לתולדות הפיוט והפיטנים (אלעזר קליר) / יוסף הלוי זליגר

– א –

השאלה על זמן ר' אלעזר הקליר ומקומו, הִנֶהָ שאלה ישנה, אשר כבר נסו בה גדולי חכמינו את כֹחם. ומ“מ נכתֹב בזה שורות אחדות: הרא”ש (ברכות פ' אין עומדין, פסקא כ"א) כותב: “וכן ר' אליעזר הקליר ז”ל, שהיה מא“י מקרית ספר, ובימיו היו מקדשים ע”פ הראיה, שהרי לא תוקן שום קרוב“ץ ליום שני וי”א שתנא הוא וכו‘"¹. ודבריו תמוהים מאד; כי מזה שחבר רק ליום א’ (לו היה כן), יכֹלנו להביא ראיה רק למקומו ולא לזמנו; כי בחו“ל נהגו מאז ב' ימים טובים של גליות ובא”י אין נוהגים עד היום. ומה ראיה, שהיו מקדשים ע“פ הראיה, וגם אין ראיה מזה אף לדעת ארצו; כי אף לראשון לא יסד בפסח ושמיני עצרת חוץ מברכת טל וגשם, ובשבועות יש רק ליום אחד, אבל המנהגים חלוקים: יש שאומרים בא' של הקליר ובשני של ר' שמעון בר' יצחק ויש להפך. נשאר רק ר”ה שיש באמת רק לראשון ולא לשני וזה הוא מועד שנוהג אף בא"י שני ימים. ועוד כי באמת יש מהקליר לשני הימים של סֻכות. ובכן אין לנו מהצד הזה שום רמז לא לארצו ולא לזמנו².

הר' שי“ר משער, כי היה איטלי ונקרא קליר ע”ש עירו קליהרי באיטליה; את זמנו הוא משער בתחלת הגאונים בלא ראיה. אמת שהיתה משפחת חכמים בישראל בשם קליהרי ויש מהם רוקחים ורופאים שועני עפר פה קהלתנו (קראקא) מהמאה הרביעית והחמישית ומוצאם מאיטליה ועוד המצבות נקראות, אבל קליר איננו קליהרי. לפי דעתנו היה אשכנזי ולכן התאחזרחו פיוטיו אצלנו ונעשו חלק נכבד מעבֹדת ד' בין האשכנזים; לספרדים אין ממנו מאומה ולאיטלקים רק מעט (כמובן גם מזה אין ראיה, כי לא היה קדמון). עוד ראיה, כי היה אשכנזי, כי יש לו שם אשכנזי. כי לפעמים הוא חותם קליר ולפעמים קיליר; איזו היא תנועה, שנכתבת בימי הקדמונים פעם בי' ופעם בלא י‘, הוה אומר זו סגל; נמצא, ששמו Keller, שם אשנזי גמור. קרית ספר הנה בלי ספק רק כנוי לאיזו עיר אשכנזית, או שם כבוד על מרבית חכמיה (מגנצא) או תרגום שם אשכנזי למשל Buchau. ואת זמנו נדע על נכון: אחד חברנו המשכיל החשוב ר’ יואל וינשטין הראה בקרובץ לת“ב מר”א קליר, שהוא מקונן על הגלות הארֻכה בת “תשע מאות ועוד”³, נצא שחי בתוך המאה שמינית לאלף החמישי, דור אחד לפני המשורר הגדול ממנו ר' שמעון בן יצחק הגדול.

– ב –

ר' אליעזר קֶלֶיר חי בתוך המאה הח' לאלף החמישי, היה חזן במגנצה⁴ לפני ר' משל ב“ר קלונימוס, ויסד פיוטים לבל המועדים, לת”ב ופורים ולד' פרשיות, אלא שאמר את הפיוטים של כל יו“ט גם ביו”ט שני שלו (שבועות ור"ה), בסליחות ובזמירות, (ברוך ה' יום יום) וביו“ט שני, בימים שלא קדמוהו ר”א קליר. ולכן יש לנו פיוטים ממנו בב' של ר“ה לשחרית; ואך לא תקן למוסף, שכבר היה הרבה מקֹדם וגם בשביל שחל לפעמים בע”ש. בב' של פסח וב' של סכות כבר קדמהו רא“ק, וב”ת לא חפץ גם הוא להטריח את הצבור, אבל שורר לב' של שבועות ולח' של פסח. ובשביל ששיריו התחבבו מאד על פני הקהל, כי שפתנו נשמעה לו בנעימה קדושה הרבה יותא מאשר לרא“ק, וגם מהאחים בני קלונימוס גדל בשירה, נהגו רֹב הקהלות לאמר “אותותיך ראינו” שלו בז' של פסח ו”אימת נוראותיך" של ר' משה ב“ר קלונימוס בח' של פסח. ואפילו כנגד ר”א קליר יש שמקדימים “ארח חיים” של ר“ש הגדול בא' של שבועות ומאחרים “ארץ מטה” של ר”א קליר לב' של שבועות, גם “מלך עליון” של יום א' יסד ר“ש הגדול כמו של יום ב' ובזה חתם “שמעון”. בשני הפיוטים “מלך עליון” באותיות הראשונות אגהז”ט כמספק“ש – ובאותיות השניות בדוח”י לנעצר“ת היה “מלך אביון”, וכנרא לא נכתב מפני אימת מלכות, שהיו דברים קשים נגד רשעי המלכים, ואין המשורר למד את הקהל לאמר בע”פ אחרי כל “מלך עליון” את הפכו, (אחרי “מלך עליון – דר במרום אדיר אדיר במרום" – “מלך אביון, בלה ורד שחת בשאולותחת ”. אחרי שֵנה אין לפניו – “תנומה תעופנו”. והכל נשכח בשביל שהיה בע”פ. ורק הראשון והאחרון נשארו והם נאמרים יחדו, הראשון שלא במקומו. וגם ביום ב' נאמרים אלה של יום א‘, כי מיום ב’ הכל נשכח. דומה לזה ביו”כ בשחרית ומוסף “מעשה אלקינו” ע“פ א”ב, ד' אותיות בכל בית, ולעֻמתו “מעשה אנוש” ע“פ תשר”ק, ג“כ ד' אותיות, והתֹכן מקביל ומהֻפך, רק הבית הראושן של “מעשה אנוש” נשאר והוא נאמר שלא במקומו לפני הסוף, והשאר נשכח בשביל שהיו עקיצות כנגד אלהי הגוים, שהשיר הזה היה מכֻוָן כנגד הכנסיה כמו “מלך עליון” כנגד המלוכה. ובמוסף נשכח אף הבית הראשון ותחתיו אומרים זה של שחרית. כנראה שאף זה של מוסף מעשה ר”מ ב“ר קלונימוס. ר' אמנון אשר נהרג על קה”ש בר“ה שנת תשע”ב בימי ר“ג מאור הגולה, יסד “ונתנה תֹקף” עם “אין קצבה”. אפשר, שהיה גם הוא חזן לפני ר”ש הגדול. ר' משֻלם עשה פתיחה לשחרית של יו"כ “אימיך נשאתי” המדברות על חזונו. בזה היה לו למופת “אוחילה לאל” אשר בא מהישיבות של בבל עם כל התפלות שאין בהן חרוזים.

גם ר' שמעון הגדול עשה בב' של ר“ה פתיחה כזאת “אתיתי לחננך”. ומכיון שר”א קליר לא עשה כזאת ביום א' של ר“ה וסמך על “מסוד חכמים ונבונים”, שפתח בו תמיד בשחרית ובמוסף, מלא את החסרון בא' של ר”ה ר' יקותיאל ב“ר משה בתיחתו “יראתי בפצותי”. הוא היה אולי בן ר' משה ב”ר קלונימוס הנ“ל. לפי הפיוט הזה שמש בחזנות (לפי תוס' יומא ט'), ישב בורמישה, זאת היא הקהלה השניה בחשיבותה למגנצה. לקדֻשה של מוסף בר”ה ויו“כ יסד ר”א קליר פיוטים, ובר“ה חתם פעמים. גם רמב”ק עשה כן לקדֻשה של שחרית יו“כ. רק לשחרית של ר”ה חסר, ויבא ר' בנימין ב"ר שמואל אחי ר' יוסף טוב עלם (פתיחה לדקדוקי סופרים) וימלא את החסרון.

בדרך כלל חבר כל משורר של שחרית גם פיוטים וברכות ק“ש, ומ”מ נפתלו הדברים מעט, רא“ק חבר “יוצר” ואחרים הוסיפו גם “אופן וזולת” לד’פרשיות, לסֻכות וש”ע, כדרכו לא חלק בין ב' הימים של סֻכות ביוצר. בזולת חלק המשורר: ביום א' “הושיעה נא” ו“הצליחה נא” של נענועים, ביום ב' שמחת בית השואבה. לר“ה יסד רא”ק “יוצר” ואחר הוסיף “אפן” ולא זולת – כנראה למען קצר ולגמור עם הנץ בשביל שמתפללים בנחת בימים נוראים. ר' משה בן קלונימוס יסד כמובן “יוצר ואופן” לשחרית שלו ביו“כ, ג”כ בלא “זולת” מהטעם הנ“ל. גם ליו”ט הראשון של פסח חבר יוצרות גם “גאֻלה”, שכנראה היה הוא אז הש“ץ, ורא”ק ברך טל במוסף. מכיון שלא היה צֹרך לרשב“י לשורר לשחרית של הימים הראשונים של פסח וסכות, לא שורר גם לברכות ק”ש. אבל בא אחריו ר' שלמה בן גבירול (בראשית המאה התשיעית לאלף החמישי) שחי כנראה במגנצה זמן מה (רש"י מזכיר אותו בשם “הבבלי” ואפשר שהיה גם תלמידו כדברי ס' יוחסין), וישורר “יוצר, אופן וזולת וגא|לה” לב' של פסח, שניהם ע“פ הפסוקים של שה”ש, למען הנעים שירי רשב“ג בראשון. ר' שמעון ב”ר יצחק חבר יוצרות כמובן לג' שחריתות שלו: ב' של ר“ה, ח' של פסח וב' של שבועות. אבל כבתפלה כן הקדימו הקהלות גם בברכות שמע פיוטי רשב”י לז ש“פ ושל ר”מ ב“ק דחו לח‘. אופן לז’ של פסח הוא לר' יעקב. ובשבועות נצח רשב”י אף את קליר בברכות שמע, בשביל שר' אלעזר קליר לא נהג לחתֹם ביוצרות וסמך על חתימתו בתפלה ומתוך כך נשכח שם המחבר מיוצרותיו לשבועות, והתוצאה היתה, כי אמרו של רשב“י בראשון ושל רא”ק בשני, ו“אופן וזולת” נאמרים בשני הימים של רשב“י. וש”ע יש לנו בפולין “אופן” משֻבץ במלאכים של ר' אמתי (הוא המחבר גם מדת הרחמים בי"ג מדות). גם לש“ת חבר ר' אמתי “אופן” כזה. “יוצר וזולת, לש”ת יסד ר' משה ב”ר שמואל (ב“ר אבשלום בעל ב' תחנות בעשי”ת), ביוצר חתם “שמואלי”. לכבוד שה“ש חב ררשב”י יוצרות גם לשבת חה“מ של פסח. ושירי רשב”י וברכות שמע של ח' פסח לא די שעלו לז' של פסח, אלא שהתקימו גם בח' של פסח את “זולת” של ר“מ בן קלונימוס בשבועות. ויש שדחו גם את אופן “מחוללת מהללת” שך ר”מ ב“ק בח' פסח מפני “לבעל התפארת” של ר' בנינמין, שהוא ג”כ משֻבץ במלאכים כאותם של ר' אמתי בש“ע וש”ת. ל“גאֻלה” התאזרח בי“ט האחרונים של פסח “יום ליבשה” של ר' יהודה הלוי, ששוררו לכתחלה כנראה לברית מילה. בשבת חה”מ של סכות “זולת” חתום יהודה ואולי גם “יוצר”, ו“אופן” חתום יצחק, זה הוא ר' יצחק בן משה (הלוי) שחבר יוצרות לשבתות מצֻינות ומערבית לב' שבועות וש"ש.

לר“ה לא התק’ים המנהג להוסיף פיוטים בערבית, כנראה מפני התענית של ער”ה ולא רצו להגדיל ליל שני על ליל א‘. ואמנם בורמישה אומרים בר"ה מערבית של ר’ אלעזר ב“ר יהודה בעל הרוקח. בליל יו”כ אין מערבית כי אם סליחות אחרי התפלה. באחרונה “אותך אדרוש” חתום רשב“י וא”כ כלן לו. אמנם “אמנם כן” עשויה במשקל שר“ש בן גבירול אוהב להשתמש בו, אבל דרכו לחתֹם. ואפשר שרשב”י שורר הפעם ע“פ טעם רשב”ג. ללילות הראשונים של ג' רגלים תקן מערבית ר' יוסף טוב עלם. לליל ב' של פסח ר' מאיר בן יצחק בעל “אקדמות”, לב' של שבועות וש“ת ר' יצחק בן משה, לב' של סכות ר' יחיאל ב”ר יצחק ואולי בן ר' יצחק ב“ר משה. בז' פסח חתום ר' יוסף וברמז ב”ר יעקב, ובשמ“ע ברמז “דניאל” אבל כמדֻמה ששניהם לר' יוסף ט”ע ויעקב ודניאל היו זקניו. בח' פסח חתום יקותיאל ב"ר יוסף, אולי בנו.

(ע“כ נמצא בכת”י של הרה“ג המנוח ז”ל).

נדפס ב“דביר” קובץ ג-ד ירושלם תרע"ט.

א

כל הרואה את הכתֹבת הזאת בעתון עברי, לא ישתומם למראה עיניו ולא יקוה לשמֹע חדשות; לא יתנפל בתאבון על הגליון הדרך צעירי ישראל, הצמאים תמיד לקראת מחקרים חדשים, מֹחו יקבל את הדבר בשויון נפש! אולי יזדעזע איזה נים נסתר בתוך לבו, אולי יצהל לקראת המנגינה הנושנה, אשר נשמעה ונשנתה כל כלך אלפי פעמים בחוגי המשכילים זה דור דורים. יש גם רבים בתוכנו השונאים את התורה או את החכמה תכלית שנאה ואין מאמינים כלל באפשרות חבורן. ואין מקוים כי המדה הרעה בכל––תתחבר עם המדה היקרה מחמד נפשם. אלה מזה מתעבים את החכמה, כי כל חקירה כפירה ואלה מזה מבזים את התורה, כי אמונה הפך התבונה. לאה ולאה יכולה להיות מליצה כזאת עקיצה עמֻקה בתוך תוכם או לפתוח את שפתותיהם למשחק ולעג למשכילים הישנים, אשר קמו מקברותיהם לאחה את התורה והחכמה “לאחיות תאומות” לשדך את “האמונה בת אלהים” עם ההשכלה בת השמים" ולהרכיב את אריסטוטלס עם רב פפא ואת משלי שלמה עם חקר קַנט אבל שני מיני הקיצונים יראו זאת, לא יכעסו ולא ישחקו, כי לא בשבילם מוציאים עתונים עברים, בעתונים לועזים תספקנה שתי הכתות את צרכן בחדשות והבינונים המשכילים, אשר בעבורם אנחנו עמלים, הלא כֻלם שוים בעצה אחת; כי אך בזה כמוס סוד נצח ישראל למצֹא את המפתח, אשר יפתח לנו שערי עצה, איך להוציא את הרעיון הנשגב של חבור אמונה ותבונה לפעֻלה, כי רק אז ירפא לנו והיינו לעם בריא לעם עולם.

ואך זה כאלף שנים מקריבים טוֹבי עמנו את כֹחם ומֹחם להשלים בין שתי האחיות “הנאהבות והנעימות” לפי דבריהם וידיהם לא תעשינה תושיה. הננסה גם אנחנו מעט הפכחים בישראל, שאין דעתנו נוחה מההזיות וההעוית של שני הקצוות, ללכת בעקבות רב סעדיה והרמב"ם, לגשר את התהום החוצצת בין החכמה היונית והתורה הישראלית? אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר? או אולי נרפה מעקשנותנו והיינו גם אנחנו ככל המון הגוים ככל המון היהודים התמים והמטֻמטמים לפורקי עֹל או למורדי אור ולא נפסח עוד על שתי הסעפים בלבבות חלוקים.

קטני המֹח רגילים להעריך את טוּב השאלות לפי מדרגת הקֹשי, אשר יקשה על הנשאלים לענות עליהן, פרחי מפלפלים שמחים כעל שלל רב, אם יצלח בידם להעלות בפלפולים “תמיהה קימת” לפי דבריהם, אשר “לות נגר ובת נגר דיפרקינה”. ומביני דבר יודעים, כי לכל שאלה ישרה יש תשובה ברורה על כל “וא”ת" יבא “וי”ל". ויאש המקשה קֻשיות שאין אדם יודע לתרץ אותן, אומרים עליו “סתם מקשן עם הארץ” ואם מאות עלוים גאונים עמלים בשמך כמה וכמה דורות לפתֹר את השאלה של חבור “דת ודעת” ועמלם לא ישא פרי, או הוא, כי השאלה לא נשאלה לכתחלה כהֹגן, שיש איזו שגיאה עקרית ביסודה ואף הבנאים המצֻינים לא יוכלו להעמיד חומה נשגבה על יסוד רעוע, כי “שאלת חכם חצי תשובה” ולשאלה הפוכה אין תשובה.

כאשר באו אבותינו בסוף ימי הגאונים בנגיעה רוחנית עם תרבות היונים ובדורות האחרונים עם תרבות ארֹפה. אשר הנה גם היא בנכיון ההשפעה הישראלית כמעט כֻלה יונית, היו צריכים לשני שמות לסמן בהם את תרבותנו ואת תרבותם. ויען אשר המקרה הזה קרנו בהיותנו בגולה דוֻים וסחופים, אשר בחלקים ידועים מהתרבות לא יכלנו לעשות מאומה על חשבון עצמנו והיינו אנוסים לעבֹד אתם שכם אחד, שכחנו, כי בטלית שאולה הננו מתעטפים, ונדמה, כי תרבותם המשֻתפת להם ולנו היא כללית ומלבד זה יש לנו עוד תרבות אחת מיֻחדת לנו לבד. ואם יש לאיש שתי בנות, הלא צריכים לקרא לגדולה לאה ולקטנה רחל.

יצאו בקשו ומצאו, כי גם בספרותנו העתיקה תנ“ך ותלמוד מדברים על תורה ועל חכמה ומאז יִחדוּ לתרבותנו המקורית את השם תורה ולתרבות היוניתֿֿהארפאית את השם חכמה. זה הו מקור הרעה, אשר הביא בלבול הדעות וערוב פרשיות במחנה ישראל; כל הקרעים והפצעים אשר בלבות צעירינו הנלחמים והנופלים, המתחזקים והמתרפים, כֻלם תולדות המשגה הנורא לרמות, שֶכָּל תרבותנו ילידת האמונה והקבלה מאחרים ועל תרבותם פרי השכל והחקירה. וחכמינו הקדמונים אשר לא ידעו ולא חפצו לדעת אתיון ואת כרכורי סופריו, מאין ידעו גם הם לדבר על חכמה ולמה קוראים גם הם לגדולים ואנחנו להם חכמים, למה איננו קוראים להם מקֻבלים או מאמינים? וכל אלפי הסברות בחזקה ורב, מיגו ומתוך הכל אמונה! וכל הדיוקים הדקים והבנויים על עשרות הקדמות בכל הענינים העומדים ברומי של עולם ובכל צרכי החיים הכל אמונה פשוטה! ואם יעיר איזה פרופסר הערה צנומה ויבשה באיזה מלה בתנ”ך, הנהו מכהן פאר בהיכל החכמה. הדעות המעמיקות בנקבי תהום והבוקעות ועולות עד רום שחקים, המקיפות והכוללות את השמים וכל צבאם, את החיים עם כל צבעיהם אשר בישעיה וירמיה הן תורה, אשר אנחנו מחֻיבים להאמין בהם, ואיזה קֻשיה בדֹחק, אשר ינסה בה איזה אלן סרק להעיב קצת את יפעת הנביא, נקרא מדע! אי שמים! איך נפלנו לבארות בארות חמר ומי יעלנו מטיט היון.

לא! השאלה של אחוי תורה וחכמה לא תפתר לנצח, כי כֻלה טעות מעקרה, לא היו דברים מעולם. לנו תורה וחכמה ולהם תורה וחכמה. ושתי התרביות אינן נבדלות באיכות כי אם בכמות: להם נסיונות קטנים של אנשים אחדים, אשר השתעשעו קצת בחכמה – לנו אור גדול של חמודות וסגֻלות, אשר סגלו לנו רבבות חכמי לב המקדישים כל ימיהם לחקירת האמת ולחיי מוסר וממיתים את עצמם באֹהל התורה. להם ניצוצות קטנים של אור דעוך ולנו אורה טהורה של שמש צדקה.

ב

בספרותנו העתיקה גם בתורה, נביאים וכתובים וגם במשנה, תלמוד ומדרש שני השמות האלה תורה וחכמה כמעט שמות נרדפים. לבקי בתורה אין שם משׂרש “תורה”; כי בתנ“ך יקרא “חכם” או “תלמיד חכם”. ומכל מקום אין לכחד, כי הם הבדילו בין תורה וחכמה לפעמים. כן באמרם על משה רבינו ע”ה “אב בתורה, אב בחכמה”. וכן “בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו קבעת עתים לתורה, פלפלת בחכמה” (שבת לא') אבל כל היודע תולדות ישראל ותרבותו לא ישתטה לאמר או אף לחשׂב, כי היתה שניות בלמודים, אר למדו התנאים והאמוראים לעצמם ואשר לִמדו לתלמידיהם. הם ידעו מחכמת היונים ולפעמים הזכירות איזה דבר מחכמי אה"ע אבל תמיד בהכרת ערך חכמתם הם בגאוה לאֻמית ובלעג לאחרים, שׁאינם חשובים בעיניהם.

אמת כי הם עסקות בענינים רבים אשר אנחנו קוראים להם היום “מדעים” ולא “תורה” למשל: תולדות הטבע, תכונת השמים, תורת הגוף, נתוח, רפואה וכדומה. אבל לא היה להם הגיון אחד ושטה אחרת ללמודים האלה מאשר להבדיל בין כשר ופסול, טהור וטמא, חיב ופטור, האמת היא כי הנביאים, אנשי כנסת הגדולה, התנאים והאמוראים לא הבדילו בנוגע ללמוּדים כלל בין קֹדש לחֹל כי אם הגו בכל מקצעות הטבע בכלל וכל צדי הנפש בפרט בכל לב ובכל מכשירי החכמה שהיה אפשר להם להשיגם.

אף החכמים שאחרי התלמוד בבבל, בצרפת באשכנז ובפולן, כל אשר לא עמדו תחת השפעת היונים ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם מעמי ארופה, כל חכמינו אלה אשר החדשים שבנו רגילים לדון אותם לתמימים וקצרי ראות, אף הם הסתכלו במציאות בעינים פקוחות וטהורות ושאפו לדעת ולהבין את הכל ורק בעבור כֹבד עֹל הגלות והשבר ישראל לרסיסים אשר לא היה עוד עם שלם כי אם מפֻזר לקהלות קטנות לכן הצטמצמה פעֻלתם המדעית במקצועות רבים וחקירתם נשענת יותר על הספרים מאשר על הנסיון הישר ובכל זה היו לא רק רש"י ובעל התוספות כי אם גם אחרוני הרבנים, שלא ידעו מאומה “מחכמות חיצוניות”, פקחים ונבונים בהויות העולם, ומנהג פשוט היה לבעלי בתים סוחרים שבכל קהלה ללכת להועץ ברב העיר בעניניהם הפרטיים, ועצת גאוני התורה בדברי חֹל היתה, כאשר ישאל איש בדבר אלקים.

כל השמועה על דבר “הרבנים הבטלנים”, שאין יודעים בין ימינם לשמאלם חוץ לד' אמות של הלכה, היא אגדה, אשר בדו להם “המשכילים” לאמר: אנשים, שֶבלו שנים בבתי מדרשות, מבלי לקרא ולשנות ואחרי כן למדו א"ב של איזו שפה לֹעזת ואולי בדֹחק גם לקרא בה. ומקנאתם לחבריהם, אשר למדו גמרא ופוסקים בשקידה רבה ויצליחו, הם משפילים את ערך התורה ולומדיה בשם הארופיות, אשר הם כותבים על דגלם.

ומכיון שהחפץ לדעת נמצא בעמנו במדה מרֻבה ועמנו עם עתיק המנחיל גם את השאיפה לדעת וגם את פרי חקירותיו מדור לדור, קנינו לנו אוצר גדול של חכמה בכל המקצועות יותר בכל העמים; גם מספר ההוגים והמבקשים חכמה רב אצלנו לפי ערך יותר מאשר בכל העמים; כי אף בעמים הנאורים מאד, שלשת העמים שבמערב ארפה: אנגלים, צרפתים ואשׂכנזים מעטים הם מאד העוסקים בחכמה לשמה, מבלי למצא את מחיתם בעסק החכמה; לעֻמת זה יש בין היהודים מהמין הישן “הבטלנים” לפי דעת משכילנו, רבבות בני אדם הלומדים חכמה לשמה, פשוט למען דעת. התאוה ללמֹד ולחקֹר מצוה בישראל כמו התאוה להשתכר, לשחק בקלפים וכדומה בעמים אחרים.

אחרי כל הדברים והאמת האלה אך נס ופלא היה, לולא לעינו בכל הדברים אשר אנחנו מצויים אצלם, על כל אֻמה ולשון. ואמנם ישנם דברים, שאינם נעשים ע“י יהודים ואף לא ע”י קבוצים כי אם ע"י עמים שלמים, למשל מכללים, מחזות לכוכבים, משלחות תירים וחוקרים ותנועות מדיניות וכדומה. אף בדברים האלה הגדילו בני עמנו לעשות והם הנם השאור שבעיסה בכל קניני הרוח; אבל מכיון שאי אפשר לדברים האלה להעשות על חשבוננו כי אם על חשבון אחרים, מדמים הטפשים, כי אנחנו נופלים מעמים אחרים בתרבות, ואנחנו תלמידיהם.

ומה בין תורה לחכמה בימים הראשונים, בטרם יִחסו לחכמה את ההוראה המוזרה: פרי רוח עמים אחרים? החכמה רבת עיון והתורה רבת מעשה. האיש הלוֹמד הלכות צדקה למען דעת איך לרחם על רעהו, לומד תורה, והאיש החוקר על היסוד הטבוע בלבותינו לרחם על אחרים, הוגה בחכמה. ההלכה בעקרה תורה הפלפל בהלכה והאגדה חכמה. מלפנים היו רֹב בני ישראל קובעי עתים לתורה ומעוטם מפלפלים בחכמה. ואך התֹכן של התורה והחכמה אחד. מלמדי תורה ברבים נקראו חכמים, כי הם העמיקו בדברים לשם עיון והלכה ולא רק למעשה; ועל המורים הלכה מתוך משנתם אמרו, כי הם מבַלי עולם.

אבל מעולם לא עלתה על דעת חכמינו הראשונים והאחרונים לקנות תורה בלא חכמה. לאמר לעשות דעות ודינים על יסוד אמונה עִוֶרת וקבלה איש מפי איש, מבלי לחקֹר את הדברים ולרדת אל עמקם. מלבד שגם הלכה למשה מסיני הנהָ חכמה, מפני שיש לנו על מי לסמֹך, הנה השמועות האלה הנן מעטות מאד בתלמוד וכלל גדול הוא בידי האמוראים “קרא למה לי, סברא הוא”. אין עלינו לאחד את התורה והחכמה, כי אחת הן לכתחלה. אין מעשים טובים בלא לב חכם ונבון ואין איש יכול לראות את הדברים לאשוּרם, מבלי לחיות בדרכי החכמה. זאת אומרת: אין תורה בלא חכמה ואין חכמה בלא תורה ובלשון ר' אלעזר בן עזריה “אם אין חכמה, אין יראה; אם אין יראה, אין חכמה”.

ג

חלוף הוראות במלים הוא מחזה מצוי הרבה. וזאת היא חובת כל עוסק בספרות ישנה, אף אם נושנה רק דור אחד או שנים. שלא להמשך אחרי פרוש המלים בזמנו וללמֹד כל דבר מענינו ומזמנו. זאת היא מדת גזרה שוה, שיש לה כח ראיה נצחת רק בזמן אחד, ובדיוק בספר אחד מקצתו עד קצתו; ולכן אמרו חס"ל “לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד” “דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן”.

אם תבא תמורה כזאת בדברים עיונים, אין בזה נזק גדול, ואף הטועה לא יפסיד כי אם הבנת המאמרים ההם; ואך אם יבֹא שנוי ערכים בדבר שבמעשה והעוסקים בדבר מערבים יחדו חדש וישן, כל מעשיהם מקֻלקלים, ומכ“ש אם בא חלוף בדבר היקר והקדוש לנו ביסוד חיינו וסוד קיומנו, רע ומר מאד. המלים תורה וחכמה נבדלו כאמור מלפנים בזה, כי תורה היתה בעקרה מעשית וחכמה בעקרה עיונית. לפי זה אפשר לדבר על חכמת הטבע, חכמת החשבון, וחכמת התכונה וחכמת הנפש–ולעֻמת זה על תורת הנתוח, תורת הרפואה, תורת ההוראה, תורת המוסר וכדומה. בספרותנו העתיקה עוסקים בשני מיני הלמודים בכל המקצועות. אם הדעות בעיון והפסקים במעשה יוצאים מתוך הנסיון או מהבנת השכל בראיות חזקות, שאין לפקפק עליהן, או בנויות על השערה וסברה לבד, זאת היא שאלה אחרת, שאין לה ענין עם ההבדלה בין תורה לחכמה. גם בתורה וגם בחכמה יש ודאות ויש ספקות ויש דברים “נראים” ובלשון חז”ל “אע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר", “נראים הדברים”.

אבל אלה המבדילים בין תורה וחכמה, בין שהם עומדים בצד אחת מהן ורוצים לדחות את השניה מפניה, ובין שהם רוצים להשלים בין שתיהן, טועים טעות גדולה לחשׂב, שתורה נקנית רק בסברה או עוד פחות מזה באמונה עִוֶרת. המהפכים בזכותה, מבטיחים שכר למאמינים בה כנגד “השכל האנושי”, שהם מתאמצים להמעיט את דמותו. הוֹי בוערים סכלים! אם תבדו לכם מצוה כזאת להאמין ב“אמונה פשוטה” בדברים כתובים בספרים רעים או טובים או בדברים היוצאים מפי אנשים גדולים ותקראו לזה “תורה”, מי ימחה בידכם? אבל למה זה תשגו, כי זאת התורה, אשר אנחנו הוגים בה ונותנים את נפשנו עליה זה כמה אלפי שנים. המצוה ללמֹד פרק משניות עם ברטנורה ובלא ברטנורה על רגל אחת בלא הבנה, בעצמו או על ידי שליח, ולאמר אחרי כן “קדיש דרבנן”, מבלי הבן אף מלה אחת, למען העלות את הנשמה ממדרגה למדרגה, הנה חדשה שבחדשות. שלומי אמוני ישראל אין יודעים מהמצוה הזאת. אם ללמוּד כזה יקרא “תורה”, יש בודאי תהום רבה ונוראה בין תורה וחכמה ואף אלף רמבמי"ם לא יכלו לגשר את התהום הזאת הגדולה מהעולם כֻלו. ואך תורה כזאת הנהָ רק המצאה חדשה של השמשים בכרכים, למען הוציא מכיסי הגלוחים את פרוטותיהם! וזולתם הכל יודעים, כי תכלית הלמוד היא הידיעה. ואין לנו שני שכלים: אחד להבין בו דברי תורה ואחד להבין בו דברי חכמה.

וכמו שבאה תמורה בפרוש המלה “תורה”, כן קבל השם “אמונה” הוראה חדשה, אשר לא שערוה אבותינו. בשביל הוכוחים הרבים, אשר היו בין כמרי הנוצרים וחכמי ישראל בספרד, התרגלו להציג תמיד את היהדות ואת הנוצרות זו לעֻמת זו. ומכיון שהנוצרות איננה רוצה להיות “חכמה”, כי היא אוסרת לבקר את הנחותיה בשכל ואף קריאת ספרי “הברית החדשה” אין רוח הכמרים נוחה ממנה, וגם תורה איננה, כי אצלה לא המעשה העקר–היו אנשיה צריכים למֹצא להם איזו מלה אחרת חוץ מתורה וחכמה, לסמן בה את מהות הנוצרות. הם עשו זאת בלשונותיהם; ובני ישראל אשר גרו אתם וביחוד הספרדים, אשר הכרחו תמיד להתוכח על הנוצרות ונצרכו לשֵם, קראו לנוצרות “אמונה”. בזה אין שום רע, אף אם בתנ"ך, בתלמודים ומדרשים “אמונה” ענין אחר, רחוק מאד מזה. אבל הם העתיקו בלי דעת את השם “אמונה” גם ליהדות, העומדת כנגד הנוצרות, ופה החל החרבן, אשר עשה שמות בכרם ישראל.

“אמונה” שבספרותנו הישנה איננה ידיעה קלושה הבאה מתוך דמיון וסברה לבד ואף לא ידיעה חזקה מאד הבאה מתוך הכרה בהגיון או בנסיון. “אמונה” בהוראתה הישנה איננה בכלל ידיעה הנקנית באחד מכלי ההכרה, כי אם אחת המעלות המוסריות, שאיש מקַים את דבורו ונאמן בבריתו. הבוטח על חברו, מבלי לדעת אם יש לבטחונו, על מה להשען, נקרא בוטח–והבוטח בו: בשביל שמכיר שחברו איש אמת, נקרא מאמין בו; ואז יש לו מדת בטחון ולחברו מדת אמונה. לבטחון באיש אמונים קוראים גם “אמנה”. ואם אנחנו מאמינים בד‘, לו אמונה ולנו “אמנה”. אמונה כזאת תקָרא לפעמים גם אמת, כי אין בין אמונה ובין אמת, אלא שהאמת עיונית והאמונה מעשית. איש, אשר יש בו אמונה, נקרא נאמן. בדברים, שאינם נוגעים לטובת האדם, אין משתמשים בספרותנו הישנה בשרש “האמין”. גם אמונה של חבקוק (“וצדיק באמונתו יחיה”) ואשר בדרשת ר’ שמלי הידועה בסוף מכות, היא זאת. מעלה מוסרית ולא שכלית, כי אמונת אדם לרעהו כוללת בתוכה צדק ומשפט. ולכן אמר ר' שמלי: "בא ישעיה והעמידם על שתים, שנאמר “שמרו משפט ועשו צדקה”, בא חבקוק והעמידן על רחת שנאמר “וצדיק באמונתו יחיה”.

ואך באשר לקחו הערבים והנוצרים שבימי הבינים את דעותיהם משני מקורות שונים – מחוקרים מבקשי מדע בחושים או בשכל בטעם חכמי יון ומכהנים מבטיחים להביא טובה בעלם הזה ובעולם הבא לדבקים בהם – קבעו שני מדורות, אחת של “חכמה” ואחת של “תורה”, “אמונה”, או דת", ויעמלוּ כל הימים לפשר בין שתי הממשלות. ולבשתנו נקשו אחריהם גם רבים מחכמינו האחרונים, אשר הגו בספריהם, ותצא המכשלה הזאת, אצלנו לא היו שני מקורות לכלל ידיעותינו, כי לא היתה לנו כנסיה ובאי כחה וכל תרבותנו המקורית בנויה על השכל והמוסר בלי שום שניות.

נדפס בשבועון “בת קול” גל' ה' ו' ז' לבוב תרע"ג.

עלה נעלה! / יוסף הלוי זליגר

א

ימים ושנים עברו בעבֹדה תמה ונמרצה של חובבי ציון ברוסיה ורומניה ותאות טובי עמנו לגאֹל את ארצנו מידי זרים ולהושיב עליה את בניה, באה רק מעט. מושבה אחר מושבה נוסדה במסירות נפש ובלהבת קֹדש, אפס בשהיות ארֻכות והפסקות ממֻשכות. אמנם מעת אשר קרב “הנדיב הידוע” החור רטשילּד מפריז אל עבודת הגאולה לעשות אותה, קמו במשך שנים מעטות המון מושבות גדולות וקטנות; אבל בכל זה הרגישו המצפים לישועת ישראל קֹצר רוח בצעדי שבלול של כבישת הארץ. מאוהבי התנועה ואויביה נשמעה תמיד הטענה, כי צריכים לאלפי שנים של עבודה הציונית כזאת, עד אשר תעבֹר כל הארץ בידינו. ובתוך כך מי יודע…?

וכאשר חִדש הרצל את פני הציונות ויתן לה צביון תנועה גדולה וגלויה לכל העמים, היתה זאת ראשית דברו ודבר כל המתלהבים אחריו ללעג ולבוז בּכל פה לשטת יסוד מושבות ויקרא לה “חנוניות קטנה”. ברוחו הכבירה שאף לעשות ממלכת יהודים פעם אחת ולהביא את כל עמנו שמה על כנפי נשרים להסתדר לאגֻדה אחת ובה כמה שדרות לפי צֹרך החיים החדשים והמתחדשים. בכנסיה השלישית בבזל הוריד מעט את דרישתו להסתפק בשלטון עצמי תחת מלוכה. הוא קוה והאמין בכל לבו כי ישיג על זה בקרוב רשיון מהשֻלטן התוגרמי וממלכי ארופה ואף מאבי הכנסיה הקטולית. אין כַוָנתי לבקר הפעם את השטה הזאת; את זה עשו נבוני עמנו אז וכיום כבר בקרה אותה התולדה.

תוצאות הדברים ידועות לכל, כי עברו שנים, אשר זנחו אוהבי ציון בעצמם את העבודה בארץ ישראל וכל הציונות נעשתה בחוץ לארץ, כאשר תֵעָשה חתֻנה בלא הכלה. גם “הארציות” הנהָ פרי השטה הזאת, כי כאשר עברו שנים אחדות ומלכי ארץ לא השיבו לנו עוד ארצנו למנחה, כשל כח הסבל של הרצל והעסקנים הקרובים לו וישאו עיניהם אל אוגנדה אוסטרליה, בבל וארצות אחרות בארבע רוחות השמים. גם על זה לא באנו עתה לדון, כי כבר פשטה הארציות את הרגל ובועידה הוילנאית, אשר היתה לפני חֹדש, הפליאו באי כח יט“א, כי ימשכו את ידם מעבודתם, וגם את התפקיד האחד, אשר קבלה עליה להדריך את גולי אחינו לגלוסטן אשר באמריקה ולפזר אותם במדינות המערביות של ארצות הברית, תחת אשר יבאו לניו-יורק להתכנס כֻלם יחדו, לא תוכל יט”א להמשיך מעתה מאין אונים. זה הוא סוף הארציות.

אחרי אשר נלאו הציונים לשאֹף ולקוות ולהריח אל חצרות המלכים ולשכות הרוזנים בלי כל שכר לפעֻלתם, שבו זה שנים אחדות אל חבת ציון הישנה “לחנוניות הקטּנה”, ּשהנהָ כמובן קטנה הרבה מעבודת יסוד מושבות של רוטשילד, בשביל שאין הקֻפות של יחידים ובתי כנסיות והקערות של ערב יום כפורים יכולות להִדמות לאוצרות רוטשילד, אף אם מטעימים תמיד, כי יחידים אין יכולים לגאֹל את העם כי אם העם את עצמו. ואמנם אף אם הראו התוצאות השליליות כי הפתרון, אשר חפץ הרצל וחבריו לתת לשאלת היהודים, לא יעלה ולא יבוא, לא נדחתה עוד בזה הבקֹרת הישנה של הרצל ושל הקודמים לו, כי “החנוניות הקטנה” לא תושיב את עם ישראל על אדמתו והשאלה במקומה עומדת.

באמת אין גאֻלתנו תלויה כלל בטוב השטה, אשר נשתמש בה. עקר השאלה היא, אם נעלה לארצנו, השאלה איך נעלה, הנהָ פעוטה מאד. היא תפָתר מעצמה בדרך עלותני, הציונות הישנה החדשה עם כל שטותיה הטובות והרעות איננה כי אם צלצול פעמונים בעת תבערה, מבלי לקחת קנקן מים לכבות את השרפה וכהכאת “על חטא” על החזה, מבלי לעזֹב את החטאים. בשבועתנו החמורה אשר נשבע עם המשורר הישן ועם רצל “אם אשכחך ירושלם, תשכח ימיני” איננו כי אם טובלים ושרץ בידנו. כל עוד שהננו מחבבים את ארצנו בתפלה וברכת המזון או בקבוץ שקלים וקרן קימת ועם זה הננו דבקים בארצות הגולה והולכים מארץ לארץ ומגלות אל גלות, ואך לא אל ארץ מחמדנו, הננו כֻלנו צבועים ונוכלים. כל אלה המתלהבים אחרי הרעיון הציוני, מבלי לנסות פעם אולי יצלח בידם להשתקע בארץ ישראל, אינם ציונים כי אם מצטינים והרעיון הציוני הנהו להם לשעשועים, שאיננו תופש מקום בתכנית חייהם “ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו –– ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו”.

ציוני אמתי עושה כדברי ר' יעקב מעמדן ז"ל בסדורו, שכל איש מישראל חיב לבקש דרכים ותחבולות בכל ימי חייו לעלות ארצה ישראל ולהשתקע שם ובלבד שיוכל להנות מיגיע כפיו ולא יטיל את עצמו על הצבור, חרפה ובושה היא לדבר על “עבודה ציונית בארץ ישראל”, מה שהננו קוראים ושומעים עתה לרֹב. כי טוב לנו יהודי אחד העולה לציון ונאחז בה, יהיה אף שונא ציון, מרבוא ציונים השוקלים את שקליהם וממלאים את כל החובות, אשר המפלגה מטלת עליהם –– ועלֹה לא יעלו.

יש רבים בין הציונים החמים העונים על השאלה הזאת "הן אמנם ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש; אפס כי לעלות אליה ולהאחז בה לא יתכן לאחד ממנו, כי… "בהגיעם אל המלה הזאת, הם מחִלים לגמגם ולבקש תרוצים איש איש לפי דרכו ולפי פרנסתו ולפי הארץ, אשר הוא יושב בה: לאחד ארץ ישראל חסרת השכלה, ולשני היא חסרת חרֹשת ולשלישי היא חסרת קיטור וחשמל וכל התקונים החדשים שבארופה ולרביעי אין החיים שם בטוחים, בשביל שסדרי הממשלה אינם טובים כמו בארופה, אף על פי שהכל שקר והארצות המזרחיות, אשר בהן רֹב בני עמנו נחתים, וביחוד גליציה, נופלות בכל הדברים מהישוב היהודי בארץ ישראל אף היום, בעת שעודנו קטן מאד. גלגולי המרגלים הם אומרים: “טובה הארץ מאד מאד; אפס כי…” הלא טוב לנו לאמר עם כָלֵב הציוני האמתי “עלה נעלה וירשנו אותה!”

ב

יחס עם ישראל לארץ ישראל איננו משתנה מימי גלות נבוכדנצר ועוד לפני כן עד היום הזה. יחידי סגֻלה בבית יעקב אוהבים את ארץ החמדה ונמשכים אליה מקצה הארץ ובאים לחונן את עפרה ולהושיב נשַמות –– וההמונים הגדולים חונפים גם הם לארצנו ומכַנים אותה בכל כנוי של שבח ותהלה ועלה לא יעלו אליה. ואם הם יושבים מכבר בתוכה, אז הם עוזבים אותה מתוך שגעון מָשרש מימים קדמונים בלבות העקשים, כי ארץ ישראל הוא רק שער השמים, והרוצה להנות בעולם הזה, צריך לקבל את השפע מזרים על אדמת נכר. הכל מודים אמנם כי ארצנו היא ארץ זבת חלב ודבש, אבל, אבל… והתרוצים בדֹחק והתואנות הקטנוניות מה רבו! כי איזה גבול יש לשקרים ודחיות בקש. כי כידוע האמת רק נקֻדה אחת מרכזית והשקרים סובבים הולכים ומתרחבים בעגולים רבים עד אין קץ.

