רקע
דוד בן־גוריון
מחיל מתנדבים לצבא ישראל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: הוצאת מרכז פועלי ארץ-ישראל; תש"ח 1948

נאום במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל,

תל־אביב, שבת, י“ב סיון תש”ח, 19 ביוני 1948

דפוס קואופרטיבי “אחדות” בע"מ, תל־אביב

עדיין לא ביצענו את מפעלנו, גם לא הקמת המדינה היהודית, גם לא בטחון חיינו ובטחון עתידו של העם היהודי. עוד הכל עומד בסכנה. עוד האויב עומד בשער, בשער ממש. עוד האויב מקיף את ירושלים החדשה, עוד הוא עומד בשערי ת"א – ברמלה ולוד – וליד מספר גדול של משקינו; עוד רבבות קלגסים של חמש מדינות־ערב על ציודם וזיונם השופע והיעיל ביותר – צרים עלינו. ועל כן עוד אין חג במחננו. בהכרה זו יש לערבב את שמחתנו ואת הסיפוק שניתן לנו עם ההפוגה מההרעשות וההפצצות ומסכנת־הרעב שנשקפה לירושלים.

בימי־ההפוגה חובה לעמוד על כך, כי אלה מחייבים יותר מאשר ימי־המלחמה. כי בהם צירוף־הזדמנויות שאולי לא יחזור.

*

ישבתי אתמול עשר שעות רצופות עם מפקדים מכל החזיתות – מהנגב, הדרום, הרי ירושלים, ירושלים העיר, עמק־אילון, תל־אביב, השרון והשומרון, עמק־יזרעאל, עמק בית־שאן, בקעת־הירדן, חיפה, הגליל המערבי, הגליל המזרחי, התחתון והעליון. במשך כל שעות אלו שמענו סיפור אחד העקוב דמים ויסורים והרצוף מאמצים על־אנושיים. היה זה דו"ח מפורט על מצב הצבאות שלנו, על מספר ההרוגים, הפצועים והתשושים; על כשלונות, תקלות, ליקויים ועל כיבושים והשגים; על טיב האויב בכל חזית וחזית – המצרים המצוידים ציוד כבד למכביר, העיראקים, הסורים והעבר־ירדנים, שהם אולי החזקים, התקיפים, המאומנים, הממושמעים ועזי־הנפש ביותר בכל אלה. אחד המפקדים מירושלים, מומחה לתותחנות, העריך את מספר תותחי האויב שהתקיפו את ירושלים – בששים. והם המטירו ללא־הרף, ביום ובלילה, על העיר פגזים של 2, 6, 25, ובימים האחרונים – גם של 100 ליטרות כל אחד. התחמושת, בכל אופן בפעולות שעד עכשיו בסביבת ירושלים, היא כאילו ממקור לא־אכזב. וכן הדבר גם במקומות אחרים. וכל זה עלול להיכנס לפעולה כעבור 28 הימים או אפילו לפני זה. ואוי ואבוי לנו אם לא נהיה ערוכים ודרוכים ומצוידים ומוכנים לקרב – ולא לתאריך מסוים ביולי, אלא לכל רגע ורגע, כי אין אנו יודעים מתי יבוא הרגע.

*

כל קיומנו, גורל הציונות, גורל מפעלנו, גורל תנועת פועלי ארץ־ישראל, גורל החזון האנושי־סוציאליסטי שלנו תלוי עכשיו בראש־ובראשונה בזרוע הצבאית שלנו, בכושר פעולתה, ביכלתה הלוחמת, בציודה, בדריכותה, במשמעתה, בעצמת האש ובעצמת הרוח שלה. אני יודע שזה פוגע הרבה בהכרה המוסרית שלנו ובכל חינוכנו ותפיסת־עולמנו היהודית, האנושית והסוציאליסטית, אך זאת היא האמת המרה, המרה כמות. איני מתעלם מהעובדה, שאנו עומדים במערכה כפולה – לא רק צבאית כי אם גם מדינית – אבל כוחנו הצבאי הוא שיקבע במערכה מדינית זו (אגב, כל מלחמה אינה אלא מכשיר בשביל מערכה מדינית). ואם אנו לא ניפנה דוקא בימי־ההפוגה המעטים או לא־מעטים (איש אינו יודע זאת; אין זה תלוי בנו, ואולי גם לא בשליטים הערביים, שאינם אלא שכירים) ולא נעשה הכל להגברת כוחו החמרי, הפיסי והמוסרי של צבאנו, – את נפשנו אנו קובעים.

*

לא אחזור על פרשת ששת החדשים ואף לא של ארבעת השבועות האחרונים. הדברים ידועים. ומה שלא אירע – אינו צריך עוד להיות ידוע. אתם יודעים מה פעלו צבאותינו המעטים, הצעירים, שקמו בן־לילה, תוך כדי סערת המלחמה. אולם, בלי לקפח את זכויותיהם, גבורתם וכיבושיהם של צבאותינו, – ואני אהיה האחרון להסכים לכך, – אראה חובה לציין כאן – ולא לשם כתיבת היסטוריה שעדיין לא הגיעה שעתה לכך, אלא משום שלדבר זה יש ערך אקטואלי בשביל המחר – את התפקיד הגדול, שמילאה ההתישבות שלנו במערכה הכבדה עד עכשיו ושודאי תוסיף למלאו גם להבא.

ואני מתכוון לא רק לבני המשקים שהתגייסו לצבאות, אלא גם לחברינו שהיו במדים ציביליים, כמוני וכרבים היושבים כאן, ונשארו עובדים ברפת, בשדה, בגן (במידה שאפשר היה), תחת הרעשות והפצצות; אלה ותיקי תנועתנו בני־החמישים, וביניהם גם בני־ששים, שבלי עמידתם־הם, לא רק בעבר אלא גם בעתיד, – אם תתחדש המערכה, – לא נעמוד.

