עוד מעט קש וגבבא / יצחק ליבוש פרץ

(יוצר לפורים)

מזל טוב! חמת העתונות הפולנית שככה. מעצמו מובן, שלא אפסו החצים מן האשפה, אלא שהציונים מחשים ואינם מקהילים קהלות לדרוש ברבים, וגם היא מתאפקת; לכל הפחות, לפי שעה.

ועברה העתונות (מלבד העתונים המושבעים ועומדים בשׂנאתם לישׂראל) אל סדר היום – אל המחאות כנגד פרוסיא, אל המראי-מקומות בשולחן ערוך של האנושות לעתיד לבוא, אל היושר ואל המשפט.

וה“קראַי” עוד יתרה עשׂה. כשהחלה החקירה והדרישה בשאלת היהודים, הבטיח את קוראיו, כי אין אף אוהב ישׂראל אחד במדינה. ועתה, כשוך חמת העתונות, הוציא מהחתירה שתחת כסא המערכת עורב לבן, והוא כפתור ופרח, ופיו מפיק מרגליות ממש!

ואין אנו מתפלאים על זה: כך דרכו של ה“קראַי”; מגיד הוא, וחוזר ומגיד… כבר אמרנו שה“קראַי” הוא כלי-מבטא לאצילים ובעלי האחוזות הגדולות; שהאצילים ובעלי האחוזות הגדולות, שאין להם אף תיאבון כל שהוא להחררה, שמהפך בה היהודי החצי-סוחר וחצי-סרסור, אינם מוצאים שום תועלת לעצמם במשוּבה האנטישמית. ואדרבא, בטבעם הם כנגד המשובה, כי האציל ובעל האחוזה הגדולה מתייראים מאד מפני הרעידות במעבה הספירות התחתונות, מפני נדנוד קל שבקלים אצל השתות מתחת: כי אם השתות יהרסוּן – יפלו המגדלים… והמשובה האנטישמית גם היא תנועה גדולה ותנועה שלילית…

ואומנם בתחילה, בפרוע הפרעות הראשונות בישׂראל, יצא ה“קראַי” במחאה גלויה כנגד הזדון והרשע, כנגד המהללים שם הפולנים באירופא (קרי: בצרפת, שהיתה נקיה אז מהמשובה), כנגד היחפים, מנפצי החלונות… ולנו נע ונד בדמע.

אבל ברבות הימים כשבאו פורענויות אחר פורענויות, ופרעות תמידות כסדרן, הודה ה“קראַי”, שאינו יכול להשתתף עוד בצערם של המוכּים והמעוּנים. לכול גבול, וגם לעצבי האדם; מסוגלים הם להתרגז במידה, ויותר אי אפשר! וזאת תורת העצבים: כשנעשׂו עיפים – אינם נרעשים עוד, והם מבקשים מנוחה ואנחנו פונים אז עורף להיגון והצער, ולפעמים יהפוף לבנו לשׂנוא את היגון והצער, מבלי העולם…

אבל עתה אין פרעות עוד; לכל הפחות הפרעות אינן תכופות כל כך. ועצבי האצילים שקטו, נחו, והציונים מחשים, ויכול איזה אציל, החפץ, ככל הנחקרים והנדרשים, בעלוּם שם לצדד מעט בזכותנו, ולהחזיר עטרת ההתבוללות לישנה.

ובאמת, מה הרעש? קובלים על היהודים, שהם עם של סוחרים וסרסורים, ולא יוצרי ערכין כלכליים. אבל אין זה אלא “בלבול” גמור. ואין זה אלא תואנת שוא, לא משום שהיהודי עוסק במסחר וסרסרות שלא ברצונו הטוב, ואך מפני שסוגרים לפניו שערי פרנסה אחרת – זה אינו נכנס בחוג ההשׂגה של אציל או בעל אחוזה גדולה, אלא מפני שגם הסוחר והסרסור מועילים הם להחברה החברה המסודרת לפי טעם האצילים ובעלי האחוזות הגדולות, אינה יכולה להתקיים בלי מתווך בין “המוציא לחם מן הארץ” בעמל אכּרים ועובדי שׂדה, והקונהּ את תבואתו לפיה. אטו כּי רוֹכלא ליזיל ולבקש קונים בשוק?

קובלים עוד על הּיהודים, שמוּסרם שפל וגרוע ממוּסר עם הארץ, אבל גם זה רעות רוח. ולא מפני שאין מוסר היהודי גרוע ממוּסר זולתו – גם זה למעלה מהשׂגת האציל! אלא מפני שאין המוּסר השפּל תלוי בגזע היהודי או באמונתו, אלא במשלוח ידו; ראה ספּנסר!

ואם יש שאלת היהודים, שאלה ישנה היא וההתבוללות תשובה מספקת לה.

שמא תאמר: ההתבוללות אינה אפשרית בימי האנטישמיות? גם זה הבל. אין השד נורא כל כך! וזה דרכם של היהודים, של העם הנרעש והנפחד – להתפעל יותר מדי, לכל הפחות – כפלים מכפי הצורך. מראים ליהודי באצבע, שבגדיו אינם נקיים כל צרכם, והוא צועק: אנטישמי! יש אנטישמים, להכחיש גם כן אי אפשר, אבל מה בכך? יראו באצבע!

