¹

הנני מביע את תודתי למהנדס ב. דיכטר, אשר עודד אותי וסייע לי בכתיבת הפרק על עכו הימית והעמיד לרשותי את ספריתו העשירה.

_____

“מַיִם סָבִיב לָהּ אֲשֶׁר חֵיל יָם מִיָּם חוֹמָתָהּ” (נחום ג‘, ח’)

המדריך המודרני והמדעי הראשון על עכו מביא בפתח מדברי יומנו של ריצ’ארד לב-הארי בזה הלשון: “אם מלחמת עשר השנים פרסמה את טרויה וניצחון הנוצרים הפך את אנטיוכיה לשם דבר, ודאי שעכו תזכה לפרסום שם עולם, אשר למענה נאבק העולם כולו.”²

הערכה פוליטית צבאית זאת נכתבה ב-1191, בימי מסע הצלב השלישי, כאשר עם כיבושה היתה עכו לבירתה של הממלכה הצלבנית החדשה.

בנימה שונה הנציח את שבחה של העיר המשורר ר' יהודה אלחריזי, אשר ביקר בעכו ב-1216:

"אני עכו, אני הוד כל מדינה,

כלילת חן ואין קץ לתכונה,

והכרמל סביב עם לבנון,

ושם נגלה כבוד שוכן מעונה".³

 

ראשיתה של עכו    🔗

“עכו נבנתה בחוף ארץ הגליל, בעמק הגדול, הרים סביב לה משלוש רוחות. מרוח מזרח סוככים עליה הרי הגליל, הרחוקים ממנה שישים ריס,⁴ ומצד דרום הר הכרמל, כמרחק מאה ועשרים ריס, וגבוה מאלה הוא ההר הסוגר עליה מצפון, הנקרא בפי יושבי המקום בשם ‘סולם הצוריים’ (סולמא דצור), והוא רחוק מהעיר מאה ריס. במרחק שני ריסים מהעיר עובר הנהר הנקרא בליאוס (נעמן) ואינו מאריך בשטפו ועל ידו נמצאה מצבת ממנון⁵ ובקרבתו ככר גדולה מאה אמה ונפלאה מאד,⁶ כי עגולה וחלולה ושם מקום חול הזכוכית, ומדי הוסיפו הספינות הקרבות שמה להוציא ממנו את כל החול, ככה יוסיף המקום להתמלא חול חליפות, כי כמצווים ועושים הרוחות, גורפים אל המקום הזה את החול הנוצץ מעברים, ותכונת הבור משנה את החול לזכוכית חיש מהר. ועוד נפלא מזה הוא הדבר, כי בשטוף הזכוכית על גדות החלל הזה ובהישפכה החוצה היא משנה את מראה מחדש ונהפכה לחול כבראשונה.⁷ אלה תכונות המקום הזה.”⁸

עיר קדומים ורבת תלאות זו שוכנת בקצה הצפוני של המפרץ הרחב והיחיד של חוף א“י והיא אחת העתיקות בעולם. לראשונה נזכרת עכו בכתבים מצריים מן המאה ה-19 לפנה”ס, ומאז, אם כי לא ברציפות כרונולוגית, שמה לא ירד מעל הלוחות והדפים של מסמכים היסטוריים. מאמצע האלף ה-2 לפנה"ס השתייכה עכו לתחום השפעה מצרית.

במקרא מוזכרת עכו פעם אחת בלבד, כעיר בנחלת שבט אשר שלא הצליחו להורישה.⁹ אולם למרות כישלון זה מזכירה הנביאה דבורה, ש“אשר ישב לחוף ימים”.¹⁰

מסורתנו קשרה לשם של עכו פירוש משלה: "בימי דור אנוש (בנו של אדם הראשון), כשהחלו בני אדם לחטוא ולעשות להם אלילים… קרא ה' לים להציף את העולם וכשהגיע הים לעכו, אמר לו – עד כה תבוא ולא תוסיף, ומכאן השם – עכו.¹¹

גם היוונים ניסו לפרש את השם, והם סיפרו שהגיבור הראקלס שהה כאן באחד ממסעותיו המרובים ומצא עשבי מרפא לפצעיו, ועל כן קרא למקום “אקה” – רפואה ביוונית.

תעשיית הזכוכית, שפיניקיה השתבחה בה בעת העתיקה, גם על פי מקור רומאי נוסף, מעכו מוצאה. איש המדע ברומא, פליניוס, בן דורו של יוסף בן מתתיהו, מספר "שסוחרי נתר נקלעו פעם לחוף זה (ולעת ערב) ניגשו להכין את מזונם על שפת הים. מכיוון שלא מצאו אבנים לשים עליהן את הקדרות, הם השתמשו בכמה גושי נתר מהאנייה. כשהעלו אש וחול שפת הים התערב בנתר, החל זורם נוזל בלתי מוכר, כך נוצרה הזכוכית.¹²

מיקומה הגאוגרפי של עכו התאים להתיישבות הכנענים-הפיניקים, שכן הם העדיפו מתמיד כפים, חצאי-איים בולטים או איים בסמוך לחוף לשם הגנה מפני רוחות ים חזקות. אולם עיקרה ומרכזה של העיר בראשית קיומה היה בתל פוחאר (תל החרסים) המתרומם מצפון-מזרח לשפך הנחל נעמן. קרוב לוודאי שלפני כארבעת אלפים שנה וגם לאחר מכן זרמו מי הנחל באפיק קרוב יותר לתל ומוצאו נוצל למעגן כלי שיט. משטחו הצר של התל פרצה העיר כבר בימים קדומים לכל עבר אפשרי, בעוד המרכז המבוצר נשאר על עומדו בגבעה. כך שימש מאות שנים רבות שפך הנעמן כנמל של העיר הבינלאומית, אשר בה עוברות שיירות ממסופוטמיה למצרים ועוגנות אניות פיניקיות ומצריות.

כשלושת אלפים וחמש מאות שנות היסטוריה כלולות בתולדותיה של עכו כעיר ימית, אומנם הזכרונות הכתובים על קדמותה מעטים. במכתבי תל אל-עמארנה מופיע שמה שלוש עשרה פעם. תכיפות זו מעידה על חשיבות עכו ועל מעמדה בין ערי כנען האחרות. לבד מהודעות של פרעוני מצרים על כיבוש ערי כנען ובתוכן גם עכו, כגון זו של סתי ה-1 ורעמסס ה-2, אנו מתבשרים אף מכתבי אוגרית על ייחודה כנמל חשוב.¹³ ערים לא רבות זכו לפרסום נפוץ מעין זה.

על האפשרות כי שבט אשר אכן שלט בעכו מעיד אולי הכתוב ביהושע י“ט, ל'. מפסוק כ”ד ואילך מתואר גבולם של מטה בני אשר, ובין יתר הערים מוזכרת – עֻמה, אשר יכלה להשתבש מהשם עכו. זאת ועוד, על פי מלכים א‘, ט’, י"א נתן המלך שלמה לחירם מלך צור “עשרים עיר בארץ הגליל” תמורת העזרה שהלה נתן לבניית בית המקדש. והרי בימי דוד, כאשר יואב ערך מפקד במצוות המלך דוד, היה גבול הארץ בצפון ליד “מבצר צור”; מכאן, שעכו יכלה להשתייך לתחום ממלכת דוד והיא צורפה אולי לצור בין יתר ערי ארץ כבול. בדרך זו אפשר למצוא גם חיזוק לזיקה של עכו לפיניקים.

בימי שלטון אשור, במאות 7–8 לפנה“ס, חוזרת ומוזכרת עכו במקורות אשוריים כעיר מבוצרת. היא נלכדה בידי סנחריב. אסרחדון, מלך אשור, מנה אותה כעיר נמל. ב-650 לפנה”ס לערך הרס את עכו אשורבניפל עקב מרידה ואוכלוסיה הוגלו.¹⁴

בזמן הכיבוש הפרסי נמצאים כבר, כנראה, הנמל ועיקרו של היישוב ממערב לתל, לאורכו של המפרץ ובחצי האי השלוח לים בכיוון צפון-דרום. העיר גדלה ורחבה. היא נעשתה למרכז מינהלי ובסיס לכנבוזי בצאתו לכיבוש מצרים (525 לפנה"ס).

כעבור כ-150 שנה, גם כן מעכו, יצא המלך ארטקסרקסס ה-2 להכניע מרד בארץ זו. לקראת המסע התכנס כאן צי ענק: שלוש מאות תלת-טוריות ומאתיים אניות של שלושים משוטים כל אחת (טריאקונטורוס). זאת ועוד, הוכנה במקום כמות רבה של מזון וציוד.

הנמל של עכו וחופיה במפרץ התאימו לעגינת הצי האדיר, והעורף מסוגל היה לספק את כל הדרוש לו. ייתכן אומנם כי מאות האניות הרבות של צי ארטקסרקסס הונחתו על החוף, כמקובל בתקופה העתיקה. בתחילת הקיץ (373 לפנה"ס) פירקו מפקדי המשלחת את המחנה, והצבא – מלווה בצי – התקדם לאורך החופים דרומה לעבר מצרים.¹⁵

כלי חרס שמוצאם מאטיקה אשר ביוון וזמנם מן המאות ה-5 ואילך מעידים על השתתפותה של עכו בסחר של האגן המזרחי של הים התיכון. מתוך הממצאים הארכאולוגיים מתברר, כי בימי שלטון פרס ישבה בעכו מושבת סוחרים יוונים. שכונתם התמקמה בצפון-מערבו של התל, אשר משם נשקף מראה שובה לב על העיר, על הים ועל העמק, אשר הרים לו מסביב. הממצאים הארכאולוגיים הדוממים תואמים את העדויות הכתובות של סופרים יווניים.¹⁶ אחד הממצאים היפים ביותר הוא כלי קיבול (קראטר) העשוי מטין, שהרכיבו מחדש משברים רבים; עיטורו מתאר את הראקלס.¹⁷ כלום קיים קשר בין הדמות שעל הקראטר לבין האגדה על הבראתו של הגיבור מפצעיו על שפת ימה של עכו? האם אין זה מעיד על פולחן הראקלס בעיר הנמל הרחוק?

 

עכו פתולמאיס    🔗

ב-332 כבש אלכסנדר הגדול את כל קדמת אסיה, ועכו נעשתה למאות שנים מרובות עיר הלניסטית. בימי מלחמת היורשים, הקרויים דיאדוכים, החליפה העיר אדון כתריסר פעמים, עד אשר כבש אותה תלמי ה-2 המכונה פילאדלפוס, מלך מצרים; על שמו נקראה היא מכאן ואילך “פתולמאיס” והוכרה כפוליס. במלחמות החוזרות ונשנות של התלמיים, שליטי מצרים, והסלאוקים – אדוני ארצות הצפון, הוסיפה עכו להיות מעורבת מתוקף מצבה הגאוגרפי. במימיה ובנמלה עברו ועגנו ציי הדיאדוכים, אשר לעתים היו גדולים למדי. במסע הכיבוש זכה אנטיוכוס ה-3 המכונה – גדול, מבית סלאוקוס, בשלל ניכר בהגיעו לנמלי צור ופתולמאיס: “כל הציוד המלחמתי שהיה שם ובתוכו ארבעים אניות; עשרים מהן ספונות המצוידות כהלכה ואף לא אחת מהן קטנה מארבע-חתרית (טיפוס אניית מלחמה גדולה). עשרים האניות הנותרות הן תלת-טוריות, דו-טוריות וסירות מהירות…”.¹⁸ עם השתלטות בית סלאוקוס על א“י ב-198 לפנה”ס באה רגיעה מסוימת ופסקו חילופי השלטון התדירים.

הידיעות על תולדות עכו הימית מקוטעות, שכן “אין ההיסטוריונים מתמצאים בתנאים השוררים בימים; יתר על כן, אין להם ידע ולא עניין מיוחד… מעולם לא נתנו דעתם על כך, שהשימוש בנתיבי הים והשליטה בהם הייתה ותישאר אף לעתיד גורם חשוב בתולדות העולם. נכון לומר, כי יש קושי מסוים בהצגת הזיקה הממשית בין גורם זה להתפתחותם של תהליכים היסטוריים.”¹⁹ על אף שחופי סוריה-א"י דחוקים קמעא למזרחו של הים התיכון, מחוץ לנתיבים הצפופים והסואנים של הספנות הים-תיכונית והעולמית, נותרה ללא ספק פעילות ימית די והותר שתהא ראויה להזכיר. אולם, למעשה, נאלץ הקורא להסתפק בפירורי ידיעות בלבד. הפעילות הימית הענפה בתוך היריבות של התלמיים והסלאוקים על השליטה במימי החוף כסיוע אגפי לתנועת הצבאות זכתה לאזכור מזערי. על אף מקומה של עכו כנמל מפתח לאספקת דגן למצרים והובלתו, הכרוכה גם באבטחת הנתיב מפני סכנות האורבות בים תמיד, לא התעשרנו בידיעות שבכוחן לאשר את אותה החשיבות והמרכזיות שמהן נהנתה עכו עקב מקומה הגאוגרפי.

עכו ידועה כמי שהייתה מעורבת בימי ראשית החשמונאים בפרשיות בעלות אופי יבשתי יותר מאשר ימי. עכו נהגה באיבה גלויה כלפי האוכלוסייה היהודית אשר בתוכה ובקרבתה, וכבר ב-164 לפנה"ס נאלץ שמעון החשמונאי להבהיל צבא להצלתם. יונתן החשמונאי נלכד בה ונרצח. גם לאלכסנדר ינאי לא עלה בידו להכניע את העיר אף על ששלט בעורפה. מעשה מעניין כי תלמי לתורוס, מלך קפריסין, אשר התכוון להחיש עזרה לעכו בהילחמה עם אלכסנדר ינאי, הוכרח לשנות את נמל היעד עקב השינויים בדעת הקהל שם כלפי תלמי. לפיכך כיוון הוא את ציו לשקמונה, והנחית שלושים אלף חיילים רגליים ופרשים עם הסוסים יחד והעבירם אל קרבת עכו.²⁰

כאשר הגיע פומפיוס במסע כיבושיו למזרח והדביר תחתיו את ממלכת הסלאוקים (64 לפנה"ס), נעשתה עכו עיר אוטונומית באימפריה הרומאית. מתקבל הרושם כי מעמדה של העיר בפרובינציה סוריה מתחזק עוד יותר והיא משמשת כנמל ראשי, אשר דרכה מתקיים הקשר הימי עם איטליה, רומא ואלכסנדריה. ראיה לכך, שיוליוס קיסר והורדוס הגיעו באנייה אל עכו והאחרון אף הוליך אתו “צבא רב מן בני הנכר והיהודים והסיע את חילו דרך הגליל להילחם באנטיגונוס”.²¹ לאחר קרב אקטיום (31 לפנה"ס) נסע הורדוס אל אוקטביאנוס כדי לחלות את פניו, הרי תמך הוא מקודם ביריבו. הוא זכה במחילה, ובשובו מן הפגישה ברודוס קיבל כעבור זמן את פני אוקטביאנוס בעכו, כשהיה זה בדרכו למצרים. מן הסתם הגיעו שניהם דרך הנמל של העיר ומה גם, ערך הורדוס לכבוד ידידו ואדונו רם-המעלה קבלת פנים מפוארת, שכללה מסדר צבאי חגיגי.²²

הרומאים העריכו כנראה כי עכו היא נקודת מפתח. על כך מעידה פרשת הנציב פטרוניוס. הוא ביקש על פי פקודת הקיסר גאיוס קאליגולה להציב את פסלו בבית המקדש. אחר סירוב היהודים להיענות לרצון השליט עלה פטרוניוס בצבא רב נגדם, ובטרם צאתו למבצע חנה בעכו לעת חורף. “והיהודים עם נשיהם וטפם נאספו בעמק אשר ממול עכו והתחננו אל פטרוניוס, כי יחוס על חוקי אבותיהם ויחמול על נשותיהם.”²³ הם פשטו את צווארם באומרם כי ברצון ימסרו את נפשותיהם לטבח. הנציב נרתע ולא ביצע את פקודת אדונו. לבד מהמעשה המרגש נסתבר כי עכו היא בסיס יציאה לפעילות מלחמתית משום העורף הימי המהווה את הנתיב לרומא. כמובן, אין להתעלם גם מהעובדה, כי האוכלוסייה נהגה בידידות כלפי לגיונות רומא ובאיבה כלפי היהודים, דרי הגבעות וההרים מזרחה לעיר.

הנחה זו מתאמתת והולכת אף בימי טרום פרוץ המרד הגדול. בפרשת הנציב צסטיוס גאלוס שימשה עכו נמל לצי הרומאי. ברצותו לבער את קן התסיסה היהודית ביפו הוא “יצא מעכו והלך אל קיסריה… החלק האחד (מצבאו) בא מדרך היבשה והשני מדרך הים ועל כן נכבשה העיר (יפו) על נקלה.”²⁴

הרומאים העריכו את עכו והחשיבוה. הם הושיבו בה חיילים משוחררים. נוכחותם מחזקת את הסברה כי העיר ממלאת תפקיד נכבד במחשבה האסטרטגית. ואכן, עם פרוץ המרד הגדול (66 לספה"נ) היא שימשה בסיס ללגיונות הרומאיים שלחמו בגליל, על אף שמאז בניית הנמל בקיסריה בידי הורדוס ירדה עכו קמעא בחשיבותה.

 

הנמל בספרות המסורת    🔗

לאחר חורבן הבית השני (70 לספה"נ), אשר במהלכו הייתה עכו בסיס פעולה לרומאים לקבלת אספקה מעבר לים, משתתקים המקורות הקלאסיים הכתובים יוונית ולטינית. אולם, למרבה המזל, מתרבות מאז ואילך הידיעות על העיר מספרות מסורת ישראל. על פי עדויות אלה היה ליהודים מגע רב עם עכו. היא הייתה עיר נמל ואחת התחנות החשובות בהסתעפות של נתיב הסחר המפורסם של העולם העתיק הקרוי ‘דרך הים’, היא Via Maris של הרומאים. דרך הים מוזכרת כבר במקרא.²⁵ היא חיברה את מסופוטמיה עם מצרים; אל דרך זו התחברה בשרון הצפוני מסילה חשובה הנמשכת מהחוף הפיניקי דרך עמק עכו אל מגידו ואל השרון.²⁶ מטעמים אלה עברו את עכו ושהו בה רבים מגדולי עמנו, אשר פוגשים אנו בשמותיהם תכופות בספרות המסורת. היא הייתה נמל הקשר לא רק עם ארצות שמעבר לים, אלא מילאה תפקיד נכבד בספנות החופית, אשר בה פעלו ועבדו יורדי ים יהודיים. לולא כן, לא היו רואים צורך חכמי המשנה לפסוק בענייני נדרים לאמור: היורדים מעכו ליפו לא נחשבו בין יורדי הים, שאין ביניהן אלא מהלך יום אחד, ולהן דין שונה.²⁷ מכאן מסתבר, שהפלגה חופית הייתה תופעה של כל יום ובה מעורבים יהודים כמעשיהם מתמיד.

ספרות המסורת אינה מגישה לנו סיכומים רצופים בהיסטוריה או בנושאים אחרים כדוגמת הספרות היוונית. בין שהיא הולכת בעקבות פסוקי המקרא כספרי המדרש או אפילו אם קיימת חלוקת עניינים כבמשנה ובתלמוד בכלל, הרי חתרו התנאים והאמוראים (חכמי המשנה והגמרא) לקראת ההלכה. ואגב אורחה הרחיבו הם בדבריהם ואז מתגלים לנו חיי היום-יום במלואם. והרי קצת דוגמאות לכך: כיצד נודע לנו, שדייגים יהודיים עבדו במימי עכו? מתוך הערה כי הם היו יראי שמיים באופן מיוחד, שכן קיבלו על עצמם לא לדוג בחול המועד.²⁸

מעשה אחר מלמד על סחר ימי של ציר דגים שהתנהל דרך עכו. המשנה מונה דברים של נוכרים אסורים ואיסורם איסור הנאה וביניהם המורייס.²⁹ הגמרא פורשת יריעה רחבה יותר ודנה בנושא משום חשש ערבוב יין של נכרי במורייס, שהוא מעין תרכיז של ציר דגים, מקובל מאוד במטבחי רומא וארצות העולם ההלניסטי.³⁰ הוא שימש כמרכיב של רוטב למאכלים רבים. ברומא ציינו ציר דגים כזה בשני שמות: muria ו-garum. ההבדל ביניהם אינו נהיר עוד לנו היום די הצורך. על כל פנים, המורייס הוכן בעיקר מדגי טונה ויוצר גם בדרך תעשייתית בערים רבות בממלכה הרומאית. סיטונאים וקמעונאים עסקו בשיווקו.³¹ לסחר הזה מתייחסת הגמרא בספרה שרבי אבא דמן עכו הושיב נוטרים בארבא (ספינה), שהביא מורייס לנימלא דעכו והטעם לכך: במדינת הסוחר הנוכרי עולה קיסתה (מידה) דמורייס בלומא (מטבע רומאי) וקיסתא דחמרא (יין) בד' לומי, בעוד אשר בעכו המצב היה הפוך והיין נמכר בה בזול. לא היה אפוא חשש לערבוב יין יקר במורייס הזול בחו“ל, אולם לא כן הדבר בא”י, שהשתבחה מאז ומתמיד ביינותיה המרובים ומכאן גם הזולים. הודות לבעיות ההלכתיות של איסורי הנאה של מוצרי הנוכרים התעשרנו בידיעה היסטורית רבת ערך על סחר בינלאומי של תרכיז ציר דגים דרך עכו, אשר מן הסתם יכלה אף לייצא – בין היתר – גם יין תמורת היבוא דרכה. על פי סופר רומאי היו מרכזי ייצור המורייס פומפיי ותוריי באיטליה, אנטיפוליס בדרום גאליה (צרפת), לפטיס בחופי לוב המערבית ובדלמטיה שבים אדריאה.³² מאין הגיעה הארבא טעונת מורייס לעכו? על כל פנים, הפסיקה ההלכתית עשויה לרמוז על תדירות הופעתה של הבעיה לאמור, סחר ציר דגים מעבר לים לא"י דרך עכו, כשהדבר תלוי גם בכושר השיט של הארבא והקיבולת שלה, אולם אלה אינם ידועים עוד.

