¹

אחרי שקיבּלתם החלטוֹת בענינים החשוּבים של הועידה, הריני מרשה לעצמי לבקש רשוּת דיבּוּר בּענין שיֵראה בּעיניכם כּקטן-ערך, וּבעינַי – חשוּב הוּא מאד. בּועידוֹתינו וּבחיינוּ בּכלל אנוּ רגילים להקדיש תשׂוּמת-לב רבּה להחלטוֹת, לסעיפים, לניסוּחים וּלהגדרוֹת – למַה שקוֹראים “תוֹכן”, אוּלם אין אנוּ שׂמים לב בּמידה הדרוּשה לצוּרה, ללבוּש ולַסגנוֹן של הדברים. וּבמוּבן זה לקוּיים חיינוּ בּכמה פּינוֹת. הנה, למשל, בּענין אחד הצלחתם בּמידה מרוּבּה – החסכוֹן בּזמן. שמרתם להתחיל את ישיבוֹתיכם בּשעה הקבוּעה וּלסיים את הועידה למוֹעד, דבר שאין ועידוֹת המבוּגרים מצטיינוֹת בּוֹ על פּי רוֹב. אוּלם יש עוֹד כּמה ליקוּיים הצריכים תיקוּן.

הנה אנוּ מַרבּים לדאוֹג ליצירת חיינוּ החברתיים; מקימים מוֹסדוֹת, בּנינים וכוּ'. אוּלם מה מעטה תשׂוּמת-הלב לסדרים הפּנימיים השׂוֹררים בּתוֹכם, לנקיוֹנם וּלקישוּטם. ואַל יהיוּ דברים אלה קלים בּעיניכם – כּל הפּרטים והתגים הללוּ צריכים להצטרף לתמוּנה, שתהא הוֹלמת את תכנה הפּנימי של התנוּעה. ואצלנוּ נעשים דברים אלה בּאוֹפן ארעי, על ידי אנשים מקריים. ואין אנוּ מבינים כּי גם מפלגוֹת והסתדרוּיוֹת חייבוֹת להקדיש לזה תשׂוּמת-לב רצינית, ממש כּמוֹ להחלטוֹת. אנשים מתחנכים לא רק על ידי דברים שׁבּתוֹכן, אלא גם על ידי צוּרוֹת החיים, המצטרפוֹת מכּמה פּרטים. וּבענין זה יש ערך רב לנקיוֹן, לסדר ולהתנהגוּת. כּמה מעטים, למשל, חדרי-הקריאה והקלוּבּים שלנוּ המצטיינים בּזה.

אוּלם יוֹתר מאלה חשוּבים הדברים שיש בהם משוּם יצירת “פוֹן” והבּעת הסמלים המציינים את דרך החיים.

הנה ענין התמוּנוֹת בּחדרינוּ הציבּוּריים. מה ערכּן של אלה? “והיו עיניך רוֹאוֹת את מוֹריך”. צריך שצירוּף התמוּנוֹת יתן את המוּשׂג הנכוֹן של כּל אלה המהוים יחד את תוֹרת חיינוּ, המאירים את נתיבוֹתינוּ. בּחדרינוּ אני רוֹאה על פּי רוֹב את תמוּנוֹתיהם של מַרכּס ולָסַל, של א.ד. גוֹרדוֹן, י.ח. בּרנר, טרוּמפּלדוֹר וּבּרוּכוֹב. ונשאלה השאלה: מדוּע אין היד הדוֹאגת, כּי בּחדרינוּ לא תיעָדר תמוּנתוֹ של משה הֶס, אחד המבשׂרים הראשוֹנים של הסוֹציאַליזם ואחד האבוֹת של התנוּעה הציוֹנית בּגילוּיה האנוֹשי השלם – הסוֹציאלי. וכי משוּם שלא נמצא מוֹכר-ספרים חרוּץ אשר ידפּיס את תמוּנתוֹ, צריך להיגָרע חלקוֹ בּתוֹכנוּ? וּמדוּע אין לראוֹת בּחדרינוּ את תמוּנתוֹ של אהרן ליבּרמן, הסוֹציאליסט הראשוֹן בּספרוּת העברית? מדוּע כּל כּך יקרת-המציאוּת היא תמוּנתוֹ של מוֹרנוּ נחמן סירקין, הראשוֹן לתנוּעת הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית המדינית? ועל כּוּלם – איך יתכן הדבר שבאוּלמינוּ תחסר לעתים תמוּנתוֹ של תיאוֹדוֹר הרצל, היוֹצר הגאוֹני של הציוֹנוּת המדינית, החוֹזה הגדוֹל, אשר קיבוּץ גָלוּיוֹתינוּ כּיוֹם לא יתוֹאר מבּלעדי יצירתוֹ?

אני מעיר על ליקוּיים אלה, לא מפּני שאני חוֹשב שהם נוֹבעים מתוֹך התפיסה של האישים והתנוּעה השׂוֹררת כּאן, כּי אם משוּם שהם בּאים מתוֹך אוֹתה ההזנחה, הרשלנוּת והמקריוּת הקוֹבעוֹת אצלנוּ את הצוּרה החיצוֹנית; מתוֹך הבּהלה, החפּזוֹן והעניוּת שמהם מסתדרים ענינים, אשר כּוּלם יחד נוֹתנים את לוית הטעם של חיינוּ.

ויש לשׂים לב לא רק לבחירת נוֹשאי התמוּנוֹת, כּי אם גם לאֵיכוּתן האמנוּתית. צר לראוֹת אצלנוּ פּוֹרטרטים כּה לקוּיים וּמשחיתים את תארם של האישים הנערצים.

