¹

האגן המזרחי של הים התיכון היה הרקע להרפתקאות ולמסחר של היונים. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס היתה תקופה אגדתית עדיין, על אף שבאותה העת התישבו היונים באנטוליה, בחופי הים השחור וכן גם בדרום איטליה, שהיא "יון רבתי“. מעטים מאד השרידים הארכיאולוגיים היכולים לגלות טפח מעולם תוסס זה. גם הסופרים לא יספקו את סקרנותנו. הסיודוס (700 לפנה"ס) מזכיר כבר את הספנות כאחת מאבות המלאכות של היונים בצינו ענף זה כמקצוע נחות, לא ראוי לאצילים בעם. מאז הומרוס ועד תקופתו של סופר זה לא עברו ימים רבים. גיבוריו של הומרוס הם הרפתקנים עזים ביבשה ובים והספנות בעיניו נחשבת רק כמעשה אביר רב פעלים. הסוחרים לעומתם הם כולם פניקים שחומי עור, שמוסרם מפוקפק, הנוטלים כל הבא ביד ואינם נרתעים אף משוד אדם לשם השגת "סחורה“ לשוק העבדים.

השקפת עולם זאת נשתנתה שנוי יסודי לקראת המאה ה־6 לפנה"ס. שנויים אלה סבירים הם, שכן אנית הסוחר מופיעה כאלמנט קשוט על גבי אגרטלים. כלי חרס למיניהם משמשים לנו עד היום מקור ראשוני במעלה בחקר ימים עברו.

אנית הסוחר הראשונה בתולדות יון מופיעה כקישוט על אגרטל וצבעו שחור על גבי לבן, כפי הסגנון של הזמנים הללו ביון. מוטיב זה מוכיח את התענינות הצבור באניות הסוחר, שבאה ללא ספק בעקבות עלית קרנו של המסחר. בני האצולה החקלאית נעשו בעלי אניות, והמסחר הימי קידם את כוחה של העיר־המדינה היונית. ראיה לכך, כי דוקא בערי המסחר שבאנטוליה, ביון, באיטליה ובסיציליה נתהוו מרכזי תרבות הרוח והטכניקה. העולם הקולוניאלי היוני קיים קשרים הדוקים עם המטרופולין ובכך נשבר המונופול הפיניקי בים; על כל פנים באגן המזרחי של הים התיכון.

מוצא האגרטל של אריסטונותוס הוא מהתקופה שלאחר זמן הסגנון הגיאומטרי המאפין את המאות הראשונות באלף הראשון לפנה"ס. בציור מתואר קרב בין שתי אניות, האחת היא אנית סוחר והשניה אנית מלחמה. משמעותו של המחזה אינה נהירה לנו כיום. הסברות האפשריות הן, שפירטים התקיפו אנית סוחר, או אנית משמר נתקלה בפירטים, ששוטטו באנית מפרש. אנית המלחמה מצוידת במשוטים, אשר להם הותקנו פתחים מיוחדים בדופן הספינה. כמו כן, גלוי האיל לנגוח האויב, שהוא ראש חיה. קו סיפון אנית הסוחר הוא בצורת קשת כשל רוב האניות בתקופה העתיקה. בירכתיים נראה אפלסטון, הוא קשוט אניה מקובל מאות שנים רבות (מוצאו כנראה ממצרים?). אנית הסוחר מונעת במפרש המורד בשעת הקרב. בשתי האניות עומדים החיילים על הסיפון בהילחמם עם האויב. מראה אנית הסוחר מרמז להשפעה פניקית ומצרית, אבל גם אלמנטים מהתקופה הכרתית־מיקנית לא נעדרים בה.

קו הסיפון של אניות המלחמה ישר המקביל לפני המים הרוגעים, אבל לא כן אנית הסוחר, שקו הסיפון שלהן כמעין קשת. הנקודה העמוקה ביותר היא מתחת לתורן ומשם מתעגל כלפי מעלה לעבר הירכתיים והחרטום. אניות המלחמה ארוכות וצרות, בעוד אניות הסוחר רחבות כדי לאפשר את טעינת הסחורה ולהגדיל את יציבותה. משערים, כי יחס האורך והרוחב הוא 3:1 או 4:1. יחס האורך והרוחב משתנה מתקופה לתקופה והוא איננו אחיד תמיד. דופן האניה חוזק מסביב בחגורה. מעשה זה נלמד מהפניקים ואליהם הגיע ממסופוטמיה. פרט זה ועוד הרבה פרטים נוספים בתרבותה של יון מוצאם מהמזרח.

מן הנכון הוא, כי טיפוסי אניות הסוחר נשתנו שינוי ניכר משך הדורות הרבים בצורתן, בגודלן וכו'. על אף שידיעותינו מועטות בשטח זה, ודאי הוא, כי הטכניקה התפתחה.

גודל האניות

בקביעת גודלן של אניות הסוחר מציינים, ראשית, את יכולת שאת המשא של הכלי, כלומר, מהי כמות הסחורה שאפשר לטעון בה את האניה וכושר הפלגתה לאחר הטעינה. לגבי אניות המלחמה נקבע הגודל בימי קדם לפי מספר תופסי המשוט, אלה המשיטים את האניה ביושבם בשורה אחת, ולאחר מכן, בכמה שורות זו על גבי זו; אניות אלו נקראו דירימות, טרירימות, שהן בעלת שתים, שלוש ועוד שורות של משוטים. בראשית העת החדשה מנו את מספר התותחים או שורות של תותחים. את גודל אנית הסוחר ציינו בימי קדם במשקל המשא שאפשר לטעון או בנפח; המידות הן: טלנטים, אמפורות, מדימנים, מודיים, וקירמיות, שהן מידת משקל ונפח. בנדון זה הותירו לנו הסופרים העתיקים אי אלו נתונים היכולים לסייע לנו בתאור גודל אניות הסוחר. תוקידידס, כותב תולדות המלחמה הפלופונסית (מאה 5 לפנה"ס), מספר על אניות, שנשאו 13.100 טון סחורות. כלי שיט אלה שרתו בודאי בתחבורה שבין האיים בים האגאי. הם היו בלתי ספונים וכמוהם נמצאים אף היום בשימוש בשיט החופי של יון. תוקידידס מזכיר אף אניות גדולות יותר. בשעת ההתקפה על סירקוסי (415–413 לפנה"ס) בנו האתונאים אנית סוחר "גדולה“, שצוידה במגדלים נגד מצודות הנמל ועמדות ההגנה שלו, ואילו אניות אספקה וכלי שיט להובלת הצבא נשאו לא פעם משא של 260–270 טון. כן מספר גם הירודוטוס על אניות נילוס ואניות פרת שטעונות היו אלפי טלנטים של סחורה (כל טלנט כ־26 ק"ג). בל נשכח, כי אפילו בתקופת הפריחה של ערי הנזה במאה ה־14, רק אניות מסוג זה עגנו בנמל המבורג. גם הסופרים הרומאים, פליניוס וקיקרו, אינם מזכירים אניות גדולות יותר. אבל לעומת נתונים אלה ידועים לנו גם מקרים מפליאים, כגון העברת האובליסק לרומא בתקופת הקיסר קליגולה. משקל האובליסק כ־500 טון. הוא הונח בודאי על סיפון האניה. לכך הוסיפו עוד 120,000 מודיים של עדשים לשם האיזון (כל מודיי כ־9 ליטר). משקל כלל המשא היה איפוא כ־1330 טון. אבל יש בפי פליניוס סיפורים על אניות ומשאות גדולים יותר.

לצערנו אין ברשותנו נתונים על גודל האניות ומשאן מהתקופה היונית עצמה, אבל בממלכות הדיאדוכים שהן נחשבות כיורשות העולם היוני, נבנו אניות סוחר גדולות, אשר ממדיהן ומשקל משאן רשומים לנו עד היום. היתה ה"אלכסנדריה“. היא הפליגה עם משא של כ־1050 טון, שהכיל עשרות אלפי קירמיות של תבואה ודגים ועשרות אלפי טלנט של צמר וסחורות אחרות (כל קירמיה כ־26 ליטר). לשם השוואה תעמוד לנו המפרשית האמריקאית מאמצע המאה הקודמת ה־Great Republic, שנשאה סחורות במשקל של 3000 טון. שיא הטכניקה היונית בבנית אניות היה בזמן שלטון היארון בסירקוסי, עת פעל ארכימדס (מאה 3 לפנה"ס). בדרך כלל יש גבול לאפשרויות הבניה מעץ. אניה שארכה למעלה מ־100 מטר, כבר אינה יכולה לענות לכל הדרישות של ההפלגה בים. לתלמי ה־4 היתה אנית נילוס גדולה, שאורכה כ־100 מטר ורוחבה כ־16 מטר. היא מתוארת כארמון שט. תקופת הדיאדוכים הצטיינה מאד בידע טכני, ועל כך מעידה האניה של ארבע שורות משוטים של אותו תלמי ה־4. אורכה כ־140 מטר (?) ורוחבה כ־20 מטר. כלי שיט עצום זה לא יכול להפליג אלא רק במים רוגעים. על מספר הנוסעים יש לנו נתונים, שהם לאו דוקא מן התקופה הנדונה, כי אם כבר מראשית שלטון הקיסרות של רומא. שאול־פאולוס נסע לפי הברית החדשה עם 276 איש ואותה האניה היתה טעונה גם חטים.

מהירות האניות של היונים הצטיינה בהשגים טובים בהשוואה עם זו של המפרשיות אפילו במאה הקודמת. מפי תוקידידס נודע לנו על הפלגה מאבדירה שבחוף תרקיה אל שפך הדנובה, שנמשכה ארבעה ימים ולילות. מסע זה לא יודיענו הרבה, כי תנאי המעבר במיצרים מיוחדים הם וההפלגה דרכם לא כבים הפתוח. המרחק כ־500 מיל ימי והמהירות הממוצעת היתה כחמישה קשר. את סיציליה הקיפו משך 8 ימים. לפי עדותו של תוקידידס הפלגה של יום היא 15 שעות. את ההפלגות הקצרות יכלו לערוך אפילו לפי לוח זמנים. לא מעטות הן הדרכים הקצרות הללו; מהאי תאסוס שבצפון הים האגיאי נסעו חצי יום עד אמפיפוליס, אשר בחוף התרקי. המרחק 40 מיל ימי והמהירות ששה קשר. מכף אתוס שבחצי האי כאלקידיקה עד האי למנוס נסעה אנית משא כבדה שש שעות. המרחק 32 מיל ימי והמהירות חמישה קשר.

כסנופון מספר על פירטים פיניקיים, שהפליגו מהאי רודוס לצור בשלושה ימים. המרחק 420 מיל ימי ומהירותם היתה ששה קשר. הירודוטוס מזכיר מידה אחרת של המרחק והוא הסטאדיון. אך היום אורכו אינו ידוע והוא מ־ 160–210 מטר. על הפיניקים מסופר, כי דרכם מקרתגו עד עמודי מלקרת (גיברלטר) ארכה שבעה ימים ולילות. המרחק 840 מיל ימי והמהירות חמישה קשר. ההפלגה בשובם לאורך חופי אפריקה הצפונית היתה מהירה יותר, כי זרם ים ורוח מערבית סייעו לא מעט בהחשת דרכם.

כל הדוגמאות לעיל מעידות על כך, שהמהירות הממוצעת בימי קדם היתה 4–6 קשר. לשם המחשת מהירות זאת יעמוד לנו החשבון, שאילו הפליגו המפרשיות של היוונים בימי קדם באוקינוס האטלנטי, הרי נסיעתם מאמריקה לאירופה היתה צריכה לארוך כ־ 20–21 יום. כמובן, נסיעה משוערת זו, כמו ההפלגות הסדירות שלהם בים התיכון, היו מותנות בתנאים לא מעטים. הם נאלצו להתחשב בכוח הרוח, במצב פני המים וכו'. המפרשיות המהירות של המאה הקודמת כמו הקליפרים לא עשו ביממה דרך ארוכה מ־300 מיל ימי בממוצע ולהם היתה מערכת חיבל מסובכת ביותר.

שמות האניות

אניות המלחמה וכן גם אניות הסוחר נשאו שמות, אשר נלקחו משטחי החיים השונים. בתקופה היוונית הרבו להשתמש בשמות נשים, אבל נקראו אניות גם בשמות גברים והֶירוסים (גיבורים מיתולוגיים) כגון: פגסוס, איזיס, קנטאורוס וכו'. רגילים היו עוד שמות גאוגרפיים כגון: אירופה, סירקוסי, צידון, טאורוס וכן גם אלכסנדריה, שהיא נזכרה לעיל כאנית הפאר של ימי קדם. צורת מתן שמות זאת נשתמרה עד ימינו ובכינויי העבר הלל נתקלות עינינו אף היום בביקורינו בנמלי העולם.

אומנות בנית האניה מלאכה נכבדה היתה בקרב היוונים ולפי עדות הסופרים נשגבה היא על כל סוגי מלאכת כפיים.

¹

באחד מימי הקיץ החולף הוטלה הימה אבן הפינה לנמל החדש, אשדוד־ים. עיר נמל חדשה זו עתידה לרכז בתוכה את סחרם הימי של מרכז הארץ ודרומה, להקל בכך את עומס נמל חיפה ולקרב את מרחבי הדרום, חקלאותו, תעשייתו ואוצרותיו אל מבוא הים.

החקירות הארכיאולוגיות שנערכו בסביבת העיר, עדיין לא כוונו לקביעת מקומם של מעגני האניות העתיקים, ובסיכום היסטורי עלינו להסתפק כיום באסמכתאות ספרותיות ובעדויות מסמכים עתיקים.

שני השמות שבכותרת רשימתנו נזכרים במקורות ההיסטוריים, אלא ששם אשדוד שכיח הרבה יותר, ולא מן הנמנע כי במקרים רבים היתה הכוונה לנמלה של העיר, לאשדוד ים.

אשדוד הקדומה שכנה ליד הדרך המפורסמת שמוצאה ממצרים, היא „דרך הים“ העתיקה, כ־15 ק“מ דרומית מיבנה. אשדוד־ים היתה בנויה על שפת הים ממש, 5 ק”מ דרומית משפך נחל לכיש (סוכריר). העיר החדשה נבנית 5 ק"מ צפונית מאשדוד־ים העתיקה, סמוך לשפך הנחל.

המקורות ההיסטוריים מרבים לספר על אשדוד, אך ממעטים הם לדבר על הנמל. דומה, על אף קרבתה של העיר אל חוף הים התרחשו בה לרוב מאורעות אשר אופים יבשתי. רוב המקורות על תולדות אשדוד מצויים במקרא, ודבר לא ידוע עליה מן התקופה הקדם־מקראית. גם תעודות מצריות מזכירות את שם העיר באלף השני לפנה“ס. לראשונה נזכרת אשדוד בספר יהושע כעיר ה„ענקים“, כלומר שרידי הישוב הקדום, שנכנע במאות י”ב–י“א לפנה”ס לפני כובשי החוף הפלשתים. מכאן והלאה לא סר הכינוי „פלשתי“ מן העיר, והוא מלווה אותה בכל האירועים הקשורים בה. תמוה, שאין סיפורי המקרא מקשרים את הפלשתים אל הים, אף כי הם יודעים על מוצאם מכפתור (כרתים). עם יורד־ים זה, שהגיע אל חופי פלשת דרך הים נעשה, כביכול, אחר (?) תבוסתם הימית מיד המצרים, לעם יבשתי. אם נכונה הדעה, כי הפלשתים הם עם קדם־הליני, ורק עם פלישת השבטים ההליניים נסו על נפשם מחצי האי ומאיי הים האגאי והתישבו בארצות אחרות לחוף ימים ובתוכן גם בדרום הארץ, יקשה להבין כיצד נותקו תוך זמן קצר מעברם וממסורתם הימיים? מסתבר, שהתיאור שניתן במקרא לפלשתים נובע מראיה ישראלית טיפוסית. בימי המקרא כמעט שלא הגיעו שבטי ישראל אל הים ואפילו הגיעו עד חופו לא הפליגו משם אלא לעתים רחוקות. מלחמות שבטי ישראל בפלשתים מלחמות יבשתיות היו – ועל כן נצטיירו הפלשתים במקרא כעם יבשתי, וזכרם לא נשמר כיורדי ים. פלשתים אלה, היו, כנראה, גם יושבי אשדוד־ים.

מאורעות רבים ידועים לנו מן המקרא על אשדוד כגון: נדידת ארון הקודש אל בית דגון שבעיר. אך לא רק מקדש מרכזי פלשתי היה בה, אלא גם ארמונות רבים, כפי שמעיד עמוס (ג' ט'). חומותיה הצטיינו בחוזקן, על כן התפאר המלך עזיהו בפריצתן, על אף התלאות הרבות שעברו עליה הצליחה העיר לחזור לא אחת לאיתנה.

נמלה של אשדוד היה תחילה צפונית־מערבית לעיר ליד שפך נחל לכיש, שכן מעידות חפירות ארכיאולוגיות על קיומו של ישוב במקום עוד במחצית האלף השני לפנה“ס. לפי מסקנות החקירות נבנה נמל אשדוד, היא אשדוד־ים (?) בשפך הנחל. עוד לפני עשרות שנים בלבד השיטו הערבים את סירותיהם במעלה הנחל, לפני כסות החולות הנודדים את השפך כבימינו. הממצאים הארכיאולוגיים מעידים על קשרי מסחר ערים עם שאר ערי החוף, עם הערים הפיניקיות ועם קפריסין. בסוף המאה הי”ג לפנה“ס חרב ישוב זה, אך הוא התעורר קמעא עד חורבנו ב־711 לפנה”ס.

מתוך מקורות אשוריים נודע, שבמאה השמינית היתה אשדוד כפופה למלך אשור, אך סכסוכים עם השלטון הזר הביאו לידי הפיכות פנימיות. באחת ההפיכות עלה למלוכה בעיר אדם זר, ממוצא יוני. הרפתקאותיו של מהגר בעיר זו מעידות על אפיה הבינלאומי של אשדוד, אשר בנמלה עגנו תכופות אניות זרות. מלבד הסביבה הקרובה היו גם האיים האגאיים ידועים לאבותינו בתקופה ההיא. המלך החדש כרת ברית עם מצרים, אויבתה של אשור, ובשנת 711 לפנה“ס שלח סרגון צבא לאשדוד. העיר ו„בנותיה“ ובתוכן אסדודימי – היא אשדוד־ים נפלו. הישוב באשדוד־ים נעזב, ונבנה כעבור זמן 5 ק”מ מדרום לאשדוד ושוב על שפת הים. גם החפירות מסייעות לעדות זו של נטישת הישוב שבשפך הנחל. עברו 300 שנה ויותר עד חידושו בתקופה ההליניסטית, אך שוב לא קם נמל, אלא מעין פרבר תעשיתי של אשדוד עם מתקנים להפקת צבע ארגמן.

בתקופה הבבלית והפרסית נשארה אשדוד, כמקודם, מרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי כערי נמל חשובות אחרות בארצות הממלכות הגדולות במזרח התיכון. על חשיבותה בתקופה הפרסית מספר גם ספר נחמיה. הלשון האשדודית הגיעה גם לירושלים. כידוע רבה השפעתן התרבותית של ערי נמל הצוברות גם מטען רוחני לא מעט מתוך מגע תכוף עם עמים זרים. על כן מובן לנו מאבקו של נחמיה, השפעה התרבותית, המדינית ובמדת־מה גם הצבאית של העמים הזרים, ובמיוחד של האשדודים.

במקומה החדש נבנה נמל אשדוד־ים בין סלעים ושרטונות. את שיעור גודלו של הנמל נבצר ממנו לשער היום, מאחר שהחוף כולו נתכסה חולות. החוף הוא מישורי, ומתאים לקיום קשר בלתי־אמצעי אל ערי פנים־הארץ.

הירודוטוס לא הרבה לספר על ארץ ישראל. הוא לא ראה בה אלא חלק מסוריה, אבל מבין כל עריה העלה את שמה של אשדוד לאמור: „פסמטיכוס מלך על מצרים ארבע וחמשים שנה (663–609 לפנה"ס). מהן חנה תשע ועשרים שנה על אשדוד, עיר גדולה בסוריה, וצר עליה עד אשר לכדה. מבין כל הערים עצרה כוח במצור, לפי ידיעותינו, אשדוד זו, זמן רב ביותר“ (הירודוטוס ב' 157). לחורבן זה מתכוון כנראה ירמיהו, בדברו על „שארית אשדוד“ (ירמיה כ"ה כ'). מצור ממושך כזה אין לא אח לפי ידיעתנו, ומכאן יש לשער שהוחשה עזרה לנצורים דרך הים.

מרובות יותר הידיעות על אשדוד של התקופה ההליניסטית. יונתן החשמונאי בהילחמו במצביא הסיליקי, אפולוניוס, החריב את אשדוד ואת סביבותיה (אשדוד ים) והיכל דגון נשרף באש. ידיעה אחרת אומרת, כי תלמי פילומיטור הששי „אסף חיל רב כחול אשר על שפת הים ואניות הרבה ויבקש לכבוש את מלכות אלכסנדר (בן אנטיוכוס אפיפנס) במרמה ולספחה אל מלכותו“ (חשמ' א' י"א). כל הערים פתחו שעריהן לפניו, כי חותנו של המלך היה. בהמשך הפסוקים נזכרות ערי חוף: אשדוד, יפו וסלבקיה. המסעות הצבאיים בימי קדם היו לא אחת משולבים, כלומר, הטור היבשתי התקדם במקביל עם הצי, ששט סמוך לחוף. לפי האמור לעיל, עלה תלמי על סוריה באניות רבות „וכאשר קרב אל אשדוד הראו לו את מקדש דגון ואשדוד וסביבותיה שוממות…“. מתוך זה נראה כי ירד המלך המצרי מאנית הדגל שלו, ואם עבר המלך ביבשה, חיכה לו הצי עד גמר המשא והמתן שלו עם האשדודים. הנמל באשדוד־ים היה נוח לעגינת צי תלמי. אף כי אין לנו ידיעות על גודל הצי במקרה דנן, ראוי לציון, כי התעכב תלמי והאזין לטענות בני אשדוד, על אשר עולל להם יונתן החשמונאי. ציי הממלכות ההליניסטיות היו מן הגדולים והמפותחים בתקופה הקדומה. תלמי לא היה עוצר את ציו וצבאו לולא חשיבותן של אשדוד ושל אשדוד־ים, נמלה. גם בזמן שמעון נפלה העיר בידי החשמונאים, שנשרפה אף הפעם הזאת, אך לא נודע דבר על נמלה.

בתקופה הרומאית נמנית אשדוד עם שאר ערי הנמל של החוף: עזה, אשקלון, יבנה, יפו, מגדל סטרטון (קיסרי) ודאר. אין ספק, כי ערכן של כל הערים הללו היה במקומן הגיאוגרפי וראשית כל בנמליהן. משום כך נקרעה אשדוד ע"י פומפיוס מעל גבול יהודה, כדי שלא יהיה לה בסיס ים להתנגדות, ומאה שנה לאחר מכן, כרת אתה אספסינוס ברית בשעה הגורלית של ערב חורבן הבית השני.

באשדוד לא היה ישוב יהודי גדול. אמנם ידועות קהילות יהודיות בכל ערי השפלה אף מאות שנים אחר מרד בר כוכבא. האופי היהודי בלט בעיקר בסביבה הכפרית של הערים, אך סביבת אשדוד נעזבה כליל לאחר חורבן ביתר. במאה הג’–ד' לפסה"נ הופיעו בערי החוף וגם באשדוד העדות הנוצריות הראשונות. גם תופעה זאת באה לחזק את ההנחה על חשיבותה של אשדוד בשל נמלה, שכן לרגל אופייה המיסיונרי של הנצרות ביכרו בימים ההם הנוצרים את המרכזים הימיים שלאורך חופי הים התיכון.

השם אשדוד־ים כאילו נחבא אל הכלים בשפע השמות הרב של המקורות ההיסטוריים. מלבד כתובת סרגון מלך אשור מופיע השם רק בתקופה ההליניסטית בצורת Asotos Paralos, אשר פרושה אשדוד שליד הים. גם מפת מידבא הביזנטית מהמאה הששית לספה"נ מציינת את אשדוד ואשדוד־ים. המטרופולין שוכנת מזרחית לעיר הנמל. לפי מפה זאת מתברר, כי שתי הערים נפרדות לחלוטין, ואם נרצה לראות את המפה כמסמך היסטורי, הרי ניווכח לדעת, שממדיה של עיר הנמל היו גדולים וניכרים, אולי גם ממדי המטרופולין, אשדוד עצמה.

בראשית התקופה הערבית עדיין נתקיימה העיר אשדוד־ים, שהיא מחוז אסדוד או מינת אל־קלעה. השרידים המעטים ששרדו עד ימינו הם מימי הביניים ומראשית העת החדשה, בתקופות שאבדה לעיר חשיבותה הקודמת.

אשדוד־ים החדשה חוזרת עתה אל אתרה המקורי הסמוך לשפך הנחל לכיש, למרגלותיו של קבר הנביא יונה (תל יוניס). המתכננים בימינו ביכרו את רעיון מקימי העיר הראשונה באלף השני לפנה"ס, מצפון לתל.

¹

עולמם של היוונים היה האגן המזרחי של הים התיכון. יורדי הים שבקרבם והקולוניזטורים שלהם יצאו אך מעט את האיזור הזה. אלה שאזרו עוז והפליגו מעבר לעמודי היראקלס, הופחדו על־ידי הפיניקים, המתחרים לנצח של היוונים. סיפורי הבלהות של הצורים והצידונים הועילו הרבה; מפלצות הים, מעמקי התהום האין־סופיים של אוקיינוס, המים התוססים ברתחה שבסיפורי הפיניקים, כל אלה הרתיעו את הסוחרים היוונים הזריזים מלצאת את האיזור הזה. וכך היה האוקיינוס האטלאנטי נתיב מסחר בלעדי של הצורים והצידונים. מאחר שהאינטרסים של המסחר נראו בעיני הפיניקים עדיפים משל הרצון לספר על אודות הרפתקאותיהם במרחבי האוקיינוס, שמרו הם הכל בסוד כמוס ולא גילו דבר על מקורות חומרי הגלם והמוצרים השונים, שאותם מכרו בשפע בנמלי הים התיכון. מסחרם אמנם שגשג, אבל אנו נדלדלנו בידיעותינו.

כך סגרו על היוונים את פתחי המוצא של הים התיכון, והמסעות באוקיינוסים הגדולים נפלו בחלקם של הפיניקים. ארגונו של מסע תגליות היה מתמיד מעשה ממלכה בין בתקופה העתיקה ובין בעת החדשה. כך שלח פרעה נכה משלחת פיניקים להקיף את אפריקה; וכמאה שנים לאחר מכן יצא חנו מטעם ממשלת קרתגו לחקר חופי אפריקה (500 לפנה"ס).

כל עוד היה האוקיינוס האטלאנטי אורחות הים של הפיניקים, נעלמו מנגד עינינו יורדי הימים הדרומיים בתקופה העתיקה, שהדרך אליהם עברה בים־סוף ומאוחר יותר במפרץ הפרסי. הידיעות המעטות של המצרים על הפלגותיהם בים־סוף נותנות יסוד להשערה, כי קדמו להם סוחרים אמיצים אחרים. מוצרי הדרום היו ידועים להם היטב והשווקים המצריים שפעו סחורות אלה, בכל זאת סיפרו מעט על ההפלגות לעבר הדרום².

ידיעותיהם הגיאוגרפיות של היוונים היו לוקות בחסר. המסורת המיתית שבגיאוגרפיה ובהיסטוריה לא בנקל ויתרה לחקר המדעי ולסיכום התוצאות של מסעי התגליות.

הראשון שהותיר לנו את כתביו ההיסטוריים והגיאוגרפיים, הוא הירודוטוס. ידיעותיו הרבות אך הבלתי מבוקרות, שהושפעו מסיפורי־עם, מהווים היום את המקור היחיד להכרתם של היונים את עולמם. וכך מתאר הוא את ים סוף: „לא רחוק ממצרים, יש מפרץ־ים, המשתרע מהים הנקרא – אדום, ארוך וצר, כאשר אתאר מיד; לאורך הנסיעה, כשמתחילים מקרן המפרץ ועוברים עד לב הים, נחוצים ארבעים יום, כשמשתמשים באניית שיט, אבל הרוחב במקום היותר רחב של המפרץ, הוא רק נסיעה של חצי יום³.

נדמה לנו, כי ידיעה זאת של הירודוטוס אינה יכולה להיות נכונה כלל והיא אך משמשת עדות נוספת, כיצד הסופר לא ביקר את הידיעות שלו. אורכו של ים סוף, מראס מוחמד ועד פרים שבדרום, 1900 ק“מ והרוחב הבינוני שלו 300 ק”מ. מהסופרים היוונים של המאה החמישית והרביעית נודע לנו, שהמהירות הממוצעת של כלי השיט היתה 4–6 קשר. נכון אמנם, כי מהירות ממוצעת זאת נהוגה היתה בים התיכון. אם נסעו, איפוא, לאורך ים־סוף ארבעים יום, יוצא, שמהירות האוניות היתה צריכה להיות איטית יותר לאין־שיעור מזו שבים התיכון, או שעות הנסיעה היומית פחתו לכדי 4–5 שעות ליום, אשר גם־כן לא יוכל להתקבל על הדעת. זאת ועוד: אם נסעו לאורך הים ארבעים יום, חייבת ההפלגה להיארך ברוחב הים יותר מחצי יום, כדי שמשך הזמן, אשר צוין לנסיעה לאורכו ולרוחבו של ים־סוף יהיה מותאם. בזמן שלאחר הירודוטוס הבינו יורדי הים היוונים בים התיכון משך זמן של הפלגת יום אחד כ־15 שעות. לא־כל־שכן בלתי ברור הוא ציון הזמן של הנסיעה בארבעים יום. במקום אחר⁴ ציין הירודוטוס לאמור: „האורך הכי־גדול של הים השחור, נסיעה של תשעה ימים ושמונה לילות“, אשר נוספה לכך גם הערה במידות אורך. „קרן המפרץ“ שהוזכרה לעיל זהה היא, קרוב לוודאי, עם ראס מוחמד, כלומר תחילת ים־סוף בצפון. עצם ים־סוף בשם ים אדום מהירודוטוס מוצאו. כך קרא הוא לימי הדרום של אסיה ולוב (אפריקה), לרבות למפרץ הפרסי, אשר לדבריו משם באו הפיניקים⁵. ולאחר מכן יוחס לים־סוף השם – המפרץ הערבי, המשתרע לאורך כל חצי־האי ערב. ובשם זה מוסיפים להזכיר הסופרים ים זה לא אחת אפילו בתקופה הרומאית.

היוונים לא ידעו הרבה על ימים אלה והם נראו להם רק מעבר לערפילי האגדות. כשם שפחדו ממרחבי האוקיינוס האטלאנטי, כן לא ידעו להבחין בין מציאות ומסתורי האגדות. הירודוטוס לא ידע דבר על הפלגות הפרעונים בים־סוף ואמר: „ססוטריס… לדברי הכהנים היה הוא הראשון אשר יצא באוניות מלחמה ממפרץ ערב והכניע את העמים היושבים לאורך חוף הים האדום עד כי בא במסעו אל ים אשר אי אפשר היה להפליג בו כי לא היה עמוק“⁶.

לפי יוסיפוס⁷ היה פרעה זה שישק, שחי בזמן רחבעם המלך (במאה העשירית לפנה"ס?). לא נוכל לקבוע היום את דרכו של פרעה, אבל היא ראייה, שאופק היוונים היה מעולם רחב ועולמם הצטמצם לאגן המזרחי של הים התיכון בלבד.

מן האמור לעיל מסתבר, שהיוונים סמכו יותר על השמועות מאשר על חקירותיהם. את ערב והודו הם לא הכירו ורק שמען יכול להגיע אליהם. הן היו ארצות המסתורין, מלאות חיות משונות ועושר רב. לדעתם שכנה ערב בקצה האויקומנה (העולם המיושב), אך מסורת הימאים של הדורות הקודמים וזכר המסחר הרחב, שמצרים ניהלה עם ארצות הדרום לא מש מזכרונם של היוונים. הירודוטוס כותב כך: „רק בה לבדה, בין כל הארצות, צומחת הלבונה והמור והקציעה והקנמון והלוט, כל אלה מלבד המור, רק בקושי הם באים לידי הערבים. את הלבונה הם אוספים בהציתם אש בסטורכס, זה שהפיניקים מוציאים ליוון“⁸.

נדמה לנו, שהפסוק האחרון פותר את תעלומת הפחד של היוונים מפני ימי הדרום. כפי שהרחיקו הפיניקים את מתחריהם ממרחבי האוקיינוס האטלאנטי, כן סגרו עליהם גם את המוצא אל ים־סוף ואל האוקיינוס ההודי. היוונים ידעו, איפוא, על אוצרות הדרום, אבל תעלת דריוש היתה פתוחה לפיכך רק בפני הפיניקים. מוצרי המותרות הללו הלהיבו מעולם את דמיון עמי הים התיכון. למענם נתייצבו מול כל הסכנות גם הספנים המצריים, והמלכה האתשפסות (1500 לפנה"ס) ציידה משלחת לשם הבאת שתילי העץ היקרים לטעתם באדמת מצרים⁹. מותרות התמרוקין הללו נועדו גם לתשמישי קדושה ולפי דברי מקרא היה הנטף (סטורכס?), השחלת, החלבנה והלבונה עיקר חלקי הקטורת¹⁰. חבל שרק בתיווך הסופרים היוונים יודעים אנו מעט על הספנים הפיניקים, אשר מרוב קנאתם לא סיפרו דבר על הפלגותיהם ולא גילו לנו כיצד עברו הם את תעלת סואץ דאז ומאלו ארצות הביאו את סחורותיהם.

במידה שיצאו היוונים למסע תגליות שמעבר לים התיכון, עשו זאת בשרות זרים. כשם שפרעה נכה שלח ספנים פיניקים להקיף את אפריקה, כן עשה המלך הפרסי דריוש, אך אנשי משלחתו היו הפעם יוונים. בני הברית של הפרסים לא היו פיניקים בלבד כי אם גם יווני אסיה ומעט גם מאירופה. כן ייתכן שבחר דריוש בסקילכס, איש קריאנדה כראש המשלחת. „הם יצאו מעיר קספטירוס ומארץ הפאקטיאית (חופי פקיסטן) והפליגו בנהר (אינדוס) לצד מזרח השמש עד הים ובהפליגם דרך הים מערבה באו אל הארץ ההיא, אשר מתוכה¹¹ שלח מלך מצרים (נכה) את הפיניקים… לסבב את לוב¹². אחרי אשר הפליגו אלה מסביב (ללוב) לכד דריוש את ההודים והשתמש בים זה. כך נתגלו גם יתר חלקי אסיה מלבד החלקים אשר לעבר מזרחה הדומים ללוב¹³. בדרכה של משלחת יוונית זו לא באו משלחות אחרות נוספות וימי הדרום לא נפתחו לרווחה בפני האתונאים ויוונים אחרים, אשר הטביעו את חותמם על ההיסטוריה של דרום אירופה והמזרח התיכון.