אגדה מאוחרת המתארת מעשה מתקופת הבית השני מוסיפה ומאשרת כי עכו הייתה נמל ראשי לא"י. סיפרו כי הלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריה של מצרים, ובדרך שובו עמד עליו נחשול גדול לטבעו. הספנים נטלו אחת מהן והטילוה לים ועדיין לא נח הים מזעפו; ביקשו להטיל את חברתה, אך עמד ניקנור וכרכה בזרועותיו ואמר להם: הטילוני עימה. מיד נח הים מזעפו, וניקנור היה מצטער על חברתה. כיוון שהגיע לנמלה של עכו, הייתה הדלת מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה.³³

כמקובל עד היום בכל נמל, נפרדו האנשים שם מהיוצאים והקבילו את פני האורחים והשבים גם כאן. על כן, ר' יהושע בן לוי סליק (יצא) לרומי וכיון דאתא (בא) לעכו, נפק ר' חנינא לקדמותיה (הופיע לקראתו להיפרד).³⁴ וכאשר חזר ר' יוסי ב“ר חנינא מחו”ל, היה מנשק לכיפתא (שוניות) דעכו ואמר, עד כה היא ארץ ישראל.³⁵

כפה של עכו חוזר ונזכר משך דורות רבים, אשר מן הסתם בא לציין את מיקומה הגאוגרפי המיוחד של עיר זו מצד אחד, והתייחסות מלאת יראת כבוד אליה, הרומזת על חוות דעת בפלוגתא בדבר גבולות הארץ, מצד אחר. על פי ההלכה נחשבה עכו לגבולה הצפוני של א“י בחוף הים, אך לא כך היה ביתר כיווני העיר והנושאים שנדונו, כגון: גיטין. בנושא זה נחלקו הדעות. ר' יהודה היה אומר: עכו ותחומיה כא”י לגיטין, וחכמים אומרים: עכו ותחומיה כחו“ל לגיטין.³⁶ מצויות אפוא דעות וגרסאות שונות ומנוגדות בספרות התלמודית ובמדרשים. על כל פנים, שורא (חומות) דעכו כארץ ישראל. רבים מחז”ל לא רצו לצאת מכאן, כעיר נמל, לחו“ל, כי ראו בה חלק בלתי נפרד מהמולדת. “בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בא”י, כשחוזרים לבתיהם היו חבריהם בני ארץ ישראל מלווים אותם עד עכו משום נפטרו מהם, שאסור לבני ארץ ישראל לצאת לחוצה לארץ”. בדבר השתייכותה של העיר לא“י פסק רבן גמליאל פסיקה קולעת, כאשר שאל פרוקלס בן פילוסופוס את רבן גמליאל בעכו בשעה שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי ואמר לו: כתוב בתורתכם – לא ידבק בך מאומה מן החרם; מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו – אין משיבין במרחץ. כשיצא, אמר לו: אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי.³⁷ אפרודיטה הייתה נערצת בקרב תושבי עכו כבעולם ההלניסטי בכלל, גם כאלת הים והספנות, אשר דמותה מעטרת מטבעות רבים שהוטבעו כאן, לפיכך אין יסוד האגדה תלוש מן המציאות. עכו הימית ונמלה הונצחו גם כן על מטבע. היא הוטבעה ב-230 לספה”נ. הנמל מעוצב בחצי עיגול ובתוכו אניית משוטים. שני מזחים דמויי סהר משווים לתיאור חזות אמינה, והרי לפנינו עדות מתקופת הקיסר אלכסנדר סוורוס על עיר נמל. היא באה גם לחזק ולאמת את הזכרונות הכתובים הפזורים באקראי פיזור רב מאוד.³⁸

הנצרות כבשה נפשות רבות בעכו כבר בתחילת דרכה, הרי עוד בראשית ימיה ביקר שם אחד ממייסדיה העיקריים, השליח (שאול) פאולוס. אין לפסוח על נמל ומרכז כעיר זו, וכמסופר בברית החדשה, “ירדנו באנייה והם (המלווים את פאולוס) שבו לביתם. ונעש את דרכנו מצור ונבוא אל עכו ושם שאלנו על שלום האחים ונשב עמם יום אחד וממחרת יצאנו ונלך אל קיסרין…”.³⁹ והנה ראיה נוספת לקיום שיט חופים אשר עכו הייתה בו מרכז או לכל הפחות תחנה חשובה. העיר נעשתה במהרה מושב לבישופות הכפופה לצור מבחינה אדמיניסטרטיבית של הכנסייה. במינהל האזרחי של רומא ובממלכה הביזנטית מילאה עכו תפקיד של בירת מחוז, המשתרע מהכרמל עד סולמה של צור. כפי שראינו לעיל, ליד הרוב הנוצרי התפתחה גם קהילה יהודית ניכרת, אשר בה פעלו תנאים ואמורים, ובהיותה עיר נמל על שפת הים התיכון, נתעוררו בעיות הדורשות פסיקה הלכתית עקרונית.

כשנעשתה דת האימפריה הרומית נוצרית, נאלצו יהודי א"י להילחם בשתי חזיתות, פוליטית-צבאית ואידיאולוגית-דתית נגד הנצרות הקנאית והרודפת. על רקע זה פרץ ב-535 מרד הנקרא על שמו של גאלוס, המושל במזרח בשם הקיסר קונסטנטינוס. היהודים ניצלו שעת כושר של אי-שקט ואיום פלישה פרסית לאימפריה והתקוממו. מרכזי המרד היו לוד, ציפורי וטבריה, בעוד עכו שימשה, כבימי המרד הגדול ב-66–70, בסיס לוגיסטי רומאי הנשען על הים, לדיכויו. מן הסתם פעלו לגבי עכו הפעם אותם המניעים שהיו תקפים בשלוש מאות שנה קודם לכן, ואלה מסתברים מתוך מיקומה הגאוגרפי של העיר. התקוממות היהודים דוכאה באכזריות רבה. קרבות כבדים התחוללו בעמק עכו בשעת פלישת הצבא הרומאי לגליל, כי השליטה על העיר היוותה עמדת מפתח לצדדים, כל אחד למטרתו הוא.⁴⁰

האימפריה הרומאית, אשר מרכזה הים התיכון וארצותיה מקיפות אותו על כל עבריו, התפלגה במאה ה-5. קו החלוקה ביתר את הים במרכזו לשני אגנים. כך נעשו עכו וכל הארצות ההלניסטיות חלק של הממלכה הרומאית המזרחית, הביזנטית.

לא פלא הוא, שגם המרד הבא והאחרון של יהודי א“י היה קשור בעכו. ב-619 פלשו צבאות הפרסים והיהודים הצטרפו אליהם, כי הם ביקשו להעביר את הקנאות הנוצרית הביזנטית וליהנות משלטון פרסי סובלני. ירושלים נכבשה, ולאחר התקוממות נפל של הנוצרים נמסרה העיר לשלטון יהודים. צבאות פרס התכוננו לתקוף בתנועת מלקחיים אדירה את קושטא בצפון ואת מצרים בדרום; ברם, כוחותיהם בים התיכון היו חלשים למדי, כ י שם שלט הצי הביזנטי. על כן, בעלי הברית היהודים קיבלו את התפקיד לנטרל את ערי החוף ולהשתלט עליהן מצד היבשה. במידה מסוימת כך פעלו גם המקדונים במסע של אלכסנדר הגדול. במהלך הפעילות המלחמתית לכדו היהודים גם את עכו, ובין היתר הודות לעזרת אחיהם שבעיר. לאחר כיבוש עכו בא תורה של צור. צבא יהודי גדול של עשרים אלף חייל שם מצור עליה, אולם ההתקפה נכשלה ובמהרה אף הפרסים מעלו בבעלי בריתם. נגוזו חלומות של אי-תלות פוליטית יהודית בארץ, וב-629 החזיר הקיסר הראקליוס את א”י לשלטון ביזנטיון. הקיסר נקם ביהודים, בכוונה להעבירם על דתם.⁴¹

 

אבן טולון – משקם עכו וביצוריה    🔗

זמן קצר ביותר הספיקו הביזנטים לשלוט בארץ ואויב חדש קם להם, הערבים המוסלמים. הפלישה לא“י החלה ב-634; כעבור שנתיים נכבשה עכו וב-640, עם נפילת קיסריה לידיהם, הושלמה השתלטותם. שמה של העיר הוסב שוב לצורה שמית מקורית, והכובשים החדשים קראוה – עכא. שם זה נשאר בפי דוברי ערבית עד ימינו. תוך שנים לא רבות עברו לידי הערבים כל ארצות המזרח התיכון. שושלת החליפים הראשונה, בית אומיה, והשליט הראשון החליף מועאווייה (661–680) העביר את בירת הממלכה לדמשק. האומיים הקימו שלטון מרכזי חזק, צבאותיהם הגיעו עד לאוקיאנוס האטלנטי, ומועאווייה היה הראשון מבין השליטים הערביים שפיתח עוצמה ציית (naval power). עוד בהיותו מושל סוריה הסיע כבר כוחות דרך הים לפשוט לסיציליה, לרודוס ולקפריסין. ב-655 התמודד מועאווייה בצי ביזנטי חזק פי כמה מונים ליד חופי אסיה הקטנה ב”קרב התרנים" ויכול לו; ופעמיים ערך התקפה ישירה מהים על קושטא. ניסיון ההתפשטות בים התיכון הכריח אותו לכונן בסיסים ומבדוקים לבניית אניות. עכו היוותה אחד הבסיסים לכך, והיה זה השני בגודלו לאחר אלכסנדריה. אולם צור, יריבתה של עכו משכבר הימים, נטלה ממנה את בכורתה.

בכורה זו החלה שבה אליה במאה ה-9. החליפות הייתה כבר אז בידי בית עבאס, אולם יחד עמו באה גם התפוררות מדינית. העברתה של הבירה מזרחה וקביעתה הסופית בעיר החדשה, בגדד, גרמה לניכור במידה לא מבוטלת. ארצות רבות נותקו והגיעו בפועל לאי תלות בשלטון המרכזי. בין היתר פרשה גם במצריים ב-868, ומושלה אחמד אבן טולון, עבד תורכי לשעבר, השתלט עליה ואת שלטונו הרחיב גם על סוריה-א"י.

הגאוגרף מוקדסי (הירושלמי) בן המאה ה-10 טוען, שהודות לשליטה החדש של מצרים החלה עלייתה של עכו, אשר – כידוע – את שיאה השיגה בימי הצלבנים. ואלה הם עיקרי דבריו של מוקדסי: העיר נשארה בלתי-מבוצרת עד לביקורו של אבן טולון. הוא בא מצור, אשר שם ראה ביצורים וחומות מסביב לה לשם הגנת הנמל. על כן ביקש אבן טולון לבנות בעכו מבצר, שיהיה כה בלתי-חדיר כמו צור. בעלי מלאכה כונסו יחד מכל המחוזות, אולם כאשר הוצג בפניהם התפקיד, הסתייגו כולם לאמור, שאיש מתוכם באותם הימים אינו יודע כיצד מניחים יסודות מבנה במים. ואז הזכיר איש אחד את שם סבי, אבו בכר, הארכיטקט, באומרו שאם בכלל יידע מישהו לעשות זאת, הרי הוא היחיד. על כן כתב אבן טולון למושל בירושלים וציווה לשלוח אליו את סבי, ומשזה הגיע הציגו בפניו את העניין. ‘הדבר קל מאוד’, אמר סבי; ‘יביאו נא עצי שקמה, גדולים וחזקים’. הוא הניח את הקורות צפות על פני המים, קשורות זו אל זו, כהמשכן של חומות העיר. בכיוון מערב השאיר פתח לשער כניסה. על קורות אלה הוקם מבנה בנוי אבנים ומלט. הוא קישר כל קטע של חמישה נדבכים בתומכות גדולות כדי לחזק את המבנה. ככל שהמשא הכביד, כן הוא שקע במים לאט-לאט, עד הגיעו לקרקע החולית של הים. בתום מעשה זה הוא הפסיק את מלאכת הבנייה לשנה תמימה, עד אשר התקשה כל המבנה וחזר אז להמשך הבנייה. ובו במקום שהפסיק סבי את עבודתו, שם המשיכה. הוא עשה קשר בין המבנה החדש לחומות העיר הישנות בהביאו את הבניין החדש לישן עד התקשרותם יחדיו. מעל פתח הכניסה נבנתה קשת. כל לילה, לאחר שנכנסה אנייה לתוך הנמל, נמתחה שרשרת בשער הים, כמו בצור. מספרים שסבי קיבל בתמורה סך 1000 דינר, מחוץ לסוסים, למתנות אחרות ולכבוד שהוענק לו; שמו הונצח על המבנה. ולבסוף מציין מוקדסי, שבטרם נבנה נמל זה, היה לכל אויב יתרון רב כדי לגרום נזק לאניות העוגנות כאן.⁴²

במחצית השנייה של המאה ה-10 עלתה במצרים שושלת חליפים חדשה, הפאטמים. אויביה של שושלת זו התנגשו עמה בשטחה של א"י. במהלך הסכסוכים המרובים ועקב חולשתם של הפאטמים שבו וחדרו הביזנטים לארץ, וב-975 נכנעה גם עכו והשלטון הנוצרי חזר אליה לזמן קצר.

הנמל, שסבו של מוקדסי הרחיב ושכלל, הוסיף לפעול. וכפי עדותו של עולה רגל פרסי ב-1047, כך התרשם ממראה עיניו: “לצד הים ברוחב של 50 אמה אין חומות, כי אם שרשרת נמתחת מחומה לחומה. אם בכוונתם להניח לאנייה להיכנס, מתירים לשרשרת לשקוע אל מתחת לפני המים, כדי שהאנייה תוכל לעבור; אחר כך מותחים שוב את השרשרת, על מנת למנוע כניסת אנייה זרה המנסה לפגוע בכלי השיט (העוגנים בפנים).”⁴³

שלטון הפאטמים היה מתמיד מעורער בא"י. על כן ב-1071 כבש המצביא הסלג’וקי אטסיז את ירושלים בנקל. הסלג’וקים הם שושלת תורכית, שהקימה במאה ה-11 אימפריה גדולה באסיה המערבית. עם הכיבוש הסלג’וקי חוסל השלטון הערבי בארץ, אבל המאבק בין הפולש החדש לפאטמים הוסיף ונמשך עד סוף המאה ה-11, אשר במהלכו הצליח הצבא המצרי להחזיק בשפלת החוף וב-1096 אפילו לחזור ולכבוש את ירושלים.

 

מסע הצלב הראשון    🔗

התקפת הסלג’וקים באסיה הקטנה ופלישתם למזרח התיכון החישה את ההתמודדות בין הנצרות והאיסלאם, אשר אחד מגילוייה הם מסעי הצלב. אחת המשימות הדתיות והאסטרטגיות של האימפריה הביזנטית ושל הצלבנים הבאים לעזרתה הייתה שחרור ארץ הקודש, ירושלים וחוף הים מידי התורכים והמוסלמים. לשם הגשמת משימה זו היה על הנוצרים להשיג קודם שליטה באגן המזרחי של הים התיכון, כדי לאבטח העברת כוחות ואספקה לצבאות הנלחמים. מאז שדחק קיסר ביזנטיון, אלכסיוס, את ציי התורכים ב-1091 ממימי החוף האגאי בסיוע ונציה, הייתה הסכנה המוסלמית מאיימת יותר ביבשה משבים. גייסות הצלבנים, אשר באו ביבשה ובים, נפגשו בקושטא ב-1096 ומשם נעו רובם ביבשה דרך אסיה הקטנה. מכיוון שממלכת הסלג’וקים נמצאה אז במצב מעורער, הרי אף ירושלים נלקחה מהם בידי הפאטמים; הצלבנים לא נתקלו אפוא בקשיים מרובים. בדרכים לא"י הם ייסדו שתי נסיכויות, אדסה ואנטיוכיה, ופלשו לארץ. ב-1099 נכבשה ירושלים וכיבושי הצלבנים אורגנו כמדינה שהייתה חילונית בעיקרה.

תנועת המשלחת הצלבנית הענקית הביאה עימה שינויים מפליגים באגן המזרחי של הים התיכון. מזמן זה ואילך, עד לסופה של המאה ה-15, כאשר התורכים העותמנים החלו בונים כוח ימי, שלטו באזור ים זה ציי הערים-הרפובליקות האיטלקיות. המפורסמת מבין הערים האיטלקיות, שניהלה כבר מקודם סחר ער במזרח הקרוב, הייתה ונציה. היא זכתה בכך עוד בתקופה שביזנטיון שלטה בכיפה, אולם שלטונה של זו בים התיכון נחלש; הרי כל כוחה נתון היה במאבק באויבים רבים, קודם הערבים ולאחר מכן הסלג’וקים והנורמנים של דרום איטליה.

ברם, במצב החדש שנוצר לא נותרה התמיכה בשליטים הצלבנים החדשים באורח בלעדי בידי ונציה. התקדמות צבאות הצלבנים משכה אחריה גם את יתר ערי איטליה. אלה התחרו ביניהן למען מימוש אפשרויות הסחר החדשות שנפתחו כאן, ונדמה שוונציה אף פיגרה קמעא בתחילת התחרות הזאת. בשעה שהערים-הרפובליקות השיטו-הריצו את אניותיהן למען השגת רווחים שמנים, נחלצו הצלבנים לכיבוש ולהתבססות.

בנוסף לניהול מסחרן, העברת אספקה לצלבנים, אבטחת הקשר הימי בין קטעי החוף בסוריה-א"י והובלת מכונות מצור, נאלצו האיטלקים למנוע גם את התפשטות הפעילות הפירטית. למרות מעשי האיבה המסועפים יכלו הסוחרים האיטלקים לנצל כיאות את ההזדמנות, והם נטלו בידם את סחרה של קושטא עם צור וצידון. אפילו את מצרים הצליחו להכניס למעגל מסחרם, אשר הוונציאנים כיוונוהו במישרין לעירם. אלה האחרונים וגם האחרים העדיפו בדרך כלל את טובת מסחרם על המשימות הקדושות והנעלות של הצלבנים.

האינטרס הכלכלי הנתמך בהתלהבות דתית-צלבנית עודד בין היתר גם את גנואה לשלוח שייטת למזרח, על אף שהייתה היא פעילה עד כה באגן המערבי של הים התיכון ולאורך חופי אפריקה הצפונית שם. הגנואזים הגיעו אל נמל אנטיוכיה ונטלו חלק נכבד במצור עליה ובכיבושה, ביוני 1098. על העיר השתלט מצביא נורמני וגנואה זכתה בה בזכויות מסחר מיוחדות.

מחנה הצלבנים התקדם אפוא לעבר א"י ובתחילת הקיץ של 1099 הוא עמד על גבולה הצפוני. ערי החוף לא הותקפו אלא נעקפו, מכיוון שצבא הצלבנים היה כוח יבשתי וצי לא עמד לרשותו. כך הגיעו הם דרך רמלה לירושלים, אשר נפלה לידיהם ביולי

1. הנמל הראשון שנכבש היה יפו והעיר נלכדה ללא קרב כי אוכלוסיה נמלטו על נפשם עם התקרב האויב. זמן-מה לפני כיבוש ירושלים הגיעו מספר אניות גנואזיות ואנגליות לנמל יפו, וכך נעשה הצעד הראשון לאבטחת החוף מפני הצי המצרי. יתר ערי החוף – עכו, חיפה, קיסריה וארסוף – נשארו עדיין בידי המוסלמים בהעדר כוח ימי אירופי אשר ביכולתו למנוע את התגבור והאספקה. לחיזוקה של יפו הגיעה שייטת פיזאנית, אשר לנמלה היה תפקיד נכבד בכיבושה ובהחזקתה של ירושלים. בקיץ 1100 נכבשה חיפה בסיוע יורדי ים ונציאניים, וכעבור כשנה נכבשו גם ארסוף וקיסריה בשיתוף שייטת גנואזית. תמורת הסיוע הימי בכיבוש ערי החוף העניקו הצלבנים לערים האיטלקיות זכויות מסחר מיוחדות המסוכמות וחתומות בהסכמים.

 

כיבוש העיר והנמל    🔗

הנמל המפורסם והידוע ביותר, בעכו, נשאר עוד לפליטה בידיים מוסלמיות. הצלבנים הקדישו מחשבה רבה והכנות ארוכות לקראת הכיבוש. הניסיון הראשון ב-1103 לא עלה יפה בהעדר צי מסייע, שכן תגבורת ואספקה הגיעו דרך הים ללא כל מניעה. אולם כאשר בחודש מאי 1104 הגיעה שייטת גנואזית בת 70 גליאות, והוסכם בינה לצלבנים על זכויות יתר על סחר העתיד, הושם מצור על העיר מהים ומהיבשה כאחד, וב-26 לחודש נכנעה העיר.⁴⁴ בזה החל זוהרה של עכו לכמאתיים שנה, אשר בכמוהו לא זכתה היא לא מקודם ולא מאז.

מאחר שלא ידוע כל תיאור על כיבוש עכו ועל תפקיד השייטת הגנואזית במעשה, אנו יכולים לשער כי אם העדר כוח ימי לצלבנים היה עד אז בעוכרי הנוצרים והשהה את ההשתלטות על העיר, הרי הופעתו אמורה להיות בעלת השפעה מכרעת. צי צלבני ראוי לשם לא היה קיים מעולם, ושייטות של הערים האיטלקיות לא חנו דרך קבע בנמלי הארץ; לפיכך הצי המצרי, היה כוחו אשר היה, היווה מתמיד סכנה. העמדה המצרית הקדמית ביותר הייתה אשקלון, עד נפילתה לידיים נוצריות ב-1153. על כן הוטל על הגנואזים – כנראה – לנטרל את הצי המצרי ולמנוע הובלת תגבור ואספקה מחד גיסא, ולהשתתף במצור עצמו מאידך גיסא. באפשרותנו לעשות גזרה שווה וללמוד על אשר עשוי היה להתרחש בעכו מדוגמאות של הטלת מצור ומעשה כיבוש של ערי חוף אחרות. האניות האיטלקיות של התקופה נקראו גליאות, אשר הן אניות משוטים, מחד-תורנית עד תלת-תורנית, המניפות לרוב מפרשים לטיניים. מכיוון שאת חלל הגליאה ממלאים חותרים וחיילים לעייפה, ואפילו לצידה לא נותר בה אלא מקום מועט בלבד, יוצא אפוא כי אלה גם בשל המבנה הקל שלהן לא היו כשירות להובלת מכונות מצור, אשר ניתן להפעילן מעל הסיפונים. על כן, מן הסתם, הסתכם מעשה שייטת האניות במצור בהנחתת כוחות על שפת הים. כך נהגו הוונציאנים מאה שנה מאוחר יותר, עת כיבוש קושטא. קושי מיוחד היה להם לחדור לנמל ב“קרן הזהב”, אשר ניתן לסגירה – לדוגמת עכו – בשרשראות. את השרשראות המונעות בעד כניסת אניות זרות לנמל אפשר היה להרחיק, לאמור להשקיע במים, רק לאחר כיבוש המגדל שבו הופעל מנגנון ההרמה וההורדה. אם כן, יכלו הגנואזים לפלוש לעיר מן הים דרך הנמל לאחר כיבוש המגדל (מגדלים), או בחוף המערבי, אשר מפאת השרטונים היו דרושים לכך דממת רוח וים שקט, וזאת בתנאי שחופים אלה לא היו מבוצרים בחומות, כפי עדות המפות של תקופת הכיבוש הצלבני.

בתולדותיה של עכו הצלבנית אנו מבחינים בשני שלבים: מהכיבוש הנוצרי ב-1104 עד 1187, השתלטות סלאח א-דין על העיר אחר קרב חיטין; החזרת עכו לשלטון צלבני ב-1191 עד 1291, נפילתה לידי המוסלמים וחיסול ממלכת ירושלים הצלבנית בא"י, אשר בשלב השני היא הייתה בירתה.