לא היינו עומדים במערכה זו של בלתי־שוים, של אחד נגד ארבעים, לולא ההתישבות שלנו, וקודם־כל ההתישבות העובדת שלנו. לא אגזול מזמנכם לסיפורים, אם־כי דוגמתם אינם מרובים בהיסטוריה העולמית, על דבר עמידה של משק זה ואחר ושל קבוצות שלמות של משקים בעמק־הירדן, בנגב, בדרום, בגליל וכו'. לא רק אהבת מתישבנו לאדמתו, ולא רק האהבה הנודעת מיוצר ליצירתו, שהיא נעלה מאהבת בעל־בית לנכסיו, אלא יותר מזה: החזון ההיסטורי הגדול המניע אותנו במשך שבעים שנים מימי יסוּד הישובים החקלאיים הראשונים ועד היום הזה, הוא שיצר את פלא עמידתנו. אילולא הטיפוס של מתישבינו, אילולא החזון המחיה אותם, שבו גילמו את חייהם, ושעליו הגנו הוא והיא ויוצאי חלציהם והנוער אשר אתם – לא היה עומד לנו כוחו של צבאנו ולא היינו מחזיקים מעמד לא בנגב ולא בעמק־הירדן ולא בגליל העליון. ולבסוף, אלמלא הגבורה האֶפית של גוש־עציון, שאמנם נגמרה באופן כה טרגי, בהישמד כל אנשי כפר־עציון, מי יודע אם ירושלים היתה עומדת. אני מציין זאת לא כדי לתת ציונים, – לא הגיע הזמן לכך. נניח את מלאכת־הציונים לכותבי ההיסטוריה. אנו עומדים עדיין בתוך המערכה ואיני יודע אם אנו נמצאים בראשיתה או בשלבה האחרון. כל עצמו של דבר יש לו עדיין משמעות אקטואלית וזו תלך ותגדל אם המערכה תתחדש, ואנו חייבים להניח שהיא עשויה להתחדש, אם־כי נעשה כל מאמץ להביא לידי שלום של אמת, של כבוד. אולם הדבר, כאמור, אינו תלוי בנו ויתכן אפילו לא בשליטי הערבים, שהם רק מקל־חובלים בידים זרות.

*

בימי־הפוגה אלה שני תפקידים לנו: הכשרת צבאותינו למערכה והכשרת ההתישבות לעמידה. לא היינו מלומדי־מלחמה (יתכן שזה קצת מַטעה בהשתמשי בביטוי “לא היינו”), אך לפני שבעים שנה לא היינו גם מלומדי התישבות… מאות ואלפי שנות חיינו בגולה לא הכשירונו להיות בוני ארץ ומדינה; זוהי מלאכה לא־קלה, ונסיון שבעים השנה של פעולתנו בארץ מוכיח את הדבר. והנה, משך שבעים השנה הללו קם גם כוח ההגנה שלנו ואין לנו שום יסוד להתבייש בו, לא בנסיונותיהן של פתח־תקוה, ראשון־לציון ומושבות אחרות בימיהן הראשונים, לא באנשי “השומר”, לא במגיני תל־חי ולא באלה שבאו אחריהם עד היום הזה. ולא מתוך זלזול במגינים אלה ובכוח ההגנה שיצרו, ארשה לעצמי לקבוע, כי אם לא נחרוג מהמסגרת שהיתה קיימת ולא נלמד מחדש מלאכה זו, הארורה מכל המלאכות שבעולם – כי אין ארורה יותר ממלאכת המלחמה, ואין דבר בלתי אנושי, דסטרוקטיבי, מבזבז, מכלה, משחית בכל המובנים, ממלאכה זו – אם לא נלמד את מלאכת־המלחמה על בוריה, עד כמה שאפשר לפי התנאים והצרכים החדשים והנסיבות החדשות, – לא תהיה לנו תקומה. שום החלטות של או"מ, ותהיה זו החלטה על הכרה דה־יורה של רוסיה או הכרה דה־פקטו של אמריקה, לא יעמדו לנו אם זרוענו לא תעמוד לנו. ומלאכה זו עלינו ללמוד בזמן קצר, כי לא הזמן ולא האויב פועלים לפי הנכונות שלנו.

עדיין לא למדנו את מלאכת המלחמה. ועתה, תוך סערת המלחמה, חייבים אנו ללמוד אותה. ולימוד פירושו גם לשכוח דברים שלמדנו בימי ההגנה כי הם לא יסכנו לנו עכשיו. המצב הוא חדש, התנאים – חדשים, והמלחמה – אחרת. מה שהיה טוב בהגנת פתוח־תקוה, סג’רה ותל־חי – לא, יצלח עתה להגנת ירושלים ולהגנת הדרך אליה וכו׳ וכוי. אנו חייבים ללמוד תורה חדשה, תורה של צבא סדיר ומלחמה מודרנית, שאף פעם לא הסכנו אליה.

*

בראשית מערכה זו היו מומחים צבאיים ידידים שאמרו, כי אנו פועלים לא לפי תורת המלחמה המקובלת. אנו שומרים על נקודות מבודדות ומפזרים את כוחנו, ודבר זה הוא בניגוד לכל תיאוריה ופרקטיקה צבאית. המציאות הוכיחה שהם כאילו צדקו במידה רבה. נעזבו וחרבו נקודות שלנו, וביום האחרון, זמן קצר לפני ההפוגה, נכבשה בידי האויב נקודה בתוך המדינה היהודית – משמר־הירדן. אף־על־פי־כן, כשאנו סוקרים לאחור ועושים את סיכום כל המערכה, הרי החשבון מוכיח שלא טעינו. אמנם, שוּלם מחיר יקר מאין כמוהו. נפלו מאות מטובי הנוער בכל הארץ, בעיר ובכפר; יש הורים שכולים והם נמצאים בכל השדרות, החוגים והמפלגות, והכאב גדול ואינו יודע שום הפליות – לא אידיאולוגיות, לא פוליטיות, לא מפלגתיות; קרבנות אלה הם הדבר הקשה ביותר במערכה זו. אין לקרוא בשמות של יחידים ולציין ציוּנים מיוחדים, אך תרשו לי לעשות יוצא מן הכלל אחד. יתכן כי זה צורך יחיד – שלי – ולא של הכלל, אך איני יכול לא לעשות את הדבר. איני יודע אם חבר זה שאליו מופנים הדברים נמצא כאן; עיני חיפשו אותו אתמול והיום ולא מצאוהו. יודע אני שבדברים שאומַר אין אף טיפה של תנחומים לאב ששיכל שני בנים. אך רוצה אני לומר לחברי היקר, שלמה לביא, ידיד נעורי, מייסד אחד המשקים הגדולים שלנו, נושא אחד החזונות הגדולים שלנו, – כולנו אתך באבלך הגדול בנפול בנך האחד בעמק והשני בנגב!

אני רואה לפני גם את ההורים השכולים האחרים, בין ששמות בניהם שנפלו צוּינו בעתונים ובין שלא צוּינו. אתם נתתם הכל, ביחוד אתן – האמהות השכולות.