המאות החמישית והרביעית לפנה"ס, שהיו המאות של השגשוג והירידה של יוון, טבעו כולן בסכסוכים פנימיים. היקפן הגיאוגרפי של המלחמות הימיות הגדולות לא חרג מעבר לאגן המזרחי של הים התיכון, ורק חופי סיציליה היוו את הטווח הארוך ביותר שאליהם נשלחו ציים במאבק שבין האיונים והדורים.

במאה הרביעית לפנה"ס הופיעה שוב מעצמה זרה אשר הרחיבה והאריכה את נתיבות הים של היוונים לעבר הדרום. לאחר נצחונו של אלכסנדר הגדול המוקדוני על יוון ואיחוד הארץ תחת שלטונו, פתח הוא ב־334 במערכה אדירה להדביר תחתיו את הממלכה הפרסית. צבאו המוקדוני־יווני שטף ללא מעצור את כל המזרח התיכון וחדר עמוק לתוך ליבה של אסיה. בהגיע הצבא אל גבולות הודו נאלץ אלכסנדר לשים את פעמיו לשוב מערבה, כי חייליו לא אבו יותר להישמע לו. אז הגה המצביא הגדול את הרעיון של חקר חופי ים ערב. בראש משלחת הצי עמד האדמירל ניארכוס. הטקס שערך לקראת פתיחת המסע היה מסורתי ומפואר. הוא נסך נסכים מגביע זהב לכל אלי הים וליצורים המיתיים השליטים בו ולאחר מכן השליך את הגביע הימה. כך חנך את תכניתו לפתוח את דרך הים החדשה למסחר בין המערב למזרח.

הצבא התקדם בחופי פרס הדרומיים בדרך לא דרך ובישימון המדבר של גדרוסיה. מאחר שהצי הפליג סמוך לחוף היתה זאת דאגת הצבא לתת את האספקה, מים ומזון. ההפלגה במים הלא ידועים היתה מסוכנת יותר מהמסע במדבר. על־אף התלאות והסכנות שארבו להם מאוכלוסי החוף העוינים ובגלל הרוחות הלא מתאימות, השלים ניארכוס את המסע עד שפך הנהר פאסיטיגריס (כארון), ומכאן הדרך פתוחה וידועה היתה כבר במעלה הנהרות של הפרת והחידקל אל ארצות התרבות של מסופוטמיה.

עקב התהפוכות הפוליטיות שלאחר מות אלכסנדר לא צמחה תועלת מסחרית מיידית ממסע זה. מאידך הרחיב הוא את אופק ראייתם של היוונים ונודע להם למעלה מכל ספק כי הנילוס והאינדוס לא נהר אחד הם כפי שסברו תחילה ולא מתחברים הם דרך האוקיינוס הגדול והמקיף את העולם המיושב.

המסע הנוסף של אלכסנדר נשאר בתכנית בלבד. לאחר ההצלחה של ניארכוס לא חדל שליט העולם מלהגות במבצעים ימיים. דרך הים הכספי ביקש להגיע (?) אל הים המזרחי הגדול. כמו כן תכנן את המסע סביב ערב. חצי־האי ערב היה מעבר לשלטונו כפי שגם לפניו טרם העזו לחדור אל ארץ התבלינים „המאושרת“, כי מרחבי מדבר הרתיעו תמיד את הכובשים. כן חידש את הרעיון אשר כבר הוגשם לפנים: להקיף את ערב וליצור בים־סוף נתיב מסחרי חדש בדומה לצפיפות מהלכי האוניות שבים התיכון. יורדי־ים פיניקים הובהלו לשם יישובם בחופי הים ובאיים וכך לכונן נתיב מסחר סדיר מהאינדוס עד שפך הפרת והחידקל ומשם דרך המפרץ הפרסי בחזרה אל ים־סוף ואל התעלה שחיברה אותו עם הים־התיכון. כך היה יכול לקום סחר בינלאומי אדיר המקרב ימים וקושר אוקיינוסים, אשר התגשם רק לפני תשעים שנה לאחר כריית תעלת סואץ. בבל נועדה להיות מרכז הסחר הימי העצום הזה. כבר החלו בחפירות של הנמל הגדול לקליטת אלף אוניות, וכמו כל נמל גדול הונחו גם היסודות למבדוקים. הוזמן הצי בפיניקיה, כ־50 אוניות במספר, בגדלים שונים החל מאוניות של שורת משוטים אחת ועד אוניות בעלות חמש שורות של משוטים. האוניות הועברו בדרך היבשה אל תפסח שבפרת הסורי ולאחר הרכבתן עמדו להשיטן במורד הנהר אל בבל (גם בבבל בנו אוניות מעצי ארז). וכאשר הכול עמד מוכן ובא הקיץ, מת כובש העולם (323 לפנה"ס) ועמו נגוז החלום של צאת היוונים מהים־התיכון, שכן ערב אז כבר יומם של הפיניקים וכמו היוונים כן גם הם עמדו להיות חלק של עולם יווני־מזרחי חדש ובו מיזוג אסיה ואירופה בממלכה אחת. עם חלוף החלום של אלכסנדר הגדול נותקו שוב ימי הדרום והתרחקו מעיני העמים של הים התיכון¹⁴.

¹

המטבע הוא ערך חליפין, עובר לסוחר ועקב השימוש הרב בו נוצל ע"י הממלכות כשופר תעמולה. הגלופות שבו בישרו לאוכלוסין את תהילת הקיסרים ומפעליהם האדירים. לנו, לבני הדורות המאוחרים, נותר הוא כמקור ידיעות רב־משמעי. בתור תשלום אמצעי פרסום, המגיע לכל שכבות העם, בא המטבע ומילא את תפקידו ביעילות. דיוקן הקיסר נודע ברבים ואף אל הפינה הנדחת ביותר של הממלכה באה בשורת השלטון וגדולתו. ארע אמנם, כי המטבע החדש עשה את דרכו אל הפרובינציה הרחוקה רק עם מות הקיסר. לאותו המטבע היו גם הוצאות משנה בפרובינציות השונות. זכות הטביעה זכות חשובה מאד היתה ומטעם חסדו הגדול של הקיסר.

ברשותו של המוזיאון הימי בחיפה מטבע מתקופתו של אנטונינוס פיוס (138–161 לספה"נ) המתאר את אחד משבעת פלאי העולם, המגדלור בפרוס.

בראשית דרכו של האדם על פני הים, כאשר הפליג לא הרחק מן החוף, ידע כבר על חשיבות האיתות באש. כך הדריכו את הספן מן החוף, והאורות שבקעו בעד האפלה הראו את הנתיב אל מתקני הנמל. בצפותם לבוא הצי הועלתה אש יום או ימים קודם לכן, הרי לוח זמנים מדויק טרם ידעו הדורות הקדומים. סימני האיתות לא שרדו לנו וקרוב לודאי, כי לידי קונוונציונליות לא הגיעו. על משואות החוף כתב כבר הומרוס. קשרו זרדים, אשר הובערו. אשי איתות אלה שרתו ראשית כל את הדייגים ולפני בניית המגדלורים הועלו משואות על גבעות, שכן תראינה ממרחקים. את האש הדליקו כוהנים והיא ללא ספק היתה בעלת משמעות פולחנית. משואות כאלה הועלו לאחר מכן על עמודי תאורה. בתוך שרידי פיראוס, הנמל של אתונה, נתגלה עמוד כזה, הוא נבנה לשם המטרה הנדונה והותקן בו מנגנון תאורה מיוחד. המראה המדויק של עמוד תאורה נחשף במוזאיקה מפרינסטה (איטליה). הוא מוקף למרגלותיו במעקה אליפטי והעמוד בעל ראש קורינתי. האש הומחשה בצבע אדום־בוער. העמוד עצמו עומד על מבנה שבים; מאחוריו מזדקרים משוט וצלצל בעל שלוש שיניים ולפניו מזבח, אשר עליו אש תמיד, משמע כי העמוד היה בחסותו של האל. על תפקידם של עמודי התאורה בכלל חלוקות הדעות היום, ושאלה היא כלום יכלו הם לשרת את הספנים ולהדריכם?

סבורים, כי המגדלור שימש בראשיתו harbour entrance light – אור כניסה לנמל (?). הראשון הוקם בסיגיאום, על כף ליד טרויה, סמוך למצב אכילס, אבל המגדלור המפורסם ביותר של התקופה הקדומה היה בפרוס. בגלל פרסומו הרב גם שמו היוני של המגדלור בכלל צוין בשמו של האי פרוס.

אלכסנדריה היתה ליד רומא העיר השניה בגודלה בעולם העתיק והבירה של ארצות האגן המזרחי של הים התיכון. אוכלוסייתה התקרבה למיליון נפש ומאז שקיעת אתונה יורשתה ומרכזה של רוח הלאס. משמעותה המסחרית התחרתה עם פרסומה המדעי וחופה סאן אניות סוחר מכל קצווי התבל.

האי פרוס הוא גדל השרטונים הסוגרים על אלכסנדריה מצפון, ומזח באורך של כ־1200 מ' קישרו עם אלכסנדריה. שם המזח הפטאסטאדיון, שהוא מציין את אורכו (7 ריס). לפי עדותה של אגרת אריסטיאס עברו מתרגמי השבעים בדרכם לפרוס „שבעת האיסטדיונות לאורך סכר־הים אל החלק הנשקף צפונה“. מתוך הנתונים הטבעיים של האי שימש הוא מעין שובר גלים וע"י ההפטאסטאדיון חולק נמל אלכסנדריה לשניים: הדרומי מזרחי, שהוא „הנמל הגדול“, והדרומי מערבי ה־„אונוסטוס“, „נמל החזרה בשלום“. על הנמל הגדול סגרו שני מזחים בהשאירם פתח רחב ידיים לכניסת האניות. על המזח הצפוני עמד המגדלור הגדול.

תכנית העיר אלכסנדריה והנמל מעשה ידי האדריכל דינוקרטס, שעבד בשירותו של אלכסנדר הגדול, אבל העיר והנמל נבנו רק בזמן שלטון התלמיים הראשונים.

ראוי לציין, שהבונים אפילו לא חלמו על כך כי הם אינם מחדשים דבר, ושיסודות המבנים שלהם יעמדו על חורבות נמל קדום יותר. הנמל העתיק נחשף מתחת לשרידי הנמל ההליניסטי וההפתעה העצומה הזאת נתפרסמה בעולם ערב מלחמת העולם הראשונה. הנמל העתיק הוא קדם־הלני, אורך שובר הגלים שלו כ־2000 מ' ושטחו 150 אקר. הוא קלט מאות אניות (בהתאם לממדים של האניות דאז) ואורכו של הרציף כ־700 מ'. כנראה המצרים בנוהו, אבל לא לאניות שלהם, שכן הם לא הזדקקו לנמל רחב וגדול כזה. מתוך שרידי המבנים הנוספים למדו, כי הכרתים הכשירו כאן את הקרקע לצרכי המסחר הימי שלהם עם מצרים. על מסחר זה באלף השני לפנה"ס ואף קודם לכן ידוע לנו לא מעט.

המגדלור נבנה בזמן שלטונו של תלמי פילדלפוס, בראשית המאה השלישית לפנה"ס. תאורים רבים מתארים אותו, אבל התאורים והשחזורים סותרים לא פעם איש את רעהו. סופרים והיסטוריונים יונים ורומאים גמרו עליו את ההלל, ביניהם המפורסמים כגון סטרבון, פליניוס, גם קיסר הזכירו, יוסף למגדל פאזאל השווהו וכן סיפר עליו הגאוגרף הערבי אידריסי, שחי בסיציליה (מאה 12 לספה"נ).

התאורים תמימי דעה בכך, כי המגדלור עמד על יסוד מרובע. קרוב לודאי, שהיסוד הונח על הסלעים שמסביב למזח לשם חיזוק הבנין הגבוה. יסוד מרובע זה התרומם בשיפוע עד לעשרות מטרים. מספר הקומות אינו ידוע כבר היום, אבל הנוספות (2 או 3 קומות) בעלות צורה מתומנת (אוקטגונאל) היו. המרפסות של הקומות אפשרו מראה מרהיב עין למעפילים לגובה הרב. עד לקומה השניה עלתה דרך פתלתול (לא מדרגות) בפנים המגדל. הקומה העליונה בעלת צורת גליל היתה ושם הותקן מנגנון התאורה.

השחזורים של הקומה העליונה מתארים בקצוות דמויות בעלות ראש אדם וגוף דג המחזיקות בידיהן שופר או צדף (?). הצדף הוא סמל עתיק יומין של הימאים, בעוד השופר מזכיר לנו את המצוף השורק whistle buoy המזהיר את הספנים מפני הסכנות שמתחת פני הים. הדברים נאמרים כמובן מתוך הסתיגות רבה ביותר, אבל החקירות החדשות על העולם העתיק הפתיעו אותנו כבר הפתעות נועזות (לדוגמא: בבית רומאי מתקופת נירון נתגלתה מעלית הידרולית וכו'). הכניסה למגדלור בגובה של 15 מ' מעל פני המים. גובה הכניסה מסתבר מתוך הצורך ליצור משקל מספיק לשם הבטחת יציבות העמידה כפי דרישתו של המגדלור רב הקומות; ומשום כך החלק התחתון הוקם מבנה מגושם ומסיבי. בבדיקת שובר הגלים של פרוס מצאו החוקרים, כי חוזק הוא בעופרת במקום מלט וקרוב לודאי שכך רצו להתגבר על כוח הארוסיה של הים.

למעלה מכל ספק הוא, שהשאלה המענינת ביותר תהי צורתו, הרכבו ואופן פעולתו של מנגנון התאורה, אבל גם בכך הידיעות אינן בטוחות ושאלות רבות עודן ללא פתרון. לפי יוספוס, צוות עובדים מיוחד טיפל באש הפתוחה. כן היה המגדלור באוסטיה, אבל הוא שימש כנראה רק כאור לכניסת הנמל.

המטבעות הרבים, וגם זה אשר ברשות המוזיאון הימי בחיפה, מתארים את מקום מנגנון התאורה מכוסה גגון וכך הוגן הוא בפני הגשם וכו‘. חומר הבערה היה עץ וזפת. מראה קעורה או מנגנון של מראות קעורות העביר את קרני האור לעבר הים. יוספוס מעריך את טווח קרני האור של המגדלור ל־300 ריס, אבל אש פתוחה תוך תנאי האויר של האזור לא נראית יותר מ־ 7–6 מיל ימי, ואם נוסף מנגנון המראות הקעורות, הרי הוארך טווח קרני האור לכ־20 מיל ימי לכל היותר. המנגנון המודרני של המגדלור בחיפה מאיר ל־32 מיל ימי ובמרחק זה רק מגובה של 5 מ’ לפחות אפשר להבחין בו.

הפירו־טכניקה (טכניקת התאורה) של התקופה הקלסית העתיקה היתה מפותחת מאד. הקיסר קליגולה ערך הצגות תיאטרליות לאור מנורות; דומיטינוס ביכר את הציד הלילי בתאורה מלאה וגם הקירקסים הוארו, וכו'.

המטבע של המוזיאון הימי בחיפה מתאר את החלק העליון של המגדלור בפרוס. איסיס, האלה של נמל אלכסנדריה, הפטרונית של הספנים המצריים, מחזיקה בשתי זרועותיה את המפרש בהיות קצהו השלישי קשור לחרטום הספינה. המפרש מנופח, משמע, כי הספינה בדרך; המגדלור מציין, כי איסיס קרובה מאד לנמל. המפרש לפי צורתו משולש, מעין velum triangulare. מפרשים כאלה היו לאניות המשא, שהובילו את התבואה ממצרים לאיטליה (classis Alexandrina). לפי דעה אחרת המפרש הוא ארטמון (artemon) מקופל. הארטמון מפרש קדמי היה, ובעזרתו תמרנו בשעת הקרב לאחר הורדת המפרש הגדול, אבל נוצל גם להובלת הספינה לתוך הנמל או לעבור בנתיב הצר שליד המגדלור ואף להפליג מנמל לנמל, כגון שני הנמלים שבאלכסנדריה ובאוסטיה. דעה זאת נשתנתה לאור גילוי ארון מתים בקופנהגן מהתקופה הרומאית. ציור הסרקופאג מספר על „דרמה שבים“, על מאבק הספנים טרם טביעת ספינתם. המפרש של הספינה, sprit sail, מפרש מוט רומאי. כך הגיעו לידי המחשבה, כי גם המפרש שבידי איסיס מפרש מוט רומאי, כאשר זרועה האחת משמש תורן ראשי והשניה היא המוט; אם כן לפנינו רישומו של מפרש מוט רומאי. מפרש המוט ידוע בדרך כלל בימי הביניים, אבל ארון המתים בקופנהגן הוכיח, שגם הרומאים הכירוהו.

פולחנה של איסיס הגיע אל כל העולם הרומאי וידועה היא בכל חופי הים התיכון. בפרוס כונתה בשם מקומי, איסיס פריה. לפי תאור המטבע, איסיס חוזרת אל נמל הבית, שהוא נמל אוגוסטוס, נמל החזרה בשלום. כפי האמור לעיל, זה היה החלק המערבי של נמל אלכסנדריה. הספינה מתקרבת מכיוון מערב ופרוס, המגדלור, נראה אם כן מצדו הדרומי־מערבי.

לא לחנם נחשב המגדלור לאחד מפלאי העולם, אבל הואיל והרבה הזכירוהו, נסתלפה דמותו וקשה כבר היום להכירו בדיוק ולהעמיד אותו במלוא קומתו תוך העטפות במסתורי האגדתיות.

ההגזמה הערבית ייחסה למגדלור טווח ראיה עצום, וסיפרו שעמדה שם מראת מתכת ובה ראו את קושטא. לפי בדותה נוספת, אספו במראה קרני אור ולמרחק 100 מיל ימי הבעירו בהן אניה. זהו כנראה הזכר לרמת המדעים האסטרונומיים והמתימטיים של אלכסנדריה.

אשר החקירה הצילה לדורנו, גם כן מפליא ביותר. את הקונסטרוקציות התת־מימיות למדו מארכימדס; בזמן בנית יתר המגדלורים בתקופת רומא התפתחה הטכניקה התפתחות נוספת. לאחר המצאת המלט ההידראולי, המורכב מסיד וטופה וולקאנית, חיזקו עוד יותר את היסוד; על כן הוא כבר רחב פחות. בראשית ימי הביניים בנו מגדלור ישר לתוך המים ולא על לשון יבשתית (בורדו 805 לספה"נ).

מהתקופה הקדומה ידועים לנו כ־20 מגדלורים. את המגדלור ב־La Coruna (ספרד) בנה הקיסר טריינוס (?); המגדלור של בולון עוד עמד לרשותו של קרל הגדול בהילחמו בפירטים.

המגדלור של פרוס נהרס ב־1300 בעקבות רעש ארץ. שמעו בעולם העתיק היה רב והוא שימש דוגמא למבנים רבים. סגנון בנייתו גלוי לעין אף היום במגדלי הכנסיות הנוצריות בכל רחבי אירופה, מבלי שהבונים ידעו, כי מעתיקים הם את פרוס. ברוב הכנסיות הנוצריות עומד מגדל מרובע ועליו חדר פעמונים מתומן (אוקטגונאל).

בזמן הכיבוש הערבי נבנה חדר תפילה בקומה העליונה וחזקה עלי, כי גם צריחי המסגדים מתיחסים למגלדור של פרוס.

גם בנין עצום זה הפך אגדה, עדות למאבקו של האדם עם איתני הטבע. הוא ציין שלב חשוב בהשתדלויותיהם של באי העולם להדביר תחתם את הים.

¹

רומא מדינה יבשתית היתה מתחילה ורק לאחר שהתגברה על הממלכות הימיות, קרתגו והמלכויות ההליניסטיות, נעשתה אף היא מעצמה ימית. המאבק הגדול לא במהרה נסתיים, כי איחודן של ארצות הים־התיכון בא רק עם מימושו של השלטון היחיד ברומא, כלומר, עם עלייתו של קיסר אוקטבינוס אוגוסטוס והקרב הימי הגדול בינו לאנטוניוס ליד אקטיום (צפון מערב יוון) ב־31 לפנה"ס השלים את המעשה. מכאן והלאה אין עוד אויבים בים.

לכול, המעלות והמגרעות משלו. ה־ mare nostrum – הים שלנו – כולו בתחומי האימפריה ללא עוררין; pax Roman – שלום רומא פרש את כנפיו על הנתיבות בים־התיכון והוא מרכז החיים התרבותיים והכלכליים של העולם המערבי. אולם עם שוך הקרבות נידלדל כוח הדרבון לשכלול והמצאות. עברו ובטלו מן העולם הציים רבי־העוצמה, מערכות־ים אדירות לא קמו יותר. קטנו הממדים של אוניות הקרב וכוחות חיל־ים רק נגד הפירטים הושלכו לקרב ואלה נדמים יותר לכוחות משטרה מאשר לציים גדולים. המושג של mare nostrum כשיא היקף המבט של הרומאי לא לעולם נשאר במסגרת הגיאוגרפית הצרה הזאת. כבר יוליוס קיסר אזר עוז והחל בגישושים הראשונים במימי מפרץ ביסקיה ותעלת לה־מנש. באמצע המאה הראשונה לפנה"ס התגבר על השבטים הגאליים הימיים ואף נחת בבריטניה. בנו המאומץ, קיסר אוקטבינוס אוגוסטוס, שלח משלחת ימית אל שפך הרינוס והתפאר בהישג לא מבוטל זה, שאף רומאי לפניו לא חדר אל תחומי הצפון הרחוק.

התרחבות האופק לא רק לעבר הצפון היתה. לאחר שהממלכות ההליניסטיות, לרבות מצרים התלמיית, הוסיפו וטיפחו את הקשר העתיק עם ארצות מערכת הימים של האוקיינוס ההודי. עם צירופה של מצרים כפרובינציה אל האימפריה הופיעה ברומא המשלחת הראשונה מהודו. „תעלת סוּאֶץ“ העתיקה, אשר ראשיתה עוד במחצית הראשונה של האלף השני לפנה“ס, חוּדשה שוב וקיסר טריינוס שלח את ציוֹ אל חופי הודו לשוד ולביזה. מאחר שתעלה זאת קשרה את זרועה המזרחית של הדלתא עם האגמים המרים, יוצא, שרק במעט היה צורך לתקן את הטבע ולהוסיף לו על מנת להאריך את נתיבות המסחר מהאוקיינוס האטלנטי אל האוקיינוס ההודי. המוצא השני ממצרים אל ים־סוף היה הנמל קופטוס, אשר בתקופה ההליניסטית והרומאית היה ידוע בשם Leukos Limen. משלא מצאה רומא כל אויב בעל יכולת בים, שכן ממלכות גדולות לא שכנו בחופי האוקיינוס האטלנטי וההודי, התפתח המסחר הימי ובמקום אוניות מלחמה חרשו ספינות מסחר „תלמים בימא דאוקינוס“. כך התגשם חלומו של אלכסנדר הגדול, שביקש לפרוץ ראשון מתחומי הים־התיכון ולהקים נתיב ים ארוך אחד מהודו אל ארצות הים־התיכון. אלכסנדר לא תכנן מסחר רחב ידיים ואחיד בלבד, כי אם גם תרבות עולמית אחידה, אך רומא, שראתה את ייעודה בהשלטת הסדר בעולם, לא לעבר המזרח, אלא לעבר המערב חתרה. כך נותר המזרח מבודד בתרבותו, אבל במישור המסחר נתקשר הוא עם המערב. כבר במאה הראשונה לספה”נ שפע השוק הרומאי סחורות מן המזרח והיבוא השנתי הסתכם במאות אלפי ססטרקיות (כל ססטרקיה כ־15 אגורות).

בעולם זה חיו אבותינו, אשר הפסידו את עצמאותם הפוליטית ב־70 לספה“נ, עם חורבן הבית השני. הגולה היהודית היתה כבר זה זמן רחבה ביותר וחלק לא מבוטל של עמנו גר בנכר. ארצות פזוריהם השתרעו לא רק על פני האימפריה. מסופוטמיה דאז, שהיא בבל של מלכות הפרתים, ובה היה שלטון רומא זמן קצר בלבד, היתה עיקר הגולה. אמנם חסרים אנו נתונים סטטיסטיים על האוכלוסיה היהודית בבבל, אבל לולא המוני ישראל, לא היה קם בה אחר חיבור המשנה של ר' יהודה הנשיא המרכז הרוחני החדש. מסתבר, איפוא, שבשיעור לא מבוטל היו מצויים יהודים מעבר לאימפריה ובתוכה. אם נתחשב ברגש הסולידריות הלאומית־דתית, אשר מעולם לא הכזיבה, הרי היו אבותינו שותפים ניכרים למסחר הבינלאומי, אשר בתוך האימפריה הרומאית ולא־כל־שכן למסחר הבינעולמי, שבין המערב למזרח – בין האוקיינוס ההודי לים־התיכון והאוקיינוס האטלנטי. ידוע, כי האימפריה הקיפה קרוב ל־3.5 מיליון קמ”ר בשיא התפשטותה בזמן הקיסר טרינוס (117–98 לפנה"ס) ומנתה: 54 מיליון נפש. הממלכה העצומה הזאת הזדקקה למצרכים רבים ושונים. אופי הכלכלה שלה לא היה פרימיטיבי כלל. הארצות השונות פיתחו ענפי כלכלה רנטביליים, כלומר, כל אחת מהן גידלה וייצרה מוצרים מסוימים. מוצרים אלה הגיעו אל שוקיהם בעיקר באמצעות כלי הובלה ימיים. משום כך היתה הפירטות לעולם מכת המדינה.

הרומאים לא שכחו את השוד הימי לאריסטובולוס, הבן המרדן של אלכסנדר ינאי; כמו כן ראה אספסינוס את לכידת העיר יפו כמטרה אסטרטגית ראשונה במעלה וכפי דברי יוסף בן־מתתיהו „לא יכלה עוד אוניה להפליג בים הזה (באגן המזרחי של הים־התיכון ובחופי סוריה וא"י) מפחדם וממוראם“. הסכנה היתה רבה, שהדגן לא יגיע בעיתו לאיטליה ויפרוץ שם רעב. איטליה היתה אז ארץ מטעים לרוב.

אכן, סחורות רבות ובערך של מיליונים שטו בנתיבות הימים. הסוחרים הרומאיים היו מבין עשירי החברה, אשר לא אחת הנציחו את שמם בבנייני פאר ולא רק ברומא, כי אם בכל רחבי האימפריה. בכלכלה האימפריאליסטית הצטיינה כל ארץ במוצר שלה והמוצרים שטפו את השוק של רומא. מסחר זה התנהל בידיים פרטיות. חברות ספנות רבות, כבימינו, פעלו אז ובנמל אוסטיה (רומא) ובאחרים הוקמו רובעי־מסחר נפרדים עם משרדי סוכנים ובנייני קבלנים. נוסעים ומטענים הוסדרו ואף אוניות תוקנו וצוידו בשעת הצורך.

מבין חברות הספנות ידועה חברה יהודית באלכסנדריה של מצרים. ספנים יהודים עסקו בהסעת נוסעים אפילו במאה האחרונה של התקופה העתיקה (מאה 5 לספה"נ). אותה עת התפשטה כבר הנצרות באימפריה ועל־אף שנאת הנוצרים ליהודים נאלץ משום־מה סיניסיוס, הבישוף המומר של עכו להפליג באניית יהודים. בדרכו לצפון אפריקה התלונן הוא קשות על רב־החובל של ספינתו אמראנטיס, שלא רצה להחזיק במשוט ההגה בשבת אפילו בשעת סכנה ורק משאיימה הסערה להאבידם, דחה אז פיקוח נפש שבת. סיניסיוס האשים את הצוות היהודי, שביקש להשמיד את הנוסעים היווניים בכוונה תחילה. זמן רב עמדו יהודים בראש נמל אלכסנדריה. קרוב לוודאי שגם בנמלי הארץ פעלו יהודים, על־אף שערי החוף מיושבות היו בדרך־כלל אוכלוסייה הליניסטית ולאחר מכן נוצרית.

המשנה מזכירה את ביתוס בן זונין, סוחר גרוגרות (דבלה) ויין, מי שהיה, כנראה, ממשפחת ביתוס הירושלמית והם מילאו עוד בזמן קיום המקדש את משרת הכוהן הגדול. הובלת היין היתה אחד הענפים המפורסמים של הסחר הימי כבר בתקופה היוונית. הארכיאולוגים התת־ימיים מגלים זה אחר זה מעין שדות כדי יין, אשר התפזרו על קרקעית הים לאחר רדת אנייתם תהומה. סחר היין של הארץ התנהל בעיקר דרך נמל עכו, אבל מוזכרות בספרות המסורת גם ערי נמל אחרות מכל רחבי האימפריה. קצה ארצות המערב, שאליהן הגיעו הסוחרים היהודיים היו גליא ואיספמיא (צרפת וספרד של היום). לא פחות היו ידועים חופי אסיה הקטנה ומשם בעיקר יין הובא. כל אותן נתיבות הים, אשר יורדי־ים אחרים ידעו, גם יהודים הפליגו בהם. הסחר הימי היהודי סיפק את צרכי הארץ במוצרי טכסטיל ודגה. הדגים הגיעו לארץ לעתים לא באמצעות ספנים יהודיים ואז מצווים היו אבותינו להיזהר שמא תוך עיבודם התערבו בהם דגים טמאים. הדגים ומוצרי הלוואי שלהם באו ממצרים ומאיספמיא. השתתפו עוד היהודים גם בהובלת דגן.

מצויות ראיות לכך, כי היהודים נטלו את חלקם גם בסחר עם המזרח הרחוק דרך האוקיינוס ההודי וים סוף. הסופרים הרומאיים מהמאה הראשונה לספה"נ והלאה מרבים לספר על אוצרות המזרח שהגיעו לרומא. חשיבותו של מסחר זה מסתברת גם מאותו ספר, מעין מורה דרך ימי, שיצא לאור ברומא, כנראה בזמן קיסר אוקטבינוס אוגוסטוס. שם הספר הוא „הפלגה סביב הים של אריתריאה“, ז.א. תיאור חופי ים־סוף, ים־ערב, והמפרץ הפרסי. מורה דרך מסחרי זה סייע לספנים בהכרת החופים ולימדם כיצד לנהוג בילידי ארצותיהם.

לתמהוננו הרב מסתבר, שהמקורות הרומאיים והיהודיים על אותן הסחורות מספרים, אשר למענם העפילו הספרדים והפורטוגזים כאלף וחמש מאות שנים מאוחר יותר בהקיפם את אפריקה. הרומאים, היהודים והמצרים ב„תעלת סואץ“ דאז חצו את המעבר שבין הים־התיכון לים־סוף. ניתן לשער אותו תפקיד ודאי, שיהודי בבל מילאו בקשריהם עם אחיהם המערביים שבממלכה הרומאית. מתכות מהודו, תבלינים מדרום מזרח אסיה בתיווך סוחרים־ספנים יהודיים הגיעו אל האימפריה; מרגליות של המפרץ הפרסי, עץ סנדל וכו' מצאו את דרכם למערב בידיהם.

משמעותו של המסחר היהודי הבינעולמי גדלה והולכת לאור קיומה של מלכות יהודית קטנה בקצהו הדרומי של ים־סוף. בימים הדרומיים הללו הפליגו מלבד הפרסים והאתיופים גם בני חמיר. חמיר היתה ממלכה קטנה בתימן במאה החמישית והששית לספה"נ. כפי שקרה כמה מאות שנים לאחר מכן בממלכת הכוזרים, כן קרה גם בממלכה זאת, השליט ושרי המדינה התגיירו ומלחמות קשות ניהלו עם האתיופים הנוצרים שמעבר לבּב אל מנדב ורק בברית עם הביזנטינים יכלו לחמיר. אפילו ללא ראיות ישירות אפשר לשער, כי יורדי־הים היהודיים נעזרו בבני חמיר בהפליגם בים־סוף לעבר הים המערבי. נתיב המים הבינעולמי מהודו לים־התיכון עבר, איפוא, לאורך חופי ארצות אשר נמצאו בהן קהילות יהודיות. יהודי בבל לא היו רחוקים מנתיב זה, שכן הפרת, החידקל והמפרץ הפרסי קשרו אותם במישרין עם הים הפתוח ומאז ועד היום הים הוא דרך־הובלה הזולה ביותר והמים מעולם לא הפרידו, אלא קשרו את היישובים.

תקופת התגליות שבראשית העת החדשה לא הציגה היקף גיאוגרפי חדש לחלוטין. העולם העתיק היה רחב מאד; הסחר הבינלאומי מפותח והיהודים מילאו בו תפקיד חשוב עקב פיזוריהם לאורך נתיבות הים. כשם שעם בוא הקץ לעולם הזה, כן גם עם ההתעוררות בתקופת הרנסנס מוצאים אנו סוחרים וספנים יהודיים ואנשי מדע, אשר בשקידתם ובהכשרתם סללו את הדרך לבנייתה של העת החדשה. מתימטיקאים ואסטרונומים יהודיים עמדו ליד ערש התגליות הגיאוגרפיות, אשר בלעדיהם לא היו באות לעולם.

¹

עד היום לא נתחוור לנו על שום מה דוקא השם היוני peirates נתקבל בעולם, לציון שודד הים. הרומאים אמרו pirata בעוד האיטלקים כבדו את „אבירי“ הים האלה בשם corsaro. גם הכנוי האיטלקי נשתרש בלשונות אירופיות רבות. הסברה הקרובה לאמת היא, כי הפיראטות בראשיתה, תופעה ים תיכונית היתה, על כן נפוץ בעולם הכנוי היוני.

ההיסטוריון של בית סֶורוס (מאה 3 לספה"נ) דיו קאסיוס מצין, כי השוד הימי כאילו מטבע האנוש הוא. מאז ומתמיד היה, וכן יהא גם לעתיד.

עוד לפני כ־50 שנה, נאלצה הספנות הים תיכונית להתחשב בתופעה זאת; ואחת המטרות של הכבוש הצרפתי באלג’יר היתה ביעור הפיראטים.

מאז שידועות לנו קורות הספנות בים התיכון, האלף השני לפנה"ס, מגיעות אלינו הידיעות על תופעות הלואי שלה, הפיראטות. התקופה הזאת, הנקראת באגן המזרחי של הים התיכון, תקופה קדם הלנית, ערב חדירת השבטים ההלניים מהצפון, שופעת חומר רב. המאורעות נשמרו בזכרון הדורות, והסופרים והיסטוריוני התקופות המאוחרות יותר הנציחו אירועים אלה. מכתבי תל אל עמרנה ידועה הפרשה של המלך אלאסיה בקפריסין, שהודיע לפרעה אמנופיס ה־4 (1361–1377 לפנה"ס) כי שודדי ים התקיפו את האי ושהלוקים מאסיה הקטנה פוקדים אותם מדי שנה.

