מכתב ראשון    🔗

קרית ספר. רחוב המים מספר כ"ה.

תמול באתי למקומי ואסור לבית דודי ר' נחמן, ברוך ה' כי צלחה דרכי ויקל לי עמלה; רב מאשר יחלתי. ועתה הנני עומד לגשת אל המלאכה, שככה ערגה לה נפשי.

הנני יושב בקִטון בעלית הבית הבנוי בטעם הדורות שעברו, וחלונות פונים אל חצר רחבת ידים אשר גדוד ילדים משחקים בה וקול מצהלותם עולה באזני. לפני מֻנח משניות דפוס מהֻדר, אשר הביא לי דודי בסבר פנים ולבי פוחד ורחב. רגע יהמה ברגשי גיל וגאון, ורגע ירפרף ויפקפק והשפילני בעיני בהגידו לי מה חדל אני. אך מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי? האם לא מלחמת המרומם אני נלחם? האם לא מטרה נשגבה לנגד אשר אליה אשאפה ואף השיג אשיגנה ביען בטהר לב ולשם האמת בת הנצח אשאפה אליה? – אבל תנה לי ואספרה הכל על הסדר כאשר תאהב נפשך.

*

בחצות הלילה עזבתי את העיר הרליטופול, שמשם ערכתי דברי אליך באחרונה, וארד אל אנית נפטון, אשר מבלי דעתי למה, התמהמהה בלכתה על כנפי רוח מצויה שש וארבעים שעה עד בואה המבורגה. וגם בבואה לא נגשה אל החוף כאשר דמיתי, אך עמדה לה בתוך רחב נהר האֶלְבָּה, ורב החובל נתן רשות להולכים בה אשר ימאנו לעלות היבשה מיד, ללון בתוך האניה עד אור הבקר. ויבחרו רב בני האורחה לעשות כרשיון רב החובל עליהם וישבו חבורות חבורות להשתעשע¹ בשחוק הקלפים, אך אנכי קצתי בעמל הדרך ובאויר הכבוש אשר בקטוני ותערג נפשי לחלוץ עצמותי במטה מֻצעת ובחדר מרֻוָּח של אחת המארחות ההגונות, וגם אחד מהאורחים צעיר ימים גבה קומה וחור פנים נלוה אלי. ונחתר שנינו בתוך גל הצרורות ונוציא משם את צרורותינו ונעל בחשכת לילה ואפלה אל אחת הדוגיות אשר עמדו הכן להעבירנו, ונבוא שלום אל החוף. ואני אמרתי עתה יבואו פקידי בית המכס והטריחו עלינו בחפושיהם, כמפשט חבריהם בארצנו. אבל לתמהוני פטרונו בלי כל בלישה² ויניחונו ללכת מיד בעגלה אשר לקחנו לנו, אני וחברי ואהי שמח כאיש הנחלץ מצרה אשר הציקתהו ימים רבים, ומבלי דעתי לבֹר לי מקום למנוחתי בעיר הגדולה והמוזרה לי הזאת, שמעתי בעצת חברי אשר יעצני לסור אל המארחה הנקובה בשם “מלך פרטוגל” המהֻללה בפיו.

ויהי בשבתנו יחד בעגלה ולבי הומה ונפעם משנוי המקום וקרבת השגת תוחלתי וראש כל מאויי, ותפתחנה שפתי להרבות שיחה יתר מכדי הרגלי, ודברי שטפו כזרם מים כבירים; אך חברי ישב דומם ולא ענה זולתי תשובות קצרות ומקֻטעות בכוננו את עיניו הקמות מול פנס הרחבות. ויפלא דרך האיש בעיני ואפן אליו בדאגה, ואשאלהו אם לא חולה הוא? והנה כמעט עברה השאלה על שפתי והאיש מהר לפתוח לפני סגור לבו, וברב דברים ספר לי קורות אסונו לאמר: בשל תרמית שֻׁתּפי אשר בטחתי בו באו פרצות בבית מסחרי ואהי אנוס לעזוב את עירי ואת אשתי הצעירה עם בננו, ילד בן שלשה ירחים, לברוח ארצה בריטניה. כשני ירחים בליתי בארץ הזאת בחפשי אחרי משלח יד להחיות את נפשי, אך מאומה לא מצאתי. לכן גמרתי אֹמר לשוב לעירי ולהתיצב מאלי לפני השופטים ויהי מה, כי אף אם יכלאוני בבית הסהר, הלא מקץ ימים אפָּקד, כי ירָצה עוני, ואז דרך פתוחה לפני לשוב שנית אל עסקי ולהתפרנס בכבוד. אך לעת עתה, בטרם עמדי לפני השופטים, אסתר פה כיומים ושלשה עד בוא אלי דבר קרובי ובני משפחתי מעיר מגורי. ואתה – הוסיף האיש לדבר אלי – ואתה הלא בדרכך עבור תעבר על עיר מגורי, אנא הראה לי חסדך וסרת בבואך שמה אל ביתי וראית את אשתי ואת בני, והבאת להם את שלומָי³.

בלי חפץ הבטחתיהו למלא בקשתו זאת, אך חדלתי מדבר אליו עוד, כי מַהרו לשפוך שיחו לפני בדברים שהצניעות יפה להם בטרם הכירני היטב עוררה עליו חשדים בלבי, ויהי בבואנו אל המארחה לא אביתי ללון אתו בחדר יחד ואצו לפנות לי חדר לבדי.

בדד ישבתי בחדרי לפני האח שתוֹ חמים וחשוב מחשבות. ואתנה לכל הפלאות שעברו עלי לעבור לפני כבני מרון ונפשי הומה עלי ושואלת: במה מצאתי חן בעיני דר עליון, כי לא נגרשתי מאת פני חסדו כשארית בני עמי, ולמרות מך ערכי ושפלותי בחור בחר בי מכל בית אבי להתיצב בקהל השרידים היחידים הקרואים לקבל פני שכינתו? האח, בזכרי זאת נפשי עלי תשתוחח בהכנעה של תודת אין קץ ולאשרי אין מצרים.

ויהי ברוב סרעפי בקרבי ואֵרָאה אלי בחזון בתמונת נער פוחז בשחר טל ילדותו הרודף כקורא בהרי מורפילד ותועה בודד לו בגננו הנחמד. טרם אזכרה אם השתעשעתי פעם בימי חרפי כדרך שהילדים משחקים. אך עוד אזכרה היטב את העתים אשר עמדתי מרחוק לראות בתעלולי בני גילי בהתהוללם מטוב לב. מה מאד קנאתי בם, מה מאד תאוה נפשי להתודע אליהם ולקחת חלק בתענוגיהם אשר מבלי הזדמנם לידי מעולם לא ידעתי אף טיבם, אפס כי אנכי לא ערבתי לגשת מאלי להנערים האלה. והמה, מבלי דעתי למה, לא הזמינוני מעולם להתערב עמהם, אף כי כמה פעמים ראיתי אותם רצים אחרי נערים אחרים כמוני וירבו להפציר באבותיהם לתת אותם להתרועע אתם. האמנם מצאו בי דפי כי התרחקו מעלי ויתלחשו בראותם אותי מנגד וידמו פתאום בקרבי אליהם? חידה סתומה היתה זאת לי, אשר נלאיתי למצא פתרונה.

אבל כל אלה לא הקהו בקרבי את ההרגשה הטבעית: הרגשת הכרת הטובה לבורא העולם, אשר בראני. וירם לבבי לאמר: בחיר אדם נולדתי וראש פנת עולם, תהי עלי המשרה לברוא חדשה בארץ, אשר כל שומעה יתמה תמוה, כי פדה אפדה את מין האדם מכל צרותיו. ואשתעשע בתקותי כי מצוא אמצא את טבעת שלמה⁴ ובכחה אגלה צפוני אוצרות. ואז בסתר חשכת ליל אבואה אהל דלים ומשכנות אמללים ואמלא פנותיהם זהב, זהב מופז. והיה בהקיצם בבֹּקר וזרח האוצר לעיניהם וצהלו והיו מאֻשרים. אוי לך ילד מסכן, מה נואלת בדמותך להצליח את בני האדם – בזהב!

ואתה אבי חנכתני ותדריכני בביתך. לא כלאתני במיצר בית הספר, ועל הסופר האכזרי אשר מפניו ומפני רצועתו חתו כל בני גילי לא נתת על צוארי, רק בהגיעי לפרקי שלחתני אל בית ראש הישיבה ללמוד מפיהו את השפה העבריה. ואני תמים הייתי עמך תמיד ולא הרהרתי אחרי מדותיך. על כן לא תרתי לדעת: מה חפץ לך בתתך אותי ללמוד את השפה המוזרה הזאת, אשר כל שאר בני גילי לא שחרוה? ומה יסכן לי לדעת את כל המנהגים הזרים אשר קראתי בספריה? ואשקד על למודה בחפץ לב ואהי שמח בחלקי, לולא…. לולא היה אותו האיש אשר ידעת, למורה לי. אויה, האיש הזה המר חיי וימסך רעל בכוס מנעמי ילדותי, כי שנאתיהו. גם אתה אבי, ידעתי כי לא אהבתהו. חותם מנוחת השבתון, הטבוע על פניו בשתיקתו ובסימת בת הצחוק המרחפת על שפתיו בהפתחן, העלו עלי רוח כהה ושממון וישביתו כל ששון ילדותי וחרות תנועתי. לא יראתי את האיש ההוא, אך דעתי לא סבלתהו. ובחפפו בידו את קדקדי בחבה יתֵרה אז היה לי גם לגעל נפש. כל חיים ותנועה לא נראו בסבר פני האיש הזה זולתי תנועת עיניו הקטנת השחורות והחודרות אשר בעופפן בחוריהן הפיקו מין זהר תמיד של יהירות ענותנות. אך על גבה מצחו השטוח ועל אפו המחֻדד שכנה כמין ענוה יהירית בכל עת. עד כי היה האיש בעיני לא כגבר חי, כי אם כפסל יציר חרשים אשר יצורי גוו מתנועעים תמיד תנועות מדודות ושקולות בכח חשבונה⁵ ערוכה בצפונותיו, אשר אין איש יודע מועד עריכתה אימתי? אם בבקר ואם בערב? על כן מאד התאויתי לראות פעם את פני האיש בלתי ערוך ומכונן; ותאות לבי זו נתנה לי.

ויהי כשבתי לפניו פעם כפוף על ספרי, הלוך וקרוא הלוך ותרגם את המלות העבריות, ואבוא אל כתוב מֻקשה, אז נשאתי עיני כשואל, והנה נגלו לעיני פניו הכסופים כאפר ועל גבה מצחו הקרוח רחפו שערותיו הצהובות והמכֹערות המבצבצות ויוצאות מתחת קפליתו⁶ השחורה אשר זחה ממקומה. אי שמים! כמו פלצות אחזתני ואאלם דומיה ואזני חרשו וכל חושי בי שבתו ממלאכתם. את שפתיו ראיתי נעות כמו מדברות אלי, אך אזני מלים לא בחנו, כי נפשי התמוגגה בקרבי ותלך הלוך והצטמק מפחד התמונה האיֻמה הזאת. הוא לא יסרני על ככה, ולא יסרני מעולם, אך בראותו את נפשי מפֻזרת, עברה בת שחוק על שפתיו וישלחני הביתה.

ואני אז כמשֻׁלח מבית-הכלא התפרצתי החוצה, וכשכור מלחץ הלב אשר גרם לי מראהו רצתי הלוך ורוץ לדרכי עד שקלטוני השדות והגנים ויפיחו בי רוח ויעירוני לתחיה. ואקפץ ואדלג ובמדהרותי שכחתי את כל הלחץ אשר תקפני לפני רגע; ואולם ממחרת שמתי לבי לסדר תלמודי ביתרון הכשר למען יהי שגור על פי מבלי שאזקק לו. ויהי כשבתי לפניו ותטפנה שפתי מור אף הקשבתי רב קשב לתקוניו. ואשים אל לבי, לסדר תלמודי ביתרון הכשר לבל אסתכל בפניו ולא תשוב הרוח הרעה לבעתני. הפלא ופלא! בפני כל איש הבטתי בעז לב כבן חורין, רק מפני האיש הזה נרתעתי לאחורי כמו שכנה אשמה נוראה בעמק לבי, אשר לא ידעה איש זולתי הוא, כמו לפני מוסר כליותי פחדתי ממנו.

לא כן היה משפטי עמך, אהובי, בשבתי ללמוד לפניך מֻתר היה לי להסתכל בצורתך, ובחבה הסתכלתי בה, באור פניך המפיקים כבד ראש ודעתנות ראיתי חיים, מבטי עיניך הכחולות אשר שכנו עלי בעז אהבת האמת קנו את לבי להאמין בך. והבִּטְחָה והטבעיוּת אשר לבשה את כל גוך מלאו את נפשי חם צח ונעים. בכל זאת לא אכחד כי השעה שהשתעשעתי אתך בשיחה בטלה חביבה היתה לי מכל שעות הלמודים, שעות למודי החול אמנם לא היו קשות עלי כל כך, אבל שעות למודי הדת – אי שמים! לא כשעות אבל כנצחים שאין להם תכלית היו בעיני. בהכנסי לישיבה לפניך חשתי את אשר יחוש ההולך בהפרדו מאהובי נפשו ונכנס לנדודיו אל תוך ישימון מדבר וציה, וכפדוי מסכנה כן צהלה נפשי עת בשר הפעמון את תכלית השעה. מהיר תבונה הייתי להבין כל דבר חכמה ומדע, אך תורת הדת כספר החתום היתה לפני. למדתי אמנם את פרקי על פה אבל רק להפיס דעתך, לבלתי עצבך כהדררה⁷ הזאת המצפצפת ואינה יודעת מה מצפצפת עשיתי זאת. ואאנח על רפיון שכלי אשר ימנעני מהבין היטב את הדברים שהוצאתי בפי, ותהי כל תפלתי כי יחנני ה' בלב מתנה להבין דברי למודיך למען תגל נפשך בי. ויהיה בהכיני לבי, באהבתי אותך, לתפוש במוחי את דבריך, ויהלם לבי כהולם פעם, ובשבתי מסתכל בספר מאזין ומקשיב לדבריך רב קשב, נפלה עלי אותה החרדה עצמה אשר מלאתי בשבתי לפני ראש הישיבה, כי דמות דיוקנו עלתה לפני ואהי נרעש מפחד תמונת אותו האיש שחשבתי לראותה. אז נשאתי עיני להסתכל בך ואפגש את מבטי עיניך האמונות והחביבות ותשב רוחי אלי וכמו בטחה לבשתני, כי אותך ראיתי ועיני מאנו לסור ממך, את הודי ומצילי ראתה עיני, את הרחמן הצנוע ואוהב העניים, אשר אסף את היתום הנעזב אל ביתו ודאגתו לו גברה על דאגת אב רחמן, ותעלץ נפשי. אכן, הודי ועטרת ראשי, מחמת הסחתי דעתי מדבריך, לא שמעתי אמרותיך כי אתה מלאת בתי נפשי, ושמחה לבשתני בזכרי עדנת נפשך ומאד מאֻשר הייתי לולא התערב רגש כאב אנוש בשמחה זו על חדל כחי לקבל רב הטובה אשר בטוב לבבך אמרת להשפיע עלי.

מה נפלאים לפעמים מצפוני לב ילד. בעיני הגדולים נחשבים הילדים כמלאכים, ובאמת הלא אינם אלא בני אדם קטנים, אלא שהתפעליותיהם יותר חיות, תאותיהם יותר עמומות ונטיותיהם יותר עדינות, ובזה הם דומים פעם לבהמות ופעם למלאכים. ואני בהיותי ילד מה רבו ומה נפלאו רחשי לבי עד כי גם היום טרם אבינם, הנה למשל נכמרה חמלתי מאד בראותי אותך מביט בי בכֹבד ראש ומטיף לי את לקח הפדוּת, לא אדע אם עליך או עלי, רק זאת אדע כי מעי המו, ולמה אכחד ממך היום דבר אשר הסתרתי אז מפניך, ואשר התאויתי להסתירו גם ממני כמזמת פשע? הן בֹּשת-עולה כזאת רחקה ממני עתה, לכן דע לך אבי, כי בשאתך מדברותיך ואמרותיך הנמרצות כנחל שטפו מפיך, אך עד אזני הגיעו ואל לבי לא נכנסו, שפת אמי דברת אלי ורב משפת מגוג זרה לי, וכל התמונות הזרות שבהאונגליה כצללים בלי ממש עברו על פני. ואף גם זאת לא אכחידה, כי אותו צלם דמות המעֻנה הנעלה אך פחדים הפיל עלי ויבהילני. יש אשר בהתפעלות קדושה הלכת וַתְּצַיֵּר לי את המכאובים אשר נשא למען גאול את מין האדם משחת, ותראני את גויתו העדינה כמסֻמרה על הצלב ודולפת נטפי דם כארגמן הנופלים ונבלעים בחול הצהוב למטה מצליבתו. ואראה את פניו הנעימים בהתעותם מחמת היסורים הנוראים – הה! רבות צחקתי על תורת זהמת הנחש הקדמוני שאין לה הפסק, שאתם מודים בה, והיום אנוס גם אני להודות בה; כי אם לא זאת, מה זאת אשר סרבה בי לבוא לידי הכרת כח אור העולם אשר זיוו מבהיק בכל לבבות המאמינים בו? ואשמע קול כקול פעמון האבל מקשקש בלבי: מות, מות! אני אמרתי חיה אחיה והם יורונו דרך החיים, אבל המה אומרים כי הבל החיים. הם יודעים את כליון נפשי השוגה רק בחלומות של אהבת הבריות, הם מכירים את ההרגשות העדינות הממלאים את לבי הטהור, ויהיו אלה לכלי חפץ להם לפתות אותי, את האיש הקרוא להיות גבר, לחשוב כי דרך נשים היא הדרך הישרה שיבֹר לו האדם. אף אמור יאמרו לי: הדבק במדותיו! אך מה כחי כי אדמה אליו, ומה יכלתי כי אשוה למופת כל האדם? עשות פלאות קצרה ידי, והטף, לעם לא ידעתי, אך למות אוכל כמוהו, וזאת אעשה! ואשב ככה לפניך כמת, עד כי סגרת הספר ותתן אות כי כלתה השעה!

מאֻשרים הם הילדים! כאשר ישליך איש מעל שכמו צרור חפציו, כן ישליכו מעליהם את צרור תלאותיהם ברגע עברן, והם שמחים. ואף אני בהפרצי החוצה אל תחת כפת השמים, ואבוא אל הפרחים ואל היונים ואל הפרגיות אשר טפחתי ורביתי, אז חלפה כל צרת לבי; אפס רק חלוף חלפה וכֻלה לא עברה, כי בלילה על משכבי שבה ותבקרני ואבוש אז מהגיד לך (וטרם ידעי מדוע בשתי) ועתה אספרנה לך, כי בשל פחדי ממנה בקשתיך תמיד וגם הפצרתי בך, לתת נר דולק בחדרי כל הלילה. כמֹרך לב היה הדבר בעיניך, לכן לא נעתרת לי ותוכיחני באהבה לעזוב מדה זו, ואני לא ידעתי מה להשיבך ואקֹט בפני על רפיוני – ואדֹּם, אך בעלותי על משכבי, ואֶסְתֵּר באה ותכבה את הנר – הרחמניה הזאת אחרה מעשות את כפי יכלתה – אז רחפו כל עצמותי ואחביא את ראשי מתחת לכסתי בדעתי כי בוא יבוא. ואף אמנם לא אחר לבוא ואימה חשכה גדולה נפלה עלי ודבר משא מה ככֹבד אבן ונטל החול רבץ על לבי וילחצהו ויכבשהו ויעצר נשימתי. הידעת מה היה המשא הזה? הלא זה צלם המעֻנה אשר גהר עלי ויחבקני בעצמות זרועותיו. כמו אחזתהו תאות נפש נוראה לרוצצני, כן טלטלני וישופני, ואני נפוגיתי ונאנקתי ואתקומם לו ואאבק עמו להציל את נפשי, וזעקת שבר פרצה מפי– מי צעק? דממת ליל סביבי ואֹפל צלמות, ואיקץ. והנני טבול זעה ולא העזתי להעביר המכסה מעל ראשי, כי הוא חסותי לבדו, מצילי מתמונות חלומי המבהילות העומדות סביב למטתי כרוחות מאֻבּנות נטויות זרועות חשופות בשר. וככה שכבתי מרעיד ומצפה לאור יומם, ואך כהאיר המזרח אז נחה דעתי ואשמט המכסה עד צוארי וידי הוצאתי החוצה. ובהביטי סביבי ואראה כי אין מאומה, שכבתי על צדי ואישן שנה קצרה. עתה, אבי, הלא תדע מדוע כה חורו לחיי ורפו כל יצורי גוי. אתה אמרת כי שִׁבתי על הספר היה בעוכרי, לכן האצת בי לעזוב ספרי ולצאת השדה לשאף רוחי. אך זאת לא זאת, רק נדודי שנתי וקֹצר רוחי המה התישו כחי.

כל המחשבות האלה עברו במשכיות לבבי בשבתי על האח בחדר מלוני בהמבורג, עד כי נפלה תרדמה עלי ואישן על כסאי. והנה בעל החלום העלה מתהום הנשיה את חלומות ילדותי, והנה הנה היא באה, התמונה הנוראה, ותפילני ארצה ותכרע על לבי, ואך לשוא התאמצתי לשאף רוח תחת המעמסה הזאת. ומארבע פנות חדרי אנקות מרגיזות עולות באזני, וכמו פעמי צללי רוחות חולפים ועוברים על פני, ותסמר שערת בשרי – ואיקץ. ויהי בהקיצי, והנה האש אשר על האח כבתה, והנרות בבתי שקעם דועכים בטרם כבו. ואביט אל השעון וכמעט עבר ליל, ואקום ואתהלך בחדר אנה ואנה, ואהיה נפעם מאד. בחנתי לבי, צרפתי כליותי, העברתי על פני כל הקורות אשר עברו עלי מימי ילדותי וכל דבר אשר היה לי עם האדם, ולא מצאתי בי כל פשע. ידעתי מאד כי כאדם יש אשר שגיתי כפעם בפעם ואעש מדחה, אך דבר בליעל ואשמת זדון רחקה ממני, ומה זאת אשר תְּחִתַּני בחלומות? מה זאת אשר גזלה פתאום את מנוחתי, שכל כך יגעתי בטרם מצאתיה? הן בתם לב התאמצתי לברר לי את עקרי אמונתי, ואם כי לידי ברורם הגמור טרם באתי, אך הלא עלתה בידי להגבירם על שכלי ולהכריעהו תחתיהם מבלי יתקומם עוד, ומה איפוא החזיונות האלה אשר יבעתוני? האם אינני בהקיץ אותו האיש אשר הנני בחלום? או די כח להתרגשות קלה בגלי דמי והפרעה מועטת במערכת עצבי לשים לאל את כל קנין נפשי אשר קניתי לי ביגיעה רבה? פלצות מות אחזה את לבי, כצבי מחוץ נסתי מפני נפשי, כי עזוב הייתי ואין עוזר לי. האמנם רב כח המארה מכח הברכה, וה' פוקד עון אבות על בנים עד לאלפי דורות? הן לא כן למדנו בתורתו, ומה איפוא הדבר אשר יפרפרני ויפצפצני? האם לא הקדשתי לאחי האובדים את חיי העוברים והחולפים למען זַכּות אותם בחיי נצחים? אך אולי זאת היא חטאתי כי אחרתי לשלם את נדרי? לכן זאת תקותי כי אצלח לעשות לאחד מבני עמי את אשר עשית אתה לי, ואז אֵתָם והמנוחה השלמה תבוא אל לבי, כי בסיוע ממרום תמרק מקרבי הזהמה של הנחש הקדמוני אשר היתה לי לנחלה מאבותי, והייתי צלח כי מלאתי את חובתי ובזה אֲסַיֵּם היום.

אוהבך באמת ובתמים

שמואל.

*

 

מכתב שני    🔗

כ"ח אלול של חמה.

דרכי מהמבורג הֵנה עברה בלי מקרה הראוי להשמיע, וממחרת צאתי באתי אל מקום חפצי. היום אשר אליו ערגה נפשי הנה הוא בא, כל עת שבתי בעגלתי נפעם לבי, והדרך לפני לא אמרה לבוא אל קצה; אך סוף סוף בא הקץ, ועגלתי עמדה לפני בית בלתי מצֻין. ויהי בקפצי ארצה ואביט סביב, והנה רחוב צר מלֻכלך מלא תריסי חנויות מעבריו, ועל ידם עמדו גברים ונשים בעלי עינים שחורות ומשוחחים, ואני נגשתי אל הדלת ואדפק ומשרתת זקנה פתחה לי ואמסר לידה את חַרְטָתִי⁸, ותביאני החדרה ותצו עלי לחכות עד שובה. ברֹב רגשותי בקרבי התהלכתי בחדר הלוך ושוב ואשאל לנפשי: היקבלוני בלי חשד? האם לא יהרס הרגע הקרוב את כל תקותי? אף שבתי אל לבי ואשאלנו: מה תתן לי הצדקה להדחק ולהכנס כגנב בבית שאננים למען סכסכם איש באחיו? זאת היא הפקפקנות בת-המֹּרך פרי ילדות! אבל חיש מהר עלתה לפני מטרתי כהילל בן שחר, ואזכר את נדרי אשר נדרתי לך, ותשבנה עיני ותאֹרנה ולבי נפעם מחדוה. ואומר: הלא בעקבות גְּדָל-המעֻנים אני יוצא, אשר לא שב מהלחם בהטעות בכל נשקי רוחו הכביר. והוא האם לא התכחש לאביו ולאחיו בכלל האמת? ומה לי כי אפונה כילד? את אשר הפליאו גדולי הדעה לפנינו ולעשות עם עובדי האלילים, אותה נעשה אנחנו עם הבנים הנדחים בישראל. עוד לא סרה הקללה מהעם הזה, עודנו כתועה נע ונד על פני האדמה, ולבו פצוע. נביא נא אנחנו הצרי לפצעו והקם נקימהו משפלותו. עון בניו על עצמותיהם, ועלינו לנקותם ממנו. ואיך לא יאשמו והם את זה אשר עונותיהם סבל לא ידעו? ואיך לא תהיה הגבוּת והחטאת נחלתם ויד העריצות תכבד עליהם זה אלפי שנה? לכן זאת חובתנו עתה לקים את צואת מורנו הנעלה אשר עוד היום טרם נתקימה במלואה. כי רק הפרק הראשון מפרשת הפלאות יצא עד היום לאורה; רק האליליים⁹ האירופים הכירו עד היום את האמת, ואם כי האמת הזאת הולכת וכובשת לה גם ארצות רבות זולתה על פני האדמה, אך העם הנבחר והמקֻדש עודנו נדחה מלפני פני האדון אדני. המה עוד יקשו לבם, וכאז כן היום ילעגו לו, רק כי סוף סוף עֹז תעֹז יד האהבה על יד השנאה, והנבואה הגדולה תתקים.

