¹

ראשית הופעתה של הציביליזציה האירופית היתה באיי הים האיגאי. הרמה התרבותית הגבוהה של עמי הים האיגאי מיוחסת לאותה התנועה הערה, שהתנהלה בין יוון לופים האנאטוליים, דרך עולם האיים הסבוכים, והגיעה עד הדלתא של הנילוס במצרים. באלף השלישי והשני לפנה"ס, עת טרם התנחלו השבטים ההליניים, היו באגן המזרחי הזה של הים התיכון עם או עמים לא מוכרים לנו. השרידים הארכיאולוגיים של העמים הקדם־הליניים הללו מדהימים במונומנטליות שלהם ולעינינו מתגלים למראה ארמונות רחבי־ידיים, ציורים מלאי חיים וכלי חרס מקושטים בחן ובטעם. היקפו הגיאוגרפי של עולם שקוע זה השתרע מחצי־האי בלקן עד חופי אסיה הקטנה וכלל בתוכו, כנראה, אף את ארצות הים השחור. הכתובות המעטות עדיין לא פוענחו, שמות העמים לא ידועים ותולדותיה שוחזרו רק מן התעודות האילמות של הריסות ושברי כלים והיסטוריוגרפיה כזאת לוקה בחסר. השמות, אשר בהם מכנים את עמי התקופה הקדם־הלינית, רבים הם וכולם שאולים מן השמות הגיאוגרפיים של האזור; וכך מציינים השמות: איגאים, כרתים, מיקינים, קיקלאדים וטרויאנים את העמים נושאי התרבות הקדם־הלינית.

התפתחות התרבות קשורה היתה מאז ומעולם לנהרות או לים. הנהרות החיו את המדבריות של ארצות האזור הסובטרופי, כבמצרים ובמסופוטמיה, ויורדי־הים של כרתה ואתונה, כשל ערי פלנדריה בראשית העת החדשה, הביאו אתם גם רעיונות ודעות לחילופין. לא פלא הוא, איפוא, שנמלי הים התיכון היו המרכזים התרבותיים בתקופה היוונית והרומאית.

הנחתנו היא, כי מעצמה ימית הופיעה תמיד בתום קיום רצוף של קשר הדוק עם הים, לאחר שהמסורת של חיי הים כבר הכתה שורשים עמוקים בתודעת החברה. בין המניעים העיקריים לעזיבת היבשה המוצקה היה תחילה הרצון לתור אחר המזון שהים נותנו, הדג. כשם שהציד קדם למסעות הסחר, כן נבע גם הסחר הימי מן הדיג. הציביליזציה של אירופה, שיסוד מוסדה תרבות יוון, מושתתת על תרבות הים האיגאית.

חפירותיהם של הארכיאולוגים שלימן ואיונס גילו לראשונה את התרבות הקדם־הלינית. בהעדר מקורות כתובים מפוענחים לא נוכל לדעת, אם מוצאת האתני של עמי הים האיגאי היה משותף או לאו, לכן הם מכונים בהכללה איגאים.

מרכזם של האיגאים היתה כרתה, כאילו האי נועד מראש להיות ראשו של הארכיפלגוס האיגאי. קרבת קפריסין ומצרים אל נמלי כרתה הכשירה את האי לקראת התפתחות כלכלית־תרבותית כבר בתקופה הניאוליתית. ערי כרתה לא היו בצורות, כי סמכו על צייהן האדירים, שהגנו מפני כל התנפלות־פתע מהים. בעת ובעונה אחת עם שגשוגה של כרתה, באלף השני לפנה"ס וכן אף לפני כן, עלו כבר גם איים לא מעטים אחרים לגדולה בים האיגאי ובחופי אסיה הקטנה. בעוד שתגליות ארכיאולוגיות רבות נחשפו בכרתה ובטרויה, הרי באיים האיגאיים חשיפת העבר עודנה מפגרת ורק פה ושם, ברודוס ובאיים הקיקלאדיים הדרומיים, העלו מעדרי הארכיאולוגים ממצאים. כמובן, גילויים קפריזיים אלה אין בכוחם לציי תמונה שלמה מחיי העמים הקדם־הליניים, ולא מקרה הוא, שבין הגילויים לא מעטים הם מוטיבי הדג כאלמנט קישוט. הופעת מוטיב הדג מחזקת את ההנחה הזאת, אשר כבר בהתחלתה נראתה הגיונית, שכן ראשית כל תלאסוקראטיה, שלטון בים, הוא הדיג.

ציורים על גבי כלי חרס, שנתגלו באי סירוס שבקיקלאדים הדרומיים, מתארים כלי שיט, שהיו, ללא ספק, אוניות־משוט. כנראה שטיפוסי־אוניות אלה היו הקדומים ביותר באירופה. הבהרת טיפוס זה אינה קלה, כי תחילה עלינו לקבוע את חרטומה וירכתיה של האוניה. מסתבר, שבסיס להבחנה ביניהם צריך להיות הקו הבולט ישירות משדריתה של האוניה מחד גיסא – והוא האיל – ומאידך משוטי־ההגה בירכתיה. ירכתי האוניות הקיקלאדיות מוגבהות מול חרטומן.

