(פורסם ב“דאר היום”, יום ב' 17 לאוגוסט 1936, בחתימה “א. בר-פלוגתא”)

 

השומר החולה    🔗

עם דמדומי ערב, אחר נטותו של המאור הגדול לפאת ים, נטל אהרוני את רובהו ופנה לדרך המובילה לפרדס הסמוך שבו שמר.

• ולמה אינך משלים את סעודתך? הרי לא אכלת מאומה כמעט – אמרה מאכסנתו, בריאת-בשר וחסונה, שאת רוב ימיה בילתה בעבודה מפרכת, הן במטעי גן והן בגידולי ביתה – הלוא המה הילדים אשר איתה, ארבעה במספר, כל פארה ותקוותה לשנות העמידה.

• אוכלך היום כמאכל תינוק – המשיכה, בהביטה עליו בחשד של דאגה.

• לא תאבתי אכול הפעם – ענה אהרוני והסמיק, כאילו מבושה לעין האשה העלולה לחשוד בו בחוסר גבריות, אך יחד עם זה נבטה בו חמימות מיוחדת שבצבצה חליפות בגופו והזרימה לראשו מין ליאות כופתת עד כדי שקיעה בהזיה נעימה ומרדימה.

עוד מצוהרי יום חש אהרוני כי נתון הוא בהדק של קדחת מבכירה, אך על אף הכל גמר אומר לצאת למשמרתו כרגיל, בלי שים לב לתוצאות. הוא היה השומר מן הותיקים ורבה היתה האחריות שרבצה עליו לשלימות הפרדס ונטיעותיו הצעירות בנות השנתיים, שלא אחת שימשו כפיתוי – מאווה למקצצים ולמחבלים.

כן ידע אהרוני את מאכסנתו ואת עינה הפקוחה, ובחששו שמא תמנעהו מִלֶכֶת, חשב להשתמט מפניה בתשובה של מה-בכך, אך אותה, את הפִקְחִית המנוסה, אי-אפשר היה להוליך שולל. לפתע נעצה בו זוג עינים חודרות ואמרה בקול פסקני: -

• בחור, אתה הערב לא תלך לשום מקום. הִכָּבֵד-נא ושכב במטה, כי קודח אתה.

• לא, לא – התחלחל אהרוני – אי אפשר. רבה הסכנה במקום, וגם אין מי שיחליפני.

• הראיתם בחיים מין למך כזה? – טענה המאכסנת בחרי-אף. – ואתה בעצמך אינך מסוכן?

• חלילה – התכחש אהרוני בשומו את פעמיו לדרך.

• לפחות, קח את זה אתך, - אמרה המאכסנת אחריו, ותקעה לידו את הסוודר. – אל תשכח להתעטף בו במקרה הצורך. היא הכירה בעקשנותו של הדייר שלה וידעה שאין תועלת בנסיון להטותו מהחלטתו.

• ניחא, ניחא, רב תודות – ענה אהרוני והחיש את צעדיו. הוא לא הלך בשביל הסלול מפחד המרצחים הארבנים, אלא בחר לחדור ישר מבינות לסבך העצים המבוגרים שהאפילו משורותיהם על צאצאיהם לגזע – השתילים הרכים המפוזרים על-פני שטח מוגדר כבחצי גורן עגולה.

בגשתו לצריף הריכוז כבר מצא את חבריו יושבים ומחכים לו.

• מה קרה לך? שאלו כולם. אהרוני היה תמיד בין המקדימים, לכן עורר איחורו הפעם את השתוממות חבריו.

• אה, לא כלום; חוששני שיש בי מקצת מן הקדחת – ענה הלה התנועה של ביטול.

• ואולי באמת תשוב הביתה? – נשמעה הצעת שאלה מצד אחד מן החבריא.

אהרוני הביט עליו בביטול גמור והשואל התכווץ ונשתתק.

• האם לא ידעת את הפתגם? פורים אינו חג וקדחת אינה מחלה – התלוצץ אהרוני, אך בכל-זאת לא יכול להבליג ולהסתיר את מבוכתו הנפשית שהלכה וגדלה בזמן אחד עם הכאב העצום בצלעות ובמותנים ובעיקר ברקותיו, שהדם דפק בהם תכופות כבהלמות פטיש.

הוא הרהר רגע ואמר: -

• הפעם תלכו אתם אל השיחים ואני אשמור כאן על-יד הצריף, לבל יציתוהו.

