א.    🔗

אין כל ספק שזאמושץ‘, העיר שבה נולד וגדל י. ל. פרץ ובה גר בהפסקות יותר משלושים שנה, שימשה לו אחד ממקורות-ההשראה הראשיים במשך כל ימי חייו. ב“זכרונותי”, אותו “צרור מפתחות קטנים לדברים שכתבתי”¹, תיאר פרץ כמה וכמה אנשים, שחיו ופעלו בעירו ושימשו דוגמאות לגיבורי יצירותיו. הוא אף הזכיר נושאים ופרטים רבים, שאובים מזכרונות מימי שהותו בזאמושץ’, ששימשו לצרכיו האמנותיים בסיפוריו, מחזותיו ושיריו.² ויש להדגיש, שביצירותיו משתקפים פרטים לא-מועטים, שפרץ הביא בספר זכרונותיו בלא לציין בפירוש שהוא ניצל פרטים אלה בכתביו.³

זאמושץ' לא היתה דומה כלל לעיירה יהודית טיפוסית שב“תחום המושב”, ואף חיי היהודים שונים היו בה מבחינות הרבה מן החיים היהודיים ברובם של הכפרים והעיירות של פולניה בימים ההם, כפרים ועיירות שהיו שקועים במ“ט שערי דלות ומנותקים לחלוטין מכל השפעה חיצונית. יהודי זאמושץ', שמצבם הכלכלי היה בדרך כלל טוב באופן יחסי, לא צימצמו מעולם את תחום התעניינותם ל”תורה" בלבד: “זאמושץ” – עיר מהוגנת היא! מאז ומעולם ‘עיר מלאה חכמים וסופרים’, תמיד היתה עיר של תורה, ו’מקום התורה – שם חכמה'"⁴.

השאיפה לאַחד את ה“תורה” וה“חכמה” אפיינית הייתה ליהודי זאמושץ' מאז ומתמיד. כדברי אחד מבניה: זאמושץ' היתה “עיר מרבץ לתורה וחכמה, אשר הלכו בה שלובי יד מקדם קדמתה”⁵.

העיר זאמושץ' ((Zamość⁶ נוסדה על-ידי המדינאי וההומאניסטן הפולני הגדול יאן זאמויסקי (Jan Zamoyski; 1605–1542) בשנת 1580. זאמויסקי שאף להקים עיר שתהא דומה לפאדובה שבאיטליה, שבה למד. בוניה של זאמושץ' היו אדריכלים איטלקיים והיא נבנתה בסיגנון הרנסאנס האיטלקי המאוחר – עיר רנאסנסית איטלקית, בכל פארה והדרה, בפולין הרחוקה! בנייניה היפים של זאמושץ' הישנה עומדים עדיין על תלם. הם עשו רושם רב על פרץ הצעיר, כשהשווה את עיר מולדתו לכל אותן הערים והעיירות היהודיות-הפולניות העלובות שהכיר במשך הזמן⁷. לבית-הספר הגבוה, שזאמויסקי הקים בעירו החדשה, הוזמנו מורים מחוץ-לארץ: מאיטליה ומארצות אחרות. זאמויסקי אף עודד את התישבותם של זרים ממזרח וממערב: מתורכיה, פרס, יוון, בוהמיה, איטליה, גרמניה האיים הבריטיים ועוד.

בשעת חלוקתה הראשונה של פולניה (1772) נפלה זאמושץ' בחלקה של אוסטריה. בין 1813–1809 נשתייכה למה שנקרא “הדוכסות הוורשאית” ומשנת 1813 ועד תקומתה של פולניה לאחר מלחמת העולם הראשונה – בשנת 1918, שלטו בה הרוסים⁸.

וכך במשך מחציתה הראשונה של המאה הי"ט היתה זאמושץ' בזה אחר זה כפופה לשלושה שילטונות שונים: האוסטרי (1809–1772), הפולני (1813–1809) והרוסי (אחרי 1813). בעל כרחם באו תושבי העיר במגע עם שלוש לשונות ושלוש תרבויות תוך תקופה קצרה יחסית. כשנולד פרץ (1852) כבר שלטו הרוסים בזאמושץ' קרוב לארבעים שנה, אך הפולנים המשיכו להתגורר בעיר ומסביב לה, וגאליציה האוסטרית, עם אוכלוסייתה היהודית הצפופה, השתרעה במרחק לא רב.

היהודים⁹ התיישבו בעירו של זאמויסקי שנים מועטות בלבד לאחר שנוסדה. היהודי הראשון, שאיווה לו למושב את זאמושץ‘, בשנת שבע לייסוד העיר, כלומר ב-1587, היה יהודי ספרדי¹⁰. כעבור שנה, בשנת 1588, העניק זאמויסקי כתב-זכויות¹¹ “לפי בקשת יהודים אחדים בני האומה הספרדית והלוזיטאנית [פורטוגאלית]”¹². כתב-זכויות זה ניתן אך ורק ליהודים ספרדיים והתיר להם להתיישב בעיר החדשה. וכך נתקיימה בזאמושץ’ זמן-מה קהילה של יהודים ספרדיים בלבד – מקרה יחיד במינו בתולדות יהודי פולניה¹³.

עד שנות השלושים של המאה הי“ז כמעט שלא ישבו יהודים אשכנזיים בזאמושץ'. ואולם באמצע המאה הי”ז נפסקות, מחוסר תעודות, ידיעותינו על יהודי-ספרד בעירו של זאמויסקי. ברור, שמספרם מעולם לא היה רב ואין השפעתם על חייה של זאמושץ' היהודית ניכרת¹⁴. ואולם עוד במאה הי"ח טען אחד מיהודי זאמושץ‘, שאשתו היא ממוצא “לוזיטאני”¹⁵. וכמה וכמה משפחות, ובתוכן אף משפחת פרץ, התייחסו לחלוציו הספרדיים של הישוב היהודי בזאמושץ’¹⁶.

קהילה אשכנזית מאורגנת כבר הייתה קיימת בזאמושץ' בראשיתה של המאה הי“ז¹⁷. במשך המאה הי”ז ובמאה הי“ח גדלה קהילה זו במספר חבריה, בעשרה ובחשיבותה. ובעת ובעונה אחת גדלה גם השפעתה של קהילת זאמושץ' ב”וועד ארבע ארצות“¹⁸. לפי עדותו של ר' ברוך יוון, תלמיד-חכם שהיה גם בעל השכלה כללית ופעל בפולניה במאה הי”ח, בין השאר – כאחד ממנהיגי “וועד ארבע ארצות”¹⁹, הייתה “זאמושטש עיר מלאה חכמים וסופרים”²⁰. ותלמיד-חכם אחר, זאמושצ’אי, אף הוא קורא בשנת 1777 לעירו: “קהלה מפוארה מלאה חכמים וסופרים”²¹. וכפי שכבר ראינו השתמש פרץ כמעט באותן המלים, כשדיבר על עיר מולדתו. ואכן, רבים היו הרבנים המפורסמים, תלמידי-החכמים והסופרים שנולדו או פעלו בזאמושץ'²².