*

אחד הדברים החשובים שיש לבצעו הוא – ביצור מהיר ויעיל של כל משק, קודם־כל באנשים, בחיילים, שחשיבותם מרובה ממבצרים, כי יעילותם של מבצרים מפוקפקת; הם לא עמדו אף רגע במבחן כשהרעישו תותחים. תקומת המדינה תלויה בעיקר בכוח החי של אנשים חיים. ואני רוצה לומר לחברי המשקים היושבים באולם זה ולרבים אחרים שאינם נמצאים כאן, שבגלל המחיצות הטפלות והאומללות הקיימות בינינו בתוך תנועת־הפועלים בארץ, וביחוד בהסתדרות, אין אנו יכולים להפגש גם עתה יחד, כחברים לסבל, לחזון ולנצחון. לכל החברים במשקים – בקיבוץ המאוחד, בקיבוץ הארצי, בחבר הקבוצות, במושבים, ב“הפועל המזרחי” ו“העובד הציוני” – אני מַפנה את דברי: נפגשתי בחדשים אלה, לעתים תכופות, עם משלחות שלכם וראיתי לא רק את תגובתם אלא גם את התרעומת בעיניהם על שאנו מתעלמים כאילו מצרכיהם, ואין שולחים להם נשק ואנשים. ואני רוצה לומר להם, כי לא מתוך כוונה ואי־הערכה, וּודאי וּודאי לא מתוך אי־אהבה אליהם קרה הדבר. יש הכרה כללית, שאחת התכונות העיקריות לקראת מה שאולי צפוי לנו בשבועות הקרובים היא – תגבורת באנשים ובכלים לכל משק, לעשותו מבצר חי. וגם אותם המשקים שעדיין אינם קיימים ושיש להקים אותם במהירות ובמידה רבה ככל־האפשר, – גם הם צריכים להיות מבוצרים כהלכה.

*

וארשה לעצמי לומר מלה קשה, ואני אומר אותה בדחילו ורחימו, ולא כתוכחה לעבר. לא אקח על עצמי לדון את חברי המשקים שנעזבו. אני יודע מה עבר עליהם. יודע אני מה עבר על משק פלוני בעמק־הירדן ועל משק אלמוני בנגב לפני שהחברים עזבו אותו. דברי אינם אלא הוראה לעתיד: אם אמנם נמלא את חובתנו כלפי המשקים בכלים ובאנשים – ואני מקוה שנמלא אותה במידת יכלתנו, והיכולת לא תמיד גובלת עם הצורך, היא, כרגיל, צולעת ומפגרת אחרי הצורך – למען לא יאָלצו מתי המעט שנשארו במשקים, לאחר שגויסו הצעירים לצבאות, לנטוש את המקום, – אז ייקבע גם הכלל (ושוב, אני אומר זאת בדחילו ורחימו, כי אני יודע מה קשים ואכזרים הדברים שאומַר), כי כל משק הנמצא במצור חייב לדעת שבלי פקודה מגבוה בל יעזוב חי שום איש את משקו! תביעה כזו מחייבת לא רק את הנתבעים אל גם את התובעים, ורק אם התובע ממלא את כל חובתו – יכול הוא להמריץ את הנתבעים למלא את חובתם־הם. והתובעים יעשו כל מה שביכלתם למען יוכלו לתבוע את הדבר.

יש משקים במספר לא־קטן, שאינם יותר בבחינת משק: הפרות הוצאו או נהרגו, הלולים אינם, השדה אינו מעובד, ואין השקאה, והמקום אינו אלא גרניזון שאנשיו אינם חיילים. ואנשים אלה בצדק שואלים: מה טעם ומה בצע במקום זה שאין בו עבודה ויצירה? והתשובה היא: יש טעם וטעם רב לחיי האנשים במקום, כי זה שומר ומגן על מערכות גדולות יותר. חזית כשהיא פזורה בפינות שונות בארץ אחת בלתי־מחולקת, הרי מה שמתהווה בנקודה אחת רחוקה יש לו השפעה גדולה בחזית רחבה יותר. אנשי ירושלים חייבים תודה לא רק לאלה שהביאו להם אוכל בלילה, תחת מטר כדורים ופגזים, בסביבות לטרון, ולא רק לצבאות “נחשון” ולחטיבת הפלמ"ח שכבשה את הדרך, אלא בראש־ובראשונה לאלה שנפלו בגוש־עציון, שמפעל־הקרבתם הציל את ירושלים יותר מאשר כל המאמץ המלחמתי. לפעמים עזיבת נקודה אחת גורמת למות ולכשלון של חטיבה שלמה ושל חזית שלמה.

*

מלים אחדות על הצבא בכלל. עצם קיומו של צבא זה דבר אנטי־דימוקרטי, אנטי־אנושי, אנטי־ציוני ואנטי־סוציאליסטי, כי צבא קיים לשם הרג, לשם הרס. אך אין מפלט, כי תכליתו של צבא הרי זה להשמיד את כוח האויב למען הנצחון עליו. ולא כל בעיות הצבא הן ענין לבירור פומבי. גם זה הוא אחד הדברים הרעים של צבא, שעניניו אינם ניתנים אלא לבירור ביורוקרטי, סגור, של יחידים ובודדים, עם כל הרע בכרוך בזה, אבל זה הכרח שלא יגונה; ולכן אל תחכו לכך שאכנס כאן בבירור כל הפרובלימות של הקמת צבאנו והכשרתו למערכות שאולי צפויות לו בקרוב. אגע רק באחדוֹת מהן, המותרות בבירור פומבי, ציבורי. כי צבא נשען לא רק על מספרים, על ציוד, על נשק, על אימון. אמנם, בלי זה אין צבא, אך אלה בלבד אינם מספיקים. הנשק העיקרי של הצבא הוא כוחו המוסרי. ואם עלה בידינו לעמוד – ואכן עלה! – בחדשים האחרונים, בפני צבאות שעלו עלינו לא רק במספרם אלא גם באימונם, נסיונם, נשקם ופיקודם – כי עומדים בראשם מפקדים בריטיים בעלי נסיון רב במלחמות אירופיות, – הרי זה רק ביתרון אחד שהיה לנו – ביתרון המוסרי. והצד הזה הוא ענין לבירור ציבורי ולמאמץ ציבורי בלבד.

