או חטאת, לריח ניחוח לכל האלילים שבעולם; או הבתולות היפות, אשר לא ידעו איש, הצובאות על המזבח והקרבנות, להשבת נפש החוטפים במזלגות ברזל מן הקדרות, אשר לפני האלהים…

למשל:

“אין עושׂים היסטוריה, אבל מפנים דרך לפני ההיסטוריה!”

“הרוצים לפנות דרך (הוי, מליצה אומללה!) לההפסד והכליון – שפלים או חולי רוח”.

“רק אנשים חולים אינם נלחמים על קיומם”.

“אין דרכם של בני אדם להתפלסף בשעת צרתם”.

“שהרי אין מטרה בחיי הטבע”.

סובב סובב הרוח, נוגע בענין ואינו נוגע, אבל יורק הוא פתגמים נפלאים, פתגם בסלע, והזקן הלבן מזהיר ומזהיר… ופתאום לפתע הוא עושׂה היסטוריה:

“עמי הבלקנים סבלו מאות בשנים על לאומיותם, ולא עלתה על דעתו של איש משׂכיל משלהם (הוי, סינטקסיס יפה!) לייעץ לעמו לעזוב את לאומיותו”.

רבי משה-ליב, לוּ היתה לך שן אחת אחוזה לאלפי משׂכילים מעמי הבלקנים, אשר עזבו את עמם ונהפכו לו לרועץ, ממש כמו אצלנו, כי אז לעסת את ש"י איש הורביץ ועכּלת אותו על צד היותר טוב…

––––––––

אבל הכדאי הדבר?

כמדומה לי, שהקורא הנכבד (בחברי איני מובטח) לא יחשדני בפרישׂת כנפים על מאמרו של ש“י איש הורביץ. אינני תרנגולת שוטה, שאינה מבחנת בין ביצה לביצה… רבותי, אסטניס אנוכי, ולא די בחתימת “ש”י איש הורביץ”… אבל אל תשקרו, אל תשתמשו באחיזת עינים, אל תאמרו, שהמאמר הוא נמוך מקו הבקורת, לפי שאינו גרוע מכל המון המאמרים המרפרפים באויר. ועוד יתירה לו: עוסק הוא במקצוע היכולת, בד' האמות, שרצוננו שליט בו… צריך היה אך לשלוח אצבע ולהרוס את הגשר מקורי העכביש, אשר נטה ש“י איש הורביץ בין שאלת היחידים ושאלת הצבוּר, לזרוע מעט אור על עסקיו וחפציו של העם, ובפרט המון העם, המכריחים אותו להתרכז ולשבת צפופים גם בניו-יורק, גם בלונדון ולאו דוקא בתחום המושב, – צריך היה להגיה אור על צער העם ואסונו מסבּת המניעות, שאינן נותנות לו להתארגן לעם שלם, – אבל לזה צריך מעט עבודה, מעט יגיעת המוח, ונקל מזה לקרוא: להד”ם!

להד“ם – קורא סופר ה”ווֹסחוֹד", לאשרנו האינטליגנציה שלנו מחוּבּרת אל עמנו על צד היותר טוב, אחוזה בו כפתילה בשלהבת. מים רבים לא יוכלו לכבּות את האש, הלוהטת בלב האינטליגנציה שלנו למקור מחצבתם, הקשר שבין המוח ושאר האברים בגוף אומתנו קשר של קיימא הוא, ואף אם יבואו אלפי אלכסנדרי-מוקדון לא יתירוהו…

ומה בכך, אם עינינו רואות את ההפך מזה? אם עינינו רואות שהאינטליגנציה שלנו בחוץ-לארץ הולכת וכלה על ידי נשׂואי תערובות, ואצלנו מוכרחת היתה הממשלה להניח אבני נגף על הדרך הסלולה ללוּגא? והרוב הגדול של האינטליגנטים שלנו, שלא עשׂה עוד מעשׂה, שלא החליף עוד את הדינר, שלא נס בכבודו ובעצמו מתוך ההפכה, אם משום סבל הירושה של דודים ודודות בעלי כיס, משום מורשת איזה צו, עצור באיזו פנה חשכה של חביון הלב ולא נדעך עוד באפר העסקים, או פשוט משום עצלות, משום איזו חולשה או איזו גירסא דינקותא מעוממה… הרוב הגדול “המפנה דרך” לבניו ולבנותיו אחריו – ההוא הובא במספר?

בכל ימות השנה אנו בוכים על האסימילציה, על בעלי יק“א, ו”כל ישׂראל חברים“, ועל העומדים בראש המוסדות הצבּוּריים, ועל החנוּך הגרוע, ועל ההעדר של המאור שבתורה בהחנוך, ועל כל מה שאתם רוצים, המחריב את עולמנו – ובשעת הכושר, כשצריך היה להגיד דבר ברור: זהו המאור שבתורה, זהו הדגל שאנחנו נושׂאים, זו היא הדעה, שעליה אנו מומתים וסובלים צער חבּוּט הקבר בעולם הזה, הביטו אינטליגנטים וראו! – באותו הרגע אנחנו עוצמים את עינינו ואומרים: להד”ם, אין אף צל של סכנה!

אבל רבותי, לולא היינו עם נודד פצוע קדקוד, המאַבּד בדרך הלוּכו את תאי המוח, הלא היתה לנו ספרות אחרת, סופרים אחרים, פילוסופים אחרים, מבקרים אחרים ושואלים אחרים…

הלא אין אנו יכולים עתה גם להשיב לנו על ידי העתקות את אשר נתנו תאי מוחנו הפצוע לעמים אחרים… הלא אינכם מאמינים באפשרות אנציקלופדיה כללית בשׂפת עבר! הלא תודו, שאין ספרותנו נהר שאינו פוסק במשך שנות גלותנו, אלא בארות, בארות, חפורות בשעת הדחק, מפכות בימי לחץ, שאנחנו מתחילים פעם בפעם מחדש… הלא פעם בפעם “נופל הדופק” וצריך לקרב נוצה אל חוטם עמנו, לראות אם עודנו חי…

––––––––

וחלאים כאלה אין מרפאים בלחישה, פה לא יועילו הפתגמים…

“לכּול זכות הקיום, בעל כרחך אתה חי” – אבל, רבותי, החיים בעצמם קללה הם. החיים בעצמם, בלי היכולת לשאוף אל דבר-מה, החיים בלי מטרה, בלי תקוָה לעתיד לבוא, בלי האמונה, שאנחנו נלחמים לשם מה, שסוף הנצחון לבוא – החיים הללו בטלה הם, שעמום הם, קללה הם… מפני חיים כאלה בורח בעל-הבית אל השולחן הירוק, אל חיק מחוללת; העשיר – אל כל מיני הוללות של ספורט, והצעיר שאינו חולה ואינו שפל – אל המות…

הלא כל יחיד ויחיד שואל: לאן, לאיזה צורך? ואינו חפץ חיים, עד אשר ימצא לעצמו איזו תכלית, איזה ענין לענות בו… הלא אנחנו מודדים את בני האדם על פי אורך הקו, אשר בינם ובין משׂאת נפשם!

“אבל – נאמר ב”חיי העברים" – המקווה שבית ישראל יבנה להעולם כולו את המקדש, הסמוי מן העין, לכל הפחות… אידיאוֹלוֹג הוא…" גם זה פתגם, ולי פתגם אחר: איש הצבא, שאינו מקווה לעמוד בראש המחנה, אינו שווה כלום… העם שאינו שואף לנצחון, סופו – כליון…

––––––––

ובזמן שאני נלחם עם מתנגדי הגלוי, יש לי מתנגד בסתר, מגיד בעלטה, מצניע לכת, והוא צוחק: הוי מגדלים פורחים באויר… ואיה הפרנסה? כה אמר קוֹיטסקי… כה אמר ברנשטיין… והאלופים: לאַסאַל, מאַרכּס… ואפילו סמית… וגם הוא יורק פתגמים ופסוקים של פוסקים. ובנוגע למתנגדי זה – אני רפה אונים. איני יכול לנגוע בו לרעה, מפני שידיו אסורות, איני יכול להתוַכח עם איש, אשר רסן בפיו… אבל יש לי הרשות להתוַדות לפניו: לא להתוַכח, כי אם להתוַדות.

אדוני הצעיר, גם לי יש השקפת עולם, והיא שונה קצת מהשקפתך… איני מכחיש בישות הקיבה, איני מבטל כלאחר יד את החומר, אבל איני רואה בו את הראשית והתכלית. לפי השקפתי על העולם מלחמה לנו בחומר. תורת המוסר נגמרה ברגע יצירת האדם. האדם היותר עתיק כבר ידע: דעלך סני לחברך לא תעביד… ועל המאמר הזה לא הוסיף איש וממנו לא גרע. כקריעת ים קשה אך ההוצאה מן הכוח אל הפועל… ויודע אני גם זאת, שאם יאבה המקרה לצחק בגדולינו, ויזמין את אחד-העם, יוצר מוסר היהדות, עם יוצר המוסר בה“רוֹלאַ” ועם איזה נזיר מתלמידיו של בּוּדא על דף אחד, מוצל מאניה טובעת, יתוַכחו על דבר דין קדימה של תורות-המוּסר לכל היותר שלושה, ארבעה ימים, ואחרי כן יתנפל איש על רעהו ויאכל איש את בשׂר רעהו, אבר מן החי או מן המת…

“הפירזאָרגעֶ”, אבן הפינה שאתם בונים עליה, הדאגה להיטיב את מצבנו החמרי, היא, לפי עניות דעתי, דאגת הנפש המוסרית, המבקשת לחיות חיים טובים וישרים על צד האפשר… על ידי הטבת המצב החומרי מתקדמת הרחבת המוסר; המוסר, שהיה נהוג אצל האדם הפראי אך בקרב המשפחה, היה למוסר נוהג בקרב העם, ובנוגע לענינים מיוחדים אך בקרב שׂדרה ידועה בתוך העם… ועתה שתי דרכים לנו: להרחיב את המוסר על כל העמים ועל כל השׂדרות בתוך העמים, כלומר: אך אז, כאשר יעמוד האדם בקשרי מלחמה אך עם הטבע… כי כבר נפתח החלון של “צער בעלי חיים” על היחוסים שבין האדם והבעל-חי… למען יזהיר השמש צריך לפזר את העננים, למען הגיע אל המטרה צריך לפנות את הדרך מאבני מכשול, ליישר את ההדורים, ועל כן בזמן שידינו עסוקות עינינו נשׂואות… אבל אוי לו לאדם, לעם, לשׂדרת עם, אשר יטבעו בטיט היוון עד כדי חניקה…

כי כשם שעלולה לחניקה נפש היחיד, כן עלולה לחניקה נפש הצבּוּר: השׂדרה או העם…

אבל עוד הפעם רמסתי איזה דבר בדרך הלוּכי…

מר בוֹרוֹכוֹב יש ערבוב מושׂגים… כולל הוא ביחד את משפטי החשבון (החלק קטן מן הכלל, הכלל הוא סכום החלקים) עם משפטי החיים ומשפטי החברה (מתאספים, למשל, אלף חכמים ועושׂים שטות אחת, שכל אחד מהם לא היה עושׂה בלבדו). שואל הוא שאלות משונות על דבר שלמות החלק בתור דבר עומד בפני עצמו, ושלמות הכול… מה יהי, למשל, דינו של כור חטים, אם יהיה בתוכו גרעין של דינאמיט, האם אין טפה סרוחה ידועה שוָה יותר הרבה מאד מכל האדם… ואחרי כך בא לידי החלטה (“פרט וכלל” ב“השלוח”):

מעשׂיו של הפרט אינם חייו בעצם, אלא רק התגלות חייו, ולעומת זה חייה של החברה הם רק מעשׂיה של החברה… (השמיעו לאזניכם!).

ומשום מה? משום שאין להחברה שיטת עצבים… ואם אין לה שיטת עצבים, אין לה מרכז הכרה, ואם אין לה מרכז הכרה, “אין רגשות ונטיות והכרה של צבוּר”.

ואני זוכר, כי בזמן ששׂררה המוֹדה להשווֹת את העם (או את המדינה) לאוֹרגניזם שלם עומד בפני עצמו; כשהיו הפילוסופים למוח העם, האכרים לרגליו, השולחנים לקיבתו וכו' והעיקר הכסף – להדם, הנוזל בעורקיו… נשאלה השאלה: היתּכן? הלא היחידים, אבריו של האורגניזם, נפרדים זה מזה?

ועל זה היו עונים אחדים, שזו היא אמנם התעלות של האורגניזם החברתי, שאין לו צורך בחבּוּר אבריו; ואחרים: שגם צוֹמתי-העצבים, הקימים בשיטת העצבים של היחיד, מונחים לא זה אצל זה בלי הפסקה; אדרבּה, הצוֹמתים הללו נפרדים הם, והשיטה היא שיטת – נפרדים…

רבותי, עד מתי נעלה גרה? הכלל אינו סכום הפרטים, לא בחיים וגם לא בהרכבות חימיות…

“על כל שעל ושעל, בעלותנו בסולם החיים, מזדווגת אלינו איזו יצירה חדשה, הוָיה חדשה, ואנחנו רואים מראות חדשים”.

ו

“עם לא היה” הם חברי, איך הם מתפעלים, איך הם פועלים! איך הם משנים לפעמים ולפתע פתאום את טעמם… לפעמים עולה על דעתך לחשוד בכשרים: מי יודע איזו עבירה עברו, והם חפצים להנצל משבט מוסר, גלגול שלג או מדידה בחבל.

אחד מחברי נס פעם אחת מאחורי התנור בבית-מדרש קטן של ק“ק מצערה ישר לברלין. מובן מאליו, שטרם הספיקה לו השעה להכיר את “כבודה בת מלך פנימה” – את ברלין החושבת, האמנותית, היוצרת; את ברלין האורגת את יום המחרת, ראה תיכף ומיד את ה”יד החזקה“, הגלויה והחשׂופה, את ברלין של “כל דאלים גבר”, את ה”מפטירין כדאתמול“, החונה פה ק”ק “גן-החיות”… ובכן: שתי שורות נסיכי-שיש ויועציהם, וכובעיהם, וסוסיהם הלבנים… וגל-עד של נצחון על צרפת, והעיקר – גאון-הדור ביסמארק ז"ל; אין צורך בתשלום דמי-כניסה, כל זה דוקר את העינים… וראה אותו הצעיר, והתפעל, והשתונן, והתמרמר, ויצעק צעקה גדולה ומרה: הוי, רבי יוחנן בן זכאי!

וכיוָן שלאותו האיש היה כשרון גדול אמנותי, יצאו דבריו מן הלב ונכנסו ללבות אלפי הקוראים, ויתפעלו גם הם. בעל-הבית נאנח, אבל האפרוחים! אלה באו ממש לידי רתיחה, בקורת תהיה! צריך היה להציל לא את הישיבה, כי אם את בית-הנשק. צריך היה לומר: “אם מצאתי חן בעיניך, אדוני המנצח, תן לי את בית-הנשק, למען נוכל, לעת מצוא… וד”ל"… צריך היה להחליף את הדינר בכפתורים מתנוצצים, בבתי-רגלים של פחים מגוהצים. יד, מורה דרך קדמה, תיקצץ! עשׂו אגרוף!

ועשׂו האפרוחים אגרופים… ונשארה כנסת ישׂראל בלי יבנה…

––––––

ואחד מחברי היה על פי מקרה ולשנה אחת לעורך “לוח”, וכיוָן שכבר עברו עליו רוב שנותיו עם סרח עודף לגמרי, קם וגזר על דברים שבצנעה, ונעשה ה“לוח”, רחמנא ליצלן, לסריס. על הקורא הנכבד להתעסק בישובו של עולם… הרהורי עבירה קשים מעבירה. צריך היה לגנוז את “שיר השירים”…

אם הגעת לפרקך, קח אשה וראה חיים. הקדיחה את תבשילך, תן לה גט בעד ח"י גדולים, וקח אחרת נאה הימנה, ואם מתיירא אתה, שמא יוריד המזבח דמעות, התכווץ וחיה כאותה האשוּת באופל. אבל אל תנבל פה בפרהסיא.

ואם בין השמשות לבך כואב או דואב, והכוכבים מתנוצצים ודבר מר לָאַט עמם, התרחק מן החלון, סוב לך אל השולחן שבאמצע החדר, קרא שלוש פעמים את “חטאות נעורים” וירק שלוש פעמים לכאן ושלוש פעמים לכאן, ושלוש פעמים אל הים השחור, ואמור: הבל הבלים!

ונשארה כנסת ישׂראל בלי יבנה ובלי שיר השירים.

––––––

ועתה עלה על לב שלישי להתחפשׂ ליונה תמה וברה, וליכנס לחורבתנו ולנהום משם: הוי, הוי… הם חיים ואנחנו מתפלספים…

והוא מוכן ומזומן לגנוז את “קוהלת” ואת “איוב” ואת כל הסכולסטיקא…

עבר הזמן של “דרוֹש וקבּל שׂכר”, ובפרט כשהקורא הנכבד אינו יכול לעכּל יותר… יש לו כדי שׂובע…

ואין לכנסת ישׂראל לא יבנה, לא שיר השירים, ולא איוב וקוהלת, לאיזה צורך?

––––––

ורוח חרישית מנהמת, – נשמת הימים הנוראים, המתרגשים לבוא. נעים האלונים, העומדים צפופים, חרדים מאימת יום הדין, ועליהם נושרים ונושרים מפחד, וצער-העולם עולה כאוֹב מארץ… ונפשי בקקרבי הולכת תּמס, תמס… ואיני קשה עוד כארז לעמוד על דעתי. כשאני לעצמי אדרבּה ואדרבּה, אבל הקורא הנכבד אינו יכול עוד; חברי המחזיק בדופק הקורא הנכבד יודע, יודע צדיק… ועלי להמנע מן ההגיון, צריכים מעשׂים, מעשׂים… את העולם ברא אלהינו לעשׂות!

“אנחנו והם”. אנחנו מתפלספים, והם חיים.

הם חיים והם עושׂים…

צריך לעשׂות מעשׂה, וכאן איני יכול בשום אופן. את רסן ההנהגה אחזו המיוחסים העשירים, ולמלאכוּת לפאריז לא נבחרתי, ולא השתגע עוד שום גביר לעשׂות אותי לאפיטרופוס על עזבונו – ואומר: אצא אל ערי השׂדה! שם אשמע בעצת R. K. ואכונן חברות מתנדבים מכבי-אש.

אך בו ברגע שלתה בי המחשבה, קפץ עלי רוגזה של ה“רוֹלאַ”. היא אומרת, שאין שום צורך בחברות מתנדבים לכבות אש. אם חפצים אנחנו לעצור בפני המגפה של התבערות והשׂרפות, די להוציא חוק אחד קטן, בעל סעיף אחד קטן, לאמור: “נכסי היהודים אינם מתקבלים באחריות של אש!”. ומרגיש אני שהצדק אתה.

ונמלכתי בנפשי, אולי מונח ביסוד ושורש נשמתי לזווג זווּגים. מאמר ראשי ב“הצפירה”: אי אפשר להציל את בית ישׂראל לא על ידי “מורי-דת-אל” בבתי-הספר הכוללים, לפי שאין לאלה לא חשק ולא פנאי ולא היכולת לעשׂות דבר של ממש; קורי עכביש, הבל הבלים; ולא על ידי החדרים, לפי שהמוסד הזה אינו מוסד של חיים, כי אם של מיתה יפה באוהל… ובכן צריך לחבּר את ה“חדר” עם “בית-הספר” על-ידי דבק טוב וקשר של קיימא, והיו החדר ובית-הספר לבשׂר אחד, ונפחו בהבשׂר האחד רוח-חיים, וילמדו בנינו גם יוָנית ורומית, גם עברית, את כל החכמות שבעולם עם המעשׂיות של הבּאבּאיאַגאַ, ואת הספרות העברית: תנ“ך, ש”ס ופוסקים, אורים ותומים עד ספּוּרי שוֹפמן. יש מקום בראש. ובשעת הדחק מצרפים שני ימים ליום אחד… ולא ייגע התלמיד ולא ייעף.

––––––––

ואני מה כי תלינו עלי?

טרגדיה גדולה היא, כשאדם פושט יד למעלה לפזר עננים או למטה להמיש סלעים, – ומשיבה אליו לגרש את הזבוב מעל חוטמו; כשאדם חולם, ובחלומו הוא מחריב עולמות רעים ובונה עולמות שכולם טוב ויופי, ותיבת-זמרה עוברת בחוץ ומעירה אותו בזמר של כלה, נכנסת או לא נכנסת לחופה… אבל רע מזה, אם הידים אסורות גם בנוגע למעשׂים פעוטים…

ולאידך גיסא: האומנם אנחנו מתפלספים? האומנם טריבוש מתפלסף ולא פשוט חי-מדבּר, ומספר את כל העולה על לבו, ואיך די לו בקב חרובין של העולם הזה, ואיך אינו רוצה להחליף את הדינר בשום אופן וצד, גם כשתעשׂו אותו לעגלון של איזה שׂר וגדול בעולם… אינו רוצה.

והקור מתחזק ומתחזק ונוקף בכל אברי, והעלים נושרים ונושרים, והעננים עפים ואינם מתפזרים… ומבלי חפצי ודעתי שׂפתי לוחשות תפילה:

– “רבונו של עולם, הוציאה נא את החמה מנרתיקה, יתפזרו העננים ויהי אור לארץ ולדרים, וממילא יהי אור גם לנו!”

אבל תיכף ומיד מרגיש אני, שהתפילה אינה זכה, שה“ממילא” שבּה היא מלה זרה לי ולרוחי כל עיקר. אני יודע, שכל שאינו מתעסק בצרכי הסעודה אינו מיסב בסעודה, שכל מי שאינו עושׂה עם הצבּוּר, אינו רואה בנחמת הצבּוּר… שהמלה “ממילא” נדקרה בי בעל כרחי… בעל כרחך אתה חי, בעל כרחך אתה נדקר…

אבל, סלח לי, קורא נכבד, אומרים שכבר שׂבעת… שכבר היו לך לזרא הפילוסופיה, הסכולסטיקא, ובלי ספק גם האידיאות?

––––––

ואמנם צדקת. גם הנסיך מֶשטשירסקי שׂונא אידיאות. העיקר הוא הסדר ולא האידיאה. ובשעת הלחץ, זה הדחק, חותכין את הגנב מן התליה, יקום היינה ויעיד. מה הן האידיאות? – שואל הלץ המפואר, ועונה: פעם אחת ראיתי חייט הוגה מחשבות על דבר עשׂית איזה מלבוש, ופעם קפץ וקרא בשׂמחה: אך זאת היא אידיאה!… פעם אחת שמעתי את המבשלת מייסרת את בתה הכלה, שלא נכנסה לחופה: “חטפת, ארורה, ובלעת אידיאות והשתגעת”… ובעל-עגלה כששאלתיו מה זאת אידיאה? ענני: כל שטות שבעולם…

כה אמר היינה.

אבל, כידוע, משענת קנה רצוץ הוא היינה. מתהפך, עולה ויורד, ולעולם אין אתה יודע, אם תוכו כברו, אם הוא בוכה או מצחק. עמוד ברזל הוא וויקטוֹר באש, גם כן מחוץ לארץ, אבל זה עודנו חי, וטוב, כידוע, לכלב החי מן האריה המת, בפרט שהאריה מזרע ישׂראל הוא. וויקטור באש דבריו ברורים ומוצקים כבתי-רגליו של ביסמאַרק, ומליצותיו מתנוצצות ככפתורים ידועים… סוּבוֹרין חוזר מעט בתשובה, רך כקנה הוא לפעמים, מתנועע לפני רוח, אבל הנסיך בונה על וויקטור באש ולא ימוט. ומר באש יודע הרבה. יודע הוא, שהאידיאות הבל הבלים הן. למשל: “השויוֹן” – הבריאה אינה יודעת שום שויוֹן, הטבע יודע רם ושפל, שׂא עיניך: הרי הרים וגבעות, הרי רכסים ובקעה; ימים ונהרות ואגמים, ארזים ענקים וחציר האחו. וכן צריך שיהיו עמים ושבטים מאושרים, רואים חיים, עושׂים כל ימיהם כחגים, ואחרים מתמוגגים ומתים בחושך, גאיונים וזוחלים…

– וגם זכרים ונקבות! – גומר האורח לשבת.

וכן הוא.

צריך לגרש את האידיאות…

ובכל זאת יש מתפלספים גם ביניהם.

למשל, מֶטשניקוֹב, זה אינו בן ברית, ובגידיו אין אף טפה אחת של דם ברית, להפך הוא קצת שׂונא ישׂראל, ויושב בפאריז, עיר ואם באירופה, והוא מתפלסף… מתחקה הוא עתה על חוקות החברה.

לפנים היו אומרים: האדם הוא מדיני בטבע, עתה אנחנו מעתיקים: האדם הוא חברתי בטבע. מבדילים אנחנו בין החברה והמדינה, הכוללת את החברה וקניניה הפרטיים; ולאו כל עם זוכה לקנינים פרטיים. אבל חברתי הוא כל אדם, ולאו דוקא אדם. בדק מטשניקוֹב ומצא, שהחברה היא חזון נפרץ אצל בעלי החיים הנמוכים. מַתחילה היא יחד עם בעלי החיים, העומדים על הגבול שבין הצמח והחי.

המין היותר נמוך, פטריה רירית, Myksomycetes שמה, מתחבר לאגודה. גויות הפרטים מתבוללות כמעט לגויה אחת, הנעשׂית למין חומר רך בלי צורה מיוחדת, ולשם מה? שמעו והתפלאו: לשם אויר ואור! היחיד של המין הזה אינו יכול לעמוד בפני האור והאויר. מוכרח הוא בחולשתו להסתתר במקומות לחים ואפלים. אבל כיון שנעשׂה לחברה, תיכף ומיד הוא יוצא לאור עולם, בוחר במקומות יבשים ואויריים וכו' וכו'…

האלמוגים מתחברים לשם דבר אחר, הם בונים על פגרי אבותיהם. הם מייסדים את ההוֹוה הרך והנוזל-כמעט ברוח ברדיצ’בסקי, על קשיות-העורף של העבר, שמת והתקשה לעֶשת והיה לאבן, ועל-ידי זה הם בונים מבצרים בלב ים, וגלים ומשברים לא יזיזום ממקומם…

ויש מין של כמהה, אשר Botrytis שמה, וגם הוא חברתי בטבע. אבל השם ישמרני מחברה כזאת. צורת החברה יפה היא, פני הצבּוּר – סמל היופי והדמות הנשׂגבה לו, צורת כוכב. כל יחיד הוא קו יוצא מן המרכז הכללי… אבל אין תוכו כברו, ואינו תנא דמסייע לאחד-העם כל עיקר, כי המרכז של הצבּוּר הזה אינו מרכז רוחני כל עיקר, להפך, המרכז הוא בית-הכסא שלהם… המחראה, להוציא את התפל… לכל שאר הצרכים היחידים הקוים הולכים ומתרחקים זה מזה, אבל לאותו הצורך הגס שבגסים הם מתרכזים… וכו' וכו', והדברים יגעים.

ומעצמו מובן, שכאן יכול אני להציב את השאלה: רבי טריבוּש, ואנחנו לשם מה מתרכזים? לבנות על העבר, ללכת אל האור או, חס ושלום, וכו'?…

יכול אני לשאול, ואיני רוצה. חברי אומר, שכבר קצה נפש הקורא בלחם הקלוקל של מהות היהדות, ואני מאמין לו. הוא אוחז את הדופק.

ז

אנחת הנשמה המוֹדרנית נשמעת מסוף העולם ועד סופה.

מה היא הנשמה המוֹדרנית?

לפעמים אילן, ששרשיו בקרב החיים, בתוך העם – מועטים, אבל ענפיו למעלה מרוּבּים, והציצים עליהם יפים, אבל ראש האילן, נושׂא הכתר הירוק, נוטה לכל צד, לכל רוח מצויה…

ולפעמים סירה קטנה בלב ים, בלי משוט ובלי מצפּן! בלי דעת, אם החוף ששם הבית ושם המרגעה, נמצא מימין או משׂמאל.

ולפעמים אפרוח שנפל מקנו, טרם צמחו נוצותיו, והוא מדדה וצוֹוח, מדדה וצוֹוח ומרעיש ממש עולמות – מקור, מרעב ומפחד…

ולפעמים עקרה או משכּלת, נחנקת בחום אהבתה לריק או לבהלה…

ולפעמים בריה ענוגה מאד, שאינה יכולה בשום אופן לטנף את רגליה בטיט חוצות, אבל כנפים אין לה, אין לה במה להתנשׂא, והיא משׂוחחת על גגות הבתים ורואה בארובות, מה למטה, ובעבים – מה למעלה, והמוח סחרחר מהעשן, שאינו עשן קטורת כל עיקר…

ואולי פועל, שהשתתף בהריסת מזבח, כרובבים ואלילים, אבל כבר כילה כוחו, ואינו יכול להשתתף בבנין מקדש חדש, ולבו נוקפו לאמור: הרסת ומאום לא בנית! לקחת ומאום לא נתת!

––––––––

בלב טולסטוי מתחילים עוד בשנת 1875 איזו סכסוכים עם החיים. כמדומה היה לו שנעצר בדרך הלוכו, שלפתע פתאום חדל מלהבין את תכלית חייו. כיצד עליו לחיות? מה לעשׂות? לאיזה צורך? ומה יהי בסופו ו“אחרי ככלות הכול”?

ואז הרגיש, שהוא הולך וקרב אל אסונו, האורב לו, שאין בעתידות חייו דבר של ממש, שאין כדאי… וכמעט שלא בא לידי שעמום או לידי אבּוּד עצמו לדעת, והיה מתיירא מפני החבל, שמא ישתמש בו לצוָארו, ומפני הציִד ביער, פן יהפוך ידו אל מוחו, וכדומה…

זה היה אילן, שענפיו היו מרובים וכבדים משרשיו.