רובה הגדול של ק"ק זאמושץ' התנגד הן לתנועות המשיחיות (של שבתי צבי במאה הי“ז, של יעקב פראנק במאה הי”ח) והן למקובלים ובעלי-מסתורים למיניהם²³. ואף על פי כן היו בין יהודי זאמושץ' גם כאלה שנהו אחר אותם “בעלי שם”, שסללו את הדרך לחסידות. יתר על כן – אחד הנודעים שבין “בעלי השם” – ר' יואל בעל-שם (במאה הי"ז)²⁴ היה בן זאמושץ'.

שנות השלטון האוסטרי (1809–1772), כשזאמושץ' השתייכה לגאליציה האוסטרית, היו שנות התקדמות תרבותית וכלכלית של הקהילה היהודית בעיר זו²⁵.

המצב הורע תחת השילטון הרוסי. חידושו והרחבתו של המבצר של זאמושץ‘, שנים מועטות לאחר שהעיר נפלה בידי הרוסים, גרמו לפינויין באונס של משפחות יהודיות מרובות²⁶. בעקבות העזרה שהושיטו היהודים למרידות הפולניות של שנות 1831–1830 ו-1863 ודילדולה של האצולה הכפרית הפולנית, כתוצאה מן המרידות הללו, הפכו יהודים רבים, שפרנסתם היתה תלויה באצילים כאלה, לקבצנים. לא מעטים הוכרחו לעזוב את זאמושץ’²⁷.

הריסתו של המבצר בשנת 1866²⁸ וסילוקו של חיל-המצב הרוסי אף הם פגעו פגיעה של ממש בפרנסתם של יהודי זאמושץ‘; הרוסים היו לקוחותיהם החשובים ביותר של הסוחרים היהודיים בעיר²⁹. גורמים נוספים להתמעטותה והתרוששותה של האוכלוסיה היהודית של זאמושץ’ בראשיתה של המחצית השנייה של המאה הי“ט היו מגפה³⁰ וכמה צעדים אנטישמיים מובהקים של הרוסים³¹. התדרדרות זו נפסקה ברבע האחרון של המאה הי”ט³² - ללא ספק כתוצאה של שיגשוגה הכלכלי של פולניה בתקופה זו³³.

בזיכרונותיו של פרץ לא נמצא אלא רמזים מועטים לכל התמורות הללו. בימי ילדותו נשארה זאמושץ' עדיין עיר שרובה “יהודית”. בשנת 1858, כשפרץ היה בן שש, מנתה זאמושץ' 2239 יהודים, 1822 פולנים ו-21 בני עמים אחרים³⁴ ו“ב-1884….7620 תושבים (5009 יהודים)”. ובאותו זמן, "החנויות… (פרט לשתיים) וכל המסחר הקמעוני והסיטוני נמצא בידי היהודים³⁵. נוסף על כך היתה זאמושץ' מוקפת קהילות יהודיות רבות, שלגביהן שימשה "פאריס הקטנה (כמו שפרץ קרא לעיר מולדתו³⁶) מרכז תרבותי וכלכלי³⁷.

וכך מתאר פרץ את זאמושץ' בזיכרונותיו: “ממלכה יהודית בעלבתית מיוחדת לעצמה. כיכר-שוק מרובעת³⁸ (רחובות צדדיים נוספים אחר-כך) עם שתי וערב של שני רחובות מרוצפים…”³⁹. באמצע – בניין העירייה המרשים עם מגדל-השעון הגבוה⁴⁰, מוקף בניינים מפוארים בסיגנון הרנסאנס האיטלקי המאוחר. עוד רחובות מועטים, בית-הכנסת העתיק⁴¹ ובית-המדרש עם ספרייתו הגדולה⁴² ובניינים ומוסדות אחרים, שבהם נתרכזו חייה של ק"ק זאמושץ'.

עד שנת 1866 היתה זאמושץ' מוקפת חומה, שממנה נשתמרו אחר-כך ג' שערים ועוד כמה שרידים. בין השערים – קסרקטינים ובנייני-שילטון אחרים; בקצה העיר – ארמון עם גינה גדולה; שביל שמובל לנהר; והלאה – שדות ויערות… זהו עולמו הקטן של פרץ, ששימש לו לעתים קרובות כל-כך מקור-השראה ורקע ליצירותיו וכך נעשה קרוב לכל אחד מקוראיו.

פרץ קובע, שעיר מולדתו זאמושץ' הייתה, לאחר ווארשה הבירה⁴³, העיר הראשונה בכל פולניה, שבה נתגלו שוחרי ההשכלה⁴⁴.

בזאמושץ' “תהליך ההשכלה יעבור, עד כמה שאפשר, בשקט”⁴⁵, “לידי מעשי-תיגרה לא יגיעו הדברים”⁴⁶. וזה בשעה, שתיגרות ומלחמות קשות בין “משכילים” ו“קנאים” היו דבר רגיל במקומות אחרים: "במקומות אחרים רעש, המולה, חסידים מלקים את המשכילים על-גבי קונקורדאנציות, - משכילים כותבים ביד אחת שירים בשבח ההשכלה ועל ארבע תקופות השנה, ואודות – שירי תודה והלל לממשלה, על החסד שהיא עושה לכנסת-ישראל, וביד שנייה – מלשינויות על השחורים [הקנאים החשוכים]… ומלחמה בתקיפים ובקהל, מלחמה ברביים, מלחמה בחסידים, ברבנים…

אצלנו – אין אף סימן מכל זה"⁴⁷.

לדבריו של פרץ, הצטיינה התנהגותם של בני-עירו במתינות ובסובלנות למופת. ואכן, בהשוואה למצב בשאר הקהילות בפולניה, נכונה התמונה שצייר פרץ במידה מסויימת. והרי גם בני-זאמושץ' אחרים מעידים על כך. דויד שיפמאן כותב בשנת 1878: “גם בדבר הזה תצטיין עדתנו, כי כל בניה אוהבי שלום ואחדות: החסידים לא יקנאו את המתנגדים והמתנגדים לא יצורו את החסידים, ושניהם לא יתקוטטו במשכילים ואלה האחרונים לא יתחרו בשנים הראשונים. בני החסידים והאורתודוכסים ונכדיהם יבקרו את הפראגימנאזיום ולא יפחדו כי יאבדו חלילה דרך אמונה”⁴⁸.