 

שמות עכו בפי הצלבנים    🔗

כפי שהסב השלטון ההלניסטי את שמה של העיר לפתולמאיס והחזירו אותו המוסלמים למקורו השמי – עכא, כך נהגו ושינו גם הצלבנים, אשר הוסיפו לה את שמו של יוחנן המטביל, אולם סירסו שלא מדעת את צורתו המקורית ל-עקר. השיבוש בא משום חוסר התמצאות בגאוגרפיה של ארץ הקודש. משהגיעו הצלבנים לעכו הם סברו שבאו אל עקרון. לאחר שהשם המשובש כבר השתרש בתודעת הציבור, עמי אירופה ביטאו אותו Saint Jean d’Acre בצרפתית, Saint John d’Acre באנגלית, San Juan de Acre בספרדית ו-Saint Giovanni d’Acri באיטלקית.

לאחר זמן, משהבחינו הצלבנים בטעותם, ראו לנכון להבהיר היטב לבריות את ההבדל, וכדי שאלה ייחרתו על לוח ליבם שעכו איננה עקרון, הם עשו זאת בצורת מכתם (אפיגרמה) כתובה בלשון הלטינית. אחת הגרסאות של המכתם אומרת כך:

Non est urbs Accaron, quam quilibet estimat, Accon:

Illa Philistea, Ptolemaida dicitur ista.⁴⁵

משמע – “העיר עקרון איננה עכו, גם אם מישהו סבר כן: פלשתית היא האחת, ופתולמאיס קרואה האחרת.”

ואם כבר בעקרון עסקינן, הרי ההזדמנות לנסות ולהבהיר אף את מקור השם ‘מגדל הזבובים’. מניחים אנו אפוא שהצלבנים התבלבלו תחילה ולא ידעו להבחין בין עקרון לעכו. עם זאת, ודאי ידעו את הכתוב במלכים ב‘, א’, ב': “לכו דרשו בבעל זבוב אלהי עקרון”; ועוד פעמים מספר מוזכר בפרק הנדון בעל זבוב כאלוהי עקרון. כך היה יכול להתקשר שמו של אליל פלשתי במגדל השומר על הכניסה לנמל עכו, הרחק מארץ פלשת.

עכו בימי פלישת הצלבנים, בתחילת המאה ה-12, הספיקה כבר להשקיף על תקומתן ונפילתן של ציוויליזציות ואימפריות משך 3000 שנה. פריחתה ושגשוגה לא התמידו. היא ידעה עליות וירידות, ונדמה שעד תקופת הצלבנים וכן גם מאז עד עצם היום היו פרקי זוהרה קצרים לעומת תקופת רדם ממושכות. האמור כאן חייב, כמובן, להתחשב בכך שמעיינות המקורות אינם שופעים לעולם לפי צורכי הסוקר והמסכם תולדות עיר בכלל, ועל פי מבט מסוים – בפרט. תקופות הזוהר של עכו יכולות להסתבר מתוך מיקומה הגאוגרפי. היא שוכנת לחופי מפרץ רחב ידיים היחיד של ארץ מעבר בעלת סגולה מיוחד בעיני עמים רבים כערש הדתות המונותאיסטיות. עכו הייתה בסיס ימי, על אף שצירי תנועה ימיים לא התרכזו כאן מטעם הטבע, כגון מצר, נתיב מעבר מִיָם למשנהו, אזור רוחות מסוימות וגו'. נתיב סחר אחד בלבד עבר כאן בסמוך לחופיה מכורח נסיבות של הים, לכן הייתה עכו יותר נקודת ריכוז ויעד בגלל הארץ אשר לחופה היא יושבת. היא בעצמה לא זכתה מעולם בעצמאות כדי יכולת בנייה של כוח ימי, אבל בסמוך למימיה אכן התחוללה התמודדות ימית, שמגמתה לא השליטה על נתיב ימי, אלא כיבוש העיר ואבטחת החדירה לארץ שהייתה היא לא אחת מפתחה. עכו ונמלה פרחו-קמלו חליפות ביחד עם המשמעות הכלכלית-פוליטית של האזור.

כאמור, היו הציים האיטלקיים פעילים מאוד בכיבוש ערי החוף של א"י. הציים פעלו לרוב בחודשי הקיץ, ובדרך כלל הגיעו הנה בשני נחשולים, כאשר מועדי יציאתם היו אחר הפסחא ובאמצע הקיץ.⁴⁶ האניות שטו בנתיבים המסורתיים המקובלים מהתקופה הקלאסית העתיקה לאמור, לעבר מצרים ומשם לאורך החופים צפונה, בניגוד לכיוון השעון. דרך עקיפין זאת הייתה הכרחית משום תנאי הרוחות השוררות באזור. אולם יותר ויותר העזו כבר כלי השיט לנסות ולפלס את נתיבן בלב-ים ולהגיע במישרין לחופי הארץ.

כלי השיט הסטנדרטי בים התיכון בתקופה הנדונה הייתה הגליאה, שהיא אניית משוטים חד-טורית בדרך כלל. הגליאה הניפה מפרשים לטיניים בגדלים שונים. הגליאות שימשו הן להובלה הן למלחמה. גליאות המשא היו רחבות במקצת מגליאות המלחמה. משום יכולת המעמס הקטנה הייתה בה הנסיעה יקרה מאוד, על כן השתלם בה להוביל משא יקר-ערך בעיקר. ליד הגליאות פעלו גם אניות מפרש, אולם בטחונן של אלה היה מוטל בספק, בין בגלל נתיב ההפלגה הרחק מהחופים ובין בגלל מיעוטם היחסי של אנשי הצוות, אשר הותיר את האנייה ללא הגנה בשעת סכנה של התקפת פירטים.⁴⁷ אניות מעין אלה פקדו את נמלי א"י בימי מסעי הצלב ועשו את עכו למרכז, אשר בה ובנמלה נפגשו אירופה ואסיה.

גדולתה של עכו – בנמל שלה. העיר מבוצרת הייתה מצד היבשה, יחד עם הנמל, אולם פתוחה ומחוסרת חומות מצד הים. כך מעידות המפות אשר שורטטו בעצם ימי השלטון הצלבני.⁴⁸ את העיר לא היה צורך לבצר מצד הים, כי השוניות והסלעים מסכנים כל כלי שיט המתקרב לחוף. עכו גדלה והלכה, ובמאה ה-13 נוסף לה רובע רחב-ידיים בצפון, שמו מון-מיזאר (Mont Musard), אשר אף הוא הוקף חומות, להוציא את חלקו המערבי הנמשך לאורך הים. כך לבשה עכו מעין צורת מגן.

 

העיר והנמל בתאורי נוסעים    🔗

את נמל עכו הזכירו נוסעים וסופרים רבים, הרי נעשה הוא המפורסם והידוע ביותר של התקופה הצלבנית. עולה רגל ציין כבר בתחילת ההתבססות הנוצרית (1130), כי “לעכו מגיע המספר הרב ביותר של אניות מכל נמל אחר בחופי הנוצרים, בין אשקלון להרי הטאורוס. שמה מגיעה האספקה אשר אסיה זקוקה לה מאפריקה ומאירופה.”⁴⁹ גם הנוסע היהודי ידוע השם ר' בנימין מטודלה ביקר בעכו ב-1160, וקיצורי רשמיו עליה מספרים כי “אקרי היא עכו, אשר היתה לגבול אשר והיא תחילת א”י והיא יושבת על הים הגדול ושם נמל גדול שקורין פורטו ולכל התועים (הצלבנים) ההולכים לירושלים בספינות; ויורד לפניה נהר הנקרא נחל קדומים (הוא לא הבחין בין קישון לנעמן) ושם כמו מאתים יהודים…".⁵⁰

שנים לא רבות לאחר ר' בנימין (1172) כך כתב על הנמל תייר ועולה רגל גרמני, תיאודוריך: “קשה ומסוכנת הגישה אל הנמל או המעגן של פתולמאיס, כאשר הרוח נושבת מדרום. החופים נרעדים ממכות בלתי-פוסקות של גלים המתגברים כאן. סערת הים אינה נשברת על ידי הרים, והגלים האיומים גועשים מעבר לטווח זריקת אבן בחוף.” עוד הוסיף וסיפר, שאנשי המסדרים הצבאיים יושבי העיר מחויבים היו לסייע לעולי רגל בתיקון האניות. הוא מנה בנמל 80 אניות. תיאודוריך תיאר את הנמל בכותבו, כי “לעכו נמל כפול; בנמל הפנימי רתוקות האניות של העיר ובחיצוני אניות זרות. בין שני הנמלים מצויים שני מגדלים בנויים מאבנים גדולות שהושלכו לים, וביניהם נמתחת שרשרת ברזל כעין שער; אם השער סגור, אין יוצא ואין בא, ואם פתוח – הכניסה מותרת.”⁵¹

מעניין מאוד לסקור את תיאורי הנוסעים על עכו. כולם כאחד מפליגים בשבחה. התייר המוסלמי מספרד, אבן ג’ביר, השווה אותה לקושטא בגודלה. היא נחשבה “בירת הערים הפרנקיות בסוריה”, ומרוב התפעלות על ממדיה הוא מביא פסוק מן הקוראן באומרו, כי במימי עכו “האניות נושאות את מפרשיהן בים כהרים”.⁵² ואכן, הוונציאנים ניהלו את סחר המשי והתבלינים דרך קושטא ועכו.⁵³ עם זאת נדמה, היה אבן ג’ביר היחיד אשר לא התעלם מעיקר מגבלותיו של נמל עכו: “היא אינה יכולה לקלוט אניות גדולת; אלה נאלצות לעגון בחוץ, ורק אניות קטנות מסוגלות להיכנס (לנמל).”⁵⁴ כוונתו, כנראה, לרדידות מימיו של הנמל, אשר הייתה הסיבה במישרין שמאז המצאת אניית הקיטור וגידול ממדי כלי השיט החלה ירידתם ההדרגתית של עכו ונמלה. עקב כך נבנה נמל עמוק המים בחיפה, עיר חסרת משמעות עד לפני זמן לא רב, ולא בעכו.

התייר הספרדי-מוסלמי שהה כאן בסתיו 1184. הוא התכונן להפליג ב-9 באוקטובר, אולם ספינתו נתעכבה בשל העדר רוח מתאימה. “סוד מיוחד לרוחות הנושבות כאן. רוח מזרחית נושבת באביב ובסתיו בלבד, מחוץ לעונות אלה לא תוכל לצאת כל הפלגה, והסוחרים אינם מביאים את הפרקמטיה שלהם לעכו. מסעות האביב מתחילים באמצע אפריל, כאשר מאז ועד סוף חודש מאי לערך נושבת רוח מזרחית, כפי רצון האל. ראשית מסעות הסתיו באמצע אוקטובר, כאשר הרוח המזרחית מתחילה שוב נושבת. עונה זאת נמשכת משך זמן קצר יותר משבאביב. היא מאפשרת לסוחרים להפליג משך 15 ימים לערך. לאחר מכן אין עוד זמן מתאים, כי משתנה כיוון הרוח ומתגברת המערבית. הנוסעים למגרב (מערב), לסיציליה או לארצות אסיה הקטנה מחכים אפוא לרוח המזרחית בשתי עונות אלה, כאילו היו מצפים למעין מילוי הבטחה שניתנה להם כפי אמונתם.”

הנוסעים, ובתוכם אבן ג’ביר, ישבו ימים לא מעטים בנמל, עד אשר אור ליום ה', ב-18 באוקטובר פרשה ספינתם את מפרשיה, ללא ידיעתם. הוא מוסיף ומספר: “כאשר באנו בבוקר, לא ראינו כל ספינה, עקבותיה נעלמו. בן רגע שכרנו סירה גדולה המצוידת בארבעה משוטים כדי להדביקה. המצב היה מסוכן מאוד, אבל האל שמר עלינו והישגנו את הספינה לעת ערב – תודה לאל הגדול, הטוב והמיטיב.”⁵⁵ אלה הן מקצת ההרפתקאות אשר נפלו בחלקם של תיירים בנמל עכו בימי הביניים. נדמה שהייתה ספינתו של אבן ג’ביר מפרשית התלויה לגמרי בחסד הרוחות. לעומת זאת, מפרשת הגליאה את נתיבה לאורך החופים בעיקר, ומדי פעם היא נעזרת, בנוסף למפרשיה, גם בכוח המניע של חותרים.

נתיב הגישה לנמל עכו של תקופת הצלבנים ידוע לנו מתיאוריו של הסוחר-הסופר הוונציאני מארינו סאנוטו, אשר ביקר כאן – כנראה – פעמיים. בראשונה ב-1285, בהיותו כבן 15, ופעם נוספת כעבור כ-5 שנים, בסמוך לכיבוש ולחורבנה. לספרו Liber Secretorum Fidelium Crucis צורפה בין היתר גם מפת העיר המוכרת והמפורסמת מאוד, ובמידה לא מבוטלת מבססים אנו עליה היום את ידיעותינו על מראה העיר וחלוקתה הפנימית לרבעים ולשכונות. סאנוטו מתאר את הנתיב אשר בו תוכל ספינה לשוט בבטחה בבואה מכיוון צפון ולהגיע לנמל.

“מצור עד לכף הלבנה (ראש הנקרה) עשרה מילין בכיוון דרום-מערב, תוך שיוט דרומה. כף זאת גבוהה ומעל הכף האמורה מתרוממים הרים הקרויים בפי התושבים – בלינה. מהכף האמורה עד העיר עכו עשרה מילין בכיוון דרום-מערב, תוך שיוט דרומה, עד אשר תגיע לסלעים המצויים בחוף אכזיב; לאחר מכן תטה דרומה בכיוון דרום-מזרח. מהסלעים האמורים עד עכו, בסמוך לחוף או בלב ים, כעשרה מילין, לרוב שרטונות חול. לעכו נמל ושם סלע (?) המהווה את הנמל האמור, ואל סלע זה יש לזרוק את חבלי הספינה. ממזרח (עומד) מגדל הזבובים. הספיקה (הספינה) להגיע לנמל הנזכר, תנווט בריחוק שלושה מילין מכנסיית אנדריאס הקדוש מחמת שרטון הנמצא בגובה אנדריאס הקדוש ימינה, עד אשר תראה את בית הקוניטאבל (קצין בכיר) במגדל הזבובים, ואז ניתן לעשות את הדרך לנמל; וכשנכנסת לנמל תנווט לתוכו כך, שמצודת חיפה, היא פורפיריה, תישאר באמצע הירכתיים של הספינה תוך החזקת מגדל הזבובים באמצע חרטום הספינה האמורה. בשיטה זו תוכל לנוע לתוך הנמל.”⁵⁶

התיאור הנ"ל מפליא בדיוקו. השרטון מול הכנסייה של אנדריאס הקדוש בולט לעין בים הנמוך, אבל נעלם הוא בים גבוה. מסתבר עוד, שעינו החדה של סאנוטו היטיבה להבחין בעבודת אנשי הים, ואלה נהגו – לאמור זאת בלשון של ימינו – על פי כל כללי הימאות הבטוחה (good seamanship), תוך שימוש בנקודות תכוויני בטיחות (safety bearings) לשם שיט בטוח. זאת ועוד, נתוני המרחקים של סאנוטו הינם אמיתיים ומדויקים גם כן.

מעלת חשיבותו של נמל עכו נתגלתה לצלבנים כבר ערב כיבוש העיר. היא ואחותה הבכורה, צור, שבידי המוסלמים, סיכנו את שלומם של עולי הרגל בדרכם לארץ הקודש בפעילות פירטית. הפירטים פשטו על אניות נוצריות, והשבויים נמכרו בשוקי העבדים. עם זאת, היה הצי המצרי מוכן תמיד בעמדתו הקדמית, באשקלון, לנסות ולשים לאל כל ניסיון של כיבוש ערים אלה משני טעמים: אסטרטגי כללי ומטעמי רווח עסקי גם כן.⁵⁷

אולם לאחר כיבוש העיר פרצו כל יתרונותיה בכוחות מחודשים, אשר העניקו לה יוקרה ופרסום. כאן קיבל שליט ירושלים, באלדווין, את פני כלתו המלכותית שבאה מסיציליה. מסע ימי מפואר מעין זה לא ראה העולם מאז ימי קלאופטרה. הכלה המיועדת להיות מלכה בממלכת ירושלים הגיע בגליאה שחרטומה מצופה כסף וזהב, והיא עצמה שרועה על שטיח טווי חוטי זהב. שתי גליאות אחרות הסיעו את הליווי הצבאי; שבע אניות אחרות נשאו את אוצרה האישי. בנחות הפמליה הגדולה בנמל עכו באוגוסט 1113 ציפה כאן המלך באלדווין במלוא הדר מלכותו; הוא ואנשיו לבושים משי, הסוסים והפרדות מקושטים ארגמן וזהב. ברחובות עכו נפרשו שטחים יקרים, בחלונות ובמרפסות הונפו נסי ארגמן.

כל עיר נמל נושאת בחובה את אפשרות גדולתה מטבע תקומתה ומצורך ייסודה. לקבלת הפנים המפוארת שנערכה בעכו נתלווה בוודאי גם טעם מדיני. באלדווין ביקש להגדיל באמצעות נישואיו את תחום השפעתו, ולהסתייע בעוצמה הימית של הנורמנים בסיציליה לחיזוק מעמדה של ממלכת ירושלים.⁵⁸

נמל עכו נעשה בסיס פעולה לתנועות ציים. כך היה כאשר יותר ממאה אניות הפליגו מוונציה לעבר א"י. בדרך תקף צי זה את האיים קורפו, רודוס וקפריסין, וכאשר הגיע ב-1123 למימי הארץ, החלה הפעילות נגד הכוח הימי המצרי. העמדה הקדמית שלו נפגעה קשות, ליד חופי סיני נבזז צי מסחרי, וצור המוסלמית נשארה ללא אפשרות תגבור וסיוע מצד הים. במסע זה הסתמך הצי הוונציאני על עכו וגם חזר אליה עטור ניצחון. כמובן, לא נשתכח מלב סוחרי ונציה ולוחמיה האינטרס הכלכלי, והתמורה לא בוששה לבוא עם מסירת בתים להם בעכו והרחבת דריסת רגל בה. לא פלא, שגם לכיבוש צור מעכו יצא הצי.⁵⁹

מעמד הנוצרים בארץ ישראל היה פועל יוצא של שיעור השליטה בנתיבי האגן המזרחי של הים התיכון, אשר המפתח שלה – מצרים. על כן נעשה ניסיון רב-היקף ב-1168 לתקוף ארץ זו בים וביבשה כאחד. צי ביזנטי אדיר הגיע לאזור, והתכנס בעכו. כצפוי, לא יכול היה הנמל לכלול בתוכו את כל האניות, ויחידות רבות עגנו מולו. במימי המפרץ שהו אז כ-15 גליאות, 60 אניות משא להובלת סוסים ועוד כתריסר אניות משא כבדות.⁶⁰ כעבור כ-9 שנים חזר החיזיון על עצמו: 70 אניות מלחמה ביזנטיות עמדו מוכנות בנמל עכו להפליג ולפלוש למצרים.⁶¹

אלה הם רק קצת מן ההווי של נמל, שעלה לגדולה עם הגיע ארץ ישראל למרכז ההתענינות של העולם הנוצרי.

 

נפילת ממלכת הצלבנים לידי צלאח א-דין    🔗

מחצית ימי שליטת הצלבנים בארץ ישראל ובעכו קרבה לקיצה עם עליית צלאח א-דין (1137–1193). הלה, שהיה ממוצא כורדי, עמד תחילה בשירות הסלג’וקים בחלב, במוסול ובסוריה. בשנות השלושים שלו, לאחר שהשתתף בכיבוש מצרים והצטיין בהגנת אלכסנדריה מפני הצלבנים, נעשה וזיר בעל תואר סולטאן. לא עברו שנים רבות והוא הדיח את החליף הפאטימי, ומצרים צורפה למדינת נור א-דין, שליט סוריה. לאחר כ-200 שנות שלטון פאטימי חזרה מצרים לריבונות בגדד העבאסית. צלאח א-דין הרחיב בשקידה את ממלכתו ותחום השפעתו הגיע לחצי האי ערב וללוב, ואף התנגש בצלבנים בדרום א"י ובעבר הירדן המזרחי. צלאח א-דין נעשה שליט עצמאי בפועל, וב-1167 איחד את כל סוריה וגם את מוסול לקח תחת כנפי שלטונו. הדרך נפתחה לפניו להתייצב נגד הצלבנים. דעת הקהל המוסלמית ראתה בו מצביא שיוביל לג’יהאד ודרבנה אותו להכרעה. ב-4 ביולי 1187 התנגש צלאח א-דין בצבא ממלכת ירושלים ליד קרני חיטין והצליח להשמידו. המלך גי דה-ליזיניאן נשבה, ומדינת הנוצרים עמדה על סף כליונה.