הרהורים כאלה וכאלה עברו במשכיות לבבי, והנה נפתחה הדלת והרב בא אל הבית, קומה ממֻצעת לו, לבושו ארוך ועשוי לפי הטעם הישן ועל ראשו כפה של מילת. פניו כהים וכמו עצבון שפוך עליהם. עיניו כיונים מביטות במנוחה וזקן ארוך שהלבינו שערותיו יורד על פי מדותיו ומשכלל את הוד התמונה עד תֻּמה.

מראהו הביאני במבוכה ולא ידעתי פתוח דברי עמו, והנה נגש אלי אט ויחזק בימיני וַיִּשק את לחיי מזה ומזה ויקרא: ברוך הבא, ברוך בואך שמואל בני! ויחבקני ויַּשְׁהֵני בין זרועותיו רגעים אחדים, ובהרפּותו ממני נוצצו דמעות בעיניו וימוג לבבי למראיהם, כי לחנינה כזאת לא פללתי, ואמַר אליו: אם כן איפוא דודי, הן עוד תזכרהו, את אבי! והוא בתרעומות נשא פניו עלי ויענני: האם את עצמי ובשרי לא אזכר? אח צעיר ממני לימים היה, אשר יחד גֻּדלנו. לא כפניך הענוגים היו פניו, שובב ונרעש היה הנער, ובעודנו עול ימים יצא לסחור את הארץ במרכֻּלתו ולא אבה לשמור את ספי בית המדרש כמוני ולדרוש את דבר האלהים, ולבסוף נשא אשה ויצא את הארץ, ומגמת פניו היתה אמריקא מעבר לים. כשלשים שנה עברו למן היום הזה. ויהי בראשית הימים האלה ואוחיל למכתביו מיום ליום ומחדש לחדש עד כי חדלתי מהוחיל. בראשונה אמרתי: לא עשה חיל על כן יחשה; ואחרי כן חשה נפשי כי מת, ואצטער מאד על בלי דעתי דבר ברור מאשר קרהו לפני מותו, והנה בא לידי מכתבך ומכתב אומנך, ומה רבה תודתי על כל הענג אשר השבעתוני בהם. הן לא ידעתי כי יש בן לאחי – אך מה ארבה שיחה, ואנכי שכחתי כי נודד בדרך היית כל הלילה, והנך עיף ומנוחה דרושה לך.

אינני עיף דודי, עניתי לו, תנה לי לשבת אתך אם עסקיך ירשוך.

אם עסקי ירשוני? לא אבינה דבריך בני. האין כל עסקי נדחים מפני קבלת בן ראובן אחי? או אמור תאמר בלבבך כי לא תאב אנכי לדעת את הקורות אשר עברו עליך וכל המוצאות את אביך ואותך עד היום?

לשאלה הזאת נבהלתי. הן מראש ידעתי כי בוא תבוא, וכזאת וכזאת ישאלוני ואכין לי תשובות נאותות לכלנה. ועתה בבואה עזבני לבי ולא עמדה לי כל ערמתי, כי בשתי בדרך שקר אשר אחזתי בה, ואדמו פני עד מבעד לצמתי.

בשעה זו עלו על לבי זכרונות ראשית ימי ילדותי, ואראה את עצמי והנני בבית שמם, ואבי שוכב על מצע קלחי שבלים, חבילות מרכלתו למרגלותיו ופניו לבנים ועיניו שקועות, ומטה ההלך אדוק בכפו, ועל ידו אכרע אנכי, נער אֻמלל ועזוב, ובכפי הרועדות הנני מוחה את הזעה מעל מצחו הרטוב. היום יום חמה עזה, האויר כבוש עד למחנק נפש, ומסביב דממה דממה. ואקשיב רב קשב לקול מצעדים, אולי אשמע קול צעדי אמי אשר יצאה לבקש תשועה והיא לא שבה; אז עלה רעיון נורא על לבי, ואקרא במר נפשי: כל האדם יגוע מעל פני האדמה, וגם אותנו תאכל המגפה הנוראה בבית הגרן הזה, היא המגפה הממארת אשר התהלכה אז בארץ ותחדש קברים אין מספר. וגם אמי תמות! קראתי, ודמעות כשטף פרצו מעיני, ואתנשא ממקומי וארוץ אל הפתח. וירא אבי ויקרא: אַיֶּךָּ, שמואל? אוי לך אם תעזבני גם אתה! ואעמד תחתי, ואחר שבתי נבהל ומשתומם אט אל מקומי על יד משכבו. אז התחזק וישב ויסמך ראשו על ידו הצנומה, ויאמר: בני! שבה נא אך אתה אתי, הנה קרוב קצי ואז גלמוד אני, מי יקריאני את הודוים? מי יתפלל בעדי? מי ירחצני? מי ילבישני תכריכים? איפה יקברוני? ואיפה ימצאוני יוצאי חלצי בבואם להשתטח על קברי? ואַתְּ, רַעְיַת לבי, אַיֵּךְ? בתוך המבלה כשלת נפלת באין אונים לקום, על הפתחים שאלת אמללה וידחפוך; התיפחת בחצרות ויגרשוך מתוכן – איך, בני שמואל, איך?

הנני אבי, אתך אני, ועל ידך הנני.

יסר יסרני יה, ואעזבך ועודך ילד. מה תהי אחריתך תולעה אמללה? הגוים לא ידעו רחם, הם ירדפוך חביבי, ככלב מצֹרע. אך אם יתן ה' ונפשך תנצל מבין הגלים הנוראים האלה, אנא זכר נא את דודך בארץ גרמניה, והוא יהיה לך לאב. בני כי תשאלני: למה עזבתי ארץ ומשפחה ואלך לנוע בארץ זרים? וידעת, כי חק שמו להם בארצי לבלתי תת ליהודים לגור בכל מקום רק במספר קצוב – למי הצירותי מעולם? וממי אקח מחיתי, זולתי מפֹּעל כפי? אבל הם גרשוני, כי חטא חטאתי, אשה לקחתי, והם נוח להם כי יבלה איש מאחינו כל ימיו בחטאת ובזמה, מאשר יקח לו אשה כשרה כמשפט איש תמים. מה תבכה בני? הטרם תדע כי בגולה אנו, ומפני חטאינו גלינו מארצנו?

ועתה בני, הנני הולך בדרך כל הארץ; איש לא לֻמד הייתי, אך דודך הוא רב מצֻין, לכה אליו ומפיו תשמע לקח בתורה ותלמד. ועד בואך אליו השעה לי כי לא תנזר לבשת, ולא תחלל ברית אלהי אבותינו ללכת אחרי זרים. הנה עברנו ים עד בואנו אל הארץ הזאת, ארץ בריטניה. לב עם הארץ פה לא קשה כלב אחיהם בארצנו, הם יתנונו לחיות מעמל כפינו בלי מפריע, הם לא יציקונו מצוקת מות על אשר נכבד את אלהי הצבאות לפי דרכנו, לא יבוזו לנו על כי מחלצי אבות העולם יצאנו ולא ילעגו לנו על כי בני אברהם יצחק וּיעקב אנחנו. בכל זאת השמר מפניהם כי להדיחנו מעל תורתנו כל מגמתם. לא מרֹע לב יעשו זאת, אך דעתם קצרה, והם שוגים באולתם לחשוב כי בהצליחם להדיח את אחד מבני ישראל מאחרי אלהיו יהיה זה לאות כי צדקה תורת התלוי.

באחת הפנות בלבבי, לא ידעתי מקומה, קבורים היו המקרים האלה. ומדוע לא עלה זכרונם לפני כל הימים? ומדוע זכרתי אך עתה את כל המראה הזה, ויעמד לעיני כמו חי?

עם עור ואמלל! לא אוכל עצור בדמעותי. ובמסתרים תבכה נפשי לצרתך. הנשמע כזאת, ואם יביטו השמים און, כי ימסר עם נפשו על שקר, והחזיק באולת ראשונים מדור ודור בכח נעלה מכל כח אנוש? מנגדם יראו את פרי עץ החיים, מעין הישועה מבעבע מימיו לאזניהם, וכל כבוד העולם זורח לעיניהם, והם עוצמים עיניהם מראות, ואוטמים אזניהם משמוע, וכל כבוד וגדֻלה ישליכו אחרי גום ובוחרים בשפלות בחפץ נפשם.

עם נורא, עם פלאות עם יהודה! אך אנכי אעשה את שלי, ובכל כחי אעבדך להצליחך כי לכך נוצרתי.

ובעל בית הגרן לא הקשה לבו אלינו כאשר אמר אבי, כי בא ויבא לנו אֹכל, אך לא נגעתי באשר הביא, כי נפשי נמסה מיגון על יד אבי ההולך למות, ותכל אחרי אמי אשר הלכה ולא שבה. כמה שהיתי, כמה? לא ידעתי, רק אחת אזכר, כי הלכתי מסביב לגדרות ואקרא: אבי! אמי! כי לבוא העירה לא מלאני לבבי. וככה זחלתי לארך הדרך, כי ברכי כשלו ולא יכלתי ללכת, ולבי שמם ולא יכלתי הבין: אבי, אמי, אנה הלכו? אמי היקרה אשר כבבת עינה אֲהֵבַתְנִי למה עֲזָבַתְנִי? אבי אשר ברכני וילמדני להתפלל מדוע נטשני? ואזחל על גחוני עד בואי לפני בית מבתי השדה, בית יפה, הוא הבית אשר אספני אחרי כן בצל קורתו; ואיש בעל פנים חביבים נשקף בעד החלון וירא אותי, את לבוש הקרעים, זוחל על הדרך, ויזרֹק לי מטבע. ואעבֹר עליה ולא הרימותיה ואזחל הלאה לדרכי זחול ובכה, ולא חדלתי מזחול עד כי קראתני פעם ושלש. אז שבתי, ובלי חפץ באתי הביתה ואספרה כל התלאה אשר אמנם כבר קלטה אזנך שמץ ממנה ותדע כי אבותי עוד אינם, כי לכן דברת על לבי ותנדמני לאמר: עוד יבוא יום ושבת לראות את אהובי נפשך. אף צוית ויביאו לפני אֹכל ומשקה ולא אכלתי רק את הלחם ואת החלב, כי גם בהיותי ילד בן חמש שנים כבר ידעתי כי מאכל זרים אסור לנו.

לא ימלאני לבי להגיד בפניך מכל הטובה אשר עשית עמדי בלתי אם מקצתה. איש פנוי היית באין-אשה ובנים, לא למדת הַדְרֵךְ ילדים, וצרכיהם זרו לך, ובכל זאת אספת את הילד הזה אל תוך ביתך, ותחופף עליו באהבה קדושה ותאמצהו כבן לך. ויהי הנקל לך להיות לו לאב, ותהי לו למורה ומציל את נפשו. אנא ה' תנה לי כח ותמצא ידי לגמול טוב למטיבי בדרך שהוא רוצה בה.

אלה הן המחשבות אשר תקפו עלי, אך גרשתין ביד חזקה ואגד לדודי, כי הקרה הקרה ה' לפני איש יהודי רב חסד אשר אספני ויגדלני, ואספרה לו על אודותיך כל אשר נתנו בפי האהבה והכבוד אשר יהגה לך לבי, לא כחדתי ממנו דבר, זולתי את דתך. ויאמר דודי אלי: ברוך האיש לה' ועָנָהו ביום צרה, כי רִחם יתום והציל עזוב, ואתה בני אשריך כי מכיר אתה את טובתו והנך גומל לו כבוד תחת אהבתו – אך מדוע שכחתם אותי ולא זכרתוני להודיע לי על אדותיך דבר עד היום? הן בן לאחי אתה ועלי היה לגדלת יחד עם בני.

היא הנותנת, עניתי בבת צחוק, מאשר חוש חשש מחנכי פן יחסרני בקחתך אותי אליך, לכן התמהמה להודיעך אודותי דבר. והנה באה השעה וחובתו אמרה לו, כי איננו רשאי להצפינני עוד אז כתבנו אליך.

גם בשבתך אתי, לא היה חסר אותך בני, ענה דודי, לכן שבה עמדי ימים אחדים כי גם לי זכות עליך, ובחנת אותנו, והיה אם לא נערב עליך ושבת למקומך, ואם תרצנו וישבת אתנו – ככל אות נפשך תעשה, כי אדון אתה לנפשך, וזכות מְגַדֶּלְךָ עליך לא תשכח, כי זכות קדושה היא. ועתה לֵך והנפש בני; הנה עליתך מוכנה לפניך.

ויהי כי קמתי ממושבי, ויאמר: עוד לי דבר אליך שמואל, הלא יהודי כשר הנך.

כמדֻמה לי דודי, עניתי כמשתמט.

אולי לא תדע בני את המֻּשג שאנו בגרמניה מכַנים אל מלת “כשר”; לכן דע לך, כי בשם יהודי כשר אנו מכנים את האיש השומר את חֻקי הדת היהודית כהלכתם.

אם כן איפוא דודי, אינני יהודי כשר.

אבל בביתי, בני אהובי, מחֻיב אתה להתנהג על פי החֻקים האלה.

המחֻיב אני?.

אם לא, לא אוכל לאספך הביתה, אם כי מאד יצר לי הדבר הזה.

מַזֶּה דודי, קראתי. הככה אתה רחוק מסבלנות כי תדרש מאיש לקבל עליו מנהגים שאינם מתאימים עם הוכחת לבו? אם בעיניך טרם סר כח המאסר מהעֹל אשר תמשך בו, הלא אנכי משכבר לחדל-כח אחשבהו, ואפקיע צוארי ממנו בדעת מישבת; התדרש ממני לאחוז בדרכי הצבועים – והם תועבה לי?

לא אדרש ממך דבר זולתי כי היה תהיה כאחד מבני ביתי; לא ארגל אחריך אם תתפלל בסתר חדרך או תחדל; כי בידך הוא. אך את שבתותינו אל תחלל ובמאכלי אסור אל תתגאל.

בזאת אדמה אוכל להעתר לך, אם כי חפצך זה בדורנו אנו מוזר הוא בעיני, כי הן זאת תורת הדור וזה יתרונו, כי יניח לאיש ואיש ללכת בדרך מחשבותיו. והחרם יחרים וארור יארר את כל איש אשר יזיד לעמוס ביד חזקה את דעותיו או את רצונו על חברו.

נראה, כי מקוראי הטימס הנך, ענה דודי בלעג.

אבל לא מפיו אני חי, עניתי כמתרעם.

ומי יהין להגיד כזאת? – ועתה ראה בני חביבי, לו הואלתי להתלוצץ, כי אז אמרתי לך: הנך איש הבא בין אנשים, ובואך ממקום השכלת העמים העומדים בראש ההתְמַדְּנוּת אל עיר קטנה בגרמניה, אל בית רב בודד אשר מיום עזב את ספסל בית מדרשו, חדל להיות לו מהלכים בין המלֻמדים, לכן חמל עליו ועל משפטיו הקדומים ואל תעמד עמו על קו הדין בדברים אשר אם לך לא יועילו הלא גם לא יזיקו. אך דרך מהתלות שנאתי, ולכן איעצך לאמר – וירם אצבעו בבת צחוק מחֻננת על שפתיו ויאמר: הזָהר נא שמואל אהובי בכבוד השבושים של איש שבע ימים כמוני כי מי יודע אם לא יבוא יום והנחילך אחדים מהם במתנה.

קחה ברכה דודי בגלל מתנה כזאת קראתי בצחוק, ואני שמח כי חשוך שבושים הנני.

הן זאת ידעתי מראש, אבל הגידה נא לי עתה, גבר נורא, מה תאמר להצעתי? התאות לחיות על פיה?

אחרי ישוב הדעת רואה אנכי כי לא אחטא מאומה אם אקבלה עלי.

טוב איפא, עלה עתה אל עליתך אשר פניתי למענך, ולעת האכל בצהרים יקראוך. – ורחל בת דודי באה ותשאל לשלומי בסבר פנים, ואביה צוה עליה להובילני אל חדרי ואעל אחריה במעלות, ואבוא אל חדר קטן נקי המקֻשט בטעם הדורות הקודמים, ששם מצאתי את חפצי סדורים לפני. ורחל עזבתני ואהי בודד לי, ויפן לבי לחשוב מחשבות על אודות עניני ככל העולה על רוחי.

ואתה שלום אבי!

*

 

מכתב שלישי    🔗

ה' תשרי.

הלא תשמח אבי בשמעך מפי, כי כבר הייתי פה לבן בית ולא לתהו אבלה זמני, במעט ימי שבתי במקום הזה נוכחתי לדעת כי עוד רבות לי ללמוד פה, ועל פי מה שלמדתי רבות לי לשבש את החלטותי הראשונות ולהגיה אותן, ולא אכחד ממך כי הרבה הגהות ממין זה משמחות את לבי. וזו אחת הגהותי המשמחות: כי העם הזה (עם היהודים) לא משחת הנהו במדה זו שהכל דנים אותו מבלי הכירהו; ומודה אני על עוני, כי גם אני, אם כי חֹטר מגזע העם הזה הנני, הֻכּיתי בסנורים ואעות משפטו; אך למה יפלא הדבר? הן המשנה הראשונה שהורונו בתורת דתנו כבר גזרה נדוי על העם הזה בכנותה אותו בשם “גוי-כחש”, ותאמר: ידי היהודים עשו את התועבה הנוראה (לצלוב את המשיח), לכן המארה והחטאת כּרוכות בעקבותיהם עד דור אחרון. ויהי כל עת בואי לנדודנה ואעבר בכונה בחוצות משכנותיהם, על פני חנויותיהם המדֻלדלות, ואשמע את שפתם הנלעגת ואתבונן בתנועותיהם המוזרות, ואסֹב מעליהם בבוז ובגֹעל נפש. וככה, עוד בטרם גמלה דעתי כראוי, כבר נתאמת בלבי כי השם “יהודי” כולל בתוכו מֻשּׂג שפלות הנפש וחמדת הממון. וביהירות של איש מצליח דרכיו חשבתי את האמלל הזה למין בריה משֻׁנה מקֻלקלת צלם יצירתה.

עוד חי בקרבי זכר מקרה אחד, מימי ילדותי, אשר משך אז עיני עליו, ויהי באחד הימים ההם ואיש זקן עוטה מעיל ארוך כמשפט בני קדם מצנפת חבושה לראשו, שתי פאות ראשו כפתילים לבנים ירדו מרקותיו, וזקן ארוך ולבן ירד עד לבו – איש ישראל היה מתוגרמא או אזיא אשר עבר על פני המקום המֻּקצה לשעשועי הילדים –, ויהי כאשר ראוהו הנערים וישתוממו רגע ותֵכף להשתוממותם הקיפוהו בעליצות נפש וישרקו וישומו וידחקו איש את אחיו, וישיגוהו רגע, ורגע נסוגו אחור ממנו וידו אבן בו, וירעשו נוראות ויקראו אחריו מלא: יהודי, יהודי! ואנכי עמדתי מרחוק, כי גאותי לא נתנתני להתערב במהומתם, אך בנחת רוח התבוננתי אל המראה. הנה האיש עמד תחתיו ובמֹעל כפיו דבר אליהם תחנונים, והם השיבו לו שחוק לעג פרא. וילך האיש לדרכו ולא שם עוד לבו לרודפיו, ואֹמר לנפשי צדקו הנערים האלה כי מדוע קשה לב האיש כאבן? ומדוע יתראה לעיני כל כבן בלי אמון? ככה עקשה תורת חנוכי את דעתי, ולא עלתה אז על לבי לאמר: הן אותו הלבוש אשר ילעגו לו הוא הלבוש אשר לבש גם מורנו מנצרת, ואותו הזקן אשר ישליכו עליו שקוצים, הוא הזקן אשר ירד גם על פי מדותיו של משיחנו מבלי פגוע בו תער. ההיה אף הוא ללעג בעיני הרומאים לבושי פרגוד ועדויי כלי נשק בגלל תלבשתו? רק עתה פה נפקחו עיני לדעת כי הַחֲזֵק במנהגי אבות לא לחטאת יחשב, ומעיל ארוך וזקן מגֻדל לא ישחיתו לב איש.

יום יום יבואו רבים אל בית הרב לשחר את פניו, ורבים דורשים עזרתו, ולכלם יכינו מזון ומשקה בלי יוצא מן הכלל. בין כל האורחים הבאים האלה הרבו הצפוֹנים לבושי המעילים למשוך עיני עליהם, ויום יום כהשלימי את שעורי לפני דודי, או כהתימי את סעודתי אם אֹמַר להנפש מעט אז ארדה לי אל הדיוטא התחתונה, אשר שם יאכלו האנשים האלה את לחמם בחבורה, ושוחחתי אתם, מראיהם כמראה פני דלים, אך לבושם משי ולא קרוע. אביונים הם ובשם “קבצנים” יכֻנו, אך לא כמשפט, קבצנים משפטם כי אינם לא מגֻשמים, ולא חברי דעת, לא רודפי זמה, ולא להוטי שכר. שפתם שפת אשכנז מקלקלה, אך דבריהם כלולי רעיון ושנינות. לפי מחשבתם: הצדקה הנתנת להם אינה אלא גבית חוב, ודומה אני כי כמחשבתם כן גם מחשבת הנותנים, ולא יחשבו את מתנתם כמתנה, אך כפרעון חוב. כי חוב חיבים העשירים לאביונים בגלל העשר אשר חננם ה'. ובזאת נפתרה פליאתי אשר הפליאתני לאמר: במה שונים היהודים מאתנו, כי לא נמצאו בתוכם “חשוכים” כאשר בתוכנו אם כי העניות בפני עצמה גדלה בהם שכם אחד על אשר בקרבנו? ואולם התשובה פשוטה מאד: בקרבנו מְחִצה כפולה מבדלת בין מרום עם הארץ לבין דלת העם, כי לא לבד בהשכלה ודעת יבדלו אלה מאלה, אך גם במוסר ודרך ארץ; כי מערכת נמוסים וחקי תרבות המגינה עלינו מפני הגסות ההמונית מקפת אותנו, כאותו המכבר הסובב את פנסי החוצבים ומונע את האש מבוא במגע עם אויר הנפץ מחוצה. גם בשעת נפלינו מההמון, כי אורה המראה לנו את אחרית החטאת, ישמר עלינו לבלתי נפול בשחיתותיה. לא כן משפט היהודים, כי אם גם בהם יש הפרש במדרגת ההשכלה, אך יד כלם שוה במדרגת המוסר וגם האביון שבאביונים אשר בקרבם, מעלה אחת של ותיקות¹⁰ ושל מוסר לו ולבעל הבית האמיד, הפותח יד תמיד להשביע נפש שוקקה. וגדולה מזו יש, והוא הרֹב, שהרוכל העני עוד עולה במעלת הזהירות במצות ודקדוקיהן על בעל הבית העשיר והמיֻחס.

ואם אחקר לדעת סבות הסבה, לאמר: מדוע היתה כזאת ביהודים שלא כמנהג העולם? והסתבכתי בסבך השערות שונות, ומהכלל העולה מהן למדתי כי עוד עתידות גדולות נכונו לעם הזה, אחרי רואנו כי גם בשפלותו סגלות יקרות לו, אשר כמוהן לא תמצאנה גם בין בחירי שאר העמים.

ורֹב המרודים האלה הם הצפוֹנים הנודדים על פני ארץ רבה באין מטרה ומצפים רק לחסדי אחיהם ברוכי עֹשר אשר יקדמום בכל מקום בואם להשביעם לחם ולהותיר גם שקל לכיסם. בדרך זו יכלכלו המרודים האלה את נפשם, ויש בהם גם אשר יצרפו פרוטה לפרוטה ושקל לשקל וקבצו להם סכומים הגונים. ואני כפעם בפעם נותן לאחד מאלה לספר לי את הסבות אשר גרשוהו מביתו ותאלצנה אותו לאחוז בחיי נודדים כאלה. ויהי ביום השני לבואי והנה נקרה לפני צפוֹני אחד מאלה, אישון דל בשר ודְוֵה עינים, והוא בא ארצה אשכנז לבקש ארוכה לעיניו. ואשאלהו: התיטב בעיניך הארץ הזאת? ויען ויאמר לי; “האשכנזים מאֻשרים, כל מה שהם מרויחים, הם מרויחים לעצמם, להם מלך בארץ ולהם חקים טובים, והכל בסדרים. האשכנזים מאֻשרים”. בשם אשכנזים התכון האיש ליהודים דרי אשכנז. “ומה אתכם?” שאלתיו. “אנא אל תּשאלני” ענה לי, “בטרם באתי ארצה אשכנז דמיתי כי סדר עולם כך הוא; הגוי שאני עובר עליו מחֻיב להכות אותי, והשוטר שיפגעני מֻכרח שיפשיט אותי, ואנשי הצבא כשׁבאים אי אפשר להם שלא יסחבו את בני אחריהם. הן אמנם גם פה אך ככלבים נחשבנו אבל הלא גם בכלב לא יבעטו מבלי כל סבה”. ככה דבר האיש במר נפשו ודמעותיו התגלגלו על זקנו הלבן. ואשאלהו אם באמת כה קשתה עליהם יד מלכם שמה? ויאמר: אכן קשתה מאד. חלילה לי מקלל אותו כי משוח מלך הוא, אבל לא רק ידו כי גם פרסת רגלו שם על צוארנו וידיקנו וישפתנו לעפר, ולולא חסדי ה' כי עתה הדימנו והשמיד את שמנו מתחת השמים, כי בכל שלח ידו ובכל פגעה מדת דינו לאמר: ככה תהי גזרת לבושכם, וככה תסלסלו את שעריכם, וככה תספרו זקנכם, עד כי קצנו בחיים.

