פתיחה    🔗

הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר שָׁקְעָה מֵאַחֲרֵי הַר הַקְּנָאוֹת.

לַהַט הַצִּיָּה חָמַק אֶל יְרֵכֵי הָעֲרוּצִים וְרוּחַ-גֵּהָה נָפְחָה עַל צָרֶבֶת הַשָּׁרָב.

גּוףּ הָעֲרָבָה, רָחָב וּמְעֻקָּשׁ כְּגוּף אֵם מְסֻרְבָּלָה שֶׁלֹא תֵּדַע עֶדְנָה עוֹד – שָׁאַף רוּחַ וְצִמְאוֹנוֹ נָהָה אֶל הַָּעְרַּבִים.

וְשׁוּב גִּבְעָה כַּאֲדֶרֶת הַגְּמַלִּים וְשׁוּב צַלְעֵי הָרִים זְרוּעֵי אַבְנֵי-עִזִֹים. כְּבָר צוֹנְחִים צְלָלִים

נוֹאֵק-נוֹאֵק הָעֶרֶב כְּבִכְרַת-מִדְבָּר בְּעֵת תַּאֲנָתָהּ.

אֱלֹהִים. אֲשֶׁר שָׁפוּךְ עַל הַבְּקָעוֹת וְשָׂגִיא כְּפֶרֶא בְּרֹאשׁ פַּרְעוֹת סְלָעִים! אֲנִי בּוֹרֵחַ וְאָנָה לֹא אֵדַע.

כַּמָּה יָבֵשׁ הַמִּדְבָּר הָאָרוּר. צִלְצֵל כְּנָפַיִם בְּצֶמֶרֶת צֶאֱלָה. אֵי-שָׁם, בְּעֵמֶק הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בִּגְלִילוֹת הָעָיִן, מַבְשִׁילִים כְּבָר עֲנָבַיִךְ וְאֶחָד שֶׁלֹא יְדַעְתִּיו רָוֵה אֶת עֲסִיסָם אֲשֶׁר דָּמִי הִפְרָהוּ.

אֲנִי דוֹהֵר עַל דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. אֲנִי עוֹרֵק אֵלֶיךָ נֹחַם שָׁוְא. כְּאַהֲבָה כּוֹזֶבֶת כֵּן אַכְזָר הוּא הַיְקוֹד אֲשֶׁר נוֹשֶׁמֶת פֹּה הָאֲדָמָה.

עֲרוֹת עֲרוֹת הַדָּם אֶל מֶלַח הַשְּׁמָמָה וְגָהוֹר אֵלֶיהָ עֲדֵי תִּזְעַק בַּדְּמִי.

אֲהוּבָתִי, בְּהָרֵי אֱדֹם, עוֹלֶה כְּבָר הַיָּרֵחַ כִּפְרִי בָּשֵׁל חוֹמֵר, כְּחִשְׁקֵךְ אֲשֶׁר מָנַעַתְּ מִמֶּנִּי. בִּקְעַת מִכְרוֹת שְׁלֹמֹה שְׁקוּיָה אֶת זִבְיוֹן דְּמוּמִיתוֹ הַתְּפוּחָה. עַל כָּל חוֹמוֹת הַקַּנְיוֹנִים חָרוּת שְׁמֵךְ בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר וּנְחֹשֶת וְתָוֵי בְּשָׂרֵךְ מְצֻיָּרִים אוֹתוֹת-אוֹתוֹת וְזִיקוּקִים. אֶל הַבָּמוֹת הָאֵלֶּה הָיִיתִי גוֹרְרֵךְ כִּגְרֹר אֶת הַקְּדֵשָׁה וְשָׁם אַתְּ טֶרֶף לִי עַד לֹא-מְתוֹם.

אֲנִי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר הֶחֱרַבְתְּ מֵימָיו,דּוֹהֵר בְּדֶרֶךְ הָעֲרָבָה כִּצְבִי פָּצוּעַ.

עַד-מַה אֶשְׂנָא אֶת אַרְצִי הַחֲרֵרָה כִּגְלָלִים. הַפּוֹלֶטֶת אֵדֵי מַשְׂטֵמָה וְגָפְרִית. וַאֲנִי לָהּ רָתוּק בְּכָל גִּיד וַאֲנִי לָהּ עֶבֶד נִרְצָע. אִם תּוּתָךְ עָלַי אֵשׁ לֹא יֵדַע אִישׁ אִי מִקוֹם אֶפְרִי וְרִמְצִי לֹא יְדַשֵּׁן גַּם פֶּרַח.

מָה רְחֹוֹקִים עַתָּה גַּנֵּי הָעֲדָנִים הָעוּמְדִים בְּעַלְוָתָם הַבְּשׂוּמָה וְאַתְּ מָה רְחוֹקָה בְּעֶרֶשׂ-אַהָבִים. שָׁם אֶתְנַן הַפְּרִי אַתְּ אֶל חֵיקֵךְ נוֹתֶנֶת עַל יְצוּעֵי בְּגִידוֹת.

הַלַּיְלָה פֹּה נוֹשֵר יְקוּמִים-יְקוּמִים כְּמִבְרֵאשִׁית וְשׁוּב רוּחוֹת קָדִים מְהוֹלְלוֹת אָבָק. חַם בְּשָׂרִי כְּתַלְאוּבוֹת עָשָׁן וַחֲסוּמָהֹ הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה. הַמָּוֶת חַי בַּמֶּרְחָבִים וְהָרְפָאִים נוֹקְשִׁים עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. אֲנִי יוֹדֵעַ – לִי מָנוּי: הִתְמַזֵּג עִם זֶה הַמָּוֶת עַד תֹּם –אוֹ כְּלוֹת.

כִּי בְּעִקּוּל הַדֶּרֶך הִנַּחְתִּי יַלְקוּטִי וְעָלָיו לָפוּשׁ יָשַׁבְתִּי. מֵרָחוֹק עָלָה-לִי שַׁבְרִירוֹר דְּמוּתֵךְ, אַהָהּ, עֻלְפֶּה טְלָלֵי הַזִּכְרוֹנוֹת, וְלֹא יָכוֹלְתִי לְהָכִיל. יֵשׁ אֶרֶץ צַפְרִיר, יֵשׁ אֶרֶץ פִּרְחֵי-שִׁיר, יֵשׁ אֶרֶץ פְּרִי הַגָּמֵל כְּשָׁדַיִם וָרֶחֶם וְהֵמָּה מֵעֵבֶר לְמַעֲלֶה הָעַקְרַבִּים.

אֲנִי צוֹעֵד עַל דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה.

גְּדוֹלָה גְּדוֹלָה וּמְחִתַּת-אֱלֹהִים וּמְגוֹר צוּקִים חַדִּים-עַד-לַשָּׁמַיִם וְשַׁלְהָבוֹת נִצָּתוֹת וְכָבוֹת וְגַעַשׁ מְחַלְחֵל בַּמַעֲמַקִּים אֶשְׁדַּת אֶשְׁדַת יְצוּקָה בְּפֶרַע אֲבָרִים עֲקוּרִים וַהֲפוּכִים, פְּרִיצֵי-אוֹנִים לֹא סֻגָּרוּ. וְהַלַּיְלָה קָרֵב אֶל קִצּוֹ.

הָה לוּ רַק אַגִּיעַ חַי אֶל יַם הַדָּרוֹם שֶׁל אֵילָת.

הנפשות

רסקין – מכונאי

יונה – חבר קיבוץ

דן – חבר קיבוץ

גיורא – צעיר עירוני

ז’אקו – עולה מיוון

מרים – חברת קיבוץ

חנה – חברתו של יונה

המקום

נקודת קידוח בערבה במרחק כ-50 ק“מ צפונה מאילת, כ-7 ק”מ מכביש.

הזמן

ההווה. שלהי קיץ.

 

מערכה א    🔗

באמצע הבמה מגדל קידוח בצורת חצובה בעלת עווקים ובראשה גַלְגֶלֶת. מן הגלגלת משתלשל מַקְדֵד אל תוך צינור קידוח גדול הבולט כחצי מטר מעל-פני-האדמה. הכבל מתוח על כמה גלגלים ונכרך על תוף ברזל המחובר למכונה. בצד המכונה עומד המנוע. במרחק מה נראה קצהו של צריף, הוא הצריף המשמש חדר-אוכל ומטבח. על-פני הקרקע מונחים צינורות, פחים, כלי-עבודה. השעה – שעה שלפני-הצהרים, חמה ומייגעת. המרחב כולו דממה. באופק – הרים בעלי פסגות חדות המהוות צורות מופלאות שבעל-הדמיון יכול לראות בהן ספינקסים, חיות, יצורי פרא.

זא’קו ויונה מצד אחד וגיורא מצד שני מסובבים את המקדד, מסייעים לעצמם בקריאות הי-הו, הי-הו קצובות לסירוגין. רסקין מטפל במכונה.

ז’אקו, אדם חסון וגבוה כבן 35, לבוש חולצה שחורה ומכנסיים כחולים וחבוש כובע בעל מצחייה. פניו, מחוטבות, גרומות, אמיצות; קצר ופסקני. יש בו מן הבטחון של בעל-נסיון ומהאוטוריטה האופיינית למנוסים בעבודה. אדם זה שהוא פועל מלידה וראה מוות פנים, עומד מעבר להתייסרות בתלאות יום-יום ולהתפעלות. שום דבר אינו עשוי להפתיעו; אף-על-פי-כן אין לומר שאיננו רגיש. גיורא לעומתו גוץ, בעל מזג, מהיר חימה ומהיר להתפייס.

רסקין

יורד?

יונה

בקושי רב, רסקין.

רסקין

המשיכו לסובב, זה מוכרח לרדת!

גיורא

איפה דן זה? לא יכול בעצמי ככה.

יונה

חכה, אני עובר אליך. תוכל כאן בעצמך, ז’אקו?

ז’אקו

לך, לך אצלו, הוא חדש פה, אין כוח!

גיורא

(אל ז’אקו) – אתה כבר הרבה זמן פה?

ז’אקו

אני? לפני שהיה פה החור הזה. האדמה הזה כבר בגוף שלי.

יונה

(אל גיורא) שלושה שבועות חופרים פה כבר, יה-חביבי, לא פשוט.

ז’אקו

(אל גיורא) – תעבוד פה, חבר, תאכל חול כמו אני… יש פה רוח עם חול, וזה נכנס בראש, באזניים, בעיניים בפה, מלא-מלא, נדבק כמו דיסה. שלושה אנשים כבר ברחו מפה. לקחו החבילות בבוקר – שלום! אין! (אחר הפסקה קצרה) רק זה יונה ודן – הם לא בורחים, הם חלוצים מהקיבוץ!

גיורא

ואתה?

ז’אקו

אני? איפה אני אלך יש לי בית ללכת? פה יש עבודה – פה הבית; כל הארץ אחד, פה חם, שם חם – כל ישראל חם!

יונה

ז’אקו יישאר אתנו, כשנעלה הנה להתיישבות, מה,ז’אקו?

רסקין

מה נשמע? מלא?

יונה

מלא, מלא! אתה יכול להרים!

(רסקין מניע את המכונה. מוטות המקדד עולים; להלן מפרקים מוט אחר מוט)

גיורא

חום נורא! איך אפשר לעבוד ככה?

יונה

אין דבר מתרגלים, לכל מתרגלים, העיקר הוא הרצון! לא ידעת שחם פה, לפני שבאת הנה?

גיורא

מי ידע? אמרו שלוש לירות ליום – הלכתי. אם הייתי יודע מה זה – לא הייתי הולך בעד עשר לירות. יש גרז' אחד ביפו שהמנהל שם התחנן אצלי שאעבוד בשבילו…

יונה

זאת לא סתם עבודה, אתה מבין? זאת עבודת כיבוש, כמו מלחמה. גם פה צריך לדעת לוותר על הרבה דברים… (מפסיק כאילו שומע זמזום מרחוק, הכל מטים אוזן)

גיורא

מה זה היה, הֵנָה?

יונה

לא, כנראה שלא.

רסקין

קרה משהו?

יונה

לא, שום דבר.

גיורא

היית במלחמה?

יונה

לדאבוני לא. הייתי מרותק למשק.

גיורא

אז אל תספר לי על מלחמה. הייתי במלחמה, שלוש פעמים נפצעתי. פעם קיבלתי כדור פה (מראה צלקת בזרועו) ופעמיים מרסיסים, אתה רואה את זה? (מראה סימנים על מצחו ומתחת לברך רגלו) זה על-יד עירק מנשייה. חמישה נהרגו על ידי. היה לנו גשם כזה של פגזים, אני אומר לך, אוף! זה היה נס, בחיי נס. רק בשביל המפקד שלנו, מיכה’לה, לא קרה אסון גדול. עכשיו מה יש לי מזה? כלום. דואגים לי? כלום. מספיק לי.

ז’אקו

כן, פה הכל זה ככה: יש לך חבר בממשלה – אתה מקבל חנות ביפו או ברמלה ובית יפה ואומרים לך שלום ומורידים את הכובע (מראה בתנועות) – תודה, בבקשה אדון, שב, תשתה תה. אין לך חבר בממשלה, אומרים – לך תעבוד בדרך לאילת, אין עבודה אחרת! זה בשביל המולדת! אני יודע מה זה!

יונה

תהיה עוד שנה-שנתיים בארץ, ז’אקו, תבין אחרת את הדברים. לי לא חם אתה חושב? חם מאוד! אבל את המקום הזה אפשר להפוך למשק יפה, עם עצים, עם צל, עם בתים, עם גינות יפות עם פרחים –

רסקין

לסחוב עכשיו!

(סוחבים את המקדד הצדה. הארבעה ניגשים לבדוק את העפר).

ז’אקו

(אל רסקין) – מה נשמע, מנהל? יש כבר מים?

יונה

(אל רסקין) – יבש, מה?

רסקין

כן, יבש.

יונה

הייתי בטוח שהיום כבר נגיע למים… המהנדס עצמו אמר –

רסקין

עזוב את המהנדסים! דע לך שהגיאו-פיזיקה וכל השטויות האלה זה בלוף, אחיזת-עיניים! אפשר לרמות בזה פקידי ממשלה אבל לא אותי! החוש שלי שוה את כל המהנדסים והגיאופיזים גם יחד! לאחר שנמצא מים – תבוא הגיאופיזיקה ותאשר שפה באמת צריכים היו למצוא מים, זהו:

יונה

והחוש שלך – מהו אומר?

רסקין

החוש שלי? (מביט בו רגע, אח"כ בהחלטיות) החוש שלי אומר שצריך לחפור! (מזדרז אל המכונה ומפעילה) הרכיבו את המקדד.

(ז’אקו ויונה מפנים את המוטות מן המקום)

יונה

נתעקש חבר, נחזיק מעמד – יהיו פה מים! אתה חושב שתמיד היה פה מדבר כזה?

ז’אקו

פה ישבו פעם בני-אדם פה? פה זה גיהנום!

יונה

פה בערבה היו פעם אלפי אנשים, חבר, יכול להיות שבמקום הזה עצמו עמדה פעם עיר.

ז’אקו

זה מעשיות מה שכתוב בספרים! פה יצמח משהו? (תופס חופן עפר) זה מלח! אני יודע מה זה!

רסקין

(אל יונה) – כך, למד אותו מעט היסטוריה, יונה. ספר לו איך אברהם אבינו חפר בארות ומישהו, מי זה היה שם? ציחק עם אשתו.

יונה

אבל הוא ויתר על אשתו למען המים נדמה לי, לא?

רסקין

אה, כן! הוא היה אידיאליסט גדול, אברהם אבינו!

יונה

יש מה ללמוד ממנו, מהחלוץ הראשון של הנגב!

גיורא

(אל יונה) לך יש אשה?

יונה

לי? כן, יש לי בחורה.

גיורא

בקיבוץ?

יונה

כן.

גיורא

אז היא שם ואתה פה?

יונה

כן, מה אתה מתפלא?

גיורא

אתה לא מכיר את הבחורות?

יונה

לא כל הבחורות שוות, חביבי.

גיורא

כולן שוות!

רסקין

הורידו! הצינור הזה צריך לרדת עד הסוף. (גיורא ויונה מביאים את המקדד, מגישים אותו לבאר. רסקין מפעיל את המכונה, נשמעות דפיקות המקדד בעומק).

גיורא

(אל יונה) – אז הקיבוץ שלך יבוא הנה להתיישבות?

יונה

אני מקוה כך. עוד לא כולם רוצים בזה. יש כאלה שחולמים על הגליל. שם יותר נוח, כמובן. אבל יש אצלנו קבוצה גדולה שבשום אופן לא תוותר על המקום הזה. את המקום הזה אסור לעזוב, אתה מבין?

גיורא

שמע, דחוף את הנאומים, אני שונא מפלגות! מה זה פה מדבר! לא רואים בן-אדם. עובדים כמו חמורים. אין סינימה, אין בחורות, אין כלום, יותר גרוע מבית-סוהר. כשאני חוזר העירה –דבר ראשון שאני עושה – אני שותה חבית בירה, בחיי, חבית מילאה עד שהבטן תתפוצץ!

רסקין

מה נשמע? יורד?

יונה

בקושי רב. כמעט שלא יורד לגמרי.

ז’אקו

תדחוף בידיים! לא יורד כלום!

רסקין

(ניגש אל הצינור) השד יודע איזה מין קרקע כאן. ז’אקו, הבא את הראי (ז’אקו עושה כמצווה, רסקין מכוון קרן-אור לעומק. הכל עוקבים במתיחות).

רסקין

(דופק על גבי הצינור ומכריז) – זהו. עכשיו נצטרך למשוך צינור מן הטאנק ולהעביר מים לתוך הבור ואז אפשר יהיה להמשיך בעבודה. – איפה דן לעזאזל. (צועק) הי דן!

דן

(מרחוק) –תיכף בא, רסקין, עוד רגע!

רסקין

(אל עצמו) – לאן הוא מסתלק בכל פעם, הבחור הזה?

יונה

מרים קראה לו.

רסקין

מרים זו מקדיחה לי פה את כל הקידוח. תיגש לטאנק, ז’אקו.

ז’אקו

ומים בשביל לשתות לא צריך?

רסקין

לא מעניין אותי כרגע. קודם כל צריך להבטיח את העבודה.