נבוכדנצר וטיטוס לא הגלו את עם ישראל מעל אדמתו, רק חלק קטן שבו; וכל העם עזב ברצון את אדמת אבותיו להתגולל על פתחי אחרים וללקט פרורים תחת שֻלחנותיהם. בסוף ירמיה נמסר לנו חשבון מדֻיק של כל השבויים בימי נבוכדנצר במשך שש עשרה שנה והשורה האחרונה היא “כל נפש ארבעת אלפים ותשע מאות”. וכל העם הגדול, אשר עלה לאלפלפים רבים, לא היה עוד בארץ ישראל ותהי “אבלה מבלי בניה ושוממה מאין יושב” כמהפכת סדום ועמורה, זרועה גפרית ומלח. לא באבחת חרב הגלינו כי אם מפני חטאינו גלינו מארצנו. ירמיה הנביא, אשר עיניו ראו את החרבן הנעשה בקשי עֹרף, קונן על ישוב ישראל: “עריו נצתו מבלי יושב” ואל בני עמו האוחזים בשולי אחרים ונסחבים אחריהם קרא: "מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר? "אבל כל בכיותיו ותוכחותיו לא הועילו. כל שארית הפליטה אחרי חרבן ירושלם גלתה ברצון מצרימה וגם את הנביא בעצמו לקחו אתם בחזקה.

גם בני הדור ההוא שתו בחלקות ומחמאות לארצם הטובה ועירם עיר הקדש כמונו היום; ואך לשבת שם לא חפצו. מתי נחדל מהחנֻפה הריקה לקרֹא לארצנו ארץ העבר והעתיד? לא נדבר לא על מה שהיה ולא על מה שיהיה; תהיה נא לנו ארצנו ארץ ההוה! למה לנו המליצה נפוחה של ארץ אבות ובנים? בבתי מדרשות נחקֹר על קדמוניותינו וקדמוניותיה ובספרות יפה נערֹך דמות לעתידותינו ועתידותיה; ואך בחיים נעלה נא אל הארץ הטובה לאכֹל מפריה ולשבֹע מטוּבה, בדרך פשט, בלי שום דרושים ורמזים וסודות. תחדל נא מהיות ארץ האבות והבנים ושבה להיות ארצנו אנו. ולא למחר ומחרתים כי אם היום, כי גם אבותינו היו קשי עֹרף כמונו וגם בנינו אחרינו יסתפקו כמונו בקופות של ר"מ בעל הנס וקרן קימת לצאת ידי חובת חבת הארץ וגם בניהם לא ינחלו את הארץ, כי אבותיהם לא ינחילוה, אם לא נחכם אנחנו להרפות מעקשותנו.

הציונים אשר שׁבו לאינו מהחוץ, מונים לציונות מימי הכנסיה הראשונה בבזל; הבקיאים בתולדות התנועה מקדימים אותה מימי יסוד המושבות בארץ ישראל והמעמיקים יותר עד ימי ר' צבי קלישר ז"ל. ואך נבוני דבר יודעים, שאין יודעים כלל תחלה לציונות כי הנהָ מעולם כעם עולם. אבל תחת אשר נחנף לנו ולאבוֹתינו כי מאז ומעולם הננו נושאים בלבנו אהבה פלטונית לארץ ישראל ומבקשים עלילות מעלילות שונות, לבלי לנגֹע בה. הלנצח נמשיך את האירוסין ולא נקח לנו אֹמץ לב לגשת סוף כל סוף אל הצעד המכריע לנשואין?

בראשית התנועה הציונית לעגו עושי התעמולה לדורות הקודמים ולמנהליהם ורבניהם, אשר יצאו ידי חובת חבה לארץ ישראל באמירת תפלות ובקשות על ציון ועל משיח ובנתינת פרוטות לקופת רמבעה“נ. בנוגע לממון, צדקה בקרתם עד מאד, אבל מה אנחנו רואים היום? גם הציונות החדשה לא שנתה במאֻמה מהישנה. גם עתה “קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול”. תחת אזכרה לציון בתפלה וברכת המזון, עושים לה אזכרה בועידות וכנסיות, תחת “אני מאמין בביאת משיח”, “עומדים על יסוד התכנית הבַזלית” והקופות של רמבעה”נ הולידו פרי פרות של כל מיני קופות. להבת קֹדש נזרקה בתוך מחנה ציון, כאשר חִדש הרצל את השבועה “אם אשכחך ירושלם, תשכח ימיני”. זה הוא בוַדי דבר טוב, אבל לא פחות ולא יותר מאמירת הפסוק הזה לפני ברכת המזון הנהוג אצל שלומי אמוני ישראל. איננו רוצים לבטל את ערך כל הדברים האלה, אבל אינם כי אם ניצוץ המסתתר בתוך הרמץ, אשר אם יבֹא אחרי כן איזה פקח ויביא עצים ויפיח בפיו את הניצוץ הזה, יוכל לעשותו למדורה גדולה מחממת ומאירה; אבל כל עוד שאיננו עושים זאת, כֻלנו פעוטים וקטנונים שומרים את הניצוץ בתוך הרמץ מימים ימימה כאבותינו ואבות אבותינו עצלים ועקשים ואין לנו במה להתגאות ולהתפאר.

יש אשר יאמר אחד ציונים החדשים: הרבנים הישָנים לא ידעו כי אם להתפלל על הגאֻלה או ליסד בארץ ישראל ישוב של קבצנים ושאלנים, אשר עיניהם צפויות לעזרת אחרים. אבל החוקר בתולדות ישראל מוצא, כי מעולם לא כונו לזה כל המנסים לחדש את הישוב בארץ ישראל. בעבור האמונה הטפלה הנפוצה בכל המון העם מאז, כי ארץ ישראל הנה לנשמה ולא לגוף “וארץ זבת חלב ודבש” בכֹח ולא בפעֹל, עולים שמה רק הטובים שבעמנו, אנשי רוח וחכמי לב.

ג

מימי משה ועד הנה יהושע וכָלב אומרים: עלה נעלהֿֿורעיהם הרבים מהם אומרים: אפס… בעת אשר גרשו פרדיננד מלך ספרד ואשתו איזבל המרשעת את כל היהודים מארצותם בשנת ה' רנ“ב, היה מובן מעצמו, כי יגלו מזרחה לארצות, אשר הביאה מלכות תוגרמה תחתיה; כי כארבעים שנה לפני כן (בשנת ה' רי"ג) העביר מחמד השני השֻלטן בתוגרמה קול בכל העולם, כי כל איש מבני ישראל, אשר ירצה להאחז באחת מערי תוגרמה, ישימו הפקידים התוגרמים עליו את עיניהם לטובה ומשפט אחד יהיה למחמדים וליהודים היושבים במלכות תוגרמה. על נקלה יכֹל כל אשר עינים לו לרֹאות, כי מאת ד' היתה זאת אשר הקדים רפואה למכה, להמציא מקלט לבניו הרצוצים והנדחים פליטי ספרד ארץ הדמים. והמקלט הזה היה הפעם במזרח בקרבת ארץ אבותינו ומעט שנים אחרי גרוש ספרד באה גם ארץ ישראל בעצמה תחת יד סלים הראשין מלך תוגרמה בשנת ה' רע”ח. אביו ביזוד לעג לפרדיננד מלך ספרד על גרשו את חרוצי אזרחיו מארצו, למען הפֹך אותה לשממה ולהעשיר את תוגרמה ברבבות תושבים ישרים ומֻכשרים ובאוצרות כסף וזהב אשר הביאו אתם. לו חכמו אז אחינו גולי ספרד, היו עולים כֻלם כחומה אל הארץ הטובה המבַכּה על בניה, אשר עזבוה ואשר היתה אז פתוחה לפניהם לרוחה, כי מלכי תוגרמה התחננו לפניהם לשוב ולשבת בארץ אבותיהם.

איננו רוצים להלל בזה את התוגרמים כמנהג הנהוג אצלנו זה זמן מה במגמה ידועה. כל המבדיל בין עם לרעהו ואף כי בין ממלכה לחברתה בנוגע לאהבת ישראל ושנאתו, מעיד על עצמו, שלא למד תולדות ישראל במדה מספקת. ואם למד, לא ברר לעצמו גופי הלכות עמָלקות היוצאות מהן. המהלל את האנגלים שכח את הטבח, אשר עשו בו ביום הכתירם את ריטשרד “לב אריה” בשנת ה' תתקמ“ט ואת הגרוש של עדוארד בשנת ה' נ‘. המשבח את הצרפתים שכח את הגרוש של שנת ה’ ס”ו. הרבה שומעים בזמננו כי פרעות בנוסח רוסיה לא תקֹמנה באשכנז בשום אופן; אלה מעלימים את עיניהם ממסעות הצלב אינם ומהמָות השחוֹר. גם כל האומרים, כי הרוטנים והתוגרמים לא הרעו לנו מעולם, אינם זוכרים את ההרגות של שנת ת"ח ואחריה אשר נעשו אמנם בנהֻלת אציל פֹלני חמילניצקי, אבל בידי הרוטנים והתוגרמים אשר קראו להם טטרים (גם עד היום זה כך שמם ברוסיה). הכלל “בידוע שעשו שונא ליעקב” הנהו חֹק עולם אשר יִשְבַת רק אז, בעת שיהָפך עשו ליעקב “ונמר עם גדי ירבץ”. כל עוד שיהיו גוים בעולם, יהיו גם צוררי ישראל בעובדי אלילים, נוצרים ומחמדים, בבני יפת ובבני שם, בעמים חשכים ונאורים. אם איזו ממלכה מראה חבה ליהודים, איננה עושה זאת אלא לצֹרך עצמה, להנאתה ולטובתה. אם הכניסו מלכי פולן אותנו אל ארצם, לא עשו זאת אלא בכונה להפֹך מדבר שממה של אצילים בטלנים רוכבים על עבדי עולם –– לארץ נושבת, אשר אזרחים חפשים סוחרים אותה ועושים בה כל מלאכה.

ואם האיר מחמד השני פנים ליהודים וימשכם לארצותיו היה נימוקו עמו. העֹתמנים היו זרים ומעטים בארצות, אשר כבשו בגבורתם; כי רק כמאות אלף מהם גלו מטורקסטן בתוך אזיה לארץ אנטול ואחרי כן לארצות הבלקן. וכאשר כבש מחמד השֻלטן את קֻשטה, היתה כרך גדול של יונים. ולו הביא את כל בני בשטו לקֻשטה, לא יכלו לבטל את היונים ולתת למצער לבירת הממלכה אֹפי תוגרמי. והוא היה צריך לתוגרמים גם ביתר הארצות הכבושות. מה עשה? החליף את המשמרות ומשך סרבים, בולגרים, ורומנים לקֻשטה וליתר ערי יון והעביר סרבים לבולגר ובולגרים לֶסרב.

בשטה הזאת לסכסך עם בעם החזיקו מלכי תוגרמה כמלכי אשור הקדמונים. ומזה יצאה הערבוביה הנוראה של כל ערי תוגרמה כאשר היה בכל זה איזה קרּב דעות ברֹב העמים הכבושים תחת ידי מושלים העתמנים שהיתה הדת הנוצרית ואתה התרבות היונית משֻתפת בהם, הכניסו השֻלטנים באהבה וברצון את היהודים לתוגרמה, למען הכריע את הכף כנגד הנוצרים. אך לחזק את כסאו שלח מחמד השני ימים אחרים אחרי לכדו את קֻשטה את אגרתו לקהלות היהודיות אשר בספרד ועוד, כי ייטיב להם, אם ישבו לארצות ממשלתו. עד היום הזה רב מספר הנוצרים ממספר המחמדים בקֻּשטה ורק היהודים מכריעים את הכף לצד התוגרמים. השֻלטן מחמד הרים את קרן ישראל גם בזה, כי העמיד חכם גדול מתוכם את ר' משה קפסלי' לרב ראשי על כל היהודים אשר בתוגרמה ויגדל את כבודו וינשׁאהו אף מעל החשמן היוני. כעין שריד מהגֻדלה הזאת יש גם עד היום לרבנים הראשים בקֻשטה. אחרי מאה שנים רומם סלים השני רִבֵעַ מחמד השני אחד היהודים עוד יותר, כי מנה את יוסף הנשיא לנסיך מושל על אי נַקסם. כותבי הדורות מדַמים כי באמת היתה תוגרמה לדורות ההם גן עדן ליהודים אשר שכנו בתוכה; זאת היא טעות; כי גלות טובה לא היתה ולא תהיה. בא“ח סי' קי”ד כתוב ב“י בשם מהרי”ן חביב “נ”ל, כי בתי כנסיות שאנו מתפללים בהם תוך החצרות במלכות תוגרמה, הם דומים לזה, מהטעם שאמרו חכמים ברחובה של עיר, שאין בה משום קדֻשה. דאקראי בעלמא הוא וכל דירתנו בבתיהם ובחצריהם ובטירותם הכל דרך עראי… ובזמננו זה במלכות הנ“ל אין לנו רשות להזמין בית קבוע לד' ב”ה, כ“ש שאין לנו רשות לבנותו ואנו צריכים להטמין עצמנו בבתי תחתיים וקולנו לא ישמע”.

ד

עדות הגאון מהרי“ן חביב, כי מלכות תוגרמה לא התירה לבני ישראל בּזמנו לקנות בּתים ולהזמין בּית קבוע לתפלה, מסיּרה את ההוד והקסם המסוך על מושלי תוגרמה, כי היו תמיד מלאים חן וחסד ומעולם לא הרעו לנו. השמועה הזאת יצאה מאחינו גולי ספרד, אשר לעֻמת הלחץ הנורא בּספרד ראו בתוגרמה מלכות של חסד ובדורנו זה משתמשים הציונים באמונה זאת לכונה רצויה. עוד זה עלינו להבליט, כי מהרי”ן חביב חי בסוף המאה השלישית בעצם הימים, אשר משך השֻלטן ביזיד את היהודים לארצותיו ויחנף להם עד אין קץ כפי דבריו “למען יעשירו את תוגרמה.” מושלי תוגרמה היו אפוא ככל המושלים “נראים כאוהבים בשעת הנאתם ואין עומדים לו לאדם בשעת דוחקו”. בלחץ וחנֻפה כאחד מתהלכים שליטי תוגרמה אתנו עד היום הזה, הכל כמנהג פולן. כדי היה לקרֹא את מכתב התודה, אשר שלחה הרוזנת למסים בקושטה אל הרב הראשי חיים נחום על הסכום של חמשים פרנקים, אשר שלחו היהודים לממשלה בתור תמיכה לפצועים במלחמה. על נדבה של חמשת אלפלפים לא היו צריכים להודות יותר. בתוך המכתב שכח הרוזן את עצמו ויזכֹר, כי עיני הממשלה צפויות ליהודים בשאלה של רומליה המזרחית.

מהמחקר הזה יוצאת התורה, כי אין עלינו להתמרמר ולהואש מתקותנו בארץ ישראל בעבור משבר מלכות תוגרמה שהיא עתידה לעבֹר מהארץ בעתיד קרוב, לא אהבת צדק כי אם אהבת נפש גרמה, כי נטו אדירי תוגרמה אלינו חסד. ובכל זה עלינו לתופף על לבנו: על חטא שחטאנו אנחנו ואבותינו בכל התקופה האחרונה בת ארבע מאות שנה, שהיתה ארץ ישראל בידי מושלים כאלה, אשר ראו בעין טובה על עליתנו ארצה ישראל, למען הכריע את הכף כנגד הנוצרים המרֻבים בארץ ישראל ואשר להם אחים בממלכות התקופות בארֹפה ואף כנגד הערבים, שאין מקבלים אדנות מהתוגרמים ברצון, בשביל שהם מתגאים בתור ילידי הארץ. הננו עומדים עתה בסוף התקופה הזאת, שארץ ישראל היתה פתוחה לפנינו והמושלים בה התחננו אלינו לעלות בהמון אל ארץ אבותינו –– ואנחנו הקשינו את ערפנו והקשחנו את לבבנו ונאטם את אזננו, לבלי שמֹע בת קול היוצאת מציון ומכרזת: שובו בנים שובבים אל ארצכם הטובה, אשר תתן לכם מטל השמים ומשמני הארץ. עד מתי תקפצו מגוי לגוי וממלכה לממלכה לשוב אל הארצות, אשר כבר גרשו אתכם משם שבע פעמים להיות למשל ולשנינה, לבוז ולחרפה לעיני כל העמים האומרים עליכם כי אם יוציאו את היהודי דרך הפתח, ישוב דרך החלון. למה הנכם מנסים בכל ארץ מאה פעמים, אולי ייטב לכם, ורק לא בארצכם הטובה היושבת כעגונה ומצפה עליכם זה אלפי שנים?

כאשר קם כורש מלך פרס ויכבֹש את כל אזיה המערבית והיה לו ענין בזה להשיב את היהודים אל ארצם, למען יהיו לו נאמנים וישמרו את ממלכתו בקצה הגבול, מהרו למצער ארבעים ושנים אלף לעלות ארצה ישראל ויחדשו את בית המקדש וישיבו את כל סדרי האֻמה על מכונם ובדורות הבאים נעשה המרכז הרוחני, אשר היה בנוי על יסוֹד בריא של אכרים יושבים בעריהם לפליטה גדוֹלה להחיות עם רב. וכאשר חזרו ענינים דומים לאלה בימי מלכי תוגרמה. מהרו גם אז טובי אחינו הספרדים לעלות ארצה ישראל; אבל ההמונים הגדולים לא הלכו אחריהם כי אם נאחזו ביתר ארצות תוגרמה ויבנו את סלֹניקי ואת איזמיר ויביאו עשר רב לכל ארצות תוגרמה, ואך לא לארצנו הפוריה והטובה מכֻלן שהיתה והנהָ ריקה ושוממה מיושבים וממעיטים להתקל בה עם אחרים, מאשר בכל הארצות.

כל המדמה, כי חכמי הדור ההוא ר' אפרים קארו ומהרי“ן חביב ומהר”י בי רב ור“ע מברטינורה וחבריהם כונו לעשׂות ישׁוב של יוֹשבים לפני ד' וחיים מחלֻקה בחסד אחיהם בחוץ לארץ, אינו אלא טועה. אם אנשי הרוח עולים לארצנו ואנשי המעשה מתפזרים בכל הארצות, אין זה ישוב בריא, כי בכל עדה צריכים להיות עינים ולב וראש, אבל גם ידים וּרגלים. ישוב, שכֻלו חכמים וחסידים, נהפך מעצמו לישוב של שאלנים נבזים אחרי דור ושנים. בראשית המאה הרביעית בימי ר' יוסף קארו היו בצפת שמונים גאוני ישראל. הם היו צריכים להיות הסנהדרין לכל עם ישראל, כאשר אמר מהר”י בי רב לעשות כן באמת; אבל העם נשאר בחוץ בעת הרדיפות והגרושים הנוראים בכל ארצות ארפה. לו השכילו אז אחינו הספרדים לבנות תחת סלֹניקי ואיזמיר את יפו ואת חיפה לעשותן למפרצים טובים להסב שמה את מסחר המזרח להיות למרכֹלת עמים, לא היה עתה גורל בניהם אחריהם כיום הזה בסלֹניקי, אשר עם היות בה רֹב ישראל תוגרמים, יונים ובולגרים רבים עליה וליהודים אסור להשמיע גם את דעתם לטובתם. לכל היותר כותבים הרבנים הראשיים בסלֹניקי וסֹפיה מאמרים בעתונים לטובת המושלים בהם, הרוצחים הבלקנים, על פי צו ממעל. ובתוך כך לוקחים הספרדים מחדש מקל נודדים בידם לגלות לכל הארצות ואף לשוב לספרד ארץ הדמים. ואין איש זוכר להם, כי הם בנו את סלֹניקי בכספם ובכשרונם, כי אין משפט במלחמה. אחרת היתה, לו היה שם העיר יפו ולא סלֹניקי. מתי נחכם להכיר את האמת. כי רק בארצנו נושע תשועת עולמים. נעזבה נא את ארצות הגולה המקיאות אותנו ועלִינו כֻלנו כחומה אל ארצנו הטובה המנהמת אחרינו כיונה!

נדפס בשבועון בת-קול גל', כ“א, כ”ג, כ“ה כ”ו, לבוב תרע"ג.

אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב / יוסף הלוי זליגר

א

(מענה על “המכתב הגלוי”, אשר שלח אל “בני האמונה הנכבדים”.)

בטרם אחל לדבר אתך משפט על עצותיך הישרות והמחֻכמות, אשר תאמר להשכילנו ולאַשרנו בהם, עלי להצטדק לפניך, על דברי אתך בּלשוני העבריה ולא בלשונך הפֹלנית או באחרת הנשמעת לך. הן ראיתי, כי בצוק העתים לא עמדת גם אתה בנסיון; ועם הטיפך זה שנים רבות, כי גם אתה וגם כל בני דת משה יושבי הארץ הזאת הם פֹלנים גמורים, ערכת את מכתבך הגלוי בשפת אשכנז ובכתב עברי, באשר ידעה נפשך מאד, כי רב הפֹלנים האלה לא ישמעו אף מלה אחת פֹלנית. האם ח“ו כפרת פתאם בעקר הגדול והקדוש לך תמיד, כי אין יהודים בכל מלכות אסטריא, כיֿֿאם פֹלנים בני דת משה ואשכנזים בני דת משה (מפני אהבת הקצור נקרא לאלה “מֹשקים” ולאלה. מֹשלים)! הלא כל הודך וכבודך בא מהעקר הזה, וכפוי טובה הנך רק לעם, אשר יצאת ממנו, אשר באמת הוא רק הוא גִדלך וינשאך ויפנקך וישביעך… ואתה תכרה שוחה לרגליו להכחידו מגוי. ולא כן לעקרים ושקרים, אשר דבקת מהם בנערותך בימי התבל והמיעה, אשר כבר עבר עליהם כלח ואתה עודך מחזיק בם “במלא עמקי דעתם”, “בתוך חדרי לבך” לפי עדות פיך. אחר עבור שעת החרום תשוב בלי כל ספק לעמך הפֹלני וללשונך ואך בשעת הסכנה תדקדק להכתיב את תעודות הנמולים רק פֹלנית. ואך דאב דאבו עיניך לראות כי הקול, אשר השמיעו אחיך המֹשקים בעתון צוררינו “סלאווא פאלסקיע” לפני חדש ימים, אשר הזהירו את “בני אמונתם” בדברים חמים ונמרצים לבלי ללכת אחרי הציונים המדיחים אותם מעמם הפֹלני, לא נשמע בין העברים. ובאשר הך מאור הגולה, ראש הדת בק”ק לבוב והמדינה. הורית הוראת שעה ותתר לך לכתב בלעג 1) הקרוב ללשון היהודים אבות המֹשקים, לבי לבי עליך האֻמלל, חרפה וכלמה תכסה את פניך ומה נענה לאחיך הלֶחים, אם עליך לדבר את פֹלנים נאמנים בלשון טֹטֹנים. (האם לחנֹף לפני עמך הפֹלנים או לחנֹף לבני עמי היהודים חטאת כל כך לשפת אשכנז ודקדוקה בכרוזך.) ואמנם שמע נא ראש המֹשקים! אנחנו איננו לא אשכנזים ולא פֹלנים, לא מֹשלים ולא מֹשקים, כי אם יהודים ושפת הכתב לנו מימות אברהם אבינו ועד היום הזה ומהיום הזה עד דור אחרון, עברית. השפה הזאת תאגד ותחבר את כל אברי ישראל הנפוצים בכל קצוי הארץ לעם אחד, היא תקשר אותנו עם עברנו הגדול ועם עתידנו, אשר יגדל ממנו. בה ירשִנו את כל סגֻלות נביאינו וסופרינו, תנאינו ואמוראינו, משוררינו וחכמינו ובה גרשנו מאז ומעולם כל השדים והזדים הפורצים אל היכל הקֹדש פנימה לטמאו ולשקצו והקמים עלינו להאבידנו ולהשמידנו מן הארץ. היא פקחה גם עיני בני בני דורנו לראות את תוצאות דרכי המֹשקים ולהגיע לסוף דעתם… עד אשר עמדו כל יהודי גליציא ביום אחד ויקראו מלא אחרי אחיהם שונאיהם: פושעים, בוגדים, סורו ממנו אין לכם חלק בישראל ולא נחלה באלקיו! בלשון הזאת אבֹא גם אנכי כמאסף למחנות ישראל, להראות את תהפוכות מכתבך, אשר בהם נסית באחרונה להעבירנו על דעתנו ועל דעת המקום ולדכאנו תחת רגלי אחרים. זאת ועוד אחרת: הן גם אתה שתה “ללשוננו הקדושה” בחלקות בכרוזך, באמרך, כי בטח “לא נרצה לכרות לה קבר”. ואם אכתֹב בלשון הקֹדש ושלחת להביא לך מבני העברים, לתרגם לך את דבַי ברֹב הדרך ותפארתך, יהיה באמת קדוּש השם ושפתנו תִכָבֵד כבוד גדול על פני המֹשקים. ועתה אעידך למשפט, נקרבה יחדו:

בראשונה הרבֵית לפלפל על יחס הבחירה הכוללת לנו ותנס להוכיח, כי סכנה גדולה נשקפת לנו ממנה ועוד ירע לנו עתה מלפנים. הן דמית, כי את בני חָם לב ערלי תדבר, ותשכח, כי בני ישראל, אשר תחפץ לעַור את עיניהם, הם תלמידי אביי ורבא. האם אנחנו עשינו את המצב החדש או אנחנו נוכל לעצור בעדו? מה שעבר אין, וכל הבקי בהליכות עולם רואה את הנולד, כי באֹסטריא תִנָהג בקרוב בחירה כוללת ועמה חלֻקת העמים ללשונותיהם ותרבותיהם, ואם לא, תפרד ליסודותיה כי גלגל התולדות סובב תמיד אל עבר פניו ומעולם לא לאחוריו. ועל פי המצב החדש הזה עלינו לעשות את חשבונותינו, למען שָרש מלבנו כל שמץ תקוה, כי תמלא הממשלה אחרי חפצנו לעשות גלילי בוחרים מיֻחדים לנו וכי יוטב גורלנו בזה; ואף אם תמלא בקשתנו בדרך פלא, כתבת “לא, לא ועוד הפעם לא” באותיות גדולות וגם נשבעת באלות וחרמות וקונמות, “בבגידה” “ובפשיעה” “ובישׁר לבבך” ובצרות ישראל ועוד ועוד. גם פה נִכר, כי לא ההגיון הישר אשר חכמי התלמוד הגיונך. אצל פוסקינו דין פשוט “כל החשוד על דבר, אינו נאמן עליו, אפילו נשבע”, מי פתי לא יכיר, בשמעו חנונית נשבעת עשר פעמים באופנים שונים להשביח את מקחה ולהעמיד את מחירה, כי שקר בימינה? מלבד השבועות החמורות הַעֵדותָ על דעתך גם עדים נאמנים, את יתר חבריך צירי המֹשקים והמֹשלים ותַכנם “כִבְדֵי ראש ובני בינה”. בטח נִמלא פיך שחוק, בעת אשר כתבת המלים האלה; ואך עתה אחרי אשר נקרע המסוה מעל פניהם ובחון עמנו בהם סר ואיננו, נשחק אנחנו ונניד ראש להם. לפלא, כי בכל התנועות החזקות והמעשים הכבירים, אשר נעשו בבית הצירים ובכל הממלכה, לא נשמע קול “החכמים” האלה מטוב עד רע. כנראה כל חכמתם בדומיתם ועל פי המאמרים הידועים במשלי ובאיוב ידַמו להיות החכמים באדם. אחרי החרמות והעדים תביא לדבריך גם כעין ראָיה מהנסיון. הנך רוצה לדעת ולהודיע, כי כבר ענתה הממשלה על שאלתנו בשלילה. נניח, כי אמת הדבר. הלא כלל גדול הוא בהליכות עולם, כי שליטי ארצות וממלכות עושים את כל מעשיהם על פי יחס הכחות המכריעים איש לאחיו והתנאים התלוים בו ומשתנים מזמן אל זמן וממקרה אל מקרה. כל עוד הוליכו מנהגי האי כחנו את מנהגי הממשלה שולל, כי כבר היינו עבדי עולם לפֹלנים ולאשכנזים ואהבת מולדתנו לא תֵעור עוד בנו לעולמים וגם את כח עם האכרים אשר להם הארץ, לא ידעו להעריך כמתכֻנתו, חפצו להשאיר הכל על מקומו לטובת מושלי הארץ. ואמנם בעשרה בטבת החלה תקופה חדשה בידיעת עצמנו ובהשקפת העמים ונסיכיהם עלינו. והרוטנים גם הם הראו את רצונם הכביר ואת גבורתם; ואף אכרי הפֹלנים, המעטים לפי ערך, יושבי המערב אינם תמימי דעים את אצילי עמם, אשר באמת נעבֹד כלנו יחדו רק אותם. אין עוד סברה, כי תהיה פה מנוחה אם לא ישֻנו הענינים מן הקצה אל הקצה; והרוטנים לא ינוחו ולא ישקטו, עד אשר יוציאו מפי אצילי הפֹלנים את בלעם, אשר בלעונו חיים. ומהאמת הפשוטה הזאת הנראה לכל, אין לך כל ידיעה. אנחנו החיצונים למדנו כבר לסקֹר סקירה מדינית ולהקיש העתיד אל העבר ולחשב את התוצאות על פי הסבות –– אתה ורעיך היושבים במקור כל המדינות ורואים ושומעים את חבריכם הנוצרים מניעים את כל המכונה ומהפכים את סדריה, מביטים על ההוה כעל דבר קים מחיב ועומד לעד. בכל כרוזך לא תשים לב לרוטנים; ובהזהירך את בני אמונתך להוסיף ולעבֹד את הפֹלנים, פן יפלו עלינו והכונו או פן יחרימונו במסחר, לא יעלה על לבך, כי אכרי הרוטנים יוכלו להרע לנו פי אלף מאצילי הפלנים המעטים והחיים רק מזעת אפי האכרים והאמנים והסוחרים. על אחת כמה וכמה, כי לא תראה, כי גם הממשלה עוברת במזרח לאט לאט מידי האצילים הזרים אל הרוטנים ילידי הארץ, אמת, כי היום יחנפו עוד מקצתם אל הפלנים ונוהגים בדרכיהם; אבל במה דברים אמורים בזמן שידם תקיפה. אף תלמידים בתורת המדינות יכולים לראות כי המצב הזה לא יאריך עוד ימים רבים; ואז נהיה אנחנו המוכים והנרדפים בעבור הפֹלנים. אשר אינם עוד בעולם; כי המעטים ימהרו להתבולל ברוטנים. ואך אנחנו נהיה המפגרים, עד אשר נבקש גם אנחנו את הרוטנים בקדה ובהשתחויה, לשים גם הם עלינו את חותם העבדות ועבדנו גם אותם באהבה וברצון ובמסירת נפש והיינו רוטנים בני דת משה, עד אשר ירכב עם אחר עלינו או עד אבדנו בגוים ח“ו. המצב הזה ימצא חן בעיניך ולכן תפנה אל “חכמת החיים” אשר לבני דתך ותיעצם כאב נאמן, לבלי צאת ממנו כל הימים. אמם יש לך חברים עניים בדעת כמוך והחזון, אשר חזיתי לבני עמי גרי גליציא המזרחית איננו לקוח מדמיוני, כ”א ממעשה מַר ונמהר במערב אשכנז. באלזס ולוטרינגן אין אוהבי צרפת ושואפים לשוב ולהתחבר אתה כיֿֿאם מבני עמנו. והם גולים מארצם לצרפת ולשויץ או סובלים במקומם צרות ותלאות בעבור “ארץ מולדתם” צרפת. בזכרי זאת ימס לבי בקרבי וכמעט אֹמר נואש לתחינתנוֿֿופתאם והנה נגד עיני היום הגדול עשרה בטבת התרס"ו עם שתי האספות הגדולות בקוטי ובקוסוב אשר דרשתי בהן ֿופני על הנאספים חיים ורוצים לחיות. ואזני שומעות עוד עתה קול הידד בוקע שחקים, לא לשם אחד “הפריצים” עושקינו ושוסינו, כי אם לשם עמנו ותורתו ושפתו ותרבותו! אך הֹמשלים והמֹשקים יאבדוֿֿואנחנו היהודים נקום לתחיה, לחיים רעננים בארצנו ורוח תורתנו ברום אנשים ובתפארת עם.

ב

בחלק הראשון מהמענה הכתיבוני מאות אלפים מאחינו היהודים ואלפי אלפים משכנינו הרוטנים – ועתה גם קול המון הפֹלנים יושבי מערב גליציא מדבר מתוך עטי. בעת כתבי את דברי בראשית השבוע העבר, לא ידעתי עוד מאספת הפֹלנים בקראקא מאומה. רק מסברה אמרתי, כי “אכרי הפֹלנים אינם תמימי דעים את אצילי עמם”. והנה התאספו אז בחיריהם בקראקא ויעידו כן על עצמם, בהביעם את שנאתם לאציליהם ואת חבתם לרוטנים אחיהם לצרה. מעתה אין עוד צֹרך במשקפים לאמונה בארץ מגורנו! כי כל יושבי הארץ אומרים לשבר את עֹל העריצים מעל צוארם. ואתה כליל הצדקה והחסד, אשר “עמדת בכל ימי חייך בעבודת חפצי ישראל” אשר “לא תדע כוכב מאיר את נתיבתך, כי אם טובת בני אמונתך” תפתה “אחרי בחנך את לבבך בחרדה” את הנדכאים בכל הנדכאים ושפלים בכל השפלים, את הרצוצים והמצוצים בכל עבדי הארץ להחזיק בשארית כחם בכסאות התקיפים הרעועים והמסכנים, למען יוסיפו לרדות בפרך בכל תושבי הארץ ולרמֹס ברגל גאוה על ראשיהם ובּשורה הראשונה על תולעת יעקב חסרת אונים. ולמען נהיה אנחנו השעיר לעזאזל בעלות חמת הגוים על שוסי חילם ושותי דמם! לו היינו באמת פֹלנים כדבריך, הלא גם אז היתה חובה קדושה מֻטלת עלינו להשתמש בשעת הכֹשר, ולהודיע לכל באי עולם, כי ידנו מסֻלקת מכל הזדון והחמס הנעשה פה מדור לדור לאחרים ולנו. ומה יקל לנו: אם להעיד עדות שקר על עצמנו, כי פולנים אנחנו, ולהתערב עם שונים, להתלונן על המושלים או להביע את האמת הערֻמה, כי בני ישראל אנחנו, ולאסֹף בזה מבלי משים את ידינו מתמֹך בעריצות הגוססת ומתמוגגת בזקנתה? עם כל הדברים האלה עוד תמצא עֹז בנפשך לדבר על לבנו, כי אין מחשבתך “לדחֹק, אף כי לדחות תנאי החיים אשר לכלל ישראל בעד חפצי אחרים”. הנני מוחה בידך בשם כלל ישראל לתתנו לאוילים כאלה, להוסף ולהאמין לך ולשפתיך החלקות.

גם עד הנה לא בחכמתך ובסכלותנו הגבהת עוף ויעל שיאך למרום המעלה בישראל. הן כבר הוכחתי לפני הקוראים, כי גם א“ב לא למדת עוד בתורת המדינותֿֿואנחנו, העם המחֻנך בשיגים הדקים אשר בתנ”ך ובנתיבות ההגיון אשר בתלמוד, העם, אשר גם הפחותים והריקנים שבו שונים תמיד תורת החיים ליחיד ולצבור אשר בפרקי אבות, ידע להזהר ברודפים אחרי הכבוד המבטיחים הררי זהב “בשעת הנאתם”. רק אֹנס וגנבה וכל תועבה מצד הנבחרים, מֹרך לב ועֹני ולחץ ופרוד דעות מצד הבוחרים הביאו לנו יועצים מושקים תחת יועצים יהודים בקהלות ובמדינות ובממלכות, ואמנם עתה החל ב“ה פרק חדש בדברי ימינו: גורלנו לא הוטב עוד, אבל הכרנוהו, סבות רעתנו לא חַסרונו, עוד, אבל הכַרנון, והכרַת המחלה הוא החלק הנכבד ברפואה, כל צֹרך יביא לו את מכשיריו ולכל שאלה צודקת תמָצא גם תשובה מַספקת מיד או לאחר זמן. ראינו, כי התחבֻלות הקטנות, אשר השתמשנו בהן עד הנה להקל איש איש את מכאוביו והרחיב מעט את צעדיו תחתיו, לא תעַלנה אותנו מהתהום הרבה והעמוקה, אשר שקענו בה. זכרנו, כי אז כאשר נשרף בית מקדשנו וחרבה ארץ מחמדנו ואנחנו יצאנו לעבֹד ולאבֹד בגוים, היתה חטאתנו היחידה והגדולה מנשׂא רק שנאת חנם. ונשם אל לבנו לתקן את המעֻות ונצב דגל במחנה יהודה, אשר יתאספו סביביו טובי עמנו מארבע כנפות הארץ ומכל המפלגות למיניהן ואשר בצל קדשו יתאחדו כל רסיסי הכחות הקטנים לפליטה גדולה וכל הנרות הכהים לשמש צדקה, השורפת באורה כל זר שונא הקרב אליה וכל עוף טמא הפורח עליה, אשר רשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאים בה. כבר העיד מנהיגנו הרצל ז”ל בראשית העלותו אור חדש על ציון, במשלים, להשָמר מחצי ציונים וכבר נבא עליהם, כי באה עת פקודתם. לא בחנם נשמרתָ מהזכיר שֵם ציון בדברך על בניה הנאמנים בכרוזך, רעד יֹּאחז כל עטלפים המושלים בלילה למראה אורה ורתת ימלא את כל הנבנים מחרבן האֻמה לזכר שמה. את צערך ואת מוראך זה התאמצת להסתיר בהתלוצצך בציונים ותקרא להם “צעירים” “הוזים” “בני בלי נסיון”. הן ממדינוּת לא תבין דבר, כימה למדינות ולציר הממלכה?. ואך הלאבקרת בבית ספר בנעוריך, ובטח נתנו לך לקח גם בדברי הימים. אם תזכירנו תנועה אחת בכל הזמנים, הורסת נושנות או בונה חדשות אשר יצאה מזקנים, אחזיק לך טובה, וגם המדע לא ישכח את תודתו חלף מציאתך. בהתלך בציונים ובהרחיבך פה על תקותנו “לשוב לארץ אבותנו מעבר לים”, שכחת במחילת כבודך כליל את מצבך ואת מַסוך על הבמה. זכור נא ראש הדת בק“ק לבוב והמדינה ובא ֿכח כל בני אמונת משה בגליציה, כי שיבתנו לארץ אבות בזמן מן הזמנים היא אחד משלשה עשר עקרי האמונה, אשר תתאמר אתה לעמֹד בראשה. לא ארצה להראות את הקוראים מתוך לשונך, כי לא תאמין במשיח בכל אופן שיהיה, ואך אשא לך בין שנינו, אם תעיז לאמר לי, כי תאמין בגאולה על פי אמונת תמימים. כֻלנו נדע, שהם יאמינו כמוך ולא אתה כמוהם. לא לחנם מחקו מורי דת משה הכפופים תחתיך כל זכר לגאֻלתנו העתידה מסֵפר תפלתם. והם גם הם הלשינו על חבריהם הטובים מהם, כי ייהדו את תלמידיהם, ורשעתם הצליחה אצל האדונים שלנו, בתתם למֹשקים אחדים להיּות מלקקי שארית קערותיהם, ומלכחי עפר רגליהם. וממעל נִתן צו, לבלי למֹד עוד עברית בתורת הדת. ומנהלי בתי הספר באים עתה כפעם בפעם להשגיח על מורי הדת, פן יגנבו ח”ו מלה אל דבריהם. בני דת משה אמתים רואים בדבר כזה גורם שמד ומצטערים עד דכדוך נפשם –– ואתה יושב לך בשלוה והשקט ולא הרימות אף אצבע קטנה לבטל את הגזרה הרעה. אך זאת נחמת אוהבי הדת, כי באמת לא אבד לנו הרבה; גם בימי “החפש” שמרו המֹשקים את דרך עץ החיים, לבל יטעמו בני המֹשקים ובני היהודים מפריו וחיו לעולם, והם משתוקקים למָות וכליון ושנת עולם. עם כל האמת הזאת יש מצח נחושה לכתֹב לאמר: “זאת (הדת) נרומם ונחפץ למסרה לזרענו שלמה כסגֻלה, כאשר ירשנוה מאבות אבותינו. כן עלינו לרומם את אוצרות חכמת ישראל ועבודתה להלאה ותולדוֹתינו ובראש הכל חלילה לנו לכרות קבר ללשוננו הקדושה”. האם אאריך גם בזה, כי אין בביתך רמז קל לתורת משה? הלא תשחק גם אתה וגם הקוראים בחדשות אשר מצאתי!

אמנם אל יעלה על לב איש לחשֹב, כי להפֹך את גליונות “המצפה” לבית משפט הדת באתי. כל בית יעקב חביב ואהוב לי כמו שהוא עם כל חטאיו ומגרעותיו ועל מזבח אהבתו אעלה על מוקדה ברצון, כי כן הורונו נביאנו ע“ה וחכמנו ז*ל בדבריהם ובמעשיהם “אע”פ שחטא ישראל הוא”. ואך איש איש ממנו יחגֹר את כחו להטיב את בני עמו לפי דעתו בדת ובמוסר, אבל אתם המֹשקים הכופרים במציאות ישראל ומודים רק באמונת משה, אתכם אדון בכל חוֹמר הדין ואשאלכם: איה טהרת משפחתכם ואיה כשרות כירתכם? איה אמונתכם ואיה מוסרכם? איה פאותיכם וזקניכם ואיה ציציותכם ותפילתכם? איה שבתותיכם ואיה מועדיכם?… לא אתנכם לשקר את השקר המגונה הזה, כי בני דת משה אתם. מה לכם ולה? אך יחס השלילה יש בינה ובין מקצתכם, כי יש בכם גם שונאים אותה תכלית שנאה ומואסים באחרים ההולכים בדרכיה וחותרים לעקרה משורש ח"ו. אמנם בני עמנו הנכם עם כל הבגידה בישראל והפשיעה באלקיו לדאבוננו ולבשתנו –– ואך מתורת משה הנכם רחוקים יותר מרחֹק הפלנים מהיהודים. לו היה שמץ כבוד כמו לרעיכם הלֶחים, עזבתם את הקהלות ואת חפצי ישראל בכלל לַמודים במציאות ישראל ומחזיקים בתומתו. כל האמת הזאת אשר הרשיתי לי להרצותה לפניך בלי כל משא פנים, בהיותי אחד מבני תורת משה, אשר מהיקרות במצותיה “מדבר שקר תרחק” “לא תגורו מפני איש” כי המשפט לאלֹקים הוא ידועה לכל, כי לא פלפלתי ולא החשתי פה מאומה, כי כתבתי את הדברים כהויתם. מעתה נקל לך לשער כי לחנם נסית לכבֹש את לבבינו להאמין בך בשפכך בוז על מדינים כמוך לאמר: “לדחֹק ואף כי לדחות את תנאי החיים אשר לכלל ישראל בעבור חפצי אחרים חשבתי לבגידה, לפשׁיעה וגם למעשה בן בליעל”. עוד זאת אעירך, כי אם קראת לציונים “בני בלי נסיון” אתה הנך בעל נסיון מר מצדם, כי את אשר פללת אתה וכל המֹשקים אתך ראו עיניך בלשכת הקהלה בלבוב עשבוע ימים לפני כתבך את כתב מדיחיך ועוד יותר בעשרה בטבת. לך וחשוב, אם יש לקרֹא לאנשים, המביאים רעיון כבד כזה לתושיה “הוזים וחולמים”.