ארבעה ימים אחר הניצחון המפואר עמדו חייליו ליד תל פוחאר, וביום ו', 10 ביולי, נכנס צלאח א-דין לעכו. העיר נפלה לידיו ללא כל התנגדות. ירושלים נכנעה בתחילת אוקטובר, ולמעשה רק בצפון הארץ נשארו אי-אלו מבצרים בידי הנוצרים. כל ערי החוף, להוציא את צור, נכבשו. הגלגל נהפך, אולם עכו – בתוך התנאים הגאוגרפיים הידועים – ממלאת תפקיד זהה לזה אשר בעבר. בחודש נובמבר של שנת ניצחון קרני חיטין נתמלא שוב הנמל לצי, הפעם מוסלמי, המתכונן לצור על צור מצד הים כדי למנוע ממנה תגבור וסיוע מאירופה. שבעה שבועות עמדה צור במריה וניצלה. עם התחדש שנת 1188 נתפזרו צבאות ה מוסלמים, אניותיהם הובסו ונסו לנמל ביירות, ובכך הגיעה עלייתו הזוהרת של צלאח א-דין לנקודת מפנה.⁶²

יתרונות רבים נפלו בחלקם של המוסלמים עם כיבוש ערי החוף. לפנים היו להם שלושה בסיסים עיקריים – אשקלון, עכו וצור, והופעת הצלבנים הפחיתה בהרבה את יכולת טווח הפעולה של הצי המצרי לאחר שקפריסין וכרתים אבדו להם גם כן. לאחר קרב חיטין נשתנה שוב המצב לטובתם. הצי של צלאח א-דין יכול היה לסייר לאורך החופים באין מפריע, כי רק צור וטריפולי בצפון נשארו בידי הנוצרים. נדמה שנפתחו אופקים חדשים להתפתחות עוצמה ימית מצרית, אשר אינה יכולה לקום בלעדי בסיסים מתאימים. ברם, היו במחנה המוסלמי אשר סברו אחרת, והציעו להרוס את עכו שלא תיעשה העיר מטרה משותפת לשאיפות הצלבנים לנסות ולשוב אליה, שכן אין בסיס טוב ממנה להתארגנות לשם התקפה על מצרים. צלאח א-דין דחה את הרעיון, ואף הורה להוסיף ולבצר את עכו. הימים הבאים הראו שהיה זה משגה חמור. מסתבר שהוא חשב יותר על עתיד הצי המצרי מאשר על הסכנה הצפויה בהשארת עכו על כנה. צלאח א-דין הגזים בהערכת כוחו של הצי המצרי והקל ראש בנוגע ליכולת האירופים להיחלץ מן הצרה ולארגן משלחת חדשה – הרי הוא מסע הצלב השלישי. מסע זה קיבל סיוע ימי שלא הייתה לו דוגמה עד אז. וכדי שגודל המשגה ייראה ברבים, נבחרה עכו להיות המטרה הראשונה בפעולות האיבה.⁶³

 

מסע הצלב השלישי    🔗

כשהגיעה בשורת האיוב על אובדן ירושלים לאירופה, נשמעו קולות קינה ובכנסיות נערכו תפילות אבל. האפיפיור הכריז מיד על מסע צלב חדש, והחל לוחץ על השליטים ליטול את הצלב. כך נעשה מסע הצלב השלישי המפורסם, הנרחב, המאורגן ורב המשמעות ביותר מבין כל המסעות. טרם באו הצבאות לא"י, ושארית הכוחות של ממלכת ירושלים כבר החלו בפעולה. מלכה הבלתי-מוצלח של המדינה הצלבנית המתפוררת, גי דה-ליזיניאן, שזה שנה בלבד שוחרר משבי צלאח א-דין לאחר שנשבע לא להילחם יותר במוסלמים, התייצב בראש חיל קטן, ובקיץ 1189 הופיע בעמק עכו כדי לשים מצור על העיר. כך החלה הדרמה הגדולה. משך שנתיים ימים היו עיני אירופה נעוצות בגבעה הקטנה (תל פוחאר), מזרחה לחומות העיר, אשר שם הוקם אוהלו ומטהו של המלך, ובמימיה התכולים-צלולים של מפרץ עכו ונמלה.

הקרב על עכו הלהיב אנשים רבים בשעתו וכן גם עתה. יש מי שהשווהו בתהילה ובמשמעות למצור על טרויה ולהסתערות על סבסטופול.⁶⁴

כאשר התייצב הצבא הצלבני הקטן מול עכו, צריכים היו המוסלמים להבחין במשגה נוסף של צלאח א-דין. הוא החמיץ את כיבוש צור מיד אחר נפילת עכו, ולפיכך נשאר בידי הנוצרים בסיס ימי מוכן בקרבת אזור ההתגוששות העתידה לבוא; לא פלא אפוא ששייטת פיזאנית מסוגלת הייתה להגיע ולעגון בצור באביב של אותה שנה.⁶⁵ אולם כוחות הים הנוצריים היו חלשים באזור, כי יום אחד טרם התבססותו של גי דה-ליזיניאן בראש תל-פוחאר הספיקו העכואים לשלוח סירה מהירה ולהזעיק עזרה בגלל האיום הצלבני הקרב ובא.⁶⁶

בעכו ישב חיל מצב חזק ואוכלוסייה רבה, כמה רבבות תושבים. הצבא הצלבני הגיע מצור בדרך יבשתית. לא עבר זמן רב וכבר נחלץ צבא זה לעלות על החומות, אבל נסוג מיד לשמע בואם של חיילי צלאח א-דין. במהרה נוצר מצב בלתי-רצוי לנוצרים: המוסלמים התבססו מאחורי הגב על הגבעות, ובכך נעשו במידה מסוימת נצורים הצרים עצמם.

ברם, כעבור ימים מעטים קרה פתאום משהו לא צפוי: מפרשים וניסים נראו מתנוססים ברוח הרחק בפאתי האופק. הצלבנים לא ידעו כלום אויב או ידיד עומד להגיע. משהתקרבה השייטת הם הבחינו במהרה, שאלה הם ידידים מהמערב. לשמחה לא היה רץ. “זה היום קיווינו לו”, ציין עד ראייה מבין הבאים, “וכאשר נחתנו ליד עכו, העיר המפורסמת בסוריה… היא הייתה מוחזקת בידי אויבים, אבל כבר הקיפו אותה חיילי צבאנו… ברק החרבות, בהק המגינים ונצנוץ השריון השתקפו בגלים המרקדים, והרוח נופפה בשובבות את נסי המשי.”⁶⁷ דנים ופריזים היו הבאים, אשר שטו בימים חמישה חודשים תמימים. השייטת כללה 50 קוגים. מחזה מעין זה היה צריך להיות נדיר, ולא מן הנמנע הוא שהייתה זאת ההופעה הראשונה של אוניית אוקיינוס באזור, והוא טיפוס שונה לחלוטין מכלי השיט הים-תיכוני.

שייטת הקוגים מהים הצפוני פתחה כיוון מיוחד במערכת עכו. בעקבות אניות אלה פקדו ועזבו שייטות רבות את מפרצה; בחלקן הביאו תגבורת ואספקה ובחלק הצטרפו לפעולות המלחמתיות בים. העיר הנצורה עמדה אפוא נגד ציים אירופיים אשר התחלפו תכופות. חישבו ומצאו על פי הכרוניקות של התקופה, כי בשלבים הראשונים הופיעו לסירוגין ופעלו במימי עכו כ-552 אניות, מהן 500 אוניות סקנדינביות, 52 פיזאניות, 2 שייטות גנואזיות וונציאנית אחת. לדברי עד ראייה הציג המפרץ מעין “יער של תרנים”.⁶⁸

תפקידו של צי, בדרך כלל, למנוע את השימוש בנתיבי הים מאוניות האויב ובה בשעה לאבטח לצד שלו את התובלה הימית ולהרתיע מפני פלישה או להוציאה לפועל. באמצעות צי ניתן לשלוח אספקה ותגבורת להתקפה. כל צי בעולם קיים למען הקשר (communication), אחרת אין טעם בקיומו. לפיכך היו הציים מקדמת דנא אמצעי סיוע לניצחון כוחות היבשה. תפקיד זה עמדו למלא כוחות הים האירופיים במפרץ עכו במהלך מסע הצלב ה-3. הודות לעדיפות כוחן של שייטות הנוצרים הן שיתקו במידה רבה את תנועת המוסלמים, ועם השגת השליטה באזורי החוף אף מנעו כמעט כל אספקה ותגבורת מחיל המצב המוסלמי בעיר. מערכת עכו מצד הים נעשתה כהסגר, שהוטל מקרוב (close blockade), בהתאם לאופי כלי השיט ואמצעי הלחימה שעמדו לרשות הנוצרים באותה תקופה. רק פעמים מעטות העזו המוסלמים להתייצב חזיתית מול השייטות האירופיות. אולם הודות לארעיות של שהות היחידות שלהן ועקב החילופין התדירים, הצליחו לפעמים כוחות מוסלמיים לפרוץ את ההסגר.

אפשר לערוך השוואות והקבלות היסטוריות בין מאורעות של תקופות שונות; אולם שאלה היא, אם אלה נעשו לשם סיבור האוזן והגברת רושמו של מעשה בעיני הבריות, או לשם הפקת לקח לשיפוט נכון את תפקידם של גורמים שונים. מהי התועלת אם תוזכר מערכת עכו בנשימה אחת עם מלחמת טרויה או עם הפעולה האמפיבית של מעצמות המערב בסבסטופול, כאשר אין אלה שוות ואף אינן דומות לזו. ספק אם יכולים להתהוות מצבים אשר הם זהים בגורמיהם ובמרכיביהם. מרכיבי מערכת עכו העיקריים ביבשה היו שלושת המעגלים: חיל המצב בעיר השולט גם בנמל, הצלבנים הצרים על עכו ואשר הם בעצמם נצורים על ידי צבא צלאח א-דין. בשעה שלשולטאן היה עורף לתגבור ולאספקה, אם כי לא באורח בלעדי, הרי העכואים והצלבנים תלויים היו בנתיבי הים. אמנם הצליחו המוסלמים מדי פעם להבקיע דרך ולהקים קשר עם העיר, אבל לא כדי לפתור את בעית האספקה פתרון סופי. מכאן יוצא, שגורל עכו נשאר תלוי בתוצאת ההתמודדות למען השליטה בנתיבי אזור החוף; והתמודדות זו נחרצה כמעט מלכתחילה. השוואות והקבלות תועלנה אפוא אם נבחן דוגמאות של מצור דו-כיווני של הצדדים היריבים, כשאלה פעילים וסבילים כאחת, ואשר נאלצו לשים את מבטחם בהשגת השליטה בנתיבי הים כדרך לניצחון ביבשה.

בעיצומה של המלחמה הפונית ה-2 ביקש חניבעל, המצביא של קרתגו, למשוך לצדו את ערי איטליה ולהמרידן ברומא. בשנת 212 לפנה“ס הוא חנה בטארנטום, העיר היוונית המפורסמת במפרץ טרנטו שבדרום איטליה. נוצר אז מצב משונה. מצודת העיר הייתה נתונה בידי הרומאים, ובעיר עצמה ובנמלה היו כוחות פוניים ומקומיים וכן הצי של טארנטום, כשבחוץ סוגר עליהם הצי של רומא. את המצב אפיין ותיאר ההיסטוריון הרומאי ט' ליוויוס בזה הלשון: “קרובים היו יותר למצוקה הצרים (הפונים והטארנטינים) מאשר הנצורים (הרומאים)”, וכך המשיך הסופר – " חניבעל כינס את כל אצילי טארנטום ותיאר בפניהם את הקשיים. אין כל דרך לכיבוש המצודה המבוצרת היטב ואין תקווה לכיתורה, כל עוד שליט האויב בים. אילו עמדו לרשותו אניות כדי לשבש את הקשר הימי, היה האויב עוזב את המצודה או נכנע. הטארנטינים נדו בראשם לאות הסכמה וסבורים היו, שלנותן העצה גם האמצעי לביצוע.” כלומר, אניות הטארנטינים סגורות היו בתוך המפרץ הקטן, ומכיוון שמפתח הנמל מצוי בידי האויב, כיצד אלה יצליחו להפליג לים הפתוח? “ייצאו, אמר חניבעל.” הפתרון המוצע היה העברת האניות באמצעות עגלות דרך הרחוב הראשי של העיר אל שפת הים הפתוח. “מיד נאספו העגלות הדרושות שנקשרו יחד, הובאו גם מכונות להרמת האוניות, הוכן המסלול כדי שיהיה המעבר קל לעגלות ויקטן הקושי. נאספו בהמות ואנשים וכולם ניגשו בזריזות למעשה. מקץ ימים מספר צויד והוכן הצי. זה הפליג ושט סביב המצודה והטיל עוגן בפתח הנמל עצמו.”⁶⁹ כך נתקשר בעיני חניבעל גורל המצודה בהימצאותו של צי בים הפתוח.

פרשה דומה אחרת התרחשה באביב 1756, כאשר כוח משימה צרפתי הפליג מטולון לעבר מינורקה. השייטת הצרפתית הנחיתה באי חיל-רגלים, אשר אילץ את חיל המצב הבריטי להתבצר במצודה שבאי. תותחי הצי הצרפתי מצד הים וכוח הנחיתה מצד היבשה הבטיחו את בידודם המוחלט של הבריטים הנצורים ומנעו הבאת תגבורת. כל ניסיון להסיר את המצור מותנה היה בהתמודדות ימית בין שתי המעצמות העוינות מול חופי מינורקה. הידיעה על כניעתה הקרובה של המצודה הבריטית בים התיכון הסעירה את הציבור באנגליה. לחץ כבד הופעל על האדמירליות, אשר שלחה לעזרת מינורקה שייטת בת 13 אניות קרב ופריגטות סיור אחדות בפיקודו של האדמירל ג' בינג. המשימה שהוטלה עליו הייתה לשחרר את האי מינורקה מלחץ הצי הצרפתי, ולהחיש עזרה למוצב הבריטי הנצור. אדמירל בינג לא הפסיד בקרב מינורקה, אבל גם לא ניצח. השייטת הצרפתית הצליחה לצאת אל מחוץ לטווח תותחי האניות הבריטיות ולהיסוג מהמערכה. מבחינת הצרפתים הסתיים הקרב בהצלחה: ניתן להם להמשיך ולקיים את המצור במינורקה.

אם בפרשיות חלקיות הכריע הצי, בהתמודדות מקיפה לא כל שכן. הצי הרומאי “העביר את שדה הקרב” אל קירבת קרתגו, וב-202 לפנה“ס הובס צבאה וכך נסתיימה המלחמה הפונית השנייה. גם קרב מינורקה היה אחד השלבים החשובים בדרך הארוכה של אנגליה לזכות בשליטה בנתיבי הימים. יפה אמרו אנשי הצי האמריקאי ב-1944: We have enabled General Montgomery to fight a land battle” – אנחנו אפשרנו לגנרל מונטגומרי להילחם ביבשה.

א"ת מאהן סבור: "אם התמודדות הציים היא מלחמת עמדות, הרי פעולת הצי חייבת להיות התקפת עמדות או הגנתן; אולם אם משימותיו הן לשבור את כוח האויב בים, לשבש את הקשר עם יתר בסיסיו, לייבש את מקורות העושר בסחר שלו ולאפשר לסגור את נמליו, ההתקפה חייבת להיות מכוונת נגד כוחותיו הצבאיים המאורגנים בים, קרי – הצי שלו.⁷⁰

הצלבנים הצרים על עכו נלחמו כאילו מלחמת עמדות, אולם הם לא יכלו להיות פטורים לחלוטין, למרות עדיפות ציים, מדאגת השליטה בנתיבים כדי להגשים את ההסגר על הנמל אשר דרכו יושג הניצחון.

עם בוא הסתיו גדל הצבא הצלבני המקיף את עכו. האניות מאירופה התקרבו בדרך כלל אל החוף צפונית לעיר, אשר שם במפרץ קטן יכלו תוך קשיים רבים לפרוק את מטענן. המקום נקרא “מזח המרקיז”, על שמו של קונראד ממונפירה, שליט צור. הצלבנים נתונים היו בין שני מחנות, וכל התקפה נוצרית על העיר עוררה מיד תגובה של צלאח א-דין. ההתנגשויות העיקריות התחוללו בחודשי היובש, ובחורף, עם רדת הגשמים, שככה עוצמת ההתמודדות. בעונות ההתנגשויות הגיעו תגבורות לשני הצדדים, למוסלמים מהארצות השכנות ולצלבנים מאירופה דרך הים. בסיסי אספקה ימיים לצלאח א-דין היו ביירות וחיפה, ולנוצרים – צור.

באמצע ספטמבר 1189 הצליחו המוסלמים להבקיע דרך לצפון העיר ולהעביר אספקה. בהזדמנות זו ביקר שם גם צלאח א-דין. טבעת המצור על הצלבנים הודקה. לפיכך, הם שינסו מותניים להיחלץ, ובתחילת אוקטובר עברו להתקפה. מה שנראה כניצחון הפך במהרה לתבוסה כמעט, לאחר שברגע הנכון הגיעו העכואים מבין החומות, ואילו המשיכו בהסתערות גם על המחנה העיקרי ליד תל פוחאר, יכלו להסב להם מפלה שלמה. למרות המצב הוסיפו הנוצרים לשמור על הקשר שלהם עם הים, וצלאח א-דין נסוג קמעא אל עמדות מרוחקות יותר בגבעות.

תם קרב עמק עכו, אולם על אף שהתקרב סיום העונה, נמשכה הפעילות הימית. ב-15 באוקטובר לכדו המוסלמים אנייה נוצרית עמוסה מטען יקר, ובין נוסעיה נשבתה אישה נשואת-פנים, וכעבור שבועיים נאלצו אניות נוצריות להיסוג מפני שייטת מצרית של 50 אניות לעבר צור. בשעה שהמחנות התארגנו לחוף ופעולות האיבה פחתו בממדיהן, שייטת מצרית גדולה נוספת הגיע לעכו למרות קשיי השיט שבסוף חודש דצמבר. המצרים פרצו בכוח לנמל הנצור, כשקודם לכן הצליחו לשבות אנייה נוצרית, אשר את צוותה הוציאו להורג כגמול על מעשי אכזריות דומים של אויביהם. העכואים החזיקו עתה בידיהם גם את הכניסה לנמל. מן הסתם, מוסברות הצלחות התחלתיות אלה של המוסלמים בניתוק המוחלט של הצלבנים מאירופה בשל קשיי השיט בחודשי החורף.⁷¹

ובימים אלה שבתה המלחמה גם ביבשה. בראשית האביב של 1190 יצא קונראד ממונפירה לצור וחזר משם במהרה בראש שייטת שהביאה אספקה למחנה. מכיוון שאף לא אחד מן הצדדים היה מוכן להינתק מהים, נעשתה ההתנגשות בלתי נמנעת. הגליאות של המוסלמים הפליגו מהנמל שתיים-שתיים, כשאויביהן מתארגנים מולן בחצי סהר. האניות הגדולות והחזקות שטות באגפים, וזאת למען ללכוד את התוקף אילו רצה לתקוף את המערך. על הסיפונים עמדו החיילים צפופים, מגן צמוד למגן, והים רוגע. בהתקרב המערכים איש אל מול רעהו, ניתן האות בתרועת חצוצרות ומטר חצים ירד בן רגע על האניות. וכעת עבר מרכז הכובד אל החותרים, אשר תפקידם לקרב את המערך כולו להתקפה. כתגובה לאניות הנוצריות המגיחות בחרטומיהן להסתערות, הציפו אותן המוסלמים ב“אש יוונית”. על אף שהייתה זאת המצאה ביזנטית-נוצרית, נפוץ נשק קטלני זה בימי הביניים בקרב המוסלמים, עד אשר עמי אירופה לא השתמשו בו עוד כלל ועיקר. בראשונה התלקחה אנייה נוצרית והמוסלמים עלו על סיפונה, אולם החיילים הנוצרים גברו עליהם והנחיתוה על החוף. לא היו עוד נסיונות תקיפה, והצי של צלאח א-דין גורש.⁷² הקרב כולו נשא אופי של קרב פנים אל פנים על הסיפונים ללא סדר. בכל אופן, תחילתו של הקרב תואמת את המסורת הרומאית כמתוארת אצל הסופר הרומאי וגטיוס, ואשר יצירתו מקובלת הייתה בתורת הלוחמה הביניימית: “… מתנגש האויב בקרב גלוי, תוסדרנה הליבורניות (אניית מלחמה רומאית) במערך, אבל לא במערך ישר כבשדה הקרב, אלא בנטוי כעין ירח, כשעם קידום האגפים יתקער המערך, ואם ינסה האויב לפורצו, יוכלו להקיף ולנצח אותו. באגפים ימוקמו עיקר הכוחות של הליבורניות והחיילים.”⁷³ בלשון דומה כתב גם הקיסר הביזנטי לאו ה-6 (900 לערך): “אפשר לתת לצי צורה של חצי-סהר, כאשר הגליאות נמצאות בשני הצדדים, כשתי קרניים או זרועות. יש להסב דאגה להציב את האניות הטובות והמצוידות כהלכה בקצות הקו.”⁷⁴

היה זה הקרב הימי הגלוי היחיד בין הצדדים במערכת עכו, ועל אף מיעוט ידיעותינו עליו אמור הוא להבהיר את מצב הצדדים. מכאן ואילך המוסלמים לא העזו עוד להתייצב להתמודדות ציים במימי המפרץ המתאימים לקרב גליאות כדי להכריע בסוגיית השליטה בנתיבי הים המובילים לעכו. על כן הם יכלו רק להגניב שייטות אספקה מעטות ולשבש קמעא את השיט הנוצרי. הפעילות הימית המוסלמית התבטאה מכאן ואילך, בנוסף לנסיונות המעטים להעברת אספקה, בהגנת הנמל, שהיא כעין מלחמת עמדות, אשר אין בכל אלה משום פתרון לבעיה היסודית.

 

הנסיונות להכריע את העיר    🔗

בחודש יוני היה ניסיון מצרי מוצלח לפרוץ את המצור: המגמה לא להכרעה, אלא להקל על ה נצורים. ב-12 לחודש נראו באופק מפרשים שבישרו שייטת מדרום. מצד הנוצרים נעשו כל ההכנות לשבש את תנועת האויב, והתכוננו לשלוח אניות למניעת הכניסה לנמל עכו. מעניין הדבר, כי צלאח א-דין הורה לתקוף ביבשה, והמוסלמים הצטופפו בחוף להילחם וגם לעודד את אנשיהם בים. חיזיון מרהיב עין! מעין נאומכיה (קרב ימי תיאטרלי) התחוללה במימי המפרץ, כאשר חובבי הצדדים הנצים נלחמים ומעודדים חליפות על חופיו. המוסלמים פרצו בכוח לנמל, ובהסתערות לכדו אנייה נוצרית-אירופית וביזנטית.⁷⁵

האביב והקיץ אפשרו שוב את התגבור של שני הצדדים באנשים ובחומר. בחודש מאי עלה בידי המוסלמים להבהיל ממצרים תגבורת לעכו ולהכניסה לנמל. תגבור הכוחות היה הכרחי, כי ההתקפות החוזרות ונשנות של צלאח א-דין על חפירי הצלבנים לשם כתישת טבעת המצור נשברו. בימים אלה הגיעה הבשורה אל המחנות של הצלבנים והמוסלמים שפרידריך ברברוסה, קיסר הממלכה הגרמנית-רומאית, כבר נמצא באסיה הקטנה בדרכו לא"י. לשמע הסכנה החליטו המוסלמים לפצל את כוחותיהם ולצאת צפונה לקדם את פני הרעה. אותם החיילים הצלבנים, שאצה להם דרכם ופרצו מתוך החפירים כדי להכות באויב המפוצל, גררו אחריהם התקפת נגד עזה וטבח רב, אשר ערערו כמעט את עמדות הנוצרים. כעבור זמן לא רב נתבשרו המחנות הנצים על מות ברברוסה בארמניה, אשר צבאו התפורר והתפזר לכל עבר. הימים עברו חלפו, הקיץ בעיצומו, וכרגיל תכפו ובאו האניות מאירופה. במהלך חודש ספטמבר הצליחו המוסלמים להשתחל מבעד טבעת המצור לפחות שלוש פעמים; הם עשו את הדבר מבלי שהבחינו בכך הנוצרים מבעוד מועד, מכיוון שנהגו השייטים המוסלמים גם בעורמה.