ז’אקו

אנחנו נעבוד בלי מים? נמות פה כולם אז יהיה לך עבודה! יהיה לך בית-קברות ולא עבודה!

רסקין

צריך להמשיך בעבודה. יהיו מים – נשתה. לא יהיו – נחכה עד שיבוא האוטו מעין-חוצובּ, זהו!

ז’אקו

מתי יבוא? בעוד שבוע?

רסקין

אינני יודע מתי יבוא.

גיורא

(ספק בהיתול, ספק במרירות) – הייתי שופך חול לתוך המכונה וגומר עם כל העבודה הזאת.

רסקין

סתום פיך.

גיורא

מה יש, אסור להתלוצץ?

רסקין

תתלוצץ כשאומר לך. המכונה הזאת יקרה לי יותר מאשתי. מוכן לרצוח מי שיגע בה לרעה.

(נכנס דן, בחור נמרץ, שופע כוח וטוב-לב; פשוט ובלתי-אמצעי בדיבורו ובהליכותיו; כל אותן תכונות מוסריות שיונה קנה מתוך מאמץ עילאי, בו הן טבועות בדם, כמובן מאליו. אין הוא יודע אפילו על קיומן; מה שיונה משיג בכוח התבונה תופס הוא בחוש. בן גילו. אף הוא לבוש רק מכנסי חאקי ארוכים).

דן

(בהתלהבות) – שמע, זה עצום! נבטו לי עוד חמש עגבניות! בעגבניות אדומות אסתום את הפה לכל מי שיאמר שהאדמה הזאת לא שוה. בחיי, אני אומר לכם – זהב! אם פה נמצא מים, אז זהו ה–מקום להתיישבות! (בהסברה) סידרתי קיר-מגן של שקים מסביב ועכשיו הנבטים מובטחים מפני הרוחות ומפני מכת שמש. (אל יונה) יש תקוה, חביבי, בנסיעה הבאה צפונה אני מוסר דין-וחשבון רשמי לממשלה. רק על יד השולחן המשרדי אפשר להתיאש מן האזור הזה. (אל רסקין) – מה אתה אומר, זה לא עצום?

רסקין

אני לא נגד עגבניות. כל זה טוב אחרי העבודה. בזמן הקידוח אני לא רוצה שום עניינים צדדיים. צריך לגמור אחת ולתמיד עם כל העיכובים האלה. אחרת לא נגיע למים לעולם. טפו, לעזאזל, הכבל ירד מן המסלול. קפוץ על המגדל, גיורא, ותמשוך בכבל.

גיורא

עכשיו? בחום הזה? אני לא עולה. לא יכול. הברזל לוהט כמו אש.

רסקין

(מצדד אליו מבט כשהוא עומד בפיסוק רגליים, אח"כ בשקט) עלה ואל תדבר הרבה.

גיורא

לא, אני לא עולה בחום הזה. לא תכריח אותי.

רסקין

(בהתאפקות) – עלה אל המגדל.

גיורא

(נסוג קצת) – לא תכריח אותי! אף אחד לא יכריח אותי לשרוף את הידיים בחום הזה.

דן

(אל גיורא, בלגלוג,אך מטוב-לב) מה זה גיוריצ’קה לא מתבייש? רוצה שאני אעלה במקומך?

רסקין

(ניגש אליו ותופסו בזרועו) – עלה למעלה, אמרתי לך.

דן

(אל רסקין) הנח לו, אינך רואה שהוא צוחק? סתם צוחק!

גיורא

(נאבק להחלץ מידו) – עזוב אותי! אין לך רשות לנגוע בי. עזוב! מי אתה, לעזאזל.

יונה

הנח לו, רסקין, אני אעלה.

רסקין

(מטיח את גיורא אל החול) – אני אלמד אותך מי אני.

גיורא

(קם, בורח כמה צעדים ונעצר) – אני מצפצף עליך, אתה מבין? אתה לא יכול לעשת לי שום דבר, פה לא צבא, אתה מבין? אתה מנצל אותי, כן, אתה חושב שאם אני חדש פה אתה יכול לשלוח אותי לכל עבודה קשה. תן לי לעבוד על המכונה. אני יודע מה זה מכונה. פירקתי כבר יותר מוטורים ממה שראית בימי חייך. אני לא אהרוג את עצמי בחום הזה.

יונה

(אל גיורא) – הפסק לדבר כך! פה כולם עובדים באופן שוה וסובלים באופן שוה!

ז’אקו

שהממשלה תשלח פה פריז’ידר גדול עם בירה אז אפשר יהיה לעבוד!

רסקין

(מתייצב בפיסוק רגליים ועומד כנגד כולם) – אני רוצה לאמור לכם: לאיש לא קל לעבוד במקום הזה. פה חם, מחניק, יבש, מבודד, א–יום! אבל זהו. ככה זה. אני לא אשם שמשה רבנו הביא אותנו למדבר הזה, מובן? את העבודה הזאת צריך לעשות. בשביל זה אנחנו פה. מי שהחליט שזה לא בשבילו, בבקשה, ילך. אבל תיכף ומיד! (מחכה לתגובה. היתר שותקים) אם אינכם הולכים – יעשה כל אחד את המוטל עליו. גיורא, עלה אל המגדל.

(גיורא מהסס, אחר-כך מתחיל לעלות, אך פתאום רואה צב על הקרקע ומרימו).

גיורא

הי, תראו! מה זה?

(הכל מפנים עיניים אליו, תחילה בהסתייגות, אך כשמגלים שצב בידו – נאספים אליו ברוב התפעלות כאילו ראו פלא. מין אוירה של אחדות משתררת מול נס זה של חיים בערבה).

דן

(לוקח את הצב ומשתומם עליו) – שמע, זה משהו!

רסקין

(לוקח את הצב מידו ומסתכל בו בחיבה כאילו ראה פלא) – צב, לעזאזל!

יונה

(ממשש את השריון) – באמת צב!

ז’אקו

(מתבונן בו היטב) – זה צב קוראים בעברית? אצלנו ביוון אוכלים אותם. זה באמת יפה.

רסקין

איפה מצאת אותו?

גיורא

פה על-יד הצינור, אני מסתכל על הארץ, פתאום אני רואה משהו עגול – חשבתי איזה חלק של מכונה – פתאום מתחיל ללכת. נבהלתי בחיי.

דן

(לוקח את הצב מידי רסקין ומצייץ אל מול פניו) – מפחד להראות את הפרצוף, צריך לדגדג אותו בצואר שייצא מהקליפה, ציץ ציץ…

רסקין

(עומד מן הצד ומחייך) – משונה, איך הם חיים פה?

דן

(איננו מפסיק מהסתכל בצב בהתפעלות) – זהו שאני אומר, אפשר לחיות פה בוא, בוא. אראה את פרצופך, חבוב, אל תתבייש. צויץ צויץ. ככה. לא, חה חה, אני מפחיד אותו, כנראה. צריך לתת לו קצת מים, אז תיכף תראו איך שישרבב את החרטום הנחמד שלו.

גיורא

אתה עם המים שלך. תן (לוקחו מידו) תשים אותו על האדמה ותתחיל לדחוף אותו – תראה איך שילך! (מניח אותו על האדמה וממיש אותו ברגלו. הצב איננו זז) –עקרוט! בחיי, יללה, אימשי, (בועט בו) אתה מוציא את הרגליים הזקנות שלך או לא?

דן

(ממהר להרים את הצב מן הקרקע, אל גיורא) – השתגעת? אל תגע בו לרעה. אני אאלף אותו.

ז’אקו

במחנה הריכוז היינו עושים קונקורס של החיות האלה. היוונים היו שמים אותם על פסי הרכבת וכשהרכבת עוברת, היא הורגת אותם.

יונה

(נותן בצב מבט חקרני) מעניין איך הגיעה הנה הבריה הזאת, אין לה מה לאכול פה.

רסקין

הראה אותו? (מחזיק ומסתכל בו) הייתי מביא אותו לילדה שלי, היא אוהבת בעלי-חיים.

גיורא

יש לך גם ילדה? נחמדה, בודאי.

רסקין

שתיים. אחת גומרת את בית-החינוך השנה והשנייה בת שנתיים. כבר מדברת משפטים שלמים. רנה שמה. שם יפה, לא?

דן

ואתה שותק ולא מספר כלום!

רסקין

אה, אני מתאר לעצמי כשאבוא הביתה כבר תדע לקרוא ולכתוב. אני באמת צריך להביא לה את הצב הזה. מה דעתכם? מתנה מן הערבה, אומר לה מה? יהיה יפה.

גיורא

תן הנה,אני אשמור עליו בשבילך.

רסקין

זה באמת צעצוע נחמד. אשתי תשמח גם כן. מסכנה, לבדה בבית כל הימים. לא קל. וזה חמש-עשרה שנה, אל תשכחו!

דן

(מסתכל בצב העומד על הקרקע) – מעניין, אף פעם לא חשבתי שצב זה משהו יפה.

רסקין

זהו, חביבי, כשמנותקים מן העולם. צפרדע נראית בעיניך יפה כזמיר (אחר מבוכה קצרה) גיורא, גש אל המכונה, שחרר קצת את הכבל עד שאומר לך די.

(רסקין עולה על המגדל, גיורא מוסר את הצב לדן)

גיורא

(אל דן) שים אותו בארגז

(דן שם את הצב בארגז, גיורא ניגש למכונה, לוחץ ומשחרר) עוד?

רסקין

עוד מעט!

גיורא

(ממשיך לשחרר) עוד?

רסקין

כן, עוד כמה סנטימטרים. עוד. עוד. כן. ככה. די. (יורד מן המגדל).

גיורא

זה דיזל 35?

רסקין

כן, זה דיזל 35, עכשיו נצטרך למשוך בידיים מעט.

(כולם ניגשים אל הכבל ומושכים בקריאות הי–הופּ, הי–הופּ).

ז’אקו

חזק! חזק! ככה! מה זה? אין כוח בידיים?

רסקין

טוב, מספיק. עכשיו תנקו את החול מסביב לצינור בשביל קו המים. (פונה ללכת) איך, צמאים?

גיורא

אה, אני פשוט מתעלף.

ז’אקו

מים, חבר – זה בנזין בשביל הגוף, בלי בנזין המכונה שלי אי אפשר לעבוד.

רסקין

טוב, יונה – תיגש בינתיים תביא מים לחברה. תגמרו לפנות את החול, אחר-כך תנוחו קצת.

(רסקין הולך לעבר חדר-הכלים, יונה יוצא, גיורא, דן וז’אקו מפנים את החול בטוריות)

דן

אתם מתארים לעצמכם מה יהיה כשפתאום יפרצו מים מן הצינור הזה? מים כמה שרוצים, שאפשר יהיה לטבול בהם את הראש ולשתות הה הה! ולפשוט את הבגדים ולעמוד ערום מתחתם ולטבוע! ולטבוע! אני אומר לכם, הייתי מוכן לטבוע ובלבד שנמצא כאן מים. אני אומר לכם, אין דבר בעולם כמו מים, יש לך מים – אתה מוכן לשכוח את הכל, את ה-כל.

ז’אקו

ביוון יש לך מים יורדים מן ההר בכל מקום, אתה הולך מאה מטר – מים. עוד חמשים מטר – שוב מים. ממלא את הבטן, עוד עוד, לא שוה כסף. כלום. אתה יכול להתפוצץ ממים אם אתה רק רוצה.

גיורא

במלחמה הלכנו שלושה ימים בלי מים. היו מים במימיות אז המפקד אמר “אסור לשתות”. מה, לעזאזל, בשביל מה המימיות? ככה זה, אסור! אחר-כך מצאנו פתאום בור עם מים מלוכלכים! בוץ! שתינו כמו פרות! הה הה. הכנסתי את הראש במים ולא רציתי להוציא אותו עד שסחבו אותי בכוח. מה, אם פה היו מים, אני הייתי עובד ככה? הייתי עובד כל היום בלי להפסיק, אבל פה – מרים זאת שומרת על המים, כאילו היו רק שלה. איזה מין בחורה זאת? השכל אצלה מבולבל, או מה?

ז’אקו

אל תדבר כה על מרים. זאת בחורה אני אוהב. היא קצת ככה-ככה (מסובב באצבע על מצחו) אבל היא יודעת מה היא רוצה יותר משלושה בחורים! היא ברזל! עובדת כמו חמור. פעם אחת היה לי ראש חולה. שמה לי מים על הראש, כל היום. באה כל רבע שעה – מה שלומך, מה שלומך,כמו בבית-חולים. כן, זה בחורה אני אוהב!

(נכנס יונה, מגיש כד מים לז’אקו)

יונה

קח, שתה.

ז’אקו

היום הבחורה שלך באה, שמעתי, מה?

יונה

כן… כנראה… יכול להיות –

גיורא

(לוקח את הכד מז’אקו) מה שמה, הבחורה שלך?

(מוסר את הכד לדן)

יונה

חנה.

דן

מים טובים, מים של עין-חוצוב.

(נכנס רסקין)

רסקין

השארתם מעט בשבילי? (וקח את הכד ושותה)

גיורא

(אל רסקין) היום באה הבחורה שלו.

רסקין

(אל יונה) איך, אתה מתרגש?

יונה

לא, שטויות!

ז’אקו

(אל יונה) איך היא, יש, ככה, מה לראות?

רסקין

מה אתה שואל? בודאי, קיבוצניקית כמו כולן. שזופה, מכנסיים קצרים, שער שחור, עיניים יוקדות (מתוה בידיו צורתה) ו–שמנה! נכון?

יונה

לא, דוקא לא.

רסקין

לא שמנה? זה טוב! אני שונא בחורות שמנות! יש לך מזל. (דן מסתלק) לאן אתה הולך?

דן

תיכף בא.

רסקין

זה, מדברים על בחורות, תמיד הוא מסתלק.

גיורא

אוללה יש לך מזל! להביא הנה את הבחורה! באמת אין כמוך!

ז’אקו

דן אומר שהיא יפה –

יונה

(בקורטוב של חרדה) מי? דן?

גיורא

בחורות יפות זה כמו דה-סוטו על דרך בלי כביש. נוסע, נוסע, פתאום – פפפ – פנצ’ר! (מפזם בניגון של רומבה): בואי חביבה / אל נא נריבה / תני נשיקה לי מהר / עזבי חבריך / אני מת אחריך / אינני יכול יותר…

רסקין

(אל גיורא) – גם לך יש בחורה?

גיורא

יש לי כמה שאני רוצה, אתה חושב באמת?

ז’אקו

(אל יונה) יש לך תמונה שלה?

יונה.

יש.

(יונה מוציא מכיסו ארנק ומתוכו תמונה, הכל מתקרבים סביבו ומעיינים בה).

גיורא

הראה? שמע, יפה, בחיי!

ז’אקו

באמת יפה. יש מה לראות. יש מה לראות!

גיורא

שמע, על תמונה כזאת אני יכול להסתכל שעות, שעות, כל היום ולא ימאס לי.

רסקין

(ברצינות כשהוא מסתכל בתמונה) – כך, נו. מה מצאה בך אינני יודע…

יונה

באמת אינני יודע…

ז’אקו

תראה איזה גוף! כמו מפאריז!

רסקין

(ממשיך להתבונן) כן, יפה, אין מה לדבר.

יונה

(מושך את התמונה מידי רסקין) נו, תן, מספיק.

רסקין

(נותן לו בכעס) קח! לא אגזול אותה ממך.

ז’אקו

(פונה הצדה) משפחה בחיים זה הכל. יש לך משפחה – אתה יכול לעמוד ישר על האדמה. אין לך משפחה – לך לים!

רסקין

כן, משפחה זה הרבה. נו, צריך לחזור לעבודה (אל גיורא וז’אקו) בואו אתם שניכם, הצינור כבר מחובר אל הטאנק, בואו נרכיב את הקו. (דן נכנס) אתה ויונה תרכיבו כאן את הצינורות האלה. (רסקין, ז’אקו וגיורא עוברים לצד הטאנק. יונה ודן יושבים זה מול זה רכובים על שני צינורות).

דן

אם כן, הוחלט בבית שחנה תבוא להחליף את מרים?

יונה

כן.

דן

ורסקין מסכים לזה?

יונה

אתה יודע כמה הוא אוהב את מרים…

דן

ומרים לא יודעת כלום.

יונה

לא. עדיין לא.

דן

אתה תמים מאוד אם אתה חושב שיש בכוח מישהו להזיז אותה מן המקום הזה.

יונה

ואתה חושב שטוב שהיא נמצאת פה? הבט, שלושה שבועות אנחנו כאן והיא לא נתפכחה אפילו לרגע אחד. היא חיה אתו, כל הימים אתו, עם הזכרון הזה, עם האשליה הזאת! היא מוכרחה להתרחק מכאן,לחזור לאוירה אחרת, בבית היא שוכחת. שוקעת בעבודה ושוכחת. בשבילה, בשבילה טוב הדבר שתחזור.

דן

ואתה – רוצה מאוד שחנה תבוא.

יונה

שמע, הבדידות הזאת כבר הורגת אותי.

דן

לא טוב, חביבי.

יונה

מדוע?

(מרחוק נשמע זמזום דק של מכונית המפריע את השלוה. גיורא, ז’אקו ורסקין קרבים ומקשיבים)

גיורא

זה אלינו.

יונה

מתרחק, נדמה לי.

ז’אקו

נוסע לאילת! מי יבוא פה עכשיו? זה סוף העולם!

דן

(עולה על המגדל וצועק לעבר האופק) – ה–י! (הד עונה מעברים. הזמזום חולף)

רסקין

צועק! לאן אתה צועק? מי ישמע אותך!

(גיורא, ז’אקו ורסקין חוזרים לעבודתם, יוצאים. מופיעה מרים. בחורה כבת 30, לבושה שמלת עבודה אפורה וסינור, בידה פרימוס. הבעה של בהילות ופיזור בעיניה, כשל אדם שנתערער שיווי-משקלו. מכונסת בעצמה אך תקיפה ובטוחה במדברה. מתוך שחיה בעניין יחיד הממלא אותה – סוגרת על עצמה מפני החוץ).

מרים

מישהו קרא לי?

דן

מה? לא. זה אני, ככה, צעקתי לעבר הכביש, מרוב שעמום.

