וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם – אַל תִּירָאוּ

(חגי ב' 5)

כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶה בַּיָּמִים הָהֵם

(זכריה ח' 6)

בראשית התישבותנו החדשה בארץ היו חלוצי העבודה וההתישבות החקלאית המעצבים דמות היישוב. כך היה הדבר בימים הראשונים, בימי מייסדי פתח-תקוה ואנשי ביל"ו, כך היה הדבר גם בימי העליה השניה; הסופרים המעטים שעלו אז לארץ הזדהו כמעט לגמרי עם מפעל העבודה.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה, כשפרחו התקוות הגדולות בימי הצהרת-בלפור ונפתחה ראשית העליה המורחבת, נעשו נסיונות ללכד היישוב בחטיבה אחת. עד אז היו לנו, בעצם, שני יישובים: היישוב החקלאי במושבות והיישוב העירוני ביפו ובחיפה מזה, והיישוב הישן בערים הקדושות – ירושלים, חברון, טבריה וצפת מזה. אחרי המלחמה נעשה נסיון ללכד כל חלקי היישוב, והנסיון הצליח במידה ידועה.

עם ריבוי העליה באה התפצלות פנימית – מעמדית וגם אידיאולוגית. נוצר מעמד-פועלים עירוני, קם מעמד בינוני, רבו הסופרים בארץ, נוסדו מוסדות-חינוך גבוהים ומכוני-מדע, וארץ ישראל היתה למרכז הספרות העברית. גדולי הספרות העברית התישבו בארץ.

עם הקמת המדינה הועמדנו על סף תקופה חדשה, לא רק בתולדות היישוב, אלא גם בהיסטוריה היהודית בכללה.

ממשלת ישראל הקימה משרד לחינוך ולתרבות, ומטרתו היא לא להסתפק במוסדות החינוך והיקפם, כפי שהיו קיימים, אלא להרחיבם ולהעלות ערכי הרוח והתרבות במדינה. הממשלה מקימה מועצה מדעית לטפח המחקר המדעי – הצרוף והשימושי – במדעי-הטבע, במטרה להקים בארץ מרכז מדעי ולרכז בתוכו אנשי-רוח ומדע מכל התפוצות. אפס, עיצוב דמות האומה – הדמות הרוחנית והמוסרית – לא ייעשה על-ידי הממשלה, אם כי אין אנשי הממשלה אולי זרים לגמרי לשאלות הרוח. מתוך הכרח המציאות יהיו דאגותיה העיקריות של הממשלה מרוכזות בשטחים הכלכליים והמדיניים: בקליטת עלייה, בשיכון, בהתישבות, בחוקי-עבודה, במסים, בשירותים, בבטחון, ביחסים עם השכנים, עם האו"ם, עם מעצמות עולמיות, ואמצעיה של המדינה לצורכי הרוח: לחינוך, תרבות, אמנות, ספרות ומדע – יהיו מוגבלים ומצומצמים. ועובדי הרוח למיניהם אשר במדינה עליהם מוטל היעוד החלוצי – להעלות קרנה הרוחני של המדינה.

*

מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה ובערכיה האנושיים. אנחנו צריכים, אמנם, לעשות עוד מאמץ גדול וממושך, למען נהיה, לכל-הפחות, ככל הגויים. ולהיות “ככל הגויים”, כלומר עם נורמלי, בריא, בן-חורין, עצמאי – זה לא דבר של מה-בכך. עם הקמת המדינה הבטחנו התנאי העיקרי למילוי שאיפה זו. אולם, מותר לכל אחד מאתנו להיות “שוביניסט” כדי להאמין שלא די להיות סתם ככל הגויים. מותר לנו לשאוף לקיים דברי הנביא “ואתנך לברית עם לאור גויים”. שום עם, עד כמה שאנו מכירים ההיסטוריה, לא סבל כל-כך, לא נאבק כל-כך, ולא שילם מחיר רב כל-כך, משך מאות שנים על יחודו כעם היהודי. אין ספק, שיש סיבה עמוקה ומקור לא-אכזב לתופעה היסטורית זו.

אנחנו מהעמים המעטים בעולם, אשר הטבענו חותמנו על חלק גדול של התרבות האנושית: על התרבות של העמים הנוצרים והמוסלמים. במשך הרבה דורות היינו העם היחיד שהאמין בחזון אחרית הימים. לא יתכן, איפוא, שחזון אשר בו האמינו, לו ציפו, קוו וחיכו משך דורות רבים, יכזיב דווקא עכשיו עם קום הפלא הגדול: מדינת ישראל.

*

רצה הגורל שמדינת-ישראל תקום מתוך סערת מלחמה, ועם ישראל המשוחרר יתגלה לעולם קודם-כל לא בכושר היצירה והרוח, אלא בכושר-מלחמתו ובכוחו הצבאי. בחדשים הראשונים לעצמאותנו חייבים היינו לרכז כל מרצנו במטרה העיקרית: להדוף אויבינו. בדיעבד, גם זו לטובה. טוב שנדע, ותדע ההיסטוריה וידע העולם, שלא קיבלנו עצמאותנו במתנה, מידי אחרים, אלא שילמנו בעדה מחיר עליון, מחיר דם בנינו היקרים ביותר, והקימונו מדינתנו בידינו-אנו ממש.

ועוד הרבה שנים נצטרך לתת ממיטב אמצעינו ומאמצינו למען קיים בטחונה של המדינה. ברם הבטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל יש יעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת עם ישראל, קיבוץ גלויות.

אפילו בתוך שעת-החירום, בשמונת החדשים הראשונים לקיום המדינה, כשהיינו צריכים להתגונן בפני צבאותיהן של חמש מדינות ערב ולהקים, בתוך התוהו ובוהו שהנחילה לנו ממשלת המנדט, סדר ומשטר, שירותים וממשלה – אפילו בתקופה מסוערת זו לא פסק זרם העלייה, אלא להיפך הורחב ונאדר.

עם הפסקת הקרבות הוטל עלינו להסיע לארץ המונים גדולים, לשכנם ולהשרישם במשק, בחקלאות, בחרושת, במלאכה, לבנות ערים וכפרים חדשים לקליטת מאות אלפים ואולי מיליונים יהודים. כדי שהמונים אלה ייקלטו בארץ, הושם עלינו להגשים מפעל התישבותי גם בכפר וגם בעיר, שהוא גדול בהרבה מכל המפעל ההתישבותי שהקימונו משך שבעים השנים האחרונות. נצטרך לשקוד בממדים רחבים ובקצב מהיר על יעור הרים, הפרחת חולות, התקנת השקאה, השבחת קרקעות, בניין בתים למשק, לדירה, לבתי-ספר, לבתי-חרושת, לבתי-חולים, למעבדות. נצטרך להקים תחבורה ענפה מקומית, ארצית, בינלאומית – ביבשה, בים, באוויר, לארגן אכספורט ואימפורט רבי-מידות, לבנות רכבות ולסלול דרכים, ועוד ועוד.

אולם אין זה אלא צד אחד של המטבע. אין אנו מביאים לארץ עדרים של בעלי-חיים שמספיק להעבידם, להאכילם ולשכנם, אלא המוני אנשים יהודים, שלא על הלחם לבדו יחיו. אנו מעלים לארץ עם יחיד במינו, מפוזר בכל קצווי תבל, המדבר בלשונות רבות חניך תרבויות זרות, נפרד לעדות ושבטים שונים בישראל. ומוטל עלינו להתיך מחדש כל הציבור הרב והמנומר הזה, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות, החברתיות והלשוניות המפרידות בין החלקים השונים ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים. עלינו להנחילם רוח, תרבות, ספרות, מדע, אמנות. עלינו להכניסם למסגרות חברתיות ומדיניות חדשות, להנחיל להם זיקה לעברנו ולחזוננו לעתיד; עלינו לחנכם לחיי עם עצמאי, לחיים ממלכתיים, לשלטון עצמי, לחירות, לאחדות יהודית, לאחווה אנושית, לעזרה הדדית, לאחריות קולקטיבית, ובו בזמן עלינו לדאוג לבטחונם, לבטחון המדינה וחירותה ומקומה בעולם. מלאכה זו עלינו לעשותה בתקופה מסוערת ומסוכסכת, כששלום-העולם תלוי בשערה ואנו מוקפים צוררים ויריבים.

כיצד תיעשה המלאכה הגדולה והקשה הזאת? איך נרים המשא הכבד הזה, המשקי, הכלכלי, המדיני, התרבותי, הארגוני, ואנחנו מעטים. כל העם היהודי הוא עם קטן. בקושי צברנו מעט נכסים בארץ, אך הם לא יספיקו לעליה הגדולה. ואנחנו עם עשוק, עשוק היסטוריה. אין לנו שום ירושה חמרית; ועלינו לעשות בזמן קצר, ובכוחה של מדינה קטנה, מלאכה שלא עשינו מעולם, מלאכה שלא נעשתה אולי על ידי שום עם אחר. המלאכה הזאת תיעשה רק בתנאי אחד – אם נצליח לגייס גיוס מלא היתרון האחד שיש לנו: היתרון המוסרי והאינטלקטואלי של העם היהודי.

*

ההיסטוריה עשקה עם ישראל מהרבה דברים. לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר. לא ניתנו לנו עצמה מדינית. רק בימינו אלה, אחרי שבעים שנות מאמצים חלוציים, הגענו לראשית עצמאותנו בחלק מארצנו הקטנה. אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים, ובכוח זה עמדנו עוד בימי-קדם נגד מדינות אדירות שעלו עלינו לא רק במספרן, בכוחן החמרי והצבאי, אלא מבחינות רבות, גם בתרבותן. אין עוד דוגמה בהיסטוריה לעם שגורש מאדמתו ונתפזר בין העמים, ואף-על-פי-כן הצליח לקיים יחודו ועצמאותו משך אלפיים שנה¹. נטוע בנו כוח מוסרי עליון, שלא נמצא בקרב הרבה עמים, וכוח זה הביאנו עד הלום. היו עמים שלא נפלו מאתנו בכוחם האינטלקטואלי. היו גם עמים שעלו עלינו בכמה מענפי התרבות והיצירה האמנותית והמחשבתית. תרבות העם היהודי, כשישב בארצו, היתה חד-צדדית. כוחנו היה גדול בדת, במוסר, בשירה. אבל כמעט לא היה לנו חלק במחשבה הפילוסופית, במדע, ברוב האמנויות, בארכיטקטורה, בסלילת דרכים. מבחינה זו אולי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפיזרם בין האומות. חיינו בתוך עמי אירופה ואמריקה הנחילו לנו גם הנכסים שחסרו לנו. בנדודינו בעולם ירשנו גם התרבות החדישה וגם השתתפנו ביצירתה. עכשיו אין אנו נופלים בכוחנו הרוחני משום אומה אחרת. חלק היהודים בכל כיבושי הרוח והמדע בדורות האחרונים אינו קטן מחלקם של הטובים שבעמים.

*

רק מתוך גיוס מלא של כוחנו המוסרי ויכלתנו האינטלקטואלית נוכל להתגבר על הקשיים העצומים העומדים לפנינו בהגשמת יעודי מדינתנו. פירושו של דבר שמדינה זאת לא תוכל לעמוד רק על המנגנון הממלכתי, על חברי ממשלה, על נבחרי הכנסת. ניזקק לכל הדברים האלה, אבל באלה בלבד לא נוכל לעשות המלאכה שלפנינו. שומה עלינו להפעיל כל המרץ החלוצי הגנוז בתוכנו ולגייס כל היתרונות שיש ללב ולמוח היהודי; והכוונה אינה רק לאנשי-סגולה מעטים אשר חוננו בכשרונות מיוחדים ובתכונות בלתי-רגילות. בתוך כל איש ואשה גנוזים כוחות אדירים ויש רק לדעת להגיע למקורם, לגלותם ולהפעילם. בהקמת תנועה חלוצית בקרב העם גילינו כשרון זה. הנוער שחולל אחת המהפכות הפוריות ביותר בתולדות האדם והקים מפעלי-בראשית – לא היה נוער של עילויים וילדי-פלא, אלא נערים ונערות רגילים. העצמאות אשר ניסינו להקים בסערת מלחמה, אי-אפשר לה שתסתיים בשטח המדיני בלבד. המהפכה הזאת שהתחוללה בבוא עצמאותנו, לא תמלא יעודה אם תהיה מהפכה מדינית וצבאית בלבד. המהפכה המכרעת – היא לפנינו. עלינו להפוך הארץ, העם, כל סדרי חיינו.

מהפכה זו תובעת מכל אחד מאתנו לעשות מחדש חשבון חייו. דרכי חיינו הקודמים, הרגלי מחשבתנו, יחסינו הפנימיים והחיצוניים, המידות והשיטות והממדים הישנים, לא יסכנו עוד.

תביעה זו חלה על כל המקצועות: עובדי המדינה, מורים, עורכי דין, רופאים, קציני צבא, מהנדסים, אנשי מדע, ספרות ואמנות, ובראש וראשונה על כל אלה שפועם בהם רוח חלוצי, בין שהם חלוצי עבודה או חלוצי התישבות, או חלוצי הרוח.

*

ואתחיל מהצבא.

אין עוד עם כעם ישראל, שהסתירה בין שאיפתו הנאמנה לשלום ובין חוסר בטחונו היא חריפה כל-כך. עוד לפני צאתה לאוויר העולם הועמדה המדינה במבחן דם ואש, ויצאנו מן המבחן בכבוד ובנצחון. נצחונות אלו אסור שיביאונו לזחיחות-הדעת, ואל נהיה שיכורי-נצחון. חתמנו על הסכמי שביתת-נשק עם כל שכנינו, ואנו חותרים לקראת שלום יציב. אך יש לחשוש, שבמקרה הטוב ביותר לא יהיה שלום זה אלא שלום מזויין. כל עוד מותרת מלחמה בין עמים – נשקפת לישראל סכנת התקפה ופלישה חדשה, שמטרתה לא רק מיגור עצמאותנו אלא השמדתנו הפיסית, ונתבעת מאתנו כוננות מתמדת.

מהרגע שנראתה באופק סכנת המלחמה שבאה עלינו, היה ברור, שבכוחות ההגנה, באמצעיה ובדרכיה בלבד לא נעמוד. ואם חלילה צפויה לנו בעתיד מלחמה שניה, לא נעמוד בכוחות, באמצעים ובסידורים שעמדו לנו במלחמה הקודמת.

קודם-כל יש לעקור מתוכנו טעות נפסדת, אם היא קיימת, שבצבא בלבד נקיים בטחון המדינה.

גורם ראשון ועליון לבטחוננו הוא עלייה-רבה בממדים גדולים ובקצב מהיר. אין שום מאמץ מלחמתי ובטחוני שידמה מבחינה זו להגברת העלייה. העלייה היא לא רק מצוה ציונית ודרך ליעודה העליון של המדינה – קיבוץ גלויות; היא האמצעי היעיל ביותר לבטחון המדינה, ואין דבר עולה עליה מבחינה זו בחשיבותו ובדחיפותו. שום שיקולים כלכליים ומשקיים אינם רשאים להאיט קצב העלייה, וכשם שלא התחשבנו בשום שיקול משקי בהתגוננתנו מפני צבאות-ערב בעבר, כך אסור לו לשיקול כלכלי לצמצם היקף העלייה.

גורם-בטחון לא בהרבה פחות חשוב ודחוף היא ההתיישבות, והחלוקה המאוזנת של האוכלוסין בשטחי-המדינה השונים שתי עובדות חותכות ומדאיגות הן הסכנה הגדולה לבטחוננו: א) רק כ-10% של העם היהודי יושב במדינה, רק כ-10% של שטח המדינה מעובד על ידינו; ב) הריכוז המופרז של האוכלוסין בכרך אחד או בשניים שלושה כרכים גדולים סכנה רבה בו לבטחוננו. ועלינו לנהל מדיניות התישבות, שתאכלס את כל חלקי הארץ, עד כמה שאפשר, במידה שווה. העברת עולים לחקלאות והקמת רשת ישובים במזרח, בדרום, ובסביבות ירושלים, הן לא רק צורך ביאולוגי ומשקי, אלא הכרח בטחוני.