הגורם – חולשת המדינה

הפיראטות של האלף השני לפנה"ס ואף בחלק מן האלף הראשון, התבטאה בהנחתת כוחות מן הים אל החוף ובתום השוד והביזה נסיגה והפלגה מהירה. ההיסטוריון תוקידידס סבור, שסכנת שודדי הים היא שדחפה להקמת הישובים החופיים המבוצרים או מוסווים במרחק מה מן החוף. דוגמאות נאות משמשות לנו מיקינה ורומא. הרומאים בצרו כבר בשחר קיומם את הר היאניקולום, בפחדם מפני הפיראטים הטירינים.

ההיסטוריה מוכיחה, כי התגברות הפיראטות חלה בתקופת משבר או ירידה במעמדה של המדינה. החזקות הממלכה הכריתית מצינת איפוא החלשת הפיראטות. המלך מינוס גרש את הפיראטים ושחרר את הספנות מאימתם. קרוב לודאי, שמבצע הגרוש נעשה בעזרת ספינות חמושות. עם ירידת כוחה של כריתה, עלתה שוב קרנם של שודדי הים, ומה גם שאנו מוצאים ביניהם אף מבני כריתה. מן המובן הוא, שקלקלתם של הכרתים באה בעקבות התמוטטות ממלכתם, תוך אותה אי בהירות ששררה אז באגן המזרחי של הים התיכון. עמי הים האיגאי וגם של הלאס עצמה גורשו ממושבותיהם בעקבות הכיבוש ההלני. במנוסת בהלה ירדו לים וחפשו מולדת חדשה. לעיתים הפכו לפיראטים שלא מרצונם. בפי המצרים מכונים הם „גויי הים“. נחיתתם בחופים זרים נושאת אופי התישבותי.

לאחר הטלטולים הרבים והארוכים שככו גם נחשולי נדידות אלה. (סבורים, כי הפלשתים מקרב „גויי הים“ היו, וכך הגיעו לחופי ארצנו.) התעוררות עמי האגן המזרחי של הים התיכון בערוב האלף השני לפנה"ס באה איפוא בעקבות לחץ השבטים ההלניים, אשר ירדו מהצפון.

הפיראטים במיתולוגיה היונית

היצירות הספרותיות הקדומות ביותר מזכירות את הפיראטות כדבר מובן מאליו. אחד מגבורי העלילה של האודיסיאה, אומיוס, פיראט כריתי היה, ולאחר השתתפותו במסע נגד טרויה חזר שוב למקצועו ונתפס על ידי המצרים.

המניעים לפיראטות שונים ורבגוניים: ההרפתקנות הטבועה בדמו של האדם, צפיפות האוכלוסייה ונסיגה כלכלית.

סיפורי הרומנטיקה הפיראטית ימיהם כימי קדם. חטיפת נשים היא אחת מתופעות הלואי שלה. פרשת בוטס שהפליג עם כנופיתו לאובויה וחטף את הנשים מחגיגות דיוניסוס, מן הידועות היא. עונשו לא בושש לבוא. גם התקופה ההיסטורית יודעת הרפתקאות „אביריות“ מסוג זה. לאחר קרב לאדה (ראשית המלחמות הפרסיות 492 לפנה"ס) הגיעו הלוחמים אל סביבת אפסוס. בעיר נחוגו אז חגיגות לכבוד דמטר. המשמר שהופקד לשמירת הנשים חשב את הלוחמים הנוחתים לפיראטים. הוא התקיף אותם ובקרב קצר חוסלו החיילים החוזרים מן המערכה. ספורו זה של הירודוטוס אופיני להלך הרוח הכללי של תקופה זו, החשש בפני הפתעות מהים.

גבורי הומירוס נהגו גם הם כמנהג הדור. בדרכם הביתה מן המערכה הטרוינית ערכו נחיתות פתע בחופים זרים, העלו באש ישובים, רצחו באכזריות את המתגוננים וחטפו נשים וטף. התקפות מסוג זה לא נחשבו כפגיעה במוסר, אלא אם הותקפו בני ברית או ישובים החוסים בצלה של אלהות. במקומות הקדושים להלנים לא נגעו לרעה. אותם מעשי השוד שבוצעו על ידי מתחריהם הימיים של ההלנים זכו כמובן לבקורת חמורה ביותר. הירודוטוס מציג את הפיניקים באור שלילי לגמרי. לדבריו קשרו את המסחר והשוד גם יחד. הוא מאשימם בחטיפת נשים, שדידת בתים ומיחס להם חטיפת בת המלך ארגוס. בתקופה ההומירית פרחו ושגשגו שווקי העבדים והחטיפה היתה אמצעי להשגת „סחורה“.

שודדי ים בציי המדינות

השינויים בשיטות הפשיטה של הפיראטים חלו עם התפשטות הספנות. לאחר שהספינות התרחקו מנתיביהן שבקרבת החוף, הרחיקו הפיראטים בעקבותיהן. המדינות הסוחרות לא התעלמו מהסכנה והקדישו את מלוא מרצן למבצעי טיהור. אניות המלחמה של קורינתוס וקרקירה (קורפו) סיירו בימים המערביים של הלאס. פיסיסטרטוס הקים משטרה ימית מיוחדת להבטחת חופי אטיקה. במלחמות הפרסיות הועסקו השודדים בציים הלוחמים השונים. עם עליית אתונה בראש הברית האטית הופקד בידיה הפקוח על התחבורה בים האיגאי. בתקופת שלטונה של אתונה חוסלה הפיראטות באגן המזרחי של הים התיכון ועברה לאגנו המערבי של הים.

בחופי איטליה המערביים, בים הטירני, הצטיינו האטרוסקים והטירנים. מאות שנים עסקו במלאכת השוד הימי. רומא התגוננה בפניהם בהקמת בצורים חזקים. ההתישבות ההלינית בחופי איטליה ובדרומה של אותה ארץ סבלה רבות. האיטלקים סגרו בפני הפירטים את מיצר מסינה. אמצעי זה הועיל לא במעט.

המשטרה הימית של אתונה השליטה סדר בימים, אך עם נצחון ספרטה נשתנו פני הדברים. ספרטה שכרה לשרותה את כל האספסוף הימי והשליכתו למערכה. הנצחון הספרטני המזהיר של איגוספוטמוי יוחס לרב החובל של הפיראטים תיאופומפוס. גילויי האכזריות במלחמות אלו החריפו בגלל שיתופם של הפיראטים בקרב.

עם שוך הקרבות, נתעוררה בעיה המאפינת תקופת של אחר המלחמה משך כל ההיסטוריה האנושית והיא: העסקתם של החיילים המשוחררים. הפעם הבעיה אינה פשוטה, העברת הלוחמים למקצועם הקודם פירושו חידוש השוד הימי. הפיראטים לא המתינו הרבה ועברו לשוד היבשתי, על אפם וחמתם של שלטונות ספרטה.

בתקופת אלכסנדר הגדול עוד מוטל על אתונה התפקיד לשמור על בטחון הימים. אותו זמן אירעה הפשיטה המפורסמת לפיראוס, נמלה של אתונה. מרצו הרב של אלכסנדר הגדול הורגש גם בענף הימי, אך ממלכתו מושתתת היתה בעיקר על כוח יבשתי ומבצעי הטיהור שלו בים לא תמיד הוכתרו בהצלחה. מקרה השמדת 5 אניות הפיראטים, שהגיעו לאי כיאוס בקוותם לפגוש את הפרסים ונתקלו במשמר המוקדוני, זכור היטב בספורים על אלכסנדר.

רומא משליטה סדר

שלטון רומא באגן המזרחי הביא קץ להפקרות. הרומאים פיתחו רשת „טלגרפית“ מיוחדת להזעקת הצי עם התקרב אניות הפיראטים. הטלגרף הרומאי פעל בשיטות האיתות והשתמשו גם בהעלאת משואות. הם הקימו עמדות קבועות בדרום אנטוליה, באפריקה הצפונית ובספרד.

ההתנגשויות עם הרומאים מסתיימות בכשלון הפיראטים. במבצע בזק של שלושה חודשים חיסל פומפיוס בשנת 68 לפה“ס את הפיראטות. למעלה מ־1300 כלי שיט הושמדו ומאות נפלו שלל בידיו. כוחם של הפיראטים נשבר, אך הם לא נעלמו כליל. יוליוס קיסר נשבה ע”י פיראטים. בזמן אבגוסטוס הופקדו אניות מלחמה בראוונה ובמיזינום. ה־ pax Romana השליט סוף סוף את הסדר.

לחתימת הפרשה יוזכרו־נא עוד פיראטים והם ספני היהודים. לא תאות הבצע, כי אם מלחמת החרות הכריעתם למאבק.

ואלה דברי יוסף בן מתתיהו (יוספוס): „בימים ההם התקבצו אנשים רבים, אשר גורשו מן הערים לרגלי המלחמות מבית ואשר נמלטו ממהפכת האויב, ובנו את העיר יפו ההרוסה בידי צסטיוס לעיר משגב להם. ויען אשר נבצר מהם לפשֹט על מקומות היבשה, אשר נלחמו עליהם האויבים, על־כן שמו את פניהם לשֹד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שֹד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה וכנען (פיניקיה) ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם“.

¹

במאה החמישית לפנה"ס השיגה יוון ואתונה בפרט את שיא עצמתה הימית. זוהי עת מלחמת הגבורה של יוון בפלישה הפרסית וכן גם התנגשות האחים האיומה, היא המלחמה הפלופונסית. האגן המזרחי של הים התיכן שימש רקע להתנגשויות אלה, שבחלקן הרב קרבות ים היו. ההתקפה הפרסית שבראשית המאה החמשית לא רק הגשמת רצם התפשטות אימפריאליסטית של מלכי פרס היתה, כי אם גם הזדמנות לצי הפיניקי לערוך חשבון עם המתחרים המסחריים שלהם, היוונים. ההשתלטות הפרסית על המצרים, בוספורוס והלספונטוס (דרדנלים) חסמה את הדרך בפני היוונים להגיע אל מושבותיהם שלאורך הים השחור; והיא היתה מהלומה כבדה לסחר היווני. ברם, הנצחון המפואר של היוונים על הפרסים (480 לפנה"ס) עורר קנאה וחשד ולפי סברתו של ההיסטוריון היווני בן המאה הזאת, תוקידידס, נוספו לכך עוד ניגודי אינטרסים כלכליים שבתוך יוון גופה; ביין קורינתוס ומגרה לבין אתונה ולקלחת הזאת נכנס האף ספרטה, אויבתה בנפש של אתונה.

פעולות האיבה בין אתונה וספרטה החלו עוד בשנת 459 לפנה“ס והמלחמה הפלופונסית עצמה, שהיא הגדולה מבין כל מלחמות יוון, פרצה בשת 431 לפנה”ס. חלק הארי מההתנגשויות התנהל בים. תקופה זאת מתוארת יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, ובאורח נדיר, מניחים לנו הסופרים העתיקים להעיף מבט אפילו למאורעות הימיים. לא יישכח אמנם, כי היסטוריונים אלה אל התמחו בדברי ים, כמו אותם האמנים שקישטו אגרטלי חרס בציורי אניות ולא היו אדריכלי אניות; לכן יתקבלו דבריהם תוך הסתייגות מסוימת.

אניית המלחמה הסטנדרטית במאה ה־5 לפנה"ס, המאה של קרבות הים הגדולים בתולדות יוון, היתה הטרירימה, שהיא אנייה בעלת שלוש שורות של משוטים. טיפוס אנית מלחמה זאת וכן גם יתר הפולירימות (אניות בעלות שורות רבות של משוטים) נחשבים עד היום פלאי העולם הקדום. נסיונות לא מעטים נעשו לשחזור הפולירימה, בין תאורטית, בין מעשית, אך רובם ככולם עלו בתוהו וגם נפוליאון השלישי, קיסר הצרפתים השאפתן, ביקש לשוא להאדיר את שמו ולהנציחו בבניית טרירימה.

הערמת שורות חותרים בטרירימה זו על גבי זו יצאה מתוך הכורח להרבות בחותרים, מבלי להאריך יתר על המידה את האנייה. תכונה הכרחית לאניית המלחמה היא המהירות, המושגת בריבוי חותרים בלבד. בקרב בלתי אפשרי הוא לסמוך על המפרשים, עקב הפכפכות הרוחות, ואורך האנייה מוגבל מחמת הסכנה של ההתבקעות לשניים. האורך המשוער של הטרירימה היה כ־35 מ'. מבנה הטרירימה, הושבת החותרים בתוכה ועוד הרבה עניינים הקשורים באניית המלחמה, זאת סוגיה מיוחדת, אשר בה רבים לאין־שיעור הספקות והבעיות הטעונים פתרון מהודאות.

לא כן הדבר בנוגע לצוות האנייה. בתיאור הדרגות והתפקידים לא עולה בעיית המומחיות ולא תוליכנו שולל החובבות של סופר או צייר. קרבות הים הגדולים דרשו ארגון למופת. מאז ועד היום לא הופעלו כלי שיט ומספר חיילים כה רב בים מאשר בתקופה הקלאסית הקדומה. נדמה, כי קרב אקנומוס במלחמה הפונית הראשונה (אמצע המאה ה־3 לפנה"ס), עלה על כולם, בו השתתפו כ־300 אלף לוחמים ויותר. נכון, כי השם של טיפוס האנייה לא נשתנה משך הדורות, אך מן הנמנע הוא, שלא יחולו בו שינויים ושכלולים טכניים. הסקירה של צוות אניית המלחמה, לרבות של הטרירימה, תאפשר להעיף מבט על הארגון, שחולל פלאים והניע במערכי קרב מתוכנן ומסודר מאות אלפי חיילים ויורדי ים.

רב חובלה של הטרירימה הוא ה־trierarchos, ששרת שנה אחת בטרירימה ומחובתו היה לדאוג לאחזקתה. הוא גייס את אנשי הצוות. נבחר בדרך כלל מקרב האיסטרטגים של המדינה, אבל לא היה חייב לקבל על עצמו אישית את הפיקוד, אלא, אם רצה בכך, הרי העמיד ממלא מקום על חשבונו. משרתו היתה פוליטית יותר מאשר מקצועית. הוצאות האחזקה של אניית המלחמה נתחלקו בין קומץ אזרחים בעלי יכולת. הכינוי טריאררכוס ציין את רב חובלה של אניית מלחמה בכלל בין אם היא טרירימה או יותר מאוחר קודרה־רימה או קוינקוה־רימה (אנייה בעלת ארבע או חמש שורות של משוטים). היו עוד אניות מלחמה, שנבנו וצוידו על חשבון המדינה ורב חובלן של אלה נקרא nauarchos – רב חובל. הוא היה אחראי לאנייתו וכפוף במישרין למפקד הצי. רב החובל הוא שליט בלתי מוגבל באנייתו.

הקברניט, kybernetes – סגן מפקד האנייה, היה השני במעלה. הוא ההגאי, אך לא תמיד עמד אישית ליד משוטי ההגה. תפקידו בדומה לזה של הקצין הראשון כיום, ימאי מנוסה המיטיב להבין בשיט. הקברניט של הצי עמד רק בדרגה מתחת למפקד הצי. אגב, ידוע על משרת רב חובל הצי של ספרטה, שהיתה בת חלופין מדי שנה בשנה. למפקד הצי של ספרטה היה גם ממלא מקום שהוא ה־epistoleus, סגן מפקד הצי. השמירה הופקדה בידי שני קציני משמרת. מקומם בחרטום האנייה ועל שם החרטום prora נקראו proreus – קצין חרטום. על החותרים שהשיטו את האנייה במשוטיהם פיקד רב החותרים – keleustes. הוא אימן אותם, היה אחראי עליהם והשגיח על קצב החתירה. בשעת החתירה נתן המחלל – trieraules את הקצב בחלילו. המנגינה היתה קצובה כדי לעודד את החותרים לעבודת צוות, שהיא יסוד מוסד לפעולה מצליחה של אניית המלחמה. יפה תיאר פלוטרכוס את היערכות הצי האתונאי ובתוכו את התפקיד המרכזי של הקלאוסטס. „עד כה ועד כה ובמרומי הים ממול לנמל (סיראקוזי) הופיע הצי, מונהג בידי דימוסתנס, צי נהדר ומטיל אימה על האויב. דימוסתנס הביא ב־73 אניות 5000 כבדי זין וכ־3000 מטילי כידונים, רובי קשת וקלעים. ברק הנשק, קישוט האניות, המון המחללים בחלילים (קלאוסטס), אשר כיוונו בנגינתם את קצב התנועה של השייטים החותרים במשוטים; כל זה נצטרף למחזה נהדר, שהבהיל את האויב“.

הקלאוסטס דאג לאספקת החותרים ולתשלום משכורתם. אנשי המשוט לא היו עבדים, על אף שדעה זו נפוצה מאד בציבור. הקלאוסטס רומם את מצב רוחו של הצוות לקראת הקרב. ניתן לאמר, כי הכל תלוי בשיתוף הפעולה וברצונם הטוב של החותרים. לפי סיפורי ההיסטוריונים הוסיפו לא פעם למשכורתם, כדי שישתדלו יותר. בראשית המלחמה הפלופונסית שילמו האתונאים אדרכמון ליום, שהוא תשלום כפול, וגם במלחמה הסיציליאנית (415 לפנה"ס) נשאר התשלום הזה ועוד העניקו תוספת מיוחדת לתראניטים, אלה החותרים בשורה העליונה. הטרירימות מסוגלות היו להגביר את מהירותן לאחר תשלום נוסף לחותרים, על כך מספר תוקידידס לא פעם. בדרך זו ניצלו, למשל, תושבי מיטליני, מהוצאה להורג המונית, שכן בטרירימה שלחו את הפקודה הקטלנית. בינתיים נמלכו בדעתם האתונאים וטרירימה נוספת נשלחה למקום עם פקודה המבטלת את הגזירה. האנייה השנייה הספיקה, אמנם בדרך אחרת, להקדים את חברתה. התשלום המכופל עשה את שלו. השערתנו היא, כי המהירות הממוצעת של הטרירימה היתה 5 קשר. מבין הנתונים המעטים של זמני הנסיעה הרי דוגמה: מרודוס לקנידוס, אשר המרחק ביניהן כ־50 מיל ימי, חתרו יום אחד. כולם תמימי דעים, כי החותרים הם לבה של הטרירימה וכי הנצחון המפואר של היוונים בסאלמיס מיוחס להם, כי רק אנשים חפשיים מסוגלים למאמץ־יתר ובחותרי הטרירימות בסלאמיס פעמה אש אהבת המולדת.

בשעת קבלת הצוות נתנו דמי קדימה; את התשלום ביצע ה־pentekontarchos, שהוא קצין התשלומים. דרגתו כשל הקלאוסטס. יתר אנשי הצוות הם הספנים ולהקת לוחמים. 3–4 ספנים, שהם לעתים באו מבין החותרים, טיפלו במפרשים. חיילי הרגלים של הטרירימה נקראו epibates – חיילי הצי. מספר החיילים אינו קבוע. במאה הששית לפנה“ס נשאה כל טרירימה 40 חייל; בסלאמיס שרתו 20 חייל בכל אנייה ומהם רק 10 היו רגלים כבדים והיתר קשתים. נוהג זה נשתמר גם במלחמה הפלופונסית. בשעת הדחק נקראו גם החיילים לחתור ולשם כך היו משוטים מיוחדים, אשר הוחזקו על סיפון האנייה. בראש צי אתונה היתה מפקדת הצי, ה־nauarchia. ארכיון מפקדה זו, מן המאה ה־5 לפנה”ס, נתגלה בחפירות ארכיאולוגיות והוא משמש אוצר בלום לידיעותינו על כל אותם המאמצים שעשתה אתונה למען ההגמוניה הימית שלה. כלל צוות האנייה מנה כ־200 איש.

מטבח הועמד רק לקצינים, בעוד יתר אנשי הצוות הכינו את מזונם בעצמם. באניית המלחמה אין מקום פנוי. אנשי הצוות, כלי מלחמה והציוד מילאו הכול, לכן גם מזון רב לא יכלו לשאת אתם. טווח הפעולה של אניית מלחמה לא הרחיק מהחופים, ואם נאלצו לשהות ימים ספורים בים הפתוח, הרי לוּוּ באניות אספקה. את המשלחת הסיציליאנית של אתונה ליוו 30 אניות תבואה. אם רק היה באפשרותם, נחתו לעת ערב בחוף ואנשי הצוות החלו בהכנת מזונם, אחרת מאכלם היה קר ויבש.

החותרים – naubates ואימונם

תוקידידס מזכיר בספרו על המלחמה הפלופונסית את מכתבו של המצביא האתונאי, אשר שלחו ממערכת סיראקוזי: „אני כותב אליכם כאל אנשים היודעים, שצוות עומד במלוא כשרו רק זמן קצר בלבד ושמועטים הם המלחים היודעים להניע אנייה ולהתמיד בחתירה כראוי. אך הדבר המייאש אותי ביותר הוא שאין בידי שלי, המצביא, למנוע תקלות אלו“.

בטרירימה שרתו עשרות חותרים, שישבו בשלוש שורות, זו על גבי זו. הם נדרשו לעבודת צוות אחידה. למילוי דרישה זאת רק אימון ארוך התאים אותם. התמרונים ההכרחיים שבשעת הקרב נעשו ע"י החותרים בעיקר; כגון, תנועה קדימה או אחורה, תפנית בזוית מסוימת בהתקרבם אל אניית האויב בין לשבירת משוטיה בין לנגוח בה באיל. תוקידידס מספר, שפריקלס לא האמין בכשרם של הספרטנים בים, כי הם עם חקלאי נטול מסורת ים. גם המצביאים האתונאיים לא העריכו את ידיעתם של החותרים הספרטנים, שכן על כל חותר להיות מוכן לחתירה ממושכת ימים רצופים. מלאכה זו קשה מאד. המים בדרך כלל אינם שקטים ועליהם ללמוד את העלאת המשוטים והורדתם יחד. לדוגמה: בקרב נאופאקטוס (423 לפנה"ס) ניצלו האתונאים את אי ידיעת הקורינתים להשיט את אניותיהם ברוח לא נוחה ולמרות עדיפותה של קורינתוס באניות, 47 לעומת 20, ניצחה אתונה בקרב.

האימון היה מאורגן ומסודר. תחילה לימדו את החזקת המשוט ולפי אחת הקומדיות של אריסטופנס, נלמדו התנועות המתאימות ע“י מלות פיקוד: o-opop. רק לאחר אימון הפרט הגיע התור לאימון הצוות. לשם כך הועמדו בחוף מתקנים מיוחדים. גם המשנה מזכירה (כלים, פרק ב') את החבית של השיטין, שהיא לפי פירושו של ברטנורה: „כמין חבית חלולה וסתומה היא ואין לה פה, כדי שלא תהא נשקעת במים ונשענים עליה ולומדים לשוט בה…“; משמע, שגם בא”י דאגו לאימון החותרים, אלה הנקראים בלשון המשנה, שיטין.

כפי שנאמר לעיל, נדרשו החותרים לא פעם למאמץ יתר ולעבודת צוות מעולה. כדרכם של הפועלים בכל עת ובכל מקום עודדו אף הם את עצמם. קריאות העידוד מקנות למתאמצים את תחושת האחדות, הפרט מתמזג בכלל. החותרים היוונים צעקו ryppapai. בקרב כל עמי העולם ידועות קריאות קצובות כגון זאת ומושרים שירי קצב להגברת מוראל העבודה. הספנים היהודים בבבל צעקו: „הילני הייא הילא; הילוק הוליא“ (פסחים ק“ב ע”ב).

בונה הטרירימה הראשונה, לפי תוקידידס, היה אמינוקלס. אנייה זו נתנה דחיפה גדולה להתפתחות הספנות היוונית. הושבת החותרים והסדרת פתחי המשוטים בדופן האנייה סוגיה בפני עצמה היא, אשר הסופרים הקדומים לא הודיעונו עליהן, אבל ידועים לנו בבטחה שמות החותרים לפי שורות ישיבתם. השורה העליונה ישבה על ספסל בסיפון, ומכאן שם החותרים, תראניטים; thranos – ספסל. הזיגיטים ישבו בשורה השניה, למטה ופנימה מהשורה העליונה ונקראים על שם קורת הסיפון zygos. השורה השלישית ישבה בפנים האנייה והחותרים האלה הם התאלאמיטים הסמוכים לפני הים thalamos.

אמינוקלס איש סמוס (700 לפנה"ס) המציא את הטרירימה והמצאה זו הביאה מהפכה בלוחמה הימית. ממנה התפתחו והשתכללו סוגי אניות מלחמה נוספים שהן בעלות 4–5 שורות משוטים ויותר. אניות מלחמה אלה דרשו צוות מאומן, יעיל, משמעת למופת ושיתוף פעולה מוגבר. כל אלה מוכיחים לנו, שדורות עברו הפליאו בטכניקה ובחינוך להחזרת התודעה של רגשי האחדות.

התמונות נמסרו לפרסום באדיבותו של המוזיאון הימי חיפה.

¹

ראשית הופעתה של הציביליזציה האירופית היתה באיי הים האיגאי. הרמה התרבותית הגבוהה של עמי הים האיגאי מיוחסת לאותה התנועה הערה, שהתנהלה בין יוון לופים האנאטוליים, דרך עולם האיים הסבוכים, והגיעה עד הדלתא של הנילוס במצרים. באלף השלישי והשני לפנה"ס, עת טרם התנחלו השבטים ההליניים, היו באגן המזרחי הזה של הים התיכון עם או עמים לא מוכרים לנו. השרידים הארכיאולוגיים של העמים הקדם־הליניים הללו מדהימים במונומנטליות שלהם ולעינינו מתגלים למראה ארמונות רחבי־ידיים, ציורים מלאי חיים וכלי חרס מקושטים בחן ובטעם. היקפו הגיאוגרפי של עולם שקוע זה השתרע מחצי־האי בלקן עד חופי אסיה הקטנה וכלל בתוכו, כנראה, אף את ארצות הים השחור. הכתובות המעטות עדיין לא פוענחו, שמות העמים לא ידועים ותולדותיה שוחזרו רק מן התעודות האילמות של הריסות ושברי כלים והיסטוריוגרפיה כזאת לוקה בחסר. השמות, אשר בהם מכנים את עמי התקופה הקדם־הלינית, רבים הם וכולם שאולים מן השמות הגיאוגרפיים של האזור; וכך מציינים השמות: איגאים, כרתים, מיקינים, קיקלאדים וטרויאנים את העמים נושאי התרבות הקדם־הלינית.

התפתחות התרבות קשורה היתה מאז ומעולם לנהרות או לים. הנהרות החיו את המדבריות של ארצות האזור הסובטרופי, כבמצרים ובמסופוטמיה, ויורדי־הים של כרתה ואתונה, כשל ערי פלנדריה בראשית העת החדשה, הביאו אתם גם רעיונות ודעות לחילופין. לא פלא הוא, איפוא, שנמלי הים התיכון היו המרכזים התרבותיים בתקופה היוונית והרומאית.

הנחתנו היא, כי מעצמה ימית הופיעה תמיד בתום קיום רצוף של קשר הדוק עם הים, לאחר שהמסורת של חיי הים כבר הכתה שורשים עמוקים בתודעת החברה. בין המניעים העיקריים לעזיבת היבשה המוצקה היה תחילה הרצון לתור אחר המזון שהים נותנו, הדג. כשם שהציד קדם למסעות הסחר, כן נבע גם הסחר הימי מן הדיג. הציביליזציה של אירופה, שיסוד מוסדה תרבות יוון, מושתתת על תרבות הים האיגאית.

חפירותיהם של הארכיאולוגים שלימן ואיונס גילו לראשונה את התרבות הקדם־הלינית. בהעדר מקורות כתובים מפוענחים לא נוכל לדעת, אם מוצאת האתני של עמי הים האיגאי היה משותף או לאו, לכן הם מכונים בהכללה איגאים.

מרכזם של האיגאים היתה כרתה, כאילו האי נועד מראש להיות ראשו של הארכיפלגוס האיגאי. קרבת קפריסין ומצרים אל נמלי כרתה הכשירה את האי לקראת התפתחות כלכלית־תרבותית כבר בתקופה הניאוליתית. ערי כרתה לא היו בצורות, כי סמכו על צייהן האדירים, שהגנו מפני כל התנפלות־פתע מהים. בעת ובעונה אחת עם שגשוגה של כרתה, באלף השני לפנה"ס וכן אף לפני כן, עלו כבר גם איים לא מעטים אחרים לגדולה בים האיגאי ובחופי אסיה הקטנה. בעוד שתגליות ארכיאולוגיות רבות נחשפו בכרתה ובטרויה, הרי באיים האיגאיים חשיפת העבר עודנה מפגרת ורק פה ושם, ברודוס ובאיים הקיקלאדיים הדרומיים, העלו מעדרי הארכיאולוגים ממצאים. כמובן, גילויים קפריזיים אלה אין בכוחם לציי תמונה שלמה מחיי העמים הקדם־הליניים, ולא מקרה הוא, שבין הגילויים לא מעטים הם מוטיבי הדג כאלמנט קישוט. הופעת מוטיב הדג מחזקת את ההנחה הזאת, אשר כבר בהתחלתה נראתה הגיונית, שכן ראשית כל תלאסוקראטיה, שלטון בים, הוא הדיג.

ציורים על גבי כלי חרס, שנתגלו באי סירוס שבקיקלאדים הדרומיים, מתארים כלי שיט, שהיו, ללא ספק, אוניות־משוט. כנראה שטיפוסי־אוניות אלה היו הקדומים ביותר באירופה. הבהרת טיפוס זה אינה קלה, כי תחילה עלינו לקבוע את חרטומה וירכתיה של האוניה. מסתבר, שבסיס להבחנה ביניהם צריך להיות הקו הבולט ישירות משדריתה של האוניה מחד גיסא – והוא האיל – ומאידך משוטי־ההגה בירכתיה. ירכתי האוניות הקיקלאדיות מוגבהות מול חרטומן.

לא יודעים היום, רק משערים, את התפקיד שמילאו אוניות פרימיטיביות אלה. זמן הופעתן היה לפני המצאת המפרש (אלף השלישי לפנה"ס). אוניות כרתיות באלף השני כבר צוידו במפרשים, לפי עדותם של ציורים רבים על ציו האדיר של שליט הים מינוס, מלך כרתה, אשר ביער את הפירטים מן העולם האיגאי והבטיח את שלום דרכי הסחר עד בואם של היוונים והתנחלותם, בסוף האלף השני לפנה"ס. לא רק האיגאים ידועים כיורדי־ים באוניות־משוט. אלפי שנים אחריהם באו גם הגרמנים הימיים, הויקינגים, באוניות־משוט והבהילו את עמי החוף האירופאי, ולאחר מכן, במסעותיהם הארוכים באוקינוס האטלנטי, כבר פרשו את מפרשה היחיד של אוניתם. אבל הם נדדו למרחקים בחצותם את מימי האוקינוס, בעוד עמיתיהם הקדומים היו לכל היותר המקשרים בין האיים הקיקלאדיים לאיי הדודיקאניסוס, לאורך עשרות מילין בלבד.

לפי המספר הרב של המשוטים היו אוניות אלה מלאות אנשי צוות רבים, אולם בשל פרימיטיביות הציור לא נוכל לדעת את מידת דיוקו שלו למציאות הממשית. שמא לפנינו האב־טיפוס של הפנטיקונטורוס, אוניה בעלת חמישים משוט, והיא האוניה הסטנדרטית בתקופה ההירואית של יון.

בירכתיים המוגבהות, מעל משוטי־ההגה המשוערים, מצוי ציור הדג – הוא נושא דיונינו. לפי דעתנו היא דמות־ראש (figure-head) ואף הקדומה ביותר באירופה.

דמות־ראש זו היא אלמנט קישוט עתיק ביותר באוניה, ומוצאה מהתקופה הפרה־היסטורית. היא הופיעה בכל הארצות, במצרים כבארצות הצפון, כל עוד הקשר והשפעת הגומלין ביניהן לא ישוערו. ההסברים להופעת דמות־הראש באוניות הם רבים ושונים; הטוטם של השבט או של העם, סמל בעל משמעות דתית מיסטית. הרודוטוס כתב על דמות הראש של הפיניקים כך: „פסלי היפיסטוס דומים מאד לפטיס של הפיניקים, אלה שמוליכים עמהם הפיניקים בראש אוניותיהם. מי שלא ראה אותם עוד, לא אתאר אותם, הם היו דומים לאיש ננס“. דברים אלה של ההיסטוריון אמנם אינם אומרים הרבה, מחוץ לעובדה עצמה; והרי ידוע, שהפיניקים קישטו את אוניותיהם בדמות ראש של סוס שסימל את מהירות מהלכם של כלי־השיט שלהם.

במאות השנים האחרונות התרגלו יורדי־הים לראות את דמות הראש בחרטום האוניה; אך לא כן בתקופות הקדומות. הרומאים, למשל, קישטו לא אחת את ירכתי אוניותיהם בדמויות ראשים של אלת הנצחון ושל ברבור. אוניות גויי הים האיגאיים, אשר התנפלו על צי רעמסס השלישי בסוף האלף השני לפנה"ס, קושטו בדמויות ראש בחרטום ובירכתיים כאחד.

בתקופה העתיקה לא היתה דמות־הראש תופעה רומנטית כבעת החדשה. היא נועדה לעתים להבהיל את האויב כאותם ראשי אריות של אוניות רעמסס השלישי. אריות אלה החזיקו בפיהם הפעור ראש אדם לשם אזהרת האויב למר גורלו, אם יאזור עוז להתקיף את מצרים. גם מעשה־כשפים היה ודאי ביסודה של דמות הראש, שכן אין כמוהו כים המלא מסתורין והפלאות.

היוונים והרומאים קישטו תכופות את אוניותיהם בדמויות אלים, אשר על־ידי כך ניתנה, כביכול, חסותם לכלי־השיט. האם היה גם הדג אלוהות או סמל בעל משמעות של מיסתורין? כסנופון, ההיסטוריון היווני מהמאה 5–4 לפנה"ס, מספר, כי „הסורים החשיבו את הדגים כאלים; ולאיש לא היה מותר להפריע להם כליוונים“. חדירת ההשפעות הדתיות והתרבותיות של המזרח לאירופה הוכרה כבר זה מזמן, והתקופה העתיקה מצאה לנכון לציין זאת באימרה: Ex lux oriente – ממזרח האור (תרבות). אלמנטים פולחניים ממוצא מזרחי כבשו כבר בראשיתם את המערב וודאי שבתקופה הקדם־הלינית השפעה זאת לא פחתה מזו שבתקופה ההליניסטית או בעת התפשטות הנצרות באירופה.