מרים

חשבתי שקוראים לי, פה שקט כזה כל היום שהעצבים מתמרטים ממש שומעים קול – נדמה לך שקוראים לך.

דן

כן. זה קורה גם לי. ההרים מחזירים פה הדים כאלה, שזה לפעמים משגע ממש.

מרים

אם כן, איש לא בא.

דן

לא. שמעתי ג’יפ מרחוק –

מרים

מה, עבר איזה ג’יפ על הכביש?

דן

כן, בדרך לאילת כנראה. קראתי לו לגשת קצת אלינו, רוצים לראות בן-אדם, נמאסו לי כבר הפרצופים האלה כל היום.

מרים

מובן, הנה לא באים כלל. כבר שלושה ימים לא היה פה איש. (מגישה לדן את הפרימוס) הבט, דן, תוכל לנקות לי את הראש הזה? נכנס בו חול, כנראה, וסתם אותו…

דן

תני הנה, נראה מה אפשר לעשות לו. (נוטל מפתח ומתחיל לפרק)

מרים

משונה, היום היתה לי הרגשה כאילו מישהו מוכרח לבוא.

דן

אה, היום המהנדס יבוא כנראה.

מרים

היום?… אני מקוה שיביא חדשות מן הבית, סוף-סוף. השאירו אותנו פה כך, בלי שום ידיעה, בלי מכתב, בלי יומן… כאילו לא איכפת כלל מה נעשה כאן… כאילו רק על דעת עצמנו אנחנו פה…

יונה

מי יודע מה הוחלט שם בינתיים.

מרים

ביחס למה?

יונה

בעניין ההתיישבות.

מרים

בעניין זה לא יחליטו בלעדינו. אני לא אתן.

יונה

מה תוכלי לעשות?

מרים

אם יהיה צורך – אסע הביתה, אומר להם מה דעתי על כך. (אל דן) סתום כהוגן, מה? אין מפלט מן החול הזה… (אחרי הפסקה) מה הם מתארים לעצמם? כאן ימצאו מים – ומי יבוא הנה? מי צריך לבוא הנה אם לא אנחנו.

דן

אם נגיע למים לא יהיה צורך בשכנוע רב. גם המתנגדים המושבעים ביותר יהיו בעד.

יונה

ואם לא?

דן

מה הם יודעים מהי הערבה? חושבים שזהו מדבר! לא מבינים שהשטחים האלה יכולים להיות האזור הפורה ביותר בארץ אם ישקיעו בהם עבודה. חולמים על הגליל!

מרים

אם כן צריך להיות ברור להם שאנחנו לא נזוז מכאן. לא אני ולא אתה ולא דן. לא איכפת לי ללכת בעניין זה נגד כל הקבוצה. אין ספק שיש פה מים, כולם יודעים זאת.

דן

ראית את העגבניות שלי הבוקר?

מרים

ראיתי, נהדר! צריכים היו לבוא ולראות אותן. מגוחכות כל ההשערות שלהם בעניין הסיכויים החקלאיים כאן. קראו בספרים שהאדמה פה מלוחה וסומכים על דעותיהם של איזה מלומדים! ממתי זה אנחנו סומכים על אנשי מדע? תמיד גילינו יותר מהם. צריכים היו לבוא ולחיות כאן כמה זמן – אז היו מבינים איזה מקום הוא זה.

דן

יונה מאוהב בו עד למעלה ראש. יודעת מה שאמר לי אמש? שהוא מקנא לערבה, שונא שאנשים זרים באים הנה ונותנים בה עין, את תופסת מה זה?

מרים

אם אני תופסת.. אני אינני יכולה להבין היום איזה טעם יש לחיות במקום אחר! באיזה מקום בארץ יש הרים כאלה, ואדיות כאלה, מכתשים… אין להשוות! גם בשבילי היתה פעם הערבה איזה מקום נידח, בקצה העולם. לא יכולתי להבין… עד שפעם… חזר יפתח מסיור, וסיפר לי איך טיפסו בחבלים על ראש אחד הצוקים מתוך סכנת נפשות,רק מפני שראו שם משהו מבריק ונוצץ בשמש, וחשבו שגילו מתכת חדשה בערבה…

דן

על כל פנים, חול לא ייכנס לך מכאן.

מרים

אני מקוה. זהו. (פונה ללכת)

יונה

מרים –

מרים

כן…

יונה

יתכן שחנה תבוא היום.

מרים

(בשמחה) באמת? אז מה אתה שותק? מצוין! באה לביקור, מה? אני מקוה שתישאר פה יומיים – שלושה…

יונה

כן. ודאי תרצה להשאר יותר מזה…

מרים

…לא סיפרתי לכם. בפעם האחרונה קיבלתי מכתב מנעמי. כותבת כמובן על המצב, על הויכוחים הסוערים לקראת ההחלטה, ובין היתר – כי יש דעה במזכירות שעלי לחזור לרפת! יצאו מדעתם!

יונה

ואם יוחלט?

מרים

לא אקבל. אכנע למרות בכל עניין, ובעניין זה בשום אופן לא. הפעם לא. אפילו אם יחליטו להוציא אותי מן הקיבוץ בגלל זה. בכוח יצטרכו להשתמש נגדי…

רסקין

שוב אסיפה של הקיבוץ. מחלה קיבוצית: רק נפגשים שלושה יחד – כבר עורכים אסיפות, נואמים נאומים, מתווכחים, מצביעים ובוחרים ועדות. (מפסיק, ואחר כך): אפשר לדעת איזה החלטות חשובות החלטתם?

מרים

אני מסופקת אם יהיה לך עניין כלשהו בהן.

רסקין

אם כן תדונו בהן בשטח המחנה של הקיבוץ שלכם, לא כאן.

מרים

לגמרי לא ברור שאין זה כאן.

רסקין

אולי בעתיד, וגם זה מוטל בספק לעניות –דעתי.

מרים

על כל פנים לא אתה תקבע בזה. מוטב שתסתפק בעניינים הנוגעים לך, לא כן?

רסקין

סליחה על הפגיעה בהוד-קדושתו הקיבוץ. לא ידעתי שאתם רגישים כל כך. בפעם הבאה אשל נעלי מעל רגלי בקרבתכם.

מרים

טוב, בסדר. ידוע לך שמי-השתייה אזלו כמעט לגמרי?

רסקין

ובכן?

מרים

ובכן צריך לדאוג שיגיעו אחרים. יבוא היום האוטו מעין-חוצוב?

רסקין

אינני יודע.

מרים

לא מעניין אותך אם יהיה לאנשים מה לשתות, או לא?

רסקין

כרגע לא. (פונה לעבודה)

ז’אקו

למה אתה מדבר ככה? מרים אומרת אין מים, אתה להביא מים! מרים תלך לעין-חוצוב לסחוב מים על הראש?

רסקין

(אל ז’אקו) מי ביקש ממך להתערב? זה עניינך?.. לסחוב מים על הראש… אתה תעשה את עבודתך. כל חדש שאתמול בא ילמד אותי מה לעשות!

מרים

(לרסקין) הזהר בלשונך, רסקין, ודאג לכך שיגיעו מי-שתייה לאנשים. (יוצאת)

רסקין

למה באה הנה שוב?

דן

חשבה שקוראים לה.

רסקין

מדוע אתם שניכם אינכם מסבירים לה אחת ולתמיד שיפתח זה מת! איננו! נגמר! שלא תחפש אותו כל הימים. שלא תרוץ כמטורפת אל הואדיות לראות אם הוא מסתתר שם, היא גם אותי עוד תוציא מדעתי.

ז’אקו

אתה יודע מה זה המשפחה למות? לי הרגו הגרמנים הילדה שלי ביוון, כל יום שמעתי באזניים היא בוכה, כל היום וכל הלילה, כמו היא במיטה צועקת “אמא, רוצה לשתות, רוצה לשתות”…אסור תדבר ככה.

דן

אינך יודע מה עבר עליה, רסקין? לא תוציא מלבה את האשלייה שיפתח מצוי אי-כאן… טוב לה להאמין שהוא עוד חי ותועה כאן בערבה. כמו האמונה שיש פה מים בעומק האדמה.

רסקין

אבל מה אני אשם בזה? הייתי רוצה לדעת? היה בריא יותר אילו לא באה הנה לגמרי. (הולך בכיוון הטאנק)

דן

אתה יודע איך הגיעה הנה? כמו חיה פצועה נלחמה בבית שישלחו אותה הנה לעבודה. צעקה, איימה, עד שמוכרחים היו למלא את רצונה. זאת היא ברית-דמים, כמו שאומרי, בינה ובין הערבה הזאת.

גיורא

מה, הוא מת במלחמה, הבחור שלה?

דן

זה היה מקרה מוזר מאוד. יצאנו לסיור. היה זה לפני מבצע אילת. הלכנו ברגל שלושה ימים, בחום, בצמאון, עייפים עד מוות. באחד הלילות שכבנו לישון, בערך שני ק"מ דרומית-מערבית מכאן. לפנות בוקר התחוללה סופת-חול איומה. לא יכולת לעשות כלום. אי אפשר היה לקום מפני שהרוח העיפה אותך. אי אפשר היה להתחפר. לא ראינו דבר מסביב. התכרבלנו בשמיכות וחיכינו, שלוש שעות אולי, עד שתשתתק הסופה. כשנשתתקה – קמנו למצוא זה את זה, התקבצנו יחד ואז גילינו שיפתח נעדר. חפשנו בכל האזור – לא מצאנו. מה קרה לו בדיוק –איש איננו יודע. משערים שנקבר תחת החול. על כל פנים ברור שהיום איננו בין החיים. גם אם לא נספה באותו לילה – הרי מת מצמאון אחר-כך.

גיורא

אתה הכרת אותו היטב, את הבחור הזה?

דן

אחד הבחורים הנפלאים היה. אחד מאלה שלא מדברים הרבה ועושים תמיד מה שצריך.

גיורא

כן, הרבה כאלה מתו

רסקין

(נכנס) זהו. הברז פתוח. אפשר לגשת ולהוריד את המקדד. גיורא – אתה עולה למעלה, מחזיק בכבל, כשאני מתחיל להניע, אתה עוזב, מובן?

יונה

(אל גיורא) תן, אני אעלה.

גיורא

לך הצדה אתה, אתה חושב שאני באמת חדש בארץ? כשהמפקד שלנו מיכה’לה אמר על-יד בית-סריס: מי מתנדב לפוצץ את הכפר בלילה, אני הייתי הראשון. זה גם כן גבורה בשבילי – העבודה הזאת? (עולה על המגדל).

ז’אקו

(אל יונה) עכשיו הבחורה שלך לבוא – מרים איפה תלך?

יונה

מה?

ז’אקו

איפה תלך מרים?

יונה

מרים? היא תחזור הביתה. היא צריכה לחזור הביתה.

ז’אקו

מרים ללכת מפה? פה באדמה הדם שלה!

רסקין

אפשר להוריד?

גיורא

הורד! (המקדד יורד בת-אחת, נשמע קול עמום של חבטה באבן).

יונה

מה קרה?

רסקין

פגענו בסלע. (תדהמה כללית כבמהלומת אסון. אל עצמו) – כך. שיערתי שמשהו מעין-זה יקרה גיאופיזיקה לכל הרוחות והשדים! מה יש, הה? מה קרה, מת מישהו? טפו, לעזאזל. צריך להרכיב את האיזמל. בואו שניים אתי, נביא את הכלים. (פונה לעבר חדר-הכלים).

יונה

והמכונה – תחזיק מעמד?

רסקין

(פונה לאחוריו) אתה דואג למכונה? עוד לא בגדה בי אף פעם.

יונה

אני מתכוון עכשיו – עם הסלע הזה…

רסקין

לא בגדה אף פעם, אמרתי. (בשקט) את כל תולדות ההתיישבות בארץ הזאת היא יודעת בעל-פה. זהו פרד טוב. בוא אתה, ז’אקו, וגם אתה, מה שמך שם. (יוצאים רסקין, ז’אקו, גיורא. נשארים דן ויונה).

דן

(מפסיק את השתיקה) לעיכוב כזה לא ציפיתי בכל זאת. רק שלא ייוָדע בבית.

יונה

על מה?

דן

על הסלע הזה.

יונה

אולי מוטב היה שחנה לא היתה באה בכלל. מרים לא תלך מפה.

דן

הוא לא מאמין במהנדסים, רסקין, אבל לי ברור שיש מים במקום הזה.

יונה

גם אתה לא רצית שחנה תבוא.

דן

שמע, תפסיק כבר עם זה.

יונה

לא יכולתי אחרת, אתה מבין? אתה מבין מה זה? לפני שעזבתי את הבית כבר הרגשתי כאילו… כאילו היא נשמטת מידי. או משהו. וכאן יש לך הרגשה כאילו אתה כבול, כאילו אתה בבית-סוהר, אתה פה, ושם מתרחשים דברים שאין לך כל שליטה עליהם…

דן

אם כן היית צריך להשאר בבית.

יונה

שטויות. אלא שפה הדמיונות משגעים אותך ממש. דבר איום דמיונות של קנאה. יסורי גיהנום. הזמן נהפך לעינויים.

דן

אבל מה אתה רוצה – היא אוהבת אותך.

יונה

לפעמים אני מקלל את האהבה, מקלל אותה. אתה לא יכול לעבוד בשקט,לא יכול להתמסר לעניין. המחשבות עפות להשד יודע לאן.

דן

(ממשש את צינור הקידוח) – סלע אפשר לבקע.

יונה

מגוחך פשוט למה שאדם מסוגל להגיע. פעם אמרה לי משפט טפשי – “יונה, יש לי לב אשה רגיש כמו כינור, צריך לדעת איך לפרוט עליו”, והמשפט הזה מזמזם לי בלי הרף, אני מפרש אותו כך וכך. מייחס לו חשיבות עצומה. זה הורס אותך.

דן

כן. עניין רגיל במצבים מסוימים.

יונה

באיזה מצבים?

דן

מסוימים.

יונה

אתה כועס עלי, מה?

דן

אני? עליך? מה פתאום?

יונה

חשבתי כך.

דן

אה, עזוב שטויות.

יונה

רצית להיות רחוק ממנה.

דן

על מה אתה מדבר – שכחתי כבר מזמן.

יונה

חשבתי שלא.

דן

שמע, באמת, הפסק עם זה. החלטת משהו, כנראה שלא יכולת אחרת, וזהו. אין צורך עוד לדבר על זה.

יונה

אתה צודק, רק שלא ייוָדע בבית.

דן

על מה?

יונה

על הסלע הזה.

(נכנס רסקין)

רסקין

זהו. חושבים שקידוח זו עבודה פשוטה. זה לא חריש, שאתה תוקע את המחרשה והרגבים נהפכים לך משני הצדדים כמו חמאה. צריך להחזיק מעמד בלי בית, בלי חברה, בלי משפחה. לפעמים חופרים 300 מטר על יבש ובמטר ה-301 מגלים פתאום מים. אין הרבה אנשים שרוצים לעבוד בקידוח. מת מכונאי-קידוח אחד – פחות מכונאי-קידוח בעולם. אני מוריד, תסחבו הצדה, נפרק את המקדד ונרכיב את האיזמל.

(נכנסים ז’אקו וגיורא, מגלגלים את האיזמל)

גיורא

עכשיו כל העבודה מההתחלה, מה?

ז’אקו

אין דבר, חבר, כולם לעבוד יחד כמו חבילה אחת – יהיה מים.

רסקין

(תוך פירוק) המפתח הזה לא מתאים. צריך להביא את השבדי.

יונה

תיכף אביא לך.

(יונה יוצא. מגישים את האיזמל אל פי הבאר)

רסקין

אפשר להרכיב – אני חושב, מה? הרימו שלשתכם, אני אבריג. (תוך עבודה) הייתי עובד גם בלילה. בנגב המערבי היינו עובדים לאור פנס. מן הבוקר עד חצות. ארבעה איש היינו, אבל כולם בעלי-נסיון. שנים במקצוע יכולנו לעבוד 14 שעות בלי להוציא הגה מהפה, אתם יודעים מה זה? אחד על-יד המכונה, שניים על המקדד ואני על המנוע, מורידים, דופקים, מעלים, מריקים, שוב מעלים, מורידים, דופקים, מעלים –

גיורא

(בהתפעלות) שמע! עבודה כזאת אני אוהב!

רסקין

זהו! מעלים, מורידים, וזה חודר יותר עמוק, יותר עמוק, אתה רואה איך שהכבל מתקצר, משעה לשעה, משעה לשעה –

גיורא

(בהתלהבות) מנוע דיזל?

רסקין

דיזל 35!

גיורא

אנגלי, מה?

רסקין

אנגלי.

גיורא

הוא מצוין! עם סטארט, מה?

רסקין

עם סטארט, כמובן!

גיורא

ושני קלאצ’ים.

רסקין

ושני קלאצ’ים.

גיורא

ומשאבה אוטומטית!

רסקין

ומשאבה אוטומטית.

גיורא

שמע, בחיי, זהו המנוע שאני מוכן למות בשבילו, למות! אני…

רסקין

ואחר-כך, אנחנו מוציאים את המחפורת – והיא מלאה מים, מתארים את זה?

דן

מלאה מים, מה?

גיורא

ושותים ישר מהמחפורת, מה?

רסקין

זהו, שותים יחד עם החול!

דן

ומתחיל לזרום, ישר ככה על האדמה?

רסקין

75 קוב! יוצא מן הצינור ומתחיל להציף את כל השטח מסביב –

גיורא

את הכל!

דן

כמו מעיין ממש!

גיורא

וטובלים את הראש! זה משהו!

(נשמע זמזום של מכונית במרחק)

גיורא

הי, מה זה? שומעים?

דן

כן, מתקרב הנה. (הזמזום קרב והולך).

ז’אקו

זה, הג’יפ של המהנדס, עכשיו הוא בא פה לראות הסלע.

גיורא

ויש שם בחורה, בחיי! בחיי אני רואה בחורה!

רסיקן

אם כן, היא באמת באה חנה שלו.

דן

כן, היא באה (פונה ללכת)

רסקין

הי, לאן אתה הולך ברגע היסטורי זה?

דן

תיכף בא (יוצא)

רסקין

צריך לקרוא ליונה. עכשיו לא יחלום יותר בזמן העבודה, מה? (צועק)

גיורא

הי, יונה! בוא הנה, ימח שמך! שמע, עכשיו יהיו לו חיים טובים, לעקרוט הזה!