*

הייתי כ־15 שנה בהנהלת הסוכנות ובכל השנים הללו לא קיבלתי על עצמי שום תיק. היו לי נימוקים לכך. בפעם הראשונה קיבלתי על עצמי תיק אחרי הקונגרס הציוני האחרון, תיק־המלחמה, או כפי שקראנו לו תיק־הבטחון. ותיק זה, אני הלמתי אותו והוא הלם אותי פחות מאחרים. עוד לפני הקונגרס הציוני האחרון היה ברור שאנו עומדים אולי בקרוב לפני התנגשות צבאית לא עם ערבי ארץ־ישראל בלבד, אלא עם כל מדינות ערב, ועלינו להתכונן. לקחתי תיק זה לא משום שהנני גנרל ואני בקי במדע הצבאי, אלא משום שבענין צבא, כמו בכל ענין אחר, יש לא רק דברים טכניים שמומחה בלבד יודע אותם, אלא גם ענין של קומון־סנס, של ראיה נכונה.

התחלתי את הקריירה החדשה שלי בלימוד עניני הגנתנו, שלקח כמה חדשים. אם־כי לא הייתי זר למלאכה זו כל ימי חיי בארץ, אף־על־פי־כן נדרשו ממני מספר חדשים עד שלמדתי את המצב האמיתי של עניני ההגנה. לא אומַר עכשיו מה היו המסקנות שהגעתי אליהן אחרי בדיקה זו. אין זה שייך לענין ועוד לא הגיע הזמן לפרסמן. נתברר לי מה שידעתי גם קודם, אך הפעם באופן מפורט וקונקרטי יותר, כי יש לנו על מה להישען, ולא כל־כך בשטח החמרי – הרבה תותחים, אוירונים ואניות־מלחמה, או הרבה חיילות מאומנים ומפקדים מומחים – אלא בדבר שהוא עיקרי יותר במלחמה: יש לנו האדם. אנשינו אינם מלאכים, גם הם בשר־ודם עם כל הליקויים והחולשות של בשר־ודם, המשתקפים גם במערכת ההגנה, והטעונים עקירה – מלאכה שאינה קלה כלל וכלל. היה ברור לי שאנו נעמוד הפעם לא רק בפני כנופיות שודדים ורוצחים המאומנות פחות או יותר, כשם שהיה בשנים הקודמות, אלא יתכן מאוד שנעמוד בפני צבאות סדירים. והיה ברור לי שאין ביכלתנו, כמו שהננו, לעמוד בפניהם, כי אין לנו צבא סדיר.

לא קל היה להקים את הדבר. יש מסורת, ומסורת מפוארת שאין לנו להתבייש בה, של צבא ההגנה. צבא זה לא ממשלה הקימה אותו ועל כן לא היה כפוף לה. היה זה צבא־מתנדבים שקם מכוח עצמו והוא ניהל את עצמו ופעל במחתרת. בין התמונות התלויות כאן לפנינו יש אחת של אליהו גולומב, שהיה מראשי האדריכלים של כוח־ההגנה הזה. הוא לא היה כפוף לשום רשות שהיא ולא קיבל ממנה הוראות; הוא לא היה חייב למסור למישהו דין־וחשבון. הוא קיבל הוראות ממצפונו ומאחריותו הציונית בלבד ולפיהן פעל. בזה היה כוח גדול, חיובי, יוצר, ואלמלא יצרו אותו לא היינו עומדים בחדשים אלה, ומי יודע אם היה נשאר זכר מהישוב היהודי בארץ. אך הכוח הזה נוצר בתנאים שונים לגמרי מאלה של היום, והיה ברור, שעכשיו, מול הסכנה העומדת לפנינו, יש צורך במשהו אחר. אמנם, גם למשהו אחר זה צריך לצרף את כל החיוב, הברכה, הרוח, החזון, המסירות וההתנדבות שהיו בהגנה, אלא שלכל אלה יש להוסיף מה שיש בצבא, והחסר עדיין בהגנה.

והדבר, כאמור, לא קל. קודם־כל לא קל היה להכניס את כוח ההגנה שקם מעצמו, מתוך רגש אחריות היסטורית גדולה בפני העתיד ובפני העם, לעול של מרות לשלטון ציבילי. כי הרי כל צבא מתוקן נתון לעול של שלטון ציבילי וכפוף לו באופן החמור ביותר: איננו רשאי להרים יד ורגל בלי פקודות מאלה שאינם אנשי־צבא, אך הם מופקדים על־ידי העם. לא קל היה מַעבר זה בתוכנו מצבא מתנדב לצבא הכפוף לשלטון המדינה, וגם עכשיו עדיין לא הגברנו על כל הקשיים.

*

בראש־ובראשונה אגע בשאלה עדינה ודקה שהרבה חוששים לנגוע בה, כי סביב לה נוצרה אוירה מכבידה מאוד. אולם לא אֵרתע מכך, כשם שלא נרתעתי מענינים מרים ומסוכנים אחרים, ואייחד קצת את הדיבור על ענין פלמ"ח.

לפני התחלת המלחמה היה הפלמ“ח הכוח המגויס היחיד שהיה לנו בארץ, אמנם היה גם כוח לא־קטן של ההגנה, ובה חברים ותיקים ומסורים, שעמדו לפקודת ההגנה, אך אלה נקראו רק בשעה שנדרשו לפעולה. כל אחד מהם היה עסוק יום־יום בעבודתו, במשק, בבית־החרושת, במשרד, או באיזה מקום אחר, והם לא היו מגויסים. הפלמ”ח היווה כוח לא־גדול, בסך־הכל כ־3–2 אלפים, אולם, ככוח מגויס יכול היה להתאמן יותר והוא היה הכוח המאומן היחיד כמעט, מלבד אלה ששירתו בצבאות הארצות השונות ובחטיבה היהודית הלוחמת.

*

לפני כמה זמן חגג הפלמ“ח את יום שבע השנים לקיומו. ואני רוצה בהזדמנות זו למלא חובה שלא נתמלאה אז, כשבציבוריות ובעתונות סיפרו את הפרשה הגדולה של הפלמ”ח, ולציין את זכותו המיוחדת של הקיבוץ המאוחד בהקמת כוח זה. אלמלא הקיבוץ המאוחד (אולי נכון יותר – מזכירות הקיבוץ), ואלמלא העזרה המתמידה – הכספית, הארגונית והמשקית שהוא הגיש, לא היה הפלמ“ח מגיע למה שהגיע. ויזכר חברנו אליהו גולומב שהוא היה יוזמו של הפלמ”ח, מקימו ובונו והרוח החיה בו זמן רב. הפלמ“ח הגיע לגדולות, ולא מבחינת היקפו הכמותי אלא מבחינת כוחו המוסרי. כל שאר הגופים ההתישבותיים חטאו הרבה בימים ההם כלפי הפלמ”ח. גם הקיבוץ הארצי, גם חבר הקבוצות, גם תנועת המושבים לא נתנו את העזרה הדרושה, לא גילו אותה הבנה ולא מסרו את משקיהם לבסיסים. אילו היו גם הקיבוץ הארצי וחבר הקבוצות ותנועת המושבים נותנים את מלוא תמיכתם לפלמ“ח במשך כל שבע השנים הללו, כשם שנתן הקיבוץ המאוחד, היה הפלמ”ח גדול פי־כמה. הרבה מזכויותיו של הפלמ"ח – והן גדולות – שייכות לא רק לאליהו גולומב, אלא גם למזכירות הקיבוץ המאוחד. אך חבל מאוד שלכל זה יש להוסיף “אבל” אחד.

