רקע
הארייט ביצ'ר-סטואו
אֹהֶל תָּם
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: ורשה: האחים לוין-אפשטין; תרפ"ז

אֹהֶל תָּם או החיים בין עבדי-עולם

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:

(ויקרא י“ט י”ח)

 

I: אִישׁ חֶסֶד

לפנות ערב באחד מימי החדש פֶֿברואר הקרים ישבו שני אפרתים לפני בקבוק יין, בחדר השלחנות המפֹאר בכלים נאים. הדבר הזה היה בעיר פ., אשר בגליל קענטוקי, באמיריקה הצפונית.

כל משרת לא נראה בבית, ושני האפרתים, אשר ישבו איש על יד רעהו, היו, כפי הנראה, תפושים בשיחה נחוצה ורבת ענין.

אמרנו: “שני אפרתים”, אבל באמת אחד משני המשוחחים לא נדמה אף מעט במראהו לאחד האנשים מתור אדם המעלה הזה. הוא היה איש, אשר מבנה גויתו איתן, שפל קומה, יצורי פניו גסים וחזותו מוכיחה עליו, כי נצר הוא מגזע משפחה שפלה, אחד מאלה האנשים החשֻכים החותרים בכל עוז תמיד בחיים למצא מהלכים בין נדיבי עם ולעמוד במקום גדולים. מראה בגדיו התאים מאד עם תואר פניו ועם הפעולה, אשר פעלו בלב רואהו; הוא היה לבוש מעיל אדמדם-כהה ועל צוארו רביד תכלת-בהיר מנוקד בנקודות צהובות וקשור באטון רחב לעבר פניו. על אצבעותיו העבות התעלמו טבעות ועל חזהו התנוצצה שרשרת זהב גדולה, אשר בה היה דרכו לקשקש ולמוללה באצבעותיו בעונג נראה לעינים בדברו בחום רוחו. שיח שפתיו ומדברותיו היו מלאים שגיאות בחקי הלשון ומבטאים לא-נאים, אשר כלכלם לא תוכל נפש היפה. משנהו, האדון שעלבי, אמנם היה במראהו כאחד האפרתים. כבוד ביתו וכל תבניתו ענו בבעליו, כי חי הוא חיי רוָחה ויש לו יותר מדי ספוקו. – כבר מלתנו אמורה, כי שניהם היו תפושים בשיחה נחוצה מאד.

– נפשי תחשק מאד לעשות את הענין הזה – אמר האדון שעלבי אל האיש היושב על ידו.

– ואנכי לא אוכל לסחור מסחרי בדרך כזאת, לא אוכל, כלה ונחרצה, אדוני שעלבי – ענה איש דברו השני בנשאו את כוסו המלאה יין אל אור החלון ויתבונן אליה.

– עליך לדעת, געל, כי האיש תם הוא פועל חרוץ, ובכל אופן שוה הוא בכסף הזה: תמים דרך הוא, חרוץ במלאכתו, ולכל לראש – בעל כשרון; הוא מכלכל את צרכי אחוזתי ומנהלה ביתרון הכשר עד להפליא.

– תמים דרך הוא כבן-כושי, חפץ אתה להגיד – ענה געל במלאו כוסו יין שנית.

– חלילה לי. אני חושב את האיש תם לאיש טוב, ישר הולך ונבון לבב באמת. לפני שנים אחדות בא במסורת ברית האמונה השלמה בעזרת שליחי האמונה, ובלבבי אדמה, כי היה לאיש נאמן באמונתו. מן העת ההיא הפקדתי בידו את כל הוני ורכושי: את ביתי, את כספי, את סוסי; בפקודותי השונות סובב הולך הוא בכל המקום מסביב, ובכל אשר יפנה הנני מוצא אותו נאמן לפני וחרוץ בעבודתו.

– רבים הם אשר לא יאמינו, כי בני הכושיים יוכלו להיות יראי אלהים ותמימי דעים עמו – אמר געל בהניעו ידו; – אך אנכי מאמין באמונה שלמה. בין הכושיים אשר הבאתי בשנה החולפת ארלעאנה, היה אחד ענו, שפל רוח ובעל נפש עדינה; הוא היה מתפלל תפלתו כשליח-אמונה אמתי. מחיר רב לקחתי בעד נפש הכושי הזה במכרי אותו. וזה הדבר: אנכי קניתי אותו בדרך מקרה, ועל כן גם במחיר מצער מאיש אחד, אשר אָנוס היה למכרו, ובכן הרוחתי בו שש מאות שקל. כן הוא, לפי דעתי האמונה דבר יקר ערך הוא בכושי, אם רק ישנה בו ולא מזויפה היא.

– נכונה היא אמונת תם באלהים מאמונת איש אחר – השיב שעלבי – הנה זה לא כבר שלחתי אותו לצינצינאטי לקבל שם חמש מאות שקל; בשלחי אותו אמרתי אליו: “בטח אבטח בך, תם, והנני ממלא את ידך היום בדבר הזה, יען כי הנני חושב אותך לאיש אמונים ונפשי יודעת מאד, כי לא תוליכני שולל”. הוא שב מדרכו הביתה ואת תפקידו מלא באמונה, כאשר יאתה; אך אנכי בטוח הייתי בזאת גם מראש. ולי ספרו אחרי כן, כי איש בליעל אחד השיאהו בזדון לאמר: “תם, מדוע לא ברחת למדינת קאנאדא?” – “אנכי לא יכולתי לעשות זאת, יען כי אדוני בטח בי בכל לבו”, ענה תם לאיש ההוא. מודה אני, כי צר לי מאד להפרד מעליו, עליך היה לקחת אותו ממני בעד כל החוב אשר תשה בי, ואמנם לוא ישרה נפשך בך או אז עשית זאת.

– מדת היושר יש בלבי עד כדי שאוכל לקים בו את שבועתי לעת מצֹא, כדרך כל סוחר, אשר על מסחרו הוא חי – ענה הסוחר בעליצת נפש. – ונוסף לזה, הנה מאד ישמח לבי לעשות תמיד כל אשר ביכלתי לטובת אוהבי ורעי; אך השנה הזאת היתה לי שנת ראיתי רעה. – ויאנח הסוחר מעמק לבו בשתותו מעט מכוסו.

דומיה שררה רגעים אחדים, ואחרי כן שסע אותה שעלבי ויאמר:

– הנה כי כן, געל, מה הם תנאיך כי אדעם?

– אולי יש לך עלם או עלמה, אשר תשית לי על תם נוספות?

– כל מותר אין לי; והאמת נתנה להגיד: רק האונס יאכף עלי למכור ממכרי; הנני מבטיח אותך, כי קשה עלי פרידתי מאלה הכושיים החיים עמדי.

ברגעים האלה נפתחה דלת החדר ונער-מולאט בן ארבע או חמש שנים בא החדרה ויביט סביביו בנפש שוקקה. הנער הזה היה יפה מראה ורב-חן עד להפליא. שערותיו השחורות והרכות כמשי השתרגו כתלתלים מסולסלים והכתירו את פניו העגולים; עיניו השחורות והגדולות המפיקות זיו הביטו מתחת ריסיהן השחורים ורבי הקסם, מחלצתו העשויה בטוב ודעת מארג אדום שוטלאַנדי מעשה רשת, הוסיפה עוד לוית חן לתוארו, ופניו אשר הפיקו פחד ובטחון גם יחדו ענו בו, כי אהוב וחביב היה לאדוניו ומפונק מאד.

– חטף נא את זה גאררי! – קרא אליו האדון שעלבי בהשליכו לפניו אשכול ענבים.

הילד מהר להתנפל על המתנה להרימה, ושעלבי הביט עליו בתנועת צחוק.

– גשה נא לי, גאררי! – אמר באחרונה. הילד נגש אליו. שעלבי העביר כפו על קוצות שער ראשו, ואחרי כן אחזהו בסנטרו בחבה יתרה ויאמר:

– הבה, הראה נא להאפרתי הזה, כי מטיב לזמר אתה וגם יודע הנך לצאת במחול.

בקול צלול ונעים החל הילד לזמר אחת מזמירות הכושיים הפרועות והנפלאות במינן, ובזמרו כה הניע את ידיו, רגליו וכל גויתו בתנועות משונות המעירות צחוק, אבל יחד עם זה שמר גם את חקי המשקל בנגינותיו.

– טוב מאד! – קרא געל בהשליכו אליו נתח תפוח-זהב.

– ועתה, גאררי, הבה הראה נא איך יתהלך הזקן קודזא בהיותו חולה את רגליו במחלת הפודגרא!

אברי גו הילד הרכים התכוצו פתאום יחדו, גבו השתוחח, ובקמטו את יצורי פניו החל להתהלך בחדר הלך וצלוע בהשענו על מטה אדוניו כזקן חלש אשר אבד עליו כלח. שני האפרתים פרצו בצחוק נורא.

– עתה, גאררי, הראנו נא איך ישיר עלדער ראָבינס הזקן מזמורי ספר התהלות.

הנער האריך את פניו המלאים והרכים כפי יכלתו וברוח נכון החל לשיר דרך נחיריו אחד המזמורים.

– הידד! יפה א; נעים! אכן ילד חרוץ הוא! – התרגש געל. – לו שמעני – הוסיף לדבר בתופפו בכפו על שכם האדון שעלבי: תן נא לי את הילד הזה בתור נוספות – והדבר יגמר בטוב. ראה נא, כי איש דברים אנכי ונוח לרצות. – כמעט יצאו הדברים האלה מפי געל והנה הדלת נפתחה ואל החדר באה אשה צעירה כבת עשרים וחמש מבנות המולאַטים. גם בתעופת-עין אחת על האשה הזאת יכול הרואה להכיר בפניה, כי היא אֵם הילד גאררי. גם עיניה, כעיני הילד, היו שחורות ומפיקות חן, גם ריסיה ארוכים ושחורים, וגם שערות ראשה תלתלים שחורים כפתילי משי סבוכים; על לחייה נראה אודם חכלילי, אשר גדל עוד יותר עתה בראותה את התרגשות נפש בן-הנכר למראֶהָ, שמלתה, אשר היתה דבקה בבדי עורה, הראו לעין רואה עוד יותר את רוך גויתה; ידיה הקטנות והענוגות ויפי קומתה השלימו את חמדת גזרתה. כל אלה לא נעלמו מעיני הסוחר החודרות, אשר כבר הסכן הסכין להתבונן בתעופת-עין אחת ולדעת כל המעלות הטובות הנמצאות בנפש אשה העומדת לסחורה.

– מה לך, עליזא? – שאל אותה האדון בראותו, כי היא עומדה תחתיה ובעינים שואלות היא מביטה אליו.

– באתי לקחת את הילד, אדוני.

הילד מהר לגשת אליה ויראה לה את התשורות, אשר היו לוטות בכנף מחלצתו.

– יכול תוכלי לקחת אותו! – אמר האדון שעלבי.

ותקח את היד על זרועותיה ותשאהו הלאה בחפזון.

– בשם יופיטער הנני נשבע היום! – קרא הסוחר בפנותו בעליצת נפש אל האדון שעלבי. – הנה אך זאת היא סחורה טובה! יכול תוכל למצא הון רב לך אם תואיל למכור אותה באָרלעאַן. נגד עיני שקלו אלף שקל במחיר נשים, אשר יפין כמוהו כאין נגד יפיה וחין ערכה.

– אין את נפשי להתעשר בדרך כזה – ענה האדון שעלבי בקרת רוח, וימהר להסב אפני השיחה לענין אחר. ואחרי כן החל להסיר את הפקק מעל בקבוק יין אחר וישאל את פי האורח היטעם לו היין.

– טוב ונעלה מאד! – אמר הסוחר, ואחרי אשר הניח את ידו על כתף האדון שעלבי לאות אהבה ואמונת רעים הוסיף: – ומה תענני על דבר העלמה? כמה עלי לתת לך במחירה? מה תדרש בעדה?

– אותה לא אמכר – ענה שעלבי; – רעיתי לא תאות להפרד מעליה. אף אם תסולא בכתם אופיר.

– רב לך! הלא כן הוא תמיד דרך הנשים לשפוט, יען כי הן אינן יודעות למצא חשבון. אנכי יודע מאד, כי אותן יש רק להוכיח לדעת כמה שמלות, עדיים וכלי חפץ שונים יוכלו לקנות בזהב העולה במשקלו כמשקל גויתה, ואז תשנינה דעתן וטעמן בדבר הזה.

– הנני שונה את דברי, געל, כי אין הענין שוה לענות בו; אחת דברתי: לא ולא! – ענה שעלבי כלה ונחרצה.

– כי עתה מכור לי את הנער – הפציר בו הסוחר. – תן תודה, אדוני, כי עקב אשר אני רוצה בו אעשה לך הנחה גדולה.

– אבל מה חפץ לך בנער הזה? – שאל שעלבי.

– הדבר פשוט הוא, לי יש רע אחד השולח ידו במסחר יחיד במינו, לאמר: הוא קונה נערים יפי תואר אחד אחד, ואחרי כן ימכרם בשוק. הסחורה הזאת נאה היא מאד ומביאה שכר טוב! העשירים החפצים, כי משרתי ביתם יהיו יפים קנה יקנו בתאות נפש נערים נחמדים למראה. הלא גם במו פיך תודה, כי נער יפה מראה העומד לפני הסף לפתוח את הדלת פאר וכבוד הוא לבית. במסחר כזה יש להרויח כסף תועפות, והשד הקטן הזה בעל כשרון הוא ומרנין לב עד אשר כבד הדבר למצא סחורה טובה ממנו.

– אנכי לא אחפץ למכור אותו – אמר האדון שעלבי בהיותו תפוש במחשבתו: – איש רך לב הנני מטבעי ולא אוכל לגזול ילד מזרועות הורתו.

– האמנם לא תוכל? אבל הנה כי כן הוא, קול הטבע הוא זה, ואנכי אבינה את זאת מאד: לא טוב לבא בדין ודברים עם נשים. כנס מן הפחת אנוס תמיד מקולותיהן ודמעותיהן: הם ירעישו את העצבים, ומכל הענינים הנני חותר בכל עוז להרחיק אותן. וזאת עצתי לך הפעם: שלח תשלח את האֵם אל אשר תשלח לזמן מה – והכל על מקומו יבא בשלום; רעיתך תתן לה בתור תשורה שני עגילים, או שמלה חדשה, או חפץ אחר דל ערך, ואז תשכח הכל כמת מלב.

– ואנכי אדמה, כי לא תשכח אשה עולה.

– מה לך? אלהים עמך! הן מודעת זאת, כי הנפשות האלה לא אלינו תדמינה ולא כדרכינו, הלבנים, דרכיהן. הן תוכלנה לשאת בדומיה את כל אשר יעבר עליהן, אם רק בתבונה יעשו הדבר; עיני ראו ולא זר, כי מזרועות אמות גזלו את עולליהן וימכרום לצמיתות; הן צעקו, יללו כל הימים כמשוגעות, ודרך כזה, אדוני, רע הוא מאד, יען כי יבולע לסחורה ולפעמים יהפכנה למשחית עד אשר לא תצלח לכל; ראה ראיתי בעיר אָרלעאַן, כי בדרך כזה הצמיתו נפש אשה יפהפיה אחת ויורידוה לשחת. האיש אשר קנה אותה לא אבה לקחת את פרי בטנה עמה ותצא מדעתה, ובהיותה במצב נורא כזה החזיקה בעוללה ותחבקהו בזרועותיה, ותלחצהו בכח, ותשימהו כחותם על לבה, ותזעק זעקה גדולה ומרה עד אשר חיל אחז כל שומעי קול תמרוריה. הן גם עתה יתר לבי ממקומו בזכרי אותה. אך הנה גזלו ממנה בחזקה את הילד וישאוהו הלאה – אז אחזה השבץ וכעבור ימים אחדים הלכה בדרך כל הארץ, והנה עלה אז הנזק עד אלף שקל! וכל זאת היא רק יען אשר לא ידעו לעשות דבר כאשר יאתה בתבונה ובדעת. הן כל דבר וענין יש לעשות בדרך תבונות ובערמה, וזאת יורני הנסיון. – ובדבר הסוחר את הדברים האלה השתרע בעבי גבו על מסעד הכסא ויחבק את ידיו ויבט סביביו כמנצח.

השיחה הזאת, כפי הנראה, המציאה לו רב חפץ, יען כי בראותו כי האדון שעלבי מחריש החל שנית לדבר דבריו בענוה יתרה ובנחת רוח, כאיש המדבר בשם האמת, ויאמר: – יודע אנכי, כי לא נאה לאיש להתפאר ולהלל את נפשו, והנני מדבר את זאת, יען כי אמת ברה היא. לבי ידמה, כי שמי נודע בשערים כאחד הסוחרים הנבחרים השולחים במקנה וקנין הכושיים ידיהם, ואת תפלתי זאת הביעו רבים גם באזני לא אחת, כי אם מאה פעמים. חיים טובים יחיו הכושיים בהיותם עמי, כלם הם בריאים ושלמים, ועל כן גם מספר מתיהם אצלי ימעט ממספר המתים מהם אצל סוחר אחר, וכל זה הוא פרי דעתי להתהלך עמם, כאיש נכון ובעל נפש.

האדון שעלבי, אשר לא ידע מה לענות על דבריו אלה, הוציא רק הגה אחד מפיו: אכן כי כן הוא!

– עלי שחקו רבים, אדוני, מחשבותי היו להם לשנינה, נפלאות הן במינן ואולי גם זרות, אך אנכי אנצור אותן ובדרכי אתנהלה גם מן הוא והלאה, יען כי הם עמדו לי לאסוף הון כיום הזה.

משפטי הסוחר ודעותיו, אשר נשא על דרכי איש ומדותיו, היו מלאי תום ונפלאים במינם עד אשר האדון שעלבי לא יכול להתאפק עוד וימלא צחוק פיו, והסוחר אשר רוחו התעורר בו עוד יותר לצחוק איש דברו, הוסיף עוד הפעם לבאר את הגיון לבו לאמר:

– עתה נראה הדבר כדבר נפלא במינו, אשר נבצרה ממני לבארו לכל איש. בעיר נאטשעץ היה לי שותף במסחרי אשר נקרא בשם תם לאָקער. הוא היה איש חכם, אך תהלוכותיו עם הכושיים היו תהלוכות שד משחת, ובאמת היה טוב לבב מאין כמוהו בכל הארץ. מה איפוא לעשות? הן כה היה משפטו ודרכו – ודרך כל איש ישר בעיניו. פעמים רבות הוכחתיו לדעת זאת להסיר ממנו משוגתו. "תם, הייתי מדבר אליו, מה בצע כי תכה באגרוף רשע על קדקוד הנשים וכי תיסרן בירדן בבכי? הלא צחוק הוא, אמרתי, ומדבר כזה לא תצא הטובה לעולם. הן בעיני לא יפלא בכי תמרוריהן, יען כי דרך הנשים לבכות ונוחות הן על פי טבען להוריד דמעות. ומלבד זאת, אמרתי אליו, הנה המכות מהפכות את הוד הנשים למשחית, והנשים נשיך הן, סחורתך, כי הן תדלנה רזון ישלח בעצמותיהן ותוכחנה במכאובים, ולפעמים יקולקלו פניהן, תוכינה בשדפון או בירקון, ואחרי כן גם בכור-שטן לא יוכל הועיל כי תשובנה לאיתנן. מדוע לא תוכל להוכיח אותן בדברים הנשמעים בנחת ובלשון רכה? האמינה לי, כי דברי נחת יועילו רב יתר מדברים בוטים וממכות יורדות חדרי בטן. אך תם לא שנה דרכו ובהליכותיו אלה הסב לי נזקים רבים עד אשר באחרונה היה עלי להפרד מעליו, אף אם חרוץ הוא ויודע את הענין הזה לאשורו.

– ולפי דעתך טובה דרכך בכלכלת הענין מדרכי תם? – שאל האדון שעלבי.

– כן הוא, אדוני, לבי סמוך בטוח. ראה נא, הן אני ממלט נפשי מכל דברים לא נעימים; למשל, במכרי את הילדים הנני מרחיק מהם תמיד את אמותיהם, והדבר ידוע הוא, כי הרחוק מן העין רחוק הוא גם מן הלב. אם הדבר יעשה בתבונה, אז יוכחו גם הכושיים לדעת, כי מה שעבר אין להשיב עוד ועליהם להסכן עם התמורה החדשה. הלא דרכם לא כדרך הלבנים, אשר בלבם התערה הרעיון לשבת תמיד יחדו עם נשיהם ובניהם, וגם אתה, אדוני, יודע כי אם יתעמרו בכושיים על פי המשפט הידוע, אז תסכל דעתם והיו כסוסים כפרדים אין הבין. הנה זאת היא התחבולה האחת, אשר בשֶלָה יוכלו לשאת כל תמורה, כל חליפה העוברת על נפשם.

– ירא אנכי אולי לא חונכו כושַי בדבר הזה כאשר יאתה…

– אדמה, כי אמנם כן דברת. אתם, אדונים, תשחיתו דרך הכושיים פה בקענטוקי; את טובתם אתם דורשים, אך אם נכונן לחקר דרככם עמהם בהגיון ישר, אז נראה כי ממנו אין תוצאות לטוב. הן משמים נגזר על הכושי, כידוע לכל, להיות נע ונד בארץ ולהסתופף פעם בבית איש פלוני, פעם בבית אלמוני ופעם בבית פלמוני, ועל כן אין להראות לו רחמים יותר מדי, אין להבינו בינה, אין לתת לו תקוה ולהתהלך עמו במישרים, יען כי כאשר ייטב גורלו בבית בעליו, כן ימר גורלו עוד יותר באחרית הימים וכן יכבד עליו עלו בעיניו. אתה יודע אדוני שעלבי, כי דרך כל איש ישר בעיניו, ועל כן יאמר לי לבי, כי הנני מתהלך עם הכושיים במדת היושר, כראוי להם על פי פעלם.

– אשרי האיש המוצא חן בעיני עצמו – אמר האדון שעלבי בהניעו כתפיו כאיש אשר לבו רחש דבר לא נעים.

שני המשוחחים החרישו דום. רגעים אחדים שררה ביניהם דומיה, ואחרי כן הפריע אותה געל באמרו:

– ומה תאמר לי על דבר הענין

– עוד אתיעץ עם לבבי ואדבר בו עם רעיתי – ענה שעלבי; – ואם חפץ תחפץ, כי במחשך יעשה הדבר הזה, אל נא יודע תכן עניננו עד לעת קץ לשכנים הקרובים, יען כי אם יודע שמץ דבר לעבדי, אז לא בנקל יצלח בידך לתפוש אחד מהם.

– דעת לנבון נקל, כי פה השתיקה יפה. אך מודה אני לפניך, כי אץ אנכי מאד לדרכי – אמר הסוחר בקומו ממקומו ובלבשו את בגדו העליון, – ועל כן אחפץ מאד לדעת עד מהרה היכול אוכל לבטוח בך או אין?

– טוב מאד – ענה שלבי: – סורה נא אלי היום בערב ועניתיך דבר נכון.

הסוחר השתחוה ויצא מן החדר.

"מה מאד חפצתי להשליכו כנצר נתעב מעל המעלות על עזות פניו ונבלותו – אמר האדון שעלבי אל נפשו, בהביטו אחריו אל הדלת, אשר נסגרה כרגע. – אך הוא יודע מאד, כי ידו על העליונה ותקיף הוא ממני, לו אמר אלי איש לפני כן, כי אנכי אמכור את תם ואשלחהו הנגבה אל הסוחרים השודדים האלה, אז עניתי לאיש ההוא לאמר: האם כלב אנכי, כי אמכור את משרתי הנאמן? ועתה היה יהיה הדבר הזה ותושיה נדחה ממני. ועוד גם הילד הזה, הוי, עליו נפשי ירעה לי! יודע אני כי מרורים תשביעני רעיתי גם בגלל תם, אבל מה לי לעשות? אֵל אלהים, הן חובותי אשר רבו הם יאכפו עלי לעשות זאת! והבליעל הזה מבין ויודע, כי הוא התקיף ממני ובתקפו זה ימצא היום חפץ.

“אנכי אדמה, כי בקענטוקי לא יכבד עול העבדות על העבדים סדר העבודה בכפרים הערוך במשטר לא יציק לפועלים בתקופות השנה ולא ידפקם כמו במדינות הנגב, וגם העבודה כשהיא לעצמה ישרה היא ובדעת תכונן. פה לא ילכו הבעלים בגדולות ובנצורות ולא יהיו אצים להעשיר, ועל כן לא ידפקו בעבדיהם באכזריות רצח, כבעלים אשר בארצות הנגב, אשר זה דרכם להכביד אכפם על עבדיהם הפועלים למען יראו ברכה יותר לכיסם. אם הבא אל גלילותינו יראה את החסד והרחמים אשר הבעלים יראו לעבדיהם ואמונת העבדים אל אדוניהם, אז אולי יאמין לדברי האגדות והמשלים אשר בהם יסופר על דבר חיינו אשר חותם הזקנה טבוע בהם מימי קדם, אך על פני חיי השלום האלה מרחף צל-עב, צל חקי המדינה. כל זמן אשר על פי חוקינו תחשבנה הנפשות האלה לא כאנשים בעלי לב רגש ובעלי בינה ודעת, כי אם כחפצים, אשר ברכוש האדונים ימנו; כל זמן אשר לרגל כל מקרה ופגע, אסון וצרה, אשר יתרגשו לבא על הבעלים, או לרגל מותם תעבורנה הנפשות האלה פתאום מרשות לרשות אחרת וגורלם יומר לפעמים מטוב מאד לרע מאד – כל הזמן הזה אין להביא בסדר העבודות כל תמורה לטובה!”

האדון שעלבי היה מטבעו איש טוב לב, בעל רחמים ונוח לכל אדם; הוא לא נסוג אחור מכל דבר, אשר ראה בו חפץ להטיב מצב כושייו החמרי. אך דרכו היה לערוב מערבו בענינים גדולים מבלי ראות את הנולד עד אשר באחרונה אבד לו כסף רב בענין רע, חובותיו עצמו, ורוב שטרי חובותיו באו בידי געל.

הנה זה הוא תוכן הרעיון הצפון בשיחה הבאה למעלה.

בדרך מקרה שמעה עליזא בעמדה אחרי הדלת והמזוזה את דברי הסוחר אשר דבר באזני אדוניה על אודות איזה איש העומד להמכר. נפשה חשקה מאד לשמוע גם יתר דבריהם למען דעת דבר לאשורו; אך ברגעים האלה קראה לה הגברת שעלבי, ועליה היה למהר ולסור למשמעתה, אולם בקרבה חשבה מחשבות על דבר השמועה, אשר הקשיבו אזניה. “הדבר מובן מאליו, כי הסוחר דבר דבריו על אודות הנער, חשבה בלבה: והאמנם משגה הוא לי?” לבה בקרבה חרד ודפק בחזקה, ותלחץ את בנה הילד אל לוח לבה מבלי משים בכח, עד אשר עיניו הביטו עליה בחרדה.

– עליזא, מה זה היה לך היום? – שאלה הגברת שעלבי בתמהון, בראותה כי עליזא שופכת מים מן הפך אשר בידה, הופכת שלחן קטן על פניו ובאחרונה מרוב מבוכתה מגישה לגברתה את שמלת הלילה תחת מחלצת המשי אשר צותה עליה להביא לה. עליזא חרדה לקולה. – הה, גברתי! – קראה בהביטה אליה, ואחרי כן פרץ נחל דמעות מעיניה ותצנח בשממון על הכסא ותתן בבכי קולה.

– עליזא, בתי, מה לך? – שאלה הגברת בבהלה.

– הה, גברתי, גברתי! – אמרה עליזא – עם אדוני יושב עתה סוחר עבדים; אנכי שמעתי את קול דבריהם בהמתיקם סוד יחדו בחדר השלחנות.

– ובכן, מה בכך, פתיה?

– הה, גברתי, האמנם תחשבי בלבך, כי האדון יאות למכור את גאררי בני? – ובדברה זאת צנחה עוד הפעם על הכסא ותמרר בבכי וכל עצמותיה רעדו.

– למכור! לא, לא, פתיה; הלא יודעת את, כי מעולם לא היה לאדונך דבר עם סוחרי הנגב ולעולם לא יאות למכור את אנשיו אחרי אשר הם ישרים ותמימי דרך, פתיה. ואת גאררי ילדך מי יחפץ, מי יאבה לקנות? האמנם תדמי בנפשך, כי הכל לא ידעו את נפשם מאהבתם אותו כמוך? לכי, לכי עד מהרה והביאי לי את מחלצת המשי! ואחרי כן סדרי לי את שערותי כאשר הורוך לפני ימים אחדים, ומן הוא והלאה אל תשבי במארב לשמוע שיחות אחרים.

– כרגע אעשה את פקודתך; אך, גברתי, הלא אַת לא תאבי, כי… כי…

– אולת היא, ילדה! לא אֹבה, לא אֹבה לעולם, ואין הדבר שוה לענות בו. את ילדי שלי אאות למכור מאשר את ילדך! אבל את עליזא, כנראה לי, החלות להתפאר ולהתגאות יותר מדי בילדך? הן כמעט יעבור איש על מפתן ביתנו לשחרנו אמר תאמרי בלבך, כי הוא סר אלינו רק למען קנות את ילדך ממנו!

עליזא, אחרי אשר הבטחות הגברת השקיטו את רוחה, מהרה להיות לעזר לה ללבוש את שמלותיה, ועתה צחקה בקרבה על פחד לבה אשר לא היה פחד.

הגברת שעלבי חוננה מאת הטבע בשכל טוב, בלב נבון ובמעלות נפש. מדות הרחמים והחסד, החמלה והחנינה, אשר אותן חלק הטבע לנשי קענטוקי, נפגשו בה, והן היו רוח החיה באפני חייה, וגם בדרך אמונה ובשאר מדות נעלות בחרה. אישה, אשר לא היה דבק באמונתו מאד, היה כעבד נכנע לדעותיה ובסתר לבו כבד אותה על תום דרכה וישרה. הוא נתן לה חופש גמור ובלתי מוגבל בכל מעשיה אשר עשתה למען הטיב מצב הכושיים ולהורותם דעה; אולם הוא בכבודו ובעצמו לא לקח חלק בכל אלה. חפשי היה בדעתו ולא האמין אמונה אומן בקבלת שכר טוב על מעשים טובים, ואם יש שכר היה לבו נוטה להאמין, כי אשתו היתה יראַת אלהים פי שנים ויקו לקבל חלקו בעולם הבא בעד המדות הטובות, אשר בהן חנן אותה הטבע יותר מאשר יאתה לה. כנטל החול היה בלבו הסוד הכמוס על דבר החלטתו אשר החליט היום וירע בעיניו מאד לגלותו לפניה; הוא ידע מראש את התוכחות אשר תשמיעהו בהודע לה פשר דבר סודו. האשה לא ידעה אף שמץ דבר על אודות רוע מצבו ומצוקתו בעניניו הרעים עתה; היא ידעה רק את זאת, כי איש טוב לב ובעל רחמים הוא תמיד, ועל כן בנחמה את עליזא ובהשקיטה את רוחה דברה את דבריה באמת ובתם לבב. ועתה בהיותה תפושה בעריכת חפציה לעת הערב שכחה כלה את מבוכת לב עליזא.

 

II: הָאֵם

עליזא גדלה בבית הגברת שעלבי ומימי ילדותה היתה אהובה לה ומפונקה. עוברי האורח אשר היו בארצות הברית בנגב ראו ואתבוננו, כי בנות המולאטים מצוינות מאד בחמדת גזרתן הנפלאה ובקולן הנעים והצלול. עליזא אשר כל ימיה מצאה מחסה בצל קורת גברתה גדלה ובגרה ויפיה השתמר בה ולא היה למפגע לה, כמו לרבות מבנות עבדי העולם אשר הוד יפין נהפך להן לרועץ. היא נשאה למולאט צעיר לימים, דזאָרדז גאריסס, איש נבון-לב ובן-חיל, והוא היה עבד לאחד האדונים הקרובים, האדון השכיר את דזאָרדז לעבוד עבודה בבית-חרֹשת למעשה שקים, ואחרי אשר דזאָרדז היה בעל כשרון ופועל חרוץ נמנה באחרונה במספר הפועלים כראש וראשון. הוא המציא מכונה לנקות את הפשתן – מכונה טובה ומועילה. מראהו הנאוה וישר הליכותיו משכו את כל יודעיו לאהבה אותו, אבל למרות כל אלה נחשב גם הוא על פי החק לא כאחד האדם, כי אם כחפץ, וכל מעלותיו הטובות לא הרימו ערכו בעיני בעליו האכזרי ורחב הלב, אשר בהן מצא חפץ רב. הרעש, אשר הטילה בקהל המצאת דזאָרדז במכונתו, העירה גם את לב בעליו לסור אל בית חרשת המעשה לראות ולדעת מה הוא הדבר אשר המציא “חפצו” בכשרונו. בעל בית החרשת קבל פניו ויצהל לקראתו ויברכהו בעבד-הכושי ובקנין כספו זה אשר שפר עליו. ודזאָרדז חכה לאדוניו בתשוקת נפש, ויוליכהו על פני כל בית החרשת, ויראהו את כל המכונות, ומהיותו שמח וצולח בהמצאתו דבר דבריו בצהלת רוח ובגודל לבב ובכבוד מכונתו התימר עד אשר אדוניו התקצף בלבו, בחשבו כי נקלה ושפל הוא עתה בעיני עבדו. היתכן? עבדו קנין כספו יערב לבו לשאת ראש ולהתפאר לפניו, לפני אפרתי, להתהלך בגאון לב הנה והנה בבית החרשת, להמציא מכונות?! הוי, הוא, אדוניו, יוכל לשים קץ לדבר הזה! הוא ישיבהו אל גבולו ויאלצהו לעבוד עבודת פרך במעדר ובקרדום, ואז נראה הימלאהו לבו ללבוש גאות ולהרים ראש. אדון בית החרשת וגם כל הפועלים השתאו והשתוממו בשמעם מפיו, כי חפץ הוא להשיב את דזאָרדז אל ביתו ודורש הוא את שכר עבודתו פה.

– החלטתך זאת, האדון גארריס, היא החלטה נמהרה יותר מדי – נסה דבר אליו אדון בית החרשת.

– ובכן? האם לא קנין כספי הוא?

– נכון אנכי להוסיף על שכר עבודתו עמי בעונג נפש.

  • כאין נחשב בעיני השכר; אין חפץ לי להשכיר את פועלי התלוים בדעתי וברצוני.

– אך הנסיון הורה, כי למלאכה כזאת נוצר ומוכשר הוא לה.

– כל הימים, אשר ישב עמי, לא נראה בו סימן ברכה בכל מלאכה, והנסיון לא הורה, כי לכך נוצר.

– אבל הלא הוא המציא מכונה בכשרונו! – הזכיר אחד הפועלים את ערך דזאָרדז לא במועד הנכון.

– ראו, ראו נא! מכונה להמעיט את עבודת הכפים! מכונה אחרת לא היה ביכלתו להמציא; איש אחר לא מבני הכושיים לא ימציא מכונה להמעיט את העבודה. אבל אחת דברתי והחלטתי: הוא ילך עמי!

דזאָרדז עמד תחתיו כנטוע במסמרים וישמע את גזר דינו על דבר גורלו, וידע כי לא יוכל לעמוד בפני שלטון עז כזה. ויוריד ידיו על חלציו ואת בשרו נשא בשניו; אך בקרב לבו התלקח כמו אש תפתה וירתיח בו את דמי עורקיו וחרפתו הדימתהו. וישום וישאף רוח בכבדות ועיניו השחורות הפיצו זיקי אש; ויתכן, כי עוד אחת מעט וצלחה כאש חמתו ורוחו היתה כנחל שוטף בנפץ וזרם; אך ברגע הזה נגש אליו אדון בית החרשת ויעביר את ידו בנחת על שכמו ויאמר אליו חרש: “אין עצה ואין תחבולה עתה, דזאָרדז. לך אל אשר יקראוך; אך אנכי נכון הנני לעשות את כל אשר ביכלתי לקום לעזר לך בצרתך”.

האכזר ראה, כי אדון בית החרשת דבר חרש דבר מה באזני דזאָרדז, ואף אם אזניו לא הקשיבו מאומה מכל דבריו, אך רוח מבינתו ענהו פרשת הסוד הזה, והדבר הזה נתן עוד יתר תקף להחלטתו לבלתי עזוב את קרבנו מידו. דזאָרדז שב ביתה אדוניו, ויהי אנוס מן הוא והלאה לעבוד כל עבודת פרך באחוזתו. אולם גם עתה לא נתן תפלה באדוניו ועתק לא דברו שפתיו; ורק עיניו המתנוצצות והתוגה הנצחת, אשר על עפעפיו, ענו בו על רוחו הסוערת בקרבו ועל מבוכת לבו. כל אלה הלא יעידו יגידו, כי אין להפוך את בן אדם חי לחפץ אין רוח ורגש בו. בעת אשר דזאָרדז הכיר את עליזא עמד אז בתקופת אשרו, כי בין פועלי בית החרשת התחשב אז. אדוניו היה אז למגן לו ויתן לו החפשה בהליכותיו, ועל כן יכול היה לבא ולצאת אל אשר יצא בכל עת לפי רצונו. הוא חפץ לבא בברית עם עליזא ואת חפצו זה קימה הגברת שעלבי, אשר שמחה מאד לראות את אהובתה חניכת ביתה נשואה לאיש חרוץ הראוי לה, ותאמר לדבק הזה טוב הוא. חג החתונה הוחג בחדר האורחים הגדול בבית הגברת שעלבי, והיא בכבודה ובעצמה ענדה זרי פרחים לראש הכלה ביום חתונתה, כסתה אותה בצעיף ועינה לא חסה גם על בתי-ידים לבנים, על יין ועל מטעמים לכבד את האורחים, אשר התפלאו על יפי הכלה ועל נדבת לב גברתה, במרוצת שתי שנים שלמות התראתה עליזא לפעמים פנים עם אישה, ולולא מתו עליהם שני בנים יונקי שדים, אז היו מאושרים מאד. נפש עליזא היתה קשורה בנפש בניה ונפלאה היתה אהבתה להם, ועתה אחרי מותם דכאו תוגתה ועצבונה לעפר חיתה עד אשר על גברתה היה להחזיק עליה דברי נחומיה, לתנות על לבה ולהשקיט את רוחה הסוערת באמונת אל חי שהוא נותן והוא לוקח. אבל נוחם נסתר מעיניה. אולם בהולד לה בנה גאררי, אז קבלה תנחומים על שני בניה וירוח לה. כמו חיים חדשים וכח חדש הרגישה עתה בכל בדי עורה, ותהי מאושרה ושמחה בחלקה מאד עד היום אשר אישה הוצא בחזקת היד מבית-חרשת האדון טוב הלבב ויושב אל בית אדוניו קונהו למשוך בעֻלו הקשה.

כעבור כשלשה שבועות אחרי צאת דזאָרדז מבית החרשת הואיל בעל בית החרשת להקים דברו, וילך אל האדון גארריס לדבר בו, באמרו בלבו כי עתה כבר שככה חמתו, ועל כן לא יקשה ערפו ולא יקשיח לבו עוד. וינסה דבר אליו ברוח כביר אמרי פיו למען הטותו מחפצו ונתן לדזאָרדז לשוב אל מלאכתו הראשונה.

– כל דבריך אשר תדבר באזני ישא רוח, וצר על עתך אשר תעלה בהו – ענה האכזר בקשיות עורף: – הן אנכי יודע מאד את אשר עלי לעשות ואת אשר אני עושה.

– חלילה לי מחות לך דעה בדבר הזה, אדון; אך בלבבי אדמה, כי גם אתה תמצא הרוחה ולך ייטב רב יתר אם תתן חפש לעבדך על פי התנאים אשר אציע לפניך.

– אנכי אבין מאד לרֵעַך וידעתי פשר דבר; ראה ראיתי את קריצות עיניך וסוד שיחך לא נעלם ממני ביום ההוא, אשר השיבותיו אל ביתי; אך דבריך לא יצלחו ולא יועילו היום מאומה – ארץ החופש היא הארץ הזאת, אדוני. העבד עבדי הוא, ואנכי אעשה בו כטוב וכישר בעיני.

ובכן אבדה תקות דזאָרדז האחרונה; חיי עמל ותלאה נשקפו לו בחיק העתיד, ומרים היו לו החיים עוד יותר בגלל הכלימות אשר שבע מאדוניו, בגלל העלילות והתואנות אשר בקש עליו תמיד, כדרך כל אכזר, אשר בנקל ימציאן.

אחד העונים בעניני דת ודין, בעל נפש עדינה אמר פעם אחת, כי “הדבר הרע מכל אשר יוכלו לעשות מאדם חי הוא – לתלות אותו”. לא, ישנו דבר שהוא רע רב יתר מן הראשון…

 

III: אישׁ ואשתו

הגברת שעלבי נסעה לשחר פני מיודעיה. עליזא עמדה על כנף הבית תפושה במחשבותיה ותשלח בעיניה את המרכבה העוברת הלאה, והנה פתאום יד שלוחה אליה ונוגעת בשכמה. ותבט אחריה – וזיק שמחה התנוצץ בעיניה היפות.

– האתה הוא, דזאָרדז? מה הפחדתני פחד! עתה תגל נפשי מאד, כי באת. גברתי נסעה הלכה לבית מיודעיה האחר לשבת בנשף הזה, ועתה הבה ולכה נא אחרי אל חדרי ושם נדבר דברינו: איש לא יפריע אותנו שם. – ובדברה זאת הביאה אותו אל חדרה הפונה אל כנף הבית; פה היתה יושבת תמיד על מלאכתה למען היות נכונה לקראת גברתה בכל עת תקראה. – האח, מה ישמח לבי! אבל מדוע, אישי, פניך סרים? הביטה נא על גאררי בננו, מה גדל וייף? – הילד החזיק בשמלת אמו ובלב חרד הביט אל פני אביו.

– האם לא בן פורת ונחמד למראה הוא? – הוסיפה עליזא לדבר בהעבירה כפה על קווצות ראשו ותשקהו.

– טוב היה לו לוא לא נברא משנברא. – אמר דזאָרדז בנפש מרה – טוב היה לוא לא נוצרתי גם אני בעולם!

עליזא המשתוממה והנבהלה הביטה אל דזאָרדז, ואחרי כן צנחה על הכסא ותוריד ראשה על כתף אישה ועיניה הורידו דמעה.

– הוי, על נפשי יזעף לבי, כי הנני מחריד את לבך תמיד, יונתי האמללה – אמר דזאָרדז בקול מלא רחמים – ומדוע אני עושה זאת? הוי אֵלי, הן טוב היה לוא לא נפגשנו ולא עשינו חוזה יחדו לעולם כי אז נסתר עמל מעיניך ותהיי מאושרה!

– דזאָרדז, דזאָרדז, איכה תוכל להביע בשפתיך דברים כאלה?! הגידה נא, ספרה, מה קרך? הן לא כבירים הם הימים אשר היינו מאושרים!

– אמנם כן הוא, מאושרים היינו, אהובת נפשי – ענה דזאָרדז; ואחרי כן לקח את הילד ויושיבהו על ברכיו וישתעשע בו, בהתבוננו אל עיניו השחורות והיפות, ויחליק בידו את תלתלי ראשו.

– צל תמונתך נראה בפניו, עליזא, ואת היא היפה והטובה מכל הנשים אשר ידעתי; אך הוי, אֵל אלהים, הן טוב טוב לנו לבלתי הפגש לעולם!

– הוי דזאָרדז, היתכנו, הייטבו דברים כאלה?

– כן הוא, עליזא, צרה ויגון ימצאוני בכל מקום, וחיי מרים מלענה. עני, מדֻכא ואומלל הנני, עבד אובד דרך אשר עולם חשך בעדו, ואנכי מושך גם אותך עמי אל בור שחת. מה לנו לחתור בכל עוז לעשות דבר מה, ללמוד, לדעת מלאכת מחשבת ולהתאמץ להיות לאנשים? מה קצנו כי נאריך נפשנו ואיה היא מטרת חיינו? הוי, מה יקר בעיני המותה!

– דזאָרדז יקיר, חטאת שפתים היא לדבר כזאת! ידעתי, ידעתי מה קשה היתה לך פרידתך מבית החרשת. גם ידעתי את רעת לב אדונך האכזר; אך שא, יקירי, את אשר נטל עליך, היה יחיל ודומם, אולי עוד…

– לשאת ולסבול! – שסע אותה בדבריה – האם מעט הן הצרות אשר כבר סבלתי ונשאתי? האם הוצאתי אף הגה מפי בהוציאו אותי מבית החרשת, אשר שם אהבוני הכל מישרים? הן את שכר עבודתי נתתי לו ולא השארתי לי אף אגורה אחת ושם הביעו הכל את תהלתי לאמר, כי פועל חרוץ הנני.

– לבבי יבין מאד, כי נבלה גדולה ונוראה היא זאת – אמרה עליזא – אך אם כה או כה הוא הדבר, הלא אדונך הוא.

– אדוני?! מי שמהו לאדון לי ולאלוף לראשי? הנה זה הוא אמנם הדבר אשר בו יהגה רוחי עתה; מי נתן לו הרשיון והזכות להשתרר עלי גם השתרר לפי רוחו? האם לא בן-אדם הנני כמוהו? הן טוב אנכי ממנו, רבה היא תבונתי בפעולה ובמעשה מתבונתו, חכמת הכתב והלשון יודע אני יותר ממנו, גם בעניני הכלכלה ידי רב לי – וכל אלה למדתי ורכשתי לי רק בעמלי ובכשרון רוחי למרות רוחו. אחר כל אלה היש לו הצדקה להתעמר בי כאשר יתעמרו בחמור גרם, בסוס נושא סבל? הוא חותר בכל עוז להשפיל את ערכי ולדכאני עד עפר, ועל כן יאכוף עלי לעבוד כל עבודת פרך, כל עבודה שפלה ונבזה.

– הוי, דזאָרדז, הנך מהלך עלי אימים! מימיך לא דברת באזני דברים כאלה, ועל כן יראה אני ודואגת לאחריתך! את אשר ירגיש לבך בין אבין מאד, אך שעה נע אל בקשתי, למעני, למען גאררי בננו מחמל נפשנו, הזהר נא!

– ימים רבים נשאתי, סבלתי את אשר נטל עלי בדומיה, אך דומיתי הועילה להותי, יען כי בכל מקרה טוב ימצא חפץ לענות אותי ולהשפילני. אמר אמרתי, כי אם רק אעשה את מלאכתי באמונה ובחריצות כפים, אז יניח לי מעט ובשעות המנוחה אוכל להקדיש זמן מה למקרא; אך כאשר אשכיל ידי לעבוד יותר כן יענני בסבלותיו ביתר עוז. הוא אומר תמיד, כי אף אם לא אשמיע בחוץ קולי, בכל זאת רואה הוא, כי קרבי יבין הוות, כי שד יושב בקרבי, ואחת גמר אומר לגרש מקרבי את “השד” הזה. ואמנם כן הוא, אחת משתי אלה: אם אני אשנה אתי תלין משוגתי, או השד היושב בקרבי יצא יצא, אבל בצאתו לא ימציא חפץ לאדוני…

– אל אלהים! מה תהי אחריתנו? – קראה עליזא ברוח נשברה.

– ביום אתמול היה הדבר – הוסיף דזאָרדז להגות ברוחו הקשה – ואני עומד על יד העגלה וממלא אותה אבנים, ובן אדוני עומד גם הוא אצלי ומניע שוטו אשר בידו הנה והנה לעיני הסוס עד אשר הסוס נבהל מפניו. בקשתי אותו רחמים כי יחדל מעשות זאת, אבל הוא לא שמע לקול תחנתי ויוסף להחריד את הסוס בשוט. בקשתי אותו שנית – ואז פנה אלי ויכני בשוטו. עצרתי בידו לבלי יוסיף להכות אותי; אך הוא הרים קול צעקה ובקול מר צורח רץ אל אביו ויתאונן רע באזניו, כי ידי הכתהו הלמתהו. ויחרד האב ממקומו ויבא ויקללני קללות נמרצות ויקרא בחמה שפוכה, כי כרגע יראני לדעת מי הוא האדון פה. ויצו לעושי רצונו לאסור אותי בעבותים אל אחד העצים, לכרות שבטים לחים, ואותם נתן לבנו הצעיר ויאמר, כי הרשות לו ליסר את בשרי בהם כנפשו וכרצונו. ויעש כן. הוי, זוכר אני היטב את הדבר הזה!

קדרות כסתה את פני המדבר במרת נפשו ועיניו הפיקו זועה, עד אשר עליזא רעדה ונפשה נבהלה.

– אחת חפצתי לדעת: מי שם אותו לאדון לי? – אמר בחמת רוחו.

– אֵלי! – אמרה עליזא – כי אנכי חשבתי תמיד בלבי, כי חובה מוטלת עלי לשמוע בקול אדוני.

– שונה הוא מצבך ממצבי אני: הן אדוניך גדלוך ורוממוך כבת להם, נתנו לך אוכל לשובע נפשך, הלבישוך, אהבוך והורוך דעת, ועל כן יש להם הצדקה לדרוש ממך גמול על פעליהם. אבל מה נשאתי אני חלקי מאדוני? קללות, צרות, מכאובים נוראים, פגעים ונגעים רעים! לא. כלכל לא אוכל עוד כל אלה, נלאיתי נשא. – ובדברו זאת רעמו פניו עוד יותר וירים אגרופו.

עליזא רגזה, רעדה ולא הוציאה כל הגה מפיה. מימיה הלא ראתה את אישה בהיותו זעף ומלא כעס וחמה כמו עתה, גם נפשה העדינה התעוררה בה ולבה נע בקרבה לדבריו, אשר דבר רתת, כנוע אגמון דק מפני רוח סערה מתחוללת.