ז’אקו

כן, בחורה יפה יש לו.

גיורא

מבחורות יפות צריך להזהר כמו מנחשים. יש מנוולות כאלה שתופסות אותך כמו עכביש.

רסקין

נו, עכשיו רק תלך פה העבודה. מה? אש! אש בוערת!

(יונה מתקרב ומסתכל לעבר הדרך. הטרטור קרב ובא)

רסקין

(אל יונה) נו, מה?

יונה

כן, זאת חנה.

מסך

 

מערכה ב    🔗

צריף עץ המשמש חדר-אוכל. בכתלו האחורי –דלת; בימינו – חלון. שולחן ארוך עשוי לוח עץ גס המונח על גבי חביות ומשני עבריו – ספסלים. ליד הקיר האחורי – דרגש עץ המשמש כן לרחיצת כלים ולבישול. עליו – שני פרימוסים, סירים, דוד-מים, שתי קערות גדולות שהן הכיורים, וכלי-אוכל מלוכלכים. על מסמר – תלויה עששית נפט, דולקת במעומעם. השעה – שעת ערב, לאחר סיום הארוחה. מתקרת הסככה תלוי פנס הזורע אור צהוב ועמום בחדר.

בהיפתח המסך נראים: ז’אקו, רסקין, גיורא ודן יושבים ליד השולחן ולוגמים מספלי-תה. דממה כבדה שוררת בסככה. מבחוץ נשמע קולה של חנה: לא רואה כלום, יונה, איפה אתה? ואחר-כך קול שריקת שיר.

דן

מה עוביה של שכבת סלע, בדרך כלל?

רסקין

דבר זה אינו קבוע על-פי רוב דוקא מתחת לשכבה זו נמצא עורק של מים. בקידוח שעשינו בנגב המערבי בשנה שעברה נתקלנו בשכבת סלע של מטר וחצי והגענו למעיין של שבעים קוב לשעה.

גיורא

אבל הצינור לא יורד! דופקים ודופקים והצינור לא יורד! אפשר להשתגע.

(קולה של חנה מבחוץ:) אתה בא? (הפסקה קצרה) לא צריך, אני הולכת לבדי… (אותה שריקה שבתחילה)

דן

(אל רסקין) שמעת מה שחנה סיפרה.

רסקין

על ההחלטה שם בקיבוץ שלכם?

דן

זה הורג אותי.

רסקין

תקעו לכם סכין בגב, מה?

דן

זה לא יישאר כך.

רסקין

שמע, אני מכיר את הקיבוצניקים של היום. זה לא מה שהיה פעם. היום הולכים לאן שנוח יותר.

דן

יש עוד די אנשים אצלנו שבשבילם הערבה – שאלת חיים.

רסקין

אבל מי מחליט אצלכם, למעשה? אנשים שאינם מבינים דבר וחצי-דבר בענייני התיישבות, קרקע, מים. כל בטלן חולה ארבעה ימים בשבוע וביתר השלושה נוסע לעזרת קרובים ולחתונות ולהשד יודע מה, יש לו זכות-החלטה. למה לבוא הנה? כמובן שיותר נעים לעשות רומנטיקה בבוסתנים של הגליל.

גיורא

אז למה העגבניות שדן מגדל?

(השריקה בחוץ נפסקת)

דן

אל תדאג…

גיורא

ראית את העגבנייה שלך שהתעלפה בצהריים? עכשיו היא עומדת כמו מדמואזל, עם הראש למעלה.

דן

זה אתה השקית אותה?

גיורא

אלא מי? רחמנות! חשבתי שהולכת למות! לקחתי דלי מים והשקיתי אותה! זה בסדר?

דן

אני רואה, גיורא, שאתה תהיה החבר הראשון בקיבוץ הראשון של הערבה, מה?

ז’אקו

מה קיבוץ? לא יבוא פה קיבוץ! פה כולם באים יום אחד – שלום, הביתה! חם! פה יש לך סלע וזה לא הולך, בא המהנדס, מכניס האף בצינור, מביט פה מביט פה, זה טוב, זה לא טוב, נוסע. יש בית-קפה בתל-אביב. האשה מחכה שם. פה צריך מים – לא יודעים יש מים, אין מים. זה מדינה ישראל? בא הסלע – כולם ככה (מרפה ידיו בתנועה של חוסר אונים) פה אומרים זה מקום חדש, צריך הרבה יהודים יבואו הנה, כולם כולם מכל העלייה, מאפריקה ומתוניס ומיוון ומבולגאריה, מכל העולם! אז איפה הם, איפה? פה – רק חמישה בחורים? בשביל העבודה הזה – רק חמישה בחורים? איפה כל זה מה שהם אומרים שזה חלוצים? יש רק שניים בקיבוץ בכל הארץ? אחד דן ואחד יונה? אני צריך לעבוד פה? אני כבר עבדתי אצל הגרמנים. עכשיו יבוא ראש הממשלה לעבוד. אני יושב על הכיסא שותה תה במשרד. שם יותר טוב. (מצפה לתגובה, אח"כ ממשיך) אתם יודעים מה זה עבודה? אתם לשבת ככה (משכל ידיו) ולקרוא בספר. איפה כל החברים שלכם שמפה, מארץ-ישראל? (צוחק בלעג) אה, כן, הולכים להתרחץ בים! שם טוב בחמסין. שותים גזוז. יודעים לדבר הרבה, הרבה – הרבה, כל היום. מביאים הבחורה פה. עכשיו יש בחורה של יונה, מרים ללכת. למה מרים ללכת? מרים לא טוב? מרים פה הדם של הבחור שלה! מרים ללכת – גם אני ללכת. (ז’אקו יוצא. שתיקה)

(בפתח נראית חנה. גבוהה, לבושת מכנסיים וידיה בכיסים יפה ויודעת זאת היטב. שערה פרוע דרך רישול מכוון. מנהגה בחירות, כאן בערבה – יותר משבקבוצתה, כאילו יודעת יפה מחירה של אהבה במדבר).

חנה

אוף, מחנק כזה באוהל, אפשר להשתגע, מה זה? תמיד כך אצלכם בלילות?

רסקין

לא אוהבת את הלילות שלנו?

חנה

לא אמרתי שאני לא אוהבת. סתם אמרתי שמחניק. (מעיפה עין על כולם) כולם פה רציניים כל-כך. פשוט איום.

גיורא

מחכים לך שתכניסי קצת שמחה פה אצלנו.

חנה

(מושכת בכתפיה) אני? המ… אצלנו בקיבוץ אומרים שאני לא חברתית. נכון, דן?

דן

(מבלי הבט בה, בשמץ סארקאזם) כן, נכון.

רסקין

ואיפה יונה?

חנה

יונה? שוכב באוהל.

רסקין

מצב-רוח?

חנה

תמיד יש לו מצב-רוח. הוא נולד עם מצב-רוח! אומרים שאנחנו שני הפכים, הוא תמיד רציני, אני תמיד עליזה. אבל אני אומרת שהזיווג הכי טוב הוא בין שני הפכים. לא נכון?

רסקין

את שואלת אותי?

חנה

אומרים שאתה בעל-נסיון!

רסקין

אני? הו-הו, מה זה? לטיפה עדינה על גב של סוס זקן, מה?

חנה

אתה, סוס זקן? לא נראה כך לגמרי.

רסקין

יכול להיות אבא שלך.

חנה

אבא שלי? חה-חה-חה, מה תאמרו עליו, אבא שלי! אל תעמיד פנים, מכירים אותך!

רסקין

מה את יודעת עלי בכלל, ילדה שכמותך!

חנה

יותר ממה שאתה חושב.

רסקין

בפעם הראשונה את רואה אותי, בכלל.

חנה

ואולי לא?

רסקין

אני אותך, על-כל-פנים.

חנה

אתה בטוח? תיזכר היטב.

גיורא

את רוצה שהוא יזכור? הוא עובד בכל הארץ, אלף בחורות בשנה הוא רואה.

רסקין

כנראה שלא עשית עלי רושם מיוחד.

חנה

באמת? אני רואה שאתה משתדל להעליב אותי, אבל אני לא נעלבת כל-כך מהר, בעיקר לא בנקודה הזאת… היית בעין-פרח?

רסקין

(מתוך רצון להזכר) – כן…

חנה

וקדחת שם באר?

רסקין

אם הייתי משמע שקדחתי.

חנה

ושום דבר לא מזכיר לך את עין-פרח?

רסקין

המ… מזכיר לי מאה ושלושים קוב מים בעומק של שבעים מטר.

חנה

ומסיבת המים?

רסקין

זוכר משהו כזה.

חנה

אתה כבר מרגיז אותי! (אל האחרים) הוא בחור איום, רסקין שלכם! היינו שם הזוג האחרון בריקוד! (אל רסקין) אתה לא זוכר? היתה מסיבת המים של כל המשק, הייתי שם בהכשרה, ועשו התחרות בפולקה מי יישאר האחרון ושנינו ניצחנו! שמע, עכשיו אני באמת נעלבת!

רסקין

כן כן, עכשיו אני נזכר.

חנה

אַי לֵך, אני כועסת עליך (פונה ללכת, במחאה כביכול, אך נותנת שהות להחזירה).

רסקין

חכי רגע!

חנה

מה יש?

רסקין

הגידי, אם כן, הוחלט שם אצלכם בקיבוץ שהולכים לגליל, מה?

חנה

אה, הם השתגעו.

רסקין

ואת, מה אומרת?

חנה

אני? אני אומרת שזהו המקום הכי רומנטי בארץ, הערבה הזאת.

רסקין

אוהבת את המקום הזה?

חנה

אוהבת זה כלום. משתגעת! כשאני רואה את המרחב העצום הזה, בחיי, יש לי חשק לרוץ, לרוץ בלי סוף עד כלות הכוחות, כמו איזו חיה..

גיורא

היית מתה מצמא, אין פה מים בכלל!

חנה

מה צמא? מי חושב פה על צמא! פה אפשר להתקיים על היופי בלבד. לשתות יופי. זה מספיק. אני אומרת לכם – הייתי חיה לי כאן לבדי במערה באחד ההרים האלה, כמו איזה בדואי.

רסקין

לבדך?

חנה

למה לא? אני אוהבת להתבודד. הלואי והיתה לי אפשרות. נמאסו לי האנשים. בקבוצה כולם מאשימים אותי שאני מתרחקת מחברה.

גיורא

מקנאים בך, מה? (צחוק)

חנה

אך, החברה אף פעם לא מבינה את הפרט.

רסקין

אם כן את נשארת כאן?

חנה

אני יודעת? תדברו עם מרים!

רסקין

מה, עוד לא דיבר אתה?

חנה

יונה? אתה לא מכיר אותו? מתלבט כמו תמיד.

רסקין

מזכיר לי את הסיפור עם החמור הרעב שעמד בין שתי ערימות תבן, התלבט והתלבט לאיזו משתיהן יגש עד שגווע מרעב. (חנה צוחקת מקרב-לב. נכנס יונה בפנים קודרים. תוהה תהייה חשדנית על הנעשה).

חנה

(אל רסקין) סַפֵר לו את זה, בחייך!

יונה

(אל דן) מרים לא היתה פה?

חנה

מה אתה רציני כל-כך? תביטו עליו!

יונה

(אל דן) – שמע, אתה טועה אם אתה חושב שלא אערער על ההחלטה האידיוטית הזאת! אין להם שום זכות להחליט מבלי לשמוע את דעתנו תחילה!

דן

לא תשכנע אותם. כל זמן שלא נגיע למים לא תשכנע אותם. אני מכיר את הפסיכולוגיה של החברה (נכנסת מרים, באותה שמלת עבודה כבמערכה א', כבתוך טרחתה ויגיעתה).

מרים

איזה מין ערפל בחוץ! השמים אדומים ממש! חוששת שעלולה לפרוץ סופה הלילה.

גיורא

עוד זה חסר לנו עכשיו!

חנה

יש פה סופות בקיץ?

יונה

ועוד איזה! סופות-חול איומות!

חנה

זה בטח מראה נהדר, לא?

גיורא

ייכנס לך חול בעיניים, אז תדעי מה זה מראה נהדר! אוהו, מראה נהדר!

חנה

אתה חושב שזה איכפת לי? אני אוהבת סערות! כשהכל עף, מתנועע, מתנדנד. כשהטבע מטורף ממש!

(נשמעת טפיחת פח חזקה, המערערת את הצריף)

דן

(קם ממקומו) – פורצת רוח כנראה (הולך אל הפתח)

מרים

כן, סופה. (התרועעות פחים חזקה)

רסקין

הו. אני רואה שזאת ממש רוח!

גיורא

מחר כבר לא נוכל לעבוד, אני רואה. חבל שלא שמנו אבנים בתוך החביות הריקות..

(דפיקות פח כנ"ל)

רסקין

העסק מתחיל להיות רציני, אני רואה (קם, עובר ומתייצב בפתח. הסככה מזדעזעת שוב) אוהו, ממש סופה מזרחית, ממש סופה! (הכל עוברים אל הפתח ומסתכלים החוצה).

דן

(קולו נשמע מבחוץ) – הי, תראו איזה עמוד אבק שם!

גיורא

מתקרב הנה!

חנה

מעולם לא ראיתי דבר כזה!

יונה

(אל רסקין) החול עלול לפרוץ אל המכונה.

רסקין

צריך לכסות את המכונה, מהר! בואו! (נוטל את הפנס התלוי מן התקרה, רץ לעבר המכונה, גיורא ודן אחריו. הסופה מתגברת הצריף שרוי רק באורה של העששית).

יונה

(אל חנה) תישארי פה כן? מיד אבוא.

חנה

כן, כן רוץ! מחכים לך! (יונה יוצא, הסככה שוב מזדעזע).

מרים

(אל חנה) צריך לסגור את האהלים! בואי, בואי מהר! (מרים וחנה רצות החוצה. הדלת דופקת על צירה הלוך ושוב).

(מעתה נשמעים קולות מבחוץ)

רסקין

תפוס שם את הברזנט, יונה! מן הצד השני! כן!

גיורא

לא רואה שום דבר!

רסקין

קשור! קשור מלמטה! ז’אקו, איפה ז’אקו?

יונה

חסר פה חבל!

רסקין

רוץ הבא חבלים מן הסככה!

דן

צריך להכניס את הכלים פנימה!

רסקין

עזוב את זה, אחר-כך!

גיורא

כל האהלים יפלו!

רסקין

לעזאזל עם האהלים! החול יסתום את כל המכונה! (יונה נכנס במרוצה אל הסככה, מביט סביבו, ניגש אל הפינה, תופש חבל מתוך ערימה ויוצא).

רסקין

בוא! בוא מהר!

דן

מצד זה, מצד זה.

(נכנסת מרים, צונחת על כיסא בשברון-לב. כעבור רגע נכנסת חנה, כשהיא מתקנת את שערה)

חנה

אה, סופה נהדרת, לא? (רואה את מרים, נבהלת רגע, ניגשת אליה) מה יש, מרים?

מרים

לא כלום. הסופות האלו! תמיד הן פורצות באופן פתאומי! לא מצפים להן כלל מגיחות מן ההרים כמו אויב. כאילו מסתערות עליך…

חנה

כן, נתקלתי ביתד של אוהל, כמעט נפלתי!

מרים

החול מכסה את הכל. קשה לדעת מה נעשה במרחק צעד אחד ממך. אי אפשר לראות שום דבר!

חנה

חושך איום בחוץ. גיורא נתקע לי ישר לפרצוף ממש… (הסערה משתתקת) מה זה, נפסק?

מרים

(מקשיבה) כן, בבת-אחת. תראי איזו דממה. אני אוהבת את הדממה הזאת שלאחר הסערה. הערבה כמו ים שקט. שום דבר לא זע. לא נע. אפשר לשמוע קולו של אדם ממרחק עשרות קילומטרים.

(קולות מבחוץ)

יונה

עוד משהו?

רסקין

לכסות את פתח הצינור דן! לאן הלך דן? (נפסקים)

מרים

את יודעת? הבחורים מחטיבת-הנגב היו כבר רגילים כל-כך לסופות האלו, שידעו שצריך פשוט להתעטף בשמיכה ולחכות עד שזה יעבור ואחר-כך הכל נשכח…

חנה

כן, סיפרו לי על זה.

מרים

(בחרדה) מה? מה סיפרו לך?

חנה

על חטיבת-הנגב..

מרים

אה, מה הם יודעים. לפעמים נדמה לי שעכשיו… כאילו אנשים אחרים לגמרי, נשתנו, כאילו כל האנשים האמיצים נפלו כבר…

חנה

כן, הזמנים נשתנו.

מרים

(כמתוך הזיה) למה לא מחפשים אותו?.. (אחר שתיקה) את יודעת כמה זמן חיינו במפורד, יפתח ואני שבע שנים. תמיד היה בפעולות. כמעט אף פעם לא ידעתי איפה הוא. לא סיפר לי. אבל מה? כך צריך להיות. אסור להתאונן.

חנה

כן.

מרים

פשוט למדתי לא לצפות לו. היה אומר: אבוא לשבּת. תמיד ידעתי שלא יבוא. משהו יעכב. איזה פיצוץ גשר – או הפלגה בסירה, או אפילו מאסר. (מתוך דמעות המתערבות בשחוק של זכרונות) הייתי אומרת לו: אל תבטיח שתבוא ולא אחכה. – גם אם לא אבוא, אל תדאגי – היה אומר. תמיד היה אומר – אל תדאגי. אני מחוסן בפני סכנות. גם בפעם האחרונה היה כך. מתי תחזור – שאלתי אותו. – אל תדאגי – אחזור! – אמר. והוא כל-כך שמח שיראה את אילת. (חנוּקת בכי) טוב, אז אינני דואגת… תמיד קיים מה שהבטיח…

חנה

קשה לך פה, לא?

מרים

(כהוזה) לי?

(קולות מבחוץ)

רסקין

אספו את הכלים, כן – פנימה!

גיורא

לא מוצא את המפתחות!

יונה

על יד הצינור, על יד הצינור!

(נפסקים)

חנה

כנראה שהספיקו בכל-זאת לכסות את המכונה.

מרים

רסקין אוהב אותה כמו את עצמו. חולה כשקוֹרה בה איזה קלקול.