סמל הדג נשמר בקדושתו עד המאות הראשונות של הספירה. אמנם הנוצרים היקנו לו משמעות דתית חדשה. הרעיון הנוצרי של היוולדות מחדש במי הטבילה נבע מקדושת סמל החיים והמזל של המים, שהיה מקובל לפנים בסוריה ובמצרים. זאת ועוד, ראשי התיבות של שם הדג ביוונית ציינו גם את משיחיותו ואלוהותו של ישו והדג בעל־חי מימי טיפוסי. כך נשתרבבו עתיק וחדש, אבל העתיק הוסיף להיות המניע לפירושים החדשים להשתמרות הסמל.

מובן מאליו שיורדי־הים האיגאיים, אם לא קיבלו מן המזרח את הסמלים שלהם, הרי בעצמם יכלו להגיע עדיהם. ככל עמי הים התיכון, כן גם אוכלוסי האיים הקיקלאדיים מצאו בים את עיק מזון הבשר שלהם.כאלף שנה אחריהם נדדו גם היוונים למען הדגה אל חופי אסיה הקטנה, אשר שפכי נחליהם שפעו דגים, והדג המלוח היה המוצר המבוקש ביותר, וגם מוצר ההובלה העיקרי בים, בכל התקופה היוונית והרומאית.

לא נוכל לקבוע יותר את תפקידן הממשי של אוניות־משוט אלה. על גבי מחבת חמר מסירוס מצוירת אוניה על רקע גלי הים. אוניות קיקלאדיות אלה, שהיו אוניות־משוט, לא יכלו לשאת מטען רב. את חללו של כלי השיט מילאו החותרים, על כן היו אלה אוניות־מלחמה או ספינות־דיג, שעם ערב חזרו הביתה. על יעודן של ספינות אלו יכולה להעיד דמות הראש, כי מחוץ למשמעות הדתית־מיסטית תתיכן לה גם משמעות מציאותית, מעין שלט של פירמה. כשם שאוניות הפיניקים והקרתגים הוכרו כבר מרחוק על קישוטי הסוס שלהן, כן היו וודאי מוכרות גם ספינות־הדיג של הקיקלאדים מסירוס.

מוטיבי הדג מופיעים לא רק בציורי אוניות. הפרסקו המפורסם מהאי מלוס מתאר דגים מעופפים וכלי חמר מהקיקלאדים קושט כולו במוטיבי עצמות של שלד דג.

מוטיב הדג לא פסק מלהיות אלמנט קישוט עוד מאות שנים רבות. האקטואליות של נושא קישוט זה משתמעת מהתעסקות אוכלוסיית האיים האיגאיים בדיג וגם במשמעות הדתית־מיסטית של הדג. גם אוניה מיקינית מאוחרת, מסוף האלף השני לפנה"ס, קושטה בדמות ראש של דג. דמות ראש זאת מופיעה בחרטום האוניה. הציור נתגלה בפילוס שבחופי מערב מוריאה ביוון. אונית־מלחמה זאת מצוידת באיל נוגח, בחצאי סיפון בחרטום ובירכתיים והיא מהווה כמעין מעבר לתקופה היוונית, אשר ראשיתה היתה התקופה הגיאומטרית. ציורי דגים הופיעו בכל התקופות, בתבליטי המצרים כבציורי האוניות הגיאומטריות של היוונים. ההתענינות הרבה בנושא הדג מרמזת על המשמעות הכלכלית הגדולה של הדיג, אך בהעדר מקורות כתובים על תולדות עמי הים האיגאי נאלצנו לסמוך על מקורות אמנותיים בלבד.

סכסוכי דיג אינם נדירים גם בימינו, ורק זה עתה נסתיימה המריבה האנגלית־איסלנדית על מימי הדיג בצפון האוקינוס האטלנטי. ריב זה נוהל אמנם באמצעי־מלחמה קרים, כלומר עתים במקלות ועתים בדין־ודברים חריפים סביב שולחן עגול. מי יודע, כמה פעמים הפעילו הספנים הקיקלאדיים את האיל הנוגח של אוניתם בהיתקלם בזרים לא־רצויים. ריבוי החותרים הבלתי־סביר ייתכן שהוא מסמל את העוצמה והמהירות, כי זוהי דרך ביטויים של אמנים פרימיטיביים בהבעת נושא אבסטרקטי. התרבות הקדם־הלינית של איי הים האיגאי היתה תרבות ימית. קשרם לים התחזק בשל דרכי־התחבורה הימיות, שהן היו היחידות להם ולא־כל־שכן עקב תיורם הרב אחר הדגה, שהיא עד היום מזונם העיקרי של רוב עמי הים התיכון.

¹

מאז נפתח עם תום מבצע קדש שער הדרום לפני הספנות והדייג של מדינת ישראל, נעורה גם דעת הקהל, והמבט הופנה לעבר ים־סוף. כל נתיב חדש, שאנו מפליגים בו, נרכש במאמץ רב, ומן הראוי שנדעהו היטב.

ידיעת ים סוף מבחינה מקצועית־ימית חובה היא על כל הפורשים בים זה והדגים בו. הים הזה ידוע לעולם מראשית הציויליזציה האנושית, מימי נסיונותיהם הראשונים של המצרים לצאת למרחבי הימים. בשלושה שטחי מים הפליגו המצרים הקדמונים: ביאור (נילוס), בים התיכון ובים סוף. היאור היה עורק התחבורה הראשי של מצרים לאורך עמק הנילוס; באמצעות הים התיכון השתלבה מצרים בחברת עמי התרבות, שנתרכזו סביב האגן המזרחי של ים זה. אולם ים־סוף עולם אחר הוא, שכן אין הוא חלק מן האוקינוס ההודי.

קרוב לוודאי, כי נמל המוצא לאניות שהפליגו בים־סוף היתה קוסיר. עד העיר קופטוס היו דרכי התחבורה בטוחות הן בדרך הנילוס הן בדרך הסלולה שבעמקו, כי שלטונות מצרים העתיקה היטיבו לשמור על הסדר ועל הבטחון. מקופטוס לקוסיר קיימת עד היום דרך השיירות העתיקה בואדי חממת, אשר בה עברו מעמק הנילוס אל ארץ הישימון. בדרך זו נסעו אנשי השיירות 4–5 ימים, ואתם אספקתם. לא אחת היה עליהם להתגונן מפני נודדי המדבר. האספקה כללה: מים, מזון, חמרי בנין לאניות וכו', כי ציי ימי קדם נבנו תמיד סמוך להפלגה ממש, ואולי רק היוונים החלו מחזיקים באניות באורח־קבע.

משהגיעה השיירה אל חופי קוסיר ניגשו למלאכה. בניית האניה לא ארכה זמן רב. לא עברו שלושה שבועות, וכלי השיט היו מוכנים לפרוש בים המסוכן. הקשיים העיקריים במסע היו לחוף ארץ פונת, היא סומאלי של היום שבאפריקה המזרחית או חצרמות שבדרום חצי האי ערב. גם היוונים מספרים על הסכנה הרבה שבמסע ספינות בים סוף. הקשיים היו גם משל האקלים גם משל הים עצמו. לא קל היה למצוא נתיב הפלגה בשל השרטונים הסמוכים לחוף ובשל תנאי ראיה לקויים. גם הזרמים עלולים לסכן את האניות. יש אשר הן מחישות את מהלך האניה, אך סיוע זה עלול להסתיים בשבר אל צוקי הסלעים. האויר רווי לחות, החופים שוממים, והמפרשיות תוהות ללא תקוה וללא ישע.

העונה הנוחה ביותר להפלגה היא עונת הקיץ, יוני–אוגוסט, כי אז נושבות הרוחות מצפון־מערב. אניה שיצאה מקוסיר בראשית חודש יוני, הגיעה בסופו אל באב־אל־מנדב. מכאן והלאה נעזרה בזרם מתאים, וכעבור 6–7 שבועות מיום צאתה כבר היתה האניה במפרץ עדן. אם לעבר דרום־ערב מועדות פניה, הרי רתמה האניה למפרשיה את רוחות דרום־מערב; אך בכיוון סומאלי שמעבר לכף גוארדאפוי לא היו הנסיעות נוחות ביותר. כך יכלה אניה אם בעזרת הרוחות, אם בסיוע זרמי־ים שונים להגיע אל מחוז חפצה, אף אם היה עליה להתעכב ולצפות לרוח נוחה. העונה הטובה לשוב לקוסיר היתה בחדשי אוקטובר–דצמבר. רוחות מדרום־מזרח בחלקו הדרומי של ים סוף התאימו ביותר לאניות שבאו מדרום־ערב, שכן היה ביכולתן להגיע בזכות המונסון הצפון־מזרחי למועד, בחודש אוקטובר, אל באב־אל־מנדב ולחזור אל קוסיר עוד באותה שנה. האניות שביקשו להגיע לחופי סומאלי שבו רק כעבור שנה, כי הקפת כף גוארדאפוי קשה מאוד, ורק בחדשי ינואר–פברואר יכלו לבוא אל נמל הבית. יורדי הים הערביים היטיבו לדעת את כל התנאים האלה, אך במאת השנים האחרונה דחקה אנית הקיטור את רגליהן של המפרשיות בים סוף, ומאז פתיחת תעלת סואץ נעשה ים סוף לעורק התחבורה החשוב בעולם.

הידיעה על ארץ פונת במסמכים הרשמיים היא מן העתיקות ביותר בתולדות מצרים. פרעה סחורע (2700 לפנה"ס) היה ראשון מתכנניו של צי מצרים. בזמנו כבר ידעו המצרים את חופי פיניקיה ואת מוצריה. אופק ראייתם התרחב עד מאוד וכלי השיט שלהם שוב אינם ספינות נהר בלבד. סחורע מספר על משלחת לפונת, שמתפקידה להביא מוצרים יקרים כגון: שרף, כופר, מור, ענבר, עץ הבנה וכו'. מוצרים אלה הם מצרכי מותרות, ונמצאנו למדים, כי רמת החיים היתה גבוהה, וכי המצרים ידעו את תנאי השיווק בעולם. מצרכים אלה הגיעו אל מצרים גם לפני כן, אך בתיווך סוחרים זרים. משלחת סחורע היתה אחת המשלחות, אך כבר קדם לה קשר מתמיד ותכוף אל ארץ אגדתית זו. אנשי סחורע באו אל חוף קוסיר דרך ואדי חממת, לאחר שהתנסו תחילה בסכנות המדבר. סכנות אלה מדגים מקרהו של ענענחת, רב חובלו של צי פפי ה־2 (2500 לפנה"ס); הבדווים הרגוהו בחוף קוסיר והוא עבר אז כבר את נוראות המדבר ועמד לבנות את ציו. בזמנו של פרעה זה השתייך כבר המסחר עם פונת לנציבות הדרום, שמרכזו היה בייב. במרכז אדמיניסטראטיבי זה שירתו פקידים רבים, ואחד מהם ציווה לחרות על קברו את פעלי חייו החשובים ביותר, כי ליווה את אדוניו לפונת אחת־עשרה פעם וחזר הביתה תמיד בשלום.

הידיעות המעטות האלה מספיקות לעקור את הטעות המושרשת, כי ממלכת מצרים העתיקה היתה סגורה ומסוגרת בתוך עצמה. מלבד קשרי המסחר עם ארצות הים התיכון, הפנו המצרים את מבטם גם לעבר הדרום. אמנם הידיעות אינן רצופות והקפיצות הכרונולוגיות ניכרות מאד. בזמנו של מנחותפ ה־5 (2000 לפנה"ס) נתמנה ל„שר המסחר“ של הדרום אדם בעל מרץ ושמו חנו. הוא ראה להבטיח תחילה את נתיב השיירות בואדי חממת. הוא חפר בדרך זו 15 בארות, וכך נפתרה בעית אספקת המים ליורדים אל שפת ימה של קוסיר. בקרבת הבארות הוקמו כפרים חקלאיים, ששימשו כחגורת ישובי בטחון לעוברי אורח. אחר סידורי בטחון אלה בנה חנו אניה ושלח משלחת לפונת.

מאחר שההכנות לצאת משלחות המסחר דרשו סידורי בטחון יסודיים עוד לפני התחלת המבצע, הרי שלא איש פרטי ואף לא חברות פרטיות יכלו לעמוד בביצוען. מסתבר, איפוא, כי המסחר עם פונת היה מונופולין של המלכות, והכנסות מסחר זה הוכיחו את כדאיותו. חממת שוב לא היתה שטח הפקר ומכל שכן משנתגלו בו מחצבים חשובים. ערכו של נתיב השיירות גדל מאז שבעתיים.

עדיין לא נתברר אם היתה קוסיר הנמל היחיד למצרים בים סוף. יתרון עיר זו היה בקרבתה אל היאור. אך יש המשערים, שהיה נמל נוסף, צפונית לה במוצא ואדי קאזוז. שני נמלים אלה לא יכלו לפתור את בעית הקשר אל ארצות ים סוף, שכן היתה קוסיר רחוקה ממצרים התחתונה שבצפון. על כן כרה פרעה סנוסרת ה־1 (1980–1935 לפנה"ס) תעלה המקשרת את הדלתא של הנילוס אל ים־סוף. הנסיון להקל את הגישה אל הים לא הפחית את סכנות ההפלגה עצמה, כי ספורי ההרפתקאות של יורדי הים הנוסעים לפונת לא פסקו. אניות נטרפו בים המסוכן, ונוסעיהן ניצלו רק משעברו שבעה מדורי גיהינום באיים בלתי מיושבים. אך תעלת סנסורת לא האריכה ימים, ואולי נסתמה עד מהרה, שכן אין המקורות מרבים לספר עליה.

גולת הכותרת של מסעות פונת הוא מבצעה הנהדר של המלכה חאתשפסות (1500 לפנה"ס), המתואר בתבליט בדיר אל בחרי. פונת היתה ארץ יצוא המור, שהזדקקו לו המצרים ביחוד למטרות רפואיות וליצור תמרוקים. המור בא למצרים, כנראה, בתיווכם של סוחרים זרים, והמלכה רצתה, כי יביאו לה שתילי עץ זה לשם נטיעתו בגן האל אמון בנוא־אמון. ראש המשלחת המפורסמת היה גזבר המלכות, נחסי. הצי כלל חמש אניות. לפני צאתם לדרך הקריבו קרבנות לאלוהיהם, שהמעשה יצליח בידם. אין אנו יודעים אם יצאו האניות דרך התעלה או שהצי הוקם בחוף ים סוף עצמו. האניות טענו סחורות־חליפין למרבית ואף הביאו את פסל המלכה כדי להקימו בפונת.

חשיבותה של פונת לא ירדה אף בדורות שלאחר כך. עם התפשטות מצרים באסיה, בתקופת הממלכה החדשה האימפריאליסטית, הוסיפו המשלחות לצאת לפונת, ורעמסס ה־2 (1292–1225 לפנה"ס) גילה דאגה יתרה לקיום התחבורה התקינה בתעלה, אשר תפקידה היה לסייע ראשית כל למשלחות פונת. תעלה זאת חיברה את הזרוע המזרחית של הדלתא דרך ואדי תמילאת אל האגמים המרים. רעמסס השני העביר את מרכז הממלכה מן הדרום לצפון ובנה ערים חדשות, בתוכן צוען ופיתום.

את הירידה הכללית של מצרים מסמלת גם ירידת סחרה. בתקופת רעמסס ה־3 (1198–1167 לפנה"ס) שוב לא היתה התעלה בשימוש; לרגל הזנחה נסתמה התעלה ומשלחות פונת שיצאו מקוסיר נאלצו שוב לכתת רגליהם בואדי חממת, ולעבור רק בקופטוס לספינות הנילוס, שהחזירום הביתה.

עד המאה ה־7 לפני הספירה, בזמן ירידתה של מצרים אין שומעים דבר על התעלה או על השיט בים סוף. את עלייתה המחודשת של מצרים פתחו פרעה פסמתיך ובנו פרעה נכה (609–593 לפנה"ס). האוריינטציה הדרומית שוב נעשתה אקטואלית, אמנם לא הוזנחה ארץ פונת. פרעה נכה ניגש למלאכת חפירת התעלה ועל כך מספר הירודוטוס (II.158): „הוא (פסמתיך) היה הראשון אשר החל בחפירת התעלה המוליכה אל הים האדום ואשר דריווש הפרסי גמר אחרי כן את חפירתה. אורך התעלה היא דרך של ארבעה ימים ורוחבה מספיק למעבר שתי טריאירות (אניות בעלות שלוש שורות של משוטים). המים באים אליה מתוך הנילוס ומשתפכים בקרבת העיר פי־בסת על ידי העיר פתום אל הים האדום… בימי המלך פרעה מתו מן המצרים החופרים אותה מאה ועשרים אלף איש. פרעה נכה הפסיק את החפירה, מאחר שהאלים ניבאו לה רעות…“.

ההיסטוריון דיודורוס ציין, כי הפסקת העבודה באה בשל חששות המהנדסים, שמי ים סוף הגבוהים ממי הים התיכון יציפו את הדלתא. מעשה זה דומה לענין גניזת תכנית חפירת התעלה ע"י נפוליאון.

אף כי המלאכה לא עלתה יפה, לא פחת מרצו של פרעה נכה. התעניינותו בארצות הדרום עודדה ארגון מסע־תגליות. ואלה דברי הירודוטוס על כך (4.42): „לוב (אפריקה) נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה. פרעה נכה מלך מצרים היה הראשון עד כמה שידוע לנו, אשר שלח אחר הפסיקו את חפירת התעלה מן הנילוס אל מפרץ ערב, אנשים פיניקים באניות והטיל עליהם לשוב בהפליגם בין עמודי הירקלס (גיברלטר) אל תוך הים הצפוני (הים התיכון), ובדרך זו לשוב למצרים. הרי שנסעו הפיניקים מן הים האדום (קוסיר?) והפליגו אל הים הדרומי. ובבוא סוף הסתיו ירדו אל היבשה, זרעו את האדמה, במקום בלוב, אשר עברו בה, וחיכו לקציר, ואחרי אספם את היבול, הפליגו, עד אשר עברו שנתיים, ובשנה השלישית הגיעו אל עמודי הירקלס וחזרו למצרים וסיפרו דבר אשר אינו נראה לי, היינו, כי בהפליגם מסביב ללוב היתה להם השמש בצהרים לימינם…“.

עצמאות מצרים פסקה עם הכיבוש הפרסי (525 לפנה"ס). בכך תם גם מסחרם העצמאי. השאיפות הנלהבות לקיום קשר אל האוקינוס ההודי רומזות לכך, כי העולם הים־תיכוני לא היה צר, מבודד ומנותק מיתר חוגי תרבות העולם כפי שעדיין סבורים רבים עד היום.

¹

„כי הוא על ימים יסדה…“ (תהילים כ"ד ב')

א.ת. מהאן מקובל כראשון חוקרי ההיסטוריה אשר נתן דעתו על מקומו של הים בעיצובם של תהליכים היסטוריים בעבר. בין דברי המבוא לספרו “השפעת העוצמה בים על ההיסטוריה, 1783–1660”, כותב מהאן “על פי רוב אין ההיסטוריונים מתמצאים בתנאים השוררים בימים. יתר על כן, אין להם בכך לא ידע ולא ענין מיוחד. לפיכך ממשיכים הם להתעלם מהשפעתו המכרעת של הכוח הימי על מאורעות היסטוריים. מעולם לא נתנו דעתם על כך, כי השימוש בנתיבי הים והשליטה בהם היתה ותישאר אף בעתיד גורם חשוב בתולדות העולם. נכון לומר כי יש קושי מסוים בהצגת הזיקה הממשית בין גורם זה להתפתחותם של תהליכים היסטוריים. על כן רק בחינה וניתוח סיבותיהם של מאורעות מסוימים יש בהם כדי לבסס השקפה זו.” משראה אור ספרו זה של מהאן (בשנת 1890), ראוהו רבים כמעצב תקופה חדשה. מהאן היה הראשון שהחדיר לתודעתם של היסטוריונים את חשיבותה של העוצמה הימית (sea power) בעיצוב פני ההיסטוריה.

את ראשית דרכו החל מהאן כקצין בצי ארה"ב, בוגר מכללת Annapolis, תחילה כקפטן ועד מהרה כאדמירל.

אפשר לומר כיום בבטחון, כי לספרו הראשון של מהאן² היה חלק מכריע במהפכה שהתחוללה במדיניות הימית של ארצו.

יתר על כן, הודות להשפעתו פיתחה בריטניה את צייה ערב מלחמת העולם הראשונה, כמו כן נתנה התיאוריה שלו דחיפה לפיתוחה המהיר של העוצמה הציית (naval power) בגרמניה של הקיסר וילהלם השני. ספרי מהאן עיצבו את המחשבה הימית של יפן, איטליה וצרפת. ואשר לארה"ב, זו תודות לרעיונותיו עלתה למדרגת מעצמה ימית גדולה.

ספרו של מהאן הופיע ונפוץ בעשור האחרון של המאה ה־19, שעה שהתחוללו שינויים רבים במבנה כלי השיט ובהיערכות ציי המדינות. גרמניה החליטה על כינון צי מודרני. יפן הפכה למעצמה ימית, וארה"ב גברה על ספרד. את מקום המפרש תפס סופית הקיטור. הופיעה לראשונה האניה הבנויה מתכת ומשוריינת בפלדה כהישג חשוב של הארכיטקטורה הימית. הארטילריה הימית חדלה מלהפגיז בתותחים חלקי־קנה, שכן חלה התקדמות בתכנון קנה הירי. מעתה הוא קנה חריק־קדח (סלילי), ובאופק צצו כבר כלי נשק חדישים, אשר יביאו בעקבותם לתמורות בטקטיקה הימית.

בד בבד עם פרסום הרצאותיו שעל פיהן אף ערך את ספרו, נתן מהאן את דעתו על מידת השפעתה של העוצמה הימית על התפתחות ההיסטוריה הכללית.

ההיסטוריונים אינם רגילים לטפל בשאלת מהות הקשר שבין ההיסטוריה הכללית למתרחש בים. לא כל שכן חוקרי קורות האדם בימים, אשר נהגו להגביל את תחום פעולותיהם לתיאור ההתנגשויות בלבד. למעשה שימשו הם ככרוניקאים של מלחמות הים. והרי לכם החלל הריק אותו מילא מהאן במחקריו. הודות להם הודגמה זירת ההתרחשויות בים כחוט השדרה של ההיסטוריה הכללית.

להרצאותיו בניו־פורט התכונן מהאן משך שנתיים. הספר הראשון שעיין בו היה זה של מומסן: “דברי ימי רומא”. החלטת חניבעל לעלות על רומא ביבשה ולא בדרך הים הניעה את מהאן לחשוב איך היה מסתיים מסע חניבעל, אילו בחר בדרך הימית במקום היבשתית. מכאן המושכל הראשון שלו, שהשליטה (control) בים הוא גורם היסטורי. גורם זה – לדעתו – טרם הוערך בשיטתיות ומשקלו בחקר ההיסטוריה אינו תופס את המקום הראוי לו. מהאן בא לידי הכרה כי חקר המערכות הימיות בעבר יעזור אף לניהול המערכות העתידות לבוא. בין הלקחים הראשונים גילה, כי הישגי נלסון בקרב הנילוס ובטרפלגר הם פועל יוצא של מחדלי צרפת וספרד לנסות ולכבוש בחזרה את גיברלטר, בשעה שאנגליה נלחמה מלחמה עיקשת וקשה במימי האוקינוס האטלנטי במלחמת השחרור של ארה"ב; וכמו כן, הצביע על המשגה, שהפּוּנים לא עשו כל נסיון להחזיר לידיהם את השליטה בים ערב מסעו המפורסם של חניבעל דרך האלפים להכנעת איטליה. מהאן התכוון לכתוב היסטוריה צבאית ביקורתית על עברו של השיט ולא את הכרוניקה של המאורעות בים.

כתוצאה ממחשבות יסוד אלו התמסר לחקר שיטתי של ההיסטוריה הצבאית והימית במאות ה־ 18–17. התקופה הנדונה סיפקה לו חומר רב לניתוח הגורמים המבהירים את עלייתן וירידתן של אומות. בהשקפתו ההיסטורית הכוללת תופסים מקום מרכזי המאורעות שבים, על כן הוא הפנה את מבטו בעיקר לעבר המדיניות הימית ולשאלות האיסטרטגיה והטקטיקה. אי לכך, ספריו הם ספרי היסטוריה רגילים, אולם המוקד שלהם הוא העוצמה בים, שפירושה כלל הסחר הימי, הצי הסוחר והעוצמה הציית, וקורות כל אלה יחד מהווים מסכת סיפורית אחת. משנתו על אודות העוצמה בים זכתה לאלתר ולפופולריות גם מעבר לחוגים המקצועיים.

לדעתו, העוצמה והאיסטרטגיה הימית מותנות בתנאי טבע בסיסיים כגון, מיקומה של המדינה באי או בחצי־אי. מהנתונים הגאוגרפיים אף נובע יחס מסוים לצי המלחמתי ולצי הסוחר ומתהווה גם הצורך להקמת בסיסים מעבר לים להבטחת הסחר. לאיסטרטגיה שני אספקטים, פוליטי וצבאי, אשר עקרונותיהם אינם משתנים, הם מוכתבים מראש ע"י הנתונים הטבעיים וכוחם יפה בימי שלום כבימי מלחמה. לעומת זאת, הטקטיקה היא חכמת ניצול הנשק המשתנית בהתאם לשינויים בכלי הנשק. סופרים והיסטוריונים ראו לפנים בכוחות הימיים זרוע אחת בלבד מכלל המערכת הצבאית של המדינה; לפיכך הועידו להם רק את התפקיד של הגנת הסחר הימי מפני הפרעת השיט החופשי (guerre de course). מהאן קבע במחקריו שהעוצמה בים היא אף מכשיר פוליטי עצמאי להגדלת כוח האומה ויוקרתה ולעיצוב יעודה. כתבי מומסן עוררו במהאן את ההתענינות בהיסטוריה הצבאית. תוך כדי כך הסתבר לו למעלה מכל ספק, שרומא ניצחה במלחמות הפוניות הודות לעוצמת צייה (naval power). אולם, דעת החוקר נתונה להסתכלות רחבה יותר, למכלול העוצמה של המדינות בים והיא ה־ sea power. מסיבה זו בחר האיש לכתוב על המאות ה־ 18–17, תקופת האימפריאליזם המסחרי בשיא גדולתו, היכולה לשמש לו כעין מעבדה לחקר האיסטרטגיה הימית בכל מובניה.

בבדיקת הנחת היסוד שלו, שהעוצמה בים היא חיונית למדינה, לעושרה ולבטחונה, גילה שישה גורמים הנוגעים במישרין להתפתחותה: המצב הגיאוגרפי, עיצוב המבנה הפיסי, גודל השטחים, מספר האוכלוסין, האופי הלאומי ואופי הממשל.

המצב הגיאוגרפי נבחן והואר בדוגמתה של בריטניה. בהיתה אי פטורה בריטניה מהחזקת צבא גדול המכביד על משק המדינה. הארץ שוכנת בטווח של מהלומה, אותה היא מסוגלת להנחית על אויביה ביבשת אירופה, מבלי שהיא עצמה תסתכן סכנה רצינית של פלישת צבאות זרים אל אדמתה. בסיסיה בחופים הדרומיים ולאורך התעלה האנגלית אפשרו מאז ומתמיד ריכוז כוחות צי להתגוננות והטלת הסגר על נמלי היבשת תוך שליטה על נתיבי הים לצפון אירופה וממנה. זאת ועוד, כיבוש בסיסים איסטרטגיים, כגון גיברלטר, הבטיח את השליטה בים התיכון, אשר כידוע חשיבותו המסחרית והצבאית עולה על כל ים אחר בהיסטוריה בסדר גודל כשלו. צרפת, לעומתה, נאלצה מאז ומתמיד לחלק את צייה בין האוקינוס האטלנטי לים התיכון, כשדרך המלך ביניהם עוברת למרגלות צוקי גיברלטר המצויים בידי בריטניה מאז 1704.

עיצוב המבנה הפיסי של הארץ קובע את נטייתו של העם לחתור לעוצמה בים. קוי החוף, הגישה אל הים והנמלים הטובים טומנים בחובם כוח, שניתן להוציאו אל הפועל. טיב האדמה מרחיק מהים או מקרב אליו עם, ולכן אדמתה הפוריה של צרפת לא המריצה את בניה לרדת לים לבקש מחיה בין גליו, אולם לא כן אנגליה. וזו אף זו, חוף הים הוא גם חזית; חוזקה או חולשתה של מדינה ייקבעו במידה רבה בהתאם לאופי חזית זו.

גודל שטחה של מדינה עלול להיות גם לרועץ, וזה כשנעדר יחס מתאים בין מספר האוכלוסין משאבים הדרושים להחזקת עוצמתה בים בהתאם למימדי הארץ. לדוגמה משמשת הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקאית. גודל ארצות הדרום הפורשות לא עלה בקנה אחד עם משאבי האוכלוסייה; החופים הארוכים וקוי המים הפנימיים הרבים מנעו מאזרחי הקונפדרציה לאבטח אותם. עוצמת הצפון בים הכריעה את הכף.

תדמיתו של לאום יורדי ים מאופיינת ע"י הקשרים שלו לים, בין במישרין ובין בעקיפין. מימדי הסחר בימי שלום מהווים קנה מידה לעוצמה, שהמדינה מסוגלת להפעיל בעיתות צרה. יורדי הים הם כוחות העתודה הטבעיים, אשר עקב הכשרתם המקצועית כשרים לשרות בים גם בימי מלחמה. בריטניה הוכיחה בכל מערכותיה הימיות, כי כוח האדם המקצועי, לרבות בניית כלי שיט, והידע הטכני סייעו לה בהשגת נצחונותיה במרחבי ימים. הסחר בים הוא תנאי קודם לעוצמה בפלסו בפני הבריטים את הדרך לקולוניזציה ולהרחבת השווקים. לפיכך המסד האנושי הימי בסחר חוץ והעוצמה הציית, שקמה בהכרח בעקבותיה, העלו את בריטניה למעלת הגבירה בימים.

מאופיו של הממשל נובע ניסוח האינטרס הלאומי המחייב או דוחה לטפח עוצמה ציית. תכונה פוליטית־איסטרטגית, כשרון לחזות את ההתפתחות והחלטיות המעשה הינם גורמים מדרבנים להקמת עוצמה ציית ופיתוחה. השלטון קובע את מימדי הצי ואיכותו, בידיו נתונים כלי הארגון והוא המעצב את רוח הלחימה לשעת חרום, כפי שכלל הדוקטרינה האיסטרטגית נקבעת על ידו להנהיג את העם במאבקו. האיסטרטגיה הצרפתית התבססה על תפיסה הגנתית. צרפת נמנעה מליזום פעולות מכריעות. הימנעות זו של הצרפתים הנחילה לא אחת לדגלה של בריטניה נצחון בהתנגשויות בים. הודות ליוזמה שנשארה בידיה, עלה בידי בריטניה לאבטח את סחרה בים באמצעות הצי. לאורך הנתיבים הוקמו בסיסים: סנט הלנה, מאוריציוס, כף התקוה הטובה, גיברלטר, מלטה, לואיסבורג וגו'. הללו נועדו לצרכי מסחר והגנה. מכאן שהחלטת המדינה על ייסוד המושבות היתה חיונית ומכרעת לעיצוב העוצמה בים של האומה.

מהאן קבע שמעמדה וכוחה של ארה“ב בסוף המאה ה־19 – “משל למה הדבר דומה, לעופות יבשה שאינם יכולים לעוף ולהרחיק מהחוף”, בשל חוסר מושבות מעבר לים. עליונות בריטניה בים הושגה לא הודות לכוחה החומרי גרידא ואף לא בעקבות הדוקטרינה האיסטרטגית המתקפתית שלה בלבד, אלא עקב שליטתה ב”ימים הצרים". מקום נכבד הועד בעת החדשה לשטחי ימים אלה כתעלה האנגלית, מיצר גיברלטר, מיצר מסינה, דרדנלים ובוספורוס. השליטה עליהם מצריכה עוצמה ציית, אולם מהם נשלטים גם מסוללות החוף. שני גורמי שליטה אלה העניקו לבריטניה לאחר טרפלגר (1805) את העליונות הבלתי מעורערת במזרחו של האוקינוס האטלנטי ובים התיכון. לקראת סוף המאה ה־19 נתברר, כי השליטה במימי אירופה פירושה אף עליונות בכל האוקינוסים שבעולם, ורק מעצמות לא־אירופיות יכלו לאיים על מעמד זה. הנתיבים העיקריים בימים האמורים הפכו בעת ובעונה אחת אף לדרכיה הפנימיות של האימפריה הבריטית.

הבסיסים הם בחזקת עמדות מפתח. לידם עוברות אניות רבות. הימים במקומות אלה בדרך כלל צרים וערכם נמדד עפ“י חוזק הביצורים ובהתאם למהות ארץ העורף – אם היא עוינת או ידידותית. הערכת חשיבותם של הבסיסים קשורה באלמנט חיוני ביותר של האיסטרטגיה הצבאית והפוליטית המוכתבים ע”י צירי התנועה (communications) בין הכוחות הלוחמים למקורות האספקה. הגנת קווים אלה וניתוקה של תחבורת האויב מיחדים את כוחו של עם השולט בים. השליטה בצירי התנועה והבסיסים מעניקים אפשרות של ריכוז כוחות (concentration). זהו כלל בל יעבור בכל התמודדות ימית. הדוקטרינה האיסטרטגית של הצרפתים לא חתרה לשליטה בים. הם העדיפו להחזיק את הצי בנמלים. לעת התנגשות תפסו מפקדי האניות הצרפתיות עמדה בחסות הרוח (lee gage), כלומר משהחליטו לסגת מן המערכה, יכלו לעשות כן בחסות הרוח ובסיועה, כשזו נושבת בגב אניותיהם. לפי התפיסה הצרפתית, הצי כפוף לצבא, כי הים אינו שדה קרב – משמע, אין זו זירה לנחול בה נצחון.

מהאן גרס, כי המערכה הימית איננה מלחמת עמדות להגנה ולהתקפה. יעודם האמיתי של כוחות הצי הוא לגבור על צי האויב, לשלוט בים, לתקוף בכל הזדמנות נתונה, לשבש את קווי התנועה של האויב ולנתקם כלומר, לסתום את מקור עושרו ולסגור על נמליו. אפילו צי נחות כלים וכוח עשוי לשבש את צעדי האויב על ידי עצם קיומו ונוכחותו (fleet in being). נוכחות זו מהווה איום שיש בו כדי לרתק את הכוחות העוינים ולאלץ אותם להישמר ולחשוש מפניו. עפ"י “עצה” זו נהג הצי הגרמני ברוב ימי מלחמת העולם ה־1.