בדברי האחרונים התרתי לי לדרוש ממך מחשבה, יען ראיתיך מפלפל בדרך “ממה נפשך” של למדנים, להראות, כי כונת הציונים אך להרע; כי אם לא נקלע אל המטרה, נעורר שנאה בין אדוננו “הפריצים”, ואם נבצע את זממנו, איננו עוד בכלל אדם בהיותנו נבדלים. ובמקום אחר תוסף לפלפל לאמר: "מה אמרתם לזה, בני אמונה הנכבדים, לו הביעו בהנתן תורה ומצוה באסטריה: כל האזרחים בלי כל פדות בין אמונה לאמנוה ובין שדרה לשדרה יבחרו יחדו –– רק היהודים יבחרו לבדם ולעצמם –– האם קבלתם זאת במנוחה? האם לא היתה הבדלה לרעה, האם לא היתה השפלה, האם לא היה אות שלא נחשבנו כחלק שוה של כל הלאֹם ואשר גם נסגרנו ברחובות מיֻחדים וחלקי ערים מיֻחדים לנו? עתה נחפץ בעצמנו בדבר ונשאף לו? בסלפך עלינו שורת המשפט במדה זאת, לא אוכל עוד לדונך כשוגג כי ֿאם כמזיד; וכמעט אתנחם, על אשר דנתיך עד הנה תמיד לכף זכות ואֹמר, כי רק מתוך תום ואי ֿדעת דברת דברים יגעים והפוכים כאלה. לו בחרו כל העמים יחדו ורק אנחנו לבדנו, אז נבדלנו בזה (אם לרעה, עודנו צריך עיון; האם נבדלו גם בעלי האחֻזות הגדולות לרעה בבחרם לבדם?). ואך עתה בבחֹר עם ועם לעצמו ואך עלינו להספח לעמים אחרים, היש עוד הבדלה לרעה גדולה מזאת? יש מקום גדול לחשדך, כי בדברך, על חפצי היהודים אין כונתך כי אם על חפציך אתה ויתר חבריך, באשר הסכילו אחינו עד הנה להשתמש בדעותיהם ורכושם והשפעתם והשכלתם רק להרים מנינים אחדים של מֹשקים מעל כל העם ולהרימם עם זה גם מעל גבול ישראל. במובן הזה עלי להודות לך, כי כונת הציונים היתה באמת להרע, לא “אך להרע”, כי אם “גם להרע”. כי אין “ברוך מרדכי” בלא “ארור המן” ואם הכל בריאים ושמחים, הקברנים רעבים ועצבים. וזאת כבר בצעו הציונים; כי בכל אופן שעל ידיה כבר נבאשו המֹשקים בישראל וּחטאתם זאת, אשר דרכו על צוארו, לבלי תתו להתנער מעפר דלותו ושפלותו, לא תִמח לנצח ושמותיהם בזכרונו לחרפה ולדראון עולם. כן אֻמללים אתם גם אם לא לנצח, ואף-כי תעשינה ידינו תושיה! היוכל מֹשקה לחיות בלי “פריץ”?

עוד לא כלו טענותיך? הלא עורך דין אתה. כן תוסיף לשאֹל: “אם תחשבו לעם, הלא תודו בזה, כי זרים אתם? זאת אומרת, כי בכל ממלכה יש רק עם אחד והנשארים זרים, אבל ממלכה כזאת אין בתבל. ואתה לא תבוֹש לערֹך טענה זאת באֹסטריא, ממלכת גוים רבים ואף כזאת בעת האָנסה להחלק לעמיה ולא על פי הארצות. הלא גם בגליציא יש שלשה עמים עם האשכנזים חוץ ממנו ומלבד העמים המועטים פה במספר. ואם אמנם כֻלנו בני אדם הראשון והארץ היתה בראשונה רק לד‘, עד אשר באו משפחות שונות ותירשנה את הארץ כֻלן במשפט אחד, אם בזקנה נשים עינינו, הרוטנים קדמונים פֹה לכֻלנו ואנחנו באנו הנה בימי קזמיר הגדול יחדו עם הפֹלנים ואך אנחנו כאמנים וסוחרים, להביא ברכה לארץ והם כמושלים ומוצצים. האם באחזנו בכנפי מעילי הפֹלני לא יִוָדע עוד כי גלינו הנה מארצנו דרך ארצות וממלכות רבות? הן ספר תולדותינו גלוי לכל העמים ולא נוכל לבער אחריו. הן תיעצנו להעצים את עינינו, פן תרָאה כלמתנו. האם בעבור זה התאמצו רעיך לבטל למוד התורה בבית הספר? אמנם חרפה היא רק לכם המֹשקים; אנחנו היהודים נאהב את ארץ אבותינו בכל לב ונפש ולא נמירנה בכל ארץ בעולם, לו גם היתה כגן עדן. ובכל זה איננו פה זרים, כי אם גרים ובמשפט תורתנו, אשר היתה למקור מוסר וטהרה, צדק ומשפט לכל העמים, אנחנו באים עליהם בטענת “תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח”. בשובנו לארצנו ברנה לא נבדיל בין עם לעם ואהבת אמת תשׂר בין אדם לאדם וקדֻשת ארץ ישראל תתפשט בכל "כי מציון תצא תורה ודבר ד’ מירושלים”.

ידעתי, כי גם עתה תראה בת צחוק על שפתיך ובלעג איש כלוא בחוג צר של מקומו ושעתו על אנשי הרוח תקרא: “הנה אחד מאמינים בימות המשיח, מחולמי תור הזהב” אבל זכֹר נא חביבי, כי משפט הגרים, אשר בתורת משה, כבר היה לחֹק ומשפט ברֹב הישוב בחיי היחידים ובארצות בנות עמים רבים גם בחיי הצבור הלכה רווחת היא בכל הארצות הנאורות, כי אם ישב איש בארץ נכריה, ודעתו להשתקע שם, ינתן לו אחרי שנים אחדות משפט אזרח, מבלי אשר ידרֹש ממנו לשנות את שפתו ואת מנהגיו ומבלי אשר ישָבע, כי לא ישוב עוד אל ארץ מולדתו הוא וזרעו עד סוף כל הדורות, כאשר ידרשו ממנו המתבוללים. ואך עתה בימי ממשלת “החרב והדם” כדברי ביסמרק או “האש והחרב” כדברך, בהיות משא נפש סנקביטש בן עמך על שפתיך, לא יושם לב לגרים מעטים בחיי הצבור, בבתי הספר ובבתי הפקידות, עד אשר יגדל מספרם ויעשו אגֻדה אחת לחדש את משפטם בזרוע. החקירה, אם הטשכים או המרקמנים (אשכנזים) ישבו בראשונה בארץ ביהם איננה נוגעת לדין כלל וכלל ואין איש משני הצדדים מביא ראיה ממנה, כל עם וחלק עם המוצא חפץ ונֹעם בדרכי החיים, אשר התוו לו אבותיו, תובע את חלקו בעניני המלוכה לפי גֹדל המסים, אשר ישלם, ותכֹנת האנשים, אשר ירים לצבא וערך ההשכלה, אשר יועיל בה לכלל הלאֹם. אף לא נוכל לאמר, כי אם ילחם חלק עם זר בארץ מגוריו בעד זכיותיו העממיות, תאמצהו ותעזרהו ארץ מכורתו; כי מלכות אשכנז לא תעשה דבר לטובת אשכנזי ממלכתנו ואשכנזי רוסיא ולא מלכות רומניא לטובת רומני אנגריא, ומשנה מפֹרשׁת היא במשפט העמים, שאסור לממלכה להתערב בענינים של רעותה. ולעמים רבים אין כל ארץ, אשר בה ידם לבדו תקיפה, כמו לפֹלנים ולטשכים. הנה למדונו, כי רצון המתגוררים בחלקת ארץ היא נצחונם, אם לא יכריעהו רצון אחר החזק ממנו. כאשר רצו לפנים האשכנזים המעטים למשׁל בגליציא, משלו; וכאשר חזק עליהם רצון הפֹלנים המעטים, גם הם הלבישו את כל הארץ לבוש פֹלני; אחריהם החזיקו הרוטנים ילידי הארץ ויעתיקום מעט מעט מתקותם; ואם נרצה גם אנחנו, לא להשתורר על שכנינו, כי אם לעמוד ברשות עצמנו ולקחת חבל בממשלה לפי ערך, נוכל גם אנחנו. המחזה הזה ירָאה לעינינו בכל הארצות. הן אמת, כי גדול אֹמץ העם, אשר ידע, כי מעבר לגבול יש ארץ המיוחדת לו. וכנראה סמכת במכתבך הגלוי על טענותיך בעתון “פאל, קאר” כי איננו עם באשר אין לנו לא ארץ ולא שפה. ואך אם לא קראת ולא שמעת דבר ל עבותות האהבה, אשר יאסרונו אל ארצנו הקדושה, מאז היינו לגוי עד היום הזה, ואזר ימשכונו בכח עצום ונשגב, עד אשר ננשק את אבניה בזכותֹנו לדרֹך על אדמתה. אשוב להזכירך את המופתים החותכים, אשר הורוך הציונים על אהבתנו לארצנו ולעמנו בלשכת קהלתך ובשלש מאות אספות ובשבוע העבר גם בחלונותיך. חולשתנו בחיים המדינים היא מוסרנו הגדול; כי מהרנו למלאות אחרי נבואות חוזינו לכתת החרבות והחניתות בלֹא עת. גדול ונעלה הוא רעיון נביאי האמת ולו יכמה לב כל צדיקי ישראל וכל חסידי אֻמות העולם. ואך אוי לעם הבוכה ומתחנן וכל כחו רק בפיו, בעוד חרב פיפיות בידי אויבו. ארור העם הלוחץ ורועץ אחרים בחרבו ובקשתו, אבל ברוך העם המגן על עצמו בחרבו ובזרעו, כי “הסיף והספר ירדו כרוכים מן השמים”. התפלה והתחנה נאה היא רק בין אדם למקום, אבל לא בין אדם לחברו ואף כי בין עם לרעהו. רק אז כאשר תגבר האמת והצדקה בעולם והרחמים עם האכזריות יחדו יעלו מן הארץ, והיו רֹמח וּקשת לגנאי, ואך בעולם הזה תכשיטים הם (שבת ס"ג). ועלינו להכון גם לתפלה וגם למלחמה כאבינו הזקן עליו השלום. ולא מחכמה הפכנו עוד בימים הקדמונים “חרב וקשת” ל“צלותא ובעותא”. כמה רבבות מישראל נהרגו וכמה קהלות יעקב נחרבו בעון צדקתנו וברֹע טובנו. ואמנם כבר החזיקו אחינו בארץ השכנה בחרב, אשר נפלה מידי אבותינו בימי רבי עקיבא ושמעון בר כוכבא וכבר הראו, כי עוד דם שמשון הגבור ויהודה המכבי נוזל בעורקינו ולחנם אימת עלינו פעמים אחדות בכרוזך, בהסיתך בנו את אחיך הפֹלנים לקום עלינו “באש ובחרב”.

ואולם לא היתה באמת סכנה נשקפת לנו, חלילה לנו לכפור בעמנו, לכם המֹשקים כל דבר המשטר היהודי “רק מכשיר לשלֹח צירים למועצת הממלכה ולא תכלית לעצמה” –– ואותנו היהודים הורתה דת משה, כי אם יקום אונס על אחד ממנו בחרבו לאמר: “אֹמר נכרי אני וחיית, ואם לא, מות תמות”, יהָרג ואל יעבור. ולמה תפתנו להודות במקצת, אשר כל כפירתנו תביא רק כבודים למֹשקים אחדים כפי החוזה, אשר עשית עם “האגודה הפֹלנית” כאשר הודעת בעתון אויבינו “סלאווא פאלסקיע”; ולמה לא יעצתנו לכפור בכֹל ולאכֹל את טוב הארץ? האם אפשר, כי לא יביא המצב הזה את הדור הבא לידי שמד, בתתנו את כבודנו לחרפה ושמצה ואת שם ישראל מֹנאץ לא רק בין אויבינו כמקדם כי אם גם בפינו ובלבבנו. אם אין במֹח הפֹלני הצעיר בן דת משה כל שיג מישראל ותורתו ותרבותו ושפתו ותולדותיו ולבו ריק מרגשות יהודים, וחייו שונים מאד מחיי בן דת משה, על מה ימסֹר נפשו ויסבול עֹני ובוז ותמרורים כל ימיו? לו טוב לנו באמת בין הפֹלנים בכחשנו בעצמנו כדברך, הלא אז אין דבריך כּי אם דברי האומר לרעהו: “הא לך אלף אלפים, ובלבד שתתן בראשונה לקצץ את ראשך”. אם תשים ברשעתך אתה וכל העומדים לכלותנו ––– כל טוב העולם, לא יעלה בידך להטותנו מהמסלה הקדושה והישרה, אשר סלל לנו משה עבד ד' בהיותנו לעם; ואם תבהלנו בכל מיני לחץ ונזק, אם לא נבגֹד בעצמנו, הלא כאפס ותֹהו הם מול המצוקה והקללה והיללה, אשר נשפטנו בה בכל הדורות על פי “יועצינו ומאשרנו”, אשר כונו גם הם רק “לטובתנו” כמוך ואנחנו עודנו מחזיקים בתומתנו ועודנו נאמנים לד' ולעצמנו! ועתה אחרי הבקע אור השחר, עם היות עוד קויו דקים ומעטים, כל תקותך מאפע. לא נאמר עוד “נכרים אנחנו מכחשים בעברנו ובעתידנו כרצונך”. איננו עבדי הפֹלנים זוחלים ביניהם ואחריהם כמוך ולא נשים מפחדות לקול עלה נדף כמחשבתך כי אם נאזר גבורה כאנשי חיל ונעדה תפארה כבני מלכים. ובצדק נברך בכל יום לאלקי ישראל: “שלא עשני גוי” “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה” “אוזר ישראל בגבורה”, “עוטר ישראל בתפארה”.

את דברי אלה כתבתי רק לפי שטתך, כי תצמח לנו מאֹמץ לבבנו אבדה או סכנה; אבל באמת כל הנעשה לא היה ולא נברא. כי מלבד רצון הרוטנים, כאשר כבר דברנו עליהם, ורצון כל העמים ומפלגות במערב הממלכה, אשר להם חפץ בשחרורנו לטובתם, הנה טוב לנו להחשב לעם, אם גם לא נוכל לשלח למועצת הממלכה אף ציר אחד. הלא לכל העמים הפחותים ממנו בבנין וגם במנין במלכותנו היו כבר בתי ספר אחדים וחגיהם באו בחשבון ימי החפש גם בבתי הספר לאחרים, אשר בקרו בהם גם בניהם, ובדת נִתָן לקח לבניהם רק בשפתם, עוד בטרם ישבו באי כחם במועצת המלכות. ולנו אין עוד אף בית ספר עברי אחד מידי הממשלה “ותורת משה” תלמד בשפות שונות ומלשוננו הקדושה נתנו פרורים, אשר לא היה בהם נותן טעם לשבח מעולם, ועתה נפסלה מלבא בקהל גם כאורח, וגם בבתי ספר, שרֹב תלמידיהם או כלם מישראל, אין שבת ואין מועד. למֻחמדים המעטים כירה כשרה לפי דתם בצבא ולנו הרבים אין. בתתך לנו חשבון, כי גם עד הנה היו שנים עשר צירים מישראל, אבל חלוקים במפלגות שונות, תהתל בנו ותדוננו כילידם חסרי דעה. במקומות אחרים תעוררנו ללמֹד מאחרים ובזה הנך נאמן לשטתך שטת המתבוללים הרואים את כל עניני ישראל רק בעד משקפי נכרים; ולמה לא למדת את עקר הדין, אשר תדון עליו מהגוים? הלא להם הדבר פשוט, כי לא על פי צור מחצבתו נחשב איש לציר עם מהעמים או מפלגה מהמפלגות, אם על פי אגודתו בבית המלכות ודעותיו מגמת פניו. אמנם זה איננו הדבר האחד, אשר תטעו בו, אתם המתבוללים בגוים ומחקים את כל תועבותיהם ושחיתותיהם, מדעתם לצרככם וכחכמינו לפנים נאמר גם אנחנו “כמתֻקנים שבהם לא עשיתם, כמקֻלקלים שבהם עשיתם”. עם זה הנך גם אוחז את החבל בשני ראשים: מצד הנך מכחש במציאות גזע ישראל ומצד אחר די לפי דעתך לצאת ממעי יהודה, למען החשב לציר יהודי בכל מפלגה שהיא. אף תנסה לזרות חול בעינינו ולהורותנו, כי קל לציר אחד בתוך מפלגה גדולה לעשות דבר לטובת אחיו מאשר למפלגה קטנה. באי כח עמים אחרים אינם חכמים כמֹשקינו, הלא עם חכם ונבון אנחנו! להם טובה אגודה בת שלשה אנשים מלִבטל בששים. לפי דבריך יש לצירים ממקור ישראל בתוך מפלגות אחרות גם השפעה רבה וגם תועלת גדולה בנתינת החֻקים הכללית ֿולנו יושבי אוסטריה לא יראה דבר מזה. לפי ידיעותנו אנחנו, לא יתנו הצירים הנכרים לעבדיהם היהודים לדבר דבר לא בעניניהם ולא בענינינו. ואמנם אתה תתן דין וחשבון מפעֻלתך ופעֻלת חבריך במשך שנים רבות וכמדתך מדת מגן הדת תחל בדת ותכלה בדת. בראשונה תזכר את תמיכת בית המדרש לרבנים עשרת אלפים כתר ובאחרונה מנוי מורה הדת בבתי ספר התיכונים! הן לך נאה ולך יאה לשים כל מעיניך רק בדת; אבל אנחנו הפשוטים לא נוכל למסֹר את ל עמנו וחפציו ומסחרו ומלאכותיו ושפתו ותורתו בדת, אשר אין לנו בה כל חפץ. בטח תתמה: האם הדת והתורה שני דברים? ואנכי לא אכנס אתך בחקירות עמקות, כי אזכיר לך עוד דבר ממעשיך בבית המלכות: כאשר העתיק שניידר מאמר מהתלמוד בצורתו ובלשונו ויוכיח ממנו בראיה ברורה, כי יש לנו צרך בדם נוצרים לפסח, עניתהו לאמר: “לדאבוני הרב לא אוכל ללכת אחרי האדון שניידר בחקירותיו התלמודיות; ואך לזאת אעיר את אזנו, כי אין אנחנו יהודי הדור הזה ערבים בתלמוד ומה לו ולנו”. זאת היא דתך ֿואנחנו מאמיני תורת משה מעריצים ומקדישים את התלמוד עד אין קץ וכל הגה היוצא מפי חכמיו קדוש ונשגב לנו מאד ויהודים המלשינים עליו באופן מכוער כזה, אשר הודעת עליו, כניקלאוס דנין ויוסף פפרקורן וחבריהם, הם בעינינו רשעים שפלים מהמדרגה התחתונה העמֻקה משאֹל. חפצתי לחשב אותך אל הקראים בהליטש הכופרים גם הם בתורה שבעל פה; אבל הם יתעברו בי בצרפי להם איש הרחוק גם מתורה שבכתב. בדברך על השפעת צירים יהודים בתוך מפלגות גדולות, על מנוי הפקידים עלי להללך כי דברת רק בדרך כלל על ענין כזה ולא העזת לבטא בעטך, כי באמת הרביתם את מנין הפקידים היהודים או היטבתם את מצבם. באמת קטן מאד מספר הפקידים היהודים לפי ערך גם מהעמים הקטנים באוסטריא. בבתי הממשלה אין אף אחד, בבתי המשפט, בדאר ובמסלות ובצבא נמצאים רק פקידים נמוכים. והכל בשביל מה? יען בטלנו את עצמנו באשמת מדיחינו, ואין דין וחשבון על עם שאיננו בעולם. לו הצטרפנו יחדו, היינו במעשינו הרבים, ברכושנו, במסחרנו הגדול ובהשכלתנו הגבוהה, עם חזק ונכבד. ועתה ֿאיננו. איש יאיש ממנו יבקש לו מנוס וסתרה אצל “פריצו”; ואם באלף דרכים ננוס, בכֻלם ישיגונו רודפינו, אם לא נעשה אגֻדה אחת ולהגן על כללנו ועל כל פרט ופרט ממנו, ואם נבחר אנשים אל מועצות ומדינות והממלכה, נבחר באי כחנו הנלחמים מלחמותינו וחולים את חלינו כד“ר בלוך מלפנים וד”ר שטרוכר היום ולא בני בלי בֹשת, הצועקים בשם העם היהודי, כי אין עם יהודי. את רמנטשוק האשמת, כי אין כונתו להיטב לנו, כי אם לעמו. פה נסכלת מאד, יקירי; הלא במקום אחר חרפת וגדפת את המוכר חפצי עמו בחפצי אחרים; ולו מכר רמנטשוק טובת עמו בטובתנו, לא היה טוב ממך! ואך באמת מטיב בהצעתו גם את אחיו וגם אותנו, כאשר נרצה גם אנחנו להגאל ולגאֹל את גליציא מעבדותה המגונה, אשר היתה לצרעת ממארת לכל יושבי הארץ וגם האדונים בכלל. על רמנטשוק ועליך נוכל לאמר: “ייתן בני עממיא לשלם, דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתן בני אהרן לשלם בלא עבדין עובדא דאהרן”,

עוד נשאר לי לענותך על דחיתך, כי איננו עם, באשר אין לנו שפה מיֻחדת והנה אם יגיעו דברי אלה הכתובים עברית עדיך, כבר השיבותיך תשובה נצחת, ואם לא, דייני אם ידעוה אלפי קוראי “המצפה”. והעתון הזה איננו יחיד בדורו; כי יש לנו ב"ה עתונים יומים ושבועים וירחונים ושנתים רבים מאד בארצות רבות וארצנו גליציא צעדה במדה הזאת צעדי ענק קדימה בשנים האחרונות בעצם הזמן ההוא אשר רק מפני הכבוד “לא תרצה לכרות קבר ללשוננו הקדושה”. כן כן, אדוני, בגליציא הפֹלנית אולי הנך בקי, ואך תולדות גליציא היהודית סתומות וחתומות לך באצונך הטוב. בכל יום ויום יוצאים לאור ספרים עברים במדע ובספרות בחכמה ובמוסר…בכל קצוי ארץ, בכל הדורות הוציא רוח ישראל פרי תבואה, ספרות מבֹרכת ועשירה בכל המקצועות ובכל המינים. היא חלקה שלל לכל הענינים והמדעים הידועים בספריות כל העמים למשפחותיהם –– ועם זה ישבה גם לבדד בדעות הנעלות והעמוקות המדעים הרבים החשובים המיֻחדים רק לה; היא ישנה נושנה וכנשר תחדש תמיד נעוריה. ספר התורה זקן מכל ספרי התבל ומי יודע כמה לשונות עוד תלכנה ותבואנה אחרות תחתיהן ושפתנו העברית לא תזוז ממקומה; היא תחיה לנצח אתנו עד עולם. בטח לא נעלם ממך, כי כל ילדי ישראל מהמין הישן הולכים אל החדר ולוֹמדים שם שנים רבות רק עברית. ואך עוד זאת אודיעך, כי כבר קמו לנו בראשונה בארצנו הקדושה ואחרי כן ברוסיא ובשנים האחרונות גם בגליציא בתי ֿספר רבים לפי רוח זמננו, אשר השיבו לנו גם את הדבור העברי, אשר אבד לנו עוד בגלות בבל. ואך אתה תשוב לשאלנו: “הלא סוף כל סוף איננה בפי העם, כי ֿאם קבורה בספרים ישנים וחדשים גם יחד ומשמשת עם זה לחלק מהציונים גם לדבור לשעשועים ועל כל פנים שפת מולדת איננה”. לכן אבקשך אדוני, ללכת פעם מערבה אל מקום הפֹלנים ולהתהלך מעט בכפרים; שם לא תשמע עוד שפת מיצקביטש וקרסינסקי, כי אם מִדבר (דיאלעקט) קצר ופשוט ולרֹב לא תבין היטב את המִדברים. ואם תרחיק עוד ללכת, תבוא בין עמקי שפה, אשר לא תשמע את לשונם וגם הם לא ישמעוך, אם לא למדו בבית הספר או בערים את שפת הכתב. כל זה בעם הפֹלני הקטן והצעיר; בארץ אשכנז יש כשלש מאות דיאלעקטים ויש ביניהם רחוקים מאד איש מאחיו, אשר רק הבלשנים המומחים יודיעם למצֹא ולפתֹר את היחס אשר ביניהם. ובכל זה נאמר בלי כל חשש הגיוני, כי פה ידברו פלנית ושם אשכנזית, וכונתנו על פֹלנית במשכילים ועל אשכנזית של כתב. ואם גם יש רבים, אשר לא ידעו את שפת הכתב, רק במשכילים נדבר. אבל גם המשכילים לא ידברו בכל מקום בשפת הכתב; בּדרום אשכנז ואף כי בשויץ הוא חזון יקר לשמֹע איש מדבר בשפת הכתב. לרֹב קרובים הדיאלעקטים לשפת הכתב, ואך לא הקרבה המכרעת בדבר. דיאלעקטי צפונית מערבית של אשכנז קרובים יותר אל שפת הכתב של הֹלנד מלשפת הכתב של אשכנז. הֹלנדית ישמע בלי למוד ולא כן אשכנזי. הנה ראינו, כי רק שפת הכתב של המשכילים היא שפת עמם; ואין עוד צ ֹרך לשוב ולהוכיח, כי שפת משכילי ישראל היא שפתנו העברית. הן אמת, כי יש גם משכילים יהודים, אשר לא ידעו עברית והם משתמשים באחת לשונות ארֹפה בכתב, אבל גם כאלה יש בכל העמים וביותר בעמים הרצוצים, אשר לא יתנום לוחציהם לשאֹב מבורם ליסד בתי ספר טובים בלשונם ולחנך בהם את בני הנעורים על פי רוחם ונשמתם המיֻחדת להם. כאשר החלו הרוטנים ליסד בתי ספר רוטנים ולכתֹב בקשות רוטניות אל בתי ֿהפקידות. היו רק מתי מספר ביניהם, אשר ידעו את שפת הכתב של רוטנית. ועד היום הזה עליהם לפַתח את שפתם ולהביא אליה מן החוץ, כן גם הפֹלנים והרומנים ובמדה ידועה גם האשכנזים. ואך שפתנו הצחה עשירה וישנה ומפותחת ועלינו רק לשימה בפי בנינו. ואם נעמֹד דור אחד ברשות עצמנו, הנהָ חיה וקימת. וכמו שיש לכל עם שפת הכתב אחת ודיאלעקטים רבים, כן גם לנו עברית ומִדברים יהודים היונקים ממנה את לשדה ואת מתקה. אמת, כי באֹרך גלותנו רחקו מִדברינו משפת כתבנו מרחק גדול מבשאר השפות; אבל האם בעבור זה אין העברית עוד כתבנו או אין הדיאלעקטים היהודים עוד מִדברינו? מי פתי יהן לאמר, כי אינם גם שניהם עצם מעצמנו ורוח מרוחנו וכל נשמת האֻמה מתגלה בהן כבראי טהור? אף גם זאת: נמצאים עד היום יותר מחצי שרשי העברית ביהודית במליצות שונות, ומושגי החכמה והמוסר והדת נוכל לבטא ביהודית לרֹב רק במלים עבריות. רק לעמים הנאורים מאד, אשר ספרותם מבצבצת ועולה על כל גדותיה, יש גם סופרים בדיאלעקטים ולנו סופרים רבים בעלי כשרון גם ביהודית ועליהם שני המאורות הגדולים: שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים, אשר אין רבים כמוהם בספרות העולם אף בלשונות הכתב. כל העבודה הרוחנית הזאת עבדנו בלא בתי ֿספר מסֻדרים ותמוכים מהממשלה לבנים ולבנות, בלא בתי מדרש לתלמידים ובלא מתן שכר בצדנו… מזה נוכל ללמֹד בהגיון קר בלא כל הזיה והפלגה, כי אם נגָאל בקרוב מעֹל עריצי הגוים ומעֹל עבדי ישראל, יפרח במהרה עץ ישראל כזית רענן ונתן את ריחו עד אפסי ארץ כימי קדם ופריו יהיה כלול בהדרו ובנפתו; ואז לא תרהיב עוד עֹז בנפשך לכתב, כי אין לנו שפה.

בטרם כלותך את דבריך העדת על עצמך כי “הגדת את כל אשר עם לבבך”. אנכי לא אוכל לאמר כן: רק את הקלות הבעתי, ואך את החמורות בלעדי, את הרכות פלטתי ואת הקשות קלטתי, והקורא הנבון יקרא בעל פה יותר מבכתב. בסוף דברך בקשתנו “להשמר לפני הכל מפרוד הדעות”. הנא כי כן פתחת לך פתח קטן גם לתשובה! אמנם יש בך ריח מדינוּת, אבל שמע נא את דברי הגדול במורי דת משה: "בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענוים ביותר… והיה אם תשוב אל ישראל בכל לב ונפש והכרתָ את מקוֹמך בירכתי בית יעקב… ושב ורפא לך.

בין כה וכה הנני מכבדך כערכך.

מקום החתימה.

נדפס בשבועון “המצפה” גליונות: ג' ד‘, ה’ ו', קרקא, תרס"ו

א

בין המון השאלות של קיום ישראל, הבאות תכופות ודחופות באלפי צבאים ורבבו­ֹת צבעים, נפתלת ומסֻלסלת היא ביותר שאלת: מה יעשה ישראל בזמן הזה מצד החנוך? בכל אשר ינסה האיש המאמין בעתידות ישראל להתישן בשנת בטחון ותקוה, תבא שׁאלת החנוך ותדריכהו מנוחה ותטפח על פניו.

ואף הברירה של “שב ואל תעשה”, זאת העצה היעוצה לכל הספקנים איננה ממתקת את חֹמר השאלה "מה נעשה לדור הילוד? אם לא יתוה האב דרך חנוך בנו לפני הכניסו אותו בבריתו של אברהם אבינו וחנוך בתו לפני קראו שמה בישראל. בהשמיעו באזני הרך הנולד ביום הראשון את השפה, שהוא עתיד לקבל בה את תורתו בבית הספר, אשר יבקר בו, יותר משלש וארבע שנים לא יוכל האב האֻמלל לדחות את השאלה הבוערת והחודרת ועליו לדון את בנו דיני נפשות בדין, שאיננו יודע בו עד מה. המעשה הנורא הזה, אשר לא יוכל כל איש להכחיש את אמִתו והיה לנו למליץ טוב אצל כל צרי הלב וקשי העֹרף מימין ומשמאל הנרדמים בתרדמה וממלמלים מתוך שנתם “כל חדש אסור מן התורה”.

ההקדמה הקטנה הזאת, אפשר שתַספיק לרכך את לב הקוֹראים התמימים לבלי להתמרמר עלינו, אם נביע בזה את האמת המרה, כי החנוך הנהוג אצל שלומי אמוני ישראל בארץ ישראל ובגליציה וברוסיה עתיד הוא לגרש את כל בנינו ובנותינו מנחלת ד' להסתפח בעמים זרים ולעבֹד אלהים אחרים, אם לא נחיש לתקנתו בעוד מועד.

אף לו היה סדר הלמוד המקֻבל בידינו זה מאות בשנים לכתחלה מתֻקן כל צרכו והדורות כתקונם ולא נעשתה בהם כל מהפכה, כבר היה החנוך הזה עתה מחֻסר תקון מרֹב ישנו. אין צריך לעסֹק בדברי הימים, למען דעת, כי כל המחזיקים בנושנות אינם כי אם מרמים את עצמם; די לשבת בעמקה של הלכה פעם אחת בכֹבד ראש ובאהבת האמת, למען הכיר, עד כמה הדעות והמשפטים והתהלוכות והמנהגים הולכים ומשתנים שלא מדעת, הולכים ומִתֵּקנים אף ביהדות הפֹלנות “החנוטה” כביכול.

רק באשר כתבו נביאי השקר העומדים ומנבאים לישראל זה ארבעה דורות לחנֻפה ולפריקת עֹל ולתַבלית ולקופיות, עד דגלם את השם “תקנה”, ראו החרדים לקיום תרבותנו הנעלה להם לחובה לדגֹל בשם “האדיקות” ולהלחם בחרף נפש נגד כל תקון, יהיה רע או טוב כי כן הוא דרך העם לשים לב אל השלט החיצון של כל תנועה ולבחון אותה ואל כלל תוצאותיה הטובות הן אם רעות.

ב

ואם ימצא העם, כי שכר התנועה יוצא בנזקה, אז יתעב אותה עם כל סעיפיה ופרטיה; כי “לאכֹל את התָוך ולזרֹק את הקליפה” יבינו רק ר' מאיר וחבריו. המון העם יקרא לפי תומו: “לא מעֻקצך ולא מדבשך” ואת כל חמתו ישפֹך על שֵם התנועה, אף אם השם הנהו אחת הסגֻלות היקרות. כאשר היו פורקי עֹל “למתקנים”, היו החרדים לאדוקים; כאשר הרימו “החפשים” נס ציון, היו היראים לשונאי ציון; וכאשר החלו הקלים להחיות את לשון הקדש, נפרדו החסידים ממנה בזעף.

ואך הם נָסו מהמערכה וידמו בתֻמתם להחזיק בנושן – והחיים עשו את שלהם; “כי מי זה יבוא אחרי המלך” לבטל את חֹק השנוּי אשר נִתַּן בעולם, ורק תחת להטות את השנוים לפי אָפים וטבעם ולסַגלם לפי צרכי הזמן והמקום והענינים, נעזבו למקרים ולהשפעה זרה, להיות ככדור משחק לכל בוצע בצע, ולסוסה, לכל אשר ירצה לרכֹב עליה.

והעזובה הזאת לא נעשתה בשעת שלום ושקט, כי אם בזמן המהפכות הגדולות, אשר סדרי החיים של כל העולם וישראל בכלל שֻנו מן קצה אל הקצה וסדר הלמוד לא היא מתֻקן לכתחלה וכבר צעקו עליו מהר“ל מפר”ג ז“ל ובעל של”ה ז“ל בימיהם במאה הרביעית. ואמת הדבר שאף לולא היתה כל סכנה צפויה לראשנו מצד חנוך זר, כדַי היה להרעיש עולמות עם הגאונים הנזכרים, כי ע”י הפוך הסדר יבלו התלמידים את רֹב זמנם בצפצוף של הבל וריק – ואף כי עתה, אשר בתוך מחננו התחרות של החנוך המסֻדר, אשר מצד צורתו יש בו הרבה מעין תורת החנוך הטבעית של חז"ל: “בן חמש למקרא וכו' " ומצד תכנו הנהו זמרת זרים, אשר ענביה ענבי ראֹש, המשַכרים ביינם הנעים והמר… את המֹחות הבהירים ואת הלבבות הטהורים של זרע בית ישראל, המאבדים את כל המדות הטובות, מוסר, יושר, טהרה, שקידה, חריפות, אמונה וכו' אשר חֻננו בהן בני אברהם יצחק ויעקב… והעם, שאיננו יודע להבחין בין אור וחושך היוצאים ממקום אחד אך זאת היא דרכו להרחיק את הכֹל בקשי עֹרף או לקבל את הכֹל בעינים עצומות; מכיון שראה סוף כל סוף, כי בחנוך הזה ישנם ספרים טובים וקצת למודים שהמצב הכללי שבזמננו מצריכם, וקצת למודים שהלב חומד אותם, מכיון שטעם את טעם החנוך הזר וימתק לחכו – וידבק בו לאהבה והנהו שותה ומו­צה את כוס התרעלה עד שוליו. האבות המחנכים את בניהם על פי החנוך הישראלי הנושן הולכים ומתמעטים ועוד מעט והנה כל המון ישראל מחנך את בניו ע”פ החנוך הארופאי, אם בגופו או בתרגומו העברי.

ג

עכ"פ אין לנו גם עתה כל חנוך ישראלי מקורי המתאים אל זרע אברהם בדור הזה; כי מעט האדוקים מחקים את אבות אבותינו מהמאה השלישית (לאמר: ידַמו לחַקות אותם) והמון החדשים מחַקים את הגוים אשר סביבותיהם.

משני מיני הקופים האלה יצא מין שלישי מרכב משניהם והוא מצוי בארצות הנאורות אשכנז והגר תחת דגל “תורה עם דרך ארץ”. הם מחקים את העם, אשר עליו הם נחשבים, בכל עניני החנוך, שָמים בפי בניהם את שפתו ומלהיבים אותם לגבוריו ולקדושיו ולחכמיו ולמשורריו – ועם זה הם מלמדים אותם אמונה צנומה ויבשה ע"פ קריאת חלקים ידועים מהתורה ותרגומם בלי ידיעת שפתנו וּמורים להם את דת העם, שכבר מת לפי דעתם. מצדם הם הנם צודקים באמת; כי אם יחיה איש ולא ידע את חייו גם הוא חשוב כמת. ואולי ההליכה בעולם התֹהו עוד גרועה מהמות. רֹב דרשות רבניהם סובבות על החלוק, שבין ענינים “אנשים כללים” (לאמר: אשכנזים) ובין ענינים “יהודים פרטים”, כמו לולא היינו גם אנחנו יהודים בכלל אדם.

תורתנו, אשר ידענוה תמיד “לתורת חיים”, היתה אצלם לעוינת וצוררת את החיים והם עמלים בדי ריק לקבֹע גבולים, בין הדת – והדעת, בין האמונה – והתבונה, בין התורה והחיים. כמובן אין הגמדים האלה מעיזים לסתֹר את דברי מוריהם ומאוריהם הגוים בכל עניני החיים והחכמה והאמנות, כמו שאין מעיזים לחלֹק על דברי רבותיהם מהדורות החולפים בעניני תפלה וכַשרות הכירה. במקום ששני הצדדים עוברים את גבולם ופוגעים זה בזה בסתירה מחלטת ימצאו “החרדים” להם מנוס באמת הכפולה של יעק­ֹבי: אמת “דתית” לבד ואמת “מדעית” לבד. ב“מכלל” ישב וידין לפני רבו הגוי בפסוק פלוני, שבלי כל ספק שמשו שני סופרים בכתיבתו והאחד הפסיק את רעהו בתוך הכתיבה ויגזֹל את עטו ממנוּ להשלים הוא את הפסוק ולכן בחציו הראשון שם “הויה” ובסופו שם אלקים – ושב אל בית המדרש של ישראל ולמד אסור אכילת אגוזים בר“ה, מפני, ש”אגוז" בגימטריא “חט” ואם יש לאיש מהם מֹח ישר, שאיננו סופג את התהפוכות האלה, יראה בכל “החרדות” רמאות פשוטה ויפנה לה עֹרף ויקדיח תבשילו ברבים, אם לא ימצא תועלת לנפשו בשנותו פניו ככרום… ¹

צר לנוּ מאד להדאיב את הלבבות ולהמריד עלינו את כל המפלגות את המימינים ואת המשמאילים ואף את הבינונים ההולכים לכאורה בשביל הזהב לאחֵד “תורה עם דרך ארץ”.²

קשה לכתֹב על ענין, אשר לא דבר עוד איש עליו, וקשה מזה לכתֹב על ענין, אשר כבר דברו הכל עליו. מטבע כזאת עוברת לסוחר מיד ליד ומפה לפה, אשר הכל מתוכחים ומפלפלים עליה, כל הדרשנים קושרים לה ציצים ופרחים וכל הסופרים מחיבים או שוללים אותה-היא המולדת, או כאשר יכנוהו החדשים על פי שמה הרומי הלאומיות. ספק גדול, אם ימָצא אף אחד בין הקוראים את המאמר הזה, אשר לא הוציא עוד משפט על הרעיון הזה לטובה או לרעה; בעיני כֻלם אהיה כטוחן קמח טחון בראותם על מה יסבו דברי; ובכל זה מה רחוקים הם רֻבם ככֻלם מתת דין וחשבון לנפשם על הרגש הזה, אשר כל כך יחרדו לקראתו או נגדו. הן ידוע, כי הקשה בהכרות הוא להכיר את עצמו; ולכן כאשר ייקר ויקדש או ימָאס וישָׂנא רגש בעיני איש, כאשר יוסיף להיות עצם מעצמו ורוח מרוחו או ההפך, כן יפלא להשיגו ולבֹא עד תכליתו. “עקב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו”. אם ירצה איש ממנו לחדֹר אל נפשו פנימה ולשמֹע את שפת רעהו, אך זאת העצה היעוצה, להרחיק לשעה מהמיַת המלחמה החזקה בין הלאומיים והמתבוללים ולבדוק את שיג המולדת לא על פי הרצון החם והשואף, כי אם על פי המציאות בהגיון קר ויבש.

המולדת או הלאֻמיות שמה מעיד עליה, שהיא קרבת האיש ויחסו אל הלֹאֹם, אשר נולד בו. אבל לא רק מתנגדי הרעיון. כי-אם גם אוהביו חלוקים הרבה בעצם היחס הזה: לפי דעת רבים עקרו בדמיון התכונות הנפשיות והמדות, אשר לכל אישי האֻמה ולפי דעת אחרים בדמיון מעשיהם ומנהגיהם; יש דנים בו חובה, להִדֵּמות כל פרט ופרט לכל הלאֹם ויש רואים בו הויה, אשר לא נוכל לשנותה, אף אם נתאמץ בכל כֹּחנו, ולא רק ביחס האיש אל עמו, כי-אם גם בגדר הלאֹם בעצמו רבו הדעות: יש תולים אותו בארץ ויש בשפה וספרות. יש בגזע ויש בדברי הימים יש במדינה ויש במדינוּת, יש במוסר ויש בדת. וכל שטה מהשטות הרבות מזֻינת בטענותיה וראיותיה מהעמים והזמנים המתאימים אליה והמחלֹקת פתלתֹלת ומסֻכסכת עד אין קץ. אם נתיצב בצד ונשמע את הדחיות, אשר ידחו בעלי שטה אחת את סברות מתנגדיהם, נַסכים אתם בלבנו; ואך בשובם מהשלילה אל החיוב, להבנות על חרבות השטה הדחויה, נפקפק גם בשטתם. בעלי הממש ממלאים פיהם צחוק על אנשי הרוח, הרוצים להכיר מולדת איש על פי תכונות נפשו; לפי דעתם עלינו לקבֹע הלכות פסוקות בתורת הנפש לעמים ולבדֹק את עמקי לב כל איש, למען דעת מאיזה עם הוא; ואחרי כל החקירה והדרישה, אם נמצא, כי הצרפתי העומד לפנינו קר רוח והאשכנזי אשר בצדו חם המזג, נדון על פי חכמתנו, שהשטה מָחלפת: האשכנזי צרפתי והצרפתי אשכנזי. אבל גם על פי המעשים והחיים החיצונים לא להבדיל בין שני האנשים האלה ולא בין שני העמים, אשר יצאו מהם. גם אצלם וגם אצל כל עמי ארפה האכרים עובדים בשדה והאמנים בבית בכל ימות השבוע וביום הראשון מתאספים בבֹקר לבמות וביום לבתי משתה לשתות ולרקד והעשירים שותים יין או שכר גם בחֹל והולכים בערב לבית החזיון או לבית נגינה, מגדלים כלבים ומשחקים בקלפים וקוראים ספורי עגבים ושולחים את בניהם לבית הספר, אשר תקנום בעלי “האנושיות” (הומניסמוס) האיטלים לפני ארבע מאות שנה. ומנינים אחדים בהם עוסקים במדע המשֻתף לכל עמי ארפה. האין זאת צורת החיים החיצוניים לכל עמי ארֹפה? טבע הנפשות ואֹפי החיים אינם איפֹא אפילו סימנים שאינם מֻבהקים להבחין על ידיהם בין עם לעם. נסורה נא לראות את הקנינים הפרטיים אשר לעם ועם. הנכבד בכֻלם הוא הארץ; ואך אם נמצא איש מאיזה עם בארץ נכריה, האם אבדה כבר מולדתו? חלקי עמים כאלה ישנם בכל הארצות במדה מרֻבה והם עדי חיים על מציאותם. אף אחרי אשר סרה כבר מעל ראשו רשות המדינה, אשר יצא ממנה, יֵחָשֵב על עמו. בני ניו-יורק האסופים ממאות עמים לא פסקו מהיות בנים לעמיהם, גם אחרי אשר היו לאזרחים “במדינות הברית” ומרבית העמים אשר אין להם לא ארץ ולא מדינה, הנוכל לכחש במציאותם? הבחנם נלחמים עמי אסטריא זה בזה באין הרף? אבל לא רק העמים הצועקים אשר יש להם למצער מדינוּת מיֻחדת, אם לא מדינה, כי אם גם העמים, הנִלוים על עמים אחרים גם במדינוּת, מרגישים דם חי בעורקיהם. יהודי אוסטריא היו יהודים גם לפני יום ההפגנה בעשרה בטבת תרס"ו. והשפה מלבד רבוי המִדברים וחלופיהם מדור אל דור בעם אחד, גם שפת הכתב ידועה רק למשכילים משתנה לרֹב ויש גם תקופות גדולות וארֻכות לעמים, אשר ישתמשו בהן משכילים בשפות הכתב של עמים אחרים, ותקופות אחדות, שאין בהן שפת הכתב כל עקר. הלאֻמיים הנלהבים לעם ועם דורשים דרשות יפות בבנין שפתם ורואים בה את “נשמת עמים” – והלֵשָנים¹ הבקיאים יודעים, שֶחֻקי הלשון תלוים בכלי הדבור אשר לאדם, שולטים בכל השפות באין פדות. אם כה בשפה, שהיא לכאורה קנין פרטי לכל עם, בספרות אשר נראה בחוש לֶכתה מעם לעם, על אחת כמה וכמה. הספרות היפה והמדעית אחת היא לכל עמי ארֹפה ורק את קלי האמנה וקצרי הראות יוכלי נביאי הלאֻמיות לפתות בפטומי מלים “שהספרות היא ראי טהור לנשמת העם”. היש עוד צֹרך להראות, שמוסר ודת אינם מבדילים בין עם לעם? כי מצד אחד שוים בהם עמים רבים ומצד אחר שונים בהם גם חלקי עם אחד. והגזע, איך נוכל לעשות ממנו עקר, אם אין אף עם אחד בן גזע טהור בעולם; כי גם ישראל, הטהור בגזעו לפי ערך מכל העמים, כבר קבל אל תוכו את הגבעונים והאדומים והכוזרים, מלבד הגרים הפרטיים מגוים רבים. ויחוּד דברי הימים לעם, זאת היא רק מליצה ריקה, אשר בדו הלאֻמים מלבם; ובאמת דברי הימים אינם כי אם שוק העמים, אשר יתחברו בו כל עמי הארץ וממנו יפרדו.