חנה

הוא כאן הרוח החיה, רסקין, מה?

מרים

הרוח החיה? לא הייתי אומרת כך. הגלגל המניע, כן. האנשים הם בשבילו כמו מכשירי עבודה.

חנה

עושה רושם של אדם חזק.

מרים

כן, אדם חזק, אבל קשה לחיות אתו.

חנה

על כל האנשים החזקים אומרים שקשה לחיות אתם. איפה מקומו הקבוע?

מרים

אין לו מקום קבוע. נודד תמיד יחד עם המכונה שלו.

חנה

ואין לו משפחה?

מרים

מה לו משפחה? האיש הזה אינו יודע מה זה בית. מה זה קבע. (בצחוק בנימה נשית שהיתה מוסתרת עד עתה) עושה רושם, לא? אומרים שבכל מקום שהוא חופר באר, איזו בחורה משליכה עצמה לתוכה.

חנה

באמת? כך אומרים?

מרים

אוֹ – איזה בחור… (במשקל רב) אבל הוא יודע לעבוד. את נשארת פה עוד למחר?

חנה

אינני יודעת עוד.

מרים

מוצא-חן בעיניך המקום?

חנה

מושך אותי מאוד.

מרים

כל כמה שנמצאים יותר במקום הזה, מתקשרים אליו יותר. יש בו מין כישוף ששובה את הלב. (בצחוק קל, כמתנצלת על ההתוודות) אני חושבת שלא אוכל כבר לחיות בשום מקום אחר.

חנה

(בגישוש) אין בדעתך לחזור הביתה כלל!

מרים

אני? אפילו לא ליום אחד. מה פתאום?

חנה

בבית חושבים שהגיע הזמן להחליף אותך.

מרים

להחליף? אותי להחליף? הם טועם טעות מרה חביבתי. חבל שאין פה עבודה לעוד בחורה. היית גם את נשארת.

חנה

מכיון שאין – אצטרך כנראה לחזור.

מרים

חבל.

(נכנס דן. פרוע, כמי שהכריעהו אסון)

חנה

(פונה אל דן) – מה קרה לך?

דן

(בהשתמטות) שום דבר.

חנה

אתה נראה כאילו מת עליך מישהו, או מה.

מרים

קרה משהו, דן?

דן

(מבלי הבט בה) כל השתילים הלכו לאיבוד.

מרים

מה אתה אומר? מה אתה אומר?

דן

החול כיסה את הכל.

מרים

הרי אפשר לגלות אותם, להסיר את החול.

דן

זה אבוד כבר.

מרים

אי אפשר שאבוד, אי אפשר, מוכרחים לעשות משהו (פונה לצאת) איך זה יתכן? (יוצאת)

דן

לאן את הולכת? זה אבוד, אמרתי!

חנה

(לאחר שתיקה, באינטימיות) זה אסון גדול בשבילך, מה?

דן

אה, לא כלום.

חנה

אני מתארת לעצמי – לאחר שהשקעת בזה כל-כך הרבה.

דן

(מבלי הבט בה) – את מצטערת?

חנה

כמובן,מה אתה שואל?

דן

סתם שאלתי.

חנה

מה יש לך, דן? כבר אינך יכול לדבר אתי?

דן

כשיש מה לדבר, אני אומר.

חנה

בחיי, השתנית כל-כך!

דן

יש לך משהו לומר לי?

חנה

(בהקנטה) לא. אין.

דן

(מתפרץ כנגדה בצעקה) – את לא מבינה שעבודה שלימה נהרסה לגמרי? (חנה נדהמת, דן מביט בה רגע וחוזר בו פתאום) אני סתם מרוגז.

חנה

(מפויסת) אתה כמו תמיד, דן.

דן

אם כן – את נשארת פה?

(נכנס רסקין, מתפרץ פנימה ומנער מעצמו את החול)

רסקין

(במרץ) הספקנו, מה? קשה להתחרות עם הרוח הזאת, אבל ניצחנו אותה. (תופס את חנה בכתפיה) ניצחנו אותה חברה! מה דעתך על זה?

חנה

(נרתעת ממנו) זה – זה מצוין.

רסקין

זה מצוין! מה את יודעת מכל זה? את צריכה לחיות כאן כמה שבועות. אלה הם חיים! חיים סוערים! מלחמה! השתתפת פעם בקידוח באר?

חנה

לא, אף פעם לא.

רסקין

אה, דעי לך שקידוח זה… זה… (ממשמש באצבעותיו) זה… יש חיים בלי מים? אין! ובכן –מים זה מקור החיים! זהו מבחן! פה מתגלה מי אדם ומי סמרטוט מדובלל, מבינה?

חנה

אני רואה שאתה מאוהב במקום הזה…

(נכנס גיורא)

גיורא

(משפשף את עיניו) טפו הטינופת המחורבנת הזאת. עיוור, חרש, אילם, מטומטם, מטומטם לגמרי.

חנה

רק מעכשיו?

גיורא

(פוקח עיניו) מי זאת, חנה? מה את יודעת? לוּ אמא שלי היתה יודעת, לא היתה נותנת לי ללכת למקום כזה.

(נכנסים מרים ויונה)

מרים

מאוחר מדי. כל השתילים נעקרו. לא נשאר כל זכר מהם. חשבתי שהם טמונים בחול, לא מצאתי דבר. הרוח העיפה אותם. הסופות האלה – משמידות כל סימן של חיים.

רסקין

(אל דן, בהשתתפות כנה) – העגבניות הלכו, מה?

דן

(מרים אליו עיניו בחיוך מאונס) – אין דבר, צריך לעבור על זה.

יונה

כמובן, הלא אפשר לזרוע שוב, לא?

דן

(בקורטוב של לגלוג) כן, אפשר.

חנה

(אל יונה בתרעומת שיש עמה ביטול) הסתרק קצת. נער את החול, אתה פרוע נורא!

יונה

(תוהה עליה) מה?… כן,אני יודע…

גיורא

(קרוב מאוד אל דן, רק אליו) שמע, רוצה שאספר לך משהו? היה לי פעם מוטוסייקל ישן שעבדתי בשבילו שעות נוספות שנה שלימה, שנה שלימה. תמיד חלמתי על “סנבים” אחד, מצוחצח, אתה יודע, חמישה כוחות-סוס. עבדתי, חסכתי 50 לירה וקניתי משומש. בוקר אחד אני קם – המוטוסייקל איננו. מנוול אחד גנב לי אותו. כאלה החיים.

(נכנס ז’אקו עם שק חפצים. כניסתו מרתיעה את כולם)

ז’אקו

שיעמוד פה עד מחר בבוקר. (אל רסקין) יש איזה ג’יפ מחר?

רסקין

(מבלי הבט בו) – אינני יודע.

ז’אקו

אז נלך ברגליים. (יוצא)

יונה

(בבהלה) מה, הוא עוזב?

חנה

מה, הוא הולך מכאן? מדוע?

גיורא

ככה זה. לבד בעולם, אין לו אף אחד.

חנה

אין לו משפחה?

דן

האשה והילדים נהרגו שם ביוון.

חנה

במלחמה?

דן

מחנה-ריכוז.

יונה

(אל רסקין) ואתה נותן לו לעזוב? אתה לא עוצר בעדו?

רסקין

אינני עוצר בעד שום איש מללכת. אתי עובדים מתוך רצון בלבד.

יונה

א כן, לא תאמר לו שום דבר?

חנה

(אל יונה) מה אתה רוצה, יונה? חדש בארץ, קשה לו.

יונה

מה זה חשוב? צרך להיות וָתיק בארץ כדי להבין שעבודה כזאת לא עוזבים לפני סיומה? האם זה לא פשוט, פשוט מאוד, כמו שפשוט הוא שאתה מחלק את המים שיש לך עם מי שאתה נודד אתו במדבר?

חנה

אה, חדל, יונה, כנראה שעברו עליו דברים די נוראים.

יונה

(מושך בכתפיו) הוא לא יחידי. עליו לדעת כי זהו מפעל-כיבושי.

רסקין

(בלעג) איך אתה קורא לזה? הגד עוד פעם.

יונה

אני אומר שזהו מפעל-כיבושי. קידוח הבאר הזאת איננו נופל בערכו ממבצע מלחמתי, לפי דעתי.

רסקין

טוב לדעת. חשוב מאוד שאתה מגדיר את הדברים!

יונה

מדוע אינך אומר לו דבר? מדוע אתה נותן לו ללכת? במלחמה היו יורים בעריקים.

גיורא

לא כל-כך מהר יורים. חיים של בן-אדם זה לא סתם. אני הייתי במלחמה, אני יודע. ז’אקו זה, לא רוצה לעבוד – תן לו ללכת! למה יעבוד פה בלי רצון?

מרים

ז’אקו עבד פה בלי רצון?

(הסערה מתחדשת. דפיקות פחים. נכנס ז’אקו. תרמיל בידו. מעמידו ליד השק).

ז’אקו

(פונה אל כולם) אתם, אף אחד לא ראה את החולצה השחורה שלי?

(איש איננו עונה) אני שואל: לא ראיתם את החולצה שלי?

מרים

אני לא ראיתי, ז’אקו. חיפשת באוהל הגדול?

ז’אקו

אני כבר חיפשתי איפה שיש לחפש טוב, שיישאר לכם אם אתם רוצים. יהיה לכם עוד חולצה. בתיאבון.

דן

(מתוך טוב-לב) אף אחד לא מעוניין לקחת ממך חולצה, ז’אקו.

ז’אקו

טוב, בסדר. (ניגש אל רסקין) אתה חייב לי בעד שבעה וחצי ימים.

רסקין

וחצי?

ז’אקו

כן, עד היום בצהריים.

רסקין

(תוהה עליו ומוציא את ארנקו) כמה זה?

ז’אקו

לא יודע. תעשה אתה את החשבון.

רסקין

עשרים ושלוש, אם אינני טועה.

ז’אקו

ככה זה. (מקבל את הכסף מידו ופונה ללכת)

יונה

אתה יודע שכולם סובלים פה כמוך, בדיוק כמוך? אתה חושב שאנחנו לא מרגישים את החום ואנחנו לא צמאים ולא מתגעגעים הביתה…

חנה

חדל, יונה, חדל –

ז’אקו

(צועק) תני לו לגמור! תני לו לגמור!

יונה

לא, אני רוצה להגיד לו את הדברים בגלוי. אנשים שבאים לחיות כאן צריכים לדעת שפה לא מלקקים דבש, שצריך לדעת לוותר. אתה מבין שזהו כמו בריחה מן החזית?

ז’אקו

(מסתכל בו בלעג, אחר תהייה) גמרת?

יונה

גמרתי.

ז’אקו

(פונה אל האחרים) עוד מישהו רוצה לנאום נאום גדול כמו יונה? (איש אינו עונה. אל יונה) בן כמה אתה?

יונה

מה זה חשוב? בן עשרים ו…

ז’אקו

זה כל מה שרציתי לדעת. (פונה ללכת, אחר-כך חוזר בו) למה אתה מדבר? תן לדן לדבר. אצלו לא באה הבחורה שלו לעזור לו לעבוד. (מצביע על מרים) תן לה לדבר!

מרים

(בבהלה) אני? מה אני צריכה לומר? מה אני? (ז’אקו פותח את הדלת ויוצא רוח חודרת פנימה, קוראת) ז’אקו! (רגע של שתיקה) לאן הוא הולך? לאן הוא הולך? למה צריך ז’אקו ללכת? מה זה קרה פה? (מפסיקה כמהרהרת) הוא חזק מכולכם, ז’אקו. כן, אשה ושני ילדים היו לו. נרצחו לעיניו. ראיתם אותו פעם שבור ברוחו? אני לא. אף רגע אחד. (אל רסקין) אם ז’אקו הולך – לא באשמתו הוא הולך.

רסקין

אל תפחידי פה איש, מרים. שלושה ברחו מכאן לפני ז’אקו ובודאי יגיע גם תורם של אחרים. בשבילי זה לא חדש. אני רגיל לזה. כאן אני יכול לסמוך רק על נפש אחת – המכונה.

מרים

המכונה? שום מפעל לא נבנה עוד בארץ על-ידי מכונות, רסקין. גם מכונאי צריך לדעת את זה. מכונאי טוב – יודע ללכד אנשים סביבו. לא, אתה לא האיש כאן – רסקין.

(מתפרצת ויוצאת. רגע של שתיקה. רסקין פורץ פתאום בצחוק מוזר וקם מעל הספסל. הכל נדהמים)

גיורא

(כמעט בבכי) מה הוא צוחק?

(רסקין ממשיך לצחוק, האחרים מבוהלים).

יונה

(בצעקה) הפסק לצחוק, שמעת?

(רסקין מביט בו וצוחק)

דן

מה אתך, רסקין,מה זה קרה לך?

חנה

(בצחוק עצבני) בחיי, אני אברח מפה.

רסקין

(מפסיק בחתך) אין צורך לברוח, חברה! צריך להשאר פה, להשאר עד הסוף, מבינה? (אל כולם) אתם יודעים מה היינו עושים במקרים כאלה? פעם היינו קודחים בארות בעמק המזרחי, זה היה לפני הרבה-הרבה שנים. לפני יובלות! ואז היו עוזבים אותנו אחד-אחד, אחד-אחד, מתים מקדחת או הולכים העירה. אתם יודעים מה היינו עושים כשבחור היה עוזב? מביאים בקבוק קוניאק ו–שותים! ו–לכל… (מצביע על דן) אתה שותה? –כן. (מצביע על יונה) אתה? – ודאי לא. אתה בחור בעל הכרה. (על חנה) את – תשתי! אני יודע שתשתי!

גיורא

אתה לא בסדר היום, רסקין.

רסקין

בוא, גיוריצ’קה, בוא נשתה ונביא גם לחבריא, אתה בחור בריא גיוריצ’קה.

(יוצאים גיורא ורסקין, דן מסתכל רגע בחנה ויונה, דומה שחש עצמו מיותר, יוצא. רגע של שתיקה).

חנה

יונה.

יונה

כן.

חנה

שמע, בוא ניסע מכאן.

יונה

יונה (נדהם) מה? השתגעת? (לאחר הפסקה) מה קרה?

חנה

כלום לא קרה. סתם, עשינו משגה – אני חושבת.

יונה

אינני מבין על מה את מדברת.

חנה

למה צריך לפרש לך כל דבר?

יונה

אולי תואילי להסביר בכל-זאת?

חנה

כלום. יהיה רע אם נישאר.

יונה

למה את מתכוונת?

חנה

אני מתכוונת לזה… לזה שאסור לנו להשאר כאן…

יונה

את רוצה שאני, אני אעזוב את המקום הזה; לפני שהגענו אפילו למים? לפני…

חנה

אני יודעת בדיוק מה שתגיד עכשיו… עכשיו תגיד שהמפעל הוא מעל-לכל, שצריך לדעת להקריב את העניינים האישיים לטובת מטרה נעלה, שהחלוציות דורשת את כל האדם, ש… אני כבר יודעת את כל זה בעל-פה, תמיד אתה אומר לי אותם הדברים –

יונה

והם תמיד נכונים.

חנה

טוב, אתה צודק. אני יודעת שאתה צודק, אבל – אבל אסור היה לך לקרוא לי.

יונה

(נתפס לרגשנות) אבל לא יכולתי אחרת, חנה.

חנה

אתה תמיד אומר שאסור להכנע לחולשות. שזה תמיד מתנקם בסופו של דבר.

יונה

אבל מה קרה, רבונו של עולם!

חנה

כלום לא קרה. (נעשית עליזה פתאום) אני סתם מדברת שטויות! אתה מכיר אותי – פתאום תוקף אותי מצב-רוח טפשי. אני הפכפכנית, כמו שאתה אומר. ופה הכל משונה כל-כך בערבה הזאת. כל האנשים משונים. נראים אחרת משבכל מקום. באמת אינני יודעת מה אתי.

יונה

ובכן – בכרת-הפרא עלה בנחיריה ריח המדבר?

חנה

(צוחקת) נדמה לי שהכל עלול לקרות פה במקום הזה,מצחיק.

יונה

(לאחר הרהור) אם כן, טוב. סעי בעצמך.

חנה

שמע, אתה כבר באמת מעצבן אותי,אתה קראת לי הנה, לא? אתה הוא שרצית שאבוא, אז מה אתה אומר לי עכשיו לנסוע? מתלבט ומתלבט ומחליט ומשנה. אם נחזור, אז שנינו יחד.

יונה

מי אני, את חושבת? אחד ז’אקו? פה אני נשאר עד הסוף. עד הסוף!

חנה

עשה כרצונך, אני אמרתי לך כל מה שיש לי להגיד.

יונה

כמובן כרצוני. בחרתי בדרך הזאת מרצוני. אני מסיק את כל המסקנות ואני נושא בתוצאות, לא אברח בגלל עניינים אישיים.

חנה

(פולטת צחוק קצר) – הדברים האלה ראויים לקריאה בציבור במסיבת ערב-שבת.

יונה

יחסך אליהם ראוי להוקרה מצד כל משתמט.

חנה

אתה כל כך מצחיק לפעמים, יונה, פשוט נורא.

יונה

את איומה!

חנה

טוב, יהיה כך. מתי אתה מדבר עם מרים?

(נכנסים גיורא ורסקין,בפנים צוהלות. רסקין – בקבוק קוניאק בידו, בידי גיורא כוסיות).

רסקין

(תוך עקימת חוטם) מה התרחש פה? ריח חריף של אבק-שריפה עולה באפי. (מעמיד אתה הבקבוק על השולחן בטפיחה) זהו.

גיורא

חצי בקבוק שתה כבר. גם לי נתן שלוש. אבל יותר אני לא שותה, לא!

רסקין

אם כן – מה אתם שותקים? רוצים לשתות? יונה! תשתה! זה יחזק אצלך את המעיים.

יונה

תודה. אין לי צורך בזה.

רסקין

אה! מפחד! נו, טוב, אני מבין, יזיק לקרום-המוח. טוב. אין אונס אצלנו, כמו שכתוב,אין אונס! (מצביע על חנה, בלגלוג) ולה – אתה מרשה?

גיורא

אל תרשה לה! הוא ישכר אותה!

יונה

היא עושה מה שהיא רוצה.