אין ספק שמחברם של “מיינע זכרונות”, בן ה-62–61, ראה את עיר מולדתו, שבה בילה את ילדותו ואת ימי נעוריו, תוך געגועים סנטימנטאליים, כטלית שכולה תכלת.

 

ב.    🔗

בסוף המאה הי“ח ובראשית המאה הי”ט הופיעה והתפשטה במהירות מפליאה החסידות. בדורות שקדמו להופעתה נחשב לימוד התלמוד לדרך היחידה המקנה לאדם מישראל חיי עולם-הבא. ובעת ובעונה אחת פתחה הבקיאות בתלמוד ובנושאי-כליו את כל הדלתות לכבוד ולעושר אף בפני העני שבעניים ואף בפני בניהם של פשוטי-עם ועמי-ארצות. ולהפך: אפילו היה אדם משופע בעושר ובייחוס, זכה אך לבוז, לעתים בגלוי ולעתים רק בסתר, אם הוחזק עם-הארץ. ואולם הרי המוני-העם, העניים, המדוכאים והנרדפים, ביחוד במקומות שהיהודים חיו בהם בצפיפות – בפודוליה, באוקראינה, בווליניה, בגאליציה ועוד, רחוקים היו מן הפילפול התלמודי החריף והממולח ששלט בזמנים ההם בישיבות. בהמונים אלה הפיחה החסידות תקוות חדשות. היא הבטיחה ישועה וכבוד-אנוש לכל אחד. היתה זו תורה לעניי-הדעת, לבלתי-מלומדים, לפשוטי-עם. שהרי לגבי החסידות העיקר היה לא הלמדנות, הבקיאות והחריפות אלא – הכוונה שבלב; לא “חידושים” ופילפולים בהלכה אלא – תפילה ממעמקי-הנפש; אהבת הבורא וכל ברואיו עדיפה בעיני החסידות על פני הקפדה על כל קוץ ותג של כל מצווה קלה כחמורה. דרכם של החסידים לא הייתה הדרך הקשה והרצינית של המתמיד המסתגף, שבה בחרו המתנגדים. לדעתם של החסידים חייב אדם לעבוד עבודת-ה' תוך שמחה. וביטויה – תפילה נלהבת, שירה וריקוד. “שיטה” פשוטה זו מובנת הייתה לכל ופתוחה בפני כל אחד. אך ייחסו לתורת-החסידות גם כוונות נסתרות, טענו לתוכן מסתורי עמוק של כל המעשה הנעשה בידי החסיד וכך הפכו את עבודתו לבעלת חשיבות עילאית, מובנת רק ליודעי ח“ן. החסידות הייתה מושרשת עמוק בקבלה. ומנהיגי החסידות, האדמ”ורים – הרביים – הצדיקים, היו לעיתים קרובות מקובלים ו“בעלי-שם”. החסידות הטילה על ה“צדיק” תפקיד נשגב ביותר, כמתווך בין חסידיו ובין הקב"ה. הצדיקים דרשו, הטיפו מוסר, הדריכו בחיי יום-יום, אך יחד עם זה גם ריפאו, הודיעו על העתיד להתרחש, העניקו “קמיעות”, גירשו “דיבוקים” ובכלל חוללו פלאות. אמונו של החסיד בצדיק “שלו” לא ידע גבול.

הערצה זו, שהעריצו החסידים את “צדיקיהם”, הייתה בין הגורמים הראשיים לניוונה של החסידות המאוחרת, שהפכה לא פעם למבצרם של החשוכים – הקנאים, המאמינים באמונות-הבל. בשנאתם לכל זיק של השכלה עלו החסידים, בדרך כלל, אף על הקנאים ביותר שבן המתנגדים.

המתנגדים הכירו חיש-מהר בסכנה שסיכנה החסידות את כל השקפת-עולמם ואורח-חייהם המסורתי ופתחו בהתקפה עזה על התנועה החדשה.

למרות טענתו של פרץ נטלה גם זאמושץ' חלק במאבקים בין מתנגדים לחסידים ובין “קנאים” למשכילים. ביחוד עזה הייתה התנגדותו של רוב הקהל, עם רב העיר בראשו, לחסידים⁴⁹. נראה, שלעתים עלה הסיכסוך בין המתנגדים והחסידים בזאמושץ' בחריפותו אפילו על סיכסוכים דומים בעיירות יהודיות אחרות שבפולניה⁵⁰. זמן רב נמשכו הרדיפות שרדפו המתנגדים את הנוהים אחר התורה החדשה⁵¹. החסידים, שסולקו מן העיר עצמה, התרכזו בקהילות הקטנות שבסביבה⁵² ומכאן הסתננו לאט-לאט בחזרה לזאמושץ‘. עכשיו כבר לא נתקלו באיבה גלויה ולא נרדפו. סמוך לזמן הולדתו של פרץ חסידי זאמושץ’, כאן מתונים יותר משבמקומות אחרים, הפכו לחלק מוכר של הקהילה. בערים ועיירות אחרות המלחמה המרה נמשכה עדיין⁵³.

בימי נעוריו של פרץ היו רובם של יהודי זאמושץ' מתנגדים. “החסידים מועטים במספר ואין להם שום דעה” [בעסקי ציבור]⁵⁴, אך אין הם נרדפים.

בילדותו לא חשש פרץ, בן למשפחת מתנגדים, להצטרף לתפילותיהם של החסידים, שנערכו בגלוי ב“מיניינים” המיוחדים להם (“שטיבל”) – של חסידי בלז וגור⁵⁵. אחד ממלמדיו היה חסיד⁵⁶. יתר על כן: היה זה רבה המתנגד של זאמושץ' בעצמו ובכבודו שיעץ לאביו של פרץ לשלוח את בנו למורה, שהיה חסיד⁵⁷.