לא יודעים היום, רק משערים, את התפקיד שמילאו אוניות פרימיטיביות אלה. זמן הופעתן היה לפני המצאת המפרש (אלף השלישי לפנה"ס). אוניות כרתיות באלף השני כבר צוידו במפרשים, לפי עדותם של ציורים רבים על ציו האדיר של שליט הים מינוס, מלך כרתה, אשר ביער את הפירטים מן העולם האיגאי והבטיח את שלום דרכי הסחר עד בואם של היוונים והתנחלותם, בסוף האלף השני לפנה"ס. לא רק האיגאים ידועים כיורדי־ים באוניות־משוט. אלפי שנים אחריהם באו גם הגרמנים הימיים, הויקינגים, באוניות־משוט והבהילו את עמי החוף האירופאי, ולאחר מכן, במסעותיהם הארוכים באוקינוס האטלנטי, כבר פרשו את מפרשה היחיד של אוניתם. אבל הם נדדו למרחקים בחצותם את מימי האוקינוס, בעוד עמיתיהם הקדומים היו לכל היותר המקשרים בין האיים הקיקלאדיים לאיי הדודיקאניסוס, לאורך עשרות מילין בלבד.

לפי המספר הרב של המשוטים היו אוניות אלה מלאות אנשי צוות רבים, אולם בשל פרימיטיביות הציור לא נוכל לדעת את מידת דיוקו שלו למציאות הממשית. שמא לפנינו האב־טיפוס של הפנטיקונטורוס, אוניה בעלת חמישים משוט, והיא האוניה הסטנדרטית בתקופה ההירואית של יון.

בירכתיים המוגבהות, מעל משוטי־ההגה המשוערים, מצוי ציור הדג – הוא נושא דיונינו. לפי דעתנו היא דמות־ראש (figure-head) ואף הקדומה ביותר באירופה.

דמות־ראש זו היא אלמנט קישוט עתיק ביותר באוניה, ומוצאה מהתקופה הפרה־היסטורית. היא הופיעה בכל הארצות, במצרים כבארצות הצפון, כל עוד הקשר והשפעת הגומלין ביניהן לא ישוערו. ההסברים להופעת דמות־הראש באוניות הם רבים ושונים; הטוטם של השבט או של העם, סמל בעל משמעות דתית מיסטית. הרודוטוס כתב על דמות הראש של הפיניקים כך: „פסלי היפיסטוס דומים מאד לפטיס של הפיניקים, אלה שמוליכים עמהם הפיניקים בראש אוניותיהם. מי שלא ראה אותם עוד, לא אתאר אותם, הם היו דומים לאיש ננס“. דברים אלה של ההיסטוריון אמנם אינם אומרים הרבה, מחוץ לעובדה עצמה; והרי ידוע, שהפיניקים קישטו את אוניותיהם בדמות ראש של סוס שסימל את מהירות מהלכם של כלי־השיט שלהם.

במאות השנים האחרונות התרגלו יורדי־הים לראות את דמות הראש בחרטום האוניה; אך לא כן בתקופות הקדומות. הרומאים, למשל, קישטו לא אחת את ירכתי אוניותיהם בדמויות ראשים של אלת הנצחון ושל ברבור. אוניות גויי הים האיגאיים, אשר התנפלו על צי רעמסס השלישי בסוף האלף השני לפנה"ס, קושטו בדמויות ראש בחרטום ובירכתיים כאחד.

בתקופה העתיקה לא היתה דמות־הראש תופעה רומנטית כבעת החדשה. היא נועדה לעתים להבהיל את האויב כאותם ראשי אריות של אוניות רעמסס השלישי. אריות אלה החזיקו בפיהם הפעור ראש אדם לשם אזהרת האויב למר גורלו, אם יאזור עוז להתקיף את מצרים. גם מעשה־כשפים היה ודאי ביסודה של דמות הראש, שכן אין כמוהו כים המלא מסתורין והפלאות.

היוונים והרומאים קישטו תכופות את אוניותיהם בדמויות אלים, אשר על־ידי כך ניתנה, כביכול, חסותם לכלי־השיט. האם היה גם הדג אלוהות או סמל בעל משמעות של מיסתורין? כסנופון, ההיסטוריון היווני מהמאה 5–4 לפנה"ס, מספר, כי „הסורים החשיבו את הדגים כאלים; ולאיש לא היה מותר להפריע להם כליוונים“. חדירת ההשפעות הדתיות והתרבותיות של המזרח לאירופה הוכרה כבר זה מזמן, והתקופה העתיקה מצאה לנכון לציין זאת באימרה: Ex lux oriente – ממזרח האור (תרבות). אלמנטים פולחניים ממוצא מזרחי כבשו כבר בראשיתם את המערב וודאי שבתקופה הקדם־הלינית השפעה זאת לא פחתה מזו שבתקופה ההליניסטית או בעת התפשטות הנצרות באירופה.