*

בדומה לדברים אחרים בתנועתנו – קרה גם כאן אסון. תחת עזרה ואיניציאטיבה ליצירת כוח זה שיהא צמוד למטרתו ויהווה כוח מגויס חלוצי שיעמוד לרשות הכלל, נעשה נסיון – והוא נמשך עד היום הזה – להקים כוח פרטי, סיעתי. עד לפני זמן קצר היו חברי השומר־הצעיר נוהגים לומר על הפלמ“ח: “הצבא הפרטי של חבר פלוני” (איני רוצה להזכיר את שמו). וכשם שנעשה בשעתו נסיון של חברי סיעה ב' – והם אז חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל – שנשלחו מטעם המפלגה לעבוד בנוער העובד, להפוך את הנוער העובד לאיפרכיה שלהם, כך נעשה הנסיון – באותה מסירות ועקשנות – לעשות את הפלמ”ח מונופול של מפלגה אחת, מין חטיבה צבאית של המפלגה, ובימים ההם עוד לא היתה זו אפילו מפלגה, אלא סיעה במפלגה. נסיון זה פגע הרבה ביעילותו של הכוח הזה.

עם הכרזת המלחמה עלינו, נשתנו פני הדברים: הפלמ“ח שוב לא היה כוח מגויס יחיד (גם הפלמ“ח היה קודם כוח מגויס רק למחצה – חצי חודש היה מתאמן וחצי חודש עבד במשק. ורק עם פריצת המלחמה בתקופת דצמבר, היה הפלמ”ח נאלץ לוותר על העבודה והתחיל מקדיש את כל זמנו לאימונים). גויסו גם אחרים, קודם אלפים ואחר כך רבבות; עכשיו יש לנו הרבה חטיבות מגויסות, שכל זמנן וחייהן קודש לדבר אחד – לאימונים, למלחמה, ומחיצה זו והבדלים אלה שהיו קיימים קודם בין הפלמ”ח לבין שאר כוחות ההגנה – שאלה עמדו תמיד מוכנים לכל פקודה ואלה הופיעו רק לעת־מצוא – הם עתה בטלים ומבוטלים ואינם קיימים יותר. אולם לא חדל הנסיון להשאיר את הפלמ"ח כמונופול של סיעה. גם במשך שתי השנים האחרונות, בהן הוטל עלי לטפל בעניני הצבא היהודי, נשארתי חבר נאמן של ההסתדרות ושל המפלגה, אך יש מקום אחד שאיני רוצה ואיני יכול להסכים למחיצות בין יהודי ליהודי – בתוך הצבא. כאן אין לעשות שום אבחנה בין יהודי ליהודי. גם באופן אוביקטיבי אין לעשות זאת, כי חיי כולנו בסכנה, בכולנו רוצים להתנקש, וכולנו נקראים למאמץ. כאן אני יכול לפעול רק כיהודי וכיהודי בלבד. אני יודע שלא מעטים מבין חברינו מתרעמים עלי בשל כך, אך אין אני שם לב לזה. אני עובד שם עם חברים ממפלגות שונות ומשכבות שונות ואיני יודע ואיני מרגיש כל מחיצה בינינו, ואני מקוה כי גם הם אינם יודעים שום מחיצות. כי עלינו להגן על העם היהודי, על חזונו, על ארצו, ועל עתידו. גם האוייב אינו מכיר כל מחיצה בינינו, אינו מבחין בין יהודי ליהודי.

*

עם השינוי הזה שחל עם גיוסם של רבבות אנשים והפיכת חיל־מתנדבים הפועל במחתרת לחיל מגויס מתוך חובה – בין שהאנשים רוצים ובין שאינם רוצים בכך; ועם הקמת צבא מדינתנו המחייב כל מגויס לקבל אימון וללכת לכל מערכה, לכל אשר ישָלח – מן הטבע שיחולו שינויים רבים בכוח המגן שלנו. ואמנם, חלו הרבה שינויים – על כך יעידו כל החברים שאני עובד אתם יחד, בלי הבדל מפלגה. בתוך מלאכה חדשה זו, הקשה והאיומה של הקמת הצבא היהודי ובנין הבטחון היהודי, לא נתקלתי בשום אינטרסים מפלגתיים, סיעתיים ומעמדיים, אך נתקלתי בעמידה עקשנית, קנאית ולא הגונה – לשמור על מונופול של סיעה על חלק מהצבא היהודי.

בתקופה זו איני מסוגל לראות שום דבר אחר מלבד ענין המלחמה. איש לא יחשוד בי כי אני אדיש לענין המדינה היהודית, אך כולי לענין כוח הבטחון – כי בלעדיו לא תהיה מדינה, לא יהיה ישוב ולא יהיה עם ישראל. אילו הדבר לא היה פוגע במאמץ המלחמה הייתי משלים גם עם הרצון של השתלטות מונופוליסטית של סיעה על חלק מהצבא, כשם שאני משלים עם החרפה של פילוג פועלי ארץ־ישראל ללא שום יסוד מוסרי, אידיאולוגי או פוליטי. אבל תוך היותי שקוע בענין אני יודע מה גדול הנזק למאמץ המלחמה; כי רצון זה פוגע ביעילות כוחותינו, והפלמ"ח איננו מהכוחות הפחותים בצבא שלנו – הוא אחד הכוחות המעולים ונהדרים ביותר, שגילה את כוחו בירושלים, בגליל ובנגב (אמנם אינו יחידי, ויש גם כוחות אחרים; וגם להם זכויות שתהיינה תמיד לתפארת בהיסטוריה שלנו). נתקלתי בפגיעה הקשה שפוגע היצר האפל הסיעתי ביעילות הצבא שלנו בכללו, ושל הצבא המעולה הזה בפרט. כי צבא איננו מפלגה, איננו אפילו מדינה. תיתכן מפלגה ותיתכן חברה ותיתכן מדינה שאין בהן שויון – אנו חיים בעולם כזה, אם־כי איננו משלימים אתו. אך אין זה מקרה שבכל המשטרים – גם במשטר הפיאודלי ובמשטר הרכושני – הוקם הצבא על יסוד של שויון, אף־על־פי שבתוך החברה כולה יש הבדלים בין אנשים שונים באורח חייהם, במשכורתם, בתנאי הדירה ובתנאים אחרים. בכל ארץ שבעולם מקבל כל הצבא אותה תלבושת, אותו אוכל ואותה משכורת – בין שהחייל הוא בן־עשירים ובין שהוא בן למשפחה עובדת. ואין זה נעשה מתוך אהבת שויון, אלא מתוך הכרח הנובע מטבע הדבר שנקרא צבא.