ואולם מצד שני, לא הורשה שום “רבי” להכנס לזאמושץ‘. לשם כך לא היססו המתנגדים אפילו לפנות לעזרתם של השילטונות הרוסיים. כך קיוו למנוע מחלוקת⁵⁸. החסידים נסוגו – לזמן מה. עדיין טריות היו בזכרונם הרדיפות שנרדפו בסוף המאה הי“ח ובראשית המאה הי”ט⁵⁹. עקבותיה של האיבה לחסידות עדיין היו ניכרים אף בתקופה שלה מוקדשים “זכרונותי” (1870–1852)⁶⁰. מלמדו הנזכר של פרץ, שהיה חסיד, הסתיר את חסידותו⁶¹. ועוד היה באותם הימים בזאמושץ’ “חסיד-בטלן; תחילה בהסתר; שוחט היה; בימי זקנתו, כשעיניו נחלשו במקצת, הסתלק מן השחיטה, ורק אז הודה: הוא חסיד בלזאי”⁶² – עד אז פחד שאם תתגלה חסידותו יקפח את פרנסתו. ואולם, למרות זאת, לא נתעוררו בתקופה זו סכסוכים חריפים בין שני הפלגים; החסידים היו מועטים ולא נטו לקיצוניות⁶³ והמתנגדים אף הם היו מתונים. ברבות הימים, כשהחסידות נתגברה בזאמושץ‘, החריפו היחסים מאוד⁶⁴. ואולם נראה שאף לפני 1870 כבר היה כוחם של החסידים ניכר. סמוך לסופם של “מינע זכרונות” מספר פרץ על “אולטימאטום” שהחסידים שלחו ל“אפיקורוס”. ה“אפיקורוס” נכנע⁶⁵. וכעבור כתריסר שנים נסתכסך פרץ עצמו, שהיה אז משכיל נלהב, בצורה קשה עם חסידי זאמושץ’⁶⁶. ברם, מאורע זה שייך לתקופה יותר מאוחרת בחייו של הסופר הדגול.

 

ג.    🔗

המראה החיצוני בלבד של זאמושץ‘, שהייתה שונה כל-כך מכל מה שיכלו לראות תושביה מסביב לעירם, מן ההכרח היה שיעורר את סקרנותם של בני זאמושץ’ לגבי עברה. יתכן, שהמסורת על הרכבה הרבגוני של אוכלוסייתה הראשונה של זאמושץ‘, היהודית והלא-יהודית כאחד, תרמה הן להתעניינותם של הזאמושצ’אים בתולדותיה של עירם והן לרציפותם של קשרי-מסחר של סוחרי-זאמושץ’ עם חוץ-לארץ. קשרים אלה כבר נזכרו במקורות שונים החל מן המאה הי“ז⁶⁷. בסוף המאה הי”ז ובמאה הי“ח נסעו כמה יהודי זאמושץ' לאיטליה ולגרמניה ללמוד רפואה⁶⁸. במאה הי”ח ולאחריה נתהדקו במיוחד הקשרים הכלכליים והתרבותיים של יהודי זאמושץ' עם גרמניה (דאנציג, ליפסיאה, ברלין ועוד⁶⁹.)

טבעי הוא, שביקוריהם התדירים של יהודי זאמושץ' בגרמניה ובארצות אחרות השפיעו השפעה מסויימת על חייה התרבותיים של כל הקהילה. האופק הרוחני נתרחב, היחס ללימודי-חול נעשה סובלני יותר ונפתח פתח צר להשפעות חיצוניות⁷⁰. יש לציין, שידיעת הלשון הגרמנית לא היתה תופעה נדירה בקרב יהודי זאמושץ‘, וכך התחילה בזאמושץ’ תנועת-ההשכלה אף לפני מנדלסון. היא לא היתה בעיקרה ילידת-חוץ. היא צמחה קודם-כל כתוצאה של התעניינות מחודשת בספרי החכמה והמדע של חכמי-ישראל מימי-הביניים⁷¹. הדחיפה לכך והיחס הסובלני למעיינים בספרות מסוג זה הושפעו אולי במקצת על-ידי המגע עם העולם החיצוני. על כל פנים ברור הוא, שרק התמזגותן של השפעות-חוץ עם חכמת-ישראל מימי-הביניים היא שהולידה את הטיפוס המיוחד במינו של מעין “משכיל לפני ההשכלה”, היה מצוי בזאמושץ‘⁷². כל אלה היו, כמובן, אוטודידאקטים, שהרי לפני המחצית הראשונה של המאה הי"ט לא היו קיימים בזאמושץ’ בתי-ספר יהודיים חולוניים ושום יהודי לא היה עד הזמן ההוא מעז לשלוח את בנו לבית-ספר של נוצרים⁷³.

חלוצי-ההשכלה בזאמושץ'⁷⁴ מצאו מעיין לא-אכזב של דעת והשכלה בספרייה העשירה שבבית-המדרש. לפי דבריו של אלכסנדר צדרבוים (ארז), שכתב בשנת 1869, היו בספרייה זו לא רק ספרי-דת, אלא גם “ספרי מחקר, חיבורים עבריים על תכונה ומאתמאטיקה, כמובן מן הנושנים”⁷⁵. דוד שיפמאן (בשנת 1878) סיפר, שבספריית בית-המדרש היו “ארבעת אלפים ספרים: ש”ס ופוסקים, פירושים לתורה, ספרי שו“ת עתיקים גם חדשים, ספרי מוסר ומדרש, פילוסופיא ובכל דבר חכמה וחשבון[!]”⁷⁶.

נוסף לספריית בית-המדרש היו קיימות בזאמושץ' בימיו של פרץ ספריות פרטיות וחנויות-ספרים, שבהן אפשר היה למצוא, בין השאר, גם ספרי-השכלה⁷⁷.

על רקע זה, של חיי-תרבות עשירים יחסית של יהודי זאמושץ‘, קל יותר להבין איך קרה הדבר, שאחד מן החשובים ביותר בין מבשרי-ההשכלה במאה הי"ח בא מעיר זו דוקא. ר' ישראל זאמושץ' (לערך 1772–1700) לא נולד בעיר שעל שמה נקרא, אך גדל בזאמושץ’ וחי בה שנים רבות. פרץ מזכירו ב“מיינע זכרונות”: “ר' ישראל זאמושץ', הבעל-מחבר של ‘הטבע’ (אם איני טועה)⁷⁸… רבו של הדסאוּאי”⁷⁹ – הוא משה מנדלסון, יליד העיר דסאוּ; בימי שהותו בברלין לימד ר' ישראל זאמושץ' את “אבי ההשכלה” מאתמאטיקה ופילוסופיה יהודית⁸⁰.