– התזכרי את הכלב הקטן קארלאָ, אשר נתת לי? – הוסיף דזאָרדז לדבר. – בו מצאתי את תענוגי האחד, הוא לא חלץ ממני יומם לילה ואלי השגיח תמיד, כמו רחש וידע את משא נפשי. ויהי בימים האחרונים ואנכי עומד ונותן לו למאכלו את הפתים, אשר התגוללו לפני פתח חדר הבשול; ברגעים האלה עבר אדוני על פני ויוכיחני בחמתו על אשר ממאכל שלחנו אני נותן לכלב אכלו, ובכן גזר אמר, כי לא יוכל עוד לעבור על פשע כושייו המחזיקים כלבים אשר להם הם. ויצו עלי במפגיע לקשור אבן על צואר הכלב ולהטביע אותו במצולה.

– הוי, דזאָרדז, ואתה שמעת בקולו?

– אנכי? לא! אך הוא בידיו עשה זאת. האדון עם בנו היקר יחדו זרקו אבנים על הכלב הטובע בנהר. יציר אמלל! מה נורא ומחריד לב היה המחזה בהביטו אלי מתוך הנהר בעינים מפיקות תחנה ותמהון יחדו, כי אינני מחלץ נפשו ממות! ועלי שפכו חמתם, הכוני, פצעוני על אשר לא עשיתי זאת בידי; אך אחת היא לי. ראה יראה אדוני עתה או ברבות הימים ויוכח לדעת, כי במקל חובלים אשר ינופף עלי תמיד להכות אותי לא יביא לנפשו כל תועלת ולא ישנה דרכי. יזהר נא מפני, כי לא נדע מה ילד יום!

– אדון עולם, מה בדעתך לעשות? הנני מפילה תחנתי לפניך, אל תעש עולה! התאמץ נא להתהלך במישרים וקוה אל ה', כי עוד יחוס וירחם עליך.

– אבל, עליזא יקירתי, נפשי מרה לי וגם האמונה באלהים אבדה מלבי! האלהים היודע ורואה הכל, איכה יחריש, יתאפק בהעשות מעשים רעים כאלה בארץ?

– אל נא תדבר סרה כזאת, דזאָרדז, כי עלינו להאמין בה' בכל לבבנו; גברתי אומרת תמיד, כי עלינו לברך את ה' גם על הרעה, יען כי כל דרכיו צדק ומשפט וכל אשר הוא עושה לטוב הוא עושה.

– דברים כאלה יוכל לדבר איש היושב בנוה שאנן, על כסא כבוד, מתענג על כל טוב ורואה חיים בעולמו; אולם מי יתן נפש איש כזה תחת נפשי, אז, האמיני נא, כי גם הוא אחרת ידבר. חפץ אני בכל נפשי להיות טוב לב, אך דמי עורקי ירתחו בקרבי ולא אוכל להכנע תחת גורלי המר. אבל חכי נא, עוד

טרם כליתי דברי. ראה אראה מה תאמרי בהודע לך הכל.

–ומה יש בפיך עוד?

–הבה אספרה. בימים האחרונים שמעתי בדבר אדוני אמר, כי צר לו מאד על אשר נתן לי הרשיון לקחת לי אשה מאחוזה אחרת וכי כלכל לא יוכל את האדון שעלבי וכל בני ביתו על רום לבבם וגאותם, יען כי הם, לפי דבריו, יתנשאו עליו וירימו ראש לפניו. הוא אומר בלבו, כי מרוח גאותך נאצל גם עלי ורם לבביגם אני. ובכן גמר בנפשו לבלתי תת לי לסור לפעמים הנה וגם אמר לאלצני, כי אקח לי עלמה אחרת לאשה ועמה עלי לשבת באחוזת נחלתו. בראשונה אמר זאת למען הרעימני ולמען יורא, אך ביום אתמול גזר עלי, כי אשא לי לאשה את מינה וכי אשב עמה באהל יחדו, ואם אמרה את פיו ימכרני לאחד האדונים אשר בנגב ארצנו.

– היתכן דבר כזה? הלא אותנו הביא בברית אחד הכהנים כדת הלבנים? – שאלה עליזא לתֻמה.

– ואַת הטרם ידעת, כי העבד לא יוכל להיות בעל אשה? הן חק כזה אין בארץ הזאת, ואם הפרד יפרידו בינינו לא אוכל לקרא אותך בשם “אשת בריתי”. הנה זה הוא הדבר אשר ידימני, ועל כן הנני אומר, כי טוב טוב היה לוא לא ראיתי את פניך לעולם וטוב טוב היה לוא לא נוצרתי. ומה תהי אחרית בננו? הלא גם גורלו יהיה כגורלנו ועולם יחשך בעדו.

– אבל אדוני הלא איש טוב לב ובעל נפש עדינה הוא מאד.

– את זאת ידעתי גם אני; אבל מי יגיד לנו עתידות? הן במות האדון הלא אז ימכרו את ילדנו, ומי יודע הטוב יהיה אדונו אם רע? היש חפץ ביפיו, בחמדת גזרתו ובשכלו הטוב?

זכרי נא עליזא את דברי, כי כל מעלה טובה הנמצאת בבננו שמורה היא לרעתך ולצרת נפשך; כאשר ישתלם יותר במעלותיו,.ביפיו ובתבונתו, כן יכבד ממך לעצור אותו עמך וכן ישאפואחרים לבלעו

דברי דזאדז ירדו עמוק עמוק אל לב עליזא; תמונת הסוחר עברה עוד הפעם בדמיונה ופניה חורו כפני מת. בחרדה וברעדה השקיפה בעד החלון ותרא את ילד שעשועיה. הילד אשר דברי אבותיו בשיחתם הארוכה לא המציאו לו חפץ, ויצא אל כנף הבית ושם השתעשע במקל האדון שעלבי, בשימו אותו בין רגליו וירכב עליו בגאוה. עליזא חפצה לספר לאישה את הגות לבה על דבר הילד, כי דואגת היא עליו אחרי הדברים אשר שמעה היום, אך עצרה במלים. הן גם בלעדי זאת מר לו מר, חשבה בלבה, והדברים אשר שמעה הן לא כנים הם: גברתה אשה תמימה וישרה היא וגם פעם אחת לא הוליכה אותה שולל, ועל כן טוב טוב לה לבלי הגד לו מאומה.

– ובכן, עליזא יקירתי, חיי בטוב – אמר דזאָרדז בעצבון – חזקי ואמצי רוחך ושלום יהיה לך, הנני הולך הלאה.

– הנך הולך מזה, דזאָרדז!… ואנה פניך מועדות?

– לארץ קאנאדא – ענה בהתאמצו למשול ברוחו. כמעט אבא שמה בשלום אחתור בכל עוז לפדות אותך ולהביא לך גאולה. הנה זאת היא תקותי האחת בחיים! אדונך הוא איש טוב, ועל כן לא ישיב פני ריקם בדבר הזה, למכור אותך לי. אנכי אפדה גם אותך, גם את ילדנו, וקויתי לה', כי הצלח יצליח חפצי זה בידי.

– אבל הוי, לבי יהגה אימה! מה יהיה אם תתפש בכף?

– אותי לא יתפוש איש, עליזא, לא אכנע לפני רודפי וחופשי בעוד בחיים חיתי. חפץ אנכי להיות חפשי לנפשי או למות לשחת.

– אבל הן בידיך לא תטרף נפשך ולא תאבד את עצמך לדעת?

– הדבר הזה למותר הוא: הן הם ירצחוני נפש גם בלעדי זאת, ובעודני חי לא ימכרוני בארץ הנגב…

– הוי, דזאָרדז, שמע לקול תחנתי, שמור את נפשך למעני ואל תשלח ידך בנפשך ובנפש אחרים. אמנם ידעתי, כי עמוד תעמוד בנסיונות רבים ותבא בין המצרים, אבל בי, אל תחטא לאלהים. עליך להמלט על נפשך, אך המלט חרש, בסתר, התפלל לה' והוא יושיעך, הוא יהי מצודתך ומפלטך.

– שמעיני נא, עליזא, הנה כן יהי דרכי היום וזאת אעשה. אדוני שלח אותי אל האדון סימס לשאת אליו מכתב, ומקום משכן סימס רחוק מזה כפרסא אחת; הוא יודע אל נכון, כי מדי עברי סרתי הנה למען ספר לך את כל המוצא אותי, ולבו ישמח בדעתו, כי בני בית שעלבי זעומי נפשו יתעצבו בלבם. בשובי הביתה אעמיד פני כמתיאש כמו כל תקותי נשא רוח. אנכי כבר הכינותי לי דבר מה מאשר יש לי להכין וגם אחרים יעמדו לעזר לי, ואחרי עבור כשבועים ימים אמנה במספר הבורחים אשר עקבותיהם לא נודעו. התפללי עלי אל ה', עליזא, אולי ישמע השמים לקולך.

– התפלל גם אתה, דזאָרדז, ובטח בו, ואז יהיה לבי סמוך בטח, כי לא תעשה עולה!

– כי עתה חיי בטוב! – אמר דזאָרדז באחזו בידי עליזא ובעינים מפיקות עצבון הביט אל פניה. הם עמדו שניהם מחרישים ונוגים ולב שניהם רחש, כי תקותם להתראות פנים שנית תקות הבל היא. עוד דברים אחדים בטאו שפתיהם, עוד ברכות אחדות הביאו איש לרעהו, עוד דמעות חמות אחדות הורידו עיניהם

ויתפרדו.

*

 

IV: הערב באֹהל הדוד תּם

אהל הדוד תם היה בנוי קורות דקות סמוך אל “ההיכל”, כאשר קראו הכושיים את מעונות אדוניהם למען הכבוד.

לפני האהל היה גן קטן צומח עצים עושי פרי, שזיפים, דובדבניות וגם ירקות שונים צמחו בו, ובעליהם השגיח אליהם תמיד בעין פקוחה. חבצלות, שושנים ופרחים שונים צמחו מעבר פני האהל, וגבעולי הפרחים השתרגו ועלו למעלה ועל קיר האהל יסובכו עד אשר כסו את פניו המקולקלים. כל אלה הצמחים והציצים השונים שעשעו תמיד גם את נפש הדודה חלויה והם היו כל תפארתה וחמדת נפשה ובהם התהללה.

עתה נבא נא האהלה. האדונים כבר כלו לאכול את ארוחת הערב והדודה חלויה, אשר היא היתה המשגיחה על סדרי השלחן ומערכת המאכלים כעקרת המבשלות בבית אדוניה, כבר יכלה לעזוב את משמרתה זאת פה ולבא אל אהלה להכין את ארוחת הערב גם לאישה הזקן תם. והנה היא עומדת עתה לפני האח באהל ובשום לב היא מתבוננה אל המחבת, אשר בה נצלה עתה אחד המאכלים. הנה היא מרימה את המכסה מעל הסיר הנפוח ומשם עלה אד, והריח הטוב אשר נדף ממנו העיד, כי בו יבושל עתה מאכל תאוה. פני הדודה חלויה היו עגולים, שחורים ומבריקים כמו משוחים היו בחלבון ביצה, והכרת פניה ענתה בה, כי שמחה היא בחלקה וחלקתה בחיים שפרה עליה. כל עין בוחנת הרואה אותה תעידנה, כי גם רוח גאוה מרחפת על פניה ובתבונת כפיה היא מתהללת, כדרך כל אשת חיל היודעת את ערכה. ואמנם לה יאתה תהלה יען כי בכל המקום מסביב היתה הבכירה מכל המבשלות והרקחות. חיל ורעדה אחזו את כל התרנגלות, האוזים והברבורים מדי עברה על פני הלולים והשבכים, עקב אשר ידעו והבינו, כי בקרבה אליהם קרוב גם קצם לבא. כל מעינה וכל מחשבותיה שמה תמיד בתורת הבשול והאפיה ובה הגתה כל ימיה, ועל כן לא יפלא איפוא אם אימתה ופחד נפלו על כל עוף למינהו למראֶהָ. סודה לצלות צלי ולהכין מאכלי תאוה שונים בטוב טעם ודעת היה כמוס עמה, ורק לשוא עמלו כל המבשלות הנחרות בה לבא עד תכונת דעתה וחכמתה בדבר הזה. יום ששון ושמחה היה לדודה חלויה היום אשר בו חכו בבית האדונים שעלבי לקראת אורחים הנכונים להופיע בביתם, יען כי אז הלא תוכל להראות את תבונת כפיה וכשרונה להכין מטעמים ומגדנות שונים למיניהם וידיה תעשינה חיל.

אך נעזוב נא את אשת החיל הזאת בעמדה על מלאכתה, להכין מטעמים על המחבת, ונתבונן אל הליכות האהל וסדריו.

באחת מפנות האהל עמדה מטה, אשר עליה התעלמה שמיכה לבנה כשלג; על ידה עמדה מטה מרופדה ועל ידה – עוד כלי בית מוצגים בסדר נכון, אשר כל אלה העידו כי ידי הדודה חלויה חלות בהם לפעמים לשמרם מכל משמר ועיניה צופיות על טהרתם. הפנה הזאת היתה ליושבי האהל לחדר האכל. בפנת האהל השניה עמדה מטה שניה, אשר מראה גרוע ממראה הראשונה והיא ענה בה כי בה ישתמשו בני האהל בכל עת ובכל שעה. מעל כרכוב האח על קיר הכותל היו תלויות תמונות שונות ומשונות במראה שלל צבעיהן, וביניהן גם תמונת וואַשינגטון, אשר דמותו נערכה פה בציורים ובצבעים שונים, עד אשר לוא ראה אותה הגבור הנערץ הזה בעיניו, התפלא הפלא ופלא ולא האמין כי דמותו היא זאת. ושם בפנה אחרת ישבו שני נערים קטנים בעלי שערות שחורות ומסולסלות ועינים שחורות ומתנוצצות שחרחורים ובעלי לחיים מלאות ומבריקות – וישתעשעו בילדה קטנה בהורותם אותה לעמוד על רגליה וללכת בהטיבה צעד. משפט התורה הזאת היה כי הילדה היתה מתעודדת על רגליה הקטנות, עומדת רגעים אחדים ביראה ופחד ומתנועעה הנה והנה, ובמקום עמדה שם היא צונחת שנית על הקרקע בכבדות; המחזה הזה שמח את שני המורים בכל פעם, כמו מפליאה לעשות היא הילדה, הם הריעו תרועת שמחה וצהלה לקראתה. לפני האח עמד שלחן, אשר אחדים מאבריו כבר היו מקולקלים ונשחתים; עליו היתה פרושה מפה לבנה ונקיה ועל המפה היו מוצגים ספלים וקערות משונים במראהם ובדמותם – והכל היה מוכן לסעודה. על יד השלחן ישב הדוד תם בן משק בית שעלבי ויד ימינו. ויען כי הוא גבור ספורנו, על כן נערכה נא את דמותו לפרטיה. הוא היה רם הקומה ובעל כתפים רחבות, אמיץ כח ואונו בשריריו; מראה פניו היה שחור מאד, ותויהם, כתוי פני איש אפֿריקא מלידה ומבטן, ענו בו על אמץ רוחו, על שכלו הישר ועל טוב לבו וענותו, כאחת נדבר, הכרת פניו ענתה בו, כי דעת ערך עצמו וגם יושר ותום בו נפגשו. כל מעינו שם ברגעים האלה בלוח המונח עתה לפניו, אשר עליו כתב עתה צורות אותיות שונות, כי חכמת הכתב והמכתב לִמֵד עתה את אצבעותיו; ודזאָרדז בן האדון שעלבי, נער עלז ויפה תואר כבן שלש עשרה שנה, ישב על ידו ויתבונן אל מעשי תלמידו הזקן בשום לב כמורה נאמן אשר פעולתו אמת.

– לא כן, לא כן, הדוד תם! קרא העלם בצהלת קולו בראותו, כי תלמידו מטה את תו האות אשר הוא כותב לא אל העבר הדרוש כי אם אל העבר אשר כנגדו: – ראה, ראה נא, הן לא את האות אשר חפצת לכתוב כתבת הפעם.

– האמנם כן? – שאל תם בהביטו בתמהון אל האות אשר כתב הוא ואל האותיות הישרות אשר כתב דזאָרדז ביד מהירה למען תהיינה לו למופת. ויקח עוד הפעם את הצפורן אשר בו עשה את האותיות וישימהו בין אצבעותיו הגסות וישב שנית אל מלאכתו.

– נפלא הוא הדבר! הן כל מעשה לא יכבד מאלה הלבנים ולכל מלאכה יצלחו! – קראה הדודה חלויה בחדלה רגע ממשוח בשומן את המחבת, אשר היא מחזיקה במלקחיה, ותעיף עין אל המורה והתלמיד ומעשיהם. – אך זה הוא עלם חכם – הוסיפה בהביטה בגאוה אל דזאָרדז ואל כתב ידו – גם לכתב גם לקרא יודע הוא והשעה מספיקה לו גם לסור הנה בערב למען הורות דעה גם אותנו! אך זה הוא עלם נעים ויקר!

– ואַת, הדודה חלויה, הוי, לוא ידעת מה רעבה עתה נפשי – שסע אותה העלם דזאָרדז – האמנם עוד טרם הוכן המאכל בפארור, עוד טרם בֻשל?

– עד ארגיעה והאֹכל יהיה ערוך לפניך, יקירי – ענתה חלויה ותרים את מכסה הפארור ועיניה חדרו אל תוכו. – התעתד, התעתד נא, אדוני הצעיר דזאָרדז, הנה הלביבות נכונו לתהלה ואתה אכל תאכלן כנפשך כי תטעמנה לחכך מאד! – צהלה הדודה קולה, ותמהר להוציא אותן מן הפארור ולשימן אל הקערה.

–את מטעמיך אהבתי מאד תמיד! – ענה דזאָרדז – ועל כן תתאו נפשי לסור הנה מדי ערב בערבו.

– ומי הוא ואיזה הוא האיש אשר מטעמי לא ינעמו לחכו? – אמרה הדודה בגאות לב כיודעת את ערך תבונתה וחכמתה לאפות ולצלות. – רבות נשים אופות, צולות, מרבכות, אבל אני עולה על כלן ומעשי ידי להתפאר!

– כן דברת, הן גם אמי משמיעה תהלתך זאת תמיד, וגם כל האורחים, הפחות והסגנים הסרים אלינו מהללים את מטעמיך. – והעלם הרבה לספר בשבח הדודה ככל אשר ידע ואשר שמע מפי אחרים, ושמחת הדודה הגיעה עד מרום קצה.

ובין כה וכה הובאו על השלחן לביבות מרובכות בשומן המושכות לב בחמדת מראהן וגם עוגות. הדוד תם ודזאָרדז ישבו ברוחה על יד האח ויאכלו יחדו מכל הבא לידם, והדודה חלויה אחרי ערכה עוד גם רקיקים טובי טעם על המחבת, זכרה גם את בתה הילדה אשר התנגשה הנה והנה על קרקע האהל ותושיבנה על ברכיה ותחל להאכילה לשובע נפשה ותאכל גם היא. לפעמים הרימה תרומתה ממאכלה גם לשני בניה הנערים, פטר ומשה, אשר התרוצצו תחת השלחן ויצחקו, ויתעלסו, וישמיעו קול צהלה בהדפם איש את רעהו.

– אבל תנו פוגות לכם, בנים, ויחדלו נא קולותיכם! – קראה בבעטה בהם ברגליה בלי הבחן באיזה מהם תפגענה – האם גם בשֶבת לבנים בביתכם לא תוכלו להתנהג בכבוד ובדרך ארץ? שבו תחתיכם במנוחה, ואם אין וידעתם את תנואתי!

אך דבריה לא פעלו כל פעולה על הנערים השובבים ויוסיפו לצהל קולותיהם ולהתהולל כנפשם.

– הוי על נערים שובבים כאלה! – אמר גם הדוד תם: הן בכל יום תמיד ישתוללו כה ולא יוכלו לשבת במנוחה.

הנערים הגיחו מתחת השלחן ושניהם יחדו התנפלו אל הילדה ויחלו לנשק אותה עתרת נשיקות וגם פניהם וגם ידיהם היו משוחות בשומן הלביבות ובהם משחו את פני הילדה וידיה.

– גשו הלאה, סורו מזה! – קראה אליהם האם: – רחצו בנקיון כפיכם ופניכם כרגע, ראו צויתיכם! אל הנהר עד מהרה! – הוסיפה לקרא ואל קריאותיה נלוו גם מכות ידיה על לחייהם. אבל גם אלה הועילו רק למרבה הצחוק והצהלה, אשר צחקו וצהלוּ הנערים בעזבם את האהל ויצאו החוצה. – הראיתם מימיכם נערים פוחזים כאלה? אמרה הדודה חלויה בטוב לב.

ותקח מפת-יד ישנה, אשר בה מצאה תמיד חפץ במקרים כאלה, ותרטיב אותה במים חמים ותמח בה את השומן והדבש מעל פני הילדה וידיה אשר דבקו בהם. אחרי רחצה את הילדה למשעי נתנה אותה על ידי אישה הדוד תם. והיא החלה להסיר את הכלים מעל השלחן.

הילדה משכה את האב בחוטמו, שרטה בצפרניה שרטות בפניו ומרטה את שערות ראשו המסולסלות, וכל אלה, כפי הנראה, ענגו מאד את נפשה.

– ומה, האם לא חמודות היא ילדה כזאת? – אמר תם ויניף את הילדה תנופה להתבונן אליה היטב. ואחרי כן העלה אותה למעלה ויושיבה על כתפו ויצא במחול עמה על פני החדר. דזאָרדז החל להניע את מטפחתו לפני הילדה הנה והנה, והנערים, פטר ומשה, אשר שבו ברגע הזה האהלה, המו ורעשו מאד עד אשר הדודה חלויה קראה כי “ראשה סובב סובב הולך” מכל הרעש והמהומה, אשר יעירו הנערים, ותזהירם כי תיסרם על משובתם. אבל אחרי אשר היא היתה מדברת הרבה ועושה מעט, על כן לא פעלו דברי תוכחתה כל פעולה, וכלם יחד הוסיפו לרקד ולכרכר, לצחוק ולקרא בגרון עד אשר עיפה נפשם והקולות חדלו.

– עתה אתם, פטר ומשה, צותה האֵם על בניה – אתם שכבו נא לישן, כי אספה תהיה עתה פה!

– איננו חפצים לישן, אמנו, חפצים אנחנו לראות את הליכות האספה! – ענו הנערים בקול אחד. האֵם נעתרה לבקשתם ותתן להם הרשיון להיות עֵרים. דזאָרדז גם הוא נשאר פה באהל למען התבונן ולהביט אל תכונת האספה, מדעתו כי בהתאסף הכושיים יחדו הנה תרב השמחה מאד, כי הם ירננו וגם ישירו שירים שונים.

והנה החלו לעשות סדרים אחרים באהל, כלים אחדים הוצאו וכלים אחרים הוצגו תחתיהם. משה ופטר הביאו מטעם אמם שתי חביות ריקות ויהפכון על פיהן ויתמכון באבנים לבלי תמוטנה, ויביאו גם דְלִיים אחדים ויהפכום על שוליהם וגם כסאות אחדים חסרי רגלים העמידו פה ושם באהל – וההכנות אל האספה כלו.

בעוד רגעים אחדים מלאה אספת כושיים שונים את כל חלל האהל הזה. פה היו גם אנשים זקנים ושבעי ימים וגם נערים בני חמש עשרה שנה, ושיחה רבת ענין החלה בין הבאים ואיש איש שאל ודרש בחדשות אשר מקרוב צמחו. שאל שאלו, מאין לקחה סאללי הזקנה את מטפחתה החדשה והיפה מאד; ספרו, כי הגברת נתנה תשורה לעליזא את שמלתה הברודה, כי האדון שעלבי נכון לקנות את הסוס האמוץ העומד להמכר, והסוס הזה בלי ספק יהיה פאר לביתו. חדשות שונות כאלה ספרו לרב באגודת הכושיים המשרתים באחוזה הזאת, וכושיים אחדים באו גם מאחוזות האחרות הקרובות ברשיון אדוניהם אל האספה, וגם הם הביאו עמם חדשות מהמעשים הנעשים במקומותיהם ופרשת הדברים ספרו בקהל.

אחרי השיחות הרבות וספורי החדשות נתנו רבים מהם בשיר קולם, ויריעו וירננו בקולותיהם המשונים גם שירים אשר יֻשרו בבתי התפלה וגם נגונים אשר אין להם תכונה ידועה. אחרי הזמירות והשירות כרו כלם אזניהם לדברי היושב ראש, הלא הוא הדוד תם, ועליהם תטף מלתו – והאספה כלתה.

נכבד היה הדוד תם לכל אחיו הכושיים במקום הזה מסביב ואהלו היה להם לאהל מועד; וראוי היה לכבוד הזה, יען כי הוא עלה עליהם בישרו ובטוב לבו, בתום דרכו במדותיו הטובות וגם בהיותו דבק בלבב שלם באמונת אלהים.

*

בעוד אשר הכושיים שוחחו, ספרו חדשותיהם ושרו את שיריהם באהל תם מכבדם, נראה מחזה אחר בבית אדוניו.

הסוחר געל הידוע כבר לקוראים יושב שנית עם האדון שעלבי בחדר האֹכל לפני השלחן, אשר עליו היו צבורים גליונות שונים:

שעלבי הוציא במספר את הגליונות המונחים לפניו ויתנם ליד געל, אשר גם הוא מנה אותם אחד לאחד למצא חשבון.

– הכל בסדר נכון – אמר האחרון. – ועתה עליך רק לבא על החתום.

האדון שעלבי אסף אליו את כל הגליונות ויחל לחתום שמו על כל גליון וגליון לבדו וחזותו מוכיחה עליו, כי ימהר יחיש מעשהו עתה למען התפטר עד מהרה מחובתו אשר כמשא כבד תכבד עליו. אחרי אשר חתם שמו על כל הגליונות נתן אותם וצרור כסף עמם לידי הסוחר. געל הוציא מצלחת בגדו גויל ויעיף עיניו על הכתוב בו ויתנהו לשעלבי, אשר מהר לקחתו מידו בתשוקת נפש.

– והנה נגמר הענין – אמר הסוחר בקומו ממקומו.

– כן, “נגמר” – ענה שעלבי תוגה ויאנח בכבדות. – “נגמר” הענין.

– כאשר אחזה לא יתן הדבר הזה שמחה יתרה בלבך – אמר הסוחר.

– געל – ענה האדון שעלבי: – אדמה, כי לא תשכח את שבועתך אשר נשבעת לי באמונתך, לבלי מכור את תם לאנשים זרים לך.

– ומדוע עשית אתה כדבר הזה?

– הלא יודע אתה מאד, כי רק מצבי אכף עלי לעשות זאת למורת רוחי.

– ממקרה כזה לא אוכל גם אני להמלט, אך בכל אופן אתאמץ בכל יכלתי להביא את תם למקום, אשר שם ייטב לו. ובדבר הנוגע למנהגי אני עמו תוכל להשקיט את רוחך ואת נפשך הדואגת עליו: תהלה לאל, לב טוב דופק בקרבי.

האדון שעלבי זכר מאד את הלהג הרב, אשר השמיע געל באזניו על דבר “אהבתו” למין האנושי, ועל כן לא נתנהו לבו להיות שוקט ובוטח; אבל עתה כבר עבר המועד ולא יכול עוד לעשות מאומה לטובת תם. הוא נאלם דום בעזוב אותו הסוחר וישאר בדד בחדרו תפוש במחשבותיו.

 

V: סחורה חיה העוברת לסוחר

באחרית הערב ההוא היו האדון שעלבי ורעיתו הגברת שניהם יחד בחדר המנוחה. הוא ישב על היצוע הגדול העומד שם ויקרא את המכתבים, אשר הגיעוהו אחר הצהרים, ועוד טרם הספיק לעבור על פניהם עד עתה, והיא עמדה לפני הראי ותפתח את מקלעות שערותיה ותלתליה, אשר בהם פארה את ראשה בראשית הערב בעזרת ידי עליזא. בתוך יתר הענינים והמחשבות, אשר עלו עתה על זכרונה, באה לפניה גם פקודת עליזא ושיחתה עמה היום.

– הגידה נא לי, אַרטור. – פנתה אז בשאלתה אל אישה: – מי הוא האכר, אשר הבאת היום אל ביתנו לאכל אתנו לחם?

– שמו געל – ענה האיש בלי חפץ ולא גרע עיניו ממכתביו.

– געל! ומי הוא האיש הזה, מה שיחו ומה הם הענינים אשר בינך ובינו?

– דבר היה לי עמו בעת נסעי בפעם האחרונה נאצעצה.

– האם על כן דמה בנפשו כי אל ביתו הוא בא ומשתרע ברחבה פה בחדרנו לאכול ארוחת הצהרים?

– אנכי קראתי לו: חשבנות אחדים היו לי עמו.

– והוא הלא סוחר כושיים הנהו? – שאלה הגברת בראותה את מבוכת אישה.

– ומדוע עלה דבר כזה על רעיונך, יונתי? – ענה האיש בהעיפו עיניו על רעיתו.

– אין דבר… אך לוא שמעני, היום אחר ארוחת הצהרים נגשה אלי עליזא בחרדה כמתיאשת ובדמעות שליש ספרה לי את השמועה אשר שמעה, כי יש את נפשך למכור את גאררי בנה לסוחר הזה, ואת הדבר הזה כמו מפיך שמעה? האם לא פתיה היא?

– היא שמעה את זאת? – שאל שעלבי בקחתו שנית את המכתב אשר לפניו ויתבונן אליו כמו בשום לב, אף אם הפוך הוא בידו, ובלבבו אמר: “הלא אחת היא, עתה או בעת אחרת, אבל עלי לגלות לה את האמת, ובכן טוב טוב לי להגיד לה זאת עתה”.

– אנכי אמרתי לעליזא – הוסיפה האשה – כי לשוא תפחד פחד: הלא מימיך לא היו לך כל ענינים עם אנשים כאלה. ידעתי כי גם על מחשבתך לא עלה למכור אחד מאנשינו, ומה גם לאיש כמוהו.

– אמנם כן, הוא, עמיליא, כן דברתי וגם חשבתי תמיד; אבל לדאבון לבי השתרגו מסבות ומקרים רבים בימים האחרונים בעיני והם יאלצוני לעשות דבר למרות רצוני; אנוס הנני היום למכור אחד מאנשינו.

– למכור לאיש הזה? אבל, אישי, הדבר הזה לא יתכן, אין זאת כי אם התל תהתל היום.

– לאסוני אמת הוא הדבר והתולים אין עמדי; בנפשי גמרתי למכור את תם.

– מה! את תם, את תם נאמן ביתנו? את הנפש הטהורה התמימה, הנאמנה והאמללה הזאת? את תם אשר מימי ילדותך עומד הוא לשרת לפניך באמונה וכל עולתה לא נמצאה בו? אדוני שעלבי! האם לא אתה הבטחת במו פיך, כי תשלחנו לחפשי ודרור תקרא לו? האם לא פיך דבר באזניו את הדבר הזה פעמים אין ספורות? הוי, הנה עתה נכונה אני להאמין לכל דבר! האמין אאמין עתה, כי לבך ימלאך למכור גם את גאררי. את הבן היחיד אשר לעליזא האמללה! – את הדברים האלה דברה האשה בחום רוחה ובנפש מלאה יגון.

– אחרי אשר אין נפשי לכחד ממך דבר, על כן עלי להגיד לך היום, כי כנים הם כל דבריך: אנכי גמרתי בנפשי למכור גם את תם וגם את גאררי. אבל לא אבינה את זאת, מדוע יפלאו מעשי בעיניך ממעשי יתר אדוני העבדים? הלא מעשי רבים בידי והליכות עולם לי.

– אבל מדוע עלה גורלך רק עליהם? החסר עבדים אחרים אתה? מכור אשר תמכור אם רק עליך לעשות זאת במצוקתך.

– גורלי עלה עליהם, יען כי בעדם יתנו לי מחיר יקר רב יתר מן המחיר אשר אוכל לקבל בעד אחרים. האיש הזה שקל על ידי כסף תועפות בעד עליזא – האם טוב טוב היה לך לוא מכרתי אותה לו?

– זעום נפש! – קראה האשה בשצף קצף.

– עקב אשר אכבד ואוקיר את רגשות נפשך העדינה השיבותי פניו ריקם בדבר הזה ואגמור אומר לבלי עשות זאת. אבל בי, יקירתי, בטחי נא באמונת דברי לו אך מעט.

– כי עתה שא נא לי, ידיד לבי, – אמרה האשה אחרי אשר חמתה שככה מעט – כי בעבור חושי בי דברתי רתת: הידיעה אשר שמעתי מפיך פתאום לפתע היא הרתיחה את לבבי, אך תקותי תאמצני, כי תרשני לבקש מלפניך רחמים על נפשות האמללים האלה. האם תם כושי הוא, אבל הלא איש תם וישר הוא. בטוחה אני, כי זה האיש תם נתן נפשו תחת נפשך לו עמד בנסיון כזה.

– את כל זאת ידעתי גם אני, אך לא אוכל לעשות אחרת, אין עצה ואין תחבולה.

– אבל מדוע ייקר הוננו בעינינו מנפשות אנשים חיים? נכונה אני לשאת עמך יחד את כל אשר יעבר עלינו. הוי, ארטור, אנכי עשיתי את כל אשר יכולתי לעשות, בכל נפשי התאמצתי למלא את חובתי הקדושה לאלה האמללים, החשוכים והתלוים בדעת אחרים, אנכי דאגתי עליהם תמיד, הורותי להם דרך תבונות, שמרתי אותם מאסון ופגע וכל ארחות חייהם היו גלוים וידועים לפני. ועתה איככה אוכל להביט אל פניהם אחרי הודע להם, כי מוכרים אנחנו עבד נאמן ויקר רוח כתם בגלל הבצע? הלא בפעם אחת, פתאום אנחנו שוללים ממנו את כל חמודותיו, את כל הדברים אשר הסכן הסכין משכבר הימים לאהוב ולהוקיר ונפשו קשורה בהם. הן אנכי הוריתיו דעה, כריתי אזניו לשמוע ולהבין מה היא חובת אב משפחה, הוכחתיו לדעת מה הם חיי בית אב, מה הוא היחס אשר בין אח לאחיהו, בין איש לאשתו ובין בנים לאבותיהם – ועתה הלא אהיה כמתעתעה, כי פתאום אַראה לכל, כי אין דבר קדוש, אין ברית, אין חוב ואין קשר בין אבות לבנים ובין איש לאשתו, אם רק הכסף יעמוד על הפרק. לפעמים לקחתי דברים עם עליזא על דבר בנה הילד, למדתי אותה לדעת חובת אם לבנה, כי עליה להתפלל על נפשו לאלהי הרוחות לכל בשר ולדאוג לשלומו ולטובתו – ומה אֹמר לה עתה במכרי גם את גויתו גם את נשמתו – ולמי? לאיש בליעל, אשר אין יושר בלבבו ורק למען הכסף, למען קבץ הון?

– בצרת נפשך עתה, עמיליא, יצר לי מאד אף אם שונה היא דעתי בדבר הזה מדעתך; אבל את דברי אשנה, כי את דבריך תדברי עתה לשוא, יען כי קצרה ידי מעשות אף קטנה לטובתם. עד היום שמתי לך סתר פנים ולא גליתי לאזניך מאומה מכל אשר אתי ומהענין הזה; אבל ידוע תדעי היום, כי אין כל רוח והצלה לפנינו, ואם לא אמכור את תם ואת גאררי, אז ימעדו קרסולינו והיינו בנופלים אשר לא יוסיפו קום. שטר-הערבון אשר נתתי לבעל משה ידי בא בדרך לא ידעתי שחרו בידי געל, ואם לא אפדה אותו מידו אז יוכל לקחת ממני את כל אשר לי. צברתי על ידי שקלים אחד אחד, בקשתי מוצא לכסף, לויתי מאשר יכולתי וכמעט החלותי לבקש נדבות ואקוה אולי יעלה בידי לאסוף את מכסת הכסף הדרוש לי, אבל לשוא היה כל עמלי ואנוס הייתי לדאבון לבי למכור את שני אלה למען הצל את נפשי מכף האיש הזה. הילד הפיק רצון מגעל ובגללו נעתר לי וַיִרֶץ עמי לגמור את הענין אם רק אמכרהו לו, סוף דבר: צרות רבות אפפוני מכל עבר, ועתה יצאתי למרחב.

האשה עמדה תחתיה כהלומת רעם רגעים אחדים, ואחרי כן כסתה בכפיה את פניה ותאנח חרש.

– דבר נורא ואיום היא העבדות בעולם! – אמרה בנפש מרה ועיניה מורידות דמע – קללת ה' רובצת על האדונים, קללת ה' רובצת על העבדים! לדאבון לבי אין עתה תחת ידי חפצים, עדיים יקרי ערך; את כל אשר לי נכונה אני לתת בעד נפש ילד עליזא.

– צר לי מאד, עמיליא, בראותי כי הדבר הזה עוכר את רוחך; אבל עתה הן כבר אפסה כל עצה ונדחה כל תושיה. שטר המקנה כבר נכתב ונחתם בידי וגם נתון לגעל, ועלינו עתה לתת תודה לאלהים, כי לא באתנו רעה גדולה מזאת, הן זה האיש געל יכול להביא עלינו שואה, ועתה באה לנו הרוחה ונצלנו מידו. לוא תכנת את רוח האיש הזה כמוני, או אז ידעת, כי לא בנקל יכולנו לצאת מן המצר אחרי נפלנו במלכדתו.

– האמנם אכזר כזה הוא האיש געל?

– לא אחרץ משפטי עליו לאמר, כי אכזר הוא, אבל זאת ידעתי נאמנה, כי המסחר הוא רוחו ונשמתו והבצע הוא חייו וארך ימיו, גם עז מצח וקשה עורף הוא עד מאד. איש כזה היה נכון למכור גם את אמו בנפש חפצה, לוא ידע כי רב כסף יתנו לו בעדה.

– ולחדל-אישים, לנבזה ושפל ערך כזה מכרנו את נפש תם טוב הלב ונאמן הרוח ואת נפש ילד עליזא?

– האמיני לי, יקירתי, כי גם נפשי עלי תאבל בעלות הדבר הזה על מחשבתי, אבל מה איפוא לעשות? געל חפץ לשלח אותם מחר למחוז חפצו, ואנכי אצוה לחבוש לי אחד הסוסים אשר עליו ארכב בבוקר השכם ואסע באשר אסע, יען כי לא אוכל עוד ראות את פני תם. וגם אַת היטבת מאד לעשות לוא נסעת עם עליזא יחדו למקום אחר, לבלי תראינה עיניה פידה בהלקח ממנה בנה מחמל נפשה.

– לא, לא! – קראה האשה – חלילה לי מעשות עולה, חלילה לי מהיות עוזרת כנגדך בדבר נורא כזה! כרגע הנני לבא אל הזקן האמלל תם. אל מלא רחמים, אל תעזוב את האמלל הזה בצרתו! הבה, אבא נא אל הישר והתמים, יראו נא, כי גברתם אוהבת אותם, כי גם לה יצר בצרתם. ועל דבר עליזא, הה, עליה לבי הומה לי, רעדה תאחזני מדי דברי בה. סלח נא, מחל נא, אלהים, לאנשים פושעים כמונו!

גם האדון שעלבי וגם רעיתו לא ידעו, כי כל שיחתם זאת הגיעה גם לאזנים אחרות. מעבר לכותל החדר, אשר בו ישבו עתה, היתה עלית-קיר קטנה ובה פתח פתוח אל כנף הבית. בעת אשר הגברת שעלבי נתנה לעליזא ללכת לנום שנתה היתה האחרונה תפושה בהגות לבה אימה, ולבה אמר לה, כי העליה הזאת תהיה לה למקום-עזר לגלות סוד כמוס. ותבא שמה בסתר ותשב אחרי הדלת ובעד חור כפת-המנעול שמעה את כל שיח סודם דבר לא נעדר.

בעת אשר שיחת האדון והגברת חדלה יצאה ממחבואה בלט. עליזא, זאת האשה העדינה ויפת התואר נהפכה עתה ותהי לאחרת עד אשר לא יֻכר מראה: יצורי פניה כמו התמוללו וחורת מות כסתם, כל בדי עורה רעדו כמו קרח נורא נטוי על פני כלה, ותשום ותשאף יחדו. ותעבור חרש דרך מסדרון הבית. ובעמדה תחתיה רגע מאחרי דלת חדר הגברת שעלבי פרשה כפיה למרום ובלי אמר ודברים בקשה רחמים מאת ה' כי יקום לעזר לה; אחרי כן עזבה את מקומה ותבא בחפזון אל חדר משכנה, אשר היה על יד חדר גברתה. הנה לפניה החלון הגדול, אשר אצלו ישבה תמיד בעשותה את מלאכתה ותשיר שיריה כצפור; הנה לפניה השדרה, אשר מעליה נשקפים ספרים שונים; הנה לפניה כלי השעשועים והחפצים השונים, אשר היא בידיה סדרתם תמיד על מקומם, הלא מנחותיה הם, אשר קבלה תמיד לימי חג ומועד, ובארגז העומד שם נמצאים כל בגדיה וחפציה; סוף דבר: הפנה הזאת לה היא, רק לה לבדה, ומה נעימים היו לה חייה במקום הזה! בעריסתו ישן עתה בנה הילד; קווצות ראשו הארוכות היו עתה פזורות ותכתירנה את פניו העגולים, אשר רוח תום ומנוחה שלמה מרחפת עליהם, שפתיו שושנים היו פתוחות מעט, ידיו הרכות והענוגות היו מוטלות על השמיכה המתעלמה עליו ועל כל פניו צלחה תנועת צחוק קל.

– ילד אמלל! בני, בני מחמד נפשי! – אמרה – אותך מכרו; אך אמך תציל אותך.

גם דמעה אחת לא ירדה מעיני האם על כר הילד; בצרת נפש גדולה כזאת לא תדמענה העינים, כי אם דמי הלב ידוו יזובו. עליזא לקחה פסת נייר, עט-עופרת, ובחפזון כתבה עליה את הדברים האלה:

“גברת נכבדה ואהובה לי! אל נא תתניני לבת שוכחת טובה ולא תדיניני לכף חובה. אזני שמעו את כל הדברים, אשר דברת היום בערב עם האדון. חפצה אנכי להציל את בני, וידעתי, כי לא תשיתי עלי חטאת. יברכך ה' וישלם לך ככל חסדיך ותגמוליך עלי”.

אחרי כפלה את האגרת הקצרה הזאת ואחרי כתבה עליה את הכתובת, אספה את מחלצות הילד ותחבשן במטפחת ותקשרן אל גויתה. ומה נפלאה היא אהבת אם לפרי בטנה ודאגתה עליו, כי גם בעת צרה כזאת לא שכחה לשום אל תוך הצרור הזה גם את כלי שעשועיו, ותשאיר את הצפור מעשה-אמן למען ישחק בה כאשר יקיץ משנתו. כבר היה לה הדבר לעוררו עתה משנתו; אולם באחרונה התעורר הילד וישב בעריסתו, ובעוד אשר האם לבשה עליה את בגדה העליון השתעשע ושחק בצפורו.

– אמי, אנה תלכי עתה? – שאל הילד בגשת עליזא אל עריסתו ואת מחלצתו וכובעו החזיקה בידיה. האם קרבה אליו ובעינים מפיקות דאגה הביטה אל פניו: ויבין הילד כרגע, כי דבר שאיננו מצוא, דבר זר לו נעשה היום פה.

– הס, גאררי בני, הס – אמרה האֵם – אל תדבר בקול רם, פן ישמעו אחרים. היום בא הנה איש רע ויחפץ לקחת את גאררי ולשאת אותו מאמו הרחק הלאה, שמה אל הערפל. אך האם לא תתן לו לעשות זאת, היא תשים על גאררי את מחלצתו ואת כובעו וחיש קל תנוס, תמלט מזה, והאיש הרע לא יוכל להשיגם.

בדברה זאת שמה עליו את מחלצתו הפשוטה ותרכס אותה מעבר פניו ותלחש לו שנית לשבת דומם, ואחרי כן פתחה בלאט את הדלת ותצא חרש.

הלילה היה ליל קור וקפאון והירח יקר הלך ברקיע השמים. עליזא הליטה את הילד בשמיכה והוא החריש דום ובפחד לב חבק בשתי ידיו את צוארי אמו. הכלב הגדול אשר רבץ שכב הוזה בירכתי כנף הבית התעורר לקול הצעדים ויחל לנהום בקול נחרה, אך אחרי שמעו והכירו את קול עליזא מַכָרָתו הקוראת אותו בשמו חרש, חפץ זנבו לקראתה וירץ אחריה. בעוד רגעים אחדים קרבו אל אהל הדוד תם. פה עמדה עליזא ותדפוק ביד רפה בחלון האהל.

האספה אשר היתה פה ארכה עד חצות לילה, וגם אחרי כלות האספה והנאספים הלכו להם, אֵחר עוד הדוד תם לשבת ויזמר את זמירותיו לבדו. וגם הוא גם רעיתו עוד טרם נמו שנתם, אף אם השעה הראשונה אחר חצות לילה היתה אז.

– מה זאת! – קראה הדודה חלויה בקפצה ממקומה ותמהר ותסיר הצדה את קלע החלון. – אל אלהים, הלא עליזא היא זאת! תם, מהרה נא ושים עליך שמלותך! מה הוא הדבר אשר קרה? הבה אמהר לפתוח לה את הדלת. – הדלת נפתחה ולאור נר החלב, אשר החזיק תם בידיו, נראו פני עליזא המפיקים פחד ושממון ועיניה התועות.

– אלהים עמך, עליזא! הלא פחד יאחזני בהביטי עתה עליך! – קרא הדוד תם בשממון – מה לך? החולה אַת, או אסון קרך?

– הנני בורחת, דודי תם ודודתי חלויה; הנני נושאת מזה בהחבא את ילדי. האדון מכר אותו!

– מכר אותו? – שנו שניהם יחד את דבריה כהד-קול, ומגודל הכאב לשמועה הנוראה הכו כף אל כף.

– כן, מכר אותו! ענתה עליזא – בערב התגנבתי חרש אל דלת חדר הגברת ובאזני שמעתי את קול דברי האדון המספר לה, כי מכר את גאררי וגם אותך, דודי תם, לסוחר הכושיים; מחר בבוקר יסע מזה האדון באשר יסע, והאיש ההוא יקח את שניכם אליו בעוד יום.

כל הרגעים אשר עליזא דברה את הדברים האלה עמד תם כחולם, ידיו היו נשואות למעלה ועיניו לטושות מרוב מבוכתו. אך אחרי כן כמו התעורר מעט מעט ויצנח בלאט על הכסא הישן העומד לפניו ויוריד לארץ ראשו.

– אלהי הרחמים, רחם נא עלינו! – קראה הדודה חלויה. – האמנם כל הדבר הזה אמת נכון הוא? אבל מה היא חטאת תם, מה עשה, כי מכרהו?

– אין דבר. לא ביד פשעו נמכר. הן לא בנפש חפצה מכרהו האדון; והגברת… הלא כלנו יודעים מה יקרו חסדיה ומה רבו רחמיה. שמוע שמעתי בהתחננה אליו, בהרבותה לפניו תפלה כי ירחם עלינו, אך הוא ענה לה, כי דבריה לא יועילו, כי כסף רב נושה בו האיש, ועל כן הנה כל אשר לו נמצא עתה בידו. ועוד גם זאת אמר, כי אם לא ישלם לו את כל חובו, אז אנוס יהיה למכור גם את ביתו, גם את כלנו יחדו וגם עליו יהיה לעזוב את המקום הזה. האדון אמר, כי צר לו מאד על דבר מכרו את שניכם, והגברת, הוי, לוא שמעתם את דבריה! אם לא מלאך אלהים היא – אז אין מלאכים בכל העולם וגם לא היו מעולם. הנני מסכילה הפעם עשה בעזבי אותה בדרך כזה, אבל לא אוכל לעשות אחרת. הן גם היא בפיה אמרה לי, כי נעלה היא נפש האדם מכל בתבל – ומה תהי אחרית נפש בני אחרי אשר יגזלוהו ממנו וינידוהו הרחק הלאה מזה? בלבבי אדמה, כי תמים פעלי הפעם, ואם לא – עם ה' הסליחה.

– ואתה, זקן, מדוע לא תלך מזה? – אמרה הדודה חוליה – האמנם כה תשב ותחכה עד אשר ירחיקוך נדוד לארץ הנגב, מקום שם יענו את נפשותינו, נפשות הכושיים, ברעב ובעבודה קשה? לוא היתה נפשי תחת נפשך, אז בחרתי במות מאשר לנוד שמה. הן העת עוד תספיק לך, ברח לך עם עליזא יחדו, הבה התעתד נא, ואנכי אכין בין כה וכה את חפציך! – תם הרים את ראשו ויבט בעצבון ובמנוחה מסביב לו ויאמר:

– לא, אנכי לא אמלט מזה. תמלט נא עליזא לבדה, יען כי לה הצדקה, היא לא תוכל להשאר פה. ואַת הלא שמעת את אשר אמרה, כי אדוננו אנוס הוא למכור אותי או את כלכם יחדו – ואם כן איפוא הלא טוב טוב, כי אמָכר אני לבדי. אקוה כי אשא ואסבול את כל אשר יעבור על נפשי כאשר ישאו ויסבלו אחרים – הוסיף תם וקול כקול בכי תמרורים התפרץ מקרב לבו וכל אברי גוו החזק כמו רעדו. – כל ימי מלאתי את חובתי באמונה, וכזאת אעשה גם היום, מימי לא מעלתי ולא בגדתי בגד, מימי לא גנבתי את לב אדוני ולא הולכתיו שולל – וכזה יהיה גם היום. ואת נפש האדון אין להאשים על עשותו זאת, חלויה, הוא ידאג גם לך גם לבנינו האומללים…

בדברו את הדברים האלה הסב פניו אל המטה, אשר מעליה נשקפו ראשי הילדים הנמים שנתם יחדו תחת השמיכה המכסה את כלם – וקולו נחבא. הוא תמך את ראשו בשתי ידיו הנשענות על מסעד הכסא ויכסה פניו בכפיו. רסיסי דמעה גדולים ירדו מעיניו בעד אצבעותיו על קרקע הבית. – דמעות כושי הן, אבל הלא דומות הן לאלה הדמעות, אשר אתה, אדון נעלה, הורדת מעיניך על קבר בנך בכורך וראשית אונך, לאלה הדמעות אשר נזלו גם מעיניך, גבירה נכבדה, בשמעך את אנחות לב בנך הגוסס טרם רדתו קבר, וגם זה האיש תם בן-אדם הוא ולב רגש בקרבו.