חייל חייב לציית ולתת כל מה שיש לו, ובלא הרהור וויכוח, גם כשפוקדים עליו ליהרג. הצבא בנוי על משמעת שאינה יודעת גבולות. כשנוטלים זאת מהצבא, הרי הוא נעשה אספסוף מסוכן ללא כוח־עמידה. תנאים חמוּרים אלה אפשר להשליטם בצבא רק אם יש בו חברוּת ושויון, ורק אם כל חלקיו כפופים לרשות האחת שהיא־היא האחראית על מאמץ המלחמה ועל הבטחון. לא יתכן צבא שרובו כפוף לשלטון הכללי של העם, וחלקו כפוף לאיזה שלטון אחר, גלוי או נסתר.

*

לאחר שלמדתי במידה שיכולתי את הענינים לפני שהתחלתי בעבודה זו, וביחוד בחדשי המבחן, מדצמבר ועד עכשיו (וכל הזמן נתון הייתי אך ורק לענין זה, ואדם השקוע כולו בענין אחד יומם ולילה יש לשער כי הוא מסוגל להגיע עד חקרו), נוכחתי לדעת מה רבה החבלה בצבא הנגרמת ע"י חתירותיה של סיעה למונופול על חלק מהצבא, שאינה אלא מפחיתה את יעילותו וכוחו המוסרי, ובסופו של דבר פוגעת במאמץ המלחמה. כשהוכרז על קיום המדינה והענינים עברו מהסוכנות היהודית לממשלה, והוצע לי להחזיק בתיק־הבטחון – הודעתי כי אקבל את התיק הזה רק אם יקוימו שלושה תנאים:

א) הצבא כולו הוא צבא ישראל ורק של ישראל. כל חלקי הצבא וכל חטיבותיו יש להם רק בעלוּת אחת, והם ניתנים למרוּת אחת – מרות ישראל. הוא הקובע מה לעשות ואיך לעשות, איך להקים את החלקים ואת החטיבות, איך לתאם אותם ומה היחסים ביניהם.

ב) שויון גמור בין כל החלקים, בין כל הגדודים ובין כל החטיבות. כאן מסיבה של תנועת הפועלים, ואין צורך להסביר ששויון אינו יכול להיות פיסי, אינו יכול להיות גם שויון ביכולת. גם במשטר קומוניסטי שיקום לעתיד לבוא עוד יהיו הבדלים בין אנשים בכשרונותיהם. אלה הם מהדברים שהם מכבשונו של עולם. אבל הכרח שיהיה שויון בדברים התלויים בחברה ובמדינה, וששויון זה יהיה גמור ומוחלט. גם בצבא יש חייל שהוא אמיץ ומוכשר יותר ויש שהוא אמיץ ומוכשר פחות, אך כולם מוצגים באותם התנאים, מקבלים אותו חינוך ואותו ציוד ועומדים לרשות אותו פיקוד; כולם משרתים את המטרה האחת – הנצחון.

ג) בצבא פועל כל אחד לפי סמכות מוגבלת ומותחמת, ואין איש או חלק רשאי לקחת לעצמו סמכות כרצונו. גם בזה מתבטאים ההבדלים בין חיי־צבא לבין חיי־ציבור. בציבור דימוקרטי אין אדם צריך להיבחר כדי שיהיה בעל השפעה. איש לא בחר באיינשטיין שיקבע חוקים מדעיים חדשים שהקנו לאנשים ראִיה חדשה של העולם. איש לא נבחר להיות מורה ומחנך של דור – הסגולות שחונן בהן האיש ומכשירות אותו לכך הן מתנת הבורא. לדבר המורה מקשיבים אלפים ורבבות אם־כי לא הוסמך ולא נתמנה ע"י מישהו. לא כן בצבא: כאן אין אדם יכול לעשות עצמו לשליט ומפקד ולנהל מלחמות. בצבא מעניקים למפקד סמכויות עצומות: כל מי שכפוף לו חייב להישמע לו ללא ערעור והרהור, הוא רשאי אפילו לשלוח אנשים למות, – בלי זה אין צבא. אבל כל זה מקבל המפקד ממקור הסמכות, ורק בתוך התחומים שהם מוגדרים על־ידי רשות העם, ולא בחדרי־חדרים של סיעה, מפלגה או גוש.

שבעים שנה לא נהגו אצלנו כך. המגינים עשו את עצמם למגינים. איש לא הכתיר את אליהו גולומב בתורת מפקד – הוא היה ראש ההגנה בחסד עליון כי חבריו הכירו בו. נוהג זה אין להמשיך בו יותר, – עכשיו צריך אדם לקבל סמכות כדי שיוכל לפקד.

ברור שבלי שלושת דברים אלה לא יקום צבא ולא יעמוד במערכה זו; כי אנו עומדים עכשיו בפני צבאות סדירים ולא בפני כנופיות. ועל התקנת שלושת העקרונות האלה רעשו הספים, והתנהלה מערכה של שיסויים מעל דפי העתונות. ויאָמר כאן: מערכה גלויה בעתונות ובציבור אינה בכל־זאת מהדברים הגרועים ביותר. הרע שבדבר, שמתנהלת גם מלחמת לחישה מכוערת המביישת את תנועתנו. מנסים להרעיל חלק מהנוער העומד במערכה, שאינו יודע ואינו יכול לדעת נכונה את הענינים, והדברים הגיעו לכך שמפיצים שמועות כי רוצים להרעיב את הפלמ"ח, לקפחו בהלבשה ובציוד, ועוד כל מיני דיבות שפלות כאלו.

