רקע
יהודה אריה קלוזנר
זאמושץ' - עירו של י"ל פרץ

 

א.    🔗

אין כל ספק שזאמושץ‘, העיר שבה נולד וגדל י. ל. פרץ ובה גר בהפסקות יותר משלושים שנה, שימשה לו אחד ממקורות-ההשראה הראשיים במשך כל ימי חייו. ב“זכרונותי”, אותו “צרור מפתחות קטנים לדברים שכתבתי”1, תיאר פרץ כמה וכמה אנשים, שחיו ופעלו בעירו ושימשו דוגמאות לגיבורי יצירותיו. הוא אף הזכיר נושאים ופרטים רבים, שאובים מזכרונות מימי שהותו בזאמושץ’, ששימשו לצרכיו האמנותיים בסיפוריו, מחזותיו ושיריו.2 ויש להדגיש, שביצירותיו משתקפים פרטים לא-מועטים, שפרץ הביא בספר זכרונותיו בלא לציין בפירוש שהוא ניצל פרטים אלה בכתביו.3

זאמושץ' לא היתה דומה כלל לעיירה יהודית טיפוסית שב“תחום המושב”, ואף חיי היהודים שונים היו בה מבחינות הרבה מן החיים היהודיים ברובם של הכפרים והעיירות של פולניה בימים ההם, כפרים ועיירות שהיו שקועים במ“ט שערי דלות ומנותקים לחלוטין מכל השפעה חיצונית. יהודי זאמושץ', שמצבם הכלכלי היה בדרך כלל טוב באופן יחסי, לא צימצמו מעולם את תחום התעניינותם ל”תורה" בלבד: “זאמושץ” – עיר מהוגנת היא! מאז ומעולם ‘עיר מלאה חכמים וסופרים’, תמיד היתה עיר של תורה, ו’מקום התורה – שם חכמה'"4.

השאיפה לאַחד את ה“תורה” וה“חכמה” אפיינית הייתה ליהודי זאמושץ' מאז ומתמיד. כדברי אחד מבניה: זאמושץ' היתה “עיר מרבץ לתורה וחכמה, אשר הלכו בה שלובי יד מקדם קדמתה”5.

העיר זאמושץ' ((Zamość6 נוסדה על-ידי המדינאי וההומאניסטן הפולני הגדול יאן זאמויסקי (Jan Zamoyski; 1605–1542) בשנת 1580. זאמויסקי שאף להקים עיר שתהא דומה לפאדובה שבאיטליה, שבה למד. בוניה של זאמושץ' היו אדריכלים איטלקיים והיא נבנתה בסיגנון הרנסאנס האיטלקי המאוחר – עיר רנאסנסית איטלקית, בכל פארה והדרה, בפולין הרחוקה! בנייניה היפים של זאמושץ' הישנה עומדים עדיין על תלם. הם עשו רושם רב על פרץ הצעיר, כשהשווה את עיר מולדתו לכל אותן הערים והעיירות היהודיות-הפולניות העלובות שהכיר במשך הזמן7. לבית-הספר הגבוה, שזאמויסקי הקים בעירו החדשה, הוזמנו מורים מחוץ-לארץ: מאיטליה ומארצות אחרות. זאמויסקי אף עודד את התישבותם של זרים ממזרח וממערב: מתורכיה, פרס, יוון, בוהמיה, איטליה, גרמניה האיים הבריטיים ועוד.

בשעת חלוקתה הראשונה של פולניה (1772) נפלה זאמושץ' בחלקה של אוסטריה. בין 1813–1809 נשתייכה למה שנקרא “הדוכסות הוורשאית” ומשנת 1813 ועד תקומתה של פולניה לאחר מלחמת העולם הראשונה – בשנת 1918, שלטו בה הרוסים8.

וכך במשך מחציתה הראשונה של המאה הי"ט היתה זאמושץ' בזה אחר זה כפופה לשלושה שילטונות שונים: האוסטרי (1809–1772), הפולני (1813–1809) והרוסי (אחרי 1813). בעל כרחם באו תושבי העיר במגע עם שלוש לשונות ושלוש תרבויות תוך תקופה קצרה יחסית. כשנולד פרץ (1852) כבר שלטו הרוסים בזאמושץ' קרוב לארבעים שנה, אך הפולנים המשיכו להתגורר בעיר ומסביב לה, וגאליציה האוסטרית, עם אוכלוסייתה היהודית הצפופה, השתרעה במרחק לא רב.

היהודים9 התיישבו בעירו של זאמויסקי שנים מועטות בלבד לאחר שנוסדה. היהודי הראשון, שאיווה לו למושב את זאמושץ‘, בשנת שבע לייסוד העיר, כלומר ב-1587, היה יהודי ספרדי10. כעבור שנה, בשנת 1588, העניק זאמויסקי כתב-זכויות11 “לפי בקשת יהודים אחדים בני האומה הספרדית והלוזיטאנית [פורטוגאלית]”12. כתב-זכויות זה ניתן אך ורק ליהודים ספרדיים והתיר להם להתיישב בעיר החדשה. וכך נתקיימה בזאמושץ’ זמן-מה קהילה של יהודים ספרדיים בלבד – מקרה יחיד במינו בתולדות יהודי פולניה13.

עד שנות השלושים של המאה הי“ז כמעט שלא ישבו יהודים אשכנזיים בזאמושץ'. ואולם באמצע המאה הי”ז נפסקות, מחוסר תעודות, ידיעותינו על יהודי-ספרד בעירו של זאמויסקי. ברור, שמספרם מעולם לא היה רב ואין השפעתם על חייה של זאמושץ' היהודית ניכרת14. ואולם עוד במאה הי"ח טען אחד מיהודי זאמושץ‘, שאשתו היא ממוצא “לוזיטאני”15. וכמה וכמה משפחות, ובתוכן אף משפחת פרץ, התייחסו לחלוציו הספרדיים של הישוב היהודי בזאמושץ’16.

קהילה אשכנזית מאורגנת כבר הייתה קיימת בזאמושץ' בראשיתה של המאה הי“ז17. במשך המאה הי”ז ובמאה הי“ח גדלה קהילה זו במספר חבריה, בעשרה ובחשיבותה. ובעת ובעונה אחת גדלה גם השפעתה של קהילת זאמושץ' ב”וועד ארבע ארצות“18. לפי עדותו של ר' ברוך יוון, תלמיד-חכם שהיה גם בעל השכלה כללית ופעל בפולניה במאה הי”ח, בין השאר – כאחד ממנהיגי “וועד ארבע ארצות”19, הייתה “זאמושטש עיר מלאה חכמים וסופרים”20. ותלמיד-חכם אחר, זאמושצ’אי, אף הוא קורא בשנת 1777 לעירו: “קהלה מפוארה מלאה חכמים וסופרים”21. וכפי שכבר ראינו השתמש פרץ כמעט באותן המלים, כשדיבר על עיר מולדתו. ואכן, רבים היו הרבנים המפורסמים, תלמידי-החכמים והסופרים שנולדו או פעלו בזאמושץ'22.

רובה הגדול של ק"ק זאמושץ' התנגד הן לתנועות המשיחיות (של שבתי צבי במאה הי“ז, של יעקב פראנק במאה הי”ח) והן למקובלים ובעלי-מסתורים למיניהם23. ואף על פי כן היו בין יהודי זאמושץ' גם כאלה שנהו אחר אותם “בעלי שם”, שסללו את הדרך לחסידות. יתר על כן – אחד הנודעים שבין “בעלי השם” – ר' יואל בעל-שם (במאה הי"ז)24 היה בן זאמושץ'.

שנות השלטון האוסטרי (1809–1772), כשזאמושץ' השתייכה לגאליציה האוסטרית, היו שנות התקדמות תרבותית וכלכלית של הקהילה היהודית בעיר זו25.

המצב הורע תחת השילטון הרוסי. חידושו והרחבתו של המבצר של זאמושץ‘, שנים מועטות לאחר שהעיר נפלה בידי הרוסים, גרמו לפינויין באונס של משפחות יהודיות מרובות26. בעקבות העזרה שהושיטו היהודים למרידות הפולניות של שנות 1831–1830 ו-1863 ודילדולה של האצולה הכפרית הפולנית, כתוצאה מן המרידות הללו, הפכו יהודים רבים, שפרנסתם היתה תלויה באצילים כאלה, לקבצנים. לא מעטים הוכרחו לעזוב את זאמושץ’27.

הריסתו של המבצר בשנת 186628 וסילוקו של חיל-המצב הרוסי אף הם פגעו פגיעה של ממש בפרנסתם של יהודי זאמושץ‘; הרוסים היו לקוחותיהם החשובים ביותר של הסוחרים היהודיים בעיר29. גורמים נוספים להתמעטותה והתרוששותה של האוכלוסיה היהודית של זאמושץ’ בראשיתה של המחצית השנייה של המאה הי“ט היו מגפה30 וכמה צעדים אנטישמיים מובהקים של הרוסים31. התדרדרות זו נפסקה ברבע האחרון של המאה הי”ט32 - ללא ספק כתוצאה של שיגשוגה הכלכלי של פולניה בתקופה זו33.

בזיכרונותיו של פרץ לא נמצא אלא רמזים מועטים לכל התמורות הללו. בימי ילדותו נשארה זאמושץ' עדיין עיר שרובה “יהודית”. בשנת 1858, כשפרץ היה בן שש, מנתה זאמושץ' 2239 יהודים, 1822 פולנים ו-21 בני עמים אחרים34 ו“ב-1884….7620 תושבים (5009 יהודים)”. ובאותו זמן, "החנויות… (פרט לשתיים) וכל המסחר הקמעוני והסיטוני נמצא בידי היהודים35. נוסף על כך היתה זאמושץ' מוקפת קהילות יהודיות רבות, שלגביהן שימשה "פאריס הקטנה (כמו שפרץ קרא לעיר מולדתו36) מרכז תרבותי וכלכלי37.

וכך מתאר פרץ את זאמושץ' בזיכרונותיו: “ממלכה יהודית בעלבתית מיוחדת לעצמה. כיכר-שוק מרובעת38 (רחובות צדדיים נוספים אחר-כך) עם שתי וערב של שני רחובות מרוצפים…”39. באמצע – בניין העירייה המרשים עם מגדל-השעון הגבוה40, מוקף בניינים מפוארים בסיגנון הרנסאנס האיטלקי המאוחר. עוד רחובות מועטים, בית-הכנסת העתיק41 ובית-המדרש עם ספרייתו הגדולה42 ובניינים ומוסדות אחרים, שבהם נתרכזו חייה של ק"ק זאמושץ'.

עד שנת 1866 היתה זאמושץ' מוקפת חומה, שממנה נשתמרו אחר-כך ג' שערים ועוד כמה שרידים. בין השערים – קסרקטינים ובנייני-שילטון אחרים; בקצה העיר – ארמון עם גינה גדולה; שביל שמובל לנהר; והלאה – שדות ויערות… זהו עולמו הקטן של פרץ, ששימש לו לעתים קרובות כל-כך מקור-השראה ורקע ליצירותיו וכך נעשה קרוב לכל אחד מקוראיו.

פרץ קובע, שעיר מולדתו זאמושץ' הייתה, לאחר ווארשה הבירה43, העיר הראשונה בכל פולניה, שבה נתגלו שוחרי ההשכלה44.

בזאמושץ' “תהליך ההשכלה יעבור, עד כמה שאפשר, בשקט”45, “לידי מעשי-תיגרה לא יגיעו הדברים”46. וזה בשעה, שתיגרות ומלחמות קשות בין “משכילים” ו“קנאים” היו דבר רגיל במקומות אחרים: "במקומות אחרים רעש, המולה, חסידים מלקים את המשכילים על-גבי קונקורדאנציות, - משכילים כותבים ביד אחת שירים בשבח ההשכלה ועל ארבע תקופות השנה, ואודות – שירי תודה והלל לממשלה, על החסד שהיא עושה לכנסת-ישראל, וביד שנייה – מלשינויות על השחורים [הקנאים החשוכים]… ומלחמה בתקיפים ובקהל, מלחמה ברביים, מלחמה בחסידים, ברבנים…

אצלנו – אין אף סימן מכל זה"47.