אם נוסיף להסתכל עוד מעט ומצאנו, גזע אחד לכל עמי התבל, ומשפה אחת יצאו כל אלפי השפות, הנפרדות לכתחלה רק מעט אשה מאחותה ומתרחקות הלאה מדור אל דור על פי חֻקי הלשון הנוהגים בכֻלן. וכדור הארץ אחד בלא קץ וגבול וכל הגבולים בין ארץ לארץ ובין מדינה למדינה נעשו בחמס וגזל, בחרב ובדם, והדת הטבעית משֻתפת לכל באי עולם והדתות העשויות יצאו גם הם מאנשים אחדים ותעבֹרנה מגוי אל גוי באין מעצֹר והמוסר אחד לכל מין האדם, (להזיק – חטא ולהטיב – מצוה) וחלוק רק במדרגתו בין עם לעם ועוד יותר בין איש לאיש. מלבד זאת אין הלאֻמים וצורותיהם הוים כי אם נהיים: עם הולך ועם בא, מדינה אובדת ומדינה נוסדת, ארץ נחרבת וארץ נושבת, שפה מתה ואחרת קמה תחתיה ולו היה הלאֹם עצם קים לעד, לא היה מקום למחלֹקת בין לאֻמיים ומתבוללים בעם מן העמים, כי “אין מחלֹקת במציאות” כהגיון הבריא של פוסקי ישראל. בהגיענו אל ההכרה הזאת, כי לא אמת בפי הרואים במולדת הויה שרירה וקַימת ועלינו לנסות אחרי שטת החובה, תתלבט השאלה מעצמה, מי ומה יטיל חובה על הפרט להִדּמות אל הכלל? בעקרי החיים והתרבות, בחכמה ומלאכת מחשבת, דת ומוסר, ירגיש כל איש בלבו את החובה לשום לו למופת את הטוב ואת הישר, את היפה ואת הנשגב בכל מקום שהוא, אף בקצוי ארץ, לעקֹר משׂרש את הרע, אשר ימצא באבותיו ובעמו, ולפַתח הלאה את הטוב, אשר ימצא בהם. כן דורשים וכן מקימים אנשי הרוח אשר לכל העמים; ואף נביאינו ע“ה וחכמינו ז”ל, אשר התאמצו בכל עוז לעורר בישראל אהבת מולדתו, לא נמנעו מלגגות בכל עת מצֹא את המדות הרעות שבישראל ומלשכֹּח את הטוב אשר מחוץ למחננו; והמלך הצדיק חזקיה הזהיר באגרוּתיו את עמו: “אל תהיו כאבותיכם וכאחיכם, אשר מעלו בד' אלקי אבותיכם”. מחֻקים ומנהגים חיצונים אמנם נרגיש בלבנו את הנטיה ללכת בדרכי אבותינו, ועלינו להודות, כי מנהגי אבות נחוצים לקיום האֻמה כמזון לקיום האדם. ואך כאשר יתחלפו במשך זמן מה כל חלקי הגוף בחלקי המזון המתעכל יום יום, כן יתחלפו במשך הדורות כל המנהגים החיצונים והשפה בכלל והעם לא ירגיש ולכן לא יתנכר לאבות אבותיו לפני מאות ואלפים בשנים ויצַירם בדמיונו בצורתו הוא. ורק אם תבֹא פתאום מהפכה גדולה בתוך העם מן החוץ ותשנה את צורתו פעם אחת, אז יתנכר ללאֻמו ויחשבהו כמת; אם הוא בעל טעם ורגש, יספֹד לו ויבכהו, למען הפיג את צערו, לשוב וללבֹש לבנים ולראות חיים בעם זר, אשר בטל בו או אשר התערב בו ויהיו שניהם לעם תערובת חדש. פעֻלה כזאת פעלה תנודת העמים בצרוף הדת החדשה על עמי דרום ארפֹה ומערבה באחרית ימי קדם ולדאבוננו ולבשתנו גם ההשכלה החדשה לפני מאה שנה על חלק מסֻיָם מעמנו במערב. המקוננים באשכנז עשו אז מספד תמרורים לכל ישראל הגוסס לעיניהם ובזה שגו אמנם שגיאה גדולה, כי “בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה”. אבל סוף כל סוף קשה, אם סמנים מֻבהקים המבדילים בין עם לעם אֵין ובתוכן החיים לדברי הכֹל “התבלות” צודקת נגד הלאֻמיות וצורת החיים גם היא משתנה לאט לאט, למה זה ילחם עָם בעד קיומו? אם עם הרומים מת, הן האזרחים הרומים לא מתו חשוכי בנים, ובניהם, אשר התערבו בגרמנים וקֶלטים, הם האיטלקים והצרפתים והספרדים ועוד ועולם כמנהגו נוהג. ולא עוד אלא שהחרופים והגדופים על פלוני הפושע בעמו ואלמוני הבוגד במולדתו נראים לרֹב כסותרים זה לזה ומחוסרי יסוד: אם יקום איש בבולגריה ויפתה את אחיו הבולגרים לעזֹב את שפתם ואת מולדתם ולהיות עם אחד עם הסרבים שכניהם וקרוביהם, ידינוהו כבוגד בעמו: ואם יקום איש בהנָבר ויפתה את אחיו ההנָברים להפרד מאשכנזֵי הדרום ולהיות עם לעצמו ולהחזיק בשפתם גם בכתב, ידינוהו גם הוא כבוגד בעמו. אי שמים, האין ההנָברים רחוקים בשפתם ומנהגיהם ודתם מהבאירים שבעתים ממרחק הבולגרים מהסרבים? אמת, ששבטי האשכנזים, עם היותם שונים הרבה בדת ובתכונת הנפש, במִדברים ובמנהגים, נהנים הרבה מחבורם לעם אחד בהגנם זה על זה ובהיות כל פרי התרבות הרוחנית והגשמית הנולד באחת הזויות באשכנז לקנין כל העם. ואך אם הכנוס טוב מן הפזור, אולי טוב היה לשוב אל המצב הטבעי, בטרם נפרדו העמים למשפחותיהם, ולעקֹר את הגבולות, אשר בין עם לעם ובין לשון ללשון ולהפֹך את כל מין האדם לעם אחד ושפה אחת.

רעיון חבור כל העמים לעם אחד לא מוזר הוא לנו; כֻלנו נדע, כי כל נביאינו הקדושים ע"ה נשאו את נפשם אל היום הגדול והנשׁגב הזה ואל הרעיון הזה נגיע גם אנחנו על פי סקירה כוללת בדברי ימי העמים והחקירה חפשית ממשפטים קדומים וצרכים זמניים. לכאורה מכלל הן אתה שומע לאו ואם התבלות צדקה-הלאֻמיות חטא, ואך לבנו יזעק חמס על מתבוללי עמנו ואנחנו נרגיש עמֹק, כי רגשנו זה איננו בא מהצד הרע שבנו, כי אם ממקור אהבת האדם ואצילות הנפש. את המעשים הלאֻמיים אשר לעמים אחרים נלַוה ברגשים שונים: במלחמת האשכנזים והטשֶכים באוסטריה נשחק לשניהם, בבלותם את כחם ואת זמנם בהבלים; במלחמת הרוטנים והפֹלנים בגליציא נצדיק בלבנו את הרוטנים; במלחמת האשכנזים והפֹלנים בפוזן נצדיק את הפֹלנים. בנתחנו את רגשותינו אלה לנתחיהם, נמצא, כי לא השפה והמנהגים החיצונים, אשר יצטינו בהם פֹלני פוזן ורוטני גליציא, יגעו אל לבנו. כי אם חֻפשם הנולד אתם וחפציהם הכלכליים, אשר יגזלו מהם העריצים בשם התרבות הפֹלנית פה והתרבות האשכנזית שם. השפה איננה התכלית לא ללוחצים ולא לנלחצים, כי אם לאלה שבט נוגש וּלאלה דגל החרות. תחת הדגל הזה יתאספוּ כל הנדכאים להגן איש על אחיו ולהלחם יחד בכח רב במעניהם. השפה איננה הלבוש האחד המיַחד את הנדכאים בין המושלים. לרוב יושבים הנדכאים בחלק ארץ מיֻחד ונבדלים גם בגזעם, לפעמים הם מצֻינים בבגדיהם ולפעמים נבדלים גם בדתם. ככל אשר ירבו האותות אשר יכירו בהם הכנענים איש את אחיו ויקרבו זה אל זה בלבם, כן יחזקו וכן יאמצו נגד אויביהם. הדבר הזה מביא חבה יתרה בלב העם לקניניו הגשמים ועוד יותר לקניניו הרוּחנים כגֹדל כחם. המון העם ולרֹב גם ראשי החיל אינם יודעים את תכלית מחלֻקתם; הם מדמים שהסמנים המבדילים בינם ובין מושליהם, הם הם תכלית מלחמתם, ובאמת אינם כי אם המכשירים להגן על ידיהם על חיותם וכלכלתם. ואמנם רק במחשבה ישגו האנשים והגיון מעשיהם תמיד מחֻכם ובטוח מהגיון הדעות. לכן אם ישבו שני עמים יחדו בשלום ואחוה ואחד איננו מושל על רעהו, יטמע בן התרבות השפלה בבן התרבות הגבוהה, ואם לשניהם תרבות גבוהה, ישאר כל אחד נאמן לשפתו ובכל זאת ירגישו את עצמם כעם אחד על פי המדינה המשֻתפת להם. באוֹסטריה, אשר ימשלו אצילי כל עם גם בבני עמם ועוד יותר בזרים, ילחמו האשכנזים בשם אשכנזות-ובשבַיץ יֵשבו המדברים והכותבים אשכנזית עם בני שפה צרפתית ובני שפה איטלית יחדו בשלום ואין להם דבר את האשכנזים והצרפתים והאיטלים כי אם שתוף השפה בלבד ושלשתם או ארבעתם עם הוֶלשים, רואים בעצמם עם אחד, עם השביצים. המולדת איננה מעתה כי אם אהבת האדם לעצמו בצבור ואהבת האדם לעצמו בין ביחיד בּין בצבור; משֻבחת, אם בא להגן על זכיות בעליה, ומגֻנה, אם באה לגזֹל את אשר לאחרים.

עתה נפתרה השאלה, למה ירבו גדולי הציונים מאלה אשר חֻנכו מחוץ למחננו לדבר השכם וערב רק על מצבנו בגוים ושנאתם לנו. ישראל עם חכם ונבון ושרי צבאותינו מעמיקים במחשבה ומכירים את ערך הלאֻמיות האמתי ויודעים, שהיסוד האחד לציונות הוא להם שנאת ישראל, ותולדתה כריתת ברית למגן נגד החזקים ממנו. לפי שטתם חקקו בצדק את שם תכנית בזל הראשון, לאמר: “הציונות שואפת להמציא מקלט בטוח במשפט העמים בארץ ישראל לאלה היהודים אשר לא יחפצו או לא יוכלו להתבולל במושבותיהם”. למראה האמת הזאת לא נבין את הכעס, אשר כעסו אז ואשר יכעסו עד היום הזה הציונים הנלהבים על חבריהם שבמערב. הלא לפי זה כל הלאֻמיות איננה כי אם שלילת השלילה, מלחמת מגן נגד האויבים, וטוב שלא נבראה משנבראה, ואם כּן צודקים הציונים “המחשבים” נגד הציונים “המרגישים”? אבל אם גם אנחנו ציוני הרגש הולכים ומחשבים את אשר אחינו האשכנזים, לא אלה אשר התבוללו למחצה ולשליש ולרביע, כי אם אלה, אשר ההזיה “במים קדושים” נקתה אותם מכל חטאות גזעם ודתם והם ובניהם ונכדיהם אוכלים את כל טוב ארץ אשכנז בחֹמר וברוח – ואיננו מתקנאים בהם כלל וכלל.

לא משנאתנו למשֻמדים הם בזוים בעינינו; כי הנכדים, שנשבו אבותיהם לבין הנכרים, לא חטאו מאומה, ואף אין לנו מקום לקנא לא בהם ולא בכל בני עמם ודתם, עם היות האשכנזים לפי דבריהם העם הנאור בכל העמים; כי כל חכמתם רק במכשירי החיים והחיים בעצמם בהם כבכל הגוים יגֵעים וריקים. לא בראות בתים בנוים לתלפיות ומכונות גדולות ואדירות תשבע הנפש; התרבות החרֹשית תאמר למלא את צרכינו החמרים והיא רק עורר תעורר את התאוה למותרות ותדחה את רגלי העבודה בצרכים אמתיים. אבל יהיה איך שיהיה במזון הגוף, לאדם יש מלבד הקיבה – מֹח להשכיל ולב להרגיש, ומזון לנפש לא תתן תרבות אירופה. בתי ספריהם ריקים מחכמה: המדה הקטנה של מדע הנִתּנת לתלמידים בערך הארץ ודברי הימים, תורת הלמודים ותורת הטבע, כֻלה מספָרים ושֵמות והיא צנומה ויבשה בלא פלפול ובלא חיים, ולכן יקיצו כל התלמידים בחייהם בעת עסקם בלמודי בתי הספר. ובפרקם את עֻלם, אחרי גמרם את השעורים השנואים, ישתובבו וישתגעו והיו לפראים גרועים מחיות השדה. במכללים (אוניווערזיטעטען) יש חכמה; אבל התלמידים כבר הסכינו לראות בספרי למוד סם המות ולכן יבחרו לעסוק בשתית שכר ויין ובמשחק הקלפים ובתאות נמבזות. בין שכרות ושכרות יתעורר בהם לפעמים רגש האדם באשר הוא האדם ואז יילילו ויבכו מר על שפלות החיים וישפכו את מררתם על הניר להרעיל בה גם את חיי אחרים, או ישבו לקרא ספור עגבים, אשר החכים כותבו להקדיח את תבשילו במלח ותבלים ופלפולים עד כדי שרפה, בדעתו היטב, כי חבריו הכתבנים הוגיעו כבר את הקורא האֻמלל במעשה הזה פעמים לא ספורות. אם יש לו עוד בכיסו שקלים אחדים מהכסף, אשר השתכר אביו בזעת אפו ואשר שלחם בהדרת קדש אל “בנו החכם” לצרכי למודיו, ימהר לרוץ אל בית החזיון ויראה שם בפעם האלף ואחת, איך פולינה אשת הַנם מעגבת על פֵטר. אלה הם שנות העליה והשאיפה הרוחנית לרֹב משכילי ארופה וכמובן אין שנות הירידה טובים מהם. אלפים אחדים בכל ארופה עוסקים אמנם במדע ובחכמה באמונה, אבל מלבד המֹח ידרֹש גם הלב את תפקידו. המעטים, אשר יגביהו עוף לבקש להם דת ומוסר להשביע את נפשם הרעבה כאוגוסט קָנט, ניטשה וטולסטוי השתגעו ויהיו לנזירים ופורעי מוסר, חוטאים ומחטיאים, בחסֹר להם דת האמת, המאירה את עיני האדם ומחממת את לבבו בשלהבת קֹדש. לחנם הם מנסים לרמות את עצמם, בקראם לבתי חזיון “היכלות הקדש” ולמשחקים הנבלים “כהנים”. רק בדת ומוסר ישנו רגש קֹדש וטהרה ולא באלילי שחוק ותעתועים.

לא כאלה חלק הטובים שבעם ישראל; להם אין צֹרך להשתכן ולהשתגע ולרדֹף רוח ותהפוכות. יהודי בן תורה שופך שיחו שלש פעמים בכל יום לפני ד' אלקים חיים הקרוב אליו והעונה אותו; יהודי בן תורה צולל בעמקי ים התלמוד ונושאי כליו ומשביע נפשו ורוחו ונשמתו במזון מתוק ומבריא; יהודי בן תורה קורא בספרי הּנביאים ומתענג למראה העתיד המזהיר ומאמין בכל לבבו בעולם התקון בנצחון הטוב על הרע; יהודי בן תורה ישבֹת במנוחה וקדושה ביום הקדוש לד' וישמע קריאת פרשה הנתנת למשה בסיני מספר תורת ד' ויגיל ברעדה וישאב חדוה ונחת, עֹז ותעצומות בלי מצָרים. יהודי כשר כזה, אם יש לו רק לחם צר ומים לחץ, הנהו מאֻשר מנטילי הכסף, בני אלפי אלפים ובני רֻבי רבבות, אשר הכֹל להם – ואך לא חיים. וכאלה לא מעטים בתוכנו. עַם בן תרבות גבוהה כזאת לא יוכל להתבולל, אף אם יפתחו לו כל השערים; כי העמים לא יוכלו לתת לנו יותר מאשר להם, ורכושנו הגדול אנה הוא בא? תורתנו ומצותיה, חכמתה וסגֻולותיה אינן לנו מכשיר הלאֻמיות כדעת הפתאים, המלמדים עברית מספרים מתֻקנים בטעם אשכנזי ורוסי, כי אם חיינו ורוח אפנו וחוץ למחיצתה רק גל של עצמות. ירכיבונו העמים על במתי הגדֻלה, ירמסונו ברגליהם וידכאו לארץ חיתנו, אחת היא לנו. אנחנו לא נרפה מתורת משה ורב אשי ונברך מחדש לאדון כל הארץ “אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”. כל עוד רש“י ורמב”ם חיים בתוכנו, אנחנו הגבורים. רק אחרי אשר תהיה התורה הזאת לקנין כל העמים, לא רק באוצרות הספרים כיום הזה, כי אם גם בלבם ובפיהם ובמעשיהם, נוכל גם אנחנו להתבולל בעמים כדעת נביאינו ע"ה וזאת תורת המולדת²

היו זמנים בישראל, אשר יכלו בני עמנו לדעת את מספרם בכלל העם ואת מספר אישי כל שבט ושבט בכל שנה ושנה בדיוק. מצות שקלים, אשר הָנהגה בראשית הוית האֻמה לשקֹל כל איש ישראל בקע לגלגֹלת בכל שנה למקדש ד', נשמרה בדורות רבים בכל חלקי העם. תכלית המצוה הזאת היתה לצרף את כל אברי העם למקשה אחת, להחזיק מרכז רוחני בלב האֻמה, אשר ישפיע על כל אבריה תורה וחכמה, אֹמץ ועֹז, צדקה ומוסר, ולדעת מספר בתי ישראל ואת חלקתם לשבטים, כל עוד אשר שקל כל אחד את שקלו על דגל השבט, אשר יצא ממנו.

חלֻקת ישראל לשבטיו התקימה רק בימי השופטים והמלכים. בגלות בבל נשאר רק דגל יהודה וכל יתר השבטים דבקו ביהודה והתבוללו בו, מבלי להכיר אותם עוד, מלבד הכהנים והלויים השומרים את יחוסם מדור דור. כידוע נטמע חלק גדול מיתר השבטים ואף מיהודה בעמי אזיא לדאבוננו. מאז נספח לשם ישראל גם שם יהודים לסמן בו את העם כֻלו. לעֻמת זה נבדלו אבותינו בימי בית שני לפי ארצות מושבותיהם, אשר הכירו אותם על פי שפתם ועל כל פנים על פי מִדברם ומנהגיהם השונים ביחסם למקום ולבריות.

בלב פצוע הכרחו התנאים להודות, כי השפה האגד הטבעי לאברי כל העם בכל הגוים, איננה עוד משֻתפת לכל אישי ישראל, המוסר הישראלי והדבקות בד' אלקים חיים, המיֻחדת לגוי קדוש, הסקירה הצרופה והפכחת בעולם ומלואו, אשר עם ישראל מצֻין בה, וקיום המצוות, המלוות את היהודי בכל דרכיו, יכלו עוד יותר לאזֹר באזור אחד את כל פרטי העם; כי השפה רק צורה רק כלי מחזיק ברכה – ודעת ומוסר תֹכן מהותו, אשר בעבורו נוצרנו ולמענו נחיה. אבל מה לעשות לקלי דעת, לשכורי תאוה, לאוילים וכסילים במעשה ובעיון? להוציא אותם מן הכלל אי אפשר “אע”פ שחטא ישראל הוא“, כל עוד שלא הוציא את עצמו. ואף הטובים והחכמים, הלא יוכל כל אחד להיטיב ולהחכים על חשבונו – ואנחנו צריכים לצרוּף עממי, לעבודת הצבור, ל”אֹם כחומה".

עוד דבק טוב זולל וקל, מסרה תורתנו בידנו, לדבק בו את כל חלקי העם לכח אחד גדול ונאדר – והוא השקל. במדה, אשר רחקו ישראל מגבולם עד פרס ומדי במזרח ועד גליה וספרד במערב, יָקרה וקָדשה בעיניהם מצות תרומת שקלים. מכל הקהלות שבעולם שלחו בימי בית שני שליחים מיֻחדים ירושלימה לשקֹל את שקלי כל הגברים בבית המקדש, אף בארץ ישראל נתנו הכל את השקלים בנדבת לב כמפֹרש בתורה, ומכל שכן שלא היה שום דרך להכריח את היושבים בממלכות אחרות לשקֹל את שקליהם. ואף אנשי מצרים, אשר עבדו את ד' במקדשם הידוע בשם “בית חניו”, לא ותרו על בה“מ אשר בירושלם וכֻלם שלחו את שקליהם ירושלימה. אחרי חרבן בית מקדשׂנו נשאר מנהג השקל לפליטה; כי אבותינו ראו בצדק בבתי המדרשות הגדולים אשר ביבנה, אושא, צפורי וטבריה המשך לבה”מ, אשר גם בו היה החלק הנכבד לשכת הגזית. אחרי כן הָעתק הדבר לישיבות הגדולות אשר בבבל – ועד סוף ימי הגאונים שלחו רֹב ישראל את שקליהם לשתי הישיבות, סורא ונהרדעא.

ולשמֹר את הרעיון הזה, כי אחדות ישראל וגאֻלתו תלויה בתרומת שקלים הנהיגו חכמינו הראשונים לקרא בכל שנה פרשת שקלים בר"ח אדר או לפניו. וזאת היא הראשונה בארבע הפתיחות לחג חרותנו; כי השקל הוא הראשון בארבעת התנאים, שבהם תלויה גאֻלתנו העתידה.

ואחרי אשר בטלה המצוה העקרית והכוללת הזאת כמה דורות, שבה דמות תבניתה בדורנו – ועלינו לברך עליה “ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה”. אם היה השקל מלפנים מספר ומפקד נאמן לכל אנשי ישראל החיים בשנה ההיא, הנהו היום מספר ומפקד לכל אלה הרוצים לחיות בתור עם בריא וצלח על הררי ציון. ואף מי, שאין דעתו נוחה מציונים סתם, בהמשך חלק מהם אחרי דרכי הגוים והתפשרם עם היהדות רק לחלקים – אין לו שום סבה להחלץ מהחובה הקדושה של תרומת שקלים שלא לשקֹל את שקלו על יד “המזרחי”, הרוצה בתחיה שלמה של עם ישראל בגוף ובנפש על אדמת ישראל.

נראה נא לעצמנו, כי איננו חנוטים ומאֻבנים לעשות רק מצוה אנשים מלֻמדה, כי עוד כח רב בצורות והמנהגים המסורים לנו לשוב ולהחיות גם סגֻלות עתיקות, אשר אבדו לנו בצוק העתים. כי מצות תרומת שקלים היא תכלית לעצמה, מלבד שהנהָ היסוד לתנועה הציונית וגֻאלת ארץ מחמדנו, ארץ עברנו הגדול ועתידנו, אשר עוד יגדל ממנו. תרומת שקלים לעצמה הנהו ענין נשגב לצרף על ידה את כל האישים המפֻזרים והמפֹרדים לגוי אחד. ואין לשאֹל כלל, מה עושים בשקל הזה? תרומת שקלים הנהָ תכלית נעלה ולא מכשיר לבד. הננו אמנם “נתבעים ונותנים”; אבל זה איננו מספיק; עלינו לתת בחפץ לב בלא שום תביעה, לבקש את הגבאים להמצּיא להם את שקלינו, כאשר עשו אבותינו מימי המשכן, “כל איש, אשר נשאו לבו, וכל, אשר נדבה רוחו אותו”.

אמנם נוכל להתכבד ולהתגאות במדה היפה של נתינה המצויה בכל מפלגות עמנו, עד שאף הקמצנים שבנו “נתבעים ונותנים” יותר מנדיבי עמים וקהלה בינונית בישראל מוציאה על צדקה יותר מאיזה עדה גדולה בגוים. בכל זה טרם הגענו בסגֻלת נחלתנו זאת, אשר נחלנו מאברהם אבינו אבי הנדיבים, עד רום השלמות. כי בחכותנו בנתינה, עד אשר נִתָבע, יקרה הרבה, כי לעת הצֹרך לא נִתֵן מאומה, בשביל שאין תובעים ולעֻמת זה נפזר את כֹחנו לריק ולהבל; בשביל שהננו “נתבעים ונותנים”, הננו לרֹב “נתבעים לעגל ונותנים”; אף זה איננו נכון כי עודנו “נותנים” ולא “לוקחים”. לו הכיר כל אחד ממנו, כי בתרומת השקלים הנהו קונה לו חלק בבית יעקב היקר מפז ומפנינים, לא היה מחכה על תובעים וגובים. נחדל מהיות “נתבעים ונותנים” ונשובה להיות רצים ולוקחים, כאשר נאמר למרע"ה “דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה”.¹

אחת המעלות השכליות, אשר עם ישראל מצֻין בהן בין כל העמים אשר על פני האדמה, הוא הזכרון. בכל דור ודור יש בינינו המון תלמידי חכמים הזוכרים אלפי הלכות ואגדות, אמונות ודעות המפֻזרות בים התלמוד הגדול ומרבית נושאי כליו ויודעים למצֹא כל דבר במקומו ולהזכירו בשם אומרו. סתם אדם מישראל לוקח ספר תורת משה בידו עם “תקון” או גם בלא “תקון” “ורואה” לו את הטעמים של כל הסדרה פעמים אחדות וקורא אחרי כן בשבת מתוך ספר תורה בלא נקודת ובלא טעמים וזוכר לנגן את רֹב הטעמים. זה הוא פלא, אשר לא ימצא בכל אֻמה ולשון.

לזכרון האישי, אשר כל איש מזרע יעקב מחונן בכשרון לזכֹר, את אשר ראה ואת אשר למד, איש איש לפי מדרגתו, יקביל הזכרון הלאֻמי, אשר כנסת ישראל בכללה זוכרת את מאֹרעותיה הטובים והרעים, אשר קרו בה את ששונה ואת יגונה אשר מצאוה מדורות קדומים, את אוהביה, אשר הטיבו אתה בזמן מן הזמנים, ואת צורריה, אשר הציקו לה באחת מתקופותיה הרבות והארֻכות. הזכרון הלאֻמי, אשר חננו אלֹקים הוא אחד הגורמים לחיינו ואֹרך ימינו. בעבור זה יש לנו תולדות של אלפי שנים, נזכרות ונעשות בכל בתי ישראל ואצל עמים אחרים אין היחידים זוכרים כמעט מאומה מהמאות הקודמות, ואף חוקרי התולדות ותלמידיהם שבים בחקירת תולדות עמם רק מאות בשנים ומיד הם מגיעים אל חֹשך, ענן וערפל של אגֻדות אויליות ומבֻלבלות אשר בהן הגבולים בין אנשים, שֵדים ואלים מטֻשטשים, אשר אין להציל מתוכן אף צל תולדה.

את התכונה הזאת ירשנו מאבותינו והם מאבותיהם ובכל הדורות פִתַּחנו אותה על ידי שקידה בלמודים, וכמו שיש לנַפּח ידים חזקות ולסַבּל כתפים רחבות וכדומה, כן יש לעם הספר זכרון טוב. אף פכחותנו עמדה לנו, כי אין בינינו רבים ההולכים בעקבות לוט דודנו, וכל חכמי ישראל מתעבים את השכרות בכל לשון של גנַי ופלצות. ואף בפורים, אשר אמרו חכמים “להתבסם”, מבקשים להם המקשיבים בקולם כל מיני תרוצים להתפטר מהחובה הזאת. בזה נשמרו בני עמנו מרעל רב, אשר יביאי המשקים המשכרים לעצבים ולמֹח, אשר בזה יחלשו כל כחות השכל וביחוד כח הזכרון. לא בהשבעות לבד אנחנו מתרחקים מפוריה שר של שכחה כי אם בקחתנו מהטפה, הבאה מתוך הפורה, רק מעט אל פינו לקדוש והבדלה וכדומה לצֹרך מצוה.

עוד יותר מהסבות האלה גרמה לחזוק זכרוננו תורת משה אשר זרזתנו בכמה מקומות בכל עת מצֹא על הזכירה והזהירתנו מהשכחה, עם הורותה אותנו לזכֹר את תולדותינו ולהתבונן בשנות דור ודור ולזכֹר את מרינו ואת חטאינו ביחוד ובצבור, הבליטה בפרט את חובתנו לזכֹר את רשעת צוררינו. וחכמינו הקדמונים הוציאו מכלל הזכירות את הזכירה הזאת לקבֹע לה מדור מיֻחד ולקרֹא את הפרשה ההיא ברבים בשבת שלפני פורים. הדרשנים שבימי האמוראים והפַיטנים שבימי הבינַים סלסלו את השנאה לעמלק ולזרעו ויחדשו בה תלי תלים והפוסקים מחמירים מאד בקריאות פרשת “זכור”. בעוד אשר נדמה, כי פרשת זכור הִנֶהָ רק פתיחה לפורים ונספחת אליה, הננו מוצאים מאמר בגמרא (מגלה ז.) שכל מגילת אסתר אינה אלא תוספת לפרשת זכור, ולולא המצוה של זכירת מְחִיַת עמלק, לא היתה רשות לחכמים לכתֹב מגלת אסתר ולעשות ימי משתה ושמחה לזכרון מפלת צוררינו.

ולכאורה עומדת המצוה הזאת בנגוד לתורת האהבה והחמלה והסבלנות, אשר חֻנכנו בה. ולא עוד אלא שהמצוה הזאת מכילה בתוכה כעין סתירה פנימית “תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח”. אם עליו למחות את זכר עמלק, הלא בזה הננו משכיחים את שמו, אפשר היה לאמר, כי חובתנו לנטֹר שנאה לעמלק כל עוד היותו בעולם, ולמחות את זכרו מתחת השמים, שלא לשכֹח את שנאתנו לו בתחלה, למען השכיח את זכרו בסוף. אבל המנהג לקרא פרשת זכור ברבים לזכֹר את מחִיַת עמלק מתחת השמים, הָנהג לכתחלה אחרי אשר כּבר אבד השבט הקטן והבזוי, אשר הציקו לישראל מימי משה עד ימי דוד, ואנשי כנסת הגדולה אשר תקנו וסדרו את כל עבודת בית הכנסת, ידעו היטב, כי לא היה עוד שום שאר וזכר לעמלק בזמנם. האם קלעו את חציהם בלא מטרה? האם ליצור דמיוננו אנחנו שולחים את קללותנו ושופכים את חמתנו בקראינו בכל לשון של נקמה ושנאה “ימח שמו וזכרו”?

אמנם לא! עמלק, אשר אנחנו מקללים ומחרפים אותו, איננו זכר מאֹרע ישן נושן, וקשה למצֹא איש מישראל, אשר לא ראהו עוד עין בעין ואשר לא הרגיש עוד מהלומות ידיו הגסות. הגדול בצוררי ישראל, אשר אמר להשמיד את כל עם היהודים פעם אחת, אשר נשמח במפלתוּ בימי הפורים, נקרא “המן בן המדתא האגגי”, הוא מיֻחס איפוא לאגג מלך עמלק האחרון, אשר הכה אותו שמואל הנביא; ורחוק הוא לחשֹב, כי לא נמלאה בו קללת שמואל הנביא “כאשר שכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך”, גם לא מצאנו כל זכר לשבט עמלק בבית שני. המן לא היה איפוא נכד אגג מזרעו כי אם נכדו ברוח. עמלקים כאלה היו בכל הדורות וגם בימינו אלה, אף אם הם נקראים בשמות שונים. לפי דעת חז"ל (מכלתא סוף בשלח) יהיו עמלקים עד ימות המשיח – והתקון השלם של העולם כֻלו נעצר על ידם, שאין השם שלם ואין הכסא שלום, עד אשר ימחה זכר עמלק מתחת השמים.

עמלק איננו איש או שבט או עם, כי אם שטה. שנאתנו לעמלק איננו גמול בעד שנאתו לנו, כי בכל העמים יש עמלקים, אף אם אינם יודעים כלל את שם ישראל. שטת צדיקי ישראל היא לדכא עושק ולבקש את הנרדף לרחם על הנכשלים ולאמץ את החלשים – ושטת עמלק לזנב את הנחשלים. למה יש בכל העמים שונאי ישראל ולא שונאי פֹלנים או שונאי אשכנזים וכדומה? הטעם ידוע לכל, בשביל שאנחנו החלשים והדלים בכל העמים, לכן מוצאים הרשעים האכזרים שביניהם מקום להראות בנו את נחת זרועם. עמלק זה הוא שם כולל לכל אכזריות שבעולם המכֻונת כנגד הצדק והמשפט.¹

חכמינו הראשונים, אשר ראו בחג הפסח לא חג העבר לבד כי אם גם חג העתיד; כי “בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל”, פתחו ארבעה שערים לגאֻלה המקֻוה. אם נצפה לישועה בפינו ובלבבנו לעשותה ולא נרצה להסתפק בפתיחת הדלת לאליהו הנביא, למען סגור אותה מיד על מסגר, אז עלינו להזדין בעצות טובות, אשר תַכשרנה אותנו להגאל מגלותנו ושפלותנו. בארבע הפרשיות נתנו חכמינו בידינו ארבע הקדמות לזמן חרותנו: אחדות כל העם על ידי אוצר לאֻמי, אשר כל אחד שוקל לו את שקלו, ונטירת שנאה לעמלקים מדכאי חלשים, רחיצת אֻמתנו מכל החלאה והטֻמאה, אשר דבקה בה בגלות ברצון ובאֹנס, והבאת זרם של חיים חדשים ורעננים בבית יעקב: אלה הם ארבעת התנאים, אשר בהם תלויה הצלחתנו ופדות נפשנו.

אם ישנא איש את עמלק המעיק לו ויעמֹד על נפשו להשתחרר ממנו, והוא כבר ספג אל קרבו את רוח עמלק, אז יהיה כל עמלו לריק; כי איך ינצח את האויב החיצון והאורב יושב לו בין שני מפתחי לבבו. וכבר אמרו חכמים, כי המלחמה עם האויב החיצון היא קטנה בערך מהמלחמה הקשה עם האויב הפנימי. עמון ומואב, אשר נאסרו לבֹא בקהל ד' עד עולם, היו קרובינו; גם עמלק אבי אבות צוררי ישראל ואלקיו היה שארנו ובשרנו. שונאי ישראל מהערבים, אשר גם הם בני שם ובני אברהם, הם מלאי רעל וארס יותר מאויבנו בין התוגרמים, שהם בני יפת. מזיקים ומסֻכנים יותר מכֻלם הם העמלקים מזֶרע ישראל, אשר לדאבנינו ולבשתנו לא קטן מספרם. המנדלסבורגים,¹ הרודים ברֹב הקהלות והמפלגות היהודיות, מעכבים את הגאֻלה יותר משונאינו מחוץ למחנה. למעלה מכל אלה רעה חולה העמלקות והטֻמאה המסתתרת בירכתי בתינו ובקרב לבותינו.

להתנער מכל השקצים והרמשים האוכלים את גוית האֻמה כעש מבית ומחוץ, עלינו לפקֹח את עינינו אל השפלות ולהבין אחריתה ולדעת את מוצאיה ואת מבואיה, אם יקנא אדם מישראל בהולכים אחרי תאותם ושותים לרויה מכּוס התענוגות, משמינים ומתפטמים ועושים פימה עלי כסל, אל ישכח, מה שעתיד להיות בכל הרכוש הזה עד מהרה. אם ירגיש מורא וכבוד לגבורים אדֹמים הכובשים ומכניעים את כל סביבם ובכל אשר יפנו, ירשיעו, יזכֹר נא, כמה חללים הפילו הגבורים האלה בטפסם על גרם המעלות להתקשט ביֹּפי חיצון ומדֻמה. אם תכנע נפש האדם לפני גויתו להנות ולשעות כל הימים רק בחסרונותיה ומותרותיה, הלא נסע בו יתרון האדם, אם יחיה וימות בלא חכמה, ואיננו כי אם פרה סוררה. ואם להתקשט ולהתפאר בחיצוניות כל מזמתו, הלא איננו כי אם “פרה אדֻמה ואם הצליח מאד בדברים הטפלים הלא איננו כי אם “פרה אדֻמה”. תמימה אשר אין בה מום”. ואם הנהו רודה באחרים ומעמיס עליהם את העבודה המֻטלת עליו והוא חפשי מכל עֹל, הלא איננו כי אם פרה, “אשר לא עליה עליה עֹל”. אם ישא יעקב את עיניו אל ברק הגוים וזהרורי מוסדותיהם ויאמר: “אעשה כן גם אני” “ככל הגוים אשר סביבותי”, ידע נא, כי החלקות השמנות האלה מזֻבלות בדם אדם ואדמימות השער מחוץ מַקבלת אל אדמימות הדם מפנים. לעין בוחנת וחודרת תֵראה כל הכבודה הזאת כאפס וכזבל, אשר היום או מחר יבא המלאך המשחית, הזמן בשניו החדות, ואז “את עֹרה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף”.

וכשם שפרה אדֻמה מטמאת טהורים, אם הם מטפלים ודבקים בה להיות כמוה, כן היא מטהרת טמאים המתבוננים בקצה, כי כֻלה תעלה בתהו ורק מעט אפשר ישאר ממנה. השופט את הדברים לפי כֹח קיומם, הוא דוחה את העוֹבר ולוקח את הקַים. וכפי שטת “הרופאים בדומה” עלינו לתקן רטיה ממכה עצמה והרוצה לפרֹש מטֻמאות גוף מת ללכת להדבק בד' אלקים חיים, צריך לקחת מעט אפר מהפרה השרופה ולשום במי הדעת ובזה ישוב את נפשו ויחינה.

יש משכילים רואים באפר פרה תרופה לנקיות הגוף מרוחות רעות ומזיקים העלולים לעבֹר על הקָרב אל גוף מת; כי באפר יש הסגֻלה לנקות ולדחות את העפושים ובעבור זה משתמשים בו לכבוס וכדומה, הדבר הזה איננו חדש; כי כבר ענה רבן יוחנן בן זכי כזאת (מדרש פ' חקת) לגוי אחד, אשר עקץ אותו, כי ענין פרה אדֻמה הוא מעשה כשפים. ואך הוא ענה כן רק לגוי לדחות אותו בקנה לפי שטתו לענות את הכסילים כאולתם; ואך את תלמידיו השלמים הורה, כי מצות פרה אדֻמה היא חֻקה, לאמר מעשה, שערכו ברעיונות הצפונים בו כמו פסח ותפלין, ולא בנקיות הגוף, כי אם בטהרת הנפש הכתוב מדבר.

זאת היא שאיפתנו בכל מצותינו וחיינו להמעיט את דמות הגוף לשם גדלות הנפש מנגד לגויים המצחצחים בחיצונותם ומזניחים את נפשם לטבֹע בים של חלאה וטֻמאה. ועל אלה היוצאים בבגדים נקיים ויפים, שאין בהם דֹפי, ומתרחצים בכל מיני צפון – ועם זה לבותיהם משֻקצים ומעשיהם כעורים, המלאים חבילות חבילות של דינים וצורות בהלכות דרך ארץ – ועם זה מתנבלים ומתבזים בחברה, אשר יש בה גם בת חוה, אמר הנביא: “המתקדשים והמִטּהרים אל הגגות – אחר אחת בתוך” (ע' מו“נ ח”ג פל"ג)

ואמנם לא רק בטהרת הנפש כי אם גם בנקיות הגוף אנחנו נעלים על כל העמים בנטילת ידים, טבילה ועוד ועוד. הצפון (זייפא) נעשה בראשונה בידי אבותינו בארץ ישראל. הוא נקרא צפון, באשר יחדר אל המקומות הצפונים: וכאשר התפשט מארץ ישראל לכל הארצות, נשאר שמו בכל הלשונות.

גם נקיות הגוף דבר גדול מאד ומכל שכן טהרת הנפש ור' פנחס בן יאיר אומר “נקיות מביאה לידי טהרה וטהרה… מביא לידי תחית המתים”.²

התנַי הרביעי בגאֻלתנו המקֻוה הוא האמונה בכח השנוי והחדוש אשר לעם ישראל. התנאים הראשונים הם רק אולמים להיכל הדרור; אחדות ישראל בשקלים הנה מסגרת חיצונה, למען יהי מקום להכניס בה ברכה, וכן קראו חכמינו לשלום “כלי מחזיק ברכה”. נטירת שנאה לעמלקים שונאיו וטהרת הנפש מדרכי עמלק אינן כי אם שלילת השלילה ומניעת הרעה. רק הבטחון בנו, כי עוד תחיינה העצמות היבשות האלה, תוכל לחזקנו ולעודדנו למעשה ופעֻלה, לכן ראו אנשי כנסת הגדולה בטוב טעמם לסדר בדרך “לא זו אף זו” את ארבע הפתיחות של זמן חרותנו: בראשונה: פרשת שקלים, אשר ענינה צורה נאותה ומקפת לאחד את העם לעבודה צבורית, בשניה פרשת זכור, אשר מגמתה להרחיק ממנו את האויב החיצון, בשלישית פרשת פרה, אשר תלמדנו, איך להמית בקרבנו את האויב הפנימי, ובסוף פרשת החֹדש, אשר תזכירנו, כי העם העתיק והנושן הנהו גם צעיר ומלא כח עלומים בסגֻלתו להתחדש כנשר. רעיו התחיה החרוּת בפרשת החֹדש היה אז והנהו תמיד מבוא ישר לחג הדרור.

גם בדבר הזה נבדלנו לטובה מכל אֻמה ולשון, כי נוכל לאזֹר חיל ולהתאושש אחרי מפלה נוראה וירידה של כמה דורות. בכל עם ועם חוזר הגלגל רק פעם אחת ולכל היותר פעמַים; ברגע, אשר עלה עם לשמי רום, כבר הגיע גם למרום קצו, ומזלו, אשר עלה עד הנה למעלה למעלה, מחל לשקע ולרדת כשמש בצהרים. לכן המשילו חכמינו את אֻמות העולם לחמה. וכבר נהגו כל סופרי התולדה לדבר בתולדות עם ועם על תקופת עליתו, פריחתו ותקופת ירידתו. הדין הזה נוהג בעמים בספריות ובמפלגות. ואם יש לפעמים שני זמני פריחה כמו אצל הפרסים והאשכנזים, אז היצירה האחרונה משֻנה כל כך מהראשונה בטעם ובתֹכן, בשפה ובתהלוכות, עד אשר אין ביניהן בלתי אם שתוף השם לבד ולפעמים אף זה לא.

לא כן הוא חלק יעקב; אצלנו הגלגל סובב תמיד וברגע, אשר ירד עד הנקֻדה האחרונה, כבר החל שוב לעלות. בתולדותינו יש עשר תקופות ארֻכות ומלאות ענין, וכמספר התקופות, כן מספר הפריחות בחיי רוחנו וספרותנו. ולא עוד, אלא שגלגלנו מלא סביב סביב כירח בליל גאֻלתינו, ובשעה, שחלק אחד שוקע, עולה אחר לעֻמתו ובארצות שונות ובמקצועות שונים של חיי נשמת ישראל העשירה והשֹרקה הננו פוגעים לרֹב בשקיעה וזריחה גם יחד. לכן המשילו חכמי ישראל את בני עמנו ללבנה “שהם עתידים להתחדש כמותה”. מר"ח ניסן, אשר בו באה הבשֹרה האחרונה, כי העם האסור בכבלי ברזל יִכון לגאֻלה, ועד ליל שמורים, אשר בו נִתַּן להם החֹפש הנעים למנה, מוסיף הירח אורה בכל לילה ולילה, הולך ואור, עד הגיעו לשלמותו ויפי עגולו. גם הימים הולכים וגדלים והאביב הולך ומתאזרח בזמן חרותנו. "וכך היא גאלתן של ישראל, בתחלה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת (ר' חייא רבא, ירושלמי ברכות פ“א ה”א).

