ממשפחה כְבוּדָה בכל בית יהודה אנכי, כי ממשפחת אבי הנני חֹטֶר מגזע בני אהרן הכֹהנים, אשר עוד יתר שאֵת לה בהיותה גם מראשי שָׂרֵי־קֹדֶש אשר לעשרים וארבע משמרות הכהנים¹ בבית ה‘, וממשפחת אמי הנני נצֵר גם משרשי מלכים, כי היא היתה ממשפחת החשמונאים אשר ממנה יצאו כֹהנים גדולים ומלכים אדירים. ואלה הן פרטי תולדותי כפי אשר מצאתי רשום בכתב אמת בספר יחושי: אבי זקני היה שמעון המכֻנה פזעללוס, והוא היה בימי הורקנוס הראשון בן שמעון הכהן הגדול. ושמעון פזעללוס זה הוליד תשעה בנים, ואחד מהם נקרא בשֵם מתתיהו המכֻנה אַפֿליאַס, והוא לקח לו לאשה את בת יוחנן הכֹהן הגדול וַיוֹלד בשנה הראשונה למלך הורקנוס את מתתיהו המכֻנה קירטוס, ובשנה התשיעית למלכה אלכסאנדריא הוליד את יוסף בנו, ויוסף הוליד את מתתיהו בשנה העשירית למלך אַרכֿילעאוס. ומתתיהו זה הוליד אותי בשנה הראשונה להקיסר קאַיוס קאַלליגולאַ. ואני הולדתי שלשה בנים, את הירקאַן בכורי בשנה הרביעית להקיסר וועזפאַסיאַן, את יוסטוס משנהו בשנה השביעית, ואת אגריפוס צעירי בשנה התשיעית להקיסר הזה. מתתיהו אבי היה נִכבד ונשוא פנים בירושלים, בגלל משפחתו הכבודה והנשאה, ויותר מזה בגלל צִדקתו ויָשרו, כי הוא היה צדיק בכל דרכיו וִישַר לבב בכל מעשיו. בימי יַלדותי בקחתי תורה מפי מורי ומלמדי, נִגלה טָהרת שִכלי וְעֹז כֹּחַ זִכרוני וְרֹחַב לבבי בלִמודים, עד כי הייתי מופת לכל הילדים אשר בגילי. ובהיותי כבן ארבע עשרה שנה, נודע שמי לתהִלה ולתפארת, וָאֱהִי מכֻבד וּמְרוֹמָם בבית יהודה, עד כי רבות פעמים נָהרו אֵלַי הכֹהנים והסופרים וראשי הַמוֹרִים לשאול ממני פֵשר דָבר בתעלומות דָת וָדִין וּבְמִסְתְּרֵי הֲליכות עולם. בהיותי כבן שש עשרה שנה, החִלותי להִתחקות על שרשי דְבַר הַפְּלַגוֹת אשר בבני עמֵנו, כי הם נפלגו לשלש פלַגות: לפרושים, צדוקים ואסיים, כאשר הודעתי כבר בספרי הראשונים². כי נפשי אִוְתה לראות איזה הדרך ישכון אור? ולמי משלש הפלגות אֶתֵּן צדק לדָבקה בה ולאחוז דרכיה כל ימי חיי? ועל כן הִשלכתי כל חמדות בני הנעורים וכל יְקַר תבל אחרי גֵוִי, וָאֶנָזֵר מתשואות חלד וָאָשִׂים לילות כימים לחקור ולדרוש ולמצוא את חֵשק לבבי, אפס כי כל עֲמַל נפשי וחִקרי לבי לא הִשקיטו את מבוכתי. והייתי עוד כמתעתע מבלי מְצוֹא דרך סלולה באמונות ודֵעות. ואז שמעתי את שֵמע הנזיר הנודע בשֵם בַענה (באַנוס), אשר עֲרָבָה ביתו וּמִשְׁכָּנוֹ ארץ מִדְבָּר, עֲלֵי עֵצים לבושו, וּמַלוּחַ ושרשי רתמים לחמו, ופעמים רבות ביום ובלילה ירחץ את בשרו במים קרים, וכל מַעְיָניו בחֵקר אֱלוֹהַּ ודעת קדושים. ובשמעי את שמעו, חשתי והִתחברתי אִתוֹ, והִתעניתי בכל אשר התענה הוא, וָאֶקַח מפיו לֶקַח בתורת ה’ ובהליכות סתרי פליאותיה. אך מקץ שלש שנים קַצְתִּי בחיי מרורים כהמה, ושבתי ירושלימה אל בית אבותי. ואז הייתי בן תשע עשרה שנה, ושמתי על לבי להתעָרב בעִניני ארץ מולדתי, להיות לה מָעוז ומחסה, לעָבדה ולשָמרה ככל אשר תשיג ידי. ומני אז אחזתי בדרכי הפרושים אשר בדברים רבים נִשְׁתְּווּ לתהלוכות הַשְׁטָאִים³ בארץ יָוָן (גריכֿענלאַנד).

לפי מְלֹאת לי עשרים ושש שנה לימי חיי, הרימותי פעָמי אל עיר רומא הבירה, וזאת היתה סִבַּת מַסָּעִי: פֶלִיקְס פַּחַת יהודה בימים ההם, שׂם עלילות דברים על חֶבֶר כֹהנים יראי ה' ותמימי דרך אשר נפשי קשורה בנפשם ועל לא חמס בכפם אֲסָרָם בכבלי ברזל וישלחם לעיר רומא לעמוד שם במשפט לפני כֵס הקיסר נערָא (נירון)⁴. ובשמעי את השערוריה הזאת, ובהִוָדַע לי עוד כי הכֹהנים הרצוצים ההם מחזיקים עוד באמונתם ביתר עָז גם בארץ שִבְיָם, ולא יאכלו רק תאנים ואגוזים להחיות נפשם, נָדרתי נדר לשאת את רגלי רוֹמָאָה ולהתאמץ בכל מאמצי כֹחי עד אשר אוציא מִמַסגר את האסירים ההם ואשיבם אל נָוֵיהֶם. אך בטרם הגיעי למחוז חפצי, היה כפשע ביני ובין המות: כי בבוא אֳנִיָתִי בלב ים הָאַדְרִיַטִי, הֵטִיל ה' סער גדול בים, והאניה צללה כעפרת במים אדירים, ואני עם עוד שש מאות איש אשר היו אתי באניה קפצנו אל גַלֵי הים הַסֹעֵר, וַנִפרוש כפֵינו לשחות כל הלילה בתוך קֶצֶף מִשְבְּרֵי מָוֶת וַהֲמוֹת יְלֵל סופה וסערה. לִפְנוֹת בֹקֶר שלח לנו ה' עֵזֶר מִקֹדֶש, כי אז עָברה אניה קירינית על פנינו, ואני עם שמונים איש היודעים לשחות במים יותר מכל אנשי אניתנו, אֻספנו אל האניה הקירינית ההיא וַנִנָצֵל. בעלותי היבשה, שמתי פעמי לעיר דִקֶאַרְכִֿיַא, והרומאים יקראו לה פֻּטֶאָלָא, ושם באתי במָסורת ברית הידידות עם איש יהודי אשר שמו אַליטורוס ואשר הוא נושא חן וחסד בעיני הקיסר נעראָ, ועל פיו נודעתי להקיסרית פּוֹפֶּאַ, ואתחנן אליה בעד הכהנים ההם הלקוחים בשִביה חִנם, והיא נֶעתרה אלי וַתְּחַל את פני הקיסר בעלה לשַלחם לחפשי, והקיסר שמע בקולה וישלח את הרצוּצים ההם חפשי. והקיסרית הִפליאה לי עוד חסדה וַתְּכַבְּדֵנִי בְמַתָּנות יקרות כיד מַלכה אדירה כמוה, ותשלחני עִם הכהנים אֲחֻזת מרעי אל ארצי ואל מולדתי.

ובשובי ירושלימה מצאתי ראיתי כי רבים מיושביה נועצו לב יחדו לפרוק עֹל הרומאים מעל צואריהם, וַיַעדו גֵאה וגאון וַיתהוללו ויתהללו כִמְפַתְּחִים בטרם היותם עוד חֹגְרִים. וַיֵרַע הדבר בְּעֵינַי רעה גדולה מאד, וְחָתַרתי בכל עֹז להשביח את שְאוֹן הפריצים ההם ולהפריע עצָתם הרעה, וְשִוִיתִי לנגדם גבורת הרומאים ותִגרת זרוע עֻזם, אשר ברעם גבורותיהם ירגיזו ארָצות, יַרעישו ממלכות, וכל יושבי חוג תבל ארצנו תֻּכּוּ לרגליהם וישאו עֻלם עליהם. העידותי בם כי אם ימרדו במלכות רומא, יהיהו נסִבה להריסות ארץ מולדתנו, לשִממות בית מִקדשנו, להוציא אל הֹרֵג שארית יהודה ולאָבדן יתר פליטתנו. יומם ולילה הִפחדתים והִזהרתים מבלי הפוגה כי ישובו מדרכיהם הרעים וממחשבות אוֹנָם, כי אני ידעתי מראשית אחרית הַמֶרֶד אם ימרדו היהודים ברומאים. אך לריק יגעתי! לשׁוא נִחר גרוני בקראי; כי הַשׁונים והפריצים היו שְׁכוּרֵי חֵמה עזה, הֶאטימו אזניהם משמוע, הכבידו לבם מהשכיל ויעצמו עיניהם מראות את הרעה הנוראה הנשקפת עליהם לרגלי המֶרד והמלחמה ברומאים, ובראותי כי לא אעצר כֹחַ לעצור ברוח עריצים ההם, יראתי לדַבר עוד אִתם קשות, לריב עמהם ולהוכיחם תוכחת מגֻלה, כי אמרתי פן ישטמוני בעלי חִצִים ההם, גם יתנוני לפני מְעַוֵל וּבֹגֵד בארץ מולדתי ואוהב את אויביה, ועל כן יתפשוני ויהרגוני בעֶברתם. ולהִנָצל מיד בעלי פרצים ההם, חשׁתי מִפלט לי ונסתרתי בְמִסְתְּרֵי בית המקדשׁ, אחרי כי הפריצים ההם לָכדוּ להם את מצודת אַנְטוֹנְיָה⁵. ואחרי אשר הֹרַג מְנַחֵם הפריץ עם ראשׁי גדודיו השודדים, עָרבתי את לבי ויצאתי ממחבואי להתהלךְ בחוץ ומהיום ההוא והלאה התחברתי עם הכהנים הגדולים וראשׁי הפרושים והסופרים שׁועי ירושלים ואציליה. אך אני וָהֵם פחדנו לילה ויום בראותנו כי המון בני עמֵנו שָׂמִים את אֲזֵנֵיהֵם עליהם וּמִתְעַתְּדִים להִלָחם ברומאים, וַנְהִי כֻלנו נִפעמי רוח ונבוכים ולא ידענו מה נעשה בעת רעה כזאת? ובראותנו כי אָזְלַת ידנו להשקיט רִגשת פריצי בני עמֵנו הַשֹׁאֲפִים נקם ומשַחרים למלחמה, הִתחפשנו וַנִתְרָאֶה לעיניהם כנותנים יד למעשיהם, רק יָעצנו להם לטמון מַחשבותיהם בחֻבם ולנוח ולִשׁקוט עד אשׁר ירימו האויבים את פעמיהם וילכו לדרכם, ובצפיתנו צִפִּינוּ כי עוד מעט וְיָבוֹא געסיוס פְֿלוֹרוֹס נְצִיב הקיסר עם חֵילוֹ הגדול וְיַשקיט את המֶרד הזה. אך לא כאשׁר דִמינו כן היתה! כי בשוב געסיוס פְֿלוֹרוֹס מדרכו ויתגר מלחמה ביהודים, לא עָמד על חרבו, מגֵפה גדולה היתה בחילוֹ הגדול, וגם הוא עִם מִבְחַר גִבוֹריו נפלו במלחמה לפי חרב היהודים, ויתר אנשׁי חֵילו נָסו מנֻסת חרב, והיהודים רדפוּ אחריהם ויעשו בם הֶרֶג רָב.

מַגֵפת פֿלורוס היתה סִבה לאָבדן נִיר יהודה וְהִזָרוֹתֵנוּ בארצות, כי הפריצים וכל חֲפֵצֵי קְרָבוֹת, הִתחזקו עוד אחרי הנצחון ההוא, ויבטחו על כֹחַ זרועם, וַיִשָעֲנוּ על גבורת ימינם, וַיַאַמינו כי יכניעו את כל הרומאים אשר בארצם, ויתנו חִתִּיתָם בלבם עד כי יעלו מעליהם ולא יוסיפו עוד לבוא בגבול יהודה. אבל עוד סִבה אחרת היתה לחמת היהודים והתמרמרם על הרומאים עד כי יצאו בחרב לקראתם: כי העמים היושבים בסוריא, תפשו את היהודים המתגוררים בעריהם, ויהרגו אותם ואת נשיהם ובניהם על לא חָמס עָשוּ, כי שלֵמים היו עִם העמים ההם, לא חָרשו עליהם רעה, ולא הִכעיסום מעולם, גם רוחם נאמנה את מלכות רומא, ולא עלה על לבם להתפרץ מפניה, ויותר מכֻלם הרעו לעשות יושבי הָעיר סְקִיטוֹפּוֹלִיס⁶. כי הם היו אחוזי מלחמה עִם יהודים הבאים מארץ אחרת להִלחם בם, ובראותם כי חִתְּתָה קשתותם ונָשתה גבורתם בִּשְׂדֵה קטֶל, הִכבידו את אַכְפָּם על היהודים היושבים בעירם, לעזור להם וללחום עם היהודים ההם כי גָברו מהם, ולנו תֵחָשֵב לחטאה גדולה לשאת חרב אֶל אַחֵינו בני עמֵנו, וּבעזרת היהודים ההם נצחו יושבי סקיטופוליס את אנשי מלחמתם ויחרימום. אך אחרי כי היתה להם הָרְוָחָה, שכחו הזֵדים ההם את הטובה אשר עָשוּ להם היהודים הגרים בתוכם, ויקומו עליהם וַיְרַצחוּם, אותם ואת נשיהם ובניהם וְטַפָּם ולא חִיו כל נשמה, והם היו במִספר רב ועצום. גם יושבי דמשק עוללו כֹה להיהודים המתגוררים בעירם, ויקומו עליהם בחרב זָבַת דָם וַיַּכּוּם וַיַכְּתוּם וַיוֹרִידוּם בדם שאולה על לא דָבר, כאשר הארכתי לסַפר זאת בספר מִלחמות היהודים⁷, ופֹה לא הִזכרתי זאת כי אם להוכיח ולערוך לעיני כל כי לא בְאַוַת נפשם שָאֲפוּ היהודים לְהִלָחם ברומאים, רק בגלל לַחצם אשר נִלחצו מכל עֲבָרִים, כי אָכפו עליהם צורריהם ללחום בעד חייהם וחיי נשיהם ובניהם.

והנה אחרי מגפת פֿלורוס אשר הִתנשׂאו אז הפריצים לְאַבֵּד כל זכר הרומאים מארצם, כל בני יהודה עָמדו הָכן למלחמה, אז יָראו שוֹעֵי ירושלים וראשיה על נפשם בהיותם בלי כל כלי נשק, ויפחדו פן יִתְקְפוּם הפריצים החמושים והתקיפים מהם, כאשר היתה זאת אחרי כן באמת. ובשמעם כי יושׁבי ארץ הגליל עוד לא סָגוּ יחדו, אך רבים וכן שלֵמים, שלמים הם ונאמנים עוד עם הרומאים, שלחו אותי עִם עוד שני כֹהנים ידועים ונשואי פנים, יועזר ויהודה, אל ארץ הגליל, לפקוח עין עליה, ולדַבר על לב החפֵצים קְרָבוֹת כי טוב להם להִתנצל את כלי מלחמתם מעליהם ולהניחם למשמרת בידי ראשי בני ארצם ונִכבדיה, וְלִהָשֵמר ולהשקט עד אשר יִוָדַע להם מחשבות הרומאים ועצתם –. ואני שמעתי בקול שׁוֹעֵי ירושלים וְשַמְתִּי לארץ הגליל פְּעָמָי. ובבואי שם, מצאתי כי יושבי העיר צפוֹרי⁸ ברעה גדולה, יען כי יושבי הגליל נוֹסְדוּ יחד להִלָחם על העיר הזאת ולהרסה על דבר אשר הם נאמנים בבריתם את הרומאים ושלֵמים עם סעניוס גאַללוס נְצִיב הקיסר בסוריא. ובהִוָדע לי זאת, עשיתי תחבולות לְהַשְבִּיחַ את חמת בני הגליל ולהשיב אפם מיושבי העיר צפורי, וחפצי בידי הִצליח לשמחת לבבי. ויושבי העיר טבריה⁹, חגרו כבר כלי מלחמה בטרם בואי עוד אַרצה הגליל. כי הם נִפלגו אז לשלש פלגות: מִפְלַגָה אחת היתה מראשי העיר והאיש יוליוס קאפעללא בראשם עם אחזת מרֵעיו, הלא הם: הורדוס בן מאַירוס, והורדוס בן גאַמאלוס, גם קוֹמפזוס בן קוֹמפזוס (אשר קריפזוס אחיו, פְּקִיד העיר הזאת בפקֻדת אגריפוס הראשון, היה אז על נחלותיו בעֵבר הירדן), וכל האנשים ההם יעצו עצת שלום להיות נאמנים לאגריפוס המלך ולהִכּנע תחת הרומאים, כי זוֹרעֵי מֶרֶד, מָוֶת יִקְצרוּ. ורק פיסטוס איש מדה ממרוֹם היחש, הפריע עצָתם בגלל יוסטוס בנו אשר קוָה להשתָּרר על יוֹשבי הגליל אם ימרדו ברומאים. מפלגה השניה היתה מִדַלת העם והאספסוף אשר בקִרבו, וְהַחֲשֻכִּים ההם חָפצו קרבות ונפשם אִוְתָה גם קִוְתָה לצבור כסף ולמלאות בתיהם כל הון יקר על ידי סערת המלחמה בהָמיר ארץ ובְהִתְהַפֵּךְ עִתּוֹתֶיהָ, ובמפלגה השלישית היה יוסטוס בן פיסטוס הרֹאש והנכבד. והוא אף כי הִתראה כְפוֹסֵחַ על שתי השעִפים אם לעשות מלחמה או שלום בארץ, אך בקרב לבו הִתאוה תאוה להתעָרב עִם שוֹנִים ולצאת לקראת נשק, בתקותו כי על ידי המֶרד יָצִיץ עליו נֵזֶר ממשלה למשל בארץ הגליל. ועל כן קם על רגליו בתוך קהל ועֵדה וַיַרְאֵם לדעת כי טבריה עיר מולדתם היתה מיום הִוָסְדָה על פי הורדוס הגדול בִירת כל ארץ הגליל, והעיר צִפורי היתה לה לבת וְסָרָה למשמעתה, והיתרון הזה היתה לה גם בימי אגריפוס הראשון, ועד היות פֿעליקס נציב ביהודה נחשבה עוד לעיר הבירה וְלִגְבֶרֶת העיר צפורי. אך מעת אשר נתן אותה הקיסר נעראָ לאגריפוס הצעיר לאחֻזת עולם, מני אז ירדה פלאים לָשֶבֶת בַחשֶך כיום הזה. כי אחרי אשר נכנעה צפורי תחת רגלי הרומאים, היתה היא שָׂרָתִי במדינת הגליל, ומעיר מולדתנו יצאו כל הודה והדרה ותהי עיר שְפָלָה.

אחרי דַברו את הדברים האלה ועוד רבות כאלה להעיר חמת העם על המלך אגריפוס, הוסיף עוד דַבֵר: כי עתה היא עת מְצוֹא להִתאזר עֹז, לחגור כלי מלחמה ולקרוא לכל אנשי הגליל לְעֶזרה, והם ימהרו יחישו לעזרתם, יען כי שונאים הם מתמול שלשום את העיר צפורי על דְבַר אשר הָשלמה להרומאים, ובחיל ובכח ידיהם ילחמו בה במלחמת תנופה עד רִדתה וְיִזרעוה מלח, ואז ישוב לטבריה שְשׂון ישעה, וְחֹסֶן תפארתה וכל מחמדיה אשר היו לה בימי קדם. ועל פי הדברים האלה אשר דִבר יוסטוס בשפת נאמנים ולשון למודים, הִטה את לבוֹת יושבי טבריה להתפרץ מאת אגריפוס מלכם ומאת הרומאים, ואת האנשים אשר מֵאנו לשמוע בקול דברו, פִתָּה בשִפתי חלָקות ולשון רַכָּה עד כי נספחו גם הם אליו. כי זה האיש יוסטוס היה דוֹבֵר צחות, נֹפֶת תִּטפְנָה שפתותיו, וידיו רב לו בלשון וסִפרי חכמי הַיְוָנִים, וכל חכמות הגוי הזה לֹא היו מוּזָרוֹת לו, ובחכמתו וצחות לשונו בָטַח לבו ויכתוב בַּסֵפֶר תולדות הימים ההם וקורות הזמן ההוא, אך הֵֶאציל מפיו דבר אמת, וַיַעַט בְּמַסְוֵה האמת את שְקָרָיו וכזָביו הרבים. אך את זדונו וְרֹעַ לבבו ואיך היה הוא ואחיו הנסִבה לְאָבְדַן נִיר ממשלת היהודים, יראה הקורא במרוצת דברינו. סוף דבר כי יוסטוס הֵסִית וְהִדִיחַ את הגָלילים למרוד במַלכם וברומאים. רבים מהם פִּתָּה בשפתי חלָקות, ועל רבים הִכביד את אכפו וימשכם אחריו בחֶזקת היד, וילך אתם וישרוף באשׁ את כל הכפרים אשר לעיר גדרה¹⁰ והיפפען על גבול טבריה וסקיטוֹפוֹליס.