לדבריו של פרץ, הצטיינה התנהגותם של בני-עירו במתינות ובסובלנות למופת. ואכן, בהשוואה למצב בשאר הקהילות בפולניה, נכונה התמונה שצייר פרץ במידה מסויימת. והרי גם בני-זאמושץ' אחרים מעידים על כך. דויד שיפמאן כותב בשנת 1878: “גם בדבר הזה תצטיין עדתנו, כי כל בניה אוהבי שלום ואחדות: החסידים לא יקנאו את המתנגדים והמתנגדים לא יצורו את החסידים, ושניהם לא יתקוטטו במשכילים ואלה האחרונים לא יתחרו בשנים הראשונים. בני החסידים והאורתודוכסים ונכדיהם יבקרו את הפראגימנאזיום ולא יפחדו כי יאבדו חלילה דרך אמונה”48.

אין ספק שמחברם של “מיינע זכרונות”, בן ה-62–61, ראה את עיר מולדתו, שבה בילה את ילדותו ואת ימי נעוריו, תוך געגועים סנטימנטאליים, כטלית שכולה תכלת.

 

ב.    🔗

בסוף המאה הי“ח ובראשית המאה הי”ט הופיעה והתפשטה במהירות מפליאה החסידות. בדורות שקדמו להופעתה נחשב לימוד התלמוד לדרך היחידה המקנה לאדם מישראל חיי עולם-הבא. ובעת ובעונה אחת פתחה הבקיאות בתלמוד ובנושאי-כליו את כל הדלתות לכבוד ולעושר אף בפני העני שבעניים ואף בפני בניהם של פשוטי-עם ועמי-ארצות. ולהפך: אפילו היה אדם משופע בעושר ובייחוס, זכה אך לבוז, לעתים בגלוי ולעתים רק בסתר, אם הוחזק עם-הארץ. ואולם הרי המוני-העם, העניים, המדוכאים והנרדפים, ביחוד במקומות שהיהודים חיו בהם בצפיפות – בפודוליה, באוקראינה, בווליניה, בגאליציה ועוד, רחוקים היו מן הפילפול התלמודי החריף והממולח ששלט בזמנים ההם בישיבות. בהמונים אלה הפיחה החסידות תקוות חדשות. היא הבטיחה ישועה וכבוד-אנוש לכל אחד. היתה זו תורה לעניי-הדעת, לבלתי-מלומדים, לפשוטי-עם. שהרי לגבי החסידות העיקר היה לא הלמדנות, הבקיאות והחריפות אלא – הכוונה שבלב; לא “חידושים” ופילפולים בהלכה אלא – תפילה ממעמקי-הנפש; אהבת הבורא וכל ברואיו עדיפה בעיני החסידות על פני הקפדה על כל קוץ ותג של כל מצווה קלה כחמורה. דרכם של החסידים לא הייתה הדרך הקשה והרצינית של המתמיד המסתגף, שבה בחרו המתנגדים. לדעתם של החסידים חייב אדם לעבוד עבודת-ה' תוך שמחה. וביטויה – תפילה נלהבת, שירה וריקוד. “שיטה” פשוטה זו מובנת הייתה לכל ופתוחה בפני כל אחד. אך ייחסו לתורת-החסידות גם כוונות נסתרות, טענו לתוכן מסתורי עמוק של כל המעשה הנעשה בידי החסיד וכך הפכו את עבודתו לבעלת חשיבות עילאית, מובנת רק ליודעי ח“ן. החסידות הייתה מושרשת עמוק בקבלה. ומנהיגי החסידות, האדמ”ורים – הרביים – הצדיקים, היו לעיתים קרובות מקובלים ו“בעלי-שם”. החסידות הטילה על ה“צדיק” תפקיד נשגב ביותר, כמתווך בין חסידיו ובין הקב"ה. הצדיקים דרשו, הטיפו מוסר, הדריכו בחיי יום-יום, אך יחד עם זה גם ריפאו, הודיעו על העתיד להתרחש, העניקו “קמיעות”, גירשו “דיבוקים” ובכלל חוללו פלאות. אמונו של החסיד בצדיק “שלו” לא ידע גבול.

הערצה זו, שהעריצו החסידים את “צדיקיהם”, הייתה בין הגורמים הראשיים לניוונה של החסידות המאוחרת, שהפכה לא פעם למבצרם של החשוכים – הקנאים, המאמינים באמונות-הבל. בשנאתם לכל זיק של השכלה עלו החסידים, בדרך כלל, אף על הקנאים ביותר שבן המתנגדים.

המתנגדים הכירו חיש-מהר בסכנה שסיכנה החסידות את כל השקפת-עולמם ואורח-חייהם המסורתי ופתחו בהתקפה עזה על התנועה החדשה.

למרות טענתו של פרץ נטלה גם זאמושץ' חלק במאבקים בין מתנגדים לחסידים ובין “קנאים” למשכילים. ביחוד עזה הייתה התנגדותו של רוב הקהל, עם רב העיר בראשו, לחסידים49. נראה, שלעתים עלה הסיכסוך בין המתנגדים והחסידים בזאמושץ' בחריפותו אפילו על סיכסוכים דומים בעיירות יהודיות אחרות שבפולניה50. זמן רב נמשכו הרדיפות שרדפו המתנגדים את הנוהים אחר התורה החדשה51. החסידים, שסולקו מן העיר עצמה, התרכזו בקהילות הקטנות שבסביבה52 ומכאן הסתננו לאט-לאט בחזרה לזאמושץ‘. עכשיו כבר לא נתקלו באיבה גלויה ולא נרדפו. סמוך לזמן הולדתו של פרץ חסידי זאמושץ’, כאן מתונים יותר משבמקומות אחרים, הפכו לחלק מוכר של הקהילה. בערים ועיירות אחרות המלחמה המרה נמשכה עדיין53.

בימי נעוריו של פרץ היו רובם של יהודי זאמושץ' מתנגדים. “החסידים מועטים במספר ואין להם שום דעה” [בעסקי ציבור]54, אך אין הם נרדפים.

בילדותו לא חשש פרץ, בן למשפחת מתנגדים, להצטרף לתפילותיהם של החסידים, שנערכו בגלוי ב“מיניינים” המיוחדים להם (“שטיבל”) – של חסידי בלז וגור55. אחד ממלמדיו היה חסיד56. יתר על כן: היה זה רבה המתנגד של זאמושץ' בעצמו ובכבודו שיעץ לאביו של פרץ לשלוח את בנו למורה, שהיה חסיד57.

ואולם מצד שני, לא הורשה שום “רבי” להכנס לזאמושץ‘. לשם כך לא היססו המתנגדים אפילו לפנות לעזרתם של השילטונות הרוסיים. כך קיוו למנוע מחלוקת58. החסידים נסוגו – לזמן מה. עדיין טריות היו בזכרונם הרדיפות שנרדפו בסוף המאה הי“ח ובראשית המאה הי”ט59. עקבותיה של האיבה לחסידות עדיין היו ניכרים אף בתקופה שלה מוקדשים “זכרונותי” (1870–1852)60. מלמדו הנזכר של פרץ, שהיה חסיד, הסתיר את חסידותו61. ועוד היה באותם הימים בזאמושץ’ “חסיד-בטלן; תחילה בהסתר; שוחט היה; בימי זקנתו, כשעיניו נחלשו במקצת, הסתלק מן השחיטה, ורק אז הודה: הוא חסיד בלזאי”62 – עד אז פחד שאם תתגלה חסידותו יקפח את פרנסתו. ואולם, למרות זאת, לא נתעוררו בתקופה זו סכסוכים חריפים בין שני הפלגים; החסידים היו מועטים ולא נטו לקיצוניות63 והמתנגדים אף הם היו מתונים. ברבות הימים, כשהחסידות נתגברה בזאמושץ‘, החריפו היחסים מאוד64. ואולם נראה שאף לפני 1870 כבר היה כוחם של החסידים ניכר. סמוך לסופם של “מינע זכרונות” מספר פרץ על “אולטימאטום” שהחסידים שלחו ל“אפיקורוס”. ה“אפיקורוס” נכנע65. וכעבור כתריסר שנים נסתכסך פרץ עצמו, שהיה אז משכיל נלהב, בצורה קשה עם חסידי זאמושץ’66. ברם, מאורע זה שייך לתקופה יותר מאוחרת בחייו של הסופר הדגול.

 

ג.    🔗

המראה החיצוני בלבד של זאמושץ‘, שהייתה שונה כל-כך מכל מה שיכלו לראות תושביה מסביב לעירם, מן ההכרח היה שיעורר את סקרנותם של בני זאמושץ’ לגבי עברה. יתכן, שהמסורת על הרכבה הרבגוני של אוכלוסייתה הראשונה של זאמושץ‘, היהודית והלא-יהודית כאחד, תרמה הן להתעניינותם של הזאמושצ’אים בתולדותיה של עירם והן לרציפותם של קשרי-מסחר של סוחרי-זאמושץ’ עם חוץ-לארץ. קשרים אלה כבר נזכרו במקורות שונים החל מן המאה הי“ז67. בסוף המאה הי”ז ובמאה הי“ח נסעו כמה יהודי זאמושץ' לאיטליה ולגרמניה ללמוד רפואה68. במאה הי”ח ולאחריה נתהדקו במיוחד הקשרים הכלכליים והתרבותיים של יהודי זאמושץ' עם גרמניה (דאנציג, ליפסיאה, ברלין ועוד69.)

טבעי הוא, שביקוריהם התדירים של יהודי זאמושץ' בגרמניה ובארצות אחרות השפיעו השפעה מסויימת על חייה התרבותיים של כל הקהילה. האופק הרוחני נתרחב, היחס ללימודי-חול נעשה סובלני יותר ונפתח פתח צר להשפעות חיצוניות70. יש לציין, שידיעת הלשון הגרמנית לא היתה תופעה נדירה בקרב יהודי זאמושץ‘, וכך התחילה בזאמושץ’ תנועת-ההשכלה אף לפני מנדלסון. היא לא היתה בעיקרה ילידת-חוץ. היא צמחה קודם-כל כתוצאה של התעניינות מחודשת בספרי החכמה והמדע של חכמי-ישראל מימי-הביניים71. הדחיפה לכך והיחס הסובלני למעיינים בספרות מסוג זה הושפעו אולי במקצת על-ידי המגע עם העולם החיצוני. על כל פנים ברור הוא, שרק התמזגותן של השפעות-חוץ עם חכמת-ישראל מימי-הביניים היא שהולידה את הטיפוס המיוחד במינו של מעין “משכיל לפני ההשכלה”, היה מצוי בזאמושץ‘72. כל אלה היו, כמובן, אוטודידאקטים, שהרי לפני המחצית הראשונה של המאה הי"ט לא היו קיימים בזאמושץ’ בתי-ספר יהודיים חולוניים ושום יהודי לא היה עד הזמן ההוא מעז לשלוח את בנו לבית-ספר של נוצרים73.

חלוצי-ההשכלה בזאמושץ'74 מצאו מעיין לא-אכזב של דעת והשכלה בספרייה העשירה שבבית-המדרש. לפי דבריו של אלכסנדר צדרבוים (ארז), שכתב בשנת 1869, היו בספרייה זו לא רק ספרי-דת, אלא גם “ספרי מחקר, חיבורים עבריים על תכונה ומאתמאטיקה, כמובן מן הנושנים”75. דוד שיפמאן (בשנת 1878) סיפר, שבספריית בית-המדרש היו “ארבעת אלפים ספרים: ש”ס ופוסקים, פירושים לתורה, ספרי שו“ת עתיקים גם חדשים, ספרי מוסר ומדרש, פילוסופיא ובכל דבר חכמה וחשבון[!]”76.