המצור גרם רעב כבד לבני עכו, על כן ציידו אחיהם לנשק אנייה גדולה בביירות, והעמיסו עליה 400 שקי דגן, כמות רבה של גבינה, בצל, כבשים ומזון אחר. הם לבשו לבוש פרנקי, גילחו את זקנם כדי לשוות לעצמם מראה כשל האויב, ושמו חזירים על הגשר וצלבים הושמו במקומות בולטים. כך יצאו לדרך הביירותים כמעמידים פני נוצרים הבאים מדרך ארוכה ושטו במישרין לתוך שורות הפרנקים. שיחות מלבבות החלו בינם לבין צוותי האניות הנוצריות, אשר האחרונים הזהירו אותם לא להתקרב יתר על המידה אל קרבת הנמל. למזלם של הביירותים קמה רוח קלה (בריזה), שהדפה את כלי השיט שלהם היישר לתוך הנמל. שמחה גדולה שררה בעיר על הקלת מצוקתם.⁷⁶

הקשר עם עכו נעשה קשה מיום ליום יותר, מכתבים והודעות יכלו להחליף באמצעות יונים, בסירות קלות השטות בלילה אל הנמל וממנו, או אף בסיוע אנשים ששמו את נפשם בכפם והתקרבו אל העיר הנצורה בשחייה.⁷⁷ וכך מספר בהא א-דין: דבר אופייני הראוי להזכיר קרה במהלך המצור. איש מוסלמי, עיסא שמו, היה נוהג לעבור לעיר בשחייה בקחתו עמו מכתבים וכסף הקשורים אל מותניו. הוא יצא בדרך כלל בחסות החשיכה, צלל לפעמים אל מתחת לאניות האויב והתרומם לצדן השני. באחד הלילות שם עיסא בנרתיק האבנט אלף זהובים וצרור מכתבים ויצא, אולם הוא נפגע בדרך וקיפח את חייו. זמן מה לא ידענו מה ארע לו, כי הציפור שנהג להפריחה בבואו לעיר לא הגיעה. כך התבשרנו שאבד האיש. יום אחד התגלתה גופתו; חקרו ובדקו ונודע להם שזהו עיסא השחיין. נמצאו הכסף והמכתבים הכרוכים וסגורים בארג משי טבול בשמן. הכסף נועד לתשלום שכר החיילים. טרם שמענו עד כה, מסיים בהא א-דין את סיפורו, שאדם מת מעביר מידע אשר הופקד בידיו.⁷⁸

כלום זהו הלקח? הוא שונה לגמרי. סיפור הגבורה מציג לראווה את שיעור חוזקה של טבעת המצור הימי שהנוצרים הטילו על עכו.

 

הנוצרים תוקפים את מגדל הזבובים    🔗

לאחר שלא עלה בידי הנוצרים להכריע את עכו מן היבשה וההסגר הימי נפרץ מדי פעם, הם החליטו לקבל את דעת הפיזאנים לתקוף את מגדל הזבובים. לדברי בהא א-דין נבנה המגדל המוקף ים על סלע בפתח הנמל ותפקידו להגן על הנכנסים; כל כלי שיט העובר אותו מובטח היה מפני התקפת אויב.⁷⁹ הנוצרים שחשבו, שאם יכבשו את המגדל יהיה ההסגר מושלם ואנייה מוסלמית לא תפרוץ עוד בעדו. לשם ביצוע הרעיון, הלכה למעשה, הם ערכו הכנות שונות: התקינו דוכניות עמוסות אגדי זרדים על תורני האניות, אשר בעוברן ליד המגדל תעלינה באש את המבנה העליון שלו; הוכנה ספינת הבערה המלאה חומר דליק, שאמורה להישלח אל בינות אניות המוסלמים בנמל, ואנייה נוספת, מכוסה גג, אוישה ביחידות פשיטה. הפיזאנים קשרו גם שתי ספינות יחדיו כדי לשים עליהן מגדל מצור.⁸⁰ יש לזכור כי הצלבנים טיפחו את המסורת הקלאסית, והם יכלו לדעת את אשר הסופר הרומאי ליוויוס כתב על מצור סירקוסאי בסיציליה (212 לפנה"ס). הרומאים נאלצו לצור על העיר בתחכום רב, כי בהגנת סירקוסאי השתתף ארכימדס, איש המדע המפורסם של העת העתיקה. לפיכך “קשרו הרומאים חמש-חתריות (quinqueremis) שתיים-שתיים, ולאחר שסילקו את המשוטים הפנימיים שדופן לדופן יותאם, במערכת המשוטים החיצוניים בלבד, כאנייה אחת, התנהלו. הן נשאו מגדלי קומות ומנגנונים אחרים להרעשת חומות.”⁸¹ התוכנית נכשלה בביצוע, כי המוסלמים הפעילו אש יוונית והיא שמה לאל את נסיונות ההתקפה. המצאה ביזנטית בשימוש מוסלמי גברה עתה ביעילות רבה על מסורת ההתקפה הרומאית. רוח לא נוחה הטתה מנתיבה את ספינת ההבערה, ויתר האניות – במקום להעלות באש את מתקני האויב – התלקחו בעצמן ואחת מהן טבעה בים. אנשי יחידות הפשיטה, שבאנייה המקורה, נפגעו ונהרגו. מגדל הזבובים הוסיף לעמוד על הסלע, והמשמר המוסלמי המשיך להשגיח על פתח הכניסה של הנמל.⁸²

בחודש אוקטובר 1190 שיגר צלאח א-דין משלחת לצפון אפריקה בתקווה לצרף את המוסלמים של המערב במאבקו נגד הצלבנים ולבקש מהם עזרה בכוחות צי. צעד פוליטי-צבאי זה, שאמור היה להרחיב את פעולות האיבה לאגן המערבי של הים התיכון, לא עלה יפה. במקום הסולידריות הדתית העדיפו המוסלמים את קשריהם עם הערים האיטלקיות, ואניות גנואזיות הוסיפו לפקוד את נמלי צפון אפריקה אפילו כשאלה היו בדרכן לא"י.⁸³

עוד באותו חודש, ולפי גרסא אחרת במועד מאוחר יותר, ניסו הצלבנים התקפה נוספת על מגדל הזבובים. הפעם הם שכללו עוד יותר את כלי המצור שלהם, ובין היתר בנו על אנייה מתקן מצויד בגשר נחיתה, כדי להעביר דרכו יחידות פשיטה למגדל. המשמר המוסלמי הצליח להדוף גם התקפה זו. הציים האירופים החלו עוזבים, אניות חדשות לא באו, והמחסור החורפי נתן במהרה את אותותיו בשני המחנות. הצלבנים תכננו לכבוש את חיפה בכוחות יבשתיים כדי להקל על מצוקתם, אולם הם נאלצו לשוב מאמצע הדרך. חורף קשה פקד את האזור, ובעיקר את אלה ששכנו מחוץ לחומות העיר. אנשים רבים מתו ממגפות ומרעב וצלבנים רבים ערקו. בעצם ימי מצור ומצוקה אלה ייסדו סוחרים מצפון גרמניה בית חולים. הייתה זאת אנייה (קוג), שהועלתה על החוף ושימשה לאשפוז חולים. המייסדים פעלו תחילה במסגרת מסדר ההוספיטאלרים, אולם לימים הם נעשו עצמאיים. המסדר הוא תופעה ימי-ביניימית טיפוסית, שהתארגן למטרות דתיות, צבאיות וסוציאליות לשירות הכנסייה הקתולית. המסדר הגרמני, הידוע יותר בכינויו ‘טאוטוני’, הפך כעבר זמן למסדר צבאי, אשר אחר מסעי הצלב הצטיין במלחמותיו בצפון-מזרח אירופה והקים שם גם מדינה לעצמו. מסדר זה קיים אף בימינו, אולם פעילותו הצטמצמה לתחומי צדקה וחינוך דתי בכמה ארצות אירופה.⁸⁴

מספר עריקים רב עזב את מחנה הצלבנים והצטרף אל צלאח א-דין. מקצתם ביקשו ממנו ספינות והציעו לצאת לשוד ימי ולהתחלק בשלל. השולטאן נענה להצעתם. כששבו העריקים עם מלקוח ושבויים, נכח שם גם בהא א-דין ומספר, כי השולטאן לא רצה לקבל מהם דבר, והמוסלמים הסתפקו בשביעות הרצון שהפיגו מעצם המחזה של התנהגות אויביהם.⁸⁵

כאמור, עם בוא החורף תכפו הסערות. אניות הנוצרים שבו לנמליהן, לצור, לקפריסין ולאירופה. משצומצמו כוחות הים הנוצריים, נשמו קמעא המוסלמים לרווחה. רבו נסיונותיהם לפרוץ את ההסגר למרות הקשיים שבים הסוער ואבידותיהם. בסוף דצמבר נטרפו שתים-עשרה מתוך שייטת אספקה של תשע-עשרה אניות עד הגיען לנמל.⁸⁶ לבד ממצרים, העפילו אניות מוסלמיות לנמל עכו מבסיסים קרובים כגון אשקלון, ביירות וצידון.⁸⁷ כשניסה צלאח א-דין להחליף ולרענן את אנשי חיל המצב בעיר, היו רק מעטים מוכנים לחילופין מבחוץ. העכואים לא העזו לצאת את פתח הנמל, וכל אניותיהם שותקו. נדמה שצלאח א-דין הסתפק במגננה ולא נקט יוזמה.

 

הסתערות הצי האנגלי וכיבוש העיר    🔗

באביב 1191 התחדשו פעולות האיבה. תגבורות זרמו למחנה המוסלמי מהארצות השכנות, ובאותה שעה ציפו הצלבנים בכליון עיניים למלכי צרפת ואנגליה. שני המלכים, פיליפ ה-2 (אוגוסט) וריצ’ארד לב-ארי החליטו ליטול את הצלב עוד שנה קודם לכן. הם קבעו לבוא תחילה למסינה בסיציליה, ובחודש ספטמבר 1190 נפגשו שם הצבאות. אולם, במקום לצאת מיד לעזרת הצלבנים למרגלות חומות עכו, הם התעכבו שבעה חודשים בסיציליה בשל סיבות פוליטיות. ראשון בא לעכו מלך צרפת, ב-20 באפריל 1191, בעוד הצי והצבא האנגלי מצאו להם הרפתקת אבירים מעניינת יותר בקפריסין. רי’צארד כבש את האי מבית משפחת המלוכה הביזנטית, ובזה הבטיח שם שלטון נוצרי-מערבי לשלוש מאות שנים, עד הכיבוש התורכי במאה ה-16.

הצי האנגלי הורכב וצויד בדארטמות. היה זה אולי הגדול בציים שראו אי פעם בני האיים הבריטיים. משם עשה ריצ’ארד את דרכו, תוך סערות ים עזרות ואבידות ניכרות, לעבר עכו. לפיליפ אוגוסט עצמו לא היו אניות משלו, על כן נאלץ לקרוא לשירות כשני תריסרי גליאות גנואזיות. מכאן מסתבר מדוע היו ציפיות הצלבנים כה גדולות לקראת בואו של המלך, ריצ’ארד לב-ארי.

לאחר ההרפתקה הקפריסאית פרשו האנגלים את מפרשי האניות והיטו את חרטומיהן לעבר חופי סוריה. המלך הפליג על סיפון גליאה מהירה. כששטו מול ביירות, הם פגשו באנייה תלת-תורנית וגדולת ממדים, אשר כמוה לא ראו יורדי הים הצפוניים מימיהם. היא שטה דרומה לעבר עכו. לשאלת האנגלים ענו אנשיה כי הם צרפתים, אולם כל סמל נוצרי או אחר לא נראה על הסיפון כדי לאמת את תשובתם. ממדיה הענקיים של האנייה והמבנה החזק שלה הפליאו את האנגלים. דפנותיה צבועים בצבעי אדום וצהוב, מצוידת היטב וגדושת אספקה. והיה מי שסיפר כי ראה אותה כבר בביירות, כיצד העמיסו עליה מקלעות, קשתות, חצים וחניתות, אש יוונית ונחשים ארסיים. מצויים היו עוד הסיפון מאות חיילים מובחרים, מוכנים לתגבר את מגיני עכו היגעים. האש היוונית הייתה נשק קטלני. אפשר היה להתיזה אותה באמצעות סיפון, כמעין להביור, או למלא בחומר הדליק כדי חרס שבירים על מנת להשליך על האויב כרימון יד. כמו כן ניתן היה לתחוב לתוך כדי החרס נחשים ארסיים, המסוגלים לחולל מהומה גדול מכל אש מתלקחת עם הישבר הכדים. המוסלמים שמרו, כנראה, מסורת לחימה פונית עתיקה מימי מלחמות קרתגו, כאשר “הרימון הארסי” היה אמצעי יעיל נגד החיילים הרומאים. כשהוסיפו האנגלים לחקרם, אמרו אנשי האנייה כי הם גנואזים ופניהם לצור. לתשובה זו כבר גברו הספקות, ומשהתקרבה אליה גליאה לבחון מקרוב יותר, השליכו עליה החיילים חניתות, וחצים נורו לעברה. הייתה זו אפוא אנייה מוסלמית. הגליאה החלה סובבת אותה כדי למצוא בה נקודת תורפה, אולם היא נראתה כה חזקה שהגליאה לא העזה לתקוף אותה. האנגלים לא רצו להניח לה להימלט מידיהם, וגם המלך עודד את אנשיו להתקפה מיידית. בהתלהבות רבה קפצו כמה מהם לים, קשרו בחבלים את משוט ההגה, ואחרים כבר טיפסו למעלה לסיפון. המוסלמים נערכו מיד לקבלת פנים מתאימה. גלי פושטים הציפו את הסיפון, אבל המגינים הצליחו לעמוד בפניהם. קרב הדמים נמשך זמן רב, עד אשר דחקו המוסלמים לגמרי את האנגלים מהסיפון. בלית ברירה הם נסוגו לגליאות. אלה הקיפו את האנייה הגדולה והחלו מנגחות אותה בחרטומיהן, הבקיעו פרצות בדפנותיה וטיבעו אותה.⁸⁸ אובדן האנייה בישר רעות בעכו, ולא לחינם התלונן אחד מאנשיו של צלאח א-דין, כי מי הים כרתו ברית עם בני האש (גיהינום) נגד ה'.⁸⁹ חולשת הצי המוסלמי הייתה בעוכרי המערכה של השולטאן מרגע פתיחת המצור על עכו. יש אשר סברו, שאילו הייתה אנייה זו מגיעה לנמל, לא יכלו הנוצרים לכובשה לעולם.

הופעת ריצ’ארד לב-ארי בזירה נסכה ביטחון רב בנוצרים. בחודש יולי 1191 הגבירו הם את התקפותיהם בחלק הצפוני-מזרחי של העיר, אשר “המגדל הארור” המפורסם היה ניצב שם. החומות עורערו במקומות רבים ובחלקן נהרסו. במהרה החלו במשא ומתן על הכניעה, וב-12 ביולי נמסרה עכו לידי הצלבנים; השערים נפתחו ושני המלכים הגדולים של אירופה נכנסו לתוכה. כך פילסו הציים האירופיים את הדרך ללוחמים הצלבנים להחזרת עכו ולהקמתה מחדש של ממלכת ירושלים הצלבנית, שעיר זו נעשתה בירתה למאה שנים.

 

עכו – בירת ממלכת הצלבנים    🔗

אובדן עכו היה מכה קשה לצלאח א-דין, שכן הייתה היא בסיס חשוב לו במערכת הלוגיסטית. לעומת זאת, כיבושה של העיר מחדש היה לריצ’ארד פתח תקווה להמשך תוכניותיו להחזרת ירושלים לחיק השלטון הנוצרי. מאחר שירושלים לא שוחררה, נעשתה עכו, מהכרח המציאות, בירת ממלכת הצלבנים. גדולתה עומדת אפוא ביחס הפוך לממדי הממלכה. התיישבו כאן המלך, ראש הכנסייה על מוסדותיה, מנזרים ומסדרים, וערי הסחר של אירופה הקימו בה את מרכזיהן. אם לא במאוויי הלב, הרי לפחות בפועל נעשתה עיר זו מרכז הנצרות בארץ הקודש ובכל המזרח התיכון. תוכניות בנייה רחבות-ממדים יצאו אל הפועל. עכו נתמלאה בנייני פאר, וצר היה המקום מלהכיל את האוכלוסייה המתרבה. בצפון העיר הוקמה שכונה, שמה מון-מיזר (גבעת מצפה?), אשר גם היא הוקפה חומה כפולה. לערים האיטלקיות הוחזרו זכויותיהן המיוחדות, ואלה הקימו מחדש את רובעיהן מבוצרים היטב. האוכלוסייה הייתה רב-גונית מאוד. מיוצגים בה רוב עמי אירופה המערבית, כשהפרנקים והאיטלקים מהווים את היסודות העיקריים ליד תושבים מקומיים של האזור ובתוכם יהודים. מספר התושבים במאה ה-13 היה כ-60,000 נפש, וערים מעטות בלבד באירופה יכלו להשתוות לה. המרכיבים של האוכלוסייה על פי מעמדותיהם הם – אצולה, אנשי כנסייה והמסדרים, בורגנים, בני הקומונות האיטלקיות וילידי המקום ממוצא סורי, ארמני וגו' ובני נישואי תערובת. האצולה וחלק מן הבורגנות נשאו בעול הצבא, חלק אחר מן הבורגנות וילידי המקום עסקו במלאכה, במסחר ובשירותי מינהל, כאשר הסחר הימי בידי הקומונות, בעיקר של ונציה, גנואה ופיזה.⁹⁰ הן קנו לעצמן עמדה חשובה, וזכויות היתר שלהן נקבעו בחוזים; ואלה היו בעיקר אוטונומיה כלכלית, שיפוטית ומינהלית. הן פוטרו בשיעור מסוים, או כליל, ממיסים וממילוי חובות ביטחון למלכות. הקומונות נעשו כעין מדינה בתוך המדינה, והאינטרסים המסחריים שלהן קדמו בעיניהן לאלה של המדינה. הן היו מתווכות הסחר בין מזרח למערב, ומרכזיהן באירופה הפיצו בכל הארצות את הסחורות שהעבירו מכאן. בני הקומונות הצטיינו בידע של לוחמה ימית, שניצלו במריבות בינם לבין עצמם, גם בשל אינטרסים לאו דווקא מקומיים. עסקיהם המרובים עם המוסלמים לא תמיד תאמו את טובת המדינה הצלבנית. על כך הוסיפו שליטי האזור לטפח יחסי סובלנות כלפי הערים האיטלקיות אף לאחר חורבן ממלכת ירושלים הצלבנית.⁹¹

לבד מבני שלוש הערים המוזכרות לעיל, ישבו בעכו במאה ה-13 סוחרים גם מערים ומארצות אחרות, כגון אמלפי, פירנצה, מארסיי, ספרד ואנגליה. לשם הקלת הסחר עם הארצות השכנות טבעו בעכו מטבעות מטיפוס מוסלמי עם כתובת ערבית.

ובינתיים נפל דבר במצרים. צלאח א-דין היה השליט האחרון שהיטיב להבין כי בטחון מצרים וגדולתה תלויים בכוחה בים. יורשיו לא טיפחו עוד את הנטייה הזאת, ויחידות צי מצריות לא הופיעו יותר בימים לנסות ולהטיל את השליטה בנתיבים. בעקבות הידרדרות מצרים במעמדה בימים, כך התאונן סופר מוסלמי: אחר מות צלאח א-דין לא דאגו עוד לענייני הצי; השירות בו לא נחשב מכובד, עד אשר השם “יורדי-ים” היה לעלבון. מה רב הוא השינוי לעומת אותם הימים, כאשר העם הרבה להזכיר בתפילותיו את אנשי-הים וכאשר הם נקראו חיילי-האל הנלחמים מלחמת מצווה נגד אויבי אללה.⁹²

שטח הממלכה הצלבנית הצטמק מאוד, ולמרות הניצחון המפואר בעכו והעליונות הימית של הנוצרים נאלצו אלה להסתפק בחבל ארץ צר לאורך החופים בלבד. היה זה במידה מסוימת תוצאה של דעיכת הרעיון לגאולת ארץ הקודש. ראיה לכך משמש מסע הצלב הרביעי, אשר כלל לא הגיע לארץ, ובמקום הרחבתה וביסוסה מחדש ראו לנכון אבירי אירופה לצור על קושטא ולאחר כיבושה לייסד שם ממלכה לטינית, מערבית, תחת הביזנטית.

במסגרת מסע הצלב החמישי (1221–1217) בהנהגת אנדרה ה-2, מלך הונגריה, דוכס אוסטריה ומלך קפריסין נחתו נושאי הצלב בעכו, אולם הם הסתפקו באי-אלו גיחות לצפון הארץ, ולאחר קבלת תגבורת מאירופה ירדו מצרימה. מסע מלחמה זה נסתיים במפלה מבלי יכולת להכריע את מצרים. נכון לומר, כי החלה נפוצה הדעה כי ארץ זו מחזיקה בידיה את המפתח לשלטון בא"י ובמזרח התיכון בכלל.

מסע הצלב השישי (1229–1228) היה האחרון שהגיע לא"י ולעכו. בראשו עמד הקיסר פרידריך ה-2. מכיוון שהוא הוחרם על ידי האפיפיור, על כן רק המסדר הטאוטוני (גרמני) שיתף עימו פעולה. הקיסר פתח עם השולטאן במשא ומתן, ובמקום להוביל למלחמה את אביריו וחייליו, הגיע איתו לידי הסכם. ירושלים, לבד מהר הבית עם שני המסגדים, ובית לחם בתוספת פרוזדור המוביל ליפו, הוחזרו לידי הצלבנים. תיקוני גבולות נערכו גם בגליל לתועלת הנוצרים.

מסעות הצלב השביעי והשמיני לא היו כבר מכוונים נגד המוסלמים של א"י, אלא נגד מצרים ותוניס. לא באו עוד לעכו גייסות ערוכים למלחמה, על אף שכוח המוסלמים לא יכול לעצור בעד האירופים או לשבש את נתיביהם אל נמלה. השיט הנוצרי מסוגל היה להתנהל ללא כל הפרעה ניכרת. מכאן ואילך פעלה אפוא עכו כמרכז שלטון וסחר בין-לאומי וגם כבסיס צי בשעת הצורך, אולם לאו דווקא תמיד נגד המוסלמים.

 

מצרים – המפתח לשלטון באזור    🔗

את הביטוי הספרותי העז ביותר לרעיון מרכזיות מצרים בכל תוכנית כיבוש אירופי במזרח התיכון נתן מארינו סנוטו, המוכר גם כמפרסם מפת עכו הידועה. חיבורו Liber Fidelium Crucis (ספר הסודות לנאמני הצלב) יצא לאור ב-1321, והוא מעין תערובת של היסטוריה, פוליטיקה ואסטרטגיה. חלקו השני מוקדש להעלאת קווים חדשים להכרעת מצרים, המפתח של האזור. לדעתו, על צי אירופי, שבעיקרו ונציאני, להטיל הסגר על חופיה, ולאחר הצלחתו אפשר יהיה לכובשה בקלות. הוא סבור, שממצרים נפתחות הדרכים להדברת ביזנטיון, א"י, אפריקה ואיי הודו. בתוכניות הימיות העמיק המחבר כדי פרטים בכל הנוגע לארגון ודרך הלוחמה.⁹³ רעיון אימפריאלי זה, הקושר את גורל האזור בכיבוש מצרים, הפרה במישרין או בעקיפין הוגי דעות, מצביאים ופוליטיקאים גם בעת החדשה.