ובעת אשר התפרצה טבריה ועשתה את השערוריה הזאת, היתה אז העיר גישאַלא (גוש חלב)¹¹ במַצב הזה: יוחנן בן לוי¹² ראה כי אזרחים רבים נוסדו יחדו לפשוע במלכות רומא, כי רוח עִוְעִים בקרבם, וַיַחתור בכל עז להשׁיבם מדרכיהם, דרכי מָוֶת, ולהשיב לבם אל הרומאים, אך לשוא היה כל יגיעו, ועמָלו נשאר מָעַל, כי הַשוֹנִים והקושרים הִכבידו אזנם מהקשׁיב, השׁמינו לבם מהשכל ולא שמעו לקול דברו. ובימים ההם באוּ העמים שְכֵנֵי הגליל היושבים בעיר גדרה, ובעיר גַבַרַא (תרנגולא)¹³ וטיריא, ויתנפלו בחיל רב על עיר גישאלא וילכדוה וישרפוה באש וישובו אל עריהם. ויחר אף יוחָנן על הזדים השודדים ההם וירק את אנשיו וילך וילחם בעמים ההם, ואחרי כן חדֵש את גישאלא וַיְחַיֶהָ מערֵמת עֲפָרה וַיִבֶן אותה ביתר הדר ויפי מבתּחִלה, גם הִקִיפָהּ חומה לְהִשָׂגֵב משׁכֵניה הרעים. ובכן פָּשְעָה גם העיר גישאלא ברומאים, כי צורריה העריצים אִלְצוהָ לעשות ככה. אך העיר גַמַלַא¹⁴ שׁמרה את אמונתה וברית שלומה לרומאים בגלל הדבר אשר נְסַפֵּר בזה:

פֿיליפוס בן יהויקים שר צבא המלך אגריפוס אחרי המָלטוֹ בארח פֶלא מתוך מְצוֹר מצודת המלך אשר בירושלים¹⁵ קרהו במנוסתו עוד אסון אחר, כי עוד מעט נפל ביד מנחם הפריץ וגדודיו השודדים, אך ביֵשע הבבלים¹⁶ קרוביו אשר היו אז בירושלים, הֵחיש מִפלט לו וַיִסָתֵר ארבעה ימים בעיר, וביום החמישי פָּרַע שערות ראשו ויתחפש לבל יכירוהו מבקשי נפשו ויברח מירושלים. ובבוֹאו אל כפר אחד מכפריו הקרובים לעיר גמלא, קרא אליו אנשים אחדים מעבדיו. ואז שלח לו ה' עוד פְדות לנפשו ויפדהו מֵרֶדת שחת. כי אז הֶחזיקתהו פתאֹם קדחת נמרצה, ועל כן שלח אגרת אל אגריפוס המלך ואל בערניקא רעיתו, אשר שניהם היו אז עוד צעירים לימים, ואת האגרת ההיא שלח ביד אחד מעבדיו אשר שְלָחוֹ לחפשי, וַיְצַוֵהו לְתִתָּהּ ליד פֿאַרוס אשׁר הִפְקִידוֹ המלך והמלכה לפָקיד בארצם בלֶכתם לעיר ביירוט (בארות)¹⁷ לְקַדֵם את פני געסיוס פֿלוֹרוֹס נְצִיב הרומאים בארץ יהודה. ויהי בבוא האגרת הזאת ליד פֿאַרוס, וַיִוָדַע לו כי פיליפוס עוד חי, הֵרַע לו רעה גדולה וַיָגָר מפני המלך והמלכה פן יסירוהו מפקֻדתו בשמעם כי פיליפוס שר צבאם עוֹדנו בחיים חיתו ושב אל ארצם. ועל כן התנכל פֿארוס וישם עלילות דברים על העבד אשר הֵביא את האגרת ההיא, וַיְבִיאהו במִשפט וַיַרְשיעהו בפני כל העם באָמרו כי הוא בֹדֶה מלבו מִכתבי שִטנה על פיליפוס, ומוציא עליו דִבה כי הוא בקושרים עם היהודים בירושלים, ולוחם ברומאים. ובגלל זאת חָרַץ עליו פארוס משפט מָוֶת וימיתהו. וכראות פיליפוס כי בושש מלאכו לבוא, ויחשוב בלבו אולי קרהו אסון בדרך, הוסיף שלוח עוד אגרת ביד אחד מעבדיו, ויצוהו לדרוש מה היה לְהַצִיר הראשון? ומה הִגיע אליו? ויהי בבואו, הִתעולל גם עליו פֿארוס עֲלילות ברֶשע, וַיָמֶת גם אותו. כי פֿאַרוס עדה אז גֵאה וגאון, ויאמין בדברי יושבי קֵסַרְיָה¹⁸ אשר העבירו קול כי המלך אגריפוס יהיה נָדוֹן בעירם וַיוּמָת בחרב הרומאים על דְבַר המֶרד אשׁר מָרדו היהודים אֶחָיו במלכות רומא, ועל כן קִוָה פֿאַרוס כי הוא ימלוך תחת אגריפוס, יען כי הוא מזרע המלוכה וְחֹטֶר מגזע זוֹפֶֿמוּס נְשִׂיא הלבנון וְעָרָיו לפָנים. והתקוה הזאת היה נסִבה כי הצפין את אגרות [פ]יליפוס מעיני המלך, ויעש תחבולות וַיַצֵב שומרים על כל מסלול ודרך לבל יתחמק איש להגיד למלך מכל אשׁר נעשה. גם הוסיף עוד להָרע ולהשחית ושְׁאול חָטָא, כי הִשׁמיד ויהרוג יהודים רבים ישׁרי לב ותמימי דרך לבעבור הָפֵק בזה רָצוֹן מאת יושׁבי קֵסַרְיָה אויבי היהודים וצורריהם. גם חָמַס מְזִמוֹת רֶצַח להרוג ולהשׁמיד את כל היהודים הגָרים בעיר עֶקְבַּטַנַא (אחמתא) הנקראים יהודי בבל, בעזרת הַטְרוֹכוֹנִים אשר בעיר בַּטֶנֶאַ (בתירה). ולהוציא את מחשׁבתו הרעה הזאת לפָעלה, קרא אליו עשרה יהודים מנכבדי העיר קסריה, ויצום ללכת אל עקבַּטַנא ולהודיע לאחיהם היהודים אשר שמה, כדברים האלה: פֿאַרוס שמע כי יש את לבבכם לצאת בחרב לקראת המלך (אגריפוס), אך יען כי הוא מְמָאֵן להאמין בדבר הזה, על כן שְלָחָנוּ אליכם לדבר על לבכם כי תסירו כלי נִשקיכם מעליכם, וזה יהי לו עֵד נאמן כי נאמנה רוחכם את המלך. גם תבחרו שבעים איש מראשי עדתכם והם ילכו אתנו להצטדק לפני פֿארוס ולהוכיח כי אך שקר טָפלו עליכם שונאיכם וּמְנַדֵיכֶם. כן צִוה פֿאַרוס לשנים עשר איש ההם, והם באו לעקבטנא וַיִוָכְחוּ כי אנשי שלום הם היהודים היושבים בתוֹכה, ולא עלה על לבם להלָחֵם במלך, אך בכל זאת הִטוּ את לבם לעשות את מצות פֿאַרוס, ויבחרו שבעים איש מאצילי העיר, והם הלכו עם שנים עשר השלוחים ההם לעיר קסריה להצטדק לפני פֿארוס. ויהי בהיותם בדרך ויפגשם פֿארוס, הוא ואנשי חיל אגריפוס, ויתפשם ויהרגם, את שנים עשר השלוחים עִם שבעים האנשים ההולכים אִתם. ואחרי כן אָחז פֿארוס עִם אנשי החיל את דרכו לעיר עקבטנא להשׁמיד ולהרוג את כל היהדים המתגוררים בתוכה. אך אחד משבעים אנשים הנִרצחים, נמלט מחרב רעה וינס ויבוא אל עקבטנא ויגד להיהודים אשר בתוכה ואשר סביבותיה, את כל אשר נעשה, וכי פֿאַרוס עם אנשׁי מלחמה עוֹלִים עליהם להשׁמידם. אז אָזרו היהודים את אֲזְנֵיהֶם ויברחו הם ונשׁיהם ובניהם אל מבצר גמלא, ויעזבו את בתיהם ואת הונם ורכושׁם וצאנם ובקרם לבז ולמשסה. ובהִשָׁמע זאת לפֿיליפוס, הֵחִיש גם הוא מפלט לו למבצר גמלא, והיהוּדים הֵריעו לקראתו תרועה גדולה וישׂמחו מאד בראותם אותו, ויבקשוהו להיות עליהם לסתרה ולהלחם להם עִם פֿאַרוס הצר הצורר ועִם בני סוריא אשר העבירו קול שקר כי המלך אגריפוּס הוּמת בעירם. אך פֿיליפוּס הִתאמץ להשביח את סערת חמתם בהַזכירוֹ להם את החסדים הנאמנים אשר הגדיל אגריפוּס לעשות עמהם, וּבְשַׁוֹתוֹ לנגדם את גבורות הרומאים ותעצומות עֻזם ואת הרעה הנוראה אשר תמצאם בהעירם את נקמת הגוי העז והנערץ הזה וברוב לִקְחוֹ וְשֵׂכֶל מִלָיו שָׁכַך את חמת היהודים וישמעו לו להיות נאמנים למלכם ולהרומאים. ובעת ההיא נודע לאגריפוס רשעת פֿאַרוס, כי הוגד לו כי הוא מִתְעַתֵּד להרוג ביום אחד את כל היהודים אשׁר בקסריה אשר הם במספר רב מאד. וישלח אגריפוס ויקרא לו ויוכיחהו בדברים על רעת לבבו, ויסירהו מפּקֻדתו, וישׁם את עֶקְוֻס מוֹדְיוּס תחתיו, כאשר ספּרתי בספר מלחמות היהודים¹⁹. ופיליפוס בחכמתו הֵשִׁיב את לב יושׁבי גמלא והכפרים אשׁר סביבותיה, אל המלך אגריפוס ואל הרומאים.

ואני בשמעי את דִברי הריבות והמהומות אשׁר בארץ הגליל, שׁלחתי אגרת אֶל הסנהדרים בירושלים, ושאלתי את פיהם איכה אעשה בעת רעה כזאת? והם השיבוני אמרים כי אֵשׁב בארץ הגליל וְאָשִׁית עיני ולבי על דרכי יושביה להשבית כל ריב וקֶשֶׁר ביניהם ולעשות שְׁלוֹם אמת בעריהם, ואם אֹבֶה ישֵׁבו עמדי גם שני הכֹהנים יועזר ויהודה הַנִלְוִים אלי בצאתי מירושׁלים. אפס כי הכהנים ההם אספו להם עשֶׁר גדול מהמעשר אשר נָתנו להם יושׁבי הגליל, וַיִתאמצו לשׁוב ירושלימה ולאכול שם בשמחה את לחמם, אך אנכי הִפצרתי בם לָשֶׁבת עמדי אך עד אשׁר אשים סדָרים לְהַצַלְמָוֶת אשר בגליל, וַיֵעָתְרוּ אלי. ואז יצאתי עמהם מעיר צפורי וָאָבוא אל בֵּית מָעֹז, עיר קטנה הרחוקה ארבע שטאדיען מטבריה. ומשׁם שׁלחתי אל הסנהדרים (סענאַט) אשר בטבריה ואל ראשי העיר, וחלִיתי פניהם לבוא אלי, והם שׁמעו לי ויבואו אל ביתי, ובתוכם היה גם האיש יוסטוס. ואנכי גליתי את אזנם כי אני ושני הכֹהנים היושבים לפָני, שֻׁלחנו אליהם בְמַלְאֲכות הסנהדרים אשׁר בירושׁלים וראשׁיה, לדבר על לבם כי יתנו אותנו להרוס ולנתוץ את היכל המלך הורדוס הראשון, יען כי הוא פֵאַר אותו בְצַלְמֵי אדם ובהמה ופסילים שׁוֹנִים אשר לא כדת תורתנו הקדושה.²⁰ והנה בתחִלה לא אבה קאפעללא ואנשיו לתת רִשְׁיוֹנָם לעשות כדבר הזה, אך אחרי דַברי על לבם דברים רבים, נֶעתרו אלי למלאות את מִשאלות ראשי ירושלים. אפס בטרם חָלוּ יָדַי בהיכל ההוא, הִקדימני יוֹשוּע בן סאַפיאַ, ראש לאניוֹת שודדים, וישרפהו באש. כי בְהִוָדַע לו מִִצות סנהדרי ירושלים, ובאוָתו למלאות חוֹרָיו זְהַב חמָסים, מהר הוא וגדודיו השודדים, וישלחו אש בהיכל המלך וַיָבֹזוּ את אוצר חֶמדתו וישללו את שללו וילכו להם. והדבר הזה הֵרַע לי רעה גדולה מאד, כי רק את ההיכל צֻוֵיתִי להרוס, אך לא לָבז את חסֶן יקרו ואת אוצר חֶמדתו –. ואחרי אשר התיעצתי על צפונותינו עם קאפעללא וראשי טבריה, הלכתי עִם שני הכֹהנים חבֵרי אל גליל העליון. ואז קם יושוע בן סאַפיאַ אשר זכרנו בזה, ויהרוג את כל היוָנים היושבים בטבריה, גם את יתר בני הנֵכר אשר בתוכה. וַיִחַר לי מאד על יושוע ואנשיו, ובאתי לטבריה והתאמצתי להוציא מיד השודד ההוא ומיד אנשיו את כל כלי חמדה אשר שדדו בהיכל המלך הורדוס והכלים היו מנורות קֹרנְטִיוֹת²¹, שֻלחנות יקרים מאד מעשה ידי אמן, גם גָלְמֵי כסף רבים אשר לא עֻבּד בם עוד. כל הדברים האלה לקחתי מידם בחזֶק יד למען השיבם אל אגריפוס המלך וקראתי לעשרה אנשים מיועצי העיר ואציליה, אשר גם קאַפֶעללא בן אַרטיללוס בתוכם, והִצפנתי בידם את כלי המלך המֻצלים ההם, וצוִיתים לבל יתנו אותם ליד איש אחר זולתי, כי חשבתי להשיבם אל אוצר המלך.

אחרי הדברים האלה הרימותי פּעמי אני ושני הכֹהנים הנִלוים אלי, וַנָבוֹא אל עיר גישאלא, ונֵלך לְשַחֵר את פּני יוחנן בן לוי בביתו, לבעבור חקור ודרוש את מחשבות לבבו, ובנקל נִגלו לי מזמותיו כי הוא שואף לחדשות ומתנשא להיות לראש ולקצין על יושבי הגליל. והאיש הערוּם והנוכל הזה שָאַל ממני רשיון למכור את תבואות הקיסר האצורות בגליל העליון, למען בְּנוֹת בכסף ההוא חומה בצורה סְבִיב גישאלא עיר מולדתו. ואני אשר בַּנתִּי לְרֵעוֹ מֵרָחוק, מֵאנתי לתת לו את שאלתו, ויהי את לבבי לחַשוך את אוצרות בר ההן בעד הרומאים, או בעד האנשים אשר ברגלי. ויוחנן בראותו כי השיבותי פניו, פנָה אל שני הכֹהנים אשר עמדי, ואשר טַח עינים מראות את הנולד, ולא ינערו כפיהם מתמוך בשוחד, והם נתנו לו את שאֵלתו לעשות בתבואות הקיסר כטוב וכישר בעיניו, כי השוחד יְעַוֵר גם עיני פִּקחים ומה גם את עיני קִצרי רְאוֹת כמוהם. ואני אשר לא יכולתי לַמְרוֹת פי שנים, נלחצתי למלאות את דבריהם לדאבון נפשי. אמנם עוד יותר גִלָה יוחנן את נִכְלֵי ערמָתו ותאוָתו לבצוע בצע ולהרבות לו כסף וזהב: כי הוא העביר קול כי היהודים היושבים בתוך חומת קֵסריה פֿיליפי על פי מצות המלך, חִלוּ את פניו כי יביא להם שמן טהור בכל עת, לבל יאכף עליהם פיהם לקנות שמן מאת היוָנים אשר לא כדת²². אולם אך זְאֵב מתחפש באדרת האמונה הוא האיש יוחנן הזה, כי כל ישעו וכל חפצו היו רק לצבור כחול כסף על ידי עָרמתו ומזִמתו. כי הוא ידע אשר בקיסריה פֿיליפי ימָכרו שתי מִדוֹת שמן בדרכמון, תחת אשר בגישאלא עירוֹ יִמָכרו שמונִים מִדות בארבעה דרכמונים. ועל כן שלח כל השמן אשר מצאה ידו לקסריה, ויעבר קול כי אנכי צויתיו לעשות ככה, ואני לא ברצוני נתתי לו רִשְיוֹנִי, כי אם מיראתי פן יסקלוני המון העם אם אֶמנעהו מחֶפצו זה, ועל פּי הערמה הלזו אסף לו יוחנן הון רב ורכוש גדול²³.

אחרי אשר שָבו שני הכֹהנים חבֵרי ירושלימה שַׂמְתִּי כל מַעְיָנַי וּמַבָּטַי להכין כלי נשק לרוב וּלבַצֵר את ערי הגליל. ושלחתי וקראתי אלי את האנשים החפֵצים קרבות והִכבדתי עליהם את ידי כי יתפשטו את אֲזֵנֵיהֶם עד עת מועד, אך הם נתנו כתף סוררת ולא אבו שמוע לי. על כן יעצתי לבני הגליל לתת מַשְׂכֹּרֶת להאנשים הַמְזֻיָנִים ההם מכספם, באָמרי אליהם כי טוב להם להאציל מעט כסף מהונם לבעלי זרוע ההם, למען יַשׂפיקו בשׁכָרם ולא ישַדדו את שדמותיהם ואת רכושם. ובני הגליל אָבוּ לעצתי ויעשו את שאֵלתי, ואת אנשי חַיִל ההם הִשבעתי בשבועת הָאָלָה לבל יקחו מכל אשר לאיש מאומה, ולבל יתגרו מלחמה ברומאים ובכל שכֵני הגליל, יען מגמתי היתה לעשות שלום בארץ ולהַמציא מנוחה לכל יושביה, ואשר על כן בראותי כי גם טוב לי לקנות את לב ראשי עַם הארץ אשר הם שבעים במספרם, משכתים אחרי בעבותות אהבה, ולקחתי אותם לי לְרֵעִים ומְתֵי סוֹדִי, ובכל המקומות אשר הלכתי לקחתי אותם עמדי, גם שמתי אותם לשופטים בארץ ועל פיהם חרצתי רוב המשפטים ודברי הריבות אשר בעם, ובכל זאת נִזהרתי מאד לבל יצא משפט מעֻקל אשר לא כתורה, גם לא לקחתי מתנות מיד כל אדם.

ואני הייתי אז כבן שלשים שנה, ובאתי בשָנים אשר אז יכבד מאד על בן אדם להיות נָקִי מִדִּבַּת מקנאים ומַלשינים אף אם יִנָּזֵר מכל חֶמדה נִמבזה, ומה גם אם אז יֵשב עוד האדם על גַפֵּי מרומי קרת וכִסא כָבוד יִנְחָל. ועל כן הִתעוררה גם עלי חמת הקִנאה בלִבות רבים מאנשי הגליל, וְתֹם דרכי וְישֶׁר לבבי וְנִקְיוֹן כפי לא עָמדו לי להסיר מעלי עִקשות פה ולזות שפתים. כי אנכי לא לקחתי מתנות מכל אדם, באָמרו כי לא יחסר כּל לי, גם לא קִבלתי את המעשרות אשר הֵביאו לי עשירי העם מתבואות שדותיהם ואשר עלי לקבלם עין כי כֹהֵן אנכי – ובכל זאת לא אֵבוש לתת תוֹדָה כי פעם אחת בהצותי את אנשי סוריא וַיִנָגפו לפָני, חלקתי שללם עִם אנשי חֵילי, ואת השלל ההוא שלחתי אל בית אבי ירושלימה –. ואף כי לכדתי שתי פעמים את העיר צפורי ברעש מלחמה, וארבע פעמים תפשתי את העיר טבריה, ופעם אחת את העיר גדרה, גם את יוחנן המבַקש נפשי לספותה אחזתי בידי, בכל זאת לא יסרתי למשפט את יושבי הערים ההנה, ולא שִלמתי להם כגמול ידם, וגם ליוחנן לא עשיתי מאומה ולא הִפלתי משערות ראשו ארצה, כאשר יראה הקורא במֶשך דברינו. ובכל לבי האמנתי כי יודע ה' דרך צדיקים, ועל כן גמלני אז כצדקי ויצילני מיד אויבי הרבים ההם, וגם אחרי כן חִלץ נפשי מחבלי מָוֶת אשר אפפוני פעמים רבות, כאשר אֲסַפֵּר בסֵפר הזה.

והמון עַם הגליל אֲהֵבוני אהבה עזה מאד, ולא נאנחו כֹה על עריהם כי נהרסו ועל נשיהם ובניהם אשר לֻקחו לעבדים ולשפחות, כאשר דָאגו לי לבל תאֻנה אלי רעה. ובגלל זאת קִנא בי יוחנן קנאה קשה כשאול כל הימים, ויתנכל וישלח אלי מכתב וַיְחַל את פני לְתִתּוֹ לֶכֶת לטבריה אל בית הרַחצה אשר שם לרחוץ את בשרו במים החמים²⁴, ואני אשר לא פִללתי כי שוּחָה הוא כֹרֶה לרגלי, מלאתי את שאֵלתו, גם צויתי לִפְקִידִי אשר הִפקדתי בטבריה, להכין בתי מִדוֹת ליוחנן ולאנשיו, וכל המחסורים אשר יחסרו להם. ואני הייתי שם בעיר קטנה הנקרא קָנָה²⁵, ויהי בבוא יוחנן לעיר טבריה, הֵסִית והדיח את יושביה להפר בריתם עִמי ולבוא אתו במָסורת ברית שלום. רבים מהם נִפתו לדבריו, הלא הם האנשים החושבים תמיד מחשבות אוֹנים לצאת בחרב לקראת הרומאים, ובראשם היה יוסטוס גם פיסטוס אביו אשר בשמחת כל לבב בגדו בי ויתחברו אל יוחנן. אך אנכי קִדמתי פניהם והֵפרתי עצָתם. כי האיש סילאַ אשר שמתיו לנָגיד ומצַוה בטבריה, שלח אלי מלאך קל ויגל את אזני כי יושבי טבריה בגדו בי, ויבקשני לבוא שָמה חִיש מַהֵר ולהשקיט רוח הבוגדים. ואני לקחתי מאתים איש אתי והלכתי עמהם כל הלילה, ושלחתי לְפָנַי צִיר מְמַהֵר להודיע ליושבי טבריה את בואי אליהם. לפנות בקֶר בהיותי קרוב אל העיר, יצאו לקראתי כל יושביה לקדם את פני בכָבוד, ובתוכם היה גם יוחנן, והוא אחרי דָרְשו את שלומי כאיש נִפעם ונָבוך, מִהר וישב אל ביתו מיראתו פן תִּגָלֶה רעתו וִיחַיֵב לי את ראשׁו. בבואי אל מסִלת־הרצים²⁶, הִרחקתי ממני את אנשי חֵילי שומרי ראשי, ולא הִצגתי עִמי רק אחד מהם עִם עוד עשרה אנשים חמושים, וָאֶתיצב שם על ראש הגבעה, ונשאתי מדברותי אל יוֹשבי טבריה, והוכחתים בשבט פי על פחזותם וקלות דעתם לבגוד בי, והודעתים כי בימים הבאים תְּיַסְרֵם עצָתם הנִמהרה והנִפתלה, וכל רב ושליט אשר יהיה עליהם יצדק מאד אם יְחַשְדֵם תמיד לבוגדי און ועוברי ברִית ומֵפירי אָלָה. אך בטרם כליתי לדבר, אמר אלי אחד מאנשי חילי לבל אוסיף עוד דַבר, כי שומע אין לי, ולא עת היא להטות את לִבות בני טבריה אלי, רק לעשות תחבולות להציל את נפשי ממות כי יוחנן בָחר מאנשי חֵילוֹ חרשי משחית וישלחם להתנפל עלי וּלְרַצח את נפשי, יען כי הוגד לו כי מכל אנשי אין איש אתי רק עבדים מעטים, ובאמת קֵרבו מלאכי מות ההם לבוא, וכבר שכנה דומה נפשי לולי מִהרתי אני ויעקב שומר ראשי וירדנו מהגבעה אשר עָמדנו עליה, ואחד מאנשי טבריה ושמו הורדוס היה עוזר לנו ויביאנו עד חוף הים²⁷, ושם מצאנו אניה וירדנו בה וַנִבְרַח אל עיר טַרִיכִֿיהַ. ויושבי העיר הזאת הִתְעַבְּרוּ מאד בהאזינם את אשר עוללו בני טבריה לי, ויתאזרו אֲזֵנֵיהֶם לעלות בראשם ולהלָחם בטבריה ולהשחיתה. גם העבירו קול בכל ארץ הגליל ויודיעו את המֶרד אשר מָרדו בי יושבי טבריא, ויבקשום להתאסף אל טַרִיכִֿיהַ עיר מושבם וללכת אתם למלחמה על טבריה. ומכל הערים והכפרים נָהרו המונים המונים חגורים כלי מלחמה וכֻלם חִלוּ את פני להקדיש מלחמת תנופה על טבריה ולהוריד עֹז מבטחה ולשומה כעפר לָדוּש ולכבוֹש את כל יושביה לעבדים ולשפחות. גם אוהבי ורעי אשר ברחו מטבריה ויבואו אלי, גם הם הִמריצוני לעשות כדבר הזה. אך אנכי לא אָביתי לעצתם ולא שמעתי בקולם, כי נפשי יָרעה לי להצית אש מלחמה בין האזרחים ולסכסך יהודים ביהודים, ומה גם ביָדעי כי הרומאים מצפים ליום הרֵגה כזה אשר תהי חרב איש באחיהו ובכֹח ידיהם יסלו כל אביריהם בקרבם. בדברי טעם כאלה הִרגעתי את סערת חמת הגלילים והשִכֹּתי עֶברתם מעל יושבי טבריה לבלתי שַחתָם.