נוסף לספריית בית-המדרש היו קיימות בזאמושץ' בימיו של פרץ ספריות פרטיות וחנויות-ספרים, שבהן אפשר היה למצוא, בין השאר, גם ספרי-השכלה77.

על רקע זה, של חיי-תרבות עשירים יחסית של יהודי זאמושץ‘, קל יותר להבין איך קרה הדבר, שאחד מן החשובים ביותר בין מבשרי-ההשכלה במאה הי"ח בא מעיר זו דוקא. ר' ישראל זאמושץ' (לערך 1772–1700) לא נולד בעיר שעל שמה נקרא, אך גדל בזאמושץ’ וחי בה שנים רבות. פרץ מזכירו ב“מיינע זכרונות”: “ר' ישראל זאמושץ', הבעל-מחבר של ‘הטבע’ (אם איני טועה)78… רבו של הדסאוּאי”79 – הוא משה מנדלסון, יליד העיר דסאוּ; בימי שהותו בברלין לימד ר' ישראל זאמושץ' את “אבי ההשכלה” מאתמאטיקה ופילוסופיה יהודית80.

בן זאמושץ' היה היהודי הפולני הראשון שכתב שירים בגרמנית. ישראל בר פאלקנזון (1746–1817)81 פאלקנזון נסע ללמוד לגרמניה. ר' ישראל זאמושץ' הפגיש אותו עם מנדלסון בברלין ובאמצעותו של זה האחרון נתקרב לכמה סופרים גרמניים. ספרו הקטן “Gedichte von einem pohlnischen Juden” שיצא בעילום-שם בשנת 1772, עורר את התעניינותם של גיטה (שכתב עליו ביקורת), לסינג ואחרים.

בתור חלק של גאליציה האוסטרית (בשנים 1809–1772), היתה זאמושץ' נתונה להשפעתן הישירה והחזקה הן של ההשכלה הגליצאית והן של התרבות הגרמנית82. וכך קרה, שזאמושץ‘, כפי שכבר נזכר, הפכה למרכזה הראשון של ההשכלה בפולניה לאחר ווארשה. דומה שבפרק זמן זה ואף לפני כן הגיעו הדברים לידי התנגשויות בין משכילים ו“קנאים”83, אם כי מריבות אלו לא השאירו עקבות בולטים. ולמרות כן, הרי ידוע לנו, למשל, שר’ ישראל זאמושץ' “נרדף מארץ מולדתו בחרון אף המקנאים אשר שטמוהו על דבר אהבתו את החקירה”84. זה קרה לפני בואו לברלין לערך בשנת 1740. ומעניין הדבר, שאפילו בימיו של פרץ עדיין “על ישראל זאמושץ'… ממעטים לדבר. רבו של הדסאואי; מוטב לעבור בשתיקה. לא טובות ולא רעות”85. זהו, כנראה, אחד ההדים הרחוקים של המאבקים הפנימיים שבקהילת זאמושץ'.

בהתחלתה של המאה הי"ט אנו שוב שומעים על רדיפתו של משכיל-אוטודידאקט בידי קנאים. היה זה ר' צבי הירש גליבטר86. רודפיו הכריחו אותו לנטוש את המלמדות, שממנה התפרנס. פרץ מדבר בזיכרונותיו של ר' צבי הירש גליבטר, בלא להזכיר את שמו במפורש, בתור אביו של “פ.ג.”, כלומר פייבל גליבטר (1888–1808) שהיה מצדו – כדברי פרץ – “אביו של יצחק’ל חברי”, הוא ד"ר יצחק גליבטר (1831–1852)87.

ולמרות הכל, כמו לגבי החסידים כך גם לגבי המשכילים, נאמנה עלינו בדרך כלל עדותו של פרץ: בזאמושץ' (במיוחד בימי נעוריו) לא היו מריבות בין אדוקים ומשכילים, בוודאי במידה מרובה תודות למסורת, המושרשת מראשיתה של הקהילה היהודית בעירו של זאמויסקי, של סובלנות כלפי לימוד לשונות זרות ומדעי-חול. רובם של יהודי העיר, אם כי שמרו על כל תרי"ג המצוות, לא ראו כל חטא בקריאת ספרים חולוניים, בשימוש בלשונות זרות וכדומה. אפילו “אפיקורסים” כפייבל גליבטר או יעקב רייפמאן88 לא נרדפו בזאמושץ' בימים ההם.

כבר במחצית הראשונה של המאה הי"ט היה קיים בזאמושץ' חוג נכבד של משכילים, שנהגו להתכנס בביתו של **יוסף צירלס (צדרבוים**)89 (לערך 1832–1772), אביו של עורך “המליץ” אלכסנדר צדרבוים (ארז).

לחוג זה השתייכו, בין השאר, צבי הירש ופייבל גליבטר. פייבל גליבטר היה אדם מעניין. מתוך ספר חוקים פולני ישן למד (כמובן, בעצמו) בבת אחת גם את הלשון הפולנית וגם משפטים. הוא היה בקי במאתמאטיקה וידע לקרוא בכמה לשונות זרות. אם להאמין לשמועה הרי היה אפיקורוס גמור (פירושו של דבר, למעשה, שעבר כמה עבירות קלות). פייבל גליבטר נהג לטייל יחף כמה קילומטרים אפילו כשכבר היה זקן. "יהודי – אומר הוא – חייב להיות בריא כמו איכר:90.

פרץ מזכיר בזיכרונותיו שלושה סופרים מחוגו של יוסף צדרבוים: אייכנבוים, אטינגר ואלכסנדר צדרבוים.

יעקב אייכנבאום (1861–1796)91 היה יליד גאליציה, אך רק כשהגיע בשנת 1815 לזאמושץ' נפתחו לפניו שערי ההשכלה. הוא הצטיין כמאתמטיקאי מוכשר. ואולם עיקר פירסומו בתור משורר. יתכן, שפרץ רמז לשירו של אייכנבאום “ארבע עתות השנה”92 בשעה שתיאר בזיכרונותיו את מלחמות החסידים והמשכילים מחוץ לזאמושץ' ולעג לשירי המשכילים “על ארבע תקופות השנה”93.

ד"ר שלמה אטינגר (לערך 1856–1801)94 היה בין ראשוני המשכילים שהעיזו לכתוב ביידיש. אם כי יחסם של המשכילים ליידיש היה בדרך כלל שלילי95, הרי תחייתה של הספרות בלשון זו הייתה מעשה-ידיהם של כמה משכילים יוצאי-דופן96. בין אלה נמנה גם אטינגר, שהיה יליד ווארשה, אך התיישב בזאמושץ' כבר לערך בשנת 1816. אף אחת מיצירותיו שנכתבו ביידיש (המחזה “סערקעלע97”, משלים, ועוד) לא ראתה אור בחייו של אטינגר98, פרץ מספר בזיכרונותיו על חייהם של ד“ר אטינגר ומשפחתו במושבה החקלאית היהודית ז’דאנוב (danówŻ) ואף מונה את הרופא-הסופר בין מייסדיה (היא נוסדה בשנת 1846) – כנראה שלא בצדק99. פרץ אף לא דייק כשכתב: “בימי שלי כבר היה ד”ר אטינגר מזמן שוכן-עפר”100. הנכון הוא, שפרץ היה בן ארבע, בשעה שנפטר ד"ר אטינגר101.

בנו של יוסף צירלס הנזכר היה עורך “המליץ” אלכסנדר צדרבוים (1893–1816)102. “ארז”, כפי שהוא חתם לעתים קרובות, נולד בזאמושץ' ונתחנך על ברכי אביו המשכיל. צדרבוים כתב לעתים ביידיש ואף הוציא לאור עתונים בלשון זו: “קול מבשר” ו“דאס יודישע פאלקס-בלאט”. ואולם הוא נתפרסם בראש וראשונה כעתונאי עברי, עורכו של השבועון (ומ-1886 – יומון) “המליץ”, שיצא לאור בהפסקות משנת 1860 ועד 1904. עתון זה, בעל תפוצה רבה והשפעה גדולה, שאף – ביחוד בתקופתו הראשונה, עד לפני הפרעות בשנים 1882–1881 – להיות “המליץ בין עם ישרון והממשלה, בין האמונה וההשכלה”.

בפגישותיהם של משכילי זאמושץ' השתתפו, בימי שהותם בעיר זו, האחים שמשון ושלמה זאב (וולף) בלוך103, שהתייחסו על ר' ישראל זאמושץ‘. שמשון בלוך הלוי (1845–1784) הגיע לזאמושץ’ בשנת 1804 ואחיו – בשנת 1802104, שמשון בלוך ידוע כמחבר הספר הגאוגראפי החשוב “שבילי עולם”105. אחיו כתב על מדעי-הטבע.

כמו האחים בלוך כך גם פייבל שיפר (1871–1809)106 בא מן החוץ. הוא בילה שנים רבות בזאמושץ' ויחד עם ידידו אטינגר היה מפעילי המושבה החקלאית ז’דאנוב שעל-יד זאמושץ‘. התיאור האידילי של “אֹשר” חיי הכפריים" בספרו של שיפר “מטע לשם”, שנדפס שלוש שנים לפני ייסודה של המושבה היהודית בז’דאנוב, משקף את געגועיהם של משכילי זאמושץ’ לחיים “טבעיים” של עובדי-אדמה, ובא “ללמד בני יהודה עבודת האדמה” ו“להשכילם לאהוב חיים על השדה לשבת”107.

כשפרץ היה עדיין נער צעיר התגורר בזאמושץ' רווק זקן, משכיל ובקיא בכתביו הפילוסופיים של משה מנדלסון. פרץ קורא לו “**קינדערפריינט”108. אי-אפשר לזהותו עם המשורר יליד זאמושץ', אריה לייב קינדרפרוינד109,** שהרי הוא מת בשנת 1837, שנים רבות לפני הולדתו של פרץ. לדעתו של י. שאצקי110 אינו אלא אחיו של המשורר – הרמאן קינדרפרוינד, אך יתכן שפרץ התכוון לאותו מאקס קינדרפרוינד, שנזכר בשנת 1861 על-ידי יוסף אלטברג כאחד העסקנים המשכילים של זאמושץ'111.

לא הצלחתי לזהות את “ראש המשוררים” העבריים בזאמושץ' לערך בשנת 1858112. פרץ מביא את ראשי-התיבות של שמו: “ב”ה“, מוחק את האותיות הללו וכותב במקומן “יז”ש113. מכיוון שפרץ מדבר עליהם בלעג שנון, יש להניח, ש”ב“ה” ו“יז”ש" היו חרזנים חסרי כל ערך. ושמא “ב”ה" הוא אותו “איש צעיר לימים משכיל ודובר צחות מו”ה ברוך [ה]כהן מזאמושטץ“, שמכתם אחד בתרגומו מביא חותנו של פרץ גבריאל יהודה ליכטנפלד בספרו **”צפנת פענח"**114?

סופרים אחדים מבני זאמושץ' המשיכו במסורת של כתיבת יצירות ספרותיות ביידיש115, שנקבעה על-ידי ד"ר אטינגר.

אפרים פישלזון הקדיש את הסאטירה הדראמתית שלו “טעיאַטאָר פין חסידים”, שנכתבה בשנת 1839, לידידו אטינגר116. פישלזון כתב גם בעברית וכמו רבים ממשכילי זאמושץ' – אף בפולנית117.

בעברית, ביידיש ובפולנית כתב, בין שאר ה“נאורים” שבעירו, גם ידידו של פרץ נפתלי יהודה ניימאנוביץ' (1898–1843)118, שהשתייך למשפחה זאמושצ’אית ידועה, אך לא נולד בעיר זו. והרי אף פרץ עצמו השתמש ביצירותיו הראשונות בכל שלוש הלשונות הללו, שכולן מיוצגות בכתב-היד הבלתי-נודע שלו. ניימאנוביץ' השתמש בכינוי ספרותי “הנ"ץ”.