;– היום ראיתי את אישי ודברתי בו – אמרה עליזא בעמדה כבר אצל פתח האהל; – אבל בשוחחי עמו עוד טרם ידעתי אף שמץ דבר מן הצרה הקרובה לבא. גם אותו הביאו בצרה ובמצוקה, ועל כן הודיעני, כי גם הוא נכון להמלט על נפשו ולברוח מזה. התאמצו נא להתראות עמו פנים; הגידו לו, כי ברחתי מזה בהחבא ומדוע ברחתי וגם כי אחתר בכל עוז לבא עד קאנאדא. אף הוא זאת תגידו לו, כי נפשי קשורה בנפשו בעבותות אהבה וכי אם לא נגזרה עלינו מן השמים להתראות פנים… אך בדברה זאת הסבה פניה ותעמוד רגעים אחדים דוממה, ואחרי כן אמצה את רוחה ובקול נפסק כלתה את דבריה: “הגידו לו, כי יחזק והיה טוב לכל, ואז אתראה עמו יחדו בעולם הבא…”

עוד דברים אחדים ודמעות, ואחרי כן ברכה עליזא את כל בני הבית והם ברכוה בברכה הנובעת מלב נשבר וחלל – והאמללה לחצה את ילדה הנבהל אל לבה ותחלף ותאחז דרכה הלאה.

 

VI: גלוי סוד

בלילה ההוא הרבו האדון והגברת שעלבי שיחה בענין הזה ויאחרו לשבת עד אחר חצות לילה, ועל כן אחרו לקום משנתם ביום המחרת לא במועד הנכון כדרכם יום יום.

הגברת צלצלה כבר פעמים אחדות בפעמון הקטן, ועליזא עוד טרם באה. "לא אבינה את זאת, אנה באה עליזא? – אמרה באחרונה.

האדון שעלבי עמד לפני הראי ויתקן את שערות ראשו וזקנו – ואיש כושי צעיר לימים בא החדרה ויביא מים בכד לרחצה.

  • אנדי – פנתה אליו הגברת בפקודתה – דפק נא בדלת חדר עליזא ואמר לה, כי כבר צלצלתי פעמים שלש. – “אמללה!” הוסיפה בדברה אל נפשה ותאנח.

כאשר שב אנדי הנה שנית אחרי מלאו מצות גברתו הפיקו פניו תמהון ובהלה.

  • גברתי! כל הארונות והארגזים אשר בחדר עליזא פתוחים לרוחה, החפצים מושלכים ומפוזרים הנה והנה… אין זאת כי אם ברחה מזה בהחבא!

“אמת” – עלה פתאום על רעיון האדון ורעיתו גם יחד.

  • היא הבינה את כל אשר נעשה ותברח! – קרא האיש.

תהלה לאל! – אמרה האשה– תקותי תשעשעני, כי אמנם ברֹח ברחה.

  • רעיתי, הנך מדברת את דבריך אלה בלי תבונה. שימי נא לבך להבין, כי אם אמנם ברחה מזה, אז יהיה לי הדבר הזה למקור רעות רבות וצרות. הן זה האיש געל ראה והתבונן, כי מאד מאנה נפשי למכר את הילד, ועתה יחשב בלבו, כי אנכי הייתי עמה בעצה אחת וכי נתתי לה ידים לברוח. בדבר הזה תלוי כבודי.

ובדברו זאת מהר לצאת מחדרו. בכל הבית קמה סערה גדולה, הדלתות נפתחו ונסגרו חליפות לרגעים, אנשים שונים במראהם ובצבע עור פניהם רצו רצוא ושוב הנה והנה מחדר אל חדר ויבקשו ויחפשו בכל מקום ופנה. רק נפש אחת בכל הבית ידעה שמץ דבר על אודות מנוסת עליזא – הלא היא המבשלת הראשית, הדודה חלויה, אשר כבר עמדה פה על משמרתה בחדר הבשול. אך היא שמה מחסום למו פיה ותדום, כמו לא ראתה ולא שמעה מאומה מכל הנעשה סביב לה, ותוסיף לעשות את מלאכתה בהכינה תפינים לארוחת הבוקר ועל פניה הצוהלים תמיד רחפה עתה רוח תוגה.

עד מהרה נאספו הנה כשנים עשר נערים מבני הכושיים וישבו באגודה אחת כבני עורב על מעלות כנף-הבית לחכות לקראת “האדון הזר”, ונפש כל אחד מהם חשקה, כלתה להביא לו ראשונה את הידיעה על דבר הענין אשר לא עלה לו יפה וחפצו אשר לא הצליח בידו.

  • הוא יֵצא מדעתו! –אמר אחד מהם.

  • והוא יקלל ויגדף את הכל! – הוסיף השני.

  • כן הוא, הוא יקלל ויגדף, יתקצף ויתרגז, זאת ידעתי נאמנה – ענה גם השלישי – אנכי התחבאתי אתמול בעלית הקיר, אשר שמה תעמיד הגברת תמיד את כדיה הגדולים ומשם שמעתי את כל הדברים אשר דבר!

הנער המדבר זאת, המבין את פשר הדברים אשר הוא שומע לא יותר מחתולו השחור, התגאה עתה במעלתו על חבריו ויסתיר סודו, כי בכל עת שבתו בעליה נם שנתו ולא הקיץ אף פעם אחת.

באחרונה בא געל הנה ברכבו על סוסו. מכל עבר עפו אליו ידיעות מרגיזות לבו.

השדים הקטנים מביאי הידיעות לא שגו בחשבונם; קללות מקללות שונות בקולי קולות שמעו מפי “האדון הזר” מרבה להכיל. אבל קללותיו וקולותיו עוררו עוד יותר את רוחם, ויצהלו, וישחקו, וישרקו, וילעגו לו ויתפזרו לכל רוח למען המלט מן השוט אשר בידו.

  • הוי, לוא רק השיגה אתכם ידי, שדים קטנים ארורים, אז ידעתם את תנואתי! – קרא געל בחרון.

  • ואמנם צר יצר מאד, כי לא השיגה אותם ידך! – ענה אנדי, אשר עמד פה, בקול נצחון ויעות פניו מאחריו.

  • שומע אני פה דברים אשר אין להם שחר. שעלבי – אמר געל בהתפרצו אל חדר השלחנות – מספרים כי הבתולה ברחה מזה עם ילדה?

  • אדוני געל, רעיתי יושבת פה! – אמר שעלבי בתלונה.

  • סלחי נא, גברתי, – הצטדק געל בהשתוחחו לפני בעלת הבית – אבל בכל זאת את דברי אשנה: דברים אשר לא יאומנו שמעתי פה. היש להם יסוד?

  • אדון – ענה אותו שעלבי – אם יש את נפשך לקחת עמי דברים, אבקש אותך להתנהג בדרך ארץ, כאשר יאתה לאפרתי. “אנדי! קחה נא את שוט האדון געל, ואת מגבעתו והביאם אל המקום הראוי להם!” – הואילה נא ושבה, אדון נכבד. לדאבון לבי עלי לספר לך, כי האשה הצעירה הבינה או אולי שמעה דבר על אדות עניננו ותמלט מזה היום בלילה עם ילדה יחד.

  • קוה קויתי – אמר געל בחרון מסתר – כי צדק לפניך יהלך בדבר הזה…

  • מה, מה אמרת, אדון נכבד? - אמר שעלבי בפנותו אל געל פתאום – מה הוא פשר דבריך אלה? הן לאנשים המטילים ספק בצדקתי ובישרי תשובה אחת יש לי…

הסוחר התקפל, התכוץ וישנה טעמו ויאמר: "תודה, אדוני, כי רע ומר מאד לאיש החפץ לראות ברכה מענין טוב אשר יבקש אחרי ראותו כי שגה בחשבונו.

  • אדוני געל – ענה שעלבי – לולא ידעתי כי מוצא הענין הזה מדאיב את רוחך עתה, או אז לא יכולתי כלכל את הגלותך לא בדרך כבוד אל חדרי. אבל גם עתה מזהיר הנני בך מראש, כי סלח לא אסלח לך אם תפגע בכבודי בחשדך אותי בדבר העלמת האשה עם ילדה. אנכי אחשב לי לחוב לתת לך את אנשי ואת סוסי למען התחקות על שרשי רגליה, יען כי קנין כספך היא, ומכבודי הרף. כן הוא, געל – הוסיף שעלבי – זאת היא עצתי היעוצה לך, השקיט את רוחך ואכלת עמנו ארוחת הבקר, ואחרי כן נמתיק סוד מה לעשות. – בדבר שעלבי את דבריו האחרונים האלה קמה הגברת ממקומה ותבקש סליחה לאמר, כי לא תוכל להלוות עמהם בעת הארוחה עתה, ואחרי תתה את פקודתה לאשה מולאטית זקנה לשרת את האדונים יצאה מן החדר.

  • כאשר אחזה לא זכיתי להפיק רצון מן הזקנה עקרת הבית – אמר געל בהבינו לרֵע הגברת.

  • לא הסכנתי לשמוע בדבר איש ככה על דבר רעיתי – העיר שעלבי בשאט בנפשו.

  • אתך הסליחה, אדוני, אנכי רק לצון חמדתי לי – ענה געל בהעבירו בלי חפץ תנועת שחוק על שפתיו.

– גם הלצון נאה הוא רק במועד הנכון לו – העיר שעלבי שנית.

יקחהו אופל! הוא ירשה לעצמו דברים יותר מדי בראותו כי הענין כבר נגמר – אמר געל אל נפשו ברוגז: – תמורה גדולה אראה בו מאתמול עד היום".

הידיעה על דבר גורל שעלבי הטילה סערה גדולה בין כל מיודעיו ומכיריו. בכל מקום נתן הדבר הזה ענין לרבים לענות בו; גם בבית, גם בשדות דברו ושוחחו רק על דבר הענין הזה ותוצאותיו. ומנוסת עליזא גם היא היתה לשיחה בפי כל יען כי המקרה הזה היה הראשון בחיי העבדים וכמוהו לא היה עד היום.

הכושי סאַם אחד מעבדי האדון שעלבי ומשרתיו העומדים לפניו, גם הוא חקר ודרש את הענין הזה על פי עומק “הגיונו”, הפך בו והפך בו, ומוצא משפטו היה, כי מן העז יצא מתוק לו וכי מכל הענין הזה נשקפה לנפשו טובה הרבה.

  • כן הוא – חרץ סאַם את משפטו – רע רע הוא הרוח ההוא אשר לא ינשב אל כל עבר, והגבר ההוא לא יצלח אשר לא יבין מראשית דבר אחריתו. הלא תם לא ישאר עוד על כנו, ובכן הלא נשאר מקום פנוי לכושי אחד, ואם כן מדוע איפוא לא יעלה המקום הזה בגורלי? רעיון מחֻכם מאד. לרכוב על סוס ולנסוע לכל מקום בלי מפריע, להנעיל את הרגלים במנעלים מגוהצים ולקחת תעודת מסע מידי האדון לבלי מצא כל שטן ומפגע בדרך – האם לא יוכל גם סאם לעשות זאת? מאד מאד חפצה נפשי לדעת, מדוע לא יוכל לעשות זאת איש כמוני?…

  • הוי, סאם, סאם! לכה עד מהרה וגשה הנה! האדון צוה לחבוש שני סוסים! – קרא אליו קול אנדי פתאום וישסע את הגיונו ושיחתו אשר שח עם לבבו.

  • עמוד, נער! מה קרה?

  • הנה אך זאת היא פליאה! הטרם ידעת, כי עליזא ברחה עם ילדה?

  • אכן זו רעה חולה, כי הביצה תחכם היום מן התרנגולת – ענה סאם בגודל לבב – הן אנכי ידעתי זאת מכבר; תהלה לאל, לא צפון הוא לב כושי כמוני משכל!

  • אם כה או כה הוא הדבר, אבל האדון צוה במפגיע לחבוש את שני הסוסים, את דזערי ואת ביללי, ויאמר כי אנחנו נלוה על האדון געל לרדוף עמו יחדו אחר עליזא.

  • טוב מאד! הנה באחרונה בא היום שקויתי, אשר בו אוכל גם אני להראות במה כחי גדול. ראה תראה, אנדי, כי אנכי תפש אתפשנה בידי ומנוס יאבד ממנה, ועיני האדון תראינה מה רב כשרוני!

  • הוי סאם, שימה נא לבך לדבריך. הן גברתנו לא תחפץ, כי יתפשוה.

  • היתכן? – שאל סאם בלטשו עיניו – מי גלה לך סוד זה?

  • היום בבוקר הבאתי להאדון מים לרחצה ובאזני שמעתי את דבריה על אדות הדבר הזה. היא שלחתני לראות מה זה ועל מה זה לא תבא עליזא להלבישה, וכאשר שבתי אליה והודעתיה, כי עליזא ברחה, חרדה ממקומה בשמחה ובקול צהלה קראה: “תהלה לאל!” האדון נבהל והשתומם ויאמר אליה: “רעיתי, הנך מדברת בלי תבונה”. אך לדבריו אלה אין לשום לב, היא תפתהו וגם תוכל לו. ואנכי אמר לך באמונה, כי טוב טוב לנו לסור למשמעת גברתנו.

תחת תת מענה גרד סאם את ערפו, ואחרי דומיה קצרה אמר כמו אל נפשו:

  • ואנכי חשבתי בלבי, כי חפצה היא לשלח אותנו להשיב את עליזא הנה.

  • אמנם חפץ חפצה להשיב הנה גם את עליזא, אבל מדוע טפש לבך מהבין, כי לכל לראש יכמרו רחמיה על ילדה לבלי תת אותו בידי געל? אך למה תעמוד תחתיך סאם? הן דבר גברתנו נחוץ: את הסוסים הביאה עד מהרה!

סאם רץ בחפזון להביא את הסוסים הרועים באחו, וכעבור רגעים אחדים שב הנה ברכבו על סוס אחד הרץ במהרה ואת הסוס השני החזיק ברסנו, ויעמוד אצל כנף הבית.

ברגעים האלה יצאה הגברת שעלבי מן הבית ותעמוד על הכנף.

  • מדוע בוששת לבא? – שאלה את סאם אשר בראותו את גברתו עמד ברגל ישרה לפניה – הן אנכי כבר שלחתי את אנדי להבהילך לבא.

  • ה' ירחם, גברתי, הן לא יתכן לחבוש את הסוסים ברגע אחד, ומלבד זאת הן הם הרחיקו מאד ללכת עד קצה האחו, ה' יודע אנה.

  • סאם! פעמים רבות הזהרתיך ובקשתיך לבלי תשא את שם ה' לשוא ולבלי תאמר בכל רגע “ה' ירחם”, “ה' יודע”. לא טוב הדבר הזה.

  • הוי, ה' אלהי! עוד הפעם שכחתי, גברתי. אך מן הוא והלאה לא אוסיף עוד לאמר כדבר הזה.

  • אבל הלא כרגע אמרת זאת בשפתיך.

  • האמנם? הוי, ה' יר… רצוני היה לאמר… לא, רצוני לא היה לאמר דבר.

  • עליך להזהר בנפשך, סאם.

  • כי עתה… כי עתה תני נא לי להתבונן, גברתי, ואז תראי, כי יודע אני להזהר.

  • זכור נא זאת ושים אל לבך. אבל שמעני, סאם, אתה תסע יחד ותלך עם האדון געל למען הראות לו את הדרך ילך בה וגם להיות לעזר לו בכל מעשה. אך ראה הזהרתיך, על הסוסים חוס ושמרם מכל אסון ופגע. הלא יודע אתה, כי דזעררי היה צולע בשבוע העבר. ובכן אל ימהרו לרוץ ארחם ואל תדפקם.

את הדברים האחרונים בטאו שפתי הגברת בקול שפל ותטעים אותם.

  • היי בטוחה בדבר הזה – ענה סאם ויעיף עיניו הנה והנה בשמח בנפשו – ה' ירחם, אח… הן אנכי לא חפצתי לאמר זאת… ויגרע מלים פתאום ויפער פיו לבלי חק בחרדת נפש ועל פיו רחפה תנועה נלעגה, עד אשר גם הגברת לא יכלה להתאפק מצחוק.

  • הנני מבטיחך, גברתי, אנכי אשים לבי לדאג על הסוסים לבלי יאונה להם רע…

בלכתו מזה פגש את אנדי ויאמר לו: "כן הוא, ידידי, ברור הדבר כשמש, כי הגברת חפצה מאד לבלי נהיה אצים לדרך ועצרת תהיה לנו: גם האיש אשר אין לו התבוננות יתרה ועינים חודרות יכול לראות את זאת. ואנכי חפץ להשלים חפצה זה בכל אשר תהי לאל ידי.

בעוד רגעים אחדים היה כבר הסוחר געל נכון לשום לדרך פעמיו עם שני “עוזריו” אלה, אך השטן אשר התיצב פה לקראתו בדמות סאַם ירט הדרך לנגדו, והוא לא ידע. אחת דברה הגברת שעלבי באזני סאַם לחוס על הסוסים ושתים זו שמע: כי לא על הסוסים תחוס עינה, כי אם על עליזא ובנה יכמרו רחמיה, ועל כן יש לעצור את געל פה למען תרחיק בין כה וכה האמללה ללכת באשר היא שם. וישים בסתר סלון ממאיר תחת כר האוכף אשר על סוס געל, והסוס היה פרוע ושובב. ויהי כמעט ישב געל על האוכף ויחרד הסוס ויקפץ ממקומו ויפיל את רוכבו מעליו על פני הדשא הרך. סאם מהר אליו לקום “לעזר” לו וגם לבלום את הסוס, אך הוא כמו לא עצר כח להתקומם נגדו, והסוס אשר השתובב עתה עוד יותר זנק בגבורה ממקומו וירץ הלאה על פני הכר הנרחב. ויקומו עבדים אחרים, וביניהם גם סאם ואנדי וירדפו אחר הסוס לתפשו ולא יכלו. אולם בשעה השניה אחר הצהרים עלתה ביד סאם לתפשו וישיבהו אל מקומו, ועתה התפאר לפני געל בכחו ובעוצם ידו…

הגברת שעלבי אשר ראתה את כל המחזה הזה בעד החלון, הביעה לסוחר את צערה על המקרה הזה, אף אם בלבה שמחה עליו, ותבקשהו להשאר פה לאכל אתם ארוחת הצהרים אחרי אשר בעוד רגעי מספר יהיה השלחן ערוך. געל גמר בנפשו להעתר לה בדבר הזה וישב החדרה, אף אם בלי חפץ.

  • הראית, אנדי, הראית מה הרבתה הגברת לצחוק בהביטה בעד החלון על פני כל המחזה הזה? – שאל סאם את בן לויתו השני אחרי השיבו את שלשת הסוסים אל הארוה.

  • לא, לא ראיתי את זאת.

  • ועיני ראו זאת ונוכחת, והנני ערב לך, כי היום תצוה גברתנו לתת לנו ארוחתנו מנה אחת אפים על פעלנו אשר השגאנו היום.

 

VII: צרות האם

אין לתאר ואין לשער נפש אמללה, נדחה ואובדה יותר מנפש עליזא בעת עזבה את אהל הדוד תם.

הסכנה הגדולה, הצרות והרעות הרבות, אשר התרגשו לבא על דזאָרדז אישה, ודעתה את הצרה והסכנה הגדולה הנשקפות עתה לה ולילדה מחמד נפשה – הלכו עליה אימים ויביאו עליה בלהות צלמות. רעיון חושך עלה עתה על דמיונה בשומה לבה להתבונן אל מצבה הנורא עתה אחרי עזבה את הבית, אשר היה לה עד היום למשכן בוטח, לנוה שאנן, ואת מחסה ומצודתה אשר מצאה תמיד תחת כנף גברתה הטובה, האהובה והיקרה לה מאד.

רגש מר מלא עתה את כל חדרי לבה גם בזכרה, כי עתה נפרדה מכל החפצים אשר עמם הסכינה מימי ילדותה. רע ומר היה לה עתה לעזוב את המקום בו חֻנכה וגדלה, את היערים אשר בצל עציהם שחקה והשתעשעה, את שדרות האלונים אשר ביניהם הלכה לשוח עם אישה בימי אשרה ושמחת לבה. כל חפץ אשר נראה עתה לעיניה לנוגה הירח כמו הביט עליה בתוכחת ובלי אמר ודברים שאל אותה: “אנה תלכי, אנה ישאך גורלך ממקום מולדתך, אמללה?”

אך יותר מכל שמעה עתה את קול אהבתה לבנה יחידה המדבר אליה מסתר לבה, והאהבה הזאת הלכה וגדלה לרגל הסכנה הגדולה ההולכת וקרובה, עד אשר תעה לבבה ופלצות אחזתה. הן בנה זה הוא כבר נער אשר יוכל ללכת ברגליו והיא יכלה לנהלו אחריה בהחזיקה בידו, אך עתה פחדה פחד לעזוב אותו אף רגע מבין זרועותיה. בידים רועדות לחצה אותו עתה אל לבה בכח, ובלי עמוד אף רגע תחתיה להנפש, הרחיבה צעדיה ללכת הלאה הלאה.

רגבי האדמה הקופאים בקרח התפוצצו תחת רגליה ולכל קול נפץ רעדה וחרדה נפשה. לקול כל עלה נדף, למראה כל צל עובר על פני הדרך מת בה לבה, ותמהר עוד יותר ללכת ותהמה על הכח הרב, אשר הרגישה עתה בכל אברי גויתה. הילד נדמה לה עתה כי קל הוא כנוצה וכל צל מורא או פחד הרבה לה חילים ללכת הלאה, ושפתיה הביעו בלחש לרגעים את תפלתה לשוכן שחקים לאמר; “ה' אלהים, הושיעה נא, הצילני ביום קראי”!

הילד נם שנתו. מוראו ומצבו החדש לא הניחו לו לישון וגם הפריעו מנוחתו; אך האם הדואגת לו עצרה ברוחה ותתאמץ לצעד צעדים קלים וללכת הלך וטפף לבלי השמיע קול, ותבטיח אותו, כי הצל תציל אותו מידי האיש הרע אם ישקט וינוח, עד אשר באחרונה החל להרדם, ורק אחרי חבקו בשתי ידיו הקטנות את צוארה שאל לאמר:

  • אמי, הלא יכול אוכל לנום שנתי עתה?

  • כן, נשמתי, יכול תוכל אם חפץ אתה.

  • ואם אישן לא תסגיריני אל האיש הרע?

  • לא, לא, בני – ענתה האם ופניה חורו עוד יותר ועיניה התנוצצו.

  • האם אל נכון לא תסגיריני?

  • אל נכון – אמרה האם בקול אשר גם היא חרדה ממנו: נדמה נדמה לה כי את הדברים האלה לא דברה היא בשפתיה, כי אם קול רוח נסתר ונעלם ממנה דבר זאת… הילד הניח את ראשו על שכמה ועד מהרה נם שנתו. ידי הילד הרכות והחמות אשר נגעו בצוארה ונשימתו אשר הרגישה הוסיפו לה עצמה ואמץ רוח. כל תנועת גו הילד הבוטח בה חדרה כמו בכח עלעקטירי בכל אבריה. במקרים כאלה יעלה כח הרוח על הבשר, העצבים יהפכו אז למטילי ברזל וגם החלש יחזק והיה לגבור רב אונים.

גבולות האחוזות, יערים וחורשות עברו לפני עיניה כצללים, והיא הולכת הלאה הלאה בעזבה אחריה מקומות וחפצים רבים ידועים לה, לא עמדה אף רגע להשיב רוחה, להנפש בכל מקום עברה. ובעת אשר נבקעו עפעפי שחר כבר עמדו רגליה על דרך סלולה הרחק הרחק מכל הדברים היקרים ללבה ואשר עמם הסכינה מעודה.

את הדרך הזה ידעה, יען כי לפעמים עברה בו יחד עם גברתה אשר נסעה אל הכפר ט. לשחר פה את מיודעיה, והכפר הזה קרוב היה אל שפת הנהר אָהיאָ. ברגע הזה עלתה מחשבה בלבה לשום שמה פעמיה ולעבור דרך הנהר הזה. מה יהיה שם ואנה תלך מן המקום ההוא והלאה – זאת לא ידעה ולא חשבה, ותשליך על ה' יהבה, כי הוא יושיע לה.

בעת אשר תנועת החיים החלה להתעורר בדרך והשוטטים במרכבות ובעגלות או ההולכים ברגליהם רבו, הבינה עליזא, כי מראה פניה המפיקים חרדות ומהירות מהלכה יוכלו לבלע לה, כי יחשדוה רואיה, ועל כן הורידה את הילד מעל שכמה על הארץ, תִקנה את בגדיה ואת שערותיה ולא הלכה עוד בחפזון כאשר בראשונה. בצקלונה הקטן שמרה את צידתה לדרך– תפוחים אחדים ועוגות חלות, והנה עתה מצאה בהם חפץ להחיות נפש הילד העיף. לפעמים גלגלה אחד התפוחים על פני הדרך, וגאררי שכח את עיפותו וירץ אחריו. הדבר הזה היה לה לתחבולה טובה לעבור בין כה וכה מרחק רב מבלי משים.

בעוד זמן מה קרבו אל חרש מצל אחד, אשר דרך בו עבר נחל קטן המפכה מימיו. הילד החל להתאונן, כי נפשו רעבה וצמאה. ותעל האם על רמת שפת הנחל ותשב בצל סלע גדול, אשר כסה אותה מעין כל עובר, ופה הוציאה מזון מצקלונה ותתן לילד. והנער השתומם, כי אמו לא תטעם מאומה ויתעצב אל לבו, ויחבק בידו האחת את צוארה, ובידו השנית התאמץ לשום אל פיה פרוסת לחם.

  • לא, לא, גאררי מחמדי, אמך לא תאכל ולא תטעם מאומה עד אשר תציל את גאררי מצרה. עלינו להוסיף עוד למהר לכת ולרוץ עד בואנו אל הנהר. – ותמהר לצאת ממחבאה ותאחז דרכה הלאה בלכתה בדרכה לאט.

היא היתה כבר רחוקה פרסאות רבות מן המקומות, אשר שם יכלו להכירה בפניה. עתה חשבה בלבה, כי אם יכירה איש פה לא יחשדנה ולא יחמוס עליה מזמות לאמר, "כי עולה נמצאת בה. הכל ידעו מה רבה היתה אהבת בני בית שעלבי ואמונתם אליה ולא יעלה על לב כל איש לאמר, כי בורחת היא. ולה נקל היה הדבר לעבור דרכה מבלי משים, יען כי גם היא גם בנה הילד היו לבני פנים ורק אחרי התבוננות רבה יכול הרואה להכיר, כי הם מתיחשים אל שבט השחורים.

המחשבה הזאת השקיטה מעט את רוחה, ועל כן הרהיבה עתה עוז בנפשה לנוח מעט בבית שדה הבנוי בנוה על יד הדרך וגם לסעד שם לבה. כל אשר המרחק מבית אדוניה הלך הלך ורב, כן מעטה יראתה וכן נחו שקטו עצביה והרעב והעיפות ענו את נפשה, יען כי עתה רק עתה הרגישה, כי רעבה ועיפה היא מאד.

גברת הבית פה היתה אשה טובת לב ובעלת דברים וכפי הנראה שמחה וצהלה לקראת האורחה, כי תוכל לקחת עמה דברים ולשוחח מעט כאשר אהבה נפשה, ותאמין לדברי עליזא באמרה לה, כי “הולכת היא לבקר את מיודעיה במקום הקרוב ולשבת שם שבוע אחד”.

שעה אחת לפני בוא השמש קרבה עליזא אל הכפר ט., אשר על שפת הנהר אָהיאָ. פה עיפה נפשה מאד, רגליה בצקו וכל אבריה כמו ההמוללו. אך אמץ לבה לא עזָבָה. היא העיפה עיניה ראשונה על הנהר הזה, והוא נדמה לה עתה כנהר הירדן השוטף ועובר בינה ובין ארץ כנען – ארץ החפש והדרור.

ימי האביב הראשונים היו אז; מי הנהר גאו אז מאד וגלידי קרח צפו על פניהם והגלים נשאו אותם במורד הנהר. ויען כי חוף הנהר מעבר קענטוקקי היה גבנוני מאד, על כן נאספו גלידים רבים באֶשד הצר במקום ההוא, והמון הקרח היה כעין גשר מטֻלטל ומתנועע המחבר את שני חופי הנהר.

כרגע עמדה עליזא תחתיה ותתבונן אל המחזה המעציב לב הזה. היא ידעה מאד, כי בעת יזרבו המים וגלידי הקרח יצופו על פניהם אז לא יתכן לעבור את הנהר בצנה. ותבא אל בית המלון העומד על שפת הנהר לדרוש ולחקר דבר.

בעלת הבית עמדה עתה על יד האח המבוערת להכין ארוחת הערב, ובשמעה את קול עליזא הצלול המדברת בתחנה, פנתה אליה ומלקחיה בידיה.

  • מה לך? –שאלה אותה.

  • הגידי נא לי, היש עתה צנה עוברת אל עבר הנהר השני?

  • לא, עתה חדל אורח הצנות.

בעלת הבית השתוממה למראה פני עליזא הדלים ולמבוכתה ותשאל אותה בתשוקת נפש:

  • ולך נחוץ מאד לעבור אל העבר השני? האם אחד מבני ביתך חולה? הן כאשר אחזה נבוכה אַת מאד.

  • ילדי חולה אנוש הוא מאד –ענתה עליזא. –הידיעה הזאת הגיעתני היום בלילה, ובתקותי כי אמצא פה צנה עוברת הלכתי כה כל הלילה וחצי היום.

  • מה רע ומר הדבר הזה – אמרה האשה, אשר גם בלבה התעוררו עתה רחמי אֵם, – צר לי מאד עליך. שלמה! קראה בהושיטה ראשה בעד החלון.

לקול קריאתה יצא מבנין קטן הנשען אל הבית איש בא בימים נושא אופד עור על חלציו וידיו מלוכלכות.

  • הגידה נא לי, שלמה – אמרה האשה – האם האיש ההוא יעבר היום בלילה את הנהר בחביותיו, או לא?

  • פה מתחת – אמרה האשה בפנותה אל עליזא – פה מתחת ישנו איש אחד החפץ לעבור את הנהר היום בלילה בסחרתו אשר עמו. הוא יבא הנה לאכול ארוחת הערב, ואַת שבי פה אם תחפצי וחכי לו. מה נעים הוא הילד הזה! – הוסיפה האשה בתנועת רצון ותתן לילד עוגה קטנה.

אך גאררי הקטן העיף מאד בכה מרפיון כחו ועיפותו.

  • ילד אמלל! – אמרה עליזא – הוא לא הסכין מימיו לעבור אֹרח, ואנכי האצתי בו מאד.

  • כי עתה הביאי נא אותו הנה – אמרה האשה בפתחה לפניה דלת אל חדר קטן אשר שם היתה מטה פנויה.

עליזא הניחה את בנה אל המטה המראה לה ותחזיק את שתי ידיו בכפיה עד אשר תקפתהו שנה. הרעיון הנורא על דבר רודפיה לחך כאש את דמי לבבה והלבה. בתוגה נצחת ובעינים יורדות דמעה הביטה אל גלי הנהר השוטפים והעוברים ואל שאון זרמתם, שהם הפרידו בינה ובין ארץ החפש…

עתה עלינו לעזוב אותה לזמן מה ונשובה לראות, מה יעשו עתהרודפי נפשה באשר הם שם.

*

אף אמנם הגברת שעלבי הבטיחה, כי ארוחת הצהרים תוכן עד מהרה, אבל הבטחתה זאת לא באה. גם געל האץ לדרכו שמע בצותה למשרתיה הרבים להאיץ בחלויה המבשלת, כי תמהר תחיש מעשיה בחדר הבשול, אבל המבשלת הזאת כמו לא שמה לב הפעם למצות גברתה, ותניע ראש אחריה, ותהגה בשפתיה סוד שיחה, ואת מלאכתה עשתה בעצלתים וברפיון כפים.

באורח נפלא הבינו כל המשרתים, כי הפעם לא יזעף לב הגברת על אחור זמן הארוחה, וכמו גם השטן התערב בהליכות הבית היום, כי פגעים ומכשולים רבים נראו על כל צעד ושעל: פה נשא אחד המשרתים מרק בקערה ויכשל בלכתו והמרק נשפך ארצה, ועל כן הלא על הדודה חלויה להכין מרק אחר טוב ומתוק לחיך הראוי לעלות על שלחן אפרתים, ואחת גזרה הדודה, כי לא תוכל להעלות על השלחן בשר נא ומרק חסר טעם בגלל איזה איש האץ לדרכו לצוד אנשים בחרמו; שם נשא משרת שני כדים מים קרים ויפול תחתיו וישפך את המים, ועל כן עליו ללכת אל המבוע לשאב מים אחרים, ושם הפיל משרת שלישי בשגגה את החמאה מידו על הארץ. רץ אחר רץ באו אל חדר הבשול להאיץ בדודה חלויה ויודיעוה, כי להאדון געל חרה עד מות ומרוב זעמו לא יוכל לשבת תחתיו וכי הוא מתהלך הנה והנה בחדר ולרגעים יביט חליפות פעם בעד החלון ופעם בעד הפתח.

  • הן כארחו ימציאוהו! – אמרה הדודה חלויה בשאט נפש ובחרון: – נפשות רבות עשה לפורחות, על אנשים רבים הביא שואה ומשואה. שמעו נא כלכם! – קראה בהניעה את המלקחים בידיה, שמעו נא את הדברים, אשר קרא באזנינו בן-האדון, דואָרדז: כי נשמות האנשים האמללים קוראות לפני כסא הכבוד בעולם האמת, כי יקום ה' את נקמתן מבני בליעל אשר הצמיתון, וה' ישמע גם לקול הנשמות המתאוננות לפניו על איש הדמים געל.

את הדודה חלויה כבדו הכל בחדר-הבשול, ועל כן הטו כל העבדים אזניהם לשמוע בשום לב ובנפש שוקקה את דבריה. ועתה אחרי אשר השלחן כבר היה ערוך וגם הארוחה ערוכה, יכלו לשבת בחדר הבשול במנוחה לשוחח עמה וגם לשמוע משפטי פיה.

  • אנשים כמוהו אל נכון יעֻנו בעולם הבא ביסורים קשים בתפתה לעולם – אמר אנדי אל המסובים שם: – האף אין זאת?

  • מה מאד חפצתי לראות זאת בעיני! – קרא דזעק הקטן.

  • בנים! – נשמע פתאום קול אשר ממנו נדמו כלם. הקול הזה היה קול תם אשר בא החדרה חרש וישמע בעמדו תחתיו את כל השיחה הזאת. – בנים! אדמה, כי גם אתם לא ידעתם את אשר תדברו בשפתיכם. “לעולם” – מלה נוראה היא מאד: פלצות תאחז בשרי גם בחשבי על אדותיה! אל נא תדרשו יסורי עולם לכל איש!

את היסורים האלה איננו דורשים לכל איש, רק לאלה הסוחרים בנפשות אנשים – ענה אנדי: – והאנשים האלה הלא ראוים הם ליסורים כאלה על רוע מעלליהם ועל השחיתם דרכם על פני האדמה.

  • והאם לא בצדק יתאוננו עליהם? – ענתה גם הדודה חלויה חלקה: – האם לא יגזלו עוללי טפוחים מזרועות אמותיהם? האם לא יכבשו רחמיהם מיונקי שדים המחבקים חיק אמותיהם וימכרום לדראון עולם? האם הם לא יפרידו בין גברים לנשיהם ולא ימררו חייהם לעולם? אלה יאבדו, יתגלגלו תחת שואה – והם לא ישימו לב, יאכלו מטעמים, ישתו ממתקים ויתענגו על כל טוב. אדון עולם! אם לא להם ערוך תפתה, אם אותם לא יקח אופל – למה זה הם? – ובדבר זאת חלויה בנפש מרה כסתה באפודה את פניה ותבך ותתיפח.

  • עלינו להתפלל גם בעד שונאינו ואויבי נפשנו – אמר תם.

  • להתפלל בעדם? – קראה הדודה חלויה – לא, הדבר הזה לא יתכן בעיני. לא אוכל להתפלל עליהם, לא אוכל.

  • לא תוכלי יען כי כן הנך מטבעך – ענה תם: - אבל אל תשכחי, כי ברכת ה' גברה על טבע האדם. שימי נא לבך והביני, מה הוא גורל נשמות האנשים האלה, ואַת הודי לה' כי טוב כי לא שם חלקך כהם ולא אליהם נמשלת. ואני הן טוב טוב לי להמכר אלפים פעמים מאשר לשאת עלי עונות אנשים רעים וחטאים כאלה.

  • כן גם אנכי עמדי – אמר דזעק: – יצילנו נא ה' מרעה כזאת, האף אין זאת, אנדי?

אנדי הניע ראשו לאות, כי גם דעתו כדעתו וירִץ עמו. ותם הוסיף לדבר:

  • שמח אני, כי אדוננו שעלבי לא שם היום בבוקר לדרך פעמיו, כאשר אמר מראש; הדבר הזה היה רע בעיני יותר מהיות מכור לאיש אחר. יתכן כי טוב היה לו לנסוע באשר יסע בלי קחת ברכתי טרם אלך מזה ואינני, אבל רע מאד היה עלי המעשה לוא הרחקתי נדוד עם האיש החדש אשר בעלני ואת אדוני הראשון לא ברכתי; הלא אנכי ידעתיו מאז עוד מאביב ילדותו, אך תהלה לאל, ראה ראיתי את אדוננו היום והנני מקבל עלי את הדין באהבה, עקב אשר ידעתי כי האדון לא יכול לעשות אחרת. אולם נפשי ירעה לי, אולי יבולע לעניניו אם מקומי יפקד פה. הלא הוא לא יוכל לנסוע ולעבור יום יום בכל גבולות נחלתו, ומשרתיו אף אמנם תמימי דרך הם, אבל הם עוד טרם השתלמו בעבודתם. הנה וה' הוא הדבר הגוזל ממני מנוחתי!

ברגע הזה נשמע קול הפעמון ואת תם קראו לבא אל חדר השלחנות.

  • תם, אמר האדון שעלבי, – האדון געל נוסע היום לדרכו לרגל עניניו ואת היום הזה הוא קורא לך דרור עד שובו לקחת אותך עמו; אבל ידע תדע, כי עלי לשלם להאדון הזה אלף שקל כסף, אם לא ימצאך במקום אשר יראך. ועתה תוכל ללכל אל אשר תחפץ.

  • מודה אני לך, אדוני – ענה תם.

  • אבל אל תשכח את הדבר הזה – אמר הסוחר בקול נגיד: – גם אגורת כסף אחת לא אמחל לאדונך הקודם הזה, אם לא אמצאך במקומך. לפי דעתי הן כלכם בנים לא אמון בכם.

  • אדוני – אמר תם בפנותו אל שעלבי: – בן שמנה שנים הייתי בעת אשר הגברת הזקנה נתנה אותך על זרועותי ולך לא מלאה עוד גם שנה אחת. “ראה נא תם, אמרה אלי, הנה זה הוא אלופך הרך, השגיח אליו בלבב שלם”. ועתה הרשני נא לשאל את פיך: הדברתי מימי שקר באזניך? המרתי מימי את פיך? העשיתי דבר שלא כרצונך?

הדברים האלה העירו את רוח שעלבי ועיניו מלאו דמעות.

  • תם תמים הרוח וטוב הלב – אמר בקול חנינה: – ה' הוא היודע והעד, כי צדק ואמת ידבר פיך ונאמן רוח אתה מאד… דע לך, כי לולא אכף עלי אנסי, או אז לא מכרתי אותך בעד כל הון שבעולם.

  • יהי לבך בטוח תם, כי פדה נפדך וגאולה תהיה לך – הוסיפה הגברת שעלבי על דברי אישה – ואני רק תפלה, כי ייטיב ה' את מצבנו. הואילה נא, אדון – אמרה בפנותה אל געל – אולי תואיל להודיענו למי תמכור אותו?

  • אם ככה קשורה נפשכם בעבד הזה – ענה הסוחר – אוכל להשיבהו אליכם בעוד שנה אחת.

  • אנכי נכון הנני להשלים כל חפציד לבלי יהי לך כל נזק – אמר האדון שעלבי,

  • טוב מאד – ענה הסוחר – הן לי אחת היא: למכור, לקנות ולחזור ולמכור, כי אנכי רק אל השכר אשא נפשי, וזה הוא כל ישעי וחפצי.

אף אם להאדון שעלבי ולרעיתו חרה מאד על דברי געל ועזות פניו בדברו אליהם בגסות רוח, בכל זאת חשבו עתה למשפט להשביח שאון רוחם. וכאשר הוסיף הבליעל הזה להגלות לפניהם בזדון לבו ובמדותיו הנשחתות, כן רבתה דאגת הגברת שעלבי לגורל עליזא וילדה וכן בקשה יותר תחבולות לעצור אותו פה. ועל כן הראתה לו עתה לרגעים פנים צוהלים, השלימה עמו בכל דבריו, צחקה, שוחחה עמו, ותעש את כל אשר יכלה למען האריך את1 שבתו בביתה.

בשעה השניה אחר הצהרים הביאו סאם ואנדי את הסוסים למרכב.

סאם היה עתה מהיר וחרוץ מאד. ויתהלל ויתפאר לפני אנדי, בעת אשר שניהם חכו לקראת געל, כי עתה יעלה בידו להראות את חריצותו וכי חפצם בידם יצליח בדרך אשר ילכו עתה…

  • כאשר אחזה אין אדונכם מחזיק כלבים בתוך חצרו. – שאל אותם געל בעלותו על סוסו.

  • האח, אדון, – ענה סאם בעליצות נפש: – עדות כלבים רבים יש לנו, הנה, למשל, ברונאָ כלבנו מיטיב לנבוח מאד! וגם לכל אחד מכושינו יש כלב מיוחד.

  • הרף מדבר אולת! – ענה געל וינאץ את כל הכלבים יחדו: – האין לאדונכם כלבים מלומדים לצוד כושיים? אדמה כי אין לו כאלה.

סם הבין מאד אל איזה מין כלבים ירמזון דברי געל, אך התחפש כמו איננו מבין דבר ויאמר:

– הן כמארחו ימציאוהו! – אמרה הדודה חלויה בשאט נפש ובחרון: – נפשות רבות עשה לפורחות, על אנשים רבים הביא שואה ומשואה. שמעו נא כלכם! – קראה בהניעה את המלקחים בידיה, –שמעו נא את הדברים, אשר קרא באזנינו בן-האדון, דואָרדז: כי נשמות האנשים האמללים קוראות לפני כסא הכבוד בעולם האמת, כי יקום ה' את נקמתן מבני בליעל אשר הצמיתון, וה' ישמע גם לקול הנשמות המתאוננות לפניו על איש הדמים געל.

את הדודה חלויה כבדו הכל בחדר-הבשול, ועל כן הטו כל העבדים אזניהם לשמוע בשום לב ובנפש שוקקה את דבריה. ועתה אחרי אשר השלחן כבר היה ערוך וגם הארוחה ערוכה, יכלו לשבת בחדר הבשול במנוחה לשוחח עמה וגם לשמוע משפטי פיה.

– אנשים כמוהו אל נכון יעֻנו בעולם הבא ביסורים קשים בתפתה לעולם – אמר אנדי אל המסובים שם: – האף אין זאת?

– מה מאד חפצתי לראות זאת בעיני! – קרא דזעק הקטן.

– בנים! – נשמע פתאום קול אשר ממנו נדמו כלם. הקול הזה היה קול תם אשר בא החדרה חרש וישמע בעמדו תחתיו את כל השיחה הזאת. – בנים! אדמה, כי גם אתם לא ידעתם את אשר תדברו בשפתיכם. “לעולם” – מלה נוראה היא מאד: פלצות תאחז בשרי גם בחשבי על אדותיה! אל נא תדרשו יסורי עולם לכל איש!

–את היסורים האלה איננו דורשים לכל איש, רק לאלה הסוחרים בנפשות אנשים – ענה אנדי: – והאנשים האלה הלא ראוים הם ליסורים כאלה על רוע מעלליהם ועל השחיתם דרכם על פני האדמה.

– והאם לא בצדק יתאוננו עליהם? – ענתה גם הדודה חלויה חלקה: – האם לא יגזלו עוללי טפוחים מזרועות אמותיהם? האם לא יכבשו רחמיהם מיונקי שדים המחבקים חיק אמותיהם וימכרום לדראון עולם? האם הם לא יפרידו בין גברים לנשיהם ולא ימררו חייהם לעולם? אלה יאבדו, יתגלגלו תחת שואה – והם לא ישימו לב, יאכלו מטעמים, ישתו ממתקים ויתענגו על כל טוב. אדון עולם! אם לא להם ערוך תפתה, אם אותם לא יקח אופל – למה זה הם? – ובדבר זאת חלויה בנפש מרה כסתה באפודה את פניה ותבך ותתיפח.

– עלינו להתפלל גם בעד שונאינו ואויבי נפשנו – אמר תם.

– להתפלל בעדם? – קראה הדודה חלויה – לא, הדבר הזה לא יתכן בעיני. לא אוכל להתפלל עליהם, לא אוכל.

– לא תוכלי יען כי כן הנך מטבעך – ענה תם: - אבל אל תשכחי, כי ברכת ה' גברה על טבע האדם. שימי נא לבך והביני, מה הוא גורל נשמות האנשים האלה, ואַת הודי לה' כי טוב כי לא שם חלקך כהם ולא אליהם נמשלת. ואני הן טוב טוב לי להמכר אלפים פעמים מאשר לשאת עלי עונות אנשים רעים וחטאים כאלה.

– כן גם אנכי עמדי – אמר דזעק: – יצילנו נא ה' מרעה כזאת, האף אין זאת, אנדי?

אנדי הניע ראשו לאות, כי גם דעתו כדעתו וירץ עמו. ותם הוסיף לדבר:

– שמח אני, כי אדוננו שעלבי לא שם היום בבוקר לדרך פעמיו, כאשר אמר מראש; הדבר הזה היה רע בעיני יותר מהיות מכור לאיש אחר. יתכן כי טוב היה לו לנסוע באשר יסע בלי קחת ברכתי טרם אלך מזה ואינני, אבל רע מאד היה עלי המעשה לוא הרחקתי נדוד עם האיש החדש אשר בעלני ואת אדוני הראשון לא ברכתי; הלא אנכי ידעתיו מאז עוד מאביב ילדותו, אך תהלה לאל, ראה ראיתי את אדוננו היום והנני מקבל עלי את הדין באהבה, עקב אשר ידעתי כי האדון לא יכול לעשות אחרת. אולם נפשי ירעה לי, אולי יבולע לעניניו אם מקומי יפקד פה. הלא הוא לא יוכל לנסוע ולעבור יום יום בכל גבולות נחלתו, ומשרתיו אף אמנם אין לו כאלה.

סאם הבין מאד אל איזה מין כלבים ירזמון דברי געל, אך התחפש כמו איננו מבין דבר ויאמר:

– כלבינו בעלי חוש נפלא הם, אדמה כי מוצאם הוא ממין הכלבים אשר על אדותיהם תדבר, אך הם עוד טרם למדו בדבר אשר אמרת. כלבים יקרים הם ויצלחו לכל. שלחם נא… הֵנה, הנה, ברונָא! – קרא אל אחד מהם. וכלב גדול גבה רגלים מהר לבא אליו ויחפץ זנבו לפניו ויקפץ וישרוק.

  • יקחך אופל עם כלבך יחד – הגה געל ברוח קשה: – עלה על סוסך ורוץ אחרי!

געל דפק את סוסו וילך הלאה ושני בני לויתו עמו.

  • אנכי אסע בדרך ישר אל הנהר – אמר געל בבואם כבר אל גבול אחוזת שעלבי, – יען כי משם והלאה לא תוכל הבורחת לאחז דרכה הנה והנה.

  • היטבת לדבר – ענה סאם – הנה לפנינו עתה שני דרכים העולים אל הנהר. הדרך האחד עקום ונלוז וגם מלא חתחתים, השני – דרך ישר, ובאיזה מהם תואיל אדוני, לבחור?

אנדי הביט לתמו אל פני סאם ויתמה על החפץ, כי גלה רעהו סוד חרש בידיעת תכונת הארץ במקום ההוא; אולם בכל זאת אִשֵר וְקִיֵם בנפש חפצה את דבריו…

  • לפי דעתי הלכה עליזא בדרך הנלוז, מדעתה, כי מעטים הם העוברים והשבים בו – אמר סאם.

אף אם איש ערום ומלא מזמות היה געל ודברי כל איש בחן ובדק בשבע בדיקות, בכל זאת נתן צדק לדברי סאם, באמרו בלבו כי אמנם נכונים הם.

– אבל זו רעה חולה, כי שניכם כוזבים ושקר תדברו עד אשר אין להציל מפיכם דבר נכון! –אמר געל בחשבו מחשבות ויעמוד תחתיו.

  • הן אדוני יוכל לעשות כטוב וכישר בעיניו – ענה על זאת סאם בהעמידו פניו: – ולנו אחת היא, כי באשר תלך נלך גם אנחנו. אבל… אבל חכה נא, אדון, הן אחרי התבונני היטב בלבי נחמתי, ועתה גם אני אדמה, כי טוב טוב לנו ללכת בדרך הישר…

– לא, לא, – החליט באחרונה געל, מבלי שום לב לדברי סאם האחרונים: – עתה אין לי כל ספק, כי עליזא הלכה לה בדרך הנלוז. אבל הרב הוא המרחק מן הדרך הנלוז הזה?

  • לא רב – ענה סאם בקרצו עין אל אנדי: – אבל, אדוני הן אנכי התבוננתי וחשבתי היטב וראה זה מצאתי, כי לא טוב לנו לנסוע בדרך הזה. מימי לא עברתי בו והוא משולח ונעזב מאד: מי יודע אולי נתע בו ונבא למקום לא עבר בו רגל אדם.

  • ואנכי בכל זאת נסע אסע רק בו – ענה געל.