ומה עשׂה? במה מצא רפאוּת לספקותיו? הוא ירד אל העם, אל אנשים פשוטים, אל המאמינים, בתכלית הפשטות, אל העובדים והפועלים, טבל במקווה העם ויצא טהור מכל הספקות ולולא אשתו, שעמדה לשׂטן על דרכו, כי אז היה מפקיר את כל נכסיו והיה לפועל ממש… ויצא נקי, הוא ואשתו ובני ביתו. אבל אשתו אמרה: לאו, וכידוע אסור להשתמש בכוח כנגד הרע, ועל כן רק את נפשו הציל. אינו אוכל בשׂר, אינו שותה יין, וכבוא אליו אִכּר עני ושואל מעט עצים להסקה – טולסטוי לוקח את הקרדום ויוצא אל היער וחוטב לו עצים…

ומאז בא אל המנוחה… אינו שואל עוד לאיזה צורך? צרכי העניים מרובּים, והוא מוכן ומזומן לחטוב עצים…

––––––

אַנאַטוֹל פראַנס איסטניס הוא ואין לו מגע-ומשׂא עם אִכּרים עניים לחטוב להם עצים. הירידה אל ההמון טובה וקלה ביאַסנוֹפּוֹלאַנקאַ ולא בפּריז, והוא מתגעגע על הנסים ועל הנפלאות… החיים הפשוטים, הרגילים היו עליו למשׂא…

ונשמתו כל-כך מפונקת, כל-כך רחוקה מן הפשטות, עד שאינו רוצה בשדוּד המערכות באמת. אינו חפץ כל עיקר שיקרה איזה נס, שייקרע איזה ים סוף, או שירד איזה מן. לפי שכּל מה שקרה לפנים, או שיקרה באחרית הימים, כל מה שהיה או שיהיה במציאות, ימצא לו חכמים מפרשים ומבארים על-פי דרך הטבע, וחדל מלהיות לנס ולדבר נפלא… יפה הוא השלג באויר, טרם שנפל ודרכו עליו רגלי איש… חפץ הוא להאמין בנס שלא בא לעולם. “הולך לו, למשל, דון יואן לשׂוח על שׂפת הים, ורוצה לעשן ואין לו אש, ומעבר הים השני הולך איש זר ומקטיר, וקורא אליו דון יואן: אדוני, הבה לי אש! והאדון ההוא פושט יד, והיד מתארכת על כל רוחב הים ונותנת לו אש…” נס, שלא היה ולא יהיה, נס, שאין בו שום צורך ממשי, – ואך בנס כזה רוצה אַנאַטוֹל פראַנס להאמין, בנסים של “אלף לילות ואחד”. קר לו לאַנאַטוֹל פראַנס בעולם, שכולו חוק ודין מפורש, חפץ הוא לטייל בעולם הקסמים, ומבקש לו חום בשביב אש להדליק סיגרה בפי דון יואן…

––––––

ובזמן שאספות הנשים מרעישות עולמות, נשמת המלומד וויינינגר מבקשת לה מפלט בהלכות קדמוניות, בדעות נשכחות. חוזר הוא אל הקבּלה של דוכרין ונוקבין. הזכר הוא החי במציאות, הוא היוצר, החי והמחייה, והנקבה – חומר, קרקע עולם. הזכר מושל על הזמן, לפי שיש לו זכרון מאחה את העבר עם ההוֹוה ומתאים את שניהם אל העתיד, ועל כן הוא מתגעגע על הנצח, שואף אל האַלמות, אל האין-סוף, חיי האשה – חיים בלי זכרון, בלי כוח מאחד את הרגעים ומשלימם על חשבון העתיד הרחוק, על חשבון החיים שאחר סתימת הגולל; חיה היא האשה סכום של רגעים בודדים. וכיוָן שאין להאשה זכרון, אין לה יסורי העבר ולא תקווֹת העתיד. רגעי חייה – רסיסי טל על הדשאים, שביבי אש מעל לגג החרש. הגבר הולך מן העפר ואפר אל האלוהים, והאשה חיה כמו שהיא, היא אֵם או – הֶטֶרָא, בלשוננו – זונה…

וגם אהבת האשה גרועה היא מאהבת הגבר. הגבר אוהב את חום האשה, את יפיו של החום הנעלה אשר בקרב נשמתו, שהוא מלביש בו את אהובתו, והאשה – את חטא הגבר, את ירידתו ונפילתו. הגבר אינו חומד ואינו מתאווה, והאשה – חומדת ומתאוָה. אהבת הגבר – אהבה זכה ונקיה, גדֵלה על ידי התרחקות ומתמעטת על-ידי כל התקרבות קלה, והאשה להפך: אוהבת היא את בעלה יותר מחתנה… כי מכל החושים התפלג בה החוש היותר גס – חוש המשוּש… ועל כן היא זונה, וכל היותר – אֵם.

ואין בהאֵם שום דבר שבקדושה, כי קיום המין אינו תכלית, אינו קדוש כל עיקר. להפך… ופה אנחנו נופלים אל הפחת! מה הם החיים? הכחשת הנצח והאין-סוף! חטא אדם הראשון! אי אפשר להוליד בלי מיתה. כל הולדה היא מיתה כוללת או חלקית. ועל כן הגבר, השואף אל הנצח, אל האלמות, אוהב את הצניעות, את החום, והאשה – הזונה –האם – את המות, את ההולדה, את הירידה ואת הנפילה, כלומר את החטא… כי האנושות – חטא!

מה הוא האדם החי והמוליד? קריעת הנשמה מן האין-סוף וכו' וכו'.

––––––

לא לחנם יושב מר אליעזר דוד פינקל ב“הצפירה” ודורש בטלפּאַטיאַ! הגלגל חוזר! הנשמה המודרנית, אותה הנשמה, שהרסה את המקדש ואין לה כוח עוד לבנות מקדש, שבה להתעופף על משואות המקדש השומם. קר לה, והיא מבקשת איזו גחלת בתוך גלי האפר. אחרים בונים מקדש, והיא עוטיה על הקברים, דורשת אל המתים… מתגעגעת על הנבואות ועל הנסים והנפלאות…

גם חכמת הרפואה שבה אחורנית…

זה לא כבר נגלו המיקרוֹבּים והיו לסבּת כל מחלה וכל אסון בגוף החי, והנה התעוררו ישני עפר, בעלי ה“נוזלים הרעים” בגוף. חכמים גדולים מעידים: פלוני נפל למשכב וכמעט שלא נותרה בו נשמה, והנה נפתח בגופו מקור מוּגלה ושב ורפא לו. ובא הרופא וחבש את המכה, ונפל האיש למשכב שנית, ונפתחה לו המכה ונרפא, וחוזר חלילה… ועתה הולך האיש ומכתו וחי…

כן, אין אדם חי בלי מכה, אסור לחבוש! אין העולם קיים בלי מוּגלה וסחי ומאוס, ואסור לנקות… המיקרוֹבּים יורדים מעל הבמה, אספות הנשים בכדי; אנו יש לנו זכרון המאחה את העבר עם ההוֹוה ומגלה דרך אל העתיד, אל האַלמות, ואם אין מה לאכול, עוטים אנחנו על פגרי העבר…

ושאל גם את הצעיר שבצעירים ויגד לך, לא מה שיהיה, כי אם מה שהיה!

לפנים היה האדם ערום בגן עדן. לא היתה לו שום זכות על שום דבר, שום דבר לא היה שייך לו לבדו וכו' וכו'…

ח

… ולאו דוקא בחג ומועד, בין המצרים – בכל תקופות המעבר אומרים “על-הנסים”, מתפללים לנסים, מתגעגעים לשדוד המערכות.

– אבל, לאו כל יומא מתרחיש ניסא!

צדקת, קורא נכבד. עודך זוכר, הנך מן “הבונים על העבר” שהתקשה, או מן “היהודים של גירסא דינקותא”. אבל גם אתה חי בין המצרים, בין עולם חוזר לתוהו ובוהו ועולם חדש מתהווה, וצריך אתה לומר על הנסים, להתפלל על הנסים, הלא בעל-הבית אתה, ונקל לעייל פילא בקופא דמחטא, מלהעביר אותך ואת ביתך אל העולם החדש המתהווה. ובכל יום ויום מתרבים המייחלים לשדוּד מערכות. ולאו דוקא מפונקים כאַנאַטוֹל פראַנס. אלה, כפי שהזכרתי, חפצים בנסים של מה-בכך, בנסים של שעשועי-ילדים, ברגע של הפקר, ברגע של חירות מן הטבע והגיון הטבע, ואינם רוצים, כפי שאמרתי, דוקא בנס כמו שהוא. מסתפקים הם באמונה בנס. יש מבקש עושר, ויש הולך לישון ומתגעגע על חלום על אודות העושר. ויש אומר: מי יתן ואשתגע, ואחשוב את עצמי לגביר עצום. הכול הולך למקום אחד.

גם הכלב, במשלו הידוע של נורדוי, מייחל לנס, טובע הוא במצולה ומתמרמר: היתּכן שאטבע? על-פי חוקי הטבע מחויב הוא לצלול למטה, למטה, אבל הוא נלחם בשארית כוחו עם החוק, וככלות כוחו הוא מקווה לנסים. כן, גם הוא מקווה, כל כלב טובע מקווה.

ויש ילדים קצרי-רוח היראים מפני האמש, מפני הליל הקודם למחרת היום, ליום חדש ואור חדש, וכשהם רואים את השמש שוקעת במערב, הם רצים אחריה בתקוָתם: שמא יתרחש נס, שמא לא תשקע. ולפעמים הם פונים כה וכה ומבקשים סולם לעלות לפאת מזרח, וחבלים – להוציא את השמש השוקעת מנבכי הים… כן. בדבר קטן הם רוצים, בנס של “שמש בגבעון דום”. אינם רוצים ביום חדש, אלא בתחילת היום הרד, השוקע, ההולך למות…

ויש ילדה קטנה…

אבל את הילדה הקטנה אינך יודע, קורא נכבד, ועלי “להציגה” לפניך. קטנה היא ויפה ויחפה. ויחפה היא לא מאונס – אביה יש לו שני בתי-חומה בק“ק וַארשא ומעון-קיץ פה ק”ק פאַליניצה. יחפה היא על פי מצוַת הרופא, הדובר בשם ההיגיינה. ולהנערה עינים גדולות וטובות, מביטות על הכול בחסד ורחמים ובמעט השתוממות. איננה יודעת עוד את ההגיון – הכול נס, הכול חדש ומחודש. והיום בהיר וחם – זהב נתּך באויר העולם. והיא הולכת בין חציר האחו, הרחק מעט ממעונות הקיץ. הולכת היא, ובידה הקטנה, יד שיִש אדמדם קצת – גבעול חציר-אחו, גבעול שהניץ, ועל הגבעול – צפוֹרת ישנה… הצפּוֹרת – צפּוֹרת-ליל, ישנה היא ביום וערה בלילה, כשתשקע השמש וישפך כסף הירח במקום זהב השמש, תעוֹר הצפּוֹרת לחיי שׂשׂון ושׂמחה ותנועה רבה. אבל הילדה אינה יודעת מזה. כמדומה לה, שהצפורת עודנה גולם בלי רוח חיים. נגמר הגוף ולא נוּפּחה בו עוד נשמת חיים, והילדה בין המצרים, יש בה געגועים כהים, אבל חזקים, והיא חפצה להחיות את הגולם, לעשׂות נס… ונושׂאה היא את הגבעול עם הצפּוֹרת הישנה, והולכת היא בלאט, בלאט, ועיניה הגדולות מביטות על הגולם הישן, וכנפי חוטמה היפה רועדות, נושמת היא מנשמת אפה על הצפורת הישנה, חפצה היא בתחית הגולם… וראשה בגולת כותרת הזהב כפוף על הצפּוֹרת באהבה, בחמלה ורחמים… ותשוקה רבה לעורר חיים חדשים, וכשיהיה הנס, כשתגע באצבע קלה בצפּוֹרת, ותעוֹר, אז – יעוף לו הנס, תעוף הצפּוֹרת ואיננה, והיא תשאר לבדה עגומה, בודדת, עד אשר תמצא גבעול אחר עם צפּוֹרת ישנה אחרת, ותקוָה לנס אחר, וכה יהיה עד – עד אחרית ימי הגעגועים, עד שתהי לבעלת-בית, לעקרת בית, הלא שני בתי חומה תירש…

וגם אדם פשוט מתגעגע לפעמים על הנס. למשל, איש ישר; אדם שלא עשׂה עולה גדולה מימיו; דבר לא היה לו עוד עם שופטים ושוטרים, הולך הוא תמיד למישרים, עקב בצד אגודל, על הגבול שבין דיני ממונות ודיני נפשות, ומעולם לא נטה לשׂמאל. יודע הוא, שיש דין ויש דיין, שבידו ספר עב וגס, ובו עבודת פרך, מלקוּת וכדומה… ופתאום תאוָה גדולה: אלף דינרין! והרג את הנפש, וכיוָן שהרג – נתהוָה שנוּי ערכין… ובקרבו נוהם הכלב הטובע במצולה: היתּכן? האפשר הדבר, שאני טובע? האין מפלט? האי-אפשר שיקום המת וחי, ויושיט יד, וימסור לי את המעות במתנה? והוא מתפלל: רבונו של עולם…

ואם אלפי פעמים נשבע טולסטוי שהתפשר על צד היותר טוב עם ההגיון של הטבע, עם ההגיון של שמש שוקעת במערב ושמש עולה במזרח; של עולמות חוזרים לתוהו ובוהו ועולמות חדשים, יוצאים כנגדם מן התוהו ובוהו, ושהוא מוכן ומזומן בכל רגע ובכל שעה לחיי העולם הבא, שעל פניו בת-צחוק מוכנה ומזומנה לקבל בה, בסבר פנים יפות, את בעל אלפי העינים הגדולות; מאמין אני בכל זאת, שבחשבון לבו עמוק-עמוק נחבא הכלב הטובע במצולה וקורא: היתכן?! היד ה' תקצר? האיני כדאי להיות יוצא מן הכלל. להעיד על הכלל? וגם על עולמו הוא חס…

היום רד, האדם החי כיום – נוטה למות, העולם חושב לחזור לתוהו ובוהו; מי שיש לו כנפים לעוף אל עולם אחר, אל יום אחר, וינצל – הוא יעוף, ומי שאין לו – פורשׂ כפיו ושואל נסים ונפלאות…

הוי! רעם בגלגל, “קול המון – כקול שדי” קורא בכוח: חתמתם שטר חוב, הגיע זמן הפרעון! כתבתם “ואהבת לרעך כמוך” ועוד דברים טובים ונחומים כאלה, הוציאו את טובכם ונדעה! קראתם: מי ערום ונלבישנו, מי צמא, אתיו ושתו! וכל דכפין ייתי ויכול… וכדומה, הנני כי קראתם!… ויחרד הנביא, אשר חזה את הטוב ואת החסד והרחמים, ויאמר: אבל, אל תשלחו יד! אל תתנגדו אל הרע בכוח…

כלומר: מה שאמרנו הוא לאו דוקא… לא בחוזק יד. אפשר על-פי נס…

וגם יוליאנוס קיסר התגעגע על הנסים…

עולם האלילים נופל למשואות. על הר האלים רועים כבשׂים ובני צאן, בקרנות מזבחותיהם אוחזים אך ההולכים למות, אבל יוליאנוס קיסר אינו רוצה בהכרח ההגיון, הלא פורפירא על שכמו וכתר מלכות בראשו, והוא חובש זר פרחים לראש המתולתל, לוקח כוס שכר ביד חזקה – יד מלכות, וקורא: עוד יומו של יוּפיטר גדול, עוד מלכות בּאַקכוּס קיימת, דומי, שמש שוקעת! אבל העולם, שצריך היה להחרב – נחרב, ויוליאנוס הכופר נקבר בתוך משואותיו…

אחד חכם היה – הוא בלעם הרשע! זה הנופל עם משואות מואב היה גלוי עינים!

שוקעת שמשה של מואב, חלחלה אוחזת את עולם הערבוביא עם פרשת העריות. עם חדש, מסודר למשפחותיו ולשבטיו, עולה ממצרים. קצרה יד בלק בן צפור לעצור בעד הרעה, אבל הוא מתגעגע על הנס, הכלב הטובע שבו קורא: היתּכן? יבוא בלעם ויאור!

והוא בונה מזבחות ומעלה עולות: אוֹרה, בלעם, אוֹרה, אש וגפרית תחת לשונך! לכה קבה לי, עצור את היום הרד!

אבל חרוץ-עתיק הוא בלעם. הוא יודע את ההגיון. היום חייב לפנות, שיהיה ערב, ויהי בוקר, יום חדש – – –

– מה אקוֹב – ולא קבּה אֵל…

והוא פונה אל המדבר וקורא:

– מה טובו אוהליך, יעקב!

ט

בימי ילדותי (או: כד הוינא טליא), איני זוכר מתי: קודם “נעילה” או ב“הושענא רבה” (מרוב טרדות הזמן נחלש כוח זכרוני) נקרעו השמים לנגד עיני ועיני חברי מן החדר. אחד מחברי צוַח:

– רכּב!

כי כל תאוָתו היתה להיות בעל-עגלה, להיות רוכב ומנהיג, והעיקר לשרוק בשוט באויר, למען ישמעו וייראו.

השני, בעל-גאוָה בטבעו, אוהב להתעלות ולהתנשׂא על הכול, קרא:

– מנקה ארובות!

והשלישי:

– רב!

זה שׂם עינו בבת החופ“ק וביקש להיות חתנו. וכיון שידע שהחופ”ק הזקן מבקש בעל לבתו וממלא מקום לעצמו בגוף של בחור אחד, צוַח: רב!

אף אני, שכבר היה לי מגע-ומשׂא עם הספרות, קראתי:

– פיליטון!

ידעתי שכתיבת פיליטונים היא מלאכה נקיה וקלה, מעין החלָקה על גבי הכפור. קפיצה לכאן וקפיצה לכאן; חטיפה מעתון זה, שׂריטה לסופר פלוני, לקיחה מספר אלמוני… קדירה בידי, וכל מה שאני פוגש על דרכי אני חוטף ונותן לתוכה: מעט חלבּנה או קטורת אחרת, איזה צל של עורב פורח, אנחת איזו דלת סובבת על צירה, קו אור של כוכב נופל, שנשבר (רצוני לומר: הקו) בירוֹקה שעל המדמנה, פהוּק גאיוני של בעל-בית אחרי מרק בעל אלפי עינים כמלאך המות – כל מה שאני רוצה…

והנה בנוגע לחברי, תאוָתם לא נהיתה כדבעי. ה“רכּב” היה לסוחר-הכפר, נושׂא ונותן בביצים ועורות-ארנבות, ואף על פי שהגיע לידי “קוּבּיטקא” וסוס עיור, איני מתקנא בו… בין “מנקה” ו“ארובות”, אף-על-פי שנקראו בנשימה אחת, שבו השמים והתאחו, והיה חברי זה למנקה ומוכר מעיִם של בהמה דקה. והשלישי, רחמנא ליצלן, נפל מן הגג ומת, את קריאתו: “רב” פירשו שם באופן אחר ואמרו, שיש לו די! אבל אצלי לא היו לא סכסוכים ולא מניעות והייתי למה שביקשתי, לבעל מלאכה נקיה וקלה. שם הבינו אותי ואת הגיגי ואת רמזי על צד היותר טוב…

האם שׂמח אני בחלקי? זאת היא “שאלה אחרת”. נעלה מעל כל ספק, שהמלאכה נקיה וקלה. הגעו בעצמכם: במזרח הרחוק אש אבדון יוקדת; אחרי כן, עיני העולם נשׂואות אל הדוּקרב בריחוק מקום, שבין האב הקדוש ברומא והאפיקורוס הנודע קוֹמבּ בפאריז. העולם מזדעזע גם כן לקול הנשים, שהתאספו זה לא כבר והחליטו בפעם המאה ועשׂרים, לבלי תת מהיום והלאה יקר לבעליהן… וחישבו עוד ומצאו, שהפחם בכדור ארצנו הולך הלוֹך וחסוֹר; והרופאים בצירוּף בעלי המוסר מרעישים עולמות על דבר המחשבות המגונות המתרבות משעה לשעה; והסטאטיסטיקה מוכיחה, שהאדם צריך לחיות לכל הפחות מאה ועשׂרים, ואנחנו דעתנו קצרה וימינו קצרים; ועל חופי צרפת הפועלים שובתים ואינם רוצים להתעסק יותר בבנינו של עולם על פי התנאים הנאותים, והבטלה, כידוע, מביאה לידי שעמום, והשעמום, חס ושלום, לידי גזל ועריות… ובכל זאת, כשאני רוצה, אני מניח את כל דאגות העולם, את כל הסלעים הכבדים, המעיקים על חזה האנושות, ועוסק בדברים של מה-בכך. יכול אני, למשל, להתעסק בהמחאה הגדולה, שערך חייט ידוע באמריקה, כנגד המסַפּרים, המתארים את בגדי הנשים לכל פרטיהם ומעלימים עין מבגדי הגברים, ומזה מגיע היזק להגברים בכלל, להחייטים בפרט, ועל אחת כמה וכמה להמספּרים, המקבּלים שׂכר לפי מספר האותיות או השורות, והמקצרים במקום שראוי להאריך… יכול אני גם כן להתענין בכובד-ראש בשאלה אחרת: מדוע אין המספרים שלנו “מציגים לפנינו” את החדש, את המתהווה! מדוע דורשים אך ורק אל המתים, יונקים מן הקברים – בחורי-ישיבה, חסידות וקבּלה, ואין גבוֹר ציוני. אמת, הכל יודעים שאין מספּרים לעתיד לבוא, כי אם באגדות ומשלים, ואת אלה אין אנו חסרים, אבל מה בכך? הכל יודעים ואתה דרוֹש וקבּל שׂכר! יכול אני גם כן לשׂאת משׂא נכבד על אודות הנסיכה לבית קוֹבּוּרג או הגראף בנינסקי, ועוד ועוד, אבל – –

אבל המלאכה נקיה וקלה, אמת! אך האחריות מרובה! ומשום מה? חברי מצרפת מורה באצבע על ההתחרות. יכול להיות, יש התחרות טובה והתחרות רעה, יש מתחרה בטיב הסחורה ויש בהוזלת המקח… וההתחרות האחרונה משפילה אותנו, הן ברוחניות והן בגשמיות, עד הדיוטה התחתונה, אבל יש דברים מגונים מהתחרות…

כותב אני, למשל, פיליטון, כלומר: עושׂה אני קפיצות… מוריד אני את מזלגי אל קדרת העולם ומוציאו בחזרה. מה העלה המזלג? על-פי מקרה עלה הכתוב “בראשית ברא”. פסוק ידוע לדרדקי. אבל מה בכך? מן הפסוק הזה יכול אני לעשׂות קפיצה קלה אל “החומר והצורה” או “הגוף והנשמה”, מהם אל הטלפּאַטיה, ממנה – אל מורה-השעות היקר (חמשת אלפי רובל!), אשר הראה יהודי ארמני להסופר המהולל קנוּט המסוּן (שימָנה בקרוב בין עוזרי “הדור”, כמוֹריס מטרלינק) בנסיעתו לקוקו… ומזה – אל בית הנשים בקוֹנסטנטינוֹפּוֹל, ומשם אל החלומות וההזיות, וההפקר… עד סוף כל הדורות, אבל לפתע פתאום קול קורא:

עמוֹד!

והקול קול אחד מחברי, כלומר: קול רעם בגלגל. כי חברי אינם יכולים לדבר בנחת כהחכמים הקדמונים. כשהם מבקשים פת לחם, מעט מים או מעלה-עשן, או מהרצען, שיתקן את בדק הבית על רגלם, הם גם כן מרעימים, כאילו עליהם להפיל חומות יריחו… ובאותו הרגע יד חזקה אוחזת בערפי:

– מה אתה רוצה, גזלן?

– מה אני רוצה? חזיז ורעם! הרבה אני רוצה! הוה יודע ש“בראשית ברא” הוא אך התחלת הספר; וסוף הספר “לעיני כל ישׂראל”; ובאמצע – תרי"ג מצווֹת, שאתה מקיים ושאינך מקיים, וכל ספּוּרי “מוריה”, אך בלי ציורים… והמהדורה האחרונה של הספר היקר הזה “נדפס” ביוּזפוֹף כמו שנדפס בסלאַבוּטה; והיה לנגד עיני, לפי שהבחור הזעֶצעֶר מכירי הוא, ונודעתי לו ברישיליא, מעצמו מובן בפּאריז… לפי שגם הוא היה איזו חדשים בפּאריז…

והגשם שוטף ושוטף, וכשנמלטתי מהגשם הסוחף – נפלתי אל הבור…

כידוע, העיקר אצל בני גילי הוא חוש הריח (השם ישמרני מחוש המשוּש שלהם, ממש בעלי-עגלות!). ופעם אחת שכבתי בין הערבים וישנתי, ובחלומי ראיתי מכונת תה מועפה ביעף מידי אשה ענוגה בעלת עינים צורבות לראש גבר קודר ושוחח… וזה האומלל (אני שומע בחוש) נאנח מעוצם הכאב ועודו מתנצל:

– אבל אשתי, יפתי, מה אני אשם, והלשכה השחורה בגדה בי; וכשפניתי אחר כך אל החדשים, אל הצעירים, פנו לי עורף… לא האמינו לי… מה אני אשם?…

ותיכף ומיד הריחותי ריח נבלה, ריח פגר משונה. והנה להודיע בשם ומקום אי אפשר, לפי שלפעמים החלום כוזב והחושים מתעים, אבל מיראה, שמא יקדמני אחר, דברתי ברמיזה: “רבותי, הכונו להלוָיה, קראו: צדקה תציל ממות, כרו קבר… ריח נבלה עולה באפי”…

ואני הולך בחוץ ובני מעי שׂשׂים ושׂמחים על הרמז היפה, ועוד פעם יד אוחזת בי:

– רע לב! למה קראת לי “נבלה”?

חברי הנכבד, מי הגיד לך, שאני רע לב? להפך אני טוב לב. ואני מכבד אותך והעיקר את עוזריך, את מוריס מטרלינק, למשל, ואת קנוּט האַמסוּן ואת הגדולים והטובים שמחוץ למחנה. ומכיר טובה אני לך בעד האשנב שקרעת לאירופא… מודה אני, בעל כרחי מודה אני, שהנך איש חי, רב פעלים, גדל עצה ותושיה, ו“הדור” שלך יחיה ויראה הרבה דורות. לא אתה הוא הנבלה, חס ושלום, ל“המליץ” כיוַנתי, ל“הטאַג”.

ורעי פונה אלי עורף וקורא ברוגז:

– איני מאמין לך, ב“נבלה” כיוַנת אלי, – אלי.

והעיקר, שכבר מסר את תשובתו אלי לדפוס…

והמאמר נדפס! ורץ אני הביתה לערוך מחאה, ובביתי יושבת ומחכה לי אשה כבודה, מסורבלת בשׂר ובגדים נאים, אך עיניה אדומות קצת, כמדומה לי, מכעס.

– את מי אני מתכבד לראות בביתי?…

– את דודתה של העלמה הענוגה והיחפה, יורשת שני הבתים בק"ק ווארשא, זו המעירה את הצפּוֹרת על גבעול חציר האחו – – –

– אַה! – אני פוער פה מבלי דעת מה לעשׂות…

– באתי להגיד לך, שאין זה דבר יפה, שאין זה אלא רכילות ודבּה נמאסה… שהבתולה עומדת להנשׂא, שזה יזיק לה מאד, כלומר להנכבדות… שהכול מורין באצבע – – –

מעצמו מובן, שנסתי מביתי כנס מפני הארי…

כן, המלאכה נקיה וקלה, אבל האחריות גדולה… אך זאת נחמתי: במאמרי האחרון כיונתי לדעת הגאון מוריס מטרלינק, הוא בא אלינו ו“עלה זית” טרף בפיהו, כהיונה על מי המבול – –

–אל תיראו – קורא גם הוא – יש אחרית ויש תכלית טובה. העולם מתפתח… אין השד נורא כל כך… בהרף-העין, שאנחנו חיים בו, עולים מסביב יסודות חדשים לבנין תקוָתנו לעתיד לבוא… מאות ואלפי שנים חיינו אנחנו על כדור ארצנו, וכפי המדומה, הסכנות היותר גדולות כבר עברו עלינו בשלום…

לכאורה אמנם עוד הסכסוכים גדולים ובלתי נעימים, והקוצים והצנינים רבו למעלה ראש, אבל – אומר מטרלינק – “די בהמצאה אחת קטנה, בהתגלות איזה כוח טבעי חדש, בהוָדע לנו איזו סגולה חדשה של החומר ליישר את כל ההדורים…”

והדברים היגעים אבל המתוקים מדבש יבואו בעזרת השם יתברך בחוברת הבאה (או הבאות) של “הדור”, בתוך האשנב הפתוח לאירופא, ומשם תרדו את הדבש, רוצה אני בכאן אך להזכיר, שזה כבר הבטיח לנו ברטוֹלט להוציא לחם מן הקוצים…

להאריך איני רוצה; ברטולט יושב בפריז, והוא קנינו של a la… ואיני רוצה להתחרות. ובהשאלה: מה יאכלו אז החמורים? – יתעסקו נא החכמים שממעל להקו.

י

כשאמרתי, שאיני שׂונא ל“הדור”, שאיני חפץ, חס ושלום, במוֹת המת, לא לצתי, ולא מליצה ריקה נזרקה מפי. באמת ובתמים אני מתפלל בשלום “הדור”, בשלום האשנב היחיד שנפתח אצלנו לאירופא, וביחוּד – בשלום ה“עוזרים” מחוץ לגבול. “הספרות – כמו שהעיר בצדק מר ל. ברג (במאמר “הבקורת והגזע”, “הדור” חוברת ט"ז), – אינה מין נחל, שאינו עובר לעולם את הגדה, כי אם ים, שמשבריו מתפוצצים אל כל החופים הרחוקים, וגליו שבים אליו מכל קצוי ארץ”. אין השתלמות בלי תערובת מן החוץ, ואין התפתחות בלי קנינים מן הצד. כי נפגש אדם באדם, משפחה במשפחה, עם בעם – התעשרו שני הצדדים. “בהכניסנו – אומר להלן מר ברג – אל תוך ספרותנו את אֶמרסוֹן, אנו מכניסים זהב משלנו אך במטבע חדשה. ובאמת: האין מטרלינק, הקרוב ברוחו להמקובלים שלנו, אחד מאתנו? ואם יקומו אצלנו מחקים ויחַקו אותו, האם לא יחזירו לנו משלנו?” מודה אני גם כן, ש“החפצים אך ורק בספרות לאומית, רק משלהם בעצמם, אך במה שאין לזרים חלק בו – אינם אלא קנאים, שאינם מבינים את דרך הרוח”. “לא זאת היא הסכנה, שהכנסנו אל הספרות דבר החסר לנו מן החוץ”, אלא זאת, שאנחנו ממלאים את החסרון בחלוּפי דברים, בסוּרוֹגאַטים, בדברים של מה-בכך, שאנחנו יוצרים לנו גדולים וטובים מן האַיִן והאפס… שהשוק מתמלא בהוּמבּוֹלדים יהודים, שקספירים יהודים וקאַנטים יהודים, בלשון של סגי נהור או של שמוֹר ואשמור לך…

אומרים ש“הדור” חריף קצת; מה טוב. אחרי מלאי את כרסי ממרק-העצמות של הקדרות היומיות, מבשרא דתורא, נא וצלי, של “השלוֹח”, ומשאר הירקות שבירושלים ולונדון, משתוקק אני ל“הדור” – לנתח קטן של גבינת רוֹקפוֹרט, ואוכלו לתיאבון. ריחו נודף קצת, אבל לעכּוּל – חד בדרא!

אומרים, שהוא עז-פנים קצת; מה בכך? מיגו דחציף – יש לו כוח גברא. הוא בעל אגרוף וצפרנים… אמנם, אין “הדור” עד עתה לא נמר ולא ברדלס, אבל גם השועל אינו כבשׂ שנוצר לגזיזה ולשחיטה; אינו חי ואינו מת בעדר, ואינו מעלה אבק ברשות הרבים ב“ראש כלפי זנב”… בלעדיו – דממה. האגם מלא ירוֹקה. והדממה, דממת ליל-חושך, מעיקה ולוחצת. היריות של המתנדבים: מלחמת האחד כנגד המזרחי, השני – כנגד יעב“ץ, מחול “כף המבשלים” עם ה”אורח לשבת" – כל אלה מפריעים קצת את הדממה, אך לרגעים קטנים, ואחרי כן – שעמום, מרה שחורה… אלה הם שופרות של אלול, ולא חצוצרות מלחמה…

וצריכים אנחנו גם כן לעין רואה, לאוזן שומעת. התעשׂיה והחרושת נזקקות לבית-דין של מסחר, השוק – למשגיח על המידה והמשקל, בית-המדרש – לחייט קופץ בראש, לעצור בפני ה“מזרח” השליט… ולנו נחוץ איזה “הדור”, איזה שופט ושוטר ובא בטענות… צריך פעם בפעם לשׂרוט, לתקוע לתוך האוזן, לזרוק נעל או בצל מרקיב, – לעשׂות מעשׂה, לעורר את הישנים והבטלנים, ואם לא, – תמלא את הבית אך נחרת עצלים ושׂיחות דרדקי…

אבל “הדור” עוד לא הגיע אל השלמות.

מר י. א. לפידות חוקר בחוברת הכ"ו את אחד-העם, כלומר: אוחז בערפו ומורידו מעל כנו הרם… “אחד-העם לא ברא יש מאַיִן, לא המציא שום דבר חדש. השקפתו על העולם או על החיים, או על העם, אינה מקורית. אחד-העם הוציא השקפה בלה מבית המדרש הישן, שפשף מעליה את החלודה, עשׂה לה ברק, ונתעה להאמין, שהביא פנים חדשות”.

“לכל היותר הוסיף נופך משלו: איזה תבלין חדש, איזה הסבר מודרני לדוֹקטרינה ישנה, והוא חי באמונתו שנתן תוכן חדש או הגיון חדש לקיומנו בתור עם”.