אַנטישמית היא אך (!) העתונות… שׂנאה כבושה לישׂראל אך (!) בקרב המשׂכילים – ורק (!) בין הסוחרים ובעלי המלאכה (הנוצרים), אבל השאר?!

בעל האחוזה משתמש ב“פאקטור” יהודי כדאתמול; ואם איזה מהם משתדל להפטר ממנו, אין זה, חס ושלום, מתוך שׂנאה, אלא מסִבּה כלכלית; הוא נצרך בעצמו להרויח! האִכּר אינו אוהב ישּׂראל, ולפעמים גם בוז יבוז לו, אבל לא מפאת הגזע והמוצא, אלא פשוט מקנאת דת!

ובפרוע פרעות, לא לקחו בהן חלק: לא האצילים ולא האִכּרים ולא עורכי עתונים וסופריהם, ולא סוחררים ובעלי מלאכה, אלא היחפים, ילידי חוץ, שאין מצרפים אותם למנין!

ובכן מה לך נזעקת, כנסת ישראל? מה היום מיומים?

ועל כן – צריכה את להתבולל! ואין לך גם הרשות להתנות, שתעבור ראשונה האנטישמיות ותבּטל מן העולם, משום כפי שאמרנו, שאין השד נורא כל כך.

הרי עוד קש וגבבא…

ומן ה“קראַי” עוברים אנחנו אל מחברת אחת קטנה, נמכרת בשוק בקוֹפּיקא, ושמה: “מדוע אנחנו שׂונאים את היהודים?” והמחברת נמכרת בחוצות היהודים למאות ולאלפים… ה“קונה הכל” קונה אף מה שאינו יכול למכור. כפי הנראה אין קיבתנו החולנית יכולה לעכל את מזונות-הגלות בלי צנון וחזרת ושאר דברים חריפים.

את זה לעומת זה עשׂה האלוהים: אנטישמיים שותים יין-כרמל, ואנחנו מחזיקים בעתוניהם וסופריהם!

והמחברת הקטנה נפלאה היא במינה!

שאלת היהודים שאלה נושנה היא, רבים ושלמים עמלו לישבה, מפרעה ועד עורך ה“זנַמיאַ”, ובכל זאת מצא המחבר מקום להתגדר בו! והוא מוכיח בראיות ברורות, שהשׂנאה הכבושה לישׂראל אינה לא דתית ולא כלכלית.

יש אומרים, שחטאוֹ של ישׂראל הוא שׂכלו החד והחריף, והמסוגל ביותר למשׂא ומתן; ושעם הארץ, שאינו יכול להלחם בו בכלי-זינו זה – שׂונא אותו וקורא לעזרת האגרוף, אבל זה הבל. אמת היא, שהיהודים מסוגלים לספּיקוּלַציה ולאוֹפּראַציה ולאֱכּספּלוֹאַטאַציה ועל-כן שפחו את ממשלתם על שוּקי העולם, אבל לדון אותם בנוגע לזה לכף חובה יכולים אך הפילוסופים, סופרים גדולים, מלומדים וחוקרי דברי- הימים, וההמון אינו רשאי לחווֹת את דעתו!

אומרים שהיהודים רמאים, נושכי רבּית יתרה וכדומה, כל זה אמת, אבל – זה הוא הענין לענות בו להממשלה. והממשלה עושׂה את שלה באמונה ומצילה את העשוק מיד עושקו. יהודי, לקחת רבּית, לך אל המהפּכת! יהודי, אתה עושׂה כך וכך, אסור לעשׂות כך וכך, ואם לאו – הרי מהפכת! ואם יארגו היהודים את קוריהם בעלטה, אם יכרו תחת החברה כנפל אשת – הלא שופטים ושוטרים בארץ, אוחזים בפאות ומוליכים לאותו מקום…

ועל כן עוזב המחבר את היהודי המאַטריאליסט והאֱכּספּלוֹאַטאַטוֹר והרמאי להשופט והשוטר, ואולי להסופרים הגדולים והחכמים הגדולים, והוא יעסוק בשאלה הכללית: “מדוע אנחנו שׂונאים את היהודים” בכלל, לאו דוקא את בעל השׂכל החד והשנון?

ועל השאלה הזאת יש לו תשובה מספקת, והיא מסתעפת לתשובות רבות:

היהודים אין להם נמוס חברתי, טאֲקט בלע"ז. פּריקַז’ציק יהודי עובר בשוק ודוחף את כל מי שהוא פוגש על דרכו.

בנקאי יהודי נושׂא עיניו למרום ומביט ממרומיו על סופר עני!

העשירים שבהם “חוטפים” את המקומות היותר טובים בתיאטראות ובפילהאַרמוֹניה ויושבים גם על המקומות המוכנים בשביל עוזרי העתונים!

והחסידים אינם נקיי הגוף וה“איזראַעֱליט” הוואַרשאי אינו נערך כשורה, וה“צפירה” גרועה הימנו, ושמ"ר ¹כותב רומנים גרועים ביותר – – –

ובסך הכל: עם בלי טאַקט.

ואין זה עוד קש וגבבא; הענין מגוחך ביותר. ההמן הקטן הזה שלנו הוא, וגם דתו לא המיר עוד.

הוא אך פרי ההתבוללות.