הראית פניו מימיך?

הן בשלוחים רואי פניו הייתי גם אני, כי ראש הקהל הייתי בימים ההם, ואִבָּחר מבני עדתי ללכת אל עיר הבירה ולעמוד לפניו, ואז ראיתיו. גבר נאה אבל יהיר!

ומה היתה תעודת השלוחים האלה?

ויבט כמשתומם ויאמר: הטרם תדע כי פקודה יצאה מאתו, לגרש את כל היהודים היושבים על הסְּפָר? ויהיו עתידים אז לעזוב את משכנותיהם ואת בתי כנסיותיהם וקברות אבותיהם וללכת לדור בפנים המדינה, לשית נוספות על העם היושב בקרבו צפוף וכבוש עד בלי מקום מכבר.

ועל מה צוה ככה?

יען כי נמצאו בקרבנו אחדים אשר עסקו בהברחת המכס, ויצא הקצף על כֻּלנו. ואנחנו אמרנו כי כל קהל עיר ועיר יקבל אחריות אנשיו, והיה האיש אשר לא יחדל משלוח בעולתה זו את ידיו, והעניש הקהל אותו קשה. אך לשוא שומע לא היה לנו, וכנבוכדנצר בשעתו הגלה מאתים אלף נפש ממעונותיהם.

ועתה, אמרתי לו, הנה פתאום בא אידו וימת בטרם נמלאה מחשבתו.

היש שר או נשיא, קרא ההלך, היש מלך אשר שלח ידו ביהודים ונקה? ואיככה יכל המלך הזה להצליח, וקול צעקות רבבות מישראל בקע רקיעים, ואלפי אמהות אמללות קראו עליו אל ה' בדמעות שליש. כי שכיריו פרצו לילה במשכנות מבטחים וישודדו ילדים מחיק אמותיהם ויגלחום ויסחבום ככלבים הלאה אל פנים המדינה מבלי תראינה עינינו אותם עד עולם, וימכרום שמה לעבדים ויאכילום בשר טרפה, וישכחו את אבותיהם ואת אלהיהם, וישתחו לפסלי עץ ואבן; הכל אלה יראה ה' ויחשה? השופט צדק כמוהו יתאפק ולא יפר תחבולות און, ולא ישבית מחשבות אנוש האומר להתגבר על אל אלים? צדיק הוא ה' לכן התיקהו ממסלולו פתאום, כאשר ינתק כפעם בפעם אחד מכוכבי הזיקים ונפל ארצה ברעם ורעש. וכבר נבא עליו בן אמוץ ויאמר: “איך נפלת משמים הילל בן שחר”, וישלך ה' את תפארתו משמים, וישיתהו לחרפה בארץ ולמנוד ראש בלאומים!

כה דבר האיש ויקם ממקומו, ואנכי לא הוספתי לקפחהו בשאלותי כי אמרתי בלבי מי יודע? אולי גזלו גם ממנו בן מחמד עין – ואקום גם אני ואצא בלב קרוע, ולא יכֹלתי להסב בסעודה כל היום, כי דמעות התפרצו לעלות בלי הרף. ויהי כי קראו לי ואֹמר חולה אני, ואעל אל חדרי ובמסתרים בכתה נפשי על שבר בת עמי. ואולם בכל עצבותי מצאתי נחת, כי אמרתי לנפשי: רק אחת היא אשר בכחה להציל את אחי ולהשיבם אל ביתם ומשפחתם וכל קניניהם, הלא זאת: מעט מים ומעט כחש; והם ימאנו בכחש. ברוך ה'! עוד נמצאו בתבל בני אדם המתקימים על האמת כי יקרה וקדושה היא להם מכל קדשי הקדשים המֻּסכמים.

 

מכתב רביעי    🔗

י"ב תשרי.

תחבולה המצאתי להעלות על השלחן את השאלה הידועה ולהביאה לידי משא ומתן פעמים ושלש. ויהי ככלותי לשנות פרקי לפני דודי בגמרא והפלפול תם, ואפן אליו ואֹמַר: הֲצָדַקְנו, דודי, כי נשתמט מבוא בוכוחים עם המסיונרים הנוצרים? ומה אם יאמרו, כי יען אך על יסודות לקוחים מספרינו נשען ודרך הוכוח כטפלה בעינינו או לא נודעה לנו, לכן לא נוכל עמוד לפניהם במשפט ואין בפינו תוכחות?

וישא עין ויבט בי ולא ענני דבר.

ואוסיף ואגיד: שח לי אחד המסיונרים, כי נסה פעמים ושלש להתיצב לפני אחד הרבנים, ויסגרו לפניו את הדלת, ויאמר להשיג חפצו על ידי מכתב, והנה שב המכתב חתום לידו ועל גבו כתוב לאמר: הכסיל עונה את הכסיל.

ויסגר דודי את הספר המנח לפניו, וישאלני: ואתה התוכחת עמהם?

לא אוכל להכחידה ממך. הלא תדע את האנגלים כי מאמינים המה וכל מגמתם לעשות נפשות לדתם, ויסו דבריהם כפעם בפעם גם אלי. ואנכי לכבוד דתנו אחור לא נסוגותי, ואמת נתנה להאמר, כי היה אשר לא מצאתי ידי ורגלי בנדון הזה. ואם כי לא חשבתי את עצמי כמנֻצח, אך לידי חסימת פה הביאוני. ואתה לוּ תרשני ואַרְצֶה לפניך איזו מהשאלות הללו, וידעתי כי תמצא ידך להתיר ספקות, ולהגיה חשכי.

בגלגול הדברים עוד תודע לך מחשבתי על אודות שאלתך הראשונה, אך עתה הוציאה נא אֵלי את גופי ספקותיך ונכון אנכי להתירם כפי יכלתי. ואולם דע, כי רק אליך, באשר אתה יהודי, הנני נטפל לתשובה, אך עם נוצרים גם אנכי לא אתוכח, כי לא למורה לקחת לקח מפי התלמיד, וכל זמן שהם באים על מנת ללמד אותנו אין לנו כל עסק עמהם. כי מה בצע בוכוחים? והם לא הועילו מעולם לאיש להחליף את דעתו הקבועה באחרת טובה ממנה. והיה בהֵעָרה רוח ממקום ללמד לתועי רוח בינה ונפקחו עיניהם מאליהן לראות משוגתם, בוא תבוא השעה שתתקים בה נבואת זכריהו לאמר: והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי נלכה עמכם; רק אז תבוא השעה גם לנו לפתוח שפתינו עמהם, אולם עד בוא העת הזאת טוב לנו יחיל ודומם בסבלנות וארך-רוח.

אויה קראתי, כמה אלפי שנה אנו מחכים ואין איש בא לבקש תורה מפינו. ואם באמת האמת אתנו, האם לא נחטא לאלקים בהמנענו מהמציא את נפשנו לבאי עולם ללמדה להם בטרם ידרשוה?

צעיר אתה לימים, בני, ושאלתך לא לעון תחשב לך כי עוד לך ללמוד הרבה; אבל הגידה נא לי: מה בצע בהללך את השמש לאיש והוא עור? הלא בספרך לו מה מתֹק ומה טוב האור היוצא ממנה שמבלעדו כל הנמצאים נסתרו מעינינו, היאמין בך והוא מנפשו לא ידע מאום? או אולי תדרש מאיש כי יאמין לך בענינים כאלה על דברתך?

לא יעלה כזאת על לבי – עניתי בהתאדם פני.

לכן עלינו לחכות עד גמל התבלול והוסר מעל העינים ונפקחו לראות, ואז אם בוא יבא אלינו העור שנתפקח, ובבשתו מפני התעתועים אשר נמשך אחריהם יבקש מאתנו להבינהו במראה, אך אז עת לנו לדבר, ולא מקדם לכן. כי מי האיש האומר לזכות את חברו בדעותיו על כרחו, אומרים לו: קחה טובתך והשליכה על הקוצים. ואתה אל תאמר בלבבך, כי יען אשר הרבים לא יכירו כח היהדות לכן אין בה ממש; הן גם כח האלקטריה נסתר מעיני הרבים כל ימי עולם, הבגלל זה לא פעל פעֻלתו לפני אלפי דורות כמו היום?

אבל הן כדבריך, דודי, אמרתי, כן יגידו גם בעלי כל שאר הדתות.

יאמרו מה שיאמרו, ענני, דבריהם אינם משנים סדרי בראשית.

אם כן איפוא עלינו לשבת בעצלתים ולצפות לנסים מן השמים, ונביאינו מלפנים הככה עשו גם הם?

ויתבונן דודי בי, ובת צחוק כמו התולים נראתה על שפתיו, ויאמר: אם ידעת בנפשך כי אתה האיש אשר בך בחר ה' לנביא לו, לך נא בכחך זה והושיעה את עמך. הלא ידעת כי אין אנו ממתינים לעיר וקדיש דמשמיא נחית, רק כל ילוד אשה כמונו אם אך רוח מלפני ה' תלבשהו ואש קדש תצית עֹז בלבבו, היה יהיה לנו לאיש הפלאות אשר בו נבטח כי יגאלנו. לכן אם תדע בנפשך כי אתה הוא האיש –

אל נא תהתל בי, דודי, הלא אתה ידעת כי אינני בא אלא כתלמיד בער המשתוקק ללמוד ולדעת.

לא תלמיד בער הנך, בני, ענה דודי בסבר פנים במחאו בידידות על כתפי; ונהפוך הוא, מלֻמד הנך יותר מדַּי, כי מחנכך האנגלי בהמשכו אחרי מנהג היום הִרבה להושיבך על ספסל הלמודים. כי דבר הלמודים אצל העמים נופל לפי דעתי תחת שלטון המנהג המשתנה מעת לעת: לפנים מאסו כל תורה ויסירו לבם משמוע כל דעת, והיום הנם מתנפלים על הלמודים יתר מכדי השעור הראוי, הום לומדים ושונים וחוזרים ושונים ומעמיקים עיונם בדברי אחרים עד שָׁכְחָם כי יש סברא גם במוחם, ואף אתה בדרך זו חֻנכחת. אכן ידעתי כי לטובתך התכַּון מחנכך, אך סוף סוף הֻרגלת לחשוך נפשך מכל מחשבה מקורית ותבחר להסמך תמיד על מוצא פי אחרים, לכן תדרוש לקח גם מפי. ואני חלילה לי למנוע תורתי ממך והשמעתי לאזניך דברים אשר לא השמעתים ואשר לא מלאני לבבי להשמיע לכל תלמיד זולתך –

ויהי כי הסתכלתי בפניו כמשתומם ושואל, ויוסף ויאמר: פן יצחק לי, שמואל! ואתה אל תשתומם, דברים כהויתם אמרתי לך; כל תלמיד בן יומו ימלא פיו צחוק, בהרצוֹתי לפניו את היסודות אשר אֹמר ללמדך אותם עתה בתור חדשות ונצורות, כי כטוחן קמח טחון אהיה בעיניו. אך אתה, בני, בהעבידך את מוחך עבודה רבה, קהה שכלך והוא מתנודד ומפקפק בהרגשת האמת. החטאתך היא בני? חלילה. לכן אל תתיאש, כי עוד יבוא יום וחדלו כל פקפוקיך ודעת אמת ברורה תתערה בך, רק שמור תשמר את דברי המצות והחקים לעשותם למען יחזק לבך.

הדברים האלה היו לי כמלח על פצעי, ואֹמַר כמתמם: הגם אתה יקרה לך צורת המטבע מגופו? הבאמת יש ממש בחיצוניות?

כמה ימי שני חייך, שמואל?

חמש ועשרים שנה, דודי!

לכן חכה נא עד תכלינה לתקופת הדם בעורקיך לכל הפחות שלשים שנה. כי כל עוד אשר יחם לך בחֹם דם הנעורים ההולך ושב אליו מתקופתו, אמור תאמר כי הלב היא מרכז כל החיים ודי כח לרגש המוסרי המקנן בו לשלוט בך כל ימי עולם, ואולם דע לך כי כרבות ימיך כן יוסיפו שאר הרגשות לשים בך משטרם. או אז תכיר כח המטבע שהֻרגלת בו מנעוריך, כי רק כחו יעֹז לשמור עליך לבלתי תסור מדרך הישרה, הלא זוכר אתה את דברי בן ארצך “המוכיח מכפר ויקפילד” האומר, כי לפי סדר העולם, הפקחות לבדה היא המדה אשר נְמַלט אתנו בעברנו את ימי השבעים, ודבריו נאמנו מאד. כי לכן זאת חובתנו להוסיף חיל ברגש המוסרי ולחזקהו בכח הרגל המעשה, וכל מי שאינו עשה כן, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם מאמין הוא ונפכה אמונתו לאולת.

ואֹמַר לדודי: הלא גם לעובדי עץ ואבן מטבע קבוע של חֻקי מעשה, ההצל הציל אותם המטבע הזה מהִטָּבע באולתם?

הרף בני, ענה דודי, הלא גם לעמים הקדומים לעם יון נודעה חרֹשת הפסילים, והיוני לעג להם ולכל חרשת פסיליהם, ויאמר לה כי מלאכת פראים היא, והוא צדק בלעגו מאד, כי באמת לא נגלה סוד היֹּפי מידי הקב“ה אלא לאֻמה זו, וכל שאר העמים אמנם שערוהו בדמיונם אך עד תכליתו לא באו. גם החרש המצרי בצירו את אלהות האש בראש חתול, גם החרש האשורי בתתו פני אדם לשור סמל הכח, כמוהם כמו החרש היוני אשר צר את פסל “נעמה הבלוידרית” יחד כלם מבארו של היֹּפי שאבו, אך לא לכֻלם נזדמנה הצורה הנכונה. והוא הדין גם במטבע זה שאנו קוראים לו “טיב הדת”, כי אם עמים רבים קבעו להם טיבים, וגם הכושים הטפשים והנחֻשתנים הפראים יצרו להם דתות ככל העולה על רוחם, אך הדת הרצויה נחלתנו לבדנו היא, רק לנו נגלה סודה, כי רק לנו נגלה הקב”ה להורותנו את צורתה הנאמנה. וכשם שאין חק היֹּפי אלא אחד כך אין טיב הדת אלא אחד בעולם, שאיננו מקבל לא תוספת ולא גרעון ולא הרכבה, אלא בהויתו הוא עומד כל ימי עולם.

ואען ואֹמר: על דבריך הראשונים, דודי, אין בפי תוכחות, כי יסודם בנסיונות החיים שאינם לפי שנותי; אך דבריך האחרונים נפלאו ממני מבלי הבינם מאומה.

אולי גרמה לך זאת, זרות דבר “ההתגלות האלהית” אשר יחסתי ליֹפי; לכן דע לך, שלא כונתי בשם זה לאותם הדברות אשר דבר הקב“ה בקולי קולות מתוך האש לכל קהל ישראל במעמד הר סיני, אך לאותם הדברות של לחש נתכונתי, שהקב”ה מדבר בכל עת ובכל שעה ומשמיע אותם לכל בריה ובריה מתוך חדרי לבה והן מבינות אותם. הם מצוים לנמר לשחר לטרף, והם מורים דרך לאילה להסתר מרודפה, הם יסוככו על התולעה אשר בגביע הפרח, וקולם משביח שאון ימים, על פיהם יתקרבו המזלות אל השמש ועל פיהם יתרחקו ממנה, כי הוא אבי כל היקום הנושא את העולם בזרועו וידו מושלת בכל, מראש כוכבים ממעל עד כל רמש מתחת לארץ. ההוא ידאג לכל צמח וחי ולא ישים לבו לאדם להַתְוֹות דרכו אשר ילך בה לטוב לו? לא יתכן הדבר!

"כפי מה שהבינותי מדבריך, דודי, אין האדם זקוק לתורה מן השמים, כי רַחַש לבבו היא תורתו, ואיפה הוא האלהים הנשוא על שפתיך תמיד?

– בקרבך קדוש! ענה דודי במאור עינים. לא כמאמין כי אם כחוקר אדבר עמך הפעם ומראש מצפה זה אומר לך, כי אם מזּרע ישראל אתה ודמי אברהם אבינו נוזלים בעורקיך כבר עלול אתה לנבואה, כי כתוב כתב ד' על לב כל איש ישראל את תורתו ובתולדות בני עמנו התגלה רצונו יתברך, ועל איש איש מאתנו למלא אחריו, למען ידעוהו גם כל שאר באי עולם; אך אוי אוי לאיש שאין לו סמיכה אלא על הדברים הכתובים בספר, מבלי היותו הוא באור חי להם, כי דברי ספר כשהם בפני עצמם לא היתה להם כל עמידה, לולא היו מכֻונים אל טבע הלב שאליו נאמרו? ורק זה היתרון אשר לנו, כי דברי ספרנו מתאימים יחד עם מערכי לבנו וטבע נפשנו.

ומה, דודי, לפי השערתך…..

אין כאן השערה, בני, אבל ידיעה פנימית, ואם אינך חש את הידיעה הזאת גם בפנימיותך כי אז זְרֵה כל דברַי לרוח; אם לא מימי ילדותך משכך איזה כח נסתר ליושב בסתר; אם לא שמוע תמשע תמיד בקול מוסר שדי בְּלַוֹּתו אותך בכל הליכותיך ומזהירך מלהדבר בעוה"ז יותר מדַּי; אם לא תחוש בלבבך שמחה טבעית בצדק ובמישרים ותקוּצה פנימית מפני העול והעשק, בידוע שלא עמדו אבותיך על הר סיני, וזרע אמת אינך.

זרע אמת הנני, קראתי ברגש ואמנם עתה ידעתי מה הציק ללבי ככה.

כן בני, זרע אמת הנך, קרא בקול רם, בן עֹני אתה ככל אחיך, כי מי איש ישראל בעולם, אשר לא נגרו דמעיו על נחלת בוז וקלון, עשק משפט ודבת שקר? ואף אם חדלנו היום מהיות חלאת מין האדם, או רמש אין מושל בו, כאשר יכנֵּנו פרידריך הגדול, אך עוד כמאז הננו גולים סחופים וּמדֻלדלים, וגם הילד מבני ישראל כבר ידע צרה שכם אחד על כל בני גילו מהעמים, לכן לא במתת שקר נתהלל באמרנו תמיד: אתה בחרתנו מכל העמים, כי אמנם בנו בחר ה' להיות מורים לכל האדם. ולא כי חשוד הקב“ה לשאת פנים חו”ש לאחת המפלגות בבני אדם ולבכרה על רעותה; אך כך גזרה חכמתו יתעלה. כי מפני שאין המעלות המוסריות הטובות נקנות אלא על ידי יסורים, והוא ידע כי אין עם אשר יוכל לעמוד ביסורים אלא ישראל, לכן בחר בנו לעמוד לשרת לפניו וילבישנו את לבוש תפארתנו, ובלבוש הזה הננו מתעטפים ובוכים על גורלנו באין מפריע, וגם מתוך הרִנה של שמחה שאנו עומדים ומרננים לפניו בימי חגינו ומועדינו קול מתיפח ואנחות עצבון עולה באזני כל שומע.

לוּ לדבריך ישמעו האֻמות, כי אז אין להם אלא להאמין בנו ולקבל את דתנו בשתיקה?

הנך שוגה בני, כמו כל הנוצרים, בבאור מלת “אמונה” שהשתמש בה מיסד דתם ותלמידיו, השם “אמונה” בלשון הקדש מורה על המדה ההפוכה ממדת החשד והמעילה, והיא אחת ממדות הנפש. אך היונים והרומים תרגמו אותן באופן בטול היש של הפרט אל הכלל, והדבר הזה הוא אחת מפעולות השכל, ולפיכך לא עלתה ביד פאול השליח אלא לכונן כנסיה, אבל קצרה ידו לכונן גם דת בארץ.

איככה תאמר כי האמונה היא פרי השכל, והלא כלל גדול מסור בידינו לאמר: דבר אמונה איננו מֻשג בשכל? ומה ההבדל בעיניך בין אמונה ודת?

הנני להשיב לך על אחרון ראשון: בשם “דת” שאנו מתרגמים בו את המֻּשג רליגיה אני מכַון לאותה תורת החיים והמעשה אשר תכונן את צעדנו ביחוס אל הקב"ה: לכבד אותו ולירא מפניו, וביחוס אל בני האדם: להתנהג עמהם במדת המוסר והחקים אשר תצונו. גם לדת האִסְלָם אקרא דת, אבל הנוצרית לא באה מעולם לכלל זה, כי תורתה ומוסר כהניה לא באו מעולם לכלל מעשה מצד המון העם. וכי תביא לי כת כתת הפוריטנים שבאנגליה לראיה מכחשת את דברי, ואמרתי לך: הכתה הזאת שמה לה את יסודות היהדות לקו, ולא מפי הנוצרית היא חיה. ואמנם כי נמצאו יחידים גם בנוצרית אשר קימו תורתה הלכה למעשה; אבל מעולם לא היתה התורה הזאת נחלת עם, ועוד היום רק שמה נשוא על שפת העם, ואת טיבה לא ידע. אך לעֻמת זה צלחה בידי כהניה לברוא כח שלטון חצוני מעשה מלאכת מחשבת נורא מאד, הכובש את הרוחות ורודה בחברת האדם להכניעה תחת רגליו, ולכח הזה אני קורא “כנסיה”.

הלא גם החלונים לחברי הכנסיה יחָשבו? אמרתי.

בבחינת היחס המצטרף שבין עבדים לאדוניהם, ענה דודי. ובזה כלולה התשובה לשאלתך הראשונה, לאמר: צדקה מאד הכנסיה הקתולית בהבדילה בכונת מחשבת הבדל עצמי בין הכהנים והחלונים; כי יען שריב עולם להשכל והנסיון עם יסודי אמונתה, לכן אנוסה היא להפקיד את היסודות האלה לשמירה בידי כתה מיֻחדה שמיחסים לה כח נעלה מכח בשר ודם, באשר בלעדי השמירה הזאת סוף סוף תעֹז יד השכל להשמידם ולאבד את זכרם. כללו של דבר: אין בכח כל תורה המתנגדת לשכל לעמוד מבלעדי חבר כהנים המקֻדשים בקדֻשת בוד קדושים, ולכן נואלו מאד המוחאים¹¹ בצאתם לריב על הקתוליות, כי המה בידם חתרו חתירה תחת הנוצרית להפילה, באשר הכהֻנה אצלם הוא מֻשג הפורח באויר.

ואתה, דודי, האינך כהן לעמך?

האני כהן? קרא דודי כמתמיה, הככה נבער אתה מדעת תורתך? מהֻלל שם ה' כי בנו היהודים אין כנסיה ואין כהנים במובן העמים ואף בהיותנו שרוים על אדמתנו לא היה הכהן בנו אלא לעבודה בהיכל. ואנכי אינני אלא שומר התורה; אינני אלא מורה לעדתי, כאשר יגיד עלי שם משרתי, וכל כבודי נוסד על יתרון דעתי בחקי תורת עמי, כי על כן כל איש מבני עדתי, אשר ידע את התורה כמוני או ירב לדעתה ממני. הצדקה לו להורות דעת את העם ולדרוש ממנו לסור למשמעתו. והעבודה בבית הכנסת נחלת כל העם היא, וכל איש ישראל כשר לה, ובחנני נא, ואמר מלה כי תאוה לעבור היום לפני התֵּבה, אם לא חפצך יעשה מיד.

טרם ידעתי אם מֻכשר אני לכך, עניתי במבוכה, כי לא הֻרגלתי באלה, ואולם עוד לא שמעתי מפיך מה הדפי אשר מצאת בהנוצריות? הלא גם לפי דבריך אין להאמונה עסק עם השכל.

כנים הדברים והם הם שגרמו לי לחַיֵּב את נושאי דגל הנוצריות, על כי כמוהם כמו האליליים הקדמונים, בהיותם מזֻינים יותר בצרך הרגש הדתי מאשר בצרך טופסיו¹² נואלו בחֻלשתם לאמת בלי כל בחינה את דברי מרום, וידמו למלא רצון עליון בהפטירם בשפה אֲמָרים שאין להם מקום בשכל כי אם בזכרון.

אבל הלא לא נכחד ממך דודי, עניתי, כי לרבים מהנוצרים מימי עולם וביחוד מימי פרק התקונים והלאה אין עצם האמונה אלא ברגש, וכל האמונות הפרטיות הסותרות את השכל טפלות לה. ואם בכל זאת הם מחזיקים בהן, הלא זה רק מאשר אמצה המסורה הקדושה את הקשר בין הטפלות ובין העִקר עד שאין להפריד ביניהם; ורק מאשר אין יכלת לכל דת להתקַיֵּם על יסוד התפעלות הלב ותורת המוסר לבדנה. ומי יודע – הוספתי לאמר כאיש היודע מרת נפשו – ומי יודע כמה וכמה מבני הדת הזאת ערכו קרבות בנפשם עד כבשם את מרי תבונתם וכמה רבו פצעיהם עד צלחה להם להתגבר על שכלם ולהביאו קרבן לאמונתם.