בן זאמושץ' היה היהודי הפולני הראשון שכתב שירים בגרמנית. ישראל בר פאלקנזון (1746–1817)⁸¹ פאלקנזון נסע ללמוד לגרמניה. ר' ישראל זאמושץ' הפגיש אותו עם מנדלסון בברלין ובאמצעותו של זה האחרון נתקרב לכמה סופרים גרמניים. ספרו הקטן “Gedichte von einem pohlnischen Juden” שיצא בעילום-שם בשנת 1772, עורר את התעניינותם של גיטה (שכתב עליו ביקורת), לסינג ואחרים.

בתור חלק של גאליציה האוסטרית (בשנים 1809–1772), היתה זאמושץ' נתונה להשפעתן הישירה והחזקה הן של ההשכלה הגליצאית והן של התרבות הגרמנית⁸². וכך קרה, שזאמושץ‘, כפי שכבר נזכר, הפכה למרכזה הראשון של ההשכלה בפולניה לאחר ווארשה. דומה שבפרק זמן זה ואף לפני כן הגיעו הדברים לידי התנגשויות בין משכילים ו“קנאים”⁸³, אם כי מריבות אלו לא השאירו עקבות בולטים. ולמרות כן, הרי ידוע לנו, למשל, שר’ ישראל זאמושץ' “נרדף מארץ מולדתו בחרון אף המקנאים אשר שטמוהו על דבר אהבתו את החקירה”⁸⁴. זה קרה לפני בואו לברלין לערך בשנת 1740. ומעניין הדבר, שאפילו בימיו של פרץ עדיין “על ישראל זאמושץ'… ממעטים לדבר. רבו של הדסאואי; מוטב לעבור בשתיקה. לא טובות ולא רעות”⁸⁵. זהו, כנראה, אחד ההדים הרחוקים של המאבקים הפנימיים שבקהילת זאמושץ'.

בהתחלתה של המאה הי"ט אנו שוב שומעים על רדיפתו של משכיל-אוטודידאקט בידי קנאים. היה זה ר' צבי הירש גליבטר⁸⁶. רודפיו הכריחו אותו לנטוש את המלמדות, שממנה התפרנס. פרץ מדבר בזיכרונותיו של ר' צבי הירש גליבטר, בלא להזכיר את שמו במפורש, בתור אביו של “פ.ג.”, כלומר פייבל גליבטר (1888–1808) שהיה מצדו – כדברי פרץ – “אביו של יצחק’ל חברי”, הוא ד"ר יצחק גליבטר (1831–1852)⁸⁷.

ולמרות הכל, כמו לגבי החסידים כך גם לגבי המשכילים, נאמנה עלינו בדרך כלל עדותו של פרץ: בזאמושץ' (במיוחד בימי נעוריו) לא היו מריבות בין אדוקים ומשכילים, בוודאי במידה מרובה תודות למסורת, המושרשת מראשיתה של הקהילה היהודית בעירו של זאמויסקי, של סובלנות כלפי לימוד לשונות זרות ומדעי-חול. רובם של יהודי העיר, אם כי שמרו על כל תרי"ג המצוות, לא ראו כל חטא בקריאת ספרים חולוניים, בשימוש בלשונות זרות וכדומה. אפילו “אפיקורסים” כפייבל גליבטר או יעקב רייפמאן⁸⁸ לא נרדפו בזאמושץ' בימים ההם.

כבר במחצית הראשונה של המאה הי"ט היה קיים בזאמושץ' חוג נכבד של משכילים, שנהגו להתכנס בביתו של **יוסף צירלס (צדרבוים**)⁸⁹ (לערך 1832–1772), אביו של עורך “המליץ” אלכסנדר צדרבוים (ארז).

לחוג זה השתייכו, בין השאר, צבי הירש ופייבל גליבטר. פייבל גליבטר היה אדם מעניין. מתוך ספר חוקים פולני ישן למד (כמובן, בעצמו) בבת אחת גם את הלשון הפולנית וגם משפטים. הוא היה בקי במאתמאטיקה וידע לקרוא בכמה לשונות זרות. אם להאמין לשמועה הרי היה אפיקורוס גמור (פירושו של דבר, למעשה, שעבר כמה עבירות קלות). פייבל גליבטר נהג לטייל יחף כמה קילומטרים אפילו כשכבר היה זקן. "יהודי – אומר הוא – חייב להיות בריא כמו איכר:⁹⁰.

פרץ מזכיר בזיכרונותיו שלושה סופרים מחוגו של יוסף צדרבוים: אייכנבוים, אטינגר ואלכסנדר צדרבוים.

יעקב אייכנבאום (1861–1796)⁹¹ היה יליד גאליציה, אך רק כשהגיע בשנת 1815 לזאמושץ' נפתחו לפניו שערי ההשכלה. הוא הצטיין כמאתמטיקאי מוכשר. ואולם עיקר פירסומו בתור משורר. יתכן, שפרץ רמז לשירו של אייכנבאום “ארבע עתות השנה”⁹² בשעה שתיאר בזיכרונותיו את מלחמות החסידים והמשכילים מחוץ לזאמושץ' ולעג לשירי המשכילים “על ארבע תקופות השנה”⁹³.

ד"ר שלמה אטינגר (לערך 1856–1801)⁹⁴ היה בין ראשוני המשכילים שהעיזו לכתוב ביידיש. אם כי יחסם של המשכילים ליידיש היה בדרך כלל שלילי⁹⁵, הרי תחייתה של הספרות בלשון זו הייתה מעשה-ידיהם של כמה משכילים יוצאי-דופן⁹⁶. בין אלה נמנה גם אטינגר, שהיה יליד ווארשה, אך התיישב בזאמושץ' כבר לערך בשנת 1816. אף אחת מיצירותיו שנכתבו ביידיש (המחזה “סערקעלע⁹⁷”, משלים, ועוד) לא ראתה אור בחייו של אטינגר⁹⁸, פרץ מספר בזיכרונותיו על חייהם של ד“ר אטינגר ומשפחתו במושבה החקלאית היהודית ז’דאנוב (danówŻ) ואף מונה את הרופא-הסופר בין מייסדיה (היא נוסדה בשנת 1846) – כנראה שלא בצדק⁹⁹. פרץ אף לא דייק כשכתב: “בימי שלי כבר היה ד”ר אטינגר מזמן שוכן-עפר”¹⁰⁰. הנכון הוא, שפרץ היה בן ארבע, בשעה שנפטר ד"ר אטינגר¹⁰¹.