ואמנם “נמצאו תמיד יחידים, אשר ידעו היטב את תולדות ההגיון הזה ואת מקור מחצבתו, ואת ערכו בחיינו ההוים, ואת החלק המקיים שבו, – והם לעגו לו ולחלומותיו ולדמיונו התמים… אבל הרוב, המפלגה הבינונית שלנו, החוג הצר של בעלי-הבתים הרוֹמַנטיים, שיחיו, אלה, אשר פיהם פתוח תמיד לבלוע כל מזון נוח להתעכל, כל שטחיות קלה, מקושטת בעמקות דיליטאנטית – אלה הלכו אחריו כבהמה בבקעה. ובכוח זה נתפשט האחד-העמ’יזם בכל תפוצות ישראל…”

ואני חושב, שלא בזה תלויה השפעתו של אחד-העם. הוא השפיע, לפי שהיה הראשון (אם לא גם האחרון) בבעלי המאמרים, אשר האמין במה שהוא אומר; ועל כן הדברים שיצאו מן הלב, נכנסו אל הלב. הוא היה הראשון, אשר דבּב את דבריו באמונה ובתום לב, ובתור הלכה למעשׂה, ולא לבדח את דעת הקוראים… אחד-העם בתור איש פרטי, אחד-העם בתור בעל משפחה, אחד-העם בתור עסקן צבורי ואחד-העם הסופר, הם אחד-העם אחד. אחד-העם הוא איש שלם, בעל דעה אחת ומידה אחת! אחד-העם חי באמונתו ופועל על-פי השקפתו, בלי נטות ימין ושׂמאל, בלי פנות כה וכה לראות, אם מצאו דבריו חן, בלי השאיר לו פתח פתוח לשוב אחור בכל רגע ובכל שעה; הוא שׂורף את אניותיו על הים והולך לנצח על היבשה… כן, אחד-העם אינו פילוסוף עמוק ולא חידש דבר וחצי דבר, אבל גבור הוא בגבורי הרוח, אינו מצחק, אינו מהתל, אינו ממתיק את דיניו, אינו מבליע בנעימות את המר והחריף, אינו נרתע לאחוריו ואינו משאיר לו לעצמו איזה פינה נסתרה בדעותיו, ועל לשונו – איזו מלה מסוכנת… מגיד הוא תמיד את כל רוחו, מתחיל ומסיים – קו ישר באמת… ועל כן פעל והשפיע, והיה למנהיג. אמנם אנשי חילו מועטים, ולא רבים הם הסרים למשמעתו, לפי שאינו מבטיח הרבה, לפי שאין מתן שׂכר בצדו, אבל הלא הגיעו הדברים לידי כתיבת “סוֹציוֹלוֹגיה של אחד-העם” שלא על-ידי בעל-בית רוֹמַנטי…

עד כה מגיעה השפעת אדם ישר! הרוב הגדול בוטח בהמובטח, מאמין בהאמון… הרוב אינו נוכח, כי אם מתפעל.

ואותה האמונה בעצמו, אותו הבטחון בדבּוּרו, חסרים ל“הדור”… ועל כן הוא מניח טלאים על גבי טלאים, ועל כן הוא מקצר במקום שראוי להאריך, ועל כן הרבה נשאר על לשונו, שלא נמלט מפיו, ועל כן הוא סותר את עצמו… ועל כן, כמדומה לי, אין דבריו נשמעים.

המון תהפוכות. המו“ל אינו מאמין במציאות העם, בישות הספרות. העם אינו עם. ספרותו אינה ספרות, והתנועה (איזו שתהיה) אינה תנועה. להד”ם! ומה הוא “הדור”? “כתב יושר”? מין ספורט? קול קורא במדבר? לא נוצר “הדור” אלא להוכיח על אפיסת הכוחות, על הגסיסה… רבה היתה שׂמחתו של בעל “הדור”, כשהודה גם בריינין על ההעדר והבטוּל, כשנהפך “זה האוֹפּטימיסט בהקדמה ללוח היובל של “אחיאסף” לפּסימיסט ב”הצופה“, בנוגע להתפתחות הספרות! גם עיניו של זה נפקחו!” השומעים אתם? ובכן אין כול. אין גם שינַים לכבוש בהן את המקלט הבטוח אחרי מות המנהיג, כחפץ האורח-לשבת! ובאותו “הדור” חולם, כאשר הזכרנו, מר ברג על דבר התפתחות הספרות על-ידי הרכבות של תרגומים; ובאותו “הדור” יושב מר לפידות וקורא:

– תנועה! תנועה! תנועה! בקול של “קדוש, קדוש, קדוש”!

“הצרופים והשמות כעין מוסר היהדות, הרוח הלאומית, האישיות הלאומית” – את כל אלה יקח אופל; די היה לצרה בשעתה, כשצריך היה “להסביר לנו, על מה אנחנו מומתים זה אלפי שנים, לשם מה הננו מעונים ועל מה אנחנו צריכים להגן, למען הנצל מן הכליון, ואולם אין כל אלה ערכי חיים!” – אומר מר לפידות.

הדבר תמוה ומתמיה קצת. איני תופשׂ, לשם מה עלי להגן על דבר שאין לו ערך חיים. אבל לא זה הוא העיקר, שבשעה שהמו“ל נשבע פעם בפעם בנקיטת חפץ אחר, שאין כל תנועה, בא מאמר ראשי ב”הדור" וטופח על פניו, ואומר: יש תנועה! מר לפידות אומר, שאין ערך חיים כי אם להתנועה! ושהפוֹרמוּלה הזאת היא יותר פשוטה ויותר בריאה מכל השמות והצרופים! “כי אולי התנועה לשם חיים אינה שוֹוָה פחות מהחיים בעצמם”. עוד הפעם הדברים תמוהים קצת. השקפת חיים בנויה על ה“אולי”… תנועה אולי לשם תנועה, מי יודע, אם לא טובה היא התנועה לשם חיים, כהחיים בעצמם… אם, למשל, ההשתדלות לשבור את הרעבון פחותה בערכה מן השׂובע. אבל העיקר, שלהכעיס את המו“ל ואת ה”בּעֶבּעֶ" או ה“דעֶבּעֶ”, אומר מר לפידות, שיש תנועה.

“אנחנו מתנועעים… אנחנו דורשים… אנחנו שואפים…” מר לפידות מסופק הוא אך בתכלית הנועה. “גורל הציוניות עודו טמון בערפל, ועוד טרם נודע, אם באמת יכולה זו לפתור את הפּרוֹבּלימה הלאומית, כפי שלקחה על עצמה”, אבל די בתנועה עצמה!

המו“ל “בּעֶבּעֶ” ו” דעֶבּעֶ" רואים בכול אחיזת עינים, מר לפידות מסופק בנוגע להתכלית הקיצונית, אבל רואה הוא תנועה כבירה… ואחרי כך בא המבקר את “העתיד העברי” ופורשׂ את כנפיו גם על הציונות הדיפּלוֹמַטית! לפי שקשה לו להבין את אפשרותה של תחית ישׂראל בארץ-ישׂראל בלי דיפּלוֹמַטיה… ואחרי כל אלה בא מר יעקב רבינוביץ ובוכה בדמעות שליש על היסוד הכספי שבגאולה… יש לו רע “אידיאליסט שוטה”, שכשהוא שומע על נדבות גדולות למטרת הציוניות “הוא פורש לזוית שלו ובוכה. ומתאונן זה הפתי על הימים הטובים, בעוד אשר מספר הציונים היה מעט, בעוד אשר ציונים היו אנשים, שבכיסם לא היה מאום, ואולם בלבם היה הרבה. השוטה הזה מאמין, כי ללב ולנשמה יש איזה ערך” – זה הוא הכתוב השלישי!

ואם כן, מה המה פני “הדור?”

אין תנועה ויש תנועה… אין ספרות ויש ספרות… הספרות קוראים אנחנו במקום אחד – לא התפתחה עוד כראוי, לפי שלא חדרה עוד אל בתי השולחנים והבנקירים, ובמקום שני בוכה הפתי של רבינוביץ על הציונות, “שטבעה באשפת הבנקים”…

הצופה על הספרות שלנו מפסגת “החיים העבריים” כועס על המסַפרים שלנו, המטפלים אך ורק בחיי העבר. מר לפידות שׂונא שמות וצירופים של מושׂגים לאומיים, וזה שׂונא את הקבלה ואת החסידות ואת כל מכמני העבר הרחוק והקרוב… ובכל זאת עוד יש באוצרו של זה הרבה-הרבה דברים טובים וערכין שלא פג טעמם כל עיקר, והיוצא לדרך בודק בזה המרתף ומוצא ומכין לו צידה לדרך: אסור לו לעם לבזבז את טובו הנכון לפניו. מי שאינו יורש דור אחרי דור, ומתחיל בפעם בפעם מחדש – עני הוא כל ימיו…

ויש גם פתגמים נושנים, שלא פרחה עוד נשמתם… מאמרים שהיו שגורים בפי אבות-אבות-אבותינו. ועוד טעמם בם… למשל: קשוֹט עצמך תחילה, מום שבך אל תאמר לחברך, טול קורה מבין עיניך… ובזה אין “הדור” נזהר כל עיקר. וחבל!

מר יעקב רבינוביץ מתמרמר שם על הקוֹנקוּרנציה הארורה… על ההתחרות שהקימה לנו “בתי-חרושת של ספרים וסופרים…” לפנים היו דורשים מאת הסופר העברי שידע עברית ויכתוב עברית. והיום? היום יש לנו פרץ של פרץ ופרץ של גניסין… ר' זרח של פרץ ור' זרח של ביאליק… אַש ורייזין של יעקוּבּוֹביץ…

עולה גדולה!

אמנם פרץ של גניסין לא היה ולא נברא, ואין זה אלא בדותא בעלמא; העיקר אַש ורייזין של יעקוּבּוֹביץ… הוי! הוי! אבל, אדוני, מו"ל “הדור”, ושל מי הוא המאמר “על מזרח ומערב”? שלך, או של גניסין או של יעקוּבּוֹביץ?

כועסים ב“הדור” על ה“פריינד”, על דבר דרשו מאת ה“ווֹסחוֹד” הספד על מות ד“ר הרצל בחזקה. בּעבּע או דעבּע מלמדו דרך ארץ; צריך היה לחכות בענוָה, עד שתמצא המערכת שעת הכושר לזה… ובאותו “הדור” עצמו מתמרמרים על המו”ל של “העתיד העברי”, על שלא הספיקה לו השעה לקונן, ולא ביקש על זה סליחה, מחילה וכפרה מאת הקורא…

יא

לא חרדתי לקול השופר ולא נסתי ממעון הקיץ, ככל המון שכנַי.

יודע אני על פי הנסיון, שהלוח, שאנחנו קובעים על פיו את החגים והמועדים ואת ארבע עתות השנה, הוא רק “מעשה אנוש ותחבולותיו”, ואך לעתים רחוקות הוא מתאים עם הטבע. וכמעט שאני מתבודד. הוילות נשמו, הפלירט בתוך הסבך, בין זוגות-לפי-שעה, נדם. שבתה הקאַקוֹפוֹניא של עשׂרות גראַמוֹפוֹנים, אל אזני לא יחדור קול אשה קוראת לחברתה מקצה הסבך עד קצהו ושואלת, מה היא שׂמה בקדירה לארוחת הערב. גם הכלבים אילמים. מתהלכים הם כצללים לרוח היום, אבלים וחפויי ראש; גם הם מחוסרי פרנסה, רחמנא ליצלן.

אבל השמים שמי חסד, והאויר צח ונקי, וחציר האחו, עד כמה שלא נשׂרף על ידי החום, מניץ, והצפּוֹרת עפה ומזמזמת, ופני הטבע כפני אשה, שאחרי בלותה היתה לה עדנה, והיא מתייפה, וחוט של חן וחסד מתוח על פניה… וקורי העכביש מתנוצצים כגשרי-ספיר מעץ אל עץ, מענף אל ענף, והמנוחה – זו דממת המרגעה! והנני שוכב פרקדן, בנהר האור הרך על חציר האחו, ונכדי הקט רוכב על כרסי, ואני מניעו למעלה למטה, למעלה למטה… מה לעשׂות? לבי נוקפני קצת… שם סיר נפוח, תהפוכות, ודברים מפליאים: הדובר קרוּשעֶוואן נהפך לשׂה תמים, שואל מאת אלוהים אהבה, אחוָה, ורעוּת… סוּבוֹרין, השועל הזקן, עושׂה חשבון הנפש ובוכה מרוב רחמנות על התרנגולות שחטף וחנק בימי נעוריו. וקונגרס של פילוסופים… וחברי יושבים שם בקפה-בריסטוֹל אחרי חצות-ליל ומשתעים בתוך עתר-ענן-הקטורת על הטרגיקוֹמדיה ועל מר פרישמן שלנו, הלץ המתלוצץ בכול, שהיה פתאום לבעל-יסורים, ל“מוזר בין זרים ושונים ומתהלך מדוכא ומשומם, וכולם משתאים מביטים – וכאבו בו מחריש ודומם”; ואינו יכול גם לסַפּר את כאבו, לפי שאין איש אשר יבין את ספּוּרו; ואינו יכול גם להראות את פצעיו, לפי שאין עץ, אשר תראה את יסוריו, וכבר נושרים העלים הצהובים… והוא בן חורג!… וענף רך נובל וחולף נשל מן עצו… והצפרים שואפות לדרום, ואינן לוקחות אתן אותו ואת לבו החולה… ועל הבעל-בכי והכּשל-ברך מר הלל צייטלין, שנהפך לפתע פתאום לגבור מלחמה, “לאיש ריב ומדון, למתקומם ומתפרץ”, כנגד “דברים מחרידים ומבהילים, מקניטים ומכעיסים”… לדובר “דברים קשים כגידים” “ומביע עזות” כאחד הסופרים, כנגד “הדמיונות והחזיונות, והשׂיחות היפות” ו“האינטריגנטים השונים, הפטפטנים השונים והנרגנים השונים וקוֹרספוֹנדנטים שונים, עושׂים מטעמים למול”ים תגרנים שונים", וכנגד “ארץ הקברות והבטלנים השונים, והצבועים השקרנים, והשקרים, והזיופים, וכל מיני צביעות ורמאות”… וכנגד “בקשת הקערה מן השמים, ודיכת מים במדוכה, והתיישבות של התגנבות, ולוקה של שנוֹררים חדשים, וטפשות חדשה”… וכנגד “ארץ חושך וצלמות של בּאשיבּוּזיקים, של פראים, של בקשיש, של אמונת שוא, של רבנים חשכים ותורת-הבל”, ובכלל – כנגד ההגיון הבריא והקר, האומר שאין אוגאנדא – ציון, ולא ציון – אוגאנדא… ועוד ועוד… שם, במרכז-הרוחני-לפי-שעה – בווארשא, הכול רותח, חי, ואני שוקט כאן על שמרי, ומניע אני נכדי ומתענג על הדר הזקנה, המחדשת את נעוריה וקסמיה.

אבל מה לעשׂות? הכול כל כך יפה! ועיני נכדי הקט כה גדולות וכה מתלקחות מרוב עונג, ושׂערותיו עפות כקוי-אור סביב לראשו הקטן באויר, וקולו כפעמון כסף צוהל וקורא:

– הוֹפּ, הוֹפּ! הוֹפּ, הוֹפּ! ואני, במחילה מכבודכם, עפר תחת רגלי העתיד שלו…

אבל את הקריאות: " הוֹפּ-הוֹפּ!" איני יכול לתרגם עברית בשום אופן… יש, כמדומה לי, חלוּפי-קריאות כאלה בספרי הילדים של יעבץ, אבל זה הקדיח את תבשילו ויצא מן המוֹדה, לא מקריאותיו ולא מסרחונו! גם “כבוד-תורתו” מלידא הסתיר את פניו ממנו ואינו רוצה לפרושׂ עליו את סוכת שלומו. וחבל! הלא מה שהיה הד“ר פינסקר להד”ר הרצל, היה יעבץ להשמש החדשה – אוסישקין. הלא יעבץ היה הראשון, אשר חפץ לקמץ בהוצאות ויעץ להתחיל את הגאולה בארץ על ידי אנשי הארץ… למה הולך יעבץ בדרך, שממנה לא ישוב עוד? ואולי ישוב… סוּבוֹרין היה לבעל תשובה, קרוּשעֶוואַן לאֵש אוכלה אֵש, פרישמן לבן-חורג, וברצות השם יהיה יעבץ לכופר-הכול, ורייזין לעבד נרצע להשׂפה העברית…

אבל נכדי הקט אינו מניח לי להתמכר להוריות ומחשבות רחוקות.

– ומה זאת? – הפסיקני פתאום והורה באמצע על זוחל בקרב החציר.

הכרתי ואמרתי לו:

– זה הוא “קברן”.

– ומדוע נקרא שמו קברן?

– על שם מלאכתו או משלחתו… חופשׂ הוא אחרי הפגרים הקטנים, פגרי זבוב, רמשׂ וצפור קטנה, וחותר תחתם שוחה, ומפילם לתור הבור.

– פוּי! – קרא הילד.

– אל תאמר פוּי! בלעדי הבריה הקטנה הזאת, לא יכלה כל בריה לעמוד. הנבלות היו מכסות את עין הארץ ומשחיתות את האויר עד שמי רום…

– אבל לשם מה עושׂה זאת?

הוי הזמנים, הזמנים, גם זה הקטן אינו מאמין בעבודה לשם שמים. ואני אגיד לו את האמת.

– בשביל ולדות… על הנבלות הקטנות שהוא קובר הוא מטיל את ביציו, והולדות בחיותם מוצאים את מזונותיהם מוכנים לפניהם.

זה מכפּר. ונכדי שואל:

– היכול אני לתפשׂו?

– כן. ובנקל. אינו מגביה עוף ואינו מהיר תנועה, אבל – – –

– אבל?

– אבל הוא מסריח קצת…

אבל נכדי כבר ראה צפּוֹרת ורץ אחריה – – –

––––––

קשה לכתוב בחיק השקט והדממה… אמת, איזה נצר רך נשל מן העץ, איזה ענפים צהובים מתנבאים לחורף, חמרים של חציר, נשׂרף מן החום שהיה, מזכירים את המות… וכל זה קורא אלי כמו אל פּעֶר גינט: אנחנו מחשבותיך שנבלו, משׂאות נפשך שנשׂרפו, הגיונים שבלו… אבל העצבים אינם נרעשים ואינם מתפעלים. וחבל, יש לי הרבה מעשׂיות לספר לכם. למשל: מעשׂה בדודה שלי, ששכּלה שתי פעמים, ותהר בשלישית, ותקש בלדתה, ועשׂו לה נתוּח ועשׂוה לעקרה, ונפלה לתוך מרה שחורה, רחמנא ליצלן, והאידיאה-פיכס שלה: שהכול עובר ובטל, שמין האדם הולך וכלה. ואם רואה היא אשה, שכרסה בין שיניה, אומרת היא: לא תלד, או תלד רוח… ואם נולד למזל טוב בן, ואמרה: ימות נפל, או בשעת מילה… או אחרי כן באסכרה…

או מעשׂה בבית-מקדש מעט ביאַפּוֹניא – הבית הזה בית-קנים קטן וצר, והאלילים שבו אצבעונים, ושרתו שם אך שלושה ארבעה כוהנים, והם היו גם המתפללים, גם מקריבי המנחה, גם פותרי החלומות, גם היועצים וגם – האוחזים פעם בפעם את המטאטא לכבד את הרצפה ואת היעה לנקות את חוטמי האלילים האצבעונים מקורי עכביש ואבק…

ושוב מעשׂה בריחים של רוח…

אבל את המעשׂיה הזאת מוכרח אני לסַפּר לכם…

מעשׂה באחד, שפסקו מזונותיו והוכרח לבקש לו פרנסה חדשה, ויצא מבית המדרש לחוץ לעיר, להתיישב בדעתו, ובא קרוב אל איזה כפר וראה ריחים של רוח, ואמר: אבנה גם אני ריחים של רוח. חצר יש לי בריוַח, עצים לבנין ויתדות אקבל בהקפה, ולכשארחיב אשלם בשלמות עם רבית קצוצה, ולבנות את הריחים אוכל לבדי. אם איוואַן, שלא למד “חולין” ו“אורים ותומים” – יכול, אני – על אחת כמה וכמה… ואמר ועשׂה, והכין והקים הכול, ריחים עם כנפים, כאשר ראה אצל איוואַן, אבל הרוח לא בא ולא נשב בכנפי הריחים… מה לעשׂות? הלך ושאל בעצות. ואחינו בני ישׂראל רחמנים בני רחמנים ונותנים עצות חינם, זה אומר, שצריך להעתיק את הריחים מזוית זו אל זוית אחרת; זה אומר שצריך להחליף את היתדות, וזה – לקצר, וזה להאריך את הכנפים… וכל זה נעשׂה ללא הועיל. ואחר כך בא בעל מופת קטן, ויעץ לעלות על הגג ולקרוא: אלהי הרוחות, הושיעה-נא… וגם זה לא הועיל… אבל לא זה עיקר המעשׂה. עיקר המעשׂה הוא, שבא אחד אל בעל הריחים לבקש משׂרה! רוצה הוא להיות סוכן בריחים.

– משׂרה אתה חפץ? היש לך עצה ותחבולה לתקן את הריחים?

– עצה? אין עצה – ענה המבקש את המשׂרה – הריחים נבנו שלא לצורך, שלא במקום הצריך, והרוח איננו נזקק להם, ואין להם תקנה לעולם, הכל טפשות, גסות הרוח וכדומה…

ובכל זאת – כה אמר מארקוּס אוֹרליוּס (בספרו על עצמו): “כולנו משתתפים בעבודה אחת. יש ביודעים ויש בלא יודעים. לא לחינם קורא הירוֹקליט גם את הישנים בשם פועלים. מדמה אני, שגם הם משתתפים בעבודה… אך לכל אחד ואחד מאתנו יש מקצוע מיוחד ועבודה מיוחדת. אבל כולנו [ביודעים ובלא יודעים] שואפים אל תכלית אחת, גם המתלונן, גם הממרה, גם המשחית את אשר כבר נעשׂה… הכול…”

ובכל זאת מתיירא אני מפני הקברנים, שמא ישגו ויקברו את החיים, את המתעוררים לתחיה… אמנם רפויי אונים הם ולא יגעו בנשרים, אבל צר לי גם על הצפּרוֹת…

ואת הצפּוֹרת, אשר רדף אחריה נכדי הקט, לא לכד, והוא שב אלי עיף ויגע, וישכב על ברכי וישאל מעשׂיה… ואני ספרתי לו על דבר ארנבת מחוללת בין הכרמים, ואצבעונים נלחמים זה בזה בשצף קצף, ועל דבר צפּרוֹת מזמזמות, ויישן, ושנתו ערבה עליו, ויחלום, ובת צחוק על פניו המתאדמים מעידה, כי חוזה הוא חלומות טובים – הלא הם חלומות העתיד שלו.

יב

אוהב אני את הספקות, פוסק אני להלכה תמיד: ברי ושמא, שמא עדיף, שואל ועונה, שואל עדיף… אדם המכבד את עצמו אינו משול לסוס בעגלה, המחויב להימין או להשׂמאיל, ואם לאו – יענה השוט; בעולם המחשבות אין שוטים. איני לא שוטר עומד בצד הרחוב, המחויב לדעת למי לחלוק כבוד ואת מי להוליך אל בית-האופל; ולא שופט, המוכרח לחייב או לזכּוֹת, ולהכריע את הכף לאחד מן הצדדים. איני יודע איזה דם סומק טפּי ואיני רוצה לדעת… אבל במה דברים אמורים, כשהספקות מרחפים בעולמות העליונים, כשאיני יודע לפשר בין הבחירה והידיעה, בין המקרה והתכלית וכיוצא בזה… כי באמת, כמה רגעים אנחנו מטיילים במרומים בין המאורות? רגעי מספר, והנני נבוך רגעי מספר! תיכף ומיד הכנפים, כנפי הנשר, נושרות, ואנחנו שבים ונופלים לתוך האשפה – מקור הפרנסה, ושם – גבר במסילתו ילך… יכול אני, איפוא, לפרנס אשה ובנים או להוציא לאור ספרים ועתונים גם מבלי הדעת, אם יש שלג או הרים מריקי אש על הירח. הירח בעצמו יש לו עוד איזו שייכות ויחס ישר אלינו ואל חיינו; על פיו נחתך הלוח, וכשהלב מלא שירה הוא הומה: ירח, ירח! אבל השלג שעליו, ההרים המריקים אש – יתעסקו בהם העתונים הלמוּדיים… אבל אם הספק נוגע אל עצמנו ובשׂרנו… הוי, הוי!

וספק אחד אינו מניח לי לישון, מנקר הוא במוחי כיתוש. איני יודע, אם הנני איזה “יש” באמת או, במחילה מכבודכם – לא כלום… והשאלה הזאת היתה לסלע המחלוקת בין יצרי הטוב ויצרי הרע, והימים, לרבות הלילות, ימי מלחמה וקולות וקולי קולות.

היצר הרע אומר: אדם גדול אתה! וזה האות, שכל כתביך וספריך מונחים כאבן שאין לה הופכים, ואך הודות להעכברים הם נעשׂים כפעם בפעם ליקרי-המציאות. לפי דבריו אין זה כי אם סימן גדלות; סימן, שגבוה אתה מאדם העיר, כלומר הקורא הנכבד, משכמך ומעלה, ממש עוג מלך הבשן!

והיצר הטוב טוען, שהסימן אינו מובהק. אינך אדם גדול, אבל שלומיאל אתה, ואינך יודע לכוון את השעה. הנך תרנגול קורא זמן רב קודם הנץ החמה, ואינו מניח לאשה לספר עם בעלה, ועל כן מקללים אותו! הנך משׂחק, הנחפז לעלות על הבמה, טרם שהוכנה ה“קלאַקאַ” למחיאת כפים… אינך יודע, כי עֵת לחשות ועֵת לדבּר, עֵת להעתיק פיליטונים ידועים ועֵת לזלזל בארץ ובצמוקי הארץ ויין צמוּקיה… ולא יותר…

אבל היצר הרע אינו נכנע עוד. יש לו ראיות אחרות:

– לא לחנם רדפוך וירדפוך… “גנב”, “גזלן”, “מלסטם את העוזרים” היו מן האבנים היותר קלות, שרגמוך בהן, ואין זה אלא מקנאה… ואין מתקנאים אלא בגדולים.

– לאו דוקא – עונה היצר הטוב – אין זה אלא משעמום… משעמום הבטלה יד האיש בעורף רעהו, אוכל איש את בשׂר רעהו…

והיצר הרע מבקש ומוצא ראיה יותר גדולה, מופת, שהוא, לכאורה, חותך ממש:

– וחג היובל? מלבד העשׂרה בטלנים – המנין של סופרים – כמה כרסנים באו? כמה שרשרות זהב התנוצצו, כמה ברכות נשׂאו על הכוס? – – –

והיצר הטוב מפסיקו:

– אבל לא נמצאה אף חברה אחת, אשר תוציא לאור בספר מיוחד את פרשת החג… אין אף אחד מן המסובים אז, אשר יזכור עוד מה אכל, במה קלקל את קיבתו וממה העלה גרה? הכל נשכח, אך היצר הרע שלך מזכיר… פשוט, צריך היה להרים נס, ולבני האדם היתה סחבה, ובאו אליך ובקשוך להיות לאיזו רגעים למוט, והסכמת והורם הנס… ולא יותר…

– והעיקר – טעון היצר הטוב – אין איש בא אליך לשאול בעצתך בשם הצבּוּר, הקהל או העם! היש אף גדול אחד בעולם בלי אינטרוויוּ? אין אף אחד!

ואני פונה אליכם, רבותי, בשאלתי ובקשתי: הצילוני מן הספק…

ובאמת, מדוע אינכם דופקים על דלתותי?

הבאמת מאמינים אתם במוציאים את דבּתי רעה, שאבדתי דום, שהנני אובד עצות, שחליתי, רחמנא ליצלן, בערבוב מושׂגים? בנקיטת איזה חפץ שתרצו נשבע אני לכם, שאני רואה הכל באספקלריא מאירה ומזהירה, וחודרת אל התוך שבתוך של כל ענין וענין… נסוני! בואו ושאלוני, ואני אענה… השור יש לו לשון ארוכה ואינו יכול לתקוע, אבל הני מילי – בכתב, בעל פה – “על ה' ועל משיחו ועל ננתקה”… בואו, וכל הקודם זכה…

––––––

ואולי אינכם יודעים לשאול? הבה ואפתח לכם…

יכולים אתם לפנות אלי, למשל, בשאלה אמנותית:

למשל: מי נולד תחילה? הביצה או התרנגולת? מעצמו מובן, שאין זו תרנגולת פשוטה ושחוטה ולא ביצה שנולדה ביום טוב. מדבּר אני בדרך משל, כדרכי. רצוני לומר: מה היתה תחילה: הדרמה או הבמה לשׂחק עליה? יש אומרים, שהיתה במה ובאו בעלי כשרון וחבּרו למענה דרמות, ויש אומרים להפך: היו דרמות, ולפי שהיו סתומות ועמוקות וצריכות פירוּש, עשׂו במה למפרשי הדרמות… ותהילה לאל יש לי בענין הזה פלפול גדול, עמוק וחד כדבעי. ואגב אורחא, אבאר לכם, בעזרת השם יתברך, שיש כמה מיני דרמות: דרמות לשׂחק, דרמות למקרא, דרמות לצור על פי צלוחית, כמאמרי בקורת ידועים, ועוד ועוד…

ואולי עוד היתד של “מהות היהדות” תקועה במוחכם? בואו ואבאר לכם, מי הוא מר א"ש הרשבּרג – יושב קרנות, או מטובי סופרינו?… וגם אגלה לכם את הסוד, מדוע הוא רוצה, שגם מלאכתנו זאת תהי נעשׂית על-ידי אחרים, ואולי אִבּנה מכם ותבארו לי את דברי לוֹטצה, כי מתרגומו של מר הרשבּרג איני מבין כלום… ותהי יד רוחצת יד.

ובמילי דמתא הכל יודעין, שאני בקי וגברא רבה…

ויכול אני להגיד לכם באיזה סבר פנים ילווּ התושבים את ה“ליטוואַקים”, אשר יסעו מפה ק“ק ווארשא לפנים הארץ, על-פי ההנחות האחרונות. כי הנה ה”גאַזעֶטאַ וואַרשאַבסקאַ" מצטערת, לפי שיצאו מזה אך ורק העשירים, והעניים, שאין להם להוצאת הדרך, ישארו… ה“רוֹלאַ” שׂמחה, לפי שאיך שיהיה, ורוַח מעט לעם הארץ, ה“וואַרשאַבסקי דנעֶבניק” שׂמח גם הוא, כי בצאת ה“ליטוואַקים” תחדש האסימילציה את נעוּריה כנשר וכנסת-ישׂראל תתבלע בלי פוצה פה ומצפצף, וה“קראַי” אומר, שהעיר לא תתאבל בצאתם, כמו שלא שׂמחה בבואם, – ולטובתכם ולהנאתכם יכול אני להכניס ראשי בין ההרים ולגלות לכם חדשות ונצורות ממש…

ואולי אוהבי סטאטיסטיקה אתם?

יש תחת יד מספרים שונים ומענינים מאד, למשל:

כמה עורכי דינים בווארשא החליפו את הדינר:

1) בשביל פרנסה.

2) בשביל שנוּי השם.

3) בשביל הערכין החדשים, שהביאו לתוך ביתם המשרתות מבנות העם… וגם

4) בשביל שאין בכוחם לסבול עוד את השגיאות בפי המטיף.

ואם מעט, ואוסיף לכם כהנה וכהנה… למשל, שאלו ואגיד לכם, איך תתפעל התנועה הלאומית, הציונית והאוּגנדית, מן המעשׂים שנעשׂו, היינו:

1) פתיחת הקונגרס של העתונאים בווין על-ידי הצורר ישׂראל, ראש העיר הנ“ל הד”ר לוּעֶגעֶר ואמירתו, שבתור ראש העיר אינו מבחין בין אמונה ואמונה.

2) התמנוּת שׂר-השׂכלה יהודי בהוֹלנד.

