ויושבים אנחנו על המדוכה, ושואלים ודורשים בהלכות העמים ברצינות, בכובד-ראש, ומעלים בידינו חרס!

אין כלל, שלא נאמר בו חוץ, כמנהג הפקידים.

– הלאום, אמרו לפנים, כמו האדם הפרטי, אומר: “אני מרגיש את עצמי – ועל-כן אני חי!” אבל זה נאמר לפנים, טרם עלה עוד על דעתי לצאת גם כן לשוק העולם ולקרוא: “אני מרגיש את עצמי, ועל-כן אני חי!” אבל כיון שיצאתי לשוק ואמרתי בלשונם, התאספו תיכף ומיד החכמים ועשׂו הוספה קטנה לדבריהם: חוץ מן החיים בקיבה זרה… אסור להרגיש את עצמו בקיבה זרה…

וכשראו חכמי אומות העולם, ששאלת המדינות והארצות נרדפת על צוָאר מאת שאלת הלאומים, ישבו גם הם על המדוכה, וגם הם שואלים ודורשים בשאלת הלאום ברצינות, בכובד-ראש, ובצק-השאלות כבר נחמץ והוא גדל ומתנשׂא לעיניהם, והם מביטים בו ומשתאים, ומשתוממים… ומשתדלים למצוא פתרונים:

– הלאום הוא הגזע, הגזע הוא הדם הטהור בלי תערובת דם אחרים – – –

ואני אומר בחשאי: אצלנו אין נשׂואי-תערובות –

– והערב רב, שעלה עמכם ממצרים?

ואחרים אומרים: הלאום הוא סוד הקרקע. כאן גדל האלון ושם התדהר… הכול תלוי בטבע הקרקע, ואם אתם רוצים – גם בזבל הקרקע!

– ואני?

– ואתה נע ונד, ולא מחובּר לקרקע!

ויש עוד אחרים והם אומרים, שאין האדם מחוּבּר לקרקע כל עיקר, שכל העמים והלשונות נעים ונדים תמיד, אך דרכיהם על כדור הארץ שונות, זה נע ונד ביבשה, וזה מפליג על ספינות בים, וזה הולך על שׂפת הימים והנהרות, וזה במדבר וערבה, וזה ביערות-עולם, והעם גדל ומתחנך אך על פי דרכו, שהתוה לו גורלו על האדמה!

– ואני?

– אתה תועה דרך… אתה הולך מאז ומעולם בדרכי זרים.

ויש אומרים:

– העיקר היא הקוּלטוּרה! העם שיש לו קוּלטוּרה מיוחדת יש לו נשמה מיוחדת והוא חי חיים מיוחדים…

– ואני?

– אתה מתנהג בקוּלטוּרוֹת זרות! מי יורך דעה? – מורה משלנו! מי פוסק לך הלכה? – שופט-שלום משלנו ועל-פי השולחן-ערוך שלנו! איזה מלבושים אתה לובש? – מלבושים על-פי המוֹדה שלנו! אילו ספרים אתה קורא? – את ניטשה וגיטה ומיצקביץ' שלנו!

ומתחיל אני לגמגם: לא כי… וחפץ אני לברר, שאנחנו מתחילים להתפתח כסמדר, שגדלים אצלנו גם בני-ניטשה, גם בני-גיטה, ה“יוּדישעֶר פעֶרלאַג”, עתונים חדשים. אבל עוד חכם אחר בא ונופל לתוך דברי:

– מה בצע אם עם אתה או אינך עם? לא זה הוא העיקר! הנה עם או אינך עם – הכול הבל! ואתה הסכת, בני, והגד לי, היש לך קרנים לנגח? היש לך אגרוף לגונן על רשותך! היש לך כלי-תותח להראות באותות ומופתים חזקים, חותכים ובוערים כגחלי רתמים, שרצונך זה כבודך?

ואז בא הישיש הטוב, בעל המוסר הטוב והחלומות הטובים, והטה אותי הצדה, והוא דבּר אלי דברים טובים, דברי נגידים, דברי נחומים:

– אל תירא ואל תחת, בני! גדול כוח הסבל מכל הכוחות שבעולם! בעל האגרוף תקיף הוא לזמן פחות או יותר ארוך, אבל התקיף בדעתו – תקיף לעולם… אתה, מובטח אני, תראה בנחמה: הארץ תמלא דעה ויחדלו מריבי-כוהן; יסתדרו תנאי הכלכלה, ותעבור ההתחרות, ושׂנאת הספירות כליל תחלוף ויתגבר המוסר על החנף והמרע. ושפט הבית דין בהאַג בין עם לעם, כשפוֹט השופט בין איש לרעהו. גם ריב הלשונות יחדל; האַקדימיות מכינות לשון-עולם, לשון מלאכותית לכלי-מבטא בין העמים; ושמר עם ועם את לשונו, והתפתח בשׂפתו, ולמד גם את הלשון הכוללת המלאכותית, והבין איש את שׂפת רעהו, והעם את שׂפת עמיתו – – –

ובא בעל המרה-שחורה בלעגו:

– חכּה, בני, עד שיפול הטל ותחשכנה עיניך! החיטה נזרעת והקוצים והברקנים גדלים מאליהם! התרנגולת כל יומה זמנה, הבהמה יולדת שבעה ושמונה, ובבנות חוָה מספר העקרות מתרבה בכל יום… ועד שישתנו הענינים לטוב, יבוא מבול מים או מבול אש, או יעבור כוכב שביט וינער בזנבו אותנו ואת הקוּלטוּרה שלנו, ואת שאלותינו, ואת המדוכות שאנחנו יושבים עליהן – – –

– – – – – –

נעזוב את ה“חכמות” המסובכות ונפן לשמוע דברים ברורים מפי ה“אוֹגניבוֹ” – המכתב העתי, המוקדש לחכמה ולמדעים, והרוצה לבקש פתרונים לשאלות החיים בלי משׂוא פנים, בלי נטיות צדדיות, על פי החכמה והמדעים.