וכך המצב אצלנוּ לגבּי הסיסמאוֹת וה“פּסוּקים”. אין הקפּדה מַספּקת על תכנם וטיבם, אין חוֹשבים את הדבר ראוּי לטיפּוּלו של מוֹסד מרכּזי, אשר יקבּע את הנוּסחה הראוּיה והמבּיעה את מחשבת התנוּעה. די שיהיה לאיזה נער כּתב נאה, למען ימָסר הדבר לוֹ, והוּא יעשה בּוֹ כּטוֹב בּעיניו. וכך אנוּ זוֹכים בּכמה מקוֹמוֹת לסיסמאוֹת וּלדיבּרוֹת, אשר האדם המעיין יצטער עליהן, מפּני שיראה בּהן לא את הרמת הדגל של התנוּעה וּפרישׂתוֹ לכל גָדלוֹ, כּי אם טשטוּש אוֹ ווּלגָריזציה. לא אדבּר על פּסקאוֹת שראיתי במקוֹמוֹת אחרים, אביא רק דוּגמה מכּאן. הנה כּתוּב על הקיר: הנוֹער העוֹבד – עתיד המעמד. אין חלקי בּין המתעלמים מהניגוּדים המעמדיים הקיימים כּיוֹם בּמציאוּת האנוֹשית והיהוּדית. אין אני בּין הסוֹברים, כּי מעמד העוֹבדים צריך להרכּין ראש לפני המציאוּת הקיימת וּלוַתר על אִרגוּנוֹ, אוֹטוֹנוֹמיוּתוֹ ועצמיוּת יצירתוֹ. אוּלם גם הדגשה של המעמד טוֹבה כּשהיא בּאה בּמקוֹמה הנכוֹן, ולא בּשעה שהיא בּאה לצמצם את אפקינוּ. הנוֹער העוֹבד איננוּ עתיד המעמד בּלבד, כּי אם הנהוּ העתיד של האוּמה העוֹבדת. האידיאל החינוּכי של הנוֹער העוֹבד איננוּ המעמד, כּי אם החברה שכוּלה עוֹבדת, ואשר אין בּה מעמדוֹת כּלל. ואם יש חוּג בּחברה השוֹמר למעשׂה על המציאוּת המעמדית, אשר לדידֵיה המעמד הוּא אידיאל, הרי הם בּעלי הנכסים, אשר לא יתארוּ לעצמם את החברה מבּלי שתהא מחוּלקת למעמדוֹת וּמבּלי שמעמדם יחזיק בּתוֹכה בּנכסים וּבשלטוֹן. אוּלם בּשבילנוּ החברה המעמדית היא צוּרה חוֹלפת, וּבמעמד הפוֹעלים עוֹד יקוּים: ואעשׂה אוֹתך לגוֹי גדוֹל. ודוקא הנוֹער, אשר עתידוֹ לפניו, אסוּר לוֹ לקשוֹר את עצמוֹ עם המציאוּת המעמדית לימים רחוֹקים. חינוּכוֹ וסיסמאוֹתיו צריכים מעכשיו להיוֹת מכוּוָנים להשתתפותוֹ בּתוֹר אזרח בּעם העוֹבד.

ועזוּבה כּזאת שוֹררת אצלנוּ גם בּמקצוֹע השירים והזמירוֹת. השירים אשר שרנוּ בגוֹלה אינם מבּיעים את מלחמתנוּ ויצירתנוּ כּאן. ההימנוֹן הלאוּמי, המבּיע את המית הנפש היהוּדית בגוֹלה, אינוֹ יכוֹל בּשוּם אוֹפן לתת בּיטוּי לכּוֹחוֹת האדירים של היצירה הלאוּמית החלוּצית על קרקע המוֹלדת. ועל אחת כּמה וכמה שאין בּוֹ מהבּעת תכנוֹ הנפשי של העם העוֹבד המתהווה בּארץ. הימנוֹן הפּוֹעלים הבּין-לאוּמי, אשר ערכּוֹ רב כּאחד הסמלים המאַחדים את מחנוֹת העבוֹדה לאוּמוֹתיהם וּלגזעיהם, הנהוּ שׂריד קדוּמים של ראשית התנוּעה הסוֹציאלית והוּא מפגר בּתכנוֹ וּבביטוּיוֹ אחרי התפּתחוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם. לא זכתה עדיין ארץ-ישׂראל העוֹבדת שתקים מתוֹכה את המשוֹרר, אשר ישיר את הימנוֹנה, את שבוּעת האמוּנים של העוֹבד בּארץ. ואת הדרישה הפּנימית הזאת לזמרה המקוֹרית, החיוּנית, המעוֹרה בּחיי העוֹבד בארץ וּבמשׂא-נפשוֹ – אַל נשתיק. נדע מה חסרים אנוּ, והכּרת דלוּתנוּ השירית והניגוּנית אוּלי תעוֹרר את כּוֹחוֹת היצירה.

כּל הצד הזה, הקישוּטי והסמלי שבּתנוּעה, חשיבוּת יתירה לוֹ בּתנוּעת נוֹער. את אשר הזניחה עד הנה התנוּעה המבוּגרת בּיצירת סגנוֹן משוּפר של חיים ציבּוּריים לדוֹר הצעיר העברי העוֹבד בּארץ – עליכם למלא. אני מַפנה לכך את תשוּמת-לבּכם וּמציע לכם בּין שאר המוֹסדוֹת שתקבּעוּ, למַנוֹת גם “וַעדה לעניני סגנוֹן”, אשר בּהשתתפוּת ועדת התרבּוּת והועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת תשקוֹד על טיפּוּח צוּרוֹת חיינוּ הציבּוּריים, נאוֹת והוֹלמוֹת את תכנם.