וכראות יוחנן כי נבצרה מזִמתו לקחת את נפשי חָרד ופחָד על נפשו מפני תנופת ידי, וינס הוא ואנשיו מטבריה, וימלט אל גישאלא עיר מולדתו. ומשם שלח אלי מגלה עָפה וכתוב אליה שבֻעי שבֻעות כי הוא לא ידע מכל אשר נעשה בטבריה, ידו לא היתה בעמל ההוא, ועִם שׁונִים לא התערב, ויתחנן אלי לבל אשים אשם על נפשו ולבל אַחַר עליו אפי. ובדברים האלה האמין כי אנכי אאמין באמונתו ולא אֶזָהֵר עוד מפניו. אך אנשי הגליל אשר נִקבצו אלי מכל עֲבָרִים ואשר ידעו כי איש רע ובליעל הוא, וגם כי יחנן קולו שבע תועבות בלבו, הם הם הֵאיצו בי ויאלצוני לעלות על יוחנן למלחמה, וַיַבטיחוני כי ישחיתו את נפשׁו, וישימו את גישאלא עירו למדבר שממה ויחרימו את יושׁביה לפי חרב. ואני נתתי להם את תודתי ואת ברכתי על אהבתם ועל אמונתם, והבטחתים להשיב להם אהבה תחת אהבתם ולהפליא להם חסדי בכל עת מְצוֹא, אך גם חִליתי פניהם להשיב את חמתם מיוחנן ומעיר גישאלא, וְיִסְלחו לי אם בדבר הזה לא אשמע להם, גם דברתי על לבם ואמרתי אליהם כי אנכי אקים סערת הפריצים לדממה בלי חרב ומלחמה ובלי שפך דם.

אחרי הַרגיעי את לבב הגלילים באמרי פי, באתי אל העיר צפורי. אך יושביה הנאמנים את הרומאים פָחדו פחד פן יבֻלע להם לרגלי, כי אסב את לבות אזרחיה אחֹרנית מאת עַם רומא. ועל כן הִמתיקו יחדו סוד להביאני במבוכה ולהַשיגני בין המצָרים עד כי לא אשים לבי רק לחַלץ את נפשי, והם יֵשבו שלֵוים ושאננים כבראשונה. וישלחו מלאכים אל יוֹשוּע ראש גדוד פריצים במחוז פטוֹלעמאוס, ויבטיחו לו להרבות שְׂכָרוֹ מאד אם יַעַל עָלי הוא ואנשיו אשר מספרם שְמֹנַת אלפים איש, ויחטוף אותי במָשכו ברשתו עד כי לא אוסיף קוּם. ויושוע ראש הפריצים אשר נפשו אִוְתָה למלאות חוֹרָיו זְהַב חמָסים, מִהר לעשות את דברי אנשי צפורי, להִתנפל עלי פתאֹם בטרם אֵדע את אשר נֶחרץ עלי ובטרם אָכִין אֲנָשַי למלחמה. אך מהרה נִגלתה רִשעתו והֻפרה מזִמתו. כי בהיותו קרוב אל צפורי, ברח אחד מאנשיו ויבוא אלי ויודיעני מחשבות העריץ והפריץ הזה. וכשמעי את הדבר הרע הזה, יצאתי אל שוּק העיר וראש המִיוֹת והִצהלתי פָני כאִלו לא ידעתי שמץ דבר מהמוקש והפח אשר טמנו בני צפּורי לרגלי. אך בלכתי שם, לקחתי אתי אנשים רבים חמושים מאנשי הגליל, גם אחדים מאנשי טבריה ואיש כלי מלחמתו בידו. ואז צויתי להעמיד שומרים על כל מַסלול ודרך, ואת שֹׁעֲרֵי העיר צויתי לבל יתנו בוֹא בשערי העיר רק את יושוע ואת חֲבֵרָיו, אך את אנשי גדודיו לא יניחו לבוא העירה, ואם יתפרצו לבוא בחֶזקת יד, יגרשו אותם במכות חדרי בטן ומהלומות מקל חובלים. הַשֹׁעֲרִים שמרו את פקֻדתי ולא נתנו לבוא בשער רק את יושוע וראשי הגדוד הנִלוים אליו. ואני בראותי את פני יושוע, צִויתיו להסיר את כל נשקו מעליו, ואם אַיִן אסירה את ראשו כרגע. והוא נִבעת מפני אנשי חֵילי אשר סבוהו גם סבבוהו בכלי מלחמתם, וַיִתְפַּשֵט את כלי נשקו כִשְבוי חרב ביד תוקפהו. וכל אנשי גדודיו בשמעם כי נִשְבָּה נגִידָם, מִהרו וינוסו בשבעה דרכים במהומת מָוֶת. אך אנכי הִטיתי את יושוע הצִדה ואמרתי אליו כי לא נעלמה ממני מזמתו אשר זָמַם להשחיתני, גם אני יודע מי הם המֵסתים אשר הסיתוהו לעשות דבר בליעל כזה, ובכל זאת יש את נפשי לשאת לַעֲון חטָאתו ולשלחו בשלום אם אך יבטיחני נאמנה כי ייטיב את דרכיו ולֹא יוסיף עוד לחרוש עלי רעה חִנם ולבגוד בי. והוא נשבע לי להקים את דברי, ואז השיבותי לו את כלי נשקו ושלחתיו לחפשי, גם לא מנעתיו מֵאסוף אליו שנית את אנשיו. אך את יושבי צפורי הִפחדתי בדברים קשים ודברתי אליהם כי אם ישובו עוד לכִסלה וימרדו בי, יַסֹר אֲיַסְרֵם כמשפט מורדים ולא אשא עוד לפשעיהם.

בעת ההיא באו מארץ טְרוֹכוֹנִיָה שני אנשים נכבדים מעבדי המלך אגריפוס, לגור בארץ הגליל, ויביאו אתם את סוסיהם וַאֲזֵנֵיהֶם וכל רכושם. אך היהודים לא נְתָנוּם לְהֵאָחֵז וְלָשֶבֶת בארצם כי אם בְּהִמוֹלָם את בשר ערלתם. ובשָמעי זאת לא הִנחתי להיהודים להכביד על הגֵרים ההם את אכפּם ולהביאם במָסרות ברית הַמוּלוֹת בחֶזקת היד, באָמרי אליהם: כי לחטָאה תחָשב לנו אם לא נַנִיחַ לְבֶן הנֵכר לעבוד את ה' כפי חֶפצו ורצונו, ואם נִלְחָצֶנו בדברים הנוגעים אֶל הַדָת²⁸. ובלעדי זאת נֶחטא עוד לְרֵעֵינוּ אֵלֶה אשר באו לחסות בְּצִלֵנוּ אם נכביד עליהם את ידנו בדבר כזה. אחרי אשר שִנַתְתִּי לבני עַמִי את הַלֶקַח הזה, הֶענקתי לבני נֵכר ההם מִמֵיטַב כספי ומִשְמַנֵי הארץ, ונִחמתים ושִמחתים מיגונם. ובין כֹה וָכֹה שלח המלך אגריפוס את עֶקְוֻס מוֹדְיוּס עם אנשי חיל לצור את מבצר מַגְדַלַא וללכדו אך הם לא עצרו כח להוריד את עוז מִבטח המבצר ההוּא, וַיֵשבו על הדרכים וירגיזו את יושבי העיר גמלא. והאיש עבוטיוס שר עשָרות (דֶקַדַארְכִי) אשר בידו כִּכַּר השדה הגדול (גראָספֿעלד), שמע כי באתי אל סִימוֹנְיאַס, עיר קטנה על גבול הגליל ורחוקה ממקום תַחנותו ששים שטאַדיען, ויקם בלילה ויקח אתו מאה פרשים וכמאתים רַגְלִים וכל יושבי העיר גאַבאַ וילך עם אנשיו כל הלילה ויבוא אל הכפר ההוא אשר הייתי אני בתוכו. באמץ רוח יצאתי לקראתו והצבתי את אנשי חילי במערכות מלחמה, ואבוטיוס חפץ למשוך אותי אל ארץ המישור בְּהִשָעֲנוֹ שם על פרשיו גבורי החיל, אך אנכי הֵבנתי את מזִמתו ולא נִלכדתי בעָרמתו²⁹. זמן רב הִתגר בי מלחמה, ובראותו כי פרשיו לא יסכנו לו במחוז ההוא, שב אחור אל עיר גאַבא אחרי כי נפלו ממנו שלשה אנשים לפּי חרב, ולא הֵפיק את זממו. ואני רדפתי אחריו עם אַלְפַיִם איש והשגתיו על יד בַזַרַא, עיר בנויה על מחוז פּטולעמעאוס ורחוקה עשרים שטאדיען מגאבא. ושם הפקדתי שומרים לשמור את עֲקֵבָיו, לבל יִפֹּל עלינו פּתאֹם, ולבל יפריענו מקחת מעיר בַּזַרַא את אוצרות הפֵּרוֹת אשר נאצרו בתוכה על פי בעריניקא מהכפרים הרבים אשר לה סביבות העיר ההיא. אחרי אשר העמסתי חמורים ופרדים רבים מֵהַפֵּרוֹת ההם ושלחתים לארץ הגליל, יצאתי בחרב לקראת עבוטיוס. אך הוא פָחד מפּני תנופת ידי ואֹמץ לבבי, ולא קם רוח בו להתראות אתי פנים, וָאָסֹב מאתו ורדפתי בחרב אחרי האיש נֶאַפּוֹלִיטַנוס אשר שמעתי עליו כי הוא שסה את גרנות טבריה, ונאפוליטאנוס נעצר עם מפלגה אחת מפרשיו בעיר סקיטופוליס לשמרה מיד אויב, אך אנכי לחצתי אותו בחזקה והשגתיו בין המצרים עד כי אזלת ידו להרע עוד לטבריה ויעל מעליה. הנה כן היו עיני פקוחות לשמור את ארץ הגליל מכל רע ולבל ילחצוה אויביה.

וכשמוע יוחנן הצלחתי הגדולה, את האהבה העזה אשר יאהבוני הגלילים ואת החִתִּית אשר נתתי בלב משנאי, וירע לו רעה גדולה ויצר לו עד מאד. כי הוא חשב את הצלחתי כגזולה מאתו, ואת כבודי וְרב גָדְלִי כאלו נֶחמסו מידו. ובקנאתו ושנאתו התאמץ להסב את לב אנשי הגליל מנגדי, להדיחני משאתי ולהפילני במהמורות ומשואות נצח; ולא לשוא שָקד! כי בנִכלי מזמותיו הֵסִיר מאחרי את לבות יושבי צפורי וטבריה, וַיְקו כי גם העיר גברא תָּפֵר בריתה אתי, ושלש ערים אלה, הן הגדולות בכל ערי הגליל, ומהן תראינה וכן תעשינה גם הערים הקטנות מהן, ואז יסורו כל אנשי הגליל למשמעתו וישימוהו לשר ולקצין עליהם, כי יְפַתֵּם בחלקת לשונו כי הוא יַנְחֵם במעגלי ההצלחה וירכיבם על במתי הָאשֶׁר. אפס כי יושבי צפורי אף כי סרוּ מאחרי, לא אבו לסור למשמעת יוחנן, כי חָפצו וַיִנָהוּ להחסות בצל הרומאים. ויושבי טבריה מֵאנו לבגוד ולמעול בי מעל אף כי הבטיחו להיות אוהבים נאמנים ליוחנן. ורק אנשי העיר גברא כרתו בריתם עִם יוחנן לסור אל משמעתו, כי שמעון האזרח הנכבד ביניהם וְרֵעַ דָבֵק מֵאָח ליוחנן פִּתָּם וידיחם בשפתי חלקות לעשות כדבר הזה. אמנם לא ביד רמה ולעיני השמש בגדו בי ונֶהפכו לי לאויבים, כי יָראו מפני הגלילים המחזיקים באהבתי, רק במסתרים אָרבו לנפשי וַיְחַכּוּ לאידי וישמרו צלעי. ואני נוקשתי במוקשי מות על פי בנים כחשים ובוגדים באדם כמוהם, כאשר תשמענה אזניך בְמִסְפָּר הסִפור אשר לפניך:

בחורי אוֶן ועזי נפש ילידי העיר דַבַרִיטַנא ידעו כי אשת פּטוֹלעמאוס פְּקִיד המלך, הולכת ממדינת המלך לבוא אל ארץ ממשלת הרומאים, והיא תעבור עִם כל הוֹנָהּ ורכושה דרך הכִכר הנִקרא השדה הגדול, ורק רוכבים מְתֵי מִספר הולכים אתה לשָמרה בדרך. ועל כן נועדי בחורי און ההם יחד וְצָדוּ צעדיה, ויתנפלו בזרוע רמה על כל הַכְּבוּדָה אשר לה. אותה הִבריחו עד כי נָסה מנֻסת חרב למלט את נפשה, ואת כל הונה ורכושׁה העמיסו על ארבעה פרדים ויביאו אל העיר טַרִיכִיַה אשר הייתי אני אז בתוכה. ואני חפצתי להוציא את בִלעם מפיהם ולהשיב את הגזֵלה ההיא ליד פטוֹלעמאוס, יען כי הוא איש יהודי, ויען כי על פי תורתנו התמימה נאסר לנו לעשות ככה גם לאויבינו מבני הנכר. ועל כן אמרתי אל האנשים אשר הביאו את הגזֵלה לבל תִגע בה יד איש זולתי, ואני אמכור אותה בכסף ואשלחהו אל שועֵי ירושלים לחזק את בֶדק חומותיה ואת בקיעי עיר דוד כי רבו. וירע מאד בעיני הבחורים השודדים ההם, ויעשן בי אפם על אשׁר מנעתי אותם מקחת להם מאומה מכל אשר שסוּ למו. וילכו אל הכפרים אשר סביבות טבריה ויעבירו קול כי יש את נפשי להסגיר את ארץ הגליל בידי הרומאים, וכי רק בעָרמה דברתי לשלח את כסף הגזֵלה לבַצר את חומות ירושלים, והם יודעים נאמנה כי יש את לבבי להשיב את כל הכבודה ההיא ליד אדוניה. אפס כי בדבר הזה לא האצילו מפיהם דְבַר אמת, כי אחרי לֶכֶת הבחורים ההם לדרכם, קראתי אלי את דַסְיוֹן ואת יאַמעוס בן לוי, שני אנשי שֵם מראשי העיר ואוהבים נאמנים לאגריפוס המלך, וָאֲצַוֵם לקחת את הכבודה ההיא ולשלחה אל המלך, והזהרתים לבל יגידו את דברי זה לאיש אם אין נפשם לעבור בשלח. ויהי כשמוע כל אנשי הגליל כי חפץ אני להסגיר את ארצם ביד אויב, וַיִוָעֲצוּ לב יחדו לְיַסְרֵנִי משפט בֹגֵד ולהורידני דומה. ובני טַרִיכִיַה אשר האמינו גם הם בדִבת המלשׁינים, הדיחו בשפתי חלקות את שומרי ראשי ואת כל אנשי חֵילי אשר היו אז אתי, לעזוב אותי בעת אשר אשכבה ואישן, וִימַהרו לבוא אל מסִלת-הרָצים ושם ימתיקו יחדו סוד איך יקחו את נפשי. ויהי בבוא שומרי ראשי וכל אנשי חילי אל המסִלה ההיא, מצאו שם קְהַל אנשים רבים הקוראים פה אחד בקול גדול לשפטני משפט מות אחרי אשר סִגר אותי אלהים בידם. אך יותר מכֻּלם סִכְסֵךְ בי את המון העם, איש רע ובליעל אשר היה פְקִיד טבריה בעת ההיא, ושמו יושוע בן סאַפיא, אשר גָבה לבו ורמו עיניו להשתרר על בני הגליל, וכל מזמותיו למרוד באגריפוס המלך ובמלכות רומא, ואין בכל פריצי בני עמֵנו מָשְלוֹ. והוא לקח ספר תורה בזרועו ויתיצב בתוך כל הקהל ויקרא: הוי אזרחים! אם לא תשנאו את יוֹזִיפוּס על חֶפצוֹ הרע להסגיר את ארץ מולדתו בידי אויבינו, הלא עליכם המִצוה לשנוא אותו תכלית שנאה על דְבַר אשר הוא שונא את התורה הקדושׁה הזאת ועובר את מצותיה לעיני השמש! הלא יֵאות לכם לעשות שְפָטִים באיש כזה הַמֹרֵד בה ומֵפיר תורתו!" וכל שומעי דבריו הִתקצפו עלי קצף גדול, ויקראו: “בן מָוֶת הוא יוֹזִיפוֹס!” ואז לקח אתו יושוע אנשי מלחמה מזֻיָנִים, וַיֵדֶא כנשר על כנפי רוח קנאתו ונִקמתו, ויבוא אֶל ביתי להָרגני בשנתי. ואני ישנתי אז ושנתי עָרבה לי אחר עמָלי ויגיעי, ולא ידעתי מכל הסער הגדול המִתחולל על רֹאשי. והנה אחד משומרי ראשי אשר היה אתי ולא בָגד בי, ושמו שמעון, הֵעִיר אותי משנתי בראותו את ההמון ההולך וְסֹעֵר סביבות ביתי ויודיעני כי המונים נָסַבּוּ את ביתי לקחת את נפשי, וידבר אל לבי להתנפל על חרבי ולטרוף נפשי בְכַפִּי כיֵאות לשר צבא אמיץ לב וגבור חיל, ואם אתמהמה עוד מעט אֶפֹּל ביד מחללי וְיַכְבִּידוּ עלי אכפם כי אמית אותי בידי, או יַגִירוני הם על ידי חרב ויתעללו בי וימתוני מות בִזָיוֹן ודראון. אך אנכי מאנתי לְאַבֵּד את נפשי בידי והִפקדתי רוחי ביד ה' והתחזקתי לָרוץ כגבור ולבוא אל מסלת הרצים בתוך הקהל הגדול אשר נקהלו שם. וכרגע פָּשַטְתִּי את בגדי כבודי ולבשתי שחורים³⁰, ואת חרבי תליתי על צוארי³¹, והלכתי בדרך אחרת אשר שָערתי כי לא יפגשוני שם אויבי, ובאתי אל מסלת הרצים, אשר לא פִללו זאת כל הנקהלים שמה. וּבְהֵרָאוֹתִי מִהרתי וָאֶתנפל מְלוֹא קומתי ארצה, בכיתי מנהמת לבי בכי תמרורים ואת עֲפַר הארץ הֵמַסְתִּי בדמעות עיני, עד כי העירותי רגשי חמלה בלבות ההמון הרב ההוא. ובהִתבונני כי הפכתי רָגזם לרחמים, נסיתי להטות את לבבם אלי בטרם ישוב יושוע עם אנשי המלחמה מביתי הנָה, ואמרתי אליהם: אוֹדֶה על מעשי כי עשיתי דָבר אשר יֵחשב לעון בעיניכם, אך הִשבעתי אתכם אחַי ועַמי כי תשמעו אל אִמרי פי ואגידה לכם למה זה לקחתי את החפצים הגזולים אשר ידעתם ולא נתתים להבחורים ההם אשר גְזָלוּם, ואחרי דַברי אמותה בידכם במנוחת לבב." וכל העם צִווּ אותי לדַבר את כּל אשר בלבבי, ובין כֹה וכֹה שָבוּ אנשי מלחמה ההם מביתי, ובראותם אותי וירוצו להמיתני בידם. אך כל העם נתנו עליהם בקולם לבל ישלחו ידם אלי, בחשבם כי אנכי אתן תודה לפניהם כי היה את לבבי להשיב את החפצים הגזולים ליד המלך, גם אודה עֲלֵי פשעי כי חפצתי להסגיר את ארצם ביד הרומאים, ואז אחרי תִתִּי תודתי לפניהם אז ימיתו אותי במשפט ויאמרו כי פי הרשיעני ויחרוץ עלי משפט מות. אחרי אשר הֶחשוּ כל בני העם, הרימותי קולי ואקרא: שמעוני אַחי ועַמי! אני לא אגורה מפני המָות, ובמנוחת לבבי מַתִּי בידיכם אך אם ידעתי בי בן מָוֶת אנכי. אך יְהִי איך יֶהִי, אביע לכם קֹשְטְ אִמרי אמת בטרם אמות: בראותי כי העיר הזאת רחבת ידים היא, ואנשים רבים ינהרו אליה לגור בה ולאכול אתכם בכל הטוב אשר הֵיטִיב ה' לכם, נתתי אל לבי לִבְנוֹת חומה נִשגבה סביבה לבעבור תִּשָׂגֵב מפני האויבים אשר צרה עינם בהצלחתכם. אך קצר קצרה ידי להוציא את מחשבות לבי לאור, ובבוא החפצים ההם הֵנה, חשבתי למכור אותם ולהקדיש את כסף מחירם למִבנה החומה סְבִיב עירכם הגדולה הזאת, ובגלל מחשבתי הטובה הלזו התחולל עלי הסער הגדול הזה ויסער להפיצני. כשמוע אנשי טַרִיכִיַה את דברי אלה, הוֹדוּ לי בקוֹל גדול על המחשבה הטובה הזאת, גם עוד אנשים רבים מערים אחרות בֵרכוני על ככה, וַיְחַזְקו את לבי ויבטחוני כי לא תאֻנה אלי רעה. אך הגלילים ובני טבריה לא השיבו מעלי אפם, ועוד ידם נטויה להורידני דומה בדמי ימי, ותהי מריבה ביניהם ובין יושבי טַרִיכִֿיהַ ומרעֵיהם, אלה יפחידוני במשפט מות, ואלה יבטיחוני כי לא תִפֹּל משערת ראשׁי ארצה. אך בהבטיחי להקיף גם את טבריה בחומה גם יתר הערים הפרזות, קם סער לב ההמון לדממה, וישובו איש איש לעירו ובכן נֶחלצה נפשי ממות אשר לא האמינו כן כל יושבי הגליל, ושׁבתי עִם ידידי ועם עשרים אנשי חיל לבית מושבי.

אך ראשי הַמֹרדים אשר יָראו על נפשם כי אֲשַׁלם אשׁמם בראשׁם, התפרצו עם שש מאות אנשׁים חמֻשׁים וַיָסבּוּ את ביתי לְשָׂרְפו עלי באש. ואנכי מֵאנתי לנוס מפניהם, כי לא לכבוד הוא לשר צבא להיות יָרֵא וחרד מפני תנופת יד חֶבֶר בֹּגְדִים, וחֵרפתי נפשׁי ולא הִתרפיתי ביום צרה, רק צויתי לסגור את דלתות ביתי בעדי, ואני עליתי וָאֵשֵׁב על המַעקה אשר לגג הבית, ומשם נתתי אֹמֶר וקראתי לראשי המֹרדים ההם כי ישלחו אלי אנשׁים מקציהם, ואני אתן להם את מִכְסַת הכסף אשׁר על אֹדותיו הם מתדפקים על דלתות ביתי, ויהי בשלחם אלי אנשים אחדים הביתה, תפשתי בכף את העז והפריץ אשר בהם, וצויתי להכות אותו הכה וּפָצֹעַ וְלָדוש את בשרו בעקרבים וברקנים, ואחרי כן גדעתי את ידו האחת בחרב, ואת היד הגדועה תליתי על צוארו, והוצאתיו החוצה אל האנשים אשר שלחו אותו אלי. והם בראותם את המראה הנורא הזה, נבהלו נֶחפזו וימת לבם בקרבם וייראו פן אעשה כן גם להם אם לֹא ינוסו כרגע, כי האמינו כי אנשי חיל רבים עמדי בבית, וינוסו במהומת מות ולא נותר מהם עד אחד. ובתחבולה הזאת נִמלטתי שנית מיד מבקשי נפשי. אך עוד לא שקטה סערות לב המורדים, ויקומו ויסכסכו את המון העם לְאַלֵץ שנית את הגֵרים הנכבדים אשר דִברנו עליהם בזה ולהכביד עליהם אכפם כי ימולו את בשר ערלתם וְיִתְיַהדו, ואם ימָאנו וְיַמרו את פיהם מוֹת ימותו בידם. גם שָׂמוּ עליהם עלילות ברֶשע כי קוֹסְמִים ומכשפים הם ככל הרומאים, ובקסמים אשר בידם ישיבו אחור את ימין היהודים מהכניע את בני רוֹמא תחת רגלם. והמון עַם הגליל האמינו בדברי המורדים ההם ויתמרמרו על שני הגֵרים ההם, ויגזרו אֹמֶר להשמידם אם לא יבואו במָסורת דת משה וישראל. ובהִוָדע לי זאת, הוריתי עוד הפעם את בני העם כי לחטאה תחשב לנו אם נלחוץ את בני הנכר לְהִתְיַהֵד וּלְהִסְתַּפֵּחַ בדָתנו, וחטאנו לאלהים אם נְרַדֵף את הגֵרִים הבאים להסתופף ולבקש עזר בארצנו בצר להם, גם שחקתי לאמונת הֶבלם אשר יאמינו כי בני נכר ההם קוסמים ומכשפים המה ובקסמיהם ימנעו את היהודים מהתגבר על הרומאים. כי לוּ היתה כזאת מדוע יְפַזְרוּ שליטי רומא כסף כחול הים לְשַלֵם שָׂכָר לרבבות אלפי אנשי חיל? הלא על פי קוסמים מְתֵי מְעָט יש לאֵל ידם לְרַד לפניהם גוים ומלכים עצומים עד אפסי תבל? ובדברים כאלה קרעתי את סגור עיניהם לֵאוֹר באור האמת, וַיוֹדוּ לי על שֵׂכֶל מִלָי ועל אֲמָרַי הנכוחים וַיִנָחמו על מזמותיהם. אך כהפנותם שִכמם ללכת מאתי, נפתו שנית לדברי המורדים המסיתים והמַדיחים אותם, וישׁובו לכסלה, וּבַעֲבִי גַבֵּי מָגִנָם רצו אל בני נֵכר ההם להמיתם בחרב. וַיֵרַע לי רעה גדולה, וָאבוא עִם אנשי סודי אל בית הגֵרים הנכבדים ההם אשר בְטַרִיכֶֿיהַ, וסגרתי את דלתות הבית בעדם לשָמרם מחמת העריצים, וצויתי לחפור תעָלה מבית מגורם עד הים³² וישׁבתי אתם באניה והבאתים לגבול ההיפענים, ושלמתי להם בעד סוסיהם אשר לא יכלו לקחת אתם, וְחִלִיתִי את פּניהם כי יסלחו להאנשׁים אשר דִמוּ להם ויבקשו נפשם, ונפרדתי מֵעִמָם. ונפשי ירעה לי על אשׁר לא יכולתי לעצור ברוח הגלילים לבל יָרֵעוּ לבני נֵכר עבדי אגריפוס ההם אשר באו לחסות בְּצִלִי, ובכל זאת מצאתי טוב לי כי יומתו בחרב על ידי הרומאים אם לא יִסָלַח להם עונם, מאשר יפלו לפני בני עַוְלָה ההם הצמֵאים לדמי נקיים. אך הם לא הומתו בחרב, כי המלך אגריפוס נשא לעונם, ויעש עמהם חסד, וישבו בטח ושאנן מפחד רעה.

