לזכרם של סבתא שלי, בתיה לאה,

וסבא שלי, שלמה יעקב,

שקעקעו בי כתובת,

ונתנו לי את שם משפחתי כאשר נורו ביער.

 

1.    🔗

נולדתי לאמא עצובה. העצב ליווה אותה תמיד כאילו היה צּלהּ. כילד קטן התקשיתי לזהות עצב, אבל שמתי לב שאמי איננה כשאר האמהות. היא גם היתה זקנה, אימא שלי, לעומת האימהות של הילדים האחרים, וכשהיו כולן באות לאסוף אותנו מהגן, היא נראתה יותר סבתא ופחות אימא. לא ידעתי אז מהו עצב, ולכן גם לא ידעתי את פשרו. לאחר שנים רבות הבנתי.

הורי עלו לארץ ב-1934, ורבים מבני המשפחות שלהם נשארו שם, בעיירה הקטנה והנידחת רפלובקה שבפולין. בדיעבד מדהים להוכח שרק חמש שנים הפרידו בין העלייה של דובה ויעקב, אימא ואבא, לבין נעילת שערי הגיהינום: ב-1 בספטמבר 1939 פלש היטלר לפולין ופרצה מלחמת העולם השנייה. לו דחו הורי את עלייתם אך במעט, לא היה נותר ממשפחתנו שריד.

11 אחים ואחיות היו במשפחתה של אמי, והיא הייתה הבכורה. בכורתה הייתה מחייבת בעיניה, היא ראתה את עצמה אחראית לכולם, וכך גם ראו אותה כל אחיה ואחיותיה, בארץ הזאת ובגולה ההיא; על-פיה של דובה נשקו ענייני משפחתנו הרחבה, ולא הוחלטו החלטות חשובות בלי לשאול את פיה. לאבי היתה אחות אחת, לובה, שלפי כל העדויות הייתה חכמה מאוד ויפה מאוד, וגם חכמתה הייתה לעפר ויופיה – לאפר.

אני נולדתי במושבה רחובות בסוף אוקטובר 1940, ואת זיכרונותי הראשונים, הקלושים, התחלתי לאגור רק לקראת סוף המלחמה. אני זוכר במעומעם אנשים במעילים מהוהים ונעליים מרופטות באים מדי פעם אל ביתנו, מסתגרים בחדר השני עם אימא ואבא שלי; שעה ארוכה הם מסתודדים בחדר, ואחר כך יוצאים בעינים אדומות. ואם עוד נותר להם משהו לומר, ביידיש הם אומרים, כדי שהילד – אני – לא יבין ולא יחרד. ואני זוכר את הדוור מביא מכתבים, אמי מחכה לו תמיד בחוץ, בחוץ היא פותחת את המעטפה וקוראת את המכתב בחטף על המרפסת: אולי לא רצתה להכניס את הבשורה המרה פנימה. אבל בערב, לאחר שהשכיבה אותי לישון וכבר היה נדמה לה שנרדמתי, הייתה מוציאה את המכתב מארון הבגדים, מלטפת אותו, קוראת כל מילה, ומזקינה לנגד עיני הממאנות להיעצם. ואני זוכר את אמי ואבי מתלחשים ביניהם, על השולחן פרוש גיליון של העתון דבר: יעקב הביא מהידיעות ומהמאמרים ראיות לקולא, ודובה מיאנה להינחם. אלה זיכרונותי הדהויים, שלימים התבהרו בהדרגה כפי שמתבהרות כתובות עתיקות שמשחזרים אותן ביד אמן לבל יאבדו.

מבין הרשמים הפגיים של ילדותי מגיח לו הזיכרון השלם הראשון שתווי פניו ברורים, הזיכרון המכונן שלי, שהוא כמו פעמון לצווארי, באשר אלך – יצלצל. גם בערפל אינני הולך לאיבוד, וגם אם ארחיק – אשוב.

הייתי כבן חמש, המלחמה באירופה הסתיימה, ואבא שלי, שהיה אז מנהל בית-ספר, התבקש לצאת מטעם ארגון הג’וינט למחנות הניצולים בגרמניה כדי להכשיר אותם, ובעיקר את הילדים, לעלייתם לארץ-ישראל. הוא עמד לצאת לשם ולהיעדר מהבית כחצי שנה. זה היה בקיץ, בשבת, שבת לפנות ערב במושבה, וגם את שקט השקיעה השבתית של רחוב בתיה מקוב מי יוכל לשכוח. אבי, יעקב, ישב במטבח וקרא לי מחדרי, ולא שיערתי שעוד רגע אני עומד להיעקד אל הזיכרון הראשי של חיי. אבי שלי שלח אלי את ידו וקרבני, הוא ישב על כיסא נצרים נמוך, ואני נעמדתי לפניו כדי להפגיש את מבטינו. אבא, אבא, עד היום לא אדע בביטחון אם היית פדגוג גדול, כפי שאמרו עליך, או שהיית פסיכולוג קטן, כפי שעולה עליך החשד; אם בירכת אותי אז, ילד בן חמש, או קיללת אותי בלי משים; מאז אותה שבת אני מחביא בתוכי טלאי, שאתה, אבי, תפרת, באילו ביקשת לומר: אל תראו אותו שהוא ילד מארץ-ישראל, הוא יהודי, בני, הוא יהודי.

ואמרת: “בעוד כמה ימים אני נוסע לגרמניה כדי להביא אלינו את כל מי שניצלו מהאסון שקרה לנו, ואני רוצה להתייעץ אתך, יוסי: שם משפחתנו הוא שניידר, אתה יודע, ולא נוח לי לצאת בַּשֵׁם הזה, שניידר שיכול להיות גם שם גרמני. נוח לי יותר, נכון יותר, לדעתי, להחליף את שמנו בשם חדש, עברי. חשבתי וחשבתי ויש לי הצעה, ומענין אותי לשמוע מה דעתך, כי אתה ואחותך הדסה והבאים אחריכם תצטרכו להתהלך אתו, עם השם החדש, כל ימי חייכם. מה דעתך שנשנה משניידר לשריד, ואסביר לך למה ‘שריד’ דווקא. משתי סיבות, אחת חשובה פחות, והאחרת חשובה יותר: בשריד יש ארבע אותיות משניידר, אבל זה לא הכי חשוב; חשוב יותר שאנחנו נשארנו השריד האחרון למשפחתנו. אתה מכיר את המילה הזאת ‘שריד’? אתה מבין יוסי, מה המשמעות להישאר שריד למשפחה שלמה?”

אני דווקא הבנתי משהו, אבל לא לגמרי; הבנתי ולא הבנתי. לבטח הבנתי שקרה למשפחתנו שלנו, ולא רק לה, אסון איום ונורא, שהימים רעים מאוד, ולכן אמי קוראת מכתבים על המרפסת, ואנשים זרים באים ומסתודדים בביתנו, מדברים ביניהם יידיש, וכל הזמן מחפשים ידיעות חדשות בעיתון דבר כדי לדעת ולהבין; אבל אני עדיין לא קראתי עיתון ואיך אבין? ומי שכן קרא דבר – הבין? מה הוא הבין אז, ומה הוא מבין עכשיו, ומי בכלל מבין מה קרה ומסוגל להסביר? לאבא שלי אמרתי שאני מבין, והשם החדש – שריד – בהחלט נראה לי, אני תומך בהצעתו, ועצרתי את עצמי מלבכות, אבל את הפחד שנפל עלי לא הצלחתי לעצור.

השמש הספיקה לשקוע בינתיים, האורות בבתים הקטנים של המושבה עדיין לא נדלקו, אבי ואני החזקנו ידיים בחושך, הוא כנראה הרגיש שהפחיד אותי עד מוות וניסה לחזקני. אני חושב שרעדתי.

לא סיפור אני כותב כאן, אלא את כל מה שאני זוכר. בשעת הדמדומים ההיא חרת אבי כתובת קעקע בבשרי, והיא מזכירה לי את הכול, עד היום. “אז סיכמנו – אמר – מהיום ייקרא שם משפחתנו שריד”. ואז בכיתי, ואבי חבקני, אולי כבר הצטער על כל ההתייעצות הזאת, אולי בכלל שכח לרגע שאני בסך הכול בן חמש, קטן, והיה לו מזל גדול שאמי לא הייתה בבית, כי היא, כפי שאני מכיר אותה, הייתה מעירה לו, והייתה נוזפת בו ועוד איך.

את עיני נשאתי מבעד לחלון המטבח והתאמצתי להבחין בסימני חיים בחוץ. מהסבריו של אבי לשם משפחתנו הסקתי שהוא ואני נותרנו האנשים האחרונים על פני כדור הארץ, ואין עוד איש מבלעדי שנינו, ואולי גם אמא שלי, שהלכה לבקר חברה חולה, גם היא כבר איננה. האורות, שהתמהמהו להבליח באותו הערב, נדלקו בזה אחר זה; גם שמעתי את השכנה גוערת בחבר שלי, ארנון, ורק אז נוכחתי לדעת שיש חיים אחרי הודעתו של אבי על סוף העולם. מאותו היום אני נושא על גבי את שמי כמו שק כבד של זיכרונות, ואין הוא שייך רק לי, השק ותכולתו, ולפעמים אני עוצר כדי לנוח, מניח את השק אל הארץ, פותח ומתבונן לתוכו, והוא כל הזמן מתמלא, להפתעתי, ויש לי ממה לחלק.

אם חבל הטבור ימשכני אחריו וארוצה,

אשוב אל עיירת הולדתי הקטנה – רפלובקה –

בגבול אוקראינה פולין שמעולם לא הייתי בה.

אבי, יעקב, היה אמן הסיפור,

נאספו ממרחקים לשמוע את סיפוריו,

והוא העמיד את עריסתי שם,

אבי ילד אותי ברפלובקה,

ובחבל הסיפור הוא משך אותי אל המקום

שגודלו כגודל הפיהוק

(גרויס ווי א גענעץ),

מרגע שפערת את הפה ועד שסגרת אותו כבר עברת את כל העיירה.

כאשר הייתי חוזר מהמלמד, ילד בן ארבע,

הכי קטן בחדר,

הייתי מקיף את הכנסייה הפרבוסלווית

שהתנוססה על תל

עשרות פעמים ביום הקפתי

והייתי אומר – חורבן עלייך –

(א חורבן אויף דיר)

באמונה שלמה שסוף הכנסייה לשקוע.

בשלהי אוגוסט 1942, הובלו כל יהידי רפלובקה הישנה ורפלובקה החדשה ואוליזרקה וז’לוצק והסביבה אלפאתי היער, בדרך לכפר סוכובולה, אל הבורות שהוכנו ראש, ונורו שם כולם בערפם.

אני עדיין שם ביער, עכשיו אתם מבינים אותי,

משקיף אל גיא ההריגה,

ומתאמץ לזהות את סבתא שלי, בתיה לאה,

ואת סבא שלי, שלמה יעקב, הרגעים האחרונים שלהם,

הרגעים הראשונים שלי,

רגע לפני שהם נותנים לנו, לאבי ולי,

את שם משפחתנו.

 

2.    🔗

לקראת סוף 1989, 45 שנה לאחר ההתייעצות ההיא, קרא לי יושב ראש הכנסת דאז, דב שילנסקי, ניצול שואה בעצמו, וביקש ממני שאתלווה, עם עוד שלושה חברי כנסת, לקבוצה של “תאומי מנגלה” במסעם לאושוויץ-בירקנאו הסכמתי, כמובן, ושאלתי את עצמי אם אין זה למעשה המשך המסע של אבי בשעתו בשליחות הג’וינט. תמיד בכל הדרכים, אני מבקש לצאת בעקבות אבי, ותמיד אני מרגיש שהוא מתחקה על עקבותי.