  • ונוסף לזה שמעתי אומרים, כי הדרך הישן והנלוז הזה מלא גדרים ומשוכות, האף אין זאת אנדי?

אנדי לא ידע דבר נכון, יען כי את הדרך הזה לא ראה בעיניו ולא עבר בו מימיו ורק על פי השמועה ידעהו, ועל כן לא ידע לענות דבר לבלי ישומם.

געל, אשר הסכין מעודו לחקור ולדרוש עדות שקר ולשקול בפלס דברי המדבר בו, החליט בנפשו עתה כלה ונחרצה ללכת בדרך הנלוז והישן… אמר אמר בנפשו, כי דברי סאם הראשונים הם הנכונים, יען כי בתחלה דבר את דבריו לתמו, ובדבריו האחרונים חפץ להוליכהו שולל למען הצל את עליזא מלכד. ועל כן כמעט הראה לו סאם את מבוא הדרך דפק את סוסו ויסע ויעבור בו הלאה בחפזון. סאם ואנדי נסעו בעקבותיו אחריו.

הדרך הזה אמנם היה ישן ונלוז; בימים הראשונים נסעו בו אל הנהר, אך מאז סללו מסלה חדשה הוא משולח ונעזב בלי עובר בו. במהלך שעה אחת יכול העובר לעבור בו בלי פגע ומכשול, אך אחרי כן נפגשו בו גדרים רבים ובנינים, כדבר סאם. ועתה החל העבד-הכושי הזה להתאונן, כי קשה מאד דרך כזה לדזעררי סוסו החולה את רגליו.

  • את הוות לבכם ידעתי מאד–ענה געל על תנואתו זאת. – כל תחבולותיכם ומועצותיכם, כל תנואותיכם ודבריכם לא יטוני מן הדרך הזה. הלאה!

  • אם אתה אדוני חפץ לנסוע בדרך הזה סע לך בשלום – אמר סאם בקרצו בין כה וכה עין אל רעהו, אשר עליצת נפשו הגיעה עתה למרום קצה.

וסאם גם הוא צחק בקרבו ונפשו עלזה מאד. פעם התפאר בחוש ראיתו, כי עיניו רואות למרחוק, פעם אמר, כי הנה הנה מרחוק נשקפה לו מגבעת אשה, ופעם שאל את אנדי: אם לא עליזא היא היושבת שם במחילת העפר, בנקרת הצור?… כל אלה הדברים דבר לפעמים בפגשם מכשולים וחתחתים בדרך, והדברים האלה הרעימו מאד את געל, אשר עיניו היו לטושות ואזניו פתוחות אל כל אשר לו מסביב.

אחרי עבור להם שעה אחת בנסיעתם קרבו אל אסם גדול אשר עמד באמצע הדרך. כל נפש אדם לא נראתה ולא נמצאה פה, ויען כי האסם הזה חסם את הדרך בעד האורחים, על כן היה עליהם להעצר במקום הזה.

  • האם לא דברתי מראש באזניך, אדוני, כי אין לעבור בדרך הזה? – שאל סאם כאיש ישר נכלם על לא דבר: – מי ומי מן העוברים האורחים הזרים יוכל לדעת את המקום הזה יותר ממנו, אחרי אשר אנחנו נולדנו וגדלנו פה?

  • ארורים! הלא במחשבה תחלה ובזדון הבאתוני עד הלום! – קרא געל בחרון אף.

  • אבל הלא אנכי הרביתי דברים באזניך, אדוני, לאמר, כי הדרך הזה מלא חתחתים ומכשולים, ואתה לא האמנת בדברי, הן גם אנדי שמע את כל דברי הנכוחים.

געל לא מצא עתה כל מענה בפיו להשיב על כל הדברים הנכונים האלה, ויטה את סוסו השמאלה ויקיף את האסם ויבא אל הדרך הגדול, ושני המשרתים עשו כמוהו.

לרגל כל אלה המניעות והמכשולים אחרו שלשת הרצים בדרך ויבאו אל בית המלון, מקום שם היתה עליזא, שלש רביעיות שעה אחרי השכיבה את ילדה העיף לישון.

עליזא עמדה ברגעים ההם על יד החלון ועיניה השקיפו בו אל העבר אשר מנגד ולא ראתה את הרוכבים מן העבר השני. עיני סאם החודרות ראוה מרחוק. געל ואנדי נסעו מאחריו ברגע צרה כזה חבל סאם תחבולה כזאת: הוא הסיר את כובעו מעל ראשו ויתחפש במו הרוח הרימהו מעליו ויצררהו בכנפיו, ויריע ויצריח בקול פחדים, עד אשר נבהלה עליזא. ותחרד ממקומה ותסוג אחור מן החלון, ואז ראתה כי האורחה עברה על פניה ותעמוד ממרוצתה על יד החצר.

רוח אמץ חדש וכח חדש הרגישה אז האמללה בקרבה. בחדר, אשר שם היתה עתה, נמצא עוד פתח אחד הפונה אל שפת הנהר, ותחבק את ילדה ותחזיק בו בשתי ידיה ובמרוצה ירדה מעל המעלות ובחרדה מהרה לרוץ אל הנהר. הסוחר ראה אותה מרחוק ברגע החלה לרדת מעל החוף וימהר לקפץ מעל סוסו וירדוף אחריה להשיגה ובקולי קולות קרא לבני לויתו, כי יקומו לעזר לו גם הם.

עליזה רצה במהירות נפלאה רוץ וטפף עד אשר ברגע אחד קרבה אל הזרם. והנה בכל כחה, אשר ה' נותן לעיף ואובד ברגעי צרה כאלה, ובקול פרוע המלא יאוש נורא – קפצה מעל החוף על הקרח הצף על פני המים. נורא ואיום מאד היה הצעד הזה, אשר רק המתיאש מן החיים או המשוגע יגמר בנפשו לצעדתו…

געל, סאם ואנדי השמיעו קול פחדים יחדו בראותם את קפיצתה זאת וירימו את ידיהם למעלה מתמהון לבב.

גליד הקרח הרחב התנועע הנה והנה והשמיע קול נפץ תחת כפות רגליה בהתיצבה עליו פתאום; אך היא לא עמדה אף רגע אחד. ובקראה בקול פרוע קפצה ודלגה מגליד קרח אחד אל השני, רגליה כושלות והיא נופלת וקמה וקופצת עוד מגליד אל גליד אחר; נעליה נחלצו מעל רגליה ופוזמקאותיה בלו עד אשר רגליה נפצעו מחדודי הגלידים, אך היא לא ראתה ולא שמעה מאומה ותוסיף לרוץ עד אשר באחרונה ראתה את חוף הנהר את האיש אשר שלח לה ידו לעזרה למען תוכל לעלות על החוף.

  • בת חיל אַת, היי מי שתהיי! – אמר האיש הזה בהשתוממו למראה עיניו.

עליזא הכירה את פני האיש הזה ואת קולו. הוא היה אדון אחוזה אחת הקרובה אל מקום שבתה לפנים.

  • הה, אדוני סימס! הצילני נא, הצילני! החביאני והיה סתר לי!

  • מה תחזינה עיני היום? העלמה מבית שעלבי! – קרא סימס.

  • הילד הזה בני הוא… הם מכרוהו! הנה שם אדוניו! – אמרה ברעדה בהראותה על חוף הנהר השני אשר מעבר קענטוקקי: הוי, אדוני סימס, הלא גם לך יש ילד!…

  • יש! – ענה סימס בגסות רוח, אך בחמלה רבה הושיע לה לעלות על החוף הגבוה. – חי נפשי, כי בת חיל את, בת חיל מאין כמוך! אנכי אהבתי מאד אנשי חיל באשר אמצאם!

אחרי אשר כבר עלו אל מרום החוף עמד תחתיו…

  • מאד מאד חשקה נפשי להיות לעזר לך – אמר אליה: – אך האמיני לי, כי במקום הזה לא אוכל למצא מקלט לך… אנכי אוכל רק ליעץ לך עצתי אמונה; לכי נא שמה – אמר בהראותו לה על בית רחב ידים ולבן במראהו, אשר עמד בתוך הכפר הרחק מעט מיתר הבתים, – לכי שמה, שם יושבים אנשים טובי לב השמחים תמיד לעשות צדקה וחסד.

  • אלהים ישלם לך כפעלך! – אמרה עליזא ברעש.

  • והוא יושיעך – ענה סימס.

  • אקוה כי נודדת לא תגלה ולא תגיד דבר לאיש.

  • התתיניני לאיש בליעל? היי בטוחה, כי לא אספר דבר לאיש. הן אשה טובה ובעלת נפש אַת וראויה אַת לצאת לחפשי, ואמנם תמצאי חופש ברצות ה'.

עליזא לחצה את ילדה אל לבה ותלך הלאה בצעדי און, ברוח אמץ ובחפזון. סימס לא נע ולא זע ממקומו ועיניו הביטו אחריה.

“בעיני שעלבי אולי לא יתכן דרכי זה ולא כן יעשה שכן לשכנו, אבל מה איפוא לעשות אחרת במקרה כזה? הן לוא פגש הוא את אחת משפחותי בהיותה בצרה גדולה כזאת או אז עשה גם הוא כמוני, לא אוכל לראות עמל ואון באשר ירדפו אשה אמללה ואובדת דרך ככלבים וישאפו לבלעה, ומלבד זאת הן אני אינני מוצא חובה לנפשי להסגיר עבד לאדוניו ולרדוף אנשים אשר לא לי הם”.

געל הנבוך עמד מחריש ומשתאה על חוף הנהר ויבט בעינים כלות אל כל המחזה הזה עד אשר נעלמה עליזא מעיניו תחת רמת החוף. ויעיף עיניו הבוחנות על סאם ועל אנדי.

  • מחזה מרגיז מאד! – אמר סאם.

  • השטן, השטן בעצמו ינוח בחיקה אמר געל: – היא קפצה ממקומה על הקרח כחתול מדבר.

  • ומה היה לנו לעשות? – שאל סאם בגרדו את ערפו: –האמנם גם עלינו היה לצאת בעקבותיה? מה כחנו, כי נעשה מעשה נורא כזה? – ובדברו זאת מלא צחוק פיו.

  • הצחוק הוא לך? – הגה הסוחר ברוחו הקשה ויבט עליו בעיני זעם.

  • ה' ירחם! חי נפשי כי לא יכולתי להתאפק, – אמר סאם אחרי מצאו באחרונה חופש גמור לשמחת נפשו אשר בחר אותה עד עתה בקרבו. – ואמנם האם לא הצחוק הוא? היא מקפצת כה ברגליה הקלות, והקרח מתפוצץ תחתיה… קרק, קרק! ה' ירחם! אכן זאת היא עלמה עושה חיל!… וסאם ואנדי צחקו בלי הפוגות עד אשר דמעות נזלו על לחייהם מעיניהם.

  • חכו, חכו לי, בקול צחוק אחר תצחקו לי אחרי דעתכם את תנואתי; – התמרמר עליהם הסוחר בנופפו עליהם שוטו.

וישתמטו ממכת שוטו ובקול ענות גבורה עלו במרוצה על רמת החוף, ועד אשר הספיק לעלות שמה אחריהם ישבו כבר על סוסיהם.

  • ליל מנוחה ושלום לך, אדון! – קרא אליו סם ברחבת לבב: – גברתנו אל נכון דואגת על הסוס דזעררי, ועל כן הנני ממהר לשוב אחור, ולך הלא אין בנו עוד חפץ. ליל מנוחה לך! – ואחרי הדפו באגרופו את אנדי רעהו דפק את סוסו ויאחז דרכו הלאה. אנדי רץ על סוסו אחריו ויעלמו כרגע מעין רואה, ורק קול צחוקם נשמע לאזני געל מרחוק.

 

VIII: רודפי נפש עליזא

צללי ערב כבר נטיו בעת אשר עליזא השליכה נפשה מנגד ותעבור את הנהר אָהיא. ותלך הלאה הלאה לארך-החוף, ובאחרונה נעלמה באֵד הערב, אשר עלה מן הנהר. עתה יבדיל בינה ובין רודפיה נהר גדול בשטף זרמתו ובגלידי הקרח הגדולים הצפים על פניו.

מבלי מצא עוד כל עצה ותחבולה שב געל עצוב רוח ונוגה אל בית המלון להתיעץ עם לבו ולחבל תחבולות מה לו לעשות עתה.

בעלת בית המלון פתחה לו את הדלת, והוא בא אל חדר קטן. על רצפת החדר הזה היה פרוש מצע ישן ובלה, בפנה עמד שלחן המכוסה במפה שחורה, סביביו עמדו כסאות עץ אחדים, אשר להם מסעדים גבוהים; על כרכוב האח עמדו פסילי חמר לבן, ועל יד האח נמצא ספסל ארוך צבוע בצבע צהוב. על הספסל הזה ישב געל ויחשב מחשבותיו על דבר המסבות המתהפכות בחיי איש ועל דבר אשרו ותקותו, אשר אין להם תקומה

“למה לי לרדוף אחר ההבל – אמר בלבו באחרונה – מה חפץ לי בפרעוש הזה, כי הנני רץ אחריו ככלב?” וימלא פיו אלות וקללות על עצמו ועל בשרו. האלות והקללות האלה היו נאות לו מאד, אך מפני כבוד הקוראים לא נשנה אותן.

הקול הרם הקורא בכח אצל שערי חצר בית המלון הפריע אותו ממחשבותיו. וימהר לגשת אל החלון.

  • יקחני אֹפל אם לא יד הדבר, אשר אנשים קוראים אותו בשם “השגחה”, נגלתה פה! הלא תם לאקער הוא זה, הוא הוא ולא אחר! – וגעל מהר לבא אל החדר השני

בפנת החדר על יד שלחן-המשקים עמד איש גבה קומה, בריא וכביר כח, הוא היה לבוש אדרת עור שור מדברי ושערותיה למעלה; האדרת הזאת התאימה מאד עם מראה פניו המפיקים אימה ומגור. כל רשמי פניו ענו בו על נפשו העפֻלה על גסות רוחו ועל עזות פניו.

בן לויתו השני, אשר התארח עמו, היה הפוכו במראהו. הוא היה שפל קומה ודל בשר, מאד קל התנועה כחתול, ועיניו השחורות המפיקות ערמה ומזמה התנוצצו ושוטטו אל כל עבר, חוטמו הדק והארוך בלט לפניו, כמו חפץ הוא לחדור אל כל דבר וענין; שערות ראשו השחורות והמבריקות הציצו גם מעל למצחו ותר דנה על פניו, ומכל תנועותיו יכול הרואה להכיר, כי הוא נזהר בנפשו וחרד בכל מעשיו מאד.

האיש הגבוה מלא כוס גדולה יין שרף ומבלי הוציא כל הגה הפך אותה אל תוך פיו. והאיש השפל התקומם על ראשי אצבעות רגליו ויפן כה וכה כמבקש דבר מה בין בקבוקי היין המוצגים על השלחן ויריח את ריח כל אחד מהם, ואחרי כן דרש יין שרף מעורב במיץ ירקות. אחרי מלאו את כוסו יין נתן בה עיניו, התבונן אל אשר בתוכה כאיש היודע את אשר לפניו וישת ממנה לאט לאט בחיך טועם.

  • מה לך פה? איזה הדרך באת הנה ומה שלומך, לעָקער? – קרא געל בקול צהלה בהושיטו ידו לאיש גבה הקומה

  • ואתה, געל, מי או מה הביאך עד הלום? שאל האיש.

האיש שפל הקומה, אשר פני עכבר לו ושמו מארקס, חדל משתות את יינו ובשום לב החל להתבונן אל געל, כחתול המתבונן לפעמים אל עלה נדף או חפץ אחר בחשבו אולי ימצא בו טרף לנפשו.

  • חי רוחי כי מאושר הנני בראותי אותך היום! – אמר געל אל איש המדות – הנני עומד עתה בצרה גדולה, ואקוה, כי אתה תהיה לי לישועה.

  • הוי, הוי, – ענה המודע היקר: – עתה אמנם יש להאמין כי תצהל לקראתי! אך הגד נא, מה הוא הדבר?

  • האם האיש הזה חברך הוא? – שאל געל בהביטו בעיני השד על מארקס.

  • כן הוא, חברי הוא. מארקס, הנה לפניך שותפי לפנים, אשר ענינים רבים היו לי עמו בנאטצעץ.

  • מאד נעים לי להתודע עמך – ענה מארקס בהושיטו לגעל את ידו הארוכה והדלה הדומה לרגל עורב: – הלא האדון געל הנך, אם לא שגיתי?

  • אני אני הוא – ענה געל. – ועתה, אפרתים, אחרי אשר המקרה הטוב הביאנו יחדו הנה אדמה, כי טוב לנו לקחת עתה דברים ולהתיעץ יחדו על דבר ענין אחד. אך טרם כל… הוי, זקן בלה! – פנה אל מוכר המשקים העומד על משמרתו: – המציא נא לנו כרגע מים רותחים, נופת, גלומי קטרת וכל הדברים הנחוצים!

כעבור רגעים אחדים הועלו נרות על השלחן, הבעירו את האח, ושלשת המשוחחים ישבו שמחים וטובי לב לפני המטעמים, אשר הובאו להם.

געל הואיל באר להם את דבר ענינו, אשר לא הצליח בידו. לאקער החריש ובשום לב שמע את דבריו. מארקס מזג בין כה וכה את משקהו החריף בכוסו, כאשר אהבה נפשו, ולפעמים חדל ממלאכתו זאת ויכרה אזן לשמוע דברי המספר, בהושיטו את חוטמו החד אל פני געל. כפי הנראה מצא הספור הזה חן בעיניו, יען כי לפעמים הניע כתפיו ויתמה על החפץ.

  • כן הוא, אמנם נפלא ומפליא הדבר הזה – אמר בצחוק.

  • הן צרות כאלה וכאלה מתרגשות לבא על האיש העוסק בילדים – ענה געל בעצבון.

  • טוב היה למצא נשים כאלה אשר לא תשימנה לבן לדאג לצאצאיהן – אמר מארקס – לפי דעתי היה הדבר הזה המצאה חדשה ונפלאה, חא-חא-חא…

  • אמנם כן הוא – אמר געל; – מימי לא הבנתי את זאת: הלא מלבד צרות ודאגות לא יביאו הילדים מאומה לאמותיהן, ובכן הלא יש להן להיות שמחות אם יחלצו את נפשן מן הצרות האלה. אבל באמת נראה את ההיפך: כי כרבות הצרות, אשר תשא האֵם בגלל ילדה, כן תקשר נפשה אליו יותר בעבותות אהבה.

  • תן נא לי הנה, האדון געל, את המים החמים – אמר מארקס. – כן הוא, – הוסיף לדבר: – אתה אמרת עתה את הדבר אשר על אדותיו אני חושב עתה וגם חשבתי תמיד. פעם אחת, בעת אשר שלחתי עוד במסחר ידי, קניתי אשת חיל ויפהפיה; לה היה ילד דל וידוע חולי, גִבן היה, אם לא יתעני זכרוני, או בעל מום אחר. מה היה לי לעשות בו? מכרתי אותו לאיש אחד במחיר מצער, והאיש ההוא אמר אולי יצלח בידו לגדלו ולמצא בו אחרי כן איזה חפץ. הן אני לא חשבתי ולא עלה על לבי לחשב, כי לאֵם הילד הזה יצר על מכרי אותו; אבל הוי, לוא ראיתם אותה אז, לוא ראיתם את הסערה אשר הקימה! הרואה זאת יכול היה לחשוב, כי יען וביען בעל מום הוא ואין בו מתום, על כן גדולה אהבתה אליו. נוחם נסתר מעיניה ואיש לא יכול להשקיט את רוחה: היא בכתה, צעקה והתיפחה כמו עולמה חשך בעדה בהלקח ממנה העצב הנבזה הזה! האם לא הצחוק הוא? אכן נפלאות הן הנשים בדרכיהן!

  • כמקרה הזה קרני גם אני פעם אחת – אמר געל: – ויהי בימי הקיץ העבר ואנכי קניתי אשה עם ילדה, ילד יפה ונעים עד להפליא. הוא הביט בעיניו הטהורות ככל אחד מאתנו למראה, אך אחרי התבונני אליו היטב ראיתי, כי עור ושתום עינים הוא. כן הוא, אמרתי, אין רע אם אמהר למכרו אל אשר יקנהו. והנה מבלי דבר דבר לאיש חכיתי עד אשר אוכל להשלים חפצי זה לעת מצוא, והעת הזאת באה, כי עלתה בידי להחליפו בחבית דוחן אשר נתנו לי. אבל הוי בבוא השעה אשר חפצתי לקחת אותו מאמו ולתתו לסוחר – התמרמרה והתרגזה האם כלביאה. הדבר הזה היה רגעים אחדים טרם הפליגה האניה ועדרי רחלי עוד טרם נאסרו בכבלי ברזל. פתאום קפצה כחתול על ערמת צמר-גפן, אשר על מכסה האניה, ותגזול את השכין מידי אחד המלחים ותעופפהו אל כל עבר למאן תורא, עד אשר כל העומדים התפזרו אל כל רוח, ועד ארגיעה קרבה אל ירך האניה ותפול יחדו עם ילדה אל תוך המצולה ויצללו שניהם כמו אבנים במים אדירים.

  • בוז ולעג! – ענה לאָקער, אשר שמע את כל הספורים האלה בלי חפץ: – שניכם לא תצלחו לכל! מעשים כאלה לא תעשינה הנשים, אשר תחת שלטוני.

  • האמנם כן? ומה הן תחבולותיך אשר תמצא? – שאל מארקס בלשון נמהרה.

  • תחבולותי? תחבולותי הן פשוטות מאד. אנכי כי אקנה אשה ולה ילד, אשר אחפץ למכרו, הנני נגש אליה ואת אגרופי ארים נגד פניה והנני מזהיר בה לאמר: “אם תרהיבי עוז בנפשך להוציא הגה מפיך, אז ארוצץ את גלגלתך ולשונך עפר תלחך! השמעת? הילד הזה לי הוא ולא לך, לך אין בו כל חלק. בחפצי למכר אותו אמכרהו, ואַת שימי בעפר פיך והחרישי, ואם יצא דבר אחד מפיך אז הנה חייך ברצוני, אז תאוררי יום הולדתך!” האמינו לי, כי הן רואות ונוכחות לדעת כרגע, כי בדרכי צחוק לא בחרתי ונאמן אני לקים דברי, ועל כן נאלמות הן כרחלים, ואם אחת מהן תפתח פה לדבר דבר, אז.. ולאָקער הכה ברגע הזה באגרופו בכל כחו על דף השלחן עד אשר קול הרעש השלים לשני השומעים גם את יתר דבריו, והם הבינו אותם לשכל אף אם שפתיו לא הביעום.

  • הנה אך אלה הם אמרי שפר! – קרא מארקס במלאו צחוק פיו: – אכן בן חיל אתה, לאָקער, כי לקח טוב תתן לאלה האתונות ובתבונת כפיך תורה אותן דעה, ועל כן אדמה כי אין בינך וביניהן כל פרוד הדעות. כן הוא, לאקער, אם לא בכור שטן הנך, אז הנך משנהו או סגנו.

לאקער שמע את התהלה הזאת בענוה הנאה לה וישמח מאד עליה.

געל אחרי מלא כרסו מעדנים ואחרי הטיבו לבו ביין התעוררו בו גם רחמיו וכשרונותיו הרוחניים – דבר אשר יקרה לפעמים לא רחוקות לאפרתים בעלי רוח נכון ובעלי דעת רחבה בהיותם במצב כזה…

  • הוי, אחי, – אמר – לפי דעתי רעתך רבה יותר מדי. הלא תזכור, כי אנכי דברתי עמך תמיד על אודות הדבר הזה בנאטצעץ והעירותי אזנך, כי אם נתהלך עמהן במישרים, אז ייטב חלקנו בעולם הזה וגם בעולם הבא נקבל שכר טוב. הלא הלך נלך גם אנחנו בדרך כל הארץ – על כן אין רע אם נשים לבנו לפעמים גם אל חלקנו בעולם הבא.

  • שמעתי, שמעתי כאלה רבות – ענה לאקער: – ובי ידידי, אל תאכילני “במאכלים” כאלה הן קיבתי מקולקלה היא גם בלעדי זאת.

ובדברו את הדברים האלה הריק אל תוך פיו חצי הכוס יין שרף.

  • ובכל זאת אומר לך – אמר געל בהשתרעו בעבי גויתו על מקומו: – כי אף אם אחת היא מטרתי – לעשות הון ולאסוף כסף ככל אשר תשיג ידי ויעבור עלי מה; אך מודה אני גם אחר כל זאת, כי על המסחר ועל הכסף לבדם לא יחיה האדם: הן גם נשמה יש לנו. השומע ישמע והחדל יחדל, אבל אנכי אחשב למשפט לאמר, כי עוד יבאו ימים אשר עלינו להפרד מן הנשמה הזאת. אדוק אנכי באמונה, ועל כן אחרי כלותי את כל עניני, אז אחל לדאג גם על נשמתי ועל ענינים רוחניים. ולמה באמת נרבה הָרֵע יותר מן המדה הדרושה? לפי דעתי לא טוב הדבר הזה…

  • לדאג על הנשמה? – ענה לאקער בשאט נפש ובלעג. – הלא טרם כל יש לבדוק ולראות, להתבונן ולדעת נכונה אם יש בך נשמה או אין. האמינה לי, כי על דברים כאלה אין לך לדאג; הן אם יטחנך השטן עד אשר דק ויחפש בך חפש מחופש לא ימצא בך נשמה…

  • למה לך לדבר דברים בוטים כאלה? – אמר געל: – הלא עליך לשמוע בנחת את אמרי פי, יען כי את טובתך אני דורש.

  • כי עתה הרף נא מדבר אולת – ענה לאקער. – נכון הנני לשמוע כל אשר תדבר באזני, אבל אל נא תשמיעני דברי מוסר על דבר “אמונות ונשמות”, אשר כלכל אותם לא אוכל. ובאחרונה חפץ אנכי לדעת, במה נפלאת ממני? האם הרגש האמתי מדבר מתוך גרונך וגם לבך כן יחשוב? הלא כל חפצך הוא רק לסבב את השטן בכחש ובכזב למען הצל את גויתך החוטאת. אנכי מכיר אותך היטב ואת לבך בחנתי מאד מאז, ולמה זה הבל תדבר? הלא כל ימי חייך התמכרת לשטן – ועתה בבוא חליפתך חפץ אתה להמלט?

  • רב לכם, רב לכם, אפרתים, לא בדבר הזה אנחנו דנים עתה – התערב פה מארקס: – הלא שונות הן דעות בני אדם. אינני מטיל ספק בדבר, כי האדון געל הוא איש טוב ובעל נפש יפה, אך שונות הן מחשבותיו ממחשבותיך, תם, וכל אחד מכם ישפוט לפי רוחו. אבל הבה נעזוב נא את כל הדברים האלה, אשר אין בהם כל חפץ, ונסב שיחתנו על הענין הנחוץ יותר. ובכן, אדוני געל, הנך דורש מאתנו עזרה בצרתך לתפוש את “הבתולה” אשר ברחה ממך?

  • בעלמה אין לי כל חפץ, כי אותה לא קניתי ולא לי היא, כי אם לשעלבי. לי דרוש בנה הילד אשר קניתי. כסיל, אויל הנני, כי קניתי את הקוף הזה!

  • וכסיל ואויל היית כל ימיך – העיר לאקער.

  • הרף נא, הרף, לאקער – אמר מארקס: – עזוב את התוכחות האלה! ראה, הנה האדון געל נותן לנו ענין טוב אשר ברכה בו. ואנכי הנני בעל נסיון בענינים כמו אלה. ועתה הגידה נא לי, געל, הבתולה הזאת מה היא? מה דמותה? מה מראה?

  • צחה ואדומה, לבנה ויפהפיה גם מלומדה. נכון הייתי לשקול בעדה על יד שעלבי שמנה מאות וגם אלף שקל, ובכל זאת קויתי להשתכר מן הסחורה הזאת עוד.

  • לבנה ויפהפיה וגם מלומדה! – חזר מארקס על דברי געל ועיניו התנוצו כעיני הזאב הרואה לפניו טרף טוב: – שמע נא לאקער, ענין כזה טוב הוא לנו מאד: אנחנו נצוד אותה בחרמנו על חשבוננו, את הילד נסגיר בידי געל, כי לו הוא. ואת הבתולה נוליך שבי למכרה באָרלעאן. האף אין זאת?

לאקער, אשר ישב ברגעי השיחה האחרונה כאיש ההוגה דעות ופיו פתוח, סגר עתה שפתיו ככלב אחרי אחזו טרף, ובמדעו התבונן היטב אל “הרעיון”, אשר ערך מארקס לפניו.

  • הנה כה הוא דרך אנשים חכמים כמונו בענינינו – הוסיף מארקס לדבר במזגו את כוסו. – בכל סביבות גדות הנהר יש לנו שופטים הדרושים לחפצנו תמיד. לאקער יפעל פעולתו בכחו ובאונו, ואנכי הדרש אדָרש בבית המשפט להִשָׁבֵעַ או להשביע. לו ראית, געל, מה נהדר הנני בכבוד בהרָאותי לפניהם, לוא שמעת את הוד קולי בדברי באזניהם! פעם יקרֶא עלי שם האדון טוויקען מאָרלעאן החדש, בפעם השנית אקרֶא בשם האציל בעל האחוזות, אשר על גדות נהר-הפנינים ואשר שבע מאות כושיים סרים למשמעתו, ובפעם השלישית הנני אחד מקרובי הענרי קלע, או אחד מעתודי קננטוקי, הלא תדע, כי כשרונות בני האדם שונים הם למיניהם. הנה, למשל, לאקער יודע מאד את חכמת האגרוף וידיו תעשינה תושיה במלחמת תנופה, אבל לעומת זה אין לשונו ממהרת לדבר שקר. ספק גדול הוא לי אם בכל המקום הזה מסביב נמצא עוד איש אחד בלעדי, אשר יוכל להשבע על כל דבר שבא או שלא בא לעולם לפני כל איש, ואשר יוכל לעוֵת פני הדברים ביתרון הבשר ולהִתַמֵם בעשותו כל אלה לבלי יכירו הרואים את הוות לבו. הנני נותן הבטחתי אמונה, כי יכול אוכָל להוליך שולל גם שופטים נקיי כפים וצדיקים יותר משופטינו.

תם לאקער שסע פתאום את דברי מארקס ויך בידו החזקה על השלחן בכח עד אשר הבקבוקים והכוסות נעו והזדעזעו.

  • כן יקום! – קרא בקול.

  • ה' עמך לאָקער! – ענה מארקס – את הכוסות האלה מה לך לשבר? ידעתי כי כביר כח אתה, אך את כחך שמור אתך לענין אחר טוב מזה.

  • אבל הרשוני נא, אפרתים, לשאל: האם לי לא יהיה כל חלק בשכר אשר תמצאו? – שאל געל.

  • ומה לך עוד? המעט לך כי נשיב לך את הנער? – השיב לאקער.

  • הלא כל הענין הזה מידי הוא לכם. – הגין געל על זכותו: – לא, ידידי, הנני נותן כסף די הוצאותיכם על הדבר הזה, אבל את החלק העשירי מן הרֶוח אדרוש מידכם.

  • משפט צדק מאד! – הגה לאקער בתופפו באגרופו על השלחן: – החפץ תחפץ להתעות אותנו בשוא? התדמה בנפשך, כי אנשים כמוני וכמארקס יהיו בעוזריך ומאום לא ישאו בעמלם? לא, ידיד יקר, את נפש האשה נקח לנו, ואתה דום והחרש, ואם אין – ולקחנו לנו את שתי הנפשות האלה גם יחד, ואין מוחה בידינו. הלא אתה הראית לנו את הדרך בה נלך, ועתה הנה אנחנו נעשה את אשר לפנינו, ואתה עשה כטוב וכישר בעיניך. ואם אתה או שעלבי תחפצו לרדוף אחריהם – עלו והצליחו.

  • כי עתה לו יהי כדבריך – ענה געל ביראו אולי ינחמו מהחלטתם: – המציאו לי רק את הילד, והאֵם תהי לכם לשלל. הן לא בפעם הראשונה אנחנו באים במסרת ענינים כאלה ובדבר שפתיך בטחתי תמיד. אבל אחת אשאל ממך: הבטיחני נא להמציא לי את הילד במרוצת השבוע הזה, ויותר אינני דורש ממך מאומה.

  • הדבר הזה מעט הוא ממני – אמר לאקער – השכחת, געל, כי הענין אשר המצאת לי בנאטצעץ ואנכי עמלתי בו ולא מצאתי כל שכר? עתה הנך בידי ופה אמצא מקום לגבות את חובי. אחת משתי אלה: שקל נא על ידי עתה חמשים שקל, או התיאש מן הנער, כי לא תראהו לעולם.

  • מה לך, מה לך לאקער! – קרא געל – הלא אנכי נותן לכם ענין, אשר ממנו תוכלו להרויח כאלף שקל!

  • התחשב בלבך, כי אין לנו ענינים אחרים גם לחדש ימים ויותר? או אולי תדמה בנפשך, כי נשליך את כלם אחרי גונו ונרדוף אחרי פרעושך? ואף עוד זאת אשאלך: מה יהיה אם לא יצליח חפצנו בידנו לתפש את האשה – התשלם לנו אז בעד עמלנו אף אגורה אחת? לא, אח יקר, שקל נא לי על ידי עתה את חמשים השקל, והיה אם נצליח בדרכנו והשבנו אותם לך, ואם לא – והיה זה שכרנו בעד עמלנו. הכן דברתי, מארקס?

  • אמנם כן הוא – קים מארקס את דברי רעהו: – הלא חמשים השקל יהיו לנו רק בתור ערבון ובטחון, ובכן נגמור נא את הענין בשעה טובה ובשלום. לאקער רעי מבטיח אותך להמציא את הנער אל המקום אשר תאמר. האף אין זאת, לאקער?

  • אם אמצאהו אז אביאהו אל גראנני בעלצער היושב בעיר צינצינאטי על יד החוף, ובביתו אשאירהו.

מארקס הוציא מצלחת בגדו ספר זכרונות קטן נאלח, אשר ממנו הוציא רשימה ארוכה ויעיף עיניו בין שורותיה ויקר בלחש את תכנה לאמר:

“בארנס, גליל הגראף שעלבי, הפועל דזים, שלש מאות שקל בעדו אם חי ואם מת יהיה; עדוערדס – דיק ולוסי איש ואשתו – שש מאות שקל; האשה פאָללי ושני ילדיה – שש מאות שקל בעדה או בעד ראשה”.

  • הנני מונה עתה את ענינינו בכונה למען דעת נכונה היכול נוכל למלא את ידינו בענין החדש הזה – אמר בפנותו אל געל. ואחרי דומיה קצרה פנה אל רעהו ויאמר: – "לאקער, בענינים האלה עלינו למלא את ידי אדמס ושפרינגר כל עוד יש תוצאות להם… הן שמותיהם כבר נרשמו בספר.

  • אבל הם ידרשו מאתנו מחיר יקר מאד – ענה לעקער.

  • בדבר הזה השליך עלי יהבי ואל תירא – השיב מארקס בהוסיפו לקרא הלאה את הרשימה. – הן הם עודם צעירי ימים וחסרי נסיון בדבר הזה ולא יעיזו פניהם לדרוש מחיר רב, בשלשה מהם הלא בנקל יש לגמור דבר; אותם יש להמית בחצים. או להשבע לפני השופטים כי הומתו בחצים, ובעד דבר כזה לא יוקירו את המחיר. ויתר הענינים יחָשבו לעת אחרת, כי עוד יש ספוק רב בידינו לעשותם. ועתה הבה, נחל מעשינו – הוסיף בכפלו את הרשימה בידו לשימה אל תוך צלחתו. – הגידה נא לי, געל, האם עיניך ראו ולא זר, כי האשה אשר אתה מבקש עלתה על החוף?

  • עיני ראו אותה בעלותה, כראותי אתכם עתה.

  • הראית גם את האיש אשר הושיע לה להעפיל ולעלות שמה? – שאל לאקער.

  • גם את האיש ראיתי.

  • יש להאמין, כי היא מסתתרת עתה שם, אך איזהו מקום מחבואה – זאת שאלה היא. ומה תאמר על זאת, לאקער? מה תהי ראשית מעשינו?

  • עלינו לעבור היום בלילה את הנהר, יהי מה – ענה לאקער.

  • אבל הלא אין לעבור אותו עתה בצנה – אמר מארקס: – המים הזדונים גאו ופניהם כסֻו בגלידי קרח העוברים במורד הזרם.

  • לכל אלה אין לשים לב – ענה לאקער; – אחת ידעתי, כי עלינו לעבור את הנהר.

  • אלהים אדירים! – קרא מארקס בחרדות בגשתות אל החלון: – הן בחוץ חושך ועלטה איומה…

  • הנך חרד לנפשך, מארקס, אך אנחנו לא נוכל לעשות אחרת: עלינו לעבור את הנהר. אם נעזוב יום או יומים, אז תעבור האשה את הגבול ועמלנו יעלה בתהו.

  • אנכי אינני חרד לנפשי – ענה מארקס, אך…

  • אך מה? – שאל לאקער.

  • הנה אך זו רעה רבה, כי צנה לעבור בה אין פה.

  • שמע שמעתי באמר בעלת הבית, כי היום בלילה תהיה גם צנה ואיש אחד יעבר בה. אל האיש הזה נלוה גם אנחנו ונעבור את הנהר יחדו.

  • אדמה, כי גם כלבים עזי נפש יש לכם? – אמר געל.

  • יש ויש לנו כלבים חרוצים מאד! – ענה מארקס – אך מה חפץ לנו בהם? היש לך אחד מחפצי האשה אשר בהריחם אותו יוכלו להתחקות בחושם על עקבותיה?

  • גם את זאת תמצאו תחת ידי! – ענה געל בצהלת רוחו: – בהיותה נחפזה לברח עזבה על מטתה מטפחת ומגבעה

  • טוב הדבר מאד! – קרא מארקס – ובכן, הכונו אדונים.

  • אבל הכלבים הלא ישחיתו את האשה בהתנפלם עליה? – שאל געל

  • ואמנם כן, בדבר הזה יש לנו לעַיֵן ולהתיעץ, הנה זה לא כבר טרפו כלבינו נפש כושי אחד לגזרים עוד טרם הספקנו לגשת אליו ולהצילו משִניהם.

  • אם כן איפוא הנה לא יצלחו כלביכם לסחורה אשר יש להזהר ביפי מראֶה באשר זה הוא כל ערכה – אמר געל.

  • כן דברת, געל, – התרצה גם מארקס: – אין כל חפץ בכלבים במקומות ארצות הברית, אשר שם יתנו לכושיים הבורחים עזר וישע וגם סוסים יתנו להם לנמען ימהרו להמלט על נפשם. טובים הם הכלבים רק במקומות, אשר אם יברח משם אחד הכושיים ימלט ברגליו אל אשר ישאהו האפל.

לכו ונלכה אדונים! – קרא לאָקער בבואו החדרה, אשר ממנו יצא לפני רגעים אחדים למען הדרישה והחקירָה: – זה עתה ספרו לי, כי האיש העובר בצנה בא בא הנה. הבה, מארקס!

צר היה מאד למארקס לעזוב את החדר הזה, אך בכל זאת סר למשמעת חברו ויקם ממקומו וילך אחריו.

וגעל אחרי התיעצו עוד רגע עם שני ציריו הנאמנים על מצפונותיו ועל המעשים אשר עליהם לעשות עתה, שקל בלי חפץ חמשים שקל על יד לאקער, ואחרי כן נפרדו שלשת החברים איש מעל רעהו.

*

בעת אשר המחזה הזה נראה בבית המלון פה, מהרו שני העבדים, סאם ואנדי, לשוב אל בית אדוניהם שמחים וטובי לב. נפש סאם שמחה והתעלסה מאד ובעבור חושו בו קרא, צהל ושרק לרגעים, חג ונע הנה והנה, הניע את ידיו ואת רגליו, פעם התהפך על האוכף וישב עליו ופניו פונים אל אחורי הסוס, ופעם ישב ישר כבראשונה וישמיע קול צהלה ורנה; פעם השתגע והתהולל בשנותו את טעמו, ופעם העמיד פניו כפנים של רוגז ויחל להוכיח את אנדי על אשר יעלץ ויגיל, ירנן ויצהל קולו על לא דבר, ובעוד רגע והנה פיו ימלא עוד הפעם תרועה עד אשר קולו נשמע בכל סביבות היער כקול הרעם. והסוסים בין כה וכה ששו לרוץ ארחם בכל כחם, כי דפקום רוכביהם, ובשעה השתים עשרה קרבו אל כנף בית אדוניהם. הגברת שעלבי מהרה לצאת לקראתם.

  • האתה הוא, סאם? והם איָם?

  • האדון געל נשאר בבית המלון יען כי נפשו עיפה מאד, גברתי.

  • ועליזא.

  • עליזא עברה את “הירדן”; רגליה עומדות עתה, כאשר יאָמר, בארץ כנען.

  • אל מה ירמזון דבריך אלה, סאם? – שאלה הגברת בקול רועד ולבה בקרבה הולם פעם מבלי דעת מה בפיו.

  • כן הוא, גברתי, אלהי הרחמים מרחם על כל בריותיו. עליזא עברה את הנהר אהיאָ בנקל ובארח פלא, כמו ה' בכבודו ובעצמו העביר אותה ברכב ובסוסי אש.

רגש אמונה היה מתעורר תמיד בלב סאם בעמדו לפני גברתו, וכן היה דרכו לפאר את דבריו באזניה במבטאים ובתמונות מספרי הקודש.

  • עלה הנה, סאם! – אמר האדון שעלבי, אשר גם הוא יצא אחר רעיתו אל כנף הבית: – עלה הנה אל משכננו וספר לנו את כל אשר קרה, דבר דבור על אפניו. ואַת, עמיליא, – אמר בפנותו אל רעיתו ויחבקה בזרועותיו" – רואה אנכי, כי רועדת הנך מקור וקפאון, וכל הדבר הזה, כאשר אחזה, יניע את לבך. בי, יקירתי, הרגעי, ולמה ירע לך מאד?

  • למה ירע לי? האם לא אשה, לא אֵם לילדים הנני גם אני? האם דם הנפש הטהורה עליזא לא מידנו ידָרש בשמים? אל רחום וחנון, סלח נא לעוננו כי רב הוא!

  • איזה עון, עמיליא? היש עול בכפנו? הלא את הדבר הזה עשינו לא ברצון טוב, כי מצבנו, גורלנו אכף עלי נו לעשותו.

  • אבל בכל זאת אומר לי לבי, כי אשמים אנחנו וחטא חטאנו לפני ה' – אמרה הגברת: – הרעיון הזה יענה את נפשי ולא אוכל להנצל ממנו.

בעוד רגע אחד עמד סאם לפני פתח חדר האורחים.

  • הבה, סאם, עתה ספר לנו את כל אשר ראית וידעת – אמר אליו האדון שעלבי: – הידעת איה איפה היא עתה עליזא ומה נעשה בה?

  • כן אדוני. בעיני ראיתי אותה בקפצה מגליד קרח אל משנהו על פני מי הנהר. פלא, פלא גדול היה הדבר הזה! גם את זאת ראו עיני, כי איש אחד קם לה לעזר להעפיל ולעלות על רמת החוף, ואחרי כן נעלמה מעין רואה בעבי האֵד, אשר עלה והשתרע על פני כל היקום.

  • סאם, הן לבי לא יתנני להאמין בפלא הזה – אמר האדון שעלבי: – לא יאומן, כי יוכל איש לקפץ על גלידי קרח הנשואים על פני המים.

  • אם ה' לא ירצה, אז אמנם לא יוכל כל איש לעשות זאת. אך הבה אספר לך אדוני את כל הדבר כאשר היה. האדון געל, אנדי ואנכי באנו יחדו אל בית מלון קטן העומד בקרבת הנהר. ויען כי נפשי חשקה מאד לתפוש את עליזא, על כן הקדמתים ואעבור מעט על פניהם. והנה בקרבי אל חלונות בית המלון ראיתי את עליזא העומדה בחדר על יד החלון. ברגע ההוא הסיר הרוח את כובעי מעל ראשי ויצנפהו צנפה ממני והלאה, וארים את קולי ואקרא בכח עד אשר יכולתי לעורר גם רפאים מקבריהם. עליזא שמעה את קולי ותחרד חרדה גדולה ותסוג אחור מן החלון, וברגע ההוא קרב שמה האדון געל ויסר אל חצר בית המלון; ועליזא הספיקה בין כה וכה לצאת דרך פתח אחר ותמהר לרוץ אל שפת הנהר. אז ראה אותה האדון געל וירץ אחריה, ואני ואנדי רצנו עמו. מי הנהר, אשר גאו מאד, פרצו גבול ויעברו על גדותיהם, ושטף זרמתם השתרע על הככר הגדול כעשר אמות מן החוף והלאה ושם התנועעו והתנגשו הנה והנה גלידי קרח גדולים הצפים על פני המים. אז אמרתי בלבי, כי בעוד רגע תתפש בידי געל, יען כי מנוס אבד ממנה; אך פתאום צעקה בקול מר – מימי לא שמעתי קול צעקה כזה! – ותקפץ קפיצה אחת גדולה מעל שפת הנהר על הקרח, ובה מהרה לקפץ ולעבור מגליד אל גליד. הקרח מתמוטט, מתפוצץ ומתנועע תחת רגליה, והיא איננה שמה לב, היא מקפצת כה ועוברת מגליד אל גליד אחר כאילה. כן הוא, אדוני – כלה את דבריו – אכן פלא הוא, נס מן השמים!

מדי דבר סאם את הדברים האלה ישבה הגברת משתאה ומשתוממה, לבה נע בקרבה ופניה חורו מאד.

– תהלה לאל גומל עליה, כי עוד בחיים חיתה! – אמרה באחרונה – אך מה תהי אחריתה עתה? איה איפה היא?

  • אלהים לא יעזב אותה – ענה סאם בנשאו עיניו למרום: – הלא אַת, גברתנו, הורותינו לדעת, כי דרכי ה' נפלאים ולו נתכנו עלילות. הנה, למשל, היום, לולי אנכי שהייתי לה, או אז כבר נתפשה בכף, לולי אנכי ירטתי הדרך לנגד געל ולולי התעיתיו כחמש פרסאות הרחק מן הדרך הישרה והלאה, או אז כבר דלק אחר עליזא וישיגה, ככלב את טרפו. הן בכל דבר נראה אצבע אלהים ונפלאות מעשיו!

  • רב לך סאם! אנכי לא אוכל להתיר את ידי עבדי לעשות כדברים האלה לאפרתים הבאים בצל קורתי – אמר האדון שעלבי בהעבירו כמו תנועת רוגז על פניו.

קשה הדבר להתחפש גם לפני הילדים גם לפני הכושים: כאלה כן אלה יבינו בחוש טבעם את מחשבת לב המדבר בם אף אם יתאמץ להסתירה מהם. גם סאם הבין עתה לרֵעַ אדוניו וידע, כי את אשר הביעו לו שפתיו לא הגה לבו בקרבו, ועל כן לא התעצב עתה אל לבו גם אחרי שמעו מוסר תוכחתו.

  • אמת וצדק דבר אדוני הפעם… אנכי הסכלתי מאד עשה וגם האדון גם הגברת לא יאמרו כשר למעשים כאלה, זאת ידעתי נאמנה. אך הכושי האמלל יעשה לפעמים דבר גם למרות רוחו בראותו לפניו חדלי אישים כהאדון געל. האם גם איש כזה באפרתים יתחשב? אפרתי לא היה ולא יהיה לעולם!

  • טוב, טוב, סאם – אמרה הגברת: – ישרת בעיני אחרי שימך אשם נפשך ותודה על חטאתך. עתה לך לך אל הדודה חלויה והגד לה בשמי לתת לך את יתר הבשר מארוחתנו היום, והלא גם אתה גם אנדי רעבים הנכם עתה ללחם מאד.

  • אודך מקרב לבי, גברתי המרבה להטיב – ענה סאם וישתחו בענות כבוד לפניה ויצא.

הדודה חלויה, השליטה היחידה על כל הנעשה בחדר הבשול, כבדה הפעם את גרון סאַם בכל המטעמים והמעדנים, אשר נמצאו בגבול ממשלתה, יען כי עתה ידעה גם היא את ערך עבודתו ועמלו אשר עמל ביום הזה לטובת נפש אובדת דרך ואמללה. והוא ישב בגאוה ובגודל לבב, מאושר וצולח על יד שלחן חדר הבשול, אשר עליו נאסף בערֵמָה אחת מותר המאכלים לא רק מארוחת היום הזה, כי אם גם משלשה או מארבעה הימים האחרונים. פה היו נתחי בשר בקר, נתחי רקיקים ועוגות חלות, כנפי תרנגלות, רגלי ברבורים, קורקבנים, בני מעים ועוד שיורי מאכלים כמו אלה. מימין סאם ישב גם אנדי ושניהם יחד אכלו את כל אלה בתאות נפש ופניהם נהרו.

חדר הבשול היה מלא מפה אל פה אנשים כושיים, אשר נקבצו באו הנה להקשיב קשב רב קשב ולדעת אחרית מקרה היום הזה אשר העיר את רוח כלם. וסאם לבש גאות, התאזר עוז כגבור מנצח וכמטיף היודע מאד את ערך דבריו ואת הפעולה אשר יפעלו בלב שומעיו, ויספר להם את דבר גבורותיו וחין ערכו להתפאר, וידבר בחום רוחו וברגש לבב.

  • הביטו נא וראו, אחי בני שבטי! – הטיף מלתו בהניעו בידו את כף רגל הברבור ברגש – את כל זאת עשיתי למען היות עליכם סתרה, יען כי כל החפץ לאַבד נפש אחת מאתנו הוא חפץ לאבד ולהשמיד את כלנו, ואם זרועי עמדה לי להציל נפש אחת מיד חזק ממנה, יכול אוכל להציל את כלכם. יביא נא האופל את אחד מבני הבליעל, מאנשי הדמים הסוחרים בנפשות אדם לידי, אז ידע את תנואתי. כן הוא אחי, אנכי אנכי הוא העומד למגן לכם כל עוד רוחי בי!