ובעת ההיא שׁלחו יושבי טבריה ספרים אל אגריפוס, ויבקשו את פניו כי ישלח להם אנשי חיל אשר יהיו עליהם לסִתרה מפני הַשוֹנִים והקושרים, ואז ישׁובו אליו להיות לו עבדים נאמנים כבתחלה³³, ואני הלכתי אז ואבוא לטבריה, ויושׁביה הֵאִיצוּ בי להקים את הבטחתי ולבנות חומה לעיר מושבם כאשר עשיתי לעיר טַרִיכִֿיהַ. ואנכי עשיתי את שאֵלתם וצויתי להסיע אבנים ולהביא לבנים וחמר למבנה החומה, והבונים הֵחלו לעבוד את עבודתם. אך מקץ שלשה ימים, אחרי לכתי מטבריה לטַריכִיַה הרחוקה ממנה שלשים שׁטאדיען נִראו רוכבים רומאים על יד טבריה, ויושביה האמינו כי אותם שלח להם המלך אגריפוס כאשר שאלו ממנו, וַיְהַללו את המלך ויברכוהו ואותי חֵרפו וַיְקַללו, וַיַחְפִּיאו עלי גִדֻפִים ודברי בָלַע. ואיש אחד מִהר ויבוא אלי ויגל את אזני כי יושבי טבריה מרדו בי ביד רמה. ואז שלחתי מעלי את אנשי חילי לשבות את יום השבת בבתיהם לבל ירגיזו לְטַרִיכִֿיַה, גם שומרי ראשי לא היו עמדי כל ימי שִבתי בעיר ההיא, כי ידעתי נאמנה כי יושביה נאמנים בבריתם אתי, גם לא יכולתי לקרוא אלי את אנשי חילי יען כי קדושת השבת קרובה לבוא, וביום הזה נאסר עלינו לחגור כלי מלחמה אף אם יציקו לנו אויבינו. כי על כל אלה נבהלתי מאד למשמע אזני ולא ידעתי מה אעשה בעת רעה כזאת אשר איש אין אתי זולתי ידידי ומתי סודי ושבעה אנשי מלחמה, ואף גם זאת כי יושבי טריכיה והגֵרים הגָרים בתוכה, קצרי יד ואין אוֹנִים הם לְהִלָחֵם עם יושבי טבריה הרבים והעצומים מהם. ובין כֹּה וָכֹה לא יכלתי שֶבֶת בשִפלות ידים מבלי עֲשוֹת מאומה. כי יראתי מפני אנשי חֵיל המלך פן יקדמוני ביום אידי וְיַכריעוני תחתיהם בתִגרת ידם. ועל כן עשיתי תחבולות מלחמה, וצויתי על פי ידידי הנאמנים לסגור את שערי העיר טַרִיכֿיהַ ולבלתי תֵּת לאיש בוֹא בשער. אחרי כן קראתי אלי את נכבדי העיר וראשיה, וצויתי להם כי כל אחד מהם יָבִיא אֳנִי שַיִט ומַלָח על הים, וכל האניות ההן עם מלחיהן ישוטו אתי עד טבריה. גם אני עם מְתֵי סודי ושבעה אנשי החיל אשר לי, ירדנו באניה וַנָשָט עִם כל האניות הרבות ההנה ונבוא עד העיר טבריה. ואנשי טבריה, אשר נודע להם כי המלך לא שלח את הרוכבים ההם לעזור אותם, ואשר שמעו כי אניות רבות כסו את פני הים, יָראו מאד פן יבֻלע להם ולעיר מולדתם, וַיֵצֵא לבם ושערו שער בחָשבם כי האניות ההן מלאות אנשי מלחמה הבאים להִלָחם בם. ועל כן שִנו את מחשבות אוֹנָם. וישליכו מעליהם את אֲזֵנֵיהֶם וכלי נשקם, ויבואו אלי עם נשיהם ובניהם וטַפָם, ויקדמו פני בתודה ובכבוד ותפארת, כי הם האמינו כי אנכי אינני יודע מכל אשר נעשה בעירם, ויחלו את פני לבוא העירה ולשבת איתם. ואני בְקִרְבָתִי אל העיר, צויתי להמלחים לעמוד עם אניותיהם ברחוק, לבל תראינה יושבי טבריה את אשר בתוך האניות, וְיַאמינו כי מלאות הן אנשי מלחמה. ואז קרבתי אל אנשי העיר ומִלאתי פי תוכחות והוכחתים על סכלותם וקלות דעתם אשר בלי כל נסבה בגדו בי וימעלו מעל וַיְשַקְרו באמונתם. ובכל זאת הבטחתים כי אסלח לעונם אם ישׁלחו לי עשרה אנשים מאציליהם וראשׁי עדתם. והם שמעו בקולי ועד מהרה שלחו אלי את האנשים ההם, ואני לקחתי אותם והורדתים באניות וצויתי להביאם אל טַרִיכִֿיהַ ולשום עליהם משמר. ועל פי התחבולה הזאת תפשתי בכף את ראשי הסנהדרים אשר בטבריה, ואתם יחד שלחתי עוד אנשים נכבדים ונשואי פנים כמוהם לטריכִֿיהַ.

ואנשי טבריה בראותם כי נפלו ברעה, בקשו אותי לְיַסֵר את האיש אשר הֵסב השָאון והבגד בעירם, ושמו קליטוס, עז נפש ופֹחֵז וקל דעת. אך אנכי מֵאנתי להמיתו בחרב, כי לעון פּלילי נחשב בעיני להמית איש מבני עַמִי, ורק העת והמקום המריצוני לעשות בו שפטים, למען יהי הוא מוסר תוכחה לכל המתפרצים והבוגדים, ועל צויתי לאחד משומרי ראשי ושמו לוי לעלות היבשה ולְקַצֵץ בחרב את יד קליטוס הפריץ. אך שומר ראשי נבעת לעשות כן בתוך ההמון הרב ההוא. ואנכי בְאַוָתִי להצפין את מֹרֶךְ לבבו מעיני בני טבריה, הרימותי קולי ואקרא אל קליטוס: יָדַע תדע כי בן מָוֶת אתה, אך אנכי אַטֶה אליך חסד ולא אמיתך, רק אקצץ את שתי ידיך. ואתה קבֵל ברצון את משפט צדק זה אם אין את נפשך לָרֶדֶת בִדְמִי ימיך דוּמָה. והוא התנפל לפני ויתחנן אלי לחוס עליו ולבל אכרית רק את ידו השמאלית ואחרי אשר מֵאנתי זמן רב לְהֵעָתֵר אליו, אמרתי אליו כי יַכְרִית הוא לבדו את ידו, והוא לקח את החרב ביד ימינו ויקצץ בה את יד שמאלו מיראתו פן אָקץ את שתי ידיו. ובתחבולה הזאת הִשקעתי את אש המֶרֶד אשר התלקחה בעיר טבריה.

כשובי לטריכיה, נודעה תחבולתי ליושבי טבריה, ויתפלאו מאד כי הִשקטתי את שְאון קָמַי בלי שְׁפָך דמים לרוב. ואני הוצאתי את אצילי טבריה ממאסרם, ובתוכם היה גם יוסטוס עם פיסטוס אביו, וקראתים אל ביתי לאכול אתי לחם. ובעת הָאֹכֶל הודעתים כי נפשי יודַעַת מאד גבורת הרומאים ותעצֻמות עֻזם אשר כל יושׁבי חוג הארץ כחגבים למולם נחשבו. רק יגורתי לגַלות זאת לְאֹזֶן קשבת מפני חמת הפריצים, ויעצתים כי יעשו גם הם כאשר עשיתי אני, ויחכּוּ עד עת מצוֹא, ולבל יזעף לבם על אשר הֻקמתי לשר הצבא בארצם, כי לא בנקל ימצאו איש אחר כמוני אשר יטה חסד גם לאויביו, ובתחבולותיו ידים סערת לבב פושׁעים ומורדים לדממה בלי שְפָך דָם. ואת יוסטוס הִזכרתי כי לפני בוֹאִי מעיר הקדוש ירושלים הגלילה, קָצצו בני הגליל את יְדֵי אחיו בהאשימם אותו כי הוא בָדה מִכְתְּבֵי עָמָל וַיְפִיצֵם בין הגלילים, ולא נשאו לעונו כאשר נשאתי אני לאלפי אנשים אשר דִמו לנפשי לספותה חִנם, גם הזכרתיו כי יושבי גמלא (אשר רָבו עם יהודי בבל אחרי לֶכֶת פֿיליפוס מאתם) המיתו בחרב את כרטיס שְאֵר בְּשַׂר פֿיליפוס, ואת יושוע אחיו בעל אחות יוסטוס יסרו למשפט, תחת אשר אנכי לא שלחתי ידי ולא עשיתי מאומה להמון רבה אשר הֶעֱוו דרכם יתר הרבה מהם. ואחרי דַבְּרִי את הדברים האלה, שלחתי כאור הַבֹּקֶר את יוּסטוס ואת האנשים אשר אִתו, חפשים לנפשם³⁴.

וימים מעטים בטרם נִקרו המעשים האלה, נסע פיליפוס בן יהויקים ממבצר גמלא על פי הנסִבה הזאת: כי כִּשְמועַ פֿיליפוס את הבגֶד אשר בָגד פֿאַרוס במלך אגריפוס, וּבְהִוָדַע לו כי מוֹדיוס עקווס ידידו ואוהבו מקדם, הוא מְמַלֵא מקום פֿאַרוס, שלח אגרת אל מודיוס עקווס זה, ויודיעהו את כל המוצאות אותו, גם חִלה את פניו לשַלח את המכתבים הלוטים בתוך אגרתו אל המלך אגריפוס ואל רעיתו הגבירה. ויהי כבוא האגרת ההיא אל מודיוס עקווס שמח בכל לבב כי פֿיליפוס עודנו חי, וישלח את המכתבים ההם אל המלך אגריפוס ורעיתו המלכה אשר היו אז בעיר ביירוט. והמלךְ אגריפוס אשר הָראה לדעת על פי המכתבים ההם כי שקר עָנוּ דוברי עתק על פֿיליפוס, וכי לבבו שלם אתו ואת הרומאים כבראשונה, שלח אחריו פרשים מאנשי חילו לקרוא לו ולהביאהו אליו. ובבואו אליו קִבלהו בפנים צֹהלים וַיְחָנֵהוּ ויעמידהו לפני שרי האלפים בני רומָא באמרו אליהם: “זה הוא פיליפוס אשר משנאיו בדוּ עליו כי הוא בָגַד ברומאים ונִלחם בם עם פּריצי בני יהודה יחדו.” וַיְצַוֵהו אז ללכת בראש גדוד רוכבים אל מבצר גמלא ולהוציא משם את האנשים הנאמנים אתו ומחזיקים בְמָעֻזוֹ, גם להשיב את יהודי בבל אל בַּטֶנֶאַ עיר מושבם, ולהיות עיניו פקֻחות על יושבי ארץ ממשלתו לבל יקשרו עליו ולבל יתפרצו מאתו. פיליפוס חש לעשות את מצות המלך, אך איש אחד ושמו יוֹזִיפֿוֹס אסף אליו המון בחורים מָרֵי נפש, וילך אתם וַיָסֶת את אצילי העיר גמלא למרוד באגריפוס המלך, ואת המון בני העיר הזאת הדיח באמרי פיו לחגור כלי מלחמה ולהלחם בעד חפשם להיות בני חוֹרִים. ויוסיפֿוס עם אנשי חילו משכו אחריהם המונים המונים בחזקת יד, ואשר מֵאנו ויתקוממו להם, הֵגִירו על ידי חרב. גם את כרטיס ואת יושוע אחיו, גם את אחות יוסטוס המיתו אז בחרב על אשר לא אָבו לתת יד אתם. ואותי בקשו יושבי גמלא לשלוח להם גדוד מאנשי חילי, גם בֹּנים וחרשים לבנות חומה לעירם, ואני שמעתי בקולם ועשיתי להם את שתי השאֵלות אשר שאלו ממני. אז תפשע גם כל מחוז גוילאניטיס³⁵ במלך אגריפוס, עד עיר סוֹלימַא. ואני בניתי חומה לעיר סעלייריא ולעיר סוֹגַנִים אשר מִטִבְעָן בצורות וחזקות הן, גם את כל הערים אשר בגליל העליון הבצורות מטבען ושוכנות בראשי סלעים זקופים, הקפתי בחומות נשגבות, ושמות הערים הגדולות אשר בניתי להן חומות, הלא הן: יַמְנִיא (יבנה), אַמעריטהאַ וכאַראַבע, טַרִיכִיהַ, טבריה וצפורי, ושמות הקטנות מהנה מערת ארבאל, בערסָבאַ (באר שבע), סֶלַמִית (שלם) יוֹטַפַּטַא (יודפת) קַפַּרַאט (כפירות) קוֹמוֹזוֹגַנַא, נֶפַּפְֿהַא והר אִטַבִּיר (טבור). ובכל הערים הבצורות ההן אצרתי אוצרות בר למדי, וחרבות וחניתות וכידונים וכל כלי יוּצָר וכלי מַפָּץ הכינותי בהנה ליום צר ומלחמה.

בימים ההם הוסיף עוד יוחנן בן לוי שְנוֹא אותי שנאה עזה כמות, ויקנא בי קנאה קשה משאול, בראותו כי שִבְתִּי על גַפֵּי מרומי הָאשֶׁר והכבוד, ובכל אשר אֶפנה אצליח, ויגזר אֹמֶר להכחידני מן הארץ ולהשׁבית מאנוש זכרי. ואחרי אשר בנה חומה נשגבה לגישאלא עיר מולדתו, שלח את שמעון אָחִיו ואת יונתן בן סיזעננא (שושן) עם מאה אנשי חיל מאנשיו, אל ירושלים הבירה, וַיְצַוֵם לבוא אל שמעון בן גמליאל ולדבר על לבו לאסוף את הסנהדרים וּלְפַתּוֹתָם בפיהו עד כי יְפֻתּוּ לו להדיחני משאֵתי ולהרסני מִמַעמדי ולהקים תחתי את יוחנן בן לוי הגישאלי. וזה האיש שמעון בן גמליאל היה יְלִיד ירושלים, חֹטֶר מגזע משפּחה רמה ונשאה מאד מִמִפְלֶגֶת הפרושים, וכל יושבי ירושלים כִבדוהו וירוממוהו, וכל יודעי שמו “קָדוֹש” יאמרו לו בגלל הַחזיקוֹ את חֻקי התורה בכל מאמצי כחוֹ כפי מַסורת הסופרים והפרושים. גם היה איש חֲכַם לבב ויודע מדע, וכל מעשהו בְשׂוּם לב ובראות את הנולד, ובחכמת לבבו ותבונות כפּיו חִזק כל בדק וַיִבֶן נֶהרסות בעיר הקדושה. אך אותי היה עוֹיֵן כל ימי מבוכה ההם וישנאני, ואת יוחנן אהב ויהי לו ידיד נאמן מימי נעוריו. ועל פי שאֵלת ידיד נעורים זה, דִבר על לב הכהנים הגדולים אשר היו בעת ההיא, הלא הם חנן ויושוע בן גמלא, גם על לב עוד אנשי נכבדים מִמְתֵי סודם ואנשי עצתם, להדפני מהיות שר צבָא בארץ הגליל ולהסיר המשרה הזאת מעל שכמי, ולהקים תחתי את יוחנן הטוב ממני. גם חִלה את פניהם להחיש ולמהר את מעשיהם אלה בטרם יִוָדַע לי הדבר הזה, פן אֲקדֵם את פניהם וְאַרְגִיז ליושבי ירושלים עם אנשי החיל אשר ברגלי. כהנה וכהנה דִבר שמעון בן גמליאל להדיח את פְעָמי ולהדיחני משאֵתי. אך חנן הכֹהן השיב לו אמָריו כי לפי דֵעוֹ לא יִתָּכֵן לעשות כדבר הזה, יען כי לפי דִבְרַת כֹהנים רבים ולפי עֵדות ראשי ירושלים אני נֹהֵג בחכמה ובצֶדק ובישרת לבב את אנשי הגליל, ולפי חֻקי התורה גם על פי ישֶׁר ומשפט נֶחטא לאלהים אם נרשיע צדיק וּנְעַוֵת את משפטו. כשמוע שמעון את דברי חנן הכֹהן הגדול, חִלה את פניו כי יסתיר את הדברים ההם מהמון בני ירושלים, והוא לבדו יתאמץ להסירני מפּקֻדתי בעוד ימים מעטים. ויקרא אליו את אֲחִי יוחנן וייעצהו לתת מתנות ושוחד לחנן ולאנשי סודו, ויבטיחהו כי בזה יְפַתֵּם ויט לבם לעשות את שאֵלתו. ובדבר הזה בִצע שמעון את מגמתו, כי חנן ואנשי סודו נטו אחרי הבצע ויקחו שֹׁחַד וַיַטוּ מִשפט בְהִוָסְדָם יחד עלי להפילני במַהמורות בל אָקום. ומַעשיהם היו במַחשך ובמִסתרים לבל יִוָדַע לאיש יהודה וליושב ירושלים, וייטב בעיניהם לשלח אל ארץ הגליל אנשי שֵם מגדולי היחש ובעלי זרוע רמה ונוכלים. בין האנשים ההם, היו שנים אשר איננם ממשפחת כֹהנים, שֵם האחד יהונתן ושֵם השני חנניה ושניהם היו ממפלגת הפרושים, והשלישי היה יועזר ממשפחת הכֹהנים גם ממפלגת הפרושים, ושמעון נֵצר מגזע כהנים גדולים, היה הצעיר ביניהם. והאנשים ההם צֻווּ כי בבואם אל ארץ הגליל יאספו אליהם את בני הגליל וישאלו את פיהם למה זה ועל מה זה דָבקה נפשם בי וְיִנָהוּ אחרי באהבה עזה? ואם אמר יאמרו בגלל אשר אנכי מבני ציון וִילִיד ירושלים, אז ישיבו להם אמָרים כי גם הם מילידי ירושלים כמוני; ואם יהַללו אותי בגלל גדֶל חִקרי לבבי בהליכות התורה, יאמרו להם כי לא נופלים הם ממני, וגם ידם רב להם בתורה כמוני; ואם יאמרו כי בעבור קדושת כהונתי הם אוהבים אותי, ישיבו להם כי גם ביניהם יֶשְנָם מבני אהרן הַכֹּהֵן. ואחרי אשר נִתְּנוּ בפיהם הדברים האלה, נתן חנן הכֹהן הגדול ואנשי עצָתו, מְאַת אלף שקלים מאוצר העֵדה ליהונתן ולאנשיו ההולכים אל ארץ הגליל. גם קראו אליהם את יושוע הגלילי אשר בא אז ירושלימה עם שש מאות איש, וישלמו לו ולאנשיו שָׂכָר בעד שלשה חדשים, וַיְצַווּ אותו להִתחבר עם יהונתן ויתר השליחים ולשמוע בקולם ולעשות ככל אשר יפקדו לו. גם שָכרו עוד שלש מאות אנשי מלחמה להיות זרוע ליושוע ולאנשי חילוֹ ולנסוע אתם יחד אל ארץ הגליל ולהיות סָרִים לְמִשְמַעַת יהונתן והאנשים אשר אִתו. אחרי הדברים האלה הֵרִימוּ השליחים ההם את פעמיהם הַגָלִילָה, ויקחו אתם את אֲחִי יוחנן עם עוד מֵאָה אנשי חיל, ובלבם צָפְנוּ את פקֻדת חנן ואנשי סודו אשר פָקדו עליהם לאמר: “אם יסיר יוֹזִיפוס את כלי מלחמתו מעליו ברצון, אז תאסרוהו בנחֻשתים ותביאו אותו חיים ירושלימה, אך אם מָאֵן ימָאן ויתקומם לכם לבלתי שמוע בקולכם, אֲזַי תמיתו אותו בלי חמלה ובלי נֹחַם, כי כן צֻויתם על פי הכֹהנים הגדולים ונשיאי ירושלים”. גם ספרים שלח חנן ואנשיו אל יוחנן וַיְעוררוהו לחגור הוא וּמְתֵי סודו את כלי נִשקם ולהלחם בי ולתפוש אותי בכפם, גם הבטיחו לו עוד לסכסך בי את יושבי צִפורִי, גברא וטבריא, והם יעזרו אחריו להכרית את שמי ולהשבית מאנוש זִכרי.

ככל הדברים האלה וככל חזות קשה הזאת הודיעני אבי במגִלת סֵפר כתוב אֵלי על פי דברי יושוע בן גמלא ידידי ור[עי] אשר היה בן אנשי חנן הכֹהן הגדול בהוסדם יחד עלי לקחת את נפשי, ואשר גלה זאת את אזני אבי. וַיֵרַע לי רעה גדולה, והטיב חָרה לי עד מָוֶת על יושבי הגליל הַמְנַכְּרִים וְנוֹשִים טוֹבָתִי, ובקִנאתם יִכְרוּ לי שוחה עמוקה ובאֵר צרה וִיבַקשו לרמוס לארץ חיי ולהשכן כבודי לעפר. וגם מִצְוַת אבי ירדה חדרי לבי, כי הוא צִוָה עלי במפגיע לשוב אליו וְלֵרָאות פניו, כי נכספה גם כלתה נפשו לראות את פני בטרם ילך בדרך כל הארץ. ויהי בְהֵאָסֵף אלי אוהבי ורעי גליתי את אזנם כי בעוד שלשת ימים אעזבה את ארץ הגליל ואשובה אל עיר מולדתי. ובשמעם את הדבר הזה, חרדו איש אל רעהו ויפלו פּניהם מאד. גם כל שומעי זאת התאבלו, בָּכוּ בכי תמרורים ויתחננו אלי לבל אשליכם מלפני כי אז תהי אחריתם להכרית. אך אנכי מֵאנתי להקשיב בקול תחנוניהם, כי חשבתי מחשבות להציל ממות נפשי. ואנשי הגליל פחדו פחד פן יתקוממו עליהם הקושרים והפריצים אחרי לֶכְתִּי מהם וישמידום מן הארץ, וישלחו מלאכים בכל ערי הגליל להודיעם כי אנכי גזרתי אֹמֶר לעזוב את ארצם. כשמוע אנשי הגליל את השמועה הרעה הזאת, נָהרוּ המונים המונים מכל הערים והכפרים וַיֵאָסְפוּ יחד הם ונשיהם ובניהם על הכּכָּר הנקרא שדה הגדול אשר אצל העיר הקטנה אַזוֹכִיס אשר הייתי שם בעת ההיא וכֻלם כאחד הִתחננו אלי ויתנפּלו לפני לבל אעזבם וְאֵשב בארצם כאשר עשיתי עד כֹה. אך לפי דֵעי נקבצו אלי מיראתם פן יבֻלע להם בְהִפָּרְדִי מהם יותר מאהבתם אותי ומחפץ לבבם כי אשֵב בארצם.