כשבוע ימים עשינו שם, בפולין, התאומים אתנו, והם דווקא רצו מאוד לשוב ולספר את סיפורם, כל סיפור מעורר פלצות יותר ממשנהו, ואנחנו האזנו להם; מה יש לנו לספר משלנו, לעומתם, רק איש אחד שתק כל הזמן, כאילו נצר את קורותיו לעצמו, כאילו עדיין לא החליט אם הוא כבר מסוגל לספר והאחרים מסוגלים לקלוט. השתיקה שלו, דווקא היא שעוררה בי את סקרנותי. ביום שישי אחר הצהריים, מיד לאחר הביקור שלנו באושוויץ, בעיר הסמוכה קרקוב, ניגשתי אליו והתוודענו. הוא הציג את עצמו: פטר גרינפלד קליימן מאשקלון, עובד הביטוח הלאומי בעיר. הספרון הזה הוא עליו, והוא מוכרח להיכתב, כי אסור לו לסיפורו שיישכח. לאחר שפתחתי לו הוא נפתח, ובפעם הראשונה סיפר פטר למישהו את כל המוצאות אותו, וה“מישהו” הזה הייתי אני. מי יודע, אולי הבחין בשק שעל גבי והיה מוכן פתאם לטמון בו גם את זיכרונותיו לבל יאבדו. יום שלם ישבנו במלון, הוא דיבר ואני הקשבתי, ואני, העד שמספר כאן את הלא-ייאמן, התחייבתי בפניו לפתוח את השק בזהירות, ובזאת אני ממלא את התחייבותי.

מאז הפגישה הארוכה בקרקוב, עמדתי פעמיים, שר בישראל, בראש “מצעד החיים”. אני נמשך לשם, אל גיא צלמוות, בעבותות של דחף להבין ושל אימה מן המובן. מי אני שארהיב עוז ואחלוק על ק' קצטניק, שהגדיר את אושוויץ כ“פלנטה אחרת”. אבל אולי הזוועה והפלצות הן דווקא משום שאושוויץ לא היה פלנטה אחרת; דווקא משום שזאת הייתה אותה פלנטה, הפלנטה של המין האנושי, של המין הלא-אנושי, הפלנטה שלנו, של כל באי עולם. “הפלנטה האחרת” היא העולם שאנחנו חיים בו, שאנחנו מתים בו, לו הייתה מכונת ההשמדה של היטלר דרקון, היה אושוויץ האש האוכלת שהדרקון יורק מפיו; ולו הייתה מכונת ההשמדה כריש טורף, הייתה אושוויץ המלתעות. איך סגרו המלתעות על ילד בן ארבע, על הילד פטר, ואיך הוא נחלץ – זה הסיפור שהתחייבתי לספר בשמו.

 

3.    🔗

בתחילת 2005, כשציין העולם 60 שנה לשחרור אושוויץ-בירקנאו, שוב ביקש ממני יושב ראש הכנסת – הפעם ראובן ריבלין – לדבר במליאה. עוד אני מהרהר בדברים שראוי לומר במעמד כזה, וכבר נתקפתי בחולשת הדעת: מה אומר שלא נאמר ומה אדבר שלא דובר? קל כל כך, וכה לא נכון, לשוב ולהעלות גירה של מליצות, מצוות נואמים ודרשנים מלומדה. התלבטתי, וגמרתי אומר לספר את סיפורו של פטר באושוויץ, סיפורו של פטר והזאב, ואף הזמנתי אותו להיות נוכח ביציע האורחים המכובדים¹. בסיום דברי במליאה ביקשתי מיושב הראש להציג את פטר – “מספר אישי” A2489 חקוק על ידו – שישב ביציע של כנסת ישראל, ולצדו שני נכדיו וחתנו. פטר קם, החווה קידה לנציגי הריבון, ואלמלא הנוהג האוסר על מחיאות כפיים, הייתה הכנסת כולה מריעה לו על תחייתנו הלאומית, איך הוא, פטר, קם מעפר והתנער, ואיך אנחנו בזכותו ובזכות “מספרי המוות” עלינו בהגרלת החיים.

שנים רבות אני בכנסת, ונדמה שכבר ראיתי אותה בכל מצביה: ראיתיה שוקקת וראיתיה שוקטת, ראיתיה מתלהמת וראיתיה כבדת ראש, ראיתיה נבוכה וחסרת אונים וראיתיה בוטחת וצולחת. מעולם לא ראיתי אותה על סף דמעה, ואולי אפילו מעבר לסף. באותו יום אחר הצהריים, כשהיא מציינת 60 שנה לשחרור אושוויץ, ראיתי את הכנסת בוכה. לעצמי אמרתי, שאם פוליטיקאים מימין ומשמאל, כובשי רגשות על-פי טבע עיסוקם וחתומי פנים, אם הם נסערו כל כך ונשטפו בסיפורו של פטר, שנדחס לעשר דקות של “נאום”, ראוי הסיפור להיפרש במלוא יריעתו בפנתאון ההנצחה של יד ושם; דווקא משום שפטר גרינפלד השתקן נחבא אל זיכרונותיו, מוטלת עלי החובה להוציאו ממחבואו ולהפקיד את סיפור חייו בירושלים, המקום היחיד בעולם שרשות הרבים שלו היא גם רשות היחיד.

אני השליח של פטר, חברי ובן גילי; כאשר אבא שלי ואני שינינו בעצה אחת את שם משפחתנו, עדיין היה פטר בן-בלי-שם, הוא לא ידע את שמו; כאשר אמא שלי הוליכה אותי לגן הילדים של הגננת רבקה במושבה רחובות, הוליכה אמו של פטר אותו ואת אחותו התאומה אל גן הילדים המעונים של מנגלה.

 

4.    🔗

אתה מכיר אותי מהתצלום המפורסם אבל אתה פשוט לא מזהה אותי; ואיך אתה יכול לזהות, אם לי עצמי נדרשו עשרות שנים לזהות את עצמי?

רק לפני 20 שנה באה אווה מאמריקה, עכשיו היא חיה שם, וגם היא חייתה אתנו בבלוק של מנגלה, אם בכלל אפשר לקרוא לזה חיים; אצל מנגלה מתנו כמה פעמים ביום. ואווה, היא שהביאה לי את התצלום, רק אז ראיתי אותו בפעם הראשונה, והיא זירזה אותי לנחש מי אני שם מכולם. השאלה הזאת חוזרת כל הזמן, מי אני ואיפה אני בדיוק, ועכשיו העמידה אותי אווה במבחן נוסף.

הפעם, לשם שינוי, היה המבחן קל, רק הסתכלתי, והצבעתי מיד על הילד הקטן שבתחתית התמונה, בשורה הקדמית; לא יכולתי לטעות בי. הילד שברט אפור לראשו, שמבט פתוח אבל סתום בעיניו, הילד הזה הוא אני, בטוח. אדם מבוגר כמוני מסוגל לדלות מתוך עצמו את דיוקנו בתור איש צעיר, כי מאושוויץ-בירקנאו, ממעבדות הניסוי של מנגלה, כבר לא יוצאים ילדים; את ילדותנו השארנו מאחורינו. אני מתבונן בילד עם הכובע והעינים, והוא מתבונן בי, וזאת הפגישה הראשונה בינינו, אין לי תמונה אחרת מהזמן ההוא ולא תהיה.

צילם אותה, כך מספרים, צלם שהתלווה לצבא האדום ששחרר אותנו מאושוויץ והוציא אותנו אל החופש. כשאני מסתכל לעצמי טוב-טוב בעינים, אין לי משום מה הרגשה שפפיצ’ק בן החמש מתרגש במיוחד מישועתו הפתאומית; הוא דווקא נראה לי מודאג למדי, הרי הוא יודע, הרי ידעתי, שאין לו-לי לאן ללכת. כאן בתמונה הוא אמנם בחברה של עוד ילדים, ובעקבותיהם צועדים מבוגרים, כולנו מכורבלים בכותנות הפסים שלנו, ששימשו זמן רב גם בתור התכריכים שלנו, אבל עוד מעט יתפזרו כולם לכל עבר, ופפיצ’ק יישאר לבדו, לגמרי לבדו, ואני-פפיצ’ק אשקע בתרדמה עמוקה בשלג, וכנראה אמות.

התמונה הזאת, כפי שהתברר לי במאוחר, הפכה אותי לילד מפורסם בעולם, אולי הכי מפורסם חוץ מהילד היהודי ההוא בגטו שמרים את ידיו אל מול הקלגס הנאצי. את התמונה שלו צילם צלם גרמני, את שלי – צלם רוסי; הוא היה קרוב לוודאי בדרך מהגטו אל ההשמדה, אני בדרך מההשמדה ולחוץ; ולמרות כל ההבדלים, ייתכן מאוד שמזומן לשנינו אותו גורל: הוא ימות בשעבוד, ואני אמות בגאולה; הוא יישרף בתנורים, ואני אקפא למוות בשלגים.

אם אתה מעיף עוד מבט על התצלום, אתה בוודאי מבחין בילד שלצדי, משמאלי, שחבוש בכובע ברט, כמו שלי, אבל שחור, ומרכיב משקפיים. אגלה לך משהו: אמנם הוא נראה כמו ילד, אבל הוא לא; הוא גמד, והשם שלו בפינו היה לאיוש באצ’י – דוד לאיוש, בהונגרית. אתה יודע שמנגלה עשה את הניסויים שלו לא רק בתאומים (אני תאום לאחותי מרתה), אלא השתגע גם על גמדים. לאיוש באצ’י, הגמד, היה צייר, והוא אהב לצייר אותי כדי להסיח את דעתו מהאזמלים ומהמזרקים וכדי לשעשע אותי בין הניסויים.

על הגמד הצייר עוד אספר לך אחר כך, אבל עכשיו אני מתרכז רק בתמונה שאני מראה לך, שבעבר ראית אותה הרבה פעמים, ואולי אמרת לעצמך, מעניין מי הילד הזה, איפה הוא היום. אז הנה אני, כאן אתך, במסענו המשותף. בזכות התמונה המפורסמת אפשר בעצם להגדיר אותי בתור ידוען של ההשמדה, ממש סלבריטי, אבל בתור ידוען אני בכלל לא ידוע.

אתה יודע למה? כי אני לא נדחף אל המצלמות ואל המיקרופונים לספר את סיפורי. אני עצמי עדיין עובד עליו, בתשבץ חיי עדיין יש יותר מדי נעלמים. וחוץ מזה, עד היום אני מתקשה להיפתח, ועכשיו השתיקה שלי בין המדברים, דווקא היא שעוררה את סקרנותך; כבר הבנתי את הראש שלך. בוא ננסה, אולי בעזרתך אצליח להשלים את כל מה שחסר עד כה בתולדותי הסבוכות, יחד נתיר את הסבך; אולי בעזרתך אצליח סוף סוף, להיפתח, אתה תפתח לי. ובוא נסכם כבר עכשיו: אם תכתוב יום אחד את סיפורי השלם, את התמונה הזאת – החברים שלי ואני יוצאים מאושוויץ – אותה נשים על כריכת הספר.

 

5.    🔗

לספרון הקטן הזה מתלווים גם ציורים של הצייר לודוביץ' פלד, הוא לאיוש באצ’י, הוא הצייר הגמד מהבלוק של מנגלה. כאשר נסענו לעיר קושיצה כדי לפגוש אותו, ואמרו לנו שהוא חולה מאוד ובתור “צייר לאומי” של צ’כוסלובקיה הוא מאושפז ב“בית חולים צבאי”, גם הזהירו אותנו שלא נוכל להיכנס ולראות אותו, כי בית-החולים הוא שטח סגור ושמור. פטר וקלמן נבהלו (על קלמן עוד יסופר): האם עשינו את כל הדרך מישראל לסלובקיה, ועם לאיוש באצ’י לא ניפגש? האם העסקנו חמישה משרדי חוץ באירופה כדי לקבל אשרה שתפרוץ לנו, לשלושה ישראלים, את מסך הברזל, ואל מיטתו לא נגיע?

ניסיתי להרגיע אותם, איש חשוב שכמוני, ופרשתי לפניהם את תכניתי: “רבותי, מה יעשו לנו? ישליכו אותנו לכלא? מה הם כבר יכולים לעשות? נקום בבוקר, נלך לבית החולים, נבקש יפה סליחה מהשומרים אשר על הפתח, ופשוט ניכנס”. וכך אכן עשינו למחרת, ושערי בית החולים לא היו נעולים וגם שומרים לא היו שם.

לא אעמיד פנים: אמנם לא חששתי מבור כלא, אבל אולי בית החולים הצבאי באמת סגור ומסוגר ואין בא. בבושת פנים ובידיים ריקות לא נחזור ארצה, לא בא בחשבון; שיהיה לכל הפחות זכר למסע הזה, ואתו נחזור.