בנו של יוסף צירלס הנזכר היה עורך “המליץ” אלכסנדר צדרבוים (1893–1816)¹⁰². “ארז”, כפי שהוא חתם לעתים קרובות, נולד בזאמושץ' ונתחנך על ברכי אביו המשכיל. צדרבוים כתב לעתים ביידיש ואף הוציא לאור עתונים בלשון זו: “קול מבשר” ו“דאס יודישע פאלקס-בלאט”. ואולם הוא נתפרסם בראש וראשונה כעתונאי עברי, עורכו של השבועון (ומ-1886 – יומון) “המליץ”, שיצא לאור בהפסקות משנת 1860 ועד 1904. עתון זה, בעל תפוצה רבה והשפעה גדולה, שאף – ביחוד בתקופתו הראשונה, עד לפני הפרעות בשנים 1882–1881 – להיות “המליץ בין עם ישרון והממשלה, בין האמונה וההשכלה”.

בפגישותיהם של משכילי זאמושץ' השתתפו, בימי שהותם בעיר זו, האחים שמשון ושלמה זאב (וולף) בלוך¹⁰³, שהתייחסו על ר' ישראל זאמושץ‘. שמשון בלוך הלוי (1845–1784) הגיע לזאמושץ’ בשנת 1804 ואחיו – בשנת 1802¹⁰⁴, שמשון בלוך ידוע כמחבר הספר הגאוגראפי החשוב “שבילי עולם”¹⁰⁵. אחיו כתב על מדעי-הטבע.

כמו האחים בלוך כך גם פייבל שיפר (1871–1809)¹⁰⁶ בא מן החוץ. הוא בילה שנים רבות בזאמושץ' ויחד עם ידידו אטינגר היה מפעילי המושבה החקלאית ז’דאנוב שעל-יד זאמושץ‘. התיאור האידילי של “אֹשר” חיי הכפריים" בספרו של שיפר “מטע לשם”, שנדפס שלוש שנים לפני ייסודה של המושבה היהודית בז’דאנוב, משקף את געגועיהם של משכילי זאמושץ’ לחיים “טבעיים” של עובדי-אדמה, ובא “ללמד בני יהודה עבודת האדמה” ו“להשכילם לאהוב חיים על השדה לשבת”¹⁰⁷.

כשפרץ היה עדיין נער צעיר התגורר בזאמושץ' רווק זקן, משכיל ובקיא בכתביו הפילוסופיים של משה מנדלסון. פרץ קורא לו “**קינדערפריינט”¹⁰⁸. אי-אפשר לזהותו עם המשורר יליד זאמושץ', אריה לייב קינדרפרוינד¹⁰⁹,** שהרי הוא מת בשנת 1837, שנים רבות לפני הולדתו של פרץ. לדעתו של י. שאצקי¹¹⁰ אינו אלא אחיו של המשורר – הרמאן קינדרפרוינד, אך יתכן שפרץ התכוון לאותו מאקס קינדרפרוינד, שנזכר בשנת 1861 על-ידי יוסף אלטברג כאחד העסקנים המשכילים של זאמושץ'¹¹¹.

לא הצלחתי לזהות את “ראש המשוררים” העבריים בזאמושץ' לערך בשנת 1858¹¹². פרץ מביא את ראשי-התיבות של שמו: “ב”ה“, מוחק את האותיות הללו וכותב במקומן “יז”ש¹¹³. מכיוון שפרץ מדבר עליהם בלעג שנון, יש להניח, ש”ב“ה” ו“יז”ש" היו חרזנים חסרי כל ערך. ושמא “ב”ה" הוא אותו “איש צעיר לימים משכיל ודובר צחות מו”ה ברוך [ה]כהן מזאמושטץ“, שמכתם אחד בתרגומו מביא חותנו של פרץ גבריאל יהודה ליכטנפלד בספרו **”צפנת פענח"**¹¹⁴?

סופרים אחדים מבני זאמושץ' המשיכו במסורת של כתיבת יצירות ספרותיות ביידיש¹¹⁵, שנקבעה על-ידי ד"ר אטינגר.

אפרים פישלזון הקדיש את הסאטירה הדראמתית שלו “טעיאַטאָר פין חסידים”, שנכתבה בשנת 1839, לידידו אטינגר¹¹⁶. פישלזון כתב גם בעברית וכמו רבים ממשכילי זאמושץ' – אף בפולנית¹¹⁷.

בעברית, ביידיש ובפולנית כתב, בין שאר ה“נאורים” שבעירו, גם ידידו של פרץ נפתלי יהודה ניימאנוביץ' (1898–1843)¹¹⁸, שהשתייך למשפחה זאמושצ’אית ידועה, אך לא נולד בעיר זו. והרי אף פרץ עצמו השתמש ביצירותיו הראשונות בכל שלוש הלשונות הללו, שכולן מיוצגות בכתב-היד הבלתי-נודע שלו. ניימאנוביץ' השתמש בכינוי ספרותי “הנ"ץ”.

ספר קטן ביידיש, שפירסם בשנת 1874 זלמן סובל¹¹⁹ בשם “זווגים אדער דיא ווכוחים… ע”י ר' זלמן סאבעל מזאמושטץ"¹²⁰, הושפע כפי הנראה ממשליו של אטינגר. אמנם, משלים אלה נדפסו רק בשנת 1889, אך אין להטיל ספק בדבר שעוד בימי חייו של אטינגר נקראו על-ידי רבים מתושבי זאמושץ'¹²¹. כדאי לציין שגבריאל יהודה ליכטנפלד, באותו זמן חותנו של פרץ, הקדים הקדמה עברית לספרו של סובל¹²². יתכן מאוד, שאליו התכוון פרץ, כשהזכיר בזיכרונותיו “מורה של כתיבה תמה, שהוא כותב שירים ביידיש, בדומה לאטינגר”¹²³.

קומדיה ביידיש “בדומה לאטינגר” (כתב לייבוש (לודוויג) לוויזון מזאמושץ' (לערך 1904–1844)¹²⁴: די ווייבערישע קניפּלעך". לוויזון, שכתב גם עברית¹²⁵ היה תלמידו של ר' יעקב רייפמאן, שפרץ מזכירו לעתים קרובות.

בין אנשי-שם ילידי זאמושץ' נמנית המנהיגה המהפכנית והסופרת המפורסמת רוזה לוכסמבורג (1919–1871). יתכן, שהיא היא “בתו היחידה” של “א’ל'” – אברהם (אדוארד) לוכסמבורג – “גיבנת קטנה המתביישת להראות פניה בחוץ, והיא קוטפת פרחים או מעיינת בספר”¹²⁶. אמנם, רוזה לוכסמבורג לא הייתה בת יחידה – ובזה פרץ לא דייק¹²⁷. היא גם לא הייתה גיבנת ממש, אך נראתה כך מתוך צליעה¹²⁸. יש גם להניח, שהספר שרוזה הקטנה עיינה בו לא היה אלא ספר תמונות. אמנם, היא למדה לקרוא מוקדם מאוד¹²⁹, אך הרי משפחת לוכסמבורג עזבה את זאמושץ' בשעה שרוזה הייתה רק בת שלוש¹³⁰.