ובלילה אשר לפני היום ההוא, חלמתי חלום נִפלא, כי אחרי אשר נֶעצבתי ונִפעמתי מִבַּלְהוֹת מכתב אבי, עליתי על ערש יצועי, וכמעט אשר סֻגרו שמורות עיני נִגלה אֵלַי איש אלהים ויתיצב ממולי ויקרא באזני את הדברים האלה: “חֲדַל נא בְּנִי מֵהִתְיַפֵּחַ וּמֵהֵעָצֵב, אל תירא ואל תֵּחת! כי כל הרעות והתלאות אשר הִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ על צואריך, לטובות גדולות הֵן הֵנה לך בימים יֻצָרוּ, שמך יגדל מאד ותהי ברכה בקרב הארץ. ולא מהרעות האלה לבד, אך גם מגדולות ורבות עוד מהן תִּנָצֵל –. חזק ואמץ! הָכֵן וְהִכּוֹן לך כי גם עם הרומאים אדירי התבל תלחם במלחמות תנופה.” החלום הנִפלא הזה, הִרהיב בנפשי עז וחדוה, ובשמחת לבב ורוח גבורה נשאתי את רגלי ואבוא אל השדה הגדול. וכל אנשי הגליל אשר נקהלו שם עִם נשיהם ובניהם, נפלו לְפָנַי על פניהם בראותם את פָּנַי, ובבכי ובתחנונים בקשוני לבל אעזבם ולבל אֶתנם בידי אחיהם שונאיהם ומנַדיהם אשר יתגוללו ויתנפלו עליהם בלֶכתי ובשׂורי מהם. ובראותם כי אנכי אינני שומע בקול תחנוניהם, הַשְבֵּעַ הִשביעוני בשם ה' אלהי הצבאות לשֶבת עוד בארצם, ויחרפו ויקללו את יושבי ירושלים אשר צרה עינם לראות בטובת ארץ הגליל ובשלומה. ואני בשמעי את דבריהם, ובראותי את הָאֵבל הַכָּבֵד אשר לההמון הרב ההוא למעני, נכמרו נחומי עליהם, וְעִם לבבי אשיחה: הלא יקֵר דְמֵי אלפי אנשים מִדְמֵי איש אחד, וְיאות לי להשליך נפשי מנגד לבעבור הַצֵל נפשות עַם רב. ובכן הבטחתים לשֶבת בארצם, וצויתים להציג עמדי חמשת אלפים איש עם כלי מלחמתם ועם כל המחסורים, אשר יחסרו להם, ואת יתר העם שלחתי לעריהם ולבתיהם, ועם חמשת אלפי איש ההם ועוד שלשת אלפים רגלים ושמונים פרשים אשר היו אתי, הלכתי לעיר זבולון, עיר קטנה על יד גבול פטוֹלוֹמעיוס, ושם אספתי את אנשי חילי להראות לעיני כל כאִלוּ חפץ אחפוץ לְהִלָחֵם עם פלאַקידוס אשר שְלָחוֹ קעסטיוס גאַללוס עם שני גדודים רגלים וגדוד פרשים לשרוף את הכפרים אשר לבני הגליל על יד גבול פטולומעיוס. ובהִוָדע לי כי פלאקידוס תקע אֹהָלָיו וַיְבַצְרֵם בסוללות כמשפט הרומאים³⁶, תקעתי גם אני את אהלי במרחק ששים שטאַדיען מעיר פטולומעיוס, גם ערכתי פעמים רבות את אנשי חילי במערכות מלחמה, כאִלו אחפוץ להִלָחם עם פלאַקידוס; אך לא היתה מלחמת תנופה בינינו כי אם מלחמת תגרה (שאַרמיצעל), יען כי פלאַקידוס פָּחַד מפני תנופת ידי וְעז רוחי וְכֹסֶף נפשי ללחום אִתּוֹ וימנע בכל עת אנשי חילו ממלחמות תנופה –.

בעת ההיא בא יהונתן עם יתר השליחים מירושלים אשר שֻלחו בְמַלְאֲכות שמעון בן גמליאל וּמְתֵי סודו חנן הכֹהן הגדול להדיחני מִשְׂאֵתִי ולהשמיד את שמי. אך יהונתן יָרֵא לתפשני בכף לעיני השמש, וַיַערם סוד עִם אנשי חֶברתו ויכתוב אלי כדברים האלה: “יהוֹנתן וַחֲבֵרָיו מַלאכי ירושלים, נותנים את בִרכת שלומם לְיוֹזִיפוס! שָמֹעַ שמעו נשיאי ירושלים כי יוחנן בן לוי פֹרֵש רשת ליד מַעגליך וְיִצְפּוֹן לנפשך חִנם, וִישלחו אותנו הֵנה לְצַותוֹ בִשְמָם לבל יוסיף עוד להרגיזך, ומהיום הזה והלאה תהיינה אזניו קשובות לקול פקֻדתך וְיִכָּנַע תחת ידך. ואנחנו אשר יש עוד את נפשנו להתיעץ אִתך גם על הליכות ארץ מולדתנו בעת מבוכה כזאת, על כן אנחנו מְחַלים את פניך כי תמַהר תחישה לבוא אלינו הֵנה ויחדו נמתיק סוד, אך אל תביא אתך אנשים רבים, כי העיר הקטנה הלזו לא תכיל בקִרבה אנשים רבים.” כדברים האלה כתבו אלי יהונתן ואנשי סודו, וַיְחַכו, כי בזה יַעלוני בְחַכָּה וִיבַצְעוּ את מזמת נִקמתם בי. כי אם בוא אבוא אליהם אני בְגַפִי מבלי אנשי חילי, אזי יתפשוני בכפם, ואם אביא אתי אנשי חיל רבים, אז יַכּוּנִי בלשון ויאמרו כי שונא ארץ מולדתם אני ועל כן הנני נִזהר מפניהם ולא אאמין בם –. ואת המִכתב ההוא הֵביא אלי פָּרָש צעיר לימים ועז נפש מאד אשר היה לפָנים בין אנשי חיל אגריפוס המלך. בשעה השנית בלילה בשֶבת זִקני הגליל וִידִידַי בביתי, הודיעני מְשָרְתִי כי פָרָש יהודי בא אלי, וצִויתי להביאו הביתה. והוא בבואו לא בֵרַך אותנו בשלום כמשפט בני הארץ, ויתן אלי אגרת ויאמר: “האגרת הזאת שלוחה היא אליך מאת מלאכי ירושלים אשר באו הֵנה, ואתה מַהרה והשיבה להם דבר, כי נחוץ לי לשוב אליהם כאשר צֻויתי.” הזקנים היושבים לְפָנַי, רָעמו פנים על עזות פני הפרש ההוא, אך אנכי בקשתיהו לשֶבת על השֻלחן ולאכול אתנו לחם, ויהי במָאנו לשמוע אלי, אחזתי את האגרת בידי ולא פּתחתיה ודברתי עם מְתֵי אהלי דברים אחרים. אחרי כן קמתי ממושבי ושלחתי את יְדִידַי אֶל חֲדר המִטות לִישון, ורק ארבעה אנשים מאוהבי הנאמנים הִצגתי עִמדי. ואז צויתי להביא יין, ופתחתי את האגרת מבלי אשר רָאתה זאת עין, ואחרי אשר קראתיה בחָפזה וידעתי את תֹּכֶן דבריה, סגרתיה ואחזתיה בידי כאלו לא ראיתי עוד את הכתוב בה. ואל הפרש נתתי עשרים דרכמונים, ויוֹדֶה לי בשמחת כל לבב על מתנת ידי, ועל פי תודָתו הָראיתי לדעת כי אוהב כסף הוא, ועל ידי כסף אוציא מלבו מלים. על כן אמרתי אליו: אם תאבה ותשת אתנו יין, ונתתי לך בעד כל גביע אדרכמון כסף. וייטב הדבר בעיניו, וַיֵשְׁתְּ גביעים רבים לבעבור הרבות לוֹ אדרכמונים, וישת וישכר, וּבְהִתְכַּנֵס היין בתוכו, יצא הסוד הכמוס עמדו, ומבלי שָאֹל את פיו, הודיעני כי יונתן וַחֲבֵרָיו שֻׁלחו במלאֲכות ראשי ירושלים לצודד נפשׁי ולהכריתני מארץ החיים. ויהי כשמעי את דבריו, השיבותי לשלוחי ירושלים כדברים האלה: יוזיפוס שולח ברכת שלומו ליהונתן וליתר מלאכי ירושלים הנִלוים אליו! שמחתי בהִוָדע לי כי באתם בשלום אל ארץ הגליל, וכי מעתה אוכל לשוב ירושלימה עיר מולדתי אשר לבי ובשרי יִנָהו אחריה כל הימים, ואתם תמלאו את מקומי ותהיו שרי צבאות בארץ הגליל תחתי. ודעו נא כי בכל אַוַת נפשי אֹבֶה לבוא אליכם ולראות את פניכם, אך מה אעשה ופלאַקידוס יכביד עלי את ידו לבל אמוש מעיר זבולון? כי הוא עושה מזִמות להִתנפל דרך העיר הזאת בארץ הגליל, וְעָלַי להִתחקות על שרשי רגליו לבלתי תֵּת לו מִדרך כף רגל בעיר הזאת, ועל כן הואילו נא ובואו אֵלַי אתם אחרי קראכם את המכתב הזה. הֲיו בטוב!

כדברים האלה כתבתי אל יהונָתן וַחֲבֵרָיו, ונתתי את המכתב אל יד הפָרש להביאו אל שולחיו. ועם הפרש ההוא שלחתי שלשים איש מחסידי בני הגליל וצויתים לברך בשמי את מלאכי ירושלים בשלום, ויותר מזה לא ידברו אתם דבר; אך מדאגה בדבר פן לא ישימו מחסום לפיהם ויקחו עם יהונתן דברים, נתתי לכל אחד מהם איש מלחמה מהנאמנים והישרים אשר באנשי חילי, והם ימנעום מִדַבֵּר דבר עם יהונתן. ויהי בהִוָדע להשליחים ההם כי נכזבה תוחלתם להורידני דומה בפעם ההיא, כתבו אלי שנית לאמר: יהונתן וַחֲבֵרָיו מלאכי ירושלים נותנים את ברית שלומם ליוזיפוס: “אנחנו מצַוים אותך לבוא אלינו בעוד שלשת ימים, אתה לבדך בלי כל אנשי חיל, אל עיר גברא, לשמוע מפיך את תלונותיך ואת ריבות שפתיך אשר תלין ואשר תריבה עם יוחנן –.” אחרי שלחם אלי את הדברים ההם, ואחרי דברם שפת חלקות עם האנשים אשר שלחתי אליהם, הֵרימו פעמיהם אל העיר יָפוֹ הגדולה והבצורה בכל ערי גליל הקטנות ויושביה רבים מאד. ובבואם שמה יצאו לקראתם המונים המונים עם נשיהם ובניהם ויזעקו עליהם חמס לעבור מעליהם ולבל יקחו מעל ראשם את יוזיפוס נגידם ושר צבאם הישר באדם. ויהונתן ואנשיו התקצפו מאד על הקריאה הזאת, אך לא ערבו את לבם לפצות פה להשיב חורפם דבר, ויִתראו כאנשים רָמֵי הכבוד אשר חרפת יושבי יפו הנִקלים לא נחשבה בעיניהם להשיב מאומה, וילכו להם אל הערים האחרות. אך מכל הערים קראו יושביהן אחריהם מלא, ובקול אחד אמרו כי הם אינם אֹבים שר צבא אחר זולת יוזיפוס. והשליחים אשר נִבצרה מזִמתם לְהָסֵב את לב העם מאחרי, שבו ריקם אל עיר צפורי הגדולה בכל ערי הגליל. ויושבי העיר הזאת אשר רוחם נאמנה את הרומאים, יצאו לקדם פניהם, אך על אֹדותי לא דִברו למטוב ועד רע, ויחרישו ממני, ולכתם מצפורי ויבואו אל העיר אַזוֹכִֿיס, נתנו יושביה עליהם בקולם כיושבי יפו ולא נתנום שֶבֶת בקרבם. אך בפעם הזאת לא יכלו השליחים להתאפק ולטמוֹן זעמם בחֻבם, וַיְצַוו לאנשי חילם להכות במקל חובלים את האנשים הקוראים אחריהם מלא, ולהפיצם איש מרעהו, ויסעו משם ויבואו אל גדרה, ויוחנן עם שלשת אלפי איש קדמו את פניהם באהבה. ואני אשר לא נעלם ממני כי כל עצתם עלי לרעה, יצאתי מעיר זבולון עם שלשה אלפים אנשי מלחמה, ובאתי אל העיר יוֹטַפַּטַא (יודפת³⁷). וכתבתי אליהם את הדברים האלה: "אם יש את נפשכם כי אבוא אליכם להתראות פנים, בְּרוּ לכם עיר אחת מארבע מאות וארבע ערים הגדולות והקטנות אשר בארץ הגליל, ואני אבוא בה לֵרָאות פניכם, אך לא אבוא בעיר גברא או בעיר גישאלא, יען כי גישאלא היא עיר מולדת יוחנן אוֹיבי בנפש, גם עיר גברא נאמנת מאד אִתוֹ וברית שלום לה עִמוֹ. ויהונתן ואנשיו קראו את דברי המכתב ההוא ולא עָנו לי מאומה, ומני אז לא עָרכו עוד אלי מלים. אך הם ואנשי חילם התחברו עם יוחנן ואנשי חילו, ויתיעצוּ איך יוכלו לי ויתפשוני במצודתם. ויוחנן יָעַץ להם עצה נמרצה להריץ מכתבים אל כל הערים והכפרים אשר בארץ הגליל, ולאסף את שמות האנשים המתאוננים והמתלוננים עלי ועל הליכות דרכי, כי לא יִבָצֵר מהיות אחד בעיר ושנים במשפחה אשר ישנאוני בקנאתם בי ויתנו שמי לגדֻפים, ואת שמות האנשים ההם יכתבו בספר וְיִשְלְחוּ אל נשיאי ירושלים וראשיה, וראו כל יושבי ירושלים כי בני הגליל יתנוני לפני בן בליעל ובוגד וארצם, ויסירוני מפקֻדתי גם יְיַסְרוני על עון חטאתי, ואז יסורו מעלי גם יתר אנשי הגליל המַחזיקים בבריתי, מיראתם ופחדם לבל יבֻלע להם בגללי –. זאת העצה היעוצה מאת יוחנן, מצאה חן בעיני כל העֵדה הרעה ההיא. אך לי הֻגד דְבר בליעל זה בשעה השלישית בלילה ההוא, כי אישׁ אחד שמו זַכֶּאוּס (זַכַּי) ברח מפניהם וַיְגַל את סוֹדם אשר נוסדו עלי. ובראוֹתי כי אָץ לי הזמן, והשעה דֹחֶקֶת אותי מאד, צויתי ליעקב אוהבי הנאמן להעמיד מאתים שומרים על הדרכים אשר מעיר גברא אל הגליל, והם יתפשו את כל האנשים ההולכים בדרכים ההם, ומה גם את אשר יִמָצֵא בידו מכתבים יביאו אנשי המשמר אותם אלי. גם שלחתי את ירמיהו ידידי ורעי אל גבול ארץ הגליל עִם שש מאות איש, וצויתי להעמיד שומרים על כל הדרכים אשר מגבול הגליל עד ירושלים, והם יחפשו את כל עוברי דרך אם ימָצאו מכתבים בידם, ובתפשם אנשים כאלה, יאסרו אותם בכבלי ברזל וישימום במשמר, ואת המכתבים ישלחו אלי.

אחרי כן שלחתי מלאכים בכל ערי הגליל, וצִויתים להעביר קול פּקֻדתי לכל אנשי שלומי כי יכינו להם צידה לשלשה ימים ויחגרו כלי מלחמתם וְיֵאָסְפו כֻלם אלי ביום מחר לעיר גברא. ואני חלקתי את אנשי המלחמה אשר היו אתי, לארבעה גדודים, והנאמנים בהם שמתים לשומרי ראשי, ואשימה עליהם ראשים, וצויתים לבל יספחו אליהם איש מלחמה אשר לא נודע להם מי הוא. ביום המחרת בשעה החמישית בבואי אל העיר גברא, מצאתי ראיתי כי כל השדה אשר לפני העיר, מלא אנשי חיל אשר נקבצו באו אלי מכל עֲבָרִים כאשר צויתי להם, גם אנשים רבים מיושבי הכפרים נאספו שמה. ובעָמדי לדבר דברי אל האסֵפה הגדולה ההיא, קראו כֻלם פה אחד ויאמרו כי אנכי מושיעם, עֶזרם ומפלטם ומחסה לארץ מולדתם. ואני נתתי להם תוֹדָתִי וברכתי על אמונתם וישרם, גם יעצתים לבל יעשו לאיש מאומה ולבל יגעו בכל אשר לאנשי מַצוּתָם, אך ישבו תחתיהם במחנה ויאכלו את אשר הֵכינו; כי מגמת פָּנַי היתה להשביח שְאוֹן המתפרצים מבלי שְפָך דם. ביום המחרת מצאו השומרים אשר העמדתי על הדרכים, אנשים אשר בידם שלח יוחנן מכתבים. האנשים ההם אֻסרו בנחֻשתים כאשר צויתי, והמכתבים הובאו אלי, והם מלאים חרפות וגדֻפים שקים, ודברי בָלע על הֲליכותי. אז שמתי אל לבי להצפין את המכתבים מנגד עיני כל, ולהרים פעָמי אל שליחי ירושלים שוטני ואויבי בנפש. ויהי כשמוע יהונתן ויתר השליחים את דְבַר בואי אליהם, מִהרו ויקחו אתם את אנשי חילם גם את אנשי חיל יוחנן, ויבואו אל בית יושוע, בַיִת גדול ורחב ידים אשר עליו מִגְדְלֵי תלפּיות, ובתוך המגדלים הבצורים ההם הִסתירו גדוד אנשים חמושים, ואת כל דלתות הבית סגרו, ורק דלת אחת היתה פתוחה, וַיְחַכּוּ ליום בואי, ויצוו את אנשי חילם לבל יניחו הביתה כי אם אותי לבדי, ואת האנשים אשר יבואו אתי, לא יתנו לבוא הביתה. ובכן האמינו כי אֶפֹּל בידם ואין מציל. אך תוחלתם אבדה ועצתם לא קמה! כי אנכי ידעתי את ערמתם ומזמתם אשר יחמסו עלי. ובבואי העירה סרתי אל בית מלון אשר מול הבית ההוא, וָאֶשכב שם על המטה וסגרתי את עיני כאיש ישן, יהונתן וחבריו האמינו כי חבלי שֵנה נפלו על עיני באמת, וַיֵצאו השדה וַיְנַסו לפתות את ההמון הרב אשר נאסף שם, לבגוד בי ולעזוב אותי, יען כי איש רע ובליעל אנכי. אך כל ההמון הרב ענו ואמרו פה אחד כי חלילה להם לעשות נְבָלָה ודבר בָּלַע כזה לאיש חסדם ושר צבאם אשר הוא מָגֵן עזרם וחרב גאותם, ויהללו אותי ויברכו את שמי, ואת יהונתן וחבריו חֵרפו ויגדפו ויקללו על עוררם רוח המֶרד בארץ הגליל, ויתנו עליהם בקולם לעזוב את ארצם וללכת מעליהם. ויהי בשָמעי איך נשארה תקות השליחים מעל וידיהם לא עָשו תושיה, חשתי ואבוא אל השדה ההוא. ובבואי תקעו כל אנשי הגליל כף, ויריעו תרועת השמחה, וַיוֹדוּ לי על כל הטובות אשר הטיבותי להם כל ימי היותי שר צבאם. כשמוע יהונתן וחבריו את קול העם ברעו, ובראותם כי מכל עֲברים ירוצו אליהם אנשי חיל בעבי גבי מגנם, יָראו על נפשם מאד ויאבו לברוח ולמלט משחת חיָתם. אך אנכי צויתים לעמוד על עמדם ולבל ימושו ממקומם, והם בראותם כי ההמון סָגר עליהם הדרך ואין מקום מִפְלָט למו, נִצבו בבושה וכלמה משתאים ומחרישים מרעידים ומשתוממים. ואז התאמצתי להשקיט את סערת חמת העם וקִצפם, ופקדתי לאנשי שלומי לשמור את הדרכים לבל יתנפל עלינו יוחנן ואנשיו פתאם, ואת אנשי הגליל צויתי לחגור את כלי מלחמתם ולעמוד הָכֵן ברוח גבורה לקראת האויבים אם יתנפלו עלינו, ולבל ייראו ויפחדו מפניהם.

אחרי הדברים האלה הודעתי לאנשי הגליל את דברי המכתב אשר שלח אלי יהונתן וחבריו, אשר כתבו אלי כי הם שֻלחו במַלאכות ראשי ירושלים להשבית את דברי הריבות אשר ביני ובין יוחנן, ולצוות את יוחנן לשמוע בקולי לכל אשר אצַוֵהו, ובגלל זאת קראו אותי לבוא אליהם. ובדַברי זאת הוצאתי את המכתב ההוא מצלחתי והראיתיו לעיני כל לבל יכזיבוני השליחים וישימו לְאַל מלתי. אחרי כן אמרתי אל יהונתן וחבריו לאמר: שַוו נא לנגדכם כאִלו אתם שוֹפְטַי ואני עומד לפניכם לְהִשָפֵט, הלא אז לוּ העידותי שנים או שלשה עֵדים נאמנים להצדיק את נפשי, נתתם לי צדק על פי חֻקי התורה אחרי נַסוֹתְכֶם את העדים ומצאתם אותם דוברי אמת, ומה גם עתה אשר אני מֵעיד עלי את כל ההמון הרב והעצום הזה כי בישרת לבב וצדק ובמשפּט מלאתי את משמרת פקֻדתי מיום בואי הֵנה ועד היום הזה. ואתם חקרו נא ודרשו את העדים הרבים הנצבים עמכם בזה אם התהלכתי באמת ואמונה ובמעגלי ישֶׁר, ואם למדתי צדק וארחות חיים את אנשי החיל אשר ברגלי. השבעתי אתכם אנשי הגליל, השבעתי אתכם בשם ה' אלהי ישראל לבל תכחדו ולבל תעלימו קשְׁטְ דבר אמת! ענו בי נגד ה' ונגד מלאכי ירושלים האלה את מי עשקתי? את מי רצותי? ומיד מי לקחתי מאומה?…." עוד לא כליתי לדַבר, וכל העם קראו קול גדול כי אני משגבם ומנוסם ומפלטם וכי הם נשבעים בכל קֹדֶש כי זך וישר פעלי וכל מעשי באמונה, גם הם מתנפלים לפני ויתחננו אלי לבל אעזבם ולהיות שר צבאם כל הימים. וככלותם את דבריהם, קראתי באזניהם את דברי שני המכתבים אשר כתבו יהונתן וחבריו ליושבי ירושלים, ואשר הם מלאים חרפות וגדֻפּים, לשון שקר וכל דברי בלע ומלשינות אשר טָפלו ויחפיאו עלי בזדונם ורֹע לבבם. גם אמרתי כי הַצִירִים אשר בידם שלחו יהונתן וחבריו את המכתבים ההמה, הצירים ההם סִגרו את המכתבים אֶל ידי ברצונם הטוב, ואמרתי כן לבל יִוָדַע לאויבי כי העמדתי שומרים על הדרכים והם לקחו את המכתבים בחזק יד, ולבל יחדלו משלוח עוד מכתבים כאלה. ויהי כשמוע העם את הדברים האלה, וַיִחַר להם עד מות על יהונתן וחבריו, ובשצף קצף נסַבּו אותם להכותם נפש, ולולי התאמצתי לשכך את חמתם כי אז בִתקו אותם בחרבותם. וכשוך חמת העָם, אמרתי ליהונתן וחבריו כי אסלח לעון חטאתם אם יבטיחוני נאמנה כי ישובו ממחשבות אונָם ולא ישובו עוד לכסלה, ובשובם לירושלים יסַפרו לשׁולחיהם כי שקר ענו בי משטיני מקנאתם בי ושנאתם אותי חִנם. אחרי דַברי, שלחתי אותם לנפשם, אף כי ידעתי כי הם לא ישמרו את הבטחתם אשר הִבטיחו לי, אך כל בני העם התקצפו עליהם קצף גדול ויאיצו בי לענוש אותם קשה על אשר הִשחיתו הִתעיבו עלילה לענות בי סרה ולהכות אותי בלשון. ואני חתרתי בכל עז להציל את השליחים מיד מבקשי נפשם, יען כי ידעתי כי כל קֶשֶר ומריבה אש היא ועד אבדון תאכל ותכלה את הארץ ויושביה. אפס כי עז זעם העם ועֶברתם מאד קשתה, עד כי קצר קצרה ידי להשקיע את האש המתלקחת ההיא, וכלם כאחד רצו בחֵמה שפוכה אל הבית אשר שם יהונתן וחבריו נְחִתִּים. ואני בראותי כי לא אוכל לעצור את רוח חמתם, הֶערמתי מזִמה וָארכב על סוסי וצויתי להעם למהר וללכת אחרי אל עיר סוֹגַנַא אשר להערביאים והרחוקה משם עשרים שטאַדיען, ובדבר הזה הסירותי מעלי עקשות פי שוטני לבל יאשימוני כי אנכי הִצַתִּי שלהבת המלחמה בין התושבים.