קראתי לאנדרש פוראצקי, האיש הטוב שסעד את הצייר בתשישותו, והודעתי לו שבכוונתי לעשות מעשה שלא ייעשה. אני רוצה שנלך לדירתו של לאיוש באצ’י ונחפש בדירתו ציורים שהוא משאיר אחריו, אולי גם ציורים שנשא אתו כל חייו מימי אושוויץ. אם הצייר באמת נוטה למות, יהיה חבל מאוד שציוריו ימותו אתו באין דואג, ואין להם משמורת מתאימה יותר מיד ושם בירושלים.

אנדרש היסס: אנשים שאיננו מכיר, באים מרחוק, מי יודע את כוונותיהם, מבקשים לפלוש לדירה ריקה ולחטט בכליו של בעליה, ועוד ליטול אִתם ציורים לא להם – בהחלט יש הצדקה להיסוסיו. אני לא הרפיתי, הסברתי לו את חשיבות שליחותנו ואת משמעותה. אנדרש, שהמפתחות בידו, פתח את לבו להבין ופתח את דלת הדירה. נכנסנו שלושתנו והפכנו על פיהם את שני החדרים המחניקים, פתחנו מגירות וארונות, פיזרנו מסמכים וניירות, היינו כאחוזי תזזית: מוכרחים למצוא כאן משהו, ציור אחד מהתופת, הוא הרבה לצייר שם, לאיוש, ולא יכול להיות שהכול אבד וירד לטמיון. כאילו כל זיכרון אושוויץ-בירקנאו והבלוק של מנגלה היה תלוי עכשיו בנו, נמצא או לא נמצא.

שלל רב לא מצאנו, לאכזבתנו. רק חוברת אחת מצאנו, מעין אוסף של ציורים, כמו קטלוג לתערוכה, כמו מחווה שלטונית ל“צייר לאומי”, ואת החוברת לקחנו אתנו. סידרנו את הדירה, החזרנו אותה לקדמותה, ולא נודע שביקרנו וחיטטנו. לודוביץ' פלד גם לא יכול היה לדעת, הוא לא שב עוד לביתו, וכעבור שבועות ספורים מת בבית החולים הצבאי של העיר קושיצה.

מה עלה בגורל ציורי אושוויץ שלו? האם אבדו? האם הנאצים השמידו אותם כהשמד ראיות? ואולי לודוביץ' פלד, הדוד לאיוש, השמיד אותם במו ידיו במאבק על שפיותו? איפה הם הציורים ההם? האם חזר אי פעם הצייר הגמד לצייר את אושוויץ שלו רק מהזיכרון, את הבלוק שלו ושל מנגלה, את פטר הקטן, או שבמקום לצייר מהזיכרון הוא רק מחק ומחק?

 

6.    🔗

אני נוסע בדרך לאושוויץ-בירקנאו, והיערות מימיני והיערות משמאלי. אני מסתכל לתוך היער, אל בין העצים, אולי מישהו עדיין מתחבא שם, אולי מישהו נס על נפשו.

בנהר הקטן שמתחת לגשר הם פיזרו את אבק השרופים. בפולין כל הנהרות הולכים אל הוויסלה לפני שהם הולכים אל הים, וכל מסילות הברזל הולכות לאושוויץ-בירקנאו לפני שהן הולכות אל מעבה הזיכרון. וזאת העיר אושוויֶנצ’ים, שתמיד היתה כאן, קרוב, 17,000 תושבים ותעשיה כימית מפותחת מאוד, שעד היום מוציאה את שמה של העיירה למרחוק. עכשיו אני עובר ליד תחנת הרכבת המקומית, ואני רואה את השעון הגדול שמעולם לא עצר מלכת, והוא מורה את השעה תשע וחצי.

בתשע וארבעים החזיק פטר בידי והוליך אותי היישר אל הרמפה, להראות לי את המקום שבו הלך לאיבוד. 45 שנה של חיפושים עברו עד שחזר ומצא וזיהה את עצמו בוודאות. לא, הוא אינו זוכר את הדוקטור מנגלה, שעמד כאן על הרמפה הזאת והפנה ימינה ושמאלה, מי לחיים ומי למוות. פטר שמט את ידי והתנפל על הקרקע, וחפר בשתי ידיים לחשוף את הבטון ואת הברזל שאדמה ועשבים מכסים עליהם, והוא עוד יוכיח לי שכאן הייתה התחנה האחרונה, וכאן נשמעה אז הצווחה “תאומים החוצה”, והדוקטור מנגלה הוא איש גדול ומוצק, לא גבוה מספיק כדי להתקבל לס"ס, משופם, שתמיד חבש כובע ולבש מכנסי רכיבה, איש יפה, כך מספרים, מדיף ריח של סבון, שלא נפרד מכלבו, ואפילו החיילים הגרמנים פחדו ממנו ומהכלב פחד מוות. איך ילד יכול לזכור את הדוקטור מנגלה, דווקא אותו – אמר פטר כמתנצל – כולם נראו לי כמוהו, גדולים ומוצקים, כי הייתי רק בן ארבע. הנה הבטון על הרציף והנה הברזל של המסילה; ופטר הזדקף ונעץ את מבטו מבעד לכל השנים האלה ואמר – שם, מעבר לגדר, עמדה אמא שלי וצעקה: פפיצ’ק, פפיצ’ק, אל תשכח מי אתה – ומכאן אני מוכרח לדעת מי אני, מוכרח.

יוזף פפיצ’ק פטר קליינמן גרינפלד גרינברגר. אלה שמותיו, ומרוב שמות הוא היה בן-בלי-שם. פטר – כך נקרא לו בינתיים – הוא בן 49 היום, אולי בן 50 (התעודות משובשות וקשה לסמוך עליהן), הוא גר באשקלון, פקיד בביטוח הלאומי, הוא נשוי ויש לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. הבת האמצעית, זיוָה, מלווה את אבא בחזרה שלו אל מקום הפשע, הפשע הכי גדול שפשעו נגדו, נגד משפחתו, נגד העם היהודי ונגד האנושות כולה.

פטר נולד בפראג ב-14 באפריל 1940, ברחוב ווראקובה 24. ב-1944 לקחו הנאצים את כל המשפחה – אבא ואימא ותאומים קטנים, אחות ואח – למחנה טרזין, אבל פטר אינו זוכר דבר מטרזין, אולי היה קטן מכדי לזכור, ואולי הזריקות שקיבל אחר כך טשטשו לו את הזיכרון, שהוא בעצם הבעיה העיקרית שלו, כי זכרונו מרחף בין הזמנים והמקומות. מטרזין העבירו אותם לבירקנאו.

כאשר מדובר בילד בן ארבע, יש הבדל בין לזכור לבין לא לשכוח. לא לשכוח – זה הכאב; לזכור – זה פשרו. אז אולי פטר לא יכול לזכור, אבל הוא גם לא יכול לשכוח, והוא מעולם לא שכח את אימא שלו, הלנה, שעמדה מעבר לגדר החשמלית של בירקנאו וצעקה – פפיצ’ק, פפיצ’ק, אל תשכך מי אתה – ואחותו התאומה, מרתה, בת ארבע, עמדה לידה ובכתה. את אמו ואת אחותו לקחו לבלוק של התאומים, שהיו בו גמדים, בדיוק בגובה שלו.

פפיצ’ק (כך נקרא לו עכשיו כמצוות אמו) היה הילד הכי קטן בבלוק התאומים והגמדים של הדוקטור מנגלה, והמספר שלי – A2459 – שנחקק בידו, היה מהמספרים הנמוכים, כי הוא הובא לכאן בין הראשונים. פפיצ’ק, שלא כל כך זוכר, אבל בודאי אינו שוכח, לא שכח מעולם את צבי שפיגל, שהיה אז בן 30 בערך, המבוגר שבחבורה, ולכן קראו לו בבלוק התאומים פאטר צבי, והיום הוא גר בתל אביב. והוא לא שכח את אפרים רייכנברג ואת אחיו התאום. אפרים היה מביא לפפיצ’ק סוכריות ושוקולד שגנב למענו ממחסן המטבח כדי לשמח אותו, ולימד אותו לשיר בהונגרית, כי פפיצ’ק בא מצ’כיה, ורוב התאומים באו מהונגריה. אפרים רייכנברג גר היום בבאר שבע; אחיו נפטר.

מה הם לא עשו שם כדי שהילד הכי קטן ישכח את אימא שלו ואת אחותו התאומה ויפסיק להתגעגע ולבכות. אפילו השומר של הבלוק, גרמני שסר חִנו בעיני הגרמנים, הפריש לו מהחבילות שקיבל מהבית, ותאום אחר, מאיר שמו, היה צועק ומתרעם למה רק פפיצ’ק מקבל והוא לא. והיה שם בבלוק גם גוטמן אחד, שעשה לפפיצ’ק כדור משחק מסמרטוטים, שיהנה, ואחר כך התגרה בו ואמר “דו ביסט קליינמן”, כלומר:אתה אדם קטן", ופפיצ’ק גמל לו ואמר “דו ביסט גוטמן”, כלומר “אתה אדם טוב”. דו ביסט קליינמן, דו ביסט גוטמן, ככה הם התקוטטו.

קליינמן – זה שם המשפחה המקורי של פפיצ’ק – קליינמן, ולא גרינפלד ולא גרינברגר, ועוד נראה איך צץ פתאום הגרינפלד המשונה הזה והגרינברגר. יוזף קליינמן, זה שמו המלא והנכון של פפיצ’ק, כי בצ’כיה פפיצ’ק הוא שם חיבה ליוזף, ועוד נראה איך צץ פתאום הפטר הזה, שכלל אינו שייך. הכל מסובך ומבולבל, אבל לא בשמות של פפיצ’ק הבלבול, אלא בסיפור שלו, שהוליד את כל שמותיו, והוא סיפור חיים כה מפותל, ויש לו גבול ארוך עם המוות. אפילו אני מתקשה לעקוב אחריו, אף שאני כבר יודע לאן הוא הולך.

פפיצ’ק לא שכח גם את ברקוביץ‘, עכשיו בארצות-הברית, גם הוא תאום, מבוגר מעט יותר, שלאחר הבכי היה עוזר לו לקנח את האף ואת העיניים, כדי שה“רופאים” לא יראו את הליחה ואת הדמעות ולא יתרגזו ויענישו. עד היום יש לו לפפיצ’ק, לפטר, התנועה הזאת, המוכנית, של קינוח האף ביד, וכשראה אותו ברקוביץ’ מקנח אחרי 40 שנה, הוא תכף ומיד אמר לו – אתה פפיצ’ק.

הוא לא שכח עוד אחד – לא תאום אלא גמד – בגובה שלו, שהיה צייר, ולגמרי לא ברור איך השיג שם נייר ועפרונות לצייר את פפיצ’ק, רק את פפיצ’ק, אבל את שמו של הגמד הוא לא זוכר, ואין לו מושג מה קרה לגמדים, ואם מישהו מהם נשאר חי.

פפיצ’ק היה באושוויץ-בירקנאו כשמונה חודשים, מ-18 במאי 1944 ועד ששחררה אותו הדיוויזיה הרוסית של פדרנקו ב-27 בינואר 1945. יותר מכול אין הוא יכול לשכוח (ואולי הוא כבר זוכר משהו) את הניסויים שעשו בו: את הזריקות בגב, שבגללן הוא סובל עד היום מכאבים איומים, גבו שחוח, ועליו להיעזר בפעמים במקל הליכה; ואת הטיפות שהזליפו בשתי עיניו – מי יודע לעזאזל, מה היה טיב החומר שהוזלף וסימא מאז את עינו השמאלית; ואת המחט האימתנית שהחדירו לו למוח – מה הם רצו להכניס למוחו, מה רצו להוציא? אין לו שיניים, לפפיצ’ק, כי לאחר שנשרו שיני החלב שלו, לא צמחו במקומן השיניים הקבועות. אנשים רבים כל כך סוגרים עליו בחלוקים לבנים ובשפה בלתי מובנת, ומאז כל רופא מהלך עליו אימים.

מנגנון אי-השכחה (שמקדים, כמו שיני חלב, את המנגנון הקבוע של הזיכרון) מצייר חדר גדול-גדול ובו מטה נקייה-נקייה ועליה סדין לבן-לבן, ועל השולחן כל מיני מכשירים ובעיקר מזרקים. אפרים חיכה לו בחוץ, בחדר המתנה קטן, ואחרי הטיפול הוא לקח אותו בחזרה לבלוק והשכיב אותו במיטה. פפיצ’ק שכב במיטה רוב הזמן, כי היה עייף נורא וחולה.