משתמע מכלל הנאמר, שהצי שימש מתמיד אמצעי איסטרטגי ופוליטי כאחד. מהאן חקר ודרש את ההיסטוריה לשם גילוי לקחים יציבים, שכוחם יפה לעולם ועד. הוא היה navalist, מנסח האמיתות הנצחיות המשתמעות מהקורות בים, לפיכך, הוא חקר את אופיים וניצולם של כוחות הצי וניתח את התפקידים שהם מילאו במהלך ההיסטוריה האנושית ואף נתן ביטוי למדיניות הכוח בדוקטרינה של העוצמה הימית. אי לזאת, ניתן להעמיד את מהאן בשורה אחת עם יוצרי החשיבה האיסטרטגית לצידם של קלאוזביץ ויתר גדולי ההוגים האיסטרטגיים.

בעיניו מתבטאת העוצמה בים ככל הכוחות והגורמים, האמצעים והנסיבות הגיאוגרפיות הפועלים יחדיו להשגת השליטה בים, שנועדה להבטיח שימוש שוטף בנתיביו ולמנוע שימוש זה מהאויב. המים ישארו לעולם, כי לכך הם נועדו, המדיום עצום המימדים של התובלה.

העתונות היומית בשעתה (Times of London) העריך את מהאן כמי שחולל אותה מהפיכה בהיסטוריה הימית, אשר קופרניקוס בשדה האיסטרונומיה. הפילוסופיה של העוצמה בים, שמהאן גילה במהלך ההיסטוריה, הוסיפה להרגשת הגדולה בבריטניה – שנהנתה מעושרה וכוחה; הוא הדין לגבי ארה"ב, שעיניה נעוצות היו בעתיד כיאות לעם צעיר המותח את שריריו לזינוק נחשוני.

משנתו של מהאן עוררה את האוריינטציה הימית בשורה של מדינות, אשר לא כדרך הטבע היתה, אלא פועל יוצא של השפעת הגותו האיסטרטגית. לימים נסתבר, שלא תמיד הבינו את מהאן כשורה. דוקטרינת הכוח הולידה גדלות ויישום בלתי מתאים לנסיבות. ביחס להערכה בלתי־נכונה של הכוח הפוליטי והצבאי מצויות דוגמאות משל ימינו ואין צורך לחזור אל העבר לצורך זה.

היום, יותר מאשר אי־פעם, מתעוררת שאלת עמידותן של תיאוריות היסטוריות מלפני דור או שניים. זאת ועוד, האם ניתן ללמוד מלקחי ההיסטוריה של מהאן לגבי עמים קטנים מבריטניה ומצרפת בעידן של כלי נשק וכלי שיט מודרניים?

בהקשר לאיסטרטגיה קבע מהאן, כי בשני האספקטים שלה, הפוליטי והצבאי, היא מוכתבת מראש ע"י הנתונים הטבעיים של הארץ ועקרונותיה אינם משתנים. על כן, זו אינה אלא פועל יוצא של הנהגת המדינה והעם, המיטיבים לתפוס את משמעות מעמדם ומצבם לקידום האינטרס האמיתי שלהם בהתאם לאפשרויות הקיימות. במהלך הדורות, עמים קטנים לא העזו לחלום על עוצמה בים, לעומת זאת נתאפשר להם במסגרת הנתונים להגיע לעושר מניצול הים ואולי להגן על קווי התנועה, בין בכוח הזרוע ובין באמצעים פוליטיים־דיפלומטיים. בתולדות עמים קטנים שוכני חופי ימים, יש כדי לאשר את זאת.

עם ההתחדשות הממלכתית של ישראל בארצו ובחלקו של החוף הפיניקי לשעבר, ניתנה שימת לב הולמת למן ראשית מימושו של הרעיון הפוליטי לחוף ימים. מצבה הגיאופוליטי של א"י הועיד לה תפקיד מפתח ברצועת הארץ הצרה המשיקה לימי שתי מערכות אוקיאניות, הים האדום והאוקינוס ההודי מזה, הים התיכון והאוקינוס האטלנטי מזה. בימי העצמאות הפוליטית של הבית הראשון והשני בדרך כלל לא הצלחנו ליישב את החופים ולהשתלט עליהם. כבר בחזונו של הרצל נבנה נמל חיפה, שער העליה ההמונית – ברוח משנתו הציונית, אולם הלכה למעשה, יישוב הארץ וחריש אדמתה כפתו את עיקר מאמצנו הלאומי.

משבא עידן המאבק נגד שלטון המנדט, פרצו בקו אנך נתוניה הטבעיים ביותר של הארץ השוכנת לחוף ימים. כוחו הימי של עם ישראל, שהתגלם בדמות “צי הצללים” של ההעפלה, היה לנשק פוליטי מכריע נגד בריטניה ואמצעי משכנע בפני דעת הקהל העולמית למען זכויותינו. 80,000 עולים בלתי חוקיים העפילו ארצה בצי “ישראל שבדרך”, לרבות בשנותיו האחרונות של שלטון המנדט, תוך התנגשויות, לעתים אלימות, עם אניות המלחמה של הוד מלכותו. היום כבר ניתן לקבוע מתוך הערכת המאורעות, שלא לחינם נאבק המוסד לעליה ב' עם ההנהגה הפוליטית של הסוכנות היהודית, אשר למען הרגעת הרוחות ביקשה להפסיק בשלב מסוים את ההעפלה דרך הים. ואלה הם סיכומי הדברים הראשונים על מפעל ההעפלה שכתב בשעתו שאול אביגור, ראש “המוסד”: “בימים המרים של מלחמת השלטון בנו היתה ההעפלה אחד המנופים העיקריים להחזיק את הרוח הציונית במחנות הנידחים באירופה וביהדות העולם. אלמלא היא, מי יודע אם לא היו נופלים ברוחם, מתפזרים פיזור פיזי והופכים לאבק־אדם מבחינה לאומית ואנושית.”³

ההעפלה היתה הביטוי העז ביותר למרידת היהודים בתלות בשלטון זרים, תנועת־עם מיוחדת במינה בהיסטוריה האנושית, המערכה מהחשובות ביותר על עצמאות ישראל וזכותנו לשבת בארץ זו; ומאבק זה התנהל בלב ימים.

בעת ובעונה אחת התנהל גם מאבק מדיני חריף ביותר ערב החלטת החלוקה של האו“מ על אודות עתיד הנגב – הדרך אל ימי הדרום. הבריטים ייחסו לאזור חשיבות איסטרטגית עליונה והצליחו להטות לצדם את האמריקאים מתוך כוונה לשלול מהמדינה היהודית את שלטונה עליו, ולהבטיח לעצמם קשר יבשתי רצוף בין עירק ועבר־הירדן למצרים. רק לאחר ויכוחים סוערים וממושכים עוצבו גבולות החלוקה, אשר בתחומיהם הובטחה הדרך, אם כי צרה למדי, אל מפרץ עקבה. כידוע, לא תמיד נוהגים לקיים הסכמים מדיניים. כוחות צה”ל בלבד נתנו לישראל את חוף אילת הצר לאחר מסע ארוך, מייגע ומפתיע, במרץ 1949.

כך היתה ישראל למדינה השוכנת לחוף שני ימים כשפניה לעבר שני אוקינוסים. הסחר הימי, שעתיד היה להתפשט בשני כיוונים עקב אופי גבולות המדינה, חייב איסטרטגיה פוליטית וצבאית מתאימה המשתמעת ממצב גיאופוליטי זה.

מאז הקמת מדינת ישראל נתחוללו שתי מלחמות. האם ניתחנו את גורמי ההתנגשויות האלה כדבעי? הרי התיצבנו מול אויבנו בשני המקרים למען השיט החופשי במפרץ שלמה ובמיצרי תירן, אולם מומנט זה נשתכח מתודעת הציבור, גם לאחר מבצע קדש וגם לאחר מלחמת ששת הימים. עודנה חיה וערה בזכרוננו הרגשת החנק בימי ההמתנה לשמע סגירת המיצרים ע"י המצרים; וכי היתה הרגשה זו מבוססת ומוצדקת מבחינה כלכלית, כאשר סך כל הסחר העובר דרך נמל אילת לא עלה אז על 7–6 אחוזים בלבד מכלל תנועת הסחורות של ישראל אל נמליה?

מעקרונותיו של מהאן למדים אנו, כי חוף הים הוא גם חזית ועל כל מדינה להתחשב בעובדה זו.

אילת (מבלי לדון בסוגיה של מיקומה מבחינה ארכיאולוגית), נתפסה כנקודת מפתח, כל אימת שצפונית לה, בא"י, נתהוותה יחידה פוליטית בפני עצמה; ודוגמאות היסטוריות מעידות על כך. עלייתה של מלכות ישראל המאוחדת בימי שלמה התבטאה בצאת משלחת מסחרית לאופיר. כמו כן גם יהושפט, מלך יהודה, ניסה ללכת בעקבותיו.

לאחר מכן, על אילת התחרו בני האדומים, משהצליחו לכונן ממלכה בשכנותה של יהודה. מקץ ימים כבש עוזיהו את העיר מחדש, אולם בימי אחז אבדה לנו סופית ולא חזרה יותר לשלטון יהודה. אובדן החוף הדרומי של הארץ סימן גם את קרבת הקץ לעצמאות הממלכתית של עמנו. בימי הביניים, כאשר התארגנה שוב בא"י יחידה פוליטית, היא מדינת הצלבנים, הפך מפרץ עקבה אוטומטית לשדה קרב בין המוסלמים לנוצרים.

מאז ועד היום, רק מדינת ישראל תובעת לעצמה בעלות על אילת כיחידה פוליטית בא"י ומממשת את זכותה לחופי הימים בדרום ובמערב. בעוד החוף המערבי פונה אל הים הגדול, הפתוח, הרי בדרום חזית החוף נפתחת אל ים צר הניתן לסגירה בנקל. חופש השיט הוא מקור עושרו של כל עם השוכן לחוף ימים. לפתח הים בשארם־א־שייח נודע עבורנו ערך חיוני יותר מאשר גיברלטר הרחוק עבור בריטניה. אם בריטניה, בהתאם למימדיה, פשטה את זרועותיה לעבר פתח הכניסה לים התיכון, לעבר סינגפור וגו', לא תוכל ישראל לוותר מבחינת אספקט פוליטי־צבאי וכלכלי על גיברלטר שלה, היא שארם־א־שייח. לאווירו הצח של הים זקוקה כל מדינה, מה גם ישראל, ששתי דרכים בלבד פתוחות לה לקשר עם העולם החיצון – האוויר ונתיבות הימים. למרות ההתפתחות העצומה במהפכת התעבורה האווירית, המים עודם המדיום העיקרי לניהול מסחר.

בתום מלחמת ששת הימים נתהווה מצב חדש המחייב במשנה תוקף הפניית מבט לעבר הים. איננו יותר מדינה, שחזית הים שלה קצרה. גבולות הים נתארכו פי ארבעה, מ־42 ל־1000 ק“מ, לעומת זאת נתקצרו גבולות היבשה כדי שליש מ־985 ל־650 ק”מ. יחס הגבולות היבשתיים והימיים אשר היה עד המפנה הגורלי האחרון אחת לארבע, כעת הוא אחת לשתיים בקירוב.

שינוי תנאי הגבולות מצריך שינוי גישה פוליטית, איסטרטגית וכלכלית כאחת. לאור הכיתור היבשתי נותרה לישראל רק דרך הים לקיים קשר אל מדינות ידידותיות ולפי הקונצפציה של מהאן, היא מחויבת לצאת את ידי חובת מצבה הגיאוגרפי והפוליטי: המדינה זכתה כעת לגבולות טבעיים, שניתנים להגנה (יותר מאשר אי־פעם). הגישה אליה מצד הים נוחה, היא שוכנת על דרך המלך, נמליה מודרניים (אם כי מלאכותיים בחלקם), ברם כוחנו הציי נאלץ להיות מחולק בין מפרץ שלמה לים התיכון.

חופי הימים, שנתארכו לאחרונה, מאוכלסים רק בחלקם. כרגע מושקעים מאמצים לאבטח אותם ע“י הקמת יישובי נח”ל שמחייתם על הים.

המסד האנושי של המדינה מוצק דיו כדי לשמש עורף תעשייתי להתפתחות הימית. בנוסף, זקוקה ישראל לאנשי ים מקרב אזרחיה לאייש את הצי המסחרי הגדל והולך, לעתודה טכנית וימית לכוחה הציי המתבקש מעצמו בתוקף השינוי הבסיסי במעמדנו.

מעולם לא היה אופיו של עם ישראל זר למסחר. מן הדין, שמסחר זה יהיה כעת ימי בעיקר, אם גם הדבר כרוך בהשקעות גדולות ולהתמד, בין ממקורות של יוזמה פרטית ובין ממקורות לאומיים. היסודות כבר הונחו, ונחוץ כי חוגי כלכלה ומסחר בהיקף מתרחב והולך ואולי ההנהגה האיסטרטגית־פוליטית יעשו יד אחת לבניית העתיד בכיוון זה.

לאן פני ישראל מועדות? זוהי שאלה לאומית. התוויית מגמת עתידנו חייבת להיות נושא לליבון בקרב ציבור הצעירים, אזרחי ישראל של המחר; ואילו את המחר בונים על ספסלי הלימוד בהדרכת מורי ישראל.

¹

כשהופיע ספרו של א.ת. מאהאן “השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה: 1660–1783”², ראוהו רבים כמעצב תקופה חדשה. הוא היה הראשון שהחדיר לתודעת ההיסטוריונים את חשיבותה של העוצמה הימית בעיצוב פניה של ההיסטוריה. ניתן להגיד בבטחה, כי היה לו חלק מכריע במהפכה שהתחוללה במדיניות הימית של ארה"ב בסוף המאה הקודמת, ובעקבותיה גם בקרב מעצמות אחרות. לטענתו, העוצמה והאסטרטגיה הימית מותנות בתנאים הטבעיים והגיאוגרפיים של הארץ וכן באופייה של האוכלוסייה ובמשטר החברתי.

עוצמה ימית הינה כלל כוחה הכלכלי־תעשייתי של המדינה אותו היא מסוגלת להשליך באמצעות צייה למרחקים, מאות ואלפי מילין מחופיה. משתמע מכאן, כי בניגוד ליבשה – בים אין תחום אזרחי, וכל כלי השיט הכשירים להובלה, אף העלובים שבהם, עלולים לשמש מטרה להתקפת האויב. צי סוחר וצי מלחמתי מהווים אפוא יחד ובמידה שווה ביטוי לעוצמתה הימית של המדינה. הים נועד להוביל בנתיביו טובין, אנשי צבא, חומרי מלחמה וציוד אחר. לפיכך חייבת כל מדינה לדאוג לבטחונם, וככל הנתין אף למנוע מן היריב את השימוש בשלו, כדי להגן על עצמה בשעת חירום וכדי לקדם את האינטרסים הכלכליים שלה בעיתות רגיעה. השליטה בנתיבי הים, בין בהובלת סחורות ובין במאבק המלחמתי, היא תנאי קודם לניצחון צבא היבשה. אמנם מלחמות מעולם לא הוכרעו בים, אבל השליטה בנתיביו היתה הכרחית מטעמי לוגיסטיקה כדי להתגבר על האויב. מדינה שהים איננו פתוח בפניה לא תוכל לעמוד איתן על רגליה בתחרות הכלכלית והמלחמתית כאחת.

הצי שימש מתמיד אמצעי אסטרטגי ופוליטי, ולמעלה מכל ספק שניתן לגלות לקחים שכוחם יפה בכל הדורות. יש הסבורים, שאפשר גם לנסח אמיתות נצחיות המשתמעות מקורות האדם בימים, אם נבחן היטב את התפקידים שהציים מילאו במהלך ההיסטוריה האנושית.

מבחינת התפתחות כלי השיט, השימוש בהם ומרכז הכובד של פעילות העמים בימים, אפשר לחלק את ההיסטוריה לשתי תקופות: העידן הים־תיכוני ועידן האוקיאני.

אותה ציוויליזציה, השליטה כעת בעולם, יסודה ומוצאה מאזור ארצות הים התיכון. כל העמים שכונו בפי היוונים והרומאים בשם ברברים, עלו לגדולה משסיגלו לעצמם את הישגי העמים הים־תיכוניים והעזו לצאת למרחקים על פני גלי האוקיאנוסים. משעשו כן, הותירו אחריהם את האמבט הקטן שבין אירופה-אסיה-אפריקה בפיגור לעומת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית של ארצות החוף האטלנטי.

העידן הים־תיכוני

מירב ספרי ההיסטוריה הכללית מתחילים בסיפור תולדותיה של מצרים. על אף שהפירמידות מדהימות במראן המונומנטלי והישגי המצרים בענפי מדע מסוימים מפליאים, לא היתה ארץ זו אלא מתנת הנילוס. גדולתה לא היתה רצופה בתולדותיה ושאיפותיה לא חרגו אל מעבר לכיבוש סוריה-ארץ ישראל. שני ימים נושקים לחופי מצרים: הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. חופיה אינם מתאימים למעגן אוניות, והתעלה שנכרתה כבר ב־2000 לפנה"ס לערך לא פתרה את בעיית הקשר בין השניים, כי נסתמה תכופות. האוכלוסייה הצטופפה בעמק הנילוס הפורה והגישה אל שני הימים לא היתה קלה, בגלל הדלתא המסועפת של הנהר ובגלל המדבר המפריד בין עמק היאור לים האדום. מצרים נשארה אפוא ארץ קונטיננטלית, כאילו בינה לבין הימים הפרידו מרחקים עצומים. הנמל המלאכותי באלכסנדריה נבנה זמן רב לאחר פריחתה של מצרים, בתקופה ההלניסטית, ושלא מתוך יוזמה מקומית. אפילו עצים מתאים לבניית אוניות לא צמחו בה.

לא קמה מעולם עלי אדמות ממלכה גדולה חובקת־תבל בלא חופי ים ואוניות. כמה מבין עמי הים התיכון הוכיחו בעליל, שגודל שטחי המולדת אינו מעיד בהכרח על גדולתה של המדינה. עוצמה ויכולת מושתתות בעיקר על סחר, והערים הפיניקיות משמשות דוגמה לכך. ארזי הלבנון העניקו חומר בנייה מצוין לאוניות והמסורת מייחס לצור ולצידון את פיתוח כלי השיט הים־תיכוניים הטיפוסיים, אשר נשארו בשימוש למעלה מאלפיים שנה תוך שינויים לא־עקרוניים. הכלי האחד הוא אוניית משא, עגולה ועמוקת שוקע, מונעת במפרש רוחבי אחד, ואילו השני – אוניית מלחמה, שגם היא מצוידת במפרש רוחבי לנסיעה, אבל מונעת במשוטים בשעת התנגשות. אוניית מלחמה זו הייתה בראשיתה חד־טורית, אולם מאז המאה השביעית לפנה"ס בנו הפיניקים דו־טוריות ואף תלת־טוריות. אוניות מסוג זה היו נמוכות־שוקע, ארוכות וצרות, וחמושות בחרטומן באיל־ניגוח, שהיה הנשק האימתני של אוניות הקרב באותם הימים. התלת־טורית היתה אוניה בעלת שלושה טורי משוטים, זה תחת זה, כאשר תוספת החותרים החישה את מהלכה והעניקה לאוניה יכולת תנופה ותמרון בקרב.

עמים רבים אחרים חיקו את הדוגמה הפיניקית, אבל אף לא לאחד מהם היו יורדי ים כה מצוינים, שהטיבו לדעת כמותם את אומנות תמרוני הניגוח. על כן, במשך כל ימי התקופה העתיקה וגם לאחריה נשארה בעינה שיטת הלחימה הפשוטה, דהיינו: התקרבות אל האויב ופשיטה על סיפונו ליצירת קרב מגע בין החיילים. הפיניקים, הדחוקים בין הים להרים ברצועת ארץ צרה, בנו להם עולם ומלואו דרך תחנות המסחר לאורך חופי הים התיכון ואף מעבר להם, כשסיפוני האוניות היו עבורם קרקע המולדת. פיניקיה היתה אימפריה רחבה, ולמעשה, ללא קרקע. כלי השיט של הפיניקים הובילו נכסי חומר ורוח, וכך התפשט בעולם היווני האלף־בית של הפיניקים, שכן נחלותיהם נמצאו בקרבת היוונים בכל רחבי הים התיכון.

ברם, לא היה זה מקרה יחיד במינו בתקופה העתיקה. גם לערים־מדינות ביוון היה אופי דומה, במיוחד לאתונה. לבד משטחי העיר עצמה, היא שלטה על חצי־אי קטן, אטיקה, אבל הנמל שלה היה רב־היקף ומסוגל לקלוט ציי סוחר ומלחמה. לעיתים נדירות נוכל למצוא דוגמה כה בולטת ליכולתה של העוצמה הימית כמלחמתה של יוון, ובראשה אתונה, נגד פרס. ממלכת פרס הענקית, שהשתרעה במאה החמישית לפנה"ס מהודו עד הים התיכון, ביקשה לפרוץ ולחדור לאירופה, אולם נעצרה ונהדפה במימי סאלאמיס (480 לפנה"ס), בקרבת נמל אתונה. הניצחון המפואר של הצי היווני הקטן שם לאל את המשך שהייתו של הצבא הפרסי העצום על אדמת יוון, הרחק מהמולדת. שליטת צי אתונה בנתיבי הים האיגאי ניתקה את הקשר הלוגיסטי של הפרסים, ולפיכך נאלץ המלך קסרקסס להורות על נסיגה מוחלטת. בעקבות הניצחון באו לאתונה ימי זוהר ופריחה בספרות ובפילוסופיה, באמנות הבנייה והפיסול, והונחו בה מיסודותיה של התרבות האירופית.

עליונותה של אתונה בעולם היווני ארכה אי־אלו עשרות שנים בלבד. הסכסוכים הבין־שבטיים והיריבויות בין הערים־מדינות הובילו להתנגשות ביניהן, והרי זו המלחמה הפלופונסית. כל עוד את אדמת אתונה תקפו רק צבאות היבשה של ספארטה, היא הסתגרה בין חומותיה, כשהצי ממשיך להוביל אספקה דרך נמל פיראוס, ואף פשטה על שטחי האויב. אולם משנהגו קציני הצי של אתונה ברשלנות והפקירו את אוניותיהם, הופיעו פתאום הספארטנים ובלא קרב השחיתו את עוזה ואונה – 171 תלת־טוריות. האסון ארע במיצר ההלספונטוס (דרדנלים), מרחק מאות מילין מעברו השני של הים האיגאי. שנים על שנים שמר הצי על אתונה ומשהושמד – נכנעה העיר ופתחה שעריה בפני האויבים. כך נסתיימה ב־404 לפנה"ס מלחמת הפלופונסוס.

הפיניקים במערב הים התיכון פיתחו אי־תלות במולדתם כבר זמן רב קודם לכן, אבל הם לא התנכרו למכורתם, צור וצידון. מרכזם הגדול של הפיניקים במערב קם בקרתגו, בחוף תוניס של ימינו. כמו אחיהם במזרח, נאבקו אף אלה במתחריהם היוונים בסיציליה, כשהמחלוקת היא על השליטה בנתיבי הים. הפּוּנִים, כפי שהפיניקים המערביים כונו בפי הרומאים, היו נועזים ומומחים בחוכמת השיט וזריזים בטקטיקה הקרבית. כל עוד נשארו היוונים בדרך כלל בתחומי הים התיכון, יצאו יריביהם אל מעבר לגיברלטר והתמודדו בהצלחה אף עם גלי האוקיאנוס האטלנטי הגועשים.

בעת שהתרגשו מאורעות אלה בעולמם של הפיניקים והיוונים, צמחה ועלתה באיטליה עיר־מדינה, רומא. היא השתלטה אט־אט על חצי האי האפניני, ובהגיעה אל קצה המגף של איטליה התנגשה בפּוּנִים של סיציליה. מכאן ואילך תפסה רומא את מקומם של היוונים כיריבת הפּוּנים, ואותה התמודדות שהתחוללה בין השניים וידועה בשם “המלחמות הפּוּנִיוֹת” הפכה למאבק האיתנים המפורסם ביותר בתקופה העתיקה; הוא נמשך 120 שנה (265–146 לפנה"ס), ובשלביו השונים היה התמודדות ימית בלבד. במלחמה הפּוּנִית הראשונה (260 לפנה"ס) השתמשו הרומאים בפעם הראשונה וכנראה אף היחידה בגשר נחיתה, כדי לחפות על חולשתם בהפעלת איל הניגוח בקרב ימי. המכונה האימתנית המוצבת בחרטום הרתיעה את הפּוּנים ומנעה את הניגוח אחרי הורדתה. הגשר איפשר לחיל הרגלים לעבור אל סיפון האויב ולהתמודד עימו בקרב פנים אל פנים. הודות לתחבולה זו גבר החרב הרומאית על האיל הפּוּני. אולם, מכיוון שסרבול המכונה הכביד יתר על המידה על ניהוג האוניה, אין אנו שומעים עוד על השימוש בגשר הנחיתה.

לאחר שהכריעה רומא את קרתגו היא המשיכה להשתלט בשיטתיות על כל הים התיכון. ככל שגברה הצלחתה ורבו הארצות שכבשה סביב לים, כן קטן הצורך שלה בצי של אוניות קרב. כ־200 שנה לאחר המאבק הגדול הכריזה רומא על הים התיכון כ־ mare nostrum, הים שלנו.

רומא הטילה את מרותה על כל הארצות סביב לים התיכון ואף על מחציתה הדרומית של בריטניה. הים היה התווך המגשר בין חלקי האימפריה, כאשר על פני גליו נמתחו הנתיבים העיקריים. בלעדי הים התיכון לא היתה ממלכה ענקית זו מסוגלת להתקיים. ואכן, כיצד אחרת היה ניתן להזעיק כוחות צבא מאיטליה או מבריטניה לדיכוי היהודים המורדים בימי המרד הגדול (66–70 לספה"נ) או למיגור ההתקוממות של בר־כוכבא (132–135 לספה"נ)? ומצד שני, הודות לשליטה בים התיכון יכלו אזרחי רומא לחיות ברמה גבוהה וליהנות ממטעמי המזרח, המערב והדרום, שכן אוניות הצי האלכסנדרי חרשו באלפיהן את תלמי הים התיכון כשהן מלאות מטוב כל הארצות.

בימי זוהר אלה (מאה ראשונה ושנייה לספה"נ) הפרו את שלוות האימפריה התקפות פיראטים על הספנות. שודדי הים לא נעלמו מעולם מהים התיכון, ועל אף המסעות המתוכננים לביעורם, הם הוסיפו והטרידו את הסחר הכה חיוני לכלכלת רומא. בין מבצעי הפיראטים היותר ידועים היו מסעות השוד של בני יפו, בימי המרד הגדול ב־67 לספה"נ. הללו יצאו אל נתיבי הצי האלכסנדרי באזור כרתים ודרום הים האיגאי ושיבשו את שיט האוניות המובילות דגן לאיטליה ואספקה ותגבורת לחזית הארצישראלית. באותה עת, לרומאים לא היה צי במימי סוריה ואסיה הקטנה ולכן הם נאלצו לחסל את בסיס היציאה של שודדי הים, את יפו. העיר נכבשה בכוחות פרשים, וכשאנשי יפו חשו מן הים להציל את ביתם פרצה סערה, שהטביעה את אוניותיהם בסמוך לחוף הסלעי.

כל עוד שלטה רומא בארצות סביב לים התיכון, היא מסוגלת היתה לנהל כלכלה אימפריאלית, כי הים עם נתיביו הרבים שימש אמצעי קשר נוח ומהיר גם בין הנחלות המרוחקות. אולם מהמאה הרביעית לספה"נ ואילך החלו להציף עמים גרמניים בעיקר את ארצות הספר, ובהדרגה אף חדרו לתוך האימפריה. הממלכה התפרקה, ורק בחלקה המזרחי היא המשיכה להתקיים בדמות הממלכה הביזנטית, או רומא המזרחית בשמה האחר. הים התיכון לא היה עוד mare nostrum של רומא, כי הממלכה הביזנטית הצליחה לשלוט באגנו המזרחי לכל היותר.

מן המאה השביעית ואילך שינו כיבושי האיסלאם את פני הים התיכון, אשר רק חלקו הצפוני נשאר בידי האירופים בני הדת הנוצרית. הים נעשה אפוא זירת מאבק בין נוצרים למוסלמים. אלה האחרונים סגרו בפני האירופים את הדרך אל ארצות המזרח, על מנת שהם לבדם ייהנו מרווחי הסחר הבינלאומי. המאבק נמשך מאות בשנים ולמרות שהנפשות הפועלות התחלפו במהלך הדורות – המחלוקת היסודית נותרה בעינה. אחד השלבים במאבק זה היה מסעי הצלב, שהבליטו באופן מיוחד את חשיבות העוצמה הימית של מעצמות אירופה. ממלכת ירושלים הצלבנית – יצירת כפיהם של המסעות, התקיימה לאורך 200 שנה הדות לציים של מעצמות אירופה, שהעבירו כוח לוחם, ציוד וכל הדרוש לארץ הקודש. משנחלש באירופה הלהט הדתי ונשתנו האינטרסים הפוליטיים והכלכליים, פחת מספר האוניות המגיעות לעכו, נמלה של הממלכה, וב־1291 גברו המוסלמים על שרידי ההיאחזות הנוצרית במזרח הקרוב.

עלייתן ושגשוגן של הערים־רפובליקות של איטליה, ובמיוחד ונציה וגינואה, ממחישות גם הן כיצד מסוגלות מדינות קטנות לכונן עוצמה ימית ניכרת ברחבי הים התיכון ואף מעבר לו. נחלותיהן ותחנות המסחר שלהן השתרעו מקושטא וארץ ישראל במזרח ועד האגן המערבי של הים. ההתמודדות האחרונה בין האיסלאם לנצרות התחוללה במימי יוון בקרב לפאנטו (1571). מצד האיסלאם התייצב הצי התורכי־עתומאני, ואילו את נס הנצרות הניפו הגליאות של גינואה, ונציה, ספרד והאפיפיור. היתה זאת גם ההתמודדות הענקית האחרונה בין ציי אוניות משוטים (אשר בעיקרן לא השתנו משך אלפיים שנה אלא בכך שהעלו על סיפוניהן תותחים, כאשר לא נפקד מקומו של קרב פנים אל פנים בין החיילים כנהוג זה עידן עידנים). נצחון הנוצרים ליד לפאנטו עצר את התקדמות התורכים לעבר המערב. מאז החל תהליך איטי של שקיעת תורכיה, ואירופה ניצלה משעבוד האיסלאם.

העידן האוקיאני

השתלטות האיסלאם על המזרח התיכון אילצה את עמי מערב אירופה לחפש נתיבים חלופיים אל הודו והמזרח הרחוק. הפורטוגזים סברו, כי דרך הקפת אפריקה יגיעו ליעדם, ואילו הספרדים דגלו בנתיב המערבי. ועל אף זאת, לא היה זה מן הדברים הקלים ביותר לקולומבוס לשכנע את שליטי ספרד, איזבלה ופרדיננד, לתת לו את הרשות למצוא את הדרך להודו תוך הפלגה מערבה (1492).

גילוי אמריקה פתח עידן חדש בהיסטוריה האנושית. בעקבות האפשרויות הבלתי־מוגבלות במערב הרחוק עבר מרכז הכובד העולמי מאזור הים התיכון אל ארצות החוף האטלנטי. הודות לפתיחת נתיבי האוקיאנוס קמו מעצמות חדשות; ספרד כוננה אימפריה ענקית במזרח ובמערב, ובנחלותיה השמש לא שקעה במשך היממה. נוצר טיפוס כלי שיט חדש: אוניה רב־תורנית בעלת מעטה מסועף שנועדה גם למלחמה, ונשאה תותחים בדפנותיה כדי שלושה טורים, זה תחת זה. אולם כל העושר חמק במהרה מידיה של ספרד, אוצרותיה נפלו שלל בקלות בידי אויביה, שהפליאו את מכותיהם. לאחר קרב לפאנטו לא זהר על דפי ההיסטוריה של ספרד כל ניצחון ימי. דעיכת הסחר שלה די בה להסביר את הידרדרותה. העם הספרדי לא נטה למסחר ואילו תעשייה לא היתה קיימת בה. ספרד ומושבותיה היו תלויות בהולנדים בכל הנוגע למצרכי היסוד, ואוצרות הכסף והזהב שנשדדו באמריקה בוזבזו לריק.

The flag follows the trade – אותו מטבע לשון, שלפיו סחר ומלחמה בימים כרוכים זה בזה, הוכח הלכה למעשה בתולדות הולנד ואנגליה. הולנד היתה דומה באופי מהותה לפיניקיה: מדינה חסרת טריטוריה רחבה, סמוכה לחוף ים, שעיקר קיומה על הסחר בימים והגנת הנתיבים חיונית לשגשוגה. אין זה פלא אפוא, כי לאחר שאנגליה סיכלה את שאפתנותה של ספרד לפלוש לאדמתה והביסה את “הארמאדה הגדולה” (1588), הולנד נתפשה כאתגר הבא שיש להתמודד נגדו. היחסים בין השתיים החריפו ובשלוש מלחמות עקובות דם התמודדו צייהן, עד אשר יצאה אנגליה מנצחת (1667). עליונותה הימית של אנגליה מסתברת בין היתר מהעובדה הגיאוגרפית, שהיא ארץ אינסולרית (שוכנת באי), הפטורה מדאגת ההגנה על גבולות יבשתיים. על כן, כל מרצה ואונה יכלו להיות מופנים לעבר פיתוח עוצמתה הציית (naval power) להגנת הסחר שלה בימים. ולעומתה הולנד, הגובלת מצד היבשה בארצות שכנות, נאלצה להפריש ממשאביה גם למאבק ביבשה, ומכאן שהפסידה בתחרות.

עם ירידת קרנה של הולנד, הופיעה מתחרה חדשה – צרפת. מגבלותיה היסודיות גלויות לעין: יש לה גבולות ביבשה, ומאז כבשה אנגליה את גיברלטר (1704), התקשתה לחבר את כוחות הצי של טולון שבים התיכון עם אלה של ברסט שבאוקיאנוס האטלנטי (כאשר מן המפורסמות הוא, כי המפתח לניצחון במלחמה הימית הינו ריכוז הכוחות על מנת לגבור על כוח האש של היריב). גם גישתה האסטרטגית של צרפת היתה שונה מזו של אנגליה: לדעתה, אין תמיד הכרח להילחם ולנצח בים, ואף נסיגה יכולה להיות מועילה. זאת ועוד, צרפת לא ראתה צורך בהתיישבות קולוניאלית צפופה באמריקה והמסחר לא הלם כלל את האציל הצרפתי. אין תמה, שבסחר הבינלאומי, בקולוניזציה ובהתמודדות על השליטה בנתיבי שבעת הימים ידה של צרפת היתה על התחתונה.