ככה, בני, נלחמו עם לבן גם הנשים על נהר גוזן בהשליכן עולליהן בגלי הנהר, וכה נאבקו גם עובדי המֹּלך, בהקיצם את בינתם לרגלי חכמת כמריהם ויניחו את בניהם על הזרועות הקודמות אשר לפסל הנחשת. אוי לכם, עורים, כי תאמרו לכבד את האלהים, בהביאכם לו מנחה את מבחרי המתנות אשר חנן הוא אתכם למען תחיו בהן!

ברקים התרוצצו במוחי, בשמעי את הדברים האלה, אור פתאום הגיה חשכי, וכהופיעו כן נעלם, וישב החשך למקומו ומוחי התנודד כמפקפק. בין כה וכה באו בני אדם וישביתו את שיחתנו, ואחי שמח כי נתנו לי ידים להמָּלט משדה המלחמה עם משא המחשבות המעיקות על לבי. רק זה נתברר לי עתה, כי עוד עלי לשוב ולחדש את פני המלחמה מול מערכי לבי אשר דמיתי כי הכרעתים כלה. אך האנצח גם הפעם? מי יודע? לבי יפחד מאד והלואי שלא הכנסתי ראשי בדבר הזה מראשיתו.

*

 

מכתב חמשי    🔗

י"ט תשרי.

אפחד מאד פן לתהו כליתי כחי, כי הנסיון לא יצליח בידי. הה, מי יתן והיה זה פחדי האחרון לבדו! גְּעַר בי אבי, כי תקותך בי אבדה, ומשאת נפשך אשר אליה גדלתני ותחנכני היתה לאַל. ולוּ רק ידעתי לה תשלומים לך – אך נפעמתי מאד ולא ידע לבי כְתַב אצבעותי, כי רעיוני יפוגו בדרכם ממוחי אל ידי, ולולא דברי עמך לשמור מועדי מכתבי משבוע לשבוע, כי אז נעצרתי מכתוב היום מאום.

ואולם הלא גם מראש רק תנאי היו דברינו לגשת אל המלאכה רק בתורת נסיון. הן עוד תזכר אבי יום שובי אליך מארץ נכריה, נגוע וכואב וחולה הנוטה למות (אנא תנה לי להזכיר ראשונות אלה כי לא לעורר כאבך חפצי, אך לשוב ולחמם את לבי בזכרון אהבתך ורחמיך הרבים אשר השפעת עלי לא לפי מעשי, כי כל ימי שבתי בפאריז לא שמרתי חק מכתבים להריצם לך אחת בשבוע. אויה! מדוע לא דרשת כזאת מידי אז?) ויהי בשובי אליך כן עוד נשמתי בי, ולא מבלי הִנָּחם על מעשי המקֻלקלים, מה עלצה נפשך בחבקך אותי בזרועותיך ותהי עוד כמו מחזיק לי טובה על שובי, עד כי בלעדי המראָה אשר על הקיר, לא הייתי יודע מה דלו מאד ומה נפלו פני, כי עיניך הגידו לי אך שמחה. ואולם פתאום באתי פעם אל חדרך ואמצאך כורע על ברכיך, בוכה ומתחנן על נפש חניכך להצילה משחת. אוי שמים! לא כנענש כי אם כמֻכּה ברק הייתי באותה שעה ואפל מתעלף ארצה, ולולא גרמה לי אז ההתרגשות הזאת מחלה עשה אשר הטילתני על ערשי ותשלל ממני דעת נפש, מי יודע אם לא הייתי מאבד נפשי לדעת רק למען הנצל ממוסר כליותי.

ויהי כי שבה דעתי אלי ואראה מה עצמה דאגתך לי ומה רבו רחמיך אשר השפעת על הנער השובב להעמידו על רגליו, אז אמרתי לא אמות כי חי אחיה, והיו חיי מֻקדשים לך כליל מעתה ועד עולם. לכן שלומים כפולים היו לי על כל מכאובי, והמון עדנים רותה נפשי בהציגי רגלַי הכבולות על הארץ ראשונה, ואהי מתהלך על יד ימינך בגן בנחת לא ידעתי ספורות לה, ואשאף רוח בכל אות נפשי. כל נשיבה קלה נשקה לחיי, כל צפור קראה לי שלום, וכל פרח שח לי סוד שיח שרפי קדש. אז הייתי בעיני כבריה חדשה עלולה לתקוה, וחלומות נעימים הרעישו את לבבי הרך.

ויהי בהיות אז לבי רופף במדה כזו, עד שאמרת לי ימים רבים אחרי כן כי דרך נשים היתה לי, נתת לי את ספר כתבי הקדש למקרא; ולא את ספר הברית הישנה, אך דוקא את הגליונים שמת בידי. ההיו דבריהם הכלכלה הרצויה לפי מעמד רוחי אז? ידעת אבי עד כמה ברי לי כי בכל אשר אתה עושה לי אינך מתכַּון אלא לטובתי, ידעת מאד כי חלילה לי לדונך לכף חובה במאומה, גם רחק ממני לדבר עמך תוכחות כרחוק הארץ משמים, אבל מעשה שהיה כך היה, כי כל שיחנו והגיגנו אחרי שובי מעט לאיתני, היו אך בדברי השלוחים. ובהיותי אז אטום ההגיון שכחתי את כל הגיוני מלפנים ולא עלתה על לבי כי עוד ישוב וייקץ שכלי ויעורר בי מחשבות. ואמסר נפשי בידי הזיה קלה לישנני על ברכיה, כי כל כח סר מנפשי לפעול כל פעולה ותהי מֻכשרה. אך להתפעל, לכן ערבה לה ההשפעה הבאה מחוצה לה ותתענג במסתרים לתת לה ממשלה עליה. ובכן הזלתי דמעות תוגה על יסורי המשיח ודמעות של התפעלות ושמחה על מסירת נפשו ועל הצלת נפשי המדֻמה, וישגה דמיוני בנעימות החיים הנשגבים והטהורים, החיים הרוחנים של הקדושים.

ואתה הוספת לתפתות אותי השכם והערב, כי בשרש גזעי צפונה תעודה נשגבה, ואך למלא את התעודה הזאת היתה לי ההצלה הכפולה הצלת הגויה והנפש. ואני אז זה קומי מחליי אך מעט, ויערב לי; כי חסר רצון חפשי הייתי ולא יכלתי לא להתפתות ולא להכיר בכל המוצאות אותי את אצבע האלקים, ויאמן לבי באמת כי אנכי, שפל האנשים, נקראתי לצאת בעקבות השליחים הקדושים ולהביא לעמי את הבשורה. ואם תצרף לזה כי בסכלות לבי גם דמה דמיתי כי מצאתי את הדרך הנכונה להוציא חפצי זה אל הפעל, אז לא תפלא בעיניך עליצותי הנמרצה. ויהיה בהגידי לך החלטתי, מה מאד העירו את לבי דמעותיך הטהורות וברכתך ממקור לבך הטהור אשר ברכתני, ועוד גדל ששוני באמרך לי, כי אך זאת משאלת נפשך תמיד, ובלי דעת ברורה היתה זאת הסבה לך לאספני אל ביתך ברחמים רבים.

ואולם במדה שהלכה והתמעטה חֻלשת גויתי, בה במדה נגרעה גם זו שקראתי לה אחרי כן חלשת נפשי. ובאותה שעה שיצאתי על פני חוץ, בה בשעה התעוררו בלבי הספקות הראשונים. כי כתם חליי כן הלכה לה התפעלותי ותפקחנה עיני ואדע, כי את העובר חשבתי לקַיָּם. אל נא תטעה אבי בדבָרַי, עוד לא נחמתי אז על החלטתי, ואף לא אֹמַר כי אתחרט עליה עתה – אבל זכרונה החל לעורר בלבי כמין תלונה חרישית.

לאט לאט שבו כחות נפשי לאיתנם, וההתרגשות העשויה פנתה מקום לשכלי הטבעי לשים משטרו בי. ויהיה בחליף שכלי אונים וישובו גם ספקותי להציקני; ואתגעגע מאד על עת מחלתי, כי היא היתה המאֻשרה בכל עתותי.ואֹמר אל לבי: צדקו דברי לותֵר בהמשילו את התבונה לאשה זרה המַּחְלֶקת אמריה. בכחה אמנם לעורר תשוקותיך, אך קצרה ידה להשביעך רצון אמת, ובחבקך אותה אינך מחבק אלא שִׁדָּה אשר שמה מסוה אשת חן על פניה. לא כן האמונה בת השמים, אם כי נבצרה ממנה לתת לך את האמת הברורה להאיר מחשכיך כשמש צדקה ולקבץ כמרכז סביבה את כל כחות נפשך לאחדים בסדר נכון כאשר תתאוה, אבל נתון תתן לך משענת נאמנה באיש מחוצה לך ובו תמצא בטחה ומנוחה. לכן החלותי להעמיק חקר בתולדות האיש ההוא, ואעבר על פני ספרי הבקרת אשר לַחוקרים הגרמנים למען צרף את אמונתי; ואולם גם בעמלי זה מאום לא הבאתי בידי זולתי תורת השלילה, אשר מלאתני ריקות ויגון. אז אמרתי אנסה נא ואביאה נפשי באותו המצב אשר רבים נמצאו בו והנם מאשרים. ואבחר באמונה תמימה, כי הלא על כרחי אני חי! ואמאן לצרפה בכור תבונתי, כי חפצתי להאמין! ואֹמְרָה לנפשי: יהיה האיש הזה מי שהוא, היה יהיה גם לי לאור עולם! כי אמנם צדקת מאד אכי באמרך אלי תמיד: חפץ אולת הוא למֹד את הנצח במדה שאנו מודדים את הדברים הנתפשים במחשבה, ואך לריק ניגע בעולמנו, עולם הקצבה, למצוא הסכמה בין הרעיון של האלהות המרחף בלבנו ובין טבע המציאות כפי מה שאנו רואים אותה. אין כלל שלא נאמר בו חוץ בכל בית מדענו; ומדוע בענינים העליונים אין רצוני אלא בכלל שלם בכל חלקיו?¹³

לכן עצמתי עיני ואשבע לדגל הצלב, ותעל בידי לשוב וליַשֵּׁן את נפשי החרדה בזרועות החסד של מעלה אחרי שזעזעה תבונתי אותה לפי שעה.

ויהי ביום אשר אמרתי לשים לדרך פעמי, ואנכי ישבתי בחדר מדעך¹⁴ על כסאך ואגלה לפניך כל סוד לבבי, ותתהלך בחדרך הלוך וידיך שלובות על גבך ולא דברת דבר, רק ראשך התנודד הנה והנה כחושב מחשבות ולאחרונה שאלתני:

האם לא תחוש מנוחה נעימה בשימך אמונתך בּוֹ?

אקוה אבי למצוא סוף סוף את המנוחה אשר אמרת אבל אין התקוה הזאת אלא פרי פתוי ולא בת הוכחת הלב, ודאגה בלתי מסֻימת תקנן במסתרי נפשי, אשר אוכל רק להחרידה¹⁵ ולא לגרשה ממקומה, לכן מלחמת תמיד לי עמה. היא לא תחדל בכל עת מהתקומם לי בקשי ערפה, וידי מלאות תמיד עבודה להכריעה תחתי.

והדאגה הזאת מה טיבה בני?

פן לא נכון הוא לשים מבטחי באנוש אנוש כמוני אשר כבר בלה בשחת.

אמלל! קראת בקול, זה מריך וערפך הקשה מורשת אבות הם לך.

הבי עון הזה? עניתי במר נפשי, הבחפצי הנני מה שהנני? ואני לא עשיתיני! ותגש אלי ותתן ידך עלי באהבה ותאמר:

לכה בני ונס דבר, והאדון אשר פדך מצרה לא יעזבך. הן לא לחנם נתן שארית ליעקב בקרב עמים רבים, ואף אם נתתי דפי במדת “קשיות הערף” שמצאתי בך לא נעלמה מעיני גם תועלתה ביחוס אל התגלות האמת, וגם בה אני מכיר את חותמו של אברהם הטבוע בך. לכן עבֹר נהרות כאביך הקדמוני, אך לא כמוהו לברוח מפני האלילים, כי אם לבוא לאחיך ולהביא להם את הבשורה. רק אין דבר! חפשי הנך לנפשך ועשית ככל אשר יורך לבך בלי אֹנס, ויהי נא סוף מעשיך מה שיהיה לעולם יהי חביב עלי, כי בחנתיך ואבטח באמתך ובטהר לבך וידעתי כי האלהים יכונן צעדיך.

כה היו דבריך, ואנכי השיבותיך לאמר:

אם כן איפא אנסה לכונן עולמי על דבר שאין לי בו השגה, ולרגל העבודה אמצא בי עז ובטחה לכלותה. ועתה ברוכה היא הבחינה אשר הבאתני בה, כי אם השם החקוק על הנשק אשר בידי שם קדש הוא באמת, הלא אנצח בלי שום ספק, ואם חול הוא ישבר נשקי לרסיסים, ומה בכך?

אבל מעולם לא עלתה על לבי האפשרות כי ישוב הנשק הזה להלחם בי.

שאלתני, אבי, להודיעך סופו של נסיוני. כמדומה לי, כי כבר יצאתי ידי חובת תשובה לשאלתך, ואם טעות בידי, אנא הניחה לי הפעם כי ראשי סחרחר. וכי תשאלני: מה תועלת איפא במכתבי, ואמרתי לך: אין דבר, רק לתת אות כי עוד חיה האהבה הישנה לך בלב בנך,

שמואל.

*

 

מכתב ששי    🔗

כ"ו תשרי.

רך כקנה הנני, לפי דבריך, ונוח להתפעל מכל השפעה חצונית. ואף לא אחזתי בדרך הנכונה, כי תחת להחל בזקן אשר כבר התעצם באולתו, היה לי לנסות דבר אל בני הנעורים. שמע נא איפא את אשר עשיתי, ושפט נא לבדך, אם באמת בקלות דעת נגשתי אל המלאכה. רק אל נא תשכח כי אין קדוש בעיני מהאמת, ובכל לבוש וצורה שתבוא לקראתי מוכן אנכי להכנע לה ולהיות לה לעבד. לכל שכר ופעולה אינני משים לב, והכבוד להחשב בעיני הבריות כפועל נאמן בכרם האדון, אם אדע כי במחיר הוכחת לבי קניתיהו, כמצרי שאול יהיה לי.

ויהיה תמול ודודי יצא מביתו במועד הקבוע לו ללכת אל בית ישיבתו כמשפטו יום יום, ובנימין התפרץ פתאום החדרה, הוא בן דודי אשר זה שובו אל בית אביהו מעט; כי אביו שלחו ללמוד תורה באחת מערי הפרזות ולהתגדל שמה עם בני גילו בשאננות נוה-שדה. למה לא אבה דודי להדריך את בנו בידיו? לא ידעתי, אולי ירא היה את השפעת עיר גדולה וקריה עליזה, ועתה ככלותו שם למודיו שב הביתה להשתלם בדעת התורה מפי אביו עדי הגיעו להוראה. זה חפץ דודי, אך הזאת יחפץ גם הנער? במקום תשובה הנני לספר לך מה שהיה.

שמואל! קרא במחאו על כתפי, הנה שתי פתקות לי, מהרה ובואה, הזקן הלך לו.

מה חפצן של הפתקות האלה, בנימין?

הפתקות אין להן כל חפץ, ענני, אך לנו יש בהן חפץ. איפה כובעך, שמואל? בשעה הששית יחל החזיון ועוד לנו רק חצי שעה.

הלא תדע, בנימין, כי לכתך אל המלעבה¹⁶ לא יערב לאביך.

ואם אבי לא ירעב העל כן לא אֹכַל אנכי? הן כבר יצאתי לרשות עצמי, ואף לא אדע מה היא החטאת להתענג על מחזה שעשועים, ומה גם כי מעולם לא אסר עלי אבי את הדבר מפֹרש.

אבל לא הגון הוא לך מפני המשרה אשר אתה מתעתד אליה לעתיד לבוא.

וזאת סבה כי לא נעזב את היום ההוה מבלי לשמוח בו כפלים. לכה איפא, כי הבטחתי וְאַקַיֵּמה.

למי הבטחת?

לה!

מי היא?

הטרם תדע? היא יֻליה, היא משחקת בערב הזה, ולא תסלח לי אם יפקד מקומי בבית.

בנימין, בנימין! שאול צעדיך יתמכו…..

כַּלֵּה תוכחתך, רבי המוכיח!

כי יודע הדבר לאביך…..

כי גם הוא היה בן שמונה עשר לפנים?

אל נא אחי, נדברה נא בכבד ראש. התאהב את הנערה?

זו שאלה שביני לבינה, אבי המכפר!

אבל שאלה היא הטעונה תשובה בלי דחוי.

אם כן איפא: הן!

ומה יהיה סופה של אהבה זו?

בנימין לא ענה דבר, אך פתח עיניו היפות אשר עין אמוץ בהיר להן ויבט בי כמשתומם, ואנכי הוספתי לשאלהו:

התאמר לקחתה לך לאשה?

צחוק רב פרץ מפיו ויאמר: אמנם זרו דבריך, שמואל, האני אשא אשה, וגם שחקנית?

ומה דפי בשחקנית אם טובה וצנועה היא?

ובנימין מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, כאיש המוצא קורת רוח בעצמו, ויאמר: אמנם צדקת שמואל, אם טרם העליתי השאלה הזאת על לבי.

אך אם תקח אותה הן תתחלל מהיות למורה בעמך.

ומה בכך? הארדה חיים בקבר, כאשר עשה אבי? חפץ חיים הנני!

ואוציא את שעוני מכיסי ואֹמר: אחי, זמן תפלת הערב הגיעה.

ומדוע לא תתפלל אתה? שאלני.

יען כי לפי שטתי אין ראוי לאדם לתת מטבע קבוע למעשיו ולתותם בזמן.

מתוך גרוני אתה מדבר, וכן הייתי נוהג בעיר השדה, כי מורי זקן שנטל טעמו, ואהי חפשי לעשות כל מה שלבי חפץ. ועתה האשוב לטפל בכל בלויי הסחבות האלה?

ואביך, בנימין?

את אבי אֹהַב ואכבד, אך בן חורין הנני. אבי איש שוע ורחום, אך גם מצֻמצם, ולפי שהוא מֻרגל ברסנו העל כן אשימהו גם אני עלי? בן דורי אני, ועם דורי אחיה. הנני חפץ ללמוד ולהנות, אך מאן אמאן לקבל עֹל המנהגים אשר כבר בלו מזֹּקן ואינם נאותים לזמננו.

ובכן ראיתי כי קול דֹּפֶק הזמן מצא לו דרך גם אל עיר השדה וירגיז גם את לב בנימין אשר חֻנך בה, ומה העבודה הזאת לי? הלא גם בלעדי כבר היה בעצם לאחד מאתנו. ואֹמַר לו:

אמנם אין אני רואה דֹפי בשטתך, אך לזאת אתפלא, כי לא יבצר ממך למצוא בה מנוחה. כי, אם בן חורין אתה בעיניך ובכל זאת הנך הולך ומושך בעֹל הלא אינך אלא צבוע ורמַּי המרמה את אביך ואת אלהיך אשר שמו נשוא על שפתיך בכבוד.

וישתומם בנימין לדברי בראשונה ואחר ענה בבהלה: ומה אעשה? עוצה נא שמואל, עוצה!

שובה לאחוריך, או הוסיפה ללכת הלאה בדרך הזאת עד בואך אל קצה.

הרף! ענה ברמזו על וילון קטן התלוי על הקיר. ואני כבר ראיתי את הוילון הזה ולא שמתי אליו לב, כי אמרתי: אין זה משמש אלה לכַסות חור או אשנב הנמצא בכתל, כמשפט הבתים הישנים, אך עתה שאלתיו מה טיבו.

ויפן כה וכה ויפתח גם הדלת וירא כי אין איש, וימהר ויעל על הכסא ויקפל את הוילון הצדה, והנה פני נער יפה עינים וטוב טעם נשקפים אלי מתוך מסגרת.

מי הוא? שאלתי משתומם.

הס! כי לא להזכיר בשמו בבית הזה, ענה בשובו לכסות את פני התמונה, אך הממך אסתיר סוד? אחי הבכור הוא! פעם אחת בשנה, ביום הכפורים, מגלים את פני תמונתו, אך את פניו הוא לא יראה אבי לעולם:

כהלום רעם עמדתי תחתי, ובנימין אמר אלי בקלות דעת נעורים: מהרה שמואל, הנה קץ השעה, ואם אתמהמה הלא אחיב ראשי לגבירתי! ובדברו משכני אחריו, ובמאני לאבד לדעת את השפעתי עליו נמשכתי אחריו ונלכה שלובי יד אל המלעבה.

הגידה לי, אחי, אמר אלי בדרך, הפָני כפני יהודי?

ומה בכך?

ראשית השיבה לי על שאלתי.

אמנם כן, אמרתי לו, אפך הכפוף ועין עורך הכהה נושאים עליהם חותם עמך, אך במבנה גוך בכלל אני רואה דבר –

והוא?

לא ידעתי אכנהו, אולי מין קוממיות המוליכה תועה את הרואה אותך.

חי שבתאי! הטעות הזאת נעימה לי מאד, כי כבר היה לי לזרא לשאת על מצחי חותם היהדות תמיד.

אבל מה לך ולשבתאי, בנימין?

לבלי יכירו יהדותי במּפתח שפתי, אחי! הה, מה מאד תעיק עלינו מארת ד' אשר תבדילנו מכל אדם! הן כל אדם בצורה שהוא רוצה בה אלינו יתודע, ורק מאתנו שודדה הזכות הזאת, כי בסקירה ראשונה אנו נִכָּרים לכל עין, ודיה הסקירה הזאת לפסול אותנו כמטבעת זיופים מבלי כל בחינה וצריפה, מבלי העלות על לב: אולי נמצא בנו גם זהב.

הנך מפריז על המדה.

מי יתן ונכזבתי, קרא במרירות, ראה והתבונן בנו ובחיינו ושפטה נא שפוט: הנכבדו הליכות הנוצרים עמנו? הלא אם לא בוז יבוזו לנו להזניחנו כלה אז אך במרמה יתהלכו אתנו. ואם תסב עיניך אל במת החזיון התמצא שמה אף מחזה אחד אשר לא יתן את היהודי ללעג ולקלס? ואמנם הצדקה להם להתלוצץ בנו, כי גם קרבי ירגזון בשמעי את שפת אחי הנלעגת, מבלי היות לאל ידי לאטום אזני, ובבואי הביתה ואראה את כל ההבלים הַבָּלים בהֵעָשותם בכבד ראש, ואראה את אבי, אשר כשרונותיו הנפלאים הכשירוהו לנחול כל כבוד שבעולם, והוא מכון לבו ומושך בעֹל לא יועיל בכונת הלב, כמעט שלא תסתתר בינתי בקצפי.

חידה אתה לי, בנימין! שנאתך למנהגים האלה אקבל, כי מובנה היא לי, ואולם הלעג מה מקום פה ללעג? האם בכלל אשר הכופרים שופכים לעגם על המאמינים לכן תלעג - גם אתה? הנח להם וילעגו ואנחנו נוד ננוד לאוילים האלה אשר ילעגו לדבר שהבנתו רחקה מלבם. ונמוסינו אשר אמרת, כי זרו כל תנועותינו ושפתנו נלעגה, הלא כל אלה אותות מוכיחים, מצד אחד: על העול הנעשה לנו בידי הנכרים, בשומם את כל המומים האלה בנו, ומצד השני: על היקר אשר ילין בקרבנו לשמור על סגֻלותינו המיֻחדות לבלתי תחול בהנה ידי כל השפעה חצונית לכלותן, ועל הדבר הזה הלא עוד כבד יכבדו אותנו כל הנוצרים הנאמנים.

כן, כן, צדקת. ענה העלם, אין להתקומם מול המארה אשר חלתה בנו, כי כלה ונחרצה היא. הבה איפא, נבואה אל תוך בית המשחק, הנה הוא לפניך, כי אין טוב לנו משכוח את נפשנו משך שעות מספר.

והבית מלא אורה והמון אדם רב, ואנחנו לבדנו באחד התאים, שמשם היו לנו ידים להציץ ולהתבונן על השחקנים ועל הרואים ככל אות נפשנו. ומאשר שונה פה תכונות השחקנות מאשר היא בארץ בריטניה לכן אחוה לפניך דעי עליה: בקרב השחקן הגרמני תלין כמין חשיבות מתונה אשר אינה נותנת לו לבוא לידי התרגשות יתרה מן המדה, והוא יודע לתת לרעיון החוזה את הצורה הנאותה לו. אין אנו מוצאים בגרמני הזה אותה הקיצוניות אשר לא תעזוב את האנגלי גם בעמדו על הדוכן, ואני אם תמיד נפלאתי: איככה אפשר לעלות על דעת אנשי לב להשתמש בתעתועי השחקנות כבכלי חפץ לתקן את המדות, הנה עתה בשכני בארץ הזאת, שהיא חסרה כל פרסום בנוגע לדברי המדינה ולדברי הדת, חדלה פליאתי מהיות פליאה, כי זולתי במת הדרשנים ודוכן השחקנים אין מקום בכל הארץ שיהיה בו רשות לאיש לדבר אל אחיו ככל העולה על רוחו. וגם מעל גפי המקומות האלה עליו להזהר מאד בלשונו ולכרכר כמה כרכורים ולהלביש את רעיון לבו כמה לבושים ומעטפות שונות עד שיקבל אותה הצורה הנאותה שהֻתר לבוא בה בקהל.