תולדותינו מלאות תלאות ורדיפות, מפלות ומשברים ועם זה אין העבודה הרוחנית פוסקת, אם יבוא המלאך המשחית וינתק ביד חזקה את פתיל תרבותינו ההולך ונטוה מעשה חושב, עומדים אוהבי ישראל ומקוננים על הקבר הפתוח: "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל; ואך בעבֹר הבהלה הראשונה קול אחר קורא לעמת המספידים: “נפלה ולא תוסיף – קום בתולת ישראל”, ומבין ערמות הדשן צומחים נטעי נעמנים לתהלה ולתפארת. וצדיקי ישראל וחכמיו נכנסים שוב לבתי מדרשות וקושרים עוד קשר בחוט הישן ושבים להשזיר אותו כתחלה על פי טעמם ורוחם בלב חדש ורוח חדשה, באֹמץ ורעננות, כמו לו יצאה כנסת ישראל זה עתה מתחת חֻפתה.

לגולי בבל, אשר נשארה ארצם ריקה ועזובה וכֻלה שרופה גפרית ומלח והם הושבו תחת צל הכשדים אוכליהם בחֹמר וברוח, לא היתה עוד תקוה על פי החֻקים המושלים בכל התולדה, לשוב ולבנות את הריסות ציון ולרפא את שבר בניה. שם בגלות בבל נולד הציור הנחמד של תחית המתים. כבר דמה אז רֹב העם לראות בחלקיו “עצמות יבשות”; כבר נרגנו ההמונים הגדולים: “יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו”. אבל זה היה רק חלום רע, רק מות מדֻמה וקול ממרום קרא להם: “הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל”. מסֹרת היא בידי חכמי המדרש, שעצם אחת יש בגוף האֻמה ולוז שמו, אשר כל כליון ואבדון, מוקד אש ומבול מים אין שולטים בו. ולו קרה פעם כי נפלא הדבר, אשר דבר יהושע בן נון במסה אל כל העם לאמר: בחרו לכם את מי תעבדון, אם את אלה,… ואנכי וביתי נעבד את ד' ואשר דבר אחריו מתתיהו בן יוחנן בעת צרה; גם אז לא בא קצנו, כי “בשלכת מצבת בם” ואם נקפאו כל האברים, די ללוז הקטנטן להשיב ולהחיות את האֻמה. יש זמנים ותקופות, אשר תראה כנסת ישראל כחנוטה וישנה; אבל מתוך השנה היא קוראת: “אני ישנה ולבי ער”.

עם הזכרון הנפלא המיֻחד לנו הננו מבֹרכים גם בשכחה יותר מכל העמים. עמים אחרים אין מזכירים את המפלות הלאֻמיות, אשר ארעו אותם, והם יוצאים מתוכן רצוצים ושבורים לבלי שוב עוד לאיתנם – ואנחנו קובעים תעניות וימי אבל ושופכים נחלי דמעות על המאֹרעות הרעים, אשר קרונו לפני אלפי שנים – ועם זה הננו מתעודדים מיד אחרי המשבר לפעֻלה חדשה ולחיים חדשים. אגדה אחת עתיקה מספרת, כי יש עוף אחד וחול שמו, שאיננו מת לעולם כי אם מחליף את כנפיו הישנות, באבֹד להן כח תעופתן, בכנפים חדשות לשוב ולהמריא למרום. היוָנים קראו לעוף הזה פוניקס על שם הכנענים; הם שגו בזה מאוד, כי הכנענים פרחו וזרחו רק תקופה אחת כיוָנים וככל העמים. רק שכניהם העברים מחליפים את כנפיהם מתקופה לתקופה ושבים להגביה עוף כמקדם. תחית הטבע בימי האביב סמל לתחית עץ ישראל, אשר אחרי בלותו היתה ותהיה לו עדנה, כאשר הבטיחנו מחיה המתים; “כימי העץ ימי עמי”.¹

כשם שנהגו אבותינו מדור דור לקשר את התקוה לגאֻלה קרובה בגאֻלתנו הראשונה ולהוציא רעיונות של דרור וחרות בחיי הצבור מהחֻפשה, אשר נתנה לנו ביום צאתנו ממצרים, כן מצוה עלינו להביא בחשבון את המעלות ואת המורדות של שחרור ושל שעבוד בחיינו הפרטים ולבדֹק, עד כמה חדר הרעיון, אשר קלטו אזנינו על הר סיני “כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים” אל תוך בתינו וקרבנו. ואם לא נרצה לעשות את חֻקת הפסח מצות אנשים מלֻמדה, חובתנו לעשות חשבון כזה בכל שנה ושנה בזמן חרותנו ולקים מצות אכילת אפיקומן להחזיק טעם מצה בחִכנו כל הלילה וטעם דרור בלבנו כל השנה. החרות הכללית לכל עם ישראל הנהָ אמנם גם היא תלויה בנו בבחירתנו וכל יחיד ויחיד צריך לעשות את שלו ולאמר בלבבו “אם אין אני לי, מי לי”, אבל עם זה הוא מכרח להוסיף “וכשאני לעצמי, מה אני”. לעֻמת זה החרות הפרטית, שיכול כל יחיד לקחת ממנה סאה גדושה, אף אם אחרים לא יעשו כמוהו, היא קרובה אלינו מאד לעשותה.

הבה נראה, כמה מוסרות יכול בן אדם לפתח מעל בשרו ורוחו, אם יחכם להרגיש את החֹפש כי טוב. אך מעטים המה ההולכים ברצון לעבֹד את עבודת הצבא; ואך זה איננו תלוי בבחירתנו; זה הוא דבר הנוגע לכלל האזרחים היושבים באחת המדינות וכל יחיד מכרח לקים מצות הצבור. אבל מה רבו החילים המקבלים עליהם עֹל צבא ברצונם. בערים הגדולות והבינוניות בגליציה כמעט כל אחינו נותנים את בניהם לבתי ספר תיכונים ואוסרים את ידיהם ואת רגליהם את מֹחם ולבם לעשות ולחשֹב שנים רבות, ככל אשר יצוום הפרֹפסֹרים מבלי לנטות ימין ושמאל, ולהכניע את כל נטיותיהם האישיות מרע ועד טוב. אוי לשפוני¹ המואס בכללים היבשים של הדקדוק הרומי ובוחר לו תחת זה לשרטט, ואי למשוני² העושה את ההפך, ואוי לשניהם, אם יעלה על רוחם למשל ללמד חכמת החברה או תורת הבריאות או להגות בשמונה פרקים לרמב"ם. היש עבדות גדולה מזו?

ואם יעמֹד איש צעיר בכל הנסיונות והבחינות בבית ספר תיכון ובבית מדרש גבוה ויעבֹר כל שבעה מדורי גיהנם, הלא זאת היא משאת נפש כל המשכילים שבנו להגיע אל היום, אשר ישיגו באוסטריה שווי וכיות גמור כנוצרים כיהודים. ואם יפתחו גם לפני בנינו כל השערים של בתי פקִדה אז יגיעו למדרגה העליונה להיות פקידים. ומה הוא פקיד? איש, שכל מעשיו נעשים לא מלבו כי אם על פי מצות אחר הרודה בו, שהאחר ההוא גם הוא תלוי בדעת אחר הגבוה ממנו. “פקיד” הנהו רק לשון נקיה תחת “עבד”. ורק בעת שהיתה עבדות ממש נהוגה, היה העבד עבד לאדון חפשי – והפקיד הנהו עבד לעבד שכמותו. ולמה אנחנו רודפים אחרי ההבל הזה, שאין איש כופה אותנו לזה, ולא עוד, אלא שכל המשתחרר מהשגעון הזה לשאף לעבודות צבורית, לאמר להיות פקיד לממשלה, הוא פורק ממנו איבה וקנאה, ובני תחרותו, שלא הכירו כמוהו את ערך החרות למאֹס בעבדות ולבחֹר בחֹפש, מחזיקים לו טובה על פנותו להם מקום להיות להם עבדים כחפץ לבם.

ואם ישב נער עֵר המבקר בבית ספר תיכון אצל אביו ויערך אתו את הסדר יוכל להתלהב לציון חמדת לבבו באמרו “השתא הכא לשנה הבאה בארעה דישראל. ואך למען הפֹך את שאיפתו למעשה, הוא תלוי בכמה פרטים, שאינם בידו, ואף אם יעלה בשנה הזאת ארצה ישראל, הלא זאת איננה עוד ארץ ישראל שבדמיונו, אנחנו מתפללים פה “לשנה הבאה בירושלים” ויושבי ארץ ישראל מאחלים להם לשנה הבאה בירושלים הבנויה”. ואולם בקראו “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין” אם רק ירד לעֹמק הדבור היפה הזה, יכול ברגע אחד להוציא את מחשבתו אל הפֹעל, ברוּצו לקחת את הכובע השפוני, אשר בו כוכב לסימן עבדות, להשליכו דרך החלון החוצה ולאמר לאביו: "למחר בבקר אינני הולך עוד אל השפון כי אם אתך אל בית הכנסת לקרא את ההלל ולשמֹע ברכת הטל, כי גם לבי קָץ בלחם הקלוקל של למודי השפון והנני מתגעגע לטל של תחיה, להחיות את לבי החנוט והמכֻוץ. החזיון הנה איננו בּדוי כי אם לקוח מהחיים ורבים הצעירים בגליציה, אשר עשו כן למֹרת רוח אבותיהם הטפשים המקוננים על בניהם, שאינם רואים לתכלית, ואחרי שנים אחדות יראה, כי הבנים הממרים האלה מצליחים ומתפתחים לאנשים חפשים וחבריהם המקשיבים עודם עובדים באמונה לאלהי השפונים והפקידות בקיבה רעבה ומנעלים מטֻלאים. נערים, אשר עשו מעשה גבורות כזה, חגגו את זמן חרותנו כדין.

ומרבית “הפקידים הפרטים”: משרתים, עורכי ספרים, סוכנים וכדומה, רבנים דינים ושוחטים, מורים בבתי ספר עברים תחת ועדים ועוד, אשר זאת היא כל משאת נפשם, כי ימנו אותם אדוניהם לפקידים קבועים במשכֹרת קצובה, כל אלה לא חגגו מעולם את חג המצות במחשבה ובמעשה כי אם בפה מן השפה ולחוץ. הם נשאו ונתנו בסחורה שאינם מבינים אותה, ובעת קראם “עבדים היינו” עליהם להוסיף "ועבדים הננו “ועבדים נהיה כל הימים”. ולמה לא ישים פקיד כזה אל לבו כי לולא ידע אדונו נותן לחמו, כי הוא מרויח לֹו פי שנים במשכֻרתו, לא קבל על עצמו את האחריות לשלם לו את המשכֹרת היעודה לֹו על כל פנים, אם יהיה המצב טוב או רע. ואם יוכל להכניס לבעליוֹ פי שנים, הלא יוכל להכניס לעצמו, אם יעבֹד על חשבונו יותר ויותר, ולמה הוא עבד נרצע לרע לו? מהסוג הזה הוא השגעון של כל בעלי המלאכות המשתכרים לשבועות ולחדשים, שזה מביא שנאה ומרמה בין נותני העבודה ומקבליה ובטלה לנזק שני הצדדים. תחת זה הלא קל ונוח וכשר להשתלם לחתיכה, שאז העבודה נפשית ברצון חפשי בשלמות. בכל פנה שאנו פונים, הננו פוגעם בכבלי עבדות, אשר ברצותנו נחזקם וברצותנו ננתקם כחוטים והיינו לבני חורין.³

המאֹרע, אשר לשמו ולזכרו הננו חוגגים את חג המצות, הוא הנכבד בכל תולדותינו, הוא עשנו לעם והוא נתן לנו את הצביון המיֻחד לנו: הוא הביא מהפכה שלמה בחיי עמנו הוא הקודם בזמן ובמעלה לכל קורותינו ממנו והלאה, אשר כֻּלן אינן כי אם תולדות ופתוחים למעשה הכביר, אשר זעזע תבל ומלואה בימים ההם בזמן הזה בשנת אלפים מאתים שמונים וחמש.

מעת אשר החלו בני האדם להתחבר לקבוצים ולהכניע מעשי כל יחיד תחת רצון אחד גדול בכֻלם, אשר רואים בו בא כח הצבור כלו, התרגלו להכיר לראש וראשון רק את בעל הזרוע, אשר יש בו די גבורה וערמה לתת לשרירם רבים של בני אדם או של סוסים מגמה אחת, ואיש, אשר זרועו מושלה לו, לו הארץ. הדעה הזאת נעשתה לאמונה כללית, אשר שום איש לא פקפק בה. מלכות מצרים בכל חכמתה הרבה בארץ ותולדותיה וכחותיה היתה מיֻסדת כֻלה על חמריות ואגרוף ולכן היתה כֻלה בית סֹהר גדול לכל שדרותיה, לאכריה, אמניה וחיליה ואף לכהניה חרטומיה ומלכיה, ואין שם נאה יותר למלכות מצרים מזה אשר קרא לה מקור החכמה ית"ש “בית עבדים”.

מכחות רוחניים של צדק ומשפט, של אהבה ורחמים לא ידעו מושלי הניל ועבדיהם מאומה. החזק משל בחלש ממנו בכל אות נפשו, עשק ורצץ אותו בלי כל מוסר כליות, ואשר זכתה לו חרבו, היה קנינו. אם ישב שבט רועים, יוצרים ובנאים עניים וטובים בגושן על גבול מצרים, אשר הביאו ברכה ועֹשר לארץ ואשר הציל אחד מהם את כל מצרים מכליון ברוח אלהים אשר בקרבו וירם את קרנה בכבוד בהֹד המבט המדיני אשר לעיניו, התנפלו עליהם פרעה ועושי רצונו החזקים מהם וישימו עליהם עבודה קשה, לא לאיזו תכלית כי אם למעם ענותם. והדבר היה מובן מעצמו, כי אף לפני הציקם לישראל, אם רק ירבו ויעצמו, יוָספו על שונאי מצרים. כי זרים היו למצרים רגשי תודה, שהיו צריכים בני ישראל להחזיק טובה לארץ, אשר פתחה להם את שערוה, אשר בעבור זה נאמר עוד אחרי כל הענויים הקשים, אשר ענו את ישראל: “לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו”. ואף אם ראו את יעקב אבינו ויוסף הצדיק ומעשיהם הטובים, לא הבינום ולא תכנו את רוחם, כי עיניהם היו מֻכות בסנורים של חמריות גסה ועולם המוסר היה סגור לפניהם בענן וערפל.

בדם קר צוה פרעה רעמסס השני לכל עמו להשליך היאורה כל זכרי העברים; ולא עוד אלא שנסה לעשות את התועבה הזאת בידי המילדות העבריות והאמין, כי הן תשמענה בקולו. ואף אם הננו יודעים, כי רעמסס II היה חכם להרע ופקח גדול במדינות, היה טפש גמור בדעת נפש העברים המתגוררים בארצו, בשביל שלא האמין כלל במציאות מוסר, שאיננו נראה בעינים ונתפש בידים. כי המצרים היו כֻלם עם חכמיהם ומלכיהם חמרונים ערלי לב, וכאשר שמע בנו מרן-פתח בשם ה' אלהי ישראל, עצם נשגב מזמן ומקום, דרישה של מוסר ויֹשר, אמר: “לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח”. המצרים עבדו לבני אדם גבורים ולבהמות וחיות והבהמות היו קדושות בעיניהם מהאדם, באשר יש להן שרירים חזקים מאשר לאדם וכֹחם הגופני עולה על כח האדם. מצרים היא ערש הסוסים וכל המרבים רכב וסוסים למלחמה הולכים בעקבות שרי צען ומכבדים כמוהם את הסוסים יותר מהאדם.

וכאשר הֻכו המצרים מכות גדולות ונפלאות ביד נעלמת, החלו להרגיש, כי “אצבע אלֹהים היא” ובמצרים מרכז התרבות של אז נודע, כי יש ה' בקרב הארץ, ושם בתוך הטֻמאה הראה כח ה' “למען ספר שמו בכל הארץ”. וכוח של מעשים היה בין השמים ובין הארץ, בין השטה הרוחנית והשטה החמרונית, ואת הוכוח הזה תבליט תורתנו הקדושה בכל הספור של יציאת מצרים. לא גאֻלת עם לבד כי אם גאֻלת הרוח, כי משה ואהרן הוכיחו במופתים חותכים את העתיד להֵאָמר בפי תלמידם ישעיה הנביא “הוי הירדים מצרים לעזרה ועל-סוסים ישענו ויבטחו על רכב, כי רב, ועל פרשים, כי-עצמו מאד, ולא שעו על-קדוש ישראל ואת-ה' לא דרשו… ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח”.

ונצחון הרוח על הבשר היא לבדו תכלית יציאת מצרים, אשר החלו בה תולדות עמנו ואשר אותה הזכירו כל הנביאים בכל תוכחותיהם ובכל נחמותיהם. ולולא חדר הרעיון הזה עמֹק אל לב אבותינו ביום עזבם את בית העבדים, לא היה שום ערך לגאֻלה. כי בני האדם מאמינים בממשלת הבשר מפחדים תמיד איש מפני רעהו כדגי הים, שכל הגדול מחברו בולע אותו, והם הולכים ושמים עליהם נוגשים מקרבם או מעמים אחרים. ומה היה מועיל להם שבירת כור הברזל, אם ילכו מיד וייצרו להם כור אחר, אולי עוד קשה מהראשון. קיסר יוסף השני כותב באחד ממכתביו על גיסו לואיס הששה עשר מלך צרפת: כל חֻפשתו היא רק לנוס מעבדות לעבדות; כי כל רוזן, אשר יקים לו, עושה בצרפת, מה שלבו חפץ והמלך עבד לו, ואם ימצא חן בעיני המלך, הוא מגרש אותו ומקים לו אדון אחר“. אם הרגו הסרבים את מלכם אלכסנדר, העמידו להם מיד עריץ אחר בדמות פטר, ואם פרקו עתה הבלקנים את עֹל השלטן התוגרמי, נכנעו תחת כפות רגלי פטר, וניקיטע וחבריהם הרעים מהשֻלטן; אם מרדו הצרפתים במלכם לואיס הט”ז ויעשו זבח נורא בכל הארץ, העמידו להם את נפלאן, אשר עלה בעריצותו ורשעתו על לואיס. כל מרידה שאין בה מעין גאֻלת מצרים והיא שחרור הרוח מהזרוע, איננה כי אם תמורת עבדות בעבדות.

וכאשר עברנו אז פתאם בלי הדרגה מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול אין עוד יאוש בבית יעקב, וכאשר נגאלנו. כן נִגָאל ונאֹמר שירה חדשה הללויה.¹

אם גדל המאֹרע של יציאת מצרים מאד לאבותינו ולנו וממנו תוצאות לכל תולדותינו בכל הדורות, לא שָנה מגאֻלת עם ועם בלתי אם באיכותו, אבל לא בעצם מהותו. כבר פרקו גם עמים משֻעבדים אחרים את עֹל הזרים מעל צואר; אבל הם עשו זאת בגבורה – וביציאת מצרים הראה אדון הצבאות חדשות, כי לקח גוי חלש אין אונים ונכה רוח מקרב גוי חזק, אשר משפטו ושאתו בו, להראות כי יד האדם כּהה וזרועו נטויה – ורק לד' הגדֻלה והגבורה, כי צדק בימינו ומאֹזני משפט בידו ואולם המחזה, אשר נראה בשמי ישורון שבעה שבועות אחרי יציאת מצרים. יחיד הוא במינו ובהויתו ויוצא מגדר המאֹרעות המצויים.

ביציאת מצרים נראה יתרון השמים על הארץ והארץ עם מנהגיה נכנעה מפני דבר ה‘; במתן תורה נשקו שמים וארץ והארץ בעצמה התעלתה להיות חלק מהשמים. אז ירד ד’ אל עמו על הר סיני ומשה עלה אל האלהים ומאז והלאה מסלות ישרות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. וכל עקר יציאת מצרים לא היתה כי ם הכנה ליום הגדול והנורא, אשר בו קבלו אבותינו תורת אמת מפי ד' אלהים חיים. ולו יצאנו רק “מעבדות לחרות”. “מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב” ולא גם “מאפלה לאור גדול”, היו כל הגאֻלות הראשונות עוברות כצל, כי איש או עם, שאין אור השכל מאיר עליו, איננו יכול נשא את החרות; ואם הנהו בן חורין, הוא הולך ומשתעבד ברצונו, והשמחה נהפכת לו להוללות ויום טוב ליום שעמום. הגאֻלה הרביעית מארבע הגאֻלות של “והוצאתי”, “והצלתי”, “וגאלתי”, “ולקחתי" איננה רק הגדולה בארבה¹ הגאֻלות כי אם האחת, שהראשונות אינן אלא מכשירים להביא אליה. ולכן צותנו תורתנו הקדושה לקשר יציאת מצרים למתן תורה ולגשר את הימים והשבועות המבדילים ביניהם על ידי צמאון לדבר ד' המתבטא בספירת הימים.

מתן תורה היה לפי דעת חז“ל לא רק המאֹרע הגדול בכל תולדות האדם כי אם גם בתולדות השמים והארץ. גדול הוא יום המעמד הנבחר, כיום שנבראו בו שמים וארץ, ועוד גודל ממנו; כי עולם בלי צדק ומשפט הלא הכל שואלים עליו: למה הוא בא? “טוב שלא נברא, משנברא”. לכן קוראים חכמי האמת לדורות שלפני מתן תורה “עולם התֹהו” ואומרים, שקיום שמים וארץ תלוי בקבלת התּורה, “שהתנה הקב”ה עם מעשי בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובּהו”. ואין בדבר הזה הפלגה שירית, כי הסברה נותנת, כי יוצר הכל, אשר ברא כל דבר גדול וקטן מכֻון לתכליתו, לא עשה את העולם כֻלו בלא תכלית, ומכיון שהננו רואים, שבני אדם, אשר לא נגה עליהם אור התורה, נעים ונדים כצללים ומקוננים על חייהם, אשר הפרוץ מרֻבה בהם על העומד, עלינו לאמר, כ רק אלה, אשר אכלו מעץ החיים, חייהם חיים, ולא נברא העולם אלא בשבילם.

ולו נוצר עולם בלא מוסר, אז הלא אכלו איש את רעהו והעולם היה חוזר לתהו ובהרו. במדה, אשר עשרת הדברים שבשני לוחות הברית הולכים וכובשים את העולם, הנהו הולך וחזק. ומעת שהרפו העמים מאמונתם בתורת משה, אכזריותם גדלה אתם, עד שכבר נמצא אשכנזי אחד, אשר בני ארפה רואים בו מאור גדול, אשר אמר, כי על בני עמו להתאמץ לגרש את מדת הרחמים והחמלה, שאיננה אלא מחלה יהודית, אשר הביאו אתם היהודים מארץ ישראל ומהם עברה על עמי ארֹפה. ואם תגֹרש היהדות מארֹפה, יהרגו וישמידו איש את רעהו, עד אשר ישארו רק גבורים אחדים בעולם, ואל המצב אזה² מנשא ניטשה, אחד מגאוני ארֹפה, את נפשו. והוא איננו יחיד בדבר; כי רבבות מבני העמים מעריצים אותו ונשבעים לדגלו. ואם יפקפק אדם מישראל בדברי ירמיה וריש לקיש, שעולם בלא תורה חוזר לתהו ובהו, ילך ויעסֹק בניטשה וכל הסופרים והספרים הנמשכים אחריו וראה כבמחזה את עולם התהו “והודאת בעל דין כמאה עדים”.

הננו רואים, כי עוד היום אלפי שנים אחרי מתן תורה, טרם נקלטה בלב הגוים יפה יפה, ועוד תהו ותורה, סיף וספר משמשים בערבוביה. וגם אנחנו, אשר רגלי אבותינו ורגלינו עמדו על הר סיני טרם הזדככנו כל צרכנו להבין את עשרת הדברות פשוטם כמשמעם ועודנו הולכים ומבקשים בהם חשבונות רבים. ומדי הגיענו ליום הנכבד והנורא הזה, עלינו להתקדש ולהטהר מחדש ולשבר מחיצה אחת מהרבות המבדילות בינינו ובין פשטות הדברים. ולא היום גורם אלא הלב גורם, ולכן לא הגידה תורתנו בפרוש, באיזה יום נתּנה תורה לאבותינו, ולא קבעה את החג ביום ידוע בחֹדש ולא הודיעה, כי יום מתן תורתנו חל בחג שבועות, ואע"פ שאין לנו ספק בכל שלשלת הדברים, שכֻלם יוצרים מתוך בקֹרת הכתובים, עזבה את הדבר לבקֹרת ולא הגידה זאת באר היטב, למען נדע, כי התורה נעלה מהזמן ומתן תורה איננו תלוי ביום כי אם בלב, היא היתה גם לפני המעמד הנבחר בהר סיני וגם לפני בריאת העולם וגם בשנוי העתים היא עומדת במקומה לנצח. וכמו שהיא נעלה מהזמן, כן היא נעלה גם מהמקום. לו נתּנה לנו התורה, אחרי בואנו ארצה ישראל, אז היה מקום לבעל דין לחלֹק, כי מצוותיה מתאימות רק לארץ ישראל ורק לענינים ידועים. אבל אנחנו קבלנו את תורתנו במדבר, בארץ ציה ושממה, אשר לא היו בו תנאים מקומיים כלל וגם אנחנו הספקנו אולי בשבעת השבועות שבין יציאת מצרים ומתן תורה רק לפשֹט את הצורה המצרית וצורה חדשה טרם לבשנו; למען דעת כי אין תורתנו תלויה בתנאים חיצונים כי אמם להפך עלינו ליצֹר את התנאים לפי רוח תורתנו.

וכל עת, שנבלע בנשמתנו רעיון הגאֻלה עמֹק עמֹק וכבר התעכל שבע פעמים בכל שבעת כחות הנפש שבנו, הננו ראויים למתן תורה, ולא לתורה הישנה; כי היא בכל יום כחדשה בעינינו; בחג הזה יהיה הכל חדש ורענן, בשדה ובלב “יום בכורים”. ואת לבנו החם נקריב מנחה חדשה לד'! ³

בהגיענו אל החג הקדוש הזה, זמן מתן תורתנו, אשר שלומי אמוני ישראל מקבלים חמדה גנוזה מחדש ומשתעשעים בה כביום נתינתה מסיני, חובת כֻלנו לחשב את דרכינו ולבדֹק את מצבנו, איך אנחנו מתיחסים בכל ימות השנה למתנה הטובה, אשר זכינו לה ביום הזה. שירת ישראל רואה בּיום מתן תורה יום חתֻנה, אשר בו יארש לו ישראל באמונה את תורת משה בחירת לבו היפה והנחמדה, להיות קשורה אתו בברית אהבה לנצח. ואולם כבכל חתוּן כן גם בזה לא החתֻנה העקר כי אם הנשואין. המֻלת הששון של ליל החתֻנה עוברת כצל והצלחת החתן והכלה תלויה רק בקרבה וחבה תמידים, אשר לא תסור מאהלם כל הימים. ואם האשה חביבה לאישה בכל השנה כביום חֻפתם, נאה להם לחֹג בכל שנה את יום שמחת לבם והוא יקרא לה “כלתי” והיא תקרא לו “חתני”, בהתחדש להם יום כלולותם בכל שנה ושנה; ואך איש ואשה, אשר לא זכו לזה ובמשך השנה עוברים ימים ושבועות והבעל איננו פוקד את נוהו וזֵכֶר אשת נעוריו רק לעתים רחוקות יעלה על לבו, איך זה יִוֲעדו לחֹג את יום חתֻנתם? הלא רק למזכרת פיד ומפח נפש יהיה להם לחדש בדמיונם עולם יפה , שהיה ויכֹל להיות – ואיננו!

אין אנחנו מכַונים במשל הזה למזֹג טפה מרה בכוס שמחת ישורון ביום חתֻנתו. רֹב עמנו איננו עומד חלילה במצב של רֹגז ונזיפה עם חברתו בת ד' אלהים חיים והוא דבק בבת בריתו בכל לב ונועץ בה בכל מעשיו בכל עת ובכל שעה, אף אם לפעמים איננו שומע בקול אשתו. ועודנו קורא בחבה הראשונה “תורה צוה לנו משה מאֹרשה קהלת יעקב”, ואם יש לבשתנו אברים מדֻלדלים בעמנו אשר כתבו סבר¹ כריתות לתורת משה, הם באמת אינם חוגגים את יום החתֻנה כי אם באים למחרתו אל בית הכנסת לעשות אזכרה למתים החשובים בעיניהם כל כך, בשביל שגם הם בעצמם מתים ותורתם מתה. אין חשש, פן יגיעו אליהם הדברים האלה לצערם; כי מהם אין קוראי “בת קול”. הם יראים מפי תמונת הכלה אשר בראשה ונרתעים לאחֹר; כי לא נעים לגרוש להביט בפני גרושתו.

בחוגים, אשר הגליונות האלה עולים על השֻלחן, עוסקים והוגים בדברי תורה גם בכל ימות השנה. אף נוכל להזכיר ברֹחב לב את המעשה, כי למוד תורתנו מתקדם בשנים האחרונות בחלק ידוע מעמנו. עוד לפני דורות בטלו בפולן ובגליציה הישיבות, הבארות הגדולת, אשר השקו מהן את צעירי ישורון את מימי הדעת. ובשנים האחרונות החלו בני פולן וגליציה להחזיר עטרה לישנה והמון ישיבות נוסדו פה ושם, ומאות מבחורי ישראל מכתתים את רגליהם ללכת מעיר לעיר לאכֹל פת במלח ולחיות חיי צער, למען הכיר את שבילי תורתנו, אשר קבלנו מסיני, ולשחות בים התלמוד ולהעמיק בהויות של אביי ורבא. עוד לפני שנים היה בחור של ישיבה בגליציה למפלצת ואיש לא האמין לרעהו, אם ספר לו, כי יש גם היום צעירים הלוקחים את חבילותם על כתפותיהם והולכים רגלים לפרסבורג ולחוסט ומתגוללים שם שנים ברעב ועירום וחסר כֹל, למען למֹד גמרא. והמשכילים נדדו לכשרונות הרעננים האובדים בחקירת “כלומר” של רש“י ובפתרון “ודו”ק” של מהרש"א, תחת אשר יכלו ללמֹד בזמן ההוא ובכשרון הזה למודי שפון להיות לאנשים משכילים. והנה את אשר לא פללנו, ראינו; כי הוקמו בתים כאלה בערים רבות בגליציה ובוקובינה וצעירינו אין בושים להשתקע בהם שנים ללמֹד בהם תורת חכמינו. “אבן מאסו הבונים, היתה לראש פנה”.

גם בתי הספר העברים, אף אם ברֻבם לומדים שפה ולא תורה, לא בחנם בחרו בלשון הקדש לעשותה לשפתנו הלאֻמית. כי יש מקום לראות בלעג האשכנזי את שפתנו, כמו שסוברים באמת רבים מהלאֻמים. ובכל מקום הם מורים כן להלכה ולא למעשה. ואין אף אחד מהם, אשר יחנך את בניו ב“סוסה” של מנדלי. כל חשיבות הספרים העברים איננה, אלא בשביל שנכתבו בשפת תורתנו הקדושה, ואף אם הם קוראים לה “עברית” “ולא לשון הקדש” ומתפארים, כי כבר הפשיטו אותה את בגדי הקֹדש וילבישוה בגדי חֹל, במעשיהם הם סותרים את דבריהם ומראים את חבתם לתורה, אל שהם יראים לגשת ליה ונשארים במסדרון, כמו שהננו מנשקים את המעיל של ס"ת ולא את ספר התורה בעצמו. כי למה להם להחיות שפה מתה, החיה רק בספרות עשירה של תורה ויראת שמים, בעת שפוסלים את כל הספרות הזאת ומנהיגים תחתיה אחרת מתֻרגמת מתרבות ארֹפה. בעל כרחם הם שבים לתורת משה ורב אשי. התנועה של תחית שפתנו הנה אפוא גם היא תנועה של תשובה למעמד הנבחר בהר סיני ובחג מתן תורתנו נוכל לשתות כוס יין “כרמל” לחיי שפתנו ולחיי המחיים אותה, שהם שליחי “הלשכות השחורות” על אפם ועל חמתם.

ואף האמת דורשת ממנו להודות, כי בעצם הזמן הזה של תחית תורתנו ולשונה במדה ידועה, זונחים את למודה רבים מחניכיה אשר למדו הרבה בימי נעוריהם. כי זאת היא רעה חולה בימינו, כי יש רק מעט סוחרים בתוכנו הקובעים עתים לתורה, כאשר עשו אבות אבותינו ומצטדקים בבהלה ורגזנות של זמננו, אשר בעבור זה אין הלב פנוי ללמוד תורה. ואך בדבר הזה יש יחס חוזר והסבה הנהָ גם תולדה. כי בעצביות של זמננו גורם הרבה בטול תורה, אולי עוד יותר מהחפזון של הקיטור והחשמל. כי אם איש עוזב בכל יום שעות אחדות את העסקים המרגיזים ומסתתר בבתי המדרשות אשר בירושלם, יבנה, טבריה, סורא ופומבדיתא לרדת עם חכמינו הקדמונים לעמקי ים הסברה המשיבה את הנפש, ירפא לבבו וישקטו עצביו וינוח מעצבו ומרגזו באִי השלום בחיק אמו הנאמנה והטובה לו, אשר תורהו אפסות כמה דברים, שהוא נותן את נפשו עליהם. נשובה נא לקבֹע לנו בכל יום שעורים בתנ"ך ותלמוד וספרי ספרד ופולן, במקצועות השונים של תורתנו הכתובה והמסורה, איש איש לפי יכלתו ונטיתו, כי היא חיינו בעולם הזה ואֹרך ימינו בעולם, שכֻלו ארך! ²

“האדם עולם קטן”, זאת היא השקפה עתיקה וצודקת. וכשם ששלום העולם הגדול איננו מתקים כי אם על ידי שמוש כל חלקיו הרבים וכחותיו השונים כאחד, כן אי אפשר לעולם הקטן להשלים את סביבתו ואת עצמו, בלתי אם פֻתחו בו כל כחותיו, הגוף והנפש, המֹח והלב, החקירה והשירה, הגבורה והחסד, המחשבה והדבור, התלמוד והמעשה, ההגיון והנסיון, כל אחד לפי דרכו וערכו. בהצטרף כל הקולות העזים והמתֻקים יחדיו והיו למנגינה שלמה משיבת נפש, ובגבֹר האחד עד כדי דחית האחרים או זניחתם, ישומם את בעליו ויעשהו לבריה משֻנה חסרת טעם וריח, שאין בה תועלת לא לאחרים ולא לעצמה.

נבזים הם בעינינו המֵחים הכרסנים המפטמים את גויותיהם ומרבים בשר, כאילו עמדו להמכר במאזנים – אבל כמו כן תאחזנו פלצות בראותנו את “היושבים” הצנומים והרעבים, אשר כל מחשבותיהם רק בשמים, ולעג מר יתקפנו למראה האֻמללים האלה המחסרים נפשם מכל טוב הבאים לעשות נחת רוח לשכינה.

חלילה לנו לשוב אל הבערות, אשר עמדו בה היונים בימי החשמונאים, אשר העריצו את השכרות ואת התאוה ואת הזמה ויתנו כבוד אלהים לגוף האדם – אבל למען הכריע את גדלי הבש)ר האלה נצרכו מתתיהו וחבריו גם הם למעט שרירים עם רֹב חכמה וקדֻשה. אם התרגלו אבותינו במאות האחרונות לההביל את הגוף ואת כל מקראיו ואת כל טובתו, אך מחכמה ומחוש בריא עשו כזאת להמעיט דמות דברים, אשר בלא זה הכרחו לוַתר עליהם. אבל איך נעשה אנחנו כזאת, בעת אשר השחר כבר החל להבקע ועלינו להחליף כח ולחגֹר עֹז ולהיות נכונים לקראת ימי החפץ והמעשה הבאים לקראתנו בעצת משנה עתים ית' שמו?

וכמעט אך למותר להראות על כל הנזק והחֻרבן אשר יצא מתוך השטה הבטלנית הזאת מצד המחיה והכלכלה והכל יודעים, שהדרך הזאת להעמיד סֻלם, אשר “ראשי מגיע השמימה” ואיננו מֻצב ארצה“. שנואה לחכמינו המחבבים לנו “תורה ודרך ארץ” ומתעבים “תורה שאין עמה מלאכה”. וכעבות העגלה תגדל חטאתנו, אם נוסיף לחנך את בנינו לבטלנים חסרי לחם הנופלים למשא על – בטלנים כמוהם. ואך על זאת עלינו להעיר, כי בני הדור החדש חוטאים בדבר הזה הרבה יותר מבני הדור הישן. כי האדוקים מתאמצים להקנות לבניהם תורה ויראת שמים וחיי העולם הזה בעבור העולם הבא. ובאשר ידמו, כי אי אפשר לזכות בשני העולמות, הם מוַתרים על העולם הזה בעבור העולם הבא – ואך “המתקדמים” המגדלים את בניהם בשפונים (גימנזיות) ובתי ספר הדומים להם בא”י ובחו"ל לבטלנים ארֹפיים פורעי מוסר ובועטים בכל קדשי ישראל, והם אין יודעים כי אם לקרֹא ספורי עגבים ולמשֹל על אחרים ( אם יש פתאים כאלה המביאים את צוארם בעֻלם) ואך לא להשתכר אף פרוטה: הלא תעמיק אולת ההורים האלה כתהום רבה. האבות האלה מקריבים גם את בניהם – ואך לא לשמים כי אם למֹלך אליל הצידונים.

האם באמת ידמו הטפשים האלה, כי עתידים הם כל העמים להרכיב אותנו לראשם לפקידים ורופאים ועורכי דין ואצילים והם יעמלו בזעת אפם לכלכל את העם המחקה אותם כקוף ומלקקם ככלב? ביחוד בולטת היא הכסילות הזאת לחנך את כל התלמידים לנסיכים ארֹפיים, מבלי לתת לכל אחד מאת אלף אדֻמים בכיסו. בבתי ספר העשוים בטעם ארֹפה בארץ ישראל, אין אף אחד מיוצאי הבתים האלה, אשר יקח מחרשה או מחט או פטיש או מרצע בידו. עם הבוז למלאכה ועבודה הם מכניסים בקרבם גם שנאה לארצנו וכֻלם יוצאים למצרים, לטרנסוַל, לניורק, לפריז לברלין, לאסתרליה וליתר הארצות והכרכים. כמובן לא יהיו גם שם נציבים כי אם רוכלים ונוכלים. וכזאת עושים עתה, בעת אשר תנהה כנסת ישראל אחרי ארץ מחמדה ובאה לחונן את עפרה ולרפא את הריסותה.

באשר דכאו האצילים בגוים את ההמון וימיתו בדלת העם כל צֹרך רוחני, נשארה החכמה נחלת המושלים והאדונים לבדם, בהעבירם את כל העם בפרך זנו הקטנים את הגדולים ולאלה לא היה צֹרך בעבודה לשם פרנסה, ולא עוד אלא מכיון שהתיחדה העבודה לעניים משֻעבדים – ועובד ועבד נעשו שמות נרדפים, שבו כל הגדולים להתבושש בעבודה. וכאשר דרש הגוף עם רמ"ח אבריו את תפקידו, מצאו להם אצילי היונים תחבֻלה טובה להלחם, להשתובב, להתאבק ולהתגושש. גם בארֹפה נעשו כל בתי הספר בידי האצילים ולפי צרכיהם ולכן קבלו גם הם מהיונים והרומיים את השובבות בבתי הספרים. ועקר שֵם “גימנאזיאן” ביונית הוא בית ערֻמים; כי מנהגם היה לפשֹט את בגדיהם כליל בעת השתובבם וגם היום עושים כן למחצה ולכן קוראים לשובבות “גימנאסטיק”.

בזה בערו וכסלו מאד המוני הגוים והמתקדמים שבנו אתם, אשר הנהיגו גם הם לבניהם ובנותיהם את חנוך האצילים של קריאה בספרים ושובבות לבד בלא עבודה של ממש. ואמנם רק לשבֵעים די בכזית לצאת ידי חובת סעודה שלישית ולא לרעבים. ורק לאצילים נאה לצאת ידי חובת מלאכה בחלוץ עצמות – וחובתנו אנו לחנך את בנינו בלמוד וגם בעבודה של ממש גם לשם בריאות וגם לשם כלכלה בעצת חכמינו הקדמונים. הנפש הישראלית תזמר ליוצרה “הנשמה לך והגוף שלך”; ואם נשלים בין שניהם להחזיק את הגוף בבריאותו ואת הנשמה בטהרתה, אז נוכל לאמר עם זה גם “הנשמה שלנו והגוף שלנו”.¹

שנה אחר שנה תנקֹפנה, הפרקים בתולדות העמים מתחלפים, התקופות במכונת התבל מתחדשות – וכנסת ישראל יושבת לארץ מימים ימימה בתשיעי לחמישי ובוכיה על מפלתה האיֻמה ועל גורלה המר. אפני האבלות, אשר נקבעו לפני אלפי שנה, עודם נזכרים ונעשים בכל תפוצות ישראל, והתפוצות האלה הולכות ורבות מדור לדור. אין פנה נדחת בעולם, אשר לא שמעה עוד את קינות בן חלקיה מפי תלמידו בני עמו ואשר לא רותה אדמתה ממיץ עיניהם הנוגות. כל חוקרי הנפש אומרים, כי רגשי האדם חפשים ואינם מקבלים אדנות; על פי צו מֵאחר לא ישמח הלב ולא יאבל, כי אם יגיל, כאשר יהיה בטובה, ויתעצב, אם ירגיש מצוקה. והנה עינינו רואות, כי רבבות אלפי ישראל נאספים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ביום ידוע וקבוע לפני אלפים שנה ומחצה ויושבים לקונן על פי שֻלחן ערוך ומעינות הדמעה נשמעים לדיני הפסוקים ונפתחים ונגרים באין הפוגות ואנחות יוצאת מעמקי הלב ומזעזעות את חלל העולם. האמנם שונים אנחנו מכל בני האדם גם בזה? האם אין חֻקי הנפש הכלליים שולטים גם בנשמותינו?

נפלאים אנחנו למדי בכל דרכינו וקורותינו; אבל לכל פלא יש גם סבה המחַיבת אותו גם בכיֵנו בצום החמישי איננו יוצא מכלל מנהגו של עולם; כי אין אנחנו בוכים על פי מצות חכמינו על החרבנות הישנים ועל הצרות, שכבר היו כי אם על החרבנות ההולכים ונמשכים עד היום הזה ועל צרותינו המתחדשות בכל היום תמיד; זקן וצעיר הוא עם ישראל; עתיקה ורעננה היא ארצו במזרח הים התיכון ישנות וחדשות הן גם כל צרותיו. אין עם עשיר בקורות ותולדות כיעקב: תקופות ארֻכות ורבות ומלאות ענין מתגלות לפני הבא להתבונן בדברי ימי העם הנפלא הזה; אבל עם זה יש דמיון רב בין כל התקופות של תולדות עָנינו ומרודנו. מלבד הצד הרוחני שבהן מדמים, כי כל תולדותינו חוזרות חלילה: שמות ההָמָנים והשטנים מתחלפים; חזיון התוגה נעתק מקצה הארץ ועד קצהו ומספר השנים הולך וגדל – וזולת זה הכל כאתמול וכקדם. כל הבא להגות בספר ישן, מוצא מכשולים בהבנת הענינים המוזרים והרחוקים מחוג ידיעותיו.