ספר קטן ביידיש, שפירסם בשנת 1874 זלמן סובל119 בשם “זווגים אדער דיא ווכוחים… ע”י ר' זלמן סאבעל מזאמושטץ"120, הושפע כפי הנראה ממשליו של אטינגר. אמנם, משלים אלה נדפסו רק בשנת 1889, אך אין להטיל ספק בדבר שעוד בימי חייו של אטינגר נקראו על-ידי רבים מתושבי זאמושץ'121. כדאי לציין שגבריאל יהודה ליכטנפלד, באותו זמן חותנו של פרץ, הקדים הקדמה עברית לספרו של סובל122. יתכן מאוד, שאליו התכוון פרץ, כשהזכיר בזיכרונותיו “מורה של כתיבה תמה, שהוא כותב שירים ביידיש, בדומה לאטינגר”123.

קומדיה ביידיש “בדומה לאטינגר” (כתב לייבוש (לודוויג) לוויזון מזאמושץ' (לערך 1904–1844)124: די ווייבערישע קניפּלעך". לוויזון, שכתב גם עברית125 היה תלמידו של ר' יעקב רייפמאן, שפרץ מזכירו לעתים קרובות.

בין אנשי-שם ילידי זאמושץ' נמנית המנהיגה המהפכנית והסופרת המפורסמת רוזה לוכסמבורג (1919–1871). יתכן, שהיא היא “בתו היחידה” של “א’ל'” – אברהם (אדוארד) לוכסמבורג – “גיבנת קטנה המתביישת להראות פניה בחוץ, והיא קוטפת פרחים או מעיינת בספר”126. אמנם, רוזה לוכסמבורג לא הייתה בת יחידה – ובזה פרץ לא דייק127. היא גם לא הייתה גיבנת ממש, אך נראתה כך מתוך צליעה128. יש גם להניח, שהספר שרוזה הקטנה עיינה בו לא היה אלא ספר תמונות. אמנם, היא למדה לקרוא מוקדם מאוד129, אך הרי משפחת לוכסמבורג עזבה את זאמושץ' בשעה שרוזה הייתה רק בת שלוש130.

בצדם של למדנים וסופרים היה בזאמושץ' מספר גדול של סתם משכילים ואנשים שהושפעו על-ידי ההשכלה. לא מועטים מביניהם נהגו לכתוב מדי פעם בפעם בעתונים יהודיים, שהופיעו בעברית, ביידיש ובפולנית131. רבים נמנו בין החותמים על ספרי-השכלה עבריים ו“בשנים 1860–1810 קשה למצוא ספר עברי בלא חותמים זאמושצ’איים132. וכמובן, שהיו בזאמושץ' אנשים רבים, שאמנם לא כתבו בעצמם, אך קראו ולמדו ספרי-חול וקראו ודיברו בלשונות זרות. ידיעת הלשונות (ביחוד פולנית, אך גם גרמנית, רוסית ולעתים אף צרפתית) היתה, כמו שכבר צויין, תופעה רגילה בקרב יהודי זמושץ'. בשעה שפרץ כתב133: [לא] היה בנו עוד מבין שפה אחרת מבלעדי שפת עבר” – הוא התכוון אך ורק לנערים צעירים.

בין יהודי זאמושץ' היו גם כאלה, שהעיזו לפעמים להטיל ספק בדברים, שיהודי אדוק באמונתו חישב להלכה למשה מסיני. יש, שהגיעו אפילו לידי זילזול במצוות מעשיות, אמנם רק הקלות שבהן – וגם זה בסתר. פרץ תיאר “משכילים-אפיקורסים” כאלה באירוניה נפלאה:

"בזאמשטץ – אז בהיותי נער בן שש שנים – כבר היו זקופי קומה אשר הביטו בפני אשה ולא התבוששו, אנשים אשר לא דקדקו בתפלת ערבית, נטילת ידים ראשונים ואחרונים – בהיותם לבדם בבית. – קצורן[!] של דברים: בזאמושטץ כבר נגה אור, כבר זרחה שמש ההשכלה – "134.

אלכסנדר צדרבוים135, דויד שיפמאן136, קרובו של פרץ משה אלטברג137 ופרץ עצמו – כולם מציינים פה אחד, שמספר המשכילים בזאמושץ' היה גדול מבכל עיר אחרת בחלק זה של פולניה, שההשכלה הופיעה כאן לפני שעקבותיה נודעו בעיר פולנית אחרת איזו שהיא (פרט לווארשה) ושבזמושץ' לא נשארה ההשכלה בלא השפעה אפילו בקרב האדוקים. גם “עמך” שבזאמושץ', יהודים עניים ופשוטים, אהבו את התורה ואת ההשכלה גם יחד. בקיצור: “עשר מעלות לזאמושטש על ערי פולין הגדולות ממנה. יושביה עוסקים בתורה וחובבי חכמה, יודעים לשון עבר ודקדוקה, ויש בה מבינים שפות אירופיות, מלבד שפת פולנית אשר כמעט אין גם אחד אשר לא ידע בה מקרא וספר”138. אכן, מבחינה תרבותית היתה עירו של פרץ “כמו נווה במידבר”139.

לפני שנת 1870 לא היו בזאמושץ' כל סיכסוכים בין המתבוללים והלאומיים, מן הסיבה הפשוטה שאלה ואלה כמעט שלא היו עדיין בנמצא בעיר זו. “ההשכלה, לכשתופיע, לא יהיה לה אצלנו צביון של התבוללות… אין עולה כלל על הדעת להתערב במישהו, וגם אין במי להתבולל!”140.

הרוסים היו מיוצגים בעיקר על-ידי חיילים וקצינים. יחסם של יהודי זאמושץ' כלפי הרוסים, ביחוד לאחר שנת 1863, לא הצטיין בלבביות יתרה, ובכל-זאת כבר היו קיימים קשרים חברותיים ואפילו תרבותיים (חלשים למדי) בין קצינים רוסיים ובין יהודים אחדים, מקרב אלה שלמדו לדבר ולקרוא רוסית141.

לא הרוסים ואף לא הפולנים, שהיו מרובים יותר, לא היה בכוחם להשפיע השפעה תרבותית של ממש על יהודי זאמושץ', שהיוו כשני-שלישים של תושבי העיר142 – וזה למרות דבריו האירוניים במקצת של פרץ: “פולנים הננו נלהבים!”143.

ובכל-זאת, אם כי לא היו בזאמושץ' באותם הימים מתבוללים ממש, כבר נמצאו בה יהודים שחיקו את המנהגים ואורח-החיים של שכניהם. להתבוללות שיטחית כזו כבר לעגו אטינגר144 (מת בשנת 1856) וזלמן סובל (ספרו ימצא בשנת 1874). סובל שם לצחוק, בין השאר, את החלפת הבגדים המסורתיים והשמות היהודיים בנכריים145.

רחוק מאוד מן היהדות היה בן-אחיו של המשורר, שנזכר למעלה, אריה לייב קינדרפרוינד – ד"ר יוסף קינדרפרוינד (1903–1825). הוא עזב בשנת 1857 את זאמושץ' ולעת-זקנה התנצר146.

בתקופה יותר מאוחרת, שאין לה כבר זכר ב“מיינע זכרונות”, התחזקה ההתבוללות. בשנת 1883 מפרסם אלכסנדר צדרבוים מכתב מזאמושץ‘, שבו מתאונן הכותב על כך, שבין ה“אריסטוקראטים” היהודיים של זאמושץ’ אין איש רוצה לקרוא ביידיש147.

אדישותם והתרחקותם של המשכילים מן העסקנות החברתית ומכל עניין יהודי בכלל תרמו את תרוּמתן להתעצמותה של השפעת-החסידים על חייה של קהילת-זאמושץ'148.

הרעיון הציוני התחיל להתפשט בקרב יהודי רוסיה ופולניה ביחוד לאחר הפרעות האיומות של השנים 1882–1881, למרות שאת בשורת “חיבת-ציון” כבר התחיל לבשר פרץ סמולנסקין מאז סוף שנות השישים של המאה שעברה.

נראה, שבימי-נעוריו של פרץ לא הייתה לתנועת חיבת-ציון השפעה כל שהיא בזאמושץ‘149. פרץ מציין, דרך אגב, שבימים ההם: “על דיבור בלשון-הקודש עדיין לא דובר כלל”150. אך מעניין הדבר, ששניים מתוך שלשת השירים, שכעדותו של פרץ היו חביבים במיוחד על הנוער היהודי בזאמושץ’ באותו זמן151, הביעו געגועים עזים לציון: “ציון, ציון…” (למרדכי הלוי) ו“יונה הומיה” (למאיר הלוי לטריס).

אולם רק בהתחלת המאה הנוכחית הפכה הציונות לגורם בעל חשיבות בקרב יהודי זאמושץ'. וכדאי לציין, שחברו הקרוב של פרץ, ד"ר יצחק גליבטר (שכבר נזכר למעלה), התמסר בכל ליבו לתנועת-התחייה.

 

ד.    🔗

ללא ספק היתה קהילת זאמושץ' של הימים ההם במובנים הרבה יוצאת-דופן, בלתי-רגילה. ואף מנהיגה הרוחני של קהילה זו, משנת 1834152 ועד יום מותו, במשך שלושים ותשע שנים153, אדם בלתי-רגיל היה.

ר' משה הלוי וואהל (1873–1797)154 הצטיין במידות תרומיות, ידיעה עמוקה בספרות הרבנית, אופי חזק, פיקחות, טוב-לב וסובלנות. אם כי היה מתנגד, לא היסס לייעץ לאביו של פרץ לשלוח את בנו למורה חסיד155. מצד שני, הגן על ה“כופר” רייפמאן בפני רדיפות החסידים156. דתיותו של ר' משה וואהל הייתה עמוקה וכנה, אך בלא שמץ של קנאות. תלמיד-חכם מובהק היה: “ור' משה וואהל זה, ידוע לכול, לא נטל ספר בידו זה כשלושים שנה. זוכר ש”ס ופוסקים בעל-פה. כל מקום שאדם פותח, הריהו ממשיך ואומר, אם דרוש, הלאה כל כמה שהוא רוצה, בעל-פה. וקרוא קורא הוא דוקא ב’ספרונים' הקטנים“, ספרי-ההשכלה, כגון “מסתרי פאריז157 של אז’ן סי158, המספר הצרפתי הפופולארי, בתרגומו העברי של קלמן שולמאן (תרגום זה התחיל להתפרסם בשנת 1857)”.

שמו של ר' משה וואהל מופיע ברשימות החותמים של כמעט כל ספרי-ההשכלה של מחברים בני זאמושץ'159.

פרץ אומר, שר' משה וואהל היה תלמידו של “הליסאי”, הוא ר' יעקב משה לורברבוים, הרב מליסא (מת בשנת 1832)160. ולעומת זה, יעקב רייפמאן טוען161, שרבו של ר' משה וואהל היה הרב הידוע מלמברג, ר' יעקב בן משולם בורנשטיין (1839–1775) בעל “ישועות יעקב”. אם צדק רייפמאן, הרי בוודאי למד ר' וואהל אצל ר' אורנשטיין לפני שזה האחרון שינה את יחסו למשכילים מסובלנות לשינאה עזה162. אלכסנדר צדרבוים מהלל את סיגנונו העברי של הרב מזאמושץ‘163. ואולם ר’ משה וואהל לא פירסם כלום, פרט להסכמה קצרה אחת, לספרו של ר' משה אפשטיין, דודו של פרץ “בית משה164.

רבה של זאמושץ' היה, לפי עדותם של פרץ וצדרבוים165, נערץ על-ידי כל בני קהילתו. פרץ אף מדגיש, שכולם נשמעו לרבם תמיד166. בוודאי גם במקרה זה הפריז במקצת, שהרי דויד שיפמאן167 עומד ומעיד, ש“ועוד בהיות הרב בחיים קמו שוטנים להפר מחשבתו הטובה” בעניין מסויים.

