כאבן מעמסה נופלת מהלב הישראלי מדי שנה בשנה אחרי תנותו את צרותיו לשבר בת עמו בצום החמישי. המחזה הזה איננו מיסד רק בטבע הנפש כי הצרה המעיקה בקרב הלב נפרכת באנחות ויללות ומתרככת בדמעות; לנחמות הבאות אצלנו אחרי האבל הלאמי יש סבה עמֻקה יותר. מנויה וגמורה היא בסוד חכמי הנפש, כי אין אדם מתמרמר על צרה, אשר אין בכחו למנֹע אותה. אם אדם בוכה על מתו בזמן הראשון, הוא עושה זאת, רק יען איננו מאמין עוד במצב החדש, אשר לא התרגל בו עוד ואף כי בא עליו אידו פתאום. אבל אחרי אשר הֻברר לו הדבר, כי אמנם כן הוא ואין לשנותו, הוא מחל להתנחם. בעבור זה אמרו חכמים, שלא לנחם את האבל בשעה שמתו מֻטל לפניו כי אם אחרי שלשה ימים ורק בשנה הראשונה, כי אם ינחם איש את רעהו על צרה ישנה, הוא מעורר בזה פצעים, אשר כבר העלו קרום, כי גזרה על המת שישתכח מן הלב. וכשאר חש יעקב אבינו בלבו מאוּן להתנחם, ידי, כי עוד יוסף בנו חי.

בינינו לבין עצמנו נודה, כי שברנו בעבר ובהוה איננו גדול משבר כל העמים. מה שם העם, אשר לא באו עליו שכנים רעים להכריע את בניו לטבח ולהחריב את היכלותיו ואת מקדשיו? מימי קין והלאה כל הארץ שדה קטל אחד מתפשט בכל הארצות והולך ונמשך באין הרף. מדברים עתה בבלקן על שלום מָחלט דבר שאיננו במציאות; לכל היותר יש שביתת החרב וגם זה רק בדרך מליצה; למלאך המשחית יש תמיד עבודה, אין הוא יושב בחבוק ידים בכל השנים והתקופות, שאנחנו זוכרים מתולדות העמים; לכל היותר הוא נדח מפנה לפנה ברבץ הזאבים הקוראים לעצמם בני אדם. – אבל אנחנו מתאוננים כי אין מכאוב כמכאובנו, כי המלחמה כנגדנו הנה מצד אחד. מהבולגרים נפלו אמנם בשנה הזאת מאתים אלף נפש, פי אלף מאשר נפלו מבני ישראל בפרעות קישינב לפני עשר שנים; אבל הבולגרים לא נהרגו חנם; כי גם הם קצצו במספר כזה מעמים אחרים. ובישראל נשפכו דמי נקיים וצדיקים. אבל האם באמת יש לקונן על זה? האם לא טוב לאדם לעבֹר לעולם האמת טהור וקדוש, מלבא שמה כבד עון בידים מלֻכלכות בדם? “מוטב ימות זכי ובל ימות חַיב”. האשכנזים אינם בוכים כלל על מאות האלפים, אשר נהרגו מהם במלחמתם עם הצרפתים בשנת תר"ל, למה? בשביל שהם הרגו עוד יותר מהצרפתים; הצלחה גדולה! אשריהם וטוב להם, כי זכו גם להרֹג ולא רק לההרג. המקדשות, אשר חרבו לגוים אחרים, היו ריקים ממוסר וחכמה ורק בהבלים וטפשות כלכלו את הבאים להם ולכן אין להם על מה לבכות. אבל מה רע הוא, אם לנו היה מקדש אמתי אשר ממנו יצאה תורה ואורה לישראל? הלא על כל פנים היה לנו אז בית מקדש, שאם הוא חרב, תולדותיו עודן חיות ועודנו משפיע טובה וברכה. וגם מקדשי מעט בתי כנסיות ובתי מדרשות הגולים אתנו לכל הארצות הלא גם הם עם פשיטותם טובים ונעימים מכל ההיכלות והארמונות הבנוים לתפארת בכל גוים. אנחנו גולים מארץ לארץ זאת היא באמת צרה גדולה, אשר קבלנו עלינו ברצון; אבל גם אחרים עושים כן. בשנים האחרונות גלו מגליציה, אשר הפֹלני איתן וחזק בּתוכה פֹלנים יותר מיהודים. אנחנו סובלים עֹל מושלים זרים; אבל גם אחרים כמונו. יש רק מעט, מן המעט ממלכות בעולם, אשר אדיריהם מקרבם. אַלבן תעמֹד מעתה ברשות עצמה כביכול, אבל הנסיך יהיה אשכנזי; ולמה לא? בּמה היא טובה מרומניה העומדת עתה בראש כל הבלקן? גם מלכה הוא אשכנזי. האשכנזים בּעצמם, אשר הספיקו מאות מלכים לכל העמים, גולים גם הם מארץ מולדתם ומתגוללים בכל העולם. אנחנו עניים ודלים; אמת הדבר, אבל בכל זה אין מוצאים אמות יהודיות בּבתי נוצרים כי אם להפך ואין יהודי הולך אל הגוי בּיום ראשון להסיר את המנורות מהשֻלחן.

מה היא אפוא בּכיֵנו הנורא בּיום משברנו בתשעה באב? לא לשעבר הננו בוכים כי אם לעתיד, אין אנחנו יכולים להתנחם על הטובה, אשר אבדה לנו, בשביל שבאמת הנהָ רק כאבדה המתבקשת. המת משתכח מהלב ולא החי: דמעות געגועים הן, נתגעגע לטובה הגדולה המֻבטחת לנו מפי נביאי ה‘. הנחמות אין סיום לאבל כי אם להפך תשעה בּאב הנה פתיחה לנחמות הבּאות אחריו. לולא נבלעו בּדמנו ורוחנו הנחמות הגדולות של ישעיה, אז לא היינה חוזרים לעורר בּכל שנה ושנה את הקינות של ירמיה. הדבר הזה ישנו בּרגש בכל העם; ואך לא הכֹל יכולים להביאו לידי מחשבות ודבור. רק ר’ עקיבא בּטא את הרעיון הזה בשפה ברורה ובנעימה קדושה. כאשר הלך עם חבריו ר' גמליאל, ר' אליעזר בן עזריה ור' יהושע וישמעו קול המון ושאון עליזים מרומי ופעם אחרת ראו שועל יוצא מבּית קדש הקדשים, בּכו הם והוא שחק אף על פי שבוַדי לא נפל מרעיו בּאהבתו לעמו ובדבקתו בּמקדש ד‘. אבל הוא אמר להם: " לכך אני משחק", כי דמעות חבריו היו מרפא לעיניו הטהורות וללבו הקדוש כי לפי דעתו תלויה נבואת זכריה בנבואת אוריה ובנין ירושלם היא תולדה ישרה לחֻרבנה. חברי ר’ עקיבא הבינו לרעו ויענו אחריו: “עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו”. הפסוק האחרון בּקינות הוא “כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד”. הסיום הזה הוא שלא כמנהג נביאים לסַים תמיד בּדבר טוב אבל ר“ל אמר ע”ז במדרש "אם מאיסה הוא לית סבר, ואם קציפה אית סבר 'דכל מאן דכעיס ספיה לאתרציא ¹