בצדם של למדנים וסופרים היה בזאמושץ' מספר גדול של סתם משכילים ואנשים שהושפעו על-ידי ההשכלה. לא מועטים מביניהם נהגו לכתוב מדי פעם בפעם בעתונים יהודיים, שהופיעו בעברית, ביידיש ובפולנית¹³¹. רבים נמנו בין החותמים על ספרי-השכלה עבריים ו“בשנים 1860–1810 קשה למצוא ספר עברי בלא חותמים זאמושצ’איים¹³². וכמובן, שהיו בזאמושץ' אנשים רבים, שאמנם לא כתבו בעצמם, אך קראו ולמדו ספרי-חול וקראו ודיברו בלשונות זרות. ידיעת הלשונות (ביחוד פולנית, אך גם גרמנית, רוסית ולעתים אף צרפתית) היתה, כמו שכבר צויין, תופעה רגילה בקרב יהודי זמושץ'. בשעה שפרץ כתב¹³³: [לא] היה בנו עוד מבין שפה אחרת מבלעדי שפת עבר” – הוא התכוון אך ורק לנערים צעירים.

בין יהודי זאמושץ' היו גם כאלה, שהעיזו לפעמים להטיל ספק בדברים, שיהודי אדוק באמונתו חישב להלכה למשה מסיני. יש, שהגיעו אפילו לידי זילזול במצוות מעשיות, אמנם רק הקלות שבהן – וגם זה בסתר. פרץ תיאר “משכילים-אפיקורסים” כאלה באירוניה נפלאה:

"בזאמשטץ – אז בהיותי נער בן שש שנים – כבר היו זקופי קומה אשר הביטו בפני אשה ולא התבוששו, אנשים אשר לא דקדקו בתפלת ערבית, נטילת ידים ראשונים ואחרונים – בהיותם לבדם בבית. – קצורן[!] של דברים: בזאמושטץ כבר נגה אור, כבר זרחה שמש ההשכלה – "¹³⁴.

אלכסנדר צדרבוים¹³⁵, דויד שיפמאן¹³⁶, קרובו של פרץ משה אלטברג¹³⁷ ופרץ עצמו – כולם מציינים פה אחד, שמספר המשכילים בזאמושץ' היה גדול מבכל עיר אחרת בחלק זה של פולניה, שההשכלה הופיעה כאן לפני שעקבותיה נודעו בעיר פולנית אחרת איזו שהיא (פרט לווארשה) ושבזמושץ' לא נשארה ההשכלה בלא השפעה אפילו בקרב האדוקים. גם “עמך” שבזאמושץ', יהודים עניים ופשוטים, אהבו את התורה ואת ההשכלה גם יחד. בקיצור: “עשר מעלות לזאמושטש על ערי פולין הגדולות ממנה. יושביה עוסקים בתורה וחובבי חכמה, יודעים לשון עבר ודקדוקה, ויש בה מבינים שפות אירופיות, מלבד שפת פולנית אשר כמעט אין גם אחד אשר לא ידע בה מקרא וספר”¹³⁸. אכן, מבחינה תרבותית היתה עירו של פרץ “כמו נווה במידבר”¹³⁹.

לפני שנת 1870 לא היו בזאמושץ' כל סיכסוכים בין המתבוללים והלאומיים, מן הסיבה הפשוטה שאלה ואלה כמעט שלא היו עדיין בנמצא בעיר זו. “ההשכלה, לכשתופיע, לא יהיה לה אצלנו צביון של התבוללות… אין עולה כלל על הדעת להתערב במישהו, וגם אין במי להתבולל!”¹⁴⁰.

הרוסים היו מיוצגים בעיקר על-ידי חיילים וקצינים. יחסם של יהודי זאמושץ' כלפי הרוסים, ביחוד לאחר שנת 1863, לא הצטיין בלבביות יתרה, ובכל-זאת כבר היו קיימים קשרים חברותיים ואפילו תרבותיים (חלשים למדי) בין קצינים רוסיים ובין יהודים אחדים, מקרב אלה שלמדו לדבר ולקרוא רוסית¹⁴¹.

לא הרוסים ואף לא הפולנים, שהיו מרובים יותר, לא היה בכוחם להשפיע השפעה תרבותית של ממש על יהודי זאמושץ', שהיוו כשני-שלישים של תושבי העיר¹⁴² – וזה למרות דבריו האירוניים במקצת של פרץ: “פולנים הננו נלהבים!”¹⁴³.

ובכל-זאת, אם כי לא היו בזאמושץ' באותם הימים מתבוללים ממש, כבר נמצאו בה יהודים שחיקו את המנהגים ואורח-החיים של שכניהם. להתבוללות שיטחית כזו כבר לעגו אטינגר¹⁴⁴ (מת בשנת 1856) וזלמן סובל (ספרו ימצא בשנת 1874). סובל שם לצחוק, בין השאר, את החלפת הבגדים המסורתיים והשמות היהודיים בנכריים¹⁴⁵.

רחוק מאוד מן היהדות היה בן-אחיו של המשורר, שנזכר למעלה, אריה לייב קינדרפרוינד – ד"ר יוסף קינדרפרוינד (1903–1825). הוא עזב בשנת 1857 את זאמושץ' ולעת-זקנה התנצר¹⁴⁶.

בתקופה יותר מאוחרת, שאין לה כבר זכר ב“מיינע זכרונות”, התחזקה ההתבוללות. בשנת 1883 מפרסם אלכסנדר צדרבוים מכתב מזאמושץ‘, שבו מתאונן הכותב על כך, שבין ה“אריסטוקראטים” היהודיים של זאמושץ’ אין איש רוצה לקרוא ביידיש¹⁴⁷.

אדישותם והתרחקותם של המשכילים מן העסקנות החברתית ומכל עניין יהודי בכלל תרמו את תרוּמתן להתעצמותה של השפעת-החסידים על חייה של קהילת-זאמושץ'¹⁴⁸.

הרעיון הציוני התחיל להתפשט בקרב יהודי רוסיה ופולניה ביחוד לאחר הפרעות האיומות של השנים 1882–1881, למרות שאת בשורת “חיבת-ציון” כבר התחיל לבשר פרץ סמולנסקין מאז סוף שנות השישים של המאה שעברה.