ובבואי לעיר סוֹגַנא, צויתי להעם לנוח, והעידותי בהם לבל יהיו נוֹחִים לכעוס ולבל ימהרו לשפך גם דמי אויביהם. אחרי כן פקדתי למאה אנשים מנכבדיהם וזקניהם לשום לעיר ירושׁלים פעָמיהם, ושם ירשיעו את האנשים ההם המפריעים את שלום ארץ מולדתם. גם אמרתי אליהם: כי אם יטוּ יושבי ירושלים את אזניהם למו, אז יבקשו את פניהם לשלוח אֵלַי מכתב בשֵם כל עַם ירושלים כי הם מְעַתְּדִים אותי להיות נגיד ומצוה ושר צבא בארץ הגליל גם בימים הבאים, וליהונתן וחבֵריו יצַוו כי ישובו לארצם. וביום השלישי מהרו מאה אנשים ההם ללכת ירושלימה, ואנכי שלחתי אתם חמש מאות רוכבים לשמרם בדרך. גם שלחתי בידיהם אגרת ליושבי סַמַרְיא (שומרון) לפקוח עיניהם לבל תאֻנה אל אֲנָשַי רעה, וסמריא היתה תחת ממשׁלת רומא, וכל הולכי ארחות לבוא ירושלימה, עברו דרך עיר סמריא ויבואו בשלשׁה ימים לירושלים. ואני הלכתי עִם מַלְאָכַי ושׁלחתים עד גבול ארץ הגליל, והעמדתי שומרים על הדרכים לבל יִוָדַע לאיש דְבַר הליכותיהם. אחרי כן שמתי משׁכני בעיר יפו, אך יהונתן וחבריו שלחו את יוחנן לגישאלא בראותם כי לא הוציאו את מחשבות אוֹנָם לאור וידיהם לא עָשו תושׁיה. והם באו אל טבריה בתִקותם כי יטו את לב יושביה לכל אשר יחפצו, כי יושוע שר צבאם בעת ההיא, כתב אליהם כי הוא יְפַתֶּה את יושבי טבריה לקבל אותם בשמחת לבב ולהביא אותם במסורת ברית השלום אִתָּם. אך האיש סילאַס אשׁר הפקדתי אותו בטבריה למלא את מקומי שם, הודיעני זאת על פי מכתב, ויבקשני למהר ולבוא שמה ואנכי שמעתי בקולו וחשתי ואבוא לטבריה, ועל ידי הסִבה אשר אסַפר בזה, נלכדתי במצודה רעה וחיי היו תלואים לי מנגד: כי יהונתן הִטָה את לב אנשים רבים בטבריה, אשר היו למֹרַת רוחי תמיד, וַיַדיחם לְהִנָזר מעלי ולמעול בי מעל. והם בשמעם כי אנכי בא אליהם, נבהלו נחפזו מפני, ויצאו לקראתי ויקדמו פָּני בכל אותות אהבה וידידות, וַיְאשרוני וַיְברכוני באָמרם אלי כי אנכי שׁמש ומגן לארץ מולדתם, ויבטיחוני כי ישמח לבם על הודי וכבודי אשר הָנחלתי לי, כי כבודי נחשב בעיניהם ככבודם, ואָשרי כאָשׁרם, יען כי הם היו מורי ומלמדי³⁸, ואזרחים כמוני, גם אהבָתי אותם, יקרה היא להם יתר הרבה מאהבת יוחנן, ויחלו את פני כי אמהר ואשוב לביתי, והם יסגירו את יהונתן בידי. גם נשבעו לי שבועי שבועות גדולות ונוראות כי אך ישֶר לבם אמָריהם, ורק אמת יהגה חִכם, עד כי לא יכולתי לפסוח עוד על שתי השעפים, והאמנתי בדבריהם, ויוסיפו עוד לחַלות פני לִשְׁבּוֹת ביום השבת הקרוב לבוא, עם אנשי חילי, בעיר אחרת, לבל יַרגיזו אֲנָשַי לבני עירם. ואנכי מבלי חַסֵד אותם, נטיתי מעליהם עם אנשי החיל אשר ברגלי, ובאתי אל עיר טַרִיכִֿיַה, אך בכל זאת הִצגתי מאנשי סודי בטבריה לבעבור יתחקו על כל הדברים אשר ידברו אנשי טבריה על אֹדותי, גם העמדתי שומרים רבים על הדרך אשר מטריכיה עד טבריה, וַאֲנָשַׁי אשר בטבריה יודיעו להשומרים ההם את כל אשר נשמע בעיר, והשומרים יודיעו זאת איש אל רעהו הנצב אצלו, ובכן יִוָדַע לי בעת קצרה את כל החדשות אשר בטבריה, וביום המחרת נאספו כל אנשי העיר אל בֵּית התפִלה, בַית גדול ורחב ידים מאד אשר בטבריה. ויהי בבוא יהונתן בו, לא עָרַב עוד את לבו להשמיע רשעתו בקהל רב ולהסית את הֶהָמון לבגוד בי ולסור מאחרי, אך הִגיד להם כי לפי ראוֹת עיניו יֵאוֹת להם לשום עליהם ראש וקצין בָּחור וָטוב ממני. אך יושוע ראשׁ היועצים הֵעיז פניו, ובעוז רוחו דִבר אל כל הקהל: “שמעו נא אזרחי טבריה! ואנכי איעצכם כי טוב לכם לשמוע בקול ארבעתנו (ובדברו הורה באצבעותיו על יהונתן וחבֵריו) משׁמוע בקול איש אחד, יען כי אנחנו מבני מְרוֹם הארץ, ושמֵנו נודע לתהִלה ולתפארת”. וכשמוע יוסטוס את דבריו נתן לו צדק, וַיַסֵב אֶת לִבּוֹת אזרחים מעטים מאחרי, ויטם אל חפצו. אך כל העם לא הטו אזניהם לדבריו, ולולי הגיעה השעה הששית³⁹, אשר אז יאכלו היהודים לחם ביום השבת וַיֵלכו איש איש לביתו, לולי זאת כי אז היתה מהומת מלחמה בין האזרחים ודמים בדמים נגעו. ויהונתן וחבריו צוו להעם לְהֵאָסֵף ביום המחרת להמתיק עֵצה ולהתיעץ על צפונותיהם. ואני בשמעי כל אלה, שמתי על לבי ללכת בבקר לטבריא, וָאָבוא העירה בעת אשר הִתאספו כל בני העיר אל בית התפִלה, ואין איש יודע מה מטרת האסֵפה ההיא.

וכראות יהונתן וחבֵריו כי גם אנכי באתי אל בית התפלה ההוא, אשר לא פִּללו כן ולא עלה על לבם, נבהלו מאד מִפָּנַי. ויתנכלו וידברו אל העם במרמה ויאמרו כי פרשים רוכבי סוסים מחיל הרומאים התפרצו ויבואו אל מחוז הוֹמוֹנָאַ הרחוק שלשים שטאדיען מטבריא. ואנשים אחדים העידו כי אמת נכון הדבר, ואז אמר יהונתן ואנשיו כי לחטאה תחָשב להם אם לא יקומו לעזור לאנשי ארצם, ובלבם דמוּ כי אנכי אֵעָתר להם ללכת עִם אנשי חילי לעזור ליושבי מחוז הומונא, ואז יְפַתו הם את אזרחי טבריה לבגוד בי ולהשליך את עבותי מהם. ואני אף כי ידעתי את מחשבותיהם ומזִמות עלי יחמסו, בכל זֹאת עשיתי שׁאֵלתם לבל יֵאָמר לי כי לא אחוש לעזרת ארץ מולדתם. אך בבואי אל מחוז הומונא ולא מצאתי שם אף עִקבות סוס רומי, מהרתי ושבתי לטבריא. ובבואי שמה, מצאתי את כל העם והיועצים נעצרים בבית התפִלה. ויהונתן וחבריו הכוני בלשון לפני האספה ההיא, ויציאו עלי דִבתם כי אין עיני ולבי על אנשי החיל אשר ברגלי, רק אני מְבַלֶה יָמַי במִשׁתה שמָנים, משתה שמרים ותענוגות בני האדם. ומִדֵי דַברם דִברי בָלַע כאלה, הֶראו ארבעה מכתבים אשר שלחו אליהם יושבי גבול הגליל ואשר חִלו את פניהם להחיש לעזרתם ולהיות להם מחסה עֹז מפני הרומאים, גדודי פרשים וְרַגְלים ההולכים הָלךְ וקרוב אליהם, ובעוד שלשה או ארבעה ימים יָשֹׁסוּ את עריהם וְיָשִימו שַמות בארץ. ואזרחי טבריא אשר האמינו בקול דוברי שקרים ההם, הֵרימו קולם ויקראו אֵלַי וַיָאִיצו בי כי אמהר אחישה להרים פְּעָמַי עִם אנשי חילי להושיע לבני עַמָם וארצם. ואני הבנתי כי שוא ודבר כזב בפי יהונתן וחבריו, ובכל זאת אמרתי כי הנני הולך להושיע לבני ארצם כמצֻוה עלי מפי כל העם, אך יען כי לפי דברי המכתבים ההם התנפלו הרומאים על הארץ מארבע קְצָוֹת, על כן בקשתי את היועצים כי יְחַלְקוּ את כל אנשי חילינו לארבעה ראשים ויהונתן עם חבריו יהיו שרי צבאות עליהם, באָמרי כי לאנשי חָיל ואנשי לבב כמוהם, יֵאות לחגור בעז מתניהם ולרוץ גדוד להושיע את בני עַמָם ברצונם הטוב ובכל אַוַת נפשם גם מבלי פקֻדת היועצים, כי אנכי לא אוכל להיות מְפַקֵד צְבָא מלחמה כי אם על גדוד אחד ועצתי מצאה חן בעיני כל השומעים, ויהונתן וחבֵריו באו בין הַמְצָרִים וַיִמָשְׁכו בחֶזקת יד עצָתי לצאת בחרב לקראת האויב על גבול ארץ הגליל, וַיִהיו נבוכים ונִפעמים בראותם כי הֵפרתי את עָרְמָתָם בערמתִי ומזִמתם במזמתי הָרַבָּה והעמוקה. אך איש אחד מבני בליעל ושמו חנניה, איש מרמה ורע לב, יעץ לבני טבריא לקרוא צוֹם ביום המחרת לכבוד ה' אלהי מַערכות ישראל, וַיְצַו לכל יושבי העיר ולכל אנשי החיל לְהֵאָסֵף אל מקום ידוע בלי כל כלי נשק, להראות לעיני כל הקהל כי אם לא יֵצא ה' בצבאותיהם, שוא תשועת כלי מלחמה, וכל גבורות אדם הבל המה. אך הוא לא דִבר כן מיראת אלהים וְתֹם לבבו ואֵמונתו, רק למען תפוש אותי בכף עִם אנשי חֵילי בהיותנו בלי כלי קרב ומלחמה. העָרמה הזאת הִכריעתני, וַתַּכבד עלי אכפה לשמוע בקול חנניה לבל אֶחָשֵב בעיני ההמון כאיש לא אֹמֶן בו וְגוֹרֵעַ שִׂיחָה לפני אֵל. אחרי הדברים האלה שָבוּ העם לבתיהם. ויהונתן וחבריו שלחו מכתב אל יוחנן ויבקשוהו לבוא אליהם למחר בבקר ולקחת אִתו אנשי חיל רבים ככל אשר תשיג ידו, לבעבור תפוש אותי בכַפּם בלי כל עמל וְחֵרֶף נפש. אך אנכי צויתי לשני אנשים גבורי כחַ ונאמני רוּח לחגור חרבות קטנות בעלי פיפיות מתחת לְמַדֵיהֶם וללכת אתי אל מקום האסֵפה, למען נוכל לעמוד על נפשותינו אם יאבו אויבינו לשלוח יד בָּנוּ, ואנכי לבשתי שִריון נחשת וחרב חַדָה תחת מעילי לבל יֵרָאו החוצה, והלכתי אל בית התפלה. ויושוע אשר עמד על פתח הבית, הניח אותי ואת שני אנשי לבוא שמה, אך את יתר אנשי חילי לא נתן לבוא אל בית התפִלה. אחרי אשר שָפכנו שיח לפני ה' כפי חֻקי אבותינו, קם יושוע על רגליו, וישאל את פי איה איפה הם הכלים והכסף המֻצָלים משרֵפת ארמון המלך הורודוס? ומגמת פניו היתה להרבות אתי דברים עד אשר יבוא יוחנן אל בית התפלה. ואני השיבותיו דבר כי קאפעללא ועשרה אנשים מנכבדי טבריא לקחו את החפצים ההם וַיַחביאום עד עת מְצוֹא –. וקאפעללא עִם עשרה אנשים ההם הֵעִידו כי כֵנים דברי, והחפצים ערוכים ושמורים בידם. אז הוסיף עוד יושוע לשאול: מה עשיתי בעשרים שקלי הזהב אשר לקחתי בִמְחִיר רַצֵי הכסף הַנִצָלִים מארמון המלך? ואני עניתי כי את השקלים ההם נתתי להמלאכים אשר שלחתים ירושלימה, לשבור להם אֹכֶל וצידה לדרכם. “לא טוב עשית!” נתן עלי יושוע בקולו, “לא טוב עשית בְפַזְרֶך כסף הקהל למלאכיך.” וכל העם בשמעם את עלילות הדברים ההם אשר ישים עלי יושוע ואנשיו, עלה עשן באפם וַיִחַר להם מאד, ולבי ראה כי קרוב הסער לבוא, כי כל בני ההמון חפצים להתקומם בשאון ורעש על יהונתן ואנשיו, ואז שַמְתִּי אני עוד זפת וגפרית על אש חמתם, ואמרתי: אם עָוֶל עשיתי בתתי עשרים השקלים ההם אל מלאכי, אַל נא יזעף לבכם עלי, כי אנכי אשיב מכספי את השקלים לאוצר הקהל, אז הֶחשו יהונתן ואנשיו, ולא דברו עוד. אך בני העם הוסיפו עוד להתקצף עליהם בהִתבוננם עוד מה רבה רעת האנשים ההם אשר יתגוללו ואשר יתנפלו עלי על לא דבר. ויושוע בראותו כי שֻנוּ פני הדבר מאשר האמין בתחִלה, צִוה את העם לצאת מבית התפִלה ולשוב לבתיהם, ואת הסנהדרים בִקש לבל ימושו ממקום שִבתם, באָמרו כי שְאון העם יפריע את הדבר הגדול אשר להסנהדרים לבקש ולמצוא. אך כל העם קראו פה אחד כי לא יעזבו אותי לבדי בין המון שונאי ומבקשי רעתי. ואז בא איש אחד ויגל בסתר את אזני יושוע ואנשיו כי יוחנן ואנשי חילו קרובים אל העיר. הבשורה הזאת הִרהיבה בנפש יושוע עזות, ולא יכֹל עוד להתאפק (ואולי מאת ה' היתה זאת לבל אפֹּל ביד יוחנן), וישא קולו ויקרא: הֵרָגעו אזרחי טבריא, ודעו נא כי לא בגלל העשׂרים שקלי זהב ההם בן מָוֶת הוא יוֹזִיפוּס, רק בגלל אשר הוא מתנשא על קהל ה', ובחֶזקתו לקח לו קרני ברזל לנגח אפסי ארץ הגליל, ובערמת לבבו שם המשרה על שכמו אשר לא כדת. ובדַברו כן בקול רעמו הרִימו אנשיו את ידיהם להכות אותי מַכַּת מָוֶת, אך שני שומרי ראשי מִהרו ושלפו את חרבותיהם מִתַּערן, וַיְעוֹפְפוּ את לַהבותיהן על ראשי האנשים ההם, וַיַפחידום כי יְשַסְפוּם כרגע אם לא ירפו ממני, וגם כל העם הרימו אבנים לסקלם אם יגעו בי ביד, ובכן מִלטו את נפשי מיד מַצְמִיתַי. וברגלים מְמַהרות יצאתי מבית התפלה, ואָחזתי דַרכי בין הַמְצָרִים אשר ברחובות העיר טבריא כי לוּ הלכתי בדרך כל ההולכים, אז נפלתי בידי יוחנן ואנשיו, ובהגיעי אֶל חוף הים, מצאתי שם אנִיה וירדתי בה ובאתי אל טאריכיה, ואתמלטה באֹרח פלא גם בפעם הזאת.

ויהי בבואי לטריכיה, קראתי אלי את זקני הגליל וספרתי להם את כל הרעה אשר עשה לי יהונתן ויושבי טבריא על לא חמס בכפי, ועוד מעט והייתי טרף לשניהם. וכשמוע אנשי הגליל את כל אלה, הִתעברו מאד וחמָתם בערה בם ויַחִלוּ את פני להִלָחם על טבריא ולהוריד עז מבטחה, וגם הֵאיצו בי לְתִתָּם לערוך מלחמה על יוחנן הפריץ ועל יהונתן ואנשיו להכריתם מארץ החיים. אך אנכי לא נתתי אותם לבַצע את מעשיהם, ואמרתי אליהם כי טוב להם לְחַכּוֹת עד אשר ישובו מלאכי מירושלים ויגידו לנו את עצם יושבי ירושלים ואת מצותם על אֹדות מְתֵי אָוֶן ההם. ועל פי הדברים האלה השיבותים מחרון אפם וַהֲשִכּתִי את חמתם וישיבו חרבם אל תערן וינוחו. ויוחנן בראותו כי נִבצרה מזמתו ולא הֵפִיק זממו לתפשני בכפו, שב לגישאַלאַ עיר מולדתו.

מקץ ימים אחדים שבו מלאכי מירושלים ובשורה בפיהם כי יושבי ירושלים התקצפו מאד על חנן ועל שמעון בן גמליאל על אשר עָרבו את לבם לשלוח ביד מלאכיהם בלי עֲצת העם וידיעתם, להדפני מִמַצָבִי ולהדיחני משאתי מהיות עוד שר צבא בארץ הגליל. גם ספרו עוד המלאכים כי כֹה עלתה חמת עַם ירושלים על חנן ועל שמעון עד כי עוד מעט שרפו את בתיהם עליהם באשׁ. גם הביאו מכתבים אשר כתבו אלי ראשי ירושלים בשֵם כל העם כי הם מְחַלִים את פני לבל אעזוב את מִשמרת פקֻדתי בארץ הגליל מפני חמת המקנאים והמַלשינים, ואוסיף עוד להיות שר הצבא ונגיד ומצַוה כל הימים, ועל יהונתן וחבֵריו צִווּ בחֶזקת היד כי ישובו מַהֵר אל בתיהם ירושלימה. ובקבלי את המכתבים ההם, הלכתי אל אַרבֶלַא (ארבאל) העיר הקטנה, אשר שם נִקבצו באו אלי כל אנשי הגליל. ואז צויתי למלאכי השבים מירושלים לסַפר באזניהם איך חרה אף ראשי עדת ירושלים וכל העם על האנשים אשר יעצו עצה רעה להרסני ממעמדי ואיך התעברו ביהונתן ואנשיו על אשר יתנכלו להדפני ולהפילני במהמורות בקנאתם. גם יספרו להם כי ראשי ירושלים וכל יושביה צִוו עלי לבל אָסִיר המִשרה מעל שִכמי ולהיות שר צבא בגליל כל הימים, ואת יהונתן וחבריו פקדו לשוב עד מהרה לביתם ולא יזידו עוד לפצות עלי פיהם. ואחרי כן שלחתי את המכתבים ההם ליהונתן וחבריו, וצויתי למלאכי לשום עינם ולראות מה יעשו אז. ויהי כקרוא יהונתן ואנשיו את דברי המכתבים ההם נִבהלו מאד ורעדה אחזתם, וישלחו אל יוחנן ואל יועצי טבריא וזקני גברא, ויקראו להם לבוא אליהם ולהמתיק יחדו סוד. יועצי טבריא גמרו אֹמֶר להתרפס ולהכנע תחתי לבל אקדיש על עיר מולדתם מלחמה, אף כי אנכי לא הִפחדתים מעולם להניף עליהם חרב נוקמת. אך יוחנן לא אבה לעצתם, רק גזר אֹמֶר לשלוח שני אנשים ירושלימה ולהכות אותי בלשון לפני העם, ולהוציא עלי דִבה כי אני אינני מְפַקֵד את אנשי חילי בישרת לבב עד כי הִתְעַוְתוּ אנשי החיל וילכו שולל ושובב בשרירות לבם. ויוסף עוד יוחנן לדַבר באזני אנשיו ולהטות את לבבם אליו באָמרו אליהם כי העם היושב בירושלים יאמינו בדברי המלאכים הנכבדים והמלֻמדים אשר ישֻלחו אלימו, ומה גם כי לב העם ינוע תמיד כקנה במים ולא יעמוד על עֶמדה אחת ימים רבים. העצה הזאת מצאה חן בעיני רוב האסֵפה, ויחרצו משפטם לשלוח את יהונתן ואת חנניה אל עַם ירושלים, ושני השליחים חברֵיהם יֵשבו בטבריא עד שובם וליהונתן וחנניה נִלוו מאה אנשי חַיִל מזֻינים לשָמרם בדרך הליכתם. ויושבי טבריא צֻוו לחגור כלי מלחמתם ולהתחבר עם אנשי יוחנן לעלות עלי למלחמה.