ואני בהיותי שקוע במחשבותי אלה לא הרביתי לשום לב אל רעי אשר דמיתיו שקוע כמוני בהתבוננות אל עצם החזון, כי את “הנכלים והאהבה” אשר לשילר העלו אז על הבימה.

ויהי בין פרק לפרק, ברדת הוילון ויאמר אלי בנימין: מה דעתך, שמואל על דבר חוזי החזיונות האלה, המכזבים הם או לא?

דומה אני כי מכזבים הם, עניתי בבת צחוק.

אל נא, אחי, לא אאמין כי תאמין שהדבר אשר הביא את הזוג התמים הנראה לנו בחזון זה להכנס למיתה והמביא את כל הקהל הגדול הנמצא פה לידי דפיקת הלב איננו אלא מפלצת יציר דמיון שאין בו ממש, מפני שלא נברא אלא במוח החוזה להתעות אותנו; או אולי אמר תאמר, כי האהבה אינה רגש קדוש ונעלה הראוי והגון לשום משטרו בחיי אנוש?

ודאי! אמרתי כנבעת, האהבה היא הנבחרה והעזה מכל אשר בשמים ובארץ.

הֲפִיךָ הוא אחי? נכנס לתוך דברי, הפיך הוא פי האיש אשר אותו ואת אמִתו ואת פעלו הקים לי אבי למופת? הה! מדוע לא היתה תורת האהבה והחסד גם לתורת אמת? הלא בכל חפץ לבי הייתי מקבל אותה עלי.

ומי יאמר כי איננה גם תורת אמת? עניתי בלחישה.

הככה דעתך באמת שמואל? האח, עתה רואה אני כי ההזיה הישנה לא תוסיף לקום עוד, כי עבר זמנה. עיני בני הנעורים עתה כבר פקוחות ועומדות, ורק מאשר יחוסו על הזקנים לבלתי שבור לבם יתחפשו כמו מחזיקים עוד בדתם הישנה; אך הכמשפט יעשו זקנינו בדרשם קרבנות כאלה מידינו?

כל זמן שמעלת הדת החדשה לא התבררה לנו כראוי, ודאי כי להם הצדקה להרתיקנו אל הישנה.

אמנם כן, ענה בעצבון, הברור הוא בעוכרנו, ומדוע שתו לתורה הנעימה שבנעימות יסודות ועקרים שהם הבל הבלים?

הבל הבלים,? אך הס! כי לא פה המקום לוכוחים כמו אלה.

אל נא, קרא בהתפעלות, אם יש אתך אמת לתתה לי, אל יצר לך לא המקום ולא הזמן. אך לא, נלכה נא ונצאה מזה, כי כבר נלאיתי לראות עמל! ידעתי מראש כי יביאו רעל בקרבם וימותו והרואים ילו הביתה בנפש מרה. טוב לנו איפא כי נקדימה ונלכה, והלכנו לשוח.

ונעזוב את בית המשחק ונצא החוצה. והירח הגיה אורו וברחובות דממה, כמו בעירנו לפנות בקר.

ועתה, שמואל, אמר הנער בחפזה, הנני משביעך להגיד לי את כל לבך, האמנם נבחרה תורת הנוצרים בעיניך?

ואני כבר עינתי בשאלה זו הרבה יתר מכדי שתחסר לי התשובה עליה, ואֹמר:

הצדיק אתה, בנימין?

ברר דבריך.

הידע לבך כי התכשרת במעשיך במדה כזו הנותנת לך הצדקה לדרוש טובה מאת ה' במדת הדין?

בן אדם תולעה אני, ענה בנימין בהתרגשות, ומי יזכה לפניו בדין?

אם כן איפא, אם לא על ידי פעל כפינו במה שבין אדם למקום ובמה שבין אדם לחברו נוכל לבוא אל הטובה הנאמנה במשפט ובצדקה, מה תתן ומה תוסיף לנו מדת הדין? הלא אך משענת רצוצה היא, ואין לנו להשען אלא על מדת החסד.

כן דברת, ענה בנימין, אנו אין לנו אלא מדת החסד.

ומדת החסד מי בעליה, אם לא האהבה הנצחית?

כן, ענה בלחישה, אהבת נצחים! הגיון נעים ומתֹק מאד, שמואל האהבה תחיה אותי ואת כל היקום. היא ממלאה כל הבריות ומקפת כבחבלי קדש את כל בני היקום.

מה יהגה לבך, בנימין? קראתי כנבהל, הלא לא אל האהבה הזאת כונתי כי אם אל האלהות שהיא מקור האהבה.

מה היא האלהות הזאת, שמואל? הבוא באת בסודה אתה?

הבאתי בסודה, בנימין? ואתה הבאת בסוד האהבה שלך? הן לו היה הדבר מֻשג בשכל, הלא חדל מהיות פלא ולא היה ללב כל חפץ בו, אך ה' חפץ כי נאמין, עקב רק באמונה ימצא האדם את המנוחה המאשרת.

האֻמנם תאשרך האמונה, שמואל? אנא הראני נא מקורה למען אמצא האֹשר גם אני.

ידעתי בנפשי כי לפרקים תאשרני, ואיה מקורה כי תשאלני? הלא שמעת כי ממקור החסד היא נובעת, הוא מקור החסד, המשפיע כל טוב למתפללים אליו ובוטחים בו בכל לבם.

פליאה דעת ממני דבריך, אחי, הלא שחוק הוא להתפלל אל האלהים לתת לי את האמונה בו. ממה נפשך, אם טרם אאמינה בו, מה מקום לתפלתי אליו?

הן למדת שפה נכריה מימיך, בנימין; המהרת לבוא עד תכונתה בראשית למדך אותה? האם לא שנית פרקך מאה פעמים ואחת והרבה יגעת עד מצאך בה ידיך ורגליך? ועל יסודו של הענין הנפלא הזה תאמר לעמוד בעמדך על רגל אחת!

טוב איפא, ענה העלם, אחקרה ואדרשה – אבל שלשת האלים? –

שוטה, עניתי לו, התענה גם אתה אחרי הלצים? אין ספק כי גם הנוצרים מאמינים רק באל אחד, אשר זה פלאו, כי הואיל להתגשם בגוף, ולמען הושיע את בני האדם נשא את מכאוביהם ויסבל –

הרף! קרא בנימין, הרף מחרף ומגדף, ואל תחטא בשם קדש הקדשים! אם אמור תאמר אלי, כי האלהים הוא האהבה בת הנצחים אז שכלי משיג דבריך, אף אם לא יבינם; אך אם הגד תגיד לי, כי, אלהי האלהים השוכן שחקים בגאותו ומרגיז מוסדות הרים בגערתו; אלהי הצבאות המוציא חמה ממקומה וכוכבי רום אליו ישתחוו ורוחו סובב הכל וממלא את הכל; אם אמור תאמר לי כי האל הזה יצא מבטן אשה ערום וחלש כתינוק בן יומו, אז אֹמר לך אך את ה' אתה מגדף, שמואל.

אולי יש בפיך מענה, אבי, כי אנכי נאלמתי בפני הנער הזה אשר מעולם לא פללתי למצוא בו רגש-דת פנימי כזה, ואף רוחי בקרבי החלה להתפעם.

מדוע אתה ככה מחשה, שמואל? שאלני אחרי רגעים מספר.

דעתי שוקלת, בנימין! – עניתי – אם יש מקום לחשוב דבריך לצודקים. הן קהל כל העמים הנאורים חולקים עליך בדבר הזה, וזה לך האות, כי כלם קבלו עליהם את דת נצרת מבלי להרהר אחריה, ואין בכל בני יפת אף עם משכיל אחד אשר בחר לו דת אחרת זולתה. האמנם רק מקרה הוא? ומה הסבה שאין אנו מוצאים התקדמות מתמדת של השכלה זולתי בעמי הנוצרים, ואין סדר ומשטר ומדרגה גבוהה של מוסר רק בעמי הנוצרים? ההשכלה המהֻללה של הערביים נפסקה באמצע, ושאר העמים בני שאר הדתות – הביטה נא אל הודו וכינה, האם לא כבר עלה בהם הרקבון? ואחיהם צפונה וימה האם לא בלו מזֹּקן? והנצרת מגברת חילים והולכת וכובשת לה ארצות וכבר כבשה את אירופא ואת אמיריקא ואת אוסטרליה ותט ידה גם על אזיה, ועוד מעט וכבשה את כל העולם תחתיה ומלכה בכִפה, האין זאת עדות נאמנה על אמִתתה? האם לא קול אלהים הוא המדבר אלינו מתוך דברי הימים וקורותיהם?

בדבר הזה הנני מודה לך, ענני הנער, את פסק דינה של התולדה הנני מקבל עלי באהבה, אך אל תוסף דבר אלי בדבר הבלי אגדות המיניקות הזקנות, כי רק את האהבה ואת החסד הנני מכיר, והמה יהיו לי לאלהים ולא זולתם – ועתה שלחני נא, שמואל!

האשלחך? קראתי משתומם, הלא יחד נשובה הביתה.

לא הלילה! ענה בלחישה. רבות בקשתיה לתת לי אות אהבתה, ולשוא; רק הלילה בשעת המחזה שלחה לי את המפתח הזה.

אחי! אמרתי בפנים נזעמים, את הדבר הזה לא תעשה לכה אתי וזכר מוסר!

מה מוסר? ענה כמערים.

אך לץ ללצים אתה, הנני ואפרדה מעליך.

אל נא באפך, בן דודי, אתה דרשת לפני בשבח האהבה, ואחפץ לדעתה ולנסותה בפעל, אתה הללת לפני את החסד בתור חק עולמים, ומדוע לא אקבל ממנו הנאה? הלא טוב לי לחטוא ולשוב מבלי חטוא כל עקר, כי במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. הניחה לי איפוא להחטוא והחרטה תבוא מאליה, ועתה שלום!

לא ידעתי אם התולים היו עמדו או בלב תמים דבר את הדברים, ואנכי רדפתי אחריו להשיבו, אך הוא התחמק ממני ויסתר מעיני כי כסה עליו הלילה. הנה זה לך פרי עמלי!

בלב כבד מחשבות שוב שבתי אל חדרי, והנה חצות לילה כבר עברה והשֵנה נדדה מעיני, לכן אערך לך מכתבי. לבי כאבן מעמסה בקרבי. אויה! ומדוע שמת עלי את המשא הזה אבי? פרקהו נא כי מה כחי לשאת אחריות כל האנשים האלה ואני טרם אמצא און לי להפקיע את עצמי? הן פצעי עוד חדשים עמדי, כי רק עור קרם עליהם, ואני חשבתים כנרפאים. ואולם עתה הנה שבו ומרדו. כאבם גדל מאשר בתחלה, וכמו תאוה תקפתני לקום בלאט ולמצוא דלת הבית מבלי יקשיב איש למען התחמק ועבור מזה בלילה, ואהיה כאשר לא הייתי פה, אבל זאת הצרה כי לא אוכל למחות כעב את עקבות היותי פה. אויה אבי! אינני האיש אשר דמית למצוא בי. הנני רובץ תחת משא המשרה אשר שמת עלי, לבי מתקומם למולי ובכל רגעי שבתי בדד לנפשי יתעוררו בי מכאובי בשצף קצפם, לכן כלה ונחרצה ממני, כי מחר אתיצבה לפני דודי ואגידה לו כי צבוע התגנב בביתו, והשקר במסוה רמיה שם קן לו בפנותיו להשבית את שלום יושביו היקרים. ידעתי כי יהלמני הבוז, והחרפה תדכאני לעפר, אך את שאון לבי אשביח. הה! ארורה האמת אם זה פריה. לא יבצר ממני להִתַּמם ככבשה אך לא אוכל היות ערום כנחש, והנני מסלק ידי משליחות זו שאמרתי משמים מסרוה לי, כי לא איש כמוני עשוי לה.

קול הפעמון מרום המגדל משמיע את השעה השניה; בנימין טרם שב הביתה, ואנכי נפעם מאד וירא את החלומות הרעים לכן אחפשה נא בין כתבי אולי אמצא בהם דבר להניח את דעתי. ואחפשה והנה חבילת מכתבים נפלה בידי, חבילה צרורה וחתומה, ואני ידעתי למי המכתבים האלה, להעלמה המה אשר אהבתני כאשר אך תוכל אשה לאהוב גבר– ואנכי עזבתיה. מדוע לא יכני לבי על הדבר הזה, ומדוע לא אחוש חרטה בקרבי? אני דמיתי כי אאהבנה ובשעה שהוצאתי הדבר מפי כרעה לפני, כאלו שכחה תבל ומלואה. – אך שקר פצו שפתי, לא אהבתיה. ואחרי נמלאה תאותי פעם אחת שב ויהי יחוסי אליה רק יחוס של הִדור פנים, ואתמרמר על נפשי כי לאליל אדם השתחויתי. היא לא ידעה חיים כי אם מפי, לכל אשר אמרתי טוב אמרה טוב גם היא ותתעב את כל אשר נאצתי אני, אבל מה בצע כי דפק הרגש בלבה בקול רם ובלבי אני לא מצא לו כל הד? ארור השקר, אמרתי, אמת, אמת חפצתי ואיפא אמצאנה? – ואהדוף את האמללה מלפני, כי בחרתי באכזריות מעבוד את השקר. ידעתי מראש כי כשה נאלמה תשמע משפטה מפי מבלי הוכיחני; ידעתי כי תתלה את העון בה ולא תשימהו על ראשי, ועוד תברך את הידים אשר דכאוה, כי הלא ידַי הנה, ובכל זאת הדפתיה מעלי. אם רק נצוץ של גאוה והחזקת טובה לעצמי ימָּצא בה יהלמני ברק מן השמים ופצפצני.

ארורה האהבה המצבת לה יד ומרחבת לה מקום בשיריכם ובכל חזיונותיכם וספוריכם! בני אדם כמלאכים גאוני הרוח, אשר אמרנו בצלם נחיה עוסקים לתנות תהלתה באזני קטנים פורכים וספים בה את מוחם הרך, והם מאמינים ועונים אחרי התשבחות מלה במלה ותהי האהבה גם להם שיחתם יומם וחלומותיהם לילה. והיה כי יתבגרו הנערים הלא יאמרו להתודע אל נושא חלומותיהם פנים בפנים, כי חושיהם הרעננים אשר גמלו ממאנים ללכת עוד ולהסתפק בתעתועי הדמיונות, והם נוהים אחר דבר שיש בו ממש, או אז נודעה יד התרמית, או אז עין בעין נראה עד מה התעו אותנו משוררינו האכזרים, כי עולם הפוך הראו לנו, עולם אשר ספו הגברים מתוכו, ולילית היתה השלטת בו –לילית זו מה בצע כי תקשטוה בכל קשוטי הגות לבכם ותעריצוה ותרוממוה ותקריבו לה חלבי הגיוניכם ומשאת נפשכם? הן לילית היא ולילית תהיה, וכל העבודה הזאת לכם כי תקראו לה בשמה הנכון הלא היא – הזִּמה!

גם עלי חל הקסם, גם את עיני הכו בסנורים, גם אותי פתו, כי אין לנו בעולמנו אלא האשה ואהבתה, הטרם ידעו בנפשם כי שקר נסכם? כל אלה המנשאים את תאות האשה ועושים כאלו הם חיים על פיה היש בהם אף תועה אחד? הוי חרשי משחית מדוע איפוא תצטירו? ואתם זקני הנסיון מה תביטו איש בפני רעהו בעויות פנים של בכי ותתנו לבני הנעורים הישרים והתמימים לביא לידי נסיון ולהכשל? אוי לחיים האלה המלאים לה חרפה ובוז, הנה הרקבון עלה בהם מעבר לעבר וריחו עלה באפי לגעל נפש, התאוה הבהמית היתה לאלהית והתכלית הנשגבה אשר למענה נוצרנו נשכחה כמת מלב. אין פרי להתפעלותנו ולבנו חלל בקרבנו וריקות תמלאנו, לכן היו הגברים כמשֻׁעממים ובקשו את הישות בהנאת החושים, והעלמה באבוד פרחי נעוריה, תזל מאד לשטוח חרמים לכל גבר אולי תלכדהו והיה לה לבעל.

קרבתי אל חלון חדרי וכשעה נשקפתי בעדו אל חשכת הלילה אשר דומיה לו, ואֹמַר: מי יתן ואצל ללבבי הכואב אך טפה אחת של המנוחה שהוא ראוי בתוכה –

ועל יד החלון התפוח¹⁷. רוח הלילה נשבה בין ענפיו, והוא בלאט יצמח למלא תפקידו ובענוה תמימה הוא הולך ומוציא לעולם את המתנות הטובות שהשקיעה בו יכֹלת ה', הוא ישא פרי ואחרים יאכלוהו, ואם לא אנחנו נקחם מידו, הלא כשהוא לעצמו אין לו כל חפץ בם. והשמש מכה על ראשו והוא ישא במנוחה ויקוה לצֵל ערב, ואחר יבוא הסְּתָו וחמס צבי תפארתו ונזרו ינשל ארצה, ונשאר כמטאטא יבש אשר השפחה תזרקהו לאשפה. השלג ירבץ עליו והקרח יפרץ פרץ בקלִפתו. לכן מרוב כאבו יקמט וימלט את חיותו אל תוך השרשים בתחתיות האדמה אבל ממקומו לא ימוש והוא עומד ומצפה אל האביב, כי ימס הקפאון והשמש תאיר פניה אליו ותחממהו בנשיקותיה למען יפרץ לשדו לעלות ושב ונטה זרועותיו בנחת רוח בכח חדש ועז עלומים.

ואנכי, הממני נכרתה כל תקוה? אַיֶּךָּ אתה אשר את התשוקה לָאֱמֶת שלחת כאש בעצמותי להשבית כל מנוחתי? מדוע נתת לתשוקה זו להחרידני ולגרשני מחיק האמונה התמה אשר הנחתי בו ראשי רגע לנוח מעצבי? הוי תשוקה נוראה, לך הקרבתי את כל, לא השארת לי מאומה – ועתה הנני עומד נבוך ותועה ולבי שבור; אבל הבה אקח את התפוח למשל, הוא ידֹם ויתחולל כל ימי חרפו, אף אני אשקטה ואביטה כל ימי חרפי – רק תנה לי כח, אדון האדונים, כי לא יאכלני הקרח, וחוננתני והודעתני כי יש אביב, ולוּ גם אם עיני לא תראהו עוד, ושלום.

*

 

מכתב שביעי    🔗

ר"ח מרחשון.

דאגת אבי לפזיזותי ותזהירני מהוָּאש בקלות דעת מהצלחת פעלי, בהזכירך אותי כי כפי חשיבות המטרה, כן ירבו המכשולים על דרכה. ותתאר לפני משפט אניני הדעת כמוני, כי זה דרכם כסל למו לענות נפשם בספקות שאין בהם ממש ובמכשול לב שבוראים להם בידיהם; אבל כל אלה אבי כבר אמרתי ושניתי ושלשתי אני לנפשי ואחליטה לבלי אסוגה אחור מהמלחמה במֹרך לב, לכן לחנם דאגת לי, אבי, כי מנויה וגמורה מאתי לעמוד על עמדי עד שינצחוני, ורחוק מאד כי ינצחוני.

הבקר אור ומפניו נדדו כל בלהות הלילה, ויהי אך פקחתי עיני ואשפט לפי זיו האור כי טהרו פני השמים והשמש שופעת קרניה על פני הארץ, כי אל תוך החצר לא יהינו קויה לבוא זולתי בימי הקיץ, ועתה הלא חרף על האדמה; והחרף פה גם בראשיתו גדלה קרתו מאשר בארצנו בתקופת טבת.

חיש מהר קמתי ממטתי ורגש נעים חשה נפשי כמו נעימות תחכינה עלי, כי אמנם החלו למודי ודברי עם דודי ושיחותי עם רחל להנחיל לי ענג רב וחיי החלו להתחבב עלי כראשונה, ויהי בלבשי בגדי וָאֹמרה לנפשי: באמת שוטה הייתי אמש, שוטה גדול מאד. כי מדוע התעצבתי על אולת נעורים כמו על מת? הלא את מי אין כמו אלה? מי גבר יאמר: ברית כרתי לעיני ולא אתבונן אל בתולה? ומי פתי ירחיק בזרוע נערה יפה, המתרפקת עליו? ואם נכשלתי מה בכך? הלא נוח לו לאדם להכשל בקטנו למען ידע להזהר בגדלו.

כדברי ככה עם לבבי שבו מקרי ליל אמש להתיצב לפני כתֻמם, ותחש נפשי רגש בלתי נעים מתעורר באחד מפנותיה הנסתרות, ומבלי דעתי, ומבלי חפצי לדעת מקורו, קמתי ואצא לראות את שלום בן דודי. ויהיה בגשתי אל דלת חדרו ואדפק ואין עונה, פתחתי את הדלת ואבוא פנימה, והנה המשרתת הזקנה כורעת לפני התנור ועסוקה במלאכת הסקתו ותאמר אלי בלחישה: הס! האדון הצעיר עודנו יָשן! ואֹמר: אם כן אעירהו ותאמר: הניחהו עוד מעט, כי השנה תחסמהו! ואשמע בקולה ואשבה על יד מטתו ואתבונן על מעשי הזקנה, בתחבה במתינות את גזרי העץ בתוך התנור – פה מסיקים עוד את התנורים בעץ – ובערכה אותם למערכה בזהירות יתירה כמו חששה לשבירתם, ואֹמר לה: עיני תראינה, צפורה, כי נכון הלעז אשר בעלי לשון מעבירים עליך לאמר: חשקה נפשך בעלם הזה.

אמנם כן, ענתה הזקנה, וכמו נהרה נמתחה על יקהת פניה.

הנה זה כחצי שעה את רובצת על הארץ ומצערת נפשך לערוך העצים בלאט רק לבלי יקיץ העצל הזה משנתו, אם כי כבר הגיע זמן קימה, ועלי אני האֻמלל, לא תחוסי מאומה ובקול כרעם תעורריני תמיד.

אבל הוא הלא עודנו ילד אדוני שמואל! ענתה בתחנונים.

ילד יפה אף נעים! קראתי בשחוק, – הביטי נא אליו וראי!

והנער כשכבו בלב מגֻלה כי נשמט המכסה מעליו היה יפה באמת מאד. חזהו הרחב עשת שן בנוי איתן כמו נועד להיות בסיס לגלגת הגדולה השוכנת עליו. על גבי העינים הסגורות מתחת למצחו הגבוה כמו רחף סוד שיח מלאכים, על פני לחייו המלאות נשפך זֹהר אדמדם ומסיבי לשפתותיו המתֻלעות השתעשע שחוק תמים מלא אהבה ורחמים.

ותקם הזקנה ותגש בלאט אל המטה ותשב את הכר הנשמט מתחת ראש אהובה למקומו ותכסהו בשמיכה בדאגת אם רחמניה, ותאמר אלי בניד שפתים: אבל גם הוא ישיב אהבה אל צפורה הזקנה. הן כלם אהובים, כזקן כבתו, אך הוא לבדו שעשועי. ובבת עין היה גם לאמו גבירתי עליה השלום. כי רך וענֹג היה הנער מיום הולדו, מתרגז ומתקצף כדרך הילדים החלשים, ויהי בוכה וצועק מדי לילה בלילה, ותקם אמו ממטתה ותקחהו על זרועותיה ותתהלך עמו אחת הנה ואחת הנה עד הרגיעתהו. ככה הנידה האשה שנה מעיניה שלש שנים רצופות ותחלש מאד, אך הנער הלך הלוך וטוב, ואף היא כמעט שבה לאיתנה. אפס כי פתאום, יום שבת היה בבקר בשובה מבית הכנסת, כי אשה יראת ד' היתה ולא מנעה רגליה מבית התפלה גם שבת אחת, ותהי עומדת בחדר החיצון ופושטת את לבושה לבוש המשי הצהוב ואנכי על ידה לעזרה – עד עולם לא אשכח את המקרה הזה, וחי הוא בזכרוני כמו קרה אמש – והנה הדוארי בא החדרה ויבא לה אגרת והיא אמרה בראשונה להניחה הצדה; אך בהכירה כתֹבת יד בנה בכורה – בן חמש עשרה שנה היה אז הנער – ותרעדנה כל עצמותיה, ובהיות שבת היום נתנה את המכתב על יד מביאהו ויפתחהו. ויהי שמה עינה בו ותפל ארצה כבול עץ, כי התעלפה, ואקחה אותה על זרועי ואשכיבה על מטתה, אשר ממנה לא ירדה עוד. כששה שבועות התהפכה על משכבה בעניה, והרופאים נלאו למצוא לה תרופה, והיא ידעה כי קרוב קצה, ותהי כשה נאלמה ולא הוציאה אף אנחה אחת מפיה; אך בהביאם לה את הילד הזה –

פה הפסיקה הזקנה דבריה ותעבֵר מעפרתה על עיניה ותשב אַט אל התנור ששם החלה ללבות ברוח פיה את הפחם אשר מרד וימאן להתלהב. ואנכי אמרתי אל לבי בלכתי בחדר הנה והנה: הנה פה שוכב, נושא דאגת אמו, הנה פה שוכב בלחיים מצהיבות, והעינים המזהירות של הנכרית אשר יהרהר בהן בהקיץ הן תשעשענה אותו גם בחלומו, ואותה לא יזכור עוד, אותה אשר בצירים וחבלים ילדתהו שכוח שכח, היא אשר בחיקה נשאתהו עד יום מותה, היא תחבק עתה חיק קבר. היא נחלה את התלאות ונכריה מתענגת על פרין – רחמי אם, אי מה קדשו! וחקי הטבע, הה, מה אכזרים! אנחנו זורעים ואחרים קוצרים, חק הטבע הוא, והאֹכל אשר ממנו לנו חיים חלילה לנו לשאול עליו: אם ידי שונא או אוהב זרעוהו. עוד בטרם ידע הנער טוב ורע כבר עולה עליו רוח דורו ונותנת צורה מסֻימת למחשבותיו ויצרי לבו, וכללו של דבר: הננו מכרחים בכל עלילותנו, כי ההכרח הוא אבי כל הסבות!