רסקין

(זוקף אצבע כנגדו) אה – זה לא טוב! זה לא טוב, חבר! פה מקום פראי! פה לא נותנים חופש לאילות צעירות להשתולל! נכון אמרתי, גיורא?

גיורא

אתה עקרוט, רסקין, בחיי, עקרוט, ח-ח-ח.

רסקין

(אל חנה) ובכן – מוכנה?

חנה

רק כוסית אחת. (יונה פורש הצדה).

רסקין

כך. עכשיו – איפה דן? איפה הוא? בשעות כושר כולם נעלמים להם, השד יודע לאן (מוזג וקורא בקול) ד-ן! בוא הנה, ימח שמך! (אל האחרים) הלך לזרוע עגבניות חדשות, כנראה. (אל גיורא) אם כך – זה בשבילך!

גיורא

אתה רוצה להרגיז אותי? כשאני שותה הרבה אני מתרגז ככה שאני יכול לעשות שטויות. אסור לי לשתות.

רסקין

אני אדאג לזה. קח ואל תדבר הרבה (נכנס דן).

דן

קראתם לי?

רסקין

לאן זה נעלמת בחצות הלילה?

דן

אתה זקוק לי?

רסקין

כולנו זקוקים לך. אינך רואה?

יונה

לאן הלכה מרים, לא ראית?

דן

אצל זאקו, מנסה להשפיע עליו, כנראה.

גיורא

מי, מרים?

רסקין

(ברוגז רב) תפסיק כבר עם מרים! אינני יכול לשמוע את השם הזה יותר! זה אסון אתכם, אסון! שמעתם? אל תזכירו יותר את השם מרים! ועכשיו – קח גם אתה, דן: (מרים את כוסו) זהו. (בקדרות) לחיי כל האנשים שיש להם דם בעורקים! (גומע. היתר גומעים גם הם) זהו. עכשיו אני רוצה להגיד לכם משהו. זה יהיה נאום קצר, אל פחד. אלפיים שנה היינו אנשים בלי דם. מדוע? זוהי כבר שאלה של השקפה. יש אומרים מפני שהקיזו לנו את הדם – לא נותר לנו כלום ממנו. אני אומר – מפני שלא היה לנו דם – הקיזו את דמינו —¹—- —— אני רוצה להכנס לויכוח. אני לא ———— אבל העובדה היא אחת: הבחורים שלנו לא —— לקלל לתאבון, הבחורות לא ידעו לנשק בחום של קדחת. הבחורים לא ידעו לזרוק אבנים ולנפץ שמשות, —– לא ידעו למות בלי גניחות, האוהבים לא ידעו —– בכוח, והנשים לא ידעו לרצוח מתוך קנאה. זהו מה שאני קורא “חוסר דם”. מובן? עכשיו אם אתם רוצים לדעת – כך היה גם בארץ עד היום. אני יודע את זה, מפני שעבדתי בארץ מן הצפון עד הדרום, כל מה שעשינו – היה עם הרבה מוח יהודי. אבל בלי דם בעורקים. לאום-ג’וני ולג’וערה ולחניתה הלכו רק עם מוח. מוח טוב, בודאי! גם את עוג’ה אל-חפיר כבשנו במוח. עכשיו אני רוצה להגיד לכם: אם יש תקוה שיצמחו לנו אנשים עם דם – הרי זה פה, בערבה הזאת. פה ארץ-ישראל, אתם מבינים? שם למעלה – זה רק בתי-המרגוע שלנו. זה, ככה, כשנהיה עייפים ניסע לשם לפעמים לנוח בצל ולנשום אויר צח. אבל פה – זה הבית. מובן? והבאר הזאת שאנחנו חופרים פה – זאת הבאר הראשונה של הדם היהודי החדש. זהו. אני גמרתי. מישהו רוצה לאמור דבר מה? (הכל מסתכלים זה בזה במבוכה, יונה מהסס רגע, אחר-כך יוצא בצעדים תקיפים) אם כן – נמזוג עוד כוס. (מוזג ומעביר לכולם, הכל מריקים כוסית יחד אתו. הוא מקנח את פיו וממשיך) עכשיו אני רוצה לאמור לכם עוד דבר אחד: אתם יכולים לצאת מכאן אחד-אחד, לעזוב את המקום הזה. אבל! אין לכם לאן לברוח! (צוחק) זה המצחיק שבדבר, שאין לכם לאן לברוח. מדוע? מפני שהערבה והנגב עד אילת – זה יותר מחצי הארץ, אתם תברחו והערבה תרדוף אחריכם! תרגישו חמסין בקיץ – תדעו שזה בא מכאן. תראו עננים באים מדרום – תדעו שזה מכאן. רוח, אבק, חום – הכל מכאן. אין – אין לאן לברוח. ח-ח-ח.

חנה

(פונה במהירות לעבר הדלת) איזה דיבורים הם אלה, אפשר לצאת מן הדעת – (רסקין תופסה בזרועה ועוצר בעדה).

רסקין

רגע אחד, חברה, רגע אחד. את תישארי פה עכשיו.

חנה

מה אתה רוצה ממני, הנח לי.

דן

(ניגש אל רסקין ואוחזו בכתפיו. בשקט, אך בתוקף רב) מה אתך רסקין, עזוב אותה! עזוב אותה – אני אומר לך!

רסקין

(ממשיך לאחוז בזרועה של חנה ודוחף את דן הצדה) מי זה? אה, דן! (פונה אל כולם) עכשיו שמעו שיר שאבא שלי לימד אותי לפני הרבה-הרבה שנים. (חובק ידיו ושר כשעיניו בחנה)

הרחק בהרים, מעבר לאגם

יער גדול את שנתו נם

הי-דה-רה-דה, הי-דה-רה-דה,

פעם בערב הגעתי לשם.

בין העצים, על הדשא הרך,

מצאתי שושן, פרח נשכח,

הי-דה-רה-דה, הי-דה-רה-דה,

קטפתי אותו, כי אהבתיו כל-כך.

בבוקר עם שחר, חזרתי לכפר,

הפרח בחיקי, ולבי חמרמר,

הי-דה-רה-דה, הי-דה-רה-דה,

לעולם לא אחזור אל היער הקר.

ועכשיו יחד. (מנצח בידו, גיורא וחנה שרים יחד אתו)

הי-דה-רה-דה, הי-דה-רה-דה.

לעולם לא אחזור אל היער הקר.

רסקין

(אל חנה) תרקדי אתי פולקה אחת? (לוקחה במתניה ומתחיל לרקוד. שניהם חָגים באמצע החדר ושרים. גיורא שר ומוחא כפיים. דן עומד מדוכא, רסקין רוקע ברגליו ומלוה את קפיצותיו בקריאות).

חנה

(תוך כדי ריקוד) שירו, שירו גם אתם.

רסקין

(כנ"ל) שירו, לעזאזל, מה נאלמתם? שירו, אינטליגנטים! (גיורא מגביר את קולו. רסקין וחנה ממשיכים לרקוד).

חנה

אני עיפה, רסקין, מספיק.

רסקין

את צעירה ממני בעשרים שנה, חביבה, כמה בארות כבר חפרת?

חנה

זו הראשונה.

(נכנס יונה)

יונה

(ניגש את חנה, בתנועת-ראש נמרצת) בואי נלך.

רסקין

(ניגש אל השולחן, מוזג לעצמו כוסית יין ומריקה אל קרבו ופונה אל כולם בטון מעשי) ובכן – הסידור למחר הוא זה: בצהריים יוצא אחד מכם לכביש, תופס את מכונית המים של אילת, נוסע לבאר-שבע ודואג שישלחו אדם אחר במקום ז’אקו. מובן? (לאחר שרואה סימני השתוממות בפני כולם) מה יש?

דן

אינני מבין למה צריך לנסוע לבאר-שבע. יבוא המהנדס, הוא עצמו ידאג לדבר. עד שמישהו יסע ויחזור – יעברו שלושה ימים.

גיורא

יומיים אפשר להסתדר גם עם ארבעה אנשים,מה יש?

רסקין

יש לכם עוד משהו לומר?

דן

(בשקט) רסקין! איזה נימוקים יש לך להחלטה זו?

רסקין

לעזאזל, אינני מחויב להסביר כל דבר. אם כן – אינכם רוצים ללכת.

דן

אני מצטער מאוד. אינני הולך.

יונה

(צועד לקראת רסקין לאמצע החדר) אני הולך. מתי עלי לצאת?

חנה

(בנימה של בוז) אתה הולך, יונה?

דן

(מתפרץ כנגד יונה) אתה אידיוט! אידיוט! למה אתה עושה את זה? למה? למה באת הנה בכלל. אתה, אתה… (פונה ממנו והלאה. רסקין פולט צחוק קצר. נכנסת מרים בבהלה. כולם נרתעים).

מרים

אתם רוצים להפטר ממני. אתם רוצים לסלק אותי מכאן. ז’אקו סיפר לי הכל. לא תצליחו. אני אומרת לכם שלא תצליחו. אתם מגוחכים כולכם! אני אשאר פה אחרונה, גם אחרי שכולכם תלכו מכאן, כן אני אשאר, אני לא אלך, לא אלך, לא אלך!

דן

(ניגש אליה בצעדים שקטים ושם ידו על כתפה בשקט גמור) צאי מפה עכשיו מרים, אני מבקש ממך.

מרים (מנערת עצמה ממנו) לא! הנח לי!

חנה

בוא נצא, יונה, נצא מפה.

מרים

אני מפריעה לכם, מה? אני מזכירה לכם דברים שהייתם רוצים לשכוח, מה? אתם רוצים לשכוח הכל. לשכוח כל מה שהיה. את המלחמה, את הקרבות, את כל האנשים שנפלו, הלא בזכותם אתם חיים בכלל, אתם רוצים לשכוח הכל, כל מה שהיה.

גיורא

(בגמגום) את יודעת שלא תמצאי אותו כבר…

מרים

מה? מה אמרת?

גיורא

(נבהל, נסוג אחור) אני… אני… לא יודע כלום, רק ככה… הם אומרים.

מרים

(מעבירה עיניה על-פני כולם) – מי, מי אומר? (הכל שותקים) אתם אומרים כך? (נשארת רגע דומם. אחר-כך ממלמלת משהו בינה לבין עצמה ויוצאת)

דן

(לאחר שתיקה ארוכה) עכשיו היא יודעת הכל.

(שוב גל סופה וכעין קולות מרחוק)

יונה

מה אנחנו עומדים פה? היא עלולה לעשות משהו (יוצא. אחריו – דן וגיורא. מבחוץ נשמע קולו של יונה: מרים!)

(שתיקה ממושכת בין חנה ורסקין)

חנה

לאן היא הלכה?

רסקין

היא תתאושש, תתאושש. זה יותר טוב. האמת איננה מזיקה לאיש. (מפסיק, רואה שחנה נוקבת בו מבט) מה את מסתכלת בי כך? רוצה לומר משהו? אם כן הגידי!

חנה

גם לך צריך להגיד פעם את האמת, רסקין.

רסקין

(בהשתמטות) אני? אני יודע את האמת על עצמי.

חנה

לא, אף פעם לא שמעת את האמת על עצמך. האנשים לא מעיזים להגיד דבר נגדך.

רסקין

כן? ומנין לך הדבר הזה?

חנה

אתה נוהג עם אנשים כאילו הם נמוכים ממך, כאילו אתה…

רסקין

כאילו אני…

חנה

למה אתה שולח את יונה?

רסקין

אני לא שולח את יונה, הוא הולך בעצמו, ראית.

חנה

אתה לא מכיר אותו, לגמרי לא, הוא… הוא… מוכן לתת הכל בשביל הקידוח הזה.

רסקין

(מסתכל בה ארוכות) ואת זוכרת אותי, מעין-פרח – זה מעניין. אני שכחתי לגמרי את המסיבה ההיא.

חנה

אתה לא יודע מי הוא, הוא תמיד מוותר, תמיד מפני שהוא טוב, מפני…

רסקין

(קרב אליה) ושנינו רקדנו עד הסוף, מה?

חנה

למה אתה מנצל את האמון שנותנים בך…

רסקין

אינני מנצל… אינני מנצל…

חנה

אל תקרב אלי,אינני רוצה –

רסקין

זה לא נכון, חנה, כלל וכלל לא, כלל וכלל לא –

חנה

(כובשת ראשה בחזהו, מתוך דמעות) למה אתה מתעלל בי – למה?

רסקין

אינני מתעלל, חנה, אינני מתעלל, את יודעת היטב שלא.

(נכנס דן, עומד נדהם כדי רגע)

דן

היא הלכה אל הואדי, מרים.

רסקין

(ניתק מעל חנה) כך? צריך להחזיר אותה הנה.

מסך

 

מערכה ג    🔗

הבמה כמו במערכה א. שעה שלפנות-בוקר. פנס-שדה עודנו דולק במרום המגדל. בהיפתח המסך – רסקין עומד ליד המכונה ועוסק בפירוק הברזנט העוטף אותה. חנה מופיעה – חרש, בצעדים מתגנבים. רסקין כפוף על גבי המכונה ואינו חש בה.

חנה

(מפתיעה אותו מאחוריו) – בוקר טוב.

רסקין

(נבהל מעט, מפנה ראשו) – מה את עושה פה כל-כך מוקדם?

חנה

נבהלת?

רסקין

לא נבהלתי… (נבוך) את… זה מוקדם מאוד עכשיו…

חנה

מה נעשה עכשיו, רסקין?

רסקין

מה פירוש “מה נעשה?” – עכשיו בוקר. אני הולך להניע את המכונה.

חנה

ואני?

רסקין

את? (פונה ממנה, עולה אל ראש המגדל ומכבה את הפנס, יורד וחוזר למכונה).

חנה

מרים לא חזרה עוד?

רסקין

תלכי בינתיים להכין ארוחת-בוקר, מה?

חנה

ואחר-כך?

רסקין

אחר-כך… אחר-כך נראה.

חנה

אתה אדם אכזר, רסקין.

רסקין

כבר שמעתי את זה פעם מפיך.

חנה

(בעצב רב) – ואני מעריצה אותך.

רסקין

(מכאנית) שטויות. (בחיוך מאונס) אני אדם נשוי את יודעת.

חנה

אני יודעת (אחר שתיקה) – רסקין…

רסקין

מה?… לכי, גשי לסככה, ילדונת.

חנה

עכשיו אתה אומר ילדונת?

רסקין

(ממשש את המכונה) – אני רואה שהסערה לא הזיקה לה לגמרי.

חנה

ימצאו פה מים?

רסקין

אולי עוד היום.

חנה

ואז תלך מכאן?

רסקין

(מעודד) – כמובן! אני לא נשאר בשום מקום לאחר שמגיעים למים. הערבה מקום גדול, גדול מאוד. אפשר לחפור ולחפור.

(השמש עולה בהרים)

חנה

הבט איזו זריחה נהדרה.

רסקין

כן. כנראה שיהיה חמסין היום.

חנה

פה מקום יפה.

רסקין

(בלי משים) אה, כן.

חנה

אני אוהבת את המקום הזה.

רסקין

סביבה מעניינת.

חנה

מוזרה מאוד.

רסקין

א-המ…

חנה

אתה אוהב מאוד… את המכונה שלך.

רסקין

כן, זה נכון.

חנה

(פורצת בבכי) אסור, אסור היה לך להתחיל. אינני יודעת מה לעשות עכשיו, אינני יודעת… (מתייפחת).

רסקין

(מניח עינו עליה, אח"כ שם יד רכה על כתפה) די, חדלי לבכות, חדלי. את לא ילדה כבר (מעודדה) – את רוצה לראות איך מדליקים את המכונה הזאת?

חנה

(מוחה דמעותיה ומחייכת בהכרת טובה ללא-גבול) כן…

רסקין

אם כן הסתכלי הנה. מכונה זה כמו חית-בית. צריך להבין אותה. יש לה נפש. לפעמים היא רעבה, לפעמים צמאה, לפעמים מצב-רוח, לפעמים שגעון. מבינה?

חנה

(בהערצה) – כן, רסקין.

רסקין

עכשיו הביטי. דבר ראשון בבוקר, צריך לתת לה משהו לאכול. (יוצק בנזין) – זהו המזון. ולשתות (יוצק מים) – רואה, זהו. עכשיו – איך מדליקים? קודם כל פותחים פה (מלוה הוראותיו בהצגת הפעולות) – את רואה? זהו צינור השמן. עליו להיות נקי תמיד. שמן – זהו הדם. צריך לבדוק, אם יש מספיק (בודק) – כן, יש.

חנה

ואיפה הלב, אם כך?

רסקין

הלב? חה-חה, כן, יש גם לב. הנהו כאן (מראה על צומת צינורות) והוא דופק,דופק חזק.

חנה

כמו שלך?

רסקין

הרבה יותר חזק. עכשיו הביטי– מורידים כאן את הברז הזה, רואה? ועכשיו – לוחצים פה (לוחץ על הכפתור. המוטור מתחיל לדפוק) זהו. עכשיו – נפסיק. הנה – כך מפסיקים. סוגרים פה ואת הידית הזאת מעבירים הנה, הנה (מפסיק).

חנה

מותר לי לנסות?

רסקין

(מכאנית) – מה? לא. אינני מרשה לאיש לנגוע במכונה הזאת.

חנה

גם לי לא?

רסקין

(אחר רגע פקפוק) לך? (נועץ בה מבט) נו, טוב. אבל בזהירות.

חנה

(בהיסוס) – קודם פותחים כאן (פותחת) אחר-כך –

רסקין

לוחצים על הכפתור.

חנה

ללחוץ?

רסקין

כן!

חנה

(לוחצת על הכפתור. המוטור משמיע רעש, נבהלת) נבהלתי, חה-חה.

רסקין

(מתוך הנאה והתפארות) – היא יפה המכונה הזאת, לא? אני גידלתי אותה.

חנה

אתה אוהב אותי קצת, רסקין?

רסקין

(כאילו לא שמע) – זהו. עכשיו אני הולך להביא את הכלים. צריך להתחיל בעבודה.

חנה

אני אמות אם לא תאהב אותי, רסקין.

(רסקין הולך לעבר חדר-הכלים. חנה נשארת ליד המכונה רגע. מופיע דן, רואה את חנה. פונה מעליה, אחר-כך חוזר-בו וניגש אליה).

דן

מה את עושה פה בשעה זו?

חנה

מפריע לך שאני פה?

דן

כן.