איש לא ענה דבר, והם התפזרו בשקט, כל אחד למחסה - מחבואו ולמשמרתו.

אהרוני נשאר לבדו. הירח הגיע לקץ חודשו והלילה התעטף בגלימה של עלטה שחורה וסמיכה, עד שלא נראה מאום במרחק זרוע אחת.

• ליל גנבים – לחש אהרוני לעצמו. הוא טען את רובהו וכוננהו לפעולה. אחר ניגש אל הברז, הרכין ראשו ונתן למים לזרום מעליו, למען הפיג את החום שגדל ועלה בקרבו. על-יד הברז התנשא צנור מלט רחב בגובה של אדם – אחד הצנורות המרובים ששימשו להשקות הפרדס – ואהרוני הביט עליו כאשר יביט הטובע על עוגן ההצלה.

• רעיון נפלא – מלמל – זה ישמש לי מחסה וגם אוכל מזמן לזמן להרטיב את ראשי במים.

הוא קיפל את רגליו וישב כשמצחו נסמך אל הצנור הקריר. הוא חש עייפות ומאוד רצה לעצום את עיניו ולהרדם.

• רק לא לישון – הרהר, בשפשפו את רקותיו כדי להתעודד. אך על אף כל מאמציו הרגיש שהוא שוקע לאטו בנים של הזייה. כל מיני מחשבות משונות צפו ועלו במוחו ופיו מלמל שלא מרצון ודעת.

• שטויות, אינני חולה כלל, סתם ככה, מעט חום ולא יותר. מחר אקח אספירין. ואת, אמא. אין לך מה לדאוג. לא אלך לטבול הנחל הגורף המסוכן, אלא ישר… מבית-הספר הביתה… אוף… המלט קר…

צמרמורת חלפה בגופו וצינה אחזתו. הוא נזכר ששכח והשאיר על-גבי הספסל שעל-יד הצריף את הסוודר שנתנה לו מאכסנתו. קם ברגלים כושלות ולאחר שמצא את החפץ המבוקש התעטף בו וחזר אל הברז. שוב הרטיב את ראשו במים הצוננים ורבץ אל מחסהו על-יד הצנור.

• כך… טוב – גמגם בעל-כורחו, בהתאמצו לכבוש את שפתיו בל תתנועענה שלא לצורך. עוד לפלף בעיניו באין - הפוגות למען גרש את עשתונות התוהו. אך ככל התאמץ כן הלכו הללו וגברו, עד שלבסוף חלש ונכנע. שוב נפלטו מפיו מלים בודדות מקוטעות שעלו בחפץ והבנה:

-אין ברירה. בודאי קודח אני. בודאי… אין צורך לירות. לא כל המרבה ביריות גבור, ובכל-זאת אירה בשעת הצורך. חבל… בני-אדם נבערים, שופכים את חמתם על העצים… חא, חא, חא… הכל פרי הבערות. אין דבר. חמישה שילינגים ללילה אף זו משכורת. יותר מדי מפונקים אנחנו. שטויות… אפשר ליהרג גם בעד חמשה דינרי זהב. מה ההבדל? איך כתוב שם? וזאת התורה, אדם כי ימות באהל. חא, חא, חא… באהל קרי אבל לא בפרדס… ואולי באמת הצדק עם המקצצים בנטיעות? מה ההפרש? אדם או עץ? היינו הך… כאדם עץ השדה, חא, חא, חא…שדה קרי ולא פרדס… חמישה שילינגים בלי ביטוח, מה הבטחון? ולמה ביטוח אם אין בטחון? כל זה אווילי מאד, משום שאני קודח ויש לי חום. כמה? שלושים ותשע, ארבעים, ואולי יותר? אי-אפשר לקבוע בדיוק. אין לי מדחום. וגם חושך מסביב. וכי ירא אני? לא, חלילה. ואולי כן? אך מי יראה בחושך? חא, חא, חא… אין לי צורך להתבייש. איש לא יראני בקלקלתי. אני כאן כמו בתיבה סגורה. תיבת נח היא. יש בה כל מיני חיות, ומהן מזיקות, אה? מה זה? כמדומני שאני שומע רשרוש. אה? איפה? משם… מדרום… על-יד הבִּצָה… קדחת חצופה שכמותך… סורי! מהר! אין פנאי… צריך להזהיר את החבריא מהר! מהר! –