  • הוי, סאם, הלא היום בבקר השמעתני דבריך, כי תושיע להאדון געל לתפוש את עליזא, והנה דבריך סותרים זה את זה ואינם עולים בד בבד? – שאל אנדי.

  • כתר לי, אנדי, אנכי אבאר לך פשר דבר – ענה בהלבישו פניו רוח גאון: – אל תדין בדבר אשר לא תבינהו. בראשונה חפצתי לתפוש את עליזא, יען כי אמרתי, כי כן הוא רצון אדוננו; אך אחרי כן נוכחתי לדעת, כי לא כמחשבות אדוננו מחשבות גברתנו ולא כרצונו רצונה. וראה זאת מצאתי כי טוב טוב לנו לסור למשמעת הגברת. ובכן הלא רואה אתה, אנכי מכונן לחקר יסודי הדעת תמיד והם יהיו לי לקו. כן הוא, יסודי הדעת! – קרא סאם ברגש בהחלו ללעוס בשניו גרגרת תרנגולת: – יסודי הדעת! מה הם לנו אם לא נחזק מעמד נכון? ומה תאמר על זאת, אנדי? אבל הבה, אחי, קח נא את העצם הזאת ואכול, כי עוד טרם נאכל מעליה כל הבשר.

בראות סאם, כי כל אחיו הכושיים שומעים בצמא את דבריו וכלם יפערו להם פיהם כמו למלקוש, לא יכול לעצור ברוחו ויוסיף לדרוש דרשתו בגדל לבב.

  • ודבר החזקת מעמד, אחי הכושיים. – החל עוד פעם את דבריו ויעמיד פניו כאיש המדבר גבוהה גבוהה – איננו ברור וידוע לכל. הואילו נא ושמעו: הנה, למשל, האיש אשר כל היום וכל הלילה הוא מתאמץ להשיג חפץ אחד, וביום השני ישים עינו בחפץ אחר – הלא הדבר ברור ומובן מאד, כי אין האיש הזה מחזיק מעמד… אנדי, המציא נא לי את פרוסת העוגה ההיא… אך נעמיק נא עוד יותר חקר בענין הזה, אקוה כי אדוני השומעים את דברי וגם המין היפה יסלחו לי, אם כהוכחה לדבר אמשול לכם משל פשוט. שמעוני נא! הנה ערמת חציר יבש לפני ועלי לעלות עליה. טוב מאד! הנני מציב סולם מעבר אחד… החלותי לעלות על הערמה ואראה, כי לא אוכל לעלות עליה מעבר מזה, ואז הנני מציב את הסולם מן העבר השני. היש ללמוד מזה, כי אינני מחזיק מעמד בדעתי? לא! יען מה? יען כי הנני עולה תמיד מן העבר אשר שם מוצב הסולם ואחד הוא רצוני – לעלות על הערמה. התבינו עתה, אחי ואחיותי?

  • אדמה, כי זה הוא הדבר הראשון אשר בו הנך מחזיק מעמד ועומד בדעתך – הגתה הדודה חלויה בהסירה מן השלחן את העצמות והפתיתים.

  • כן הוא – אמר סאם בקומו ממקומו בבטן מלאה ובבטחון עז על דבר נצחונו וכבודו: – כן הוא, אחים ואחיות, יסודי הדעת יש לי והנני מתפאר ומתימר בם, הנני מחזיק בם תמיד. כל רעיונותי ומחשבותי הם יסודים מוסדים ועליהם אגין בכל כחי ואוני, לא אטשם ולא אעזבם אף אם יעלוני חי על המוקד, עד נטף דמי האחרון אלחם להם, לארצי, למולדתי ולכל עניני קהלנו!

  • טוב, טוב מאד! – אמרה הדודה חלויה. – לך שכב וישן ואל תעצרנו עמך פה עד הבוקר בגלל “יסודי דעתך”. הוי בנים, אם חסים אתם על צלעותיכם, כי עתה צאו מזה עד מהרה בשלום!

  • כושיים! – קרא סאם בנחת רוחו: – הנני נותן לכם את ברכתי: לכו ונומו שנתכם והתהלכו תמיד במישרים!

וכל אחד מאנשי האספה הלך שבע רצון אל ביתו.

 

IX: גם חבר בית משפט הגבוה בן-אדם הוא

באָח בער אש בהיר; אורו זרוע מסביב לו וקרני נגהו יתפזרו וישתרעו על המרבדים והציורים המפארים את כותלי החדר הנאה; לנגהם יתנוצצו גם הספלים, הכוסות וכלי משקה החמים המוצגים שם. חבר בית המשפט הגבוה חלץ את מנעליו מעל רגליו ויהי נכון לשום עליהן את האנפלאות החדשות והיפות העשויות מעשה רוקם, אשר הכינו לו ידי רעיתו בעת אשר עזב את מעונות ויסע אל ישיבת סוד זקני השופטים חבריו בלשכת המשפטים. הגברת ביורד, אשר הכרת פניה הצוהלים והנוהרים ענתה בה, כי שמחה היא בחלקה ובגורלה הטוב בחיים, היתה צופיה עתה הליכות ביתה, השגיחה אל הכנות מאכלי שלחנה ולרגעים גערה בילדיה אשר השתובבו והשתוללו בחדר ולא נתנו דמי לה.

– הוי, תם בני! הרף נא מקשקש בכפת המנעול, איכה לא תבוש? הלא נער נבון אתה! מרים, מרים! למה תמשכי את החתול בזנבו, רחמי נא עליו וחדלי ממנו! ואתה, דזים, אל תעוז לעלות על השלחן, לך מזה! – ואחרי אשר מצאה האֵם רגע מנוחה פנתה אל אישה ותאמר לו בעליצת נפש: – הן לא תאמין, ידידי, ולא תוכל לשער בנפשך את השמחה אשר הבאת עתה בלבנו בבואך אלינו היום בערב!

– אנכי גמרתי בנפשי לעזוב אותם למען מצא מנוחה הלילה במעוני. עיף אני מאד והנני חש בראשי.

הגברת ביורד העיפה עין על צלוחית יין-הקטף אשר עמדה בארון הקטן אשר דלתותיו היו פתוחות עד חצין ותגש אליה לקחתה, אך האיש עצר אותה באמרו:

– לא, לא, מערי, אין כל חפץ לי ברפאות תעלה כאלה! לי דרושה עתה רק כוס חמים, אֵשת ואחרי כן אנוח, ואז ירוח לי. מה מדַכאה ומעַנה היא נפש אדם זאת עבודת השופטים!

ובדברו את הדברים האלה צחק צחוק קל כמתענג על דעתו נכונה, כי הוא מקריב ומקדיש את כל כחו ואונו רק לטובת ארץ מולדתו.

– ומה עשיתם היום בלשכת המשפט? – שאלה האשה אחרי כלותה את כל מלאכתה בעריכת השלחן והחמים כבר היו נכונים.

שאלתה זאת נפלאה היתה בעיניו. הן זה דרכה תמיד לבלתי התערב בענינים העומדים ברום עולם המשפטים ובמעשי השופטים, יען כי רב לה רב – אמרה תמיד – לדעת הליכות ביתה, ופתאום תשאלהו למעשיהם שם. ויבט עליה האיש בתמהון ויען: – אין דבר חדש, עשינו אשר עשינו…

– אך לו שמעני, האמנם נכון הדבר כי חפצים הם להוציא חק חדש אשר על פיו לא יוכלו יושבי ארצנו להאכיל ולהשקות את העבדים הכושיים הנודדים? שמע שמעתי מספרים על אדות החק הזה; אבל לבי לא יתנני להאמין, כי חק כזה יוכל להברא בקרבנו.

– מה לך, מערי? האמנם גם אַת החלות להתערב בהליכות עולם?

– הבל ורעות רוח! מה לי ולהליכות עולמכם? אבל לפי דעתי חק כזה הוא אכזרי ורע מאין כמוהו, ועל כן אקוה, כי החק הזה לא יצא לפעולה.

– החק האוסר על יושבי מדינתנו לתמוך בידי העבדים הבורחים ממדינת קענטוקקי אושר, וקוים אהובתי. מתנגדי חק העבדות המשוגעים עשו שערוריות גדולות בימים האחרונים עד אשר אחינו בקענטוקקי מתאוננים ומתרעמים מאד, ועל כן אדמה כי חוב גדול מוטל על כל אנשי לבב לחתור בכל עוז ולהשקיט סערת הרוחות.

– אבל מה משפט החק הזה וטיבו? הן לא יתכן כי אוסר הוא לתת מקום ללון לכושי, להשיב נפשו בלחם, לתת לו בגד ישן למען יכסה מערומיו ולשלחו אחרי כן הלאה?

– הוא הוא, ידידתי, כי החק הזה אוסר לעשות זאת, יען כי אין לתמוך בידיהם ואין להיות עליהם סתרה על פיו.

הגברת ביורד היתה אשה רכה וענוגה, שפלת קומה ורפת כח, עיניה תכלת הפיקו תמיד רצון טוב וקולה צלול ונעים. היא היתה מוגת לב עד אשר קול ברבור יכול להוליך עליה אימים ולמראה שני כלב ביתי פחד ורעד לבה. כל עניני חייה ועולמה מצאה תמיד רק באישה ובניה אשר אהבה, ולא בחיל ובכח היתה שוררת בביתה כי אם ברוחה ובחמאות פיה. הדבר האחד אשר הרגיז והעציב את לבה הוא קשיות-לב ועזות נפש למי שיהיה. בראותה את אלה התרגזה, התקצפה ועוז התאזרה עד אשר היודע את נפשה העדינה לא יכול להאמין, כי בחיק אשה טובת לב כזאת ינוה כעס.

כדבר הזה נראה בה גם בערב הזה. בשמעה את תשובת אישה התעודדה ממקומה בחרון, לחייה, אשר אדמו פתאום, העידו על סערת רוחה בקרבה ועיניה הפיקו רוגז, ותגש אליו באֹמץ רוח ותשאלהו:

– חפצה אנכי לדעת רק אחת, דזאָן, התחשב את החק הזה לחק צדק ויושר?

– אל נא תקצפי עלי, מערי, באמרי, כי כן יחשב לבי.

– מימי לא חשבתי לשמוע כדבר הזה מפיך, דזאָן! ותקותי תשעשעני הפעם, כי אתה לא השמעת דעתך לאַשרו ולקַימו?

– השמעתי, השמעתי, יקירתי, את דעתי לאַשרו…

– כדי בזיון לך, דזאָן! הה, אלה הנפשות האמללות, האובדות, הנדחות! החק הזה הוא נורא, אכזרי ונבער מאד. ואנכי נכונה לעבור עליו גם במקרה הראשון אשר יבא לידי… ואקוה כי המקרה הזה בוא יבא במהרה… אוי אוי לבני אדם אשר הגיעו למדרגה כזאת! כי האשה לא תוכל לתת פת לחם ומקום ללון לנפשות אמללות הגועות ברעב רק יען כי עבדים הם, יען כי יענום, יצמיתום, ידכאום כל ימי חייהם! אמללים!

– אבל לו שמעיני, מערי, רגשות נפשך העדינה ראוים לתהלה ועליהם אהבתיך מישרים, אבל לנו אין לבכר את רגשות הנפש על השכל הישר וההגיון, ובדבר הנוגע לעניני המון אדם רב אין לשום לב לרגשות נפשותינו אנחנו.

– דבר אין לי עם הליכות עולם ודברי המדינות, דזאָן, אך אנכי קוראה ומבינה מאד את דברי ספרי הקודש ובם כתוב לאמור, כי עלינו להפיק לרעב נפשנו, כי נראה ערום עלינו לכסותו, צמא – עלינו להשקהו מים, ואמלל – לנחמו מיגונו. אנכי אעשה כמצוה עלינו בספרי הקדש.

– ומה אם בדרכך זה תביאי צרות רבות על גוי ועל אדם?

– השומר מצוות ה' איננו מביא כל צרה לעולם. אחת ידעתי, כי אך טוב וחסד ירדפו את האיש השומע בקול ה' ומאיש כזה תצא רק הטובה.

– שמעיני נא, מערי, אנכי יכול לבאר לך את הדבר הזה באר היטב.

– פעולת שוא היא, דזאָן, אם כחול תרבה אלי דברים כל הלילה לא תועיל בם להבינני את משפטי צדקך. אבל הגידה נא לי, האמנם לו דפק על דלת ביתך אחד הכושיים, אמלל, קופא בקרה, רעב, ערום ויחף, אז גרש גרשתהו מהסתפח בביתך רק באשר הוא בורח? האמנם ימלאך לבך לעשות כזאת?

האמת נתנה להגיד, כי חבר בית המשפט הזה גם הוא היה בן-אדם בעל לב רגש ורב להושיע לאמללים וקשי יום, ואשתו ידעה מאד את נפש בעליה, ועל כן בא עתה במשעול צר מבלי יכולת לפנות ימין או שמאל לפניה: מצד אחד עמד עליו החק כאיש מגן ועליו היה להצדיקו, ומן הצד השני הכניעהו ישר לבו, ובנפשו ידע כי אכן יש לרחם אמלל ודברי רעיתו צדקו יחדו. ובהיותו במבוכה כזאת בקש תחבולות ידועות לעשות לה מדחה: פעם השמיע קול שעול ופעם הוציא את מטפחתו מצלחת בגדו ויצחצח את זכוכיות כלי-חזותו. והאשה, בראותה, כי יושב הוא כאיש נדהם וכגבור אשר אין כלי נשק בידו, הגבירה עוד יותר ללשונה ותוסיף לדבר באזניו מוסר תוכחתה:

– נפשי תחשק מאד לראות, דזאָן, בעשותך כזאת, מאד מאד תחשק נפשי לראות בגרשך מביתך ביום סגריר וקרח נורא אשה אמללה ומרת נפש! או אולי שמת עליה משמרת ותושיב אותה במחשכים בבית האסורים? ומה, התחזקנה ידיך לעשות כדבר הזה?

– אמנם כבד היה עלי הדבר הזה לעשותו, אבל חובתי היא…

– חובה, דזאָן, חובה? בי, אל תקרא את הדבר הזה בשם “חוב”, וגם נפשך יודעת מאד, כי לא חוב הוא מעשה כזה וגם לא יוכל להקרא כן. לפי דעתי, אם האדונים חפצים, כי עבדיהם יהיו נאמנים להם ולא יברחו, אז עליהם להטיב עמהם, ועַנה אל יענום. בטוחה אני, כי לו היו לנו עבדים (אקוה כי לא יהיו לעולם), אז לא עלה על דעתם לברח ממני או ממך. את דברי אשנה: כי לא מרב טובה יברח הבורח, ואם העבדים יברחו מאדוניהם הלא הרעב, הקור, הצרות והפגעים הרעים הם רודפיהם, כי זה הוא חלקם וגורלם בביתם. הוציאו לכם חקים כאות נפשכם, אבל שהדי במרום, כי אנכי אעשה תמיד כטוב וכישר בעיני ולא למעני יכתבו ויחקו חקים כאלה!

– מערי, מערי, נתבונן נא היטב ונדבר ברוח משפט בדבר הזה.

– משפטים בל ידיעתי וכלכל אותם לא אוכל, ומה גם בדברים כאלה! הן זה דרך כל העונים בהליכות עולם כמוכם לשפוט רמים בדברים פשוטים מאד, ובבוא הדברים האלה לידי פעולה, אז גם הם לא יאמינו במשפטי פיהם. אנכי תכנתי את רוחכם מאד, דזאָן. הן גם אתה כמוני תחשוב מעשה כזה למעשה עול, ורק במו פיך תדבר אחרת למרות רוחך.

ברגע הזה שלח הפועל הזקן קודזאָ את ראשו בעד פתח החדר ויבקש את הגברת לבא אל חדר הבשול. חבר בית-המשפט הגבוה הביט אחר אשתו בחרון ובעונג גם יחד, ועתה אחרי אשר רָוח לו ישב על הכסא ויחל לקרא את גליונותיו.

אך עד מהרה הגיע לאזניו קול רעיתו הקוראה אליו באהבה וברגש: – דזאָן, דזאָן, בא נא הנה עד ארגיעה!

האדון ביורד השליך מידו את גליונותיו הצדה וימהר לבא אל אשר קראוהו. ויהי כמעט פתח את הדלת וישתומם למראה עיניו

אשה צעירה לימים לבושה שמלה בלה אשר שוליה מלאים כפור, נעל אחד על רגלה האחת ועל השניה היתה רק פוזמקאה בלה ומשתי רגליה הנפצעות זב דם, חורת פנים כמתה ודלת בשר – מוטלת בלי רוח חיים סרוחה על שני כסאות. תוי פניה ענו בה, כי היא אחת מבנות השבט הנבזה והשפל בעיני כל, אך מה יפו, מה נאוו הפנים האלה! רעדה אחזה את הרואה הרואה את גזרת פניה היפים, אשר כל תנועת חיים לא נראתה בם, ואת הצלמות אשר על עפעפיה. הוא אסף אליו רוחו ויעמוד משתאה ומשתומם על יד האמללה. רעיתו ושפחתם היחידה, הכושית דינה, עמלו בכל כחן להשיב אליה רוחה, וקודזא הושיב על ברכיו את ילד האמללה ובשמירה יתרה חלץ את נעליו מעל רגליו הקופאות ויתאמץ להחם אותן.

– לבי ימס בי בהביטי עליה! – אמרה דינה הזקנה בחמלה רבה. – אדמה, כי היא התעלפה פה מחום החדר אשר פגע בה פתאום! היא באה הנה בריאה ושלמה ותבקש אותי לתת לה הרשיון ןלהחם מעט את בשרה. שאלתיה אי מזה תבא, ופתאום התעלפה ותפול מלא קומתה על הרצפה. כנראה לא עבדה מימיה עבודה קשה – הביטו נא אל ידיה הענוגות!

– נפש אמללה! – אמרה הגברת ברוח נכאה. ברגע הזה פקחה האמללה את עיניה השחורות ותבט סביבה ברעדה. ופתאום עברה רוח יאוש ופחד על פניה ותקרא: “גאררי, גאררי בן שעשועי! אללי לי, האמנם הם נשאו אותו מזה!”…

בשמוע הילד את קול אמו קפץ מעל ברכי הכושי וימהר לגשת אליה ויתרפק עליה בידיו.

– פה הנך, האח, פה הנך, בן יקיר לי! – קראה, וכרגע פנתה אל הגברת ביורד ותקרא ביאוש ובדעת מבולבלה:

– היי נא עליו למחסה, אל תסגיריהו בידיהם!

– אל תיראי, אל תפחדי, אמללה, – ענתה הגברת: – פה אין כל פחד לפניך, איש לא יגע בך פה לרעה.

– אלהים ישלם לך כפעלך – אמרה האשה בכסותה בכפיה את פניה ותתיפח. הילד בראותו את דמעות עיני אמו התאמץ לעלות על ידיה ולחבקה.

אחרי החסד והרחמים, אשר ראתה האמללה פה, שקט מעט רוחה באחרונה וירוח לה. על הספסל ממול האש הבוער רפדו לה יצוע, וכעבור רגעים אחדים נמה שם שנתה, בחבקה את ילדה בין זרועותיה. לשוא העתירו עליה דברים, כי תתן להשכיב את הילד לבדו במקום אחר: הפחד אשר פחדה על נפשו עוד טרם עבר, וגם בהיותה ישנה רעדה וחרדה לרגעים ותלחץ אותו אל לבה, כמו יראה אולי יגזלוהו גם עתה ממנה.

האדון ביורד ורעיתו שבו אל חדר השלחנות, ונפלא הוא הדבר, כי עתה לא העלו שניהם אף זכר השיחה הראשונה ותהי כלא היתה. הגברת שבה אל מלאכתה לרקם את רקמתה, והאדון לקח אחד ממכתבי העתים לקרא בו.

– פליאה דעת ממני, מי היא האמללה הזאת – אמר באחרונה בחדלו לקרא.

– עוד מעט ושמענו מה בפיה, כי אחרי אשר תנוח מעט תספר לנו – ענתה רעיתו. כרגע אחד ישב האדון תפוש במחשבתו בהחזיקו את הגליון בידו, ואחרי כן אמר:

– רעיתי!

– מה תאמר, ידידי?

– האם לא תצלח לה אחת משמלותיך אחרי אשר יתקנוה לפי מדתה? אדמה, כי היא גבוהה מעט בקומתה ממך.

הדבר הזה יש לתקן – ענתה הגברת ותנועת צחוק קלה עברה על שפתיה.

דומיה קצרה שררה ביניהם שנית רגעים אחדים, ואחרי כן הפריע אותה האדון עוד הפעם:

– רעיתי!

– מה לך עוד, יקירי?

– אולי תתני לה גם את המחלצה, אשר בה תכסי אותי בשכבי להרדם מעט אחר ארוחת הצהרים? הלא כמעט ערומה היא בלי לבוש!

ברגע הזה באה השפחה דינה החדרה ותודיעם, כי האשה הקיצה משנתה וחפצה מאד לראות את הגברת.

האדון והגברת הלכו אל חדר הבשול בלוית שני בניהם הנערים; ילדם הקטן כבר נם שנתו.

האשה ישבה על אחד הכסאות לפני האש הבוער ותבט בעצבון רוח אל הלהב, וצל פחד לא נכר עוד על פניה.

– הבקשת לראות אותי? – שאלה הגברת בחמלה: – אדמה כי עתה רוח לך מעט, יקירתי? – תחת תת מענה נאנחה האמללה מקרב לבה; עיניה היפות הישירה נגד הגברת והן הפיקו חנינה ובקשה, תוגה ועצבון, ותפעלנה על הגברת הרחמניה פעולה נשגבה עד אשר דמעות נראו בין ריסי עיניה.

– אל נא תיראי, כי בין אוהבים הדורשים טובתך אַת יושבת פה, אשה אמללה! הגידי נא לי: מי את ואי מזה תבאי הלום?

– מקענטוקקי באתי הנה – ענתה עליזא.

– ומתי באת? – שאל האדון.

– היום בלילה.

– ואיזה הדרך באת עד המקום הזה?

– עברתי את הנהר על פני הקרח.

– על פני הקרח!? – קראו כולם בקול אחד.

– כן על פני הקרח – אמרה האשה בשפל קולה. – ה' היה לי בעוזרי ואעבור שלום. הם רדפו אחרי ועל שרשי רגלי התחקו ודרך אחר לא מצאתי לפני.

– בורא שמים וארץ! – קרא קודזאָ בשממון בפנותו אל הגברת: – הידעת גברתי, הן הקרח כבר התפוצץ, הגלידים צפים על פני המים, מתנועעים, עולים ויורדים!…

– אמנם כן הוא – ענתה עליזא במבוכה – ובכל זאת עשיתי את אשר עשיתי ועברתי את הנהר!… לא אמרתי ולא חשבתי כי יכול אוכל לעשות זאת, לא קויתי לעבור שלום – אבל מה היה עלי לעשות? עלי היה לעבור את הנהר, או למות… וה' הושיע לי! כל אשר לא בא לידי נסיון וימלטהו ה' – הוא לא יוכל להבין את זאת.

– האם שפחה קנין-כסף היית? – שאל האדון.

– כן הוא, אדוני, קנין אחד מבעלי האחוזות בקענטוקקי הייתי.

– והוא היה איש רע לב וקשה לעבדיו?

– לא, הוא היה איש טוב ובעל נפש.

– כי עתה אל נכון היתה אשתו אשה רעה?

– לא, לא, אדוני, הגברת היתה אשה טובה מאד ותרבה להטיב עמי.

– כי עתה מה הוא הדבר, אשר אכף עליך לעזוב את חסותם וטובתם ולהשליך נפשך מנגד?

האמללה הביטה אל הגברת בעינים בוחנות, ובראותה כי היא לבושה אֵבל פנתה אליה פתאום בשאלתה:

– גברתי, הקרך מקרה אסון לקבור את ילדך?

להשאלה הזאת לא חכו האדון והגברת, והיא נגעה בפצע לב שניהם, אשר עוד טרם נרפא: הן לא עבר עוד גם חדש אחד מאז מת עליהם אחד מבניהם, ילד שעשועיהם.

האדון הסב פניו ויסר אל החלון, והגברת הורידה דמעות בעמדה תחתיה לזכרון הילד המת, ואחרי כן אמרה:

– ולמה תשאלי כזאת? כן הוא, לפני ימים מעטים אמנם הורדתי את ילדי ביגון שאולה.

– אם כן איפוא בין תביני, גברתי, את יגון לבי גם אני. שני בנים מתו עלי איש אחרי רעהו. הם שוכנים עתה בעפר הארץ אשר עזבתי, ורק בני יחידי הילד הזה נשאר לי לפליטה. גם לילה אחד לא נחתי ולא ישנתי אם הוא לא היה אתי; בו מצאתי את הכל, הוא אשרי, תקותי, נחמתי ותפארתי ובו אהגה יומם ולילה. והם חפצו לגזול אותו ממני ולמכור אותו בארץ הנגב, לשלוח אותו שמה גלמוד בעוד אשר הוא דבק באמו וגם רגע אחד לא נפרד ממנה. דבר כזה לא יכולתי נשא, גברתי. ידע ידעתי מאד, כי אם ירחיקוהו מעלי אז לא אצלח לכל, כי דאגתי לו תדכא לעפר נפשי, ויהי כאשר נודע לי כי מָכור הוא לאיש אחר וכי ספר המקנה כבר נכתב ונחתם, ואקח אותו ואברח בהחבא בלילה. האיש הקונה אותו ושני עבדי אדוני דלקו אחרי וגם השיגוני על יד הנהר, ובראותי כי עוד מעט אתפש בכף – ואקפץ על הקרח. איכה עברתי את הנהר – זאת לא ידעתי גם אני…

היא לא בכתה בספרה את הדברים האלה בהיות איש: במצב כזה אין דמעות בעינים. כל אחד השומעים את דבריה הביע לה את צרת נפשו עליה לפי דרכו. שני הנערים הליטו פניהם בשמלת אמם הגברת וירדו בבכי, הגברת כסתה במטפחתה את פניה ותבך, דינה הזקנה, אשר דמעות עיניה נזלו כטל על פניה השחורים והמפיקים תום, קראה ברגש: ה' אלהים, רחם נא עלינו!", הזקן קודזאָ גם הוא מחה את דמעותיו הנוטפות מעיניו ושפתיו נעו כקורא תפלה בלחש. והאדון החבר לשופטים הראשים הן לו לא נאה לבכות ולהתיפח ככל אחד מבני-תמותה הפשוטים, ועל כן פנה עורף לכל העומדים פה ויבט אל החלון וינקה את חוטמו, וישמיע קול נחרה ושעול, ויצחצח במטפחתו את זכוכיות כלי חזותו – וכל אלה יכלו להעיר אליו חשד בלב רואהו, כי גם לו קשה מאד להתאפק…

– אחרי כל אלה איככה אמרת לי, כי אדונך היה איש טוב לבב? – שאל בפנותו פתאום אל האמללה ובהתאמצו למשול ברוחו.

– כן, אמנם איש טוב לבב היה. את תהלתו זאת אגיד עליו בכל עת ובכל מקום. וגברתי גם היא היתה אשה רחמניה וטובת לב. אך הם עשו זאת לא בזדון ולא למען הבצע… חובותיהם רבו מאד, והאיש הסוחר בנפשות אדם, אשר לא ידעתי נכונה איך נפלו בחרמו, הציק להם מאד ויאכוף עליהם לעשות ככל אשר דרש מהם. באזני שמעתי בספֵר האדון להגברת, כי בני יחידי מכור לו. היא התחננה אליו, הרבתה תפלה ובקשה עלי רחמים, אך הוא ענה לה, כי ספר המקנה כבר כתוב וחתום ואין לאל ידו להושיע עוד לנפשי. ואקח אז את ילדי ובלילה ההוא ברחתי מביתו. נפשי ידעה מאד, כי בלעדו חיי אינם חיים, יען כי הוא סגולתי האחת בתבל.

– ואיש אין לך?

– יש, אך הוא קנין כסף איש אחר. אדונו הוא איש קשה ורע לב מאד ולא יתן לו ללכת להתראות עמי פנים. רוע לבו יגדל מיום ליום, והוא גזר אומר למכרו בארץ הנגב… כפי הנראה, לא אתראה עמו פנים לעולם.

היא דברה את הדברים האלה במנוחה עד אשר הרואה אותה יכול היה לשפוט, כי אסונה לא נגע מאד עד נפשה; אך כל עין בוחנת וחודרת ראתה את הדאגה הנצחת ואת מרת נפשה הרבה הנשקפות מעיניה השחורות.

– ואנה פניך מועדות? אנה תלכי מזה, יונתי? – שאלה הגברת.

– חפצי היה ללכת למדינת קאנאדא לו רק ידעתי את הדרך שמה. האם רב הדרך לקאנאדא? – שאלה לתומה בהביטה בעינים שואלות אל הגברת.

– אמללה! – קראה הגברת בלי חפץ.

– אל נכון רב הוא הדרך שמה? – שאלה האשה בדאגה.

– כן הוא, רב רב הוא הדרך מאשר תדמי ותשערי בנפשך, אהובתי – אמרה הגברת – אך אנחנו נתאמץ למצא תחבולה לעזרך. דינה! רפדי נא לה יצוע בחדרך! מחר נתיעץ מה לעשות לטובתה. אל תיראי, יונתי, וקוי אל ה', כי הוא לא יעזבך.

הגברת ואישה שבו אל חדר האורחים. היא ישבה על הכסא-המנענע נגד האש ובהיותה תפושה במחשבתה החלה להתנועע עליו, והוא התהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה וישיח עם לבבו חרש. באחרונה נגש אליה ויאמר:

– אין עצה ואין תחבולה, עליה לנסוע מזה היום בלילה: אדונה החדש הרודף את נפשה אל נכון יבא הנה מחר בהיות הבוקר. הן לו היתה פה רק היא לבדה, אז היתה לנו היכולת להחביאה בצל קורתנו עד יעבור זעם, אך מה נעשה בנער הזה? הלא כמעט יעבור איש בחצרנו הבט יבט החוצה דרך החלון או הפתח והסוד יגלה. טובה ונעימה תהי אז מנת חלקי אם עמם אמצא פה! לׂא, עלינו להגיד אותם מזה בלילה הזה.

– התבונן נא! היתכן דבר כזה? ואנה נוכל להוליכם בלילה?

– ידעתי ידעתי אנה – ענה האדון בהחילו להנעיל את נעליו על רגליו. אך פתאום חדל ויצלול במחשבתו.

– דבר מר הוא מאד! – הוסיף לדבר באחזו שנית את נעלו. אחרי הנעילו נעל על רגלו האחת ובהחזיקו בנעל השני החל להתבונן אל ציורי השמיכה. – כן יקום וכן יהיה! יקחם אֹפל! – קרא וימהר לשים על רגלו השנית את הנעל ויקם ממקומו ויחל להביט בעד החלון.

הגברת שפלת הקומה, ביורד, היתה אשה ענוה מאד ומימיה לא דרכה נפשה עוז לאמר לאישה: “ומה, האם לא הגדתי לך זאת מראש?”. וגם עתה אף אם ידעה פשר מחשבת אישה לא קפצה בראש לחות דעה, כי אם ישבה בדומיה ותחכה עד אשר יפתח שפתיו עמה ויגיד לה את הגות לבו.

– שמעיני נא – אמר באחרונה. – אחד מאנשי בריתי טוב לב מאד, ושמו ינאי טראָמפף, בא הנה מקענטוקקי אחרי קראו דרור לכל עבדיו. הוא קנה אחוזה קטנה באחד היערים הרחק מזה כשבע פרסאות, מקום שם לא יבא איש, מקום בודד וגלמוד ומעגלותיו נעו מעוברים. שם תוכל האמללה לשבת בטח עם ילדה; אבל אך זו רעה, כי בלעדי לא יוכל ולא ידע איש להוליך אותה שמה.

– הלא קודזאָ יודע דרך הוא?

– אמנם כן הוא, אבל דרך המקום ההוא זר הוא גם לו. על הנוסע דרך שם יש לעבור דרך מי נהר בשני מקומות, ומן המקום השני סכנה נשקפת לנוסע אם זר הוא לו ולא ידע להזהר כמוני. אנכי עברתי כבר את המקום ההוא כמאה פעמים ברכבי על סוסי, ועל כן יודע אנכי את כל עקלקלותיו. ובכן הלא תביני, כי בלעדי אין לעשות דבר. קודזא ירתום את הסוסים חרש בשעה השתים עשרה בלילה ונסענו עמה הלאה, ולמען שים לדבר הזה סתר פנים יוליכני אחרי כן ויביאני אל המלון הקרוב, ושם אקח לי מקום במרכבת-הרצים ההולכת לקאָלומביא בשעה השלישית או הרביעית בבוקר. כל הרואה אותי שם יחשב בלבו, כי רק אל קאלומביא אחזתי דרכי. בקאלומביא אתקן בין כה וכה דברים אחדים אשר יש לי לתקן. אחר כל הדברים אשר דברו והמעשים אשר נעשו בחקים הנוגעים לעבדים לא היה לי לעשות כדבר הזה, אך יקח האפל את כלם, אנכי לא אוכל לעשות אחרת.

– יתר שאת לרגשך מאשר למחשבתך ולבך טוב מראשך, דזאָן יקירי – אמרה האשה בלחצה את ידו בידה הרכה והענוגה, – האם יכולתי לאהב אותך אהבה עזה לולא ידעתי את נפשך ולולא תכנתי את רוחך יותר ממך? – וכדברה התנוצצו שתי דמעות בעיניה כשני רסיסי טל, ותיף עתה מאד בעיני אישה, עד אשר בלבו התגאה, כי איש חרוץ הוא מאד אחרי יכלתו להפיח רוח אהבה ורגש כזה בלב נפש יקרה ונחמדה כזאת,

עתה לא נשאר לו דבר לעשות בלתי אם לתת פקודתו לרתום את הסוסים; אך בגשתו אל דלת החדר עמד פתאום תחתיו ויפן אל רעיתו ויאמר:

– לא ידעתי, מערי, מה תאמרי? הלא יד לנו ארגז מלא חפצי ילדנו האמלל הענרי?

ובדברו זאת יצא מן החדר ויסגור את הדלת אחריו.

הגברת באה אל קבה קטנה אשר מעבר חדרה, ותקח נר דולק ותעמידהו על הארון ותפתח אחד מארגזיו ובעינים מפיקות עצבון הביטה רגעים אחדים אל החפצים המונחים בו. שני בניה הנערים, אשר גם הם באו הנה אחריה, עמדו אצל הארגז משתאים ועיניהם הישירו נגד אמם. פה היו מונחים בתוך הארגז אפודי ילד קטנים, מטפחות קטנות שונות בשלל צבעיהן ובמראהן ופוזמקאות קטנות; מתחת גליון מכֻפל אחד נשקפו שני מנעלים קטנים ישנים, אשר פעמיהם כבר נמעכו, פה היו גם מרכבה קטנה עם סוס קטן הרתום בה, כדור קטן ועוד כלי שעשועים, אשר כל אלה היו כמצבות זכרון לאם הרחמניה מבנה יקירה וילד שעשועיה, ודמעות רבות נשפכו מעיניה לפניהם מדי הביטה עליהם. הגברת ישבה על יד הארגז ותשים כפיה על פניה ותרבה לבכות עד אשר דמעותיה חרדו בין אצבעותיה ותרדנה אל תוך הארגז. אחרי כן התאוששה פתאום, הרימה את ראשה ותבחר מכל החפצים האלה את הטובים והנחוצים יותר ותאגדם באגודה אחת.

– אמי! – שאל אחד משני בניה הנערים בהניעו לאט את ידה: – התחפצי לתת לאשר תתני את החפצים האלה?

– בני האהובים – ענתה באהבה ובתוגה: – אם הענרי הקטן אהובנו מביט עתה מן השמים ורואה אותנו, ישמח מאד על מעשנו היום. לאחד האנשים המאושרים והצולחים לא יכולתי לתת את החפצים האלה; אך הנני נותנת אותם לאֵם אמללה, מרת נפש ונדכאה רב יתר ממני, ואקוה כי עמהם יחדו ישלח לה ה' את ברכתו ונחמתו.

ישנן בעולם נפשות עדינות ויקרות, אשר יגונן יהפך לששון לאחרים, ומעפר הארץ, מרגבי האדמה מקום שם קברו את חמודותיהן ובדמעות עיניהן הרטיבום – יציצו פרחי נוחם לעניים ואמללים. במספר הנפשות האלה התחשבה גם האשה העדינה וטובת הלב הזאת, אשר ישבה עתה ואספה את החפצים, שהיו לה לזכרון ילדה מחמד נפשה, למען תת אותם לנודדת אמללה ואובדת דרך.

כעבור רגעים אחדים אחרי עשותה זאת נגשה אל ארון שמלותיה ותוציא משם שתי שמלות פשוטות, אך טובות עוד ללבשן, ותשב אל שלחן-עבודתה ותחל לתקן אותן, למתחן ולהרחיבן, כעצת אישה. וכה עשתה את מלאכתה זאת עד אשר מורה-השעות הישן, אשר בפנת החדר, השמיע את השעה השתים עשרה ולאזניה הגיע קול משק אופני העגלה אשר עמדה אצל כנף הבית.

– מערי – אמר האדון ביורד בבואו החדרה ומעילו מכופל על זרועו: – לכי נא ועוררי אותה; כבר הגיעה לנו העת לנסוע.

הגברת מהרה לשים את החפצים בסל קטן ותסגרהו ותתנהו לאישה לשימו בעגלה, ואחרי כן הלכה לעורר את הנודדת. עד מהרה נראתה פה עליזא לבושה בשמלה שלמה, על ראשה מגבעה ועל צוארה מטפחת חמה הנתונות לה מאת מטיבתה, ובנה הילד ישב על זרועותיה. האדון הושיב אותה בתוך העגלה. הגברת יצאה לשלחה. עליזא הושיטה לה ממקום מושבה את ידה הלבנה כלבנת היד הנתונה2 לה, ותבט עליה בעיניה השחורות המפיקות עתה תודה, וכפי הנראה נסתה דבר אליה דבר מה, חפצה להביע לה את רוחה, שפתיה נעו, אך קולה בל נשמע. ואחרי השקיפה שנית על פני הגברת בהשקפה אשר אין לתארה ואין לשכחה לעולם, כסתה בכפיה את פניה בשבתה שוממה בפנת העגלה. הדלתות נסגרו והעגלה חלפה עברה הלאה.

נפלא הוא מצב כזה לאיש חבר לראשי השופטים במדינה, אשר בכל ימי השבוע העיר את לב כל המחוקקים במחלקתו לגזור גזרות קשות ולהטיל ענשים קשים על כל העבדים הבורחים מאדוניהם ועל תומכיהם ומגיניהם, הנותנים להם מקלט בביתם!

מכל חבריו השופטים בוואשינגטאָן, אשר עשו להם שם עולם לתהלה ולתפארת בלשונם המדברת גדולות ובצחות שפתם, היה הוא המצוין והמפֹאר ובנאומיו עלה על כלם. מה נהדר היה בכבוד ומה לבש גאות בשבתו בלשכת המשפטים בידים תקועות בצלחות בגדו ויצחק וילעג על קלות דעת כל אלה, אשר היו מליצי יושר על העבדים השפלים ולא שמו לב לעניני יושבי הארץ ולנזק המדינה!

בדבר הזה היה אמיץ-רוח וגבור כארי ובדעתו זאת עמד כסלע מוצק וגם הוכיח לכל שומעיו לדעת זאת ולהחזיק בדעתו. אבל בעת ההיא ידע את הבורח רק על פי האותיות, אשר מהן הרכבה המלה הזאת, ועל פי תמונת האיש הקטן המחזיק מקלו בידו ותרמילו על שכמו, אשר היתה מצוירה במודעות מכתבי העתים וממעל לה היה כתוב לאמר: “ברח מן האיש החתום מטה”. (כן מודיעים במכתבי עתים על דבר העבדים הבורחים). אסון נפש אמללה ונדחה לא פעל עליו מימיו פעולה נשגבה המרגזת לב, לא ידע מימיו את הרגש המחריד נפש למראה עינים מפיקות תפלה ותחנה, למראה יד רועדת הפשוטה לבקש עזרה, ולא שמע מימיו אנקת נפש נענה ואמללה. לבו לא חשב מימיו, כי בין הבורחים תוכל להמצא גם אֵם אמללה עם ילד אובד, כילד אשר על ראשו חבוש עתה כובע בנו הילד המת. והנה אחרי אשר לב החבר לראשי השופטים הזה לא היה לב אבן או ברזל, כי אם לב בשר, לב מלא רחמים וחסד, על כן נמס היום למחזה הנורא אשר ראו עיניו וחמלתו על שתי הנפשות האמללות גברה על אהבתו למדינתו ולחקיה. אל תקצפו עליו, יושבי ארץ הנגב באמיריקא! לבנו סמוך בטוח, כי עוד רבים רבים מכם עשו כמוהו לו נסה דבר אליהם! יודעים אנחנו, כי גם בקענטוקקי גם במיסיסיפי ישנם אנשים רבים, אשר לבות מלאים רגשי חמלה לנפשות נענות דופקים בקרבם.

אך יהי מה, אם אמנם איש הרחמים הזה חטא חטאה גדולה למדינתו, הנה הדרך אשר ענה עתה כחו בעברו בו יכפר חטאתו. במקום ההוא ירדו גשמים רבים ימים אחדים רצופים לפני כן ופני הארץ השמנה והרכה בסביבות הנהר אָהיאָ נהפכו לרפש וטיט. הדרך היה מקולקל ונשחת מאד ובו נסע עתה הגבר הוקם על הזה בהיותו תפוש במחשבותיו, אשר התבלבלו לרגעים מרוב טלטולי העגלה, שהתנועעה והתנודדה ותלך מדחי אל דחי מחריץ אל משנהו. על שולי העגלה השמיע קודזאָ את מוסרו לסוסים, אבל מוסרו לא הועיל כי ימהרו יחישו צעדיהם. עבר כחצי שעה בקולות, בקריאות ובדפיקות השוט אשר לא עשו כל פרי, והנה פתאום שמטה העגלה, אופניה מלפניה ירדו בפחת – והאדון ועליזא וילדה נפלו על המושב אשר ממולם בתחתית העגלה: כובע האדון צנח על עיניו ועל אפיו, הוא אמר בלבו, כי פה יבא קצו; הילד ילל בקול מר מפנים העגלה, קודזאָ השמיע קול קריאותיו וקול שוטו מחוץ, והסוסים בעטו ברגליהם, התרוצצו תחתיהם, משכו את העגלה בכל כחם ולא יכלו להניעה ממקומה. באחרונה נעה העגלה, האופנים הקודמים עלו מן הפחת – וירדו אל תוכה האופנים האחרונים, העגלה נטתה הצדה – והאדון ועליזא עם ילדה נדחו אחורנית, והנה עוד הפעם קולות העגלון ויללות הילד. אך הנה הָחלצה העגלה מן הפחת והסוסים נעצרו. האדון שם על ראשו את כובעו, אשר נפל מעליו ברגעי המהומה, עליזא השתיקה את ילדה ואיש איש מהם ישב תחתיו על מושבו.

זמן קט נסעו אורחינו בשלום בלי פגע, ורק לפעמים פגשה העגלה מכשולים קטנים בדרך, שהם דחפוה דחיפות קלות מעבר אל עבר. ופתאום עוד הפעם צרה, כי העגלה טבעה בבוץ. קודזא גער בסוסים, דפק אותם בשוטו ולא הועיל – ויגש אל דלת המרכבה:

– נורא, נורא הוא הדרך מאד, אדוני! לא ידעתי איכה נצא מן המקום הזה למרחב!

האדון ירד מעל המרכבה בתקותו למצא מקום שם יבשים פני האדמה, אך כמעט הציג כף רגלו על הארץ והנה היא טובעת בבוץ, הוא מתאמץ להוציאה – והנה הוא עומד כלו בבוץ העמוק, וקודזא עומד עליו לחלצהו.

כעשרים רגעים עמלו שניהם, חבלו תחבולות, בקשו עצות לצאת מן הצרה הזאת, עד אשר באחרונה עלתה בידם להנצל גם ממנה ויעברו הלאה.

חצי הלילה היה בעת אשר אורחינו קרבו אל בית רחב ידים, מחוז חפץ האדון. אחרי עמל רב, קריאות ודפיקות בדלת עלתה בידם לעורר את יושבי הבית. לקראתם יצא אדון הבית ויפתח להם את הדלת.

הוא היה איש מדות ובעל כתפים רחבות, ויהי לבוש עתה במעיל צמר דק אדום. שערות ראשו וזקנו הפרועות והמסוכסכות עתה שנו את מראה פניו לעיני רואהו. רגעים אחדים עמד תחתיו ונר דולק בידו, ובעינים בוחנות ומפיקות חשד הביט אל האורחים. ברוב עמל וברוב דברים הוכיח חבר בית המשפט הגבוה לו לדעת את פרשת דבר בואו עתה אליו עם האשה הזאת וילדה.

בעל הבית הזקן ישר הרוח, דזאָן ינאי טראָמפף, היה לפנים בעל אחוזות רבות בקענטוקקי ועבדים רבים סרו שם למשמעתו. מראהו אמנם לא היה נאוה, אך לבו היה לב ישר וטוב מלא חסד ורחמים. ימים רבים ראה בעיניו דמעות עשוקים ורצוצים ונפשות נענות תחת ידי עושקיהם כח ואין להם מרחם ומנחם, עד אשר באחרונה כשל כח סבלו ונפשו הכשרה והטהורה לא יכלה כלכל את רעות בני אדם לבני אדם אחיהם. ויקח את צרור כספו בידו ויסע לגליל אָהיאָ ויקן שם חלקת ארץ פוריה ושמנה ולכל עבדיו קרא דרור וישלחם אל חלקת הארץ, אשר קנה למענם, לעבדה ולשמרה. ולמענו קנה את אחוזתו זאת במקום שמם ועזוב, ובו הוא יושב עתה עם בני ביתו שוקט ובוטח הרחק מתהפוכות החיים ונגעי בני אדם.

– אקוה, כי בביתך תמצא האמללה עם בנה מחסה ומסתור מחמת מבקשיה, סוחר העבדים ועוזריו, השואפים לבלעם – אמר חבר בית המשפט הגבוה.

– אדמה, כי כן יהיה – ענה דזאָן ינאי הישר באדם.

– כן חשב לבי גם מראש ובך בטחתי, כי עשה תעשה זאת.

– אם ימלאם לבם להופיע אל משכני – הוסיף בעל האחוזה – נכון הנני לשרתם, כי אנכי עם ששת בני, אשר כחם במתניהם ובעלי זרוע הם כמוני, נדע לכבדם כערכם בכל עת בואם הנה. – ובדברו את הדברים האלה העביר את אצבעותיו בין שערות ראשו המסוכסכות ויפרץ בצחוק.

עליזא העיפה והמדוכאה מאד נגשה בעמל אל הדלת בהחזיקה על זרועותיה את הילד הישן. אדון הבית הגיש את הנר אל פניה וידבר חרש אל לבו דבר מה בהביטו אליה ברחמים, ויפתח לפניה דלת קֻבה קטנה הנשענה אל חדר הבשול, אשר בו עמדו עתה, ויראה לה לבא בה. אחרי כן העלה עוד נר שני ואחרי העמידו אותו על השלחן פנה אל עליזא ויאמר:

– אל תיראי, יונתי! כל החפץ לבא הנה יבא כרצונו הטוב. אנכי נכון הנני לעשות כל אשר אוכל לעשות – הוסיף בהראותו על קני הרובים התלוים על הכותל. – כל יודעי יענה בי, כי לא בנקל יוציאו דבר מביתי ולא רוחי. עתה תוכלי לתת שנה לעיניך ושנתך תערב עליך, כמו בצל קורת אמך תחסי ותתלונני. – את זאת דבר ויסגור את דלת הקֻבה אחריה.

– נפלא הוא יפיה מאד – אמר אל חבר בית המשפט: – ויפי הנשים האלה יהיה להן לפעמים לחגא באכפו עליהן לברוח מאדוניהן אם רק תמימות דרך הן. כן הוא, מקרים כאלה ידעתי רבים:

בדברים קצרים ספר לו החבר את דברי ימי עליזא.

– האמנם אמת ונכון הוא הדבר? – אמר בעל הבית טוב הלבב במנוד ראש. – הוי, אשה ישרה ואובדה! כפריץ חיות ירדפוך, ועל מה? על אשר לבך מלא רחמים ואהבה לפרי בטנך ככל אם לבניה, על אשר רגשותיך הם כרגשות כל בני אדם! לבי יתחמץ, נפשי תשתוחח מדי שמעי דברים כאלה! – ובדברו זאת מלא כוס משקה מחמם ויתנה למכירו.

– לינה פה הלילה – הוסיף בפנותו שנית אל החבר בפנים צוהלים – כרגע אקרא הנה את רעיתי ותרפד לך יצועך.

– בכל לבבי אודך ידיד יקר, עלי למהר לנסוע הלאה למען אבא במועד הנכון אל מרכבת הרצים ההולכת לקולומביא.

– אם כן איפוא הבה אשלחך ואראך דרך אחר ישר וטוב מן הדרך אשר עברת בו בלכתך הנה.

בעל הבית לבש את בגדיו, ובהחזיקו פנס בידו שלח את האורח ויראהו את הדרך אשר אמר. טרם3 הפרדם איש מעל רעהו נתן החבר על ידו שטר בן עשרה שקלים.

– הכסף הזה למענה הוא – אמר החבר בקוצר מלים.

– טוב מאד – ענה אדון הבית גם הוא בקצרה.

ואחרי לחצם איש את יד רעהו באהבה נפרדו.

 

X: משׁלוח סחורה חיה

אור בוקר, אור כהה חדר בעד החלון הקטון הקרוע באהל הדוד תם. לאור הזה נשקפו פני בעלי המעון הצר הזה, אשר עליהם תשכן עננת עצב ויגון, כיגון המתלונן עתה גם בלבותיהם. לפני האש הבוער עמד שלחן קטן המכוסה עתה בשמיכת צמר להחליק עליו כלי-לבן; שתי כתנות עבות, אך נקיות מאד, אשר כמעט החלקו, היו תלויות על מסעד הכסא, והכתנת השלישית פרשה עתה בידי הדודה חלויה על השמיכה. בתבונת כפים ובחריצות החליקה הדודה את קמטי הכתנת הגדולים והקטנים, ורק לפעמים הרימה את ידיה למחות את הדמעות הנגרות מעיניה על לחייה.

