עוד ימים מעטים ושנת תרע“ג תסֹב לרדת מהבימה להיות חלק מתולדה הנצחית, לעבר בלתי משתנה, ושנת תרע”ד תקח את מקומה. מטבע האדם לזכֹר בסוף כל תקופה בסקירה אחת אחורנית, את כל אשר עבר עליו בכל התקופה ההיא. סקירה כזאת לא גרמה עוד מעולם תרועת צהלה וקריאת הידד; אנחה עמֻקה היא המענה המצויה בחשבונות שנתיים כאלה. “כֹל ויהי אינו אלא צרה”. וכבר נעשה הדבר לנוסח תמידי המתאים בכל השנים והתקופות. התחנה של ראש השנה מכֻוֶנת לרגע של חלוף השנים ומסימת “תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה”, חֻברה לפני מאות שנים, ומאז ועד הנה לא קרה עוד אשר סיום שנה זה לא יהיה דבר בעתו.

ואך הפעם נרגיש יותר את הדבור “שנה וקללותיה” עמֹק עמֹק בלבותינו הפצועים. ולולי היה נוסח כזה מאז, היה עלינו לחבר עתה כזה. שנת מלחמה ומשבר היתה שנת תרע“ג לכל העמים וישראל הרך בכל הארצות לקח את חלקו בצרות כל העמים מלבד צרותיו המיֻחדות לו. הן עם לבדד ישכֹן בתלאותיו ובגוים לא יתחשב, איננו בחשבון, אע”פ שהוא נוטל בראש ביסורי שכניו. עלילת דם עומדת לה על מקומה בתֹקף עֹז בכל הארצות, אשר התאזרחה בהן מכבר. ועוד הלכה לכבֹש לה ארצות חדשות. את משפט בֵיליס הנחילה השנה החולפת לשנה הבאה ובעשרת ימי תשובה, בימים שבינונים תלוים ועומדים, נשואות עיני כל ישראל לאבינו שבשמים להציל את ביליס האֻמלל הנקי והצדיק מיד מי שתקיף ממנו, ממלתעות הכפירים המוסקלים.

השנאה הכבושה של אצילי פוּלן לעניי ישראל מאז בקעה הקליפה הדקה, אשר כסתה אותה ותלבש צורה של קונם בפולן הרוסית. במהומות בבלקן, אשר החריבו חלק גדול ממזרח ארֹפה, אבדו אלפי נפשות מאחינו, אשר התגוררו בארצות ההנה, והנשארים בהם נשבר מטה לחמם. זה דורות מבקשים הספרדים את היהודים לשוב לספרד, אבל תמיד דחו את הבקשה הזאת בגאוה לאֻמית ובוז לארץ, אשר הקיאה אותם, תחת כל העֹשר והברכה, אשר הביאו לה. רק בשנה הזאת נעתרו לרגלי החרבן בבלקן וסלוניקי, כרך גדול של ישראל, בידי היונים הרשעים ויואילו לשוב ממצרים למצרים. שנת התרע"ג היא ראשית גלות ספרד השניה, אשר בלי כל ספק תביא אחריה חרטה כגלות הראשונה.

ובגליציה נמשכת שנת המשבר הארֻכה כגלות עוד מהשנה שעברה. עמידת גלגלי המסחר וכל המבוכה הכרוכה בה עם השמטות הרבות, גם של סוחרים עשירים, אשר נחשבו תמיד כאיתנים ומצוקים, החלה עוד בתרע"ב. וכבר התחננו גם לפני שנה על המשבר: “תכלה שנה וקללותיה” אבל המשבר הנהו כעין “יומא אריכתא” שנה שניה של גליות. ולו יכֹלנו לאמר למצער עתה בכל פה גם את החלק השני של התחנה: “תחל שנה וברכותיה”. כי הלא בלבנו אנחנו יודעים, כי חלק מהמשבר הנהו תמידי הבא מעניות הנוראה בגליציה ולחץ המסים המשֻגע בלא חשבון והנטיה היתירה אחרי פזור ומותרות מעל לכחנו. רק נקֻדה אחת של אור נראתה בשנה העוברת והיא תגבֹרת השאיפה הציונית ליסד מושבות בארץ ישראל ולשוב אל אמנו הטובה המחכה עלינו.

גם לעתון הזה יש יחס עם שנת תרע“ג, היא השנה, אשר נפתלנו בה נפתולי אלהים לעורר בה את הנרדמים, את כתות החרדים בגליציה לחשֹב את דרכיהם ולערֹך את חייהם ביחיד ובצבור כצרכם, אבל לא יכֹלנו. אחרי הנסיון הקצר של יומון בשנת תרע”ב, נסינו במעוט כחותינו נסיון ארֹך בשבועון בשנה הזאת, התאמצנו להשביע רצון את קוראינו בכל המקצועות בישן ובחדש. וכפי אשר שמענו, עלה הדבר בידינו, שבאמת יש אלפי מכבשים ומעריצים ל“בת קול”, אבל לשלם דמי חתימה אין ממהרים. וגם על הקריאה הגדולה, אשר קראנו בגליון האחרון, נענו רק אחדים. אין לנו עוד עתה עצה אחרת כי אם לעמֹד. ולולי היה הדבר לפני ראש השנה, אז היינו אומרים, כי בבני דורנו יש רק החצי מהאֹפי אשר ציינו בו חז"ל את ישראל, שהם נתבעים ונותנים גם… וגם. שהלא לבצר את עמדת מחללי קֹדש בירושלם נתנה גליציה ביד רחבה בשנתנו זאת.

אולי עוד יפקחו אחינו את עיניהם להכיר את דורשי טובתם תחת לרגֹם אותם. ואז אולי יבֹא עוד גם נסיון שלישי אחרי שני הנסיונות ביומון ובשבועון. גם עתה כמקדם אין מגמתנו לֶהנות מהעבודה הזאת הנאה חומרית; גם שכר בטלה איננו דורשים. רק להקריב עוד קרבנות לא נוכל. אם יתחברו אלה הנשבעים שבעתים ביום, כי עתון נחוץ לקיום ישראל בטהרתו כאויר לנשימה וידאגו יחדו להוצאה, אז הננו נכונים לעבֹד הלאה חנם ולסבֹל את עֹל החותמים המעטים והסופרים הרבים כאשר עד הנה ואז תהיינה אולי עוד שנים ל“בת קול” אחרי שתי הראשונות המקֻטעות. עורי נא אחינו לקול השופר הקורא לכם: עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם! ודעו לכם, כי אם תוסיפו ללכת בדרככם להשליך את יהבכם רק על זרים, על גוים או על אחיכם המתבוללים, עוד מעט והנה גליציה נופלת אך מאחיותיה בֶּם ומֶר, אשר שם אחינו הפושעים למצער בעלי סדרים וטעם. אבל לפי דעת הכֹל היתה לעתון כתיבה טובה מחתימה, אבל אנחנו נברך את כל הנלוים אלינו ואת כל ישראל בכתיבה וחתימה טובה, תחל שנה וברכותיה! ¹