התישבות זו, שתבצר הבטחון, לא תיעשה בלי תנופה חלוצית גדולה. אולם, אין המדינה רשאית לסמוך על היזמה החלוצית בלבד. עליה להגיש מלוא עזרתה להתישבות בכוח החוק, בכוח אמצעיה הכספיים ומכוח התכנון. המדינה צריכה לכוון ההתישבות וליצור על הגבולות ובשטחי-העורף² רשת של ישובי מגן ובצרון, שתשמש קו ראשון בהגנת המדינה.

אסור להסיח דעת ממצבנו הגיאוגרפי היחיד במינו. במקרה של סכסוך עם שכנינו, אין לנו קשר עם העולם דרך היבשה. עובדה חמורה זו מחייבת לשורה של מסקנות: א) שהחקלאות והדייג שלנו יספקו לאוכלוסי המדינה מזונותיהם: ירקות, פירות, חלב, לחם, דגים ובשר; ב) ייצור עצמי של מכשירי-התגוננות, שלא נהיה תלויים בחוץ; ג) טיפוח הספנות הישראלית והרחבת קשרי-תחבורה עצמיים בים לכל קצווי תבל. עלינו לשים לב במיוחד לריבוי אניות מסחר בעלות מהירות גדולה, ולחינוך הדור הצעיר להיות יורדי-ים; ד) טיפוח דרכי-התחבורה האוויריים, הפנימיים והבינלאומיים, רכישת מטוסי-משא והובלה, אימון צוותי קרקע ואוויר במספר רב, שיפור רשת ראדאר והרחבתה.

בגיוס הכללי שהיה לנו במלחמה הזאת נתברר עד להכאיב, כמה גדול הוא האחוז של בריאות פגומה בקרב הנוער שלנו. והעליה הבאה עכשיו לארץ היא במצב גרוע בהרבה מבחינה זאת. ההבראה הגופנית של העם, השבחת התזונה של הילדים, בריאות הנוער והעם, – הם אחד הצרכים החיוניים של הבטחון.

לבסוף – אין לפסוח על גורם אחד עיקרי בשטח הבטחון – על מדיניות-חוץ של שלום; שאיפה נאמנה לשלום עם כל שכנינו, עם כל מדינות העולם, חתירה אקטיבית ליחסי-ידידות עם כל המדינות הגדולות והקטנות במזרח ובמערב, הימנעות מכל נרגנות-מלחמה מאיזה צד שתבוא ובאיזו צורה שתתגלה, עזרה מתמדת לכל צעד המכוון לשלום בעולם ובמזרח הקרוב ולהדיפת כל נסיון של תוקפנות – מדיניות זו עצמה היא גורם חשוב בבטחוננו. גם שכנינו תלויים לא מעט בדעת-הקהל בעולם, ובמידה שהעולם כולו יכיר שאיפותיה האמיתיות של מדינת-ישראל, בה-במידה יגדל בטחוננו. אולם, כל עוד ישנה אפשרות של מלחמה בעולם, לא יקום בטחוננו בלי צבא.

*

כשהוכרזה עלינו המלחמה, עוד בטרם היינו עצמאיים, וידינו היו כבולות על-ידי שלטון זר ואויב, ובאנו לגייס כוח-האדם להגנה, לא היתה לנו ברירה. אין בודקים בשעת הסכנה. לא יכולנו אז לשים לב לכמה דברים חשובים וחיוניים, שהם תנאי יסודי לצבא מתוקן. אז ראינו לפנינו רק מטרה אחת ויחידה – להדוף האויב ולנצחו. עמדו לנו נאמנותו וגבורתו של הנוער העברי, והניסיון שרכשנו בהגנה ובחידות-הצבא במלחמת-העולם השניה. כרגע יש לנו הפוגה ממושכת פחות או יותר וניתנת לנו האפשרות לבנות צבאנו מתוך מחשבה תחילה, בלי לחץ דוחק של אויב בשער. ואנו נתבעים לארגן צבאנו מתוך תכנון שקול, הבנוי על שני יסודות עיקריים: א) הנסיון והמדע הצבאי בעולם בשלביו העליונים; ב) הצרכים והתנאים המיוחדים של מדינת-ישראל ועם ישראל.

עלינו לעקור ולהרוס ההנחה המוטעית, שירשנוה מארצות ירודות ומפגרות, כי צבא על-פי עצם הוויתו הוא דבר-מה מטמטם, משפיל ומנוון. אמנם, יש צבאות כאלה בעולם, אך הם פרי משטר נחשל וירוד של מדינה, המקימה גם צבא ירוד. צבא באומה מתוקנת יכול להיות, וצבאנו חייב להיות, גורם מחנך, מעלה ומבריא. הצבא לא יעשה שליחותו במדינת-ישראל, לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים, אם השירות הצבאי לא יהיה מכוון לקראת העלאת מעמדו הגופני, התרבותי והמוסרי של הנוער. צרכי הבטחון שלנו, וגם צרכי בניין אומתנו, לא יבואו על סיפוקם, אם הצבא לא ייהפך לבית-יוצר של נוער חלוצי לוחם, בריא בגופו ובנפשו, יוזם, עז-רוח וכשר-פעולה, קל-תנועה וחרוץ-עבודה, שלא ירתע מכל קושי ומכל סכנה ויהיה נאמן ליעודי המדינה והאומה. אסור לשכוח, שטרם היינו לעם נורמלי. הוותיקים שבתוכנו, שנתערו במולדת, בתרבות, בחיי העצמאות העברית עוד לפני קום המדינה, עלולים להתעלם מן העובדה החמורה, שהם אינם אלא אחוז מיצער בעם היהודי, ורוב בני עמנו מבחינה יהודית אינו-עדיין אלא אבק-אדם, בלי שפה, בלי מסורת, בלי שרשים, בלי זיקה לחיים ממלכתיים, בלי הרגלי חברה עצמאית. אנו עומדים עכשיו רק בראשית עלייה עממית ונתקלים בחבלי-קליטה קשים, לא כלכליים בלבד, אלא גם חברתיים ותרבותיים. עלינו לאחות קרעים שנתהוו בגלות, לקרב לבבות שנתרחקו מרחקי זמן ומקום. עלינו להתיך גלויות ועדות מרוחקות בתרבויותיהן, ולעצב מחדש אומה יחידה.

אסור לנו להתעלם, שגם פה במדינה פועלים עדיין כוחות מפרידים ומפורדים. ההתפצלות המפלגתית והאידיאולוגית אצלנו אינה נופלת מזו של העמים הירודים והמקולקלים ביותר. והאטמוספירה המלובנת של ריב המפלגות והסיעות אינה מסייעת לאיחוי מהיר של קרעי הגולה. ומלבד בית-הספר, שגם הוא לא נקי עדיין מהתפצלות זו, רק הצבא יכול וצריך לשמש גורם מלכד ומעלה בעיצוב דמותו החדשה של העם והקלטתו הנאמנה בתרבות ובחברה החדשה הנוצרת במדינת ישראל. תפקיד חינוכי זה בצבא הוא לא צורך לאומי פנימי בלבד, אלא גם תנאי הכרחי לבטחוננו. צבא שכירים, שאיננו מעורה בעצמאות העם ובחזון עתידו, לא יעמוד במבחן, כשיצטרך להילחם מעטים נגד רבים.

לא רק אנשי-רוח מובהקים, אלא גאוני-מלחמה כחניבעל ונפּוליון הכירו בערכו הצבאי המכריע של מותר-הרוח באדם. ולנו דרוש היתרון הרוחני יותר מאשר לכל צבא אחר בעולם, כי אנו מעטים.

החייל שלנו צריך להיות קודם-כל אזרח מדינתנו במובן הנעלה של מלה זו, אזרח המושרש במולדת, בעבר האומה, בתרבותה ובלשונה, במאמצי יצירתה ובחזון עתידה. מן ההכרח שהצבא יושתת על האחווה הלוחמת; הצבא בימינו הוא המסגרת היחידה במדינה, שבו נעלמות כל המחיצות העדתיות, המפלגתיות, המעמדיות והאחרות. כל חייל שווה לחברו במעמדו, בזכויותיו, במזונותיו, בשיכונו, במדיו. אחווה זו אסור שתהיה פורמלית וחיצונית בלבד, אלא יש למלא אותה תוכן חיובי תרבותי, אחווה של יעוד ותפקיד, אחווה של התעלות חברית ותרבותית.

בגיוס ההמוני שבימי המלחמה, נפגשו בפעם הראשונה בארץ נערים ונערות מכל שכבות העם ומכל העדות, יוצאי משקים ובתי-חרושת, ויוצאי שכונות-העוני ושכבות ירודות ודלות. ואז נתגלתה כל התהום, לא תהום אידיאולוגית ופוליטית, שמנפחים אצלנו בריב מפלגות, אלא תהום שבהווי, בין השכבה המנהלת של היישוב לכל מפלגותיה, ובין הנוער שנעשק בילדותו מכל אפשרויות של חינוך ותרבות וגדל בתוך בערות, אי-נקיון, חוסר-מידות, ללא ערכי-יסוד יהודיים ואנושיים.

גם הנוער הזה גילה במלחמה גבורה ויכולת מוסרית שהיתה גנוזה בתוכו אך הצבא לא נתן לו אז מה שהיה חייב לתת במידה מספיקה. כשקיומנו כולו היה תלוי על כף המאזניים, לא יכולנו להיפנות במידה מספיקה לפעולה חינוכית ותרבותית בצבא. מכאן ולהבא אין כל הצדקה להזנחה כזו, כשאנו באים לסדר צבאנו מחדש במחשבה תחילה.

*

חוק שירות-הבטחון שנתקבל בכנסת מכוון להנחיל לצבאנו שתי תכונות-יסוד הדרושות לבטחוננו: כושר צבאי וכושר חלוצי. השנה הראשונה בשירות מוקדשת בעיקר לחינוך חלוצי במסגרת צבאית. אחרי אימון צבאי ראשוני של כמה שבועות – מחודש וחצי עד שלושה חדשים – ישלחו השנתונים בני 18 ומעלה, בני הארץ ועולים, נערים ונערות, להכשרה חקלאית, מלווה פעולה תרבותית מאומצת, מכוונת להקנות הלשון העברית לנוער שלא ביקר בבית ספר, או שהוצא ממנו מחמת עניו ודחקו, ולטפח בדור הצעיר חושים לעבודה משותפת, לעזרת-גומלין, לאחריות, לסדר ולמשמעת, להכרת הארץ, לחיי טבע, לשירות לוחם ויוצר.

ההכשרה החקלאית שתינתן לכל הנוער, שתי מטרות לה: צבאית והתישבותית. לפי דעת מומחים צבאיים וביניהם מומחים חשובים מחו"ל, לא יקום צבא יעיל בארץ זו, שהיא ארץ של עליה, אם הנוער, וביחוד העולים, לא יקבלו קודם-כל חינוך חקלאי שישריש אותם בחיי המולדת, ירגיל אותם לעבודה פיסית, יקנה להם הלשון, הרגלי תרבות וסדר ומשמעת לפני שיכנסו לצבא סדיר. הכשרה בחקלאות תאפשר הקמת ישובי-ספר, שבלעדיהם לא יכון הבטחון במדינה. ישובי-גבול אלה ישמשו חומת-מגן ראשונה במדינת-ישראל, לא חומת-אבנים, אלא חומה חיה. המדינה איננה יכולה לגזור על חלק מאזרחיה, שילכו ויתישבו על הקרקע ודווקא על הגבולות. אין אדם נעשה חלוץ על-פי צו מגבוה. את כל החינוך בארץ, בבית-הספר ומחוצה לו, בספרות ובעתונות, יש לכוון לכך, שיגדל לנו דור חלוצי, הרואה יעודו הגדול לבנות נשמות הארץ, להשתלט על איתני הטבע ביבשה, בים ובאוויר וליצור במולדת משק וחברה ותרבות, שישמשו אבן שואבת לבני-ישראל בכל התפוצות, ודוגמה ומופת לכל העולם.

*

זה שלושה דורות נתגלתה בארץ תופעה יחידה במינה, שאנו קוראים לה בשם חלוציות. שממנה בא לנו כל החיל שעשינו בארץ מזמן יסוד פתח-תקוה ועד הקמת המדינה והנצחונות הצבאיים על אויבינו. חלוציות אינה נחלת יחידי-סגולה ועילויים, היא גנוזה בנפש כל אדם ואדם. בכל איש ואיש חבויים כוחות וסגולות ואוצרות רוחניים, שרק מעטים מהם באים לידי גילוי. הלחץ של צרכים היסטוריים ופעולת חינוך – מכוונת, היודעת למצוא מסילות ללב אדם ולגנזי-נשמתו, מסוגלים להערות, לגלות ולהפעיל בכל איש ואיש המעיינות המפכים בו בסתר ולהעלות כל אדם לדרגה הגבוהה ביותר של גבורה וחלוציות. כל מפקד צבאי מוכשר יודע סוד זה ובידו להפוך צבאו המורכב מבני בשר-ודם פשוטים לצבא-גבורים. החוש ההיסטורי שהדריך אותנו בארץ, פילס נתיב למעיינות החלוציים, שהיו גנוזים בנוער היהודי בעיירות ליטא, פולניה, גליציה, רומניה ואמריקה. העליה הבאה אלינו בשנים אלה היא בחלקה הגדול עליה של ארצות-המזרח, ארצות-האיסלם, ארצות אסיה ואפריקה. בארצות אלו לא היו לקיבוצים היהודים במשך הדורות האחרונים אמצעים ואפשרויות לינוק בשפע מאוצרות התרבות האנושית והיהודית, אפילו באותה מידה שניתן הדבר ליהודים באירופה.

אך אין יסוד להנחה שיהודי צפון-אפריקה, או תורכיה, מצרים, פרס או עדן – שונים במהותם ויסודם מיהודי ליטא, גליציה ואמריקה. גם בהם גנוזים מעיינות עשירים של יכולת חלוצית, מעיינות של גבורה ויצירה. אם נשקיע גם פה חלק מן המאמצים שהשקענו בנוער היהודי בארצות אירופה – נקבל גם פה התוצאות המבורכות. מה שקרה בארץ בשנים האחרונות מפליא כל העולם, אבל פלא זה קם לא ביום היווסד המדינה, גם לא נולד עם העליה השניה ולא עם מייסדי פתח-תקוה. הוא חוליה בשרשרת-גבורה ארוכה הנמשכת אלפי שנים. הוא נתגלה בקהילה קדושה בוורמיזא, בקידוש השם של תלמידי רבי עקיבא, בלוחמי מסדה. בלי כוח מופלא זה, עמנו לא היה עומד ולא היה מגיע עד הלום. ולא דלל ולא ידלול הכוח המופלא הזה דווקא עכשיו, כאשר באו הנצורות והגדולות אשר ציפה להן העם דורות על דורות. גנוזים בעמנו כוחות אדירים, והם יבקעו ויזנקו החוצה בנגוע בהם יד אוהבת. מעין הגבורה והברכה יסתם, והנוער שלנו לא יכזיב.

*

שנת-ההכשרה החקלאית בצבא מכוונת לסייע לפעולה החינוכית, שתתן לנו דור חלוצי בונה ומגין. הכשרה חקלאית צבאית היא יחידה במינה, ואין דוגמתה בשום צבא בעולם, אך לנו היא צו בטחוננו וקיומנו. הכשרה זו משותפת גם לנערים וגם לנערות. ישובי-הספר, שעלינו להקים מתוך העפלה חלוצית של הנוער, לא יהיו ישובי-קסרקטין של חיילים, אלא ישובי-משק ככל שאר הישובים שלנו, שבהם יחיה האדם חייו, יקים ויקיים משפחתו ויגדל בנים. להקמת ישובים אלה דרושים לנו במידה שווה חלוצים וחלוצות. ותושבי הישובים הללו, העלולים להיות הנתקפים הראשונים בכל פלישה של צבא סדיר, או של כנופיות בלתי-סדירות, מן הדין שידעו כולם, גם הגברים וגם הנשים, לאחוז בנשק ולהשתמש בו. משום זה יקדם אימון צבאי ראשוני זה להכשרה החקלאית שתינתן לכל נער ונערה.