ויהי בהחליטי את הדבר הזה, ואפן שכמי פתאום – והנה צפורה לקראתי פנים בפנים, ובידה הכד הריקן אשר אמרה לצאת בו הבארה למלאותו, ותבהל ויפל הכד מידה וישבר לרסיסים.

למזל טוב! גמגמה הזקנה, ותתבונן בעצבון אל פעל ידה.

למזל טוב! נשמעה בת קול מהמטה אשר בנימין עליה ושחוק עליזים נלוה אליו: מה זה, בן דודי, הככה משפטך עם האנשים לעוררם משנתם?

אנכי החוטאת! ענתה צפורה נכאת רוח.

אם אמת אהבת, צפורה, הלא תודי כי נכי דחפתיך, אמרתי אני.

האמנם כן הוא, אדוני שמואל? אמרה הזקנה ותתבונן בי כמפקפקת.

נכון כן הוא, אמרתי, הלא בהפנותי פתאום דחפתי ידך ומכחי נפל הכד. אנכי איפא הכשרתי נזקך ואתחיב בתשלומי נזקך, לכן קחי את השקל הזה מידי והרציתִני!

אך הזקנה עודה מפקפקת ותאמר: אכן, טרם ידעתי משפטי! הן אמנם לפי מהירות סבובך יכֹלת להדוף זרועי, ואף גם לא מועדת אני לשבירת כלים – לדבריה אלה קרץ בנימין אלי בעיניו – אך כסף מידך לא אקבל, אדוני שמואל, כי אין הנזק שוה בתשלומו ופן תקצף עלי גבירתי.

רואה אני, קרא העלם מעל מטתו, כי בן דודי החכם וצפורה זקנתי מתנגחים בהלכה, אשר בלעדי לא יעמדו על ברורה; הבה איפא ושמעו משפטי: את צפורה קחי את הכסף המושב לך לכפרה. אפס כי לא להנאתך לבדך יהיה, כי אם לצרכי רבים, ולקחת בו מטעמים לנו לבריה. ותט הזקנה ראשה אליו בשחוק ותקח את השקל ותעזבנו.

היא יצאה ובנימין שב וישכב ויעצם עיניו, ואגש אליו והנה בת שחוק מאֻשרים משתעשעת מסביב לשפתו, ואקרא: אבל, עלם, הלא תכלם – ואני אמרתי לקרוא לפניו פרשה גדולה של תוכחה בכבד ראש, אך עוד דברי בפי, וישלך מכסהו מעליו ויקפץ ממטתו כצבי, וכהרף עין, בטרם ידעתי נפשי, חבקני בזרועותיו ויקרא בצהלה: היא תאהבני, היא תאהבני.

המשֻׁגע אתה? קראתי בהחלצי בעמל נפשי מגפופיו, אך הוא לא פנה אלי ויוסף וירקד כאילה בתוך החדר, הלוך וקרוא: היא תאהבני! היא תאהבני!

אבל לבש נא בבגדיך בנימין, אמרתי, ואחר תדבר דבריך בנחת!

ויעמד פתאום למולי ויכונן את עיניו האמוצות אלי ויאמר בכבד ראש: בנחת אדבר? המתישבת דעתו של אדם עליו בכמו אלה?

אם לא תשמעני ואלכה לי, אמרתי ואפן לצאת.

שאר אכזרי הנך, קרא בתפשו בידי, פה עמֹד עמדי, וכל אשר תאמר אלי אעשה, וימהר אל בית רחיצתו ויקרא: הוי צפורה עצלה, את הכד שברה והמים מאין יבואו?

לבש איפא ראשונה והמים בוא יבואו.

לא אוכל! הנני זהיר בנטילת ידים תכף לקומי.

נער אויל! מדוע?

כן התלמדתי מנעורי.

אביא לך איפא את כדי מחדרי, כי אותו כבר שבה הזקנה ותמלאהו.

אל נא בן דודי, זאת לא אקבל מידך.

התאמר להסתרב כאשה? קראתי בשחוק, ואמהר ואביא לו את הכד, ויאחז בשתי ידיו את ידי ויאמר אלי חנונים: אמנם איש חמודות אתה!

הראיתם את הנער הזה? קראתי, הנה הוא נפעם!

ויסב פניו ממני ודמעה נצנצה בעיניו.

מה זה בנימן, קראתי, הלב אשה מאוננת לך; כי מלה של בדיחות תמימה תכאיבך?

איננו כואב שמואל, אך אתה אל נא….

מה?

אל נא תהי רגיל בלצנות, כי….

כי מה? כלה איפא דבריך.

כי מדה זו לא נאה לך, אמר בהשפילו עיניו כמתבושש.

צדקת אחי, קראתי מתפעל, תרגלת רעה היא לי.

ראה נא שמואל, אמר אלי בחבה, לא ידעתי למה, אך נכון לבי בך מבכל אדם, וכמה פעמים עמדתי על הפרק לפתוח לפניך סגור לבי; אפס כי עקימת שפתיך המשֻׁנה המלאה לה מרורת לעג היא תבעתני ותעתיק ממני מלים ועיני תמלאנה דמעה.

הפעם נפעמתי אני וינע לבי ואֹמר: הלא תדע בנימין כי אֵדה העכור של ארץ בריטניה על נקלה ינחילנו את המרה השחורה, ואך היא לרגעים תתקפני.

מה לך שמואל להסתר מפני? ועין בעין אראה כי דבר סתר יצוק בך אשר ידכאך, והוא גם ידכא אותי בעלותו על לבי, יען כי….

יען מה? מוזר אתה לי היום, האמנם עלי לדלות היום מלבך את המלים כפנינים?

יען כי אהבתיך שמואל.

הבל! קראתי בתרעֹמת שלא הלמה אותי, אין אוהבים איש כל עוד שאין מכירים אותו ואת מצפוניו.

אבל מה אעשה, ענה כמתנצל, הן אמנם לזרא היית לי בראשונה, כי קפוא כקרח וקר כשלג מי יכילנו? אבל לא יכֹלתי לסלקך מלבי ואהי משוך ודחוי ממך בבת אחת. פעמים רבות עברתי על פני פתח חדרך אחת הנה ואחת הנה בטרם מצאתי לבבי לבוא בו, אך משנכנסתי…

לולא יגֹרתי פן תאחזך צנה – שסעתי דבריו – כי אז הייתי שומעך ומונה והולך את עונותי על הסדר בחפץ לב; אך עתה מהרה ולבש בגדיך פן יחר אפי.

ויקשב וישמע ויעמד על בית רחיצתו ויגלה גויתו עד חציה וישפך מים קרים על ראשו ועל חזהו ויתנגב ויסדר תלתלי ראשו במסרק ויפן אלי ויאמר בתמימות:

עתה חלפה הרתיחות, שמואל, עתה שבתי שנית ואהי מיֻשב, לכן שמעני נא: הנה תמול…

אל תוסף דבר אלי מאומה, בנימין, בטרם תהיה לבוש כֻּלך– השמע אדם דברים נכונים מפי איש מתחולל ערֹם.

ברברי הנך, שמואל, נתח בשר נֻקשה, ענה בתרעֹמת וישב באנחה על מטתו ויחל לנעול את גַּרְביו, והנה קול דופק על הדלת וצפורה הזקנה תקעה ראשה פנימה ותשאל: איפה אערך השלחן אדוני?

בדיוטה התחתונה! ענה בנימין, הלא תסכים עמי שמואל? ואת צפורה גשי נא אלי ואמרי לי: מה אתן לך? כי חפצתי היום לעשות אתך ברכה.

מה היום מיומים? הלא את יום הולדתי לא אחֹגה היום.

החג הזה הלא זנחת מכבר מטעם הכמוס אתך; אך אנכי חפץ לשמחך היום; כי לכן למעני עשי והגידי לי: במה חפצת?

תנה לי איפא את המטפחת אשר על צוארך בימי החול ואצנפה את ראשי בשבתות.

הא לך צפורה יקירתי, ענה במצהלות, ובלית אותו בחיים ובשלום.

אמן! ענתה הזקנה, וברוך תהיה בני. ותפן ותצא.

ובנימין פנה אלי ויאמר: הכעת הלא רשות לי מלפני הדר כבודך לדבר לפניך. האח, מה מאֻשר אני! כמו עולם חדש יסובבני, כמו שמש חדשה זורחת מעל לראשי, כמו נשמה חדשה באפי. ככה גיל מלאתי היום, ואהבתי מקפת תבל ומלואה עד כי בעמל רב התאפקתי לבלי נפול על צוארי הזקנה ולחבקה, ואותך כבר עשר פעמים נשקתי לולא זעם פניך דחפני אחור.

ואשיאהו לדבר אחר, כי נשקפתי בעד החלון החוצה ואֹמר: הנה טהר היום בראשיתו ועתה התקדרו פני השמים. אך הוא לא שעה אלי ויוסף כמדבר לנשפו ויאמר: טרם אדע איככה יבוא המחרת אחר היום ואיככה בא היום אחרי יום אמש, האם לא נשתנו סדרי בראשית?

ואני ראיתי מעשה ונזכרתי ראשונות, ולא ידעתי מה היה לי. הרגשות ישנות אשר כריתי להן קבר בעמק לבבי עלו מקברן ותתיצבנה כמו חיות לעיני ותתבוללנה עם הרגשות חדשות אשר לא פללתי, ואחפץ לשחוק ולא יכֹלתי, ואֹמרה להתלוצץ אך פני לבשו נכאים, באותה שעה נזכרתי את האביב הלז. הסתָו עבר ואני יצאתי לשוח אתה בגן, מה רבה עליצותה! פרח חמד ראתה לרגליה, ותשח ותקחהו ותמציאהו לי בחבה ופניה נהרו; אז חם לבבי – בשכבר הימים היו ללבי כל אלה, ומאז היה לקרח אך בכל זאת ידריך מנוחתי, הה מי יתן לי מנתח מֻמחה שיבא והסירהו מקרבי ושׂם תחתיו אבן מסמא. העבודה כי לא הייתי שב ומחליפה בלב בשר כאשר עשה אותו השוטה שבספורים. ידעתי מה תאמר לי, אמור תאמר: משאלת לא-אנושית שאלתי, אבל קשה עלי לדור עם אנושותי בכפיפה אחת.

הנה שמעתי בקול המסתתר אשר התהלך בקרבי ואקשיח לבי מאותה העלובה ואעזבה. לא אלך, אמרה נפשי, לקחת אשה ולהוליד בנים, תעודה ממין אחר כלה נכונה לך. שטות! אף לא בצעד אחד התקרבתי אל תעודתי, וטרם ידעתי מה טוב לי עתה מאז.

ובנימין פנה אלי ויאזרני בזרועו בחבה יתרה ויאמר בקול תחנונים: מה לך שמואל? מה יחסר לך?

אין דבר! עניתי כאיש הנעור משנתו. אין דבר, רק נפשי מפֻזרה. אך מדוע לא הקדמת לעוררני? הטרם תדע כי לא טוב לאיש בהקיצו לתת נפשו לחלומות כי יענוהו, ואף כי בְהִמָּצאו בין חברים.

ומה משפט החלומות האלה? שמואל.

אל תחקר לדעתם, אחי, כי לא ינעמו לך.

הלמעני חפצתי דעת סודך, שארי? ענה בנימין רכות.

טוב איפוא, לא אכלא ממך מצפוני, אך לא עתה. הנה שמעתי אומרים כי הקֵּבה מחוללת החלומות היא, ולא יפלא איפא כי קֵבתי באין לה עבודה אחרת פונה עצמה לדברים בטלים כאלה.

הלא עליך אוחילה לגשת אל הבריה, הנה השלחן כבר ערוך.

התאכל גם עתה?

אֹכַל ולתאבון.

אבל כלל גדול הוא כי אץ תאבון לנפש אוהבת.

אם כן אהבתי יוצאה מן הכלל. וכמעט יגֹרתי – הוסיף באנחה – פן כן הוא באמת, אך קומה נא ונלכה!

*

 

מכתב שמיני    🔗

ט"ו חשון.

בשובי תמול הביתה ואעבר על פני דלת חדר דודי הקשיבה אזני קול רננת דממה כרננת גומרי גמרא ואעמד תחתי משתומם, כי הקול קול דודי ואֹמַר בלבבי במנוד ראש: איש שככה משכיל וככה משצֻמצם! האמנם אין ללמוד בלי השמיע קול ואין להשמיע קול כי אם בזמרה?

ואפתח הדלת ואבוא החדרה. וירמז לי דודי לשבת והוא הוסיף לזמר כבראשונה. ואקחה לי גם אני ספר לקרוא בו ולא יכלתי לכַוֵּן לבי כי אזני נטו לשמוע, ומבטא דודי מבטא האשכנזים אשר לא למדתי בו לכן לא הבינותי מאומה, אך הקולות המוזרים שעלו מגרונו לקחו לבבי ויהיו לי – סלח נא לבעל ההזיה – כרננת שירה נפלאה עתיקה מימים רחוקים אשר יתר מדַּי רבו הימים שהסחתי דעתי ממנה. ההברות המיבבות העמומות והברורות כאחד צללו באזני כלחש קוסמים מלא רזים ורמזים המכלכלים בקרבם פתרון סוד חיי, אך מי הוא חכם הרזים אשר ילמדני להבינם?

הרי הוא לפניך, אבי, איש המעשה אשר בחרת בו! לגלוגו של בטלן העוסק ודאי בדין הביצה שנולדה ביו“ט וכיו”ב דיו להניא ראשו, אבל חיי כל כך צנומים ויבשים, עד כי הנני כאותו הריקא אשר בחסור לו יין יבקש התרגשות לו בבאושי שכר דגנים. הלא ידעת אבי כי השגיאה – אם רק יש לקרא לחלום נעים בשם שגיאה– לא תקנן כי ימים רבים.

ויהי כגמור דודי את פרקו, ויסגר את הספר וישיבהו למקומו אל אחת משורות הספרים אשר חִפו את קירות חדרו מהקרקע עד הספון, ואחר – פנה אלי ויאמר:

השמש שקעה, שמואל, ושעת בין השמשות הלא אינה עשויה לעסק בלמוד הטעון כֹּבד ראש, נשתעה נא איפא יחד בדבר השאלות אשר נפשך שואלת פתרון להן, אולי תצלח בידי לברר אחת מהנה.

ברוך אתה כי קדמת למלא חפצי בטרם שאלתי. הנה זה עתה נפשי בשאלתה: איככה יוכל איש דעת ומלֻמד כמוך להקדיש כל חייו לפעֻלה שאינה באמת אלא צל פעֻלה, ולתקוע עצמו למנהגים שאין להם ודאי אלא דמות מעשים טובים? איככה תשלח ידיך להחזיק בשבושים אשר שכלך כבר זרה אותם ממנו והלאה, ואיככה תשחה קומתך לפני מורים אשר לפי חכמתם מי יודע אם ראוים הם להיות אפילו תלמידיך? –

פה הפסקתי דבורי, כי כמו עננה ראיתי עולה על מצח דודי ואדע כי קרבה הסערה.

התמו דבריך, שמואל? שאלני.

טרם תמו, עניתיו, ועוד מלים מלאתי.

בכל זאת דַּיְּךָ עתה לפי שעה במעט אשר כבר אמרת – אמר דודי בבת צחוק אשר העלתה אֹדם תרעֹמת בלחייו – והקשיבה לאשר אֹמר לך: צלם בלהות לי האיש חֲשוך כל שבושים. ואני חפצי שיהיו לי שבושים, ואחד השבושים האלה שהשתבשתי בו מאד הוא, כי החובה עלינו להזָּהר הרבה בכבוד חכמינו הקדמונים – אפשר כי אתה כחכם מחכמי דור העלומים אינך רואה בחובה זו רק מין חֻלשה, וכבר נצחת חֻלשה זו ותכריע אותה תחתיך, אבל אם חפצך כי יהיו לך דברים עמדי עליך לכל הפחות להתחפש לפני כאלו כמונו חֻלית גם אתה בחֻלשה זו.

חי ה' דודי כי חנם תחשדני, קראתי בתפשי בכפו אולי נכשלתי בלשוני ודברי לא היו רצוים, אבל כונתי ודַּי היתה רצויה.

ויהי בהתבונן דודי בי בעינים חודרות ויפתח פיו ויאמר: מאמינך אני, אבל הסכת נא ושמע עוד: לעולם אל תזלזל בפני איש את אמונתו שאתה רואה אותו נותן נפשו עליה, ומאד מאד הוי זהיר בזה לפני איש אשר כמו דודך כבר הלבינו שערותיו, כי יוכל היות לפרקים אשר תצדק בדבריך, ואז הלא תלבין פני חברך, ותשפך דם נקי.

וזאת שנית בני: אל תשא נפשך לכבוש את הלבבות בסערה, כי היא לא תצלח, דרככם האנגלים במשא ומתן של דעות דרך מוזרה מאד; כי מרבים אתם להחליט ודאות בטרם חקרתם אותן ונפחזים אתם להשיג את איש ריבכם בין המצרים בטרם מועד; אך לא כן דרך המתונים. כן גם הרופא המֻּמחה שוהה הרבה להתבונן תחלה אל המחלה שהוא אומר להלחם בה בטרם יקרא לה שם.

כמו חֵץ פגעו הדברים בלבי ואסתכל בפניו והנה הם שקטים ויוסף לדבר:

וזאת שלישית בני: כמדֻמה לי שהיה עלינו לעסוק בהתרת ספקות הנוגעים לדעותיך אתה ולא לדעותי, אני, או אולי מחמת זקנה זכרוני הטעני ו“אני” ב“אתה” התחלף לי?

אל נא דודי תוסיף להקניטני, אמרתי, ולא אעזבך עד אם תסלח לי סליחה גמורה על המחשבה המעפלת אשר תקפתני בלי רצוני.

כשאלך אותה כבר היא נתונה לך למפרע, שמואל, ועתה נשימה נא לב לגופי שאלותיך.

הנני, דודי, ועתה הגידה נא לי האין אנו חובלים בעצמנו, כי נשיב בחרפה ולעג את פני כל המנסה להעבירנו מעל דעתנו גם בטרם שמענו דבריו? נניח כי אתנו האמת; אבל אם צדקתה כל כך ברורה עד שאין בגבול השכל מקום בה לספק, הלא לא היו בעולם לא נוצרים ולא ישמעאלים, ואם אינה ברורה ככה מדוע אנו משתמטים מכל וכוח? הלא ההשתמטות הזאת תתן מקום לחשד – וכל אלה שאינם מבני דתנו אמנם כן חושדים – כי האמת הזאת מתחמקת מפני החולק עליה יען כי יראה היא אותו, ואף יש לה סבה לירוא מפניו.

יפה דרשת – אמר דודי – נאה דרשת! אם כן איפוא נתבונן נא בראשונה אל הדבר אשר האנשים האלה אומרים לעשות לנו, הלא להמירנו הם אומרים, האם לא זאת?

כן הוא כאשר דברת.

נתבונן נא עתה איפה אל התמורה הזאת מה טיבה? האם חזרה אל תורתנו הישנה או קבלת תורה חדשה? ותורה חדשה זו הסותרת היא להקודמת לה כָלה, או רק משתנה ממנה בצורתה?

אין ספק כי רק משתנה היא מהקודמת בצורתה, כי לא נחשבה הנצרות רק כיהדות שהשתלמה.

אם כן איפוא הלא זה משפט התמורה כי נקבל עלינו איזו תוספת חדשה. אך תוספת זו מה טיבה?

האמונה כי ישוע הוא המשיח שעליו התנבאו כל הנביאים, ובביאתו כבר נתקימה נבואתם.

יפה כונת! ולפי דבריך איפא הלא משֻׁנה מאד יחוס הנצרות אל היהודים מיחוסה אל שאר טעוני דת חדשה, כי בשעה שהנצרות אומרת לתת לאלה תורה חדשה מעקרה אינה דורשת מאתנו אלא לחדש בנין ביתנו מתחת למען תסכים תבניתו עם העליה שהיא אומרת להעלות על גבו?

יהי כדבריך!

ועתה אם זרים באים לעשות סדרים חדשים בבית אשר לנו הוא, הלא לנו בעלי הבית הזה החפצים בלי ספק בקיומו יותר מאחרים, גם משפט הקדימה על כל אדם לחות דעתנו על אדות השנוים האלה אם נחוצים הם באמת או לא.

כנים דבריך בכלל, אך הטרם תראינה עינינו את האַיְרי, כי שמח ישמח בצריפו העשוי חֹמר ולא יעזבנו להמירו במשכן טוב ממנו אשר יתן לו אדוניו רק בכפיה ואונס?

רצונך לאמר, כי “כפן עניא ולא ידע”, ואני טרם ידעתי אם יש לשים אשם נפש העני על מאנו לקבל טובה שרוצים לזכות אותו בה בעל כרחו. אך רב לנו לדבר במשלים – ובכן יסוד כל הנדון הוא הודאה באלהות איש אשר כבר ירד דומה –

אשר ירד דומה?

או עלה השמימה, אף כי מסֻפק אני מאד אם יש אתך דברים להבינני את העליה הזאת. אם כה ואם כה הן הדברים עתיקים מאד ליהודים; ואם כאלפים שנה כבר עברו, ולבם טרם הפך להאמין בהם כי אז, אלו הייתי אני שליח נוצרי, כבר התיאשתי מכל תקוה, ואתה מה?

שתיקה נבוכה היתה תשובתי. ודודי הוסיף לדבר:

אבל מי יתן ואדע מה הפסד יגיע למלך מושל בהמון עמים רבים אם עם קטן ודל לא יכיר כח מלכותו? טרם שמעתי כי היהודים עבדי המוגול הגדול ישתדלו הרבה עם המונגלים יושבי טבור ארץ אזיא כי כמוהם ישתחוו למלכם יוצא ירך החִגר מחריב הארצות. ומדוע אך לנו לא יתנו מנוח עד אם עזבנו את עתיקנו הרצוי לנו מאד ונמליך עלינו את המשיח שאין לנו כל חפץ בו? הן בהיות האיש ההוא המושל עתה בלאומים רבים עודנו חי על פני האדמה נִסה דבריו אלינו וירב גם אותותיו למשכנו אחריו ולא עלתה בידו, ומה כחכם אתם המדברים כהיום בשמו? החזקתם או חכמתם ממנו? דעו לכם איפוא כי גם אנחנו לא הורע כחנו מאבותינו, ואם עוד בילדותנו היינו גברים, הלא לא נתהפכנו בזקנתנו להיות נערים.

אך הן הואלת, דודי, לבחון הדבר ולא לפטרני בדבר שפתים.

כן דברת, בני. נבחנה נא איפא, ומה נבחנה? הלא זאת: אם האיש הזה משיח היה או לא, ועתה נחקרה מראש לדעת משפט המשיח בכלל. הן מצד אחד ראינו כי רבי עקיבא אחד מחכמינו הקדמונים קרא גם לבר-כוכבא משיח, והוא הלא אך מרד באדרינוס למען שבר את עֻלו מעל צואר היהודים ולהשיב להם את חרותם המדינית, ומצד השני ידענו כי רבים בנו אשר בהִתָּלותם בחזון בן אמו נושאים נפשם אל אחד קדוש רם ונשא מאד אשר בכחו וצדקתו הנעלים מטבע המצוי יביא שלום וצדקה ודעת אלהים לכל העמים ויכירו כֻלם כח מלכותו ויקר עמו– ואחרי איזו משתי השטות הללו נלכה אנחנו?

אחרי שטה שלישית, דודי.

והיא?

שאין המשיח בא אלא לגאול את בני האדם מן הטעות והחטאת והוא לא יביא לנו לא את הישועה המדינית ולא כל שאר ישועה אשר בזמן יסודה, כי אם את הישועה הנצחית לאֹשר הנפש.

אמנם כן, הוא הוא הדבור הרגיל על לשונם.

אבל דומה אני כי כל דבר מסמן דבר.

הנתפש אולי במוח הנוצרים; אך אנחנו היהודים טרם ידענו ממציאות רע נצחים ואין לנו צרך איפוא גם בתשועת נצחים. וכמה אנו עסוקים עתה לפי דבריך? הלא בהשלמת בנין היהדות הישנה ולא בבנין יהדות חדשה; ולכן אין לך איפא אלא לבחור באחת משתי השטות שזכרתי כי רק להן מקום ביהדות הישנה, וטרם אדע איככה תעלה המחשבה על לב זרים, כי הם יטיבו להבין ממנו מהות שטתנו הלאומית, ולבם טרם ירגישה?

מה תאמר, דודי, האם השטות נבדקות בהרגשה?

כן משפטי, בני, ובדרך שיחתנו עוד תלמוד לדעת כי צדקו אמרי, אך נשובה אל דברינו והגידה לי באיזה משני הבאורים למֻשג המשיח נבחרה עתה?