לפי מסמך רשמי, פפיצ’ק עבר שלושה טיפולים במעבדה של הדוקטור מנגלה: ב-26 ביוני 1944, ב-18 באוגוסט 1944 וב-11 בנובמבר 1944. עם בוא החורף נפסקו הניסויים כליל, כי הרוסים התקרבו והגיהינום של אושוויץ-בירקנאו התחיל להתמוטט, והשטן ברח מהגיהינום, והדוקטור מנגלה לא נלכד עד עצם היום הזה.

על המסך של אי-השכחה – מסך של תיל – אמא הלנה הופיעה עוד כמה פעמים וצועקת, ומרתה הקטנה נשרכת אחריה ובוכה, ואחר כך הן אינן מופיעות עוד, ו-45 שנה פפיצ’ק מנסה לברר מה קרה להן. אישה אחת סיפרה לו שאימא שלו ניסתה כל יום להגיע אליו, להתקרב עד כמה שאפשר, כאילו היא עדיין מחוברת אל פפיצ’ק בחבל הטבור, והיתה קוראת – פפיצ’ק, בני, בני, פפיצ’ק ופורצת בבכי. יום אחד, כך סיפרה האישה, הוציאו את אימא הלנה לעבוד במטבח, ובמסדר הערב היא כבר לא הייתה נוכחת; ואיפה מרתה? את יום השחרור אפשר לומר שהוא זוכר ממש – ילד גדול בן חמש – ובאושוויץ-בירקנאו מי שנשאר בחיים לא נשאר ילד. צבי שפיגל, המבוגר, אסף את כל הבנים התאומים מהבלוק, והם התחילו ללכת לפלשתינה. לפני שהולכים רחוק כל כך, צריכים לעשות הכנות; פפיצ’ק ומאיר ניגשו ראשית לכול לראות אם יש חשמל בגדרות. הם נגעו, ולא היה. הם עברו את הגדר, נכנסו למחסן הבגדים, ולפפיצ’ק היה פתאום קר, כמו שלילד חופשי בפיג’מה יכול להיות קר בינואר. במחסן הוא לבש בגד על בגד, חבש כובע ונעל נעליים, אך ליתר ביטחון הוא הקפיד ללבוש את הפיג’מה מעל לכל הבגדים, כי עדיין לא היה לגמרי בטוח בחירותו.

התחנה הראשונה בדרך לפלשתינה היתה צריכה להיות תחנת הרכבת של העיירה אושוויֶצ’ים, שהייתה שם אז כמו היום, אבל פפיצ’ק לא הגיע אפילו לתחנה הזאת. הוא נשר בראשית הדרך. בפעם השניה בתוך שמונה חודשים הלך פפיצ’ק לאיבוד, קודם על הרמפה ועכשיו בשלג. החיפוש אחרי עצמו יתחיל עכשיו מחדש, והוא יהיה ממושך ונואש.

כל אחד היה שקוע בעצמו ובקרוביו ולא היה מי שישים לב לפפיצ’ק, ששקע בשלג העמוק ובשינה עמוקה אי שם בין המחנה לתחנת הרכבת. אנשים חלפו על פניו וחשבו אותו למת; היו שם הרבה מאוד מתים בסביבה. פפיצ’ק הבין - ילד גדול של אף אחד – שהשינה הזאת בשלג עלולה לעלות לו בחייו, אבל רגליו כשלו. הוא ישן זמן מה, עד ששמע מתוך שנתו מישהו מדבר אליו כל מיני שפות, כאילו לבדוק איזו שפה הילד הזה מבין. בסוף, דיבר אליו האיש בשפת אמו, שפה שפפיצ’ק הביא אתו מהבית, אף-על-פי שכבר קצת שכח מניין בא, ולאן הוא הולך לא ידע כלל; הוא רק ידע שהחברים שלו נעלמו והשאירו אותו מאחור, לבדו, וזה מה שסיפר לאיש בשפת אמו (את המספר שחקוק לו על היד מסר כמו תמיד בגרמנית; עד היום הוא מוסר אותו אך ורק בגרמנית).

האיש לקח אותו בזרועותיו ונשא אותו כמו תינוק, וכך הם הלכו בשלג עד שהגיעו לקרקוב, ובקרקוב הם עשו כמה ימים במגרש גדול וריק ליד תחנת הרכבת בחברת המון אדם (פטר נפנה עכשיו אל החלון ומצביע לפני על המקום המדויק). כאן אסף אותו בערב האיש הטוב אל חיקו ודחק בו לזכור מי הוא ומניין בא, ופפיצ’ק התקשה. אבל האיש לא ויתר, עד שדבריו פעלו על פפיצ’ק כמו היפנוזה, ולבסוף מילט פפיצ’ק כמו צעקה: “אני יוזף קליינמן מפראג, מרחוב ווראקובה 24”, בדיוק כפי שאימא שלו ציוותה עליו שיזכור.

ואז אחז האיש בידו של פפיצ’ק, והם היטלטלו יחד עד שהיגיעו לעיר של פפיצ’ק, לרחוב של פפיצ’ק, לבית של פפיצ’ק. אבל בבית כבר ישבו אנשים אחרים, גוים נוצרים, שאפילו לא רצו לפתוח להם את הדלת, והשכנים אמרו שאף אחד ממשפחת קליינמן לא חזר, אף אחד.

האיש שמע ואמר – טוב, אין ברֵרה, אני חוזר הביתה, והבית שלי הוא גם הבית שלך, ומעכשיו אתה הבן שלי – והם חזרו שניהם לעיר הקטנה אוז’גורוד, בגבול שבין צ’כיה להונגריה, שהיום היא בברית-המועצות. זה היה במרס 1945, וכבר לא היה קר כל כך, ופפיצ’ק כבר ידע שלאבא החדש שלו קוראים שמואל גרינפלד, וזה ההסבר למה ליוזף (פפיצ’ק) קליינמן קוראים היום גם גרינפלד, אבל עדיין אין בכך כדי להסביר למה קוראים לו פטר.

שמואל גרינפלד ניסה למצוא את משפחתו של פפיצ’ק, מישהו מהמשפחה, וכתב מכתבים לכל מיני ארגונים יהודיים וגם לצלב האדום, ושום תשובה לא הגיעה. אבא חדש גרינפלד פתח באוז’גורוד בית קפה קטן. יום אחד נכנסו לקפה חיילים רוסים חמושים, וקצין דרש וודקה ולא רצה לשלם, וגרינפלד לא רצה לתת. ואז שלף הקצין אקדח ואמר: אנחנו החזרנו אותך לביתך, ועכשיו אנחנו נהרוג אותך בבית – אמר, וירה באבא של פפיצ’ק והרג אותו, וכך איבד פפיצ’ק את אביו השני. השכנים ששמעו את היריה נתבהלו, נתקהלו ובאו, ושמואל גרינפלד אמר להם בשארית כוחו, אם מישהו ממשפחתי יחזור הביתה לאוז’גורוד, הגידו לו שזה הבן שלי, שהוא הילד הכי קטן שלנו, והוא יהודי – ואחר כך מת.

שוב נשאר פפיצ’ק בלי אבא ובלי בית. נוצרים אספו אותו לביתם, שבוע פה ושבוע שם, כי באוז’גורוד כבר לא היו יהודים. לפעמים בילה שבועות ברחוב, הוא היה חולה מאוד, בטיפוס ובכולרה, ואף אחד לא רצה להידבק במחלות הארורות שלו. פתאום, בסוף חודש מאי, חזרה הבת של שמואל גרינפלד הביתה ממחנה עבודה בפרנקפורט שעל נהר מיין. היא היתה אישה צעירה, בת 23, והשכנים סיפרו לה מי הוא פפיצ’ק, והיא השאירה אותו אצלה ואמרה לו, מעכשיו אני אימא שלך, ולפפיצ’ק הייתה אימא שנייה. שמה היה הלנה, כשם אמו הראשונה.

כעבור עשרה חודשים התחתנה הלנה גרינפלד עם אברהם גרינברגר, גם הוא ניצול שחזר ממחנה עבודה. אברהם אמר לפפיצ’ק: אני מסכים לקבל אותך בתנאי שתקרא לי אבא, פפיצ’ק הסכים, וכך היה לו אבא שלישי, ואחרי הרבה זמן היו לו פתאום גם אימא וגם אבא.

פפיצ’ק היה צריך ללכת לכתה א, והיו מוכרחים לסדר לו מסמכים רשמיים. אבא ואימא הלכו לפקיד הרישום של משרד הפנים להוציא לו תעודת לידה. בטופס הבקשה הם רשמו: שם המשפחה גרינברגר (ועכשיו היו ל פפיצ’ק שלושה שמות משפחה – קליינמן, גרינפלד, גרינברגר); שם פרטי פפי, שהוא קיצור של פפיצ’ק, שהוא שם חיבה ליוזף; שם האב אדולף, שהוא אברהם; שם האם הלנה. הפקיד לא רצה לרשום אדולף, כי זה היה השם של היטלר יימח שמו, ולכן רשם רודולף. במקום פפי טעה הפקיד ורשם פטי, שהוא שםחיבה לפטר, וכך הוא הפך את פפי- פפיצ’ק-יוזף לפטי-פטר.

מיוזף קליינמן מפראג, רחוב ווראקובה 24, לא נשאר זכר זולת השם של אימא שלו, שנשאר, במקרה, הלנה. כך איבד פפיצ’ק את כל השמות שנתנו לו אביו ואמו – שם פרטי ושם משפחה ושם חיבה – וכעבור זמן שכח לגמרי את כל מה שצעקה אימא שלו מעבר לגדר החשמלית, שאסור היה לו לשכוח.

הילד פטר (מעכשיו שוב נקרא לו פטר, כי זה שמו הרשמי) היה לאיש, ובכל הסביבה התקשו למצוא לו צעירה יהודייה שתהיה לו לאשתו. עד שלבסוף, במרחק 250 קילומטרים מהעיר שלו, מצאו את אולגה, מהעיר ראחוב, וב-1962 הם נישאו.

פטר לא סיפר לאולגה שהוא תאום מנגלה, והיא רק ידעה שהוא ניצול שואה. הוא לא סיפר לה על הניסויים הרפואיים, על הזריקות בגב ובמוח, כי פחד שלא יהיו לו ילדים בגללם, או שיהיו לו ילדים נכים וחולים, ואם אולגה תדע היא לא תרצה אותו. רק לאחר שנולדו לו שלושה ילדים בריאים ושלמים הוא היה מוכן לשחזר את הזיכרון ולמצוא את עצמו בשלמותו. הוא שכח את פראג ואת שם הרחוב. מפרטים קטנים, משברי מידע, הוא בנה מחדש את הזיכרון ההרוס, עד שיום אחד הוא נזכר באימא שלו צועקת אליו משהו מעבר לגדר החשמלית, אבל עדיין לא זכר מה בדיוק צעקה.

ב-1972 החליטה משפחת גרינברגר, הלנה ואברהם וילדיהם, לעזוב את ברית-המועצות ולעקור לארצות-הברית. לכולם נתנו היתרי יציאה, רק לא לפטר. במשרד הפנים אמרו להם לאחר בדיקה שכל הפרטים בתעודת הזהות של פטר מפוקפקים ואי אפשר להוכיח שפטר הוא פטר, שהוא יהודי ושהוא שייך למשפחת גרינברגר, ואולי הוא בכלל מישהו אחר, ושייך למשפחה אחרת, ולכן הוא לא יוכל לעזוב.

כאשר עמדה משפחת גרינברגר בתחנה והרכבת עמדה לצאת לדרכה, ניגשה אולגה, אשתו של פטר, לאימא הלנה ואמרה: אימא, לא נותנים לנו לצאת, כי לא יודעים אם פטר שלנו הוא פטר ומה שמו האמיתי ומניין הוא בא, אולי את זוכרת, אימא, אולי את יודעת עוד משהו, הגידי לנו, בבקשה.

הרכבת זזה ואימא הלנה צעקה: השם שלו יוזף והוא מפראג, זה כל מה שאני יודעת. פטר שמע את אמו השניה צועקת מהרכבת “השם שלו יוזף”, ופתאום ראה את אמו הראשונה צועקת מהגדר “השם שלך יוזף”, היא צעקה עוד משהו, אבל הוא לא שמע בגלל הרעש והמרחק.