עלינו לאמן חייל, שיוכל לפעול גם ביחידות וגם בצוותא. החייל אינו צריך להיות, ואסור שיהיה, רק בורג פּסיבי ומחוסר כושר-פעולה עצמאית בתוך מכונה צבאית גדולה. גם במלחמתנו הראשונה מילאה הפעולה הפרטיזנית תפקיד חשוב.

צעירינו שבאו בעיקר מן ה“הגנה” היה להם כושר מיוחד לפעולות פרטיזניות. גם במלחמה בעתיד – אם תפרוץ – לא נימנע מפעולות כאלו. היזמה האישית של כל חייל, כושר התמצאותו בכל מקום, בהר ובשפלה, בעמק ובגיא, בשטח פנוי וסגור, בשדה ובשכונה-עירונית, ובכל שעה משעות היום והלילה, בחום ובקור, בסגריר ובמזג-אוויר יפה; הכרת הארץ וסביבתה, כושר תגובה מהירה לכל קושי ומכשול בלתי-צפוי, עצמאות פיסית ורוחנית, – סגולות אישיות אלו הן תנאי הכרחי לכשרנו הצבאי. גם בעתיד יפעלו חוליות קטנות, לפעמים יחידים, גם ביבשה גם בים וגם באוויר. וכל חייל צריך להתחנך על מנת שיראה עצמו מפקד על עצמו בכל שעת הצורך. אך בחינוך ואימון אישי לא די לנו.

יכולתו של הצבא בימינו עומדת בעיקר על כושר פעולה קיבוצית, מתואמת, של יחידות-צבא גדולות: בגדודים, בחטיבות, בדיביזיות; ולא רק של החיילות, אלא גם בצירוף משולב של חילות יבשה, אוויר וים.

היסוד לחינוך הצבאי מוכרח להיות גם יזמה אישית וגם משמעת ופעולה קיבוצית. בלי משמעת יהפך הצבא לאספסוף מזוין שיש בו סכנה לא רק לבטחון המדינה מבחוץ, אלא גם לקיום המדינה בפנים. האינדיבידואליזם היהודי אינו מקבל בנקל עול משמעת לא מחוץ לצבא ולא בצבא, ועלינו להתגבר על ליקוי זה בתכונתנו. משמעת אין פירושה שלילת החירות האישית. המשמעת מקורה באחריות-גומלין, בשותפות-גורל ובזיקה נאמנה לכלל, למדינה ולאומה. התכונה החלוצית ויסוד המשמעת הם שני עמודי-התווך, שעליהם יעמוד צבאנו, למען יעשה בשלמות התפקידים המוטלים עליו לבטחון המדינה ושלומה.

ההגנה, הפלמ"ח והיחידות העבריות בצבא הבריטי הנחילו לצבא-הגנה לישראל שורה של מפקדים נאמנים, נועזים ובעלי-נסיון.

כל מה שנדרש ממפקד-צבא אידיאלי בארצות המתוקנות ביותר, נדרש גם ממפקד בצבא-הגנה לישראל. אך ממנו נתבע עוד משהו חשוב – עליו להיות לאיש מופת ודמות מחנכת. לא די למפקד בידיעות טכניות, מקצועיות ובכושר אדמיניסטרטיבי וקרבי, בנאמנות ובמסירות, בגבורה פיסית ומוסרית – שבלעדיהם כמובן לא יצלח שום מפקד. החומר האנושי, שממנו נבנה וייבנה צבאנו, והתנאים ההיסטוריים המיוחדים שבהם אנו נתונים, מחייבים שמפקד בצבא-הגנה לישראל יהיה מחונן בשאר-רוח וישמש בחייו, בהליכותיו ובהתנהגותו מופת חי לחייליו. על המפקד מוטלת אחריות עליונה, אחריות כפולה, אחריות לבטחון המדינה ואחריות לחייליו וכבודם. מפקד אמיתי מחנך לא כל-כך בפקודות ובהסברה, אלא גם בדוגמת חייו, בדמותו האנושית, המגלמת בתוכה ערכים מוסריים וחזון-חיים, שכדאי לחיות ולמות למענם. על המפקד לרכוש אהבת חייליו ואמונם. אי-אפשר לצבא בלי פקודה ובלי משמעת, כשם שאי-אפשר לאדם בלי לחם-חוקו, אך הגבורה הדרושה לצבא, כשרון חירוף-נפש ונאמנות בלי סוף לחיים ולמוות, מקורם ברוח האדם, ורק מפקד המסוגל בעצם הוויתו, בדמותו המוסרית המעוררת אמון, כבוד והערצה, להערות בקרב כל חייל שלו המקורות הגנוזים של מסירות וגבורה, – רק מפקד כזה יצלח לתעודתו. מלחמת שחרורנו וכן גם עמידת מגינינו בשנים הקודמות, לפני היות המדינה, הוכיחו, שיש בתוכנו החומר האנושי היקר הזה, שממנו יוצאים חיילים ומפקדים למופת.

מפקדים ראויים לשמם אינם גומרים בעצם לעולם חוק לימודיהם ואימוניהם, כי הם חייבים ללמוד ולהשתלם כל חייהם. לימוד זה יבוא בחלקו בבתי-ספר צבאיים מכל השלבים והדרגות שנצטרך להקים במדינה, ובחלקו על-ידי שליחתם של כמה מבין הקצינים המוכשרים ביותר להשתלמות בבתי-ספר גבוהים וקורסים מיוחדים בארצות-חוץ.

שירות-חובה של שנתיים לא יספיק לכל צרכי הצבא והבטחון. מן ההכרח, שמלבד אלה שהתחייבו בשירות לפי החוק, ימצאו מתנדבים מקרב טובי הטוראים והמפקדים, שימשיכו בעבודת הצבא, ביבשה, באוויר ובים – משלוש עד חמש שנים וגם יותר. בטחון המדינה מחייב המעולים והנאמנים ביותר מתוך הנוער, העולים על חבריהם מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית, שיתנדבו לשירות קבע לצבא-הגנה לישראל, ויראו בעבודה זו שליחות חלוצית עליונה. ונחוץ שגם העם וגם הממשלה יראו עבודתם באור זה.

מגמת החינוך הצבאי בישראל היא להכשיר העם כולו להיות בשעת הכרח עם לוחם, לתת לנוער הישראלי ולעולה הכשרה חלוצית וצבאית, לקיים תמיד במגויס כוח-מחץ מספיק להדוף התקפות-פתע ולהחזיק מעמד עד שיגויסו כל הרזרבות, ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום, בוטחת בכוחה ותופסת מקומה הראוי לה בחברת-העמים.

*

ההגנה וההתישבות היו משולבות זו בזו מאז קום הישוב החדש לפני שבעים שנה.

המפעל הקבוצתי שימש משך ארבעים שנה נקודת-מוקד של התקומה היהודית, בארץ ובגולה. במפעל זה התרכזו המאוויים ההיסטוריים שנשא בלבו העם היהודי לגאולה שלמה. מפעל זה שימש, מורה-דרך לאלפים ולרבבות מבני דורנו למולדת וחינך אותם לעבודה, לחקלאות, לתרבות עברית, לטיפוח האישיות היוצרת, להעלאת האשה, לחיי חירות, שוויון ועצמאות. כגורם מחנך בעם שלח המפעל הקבוצתי אורו למרחקים, לכל תפוצות הגולה, הקרין פני הנוער בעיירות ובכרכים, העשיר והפרה אותו בערכי-חיים חדשים, יהודיים ואנושיים, והקים בהרבה ארצות – רוסיה, ארצות-הברית, ליטא, פולין, גרמניה, גליציה, רומניה, אנגליה, דרום-אפריקה, תוניס, אמריקה הדרומית ועוד – דור חדש, נועז, יוצר, חלוצי. מפעל זה שינה פני הציונות הכללית ופילס נתיבות חדשות ונאמנות לבנין המולדת ולעיצוב האומה. הוא שינה נוף הארץ – גם הנוף הפיסי וגם הנוף הרוחני. ואל נחשוש להגיד זאת ברמה ובתקיפות ובאמונה שלמה – מפעל זה שימש וישמש בשורת-חיים חדשה לא רק לעם היהודי אלא לאנושות כולה.

איני יודע אם מייסדי הקבוצה הראשונים ראו מראש כל מה שפעולתם הצנועה והפשוטה על גדות הירדן עלולה לתת לארץ, לעם היהודי, לנוער, לעולם. מסופקני אם הם אפילו חשבו אז, לפני ארבעים שנה, על כך. הם עשו מה שמטרת-חייהם ציוותה עליהם: להידבק באהבה לאדמת המולדת, לחיות חיי עובדים ישרים, ישרים עם עצמם וישרים עם חבריהם. הם לא חקרו הרבה על המשמעות הגדולה הצפונה במעשה הפשוט כביכול והטבעי שהם עשו. רק עכשיו, ארבעים שנה לאחר התחלה מיצערה ועצומה זו, אנו רואים ביתר בהירות מה גדולה הברכה שהיתה צפונה בזרע ההוא שנטמן בנפשות אנשים ובאדמת המולדת, ואולי גם עכשיו אנו רואים רק אפס קצה.

בכוח החזון והאמונה נתקיים העם בגולה – אבל בכוח אלה בלבד לא נגאל ולא יכול להיגאל. רק עם הצטרפות הרצון החלוצי, רצון ההגשמה, הרצון המפעיל כוחות האדם ויכלתו לביצוע מאווייו וכיסופיו – נפתחה הדרך הממשית לגאולה. רצון זה התלקח מזמן לזמן, התעורר ודעך; ורק בשבעים השנים האחרונות גבר והלך, התמיד וגאה והאדיר – וראשית החזון קמה ונהיתה.

בזכות שני הכוחות הנפשיים האלה – האמונה בחזון והרצון החלוצי – הקימונו הקבוצה ובנינו המדינה. ביודעים ובלא-יודעים פעמו שני הכוחות האלה ביוצרי הקבוצה ובבוני ההתישבות העובדת. יתכן, שלאנשי הקבוצה לא היתה מלכתחילה שום תיאוריה כללית על פתרון שאלות החברה וקשיי התישבות עם גולה בארץ נשמה. אולם פעם בלבם חזון ורצון לחיי עבודת-ישרים, לחיי אחווה וחירות. הם האמינו באמת הפשוטה והעמוקה, שאדם לאדם אינו אויב וצר – אלא שותף ועוזר, ושחיי החברה צריכים להיבנות לא על תחרות וניצול אלא על עזרה הדדית ושיתוף-פעולה.

*

צו המעשה הוא נשמת היהדות. תורת ישראל לא הושתתה על עקרונות מופשטים בלתי-מחייבים או על אמונה שבלב בלבד, אלא על מערכת חוקים של עשה ולא-תעשה, – למען יחיה בה האדם.

האהבה הגדולה המופלגת שנצטוותה עליה הנצרות – לא חייבה אותה למעשים, ומשום כך נעשתה פלסתר. היהדות מיוסדת על מצוות: על חובת מעשים. ויוצרי הקבוצה כבוני המדינה ינקו ממקורות החזון היהודי המלווה צווי-עשיה. תורת המעשה היא תורת החלוציות.

עם הקמת המדינה יש רבים הסבורים שעכשיו – כשיש בידינו כלי אדיר-פעלים ורב-יכולת כזה – אין לנו עוד צורך במאמצים החלוציים שהושקעו בקבוצה ובמושב, בשתי הצורות העיקריות של התישבות העובדת החלוצית. מעכשיו ייעשה הכל על-ידי המדינה, בכוח מנגנונה, חוקיה, תקציבה, פקודותיה, שלטונה. ואכן גדול ונכבד הכלי הזה – מאין כמוהו. לא ישוו אליו לא ההסתדרות הציונית ולא הסתדרות העובדים: שני הכלים הגדולים אשר מהם בא לנו כמעט כל המעשה שנעשה בארץ במשך חמישים השנים האחרונות, מחוץ למה שנעשה על-ידי היזמה הפרטית וההון הפרטי – ולא מעט נעשה גם על-ידיהם. יכלתה ואפשרויותיה של המדינה עולות על יכולתם ואפשרויותיהם של כל המכשירים והכלים הציבוריים אשר היו לנו עד היום הזה. מה שעשתה המדינה בזמן קצר בשטח הקרקע, לא עשו חובבי-ציון, הקרן הקיימת, הבארון, פיק"א וההון הפרטי, – במשך שבעים שנה. צבא-הגנה לישראל גאל בזמן קצר פי-עשרה ויותר מהשטח שנגאל לפניו במשך שלושה דורות. גם בשטח העליה עשתה המדינה בשנה אחת יותר מאשר עשינו קודם לכן בעשר שנים, או גם בחמש-עשרה שנה.

אולם אין טעות מזיקה ומסוכנת מההנחה, שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות. ההיפך הוא הנכון. רק בתוך המדינה יש שכר וסיכוי רב למפעל-החלוצי. יש דברים שיעשו בכוח המדינה ובכוחה בלבד: פתיחת שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לחזור למולדת, מתן חינוך-יסוד לכל ילד וילדה בישראל, שירותי-בריאות וכדומה. אולם גם העליה והחינוך והקליטה לא ייעשו בלי התאזרות חלוצית ובלי צורות-חיים חלוציות.

“באין חזון יפרע עם” – ודווקא מפני גודל המשימה היומיומית ועומסו הרב, – עלינו להגביר אור החזון ולהאציל מרוחו על כל המעשה, אשר אנו עושים. רק עם מצפן החזון בידינו נמצא דרכנו בתוך הגלים הסוערים של תקופתנו המסוכסכת. והקבוצה היתה לא רק דרך – אלא גם חזון. החזון הזה יקום אם תקום שותפות מלאה, נאמנה ומתמדת בין המדינה ובין הכוחות החלוציים, כי רק בכוח המדינה אפשר להפוך חזון הקבוצה למציאות כוללת ושלטת, ורק מתוך גילוי ועירוי היכולת החלוצית של הנוער והתנדבותו הנאמנה לכל תפקידי המדינה ומשימותיה – תבצע המדינה יעודה ההיסטורי בהגשמת חזון אחרית הימים.

פעולתה של מדינת ישראל לא תודרך אך ורק ע"י שיקולים משקיים ומדיניים. לא נהיה נאמנים לעצמנו אם נתעלם מהמורשה המוסרית הגדולה שהנחילו לנו נביאינו וגדולי החכמים והמורים שבימינו. במפעל העבודה שהולך ומוקם בישראל, ובשורה הראשונה במפעל ההתישבות העובדת, גלום חזון חברתי ואנושי של אחווה אנושית, צדק חברתי וחירות האדם היוצר. ועל המדינה לטפח ערכים אלה בכוחה המוסרי והחמרי. לא על חשבון בנין הארץ וקליטת העליה – אין דילמא כזו, ערכים אלה אינם פוגעים באפשרויות הבנין והקליטה, אלא להיפך. אבל הטיפוח של הערכים מחויב לא רק בגלל שהם מסייעים לבנין המשק וקליטת העליה – אלא גם לשמם, כמטרה לעצמם, באשר הם ערכי המוסר הנבואי, באשר הם דרך וחזון לאחרית הימים, ובאשר הם יעצבו דמות אומה הראויה למסרתה המפוארת בעבר ולכיסופי הגאולה בעתיד.