נראה, שבימי-נעוריו של פרץ לא הייתה לתנועת חיבת-ציון השפעה כל שהיא בזאמושץ‘¹⁴⁹. פרץ מציין, דרך אגב, שבימים ההם: “על דיבור בלשון-הקודש עדיין לא דובר כלל”¹⁵⁰. אך מעניין הדבר, ששניים מתוך שלשת השירים, שכעדותו של פרץ היו חביבים במיוחד על הנוער היהודי בזאמושץ’ באותו זמן¹⁵¹, הביעו געגועים עזים לציון: “ציון, ציון…” (למרדכי הלוי) ו“יונה הומיה” (למאיר הלוי לטריס).

אולם רק בהתחלת המאה הנוכחית הפכה הציונות לגורם בעל חשיבות בקרב יהודי זאמושץ'. וכדאי לציין, שחברו הקרוב של פרץ, ד"ר יצחק גליבטר (שכבר נזכר למעלה), התמסר בכל ליבו לתנועת-התחייה.

 

ד.    🔗

ללא ספק היתה קהילת זאמושץ' של הימים ההם במובנים הרבה יוצאת-דופן, בלתי-רגילה. ואף מנהיגה הרוחני של קהילה זו, משנת 1834¹⁵² ועד יום מותו, במשך שלושים ותשע שנים¹⁵³, אדם בלתי-רגיל היה.

ר' משה הלוי וואהל (1873–1797)¹⁵⁴ הצטיין במידות תרומיות, ידיעה עמוקה בספרות הרבנית, אופי חזק, פיקחות, טוב-לב וסובלנות. אם כי היה מתנגד, לא היסס לייעץ לאביו של פרץ לשלוח את בנו למורה חסיד¹⁵⁵. מצד שני, הגן על ה“כופר” רייפמאן בפני רדיפות החסידים¹⁵⁶. דתיותו של ר' משה וואהל הייתה עמוקה וכנה, אך בלא שמץ של קנאות. תלמיד-חכם מובהק היה: “ור' משה וואהל זה, ידוע לכול, לא נטל ספר בידו זה כשלושים שנה. זוכר ש”ס ופוסקים בעל-פה. כל מקום שאדם פותח, הריהו ממשיך ואומר, אם דרוש, הלאה כל כמה שהוא רוצה, בעל-פה. וקרוא קורא הוא דוקא ב’ספרונים' הקטנים“, ספרי-ההשכלה, כגון “מסתרי פאריז”¹⁵⁷ של אז’ן סי¹⁵⁸, המספר הצרפתי הפופולארי, בתרגומו העברי של קלמן שולמאן (תרגום זה התחיל להתפרסם בשנת 1857)”.

שמו של ר' משה וואהל מופיע ברשימות החותמים של כמעט כל ספרי-ההשכלה של מחברים בני זאמושץ'¹⁵⁹.

פרץ אומר, שר' משה וואהל היה תלמידו של “הליסאי”, הוא ר' יעקב משה לורברבוים, הרב מליסא (מת בשנת 1832)¹⁶⁰. ולעומת זה, יעקב רייפמאן טוען¹⁶¹, שרבו של ר' משה וואהל היה הרב הידוע מלמברג, ר' יעקב בן משולם בורנשטיין (1839–1775) בעל “ישועות יעקב”. אם צדק רייפמאן, הרי בוודאי למד ר' וואהל אצל ר' אורנשטיין לפני שזה האחרון שינה את יחסו למשכילים מסובלנות לשינאה עזה¹⁶². אלכסנדר צדרבוים מהלל את סיגנונו העברי של הרב מזאמושץ‘¹⁶³. ואולם ר’ משה וואהל לא פירסם כלום, פרט להסכמה קצרה אחת, לספרו של ר' משה אפשטיין, דודו של פרץ “בית משה”¹⁶⁴.

רבה של זאמושץ' היה, לפי עדותם של פרץ וצדרבוים¹⁶⁵, נערץ על-ידי כל בני קהילתו. פרץ אף מדגיש, שכולם נשמעו לרבם תמיד¹⁶⁶. בוודאי גם במקרה זה הפריז במקצת, שהרי דויד שיפמאן¹⁶⁷ עומד ומעיד, ש“ועוד בהיות הרב בחיים קמו שוטנים להפר מחשבתו הטובה” בעניין מסויים.

אישיותו של ר' משה הלוי וואהל עשתה על פרץ הצעיר רושם עמוק, שלא ניטשטש במרוצת השנים. העמודים ב“מיינע זכרונות”, שמוקדשים לרבה של זאמושץ' מלאים אהבה והערצה. ר' משה וואהל שימש דוגמה לר' זושיל’ה בסיפורו של פרץ "פוחת והולך¹⁶⁸, לרבי – בסיפורו “הגבור שמעיה”¹⁶⁹ ולדיין הרחמן והמיטיב בתמונה הדראמתית הקצרה “עולם-הבא”¹⁷⁰.

נסינו לתאר את הסביבה שבה גדל י"ל פרץ, את האווירה הרוחנית שספג בצעירותו, את המעיינות מהן שאב השראה כל חייו.

פרץ הצעיר לא נרדף כשהצטרף לתפילות החסידים ולא נענש על קריאת ספרי-חול. הוא הראה יחס סובלני הן כלפי החסידים והן כלפי המשכילים, כולל אף את ה“אפיקורסים” שבתוכם. ומשום כך לא היה מעולם קנאי להשקפת-עולם אחת ויחידה. פרץ היה מסוגל תמיד לראות את האמת והיופי בכל מקום שמצא אותם – בחדש כבישן. ואפשר יש כאן לגלות את אחד “המפתחות” לאותן ה“סתירות” המרובות באישיותו וביצירתו של הסופר הגדול, המפליאות כל כך את הקורא.

האווירה התרבותית של זאמושץ' היהודית, כמו של כל אותו החלק הרוסי של פולניה שגבל בגאליציה האוסטרית, גרמה במידה מרובה לרב-לשוניותו של הסופר-המתחיל פרץ: הצעיר הזאמושצ’אי כתב בעת ובעונה אחת בעברית, ביידיש ובפולנית¹⁷¹.

שרשי מסירותו של פרץ לעברית וליידיש כאחת נעוצים אף הם במסרתה של עיר מולדתו. הן זאמושץ' הייתה עירם של אייכנבוים, צדרבוים וסופרים עבריים אחרים, ויחד עם זה בה פעלו אטינגר וההולכים בעקבותיו.