זיעה קרה כיסתה את כל גופו והוא ניגב את מצחו במרץ. פתאום חש כי מוחו מתבהר, וכי שכרון ההזייה פג ממנו כליל. בינתיים הלך הרשרוש החשוד וחזק מדי רגע. אהרוני קם בקפיצה אחת וצעד בחפזון לקראת המחבוא הראשון. הוא עבר דרך המסילה שבין הברושים כשגופו כפוף והוא מסנן בלי הרף בקול חנוק למחצה: -

• חבריא, אתם שומעים? ענו לי, איפה אתם? זה אני אהרוני –

לסוף נשמעה הקריאה הגואלת מצד השומרים המסותרים, שאף היא נאמרה כמעט בלחש של היסוס:

• מה לך, אהרוני? –

• האינכם שומעים? שם על-יד הגדר משמאל? אה? לא, עתה גם מימין. מהר חבריא, כוננו את הרובים – מלמל אהרוני ברטט, בכרעו על-יד חבריו.

עתה הלך הרעש על-יד הגדר וגבר באופן מוחש למדי. נשמע בבירור דופקו של משהו יבש ונוקשה, כמכה הברזל בברזל.

• מפרקים את הגדר – לחשו השומרים – אה? אהרוני! מה תאמר? היש לירות בהם?

• לא, לא, חכו עוד מעט. אולי אין זו אלא תחבולה מצידם למשוך אותנו כמטרה לחציהם. חכו, עוד מעט ויתברר הדבר.

כאילו בתשובה לדבריו נפוץ לפתע בכל הפרדס קול ריסוק עצים, שנגדעו ונפלו באנחה תחת מהלומותיהם של גרזנים מספר.

• כנופיא גדולה היא. מהר, חבריא, ראשיכם למתרס. תנו להם ירית אזהרה אחת, ישר באויר, מעל ראשיהם – לחש אהרוני אל חבריו ששכבו בשוחה כשאוזניהם זקופות ורוביהם נטויים.

• טראך… – צלצלה היריה האחת מצד השומרים העברים.

• טראך! טראך! – נורו יריות מספר כתשובה מצד המחבלים הערבים. הכדורים זמזמו עתה מעל ראשי השומרים, כאילו בקשו להזהירם על סכנת-המוות הכרוכה בהם.

• אהא… רובים צבאיים… נשק גרמני חדיש. עתה, חבריא, תנו להם… ישר בתוך… למען ידעו כי לא הפקר הוא – השמיע אהרוני, וחבריו צייתו לו באין אומר. מעתה קיבל הענין צורה של קרב ערוך לכל פרטיו. ניכר היה כי המחבלים הופרעו ממלאכתם באשר גדיעת העצים פסקה, ולא נשמע בתוף הפרדס אלא שריקות החצים שפילחו את האויר במין תיאבון זולל.

אי-שם במרומים הוארה פאת רקיע באור אדום בהיר, ונשמע קול של נפץ.

• אלה הם שלנו, הם זרקו רקיטה – לחש מישהו בהטעינו את רובהו מחדש.

כעבור רגעי מספר נשמע רעש של מכונית מתקרבת. מיד פסקו היריות מצד המחבלים ונשמע בבירור כיצד מטפסים הללו מעבר לגדר בנוטשם את המערכה.

• ברוך השם… סוף סוף… המשטרה באה – לחש אהרוני באנחה של הקלה. – לכו לקראתם, ואני אשאר כאן. אין ביכולתי ללכת. חולה אני.

פתאום הוארו השמיים באור מציף ומסנוור, וכן נשמע הטקטוק של מכונת יריה לכל אורך הכביש המקביל אל הגדר. אחר נשמע קול השופר הקורא וכן צלצלה קריאתם של הבאים לעזרה:

• אי, חבריא, איכם?) מהר, ענו! השלום לכם?

• שלום, שלום! – ענו השומרים לעומתם, ונותרו במקומם.

שוב נשאר אהרוני לבדו ושוב עלו שרעפי ההזייה וכפתוהו בלי משים. שוב דובבו השפתים מקוטעות:

• אין הנזק רב. לא הספיקו… בחיי משחק מעניין. אתה לי ואני לך… מי עדיף? האומנם כל דאלים גבר? טפו… גועל נפש – והוא היטה את ראשו מעבר לשוחה, באשר חש כי רגש בחילה תקפו עד-כדי הקאה.