נעשו גדולות בשטח ההתישבות עד עכשיו, גם בכמות וגם באיכות. הוכח דבר, שרבים מטובי העם לא האמינו לו, שהיהודי מסוגל להיות עובד-אדמה משובח, תרבותי. הוכח שהוא יודע לאחד חקלאות ותעשיה, עבודת-כפים ועבודת-רוח, ושבהיותו עובד הוא יודע גם להילחם.

אבל אנו עומדים עדיין בראשית מפעלנו ההתישבותי. יותר ממחצית השטח של המדינה בדרום שומם כולו, ובחלק שומם זה גנוזים אולי האוצרות העשירים ביותר המצויים בארץ. אוצר אחד גלוי וידוע – וגם התחלנו לנצלו במקצת – זהו אוצר ים-המלח. אבל עוד רבים הם האוצרות “טמוני שפוני חול” – ועלינו לגלותם ולהפעילם. מפעל הנגב – אולי המפעל הקשה והגדול ביותר מכל מפעלינו בארץ – דורש רוח תנופה ויזמה נועזת ורצון-אדירים חלוצי כאשר לא דרש שום מפעל שנעשה עד היום הזה.

וקורא לנו הים; יש גם חקלאות ימית – כי הים הוא אחד המקורות העשירים ביותר של מזון וחומר גלמי, ובלי שלטון באיתני-הטבע, בים ובאוויר – לא יהיה לנו בטחון ולא תקום עצמאותנו.

לקראת העתיד שנפתח לנו עם קום המדינה אנו זקוקים להתישבות הכוללת בתוכה גם חקלאות וגם חרושת, גם דיג וגם ספנות, גם תחבורה יבשתית וגם תחבורה אווירית, גם אזרחים וגם אנשי-צבא, התישבות המטפחת בתוכה גם יגיע-כפים וגם כיבושי המדע וערכי התרבות. ולא יבצר הדבר מאתנו – אם הנוער יעיז ויעפיל ויאדיר המעשים שלמד מקודמיו ולא ירתע מתנופה חלוצית אשר לא הסכנו לה עד עתה – וידגול בעוז-רוח לעשות החזון למציאות.

*

אנו עומדים עדיין בשלבים הראשונים של המפעל הקשה והקוסם. צעדנו הראשון היה – הקרקע. גמולי-אדמה מאות בשנים, מנותקים מחיק הטבע – דבקנו מחדש בשובנו למולדת ברגבי עפרה, ובני-עיר היו לעובדי אדמה ובוני-כפרים.

הצעד השני היה לקראת הים. לפני שלוש-עשרה שנה ניסה ה“פירר” הערבי בארץ להצמית הישוב היהודי בחרב, באש וברעב. נמל יפו, שלא ניתנה בו דריסת רגל לספן ולעובד עברי, אם כי הנמל התפרנס כולו מהובלת נוסעים ומשאות יהודים, – הושבת ע"י המופתי, למען הרעיב הישוב ולמען³ החניק העליה. אולם מזימת הצורר לא באה, ולא עוד אלא שהפכה מקור יזמה והעפלה ימית לישוב שאינו יודע רתיעה וכניעה: בן-יום הונח יסוד לנמל עברי, וקמו לנו יורדי-ים, דייגים ופורשי מכמורת, תופסי משוט וחובלים יהודים, המרחיבים ממלכת היצירה והעבודה העברית על מרחבי ימים.

גם ההרפתקה הימית של חלוצי ישראל עודה בראשיתה, ועוד נתכנו עלילות לכובשי הים בישראל.

שלטון אדם ביבשה ובים הוא עתיק-יומין, וימיו כימי התרבות האנושית. כעם מנושל ממולדת במשך אלפיים שנה נעקרנו משני המקורות הראשיים האלה של חיי-עם – אדמה וים.

מאמצינו החלוציים להכות מחדש שורש באדמה ולסלול דרכנו בים – הכשירו עצמאותנו הממלכתית. בלי הכפרים היהודיים שבנינו במשך שבעים שנה לא היתה קמה מדינת ישראל, ובלי עובדי-ים יהודים לא היו נמלי הארץ נשארים בידינו. עתידה של מדינתנו ומילוי יעודה המרכזי – קיבוץ גלויות – תלויים באיזו מידה ובאיזה קצב ניישב שטחי-המדינה השוממים, ובאילו כוחות אדם, מדע וטכניקה נרדה בימי ארצנו במערב ובדרום.

הממד השלישי – האוויר – נכבש על-ידי האדם רק בדורנו-אנו. הנסיונות הראשונים, הנועזים והצנועים כאחד, של חלוצי האוויר בארצנו, דב הוז – בן-יעקב וחבריהם, נבלמו ונכבלו על-ידי השלטון הזר.

ההגנה הבלתי-ליגאלית בנתה בתי-מלאכה לנשק ומחסני תחמושת במחבואים, אולם אי-אפשר היה להפעיל אווירונים במחתרת, וגאולת האוויר וכיבושו לא היו אפשריים בלי עצמאות יהודית.

וכאן נכלאנו במעגל-קסמים: האויבים המקיפים מכל צד ארצנו גייסו כל כוחותיהם ביבשה, בים ובאוויר להצמית מדינת-ישראל בטרם קמה, וביום הכרזת העצמאות פלשו צבאות ערב לארצנו – מפציצי האויב הופיעו בשמי תל-אביב.

ה“פרימוסים” שנרכשו בימי המנדט – עשו בחדשי המאורעות שלפני הכרזת המלחמה שליחות גדולה: הם ספקו מזון לנקודות נצורות (לגוש עציון, ליחיעם, לנגב), הוציאו פצועים ממקומות נידחים שאין בהם עזרה רפואית מספיקה, ובמקרים אחדים שימשו גם מפציצים כנגד כנופיות מקומיות. אולם ”פרימוסים" אלה לא יכלו לעמוד בפני מטוסי-קרב של האויב, – ועדיין זכורה לרבים השאלה המדאיגה והחמורה שנישאה על שפתי כל בימים ההם; היכן המטוסים שלנו? ימים ושבועות השתוללו מטוסי האויב בשמי הארץ, התעללו בישובינו, פגעו בנשים וילדים, – אולם לא עבר זמן רב וחיל-האוויר הישראלי הופיע, ומיד גילה עליונותו, המקצועית והמומחית, גם בתקופה הראשונה, כשנפל בכמותו מכוח האויב. שליטתנו באוויר הלכה וגדלה, ובקרבות בדרום ובנגב מילא חיל האוויר הישראלי תפקיד מכריע: מראשית הפעולות החריב בסיס האוויר של האויב והשתלט על שמי הנגב.

לפני מלחמת-העולם השניה ובשעתה, ניטשה מחלוקת גדולה על יעודו האיסטרטגי של חיל-האוויר. נמצאו חסידי כוח-אוויר נלהבים שדימו להוכיח כי בכוח חיל-האוויר בלבד אפשר לנצח במלחמה. לעומתם טענו חסידי שני החיילות הוותיקים – חיל-היבשה וחיל-הים, כי החיל האווירי אינו מסוגל למלא אלא תפקידים טקטיים ומסייעים: תפקידי סיור וחיפוי והטרדה.

מלחמת-העולם השניה וכן גם מלחמתנו-אנו, נדמה לי, הוכיחו כי שני הקצוות טעו. אי-אפשר לשבור רצון האויב וכוח מלחמתו על-ידי הפצצה בלבד, גם אם היא נעשית בכוחות אדירים וממושכים, כאשר נעשה הדבר תחילה בהפצצת אנגליה – ואחר כך בהפצצת גרמניה. אולם הוברר ללא כל ספק גם במלחמת-העולם השניה וגם במלחמתנו – שבלי כוח-אוויר עליון אין אפשרות לנצח. לא היינו מגרשים הפולש המצרי ולא היינו משחררים הדרום והנגב – בלי עליונות של חיל-האוויר שלנו על כוח האוויר המצרי.

ואם מדינת-ישראל קיימת עכשיו וגבולותיה משתרעים מדן ועד אילת – יש בכך לחיל-האוויר חלק לא קטן. לא היינו מקיימים בידינו כמה נקודות בצפון, במזרח ובדרום בלי ה“פרימוסים” לפני הכרזת המדינה, – ולא היינו באים עד הלום בלי חיל-האוויר, שנתארגן ונצטייד בעיקרו תוך כדי המלחמה.

ועוד עובדה מרכזית אחת יש לציין: חלוצי האוויר וחילו בזמן הראשון היו בני הארץ, וחלקם של הטייסים הארצישראליים במבצעים ובנצחונות וגם בקרבנות של חיל-האוויר הוא לא קטן. אולם לא היינו מקימים ולא היינו מקיימים חיל-האוויר, שנעשה בזמן קצר לאחד הכוחות המכריעים במלחמת קוממיותנו, – בלי מתנדבי-חוץ, בעלי מקצוע ובעלי-נסיון, שרכשו ידיעתם ונסיונם במלחמת-העולם השניה בצבאות בנות-הברית.

מתנדבים מ-50 ארצות שירתו בצבא-הגנה לישראל, בכל החיילות: ביבשה, בים ובאוויר; מעולם לא נתגלתה בצורה מוחשית ומובהקת כזו אחדות ישראל, ולא היה כמדומני מעולם גוף יהודי שגילם בתוכו קיבוץ-גלויות מלא כזה שבצבא-הגנה לישראל. ובכל החיילות עשו המתנדבים מחו“ל שליחותם באמונה ובהצלחה, אם כי רבים לא ידעו הלשון ולא היו ציונים. אולם בשום חייל לא מילאו מתנדבי חו”ל תפקיד כל כך חשוב, אחראי ורב-ברכה, כבחיל-האוויר הישראלי, – באשר חייל זה דרש יותר מומחיות, מקצועיות ונסיון מכל ענף אחר בצבאנו, ובקרב יהודי דרום-אפריקה, אנגליה, אמריקה, קנדה ועוד נמצאו המומחים ורבי-הנסיון אשר התנדבו בגופם למלחמת-השחרור של ישראל בארצו.

אולם כיבוש האוויר אינו רק ענין בטחוני בלבד. משק בריא, רמת-חיים גבוהה, תרבות עשירה, עצמאות רוחנית, מדינית וכלכלית – לא יתכנו בלי שליטה באוויר, כאשר לא יתכנו בלי שליטה בקרקע ובים.

כעם השואף לשלום, לחירות ולצדק, אנו שוללים כל שליטה אחרת – מלבד שליטה באיתני הטבע, ולשם שליטה זו עלינו לטפח בנוער ובעם ביתר-שאת עוז-הרוח, בריאות-הגוף, כושר-המעשה וחקר-האמת והסגולות הנפשיות והמוסריות של חלוצים ומעפילים – אשר רק בהם ישגב עם.

*

עלינו לעצב דמות המשטר בארץ – בשטח התחוקה והמשפט.

אנחנו היהודים ידענו שתי מערכות-חוקים: מערכת החוק העברי שנשאר לנו מורשה מימים קדומים – ומערכת החוקים של העמים הזרים שבתוכם ישבנו. המשפט העברי צמח על קרקע המולדת וינק מתוך⁴ מציאותה ורוחה של האומה העברית בהתהוותה, אולם גידולו החפשי נפסק עם אבדן עצמאות היהודים תחת שלטון רומא. אמנם המשפט היהודי לא חדל להתפתח, אולם היתה זו התפתחות בחלל ריק, כי נעשינו משועבדים לחוק זר. חוק זה, גם אם לא היה עוין ומכוון נגדנו, לא הלם צרכינו. ויותר מבכל שטחי-חיינו האחרים אנו עומדים בשטח המשפט כאילו לפני לוח חלק. אין אנו יכולים לקיים לאורך ימים מערכת-החוקים שהנחילה לנו ממשלת המנדט. חוקים אלו לא היו מכוונים למציאות ולהתפתחות שאנו מצווים עליהן במדינת-ישראל. אין אנו אומה חדשה שיצאה לפתע לאור העולם. אנו אומה עתיקת-יומין המחדשת נעוריה. כשם שאנו מושרשים באדמת המולדת, כך אנו מושרשים בקרקע עברנו. לא נהיה אשר נהיה בלי יניקה מתמדת ממקורות חוויתנו העתיקה ובלי היצמדות לשרשי עברנו. אולם כשם שלא נצא עכשיו למלחמה בנשק של צבאות יהושע בן-נון או החשמונאים – כך לא נסדר חיינו הממלכתיים עכשיו רק בחוקי שאול המלך או בפקודות נחמיה בן-חכליה, הגם שלא כולם נתישנו גם בימינו. המהפכה הלאומית שהתחוללה בימינו מחייבת אותנו למערכת חוקים ומשפטים אשר ימזגו בתוכם התביעות המוסריות של נצח-ישראל, הצרכים הממלכתיים של תקופתנו והיעוד ההיסטורי של חזון אחרית-ימים. מדינת-ישראל אינה דומה לשאר המדינות בעולם ואין היא רשאית להסתפק בצרכי השעה. מדינה זו לא הוקמה רק בזכות תושביה הקיימים ולמענם. אין היא אך ורק מטרה לעצמה, אלא גם אמצעי ליעוד היסטורי של האומה העברית כולה, ומערכת חוקיה צריכה לשמש יעודה של המדינה לא פחות משהיא צריכה לשמש קיומה של המדינה. יעוד זה אפשר להגדירו בשני פסוקים קצרים: א) קיבוץ גלויות; ב) “ואהבת לרעך כמוך”.

קיבוץ-הגלויות הוא יעודנו הלאומי. כל מערכת החוקים במדינת-ישראל צריכה להיות ערוכה לקראת קליטת העליה בחיי הכלכלה והמשק, התרבות והחברה, לקראת מזיגת שבטי-ישראל השבים לחטיבה לאומית ותרבותית אחידה, לקראת הבראתנו הגופנית והמוסרית על אדמת מולדת, וטיהור חיינו מהסיגים והפסולת שדבקו בנו בחיי התלות והנכר בגולה. למדינתנו לא תספיק מערכת חוקים, שמטרתם העיקרית היא שמירת הקיים. הקימונו מדינה דינמית שפניה ליצירה וחידוש, בניה והרחבה, כיבושים ושינויים. משפט המפגר אחרי התפתחות החיים, שאינו אלא סיכום הנסיון והלקח של העבר, לא יסכון לנו. אנו זקוקים למשפט שיקדם פני העתים, שיהא רואה הנולד, שיעצב המתהווה והמתחדש ויפנה דרך לשינוי פני המציאות. המהפכה שבהקמת המדינה אינה אלא הקדמה למהפכה הכפולה, מהפכת-אדם ומהפכת-טבע, שתחול בגורל העם, שיתכנס מפיזוריו ויתערה במולדתו. החוק במדינת ישראל שומה עליו לחנך למהפכה כפולה זו ולפלס מעגלותיה.

מרדנו בכל המשטרים, הדתות, החוקים והמשפטים שתקיפי-עולם ניסו להטיל עלינו. שמרנו על יחודנו ויעודנו, הלאומי והמוסרי. ובאלה תיבחן מדינת-ישראל. היא תיבחן בדמות המוסרית שתשווה לאזרחיה, בערכים האנושיים שיקבעו יחסיה הפנימיים והחיצוניים, בנאמנותה, הלכה למעשה, לצו העליון של היהדות: “ואהבת לרעך כמוך”. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות-המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר מאשר נאמר בשלוש מלים אלו. מדינת-ישראל תהיה ראויה לשמה רק אם משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, יהיה מיוסד על שלש מלים נצחיות אלו.

“ואהבת לרעך כמוך” – זה יותר ממצוות החוק. עיקרון חוקי אפשר לפרשו פירוש פּסיבי ושלילי: לא לקפח, לא לגזול, לא לעשוק, לא לפגוע. התורה היהודית לא הסתפקה באלה – לא די בהימנעות מפגיעה בזכויות הזולת. יחסי אדם צריכים להיות בנויים על שותפות גורל, על עזרה הדדית, על זיקת-גומלין, על חברות של שווים, על אהבת-הבריות. רק על יסוד הצו “ואהבת לרעך כמוך” תיכון מדינת-ישראל הנאמנה ליעוד האנושי הגדול של היהדות. רק בצו זה יימצא המפתח לחוקי ישראל ומשפטיה.