תם ישב על ידה וידו תומכת ראשו. על ברכיו היה מונח ספר התהלים פתוח. דומיה שררה ביניהם. הילדים עודם שוכבים הוזים יחד במטתם הצרה.

באחרונה קם תם ממקומו ויבט באהבה ובחמלה רבה אל הילדים הישנים. נפשו היתה תמיד מלאה רגשי אהבה אל בני ביתו ויאהבם ויחבבם מאד: לאסון בני הכושיים חלק להם הטבע ברגשות אהבה בלי מצרים ליוצאי חלציהם.

– בפעם האחרונה הנני מביט עתה עליהם – אמר בנפש מרה ויאנח במרירות.

הדודה חלויה לא ענתה דבר ותוסיף להחליק את הכתנת, אף אם כבר חלקה היתה למדי, וזאת ענתה בה, כי רוחה סוערת בקרבה עתה מאד. אך באחרונה לא יכלה עוד להתאפק ותעזוב את המחליק מידה ותֵשב אל השלחן ותתן בבכי קולה.

– יודעת אנכי כי עלי לשאת בדומיה את אשר נטל עלי; אבל האעצר כח לשאת את נטל צרתי היום? לו ידעתי למצער אנה תניד אותך ידם ודרכם עמך שם! הגברת אומרת, כי בעוד שנה אחת או שנתים ימים תתאמץ להביא לך גאולה, כי תתן כפרך לאיש אשר יבעלך; אבל ידע אדע מאד, כי כל ההולך שה לא ישוב עוד אל ביתו. פעמים רבות שמעתי על דבר העבודות הקשות, אשר בהן יעבידו את אחינו במקום ההוא!

– אחד הוא אלהינו, חלויה, אחד הוא בכל הארץ, ושם יהיה עמדי כאשר היה עמי פה.

– אמנם כן הוא – ענתה חלויה – אמנם עיני ה' משוטטות בכל הארץ וכבודו מלא עולם, אבל מדוע מחריש הוא ומתאפק בחנף הארץ תחת אנשים רעים וחטאים המרבים להרע? הה, מי יודע את עתידותיך שם!

– ביד ה' אפקיד את נפשי ואת גויתי. כל אסון, כל פגע לא יקרני אם הוא לא יגזור. הן גם עתה עלי להודות ולשבח לו, כי רק אנכי נמכרתי לבדי, ולא אַת או בנינו. אתם תשבו פה במנוחה, ולי יושיע ה' שם; ידעתי, ידעתי, הוא יושיע לי ויתמוך גורלי באשר אהיה.

הוי, נפש תמה וברה, טהורה ויקרה, המסתרת את יגונה למען המציא נחומים לנפשות אחרות אהובות לה! בלב מלא יגון ומכאובים הביע תם את דבריו אלה, ויתאמץ להעמיד פניו כמדבר במנוחת נפש בעוד אשר נפשו ביגון התמוגגה.

– חלילה לנו משכוח את רחמיו ורב חסדיו – הוסיף בקול רועד, כיודע בלבו מאד, כי עליו אמנם להחזיק בבטחונו, אשר הוא בוטח בחסדים האלה עוד ביתר עוז.

– חסדים! אמרה הדודה – מודה אני על אמִתי, כי כל חסד ורחמים לא אראה פה, וגם האמת והצדק נעדרים! איה הם פה האמת והצדק? האם בצדק מכר אותך האדון בעבור חובותיו? האם לא עולה הוא השכר אשר הבאת לו בעמלך כפלים על המחיר אשר הוא לוקח בעדך? הלא עליו היה משכבר הימים לקרא לך דרור על תום דרכך ואמונת עבודתך, אשר עבדת אותו! אמנם עתה אין עוד לאל ידו להושיע לך, אבל בכל זאת הן האמת נעדרת ופעלו איננו תמים. איש לא יטני מדעתי זאת ובה אחזיק תמיד. אם לא עבד נאמן היית לו כל ימיך, האם לא דרשת תמיד את טובתו מטובתך, האם לא דאגת עליו יותר מאשר על ילדיך? יסר ייסר יה את כל אלה המשלמים את חובותיהם בדמי אחרים ובנפשם, יסר ייסרם יה!

– חלויה, אם נאמן לבך אלי באהבת אמת, אל נא תדברי באזני דברים כאלה! התבונני נא ושימי אל לבך, הלא יתכן כי זאת הפעם היא האחרונה לנו לשבתנו יחדו. לבי ידאב לי מאד בשמעי, כי הנך מדברת סרה על אדוננו. הלא אנכי על ידי גדלתיו ורוממתיו, בעודנו ילד חבקתיו בזרועותי ויהי שעשועים לי, ועל כן קשורה נפשי בו… איככה נוכל לדרוש ממנו, כי יאהב את העבד השפל, את תם כאהבת תם אותו? הלא הסכן הסכינו כל האדונים לדרוש אהבה ואמונה אליהם מעבדיהם ואת האהבה והאמונה הזאת לא יחשבו ולא יחזיקו להם טובה עליה. אבל התוכלי לדמות אותו אל אדונים אחרים? היתהלכו אדונים אחרים במישרים עם עבדיהם כאשר התהלך הוא עמי? וזאת ידעתי נכונה, כי לולא נצפנו עתים מאדוננו, או אז מנע ממנו את הצרה הזאת.

– דבר לך את דבריך ככל העולה על רוחך, אבל אנכי זאת אשמר לדבר, כי נבלה גדולה היא, נבלה מאין כמוה – ענתה חלויה ברוח כביר ובנפשת מתרגשת: – זאת ידעתי מאד, זאת ירגיש לבי.

– זכרי נא אשתי, כי ה' הוא אדון כל, כי בלעדיו לא יֵעשה דבר בתבל ארצה

– אמנם כן הוא, אבל גם זה לא ינחמני ולא ישקיט את רוחי – ענתה חלויה: – אולי ברבות הימים מצא אמצא נחומים לנפשי בדברים כאלה. אך מה נאמר ומה נדבר? הן בדברינו לא נקל את מכאוב לבנו ואת אסוננו הגדול מנשוא. הבה אוציא נא עוגת חלה אחת וסעדת לבך בפעם האחרונה: רק אלהים לבדו הוא היודע אם תאכל עוד ארוחתך פה שנית.

על השלחן העלתה ארוחת הבוקר, אשר ערכה חלויה. הגברת שעלבי נתנה לה הפעם חפשה להיות נקיה לביתה כל עת הבוקר. לארוחה הזאת הקדישה הדודה חלויה את כל כחה ותבונתה בתורת הבשול לערכה בטוב טעם ודעת למען אישה בטרם ילך ואיננו, ותצלה להארוחה בני-תרנגולת נבחרים ואת העוגה תִבלה ובִשמה למען תטעם יותר לחיך אישה, וגם מטעמים וממתקים עלו היום על השלחן – מטעמים אשר עד היום נראו פה רק לעתים רחוקות מאד.

– ראה נא, פטר, ראה! – קרא הנער משה אל אחיהו בקול צהלה: – ראה והביטה מה יגדל היום כבוד ארוחתנו! – ובקראו זאת שלח ידו אל כנף התרנגולת. אבל כרגע מהרה הנה האם ותך על ידו השלוחה:

– זה חלקך, זאת מנתך, בן סורר! הנך שולח את ידך באולתך אל הארוחה האחרונה אשר אביך האמלל יאכל בביתו, הוי, סורר!

– חדלי נא, חלויה – הוכיח אותה תם בלשון רכה.

– אבל מה לי לעשות? הן בעת צרתי אינני יכולה למשול גם ברוחי – ענתה חלויה בכסותה באפודה את פניה: – ראשי סובב הולך, לבי דוי – והם במשובתם עוד יזרו מלח על פצעי!

הנערים נאלמו דום ויביטו חליפות פעם אל אביהם ופעם אל אמם, והילדה הקטנה התרפקה על אמה, החזיקה בשמלתה ובקול מר צורח בקשה ממנה אכלה.

– הנה עתה רָוח לי מעט – אמרה חלויה במחתה דמעתה מעל לחייה ובקחתה את הילדה על זרועותיה. – עתה הבה, אכול נא את לחמך תם. ואתם, בני, חכו נא רגע ונתתי גם לכם את אכלכם. אמללים! אמכם הכתה אתכם על לא דבר!

אבל הבנים לא חכו עד אשר תקראם אמם בשם שנית, ויתנפלו על כל מאכל אשר יאָכל ויאכלו לשובע נפשם; ואמנם היטיבו הפעם לעשות בשימם לבם לבדם אל הארוחה, יען כי הזקנים כמעט לא טעמו מאומה ממנה בצרת לבם…

– הבה עתה אאסוף את חפציך – אמרה חלויה בקומה ממקומה: – מי יתן ולא יגזלו אותם ממך שם! הן ידעתי את העם היושב שם, עם שפל ובזוי הוא! הנה פה בפנה הזאת תחבֹשת צמרך אשר תשים על בשרך בחלותך את רגליך; שמור אותה, כי איש לא יכין לך עוד אחרת תחתיה. פה הן כתנותיך הישנות, ופה – החדשות. היום בלילה תקנתי את פוזמקאותיך ובתוכן שמתי גם פקעת חוטים לעת מצוא. אך, הוי, מי יתקן, מי יעשה לך זאת עוד?

וצרת נפש האשה גברה עליה עוד הפעם, ותנח את ראשה על הארגז, אשר בו הובאו חפצי תם, ותמרר בבכי:

– הן מדי אתבונן, כי גם איש אחד לא ידע ולא ישים לבו לדעת השלום לך או חולה אתה, מדי חשבי בלבי, כי בכל הארץ לא ידאג עליך איש, הלא יִתַר לבי ממקומו. הה, אֵלִי, אֵלי, האוכל איפוא למשול ברוחי לבלי התאונן?

ברגעים האלה כלו הבנים לאכול את כל המוכן על השלחן, ועתה החלו להבין, כי דבר מר ומעציב רוח נעשה עתה בבית סביבם, ובראותם, כי אמם בוכיה ופני אביהם סרים וזועפים, החלו גם הם להתיפח ולבכות ואת דמעותיהם מחו בידיהם. ואחותם הילדה הקטנה היושבת על ברכי תם מרטה בין כה וכה את שערותיו, שרטה בצפרניה שרטות בפניו, ולפעמים הגתה כיונה וצהלה בעונג נפש.

– צהלי קולך ורוני לעת כזאת, ילדתי – אמרה הדודה חלויה בפנותה אליה: – אבל גם יומך יבא וגם עליך תעבר כוס. יבאו ימים אשר ימכרו את איש בריתך, ואולי גם א נפשך, ואז יגלה גיל מלבך.

– הגברת, הגברת באה וקרבה אלינו! – קרא ברגע הזה אחד הנערים.

– למה היא באה אלינו עתה? הלא אין לאל ידה להושיע לנו? – אמרה הדודה חלויה בחרון.

הגברת שעלבי באה האהלה. חלויה הגישה לה כסא לשבת עליו, ופניה הפיקו זעף וחרון. אך הגברת לא ראתה זאת ופניה גם היא הפיקו עצבון וחורת מות חופפת עליהם.

– תם, – אמרה – אנכי באתי הנה ל… אך פתאום גרעה מלים ותעיף עיניה על האגודה העצובה והדוממה – ותצנח על הכסא ותכסה את פניה בכפיה ותתן בבכי קולה.

– גברתי, מה לך? אל נא תבכי! – אמרה הדודה חלויה וזרם דמעות חדש פרץ מעיניה. רגעים אחדים בכו כלם יחד בקול דממה דקה. הדמעות האלה השוו עתה קטן וגדול, נקלה ונכבד, והצרה האחת דכאה את נפש כלם, יען כי ממקור אחד מוצאה.

הוי, אתם, תומכי עניים ואביונים! הידעתם, כי כל נדבותיכם וכסף תרומותיכם, אשר תרימו לטובתם כמצות אנשים מלומדה, לא יערכו לדמעה אחת אשר תזל עיניכם אם יצר לכם בצרתם?

– תם נאמן הלב ויקר הרוח – אמרה הגברת שעלבי באחרונה: – אנכי לא אוכל לתת לך לדרכך מאומה: אם אתן לך כסף הלא גזל יגזלוהו ממך זדים. אבל ראה, הנני מבטיחך-אמונה לפני ה' הרואה הכל והבוחן כליות ולב, כי לא אשכחך ורוחי ישחרך בכל אשר תלך, גאולה אביא לך ופדה אפדך אם רק אמצא מוצא לכסף, ועתה בטח בה' ויחל לו.

עוד היא מדברת ושני הנערים קראו קול אחד, כי געל הולך וקרב הנה, ועד ארגיעה נשמע קול דפיקה בדלת – והיא נפתחה.

געל בא האהלה סר וזעף, נפשו היתה עוד עיפה מנדודיו ותלאותיו, אשר שבע בלילה החולף, ולבו עוד טרם שקט מזעפו על השלל, אשר אבד ממנו ולא עלתה בידו להשיבו.

– הוי, כושי! – קרא בסגרו הדלת: – הכבר נכון אתה לדרך?… הנני עבדך הנכנע – הוסיף בראותו פתאום את הגברת שעלבי היושבת פה.

הדודה חלויה, אשר ברגעים האלה חבשה וארזה את הארגז, אשר בו צבורים חפצי אישה, הרימה את ראשה ותבט על הסוחר בחרון אף וכעס, עד אשר דמעות עיניה כמו נהפכו פתאום לשביבי אש.

תם קם ממקומו בכבד ראש ובענוה ויהי נכון ללכת אחר אדונו החדש, ואת ארגזו המלא משא עיפה נשא על כתפיו. אשתו לקחה את הילד על זרועותיה ותצא לשלחו עד העגלה; הנערים יצאו בעקבותיהם וילכו אחריהם הלך ובכה. הגברת שעלבי נגשה אל הסוחר ותעצרהו ותדבר עמו רגעים ברגש ובחום לבה. בין כה וכה נגשו כל בני בית תם אל העגלה, אשר עמדה לפני שער החצר. אותה הקיפו עתה מסביב עבדים שונים, זקנים ונערים, אשר עמדו באגודה אחת; כולם יצאו לשלח את חברם הזקן והאהוב לכל, יען כי אותו כבדו לא רק באשר היה הפועל הראשי ביניהם, כי אם גם באשר היה להם כמורה דרך ומוכיח, והכרת פני כלם ענתה בהם, כי מאד מאד קשה עליהם פרידתו עתה.

– הוי, עלה הנה על העגלה! – צוה געל את תם בהתפרצו בין אגודת הכושיים, אשר הביטו אליו בעיני זעם.

תם עלה וישב בעגלה, וגעל הוציא מקרבה שני כבלי ברזל וישימם על רגלי העבד. קול תלונה עצורה נשמע בין אגודת העומדים פה מסביב, והגברת שעלבי, אשר ראתה זאת מרחוק בעמדה על כנף הבית, קראה בחמה עצורה ובתחנה גם יחד:

– אדוני געל, הנני מבטיחה אותך, כי פעולתך זאת למותר היא!

– את אשר יהיה מי יגיד לי? – ענה געל: – הן נזקי כבר עלה פה עד חמש מאות שקל, יען כי לא ידעתי להזהר, ועתה אינני חפץ עוד לסכן את כספי שנית.

– כאיש פעולתו – אמרה הדודה חלויה בנפש מרה וברוח סוערת.

ושני בניה הנערים, אשר רק עתה הבינו היטב את כל הרעה, אשר הגיעה את אביהם ואת כלם יחדו, התרפקו על אמם ובקול מר בכו רב בכי.

– צר לי מאד, כי דזאָרדז בן אדוני אין עתה בבית – אמר תם: – ומאד מאד חפצתי לראות אותו ולתת לו את ברכתי טרם אלך ואינני.

דזאָרדז נסע בבוקר השכם ביום הזה אל אחד מחבריו היושב עם אבותיו באחת האחוזות הקרובות; הוא נסע מזה בבוקר בטרם עשתה לה השמועה על דבר מכירת נפש תם כנפים, ולא ידע דבר מכל אשר מצא את תם אהובו ואוהבו הזקן.

– ברכו נא בשמי את אדונכם הצעיר, את דזאָרדז! – אמר תם בפנותו אל כל חבריו העובדים הסובבים אותו.

געל דפק את סוסו בשוטו והעגלה עברה הלאה, ותשא בקרבה את תם, אשר הביט ביגון ובמרת נפש על אהלו ועל בית משכן אדוניו, ולא גרע מהם עיניו עד אשר נעלמו בתהום המרחק.

האדון שעלבי לא היה עתה בביתו. הוא גמר בנפשו למכור את תם מגודל מחסורו ומרוע מצבו אשר הביא בסד רגליו, למען הנצל מידי איש בליעל וחסר לב אשר מפניו ירא וישנאהו תכלית שנאה. בעת אשר ספר המקנה היה כבר כתוב וחתום רָוח לו ונפשו עלצה בו ברגעים הראשונים אחרי אשר חפצו הצליח בידו להתפטר מזעום נפשו; אולם אחרי כן העירו בלבו דברי רעיתו ותוכחת מוסרה רגשי רחמים וחמלה אשר עִנו את נפשו ודכאוה מאד, והנוחם אכל כעש את לבו. לשוא התאמץ להשקיט את סערת רגשותיו אלה בדברי הצטדקות לאמר: כי לו היתה הצדקה לעשות כזאת; כי כל בעלי אחוזות יעשו כמוהו, וכי רבים ימכרו את עבדיהם אף אם מחסורם לא יאכף עליהם. והנה לבלי הוסיף עוד מכאובו אם יראה את מחזה התוגה בהפרד תם מעל אשתו ובניו וממנו, אדונו, אשר עבד באמת ובלבב שלם – נסע באשר נסע לזמן מה ויחשב בלבו, כי בשובו מדרכו לא יראה עוד עמל בעיניו והכל על מקומו יבא בשלום.

חיש קל נסעו בין כה וכה תם ואדונו החדש בדרך המלא אבק ויעזבו אחריהם מקומות ידועים ואהובים לתם, עד אשר עברו באחרונה את גבול האחוזה. אחרי עברם כפרסא אחת הרחק ממעון שעלבי סר געל אל בית חרשת ברזל ויוציא מתוך העגלה נחושתים ויבא שמה.

– צרים הם לו לפי מדתו – אמר אל חרש הברזל בהראותו על תם, ועל כן הנני חפץ, כי תרחיבם מעט.

– את מי אני רואה בכך? הלא תם מבית שעלבי הוא זה! האמנם נמכר נמכור בן חיל וחרוץ כזה? – שאל החָרָש.

– כן, מכור הוא לי – ענה געל.

– האמנם? מימי לא פללתי לראות ולשמוע כזאת – השיב החרש. – ואתה, אדון, מה לך לאסרו בכבלים: הלא בעל נפש ישרה ויקרה, תמימה וטהורה הוא?

– כן, כן הוא – אמר געל – יודע אנכי את הנפשות התמימות והטהורות האלה! בנפשות האלה יש להזהר עוד יותר. ישנם עבדים אשר כסוסים כפרדים הם אין הבין – אותם נהג אחריך ירוצו אל אשר תחפץ, יען כי אחת היא להם במקום הזה או במקום אחר; לא כן הנפשות האלה, אשר העבדות היא להן מרה ממות, ולהן יש רק תחבולה אחת – לאסור אותן בכבלי ברזל, עד אשר לא תוכלנה להניד יד או רגל.

– לא יפלא הדבר, כי כושינו אינם חפצים לנוע אל ארצכם, יען כי שם יענו את נפשם בלי רחמים וחמלה ורבים רבים מהם מתים בלא עת.

– למה אכחד? הן הדבר היה אמת נכון הוא: שם ימותו יגועו רבים מהם מסבת רוע האויר ועוד מסבות שונות… באחת אדבר: הם לא יאריכו שם ימים, ועל כי הלא ייטב גם מצב המסחר בנפשות האלה.

– מאד יצר לי, כי את תם תמים הנפש וישר הלב יובילו שמה וגם גורלו יהיה כגורל כל הנפשות הנענות ההן.

– הן הוא מאֻשר הנהו לעומת יתר העבדים: הבטח הבטחתי להטיב מעט גורלו. בלבבי אדמה להביאהו לבית משפחה נכבדה ושם יעבוד עבודת עבד, ואם רק יעצור כח לעמוד בפני האויר ובפני הקדחת, אז יראה חיים טובים מאין כמוהם לעבד כושי

– ואשתו ובניו נשארו פה?

– כן, פה נשארו. אך הן שם יוכל למצא לו אשה אחרת; סחורות כאלה ישנן בכל מקום לרוב.

בכל עת השיחה הזאת ישב תם שומם ונוגה בתוך העגלה ויחכה לקראת אדונו. פתאום הגיע לאזניו קול שעטת פרסות סוס הרץ וקרב הנה, ויהי הוא עוד טרם הספיק להביט כה וכה – והנה דזאָרדז הצעיר קפץ אליו אל תוך העגלה ויתנפל על צוארו ויחבקהו וירד בבכי.

– נורא, נורא הוא הדבר! – קרא: – ידברו את אשר ידברו, אבל הדבר הזה עמל ואון הוא! הוי, לו הייתי עתה איש כביר ימים, או אז לא עשו כדבר הזה, אז לא הרהיבו עוז בנפשם לעשותו! – ובקראו זאת הרים קולו עוד יותר ויוסיף לבכות ביתר עוז.

– הוי, אדוני דזאָרדז, מה שִמַחתני היום! – אמר תם. – צר היה לי מאד לנסוע לדרכי ואותך לא ברכתי, ועתה מאושר הנני! – ותם הניע בלי משים את רגליו ועיני דזאָרדז ראו את הכבלים עליהן.

– מה רב הוא העול הזה! – קרא בחמת רוחו – אלך ואכה את הזר הזקן הזה שוק על ירך, את גלגלתו ארוצץ!

– אל נא, אדוני דזאָרדז, אל נא תעשה זאת, ובי, דבר נא בקול שפל את דבריך. הלא אם יחר לו, אז ירע גורלי עוד יותר.

– כי עתה לו יהי כדבריך, דודי תם, ולא אעשה זאת למענך. אבל ענה בי, האם לא חרפה היא? הלא הם לא שלחו אחרי לקרא לי וגם לא הגידו לי דבר, ולולא תם לינקאָלן או אז לא ידעתי מאומה. ושם בביתנו רבתי את ריבך עם כלם והשמעתים מוסר כלימתם.

– לא טוב עשית, אדוני דזאָרדז, וכן לא יאתה.

– אבל אחרת לא יכולתי לעשות: חרפה היא אשר לא תמחה! ועתה שמעני נא, דודי תם, – הוסיף בהשפילו קולו ויפן עורף אל בית החרשת: – הנה הבאתי לך עתה את שקלי למתנה.

– הוי, אדוני היקר דזאָרדז, את השקל הזה לא תדרוך נפשי עוז לקחת מידך וגם לא אקחהו – אמר תם בנפש מתרגשת.

– עליך לקחת אותו מידי, דודי תם, ואל תאמר נואש! – השיב דזאָרדז: – את זאת הגדתי גם לדודה חלויה, והיא יעצתני לנקב אותו ולהביא בו פתיל. ואתה תשים אותו על צוארך תמיד לא יזח לבלי יראהו איש, כי אם לא תעשה זאת הלא אז יגזול אותו ממך הפוחז והבזוי הזה. הוי, מה מאד תחשק נפשי לכבדהו מעט במתנות אגרופי! אדמה כי אז ירוח לי מאד.

– אל נא, אדוני דזאָרדז, אל תעשה זאת, פן יבולע לי עוד יותר.

– טוב, לא אעשה זאת ולמענך אתאפק ואמשול ברוחי – ענה דזאָרדז בשימו את השקל על צואר תם בצמיד פתיל. – שמרהו נא והיה לך, דודי תם, השקל הזה לזכרון ממני, ובכל פעם אשר תראהו תזכרני, וגם זכר תזכר, כי אנכי אבא ואשיב אותך אלינו. ולדודה חלויה אמרתי כי תשקט במכונה, יען כי אנכי אערבך. יהי מה ואני אגאלך ואשיבך מארץ שבותך, אמרר את חיי אבי, לא אתן דמי לו עד אם יעשה את זאת והשלים חפצי.

– אדוני דזאָרדז, אל נא תדבר כזאת באביך הנכבד.

– הלא סרה אינני מדבר בו, ורק את אשר בלבבי אשיחה.

– לו שמעני, אדוני הצעיר והאהוב. קנה חכמה ובינה וחזקת והיית לאיש טוב לב, זכר נא, כי רבים הם האוהבים אותך והחוסים בך. שמע בקול אמך ואל תטוש תורתה: אל תלך בדרך נערים אחרים המתברכים בלבם, כי כבר גדלו ולבם ראה כּבר הרבה חכמה וכל חפץ אין להם עוד בתורת אם. הן האל הטוב ירבה להטיב עם בן אדם ויתן לו ברכותיו פעמים רבות, אבל אֵם רחמניה הוא נותן לו רק פעם אחת בימי חייו, ואף אם מאה שנה תחיה, אדוני דזאָרדז, לא תראה ולא תמצא אשה יקרה כאמך. ובכן שמע בקולה תמיד וכאשר תגדל הוקירה בכל לבב ודאג עליה, אז תמצא חן ושכל טוב בעיני כל. הלא תשים לבך היום לדברי זקן לעשותם, אדוני דזאָרדז, האף אין זאת?

– כן, דודי תם, אשמע ואעשה – ענה דזאָרדז בתום לבב

– אף עוד זאת, אדוני דזאָרדז, מוצא שפתיך תשמור תמיד. הן יצר לב בני הנעורים רע מנעוריהם, אבל בני אפרתים ונדיבים כמוך לא יעיזו פניהם לעולם למרות פי אבותיהם. אקוה כי לא תקצף עלי בגלל הדברים האלה.

– לא, דודי תם, הן שעשועים היו לי תמיד דברי תוכחתך הנכונים והנכוחים.

– כביר הנני ממך לימים – הוסף תם לדבר בהחליקו בידו הגסה את שערות ראש הנער הרכות והיפות: – הן אנכי ידעתי את ערכך, כי נבון לבב ומשכיל הנך ובן מרום עם הארץ. כאשר תגדל אז גם אביך, גם אמך וגם עבדיכם יתפארו בך ובכבודך יתימרו. היה איש טוב לבב כאביך ותמים דרך כאמך וזכור את בוראך בימי נערותך, ואז יגדל שמך והיית לתהלה ולברכה לכל.

– איש טוב לב אהיה תמיד, דודי תם, הנני מבטיחך. ואתה אל נא תתעצב אל לבך: השב אשיב אותך בזמן קרוב. הנה היום הגדתי לדודה חלויה, כי אחרי השיבי את שבותך אגדיל כבוד מעונך ועשיתי בו חדרים נהדרים ועליות מרֻוָחות ואתה ובני ביתך תתענגו על כל טוב. קוה, דודי תם, כי עוד יבאו לך ימים טובים וחיים טובים תראה בעולמך.

ברגעים האלה נראה געל בפתח בית חרת הברזל ובידו הוא מחזיק נחשתים

– שמעני, אדון נכבד – אמר דזאָרדז ברדתו מעל העגלה ובפנותו אל געל בגודל לבב – אנכי אספר לאבי ולאמי את דרכך עם הדוד תם.

– הואיל נא ועשה זאת – ענה הסוחר בקרת רוח.

– אתמה מאד איכה לא תבוש ולא תכלם ממעשיך, כי בכל ימי חייך הנך קונה אנשים ונשים והנך אוסר אותם בכבלי ברזל כפריצי חיות! האם רוח מבינתך לא יענך, מה נבזים ושפלים הם מעשים כאלה?

– אנכי אינני גרוע מכל עשירי הארץ הקונים אנשים ונשים כמוני – ענה געל: – ואם המוכרים אותם לא יבושו, מדוע יבושו קוניהם?

– ואנכי כאשר אגדל ואהיה לאיש לא אעשה לעולם מעשים כאלה. מן היום הזה אקוט בפני, כי בן קענטוקקי הנני ושם ארץ מולדתי יהי לי לחגא, בעוד אשר עד היום התימרתי בו.

ובדבר דזאָרדז את הדברים האלה התמודד בשבתו על אוכף סוסו וישקף על כל סביבותיו בגאוה ובגודל לבב, כמחכה כי עוד אחת מעט והטילו דבריו סערה גדולה בכל מדינת קענטוקקי והיתה כמרקחה.

– לך לשלום, דודי תם, ואל נא תתעצב! – קרא אחרי כן בפנותו אל תם.

– היה בשלום גם אתה, אדוני דזאָרדז – ענה תם אחריו בהביטו אליו בעינים מפיקות אהבה ורגש. – אלהי הרחמים והחסד יברכך ויחנך! – הוסיף בלבב שלם בעת אשר מראה פני ידידו הצעיר הזה כבר נעלם מעיניו. דזאָרדז חלף עבר, ותם הוסיף עוד להביט אחריו עד אשר קול פרסות סוסו לא נשמע עוד. אך נדמה נדמה לתם, כי חום נעים הוא מרגיש עוד גם עתה על לוח לבו, מקום שם תלו ידי הנער הנקיות והכשרות את השקל היקר לו מאד, וירים את כפו וילחץ את השקל הזה אל חזהו ברגש לב.

– שמע את אשר אֹמר לך, תם, – אמר געל בשבתו בתוך העגלה וישם שם את הנחשתים. – אם תטיב דרכך והתהלכת במישרים, אז אטיב גם אני עמך, יען כי איש טוב אנכי לטובים וחלילה לי להרע לכושַי: אנכי מתאמץ תמיד להטיב גורלם. והנה זאת איעצך להיות ענו ונכנע ואל תנסה את כחך לברח, כי זאת לא תצלח ונהמת באחריתך.

תם הבטיח אותו באמונת לבו, כי חלילה לו מברוח ממנו ומחשבה כזאת לא עלתה על דעתו.

הלא צחוק ואולת הוא לפנות בדברי מוסר ותוכחה כאלה לאיש, אשר רגליו אסורות בכבלי ברזל כבדים, אך כן היה דרך געל תמיד להשמיע מוסר תוכחתו לסחורתו החיה אחרי קנותו אותה למען יוָרא וגם למען אמץ את רוח עבדיו קנין כספו, והיה שלום ושלוה בלבו המלא הוות, כאשר יחרוך רמיה צידו.

עתה נעזוב נא לזמן מה את הדוד תם ונראה את הנעשה בנפשות האחרות הלוקחות חלק בספורנו.

 

XI: סתר פנים

ליל חשך ומטר סוחף היה אז. אחר חצי הלילה הזה קרב אל בית המלון הקטן, אשר בכפר ל. במדינת קענטוקקי, איש עובר אורח.

בבואו אל התא הכללי מצא בו אגודת אנשים שונים, אשר הגשם הטורד הניסם הנה, והבית הזה היה להם למחסה ולמסתור. הקענטוקקיים גדלי הבשר ורמי הקומה, אשר היו לבושים עתה בגדי צַיָדים, ישבו שרועים בפשוט ידים ורגלים על מושבותיהם, כדרך האנשים ההם. אולם משונה היה המחזה הזה עוד יותר בקני-הרובים, בילקוטי החצים, בכלי אבק-השרפה, בכלבים ובבני הכושיים הקטנים, אשר התנגשו יחד פה ושם בפנות התא. משני עברי האח ישבו שני אפרתים ארכי רגלים, מסעודי הכסאות, אשר הם ישבו עליהם, היו מוטים אחורנית, כובעותיהם שקועים על ראשיהם, ורגלי אחד מהם נשואות למעלה ומוטלות על דף האח. עלינו להודיע מראש את קוראינו, כי “ישיבת כבוד” כזאת מביאה לבב חכמה ליושבי המדינה ההיא, והיא מוסיפה חיל למחשבותיהם ולמשפטיהם בהמתיקם סוד יחדו על דבר ענינים נחוצים הדורשים עיון רב, ועל כן יכבדוה מאד ובה יבחרו…

בעל המלון, אשר עמד עתה על יד שלחן-המשקים נדמה במראה קומתו הגבוהה ובאבריו השרועים ליתר יושבי המקום. פניו הפיקו חסד ותום, המון שערות רבות כסה את ראשו, ועליו היתה חבושה מגבעה גבוהה ותלולה מאד, כדמות כל המגבעות אשר יחבשו בני ארצות הברית והחפש.

כושיים אחדים לבושים במכנסים רחבים וסרוחים ובכתנות צרות מאד שוטטו הנה והנה בלי כל חפץ ותועלת לאיש, רק להראות לאדונם, כי נכונים הם בכל עת ובכל שעה להפוך גם את הבית על פיו לעונג נפשו ונפש אורחיו היושבים פה אל כל אלה אם נוסף עוד את האש הבוער באח המתלהב ומתמר ועולה בקול נפץ אל הארובה הרחבה, את החלונות והפתחים הפתוחים לרוחה, את הרוח הלח והחזק המתפרץ בעדם פנימה ומנענע מטלטל הנה והנה את קלעי החלונות – אז תוכלו לתאר לכם את כל חמודות מלון אורחים בקענטוקקי.

אל אגודה לא נאה אך ישרה כזאת בא עתה אורחנו אל ובית המלון הזה, והוא היה איש זקן, שפל קומה וחזות פניו העגולים הוכיחה עליו, כי ישרה נפשו בו ולב טוב דופק בקרבו. הוא דאג מאד על אמתחתו ומחסהו-מגשם אשר הביא עמו ויהי חרד עליהם, ועל כן נשא אותם בידיו אל תוך התא ולא בטח על המשרתים, אשר חרדו לקראתו לשרתו ולמלט משאו. אחרי אשר העיף עיניו המפיקות חרדת נפש על כל סביביו בתא, פנה הצדה ויבחר לו פנה אחת וישים את כל חפציו תחת הכסא אשר עמד שם וישב עליו, ויתבונן אל כל האנשים המסובים פה. יותר מכל משך את עיניו אחריו האיש, אשר ישב שרוע ופרוע על כסאו ורגליו תומכות את דף האח ממעלה, ואשר לרגעים ירק ירק במלא פיו ימין ושמאל עד כדי להעיר גועל נפש בקרב לב איש אשר ענוג הוא מנוער.

– השלום לך, אורח? – שאל האדון הזה את הבא, בשלחו מפיו לקראתו תמרת עשן מקטרתו בתור קבלת פנים.

– שלום, כה לחי – ענה האורח בהסבו פניו מנגד עשנו השלוח אל פניו.

– ומה בפיך דבר חדש לספר? – הוסיף הראשון בהוציאו מצלחתו עלה קטורת ומאכלת צידים גדולה.

– לא ידעתי כל דבר חדש – ענה האורח.

– האם לועס אתה? – שאל הראשון שנית בפנותו אל האפרתי הזקן ובהושיטו לו עלה קטורת באהבה ואחוה.

– לא, מודה אני לך, – ענה האיש השפל בהסוגו אחור.

– ובכן אינך מן הלועסים? – שנה האדון ארוך הרגלים את שאלתו וישם את גלום הקטרת אל תוך פיו למען כבד בריח המיץ הנעים את כל האגודה.

האדון הזקן רעד לרגעים מפני כל תמרת עשן אשר יצאה מפי שכנו. והשכן בעל הרגלים הארוכות ראה זאת, ועל כן הסב את עשנו אל עבר אחר.

– מה זאת מה תראו שם? – שאל הזקן בראותו, כי אנשים אחדים עשו אגודה אחת על יד המודעה המדובקה באחד מכותלי התא.

– מודעה על דבר אחד הכושיים, אשר ברח מאדוניו – ענה אחד הקוראים.

האדון ווילסאָן (שֵם הזקן) קם ממקומו וישם כלי-חזות על עיניו, ויקרא במודעה לאמר:

“מן החתום מטה ברח עבדו הכושי הצעיר לימים, דזאָרדז. שש רגלים קומתו, מראה עור פניו לבן-כהה, שערותיו מסולסלות תלתלים שחורים; נבון לב הוא, בעל שפה צחה, יודע חכמת הלשון וקורא היטב את הכתוב. יש לחשב, כי הוא יתחפש ואמר, כי מבני הלבנים הוא. על גבו ועל כתפיו נכרים אותות שרטות עמוקות; על ידו הימנית כתובה בכתובת קעקע האות ג. שכר ארבע מאות שקל נקוב לאיש, אשר יתפשהו, או אשר יביא עדות נאמנה על דבר מותו”.

הזקן קרא את המודעה הזאת מראשיתה עד אחריתה בקול שפל ובנחת, כמו חפץ לשננה היטב ולהשגיר אותה על שפתיו.

האדון ארוך הרגלים גם הוא קם ממקומו ויתמודד במלא גויתו, ויגש אל המודעה ויירק בפניה.

– הנה זאת היא דעתי בדבר הזה! – אמר בקצרה ויָשב ויֵשב שנית על מקומו.

– מה לך, מה לך, אורחי? – שאל בעל המלון.

– כזאת עשיתי גם לכותב המודעה לו ראיתיו! – ענה הארוך בקרת רוח בשובו לגזור את עלי קטרתו לגזרים קטנים. – האיש אשר לו עבד כזה והוא מתהלך עמו באכזריות, ראוי הוא, כי יירקו בפניו ולא יחשכו ממנו כלימות! מודעות כאלה חרפה הן לקענטוקקי. הנה זאת היא דעתי בענין הזה, אם יש חפץ בה לאיש!

– טוב ונכון – אמר בעל המלון ברשמו בגליונו את המנות אשר נתן לאורחיו.

– הן גם לי יש המון כושיים עבדים – הוסיף הארוך לדבר בשובו לקטר קטרתו ויתאבכו גאות עשן מפיו. – הנני אומר אליהם לפעמים: אוצו רוצו, בנים, בכל עת כאות נפשכם, אנכי לא ארדף אחריכם לתפשכם! אבל הם לא ירוצו ולא יברחו ממני, יען כי בדעתם את החפשה הנתנה להם לברוח, לא יסיתם לבם לעזוב את ביתי. ואף עוד זאת: הן עמי שמורים וערוכים גם שטרי שחרור לכלם, אשר בו ימצאו חפץ אחרי מותי, והם יודעים את הדבר הזה. הנני מבטיח אותך, כי בארצנו אין איש אשר ימצא רוב ברכה בעבודת עבדיו הכושיים, כברכה אשר אני מוצא בפעולת כושי ובאמונת כפיהם. באחת אדבר: כל המתהלך עמם כמו עם כלבים והיה גם גמולם לו גמול כלבים, וכל המטיב להם ולבני אדם יחשבם והביאו גם לו רוב טובה.

ובדברו זאת בחום לבו הוציא מתוך פיו ענן עשן כעשן4 הכבשן, כמו בתור עד על מדותיו הטובות ומשפטיו הנכונים.

– ואנכי אענך, כי אכן צדקת מאד, ידידי, אמר ווילסאָן: – הן זאת נראה מן המודעה, כי הכושי אשר ברח הוא בן חיל ומהולל מאד, ואנכי ידעתיו: הוא עבד עבודתו בבית חרשתי כשש שנים ויהי הטוב, המצוין והנבחר בין כל פועלי. בעל כשרון ודעת הוא, וגם המציא מכונה לחביטת הפשתן, אשר נתנה, נותנת וגם תתן רב חפץ לבעלי בתי חרשת רבים, ואדוניו קבל עליה זכות קנין-עצמי.

– טוב ויפה הדבר הזה! הן גם זכות קבל אדוניו בגללו, גם כסף הרויח וברכה רבה מצא בו, ובעד כל אלה השיב לו גמול טוב, כי נתן כויה בכף ימינו בכתבו עליה כתבת קעקע! הוי, לו מצאתי את האדון הטוב הזה, או אז חתמתי בבשרו חתימה טובה אשר לעד לא תמחה.

– הן כל אלה הכושיים המלומדים יהיו על בעליהם לטורח ודעתם היא שובבתם – התערב בשיחה הזאת איש גס המראה היושב בחדר בקצה השני: – הם עושים מעשים אשר לא יעשו, ועל כן יַתוו עליהם תוים לדראון. לו היטיבו לכת, לו היו תמימי דרך, או אז לא הגיעתם כל רעה.

– ובכן איפוא, אם ה' ברא אותם כבני אדם עלינו להפוך אותם לבהמות שדי! – העיר על דבריו ארוך הרגלים.

– כושיים מלומדים לא ימציאו חפץ לאדוניהם – הוסיף האיש בהתאזרו עוז נגד איש דבריו: – מה בצע בכשרונותיהם אם בעליהם לא יוכלו למצא בהם חפץ? הן רק הם הם לבדם ימצאו תועלת בכשרונם ויתרונם למען שים כזב מחסהם ולסבב את בעליהם בכחש ובמרמה. הן לי היו שנים-שלשה כושיים כאלה ואמהר מכרם בארץ הנגב, מדעתי כִּי לולא עשיתי זאת, או אז ברחו ממני עתה או לאחר זמן.

– הן טוב טוב היה לך לבקש את ה', כי יקח מהם את נפשם! – העיר על זאת הראשון.

אך פה הפרעה השיחה, כי אל בית המלון קרבה כרכרה רתומה לסוס אחד. בכרכרה הנאוה הזאת ישב אציל יפה מראה לבוש בגדי כבוד, ונוהג הסוסים היה עבד-כושי.

כל בני האגודה נתנו לבם להתבונן בתשוקת נפש אל האציל, כדרך כל האנשים היושבים בחבוק ידים ובאפס מעשה, בראותם ביום סגריר אורח מקרוב או מרחוק בא.

האציל היה גבה קומה, מבנה גויתו נאוה, מראה פניו היה שחרחור-אדום כפני ספרדי, בעל עינים שחורות ומפיקות תבונת לב, ושערות ראשו תלתלים שחורים. אפו הישר והנאה, יצורי פניו הנאוים, שפתיו הדקות וגזרת כל גויתו, אשר עליה הוצק חן הוכיחו עליו לעיני כל האנשים הרואים אותו עתה, כי הוא היה מתור אדם המעלה.

בואו אל התא נתן אות לעבדו לשאת את חפציו ולהניחם במקום המָראה לו, וישתחו אל היושבים בתא, ובהחזיקו את מגבעו בידו נגש אל שלחן-המשקים ויודיע לבעל המלון, כי שמו הוא הענרי בוטלער מאָקלענד, אשר בנסיכות שעלבי. ויהי בפנותו הצדה ראה את המודעה המדובקה בכותל – ויגש אליה ויקראה.

– דזים – אמר בפנותו אל עבדו: – אדמה, כי בבערנאן ראינו איש אשר תוי פניו וסמניו דומים לפני האיש המתֹאר במודעה הזאת. האם לא כן?

– כן, אדוני – ענה דזים. – אך אנכי לא ראיתי את האות על ידו.

– גם אנכי לא ראיתי – אמר האציל בלי שום לב. ויגש שנית אל העומד על המשקים ויבקש לתת לו חדר מיוחד, באמרו, כי עליו לכתוב עתה מכתבים נחוצים.

בעל המלון מהר להשלים חפצו ויתן צו לעבדיו העומדים לשרת לפניו לסור למשמעת האורח. והנה התעוררו כשבעה כושיים גדולים וקטנים, זקנים ונערים, שמנים ורזים וירוצו וישוטטו, ויקראו ויתקוטטו מרוב שקידתם לעשות רצון אדונם וקונם – להכין חדר משכן לאורח האפרתי. ובין כה וכה לקח האורח כסא וישב עליו בתוך התא וישוחח עם השכן הקרוב לו יותר.

בעל בית החרֹשת, האדון ווילסאָן, לא גרע עיניו מן האורח הזה ומן הרגע הראשון אשר סר הנה התבונן אליו בשום לב ובתשוקת נפש, כמתאמץ לזכור נשכחות. נדמה נדמה לו, כי כבר ראה אותו, כבר פגשהו במקום אחד – אך לא יוכל לזכור את העת ואת המקום. כמעט החל האורח הזה לדבר דבר, או העביר תנועת צחוק על שפתיו נע ווילסאָן מבלי משים תחתיו ובעינים בוחנות התבונן אל תנועותיו; אך בכל פעם אשר האיש הזה הטביע בו עיניו הגדולות והשחורות בבטחון לב – הסב הוא עיניו מנגדו… אך פתאום עלה זכרונו לפניו, ויבט עליו בתמהון לבב ובשממון ולא האמין למראה עיניו. האורח ראה זאת ויחרד ממקומו ויגש אליו.

– האדון ווילסאָן, אם לא אשגה ברואה! – אמר בהושיטו לו את ידו: – שאני נא, כי לא הכרתיך כרגע. האמנם גם אתה לא תזכרני? הלא אנכי הוא בוטלער מאִקלענד, אשר בנסיכות שעלבי.

– כן… כן… אדוני, זכרתי, זכרתי – ענה ווילסאָן כמו בחלום חזון לילה.

ברגע הזה בא אחד הכושיים המשרתים פה ויאמר, כי כבר מוכן חדר משכן למען האציל האורח.

– דזים, השגיח אל חפצינו! – צוה כמו מבלי משים אל עבדו, ואחרי כן פנה אל האדון ווילסאן ויאמר לו: – נעים היה לי מאד לו הואלת לבא עמי החדרה לרגעים אחדים, כי דבר לי אליך.

ווילסאן הלך אחריו ויהי כחולם, ושניהם יחדו עלו אל המכפלה השניה, מקום שם היה מוכן החדר. באָח בע אש בהיר, וכושיים אחדים עוד התרוצצו הנה והנה בחדר לכלות את סדריו.

אחרי אשר הכל היה מוכן בסדר והעבדים יצאו, סגר האורח הצעיר את הדלת ואת המפתח שם בצלחתו. ובגשתו אל ווילסאָן התיצב לקראו ויחבק את ידיו על לבו ואת עיניו הישיר נגדו.

– דזאָרדז! – קרא ווילסאָן.

– כן, דזאָרדז – ענה האיש הצעיר.

– דבר כזה לא עלה על לבי מימי!

– אדמה, כי השכלתי לשנות פני ובתבונה התחפשתי – אמר דזאָרדז בתנועת צחוק – צבע עור עץ האגוזים הועיל להפוך מראה עורי הצהוב למראה כהה, את שערות ראשי השחרתי, ועתה, כאשר תחזינה עיניך, אין למראה פני כל דמיון למראה פני האיש המבֻקש במודעה הזאת.

– דזאָרדז, ראה כי רעה נגד פניך, ועל כן זאת לך עצתי לחדל מן המשחק הזה.

– אם יקרני אסון הלא אני לבדי אשא – ענה דזאָרדז בתנועת גאוה.

פה מקום אתנו להעיר, כי אבי דזאָרדז היה מבני הלבנים, ואמו היתה אחת הנפשות האמללות, אשר יפי תוארן וחמדת גזרתן יהיו להן לרועץ, כי אדוניהן חסרי הלב והיושר יעלון כעולות תמימות על אש תאוותיהם, אחת האמות אשר בניהן לא ידעו לעולם מי הם אבותיהם-מילידיהם. מאביו ירש את הרוך והעונג אשר ברשמי פניו ואת אמץ לבו וגאותו, ומאמו – מראה פניו הכהה ושחר עיניו. ועתה אחרי שנותו מעט את מראה פניו, נדמה לאיש ספרדי, והליכותיו בגאוה ובכבוד הן שעמדו לו להתחפש לבלי יכירוהו רואיו וחפצו הצליח בידו.

האדון ווילסאָן, אשר היה איש חסד אך נזהר מאד בנפשו ומוג לב, התהלך עתה אחת הנה ואחת הנה בחדר. החפץ הרב לקום לאובד הזה לעזר ורגש האמונה לחקי המדינה ערכו קרב בלבו ויביאוהו במבוכה ויטילו סער בנפשו. באחרונה עמד תחתיו ויפן אל דזאָרדז בדברים האלה:

– הנה כי כן הוא, דזאָרדז, אתה עזבת את אדונך אשר לו המשפט למשול בך ותברח ממנו בהחבא, והדבר הזה לא יעיר כל תמהון בלבי; אבל גם את הדבר הזה עלי להגיד לך, כי צר לי על עשותך כזאת; כן הוא, חובתי היא להגיד לך זאת, דזאָרדז.

– ולמה יצר לך, אדוני הנכבד? – שאל דזאָרדז.

– לי יצר, כי הנך עובר על חקי ארץ מולדתך.

– ארץ מולדתי?! – קרא דזאָרדז בנפש מרה ובחום לב: – הן מולדתי היא בקבר, בין רגבי עפר, ומי יתן וירדתי גם אני שמה!

– רב לך, דזאָרדז, אל תדבר באזני כזאת, יען כי דבר כזה הוא למרות דברי ספרי הקודש. אמנם כן, אדון קשה ואביר לב היה לך, הוא הרע לך מאד, ואנכי חלילה לי להצדיקו ואמר כי ישר פעלו; אך זכור ושים אל לבך את הדבר האמור בספרי הקודש, כי בפגוש המלאך את הגר הבורחת משרה גברתה צוה עליה לאמר: “שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה”.

– אדוני ווילסאָן, אל נא תביא לי משל מספרי הקודש, אשר אוקיר מאד, כי לא נאה הוא לי. ה' הוא עדי, יוכיח נא וישפוט הצדיק אני בבקשי דרור לנפשי האובדת, או רשע?

– דבריך כשהם לעצמם הם בדרך הטבע – ענה הזקן: – אך אנכי אחשב למשפט לבלי הצדיקם. כן הוא, מחמדי, צר, צר לי מאד עליך ופעלך זה רע הוא מאד: הן על כל איש לשׂאת בדומיה את אשר נטל עליו, עליו להתענות תחת יד גורלו, יען כי גורל כל איש מה' הוא, וחלילה לנו מהתאונן על מעשי ה' אשר כל דרכיו משפט.

דזאָרדז עמד בראש זקוף וידיו חבוקות על לבו. תנועת לעג מר צלחה על דל שפתיו.