חנה

אין דבר, אסתלק מפה בהקדם.

דן

טוב מאוד.

חנה

טוב מאוד למי?

דן

לקידוח!

חנה

ולך.

דן

לי אל תדאגי.

חנה

החיים משונים מאוד, דן.

דן

כך?

חנה

אינני יודעת, המקום הזה.. (לוחצת בהיסח הדעת על כפתור המכונה, המכונה משמיעה טרטור קצר) – אה!

דן

היזהרי. רסקין לא אוהב את זה.

(נכנס גיורא)

רסקין

(צועק מרחוק) – מי זה שם. לעזאזל! הפסיקו לטפל שם במכונה, אחת-לתמיד!

(דן פונה אל הצינור ומתעסק בהכנות לעבודה. חנה משחקת בידית המהלכים. גיורא ניגש אליה בכעס)

גיורא

אמרו לך לא לנגוע במכונה.

חנה

מה זה עניינך?

גיורא

זה ענייני. אני עובד פה. את יכולה עוד לקלקל את הקידוח.

חנה

יש מי שדואג לזה.

גיורא

אני דואג לזה כמו כל אחד אחר. את חושבת – זאת סתם-ככה עבודה? זה כיבוש!

חנה

(צוחקת) – ממי למדת מלים כאלה?

גיורא

לא ממך. את לא יודעת אפילו מה זה. בשביל מה באת הנה בכלל (חנה ממשיכה למשמש במכונה, גיורא תופס בידה בכל הכוח) – תעזבי את זה, אני אומר לך. את תקלקלי את המכונה (בצעקה) תעזבי!

חנה

(פונה ללכת) – יש שם מים במטבח?

גיורא

איפה?

חנה

במטבח. אלך להרתיח מעט תה.

גיורא

בשביל מי להרתיח?

חנה

בשבילכם, יש?

גיורא

(מביט בה בעין חשדנית) – יש שם בטאנק, תוציאי עם הדלי.

(חנה הולכת לעבר הצריף. גיורא נגש אל דן, עוזר לו בגלילת האבן המונחת על פי הצינור).

גיורא

(אל דן:) הלכה להרתיח מים! (מסתכל בארגז העומד ליד הבאר) תראה, הצב איננו.

דן

(מסתכל בארגז) – איננו. כנראה שהסופה העיפה אותו.

גיורא

חבל. צב נחמד היה… תראה איזה עולם מזוגזג זה, דן. פה בחורה אחת שאוהבת ככה את הבחור שלה שכבר לא נשאר ממנו כלום, ופה אחת שככה מסדרת את הבחור שלה שהוא במצב הכי טוב בעולם. איזה חיים זה, דן? באמת לז’אקו יש שכל. הוא עשה טוב שהלך מפה.

דן

הלך כבר, מה?

גיורא

כן, עוד לפני שהיה אור הלך.

דן

כל-כך מוקדם.

גיורא

שמע, בבוקר יצאתי החוצה. אני מסתכל מן התל, אני רואה את מרים על יד הואדי, כמעט חושך והיא יושבת לבדה על אבן, ומביטה, מביטה… כמו חשמל עבר את הגוף שלי. שמע דן, אני לא הייתי צריך להגיד לה אתמול.

דן

מה?

גיורא

זה מה שאמרתי.

דן

אין דבר, טוב שאמרת.

גיורא

אתה בטוח? שמע, כל הלילה לא יכולתי לישון. חשבתי רק על זה, איך שהבחורה הזאת חושבת שיפתח חי – והוא מת. וחשבתי אולי לא צריך הייתי להגיד. באמת שהמוח שלי נשבר ממחשבות… (מסתכל בדן ברוב עיון) – דן!

דן

מה יש?

גיורא

אני אומר לך, דן, אני הייתי נשאר פה אתך, אני יכול לעבוד גם באדמה אם אני רוצה, אני לא צריך את השכונה ואת הגרז'. הייתי מגדל פה עגבניות, אתך ועם יונה. היינו מוצאים מים – הכל היה אחרת. המקום הזה דוקא מתאהב עלי.

דן

אה, אתה לא יודע מה המקום הזה, מה יכול לקום פה –

גיורא

כן. אבל עכשיו שככה מסתדרים פה אחד את השני? כבר יותר טוב ללכת לעבוד ביפו. (פתאום מישיר מבט אל דן ונוקב בו שאלה) – למה אתה שותק למה? אתה חבר של יונה, למה אתה שותק?

(דן צולל במבטו למרחק ואיננו עונה) תגיד, תגיד משהו, דן. אותך כולם אוהבים, גם מרים. למה אתה שותק?

דן

(מתוך מאמץ של התגברות) אמרתי לך – צריך למצוא פה מים!

גיורא

(ברוגז, מתוך שנתיאש ממנו) אתם כולכם נשים, דן. נשים. אתם חושבים על כל דבר כמו על פילוסופיה, בשביל זה מסדרים אתכם ככה. (פתאום עושה תנועה של יאוש ופונה מעליו).

דן

(מתנער מהזיותיו) – מה אתה רוצה, גיורא?

גיורא

(קרב אליו לאט, כשהוא נרגע כבר) – אני אגיד לך. היתה לי פעם בחורה בשכונה שלנו. היינו הולכים יחד הרבה זמן, אולי שנתיים. לא רצתה להתחתן אתי בעד שלא הייתי מסודר בעבודה. אבל ככה – הכל היה בסדר אתנו. פעם אחת נכנסתי למכות עם שוטר אחד. בא בערב למועדון שלנו ושאל איפה רשיון. לא היה רשיון. אף אחד לא ידע שצריך רשיון. אמרתי לו – הסתלק מכאן עכשיו רוקדים. תבוא ביום אחר. רצה לקחת אותי למשטרה. העפתי לו בפנים. היה משפט וקיבלתי שלושה חדשים. כשיצאתי מצאתי אותה מתהלכת עם אחר. בערב הראשון ניגשתי ואמרתי לו – אם אתה רוצה עוד לראות את הפרצוף שלך בראי בלי פנס – תעזוב את השכונה תיכף ומיד. והוא עזב.

דן

והיא?

גיורא

אותה עזבתי. זרקתי אותה.

דן

אבל אהבת אותה.

גיורא

אהבה זה טינופת, אני אומר לך. אין דבר יותר גרוע בעולם מאהבה. לא איכפת היה לי שתתאהב באחר כשאני כמו כל אחד, אבל כשאני בבית-הסוהר? זה כמו לדקור עם סכין בגב. אני אוהב משחק, אבל משחק ישר. פה, פה לעשות דבר כזה? פה, בחום הזה, בעבודה המחורבנת הזאת, בלי מים, פה? אני הייתי זורק אותו לתוך הבאר. גם אותה. מאה מטר מתחת לאדמה הם יכולים להתעגב להם. אם כזה החיים – אז, לעזאזל, איך אפשר לעבוד כך?

דן

(בחוסר סבלנות) – אז מה אתה רוצה, גיורא, אתה רוצה שנפסיק פה את העבודה?

(מופיע יונה וקרב אליהם. חוור, פרוע, פניו מיוגעות מיסורים, שניהם נבהלים תחילה ממראהו, אינם מרהיבים להישיר עין אליו).

יונה

למה לא מתחילים לעבוד?

(דן מושך בכתפיו גיורא משפיל ראשו ואיננו עונה).

יונה

כבר די מאוחר.

דן

כן.

יונה

אם כן – מה מעכב עוד? (אינם עונים. תוהה עליהם רגע ואח"כ בהתעודדות כביכול) – באיזה מצב-רוח קמתם הבוקר, לעזאזל, מה קרה? אתם נראים כעכברים שמשו אותם מן המים! עומדים כגלמים ומסתכלים באדמה… השד יודע אתכם! לדעתי – עוד היום אנחנו מגיעים פה למים! מה עם המכונה,למה היא לא עובדת?

דן

רסקין הלך שם להביא איזה כלים

יונה

מה, היא מקולקלת?

דן

לא, מה פתאום?

גיורא

כמעט שקילקלו אותה כבר.

יונה

שטויות, המכונה הזאת לא מתקלקלת כל-כך מהר. יותר חזקה מכולנו.

דן

כן, היא מחזיקה מעמד יפה, המכונה הזאת.

יונה

(בעצבנות, בהתעוררות לא טבעית) – זהו שאני אומר, יותר מכולנו. אנשים הם חלשים בדרך-כלל.

דן

(בלי עוז) – חולשות אפשר לעקור.

יונה

לרצוח, אתה רוצה לומר.

דן

מה?

יונה

כלום, לא חשוב. (בפתאום) – הגד, תזרע עגבניות אחרות במקום אלה שהלכו לאיבוד?

דן

כן, בודאי.

יונה

זה טוב שאתה לא מתיאש. כן,מה זה חשבתי אמש? חשבתי משהו ואמרתי לעצמי שאני מוכרח לומר לך אותו.

דן

מתי?

יונה

אה, כן. שמע, אתה יודע? כדאי לנסות לתת זבל חימי לעגבניות. כשיבוא הנה המהנדס בפעם הבאה – בקש ממנו שיביא לך מעט אשלגן. מעניין איך זה ישפיע.

דן

(מסתכל בו בדאגה) כן,לא חשבתי על זה.

יונה

לא בדקת את אחוז המלח באדמה, מה? חשוב מאוד לדעת את זה. אני מתאר לעצמי שלא כל גידול יצמח פה באדמה הזאת. כמובן – תלוי גם בכמות המים. אם יימצאו הרבה מים – אפשר יהיה לעשות שטיפות קרקע. אבל אני בטוח שנמצא פה הרבה מים.

דן

(בחיבה) – אתה בחור נפלא, יונה. יודע? אני בטוח שאתה יכול… (מהסס רגע) – לשכנע את הקיבוץ כולו, בעניין ההחלטה ההיא.

יונה

אני? שטויות. יימצאו פה מים אז ישתכנעו כולם. פה יכול לקום יישוב גדול מבוסס על תעשייה וחקלאות. ההרים האלה מכילים קאולין ונחושת! ומפה לאילת – רק ארבעים ושבעה קילומטרים. אבל מה? – לעת-עתה צריך לקדוח. הרבה קידוחים, הרבה… (פתאום אוחז בראשו) – אך, שמע, יש לי כאב ראש נורא פתאום.

גיורא

אולי תגש לאוהל.

יונה

לא, לא, זה יעבור תיכף כן… מה רציתי לומר? אני מבולבל נורא… אני צריך ללכת, מה?

דן

לאן?

יונה

לכביש. לנסוע לבאר-שבע…

דן

יש לך זמן עד הצהריים. אם אתה רוצה – אני אסע.

יונה

מה? לא. אני אמרתי שאסע (בתוקף) הלא אמרתי שאסע!…

(רסקין מופיע וניגש למכונה)

רסקין

נו, אנחנו יכולים להתחיל, אני חושב (מבולבל במקצת בראותו את יונה) כן. אפשר להתחיל. ובכן מה? כן. תגשו שניים לצינור. אחד יעלה להחזיק שם את הגלגלגת, היא לא בסדר.

יונה

(עולה אל המגדל)

רסקין

תתחזק היטב. ככה. לא, תעמיד את הרגל היטב על השלב. כן. ככה. עכשיו אתה עומד בטוח?

יונה

(בהדגשה רבה) – כן, אני בטוח, בטוח לגמרי.

רסקין

(תוהה עליו רגע, אחר-כך) אפשר להתחיל?

יונה

אפשר! אפשר!

רסקין

(אל יונה) שמע, תתחזק היטב, אני אומר לך! אתה עלול ליפול.

יונה

תדליק כבר שם!

גיורא

תתחיל כבר, לכל הרוחות!

רסקין

אמרת משהו?

גיורא

לא כלום.

רסקין

חשבתי שאמרת משהו. תחזיק בשרשרת. גם אתה דן. אני מדליק. (המכונה מתחילה לעבוד. מיד עם השמע הטרטור – מופיעה חנה לבושה סינור. מנסה להודיע דבר-מה אך משרואה שעובדים, ניצבת מנגד ומסתכלת בהם)

רסקין

יורד?

דן

לא, לא יורד.

יונה

כלום לא יורד. (בקול מצוה שמפתיע את האחרים) תמשיך שם, תמשיך!

גיורא

(אל דן) זה לא ילך כבר. אפשר לגמור עם זה.

דן

הפסק, הפסק. ילך עוד מעט.

רסקין

לא יורד, מה?

(מפסיק, ניגש אל הצינור, מכה על צדדיו ובוחן) אין ברירה, צריך להמשיך.

(חוזר אל המכונה, מניעה. האיזמל הולם. חנה נושאת עיניה למעלה ורואה את יונה כשרגלו נשמטת מאחיזתה)

חנה

(צועקת) הפסק!

רסקין

(מפסיק את המכונה) מה קרה?

חנה

(פורצת בדמעות ומכסה פניה) חשבתי שהוא נופל…

רסקין

(אל יונה) מה יש? קרה משהו?

יונה

(ברוגז רב) כלום לא קרה. למה הפסקתם? (יורד מהמגדל ומטיח כלפי כולם) מה אתם דואגים לי כולכם? למה אתם מפסיקים? מה יש? אתם חוששים שתקרה לי תאונה? (צועק) – לי לא קורות תאונות! אני יודע לדאוג לעצמי, אין לי צורך בדאגה של שום איש! ידאג כל אחד לעצמו, רק לעצמו – אז תלך פה כל העבודה! מפסיקים, בכל חצי שעה מפסיקים, מה קרה פה לכולכם? (פונה לעבר האהלים. הכל שותקים ואינם מעיזים להניע אבר. רסקין עומד מדוכא ליד המכונה. חנה מפנה עורף אל כולם. יונה חוזר-בו, מפנה שוב פניו. בשקט) מה אתם עומדים? תניע שם את המכונה. (חוזר ועולה אל מקומו. רסקין מתחיל להניע. האיזמל דופק. גיורא ודן מכים בפטישים).

דן

(אל גיורא) – זה מתחיל לנפץ. (בקול) זה מתחיל לנפץ (צועק) עכשיו זה מתחיל לנפץ. אתם רואים? עכשיו זה ילך? יעמיק עד המים! (אל רסקין) תמשיך שם! תמשיך!

(האיזמל עולה ויורד. נשמע קול ניפוץ)

גיורא ודן

זה מנפץ! מנפץ!

רסקין

מנפץ? מה? העיקר שהסלע יישבר עכשיו!

יונה

(ממרום המגדל, כאילו לעצמו) כן, זה העיקר. הערב נשתה כולנו! יהיו פה ריקודים כאלה שהערבה לא ראתה אלפיים שנה…

(רסקין מרים את האיזמל ובודק את העפר)

דן

אבנים, מה?

רסקין

(חוזר אל המכונה) קדימה,צריך לבקע את כל השכבה.

(האיזמל דופק. פתאום – נוחת פנימה, נחיתה גדולה)

דן וגיורא

(בצעקת שמחה) יור–ד!

(הכל ניגשים ומסתכלים לתוך פי הבאר)

רסקין

ירד, מה? מצוין! מצוין!

דן

אז מה? זהו-זה?

רסקין

זהו-זה! אני חושב שאתם יכולים להודיע הביתה.

גיורא

אז-זה… זה כבר המים?

רסקין

זה לא המים, אבל עכשיו העסק כבר פשוט. אסור לאבד זמן! תגשו שניים מכם להביא את המחפורת, אני אכין את הכלים! (יוצא)

דן

(אל יונה) עצום, מה?

יונה

(באדישות) כן…

דן

(תוהה רגע על יונה, אח"כ אל גיורא) בוא, גיורא!

(גיורא ודן יוצאים. נשארים חנה ויונה. שתיקה כבדה ביניהם).

יונה

את שמֵחה שנגַלה פה מים, לא?

חנה

(מבלי הבט בו) אתה לא?

יונה

אני? כן. אני שמח מאוד. עכשיו נעלה פה להתיישבות.

חנה

(כנ"ל) כן, כן, אני שמחה.

יונה

(לאחר שתיקה קלה) יש פה סיכויים גדולים למקום הזה, לא?

חנה

(מביטה בו לראשונה) מה אתה רוצה ממני, הגד!

יונה

(בצחוק עצבני) מדוע את מתעצבנת. אני סתם מדבר. אני במצב-רוח טוב, פשוט מאוד.

חנה

לי… אין מצב-רוח להתבדחות עכשיו.

יונה

(במשיכת כתפיים) המ… חשבתי שאת שמחה. כך אמרת (מציץ אל תוך צינור הבאר) מעניין כמה העומק כאן. שבעים וחמישה מטר, לא? (מחכה לתשובה ואינו נענה) את צריכה לדעת זאת. את צריכה לדעת יותר מכולם. (כנ"ל) את כבר יודעת להניע את המכונה, לא? (כנ"ל) המ… אני פה כבר כמה שבועות – ולא היתה לי הזדמנות ללמוד. (כנ"ל, אחר-כך בפתאומיות) לאן את חושבת ללכת מכאן?

חנה

אינני יודעת, הנח לי.

יונה

לכל מקום שהמכונה תלך, אני מתאר לעצמי, ולכל מקום שתלכי את – יגלו מים. בזה אני בטוח, את סגולה לכך. לא?

חנה

(בקשיות) יתכן..

יונה

(מסתכל על סביבותיו) אה,ארץ יפה יש לנו. אני אוהב אותה. אוהב אותה מאוד. אף פעם לא סיפרתי לך כמה אני אוהב אותה.

חנה

(מישירה עיניה אליו, כמפויסת) כן, אני יודעת, יונה.

יונה

שטויות! מה את יודעת? את לא יודעת כלום. את לא יודעת שהייתי מוכן למות בעדה, למות…

חנה

אין דבר, אתה תשכח אותי, יונה. אני לא ראויה שיאהבו אותי.

יונה

את לא הכרת את יפתח – מה?

חנה

לא.

יונה

אה, חבל. חבל שלא הכרת אותו. הוא ידע לחיות וידע להלחם אין הרבה בחורים כמוהו. אינך אוהבת את מרים, מה?

חנה

הנח לי, אמרתי לך.

יונה

מדוע אינך יכולה לענות לי פשוט: כן, או – לא. ודאי שאינך אוהבת אותה. בחורה מוזרה, מה? איננה מתחבבת על אנשים מסוימים. משונה מאוד, ראיתי אותה בבוקר, הולכת לבדה בואדי, לאן? לאן היא הולכת? מתפלא עליה. איזו שטות היא לזכור בחור אחרי מותו.