לכונן מדינת-ישראל על צו עליון זה של היהדות – אין זה תפקידם של עורכי-הדין והמחוקקים בלבד. דמותה של מדינת-ישראל לא תעוצב אך ורק על-ידי מחוקקיה; בוני המדינה ומגיניה, אנשי-הרוח בעם, חוזיו ומדריכיו, עושי המלאכה בשדה ובחרושת, בחינוך ובתרבות, – כל אלה יעצבו דמות האומה; ופני המדינה כפני האומה. ואולם הציבור שעשה החוק והמשפט למלאכת חייו – ציבור עורכי-הדין, – יש עליו אחריות מיוחדת בעיצוב דמותה של המדינה ורק עם הקמת מדינת-ישראל ניתנה זכות זו לעורכי-הדין היהודים.

כל עוד היו חיינו נתונים לשלטון זר היה תפקידו של עורך דין יהודי – במקרה הטוב ביותר – לעמוד בפני המדינה הזרה, להגן על אסירי-מלכות מפני חוקים ושופטים זרים, להגן על בייליס, על דרייפוס, להוכיח שהחוק לגבי היהודי אינו צודק, או שעיקוף החוק היה בו הכרח, – לא ביצורו של החוק אלא ערעורו, באשר, החוק הוא עוין, מתנכל, מפלה, מקפח. לעורך-הדין היהודי, שפעל כיהודי, לא ניתן לעצב החוק והמשפט – להיפך, במילוי שליחותו הקשה כיהודי, היה חייב לעמוד נגד המדינה וחוקיה. עם הקמת מדינת-ישראל נשתנה הדבר מיסודו. על עורכי-הדין שומה עכשיו, יותר מאשר על כל חבר-אנשים אחר במדינה, לטעת בקרב ציבורנו, גזול-עצמאות משך אלפי שנים, כבוד ויקר למדינה ולחוק, כבוד ויקר לעושי דבר המדינה וחוקיה, כבוד ויקר לשופטי המדינה ושוטריה.

החיים תחת שלטון זר, לעתים קרובות תחת שלטון עוין, ערערו בתוכנו ההכרה המשפטית. בראשית מלחמת הקוממיות היינו עדים לתופעה מחפירה ומעציבה – שוד המוני. לא פושעים מועדים שמלאכתם בכך, אלא אנשי-ישוב הגונים מכל החוגים, – בכּפר ובעיר, אזרחים וחיילים, לקחו חלק בשוד, וכמעט שלא ראו עוון במעשה מביש זה. אילו אמר מישהו לפני כך שציבורנו מסוגל לעשות מעשה זה – היינו אומרים שזוהי עלילה. אך הדבר נעשה – וברוב עם, ולאו דווקא על-ידי הגרועים שבעם… עובדה זו מוכיחה שעלינו לשקוד לא רק על בטחון המדינה כי אם גם על בטחון החוק וכבודו. ואם-כי כל אזרח נתבע לשמור על החוק, והמשטר החוקי במדינה יכון רק על ההכרה המשפטית של כלל-האזרחים, הרי בשורה הראשונה הגנת החוק מוטלת על עורך-הדין, כשם שהגנת המדינה מוטלת על הצבא.

עורך-הדין במדינת ישראל צריך להיות לא קורא-תגר נגד החוק המקפח במדינה הזרה, אלא מבצר שלטון החוק ומחדיר הוקרת החוק בהכרת הציבור. יחסו של הצבור לחוק ייבחן אולי יותר מכל ביחסו של הציבור לשוטר. היגלה הציבור שלנו כלפי השוטר סירוב, השתמטות, איבה פחד – או הוקרה, ציות, אמון, ורצון טוב. מובן, הדבר תלוי גם בשוטר. יש יסוד להאמין שהמדינה מצליחה לחנך ולארגן משטרה שאינה נופלת בנאמנותה ויעילותה מהמשטרה אשר במדינות המתוקנות ביותר. וגם הציבור צריך להתחנך ולראות בשוטר – ידיד, עוזר, שליח הכלל ומבצע החוק. עליו לחנך העם ולראות בחוק לא גזירה אלא ביטוי לרצון-העם, צו שנעשה לטובת הכלל, שאינו מגביל חירות היחיד אלא מגן על חירות הזולת, כלומר על חירותו של כל אחד ואחד, ואינו מטיל חובה על היחיד אלא מתוך דאגה לצרכי הציבור, כלומר לצרכי כל פרט ופרט. תקפו של החוק הוא לא בענשים הכרוכים בהפרתו, אלא בכבוד שהציבור רוחש לחוק וברצון הכלל לקיימו ולשמרו. העם לא רק יכבד אלא גם יאהב החוק – אם החוק יהיה נובע מהמקור העברי הנאמן “ואהבת לרעך כמוך”, אם המשטר הממלכתי והמשפטי והחברתי יהיה בנוי על זיקת-גומלין ועזרה הדדית של כל האזרחים – כיהודים כלא-יהודים – ואם ידעו כולם שבמדינת-ישראל אדם לאדם אינו זאב – אלא חבר ועוזר.

רמתם המוסרית והאינטלקטואלית של עורכי-הדין בישראל תהיה גורם חשוב בעיצוב המשטר המשפטי וההכרה המשפטית בתוכנו. מקצוע עורך-הדין שונה ממקצוע המהנדס, הרופא, המורה וכדומה. עורך-הדין אינו כבול למלאכה אחת – ידו בכל ויד כל בו. הוא בא במגע עם כל חוגי הציבור ועם כל עניני החברה, המשק, המדינה והמוסר; והליכותיו של עורך-הדין, שיחו והתנהגותו, יחסו ומעמדו, כשרו המשפטי והמוסרי – קובעים לא במעט דמותו המשפטית והמוסרית של הציבור.

*

עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר, לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע.

המדינה בימינו עברה כבר מזמן את השלב הפרימיטיבי שבו היו למדינה שני תפקידי-יסוד בלבד: משפט ובטחון, כאשר הגדירו זאת בני-ישראל בוויכוח הקונסטיטוציוני המפורסם עם שמואל הנביא: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו”. המדינה המודרנית הרחיבה ומרחיבה משנה לשנה תחומי פעולתה, ועל משפט ובטחון היא מוסיפה שירותים ציבוריים: חינוך, בריאות, פיתוח, מסחר ותעשיה, העלאת רמת-החיים של האוכלוסין וכדומה.

מדינת ישראל עמוסה בכל התפקידים של המדינה המודרנית – אולם עליה מוטל עול נוסף, גדול ומרכזי, המהווה את השליחות המיוחדת, ההיסטורית, של מדינה זו ומפלה אותה מכל המדינות בעולם: קיבוץ הגלויות.

ופחות מכל מדינה אחרת בעולם תוכל מדינת-ישראל לפעול בכוח החוק והמנגנון הממשלתי בלבד. גם במדינות אחרות – המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דימוקרטיה וחירות – מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם, והמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן-חורין אין כופים חוקים על הציבור – אלא העם עצמו עושה חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי. ואין המנגנון הממלכתי שולט בעם – אלא משרת אותו וממלא צרכיו באמונה.

מידת הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת-התרבות והחירות של עם. כל מה שהעם הוא יותר תרבותי ובן-חורין מחברו – גדול בתוכו שלטון החוק והכבוד שכל איש מאישי העם רוחש לחוק המדינה. והוא הדין ביחס למנגנון הממלכתי, ל“משרתי” המדינה. כל מה שהמדינה מתוקנת יותר – גדולה יותר הנאמנות של פקידיה וגדול האמון והכבוד של העם ל“משרתיו” הציבוריים. באשר גם החוק וגם המנגנון עושים רצונו של העם ומטפלים בצרכיו הקולקטיביים.

היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת-ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה.

המשימה הגדולה והקשה של קיבוץ-גלויות וכל מה שכרוך בה – פיתוח הארץ, משיכת הון העלאת פריון העבודה, טיפוח מפעלי תרבות ובטחון – לא תיתכן בלי התנדבות כללית של כל חוגי-העם ובלי יזמה חלוצית בכל שטחי הפעולה של המדינה, החל מבטחון וגמור בהתיישבות; וההתנדבות והיזמה נדרשות לא רק מבני הארץ אלא מכל העם היהודי שבתפוצות.

ואף-על-פי-כן לא נגרע מערכם החיוני של החוק והמנגנון הממלכתי גם במדינת-ישראל.

רצונו ודרכו של העם במדינה יתגבשו במתן החוקים וביצועם, ודבר המדינה ייעשה בשורה הראשונה ע"י עובדיה, כי המשימה ההיסטורית הגדולה שהוטלה על המדינה מחייבת את עובדיה.

פקידות ציבורית היתה לנו גם בכל ימי גלותנו; היו פרנסים נבחרים ולא-נבחרים. גם להסתדרות הציונית היתה בחמישים השנים האחרונות, ועוד יש לה גם עכשיו, פקידות רבת-פעלים שאין להתבייש בה. היתה פקידות ביישוב, בהסתדרות במוסדות ציבוריים ופרטיים, שעשתה בדרך כלל מלאכתה באמונה. עכשיו יש לנו ענף חדש ורב-ערך: פקידות מדינת-ישראל.

כל התכונות והסגולות שנדרשו בכל מקום ובכל זמן – כושר-פעולה, חריצות, נאמנות, – יידרשו גם לפקידות המדינה, אך אלה בלבד לא יספיקו.

גורלנו ההיסטורי הטיל על מדינת-ישראל עול כבד שאין דוגמתו בשום מדינה בעולם, על משולש כבד מנשוא – בטחון, קליטת עלייה והתישבות רבה, אשר רק מתוך מאמצים עליונים נוכל לעמוד בו.

שלוש משימות אלו הן אולי למעלה מיכלתנו – אבל הן מתנות את קיומנו, חירותנו וגידולנו, ועלינו לבצען אם אנו בוחרים בחיים ובגאולה. בביצוע זה ייבחן דורנו. מה שאין לעשות בשיגרה – אפשר לעשות בתנופה חלוצית. וכל אחד מאתנו במדינה ובעם – נתבע ליזמה חלוצית והתנדבות מתמדת למען נהיה ראויים לשעה הגדולה בתולדות עמנו.

ותביעה זו מכוונת בראש-וראשונה לעושי-דברה הראשונים של המדינה, לעובדיה, הצבאיים והאזרחיים. אף פעם לא נמסר לעובדי הציבור פקדון יקר וגדול כזה, – לא בקהילה בגולה, לא בהסתדרות הציונית, לא במוסדות הישוב והסתדרות העובדים, – כאשר נמסר לידי עובדי המדינה, הנכס הגדול והיקר הזה שנקרא בשם מדינת-ישראל, מחייב את עובדיו. מאלה נדרש יותר מאשר נדרש עד עכשיו מעובדי הציבור. בידיהם הופקדו בטחון המדינה, המפתח לקליטת העולים, פיתוח הארץ ובניינה, שירותי החינוך, הבריאות, הביטוח וכיוצא באלה. בהם גם תלוי כבוד המדינה ויקרה. מה גדולה ועצומה האחריות!

ונודה על האמת: לא ידענו עד עכשיו מלאכה זו, כי לא עשינו אותה זה מאות בשנים; עלינו לעשות עבודה חדשה וליצור כמעט יש מאין. הרכוש הנפשי, הנסיון המעשי והנכסים האינטלקטואליים שהבאנו אתנו מעבודתנו בישוב, בממשלה זרה ואף במוסדות לאומיים – אינם מספיקים. עלינו להתעלות על עצמנו – מתוך התאמצות חלוצית, מתוך עירוי היכולת הגנוזה החבויה במעמקי נפשנו ומתוך הפעלה מכסימלית של סגולות-רוחנו המוסריות והאינטלקטואליות. מה שעשינו עד כה, לפני קום המדינה, לא מספיק ולא יספיק. אנחנו עם קטן ודל, עמוס צרכים רבים וגדולים. באמצעים מועטים עלינו לבצע מפעלים אדירים. שומה עלינו מאמץ מתמיד, להתקדם במעלה-ההר ולהגיע לפסגה, ולאחר שנגיע לשיא נדע ונבין שאין שיא קבוע ועומד, אלא מה שהיה אתמול שיא – אינו היום אלא שלב לשיא חדש, יותר גבוה. על כל אחד מאתנו, בין שהוא עובד בשירות צבאי או בשירות אזרחי, להעלות בלי-הרף ובלי ליאות את כושר פעולתו, פריון-עבודתו, רמת-ידיעותיו, מידת-חריצותו, ולשפר טיב מלאכתו ואיכותה.

זוהי אולי תביעה קשה וחמורה. אך אין זו תביעה שהממשלה כנותן-עבודה תובעת מעובדיה, אלא ההיסטוריה העברית היא התובעת זאת מדורנו, הדור שזכה להיות אחרון לשעבוד וראשון לגאולה.

ולא די שהעובד ישרת באמונה את המדינה – ויעשה מלאכתו מתוך יעילות רבה, חריצות מתמדת, נאמנות ומאמץ חלוצי. גם מתוך עבודה מסורה כלפי המדינה אין להתעלם אף פעם מהדבר היקר ביותר שעליו עומדת המדינה – האזרח, האדם החי. עובד המדינה, מן ההכרח שייפגש יום-יום בעבודתו למען המדינה עם אנשים חיים, אשר את צרכיהם מספקת המדינה. עובד המדינה נפגש אתו עוד בחו"ל – כשיהודי מבקש רשיון עליה ושואל על אפשרויות קיום ודרכי החיים במולדת. הוא נפגש אתו בנמל, כשהעולה מגיע לחופי המדינה. הוא נפגש אתו במכס ובמחנה; הוא נפגש אתו בקלט ובמחנה האימונים, כשהעולה הצעיר מתגייס לצבא-הגנה לישראל. הוא נפגש אתו בלשכת-העבודה, במשרדי-הבריאות, כשהוא מחפש עבודה, עזרה רפואית, אפשרות התישבות ועזרה אחרת מאת המדינה. והאדם החי הפונה לעובד המדינה אינו רואה המדינה כולה – הוא רואה שליח המדינה ועל פיו הוא שופט המדינה. ועובד המדינה לא יצא חובתו אם רק יהיה נאמן למדינה – ולא יפגוש האדם החי הפונה אליו כלשליח המדינה – באהדה, באהבה, מתוך השתתפות מלאה והבנה אינטואיטיבית בכאבו, במחסורו, במצוקתו, במרי-שיחו וגם בחסרונותיו ובליקוייו.

מדינת-ישראל נבנית ע"י עם דווי, פצוע, מדולדל ומשוסע וקרוע לגזרים, – אין לנו עם אחר, וכל יהודי נוטה להרבות בתביעות מזולתו, והוא סבור שהמדינה היא כל-יכולה ועליה לספק כל צרכיו ומיד, בלי לדעת ובלי להתעניין אם יש או אין בידה האמצעים והיכולת. ויש שהוא בא בטענות מופרזות ומופרכות, וגם כאלו שאין להן שחר, וכך עושים רבים, והטיפול בתובעים ובטוענים יש שהוא יגע ומייגע, כאוב ומכאיב.

אולם עובד המדינה לא יהיה נאמן לשליחותו אם יראה באיש הפונה לעזרתו והדרכתו רק אחד המספרים שבכרטיסיה המסודרת שלו – ולא אדם חי, על צרותיו וסבלו וצרכיו החיוניים, ולא יפגוש אותו ברעננות נפשית כאילו זהו המקרה היחיד שעליו לטפל בו, ומתוך הבנה מעמיקה במצבו ובמצב-רוחו, גם כשהוא בא בתביעות בלתי-מוצדקות ובלתי-מעשיות. עובד המדינה לא יעשה מלאכתו – בלי אהבת אדם ואהבת-ישראל כאחת.