אישיותו של ר' משה הלוי וואהל עשתה על פרץ הצעיר רושם עמוק, שלא ניטשטש במרוצת השנים. העמודים ב“מיינע זכרונות”, שמוקדשים לרבה של זאמושץ' מלאים אהבה והערצה. ר' משה וואהל שימש דוגמה לר' זושיל’ה בסיפורו של פרץ "פוחת והולך168, לרבי – בסיפורו “הגבור שמעיה169 ולדיין הרחמן והמיטיב בתמונה הדראמתית הקצרה “עולם-הבא170.

נסינו לתאר את הסביבה שבה גדל י"ל פרץ, את האווירה הרוחנית שספג בצעירותו, את המעיינות מהן שאב השראה כל חייו.

פרץ הצעיר לא נרדף כשהצטרף לתפילות החסידים ולא נענש על קריאת ספרי-חול. הוא הראה יחס סובלני הן כלפי החסידים והן כלפי המשכילים, כולל אף את ה“אפיקורסים” שבתוכם. ומשום כך לא היה מעולם קנאי להשקפת-עולם אחת ויחידה. פרץ היה מסוגל תמיד לראות את האמת והיופי בכל מקום שמצא אותם – בחדש כבישן. ואפשר יש כאן לגלות את אחד “המפתחות” לאותן ה“סתירות” המרובות באישיותו וביצירתו של הסופר הגדול, המפליאות כל כך את הקורא.

האווירה התרבותית של זאמושץ' היהודית, כמו של כל אותו החלק הרוסי של פולניה שגבל בגאליציה האוסטרית, גרמה במידה מרובה לרב-לשוניותו של הסופר-המתחיל פרץ: הצעיר הזאמושצ’אי כתב בעת ובעונה אחת בעברית, ביידיש ובפולנית171.

שרשי מסירותו של פרץ לעברית וליידיש כאחת נעוצים אף הם במסרתה של עיר מולדתו. הן זאמושץ' הייתה עירם של אייכנבוים, צדרבוים וסופרים עבריים אחרים, ויחד עם זה בה פעלו אטינגר וההולכים בעקבותיו.


  1. * פרק מתוך הספר: י.ל. פרץ הצעיר. חייו, יצירתו וכתב–ידו הבלתי–נודע.

    קיצורים

    בריוו: נ. מייזיל, בריוו און רעדעס פון י"ל פרץ, ניו–יאָרק, 1944

    ווערק: אַלע ווערק פון י.ל. פרץ, באַנד א'–י"א (בח' כרכים), ניו–יאָרק, ציקא ביכער פארלאג, 1948–1947.

    זכרונות: מיינע זכרונות. בתוך ווערק, י“א, ניו–יאָרק 1948, 131–3, עברית: ש. מלצר, בתוך: כתבים, כרך ט‘, [ספר א’], תל–אביב, תשי”ז (עיין למטה).

    יב"ל: יווא בלעטער. שריפטן פון יידישן וויסנשאַפטלעכן אינסטיטוט. כרך XII, מס' 3–1 (אויגוסט–אָקטאָבער 1937) של פירסום זה יצא מחדש בשם: “פרץ–בוך…”, ווילנע, 1940.

    כ"י: כתב–יד בלתי–ידוע של י. ל. פרץ.

    כתבים: כל כתבי י. ל. פרץ העבריים והמתורגמים מיידיש. כרך א‘–י’, תל–אביב, “דביר”, תש“ח–תש”ך.

    ניגער: ש. ניגער, י. ל. פרץ, בוענאָס–איירעס, ה' תשי“ב. תרגום עברי (מקוצר) של ספר זה על–ידי ש. מלצר יצא (יחד עם: על י. ל. פרץ. דברי סופרים עברים, אסף… ש. מלצר) בשם: י. ל. פרץ, חייו ויצירתו, תל–אביב, תשכ”א.

    זכרונות, 80. עברית: עמ‘ ק’.  ↩

  2. שם, 7, 8, 22, 24, 25, 29, 30 (רומז לסיפור הלא–נכון: הכוונה ל“וואָס אַמאָל ווייניקער”,ווערק, ד', 75–66(, 34 (משתי הרמיזות השנייה מוטעית; צריך להיות לא “שהשמחה במעונו” אלא “א שמועת”, ווערק, ד' 141–144), 41, 49, 51, 52, 69, 76–75 (הציטוטים הם מ“זאַמאָשטשער פאזשאָנדיק”. ווערק, א' 326–323), 77, 78, 85, 86, 89, 92, 94, 97, 98, 99, 100 (צ“ל: ”רוחות מספרות“ ולא ”שתי רוחות מספרות“; כתבים, ב‘ ספר א’ עמ' קל”ב–קל"ט), 102, 103, 104 (ושוב נזכר סיפור בלתי–נכון; צ“ל **אין קעלער–שטוב”**, ווערק, ב' 228–221, 108, 110, 130).  ↩

  3. למשל: “מיכל שמש” (זכרונות, 38) נזכר ב“זאַמאָשטשער פאזשאנדיק” (ווערק, א', 324); תיאור מותו של סוחר–היין ק.“ (זכרונות, 108; הוא לייבל קון – השווה: י. שאצקי, השכלה אין זאמאָשטש, יב"ל, XXXVI, 1952, 32) כנראה השפיע על תיאור מותו של לייבל ב”למראשותינו של גוסס“ (כתבים, א‘, ספר א’, עמ' י–י"א); את המעשה בפשיטת–הרגל של סבו של פרץ, שלמה (זכרונות 9; הכוונה לאבי אמו של פרץ, **ר' שלמה צבי הירש לווין) אפשר להשוות למערכה ג‘, מחזה ג’ של ”חורבן בית צדיק“** (כתבים, ב‘, ספר א’, עמ' קצ“ו–ר”א), וכו'. – מבחינה זו יש עניין מיוחד בשיר ”צוריק אין דער אַלטער היים" (ווערק, א', 310–303).  ↩

  4. זכרונות, 69. עברית: עמ' פ"ה  ↩

  5. ד. שיפמאן, משא זאמושטש, “המליץ”, שנה י"ד (1878), 389.  ↩

  6. על זאמושץ' בכלל, תיארה ותולדותיה: דער בראשית פון זאמאָשטש, “פנקס זאמאָשטש”, בוענאָס איירעס, תשי“ז, 26–17 (בעיקר על–פי ספרו של Herbst, עיין למטה); י. שאצקי, זאמאָשטש און פרץ, יב”ל, XXVIII (1946), 43–40 (נדפס מחדש בתוך “פנקס זאמאַשטש”, 454–451); 1955, St. Herbst, Zamość, Warszawa (צילומים נהדרים; בסוף סיכום באנגלית ובלשונות אחרות);

    (בצירוף מפה) M. M. Pieszko, Przewodnik po Zamościu i okolicy, Zamość, Z. Serafin–Sochańska, Zamość, Lwów, 1938, Słownik Geograficzny Królestwa Polskiego… pod redakcya B. Chlebowseiego,

    T. XIV, Warszawa, 1895, 375–379.  ↩

  7. השווה: זכרונות, 34. ועיין: גם י. נעמן (ניימרק), אם העיירות, “זמושץ' בגאונה ובשברה”, ערך מ. תמרי, תל–אביב, תשי"ג, 274–272.  ↩

  8. “…Słownik”, XIV, 377, י. שאצקי, השכלה אין זאמאָשטש, יב"ל, XXXVI (1952), 30 (“פנקס זאמאָשטש”, 189–188).  ↩

  9. על זאמושץ' היהודית: ארז (א. צדרבוים), [כתבה על] זאמושטש, “קול מבשר”, שנה ז‘ (1869, תרכ“ט–תר”ל), גל’ 47, עמ‘ 325–327, גל’ 48, עמ‘ 337–336, גל’ 49, עמ‘ 337–335 (נדפס מחדש, בתור נספח למאמרו של י. שאצקי, השכלה אין זאַמאָשטש, יב“ל, XXXVI, 1952, 59–50, וגם בתוך ”פנקס זאמאָשטש", 216–207); "**זאמושץ’ בגאונה ובשברה“, ערך מ. תמרי, תל–אביב, תשי”ג (חשוב במיוחד מאמרו של י. לוין, לתולדות היהודים בזמושץ‘, בעמ’ 73–33; נדפס בהשמטות גם ביידיש בתוך “פנקס זאמאָשטש”, 67–29); נ. סוקולוב, יצחק לייבוש פרץ, “אישים”, ירושלים, תשי"ח, 250–246; “פנקס זאמאָשטש”, רעדאקטירט: מ. וו. בערנשטיין, בוענאָס איירעס, ה' תשי"ז; י. שאצקי, השכלה אין זאמאָטש, יב"ל XXXVI (1952), 62–24 (“פנקס זאמאָשטש”, 219–185); י. שאצקי, זאמאָשטש און פרץ, יב"ל, XXVIII (1946), 46–40 (“פנקס זאמאָשטש”, 457–451); ד. שיפמאן, משא זאמושטש, “המליץ”, שנה י“ד (1878), 390–389, 416–414, והשווה גם: 452–453; 159 – 162 J [òzef] Altberg, Gmina Izraelska w Zamościu, ”Jutrzenka", Rok I (1861), (שמו הפרטי של המחבר הוא יוסף, ולא יהושע או יהודה, כמו שכתבו בטעות; והשווה: שם, 88; המאמר נדפס בתרגום ליידיש ב“פנקס זאמאָשטש”, 372–366): S. Łastik, Z dziejów Oświecenia Żydwskiego, Warszawa, 1961, 197–225 והשוה גם: זכרונות, 56–55 ובמקומות אחרים, וכן סיפוריו של פרץ: “משיחס, צייטן” (ווערק, ב‘, 529–516; העיירה “אין גאליציען” היא לאמיתו של דבר – זאמושץ’; ראה: זכרונות, 34); “קינדער” (ווערק, ג', 285–273); ועוד. נוסף לזה: סיפורו של א. צעדערבוים**, בין המצרים, אָדעסאַ, תרכ"ז, ביחוד: עמ' 5–1 (“צמרת” היא זאמושץ'; השווה: י. שאצקי, יב"ל XXXVI, 1952, 36, הערה 29).