אולגה, אשתו, ידעה הרבה יותר ממה שפטר חשב (נמשיך לקרוא לו פטר, כי אשתו המשיכה לקרוא לו פטר, אף-על-פי שכבר היה ידוע ששמו יוזף). פטר, שהיה ברוסיה מנהל בית-ספר תיכון, נפל יום אחד למשכב חייו היו בסכנה. הרופאים שניתחו אותו מצאו בגופו ובדמו סימנים משונים שלא היו מוכרים להם. הרופא הראשי גילה לאולגה את חשדו: פטר, אמר הרופא, עבר כנראה ניסויים רפואיים, אחרת אי אפשר להסביר, ואולגה שמעה, ולא סיפרה לבעלה שהיא יודעת.

בראשית 1975 הלכו אולגה ופטר לראות סרט, קופרודוקציה רוסית-פולנית. “אל תשכח את שמך” היה שם הסרט, והוא סיפר על אם שמחפשת את בנה האובד לאחר המלחמה. האם ברוסיה והיא אינה יודעת שהבן שלה בפולין, והיא כותבת לקזימיר סמולן, שהוא מנהל המוזאון והארכיון באושוויץ, ובעזרת הממצאים שהוא מעביר אליה היא מוצאת את בנה, הם נפגשים, וזה סוף הסרט.

עוד באותו ערב, בלי לומר לפטר מילה, ישבה אולגה וכתבה מכתב לקזימיר סמולן, ומסרה לו את כל הפרטים הידועים לה על הילד יוזף שהיה באושוויץ, שמספרו A2459 (המספר שלעולם אינו נמחק), שאולי עבר גם ניסויים רפואיים. אני רוצה לדעת מי הילד הזה, כתבה אולגה, שלך מי הוא, מה עוללו לו באושוויץ, מה קרה למשפחה שלו.

בספטמבר 1975 קיבלה אולגה תשובה מקזימיר סמולן. הוא כתב לה שהילד יוסף הוא הילד יוזף קליינמן מפראג, שהובא לאושוויץ-בירקנאו עם אמו הלנה ועם אחותו התאומה מרתה, וביוזף, בהיותו תאום, נעשו ניסויים רפואיים במעבדה של הדוקטור מנגלה. לא ידוע מה עלה בגורלן של האם והבת.

למה לא סיפרת לי שהיית אצל מנגלה – אולגה שאלה; כי פחדתי לספר – הוא השיב; ולמה לא סיפרת לי שאתה קליינמן – היא שאלה; כי שכחתי – הוא השיב; ואתה מפראג – היא אמרה לו; וזאת הכתובת שלך, היא הראתה לו, והוא התחיל לבכות. כי עכשיו, רק עכשיו, בזיכרון המשוחזר, יכול היה להשלים את המשפט של אמו הצועקת מעבר לגדר החשמלית: אל תשכח שאתה יוזף, ילד יהודי מפראג, מרחוב ווראקובה

1. המשפט השלם.

אולי יש משהו במכתב של מר סמולן על אימא ועל אחותי – הוא שאל; שום דבר, אין עליהן שום פרטים – השיבה אולגה. מאז הוא הופך את העולם כדי לגלות את עקבותיהן. אחרי שמצא את עצמו, הוא מוכרח למצוא גם אותן.

מצוידים במכתב מקזימיר סמולן הם הלכו למשרד הפנים הסובייטי, וחלפו עוד ארבע שנים עד שקיבלו היתר יציאה. ביולי 1979 עלו פטר ואולגה ושלושת ילדיהם ארצה והתיישבו באשקלון.

בקיץ 1984 קרא פטר בעיתון על כנס קרוב של תאומי מנגלה: לקבלת פרטים נא לפנות למרים צייגר מאשקלון. הוא התחיל לרעוד בכל גופו. מרים זה שמה העברי של אחותו התאומה מרתה. כאן, באשקלון, לידו, אולי זאת היא. הוא טלפן תכף ומיד לפי המספר בעיתון ושאל: את מרים, מרתה, את לא מצ’כיה? והיא השיבה – אני מרים, אבל אני מרומניה. הוא לא ויתר ושאל: מה היה השם שלך לפני הנישואין, לא קליינמן? והיא השיבה: שמי היה מוזס. פטר לא מצא את אחותו באשקלון, אבל סוף סוף מצא מישהו שהיה אתו בגיהינום התאומים ושרד.

זה היה ביום שישי, ובשבת בבוקר כבר חיכו לו כולם בבית של מרים צייגר. הוא נכנס, הרבה אנשים בחדר, והוא אינו מכיר איש. פתאום, בבת אחת, הוא זיהה אותו, והוא רץ אליו, אל אפרים, וצעק: תגיד, תגיד, זה לא אתה שהבאת לי בבלוק שלנו סוכריות ושוקולד ולימדת אותי לשיר שירים בהונגרית? ופטר בכה שוב, כי חזר להיות פפיצ’ק בן הארבע שבכה ובכה מגעגועים ומכאב.

פטר לא ידע שלאפרים, אפרים רייכנברג, אין בכלל קול, כי את הקול שלו הוא איבד בבירקנאו. ואפרים לקח דף נייר וכתב: אתה פפיצ’ק קליינמן מפראג. ואז ידע פטר שזהויו ודאי, שלם ומוחלט.

הם היו אחים תאומים, אפרים רייכנברג ואחיו, לאח של אפרים היה קול נפלא, ערב מאין כמותו, ולאפרים עצמו לא היה קול כֹּה יפה, והדוקטור מנגלה רצה מאוד להבין למה לאח אחד יש קול כזה, ולאחר – אין. הבדיקות של מנגלה היו חודרניות כל כך, עד שאחיו של אפרים הותיר בבירקנאו את חייו; אפרים הותיר שם רק את קולו.

בבוקר ההוא, בבית של מרים, סיפרו לפפיצ’ק שלהם, לילד הכי קטן שלהם, שצבי שפיגל, המבוגר שבחבורה, פאטר צבי הם קראו לו בבלוק, מחפש אותו בלי הרף כבר 40 שנה, ואיש לא ידע לאן הוא נעלם, פפיצ’ק; ואז פטר סיפר להם איך נעלם אפילו לעצמו.

ובשבוע שעבר, באושוויץ, לאחר האזכרה, יצא פטר מהקרמטוריום ההרוס והלך לבלוק 24, ושם חיכה לו בחור צעיר. אולם גדול, עשוי ארגזים-ארגזים, מגירות-מגירות. אתה רואה כמה קליינמן יש לנו כאן – אמר עובד הארכיון – ארבעה ארגזים גדולים רק קליינמן. ובכל זאת מצאו: עשרה כרטיסים של יוזף קליינמן מפראג, כל התיק הרפואי של פפיצ’ק. עכשיו יֵדע סוף סוף מה בדיוק עוללו לו שם, לגבו, לעיניו, לשיניו ובעיקר למוחו. אחר כך הוציא עובד הארכיון הצעיר את הכרטיסים של אחותו התאומה מרתה, שמספרה 4931. שלושה כרטיסים של מרתה, במדויק – תאריך לידה, מקום לידה, שם האב והאם, וצעק: מצאתי אותה, מצאתי.

הבדיקה האחרונה שבדק הדוקטור מנגלה את מרתה הייתה ב-28 בנובמבר 1944 – כך רשום בכרטיס – כשלושה שבועות לפני שנפסקו הניסויים הרפואיים. רק שלושה שבועות הפרידו בין מרתה לבין החיים; האם מרתה חיה?

פטר יחפש אותה בכל העולם, אולי היא ברוסיה. היא נראתה בפעם האחרונה, בת ארבע, ילדה יהודייה קטנה מפראג, עומדת ליד אמהּ ליד הגדר החשמלית של בירקנאו, אימא צועקת ומרתה בוכה.

 

7.    🔗

אחרי 50 שנה כבר היו המעגלים צריכים להיסגר, זמן רב כל כך עבר, אבל הם לא נסגרים. אחרי 50 שנה כבר היה צריך להיות ברור מי לחיים ומי למוות, ואפילו זה לא לגמרי ברור, והמעברים מאזור המוות לאזור החיים נשארים פתוחים, ויש מי שעובר ואומר: הייתי מת בעיניכם, והנה אני כאן ואני חי, ויש לי עדות חשובה למסור, ואולי גם תרשמו.

אני הרשם, אני הרשם שנוסע עכשיו לקושיצה ולפראג, עם פטר גרינפלד וקלמן בראון, כדי להציל עדות מפיהם, ואם יש עוד עדות אחת בקצה העולם, בקצה הזיכרון, לא אשאל עוד מהיכן, אני מוכן, מוכן.

לפני כחמישה שבועות פרסמתי את סיפורו של פטר גרינפלד מאשקלון - פפיצ’ק – שהיה הילד הכי קטן, בן ארבע, בבלוק התאומים והגמדים של הדוקטור מנגלה באושוויץ-בירקנאו. זה היה סיפור על ילד קטן שהלך לעצמו לאיבוד, ועברו 45 שנה של חיפושים עד שחזר ומצא וזיהה את עצמו בוודאות, יוזף פפיצ’ק קליינמן גרינפלד גרינברגר, אלה היו שמותיו, ומרוב שמות הוא היה בן-בלי-שם.

מפרטים קטנים, משברי מידע, הוא בנה מחדש את זיכרונו ההרוס, עד שיום אחד נזכר באימא שלו צועקת אליו משהו מעבר לגדר החשמלית של אושוויץ-בירקנאו, אבל עדיין לא זכר מה בדיוק צעקה. אימא הלנה צועקת, ואחותו התאומה מרתה עומדת לידה ובוכה.

בסוף אוגוסט השנה, בארכיון של אושוויץ, הוא מצא את המסמכים האישיים שלו ושל אחותו, ושוב השלים בזיכרונו המשוחזר את המשפט שצעקה אמו: אל תשכח שאתה יוזף, ילד יהודי מפראג, מרחוב ווראקובה 24 – זו היתה צעקתה השלמה. אימא מתה שם, בבירקנאו, את זה הוא יודע בבירור, ויש על כך עדויות. אבל מה עם מרתה, איפה היא, מה עלה בגורלה, האם מרתה חיה?

את הסיפור שלנו על פפיצ’ק שלחנו על פני המים. אולי נמצא משהו, ולא ברבות הימים, כי יש כאן אנשים שכבר אין להם זמן.

ביום שפורסם הסיפור על מסעו הארוך של פפיצ’ק אל תוך זהותו, עוד באותו הבוקר, ציצל בביתי הטלפון, והמטלפן הזדהה: שמי קלמן בראון, אתה לא מכיר אותי, אני גר ברמת השרון, ואני רוצה להיפגש אתך.

 

עדותו של קלמן בראון (בתל אביב ובדרך לווינה ולקושיצה)    🔗

שלום, אני קלמן בראון שדיברתי אתך בטלפון. 31 שנים עבדתי באל-על, בשנים האחרונות הייתי דובר החברה, ועכשיו אני עובד באלביט. הבוקר ישבתי וקראתי את הסיפור של פפיצ’ק ורעדתי כולי. גם עכשיו אני רועד. אני מוכרח לנשום עמוק וליהרגע. עכשיו בסדר. גם אני הייתי תאום בבלוק של דוקטור מנגלה. אמא שלי, גיזלה, הייתה שם אתי, ואחותי התאומה יהודית הייתה שם, ויהודית חיה היום כאן, בישראל, והיא לא רוצה לזכור, ואין טעם ללחוץ עליה.

הרבה פעמים התראיינתי לכל מיני עיתונים בארץ ובעולם, ולכולם אמרתי, שהיה אתנו ילד אחד קטן, בן ארבע, אבל הוא מת, הוא לא החזיק מעמד. כי אפשר שלא לזכור את פפיצ’ק, שלא לאהוב אותו, כי הוא היה הכי קטן והוא היה יפה כל כך, אני רואה באופן ממשי את הפנים היפות שלו, והוא היה הבן יקיר של הצריף. כל אחד שם ניסה לשמור עליו, להאכיל אותו, כדי להשאיר אותו בחיים. אולי הוא היה כמו קמע לכולנו: אם הוא יחיה, נחיה גם אנחנו. אני בעצמי הייתי בסך הכל בן 14, אבל ילד בן ארבע הופך גם ילד בן 14 לאבא שלו.