אבל הספר הקל והמובן לכל ישראל, שאיננו צריך לבאורים ופרושים, הוא ספר הקינות לכֹהן הענתותי, אשר חי וסבל עוד בראשית האלף הרביעי. על כל פסוק, אשר יצא מפי החזן המתפלש בעפר, נדמה, כי נכתב זה היום וכי רק על זמננו זה כִוֵן הנביא המקונן על צרת בת עמו, בדד ישבה העיר ירושלם בימי ירמיה ובדד היא יושבת מאז ועד הנה, שוממה ובזויה, חרבה ורעבה. הרמב“ן מעיד על ארץ ישראל וירושלם בימיו, בראשית האלף הששי, כי כל מקום שקדֻשתו גדולה יותר, גם חרבנו גדול יותר. כן היה גם עשרות דורות לפני הרמב”ן ועשרות דורות אחריו. האלפים עפים כרגעים ולשברנו הגדול אין קץ. ירושלם עודה בוכיה ועוטיה כאלמנה גם בימינו אלה. ולא עוד אלא שזה הוא קשוטה ואוי לנו, אם נסיר את עדיי אבלה מהאלמנה האֻמללה ונכפה אותה ללבֹש בגדי חמודות, שאז היפה והנאוה, אשר יצא שמה בכל הגוים ואשר יש בה מעט מחן נעוריה גם באלמנותה ושוממותה, מתנולת ונעשית בוקה ומבֻלקה ונופלת מכל הערים. בכל תפוצות הגולה יש מתבוללים מתכחשים לאחרים ופוחתים בידים גסות את פני הצורה הישראלית, אבל בשום מקום אין מעשיהם פוגמים כל כך בנשמת האֻמה כבירושלם עיר הקדש. ושוב דבור ישן אשר נאמר לפני מאתים שנה, מתאים היטב אל המצב של היום. כאשר בא ר' גרשון קוטובר ירושלימה ומצא שם רחובות יפים ושפלות מוסרית אמר: “אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר ( אף ירושלם בכלל) על תלה בנויה ועיר האלהים מֻשפלת עד שאל תחתיה”! הזאת ירושלם, יראה ושלמה ועיר האלהים?

אם איננו קוראים “כֹל עמה נאנחים מבקשים להם”, האיננו מדמים, כי מימי ירמיה ועד הנה לא היתה עוד שנה, אשר יתאים לה הדבור הזה בכל תקפו ומרירותי בשנת ה' תרע"ג. מלחמת החיים קשתה כל כך, עד אשר גזלה מלבותינו כל רגש עדין, ונשגב ממנו לחשב על איזה רעיון, שאיננו נוגע ישר לשאלת הלחם, תמול ושלשום לא היה כזה; רק עתה ירדו בני ציון פלאים “ונתנו כל מחמדיהם באֹכל להשיב נפש”. והעם המתנשׁא תמיד בכנפיו לשמי המוסר המלא משאת נפש ושאיפה לצדק ומשפט, מכרח לשמע את חרופי שכניו הרעים והרבים, כי עיני היהודי רק לבצעו והוא מלא ערמומיות ומתבזה ונקלה למלא את פיו; “כל מכבדיה הזילוה” “ראה ד' והביטה, כי הייתי זוללה”. ושוב גם בּדבר הזה אין עוד קהלה בעולם, אשר תהיה לבוז ולשסה בבקשת לחם כירושלים עיר הקדש ואף אחרי אשר נעשתה רבתי עם שחמש רבבות מישראל יושבים בה, ורק מעט מבני הנכר, עודנה יושבת בדד כתמול שלשום וראשי ושופטיה ויועציה לא מישראל, כאשר הראו הבחירות האחרונות. ירושלם היתה והנהָ רבתי בדעות, שיש בה אלפי תלמידי חכמים וסופרים בכל המקצועות – ועם זה לא העמידה עוד שום רב ושום מנהל מתוכה. בדד ישבה ובדד היא יושבת גם בלמוד התורה, שאין שם שום קבוץ של למוד תורה בחבורה והכל עוסקים בתורה בד בבד. בכל אשר נפנה, נמצא את קינות ירמיה ור' יהודה הלוי וכל יתר המקוננים חדשות שבחדשות. ובעבור זה בכֹה תבכה כנסת ישראל בלילה וביום האפל כלילה, עד אשר יבקע כשחר אורה ותחת הצרות המתחדשות יחדש השוכן בציון ימינו כקדם.¹

צֹרך גדול הוא לנפש האדם, כאשר יקרהו אסון להתמרמר ולהתאנח, לבכות ולספֹד; בדמעותיו ימס הכאב וירך מעט קשי יומו. אם יקבע אבל מספר ימים ידועים יסיח בימים ההם את דעתו מדברים אחרים ויפנה כֻלו רק אל אידו וצרתו ובזה ישבר שברו ויקל לו בימים הבאים. דורות רבים לפני מתן תורה עשו בני יעקב לאביהם אבל שבעה ימים; לאהרֹן ןמשה רועי ישראל קבעו שלֹשים יום לבכי. ענין אבלות איננו זקוק למצוה; כי הוא מיֻסד במוסר שבלב ואף אם קדמה אבלות למתן תורה לא באה עליה מצוה בפרוש. וחז“ל דנים בהלכות אבל דין דברי סופרים וזה האות על גדל הצֹרך ללב האדם להתאבל על מתו ועל כל צרה, שלה¹ תבוא. כי דבר, שחיי האדם תלוים בו, לא מסר הקב”ה לבחירת האדם לעשותו או לחדֹל כטוב בעיניו כי אם טבעהו בלב בתור תאוה, אשר תכריחהו לעשותו. איש הזונח את ילדיו הקטנים ואינו מכלכלם, גרוע לפי הסברה מהזונח את אביו ואת אמו ואינו מכבדם; ובכל זה כבוד אב ואם בעשרת הדברות ובכלכלת בנים קטנים עוסקים רק חכמינו; כי לו היה גם הענין האחרון מסור לבחירת האדם ככבוד אב ואם, היה חרבן העולם. גם אבלות היא תעלה ללב פצוע ועל ידה יתנער האדם מעפרו ויתעודד לחיים חדשים ולמקרים חדשים, ובשוב יום הרעה לשנים אחדות, יעלה הזכרון את הצרה הישנה מעמקי הנשיה ויחדש את האבל. גם המנהג הזה לעשות יום זכרון להורים וקרובים בכל שנה ביום מותם הנהו אצלנו ישן נושן, מבלי אשר צֻוינו עליו.

וכאבל יחיד כן אבל עם. מימי החרבן הראשון בימי צדקיהו נהגו בני ישראל להתאבל על אסון האֻמה בכל חמרי אבלות שעל מיתת קרובים ביום הרע והמר תשעה באב לעשות גם בכל השנה זכרון לחרבן ירושלם בכל עת מצֹא. בבבל היו אנשים ידועים, אשר התאבלו על צרת ישראל תמיד והם נקראו “אבלי ציון”. בלי כל ספק היו הם הראשונים, אשר עלו ציונה לקול קריאת כורש מלך פרס “מי בכם מכל עמו ד' אלהיו עמו ויעל” מימי חרבן בית שני החמירו אבותינו יותר ויותר להעלות את זכר ירושלם על כל שלחן של משתה ושמחה; כי לבם אמר להם כי בקרוב תגדרנה הפרצות. ויש חשש שכחה באֹרך הגלות, כנראה אסרו לזמר בפה ולנגן בכלי זמר עוד ארבעים שנה לפני החרבן. בעת אשר גרש פונטיוס פילטוס נציב רומי את הסנהדרין (זקני ב“ש וזקני ב”ה מלשכת הגזית והם ישבו להם בחנֻיות, מבלי לדון עוד דיני נפשות, כי עברו אז אל בתי דינים של הרומים, (ע' סוטה מ“ח ור”ה. ל"א. ) במלחמת אספסינוס בעת החרבן גזרו על עטרות חתנים ועל הארוס (סוטה מ"ט); כי לפני כן לא הגבילו עוד את השמחה בחתֻנה, שהיא שמחה של מצוה. במלחמת קיטוס (כן צ“ל שם במשנה ולא טיטוס והוא Quietus שר צבא הרומים, אשר דכא את המורדים בימי ר' יהושע בשנת ג' תתע”ה) גזרו על עטרות כלות. במלחמה האחרונה, בעת אשר נחרשה העיר בשנת ג' תתצ"ה, גזרו, שלא תצא כלה באפריון. כן הנהיגו רבותינו, שחתן ישים אפר בראשו במקום תפלין שבעת חֻפתו. בדברים אלה ודומים להם צוו להמעיט את השמחה אף בחתֻנה, שמצוה לשַמח חתן וכלה, אשר התירו בעבור זה שמיעת כלי זמר בחתֻנות, ומכל שכן שאסור לאדם לשמֹח אלי גיל כעמים בסעודה של רשות. ואחד מגדולי חוקרי ישראל ריש לקיש לא מלא פיו שחוק שנים רבות: כי חרבן בית המקדש היה שמור בזכרונו ומכאובי האֻמה נגדו תמיד.

ובדורות האחרונים עִותו בני עמנו את הישרה ויבטלו את כל המנהגים העשוים להזכירנו את שברנו והם עושים את רֹב ימיהם כחגים ומתקשטים תמיד כחתנים וכלות בבתי המלכים והם הראשונים בבתי החזיון ובבתי השעשועים של כל העמים. והנה מלבד הטפשות והילדות של כל ההבלים האלה אף לעמים שלוים ושקטים, יושבים בארצם וחוסים בצלם, הלא תגדל חטאתינו עד לב השמים, כי אנחנו העשוקים והרצוצים, אשר איננו יושבים בשום מקום כי אם מתגוררים או לנים לילה אחד, למען הטלטל בבקר למלון אחר, הולכים לבקש לנו תענוגים אוילים ומפזרים את פרוטותינו המעטות, אשר עלינו לקנות בעדן לחם לפי ילדינו. ואם יש לאחד לחם היום או אף אלפים רבים הלא כֻלו באויר, מי יודע, אם לא יהָפך עליו הגלגל למחר? ומה היא שמחתו, בעת שגיהנֹם פתןחה מתחתיו? ואם מצב אחד טוב לשעה, איך יוכל לשכֹח את צרת אחיו הרחוקים והקרובים, עָנים ומרודיהם ונדודיהם? הלא אין בכל ישראל אף אחד, אשר אין לו במשפחתו אביונים ודלים. אם הרכה והענֻגה עומדת שעתים לפי המראה להתקשט בבגדי החמודים ותכשיטיה היקרים העשוים לפי המלה האחרונה של פריז, למען לכת אחרי כן אל בית החזיון או למָחול, איננה זוכרת כלל, כי אחותה העניה יושבת בשעה ההיא ובוכה, כי אין לה לחם לתת לילדים הקטנים. לו כבר בטלו חֻקי המוסר והמחולות של תערובת גברים ונשים לא הביאו צרוֹת יגון ואנחה ומחלות עצבים והריסת חיי המשפחה ועוד ועוד כי אם עֹנג ושמחה, הלא גם אז היו שגעון לבנות עם נדח, גולה וסורה אשר חיי כל יחיד תלואים לו מנגד וחרב חדה מרחפת על ראשו, אף אם הנהו אלפלפן, והפרעות ברוסיה והמשבר בגליציה יוכיחו, אשר בן לילה נהפכו גבירים אדירים למחזרים על הפתחים. איה שכלם בני יעקב; האמנם עלינו נאמר “עם חכם ונבון”? העודנו עם סגֻלה?²

“והודעת להם את הדרך ילכו בה רבי אליעזר המודעי אומר: והודעת להם הודע להם בית חייהם, את הדרך, זו גמילות חסדים, ילכו בה זה בקור חולים”. (מכלתא פ' בא ב‘, כ’, ב“ק צ”ט ף ב"מ ל').

מעת אשר ברא אלֹקים את האדם, הטביע בלבו התשוקה לאדם כמֹהו להתרועע אתו ולהתחבר עמו לקבל ממנו תועלת או להעניקו מטובו או להיות משפיע ומקבל כאחד. ויש אשר יתאגדו בני אדם רבים לא לתת ולא לקחת, כי אם פשוט לשמה לשם דבוק חברים, וזה סוד הוית כמה קבוצות וחברות ולאֻמים שיסוד כֻלן החוש החברתי, הצֹרך הטבעי, שלא להיות יחיד ובודד, כי אם חלק הצבור, אבר בגוף גדול, ור' אלעזר המודעי, הוא אשר החוש הצבורי מלא את כל לבבו ואשר באהבתו לכלל ישראל התפלש בכל יום בשק ואפר בביתר בימי מלחמת בר כוכבא בן אחיו להתפלל על עם ד' ועל נצחונם כנגד הרומים האכזרים (מדרש איכה ב') ידע היטב, כי חבור אדם לאדם זה הוא “בית חייהם” כי יותר ממה שהאדם דורש טובתו ומבליט את עצמותו הוא שואף להתיחס אל אחרים ולגמֹל להם את חסדו ובתוך החברה הוא מוצא את חשבונו ונתינתו זו הוא הנאתו ובית חייו.

ואמנם נעים הוא לאדם לבלות שעות בין מרעים שמחים, בריאים ועליזים אף במקום שיש חסרון כיס; ואך רוח אחרת תפעם את הרע, אם ימצא את אחיו בצר לו, גונח וכואב ופניו מפיקות עצבת ויאוש, אז הוא מרגיש בקרבו דחיה ובחילה ומבלי משים הוא נרתע לאחוריו לבקש לו חברה אחרת, ואם לא, אף לשבת בדד, ובלבד שלא לשבת בצל רעהו המתמוגג בעניו ולהשתתף בצערו כעל כרחו ועל אחת כמה וכמה במקום שיש חשש מחלה עוברת בנגיעה או בנשימה, “עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו”.

ואם יש לנפש האדם דרך סלולה לכל מיני גמילות חסדים ומעצמו הוא נמצא בדרך הזאת, כל עוד נשמתו בתֻמתה ובטהרתה, צריכים בני אדם להתחזק ולהתגבר על יצרם, למען ילכו לבקר את החולים לפקֹד את צרכיהם (רמב“ן בתורת האדם, טוש”ע יו“ד ה' בקומ חולים ס' שכ”ה) ולסעדם על ערש דוי לחזקם ולנחמם. אך האיש, אשר רוח נדיבה ממרומים סמכתהו, יכול לשכֹח את עצמו ולמרר לו את שעותיו ולהכנס בספק סכנה, למען הקל לאחיו את מכאוביו ולחבֹש את פצעיו. ולכן אמרו חכמים “מצות בקור חולים אין לה שעור” (נדרים ל"ט), למתן שכרה, להקפה ולרבויה.

הן אמנם יגדל הקרבן של המבקר את החולה בבן גילו (ב"מ ל:), שהחולה בשניו ובדמותו, שאז תתעצב עליו נפשו יותר ויותר בראותו כבראי מלֻטש את המצב הנורא, אשר יוכל לפֹל בו גם הוא ברגע, וכמו כן קרובה הסכנה, שהכמהונים נושאי הֶחֳלי יעברו אל גוף דומה אל בית מגורם, כי מצא מין את מינו ואך מרֻבה מדה טובה ממדת פ[רענות; ואם החולה רואה את בן גילו בדמותו כצלמו יושב עליו וחולה את חֳליו, מתפלל בעדו ומתאמץ לגהות את מזורו, תבֹא עליו רוח נחומים ותקוה לדחות את מחלתו האנושה ולהכהות את חֹד להבתה בפעֻלת הנפש על הגוף לכן אמרו חז“ל (נדרים ל"ט) “כל המבקר חולה בן גילו נוטל אחד מששים בצערו”. ואם צל המחלה אצל הבריא בטל במעוטו מתוך בריאותו כדין “אחד מששים” שבטל בס', אצל החולה הנהו חלק נכבד, שמשאיר אחריו רק נ”ט, שרק אחד בששים בטל ולא אחד בנ"ט; ואם ירבו בני גילו לבקר וחליו הולך ופוחת, עד אשר יראה ד' בעניו ובזכותו ובזכותם ישלח דברו וירפאהו, ואם באמת יש חשש מחלה מִדַבקת, יבֹא מלאך רפאל ויעשה מחיצה של ברזל בין החולה ובין המבקר המתגולל בתוך טרִיָתו “ושליחי מצוה אינם נזֹקים”.

ובשביל שמעשה בקור חולים איננו בא אלא מתוך ותור וחסידות ואהבת אדם ואמונה ברופא חולים גדושה, לא תִמָצא המצוה הזאת בעמים אחרים. גוים וכן יהודים מתבוללים, אשר למדו את דרכי הגוים, אין נוהגים לבקר חולים, אף את ידידיהם וקרוביהם, ואם יבוא אחד לשאֹל בשלום החולה, אין בני ביתו של החולה מכניסים את המבקר לחדר המשכב כי אם מודיעים אותו את מצב החולה ודי, ולא עוד אלא שגם בני ביתו עוזבים אותו במצות הרופא או בהסכמתו, אשר לו לב אבן כמוהם. ורק “אחות” שכירה, אשר עיניה רק אל בצעה, שומרת את החולה ומשרתת אותו. ואף אצל אחינו “החרדים” שבאשכנז נוהג המנהג הכעור הזה, שאם יחלה איש, מיד תעזוב אשת בריתו את חדר המטות “ואחות” גויה תקח את מקומה, עד אשר תתיר לה האחות לשוב אל בעלה או תקראנה לבכות לבעלה. ולכן בקור חולים סימן מֻבהק לזרע אברהם רחמנים וגומלי חסדים כמוהו.

ואף המנהג לקבץ חולים רבים לבית אחד ולעשות את כל צרכיהם בצבור אם הנהו צֹרך גדול בשביל הנודדים אנשי החוץ אשר אין להם משען ומשענה, איננו מנהג יפה לאלה שיש להם בני בית או אף קרובים ומכירים; כי אף הבריאים חלוקים במחסוריהם וצרכיהם ומכ"ש החולים. ולכן צותה תורת משה לתת לכל איש “די מחסורו אשר יחסר לו” לפי פרוש הלל הזקן בעֹמק בינתו וטֹהר לבבו ולכן לא היו מלפנים כל בתי חולים בעמנו ועד היום מתרחקים העירונים שעוד יש בהם טעם יהודי, מבתי חולים. ורק בכרכים נעשים גם אחינו למכונות, וגם המצוה היקרה של בקור חולים נעשה ענין של בית חרֹשת. מתי נשוב לקנות לנו לב מתנה כקדם.¹

כאבן מעמסה נופלת מהלב הישראלי מדי שנה בשנה אחרי תנותו את צרותיו לשבר בת עמו בצום החמישי. המחזה הזה איננו מיסד רק בטבע הנפש כי הצרה המעיקה בקרב הלב נפרכת באנחות ויללות ומתרככת בדמעות; לנחמות הבאות אצלנו אחרי האבל הלאמי יש סבה עמֻקה יותר. מנויה וגמורה היא בסוד חכמי הנפש, כי אין אדם מתמרמר על צרה, אשר אין בכחו למנֹע אותה. אם אדם בוכה על מתו בזמן הראשון, הוא עושה זאת, רק יען איננו מאמין עוד במצב החדש, אשר לא התרגל בו עוד ואף כי בא עליו אידו פתאום. אבל אחרי אשר הֻברר לו הדבר, כי אמנם כן הוא ואין לשנותו, הוא מחל להתנחם. בעבור זה אמרו חכמים, שלא לנחם את האבל בשעה שמתו מֻטל לפניו כי אם אחרי שלשה ימים ורק בשנה הראשונה, כי אם ינחם איש את רעהו על צרה ישנה, הוא מעורר בזה פצעים, אשר כבר העלו קרום, כי גזרה על המת שישתכח מן הלב. וכשאר חש יעקב אבינו בלבו מאוּן להתנחם, ידי, כי עוד יוסף בנו חי.

בינינו לבין עצמנו נודה, כי שברנו בעבר ובהוה איננו גדול משבר כל העמים. מה שם העם, אשר לא באו עליו שכנים רעים להכריע את בניו לטבח ולהחריב את היכלותיו ואת מקדשיו? מימי קין והלאה כל הארץ שדה קטל אחד מתפשט בכל הארצות והולך ונמשך באין הרף. מדברים עתה בבלקן על שלום מָחלט דבר שאיננו במציאות; לכל היותר יש שביתת החרב וגם זה רק בדרך מליצה; למלאך המשחית יש תמיד עבודה, אין הוא יושב בחבוק ידים בכל השנים והתקופות, שאנחנו זוכרים מתולדות העמים; לכל היותר הוא נדח מפנה לפנה ברבץ הזאבים הקוראים לעצמם בני אדם. – אבל אנחנו מתאוננים כי אין מכאוב כמכאובנו, כי המלחמה כנגדנו הנה מצד אחד. מהבולגרים נפלו אמנם בשנה הזאת מאתים אלף נפש, פי אלף מאשר נפלו מבני ישראל בפרעות קישינב לפני עשר שנים; אבל הבולגרים לא נהרגו חנם; כי גם הם קצצו במספר כזה מעמים אחרים. ובישראל נשפכו דמי נקיים וצדיקים. אבל האם באמת יש לקונן על זה? האם לא טוב לאדם לעבֹר לעולם האמת טהור וקדוש, מלבא שמה כבד עון בידים מלֻכלכות בדם? “מוטב ימות זכי ובל ימות חַיב”. האשכנזים אינם בוכים כלל על מאות האלפים, אשר נהרגו מהם במלחמתם עם הצרפתים בשנת תר"ל, למה? בשביל שהם הרגו עוד יותר מהצרפתים; הצלחה גדולה! אשריהם וטוב להם, כי זכו גם להרֹג ולא רק לההרג. המקדשות, אשר חרבו לגוים אחרים, היו ריקים ממוסר וחכמה ורק בהבלים וטפשות כלכלו את הבאים להם ולכן אין להם על מה לבכות. אבל מה רע הוא, אם לנו היה מקדש אמתי אשר ממנו יצאה תורה ואורה לישראל? הלא על כל פנים היה לנו אז בית מקדש, שאם הוא חרב, תולדותיו עודן חיות ועודנו משפיע טובה וברכה. וגם מקדשי מעט בתי כנסיות ובתי מדרשות הגולים אתנו לכל הארצות הלא גם הם עם פשיטותם טובים ונעימים מכל ההיכלות והארמונות הבנוים לתפארת בכל גוים. אנחנו גולים מארץ לארץ זאת היא באמת צרה גדולה, אשר קבלנו עלינו ברצון; אבל גם אחרים עושים כן. בשנים האחרונות גלו מגליציה, אשר הפֹלני איתן וחזק בּתוכה פֹלנים יותר מיהודים. אנחנו סובלים עֹל מושלים זרים; אבל גם אחרים כמונו. יש רק מעט, מן המעט ממלכות בעולם, אשר אדיריהם מקרבם. אַלבן תעמֹד מעתה ברשות עצמה כביכול, אבל הנסיך יהיה אשכנזי; ולמה לא? בּמה היא טובה מרומניה העומדת עתה בראש כל הבלקן? גם מלכה הוא אשכנזי. האשכנזים בּעצמם, אשר הספיקו מאות מלכים לכל העמים, גולים גם הם מארץ מולדתם ומתגוללים בכל העולם. אנחנו עניים ודלים; אמת הדבר, אבל בכל זה אין מוצאים אמות יהודיות בּבתי נוצרים כי אם להפך ואין יהודי הולך אל הגוי בּיום ראשון להסיר את המנורות מהשֻלחן.

מה היא אפוא בּכיֵנו הנורא בּיום משברנו בתשעה באב? לא לשעבר הננו בוכים כי אם לעתיד, אין אנחנו יכולים להתנחם על הטובה, אשר אבדה לנו, בשביל שבאמת הנהָ רק כאבדה המתבקשת. המת משתכח מהלב ולא החי: דמעות געגועים הן, נתגעגע לטובה הגדולה המֻבטחת לנו מפי נביאי ה‘. הנחמות אין סיום לאבל כי אם להפך תשעה בּאב הנה פתיחה לנחמות הבּאות אחריו. לולא נבלעו בּדמנו ורוחנו הנחמות הגדולות של ישעיה, אז לא היינה חוזרים לעורר בּכל שנה ושנה את הקינות של ירמיה. הדבר הזה ישנו בּרגש בכל העם; ואך לא הכֹל יכולים להביאו לידי מחשבות ודבור. רק ר’ עקיבא בּטא את הרעיון הזה בשפה ברורה ובנעימה קדושה. כאשר הלך עם חבריו ר' גמליאל, ר' אליעזר בן עזריה ור' יהושע וישמעו קול המון ושאון עליזים מרומי ופעם אחרת ראו שועל יוצא מבּית קדש הקדשים, בּכו הם והוא שחק אף על פי שבוַדי לא נפל מרעיו בּאהבתו לעמו ובדבקתו בּמקדש ד‘. אבל הוא אמר להם: " לכך אני משחק", כי דמעות חבריו היו מרפא לעיניו הטהורות וללבו הקדוש כי לפי דעתו תלויה נבואת זכריה בנבואת אוריה ובנין ירושלם היא תולדה ישרה לחֻרבנה. חברי ר’ עקיבא הבינו לרעו ויענו אחריו: “עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו”. הפסוק האחרון בּקינות הוא “כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד”. הסיום הזה הוא שלא כמנהג נביאים לסַים תמיד בּדבר טוב אבל ר“ל אמר ע”ז במדרש "אם מאיסה הוא לית סבר, ואם קציפה אית סבר 'דכל מאן דכעיס ספיה לאתרציא ¹

לעת צאת השנה תעלינה בזכרוננו בלי משים כל הרעות הרבות והצרות המרות, אשר מצא את עמנו הנענה והאובד כל ימי השנה; ומֻצינת היא שנת תרס“ו בכל שנות דורנו ואף בדורות רבים לפנינו בגזל וחמס, ברדיפות ורציחות, בהרגות ושמדות ופרעות ואכזריות. פלֶבה תלמיד מֻבהק לחמילניצקי, אשר קדמוהו בשמונה דורות, ושנת תרס”ו אחות לשנת ת“ח, שנת רנ”ב (גרוש ספרד) ושנת ג' תת"ל (חרבן הבית). לא בעט ודיו נרשמו זכרונות השנה הזאת, כי אם בחרב ודם בלב האֻמה הישראלית וזכרה לא יסוף מזרע יעקב עד דור אחרון. שם עולם עשו להם סלַבי הצפון, אשר עלו ברשעתם על כל הלאֻמים הראשונים והאחרונים; כי גם הרומים גאוני העריצות והאכזריות לא ידעו לרטש את ההרות ולמלאן נוצות ולתקֹע מסמרי ברזל בעינים חיות כחסידי הצר. כל התלאות והפרעות אשר עברו מימות פרעה עד נקולי, נצבו לפנינו בשנת הזכרון הזאת כמו חי בכל צבעיהם השחורים ובכל תֹקף מרירותם. ביתר עֹז נרגיש עתה עֹל שעבוד מלכיות ויתר שאת נתחנן ביום הזכרון הבא לאלקי המשפט, להעביר ממשלת זדון מן הארץ ומלך לבדו על כל יצוריו בצדק ומישרים.

ואמנם לא רק מעתה והלאה תהיה תרס“ו שנת הזכרון בתולדות ישראל כל הימים. כח הדמיון אשר לתמימי עמנו נִבֵא גדולות ונפלאות לשנה הזאת זה שלש מאות שנה. ואך תחת הגאֻלה והחרות, אשר חזו עליה המצפים לישועה, היתה לשנת נקם ושִלם, למקור עֹני ונדודים לאלפי אלפים מעמנו. את כוס התרעלה שתינו, חבלי משיח סבלנו – ומשיח עודנו ממנו והלאה, ככל אשר נהפכה שנת ד' רל”ב בימי הגאונים, אשר חזו עליה חכמי התלמוד גאֻלה וישועה, מרוָחה לאנחה ומששון לאסון. שנת הזכרון היתה שנת תרס"ו מדור דור: בעודה צפונה בּחיק העתיד עטרוה ערפלי טֹהר ונֹגה תקוה; עתה כאשר נהפך העתיד לעבר, אך כאב אנוש ותמרורים ילווה כל ימות העולם. הנה כי כן נמלא לעינינו דבַר המתאונן בחכמי המדרש “כל והיה אינו אלא שמחה, כל ויהי אינו אלא צער”. קוינו לשמוע שופר של יובל ודרור – והנה קול שופר של מלחמה על הצר הצורר אותנו ולא בארצנו, כי אם בארץ נכריה, אשר גם בשלומה לא יהיה לנו שלום ואך מאולת נריע אתה תרועת נצחון. כל מכותיה יֻכו אחינו שבעתים ואם רפא לה, לא ישבעו מחלבה הטובה. קול ענות חלושה יענו הם בראש וקול ענות גבורה בימים יבואו רק לאזרחים.

זה הוא גורל העם הנודד במדבר וכל תקוה לימי מנוחה וטובה בארצות גלותנו אך חזון שוא ופתויי הבלים, אשר יפתונו המתבוללים האוילים הזונים אחרי אלהי הגוים בעבור פרורים צנומים וכבוד מדֻמה. אך בהיותנו לעם אחד נוכל להחזיק מעמד נגד כל הדֻבים והנמרים הקמים עלינו להכחידנו, אך כשובנו קוממיות לארצנו נשוב לחיות חיים רעננים בריאים ושמחים. וכל הטובה הזאת הלא לפנינו היא, נושיטה ידינו ונקחנה! “היום אם בקולו נשמע”. אמרו חכמים, “אם ישראל עושים תשובה נגאלים ואם לאו הקב”ה מעמיד עליהם מלך כהמן וכופן לעשות תשובה“. מלך כהמן כבר לאחינו הרוסים, ניקולי טפש מאחשורש וּויטה רשע ערום מהמן. ועלינו להודות, כי מעשי מלכות הרשעה לא עברה בלי כל רֹשם, כי מההוה יצא פרי תנובה. כי כבימי עלילת הדם בדמשק בשנת ת”ר כן זכרו עתה בשנת הזכרון כל פזורי אחינו למפלגותיהם ולמושבותיהם בכל הארצות, כי עם אחד הם, עם אלקי אברהם. בתענית צבור, בעשרה בטבת, ש“ז נאספו כל יהודי אוסטריה אל בתי כנסיותיהם ויתוַדו לפני הקב”ה גלוי לכל העמים, כי רק במעל ופשיעה כחשו עד הנה במולדתם באשמת מדיחיהם עבדי האצילים, כי רק יהודים הם לכל דבר. אחרי אשר בטלה תענית צבור לכל צרה שלא תבוא במשך דורות אחדים מרפיון אמונה בזמננו, התאושש עמנו בשנה הזאת, להכיר כי אצבע אלקים היא, ויכנע קשי ערפו ויקרא לצום לבכי ולמספד בער"ח אלול. והמעשה הזה קרה עתה בדור הברזל, דור חכם בעיניו, השוחק לכל רעיון נשגב מחמשת החושים והמודד גם את עולם הנפשות באמת הבנין. בגליציה ובוקובינה נוסדו בתי החנוך אשר מגמת פניהם ליהד את הדור הבא, לכונן את מפלגת המשכילים באמונה צרופה ויראת שמים, במוסר וטהרה, בידיעת התורה וידיעת עמם, אמנם הרהורי תשובה מתנוצצים בקרבנו, רוח חיים מתרגש במחננו, רואים אנו כבר בדמיונינו את היהדות הישנה החדשה, אשר תמאס בחלוקים הבדוים בין דת ללאֻמיות ובין תורה לחכמה, בין אזרחים לפועלים ובין חסידים למתנגדים ובכל הניבים הריקים, אשר המֹחות הקטנטנים של היום עסוקם בהם, ושב ישראל להיות גוי אחד, מאמין בד' אחד ומחזיק בתורה אחת.

ואך זה הרע, כי רק בעת צרה ומות נעזֹב את חוגינו הצרים ונעשה אגֻדה אחת לסמֹך את הנופלים, וכמעט נחל לדבר על החיים והנה חטאתנו הראשונה, שנאת חנם, אשר החריבה את ארצנו והגלתנו לבין האֻמות, שבה לרקד בינינו ולהתל בה. מלכנו הראשון שאול ויונתן בנו היו שניהם צדיקים, אבל לא תכנו איש את רוח רעהו ותהי שנאה ביניהם כל ימי חייהם – ורק המות השלים ביניהם כי נפלו חלל יחדו במערכת ישראל. וכן קונן עליהם דהמע“ה “הנאהבים (בכח ואך ואך בפֹעל שנואים ולא אהובים) והנעימים בחייהם – ובמותם לא נפרדו” הקללה הזאת רובצת על עמנו בשנות דור ודור, כי רק לפֻרענות הננו ערבים זה בזה – ולטובה הננו מפוצצים לרסיסים רק המות יחברנו והחיים יפרידונו. הבה נגרש נא את השטן המשחית מקרבנו בכַוננו את לבנו אל השופר הקורא בקול גדול “עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם”! נעשה נא הפעם יד אחת לא רק לשם המתים, כי אם לשם חיים רעננים וטובים, להחיות את עצמותינו היבשות ולהשקותם את לשד תורתנו הקדושה וחכמת חכמינו ומצאנו בקבעת כוס התרעלה, אשר שתינו בשנת הזכרון והשכרון גם מתק ודשן, ואז יכָתב ויחָתם כלל עמנו לתקופת השׁנה בספר חיים טובים. תכלה שנת התרס”ו וקללותיה, תחל התרס"ז וברכותיה! ¹

עוד ימים מעטים ושנת תרע“ג תסֹב לרדת מהבימה להיות חלק מתולדה הנצחית, לעבר בלתי משתנה, ושנת תרע”ד תקח את מקומה. מטבע האדם לזכֹר בסוף כל תקופה בסקירה אחת אחורנית, את כל אשר עבר עליו בכל התקופה ההיא. סקירה כזאת לא גרמה עוד מעולם תרועת צהלה וקריאת הידד; אנחה עמֻקה היא המענה המצויה בחשבונות שנתיים כאלה. “כֹל ויהי אינו אלא צרה”. וכבר נעשה הדבר לנוסח תמידי המתאים בכל השנים והתקופות. התחנה של ראש השנה מכֻוֶנת לרגע של חלוף השנים ומסימת “תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה”, חֻברה לפני מאות שנים, ומאז ועד הנה לא קרה עוד אשר סיום שנה זה לא יהיה דבר בעתו.

ואך הפעם נרגיש יותר את הדבור “שנה וקללותיה” עמֹק עמֹק בלבותינו הפצועים. ולולי היה נוסח כזה מאז, היה עלינו לחבר עתה כזה. שנת מלחמה ומשבר היתה שנת תרע“ג לכל העמים וישראל הרך בכל הארצות לקח את חלקו בצרות כל העמים מלבד צרותיו המיֻחדות לו. הן עם לבדד ישכֹן בתלאותיו ובגוים לא יתחשב, איננו בחשבון, אע”פ שהוא נוטל בראש ביסורי שכניו. עלילת דם עומדת לה על מקומה בתֹקף עֹז בכל הארצות, אשר התאזרחה בהן מכבר. ועוד הלכה לכבֹש לה ארצות חדשות. את משפט בֵיליס הנחילה השנה החולפת לשנה הבאה ובעשרת ימי תשובה, בימים שבינונים תלוים ועומדים, נשואות עיני כל ישראל לאבינו שבשמים להציל את ביליס האֻמלל הנקי והצדיק מיד מי שתקיף ממנו, ממלתעות הכפירים המוסקלים.

השנאה הכבושה של אצילי פוּלן לעניי ישראל מאז בקעה הקליפה הדקה, אשר כסתה אותה ותלבש צורה של קונם בפולן הרוסית. במהומות בבלקן, אשר החריבו חלק גדול ממזרח ארֹפה, אבדו אלפי נפשות מאחינו, אשר התגוררו בארצות ההנה, והנשארים בהם נשבר מטה לחמם. זה דורות מבקשים הספרדים את היהודים לשוב לספרד, אבל תמיד דחו את הבקשה הזאת בגאוה לאֻמית ובוז לארץ, אשר הקיאה אותם, תחת כל העֹשר והברכה, אשר הביאו לה. רק בשנה הזאת נעתרו לרגלי החרבן בבלקן וסלוניקי, כרך גדול של ישראל, בידי היונים הרשעים ויואילו לשוב ממצרים למצרים. שנת התרע"ג היא ראשית גלות ספרד השניה, אשר בלי כל ספק תביא אחריה חרטה כגלות הראשונה.

ובגליציה נמשכת שנת המשבר הארֻכה כגלות עוד מהשנה שעברה. עמידת גלגלי המסחר וכל המבוכה הכרוכה בה עם השמטות הרבות, גם של סוחרים עשירים, אשר נחשבו תמיד כאיתנים ומצוקים, החלה עוד בתרע"ב. וכבר התחננו גם לפני שנה על המשבר: “תכלה שנה וקללותיה” אבל המשבר הנהו כעין “יומא אריכתא” שנה שניה של גליות. ולו יכֹלנו לאמר למצער עתה בכל פה גם את החלק השני של התחנה: “תחל שנה וברכותיה”. כי הלא בלבנו אנחנו יודעים, כי חלק מהמשבר הנהו תמידי הבא מעניות הנוראה בגליציה ולחץ המסים המשֻגע בלא חשבון והנטיה היתירה אחרי פזור ומותרות מעל לכחנו. רק נקֻדה אחת של אור נראתה בשנה העוברת והיא תגבֹרת השאיפה הציונית ליסד מושבות בארץ ישראל ולשוב אל אמנו הטובה המחכה עלינו.

גם לעתון הזה יש יחס עם שנת תרע“ג, היא השנה, אשר נפתלנו בה נפתולי אלהים לעורר בה את הנרדמים, את כתות החרדים בגליציה לחשֹב את דרכיהם ולערֹך את חייהם ביחיד ובצבור כצרכם, אבל לא יכֹלנו. אחרי הנסיון הקצר של יומון בשנת תרע”ב, נסינו במעוט כחותינו נסיון ארֹך בשבועון בשנה הזאת, התאמצנו להשביע רצון את קוראינו בכל המקצועות בישן ובחדש. וכפי אשר שמענו, עלה הדבר בידינו, שבאמת יש אלפי מכבשים ומעריצים ל“בת קול”, אבל לשלם דמי חתימה אין ממהרים. וגם על הקריאה הגדולה, אשר קראנו בגליון האחרון, נענו רק אחדים. אין לנו עוד עתה עצה אחרת כי אם לעמֹד. ולולי היה הדבר לפני ראש השנה, אז היינו אומרים, כי בבני דורנו יש רק החצי מהאֹפי אשר ציינו בו חז"ל את ישראל, שהם נתבעים ונותנים גם… וגם. שהלא לבצר את עמדת מחללי קֹדש בירושלם נתנה גליציה ביד רחבה בשנתנו זאת.

אולי עוד יפקחו אחינו את עיניהם להכיר את דורשי טובתם תחת לרגֹם אותם. ואז אולי יבֹא עוד גם נסיון שלישי אחרי שני הנסיונות ביומון ובשבועון. גם עתה כמקדם אין מגמתנו לֶהנות מהעבודה הזאת הנאה חומרית; גם שכר בטלה איננו דורשים. רק להקריב עוד קרבנות לא נוכל. אם יתחברו אלה הנשבעים שבעתים ביום, כי עתון נחוץ לקיום ישראל בטהרתו כאויר לנשימה וידאגו יחדו להוצאה, אז הננו נכונים לעבֹד הלאה חנם ולסבֹל את עֹל החותמים המעטים והסופרים הרבים כאשר עד הנה ואז תהיינה אולי עוד שנים ל“בת קול” אחרי שתי הראשונות המקֻטעות. עורי נא אחינו לקול השופר הקורא לכם: עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם! ודעו לכם, כי אם תוסיפו ללכת בדרככם להשליך את יהבכם רק על זרים, על גוים או על אחיכם המתבוללים, עוד מעט והנה גליציה נופלת אך מאחיותיה בֶּם ומֶר, אשר שם אחינו הפושעים למצער בעלי סדרים וטעם. אבל לפי דעת הכֹל היתה לעתון כתיבה טובה מחתימה, אבל אנחנו נברך את כל הנלוים אלינו ואת כל ישראל בכתיבה וחתימה טובה, תחל שנה וברכותיה! ¹

לא במלחמת חרב וקשת הכתוב מדבר; בזה אין ידנו התשה משגת. אף איננו עסוקים הפעם בוכוחים וטענות נגד מסטינינו המשחירים את פנינו בעלילות שוא או כנגד אויבינו מבית המשליכים שקוצים על קדשי ישראל וממאיסים אותם בעיני צעירינו. הדבר אשר באנו לדון עליו עתה, הנה צרה הבאה לנו מאוהבינו, מעצמנו ובשרנו, אשר יכלנו להסיר אותה על נקלה בשלום ושלוה בלי שום סכסוכים ומריבות, לו קנינו לנו לב מתנה. בכל שנה ושנה אנחנו מוציאים אלפלפים אחדים מכיסינו ותחת לתמך בו את אחינו העובדים באמונה ואהבה על אדמת הקדֹש להחיותה ולהפרותה ולבנות את הריסותיה, הננו מעשירים בזה את אויבינו מאז ועד הנה לשמחתם ולחרפתנו.

כל קורא, אשר יכיר מהשורות האלה, על מה דברינו מוסבים, ישתומם למראה עיניו ויאמר: האם עתה בזמן, שמצוה על כל איש מישראל לספֹר את הימים ולדעת בכל יום את השעה, שהוא עומד בה, שכח הסופר הזה את הלוח וחג הקציר נחלף לו בחג האסיף? לא כן, קורא חביב, רק בתור דבר בעתו באנו להעיר עתה על העַולה הנוראה, הנעשית בעמנו מימים ימימה בזניחת אתרוגי ארץ ישראל לקנות אתרוגי יון לשם מצות פרי עץ הדר.

כי אם נחקֹר את הענין לכל צדדיו, נמצא כי למחזה המוזר, שגאוני ישראל נלחמים להוציא את המכשלה הזאֹת מבית יעקב זה עשרות שנים ואין ידיהם עושות תושיה, אין סבה אחרת כי אם זאת, שהם משמיעים על הדבר לפני חג הסֻכות באחור זמן. אף ילד יוכל לראות, כי הוא שגעון ואוֶלת רבה לבַכֵּר אתרוגים פסולים הבאים מידי אויבינו על אתרוגים כשרים הבאים מארץ מחמדנו; ובכל זה יפתלו טובי עמנו נפתולי אלהים עם ההמונים הלהוטים אחרי אתרוגי קורפו ולא יוכלו להם, כי מה יעשה הרב או הדין, אשר לבו ער לדבר ה' ולא יוכל נשׂא מצוה הבאה בעברה? היוכל לאמר לסרים למשמעתו ברור ומפֹרש: אתרוגי יון פסולים, אל תקחום, כי לא לרצון יהיו לכם, רק אתרוגי א“י כשרים ורצויים וחביבים לפני המקום – אם הוא יודע, שאין בעירו להשיג אתרוגי א”י כי אם אחדים לו ולבית מדרשו בדֹחק.

קשה למצֹא איזו שאלה בימינו, שתהיה כל כך מכרעת ופסוקה. מצד אחד כֻלו טוב ומצד אחר כֻלו רע. כשאלה זו, שאנחנו דנים עליה: אתרוגי קרפו הם פסולים בתור מָרכבים ומזכירים אותנו את בעליהם, אשר הם ואבותיהם מימות עולם רודפים אותנו ואת תורתנו! ובשנה הזאת הראו שוב את שנאתם לנו בזנבם מאות מנחשלי אחינו בסלוניקי. והדמים, אשר אנחנו משלמים להם בעד האתרוגים, הם נוספים על דמי צדיקים ונקיים מאחינו, אשר הם שופכים, ולעֻמת זה אתרוגי א“י כשרים בלי שום חשש ופקפוק ומזכירים אותנו את בעליהם, אחינו, המרטיבים את ארצנו בזעת אפם, וקושרים אותנו בזכרונות עולמים אל עברנו הגדול, אשר לקט איש איש בגנו פרי עץ הדר לבֹא ולשמֹח בו לפני ד' בבית המקדש ולהודות לו על כל הטוב, אשר נתן לו בארץ חמדה טובה. ובעת אשר נקח אתרוג בן ארצנו, יעורר בנו התקוה לשוב במהרה אל ארצנו לאכֹל מפריה ולשבֹע מטובה. אין פה תערובת טוב ורע כבכל הדברים, כי באתרוגי קורפו רק צללים ובאתרוגי א”י אור שבאור.

יש אמנם סכלים המראים, כי אתרוגי יון הם יפים יותר, והתורה קראה לאתרוג “פרי עץ הדר”. והם אינם שמים אל לבם, כי “פרי עץ הדר” הוא שם עצם לפרי הזה בימים קדמונים ואחרי כן קראו לו “אתרוג”. אולי יחשבו “המהדרים” האלה, שאם ימצא תפוח יפה עוד יותר, אפשר לקיים בו מצוה מן המבחר? אמת שהפרי הוא נקרא לכתחלה “הדר” בעבור יופיו המֻפלג; אבל אין לנו לבקש בו יותר מהדורו הטבעי; אתרוג מָרכב בלימון הוא הדר יותר, אבל הנהו פרי אחר.