3) התמנוּת בן הרב הכולל בפּאריז לרופא בבית-החולים רוטשילד שם…

4) מציאות יהודי בן-בית בקרב המועצה של חברת המתנדבים המכבים בק"ק ראדום, בצירוף העובדא שגם החובש של החברה יהודי, וגם מנהל המקהלה יהודי, ושלשתם – שלא על מנת לקבל פרס…

וכן שאר הישועות והנחמות בכתב ובעל פה…

אך בואו…

בואו והצילוני מן הספק, לפי שאני אוהב אך את הספקות בעולם העליונים; אבל בזמן שהם נוגעים אל עצמי ואל בשׂרי, בזמן שהם מנקרים במוחי כיתושים באמת, – אני שׂונא אותם שׂנאה גמורה ומוחלטת… ואיני אוכל ואיני שותה, ואיני ישן, וגם שבתי בבריסטוֹל בתוך חכמי ווארשא למשׂא לי ולגועל נפש.

תקוָתי חזקה, ששאלתי הקטנה הנ"ל לא תשוב ריקם…

יג

טבע מגונה יש לו לההוֹוה הרע, שהוא מתפשט בנו ומשׂתרע במוחנו ולבנו פנים ואחור, על חשבון העתיד כעל חשבון העבר. הזכרונות של ה“ימים הטובים” נעשׂים כהים, ואין קורי-זהב לארוג את יריעות העתיד, אין מנוס ואין מפלט גם על כנפי הרוח – אגם של אין-סוף…

ברגעים כאלה דומים אנחנו לילדים קטנים, שנעורו באמצע הלילה, והחושך מעיק עליהם ולוחצם, ואי אפשר להם בשום אופן להעלות על הלב, הדופק מפחד, את התמול הבהיר או את החמה, שסוף סוף תעלה ותנץ… או לילדים משועממים באמצע ימות הגשמים, שאינם יודעים עוד, אם השמים הבהירים, האילנות, הדשאים והפרחים עם הצפרים היו במציאות באמת או “ספורי מעשׂיות” הם, ספורי מינקת טובה, אבל שוטה…

ובכל זאת ה“התקדמות”, אף-על-פי שתתמהמה – הולכת. הולכת היא בלאט אבל בבטחה, ובדממה גדולה. כי תטו אוזן קשבת, תשמעו צעדי פעמיה… ופרופיסור אחד (את שמו שכחתי) חשב ומצא, שבכל שלושה דורות “העתים” משתנות. שה“שפל” וה“גאוּת” של הפּרוֹגרס בכל שלושה ושלושה דורות – חוק ולא יעבור הם, אף על פי שאין להם קשת בענן…

מעט צרי ולוט מבית נכותו של מטרלינק כבר הבאתי לכם.

הרף-העין, שאנחנו חיים בזכותו, מלא תקווֹת כרמון, כדי להתבקע, וברצות ה' כשיתבקע – – “בשובה ונחת תוָשעוּן” – “הצרכים האמתיים יתמלאו” – מה שיהיה אחרי מאה שנה אי אפשר לדעת, אבל הפּרוֹגרס הולך!

אמנם קצת ערבוביא בעולם; אך אלה הן רוחות מספרות כעלות הבוקר…

צרפת משתדלת להסיר מעליה את עול הוואטיקן. נלחמת היא בכל תוקף ועוז, כזבוב המבקש לצאת מן המיצר של קורי-העכביש, ותחת זה הולכת אשכנז לאחור ומוסרת את הקרון של השׂכלת העם לידי הכוהנים. לא יהיו עוד בתי-ספר כוללים, כי אם חדרים לכל אמונה ואמונה לבדה… מתכנסים לקונגרסים: פקידי המשטר, האוּלטראַמוֹנטנים וגם הנלחמים בבתי-הבושת, והרופאים והפילוסופים, וגם העתונאים… כולם חפצים להתארגן במוסדות אינטרנציונליים… את אבני הנגף שמניחות בריטניה וארצות-הברית על דרך נודדים, נסים מנוסת חרב, לא אזכיר עוד…

אבל אין זה אלא רוחות מסַפּרות לפנות אמש.

סופה קטנה, עננים מתכנסים ומתפזרים, אבק מתנשׂא, עלים נובלים נושרים ומחוללים באויר, פורחים והומים – קשה למצוא איזה סדר, אבל קו האור הראשון יראה לנו בחוש – שהאדם הולך.

כה מתנבא ה“שליח-מיוחד” של ה“אמת” הפולנית.

כל מה שנעשׂה תחת השמש, לא נעשׂה אלא בשביל האדם, אבל מה שנעשׂה אתמול – מעיק עליו ולוחצו היום… הנכד אינו יכול עוד להרים את חרבו של אביו-זקנו… והאדם הישן התעורר והוא מתעודד ויוצא למלחמה על המסור ועל המקובל…

אמנם, האדם הבא אל ה“שליח מיוחד” אינו מסוכן כל כך. לפי שעה רוצה הוא להקדיש מלחמה על הנייר, על הכתב המת, על הדוֹקוּמנט הארור… מה רוצה ממנו זה השד – הסמרטוט. הוא חתם שטר-חוב? מה בכך, הוא אינו יכול לשלם… הגראף טולסטוי התכוון להפוך את הקסַציה לאַפּלציה, והאדם ההולך של ה“שליח מיוחד” יהפוך את לב השופט. כי בעיקרו של דבר מתמרמר הוא על השופט, על הדיין, שאין לו אלא מה שעיניו רואות מתוך הכתב, שאינו שואל את הנתבע על דבר קיבתו, המלאה היא או ריקה, ועל קיבת אשתו ובניו ובני בניו, אלא: הזאת היא חתימת ידך? ואם השטר אינו מזויף, לא כולו ולא מקצתו – “לווה רשע ולא ישלם”, והשוטר יורד במצוַת השופט לחיי הרשעים…

ואת בעל השׂדה רואה ה“שליח מיוחד” וגם הוא מתמרמר.

הקיריאטידה של ה“מזרחי” שלהם הזדעזעה ועל לשונה טפה מרה. גם העמוד-הימני לכל נטל ימות עולם וסבל כל ירושה מתחיל למוט. הוא קורא תגר. ועל מי הוא קורא תגר? על מיניקתו הטובה, בעלת השדים הגדולים והחולבים, על החברה להלוָאה, על הקרקעות… זאת המינקת, כלומר החברה, אינה אמנם דוחקת את הקץ, אבל כשבא הקץ, כשהגיע זמן הפרעון, תיכף ומיד – מכירה בפומבי. ומשום מה? משום שהתנאי הותנה בכתב…

כן! ועל אחת כמה וכמה שבאו שנוּיים גדולים וטובים בעולם האמנות. שם מבקשים את האדם בכל תוקף ועוז!

הולכים האמנים לבקש את האדם. בעיניהם זיקי אש של מאורות שונים, בפיהם השבעות ושמות של מהלכים שונים וקבלות שונות, ובידיהם פנסים של איזמים שונים, והם הולכים זה בכה וזה בכה ומבקשים את האדם. לפעמים הם זורקים על הבד מיני בריות שונות, צללי-צללים, ואומרים: אין אלה אלא בני אדם…

והפרופיסור גוּמפּלוביץ, זה שהחליף את הדינר שנים רבות עוד קודם שנגע ש“י הורביץ בקצה עטו בכף ירך יעקב, זה הפסימיסט, שלא האמין בגן עדן העבר, שסבר, שבזמנים שונים ובמקומות שונים “נראו” חבורות חבורות של הולכים על שתים שונים ואין אנחנו יוצאי ירך זוג אחד… זה בעל-המרה-שחורה, שלא יכול לצייר לו איזו השתלמות שתהי בלי מלחמות ושפיכות דמים, זה שטבע ראשו ורובו בשיטתו של דאַרווין והעלה בידו את החרס, ש”כל דאלים גבר" חוק טבעי הוא ואין האדם משנה את הטבע… גם זה הכופר בכול נהפך פתאום למאמין בכל טוב! היה אצלו המלומד הגדול ווארט, ונגש אליו ונטל את המשקפים השחורים מעל חוטמו והניח עליו משקפים בהירים אדמדמים, ונהפכו פני העולם… כולנו בני אדם וחוָה, וכולנו עולים במסילה אחת לבית-אל!

ומדוע לא? גם רצונו של אדם הוא כוח ככל הכוחות, הפועלים בקרב הבריאה, וחיי החברה תלויים לאו דוקא בהקיבה, אלא גם ברצון האדם, וזה כול-יכול…

שמא תאמר: איני רוצה? ואיני רוצה, משום שקיימא לן, שאין האדם פועל ועושׂה אלא לטובתו ולהנאתו… אוטיליטריזם.

אבל זה האוּטליטריזם מונח עתה כפגר מובס בה“גלוֹס”.

אמת, שהסבּה לכל פעולות האדם הוא החפץ לקבּל הנאה, להתענג, לראות חיים טובים. אבל אין אושר האדם וטובתו והנאתו בקרב הדבר שהוא שואף אליו, בתוך הנכסף עצמו, אלא במלוא הכוסף, הרודף את הטוב ומשׂיגו. והשאלה היא: למה נכסף האדם? למה הוא מתאווה? רוצה הוא האדם באשרו, אבל במה הוא רואה את אשרו? וזאת היא שאלת המוסר, שאינו תלוי בהנאתו ואהבת עצמו של האדם… ומעצמו מובן, שמטרלינק, בהתבקע בטנו של הרף-העין, והתפזרו הישועות והנחמות לכל ארבע פנות העולם, או השליח המיוחד כשיבוא האדם, יהיו שניהם מאושרים, והאושר שלהם יהיה אושר מוסרי במלוא מובן המלה.

––––––

וגם בעולמנו הקטן מתחילים העננים להתפזר…

בריינין, שהיה אוֹפּטימיסט בהקדמתו ללוח “אחיאסף” בנוסע להספרות שלנו, נהפך, כידוע, לפסימיסט באחד ממאמריו ב“הצוֹפה”, וראה פרישמן את המציאה ונפל עליה, וקרא: תפושׂ לשון אחרון! וסמרו שׂערות בשׂרנו, והנה היתה עתה הרוָחה: צעיר בא מווינא, ועל פיו אנחנו פוסקים: תפושׂ לשון ראשון…

הצעיר הוא מר י. א. לוּבּצקי, ובאותו “הדור” עצמו, כנהוג.

הוא קורא בחַיל: יש אצלנו סופרים, ולא רק סופרים סתם, אלא סופרים בעלי כשרונות, סופרים מלאים שאיפות ותביעות… ממש כ“הרף העין” של מטרלינק. ויש לנו שם ושארית, ועתידות טובות. ואך דבר קטן הוא דורש ממנו, למען הגיע אל השלמות: לצאת מן ה“חדר” של אירופה…

כי באמנות אירופה, בעולם שעל פי ה“שליח מיוחד” מבקשים את האדם, שׂוררת ערבוביא, לוחצת המסורה, מעיקה הקבלה. אמנם, באים כפעם בפעם אנשים חדשים החפצים להשמיע מלה חדשה, אבל אינם יכולים, ואינם יכולים משום סבל הירושה… ולא יכולנו גם אנחנו – לפי שיצירותינו היו נחנקות ונאספות בשליותיהן עוד טרם שהתרקמו ב“עור ובשׂר”. אבל לאשרנו שנות למוּדנו ב“חדר” האפל היו מעטים ורעים… עוד אנחנו יכולים – – –

אבל בו ברגע נפלו משקפי מעל עיני ונשברו ונתפוצצו… ואני הולך ומבקש זוג משקפים אחרים, ובדרך הלוכי אני חושב:

– בזה הוא צודק. צריך לצאת מן ה“חדר”. אם חפצים אנחנו בספרות לאומית, עלינו לבקש צורה אמנותית מתאימה לרוחנו, ולא לחקות אחרים.

ואיפה נמצא את הנשמה, שפרחה מאתנו? איפה היא היונה?

– צריך – אמרתי בלבי – לשוב אל התנ"ך, אל התלמוד והמדרשים, אל ספרותנו באיטליה ובספרד, אל ספורי העם ושיריו… שם אבקש את חוט הזה – – –

אבל כבר המשקפים, שמצאתי בינתים, על חוטמי – רבונו של עולם! דבר אחר לגמרי!

חטאה של אירופה הוא, שיש לה ערבוב מושׂגים, ערבוב תחומין של האמנות, עולם הפוך, תוהו ובוהו ממש: מוחות מלאים הרגשות, לבבות מלאים מחשבות, משוררים מתפלספים, פילוסופים משוררים, פסלים עושׂים מעשׂה ציירים, ציירים עושׂים מעשׂי פסלים, ומספרים שהם פסלים ומציירים… ואין איש מסתפק במקצוע שלו…

צריך להפריד בין הדבקים, העיקר: פרוּד יסודות האמנוּת ובירוּרם!

זאת היא התיאוריה.

– קודם כל – אומר מר י. א. לובצקי – עלינו להרחיק מן הספּוּר את השׂיחות! לפנים היו חושבים, שאדם ולשונו, אדם ומלונו, אדם וסינטקסיס שלו, וששׂיחה אחת קצרה, אבל טובה, נותנת לנו מושׂג יותר נכון, יותר בהיר וגם עמוק מכל התאורים שבעולם… וידענו שגם ה“קורא הנכבד”, כשבא ספר לידו, התחיל תיכף ומיד לבקש את השורות הקצרות… והיינו אז מצטערים על אי-השלמות, על חסרון ההתפתחות של סימני הקריאה שלנו, וחלמנו שברבות הימים יתפתחו והיו גם לטעמי נגינה, והנה זה בא עלינו לכלותנו!

ועוד ידו נטויה:

– שנית – נחוץ להרחיק מן הספּוּר את פירוּש הסימנים מן הצורה החיצונה, כמו מראה הפנים והשׂער, שעוּר-הקומה וכו'.

ומשום מה?

משום שהמדעים לא בארו עוד לנו על יסודות נכונים את היחס האמתי שבין שעור-הקומה, צבע השׂער וכדומה ובין תכונת הנפש. וכל זמן, שלא יבואר כל זה על פי המדע, “אסור להמסַפרים, אשר משלחתם לצייר את תכונת האיש, להתעסק במסתרי נפשו, להסיח דעתם מן המטרה העיקרית, ולטפל בדברים צדדיים לגמרי”…

ובכן טועים היינו עד היום, תועים בישימון לא דרך.

היינו אומרים, כי את לב הקורא לוקח אך האדם החי, הנראה לו במלוא קומתו ובכל חיצוניותו, ואם לאו אינו מתפעל… היינו אומרים, שמלבד הרוֹמַן הפסיכוֹלוֹגי יש הרבה מינים של יצירות אמנותיות, ושיכול אני לתאר לאו דוקא את האדם, שיש לו איזה לב ואני יכול לתקוע בו את צפרני, ולהוציא ולהוקיע את קרביו, כי אם את החיה והבהמה, גם את הענן מלמעלה והסלע מלמטה וכל מה שאין בו רוח חיים וסודות של פסיכוֹלוֹגיה…

היינו אומרים, שהטעם יודע יותר הרבה מאד מהכימיה, ואנחנו נזהרים ממאכל שאין לו טעם, אף על פי שאין הכימיה יכולה לברר את הטעם לפגם על פי יסודות ברורים…

היינו אומרים שהאינטוּאיציה קודמת לכל המדעים ולהנסיונות, ושאצל בעלי האמנות אנו מבקשים אך אותה, את האינטוּאיציה, ולא את הנסיונות והמדעים, הבאים אחריה – – –

ובא צעיר-צדיק מוינא והוציא גזירה… וגזירה אחר גזירה, וידו נטויה עוד – “השאר יבוא”…

וצר לי מאד על מר אַש, התופשׂ תמיד מצבוע במקום עֵט, הנותן אך ורק כתמי איזו חיצוניות, בלי איזו עמקות – זה נקבר חיים ממש…

יד

פשוט, אין לי מזל כל עיקר.

עוד הפעם שבוע של בצורת.

את ענני הסתיו ואורך המלחמה הכבדה – חטף מידי בעל הפיליטון ליום ו'.

ובבית-מדרשה של הספרות אין חדוּש אף כל שהוא.

המציאו אמנם איזה אָריאוֹסטט חדש לפרוח באויר; התגלה איזה פלפול חדש, לבאר את יסודות פעולתן של הנסיוֹבוֹת; נבעה פרץ חדש בחומת האַטוֹמיסטיקה; עלו יפה נסיונות חדשים לרפאות את “זאב-העור” וכל מיני מחלות העור בקרני אור; נודע בבירוּר גמור, שהאִכּרים הנוהגים לגלול את החמאה בעלים, יש להם על מה שיסמוכו; לפי שהאור, וביחוד קרניו האדומות והירוקות, מזיקות ופוסלות את החמאה, ועוד – אבל כל זה אינו ענין לכאן, לתחת הקו…

פשוט, אין מה ליתן לתוך הקדירה.

ימים רבים קויתי למצוא למענכם דברי חפץ בהסודות, שיתגלו בלאסא; אבל תקוָתי זאת, ככל תקווֹתי, נשארה מעל. המגלה טמירין הבריטי אמנם בא, ראה וניצח, אבל לא היו שם מסתורים מעולם. במקדש יאפּן – מראה, כנגד האפס המבריק; ובמקדש לאסא – שלושה פסלים קטנים של בּוּדא הגדול, כלפי שלושת חלקי הזמן, הידועים לכל לומדי דקדוּק. ויש עוד ידים להשערה שפסל אחד יוּצא מן ההיכל; כיוָן שנתנה לאסא רשות למשחית ודריסת הרגל לבן תרבות אירופה, אין לה עתידות עוד. ולא ירבו הימים ויוּצא גם פסל שני, וישאר אך אחד; וגם להם יהיה אך עבר…

יש אך שמועה אחת בפי הנסיך מישצירסקי, היינו שבברלין רצים הסוֹציאַל-דמוֹקרטים אחרי מקהלות-הצבא בחוצות בדיצה ורינה, ובפאריז הוציא גינירל של דיוויזיה פקודה נמרצה, לבל יהין איש מאנשי חילו לדרוך על מפתן ה“קלוֹסטר”… אבל הנסיך מישצירסקי עומד על ירכתי בור, ואי אפשר לבוא עמו בחשבון על דבר בדותות מצערות כאלה… וגם שם, במוחי, דור הפלגה: ליבּרליזם, קוֹנסרבטיזם, אחדות הממשלה והעם, “פּוּריאַדוֹצ’נוֹסט”… במלה אחת: עירוּב תבשילין…

ובמה מתעסקים העתונים הכוללים?

בסדרי הפונדקאות בארצות הברית, בסוסים בלי פרסות טובות, בעגלות עגלונים שכורים, בבחירת מורשים לבנק האפּוֹתיקא פה ק“ק, וכיוצא בזה. פעם אחת בשבוע מתעסק ה”גוֹניעץ" על צד היותר טוב בהתרת שאלות ביתיות: כיצד טומנין את החמין, איך מצננין כל מיני מתיקה, איך מחמיצין את האבטיחים, איך מסדרים בהמרתף את הפחמים ותפוחי-האדמה, ואיזו תלבושת נאה היא לימות הסתיו, – כאילו רוּבּא דרוּבּא קוראים יש להם חמין, מיני מתיקה, אבטיחים, פחמים, תפוחי-אדמה ותלבושת…

ובכל זאת מחויב אני לכתוב. האדם של ה“שליח המיוחד”, ההולך לבטל את ההתחיבות והאחריות, לא בא עוד.

ומה עושׂה המחויב ואינו יכול? מעצמו מובן, שהולך הוא וחוטף… וכן עשׂיתי.

וחוטף אני מעשיר, מאת הרמן היירמאנס (מעצמו מובן בשנוּי השם ובשנוּי רוב הענין) את הקטע (יקר המציאות) מספר-יומו של סוס-הטראַם… ונותן לכם.

וזו לשון הסוס:

על השאלה: מי אני? עונה אני בהשקט ובבטחה:

לפניכם סוס-הטראם פה ק"ק ווארשא.

ובנוגע להתוֹך: תערובת של תכונות שונות, מזג של מטבעות שונות, שאיפות ותביעות שונות, והשפעות והתפעלוּיות שונות – לכל היותר מן השוט הארוך – וגם הרהורים שונים ומאויים שונים, מלבד סבל הירושה של הדורות שקדמוני, ואיזה זיק קטן של שׂכל הישר, שאין בו כדי להזיק להולך בדרך הישר…

ואיזהו דרך הישר?

רצוֹא ושוֹב: מן המוּראנוּב אל המוֹקוֹטוּב ומן המוֹקוֹטוּב אל המוּראנוּב.

ואיני בוש כל עיקר. זה הוא גם מנהג הברק.

וגם השמש, הגדולה והמתונה מן הברק, אינה עושׂה אחרת: וזרח השמש, ובא השמש.

מן המוּראנוּב עד המוֹקוֹטוּב – תיזה; מן המוֹקוֹטוּב אל המוּראנוּב בחזרה – אנטיתיזה, ואם אין סינתיזה – מה איכפת לי?

האין לי בשביל זה זכות הקיום?

מוגדר בשתי שורות של מוטות ברזל, אני שמח בחלקי ואיני מוצא את עצמי מחויב לפרוץ גדר, לברוא ערכין חדשים, להשמיע מלה חדשה…

גבר במסילתו, סוס בין מוטותיו.

ואם יקרה לפעמים, ויוסיפו על דרכי מהלך קטן עד מסילת הברזל, רואה אני בת צחוק על פני מזלי, תשלום גמול בעד אמונתי ובטחוני, ונכנעתי.

נניח, שאני טועה ואך מקרה הוא; מה בכך?

אמר החכם (איני זוכר את שמו): אם אין דבר משׂמח – צריך לבדותו…

––––––

וכשאני רוצה דוקא לדעת יותר על אודותי, אני שומע מה בפי האחרים, המתפעלים עלי ועל-רגלי (בן אדם אומר: על-ידי!).

ואותם האחרים (הנודעים בעגלה) אומרים, שסוס-הטראם פה ק"ק ווארשא יפה ושמן הוא מחבריו בקיוֹב, במוֹסקבה וגם באוֹדיסה.

ואחד העיר על זה באנחה:

– אבל באוֹדיסה ישנו הים!

זה היה שלא ממין הטענה, ובכל זאת נתקע בי אותו ה“אבל”.

איני יודע מה הוא “ים”.

חברי אומרים, שאם מתכנסים כל סוסי העולם ויורקים לתוך בקעה אחת, נעשׂה ים.

אבל אני איני סומך על דברי חברי, והמסַפרים מאודיסה לא שרו עוד שירת הים.

השקפתי על העולם קצרה היא וברורה ומיוסדת על מה שעיני רואות בדרך הלוּכי.

לולא הכּרים מימין ומשׂמאל לעיני, הייתי רואה יותר ממה שאני רואה עתה, אבל די לי במה שאני רואה עתה, די לי במה שאני רואה.

ורואה אני, שאין מהלך בלי ראשית או בלי תכלית.

שהברזל קשה.

שהשוט, עד כמה שהוא נוגע אלי, אף-על-פי שהוא רך מן הקנה, הוא מופת חותך, שאינו משאיר שום פקפוק שבעולם.

שיש שני מיני צלצולים: אחד להליכה והשני לעמידה, ושהתכלית היא: שבולת-שועל.

לפעמים אני שומע השקפות עולם אחרות ושונות. שונה היא השקפת העולם של הנוסעים בעד שבע מזו של הנוסעים בעד כמש קוֹפּ', אבל – איך אומר אַנדריי ב“אתמול” של הוּגוֹ פוֹן הוֹפמאַנסטאַל: “הוי כזבים יפים, אורגי-זהב, שלל רקמה. כזב מקים כזב ומעודדו, וכולם מתהוים מאליהם, בלי יסוד, בלי סבּה…” יפים הם השקרים, אבל אני מטבעי אוהב את האמת, ואין אמת אלא שחת ושבולת-שועל.

כותב אני ספר יומי, ולפעמים עולה על דעתי, שמא לא לטראם נוצרתי? מדוע לא אתפרנס בעֵט? המעטים הם בני-האדם הכותבים ברגליהם? אך מתיירא אני, שמא אפסיד את פרנסתי בהטראם, ומן הספרות לא אָבּנה, שם ההתחרות גדולה כל כך…

יכול אני להשאר קרח מכאן ומכאן.

––––––

יש טראמים נמשכים על-ידי זוגות.

אני איני מתקנא באותם הזוגות.

אוהב אני את ההתבודדות, המסוגלת לחשבון הנפש ולפילוֹסוּפיא…

גם איבּסן הולך יחידי.

והעיקר שאיני רוצה להיות אחראי בעד מהלכם של אחרים.

פעם אחת, על-פי מקרה – בימות החורף, כשנפל שלג מרוּבּה, נתנו לי חברה.

לראשונה שׂמחתי בה. יפה היתה, הבת-בלי-שם…

אבל אחרי כן התחרטתי…

כמדומה היה לה, שאין הצלצול מצווה; שאין המוטות מחייבים…

כמדומה היה לה, שאם תעמוד על רגליה הראשונות, תפיל ברגליה התחתונות את השוט מידי המנהיג; וכשיפול השוט, תחדל המשמעת… וכשתעמוד על רגליה התחתונות – תיף מאד ותביט השמימה, וכשתביט השמימה – ישקיפו אליה משם, וה“דוב”, למשל, יושיט לה יד ל“שלום עליכם”…

ומה היה בסופה?

יסרוה בעקרבים, וכשגם זה לא הועיל, מכרוה ונאסרה לכרכרה פשוטה. עתה אין איש שׂם לב לפרסותיה, ובימות הגשמים היא נופלת שבע ביום…

פעם אחת נפלה לרוחב מסילתי, הטראַם נעצר ואני הכרתיה, כל עוד בה נשמתה, גחנתי ולחשתי לה:

– חביבין עליך יסורין?

והיא:

– פיליסטר!

לאשרי דבּרנו בלשון הסוסים, ואנשי הטראַם לא שמעו.

––––––

שכחתיה. הוצאתי את זכרונה מקרבי, כמחט מבשׂר החי…

ועתה שאנן אני, שוקט ושׂמח בחלקי.

ובמי אתקנא? בסוס חורש או מושך משׂאות? בסוס מחולל בקרקס ושובר את רגליו? או במנהיגי, אוחז השוט?

לא חפשי הוא ממני, דרכי – דרכו, מוטותי – מוטותיו… וטוב לי להיות מוּכּה ונכנע, מלהיות מכּה ומנצח.

ההכנעה מדעת – אומר קאַנט – גם היא שלטון, אך שלטון מוסרי.

בעל חי – אומר שוֹפּנהוֹיאָר – שכבש את יצרו וניצח ברוב עמל את עצמו, נשאר אך חושב, כלומר, ראי טהור מחזיר את פני העולם, המסתכל בו בלי עקוּם כל שהוא, בלי שנוּי כחוט השׂערה.

חברת החיה והבהמה – אומר טוֹלסטוֹי – פועלת לטובה על האדם, ולא להפך.

ואולי אתקנא בו, משום שהוא עובד איזו שעות ביום יותר ממני, אוכל פחות ממני ושותה לפעמים שכּוֹר?

או על כי הוא רואה את אחורי תמיד, ואני גם את פניו איני רואה?

יצלצל עלי כנפשו שׂבעו…

כבר אני יודע, שבעל-כרחו הוא מצלצל.

כבר אני יודע מראש, מתי יצלצל…

––––––

אך חבל, ששבולת השועל אינה מן המובחר…

אבל בזה אשם התגרן. התגרן הוא האויב.

חבל עוד, שאני יודע אך את אמי ולא את אבי, אבל גם ההולך על שתים אינו רשאי לבקש את אביו…

––––––

עד כאן דברי הסוס.

וחפץ אני להעיר אך דברים קצרים על אודות המספוא.

יודע סוס-הטראַם שרוב מלין לבטלה.

שכל זמן שימשול הקפּיטל בעולם יהי המספוא רע גם באורוָה, גם בספרות, שאי אפשר לתקן איזה מקצוע מיוחד: צריך לגאול את העולם בכלל…

טו

יש עבר ויש עתיד; והוֹוה הוא אך הרף-עין של הבריאה, אף-על-פי שהוא ממלא חללו של עולם.

יש ערכין לעבר, יש ערכין לעתיד; וההוֹוה הוא בינוני, ושויוֹ פחות משווה פרוטה.

והעבר הוא הזקנה, והעתיד הוא הבחרות; וההוֹוה – אסקופה נדרסת, שׂדה מלחמה בין הזקנה והבחרות – העבר והעתיד.

דמדומי אור חדש במוח, שירת בוקר של צפור נעלסה בלב – זו היא הבחרות; געגועי לב נלאה על ספּורי מינקת, על שירי-הערשׂ וצללי בין ערבים כהים במוח – זו היא הזקנה.

ובאחד מ“רגעיו” היה פ. ברודובסקי למשורר הזקנה.

“לכל אשר יפנה הזקן, הכל שר לו שירת מות…”

הולך הזקן אל היער, והעצים מתלחשים עליו:

– הביטו, זה עודנו חי!

והאלון מניע בענפיו ומתפלא:

– לאיזה צורך עודנו זוחל? לוּ היה עץ, לוּ נתחב במעבה האדמה ברגליו, לו עלה כגזע אמיץ על פניה, לו חונן בכותרת ענפים ועלים רועשים, כי אז היה עומד ומחכה לבוא חליפתו בדמות גרזן ביד רוצח-נפש או רעם משמים זועמים. אבל עכשיו, עכשיו הוא סוחב את רגליו אחריו, עכשיו הוא זוחל. זוחל לקראת המות, ועל כן הוא מכוער…

והברוש יועץ לו ממרומיו:

– הרגע, זקן, שכב בצלי על הדשא הרך, ורוַח לך, ונַמת את שנתך, ואני אנוד לך, ואני אשיר לך שיר-ערשׂ; שכב זקן, שכב!

והצפרים, ששבו עם האביב ממרחקים, משפילים עוף ומתבוננים בו:

– עודו נע ונד!

והאדמה תחת רגליו מתאוננת:

– עד מתי תדרוך עלי? עד אנה אשׂאך חנם?

את אשר יכולת לעשׂות – עשׂית; את אשר היה לך להגיד – הגדת; השיבה לי את העפר אשר לקחת ממני – –

וכשהוא נושׂא עיניו השמימיה, היא כועסת:

– לאן אתה מביט? בימי נעוריך היה לך איזה מגע-משׂא עם המרום, עתה – נדעכו שביבי האור וכולך שלי, כולך שלי – עפר ואפר!

––––––

ובורחת הזקנה מן החורשה, ובאו בני הנעורים ומלאוה שׂמחה והוללות… ו“מצבי-רוח”…

בלאט מתנשׂא חרמש-הירח, כמתגנב לנשק יפהְפִיָה… והכוכבים היו לעינים קורצות: הכל מותר, מותר; החיים המשתנים כל-כך יפים! הרגעים – שביבי נוגה, שביבי אש! ורוח צח וקל-דעת מתהולל בתוך העלים ומסלסלם, והם רועדים, רועדים מעונג, וקוי כסף-טהור רועדים עליהם ובתוכם, וזמזומי צפרות ושריקות צפרים בתוך הרעד, ומשק נשיקות בקרב הצללים לרגלי האלונים… והזמזום – תאוַת אור וצבע, והשריקה – שריקת עונג, והנשיקות נשיקות קלות ויפות של זוגות-לפי-שעה, לרגע, והכול חצי-צל וחצי-אור, והכול רועד. מתאוָה קלה מתעופפת, מעונג של אביונה קלה מתרוננת… ומים קלים מפכים מרחוק, ועל כנפי האויר מתנשׂאות שירות הוי, הוי – הבו אפריונים, הבו “הבדלות”, עוּרוּ, תולעי-אור, הפיחו בשׂמים, האי עלמא – כבי הלולי דמיא, הבחרות הוללת ומחוללת – “מצבי-הרוח” יפים, יפים!

ופתאום שאגת ארי בחורשה, ואולי קול רעם בגלגל?

––––––

דבר נפל ביעקב הצעיר, “דבר”וֹ של ביאליק.

מי הוא ביאליק, הזקן הוא או צעיר?