הוטל עלינו לאסוף אבק-אדם, שהיה מפוזר בנכר, בסביבה עוינת זרה, וללכד אותם לחטיבה לאומית, תרבותית וחברתית, ולהשריש אותה במולדת, לא רק במסגרת חוק ומדינה – אלא גם במסגרת אחווה יהודית ואנושית. ושליחי המעשה הזה המוטל על המדינה – עליהם להצטייד ביעילות מלאה, בנאמנות שלמה ובאהבה רבה, למען תצליח שליחותם.

ועובדי המדינה שדברים אלה נדרשים מהם – הם לא רק העובדים המקבלים שכרם מאוצר המדינה והמשרתים במשרדים השונים של הממשלה, – אלא כל עובדי המדינה, כל העובדים במדינה, ז"א העובדים בשדה ובבית-החרושת, בנמל ובשדה-התעופה, בצבא ובמשק האזרחי, במשרד ובבית-הספר, במסחר ובמלאכה, בשירות ממלכתי ציבורי או פרטי, עבודת-יד ועבודת-רוח, במישרין ובעקיפין, – כל אלה הם מניחי היסוד של מדינת-ישראל, מעצבי דמות האומה המשוחררת ומבצעי שליחותה ההיסטורית.

*

התביעות שהמהפכה הלאומית בחיינו מציגה למחנכי הדור, לסופר ולמורה, הן גדולות עוד יותר.

שלושה דורות של חלוצים רבי-פעלים ונאזרי-גבורה, ממייסדי פתח-תקוה ומגיניה ועד בוני מדינת-ישראל ולוחמיה, הביאו אותנו עד הלום. לא בכוח עצמם בלבד עשו חלוצינו מעשה-אדירים זה, אלא בכוח השליחות הנאמנה של דורות. מעפילי-התקופה שאבו ממעין-הפלאים המפכה בהיסטוריה היהודית, מעין-קדומים של סבל וחזון, אשר היו מנת גורלו של עם ישראל מאז ומעולם. בסבל ובחזון חושלה רוח עמנו לעמוד בפני כל תלאה ולחתור לקראת הגאולה, גם אם הררי-קשיים ומכשולים נערמו על דרכה. על מעין-פלאים זה, סוד קיומו ונצחו של עם ישראל, שמר הספר העברי. ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר והספר שמר עלינו. עם אבדן עצמאותנו נעקר גם הספר העברי ממקור חיותו, צומצמו אפקיו, דולדל תכנו, והספר העברי נתכווץ בקרן-זוית צרה שנשארה לפליטה לרוח עמנו. והנה קם הפלא. נתחדשה קוממיות ישראל.

המדינה הצעירה – אם כי שרשיה עמוקים ועתיקי-יומין – צפויים לה עוד מבחנים חמורים, והמשימות המוטלות עליה לקיום השלום, לקיבוץ גלויות ולהפריית השממה – מחייבות מאמץ עליון.

אך דווקא מפני שרבים הקשיים וגדולה המעמסה והדרך במעלה-ההר קשה ומסוכנת – אל נתעלם אף רגע ממקור הרוח והחזון ממנו שאבנו ונשאב כוחנו גם בעמדנו בשער מול אויבי-חוץ, גם בהעפילנו לקיים יציאת-גולה וגם כשאנו מנסים להסתער על החורבות ולהניב השממה.

עם שמתערה מחדש במולדתו ומשגיב קוממיותו, שומה עליו להאדיר כוח ולהגביר חיל וכל המעשה שעשינו בשבעים השנים של העפלה חלוצית ובשנים הראשונות של קוממיות – היה לאצור ולהגביר כוח יהודי, ולבנות חיל ישראל. מחרשות וטרקטורים, מעדרים ודחפורים, מכונות וסדנאות, רובים ומקלעים, אווירונים ואניות, שדות ובתי-חרושת, כלי-רכב ומעבדות, רפתות ואסמים, מיתקנים ומקלטים, גדרי-תיל וחפירות-הגנה, כבישים ונטיעות, – בלעדיהם לא נעמוד ולא נתקיים, ועלינו לשקוד על ריבויים ושכלולם בלי-הרף ובלי-ליאות. אבל אלה יעמדו לנו – רק אם יעמוד בנו, בלבנו ובנפשנו, הרוח, אותו דבר מופלא וסמוי מן העין, אשר רק אם הוא פועם בתוכנו וכל עוד הוא פועם בתוכנו, אנו מסוגלים לחיי יצירה והעפלה וגבורה, – חיים שנועדו לנו בדורנו זה, ואשר עלינו להוריש לדורות הבאים.

לא הסופר העברי לבדו מחשל ויחשל רוח זו. אם רוח זו לא תהיה נחלת הכלל, נחלת העם והנוער, – לשווא יעמלו סופרים. אולם הסופר העברי נועד לתת ארשת נאמנה לרוח זו – ובכוח ניבו הגואל והמפרה להאדירה ולהשגיבה. סופרי ישראל יהיו נאמנים ליעודם – לא בהיותם “סופרי המדינה” הכפופים לשלטון ונשמעים להזמנות ולהוראות, אלא בהיותם סופרי קוממיות ישראל, הנאמנים רק למצפון ולחזון שבלבם, אשר מתוך חירות עליונה יאמרו דברם לעם. אז ישוב הספר העברי ויעצב דמות האומה, דמות אומה עתיקה המחדשת נעוריה, המקיימת יחודה הלאומי ורואה עצמה כאזרח-העולם, שכל דבר אנושי אינו זר לו, אומה מושרשת בעבר-קדומים ונושאת נפשה לחזון אחרית-הימים. הספר העברי יאחה העבר והעתיד, ימזג ערכי היהדות והאנושות, ישבץ האדם היהודי בעולם ומלואו וישיב על ראש ישראל, הגאול כתר-הרוח, מותר-האדם.

*

והספר והסופר לא יעשו שליחותם בלי המורה והמחנך. שום גוף מקצועי בארץ אינו יכול להתברך שהוא מגלם וממצה כשהוא לבדו כל צרכי האומה. אבל אם יש בישוב גוף אחד שיש לו זכות זו יותר מאשר לגופים האחרים, הרי זה ציבור המורים שבידיו הופקד⁵ הדור הצעיר, זאת אומרת, האומה העתידה. אמנם אנו יודעים שאין המורה ובית-הספר הגורם היחיד בחינוך הדור הצעיר. המשפחה והעתונות, הספרות, התנועות, מוסדות המדינה ומפעליה, המאורעות בארץ ובעולם – אף הם יש להם חלק לא קטן בחינוך הדור הצעיר, ולפעמים החלק המכריע. אולם בית-ספר מתוקן, ההולם צרכי הדור והעם, ומורים היודעים יעודם ומוכשרים לקיימו, מן הדין שהם יהיו בראשי המעצבים דמות של הדור החדש. משימת הגורל אשר הוטלה על דורנו, משימה בה שלושה סעיפים – בטחון, עליה והתישבות, – לא תיתכן בלי תנופה חינוכית גדולה. בטחון מדינת-ישראל אינו תלוי באמצעים חמריים בלבד, אלא בכשרו של העם כולו לעמוד בשער, בשעת הצורך, להילחם ולנצח. הכשרה זו של העם כולו היא משימה ארגונית, כלכלית וטכנית, אבל בעיקרה זוהי משימה חינוכית. אפילו ארגונו של הצבא במובן המצומצם, הצבא המגויס, הוא ביסודו מפעל חינוכי. הצבא מוכרח להיות בית-ספר של הנוער המתבגר, בית-היוצר של אחדות האומה וגבורתה ותרבותה. דבר זה לא ייעשה בלי גיוס כל היכולת המחנכת של העם ושל המורים והמחנכים בו.

העליה ודאי שהיא, קודם-כל, ענין של שיכון ותעסוקה, והיא כרוכה במאמצים וקשיים חמריים. אך גם העליה לא תיקלט בלי מאמץ חינוכי גדול.

למען קליטת העליה נחוץ מאמץ חינוכי גם בקרב תושבי הארץ וגם בקרב העולים. אחד העסקנים הנאמנים של העליה אמר בצדק: כולנו אוהבים את העליה, אבל רק מעטים בתוכנו אוהבים את העולים. כי זאת האמת המרה: זולת מוסדות העליה, של הסוכנות היהודית, ושל ממשלת ישראל, לא נענה עד עכשיו הישוב לצרכי העולים במידה מספיקה. יוצא מכלל זה חוג אחד – המושבים. מעטים מאוד הלכו למרכזי עולים, פחות מאשר הלכו למחנות בגרמניה אחרי מלחמת-העולם השניה. והישוב שזכה בזכות גדולה זו לקבל מאות אלפים מאחיו העולים, יש לחנכו ולהשריש בו ההכרה כי קליטת העליה וקיבוץ הגלויות הם היעוד העליון של דורנו, ואולי המאורע הגדול ביותר בכל ההיסטוריה היהודית, וכי גורל קיבוץ גלויות תלוי במאמץ של כל אחד ואחד מאתנו. ובקרב העולים דרושה פעולה להקניית הלשון, ידיעת הארץ, הקניית הידיעה על חבלי עליה. ילמדו מה עשו העולים שקדמו להם בעצם ידיהם, איך נפתלו עם שממה, עם משטר עוין בימי תורכיה ועם הקשיים בימי השלטון המנדטורי, ומה יצרו. יש לומר להם שאם-כי הם זכו לעלות למדינת-ישראל, גם הם יצטרכו לעמול, אולי פחות מהקודמים, וגם הם יכולים ליצור מה שיצרו אנשי פתח-תקוה ורחובות, אנשי סג’רה ועין-חרוד, אנשי נהלל וכפר ויתקין; ושהם לא רק תובעים אלא גם נתבעים, כמו כל אחד מאתנו.

גם ההתישבות לא תיכון בלי מאמץ חינוכי. יש לחנך הנוער שלנו, ילדינו מכל הגילים, שלא ישלימו עם חרפת ההרים הקרחים, והחולות הערירים; צריכה להיות התחרות בין ילד לילד, בין בית-ספר לבית-ספר, מי יטע שטח גדול יותר, מי יהיה מוכשר יותר להשתתף השתתפות פורה ביותר בבנין הארץ. בלי חינוך חלוצי לא תיבנה הארץ העזובה והשוממה.

כיוון שנעשינו, עם הקמת המדינה, אחראים לגורל עצמנו, הרי כל המושגים אשר ירשנו על חינוך, מהותו ותפקידו מוכרחים להשתנות. אנו מן העמים המעטים בעולם שקיימו חינוך כללי משך אלפיים וחמש מאות השנים האחרונות. אולם במשך כאלפיים שנה קיימנו חינוך במסגרת של נכר ותלות. בימי-קדם, בימים הגדולים של יסוד המלוכה בישראל, ראו אבותינו הדמות האידיאלית של איש-הסגולה, הנועד לעמוד בראש העם, באדם שמיזג בתוכו התכונות של דוד בן-ישי: יודע-נגן, גבור-חיל, איש מלחמה, נבון-דבר ואיש-תואר. החינוך היהודי בגולה לא יכול עוד לטפח דמות רבת תכנים וגוונים מעין זו. המציאות הגלותית דלדלה תכנו של החינוך היהודי, קיצצה בשרשיו החיוניים והעמידתו על קרע נפשי: קרע בין היהודי ובין האדם, קרע בין החומר ובין הרוח, קרע בין האדם ובין הטבע, קרע בין הציבור היהודי ובין המדינה והשלטון. החינוך נצטמק ונסתגר בפינה אחת. אמנם, גם פינה זו עשתה גדולות, והיא אשר עמדה לנו בתנאים שלא עמד בהם שום עם אחר. אך עם שיבתנו לארץ התחילו כמה קרעים להתאחות, ועם כיבוש קוממיותנו הממלכתית ניתנה לנו האפשרות לחינוך שלם, מקיף, כולל. לא רק חינוך לספר. במדינתנו צריך לעלות ערכו של הספר, אבל עלינו לחנך הדור הצעיר גם לטבע, לרוח, לחברה, למדינה, לעולם.

עד עכשיו היינו בנים חורגים בכל מקום. עצמאותנו הממלכתית הפכה אותנו לאזרחי העולם, אזרחים שווי-זכויות. אנו בראשית בנין מדינתנו. ועלינו לפתח פיתוח מלא ואינטגרלי כל הסגולות הגופניות והרוחניות של הילד. הספר הניתן עכשיו בידי הנוער שלנו יהיה ספר החיים בכל שפעת גילוייהם, בעיותיהם, תביעותיהם ואפשרויותיהם, ספר עולם ומלואו, זהו ספר של כוח אנושי, ספר של חירות האדם, ספר העבודה היוצרת, ספר החברה המעצבת במו-ידיה גורלה, ספר העם העצמאי הפועל ברשות עצמו בכל שטחי החיים, הטבע וההיסטוריה, ספר המכשיר הדור הצעיר להעשיר ולהרחיב בלי-הרף כל נכסי הרוח והחומר של האומה.

*

החינוך במדינת-ישראל צריך לתת לנו דור אשר יעמוד בשלוש המשימות האלה שבהן תלוי עתידנו: בטחון, עליה, התישבות. אך לא נסתפק רק באלה. ההיסטוריה של עמנו היא יחידה במינה. אומה זו שחונכה על יעוד היסטורי ועל חזון אחרית-הימים, החינוך שלה חייב להיות מכוון לא רק לצרכי השעה, אלא לעתיד. לא נהיה נאמנים להיסטוריה הגדולה של אומתנו אם לא ניתן לנוער שלנו את החזון הגדול של נביאינו. אנו נושאים נפשנו למחר ההיסטורי, לא רק מפני הטעם הפשוט והמובן מאליו שיום אתמול חלף ללא שוב, ואין אדם יכול לחיות בימים שעברו, אלא מפני שאנו שוללים לחלוטין המציאות הקיימת בארץ, בעם ובעולם. אנו אנשי ריב ומלחמה עם גורלנו ההיסטורי שהיה נחלתנו עד עכשיו; אנו מסרבים להיכנע לו, ולא עוד אלא ברצוננו להשתלט עליו ולעצבו ברוח החזון הפועם בקרבנו. אין אנו משלימים עם גורל הפיזור והנכר של עמנו גם עכשיו, לאחר שזכינו לקוממיות ישראל בארצו. הסכנה הצפויה לעמנו בגולה היא לא רק מרדיפות ומהפליות בלבד, אלא גם ממיתת-נשיקה ומהתרת החישוקים שהחזיקו וקיימו אחדות ישראל בנכר זה מאות בשנים. אין אנו משלימים עם גורל ארצנו השוממה. אף אין אנו רשאים להשלים עם משטר התחרות, האלימות ופחד-המלחמה השורר בעולם. לא נשכון לבטח כל עוד ישא גוי אל גוי חרב ואיש ישתלט על רעהו. אם-כי לא נדם אף פעם לגמרי קול האמת והצדק, והשפעתם בתולדות העמים לא חדלה, ניצח עד עכשיו בהיסטוריה עקרון הרשע – כל דאלים גבר. ולא נדע שליו, לא אנו ולא אומות העולם, כל עוד יהיו יחסי-עמים בנויים על תחרות ואלימות, ולא על זיקה ועזרה הדדית. מכשירי-ההרס האיומים שכיבושי המדע בימינו נתנו בידי אדם, עלולים לפוצץ כל התרבות האנושית, ואולי כדור הארץ עצמו, אם לא תימצא בעוד מועד דרך בטוחה לשלום ולאחדות בקרב העמים ולחירות ושוויון לכל אדם.