בסיפור של פפיצ’ק כתבת – הנה זה הקטע – “הוא לא שכח עוד אחד – לא תאום אלא גמד – בגובה שלו, שהיה צייר, ולגמרי לא ברור איך השיג שם נייר ועפרונות לצייר את פפיצ’ק, רק את פפיצ’ק, אבל את שמו של הגמד הוא לא זוכר, ואין לו מושג מה קרה לגמדים, ואם מישהו מהם נשאר חי”.

אז עכשיו הקשב, הקשב היטב, אני רוצה לספר לך משהו: אני יודע מי הגמד, אני יודע את שמו, והוא חי, אתה מבין, הוא חי, והוא צייר, והוא נחשב לצייר לאומי בצ’כוסלובקיה. היום הוא איש זקן מאוד, בן 86 בערך, והחלום שלי הוא לנסוע אליו, להספיק לראות אותו, כי הוא היה אז הכי מבוגר בינינו, והוא בוודאי זוכר ויודע דברים שאנחנו הילדים שכחנו או לא הצלחנו להבין.

אני עדיין צריך להגיד לך את שמו: קוראים לו לודוביץ' פלד, אבל מאז ומעולם כולם מכירים אותו בכנוי שלו – לאיוש באצ’י. לאיוש זה שם חיבה של לודוביץ', ובאצ’י בהונגרית פרושו דוד, כלומר דוד לאיוש.

אם יש לך קצת זמן, אני אספר לך על לאיוש באצ’י את כל מה שאני יודע עליו: כשירדנו מהרכבת, מקרון הבהמות, אימא ואחותי ואני, על הרציף הנורא ההוא, הדוקטור מנגלה עמד שם ואמר שמאלה וימינה, ימחנה ושמאלה, והוא ראה מיד שאנחנו תאומים, וככה הגעתי לבלוק. נכנסתי, הייתי לבדי, החזקתי מעיל ביד, וגמד קטן במשקפיים התקרב אלי ואמר: בוא, בוא, ילד, תהיה על-ידי. הלכתי אחריו. הוא היה גמד שדמה לילד, פנים וגוף של ילד, לא גמד מכוער ומעוקם כמו צייר אחר, טולוז לוטרק, הוא ניסה כנראה להרגיע אותי וסיפר לי על עצמו, שהוא מהעיר קושיצה, שהוא צייר, ושם המשפחה שלו פלד. פלד – אמרתי אני – יש לי קרוב בשם יצחק פלד, יהודי דתי מאוד, רב, שהתחתן עם הדודה אסתר, אחות של אימא שלי. יצחק פלד הוא אח שלי – אמר לאיוש באצ’י, ואני נדהמתי: איך זה שעד היום לא שמעתי עליך? כי המרתי את דתי – הוא השיב – אני היום נוצרי. נוצרי – אמרתי – והייתי נרעש ונפחד כאילו שמעתי סוד איום ונורא. נוצרי, ובכל זאת הוא כאן, כי יהודי נשאר יהודי, כשם שגמד נשאר גמד: כך תירצתי לעצמי את הקושיה.

מאותו יום חייתי עם הקרוב נוצרי שלי. חלקנו דרגש שינה אחד, את הדרגש התחתון, כי לאיוש באצ’י לא היה מסוגל לטפס לדרגש עליון. ישנו מקופלים כמו שתי כפיות, כפית בתוך כפית, כדי להתחמם בקור הזוועתי. לאיוש באצ’י נלפת אלי בכל גופו, ולי היה קשה להתחמם בגמד, אבל הייתה לי לפחות עוד שמיכה. זו הייתה סימביוזה אמיתית, והיא נמשכת כל החיים, לנצח, גם כשנפרדים.

לאיוש באצ’י היה המבוגר, אבל אני הייתי המבוגר שלו. בבוקר עמדתי בתור בשביל שנינו, כי הוא פחד להידחף ולהידרס, והבאתי לו את התה שחילקו ואת המנה היומית של הלחם. בצהריים שוב עמדתי בתור להביא לו את המרק, ובערב לא חילקו כלום.

רק ארבעה אנשים בבלוק לא עבדו במשך היום: פפיצ’ק שהיה תינוק ממש, לאיוש באצ’י ועוד שני גמדים שנראו מבוגרים. אני עבדתי עם החבר שלי, ליפא, בבלוק של שומרי ס"ס, כל בוקר בחמש ורבע היינו יוצאים לעבודת המשרתים.

ליפא, בן גילי, מחמל נפשי, החבר הטוב והאהוב שלי: ככה אני מדבר אליו כבר הרבה שנים והוא לא עונה. את שם משפחתו שכחתי, אין לי מושג מה קרה לו, אבל אולי יקום עכשיו מישהו אחר, כפי שקמתי אני, ויתקשר ויגיד: ליפא חי, ואני יודע איפה הוא. אלוהים, כל כך הייתי רוצה שזה יקרה, כי אני כל כך מתגעגע אליו.

לאיוש באצ’י ופפיצ’ק שלא עבדו נשארו בצריף, והגמד היה מצייר את הילד. הוא היה מושיב את פפיצ’ק אל מול החלון כדי שהאור יפול עליו, אבל הילד היה מאבד את הסבלנות, היה זז ומתנועע, ואז לאיוש באצ’י היה גוער בו – מה אתך, פפי, מה אתה עושה, שב כבר על התחת ואל תזוז, אני לא יכול ככה לעבוד. שניהם דיברו צ’כית והבינו זה את זה, אבל בבלוק של דוקטור מנגלה לא היינו זקוקים לשפה אחת כדי להבין אחד את השני.

פפיצ’ק לא ידע מניין היו ללאיוש באצ’י ניירות ציור. אני אגיד לך, אני יודע: הדוקטור מנגלה חשב את עצמו לאינטלקטואל גדול, לשוחר האמנויות, וכשהתברר לו שנמצא בבלוק ארטיסט, הוא ציווה לספק לו גיליונות נייר ועפרונות פחם. יום אחד הוא גם ציווה על לאיוש באצ’י שיצייר אותו, ולאיוש צייר – הייתה לו בררה? אני רוצה לנסוע לקושיצה, לדוד שלי לאיוש, כי בין השאר אני רוצה למצוא את התמונות, התמונות של פפיצ’ק ושלי, וגם את התמונה של הדוקטור מנגלה, להסתכל עליו עוד פעם ולירוק לו בפרצוף.

רק לפני כמה שנים נודע שלאיוש באצ’י חי בקושיצה. השגתי בקושי את הכתובת שלו – רחוב הארמדה הסובייטית 26. כתבתי לו מכתב ראשון וסיפרתי לו שגם לי עצמי נולדו תאומים נפלאים והם מתגייסים בקרוב לצה"ל. במכתב שאלתי אותו – התמונות האלה, שציירת בבירקנאו, האם הן קיימות? האם נשאר משהו לזיכרון? כעבור שבועיים קיבלתי תשובה. ניכר בתשובתו של דוד לאיוש שלא ידע את נפשו מרוב הפתעה והתרגשות. קלמן, בן זוגו בגיהינום, קלמן מארץ-ישראל, אייך קלמן, איפה היית כל השנים הארוכות האלה; וניכרה בתשובתו בדידותו של הגמד.

אתה מבין, אם אנחנו רוצים להספיק ולהגיע אליו, אנחנו מוכרחים להזדרז, אולי כבר איחרנו. את המכתב האחרון ממנו קבלתי לפני כשנה, ושנה בגילו של לאיוש באצ’י היא זמן ארוך מאוד.

לא האמנתי, בחיים שלי לא האמנתי, שאני, קלמן בראון, ניצול בירקנאו, אדרוך אי פעם על אדמת אוסטריה, אדמה משוקצת, בדרך לקושיצה. עם פפיצ’ק ואתך קל לי הרבה יותר לעבור את זה.

בלילה האחרון קרה לי משהו שלא קרה לי מימַי: דווקא כאן, בווינה, חלמתי על הבלוק שלנו בבירקנאו. את כל מה שהיה שם אני זוכר היטב, אבל בהקיץ. בלילה, בחלום, מעולם לא נזכרתי. אני אלוף ההדחקות. וחוקרת אחת מהטכניון בחיפה, מהמעבדה לחקר החלומות, ערכה פעם מחקר בין ניצולי מחנות ההשמדה, ואני נמצאתי האחד והיחיד שאין לו ביעותים וסיוטים על משכבו. כשאני ישן, אני שם מכסה כבד על הסיר הרותח של הזיכרונות, והם לא יכולים לצאת. והנה כאן בוינה, בדרכנו לקושיצה, אני חולם ורואה את לאיוש באצ’י מצייר את פפיצ’ק; אבל זה עוד לא הכול: בחלומי נזכרתי במשפט שהיה לאיוש אומר לפפיצ’ק בצ’כית – מה אתך, פפי, מה אתה עושה, שב כבר על התחת ואל תזוז, אני לא יכול ככה לעבוד – ואני בכלל לא יודע צ’כית, אף לא מילה, ותמיד דיברתי עם לאיוש באצ’י בהונגרית. זה הרי מדהים, ואיך אפשר להסביר את זה, ואני לא יכול גם עכשיו, ער לגמרי, לחזור על המשפט הזה מילה במילה, וכל מילה בצ’כית.

עד שנחצה את הגבול ונגיע לברטיסלווה ומשם לקושיצה, אני מוכרח לספר לשניכם, לפפיצ’ק ולך, עוד סיפור אחד קטן. חשוב לי לספר לכם אותו, כי היום יום חמישי, ואנחנו שלושה ימים לפני יום הכיפורים. אני זוכר, פפיצ’ק היה קטן מכדי לזכור, שביום קר אחד, היה נורא קר, חזרתי מעבודת המשרתים שלי בבלוק הס"ס, ומישהו מהתאומים אמר לי בשקט, רוץ קלמן, היום יום הכיפורים, יש מניין ומתפללים תפילת נעילה. רצתי וראיתי קבוצה של יהודים שמצאו מסתור בין שני בלוקים והתפללו. היו שם כמה שידעו חלק מהתפילה בעל-פה, והיו שם כמה שקראו את התפילה מפיסות נייר מקומטות שעברו מיד ליד, זה היה נייר של בית שימוש. אני זוכר את התפילה ההיא, אבל יותר ממנה אני זוכר את השקט שנפל פתאום על אושוויץ-בירקנאו, מה נורא היה השקט ההוא. כל אוגוסט וספטמבר של 1944 שמענו את הזעקות של היהודים שנשרפו חיים בבורות הפתוחים, כי הטרנספורטים העמוסים מהונגריה סתמו את תאי הגזים ולא נשאר בהם מקום להשמדה. יומם ולילה שמענו את הנשרפים זועקים לשמים וראינו את הלהבות עולות השמימה. ופתאום, שקט גמור, וביום הכיפורים דווקא. אני יודע שזה נשמע לכם סמלי מדי, ספרותי מדי, אבל זה בדיוק מה שקרה, זה בדיוק מה שאני זוכר מאושוויץ שהיה גדול מהחיים, מעבר לחיים, בודאי גדול מהספרות. הרגשתי שגם את הקטע הזה אני חייב למסור בעדותי.

לאחר יום הכיפורים חזר הרעש, אבל כבר היה רעש מסוג לגמרי אחר: התחלנו לשמוע מרחוק את רעם התותחים ואחר כך גם את הנשק הקל, והבנו שהגאולה מתקרבת, אבל אז ארגנו הנאצים את צעדת המוות, שכמעט כל מי שהלך בה לא שב. ואני שואל את עצמי בפעם המי-יודע-כמה: מי הוא שאמר לנו שלא נציית לפקודה ללכת? מי אמר לנו להישאר? מי החביא את פפיצ’ק שלנו מתחת למיטה? אימא של פפי ואחותו הלכו בצעדת המוות; אימא שלי ואחותי הלכו; ואנחנו לא הלכנו – וניצלנו. יש לי רק תשובה אחת: לאיוש באצ’י, המבוגר, למוד הניסיון, החכם, הגמד שלא היה יכול ללכת, שלא רצה להישאר לבדו, הוא שהציל אותנו.