ביאליק אינו לא זקן ולא צעיר. אטאליא-פרינציפס הוא, התומר של גארשין…

קטן הוא בית-הגדוּל שלנו, והניצנים בו מעטים. וביאליק הוא התומר, המתּמר ועולה, המתּמר ועולה, וכשיגיע אל התקרה הנמוכה, אז אוי לה לתקרה ולי"ב המזלות, המצוירים עליה; אז תגלה ותראה כפּת הרקיע…

ביאליק כותב, ולעת-עתה, מעט, אבל כשהוא כותב, כל האותיות המחכימות פורחות ויורדות לטמיון, ואך קולו הולך מסוף העולם ועד סופו…

אֶת רִצְפַּת הָאֵשׁ מֵעַל מִזְבַּחֲךָ זְרֵה הָלְאָה, הַנָּבִיא,

וּנְטַשְׁתָּהּ לַנְּבָלִים;

תְּהִי לָהֶם לִצְלוֹת עָלֶיהָ צְלִיָּם וְלִשְׁפּוֹת סִירָם

וְלַחֲרוֹךְ אֶת צֵידָם…

וְאֶת הַנִּיצוץ מִלְּבָבְךָ זְרֵה, וִיהִי לָמוֹ לְהַצִּית

גְּלוֹם הַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר בְּפִיהֶם

וּלְהָאִיר עַל שְׂחוֹק הַזָּדוֹן, הָאוֹרֵב כְּגַנָּב תַּחַת שְׂפָמָם,

וְעַל הַצְּדִיָּה אֲשֶׁר בְּעֵינֵיהֶם.

הִנֵּה הֵם הוֹלְכִים, הַנְּבָלִים, הִנֵּה הֵם בָּאִים,

וְהַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר לִמַּדְתָּם, עַל לְשׁוֹנָם;

כּוֹאֲבִים אֶת מַכְאוֹבְךָ, וּמְקַוִּים תִּקְוָתְךָ – וְנַפְשָׁם

אֶל הֲרִיסוּת מִזְבַּחֲךָ יִשָּׂאוּ…

וְעָטוּ אַחֲרֵי כֵן אֶל הַהֶרֶס, וְחִטְּטוּ בְּגַל מַפַּלְתּוֹ,

וְחִלְּצוּ אֶת אֲבָנָיו הַמְנֻפָּצוֹת,

וְשִׁקְּעוּ אוֹתָן בְּרִצְפַּת בֵּיתָם וּבְגֶדֶר גַּנָּם,

וּמַצֵּבוֹת עַל קְבָרִים יְקִימוּן.

וְכִי יִמְצְאוּ בִמְכִתָּתָן אֶת לְבָבְךָ הַשָׂרוּף,

לְכַלְבֵיהֶם יַשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ…

––––––

זה לא כבר מצאו זרעוני חיטה בקברות המלכים במצרים, אלפי שנים נחו שם הזרעונים ולא נס ליחם, וכשנזרעו נתנו מאה שערים…

אל קברות הנביאים ירד ביאליק, וימצא זרעוני זהב והתעשר, והוא נותן לנו יריעות זהב!

אבל – נורא הוא ביאליק בכעסו ואיום ביאושו – – –

שפעת לילה – עור בעור מושל במחשכים – – –

דבר נפל בינינו, ואין יודע מה נפל, ואין רואה ואין מגיד, אם זרוֹח זרחה לנו השמש – ואם שקעה, לעולמים – – –

וכי נשוע בחושך, וכי נתפלל – אוזן מי תשמע? – – –

ואין משען עוד, ואזלת יד. ודרך אין, והשמים מחרישים – – –

––––––

– פתח אתה איפוא את פיך, נביא האחריות!

ואם יש עמך דבר – אמור!

והוא רוצה אך את האמת, ולא חלומות יפים ודברים בטלים מתנוצצים, ולא פתגמים כוללים ומאמרים מפוצצים, רק את האמת לאמיתה.

איננו מתיירא מפני האמת, יכול הוא לקבּלה כמו שהיא.

"וּתְהִי מָרָה כַּמָּוֶת, וּתְהִי הַמָּוֶת עַצְמוֹ – – –

אבל שאלה היא, אם ישנו נביא האחרית, ואם ישנו – אם יפצה פה.

יש אומרים, שבכלל זמן הנביאים עבר, ואת עמדתם לקחו במשפט, אם לא הלצים הפשוטים – לכל הפחות בעלי ה“שטימוּנג”… שהצורה הנבואית אינה צורה ספרותית מתאימה לזמננו… זמן ההרגשות הרבות והחולפות…

והצדק אתם.

הנביא דובר אל האדם החפשי, אל האדם בעל הבחירה, בעל הרצון והכוח, האחראי למעשׂיו; אותו יאהב ואותו ייסר, אותו יחונן ואותו יאוֹר. אבל אנחנו – אנחנו עבדים שפלים בלי בחירה, בלי רצון, בלי כוח… אין לנו דעה, אין לנו ברירה, אין אף ניצוץ אחד של רצון. יש אך “שטימוּנגען”, אך התפעלויות קטנות, וגם לא נמרצות…

כי נבוב הלב, “ונימי כנורו – קורי עכביש, ואלה כבר נזרעו לרוח, ותועים הם קרועים וצחורים בחלל עולמנו ביום צח באחרית קיץ… וחוט אחד של כסף לא ימצא את אחיו, וקוּר את רעהו”…

יפים הם חוטי הכסף, הקוּרים הצחורים, אבל “ביום סגריר ראשון יאבדו”, ואתם יפלו למשואות כל הנשמות הדקות אשר נתלו בהם, כל הלבבות השׂרופים והזבובים, שנאחזו בם…

מה שנעשׂה מאחרית הבריאה תחת השמש, לא נעשׂה על-ידי האדם, והאדם מסוגל להשתחוות למעשׂה ידיו, לכרוע לפני אליליו אשר כרת והקציע… ואלפי דורות היו בונים בתי-כלא, והדביקו בדם סלע בסלע, והיו לחומות, למבצרים ולבתי-חולים…

ואנחנו שוכבים שם למעצבה, חולים חולי רוח וגרויי עצבים, וחולמים “שטימוּנגען”…

ואין אנו אחראים לה“שטימוּנגען”, שאנחנו חוטפים מן האויר, ולמעשׂינו הפעוטים, שאנחנו עושׂים במחשך גלויי-עינים כמוכי ירח…

אבל הראשון, אשר יפרוץ גדר ויצא למרחב, הוא יפגוש את נביא האחרית, ויכרע לפניו, ויתחנן:

– אם דבר עמך – אמור, ויהי המות!

והנביא יענה:

– אל תירא, בני, הרצון והאחריות הם שירת החיים.

טז

צר לי מאד, שלא היה לוּבּצקי בכאן – פה ק"ק ווארשא – ולא הלך לפילהרמוֹניה, ולא ראה את מרת דוּנקאַן מחוֹללת, דורכת ברגל גאוָה (יש גורסין: גסה, והבוחר יבחר) על במתי השירה וההוד, על פסגות האמנות הטהורה, בלי זמץ יצר-הרע והשחתת המידות, בלי אבק קל של תאוַת המין…

באצבעות רגליה (מעידים העתונים) היא משוררת פוֹלוֹנזים עמוקים בני-ים, מלאים נגוהות, כמאורות בחשכת הליל, ושירי-זהב ופנינים של כל דור ודור, מימות אדם וחַוָה עד התפרד ה“אדם ועוד” מן ה“אדם בלי” בפרוזדור העולם הבא…

לוּ היה בכאן ולוּ ראה את מרת דוּנקן ומחולותיה, כי אז שב בלי ספק ממחשבתו הרעה להפריד בין הדבקים, בין יסודות האמנות, ולא אסר עלינו גם את השׂיחות…

אמנם אני בעצמי לא ראיתי את מרת דוּנקן… ראשונה, לא היה לי צורך בזה, אחר שאני מושבע ועומד, ומחויב להגיח אל פי את ים העתונות, וידעתי כי בלי משׂים אבלע גם את דג הזהב – את מרת דוּנקן המהוללה והמצוירת והטובה אלף פעמים ממרת דוּנקן המחוֹללת בכבודה ובעצמה…

ושנית – וזה הוא העיקר – המקומות היו ביוקר גדול, ואין יד סופר משׂגת…

כן, הכול הוא, בעווֹנותינו הרבים, ביוקר, גם ה“מקומות” בבתי התענוגים וגם, להבדיל, ה“מקומות” בבית-התפלה ברחוב טלוֹמַצקי, וכן שאר המקומות… ואפילו הלחם והבשׂר, והחלב, וכל מיני כרוב וסלק, אך האדם בלבד הוא בזיל הזוֹל…

האדם הוא בזול, ועל כן – יגיע כפיו בזול, ומחשבותיו בפחות משווה פרוטה…

בנוגע ליגיע כפיו של האדם אין זה מקצוע שלי, ודבר זה אין מגלים אלא לצנועין, ובמקומות הסמויים מן העין, אבל בנוגע למחשבות –

טעמו וראו!

––––––

ב“הצפירה” מקשקש “זוג”. איני יודע אם של מספרים או מנעלים, אבל איך הוא מקשקש? כמה מחשבות הוא נותן לנו בפחות משווה פרוטה, למען התנפל על אגודת ה“גאולה”, לעקרה מן השורש ולהטרידה מן העולם?

איני יוצא, חס ושלום, להגן על ה“גאולה”, שאיני יודע מה טיבה, אבל אי אפשר לעבור בשתיקה על הגיונו הנפלא והזול של זה הזוג המקשקש…

“כשהופיעה הציונות בעולמנו – דובר הזוג, המחוֹלל בלשונו כמרת דונקן ברגליה – שללה (בו ברגע!) את זכות הקיום של חברות ומוסדות ידועים ותעשׂה אותם למיותרים”…

ומעצמו מובן, שכל מה שהוא מיותר – אסור… חן המקום על יושביו… בכל קצוי ארץ אומרים: מותר הוא כל מה שלא נאסר; אבל בכאן, כידוע, הופכים את הסדר ואומרים: כל מה שלא מותר – אסור; ואת המוסר הזה בולע ה“זוג” מן הסביבה היקרה בלי משׂים, וכבולעו כך פולטו על ה“גאולה”, להטביעה (בלשונו של הלל צייטלין) ברוק פיו… ויוצא מזה, על פי ההגיון, שמשעה שנולדה הציונות המדינית וַתּבּיע את רעיון מדינת היהודים בכל רחבו ומלואו, צריכים ומחויבים היו מנהלי החברות הידועות, שנעשׂו, כנ"ל, למיותרות, להבין שהגיעה שעת חברותיהם לעבור ולהבּטל מן העולם… כי מי התיר להם? מי נתן הרשות?

ואם נלך בדרך, שהתוָה לנו הזוג הנפלא, בדרך הרשמית הידועה, ומוּסר הפקידות הידועה, נגיע לכל הפחות אל מר ליוּבּוֹשיצקי – ואיני, חס ושלום, מצחק, הדרך סלולה וישרה!

התקבלה הקוּלטוּרה, והיו חברות התחיה ומוסדיה למיותרים ועל כן אסורים; למר לוּריא היה חדר מתוקן, אשר פתח, בלי שאוֹל את פי הועד ומבלי קבּל ממנו רשות, אבל הוא פטור מעונש, לפי שפתח את בית ספרו קודם שנבחר הועד, ובפרט שסוף כל סוף סגר אותו ויצא…

אבל מר ליוּבוֹשיצקי, בעל המשמעת וההגנה, שפתח מה שסגר הד“ר לוריא, הוא וכל הדומים לו, המלמדים על פי השיטה הטבעית ב”שיר וזמר", ובלעדיהם, האינו חייב מיתה?

מי התיר לו? ממי קבּל רשות?

אם אסור, בלי היתרו של הקונגרס, לקנות קרקעות בארץ-ישׂראל, מי התיר ללמד “עברי” בלי ועד הקוּלטוּרה?…

ומלבד ההגיון הבריא, מוסר הכפתור הידוע, השקפת עולם על האסור והמותר של הפקיד הידוע, סומך הזוג גם על דברי אגדה…

האגדה מספרת – מזכיר הזוג – שהחליף עוֹמַר ציוָה, אחרי כבשו את אלכסנדריה של מצרים, לשׂרוף את אוצר הספרים שם, על פי טענת ממה נפשך: ממה נפשך, אם אין באותם הספרים יותר ממה שיש בקוראן – מיותרים הם ומותר לשׂרפם, ואם יש בהם יותר, אסורים הם ומצוָה לשׂרפם.

ועל פי ההגיון הזה מצווה ה“זוג” לחדול מקנית קרקעות בארץ-ישׂראל, בלי נטילת רשות מהקונגרס…

ההבדל אך בזה, שמעשׂה עוֹמַר לא היה ולא נברא, אלא אגדה היא, לתאר את השגעון של השוטים, וזה הזוג הוא איש חי וקיים, ומטיף מעל במת “הצפירה”…

––––––

כן, המחשבות הן בזול, בזיל הזול… שוטפות הן כמים שאין להם סוף, וגם בתוך מימי “השלוח”…

קראו את האַפּולוֹגיטיקה של מר קליינמן… כל מה שאנחנו מוצאים אצל כל עם ועם בראשית התפתחותו, כגון סימנים קלים של אורגניזציה חברתית, חופש היחיד פוגע בטובת הכלל, דו-הפרצופים להעומד בראש החברה: הכהן המתנבא במחנה, ושׂר הצבא ההולך לפני המחנה, ושאר הדברים הטובים, כגון אי-ההתפלגות של החוקים, ספר אחד להאגדות, להשקפות העולם, להמנהגים, להמוסר, לדיני עונשין ודיני ממונות, לדיני מלכות ומלחמה, – והכול לא על-ידי כת שולטת, כי אם בשם האלהים – הכול כאשר לכול הוא זוקף על חשבון היהדות ולטובתה… ומי אמר אחרי רבים להטות? ומי הוציא את דינם של הסורר ומורה ושל הזקן ממרה?

איני יודע מי הוא מר קליינמן, אבל המו"ל, הפילוסוף מר קלוזנר, – הגם הוא איננו יודע, שאין אַפּוֹלוֹגיטיקה מתרת אלא שאלת הרבים, שאלת ההמון, המאמין לכל דבר נדפס או נכתב ונאמר לא בלשון בני אדם אלא בעמקנות… אבל היחיד, היחיד, היודע שאין אַפּוֹלוֹגיטיקה אלא קורי עכביש, תפישׂת לב ואחיזת עינים, היחיד הזה אינו מוצא בדברי קליינמן כלום, ולא פחות מכלום… כי אם איזו מחשבות בזיל הזול…

––––––

והמים, מי המחשבות, מפכים ומפכים, ובני האדם שואבים ושותים את המים הרעים, אבל אין לי עתה פנאי להערות את מקורם, מחויב אני להציל את כבוד עצמי…

אדם קרוב אצל עצמו, ומר הורוביץ, אשר אמרתי חונקין אותו ואצילנו, אינו מכיר לי טובה, ולוחץ אותי אל הקיר ושואל: ואתה מה דעתך?

איני עניו כביאליק, ואיני הולך אחר התובע למקום שאין מכירין אותו, אבל לענות אני מחויב.

ובכן, אדוני איש הורביץ, תשובתי תהי, כמדומה לי, קצרה וברורה, לפי עניות דעתי:

היחיד, שנקל לו להודות במה שאינו מאמין; היחיד, שנקל לו למלאות רצון אחרים, המבקשים ממנו איזה מעשׂה שיהיה, בלי זכות על זה; היחיד, שאין נפשו אחוזה בנפש העם כגחלת בשלהבת; שאינו מרגיש את עצמו בתור טפוס מיוחד רוחני, שאין לו דעות מיוחדות להגן עליהן, ורע מזה, אם ישנן ואינו רוצה, ואינו מוצא את עצמו מחויב למסור את נפשו עליהן, והוא נכון בכל רגע ובכל שעה למכרן בעד נזיד עדשים או להפקירן, או להשליכן אל הים למען המלט ממשׂא; היחיד שאינו אוהב את הסביבה שלו, ואינו מרגיש את החוב לעבוד בשבילה, ולתקן את עולמו, ולראות עם הצבּוּר בנחת הצבּוּר; היחיד, רך הלב, שאינו מאמין בעתידות האדם בעוֹלמו, ואינו נוקף את אצבעו לקרב את קץ הגאולה לנשמת האדם – היחיד הזה ילך לו לאבדון, לעזאזל – מצורע הוא ומקומו מחוץ למחנה.

אבל – יהי נא מתן שׂכרי בצדי – נשאלתי מאת מר הורביץ ונעניתי לו, יהי נא בטובו לענות גם על שאלתי:

– הייתכן, שיהי איש בבחינת תרנגולת, מטה ראש למצוא חן בעיני כל תרנגול, ובעת ובעונה אחת גם שׂונא כזב, ומתרחק מן הצביעות ומרדף את ההזיות ואת הפלפול?

תקוָתי חזקה, שמר הורביץ יענה.

יז

בין ניו-יורק דלתתא וניו-יורק דלעילא תלויים מאזנים.

שוקלים שם בפלס את רוּזוולט, יורשו של מאקקינלי המומת, ופארקר, הרוצה להיות יורשו של רוּזוולט, אף-על-פי שזה לא נלאה עוד משׂמוח בחלקו.

אבל איני יכול להכיע ביניהם. אין לי, לטובת זה או זה, אף מלה מפוצצת אחת, אף “ואמרתם” מצלצל אחד, לזרוק לכאן או לכאן.

לי אסור להיות מקורי, לי מותר אך להתגדר במקומות, שכבר דרכה שם רגל טובי סופרינו וחכמינו, לי מותר מעת לעת אך להוסיף נופך משלי. ובכל זאת יש בלי ספק הבדל גדול בין רוּזוולט ופארקר, יש כאן ענין לענות בו ונפקא מיניה לדיני הנודדים ולמצב היהדות שם, ואולי גם די בכל אתר ואתר, אם יתגבר האימפריאליזם, בעל היד הנטויה…

אבל, כנ“ל, טובי חכמינו וסופרינו מחשים, ואיני יכול להתרברב עליהם, ולפעמים אני מתחיל לפקפק: אולי ההבדל לא היה ולא נברא, ואין בין רוזוולט ופארקר אף כמלוא נימא… ומה שנפוצה השמועה, שאחד העשירים האדירים שם נדב כמה וכמה רבּואות דולר לקנות, לתפושׂ או לגנוב דעת הבוחרים לטובת רוּזוולט – אין מזה ראיה. ראשית, העשירים האדירים שם מטורפים קצת, לא פחות מן הפילוסופים הגדולים, ושנית – אולי גם זה להד”ם, בר אוָז באוקינוס העתונות, במים שאין להם סוף.

גם בריטניה הולכת לקראת מהפכה גדולה; מהפכה כלכלית. צ’מבּבלן מרעיש שמים וארץ… את לב הפועלים קנה בהבטחתו להוזיל את החמין במקום הלחם, שהתייקר, ואין בינו ובין הליבּרלים אלא חיץ המנהג: חירות המסחר הוא מנהג אנגליה מכמה וכמה שנים, ואנגליה היא מדינת המנהגים… אבל ראשו המקרין של צ’מברלין מכה באותו החַיִץ ומכה, כבעל “הדת והחיים” בשעתו במנהגי אסוּר-והיתר שלנו… ואם יפול החַיִץ האחרון ויקומו מסים סוככים על תעשׂית אנגליה ובנותיה, מסים מאחים את אנגליה ובנותיה, האברים המדולדלים עד עתה; אם ינצח צ’מבּרלן והפיק את זממו, תהי בלי ספק מהפכה כלכלית גדולה, עבודת הקוֹלוֹניוֹת תעמוד בפעם אחת על הקרקע, על הנייר, ואליה תעבור נקודת הכובד מן התעשׂיה ומכרות כל מיני מתכות, ויפּתחו מקומות מקלט חדשים לנודדים בכלל ולנודדינו בפרט, ותתחרה קנדה, בצירוף רעותיה, באוּגנדא, ויתפרץ ריב חדש, וישמעו “ואמרתם” חדשים… במלה אחת – מהפכה…

אבל חפּשׂתי חפשׂ מחוּפשׂ ב“השלוח” ולא מצאתי כלום, עברתי אל “הדור”, האירופי ביותר, המתורגם ביותר – ואין דבר. הס! ועל כן גם מזה לא אִבּנה.

משעמום הבטלה בקשתי לעלות על הר עיבל, ולָאוֹר יחד עם טובי חכמינו וסופרינו את ה“מזרחי”, את הריאקציה הממארת, אבל מר י. קורא ב“הצפירה” נזדרז לסתום פה. בשלמה הרעש! ה“מזרחי” חפץ להניח תפלין, יניח כנפשו שׂבעו; מבקש הוא להפקיד משגיחים על ה“מזוזות” החשודות, מה בכך? יתפרנסו המגיהים, וכי כופין הם עלינו הר כגיגית? ולמר י. חוטם, אם הוא יודע, ששעת הכושר היא להשלים עם המזרחי ולהתגרות בה“וועֶלט” הרשמי, אם הוא מעיז פנים, בוַדאי מנשבת כבר רוח אחרת לטובת הריאקציה, בוַדאי תצא הקללה מן המוֹדה, ואיני רוצה להמנות בין המפגרים והנחשלים…

ולא נותרה לי, אלא פרשת המצורעים.

הקריאה: “מצורעים מחוץ למחנה!” קריאה הכרחית היא, אבל אין אנו קוראים אותה לא מתוך שׂמחה ולא בקול נצחון, ולא בקלות-ראש… יודעים אנחנו היטב את הסכנה הכרוכה בהצרעת. יודעים אנחנו היטב, שהמיקרוֹבּים של הצרעת פרים ורבים כזוהמת המטות של הקדש-הגולה באופן מבהיל. ואם אין עצה ותחבולה לרפאות את המנוגעים כבר, הלא עלינו לבקש עצה ותחבולה כנגד המיקרוֹבּים עצמם, הלא צריך לעצור בעד המגפה!

התרופה היותר טובה, האמצעי היותר טבעי כנגד איזו מחלה שתהיה, היא חזוּק הגוף במלחמתו עם המחלה וסבּותיה.

אבל הנסיוֹבוֹת: המאור שבתורה, מוסר היהדות, וכל נסיובות של אַפּוֹלוֹגיטקה – הוֹעֵל לא יועילו.

בכלל – העמים מתגרים זה בזה על פי הרוב לא על דבר “מה שנאמר”, אלא על דבר ה“מאן דאמר”… חוקי המוסר נודעים לכול. ההבדל העיקרי הוא אך בפועל, באופן ובמידת קיומו של הנאמר. אבל החיים כמו שהם, בצבעיהם השונים ובמקריהם המרוּבּם, צריכים למוּד, מתגלים במספרים, מותנים על-ידי אלפי אלפים תנאים, ואי אפשר לקבּצם ולָמוֹד ולשקול אותם, למען דעת, מי הטוב ומי הרע… ובנוגע להאדם הנעלה, להמאן-דאמר, הלא אצל כל עם ועם תמצא לכל נאמר “מאן-דאמר” אחר. לכל מרגלית טובה יש מקום באוצר האדם, לכל עם – אדם נעלה אחר. כל צבּוּר וצבּוּר קורא בשם מאור גדול אחר וגואל-נפש אחר, אבל המקומות – כוללים הם… המרגליות – באוצר האדם…

לא רק אנחנו מתעבים את מלחמת-השנַים. אבות הכנסיה הנוצרית קמים כנגדה אולי ביתר תוקף ועוז. “השלוח” בשם היהדות, ה“רוֹלאַ” בשם הנצרות וכן ה“פראוודאַ” בשם האנושיות, נלחמים במנהג של שפיכות דמים זה, כל אחד מנקודת מבטו. “אנחנו אוהבים חיים”, אִמרו זאת לילד, ואחר-כך יפול לידו על-פי מקרה איזה נומר של ה“פריינד” ותוחזקו שקרנים. המוּרמוֹנים חפצים חיים, חפצים שׂמחה ושלום ושלוָה יותר ממנו. ואחר-כך ימצא את ספרי המוסר שלנו ויראה את חפץ החיים שלנו, והנה הוא נורא מאד, רזה וכחוש מאד, ורוח חיים אין בקרבו. “אופטימיסטים אנחנו” – והגן-עדן שלנו היה בימות אדם וחוָה, כשהיו ערומים, או יהיה לעתיד לבוא, כשנהיה ערומים, וההווה שבאמצע, החיים – הם עמק עכור, עמק הדמעות, עמק הספקות והיאוּש, או לכל הפחות שׂדה מלחמה בין הנפש והגוף, בין חלק אלוה ממעל ורגב אדמה מתחת… ועוד הפעם פנו אל ה“ראשית חכמה”, וגם, אם רוצים אתם, אל “חובות הלבבות”… ולמה נכחש, לא אנחנו קראנו חופש להעבדים ולא להאשה, לפי כשהגיעה שעתם להגאל, כבר התפשט רצוננו מכלי זינו, כבר אבדנו את חופש המעשׂה… והמלומד באַרד, החולם על דבר הצבּוּר, אשר לא ידרוך גם ברגל קלה על היבלות ברגל היחיד, אינו יהודי כל עיקר, כהרוב הגדול של חבריו בדעה בהוֹוה ובעבר…

“חנוּך לאומי”!

ומה הוא זה חנוּך לאומי? אולי תירוץ מספיק על-פי השיטה הקדומה, שעל העבר לחנך את ההוֹוה ולפעול על העתיד. שההוֹוה החי בתקוָתו לעתיד, מחויב להתפרנס מזרעוני מוסרו של העבר. כל הוֹוה מכוער ולובש בגדים צואים, אך בבחינת “אחרי מות קדושים” הוא מתפשט את בגדיו הצואים אחרי פטירתו, ולובש לבנים ומתעטף תכריכים לבנים, והבהרת הלבנה הזאת צריכה להאיר לדורות…

ואם נערוך עברו של עם אחד מול עברו של עם אחר, והזהיר האחד ביותר, מה מוּכח מזה? שהאחד התחיל קודם לרעהו, או שהשתלם מקודם במקצוע אחר, ולא במקצועו של עם זה…

הלאומיות היא צורת אדם, ולא האדם עצמו. אם רוצים אתם, הלאומיות היא דרך מיוחדת לצבּוּר מיוחד, או מעברה מיוחדת לו לעבור אל העולם הבא, אל האדם.

אמנם הצבּוּר העוזב את דרכו לעבור אל דרך אחרים, מתנקש בנפשו ואובד בידי עצמו; הוא יפול בדרך, ואת ארץ החמדה בעיניו לא יראה, ואת שיר הנצחון באזניו לא ישמע, וריח פרחי ההרים אל אפו לא יגיע… בחצי דרכו ירד לאבדון, כי מבזבז הוא את ירושתו העתיקה, מחריב את המסורת, את האוצר שמתחת סף ההכרה, ועל-ידי זה הוא סותם את מקור היצירה שלו, את השׂאור שבעיסתו, והוא נעשׂה גולם, יצור מחקה ולא בורא, עבד-עבדים ולא אדון לעצמו, סריס ועץ יבש, בלי לחלוחית של חיים יוצרים. אבל האמת היא, שכל העמים הולכים, שאך הדרכים שונים, ומחויבים להיות שונים… שאך מדת המהירות של התנועה שונה, ומוכרחת להיות שונה, אבל לא הדרך היא המטרה. לא היא תענה לשואל: שלָמה? לאיזה צורך?

על השאלה הזאת יש מענה אך בפי העתיד, שהוא נשמת ההוֹוה ותקוָתו; אך בפי האדם, השוכן עוד בערפלי-העתיד, אבל ההולך ומתגלה, למרות המזרחיים, שלנו ושל אחרים…

עלינו לחנך את האדם! את האדם בכבודו וגאונו, באהבתו את האמת ובשׂנאתו להשקר, בין שהוא בבחינת פועל יוצא מן הפה, או בצורת תנועה קלה של ראש קל או של אצבע קלה, ובין שהוא בצורה של שתיקת הודיה לשקר…

עלינו לקחת מאוצר העבר את כל הרכוש, שיש לו עוד זכות קיום, את כל הערכין, שהם בבחינת נטעים מזריעים זרע, אבל לזרוע אנו מחויבים כל שדמות ההוֹוה לשם העתיד…

אדם המעלה לומד מכל אדם, מודה על כל אמת, אינו בורח מערכין זרים ונשאר הוא בעצמו בתורת אדם המעלה…

על-ידי הרכבות שונות לא יאבדו הסוגים והמינים של הצמחים, על-ידי נסיונות לא נשוב על עקבינו אל מתי המדבר כאל מתי ארץ זבת חלב ודבש… עלינו ללכת…

לא לחנם העינים הם בפנינו ולא מאחורינו…

ומה שהיה בנו מן הטוב צריך שיעבור אל העתיד, – עצמנו ובשׂרנו הוא, אנחנו הוא; אין אנו באים ומבקשים גאולת חסד בתור עניים ממעשׂ ומדוכאים ברוח…

כל אדם יש לו שטר חוב על חייו, כל עם – על גורלו…

וצריך לחנך ולגדל את האדם המוסרי שבנו, האדם שאינו בהול על נזיד עדשים, האדם היודע לחכות, המכיר בטיב העתיד ואינו מחליפו בפרוטות ההוֹוה…

איזהו שוטה? כל שאין לו אלא רגע ההוֹוה…

יח

אוהב אני לשׂוחח ולהתוַכּח בלילות עם הלבנה, מכמה וכמה טעמים.

ראשית: כמה וכמה שנים הייתי דורש לשלומה ומרקד כנגדה פעם אחת בחודש, והנני בבחינת מכּרה ומיוּדעה מיום עמדי על דעתי, ועוד קודם לזה…

שנית: חורז הייתי לפנים; ואת מרגליות רגשותי הייתי חורז על קויה, וההרגל, כידוע, נעשׂה טבע.

שלישית: מיום שהייתי במקצת פילוסוף, רואה אני בה את סמל השיטה של האֵבוֹלוּציה והדיסליוציא… ושזו האחרונה מַתחלת בסוף הראשונה…

רביעית: יודע אני, כי מפיה אוכל להציל דבר אמת, לפי שהיא אינה נוגעת בשום דבר; מסתכלת היא בכול, רואה הכול, אבל בלי צל של נטיה לצד זה או לצד אחר.

חמישית: מפני שהיא אוהבת ויודעת לספר מעשׂיות, ואת המעשׂיות איני מוציא מגבול האמנות בשום אופן וצד, כי בנפשי הוא!

ועוד ועוד…

ואתמול בלילה פניתי אל החרמש הדק בשאלתי, מה דעתו על דבר הריבות והמשפטים, והענינים “הדולקים” שבעתונינו…

– דומים אתם בעיני – ענתה לי הלבנה – לאותו האיש מספּוּרי העם, אשר בלע פעם אחת שׂממית, והוא רוצה, ואינו יכול לשכוח אותה, ומתיירא לדבּר עליה, להזכירה, ומשתדל להשיא דעתו לדברים אחרים, לענינים צדדיים, לשׂיחות של מה-בכך. והוא מתוַכּח עם בני ביתו ובאי ביתו על כל מה שאתה רוצה, על מצב הרוח, סגולה בדוקה כנגד הרוחות הרעות, עגלים בעלי שש קרנים, סוסים יודעי-חשבון, ועל דבר דודה שכבר הלכה לעולמה, ועל כל הבל הבלים, והוא מתייגע להתרגז, להתעורר, להרתיח את הדם, להעתיק את המחשבה אל שׂדה אחר, אבל חפצו אינו מצליח. אינו יכול בשום אופן: השׂממית מנקרת במוחו, מתפשׂת בתוך קרביו, שולחת קוריה לתוך עורקיו וגידיו, לתוך הדם המתקרר, אורגת היא יריעה דקה על עיניו, מוך בתוך אזניו, וממלאה את כל חושיו… והלב מדוכא עד תכלית, והנשמה מתכווצת ומצטמקת עד שעוּר עדשה, והוא טובע במרה שחורה, צולל בגועל נפש, וצועק: ואני ראיתי עגל בעל שבעה ראשים!