אין אנו מתנשאים אף רגע לחשוב שאנו לבדנו, רק ברצוננו אנו, נעצב דמות עתיד חדש, אשר ישנה פני הארץ, העם והעולם. אין אנו אלא אחד הגורמים המיצערים במערכת הכוחות האדירים הפועלים בעולם. לא רק בהכרעות בינלאומיות, אלא גם בקביעת גורל עמנו אנו תלויים בנסיבות ובתנאים שאין לנו שליטה עליהם. אפילו בביתנו פנימה אין אנו פטורים לגמרי מזיקה לגורמים בינלאומיים. ואף-על-פי-כן אין אנו רוצים ואין אנו רשאים לנער מעלינו האחריות הכבדה לבאות. אנו מעטים וחלשים מבחינת המספר והמשקל החמרי, אבל אין הכמות לבדה הכוח המכריע תמיד בחיי אדם ובתולדות עמים. סלילת אורח-חיים חדש במעגלי ההיסטוריה אינה זכותם המיוחדת של עמים רבי-מספר. לא תמיד היו עמים עתירי-אוכלוסים מורי-דרך לאנושות. גם בימים אלה עומדים בראש האומות לאו-דווקא העמים המרובים ביותר באוכלוסים. לא סין והודו, אלא אמריקה ורוסיה נוהגות בעולם. בתולדות התרבות האנושית מילאו שני עמים קטנים, יהודה ויוון, תפקיד גדול מכל העמים הגדולים שבימיהם ואחריהם, ועקבות השפעתם לא נימחו עד היום הזה. סגולות הרוח, סגולות נפשיות, מוסריות ושכליות, קובעות בהיסטוריה לא פחות מסגולות החומר, המשקל והמספר. סגולות הרוח מכריעות בשינוי פני ההיסטוריה ובפילוס נתיבות חדשות בהליכות אנוש. ואם נגרע חלקנו לגבי עמים אחרים מבחינת הכמות, לא נפלינו לרעה מאחרים מבחינת האיכות.

*

אומה קטנה הנאבקת על קיומה בראשית צעדי עצמאותה שומה עליה להכיר המציאות המוגבלת והכובלת, ולשקול בכל רגע ורגע את האפשר והנמנע, אך אין היא רשאית להיכנע למציאות ולהשלים עמה. ואם עוז-רוחה וכשרה היוצר והלוחם לא בגדו בה – לא תירתע גם מגדולות ונצורות, אף אם הן נראות כרחוקות, קשות ומסוכנות. לא בגזירת גורל-עיוור אנו נסחפים בזרם הזמן בלי דעת לאן. יש לנו מחוז-חפץ היסטורי, ואנו חותרים לקראתו כשמצפן החזון מכוון דרכנו, וה“לאן” משולב ב“מאין”. אין “יש” בטבע נהפך ל“אין”, ואין נכס היסטורי הולך לאיבוד. עברנו הוא לא רק מאחורינו – אלא בנו, בתוכנו: אנו צועדים לקראת הבאות לא כלוחות חלקים או כאבק-אדם ללא צורה וללא דמות. לעתיד הנכסף אנו מתקרבים לא בידים ריקות; מורשה גדולה ועתיקה בת אלפי שנים מובלת אתנו שי לבאות. בכל אחת מהתחנות המרובות של נדודינו בגויים נחלנו משהו, שרישומו יוכר בנו לאורך ימים. בכל מגע שלנו עם תרבות העמים, שבתוכם התגוררנו מעט או הרבה, הוספנו נופך לאוצרנו הרוחני. אולם לא בנדודים אלה עוצבה דמותנו. בזו ארץ-המכורה נולדה, גדלה ונתגבשה האומה העברית, וכאן העמידה נכס הנצחים שלה, שפירנס את רוחה מאז ועד היום – את ספר-הספרים. מפעלה וחינוכה של האומה העברית יכונו בעתיד על שני אלה: הארץ והספר, ארץ-הצבי וספר-התנ"ך.

השתתפנו ביצירת התרבות המודרנית ולא נוותר על מלוא חלקנו בכל אוצרות הרוח, החכמה והאמנות מכל הדורות ומכל הארצות. לא נחסוך כל מאמץ נפשי, שכלי וגופני למען ננחל את הישגי הטכנולוגיה והמדע הטבעני, הביאולוגי והחברתי ונאדיר כושר יכולתנו בעבודתנו החקלאית, החרשתית והימית, ובכל ענפי האמנות ומלאכת-המחשבת. אך סדן פעולתנו ההיסטורית ומצפנה הם השנים: הארץ והספר. על סדן הארץ נבנה משק וכלכלה לכל קיבוצי הגלויות. מתוך טיפוח עפר אדמתה, מקורות מימיה, שלל ימיה, מכרות הרריה ואבניה, אוצרותיה הטבעיים, הכמוסים והגלויים, נבנה חקלאות וחרושת ותחבורה ימית ואווירית, אשר יפרנסו את כל שבי הגולה, ובמאור המוסרי והסוציאלי הגנוז בניב הנצחי של הספר, וביעודי השלום, הצדק והחסד של הנביאים, בבשורת צלם-האלוהים שבאדם ובצו “ואהבת לרעך כמוך” – נחנך דורות ונעצב דמות חברתנו ומשטרנו.

*

ואולם עלינו להודות: לצורך המעשה הגדול הזה שעלינו לעשות – אין אנו יודעים דיינו לא הארץ ולא הספר. מעטות הארצות ומעטים הספרים אשר זכו לטיפול מרובה וממושך ורב-צדדים בידי חוקרים ומפרשים ותיירים, כאשר זכו לו ארץ-הצבי וספר הספרים. והחיבורים שנכתבו על הארץ ועל התנ"ך בימים קדומים, בימי הביניים ובימים החדשים כמעט לא יספרו מרוב. כותבי יוונית ולטינית וערבית בימים קדומים, וכותבי אנגלית, גרמנית, צרפתית, רוסית, הולנדית ועוד בדורות האחרונים, הנחילו לנו רבבות ספרים ומאמרים על טבע הארץ, מראיה, אקלימה, ישובה, גבולותיה ומלחמותיה. היסטוריונים, תיאולוגים, חוקרי-טבע, תיירים, מצביאים, מיישבים, אישי-מסחר, קונסולים וחופרי-עתיקות מבני כל האומות התרבותיות, ניסו כוחם בתיאור הארץ, ואחרי כל האור הרב ששפכו על פינות שונות, עוד רבה התעלומה. גם החוקרים היהודים המעטים, שנצטרפו למחקר הארץ בתקופה מאוחרת, לא מילאו עדיין החלל הרב. הסיבה ברורה: רק עם היושב בארצו ושליט בה יכול להכיר ולדעת אותה על בוריה. סיירים וחוקרים זרים שישבו בארץ ישיבת ארעי תרמו לא מעט לידיעה חלקית של הארץ, אולם רק ישוב המעורה באדמתו, הנאחז בכל אחת מפינותיה, השורר במרחביה, הריה, עמקיה, וימיה, עובדה ושומרה, – רק הוא מסוגל להגיע עד חקר טבעה, קורותיה וצפונותיה.

*

ויותר מאשר נכתב על הארץ נכתב על הספר. למעלה מאלפיים ומאתיים שנה מופיעים בלי-הפסק תרגומים, פירושים, מדרשים, מחקרים, ביאורים לתנ“ך, משל בני-ברית ושאינם בני-ברית, ואפשר לומר בלי חשש גוזמה, שאין ספר אחר בעולם שזכה לטיפול כזה מצד מתרגמים ומפרשים וחוקרים. בפרשנות התנכי”ת לא קטן חלקם של למדני ישראל. ואף-על-פי-כן עדיין רחוקים אנו מידיעת התנ“ך, מובנו, תורתו, תולדותיו והשתלשלותו. ואין הסיבה נעוצה רק בקשיים הטבועים במהותו של הספר. כמו הארץ כן הספר אינו נפתח אלא לאלה המעורים באדמת מטעו ובלשונו החיה; וכמעט כל המפרשים, מבני-ברית ומשאינם בני-ברית, לא נתמלאו בהם שני תנאים אלה: לא היו מעורים בארץ אשר על ברכיה נולד הספר, ולשון הספר לא היתה חיה בפיהם. והספר הוא הלשון. אף אחד ממפרשי התנ”ך, כיהודים כגויים, אי-אפשר לו לפרש פרקי יהושע כפי שעשו זאת עלילות צבא-הגנה לישראל. ובישובינו החקלאיים על גדות הירדן, בעמק ובנגב, נובטים גרעינים ראשונים שישמשו הסבר חי לכמה מפרשיות הושע, מיכה וישעיהו. רק העם שייאחז מחדש בארצו ויתערה בנוף המבהיק מכל עמוד של ספר הספרים, – ולשון הספר תהיה לשונו הטבעית, שבה יהגה ויחלום, ביודעים ובלא יודעים, – רק עם זה יפתח לפניו הספר את סגור לבו ונפשו הפנימית, ונשמת הספר ונשמת העם יהיו לאחת.

המחקר היהודי של הארץ והספר עודו בראשיתו. מחקר זה לא ייעשה בלי עזרת המדע לכל ענפיו: מדע הטבע והרוח, היסטוריה, בלשנות, תורת הצמחים, המחצבים, המים, הים, האוויר, וכיוצא באלה. במחקרים אלה תופס מקום מיוחד חישוף העתיקות החבויות בתוך האדמה. אסירי-תודה אנו לארכיאולוגים מאומות העולם שפתחו ראשונה במחקר זה של עתיקות ארצנו: האנגלים, הצרפתים, האמריקנים, הגרמנים – שגילו כמה מקדמוניות ירושלים, גזר,⁶ שומרון, מגידו, לכיש ועוד, והעשירו אוצר לשוננו בכתבות מישע מלך מואב, גזר, השילוח, לכיש ועוד, אם כי ידענו שמאחורי חקירות אלו עמדו לא רק כוונות מדעיות צרופות. הארכיאולוגיה היהודית היא הענף הצעיר במחקר עתיקות הארץ; וכל עוד היתה ארצנו נתונה לשלטון זר, היו תחומי פעולתו מוגבלים ומצומצמים. עצמאות ישראל וכיבושי צבא-הגנה לישראל פתחו אפקים חדשים גם לפני מחקר זה. חלק גדול מארצנו הוא עכשיו ברשות האומה העברית, והתלים המרובים במדינת-ישראל מחכים למעדר החוקר העברי שיגלה צפונות העבר וישפוך אור על פרקי היסטוריה שנטמנו בעפר המולדת. בלי חשיפת הצפונות האלו ישארו הרבה פרקים בספר-הספרים שלנו סתומים וכמוסים, ותולדות ארצנו תהיינה לקויות. גם המדע הארכיאולוגי, כשאר ענפי המדע, יעשה שליחותו המלאה אם לא יישאר נחלת יחידי-סגולה ומומחים בלבד, אלא ייהפך לנחלת כל ישוב חדש בארץ, בנגב או בשפלה, בגליל או בשומרון. כל עובד-אדמה וכל עושה במלאכה יכול וצריך לתרום לפיתוח ענפי-המדע הקרובים למלאכתו, הוא יעשה זאת, אם כולנו, אנשי המדע ואנשי המדינה, נדאג להנחיל הישגי המדע לרבים. כל מתישב יוכל להעשיר הארכיאולוגיה היהודית – אם המומחים והממשלה יעשו יד-אחת להרחיב ידיעת עתיקות הארץ בקרב העם, והנוער יחונך להכרה ולהוקרה של שכיות-העבר הפזורות פה ושם על-פני שטח האדמה או מתחתיה.

מדינת-ישראל היא הצעירה במדינות העולם, והיא מוקמת על ידי אחת האומות העתיקות ביותר ששרדו אחרי חיי ארבעת אלפים שנה. פניה מועדות לעתיד והיא עמוסה מורשת-עבר גדולה ויקרה, ועליה לדעת ברורות לאן מאין. רק מתוך ידיעה זו תוכשר לקיים יעודה האנושי ולקיים יחודה היהודי; כושר פעולתה בשטחי הכלכלה והבטחון תלוי ביכלתה המדעית והטכנולוגית, אולם מגמת דרכה ועצמאותה תלויות בנאמנותה לערכי-הנצח המוסריים, הצרורים בספר הספרים. רק עם כיבוש עצמאותנו הממלכתית הוכשרו התנאים לפעולות-מחקר מקיפות, שיחשפו מלוא האור הזורח בספר-הספרים ויגלו הברכה הגנוזה באדמת המולדת. ובמדינת-ישראל תפרח חכמת-ישראל – חכמת הטבע וההיסטוריה כאחת.

*

לחכמת-ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות היתה משמעות מיוחדת ומוגבלת: חקר תולדות היהדות וספרותה. אין לקבל את הזלזול שנהגו כמה חוגים וסופרים עברים מימי חיבת-ציון ואילך בענף צעיר זה של מחקר היהדות שבראשו עמדו בעיקר גדולי היהדות הגרמנית – צונץ, גייגר, שטיינשניידר, גראץ, דוד קופמן, ואחרים. העובדה שרוב החוקרים האלה נטו להתבוללות, אינה מקטינה ערך המפעל הגדול והמפרה שחכמים אלה הורישו למחקר היהדות. לא רק מפעלו האדיר של ה. גראץ, האדריכל הראשון של ההיסטוריה היהודית, החדור כולו גאון לאומי ואמונה בנצח ישראל, אלא גם יצירותיהם של שאר גדולי “חכמת ישראל” אשר לא האמינו כגראץ בעתידו של העם היהודי, הם נכס יקר באוצרנו הלאומי, ויש לתרגמן רובן ככולן לעברית למען הבטיח להן השארת-הנפש בתרבות האומה.

אולם במדינת-ישראל אנו נושאים לבנו לחכמת-ישראל אחרת. ב“חכמת-ישראל” שנולדה בגלות היה ישראל מושא החכמה; תולדות ישראל, ספרותו, פיוטיו היו הנושא. ה“חכמה” נצטמצמה במחקר עברו של ישראל כעם וכדת. במדינת-ישראל הפך ישראל לנושא החכמה והחכמה מקפת עולם ומלואו. חכמת-ישראל החדשה מן ההכרח שתכלול כל חכמת הטבע, היקום וההיסטוריה. לא ייפקד גם מקומו של מחקר עברנו ותרבותנו – להיפך, בסביבה החפשית של המולדת יתחבר מחקר זה למקורו ויינק⁷ משרשיו – אולם הוא יהיה רק אחד הענפים המרובים של חכמת-ישראל זו, שכל גילויי הטבע וההיסטוריה האנושית ורוח האדם יהיו עניניה.