ולכן הננו רואים, שלא רק אלה מהרבנים והרביים, הנוטים אחרי חבת ציון, נוהגים לברך על אתרוג א“י, כי אם גם מאלה המתנגדים לציונות בכל תֹקף, כי הלא על כל פנים אין לברך על אתרוגים מָרכבים, שהם וַדי פסולים, במקום שיש להששיג אתרוגי א”י שהם וַדי כשרים. ואיננו רוצים להאשים ההמונים הגדולים, שאינם חוששים לקים מצוֹת כתקונן ועושים רק מצות אנשים מלֻמדה, כמו שהם רגילים מתמול שלשום, עוד מהשנים שאי אפשר היה להשיג אתרוגי א"י במדינותינו ואתרוגי קורפו עמדו עוד תחת איזו מראית עין של השגחה, בטרם הרגו היונים את אחינו, אשר נמצאו באי הזה לא נרצה לחשׂד את רֹב עמנו בזה.

אין זאת, אלא שלפני סֻכות אין משיגים אתרוג א“י איש איש אצל סוחרי עירו, והסוחרים גם הם יראים לזנֹח את המסחר באתרוגי קורפו ולהכין תחתם אתרוגי א”י, פן לא ירצו הקונים לקנות אותם וכל סוחר ירא מבן תחרותו, אשר יביא אל השוק סחורה, שיש לה חזקה זה כמה שנים. ואף אם יבֹאו הסוחרים לפני ראש השנה כֻלם לידי החלטה, שלא להזמין כי אם אתרוגי א“י, לא ישיגו אותם במרכז הלבובי; כי לא נוכל לדרֹש זאת ממר טיגר ושֻתפו להכין חמשים אלף אתרוגים בעד הון רב להספיק לכל אחינו הגליצים, אם הוא יודע, כי בשנה שעברה מכר אלפים אחדים. וכן הדבר חוזר חלילה והאחריות חלוקה והכל פטורים. ולכן הננו קוראים ומכריזים עתה בעוד מועד, שימהרו אנשי לב לקבץ את הדעות של קוני אתרוגים בפה או בכתב מיד ולהודיע לסוחרים שאינם חפצים כי אם באתרוגים כשרים מא”י, והסוחרים יודיעו זאת אל המרכז בלבוב או יזמינו להם ישר מא“י. מהרו ועשו, כי אם לא עכשו, אימתי. כדַי לעסֹק במצוה הגדולה הזאת, שיש בה תודה לקב”ה ואהבה לישראל וחבה לארץ אבות עתה בזמן מתן תורתנו. וכמו שקשרנו שׁבועות לפסח ע“י הספירה כן נקשר סֻכות לשבועות ע”י תעמולתנו לקים מצות ארבעת המינים כהלכתה ¹

עוד לפני חדשים רבים הזכרנו את הקוראֹים את דבר העָוֶל הנורא הנעשה בקניַת אתרוגי יון תחת אתרוגי ארץ ישראל פן יאמרו אחרי כן בבֹא המועד, כי אין להשיג אתרוגי ארץ ישראל ובשעת הדֹחקֹ יוצאים גם באתרוגי יון. בזריזות גדולה יכולים להשיג עוד עתה אתרוגים כשרים מארצנו הקדושה מעשה ידי אחינו אם פונים ישר אל “אגודת אתרוג הכשר בפתח תקוה אצל יפו”, כן היא הכתֹבת אלא שצריכים לכתֹב אותה בכתב לועז כזה: Agudath Etrog Hakoscher Pethach-Tikwah bei Jaffa, Palástina Tȗrkei

ומי שלא ילבש עֹז להכין לו אתרוג כשר מיד, אף אם הוא יודע, שבעירו אין סוחרים כי אם באתרוגים פסולים מקורפו, לא לבד שבטל מצוה, אלא שעוד עבירה ותועבה היא בידו לזנֹח את האתרוגים פרי ארצנו ומעשה ידי אחינו ולקנות פסולים ולתמֹך בזה את היונים, אשר רדפונו על צואר עוד מימי אנשי כנסת הגדולה ועד היום הזה, ובשנה הזאת הרגו אלפי יהודים לא רק במלחמת בַלקן כי אם גם בפרעות, אשר עשו אחרי המלחמה. לו היו בידם אתרוגים כּשרים ובידי אחינו היושבים על אדמת הקֹדש ומשַדדים אותה בזעת אפם – אתרוגים פסולים, אולי היה ראוי גם באופן הזה, כי יִוָעדו כל הרבנים להכשיר את הפסולים ולפסֹל את הכשרים ולבטל מצות אתרוג בהוראת שעה, אבל באמת אינו כן.

כבר דברו על זה הרבה גדולי הדורות האחרונים והזהירו, שאתרוגי קורפו וכן שאר אתרוגי יון פסולים, בשביל שהם מָרכבים. ובעת שבאו בראשונה בשוק המסחר לפני שני דורות הכירו הרבנים מיד את אתרוגי קורפו בסימניהם, שהם חלקים וצהֻבים, כי מרכבים הם בלימונים. כל גאוני הדור פסלו אז את האתרוגים אף בשעת הדחק; כי אז היה קשה מאד להשיג אתרוגים מארץ ישראל, כי באה בהם מאֵרה. כי טרם היו אכרֹים יהודים בימים ההם ועמים אחרים אין רואים ברכה במטעי ארץ ישראל כהבטחת תוה“ק: “ושממו עליה אויביכם היושבים בה”. רק ר' אפרים זלמן מרגליות ז”ל התיר אתרוגי קורפו, אם אין אחרים. כנגדו נהג ר' שלמה קלוגר ז"ל לקחת כל אתרוג יוני, אשר הביאו לפניו לשאֹל עליו שאלה, לחתֹך אותו מיד לשנים. ומצד הדין ראוי להורות כן, שהלא כן שָנינו בבריתא (סכה לא) “לא מצא אתרוג, לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר”, ואף על פי שהתוס' (בדבור המתחיל “לא מצא”) מצדדות, שאם לא מצא כשר, מברך בפסול, זה רק באתרוג פסול שהנהו אתרוג, אבל יש בו איזה פסול שהוא יבש או חסר או מנֻמר; אבל אתרוגי יון כבר נמנו עליהם חכמי ישראל לפני דורות וגמרו, שיש בהם חשש מרכב בלימון, ואתרוג פסול לדעת רֹב הפוסקים. ובימינו אלה כבר הֻברר, שאתרוגי יון מָרכבים וַדי. וזה רע משאר פסולים, שאתרוג הפסול עוד שם אתרוג עליו, אבל אתרוג מָרכב, שמחציתו אתרוג ומחציתו לימון, אין לו כלל דין אתרוג ודינו כדין פריש או רמון, שאין לוקחים אותו אף בשעת דחק, כדי שלא תִשָכַח תורת אתרוג, שהלא אדרבה משכיחים בזה תורת אתרוג, כמו שעינינו רואות וכלות, שבשביל שהתירו בדורות הקדמונים קצת רבנים לקחת אתרוגי קורפו בדֹחק, מפני שלא היו אחרים, כבר התאזרחו בישראל. וגם אחרי אשר זכינו לראות את ארצנו הקדושה הולכת ונבנית בידי בניה בוניה, קשה לפרֹש את העם ממנהגם ועודם לוקחים מָרכבים לצאת בהם ידי חובת אתרוג.

הננו עומדים עתה לפני ראש השנה ועלינו לחֹשׂב את דרכנו ולשקֹל את זכיותינו וחובותינו במֹאזנים, בטרם יעשה זאת בעל הדין ביום הדין הגדול והנורא וימצא את הכף המכריעה לצד חובה ח“ו. לקיחת אתרוגי יון לשם מצוה בחג הסֻכות שיש בהן מגרעת משֻלשת, שהם פרי חוץ לארץ ומעשי ידי עמלקים-פסולים גמורים ורק מעלה אחת, שכבר החזיקו בהם בטעות ובּפשיעה מעוררת בנו מחשבות נוגות מאד. כנראה מעטים מאד עודם יהודים מתוך הכרתם בבחירתם החפשית – וההמון הגדול, המעט שהם מקימים עוד מתורתנו, הנם מחַקים בזה את אבותיהם. וכמו שאמרו חז”ל על נכרים שבחוץ לארץ שאינם עובדי ד', אלא מנהג אבותיהם בידיהם, מצות אנשים מלֻמדה בלא נשמה ובלא רגש.

כזאת הננו רואים גם בדבר מאכלות אסורות, בשביל שהיו מלפנים מקִילים לקנות חמאה מידי גוים, מפני שחלב טמא אינו מעמיד, מוסיפים לעשות כן גם בימינו: ואין רוצים לשים אל לב, שכל הקונה בימינו סתם חמאה, שאין עליה השגחה מעֻלה ממקורה, הוא אוכל חֵלב וַדי, שיש בו אסור כרת. כי בתי החרֹשת של חמאה מלאכותית (מארגארינע) העשויה מחֵלב כידוע, המרֻבים מאד אף בגליציה העניה בחרֹשת אין להם סוכנים בשמים למכֹר שם את חמאתם למלאכי השרת. וכֻלה נמכרת לגוים וליהודים ונאכלת בתיאבון. ומי יודע כמה טמטום הלב בא בימינו לרגלי אכילת חֵלב.

כן הדבר גם באתרוגי יון, שאין בהם שום צד כשרות ובכל זה לוקחים אותם תחת אתרוגי ארץ ישראל, שאין בהם שום חשש פסול רק בעבור שכן נהגו. האם גם את הדברים הטובים קבלנו מאבותינו? למה זנחנו כל מדה נכונה, אשר היתה באבותינו ורק איזה צד רע, שנמצא בהם, הננו אוחזים בו בקשי עֹרף ובעקשנות נוראה? לא תֹאבו ולא תשמעו לדברי האומרים, כי אתרוג יוני יפה מאתרוג א"י. כל פרי מָרכב יפה מפשוט, אבל רק אתרוג מארץ ישראל הוא פרי “עץ הדר”.¹)

בּימים האלה נאספים מאחינו בּרֹב הקהלות לבּתי כנסיות לעשות אזכרה לראש הציונים בּנימין זאב הרצל ולפאר את שם כבודו ביום מותו בּכ' תמוז או מעט לפניו או לאחריו. המנהג הזה הולך וחזק משנה לשנה, ואפשר, כי יתקים כמה דורות. אף בחוגי המימינים והשמאילים, אשר התנגדו להרצל בחייו בּכל תֹקף יש אשר כבר השלימו אתו אחרי מותו, אף אם לא קבּלוּ את תורתו ועודם שונאי ציון. בשנים האחרונות נשמעים מספדים להרצל גם בּבתי מדרשות של חסידים וגם בּהכלות המתבוללים. לו הראו להרצל את עולמו בּחייו, כי יכניסוהו החרדים למנין חכמי ישראל וצדיקיו והחסידים ירומומוהו בּשתִית י"ש המתנגדים בּעשִית “מלא” בתוספת ר' על שמו, היה משתומם למשמע אזניו. ישנם גם בני אדם, אף ממעריצי הרצל, הלועגים או כועסים על דרכי האזכרות האלה ולפי דעתם אין לכבד בן אדם כי אם על פי דרכו ובערוב פרשיות כזה נותנים מקום לשונאי ציון לרדות בציונים. אין כונתנו הפעם לחלק על המנהג הזה או לצדד בּזכותו. דַינו ללמֹד ממנו איזו דמות תערך עדת ישראל לאיש המורם מעם.

זאת ועוד אחרת: המעשה הזה, כי הרצל היה חביב על כל הכתות בּישראל בּחייו ובמותו, אשר על ידו התקרבו הרחוקים והתאחדו הקצוות למקשה אחת, לא היה מקרה. בּתכונה הזאת היה הרצל מצֻין מאד והיא היא אשר הכשירתו לעמֹד בּראש תנועה לאֻמית. יש אשר נקרא את הידיעות על אודות הזמן והמקום, אשר בהם נולד אישׂ גדול בּלי רצון. אבל הפעם לא רק לצאת ידי חובתם לבל תהיה תולדת הרצל הסבה, צריכים מספרי תולדותיו להודיע, כי נולד בבודפשט. התכונה הזאת להסתגל לסביבה ישנה בּמדה מרֻבה לכל שבט יהודי מֶר אשר מהם יצא הרצל; כי אחינו היושבים בהגר העליונה הם אחים לאחינו יושבי מֶר ובֶם במִדברם היהודי ובתכונותיהם בעוד שבני הגר התחתונה הנם חלק לשבט הפֹלקים הגדולים במנין וביראת שמים ובחריפות מאחיהם בני מֶר אבל, נופלים מהם הרבה בכשרון המעשה.

בקהלת וין, אשר שם שני שבטי ישראל אלה פוגעים יחדו ונתקלים זה בזה, הפֹלקים הרבים כאפס וכאין נגד יהודי מֶר המעטים, ולא עוד אלא שגם לבני הגר אשר אין להם שום זכות בוין בתור בני חוץ לארץ ומספרם רק כחמשת אלפים, יש בוין יד ושם יותר מאשר למאת אלף גולי גליציה היושבים בוין. אם היהודי ההגרי מדבר הגרית, הנהו מטיב לדבר מרעהו המַדיַרי, ולא עוד אלא שרֹב יהודי הגר מעידים על עצמם, כי הם הנם באמת מגזע המדירַים ולא מבני אברהם יצחק ויעקב ורק את תורת משה קבלו לפני חמש מאות שנים, וכצאת היהודי ההגרי מאֶפריעס לוין או לברלין, יוכלו בני הנכר לבֹא וללמֹד ממנו מִדבר אשכנזי נאוה. כן הוא לומד על נקלה שפת עם וּעם, שהוא יושב בו, על בריה. רב הרבנויות הגדולות באשכנז, אנגליה ואמריקה הנן בידי יהודי מורַביה גם לקהלות חרדיות וגם לבינונים וגם למתקנים קיצונים. בשנה האחרונה מנו שני רבנים ראשיים בלונדון ושניהם הגרים. ציונים זוכרים את המחאה, אשר מחו רבנים הגרים בקהלות אשכנזיות כנגד הציונות מתוך אהבה לארץ המולדת האשכנזית. אין מתבוללים מֻמחים כיהודי הגר, אין גם ציונים נלהבים כיהודי הגר, ולא בחנם היו מחוללי הציונות החדשה הרצל ונורדו שניהם הגרים.

כידוע לא ידע הרצל, בעת אשר כתב את ספרו “מדינת היהודים” ובעת אשר קרא לועידות הראשונֹות, עד מאומה מהיהדות ומהיהודים, לא ממעלותינו ולא מחסרונותינו ולא מכל הרוחות הנושבות במחנה ישראל. את שפתנו העברית לא ידע ובספרו הציוני הראשון הוא לועג לבאים להחיות אותה, שאי אפשר יהיה לאדם לקנות לו כתב נסיעה בעברית. ולא לבד שלא ידע את הספרות העברית הישנה והחדשה, כי גם זאת לא ידע כי תשעים למאה מכל ישראל מדבָרים אשכנזים בימיו (עתה כבר השתנה הדבר מעט). ולפי דבריו יכרע הדבר במדינת היהודים, אם לקבל את השפה האשכנזית או את הצרפתית או את האנגלית בתור שפה לאֻמית, לפי רֹב המדברים באחת השפות האלה מבני עמנו. ואף על פי שישב בפריז וסבב באנגליה לא ידע כלל, כי אין אף מעט יהודים ששפת מולדתם צרפתית ואנגלית, כי היהודים יושבי פריז הם עלזסים אשכנזים ויהודים יושבי לונדן הם פורטוגיזים ואשכנזים.

אין אנחנו מזכירים זאת לעון למיסד התנועה הציונית בצורתה החדשה; זאת היא חטאת אבותיו ומורהו ד"ר כהן הרב בבודפשט, אשר חלק אחרי כן על תלמידו בעשותו נפשות לישראל; אדרבה הננו מכניסים את כל הנאמר בתוך קל וחומר, כי על אחת כמה וכמה עלינו להתפלא על גאונות הרצל, כי על רגל אחת למד להכיר את עמו ואת כל מפלגותיו ונטיותיהן, עד כדי להדריך אותו לטוב לו. בכנסיה השלישית בבבזל קרא כבר הרצל קַוקֶוות ¹ עבריות לפני כל הצירים במבטא צח ומֻדקדק, בעת אשר אחרים המחמיצים, ששָנו ופרשו, נכשלו וגמגמו בקריאתן, עד אשר היו לצחוק לצירים העברים, הרצל למד מכל אדם, מפינסקר ומבירנבוים, מאחד העם ומאופנהימר – ומפסגת מעמדו לא ירד. זה הוא מורַבי אמיתי. אך עקר העקרים של הציונות, הוא הבטחון בלי מצרים, סגל לו הרצל יותר מכל הציונים התמימים אשר לפניו ובדורו. והוא מטבעו היה מבקר ומפקפק בכל דבר ורק בציונות קנה לו אמונה פשוטה וירא בדמיונו גאֻלה קרובה ובזה העלה רבע עמנו מיאוש וטמיעה לתקוה ועבודה לאומית.²

רק בפתיחת הכנסיה הציונית בליל רביעי היתה סֻכת שלום ושקטת קֹדש פרושה על הקהל הגדול “בּאולם קטרינה” על מאות הצירים למטה ואלפי המקשיבים למעלה, הכל קבלו את נאומי שלשת הדברנים הראשונים וַרבורג, סוקולוב ולוין במחיאת כפים והסכמה גמורה. גם מאת אלף השוקלים בכל הארצות, אשר שלחו את שליחיהם אל הכנסת הגדולה, וכמעט כל עשרת האלפלפים מבני עמנו המפֻזרים בארבע כנפות הארץ מסכימים לדברי סוקולוב, כי הגלות בכל הארצות מרה – כגלות, ולדברי לוין, כי רק שם בארץ הירדן תבא ישועתנו. גם נאום הדברן הראשון נשיא הציונים פרֹפסֹר ורבורג, שהוא כעין קול המסדרת הציונית בכללה. לא רבים יחלקו עליו, שמסדרת כזאת נחוצה לנו מאד, אשר תזכירנו תמיד, כי עם הצֹרך יש גם תקוה לצאת מהגולה לארץ החיים.

מה יפה היה, לו היתה כן כל הכנסיה בלי מריבות ומהומות כבלילה הראשון; אבל אז לא היתה סמל דמות חיינו הקרועים; במקום שיש דאבון נפש בקֹשי השעבוד וכליון עינים לגאֻלה ופדות, שם מכרח להיות גם לב רגז, כדי לקים מה שנאמר “ונתן ד' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש!” וכיהודי גלות החלו צירינו להתקוטט מיד בישיבה השניה ביום רביעי. המחלֹקת הישנה והגדולה בין הציונים המדיניים והמעשיים המונחת באויר מתמיד היתה צריכה רק לגפרון ¹ והוא בא בתמונת קַוקֶוֶת² מנורדו העומד בצד המעשיים. חדשים רבים לפני הכנסיה דברו על זה כי יפָקד מקום נורדו, אשר היה עמוד התָוך בעשר הכנסיות אף בחיי הרצל ואף כי אחרי מותו. ונפלא הדבר, כי אף בחוגי המזרחים יש אשר הביעו את צערם על רֹגז נורדו. סבלנים גדולים הם בני עמנו ומחזיקים טובה לכל איש המדבר אל לבם דברי נֹחם, אף אם פגע באישון עינם. כנראה לא החטיא בזה את המטרה, כי במדה ידועה מֻרגשת חשיבותו בכנסיה הזאת עוד יותר מאשר בכנסיות הקודמות. והוא לא הסתפק בשתיקה כי אם גם דבר מרחוק. בברכה החמה אשר שלח לכנסיה, בקר על פי דרכו החדה הבוקעת ויורדת עד לתהום את ראשית המסדרת, כי בגדה במשאת נפש הרצל. ויד המתנגדים להנהלה החדשה של ורבורג וחבריו היתה חזקה למדי, אשר הכריחו לקרֹא את הברכה או את הבקֹרת הזאת לפני כל הקהל והצירים לא קראו “בוז לנורדו” כי אם להפך ענו אחריו אמן.

אפשר היה לראות עוד לפני כן, כי עוד כח המדיניים גדול, כי בחרו את וֹלפזן ליושב ראש בכנסיה. בזה קבל ורבורג ורעיו ראשי הציונים מהכנסיה העשירית עד האחת עשרה מכת לחי כואבת מאד; כי אף אם הכנסיה הנה בריה לעצמה ועל פי המשפט היא בוחרת לעצמה את מנהליה ומזכיריה, מכל מקום על פי יֹּשר צריכים המנהלים הישנים להמשיך את עבודתם, עד אשר יבחרו אחרים תחתם. על כל פנים חדוש בחירת הראשות הרוסית, אשר סוקולוב ולוין היו בה הכנור והנבל – מסֻפקת מאד. גם בוכוחים החמים אשר בועידות הקודמות לא נסו כלל לבחֹר בוַרבורג או באחד מבני סיעתו ליושב ראש בכנסיה. ואף אוסישקין, אשר התנגד למדינים אף בימי הרצל, עשה עתה תעמולה לבחֹר בוֹלפזן תלמיד מֻבהק להרצל ורעו חביבו. אף לו נבחר טשלֶנוב לראש הכנסיה, לא היתה התסיסה קטנה הרבה מאשר היא; אבל זאת לא נתנו הצירים הגליצים, אשר מספרם עתה גדול כמספר הצירים הרוסים ולא נאה להם לבחֹר בבירת אוסטריה ראש רוסי. המדינים לא הסתפקו במחיאת כפים לַקוקֶות נורדו כי אם עוד דרש אחד מראשי המדברים ביניהם פישר מאנטוֶרפן, כי הכנסיה תשלח קַוקֶות של תודה וברכה לנורדו, על זה פרץ ריב גדול. בין הדורשים לענות לנורדו, היה גם הרב ד"ר גסטר רב לעדת ספרדים בלונדון. אף הפשרה של אוסישקין למסֹר את עריכת הברכה לועד, נדחתה והכנסיה הביאה את רצונה ברֹב דעות לקַוקֵו מיד לנורדו.

אם היתה ההחלטה הזאת צורה של כבוד או סימן להפיכת הגלגל, ימים ידברו. על כל פנים כבר ידענו את הציר, אשר תסֹב עליו הכנסיה הזאת עם כל ציריה. יכול להיות, כי המקום גורם; בעיר, אשר ממנה יצא השם המפוצץ “מדינת היהודים”, חזרה ונעורה הציונית המדינית. עוד לפני הכנסיה נשמעֹ על כל השפתים הדבור המובן מעצמו, כי רוח הרצל מרחפת על הכנסיה הוינית. גם ורבורג הבליט זאת בנאום הפתיחה, אולי מבלי דעת, כי בזה הוא חותר חתירה תחת כסאו. גם הבקור הרשמי, אשר יעשו כל הצירים ביום הראשון הבא על קבר הרצל, יעשה את שלו ואפשר, כי במקום הורתה ולדתה של הציונות המדינית עוד לפני הכנסיה הבזלאית בשנת תרנ"ז, תקום עתה לתחיה. אם יבא חלילה לידי כך, תרד בזה הציונות פלאים. כי אף אם היתה פעֻלת המסדרת הציונית בארץ ישראל אף בשתי השנים האחרונות קטנה, התחלה טובה היתה ומן הצד עשתה גדולות, כי כבר החלו לדבר בחוגי הציונים: לא זו הדרך להסתפק לנצח באמירת “איזהו” עם הסיום “יהי רצון כאלו הקרבתי”. ואם תדחה ממחנה ציון המדיניות שכֻלה שוא ותֹהו, אפשר כי במשך השנים יתפתחו עוד שעשועי צעירים לתנועת עולי גולה; ולא בּחנם קמו רק בשנים האחרונות המון חברות בשם “אחֻזה” באמריקה, בלונדון וברוסיה. לא נֹאבה ולא נשמע לממעיטים דמות הישוב בארץ ישראל; זה הקטן גדול יהיה ואחרי בקיעת השחר תזרח השמש! ³

צירי הכנסיה הציונית! שעות נכבדות ונשגבות באות לקראתכם; מראה נהדר יגול לפניכם, כעין קבוץ גלויות במדה זעירה; אולם הכנסיה יחבר אתכם, את בחירי עמנו ממזרח וממערב, מצפון ומיָם לשבת בעצה אחת ולבקש תחבולות להוציא את עמכם מהגלות המרה ולהושיבו על אדמתו להתפּתח על פּי דרכו וטבעו להיות לאור גוים. וכמו שהכנסת הגדולה מקרבת את הרחוקים ברחוק מקום, כן היא גם מאחה את המפֹרדים בדעות ובמעשים. מזרחים ופועלי ציון ישבו אלה מול אלה להתלהב יחדו לקראת התקוה הנעימה כי עוד תהיה גאֻלה וחרות לעמם הנדכא והנענה, שאלה ואלה מחבבים אותו ומצפים לישועתו בלב אחד.

ואף אם נחוש בזה כאב אנוש, כי יש לנו צֹרך בתמונה של קבוץ גלויות, שמועצתנו נעה ונדה מבזל ללונדן ולהַג ולוין, למען היות סמל נאמן לעמנו הנודד ומקלו בידו, תחת אשר תהיה לנו מועצה קבועה בירושלם עיר תפארתנו מימים ימימה, הלא יש בזה גם מעין העולם הבא, שעתידה ארץ ישראל להתפּשט בכל הארצות וכל העמים יתחממו כנגד אור החקירה והשירה היוצא מציון, אשר בה עם גאולים וחפשים, חכמים ונבונים. ואף אם לא היינו צריכים למפלגות שונות בעמנו, אשר קצתן דוגלות בדגלים שאולים מזרים, הלא טוב, כי יש למצער עתה בימי הכנסיה שעת הכֹּשר להתודע איש אל אחיו, שאם ירצה להעמיק בו, יבין לרֵעו. לו חפצו פּועלי ציון ואף חברונים סתם להתפשט את חיצוֹניותם הלקוחה מעמים אחרים ולשוב לדעת את עצמם, אז היו רואים, שאין להם שום סבה להתנגד ל“מזרחים” ולמשאת נפשם, להמשיל את תורת משה וישעיה ממשלה בלי מצרים בכל חיי ישראל ביחיד ובצבור. בינו נא פועלי ציון, כי לולא היו אבותינו ואבותיכם מעולם כֻלם ממפלגת המזרחי, לא היו פועלי ציון ואף לא חברונים אשכנזים בעולם. ההנכם חושבים, כי רק במקרה היו שני אבות החברונים: מרקס ולסל יהודים? לולא הנעימו זקניהם בבתי כנסיות בשבת נחמו “כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור” לא ידעו הם, מה זה שווי ואחוה, ולמה לא תלכו שלובי יד עם המזרחים לחנך את כל בנינו ובנותינו בארץ ישראל ובכל הארצות ברוח התורה ומצוה, למען יהיו כֻלם למודי ד' ויקומו בתוכנו עוד תלמידים רבים לישעיה והלל? בשביל שהחפשׁונים בעמים אחרים מתנגדים לכמרים, עליכם להתנגד לרבנים מבלי לדעת כי חכמי התורה שלנו הם חפשונים וחברונים עוד יותר מכם. בעת שצירי ישראל נועצים על עתידותיו בוין, יושבים מלאכי השלום בהַג ומדברים על השלום הכללי לכל העמים. מי איננו יודע, שלולא למד בן אמוץ ויתר נביאינו בירושלם לפני שלשת אלפי שנה, כי עוד יבוא היום וכתתו העמים חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא נבנה היכל לשלום בהַג ואך אם הכל שם רק למראית עין, זה הוא בשביל שאין מקַימים את כל דברי ישעיה, שאינם בהר המוריה מרכז החֹפש כי אם בהג מקום כסא מלכות בשר ודם, שזה הוא טובל ושרץ בידו, ושאין העמים הולכים ללמֹד את ארחות אלהי יעקב כי אם המלכים שולחים את ציריהם לחנֹף לאלהי הצדק. אבל נצחון גדול הוא לעם הנודד עם מועצתו הנודדת, שמושלי ארץ מכרחים להתכחש לתורת נביאיו. ואמנם נמנע הוא שממשלת אדם תתאחד עם שלום העמים, שהם שני הפכים. והנה כל המועצות החוסות בצל ממשלת אדם מלאות קטטות ומהלומות אף אם היושבים בהם הם לפנים שליחי העמים ונבחרים מתוכם.

אחת נשאל מכם רבותינו צירי הכנסיה!, הרבה נשמע במחנה ציון השם “פרלמנט יהודי”; בבקשה מכם, ישתתק הדבר ולא יצא מפיכם! קנאת העני בעשיר והתאמצֹו לעשות כמעשהו ולהשתמש במבטאיו הנה חֻלשה מובנת; אבל הפעם היא עושה שַמות. בשביל שהנכם מדמים לשבת במועצה דומה למועצת איזו ממלכה באירֹפה הנכם מחקים את צירי מועצותיהם בדחִיַת החלש מפני החזק ממנו ובלי משים נעשית שטת הזרוע של מועצותיהם לכם למופת. אין פה המקם להראות כי גם אצלם לא זו הדרך. שבאמת בטל ערך כל המהומות והמהלומות שבהן. אבל אצלם הלא יש להם למצער ממלכה עם קנינים ונכסים, ואם המפלגה החזקה דוחה את הדרישות הצודקות של החלשה, שוטרי הממלכה כופים את החלשים לעשות את רצון החזקים. אבל לנו אין כל כי אם לבבות חמים המתאחדים ברצון חפשי לעבֹד לטובת העם. וכל מי שיעשה לו או לדעותיו ולמשאת נפשו עָוֶל, הוא לוקח את מקלו ותרמילו על שכמו ועוזב את המחנה. עד הנה דנתם בחרדים שביניכם ובצירים המזרחים דין מעטים, שנדחים מפני הרבים כבכל המועצות. פה היא מקום הטעות; לו עשיתם כדבר ר' יהודה הלוי האומר, כי דעות נשקלות ולא נספרות, לא היתה המסדרת הציונית מפלגה כיום הזה כי אם העם כֻלו. ואפשר, שלו היו דברי אלה נשמעים הקרובים אל מקור חיינו והשואבים את דעותיהם מחכמת הנביאים והתנאים, ולא דברי אלה הכרוכים אחרי השכלת ארֹפה המזֻיפת והשטחית, היו מוצאים דרכים יותר טובים ומכֻוָנים לגאֻלת עמנו ופדות נפשו. תחת “פרלמנט” דברו נא על סנהדרין, מבלי אשר נרצה לערב את התחומים שבין תנאים מזהירים כזֹהר הרקיע ובין אנשים כערכנו. בכל זה נתיר לנו להשתמש בשם הנכבד הזה, למען יהיו לכם חכמינו הראשונים למופת, בסנהדרין לא היה זרוע וחמס; הם ישבו באחוה ורעות ונהגו כבוד זה בזה עשו נא גם אתם כמוהם; בואכם לשלום מלאכי השלום! ¹)

באחת עשרה הכנסיות הציוניות, אשר היו עד הנה, יש בכל אחת מהן איזה מאֹרע חשוב הנותן לכל כנסיה את אפיה ודורשי רשימות קוראים לכל כנסיה בשם על פי הנקֻדה החשובה שבו. כבר דמו, כי הכנסיה הזאת תתפתח לכנסיה של ריב בין המעשיים והמדיניים; היה מקום גם לחוש כי בכנסיה הזאת תתחדש המדיניות כנשר; אבל מכל זה לא היה מאומה. הציונות המעשית, היא חבת ציון הישנה, כבר קנתה את מקומה במחנה ציון. הכנסיה הזאת קִימה, מה שקבלה כבר הקודמת לה. הריבות והבקֹרת של פישר וחבריו היו רק הנסיון האחרון של המדיניות כלהבה המתלקחת בנר דועך לפני כבותו.

אבל אי אפשר לכנסיה בלא חדוש והפעם הנהו חשוב מאד. לא שטה חדשה של קבוץ מטבעות יצאה מהכנסיה הוינית כי אם תכנית ליסד בירושלם בית, שמסגלים בו חכמה. הלהבה, אשר התרגשה בליל שלישי באולם הכנסיה, היה בה מעין הלהבה של הכנסיה הראשונה בבזל, אז דמו, כי בקרוב תקום ממלכה יהודית, אשר כֻלנו נחסה בצלה. מעט מעט התקררה האש הזאת, בשביל שרֹב הציונים מכירים שהצלחת העבודה בארץ ישראל איננה נוגעת ישר להם כי אם לאחיהם. וסוף כל סוף אין איש מרקד בחתֻנת חברו כבחתֻנת בנו. ואולם המוסד, אשר התחדש בכנסיה הזֹאת, אם יהיה כלֵב המתפללים עליו, יוכל להביא ברכה לכל העם. הרוחניות הנהו טבע קיים בעם ישראל, עד שכמעט אין נפש בעמנו, אשר לא תתפֹש בה מקום רחב ומרבית השטות החלוקות זו על זו בדברים הנוגעים לנשמה עדות על חשיבותם בכל פנות עמנו.

נכבדת היא ההחלטה של יסוד מכלל גם לאלה, אשר יצטערו בגלוי או בסתר על הדבר, אשר נפשם יודעת מאד, כי עוד יחסר הרבה להבית הזה, עד אשר יהיה ראוי לשם בית מדרש יהודי. בשנים הראשונות של התנועה הציונית ראו החרדים שבין הציונים חובה לעצמם להלחם בעבודת הרוח שבמחנה ציון, אשר קראו לה “ציונית תרבותית”. והם מצדם הטעימו, כי שאלת הקיבה קודמת לשאלת המֹח. נסיון קל מעין כזה נעשה גם עתה מצד המזרחים. זאת היא דרך הפוכה, אשר הביאה מבוכה ובלבול בכל הציונות. הנבונים שבין החרדים עוד לפני יסוד המזרחי ראו גם אז, כי לא זו הדרך. המזרחים צריכים לעמֹד בראש כל תנועה רוחנית; גם השם מזרחי הנהו לכתחלה ר"ת “מרכז רוחני”. יאמרו פועלי ציון שהקמח הוא העקר והמזרחים יאמרו, שהתורה היא העקר ומתוך זה תצא החלטה במרכז הציוני, שאם אין קמח, אין תורה, ואם אין תורה, אין קמח.

אמת, שלא כל הדברים הנלמדים במכללים הארֹפאים הם חכמה. ומכיון שעל פי טבע הדברים מוכרח להיות המכלל העברי בירושלם ברֻבו ככֻלו תרגום מהמכללים הקימים בארפה, תהיה גם שם תערובת טוב ורע, הרכבת חכמה ואולת. אף לו הבטיחו ראשי הציונים למזרחים, שהמכלל לא יהיה נגד רוח התורה, והיו חפצים לקים את הבטחתם בכל לב, לא יוכלו. כי פרֹפסר היושב על כסאו ומורה איננו יכול להורות אלא מתוך הרהורי לבבו. ומכיון שהמיסדים אינם מזרחים יהיה הרבה במכלל, מה שיצער המכירים את האמת עד דכדוך הנפש. ומכל מקום עלינו לברך שהחיינו, אם יצא באמת רעיון המכלל לפֹעל. יודעים אנחנו כֻלנו, שלא רק בחוגי המזרחים כי אם אך בחוגי החשכים המחריבים אף את א"ב לועז, אין איש מהם בטוח, שבנו לא ילמד בגדלותו מדע מפי גוים או מפי תלמידיהם, אשר הקימו בתוכנו. הלא טוב הוא, כי לא ילמדו את הדברים בשפות אחרות בשטה ובאופן שמתנכרים ליהדות, כי אם בלשון הקֹדש ומפי יהודי, שאין לו צֹרך להתחבא ביהדותו. בוַדי לו היו לנו בתי מדרשות לחכמה שלנו כבימי הנביאים, התנאים והאמוראים והיו הולכים ליסד בית מדרש העומד תחת השפעה זרה במכלל הירושלמי העתיד להִוסד, היה עלינו להלחם נגדו בכל תֹקף שלא להכניס צלם בהיכל. אבל בימינו אלה גם בית מדרש כזה הצלה כמעט.

לא שבשביל שאי אפשר לנו גם עתה ליסד מכלל נקי וטהור מכל חלאה גוית; אפשר הדבר בכח, אבל לא בפֹעל. נקל ליסד מכלל חרדי בירושלם מליסד מכלל לאֻמי, מטעם פשוט מאד, שרֹב אלה הראוים להיות פרֹפסרים במכלל ואינם נותנים את נפשם על יהדותם, כבר מצאו משרות; ואם קשה הדבר במזרח, כבר גלו למערב. לעֻמת זה יש חיל חכמים בעמנו, שאין מוצאים מקום להפיץ את מעינותם חוצה, בשביל שהם מוסרים את נפשם על קצה של יו“ד. כל זה להלכה, אבל למעשה נודה ונבוש, כי רקבון נורא שורר במחנה החרדים. כאשר יצא לפני שנים אחד מארץ ישראל לעשות נפשות ליסוד מכלל בירושלם על יסוד הטענות הנזכרות, מצא כל האזנים סגורות, אף בין חרדי האשכנזים שהם ובניהם למדו במכללים של הגוים. והאיש הנהו על כל פנים מֻכשר לדבר הזה כמיסדי המכלל של עתה. אסור לחרדים לחדש דבר; הם יכולים רק להתנגד לכל דבר זמן רב, עד אשר בסוף הם מקבלים אותו מאחרים ומחַקים אותם כקופים. האיש, אשר נסה ליסד מכלל חרדי בירושלם הוא הוא גם המחולל של רעיון “אגודת חרדים”, לאמר של יסוד ב”ס לתורה ודעת מסֻדרים ומשֻכללים בגליציה, שכמובן לא יכֹל גם זה לצאת לפעֻלה, בשביל שטרם עשו “הם” כזאת.¹

א

כאשר יסגֹר את ספרו תלמיד חכם, השוקד יומם ולילה על ספרי תורה נביאים וכתובים, משנה גמרא ופוסקים ויודע את כל הנאמר בהם על תקות ישראל והגאֻלה העתידה וימות המשיח, ויצא מעט החוצה למֹד את החיים. והמציאות על פי קנה המדה אשר רכש לו בתלמודו, ימצא מחזה נפלא נגד עיניו, כי בין החפשים במעשים וקטני האמנה רבים לפי ערך העוסקים בגאֻלת הארץ ואחדות העם ומצפים לישועת ישראל מאשר בין המדקדקים במצוות ומאמינים בכל לב בתורתנו הקדושה ויעודי הנביאים ודברי חז"ל.

ואם ישאל את פי החרדים לסבת שנאתם לציון, ינסו להצטדק באמרם, כי גם רעיון קדוש תועבה היא, אם יצא מפי פושעים. הוא אולי יזכירם את מוסר חז“ל “קבל האמת ממי שאמרה”, “מאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דֹפי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששים למחבר, בין שחברו אותם נביאים ובין שחברו אותם גוים; שכל דבר, שנתגלה טעמו ונודעה אמתתו בראיות שאין בהם דֹפי, אין אנו סומכין על זה האיש, שאמרו או שלמדו אלא על ראיה שנתגלתה והטעם שנודע”, (רמב“ם ה' הקדוש החֹדש פי”ז הי"ד). ואם ידע במקרה את תולדות הציונות יוכיח ממאמרים וספרים ישנים, שמלבד שחבת ארץ ישראל הנה ישנה כימי עם ישראל והדבור הראשון, אשר נאמר לאבי האֻמה, החל בציונות (לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך) הנה אף בצורתה החדשה לא נתחדשה חבת ציון אלא בבית מדרשם של גאוני התורה, אשר מפיהם אנו החיים בהוראה ובמוסר, ר' צבי קלישר ז”ל, ר' עקיבה איגר, ר' משה סופר ז“ל, ר' מלבי”ם ז“ל, ר' שמואל מוהליבר ז”ל, ור' יצחק יעקב רינס שליט“א ועוד. מתנגדי ציון ישובו לענות אותו, כי בכל זאת אסור להתחבר לרֹשעים, אשר החזיקו גם הם ברעיון הציוני. ואם ת”ח זה אביר לב וגם עתה לא יזוע ממעמדו והוסיף לשאֹל את היראים: “ולמה אינכם נזהרים להתחבר אל הרשעים ואף אל הנוצרים בחבורות, שאינן ציונות, ובמועצות הקהלות ובמועצות העדות וכדומה? וגם אל המתבוללים, השואפים למחות ח”ו את שם ישראל מתחת לשמים, הנכם מתחברים להלחם יחדו בציונים"; יראה אות אי רצון על פניהם וימשכו בכתפיהם ויענו אה, מה, בה. וגם לעתיד לא יחדלו מהיות שונאי ציון כמקדם.

ואם בעל נפש נלהבת ומזג חם ת"ח זה, ישפך עליהם חרון אפו ויקללם בשם האמת וילמד סתום מהמפֹרש ומהחנפים המעטים הידועים לו על כלל החסידים שכֻלם צבועים ומתחסדים ואין תוכם כברם.

ב

ואך אם הציוני החרד הזה קר רוח ומעמיק עד יסוד, ידע שחרופים וגדופים אינם תשובה מספקת על תמיהה גדולה כזאת, של נגוד תורה וציונות, ומהניסיון ידוע, שרבים מהחרדים יראים באמת את ד' ומתאמצים לכונן את כל חייהם אל תורת הלמוד והפוסקים ובוכים בדמעות שליש על ישראל ועל גלות השכינה ומאמינים בגאֻלה בלבב שלם – ובכֹל זה יעמדו גם הם לרֹב מנגד לתנועה הציונית.

האפשר, כי אנשים, המזכירים בכל יום תמיד בתפלתם ובלמודם, בשיחם בהגיגם את ציון ושם משיח לא יסור מפיהם, יאטמו את אזניהם לקול השופר הגדול התוקע לחרותנו מרבבות לבבות, לו שמענוהו? האפשר, כי כת אשר כתבה שם רגש על דגלה, אשר זה דרך אנשיה להתלהב ולהתרגש לכל דבר גדול וקטן, תראה את החיים הרעננים המלאים עֹז ותעצומות הצומחים מהתנועה החלשה ותפנה עֹרף אליה? אין זאת כי אם לא יראו ולא ישמעו את כל הנעשה במחנה ציון ומה זה מסך בקרבם רוח עועים ויך את עיניהם בסנורים ואת אזניהם בתמהון?

אם פקח הוא ת“ח זה המנסה לפתֹר את החידה של יחס החרדים לחבת ציון, יעזֹב את מערכות המלחמה, אשר לא תחכמנה אותו, וישוב לד' אמות של הלכה וחקירה עיונית. ואך לא יצטמצם עֹוד במאמרי תנ”ך, גמרא ופוסקים המדברים על הגאֻלה המקֻוה, כי אם לא יכַון אתם את המאמרים הנכתבים והנאמרים בימינו אלה במחשבה תחלה להפיץ את הרעיון הציוני בפנות העם. אז תתישב לו שאלתו החמורה כל צרכה, ואחרת גדולה ממנה תקח את מקומה; כי ימצא במחנה הציונים תהפוכות נוראות ושטה מחלפת.

מטיפי ציון החפשים בדעה המדברים אל בני שטתם חותרים לרדת אל עמקי לבם ולב קהלם וללקט משם את כל שברי רחשי האמונה בישראל ובאלקיו ואת צל שירָי זיקי התקוה לימות המשיח, אשר נשארו עוד ברמץ תחת חרבות השממה והבצֹרת, היאוש והכפירה. הם חוגרים את שארית כחם להפיח רוח חיים בשביבים הכהים והעוממים ולעשותם לנשמה חדשה; הם מנסים את כח דבורם בצללים ההולכים וסובבים בשדה זרים ונוטרים את כרמיהם ואינם שמים לב, כי גם להם קרן בן שמן, אשר אם יֹסקלוהו ויעבדוהו והיה למכלל יֹפי משוש כל הארץ. הנסיון הורה, כי מעשיהם רצוים, באשר יראו ברכה לעמלם בכל הארצות וחלקים מהמתבוללים עוזבים יום יום את מדבר העמים ושבים אל עמם ואל מולדתם לשמה או לא לשמה, בתשובה שלמה או למחצה לשליש ולרביע. אין כונתננו על המעשים הבאים מתוף חקוי הגוים ומחנוך זר, שבהם אין הציונים הפורקים רעים מכל יתר פורקי עֹל; הפעם נדבר רק על מעשיהם, שהם עושים בתור ציונים וּאלה רצויּם.¹

בשמות שונים חוזרת השאלה הזאת בכל העתונים העברים ויתר העתונים היהודים בכל לשון, שהננו שומעים, יהדות ואנושות, תורה והשכלה, דת ודעת…. זה הוא מדור קבוע אצל העומדים על פרשת דרכים, אשכנזים ופֹלנים בני דת משה ויהודים חמים בני בלי דת ויתר היהודים למחצה ולשליש ולרביע למיניהם.