– ואתם – אומרת הלבנה – בולעים אתם יום יום עכביש…

העולם קורא: “ר' יהודי, בלע נא עוד עכביש אחד”…

ואתם בולעים. אין הדבר נורא כל כך ומזיק לבריאות כל כך, אבל מאוס, ומדי יום ביומו אותה החלשות, הגו הכפוך למכים… במקצת כבר הותר לדבּר, אבל אין אתם רוצים ואין אתם יכולים לדבּר, ובולעים אתם שׂממיות, ומתוַכּחים על דבר אשתו של זנגויל, פירוּד יסודות האמנות, ועל כל מה שלא היה ולא יהיה… והשׂממית מתפשׂת בקרב הכליות… ואת שם השׂממית הס מלהזכיר!…

– ומנקרת היא במוח, מתפשׂש בלב…

– ובכל זאת אנחנו מתעלים לפעמים עד מרום הפילוסופיה, ומדברים גבוהה גבוהה: כה אמר קאַנט, וזוהי דעת קאנט, והגל אמר… ומה דעתך, לבנה, על אודות הפילוסופיה שלנו? סוחבים אנחנו את האריות לתוך רשותנו…

– הוּם, הוּם – מהמהמת הלבנה – גם זה מזכיר לי מעשׂיה, מעשׂיה גרמנית בשביל ילדים.

–ספּרי נא…

– ויהי כי זקן הסוס ולא יכול לחרוש עוד…

וכשהגיעה הלבנה להאתנחתא, רוצה אני לחטוף מפיה:

– ויקח בעליו המאכלת וישחוט אותו, וימכור – את העור לבורסקי, ואת הבשׂר – להתמחוי, בזול…

– פי… פי… – שורקת הלבנה – לא כך מספרים לילדים. אסור לסַפר דברים כהוָיתם…

– ואיך זה?

– אדוני הסוס, האִכּר, פותח את האוּרוָה ואומר:

– צא לך, סוסי הזקן, ולך לך לכל אשר ישׂאוך עיניך, זקן אתה וחלש, ואיני רוצה לפרנס אותך חינם…

והסוס בוכה: אדוני, עוד כוחי במתני, עודני כול-יכול…

– אם כך – לועג בעל הסוס, האִכּר – לך לך אל היער, ואם כוחך במתניך, הבא לי את הארי השוכן שם. ואם כה תעשׂה – וייטב לך כל ימי חייך. עד צאת נשמתך אתן לך מספוא ושבולת-שועל…

וירא הסוס כי כלתה הרעה, וילך אל היער אבל וחפוי ראש, ויפגוש את השועל.

– למה כה רעים פניך? – שאל השועל, שהוא, כידוע, בעל נמוס ודרך-ארץ גדול ומקדים תמיד בשלום חברו. ויסַפר לו הסוס את המוצאות אותו ואת דברי אדוניו האחרונים. ויאמר השועל: אנוכי איעץ לך, ולכדת את אדוניך ברשת הבטחתו. וכה תעשׂה: שכב פה והתראה כמת, עד אשר אשרוק לך וברחת אל אוּרוַת אדוניך, והשאר – עלי ועל צוָארי.

ויעשׂ הסוס כן, כי אמר בלבו, הטובע בשבּוֹלת נאחז בראש שבּוֹלת… וישכב ויתראה כמת. והשועל הלך מאתו ויבוא לפני הארי, ויקוד וישתחוה, ויאמר:

– אדוני המלך, האם לא תואיל להיות רעב במקצת?

– כן, עבדי הנאמן, רעב אני קצת.

– האם לא תואיל להאשיר אושר רב את פגרו של הסוס, אשר נפל ביער, ולאכלו?

– לתיאבון! – ענה הארי.

הוביל השועל את הארי אל הסוס, המתראה כמת, והארי פותח את לועו.

– אל נא בחפזה – דובר אל לבו השועל – לא נאה למלכים לאכול בשוק. אם נא מצאתי חן בעיניך, הבה ואקשרנו אל רגליך התחתונות, וסחבת אותו אל היכלך ואכלתו במנוחה על שולחנך, אתה ואשתך המלכה, תחיה…

– יהי כן – מסכים הארי, אף-על-פי שכבר באו מים רבים בפיו, – ויסב אל הפגר אחורנית. ויקרב השועל, ויקשור שתי רגליו התחתונות בזנב הסוס, ויעשׂ קשר של קיימא, וכעמוד הארי אך על רגליו הראשונות, שרק השועל להסוס – ברח, דודי…

והסוס קפץ ורץ, והביא את הארי הכפוּת אל אדוניו… והתפרנס בכבוד עד יום מותו…

זה ספּוּר גרמני לילדים.

– ומה ענינו של זה לכאן?

– אמת – מגמגמת הלבנה – אין המשל דומה לנמשל בכל חלקיו…

– ומי הוא השועל? – שאלתי.

– איני יודעת… בקש ותמצא…

ורואה אני ערפל עולה על הלבנה, ואני שואל בחפזה:

– הגידי נא לי עוד, האפשר לקרוא היום: הוי, השאננים בציון?

– אי אפשר – ענתה הלבנה – – אין שאננים עוד ואין בוטחים… לכל היותר: נוֹע תנוּע ארץ כשכּוֹר, והתנודדה כמלוּנה… או: כי חנוֹף תחנף הארץ…

וַתתכס…

יט

והבעל-בכי – הסתיו מקונן, הומה ובוכה כעל מת… ואולי מת לנו דבר-מה ואין אנחנו יודעים…

כמדומה לנו, שאנחנו מטיילים ומלוים איזה דבר לבית-עולמו… כמדומה לנו, שאנחנו בונים פיתום ורעמסס – וזורקים עפר וטיט וסותמים את הגולל; כמדומה לנו, ששרים אנחנו שירי תחיה – ואומרים קדיש יתום…

ומי או מה מת?

כוכב שנפל ממרומים? לא, לא אחד נפל והיה למרגלית טובה, משׂחקת על חלקת צוָארה של צריכה-לאפיטרופסות…

איזה פרח, שנבל בלא עתו?

הפרחים נקטפו והנם במחבת בעלת-הבית, המקבלת את אורחיה בסבר פנים יפות ובכל מיני מתיקה – –

איזו תקוָה נדעכה ונשכחה?

איזה אור מתעה רקד על פני המדמנה ונשטף?

מי יודע?

––––––

ימות הגשמים בחוץ; ימות הגשמים בלב…

והשׂממית איננה נותנת לי להתבודד, להתחמם על יד התנור, לקרוא ספּוּרי-אגדה יפים לאור הנר; איני יכול…

ואיני יכול לנוס אל המקלט לנגועי-הרוח, אל הבּריסטוֹל, מושב חכמי ווארשא הלצים, שם חדוּש – מקהלת מנגנים… נבל-תאוָה הומה, בפי חכלילי עינים מרקד החליל… והשׂממית, שאני בולע יום יום, יום יום, איננה נותנת לי ליהנות מהעולם הזה המשולש, מהאחדות המשולשת: “וויין, ווייב אוּנד געזאנג”… (יין, אשה וזמרה).

וגם אָבל אני.

איני יודע מי מת, מה הלך לעולמו, אבל מרגיש אני, שזה היה בשׂר מבשׂרי, עצם מעצמי, נשימה מנשמתי…

––––––

והנני נע ונד יחידי בשוָקים…

ויונק אני אל קרבי את עגמת-הנפש הלחה של העולם, והיא מתפשטת בכל אברי ופורקת את חוליותיהם… והנני יונק את צללי הליל, והם מרקדים בתוך נשמתי כשׂעירים, ומכרכרים כנחשים, ונושכים, וממאירים…

ובתוך אזני שירת הרוחות הקרות והרעות – צחוק פעור של אלפי מכשפות… ובקרב עיני מתהוללים המאורות שעל פני המדמנה, הכתמים הרועדים מעונג אור מתגולל בחושך… משתברים קוי הלהבות הירוקות בבתי זכוכית עם זויות ברזל, פנסי-השוק, היורקים בחוצפה גסה את אורם למרום, אל השמים, וקוראים: ראו, עטופי אֵבל, לבושי שחורים, אין לנו צורך בכם ובמאורותיכם – אנחנו בוערים, אנחנו מאירים…

ואני נע ונד יחידי, יחידי בשוק, בעיר, בעולם –

ויד אוחזת בי, וקול ניחר קורא, קול פעמון שנסדק:

– הלא תלך עמי, אדוני, קר בחוץ…

– כן, קר, קר מאד, אך לא אלך אתך. שׂרתי, אֵיני מבעלי האפיטרופסות… אין לי למענך ספרי מקרא ואגדה, אין כלום…

– אבל אני רעבה – –

– הא לך אגורה, יש עוד אגורה.

והיא חוטפת אותה ורצה אל סוחר-השוק, וקונה גלוֹם קטורת, ושבה על עקביה, ועוברת עלי, בפיה ברק אש, על פניה הירוקים כתם-אור אדמדם…

ועברה, ונשכחה…

מה לי ולה? לא שאלת בית-הבושת מענינת אותי כעת. דולקת בקרבי שאלת החנוּך… כן, שאלת החנוּך, צריך לחנך בולעי שׂממית לתיאבון, בלי עקימת שׂפתים, בלי צל של מאוּס וגועל נפש… צריך לחנך דור חדש… לקרוא לתחיה חדשה…

והחנוּך פרוע, גם “בית-הספר היהודי” מודה.

כולנו חכמים, כולנו נבונים, אבל זה הוא מצד אחד; מן הצד השני כולנו שארלטנים; בהחנוּך מהפּכוֹת ידים גבות, ידי פדגוגים-מאליהם, אנשים שאין אומנותם בכך. הכול יכול הוא היהודי, ו“מזיק” הוא בכל מקצוע. זה גמר הלכות שחיטה, ואם אתה רוצה ומשלם – מרקד הוא על החבל… הרבנים והצדיקים מרפּאים ולוחשים על כל מכה, והרופאים יושבים על כסא הרבנות עד חלי מעים… ופלוני קבּל תעודה ממאה פרופיסורים לבנין גשרים, והוא הולך ובונה גשר מן העבר אל העתיד, על פני כל התוהו-ובוהו של חיינו בהוֹוה, כלומר: פותח חדר מתוקן…

וכולם מרעישים שמים וארץ, מתקנים עולם ומלואו! הכל אצלנו מתנדבים! מכבי-אש מתנדבים, סופרים מתנדבים ופדגוגים מתנדבים. ופלוני האינטליגנט הועמד בראש החנוּך בעיר ואם בישׂראל, וַיתן צו להלביש את התלמידים ארבע-כנפות, ונזקקו לו, ותיכף ומיד שב אל ביתו, ויעל על מטתו, ויישן, ויחלום חלום ה“תחיה” – וישׂא (בחלומו) את דגל התחיה! ואינטליגנט שני הריע בחצוצרה, את חומות יריחו הפיל, את העי לכד, כי אסף בעירו כאסוֹף ביצים עזובות את החדרים וכינסם לבית אחד, והוקל עול המשגיח, ורגלי הילדים, ההולכים מכל קצוי העיר אל טבורה – בצקות… ופלוני חתם לעצמו שטר-חוב על האַלמות הנצחי, לפי שעלה בידו לבטל את כוח ההורים ודעתם ורצונם בעניני החנוּך, לפי שיסד קופה כללית להמלמדים, ואין עיניהם נשׂואות עוד אל אבי הילד… ואין לו גם צורך להשתדל למצוא חן, להשביח מעשׂיו, ללמוד ולהתלמד, מחלקים את השׂכר שווה בשווה, כהפועל העסוק וכהפועל הבטל, כבעל הכשרון וכבול-העץ, ואינם נשמעים אלא לבעל עין-האיה, הרואה הכל והסוקר הכול… כי גם בזה “חן המקום על יושביו” – – –

וכל זה בנוגע להצורה, החנוּך עצמו נשאר כמו שהוא שומם… וכשאומרים ליהודי: בלע שׂממית! – הוא אמנם בולע, אי אפשר להעיז פנים, אבל הוא עושׂה העוָיה, ולפעמים פותח פה ודובר עזות…

ויש גם מחרפים…

מי נתן לכם הרשות לחרף?

משה? יהושע? אהוד? או הקדושים שנדושו במורגים או נשׂרפו על קדוּש השם?

דע מאין באת… ולאן אתה הולך… ושכל מעשׂיך בספר נכתבים, והוא העד, והוא הדיין, והוא השופט, והוא השוטר!

––––––

מכל המידות הרעות מותר להשאיר קצת, אבל מן הגאוָה – אפילו שמינית שבשמינית אסורה; ריחא מילתא היא!

ועינים רואות, ועדים באים ומעידים:

– כשמושיטים להם אצבע, חוטפים הם תיכף ומיד את היד!

– כשנותנים להם באיזה מקום דריסת הרגל, הודפים הם את הגבירה מן המדרכה…

– ההנהגה אינה ישרה בעיניהם, והם מתנהגים בגסות רוח, בקשיות עורף וברוח צעקנית…

ומעט להם שעשׂו את ווילנא לירושלים דליטא, עוד אומרים הם: הוֹמל שלנו…

המעשׂים מטפחים!

––––––

הגסות, החוצפה, הגאוָה, אלה הם הסַלונים הממאירים שבתוכנו… צריך לעקור אותם מן השורש ולנטוע: ענוָה, שתיקה כהודאה, ברכה על הרע כעל הטוב, בטוּל היש ובת-צחוק של תודה עמוקה על הפנים…

לא כך לימדונו רבותינו?

“שׂה פזורה ישׂראל”… "תולעת יעקב "…

צריך לחנך ענוים, נעלבים ואינם עולבים…

כשאומרים לך: ר' יהודי, בלע שׂממית! – אל תתמהמה; חטוף ואכול, וברך על דגן שמים!

כשאומרים לך: הנני ואירק בפניך, ענה: הגמיאני נא ממתק שׂפתיך וינעם לי כטל שמים…

ואם גם אחרת יאמר… כשם שמברכין על הרעה, כך מברכין על הטובה…

ר' יהודי, אל תדחק את רגלי השכינה ממעל, ואל תרמוס את התולעת מתחת… התהלך תמיד כצל, עקב בצד אגודל, כפרוש בשבת שחל להיות ביום הכפוּרים ובלאט – כגנבים יחפים, ונשום בנחת, בענוָה, והיה כלא היה…

ואם השיאך יצרך ועלית על המדרכה וגבירה באה לקראתך, – אם חור בכותל, הכּנס ואסוף בגדיך והצטמצם בו; ואם אין – קפוץ אל המדמנה ברשות הרבים וצלול בה…

אשרי הממעט את הדמות, ששעוּר נשמתו כעדשה…

מרגלית טובה אחת היתה בבית גנזיו של הקב“ה ו”בטוּל היש" שמה, והוציאה ונתנה לישׂראל…

ואם רוצה אתה לזמר דוקא, זמר “מה יפית”, ויהי מנהג אבותיך, נשוכי הכלבים, בידיך – ברא כרעיה דאבוה…

––––––

אין כלי מחזיק ברכה לישׂראל כהפחד…

התרחקו מן ה“ביכליך”, כדברי הגאון, לפי שהם מעוררים לתחיה, והחי רוצה להשתמש באגרופו… ומעתונים עברים (חוץ מן הפלס, המזרח, והפסגה) לפי שאלה אכלו את ה“ביכליך” ועוד טעמם על לשונם… את עתוניהם קראו. מדי יום ביומו מעשׂים נוראים. זה נפל מן הגג, זה שתה מי רוש, בבטן זה תקעו מאכלת, את זאת חטפו ומכרו לבושת… סגולה בדוקה ומנוסה למגור ולפחד… אבל שׂטה ועבור מן ה“ניוואַ פּוֹלסקאַ”, מיום שפג טעמה האנטישמי… אל תשמעו לה. רוצה היא בחנוּך גבורים, בגדוּל גאונים, באנשים עומדים על דעתם, מוסרים נפשם על דעותיהם – וזה מסוכן…

ואל תירא מפני המוח, שהוא אך אוצר של ספרים, ולא של פעולות ומעשׂים… בריכה שהכול מסתכלים בה; הלב הוא פועל ונכנס בעובי הקורה… ועליך להיות רך כקנה, מחליף עור כנחש. אם נשמה לך, עליך למכור אותה קמעא קמעא בפרוטות החלפנים, או בבת-צחוק על פנים יפות, או בניצוצי-ברק של כפתור מתנוצץ בשוק…

ובערב יום-כפּוּר אל יהתל בך השמש; צו ויכּך באמת, עליך להתרגל… כן.

והנה הולכים וקרבים ימי החשמונאים – טפוּ, פי הכשילני – חג השמן הכשר… השמר לך! מצוָה זו, שהחזיקו בה מינים, אִסורה בהנאה, לכלב תשליך אותה, כה אומרת “החבצלת”, ולהשומע ינעם!

ואם אינך יכול לבטל מנהג של קדמונים, כה תעשׂה:

דונג כשר תקח, דונג, שנטף מנר הנשמה ביום-הכפורים, והיה לך לחומר. וציצית כשרה תקח לפתילה, ועשׂית נר קטן, צנוע, רזה ובלי שעוּר קומה, והצמדת הנר אל כפיס כשר, מקרש כשר של סוכה כשרה וצנועה, שאינה מתנשׂאה למעלה מעשׂרים אמה, ותברך, ותדליק, ותשיר לך בנחת ובלאט את השיר היפה: הנרות הללו – קודש הם… ואין לנו רשות להשתמש בהם… ועל אחת כמה וכמה שאסור, וגם אי אפשר, להבעיר בהם את הבערה.

ואחר כך תלך לישון…

קודם לזה מותר לך לבלוע לאורם איזו שׂממית; לא יותר.

ואל אסיפה לא תלך, ואל מושב-מינים לא תבוא… שם ישירו שירי גבורים, שם ישירו שירי גאון, שירי תחיה – השמר לך!

כ

נַדסוֹן, זה החולה והנגוע כל ימי חייו הקצרים, לא חדל אף רגע מהאמין בעתידות העולם, בנצחון הטוב על הרע.

בלילות החושך והאפלה היה שומע את שירת הבוקר, את גיל הצפורת ואת קול המפקד, הקורא: הלאה, הלאה, בשם האור, בשם האמת, בשם – האדם!

כי אין אנחנו הולכים כי אם אל האדם, שהוא סוף המעשׂה, שהיה במחשבה תחילה, שהוא תכלית העולם ותעודתו.

דור דור ואליליו, ומקדשיו, ומזבחותיו, והזמן בא והורס את האלילים החולפים, וקרסו וכרעו, ונפלו למשואות, והמקדשים לפי שעה מתערערים עד היסוד, ומזבחות הבעל מנותצים, כי חי וקיים לעד הוא אך האדם…

אך המהלך אל האדם קשה הוא, ולפעמים, בלילות חושך ואפלה, אנחנו כושלים, תועים ומגששים, ושואלים זה לזה בצער אכזרי: האומנם זהו דרך האמת?

ואז אנחנו נצרכים לעמוּד אש להאיר את הלילה; לנביא מורה דרך האמת, לנביא הולך לפני העם ומרים את הכושל, ומרגיע את הנסער, ומחזק את הרפה ומשיב את הנפש הנדחת…

ומתפלל הוא ברגעי יאוּש אל הנביא לאמור:

– בוא, נביא, כי כבר בא מועד! בכל עוז אהבתנו ועוצם צערנו אנחנו קוראים אליך: בוא!

– ראה עמידתנו… חלשים אנחנו, וחזק הוא הצר הצורר, הצילה אותנו מחרפת נכנעים…

– ראה, נר הכליות כבה; הלילה בלי קרן אור, ואין לנו גם בושת פנים והראש סחרחר וההמוניוּת הממוּצעת מושלת, מכניעה הכול…

כך התפלל נַדסוֹו.

הוא האמין בנצחון האמת לאמיתה, בנצחון חיי המוסר והעבודה, בנצחון האדם. זה היה נעלה בעיניו מעל כל ספק. אך לפי שעה, בימות האפלה, בדרך המלאה חתחתים ומכשולים וצנינים, הוא קורא לנביא… ונביאו הוא נביא-האדם!

והאדם, כנ"ל, הוא חי וקיים, מות לא ימות האדם, ועל כן כבוא הנביא, וינבא בלתי ספק לחיים, לחיים טובים, לחיי עבודה בתכלית הכשרות…

וגם ביאליק, כאשר הזכרתי, קורא לנביא, אך נביאו לא נביא-האדם הוא, כי אם נביא-העם… לא נביא-העולם, כי אם נביא-העם הנדח והנטרד מעולמו… והלילה ליל חושך ויאוּש, לכל הפחות לילה של ספקות וחולשת הדעת…

וקורא ביאליק להנביא להגיד לו עתידות העם: לחיים או למות! הסירה נא את הוילון מעל פני העתיד, ואראה מה צפון בו: כוכב זורע אור, או קבר של עצמות יבשות. אך אל נא יתענו אור מתעה, אל נא נחיה חיי תוהו…

ושניאור אוחז, ב“הדור” האחרון בעקב ביאליק, וקורא גם הוא לנביא… נעים מאד להתלות באילן גדול, אבל שונה הוא נביאו של שניאור מנביאו של ביאליק…

שניאור ממעט את הדמות. אינו קורא לנביא-העם. הוא בעצמו צריך לנביא… מתאווה הוא לקרן אור, אשר תחדור בו; אשר תגע ותדפוק על דלתות לבו, זה לבו ההרוס והשומם בלא עתו; שבכל זאת אינו חייב מיתה עוד, לפי שעוד דבר-מה זע בו ונע בתוכו לאטו… ורוצה הוא לקבל את קו-האור בסבר פנים יפות:

בּוֹא בְּרוּךְ אֵל, הָאוֹר, אֶל חַדְרֵי לְבָבִי,

הֱיֵה לִי לְאָב, לִמְנַחֵם וּלְנָבִיא…

ועל קרן האור הוא מעמיס עבודה רבה, על שליח השמש ומבשׂרו, על האורח שהתאחר קצת, לחדור אל הלב ולהשמיד שם את קורי הצל, לרפּא את בדקי-הסתר, שנראו שם מחמת ספקות נושנים, שנצנצו בו בעוד שהיה הלב בוסר, ומהרבה עונג של חול, שספג אז, ומרוב פשעים קלים (מעשׂי ילדות), והעיקר – מהכפירה בכול…

ויש תקוָה, שהשליח המיוחד של השמש ומבשׂרה עוד כול-יכול הוא. לכל הפחות יש תקוה, כי שירים של תקווֹת עודם נודפים בקרב הלב המשומם, עוד הוזים שם חלומות, שלא מצאו עדיין את פתרונם, ובתוך האפר של המזבח ההרוס נמצא עוד שׂריד אש, נותר שם זיק, ויתום הוא הזיק וגוסס, אבל הנביא יחַיהו בהבל פיו, ויהבהב ויצא ללהב…

ולא בשביל העם כולו יהיה הלב, כי לשניאור לבדו, כי חפץ חיים הוא ומתיירא מפני המות, מפני שעמוּם האפס והבטלה של התוהו… ולא את האמת הוא רוצה לדעת, אם מרה היא האמת, אם לא בשׂורה טובה היא ומתוקה; הוא מתנודד מפניה כהתנודד ילד חולה מפני סם הרפואה… ומאֵת הנביא הוא מבקש אך מיני מתיקה, והוא מבקש רחמים: אם מרה האמת, יהי חזיונך שקר, כזב מתוק ומנחם…

אבל באחת הוא מסופק, אינו בטוח – בלבבו. מתיירא הוא, שמא לא יאמין הלב לנביאו…

ובכן, בעולמנו מנסרת שאלת הנבואה… ואני שואל:

– האומנם בו יבוא הנביא? – האומנם לא יירא להראות בשוק עירום ועריה, בלי לבוש-מלכות של סופרים חדשים?

– ומה יעשׂה, אם יפגשהו הכפתור ושאל למעשׂהו, למלאכתו ולתעודת מסעו? ומה, אם לא יישמע קולו בתוך המהומה בחוצות ובשוָקים?

והלבנה, המציצה אלי בחסד, מנחמת אותי ואומרת:

– אל תירא, בוא יבוא הנביא! ועירום ועריה יבוא, לפי שאין האמת מתלבשת, ולא היופי… וגם כפתור החוץ יתנוצץ כנגדו בחבּה, ויאמר לו: דבּר! כי גם מנשיקוֹב מתיר כיום לדבּר; גם הוא מודה, שכריתת הלשון היא מוסר אכזרי…

צריך לדבּר. והעיקר צריכים העתונאים לדבּר. מתחילה היו נביאים, אחר כך נואמים מעל הבמה, אחר כך – אַפּוֹסטוֹלים, ואחרי האַפּוֹסטוֹלים קמו הפילוסופים, ועתה הגיע זמן העתונאים, כי העתונאי מה הוא? העתונאי הוא בן הפילוסוף, בן האַפּוֹסטוֹל, בן הנושׂא משׂא מעל הבמה, בן הנביא…

– ואַת מה אומרת?

– אני אומרת, שלא יבוא הנביא, עד שיתבדו העתונאים והוחזקו כפרנים.

– הא כיצד?

– כך הוא סדר העולם.

והיא מבררת לי את הקורות:

– בני אדם הראשון – מספּרת הלבנה – היו כמעט אילמים, היו להם איזה הברות בלתי נחתכות, איזה צעקות, איזה קריאות, ולא יותר… ונולד אדם חדש, והיתה לו הרגשה חדשה או רעה חדשה, וייצר לו האדם, כי הציקתהו רוחו, ניב שׂפתים חדש…

ואני שואל: היכי דמי? האומנם יוצר הרצון אל הכלי למעשׂהו?

– כן! – ענתה הלבנה – החפץ הוא היוצא! יש עוד כיום בעלי חיים פשוטים, בעלי תא אחד, שכשהם חפצים להתפרנס, הם מוציאים כרצונם רגל חוטפת מאיזו נקודה שתהיה לגופם…

– אבל זה אבר חולף, אבר שב אל הגוף והיה כלא היה…

– כן, הרצון יוצר את האבר, והמנהג, השמוּש התמידי מקיימו…

אבל יודע אני, כי במקצוע המדעים לא מפי הלבנה אנחנו חיים; רוצה אני שתשוב אל ספּוּרה, ואשאל:

– ומה היה להלן?

– בתחילה – דבר נורא. את הדבּרן שׂרפו באש. כל דבר חדש יבוא באש ובמים… חוק עולם הוא. אך כאשר יענו את החדש, כן ירבה וכן יפרוץ, וקם דבּרן אחרי דבּרן, עד שהסכינו אליו, וברבות הימים היתה הדבּרנות לפאר ולכבוד, ועוד אחרי ימים גם לפרנסה טובה… ויבוא השקר ויתחפשׂ גם הוא לדבּרן, ויולד מלין בדמות מלי הדבּרן ובצלמן, אף כי רגש חדש לא היה בם, ורוח לא היה בהם, לדבּר את חבריו ומיודעיו. וירבו הדבּרנים, והיו לדבר של חול, וברבות הימים הוחזקו כפרנים, כי התבדו בזה אחר זה, ותמעט פרנסתם וימעט גם כבודם… והוצרך העולם לנושׂא משׂא, לא לדובר דברים אחדים. ויקם הנביא נושׂא המשׂא וידבּר מעל הבמה, ויחצוב להבות אש… ויבואו רבים מהם באש ובמים, עד שקמו נביאי השקר ויתערבו בתוך הנביאים, והוחזקו כפרנים ונסתם החזון; ויקם הסופר תחתיו…

והסופרים, יוצרי הספרים, היו בני נביאים באמת; וימים על שנים הקדישו לעבודתם עבודת הקודש, עבודת האמת והדעת, ומסרו את נפשם עליה, ויעלו על המוקד, ונקברו חיים – – – אבל נחל החיים, המפכה חדשות, לא יכזב, וקמו סופרים אחר סופרים, והסכין סוף כל סוף אליהם העם, והתחיל לכבד אותם ולפרנסם בכבוד…

ויצוא השקר וילמד לכתוב ספרים גם הוא וילמד לכתוב כל זדון ומשוגה… והעם – כל הנדפס קדוש ומרומם בעיניו, ותמעט דמות הספרות, והיה עמוּד האש לברקים, והברקים לשביבי-אש, והשביבים לתולעי אור, וכאשר רבו ועצמו – כן נפלו נפלו והיו לעתונאים…

ולמען יקום נביא צריך שיתבדו העתונאים, ויוחזקו כפרנים, ויפנו מקום לנביא-העולם…

כה אמרה הלבנה…

כא

שב אני מעולם האמת אל עולם השקר, משגיאות הלשון שעל המצבות בבית החיים, אל שגיאות הלשון בספרות המתה… ויושב אני במרכבת הטראם, המתנהל לאטו, והדרך ארוכה כאורך הגלות, ותפושׂ אני בסבך מחשבות קטנות, נוגות ובלתי חשובות… וחושב אני:

על דבר תעודתה של הביקורת להחיות זרע ולאַבּד עצמה לדעת… מה שאין הקב“ה דורש גם מזבוב בן יומו, ועל דבר גאולת המון הקוראים, המתאבקים בעפר רגליהם של שמ”ר עָט קוֹמפ', הקשים משעבּוּד התקיפים המבקרים, המעבירים אותם על דעתם ומעבידים אותם בפרך, למשל, על שירת טשרניחובסקי, שהורתו ולידתו בקדושה, אבל הציץ בהגן-עדן התחתון של היוָנים ונפגע… ועל דבר הבריות המכבדות את מקומן, והמקומות המכבדים את הבריות; ועל דבר כסאות-מרבדים המאריכים את ימי החשים במעיהם… ועל דבר שיטת “רוכב ומנהיג” של הקליאַטשעֶ של מנדלי שלנו, ועל דבר המיתה – זאת הכובסת הזקנה, הממרקת את הכתמים מכל כיפות-השינה של “העולם”… ועל דבר גורל אנשים, הממהרים לבוא ומאחרים לצאת, ושטרם למדו לדעת את המטבע העוברת לסוחר, כבר פשט החלפן, שהוציאה, את הרגל, ומטבעות אחרות עוברות לסוחר; וזה עיניו כהות ומקבל ומוציא אסימונים ישנים… ועל דבר הבשׂורות הטובות, המרחפות כיונים זכות באויר, ונופלות פתאום לתוך תעלת-השופכין כתולעים של מרה שחורה ואימה חשכה… ועל דבר גדוּלים בני יומם, ששׂפתים דולקות להם להבטיח, וידים לאוֹת מלמלאות… ועל דבר ההבדל שבין חנופת העני לשם פת-לחם, וחנופת העשיר לשם דרך ארץ! ועל דבר ההבדל שבין דרך-ארץ של השקר המנומס והמקובל בטרקלין, והשקר הגס ההולך ברגל בשוָקים ובמבואות האפלים… ועל דבר פתגמו החדש של הֶיקֶל, שלא יחדל שוטה מקרב הארץ…

ושבני אדם מחולקים לכתות. יש מהם בבחינת בעלי חיים חלשים, שאינם בוטחים אלא בעדר, ובבוֹא מלאך המות לחטוף שׂה מן העדר, הם משתגעים פשוט מפחד, לפי “שכיוָן שנתן רשות למשחית”… עורם צופד ונעשׂה חדוּדין חדוּדין, וקוראים וַי, וַי, לחרדת אלוהים ואדם. וַי, כי מי ימלא את מקומו, ויהי העדר שלם? ויש בני אדם בבחינת זאבים, וחיים בהתבודדות שלמה, אבל כשהם משחרים לטרף בימות החורף – מתלכדים הם ללהקות, למלחמת מגן או תנופה, וכנפוֹל “חבר” באמצע, הרי לא יצלח עוד למלחמה ואינו חבר, ורצים תיכף ומיד, וטורפים אותו, ואוכלים את בשׂרו חם ומגרמים את עצמיו… ויש, למשל, בני אדם אריות, גם כן חיות טורפות, אבל בני מלכים! כל אחד טורף בפני עצמו, ומתרחק מן ההמונות… וכשמוֹע האריות, שאחד מהם נפל ומת, אינם מזדעזעים, ואינם פורשים ובוכים – חוק עולם הוא! אבל אינם עוטים על הפגרים, ואינם חולקים את ירושתו – זה גופו…

ומי יודע את הגבול למחשבותי הקטנות והמסובכות זו בזו, בלי סדר ומשטר, לולא הרגשתי, שתקועות בי שתי עינים בוחנות ובודקות אותי, ומעירות אותי, ואנער תיכף ומיד, בתנועת ראש חזקה, את זבובי-מחשבותי, וָאֵפן אל שכני, היושב על הספסל כנגדי והבוחן אותי, והנה הוא בעל סבר פנים יפות, ועינים בוחנות, אבל מאירות וטובות, וידו מחליקה בטוב את זקנו הלבן, המגיע עד אזורו… ועל ראשו מין כובע, צירוּף של שטריימל, ספּוֹדיק ומצנפת יהודית פשוטה, ומעילו הוא חצי קפּוֹטה וחצי קאפטן; והוא מרגיש בי שאני כועס עליו, ומכיר שהנני נוח לבריות, והנה הוא פותח תיכף ומיד את פיו ושואל:

– כמדומה לי, במחילת כבודו – שהוא יהודי.