כך היה הדבר גם לפני כשלושה חדשים, כשהגעתי למסקנה שצריך להקים חיל־ים. היו כל מיני טענות, שמקורן בפחד כי זה עלול לפגוע במונופולין של מישהו. אך עכשיו כולם מודים שהדבר הכרחי, ואלה שסירבו קודם לקבל עליהם תפקידים בחטיבה זו – מסתערים עתה להתקבל שם.

משונה הדבר: אני יושב עם מפקדים מכל היחידות, בתוכן גם של הפלמ“ח, ויש הבנה הדדית גם בנוגע למיבצעים שצריך לעשות וגם בדבר תיקונים ושינויים בחטיבות ובמבנה הצבא ובסידורי הספקה וכו'. אין חילוקי־דעות ביני לבין המפקדים, כולל גם את מפקד הפלמ”ח. אך כל זה בחדרי־חדרים של המַטה. אחר הוא המצב בחוץ: שם שומעים לחישות על שערוריות ועל מעשים נוראים.

ואני רוצה לבקש מחברים אלה, שחרדתם למאמץ־המלחמה אינה פחותה ודאי משל אחרים, כי יחדלו משני המעשים הרעים: מהנסיון להמשיך בכוח ובאמצעים לא־הוגנים במונופולין סיעתי על חלק מהצבא; דבר זה לא יקום ולא יהיה, – יהיה רק צבא־ההגנה לישראל! וכן מהמעשה השני של שיסויים נגד חלקים בצבא. איני חושש לצמרת, – הצמרת יודעת את הדברים, וכפי שאמרתי, אין שום חילוקי־דעות בינינו; אך הצעירים היקרים האלה, העומדים ברפש ובדמים, והרבה פעמים ברעב וללא שינה במשך שבועות ולפעמים גם בלי נעלים, – לחישה ארסית זו מרעילה אותם, מעמיסה עליהם קושי נפשי מיותר, שאינו מגיע להם.

*

העירו לי בכתב, שאעמוד על השאלה – אם לא נחוצים מבחינה טכנית כוחות־מחץ שיקבלו אימון מיוחד. בשאלה זו לא אכנס כאן: כוחות־מחץ אינם ענין למועצה.

אנו מקימים כוחות מיוחדים שעוד לא הגיע הזמן לספר עליהם. במשך הזמן הזה הוקמו שירותים חדשים שלא היו בתוכנו ולא חלמנו עליהם לפני ששה חדשים ושכבר הראו את יעילותם וכוחם – ואני בטוח שכוחם ילך ויגדל; הם יתנהלו לפי צרכי המלחמה ולא לפי צרכים מפלגתיים וסיעתיים. בבירורים הטכניים לא אכנס פה, אפילו אם זה נחוץ מבחינה ציבורית. הצורך הצבאי עדיף; ומי שרוצה לדון על שאלות אלו ידאג להביאן למקום ששם אפשר לדון בהן.

*

איני בקי במצב־הענינים בהסתדרות ואולי אין לי סמכות מוסרית לקבול עליו. אולם מתוך ענינים שאני מטפל בהם יום־יום אני יודע, שלא רק יעילות הצבא וציודו, אלא גם יעילות המשק היהודי והפועל היהודי בחקלאות ובחרושת היא מהגורמים שיכריעו במערכה זו. ההסתדרות חייבת עכשיו לא רק לשמור על רמת־החיים של הפועל היהודי, לא רק לדאוג שלא תפול עליו כל המעמסה הכלכלית של המלחמה ושהיא תחולק שוה בשוה עם כל השדרות, – אלא חייבת גם לדאוג (ואיני רואה את הדאגה הזו) שפריון־העבודה שלו יעלה. איני מכיר עכשיו תפקיד גדול ודחוף יותר להסתדרות מזה. הימים ימי מלחמה, מלחמה לחיים ולמות; הכל תלוי בה; וכשאני אומר הכל, פירושו הכל – חיינו, חיי ילדינו; וכשם שגורל המלחמה תלוי ביעילות הצבא, במשמעתו, באימונו, בכשרון הקרבתו, ברוח שלו, כך הוא תלוי ביעילות המשק ובפריון־העבודה של הפועל, ולא רק של הפועל העובד באופן ישיר לצרכי הצבא. אלפי פועלים שאינם עכשיו במערכה, יש להם זכות שאינה פחותה מזו של החיילים העומדים במערכה – אלה הם בראש־ובראשונה בענף מיוחד של הייצור שלנו, שבלי עבודתם זו לא היינו מחזיקים מעמד בחדשים אלה. אך לא רק הם, כל הפועלים בכל בתי־החרושת ובכל השדות – מפריון עבודתם ויעילות עבודתם תלוי גורל המלחמה. איני מאמין שיש צורך בחוקים לאסור שביתות. אם יש מקום שבו מקפחים את הפועל ואין לו דרך אחרת, ישבות גם בימי המלחמה, במדה שאין זה פוגע פגיעה קשה במאמץ המלחמתי. אולם בתקופת המלחמה יש צורך בהעלאה מכסימלית של פריון־העבודה. יהיה לנו צורך בהרבה אוהלים, פלדה וברזל – נשק וכלי־רכב ושריון – ובהרבה מזון ונעלים, לא רק לצבא אלא גם לאזרחים – וסיפוק כל הדברים האלה תלוי קודם־כל בכושר עבודתו ופריונו של הפועל.

*

משהו על הצבא בכלל, לא רק על השאלות הטכניות. אמנם, נעשו דברים גדולים גם בשטח זה, אבל אנו רחוקים עדיין מאוד מהמטרה. אל נזלזל בכוח האוייב – לא רק במספרו ובציודו הכבד, אלא גם בכושר מלחמתו, שוב אין אלה כנופיותיו של המופתי, או קאוקג’י, – אלה הם צבאות סדירים, ממוכנים, ממושמעים, שאולי אינם נופלים בהרבה באומץ רוחם מאנשינו. הם יודעים להילחם והם נלחמים ואינם ממהרים כל־כך לברוח. בחורינו שהתנגשו אתם בדרום ובחזית לטרון, למדו לכבד אותם כחיילים. ואנו צריכים לעשות מאמץ גדול בהרבה שטחים, שלא ניפול מהם באימון ובמשמעת (צר לי לומר שבשטח זה לא הכל בסדר אצלנו), ועד כמה שאפשר – גם בציוד.