על אף שלא שימשה עכו יעד לצבאות צלבנים אירופיים, הייתה היא גם להבא בסיס צי עיקרי ומרכז הסחר של המדינה הצלבנית. ההתנגשויות בין מוסלמים לנוצרים לא פסקו, וההתמודדות ביניהם הוסיפה להעסיק את הצדדים משך כל ימי חייה של ממלכת ירושלים. עכו, בסיס הצי העיקרי שלה, הייתה מתמיד נקודת זינוק במאבק זה. כאן התאחדו יחידות צי מקפריסין עם שייטת מקומית לניסיון שחרור אשקלון ממצור שהוטל עליה ב-1247. כדבר מובן מאליו הוא, כי מלך צרפת, לואי הקדוש, אשר נשבה בהתקפה הכושלת על מצרים, הגיע ב-1250 לעכו עם שחרורו מהשבי.

היהודים נדחו בדרך כלל מן הסחר הימי, על כן עיסוקם העיקרי נשאר בתחום התיווך בין נוצרים למוסלמים ומלאכות למיניהן. במאה ה-13 הם התיישבו בשכונה הצפונית החדשה, מון-מיזאר. יהודי עכו לא יכלו אפוא להתקשר לים כמקצוע עיסוקם, אלא כנוסעים בלבד. כל גדולי ישראל אשר עברו את העיר ושהו בה, מן הסתם, הגיעו דרך הים, כגון הרמב“ם והרמב”ן. בעשרות השנים האחרונות של חיי עכו הצלבנית התיישבו בה יהודים לא מעטים מיוצאי אירופה. ר' יחיאל הקים כאן את “ישיבת דפריש” (1258), והד רב נתעורר בה בקשר לוויכוח על כתבי הרמב"ם. לולא הקשר התכוף של אנשי הקהילה, חדשים וותיקים כאחד, עם מרכזים יהודיים אחרים, לא יכלה פלוגתא זאת להיות כה חריפה, אשר פילגה את הציבור היהודי בעיר.

 

הקומונות האיטלקיות    🔗

הערים-הרפובליקות האיטלקיות – ונציה, גנואה ופיזה – שלטו על רובו של המסחר בים התיכון בין אירופה לארצות המזרח. הקומונות בעכו, שהיו מעין סניפים של ערים אלה, ייצגו יותר את האינטרסים הכלכליים של העיר-האם שלהן משפעלו לטובת ממלכת הצלבנים. מסעי הצלב הפריעו לא פעם לקשריהן הכלכליים, ערערו את ביטחון השיט בנתיבים ושיבשו את המהלך התקין של מסחרן. מכיוון שפעלו ערים אלה בתחום השיט והסחר, נעשתה התחרות ביניהן בלתי נמנעת, כשהיא מלווה בהתנגשויות אלימות באיטליה ובארצות מעבר לים. כזכור, גייסות מסע הצלב ה-4 עלו על קושטא וכבשוה. הקמת הקיסרות הלטינית בהנהגת ונציה גרמה את דחיקת רגלי גנואה משום, ועל כן היא ליבתה את המתיחות הקיימת ביניהן בלאו הכי. מתיחות זאת חזרה וגברה בכל רחבי הים התיכון ובעכו הגיעה לשיאה. עיר נמל זו הייתה שרויה במצב של חוסר שלטון מרכזי, כאשר התרכזה כאן תערובת מגוונת ביותר של אוכלוסייה – אנשי מסדרים שונים, ערב-רב של מקומיים וצליינים הבאים ויוצאים. מבין שלוש הקומונות שלטה ונציה על הרובע הרחב ביותר בעיר, אבל נדחסו והצטופפו כולן בשטח הנמל, כשבדרום ובדרום-מערב היה קטע החוף הפיזאני, צפונה ממנו החזיקה גנואה חוף קצר, והיתר עמד ברשות הוונציאנים. מריבות בין הערים מכאן ובין הקומונות שלהן בעכו מכאן היו מתמיד.

הגורם במישרין להתנגשות הדמים של שנות 1250 בעכו בין הקומונות הוונציאנית והגנואזית הייתה על בית בשם סן סבא, ששכן על הגבול בין שתי השכונות על גבעה קטנה. הגנואזים נהנו מתמיכת האפיפיור ותבעו למוכרו או להשכירו להם, אבל מכיוון שהבית ניצב על הדרך לנמל, נשמרו הוונציאנים מכל משמר לא להפקירו לידי אחרים. לרוע המזל נרצח סוחר גנואזי בימי התגברות המתיחות, לכן פרצה התנגשות גלויה ובני הקומונה הנפגעת התנפלו על הרובע היריב. לשלהוב היצרים נוספה עוד פרשה של אנייה ונציאנית, שנתפסה על ידי פירטים ונמכרה לבני גנואה, ואלה האחרונים העגינו אותה לראווה בנמל עכו. בכעס וברוגז פרצו הוונציאנים לנמל, כדי להחזיר את האנייה השדודה, ומה גם, התערבות אפיפיורית דו-משמעית הוסיפה שמן למדורה הבוערת בלאו-הכי. במהרה התייצבו המחנות הנצים אלה מול אלה. בראשונה מצאו לשון משותפת הוונציאנים והפיזאנים. אניותיהם החלו שטות תחת דגל שתי הקומונות, וכשפשטו בני גנואה על הרובע הפיזאני, הגיבה ונציה בשיגור צי. בהגיעו לעכו, פרצו כוחותיו את שרשראות הנמל ועשו שמות בין אניות גנואה העוגנות שם. אנשי הצי הצליחו להתחבר עם בני עירם בעיר, וביחד תקפו את הרובע הגנואזי. לא חלף זמן רב ורובה של העיר נפל לידיהם, על אף שהנתקפים החזיקו מעמד ברבעים.

 

הקרב הימי בין ציי ונציה וגנואה    🔗

משך כשנה נמשכו ההתנגשויות, אשר זרעו הרס, חורבן והרג רב. כמובן, ניצחון הוונציאנים הביא להם תומכים לא מעטים. לבד מהפיזאנים, התייצבו לצדם בני אצולה, אנשי מסדר הטמפלרים ובני דרום-צרפת; לצד הגנואזים עמדו מקצת האצולה, אנשי מסדר ההוספיטאלרים, איטלקים מהעיר אנקונה, אנשי ברצלונה ונוצרים מזרחיים מבני המקום. מצב הוונציאנים היה עדיף בנמל ובעיר משלו יריביהם, על כן אלה האחרונים נאבקו בבעיות אספקה קשות. צי גנואזי, שניסה לפרוץ לעיר כדי לסייע לבני עמם הדחוקים, הובס ונאלץ להיסוג לצור. בקטע הים שבין עכו לצור תכפו ההתנגשויות. למריבת הקומונות השתרבבה גם בעית הסדר ירושת כס המלכות של מדינת הצלבנים. בהתמודדות ימית ויבשתית זו טובעו עשרות אניות, אלפי הרוגים נפלו בחוצות העיר, בתים וביצורים פנימיים נהרסו. ימי קיץ 1258 היו לימי שפיכות דמים נוראה. בתוך קלחת זו פנו רבים אל האפיפיור לשים קץ למריבות, אבל הגורל רצה אחרת. טרם נוסחו תנאי שביתת הנשק ומסירת נקודות המפתח לידי שליח הכס הקדוש, צי גנואזי הגיע לצור והתקפה גדולה תוכננה נגד עכו. ב-24 ביוני נתקל צי זה במימי המפרץ בכוח ונציאני, וקרב עז התפתח ביניהם. הגנואזים ציפו לעזרת הקומונה שלהם בעכו, ומאחר שהיא בוששה לבוא, גברו הוונציאנים על יריביהם. הצי הגנואזי הושמד. מי שיכול נמלט על נפשו, קודם אל בעלי הברית ההוספיטאלרים, ולאחר הכניסה נטשו הגנואזים את שכונתם כליל. נקמת הוונציאנים הייתה שלמה. 24 אניות אבדו ורק מתי מעט הצליחו להיסוג לצור.⁹⁴

הקרב הימי במימי מפרץ עכו לא נשאר בגדר תקרית מקומית. לבד מאובדן בסיס ימי ומסחרי לגנואזים, השפיעה המפלה השפעת עקיפין בממדים רחבים ביותר, שכן גברו בהם רגשות הנקם לשלם גמול לוונציה. ההזדמנות לכך ניתנה בהתקשרות עם הטוען לכתר הביזנטי, אשר בעידודם הצליח לסלק את המלוכה הלטינית-מערבית מקושטא ולהחזיר את העטרה ליושנה. שלוש שנים אחר ניצחון הוונציאנים בעכו חודשה הקיסרות הביזנטית. הגנואזים נטשו את עכו, אך הם שבו לקושטא, ובחסות השלטון החדש התיישבו ברובע של יריביהם הנצחיים. היה זה להם פיצוי נאות על אובדן עכו, ועם זאת הובטחו עוד כמאתיים שנות שלטון נוצרי-מזרחי על גדות הבוספורוס עד בוא התורכים המוסלמים.

 

עליית הממלוכים וחורבנה של העיר ונמלה    🔗

כוח חדש הופיע באסיה בתחילת המאה ה-13, המונגולים. תוך עשרות שנים לא רבות הדבירו תחתם ארצות ועמים, ונדמה היה כי גם אירופה לא תוכל לעמוד בפניהם. המזרח התיכון הרגיש תחילה רק בתופעות הלוואי של דהרתם מערבה, כאשר כוחות צבא תורכיים, החווארזמים, הנמלטים מפני המונגולים, חדרו לסוריה ולא"י. הם נתקבלו לשירות המצרים, וב-1244 כבשו את ירושלים מידי הנוצרים. שינוי ניכר חל גם במצרים עצמה. ב-1250 השתלטו על הארץ גדודים צ’רקסים ותורכים, אלה הקרויים ממלוכים (עבדים שאינם כושים), והחזיקוה בידיהם עד הכיבוש התורכי עותמני ב-1517. הממלוכים הדיחו את השולטאן, ואנשיהם כוננו בה את השלטון. הישגם הראשון היה ניצחון על המונגולים הפולשים בקרב עין חרוד (1260) וגירושם מסוריה. בעקבות ניצחון מפואר זה עלה המפורסם שבשליטים הממלוכים, השולטאן ביברס, שהיה שר צבא מהולל ומדינאי נבון. הוא הקים מחדש את חליפות בית עבאס במצרים, על כן נעשתה ארץ זו מרכז העולם המוסלמי. בתוך קלחת הארועים ספק אם רבים יכלו להסב שימת לב למדינה הצלבנית המצטמקת וקטנה והשסועה במריבות פנימיות עד אין קץ. ביברס חידש את המלחמה במלכות הצלבנים המוקפת בארצות מוסלמיות המאוחדות תחת שליט אחד, ואירופה נשארה עומדת מנגד. כבר במסעותיו הראשונים הציג השולטאן את חילותיו למרגלות חומות עכו, אולם אחר השמדת הסביבה לא נעשו נסיונות נמרצים להכנעת העיר. למרות הסכנה האורבת לקיום המדינה הצלבנית, לא פסקו המריבות בין הקומונות. הגנואזים לא שכחו את קלונם. הם התבססו בצור, ועיר זאת נעשתה מבצרם. ב-1263 היו ציי שתי הערים שוב בפעולה. הכוחות הגנואזים סיירו למטרות שוד, והוונציאנים התכוונו לתקוף את הנמל של צור, אולם מתקני ההגנה הרתיעו את התוקפים והוונציאנים שבו על עקבותיהם.

השולטאן המצרי לא שקט על שמריו. החל מ-1265 הוא כבש זו אחר זו את ערי הנמל של א"י ואת מבצרי החוף שלהן. קיסריה, עתלית, חיפה, ארסוף ויפו נלקחו ונהרסו עד היסוד. כאילו ביקש ביברס לא לחזור על טעותו של צלאח א-דין. הוא לא השאיר אבן על אבן, כדי שכל תגבורת אירופית לא תוכל לשוב ולהיאחז מחדש בחופי הארץ. (שפלת החוף נשארה בחורבנה מאות שנים רבות עד עצם ההתיישבות היהודית החדשה, שהקימה מהריסותיה והפריח אותה מחדש.) עם ההשתלטות המוסלמית בחוף הדרומי נשאר רק הגליל העליון בידי הנוצרים, אולם גם אחיזה זו נתערערה והלכה. בהרס המדינה הצלבנית היו הנוצרים שותפים מלאים. שתי הערים היריבות לא חדלו ממזימותיהן. רגשי הנקם בערו בהן עד כלוות בסיסיהן בארץ הקודש. ב-1267 נתחדשו פעולות האיבה כדי להשיג שליטה על הנמל של עכו. באוגוסט של שנה זו שט צי גנואזי של 28 גליאות לעבר העיר, תקף וגבר על מגדל הזבובים וחדר לנמל. משום מה לא הונחתו כוחות בחוף לחיזוק עמדתם. שנים-עשר יום החזיקו את הנמל בידיהם, כאשר פתאום העבירו כמחצית השייטת צפונה, לצור ולצידון. הוונציאנים ניצלו את ההזדמנות, שיגרו כוח של 26 גליאות אשר גברו במהרה על הגנואזים. 5 אניות גנואזיות הושמדו, ויתרן נמלטו לצור תוך מאבק והתכתשות עם רודפיהן.⁹⁵

שנים גורליות עמדו בפני שרידי המלכות הנוצרית בא"י, אולם ספק אם הייתה בה משום תחושת הסכנה. הקומונות האיטלקיות המשיכו במריבותיהן, ולא אחת מהן קשרה קשר עם מוסלמים לתועלת האינטרס הכלכלי שלה. לחיזוק עמידתה אוחדה מלכות ירושלים עם קפריסין ב-1269, אשר שליטה, איג (Hugo), הוכתר בצור כמלך. אבל אירופה לא הפנתה עוד שימת לב לעבר ארץ הקודש. מלך צרפת, לואי, הסיע את מסע הצלב לתוניס והגה יותר מחשבה לעלות על קושטא הנוצרית-מזרחית מאשר לתקוף את ממלכת הממלוכים, שהיוותה את הסכנה המיידית לצלבנים בארץ.

עכו עומדת בשנים אלה כמרכז הצלבני כמעט בודד. בעקבות האיחוד הודק הקשר בין קפריסין לארץ, ועכו ממלאת בו תפקיד עיקרי. גם יורש העצר האנגלי, אדוארד,אשר ביקש לעשות דבר מה למען מלכות ירושלים, הגיע לעכו ממסעו לתוניס הלא-מוצלח. הוא יכול לראות במו עיניו את המצב העלוב, וב-1271/2 ערך שתי פשיטות חסרות משמעות לגליל ולאורך החוף דרומה. נסיונות אלה לא הועילו הרבה, הרי השולטאן ביברס החזיק בידיו את רובו של הגליל, וגם מבצר מונפור, המאחז המפורסם של מסדר הטאוטונים, נהרס. הישגו של אדוארד היה הסכם שלום לעשר שנים. הסכם זה לא יכול היה עוד לשנות את יחסי הכוחות ולהבטיח את עתידה של מלכות הצלבנים. יורש העצר האנגלי היה השליט האירופי האחרון אשר פעל עוד פעם למען היאחזות הנוצרים בא"י. בשנים אחרונות אלה נהנתה עכו ממעמדה כעיר נמל; העליות לרגל לא פסקו, מדי פעם עגנו כאן שייטות אשר באו מקפריסין בעיקר, ואשר מלכה החדש, אנרי, הגיע גם כן הנה בראש צי ב-1286.

התחרות הבלתי פוסקת בין גנואה לוונציה ופיזה בים התיכון במהלך המאה ה-13 השליכה את צלה על עכו כל הזמן. ההתנגשויות ביניהן באגן המערבי שלו לא ידעו מעולם תחומים מוגבלים, וכל אשר התרחש במימי איטליה וסביבתה מורגש היה בעכו. גם בשנות פרפורי גסיסה אחרונות אלה, ב-1287, עוד נתקלו במפרץ זה כוחות גנואזיים באניות הפיזאנים, אשר נהנו מתמיכה וונציאנית. עכו הוסיפה להיראות בעיני הגנואזים ככוח משיכה כלכלי, אשר למענה כדאי להיאבק ואף להילחם. לאחר ימים מעטים של אחיזת הנמל הם נאלצו לעזוב, אבל לא הניחו לאויביהם ושיבשו את השיט לחלוטין בין צור לעכו. גנואה לא שכחה את ימי מלחמת סן סבא וחשבה לנקום ביריבותיה. היא השיגה השג-מה בעכו, פתח לשיבה ולהיאחזות מחודשת בעיר, אולם מלחמת האיטלקים בינם לבין עצמם כבר לא יכלה להועיל לה, כי שידוד מערכות חדש התחולל בים התיכון בכלל ובא"י בפרט.⁹⁶

בימי עלות יורשו של השולטאן ביברס, קלאון, לשלטון ב-1285 כוללת המלכות הצלבנית אי-אלו ערי נמל בלבד: ביירות, צידון, צור ועתלית. דרכי מסחר חדשות נפתחו ביבשה שהובילו לקדמת אסיה, ולא הייתה עוד תועלת מיוחדת בממלכה הנוצרית. מצרים נעשתה חשובה יותר בעיני האירופים. האינטרסים הכלכליים שלהם מעוגנים בארץ הנילוס, על כן מסמכים ונציאניים מזכירים את אלכסנדריה יותר פעמים מאשר את עכו.⁹⁷ ב-1289 נמחקה גם ממלכת טריפולי, ולמרות זאת הוקירו מדינות אירופה הנוצרית את קשריהן הכלכליים עם מצרים על קיומה של מלכות ירושלים.

במצור האחרון על העיר החל קלאון, ויורשו אלמלך אל-אשרף השלים אותו. באביב 1291 התכנס מחנה מוסלמי עצום במישור עכו. המלך אנרי, שהגיע מקפריסין בראש שייטת, כבר לא יכול להועיל. צבאות המוסלמים הבקיעו את החומות מכיוון צפון-מזרח והשתלטו עליה לאחר מאבק דמים בקרבות רחוב. מבצר הטמפלרים בדרום-מערבו שלל החוף עוד הצליח להתגונן, אך נהרס אף הוא במהרה. מתי-מעט יכלו לנוס ולמלט את נפשם לנמל ולהפליג לקפריסין. צי אירופי לא היה במקום, ועם נפילת עכו נחתם גורל ממלכת ירושלים הצלבנית ב-18 במאי 1291. עתלית, אחרון המבצרים הצלבניים בא"י, נעזבה כעבור שלושה חודשים. מאתיים שנה החזיקה מעמד ממלכת ירושלים הצלבנית בפני הגלים הגועשים של האיסלאם, ומשנטשוה ציי אירופה היא שקעה במצולות.

עם הכיבוש בידי הממלוכים נהרסה עכו עד היסוד, שלא תוכל עוד לשמש בסיס להיאחזות נוצרית-אירופית. וכפי שנהגו הוונציאנים עשו גם המצרים; אלה ואלה לקחו עימם מבנייני עכו עמוד מגולף או שער מקושט תבליטים כדי לפאר את המטרופולין שלהם. עכו ירדה מגדולתה והפכה לעיי חורבות. מתי-מעט תושבים נשארו בה, אשר שרידי העבר היו להם כאבנים אילמות.

 

עכו ו“השאלה המזרחית” בתקופה העותמנית    🔗

ב-1517 נפלה עכו לידי התורכים-העותמנים. תחילת העת החדשה היא ראשית העידן האוקיאני – הפריצה הגדולה לעבר מערב והקפת אפריקה לעבר המזרח; כמו כן היא גם התקופה של הקמת הממלכה העותמנית, החליפות החדשה האמורה לאחד את רוב עמי האיסלם. תוך שינויים מפליגים אלה נדחק קצהו של האגן המזרחי של הים התיכון לקרן זווית. דרכי המסחר המסורתיות עברו לנתיבים אחרים, ורובו של המזרח התיכון היה לפינה נידחת באימפריה התורכית-עותמנית. חלפו מאות שנים ועכו לא הצליחה לקום מהריסותיה, כי גם המזרח התיכון נשאר בגדר נושא להוגי דעות, אנשי-כנסייה ואסטרטגים-תיאורטיקנים בלבד, אשר לא בחרב, אלא בעט סופרים רקמו את חלומותיהם על שיבת אירופה הנוצרית לאזור רגיש זה של העולם, מקום מפגשן של שלוש יבשות – אסיה, אירופה ואפריקה. מאז שפרסם מארינו סנוטו ב-1321 את חיבורו על תוכנית המסע הגדול נגד מצרים והגישו לאפיפיור, יוחנן ה-22, לא הורדה המסה מעל שולחן הכתיבה. את האחרונה חיבר ג' וו' לייבניץ, פילוסוף, חוקר מדעי הטבע וסופר מדיני (1646–1716). בהיותו בפריס בשירות דיפלומטי מטעם הנסיך-הבוחר ממיינץ, הציע ללואי ה-14 לכבוש את מצרים ומשם לתקוף את תורכיה. לדעתו, השליטה הצרפתית בים התיכון ובנתיבי הסחר המזרחי עשויה להחליש את מעמדה של הולנד תוך תנאי שלום בצרפת עצמה, ובעת ובעונה אחת תבטיח בניית עוצמתה הימית את יתרון אירופה על תורכיה. תזכירו של לייבניץ אל לואי ה-14 נועד, בין היתר, להפנות את מרצה של צרפת ואת שאיפתה לגדולה לעבר הים. היסודות למפנה האסטרטגי הזה – הודות למיניסטר הידוע, קולבר – היו מוכנים.⁹⁸ יותר ממאה שנים עברו עד אשר איש גדול מהמלך לואי ה-14 בא ואימץ את המחשבה של לייבניץ, אולם לרשותו של נפוליון לא עמדו האמצעים והצי התואמים את ממדי המשימה.

ממלכת התורכים-העותמנים הייתה גדולה מכפי יכולתה לדאוג לארגון מינהלי יעיל ולאחדות פוליטית. לפיכך נפערו בה סדקים כבר במאה ה-16, תקופת ההתפשטות הענקית, וגברו השאיפות של התקיפים המקומיים להינתקות בד-בבד עם התעניינות האירופית המחודשת במזרח התיכון. ראשית תחייתה של עכו נתקשרה באמיר הדרוזי פחר א-דין (1559–1634), שהשתלט על רובה של א“י והחל במגעים דיפלומטיים באיטליה ובמלטה, מושבם החדש של האבירים ע”ש יוחנן הקדוש (ההוספיטאלרים), אשר עכו הייתה מרכזם בימי ממלכת ירושלים הצלבנית. ברם, כוחה של הממלכה עודו במותניה, והאמיר שילם בחייו על תעוזתו המדינית.