• אך זו קדחת כהלכה – הוסיף להרהר בקול – מה אמרתי? משחק מענין? טפו… איזה ניוול. באמת. אין המשחק שווה את הנרות. אה? וכי מי מכריח אותם? שטויות… אין מטיפים מוסר לנמר, יורים בו וחסל… אה? מענין לדעת, כמה עצים ניזוקו?

מישהו הלך והתקרב אליו בצעדים מאוששים.

• כמה הם? – הרהר אהרוני – שלושה, ארבעה? לא יותר… בודאי, משלנו הם. –

כאילו בתשובה לספקותיו נשמעה הקריאה:

• אהרוני, אתה כאן? מה שלומך?!

הוא שכב עתה פרקדן ומלמל בקושי:

• שלומי טוב. כמה עצים ניזוקו?

הם התכופפו מעליו, הסתכלו בו רגע וענו בעדוד:

• אל תדאג, אהרוני, בסך הכל כארבעים במספר.

• חבל! צריך לקחתם לבית-החולים – גמגם החולה.

• אותך צריך לקחת לבית החולים. מהר, חבריא, הביאו את האלונקה ושאוהו אל המכונית מחוץ לשער. הוא קודח! – פקד מישהו בקול רם, ופקודתו זו נתמלאה כהרף.

אהרוני הרגיש שהוא נישא על-גבי כנפים אמיצות ונדמה לו שהוא טס באויר, הרחק הרחק, בחלל האין-סוף. הכל נטשטש במוחו והוא שקע בתרדמת-נְשִׁיָה.

בינתיים בקע השחר בכל פאתי מזרחו, ועם צאת השמש לאורחו היומי מצאו השומרים בקצה הפרדס, על-יד הגדר הדחוייה, כותונת טבולה בדם.

מישהו מהמחבלים הציץ ונפגע…

 

אחרית דבר מאת אסנת נזרי-פולאק    🔗

בעיתון “הצפירה” מתאריך 24/05/1921, ברשימת הפצועים בפרעות שנערכו ביפו, מופיע הקטע הבא:

רשימה 26. “אהרון פולני. בן 29 מנס ציונה, מזמן רב בארץ, נמצא בעיר בשעת המהומה, אכר. בא לראות את משפחתו, נפצע ע”י שוטר ערבי בכדור ביד, והוכה ע“י ערבים בכל גופו. (מכיר את השוטר).”

מיהו אותו אהרון פולני? כמובן, שמדובר באבי אשר עיברת יחד עם בני משפחתו את שם המשפחה מפולאק לפולני עם עלייתם ארצה. אבל, על פרושיו למקרא ויתר יצירותיו שיצאו לאור חתם בשמו המקורי: אהרון פולאק. ולמרות זאת, חבריו הותיקים המשיכו לכנותו בשם ‘פולני’. כך למשל כתב חברו י. סערוני:

• “מה יש לדבר? ביאליק תמיד ביאליק! - פסק פולני, אישיות מרובעת-אוניברסאלית, שכבר הספיק להיות שומר, חזן, מורה לאנגלית, מסיונר, אלוף שחמט, סופר, זמר באופרה, בעל-מסעדה, מרצה, ותמיד אין הפרוטה מצויה בכיסו. היה מתוודה: “שמציעים לי עבודה תוקפת אותי עצבות כזו…” מקצועו השרשי - חקר תעלומות התנ”ך. כל יום מגלה “אמריקה” תנ“כית חדשה בדברו על נח או דוד המלך הריהו מגבב פרטים אינטימיים, כאילו אך זה יצא מחדר המיטות שלהם או שיחק עמם בשחמט.” (מתוך הרבעון לספרות סימן קריאה, גליון 2 מאי 1973, מתוך המאמר ‘פן ופניו’.)

ואם בכינוייו השונים של אבי עסקינן, אציין כי על יצירותיו שיצאו לאור ופירושיו לחקר המקרא חתם אבי בשמו המקורי: אהרן פולאק, בעוד שעל רשימות שונות שפרסם בעתוני תקופתו: הומורסקות, פיליטונים וקטעי פובליציסטיקה בענייני דיומא חתם בשמות עט שונים כמו: ח. כפורי, י.סרגל, א. בן-עיר, א. מחלולאי. ואף על הסיפור שלפנינו חתם בפסיבדונים א. בר-פלוגתא.