עלינו להודות על האמת, כי כל המתקשים בשאלה הזאת, הנם רק מבקשי דרכים, איך לסַגל ליהדות את היתרונות של האנושות, להכניס קרני אורה של ארופה אל המבואות האפלים של רֹבע היהודים. ואנחנו בעונותינו כבר הסכַנּו להחָשב כבוערים ועל כל פנים לאי משכילים, אם איננו בקיאים בשפת הארץ ובכתב. אבל כמה טפשות וגזל משפט יש בדבר. לכו נא ונוכחה כמה חברות של מדע ושל ספרות יש באיזה כפר ארופאי, הגדול פי שנים מאיזה קהלה ישראלית, שיש בה כמה וכמה חברות של משניות של ש"ס וכדומה, היש בין הארופאים אנשי האורה למצער אחד למאת אלף העוסק במדע לשמו, מבלי היות פרופסר או סופר שמתן שכרו בצדו? ביהדות “האפלה” שלנו הלא יושבים צעירים וזקנים ומַקשים ומתַרצים בהויות וענינים, אשר לא יביאו להם כל ימיהם אף פרוטה אחת.

ואם ימָצא איזה בן תורה, שאיננו יודע מאומה משלהם, אף לא לכתֹב כתֹבת ואפילו לא לחתֹם את שמו בבית המשפט, הכי בשביל זה יקָרא בער, חסר תרבות? הלא יש שהוא יודע ומבין יותר מהשופט ולפעמים אף מהרוזן למשפטים בכבודו ובעצמו! אם ארופאי משכיל ויושב בפיקנג ואינו יודע סינית, הוא סובל בחייו; אבל מי יעיז לראות בו איש בער! וכדומה לזה יהודה בן תורה שלא למד את שפת הארץ, הוא ישא את צערו, ולמה הגוים וגם “משכילי” ישראל ואף תלמידי חכמים עצמם קוראים אי משכיל לכל תלמיד חכם, שאיננו בקי בשפת הארץ. יש מקִילים ומַכשירים אותו גם באיזו שפה ארופית אחרת; כמה תמימות של ילדי בית ספר יש בדבר! איך אפשר לקרֹא “חסר אַלף בית” (אנאלפאבעט) לאיש בקי וחוקר בספרות הכתובה באַלף-בית המקורי, אשר ממנו לקחו כל עמי ארופה וחצי עמי אזיה אלפי ביתות שלהם?.

אמנם מצֻוים אנו מפי השכל לדעת את לשונות הגוים, אשר נחיה אתם: אך זאת היא שאלה של מחיה וכלכלה ולא של דעת וּתרבות. בזה נעלה הוא ישראל על ארופה ועל כל העמים אשר על פני האדמה.

מעת אשר היינו לגוי, קמו לנו המון יועצים ברֹב בתקופות, אשר נסו לגשר את התהום הרבה המבדלת בינינו ובין העמים. רֹב העסקנים האלה הם פורצי גדר ושואפים החוצה ומתכַונים להרֹס את חומתנו לטובתם: בצעם, כבודם ותאותם, אצל יש גם רבים מהם הנשבעים בחיי האֻמה ומתימרים לדורשי טובת ישראל והצלחתו לא מעטים מהם מאמינים בלבם אמונה שלמה, כי הם שוקדים על תקנתנו בהכהותם את חֹד בדידותינו ועַגלָם את הקיצוניות שבנו.

והעמים, אשר מאשרינו באים להשלים בינינו וביניהם, אינם עמים פראים וגסים כי אם נושאי דגל התרבות בכל תקופה ותקופה: החל מאשור ומצרים ועבור לפרס, יון ורומי וכַלֵה בצרפת, אשכז ואנגל. ואם נשים את תוצאות עבודת בעלי הפשרה ומלאכי השלום במאֹזנים, נמצא את משקלם – כשַחק מאזנים. אמנם אלפים ורבבות מתוכנו עוברים אל שכנינו ונטמעים בהם; ואך זאת איננה פשרה ואיננה צריכה למפַשרים, כי אם נעשית מעצמם בלחץ הענינים בלי סרסורים ומתַוכים, ואדוני השלום בעצמם נרתָעים לאחוריהם, כי מראים להם נפוּל אברים של גוף האֻמה, ואינם רוצים להודות בשום אופן, כי אלה הם תוצאות עבודתם. ראשי המתקנים באשכנז תלמידי גַיגר בוכים בדמעֹות שליש על השמַד המתרבה עתה ומקהילים אספות לעצֹר בעד השמד.

ברור הוא כי לא מחוץ למחנה אפשר להכיר את עקבות הפשרה בין ישראל לעמים; ובתוך מחנה רשוּמה נִכר. אך תכסיסה שבסופה, הכרֵע לחיים או למות, עלים בלים נופלים והגזע קים, “בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה”. עם קשה עֹרף היינו והננו עד היום, “עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב” כעדוּת אחד גאוֹניהם, הסבה היא, כי לא בלבוּש ובצורה אנחנו חלוקים מהם כי אם במהותנו, בתוך תוכנו. לנו שלשה עמודי עולם: תורה ועבודה וגמילות חסדים – והם רואים בלמוד תורה בטלנות, בעבודה מותר שבמותרות ובגמילות חסדים מֹרך לב; לנו שלֹשה גופי עברה: עבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים – והם קוראים לעבודה זרה מלאכת מחשבת, לגלוי עריות אהבה ולשפיכות דמים גבורה. אם יש גם אצלם ביחידי סגֻלה אהבה לקדשֻה ושנאה לתועבות, ממקור ישראל יצאה: “כי כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך”.

כל עוד שיאחזו העמים בגוֹיותם, הננו שני עולמות רחוקים מאד, שאינם מתלכדים. עוד יבא היום, אשר נבאו עליו כל הנביאים, כי כל העמים יעשו אגֻדה אחת וישראל בתוכם; ואך לא על יסודי טמיעת ישראל בגוים. בתור תלמיד וספחת לא יתחבר אל העמים כי אם בתור מורה ואב: הוא יהיה “לאב המון גוים” והם יחדלו מהיות גוים ויהפכו לגוי קדוש.¹)

כל ממלכות ארופה מתחמשות ומזדינות בים וביבשה מצֻינים במקלעות מצֻינים בספינות נפלאות וברבוי צבא ואסתריה-הגר בתוכם. קום רוזן הראש של הגר עובד בזעת אפו לרצות את השרים קשוט ויושט וחבריהם ומרבה בהבטחות כל כך גדולות, עד שמדמים, כי היום או מחר יאירו מתנגדי הממשלה בהגר פנים אליה והכל יבא על מקומו בשלום. ויש לו לקון על מה לסמֹך ועל מי לסמֹך שטירק חברו רוזן הראש שלנו הרבה כל כך במתנת והנחות למפלגות המועצה בבנין תעלות ומסלולים וכו', עד שלולא היו בתי שטרות בעולם, כבר עמדה כל המכונה בממלכתנו. והכל בשביל מה?

למען השיג הסכמה מהמועצה לרבוי צבא ונשק. ומה תכלית הצבא? בני תמותה כמונו אומרים: למלחמה–ורוזנים חכמים ונבונים אומרים: לשלום. זה שנים אחדות סובבת מליצה בחלונות הגבוהים: “אם נרצה להחזיק את השלום, עלינו להתבצר ולהזדין”; “רק הנשק הנהו ערֻבה נאמנה לשלום מתמיד”. גם ארנטל רוזן המלחמה שלנו חזר על התורה הזאת במועצות של אסתריה והגר בחֹרף הזה. ורק למען השלום כופפים הרוזנים את ראשם לפני הצעקנים במועצות ויש סברה, כי גם הנקֻדה החשובה והיחידה, אשר הכתר נלחם בעדה זה עשרות שנים, היא אחדות הצבא בשפה אשכנזית, תעלה עתה לעולה על מזבח מרס אלהי המלחמה – למען השלום. אם רכש לו שטירק את הסכמת היועצים במאות אלפלפים לתעלות, יבצע קון את זממו בדבר יקר מכסף וזהב, בקציצה בנטיעות, בהטותו את לב השלטון להנהיג שפת-צו הגרית בצבא ההגרי! והכל למען הכון למלחמה ולחיות בשלום.

חכמי ישראל אומרים: אין שקר מתקים, אם אין בה קֹרט של אמת. ואמנם יש פעמים מצב כזה, שכלי זין איננו ממית כי אם מחיה. כיצד? אדם יושב יחיד ביער ושודד נגש אליו בחרב שלופה. אם יש בידו גם הוא חרב פיפיות ובלבו עֹז ותעצומות ועמד כנגד השודד, יציל את נפשו ואולי גם את נפש השודד, כי יצילהו מבוא בדמים, אם בתוך כך תבא רוח אחרת על האיש התועה ושב ורפא לו. ואם ימסר האיש העומד בסכנה אל הבא עליו כשה לטבח, מאין נשק בידו או באשר הנהו בעל מֹרך לב, ישָפך דמו בלא חמלה ואף אם ישָמע קול דמיו הצועק מהאדמה, רק נקמה תהיה ושתי נפשות אדם תעבֹרנה בשלח וההרוג לא יקום בעבור זה לחיות עלי אדמות, אם רואים בכלי זין רק כלי מגן ולא כלי תגרה, צדקו בזה הרוזנים, האומרים כי רק בנשק בטחון השלום.

כביחיד כן נוהג גם בצבור, קטן אוֹ גדול, הדין “הבא להרגך, השכם להרגו”. ואם צבור אחד בא על רעהו בקשתו, החובה על כל יחיד להגן על עצמו ועל אחיו. ואם יוכל הצבור לחגֹר עֹז, למען הטיל אימה על האויב המתגרה בו לחדֹל ממחשבתו הרעה, דבר טוב עשה בעמו וגם האויב צריך להחזיק לו טובה, כי מנעהו ממלחמה ומכל הצרות והחרבנות, הכרוכים בה. זהו פרוש העקר החדש השגור בפי הרוזנים: הנשק הוא ערובת השלום. אבל כל זה להלכה – ולמעשה צריך עיון גדול.

לו יכלה ממלכה אחת, היראה מפני שכנתה החזקה ממנה להזדין במדת חברתה ועם זה לאסר על חברתה לרבות את צבאיה ולהטיב את נשקה, נעשה על ידי זה שווי משקל, שכל אחת יראה מפני חברתה החזקה כמוה ומוטב לה לשמֹח בחלקה, תחת לבקש שלל, פן יבֻלע, מה שיש לה. אבל באמת אם הממלכה הרפה מתחמשת להדמות ולחברתה, שוב חברתה מתחרה בה ומרבה גם היא על כחותיה בשדה קרב לעבֹר את שכנתה מחדש וכן הדבר חוזר חלילה. והשורה התחתונה היא, שכל ממלכה מוצצת את אזרחיה לעשותם דלים וריקים וכל אחת מניות בחזוק ובצור למלחמה עד המדרגה העליונה, שאפשר לה להגיע אליה לפי מספר אזרחיה ועשרם. ושוב הממלכות נבדלות במדת כחן וגבורתן. והחזוק לא די שלא הביא שווי משקל, כי אם אדרבה עוד הרחיב את התהום המבדלת ביניהן: כי בכחות מעטים גם החלוק בין חלש וחזק קטן: ואך אם אוצרים סכומים עצומים של כחות מלחמה, הלא כגֹדל הסכומים כן יגדלו גם החלוקים ביניהם. וגם בשוים נוטים יותר למלחמה שני חזקים, אשר כל אחד חש און בשרירות משני חלשים: כי החֻלשה מרככת את הלב ומכניעה את הגאוה ומפתה למנוחה.

ואמנם הדבר, אשר הזכרנו, לאסֹר על החזקה להתחזק עוד ולהיות תמיד ידה על העליונה, איננו נמנע. היום יש חבור בין כל הממלכות, במדה גדולה או קטנה. וגם ב"ד של פשרה כבר הושיבו בהג. ומה נקל הוא לעשות ביניהן תקנה, שלא תתחרה הממלכה הקטנה בגדולה כי אם להפך להגביל את הגדולה לפי מדת הקטנה לאמר, שלא להעמיד צבא ברוסיה אלא במספר, שאפשר גם למונטנגרה להעמיד כל כך ושלא תעשה אשכנז קשתות אלא באיכות שאפשר גם בליכטנשטין לעשות כמתכֻנתן. זאת היא ערבות נאמנה לשלום, וכל העמים ישאפו רוח כי הוסר מעל צוארם עֹל קשה וזאת יורו הרוזנים למלחמה שבכל הממלכות, ואם לא יראו את עצמם ברדיפת השלום שלהם ולא אותנו. לא לשלום הנכם מזדינים כי אם למלחמה, ולא באויב – כי אם בנתיניכם.¹

א

ירידת הדת בגוים ומעוט כחה במאות האחרונות מדור לדור ומשנה לשנה בולטת ונראית לעין כל. אצלם, שהדת והכנסיה הם שני דברים ולפעמים גם מתנגדים זה לזה, נכרת עוד יותר ירידת כח הכנסיה. פרוד דת ולאֹם בצרפת ובספרד תנועת “שחרור מרומי” באוסתריה, חֹק נשיאי חֹל, אשר כבר יצא אל הפֹעל בהגר אתמול ושעתיד לצאת באסתריה מחר, בטול ממלכת האבון ועוד ועוד הן ראיות על נפילת הדת ומעוט כח הכנסיה.

אבל התולדה כגלגל סובב ועולה, סובב ויורד. ובעת שהשלבים הימנים עוד הולכים ויורדים, השלבים השמאליים כבר עולים לעֻמתם. המאֹרעות האחרונים בתוגרמה מראים, כי כח הכנסיות לא לבד שהנהו עוד גורם גדול ומכריע למלחמה ולשלום אלא שעודנו חוזר ונעור. הכל מרגישים, כי על עמי ארֹפה מעבר מזה ותוגרמה מהעבר השני. המקום איננו גורם, כי תוגרמה גם היא בארֹפה, לאמר ארץ מכורתה בבלקן; ואם היא מושלת גם באזיה ועד הנה גם באפריקה, הלא כמו כן מושלות צרפת ואנגל באזיה ואפריקה אשכנז ונידרלנדי באפריקה וכ'. ואם מוצא התוגרמים מאזיה, כי באו מטורקסטן לפני מאות בשנים, הלא כמו כן באו כל עמי ארופה מאזיה (אררט) לפני אלפי שנים וגם בתקופות האחרונות כמו המַדיַרים.

בני השכלה שטחית מדמים למצֹא הבדל בנוגע בין עמי ארֹפה ובין תוגרמים. והנה המדמים, כי התוגרמים הם ישמעאלים טועים טעות גדולה; כי רק הערבים (בני יקטן) בלעו אל קרבם את הישמעאלים ועוד עמים שמיים רבים ורק השפה הערבית היא שמית ודומה לעברית. התוגרמים הם ממשפחת המונגולים. ואם המשכילים, שרק תורת בית הספר בידם, מאמינים, כי אינדוגרמנים ומונגולים הם שני גזעים, הלא עכ“פ גם הם יודעים, כי ההגרים והפינים גם הם מונגולים וקרובים לתוגרמים ולשונותיהם דומות ואין איש חולם למנות את ההגרים והפינים בין עמי אזיה, איזה נקֻדה מבדלת איפוא את התוגרמים לעשותם לחטיבה מיֻחדת כנגד כל עמי ארֹפה. ומכש”כ לפי האמת הידועה רק למעמיקים בתורת כוון הלשונות, שהמונגולים והאינדוגרמנים (האריים) הם גזע אחד. והשפה התוגרמית קרובה לאשכנזית ולאנגלית ולא לערבית ועברית. עוד יותר קשה, למה כל עמי ארֹפה מרגישים שנאה כבושה וזרות לתוגרמים וממלכתם וכמו שאנגל וצרפת, ואף אוסתריה ואשכנז צוררות ונושכות את איטליה וכל הממלכות האלה מלאות נכלים ותחרות, קנאה ושנאה זו לזו, כן כֻלן כח אחד גדול כנגד תוגרמה האֻמללה, כמו שהידיעות על מהלך המלחמה בטריפֹליס מוכיחות. ואם תאמר, כי ארֹפיותם לאמר השטה החדשה של חיי הפקר ובתי משחק וכו', נשענת על תרבות יון גורמת, הלא בכל הדרכים האלה הולכים גם התוגרמים הצעירים ולמה אין רואים בהם הארֹפיים הצעירים אחים לדעה ולמדינות ואף לא אחים חורגים?

ב

רגילים בארֹפה לקרֹא לתוגרמה “מזרח” אבל כל גבול טבעי בין רוסיה ותוגרמה בין ארצות בלקן ותוגרמה אין. רומניה ובולגר הנן באמת באֹרך אחד עם קצה המזרח של תוגרמה; אלבן הנהָ בדרום מַקבלת אל אֹסתריה בצפון ובאיזה זכות קוראים לתוגרמה מזרח?

אין כל ספק, כי לולא כבשו גולי טורקסטן את קושטה במאה השלישית לאלפנו, היו קוראים אל הארץ ההיא, המלאה עד היום יונים וסלבים נוצרים, מזרח ארֹפה ולא סתם מזרח. בושים הם בני דורנו, אשר פרקו את עֹל הדת מעל צוארם, להודות בכחה, כי עז, להיות חומה עבה להפסיק בין העמים ולהבדיל אותם לעולמות מיֻחדים ולכן הם מבקשים להם שמות אחרים ותואנות אחרות לכסות על הקנאה הדתית. יכולים הם הארֹפים להתפאר בחֹפש דעות ובסבלנות דתית. אם יגיע לאיזה מאֹרע נכבד. מיד נעורה השנאה הכבושה לבני דת אחרת ובני דת אחת מתחברים יחדו לרדֹף את “הזרים” עד החרמה.

מהטעם הזה עומדות עתה כל ממלכות ארֹפה כנגד תוגרמה, לאמר: “שתי וערב” כנגד “חצי ירח”. הן בארו אמנם גלוי לכל העמים, כי הן עומדות מן הצד מבלי לנטות לשום צד משתי הממלכות הנלחמות. אבל סתמיות כזאת מזכרתנו את יחס הצבא הרוסי לאחינו בעת הפרעות. כל עוד הכה החוליגן ורצח, שדד ורמס באכזריות חמה, עמד לו הקוזק וידיו בכיסיו לראות ולהשגיח על הסדרים, ואך אם נסה היהודי האֻמלל לעמֹד על נפשו, מיד נעור החיל הרוסי לירות ביהודי המפריע את הסדרים. גם ממלכות ארֹפה עומדות מן הצד ורואות, איך הצבא האיטלי שופך דם רב במוחמדים והופך את ארץ טריפֹליס למדבר שממה ואך בנסות תֹוגרמה לחבל תחבלה לֹעורר את חמת האיטלים בממלכתם ע"י גרוש האיטלים הרבים, אשר בקשו להם וימצאו בתוגרמה, מיד תעזֹבנה הממלכות הארֹפיות (הנוצריות) את סתמיות. “ותבקשנה” את תוגרמה (לאמר תאימנה באיומים קשים עליה) לחדֹל ממחשבתה. גם לפרס המוחמדית אין רחמים וחנינה ואנגל החפשית והצדקת מסכמת עם רוסיה לדכא הפרסים ולעשות הם הרג רב ויתר ממלכות ארֹפה אין מתערבות כי הלא מחמדים הם, והפרסים יודעים אל מי לפנות אל התוגרמים, אחיהם המֻשלמים בקושטה, רק הם ירחמו עליהם, אף אם לא יוכלו לעזֹר להם בלתי אם באנחה ממֻשׁכה.¹

בכל ימי המלחמה הנוראה והממֻשכה כועסים אנשי הצדק והיֹשר רק במלכי הבלקן וצבאותם, המקצצים במוחמדים אנשים נשים וטף בלא חמלה ובלא סבה; לתוגרמה היורדת פלאים הננו נדים לשברה הגדול כים הסובב אותה. הננו שוכחים להביא גם אותה בדין על כל חטאיה ופשעיה מעת היותה לממלכה. זאת לא נעשה גם עתה; כי כן טבע אדם מחֹנן בלב בשר, לבלי להזכיר לרעהו, הגֹוע והטובע בשבֹלת הנהר, את עונותיו מתמול שלשום. הרחמנים שבכל העמים עומדים בצד תוגרמה בעבור היותה עתה נרדפת; זאת היא מדה נכונה, כי עלינו להדבק בדרכיו ית' “ואלקים יבקש את נרדף”.

זאת שפת הלב; ואך אם נתגבר על רגשותינו, לראות נכוחה בתוך הצלמות הפרושה על גבולי תוגרמה, נמצא, כי תקיפי קֻשטה אינם אשמים פחות בנהרות הדמים הנשפכים בעמקי הבלקן מחבריהם המושלים הנוצרים. בדם קר יושבים להם רוזנים של “הועד” או של “הקשר” בארמון השלטון ומוכרים חיי רבבות מבני עמים אחרים ואף מבני דתם ועמם בעד שקל אחד של כבוד מדֻמה. שני חדשים לפני כבוש אדריאנופל ידעו הכל, כי היא עתידה לפֹל בידי המחריבים הסלבים וגם בקושטה הכרחו להודות על זה. בכל זאת צוו לאֻמללים הסגורים שם להלחם עד טפה האחרונה, לרצֹח והלרצח. לכל העולם אמרו, כי הם משליכים את נפשם מנגד להציל את קדשי תוגרמה השמורים בחומות אדירנה סגֻלתה – ולבסוף החריבו הם בעצמם את העיר ואת בניניה היפים של חֹל ושל קֹדש. שוקרי, אשר כשמו כן הוא, רץ ממחנה למחנה וממלוא למלוא בשעות האחרונות להלהיב את אנשי הצבא הנאמנים לארץ מולדתם להצית את בתי הנשק ולשרֹף את הכל ואת עצמם על קדוש ד' – והוא בעצמו נס חיש אל המצביא הבולגרי איבנֹב להשתחוות לפניו, להציל את חייו. ולולי חכמו רֹב החילים הנתונים תּחתיו כמוהו, לא נשאר מהם שריד ופליט.

בקושטה הגידו מראש, כי אם ימסרו את אדירנה בטוב, תפרֹץ מרידה בין המוחמדים, על אשר הפקירו את בבת עינם; ואם יצוו להלחם ולשפֹך דם כמים בגללה ובכל זה תפֹל, יצדיקו התוגרמים עליהם את הדין ולא ימרדו במלכם ועל נכון ברוזנם, ובכן, למען ישב מחמוד שַפקט על כסא רוזן הראש עוד חדש או חדשַים, מוסרים רבבות בני אדם להרגה ואת חמדות תוגרמה לחרבן ולמשסה. אלה הנם ראשי מגיני תוגרמה “המוסרים את נפשם” בעד קיום עמם, אמונתם ותרבותם. ולרשעים האלה אין כל מוסר כליות על כל המכות האנושות, אשר יֻכו אחיהם, למען ישבו הם בטירות והיכלות, למשֹל עליהם ולערֹץ אותם.

כי בעקר הדבר, כמו שהוא שגעון לבולגרים הנמסרים להרגה, למען ידמה פרדיננד מלך אביון, כי ממשלתו רחבה בעוד כברת ארץ, כן הוא סכלות נוראה לכל תוגרמי עצמו להרֹג ולההָרג בשביל ספק קל, אולי יצלח לו, שבנו ישלם מסים למוחמד רשד ופקידו גזים בי או מחמוד שפקט – ולא לפרדיננד או לפטר מלך סֶרב. והראיה, כי כן מרגישים בני אדם בעת מנוחה, שצעקת המלחמה וקשקוש החרבות לא מסכו עליהם רוח עועים, כי אם ירע לתוגרמי בקושטה בפרנסתו, ובסופיה ירָאה לו שביב תקוה להטיב את מצבו אם הרבה ואם מעט, יעזֹב את קושטה הקדושה עם מלכו ושריו וילך לו לסופיה, לחסות בצל כנפי המלך הטמא והכופר ולאכל פת לחם. על מה אפוא שפך אביו את דמו, להציל את ארץ המולדת, אם הוא עוזב אותה ברצון בשביל איזו טובה פרטית וקטנונה?

יש מדמים, שהאנשים האלה, העוזבים את ארץ מולדתם בעבור בצעם, הם יחידים, יוצאים מן הכלל, מטֻמטמים וחצי בוגדים, שאין לדון מהם על הכלל כֻלו, אבל מלבד ש“בוגדים” כאלה נמצאים בהמון רב אצל כל העמים, עושים זאת גם עמים שלמים. תוגרמה זאת, שאנחנו בוכים עתה על משבתיה איננה בעקרה כי אם עצרת בוגדים כאלה, אשר עזבו לפני שש מאות שנה את ארץ מולדתם טורקסטן במרכז אסיה ויסעו מערבה לאסיה הקטנה וסביבותיה כמאת אלף איש תחת עתומן ראש השודדים, ויטרפו וירמסו ויצרחו ויפשטו עמים רבים באנטול ובלקן ועד בודפשט ועד וין במערב ועד בבל ופרס במזרח. ואת אשר הנחילתם חרבם האכזריה, אנחנו קוראים עתה ממלכת תוגרמה. וזאת היא ארץ המולדת לעתומנים הפראים, אשר בתוך כך קבלו מהערבים הכבושים תחתם את תורתם ותרבותם.

ידי התוגרמים מלאים דמים, מעת היו לגוי; אבל לא על זה אנחנו דנים, כי אם על הרציחות האחרונות הנעשות בעקשותם. כידוע אין שום כרך בכל ממלכת תוגרמה וקושטה בכלל אשר התוגרמים יהיו בו רֹב יושביו. ואם הנוצרים עבדו את האפנדים והתחלקו אתם ביבול ארצותם עד הנה מאבחת חרב – ועתה העזו את פניהם לאמר “לא נעבדכם עוד, כי אם נעמיד לנו נוגשים מוצצי דמנו מקרבנו”, האם בעבור זה הרשות נתונה לחורי תוגרמה במקטרות הארֻכות והמסֻלסלות, אשר הם שותים מהן, לצוות את בני עמם, ללכת להרֹג את הנוצרים, ולההָרג, למען ישובו להכנע תחתם?

עוד יותר משאלת המשפט, צועקת שאלת התכלית עד שמי שמים. הלא זה חדשים רבים אמרו התוגרמים למסֹר את כל חלקם בארופה מלבד קושטה לנוצרים; ועתה בעת אשר כבר הקציבו את הגבול המבדיל בין תוגרמה ובולגר בקצה מזרח בלקן, עוד נלחמים בסקוטרי בקצה המערב וכורתים כל כך עצים רכים ורעננים, שהיו יכולים לחיות. בארצות רחוקות מאד יודע כבר כל ילד, כי סקוטרי לא תהיה לא לתוגרמים ולא לטשרנוגרצים – ורק צבאות שני הצדדים אין יודעים מזה והורגים אלה באלה בכל יום ויום מאות ואלפים לכבֹש את תרבש בדרניל! הגם זאת היא מלחמת מצוה להציל את ארץ המולדת? כל כך שתו ושכרו מכוס התרעלה עד שמעט להם, שלא יכם לבם כלל וכלל על היות אדם לאדם זאב טורף ודֹב שכול, אלא שעוד נעשתה הרציחה להם לתכלית קדושה, שרוצחים בלי מטרה כי אם כדי לקַים מצות רציחה. מתי ילמדו העמים המתפארים בתרבות ובקדמה למצער א"ב של מוסר האדם “לא תרצח”.¹

רק זמן קצר כחדש וחצי שבתו המזבחות הרבים, אשר נערכו בכל הערים ובכל הנהרים בחצי האי הבקוע והקרוע. ומרס אלהי רומי לא יכול עוד להתאפק וחסידיו וכהניו באנשי “דת החמלה” השיאו ושסו את העמים ואת הצבאות לשוב לשדה קטל ולהרֹג איש את אחיו מבלי דעת למה ועל מה. לפי דברת תוגרמה והממלכות הנוצריות בבלקן כל המלחמה החדשה רק על אדירנה או על חצי אדירנה, לאמר על הקברות והמצבות שבאדירנה “על תרנגולא ותרנגולת אחריב טור מלכא”. וכל העולם לרבות חכמי הרזים וסופרי העתונים מאמינים לצירי הממלכות הגדולות והקטנות, כי באמת רק למען הוציא את בית הקברות שבאדירנה מתחת יד בני הקבורים הולכות בולגר וסרב המֻכות והפצועות, אשר אין בהם מתום, אשר כבר אכלה החרב מחציתן והדבר והרעב ממלאות אחרי החרב, להרֹג ולההָרג. והמצבות האלה תהיינה נחלת הבולגרים, אם ינצחו; ומה בצע יהי לסרב?

ומה יהיה אם יהיה על מעט שרידי ההרוגים בסרב ובולגר, לפַנות אף את המדינות הכבושות, ועל אחת כמה וכמה שלא ינתן להן אף שַעל מכל הערים, אשר לא כבשו עוד ואשר בכל זה חפצו התוגרמים לעזֹב להן לפַנות את כל תוגרמה הארפית עד אדירנה. ואם תאמרו כי הסרבים והבולגרים העומדים בתוך מהומת המלחמה השתגעו והשתכרו בכוס התרעלה ואין להם עוד כח התבונה לראות נכוחה, מי זה מסך רוח עועים על רוסיה העומדת מן הצד ונשבעת בכל יום, שאיננה מתערבת בדבר וכי לא תחלל את סתמיותה כל ימי המלחמה, ולמה היא מפתה את בולגר להכנס בענין מסֻכן כזה? ואם תאמרו, כי רוסיה עושה זאת מתוך אדיקות בצלב, כי הרוסים והסרבים, הבולגרים והיונים כֻלם אחים, בני כנסיה אחת בני “האמונה הנכונה” הם, מה הניע את הצרפתים החפשונים הנאורים ואת האנגלים הפרוטסטנטים והמתימרים באהבה לכל העמים אף לכושים וזולו-כפרים להשתתף עם רוסיה ולנהל את הממלכות הבלקניות בעצה ובכסף, למען שחוט והשָחט. ואם תאמרו, כי רוסיה, צרפת ואנגל ברית אהבה בינותן והחוט המשֻלש לא במהרה ינתק, עוד יותר יקשה, שהלא כל האחֻזה המשֻלשת לא נוצרה אלא כנגד האגֻדה המשלשת: אשכנז אוסטריה; ואיטליה רוסיה ואוסטריה עוד עומדות חמושות ומזֻינות עד למעלה משִניהן – עם זה התאחדו השלֹש עם השלֹש לאַים על תוגרמה, כי תמסֹר את כל חלקה בארֹפה ואדירנא בכלל מיד לבולגר. ובעת אשר תשלח רוסיה ספינות לצֹר על קושטא, שולח מלך אוסטריה המבטחת לא רק סתמיות, כי אם גם ידידות לתוגרמה, מכתב תודה והסכמה לנקולי מלך רוסיה.

אך בסנורים מֻכים הם כל המדברים על סכסוכים בארופה אודות תוגרמה, ברור כי עוד בטרם נפל החץ הראשון על אודות הבלקן בחֹרף הזה. כבר היתה כל תוגרמה גם בארֹפה וגם באזיה חלוקה בין ארבע ממלכות הקטנות אשר בבלקן ושש הממלכות הגדולות אשר בארֹפה. הממלכות הקטנות ככדורי משחק בידי הגדולות וכל אשר תצוינה עליהן, תקבלנה באהבה וברצון ואף להכחד מן הארץ נכונות למען אחיותיהן הגדולות, אשר תִתֵּנּה מהודן עליהן.

הגדולות מצדן יראות להראות גלוי לכל העמים, כי נחלקו בתוגרמה בלא דין ודברים ובלי שום תואנה כי אם לשם תאות כבוש לבד. אף אם הן יכולות להתעטף בטלית של יראת שמים, כי הן עושות זאת לשם האמונה להכניס עוד חלקת אדמה ברשות הכּנסיה הקדושה ולגאֹל את מרבית הנוצרים היושבים שם בחסות השהרון למֹרת רוחן, זה טוב ומספיק רק לעמים וחלקי עמים אדוקים אבל בארֹפה נאורים וחפשונים. “הקוראן” עם “הברית החדשה” בקֹר רוח, לא יחסרו. באלו פנים ילך וולהלם חברו של פרידריך דֶליטש במעשה "ביבל ובֵבֶל לדרֹש מהאשכנזים לשפֹך את דמם בערכות חדקל ופרת, למען העמיד גם שם שתי וערב? ומה יעשה אם בֵבֶל ידידו ויתר החברונים עם האזרחים החפשונים יאמרו לא, ולא?

לכן צריכים לסבך ולערבב את “שאלת המזרח” ולבקש תואנות ולסכסך עם בעם ולגרות את הממלכות הקטנות בתוגרמה ולדרֹש מתוגרמה, כי תתן להם פי שלש מאשר לקחו בחרבן ובקשתן; ואם תרצה לתת, תדרֹשנה ממנה גם את אדירנה, ואם תתן להן את אדירנה, תדרֹשנה מתוגרמה כסף יותר מאשר יש בכחה; ועוד מסכסכים גם את מפלגות התוגרמים בתוך התוגרמים בתוך הארץ זו בזו לעשות מרידה ובסוף באות הממלכות, ולא ח“ו לעשות מלחמה, כי אם לעשות שלום וסדרים. ואם תקח רוסיה חלק בתוגרמה, אז תבאנה האחרות להציל כבודן ו”להגן על עניניהן".

אם נדקדק היטב במעללי הממלכות במדינות השונות בתוגרמה זה שנים ואם נשימה לב אל קרבת כל ממלכה לאיזו זוית בתוגרמה, נוכל אולי אף לערֹך מפה חדשה לתוגרמה החלוקה בין שכנותיה, אשר אולי לא תהיה שונה הרבה מהמפה הצפונה בלי כל ספק בגנזי הרוזניות לעניני חוץ, בפטרסבורג, פריז לונדן; וין ברלין ורומי זה חדשים רבים. רוסיה תקח את קושטה הבירה ואת ארמניה לחבר אותה עם ארמניה שלה וארמניה הפרסית, אשר כבר שמה את צפרניה גם בה. צרפת תשים את ידה על אנטול, אשר היא מתאזרחת שם מכבר וקוראה לה לֶבנטה. אנגל תציג את דגלה בארץ ישראל הקרובה למצרים שלה ואת ארם הדרומית אשכנז תשפֹך את ממשלתה בארם הצפונית ובבל ובמקדון תושיב נשיא; בהספקת, מושלים לעמים זרים כח האשכנזים גדול מאד. איטליה תביא תרבות ארֹפית לערב כמו לטריפוליס ולמונטנגרה “חותנתה” תתן מהר ומתן את סקוטרי. ואוסתריה הצדקת אוהבת שלום ורודפת שלום תפרֹש את כנפיה על המלסרים, האלבנים הקטולים, ובתוך כך גם על כל אלבן את כנפיה לסֹך עליה בסֻכת שלום.

כה מקרבים את מיתת הגוססת, למען הבנות על חרבן אחרים. על מי נרחם יותר על העושקים או על העשוקים או אולי על שניהם יחדו?¹)

המרידה בסין הולכת וקרבה אל קצה, אפשר כי עוד ישארו עוללות ממנה לזמן וזמנים. ואך התנועה הגדולה בגאון הצדק והחפש הכתוב על דגלה לא תאריך עוד ימים.

והתוצאות מה הן? דומות לאלה, אשר למרידה ברוסיה שכנתה לפני שבת שנים: אלמנות אמללות, יתומים עזובים, פצועים ונכים, עֹני וכפן, צרה על צרה והוה על הוה. ומה קנו להם עמי סין בעד כל הקרבנות היקרים והעצומים האלה? איזו צורה ריקה, איזה בור נשבר, אשר לא יכיל כל תֹכן. טרם אנחנו יודעים על נכון את שם המסגרת, אשר תקיף מעתה את הסינים ועניניהם, אם תהיה מין בחיריה עם הבטחות רבות אל כל פנות העם או מין שניות: חפשית ונשיא בראשה ועם זה גם עריצות והמנדשים בראשה או שמות אחרים וצורות משֻנות; הכל אחד, ברור הוא, כי בסדרי הממשלה וגבית מסים ועוות משפט והפצת בערות מלמעלה והכנעת כל רעיון טוב המתנוצץ מלמטה, לא ישֻנה דבר זולת, כי תרבה ההוצאה של הממשלה החדשה, הצריכה לעוזרים החדשים, וכמובן על שכם העם.

והכל באשמת מי? לא באשמת יואנשיקי הרשע הנוכל המתהפך לשני הצדדים ומבטיח לעצמו עתיד מזהיר גם פה וגם שם. מימין הוא מקבל את התֹאר “נגיד” ומשמאל הוא נבחר לנשיא החפשית והכל בתוך כדי דבור. לא הוא האשם, כי חברה, אשר חסר בה רשע נוכל, תהיה באחרית הימים. בתולדות כל העמים, אשר קמו עד הנה, לא שמענו ולא ראינו עוד עם ודור כזה. אם באיזו חברה מתעללת ממשלת עריצים ובאחרת שורר משפט וצדק במדה ידועה, אין השנוי תלוי במושלים, כי אם בעם; לא העושקים והרוצצים גורמים, כי אם העשוקים והרצוצים, לא הערמת המכניעים הסבה הראשית כי אם אולת הנכנעים.

והאולת הזאת מצאה לה הפעם בא כח גדול מאד, מנהל כל תנועת החֹפש בכבודו ובעצמו. לא ההמון הנבער מדעת קוצץ בידים גסות בנטיעות הרכות, אשר שתלו המתנדבים בעם, כי אם סו-יט-סן מחולל התנועה, המשליך את נפשו מנגד בעד שלום עמו וטובו, נותץ והורס בתמימותו את אשר בנו ונטעו ידיו כצדקתו.

זה ימים ושבועות עוברת השמועה מקצה העולם ועד קצהו: מחר יכריזו מושלי המנדשים, סין נהפכה לחפשית. כל כך פעמים נשנתה הבשֹרה הזאת בעתונים עד אשר התרגלנו בה: וכאשר הגיעה היום לאזנינו השמועה, כי כבר הכריזו המנדשים על החפשית, לא עתה עלינו שום רֹשם.

באמת המאֹרע הזה הנהו אחד מפלאי התבל, כי בכל תולדות העמים מימי קדם עד היום הזה לא שמענו עוד מהפכה כזאת, אם ממלכה נהפכת לחפשׁית, יעָשה הרג רב בבית המלך, אם לא ימָלטו העריצים את נפשם בתחלת המרידה, ובאופן הטוב ישֻלחו לארץ גזרה לצמיתות כנפלאון השלישי לטשיזלהרסט. בפקינג ירקדו מושלי המנדשים ביום משתה ושמחה של לדת החפשית. הדבר ירָאה כמו רקוד הבעל בחתֻנת גרושתו, אשר תהיה לאיש אחר. ההוגים בדברי הימים הרגילים לאמר: “אין כל חדש תחת השמש, כבר היה לעולמים”, יעמדו עתה מֻפרכים לפני חידה שאין לה פתרון.

יכולים לאמר, כי כבר היו מנהיגים כאלה, אשר ברצונם הטוב ותרו על כבודם וימאנו לשים כתר מלכות בראשם כגדעון שופט ישראל והחשמונאים הראשונים ואחרים, אשר ירדו משאתם מאצילות הרוח כבני בתירה ור' נתן הרב בקורדובה, ולנו הצדקה לקוות, כי עוד יבואו ימים, אשר מושלים יחכמו ויצדקו בלי מכריח מהחוץ ירדו מכסאותם ויאמרו כגדעון: “לא אמשל אני בכם ולא ימשל בני בכם ד' ימשל בכם”. מהפכות כאלה בלא שפיכות דמים בשקטה וביֹשר מתאימות לאחרית הימים.

ואמנם רק שקר נעשה בנפשנו, אם נבקש שמץ ממהפכה כזאת בהכרזת החפשית בפקינג. אחרי אשר נשפכו נהרי דם בכל הממלכה הגדולה, עמדו “המורדים” כביכול הפה פתוחֹ לחכות על חסדי ניני המנדשים, להכריז על סין, כי נהפכה לחפשית. זנוחים הם הסינים ולא הגיעו בהשכלתם למדה כזאת, אשר החפשית תהיה להם צֹרך פנימי. איזו מילה זרה הובאה עליהם מהחוץ (סון-יט-סן למד באמריקה במכלל ונעשה שם דוקטור), שיג זר שאין הקיבה הסינית יכולה לעכל אותו, ואך על מושל יחיד, על עריץ לא ירצו ולא יוכלו לוַתֵר בשום אופן. ובכן הם רוצים לטעֹם את טעם המן האמריקני וממי ידרשוהו, אם לא מבית המלכות מגנם ותפארתם, כילד הבוכה, אם תכהו אמו, ומסתתר תחת חגורתה. אחרית המרידה הסינית היא אפס ותהו; מרידה ולא מהפכה; לא בחרב ודם עושים מהפכות לטובה כ"א בתבוּנה ודעת.¹)

זה שנים אחדות מתלחשים בעלי סודות אודות מלחמה בין איטליה ואוסטריה, אך המתבונן בהליכות עולם לדעת את הדברים הנאמרים והנכתבים על הענין הזה פה ומעבר להררי אלף, יכיר, כי אם תחזק סערת הרוחות והצעקה למלחמה בממלכה אחת, תרפה בחברתה. התשוקה לצחצוח חרבות והמית קשתות פה ושם כבמאזנים. אם כף אחת יורדת, השניה עולה לעמתה.

לאַים על האזרחים צריכים, למען יסכימו לכל המסים הקשים, אשר ישימו עליהם. נחוץ להציג לפני כל יושבי הארץ שד בלהות, למען הוציא מהם את פרוטתם האחרונה על מקלעים ועל תותחים חדשים לבקרים, על ספינות מלחמה ועל כדורי אויר והכל לפי השלמות האחרונה בחרושת המעשה.

והכל בשביל מה? למען הציל את ארץ המולדת “מהאויב”. רוח מדי ומרד כי תעמר בארץ, אין טוב מלעשות מלחמה עם איזה שכן קרוב או רחוק, ואם לא תמיד מנצחים את האויב, הנצחון על האזרחים הנהו כמעט בטוח; כי מיד בפרֹץ מלחמה, ינהו כל העם אחרי מלכם ועוזריו.

ואך לא תמיד אפשר להלחם; לא מפני שהוא כנגד המוסר להוציא רבבות אדם להורג. במדינות אין המוסר בא בחשבון, כאשר הורה מקיאַבֵלי האיטלי הלכה למעשה. אבל לא תמיד יש עם מי להלחם ולא תמיד יש במה להלחם. בזמן שבית המקדש קים, אדם מקריב קרבן ומתכפר לו; בזמן שאין בית המקדש קים, אדם קורא פרק בזבחים ויוצא בו ידי חובתו. אם אפשר להלחם בממלכה אחרת מה טוב ומה נעים, ואם לא מסכסכים עם בעם ומפלגה במפלגה בתוך הממלכה, ואם אי אפשר, יוצאים בדבור על מלחמה. ומי יודע, מה קרה לממלכות ארֹפה, בתקות שלום ארֻכה כל כך, שלא היתה מלחמה הגונה זה ארבעים שנה, ואך גם המורא מפני המלחמה עושה נפלאות ולכן מדברים באין הרף על סכסוכים מעוררים חשש סכנה.

ממשלת איטליה צריכה מאד לריח מלחמה תמידי, כּי היא הענתה את יושבי הארץ ותער שנאה כבושה בעם. ואך המקריב קרבן באמת, פטור מאמירת “איזהו” ואיטליה הנלחמת עתה בטריפוליס איננה צריכה לריח מלחמה בטריסט. עתה צריכה אוסתריה יותר לאימת מלחמה בשביל הספינות הנפלאות, אשר היא בונה עתה וגם לה יש מדינים איך להעלים דברים, למען יקפצו עליהם העתונים בתור “מים גנובים” וימהרו להפתיע את העולם בשמועות מלחמה. הבה נקוה, כי נצא ידי חובתנו בריח מלחמה.¹