לאי-הבנתם של הצרפתים את אופי מהותו של תחום הים יש דוגמאות רבות. גדול המצביאים של כל הדורות, נפוליאון בונפרטה, הביס את כל אויביו ברחבי אירופה, אבל שני תריסרי המילין של התעלה האנגלית היוו בפניו מכשול בלתי־עביר. כדי להכניע את בריטניה ביקש נפוליאון לזעזע את אושיות האימפריה במזרח הקרוב ובהודו. לשם הגשמת רעיונותיו יצא המצביא הצרפתי מטולון עם צי וצבא גדול. לאחר חציית הים התיכון בא למצרים ונלסון בעקבותיו. כשעגן הצי הצרפתי במפרץ אבו-קיר הפתיעו אותו הבריטים, ובטקטיקה מזהירה פיצלו את טור האויב והשמידו את מירב אוניותיו. תבוסת הצי הצרפתי יצרה מצב שלא האיר פנים לנפוליאון. הוא נמצא בארץ עוינת, ללא קשר קבוע עם צרפת, כי הים המפריד בינו למולדת נשלט בידי הצי הבריטי. מאחר שאין ים משתרע בין אפריקה לאסיה, יכול היה נפוליאון לחשוב על הקמת ממלכה מזרח־תיכונית, ורק התבוסה באבו-קיר עמדה בינו לבין הגשמת חלומו. לשווא גבר הצבא הצרפתי המהולל על הממלוכים – משנעלם הצי הצרפתי כמעט כליל מהים התיכון, נותר נפוליאון במצרים מוקף ים ומדבר.

בנסיבות אלה רצה הוא לכונן את ממלכתו במזרח, ומצרים, הודות למיקומה הגיאוגרפי, היתה אמורה לשמש כעין חוליה מקשרת בין מזרח מערב. המשך מסעו היבשתי היה בלאו־הכי המוצא היחיד עבורו להיחלץ ממצרים. נפוליאון פנה אפוא לכיוון האפשרי היחיד – ארץ ישראל. מבצרי החוף נפלו בזה אחר זה בידיו, ובמרס 1799 הגיע אל עכו, שהיא ונמלה נחשבו באותם הימים השער של הארץ. כבר מרחוק הוא הבחין בשתי אוניות מערכה בריטיות, אשר אליהן נלוו כתריסר כלי שיט, כולל ספינות עזר. זה היה כלל הצי הבריטי שעזר לבני עכו להגן על עיר המבצר. האוניות הגישו אש מסייעת וגם הורידו תגבורת לנמל בשעת הדחק, כדי למגר את גלי ההסתערות הצרפתית. קרוב לחודשיים החזיקו העכואים מעמד עד אשר הגיעה תגבורת תורכית מרודוס, ונפוליאון החליט לוותר על חלומותיו לכיבוש המזרח.

א.ת. מאהאן כתב, ש“ההרפתקה המצרית ותקוותיה נגוזו בעכו… מכיוון שצי בריטי, בשליטתו בים ובעזרתו לחיל המצב, גונן על המקום… כיצד קרה שקפטן מן הצי (סידני סמית), עם שתי אוניות מערכה ועוד אי־אלו ספינות, שלט שליטה בלעדית במזרחו של הים התיכון? מכיוון שתשעה חודשים קודם לכן השמיד נלסון את הצי הצרפתי במפרץ אבו-קיר… עד ערוב ימיו לא היה (נפוליאון) מסוגל להעריך כראוי את תנאי המלחמה בים… ולא תפס את האפשרויות ואת המגבלות של המלחמה הימית בתקופתו. ומאחר שכך נהג גם בהיות גנרל וקיסר, הגיע למחשבות מוטעות.” בקרב ימי נוסף, כעבור 6 שנים, ליד טרפלגר, אבדו לנפוליאון כל תקוותיו להדביר את בריטניה. הוא ודאי לא שיער, כי משם ואילך – כל קרבותיו בשדות הקטל של אירופה יובילו בהכרח אל וואטרלו.

המאה ה־19 עמדה בסימן שלטונה הבלתי מעורער של בריטניה על הגלים ועל טריטוריות חובקות עולם, ובסימן המהפכה שהתחוללה עם רתימת הקיטור להנעת כלי שיט. אוניית המפרשים לא שבקה חיים מיד. היא התחרתה בחירוף נפש ביריבתה, שהיתה בלתי־תלויה ברוחות, אבל משהוחלף גוף העץ של כלי השיט במתכת, לא היה עוד כל מכשול בפני בניית אוניות ענקיות. השינוי היה רב באוניות המלחמה. במקום בדופן הוצבו התותחים בצריחים מסתובבים, ולאחר מכן בעמדות ירי משוריינות. נתברר במהרה, כי עמדות מסתובבות ומעט תותחים עולים ביכולת הטיווח והפגיעה על תותחים המוצבים בדופן. כלי השיט וכלי הנשק החדשים דרשו גם שינויים בטקטיקה הקרבית. על אף שלקראת סוף המאה הקודמת הופיעו גורמים פוליטיים חדשים – איטליה, גרמניה, ארה"ב ויפן – הצליחה בריטניה לשמור על עליונותה. הזירה הימית צעדה לקראת עימותים חדשים. המעצמות החדשות איחרו ליטול חלק בקולוניזציה, שכן לא נותרו עוד “שטחים ללא אדון”, כפי הביטוי השגור בסוף המאה הקודמת. קולוניזציה משמעה מקורות לחומרי גלם ושווקים למוצרי התעשייה. הסחר הנפרץ היה טעון אבטחה של הנתיבים – וזו נתונה בידיה של העוצמה הציית, אחד ממרכיביה של העוצמה הימית.

מלחמת העולם הראשונה פרצה, בין היתר, גם על רקע תחרות בבניית הצי בין בריטניה לגרמניה. זו האחרונה הבחינה, כי איחרה את המועד, ונתברר לה, שלא תיתכן מדיניות אימפריאליסטית אירופית־קונטיננטלית טהורה ולא תיכון מעצמה בלא עוצמה ימית. האמור לעיל מסביר, איך במהלך מלחמת העולם הראשונה נערכה התמודדות בין־ציית גדולה אחת בלבד – קרב יוטלנד (1916), אשר על תוצאותיו חלוקות הדעות. הגרמנים טענו, כי לנוכח עדיפות האויב הם יותר מאשר החזיקו מעמד ונסוגו בכבוד לבסיסם, אום הבריטים הוסיפו לטעון לעליונותם בים הצפוני.

עוד לפני פרוץ המלחמה הורה הקיסר, וילהלם השני, לתרגם את כתבי מאהאן לגרמנית, ויצירתו העיקרית – “השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה” – ניצבה על המדף בתאו של כל מפקד אוניה. ברם, הגרמנים לא הבינו את התורה כשורה: צי הסוחר שלהם היה קטן, ואין שולטים בנתיבי הימים באמצעות אוניות שטח ספורות. על הנחיתות הבסיסית הזאת לא ניתן לחפות אפילו במלחמת חורמה של צוללות. בתום ארבע שנות מאבק (1918) עמדה גרמניה בלא מזון וחומרי גלם, בעוד אוניות בריטניה הוסיפו לנוע בנתיבי האוקיאנוסים ולהוביל את כל הדרוש לניצחון.

במלחמת העולם השנייה שבו וחזרו הגרמנים על טעותם: התברר, כי לא למדו את הלקח, שמעצמה בעלת עוצמה יבשתית בלבד לא תוכל להחזיק מעמד. המבצר הגרמני באירופה קרס והתמוטט, לאחר שמשך ארבע שנים חצו את האוקיאנוס אלפי אוניות והכינו את בריטניה כמקפצה לקראת הדילוג הענקי אל שדות נורמנדיה, ב־6 ביוני

1. במלחמה זו לא היתה התמודדות אמיתית של צי גרמני עם ציי בעלות הברית, הצוללות הגרמניות אמנם עשו שמות בצי הסוחר האנגלו־אמריקני אך הן לא הכניעו אותו, כאשר מנגד אין לגרמנים צי של ממש המסוגל להוביל ציוד, מזון ותגבורת אל מעבר לים.

ההתמודדות הימית התפשטה במלחמה זו גם אל זירת האוקיאנוס השקט. איי יפן שוכנים מול חופי אסיה ממש כמו האיים הבריטיים מול אירופה. מדינה אינסולרית זו נכנסה אף היא באיחור לתחרות בין המעצמות, אבל קודם לכן כוננה צי מלחמה אדיר. לאחר שהוכח ב־1921, כי מטוס מסוגל להטביע אוניית מערכה, הגיעו (תחילה בארה"ב וביפן) לידי המחשבה, שכל צי יובל בהכרח בנושאות מטוסים כדי להשיג עליונות אווירית בטרם הקרב הימי. מחשבה זו אומצה במהרה גם בבריטניה.

התמודדות בין־ציית אכן התרגשה באוקיאנוס השקט. ב־7.12.1941 תקפו מטוסים יפניים שהמריאו מנושאות מטוסים את פרל הארבור ופגעו חמורות ביחידות הצי האמריקניות החונות שם. האמנם היתה מסוגלת יפן להתגרות בארה“ב תוך תקווה לניצחון? מכל מקום, העולם טרם ראה פלישה רחבת־ממדים כמו זו שהיפנים ערכו בחודשים שלאחר ההתקפה על פרל הארבור. ראוי לציין, כי עם כניסת יפן וארה”ב למלחמה, תיארה העיתונות היומית את חוזקם וגודלם של הכוחות הימיים הלוחמים משני הצדדים, אבל הזניחה לחלוטין עריכת כל השוואה בדבר תפוסת צי הסוחר. יפן ביצעה את כל ההובלה שלה למערכה דרך אזור ים ארוך ורחב בצי אוניות, שתפוסתו ב־1 בדצמבר 1941 הייתה פחות מ־6 מיליון טון ברוטו. בשל משאבי אוניות כה מוגבלים, כשיכולת הבנייה הגיעה באותם הימים כדי החלק העשרים מזו של ארה"ב, לא עלה בידי יפן לקיים את הקשר עם עולם האיים של דרום־מזרח אסיה, שנכבש בסערת התנופה הראשונה. אבידות הספנות היפנית והשגיאה הטקטית במידוויי, באביב 1942, הובילו במישרין, על אף דרך החתחתים הארוכה, להבסתה של יפן.

נושאות המטוסים שנלחמו במידוויי נעשו “מלכות הימים”. ולפיכך, כל המתבונן במטוסים החולפים מעל יבשות וימים, אינו יכול לראות בהם כוחות בלתי־תלויים, אחרת יתעלם משרשרת ארוכה של גורמים המאפשרים להם להגיע אל מעל המטרה. המטוס הוא אפוא אמצעי וחלק של העוצמה הציית, המהווה עם צי הסוחר את עיקר ביטויה של העוצמה הימית.

טרם נדמו התותחים ופרצה “המלחמה הקרה”, אשר השלכותיה בימים לא היו חריפות פחות משבכל תחום אחר. נושאות מטוסים אמריקניות הופעלו במלחמת וייטנאם, ושימשו מסלולי המראה צפים להפצצה. במלחמת יום כיפור מנע הצי השישי, שהתרכז סביב נושאות מטוסים לאורך הים התיכון, התערבות סובייטית בקרבות ובכך גם התלקחות עולמית – וכל זאת בלא אף ירייה אחת. היה די בעצם הפגנת הכוח כדי להעביר לסובייטים מסר פוליטי על נחישות עמדתו של הממשל האמריקני שלא להניח לסכסוך להתפשט.

לאחרונה, יש רבים הסבורים, כי אבד הכלח על נושאת המטוסים, שכן יותר מדי כוח וציוד יקר מרוכזים בכלי אחד, אשר ממדיו עלולים להופכו טרף לטילים. אולם העניין הזה עודנו שנוי במחלוקת.

המהפכה הטכנולוגית האטומית היא בעיה כללית במהותה, ואין היא מיוחדת לתחומו של הים בלבד. לפיכך, ניתן להניח, שאוניית השטח תישאר אף להבא עיקר מניינו ובניינו של כל צי, וכי ההובלה האווירית לא תוכל להתחרות בעתיד הנראה לעין באוניית המשא. אם כך הוא המצב, גם שאלת השליטה בנתיבים תישאר בעינה, ובמיוחד שכשהצוללת הגרעינית מתאימה ביותר להלום מהלומה גרעינית ראשונה או להשיב מהלומת־נגד עקב ניידותה והקושי לגלותה במצולות. מרחבי הימים קיבלו אפוא משמעות אסטרטגית שאין לה דוגמה בדורות עברו. נשתנה ערך חיוניותה של השליטה בנתיבי הימים, אשר למענה נאבקו העמים במהלך כל ההיסטוריה האנושית.

נדפס ב“ספונים” ח‘, עמ’ 58–70, המוזיאון הימי הלאומי חיפה, תשנ"ד.

“נסיבות מסוימות גרמו לכך, שהים התיכון מילא תפקיד נכבד יתר בתולדות העמים – בסחר ובמלחמה – מאשר כל מרחב אחר בגודל מעין זה. אומות רבות השתדלו להשתלט עליו, וההתמודדות עודנה נמשכת. על כן מאלף יותר לחקור את אותם התנאים, שבעקבותיהם מונחת מעלה יתרה בים זה מקדמת דנא, ואת ערכם הצבאי היחסי של מקומות שונים לאורך חופיו, מאשר להקדיש את אותו שיעור של מאמץ לתחום אחר.”¹

ים תיכון, כמושג גיאוגרפי, מציין ים הקשור למערכת האוקיאנוסים דרך מיצר צר יחסית ומוקף מכל עבר יבשה או שרשרת איים. על פני תבל מצויים לא מעט ימים תיכוניים, כגון הארקטי, הקאריבי, ים סוף, הבלטי וגו', ואף זה המכונה בשם המושג עצמו – הים התיכון. שמו של הים רומז למעשה למצבו המיוחד. לא היה לו שם משלו מעולם, והוא מהווה עם כל ארצות חופיו יחידה אחת, בהיותו בלתי נפרד מהן ומתולדותיהן. כפי שהארצות הסובבות אותו דומות עד מאד בטבען ובאקלימן, ומשתנות הן רק בהמשכן תוך התרחקות צפונה ודרומה מהחופים, כך סוגרות אלה על ים אחד, המקשר ואינו מפריד ביניהן (איור מס' 1).

בני ארצות הים התיכון לא הבחינו מעולם בין אירופה, אסיה ואפריקה תוך שיוטם בין החופים; וכלום קיים דבר המייחד בעיני יורדי הים את החוף האסיאתי לעומת האירופי בנתיב שבין הים האיגאי לים השיש, למשל? הרי גם לא היה, ובכל תקופה שהיא, שוני תרבותי בין יושבי שני החופים בשתי ה“יבשות” הנפרדות. רוחבם של הדרדנלים אינו עולה על זה של נהר גדול באירופה ובאמריקה. קווי התיחום בין היבשות נוצרו משך הזמן בלבד, אולם ההיסטוריון היווני, הירודוטוס, ראה עדיין את המצב כטבע הדברים לאמור, “אינני יכול להבין מאין ניתנו לאדמה שלושה שמות, בכל היותה אחת.”²

לים התיכון לא היה מעולם שם ייחודי, אלא נקרא הוא בכינויים בלבד. התורה קוראת לו “הים הגדול” ו“הים האחרון”;³ סטראבון ראה בו “ים פנימי”.⁴ מהמאה ה-4 לפסה“נ טענו הרומאים, כי הוא “הים שלנו” (mare nostrum).⁵ בכינוי “ים תיכון” השתמש בראשונה הסופר הרומאי סולינוס, במאה ה-3 לסה”נ, ומאז נשתגר ונעשה מקובל בשפות רבות; הלה קרא לו Mediterraneum.⁶

הים התיכון הוא סגור יבשות: מיצר גיברלטר ותעלת סואץ המלאכותית (כרייתה נסתיימה ב-1869) מחברים אותו אל שתי מערכות אוקיאנוסים, האטלנטי ממערב וההודי מדרום. עקב חופיו המפורצים והאיים המרובים בו אין קווי החוף נעלמים כמעט אף לא ליום אחד מעיני המשייטים בים. בשטח הצר יחסית, שהוא כעשירית מהאוקיאנוס האטלנטי והחלק העשרים משטח האוקיאנוס השקט, מצויים איים רבים מאד (מהם גדולים כקורסיקה וסרדיניה, כרתים וקפריסין), ואיים גדולים לאין ערוך באוקיאנוס לא יכלו להתחרות בהם.

חיי הים התיכון נקבעו על ידי אופיו המיוחד: בגלל העדר גאות ושפל אמרו עליו ספני האוקיאנוס האטלנטי, שהוא אינו ים בכלל. פני הים במפרצים חלקים, ובקיץ נשארים על עומדם; כלי השיט יכולים להיכנס לנמלים בכל שעות היממה. כאן החל השיט בממדים נרחבים. שתי פנים לים זה: בקיץ אדיב ודומה לאגם מים פנימי, מתאים יותר למשוט מאשר למפרש, אולם בחורף – הוא אוקיאנוס זועף, הגלים מתרוממים אל-על, וספני התקופה העתיקה לא העזו לרדת אל מימיו בין חודשי נובמבר-מארס.

הים התיכון הוא זירה עיקרית לתולדות העת העתיקה, דרך מלך רחבה לעמים רבים שפניהם להדביר תחתם את ארצות חופיו. בהיותו בית אולפנא לשיט, התפתחו כאן מדעים שונים כגון אסטרונומיה, גיאוגרפיה ועוד; הוא גם ים ‘ספרותי’, שהעניק השראה למשוררים ומגידי אגדות. לאורך חופיו נוצרו יצירות בנות אלמוות, שראשיתן במזמורי תהילים ושירי הומרוס; מימיו התכולים וחופיו הציוריים שבו בקסמם כל אדם שנקלע אליהם.

מכיוון שהים הוא שטח עצום של נתיבים, היה זה מטבע הדברים לנסות ולהגיע לשליטה בהם על מנת ליהנות מפירות הסחר. השליטה הושגה דרך התמודדות בין עמים יורדי הים. התנועה והסחר בנתיביו התנהלו תוך מאבק רצוף ובלתי-פוסק.

כל הגלום בעצם מהותו של הים התיכון, במקומו הנתון ותוך התנאים האקלימיים המיוחדים משלו, משתקף נאמנה במוצגים הרבים של המוזיאון.

באגן המזרחי

ניתן להניח כי מסיבות גיאוגרפיות ואקלימיות, עלה השיט לגדולה תחילה באגן המזרחי של הים התיכון, אשר בקרבתו קמו הציוויליזציות והתארגנו המדינות הימיות הראשונות הידועות לנו בהיסטוריה, כרתים ומצרים. באגן זה משתרע הים האיגאי, אשר יותר מכל מרחב-ים אחר נועד לפרסום עד. הים האיגאי נוח מאד לשיט, לרבות הפרימיטיבי, והוא שימש בית-ספר מצוין ליורדי הים, כי הטבע זימן יחד תנאים מיוחדים לשיט. מרובים בו האיים, ואין כל פחד להתרחק ללב-ים מבלי לראות קווי חוף. אוצרות הטבע, היערות וקרבת הממלכות של עמקי הנהרות – הנילוס במצרים, הפרת והחידקל במסופוטמיה – דרבנו להתפתחות מואצת של הסחר דרך הים.

כרתים שימשה בשל מיקומה הגיאוגרפי תחנת מעבר בין אירופה לאפריקה, ובמידה מסוימת גם בין אסיה לאירופה. אוכלוסייתה, המאורגנת ביחידה פוליטית מסוימת, היתה פטורה מדאגת התגוננות מפני התקפה יבשתית, והערים לא הוקפו בחומות. ובהיותה ארץ אינסולרית (שוכנת באי), יכלה כרתים להיות הארץ הראשונה באירופה, ואולי בעולם בכלל, אשר כוננה עוצמה בים.

ומנגד, דרומה לכרתים, שוכנת מצרים – מתנת היאור; ארץ גדולה, ששני ימים נושקים את חופיה – הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. חופיה לא היו נוחים מעולם למעגן אניות, ואת בעית הקשר בין שני הימים לא פתרה אף התעלה שנכרתה בראשונה ב-2000 לפסה"נ לערך, כי נסתמה תכופות. האוכלוסיה הצטופפה מאז ומתמיד בעמק הנילוס הפורה, והגישה אל חופי שני הימים לא היתה קלה, בין משום הדלתא המסועפת מכאן ובין בגלל המדבר המפריד בין העמק לים סוף מכאן. מצרים היתה אפוא כאילו סגורת-יבשות ומרוחקת מרחק רב מן הימים. גם חומר גלם מתאים לבניית כלי שיט לא היה בה, על כן בנו תחילה המצרים ספינות יאור מקנה סוף ומעץ השיטה, אשר התאמתן לשיט בים היתה בעייתית ומסובכת (איורים מס' 3–2).

האזור השלישי באגן המזרחי של הים התיכון בו התפתח השיט הוא פיניקיה, בחוף הסורי-ארצישראלי. הרצועה הצרה, הנדחקת בין שורת ההרים לבין החוף המפורץ, העניקה אפשרויות לרדת לים ללא כל הגבלות. כמו כרתים ואיי הים האיגאי, שפעו אף הרים אלה עצים טובים לבניית אניות. מארזי הלבנון והברוש של איי הים האיגאי נבנו אניות-ים אמיתיות, בעלות שדרית וצלעות, המסוגלות לעמוד בלחץ הגלים ובטלטולי הדרך. לפיכך השתלטו הכרתים על הפירטים שסיכנו את סחרם הנרחב – העמים האיגאיים והיווניים, ממשיכי דרכם. גם הפיניקים כוננו עוצמה ימית, הרחיקו שוט באניותיהם והקימו מושבות רבות סביב הים התיכון. אולם המצרים, ששאיפותיהם להתפשטות לא חרגו מעולם מעבר לכיבוש סוריה וארץ ישראל.⁷ כדי שאניותיהם חסרות השדרית תעמודנה בטלטלת הגלים, נאלצו להתחכם: הם ענבו עניבת חבל עבה בחרטום ובירכתיים, והעבירו את מקלעת החבלים מעל ‘מזלגות’ מספר, שניצבו לאורך הסיפון. לשם מתיחת החבלים תקעו יתדות אל בינות החבלים האלה. סיבוב היתד שיזר את החבלים והיקנה להם מתיחת יתר. לחיזוק נוסף כרכו חבל באניות אחדות גם מתחת לשפת הדופן העליונה ובמקביל לה. כך חוזק כלי השיט במעין חגורה, וניתן היה להציב בה תורן דו-רגלי יציב (איור מס' 4). כעבור כאלף שנים,משיצאה משלחת המלכה חאתשפסות לארץ פונת, נזדקר על האניה תורן חד-רגלי, מן הסתם הודות לגוף כלי השיט המחוזק. בסמוך לשפת הגוף בלטו קורות רוחביות, ואלה שימשו מושב לחותרים ואף לחיזוק. אניות חאתשפסות עשו דרך ארוכה עד בואן לארץ פונת, כשהן עמוסות לעייפה סחורות יבוא ויצוא כמפורט בידי סופר המלכה המהוללת (איור מס' 5).

לקראת סוף המאה ה-13 לפסה“נ החל להתעצב העולם הים-תיכוני, עם ראשית מסעות היוונים – שנחשבו יורשי הכרתים – ועליית הפיניקים, שניצלו את ההיחלשות הארעית של מעצמות מזרח הים התיכון. שבטי יוון, הידועים מתקופות מאוחרות יותר, תפסו את ארצם העתידית בבלקן ועברו גם לאסיה הקטנה. כמשוער, עוררה הגירת שבטי יוון, לרבות הדורים, את תנועת העמים האיגאיים האדירה בסוף המאה ה-13 לפסה”נ, הקרויים ‘גויי הים’. אלה באו מכיוון צפון, תקפו בשני גלים גדולים, ובראשית המאה ה-12 לפסה"נ יצא לקראתם רעמסס ה-3, מלך מצרים. רעמסס ערך את כוחותיו אי-שם בחוף הסורי, כינס את יחידות הצי בנמלים, ואז התרגש הקרב הימי הראשון בהיסטוריה, המסופר בכתובות ומתואר בתבליט במקדש נוא-אמון, היא מדינת חאבו של ימינו במצרים. מן הסיפור והתיאור מסתבר, כי לא היה זה קרב בין כלי שיט, אלא בין לוחמים, כשהאניות היו למשטח שדה הקרב. ספינות האויב המתקרבות נפגעו מן החיצים שהמטירו עליהם המצרים מן החוף ומן האניות. ספינות התוקפים נלכדו והתהפכו; נפרק כל סדר וארגון, והנמלטים לחוף נתקלו בחיילים המצרים האורבים לטרפם. קרב זה היה התכתשות לוחמים רגלים, והאניות עצמן מילאו תפקיד של כלי הובלה אל מקום ההתנגשות ואף זירה למערכה. כלי השיט טרם הופעלו ככלי-נשק להשמדת האויב (איורים מס' 6–7).

לאחר שכבשו היוונים את ארצם, ונחלשו (בראשית האלף ה-1 לפסה"נ) ממלכות ארצות הקדם – מצרים ואשור, יכלו הפיניקים והיוונים לשייט בלא מעצור. בעקבות התיישבותם של שני עמים אלה לאורך חופי הים התיכון, סאנו נתיבי הים. ניתן להבחין בשני סוגי כלי שיט – אנית משא ואנית מלחמה. הראשונה היתה עגולה ונמוכת-שוקע, מונעת במפרש רוחבי אחד, ומסורה לשבט ולחסד של תהפוכות הרוחות; ואילו השניה – הניפה גם כן מפרש רוחבי לנסיעה, אבל הונעה במשוטים בשעת התנגשות. אנית מלחמה זו היתה בתחילה חד-טורית, אולם מאז המאה ה-8 לפסה"נ לערך בנו הפיניקים דו-טוריות ואף תלת-טוריות. אניות מסוג זה נבנו נמוכות-שוקע, ארוכות וצרות, חמושות בחרטומיהן באיל ניגוח, הנשק האימתני של אנית הקרב באותם הימים. הדו-טוריות והתלת-טוריות תוכננו מלכתחילה כאניות בעלות שניים ושלושה טורי משוטים, זה מתחת לזה, כדי להחיש את מהלכן בסיוע תוספת החותרים, ולהקנות בכך לכלי השיט יכולת תנופה ותימרון בקרב (איורים מס' 8–11).

בשני סוגי אניות אלה שייטו ונלחמו פיניקים ויוונים. טווח שיוטם של בני צור וצידון הגיע אל מעבר לפאתי המערב של הים התיכון, אל תרשיש (מלכים א‘, י’, כ"ב) ואל ארץ אופיר (מלכים א‘, ט’, כ“ו-כ”ח), ששכנה אי-שם דרומית לים האדום. המלך שלמה נעזר בחירם, מלך צור, אשר שלח לו עצי ארז וברוש לבנין המקדש ובית המלך. העצים הושטו אל ים יפו (דברי הימים ב‘, ב’, ט"ו), ונפרקו כנראה בשפך הירקון, במקום הידוע היום כאתר הארכיאולוגי תל קסילה. הפיניקים חדרו לאגן המערבי של הים התיכון, אשר בכניסה אליו, בחוף האפריקאי, הקימו את קרייתם החדשה, היא קרתגו (בפי הרומאים), ובצאתם משם יישבו את מירב החופים.

היוונים, לעומתם, כוננו את מושבותיהם קרוב לביתם-מולדתם, בעיקר באגן המזרחי של הים התיכון. מבט על מפת המושבות היווניות והפיניקיות יגלה אפוא תופעה מוזרה. הפיניקים, שמולדתם באגן המזרחי של הים התיכון, תפסו את האגן המערבי, ואילו היוונים – שגרו מערבית להם – התיישבו בדרך כלל באגן המזרחי. החלוקה, שהאסיאתים יושבים במערב והאירופים במזרח, גלויה לעין בסיציליה; הפיניקים נאחזו רק בפינתה הצפון-מערבית, והניחו את יתר חלקי האי למתיישבים היוונים. התפרסות זאת של שני העמים במרחבי הים התיכון נוצרה בניגוד לנתונים הגיאוגרפיים. היוונים הרי ישבו קרובים יותר למרכז, והיה צפוי שהם ולא מתחריהם הפיניקים יעברו לאגן המערבי. הפיכת הקערה על פיה באה, מן הסתם, עקב הבדלי האופי שבין שני העמים. הפיניקים היו שייטים נועזים ושואפי הרפתקאות; הם חלפו על פני היוונים ושייטו אל פאתי המערב, ואף עברו את עמודי מלקרת (גיברלטר), בעוד היוונים נשארו ים-תיכוניים בלבד. כאשר ההרפתקנים הנועזים תרו את מרחבי הים ויישבו ארצות חדשות, התחוללו שינויים מרחיקי לכת במולדת הפיניקית. עיר-האם צור, ‘כלילת היופי’ כדברי הנביא יחזקאל (כ"ז, ד'), עברה תהפוכות אשר בסופן נכנעה לאשור (671 לפסה"נ). בעקבות הכיבוש זכתה קרתגו בעצמאות. באגן המערבי של הים התיכון קמה מעצמה ימית, שהאפילה בעוצמתה על ארץ מכורתה, כדוגמת ארה"ב במערבו של האוקיאנוס האטלנטי, שהפכה מקבוצת מושבות זעירות וחלשות למעצמה עולמית מן הדרגה הראשונה.

עידן התלת-טוריות

בתחומו הצר של הים התיכון התרגשו מאורעות היסטוריים כבירים, כאילו היה זה ים-עולם, שכן התנגשו כאן בראשונה מזרח ומערב, תופעה שחזרה ונשנתה לאורך אלפיים שנה ויותר. ראשיתה של ההתנגשות ההיסטורית במאה ה-6 לפסה"נ. בשעה שהעולם היווני החל להתעצם, נזדעזעו השוליים. היוונים שבמזרח עמדו מול האיום של הפרסים, ואילו אחיהם המעטים שבאו לאגן המערבי וישבו בדרום גאליה (צרפת דהיום), איטליה וסיציליה, ניצבו נגד הפיניקים ובעלי בריתם, האטרוסקים של איטליה. מכיוון שקרתגו התכוונה להתפשט אל איטליה וספרד, כמו הערבים תריסר מאות שנים אחריהם, יועדה לסיציליה עמדה מרכזית. לשם הגנת נתיבי השיט צריכה היתה קרתגו להחזיק בידיה את האיים קורסיקה וסרדיניה, ודבר זה הוסיף וליבה את גילויי האיבה בין יוונים לפיניקים.

ההתפשטות הפרסית כבר הקיפה חלקית את האגן המזרחי של הים התיכון, כשפלש המלך כנבוזי למצרים (525 לפסה"נ), הביס את כוחות פרעה, פסמתיך ה-3, ושם קץ לעצמאות ארצו. אולם היו למלך הפרסי תוכניות מרחיקות-לכת יותר; הוא ציווה על הפיניקים שבחילו כי יפליגו אל קרתגו ויכבשוה דרך הים. אלה השיבו לו, כי לא יעשו עוול מעין זה, לצאת למלחמה נגד בניהם הם, ובכך נגוז החלום של מלך פרס להתפשט על פני הים התיכון כולו (איור מס' 12).

כשעמדה הממלכה הפרסית האדירה ופשטה את זרועותיה לנפץ את העולם היווני שבאסיה הקטנה ובבלקן, שכנה באיטליה עיר-המדינה הקטנה – רומא – דחוקה בין שני עמים יורדי-ים: האטרוסקים, בעלי הברית של קרתגו מצפון, והיוונים שיישבו בהמוניהם את דרום איטליה וסיציליה, מדרום. בדרך כלל סבורים שהרומאים, כעם חקלאי חרוץ, עניינם היה רחוק מן הים, ולא היא. כבר בראשית הקמת הרפובליקה (509 לפסה"נ) נחתם הסכם עם קרתגו, אשר תחם את תחומי האינטרסים בין שני הצדדים במרכזו של הים התיכון. באותה עת היתה עוד רומא טרודה זמן מרובה בהטלת שלטונה על עמי איטליה; היא הפנתה את מרצה ואונה לכיבוש איטליה, ולפיכך נתעצבה דמותה בהיסטוריה כבעלת נטיות להתפשטות יבשתית בלבד. ובעצם אותם הימים, פרשה עיר-מדינה נוספת את כנפיה, היא אתונה. גדולתה נבעה לא מתוך מיקומה הגיאוגרפי בלבד, אלא גם מהתיקונים החוקתיים שלה, אשר העניקו שוויון פוליטי לכל אזרחיה בניהול המדינה. קמה איפוא באתונה חברת סוחרים ובעלי מלאכה של אזרחים חופשיים ובעלי יוזמה חופשית, אשר מטבע מיקומה הגיאוגרפי של עירם, הטיבו לחתור במשוט ונעשו קברניטים מצויינים, בין בצי הסוחר ובין בצי המלחמתי. סביב עיר-מדינה זו התלכדו היוונים למאבק נגד נסיונות פרס לשעבד תחתיה את ארצם.

גיבורת המלחמות הפרסיות היתה התלת-טורית, אשר הפכה במאה ה-5 לפסה"נ לאנית המלחמה הסטנדרטית. כל מי שהתבונן בתלת-טורית מן הצד הבחין, כנראה, בשלושה טורים של משוטים הקבועים אלכסונית, זה מתחת לזה. שלושת טורי החותרים ישבו במדורג בשלושה מפלסים. הונף בה מפרש רוחבי גדול עם כל חלקי החיבל, ובחרטומה מעין מפרץ חלוץ הקרוי ארטמון, שנסתייעו בו בעת מעבר בתעלות ובמפרצים. התלת-טוריות היו מסוגים שונים; לא היתה היוונית כפיניקית או המצרית, והשוני היה לרוב במבנה, בגובה הדפנות ובסיפון. לא היה קיים תקן אחיד בקרב העמים בנוגע למספר החיילים המוצבים על הסיפון. מספרם בתלת-טורית אמור היה לרמוז על הטקטיקה שינקוט הפיקוד: ניגוח או הנחתת כוחות על סיפון האויב.