אם רצונך לצירהו לך במובן היהודים –

היש איפא מקום לצירהו במובן אחר? הלא תגיד לי בני, איפה נולד רעיון המשיח בדרך כלל, האם בתוך היהודים או על ברכי עובדי האלילים? צמח בן קו-המשוה כי תסיע ותטעהו בארצות הצפון, יש אמנם כי לא ימות בעפר גזעו, אך דל ידל מאד וגם החלף יחליף את סמניו עד התנכרו לשרש מחצבתו כלה. ומי איפא שוטה יאמר שירה על תפארת התמרים באיטליה והדר האתרוגים בגרמניה? ועתה ראה, הנה נוצרי פלוני מחכמי העולם יצק לו את דברי ימי היהודים כלם בדפוס אשר יצר לו למֻשג המשיח; והוא הולך ומוכיח, כי גופו של רעיון הגאולה על ידי איש שלוח ממרום, מזרע ישראל הנהו מכף רגלו ועד קדקדו, רעיון שכבר נולד לנו בין החומות של מצרים ואתנו יצא משם וילוה אלינו בדרך במדבר ויבוא עמנו אל ארץ כנען וירד אתנו בָּבֶלה, ואף שוב שב אתנו אל ארצנו. ובכן, האם לא זר הדבר, כי בכל זאת בהתלבש אותו הרעיון בממש ויִּגָּלה המשיח לעינינו בכבודו, מי היו הממאנים להאמין בו? היהודים! הפלא ופלא, אותם היהודים עצמם אשר עוד היום על פי הוֹרַצוֹ הרומי יאמר להם כי פתאים הם המאמינים לכל דבר מאנו להאמין בו! ועוד יגדל הפלא בהעלותנו על לבבנו כי העבדים השפלים, אשר כל כך התחמרו בעבודתם בחֹמר ובלבנים, הם הכירו את הגואל תכף בבואו אליהם, ובניהם אחריהם אחרי חיותם אלף וחמש מאות שנה חיי עם אשר כל קורותיו סבבו רק את המרכז האחד הוא האלהים, המה, הבנים האלה, כל כך התטפשו עד כי יכפרו באותו הגואל עצמו אשר שב ונגלה להם עין בעין, כי אמנם הלא גואל אחד הוא אשר נתן לנו את התורה בהר סיני ואשר שב לתת לנו תורה חדשה בציון, הלא כן, שמואל?

טרם ידעתי מה תשובה ישיבו לך הנוצרים על השאלה הזאת.

הן אם גואל שני הוא, הלא בהכרח אלים שנים לנו, כי הגואל הן הוא האלהים, שמואל. האף אין זאת?

יהי איפא כדבריך, כי אחד הוא.

ועתה אתה שמואל, לוּ שבת אלי אחרי הפרדך מעמי כעשרת שנים ואמצאך משֻׁנה ממה שהיית לא הייתי מתפלא מאומה, כי אמנם חֹק כל חֹמר בעל אברים הוא להשתנות. אבל הישתנה גם האלהים? הן גם האָטָם יציר כפיו מימי בראשית לא ישתנה, לא בעצמותו ולא בטבע קצבת הרכבתו, והוא ישתנה? מה תענה, שמואל?

כדבריך דודי!

הבה איפא ונראה. הגואל אשר הוציאנו מתחת סבלות מצרים הן לא בדבר שפתים אך בפֹעל ממש גאלנו, כי שבר עֹל מצרים מעל צוארנו ויפרקנו מהשעבוד החיצוני; ויתן לנו את התורה על הר סיני על ידי משה עבדו ויפרקנו משפלות הנפש פנימה, והתורה הזאת נמסרה לנו מפֹרש בתור חֹק עולם עד סוף כל הדורות, אשר אם יהין איש לשנות בו כקוצו של יוד והיה משפטו להחנק כנביא השקר. ואנחנו קבלנו עלינו את התורה הזאת מחפץ לב באלה ובשבועה, ומאז לא חדל הגואל הנאמן מהשרות שכינתו בתוכנו, ויהי לנו עסק עמו על ידי עבדיו הנביאים, אך מעת גברה עלינו השפעת העמים עובדי ע"ז, שהכשילה את כחנו הלאומי. נפסק הדּבור ונסתם החזון ותאלמנה כל שפתי המדברים בשמו ולא יספו להגיד לנו את דבר רצונו כפי מה שקלטוהו ממקורו הראשון, אך עוד מצא הרוח מפלט לו באותיותיה של התורה ובמטבעת המעשים. ואולם בשכבו תחתיו בבית מקלטו זה נפלה עליו תרדמה, ורוח אחרת, רוח הזרים אשר שלטה אז בכל העולם, משלה גם בנפשנו, ותכהינה עינינו מזֹּהר החילנות. ונשתומם על היונים ותפארת ספרותם וחן חרֹשת ידיהם ויפי תכסיסי מלחמתם וסדרי ממשלתם, ונשגה באהבת השכלים הנפרדים של אפלטון, ואולי גם לא דָמַם לבנו למראה יפי הגופים אשר התלבשו בהם, ותהי ההשכלה דגל הדור ההוא, כאשר הנהו גם היום, וכל פה קרא להשכלה, לחנוך, להתמדנות, ולכל שאר הדבורים היפים הידועים לך שמואל יותר ממני. רק זאת התלאה, כי אך יד עשירי העם מצאה להתנאות בההנאות היוניות האלה, והמון העם נשאר בסתר המדרגה ועינו צופיה לגואלו מקדם אשר ידו הוציאה אותו ממצרים ותמרט את חרב גדעון ותחזק את יד הנער הרועה להכות את הארי ואת הדֹּב. וילך לב העם הזה אחרי האנשים אשר דבקה נפשם במצות גואלם ובתורתו חפצו מאד, ויתנו לבם להבדל מעל הגוים ודרכיהם לבלתי ישחיתו מעלליהם גם הם. על כן קראו שמם “פרושים”.

והנה התלאה באה! החשמונאים האחרונים אשר הואילו הלוך בדרך היונים, ואחריהם משפחת האדומים, וסוף סוף הרומאים עצמם, כֻלם המה בידם הביאו את התלאה הנוראה על ארצנו. כי אותם סדרי השלטון עצמם אשר השמו נאות איטליא, אשר הפיחו רוח מרד בקרב עם השדה שבארץ גליה, ואשר לא נתנו בכל שאר הארצות לאש המריבה המתמדת להשקע תחתיה. הם המה שפכו ממשלתם גם על ארץ יהודה, ויהיו להמלכים יושבים לכסא, ויד שפלי עבדיהם שולטות בבניה. אז קשתה עלינו יד השעבוד מאד – שאל נא את פי טציטוס מיֻדעך ויגדך – אז קשתה עלינו יד השעבוד הזה משעבוד מצרים, ויכבד עֻלו מעֹל אשור וכשדים.

בימים ההם נהו העם אחרי גואלם ומושיעם הנענה להם בכל עת צרה, ואשר ידעו בו כי עינו צופיה עליהם גם עתה. ואז לוא אמור אמר צור ישועתם להגלות עליהם בצורת בשר ודם, הלא היה עליו למלא אחרי שני התנאים האלה, לאמר: היה עליו לשמור פיו ולשונו מגלות סוד טבע אלהותו לבלי יתפש כבדאי, כי פיו הלא אחת הורה ע“י עבדיו הנביאים, כי לא איש אֵל, אך אֵל מסתתר, חי העולמים, ולא יעשה דבר בארץ בלתי אם ע”י עבדיו בני אדם כמונו אשר חננם לבחור בהם בתור כלי למעשהו. והעם שמע התורה הזאת ותִּקָּלט בלבו, ויהי מֻזהר ועומד מיום היותו לגוי להרחיק כל ציור הגשמה ואפילו רק בתור רמז ואות לזכרון, לא לבד מלבו כי אם גם מנגד עיניו, ועתה כי פתאום באו ואמרו לו: הנה העצם הנשגב, אותו אין הסוף, צמצם עצמו כביכול ויהי לאדם, היפלא איפא כי מֵאַנּו להשמע לחלוֹם מוזר כזה אשר אין לו פותרים זולתי כהן הודו או מצרים או יון והדומים להם?

ואף גם זאת ראויה היתה למושיע: להושיע את עמו בפעל ממש ולהסיר את עֹל הרומאים מעל צואריהם, כאשר ככה הוציאם מתחת סבלות מצרים ויושיעם מלחץ ארם, פלשתים, ואשור, ויעלם מבבל שנית אל ארצם; כי רק בתשועה כזאת היה לנו אז חפץ ולא בכל תשועה ממין אחר. החפץ היה לנו בתשועת הנפש, והיא מכבר היתה נושעה ועומדת? כי מה היא “תשועת הנפש” לפי מֻשגם וגדרם של חכמי הגוים? הלא כבישת יצרי הלב תחת ממשלת הצדק וחקי המישרים בעולם? ואותה כבר מלאנו מדעתנו בלי כל אונס, בקבלנו עלינו את עֹל התורה מאהבה ובאחזנו בדרך מצותיה באמונה ובתֹם לב. אך לגוים אשר לא נגה עליהם אור התורה היה צֹרך במחוקק כבֻדְהה ההודי שיבוא ויגאל אותם מהרשע והכסל והפיל את המחִצות המבדילות בין הכתות שהיו בתוכם, והשבית גאון המיֻחסים, והשפיל גאות זדון הכהנים, אבל לנו בני ישראל לא היה כל צרך במושיע וגואל כמותו.

ואתה הלא ידעת בני עד כמה מלא אותו המתמלך את שני התנאים הללו, הלא הפכם עשה: בגבורת לשון ובפה מדבר גדולות התנשא לכל לראש, ובפעֻלות ובמעשים ממש לא בא גם עד קרסולי הקטן שבמושיעי ישראל. היכֹלנו איפא להודות בו, והוא, כסותר לקבלתנו העתיקה ולהסתעפות תולדתנו מאז אלפים שנה, בא לגאול אותנו בדבר שפתים תחת מעשים, ותחת לפרוק מעלינו את השעבוד, יעץ שנקבל עלינו את היסורים בענוה ובהכנעה? בהמגדל החדש בטעם האלילוּת אשר בא להעלות על גבי היל קדשנו אמור יאמר לתפוש לב עם מדֻכא השואף לחֵרות? אתמהה! –

הנה ראית בני, כי תשועתו לא לעזר ולא להועיל היתה לנו, כי תשועה מדינית לא הביא, ולתשועה נפשית לא היינו נזקקים, אבל נפש רבים מהגוים הקדמונים טעונה היתה תשועה וגם נושעה אז באמת. ואם כי לא קלטה ממאור תורתנו רק את זהרוריו¹⁸, שאצלו עליהם תלמידי אותו האיש, אין דבר! כי די כח התשועה גם בזהרורים האלה לנפש נבערה, אך כי יבואו צאצאי נושעי הזהרורים אל בני רואי השמש בטענה ובאזרוע לאמר: אמרו למושיענו, כי הוא גם מושיעכם; לא יתכן הדבר! הלא ידעת כי החֻקה¹⁹ הנהוגה כיום בגרמניה אינה אלא נֻסחה²⁰ משֻבשת מהחֻקה האנגלית שבאה בתרגום צרפת, ועתה הגע בעצמך מה אמרת ומה שפטת לוּ באו הגרמנים לפתות את האנגלים להזניח את מקורם ולהביא צוארם בעֹל החֻקה לפי הנֻּסחה המשֻׁבשת?

ומה אם היה הנסיון מוכיח – אמרתי – כי בכל זאת היתרון להנֻּסחה החדשה? הן מעשים בכל יום תראינה עינינו, דודי, הלכה מֻכחשת מפי המציאות. כמה חכמים מחֻכמים הוכיחו באותות ובמופתים, כי מאור הפחמת ומסִלות הברזל אינם אלא חלומות הבל, והנה באה המציאות וטפחה על פני כל מופתיהם, ועל חשכת הלילה נגה אור וסוסי אש ירעישו ארצות. נעזבה נא גם אנו את דרך הוכוח ההגיוני ונשימה אל המציאות פנינו, נשאלה נא את פי קורות הימים, כי מי יודע, אולי נמצא בפיהן דברים להוכיח בעליל כי אכן המשיח כבר בא לעולם, ואם אנחנו מעיזים ללעוג לכל המאמינים בו ולתת לכל הגוים המשכילים המחזיקים בתורתו לתועים ושוגים, אין זאת אלא פרי מרינו וקשיות ערפנו ותולדת גאותנו האומרת לנו: כי כל העולם כֻּלו לא נברא אלא בשביל ישראל? ואם באמת כן הוא הלא אמנם דרך עמנו יפלא, כי מה אנחנו? שחק מאזנים ומר מרלי, עם קטן ודל וגם לא עם שלם, כי אם שארית נובלת של עם מרי וקְשֵׁה עֹרף אשר עוד בילדותו התנכר במעלליו, כי את לב מוריו ומחוקקיו אך להכעיס תמרורים ידע, ולשמחהו לא ידע אף רגע.

הבה, זרֹק אף אתה אבן באמך, בְּזֵה גם אתה ליולדתך – אך לענין דברי הימים אשר אמרת, הן כונתך להגיד לי. כי התולדות היוצאות מהם מוכיחות את צדקת רעיון המשיח על פי סברת העמים ומכחישות אותנו היהודים על פנינו?

אמנם כן כונתי.

אך לאיזה מן הפרקים התכונת? האם לפרק ההוה, או לפרק העבר?

אין לי סדר זמנים אלא אחד.

אך אין סוף ואין שלמות לסדר זה, והוא הולך ומשתנה כצללים חולפים, או כשטף מים כבירים ההולך ושוטף פה בזעם אף ופה בנחת ובדממה, והיה כעמדך רגע והתבוננת אליו וראו עיניך בו אך צורות מתחלפות: מראש צורים יפרצו מי השלג הנמסים בשצף קצף ועל פני ההרים יזרמו כנחל איתן, ובבואם אל הבקעה והיו לנהר ההולך במנוחה, והשקה והפרה את השדה אשר משני עבריו, ועוד טרם הגיע אל הים – או אולי כבר בא?

זאת לא זאת.

הנך רואה כי לא שגיתי בשאלי אותך: לאיזה מחלקי השטף או לאיזה מפרקי דברי הימים נשימה לב, כי הלא שונים הם הפרקים איש מרעהו, ולמה אהיה כמזכיר דברי ימי פרק שאין לך חפץ בו? הנה למשל: פרק ימי הבינים! החביב הוא עליך לשום אותו ואת מהלך המחשבות אשר שלט בימיו ליסוד מוסד לחקירתנו?

טרם ידעתי מה-דֹּפי מצאת באותו המהלך, הן אמנם קַנאני²¹ היה אבל מלא לבוב ותמימות.

רואה אנכי כי כשר-צבא נאמן ממאן אתה לעזוב לאויבך גם שעל עפר אחד בלי כֹבד מלחמה, הניחה לי איפא ואראך דֻגמה קטנה למהלך התמים והמלבב הזה, אך דֻּגמה אחת מאלף. שור נא שמה, האין זה ספר הקורות של יוּאַנְוִיל?

ואגש ואוריד את הספר הזה מעל דפו²² ואמציאהו ליד דודי והוא הפך בעליו רגעים וימצא אשר בקש ויראהו לי, ואקרא כדברים האלה:

Aussi vous di je, me dist le roy, que nul si ce n’est grand clerc et théologien parfait ne disputer aux Juofs, nais doit l’om melay quand il oit mesdire de la foy chrétienne defender la chose, non pas seulement des paroles mais à la bonne epée tranchante et en frapper les maudissants et mécréans à travers le corps tant qu’lle y pourra entrer.

("אך זאת אֹמַר לך – אמר אלי המלך – כי איש הדיוט לא כהן גדול "ולא חכם גדול בדת אין לו להתוכח עם היהודים, רק בשמעו חרפת דת "נצרת מפיהם עליו לּהגן עליה לא בפיו, כי אם בחרבו, בתקעו אותה בגוף “המחרפים והמגדפים עד בֹּא הנּצּב אחרי הלהב”).

ויהי ככלותי לקרוא ויאמר אלי דודי: הם הם הדברים אשר יצאו מפי המלך החסיד לֻדְוִיג, אשר כנוהו גם בשם… הטרם תזכֹּר בני את הכנוי?

“הקדוש!” עניתי בבֹשת פנים.

ובאחד מספרי הזכרונות, אם של ברונא או של למברט קראתי: כיצד יצאה ההלכה הקדושה הזאת גם למעשה, על ידי הַיְנְרִיך הששי.

מי יודע, אם לא ההתלקחות הקנאית, פרי התרגשות מסעי הצלב גרמו כל אלה?

ולפני הדור ההוא מה היה? האם לא לרבבות כצאן לטבח הובלו? שאל נא את פי גריגור מטוֹרס ויאמר לך: מה עשו הפרנקים לאלה אשר מאנו להטָּבל, או שאל נא את פי הכֹּמר המשכיל תּירוֹ, ויספר לך מאיזה מין היו המופתים אשר השתמש להוכיח לסוחר הדיוט פלוני, סוכנו של מלך הפרנקים, את צדקת אמונת המשיח לפי סברתו.

אבל נסלק כל אלה לצדדים – עתה נתעטפה נא כְדַיָּנִים צדיקים ונשבה למשפט, הנה נוצרי ויהודי מבני הבינים באים אלינו לדין, כי יתבע הראשון את השני לקבל עליו דת נצרת שהוא מסרב בה. נתבונן נא למשפטם בלי משוֹא פנים ונחקרה למי הצדק. ולתכלית ברור המשפט נבואה נא בדמיון אל כנסיות פרנקי-הגלים. ומה תראינה שם עיּנינו? עינינו רואות צלם עץ גדול, הוא צלם מרטין הקדוש מגין הארץ, עטוי זהב וכסף עומד ומתנוסס בתוך, והעם יכרעו וישתחוו ולו ישועו ואליו יקראו להיות לעזר למו בחמס ידיהם. ומה המכתב הפרוש שמה לפני הפסל? מכתב מושל הארץ הוא, אשר בכל ערמתו יבער ויכסל להפציר בעץ פסלו להודיע לו האותות מראש והבאות בטרם תבואנה; ועתה לכה ארח לי יעקב על מאנו להסיח דעתו ממצות אלהיו עליו לבלי עשות כל פסל וכל תמונה! צא זֹעמה לי ישראל המואר במאור תורתו על הביטו בבוז ובקלסה על שגעון כזה! נוּדָה נא נוּדָה לאבותיך, אחריהם ראש הניע, אוי להם, כי העיזו להטיל ספק בזכות כח מלכי עריצי גרמניה שלקחו לעצמם לא רק לתת לעמיהם חֻקים ומשפטים בין איש לרעהו כי אם גם לחוקק להם תורת דת ואמונה. – אף העבירה נא עיניך על פני כל שארית השלשלת הארֻכה של אלף השנים הנוראות שאתם קוראים אותה “תקופת הבינים” והראיני בה פרק אחד, אשר בו היתה הצדקה לאיש שופט מישרים להגיד בלב נכון ליהודי מכָּרו: בוא נא לחסות בצל כנפי דת נצרת, כי היא הנבחרת, והספח לנושאי דגלה כי המה אנשי המעלה? בפי איש נוצרי תמים-דּרך מימים ההם נוכל לתת אך כדברים האלה לאמר: גשה אלינו יהודי ובסתר כנפי דתנו תחסה. הן אמנם מעולם לא בחנתי את דתנו לדעת מעלותיה, כי ספריה חתומים לפנינו מבלי נדע אף לקרוא בהם, אך כהנינו אומרים לנו כי האמת אך בקרבה תלין ולהם הלא מֻכרחים אנו להאמין, ולא לבד להאמין להם כי אם גם לשמוע בקולם לכל אשר יצוונו, עקב אשר משרתי הכנסיה המה. גם כנסיה זו לא ידענו טיבה, אבל שמוע נשמע באומרים לנו, כי אגֻדתה בידי שמים נוסדה ומשרתיה אנשי קֹדש המה ומזֻינים בכח עליון לשים משטרם בנו ובחיינו בעוה“ז ובעוה”ב, לכן קרב אלינו יהודי והתענגת על כל טוב העוה“ז גם מבלי ירא כל חטא ופשע; אש תמיד תוקד בו, ונפשות החטאים נדונות בו רבוא רבבות שנים ביסורים קשים ומרים, ולא לבד על כל פשע רב כי אם גם על כל משגה קל וגם אם נכשלו בו רק פעם אחת בכל ימי חייהם, ולא לבד על חטא אשר בידיהם עשוהו, כי אם גם על חטא הוָּלדם מחוץ למחנה דת נצרת הם יורדים לגיהנם ונדונים בו – ואתה חלילה לך מהטיל ספק במציאות הגיהנם הזה, כי נוסעים רבים ראו את פתחו בארץ אנגליה ויבואו אף בחדריו פנימה, ככתוב על ספריהם²³ – אבל ראה נא כמה דאגה לנו מדת הרחמים כי הקדימה תרופה למכה ותמסר ביד כהנינו את מפתח התפתה הזה ומפתח שערי השמים. ברצותם יפתחום לפנינו וברצותם יסגירום לכן אין לנו אלא להפיק רצון מאת כהנינו, ואז נוכל ללכת בשרירות לבנו: אכול ושתה ומַלא כל תאות בשרים מבלי כל פחד שאול לנגד עינינו, כי מה? הלא בקפוץ עלינו הזקנה ותפר האביונה וקהו כל חושינו, אז נבוא אל המנזרה²⁴, וגם את בנינו ובנותינו נביא לבית הזה להנזר מכל החיים ולבלות ימיהם בבטלה קדושה, ונסלח לנו. ואף כי נראה זה כמו תקרֹבת מֹלך מה בכך? הלא יפרקנו מיסורי גיהנם וגאלנו מכל מצרי שאול. ואם יבצר מאתנו לתת פרי בטננו בחטאת נפשנו, ונתַנּו מחירם כספנו ונכסינו לגאלנו משחת, כי גם קרבן זהב וכסף רצוי מאד לכהנינו הרחמנים, לא פחות מקרבנות אדם. והיה בהביאנו להם קרבן אחד מאלה וכִפרו בשפתיהם על כל חטאותינו, ונתנו על ידינו שטר כתוב וחתום לעוה”ב, אשר אך כראות השטן את אותיותיו מיד ירתע לאחוריו ומלט מידו תכף את טרפו, אשר כבר לטש עיניו לו כאריה רעב. ועתה, יהודי, העוד ימלך לבך עליך?

ומה אם באמת ימלך עליו לבו, שמואל? אם באמת יסרב היהודי מקבל עצת איש עצתו, ושמע בקול הקורא מלבו, קול אלהים אמת: קדושים תהיו כי קדוש אני, לא תשתחוו לאל נכר, לא תנאף, לא תרצח; ומה אם ימאן לנטוש את צַוָּאת אבותיו לשמור את הברית לאלהי אמת אשר אותו שם בבשרו והיה כאָון וכשגעון בעיניו למסור רוחו ולבו להכמרים ולהכנס לדיר כבהמה אין דעת בה? מה יהי אז שמואל? הה, אז ימָּצאו אותות ומופתים אחרים נפלאים מאד לעורר לתשובה את הממרה הערום, את הכופר ורוצח-נפש-אל, אז הלא יש אש הדיוט לשרוף ומים פשוטים להטביע וכלי מענים לענות נפש. ובכל הדרכים הכשרות האלה, דרכי צדק ורחמים נבחנו ונצרפו אבותינו עד בלי די, אלפים ורבבות נשרפו נטבעו ונהרגו, ושארית הפלטה נגרשו ונרדפו בכל הארצות כצבאים מֻדָחים, ורודפיהם לא חשכו כל מזִמה להוסיף ענותם עד לדכא נפשם לעפר ולהבזותה גם בעיניהם, הנה זה פֹעל הדור הזה, בני, פֹעל דור ימי הבינים התמים ובעל ההרגשה העמֻקה, ואותו הדור שם על לבו לפקוח עיני העברים העורות ויהי מה, ויהיה בראותו כי כל חכמתו השובבה לא עמדה לו לבוא לחפצו ויקרא לעזרה לו את ידיו השעירות, אבל ידעתי מראש מה בפיך: דם קשי העֹרף האלה בראשם, תגיד לי, כי מדוע נואלו לשחות מול השטף ולהתקומם מול מהלך קורות הימים? הלא חֻצפה נמרצה היא לאדם לאמר: על בינתי אשען, ולבטל את כל העולם כֻּלו. האף אין זאת?

חדל לך, דודי, קראתי מבלתי יכֹלת להתאפק עוד, חדל לך לפגוע בכבוד קדושי עמי גם בלשון סגי נהור– כמה לנו הגבורים אנשי השם מעולם ומימי צמיחת הנצרות אשר עמדו בנסיונם להתחזק בעד האמת בתוך הבוז והיסורים אשר השיגום? ופה לפנינו עם שלם המקבל על עצמו היסורים הנוראים שבכונת הלב, ולא זז מהאמת מפני שהוא אמת בעיניו. האח, דודי, חיים חדשים נתת לי. האם אינני גם אני חֹטר מגזע הגבורים האלה? הן דמם נוזל גם בעורקי. ובאמת אֹמַר, כי אף אם טרם ידעתי אם תמצא ידי להיות כמוהם, אך לולא מצא לבבי גם להבין את גדֻלת מעשיהם, אז לא כדאי הייתי לאבות כאלה.

אם כן איפא, ענה דודי ואמר לי, סלוח תסלח ליהודים בימי הבינים, אשר אמרו לזכות בעוה"ב גם בלי כפיס מעץ הצלב ומבלי שערות זקן אחד האפוסטלים.

מודה אני, וכן יודה עמי כל נוצרי נאור, כי על פני האלילות הגמורה הזאת יש לבכר את היהדות בת הימים האלה, בכל היותה משפלת עד הדיוטה התחתונה בלי כל תנאי, וכן, הנני מסלק ידּי מהתקופה הזאת, תקופת ימי הבינים, אך עודני מחזיק במסקנות ההסטוריות של שני הדורות הראשונים ושלש הדורות האחרונים של הנצרות.

הליהדות בת דור הבינים “יהדות משפלת” קראת? ואני טרם ידעתי אם יתכן לקרוא ליהדות זו משפלת, אשר מחיקה יצאו חכמים ומשוררים נפלאים אשר דבריהם ועלילותיהם היו לקו לבני דורנו הנאור הזה– אך אל נשיא עצמנו לדבר אחר.