– יהודי.

– סופר?

השתוממתי לטביעת-עינו של שכני.

– מהיכן למדת?

– פשוט, מהתו שעל מצחך – כתם של דיו… והרבה כאלה, שעל אצבעותיך… וכותב, אדוני, גם בשׂפת המדינה?

ותיכף ומיד הוא עונה לעצמו:

– מסתמא… אני רואה בעינים… ויש לי עסק גדול לכותב בשׂפת המדינה.

ועולה על לבי: בקשה לרשות, ואולי מלשינות קלה… והוא מכיר בי, שאיני מובטח בו, ואומר:

– לא עסק פרטי שלי, כי אם עסק כללי, ענין נוגע לכל כנסת ישׂראל.

אבל גם זה אינו מציל אותי מן הספק. יודע אני, למשל, שלטובת הכלל וכל כנסת-ישׂראל הלשינו אוהבי החדרים על בתי-הספר, ולחשו: מגדלים שם אפיקורסים, והאפיקורסים נעשׂים שׂונאים, וכל העולם בסכנה… ולהפך, להצלתה של כנסת-ישראל, לחשו העומדים בראש בתי-הספר במקום הראוי על החדרים: לומדים שם יותר מכפי הצורך… סכנה!…

אבל הוא אומר: עסקן ציוני, וצריך להפיצו… להשמיע עליו, לצלצל…

ורואה אני, שהוא מאמין שיש איזה חבּוּר וקשר בין הסופר והעם; שהסופר יכול להשפיע; שבלבו של הסופר ישנו מין טלפון, מחוּבּר על ידי נימים דקות אל כל הלבבות בכל תפוצות ישׂראל… וכשמצלצלים בלב הסופר, הקול מתפשט באלפי רבבות לבות הקוראים, ומזעזע אותם… ואם איני רוצה לשקר שכך הוא, איני מוצא בכל זאת את עצמי מחויב לגלות לו את האמת – ישנו, כידוע, מוסר כללי, מוסר האדם, ומוסר ה“חברה” ה“להקה”, כגון מוסר הרופאים, הגבאים וכדומה… ואני מחשה ושואל אחרי הפסקה קצרה:

– ולמה דוקא בשׂפת המדינה?

– לפי שההוצאה מן הכוח אל הפועל של איזה דבר, שיש בו ממש, תלויה לכול לראש בהם… ורק אחר כך הענין מתפשט בתפוצות ישׂראל… הלא אין אנו עומדים ברשותנו, הן בגשמיות והן ברוחניות. הם מקבלים מן הסופרים, ואנחנו מהם…

באותו הרגע עמד הטראם ושכני אומר:

– פה קצה דרכי, שוכן אני לא הרחק מזה… ואם מצאתי חן בעיניך…

וחושב אני: מה ממני יהלוך? איך שיהיה – חתיכת נשמה… והנני הולך אחריו.

––––––

והוא מוליך אותי ברחוב דז’יקאַ, וקרבים אנחנו אל איזה בית, שכתליו יש להם מראה אֵפר ולחלונותיו מראה בדיל… ואנחנו מטפסים ועולים בחשכה, קומה אחר קומה, עד בואנו אל העליונה על כל הקומות, והוא עומד ופותח את הדלת במפתח, אנחנו באים אל המעון…

ורואה אני אך חדר אחד, – הדלת אל פנים המעון סגורה, והמעון – כליו מועטים וישנים, ושבורים במקצת. ועל הרצפה סימנים חדשים של העברת מטאטא… והקירות לחים קצת… ובאמצע – שולחן, ועל השולחן – ספרים, והוא מקריב לי כסא ומבקש לשבת. ואני יושב ופותח ספר אחר ספר – הכול בחכמת הנסתר!

– כאן היא – אומר הדובר בי – האכסניא שלי… אצל בעל-בית… הילדים בחדר, האיש ואשתו בשוק – כמנהג הסוחרים. ויש לנו פנאי ומקום מנוחה לדבּר.

נענעתי בראשי להסכמה.

– היודע מר את סוד גדולתו של המנוח הד"ר הרצל?

מעצמו מובן, שאיני יודע; את הד"ר הרצל פנים אל פנים לא זכיתי לראות, אשכנזית אני קורא מעט, הפיליטונים שלו לא יצאו עוד בתרגומם ממכבש הדפוס, וכמה שלא התגעגעתי להיות פעם אחת בקונגרס ולראות את יוצרו, את בעל הפלאות, ששזר חבל מן החול, והוכיח שאספה של גוברין יהודאין מתנהגת בסדר ובנמוּס, לא אסתייעא מילתא… ופעם אחת נעשׂה לי נס, ואספתי להוצאות הדרך, וכבר קניתי לי לבנים חדשים לעורי, ושחורים לכסות את הלבנים, ומנעלים מתנוצצים לרגלי, ולא נשאר לי עוד כי אם לקנות ולחבוש צילינדר לראשי, ובא השׂטן ובלבל את הענין… ונתפשׂתי… והיתה אך שגיאה קטנה ולא יותר, הדבר הוברר תיכף ומיד, אבל הקונגרס כבר עבר… ומהספדים אין אני לומד. ראשית, אין הספד אלא קלוּח מים, עוד מעט מים, ועוד מעט מים… ושנית, המספידים בעצמם לא ידעו כלום – אבל אין זה נוגע לכאן…

– אני אומר לך! – מפסיק הדובר בי את הרהורי הרעים – הד"ר הרצל לא נפל על שום המצאה. לא חידש דבר. אמר: ארץ ישׂראל! ומי אינו רוצה בארץ ישׂראל? אף הקל שבקלים רוצה בארץ ישׂראל. אלא שאחד רוצה במקדש וקרבנות, השני בפרנסה טובה, איש תחת גפנו ותחת תאֵנתו, השלישי רוצה לעמוד על הקרקע – פרנסה כשרה! והרביעי שואף אך לחופש גמור, ואולי לשם שלטון על אחרים… הכול רוצים לשלוח שן באותה פשטידה… הכול רעבים לה… מעצמו מובן, שהרבה דברים אינם יכולים להתקיים, והרבה מוטל בספק… אבל את הארץ הכול רוצים, מאיש ועד אשה, זקן ונער, מן הפתי, המאמין לכל דבר, והעיקר לפוליטיקה, עד הפילוסוף הטוחן פלפלא חריפתא של המוסר… אלא מאי? צריך לעשׂות חברה… כמו שאתם אומרים: “להתארגן” – המלה אינה יפה כל כך, אבל כך הוא המנהג – להשתמש במלות חדשות, אף על פי שהן מכוערות… ואין בזה נפקא מיניה… איך שיהיה, העיקר: יד אחת! כמו שאתם אומרים: צריך להיות לכוח, לרכּז את האנרגיה… הלא כן אומרים?

נענעתי בראשי: מסכים.

– ועל כן, ינסה מר וילך אל היהודים שלנו אל בית-הכנסת או לבית-המדרש, ויאמר להם: יהודים, התכנסו, עשׂו חברה, אספו ממון… מי ישמע לו? אם עולה אתה לדרוש כזאת מעל הבימה, יזרקו בך תפוחי-אדמה בלים! ולא, חס ושלום, משׂנאה לארץ ישׂראל, בשוּפטני לא עסקינן, אלא ראשית: מי שׂמך? כל איש מישׂראל רוצה לדבּר ולא לשמוע. ואם בעצמו אינו יכול, יש לו בן שיכול, או חתנו הוא בעל-דבּרן… לו היית לוחש להם, והיו לך לפה… אבל עכשיו: בטלנות! והלומדים מתחילים לקרוא תיכף ומיד: דברי חול, בטול תורה! והפרוש ממלא אחריהם, שמא תחסר פרנסתו, הלא הכול הולך מכיס אחד! והנך עוזב את בית-המדרש ויוצא לשוק, ושם היהודים שלנו הולכים וסופרים את האבנים המעטות בתוך המדינה הגדולה, או עומדים ורואים בארובות: מאין העשן? או עומדים כנופיות כנופיות, קטנות וגדולות ומפהקים, פשוט – חירוּת… ואתה קרב אליהם: רבותי… ארץ ישׂראל… עקבתא דמשיחא… וכדומה…

כהרף-עין הכול רצים אליך וסובבים אותך, וחונים עליך ודוחקים ולוחצים אותך: דבּר, דבּר! כלומר: הצל מן השעמום! השכּיחה את טרדת הפרנסה… ואתה מתחיל לדבּר, ונניח שהנך, מר, דבּרן גדול ומושך אליך כמו בצבת את עיני העם ואזניו, ורואה אתה שהם מתענינים, – הפיות פתוחים, האזנים נטויות, ובעינים מתלקחים ניצוצים… וחם לך, לעצמך, והנך מוסיף הבל – אבל פתאום, טרם שהגעת אל התוך, טרם שעלה בידך להשמיע על השקלים, והנה משק עגלה נשמע… אִכּר בא והביא צנון, והחברה עוזבת אותך ורצה תיכף ומיד אל האִכּר וסובבים את עגלתו, ומתחרים במקח ובצנון…

ואינך רשאי להתרעם עליהם! חס ושלום! סחורתך – תקוָה לעתיד לבוא, הלכתא למשיחא! והצנון הוא דבר שיש בו ממש תמיד, היום ומחר, ועוד ימים רבים… צורך אוכל-נפש הוא, וסחורה עוברת מיד ליד, יש להרויח פרוטה… ומה סובר מר?

– ולמה נשמעו להד"ר הרצל?

– ראשית, משום שהיה סופר בעתון גדול. שנית, משום שדבּר להם, שדרש בפני שׂרי מלכות, הכלל – שהשתדל להפיץ את הרעיון בין גדולי אומות העולם… וזוהי התחלה טובה!

היהודי העוזב את הגאולה בשביל הצנון, אומר: איני עושׂה שום עולה… מה אני יכול? ואם אני רוצה או לא, – מה נפקא מיניה? אבל אם ירצה איבאַן, וירשה לנו לקנות… ולבנות, אז הכול יודעין שיש עסק!

ונזדעזעתי קצת, ושאלתיו:

– ובכן, הנך, אדוני, ציוני: האינך מתיירא לדחות את הקץ?

– איני דוחק, חס ושלום! – עונה הוא באמונה של תמימות קדושה – מחכה אני לו בכל יום שיבוא, אבל לקרב את הגאולה מותר וגם חוב! צריך לקנות את המכשירים לכך… ואחר כך, אם ירצה השם, ישלח… מובטח אני, שישלח…

והוא מוסיף:

– ומצאתי, ברוך השם, מקום להתגדר בו, ויש לי המצאה טובה ונכונה וברורה כאור היום… אבל למען שתצליח, צריך קודם כל להשתדל, שיעיינו כל אחינו בני ישׂראל בכובד-ראש, ולא יבטלוה בהבל פיהם, ב“מעֶ” ו“בּעֶ”… ועל כן צריך לפנות קודם כל אל העתונות שלהם… תשָמע בין הגויים… וכשיאמינו בה הגויים וירצו בה, יאמר ישׂראל: מסכים, כדרכו…

– “ובחוקותיהם לא תלכו” כתוב!

והוא נאנח:

– אין זה הדין האחד, שהתבטל בגלות…

––––––

וכבר רוצה אני לדעת את עיקר הענין, להוָכח מי לפני: חצי משוגע, או רע מזה – מונה ומרמה את עצמו ואחרים, ואולי אך בטלן תמים. והנני מתחיל להתנצל:

– אדוני, אין לי הרבה פנאי, ובמטותא מנך, הגד לי את ההמצאה, ואם תיטב…

– כרגע, כרגע, אך לזה נחוצה הקדמה…

קור מתפשט בכל אברי, אבל הוא אינו מחכה להרשאתי ומתחיל:

– ובכן צריך להתחיל מבן דודנו…

– ואיה ההר, או לכל הפחות הגיגית, שתכוֹף עליו, ויאמר: רוצה אני?

– איני כופה הר כגיגית, חס ושלום! רוצה אני להוכיח לו במופתים חותכים, שטובתו בכך… שזה הוא עסק טוב בשבילו…

– לפי שיגאֵל מאתנו?

– חס ושלום. אני מדבּר בתכלית הפשטות: עסק! וגם איני מאמין, שהם רוצים להפּטר מאתנו, לשם מה? האמת היא אך, שנבוכים הם, שאינם יודעים איך להתנהג אתנו…

– היינו?

– פשוט. לפתוח לנו ולבנינו את השקוֹלעֶס? עתידה תורה שתשתכח!… והם יודעים בזכות מה העולם מתקיים, ועל מה העולם עומד… העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וכשחנינא בני אין די לו בפת חרבה ובנפשו יביא לחמו, יחרב העולם, והם אינם רוצים שיחזור העולם לתוהו ובוהו… אינם מן המחריבים… אדרבה!

אלא מאי? לקבל פקידים מישׂראל? – השם ישמרנו! היהודי שלנו, והמשפטים בל ידעום שלהם! לא תורה שלנו הם, שנעשׂה גדר לגדר, ונעניש על קלות כעל חמורות, ושנתחייב במסירות נפש על כל קוצו של יו"ד – לא שבקת חיים לכל חי! כאן צריך להביט מן הצד, להשקיף מבין האצבעות… להתנהג תמיד לפנים משורת הדין… הלכות מלוכה אינן הלכות מליחה… ולמשל, אם יקבּלו פקידים מישׂראל, ויעשׂו, למשל, את הרב מלינטשיץ לגוּבּרנַטוֹר!

הלא את האפיקורסים אינם יכולים לקבּל, הם אינם רוצים בהפיכת הקערה על פיה. חס ושלום! על כן יתמנה הרב מלינטשיץ… מאַמשינוֹב לגוּבּרנַטוֹר – רבונו של עולם, כמה חומרות, וכמה ספרים, וכמה גדרים וגדרים לגדרים…

אין העולם מתקיים; ואתה בעצמך, ההנך רוצה בזה?

“עם תם תתּמם”, ואני עונה:

– שיהיו הרבנים לשׂרי פלך, איני רוצה כל עיקר – אבל הכפרים?

– הכפרים “בלי תלמוד תורה, בלי תפילה בצבּוּר, בלי מקומות – חס ליה לזרעיה דאברהם!”

– ומכירת יי"ש?

כאן קפץ הדובר בי ממקומו ומתלהב:

– בנאמנות, זה היה טעות! טעות גמורה, כמו שאני יהודי! זה עומד להתבטל בקרוב. אני אומר לך שיתבטל! אני אומר: טעות לעולם חוזר… גם המיניסטר החדש ירחיב את גבולנו… איני מסופק אף רגע כמימרא!… אבל השאר – קשר של קיימא. אי אפשר להתיר! הרואה בתקוּן העולם הוא שומר ישׂראל!

– ועל כן, מה אתה, אדוני, מציע?

– לזה צריך אני עוד להקדמה, דהיינו: אם מר הוא סופר, שמע מיניה שהוא חכם…

– קפיצה קלה!

– דבר פשוט! קוראין אותך? משלמין לך?… מופת חותך, שכדאי! משל למה הדבר דומה? – לבן אדם שקפץ ואמר: אני שלמה! כלומר: הנני יהודי טוב, רוח הקודש שורה עלי, יכול אני לבטל גזר-דין, וכדומה. מה לעשׂות? להאמין לו אי אפשר, שמא כפרן הוא ורמאי; להכחיש גם כן אי אפשר, לפי שכמה וכמה צדיקי עולם נתגלו באופן פשוט כזה. ומה עושׂין? מחכים ורואים! אם, למשל, במשך שנה או שנתים, הוא קורא: אני יהודי טוב! ואינו נענה, ואין באים לשאול בעצתו, ואין נותנים לו מתנות – על-פי דרך הטבע הוא דבר שאין בו ממש… ממש הוחזק כפרן! ובפרט אם עברו שלוש שנים ואין מאמין בו – חזקה היא, שהוא רמאי… אבל כשרואים אנחנו, והנה בני אדם מתחילים לבוא אליו ולשאול בעצתו, ובאים מכל קצוי ארץ ועושׂים אוזן כאפרכסת לשמוע תורתו, ונותנים לו מתנות, ומנדבים יין לסעודתו, ונותנים פדיונות מזומן – התאבק בעפר רליו! כסף אין נותנים חינם! אם מראים את המטבע, הוא דבר שיש בו ממש… אין שום פקפוק בדבר!

והוא הדין בסופרים… הכול יודעים את מלאכת הכתב… זה מתחיל כ“נשר” וזה מתחיל כ“יונה”, או כ“שמש”, זה מסלסל בלמד, וזה בצדיק ארוכה… הכול כותבים, – אבל לא הכול נקראים, ואלה שאינם נקראים ואינם מקבלים פרס, סימן שאינם סחורה – הבל! אבל כיוָן שמר כותב ומקבּל שׂכר, כיוָן שמראין את המטבע – מופת חותך הוא, שהנך חכם! ואם באמת אינך חכם, ויודע לרמות את החכמים, הנך חכם גדול, חכם שבחכמים! הלא בשבח שמו יתברך נאמר: משיב חכמים אחור!

ושוב איני יודע, מה ענין זה לכאן? אבל הוא מתחיל לבאר את הענין.

– ואם באמת חכם אתה, חכם פשוט, או, ועל אחת כמה וכמה, חכם על החכמים, הגד לי, לאיזה צורך עושׂין מלחמות?

והוא מבטיחני, שהדבר פשוט:

– מאה פעמים ואחת הודיעו ברבים:

– ברור הוא כשמש, שאין העמים רוצים במלחמה… וגם המלוכות אינן רוצות במלחמה – הודאת בעל-דין. וגם בשעת חירוּם הם מעידים בעצמם, שהם נלחמים בעל כרחם… והטבע מחייב שהוא כך. ראשית “עמא דבּר” אינו רוצה למות… והמלכות גם כן אינה רוצה בהתמעט עבדיה… זה הוא עסק ביש! והעיקר – הוצאות המלחמה – הון רב! ואם אינם רוצים, וחוזרים ומבטיחים, שאינם רוצים, ומגדילים את חילותיהם אך ורק למען השלום, מי מכריח אותם לעשׂות מלחמה כנגד רצונם?

אבל לזה צריך הוא עוד להקדמה אחת, והיא האחרונה. ומתחיל הוא עוד הפעם בשאלות, כסוֹקראַט בשעתו.

– היודע מר, מהי רוחניות?

באמת כמעט שאיני יודע, אבל מאהבת הקצוּר אני עונה:

– רוחניות היא רוחניות – פשוט.

– אבל ממה נגזר השם רוחניות?

– אינני בקי בחכמת הלשון.

– אין זה צריך לבקיאות… אבל השׂכל מחייב, שמניחי הלשון גזרו את השם “רוחניות” מן ה“רוח”, ומה פירוּש “רוח”? השם הזה נגזר מן “רוח”, ועל פי פשט “רוח” הוא אויר, כלומר: המקום שמתפשט בו הרוח! ואם כן, מה היא “רוחניות”? – רוחניות היא דבר שאינו גוף ולא כוח בגוף, ואינו צריך על כן לאכילה ולשתיה. וממה הוא חי? כלומר: ממה הוא נהנה ומקבל חיוּת? מן הרוח: הרוח הוא כמעט דבר שברוחניות… ועל כן שאלה היא, אם ריחא מילתא היא? לפי שהרוח היוצא מהגוף מתפשט בכל מקום, ועל כן קוראים לרחמנא “מקום”, וההולך אל הרוחניות הוא ממלא את המקום.

ראשי הולך סחור סחור – –

– ושהקב“ה נהנה מן הריח, מקרא מפורש: וַירח וכו'… ואיך ממציאים להקב”ה ריח ניחוח? הוי אומר: על ידי קטורת, קרבנות… ולמה רוצה הקב"ה לשכון בציון? לפי ששם המקדש והמזבח, והקרבנות! אבל כשאין בית המקדש קיים, והבית חרב, והמזבח איננו, מאיזה ריחות נהנה המקום? מי הם הקרבנות שלו? הוי אומר: הנופלים במלחמה… וריח הדם מתּמר ועולה…

ורוצה הקב"ה במלחמות… וכשהוא רוצה – אי אפשר להפסיק!… ועל כן שכינתא בגלותא… לפי שהקרבנות בגלותא, והריח עולה מן הגלות…

ומובטח אני, שאם ישובו ישׂראל לאדמתם, ויבנו את המקדש, ויקימו את המזבח, ובהמות כשרות לעולה ולקרבן-חטאת ירעו בדָברן – מובטח אני שהקב"ה יאמר: נצחוני – וישלח את מלך המשיח, ויטהר את הארץ, ואת הבית, ואת המזבח, ויעלו קרבנות, ויעל ריחם – ואין מלחמה.

וזה צריך להגיד להם! ובלשונם… לשׂרי מלכות – על ידי שתדלנים, בעל פה, ולכל העם – בכתב, בעתונים שלהם!

– ומובטח אני – – וכרסו מתנועעת –

אבל כבר כשל כוח הסבל:

– ומי אתה, אדוני, הערב-קבלן?

– אני? – שאל בתמיה – אינך יודע? הלא אני הצדיק מצ.

––––––

ואין זה בדותא בעלמא, כי אם עובדה… הצדיק מצ. חי… ויבוא יום וימות, וגם אותו יספידו…

מובטח אני.

כב

לו ידעתי שנזקקים לי במרומים, הייתי מתפלל תפילה קצרה:

– רבונו של עולם, הצילני מן העֵרב-רב!

מן הבוקר עד הערב – עֵרב-רב ועֵרב-רב!

קם אני בבוקר, מתלבש… מצב הרוח אינו בהיר, מעט כאב-ראש, ומעט שעמום, בלי ספק חלומות רעים חלמתי; מהיכן יבואו הטובים? וארוחת הבוקר כבר מוכנה על השולחן, וגם העלונים – כגון ה“גוֹניעֶץ”, אותו אוהב-ישׂראל, הרוצה לזכּוֹת את כל ישׂראל, גם את האינם מבינים פולנית, והוא מוכן ומזומן, לפי דברי ה“רוֹלאַ”, לצאת מראשית השנה בתרגום להשׂפה המדוברת, וה“קוּריעֶר וואַרשאַבסקי”, שהוא בבחינת “למדן ומיוחס” כנגד ה“גוֹניעֶץ” הקל, וכדומה, ואני חוטף מכאן ומכאן ויוצא לי עֵרב-רב…

– אל יתהלל קוֹמבּ החוגר כמפתּח; גדולים וטובים ממנו כשלו ונפלו במלחמתם עם רומא…

– חוצפת המבקשים להבדיל בין הקודש והחול עלתה עד מרום קצה, שתהי ראשית מפלתם…

– ו“נותנים”: בתיאטרון הגדול את “נביא השקר”; בקטן – “הבת השובבה”, “בגן”; ב“החדש” את “החוט המשולש” (הבעל ואשתו ו“הבן בית”); וב“העממי” – “העלמה העניה” בצירוף: “טעות לעולם חוזר”…

וממערכות המלחמה מודיעים מעשׂים נוראים – אבל על זה אני דולג…

– אצל פּוֹרט-אַרטוּר נשבו 25 יפּוֹנים, נהרגו פי עשׂרה, נפצעו כמה וכמה מאות…

זוֹרס ודרולט נלחמים בקני-רובים, לפי שאין זורס יכול להשתמש כראוי בחרב; לפי שהחרב בפיו כנגד הכנסיה הקדושה…

–ואספת השלום לא תצא לפועל – אבל בזה מובטח הייתי מראש; רוּזבלט כבר נבחר, ובעזרת אנשי שלומנו על פי רמיזה מפאריז, ואין לו צורך עוד לעמוד על דעתו.

– והשפחה א., שנאשמה על-ידי בעלת-הבית בעווֹן גניבה, הוכיחה לפני חוקר-הדין בעליל, שהנמצא אצלה אינה גניבה, אלא אתנן מידו “החמה” של בעל-הבית… ורואים אנחנו בזר נפילת המוסר עד הדיוטא התחתונה. דוֹן-ז’וּאַן שלנו יש לו אשה וששה ילדים…

– ומן הקומה הרביעית ברחוב פלוני בבית פלוני בשעת נקיון השמשות נפלה שפחה פלונית ונרטשה על המרצפה, – כמה פעמים יעצנו להשתמש ב“מעקה-חלונות”, שהיא המצאה פולנית ובזיל הזול…

– וב“בור-הרפש”, נחלת הגראף פלוני, מצאו במעבה האדמה שן של מאַמוּט, אַמתיִם באַמה ברוחב וחמש אַמות באורך… וזה לעומת זה: ב“יערות הדבש”, נחלת פלוני המפורסם, נמצא תפוח-אדמה בדמות כלב… נפלאים הם דרכי הטבע!

– ואנגליה אומרת, שהפשרה, שנעשׂתה בין רוסיה ותוגרמה בדבר הדארדנלים, אינה מחייבת אותה, והיא מוחה כנגד זה בכל תוקף ועוז; אבל, כידוע, הפוליטיקה הבריטנית בוערת כקש וכבה כקש…

– והנשף שערכה חברת הספּנים עלה יפה… שמשות אלקטרון – אבני יקר – מיוחסי עולם – עמדו למחול כמאה זוג… בין המחוללות זכינו לראות את המיוחסות… ואת הקוסמת… ואת אשת-החיל… וכו‘… וכו’…

– ואתמול נמצאו שלושה מתעלפים ברעב והיו ארבע תגרות, ונפצעו חמשה גברים ושלוש נשים ונער אחד – בסכינים…

– ו“העזרה המהירה” נקראה ארבעים פעם.

– ואנו שואלים, עד מתי לא ישׂימו העמים הנאורים את לבם לסדר את המסעות למרחקים גדולים בין המדינות… ועד מתי יפלו הסוסים על חלקת הרצפה ברחוב פלוני… ועד מתי יראה המשמר את הנפשות הפורחות לובשות סנורי-תלמידות – ויחריש…

ועוד ועוד…

אבל כבר הכה השעון תשע. ונפשי מתכווצת בקרבי. עלי לקפוץ לתוך “קדירת הקהל”.

וגם שם עֵרב-רב, עֵרב-אדם ועֵרב-לשונות.

פולנית: – עליך, אדוני, להקצות לאחי קבר במבחר הקברים… אחי היה מלומד, יודע כמה לשונות… גמר ג' מחלקות… והיה אזרח נאמן…

פולנית, ובקצף: מכריחים אתם להמרת הדת! זו היא חוצפה! אינכם יכולים לשלוח שובר ולקבל כסף… תיכף ומיד גוביינא באונס…

– אבל, אדוני, לפי החשבון אינך משלם זה חמש שנים רצופות.

– ומה בכך? למה לי לשלם מס העדה? הנהנה אני מבית-הכנסת שלכם? המשתמש אני במוהל שלכם? השואל אני שאלות אצל הרב? האוכל אני בשׂר כשר?…

– אבל, לאחר מאה ועשׂרים.

– ובשביל זה עלי לשלם?

– כך הוא על-פי הדין!

– דינים יפים יש לכם! (יורק ויוצא בלי פרעון).

רוסית: מילוֹסטיווי גוֹסוּדאַר, היתּכן הדבר? גובין ממני באונס? הלא אני לא אזרח ותושב כאן, מאישישוֹק אני…

– שם נכתבת, אבל פה אתה, אדוני, יושב ומשׂתכר…

– אבל אני משלם שם “מס הנרות”…

– היהודי מחויב להשתתף בהוצאות הקהלות בכל מקום שהוא יושב או משׂתכר – כך הוא על-פי דין!

– צ’וֹרט ווֹזמי וואַשעֶ פּראַוואַ! ומוסיף עברית: “משפטים בל ידעום”.

אשכנזית (יהודי מקוּרלאַנד): רוצה אני ליתן נדבה איזה רוּבּל, ולא שישיתו עלי באונס – הלא צדקה לעניים היא, נדבה! ואתם שמים אותי, עורכים בלי שאול את פי!

– כך הוא הדין!

– ידונו אתכם ברותחין!

ואין לי פנאי לענות לו.

אשה צורחת באזני בלשון-אמא:

– רבונו של עולם, מה עשׂיתם לבעלי…

– אבל יהוּדיה, הרגעי נא… מי בעלך, ומי עשׂה לו רעה?

– (בנגוּן של תחינות) בעלי היה אדם כשר, אדם ישר, הלוַאי שירבו כמותו בישׂראל, למד תורה, נשׂא-ונתן באמונה… והנה נחתך עלי גזר-הדין… רבונו של עולם, ובעלי מת… ואינכם רוצים לקברו…

– אין אנו רוצים לקברו?

– לקברו היום… בושה וכלימה… זלזול בכבוד המת הכשר…

– אבל אסור על-פי החוק לקבור באותו היום…

– איזה חוק? אוי ואבוי לי ולאפרוחי הקטנים, מה לי ולחוק… רבונו של עולם, יש לכם לבות אבנים, פקידים מישׂראל!

ובא בעל קאפּוֹטה וזקן ארוך, ופאות מאחורי האוזן, ודחף את האשה אל הצד בעזות, ועמד במקומה והוא דובר בשׂפה בלולה: פולנית, כשהוא מכבד; רוסית – כשהוא מבקש להפיל אימה; יהודית – כשהוא רוצה לעורר רחמים; ו“גמרא לשון” – לעקיצות… והמלין יוצאות מפיו בלולות, חטופות, פעם בנגוּן של עצב ופעם באיוּם! ופעם בפאתוס… וגם לו “עשׂו עולה גדולה”, שערוריה שלא נשמעה כמוה מיום ברוֹא אלהים שמים וארץ, תסמר שׂערת כל בשׂר… אשתו, לאורך ימיו, היתה צנועה, גבאית של צדקה… מיוחסת, בת ישׂראל כשרה, ועוד ועוד, ואצל מי “מניחים” אותה? אצל מי שנשׂאה פאה נכרית. וַי, וַי… עולה!

– והקבר לא נכרה עוד? אפשר להחליף…

– כבר כרו, כרו – הגזלנים, הרוצחים.

– ואם נפתח הקבר – אסור להחליף… כך הוא הדין. שאל את הרב!

וזה הדין מנצח…

ובא איש אחר תחתיו, מעיר המדינה בא, והוא מבקש תעודת-מיתה לבנו הקטן, שהובא לכאן חולה ונפטר…

– תעודות מיתה נותנת הפוליציה!

– הייתי שם ואין שום רשימה שם…

– ומתי מת הילד?

– זה עשׂרים שנה… ועתה קוראים לו, וישיתו עלי קנס… ואני עני ואביון – –

– צריך לשאול בעצת יודע-דין…

– רחמנים בני רחמנים, אל תשלוני בעורכי-דינים, – כבר תועה אני פה כמה ימים, עד שנודע לי לאן ללכת; ולנתי בשוק… ואין פרוטה לפורטה… ועתה אתם משלים אותי ושולחים לעורכי דינים…

––––––––

תהילה לאל – השעה שלישית! הגיעה שעתי להגאל, יוצא אני מהמהפכה…

ועובר אני בכל יום ויום באותה השעה דרך אותו הרחוב. וכבר למדתי לדעת את כל העוברים והשבים באותה שעה התדירים, ואני מכיר אותם ואת מעשׂיהם וקורא כבספר פתוח ברשמי פניהם ותויהם על מצחם, ובתנועותיהם…

וגם ברחוב – עֵרב רב!