    על חכמי זאמושץ' וחיבוריהם עיין ביחוד: צ. הלוי הורוויץ, ספר כתבי הגאונים… ונלוה עמהם ג“כ תולדות עיר זאמושטש ורבניה.., פיעטרקוב, תרפ”ח, 140–137 (דפוס–צילום: ניו יורק, תשי"ט); י. ד. מנדלבוים, ספרי רבני וחכמי זמושץ' (ביבליוגרפיה), “פנקס זאַמאָשטש”, 316–221; ר. מאהלר, החסידות וההשכלה, מרחביה, 1961, 283–277.  ↩

  10. על הספרדים בזאמושץ': נ. מ. גלבר, לתולדות הספרדים בפולין, “אוצר יהודי ספרד”, ספר ו' (תשכ"ג), 94–98; י. שאצקי, ספרדים אין זאמאָשטש, יב“ל, XXXV (1951), 120–93, בייחוד: 120–110 (מאמר זה נדפס מחדש ב“פנקס זאמאָשטש”, 93–69, ובתרגום עברי בשם: יהודים ספרדים בזמושץ‘, ב"זמושץ’ בגאונה ובשברה", 28–11); J. Morgensztern Uwagi o Żydach Sefardyjskich w Zamościu w latach 1588–1650, ”Buletyn Żydowskiego Instytutu Historycznego", 1961, nr. 38, str. 69–82, 150–151 J. Morgenstern, O osadnictwie Żydów w Zamościu na przełonie XVI (סיכום באנגלית); (סיכום אנגלי). I XVII w., c., nr. 43/44, 6–17, 134.  ↩

  11. נדפס בעתון 433–435, “Jutrzenka”, Rok III (1863), והועתק בתוך: יב“ל, XXXV (1951), 120–119; ”זמושץ'…“, 322–320; ”פנקס…", 89–88.  ↩

  12. ב–“Jutrzenka”, שם, 433 נדפס בטעות: “Lazytanskiey” במקום “Luzytańskiey”  ↩

  13. יב"ל, XXXV (1951), 114.  ↩

  14. Morgenstern, שם, 38 nr. 82–76; גלבר, שם, 98–97; שאצקי, יב"ל XXXV, 118–110.  ↩

  15. Morgenstern, שם, 82.  ↩

  16. י.שאצקי, יב"ל, XXVIII (1946), 41.  ↩

  17. י. לוין, “זמושץ'…”, 37.  ↩

  18. לוין, שם, 37, 39, ועוד. א. קופער, [הקדמה ל–] דער פנקס פון דער זאמאָשטשער חברה קדישה [!] וגמולת [!] חסדים, “בלעטער פאַר געשיכטע”, באנד III, העפט 2–1 (יאנואר–יוני 1950), 89–79 (נדפס מחדש ב“פנקס…”, 112–104; ובעברית ב“זמושץ'…”, 302–299).  ↩

  19. עליו, למשל:האנציקלופדיה העברית, כרך ט‘,500–499; Encyclopaedia Judaica’ 1112–1113' III.  ↩

  20. לוין, שם, 50.  ↩

  21. ראובן זעליג בן ישראל אליעזר, על שער ספרו “מחנה ראובן”, ליוורנו, 1777. השווה: צ. הורוויץ, כתבי הגאונים…, 138; מנדלבוים, “פנקס”…", 257.  ↩

  22. השווה למעלה, הערה 9. אפשר המפורסם שבהם מלפני תקופת–ההשכלה היה ר' יעקב קראנץ, הידוע בכינויו “המגיד מדוּבּנה” (לערך 1804–1740), שבמשך חמש–עשרה שנות חייו האחרונות פעל הזאמושץ' ומת שם.  ↩

  23. לוין, שם, 38, 50–46, 52.  ↩

  24. ש. דובנוב, תולדות החסידות, תל–אביב, תש"ך, 25, 31–30, 47; Encyclopaedia Judaica, III, 833.  ↩

  25. י. שאצקי, זאמאָשטש און פרץ, יב"ל, XXVIII (1946), 42–41.  ↩

  26. ,“Słownik…” XIV, 377, ד. שיפמאן, משא זאמושטש, “המליץ”, י"ד (1878), 414; לוין שם, 55.  ↩

  27. שיפמאן, שם; שאצקי, השכלה אין זאמאָשטש, יב“ל, XXXVI (1952), 33, 36–35; לוין, שם, 55; א. קופפר, פנקס חברה קדישא וגמ”ח בזמושץ‘, "זמושץ’…“, 319; ארז, יב”ל XXXVI (1952),53.  ↩

  28. Słownik, שם. באותו זמן פרץ היה כבר נער בן ארבע–עשרה ולא ילד קטן, כמו שהוא אומר (זכרונות, 14–13), כאילו זה קרה “לאחר זמן קצר” – אחרי מאורע, שקרה כשהוא היה לא יותר משש עד תשע שנים (עברית: עמ' ט“ז–י”ז).  ↩

  29. שיפמאן, שם; ארז, שם, 52; שאצקי, השכלה אין זאמאָשטש, יב"ל, XXXVI (1952), 31.  ↩

  30. שיפמאן, שם; לוין, שם, 55.  ↩

  31. שיפמאן, שם; לוין, שם, 55, 56. פרץ מספר (זכרונות, 67–61) על עלילה שהעלילו על יהודי עירו בשנת 1870. והשווה: י. שאצקי, דער בילבול אויף זאמאָשטשער יידן אין 1870 אין ליכט פון פרצעס זכרונות, יב"ל, XXXVI (1952), 331–329 (נדפס מחדש ב“פנקס…”, 184–182; ובעברית ב“זמושץ'…”, 75–74).  ↩

  32. לוין, שם, 56.  ↩

  33. זמן–מה אחרי 1863.  ↩

  34. “…Słownik”, XIV, 375.  ↩

  35. שם. והשווה גם: לוין, שם, 35; שאצקי, השכלה אין זאמאָשטש, יב"ל, XXXVI (1952), 35.  ↩

  36. זכרונות, 21, 50, 54, 55, 67.  ↩

  37. ד. שיפמאן, [כתבה קצרה מ–] “זאמושטש. ער”ה תרל“ט”, “המליץ”, שנה י"ד (1878), 259; לוין, שם, 56.  ↩

  38. מקום–העלילה של המחזה “ביינאַכט אויפן אַלטן מאַרק” (ווערק, ו' 280–181).  ↩

  39. זכרונות, 55. עברית: עמ'ק ס"ח.  ↩

  40. עיין, למשל: זכרונות, 31–30, 34, 98, 106. – משפחת פרץ גרה ברחוב Franciszkańska (אחר–כך נקראה: Staszica), מול בניין העירייה. השווה: “דער וויכוח” (ווערק, ח', 130), וכן: זכרונות, 127 (כאן הוחסרה המלה “מיר”, לפני “מיט מיין צווייטער העלפט…” וכו‘ (השווה: “דאס לעבען”, צווייטער יאהרגאנג, 1914, מס‘ 63, עמ’ 3). לערך בשנת 1865 גרו הפּרצים ברחוב Bazyljańska, בביתו של Grzeliński. השווה: ד"ר י. געליבטער, פרצ’ס קינדער–יארן, “זאמאָשטשער שטימע”, ו. יארגאנג 1928, מס‘ 3 וגם “ליטערירשע בלעטער”, אַכטער יארגאנג, זיבעטער באנד (1931), 258, ובעברית (בהשמטות): "זאמושץ’…", 231–230; מפות של העיר זאמושץ': נספח,38 M. M. Pieszko, Przewodnik, St. Herbst, Zamość' (והשווה גם: עמ' 46).  ↩

  41. השווה, למשל, את הפואמה הדראמתית של פרץ “אין פאָליש אויף דער קייט” (ווערק, ו', 372–335).  ↩

  42. ארז, יב“ל, XXXVI (1952), 53–52, וגם: ”המליץ“, י”ח (1882), 691; שיפמאן, משא זאמושטש, “המליץ”, י"ד (1878), 390, 415–414.  ↩

  43. בשנת 1864 היו בווארשה 72,800 יהודים, שהיווּ 32,7% של כלל אוכלוסייתה. השווה: האנציקלופדיה העברית, כרך ט"ז, 545.  ↩

  44. זכרונות, 55. והשווה גם את דבריו בכ“י: י. א. קלוזנר, כתב–יד בלתי–ידוע של י. ל. פרץ, ”גליונות“, כרך כ”ה (תשי"א), 266; וכן: ארז, “המליץ” י“ח (1882), 691; שיפמאן, משא זאמושטש, ”המליץ“, י”ד (1878), 390.  ↩

  45. זכרונות, 68. עברית: עמ' פ"ד.  ↩

  46. שם, 69. עברית: עמ' פ“ה. והשווה גם: זכרונות, 68–67: יחס סובלני לגבי בגדים ”אשכנזיים" ולגבי השכלה חולונית.  ↩

  47. זכרונות, 75. עברית: עמ' צ"ג (שונה קצת, כדי לקרב יותר למקור).  ↩

  48. ד. שיפמאן, שם. והשווה גם: לווין, שם, 53; י. קלוזנר, יוצרים ובונים, כרך ב', ירושלים, תרפ"ט,125.  ↩

  49. לוין, שם, 38, 46.  ↩

  50. י. שאצקי, זאמאָשטש און פרץ, יב"ל, XXXVIII (1946), 42–41.  ↩

  51. לוין, שם, 52.  ↩

  52. פרץ מזכיר בזיכרונותיו את האדמו"רים החסידיים של בלז (Bełz) – עיירה לא–רחוקה מזאמושץ‘ (זכרונות, 34), אישביצה (Izbica) – כפר על–יד זאמושץ’ (זכרונות, 77), ועוד. – מפת הסביבה של זאמושץ': Herbst, Zamość, 6 (פנקס…", 20).  ↩

  53. לוין, שם, 53.  ↩

  54. זכרונות, 76. עברית: עמ' צ"ד.  ↩

  55. זכרונות, 20. גור (או: גֵרֶ) היא העיירה Góra Kalwarja שבמחוז ווארשה.  ↩

  56. זכרונות, 14.  ↩

  57. שם, 30, 40.  ↩

  58. שם, 76. והשווה גם: 78.  ↩

  59. שם, 77–76.  ↩

  60. שם, 76, 78.  ↩

  61. שם, 14.  ↩

  62. שם, 67. עברית: עמ' פ"ג (בשינויים קלים). והשווה גם את המקרה, שעליו מספר פרץ בזיכרונותיו, 14.  ↩

  63. א. צעדערבוים, יב“ל, XXXVI (1952), 52, 57–56; ד. שיפמאן, ”המליץ“, י”ד (1878), 390; י. שאצקי, השכלה אין זאמאָשטש, יב“ל, XXXVI (1952), 36. והשווה גם: י. לוין, לתולדות היהודים בזמושץ', ”זמושץ'…", 53.  ↩

  64. השווה: “המליץ”, י"ח (1882), 670–669, 691–690, 730–729. וראה גם: שאצקי, שם, 37, 49.  ↩

  65. זכרונות, 115.  ↩

  66. ארז [א. צעדערבוים], “המליץ”, י“ח (1882), 670–669 (אינו מזכיר את שמו של פרץ); ב. סאָבאָל, מחלוקת לשם שמים אין זאמאָשטש, ”פנקס…“, 776–774; י. עגיט, י. ל. פרצעס לייבלעכע קרובים…, ”י.ל. פרץ. זאמלבוך צום הונדערטסטן געבוירן–טאָג“, ווארשע, 1951, 122; ח. שפיזאייזן, מ”חדר מתוקן“ – לספריה, ”זמושץ‘…“, 260; וביחוד: ישעיה מרגולית, בתוך: ”יונגטפריינד און מיטצייטלער וועגן י. ל. פרץ“, יב”ל, XII (1937), 315–314. – יחסו השלילי של מי שעתיד להיות משוררה של החסידות לתנועה זו בשנות השבעים והשמונים של המאה הי“ט נתגלה בשירו **”השותפות“ (כתבים ט‘, [ספר ב’], עמ' י“ד–ט”ז), בהתפרצות חריפה שבנוסח הקדום ביותר של ”מאָניש" (יב"ל, XII, 1937, 271; הושמט בנוסחאות יותר מאוחרות), ועוד. והשווה: ניגער**: 281–274. – התנגדות לחסידות יש למצוא בכתביהם של רבים מבין סופרי זאמושץ’: ישראל זאמושץ', שלמה אטינגר, אלכסנדר צדרבוים, שמעון בלוך הלוי, אפרים פישלזון, לייבוש (לודוויג) לווינזון, וגם בכתביו של חותנו של פרץ – גבריאל יהודה ליכטנפלד.  ↩

  67. לווין, שם, 42 והשווה גם: J. Morgenstern, c., nr. 53, 3–32, 113 & nr. 56, 3–28, 121  ↩

  68. שאצקי, יב"ל, XXXVI (1952), 27.  ↩

  69. שאצקי, שם,34.  ↩

  70. שאצקי, שם, 26.  ↩

  71. וכפי שנראה שאב גם פרץ הצעיר ממקורות אלה את ידיעותיו החולוניות הראשונות.  ↩

  72. שאצקי, שם, 33. והשווה: זכרונות, 71–70.  ↩

  73. השווה: ארז, מצבת זכרון, “המליץ”, כ"ח (1888), 1009.  ↩

  74. כמו, למשל, פייבל גליבטר (עיין למטה) ואחר–כך גם פרץ הצעיר.  ↩

  75. יב“ל, XXXVI (1952), 52. עיין גם מה שהוא כתב ב”המליץ“, י”ח (1882), 691 וכ“ח (1888), 1009. בניגוד לזה כותב J. Altberg, Gmina Izraelska w Zamośćiu, ”Jutrzenka“, Rok I (1861), 161 ”בית–המדרש יש בו ספרייה מובחרת המונה כמה אלפי כרכים ומורכבת אך ורק מספרות תלמודית ופירושים". ואולם זוהי, בלא–ספק, הכללה חסרת–דיוק.  ↩