המלחמה הראשונה בהיסטוריה, שתולדותיה רשומות בפירוט יחסי ואשר מירב מאורעותיה התרחשו בים, התנהלה בין יוונים ופרסים. בהתמודדות זו התנגשו ציים גדולים, וניתן להבחין בחשיבה אסטרטגית ובקביעת טקטיקה לקראת הקרב. האניות לא נלחמו כיחידות בפני עצמן, אלא כחלק של מערך קרבי. מלחמת הפרסים ביוונים נערכה בשני שלבים: הראשון הוא מרד האיונים (495–499 לפסה"נ), שבט יווני שאיכלס את רובם של חופי אסיה הקטנה, וזה נסתיים בתבוסתם, משגבר צי פיניקי בשירות הפרסים על המורדים. במערכה השתתפו גם עשרים אניות מאתונה, ובכך נזרעו זרעי הפורענות העתידה לפקוד את יוון האירופית. השלב השני, שהוא הידוע והמפורסם ביותר, כרוכים בו השמות של שדה מארתון ומיצר סאלאמיס. דריווש, מלך הפרסים, שלח את ציו בראשונה ב-492 לפסה"נ נגד יוון, אולם משזה טבע בסערה ליד חצי האי אתוס, בצפון מזרחה של יוון, לא העז הוא להוסיף ולהמשיך את המסע, שהתנהל עד אז יחד ובמקביל עם צבא היבשה. כעבור שנתיים שונתה השיטה, והפיקוד הפרסי ערך פשיטה אמפיבית גדולה דרך איי דרום הים האיגאי. ברם, היה זה נסיון נפל, כי המלך שם את מבטחו בנצחון אנשיו בשדה מארתון הצר; וכשאלה הכזיבו, לא ההין עוד לתקוף בציו את המנצחים ששבו לפניו לנמל אתונה.

עשר שנים חלפו עד נסיון הפלישה המפורסם ביותר בתולדות העת העתיקה, כאשר חזר המלך קסרקסס ב-480 לפסה"נ אל התפיסה האסטרטגית הראשונה, לאמור: התקדמות מקבילה של הצי וחילות היבשה מסביב לים האיגאי בואכה אתונה. הכוח התוקף היה עצום, השתתפו בו פרסים, פיניקים ואף חלק מהיוונים של אסיה הקטנה שבאו בשליחות המזרח. כנגד חילות היבשה הרבים התייצבו בצפונה של יוון, במעבר תרמופילאי, 7000 חיילים בלבד, ואילו הצי האתונאי נערך לא הרחק משם בסמוך לחוף. לאחר קרב הגבורה ההיסטורי של שלוש-מאות הספרטנים ‘בני האלמוות’ נגד רבבות הפרסים, הדרים הצי האתונאי הקטן בן 200 התלת-טוריות אל מיצר סאלאמיס, מול נמל אתונה. המיצר הצר נבחר להיות לזירת הקרב בכוונה תחילה, כדי לאזן את עדיפותו המספרית של הצי הפרסי. תמיסטוקלס, המפקד האתונאי, סבר כי לא יוכלו הפיניקים לאגף את המערך היווני או לפרוץ בעדו מפאת העדר מקום. ולפיכך שם את מבטחו באיל הניגוח ובפשיטה על הסיפון, והמעטים יגברו על הרבים. רוחבו של המיצר, חשב תמיסטוקלס, לא יאפשר לפרסים להערך בשורה חזיתית ארוכה יותר מאשר ליוונים, ועל כן הדוחק הרב ושש השורות החזיתיות של עומק המערך הפרסי לא יועילו ולא כלום לעומת שתי השורות החזיתיות של האתונאים. ואכן, כך היה הדבר. קסרקסס הבחין במהרה שציו עומד לנחול תבוסה, וגבורת היוונים, מסירותם ונשקם האישי המשוכלל עולים על אלה משל חייליו. יחידות הצי של העמים השונים חסרו את ההתלהבות הפטריוטית שכה דרבנה את האתונאים ואת יתר העמים היוונים האירופים.

בסיום הקרב נוצר מצב משונה. הצבא הפרסי העצום כבש את רובה של ארץ יוון, אבל הצי הפסיד את השליטה בים האיגאי; בעקבות התבוסה בסאלאמיס לא יכלה עוד אספקה להגיע בבטחה לחילות הלוחמים. לא כל הקצינים הפרסיים הבינו את משמעות האירועים, ויעצו למלך להמשיך את מסעו. אולם קסרקסס סבר אחרת, והחליט לשים קץ למלחמה ולסגת לאסיה. מכל מקום, ראוי לציין כי גלון, שליט סיראקוסאי שבסיציליה, עמד להתערב במערכה ולשלוח כוחות צי לעזרת אתונה, אלמלא תקפוהו הקרתגים. לדעת הירודוטוס ניצחו היוונים בסיציליה באותו יום שאחיהם גברו בסאלאמיס. לא מן הנמנע הוא, שבעת ובעונה אחת תכנן קסרקסס לכבוש לא רק את יוון, אלא את העולם היווני כולו ברחבי הים התיכון.

כמקובל פעמים הרבה בין בעלי ברית לשעבר, נתעוררה בקרב היוונים יריבות על רקע ניגודי אינטרסים, ובייחוד בין אתונה לספרטה. בהתמודדות זו, הקרויה המלחמה הפילופונסית, הוסיפה התלת-טורית להיות אנית הקרב המקובלת. לאחר זמן ארוך של מתיחות פרצה המלחמה (431 לפסה"נ), והיא נמשכה קרוב לשלושים שנה. במהלכה עוצבו דפוסי הטקטיקה הקרבית של התלת-טוריות, כשהן נלחמות בשייטות סדורות. שיאן של ההתנגשויות היה בנמל סיראקוסאי. בני עיר זו והאתונאים נחשבו באותם הימים כטובים ביותר בהפעלת אניות מלחמה, ושני הצדדים הוסיפו ואילתרו כיד הדמיון הטובה עליהם כדי לגבור על היריב. האתונאים נוצחו לא רק בסיציליה, אלא גם בסופה של המלחמה כולה, אולם לא בשל מומחיות לקויה, כי אם בגלל רשלנות של הרגע. הדבר קרה במיצר הלספונטוס (דרדנלים). האתונאים, כמקובל בציי התקופה העתיקה, העלו את אניותיהם על החוף בשעת מנוחה והתפזרו איש איש לדרכו. משהלכו כבר רובם, אותת חייל בתצפית האויב, הצי הספרטני יצא ממעגנו תיכף ומיד וחתר במלוא הכוח היישר לעבר מחנה האניות שבחוף. ההופעה הפתאומית של האניות הספרטניות עוררה בהלה ומהומה, וכל אשר התרחש מכאן ואילך לא היה קרב כלל ועיקר. מירב האניות האתונאיות אף לא הורדו למים, ואלה שכן – לא אוישו כהלכה. צי אתונה נלכד בחוף, ורק תשע אניות הצליחו להימלט. הספרטנים שיבשו את נתיבי האספקה לאתונה, העבירו את בעלות בריתה לצידם, הופיעו למרגלות חומות הנמל פיראוס, ולאחר מצור נכנעה העיר. הקרב ‘הימי’ התרגש הרחק מאתונה, מעברו השני של הים האיגאי, ואתונה מעבר זה שלו נאלצה לפתוח את שעריה בפני כוחות ספרטה. פרשה זאת היא רק דוגמה אחת מני רבות, כיצד עוצמה של צי או העדרה קובעים גורל מערכה. אתונה המפורסמת, פארה של יוון, שקעה. ספרטה נעשתה שליטת הים האיגאי, אולם בהמשך התעוררו שוב הפרסים, חיזקו מחדש את כוחות הים של הפיניקים, ובקרב קנידוס (394 לפסה"נ) החזירו לעצמם את העליונות בנתיבי הים האיגאי. פרס השתדלה לשמור על איזון בין הכוחות של יוון, והיתה זאת תקופת הפריחה האחרונה של ערי פיניקיה, אשר התלת-טוריות שלהן התערבו בפוליטיקה הפנימית של יוון (איורים מס' 13–14).

הרב-חתריות הענקיות

בערוב ימיה של המעצמה היוונית עבר מרכז הכובד לזמן-מה לסיציליה. הדבר ארע עם עליתו של טיראן חדש בסיראקוסאי, דיוניסוס, אשר ביקש לבנות את האימפריה של היוונים במערב, במקום זאת שאבדה במזרחו של הים התיכון. אדם רב-עלילות ויוצא-דופן היה הטיראן, איש ספרות ושירה, אבל גם מצביא מוכשר בים וביבשה, ויש המייחסים לו את הכנסתו של סוג אניות חדש לשירות הצי, הרי היא החמש-חתרית.⁸ השאלה שטרם פסקו בה סופית, היא אם נבנו אניות גדולות מסוג זה כרב-טוריות והמרכיב בשם מתייחס למספר טורי המשוטים בכלי השיט, או הכוונה היא למספר החותרים בכל יחידת חתירה. בימינו מקובלת הסברה, כי אניות מערכה חדשות אלה היו מחד-טוריות עד תלת-טוריות לכל היותר. מכיוון שאין לנו כל מידע על המראה והמבנה שלהן, ניתן לשער כי אם היתה זאת תלת-טורית, ישבו במפלס העליון שני חותרים, באמצעי – שניים ובתחתון חותר אחד ליד כל משוט ומשוט. אלמלא כן, אניות בעלות ארבעה טורי משוטים ויותר היו מאבדות את יציבותן, ומלאכת החתירה היתה נעשית בלתי-אפשרית.

מכל מקום, היתה החמש-חתרית רחבה ודפנותיה עבים וחזקים משל התלת-טורית. הופעת כלי שיט זה שינתה מעט את פני הקרב הימי, כי האניה נעשתה משטח נשיאה של מטולים למיניהם, שהקדימו את הארטילריה הימית המופעלת באבק שריפה. נפתח פתח להילחם בזירה הימית ממטחווי הקליעים השונים.

ברבע הראשון של המאה ה-4 לפסה“נ התנהלו על אדמת סיציליה שלוש מלחמות נגד הפונים.⁹ היה במלחמות אלה משום חידוש בתחום הטקטיקה הקרבית, עקב השימוש בכלים חדשים שהופעלו בים וביבשה כאחד. זו הפעם הראשונה בה שמעו הפונים קולות משונים בימי המצור על מוטיה, במערבה של סיציליה; אבני קלע התעופפו וחצו את האוויר בשריקה, נחתו על האניות, ניפצו לוחות סיפון ודפנות, קרעו מפרשים ושברו משוטים. הפונים נסוגו בבהלה כל עוד נפשם בם מהפגישה הראשונה בהיסטוריה ב”ארטילריה ימית".

מאחר שהיוונים לא היו מסוגלים להגיע לאיחוד, נטלו לידיהם את המלאכה המאקידונים, שבט בצפונה של ארץ יוון, הקרוב אליהם קרבת גזע. הם נחשבו בארבארים בעיני היוונים, עם זאת, חילים מצויינים שהחיים באזור ההררי חישלו אותם. המלך פיליפוס ה-2 ביקש לשלב את תעודת החייל המאקידוני עם הידע והגבורה של היווני, ולאחר שהדביר תחתיו את ארץ יוון (338 לפסה"נ), הציב בפני עמה אתגר שאיש לא יכול היה לעמוד כנגדו: נקמה בפרסים וכיבוש אסיה.

הרעיון הוגשם על ידי בנו של פיליפוס, אלכסנדר הגדול. הוא הוסיף לתוכניות אביו גם את רעיון מיזוג שני העולמות, המזרח והמערב, מיזוג תרבותי ואתני כאחד. כיוון שהערים של יוון האירופית קימצו את ידיהן והעניקו לו 160 אניות מלחמה בלבד, כשמהימנותן מוטלת בספק בלאו-הכי, החליט המצביא הדגול לנהוג בדרך אחר. על מנת להגיע אל המזרח הקרוב, הוא הקיף את האגן המזרחי של הים תיכון בואכה מצרים, ומשם בחזרה דרך הקשת הפוריה חדר לפרס ועד לגבולות הודו הגיע. כמסתבר מדבריו של אלכסנדר, אותם נשא למרגלות החומות של צור החדשה, היטיב הוא להבין את משמעות השליטה בנתיבי הים בכלל ואת חשיבותה של העליונות בנתיבי האגן המזרחי של הים התיכון בפרט.

כיבוש ערי הנמל היה אבן פינה בחשיבה האסטרטגית של אלכסנדר הגדול. הוא ביקש למנוע מציי האויב את השימוש בבסיסים בדרך עקיפה זו, הרי לא עמד לרשותו צי ראוי לשמו. לאחר הנצחון על צבאות דריווש ה-3 באיסוס (333 לפסה"נ), חשבו רבים שאלכסנדר ירדוף אחר המלך הפרסי לליבה של פרס; אולם, כאמור, הוא נקט גישה אסטרטגית שונה. בהגיעו לצור הסביר לפקודיו, שכל עוד מחזיקים הפרסים בידיהם את השליטה בים, הרי אם ירדוף אחר דריווש לפרס תוך השארת צור על כנה מאחורי גבו, עלולים הפרסים להחזיר לידיהם בסיוע פיניקי את ארצות החוף ואת מצרים, ואז קפריסין, אתונה וספרטה תתקוממנה. אולם אם יצליח לכבוש את צור, פיניקיה כולה תהיה בידיו עם צייה, שהוא החזק והטוב בכוחות הים של פרס. רק בדרך זו תושג עליונות מוחלטת בים, שכן עם נפילת ערי הפיניקים יעברו לצידו כל הציים, והמסע על בבל ופרס ינחיל כבוד גדול כשתיכבשנה כל ארצות הים של הפרסים מערבית לנהר פרת.

ואכן, זה היה הסוד הגדול להצלחת אלכסנדר הגדול, ולאחר נפילת צור לידיו הפכה כל הדרך למסע נצחון מפואר עד גבולות הודו. כך כונן הוא ממלכה אדירה; המערב יכול למזרח, השתלב והתמזג בו, וכן השתלט מלך המאקדונים על חלקו המזרחי של הים התיכון בדרך עקיפין. שנים ספורות בלבד התקיימה הממלכה, אולם ככל שהיה משך קיומה קצר-ימים, כן גדלה השפעתה. תרבות חדשה נוצרה ותקופה חדשה קמה, בייחוד בערים החדשות שהוא בעצמו ייסדן, ובאחרות שנוסדו אחר מותו ללא עת (323 לפסה"נ). תקופה חדשה זו נקראת הלניסטית, על מנת להפריד בינה לבין שמה של ארץ יוון, היא הלאס, ובין העם היושב בה על כל שבטיו – ההלני.

אחרי מותו של הכובש הגדול התפרקה הממלכה ונתחלקה בין מצביאיו. גבולות הממלכות ההלניסטיות לא היו קבועים כלל, הם נשתנו בעקבות המלחמות והתהפוכות המרובות. הממלכות העיקריות שהקימו היורשים (דיאדוכים) היו מאקדוניה, סוריה ומצרים. מבין הדיאדוכים היה דמטריוס פוליורקטס (הצר על ערים) בן אנטיגונוס רב-פעלים במיוחד, ונטייתו למתימטיקה ולמיכניקה היתה מן המפורסמות. לאחר כיבוש אתונה, ביקש הוא להשתלט על יוון כולה. דמטריוס התנגש בתלמי ה-1, מלך מצרים, במימי סאלאמיס שבקפריסין (306 לפסה"נ), כשלרשותו אניות מהסוג החדש: חמש-חתריות ואף שש ושבע-חתריות. היתה זאת ההתמודדות הראשונה בין כלי שיט מסוג זה, אשר נלחמו במטולים מטווח פגיעה של המכונות, ואילו החיילים ירו חיצים והטילו כידונים. בהתקרב האניות במהלך הקרב האחת אל רעותה, בא תורם של אילי הניגוח ולבסוף – התנגשו החיילים על הסיפונים פנים-אל-פנים (איור מס' 15).

משך כשני דורות מאז פלישת אלכסנדר לאסיה נתעצבה דמותו של העולם ההלניסטי. אחד ההישגים הכמעט בלעדיים של עידן זה הוא הרב-חתריות הענקיות, אשר הדיאדוכים הטילו למערכות שהתנהלו ביניהם. בבניית סוג חדש זה הצטיינו בין היתר דמטריוס ובנו, אנטיגונוס גונאטאס, אשר השיקו אניות משש עד חמש-עשרה-חתריות ענקיות. מירוץ החימוש הימי התחולל בין שליטי מאקדוניה ובית תלמי שבמצרים. כשאנטיגונוס גונאטאס הביס את הצי של תלמי ה-2 ליד האי קוס (258 לפסה"נ), הקדיש את אחת מאניותיו הענקיות לכבוד האל אפולו במקדש בדלוס (איור מס' 16). עם זאת, היה לתלמיים אורך נשימה רב, הרי עמדה לרשותם ארץ מצרים ועושרה העצום. לפיכך בנו במצרים רב-חתריות גדולות עוד יותר, ותלמי ה-4 השיק את הארבעים-חתרית המפורסמת שלו, אשר על טיבה ועל כושר השיט שלה רבים הוויכוחים עד ימינו.

בימי המאבק בין הממלכות ההלניסטיות התעורר גם המערב. רומא איחדה תחת שלטונה את חצי האי האפניני, ובדרומה של איטליה היא נתקלה בתחום האינטרסים של קרתגו. היה ברור איפוא, שרומי וקרתגו תתנגשנה במוקדם או במאוחר, הרי רק שני מילין, שיעור רוחבו של מיצר מסינה, הפרידו בינה לבין שטחי קרתגו בסיציליה. עם חדירת הרומאים לאי (265 לפסה"נ) החל אותו מאבק איתנים, הידוע בשם ‘המלחמות הפוניות’, והוא נמשך 122 שנה. התרחבה ההתמודדות בין המזרח, המיוצג על ידי צאצאי צור וצידון, הפונים, לבני אירופה הרומאים; אף זירת המלחמה הועתקה אל מרכזו ומערבו של הים התיכון, אשר כמעט לא ידעו עד אותה עת קרבות ימיים. לרומאים חסרו הידע והמסורת של בניית אניות מלחמה, ובייחוד מן הסוג החדש, שנפוצו במזרח ההלניסטי. על כן, משאיתרע מזלה של רב-חתרית קרתגית, וברדפה אחר אנית סוחר רומאית עלתה על שרטון, שימש כלי שיט זה דגם לרומאים, והם הורידו במהרה למים תלת-טוריות וחמש-חתריות רבות. אניות מלחמה בנו איפוא הרומאים, אבל המומחיות להפעילן כראוי היתה עדיין מהם והלאה. על חסרון הידע המקצועי גברו הם באמצעי תחבולה, ובקרב מילאי – בצפון מזרחה של סיציליה (260 לפסה"נ) – הוטלו על סיפוני האניות הקרתגיות המסתערות לניגוח גשרי נחיתה. הגשרים המוטלים, שנאחזו בקרשי הסיפון, עצרו את תנופת ההסתערות שבטרם הניגוח, ובד בבד שימשו הם מעבר ללגיונרים הרומאים לערוך קרב פנים-אל-פנים על סיפון האניות הקרתגיות. החרב הרומאית גברה בקרב זה על האיל הקרתגי. למרות ההצלחה הרבה, ספק אם השתמשו עוד הרומאים בגשר הנחיתה, הן משום כובד משקלו והן עקב הסרבול בהפעלתו. מכאן ואילך התרגשו במימי סיציליה קרבות ים עזים בין היריבים, ובתוכם אולי הגדול ביותר בהיסטוריה, מול הר אקנומוס, ליד חופה הדרומי של סיציליה (256 לפסה"נ). נלחמו שם 680 אניות, וההיסטוריון פוליביוס מציין, ש“נדהם לא רק מי שנכח וראה במו עיניו, אלא אפילו מי ששמע על גודל ההתנגשות, על העוצמה ועל הכוח של שתי המדינות, כפי שניתן ללמוד מהמספר הרב של אנשים ואניות”. אומדים את מספר האנשים שהשתתפו בקרב בלא פחות ממאה אלף לוחמים ותופסי-משוט.

נצחון הרומאים איפשר להם שליטה בנתיב המוביל מסיציליה לנחיתה בצפון אפריקה, ולא היתה זאת אשמת הצי שקרתגו לא נכבשה כבר בשלב זה של המלחמה. חוסר התבונה של ההנהגה המדינית והזלזול בתפקידו של הצי אילצו את הרומאים לשוב מאדמת אפריקה ולהסתפק בכיבוש סיציליה, במקום להוסיף ולנסות לגבור על לב ליבו של היריב, העיר קרתגו עצמה. הסכם השלום (241 לפסה"נ) היה אפוא בבחינת שביתת-נשק בלבד, והיריבות נמשכה ביתר שאת כעבור פחות משנות דור, משחניבעל יצא מנחלתו בספרד להתמודדות מחודשת (218 לפסה"נ).

שני הצדדים כאחד רצו להעביר את המלחמה לשטחי האויב, אולם כל עוד כוננו הרומאים שני ציים, האחד מיועד להפליג לספרד והשני – לאפריקה, החליט חניבעל לעלות על רומא בדרך יבשתית. בצאתו מספרד הוא חצה את הרי האלפים עם כל הכבודה כולל פילי מלחמה. קרוב לוודאי שכבר באותם הימים נתנו הבריות את דעתם, על שום מה בחר המצביא הפוני בדרך חתחתים ארוכה ומסוכנת זו במקום לפלוש לאיטליה בדרך הים, הקצרה לאין ערוך, הרי היו הפונים יורדי ים מעולים מבטן ומלידה. התשובה לשאלה היא משוערת בלבד. מן הסתם סמך חניבעל על ידידות השבטים הגאלים, אויבי רומא, המאכלסים את צפון איטליה, וחשש מפני שיבוש השיט הפוני בים הטירני, שכן עליונות מוחלטת בימים, המבטלת לחלוטין את איומי היריב, טרם הושגה מעולם. מכל מקום, שקל בוודאי חניבעל את סיכוני החלופות, הימית והיבשתית, ובחר אשר בחר. כלום לא סבל צבאו אבידות רבות יותר בעברו את האלפים מאלה אשר עלול היה לשאת בנתיב הימי? השאלה, כמובן, נשארת עדיין ללא מענה לשון.

בכל אופן, הוכח למעלה מכל ספק, כי 15 שנים של קרבות עקובי-דם ונצחונות פוניים מפוארים על אדמת איטליה לא הועילו. חניבעל נותר מנותק מבסיסו בספרד ובלא תמיכה ממולדתו, קרתגו. הרומאים נחתו שוב על אדמת אפריקה, ובקרב זאמה (202 לפסה"נ) אילצו את חניבעל לקבל תנאי כניעה קשים ביותר. נקל להיווכח, שהמצביא הפוני לא השתדל לאבטח מראש את שליטתו בנתיבי הים הטירני ובמעבר לאפריקה כתנאי קודם למבצע הרחק מבסיסו ומולדתו.

אחר המלחמה הפונית השניה פנתה רומא לעבר האגן המזרחי של הים התיכון, והתערבה בסכסוכים המרובים שבין המדינות ההלניסטיות. חדירתה ליוון היתה הדרגתית, במסווה של הגנה מפני המאקדונים, עד השתלטותה על ארץ זו (146 לפסה"נ). הצי הרומאי מילא תפקיד נכבד במהלך האירועים, הרי אין דרך נוחה יותר בין איטליה ליוון מהנתיב הימי הקצר. המטבעות הרבים שהונפקו באותה תקופה מציגים על פניהם איל ניגוח, ומן הסתם באו לתת פרסום לשאיפות החדירה למזרחו של הים התיכון (איור מס' 17).

נדמה, כי היריבות הכמעט בלתי-פוסקת במזרח הים התיכון בין בית סלאוקוס לבית תלמי הגיעה לשיא בימי תלמי ה-6 פילומטור, מלך מצרים (145–181 לפסה"נ). סלע המחלוקת היה חילת סוריה וארץ ישראל. אנטיוכוס אפיפאנס (164–175 לפסה"נ) בנה תלת-טוריות מכספי נדבת הירושלמים, שכן “המביאים ביקשו לבלתי להוציא אותם לקרבן להרקולס… <על כן> הוציאם למעשה <לבנין> תלת-טוריות” (מכבים ב, ד, כ; יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות היהודים, יג, ד). נדמה, שהמלך הסלאוקי הידוע ביותר בתולדות ישראל התחשב עוד ברגשות היהודים בטרם מעשה החילול בבית המקדש, אשר הוציא את פרסומו לדראון עולם. ההתנגשות הימית בין השניים התרגשה במימי פלוסיון, שם ניסו כוחות הצי של תלמי פילומטור לחסום את דרכו של אנטיוכוס אפיפאנס לכיבוש אלכסנדריה (169 לפסה"נ). המלך התלמי הצעיר חיזק את מעמדו והצליח להבטיח את שליטתו על קפריסין, למרות נסיונות יריבו.

אולם המסע הגדול בכיוון ההפוך, תוך שילוב כוחות ים ויבשה, נערך ב-150 לפסה"; “ומלך מצרים (תלמי ה-6 פילומטור) אסף חיל רב כחול אשר על שפת הים ואניות הרבה, וביקש לכבוש את מלכות אלכסנדר (באלאס) במרמה ולספחה אל מלכותו” (מכבים א', יא, א). יהונתן החשמונאי קיבל את פני המלך בכבוד רב, וליווהו מדרכו צפונה. תלמי פילומטור הציב חילות-מצב בערי החוף אשר עבר דרכן (איור מס' 18).¹⁰

בעת ובעונה אחת השלימה רומא את השתלטותה על יוון ועל קרתגו (146 לפסה"נ), בעוד הממלכות של תלמי וסלאוקוס נעשו תלויות בה יותר ויותר. בימי אנטיוכוס ה-4 ותלמי ה-6 השיגו היהודים עצמאות מסויגת בזכות לוחמי החופש החשמונאים; וככל שהצליחו הם להטיל את מרות יהודה על החוף, כן התהדק אף הקשר עם הים והספנות, ובייחוד בימי המלך אלכסנדר ינאי (76–103 לפסה"נ, איור מס' 19).

מגמת רומא היתה השתלטות הדרגתית על ארצות הים התיכון, אולם ככל שנתמעט מספרם הפוטנציאלי של האויבים המסוגלים לקיים כוח ימי ניכר, כן הוזנח הצי ברומא; נותרו לפליטה או נבנו עוד אי-אלו אניות מלחמה גדולות, אשר השתתפו בהדברת אחת הממלכות ההלניסטיות באסיה הקטנה, פונטוס, ששכנה לחוף הים השחור (איור מס' 20).

כפועל יוצא מהתגמדות מימדי הציים הגדולים, התרבו הפירטים בים התיכון, אשר למעשה לא נעלמו ממנו לעולם. על כן נאלצו הרומאים לערוך מבצע חסר-תקדים בהיקפו (67 לפסה"נ); הם סרקו וטאטאו את הים התיכון ממערב למזרח, עד אשר דחקו את הפירטים אל חופי אסיה הקטנה הדרומיים, והמצביא פומפיוס הכניע אותם בכוחות צי וצבא. מצביא רומאי זה אף הביא את הקץ, שנים ספורות מאוחר יותר, לעצמאות הממלכות הסלאוקית והיהודית גם יחד. נותרה איפוא לפליטה מצרים התלמית העצמאית למחצה, וההשתהות להדברתה הסופית נתנה גם הזדמנות אחרונה לענקיות שבאניות המלחמה להתקין את עצמן למערכה. בחוף אקטיום נערך הקרב הימי האחרון (31 לפסה"נ) בין הרב-חתריות של אנטוניוס ושל אוקטביאנוס. אנטוניוס, שהיה נותן החסות והמאהב של קליאופטרה, נתמך גם על ידי הצי התלמי. לא רק עצמאותה של מצרים הוכרעה ליד אקטיום, אלא בא הקץ לעידן הרב-חתריות, ובהעדר אויב פסקו למשך זמן ניכר מאד קרבות ים גדולים (איורים מס' 22–21).

רומא השליטה את מרותה על הארצות סביב לים התיכון, ורק מעטות מהן יכלו ליהנות, אף אם לזמן קצוב, מאי-תלות יחסית בתוך האימפריה, כדוגמת יהודה בימי המלך הורדוס. בימיו השתתפו יהודים יחד עם כוחות הצי של אוגוסטוס בים השחור כווסלים נאמנים של הקיסר. בצד מפעלי הבנייה של הורדוס ובחידושו של בית המקדש שבירושלים, יעידו יחידות הצי שלו על שיעור משקלה של יהודה בקרב ארצותיה הכנועות של האימפריה (איורים מס' 25–23).

עליית ביזנטיון

תקופת האימפריה הרומית היתה הפעם הראשונה, ועד ימינו אף היחידה, שבה נשלטו כל רחבי הים התיכון בידי ממלכה אחת. הים התיכון היה התווך המגשר בין חלקי האימפריה, שעל פני גליו נמתחו נתיבי הקשר העיקריים; בלעדיו לא היתה ממלכה ענקית זו מסוגלת לקום ולהתקיים. ואכן, כיצד היה ניתן אחרת להזעיק כוחות צבא מאיטליה או בריטניה לקצה המזרחי של האימפריה בשעת הצורך? ומצד שני, הודות לשליטה בים יכלו אזרחי רומא לחיות ברווחה יחסית וליהנות ממטעמי המזרח, המערב והדרום, שכן אניות הסוחר חרשו באלפיהן את גלי הים התיכון כשהן מלאות לעייפה מטוב חלקי תבל הידועים אותה עת (איור מס' 27). בהעדר אויבים, השליט הצי הרומאי את החוק בימים באמצעות ספינות משמר קטנות, דו-טוריות לרוב (איור מס' 28).

אניות סוחר מוזכרות תכופות בספרות המסורת היהודית מימי תקופת התלמוד (משנה וגמרא), אשר חופפים את תקופת שלטונה של רומא בכל הים התיכון. חרותות של ספינות יהודיות במערות הקבורה של בית שערים הינן הוכחה ארכיאולוגית חשובה להשתלבות היהודים בסחר האימפריאלי (איור מס' 29).

משפשטה רומא את זרועותיה אל ארצות המזרח, נעשתה ביזנטיון, שעל גדות הבוספורוס, אחת הערים הראשיות באימפריה. בסוף המאה ה-3 לסה"נ העביר הקיסר דיוקלטיאנוס את המרכז מאיטליה לאסיה הקטנה, וכדי שיוכל לדאוג למינהל תקין, חילק את ממלכתו לשני חלקים. לא היתה כאן כל כוונה לכונן שתי מדינות, אולם הצעד המינהלי הזה הניח את היסוד לפיצול, מה גם כשהרקע התרבותי-לשוני לא היה אחיד: יוונית-הלניסטית מכאן ולטינית מכאן.

בשנת 395 חולקה האימפריה לשתי ממלכות נפרדות, וביזנטיון – לימים קונסטנטינופול (קושטא) – נעשתה בירת הממלכה המזרחית. באותם הימים כבר נזדעזעו אושיות רומא המערבית, גבולותיה נפרצו וארצותיה נפלו זו אחר זו קורבן לפלישות השבטים הגרמניים, הנודדים והבוזזים. כ-80 שנה נאבקה עוד רומא המערבית עם גלי נדידות העמים, עד כלות כוחותיה ונפילתה (בשנת 476), בעוד רומי המזרחית נשארה איתנה ללא כל יריב עד הופעת האיסלאם במאה ה-7. נפילת רומא המערבית נחשבת בעיני ההיסטוריונים כאחד התאריכים המציינים את תחילת ימי הביניים.

בשנת 655 התחוללה ההתנגשות הראשונה בים בין האיסלאם לממלכה הביזנטית. זו האחרונה פיתחה את הדרומון (dromon – רץ), שהיתה ספינה חד-טורית או דו-טורית. הדרומון נלחם ב’אש יוונית' בעיקר. הצגת הבכורה של הנשק החדש והחשאי נערכה בעת המצור של הצי המוסלמי על קושטא (בשנת 677). בחרטום הדרומונים נראו משאבה (סיפון) ומיכל, שלשון להבה פרצה מפתחו, ובעקבותיה פשטה האש ונאחזה במבנה העץ, ואחריו במערך החיבל והמפרשים של אניות המוסלמים. הדליקה הוסיפה לבעור גם על פני המים, כאילו הוצת הבוספורוס כולו. רק אניות מעטות הצליחו לפלס את דרכן ולהימלט מן התופת ומפני הדרומונים הרודפים אחריהן (איור מס' 30).

מאז ואילך הרחיבו המוסלמים את כיבושיהם. במזרח הגיעו צבאותיהם עד הודו ואסיה התיכונה, ואילו במערב חיסלו את השלטון הביזנטי בצפון אפריקה. הח’ליף עבד אל-מלכ הבין אל נכון את משמעות העוצמה הימית, ולפיכך הקים בתוניס מספנה גדולה, אשר נוספה כמרכז ימי שלישי אחר המרכזים הסורי והמצרי, ונועדה להיות בסיס יציאה לעבר דרום מערב אירופה. ב-711 קיבל הקצין המוסלמי טאריק פקודה מנציב צפון אפריקה לחצות את המיצר המפריד בין היבשות, ומאז בואו אל מרגלות צוק הסלע המפורסם, נקרא המקום והמיצר על שמו – גיברלטר (הר טאריק). חדירת המוסלמים נעצרה רק בליבה של צרפת, ליד טור-פואטיה (732). יש המשווים את תבוסת המוסלמים בבוספורוס ואת טור-פואטיה לקרבות במאראתון ובסאלאמיס, שבהם הדפו היוונים מאירופה את נחשולי צבא פרס וצייה.

המאבק הביזנטי-מוסלמי לא הוכרע במהרה. הצבא והצי של קושטא הסתמכו יותר ויותר על שכירי חרב מבני עמים שונים, ובתוכם גם ויקינגים שנקלעו במסעותיהם לים התיכון. פעמיים הדפו הביזנטים גם התקפה רוסית על עירם, אבל הסכנה הגדולה ביותר נשקפה מהתורכים הסלג’וקים, שפלשו למזרח הקרוב, הגיעו אל הבוספורוס ואל ים סוף, וב-1071 הביסו את הצי הביזנטי. הסכנה המוסלמית איימה איפוא גם מכיוון מזרח, עקב חדירתם המתמשכת של הסלג’וקים לאסיה הקטנה, הארץ המרכזית של מלכת רומי המזרחית.

הים התיכון בין איסלאם לנצרות

ההתנגשות המחודשת בין מערב למזרח, בדמות ההתמודדות של האיסלאם עם הנצרות במאות 15–11, קירבה שוב את שני העולמות השונים מעיקרם. אניות האוקיאנוס באו לים התיכון, ואלה היו בחזקת חידוש כאן. בשעה שבים התיכון השתמשו יורדי הים באנית משוטים ארוכה וצרה למלחמה ובאניה עגולה לסחר, הרי בארצות החוף האטלנטי השתמשו באניה עגולה בלבד לשתי המטרות. באניה מסוג זה, שהיתה בראשיתה חד-תרנית, סחרו ונלחמו אנגלים וצרפתים, ובארצות השונות היא נקראה בשמות שונים: גליאון, קוג או קאראק. לשעת חירום הוסיפו ארעית בחרטום ובירכתיים מבנים עיליים. לימים היוו מבנים אלה חלק בלתי נפרד מגוף כלי השיט, מהם אפשר היה לירות חיצים, להטיל רמחים וכדומה.