ויהונתן עִם חנניה ושומרי ראשם הֵרימו פעמיהם ללכת ירושלימה. ויהי בהגיעם אל דַרְאַבִּיטטא, עיר קטנה על גבול הגליל הקיצון, הבנויה על הַכִּכָּר הנִקרא בשֵם “הַשָדֶה הגדול”, פגשו כחצות הלילה באנשי משמרתי אשר העמדתי שם לשמור ולספור את צַעדי אנשי חֵיל מְשַׂנְאָי. ואנשי משמרתי צִוו אותם בחֶזקת היד להתפשט את אֲזֵנֵיהֶם מעליהם כרגע, ואחרי כן אסרו אותם בנחֻשתים ויביאום אל המקום אשר יעדתי להם. וראש אנשי משמרתי ושמו לערי, שלח אלי מכתב ויודיעני את החדשה הזאת. ואני חִכִּיתִי שני ימים ולא הודעתי לאיש מכל אשר נעשׂה, וָאֶשלח מלאכים אל יושׁבי טבריא ויעצתים עֲצַת שלום להתנצל את כלי נשקם מעליהם ולשלח את אנשי חילם איש איש לביתו, אך הם האמינו כי יהונתן ואנשיו הגיעו כבר ירושׁלימה, וַיַענו למלאכי עזות, ויטפלו עלי חרפות וגדֻפים. ובכל זאת חשבתי מחשבות שלום להשיב את לבבם אלי בלי חרב ומלחמה, כי שַׂמְתִּי לי לחק לבלתי הִלָחֵם בבני עַמִי ולהכניעם תחתי רק במועצות ודעת ודברי שלום ואמת. ועל כן עשיתי תחבולות להעתיק מן העיר את שמעון ואת יועזר שני שלוחי ירושלים אשר נשארו בטבריא, ולהפרידם מעל יושבי העיר. כי חלקתי עשרת אלפים איש מאנשי חילי לשלש מַחלקות, וצויתים להסתתר בכפרים, ואלף איש החבאתי בכפר אחר הבנוי על ראש הר גבוה ורחוֹק ארבעה שטאדיען מטבריא, וצויתים לרדת משם מַהֵר בתתי להם אוֹת. ואנכי יצאתי מהכפר ההוא ואֶתיצב במקום רֹאִים. ובהִוָדע ליושבי טבריא מקום מַצָבִי, יצאו מהעיר ויחרפוני ויחפיאו עלי קללות ודברי בָלַע. ועוד הוסיפו סרה ויעשו להם אֲרוֹן איש מֵת וַיְפָארוהו בכל פְּאֵר, וַיַעמידוהו בפתח עינים, ויתיצבו סביב לו ויספדו כאִלו הייתי אני המֵת המונח בארון ההוא, ומספדם היה מלא הוללות ושחוק וקלון וחרפה וָבוּז. אך אנכי לא הִתעברתי עמהם, ובמנוחה והשקט התבוננתי במעשה תעתועיהם ופתַיותם. אולם בהיות מְגַמַת פָנַי ללכוד בעָרמתי את שמעון ויועזר, על כן שלחתי אליהם דברים ביד איש עִתִּי ובִקשתים לצאת מהעיר להִתראות אתי, ואם ירֵאים הם מִפָּנַי יקחו אתם אוהביהם ואנשי שלומם במספר רב להיות עליהם לסתרה; כי יש את נפשי לכרות אתם ברית שלום ולחַלק אתם את משמרת פקֻדתי על אנשי צבא הגליל. שמעון כי היה כסיל ואוהב בצע, נִפתה כיונה פתָה וַיֵצֵא לֵרָאוֹת פני, אך יועזר מיראתו מפני מְאָרְבֵי חֶרֶש, לא יצא מהעיר ולא האמין בי. ואני בראותי את שמעון וִידִידָיו, קִדמתי פניהם בכל אותות אהבה, ונתתי תודה לשמעון כי שמע בקול שאֵלתי. אחרי כן אָחזתי ביד שמעון והֶעתקתיו מֶרחק רב מאנשיו, באָמרי כי דבר סתר לי אליו, ואז הֶחזקתי בו בחזק יד והִסגרתיו לאנשי חילי וָאֲצוֵם להביאו אל הכפר הקרוב. וְאֶל גְדוּדַי אשר בכפר ההוא שַׂמְתִּי אוֹת לָרֶדֶת, וַיֵרדו מַהֵר ויבואו אֵלַי, ואני הלכתי אתם לטבריא. ועל יד שער העיר הִתלקחה פתאֹם שלהבת מלחמה עזה בין אֲנָשַי ובין בני טבריא, ועוד מעט וְגָבְרוּ בני טבריא, כי אנשי חילי נסוגו אחור ורבים נסו ולא הפנו מרפיון ידים, אך אנכי הִרהבתי בלבות הנותרים רוח גבורה למלחמה, וַיִתְאוֹשְשוּ ויתאזרו עז וָחַיִל וַיְגָרְשו את בני טבריא אל תוך העיר. ואנכי שלחתי גדוד לוחמים דרך הים אל העיר וצִויתים לְשַלַח באש את הבית הראשון אשר ילכדו בעיר. ובני טבריה בראותם את האש ואת תּמרות העשן המִתאבכים השמימה, האמינו כי נִלכדה עירם מקצה בסערת מלחמה, וַתִּרפינה ידיהם וישליכו איש איש את נשקו מעליו, ויתחננו אלי הם ובניהם ונשיהם לחוס על עיר מולדתם לבלתי שחתה, וָאֵעָתֵר להם, ועצרתי ברוח הלוחמים, וָאָשיב ידם מִבַּלֵעַ. אחרי כן הלכתי לאכל לחם להשיב נפשי, כי רַד היום מאד ואנכי עיף ויגע רעב גם צמא. גם קראתי את שמעון אתי ללחם, ובעת הָאֹכֶל נחמתיו ודברתי על לבו, והבטחתיו לתת לו צידה לדרך ושומרים נאמנים להביאו ירושלימה. למחר באתי עם עשרת אלפים איש חיל לטבריא, וְקִבַּצְּתִּי את זקני העיר ונכבדיה אל מסלת הרצים אשר בתוכה, וְשָם צויתים להסגיר בידי את הַשונִים ההם אשׁר סִכְסְכו בי את המון בני טבריא למרד בי. ואת השונים אשר הסגירו אלי אסרתי בזקים ושלחתים ביד פּשעם אל מבצר יוֹטַפַּטַא. את יהונתן וחנניה שלחתי לחפשי, ונתתי להם צידה לדרך וחמש מאות איש לשמרם בדרך, ושלחתי אותם ואת שמעון ויועזר ירושלימה. ויושבי טבריא באו שנית אלי ויתנפלו לפני לעבור על פשעם, ויבטיחוני נאמנה כי יהיו סרים למשמעתי ביתר שאת מבראשונה, ומחזיקים בברית שלומי ביתר עז מבתחלה. גם בקשוני להשיב את יתר הפליטה מִבִּזַת העיר לידי בעליהם, וָאַט לבי גם לשאֵלתם זאת, והעברתי קול בכל אנשי חילי להשיב את שלל העיר לידי בעליהם. אפס כי אנשי החיל מֵאנו זמן להוציא בלעם מפיהם ולהשליך מִשִנֵיהֶם טרף, עד אשר ראיתי את אחד מהם לבוש בִגדי יקר מאשר הִסכין ללבוש תמיד, וָאֶשאל איפה לקח את מלבושם, וכאשר ענני כי הִפשיטם בחָזקה מעל איש טבריה, צויתי להכותו על ככה, וכל אנשי חילי הפחדתי לענוש אותם וליסרם יתר הרבה מאד אם לא ישיבו את שלל העיר, ואז נאסף רוב השלל אֵלַי ואני השיבותיו לידי בעליהם.

אחרי הדברים והאמת האלה, לא אֶכלא שׂפָתי מֵהַטיף דברים קצרים על אֹדות האיש יוסטוס⁴⁰, אשר גם הוא כתב זִכרון בּסֵפר את כל דִברי הריבות והמלחמות ההן אשר היו בארץ יהודה, ואל אדות עוד אנשים כגילו אשר התאמרו גם הם לבוא בּקהל במגלת ספר כָּתוב אֵליה דברי הימים ההם, ולא שָתוּ לבם לדַבר דִברי אמת, ומשנאה או חנופה לא יֵדעו הַמְעַוְלִים ההם בשֶת ולא יִכָּלמו להפיח כזבים ולהביע שקרים לעיני השמש. האנשים ההם עֹשׂים מעשה תרבות אנשים חטאים בנפשׁותיהם הַמְזַיפִים שטרי כסף, אך הם לא יֵעָנְשו ולא יִשָפְטוּ משפט קשה כמוהם, ועל כן לא יגורו מפני איש לטפול שקר ולהרבות כזבים.

יוסטוס כתב בספר את כל הקורות אשר הִשתרגו על ארץ הגליל ועל כל ארץ יהודה, ואת כל המלחמוֹת אשר נלחמו היהודים ברומאים עד גלוֹת יהודה הָגלת שלמים. והוא חרץ לשונו ויתאמץ לפַתות את הקוראים דבריו כי אך אמת יהגה חִכּוֹ וכל סִפוריו נאמנו מאד, ולהתגולל ולהִתנפל עלי כי אנכי כתבתי כזבים בסֵפר מִלחמות היהודים, ולא דִברתי נכונה, אף כי נעלמו ממנו ולא ידע גם את הקורות אשר נִקרו בארץ מולדתו ובעיר מושבו. ועל כן נִלחצתי לָגֹל מעלי את האשמה אשר יאשימני האיש הזה חִנם, להוציא לאור צִדקתי, ולגַלות לעיני כל את הדברים אשר כִּסיתי עד היום הזה. והקורא המשכיל לא יתפלא על אשר הֶחשיתי עד כֹה ולא הודעתי את דְבָרַי אלה לפני ימים רבים, יען כי כל חֲכַם לב יודע כי כותב דברי הימים יֵאוֹת לוֹ לְהִזָהֵר לבל יַצל מפיו דְבַר אמת ולשקול כל אֹמֶר בפלס האמונה, אך בכל זאת לא נָאוה לו לחָרף ולשפוך כמים עֶברתו על מְתֵי אָוֶן ואנשי רֶשַע אף כי יש בפיהו נכונה, יען כי בזה יֵרָאֶה כמחרחר ריב ומשַלח מדִינים ומעלה אף. אפס כי בסִפרי זה לא אוכל עוד להתאפק מִלָרִיב את ריב חֶרפתי עם האיש יוסטוס, וַאֲשַו אותו כעומד נגדי, ואליו אשים דִברתי: הוי יוסטוס אשר תתאמר כי ראש כל סופרי דברי הימים אתה! התצדק בדבריך אשר דִברת כי אנכי ואנשי הגליל אשֵמים על דְבַר הַמֶרֶד אשר מרדו בני עירך במלכות רומא ובאגריפוס המלך? הלא לבך יודע כי ימים רבים בטרם שֻלחתי עוד להיות שר צבא בארץ הגליל, חגרת אתה וכל יושבי עירך כלי מלחמה וְנועזתם לְהִלָחֵם בדעקאַ-פּוֹליס (עשר ערים⁴¹) אשר בארץ סורִיא, ואתה בידך שלחת את כפריהם באש, ואחד מעבָדיך הוּמת על מֵאנו לשמוע בקולך ולהיות גם ידו עמך במעשה הרע הזה. ולא אנכי לבדי יודע זאת כי אם היא כתובה גם בספר זכרון אשר להקיסר וועזפאַסיאַן, וגם יושבי דעקאַ-פּוֹליס צעקו עליך חמס באזני הקיסר הזה בהיותו אצל פטוֹלומעאוס, ויבקשו פּניו לשפוט אותך משפט מָוֶת על אשר הֲסִבֹּתָ בכל הרעה הבאה עליהם, ואתה לא נצלת אז ממות לולי התחננה בעדך בעריניקי לפני אגריפוס אָחיהָ אשר אותו הִפקיד וועזפּאסיאן להמיתך בחרב, והוא נעתר לתחנוניה ולא המיתך רק אֲסָרך בכבלי ברזל וישימך במשמר ימים רבים. גם מבלעדי כל אלה נודעת לאיש מָשחת ורע מעללים בהסיתך את בני ארצך למרד ברומאים, כאשר אעידה לי עֵדים נאמנים במרוצת הדברים. ואתה רק אתה תַמריצני להרשיע בגללך את יושבי טבריא עיר מולדתך, ולהודיע לַכּל כי רוחם לא נאמנה להרומאים ולאגריפוס מַלכם.

מודעת זאת כי עיר צפורי ועיר טבריא (עיר מולדתך) הן הֵנה הערים הגדולות בכל ערי ארץ הגליל. צפורי יושבת בטַבור ארץ הגליל וסביבותיה כפרים רבים, ולוּ הואילה היתה לאֵל ידה להתקומם להרומאים, אך היא נודעה לקריה נאמנה אשר גָמרה אֹמֶר להיות נאמנת למלכה. וכֹה רָבתה אמונתה למלכות רומא עד כי גם לי לא נָתנה מִדרך כף רגל בתוכה, ואנשיה לא נִספחו אֶל אנשי צבא היהודים בעד כל הון ומַשְׂכּרֶת. ולבעבור הִנָצֵל מידי, ערם הֶערימה לדבר אלי טובות ולחַלות פני לבנות לה חומה בצורה סביב ואחרי בְנוֹתִי את החומה, שלחה מלאכי שָלום אל קעסטיוס גאללוס שר צבא הרומאים בסוריא, ותבקשהו לשלוח אליה גדודי רומא מאנשי חֵילו לשמור את שְלוֹם אנשיה מפני כל קושר ומורד, ואותי לא חָשבו ולא חרדו מפני אף כי היה לי אז חַיִל ועִזוּז וְחִתִּיתי בכל ארץ הגליל. גם בבוא ירושלים בַּמָצוֹר, ובית מִקדשה היה צָפוי אל אש הרומאים, גם אז לא שלחה העיר הנאמנה הלזו חֵיל עזר לאחיהם בני ירושלים, לבל יֵרָאו כי הם לוחמים עם הרומאים. אך עיר טבריא, עיר מולדתך, יוסטוס! הבנויה על חוֹף ים כנרת, ורחוקה שלשים שטאַדיען מעיר הִיפְּפּוֹ, ששים שטאדיען מעיר גדרה, ומאה ועשרים מסקיטוֹפּוֹליס עיר נאמנת למלכה, גם עיר יהודים לא היתה קרובה אליה, היא היא יכלה להיות קריה נאמנה למלכות רומא אם חָפצה, והיא עָצרה כחַ לעמוד לפני הקושרים והפריצים בהיותה מְלֵאָה נשק וכלי קרב למכביר. אפס כי אתה יוסטוס תאשימני בסֵפר מִלחמותיך ותאמר כי רק אנכי הייתי אז הַנְסִבָּה למֶרד העיר הזאת, ואני העירותי בקרבם רוח משחית למרוד במלכות רומא. אמנם אשאלך והודיעני מי הֵסב אחרי כן במֶרד העיר הזה? ואתה ידעת כי עוד לפני מְצוֹר ירושלים, נפלתי בידי הרומאים, והעיר יודפת ועוד ערים בצורות כבשו חֵיל רומא בסערת מלחמה, ואלפי אנשי גליל נפלו לפי חרב במלחמות רבות. ובעֵת ההיא היה לכם להשליך את כלי מלחמתכם מעליכם ולהשלים עם הרומאים, יען כי אז לא היתה עוד פחדָתי עליכם בנפלי ביד צָר, ואז יכלתם להתרפּס ולהרהיב מַלככם ושר צבא רומא, ולהצטדק לפניהם כי הייתם אנוסים עד כֹה למרד בם מפני תגרת ידי וְאַכְפִּי אשר הִכבדתי עליכם. אך אתם לא עשיתם כן, רק הקשיתם ערפּכם וְהִשמותם את לבבכם עד קְרוֹב וועזפאסיאן עם חילו הגדול אל חומת עירכם ואז הפלתם את נשקכם מידכם מיראתכם ופחדכם⁴², ולולי חִלה אז אגריפוס את פני וועזפאסיאן לבל ישת עליכם חטאת אשר נואלתם ואשר חטאתם, כי אז הָרס וועזפאסיאן את מבצר משגב עירכם בסופה ובסערת מלחמה. ממוצא דָבר ישכיל כל אדם כי לא אנכי רק אתם אֲשֵמִים במֶרד אשר מרדתם במלככם וברומאים. זִכרו נא כמה פעמים לכדתי את עירכם ולא שפכתּי דמי איש אחד מכם! לא כן עשיתם אתם, כי בהיות מריבה ביניכם הרגתם מאנשי עירכם מאה ושמונים וחמשה איש, לא בגלל חֶפצם להשלים להרומאים והמלך, כי אם מזדונכם וְרֹעַ לבבכם, ואני הייתי אז נָצור וסָגור במבצר יודפת. ומה אוסיף עוד דַבֵּר? הלא בעת מְצוֹר ירושלים, נפלו שני אלפים איש מאנשי טבריא בחרב או לֻקחו בשביה! אולם אתה, יוסטוס, אתה תכחש בדברי, ואמר תאמר כי אתה היית נאמן ולבבך שלם עם הרומאים, וְתביא עֵד כי נפלת אז אל המלך אגריפוס. אך אני מגיד לך כי רק מיראתך אשר יראת מִפָּנַי עשית כדבר הזה. אתה קרֵא לי בשם איש רע, וצדיק אתה בעיניך. אך הגידה לי אם כֵּנים דבריך למה זה אֻסרת אחרי כן פעמַיִם בנחֻשתים על פי אגריפוס אשר הוא הִצילך בתחלה מחרב וועזפאסיאן והרבה להיטיב לך? ומדוע גרש אותך המלך הזה פעמים רבות מארץ מולדתך? גם על מה זה נֶחתך עליך פעם אחת משפט מָוֶת במצות המלך, ורק בעריניקא אֲחוֹת המלך המליצה עליך וַתַּצִילך מֵעבור בשלח? וגם אחרי עשותך כל אלה, והמלך הִפליא חסדו לך וַיַשְלֵך אחרי גֵווֹ כל חטאיך וַיְרוֹמִמְךָ וַיקימך עָל לַאֲבִיר סופריו, גם אז הֲרֹעֵתָ לעשות והעמקת שחת, עד כי הִגלך המלך מעל פניו כל הימים ולא נתנך עוד לראותו ולעמוד לפניו, אך רב לי מֵחפוש את פשעיך כי הִתגברו ועונך כי רב הוא! ורק לזאת ישתומם לבי בקרבי איך לא תֵדע עַוֶל בוֹשת להגיד עם ספרךָ אשר כתבת, כי אתה רָשמת בכתב אמת את דברי הימים ההם מכל הסופרים הרבים זולתך, ואתה לא ידעת גם את אשר נהייתה בגליל ארץ מולדתך, כי בעת ההיא היית בעיר ביירוט (בארות⁴³) עִם המלך. גם נעלמו ממך ולא תדע לך את כל התלאות אשר מצאו את הרומאים בְּצוּרָם על העיר יודפת, גם את מנוסתם אשר נסוּ מִפָּנַי ואת רדפי אחריהם בחרב נטושה, גם לא תוכל לדעת את כל אשר עשיתי בהיותי נָצוּר במצודת יודפת, יען כי כל האנשים אשר היו אז בעיר הזאת נפלו לפי חרב ולא נותר מהם עד אחד להגיד לך מכל אשר נעשה בעיר⁴⁴. ואם לא ידעת את הקורות אשר נִקרו בגליל גם בעיר מולדתך, איך יכלת לדעת את כל אשר נִהייתה בעת מְצוֹר ירושלים, הלא אתה לא היית במקום המלחמה ההיא ועיניך לא ראו אותה, גם לא קראת את ספר דברי הימים להקיסר וועזפאסיאן, יען כי דברים רבים אשר כתבת בסִפרך סותרים וְיֵלכו מִנֶגֶד לסִפורי הקיסר הזה. ואם נפשך יודעת כי לא הצלת מפּיך דברי אמת, ויתר שאת לספרך על כל ספרי הסופרים זולתך, למה זה לא הוצאת את ספרך לאור בחיי וועזפאסיאן וטיטוס בנו אשר היו שרי צבאות במלחמת היהודים, ובחיי אגריפוס, קרוביו ומיודעיו, אשר הם היו חכמים בחכמות סִפרי היוָנים מכל בני דורם? הלא סִפרך זה כתבת עוד לפני עשרים שנה, ומדוע לא גִלית אותו בעת ההיא אשר חיו עוד כל האנשים אשר ראו את המלחמה ההיא, וְיָכְלו לתת עֵדיהם ולהַצדיקו? מדוע אֵחרת עד כֹה וַתַּצְפִּינהו עשרים שנה עד אשר מֵתו כל האנשים ההם וְתֵדע נאמנה כי הם לא יכזיבוך ולא ישימו לְאַל מִלתך? לא כן אנכי עם סִפרי! אנכי הוצאתי את ספר המלחמות לאור בחיי כל האנשים אשר ידעו ואשר ראו את הֲליכות המלחמה ההיא, ואנכי נתתי את סִפרי זה ליד הקיסר ושמתיו לעיני כל שריו ועבדיו, יען כי נפשי יודעת כי אך קשְׁטְ אִמרי אמת כתבתי, והקיסר נתן עֵדיו על ספרי זה כי כל דבריו נאמנים. גם להמלך אגריפוס ולאנשים רבים אשר עיניהם ראו את המלחמה ההיא, נתתי את סִפרי, וגם הם הֵעידו כי כל סִפוריו נאמנו יחדו. והקיסר טיטוס חפץ מאד בספרי עד כי אָבָה לבל ידלו כל סופרי דברי הימים את קורות מלחמות היהודים עם הרומאים, כי אם מספר המלחמות אשר כתבתי אני, ובגלל זאת כתב הוא בידו מכתב תעודה על סִפרי להעיד כי כֵנים דבריו, וַיְצַו להוציאו לאור על ידי העתקות רבות ולהפיצו בכל ערי ארצות ממלכתו. והמלך אגריפוס כתב אלי יותר מששים מכתבים אשר כֻלם יעידו ויגידו כי אך דברי אמת דברתי בספרי, וממכתבים הרבים ההם אעתּיק לך פֹה רק שנים, ותרא ובחנת כי כֵנים דברי ובצדק כל אמרי פי: (א): “המלך אגריפוס מבָרך את יוֹזִיפוס ידידו בשלום! את סִפרך אשר שלחת אלי, קראתי בעשתות שאנן ובשמחת לבב. לפי דֵעִי רָשַמְתָּ את קורות בני עמֵנו בכתב אמת, ויתר שאת לסִפרך זה על כל סִפרי מְלחמות היהודים אשר כתבו סופרים רבים בדור הזה. שלח נא אלי גם את יתר ספריךָ אשר כּוֹנָתְתָּה. חֲיֵה בטוב יוזיפוס ידידי!” (ב): “המלך אגריפוס שולח את בִרכת שלומו ליוזיפוס אוהבו! ספר המלחמות אשר כתבת, לא האציל מפיו דבר אמת, ואך למותר הוא לך לקחת מפי לֶקח בעִניני המלחמות ההן. אולם אם יש את נפשך לֵרָאוֹת פני, בוא נא אֵלַי וַאֲאַלֶפְך עוד דברים שונים אשר נעלמו ממך עד הֵנה.” ראה נא, יוסטוּס, ושים לבך לעֵדות המלך אשׁר הֵעִיד על קשְׁטְ סִפרי, ולפניו לא תבוא חנופה, כי מלך לא יעשה חֹנֶף, גם לא הֵתַל בי בדבריו (כאשר אולי יהגה לבך), כי דברי התולים לא תצמיד לשון מלך חכם וישר כמוהו, ורק באמת ובלב שלם נתן עדותו כאשר נתנו עֵדיהם עוד שלֵמים וכן רבים. אדַמה כי אֲמָרַי אלה ישפיקו לָגל מעלי את חרפת יוסטוס אשר חֵרפני ואת האשמה אשר טָפל עלי בזדונו וְרעַ לבבו. ועתה אשובה לספר את תולדות ימי חיי.

אחרי שומי סדָרים להצלמות אשר בעיר טבריא, אספתי אל ביתי את אוהבי ורעי ושאלתי את פיהם מה הם נועצים לעשות ליוחנן. וכֻלם כאחד יעצוני להריק את חניכי ולחגור את כל אנשי חילי כלי נשק ולצאת בחרב לקראת יוחנן ולשפוט אותו משפט פריץ ומורד. אך אנכי לא אביתי לעצתם, כי גזרתי אֹמֶר להשביח את שאונו והמונו בתחבולות מבלי שְפָך דם, ויעצתים לחקור ולדרוש את שמות האנשים בעלי ברית יוחנן וּמְתֵי סודו המחזיקים במעזו, ועצתי זאת קמה ונהיתה. ובידעי מי הם השונים והקושרים ההם, שלחתי מכתב גלוי לכל יושבי הגליל, והודעתי לכל המַטים עקלקלותם הנוטים אחרי יוחנן כי אנכי סולח לעונם וּבעֲבִי גַבֵּי מָגִינִי אָסך להם אם יעזבו את דרכיהם ומחשבותיהם, ונתתי להם ארוכה עשרים יום להתאושש ולשוב ממשובותיהם, גם הפּלתי עליהם בֶּהָלוֹת בהודיעי להם כי אם לא ישליכו מעליהם את אֲזֵנֵיהֶם וכלי מלחמתם, אשרוף את בתיהם באש ואת כל רכושם אתן לבז ולמשסה באין מציל. והם בשמעם את הקריאה הזאת, נִבהלו מפני, וארבעה אלף איש מאנשי יוחנן עֲזָבוהו ויתפשטו את כלי נשקם ויבואו אלי. ורק אזרחי גישאלא (עיר מולדת יוחנן) ועוד אנשים מעטים מעיר טירוס (צור), דָבקו ביוחנן, ומספרם כארבעה אלף איש. ומני אז אזלת יד יוחנן וַיִדל כבודו עד כי לא ערב עוד את לבו לצאת מקירות עיר מולדתו וחוצה.