  76. ד. שיפמאן, משא זאמושטש, “המליץ”, י“ד (1878), 415–414 והשווה גם: שם, 390. וראה גם: מכתבו של פרץ לי. צינברג מיום 3 בדצמבר 1911 (בריוו, 321). כשפרץ תיאר בסיפורו ”הציץ ונפגע“ ספרייה גדולה בבית–מדרש עמדה לנגד עיניו, ללא–ספק, ספריית בית המדרש של עיר מולדתו: ”על הקירות מסביב…: ספרים עתיקים, וחדשים מקרוב באו, כולם עומדים בארונות פתוחים וארוכים מן הרצפה עד הקורה. שם התבוללו יחדיו חכמי בבל וירושלים, תלמידי אריסטו, גאוני ספרד ורבני פולין, לומדים, חוקרים, מדקדקים, בלשנים ומקובלים" (כתבים, י‘ ספר א’ עמ‘ ט’–י') וראה צילום בתוך: נ. מייזיל, פרץ, I. באנד, ווילנע, 1931, אחרי עמ' 16.  ↩

  77. זכרונות: 25 (עברית: עמ' ל"א): “מחסן של ספרים ‘בכל הלשונות’”; 72: ספרייה פרטית של “דודי” (הוא יוסף אלטברג; השווה: יב"ל, XII, 1937, 305–303); 73: ספרייה פרטית גדולה, שפרץ השתמש בה; 84: חנות של דויד שיפמאן, שהיו בה גם ספרי–השכלה; 113–109; – על ספרייתו העשירה של שמעון חודאק (הוא “ש.ח.” שבזכרונות), שפרץ אינו מזכיר אותה: י. שאצקי, זאמאשטש און פרץ, יב“ל, XXVIII (1946), 45; על ספרייתו של יוסף צדרבוים: **ארז (א. צעדערבוים**) (בנו), מצבת זכרון, ”המליץ“, כ”ח (1888), 1009.  ↩

  78. אמנם טעה. ספרו הנדפס היחידי של ר‘ ישראל זאמושץ’, הכולל דברי מדע (ביחוד הסברים לסוגיות מאתמאטיות ואסטרונומיות שבגמרא) הוא “נצח ישראל” (פרנקפורט דהדרא, תק"א). ספרו על מדעי–הטבע (ספר לימוד לאסטרונומיה) “ארובות השמים” נשאר בכתובים. השווה, למשל: האנציקלופדיה העברית, כרך ט“ז, 868–867; ש. מ. חאנעס, ס' תולדות הפוסקים, ניו יורק, תש”ו, 453–452; י. צינברג, תולדות ספרות ישראל, בתרגום עברי, כרך ג' מרחביה – תל–אביב, 1948, 307–306.  ↩

  79. זכרונות, 71; עברית: עמ' פ"ז (בשינוי קל).  ↩

  80. איצק אייכל, תולדות החכם החוקר אלהי רבנו משה בן מנחם זצ"ל, Lemberg 28–29, 1860, M. Kayserling, Moses Mendelssohn,, 18882, 11–12, 15.  ↩

  81. “זמושץ'”…", 239; J. S. Raisin, The Haskalah Movement in,, 1913, 90–91, Encyclopaedia Judaica, VI, 915–916  ↩

  82. י. שאצקי, זאמאָשטש און פרץ, יב"ל, XXVIII (1946), 42–41.  ↩

  83. שאצקי, שם.  ↩

  84. אייכל, שם, 28.  ↩

  85. זכרונות, 71; עברית: עמ' פ"ז (בשינויים קלים).  ↩

  86. על צבי הירש גליבטר: ארז [א. צעדערבוים], מצבת זכרון, “המליץ”, כ“ח (1888), 1009; ”זמושץ'…“, 225; ”פנקס…", 882–879.  ↩

  87. זכרונות, 36; עברית: עמ‘ מ“ה. – על פייבל גליבטר: זכרונות, 40–36, 63; ארז, שם, 1010–1009; ”זמושץ’…“ 226–225; ”פנקס…“, 882–879; A. Дiонъ, Некродorъ, Heдeлbнaя Xpoникa Bocxoдa” Год (1888),  ↩

    1. (לפיו פ. גליבטר היה בן 75 במותו). – על ד"ר יצחק גליבטר: זכרונות 37–36, 39, 68, 93 וגם (בלא הזכרת שמו): 53–52 (והשווה את עדותו של יצחק גליבטר עצמו ב“פרצ'ס קינדער–יאָרן”, “זאמאָשטשער שטוימע”, ו. יאָרגאַנג, מס' 3, 10 באפריל 1928); אגרותיו של פרץ: בריוו, 89 (מס' 47), 293 (מס' 211: מכתב אל יצחק גליבטר); I. Schiper, Pamięci Dra. Izaaka Gelibtera' Warszawa, 1931 חוברת זו ניתרגמה לעברית בידי מ. שטיין בשם: דר. יצחק גליבטר ז“ל, ורשה, תרצ”א (ונדפסה גם בתוך “זמושץ'…”, 236–234 וביידיש בתוך “פנקס…”, 889–885).
  88. זכרונות, 73–72, 78, 85.  ↩

  89. עליו: א. צעדערבוים, יב“ל XXXVI (1952), 54–53; ד. שיפמאן, משא זאמושטש, ”המליץ“, י”ד (1878), 390; י. שאצקי, השכלה אין זאמאָשטש, יב“ל, XXXVI (1952) 40–39; י. לוין, לתולדות היהודים בזמושץ', ”זמושץ'…“, 63–62; J. Altberg, Gmina Izraelska w Zamościu, ”Jutrzenka", 62–63. Rok I (1861), 161, J. Altberg, Kolonia Żydowska Zdanów pod Zamościem, Rok II (1862), 172 (שני המאמרים האחרונים נדפסו ביידיש בתוך “פנקס…”, 375–365).  ↩

  90. זכרונות, 39. עברית: עמ' מ“ח (בשינוי קל). והשווה את זכרונותיו של בנו, ד”ר יצחק גליבטר, “זאַמאָשטשער שטימע”, שם.  ↩

  91. זכרונות, 36, 72. עליו: ג. באדר, מדינה וחכמיה, ניו יורק, תרצ“ד, 22–21 (ביידיש: “פנקס…”, 439–438); **פ. לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, ספר ב', תרצ”ז2**, 166–165, 308; 186–187 Еврейская Энциклопедия ועוד.  ↩

  92. בתוך קובץ שיריו “קול זמרה”, Leipzig, 1836, 37–26.  ↩

  93. זכרונות, 75 (הובא למעלה). והשווה גם: שם, 93; “תמונות מעולם–התוהו” (כתבים, כרך ג‘, ספר א’, עמ' קצ"א): “מיכאל המשורר השר על כל ארבע עתות השנה…”; “ונוּס ושולמית” (כתבים, כרך ה‘, ספר א’, עמ' ק"ג): “חיים המשורר, בעל השירה הגדולה – ‘ארבע עתות השנה’…”.  ↩

  94. זכרונות, 18, 22, 72, 73. עליו: מ. וויינריך, שלמה עטינגער, זיין לעבן און זיין פערזענלעכקייט“, ”אַלע כתבים פון ד“ר שלמה עטינגער”, חלק א', ווילנע, 1925, XLVIII–XI (פנקס…", 339–317); ז. רייזען, לעקסיקאָן פון דער יידישער ליטעראטור…, II, ווילנע, תר“צ3, 739–725; ועוד. – ביבליוגראפיה: י. ישורין, ד”ר שלמה עטינגער ביבליאגראפיע, “פנקס…”, 364–354.  ↩

  95. וכזה היה גם יחסו של פרץ בשנות השבעים (כ"י, עמ' 6).  ↩

  96. השווה, למשל: A. A. Roback, The Story of Yiddish Literature,, 1940, 72–92  ↩

  97. פרץ מעיד (זכרונות, 18; עברית: עמ‘ כ“ב: ”דודה ’קרה' [כלומר: חורגת] היתה לי… יהודיה גבוהה ורזה, חיווריינית וחולנית. ממנה עשה ד“ר אטינגר את סערקעלע שלו”.  ↩

  98. רק שיר עברי אחד משלו נדפס בימי חייו. השווה: י. שאצקי, השכלה אין זאמאשטש, יב"ל, XXXVI (1952), 35–34.  ↩

  99. זכרונות, 22; בעקבותיו של פרץ הולך גם שאצקי, שם, 34. ולעומת זה השווה: J. Altberg, Kolonia Żydowska zdanów, “Jutrzenka”, Rok II (1962), 173 (וביידיש: “פנקס…”, 374–373).  ↩

  100. זכרונות, 22; עברית: עמ' כ"ז.  ↩

  101. ד על כך כבר שאצקי, שם, 44.  ↩

  102. זכרונות, 36, 72; “רוחות מספרות” (כתבים ב‘, ספר א’, עמ‘ קל“ג: ”הצב למינהו“ הוא רמז למאמרו של יהודה לייב גורדון נגד צדרבוים = צ”ב, בשם זה, שנדפס ב“הצפירה”, ט"ז, 1889, גל’ 23–14); “ליטעראטור און לעבן” (ווערק, ז', 83, 97); “שרייב א פעליעטאן” (שם, ח', 48), “די קראנקע נערוון” (שם, 65, 66); “א נייער נצחון” (שם, ט', 118); בריוו, 158–157, 179; כ“י, 6 (פרץ כתב: “ה' צעדערבוים”, מחק וכתב: “ה' סמאלענסקין”), 99 (כתב ומחק את המלים: “האדון צעדערבוים”), 101 (וויכוח עם “ה' צעדערבוים” על התועלת שבביקורת). – על אלכסנדר צעדערבוים”) השווה, למשל: “ספר זכרון לסופרי ישראל…”, ווארשא, תרמ“ט, 97; י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ד', ירושלים, תשי”ד2, 123–120; ז. רייזען, לעקסיקאן…, III, ווילנע, תרפ“ט2, 350–325; והשווה גם מאמרים עליו שנאספו ב”פנקס…", 437–414  ↩

  103. .י. קלוזנר, שם, כרך ב', ירושלים, תשי"ב2, 368–350 והביבליוגראפיה, שמובאת כאן.  ↩

  104. שאצקי, שם, 40.  ↩

  105. הספר ומחברו נזכרים ב“בעולם האותיות והמחכימות”, פרק כ"ד (כתבים, ז‘ עמ’ שס"ג).  ↩

  106. “זמושץ'…”, 226; שאצקי, שם, 42; J. Altberg, שם, 173; W. Zeitlin, Bibliotheca Hebreica…,, 1891–95, 344  ↩

  107. “מטע לשם”, Warszawa, 1843, על גבי השער ועמ' 3.  ↩

  108. זכרונות, 74.  ↩

  109. עליו: פ. לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, ספר ב', תל–אביב, תרצ“ז2, 6–5, 297; Zeitlin, שם, 171; ניגער, 41: בטעות – ”אברהם לייב קינדערפרוינד".  ↩

  110. שאצקי, שם, 41.  ↩

  111. J. Altberg, Gmina Izraelska w Zamościu, “Jutrzenka”, Rok I (1861), 162  ↩

  112. פרץ קובע: “בן שש שנים הייתי אז” (כ“י, 182; י.א. קלוזנר, כתב–יד בלתי–ידוע של י. ל. פרץ, ”גליונות“, כרך כ”ה, תשי"א, 266).  ↩