זה אוחז משכון, שנגאל בבית הפקידות, תחת כנף בגדו, והוא רץ לשׂמח את אשתו; השׂתכר, ברוך השם!

תחת בגדי זה הצעיר יש מגלות עפות… ואחריו צועד בנעימות בעל “עין-אַיה” ומתחקה על צעדיו…

מבית-עבודה באמצע הרחוב יוצאים כפעם בפעם פועלים ומסתכלים בהשומר, העומד בקצה הרחוב, וזה עושׂה עצמו כאילו אינו מרגיש, אבל הם מכירים בזה ושבים על עקבם.

וזה תלמיד-חכם מדלג אל בת עשיר, שהוא נותן לה הוראת שעה, ומבקש לפלס לו נתיב למוחה וללבה… ועד עתה אך הלב מרוצה לכך…

וזו הכחולה – לאן היא הולכת בעוד יום?

וזה עיף וסוחב את רגליו אחריו. ורעב הוא: פניו – לבנים ועיניו – דולקות; כפעם בפעם הוא נאחז בכותל… אבל “נדבה” אינו מקבל… והולך הוא אל רעו הרעב כמוהו, להתוַכח בחברת צעירים כמוהם ורעבים כמוהם על דבר ציון של ארץ ישׂראל וציון של אוגנדה, ומה הוא העיקר – המוסר או הלחם?

וזו תלמידת-זמרה… מקפצת היא על המדרכה בשׂמחה, ולחייה – שושנים, ועיניה, – הבדלות, וכולה אומרת שׂמחה – מה שמעה בדרך הלוּכה?

ושוער יוצא מביתו ועובר במדרכה אל חברו – זה שכנו, היושב בשער בית אחר, והוא לוחש דבר-מה באזניו, ושניהם יוצאים ומסתכלים ברצינות ברחוב הקרוב…

ושם עומד יהודי ורועד מקור ומוכר דגים מלוחים, ושניו מנקשות זו בזו, והוא צורח: דגים מלוחים, בקוֹפּיקה הדג… ויש מעושנים – יפים, שמנים… ובעצמו אינו אוכל כלום…

אבל, תהילה לאל – הנני בביתי…

הנני בביתי ובמקדשי – במקום כהונתי… ואני אוכל מעט וממהר, ונכנס לפני ולפנים לעבוד עבודת הקודש…

אבל לא בפעם אחת קופצין מן החול אל הקודש… נשמתי צריכה טבילה.

ורוצה אני לטבול, למען הטהר, בספר רציני, עמוק, נכבד וכבד…

והנני משתטח על הספה ומתחיל לקרוא… והספר מגרש מקרבי לאט לאט ניצוצי החול… ונכנסת במקומם השקפת עולם, שיטה: הנה משׂא… הנה עמקות… הנה דעות נאמרות בכובד-ראש… אבל הספר לוחץ אותי קצת… נשימתי נעשׂית כבדה, מוחי מתחיל רופף, עפעפי עיני נופלים ומכסים את חורי-האור… ומחשבות מטושטשות במוח; ומראות של צבעים מתחלפים תחת השמורות… והעיפות משׂתרעת באברים… ואני מתחיל להתנמנם ונרדם…

ובחלומי רואה אני, ובאו מלאכי חבלה, ותפשׂו וקרעו את הספר לעלים, ואת העלים לקרעים, ואת הקרעים לחלקים קטנים, לדקים, לפורחים… הודעות פורחות באויר, וכן השיטות והפתגמים, ומשפטים שלימים, וקטעי משפטים – והם פורחים אל החלון, ופורחים בעדו… מלבד מספר קטן של קטעים קטנים אשר נפלו על הרצפה!

ואני שואל: לאן? והמלאכים עונים: לדורותיהם, ואל חכמי דור ודור, – אל בעליהם! הכול לשרשו, למקור מחצבתו…

ומה אלה הנופלים על הרצפה?

– “וָוי היריעות”… מלות היחס… וָוי"ן מהפּכות, “אשר”, “על-כן”, “אף-על-פי-כן”, וכדומה…

ומצחוק מלאכי חבלה אני מקיץ…

כבר ערב… הגיע זמן כתיבת פיליטון ליום מחר… ואני כותב, ועולה העֵרב-רב.

כג

– רואה בעבים, הגיד, מה מליל?

עונה הרואה בעבים:

– צאו מנקרת ציורים, ממחילות עפר, ממבואות אפלים ומכל קרן זוית חשכה, צאו וחיו; וזרח עליכם אור-עולם, כי קרוב יום ה'! – – –

ופעֶאוֹדוֹסיאַ זינאַידוֹבנאַ קוראת בחבּה:

– קומי, עֶאוֹלאַליאַ-לעֶאוֹקאַדיאַ סקי-או-וויטש, וגשי אל החלון וראי: אביב – ושלגים נופלים! ובבת צחוק של חבּה עונה עֶאוֹלאַליאַ-לעֶאוֹקאַדיאַ סקי-או-וויטש:

– לא שלגים נופלים, פעֶאוֹדוֹסיאַ זינאַידוֹבנאַ, באויר העולם מתנשׂאות בשׂורות טובות, – כנפי יונה לבנות וזכות… לחיים, פעֶאוֹדוֹסיאַ זינאַידוֹבנאַ!

– לחיים! אני אשתה, ואתּ צאי והעירי! – – –

ילל קריאות הליל! ועוד קול קורא:

– יעמוד, קוּנעֶ-לעֶמיל, השעה הגיעה!

ולא הבדחן מווילנא קורא לו, לקפוץ יד מאחיו האביון, מהרב ה“סאַרוועֶר”, “השמש”. ולא “התעודה מיט’ן האַמער” דופק על דלתו להשׂכלה… ולא גורדון מעוררו למלחמת-מצוָה כנגד ר' וָפסי ושאר העטלפים… ולא ביאליק בא לבוז לו, להתקלס בו, לירוק בפניו ולקללו קללה נמרצה. ולא שמש הלשכה השחורה בא לעוררו ולהזהירו מחשש משהו של חמץ בדעות ומחשבות… ולא מלאך החלומות, הממונה לנחם את יתומי-החיים בבוּעוֹת בורית בשנתם, נגע בקצה כנפו בשמורות קוּנעֶ-לעֶמיל…

החיים קוראים לו. קוראת לו מרת עֶאוֹלאַליאַ-לעֶאוֹקאַדיאַ – בשם החיים, ובשם…

– קומה קוּנעֶ-לעֶמיל! כי בא יומך, יום ה'! קומה וצא!

– וכי יפגשך בעל-הכשיל בחוץ, התנשׂא על בהונות רגליך ותלחש לו בשם פעֶאוֹדוֹסיאַ זינאַידוֹבנאַ: אסור להכות…

– וכי תבוא לרשות הרבים, וראית את האח המבוערת בשוק, ותפוחי-אדמה נצלים על הגחלים הלוחשות, – אל תירא, חטוף ואכול! חטוף ואכול בשמי! אני עֶאוֹלאַליאַ-לעֶאוֹקאַדיאַ סקי-או-וויטש!…

כן. הגיעה שעתו של קוּנעֶ-לעֶמיל, עוד הפעם “אחים”! לחיים!

וקוּנעֶ-לעֶמיל, כמדומה לי, מתעורר; וכשיתעורר, יצא לרשות הרבים, וכשיצא קוּנעֶ-לעֶמיל לרשות הרבים וראה את האח הבוערת בשוק, ואת תפוחי-האדמה הנצלים על הגחלים הלוחשות, – מובטח אני שיושיט ידו לחטיפה; רעב הוא, קוּנעֶ-לעֶמיל!

אבל אחרי חטפו, אם יגיע תפוח-האדמה למו פיו – מסופק אני… על האח עומד גם הפריץ שלו… הטראדיציה תתעורר בכל עצם תקפה.

וחטף קוּנעֶ-לעֶמיל תפוח-אדמה וראה את הפריץ והשתחוָה בענוַת חן, והושיט לו את תפוח-האדמה לאמור:

– אכול, פריץ שלי! אני אוכל אחר-כך…

––––––

ומעשׂה בבת-טובים, צנועה, כשרה ומיוחסת שנשבתה ונמכרה לשפחה, ונמסרה בידי אדונים קשים. והיא קבּלה עליה את הדין ואמרה לבעליה: העבידוני בפרך: הגוף שלך, כל כוחי ועמלי שלך! ואני אך נפשי אשמור, כי הנשמה שלי וחלומותי שלי…

ועבדה השפחה בפרך ימים רבים, ופעם בפעם פתּה אותה היצר ותלך כשאין איש בבית, ותלבש שׂמלת גברתה ותתצב מול הראי ותאמר: גבירה אני! ולמען הדמוֹת ביותר לגברתה, עותה את פניה כמוה בהעוָיות של חן-מוטל-בספק, ומלאה פיה צחוק של קלות-דעת, והתחילו עיניה מתיזות רשפי הוללות…

וכה עשׂתה ימים רבים, עד שנתפשׂה בכף, ושׂמו עליה עלילוּת דברים, כי גנוֹב גנבה הנערה, את שׂמלות גברתה גנבה, והורידוה אל המהפכת.

ועתה קול מבשׂר, מבשׂר ואומר: קול לעֵאוֹקאַדיאַ קורא:

– צאי, כשרה, מן המהפכת, קושרת אני לך חבל מבלויי סחבות…

ותצא הנערה; אך לאן תלך, איני יודע.

אולי תשוב אל אדוניה ותשתחווה: העבידוני בפרך! רגילה היא לחיים לחצאין.

ובאמוֹר אליה הפריץ: “אין מעבידין עוד בפרך, הגוף שלך!” תען הרגילה לחצי-חיים:

– אם כן, הנשמה שלך, וחלומותי שלך…

כד

“זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב”.

דין וקרב – ואימתי הוא שׂמח בעולמו? ואימתי קא חייך?

את הלויתן יצר לשׂחק בו! אבל קול השׂחוק אינו מנסר בעולם…

ובבת-צחוק קורא הוא לעתים: נצחוני בני! “אי אפשר להפּטר מהם, בשום אופן! עודם מנשמים!” אבל – אימתי הוא צוחק באמת, אימתי – מתרונן?

“רגע באפו וחיים ברצונו”.

אבל החיים צלתם מרובה מחמתם.

וברכת החיים – היא טבעת מתגוללת באשפה; וקללת החיים – הוי, מי מדד בשעלו את הים?! מי ירד לעמקי גיהנום?!

ואת הגן-עדן צריך לעבוד ולשמור, וסוד הגן-עדן: ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו…

ומה היה אחר כך? – “רגע באפו”: גורש האדם!

והרבה ארבה עצבונך – ארורה האדמה בעבורך – קוץ ודרדר תצמיח לך – עד שובך אל האדמה – חיי צער ויסורים, ואחר כך – הבלי מיתה…

אבל – חגורות תפר להם.

––––––

הצדיק מקאַרלין לא היה מברך, אלא מקלל ומהפך את הקללה לברכה על-ידי “יהי רצון” שבלב: “יהי רצון שתהפך הקללה לברכה”.

וכך הוָה.

וכששאלו אותו, למה אינו מברך באופן ישר; וכשהפצירו בו המקורבים לגלות את הסוד, ענה ואמר באנחה: “ומה אעשׂה, אם לשון הקללה עשירה הרבה יותר מלשון הברכה!”

והצדיק מקאַרלין היה אוהב ישׂראל וגם דובר אמת.

עניה היא לשון הברכה, ומרובת-הגוָנין היא לשון הקללה, עשיר בצבעים אך סגנונה של התוכחה…

וזאת הברכה:

ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשׂדה… ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך, ופרי בהמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך, טנאך ומשארתך… וגם יפתח לך את אוצרך הטוב – את השמים, להוריד טל ומטר… וראש הפסגה: והלוית גוים רבים, ואתה לא תלוה…

והקללה?

רבונו של עולם, הנפש מתכווצת, הדם מתקרר בעורקיו, והעינים קמות, והאזנים נכווֹת, והלב נובל, נובל…

ראשית – הפכּה של הברכה: מגרעת, בצורת…

וארור פרי בטנך ופרי אדמתך, ופרי בהמתך וכו' וכו' ונוסף על זה: ידבק בך את הדבר…

ובכן: שחפת, קדחת, דלקת, חורב, שדפון, ירקון, שחין רע ושחין מצרים, עפולים, גרב, חרס…

ולא התקררה דעתו בסגירת “אוצרו הטוב”, בארץ ברזל ושמי נחושת, – משמי הנחושת ירד עפר, והמטר יהיה לאבק… ומארה ומהומה, ושגעון ועוָרון… והיית ממשש בצהרים כעיור באפלה – והיית לשמה ולשרקה, למשל ולשנינה – והיית עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע – וכרמים תטע ועבדת, ויין לא תשתה; ופרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת, או יאכל האַרבה…

כן. כרם תטע ואחר יחללנו. שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו. חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך. צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע…

ובית תבנה ולא תשב בו. ואשה תארשׂ ואחר ישגלנה. ובניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאֵל ידך… והיו חייך תלויים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך; בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב – מי יתן בוקר…

ואם מעט לך – והאיש הרך בך והענוֹג תרע עינו באחיו ובאשת חיקו, והאשה הרכה והענוגה תרע עינה באישה ובבניה – –

ואם תאמר: מה נאכל?

ואכלת פרי בטנך, בשׂר בניך ובנותיך – – –

וכשהצרו את צעדינו בעולם הזה, ונעקרה תקוָתנו מן הארץ ופרי הארץ, מעשתרות הצאן ומן שגר האלפים וגם מטנא וממשארת, וקמו בעלי המוסר וקבעו את חיינו הטובים בהגן-עדן שבשמים ממעל, ואת חיינו הרעים בגיהנום, בשאול מתחת, איך הם מציירים את הברכה ואיך הם מציירים את הקללה?

בהגן-עדן: “צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה”, – שוו נא לפני עיניכם את העוני הזה מול העושר הרב, הצפון בשבעת המדורים של הגיהנום, מן הכלב השחור שבמבוא, ועד ארמון הכתר של היושב ראש במלכות הסטרא אחרא – –

––––––

פושרין מצד אחד ודם ואש ותימרות עשן מצד שני.

וגורדון המנוח היה מטיף לברכה, וביאליק החי מקלל…

ומה עניים הם צבעי גורדון המת:

הָקִיצָה עַמִּי, עַד מָתַי תִּישָׁנָה,

הֵן נָס הַלַּיִל, הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה!

הָקִיצָה! שָׂא עֵינֶיךָ אָנֶה וָאָנָה

וּזְמַנְּךָ וּמְקוֹמְךָ אָנָּא הַכִּירָה!

ומבטיח הוא אותנו, שהזמן לא עמד וכנפיו לא רפו!

היודעים אתם? פה – אירופה!

ואותה אירופה, אף-על-פי שהיא קטנה מכל חלקי תבל (ראה “שבילי עולם” לבלוֹך), בכל זאת נשׂגבה היא מכולם בחקרי חכמה!!! ובאותה אירופה מחכים לך! רוצים לומר לך “סקוֹציל קוּמט” – רוצים לכרות לך ברית, לקרוא לך “אחי”.

“אחי, עד מתי תהיה בקרבנו כאורח? למה תלך מנגד?”

והנה את שכמך יסירו מסבל, ומעל צוָארך ירימו את העול, וימחו מלבם שׂנאת שוא והבל…

הכל נכון, אך בוא אל החתונה… ועל החתונה כבּודים: כל בעלי בינה שבך ילמדו חכמה; הפועלים והאומרים – כל מעשׂי חרושת, ואמיצי-הלב יעבדו בצבא! ואִכּרים יקנו שׂדות ומחרשות… ואתה תביא את חילך אל אוצר המדינה, ובנכסיה תקח חלק וזכר… והיו ממך גם נגידי אוצרות, והולכים במלאכות המלך, וגם שופכים את דמם בקרבות… ויפּתחו בתי-הספר, ויורו לבניך אמרי שפר… וכתבי עתים יצאו בלשונות עם ועם – – –

זה הוא ה“גן-עדן”…

ויורשו של משורר הגן-עדן, ביאליק, מתאר (ב“השלוח” חוברת י"א שנה זו) את הגיהנום:

– ונשאר ר' יודל ערירי… היו לך בנים ויצאוך. הלכו להם לעבוד בשׂדה אחר, שפכו את רוחם על שיש נכר, השקיעו את נשמתם באבנים זרות… פיתום ורעמסס בנו – למנַדיהם.

והיו בבניך – בנים-נשרים, עושׂי כנף, והרחיקו נדוד… ואם ירוֹמו למעלה ויבקעו עבים בכנפיהם, ופילסו נתיב לקרן אור, לא על ראשך, ר' יודל, תצנח הקרן. והיו בהם צמאי-שמש אדירים, שהמריאו במרום להוריד את המאורות, אך לא בשבילך, ר' יודל, אתה תוסיף לגשש באפלה… ואם עמדו על ראש צורם והצריחו, לא אליך, ר' יודל, יגיע הד קולם…

את כל חמודותיך שכּלת, ר' יודל!

ונאסף הוד ממעונך, וירוּשש אהלך, והיית לזוָעה ולשממון, וחסד אלהים לא ידרוך על ספך, ושׂשׂון ישעוֹ לא ידפוק על חלונך… ונשארת, ר' יודל, בנפש ריקה, כאשכול ענבים סחוט, מושלך בפינת יקב, אשר לא ימצה ממנו רסיס לשובב נפש שוקקה… וכתלי ביתך, זו חורבתך, רועדים עליך מקור.

ונגשת למשש את תנורך והנה קרות אבניו, ובאפרו הצונן מייליל החתול… ונשׂאת עין אל חלונך, וראית על השמשות אך פגרי זבובים. ואם תטה אוזן, ושמעת אך את יללת הדלות בארובות העשן…

וזאת היא שאלת הטוב והרע המנקרת במוחי…

לא שאלת “צדיק ורע לו; רשע, וטוב לו” – איני רוכב גם על הפּיג’אַז שלי בערבות התיאולוגיה… ואיני מביא ערבות חבוטות לשוק.

ולא שאלת המוסר, הקורא הנכבד עומד בוַדאי מעבר להטוב והרע. ניטשה ירד לשער האשפה… אלא שאלת הסגנון…

מדוע עניה היא לשון הטוב ועשירה לשון הרע?

והפילוסוף אומר, שישנו אך הטוב, והרע אינו כלל במציאות…

אותו העשיר בסגנונו לא היה ולא נברא, ואינו אך העדר מציאותו של הטוב…

והקב"ה יושב ומשׂחק בהלויתן… או אומר בבת-צחוק: נצחוני בני! אין עצה ותחבולה כנגד היהודונים…

כה

פעם בפעם מתעוררת בעתונות הפולנית תלונה חרישית:

– אין אנחנו יודעים את היהודים כלל וכלל. היהודים יודעים אותנו ואת חיינו על צד היותר טוב. הספרות הפולנית קרובה לכל אינטליגנט עברי, ואנחנו שומעים מפי היהודים אך מה שהם רוצים לספר לנו. ונשאר לנו היהודי, החי אתנו זה מאות בשנים בשכנות, כספר החתום, כחידה סתומה.

למנות את החסרון הזה חשים פעם בפעם סופרים שעל הגבול. פולנים מבינים (בעזרת יהודי קטן) מעט יהודית, כגון קלמנס יוּנוֹשה, ויהודים – כותבים פולנית. אך לא כל הכותבים. הכותב פולנית, שיש לו כשרון כל שהוא, אינו עושׂה סחורה ביהדותו. אדרבה משתדל הוא לכבּס אותה במי חטאת או, לכל הפחות, להשליכה לאיזו קרן זוית חשכה, לבל תהי לו למכשול. אל הסוג האחרון שייך התינוק שנשבה לבין העמים מר מיכאל מוּטרמילך, המחבר של הספר “היהודים”.

לבקשת ה“קוּריעֶר פּוֹראַנני” נעתר מר מוּטרמילך לגלות מעט את הלוט, הלוט על פני היהודים ולתאר את חייהם, אבל “ספּוּרו” אינו ספּוּר, לפי שאין למר מוּטרמילך כשרון ספּוּרי כל עיקר. הוא מודיע, סגנונו הוא סגנון מרפרף בין סגנון הסלוּף והפסקוויל. בר-אוָז זה שׂוחה על האגם ממעל בקש וכשהוא מטה ראשו – חוטף הוא איזו תולע ובולע.

מר מוּטרמילך נולד עברי, וכבר הגיע לחצי ימיו ולא מחה עוד את כתם מוצאו; גם אשה עברית לקח, ובבתי עברים הוא יוצא ובא, אבל – רואה הוא ואינו יודע מה הוא רואה. מעביר הוא לפנינו את עצמו, את אשתו את קרוביו ומיודעיו וקורא אותם בשמות בדויים, ומדביק בם פתקאות: זהו שוטה והדיוט, זה זקן מנאף, זה סוחר בנפשות אדם, זה מונה ומרמה את הבריות…

מין ספר זכרונות בלשון נסתר.

אבל הספר הוא מין סנסציה ליושבי-קרנות ולפרחי-השוק, המראים באצבע: זהו פלוני מן הספּוּר וזו פלונית…

כותבים את דברי-ימיהם אנשים גדולים, שהטביעו את חותמם, לכל הפחות, על בני דורם; אנשים יושבים על האבנַים של היצירה החברתית; בני-אדם שרשוּמם נכּר בעולם הדעות, המחשבות, האמנות או המעשׂים; וכותבים גם כן אנשים קטנים, בעלי מוח צר וידים קצרות, לא רבי חובלים ומחזיקי תורן באניה המטורפת בים, ולא עמודי ענן ואש במדבר, אלא אנשים שעלה בגורלם להיות עדי ראיה למעשׂים כבירים, שהיו להם אזנים קשובות להמנסר בעולם ברגעים גדולים. כותבים ביסמַרקים וכותבים משרתיהם וגלביהם; וכותבים בני אדם רואים ואינם נראים ושומעים בעד חור המנעול.

מה עשׂה מר מוּטרמילך? הוא לא עשׂה כלום, ואם שמע לא הבין כלום.

ברח מבית דודו העשיר הקמצן, אשר בכעסו היה מורט את האזנים וכטוב לבו נתן שקדים ישנים, ונכנס אל האוניברסיטה פה ק“ק וורשא והתפרנס בהוראה. באותו הזמן פרחה האנטישמיות. חברו הנוצרי (“שוטה, גם רוח”) העיר על רשימה-חוזרת לקבּוּץ נדבות בשביל חבר יהודי עני וחולה לאמור: “איני משתתף בצדקה עברית”, והוא לא התפעל, והשתדל להשתיק ולהרגיע את חבריו היהודים, שנעשׂו תוך כדי דבּוּר לציונים, ללאומיים, ודבּרו בהתלהבות על דבר תחיה לאומית. כשכּילה את חוק למודיו וביקש לו משרה, אז הרחיקוהו הנוצרים, משום שהוא יהודי, ולא קרבוהו עשירי היהודים, משום “למה יאמרו הגויים, שאנחנו ערבים זה בזה”, והוא חושב רגע לשלוח יד בנפשו, לפי שאינו רוצה בשום אופן לרעוב, ובאים מיודעיו ה”טובים" ועוזרים לו ומבקשים למענו ומוצאים לו משרה בבית שולחני עברי.

מר מוּטרמילך יוצא ונכנס בבתי קפה ושומע שׂיחות, הלצות ווכּוּחים על דבר הציונות והוא רושם את הנשמע, מוסר דברים כהוָיתם, לא כחל ולא סרק ולא פרכוס, אלא הד"ר פלוני אמר כך, וזה אמר כך. והוא בעצמו? הוא בעצמו אין לו פנאי. מבקש הוא “משׂרה” לפרנסתו…

אחר כך התאהב, אבל הורי הכלה אינם מסכימים על השדוּך עם הצעיר, שלא החזיק עוד מעמד, והגבור שלנו פורש ובוכה ואינו עושׂה כלום; ומי יודע מה היה בסופו, לולא עשׂתה הכלה מעשׂה: “בבוקר לא עבות אחד” יצאה את בית אביה ובאה אל מעון בחירה, ואז “כלו כל הקצין”…

אך הספור לא נגמר עוד. היה לו סכסוך עם ראש הפקידים בבית-המסחר, ונתן לו מתנת-יד וברח לפאריז.

השאר יבוא…

ומתפלא מזכיר הביקורת של ה“פראַוודה”, על אשר בחר מר מוּטרמילך במקצוע, שאינו לפי כשרונו; אבל אני איני מתפלא, לפי שאיני יודע את המקצוע, המתאים לכשרונו…

יודע אני אך זאת: לפנים היינו באמת לשכנינו בני-דודנו כספר החתום. כי את מי בא הנוצרי במשׂא-ומתן מקרב היהודים? הנוצרי ידע את הסוחר לתבואותיו, את המלווה לו ברבּית, את הסרסור למשׂא-ומתן ולדברים שבעבירה, ואת החייט שלו היהודי; ועתה יש לו גאלריה של טפוסים מספּוּרו של מר מוּטרמילך, שנכתב בשעתו בשביל ה“קוּריעֶר פּוֹראַנני” ועתה יצא לאור בצורת ספר בפני עצמו.

גם זה כפתור ופרח מפרחי הגולה.

כו

איך שיהיה, חיים אנחנו בזמן מלא-ענין; סובבות שמועות משׂמחות ומרגיזות, סותרות ומכחישות זו את זו; פורחות באויר עצות ותביעות וקריאות וסיסמאות; ואין יודע מה ילד יום, איזה אבק היסטורי ימלא את הסאסאה או יכריע את הכף, והכל מגששים בתערובת אור וחושך, ואין יודע: אור ליום או אור ללילה, אביב – ואחריו ברכת הקיץ, או סתיו – ואחריו סופת שלג; והכל מבקש פתרונים לחידת יום המחר, והכל פושט יד לקבּל – – –

אבל דא עובדא, שאנחנו, כלומר העתונאים, עלינו למעלה, היינו לראש, כדרי מעלה כדרי מטה; הכל מודים בכוחנו הגדול, הכל מאמינים בידיעתנו את החיים ואת צרכי החיים והכל מובטחים באהבתנו את האמת לאמיתה בלי שום נטיה ואבק-חנופה לאיזה צד; הגיעה השעה המוצלחה, ובני מעי שׂשׂים ושׂמחים!

וכבר פונים אלי בשאלות שונות מכל תפוצות ישׂראל. למשל:

– אדוני הסופר, אני החתום מטה ולא בעצם כתב ידי, הנני הסנדלר הידוע מהק“ק שלנו, והולך אני יחף, ראשית, משום שסנדלר אני, ושנית – משום שלא למדתי את המלאכה על בוריה והייתי למטליא, ושלישית – ימח שמה – המכונה! כשאני עושׂה זוג, היא יורקת שבעים ושבעה, ורביעית – בעלי-הבתים, גם כן ימח שמם, אינם משלמים כדבעי, וחמישית, זוגתי תחיה, החולנית ועוד ועוד, והנני, בעווֹנותינו הרבים, עני ואבין ואין לי דעה בעיר ובקהילה ואין לי “מקום” בשום מנין, ואני עולה לתורה רק שתי פעמים בשנה בעד ח”י אגורות ל“תוכחה”, רחמנא ליצלן, וגם בשׂמחת תורה איני מקבל “כבּוּדים”. והנה עתה פרץ ריב בין הגבאי הראשון ובעלי-הבתים, לפי שהגבאי אומר כולה שלי, וחולק את הכבּוּדים והעליות השמנות כרצונו, ומפטם בהם את בני-בריתו המלחכי-פינכא, וכדומה, ובעלי-הבתים אומרים: לא כי, כל מי שיש לו מקום, יש לו דעה, וצריך לשאול את פינו, וכדומה. והנה, לכאורה, אין הדבר נוגע אלי כלל וכלל. ראשית, משום שאין לי “מקום”, ואליבא דכולי עלמא, מי שאין לו מקום, אין לו דעה כל שהיא, ושנית – אין לי פנאי להבלים כאלה בפחות משווה פרוטה, אבל כשהתקומם ה“מזרח” והתגלע הריב, התחילו שני הצדדים לפנות אלי ולבקש את עזרתי, היינו, בעלי הכרסין של כותל המזרח מסיתין אותי בהגבאי הראשון, ומראין לי באצבע על לחיו, כלומר: לך והטביע את חותמך… והגבאי הראשון לוחש לי: הך בתופין, כלומר בכרסין, ושניהם מבטיחים לי הוספה על שׂכר התוכחה… ובאתי במבוכה: ראשית, איני יודע אם באמת הדבר תלוי ב“מקום”, לפי שזוגתי החולנית אומרת, שכל מי שיש לו מוח בקדקדו, יש לו דעה, אף על פי שהעולם אומר להיפך. ושנית – מתיירא אני שמא אפסיד, כשאתערב בריב, גם את ח“י האגורות, שאני מקבל בעד ה”תוכחה“, לפי שאיני מאמין בהבטחות… ומצד השני אני נצרך גדול ל”הוספה", ואם לא עכשיו אימתי?

ועל כן שואל הסנדלר בעצתי, ולמען השם למהר ולהשיב לו, לפי שהיום קצר והדרישה משני הצדדים מרובה וכו'.

טלגרפתי לו: דרוֹש הוספה במזומנים!

ובאותו היום קבּלתי מכתב מאת סוחר שרוי בצער:

– אישי הסופר, נהלני נא בעצתך היקרה, כי באתי, רחמנא ליצלן, במבוכה גדולה, וזה הדבר: מסבּות חיצוניות, שאינן תלויות בי כלל וכלל, באתי עד משבר, ההכנסה מתמעטת, הבטחון (קרעֶדיט בלע"ז) מתמוטט, ויש לי דין תורה גדול עם בעל-דבבא עיקש ופתלתול וחרוץ עתיק, וכופר-הכול, ומתיירא אני שלא אחזיק מעמד, ויקומו עלי מזעזעי – בעלי-החובות שלי, וירדו לנכסי, לחיי, ויעשׂו, חס ושלום, ממני אשפה, כנהוג… והנה באים אלי בני אדם, שלא ידעתים מתמול שלשום, שלא הייתי נותן להם עד עתה דריסת הרגל על סף ביתי; שלכל היותר הייתי משליך להם כפעם בפעם איזו “שירַים” בעד החלון – ועתה הם נכנסים ובאים לתוך ביתי, ומשׂוחחים אתי ונותנים לי עצות, ואומרים, שתלמידי-חכמים הם ושיש בהם דעה, ויועצים לי, שבאם אני רוצה להציל את השארית מן הדליקה, מחויב אני לשנות את סדר החשבון ולעשׂות איזה קוֹנטים, ולהחליף את הבוּכהלטריה, וכדומה. לכאורה דברים בטלים, אבל כשהראש סחרחר, האזנים נעשׂות יותר קשובות, והלב קולט, ואומר אני: מי יודע? אולי! – ובאתי, אישי הסופר, אליך בבקשתי ותחינתי, לבאר לי את הענין על בוריו ולהגיד לי מפורש, אם יש בעצתם איזה ממש, או עורבא פרח ופטפוט בעלמא הוא. ואתה, בטובך, סלח לי, על שלא פניתי אליך ואל חבריך עד עכשיו; האמת נתּנה להאמר: הייתי חושב אתכם לבטלנים גמורים, לאנשים שאינם מן הישוב, ולקצת חנפים ומלחכי-פינכא, אבל עכשיו, כשאני רואה, שהשעה משׂחקת לכם, והייתם לראש, חושב אני, יותר מזה – רואה אני בחוש, ששגיתי – בקצור: מבקש אני סליחה ומחילה וכפרה ממך ומחבריך, ונפשי בשאלתי להגיד לי, אם באמת יש להחזיר עסק-ביש למוטב על ידי בוּכהאַלטר חדש ומשטר חדש בספרי החשבונות, או לאו – והכול ירד, חס ושלום, לטמיון.

טלגרפתי: הבל, קרא שמיטה!

ובזה אני יוצא ידי חובת פיליטון…

לדבר על הדברים המנסרים בעולם אין לי הרשות אליבא דכולי עלמא: כל מי שאין לו מקום, אין לו דעה…