חנה

אני לא אשמה, יונה. לא יכולתי לעמוד בזה.

יונה

כן, אני יודע. תמיד הבנתי אותך.

חנה

מה אני יכולה לעשות, יונה – אני לא יודעת, אני לא יודעת כלום. אני מבולבלת עכשיו. מבולבלת נורא. שנינו לא שליטים על עצמנו.

יונה

שנינו, אמרת? אני שליט על עצמי. עכשיו יותר מתמיד, אינך מרגישה בזה? אני מסוגל לעשות גדולות! את המעשים הגדולים ביותר בחיי. (שם ידו על המכונה) – את אוהבת את המכונה הזאת?

חנה

(תמהה עליו) – כי מה?

יונה

גם אני. מכונה נהדר יודעת בעל-פה את כל תולדות ההתיישבות. דומה לפרד עיקש. היא כמו חית-בית. יש לה נפש, צריך להבין אותה, לפעמים היא צמאה, לפעמים רעבה…

חנה

(נדהמת) – אתה… מרַגֵל אותי?

יונה

אני? מה זה עלה על דעתך? את חושבת שרק אדם אחד מכיר את המכונה הזאת? אני אראה לך איך מפעילים אותה! הנה – פה צינור השמן. שמן זהו הדם! דבר ראשון צריך לשפוך דם, שמן רציתי לומר (מרים חופן חול בידו ואומר לסננו לתוך מַשפֵך השמן) איזה יופי של שמן… (החול נופל לתוך המשפך)

חנה

חדל! חדל! מה אתה עושה?

(רסקין מופיע מאחורי חדר הכלים, רץ אל יונה ותופסו בזרועו)

רסקין

מה אתה עושה, מחבל! מה אתה עושה?

יונה

הורד ידיך ממני!

רסקין

פושע! את המכונה…

חנה

(פורצת בבכי ואוחזת ברסקין) עזוב אותו! עזוב אותו – זה אני! רק אני! הכל אני!

רסקין

הסתלקי מפה – אַת!

חנה

(עומדת בין שניהם ומגינה בגופה על יונה) לא,לא אלך! אל תגע בו, שמעת? אל תגע!

רסקין

לכי מפה, וָלא – אני מסלק אותך מכאן!

חנה

סַלֵק בכוח, סלק! הכה אותי, אתה כאן הכל! אתה המנהל, אתה עושה כל מה שברצונך, הכה אותי!

רסקין

(תופסה בידה וזורקה על הארץ) שתקי, אינני יכול לשמוע זאת! (אל יונה) מה עשית? הגד מה עשית?!

חנה

(קמה על רגליה, מבליגה על בכיה ונצבת לפניו. בשקט) הנח לו – אני אומרת לך.

רסקין

(מסתכל בה רגע) א-ת?

חנה

כן, אני, ששונאת אותך… שלא יכולה לראות אותך. ששונאת את עצמי בגללך…

רסקין

(אוחזה בכוח בזרועה. בשקט) שתקי! שתקי, את שומעת? אף לא מלה אחת יותר! ועזבי מיד את המקום הזה – (מטלטלה ממנו והלאה)

חנה

(בצחוק-פרא) יגרשו אותך מפה, כולם, דן, גיורא מרים, מרים תגרש אותך! אתה תברח, ככלב תברח מפה – (רצה לעבר האהלים)

רסקין

(אל יונה) מה רצית לעשות? דבר! מדוע אתה שותק? דבר! את המכונה רצית להרוס, מה? את המכונה! את כל המפעל הזה, מה? אתה – בעצם ידיך, את הקידוח הזה! ידעת לדבר יפה, הקידוח, אמרת, יקר לך יותר מכל, יותר מכל…

יונה

(בקול לא-נשמע כמעט) שום דבר לא יקר לי.

רסקין

אבל לי יקר! לי! תרצח אותי, מוג לב! מה אתה רוצה מן המכונה הזאת! תתנקם בי! בי תתנקם! אנשים כמוך מעמידים אל הקיר, נפטרים מהם! אתה מוכן למכור הכל, לאבד, להשמיד! אתה פחדן! דבר! דבר! מה אתה…

(מופיע גיורא ומתייצב מול רסקין)

גיורא

מה אתה רוצה מיונה, הוא לא עשה לך שום דבר.

רסקין

(מסתכל בו רגע בתמהון) חזור לעבודה.

גיורא

איזו עבודה? אין עבודה פה, אתה גמרת עם העבודה! (כמעט בבכי) מה עשית לנו פה? תראה מה שעשית!

רסקין

(אל גיורא) חזור לעבודה, אמרתי.

גיורא

(רץ אל האופק וצועק) מר-ים! מר-ים!

(מופיע דן, מתייצב מול רסקין)

דן

(אל רסקין) מה קרה פה?

רסקין

אני לא קראתי לך, לכל הרוחות.

דן

לא, לא קראת. אני רוצה לדעת מה מתרחש פה.

רסקין

זה לא עניינך. אתה יכול לחזור בשקט אל העבודה שהתחלת בה.

דן

לא, לא עכשיו. נדמה לי שאנחנו צריכים לברר כמה דברים תחילה.

רסקין

אתך אין לי מה לברר… (פתאום ברוגז רב) על מי באת להגן פה, לעזאזל, על מי? על מי שהלך להרוס פה את המכונה הזאת? לחסל את הקידוח? את הקידוח שלך, שלכם, של הקיבוץ שלכם, של ההתיישבות שלכם? על זה באת להגן?

דן

אתה רוצה לדעת על מי באתי להגן? אגיד לך. על הקידוח הזה, מפניך! כן מפניך! אתה הורס אותו, אתה! עם המכונה המטונפת שלך!

רסקין

עם המכונה! טוב, אני אסתלק, אם כך! (מצביע על המכונה) קחו! הנה המכונה! תניעו אותה! תניעו! מדוע אתם עומדים? בבקשה, היא שלכם! כל הבאר הזאת שלכם! תמשיכו לקדוח… אני חוזר הביתה… (מצפה. הכל שותקים) אה – לא. אתם עומדים. איש מכם לא יודע אפילו להניע אותה… אפילו ללחוץ על הכפתור… אפילו איך מפרקים צינור אינכם יודעים…מפני ששלושה שבועות אתם פה וראשכם – שם, בקיבוץ, באסיפות, בהשד יודע איפה! מפני שבוקר וערב צריך היה להשגיח עליכם להראות לכם כל דבר כמו ל–תינוקות, לנזוף בכם, לצעוק, לשמור! לטפל בכם! לדאוג שמרים לא תוציא אתכם מן הדעת! ועכשיו אתם באים להגן על המפעל– מִפָנַי! אני יכול ללכת מכאן. שום דבר לא יקרה לי. עברתי כבר מצבים קשים מאלה בחיי. הנה המכונה שלי, קחו לכם אותה, במתנה! בשבילכם, בשביל המפעל שלכם! כדי שתמצאו פה מים בערבה המחורבנת הזאת! קחו אותה! – – – ובכן – איש לא ניגש! אם כן – מה אתם פה, למי אתם נחוצים פה? אתם יכולים ללכת כולכם אני לבדי יכול לעשות את העבודה כולה, אין לי צורך בכם! אתם יכולים לפרק את האהלים, לקפל את הסככה, לארוז את החפצים ולנסוע עוד היום… אני נשאר פה לבדי, עם המכונה המטונפת הזאת!

דן

היא לא שוה בעיני כלום, המכונה הזאת, לא כלום! אתה מבין את זה? לא, אינך מסוגל להבין. אינך מסוגל להבין שאפשר לקדוח בלי מכונה, אבל אי אפשר לקדוח בלי אנשים, שמכונה הרוסה אפשר לתקן ואנשים הרוסים אי אפשר לתקן, שמכונות אפשר להביא הנה בכל יום, ואנשים – לא! כי אנשים לא באים הנה, מפחדים לבוא, שורצים להם שם בעיר, במקומות היפים שיש בהם הרבה צל ומים, ולא יבואו, גם אם המכונה הזאת…

רסקין

(בצעקה) טוב, שמעתי! שמעתי! זה מספיק! עכשיו אפשר לחזור כבר לעבודה, לא?

דן

כן, אפשר.

(יונה פונה ללכת)

דן

לאן אתה הולך? השאר פה!

יונה

(אל דן) תמסור בבית שאינני כאן. שישלחו אדם אחר במקומי (הולך בצעדים נמרצים לעבר הכביש)

דן

(רץ ומשיגו) חכה רגע, לאן?

יונה

(בכעס רב) הנח ותן ללכת!

דן

לא אתן! אין לך כל זכות לזוז מכאן! אתה אחראי בעד הקידוח הזה…

יונה

אני גמרתי את שלי – אינך מבין את זה? אינך מבין? אתה צריך היית לסלק אותי מכאן, כן, אתה, צריך היית להגיד לי, אסור לך להימצא כאן, נכשלת מוכן היית לחבל במפעל בגלל עניינים אישיים, בגלל נקמה פרטית מטורפת, ובכן – בגדת! גמרת את חייך. אני גמרתי. לך תוקיע אותי בפני כולם, תכריז – עם אנשים כאלה לא בונים מפעל. זהו. נכשלתי שלום. (ממשיך ללכת).

דן

העבודה תימשך פה, אני אומר לך, תימשך ויהי-מה! אין פה שום עניינים אחרים מלבד החפירה, זה ברור לך? שום עניינים אחרים, ולא איכפת לי אם נצטרך לחפור שלוש מאות מטר ולהשאר פה עוד שלושה חודשים. הלכו מפה ארבעה אנשים וזה מספיק! איש לא יזוז מכאן יותר, אף איש! חזור לעבודה!

רסקין

(קורא אחרי יונה) שמע… אי-אפשר… אי-אפשר כך עם שלושה אנשים…

יונה

(נעצר רגע, מסתכל ברסקין, חוזר ומתייצב מולו) אתה אומר כך? לא. אתה לבדך יכול לעשות את העבודה כולה. יחידי בלב הערבה. אדם יחיד במדבר כולו. האדם הראשון אחר אלפיים שנה שיש לו דם בעורקיו, שיודע לכבוש, בכוח, פה בערבה, במקום שאין לאן לברוח ממנו, על יד הבאר של הדם היהודי החדש – (מתחיל לשיר את שירו של רסקין וקולו רועד) הו-דה-רה-דה, הי… (פתאום מפסיק, משהוא רואה את מרים מופיעה מרחוק ובידה צרור פרחים)

מרים

(קרבה אליהם במבוכה) הפסקתם את העבודה?… מדוע הפסקתם?… (משפילה עיניה אל הפרחים) את אלה מצאתי שם בואדי, גדלים שם פרחים צהובים בלי מים, לגמרי בלי מים. בוא, תראה, גיורא, פרחים יפים, לא?… הייתי שם בואדי. שקט מאוד שם עכשיו, אין אף נפש חיה אחת… אף נפש חיה… רק איזה שלד של תן או שועל… כנראה שלא נדע לעולם איפה נפל… לא נשאר כל סימן… נדמה כאילו הבאר הזאת היא ציון של קבר… הקבר הראשון בערבה… אילו הייתי יודעת שנמצא פה מים… (בדמעות) לא הייתי בוכה אף פעם, אף פעם… היינו נשארים פה אנחנו… והיו באים כולם, כל אלה שיפתח חלם שיבואו הנה.. והיינו חורשים את הואדי ונוטעים שם חורשה… ולעולם לא היו אנשים מתים פה מצמא… או מחום… או נקברים בסופות החול… לעולם… היו קמים פה הרבה בתים… ואז… היינו זוכרים אותו… כולנו…

(שתיקה. מרים הולכת בצעדים מהירים לעבר הסככה. השתיקה נמשכת גם אחר היעלמה)

דן

בוא נביא את המקדד, גיורא.

גיורא

לעזאזל, איזה מקום משונה הערבה הזאת.

(שניהם יוצאים. נשארים רסקין ויונה לבדם)

רסקין

(לאחר שתיקה, כשהוא מתחיל לטפל בכלים כביכול) נו, צריך לפרק את האיזמל הזה… אחר-כך נרכיב עוד צינור לעומק… העיקר שהסלע נבקע כבר… צריך יהיה להזמין עוד טאנק מים מעין-חוצוב… עכשיו זה יחדור על רך… ילך יותר מהר… (פתאום, שבור ורצוץ כולו, פונה אל יונה) שמע, אתה רואה אותי? את רסקין, את האיש החזק, שלא נרתע מפני שום דבר, שמצפצף על הכל, שיודע להת… אני סתם מכונאי, אתה מבין? נע-ונד, בלי בית. בלי כלום. זה לא המקום שלי. אני לא אשאר פה… אני סתם עובר ממקום למקום ועושה חורים באדמה. מחר-מחרתיים אני מסתלק מכאן להשד יודע לאן. יהיו פה מים, אבל אני לא אהיה פה כבר. בשבילך…המקום הזה כל החיים, זה מפעל, זה… הכל. פה הבית שלך. כשייצאו פה מים מן הצינור הזה, אז בשבילי – הכל נגמר, בשבילך – הכל רק מתחיל. אתה תשקה במים האלה, אתה מבין?… בשבילי לא כדאי לקלקל כלום בחיים, אתה מבין את זה? מבין?

יונה

(לאחר שתיקה ממושכת) גש תוריד, אני אפרק (רסקין ניגש אל המכונה, מרפה את הכבל, יונה מתחיל בהורדת האיזמל; נכנסים גיורא ודן, מגלגלים את המקדד, יונה מצטרף אליהם. רסקין ניגש להתקינו להרכבה).

רסקין

(אל גיורא) תביא איזה פחית (גיורא רץ ועושה כמצוותו) את הפטיש (כנ"ל). מפתח 5/16 (כנ"ל). לא, קטן מדי. 3/4 (כנ"ל). איזה סמרטוט (כנ"ל). יותר נקי (כנ"ל). טוב, בסדר.

(הכל מרימים את המקדד בשתיקה. רסקין מתחיל להבריגו).

דן

(מפסיק לרגע). אתם מרגישים משהו?

גיורא

(מפסיק) כן, מין מחנק נורא באויר.

(ממשיכים)

רסקין

(מוחה את זיעתו) גם אתם מזיעים כל-כך?

דן

אני – נורא.

יונה

חמסין איום.

(ממשיכים)

גיורא

(מפסיק מצביע למעלה) תראו,תראו, כאילו איזה ענן..

דן

איזה ערפל שכזה!

יונה

אבק מוזר!

(ממשיכים)

גיורא

שמע, מה זה? פשוט קשה לנשום.

רסקין

כבד, מה? תחזיקו, תחזיקו היטב. עכשיו עוד בורג אחד, יש עוד כוח להחזיק?

דן

המשך, המשך.

(נכנסת מרים, כד מים בידה)

מרים

גם אתם מרגישים מחנק מוזר כזה?

דן

כן, מוזר מאוד.

(מרים מוסרת את הכד ליונה)

יונה

(מוסר את הכד לרסקין) קח, שתה.

רסקין

(מעבירו לגיורא) שתה, צמא בודאי.

גיורא

(מהסס, אח"כ מרים את הכד למעלה, לשתות, פתאום מורידו) שמע…

(הכל מסתכלים לעבר האופק)

מרים

ז’אקו…

יונה

שמע, זה ז’אקו!

(מופיע ז’אקו עם השק על כתפו, מיוזע ופרוע כולו. מניח את השק על הארץ)

ז’אקו

מים…

(גיורא מוסר לו את הכד, ז’אקו נוטלו וגומע ממנו, כשהמים נשפכים על פיו, צוארו, כל גופו).

ז’אקו

(מוחה את פניו) רוח חם מאוד… (מסתכל בבאר) עובדים, מה?

גיורא

אין יותר סלע, ז’אקו.

ז’אקו

נשבר, מה?

דן

הבקענו אותו.

(ז’אקו פותח את שקו ומוציא את הצב מתוכו ומראהו לכולם)

ז’אקו

מצאתי אותו בדרך, מטייל אל הכביש.

(הכל ניגשים אל הצב בהתפעלות)

דן

זהו הצב! בחיי! עצום! עצום!

גיורא

שמע, חשבתי שלא יחזור יותר (אל ז’אקו) איפה מצאת אותו?

ז’אקו

ראיתי אותו שוכב על הדרך. על מקום אחד כל הזמן. לקחתי ביד – הוציא הראש, פתח העיניים שלו. חשבתי – למה ימות? להביא אותו הנה – ישתה מים.

דן

(לוקח את הצב בידו) ציץ-ציץ, רצית לברוח, מה? מפה לא בורחים חביבי, מפה לא בורחים.

רסקין

נו, חבריא, אין זמן, צריך להספיק. תביאו את הטוריות, שני צינורות, ואנחנו ממשיכים.

(הכל יוצאים בחפזון, נשארים מרים וז’אקו)

מרים

אתה… נשאר, ז’אקו?

ז’אקו

איפה חנה?

מרים

באוהל.

ז’אקו

את – נשארת פה?

מרים

כן, חנה חוזרת הביתה היום.

ז’אקו

כן?… אני כמו זה הצב. איפה יש לי בית? הולך – הולך, עומד בדרך, בא בחזרה.

מרים

ידעתי שתחזור, ז’אקו.

(הכל חוזרים במרוצה עם הכלים. ז’אקו מפקפק רגע, מסיר את חולצתו וניגש אל כולם, איש-איש חוזר למשמרתו. רסקין אל המכונה, גיורא – על המגדל. דן, יונה וז’אקו על יד הבאר)

רסקין

אפשר להוריד?

גיורא

הורד!

(רסקין מוריד את המקדד. נשמעים תקתוק המכונה והלמות המקדד, הולכת וגוברת, הולכת וגוברת)

רסקין

מלא?

דן

הָרֵם!

(רסקין מרים את המקדד עד לגובה הצינור, ניגש ונוטל חופן עפר ממנו. הכל מצפים בדריכות).

יונה

חול, מה?

(ממשש את החול בידו) כן, חול… (בודק את החול בחיבה) חול דק, לבן, נקי, חול שיש בו מים.

(עוד רגע משתאים הכל על רסיסי החול. המסך יורד)