התקדמות הסלג’וקים באסיה הקטנה, פלישתם למזרח התיכון וכיבוש ארץ ישראל החישו את ההתמודדות, וזו מצאה את ביטוייה בהתלהבות דתית לשחרור ארץ הקודש. מבצע מלחמתי מעין זה היתנה, כמובן, שליטה בנתיבי הים התיכון לשם העברת כוחות צבא, תגבורת ואספקה לגייסות הלוחמים (איור מס' 31).

שינויים מפליגים התרחשו באגן המזרחי של הים התיכון. מכאן ואילך ועד למאה ה-15, כאשר התורכים העות’מאנים כוננו שליטה בנתיביו, שלטו באזור ים זה ערי הרפובליקות האיטלקיות, הידועות בהן ונציה וגינואה, אשר היו כוח עולה בים התיכון.

שבעה מסעי צלב חצו את הים התיכון לעבר ארץ הקודש החל מ-1098 – כאשר צי גינואזי נטל חלק בכיבוש אנטיוכיה – ועד 1291, כשנעזבו עכו ועתלית, אחרוני המעוזים הצלבניים בחופי ארץ ישראל. מסעי הצלב אמורים ללמד לקח היסטורי חשוב על משמעות העוצמה הימית. כל עוד אובטחו עדיפות הכוח האירופי בנתיבי הים התיכון והאינטרסים של ארצות המערב, בין אם מטעמים דתיים או כלכליים, יכלו הצלבנים להחזיק מעמד ולקיים את ממלכת ירושלים בארץ הקודש. לדוגמה, מסע הצלב השלישי יצא לדרך לאחר שצבא צלאח-א-דין היכה שוק על ירך את כוחות ממלכת ירושלים בקרב קרני חיטין (1187) ולאחר שעכו, הנמל העיקרי של הצלבנים, נפלה לידיו ללא התנגדות. מכיוון שגם העיר ירושלים היתה כבר בידי המוסלמים, התעוררה אירופה. המלך הצלבני המובס, גי דה-ליזיניאן, השתחרר משביו והתייצב בראש חיל קטן בעמק עכו, הקיף את העיר ושם עליה מצור. הצלבנים נוכחו במהרה, כי גייסותיו של צלאח-א-דין התמקמו מאחורי גבם על הגבעות המקיפות את עמק עכו. נתהווה מצב מיוחד במינו: הנוצרים הצרים על עכו נעשו בעצמם נצורים נתכוננו אפוא כעין שלוש טבעות: בתווך חיילי הצבא הצלבני, לפניהם כוחות המוסלמים בעיר ומאחוריהם חיילי צלאח א-דין. כלום יוכל הצבא הצלבני להוסיף ולתקוף את עכו, ולא להיות סגור ומותקף מאחור ומלפנים? לא עבר זמן רב ומפרשים בוהקים נראו הרחק בפאתי האופק; היתה זאת שייטת הקוגים הראשונה. מאז ואילך פקדו ועזבו שייטות רבות את ימה של עכו. בחלקן הביאו תגבורות ואספקה, ובחלקן הצטרפו לפעולות המלחמתיות. בשלבים הראשונים של המצור הגיעו ופעלו במימי עכו למעלה מ-500 אניות אירופיות, אשר פרקו את מטענן, תוך קשיים רבים, במפרץ קטן צפונית לעיר. ב-1191 הגיע לעכו צי אנגלי, וזה נסך בטחון רב בנוצרים. החלה ההתקפה מן הים ומן היבשה, ועכו המוסלמית נכנעה. שני מלכי אירופה הגדולים, פיליפ ה-2 מלך צרפת וריצ’ארד לב-ארי מלך אנגליה, נכנסו מנצחים אל בין חומותיה. כך פילסו הציים האירופים את הדרך ללוחמים הצלבנים להחזיר את העיר ולהקים מחדש את ממלכת ירושלים הצלבנית, שעכו היתה בירתם משך מאה שנים (איור מס' 32).

משהשתלטו הממלוכים על מצרים (1250), חודשה המלחמה נגד הצלבנים במשנה מרץ. ציים לא נשלחו עוד להצלת ההאחזות הנוצרית בארץ הקודש. המצרים כבשו את ערי החוף והרסו אותן עד היסוד, כדי שכל תגבורת אירופית המגיעה דרך הים לא תוכל עוד לנחות כאן. שפלת החוף נשארה בחורבנה מאות שנים, למעשה עד ההתיישבות היהודית החדשה.

מרכזי הסחר של גינואה, ונציה ופיזה קמו תוך מאבק של ערים אלה עם המוסלמים. כיבושי הצלבנים בארץ ישראל חיזקו את הקשר בין איטליה למזרח הקרוב, והציים מאיטליה השתתפו באורח פעיל בהשתלטות על ערי החוף. סוחרי ערי הרפובליקה היו פזורים לאורך כל חופי הים התיכון, הקימו מושבות ואלה התפתחו לממדים ניכרים. משערים כי בקושטא ישבו כעשרת אלפים ונציאנים. הערים האיטלקיות בימי הביניים המאוחרים מילאו אותו תפקיד לערך, שמילאה אתונה כ-1700 שנים קודם לכן. עוצמתן הימית לא היתה מושתתת על הספנות בלבד, אלא גם על השליטה בערי נמל רבות; אלה שימשו תחנות מסחר למוצרי ארצות העורף, וכן לשמירה על בטחון הנתיבים.

הקנאה והשנאה בין ערי הרפובליקה, שנבעו בעיקר מתחרות מסחרית, החלישה אותן לא מעט, ובייחוד כאשר כוח חדש מקרב האיסלאם עמד להטיל את מוראו לא רק על ונציה, אלא גם על אירופה כולה. הוונציאנים נתקלו בתורכים העות’מאנים בראשונה כשאלה פלשו ליוון (1416). העות’מאנים ביקשו להוציא לפועל את התוכנית המוסלמית מקדמת דנא, כיבוש קושטא. 320 אניות תורכיות הטילו הסגר על העיר, כאשר לביזאנטים לא היו יותר מ-27 גליאות. כלי שיט אלה היו אניות מלחמה מונעות בטור משוטים אחד, כשליד כל משוט ומשוט ישב יותר מחותר אחד. לאחר שהעבירו התורכים את אניותיהם בדרך יבשתית קצרה, הורידון בלשון הים הקרויה ‘קרן הזהב’ וכבשו את הנמל שבתוכה (1453). הקיסר הביזאנטי האחרון נפל חלל על חומות עירו, ועם כיבוש קושטא עמדו התורכים על מפתנה של אירופה; לאחר אלף שנה עברה מן העולם הממלכה הרומית המזרחית.

הסכנה המוסלמית איימה על אירופה לא רק מכיוון הבלקן בשל התקדמות התורכים, אלא גם מצפון אפריקה בדמות הקורסארים, פיראטים מוסלמים ממרוקו, אלג’יריה ותוניסיה. אלה התעוררו בשל פעילות הספרדים, אשר השתמשו בחומר נפץ ובנשק חם מאז ראשית המאה ה-16. היהודים שיתפו פעולה עם הקורסארים, שנלחמו בנוצרים, ומגורשי ספרד נטרו איבה למדינה שסילקה אותם מתוכה, ומכאן – לנצרות כולה. מבין השותפים היהודים של הפיראטים התפרסם הקפיטן פאשה צלאח סינאן. הלה היה עוזרו של ח’יר א-דין ברברוסה, הפירט המוסלמי המהולל, ונלחם בנוצרים בזירות רבות. מוצאו היהודי אמנם שנוי במחלוקת, אבל מקורות נוצריים מזכירים אותו כ’פירט היהודי הגדול'.

קפריסין היתה בידי ונציה מאז 1489, ולאחר שתורכיה דרשה ממנה למסור לה את האי והיא מיאנה לעשות כן, פרצה ביניהן מלחמה. תקרית זו התרחבה במהרה והפכה ליריבות כללית בין נוצרים למוסלמים בים התיכון. הצי המאוחד של ונציה, ספרד והאפיפיור יצאו מאיטליה ב-1571. הוא מנה 316 כלי שיט, כשני שלישים מהם גליאות חמושות בתותחים, 6 גליאסות – שהן גליאות גדולות-ממדים הנושאות תותחים כבדים יותר – והיתר אניות מפרש (איורים מס' 34–33).

הצי התורכי עגן בפתח הכניסה למפרץ קורינתוס, מול נמל לפאנטו. זו הפעם האחרונה שהתנגשו אניות משוטים בקרב בין ציים. לכל הדעות, ניצחו בקרב זה הנוצרים, ואחד החיילים הכריז בתום מרחץ הדמים, כי “התורכים לא ינצחו עוד בים”. איש צעיר זה החליף לימים את חרבו בעט הסופרים והתפרסם ברבים, ושמו הוא מיגואל דה סרוואנטס. התבוסה בלפנטו סימנה את קץ התפשטות הממלכה העות’מאנית, אבל גם הרפובליקות האיטלקיות ניצלו עד תום את כוחן ומשאביהן במאבקים שנמשכו מאות רבות של שנים. התגליות הגיאוגרפיות ופילוס נתיבי האוקיאנוס החדשים אל ארצות המזרח נטלו את בכורתה של ונציה ושמו קץ לעליונותה.

בעקבות התגליות הגיאוגרפיות של פורטוגל וספרד, עבר מרכז הכובד מהים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי. אניית המפרש האטלנטית תפסה את מקומה של הגליאה, אשר היתה דגם ימי-ביניימי של אניית המשוטים מימי יוון ורומא. בלפאנטו ירד המסך על מהלך היסטורי ארוך ומפואר של כאלפיים שנות מאבק על השליטה בנתיבי הים התיכון. במקום שרירי הזרוע והמשוטים באו המפרשים והתותחים, אשר דרשו כמובן שינוי במבנה כלי השיט ובאופן הלחימה. זירת ההתמודדות העיקרית על השליטה בנתיבי הים עברה אל מרחבי האוקיאנוסים האינסופיים. ההתמודדות בין המעצמות על השליטה בים התיכון התחדשה רק בסוף המאה ה-18 בימי המהפכה הצרפתית.

“מעלות” – בטאון אירגון המורים בבתיה“ס העל־יסודיים בסמינרים ובמכללות, שנה שבע עשרה, אייר תשמ”ו, מאי 1986, עמ' 16–23.

יפו היתה מאז ימי החשמונאים בידי היהודים. בתחילת ההתקוממות הכללית נגד רומא כבשה הנציב הרומאי קסטיוס גאלוס, וניתן להניח כי הוא החריב את העיר בגלל מקומה האסטרטגי וחשיבותה הכלכלית ואת חומותיה הרס עד היסוד (66 לספה"נ). עם מפלת הנציב בקרב בית חורון, בדרך לירושלים, החל המרד המאורגן. לאחר־מכן, יצאו צבאות רומא לגליל, אשר כיבושו נסתיים בראשית שנת 67 לספה"נ עם נפילת מבצר יודפת, כעבור מצור של 47 יום. כאן נשבה יוסף בן מתתיהו.

בחודשי המלחמה בגליל שבו בני יפו ופליטים אחרים ממנוסתם, בנו מחדש את העיר ועפ"י סיפורו של יוסף בן מתתיהו “שמו את פניהם לשוד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שוד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה וכנען (פיניקיה) ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם”. בהמשך דבריו מתאר ההיסטוריון את חוף ימה של יפו ואת הסכנות שהשרטונות המקבילים לחוף טומנים בחובם לאניות המתקרבות אליהם בשעת ים סוער. הרומאים שלחו יחידות פרשים ורגלים נגד פירטי יפו; הללו כבשו את העיר והיפואים נמלטו לאניותיהם. “ופתאום קם עליהם רוח סערה לפנות בקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם ‘רוח הצפון השחור’, והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה, וספינות אחרות נפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי־אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו מצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם, ושם כסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים לא מצאו מקום מנוס והנשארים על עמדם לא הצילו נפשם, כי כח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף, והרומאים הדפו אותם מן העיר. ונוראה היתה צוחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן, ונורא היה קול נפץ הספינות, ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נפצו במפלת הספינות, ורבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רב האנשים נסחפו בזרם הים ונפצו אל צוקי הסלעים, עד אשר אדם הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים, אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה הפכו אותה לשממה”¹.

הטרגדיה של היפואים, אף ללא התחשבות בממדי האסון, הינה בעלת חשיבות גדולה יותר מכפי תאורו הקצר של יוסף בן מתתיהו. יהיו כאשר יהיו נימוקי הסופר לתאור המקוצר ולהפחתת משמעותו², אסון הפירטים של יפו ושעור טווח הפעולה שלהם ראויים לענין רב יותר. מעשה הספור דלעיל, עפ"י התיארוך של יוסף בן מתתיהו, ארע בחודש פאנימוס. ב־4 לחודש הגיע אספסינוס לעכו ומשם המשיך את דרכו לקיסריה. התאור אינו מפרט את הזמן שהמצביא ואנשיו בילו בשתי הערים האלה; אולם, לפי קצב הספור, זה לא ארך יותר מאי־אלו ימים. כמו־כן, המרחק בין עכו ליפו, רגלית או רכוב על סוס, לא יכול היה להשהותם זמן רב. הדיון על קביעת המועד הוא חיוני לשם הבהרת נסיבות הסערה תוך שימת לב לנתוני חוף ימה של יפו ובכל הנוגע לתכונות המים והשוניות שם.

זיהוי החודש ההליניסטי, פאנימוס, עם חודש כלשהו בלוח העברי או היוליאני כמעט בלתי אפשרי בשל חוסר הוודאות לגבי שיטת התיארוך של יוסף בן מתתיהו. ריבוי הלוחות ההליניסטיים והתאריכים לפי שיטות שונות אינם מאפשרים לוודא את התייחסותו. הספרות הדנה בלוחות ההליניסטיים, לרבות דעתו של ההיסטוריון שירר³, מאלצת לקבוע את מועד הסערה לא עפ“י חישובי לוחות, אלא עפ”י חקר תופעות מזג האוויר.

לקביעת המועד באות בחשבון העונות – אביב ותחילת הקיץ לכל המאוחר, אולם בחודשים אלה מזג האוויר אינו סוער כלל באזורנו; והאם מכאן נובע, שמהימנות סיפורו של יוסף בן מתתיהו על האסון מוטלת בספק? ברם, רישומי מזג האוויר של השרות המטאורולוגי בבית דגן וכן עקומות האנאמוגרף מעידים, כי ב־3.5.62 עם שחר, סערת רוח צפונית במהירות 50–70 קמ“ש עברה לאורך חופיה הדרומיים של הארץ. תופעת מזג אוויר מעין זו הינה בלתי רגילה לחלוטין באביב ולא כל שכן בתחילת הקיץ, וברישומי השרות המטאורולוגי, הקיים מאז המדינה, היא חסרת תקדים. בדברי יוסף בן מתתיהו נקראת סערת ים זו “רוח צפון שחור” המתעוררת בפתאומיות. בספרות היוונית ידוע הביטוי אצל הגאוגרף סטראבון בלבד ומציין את הרוח mistral במפרץ Lyon. רוח זו ידועה על התפרצויותיה הפתאומיות הגורמות לא אחת אסונות לאניות השטות שם⁴. הדייגים היהודיים העובדים זה עשרות שנים לאורך חופי הארץ או חבריהם הערביים, שניתן היה להניח כי אלה האחרונים שומרים על מסורת דורות, לא יכלו לדלות מזכרונם ביטוי הבא להזכיר, אף ברמז קלוש, שם דומה ל”רוח הצפון השחור“, אעפ”י שיוסף בן מתתיהו מציין, שהשם שגור היה בפי יורדי ים זה⁵. ואכן חבל מאוד, שהניסיון להעזר בפולקלור של הדייגים לא עלה יפה במקרה זה. מכל האמור לעיל ייתכן, אפוא, שענין לנו עם ביטוי השאול מסטראבון, או שמא לפנינו שימוש מקרי בלבד של השם בדברי יוסף בן מתתיהו? אם אלה הם פני הדברים, הרי היתה הרוח הצפונית שחורה באמת, כי הביאה אובדן ואבל לבני יפו. אולם אפשרי גם פרוש נוסף, אם נתאר את קורות אור ליום ה־3 במאי 1962: שרב החל בצורה קלה ערב יום קודם נמשך כל הלילה, הרוחות נשבו מהגזרה המזרחית בעוצמה (מהירות) של 6–10 קשר עד שעה חמש בבוקר. בשעה זו באה מכת רוח פתאומית, כיוון הרוח הפך לזמן קצר צפון, צפון־מערב בעוצמה של 20–30 קשר. כעבור זמן, נשתנה כיווּן הרוח ונעשה צפון־מזרחי מזרחי, והעוצמה ירדה עד 20 קשר (בשעה אחת עשרה בקרוב): ביום האמור התפתח שרב קשה מאוד, שהביא לטמפרטורה של 37.5 מעלות לעומת 22.5 מעלות יום קודם, הלחות היתה נמוכה (13%) והראות לקויה, אופק הראיה השחיר⁶. האם מעין מזג אוויר של בוקר יום ה־3 במאי 1962, היכול להיות דומה לזה שביום הבלתי ידוע בחודש פאנימוס, נתן את הדחיפה ליוסף בן מתתיהו לציין את מכות הרוח הצפוניות בשם “רוח צפון שחור”?

מקום העגינה המשוער של פירטי יפו, כפי שהדבר יכול להסתבר מהמאורעות, היה צפונית־מזרחית מסלע אנדרומדה השוכן מול הכניסה למעגן הסירות של יפו.

“הרוח הצפון השחור” יכולה לעורר גלים תלולים הנשברים אל מול החוף. זרם הים של מעגן יפו הוא בכיוון צפוני־מזרחי ועובדה זו, שהרוח מנוגדת לזרם, גורמת לגלים תלולים ביותר והתוצאות המתוארות בסיפור אינן מפתיעות⁷; סלע אנדרומדה ויתר השוניות ניפצו ושיברו את ספינות הפירטים של יפו, כשאלה ניסו להימלט ללב הים, כנגד הרוח.

כאן המקום לעשות את הכרותנו עם בני יפו של תקופת ההיסטוריון. ידיעותינו אינן רבות על דבר תעסוקתם של אוכלוסי יפו היהודיים בעת ההיא, אולם ראוי לציין, שבין מצבות הקבורה מן המאה ה־ 1–2 לספה"נ בבית העלמין היהודי ביפו נתגלתה כתובת של משפחת דייגים יהודים⁸. בכל אופן סביר הדבר, שלשוד ימי בכל עיר נמל בעולם, וביפו לא כל שכן, התמסרו אוכלוסי דייגים ותושבים אחרים הקרובים לים בדרך כלשהי.

הפירט של תקופת רומא, בנוסף לשם זה, נקרא אף ליסטיס. האבחנה המקובלת בקרב האנגלים piracy-privateering יסודה עוד בימי רומא. הפירטים “שלא מטעם” (commission) שוטטו בימים⁹ והם הובחנו היטב עפ"י החוק כדברי ה־Digesta: "אלה נחשבים אויבים, אשר העם הרומאי הכריז עליהם מלחמה באורח רשמי,

או הם על העם הרומאי; והאחרים מכונים שודדים או גזלנים".¹⁰

“Hostes sunt, quibus bellum publice populus Romanus decrevit, vel ipsi populo Romano; ceteri latrunculi vel praedones appellantur.”

כמובן, קשה ביותר להבחין הבחנה ברורה בין שודד (פירט) ל־privateer (שודד מורשה מטעם) המוכר כאויב והלוחם כחוק¹¹. קביעת אבחנות חד־משמעיות מסובכת היא לא פחות מאשר ניתוח מעמדו המשפטי של המרד היהודי נגד רומא בכללו. למעלה מכל ספק הוא, כי יהודה התקוממה נגד השלטון החוקי ומכאן, שיוסף בן מתתיהו, סופר החצר של בית פלאביוס, מכנה בשם – שודדים – את כלל לוחמי חירות ישראל. אין כל טעם, אפוא, לניתוח מעמדם המשפטי של פירטי יפו.

הפירטים של יפו פעלו בתקופה הנחשבת כרגועה לסחר הימי¹²; על כן טווח פעולתם ראוי לשימת לב מיוחדת. מתאורו של יוסף בן מתתיהו אנו מסיקים, שהוא הפחית, בכוונה אולי, את משמעות המעשה והנחיל לפירטים גורל ההולם שודדי־ים, אשר נסו על נפשם עם הופעת נציגי השלטון החוקי, שהם יחידת פרשים רומאית, ותוך כדי מנוסה קרה להם האסון.

מכל מקום, עפ"י תאורו של יוסף בן מתתיהו, פעולות הפירטים של יפו תואמות את תוכן מושג שיבוש הסחר, commerce destroying באנגלית או guerre de course בפי הצרפתים, כפי שהדבר התגבש כלקח היסטורי בניסוחו של ההיסטוריון אדמירל Mahan.

“בפעולה מלחמתית זו, המכוונת נגד אניות סוחר שלוות וחסרות הגנה, מופעלות ספינות בעלות ערך צבאי נחות. לספינות הללו אין די כוח לגונן על עצמן, הן זקוקות למקלט או לעזרה בקרבת מקום; עזרה זו יכולה להמצא בגזרות ים הנשלטות ע”י אניות המלחמה של המדינה (והן כמובן לא היו ליפואים) או בנמלים ידידותיים. אלה האחרונים נחשבים כתמיכה העיקרית, כי הנמלים לעולם במקומם והגישה אליהם ידועה יותר למשבשי המסחר מאשר לאויב (את התפקיד הזה נועד למלא נמל יפו)“¹³. בנוגע ל”ערך הצבאי של שיבוש הסחר כפעולה מלחמתית מכרעת או משנית: השיטה שלפיה שיבוש הסחר יתנהל ביעילות המירבית היא – פיזור ספינות או היאחזות באיזור מרכז חיוני, אשר דרכו חייב הסחר הימי לעבור. כל אלה הינן שאלות אסטרטגיות ולהיסטוריה יש מה לומר עליהן"¹⁴.

מהניתוח ההיסטורי מסתבר למעלה מכל ספק, שפעולות פירטי יפו היו חלק אורגני ובלתי נפרד של המרד נגד רומא, ותוך שימת לב למקורות העומדים לרשותנו, הינן טעונות בדיקה כשאלה אסטרטגית של מלחמת חרות היהודים. תחילתה של שאלה אסטרטגית זו נוגעת לסחר הים־תיכוני של רומא.

היסטוריונים וסופרים בני הדור מרבים להזכיר את הסחר הים־תיכוני של רומא. הוא התעצם וגדל ובמאה ה־1 לספה“נ הופרע אך במעט ע”י הפירטים¹⁵. רמת החיים הגבוהה של האימפריה הזדקקה במידה גדולה והולכת לחילופי סחורות. לפרסום ניכר הגיעה במיוחד הובלת הדגן ממצרים בספינות אלכסנדריות, אשר באו לא אחת לפתור את בעית אוכל הנפש של הפרולטריאט ברומא; וכך נעשתה הובלת דגן זו לשאלה פוליטית פנימית¹⁶.

בשעת נושא דיוננו, נמשכה המלחמה עקובת הדם בין רומא ליהודים זו השנה השניה. האניות להובלת דגן הוסיפו, כמובן, להפליג אף בימים אלה; ואשר בנוגע לנתיב ההפלגה, סופרי התקופה מציינים לרוב את הכיוון המזרחי כלומר, בדרך העקיפין, באגנו המזרחי של הים התיכון – לאורך חופי סוריה ואסיה הקטנה הדרומיים בואכה יוון הדרומית – הגיעו האניות אל איטליה¹⁷. הארכת הדרך, הבלתי־הגיונית כביכול, הינה פועל יוצא של תנאי הרוחות השוררות בסמוך למרכז הים התיכון בעונה שלאחר הקציר במצרים, בחודשי האביב. רוחות אלה הקרויות אטזיות (שנתיות) נושבות מהחופים הצפון־מערביים של הים התיכון לעבר הפינה הדרומית־מזרחית שלו בחוזקה כה רבה, שאנית מפרש אינה מסוגלת להתקדם במישרין ממצרים לאיטליה. על כן, נאלצו האניות לבקש את סיועה של הבריזה המקומית לאורך הנתיב הנ“ל¹⁸. הספינה האלכסנדרית המצוידת במפרש רוחב בלבד לא יכלה לשוט אלא ברוח גבית בעיקר ולכל היותר בזווית של 80 מעלות ואת הרוח הגבית רק בנתיב עקיפין זה היה באפשרותה לתפוס. כמו כן, מציינים הסופרים תכופות, שבימות חורף שבת כל השיט בים התיכון והוא התחדש רק בתחילת חודש אפריל¹⁹, ולכן היה סיפק בידי היפואים להתקין את עצמם כהלכה ומהחודש האמור אף לתקוף את האניות היוצאת את נמל אלכסנדריה בתדירות רבה. הובלת דגן זו, כאמור, כוונה לרומא, אולם יתכן, עפ”י הסיפור של יוסף בן מתתיהו, שהספינות הביאו אספקה לצבא אספסינוס הלוחם ביהודה. הנוסח של ההיסטוריון אומר בזו הלשון: “הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שוד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה ופיניקיה ובין ארץ מצרים עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים הזה”²⁰. מכאן מסתבר, שהפירטים היו זרוע ימית צדדית לכוחות היהודיים הלוחמים ביבשה, שמשמעותה האסטרטגית, אמנם, לא בלתי מבוטלת, ומאחר ובעקבות Mahan כבר הערכנו לעיל את תפקיד הפירטים בכל הדורות ובכל הימים משך ההיסטוריה, אין לנו כל זכות למנוע זאת מבני יפו.

השתתפות בעלת ערך משני זה במלחמת החרות של היהודים תיראה באור שונה לחלוטין עפ"י ספר יוסיפון. ספר היסטורי עממי זה מהמאה ה־10 מבוסס בין היתר על כתבי יוסף בן מתתיהו ועל עיבוד של “מלחמת היהודים” שלו המיוחס ל־ Hegesippus

איזה תאור הוא הנכון, ומנין לדעת את אשר באמת קרה בימה של יפו? על המחבר האלמוני של ספר יוסיפון כך כותב ד. פלוסר: “מחבר יוסיפון לא היה רק מלקט מקורות ומעבדם אלא גם היסטוריון, בעל חוש חד בהבנת מקורותיו. בכישרון זה הוא יחיד במינו בספרות היהודית של ימי הביניים ואף קשה למצוא לו דומה בספרות ההיסטוריוגראפית של אומות העולם באותם הימים… אשר יגש אל המקורות באותה גישה עצמאית ובאותה מגמה להעלות מתוכם את העובדות לאמיתן ולגלות את משמעותן. תכונות אלה מקרבות את מחבר יוסיפון להיסטוריונים מודרניים, הניגשים אל מקורותיהם בגישה דומה. כבר עמדנו קודם על כשרונותיו של יוסיפון כחוקר בכל שנוגע לפרטים בודדים (ההדגשה שלי)… וחוקרי בית שני יוכלו להיעזר במחקרים על תקופת בית שני בדעותיו ובמסקנותיו של יוסיפון. מצויים אפילו פרטים בתולדות דברי ימינו שיוסיפון הצליח להבהירם הבהרה ודאית, ובכך קדם לחוקרים מודרניים”²¹.

בשים לב לנתיב המקובל של ספינות אלכסנדריה, הנוסח של יוסיפון הוא סביר בהחלט. אי־לכך, הבטוי “אל האיים” – המציין במקרא ובספרות הבתר־מקראית, בדרך כלל, את המרחקים הבלתי־מוגדרים – יוכל להיות בסיפור זה בעל תוכן ריאלי. עפ"י המאמרים של Lionel Casson ²², ספינות הדגן ואנית המשא־נוסעים “איסיס” שטו לאיטליה דרך איי יוון. לפיכך, הפליגו אף הפירטים של יפו ושטו “אל האיים… לשלול ולבוז ולהרוג ולאבד את עמך”. האיים מרודוס מערבה הינם נתון גאוגרפי מציאותי בנתיב ספינות הסחר של האימפריה הרומאית.

בשובנו כעת אל הדעה של Mahan המגדירה את “הערך הצבאי של שיבוש הסחר כפעולה מלחמתית מכרעת או משנית”²³, מסתברת המחשבה הבאה: עפ"י נוסח יוסיפון, פעלו הפירטים של יפו ככוח אופרטיבי עצמאי. הם לא הסתפקו בחבלה באספקה המכוונת לחזית ביהודה, אלא ניסו – כנראה – לחדור אל המרכז האסטרטגי של האויב ולהסב לו נזקים ניכרים. מהלומות במרכז האסטרטגי הינן בעלות השפעה המורגשת אף בשולי האימפריה (יהודה). סביר הוא להניח, כי הסיפור נוסח יוסיפון הוא הנכון, שכן הפליגו היפואים אל איים סמוכים, הידועים היטב בנתיבי השיט של אניות רומא.

שאלה נוספת היא השליטה בחופי הארץ. כבר בתחילת ההתקוממות דאגו הרומאים לכיבוש החוף הדרומי והבטחתו. לשם כך, כאמור, כבש הנציב את יפו. זהו הכיבוש הראשון: “צבא השלוח פשט על העיר משני כוונים, החלק האחד בא מדרך היבשה והשני דרך הים, על כן נכבשה העיר על נקלה…²⁴. לאחר תבוסתו של הנציב במורד בית חורון התרחב המרד לממדי מלחמת חירות כל־ארצית. בירושלים הוקמה ממשלה מהפכנית, אשר חילקה את הארץ לאזורי פיקוד. בין היתר מונה לשר צבא של אמאוס, לוד ויפו יוחנן האיסי. לצערנו, לא הרחיב יוסף בן מתתיהו את דעתנו על אודות שר צבא זה. בין הפעולות הראשונות, שהיהודים עשו לאחר הקמת הממשלה המהפכנית, היתה ההתקפה על אשקלון ובה מצא את מותו גם יוחנן האיסי²⁵. מן הסתם, חשב המפקד החדש על אבטחת החוף דרומית ליפו, שכן “איבת עולם היתה בינה ובין היהודים, ועל כן אמרו הפעם להגיח עליה ראשונה”²⁶. אם ננסה “לתרגם” את דברי ההיסטוריון לשפת האסטרטגיה המשוערת של יוחנן האיסי, נוכל לראות כאז נסיון לאבטחת החוף לקראת פעולות היפואים מפני התנכלות אפשרית של שכנים עוינים הקרובים קירבה מסוכנת לבסיס הפשיטות העתידיות לבוא, או אפילו להכין את אשקלון כ”יפו שניה" ומשך זמן זה כבר ניתן ליפואים להתלכד, לשוב לעירם ולהתכונן למסעותיהם. (אשקלון שימשה עמדה קדמית לצי המצרי בימי מסעי הצלב.)

שאלה נוספת העומדת למכשול: היכן היה הצי הרומאי, ומדוע שלח אספסינוס כוחות יבשתיים לכיבושה של יפו מחדש? המקורות הספרותיים והאפיגרפיים הרומיים מזכירים שני ציים – classis Syriaca, classis Alexandrina.

D. Kienast מציין בין היתר: “לצערנו, מעט מזער יכולים אנו לדלות מהכתובות ומהפפירוסים על פעילות הצי המלחמתי שבמצרים. אפשר להניח, שזה נתן ליווי לאניות הדגן, מבלי שעדות כלשהי תעמוד על כך לרשותנו. ניתן היה לצפות, כי פעילות הצי שבסוריה התנהלה לאורך חופי סוריה־א”י. אולם, אם נבחן את מאורעות מלחמת היהודים של אספסינוס, יתברר, כי באותם הימים לא יכול היה להתקיים כל צי פרובינציאלי בסוריה"²⁷. קרוב לוודאי, כי פעולות פירטי יפו הכריחו את קיסרי בית פלביוס להקמת הצי הסורי הפרובינציאלי, אולם לא מן הנמנע הוא, שהוגשם הדבר רק בימי טרינוס והדרינוס ואף זאת בעקבות מרידות היהודים.

מכל מקום, צי עוין לא עמד בפני הפירטים של יפו. את אניות הדגן הרומאיות אנו מכירים די והותר; הגדולה בהן, איסיס, לא עלתה על 1200 טון²⁸. ברם, איננו יודעים דבר וכן גם אין כל נתון בידנו על כלי השיט של היפואים. אפשר שאלה היו כדוגמת תבליט הסרקופאג במוזיאון הלאומי בבירות²⁹, או ספינות אחרות שנהוגות היו אותה העת במזרח התיכון. ה־skapha מופיעה בספרות היוונים והרומאים פעמים לא מעטות ולרוב באה לציין כלי שיט קטן, מעין סירת הצלה³⁰. מכיוון שלא ניתן לשער, שבסירות ההצלה פיטרלו יהודי יפו אפילו את חופי הארץ, באים אנו להעזר בצורה הארמית של השם – אסקפא כדי לברר את משמעות הביטוי. האסקפא בספרות המסורת היא ספינה קטנה, מעין גוררת³¹, כלומר כלי שיט גדול יותר מסירה. שמות כלי השיט לא היו מתמיד חד־משמעיים כדוגמת ה־liburna, שהיתה בפי הרומאים אנית מלחמה, בשעה שה־בורני בתלמוד מזכיר אנית תובלה³². שינוי משמעות השם של ה־skapha חל גם בפי עמים אחרים, שהלך ונעשה בצרפתית esquifn, באיטלקית schifo, ומשמעותה גם סירת משוטים וגם מפרשית, ולמרבה הפלא, השתמש יוליוס קיסר בימי מלחמת האזרחים בכלי שיט מלחמתיים הקרויים בשם scaphpa ³³. אם כתב יוסף בן מתתיהו את ספרו תחילה “בלשון מולדתו” הבין מן הסתם כלי שיט גדול מכפי מידות סירת הצלה; ראינו לעיל, כי ריבוי משמעויות השם מניח לנו תמרון מסוים.

על סמך הוכחות אלה, במישרין ובעקיפין, וכמו כן בהסתמך על משוא הפנים בו נהג יוסף בן מתתיהו בהיסטוריוגרפיה שלו, מגיעים אנו למסקנה הבאה: לא פירטים, השודדים למען בצע כסף, פעלו ביפו ב־67 לספה"נ, אלא צי עצמאי של מלחמת החרות. יחידה ימית זו ניסתה להחליש את הלחץ, שהופעל על היהודים הלוחמים בעקשנות גוברת והולכת. המהלומות הימיות על המרכז האסטרטגי היו מתמיד – בעלות משקל. ומכאן, פרשת הפירטים לא היתה בריחת קומץ אנשים שביקשו למלט את נפשם בניסיון חתירה נואש להתרחק מהחוף, כי פחדו מעונשו של השלטון, אלא פעילות מבצעית מתוכננת בעלת טווח ניכר ומרחיק שוט.

משמע הדברים, שהמלחמה המקומית ביהודה התרחבה לבעיה של כלל האגן המזרחי בים התיכון, אף אם למשך זמן קצר בלבד, וכהערכה מתאימה את המאורעות האלה בים, הובילו ברומא בתהלוכת הניצחון על יהודה דגמי אניות³⁴.