סמל הדג נשמר בקדושתו עד המאות הראשונות של הספירה. אמנם הנוצרים היקנו לו משמעות דתית חדשה. הרעיון הנוצרי של היוולדות מחדש במי הטבילה נבע מקדושת סמל החיים והמזל של המים, שהיה מקובל לפנים בסוריה ובמצרים. זאת ועוד, ראשי התיבות של שם הדג ביוונית ציינו גם את משיחיותו ואלוהותו של ישו והדג בעל־חי מימי טיפוסי. כך נשתרבבו עתיק וחדש, אבל העתיק הוסיף להיות המניע לפירושים החדשים להשתמרות הסמל.

מובן מאליו שיורדי־הים האיגאיים, אם לא קיבלו מן המזרח את הסמלים שלהם, הרי בעצמם יכלו להגיע עדיהם. ככל עמי הים התיכון, כן גם אוכלוסי האיים הקיקלאדיים מצאו בים את עיק מזון הבשר שלהם.כאלף שנה אחריהם נדדו גם היוונים למען הדגה אל חופי אסיה הקטנה, אשר שפכי נחליהם שפעו דגים, והדג המלוח היה המוצר המבוקש ביותר, וגם מוצר ההובלה העיקרי בים, בכל התקופה היוונית והרומאית.

לא נוכל לקבוע יותר את תפקידן הממשי של אוניות־משוט אלה. על גבי מחבת חמר מסירוס מצוירת אוניה על רקע גלי הים. אוניות קיקלאדיות אלה, שהיו אוניות־משוט, לא יכלו לשאת מטען רב. את חללו של כלי השיט מילאו החותרים, על כן היו אלה אוניות־מלחמה או ספינות־דיג, שעם ערב חזרו הביתה. על יעודן של ספינות אלו יכולה להעיד דמות הראש, כי מחוץ למשמעות הדתית־מיסטית תתיכן לה גם משמעות מציאותית, מעין שלט של פירמה. כשם שאוניות הפיניקים והקרתגים הוכרו כבר מרחוק על קישוטי הסוס שלהן, כן היו וודאי מוכרות גם ספינות־הדיג של הקיקלאדים מסירוס.

מוטיבי הדג מופיעים לא רק בציורי אוניות. הפרסקו המפורסם מהאי מלוס מתאר דגים מעופפים וכלי חמר מהקיקלאדים קושט כולו במוטיבי עצמות של שלד דג.

מוטיב הדג לא פסק מלהיות אלמנט קישוט עוד מאות שנים רבות. האקטואליות של נושא קישוט זה משתמעת מהתעסקות אוכלוסיית האיים האיגאיים בדיג וגם במשמעות הדתית־מיסטית של הדג. גם אוניה מיקינית מאוחרת, מסוף האלף השני לפנה"ס, קושטה בדמות ראש של דג. דמות ראש זאת מופיעה בחרטום האוניה. הציור נתגלה בפילוס שבחופי מערב מוריאה ביוון. אונית־מלחמה זאת מצוידת באיל נוגח, בחצאי סיפון בחרטום ובירכתיים והיא מהווה כמעין מעבר לתקופה היוונית, אשר ראשיתה היתה התקופה הגיאומטרית. ציורי דגים הופיעו בכל התקופות, בתבליטי המצרים כבציורי האוניות הגיאומטריות של היוונים. ההתענינות הרבה בנושא הדג מרמזת על המשמעות הכלכלית הגדולה של הדיג, אך בהעדר מקורות כתובים על תולדות עמי הים האיגאי נאלצנו לסמוך על מקורות אמנותיים בלבד.

סכסוכי דיג אינם נדירים גם בימינו, ורק זה עתה נסתיימה המריבה האנגלית־איסלנדית על מימי הדיג בצפון האוקינוס האטלנטי. ריב זה נוהל אמנם באמצעי־מלחמה קרים, כלומר עתים במקלות ועתים בדין־ודברים חריפים סביב שולחן עגול. מי יודע, כמה פעמים הפעילו הספנים הקיקלאדיים את האיל הנוגח של אוניתם בהיתקלם בזרים לא־רצויים. ריבוי החותרים הבלתי־סביר ייתכן שהוא מסמל את העוצמה והמהירות, כי זוהי דרך ביטויים של אמנים פרימיטיביים בהבעת נושא אבסטרקטי. התרבות הקדם־הלינית של איי הים האיגאי היתה תרבות ימית. קשרם לים התחזק בשל דרכי־התחבורה הימיות, שהן היו היחידות להם ולא־כל־שכן עקב תיורם הרב אחר הדגה, שהיא עד היום מזונם העיקרי של רוב עמי הים התיכון.