הנך רואה, בני, בכלל זרו ונפלאו מאד דרכי התולדות ההסטוריות אשר אמרת, כי היום היה לנו לאמת מה שחשבנו אתמול לשקר, ואתה אומר אלי, כי בשני הדורות הראשונים מחֻיבים היו היהודים לקבל את הנצרות אשר הביאה לנו את האמת הבָּרה כשמש בצהרים ממש, אבל ראה עד מה מהרה הסתבכו נושאי דגל האמת הברורה הזאת במלחמה עצומה על דבר פתרון חידות עולמים שאין להן פתרונים, וכמה נחלי דמים נשפכו עד שנפסק הדין אם מֻתּר להשתחות לפסילים או לא. ואם כן איפא גם בזמן ההוא אי אפשר היה לתת עצה ליהודי האוהב אמת, גם לפי דבריך, לקבל עליו את התורה החדשה הזאת. ידעתי כי אמור תאמר: אך עננים ועבים כסו את זֹּהר אותה התורה, עננים ועבים אשר אמנם שהו אלף ושלש מאות שנה בטרם התפזרו, אבל הלא תודה, בני, כי אמת כזאת העלולה להתהפך כרגע לשקר גמור מחֻיבת שתהי חשודה מעט בעינינו. ואם כן אין להשיא אשמה מאומה על ראש איש אם חושש הוא, פן עוד יבוא יום גם אחרי שלשה הדורות הנאורים הללו המהֻללים בפיך, ושב החֹשך לכסות את הנצרת, וירדה שנית למטה למטה מהיהדות המטפשת. והיוצא מזה, כי צדקנו מאד בסרובנו להבטיח את נפשות בנינו ונכדינו עד דור אחרון, אצל אותה חבורת האחריות של עוה"ב הידועה, בהסתפקנו אם יברכונו על ככה.

וָאֹמַר אליו: הלא תודה, אדוני, כי האנושית בכללה מתקדמת והולכת, וכשאנו רואים לפעמים נסיגה לאחור, הלא איננה אלא נסיגה מדֻמה. והיתה אולת מצדי, דרך משל, אם בהעלותי על הריגי²⁵ שם אעמֹדה, ואמאן לסקת אל שיר ההר הלבן יען כי עלי לרדת תחלה אל הבקעה בטרם אגיע אליו.

משלך נכון, בני, אך אין מקום להתקדמות הכללית הזאת רק ביחוס אל האנשים והעמים נושאי הדעות והאמונות. אך לא בגופי הדעות והאמונות עצמם כי אם גם בהן נאמר אשר כל המאֻחר בזמן קודם במעלה, הלא כשם שעלינו לתת היתרון להנצרות על היהדות כן עלינו לבכר את האִסְלָם על הנצרות ואת המָּרְמָנוּת על האִסְלָם, או אולי תקיש ככה באמת?

הלא טעות ההקש הזה נראה לעינים!

נוסיפה נא איפא לבקר ראיתך ההסטורית ונתבונן אל התקופה הקרובה לנו שיש בידינו לשפטה כראוי, כי מאותם הדורות הראשונים, דורות תֹּהו שבהם התחילה הנצרות להתפתח הנני מודה גם אני שאין להביא ראיה, אבל בדור שש עשרה מחֻיב היה היהודי, לפי דבריך, להודות כי השחר עלה, כי אֶחיו אשר זה מקרוב נגרשו מארץ ספרד, והעֹני והרעבון והדבר אכלום בכל פה, הלא בשרו בקול רם לכל באי עולם את צדקת הקתוליות הרחמניה, ובעלי-המחאה²⁶ ההטיבו דרכם עמנו מאנשי ריבם? נעבֹר איפא בשתיקה על לוּטֵר ועל דורו ועל הדור שאחריו, כי בהם עוד דבקה בהכרח התמימות של ימי הבינים ויבָּצר מהם למצוא הקשר שבין התחדשות דעותיהם לבין שחרור היהודים. הכי יען נפקחו עיני העמים לכפור בקדֻשת האדם, היושב ברומי, על כן היתה הצדקה ליהודי הנבזה עבד המושלים לדרוש זכות אדם גם הוא? אבל שים נא עיניך בדור האחרון וראה עד כמה דקדקו אזרחי עיר פרנקפורט הרחמניה עם היהודים שבתוכם, שיְקיְמוּ מצות “וכבשוה” כהוגן; הלא רק בגלל זה כבשו אותם כדגים הנכבשים ברחוב צר לשלול מהם אור ואויר, והאיש זיימה בר הלבב כי התקשה ושאל וחזר ושאל: מה טעם? אך התשובה אחת היתה על לשונם: “היהודי ימלא את כל הרחבות וחסֹם הדרך לפני הנוצרים”, ואחרת לא ידעו.

האם אין זה מקרה היוצא מן הכלל?

הנך מוצא את החרפה הזאת בפרצופים שונים בכל מקום; אך אין חפצי לספר לך את כל המוצאות אותנו, כי טוב לך אשר לא ידעת אותנה.

כי אז עלי להודות אשר גם המוחאים²⁷ לא היו נוצרים לגבי היהודים; וחרפתם מרֻבם גם מחרפת הפראים אוכלי האדם, שאינם מצֻוים על פי דתם לרחם על הבריות זולתם; אבל התערך מדרגת התמדנות של אֻמה על פי מנהגה עם היהודים?

האומרים ככה אין משתיקים אותם, אבל חן לך כי הזכרתני לחדול מדרוש עוד בפרק התלאות העוברות אשר אולי הארכתי בו יותר מכדי הדרוש לתכלית וכוחנו, כי מה חפץ לנו בהזכרת נשכחות שאינן עשויות אלא לעורר בנו מרירות? גם קדמונינו נמנעו מהעלות על ספר את פרטי מאורעותינו בין העמים מפני שלא נחשבו בעיניהם אלא כעֹנשים מן השמים ומחולליהם כשלוחי המקום. והשקפתם זו עמדה לבני בניהם, כי לא ידעו רֹגז ובלב מלא תודה קדמו את פני כל איש אשר הקל מעט משא המועקה המושמה במתנינו, כאשר ידעתי בי ובבני גילי, כי כבר גדלנו ורבינו בלי איבה לבריות, ובימי חרפנו העלולים לקליטת זרע האהבה או השנאה יכֹלנו להתחשב כאחים למין האנושי כלו. וכן גם היינו ימים רבים, לולי מאורעות החיים שבאו אחרי כן ויכריחונו לצמצם מעט את גבול האהבה הזאת. – עתה נשובה נא לעניננו והגדת לי: מה המריצך להרים על נס את שלשת היובלים האחרונים?

הטעונה השמש בצהרים להוראת אצבע? הלא מלה אחת דיה – התחדושות²⁸!

שמש עמומה מעט היא זו כמדֻמה לי דידי, שהיא עצמה נזקקת לאורו של אחד הזיקים²⁹ העומדים להתגלות אחר זמן, למען תֵּרָאה בעליל. אך לעת עתה עיני לא תראינה אותה, ועליך להראותה לי. מה שאני יודע ממנה הוא, כי מקצת מהקתולים הרומים הפקיעו צוארם מעֹל כהן בשר ודם, אשר שעבד את לבם ואת שכלם שעבוד אכזרי שלא היה דֻגמתו בהליכות עולם ברדותו בהם בפרק מאות בשנים עד הבשיל כחם. ואולם גם זאת ידעתי כי בהשליכם מעליהם את משמעת האדם קבלו עליהם מאהבה משמעת ספר, אשר דבריו נדרשים לכמה פנים, ויעשו בו כרצונם. כי כאשר באו לחדש פני דתם, הלכו ובררו מתוך הנצרות הישנה מה שנראה להם אמת ואת השאר זרו הלאה. והנה ראשי הכתה הזו אינם מתהללים במתנת רוח הקֹּדש, ובכח מי איפא באו לשבור זרוע רומי? הלא בכח השכל. ויד מי הנחתם בדרך פעֻלתם? הלא יד השכל. והיה הדין נותן שיניחו לשכל לבנות להם מקדש דתם, ואולם עינינו הרואות; כי גם לוּטֶר וגם כַּלְוֵן בצר להם להתאים את דברי הספר עם משפטי השכל נסו לעזרה אל אבות הכנסיה ואל השטה האפלטונית המֻּרכבה בההודית ויפרשו על פיהם את דברי הגליונים בדרך שלא עלתה על לב מחבריהם לעולם, וערבוביה זו נתנו לפני תלמידיהם בתור דת שלמה להשבע לה שבועת אמונים.

בני, נניח נא להקתולים לספור ולמנות ולפרש את עונות המוחאים, כי כבר שמענום בהוכיחם את אנשי ריבם לאמר: אין לכם דת אלקית אלא לפי שעה, ובהלעיבכם במסֹרה הקדֻמה אין אתם כופרים בה אלא בפיכם ולבכם לא נכון עמכם, כי במעשיכם תקַיְּמוה! ושאלת איפא בני את פי הקתולים, והמה יגידו לך מה משפט קיום הבנין אשר אבניו ממין הַהֲפָכִים כשכל ונגודו. אבל אנחנו אין לנו עסק אלא עם הפעֻלה שהביאה לעולם הדת המחֻדשת הזאת, והיה בפנותנו כי וכה לראות מה פעלה וראינו באנגליה עָם מחליף דתו לבקרים לפי רצון עריציו. ובגרמניה – גוי אחד, ששבטיו נפרדו לשני מחנות שהאחד מהם נלחם בחמה שפוכה שלשים שנה רצופים למען תת לשריו ונשיאיו את הזכות לבחור בדת שירצו. ובכל מקום שאנו נותנים בו עינינו, אנו רואים דם ואש ותמרות עשן כציונים על המופתים, אֹשר על פיהם הוכיחו המנצחים להמנֻצחים את האמת. והנה עברו ימים מעטים ומחזה חדש נגלה לעינינו, באירופא ובאמריקא, היא מחזה השפטים במכשפות! ועתה האוסיפה לציר לך את פני הדור ההוא? אנא פטרני נא ממלאכה זו, כמוני כמוך ידעת את כל המעשים, כמוני כמוך ידעת את עלילות השֹּׁד והאכזריות אשר הרבו המלכים, והמשובה וההתבהמות אשר השתקעו בה עבדיהם באותו הדור. והעבדות והמרדות וכלי המענים מאימתי בטלו? אל נא, בני! אם רואים אנו כהיום חיים חדשים נוזלים בעורקי דורנו אל נא נתעה לחשבם כפרי הנצרות. הן כלנו יודעים, כי המיחדים³⁰ האנגלים, שהמה נטעו ראשונה את עץ הדעת והמוסר ואהבת הבריות בלב ההמון הפכו ערף להנצרות, והמאספים³¹ מסבבי המרידה בצרפת, אשר הרימו את דגל החרות בארץ הלא אמרו לקעקע גם בצתה של הדת הזאת, וגם החוקרים והמשוררים אנשי הרוח אשר קראו דרור לעם הגרמנים ממאסר הנקרנות ומעשה הקופים לא על כַּן הנצרות עמדה רגלם – וכללו של דבר הלא גלוי וידוע לפני יודעי העתים, כי לא זכתה אירופה של עתה בההארה והסבלנות אלא לרגלי התחדשות המדעים בתקופתם. עוד בפרק המאה חמש העשרה החלו צמחי הדעת והחרשת לשאת ראש; אלא שהבלי הפלפולים הדתיים והמריבות קטפו את פרחם ולא נתנום לעשות פרי, רק בשוב האנושיות יגעה ועיפה משדה המלחמה הנבערה הזאת ומאין עבודה שבה לשלוח ידה אל עבודת ההתבונה אשר החל בה הדור הקודם, רק אז החלו הצללים לנוס מפני האור, צלמי הבלהות, אשר הבהילו בהם הכהנים את העם ספו תמו, ואהבת הבריות שלחה שרשיה בלב העמים – ועתה באים חסידיכם ושולחים ידם לקחת להם מפרי העץ, אשר בכל כחם אמרו להשבית צמיחתו, והנם קוראים בקול: ראוי הנה הברכה אשר נשאה לכם תורתנו! אתמהה.

אין דבריך אלא סברות, דודי. קראתי מתרגש.

אשר עליך לבחנן, ענה דודי, האף אין זאת? ואני חפץ מאד כי תבחנן.

כי לכן אלכה לי עתה, אמרתי, ובפרט כי הרביתי היום להטריח עליך.

באותה רגע ראיתי כי כבר חשך הלילה ואני יושב בתוך חדר אפל מבלי שהרגשתי בזה גם עתה.

הלא עוד אראך שמואל היום במסִבה.

סלחה נא, דודי, אם יפקד מושבי הלילה, ותנה לי להתבודד עמי לבדי. לילה מנוחה לך דודי, ליל מנוחה.

שמואל.

*

 

מכתב תשיעי    🔗

ימים רבים לא יצאתי מפתח ביתי, אברי כבדים עלי, הה! מה לי פה, ומדוע הלכתי הנה? מדוע לא מהרתי להתחנך בכהֻנה תכף אחרי קומי ממחלתי, ולא הלכתי אל אחד כפרי הדיָּגים לנבא שמה אל האֻמללים עניי הממון והדעת לנערם משפלותם? לוּ עשיתי ככה הלא אז עבדתי ומצאתי עֹנג בעבודתי, כי הייתי משתחוה לפסלי בחפץ לבי ואהיה מעלה עליו עדי זהב וכסף וכל יקר והוא היה מעלה לי בשכרי את מנוחת הנפש, כי אחת היא לנפש מיד מי תקנה מנוחתה, אם מיד אולת זו או זו. הלא מראש היה לי לדעת, כי בעמקי לבי שוכנת תאוה עזה ולוהטת להשיג את הבלתי מֻשּׂג ותהי איפא חובתי להמית בקרבי את התאוה הזאת במנעי ממנה כל מזון. אך תחת המיתה ברעב דשנתי שלחנה, ותשבע ותגבר ותכבשני לעבד לה בטרם מצאתי ידי ורגלי. בגרשי מעל פני את השכל הממרה ואכרתה ברית להאמונה התמימה להיות כגמול עלי אמו המצפצף בפיו מה שהיא מַקְרִיאה לפניו, אמרתי בלבי: מצאה ידי לתאותי כי הכרע הכרעתיה, אך אלי אלי למה ככה יכרתני? הסמרטוטים אשר חבשתי על שברי לבי, ואשר אמרתי, כי יש בם להעלות ארוכה גם לשברי כל מין האדם, הנה יד בקּרת קלה נגעה בהם ותפרמן למטליות מטליות. והנני יושב עתה תחתי שבור וכואב כבראשונה, לא אוכל לזוז גם ממקומי, ואף כי לא לי לצאת לפני אחרים להיות מורה דרך להם כאשר התברכה נפשי, לא לא! לבי לא יוכל להאמין במה שסותר לשכל וכחטא שפתים נחשבה לי התפלה להשגת האמונה הבאה בריב עם התבונה, זאת התבונה מתנה טובה נתנה לי מאת האלהים בטרם שאלתיה, האביא צרה למעונה? ככה נאחזתי שנית בסבך המלחמה הישנה, אך הפעם מנויה וגמורה מאתי לשום לה קץ, ויהי הצד המנֻצח מי שיהיה. ואתה אבי אל נא באפך, וחמלת על איש תהפוכות כמוני אשר אֹנס-לב שנוא מאד יציקהו בזרוע כחו ללכת בדרך בינתו, כי למה יצר לב? הן אתה, מעיד אני, יצאת ידי חובתך ולא פשעת בי מאומה. בעֹז אהבת הבריות המקננת בקרבך ובחרדתך לנפשי לבל תרד לשחת לא חדלת מספות אותי את למודֵי אותה הדת אשר הופיעו עליך מוריך ויאשרוך. אתה דרשת טובתי בכל לבך, ואף נפשי, נפש ילדים ברה ותמימה, בבטחה בך, ענתה אחריך מלה במלה כל אשר הקראת לה, ולוּ הקראת לה: “אללה הוא אללה ומחמד נביאו”, לא חדלה מענות אחריך אף הדברים האלה, אבל לא אכחד ממך כי רוחי היתה זרה לתורת פיך ומעולם לא היתה קנין לנפשי, ויהי בהגיעי לחנוך ואשבע בפי להאמין בהתגשמות האלהים ובשלושו – אנא אל תקללני – נע לבי בקרבי ואחל לפקקפק בעצם מציאות האלהות, כי הצד השולל כל רבוי והגשמה מחק האלהות אשר ינקתי עם תורת אמי וחלב שדיה, העמיק השריש כל כך בלבי, עד שהכריע את הצד המחיב מציאות האלהות בכלל, ובבוא לי לבחור בין הגשמה וכפירה פסחתי על שתי הסעיפים. ובגדלי עוד ותורת הטבע שמתי למחקרי, אז נקבע בלבי, כי כל הנפלאות והנסים אינם אלא ספורי בדים או מרמת כהנים דֻּגמת הפלאות, אשר יעשו בלהטיהם הקוסמים ומכשפי ארץ הקדם גם בדורנו, והכנסיה הקתולית אף היא בארצותינו מתגדרת במעשה פלאיה, ומוליכה שולל רבבות בני אדם אחריה. הכי יפלא איפא, כי כמעשיה פה היום כן עשתה גם לפנים בארץ סוריא, רק כי אז צלחה יותר בתחבולותיה מאשר תצליח היום, כי אור המדעים לא מתוק לצמחי אֹפל הללו ומפניו יקמלו, ואם הפלאות האלה הבל הלא הכל תהו והבל.

ככה הגיתי ברוחי הקשה בימי זעם, אך בהתהלכי בדד בלילה ואשא עיני ואראה השמים הטהורים המתוחים על ראשי, וזהר הכוכבים השפוך עליהם ואמד את גדלם ומרחקיהם בשעור קומת בשר ודם, נוראות נפלאתי ונפעמתי, ולבי הרך והקרוע חש במעמקיו כי באין אלוה אין לו חיים, ואֹמרה לנפשי: אכן יש אלהים, ובלעדו אין תבל ואין כל, כי לבי נוהה אחריו וכל כרחי הוא יש.

אבל מי יורני משפט העצם הזה, אשר הדעת אותי רק היא תבאר לי גם תכלית חיי? האקח תורה מפי הדתות החיוביות ועליהן הלא זה מכבר שברתי חקי, כי על היהדות הבטתי בעיני נוצרי ואת הנצרות בחנתי בעיני יהודי ותקע נפשי מאל הנקמות של היהודים, ומהאלהות הגועת מאהבה של הנוצרים גם יחד. האל המתאכזר עם בריותיו, שהוא בראן ולא הן בראו את עצמן, לרדפן באפו ולהשיבן עד דכא, כזקן חסר טעם נראה לי, ואותו “הכל יכול” המקפל עצמו תשעה חדשים במעי בתולה והמצמצם עצמו שלשים שנה בתוך גוף עכור, מה דל ונבזה היה בעיני. אנכי את אלהי אמת אנכי חפשתי, את האלהים הנגלה אלי בתוך לבי בקשתי לדעת, לכן ביד רמה הסירותי מעל פני את כל תעתועי הדמיונות, ובשאתי נפשי אל תורה שיש בה מעשה, קויתי למצוא אותה בין קירות בית המדרש הגדול, אשר נכנסתי בו בימים ההם.

ויהי בשבתי בבית הזה, ואתנה לבי לחקור ולתור בחכמה בשקידה נמרצה, כאשר ככה עשו גם רבים לפני החוקרים בתושיה. אבל הה, לריק יגעתי בכל המדעים שנחלתי לי, את ההכרה לא מצאתי. ואחפש בספרי כל הפלספים המשֻבחים או המפֻרסמים, אולי אמצא בהם לכל הפחות רמזים קלים המרמזים לי אל עבר הדרך הנכונה. והנה כברק מתוך האפל פגע בי דבר שפינוזה לאמר: “כיצד נכיר את הבורא אם לא מצד בריאתו”. הדברים הללו ברורים מאד ואין להרהר אחריהם. ואמר ללבי: תּוּרה את הטבע, חקרה את הזמנים ודרשה במשפטי כלכלת המדינות ומצאת אשר תבקש, אך לשוא, לא חזיתי בטבע תכלית, לא מצאתי בכלכלת המדינות חרות, ובמסבות ההיסטוריה לא ראיתי זולתי הכרח, ויהיו לי כל דברי הפלספים בענינים האלו דברי בדים שבדו מלבם בשבתם בחדר מדעם.

נוראה היתה לי תקופת הימים ההם ואהי אמלל מאד, כי העולם היה לי עולם של תהו, ולא ידעתי מה לנפשי בתוכו? כל בני האדם הללו איש איש מהם שאוף ישאף אל מטרה קבועה לו, איש איש מהם ידע מה חפצו, ואני לבדי ממאס הכל ומתהלך תועה בחוצות ועיני דומעות מאין הפוגות, או יושב בדד בחדרי שם כאבל ומשומם על גורלי ועל גורל התבל הנחלאה והמשגעת הזאת. אבל במעמקי לבי בת קול מנחמת: אכן יש אמת! ואם עד עתה לא מצאתה, אין עד כי תתחמק ממך עד עולם, לכן אל תאמר נואש אך קומה והתאושש וחפשת ובדקת, ויגעת ומצאת תאמין.

ואקום ואתהלך בארצות אירופה ואחפשה להכיר את בני האדם, כי אמרתי לא עוד מפי הספרים אחיה ואמצא בצרפת תורת-חיים במלואה, וָאֵשְתְּ מכוסה לרויה עד לשכרה, ואשליך אחרי את ההתחכמות אשר כבר היתה לי לזרא, כי השביעתני רוח ותרוני לענה ותעשני נכרי לעולם ומוזר לבני אדם, ואתנפל בתאוה עזה אל חיק חמדת בשרים למען השכיר את בשרי במנעמיה ולמען מלא את הריקות הנוראה שבקרבי בהבליה, ולבי אמנם לא נח, וכפעם בפעם בקחתי חלק במרזחים³² אשר כוננו רעי הפוחזים יסרוני כליותי לאמר: מה לך פה? הטרם ידעת, כי שונה אתה מרעיך? הטרם זכרת כי עליך לשאוף בחיים למטרה שונה ממטרתם? ויהי כאמרם אלי כּכה ואתנפל בזרועות עלמה יפה ואלעג להם ואקרא: הנה פה על כל פנים יש ממש. אמנם כן באותם הימים חפצתי להנות ונהנתי, ואריקה את כוס התענוגים עם קבעתו; אבל מרה היתה אחריתי, מרה כלענה. ואראה כי גם התענוגים הבל. מאומה לא הביאו לי זולתי – מחלה עזה, גם מראשית התמכרי לחמדה החלו עמודי גויתי להתמוטט, ומיום ליום דל כחי וכחש בשרי ואנכי, הה, בזיתי לכל אלה ואוסיפה להשתולל יומם, ולהתהולל לילה עד נפלי למשכב, ודל ומהֹרס צפוי למות שבתי הביתה.

אבל לא מתי, כי חייתי, ואף החפץ בחיים שב אלי ואבוש מפני, כי עלתה על לבבי לנוס מהמערכה, ואמר לנפשי: אך פתיה את כי אמרת: אחכמה מכל בני האדם; הלא איש איש מהם שמח בחלקו בעולמו הקטן, ומה לך את כי תשאפי השמימה? הלא צדקו דברי קהלת באמרו: יוסיף דעת יוסיף מכאוב, ואך חפץ שגעון הוא להטיל שלום בין המוח והלב, לכן אם יקשה המוח את ערפו והמרה את מצות פיך ובקשתי לך דרך אחרת לרצות את הלב כי הלב אי אפשר לך שלא תפיסהו.

באותה שעה שמחתי מאד לחזור על תורת פיך מאז, ובה בקשתי נחמתי. אף אם לא מצאתי בה פתרונים לחיי ותנחומים לתלאות הבריות, הן נתנו לי לכל הפחות כמין מנוחה, ואז לעגתי לרום עיני העלם אשר נשא נפשו בחלומו למצא את המפתח לחידת העולם, בתוך העולם עצמו, ואז עלה הרעיון בלבי, כי מטעם ההשגחה העליונה התחולל החפץ בלבך לעשותני שליח לעמי להשיבם אל דרך הטוב, ובבתי נפשי נגה אור חדש להשכילני בינה, כי לגדולות נוצרתי ויתן תקוה בלבי, כי בלמדי דעת לאחרים אקנה דעת לעצמי.

אהה, אהי, למה עשית לי ככה? הן התחפש לא אדע ואני אובד בעניי. מי אנכי כי לקחני לבבי לזכות נפש בני עמי בפרי כחש מעשה אנוש, והם כארזי אל בטוחים בכחם ואל אדם לא ייחלו. היחכם השותל האומר לעקר אַלָּה בת אלף שנה ממקומה ולשתלה במקום אחר למען תיטב לצמח? בי, אבי אל נא תקצף, כי אמלל אנכי מאד, כי שכלי שב שנית לשררותו ואצחק מרה עלי, על בקשי מנוס לי בחק משלי אפר וספורי מיניקות ולוּ היתה אך זאת צרתי, לא היה לי לשאת אך עניי לבדי, אבל הנה באתי פה בתור שליח להחזיר אחרים בתשובה, ואתה ד' חקרתני ותדע, כי בלב אדם ישר באתי, אך כל המקבל על עצמו להפריד אוהב מאוהב ובן מאביו עליו להביא אתו לב נחש וצפעוני, זאת חקרתיה כן היא ומבשרי חזיתי זאת, ולב כזה אין בחֻבי, והוכחתי המוסרית יקרה לי מכל התורה שלמדתני. ובמקום ששתי אלה מתנגשות בסתירה לא אפקפק אף רגע לפוצץ לרסיסים את זו שאתם קוראים לה דת.

אהה, אבי, ידעתי כי אינני מביא טובה לבית זה שאני מתארח בו, אך מי יודע אולי יביא הוא טובה לי – מי יודע, מי יודע!

שמואל.

*