גדולתה של הממלכה העותמנית עמדה ביחס הפוך ליציבותה הפנימית. תהליך התפרקותה החל כבר בעת ייסודה כמעט. הסימנים לכך תכפו והלכו, ובמאה ה-18 מורים אלה על מרידות גלויות בשלטון, אשר במרכזן עמד דאהר אל-עומר, מי שנעשה לימים אדון רוב הארץ. עכו נכבשה על ידיו ב-1743, וכבעל תואר אמיר שקד דאהר על בניית העיר וביצור חומותיה. גם ערי חוף אחרות, חיפה ודאר-טנטורה, הוכשרו לקליטת אניות, ובכך גברה אף ההתעניינות האירופית בא“י. האמיר לא היה בררן בבחירת שותפיו לסחר, ומכאן עכו ויתר הנמלים נהיו מבוקשים כמקומות למקח ולממכר סחורות עם שודדים ופירטים. בין הפירטים האירופיים שנערכו איתם עסקאות היו גם אבירי מלטה. החוף הארצישראלי התחיל בולט ומתרומם מאלמוניותו. במימיו סאנו שוב הנתיבים. סוחרים אירופים התיישבו בעכו, ועל פי העיקרון The flag follows the trade – סחר וציי מלחמה מופיעים זה אחר זה, השתרבבה א”י בהתגוששות של מעצמות אירופה. ברם, נשתנתה הכותרת במאה ה-18, ובמקום מסע צלב למען שחרור הקבר הקדוש באה “השאלה המזרחית” לאמור, כיצד לפרק את הממלכה העותמנית ולחלקה בין המעצמות.

“שאלה” זו העסיקה את המעצמות עד תום מלחמת העולם הראשונה. דאהר מצא לו בעל ברית למאבקו נגד השולטאן התורכי והיה זה שליט מצרים, עלי בק; ובכך החלה פרשת ההתערבות האירופית המחודשת, הראשונה מאז הסתלקותם של נושאי הצלב. מאחר שרוסיה חתרה להשתלטות על חופי הים השחור ולמוצא מים זה הסגור על ידי המצרים הבוספורוס והדרדנלים, נעשתה היא אויבתה בנפש לתורכיה. על כן הועברו יחידות צי רוסיות מהים הבלטי, וב-1769 הוקמה בסיוע בריטי שייטת ים-תיכונית רוסית בפיקודו של תת-אדמירל ספירודוב. שייטת זו נועדה לפעול כיחידה לוחמת עצמאית נגד הכיבוש התורכי ביוון ולהטיל הסגר על הדרדנלים. בעוד היו פעולותיה של השייטת מוצלחות בים האגאי, נחלש מרצה בסגירת הדרדנלים. מכיוון שמצרים מרדה אותה עת בשולטאן, החליטו הרוסים להגיש סיוע, וכוחות ים בלתי סדירים (privateers) נשלחו לסיור בקיץ 1772 לאורך חופי סוריה ומצרים. כוחות הצי הרוסי חזרו על תמרון זה גם בשנה לאחר מכן.⁹⁹ ובכן, שוב קלט נמל עכו, שהיה אז בידי דאהר אל-עומר, אניות מלחמה אירופיות, והפעם במסגרת של המאבק בשאלה המזרחית. בעקבות הנתונים הגאוגרפיים שלו הועלה המזרח התיכון, ועכו בתוכו, מן השוליים למרכז הארועים.

לא זמן רב הצליח דאהר לעמוד במריו. ב-1775 נכבשה עכו בידי השולטאן, האמיר נרצח ומושל חדש הושב על כסאו, אחמד אל-ג’זאר (הטבח). הוא קבע את בירתו בעכו ושלט בה 29 שנים (1775–1804).

חילופי השלטון התחוללו עם הגיע שייטת תורכית לנמל עכו באוגוסט 1775 ובראשה הקאפודן באשא (מפקד הצי) חסן. הוא בא לגבות מסים של שבע השנים האחרונות ובעת ובעונה אחת לסלק את דאהר. במהלך מבצעו של חסן נהרג האמיר ואחמד מונה תחתיו לשליט חדש.

אותה עת היו כבר סוחרי אירופה בני בית בעכו ובעיקר צרפתים, אנגלים והולנדים, אשר האינטרסים שלהם בעיר נתמכו על ידי סגן קונסול. סחרה של עכו גבר בהתמדה ועלה על ממדי הסחר של צידון. רציף מיוחד היה בנמל ליצוא סחורות לאירופה, והצרפתים נעשו מעורבים בכלכלת האזור עד כדי מתן אשראי לאיכרים לגידול כותנה המבוקשת מאוד בשוקי חוץ.

אחמד, המכונה ג’זאר, היה דמות מלאת ניגודים. רושם אישיותו הוטבע עמוק בעכו וחלקו בתולדות העיר נישא בפי כל, מאז ועד היום. הוא רוממה ממעמד השפל, פארה בבניינים, שקד על פיתוחה לרווחת התושבים, ברם אכזריותו לא ידעה גבול. תחום שלטונו התרחב על חלק ניכר של הארץ ועל חבלים נוספים צפונית לה. ביצר את החומות, אשר היטיבו לעמוד במצור של נפוליון. לא עבר זמן מרובה ובקושטא כבר הצטערו על מינויו, שכן ראו בו סכנה חמורה לשלמותה הטריטוריאלית של האימפריה. ג’זאר הקים צבא פרטי לחיזוק מעמדו, שגם את זרועו הימית לא בושש לייסד. בגלל סכנת פירטים נוצרים סיירו האניות לאורך החוף הסורי. הממשל בקושטא תמך במגמה זאת, והוקצבו לו שתי אניות מלחמה לאבטחת החופים שבין מצרים לסוריה. הדאגה לביטחון החלה עוד בימי דאהר, וג’זאר הוסיף והתמיד בכך והגדיל את מספר האניות המסיירות. בעשור השני לשלטונו היו כבר ברשותו שבע אניות מסוגים שונים, אשר כשליט זוטר מקומי נחשבו לו לכוח ניכר. כמובן, עוצמת הכוח הזה לא עמדה לו להתמודד עם יחידות צי סדיר, אלא לשם אבטחת חופים נגד פעילות פירטית בלבד.¹⁰⁰

 

נפוליון ורעיון האימפריה המזרחית    🔗

ובימיו של אחמד ג’זאר, לאחר מאות שנים רבות, שוב הופנה המבט של העולם לעבר עכו, והיא עלתה למדרגת המעמד של “שער המזרח”. התפיסה האסטרטגית היסודית שמארינו סאנוטו הטיל בראשונה לחללה של דעת הקהל המערבי, והפילוסוף הגרמני לייבניץ המליץ עליה ל“מלך השמש”, באה לנסיון מימושה במוחו של גנרל המהפכה הצרפתית, נפוליון בונפרטה. ההסבר למסעו טמון ב“שאלה המזרחית”, אשר עם ראשית התעוררותה התערבבו בה המעצמות. מצרים נחשבה ארץ מפתח, וארץ ישראל – הדרך המובילה להקמת אימפריה מזרחית על חורבות הממלכה התורכית. לא נפוליון היה הראשון שגילה את עדינות מצבה הגאוגרפי של א“י. היא פרשת דרכים בין שתי מערכות אוקיינוס, האטלנטי והים התיכון מכאן, ים סוף והאוקיינוס ההודי והשקט מכאן. זאת ועוד, הארץ משמשת אזור מעבר יבשתי בין שלושת חלקי תבל. מטבע הדברים הוא, כי עם היווצרות מעצמות אירופה והתפשטותן הקולוניאלית בעת החדשה, בד בבד עם סימני חולשת תורכיה, גברה באירופה ההתעניינות בא”י. כאן עוברת הדרך לקושטא, לעבר המפרץ הפרסי ולהודו. הארץ מלאה מיעוטים לאומיים, אשר מהימנותם לשלטון העותמני הייתה מפוקפקת. קרוב לוודאי הוא, כי על רקע זה ניתן להבין את ההצעה הצרפתית להקמת מדינה יהודית בשטח שבין עכו – ים המלח – ים סוף ומצרים. עם זאת, לא נודע מה היה שיעור מעורבותו של נפוליון עצמו בהצעה זו של הדירקטוריון – הממשל המהפכני – בפריס. על כל פנים, משעלתה התוכנית של כיבוש המזרח, היה זה צפוי כי עכו תמלא בפרשה תפקיד נכבד, שכן החולות המובאים בזרמי הים טרם סתמו את מימי נמלה בממדים של ימינו.

בעיצומן של מלחמות צרפת המהפכנית עמדה לפני נפוליון השאלה, כיצד יוכל להכניע את אנגליה. בתחילת 1798 היו לכך שלוש אופציות: פלישה ישירה לאנגליה, פגיעה בהנובר – מולדת בית המלוכה האנגלית, מסע למזרח הקרוב. מבין האופציות הללו בחר נפוליון בשלישית, והדעות חלוקות אם ביקש הוא להקים אימפריה מזרחית, אשר קושטא הוא מרכזה, או להמשיך במסעו מזרחה, לערער את מעמדה המסחרי של אנגליה בהודו ובדרך זו להרוס אותה.

ב-19 במאי 1798 הפליג נפוליון מדרום צרפת בראש שייטת של 72 כלי שיט מלחמתיים ועוד 400 אניות משא, שהסיעו צבא פלישה של כ-36,000 חיילים. בדרך נכבשה מלטה, ועל אף נסיונות המעקב של נלסון, מפקד הצי האנגלי, הצליח נפוליון להגיע לאלכסנדריה ולפלוש למצרים. בעצם ימי הכיבוש, ב-1 באוגוסט, ארע המאורע הדרמטי ביותר, קרב הנילוס במפרץ אבו-קיר, אשר בו הוכה ונמחץ הצי הצרפתי. היה זה אחד הנצחונות המפוארים ביותר, שהביא בעקבותיו שליטה מוחלטת של אנגליה בימים בכלל ובים התיכון בפרט.

בנסיבות אלה ביקש נפוליון להוציא לפועל את תוכניתו לכיבוש המזרח. על פי תפיסתו, אמורה מצרים למלא תפקיד כפול בהרפתקה זו. היא חייבת להיות קניינה הקולוניאלי של צרפת עקב משאביה ומיקומה הגאוגרפי, המסייע לפיתוח השליטה העתידית בים התיכון, ולשמש חולייה מקשת לסחר שבין מערב למזרח. ומה גם, לאחר אובדן הקולוניות של צרפת באמריקה ובהודו תהיה ארץ זו פיצוי נאות.¹⁰¹

עם תבוסת הצי הצרפתי במפרץ אבו-קיר נתהווה מצב שלא הסביר פנים לנפוליון. הוא נמצא בארץ זרה ועוינת, ללא קשר קבוע עם צרפת, הרי הים הפריד בינו למולדת, כשזה נשלט על ידי הצי הבריטי. אולם מאחר שים אינו משתרע בין אפריקה לאסיה, הוא יכול לחשוב כי אפשר להקים אימפריה מזרח-תיכונית. רק כפסע עמד בינו לבין הגשמת חלומו, לולא התבוסה באבו-קיר. הממלוכים כבר ניאותו לדון עימו על תנאי שלום, אבל משהגיעה בשורת אובדן הצי הצרפתי משכו ידם מן התוכנית, ואחד עשר יום בלבד אחר ההתמודדות הימית הכריזה תורכיה מלחמה על צרפת.¹⁰² הצי הצרפתי נעלם כמעט כליל מן הים התיכון, השליטה האנגלית בו נעשתה מוחלטת, וכל תגבורת צרפתית לא אזרה עוז להפליג מצרפת. כך נותר נפוליון במצרים מוקף ים ומדבר.

 

המסע לכיבוש עכו    🔗

למסע נפוליון היה תנאי מוקדם והרי זה ביצועו המהיר, בטרם תספיק שייטת בריטית-תורכית מרודוס לנחות באלכסנדריה בתחילת הקיץ. לפיכך עמד לרשות נפוליון משך זמן קצר להשלים את כיבוש א“י לשם מניעת התארגנותו של צבא תורכי באנטוליה ובסוריה וגם לשם צירופה של הארץ למושבה הצרפתית החדשה, מצרים.¹⁰³ עכו נחשבה כשערה הראשי של א”י, מכיוון שנתיבי הים שימשו עורקי התחבורה העיקריים עקב שיבושי הדרכים היבשתיות; אולם משגדל פרסום המבצע והוא נועד להיות כעין הקדמה להקמת אימפריה מזרחית או לכיבוש הודו, הוערך מעמדה של עכו בתודעת הציבור כ“שער המזרח”.

המחשבה של נפוליון הייתה, שאם יישאר במצרים, ייאלץ לעמוד כנגד שני צבאות בעת ובעונה אחת, בעוד ביפו ובעכו יוכל לגבור בנקל על מחצית כוחותיו של האויב.

היסטוריונים רבים, וכנראה היו אנשים מעין אלה גם בקרב בני לווייתו, השוו את גנרל המהפכה לאלכסנדר הגדול; הרי נפוליון התכונן לעשות דרך זהה ובראש צבא קטן יחסית – כמוהו. את נפוליון ליוו אנשי מדע מתחומים שונים וספרייה רבת היקף עמדו לרשותו, לרבות כתבי היסטוריונים ומצביאים של התקופה הקלאסית העתיקה. האם קרא הוא את ספרו של אריאנוס על מסע אלכסנדר? סופר זה כתב, כי "לאחר הניצחון באיסוס (333 לפנה"ס) היה צפוי שאלכסנדר ירדוף אחר דריוש לליבה של פרס, אולם הוא נקט מחשבה אסטרטגית שונה בגלל עליונות הפרסים בים. זוהי הסיבה שהוא פנה לעבר סוריה, שם מצור על צור ולא הניח לה להישאר עצמאית. צור הייתה הבסיס העיקרי לצי הפרסי. אלכסנדר קיים אסיפת קצינים ליד צור ואמר: ‘רעים ובעלי ברית! כל עוד מחזיקים הפרסים בידיהם עליונות ימית, המסע למצרים אינו בטוח.’ הוסיף והבהיר אלכסנדר, שאם ימשיך לרדוף את דריוש לבבל ולפרס וישאיר מאחורי גבו את צור, עלולים הפרסים בסיוע פיניקי להחזיק לידיהם את ארצות החוף; ומצרים, קפריסין, אתונה וספרטה תתקוממנה נגדו. ‘אולם, אם נכבוש את צור, בידינו תהיה כל פיניקיה, ואף הצי הפיניקי, שהוא הטוב והגדול בצי הפרסי, יעבור לצדנו. לא יעזו אנשי ים פיניקים להצטרף אל אחרים כשעריהם נמצאות בידינו… נשיג עליונות מוחלטת בים והמסע למצרים יהיה קל ביותר. נדביר תחתינו את מצרים ללא כל דאגות בנוגע ליוון ולמקדוניה, ונוכל לצאת בבטחה לבבל בכבוד גדול, שכן בידינו תהיינה כל ארצות הים של הפרסים וכל הארצות בצד זה של הפרת’. "¹⁰⁴

לנפוליון לא היה כל סיכוי לאבטח את האגף המערבי תוך מסעו לעבר סוריה לאמור, להשיג שליטה באגן המזרחי של הים התיכון אחר קרב הנילוס; כיבוש יפו ועכו לא יכלו לנטרל את השליטה האנגלית בים.

לקראת סוף החורף יצא אפוא נפוליון למסעו המפורסם, כאשר הפעילות הימית האנגלית חייבת הייתה להיות מצומצמת בשל תנאי מזג אוויר. מבצרי החוף – אל-עריש, עזה ויפו – נפלו זה אחר זה לידיו, ובתחילת חודש מרץ 1799 נלכדה שיירת חופיות בריטית טעונה תחמושת, אשר נכנסה בטעות לנמל יפו הכבושה. ב-17 בחודש חדרו הכוחות הצרפתיים לחיפה, ולאחר שפשיטה בריטית על נמלה נכשלה, נפוליון יכול היה להבחין אפילו בעיניים בלתי-מזוינות בעכו ובאניות הבריטיות Tiger ו-Theseus העוגנות במימיה.

 

הצי הבריטי נחלץ לעזרת הנצורים    🔗

גיבור העלילה בצד הבריטי היה תת-אדמירל סידני סמית, מפקד ה“טייגר”. בחלקו נפל התפקיד ההיסטורי להתייצב מול הגנרל המהולל ביותר של העת החדשה. הוא הגיע תחילה מקושטא לאלכסנדריה לפקד שם על המצור הימי. ביום נפילת יפו שלח סידני סמית לעכו ב“תסאוס” את ידידו, קצין ההנדסה קולונל פיליפו. הלה היה קצין צרפתי מלוכני, אשר עזר לסמית לברוח מהשבי והצטרף אליו עקב איבתו למהפכה ולנפוליון, על אף שהיו חברים לספסל הלימודים באקדמיה הצבאית. כעבור ימים מספר עזב גם סמית את מימי אלכסנדריה והפליג לעכו. פיליפו התחיל בעבודת הביצורים, בחיזוק המבנים כדי שאלה יוכלו לעמוד בתלאות המצור.¹⁰⁵ בתחילת המצור, ב-20 במרץ (לפי גרסאות אחרות ב-18 בחודש), הגיעו מספר חופיות צרפתיות בליווי קורבטה אל סמוך לעכו, לאחר שהצליחו להתחמק מהדלתא של הנילוס.¹⁰⁶ אניית המערכה “טייגר” (בעלת 80 תותחים) לכדה את השיירה; נכנעו שבע ספינות, בעוד הקורבטה ושתי ספינות קטנות הצליחו להימלט. התותחים והתחמושת הועלו לחוף עכו, וכל הנשק הרב שנועד להטיל אימה ומוות על הנצורים הופנה מעל החומות נגד המסתערים עליהן, והאניות הלכודות הוצבו בצי הבריטי הצר על עכו.¹⁰⁷ הודות לשביית תותחי המצור הייתה סוללת ההבקעה של הצרפתים חלשה מכדי להבטיח הצלחה במצור; לפיכך נבלמה ההסתערות הראשונה ב-28 במרץ. מכיוון שעגנו יחידות הצי הבריטי בחלקן צפונית לעיר בים הפתוח ובחלקן דרומית לה – במפרץ, נאלץ נפוליון לבחור דרך הסתערות מכיוון צפוני-מזרחי לאורך אמת המים על מנת למצוא מחסה מהטרדת האש שנורתה מהאניות. (מכיוון זה הייתה ההסתערות על עכו גם בימי הצלבנים.) בראש הפלגה הצפונית ניצבה “תסאוס” (בעלת 74 תותחים) ו“טייגר” בראשה של הדרומית. בזו ובזו שולבו אניות שלל צרפתיות עם צוות בריטי, ובפלגה הדרומית במפרץ נמצאה גם יחידה תורכית קטנה. אניות אלה לא עגנו משך כל ימי המצור במקומות אלה כמתואר בתרשימים בני התקופה.

נהוג לחלק את תקופת המצור לשני שלבים: שלב ראשון מ-19 במרץ עד 25 באפריל, ושלב שני מ-26 באפריל עד 21 במאי, 62 יום. מלוא הכוח הימי הבריטי היה מורכב מ-11 אניות מלחמה וכמה ספינות עזר, וכאמור הוא כלל בתוכו גם את אניות השלל הצרפתיות.

מיד עם תחילת ההרעשה סבור היה אחמד ג’זאר כי העיר עומדת ליפול, על כן ארז את אוצרותיו ומיהר עם נשותיו לנמל כדי לברוח מעכו. ברם, הפיקוד הבריטי עצר בעדו, ואת יכולת שליטתו באזור הוא הוכיח על ידי מניעת הפריקה של שתי אניות אספקה צרפתיות בשפך הנעמן. בעת הזאת, סוף מרץ, לא יכל הצי הבריטי לפעול פעולות נמרצות יותר מפאת מזג האוויר הסוער בים של תקופת חילופי העונות, ולכן עגנו האניות כנראה בשלב הראשון ימים ספורים בלבד מול העיר. על זה העיד במכתבו ב-7 באפריל סידני סמית מעל סיפון ה“טייגר” לאמור, “שם שיפור מזג האוויר, אחר הסערה של תחילת האביב, יכולנו לשוב ולהתקרב למזח (בדרום). כאשר חזרתי ותפסתי את מקומי במפרץ עם הפלגה שתחת פיקודי, נוכחתי לראות שהאויב ניצל את העדרותנו וקידם את חילותיו לחומה החיצונית…”.¹⁰⁸ מאז שובן של יחידות הצי הבריטי אל מקומותיהן סביב לעיר הן פעלו להקל על המצור. הקשר ביניהן לעיר היה תכוף ביותר. חיילי צי בריטיים הונחתו לסייע לבניית הביצורים וחיזוקים. תחת חיפוי “תסאוס” נערכה פשיטה על המפקדה הצרפתית, אשר התמקמה במחנה סן-ג’ין (מחנה בן עמי דהיום). נערכו הפגזות על עמדות הצרפתים, אולם קרה שהחיילים הצרפתיים אספו את הכדורים הנופלים בין האוהלים כדי להשתמש בהם לתותחים משלהם; כה רבה הייתה מצוקתם בתחמושת.

הניסיון הצרפתי האחרון לערעור שליטת הבריטים במימי עכו ארע באמצע אפריל. שייטת צרפתית התחמקה משפך הנילוס בשעת הסתלקות הכוחות הבריטיים לימים ספורים מהטלת ההסגר, כשהפליגו אלה לקפריסין להצטייד במים. השייטת הצרפתית הגיעה ליפו. שם היא פרקה תותחים לשם העברתם לעכו בדרך יבשתית. התפקיד הנוסף שהוטל עליה היה לשבש את צירי התנועה של הבריטים בין חופי הארץ לבסיסים התורכיים בדרום הים האגאי. “תסאוס” התערבה כדי להפריע למשימת השייטת, אולם ארעה בה התפוצצות ונאלצה להפסיק את פעילותה. למרות התקלה הזאת בכוח הבריטי העיקרי הצרפתים ויתרו והחליטו לשוב לנמל הבית שלהם, אבל בסמוך לטולון נלכדו אניותיהם בידי הבריטים.

לאחר ניסיון הנפל של ה-28 במרץ לא נותרה בידי נפוליון ברירה אחרת אלא להתחיל במלאכת מצור שיטתית ורגילה לאמור, חפירת תעלות סביב חומות העיר, התקרבות הדרגתית אליהן, הבקעה והסתערות. עד תחילת חודש מאי נערכו שבע הסתערויות על העיר. אנשי הצי הבריטי לא נשארו בטלים. הם פשטו מדי פעם על מתקני המצור, אולם העכואים הצטיינו בעקשנות ובהתמדה. ליד ג’זאר ראוי לאזכור מיוחד חיים פרחי, השר היהודי בחצרו, אשר עם אדונו עשה רבות למען לשים לאל את תוכניות הצרפתים.

תוך כדי המצור, באמצע אפריל, יצא נפוליון לפנים הארץ לקדם את פני הכוחות התורכיים והממלוכים אשר באו לעזרת העיר. הוא התנגש בהם תחילה ליד נצרת, אולם הקרב המכריע התחולל בעמק יזרעאל בקרבת הר תבור. נפוליון הביס ופיזר צבא גדול של כ-30,000 חיילים, אבל ניצחון מפואר זה לא בא לקדם את המצור על עכו, על אף שהצליחו הצרפתים בתחילת מאי להנחית תותחים בחוף טנטורה ולהבהילם למישור עכו.