  113. כ“י, 182. יז”ש גם: כ"י, 183; י. א. קלוזנר, שם.  ↩

  114. ווארשא, תרל"ד, 15.  ↩

  115. על שני סופרים עבריים המלומד יעקב רייפמאן והמשכיל דויד שיפמאן, ידובר במקום אחר, בקשר עם תולדות חייו של פרץ הצעיר. פעולתו של אלכסנדר צדרבוים ביידיש כבר נזכרה למעלה.  ↩

  116. נדפס בתוך: “היסטאָרישע שריפטן” של ה“יידישער וויסנשאַפטלעכער אינסטיטוט”, ווארשע, 1929, 694–645. והשווה על יצירה זו: שם, 644–623; מ. ע[ריק], דער מעכאבער פון “טעיאטאר פון חסידים”, “ביבליאלאגישער זאמלבוך”, I, מאסקווע–כארקאוו–מינסק, 1930, 515–514; י. צינברג, תולדות ספרות ישראל, כרך ו', תל–אביב–מרחביה, 1960, 292–290, 365; שאצקי, שם, 45.  ↩

  117. שאצקי, שם, 35, 45.  ↩

  118. ספר זכרון לסופרי ישראל…”,וארשא, תרמ“ט, 75; שאצקי, שם, 46; ”אנציקלופדיה לספרות כללית וישראלית", בעריכת ברוך קרוא, כרך ג', מהדורה חדשה, תל–אביב 1961, 1280.  ↩

  119. שאצקי, שם, 62–59; רייזען, לעקסיקאן…, II, ווילנע, 19303, 590–589. בוודאי אינו זהה עם “זלמן סאבעל” (Salomon Sobel) “מילידי לבוב הבירה”, מחבר הספר ההיסטורי בעברית “דורות עולמים”. (ווארשא, תרכ"ה) – בניגוד לסברתם של רייזען ושאצקי.  ↩

  120. ווארשא, תרל"ד.  ↩

  121. כמו גם המחזה שלו (לא: “סיפורו”, כמו שכותב בטעות אשכנזי!) “סערקעלע” (שנדפס בפעם הראשונה בשנת 1861) ויצירותיו האחרות. עיין: ש. אשכנזי, (ידידו של פרץ), ב“זאַמאָשטשער שטימע”, I, יארגאנג (1928), מס' 5 (ובעברית: “זמושץ'…” 222); רייזען, שם, 731–730. ומשום כך, בלא ספק, פרץ (זכרונות, 72) מזכיר כספרים מודפסים לא רק את “סערקעלע” אלא גם “די משלים” של אטינגר.  ↩

  122. שאצקי, שם, 59.  ↩

  123. זכרונות, 73; עברית עמ' צ"א.  ↩

  124. שאצקי, שם, 44; L. Wiener, The History of Yiddish Literature…, ' 166–167, 371, (“Levinsohn”l), Zeitlin, Bibliotheca Hebraica…, 207. 166 – 167, 3711899. הוא נזכר בין באי–ביתו של יוסף צירלס–צדרבוים (“המליץ”, כ"ח, 1889, עמ' 1009).  ↩

  125. סיפורו “נדר יפתח”, ווארשא, תר"ל.  ↩

  126. זכרונות, 73; עברית: עמ‘ צ’. והשווה: י.שאצקי, דער בילבול אויף זאמאשטשער יידן אין 1870…, יב"ל, XXXVI (1952), 331–330 (“פנקס…”, 184–183).  ↩

  127. השווה, למשל: P. Frölich, Rosa Luxemburg. Translated by E. Fitzgerald,, 1940, 15.  ↩

  128. Frölich שם; M Hochdorf, Rosa Luxemburg,, n. d., 15: “Sie hinkte aus einer angeborenen Hüftlähmung"  ↩

  129. Frölich, 16.  ↩

  130. שם, 17.  ↩

  131. ראה, למשל: שאצקי, השכלה אין זאמאשטש, יב"ל, XXXVI (1952), 46, ועוד.  ↩

  132. שאצקי זאמאשטש און פרץ, יב"ל, XXVIII (1946), 42.  ↩

  133. כ“י, 181; י. א. קלוזנר, כתב–יד בלתי–ידוע של י. ל. פרץ, ”גליונות“, כרך כ”ה (תשי"א), 266. והשווה גם: למעלה, הערה 112.  ↩

  134. כ"י, שם; י. א. קלוזנר, שם.  ↩

  135. יב"ל, XXXVI (1952), 51, 52, 56, 59–58.  ↩

  136. ד. שיפמאן, “משא זאמוטש”, “המליץ” י"ד (1878), 390. חלק גדול מן הקהל בהצגות התיאטרון הפולני, שביקר בזאמושץ', היווּ היהודים (שאצקי, יב"ל, XXXVI, 1952, 35).  ↩

  137. יב"ל, XII (1937), 304.  ↩

  138. שיפמאן, שם.  ↩

  139. א. צעדערבוים, יב"ל, XXXVI (1952), 51.  ↩

  140. זכרונות, 55; עברית: עמ' ס"ח. והשווה גם: זכרונות, 60–56.  ↩

  141. זכרונות, 60–58, 63, 73, 75, 79. גם פרץ עצמו למד רוסית: שם, 60, 85, 86, 93.  ↩

  142. שם, 60–56, ועוד. ועיין למעלה.  ↩

  143. שם, 60, עברית: עמ' ע"ד.  ↩

  144. השווה, למשל: אשכנזי, שם.  ↩

  145. שאצקי, השכלה אין זאמאשטש, יב"ל, XXXVI (1952), 61.  ↩

  146. שם, 28–27, הערה 7. – על ש. חודאק ידובר במקום אחר. והשווה גם: “תמונות מעולם–התוהו” (כתבים, ג‘, ספר א’ עמ' קפ“ה–ר”ג).  ↩

  147. שאצקי, שם, 37–36.  ↩

  148. שם. והשווה גם למעלה.  ↩

  149. י. גולדוַג ומ. שלס, התנועה הציונית בזמושץ‘ "זמושץ’…“, 257–253 (וביידיש “פנקס…”, 559–549); לאחר משפט סתמי: ”התנועה הציונית בזמושץ‘ החלה עוד בימי ’חיבת ציון'…", המחברים עוברים מיד למאה העשרים.  ↩

  150. זכרונות, 119; עברית: עמ' קמ"ז (שונה בהתאם למקור).  ↩

  151. זכרונות, 80.  ↩

  152. שאצקי, שם, 47.  ↩

  153. ולא, כמו שפרץ כותב: “הרי הוא יושב כבר על כסא [הרבנות] יובל [שנים]” (זכרונות, 77; עברית: עמ' צ"ה – בשינויים קלים, בהתאם למקור).  ↩

  154. זכרונות, 30, 64–63, 80–77, 92–91, 126; שיפמאן, שם, 416–415; א. צעדערבוים, שם, 56; י. רייפמאנן, קול נהי נשמע מזאמושטץ, “המגיד”, י"ז (תרל“ד–1873; למעשה: תרל”ג–תרל"ד – 1873), 172 (וביידיש: “פנקס…”, 883–882)  ↩

  155. כנזכר למעלה.  ↩

  156. זכרונות, 78.  ↩

  157. שם, 80; עברית: עמ' צ"ט.  ↩

  158. (1875–1804) Eugène Sue.  ↩

  159. שאצקי, שם, 47.  ↩

  160. זכרונות, 77. עליו השווה, למשל: ד. הלחמי, חכמי ישראל, תל–אביב, תשי“ח, עמ' רנ”א; ש.מ. חאנעס, תולדות הפוסקים, ניו יורק, תש“ו, 100; Encyclopaedia Judaica, 826–828, Vlll – ליסא היא העיר הפולנית Leszno. פרץ מזכיר את ”הרב הגאון מליסא“ גם ב”פוחת והולך“ (כתבים, ב‘, ספר א’ עמ' קי"ח) ואת ”הסידור הליסאי“, כלומר את הספר ”דרך החיים“ של הרב מליסא – ב”נס חנוכה" (ווערק, ב', 394).  ↩

  161. רייפמאנן, שם.  ↩

  162. עליו השווה, למשל: האנציקלופדיה העברית, כרך ב‘, 307; ד. הלחמי, שם, עמ’ רס“ה–רס”ו; חאנעס, שם, 287–286. על ר‘ יעקב בורנשטיין והמשכילים: י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב’, ירושלים, תשי“ב2, 225–222, 294–293, 326–325, 337 (על הסאטירה של יצחק ארטר “מאזני משקל”, שבה האשים את בעל “ישועות יעקב” בגנבה מספרי אחרים), 352, 378. – מסתבר שאמנם צדק רייפמאן, שכתב מיד לאחר מותו של ר' משה וואהל (בשנת 1873) ולא פרץ, שדבריו נכתבו ארבעים שנה אחרי זה. ואפשר מקורה של הטעות בשני זיהויים מוטעים. ראשית, כפי הנראה, פרץ זיהה את ”ישועות יעקב“ לרבי יעקב אורנשטיין עם ספרו של ר' יעקב אחר, ששמו דומה ביותר לשם ספרו של הרב אורנשטיין: ”ישועת יעקב“ (1854) **לר' יעקב זאב המכונה ”ליסאי"** (יעקב וולף ליסנר, “מילידי ק”ק ליסא", ככתוב על שער ספרו). עליו, למשל: A. Herzberg, Aus Vergangenheit und Gegenwart der Juden und der jüd. Gemeinden in den Posener Landen, Koschmin–Bromberg, 1909, 675, L. Lewin, Geschichte der Juden in Lissa, Pinne, 1904, 264, Encyclopaedia Judaica, VIII,  ↩

    1. לאחר זה, נראה, שפרץ עירבב ר‘ יעקב “ליסאי” זה עם ה“ליסא” בה"א הידיעה, שאף שמו היה ר’ יעקב – הרי הוא ר' יעקב לורברבוים.
  163. יב"ל, XXXVI (1952), 56.  ↩

  164. “ס' בית משה”, חלק א‘, [זאלקווא, תר“ח–תרג”ג]. ההסכמה היא משנת תרי"א. – והשווה: י. ד. מנדלבוים, ספרי רבני וחכמי זמושץ’, “פנקס…”, 241–240; שאצקי, יב“ל, XXXVI (1952), 47, הערה 54 (כותב בטעות, שההסכמה היא משנת תר"א); ”זמושץ‘…", 220. – על הסכמה אחרת של ר’ משה וואהל, שלא נדפסה “מחמת הוצאת הדפוס כי רבה”, עיין: מנדלבוים, שם, 293.  ↩

  165. יב"ל, XXXVI (1952), 56.  ↩

  166. זכרונות, 79–78.  ↩

  167. משא זאמושטש, “המליץ”, י"ד (1878), 416–415.  ↩

  168. כתבים, ב‘, ספר א’, עמ' קט“ז–קכ”ג. וביידיש: “וואָס אַמאָל וויניקער” (ווערק, ד' 75–66), ולא: “פיר דורות”, כלומר “פיר דורות – פיר צוואות” (ווערק ג‘, 180–175; ובעברית: “ארבע דורות – ארבע מיתות”, כתבים, ד’ ספר א‘, עמ’ קע“א–קע”ו), כמו שפרץ כותב בטעות בזכרונות, 30.  ↩

  169. כתבים, ב‘ ספר א’, עמ' קנ“ח–קס”ו. וביידיש: “שמעיה דער גיבור” (ווערק, ד' 178–170). והשווה: זכרונות, 78.  ↩

  170. ווערק, ו‘, 378–373. והשווה מה שפרץ כותב על ר’ משה וואהל בזכרונות, 77.  ↩

  171. פרץ לא כתב מעולם יצירות ספרותיות ברוסית, כפי שטוען A. A. Roback, I. L. Peretz,, 1935, 39 לעומת זה הרבה ממכתביו הם בלשון זו. כמה מכתבים רוסיים של פרץ נדפסו במקורם, למשל בתוך יב"ל, XII (1937), 7 וכו'.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!