– הנני חושב עתה בלבי, אדוני ווילסאָן, מה היה לו באו הנה אנשים הודיים וַיִשבו אותך ויובילוך הרחק הלאה מאשתך ומבניך ויעלו עליך עול קשה, כמו לטחון כל ימי חייך ברחיים, האמרת גם אז כי “על כל איש להתענות תחת יד גורלו?” מאמין אנכי יותר, כי על כל סוס אשר פגשת אז היית אומר, כי מן השמים הוא שלוח לך. האף אין זאת?

הזקן שפל הקומה לטש את עיניו בשמעו את משפטי דזאָרדז, ומבלי מצא כל מענה לענותו שם מחסום לפיו וידום. אולם באחרונה פתח שפתיו שנית ויאמר:

– הלא ידעת, דזאָרדז, כי ידיד נאמן הייתי לך ובעצותי הנחיתי אותך תמיד, כי רק את טובתך דרשתי. והנה עתה עלי להגיד לך, כי לפי דעתי רעה גדולה נשקפת לך מפעלך זה. התבונן נא בלבך, מה תהי אחריתך אם תתָפש בכף? הלא אז ירע וימר גורלך מאשר היה עד הנה, כי יְעַנו את נפשך, ייסרוך מוסר אכזרי ויכוך מכות רצח ואחר כל זאת מכור ימכרוך בארץ הנגב.

–את כל זאת ידעתי גם אני – ענה דזאָרדז: – ידעתי את הסכנה הגדולה המרחפת על ראשי, אך… ובדברו זאת גלה פני לבושו ויראה לו שני קני-רובים קטנים ולהב חרב. הרואה אתה את אלה? בהם הנני לצאת לקראת תופשי. לארץ הנגב לא אנוע כל עוד נפשי בי, ואם יביאני גורלי עד הלום, הנה אז אמצא לי בקענטוקקי חלקת אדמה בת שש רגלים, שהיא תהיה קניני הראשון והאחרון, ופה אקָבר…

– אבל, דזאָרדז, מצב כזה נורא ואיום הוא מאד והוא מכאיב את לבי: איככה יתכן לעבור על חקי ארץ מולדת?

– עוד הפעם “ארץ מולדת”! הן אמנם לך, אדוני, יש ארץ מולדת, אבל מה היא ארץ מולדת איש כמוני, עבד בן שפחה מקנת כסף, ומה היא מולדת כל אחי בני שבטי? וחקי הארץ האם לנו הם? לא אנחנו כתבנו את החקים האלה, לא אנחנו אשרנום, ועל כן גם למלא אחריהם אין לנו. הן כל החקים האלה הלא נבראו רק לענות את נפשנו, להצר את צעדינו ולעשותנו מרמס כחמר חוצות…

ווילסאָן רחם מאד על דזאָרדז ובכל נפשו דרש את טובתו וגם הבין ברב או במעט את רגשותיו המרתיחים עתה את דמי לבבו, ובכל זאת עמד על דעתו ויוסיף להטיף לו מוסרו בחשבו זאת לחובתו אשר עליו לעשותה:

– כאוהב נאמן הנני אומר לך, כי לא טוב אתה עושה. חדל מרעיונותיך הבל, כי יבולע לך. – ובדברו זאת נגש אל השלחן וישב על ידו ויחל למולל באצבעותיו את מצלו אשר החזיק.

– לו שמעני, אדוני ווילסאָן, – אמר דזאָרדז בשבתו על ידו ויישיר עיניו נגד פניו: – האם האיש היושב עתה פה עמך איננו בן-אדם כמוך? הבט נא אל פני, אל ידי, אל כל גויתי, במה אגרע מכל איש ומה חדל אני? לו שמעני, אדוני. הן אבי היה אחד מאפרתיכם אשר בקענטוקקי, הוא לא דאג עלי לבלי ימכרוני אחרי מותו עם הסוסים והכלבים יחדו בגלל חובותיו אשר לא שלם בחייו. בעיני ראיתי כאשר מכרו את אמי ואת שבעת בניה. את שבעתם מכרו לעיניה אחד אחר לאדונים שונים, ואנכי הייתי הצעיר בהם. אמי נגשה אל האדון הראשון ותכרע לפניו ברך, ותבך ותתחנן אליו בדמעות שליש לקנות אותה עמי יחדו למען תאמץ לה ילד אחד למצער מכל בנים ילדה, אך הוא בעט בה במנעלו ויהדפה הלאה. בעיני ראיתי בעשותו זאת ובפעם האחרונה שמעתי אז את נאקתה וצעקתה, את קול בכיה ותמרוריה, ואותי קשרו אל אוכף סוסו ויוליכוני הלאה אל אחוזתו.

– ומה נעשה עוד?

– אדוני קנה אחרי כן גם את אחותי הבכירה. היא היתה עלמה טובת לב, ישרה, תמימה וגם יפת תואר כאמי, גם חנכה בדעת ומישרים היו הליכותיה. בראשונה שמחתי בלבי, כי אדוני קנה גם אותה, באמרי, כי עתה יש לי אחות לצרה ואוהבת נאמנה אחת, אך באחרונה נהפכה שמחתי לתוגה. אדוני, אחרי הדלת והמזוזה עמדתי ושמעתי את קול השוט אשר בו דשו את בשרה, לי נדמה כי כל מכה ומכה אשר הכוה חודרת אל לבי ומוחצתו, אך להעמיד לה הצלה נבצרה ממני. אותה הכו, פצעו על היותה מצניעה לכת, אך לפי חקיכם אין לנשי הכושיים ולבנותיהם לחיות חיי תום ויושר. באחרונה הרחיקוה נדוד ארלעאנה למכרה שם – ולמן העת ההיא לא שמעתי אף שמץ דבר על אדותיה. ימים רבים עברו, אנכי גדלתי, לא ידעתי את אבי, את אמי, את אחותי, לא ראיתי אף נפש אחת, אשר תרחמני ותדאג עלי מעט יותר מאשר על אחד הכלבים, אותי רק הכו, הרבו פצעי, קללוני וברעב ענו את נפשי. אדוני, לפעמים גבר עלי רעבוני עד אשר בתשוקת נפש לקטתי את העצמות, אשר השליכו לכלביהם, ואגרם אותן להחיות נפשי; ובכל זאת אם בכיתי בעודני ילד לפעמים לילות שלמים – לא על צרות נפשי הגועת ברעב או המענה ביסורים קשים בכיתי. לא, אני בכיתי רק על קשי יומי, על אמי ואחיותי, אשר לא ידעתי מקומן איה, על היותי עזוב ומשולח ואין מראה לי אותות אהבה, לא ידעתי מימי מנוחה ונחמה, איש לא השמיעני אף דבר טוב אחד עד היום, אשר החלותי לעבוד עבודתי בבית חרשתך. אדוני ווילסאָן, אתה התהלכת עמי במישרים, אתה הצבתני על דרך טוב, עוררת בקרבי את החפץ ללמוד דעת ותבונה, הפחת בי רוח תשוקה להתחזק ולהיות לאיש חרוץ, והאלהים הוא היודע מה ירחש לך לבי תודה וברכה על כל אלה. אחרי כן, אדוני, מצאתי לי אשה. הלא אתה ראית אותה וידעת מה רב חינה ויפיה. אחרי הודע לי, כי נפשה קשורה בנפשי בעבותות אהבה ואחרי בואי עמה בברית הייתי מאושר בעיני, עד אשר לא האמנתי באָשרי זה כי בהקיץ אראנו. ורעיתי נאוה היא במראֶה וגם בנפשה העדינה והיקרה. אך מה היה אחרי כן? אדוני הפרידני ביד חזקה מעבודתי בבית חרשתך, מאוהבי ורעי, מכל אשר אהבתי – ויעוללני בעפר! ועל מה? על אשר, לפי דעתו, שכחתי מי ומה אני; נפשו אותה להזכירני, כי רק אחד הכושיים הנני! וימעט הדבר הזה בעיניו, וירבה הרע, כי הפרידני גם מאשתי אשר אהבתי כנפשי, ויצו עלי במפגיע, כי אעזבנה לעולם וכי אראה חיים עם אשה אחרת. ועל פי חקיכם לו הצדקה והמשפט לעשות ככל הדברים האלה! אדוני ווילסאָן, שימה נא לבך להתבונן: כל המעשים והפעולות, אשר הצמיתו את אמי, את אחותי, את רעיתי ואת נפשי, צדיקים, טובים וישרים הם על פי חקיכם הנותנים זכיות לכל אחד מתושבי קענטוקקי, ואיש לא יוכל לאמר להם: מה תעשו? את אלה אתה קורא בשם חקי ארץ מולדתי? אדוני, לאיש כמוני אין ארץ מולדת, כאשר אין לו אב. אך היה תהיה לי מן הוא והלאה ארץ מולדת במקום אחר, ומארצכם אינני דורש עתה מאומה בלתי אם כי תעזבני לנפשי להרחיק ממנה נדוד. את הארץ קאנאדא, אשר חקיה יגינו גם עלי ואשר אליה אשא עתה נפשי – אקרא בשם ארץ מולדת וגם אשמר חקיה! בעד חפשי אלחם כל עוד נפשי בי וכל עוד נשמת שדי תחיני, הלא גם במו פיכם תאמרו תמיד, כי אבותיכם נלחמו בעד החפש, ואם אתם היה הצדק – אצדק גם אני אם אעשה כמוהם.

בדבר דזאָרדז את הדברים האלה ישב פעם על יד השלחן ופעם התהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה בעבור חושו בו. דבריו, אשר דבר בנפש לוהטת, ברוח כביר ובדמעות שליש פעלו פעולה עזה על הזקן טוב הלב. האחרון הוציא מטפחת משי צהובה מצלחת בגדו ויחל למחות בה את פניו.

– יקחם אֹפל! – אמר באחרונה: – הלא כה היו דברי אליהם תמיד… ארורים! ואתה, דזאָרדז, לך בשם ה', לך לך אל אשר יהיה רוחך ללכת; אך השמר בנפשך, בני, אל תורה חציך באיש, כי אם ב… אך אדמה בכל זאת, כי טוב לבלתי ירה חץ, ואיש אל יהרג… ואַיה היא אשתך, דזאָרדז? – הוסיף בקומו ממקומו ויחל להתהלך בחדר הנה והנה בנפש מתרגשת.

– היא נדדה, הלכה, אדוני, היא הלכה באשר הלכה בהחזיקה את הילד על זרועותיה, ורק האלהים יודע אנה שמה פעמיה. ומי יגיד לי את המקום שם נפגש יחדו, או אם נוסיף עוד להתראות פנים?

– אתמה מאד, מדוע עזבה בית נדיבים וטובי לב.

– הנדיבים וטובי הלב לוים כסף וידם תקצר משלם את חובותיהם, וחקי ארץ מולדתכם נותנים להם הרשות להוציא ילדים מחיק אמותיהם ולמכרם בעבור החובות – ענה דזאָרדז במרירות.

– טוב, טוב – ענה הזקן טוב הלבב וידו ממשמשת בכיסו; – לו יהיה, כי אנכי… כי אנכי אעשה למרות דעתי ומשפטי. אך יקח האפל את דעתי ומשפטי! – קרא בהוציאו מכיסו צרור שטרות כסף וישימהו לפני דזאָרדז.

– לא, אדוני היקר באדם – ענה דזאָרדז: – הן כבר הרבית והגדלת חסדיך עמי. אקוה, כי רב לי רב הכסף השמור אתי, ובו אמצא די ספוקי עדי בואי אל המקום אשר שמה תשאף נפשי.

– קחה, קחה נא זה מידי, דזאָרדז, הן הכסף ימציא די חפץ לבעליו באשר הוא שם ולא למותר הוא לעולם, אם רק בצדק וביושר מצאהו. קחהו נא, ידידי, קח נא.

– בזאת אֵאות לקחת אותו מידך אם תבטיחני לקבלו מידי במועדו – ענה דזאָרדז בקחתו את השטרות הנתונים לו.

– ועתה, דזאָרדז, הגידה נא לי, האם עוד ימים רבים תהיה כה נע ונד בארץ? הן אמנם השכלת מאד לעשות בשימך לך סתר פנים בדרך כזה, אך חרפת את נפשך יותר מדי, ומי הוא הכושי הזה הנלוה עליך?

– חבר ורע נאמן הוא לי. לפני שנה אחת נדד הלך לקאנאדא, אך אחרי שמעו, כי אדונו הנוקם והנוטר יפגיע באמו הזקנה האמללה את עון בנה אשר ברח ממנו והוא מרבה את מכותיה חנם, שב הנה בתקותו אולי יצליח חפצו בידו להביא גם לנפשה גאולה ולהוציאה לחפשי.

– והדבר הזה עלה בידו?

– עד היום לא הצליח במעשהו. פעמים רבות שוטט בסתר סביב בית אדונה ולא מצא שעת הכושר להוציאה מן המצר. לעת כזאת הוא נוהג אותי בחסדו עד אָהיאָ, ושם יסגירני אל רעיו תמימי הדרך, כי יורוני את הדרך אלך בו ואת המעשה אשר עאשה, והוא ישוב אחור לקחת את אמו.

– סכנה, סכנה גדולה היא – אמר הזקן.

דזאָרדז התמודד ויעביר תנועת צחוק מכאיב על שפתיו. הזקן העיף עיניו על פני כלו בתמהון ויאמר:

– דזאָרדז, רואה אני בך תמורה גדולה. הן גם בדבריך גם בתנועותיך, גם בהרמת ראשך וגם בקומתך נפלאת עתה מאשר היית. באחת אדבר: אתה נהפכת ותהי לאיש אחר.

– כל אלה לי, יען כי איש חפשי הנני היום! – ענה דזאָרדז בגאון: – כן הוא, אדוני, עתה לא אקרא עוד כל איש בשם “אדוני”: איש חפשי הנני.

– השמר, דזאָרדז, בנפשך לבלי תתפש בכף

– אם הדבר כן יהיה הלא אז לא בעי ישלח איש ידו ואין שלטון בקבר…

– אֹמץ רוחך יעיר בי תמהון גדול! איככה ערבת את נפשך לסור לבית מלון קרוב כזה?

– אדוני ווילסאָן, אֹמץ רוחי כה יגדל והמלון קרוב הוא מאד, עד אשר איש לא יחשב כי אליו סרתי, ואותי יבקשו במקום רחוק רב יתר מן המלון הזה. והלא גם אתה, אדוני, הכרתני רק אחרי עמל רב. אדון דזים חברי איננו יושב בנסיכות הזאת, ועל כן גם אותו לא יכיר כל איש על פי הסמנים הכתובים במודעה, כן ידמה לבי.

– והאות על ידך?

דזאָרדז חלץ את בית-ידו מעל אצבעותיו ויראה לו את השרטת על כפו, אשר עוד טרם שבה כבשרו.

– הנה זה הוא אות האהבה האחרון אשר הראה לי האדון גארריס – אמר במרירות. – את האות הזה חתם בבשרי לפני שבועים ימים, בחשבו בלבו מראש, כי ברח אברח ממנו. טוב ויפה הדבר הזה, האף אין זאת? – הוסיף בשימו את בית-היד שנית על אצבעותיו.

– דמי יקפא בעורקי ולבי יתר ממקומו בתתי לבי לחשוב על דבר מצבך המורה מאד ועל דבר הסכנה הגדולה הנשקפת לך, אמלל! – אמר ווילסאן בשממון.

– דמי עורקי אני, אדוני ווילסאָן, קפאו שנים רבות, ועתה רותחים הם כסיר נפוח – ענה דזאָרדז. – הנה כי כן הוא – הוסיף אחר דומיה קצרה: – ראה ראיתי, כי אתה, אדוני, הכרתני פה ועל כן גמרתי בנפשי לגשת אליך ולדבר בך טרם גלו עיניך המפיקות תמהון עוני בעיני כל היושבים פה. מחר כעלות השחר אעזב את המקום הזה ובנשף בערב היום הזה תעמודנה רגלי על ארץ אָהיאָ ושם אנום שנתי במנוחה. יומם אלך למסעי, לבתי-מלון טובים אסורה ללון ויחד עם אצילי המקום ואפרתיו אסב על שלחן אחד… ובכן, חיה בטוב, אדוני! אם שמע תשמע כי נתפשתי בכף – ידע תדע, כי אין עוד בחיים חיתי.

דזאָרדז קם ממקומו כנאזר בגבורה ויושיט ידו לווילסאָן בגאות עריץ ושליט. הזקן לחץ אותה באהבה ובידידות נאמנה, ואחרי העידו בו עוד הפעם להיות נזהר בנפשו, לקח את מִצלו ואת מגבעתו ויצא מן החדר.

דזאָרדז עמד תחתיו תפוש במחשבותיו ויבט אל הדלת הנסגרת אחר האפרתי הזקן. מחשבה אחת עלתה עתה, כנראה, על לבו; וימהר לגשת את הדלת ויפתח אותה ויאמר:

– אדוני ווילסאָן, עוד דבר אחד לי אליך.

הזקן שב שנית החדרה, ודזאָרדז סגר עוד הפעם את הדלת; רגעים אחדים עמד דזאָרדז מחריש כמתיעץ עם לבו ואחרי כן אמר: – אדוני, הן כל אשר עשית לי מעשי איש חסד וצדקה הם, התוכל עוד נפשי לדרך עז לבקשך לעשות למעני עוד חסד אחד?

– דבר, דזאָרדז, את דבריך והשמיעני את חפצך

– אמת דברת, אדוני, כי הנני משליך את נפשי מנגד בדרכי זה. אם אמות הלא מלבד רעיתי האמללה לא תתעצב על מותי כל נפש חיה בעולם. היום יהרגוני נפש, יורידוני אל אבני בור כפגר מובס וקבורת כלב אקבר, ומחר ישכחוני ואבד כל זכר לי, ורק היא לבדה תספד לי ותבכני. ובכן אולי תואיל אדוני רב החסד, להמציא לידה את הקרס הזה? היא נתנתהו לי לזכרו ביום ראש השנה, אמללה! המציא נא לה את הקרס והגידה לה, כי אהבתיה מישרים עד רגעי האחרון. התעשה זאת? התעשה? שנן את בקשתו בקול תחנה.

– כן, עשה אעשה, מחמדי, – ענה הזקן בקחתו את הקרס מידו. קולו רעד ועיניו מלאו דמעות.

– אף עוד זאת תגיד לה – הוסיף דזאָרדז: – כי חפצי האחרון היה להתראות עמה פנים בארץ קאנאדא ושמה תשים פעמיה אם רק תהי לה היכולת, אך אל נא תשוב אחור אל בית אדוניה. אף אם גברתה היא רבת חסד ורחמניה ואף אם גורלה ייטב מאד בשבתה בבית אדוניה הראשונים – שוב אל תשוב אליהם, יען כי רע ומר הוא מאד פרי העבדות וכל אוכליו יאשמו. יגדל נא בננו הילד בהיותו חפשי לנפשו, ואז לא ישא את כל הצרות והתלאות, אשר עברו על נפשות אבותיו. השמיע נא אותה, אדוני, את כל הדברים האלה.

– כן הוא, דזאָרדז, הגד אגיד לה את כל דבריך; אך אקוה, כי לא תמות בלא עת. חזק והתחזק! בן חיל אתה. האמן בה' ובטח בו והוא ישמרך, דזאָרדז. בכל לבי הנני דורש לך, כי תעבור בשלום את דרכך ובשלום תבא אל מחוז חפצך.

– הנקל הוא לאמר “האמן בה' ובטח בו”! – אמר דזאָרדז ביאוש מר וברגזה, עד אשר הזקן השתומם והדבר לא היה בפיו: – הן בכל ימי חיי ראו עיני מעשי עמל ואון, אשר גם למרות רוחי הניעו את לבבי להטיל ספק במציאותו. מאמינים בני מאמינים אתם ולא תוכלו לדעת ולהבין את הפעולה, אשר יפעלו בלבנו מעשים כאלה. אמנם יש לכם אלהים בשמים, אך הישנו גם לנו?!

– אל נא, אל נא, מחמדי, תדבר דברים כאלה, אל נא יצא עתק מפיך – אמר הזקן כמעט בקול בוכים. – חלילה לך גם מחשוב מחשבה כזאת; יש יש אלהים השוכן בערפל והשָת חושך סתרו, אך כל דרכיו משפט וכל מעשיו צדק. אכן יש אלהים, דזאָרדז האמן בו והשליך עליו יהבך והוא יושיעך. הוא ישלם לאיש כפעלו בעולם הזה, או בעולם הבא.

תֻמת נפש הזקן ואמונתו הטהורה הוסיפו עוד יתר שאת ועוז לדבריו אלה אשר דבר בעים רוחו. דזאָרדז חדל מהתהלך במבוכה הנה והנה ויעמוד רגע תחתיו תפוש במחשבתו, ואחרי כן פנה אל הזקן ויאמר בשפל קולו:

– מודה אני לך, אדוני וידידי, על הדברים האלה. הנני לשום אליהם לבי!

 

XII: המסחר על פי החק ומקריו

האדון געל ותם עבדו נסעו הלאה בדרך המלא הדורים ואיש איש מהם היה אחוז ברעיונותיו. הלא מחומר אחד קורצו שני האנשים האלה, מחומר אחד קורצו אברי גויותיהם, דומים הם איש לרעהו בגזרת ידיהם, רגליהם, עיניהם ואזניהם, החפצים והמראות אשר עברו לפני עיני האחד עברו גם על פני השני; אך מה שונים הם רעיונות האחד ברגעים האלה מרעיונות משנהו היושב על ידו.

נחדור נא, למשל, לנפש געל ונכונן לחקר רוחו: הוא חשב עתה מחשבות על דבר הנפש אשר עשה, על דבר תם; הוא חשב עתה על דבר קומתו, מבנה גויתו, עביו וכחו אשר במתניו, על דבר המחיר, אשר יוכל לקחת בעדו אם ישתמר בו איתנו ועביו עד אשר יובל לשוק להמָכר; הוא חשב על דבר העבדים הנבחרים, אשר יוכל להוציא מתוך עדריו לממכר, על דבר השכר אשר יביאו לו אחדים מעבדיו. שפחותיו וולדותיהם אשר במספר הנבחרים ימנו, ועל דבר ענינים אחרים הנוגעים למסחרו. אחרי כן חשב מחשבות על עצמו ובשרו, על אהבתו היתרה למין האדם בערכו לסוחרים אחרים, יען כי בעוד אשר סוחרים אחרים אוסרים גם את ידי עבדיהם וגם את דגליהם בכבלים, שם הוא כבלים רק על רגלי תם, וידיו הלא מותרות הן כל עוד ישרה נפשו בו. ויאנח מקרב לבו על בני האדם כפויי הטובה ועל תם, אשר אולי לא ידע להיות לו אסיר תודה בגלל חסדיו עמו; ויתמה מאד על נפשו העדינה ועל טוב לבו, אשר הוא מראה לעבדיו, אף אם רבים מהם הוליכוהו שולל ויגנבו את לבבו בברחם ממנו.

שונים ממחשבות כאלה היו רעיונות תם עתה. על דמיונו עלו עתה דברים אחרים, אשר קרא בשכבר הימים בספר ישן לאמר: “בעולם הזה אין לנו מעון נצחי, אך מעון כזה אנחנו מבקשים ואותו נמצא בעולם הבא. האלהים לבדו יכונן לנו את המעון הזה ובו נחיה חיי עולם”. הדברים האלה הכתובים בספר ישן, אשר אותו יקראו אנשים פשוטים ותמימי דרך, פועלים מאז מעולם פעולה נמרצה בלב אנשים אמללים ואסירי עני כתם; הדברים האלה חודרים עד עמק נפשם ויוסיפו אמץ לרוחם, יחבשו עצבותיהם ויגיהו אור במחשכיהם, והם היו רפאות גם ללב תם האמלל.

געל הוציא מצלחתו גליונות מכתבי עתים אחדים, ובשום לב החל לעבור על פני המודעות הנדפסות בם. הוא לא היה אחד המלומדים מאד, ועל כן היה דרכו לקרא את אשר לפניו בקול ולבטא בשפתיו כל מלה ואֹמר, כמו למען תבחן אזנו את אשר הוא מוציא בפיו ורואה בעיניו. בדרך כזה החל הפעם לקרא ולפרק את הטורים האלה:

"מכירה גלויה. כושיים! על פי פסק דין השופטים בעיר וואשינגטאָן, אשר במדינת קענטוקקי, ימָכרו על יד שערי בית המשפט הכושיים האלה: הגר בת ששים שנה, דזאָן בן שלשים שנה, בען בן אחת ועשרים שנה, שאול בן חמש ועשרים שנה ואלבערט בן ארבע עשרה שנה. כסף מחיר העבדים והיה לטובת יורשי דזעסס בליוצפאָרד המת ולטובת מלויו, אשר לא קבלו ממנו נשים בחייו.

שמואל מאריס,

המְקַיְמִים את דברי המת

טהאמאס פלינט.

– נחוץ יהיה לי לראות את הענין הזה – אמר געל בפנותו אל תם מבלי מצא לו עתה איש דברים אחר זולתו: – ראה, תם, נכון הנני לבחור אגודה טובה מעבדי אשר אתי לממכר, ובאגודה הזאת תֵחַד גם אתה ורוית נחת וחדוה. עתה נסע ונלך וואשינגטאָנה ושמה תהי ראשית דרכנו. בבואנו שמה אשים עליך משמר בחדר סגור, עד אשר אכלה את עיניני.

תם שמע בענוה יתרה ובנפש נכנעה את “הבשורה הנעימה” הזאת, ורק בלבבו חשב מחשבות על אדות העבדים הנקובים בשם – היש גם להם נשים וילדים וגם להם קשה פרידתם מהם. אף עוד זאת יש להגיד, כי הדברים אשר השמיעהו עתה געל, כי נכון הוא לשים עליו משמר בחדר סגור פעלו על תם, אשר התפאר תמיד ביושר הליכותיו ובתום דרכו, פעולה מעציבה ומדאיבה מאד. כן הוא, תם התפאר בישרו ובתום דרכו ובמה יכול אמלל כזה להתפאר עוד?

בין כה וכה רד היום, וכנטות צללי ערב באו געל ותם שערי וואשינגטאָן ואיש איש מהם לקח שם את מקומו: האחד בבית המלון, והשני – בבית האסורים.

ביום המחרת, בשעה האחת עשרה בבוקר, התלקטו אנשים שונים על יד מבוא בית המשפט ושם חכו למכירה הגלויה. מהם הקטירו קטרת, מהם לעסו בשניהם עלי הטַבַאק ומהם דברו, התוכחו, התקוטטו או שוחחו חד את אחד, סוף דבר: כל אחד התאמץ לבלות את העת במעשהו אשר עשה לפי טעמו ודעתו עד בוא שעת המכירה.

הגברים והנשים מבני הכושיים העתידים להמכר ישבו באגודה אחת לבדם. מראה פני הכושית הנקראה במודעה בשם הגר ענה בה, כי מוצאה הוא מארץ אפריקא ודמותה היתה דמות אשה אפריקאית אמתית. היא היתה כבת ששים שנה, אך העבודה הקשה והתלאות הרבות, אשר עברו על נפשה בחייה, זרקו בה שיבה בלא עת, היא היתה כמעט שתומת עינים וכפופה מרפיון גויתה. על ידה עמד נער יפה תואר כבן ארבע עשרה שנה. הוא היה בנה הצעיר אלבערט, אשר נשאר לה מכל בנים ילדה, והם נמכרו אחד אחד בארץ הנגב. האם החזיקה בבנה זה בשתי ידיה הרועדות ובפחד לב התבוננה אל כל איש אשר נגש אליו לשום בו עיניו.

– אל תיראי, דודתי הגר, – אמר אליה הזקן אשר באגודת הכושיים: – אנכי דברתי על אודות הדבר הזה עם האדון טהאָמאס, והוא הבטיחני, כי יתאמץ למכר אותך עם בנך יחדו.

– למה יאמרו, כי אנכי לא אצלח עוד לכל עבודה? – אמרה הגר בהרימה את ידיה הרועדות: – הלא אעצור עוד כח גם להיות מבשלת, כובסת ומנקה הרצפה. מדוע לא יקנו אותי, אם רק מחיר מצער ידרשו בעדי? הגידה להם את הדבר הזה, אנא, הגידה.

ברגעים האלה התפרץ געל אל תוך אגודת הכושיים ויגש אל הכושי הזקן, פתח את פיו, הביט אל תוכו, משש ובחן את שניו, ויצוה עליו לקום ממקומו, להתמודד, לכוף את גויתו, לעמוד בקומה זקופה וגם לעשות תנועות שונות באברי גוו למען דעת כחו ועצמת עצביו. אחרי כן נגש גם אל השני להעמידו על מבחן כזה ולבדקו. באחרונה נגש אל הנער, וימשהו, ויניע הנה והנה את ידיו, פשט אותן, התבונן אל אצבעותיהן ויצו עליהן לרקד תחתיו למען חוות דעתו על דבר חריצותו.

– אותו לא ימכרו בלעדי – אמר הזקנה בחרדת נפש: – אני והוא נמכרים יחדו. עודני כבירת כח, אדוני, וכחי יעמד לי לעבוד הרבה, הרבה מאד!

– בעבודת השדה? – שאל געל בהביטו עליה בגועל נפש: – בחורה יפה מאד! – ובהיותו, כפי הנראה, שמח במבחן אשר בחן אותם סר הצדה ויחל להתהלך הנה והנה בהקטירו את גלום-קטרתו, וישם מגבעתו על פאת ראשו ואת ידו שלח אל צלחתו וַיִכון לקראת המכירה.

– ומה דעתך על אדותיהם? – שאל את געל אחד הסוחרים העומדים פה, אשר בכל עת בדקו את הכושיים התבונן אל כל מעשיו כחפץ לפעול פעולתו על פי דעת הבוחן והבודק הזה.

– אין דבר – ענה געל בפלטו רֻקו מפיו: – חפץ אני לקנית את הנער ואת הצעירים בכושיים האלה.

– סחורה נחמדה מאד! הלא רק עור מקומט ועצמות יש בה ולא יותר, וכלה איננה שוה בנזק המאכל אשר יתנו לה.

– ובכן אין חפצך לקנות אותה?

– כסיל, נבער מדעת הוא יקנה נפש בזויה כזאת. הלא כמעט עורת עינים היא, וגויתה מה כפופה ושחוחה!

– וישנם סוחרים הקונים במחשבה תחלה זקנות כאלה; אומרים אמר, כי הן מאריכות ימים יותר מאשר יש לשפוט למראה עינים – אמר האיש בהתבוננות.

– לא, סחורה כזאת לא תצלח לי – ענה געל: – הן גם בלא כסף ובלא מחיר לא אספתיה אלי.

– חבל מאד, כי אינך חפץ לקנות אותה יחד עם בנה הנער: היא חרדה מאד על נפשו. אדמה, כי מחיר מצער מאד ידרשו בעדה.

– כל החפץ לאַבד כל מעותיו יבא ויקנה אותה. את הנער הזה קנה אקנה והיה לפועל בשדה; ואת הזקנה לא אקח אף אם ישיתו אותה לי עליו נוספות חנם.

– היא תצא מדעתה, תרד ביגון שאולה מצרת לבה;

– גם האסון הזה איננו גדול מאד.

הרעש, אשר קם פתאום בלהקת האנשים, הפריע את שיחתם. המוכר הכללי, איש שפל קומה, אשר הכרת מראהו ענתה בו, כי חרוץ ומהיר הוא במלאכתו, התפרץ בשתי ארבות ידיו אל אגודת הכושיים. הזקנה אספה רוחה אליה ברגע הזה ובחרדה החזיקה בבנה ותלחצהו בכח אל לבה.

– דבק באמך, אלבערט בני, דבק בה היטב – אמרה אליו – והם ימכרו אותנו יחדו.

– הוי, אמי, ומה אם לא ימכרונו יחדו? – שאל הנער.

– מכר ימכרו, בני, בעיניך תראה זאת ונוכחת. לא אחיה כי אמות, אם לא יהיה כדבר הזה – אמרה האם בחום לבה.

קול המוכר ברֵעו בגבורה, אשר בקש לפנות מקום, הודיע לכל, כי המכירה החלה. האנשים פנו הצדה והמסחר הנה החל. עד מהרה נמכרו כל הכושיים הנקובים בשמותיהם במודעה. המחיר הרב אשר נתנו בעד כל אחד מהם העיד למדי, כי הסחורה הזאת עוברת לסוחר היא עתה ורבים הם הקופצים עליה. שנים מהם קנה געל.

– עתה הנה בא מועדך, נער – אמר המוכר בדחפו אותו בפטיש אשר בידו: – קום והראה לסוחרים את רקידותיך.

– העמיד נא אותנו יחדו, אדוני, יחדו יהי נא רצון מלפניך – התחננה הזקנה בהחזיקה בבנה.

– גשי הלאה מזה! – קרא המוכר בשאט נפש בדחפו אותה: – מועדך יבא ככלות הכל, באחרונה. הבה, רקד, עורב שחור! – הוסיף וידחף את הנער ממנו והלאה. אנחה כבדה נשמעה אחר דבריו. הנער עמד תחתיו ויפן כה וכה, אך לא בידו עתותיו לחכות עוד, והנה אחרי מחותו את דמעות עיניו השחורות והגדולות רקד וקפץ תחתיו, כמצֻוה עליו.

גזרת פניו הנחמדה, יפי מראהו וקומתו הנאוה משכו אחריו עיני הסוחרים והתחרות גדולה התעוררה ביניהם: כחמשה או כששה קולות החלו זה אחר זה להוסיף על המחיר. בחרדת נפש ובלב רועד הביט אל כל עבר ושמע בשום לב אל קולות הסוחרים המוסיפים והולכים עד אשר באחרונה נפל הפטיש. הוא עלה בגורל געל. כרגע דחפוהו אל אדונו החדש; אך הוא עמד תחתיו ויבט אחורנית: אמו הזקנה האמללה הרועדת בכל גויתה הושיטה אליו את ידיה הרפות.

– קנה אותי, אדוני, למען ה', קנה אותי! מות אמות אם לא תקנני!

– מות תמותי גם אם אקנך, ואכן זו היא הרעה כי הנך הולכת למות! – אמר געל: – לא, לא אקנך! – ויפן לה עורף.

על דבר הזקנה הזאת לא הרבו שיחה. האיש, אשר לקח דברים עם געל, כפי הנראה, היה איש טוב לב, והוא קנה אותה במחיר מצער מאד. הסוחרים החלו לעזוב את המקום הזה אחד אחד ואיש איש מהם הלך לדרכו.

הנפשות האמללות, קרבנות המסחר, אשר שנים אחדות היו יחד בצל קורת אדון אחד, סבו את האֵם האמללה הבוכיה בנהי תמרורים מרגיז נפש.

– אלי, אלי! הן גם את בני האחד לא השאירו לי לפליטה! האדון דבר תמיד, כי בן אחד ישאיר עמי, הבטח הבטיח אותי! – שננה בקול קורע לב ובבכי תמרורים.

– קוי אל ה', הגר דודתי – אמר זקן הכושיים בעצבון.

– כן הוא, “קוי”, “קוי”! – ענתה בשממון ובצרת נפש.

– אמי, אמי! חלילה לך מדבר כזאת, חלילה! – חנן הנער קולו לפניה: – שמע שמעתי אומרים, כי האדון אשר קנך איש טוב לב הנהו.

– אחת היא לי, אחת היא לי, אלבערט בני יקירי. הוי, הלא אֵם שכולה אני בלעדיך, ואיככה אוכל וכלכלתי את אסוני הנורא היום? – התיפחה האמללה בהתרפקה על בנה.

– הוי, מי שם! האם לא תוכלו לסחוב ולזרות אותה הלאה מזה? – קרא געל בקרת רוח. – מה ימריצוה כל הקולות האלה ומה יושיעוה?

זקן הכושיים גם בחזקת היד גם בדברים טובים הפריד באחרונה את הזקנה מבנה, ויגישה אל עגלת אדונה החדש ויושיבה אל תוכה, ויתאמץ בכל כח לשונו להנח את רוחה ולנחמה מיגונה.

– עתה, הבה התעתדו לדרך! – אמר געל באספו אספה באגודה אחת את שלש הנפשות אשר קנה למסחר. ויוציא צרור כבלי ברזל ויחל לאסור בהם את ידי הכושיים, אחרי כן רכס את קצה כל כבל וכבל אל שלשלת ארוכה ויוליכם שבי לפניו אל בית האסורים. –

כעבור ימים אחדים ירד געל עם הנפשות אשר עשה יחד באחת האניות העוברות על פני הנהר אָהיאָ. הוא החל כמעט לאסוף את חבורת הכושיים לממכר; בדרך מעברו באניה הזאת היה עליו לאסוף את מספר הכושיים למכירה בידיו, או בעזרת סוכניו ואנשי מעשהו, אשר מלא את ידיהם לקנות למענו סחורה במקומות שונים על גדות הנהר הזה.

אנית הקיטור “”La Belle Riveie’re היתה היפה והקלה באניות ההולכות על פני הנהר, אשר גם עליו נקרא השם הזה. חיש קל פלסה לה נתיב במורד המים; מעליו נשקף עצם השמים הטהורים. דגל ארץ החפש אמיריקא, אשר בו היו משובצים שלשה כוכבים, התנוסס לתפארה על ראש תרניה; על מכסה האניה התקבצו והתהלכו הנה והנה גבירות עדינות ואצילים, אשר התענגו על הרוח הצח ועל האור הבהיר בשחקים. בכל מקום באניה היה קול המון חוגג, קול ששון ושמחה, הכל שמחו ועלזו בכבוד, הכל – מלבד עבדי געל הצבורים עם עוד סחורות ומשאות שונים על קרקע האניה בירכתה; הם ישבו כאבלים באגודה אחת וישפכו מרי שיחם וכעסם חרש איש בחיק רעהו.

– בנים! – אמר להם געל בגשתו אליהם פתאום: – לבי אומר לי, כי עליזים ושמחים אתם בחלקכם! חלילה לעבדי משבת כאבלים, חפויי ראש וזועפים! היו תמימים וישרים לפני, אז גם אני היטב אטיב עמכם!

האמללים ענו לו קול אחד: “נעשה ונשמע, אדון!” אשר זאת היא התשובה המחֻיבת, התשובה האחת, אשר דרך הכושיים להשיב לבעליהם, אך הוי, מראה פניהם הסרים והרעים לא התאים עם הבטחתם זאת! כלם היו תפושים ואחוזים ברעיונות תוגה וכל אחד מהם ידע מרת לבו: נפש זה ערגה אל אשתו אשר עזב לאנחות, זה דאג על אמו השכולה והגלמודה, וזה – על בניו אשר נפרד מהם ביד חזקה לעולמים, ואף אם להיות עליזים ושמחים צֻוו – אך לשמחה מה זו עושה להם והיש לה מוצא למענם?

– בעל אשה אני – אמר הכושי, אשר ברשימה נכתב שמו לאמר: “דזאָן בן שלשים שנה”, הוא הניח את ידו האסורה בכבל על ברכי תם: – אמללה, היא עוד טרם ידעה דבר מכל אשר קרני – כלה את דבריו.

– איה איפה היא עתה? – שאל תם.

– שם בבית המלון הרחק הלאה מעט מזה – ענה דזאָן – הוי, מה מאד תחשק נפשי לראות אותה, להביט עליה עוד פעם אחת בימי חיי! – הוסיף על דבריו,

דזאָן אמלל! הן תשוקתו היא תשוקה טבעית, תשוקת כל אדם בעל לב נבון ורגש, וגם הדמעות אשר נזלו מעיניו בדברו את זאת היו דמעות טבעיות כדמעות בני הלבנים… תם נאנח מעמק לבו החלל ויחל לנחם אותו לפי תמו.

וממעלה באחד מתאי האניה ישבו אבות ואמות, אנשים ונשים; ילדים עליזים, כצפרים עפות, פזזו והתנגשו פה ושם ביניהם, שמחו והתעלסו, צהלו ורננו ורק ששון ושמחה השיגום.

– הוי, אמי, – אמר נער קטן אל אמו אחרי שובו כרגע מקרקע האניה: – פה באניה הזאת נוסע עמנו סוחר עבדים; כחמשה כושיים ראיתי שם בתחתית האניה.

– נפשות אמללות! – ענתה האם ברחמים ובשאט נפש יחדו.

– מה הוא הדבר? – שאלה אשה אחרת.

– שם בתחתית האניה מובלים כושיים עבדים אמללים – ענתה לה אם הילד.

– והם אסורים בכבלי ברזל – הוסיף הנער על דברי אמו.

– חרפה היא לארץ מולדתנו אם מחזות כאלה יראו וימצאו בה! – אמרה האשה השניה.

– את השאלה הזאת יש לדרוש בדרכים שונים – התערבה פה בשיחה הזאת אשה צעירה לימים לבושה כבוד היושבת על יד פתח התא ותופרת דבר מה, ושני בניה, ילד וילדה, השתעשעו בקרבתה. – במדינות הנגב גרתי, ראיתי את הליכות העולם שם וזאת מצאתי, כי טובה טובה לכושיים העבדות מן החפשה.

– כן הוא, אמנם הצדק אתך בדברים אחדים – אמרה הגברת הראשונה: – אך לפי דעתי ישנו בעבדות דבר אחד והוא נורא מאד, כי משחית ומבלע הוא את רגשות הלב הנהדרים בקדושה ואת האהבה והאמונה המקשרות את הלבבות, כמו, למשל, פרוד המשפחות, פרוד איש מאשתו ואבות מבניהם.

– גם אני אודה, כי אולת היא וכלימה – ענתה האשה הלבושה כבוד בהתבוננה אל המחלצה למען אחד הילדים, אשר תפרו ידיה, ואל גזרתה: – אך אנכי אדמה בנפשי, כי דבר כזה יקרה רק לעתים רחוקות.

– לא, לא, שאיני נא – שסעה אותה בדבריה הגברת הראשונה: – ימים רבים גרתי בקענטוקקי ובווירגיניא ושם ראיתי מראות נגעים כאלה לרוב, מראות אשר לזכרם יתר לבי ממקומו. שערי נא בנפשך, מה היה לוא גזלו ממך את שני הילדים האלה וימכרום?

– אין אנחנו יכולים לשפוט רגשות אנשים מן המין השפל הזה לפי רגשותינו אנחנו – ענתה השניה בסדרה על ברכיה גזרת ארג-צמר.

– הנך מדברת דברים כאלה, יען כי לא תכנת היטב את רוחם ולא ידעת דרך עמם – אמרה הראשונה בחום לב: – אנכי נולדתי וגדלתי ביניהם, ועל כן בחנתי את לבם וידעתי, כי הם מרגישים, יודעים ומבינים הכל ככל אחד מבני הלבנים, ואולי עוד יותר מהם.

– האמנם כן? – שאלה הלבושה כבוד ותפהק ותבט בעד האשנב, ובאחרונה שננה עוד הפעם את מבטאה אשר אמרה מראש: – ובכל זאת טובה היא לכושיים העבדות מן החפשה.

– אין כל ספק, כי מן השמים נגזרה על הכושיים להיות עבדים לעולם – אמר איש אפרתי הלבוש כלו בגדים שחורים המעידים עליו, כי על המשרתים בקודש ילָוֶה: – בספרי הקודש נאמר: “ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו”.

– הנה אך זה הוא פרוש המלים האלה לפי דעתך, אורח? – שאלהו איש גבה קומה העומד על ידו.

– מאליו מובן, כי כן הוא. ההשגחה העליונה הואילה מראש מקדמי ארץ לגזור על בני השבט הזה להיות עבדים נכנעים, ואנו אין לנו להרהר ארח מדותיה.

– אם אמנם רצון ההשגחה העליונה הוא, כי עתה אין לנו כי אם למהר ולקנות המון עבדים, ולענותם בסבלותינו – אמר האיש גבה הקומה: – האף אין זאת, אדון? – הוסיף בפנותו אל געל העומד פה אצל התנור, ידיו שלוחות בצלחות בגדו, ושומע בשום לב את השיחה הזאת.

– כן הוא – הוסיף האיש לדבר: – כלנו חיבים בכבוד ה' ועל כלנו להיות נכנעים לו. ובכן עלינו למכור את הכושיים לאשר נמכור, עלינו לענות אותם, לשימם כעפר לדוש ולהתעמר בם כרצוננו, יען כי לכך נוצרו… דבר יקר ונעים הוא מאד, האף אין זאת, אורח? – שאל את געל שנית.

– אנכי לא שמתי לבי מימי לחשוב בדבר הזה ולהעמיק בו חקר – ענה געל: – לא לאיש כמוני להוציא משפט על ענינים כאלה, איש לא לומד הנני. סוחר אנכי וכל ישעי וחפצי הוא לעשות און לי בעמלי; ואם חטאתי, עוד אמצא ספוק בידי לחזור בתשובה.

– הן עתה אין לך עוד גם לחזור בתשובה ותוכל להרגיע את רוחך – אמר גבה הקומה: – ראה נא וראה עתה, מה טוב לאדם היודע ומבין את דברי ספרי הקודש! הן לו קראת וידעת את ספרי הקודש מראש כהאדון הנכבד והטוב הזה, אז ידעת כבר את הדבר הנחוץ לך לדעת, והדעת הזאת היתה לך כמגן וצנה לשמור את לבך מדאגות שונות על חטאים ופשעים. לך היה רק לאמר: “ארור יהיה…” פלוני, אלמוני – וכבר יצאת ידי חובתך. – והמדבר את הדברים, אשר בפניו נכיר את האיש ארוך הרגלים מליץ הכושיים, אשר ראינו בבית המלון בקענטוקקי, – ישב על מקומו, ובהעבירו על פניו הארוכים והדלים תנועת צחוק מכאיב לב החל להקטיר קטרתו כדרכו.

איש צעיר לימים, אשר חזות הוכיחה על תבונת לבו, גבה קומה ויפה תואר, התערב בשיחה הזאת גם הוא ויאמר:

– אדמה, כי הדברים: “ואהבת לרעך כמוך” גם הם כתובים הדר בכתבי קודש, כמו הדברים “ארור יהיה כנען”.

– כן הוא, גם אלה הם דברי ספרי הקודש – ענה דזאָן ארוך הרגלים ויוציא מפיו תמרת עשרן כעמוד האש היוצא ומתפרץ מהר-שרפה.

האיש הצעיר הביט אליו כמו עוד לו אליו מלים ודבריו שמורים על לשונו, אך ברגע הזה עמדה האניה ובין אגודת הנוסעים קמה סערה, כי כלם התעוררו ממקומותיהם לראות אל החוף, אשר על ידו עמדה האניה.

– אדמה, כי שניהם הם מן הכהנים המשרתים בקודש – אמר דזאָן לאחד הנוסעים אשר יצא עמו יחדו. האיש הניע ראש לאות, כי כן היא גם דעתו.

כמעט נעצרה האניה אשה כושית אחת עברה בחפזון על הכרש המוטל מחוף הנהר עד שפת האניה, התפרצה בין ההמון ותגש אל מקום שם ישבו הכושיים ותתנפל על הנפש הנקראה למעלה בשם “דזאָן בן שלשים שנה” ותחבק אותה ותרם בבכי קולה ותקרא: "הוי אישי והוי מחמד נפשי!…

אך היש לספר דברים הנראים לעיני כל יום יום? היש לספר את המעשים הנעשים ערב ובוקר תמיד, כי עבותות אהבה ואמונה הנתקנה, כי נפשות טהורות נעשות לפורחות, כי אנשי זרוע להם הארץ וכי החוקים צדיקים מן החלשים? הן כל יום ויום יביע את כל אלה לאֵל ארך אפים היושב שחקים השומע ומאזין אנקת עניים אמללים אסירי עוני וברזל ומאריך אף לעושקיהם כח!…

האיש הצעיר לימים, אשר זה כמעט דבר דבריו על אהבת מין האנושי ואשר העתיק את הכתוב מספרי הקודש – עמד תחתיו בחבקו ידיו על לבו, ויתבונן אל המחזה המעציב הזה. ויהי בפנותו הצדה, וירא את געל העומד על ידו.

– ידידי – אמר אליו בקול רועד מעקת לבו: – איככה לא תבוש, איכה לא תכלם לשלוח ידך במסחר כזה? הבט נא והתבונן אל האובדים והאמללים האלה! הן אני שמח עתה מאד בדעתי. כי נוסע אנכי להתראות פנים עם אשת נעורי ועם הילד אשר חנני ה', וצלצל הפעמון אשר יודיעני, כי הנני מפליג באניה לנסוע אליהם – יפריד לעולם בין הנפשות האמללות האלה, בין איש לאשתו. אל תשכח! כי עתיד אתה לתת דין וחשבון לפני האלהים הרואה ויודע הכל!

געל לא ענה דבר ויסוג אחור.

– ומה תאמר? אכן אין המטיפים דומים זה לזה – אמר האיש גבה הקומה בפנותו אל געל ויגע בו בזרועו: – האיש הצעיר הזה, כפי הנראה, לא יקרא את הכתוב: “ארור יהיה כנען”, ומה תאמר על זאת, אורח?

געל גמגם בשפתיו דבר מה בתור תשובה, אך קולו בל נשמע.

– הן לדברים כאלה אין לשום לב –הוסיף האיש! – אבל מה תעשה ליום פקודה אם בבוקר לא-עבות אחד יקראך אלהים שופט צדק אליו, כי תתן דין וחשבון לפניו? הלא קרוץ מחומר הנך גם אתה, וסוף כל אדם יבא גם עליך?

געל פנה לו עורף וילך לו תפוש במחשבתו אל קצה האניה השני.

– מי יתן ועלה בידי לראות שכר טוב מן העדר הזה ומעדר שני ושלישי בשנה הזאת, ועזבתי את כל המסחר הזה, כי מי יודע את אחריתו – אמר בלבו. ובהוציאו ספר זכרונותיו מצלחתו החל לחבר את החשבונות הכוללים מכסף מסחרו. – לא רק סוחר כגעל לבדו מוצא במלאכת מחשבת כזאת תחבולה להשקיט את קול היושר ולהשכיח את מוסר הכליות…

האניה הפליגה מן החוף ותפלס לה נתיב בין גלי הנהר, ותנועת החיים, חיי ששון וצהלה, התעוררה עליה כבראשונה. הגברים שוחחו חד את אחד, צחקו, קראו, הקטירו קטורת, הנשים שלחו בחפץ כפיהן, תפרו, רקמו, הילדים השתעשעו, והאניה אוחזת דרכה הלאה הלאה.