ובעת ההיא הֵחלו יושבי צפּורי לחגור כלי מלחמה, יען כי בטחו על חומת עירם הבצורה, ומה גם בראותם כי סַבּוּנִי טִרדות וענינים רבים מבלי אשר אוכל לבוא אליהם ולהניא מעשיהם. ועל כן שלחו מלאכים אל קעסטיוס גאללוס פקִיד סוריא, ויבקשוהו להחיש ולבוא אל עירם, או לשלוח אליהם אנשי חיל לעצור ברוח הפריצים לבל יתפרצו מפני הרומאים. וגאללוס הבטיחם לבוא לעירם, אך לא הודיעם את יום בואו. ויהי בהאזיני זאת, חשתי ועליתי עליהם עִם אנשי חילי למלחמה, ולכדתי את עירם בחזק יד. ובני הגליל האמינו כי באה העת להִנָקם מיושבי צפורי ולכַלות בם את שנאתם הַיְשָנָה, להשמידם ולאבדם עם הגֵרים הגָרים בתוכם. ויתפרצו כפרץ מים ויבואו בבתיהם השוממים (כי יושביהם נָסוּ וַיסָגרו במצודה) וישרפו אותם באש, וַיָבזו בז וַיָשֹׁסוּ וישללו שָלל וישימו שַמות בכל העיר. נפשי ירעה לי מאד בראותי את מעשיהם הרעים, וצויתים לבל יוֹסיפו עוד סרה, וְיָשִיבוּ ידם מֵעשֶק וְגָזֵל, כי לַעֲוֹן חֶרב וְעָוֹן פּלילי נֶחשב הדבר הרע הזה בעיני, ולא יאבה ה' סְלוֹחַ לאשר יָרֵעַ וישחית וִיבַלַע את חֵיל בני עַמוֹ וְדָתוֹ. אך עֶברת הגלילים קשתה מאד, ושנאתם ליושבי צפורי עזה כמות, עד כי לא הקשיבו למצותי ולא השיבו ידם מִבַּלַע. אז עשיתי תחבולה והעברתי קול כי הרומאים עָלו כשואה על העיר מֵעֵבֶר השני, ובזאת קמה אַוָתִי, כי הגלילים חדלו מעשׁק ומשִסה, ויתגודדו ויתיעצו ויגמרו אֹמֶר לברוח מתוך העיר ולנוס מפני הרומאים, ומה גם בראותם כי גם אנכי שר צבאם חושב לברוח מהעיר ולהציל את נפשי, כי הִתְרָאתי כְיָרֵא וְחָרֵד ומפַחד מפני חרב הרומאים לבעבור תֵּת אֹמֶן להשמועה ההיא, ועל פי התחבולה הזאת הִצלתי את עיר צפורי לבל תִּשָאֶה שממה. גם את עיר טבריא הצלתי בתחבולותי, כי גם היא היתה כמעט בכל רע ולבז ולמשסה ע"פ הסִבה הזאת: כי ראשי יועציה כתבו מכתב אל המלך אגריפוס ויחלו פניו לבוא ולקחת את עירם תחת ידו. והמלך השיבם דבר גם הוא במכתב ויבטיחם לבוא אליהם. ויועצי טבריא שלחו את מכתבם ההוא ביד איש יהודי ושמו קריזפוס, אך בני הגליל הכירו אותו ויתפשוהו ויביאוהו אלי. וכל אנשי הגליל התקצפו מאד בשמעם את אשר עשתה טבריא וישימו את כלי מלחמתם עליהם. וביום המחרת נִקבצו אנשים רבים מכל עֲברים ויקהלוּ אל עיר אזוכיס אשר הייתי אז אני בתוכה, ויעירו קול המולה גדולה, ויקראו את העיר טבריא בשֵם עיר בֹּגֵדָה על כי היא נאמנת לאגריפוס מלכה, ויבקשוני לְתִתָּם לֶכֶת ולהכרית אותה לפי חרב, כי הם שנאו את בני טבריא כבני צפורי. ואני הייתי נבוך מאד ולא ידעתי איך אוכל הציל את טבריא מחרון אף הגלילים ועברות אפם. כי לא יכולתי כַחֵש את דְבַר המכתב אשר שלחו יושביה אל המלך ויבקשוהו לקחת את עירם תחת ידו, יען כי תשובת המלך הוכיחה כי אמת הדבר. אך אחרי חשבי מחשבות זמן רב, אמרתי אליהם: כמוכם כמוני יודעים כי הֵרעו יושבי טבריא לעשות, ואנכי לא אשיב אחור ימינכם מהִלחם בם ומקחת את כל רכושם והונם, אך איעצכם לבל תחפזו לעשות כפוחזים ונמהרי לב. כי לא הם לבדם, רק עוד רבים כמוהם מיושבי הגליל הֵפרו את ברית שלומנו אשר כרתנו עמהם לפרק את עֹל הרומאים ואגריפוס מעל צוארינו. על כן שימו נא מעצור לרוחכם עד אשר אחפש ואמצא את כל האנשים הבֹגדים בבריתנו כמוהם, ואז יפלו כֻלם כאחד בידכם ולכֻלם תעשו כטוב וכישר בעיניכם. בדברים האלה הֵקמתי סערת חמת הגלילים לדממה, וישובו איש איש לביתו בשלום. אפס כי את השליח אשר שלח המלך את מכתבו בידו, אסרתי בנחֻשתים לעיני כל ואחרי ימים אחדים אמרתי כי דרך נחוץ לי ללכת, ואת השליח ההוא הבאתי אלי בסתר ואמרתי אליו כי יַשְקֶה את שומרי נפשו יין לשָכרה ואז יברח וימלט וישוב אל המלך. הנה כי כן מִלטתי שנית את טבריא בערמתי ובתחבולותי.

ובעת ההיא נפל יוסטוס בן פיסטוס אל המלך בסתר על פי הנסִבה הזאת: בהָחל מלחמות היהודים עם הרומאים, נוסדו יושבי טבריא יחדו להִכנע תחת המלך ולעבוד את הרומאים באמונה. אך זה האיש יוסטוס אשר הִתאוה תאוה לחדשות, דִבר על לבם לחגור את כלי נשקם ולעמוד הָכן למלחמה, כי קִוה להתנשא ולהיות לראש על ידי המבוכות והמלחמות. אך תקותו נשארה מעל! כי יושבי הגליל שנאו מאד את בני טבריא, ועברתם שמרו נצח, כי לא שכחו עוד את כל התלאות אשר הֵמִיטו עליהם יושבי טבריא בטרם החלה עוד המלחמה, ולא אבו להקים עליהם את יוסטוס יליד טבריא לראש ומפקד צבא מלחמתם. וכאשר הודיעו לי יושבי ירושלים את הדבר הזה, עלה עשן באפי וַיִחַר לי עד מות, עד כי בחזקה התאפקתי מהוריד את יוסטוס שאולה, כי נלאיתי נשוֹא עוד את רעת האיש הרע והבליעל הזה. והוא מיראתו פן יבער אפי וַאֲכַלֵהו כרגע, ברח לו וַיִפל אל המלך בתקותו כי אז תמצא ידו לבַצע את מזמותיו ביתר עָז מבתחלה, גם לא יגור עוד מפני ולא תהיה פחדתי אליו.

ויושבי צפורי אחרי כי נמלטו שנית מהרעה הנשקפת עליהם, שלחו שנית מלאכים אל קעסטיוס גאללוס ויבקשוהו כי ימהר יחישה מַסָעו ויבוא אליהם להיות מָעֻזָם ומגנם מפני המורדים אשר בתוכם, או ישלח להם חַיִל וְעִזוּז אשר עז בידם לגרש כל אויב ואורב מעליהם. וגאללוס נעתר להם וישלח אנשי חיל רבים לעזור להם, והם באו בלילה העירה. ואני נסעתי אז עם חילי לעיר גַרִיזִימַא, להושיע את בני הגליל מיד הרומאים אשר הֵרעו מאד להמחוזות הקרובים אל מקום תחנותי. ובעיר גריזימא הרחוקה עשרים שטאדיען מצפורי, תקעתי אהלי. לעת לילה קרבתי עם אנשי חילי אל עיר צפורי, והרסתי את חומתה בכוֹבד מלחמה, כי אנשי חילי הרבים העפילו עֲלות עליה בסֻלמות, עד כי לכדתי החֵלק הגדול מהעיר. אך אחרי זמן לא־כביר נלחצנו לנסוג אחור, יען כי תוצאות העיר ומבואיה לא היו נודעים לאנשי חילי, ונפן ונצא מן העיר אחרי אשר נפלו שנים עשר רַגְלִים מֵחֵיל אנשי הרומאים ושׁני פרשים ואנשים אחדים מיושבי צפורי לפי חרבותינו, ומאנשי חילי לא נפל רק אחד. אחרי כן ערכתי קרב על מרומי שדה עם פָּרָשֵי הרומאים, וכרגע סבונו גם סבבונו הרומאים מכל עֲבָרִים, אך אנחנו קמנו ונתעודד ולחמנו בם זמן רב בזרוע נטויה ובמלחמת תנופה, עד כי לאחרונה נשתה גבורתי, ויד הרומאים רוממה, יען כי אנשי נבהלו נחפּזו ויפנו ערף וינוסו, ואז נהרג גם אחד משומרי ראשי הנאמנים ושמו יוסטוס אשר לפנים היה משומרי ראש המלך. ובעת ההיא נָהרו אל ארץ הגליל גם אנשי חיל המלך, רַגְלִים עִם רוכבי סוסים, ושר צבאם היה סיללא נְגִיד שומרי ראש המלך, והוא תקע את אהלו קרוב לעיר יוליאס כמהלך חמשה שטאדיען, והעמיד שומרים על הדרכים ועל כל המסלות העולות לעיר קָנָה ולמבצר גמלא לבל יהיה להם דבר עם כל יושבי הגליל. ויהי בשמעי זאת שלחתי שם עשרים אלף איש חיל תחת פקדת ירמיהו, וגם הם חָנוּ שם על יד הירדן לא רחוק מעיר יוליאס. אך מלחמת תנופה לא היתה ביניהם, כי אם מלחמת תגרה, עד אשר באתי אני אליהם נאזר בגבורות שלשה אלפים אנשי מלחמה. ביום המחרת שמתי אֹרֵב למחנה סיללא מאחריה בעֵמק עמוק מאד, וקראתי אותו למלחמה, ולאנשי חילי צויתי להפנות עֹרֶף לפני אויביהם ולהתראות כנסים מנוסת חרב ולמשוך אחריהם את רודפיהם עד מקום הָאֹרֶב. וכאשר יעצתי כן היתה. כי סיללא האמין כי אנשי חילי נגפים לפניו באמת, וירדוף אחריהם הוא וכל אנשי חילו, עד הגיעם אל מקום המארב. ואז קמו אנשי מן המארב ויתנפלו על מחנה סיללא, ויחרד כל העם אשר במחנה וְהִתְעַוְתוּ כל אנשי החיל ולא מצאו את ידיהם, ואני עם אֲנָשַי רדפנו אחריהם וזִנבנו בם את כל הַנֶחֱשָלִים אחריהם. וביום ההוא לא שַבתי מִרדף אחריהם עד כלותם, לולי קרה אותי מקרה לא טוב, כי סוסי כשל נפל ויפילני ארצה וְהֻכּיתִי מַכָּה רבה ופצעתי את ידי עד כי לא יכלתי נְשוֹא, והובאתי לכפר נעם להתרפאות מִמַכָּתִי. ואנשי חילי בשמעם כי אנושה מַכָּתִי, שבו מרדף את אויביהם ויבאו אלי וַיֵצַר להם בגללי. ואני דרשתי ברופאים, והם חבשו את ידי וישימו עליה חִתֻּל, והייתי שם כל היום ההוא, אחרי כן נִספחה גם קדחת נִמרצה אֶל שברי, ובלילה הבאתי בעצת הרופאים לעיר טַרִיכיה. וסיללא ואנשיו שמחו על שברי, שֶבר יוסף אויבם, וירהבו בנפשם עז, וישימו להם מארבים רוכבי סוסים בעֵבר הירדן, וכאור הַבקר הקדישו על אנשי חילי מלחמה, והם לא העבירו המועד, אחור לא נָסגוּ, אך אנשי האֹרב רוכבי הסוסים הגיחו ממקומם וַיִשְׂתָּעֲרוּ על אֲנָשַי ויפרידום וילחצום לנוס ויפילו מהם ששה אנשים. אפס כי לא רדפו אחריהם, יען כי הֻגד להם כי אניות מלחמה באו מטריכיה ליוליא, וייראו וישובו אחור.

ובימים מעטים אחרי כן בא וועזפאסיאן עם אגריפוס המלך לעיר צוֹר, ואנשי העיר הלשינו את המלך לפני וועזפאסיאן ויוציאו עליו דבה כי שונא הוא להם ולהרומאים מתמול שלשום, ויוסיפו עוד להחפיא עליו דברי בָלע באמרם כי הוא צִוה לפיליפוס שר צבאו לבגוד ברומאים ולהסגיר את ארמון המלך ואת מחנה הרומאים אשר בירושלים ביד היהודים המורדים והמתפרצים ממלכות רומא. כשמוע וועזפאסיאן את דבריהם, הִתראה כמתקצף על הדוברים על המלך ידיד רומא עתק וסרה, ובכל זאת אמר אל המלך לשלח את פיליפוס רומאה לתת דין וחשבון על מעשיו לפני כֵס הקיסר. אך בבוא פיליפוס לרומא, לא הובא לפני הקיסר נעראָ, כי טרדות רבות ומבוכות עצומות סַבוהו בימים ההם, ועל כן שֻלח פיליפוס לארצו וַיָשָב אל אגריפוס המלך.

בבוא וועזפאסיאן לעיר פטוֹלומעאוס, נִגשו אליו זִקני דֶקא־פּוֹליס אשר בסוריא, ויתאוננו בקול גדול על יוסטוס יליד טבריא, אשר שלח באש את כפריהם, ואשר לא נעשה בו משפט מָוֶת כמִצות שר הצבא וועזפאסיאן אשר צִוָה לאגריפוס להמיתו, והוא רק אֲסָרוֹ בנחֻשתים כאשר סִפרנו בזה. ואנשי צפורי קִדמו את פני וועזפאסיאן בתודה ובתרועת שמחה, והוא נתן להם אנשי חַיִל לשָמרם מידי הפריצים, ופלאקידוס היה שר החיל ההוא. ואני נלחמתי עם צפורי ועם פלאקידוס הרומי עד בוא וועזפאסיאן אַרצה הגליל⁴⁵. אמנם איך בא שר צבא הזה⁴⁶, איך נלחמתי בו בפעם הראשונה בעת הַמָצוֹר אצל העיר טַריכיה, איך נסתי משם אל מבצר יודפת⁴⁷, איך נלחמתי שם ברומאים⁴⁸ בעת המצור, איך לֻקחתי בשביה ואֻסרתי בכבלי ברזל⁴⁹, איך יצאתי אחרי כן לחפשי, וכל הקורות והתלאות אשר מצאוני כל ימי מצור ירושלים, הן כל הדברים האלה ספרתי כבר בספר מלחמות היהודים, ולא נשאר לי לספר בזה רק את הדברים אשר לא ספרתי עוד שם ואשר הם נוגעים לתולדות ימי חיי:

בנפול העיר יודפת ומצדתה ביד וועזפאסיאן, באתי בכף הרומאים והובאתי אל אֹהֶל שר הצבא הזה, והוא פָקד לאנשי חילו להתחקות על שרשי רגלי ולספור צעדי לבל אברח מפניהם, ובכל זאת כִבדני כבוד גדול, ועל פי פקדתו לקחתי לי אשה מבנות קסריה אשר לֻקחה בשביה במחוז ההוא. אך היא לא היתה עמדי ימים רבים, כי הלכה לה לאלכסנדריא בעת אשר שֻלחתי לחפשי והֻקמתי עָל להיות אחד מן השרים הרואים פני וועזפאסיאן. ובהיותי באלכסנדריא, לקחתי לי שם אשה אחרת, ומשם שלחני שר הצבא עִם טיטוס בנו לצור על ירושלים, ושם היו חיי תלואים לי מנגד פעמים רבות, כי היהודים הִתאמצו וַיַחְתְּרו בכל מאמצי כחם לתפשני בידם ולהמיתני, יען כי בכל עת אשר היתה בם מַגֵפָה ומַכַּת חרב בתגרת ידי הרומאים, הֶאמינו כי אנכי הֲסִבֹּתִי בכל רעתם בבגדי בם –. ועל כן קראו בלי חָשָׂךְ אֶל טיטוס להכריתני מארץ החיים ולהורידני דומָה באָמרם כי הבגֵד בְּעַמו ובארץ מולדתו, יבגוד בְּעַם אחר ובארץ אחרת ביתר עָז. אך טיטוס לא שמע אליהם ויוסף עוד לאהבה אותי ולכַבדני נגד כל שריו ועבדיו, ואחרי לָכְדוֹ את ירושלים בסערת מלחמה, אמר אלי פעמים רבות לקחת בידי מחרבות עיר מולדתי וּמֵחָסנה וִיקָרה ככל אשר תְּאַוֶה נַפשי, אך אנכי אשר לבי נשבר בקרבי על שֶבר בת עַמִי ועל הריסות ארץ מולדתי ושִממות מִקדש אֱלֹהָי, וכל חמדות החיים וסגֻלות התבל מאפס וָתֹהו נחשבו בעיני, אנכי לא נָגעתי בכל יְקָר וָחֹסֶן, רק חִלִיתי את פני טיטוס לְפַתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת אצילי בני יהודה, להציל חסידי ירושלים הלקוחים לַמָוֶת, ולפדות נַפשות צדיקים הַמָטִים לַהרֶג, וטיטוס נעתר אֵלַי ויעש את שאֵלתי זאת. גם הטה עוד חסדו לי וַיִתנני להציל את סִפרי הקֹדֶש האצורים באוצר היכל ה' בירושלים ולקחת אותם אֵלי. אחרי כן התחננתי אליו לשַלח את אָחִי וחמִשים ידידַי וְרֵעַי לחפשי, וַיֵעָתֶר לי גם לדבר הזה, ויתן לי גם את רִשְיוֹנוֹ לבוא אל בית המקדש ולהוציא משם הנשים והילדים הרבים אשר סֻגרו בתוכו וְהִתְעַתְּדוּ לַמָוֶת, ואשר מאה ותשעים מהם היו נְשֵי אלופי ומיודעי ובניהם וְטַפָּם, ועל פי בקשתי שֻׁלחו לחפשי מבלי כל כֹּפֶר וְשָבו אל אחֻזתם ונחלתם. ובשלוח אותי טיטוס עִם השר קעראַליס ואלף פרשים אל העיר הקטנה תקוע להתחקות על רַחבי מגרשיה אם יכילו את מַחנות הרומאים בתוכם, כי טיטוס חשב לתקוע יִתְדוֹ שמה, ובשובי משם מצאתי שבויים רבים אשר נִתְּלוּ על עֵצִים. ובתוכם ראיתי שלשה אנשים אשר לפָנים היו אוהבי וידידי הנאמנים, ומורשי לבבי נִתְּקוּ ונפשי ברעה התמוגגה למראה הנורא הזה, ובעינים זֹרְמוֹת דְמָעוֹת הלכתי אל טיטוס והראיתיו את המראה האיום ההוא, והוא צִוָה כרגע להורידם מעל העצים אשר נִתלו עליהם, ולהעלות להם ארוכה ורפאות תעלה, אך שנים מהם מתו תחת ידי הרופאים והשלישי שָב לֵאוֹר באור החיים. ואחרי אשר הִכניע טיטוס את ארץ יהודה תחתיו, וַיָקֶם את סערת הפריצים לדממה, התבונן כי נַחלות שַדמותי סביבות ירושלים לא ישאו לי פרי תבואה, כי נתונים נתונים הם בידי הרומאים אשר הִצִיגָם ביהודה לשמרה מִמֶרֶד וקשר, נתן לי שדות אחרים תחתיהם בארץ המישור לאחזת עולם. ובנסוע טיטוס אל רומא הבירה, כבדני וַיִקָחֵני לנסוע אִתו יחד באניתו אשר הוא ושריו הגדולים בתוכה, ובדבר הזה נכבדתי מאד בעיני הרומאים. ובבואנו רומאה, הפליא לי הקיסר וועזפאסיאן חסדיו הנאמנים, ויתן לי את היכל כבודו אשר ישב הוא בו בטרם ישב על כס מלכות רומא, ואת ההיכל הזה נתן לי לנַחלה כל ימי חיי, גם נתן לי את משפט האזרחים אשר לנכבדי רומא ואשר זאת אות יקר וגדולה, גם ארֻחה ומשאות נתן לי מאוצרו, ועד יום מותו לא חדל מתּת לי כבוד והדר יקר ותפארת, עד כי קִנאו בי אויבי ויחשבו מחשבות להדיחני משאתי ולהפילני במהמורות בל אקום. אחד מבני יהודה אשר שמו יוחנן, קָשַר על הרומאים קֶשֶר בעיר קיריני, ובעָרמתו מָשַך אחריו אלפים איש אשר אחרי כן יָרדו לַטֶבח. והאיש יוחנן הזה נשבה ביד פקיד קריני ויאסרהו בכבלי ברזל וישלחהו אל הקיסר, והוא הִכַּנִי בלשון לפני הקיסר באמרו כי אני נתתי לו כלי מלחמה וכסף לבעבור ימרוד ברומאים. אך הקיסר וועזפאסיאן לא הטה אזנו לדברי הפריץ הזה ולדברי אנשי און כמוהו, וישפטם משפט מָוֶת כגמול ידם. ועוד מַלשינים רבים ופריצי בני עַמִי, הִלשינו עלי לפני הקיסר, ויתאמצו בכל מאמצי כחָם ובכל תחבולות עָרמתם להבאישני בעיניו ולהורידני דוּמה, אך בישע אלהים לא אִנוּ אֵלַי רעה, גם לא הפילו אור פני בחצר הקיסר. כי הקיסר הטה עוד חסדו לי ויתן לי עוד אחזת שדות וכרמים בארץ יהודה. ובעת ההיא שלחתי את אשתי מעל פני ונתתי לה ספר כריתות, כי מצאתי בה דברים רעים, ולא כסיתי עונה אף כי היא ילדה לי שלשה בנים, אשר שנים מהם מתו ורק השלישי אשר שמו הורקנוס עודנו בחיים חיתו. אחרי כן לקחתי אשה חדשה מֵהָאִי קרעטאַ אשר אבותיה היו מִשוֹעֵי המחוז ההוא ומאציליו. והיא היתה בעלת נפש טהורה, ישרת מעללים ותמימת דרך. והיא ילדה לי שני בנים, שֵם האחד יוסטוס, ומשנהו שמעון המכונה אגריפוס, והם הם שעשועי בימי חיי הבלי.

אחרי מות הקיסר וועזפאסיאַן, הפליא טיטוס בנו חסדו לי, ויעש עמדי טובות כאביהו, ולא הִטָה אזנו לקול מלחשים ומלשני בסתר אשר הביעו והחפיאו עלי דברי בָלע. ואחרי מות הקיסר טיטוס, הוסיף עוד הקיסר דוֹמיטיאַן אָחיו לכבדני ולהגביר חסדו ואמִתו עלי. את המלשינים אשר הִכּוּנִי בלשון, עָנש ענֶש מות, גם הֵמית את אחד מֵעֲבָדַי, והוא איש סריס אשר הורה את בָּנַי לשון וספר, בגלל אשר נועז להביא עָלַי דִבָּה ולְהַלְשֵנִי לפניו. את אחזת שדמותי בארץ יהודה, שם חפשי מכל מַס וָכפֶר, וכן לא יֵעָשֶה רק להאיש אשר הקיסר חפץ ביקרו. גם רעיתו הקיסרית דוֹמיטיא עשתה עמדי חסדים נאמנים כל הימים.

אלה הם תולדות ימי חיי מיום היותי לאיש עד היום הזה, וכל קוראי דְבָרַי אלה יש להם צדקה לְשָפְטֵנִי ולהוכיח על פיהם את תכונות נפשי ואת עלילותי. ובזה אשים קִנצי למלים אשר עָרכתי אליך, עֶפַּפְֿרוֹדיטוּס יקירי! ואשר לשִמךָ ולזִכרך הִקדשתי גם את סִפְרי מלחמות היהודים.

* * *