יש לנו נשק סודי אחד (מלבד מינים אחרים של נשק סודי שעליהם לא אדבר), שהוא אולי העיקרי, המבטיח סיכוי לנצחון, ועלינו לחשלו. נשק סודי זה נמצא בידיכם – בידי אלה הנמצאים כאן ובידי אלה שאינם נמצאים כאן – הרוח, והיא־היא שתכריע במערכה בה אנו נתונים. אני אומר זאת לאחר טיפול של שנתיים אך ורק בענין זה הנקרא צבא ונשק: רובים ומקלעים ותותחים ואניות־מלחמה ואוירונים. יודע אני ערך הדברים האלה, שמילאו תפקיד לא־קטן. גם בזה יש לציבור הפועלים שלנו, בכל אופן לחלק ממנו, זכות גדולה. ושוב, לא אחלק ציוּנים. אך חייב אני פה לציין לפחות שם אחד של חבֵרה שיש לה חלק ונחלה בציוד הצבא – גולדה מאירסון. כי קיים אצלנו עד היום קיפוח האשה – על אף היותנו תנועה ציונית ותנועת־פועלים ותנועה סוציאליסטית. יש לה בכלל, לאשה העברית חלק לא־קטן במערכה זו. לא היו לנו בנים כאלה אלמלא היו להם אמהות כאלו. אלמלא היתה אם כרחל לביא, לא היו לנו בנים כבני לביא.

*

הרוח – זהו הדבר המכריע אך לא כשהוא לבדו; בלי אימון ובלי משמעת ובלי חטיבות ובלי בריגדות ודיביזיות וציוד ותותחים ואוירונים – הרוח בלבד לא תעמוד לנו. אולם כל התותחים והאוירונים לא יועילו אם לא תקום בנו רוח שכמותה אינה מצויה בצבאות אחרים. רוח זו נתנה לנו עד היום כוח לעמוד ובה ננצח.

הדבר הוא בידינו. בידי המפלגה, ההסתדרות והישוב –כולנו אחראים לכך. וקודם־כל מוכרחה לבוא רוח אחרת במה שקוראים – לדעתי, לא בצדק – בשם עורף. בארצות גדולות יש חזית ויש עורף. בארץ ענקית כמו רוסיה היה זה בולט מאד; החזית התפשטה על־פני עשרות אלפי מילין, אך היה עורף גדול יותר שהשתרע על מאות אלפי מלין, שלשם לא הגיע שום צבא זר ושום אוירון ושום קול תותח. לא כן בארץ קטנה כמו שלנו: כאן אין נקודה אחת ואין בית אחד, שאיננו חזית. לפני ההפוגה נהרגו אצלנו ילדים בתוך תל־אביב, בראשון־לציון ובמקומות אחרים, כי אצלנו אין הבדל בין חזית לעורף. במושג “עורף” אני מתכוון כלפי אלה שאינם בצבא. ואני אומר: אסור שתהיה בימים כאלה רוח כזאת הקיימת בעורף ושנותנת לחיילים שלנו לעמוד במערכה לילות רבים ללא־שינה, לפעמים בלי נעלים ובלי מזון אך ורק משום שאין מספיקים להביא את האוכל לחזית החדשה, ומשום שהנעלים בלו בדרכים הקשות של סלעי ירושלים. משהו מרוח החזית צריכה לפעם בעורף. כי לא יתכן שתתקיים תהום רבה בין הנעשה בחזיתות, – בין המאמץ הבלתי־אנושי שהוטל על בחורינו ובחורותינו העומדים שם – ולבין הנעשה במקומות אחרים. הארץ היא קטנה, וכשחייל שאינו מקבל נעלים ואין לו שמיכה בא ליום חופש לתל־אביב ורואה את השפע הזה ורואה איך אוכלים במסעדות, – אי־אפשר שרוחו לא תתערער. ויש אצלנו עריקים. קשה לדון את כולם ללא יוצא מהכלל לכף חובה, כי בשעה שמהחייל נדרש הכל – הוא יודע שאשתו אינה מקבלת את המשכורת המינימלית לקיומה ולקיום ילדו, רק משום שהישוב לא מילא את חובתו אפילו למלוה הלאומי.

*

עד מלחמה זו ההגנה היתה רק של מתנדבים. איש לא כפה על מישהו להיות חבר בהגנה או בפלמ“ח; טובי הנוער הלכו לפלמ”ח והם ישבו במשקים, במרכזי החזון הפועלי והציוני בארץ, ובתוך האוירה של עמק־יזרעאל, עמק־הירדן והנגב – חושלה רוחם ללא־חת. מי שלא רצה לא הלך. עכשיו המצב נשתנה מעיקרו. עכשיו מגייסים אנשים בעל־כרחם. בין המגויסים שלנו יש אנאלפאביתים, בני שכונות־העוני, ילדים אסופים וילדי רחוב, ויש בני עדות־המזרח שחטאנו הרבה להם. הצבא שלנו הוא תמצית הישוב, ודמותו הרוחנית – היא תעצב את פני הישוב. הוא קם תוך סערת־מלחמה, ולפני שאוּמן כראוי כבר נשלח לחזית. באחת החזיתות המכריעות בשבועות האחרונים נישבו כמה אנשים שהספיקו להיות בצבא רק שני ימים, אלה מהם עולי־קפריסין. אבל לא היתה לנו ברירה. ירושלים עמדה במערכה, ואנשים אלה הצילו אותה, אם־כי לא עמדו כאילו במטרה הישירה של המלחמה עליה. עכשיו יש הפוגה, ובזמן ההפוגה יש לנו הזדמנות וחובה גדולה שטובי הכוחות התרבותיים שבתוכנו יתנדבו לתפקידי החינוך בצבא.

*

אנשי הפלמ"ח גילו מה יכולים נערי ישראל לפעול גם כשהם מעטים וגם כשהם כמעט מחוסרי־נשק. הם הביאו אתם את גבורת החזון המתגלם בהתישבותנו – בכליל היצירה הציונית בארץ. זו אינה צריכה להיות נחלת יחידים ונחלת חטיבה אחת, אלא נחלת כל הצבא שלנו! וכולם כאחד מוכשרים לכך. אין בינינו בני־נביאים ואין אנו משפחת־נביאים. כל נער תימני וכל נער כורדי וכל נער אשכנזי באיזה מקום שהוא, מאיזו שכונה שהיא, אם יבואו אליו באהבה וילמדוהו ויסבירו לו ויכניסו לתוכו את העקרונות והחזונות והתורה של מפעלנו וחיינו – יקלוט אותם ויעמוד במערכה בכוח אחר. מצד ציבורנו, מצד תנועתנו, לא יכול להיות ניצול מועיל יותר של ימי ההפוגה – ויארכו כמה שיארכו – מאשר מאמץ תרבותי וחינוכי גדול בשביל הצבא שלנו.

המלצות קוראים
תגיות