וה“אוֹגניבוֹ” מדברת דברים קשים באזני “רופאי האליל”, המרפּאים את שאלת היהודים על נקלה והמתהפכים בכל שעה ושעה כחומר חותם.

"פותרים אנחנו את שאלת היהודים איש איש לפי רצונו, המשתנה כהאויר בסתיו. ימים רבים השתדלנו להוכיח לכנסת-ישׂראל, שלא תוליד פולנים בני דת משה בשום אופן, ואלה שהיא מולידה אינם זרע של קיימא, ופּאטריוֹטים גמורים לא יצאו הימנה, כלומר, פּאטריוֹטים בטבעם, במזגם. בכל תוקף ועוז של בוּרים ועמי הארץ הוכחנו להם, שאין להם כל חלק ונחלה עמנו. וכשהלכו הנדחפים לאחור, וביקשו להסתדר בשם ציון כלאום מיוחד, כחברה מיוחדת, שעליה להגן על עצמה ולהלחם מלחמת קיומה, קרענו את בגדינו ונצעק צעקה גדולה ומרה, שהם בוגדים בנו. היאך? היתּכן? אבותינו הרשו להם לחסות בצל קורתם, פתחו למו את שערי הארץ, והם אינם משתתפים עמנו, ומפרידים את החבילה וכו' וכו'…

ולפעמים דוברים אנחנו אליהם דברים מרים וכבושים, ושוכחים, שאותם הדברים יכולים לשוב אלינו, להיות כמדקרות חרב לעצמנו ובשׂרנו".

ומתמרמרת ה“אוֹגניבוֹ” על רופאי האליל, על “החכמים האוילים”, המתוַכּחים בשאלת היהודים בלי דעת את השאלה על בוריה, בלי הבן את היהודים, ובלי דעת את תנאי חייהם:

“כשרוצים אנחנו להכיר את היהודים, היושבים צפופים כדגים מלוחים בחביות, פונים אנחנו לא אליהם ואל מעונותיהם הצרים, כי אם נסוגים לאחור אל ה”תלמוד“, ושוכחים ש”אין החיים יונקים מן הספרים הקדמונים אלא מן הסביבה“… ותחת לגלות את נגעי החיים, כמו שהם בזמן הזה, חוקרים ודורשים אנחנו אחר מוסר התלמוד ומגלים בו טמירין”…

וה“אוֹגניבוֹ” חפצה לדעת את האמת, והאמת היא:

“ענוּת המון העם העברי, דלותו הנוראה, והגדלה מיום ליום באופן מבהיל ומוכרח בבת-אחת! המון עם העברי עוסק בתוכנו במסחר וסרסרות; ותנאי החיים השתנו, וההשתלמות המיכנית סותרת את התנאים הקדמונים בלי חמלה, ועל עיי המפלה של החנוַנות והסרסרות נבנים ומתפתחים העסקים הגדולים, שאין היהודים לוקחים חלק בהם: הפּוֹסטה, הטלגרף, בתי-הקוֹמיס. והאַגנטוּרים, כהמודעות בעתונים, מכריתים אוכל מפי אלפי סרסורים, מסיגים את גבול החנוָני העני והסרסור העני-ממנו בכל יום ויום, בכל שעה ושעה, ואין עצה ותחבולה לעצור בעד שטף ההשתלמות… ובאותו הזמן, שההתקדמות הורסת בלי חמלה את מפלט העניים הללו, היא מגדילה את מספרם ומוסיפה עליהם את הפליטים מתוך בעלי המלאכות, שהתמוטטו על-ידי התחרות המכונות, ופליטי הכפרים, העוזבים את שׂדותיהם ושוטפים אל הערים להיות לחנוָנים ולסרסורים… וההמון הגדול הזה אוחז בשארית כוחו בענף עץ-החיים הקדמון, וההמון הולך הלוך ורב, והענף הולך ומתנונה, ונובל, מבלי היכולת עוד לשׂאת כל פרי”…

ובכן…

ובכן מתחילים לראות בדלותנו, להשתתף בצערנו, ראשונה בשם “האנושיות”, שכבודה גדול עוד בעיני ה“אוֹגניבוֹ”, וגם בשם אהבת-עצמה של החברה! “ענות הממון העברי היא ענוּתנו, דלותו ושפלותו – דלותנו ושפלותנו”, כי אין הגוף בריא, אם אחד מאבריו חולה…

זוכרים אנחנו את חוקרי הקדמוניות, בלעי הקומיסיה ההיסטורית על-יד מַרבי ההשׂכלה, גם הם אמרו בהקדמתם: מביטים אנחנו על העתיד בתקוָה גדולה; עסקינו אינם מובדלים ומיוחדים, הכל מסובך ומקושר, הכל דורש פתרונים כוללים…

אולי – –

הלא הגבולים מסוגרים, לצאת או להגרש אי אפשר… עומדים אנחנו בהכרח ברשות הרבים!… ועוד ימים רבים נשב על המדוכה…