ביום השחרור פפיצ’ק נעלם לי ולא מצאתי אותו, ומאז חשבתי שהוא מת. עם לאיוש באצ’י יצאתי מבירקנאו לאושוויץ, מהלך שלושה קילומטרים, ושם מצאנו איטריות וסוכר, בישלנו ואכלנו, וזאת היתה הארוחה הראשונה שלנו בחופש. אחר כך נפרדנו ופנינו כל אחד לדרכו, לחפש אם נשאר משהו, מישהו, מהעולם שחרב עלינו. מאז לא ראיתי את לאיוש באצ’י.

 

עדותו של אנדרש פוראצקי (יום חמישי בערב, במלון סלובאן בקושיצה ובדירה של לאיוש באצ’י)    🔗

ברוך בואכם לקושיצה. אתם באים מירושלים, ובשבילי אנשים שבאים מירושלים הם כמו אנשים שבאים מהשמים. שמי אנדרש פוראצקי, ואני האיש שמטפל בלאיוש באצ’י, שהוא כבר עשר שנים חסר אונים, אבל הראש שלו עובד, השבח לאל. אני בעצמי אדם לא צעיר, כפי שאתם רואים, יותר מ-80. צר לי שעלי לספר לכם שמצבו של לאיוש באצ’י התערער מאוד בימים האחרונים, ושלשום לקחו אותו לבית החולים ואשפזו אותו. אני מקווה מאוד שתוכלו לראות אותו, עשיתם דרך ארוכה עד כאן, אבל אי אפשר להבטיח, כי מצבו משתנה מרגע לרגע, ואפילו הראש כבר לא מה שהיה. מחר בבוקר הבן שלי, שגם שמו אנדרש, שהוא רופא בבית החולים האוניברסיטאי שלנו, מומחה לרפואת זקנים, יבדוק מה ניתן ומה לא ניתן, הוא יבדוק גם במחלקת הביטחון של בית החולים – כן, יש אצלנו עוד דברים כאלה – ורק אז, רבותי, נדע אם תתראו עם לאיוש באצ’י או שתצטרכו חלילה לשוב כלעומת שבאתם.

אני מוכן כמובן בחפץ לב לספר לכם על קורותיו של לאיוש באצ’י, כי אין איש שקרוב לו יותר ממני, אני אפילו מרשה לעצמי לומר – אין איש שקרוב לו מבלעדי. אני מכיר אותו יותר מ-40 שנה, הרי זאת עיר קטנה, ואשתי היא דודנית רחוקה שלו, אם כי אשתי היא רק חצי יהודייה, ואני עצמי קתולי מאמין ואדוק, וכך גם בני הבכור אנדרש, שהוא אפילו קתולי אדוק ממני, אבל על זה לא כדאי לדבר יותר מדי.

מ-1979 לאיוש באצ’י לא יכול לצאת מהבית, רגליו כשלו, וגם בבית הוא היה צריך להיעזר בשני מקלות הליכה, אבל בשנתיים האחרונות גם המקלות לא הועילו, ורוב הזמן הוא שכב במיטה. קשה לי להסביר את זה, אבל לאיוש באצ’י, בשנותיו האחרונות, הוא אדם בודד מאוד. משפחתו – קצתה בישראל, דומני, וקצתה בלונדון – התנכרה לו למעשה. הקהילה היהודית – נו, טוב, כמה יהודים נשארו בקושיצה אחרי המלחמה – לא רצתה ואולי לא יכלה להיות מטופלת באדם כזה, שהוא לטורח. הם יהודים זקנים וחלשים בעצמם, צריך להבין אותם, מה הם צריכים צרה כמו הגמד הזה על הראש שלהם. והממשלה שלנו גם היא לא דאגה במיוחד ללאיוש באצ’י, שאף פעם לא היה חביב השלטון, אם כי – צריך להודות – הוא עשה ניסיונות להתחבב עליו, אלא שהשלטון מעולם לא סלח לו על שנולד יהודי, ועוד יהודי מהונגריה, שני חטאים באדם אחד. זאת גם הסיבה שלאיוש באצ’י זכה בחייו להיות “אמן העם”, אבל לא זכה להיות “אמן מצטיין”, שבצ’כוסלובקיה הוא התואר הרם לאמנים.

לפני עשר שנים בא אלי הבן שלי, הרופא הגריאטרי, ואמר לי, אבא, אתה בפנסיה, יש לך יותר זמן, אולי תטפל בלאיוש באצ’י, שכוחותיו אזלו ומישהו מוכרח לסעוד אותו בביתו יום יום, ואין איש זולתנו שמוכן לקבל עליו את התפקיד ולדאוג לכל צרכיו ומחסורו. ודאי שהסכמתי, הרי לאיוש באצ’י חי בעיר הזאת כל ימיו ואת כל יצירתו הקדיש לתושביה, ואי אפשר להשליך אותו ככה לעת זקנה. מאז אני בא אליו שלוש פעמים ביום – בוקר, צהרים וערב – ואני מאכיל ומשקה אותו, ואני רוחץ אותו, מאוורר את הבית, ובעיקר אני מדבר אתו והוא מדבר אתי, ואני מקשיב לו, לסיפור החד-פעמי שלו, שהוא בעצם הסיפור של כל המאה הסוערת והמסעירה הזאת, שלקחה חיים ונתנה חיים. כמה פעמים חשבנו להכניס אותו לבית אבות, שנקרא כאן אצלנו בית עניים, והוא התחנן על נפשו, ונענינו לתחנוניו. הענקנו הרבה ללאיוש באצ’י, אין ספק, הוא הוא העניק לנו יותר, כי היה לו ממה להעניק; אשריו וטוב לו שהוא מעשירי הרוח, ואשרינו וטוב לנו אתו.

כבר אמרתי לכם שאני אדם דתי, ואני אוהב מאוד את ישוע הנוצרי, וזאת אהבתי ללאיוש באצ’י, שהוא בעיני כמו ישוע מבחינת הסבל. לאיוש באצ’י עצמו הוא יהודי, כן, הוא שב ליהדותו לפני יותר מ-30 שנה, ואתם ודאי מתעניינים לדעת איך זה קרה ולמה. מבירקנאו הוא חזר בתור נוצרי דווקא, אף-על-פי שהתענה שם בתור יהודי – מוזר, באמת מוזר. ב-1950 הוא עדיין הלך לכנסייה להתפלל והברית החדשה בידו. אבל בשנים ההן התחיל תהליך החזרה שלו לעמו ולדתו. לאיוש באצ’י רדף כל חייו אחרי רעיונות חברתיים ומוסריים נשגבים, הייתה לו נפש רדופה ורודפת, והוא ניסה את המרקסיזם ואת הלניניזם ואת הקומוניזם ואת הסוציאליזם ואת הקָתוליזם – מה הוא לא ניסה – והוא התאכזב, אכזבה רדפה אכזבה, ואז הוא נמשך לשוב אל כור המחצבת שלו.

כשחזר ליהדותו, הוא בא אלי ואמר – אנדרש, ידידי, מצאתי את עצמי, זה אני וזאת אמונתי. עכשיו אני נינוח – כך הוא אמר – נינוח. ב-30 השנים האחרונות הוא הלך לבית הכנסת, הוא התפלל בשפה שלכם – עברית, כמדומני – ובכל ערב שבת הדליק נרות. כששכב במיטה ולא היה יכול לקום ממנה, הוא ביקש ממני לקרב אליו את הנרות, ולאחר שבירך עליהם, ביקש להחזירם דולקים אל השולחן.

בהזדמנות הזאת שאתם כאן, אולי באמת כדאי שתראו את הדירה הקטנה של האיש הקטן הזה, שרוב ציירי סלובקיה היום הם תלמידיו. הרבה תמונות לא תמצאו שם, כי הוא פיזר אותן לכל רוח, מי יודע מה הוא נתן ולמי. אבל ליד מיטתו, למראשותיו, תמצאו את הברית הישנה וקיצור שולחן ערוך בהונגרית ואת ההיסטוריה של עם ישראל מאת גרץ וגם מאת דובנוב, בגרמנית. דבר אחד, במחילה, אינני מרשה לכם; אינני מרשה שתקחו משהו מהדירה, זה אסור, וגם אל תחטטו בחפציו, אולי הוא עדיין מסתיר משהו מפנינו, ואתו הוא רוצה לרדת לקבר.

בקושיצה יש כמובן בית קברות יהודי, חייו של לאיוש באצ’י תמו, מותו קרוב. הזמנתי מקום ושילמתי. לפני שנכנס לבית החולים הוא אמר לי – אנדרש, על אחריותך, שאף אחד לא יעז לגעת בגופה שלי, רק אתה, ואתה תביא אותי לקבר ישראל.

 

עדותה של העיר קושיצה (יום חמישי ושישי).    🔗

אני העיר קושיצה, עיר שדה, קצת יותר מ-200,000 תושבים, בירכתיים המזרחיים של סלובקיה, שיושבת באחד האזורים המסובכים והמסוכסכים של אירופה. כאן לידי מצטלבים הגבולות של צ’כוסלובקיה ושל הונגריה ושל פולין ושל ברית-המועצות. בהיסטוריה שלי עברתי הרבה ידים, וככה אני גם נראית, משומשת.

לפני המלחמה היו בתוכי יותר מ 70,000 יהודים, שהיו יותר ממחצית התושבים. היום חיים כאן בקושי 400, שהם שבר קטן, אפסי, של אחוז. עם זאת, אינני רשאית להתלונן, כי מהבחינה היהודית אינני בת יחידה. אני שומעת שגם במקומות אחרים, חשובים ממני פי כמה, המצב איננו טוב בהרבה. מה יש לומר, בימי הכיבוש הנאצי גם אני לא ליקקתי כאן דבש.

היום, יום שישי, עוד מעט באה השבת-קודש שלכם ואתם עוברים ליד בית הכנסת ברחוב פושקין, אבל הוא מתפורר ושומם וסגור על מנעול, וליד בית הכנסת עוד בית גדול, שהוא היום בית הפיונירים, שוקק חיים של ילדים, ואתם שואלים אישה ברחוב, מה היה הבית הגדול הזה קודם, והיא משיבה לכם: זה היה בית ספר של ילדים יהודים; תלמוד תורה – היא אומרת בעברית ובערגה – ואתם שואלים אותה אם היא לא יהודייה במקרה, וןהיא משיבה – לא, אני קתולית, אבל גם האלוהים שלכם הוא בלב שלי.

ואם אנחנו חוזרים רגע ללאיוש באצ’י, שלכבודו באתם ולא לכבודי, אז אני רוצה להגיד לכם שקל מאוד להפוך גמד יהודי זקן לסמל, וכך בוודאי תעשו. אבל אני חייבת לומר את האמת שלי, כמי שלאיוש באצ’י צייר אותה פעמים רבות יותר משצייר אתכם: בסך הכול, בעיני, הוא היה צייר די בינוני, שהתאים מאוד לי ולבינוניות שלי.

 

עדותו של לאיוש באצ’י (יום שישי בבוקר, בבית החולים האוניברסיטאי של קושיצה)    🔗

שלום קלמן, שלום פפיצ’ק, בוקר טוב לכם. הרבה שנים אני מחכה לכם, וכבר לא האמנתי שתבאו. רק הבוקר אמרו לי שהגעתם סוף סוף, ילדים טובים שלי, והושיבו אותי במיטה לחכות לכם, כי אני כבר לא יכול להתיישב בעצמי – מושיבים אותו ומשכיבים אותי כמו בובה.

אין לכם שום בעיה לזהות אותי. אתם יכולים לזהותני על-פי קומתי, הייתי גמד ונשארתי גמד, בגיל שמונה הפסקתי לצמוח. אני היום זקן בן 86, ואני היום גם ילד בן שמונה; דומה זקן לילד, כפי שכתוב בספרים שלנו. אתם יכולים לזהות אותי גם על-פי קולי שלא השתנה. האמונות שלי התחלפו, הדעות שלי התחלפו, רק הקול שלי לא התחלף.

עיני כבדות, בקושי אני רואה, אבל אני מזהה אתכם, יקירי. פעמים רבות כל כך ציירתי אתכם, עד שהתמונה שלכם נטועה עמוק בקרבי; ואת הפנים היפות של פפיצ’ק אי אפשר לשכוח, וגם את חום הגוף של קלמן מתחת לשמיכה המשותפת שלנו לא אשכח.