עמנו המשוחרר והעצמאי חייב לפענח תעלומות הטבע ולהשתלט על איתניו וכל אוצרות הרוח האנושי מימי-קדם ועד היום, תרבות מצרים ובבל, סין והודו, פרס וערב, יוון ורומא, ימי הביניים וימינו החדשים. כל שטחי היצירה האנושית-המדעית, הדתית, הספרותית, האמנותית, הפילוסופית, – צריכים להיות נחלת הלשון העברית. מהפכה מדעית, שלא שיערנו היקפה ותוצאותיה לפני עשר שנים, מתחוללת בימינו, ואחריתה מי ישורנה. האדם מתקרב לגילוי צפוני האטום והסודות הטמירים ביותר של מבנה היקום. השימוש המלחמתי שנעשה עד עכשיו בכיבושים המדעיים האלה יש בו כדי להטעותנו. גילוי סודות האטום אינו חייב לגרור אחריו רק חורבן; הוא מבטיח רווחה ויצירה מוגברת בממדים לא משוערים. דוגמה קטנה דיה לתת לנו מושג על עוצם המהפכה הגנוזה בניצול הכוח האטומי; קילוגרם פחם ששורפים אותו כרגיל, נותן אנרגיה של 8.5 קילווואט-שעה, ואילו אותו קילוגרם פחם, אם יהפכוהו לאנרגיה על-ידי פיצוץ האטום – יתן 25 מיליארד קילווואט-שעה. קשה לנו לתאר בדמיוננו כיצד ישונו תנאי החיים בעולם אם נוכל לרתום כוח האטום לצרכיה החיוביים של החברה האנושית. והנה אנשי-מדע יהודים באיטליה ובסקנדינביה, באנגליה ובאמריקה, ואיינשטיין בראשם, היו שותפים לכיבוש המדעי האדיר הזה. אולם, כדרך כל עבודת אנשי-המדע היהודים בגולה הפרו כיבושים אלה אך ורק שדות זרים. אין כל סיבה, מדוע לא תשיג ידם של אנשי מדע יהודים בישראל להנחיל לעמם ולמולדתם כיבושי-טבע אלה ופריים המבורך, ומדוע לא נהיה שותפים שווי-זכויות ועצמאיים במהפכה הטכנית והמדעית המתחוללת בימינו. הגניוס היהודי בנכר, בדמותו של איינשטיין, קבע והוכיח זהות החומר והאנרגיה, ולא יבצר מהגניוס היהודי במולדתו להסיק מזהות זו כל המסקנות המעשיות והשימושיות, ולהעמיד לרשות פעולתנו המשקית והתרבותית את האיתנים המופלאים אשר יגבירו ללא-שיעור יכלתו היוצרת של האדם. רק בכוח השכלול העליון של חינוכנו, ארגוננו ומשקנו, נתגבר על הקשיים העצומים שההיסטוריה והגיאוגרפיה שמו על דרכנו. שומה עלינו להקים משק חקלאי וחרשתי, תחבורה ושירותים ציבוריים על יסוד הכיבושים העליונים במדע הצרוף והשימושי. עלינו להעלות את יעילות עבודתנו ופריונה עד השיא האפשרי – אחרת לא נעמוד. לא נוכל להתחרות בעמים אחרים במספר, בעושר, בכוח, בצבא. אולם נוכל להתחרות בהם בעליונות הרוח – ברמת התרבות והמדע והטכניקה, שתהיה לא נחלת יחידים, אנשי-סגולה, מומחים ובעלי-מקצוע, אלא נחלת הכלל, נחלת כל עובד בשדה ובסדנה, במשרד ובבית-ספר, בשדה תעופה ובנמל, ביבשה ובים, על-פני האדמה ובמרומי האוויר. בלי עליונות הרוח מסוג זה לא נפרה השממה, לא נקיים בטחוננו, לא נשמור על מקומנו בעולם, ולא נהיה נאמנים ליעודנו ההיסטורי.

*

האוניברסיטה העברית בירושלים היא אולי הראשונה שהקים לעצמו עם בטרם הוקמה מדינתו, ואין זה מקרה. בראשית התחדשותנו הממלכתית היה החזון.

בהקמת המדינה היהודית מחדש בימינו אלה – רואים רבים נצחון הנשק היהודי על הנשק הערבי. וודאי שקשה להגזים בערך התפקיד שמילא צבא-הגנה לישראל במהפכה הגדולה שהתחוללה בימינו האחרונים בתולדותינו. אולם זוהי ראיה שטחית וחיצונית המבחינה רק בתוצאות הגלויות ולא במקורן ובשרשיהם הנעלמים. בהקמת המדינה היהודית ניצח הרוח היהודי, ניצחה העליונות והמוסריות והרוחניות של האומה העברית, ניצח החזון והיעוד של ישראל סבא.

הגניוס היהודי, מימי הנביאים ועד איינשטיין, לא הכיר בשניות של חומר ורוח שנתפסו לה כמה מחוגי אומות העולם, מהיוונים והפרסים ועד דיקרט ותלמידיו. האינטואיציה היהודית, בין זו הדתית ובין זו המדעית, עמדה מאז ומעולם על אחדות ההוויה והיקום. למרות גילוייהם והופעותיהם המרובים. ומשום כך ראה העם היהודי בחידוש הבסיס הארצי והמדיני לקיומו – לא רק צורך לאומי לקיום בריא ונורמלי, אלא גם תנאי מוקדם לקיום יעודו המשיחי. כי אין נפש בלי גוף, אין תורה בלי קמח, אין יעוד אנושי אוניברסלי בלי קיום ממלכתי לאומי.

תקומת ישראל לא הצטמצמה ולא תצטמצם בהקמת כלים ארציים ממלכתיים לאומה העברית, אלא תמצא תיקונה העליון והמלא בגילוי רוחה הנצחי ובמלוי יעודה ההיסטורי בגאולה האנושית. ואין זה מקרה, שעוד טרם הספקנו לחדש מדינת-ישראל – הקימונו האוניברסיטה העברית.

“עם הספר” המחדש בימינו אלה עצמאותו הלאומית ייתבע עוד זמן רב לרכז מיטב מאמציו בבנין-הארץ, בטיפוח משקו, בטחונו ומעמדו הבינלאומי.

אפס, בטחון וכלכלה הם רק אמצעים, – ולא מטרה. אנו בונים מדינת-ישראל מתוך חזון נבואי וכיסופים משיחיים – להיות גם למופת ולמורה-דרך לאנושות. ונאמנים עלינו דברי הנביא: “ונתתיך לאור גויים להיות ישועתי עד קצה הארץ”.

ליכלתנו החמרית הוצבו על-ידי ההיסטוריה תחומים צרים ומוגבלים שלא נוכל לעבור אותם בשום פנים, אם כי אין הם דווקא התחומים הקיימים, כי אנו עומדים עכשיו רק בראשית הדרך. אולם כמעט שאין גבול ליכלתנו הרוחנית, באשר זו אינה תלויה אך במספר ובשטח ובצבא ובהון. ההיסטוריה הקדומה והחדשה הוכיחה שאין אנו נופלים ביכלתנו הרוחנית משום אומה ולשון שבעולם – ונתכחש לעצמנו אם לא נעלה רוח הגאון היהודי למרום-שיאו האפשרי.

*

טיפוח האיכות העליונה נדרש מאתנו בכל פינות חיינו, בכל מקצועות עבודתנו, בכל ענפי משקנו, בכל שירותי המדינה והציבור, בכל יחס החברה והיחיד. בכל הליכותנו, מעשינו וצעדינו: בחקלאות, בחרושת, בבנין, בחינוך, בספרות, באמנות, ולא פחות מכולם – במדע הרפואה.

מדע זה הוא, כמדומה, המקצוע המדעי הקדום ביותר בישראל – ואולי גם בעולם. היו זמנים – בכל תקופת ימי הביניים – שזה נהפך כמעט למקצוע יהודי. בכל הארצות היה מקצוע זה צמוד למעשי כשפים, ואין בטחון כי ההיצמדות הזאת כבר נפסקה לחלוטין בימינו. אבל דווקא בתולדות ישראל הבחינו הבחנה חמורה בין מעשי-כשפים, שהיו אסורים, ובין מעשי רופא, שעשה מה שעשה בכוח הטבע ובידיעת סיבת המחלות ומהותן וסגולות הרפואות השונות – במידה שידיעתו זו הגיעה. ההיסטוריונים הקדומים שלנו אשר חיברו ספר דברי הימים ידעו להבחין כשהם מספרים על מחלתו של אסא המלך בשנת שלושים ותשע למלכותו – שבחליו לא דרש באלוהים כי אם ברופאים; ואחד מגדולי חכמי ישראל ומליציו בימי הבית השני – שמעון בן-סירא, משבח ומפאר יעודו של הרופא והרוקח – שבימים ההם וגם הרבה מאות שנים אחרי כך היו זהים במלאכתם.

"רְעֵה רוֹפֵא לִפְנֵי צָרְכּוֹ, כִי גַם אוֹתוֹ חָלַק אֵל. – דַעַת

רוֹפֵא תָּרִים רֹאשׁוֹ, וְלִפְנֵי נְדִיבִים יִתְיַצֵּב. אֵל מֵאֶרֶץ מוֹצִיא

סַמִּים, וְגֶבֶר מֵבִין אַל יִמְאַס בָּם. – בָּהֶם רוֹפֵא יָנִיחַ מַכְאוֹב

וּבָהֶם רוֹקֵחַ עוֹשֶׂה מִרְקַחַת: לְמַעַן לֹא יִשְׁבּוֹת מַעֲשֵׂהוּ

וְתוּשִׁיָּה מִבְּנֵי אָדָם." (חכמת בן-סירה ל"ח, א-ח)

וירמיהו הנביא הגדול ורב-התמרורים כשראה שבר בת-עמו, קרא בנהמת לבו: “הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארכת בת-עמי?”. כל כך גדל כבוד הרופא וכל כך גדלה האמונה ביכולת הריפוי בימים ההם, מאות בשנים לפני היפוקרטס. והיחס לרופא וחשיבות מלאכתו מצאו להם ביטוי נהדר בדיני ישראל, כפי שניסח אותם רבי יוסף קארו ב“שולחן ערוך”:

“נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא; ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה, אלא אם כן הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי זה שופך דמים; – הרופא אסור לו ליטול שכר החכמה והלימוד, אבל שכר הטורח והבטלה מותר”.

דברים אלה אינם נופלים מדברי השבועה המפורסמת להיפוקרטס הגדול, והם מוכיחים מה רבה החשיבות שהיהודים יחסו תמיד לבריאות, ליקר החיים – ולחכמי הרפואה.

המהפכה המתחוללת עכשיו בחיי המוני ישראל שנעקרים סוף סוף מארצות גלותם המרודה ומתכנסים במולדת המשוחררת – מחייבת מאמץ גדול בשטח בריאות העם. הגלות היתה כרוכה לא רק בדיכוי מדיני וחמרי, בעושק זכויות ומחיקת הצלם היהודי – אלא גם בדלדול גופני והתשת הכוחות הפיסיים של המוני ישראל. המעשים המוטלים על שבי-הגולה – בנין הארץ והגנתה, דורשים קודם-כל בריאות ואיתנות גופנית. בגיוס רבבות נוער לצבא-הגנה לישראל נתגלתה תמונה מבהילה על מצב הבריאות הרעוע של חלקים גדולים של הנוער שלנו, יליד הארץ וגם העולה. העליה שבאה לארץ אחרי תום המלחמה אינה עולה בחסינותה הגופנית על זו שקדמה למלחמה, אלא להיפך. לא רק הבטחון שלנו לא יקום אם לא נדע לגדל דור עברי איתן וחסון בגופו – וכמובן לא רק בגופו, אלא גם העבודה הקשה והרבה שעלינו לעשות בהפרחת השממה לא תיתכן על ידי תשושי גוף. המלחמה בשממה דורשת מתיחות חלוצית ואיתנות גופנית. ומדע הרפואה ונושאיה במדינת ישראל אינם יכולים להצטמצם בבעיות של ריפוי-חולים, אלא עליהם למצוא הדרכים לחיזוק הבריאות והאדרת כוחות הגוף והנפש של הנוער והעם. אנו נוכל לעמוד רק אם לא ניפול לכל הפחות מאחרים גם באיכותנו הגופנית. הבראה והחסנה גופנית של קיבוצי הגלויות והדור הנולד בישראל – זהו היעוד של חכמת הרפואה היהודית בדורנו. ולא של חכמת הרפואה בלבד.

קשה להפריד בימינו בין מדע למדע, וכל החכמות יונקות זו מזו. לתגליות הכימיות והבקטריולוגיות של לא-רופא כפאסטר היו אולי תוצאות יותר גדולות לרפואה מכל ההמצאות והתגליות הרפואיות שנעשו עד ימיו ולאחריו ע"י רופאים מומחים. כל עובדי המדע החינוך ואנשי המדינה וראשי הצבא בישראל מצווים⁸ על מצוות הבראת העם וחיסונו הגופני – אולם על רופאי ישראל לעמוד בראש הפעולה ולהדריכה, ועל ממשלת ישראל לתת להם כל העידוד והעזרה הדרושה לכך.

*

ועוד דבר אחד נדרש מרופאי ישראל בארצם המשוחררת: גאולת הספרות הרפואית העברית מכל הדורות, שמונחת בקרן זויות במוזיאונים ובספריות בנכר.

אין הספרות העברית במקצוע זה יכולה אולי להתחרות בקדמותה עם הספרות המצרית, אם כי אין כל ספק שעוד בתקופת הבית הראשון היתה חכמת הרפואה נפוצה בישראל, ויתכן שספרות הרפואה העברית קדמה לספרות יוון. משנה עתיקה מספרת שהמלך חזקיהו גנז ספר הרפואה והודו לו החכמים, כי יותר מדי סמך הציבור על ספרים אלה. אולם קיימים מאות כתבי-יד עבריים בכל מקצועות הרפואה והתרופות והסמים, שרק מעט מזעיר נתפרסם עד היום, כתבי-היד שנתחברו מלפני 1400 או 1300 שנה ואילך.

ודאי איש לא ילמד היום חכמת הרפואה מספרי אסף הרופא, שבתי דונלו, יצחק בן שלמה הישראלי או הרמב"ם – אם להזכיר רק שמות ארבעת הראשונים והגדולים – כשם שלא ילמדו זאת מספרי היפוקרטס וגלינוס, וכשם שלא ילמדו ביאולוגיה בספרי אריסטו ותיאופרסטוס.

אבל אין רופא עברי ואין משכיל עברי פטור מידיעת השתלשלות התורה הרפואית בישראל, ומה עשו חכמי ישראל בתקופות שונות למען הפצת חכמת הרפואה והאדרתה.

כל זמן שעם ישראל היה כולו בגלות גלתה גם חכמת ישראל. עם קום מדינתנו הגיעה שעתה של חכמת ישראל שבכל הדורות להיגאל.

ממשלת ישראל החליטה לצלם כל כתבי-היד העברים הנפוצים במוזיאונים ובספריות שבכל העולם ולרכז אותם בירושלים – למען יהיו לעיני חכמי-ישראל בארצם.

צילומם ואיסופם של כתבי-היד העברים – זהו רק צעד ראשון בגאולת חכמת-ישראל. עיבוד החומר העשיר הזה ופירסומו – זה ענינם של עובדי-המדע ומכוני-המדע. ונדמה לי שזוהי חובת-הכבוד של רופאי-ישראל לגאול ולפרסם כתבי-היד העברים בכל מקצועות הרפואה, מאסף הרופא ועד התקופה האחרונה.

יש לציין בהוקרה העבודה החשובה שנעשית על-ידי החכם זיסמן מונטנר, שהחל בפרסומם של הכתבים הרפואיים של הרמב"ם ושל שבתי דונלו. אולם אין זו עבודה לאיש אחד – לו גם המוכשר והמסור ביותר. על כלל הרופאים לעשות מלאכה זו, ועל ממשלת ישראל לתת להם העזרה הדרושה לכך.

על רופאינו להעלות קרן החכמה הרפואית בישראל ורמתה המדעית לשיא הרצוי והאפשרי ולקדם בריאות העם, ולהגביר חסנו הגופני והרוחני, ולהציב שם ויד לחכמי-הרפואה העברים מכל הדורות על-ידי פרסום כתביהם בהארה מדעית-היסטורית.

*

אילו נדרשתי למצות כל מהותה של ההיסטוריה היהודית במלים אחדות, הייתי אומר שלוש מלים: איכות מול כמות. תמיד בכל הדורות, מימי יהושע בן-נון ועד מלחמת צבא-הגנה לישראל, עמדנו מעטים נגד רבים: גם אם נצליח – ואני מאמין כי נצליח – להעלות עוד מיליוני יהודים, נהיה מעטים בפני רבים. ורק אם נהיה נאמנים ליעוד ההיסטוריה היהודית ונאמנים לחזונה – נעמוד. בסגולותיו המוסריות והאינטלקטואליות אין העם היהודי הקטן והמופלא הזה נופל מהגדולות שבאומות, וחינוכו צריך לטפח ולהגביר סגולות אלו עד שיא יכלתן. רק בכוחן נעמוד בעולם של תחרות ושנאה ועושק. ובכוחן לא ייבצר מאתנו להראות דרך חדשה לעולם, דרך של שלום וצדק וחירות ואחווה אנושית, – לא על-ידי הטפה והסברה, אלא על-ידי היותנו למופת בחיינו, במשטרנו, בהליכותנו. כי שומה על מדינת-ישראל להיות מדינה למופת, וזו תקום בשיתוף הכוחות של חלוצי-העבודה ואנשי רוח.