 

התקפת הצי האנגלי ותבוסת נפוליון    🔗

ב-7 במאי הבחינו הצופים בתל פוחאר, כי שייטת גדולה מתקרבת. נפוליון הבין כי זוהי תגבורת מרודוס. על כן הורה על הסתערות עוד בו ביום. הפעם התכוונו הצרפתים לפרוץ פרצה אחת גדולה ביותר בחומה הצפונית-מזרחית, ליד אמת המים, לכבוש שם את המגדל ולהציב עליו תותחים קלים. ההתקפה החלה בשעות המאוחרות של הערב. המגדל נהרס, הצרפתים נאחזו בהריסותיו, ועם שחר כבר התנוסס עליו דגל המהפכה התלת-צבעי. ברגעי משבר אלה ערכו הבריטים מאניותיהם מספר גיחות על מנת לעכב את זרימת הכוחות הצרפתיים להריסות המגדל, אולם משפרצו התוקפים פרצה נוספת בחומה, מערבית למגדל, עמדו המגינים לפני התמוטטות. מלחי ה“תסאוס” ירו בתותחים מעל המגדלור (מגדל הזבובים), ותותחי ה“טייגר” הורכבו על סירות ליד שובר הגלים ומשם הפגיזו את מרכז ההתקפה, ציין סידני סמית במכתבו מיום 9 במאי. במכתב הוא כתב עוד, כי “על פי כללי אומנות המלחמה עיר זו איננה ניתנת להגנה, אולם על פי כל כלל אחר אנו חייבים לסוכך עליה ויהי מה.”¹⁰⁹ לבלימת התוקפים סייעה חומה פנימית נוספת, אשר עוד קולונל פיליפו הקים שם, בראותו מראש את נקודות התורפה האפשריות. גם סידני סמית, אשר חש בדרמה המתחוללת מבפנים לחומות, נחת בראש כוחות בריטיים ומיהר להושיט עזרה בהחזקת הקו הפנימי השני. עד שעות הערב נמשכה ההתכתשות האכזרית בשטח גינת הפחה, אשר ברובה היה קרב פנים אל פנים. עם רדת הערב הגיעו הכוחות התורכיים הראשונים לחוף. יחידה תורכית נבחרת ומאומנת היטב נחתה ראשונה ופנתה מיד להתקפה. בינתיים הורה ג’זאר על נסיגה מבוימת כדי לנתק את דרכם של הצרפתים חזרה, ובכך חוסלו כל הפורצים אל בין החומות.¹¹⁰

כעבור ימים ספורים החליט נפוליון לחדול מן המצור, ומבלי לעורר שימת לב מיוחדת הוא נסוג ממישור עכו ב-20 במאי.

“ההרפתקה המצרית ותקוותיה המזהירות נתבדו בעכו, במסע נגד תורכיה דרך סוריה; וזאת על שום מה? מכיוון שאיש-ים בריטי, על ידי שליטתו בים ובעזרתו לחיל המצב, גונן על המקום מפני כיבושו אשר לולא כן היה נהרס. 40 שנה מאוחר יותר, לא חיילים מובחרים של המהפכה הצרפתית, אלא ילידי מצרים בפיקודו של איברהים פחה, שאין להשוותו לנפוליון, יצאו לאותו מסע, כבשו את עכו והתקדמו עטורי ניצחון לליבה של אסיה הקטנה, עד אשר התערב הצי הבריטי והורה להם לעצור. כיצד זה קרה שקפטן מן הצי, עם שתי אניות מערכה ועם עוד אי-אלו ספינות, שלט שלטון בלעדי במזרחו של הים התיכון? מכיוון שבמפרץ אבו-קיר, תשעה חודשים קודם לכן, הרס נלסון את הצי הצרפתי. הקרב הימי המזהיר לא זו בלבד שאפיין את גאוניותו של האדמירל, אלא בישר בקולי קולות על קיומה של עוצמה, שנועדה לקצץ את כנפיו של הקיסר לעתיד לבוא, בכל עת ובכל מקום. ההרפתקה המזרחית של בונפרטה נכשלה לא בגלל חישובים בלתי נכונים בנוגע לאפשרויות הרחק במזרח, אשר עמי המערב התייחסו אליו בחוסר הבנה, אלא משום שאפילו בערוב יומו לא היה הוא מסוגל להעריך כראוי את תנאי המלחמה בים. תפיסתו הצבאית המושלמת לא שגתה בטענה, שכללי המלחמה בים חייבים להיות זהים לאלה שביבשה; ברם, הוא לא החשיב את הנסיבות אשר אליהן הכללים צריכים להיות מותאמים, ולא הבין את האפשרויות ואת המגבלות של המלחמה הימית בתקופתו. ומאחר שכך נהג בהיותו גנרל וגם כקיסר, הגיע נפוליון למחשבות מוטעות.”¹¹¹

הטבע הועיד לעכו יצוב מבנה גאוגרפי של חצי אי, וזה אשר אפשר לבריטים את הפעלת ציים ביעילות כה רבה להבטיח את שני צדדיה של העיר להיות חופשיים לסיוע באש תותחים, לאספקה ולתגבורת. מכאן נבע החשש מפני הפגיעות של אש התותחים מצד הים, אשר אילץ את הצרפתים לבחור את ציר ההסתערות לאורך קו אמת המים מכיוון צפון-מזרח. אולם יתרון זה הפך לימים למגרעת, כאשר נתהווה מצב פוליטי-צבאי שונה, והאויב עלה על עכו תוך שיתוף פעולה ימי-יבשתי.

ג’זאר ויורשיו, סולימאן ועבדאללה, שקדו על תיקון נזקי המצור, והוסיפו חומה חזקה יותר. הם הקימו מגדלים (בורג') לכיוון הנמל והים, וליד השערים הוערמה סוללה ולפניה נחפר חפיר עמוק לאמור, שליטי עכו ביקשו להבטיח את עצמאותם מפני כל אויב.

חוסר היציבות הפנימית של הממלכה התורכית הוסיף להציג סימני היכר בולטים, ובנוגע לעכו הייתה זאת התקפה משולבת ימית-יבשתית של הפחות מדמשק ומחלב נגד עבדאללה ב-1821. מסע ההתקפה היה מעין מעשה נקם, אשר בני משפחת חיים פרחי ערכו בגלל רצח אחיהם. ברם, הפחה של עכו הצליח לשחד את מפקד הצי ולהסיר את המצור מעל עכו.

 

כשלון מוחמד עלי לכבוש את העיר מן הים    🔗

לאחר גירוש הצרפתים חל שינוי מהותי במצרים. ב-1805 הוכר קצין צבא תורכי ממוצא אלבני, מוחמד עלי, כפחה. הוא הגביר את כוחה הצבאי והפוליטי של המדינה. כוח צבאי זה פעל בהצלחה כבר ב-1807, בשעת נחיתת האנגלים במצרים שבאו לעזרת הממלוכים. ולאחר שטבח מוחמד עלי טבח רב בממלוכים, נתאפשר לו השליטה המלאה. הוא ניצל כיאות את הסכסוכים בין המעצמות לבין תורכיה והרחיב את תחום השפעתו גם בחצי האי ערב. לבקשת השולטאן התערב מוחמד עלי במרד היוונים ושלח את בנו, איברהים, לדיכויו; אולם ציו הובס ליד נאווארינו ב-1827. מאחר שתורכיה הוסיפה להתלבט בבעיות מרובות, פנימיות וחיצוניות, על אף חתירתה למודרניזציה בסדרי הממלכה, ראה מוחמד עלי את השעה כשרה לתביעות יתרות. התמורה לעזרה שלו במסע נגד יוון הייתה, לדעתו, מזערית – מסירת האי כרתים לשלטונו, בעוד הוא ביקש את סוריה כולה. לפיכך החליט הפחה של מצרים לשלוח צי וצבא תחת פיקוד איברהים לכיבוש סוריה, ומכיוון שא"י הייתה אז חלק מסוריה, פלשו צבאות מצרים תחילה לארץ. בשעת הפלישה (1831) היו אנגליה וצרפת עסוקות בשאלת בלגיה, על כן לא חשש מוחמד עלי מפני התערבות המעצמות, ומה גם, הוא אף קיבל עידוד מצרפת לתוכניותיו.

בסתיו 1831 יצאו ממצרים 18,000 חיילים רגלים ו-3,500 פרשים וארטילריה רבה. הם עברו את חצי האי סיני, וכבשו את עזה, את יפו ואת ירושלים ללא התנגדות רצינית. איברהים פחה ליווה את צבאו בפריגטה עד חיפה, אשר אחר נפילתה שימשה לו כמקום מטה. ב-27 בנובמבר הגיעו צבאותיו למישור עכו, הקיפו את העיר, ולאחר שעבדאללה סירב להיכנע, הוחל המצור. על עכו הגן חיל מצב של כ-3,000 איש. כעבור יומיים הופיעו יחידות הצי המצרי; מהן חמש פריגטות ניצבו על עוגן מול הנמל, ארבע קורבטות ושני בריגים בצפון-מערב, בעוד ספינות התותחים היו בתנועה. האש נפתחה בבת-אחת בבוקרו של היום, מהים ומהיבשה, ועד השעה 4.00 אחה"צ נורו על העיר 10,000 כדורים ו-2,000 פגזים. מעכו השיבו אש, ספינת תותחים אחת טובעה ובכמה אניות נפגע החיבל (מערכת החבלים). חילופי האש נמשכו ימים לא מעטים. לאחר שראה איברהים כי המצור לא הביא כניעה מיידית, המשיך את דרכו צפונה וכבש את צידון, ביירות, צור, טריפולי ולטקיה. במשך ימי מסעו הוסיף חילו לצור על עכו למרות הקריאות החוזרות ונשנות של השולטאן לחדול מהמצור, ועל אף שעבדאללה לא נטה להיכנע אף בהעדר עזרה מקושטא. בגלל הפעילות הצבאית של איברהים בצפון סוריה נהפך המצור במהרה להסגר, ו-10,000 חיילים ואניות הצי המצרי הקיפו והטרידו את עכו באש בלתי פוסקת. הסתערות כללית, שנקבעה ל-10 במרץ 1832, לא עלתה יפה,¹¹² אולם המצוקה וחוסר כוח מגן הכריעו לבסוף, ובהסתערות ב-27 במאי נפלה העיר אחר התנגשות דמים רבה.

היתרון הרב שעמד לעכואים ב-1799 לא היה להם יותר בעת המצור שאיברהים פחה הטיל על העיר. במצור זה הוקפה עכו מכל צדדיה ונמנעה קבלת עזרה ואספקה; הצרים עליה חבקו אותה מהים ומהיבשה, והנצורים נאלצו לפצל את כוחותיהם הדלים גם על פני חזית יבשתית ארוכה. מכאן מסתברת מסקנה, ששיתוף פעולה ימי נראה כשיטה המתאימה להחזקתה או לכיבושה של עיר מעין זו.¹¹³

כשישה חודשים עמדה אפוא עכו במצור. המצרים כבשו את דמשק ואת חלב, חצו את הרי הטאורוס, וגברו על הצבא התורכי באסיה הקטנה. נדמה היה, שהאימפריה העותמנית כולה תיפול בידי מוחמד עלי. צרפת ראתה בעין יפה את מסע הניצחון, בעוד אנגליה הפנתה את מבטה אותה עת לעבר מוקדי תסיסה אחרים. בלית ברירה ביקש השולטאן את עזרת רוסיה, ומשזו הנחיתה כוחות בצד האסיאתי של מצר בוספורוס, בא לחץ מערבי והצדדים הגיעו לידי הסכם: סוריה נמסרה לשלטון מצרים, הרוסים פינו את כוחותיהם, אולם קודם לכן הם הבטיחו לעצמם מעבר חופשי במצָרים.

 

התערבות הצי האנגלי והמצור הימי של 1840    🔗

שלטון איברהים פחה לא היה אהוד בסוריה וא"י. התקוממויות רבות פרצו, ועקב התגובה המצרית החריף המצב. מרד הדרוזים, שפרץ בחורן (1839), עורר גם את קושטא למאבק מחודש נגד מצרים. ההתקפה התורכית הראשונה נכשלה, ואף הצי לא אבה להילחם למען השולטאן כשזה כרת הסכם עם רוסיה. המדיניות הבריטית לא ראתה ברכה רבה בהתפוררות הממלכה העותמנית, ומכיוון שצרפת תמכה במוחמד עלי, הצטרפו אל הבריטים פרוסיה ואוסטריה. למרות המגמות המנוגדות נפגשו הפעם פגישת ארעי האינטרסים של אנגליה ורוסיה.

ב-15 ביולי 1840 הושג הסכם בין-מעצמתי להסדר היחסים בין תורכיה למצרים: על מוחמד עלי לוותר על סוריה הצפונית, אולם אושרה זכותו להוריש את השלטון לבנו במצרים; הוא עצמו יוכל לשלוט בא"י כל ימי חיו, אך לא להעבירה לצאצאיו. זאת ועוד, המעצמות התחייבו להגן על הדרדנלים, ורוסיה ויתרה על יתרונות מעמדה במצָרים.

מכאן ואילך התפתחו המאורעות במהירות דרמטית. לאחר שבושש מוחמד עלי להשיב תשובה חיובית לפניית המעצמות, נכנסו הציים לפעולה מיידית.

אניות מלחמה בריטיות ואוסטריות הטילו הסגר על החוף לכל אורכו, מאלכסנדריה עד סוריה הצפונית. למורדים הובהל נשק וציוד, קצינים בריטיים סייעו להתארגנות הצבא התורכי, ולאזור הגיע גם האדמירל רוברט סטופפורד בראש צי של 33 אניות מלחמה. הצי כבש בסערה את הערים גבל, ביירות, צור, צידון וחיפה. אניות בעלות הברית הסיעו 3,000 חיילים תורכיים, ארטילריה בריטית ואנשי הנדסה. ב-2 בנובמבר 1840 הגיעו יחידות הצי אל מימי עכו, ולמחרת בבוקר הן ניצבו סביב לעיר בהתחלקן לשתי שייטות. מערבית לעיר עגנה אניית הדגל של האדמירל, Princess Charlotte (בעלת 104 תותחים) ועוד 5 אניות מערכה, שמספר תותחיהן היה בין 76 ל-84 כל אחת, ופריגטה בעלת 36 תותחים; בדרום עגנו 2 אניות מערכה בעלות 72 תותחים, 5 פריגטות שמספר תותחיהן היה 26–36–48 ושתי קורבטות, בריטית ואוסטרית, עם 20 תותחים; כמו כן אניית האדמירל התורכי, מי שהיה קצין בריטי בשירות השולטאן.

המסע הסורי בפיקודו של אדמירל סטופפורד, לרבות המצור על עכו, יכול להיחשב מהפכני בתולדות הלוחמה הימית. הייתה זו הפעם הראשונה שנבחנה שיטה חדשה של ארטילריה לאחר לימודים ונסיונות מרובים בבית הספר לתותחנות אשר נוסד על סיפונה של אניית המערכה Excellent ב-1830; וכמו כן, כאן הוחל השימוש בקצב גובר והולך בפגז, לאמור קלע ממולא חומר נפץ מרסק. חידוש נוסף היה ההפעלה המבצעית הראשונה של ארבע ספינות קיטור מלחמתיות חמושות בתותחים מעטים המסתובבים על ציר.¹¹⁴

עד השעה 14.00 התארגן אפוא הצי של בעלות הברית בעמדות ירי ופתח בהרעשה. קודם תחילת המבצע הניחו שתי פריגטות מצופים לאורך קצה השרטונות ללא כל הטרדה מצד חיל המצב. ספינות הקיטור נשארו בתנועה, ומפקד המבצע, אדמירל סטופפורד, עבר לאחת מהן, ל-Phoenix, להשגיח על יעילות האש. ספינות הקיטור שטו בסמוך לקצה הדרומי של המבצר כדי להרעיש בתותחי הציר שלהן את הקטע המבוצר ביותר של החומות. אניות הצי התוקף היטיבו לטווח את אישן, ועל אף שגם המגינים נלחמו בעוז, הם לא קלעו למטרה. העכואים כיוונו את תותחיהם גבוה מדי, על כן גוף האניות לא נפגע בדרך כלל. העשן הנישא ברוח לעבר החוף הפריע לתותחנים בחומות להפעיל את כליהם ביעילות. חילופי האש נמשכו עד השעה 16.00, כאשר התפוצצות אדירה זעזעה את האוויר ואת החומות במזרח העיר. מחסן התחמושת התפוצץ, נפגעו ונהרגו כשני גדודים שחנו שם, ובחומה נפערו שתי פרצות. תותחי הצי עוד הוסיפו לפעול שעה קלה, ובצד המערבי אפילו עד השעה 18.00. ההתפוצצות גרמה בהלה רבה בקרב אנשי חיל המצב ונשבר מורל ההתנגדות. רוב התותחנים היו פלחים מהסביבה, אשר השירות נכפה עליהם בכוח, על כן הם לא יכלו לשאת עוד את ההרעשה. למחרת הבוקר, ב-4 בנובמבר 1840, הניח חיל המצב את הנשק בחוף.¹¹⁵

במבצע ההרעשה השתתפו אפוא 8 אניות מערכה, 6 פריגטות, 3 קורבטות ו-4 ספינות קיטור. בכל מטח דופן פלטו 473 תותחים את אישם הקטלנים על עכו מכלל אלף תותחים לערך שהיו על סיפוני האניות בשני דפנותיהן; וכלל משקל הקלעים שנורו על העיר היה 15,691 ליטראות. בשעת ההרעשה עגנו אניות המלחמה במרחק של 600–700 יארד מהחומות.¹¹⁶ לרוב ירו תותחי הצי קלעים של 32 ליטראות, לבד מאניות המערכה וספינות הקיטור, אשר מעל סיפוניהן נורו פגזים של 68 ליטראות.¹¹⁷ על חומות עכו הוצבו למעלה ממאה תותחים ומרגמות, ובתוכם ארבעה שירו פגזים. תותחי העיר פגעו באניית המערכה Edinburgh בלבד. בהתנגשות זאת של כלי נשק, ימיים ויבשתיים, לא היו לצדדים תנאים שווים; לתוקפים מן הים עמדו כל היתרונות של הכלים המשופרים של התקופה, בשעה שעכו לא זכתה בכל אלה.¹¹⁸

למחרת ההרעשה נחתו החיילים בעיר; הראשונים היו אנשי היחידה האוסטרית של הארכידוכס פרדריך, ובכך עמדה להיחתם פרשה היסטורית ארוכה ומפוארת לעכו. המצור הימי גרם נזקים כבדים לנמל, ולא היה עוד מי שישקם אותו. מאחר שלא נעשה כל בדק מאז 1840, נהרס שובר הגלים הדרומי, כשהמזרחי יצא מכלל שימוש עוד בסוף ימי הצלבנים, ב-1291.

 

דעיכתה של עכו ונמלה    🔗

בעקבות ההפגזה הבריטית נחרב אפוא הנמל ונפגע גם מגדל הזבובים. עד חודש דצמבר עזב המצרי האחרון את הארץ, כי אובדן עכו משמע – אובדן א"י. כעבור עשר שנים תוקנו אמנם נזקי הנמל ושופצו החומות,¹¹⁹ אולם העיר הפסידה את כוח משיכתה. החומות לא יכלו לשאת עוד את אש הפגזים הקטלנית וההרסנית של התותחים המודרניים, ואף הנמל המתוקן ירד מגדולתו. אניות קיטור גדולות העדיפו נמלים עמוקי מים; יפו וחיפה החלו דוחקות את עכו, על אף שהוסיפו מדי פעם לעגון אניות קיטור במימיה. במחצית השנייה של המאה הקודמת עוד עברו כאן סחורות לדמשק והתבואה של החורן לארצות חוץ.

התערבות אחרונה של מדינה אירופית מצד הים בעניני עכו הייתה האפיזודה אשר ארעה ב-1894 לערך. הממשלה התורכית טרם הסכימה אז לבניית בתים מעבר לחומות, אולם סוחר נוצרי עשיר ביקש לעשות כן ולהקים לעצמו וילה בין הגנים שם. בהיותו נתין זר פנה אל ממשלתו, ואניית מלחמה איטלקית הגיעה ועגנה מול העיר עד אשר נגמרה בניית הבית.¹²⁰ גילוי אחרון זה של “מדיניות ספינת התותחים” לא נגע עוד לעכו כעיר נמל, אלא היה סימן לחולשת תורכיה, שנכנעה לשיטת ה“קפיטולציה” המבישה. משנבנתה מסילת הברזל החיג’אזית, היא הגיעה עד חיפה בלבד, ורק ערב מלחמת העולם ה-1 נוסף לה סעיף בעכו. הנמל ההולך ונסתם בחול לא היה עוד מסוגל לשרת אלא את דייגי עכו בלבד.

בסוף מלחמת העולם ה-1, ב-24 בספטמבר 1918, כבשו אותה כוחות הגנרל אלנבי, והעיר הייתה תחת שלטון בריטי 30 שנה. מ-1920 החלה עכו גדלה ומתרחבת. בחומותיה נפרצו שתי פרצות, כדי לאפשר את הבנייה גם מעבר להן. אוכלוסייתה היהודית, שהתקיימה בה תמיד, התחסלה במאורעות תרצ"ו.

למחרת היום של הכרזת עצמאות מדינת ישראל החלה התקפה המכרעת של כוחות ההגנה על עכו, אשר מפקדם משה כרמל כתב בין היתר: "כדי למנוע עזרה ובריחה דרך הים, הוכנסו לפעולה אלו ספינות של פלוגת הים, ששמו ‘מצור’ על העיר מצד הים. על אף היותנו דלים בים באותם הימים, מילאו ספינות אלה תפקיד בשבירת ההתנגדות בעיר. עם פתיחת אש על העיר מצד הים ועם כיוון אשנו בעל המסלול התלול לעבר העיר העתיקה, נוכחו הלוחמים והאוכלוסייה לדעת, כי הטבעת נסגרת והולכת מכל עבר. בעיר קמה בהלה גדולה, וזעקות אימה מחרידות נשמעו מתוכה. ההתנגדות נשברה לאחר קרב של עשרים ושתיים שעות והאש שככה.¹²¹ מאז 18.5.48 נכללת עכו בתחומי מדינת ישראל, יושבה בעיקר עולים חדשים, וגבולותיה נפרצו והלכו מעבר לכל היקפה בעבר. בשנת קיומה השישית כעיר ואם בישראל הועבר אליה ושוכן בה בית הספר לקציני-ים. מימיה השקטים והיפים מפליאים להתאים ללימודי מקצועות הים. עברה הימי הגדוש תלאות ושרידי בניינים של הוד והדר נוסכים בלב הקדטים שאיפה מהולה בסקרנות ועזוז לכיבוש המרחקים האין-סופיים.

* * *