אני קצת מצטער שבאתם מאוחר, קשה לי להתרכז, קשה לי להיזכר, לפעמים אני עדיין כאן, ולפעמים אני כבר שם – בטלו הטוחנות וחשכו הרואות בארובות, בשפל קול הטחנה – כפי שכתוב בספרים שלנו. החוט שלי אל העבר רופף מאוד, כמעט אין עוד חוט ואינני קשור עכשיו לשום מקום ולשום זמן, אני מרחף, והזיכרון שלי תועה, וקורה לי שאני הולך לגמרי לאיבוד.

לצערי, אין לי כוח לזכור בשבילכם את מה שבאתם לשמוע מפי, בתור מי שהיה מבוגר הרבה יותר מכם, ואולי ידע והבין יותר. וגם הציורים משם, שהיו יכולים לעזור לכם במידה מסוימת, גם הם אינם אתי, הם נלקחו ממני עוד בבירקנאו, הדוקטור מנגלה לקח את כולם. הוא אהב כל כך להצטייר, והוא כל הזמן הכריח אותי לצייר אותו,ממש הכריח אותי.

לפני מותי הפרתם את בדידותי, ואני מודה לכם על כך. הבדידות שלי לא רגילה למין מחוות שכאלה, תמיד רציתי להיות עם אנשים, עם יהודים, עם משפחה, עם חברים, ואיכשהו נשארתי תמיד בחוץ. אולי אני בעצמי פחדתי להכנס פנימה, כשם שפחדתי לעמוד כמו כולם בתור ללחם ולמרק פן יהדפו אותי וירמסו אותי.

עכשיו אני נורא עייף וקשה לי לחבר בין המילים לבין המשמעות שלהן. אתם תסלחו לי, באתם מרחוק, והפגישה כה קצרה, והיא בוודאי מאכזבת אתכם. לפני שאתם נפרדים, וזאת פרידתנו האחרונה, אני רוצה לגלות לגם סוד שאף אחד לא יודע: מאז שעזבתי את בירקנאו, לא ציירתי את הדוקטור מנגלה אף לא פעם אחת. זאת הנקמה שלי.

 

העדות שלי    🔗

הדוקטור אנדרש פוראצקי, בנו של השומרוני הטוב, ניגש ברחימאיות אל לאיוש באצ’י, נשא אותו כפי שנושאים ילד על כפיים, השכיב אותו על המצעים הלבנים וכיסה אותו בשמיכה. עכשיו אני נינוח – אמר לאיוש באצ’י – עכשיו אני נינוח; ואני זוכר את המשפט הזה, הוא כבר אמר אותו פעם, כשחזר לפני יותר מ-30 שנה אל עמו ואל דתו, וגם אז אמר – עכשיו אני נינוח.

אחר כך עצם לאיוש באצ’י את עיניו – הילד, הזקן, הגמד, היהודי, האמן – ובעל כורחי נדדה מחשבתי ממנו אל הסמליות שבו, ממש בעל כורחי, ותהיתי אם הוא ימות עכשיו, ברגע זה, כדי להעצים עוד יותר את סמליותו. בעיני, לאחר שכיסוהו בשמיכה, הוא היה סוף הסיכרון, ומעכשיו נדע על כל הזוועות שהתחוללו שם באושוויץ-בירקנאו, רק מהספרים. יצאתי מהחדר, עמדתי במסדרון ובכיתי.

 

העדות של העיר פראג (יום שבת, ראשון ושני – יום הכיפורים תש"ן)    🔗

אתם נופלים עלי עכשיו, באים פתאום מפלשתינה בלי שום הודעה מוקדמת, עם מקרה קשה ביותר של ילד בן ארבע – יוזף קליינמן, אם אינני טועה, ששם החיבה שלו פפיצ’ק – שעזב אותי לפני 40 שנה בערך, בדרך לטרזין, ומשם לאושוויץ-בירקנאו, ואתם מצפים ממני שאעזור לכם. אני מוכנה כמובן לעשות כמיטב יכולתי, אבל לא יהיה זה נבון לקוות לתוצאות של מי-יודע-מה, בגלל נסיבות עקירתו של פפיצ’ק, שהיו חטופות ונמהרות ביותר.

בסך הכול אני די שמחה לקדם את פניכם, יש לי סנטימנט עמוק ליהודים, כי שעתם היפה הייתה גם שעתי היפה, ומה הפלא שכאשר עוסקים ביהודים ובגורלם אני נרגשת ונתקפת בנוסוטלגיה. כפי שאתם יודעים בוודאי, אני, פראג, הייתי עיר מעטירה, מכמה וכמה בחינות של נוי ותרבות עליתי על כל ערי אירופה האחרות, עד שהייתי למשיסתם של היטלר וסטלין, הם שעבדו אותי ועינו אותי והשפילו אותי, ואחרי כל מה שעברתי במאה השחורה הזאת אני עוד נראית לגמרי לא רע. עכשיו זהו זמן של תהפוכות, מי יודע מה ילד כאן יום, ואולי עוד אשוב למה שהייתי.

כדי למצוא משהו ממה שאתם מחפשים, אין דרך אחרת אלא לצעוד במסלול היהודי שלי, בתוך הגטו, שהוא מסלול מפורסם מימים ימימה והוא כולל בעיקר בתי כנסיות ובתי קברות, שבמקרה העצוב שלי כמעט חד הם. צריך להתחיל בבית הכנסת הידוע מכולם, האלטנוישול, שהוא בית הכנסת של המהר“ל, זכר צדיק לברכה, שמתפללים בו היום, יום השבת, כ-20 זקנים מופלגים, שגם הם, כמוכם, מחפשים שנים רבות ולא מוצאים. לוּ היה אתנו הגולם של המהר”ל, היינו יכולים לצוות עליו שילך בכוח השם הפורש וימצא, אבל המהר“ל שלכם עשה שטות, במחילה, וחשב שמאז המלך רודולף, שדרש טוב ליהודים, לא יהיו עוד עלילות דם נגד היהודים ואין עוד צורך בגולם, ואז השיב למקומיתיהם את ארבעת יסודותיו – המים והאש והעפר והרוח. אפילו המהר”ל לא ראה מה עתיד לקרות כאן 400 שנה אחריו, בעלילת הדם האיומה מכולן, שאתם, נכבדי, ובני משפחותיהם הייתם קרבנותיה.

מול האלטנוישול, מהעבר השני של הכביש, שוכן המוזאון היהודי שהוא, בינינו, מוזאון מטעם, ומוזאון כזה יוכל להציע אך ורק גרסאות רשמיות, שלעתים רחוקות בלבד הן הגרסאות האמיתיות. עכשיו, עיניכם הרואות, מבקרים בו מאות ואלפי גרמנים, בעיקר גרמנים מבוגרים, והם שומעים מפי המדריכים הסברים, כאילו הגרמנים לא יודעים בעצמם מה התחולל כאן, כאילו מדובר בשבט אידיאני עלום, שנכחד בנסיבות מסתוריות בהרי האנדים הרחוקים. הרי במקרה המיוחד הזה, הגרמנים הם שיכולים להדריך את המדריכים. מכל מקום, המוזאון הזה לא יקדם אותנו.

לא רחוק משם, בקצה רחוב יוסיפוב – את שם הרחוב המקורי השתדלתי לשמור למענכם, וזה לא היה קל – נמצא בית הקברות הישן, ומצבות הן העדות הנאמנות ביותר שלכם. מתי התחילו לקבור כאן, אולי במאה השלוש-עשרה, והפסיקו בסוף המאה השמונה-עשרה, כ-12,000 קברים בסך הכול. אני מסתכלת על בית הקברות הזה, והוא נראה לי תמיד כמו באמצע סיוט. מצבה מטפסת על מצבה, מצבות שוקעות, נוטות על צדן, מעוקמות, מבוקעות, כאילו כל לילה הן יוצאות במחול המוות. בכלל, אני חייבת לומר, יש משהו מאוד לא שקט במוות יהודי, מאוד לא רגוע, והמתים שלכם צועקים. אתם אומרים להם לנוח בשלום על משכבם, והם לא נחים.

בית הקברות היהודי החדש, שקוברים בו 200 שנה, הוא כבר סיפור לגמרי אחר. זהו בית קברות יפה, שמור היטב, המצבות מהודרות, עשויות שיש שחור מבהיק, והכתובות חקוקות בזהב, ברורות לחלוטין, ומוסרות הרבה מידע חשוב. היום, ערב יום הכיפורים, העצים הגבוהים מטיפים עליכם טיפות גשם והעלווה המרבדית שמדיפה ריח סתיו בולעת את צעדיכם. לפי ניסיוני, אנשים באים הנה מרחוק, בעיקר כדי לפקוד את הקבר של פרנץ קפקא, “הבחור המפואר”, כפי שכתוב על המצבה שלו בשפתכם העתיקה, שנטמן פה בין שני הוריו, הרמן וג’ולי. אבל, בכל הכבוד, חוץ מקפקא, אתם יודעים מי נמצא כאן, יש לכם מושג? נמצאים כאן, רבותי האורחים, הקאופמנים והווירטנברגרים והאדלרים והפישמנים והפולאקים והשטאדלרים וההלרים והארנפלדים והגוטפרוינדים והבונדים והגולדרייכים וההאוזרים והקליינים והקאהנים וההרצים והפיקים והלוים והמאוטנרים והליפשיצים וההרמנים והפוגלים והווינרים והסלומונים והבאומים והקלאוזנרים והברונרים והשלוסנרים והרייכנברגרים והוייסברגרים והפאבלים והפישרים והווייסים והבלוכים והפרוינדים והפרידמנים והפרידלנדרים והטוסיגים וההאנים והגרוסים והאייזנרים והגאנצים והפישלים, וגם הקליימנים כמובן – מי לא נמצא כאן – ושכחתי בוודאי רבים. זאת הייתה קהילה מפוארת, קהילה של שמן וסולת, שלא כל עיר יכלה להתנאות בשכמותה, קהילה שעושר הרוח שלה מתחרה בעושר החומר.

לפי המילים שאני שומעת ולפי המנגינה, אני מבינה שיום הכיפורים נכנס – כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי וקונמי… מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה – כן, היו זמנים שאצלי, בעיר הגדולה פראג, הרגישו את יום הכיפורים שלכם, בתי כנסת רבים כל כך, מתפללים רבים כל כך. היו זמנים שהייתי מקבלת כאב ראש של ממש מהשמע ישראל הזה – שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד – ולפני שעזבת פפיצ’ק בימי הגירוש, הגיעו הקריאות האלה לשיא.

התפילה שלכם ביום כיפורים זה היא תפילה עצובה, אני מודה. מכל רחובותי ומכל הרבעים שלי נאספו ובאו הנה, לבית הכנסת הגדול ברחוב ירוזלמקה, 200 יהודים בסך הכול, רובם ככולם זקנים חובשי מגבעות ישנות, או שאין לאנשים האלה ילדים, או שהם כבר לא הילדים שלהם, א שזה אותו דבר.

אם יורשה לי לומר לך, אדוני, משהו אישי, שלגמרי לא שייך לעניין: אני מסתכלת עליך כל הזמן ורואה שלבך יוצא אל היהודים העלובים האלה בבית הכנסת. אתה קרוב לבני עמך כאן, כשהם חלשים, ואתה רחוק מבני עמך שם, כשהם חזקים, יותר מדי חזקים לפעמים. אבל אולי אני לגמרי טועה.

עכשיו נותרה לנו עוד משימה אחת: ללכת לרחוב ווראקובה 24, ברובע השביעי שלי, ולראות אם עדיין גר שם מישהו שזוכר את הבית ואת דייריו מלפני מלחמת העולם. למיטב ידיעתי, בקומה הרביעית גרה זקנה אחת, פטרובה שמה, בת 90, שאולי זוכרת משהו, אבל היא חירשת והיא גם נפחדת, והיא לא פותחת את הדלת. כל שאר הדיירים מילאו את הבית רק לאחר המלחמה. נותרו אז הרבה דירות ריקות, פנויות.

פפיצ’ק שראה את בית הולדתו, שראה את הוריו עולים ויורדים בגרם המדרגות הסדוק שראשו בשמים, לא מצא את אחותו, את מרתה הקטנה, והיא ממשיכה לעמוד ליד אמה, מאחורי הגדר החשמלית של בירקנאו, אימא צועקת ומרתה בוכה. היא לא כאן, פפיצ’ק, אין לה זכר בספר הקהילה, היא לא חזרה. אולי צריך לחפש את מרתה ברוסיה. אולי היא שם.