ביום בהיר אחד נעצרה האניה על יד עיר אחת קטנה בגליל קענטוקקי. געל ירד מן האניה אל החוף לרגל עניניו, אשר היו לו גם פה.

תם, אשר כבליו נתנו לו היכולת להניד אבריו מעט, נגש אל שפת האניה ויבט במבוכת לב הרחק הרחק הלאה. כעבור זמן מה ראה את געל השב הנה בלוית אשה כושית הנושאת ילד קטן על זרועותיה, היא היתה לבושה בגדים נאים; ועבד כושי נשא אחריה את אמתחתה הקטנה. פני האשה היו צוהלים בדברה עם האיש, אשר נשא את אמתחתה, ובצהלה עלתה על האניה. קול צלצל הפעמון נשמע, הקיטון שרק, המכונה השמיעה קול משק, והאניה עברה הלאה במורד המים.

האשה החדשה, אשר זה כמעט באה, עברה בין צרורות סחורה ומשאות שונים ותבא אל ירך האניה מעבר פניה ותשב שם ותחל לרצות אל ילדה ולהשתיקו.

געל התהלך רגעים אחדים הנה והנה על מכסה האניה, ואחרי כן ישב על ידה ויחל לדבר באזניה עזות…

תם ראו ממקום שבתו, כי עננת עצב עברה על פניה; היא ענתה לגעל בחמת רוחה ובשממון:

– אינני מאמינה, אינני מאמינה, אינני יכולה להאמין לדבריך, הן רק לצון תחמוד לך.

– אם לא תאמיני לדברי, כי עתה הביטי נא וראי את אשר אראך – ענה געל בהוציאו מצלחתו גליון כפול: – הגליון הזה שטר מכירה הוא ועליו חתום גם שם אדונך. הנני מבטיחך באמונה, כי מחיר יקר מאד נתתי לו תמורתך.

– האמן לא אוכל, כי אדוני רמני ויוליכני שולל בדרך כזה, לא יתכן, לא יתכן – אמרה בלב נפעם ובמבוכה הולכת הלך וגדל.

– כי עתה סובי פני לך אל אשר תפני מהאנשים היושבים פה היודעים ספר. הוי! קרא אל אחד העוברים על פניו: – הואילה קרא נא את זה! הנה האשה הזאת מאנה להאמין באמרי לה את פשר הדברים הכתובים במגלה הזאת.

– שטר מכירה הוא זה ובו חתום זם דזאָן פאָסדיק – ענה האיש: – בו כתוב לאמר כי האשה ליוסי וילדה מכורים הם. לפי דעתי נכתב השטר הזה בכל הפרטים והדקדוקים על פי החק.

קול ענות חלושה, אשר השמיעה האשה פתאום, העיר רבים מהנוסעים ויסובבוה כדבורים. סוחר הנפשות הואיל באר להם בדברים קצרים את פשר דבר צעקתה.

– הלא אדוני בפיו אמר לי, כי שולח הוא אותי לויזווילה להיות שם למבשלת בבית המלון, אשר שם עובד גם אישי את עבודתו! – התאוננה האשה.

– אך הוא מכר אותך, אשה אמללה, ובדבר הזה אין כל ספק – אמר אחד הנוסעים העומדים פה, איש אשר הכרת פניו ענתה בו צדקתו וטוב לבו, אחרי קראו את שטר המכירה: – כן הוא, אדונך מכר אותך לצמיתות, דבר ברור הוא.

– כי עתה אין לי עוד לדבר דבר ועלי לשאת בדומיה את אשר נטל עלי – אמרה האשה בהחרישה דום פתאום ותלחץ את הילד ביתר עוז אל לוח לבה. ותָסֵב פניה מנגד האנשים הסובבים אותה ותשב על אמתחתה ותבט במבוכה אל גלי הנהר…

– אכן בנקל קבל עליה את הדין – אמר אז געל בלבבו: – בת חיל היא, חי נפשי!

שוקטה ושאננה, למראה עינים, ישבה האשה תחתיה והאניה שואפת הולכת הלאה הלאה. רוח צח, חם ונעים נשב חרישית ועבר כרוח חיים על פניה, רוח אשר לא יבדיל ולא יבחין בין פנים לבנים לפנים שחורים או כהים וגם לא יחקר לדעת את נפש מי הוא מחיה בעדניו… היא הביטה אל נוגה ברק קרני השמש הנשקפים בתוך המים, שמעה את צהלת קול העליזים והשמחים סביבה; אך לבה בקרבה חלל וכמו משא אבן יכבד עליו, ילדה היושב על ברכיה קם ברגעים האלה על רגליו ויחל למולל באצבעותיו הקטנות את אברי פניה; וירקד וינוע בה וכה בין זרועותיה, כמו חפץ הוא כי תקום על רגליה. ותלחצהו פתאום בידים רועדות אל לבה, ודמעות חמות זו אחר זו נטפו מעיניה על פניו המפיקים תום ותמהון; אחרי כן נחה מזעפה, למראה עין, לאט לאט, ותחץ לו שד להניקו.

הילד היה כבן עשרה חדשים, אך אבריו היו שרועים וגדולים לפי מספר ימי חייו, ואף רגע אחד לא נתן מנוחה לאמו ויציק לה, כי תשגיח אליו לרגעי להניקו ולהשביעהו מלשד חלבה.

– אכן ילד נחמד הוא! – אמר אחד הנוסעים בעמדו נגדו וישלח ידיו אל צלחות בגדו: – כמה ימי חייו?

– בן עשרה חדשים וחצי הוא – ענתה האם.

הנוסע שרק לו ויתן על ידו קנה נופת צופים. הילד מהר לקחת את קנה הנופת הנתון לו ויגישהו אל פיו, כדרך הילדים.

– בן חיל! – אמר הנוסע – יודע הוא את הטוב לפניו וחכו יכין ממתקים! – וישרק אל הילד עוד הפעם ויגש הלאה. בבואו אל קצה האניה השני נגש אל געל, אשר הקטיר גלום קטרת. בשבתו על ערמת צרורות.

האיש הזר הזה הצית קנה-גפרית ויקטיר מקטרתו גם הוא ויפן אל געל ויאמר:

– אשת חיל מצאת לך, אורח!

– כן, לא רעה היא – ענה געל בהוציאו עשנו מפיו.

– התשלח אותה הנגבה? – שאל הראשון.

געל הניע ראש ויוסיף להקטיר קטרתו.

– לעבודת השדה? – הוסיף האיש הזר.

– כן הוא – ענה געל: – יש לי חברת עובדים עבודת השדה ואליהם אספח גם אותה. אמר אמרו לי, כי יודעת היא לבשל, ובמלאכה הזאת אמלא את ידיה: הבה, תבשל נא פועלי ותכין להם מאכליהם; ואם לא תצלח למלאכה הזאת, תנקה שם צמר-גפן. אנכי בחנתי ובדקתי כבר את אצבעותיה ומצאתי, כי אכן לכך נוצרו. אך יהי אשר יֶהִי, לסחורה כזאת בנקל אמצא קופצים – כלה את דבריו ויוסיף להקטיר קטרת.

– והילד הזה מה תהא עליו? – שאל הזר.

– אותו אמכר לאיש אשר יקרה לפני ראשונה – ענה געל בהקטירו גלום קטורת שני.

– אדמה, כי לא תרבה במחירו – אמר הזר בעלותו על ערמת צרורות שונים וישב עליה ברוָחה.

– עוד טרם ידעת להגיד דבר נכון! יתכן כי גם במחירו אמצא שכר טוב: הלא ילד בריא ושלם הוא, גוו יצוק כנחושה.

– אף אמנם כי כן הוא, אך זכר נא מה תרבנה ההוצאות ומה ירב העמל על יונק עד אשר יגדל ויהיה לאיש צולח לעבודה.

– גם זה הבל! ולדות כאלה יצמחו ויעלו מאליהם כחרולים; לבעליהם אין לטפל בם יותר מאשר בכלבים קטנים. יעבור עוד כירח ימים, והוא כבר יכול יוכל לרוץ ולפזז כאחד השעירים.

– בביתי אוכל למצא מקום לילד הזה – אמר הזר – ועל כן אדמה, אולי טוב לפני לקחת אותו מידך? למבשלת אשר בביתי היה נער, ויהי בצאתה בשבוע העבר מן הבית לתלות כתנות מכובסות בחוץ ליבש אותן, ויטבע הנער בשוקת מלאה מים. ובכן לפי דעתי טוב תתי לה את הילד הזה לגדלו.

רגעים אחדים שררה דומיה בין שני המשוחחים וכל אחד מהם לא חפץ, כפי הנראה, לגמור אמר בענין הזה ראשונה. אך באחרונה אמר הזר:

– הלא חפץ תחפץ להתפטר ממנו, על כן אדמה, כי יותר מעשרה שקלים לא תדרוש במחירו?

געל הניע ראשו ויירק בשאט נפש ויאמר: – אמנם חפץ אני להשמיטו מידי, אך במחיר כזה לא אמכרהו לעולם.

– כי עתה כמה תדרוש במחירו, אורח?

– הלא לגדלו אוכל גם אני, והוא ילד יפה ובריא מאד ומעטים כמוהו; בעוד ירחים ששה ישקלו על ידי מאה שקל, ובעוד שנה אחת אקבל בעדו גם מאתים שקל כסף, אם רק ילעיטוהו ויבריאוהו היטב. ועל כן לא אוכל למכרו עתה במחיר מעט מחמשים שקל.

– מחיר כזה, אורח, יקר הוא יותר מדי.

– לך הכסף ולי הסחורה, ידידי, ואין אונס.

– שלשים שקל נכון הנני לתת בעדו, ולא אוסיף על המחיר הזה אף אגורה אחת.

– כי עתה לו שמעני – אמר געל בירקו שנית – ארבעים וחמשה תתן בעדו, ואל תרבה תדבר עוד.

– כן יקום! – ענה הנוסע אחרי דומיה קצרה.

– כן יקום! – שנה גם געל: – איזהו מקום רדתך מן האניה?

– בלויזוויל ארד – ענה האיש.

– בלויזוויל! טוב מאד: אנחנו נבא שמה לעת ערב, הילד ינום אז שנתו, ולקחת אותו ונשאתהו הלאה בלי רעש, בלי שאון, בלי צעקה. אנכי אהבתי מאד לעשות תמיד דבר בשובה ונחת, כלכל לא אוכל את כל המהומות והמבוכות…

אחרי אשר קבל געל שטרות כסף אחדים מיד הקונה ואחרי שימו אותם אל תוך כיסו, החל עוד הפעם להקטיר קטרתו בשקט ובבטחה.

ערב עָרֵב לא-עבות היה בעת אשר אנית הקיטור עמדה על יד חוף העיר לויזוויל. האשה ישבה תחתיה ועל זרועותיה החזיקה את ילדה הישן. ויהי בשמעה את שם העיר, אשר על ידה נעצרה האניה, ותמהר ותלט את הילד בשמיכתה ותשכיבהו בין האמתחות והצרורות הצבורים יחדו, ותגש אל שפת האניה בתקותה אולי תראה שם את אישה בין יתר משרתי בתי מלון שונים, אשר נקבצו באו יחדו אל החוף. ותשען על מעקה האניה ועיניה חדרו לראות ולהתבונן אל המון האנשים אשר עמדו שם. הנוסעם הרבים, אשר שוטטו על מכסה האניה הנה והנה, הפרידו בינה ובין ילדה:

– הנה עתה הוא המועד הנכון מאד – אמר געל בקחתו את הילד הישן ויתנהו לאיש הזר: – אך הזהר לבלי עורר אותו משנתו ואל ירים בבכי קולו, כי אז תחרד הבתולה ממקומה והטילה סערה גדולה, ואנכי לא אוכל כלכל קול צעקה.

האיש לקח את הילד בין זרועותיו בשמירה מעולה, ועד מהרה התבולל ונעלם בין המון המשוטטים על החוף.

בעת אשר אניה הקיטור הפליגה בקול רעש והמולה מן החוף, שבה האשה אל מקומה. שם ישב געל, והילד איננו…

– אלי, אלי! ילדי איהו?! – קראה בקול פחדים ובמבוכה.

– ליוסי – אמר לה הסוחר: – ילדך נמכר על ידי. הן עלי להגיד לך זאת עתה או לאחר זמן. ראי נא, הן אנכי ידעתי, כי לא טוב קחתך אותו עמך הנגבה, ועל כן התאמצתי למכור אותו לאיש אשר יספחהו אל בני משפחתו הנכבדה, ושם ייטב לו הרבה יותר מאשר בהיותו אתך…

עיני האם האמללה, אשר הביטו עתה עליו בשממון, בבהלה, ביאוש נורא ובתמהון לבב יכלו להביא מבוכה בלב איש אחר ולהחריד את נפשו, אך עליו לא עשו כל פעולה: תעופות עין כאלה ראה רבות בימי חייו לפניו. את הפנים המפיקים חרדות, את ענויי הנפש הנוראים הנראים בידים הרועדות, בקוצר הרוח ובכל אברי הגו חשב בדברים המצואים מאד בהליכות המסחר הזה ואין לשים אליהם לב. ורק על אחת דאג: אולי תרים קול זעקה פתאום וקמה סערה בין כל היושבים באניה. תכלית שנאה שנא קול רעש ומהומה, ככל האנשים השולחם במסחר כשר כזה ידיהם.

אך האשה לא צעקה ולא השמיעה בחוץ קולה: החץ פלח את לבה, לשונה לחכה דבקה, ודמעות לא היו בעיניה עתה…

נוגה ושוממה ישבה תחתיה, וידיה הרפות על חלציה. עיניה הביטו נגדה, אך מאום לא ראתה. הרעש באניה, משק מכונת הקיטור והמולת אופניה המשיקים בתוך המים – כל אלה הגיעו לאזניה כמו מרחוק… ואת צרת נפשה הנוראה לא יכלה להביע אף בנטף דמע אחר. היא היתה שוקטה…

סוחר הנפשות, אשר היה אוהב אדם בכל היודעים בינה לעתים והליכות עולם למו, הואיל לנחם אותה בדברים טובים לפי מצב הענין.

– יודע אנכי – אמר לה – כי כבד הדבר מנשא ברגעים הראשונים, אך אשה נבונת לב כמוך תוכל לכלכל את צרת נפשה וגם להתגבר עליה. והדבר הזה הלא נחוץ היה לי לעשותו מאין עצה אחרת.

– רב לך, אדון, רב לך, אל תדבר באזני דבר – אמרה ליוסי בלב קרוע ומורתח.

– אשה נבונה את, ליוסי, ואנכי חפץ להראות לך טובי: הנני לחתור בכל עוז ולמצא לך כהונה טובה בארץ הנגב, ושם אמצא לך גם איש אחר. אשה יפת מראה כמוך הלא…

– הוי, אדון, הרף נא ממני! – קראה ברוגז קולה ובסערת רוחה. ורק עתה הבין געל, כי המקרה הזה הוא מקרה יוצא מחוג הליכות מסחרו וכי רוחה היא עתה הרת הוות. ויסר ממנה, והיא עטפה את ראשה בשמיכתה ותשב שוממה.

געל התהלך הנה והנה ולרגעים עמד תחתיו ויתבונן אליה.

– הדבר הזה מעציב את רוחה מאד – דבר אל לבו. – ובכל זאת שוקטה היא; אין דבר, היא תרגז, תדאג בלבה, וגם זה יעבור.

תם שמע את כל הדברים וראה את המחזה הזה מראשיתו עד אחריתו, ועל כן ענהו רוח מבינתו גם את מוצא הענין: רע היה עליו כל המעשה הזה מאד ובו ראה אכזריות נוראה מאין כמוה, נפשו הטהורה והתמימה לא יכלה להעמיק חקר בתכונת המעשים הטובים או הרעים הנעשים בתבל ארצה ולא הסכינה עם השקפות בני אדם ודעותיהם על עניני החיים. לו שמע לקח מפי אחד המטיפים החדשים, או אז אולי עמדה לו דעתו להבין דבר לאשורו, או אז ראה במחזה הזה אחד המעשים הנעשים בכל יום תמיד על פי חקי המדינה; והמסחר הזה, לפי דברי אחד המטיפים באמיריקא, הלא הוא אחד הענינים הרעים הנראים גם בחיי העם כלו ובחיי משפחה. אך תם האמלל, אשר לבו צפון מחכמה יתרה, תם אשר מלבד ספרי הקדש לא קרא כל ספר מימיו, לא יכול לנחם את נפשו בדעות רמות ונשגבות כאלה. לבו רגז בקרבו ונפשו השתוחחה בראותו את הרעה הגדולה, אשר עשו לנפש האמללה והאובדת הזאת המתגלגלת עתה כשושנה נובלת על ערמת הצרורות, לנפש החיה, המרגישה והמדברת, אשר חקי הארץ הפכוה לחמר ואשר בערכה לא תגדל מכל הצרורות והחפצים הצבורים ומונחים פה באניה.

תם נגש אליה וינסה דבר אליה, אך היא ענתה לו רק באנחה. בחמאות לשונו דבר אליה דברים טובים, דברים נחומים על דבר חיי הנצח, על דבר רחמי ה' כי לא תמו ועיניו הורידו דמעות; אך אזניה ערלו עתה משמוע נחומים ולבה החלל לא הרגיש עתה דבר.

אָתה לילה, ליל נעים ויקר, ומרקיע השמים הטהורים השקיפו רבבות כוכבים על הארץ והדרים עליה, משמי רום לא נשמע כל קול מבשר ישועה, לא נראתה כל יד עזרה… באנית הקיטור חדל שאון עליזים וגם קול אנחות אובדים: כל הנוסעים נמו שנתם, ורק קול משק המים לבד נשמע בדכים: תם שכב על אחד הארגזים לנוח ולפעמים שמע את קול האשה האמללה המתיפחת בהתעטף עליה נפשה ואומרת: אלי, אלי, מה לי לעשות עתה? אל רחום וחנון, הושיעני נא!" – ובאחרונה חדל גם הקול הזה.

בחצי הלילה הקיץ תם פתאום; כמו תמונה שחורה לפניו עברה בחפזון ותגש אל שפת האניה, וכרגע שמע קול מפלה במים. כל איש זולתו לא ראה ולא שמע את הנעשה. וירים את ראשו ויבט כה וכה סביביו: המקום, אשר שם שכבה ליוסי, היה פנוי. ויקם ממקומו ויבקש אותה בכל פנות אנית הקיטור ולא נמצאה… הלב הקרוע והמורתח הזה שקט באחרונה, וגלי הנהר אחזו דרכם במנוחה ולא נודע, כי נפש חיה באה אל קרבם…

בבוקר השכם קם געל משנתו ויבא לשום עינו בסחורתו החיה הצבורה פה, וישתאה וישתומם בראותו, כי נפקד מקום ליוסי.

– ואיה איפה היא הבתולה? – שאל את תם.

תם, אשר ידע מה יפה היא השתיקה ומה גדול ערכה, לא חשב למשפט להגיד את השערותיו ולספר את אשר ראה בלילה, ויען כי הוא איננו יודע דבר.

– הן לא יתכן, כי ירדה אל החוף בלילה: שנה לא נתתי לעיני ואשגיח אל כל היורד מן האניה מדי עמדה, כי אינני בוטח בכל איש – אמר געל בסערת רוחו.

בדברו זאת הישר עיניו נגד תם, בחפץ להראותו לדעת, כי עליו יבטח לבו. תם לא ענה דבר.

הסוחר בקש את אבדתו בכל האניה מקצה האחד עד קצה השני, חפש בין הארגזים, בין הצרורות, בין החביות וגם בקרבת המכונה – אך לשוא, ליוסי איננה.

– תם, הבה תמים, יהי נא לבך ערום נגדי – אמר אחרי כלותו את כל חפושיו אשר עלו בתהו, בגשתו אל המקום שם עמד תם: – הן אתה אל נכון ידעת שמץ דבר אל אדותיה, אל תסובבני ככחש – אתה ידעת אל נכון. בשעה העשירית בלילה שכבה פה תחתיה, בשעה השתים עשרה כמו כן, בעיני ראיתיה; ופתאום בשעה הרביעית נעלמה, ואתה הלא שכבת פה בכל העת הזאת. אתה ידעת נכונה.

– הנני לאמר לך, אדוני, את כל אשר ידעתי – ענה תם: – כמעט עלה השחר ראיתי והנה תמונה עלי פני עוברת, ואנכי הייתי כמנמנם; אחרי כן הגיע לאזני קול משק אדיר במים, אז התעוררתי ואפן כה וכה ואראה והנה – האשה איננה. הנה זה הוא כל הדבר אשר ידעתי.

הדבר הזה לא הדאיב את לב הסוחר ולא דכא את רוחו; הן כבר אמרנו, כי כאלה ראה רבות בימי חייו, ועל כן חשב את הדבר הזה ממרגיז כל לב והמעציב כל רוח לאחד הדברים המצואים ואין לשום אליו לב. גם אימת המות הנראה לעיניו לא בעתתהו ולא פעלה על נפשו פעולה מרגיזה, כמו על כל אדם. עם שאול עשה חוזה ואת המות ראה בעיניו לעתים קרובות במסחרו ולא ירא אותו, ויחשבהו רק לאורח לא-רצוי, אשר יפריעוהו לפעמים ממעשיו ומעניניו ההולכים למישרים… הן ליוסי היתה סחורתו, אשר בה קוה למצא שכר טוב, ועתה במותה ראה רק מקרה רע, אשר שם לאל תקותו זאת, ויאמר בלבו כי אם עניניו לא יעלו יפה עוד, אז לא ישתכר אף אגורה אחת מכל הסחורה ההולכת לרגליו. סוף דבר, הוא היה עתה לאיש אמלל בעיניו, אשר אין השעה משחקת לו, אך ידו קצרה מהושיע לנפשו, יען כי ליוסי חלפה עברה עתה לעולם, אשר משם לא יסגירו עבדים לאדוניהם, ואף אם כל יושבי ארצות הברית וראשיהם יקומו וידרשו זאת – שומע לא יהיה להם. געל הסר והזעף מאד ישב ויוציא את ספר חשבונותיו מצלחתו וירשום בחשבון “הנזקים” גם את נזק הנפש והגויה אשר אבדו ממנו עתה.

יצור נורא הוא הסוחר הזה, האף אין זאת? איש אשר אין בו כל רגש רחמים ונוראה הוא על כל סביביו!

אמנם כן הוא. אך לעומת זה מה היא דעתנו על סוחרים כאלה? שנואים הם לכל איש בעל נפש ובסוד ישרים ונכבדים לא יבאו לנו…

אבל מי הוא הבורא את היצורים הנבזים, את הסוחרים האלה? את מי יש להשמיע תוכחת מוסר יותר: את האיש החכם, הנאור, המשכיל הנותן יד לסוחרים האלה למען יוסיפו לחטא, או את הסוחרים השולחים ידיהם במסחרים האלה? האם לא אתם, ראשי הארץ ושופטיה, הם המחזקים את ידי עם הארץ במסחר העבדים? האם לא אתם הם המשחיתים את דרך הסוחרים ואת מדותיהם עד אשר גם בוש לא יבושו והכלם לא ידעו במעשיהם אלה? במה נפלאתם ובמה טובים אתם מהם? האם באשר אתם משכילים, והם נבערים מדעת, באשר אתם בעלי כשרון ודעת, והם פשוטים וחסרי כשרון?

הלא כל מצב הדברים האלה יענה בם צדקתם בבוא יום ה' הגדול והנורא, והוא יגיד פשעכם ורשעתכם לפני כס יה!

באחרית ספורנו על דבר המסחר על פי החק ומקריו נרהיב עוז בנפשנו להגיד עוד זאת, כי לב המחוקקים בארץ אמיריקא איננו צפון כלה מרחמים ומהאהבה למין האנושי, כאשר יש לחשוב אחר כל אלה.

מי לא ידע, כי אנשינו כבירי הרוח קמים על המסחרים בנפשות בני אדם מארצות נכריות? מי לא ידע את הדרשות הנשגבות והנמרצות אשר ידרשו נגדם? הן יש לנו מחנה גדול מאד מטיפים ודורשים מחיל אוילבערפאָרס וקלאַרקסאָן הקוראים חמס על מעשים כאלה, שהם מתנגדים לחקי הארץ, וחלב ודבש תחת לשונם לעונג נפש כל השומעים את דרשותיהם. ובכן לקנות עבדים בארץ אפריקא ולמכרם – מעשה נורא ואיום. הוא מאד, קורא בעל נפש, אך לקנות אותם בקענטוקקי – זה הוא ענין המותר לכל!…

 

XIII: במושב הקוקרים5

מחזה מלא שלום אמת ושלות השקט נגלה עתה נגד עינינו: רואים אנחנו לפנינו חדר-בשול רחב ידים. כתליו משוחים בששר נעים לעינים; על הרצפה הנקיה, החלקה והמצוחצחה לא נמצא אף שמץ דופי; תנור מלֻבן מחוץ ומָשחר בפנים באחת מפנות החדר; כלי האוכל המנוקים ומצחצחים צבורים יחדו איש על רעהו והם מזכירים מאכלי תאוה לרב, אשר בהם יעלו על השלחן; כסאות עץ חזקים משוחים בצבע ירוק ועשוים לפי רוח העת הישנה, עריסה לילדים ועליה מתעלם כר תפור מגזרי גלומי ארג שונים בגוניהם ובצבעיהם; על ידה עומד עוד יצוע אחד גדול ישן, אשר ידותיו הרחבות והפרושות כמו קוראות לכל להכבד ולשבת על כרי-הנוצות אשר הוא מרופד בהם. כלי הבית הפשוטים האלה בנוה שלום טובים ונעימים הם רב יתר מן הכלים הנהדרים ומן המרבדים הנחמדים, מארגמן, משי ורקמה המפארים את חדרי המשכיות והתאים רחבי הידים אשר לרבים מעשירי ארץ.

על היצוע הזה יושבת עתה ותופרת מכרתנו עליזא. כן הוא, הנה הנֶהָ; פניה חורו ודלו מאז ראינו אותה; עולם מלא דאגות וצרות נפש נשקף עתה מעיניה השחורות והמכֻסות בגבותיהן הארוכות. כל עין רואה אותה עתה תעידנה, כי לבה חזק תחת נטל גורלה, ומדי תשא עיניה המפיקות קסם להשגיח אל גאררי בנה הילד, אשר השתעשע, כרכר ופזז פה על ידה כצפור נעלסה, נראו על פניה אותות חפץ עז ואמץ רוח, אשר אלה לא היו לה בימיה הראשונים הטובים.

על יד עליזא ישבה אשה אחת המחזיקה על ברכיה קערת עופרת גדולה, אשר בה היא אוספת עתה שזיפים יבשים. הלא היא כבת ששים שנה, אך היא היתה אחת מאלה הנשים, אשר רב ימיהן יוסיפו רק לוית חן עליהן ועל מראה פניהן. הצעיף הלבן המתעלם על ראשה, אשר בדמותו הוא דומה לצעיפים אשר תחבשנה על ראשיהן נשי הקוַקרִים, המטלית הרחבה והלבנה המתעלמה על לוח לבה, מטפחתה וכל שמלותיה לעורה – כל אלה ענו בה על יחס השבט אשר ממנו יצאה ועל אמונתה ודתה. פניה היו מלאים ועגולים; שערותיה, אשר רבות מהן כבר הלבינו, היו מסודרות בטוב טעם לאחוריה, ומצחה היה רחב ועליו תלין מנוחה. יד העת עוד טרם חלתה בו ולא שרטה בו שרטות, ורוח שלום ואהבה לכל אדם מרחפת עליו. מעיניה הגדולות נשקפים טהר לבה, ישרה וטובה. הן על תפארת עלמות יפהפיות ועל קסם חנן שרו משוררים רבים את שיריהם ורוממותן בגרונם – ומדוע לא יהללו ולא ירוממו תפארת אשה זקנה והדר שיבתה? למופת נציג פה לפני הקוראים ולפני המשוררים את האשה הזקנה וטובת הלב רחל האללידיי היושבת עתה על היצוע הישן. היצוע הזה משמיע קול שריקה לרגעים בנוע היושבת עליו, והקול הזה מעיד עליו, כי משחתו בו. ובכל זאת היה שמעון האללידיי אומר תמיד, כי קול השריקה הזה נעים וערב לו רב יתר מקול כנור ועוגב, וגם בניו אמרו תמיד, כי יקר להם מכל יקר קול השריקה הנשמע מן היצוע, אשר עליו תשב אמם, ואותו לא ימירו בכל הון בתבל. ומדוע? יען כי זה יותר מעשרים שנה נשמעו מעל היצוע הזה רק דברי אהבה ורצון, אמרי צדק ויושר ומוסר נעים, נופת צוף שפתי אֵם אוהבת; פה נרפאו כל חלי וכל מדוה, כאב ראש ומחלת לב, פה נפתרו ספקות רבים בשאלות חיי שעה וחיי עולם, וכל אלה הם רק פרי אשה טובת לב ויקרת רוח, מנשים באהל תבורך.

– ואת, עליזא, עוד תשגי ברעיונך לאחוז דרכך לקאנאדא? – שאלה בהתבוננה במנוחת לב אל השזיפים.

– כן הוא, גברת יקרה, – ענתה עליזא בדעה מוחלטה: – אנוסה אנכי לנוע שמה, כי לא אוכל עוד להשאר פה.

– אבל מה תעשי שם? הלא עליך לשום לב לדבר הזה, בתי.

את הכנוי “בתי” בטאו שפתי האשה באמת ובאמונה, והוא התאים מאד עם רוח אהבת אם רחמניה המרחפת על פניה.

ידי עליזא רעדו וזרם דמעות פרץ מעיניה על מלאכתה, אשר בידיה, ותאמר:

– אעשה שם את אשר אעשה. אקוה, כי אמצא שם עבודה למעני.

– דעי לך, בתי, כי פה תוכלי לשבת ימים רבים כאות נפשך – אמרה רחל.

– מודה אני לך בכל נפשי – ענתה עליזא: – אך פה לא אוכל לנום שנתי במנוחה (בדברה זאת הביטה על בנה הילד); לא אוכל להשאר פה. הן גם בלילה הזה ראיתי בחלומי והנה האיש ההוא סר אל חצר הבית הזה.

– ילדה אמללה! – אמרה רחל במחותה דמעותיה מעל לחייה: – אל תפחדי ולא תרהי, כי אין כל פחד נגדך. הן ברצון ה' עוד טרם הושב גם בורח אחד מכפרנו אשר אליו נמלט עד היום, ואקוה כי יד מעול לא תשיג פה גם אותך.

הדלת נפתחה ובפתח נראתה אשה שפלת קומה, בריאה ובעלת פנים אדומים כתפוח. היא היתה לבושה כרחל שמלה אמוצה וגם על לוח לבה התעלמה מטלית לבנה.

– רות סטעדמאנן! – אמרה רחל ברצון טוב ובצהלת פנים ותקם לקבל פניה: – מה שלומך? – ובדברה זאת אחזה באהבה בשתי ידיה.

– תהלה לאל! – ענתה רות בהסירה מעל ראשה את פאר מגבעתה ובמטפחתה נקתה את האבק אשר עליה. על ראשה הקטן היתה צעיף חבוש עתה לא בנָוֶה אף אם ידיה הקטנות והבריאות עמלו לתקנו עליו. תלתלים אחדים משערותיה המסלסלות הציצו בלי סדר מתחת לצעיפה ועליה היה לתקן אותם ולהחליקם. אחרי תקן האורחה את כל אלה לפני הראי הקטן, אשר בקיר, סרה ממנו, ועתה, כנראה, הייתה שמחה בחלקה. ואכן לא יפלא הדבר, כי טוב לב משתה תמיד, והיא היתה טובת לב, בריאה בגופה ובנשמתה ועליזת רוח.

– ראי נא, רות, הנה זאת היא ידידתי, עליזא גארריס, וזה הוא בנה הילד. אשר פקודתו כבר העליתי לפניך.

– מאד ישמח לבי לראותך, עליזא, – אמרה רות בלחצה את כפה באהבה, כמו היה היתה לה עליזא חברת ורֵעָה זה ימים רבים ואליה נשאה נפשה. – וזה הוא ילדך הנעים? הנה הבאתי לו מנחה – הוסיפה לדבר בתתה לילד רקיק דבש. הילד לקח אותו מידיה, ובעינים מפיקות מורא הביט אליה מתחת תלתלי שערותיו, אשר השתרגו עתה וירדו על פניו.

– ואיה הוא ילדך, רות? – שאלה רחל.

– גם הוא עמי פה, אך כמעט באתי הנה בעגלה, אחזה בו מרים בתך ותשאהו אל הגורן להראותו לכל הילדים.

ברגע הזה נפתחה הדלת, ומרים, עלמה יפת מראה ורבת חן, באה החדרה עם הילד.

– הנה הנהו! – קראה רחל בקומה ממקומה, ותקח את הילד היפה והרך, הצח והאדום על זרועותיה ותשמח בו: – מה נאוה הוא במראהו ומה ייף בגדלו!

– כן, נאוה הוא, תהלה לאל – אמרה רות ותקח את הילד מעל זרועות רחל ותסיר מעל ראשו את כובע המשי, אשר מראה תכלת לו, ואת המעטפות, אשר בהן היה עטוף, ותביא בסדר את מחלצותיו, ואחרי כן נשקתהו ותעמידהו על הרצפה למען יתבונן בנפשו. הנער, כפי שיתכן לשער, כבר הסכין עם דרך אמו עמו כזה, כי אחרי שלחו את אצבעו אל תוך פיו אמנם התבונן בנפשו ויצלול במחשבותיו. ורות ישבה ותוציא מצלחתה פוזמקאה ארוכה עשויה מפתילי תכלת וארגמן ובידיה החלה לענד אותם.

– מרים! הן טוב טוב עשית לו מלאת את הקלחת מים! – אמרה האם בתנועת רצון אל בתה.

מרים מהרה אל הבאר ועד מהרה שאבה מים ותשב ותער את המים אל הקלחת, ואותה העמידה על האש בתנור, אשר משם נשמע כעבור רגעים אחדים קול המים הרותחים באמרם שירה. רחל נתנה ברצון פקודתה שנית לבתה (– ו6 האחרונה שמה את השזיפים על המחבת ואת המחבת הציגה על הגחלים הבוערות:

אז לקחה רחל לוח עץ לבן כשלג, ואת אפודה שמה על מתניה ותחל ללוש בצק לעשות ממנו עוגות מצות, ואל בתה אמרה שלישית

– מרים! לכי נא, בתי, והגידי לדן, כי יכין תרנגולת!

ותצא מרים למלא את פקודת אמה עליה:

– ומה שלום פֶטרס? – שאלה רחל בהכינה את העוגות ותפן אל רות.

– עתה הוטב לה מאד – ענתה רות. – היום בבוקר סרתי אליה, רפדתי את יצועה וכבדתי את החדרים. לאה גילס היתה אצלה היום אחר הצהרים ותאפה לה לחם ועוגות חלות לימים אחדים, ואנכי הבטחתי לבא אליה היום בערב להשגיח אליה ולסעדה.

– אנכי אסור אליה ביום המחרת, אכבס את כלי-הלבן אשר לה ואתקנם.

– טוב מאד! – אמרה רות: – אבל שמעי נא, רחל – הוסיפה – הן שמע שמעתי, כי חנה סטנבור נפלה למשכב. דן בקר אותה אתמול בערב, ועלי לסור אליה לבקרה מחר.

– כי עתה יבא נא דן אלינו לאכול אתנו פת שחרית וארוחת הצהרים, אם את תשבי שם כל היום.

– קחי נא את תודתי, רחל; את זאת נראה ביום המחרת. אך הנה גם שמעון בא!

אל הבית בא שמעון האללידיי, איש גבה קומה ובעל כח; הוא היה לבוש מעיל צמר עב ועל ראשו מגבעה בעלת שולים רחבים.

– מה שלומך, רות? – אמר בענות רצון בלחצו בידו הרחבה והחזקה את ידה הקטנה והרכה. – ומה שלום, דן אישך.

– שלום, שלום, כה לחי, וגם כל אנשי ביתנו, תודה לאל, בריאים! – ענתה רות בצהלה.

– ומה תספר לנו דבר חדש? – שאלה רחל את אישה בשימה את המצות אל תוך התנור.

– פטר סטעבבינג הודיעני, כי היום בלילה יבא הנה בלוית אורחים וידידים – ענה בהטעימו את שתי המלות האחרונות.

– האמנם כן? – שאלה רחל ותעיף עין על עליזא.

שמעון יצא אל אולם הבית לרחץ שם בנקיון כפיו, ואחרי שובו שנית החדרה פנה אל עליזא ויאמר:

– הלא אַת אמרת לי, אם לא אשגה, כי שם משפחתך גארריס?

רחל הביטה על אישה בתמהון, ועליזא ענתה בחרדת לב: “כן הוא”. לבה פחד בקרבה אולי נגלו פה מצפוניה על פי מודעות נפוצות בקהל.

– אשתי! – קרא שמעון את רחל אחריו אל אולם הבית.

– מה לך, אישי? – שאלה רחל במרקה את הבצק מעל כפיה ותצא אל האולם.

– איש האשה האמללה הזאת – אמר שמעון בהראותה על עליזא – הולך הלך ונסוע אל כפרנו ובלילה יבא הנה.

– ומדוע לא השמעתנו דבר עד עתה? – קראה רחל בצהלה ופניה נהרו.

– כן, כן, רעיתי, הדבר הזה אמת ונכון הוא. פטר נסע בעגלתו אתמול מעבר לגבולנו, ושם ראה אשה זקנה ושני גברים. שם אחד מהם הוא דזאָרדז גארריס, ועל פי הדברים והסמנים, אשר סופרו לי על אדותיו, אוכל לשפוט, כי זה הוא איש עליזא, הוא ולא אחר. אמר יאמרו, כי גם הוא יפה תואר ובן חיל. ומה תאמרי, האגיד לה זאת עתה, או אחכה עוד זמן מה?

– גלה את הדבר לרות בראשונה – ענתה רחל. – רות בואי נא הנה!

רות הניחה את מלאכתה באשר הניחה ותמהר לצאת לקול הקורא.

– מה תחוי את דעתך, רות, מה לנו לעשות? שאלה רחל: – סוד גלה לי שמעון, כי איש עליזא הולך ונוסע הנה ובלילה יהיה פה…

צהלת קול רות לדבר הבשורה שסעה את דברי הזקנה. האשה שפלת הקומה מחאה כף אל כף ותרקד משמחת לבה עד אשר קווצות שערותיה יצאו מתחת לצעיפה והתפזרו על חלקת צוארה.

– החרישי, יקירתי, החרישי – אמרה רחל – ואת עוצי נא לנו עצה מה לעשות, הנגלה לה את הדבר הזה עתה?

– עתה, רק עתה יש לאמר לה, ברגע הזה! שימו נא לבכם, מה היה לו היתה נפשי תחת נפשה וממני מנעו בשורה טובה כזאת? אנא, הגידו נא, בשרו נא לה כרגע!

– הן רק במצות “ואהבת לרעך כמוך” תהגי תמיד, רות – אמר שמעון בהביטו עליה בעינים מפיקות רצון, – ואת נפשך ונפש אישך תשימי תמיד למופת.

– ובכן? הלא רק לקיים את המצוה הזאת בראנו יוצרנו הן לולא אהבתי את אישי ואת ילדי, או אז לא ידעתי לאהב גם אותה ולתכן את רוחה. אבל אנא, הודיעוה נא זאת, הודיעוה כרגע. – ובדברה זאת חבקה את רחל ותעתר לפניה תחינתה.

רחל באה אל חדר הבשול, אשר שם ישבה עליזא ותתפור, ותפתח דלת הקובה הקטנה ותקרא לה: – בואי הנה, בתי, חדשה הבאתי לך!

פני עליזא האדימו פתאום, ותקם ממקומה בחרדת נפש ותבט אל בנה.

– אל תפחדי, עליזא – אמרה רות בגשתה אליה ותחזיק בידה! – החדשה הזאת טובה ונעימה לך, לכי, לכי נא. ובדברה זאת דחפה באהבה אותה אל אחרי הדלת ותסגרה אחריה ואחרי כן החזיקה בילד גאררי ותחבקהו ותעתר עליו נשיקות פיה.

– את אביך תראה, ילד נחמד! – דברה אליו: – התזכר אותו? עוד מעט ואביך יהיה פה! – הנער הביט עליה בתמהון.

וברגעים האלה נראה אחרי הדלת והמזוזה מחזה אחר. רחל משכה באהבה את עליזא אליה ותאמר לה: – רחם רחמך ה', בתי: בעל נעוריך נצל מבית עבדים וחפשי הנהו עתה.

זרם דם פרץ אל פני עליזא פתאום, וכרגע עבר הזרם הזה אל לבה. פניה חורו ותצנח על הכסא וכמעט לא עמד רוחה בה.

– התאוששי נא, בתי! – אמרה רחל בהעלותה את כפה על ראשה: – בין אוהבים וידידים יכירנו עתה מקומו, והם יביאוהו הנה בנשף בערב יום בשלום בלי פגע.

– בערב יום! – שנתה עליזא – היום בערב?!

ופתאום אבדו עשתנותיה, עיניה חשכו ותתעלף…

בשוב רוחה אליה ראתה והנה היא שוכבת במטה עטופה בשמיכה, ורות שפלת הקומה ישבה על ידה ותמשח את ידיה בנוזלים. בפקחה את עיניה היתה כחולמת ותרגיש בכל בדי עורה כמו עיפות נעימה, כאיש אשר נשא וסבל משא לעיפה על שכמו ופתאום הורם מעליו. עורקיה, אשר מרגע ברחה מבית אדוניה היו מלאים חרדה, נחו שקטו עתה, ורוח שקט ובטחה, שובה ונחת צלחה עתה גם בקרב נפשה. היא שכבה תחתיה, עיניה השחורות היו פקוחות וכמו בעד ערפל ראתה את הסובבים אותה ואת תנועת החיים בבית. היא ראתה, כי דלת החדר השני היתה פתוחה וכי השלחן היה ערוך לארוחת הערב ועליו פרושה מפה לבנה, שמעה את קול רתיחת המים במיחֵם, ראתה שוטט רות הנה והנה ועל ידיה קערות מלאות רקיקים ומטעמים ובעמדה רגע לתת אחד הרקיקים לגאררי הקטן או להעביר את כפה על חלקת תלתליו; היא ראתה את פני רחל המלאים והמפיקים רצון בגשתה אל מטתה אשר היא שוכבת עליה, בהשתוחחה עליה ובתקנה את השמיכה המכסה עליה או את הכר המונח מראשותיה, כאם רחמניה אשר אין חקר לאהבתה, וכמו קו אור יקר נשקף לה מעיניה הגדולות המפיקות חמלה. היא ראתה, כי החדרה בא איש רות והאשה הזאת באה לקראתו ותספר לו דבר מה בהראותה לו באצבעה על הדלת, אשר מאחריה היא שוכבת. עיניה ראו בשבת רות לשתות חמים וילדה עמה, עיניה ראו את גאררי הקטן יושב על כסא גבוה על יד רחל, כמו בצל כרוב הסוכך באברתו עליו, וגם את כל המסובים אל השלחן. שיחתם אשר שוחחו בלחש, קשקוש הכפות הקטנות בספלים וצלצוליהם – כל אלה התבוללו יחדו ויהיו להמולה חרישית באזניה. יד התרדמה גברה עליה ותנס שנתה, שנה מתוקה ונעימה אשר כמוה לא ידעה למן הרגע הנורא בליל העברות, בליל קור וקפאון, אשר אז החזיקה בבנה הילד ותברח בהחבא מבית אדוניה.

בחלומה ראתה ארץ חמדה, ארץ שלום ובטחה, איים כלילי יופי, נחלי עדנים ומעינים מפכים מים זכים כבדולח. ושם בבית, אשר שמה נקרא עליו, שעשע גאררי בנה הילד בשלום בלי פחד והוא עלז ושמח. פתאום שמעה את קול צעדי אישה בהיותו קרוב אליה, ידיו מחבקות אותה באהבה, דמעותיו החמות נופלות על פניה… ותקץ. לא חלום הוא. הלילה כבר בא; גאררי ישן במנוחה על ידה, הנר הפיץ אור כהה מעל השלחן הקטן, ואישה בכה בכי רב בשבתו מראשותיה…

*


אתא בוקר, בוקר שמחות וגיל בנוה ישרים זה. רחל עקרת הבית קמה ממשכבה כעלות השחר, ונערים ועלמות, אשר ביום האתמול לא הספיק קוראנו לראות אותם, סבוה גם סבבוה. הם סרו למשמעתה בחפץ נפש עתה ויהיו לעזר לה להכין את ארוחת הבוקר. בעוד אשר דן מהר לשאב מים בששון מן הבאר, הביא ראובן סלת לאפות ממנו עונות, מרים טחנה חרצני הקאָפע, ורחל שוטטה הנה והנה בין הבנים בהכינה מצות ורקיקים ובצלותה תרנגולות ותאמר שלום לרחוק ולקרוב. אם לפעמים התעוררה מריבה קטנה בין משרתיה הנאמנים הקטנים האלה בהיות ידיהם אמונה במלאכתם, רב רב היה לאֵם הבנים להשמיע בנחת קולה לאמר: “הרפו נא בנים” או “אין דעתי נוחה מאלה” – והכל בא על מקומו בשלום וקול תלונה לא נשמע עוד. המלאכה בבית המבשלות נעשתה במישרים, כל אחד פעל את פעולתו בחריצות כפים וגם בעונג, יען כי רוח אשה יקרה בעלת נפש עדינה וישרה מרחפת על פני כלם, והיא נטעה בקרבם זרע שלום ואהבה. ובעת אשר דזאָרדז עם עליזא ובנם הילד גאררי באו הנה צהלו כלם לקראתם, עד אשר לא האמינו למראה עיניהם ויחשבו, כי רק בחלום חזיון לילה יראו את זאת.

באחרונה סבו כל בני הבית על השלחן לאכול ארוחת הבוקר, ורק רחל לבדה עמדה עוד לפני התנור בהוסיפה לטגן ולרבך את הלביבות, עד אשר יהפך מראיהן לאדמדם-צהוב, ותשלח אותן אל השלחן מערכות מערכות.

מימיה לא היתה רחל מאושרה באמת, כמו ברגעים האלה בשבתה לפני השלחן. כל תנועה ותנועה, אשר נראתה עתה על פניה, העידה על שמחת לבה ועל ששון רוחה, בראותה, כי אורחיה עם בני ביתה יחד אוכלים ושותים ושמחים.

זאת היא הפעם הראשונה לדזאָרדז לשבת על יד שלחן אחד עם לבנים ולאכול אתם יחד. ברגעים הראשונים היה עצוב ונבוך מעט, אך עצבו ומבוכתו כליל חלפו בראותו את הרצון והאהבה, אשר כצנה יעטרוהו מסביב, כהתפזר ענן בוקר מפני קוי אור שמש. פה ראה חיי משפחה באמת. עד עתה לא ידע מה הם ולא הבין את יתרונם. האמונה בה' והתקוה והבטחון בחסדיו הרבים שלחו עתה קרני אור יקרות אל מחשכי נפשו, וכל הספקות בהשגחת אֵל אֵלים, כל רעיונות הכחש והמרי, אשר התרגשו לפעמים לבא אל לבו, נפוצו עתה לנוגה ברק הדברים הקדושים על דבר אהבת איש לרעהו הכתובים הדר על פני האנשים היקרים האלה, עתה התעופף מקרבו גם היאוש הנורא, אשר דכא לעפר חיתו עד היום.

– וכה אם יגלו עוד הפעם עונך, אבי, עון העלימך בורחים בצל קורתך? – שאל ראובן את אביו במשהו את פרוסת לחמו בחמאה.

– אז אשלם כסף ענושים – ענה שמעון במנוחה.

– ואם ישימוך בבית-הסוהר?

– האם אתם ואמכם לבדכם לא תוכלו לכלכל צרכי ביתנו בלעדי? – ענה שמעון בתנועת צחוק.

– כן הוא – אמר הנער: – אמנם אמנו כל יכולה היא. אך… אך האם לא חרפה היא לחוק חקים כאלה?

– לא לך לשפוט מעשי המחוקקים, ראובן – הוכיח אותו אביו על פניו: – הן האל הטוב שולח לנו תמיד ברכתו למען תהי לאל ידנו לעשות צדקה וחסד לאחרים. ואם מחוקקינו יטילו עלינו עונש כסף בגלל אלה – עלינו לשום אותו ברצון טוב.

– תכלית שנאה שנאתי את אלה הסוחרים בנפשות אדם! – אמר הנער בעַותו פניו.

– אתמה מאד עליך ועל דבריך אלה, בני – ענה האב: – הן אמך לא השמיעתך לקה כזה מימיה. כחסד אשר אני עושה לעבדים עשיתי גם לסוחרים בנפשותיהם, לו באו בצל קורתי לעתות בצרה.

פני ראובן אדמו כתולע בשמעו מוסר אביו, ואמו העבירה תנועת צחוק על שפתיה ותאמר: – ראובן בני הוא עלם נבון, וכאשר יגדל יהי איש חסד ומטיב כאביו.

– אקוה, אדוני רב החסד, כי בשבתנו פה עתה לא נהיה עליכם למעמסה? – אמר דזאָררז ברוח כהה.

– הנח את רוחך, דזאָררז, הלא זאת היא חובתנו על פני האדמה וזה כל האדם. הן לו פחדנו פחד מיד עמל ונסוג אחור לבלי עשות חסד וצדקה מיראתנו אותה, או אז לא היינו ראוים להקרא בשם “אדם” הנקרא עלינו.

– אך איככה אוכל וראיתי ברעה אשר הגיעתכם בגללנו? – שאל דזאָררז בדאגה.

– אל תירא ואל תדאג, ידידי; את אשר אני עושה הנני עושה לא בגללך, כי אם בגלל ה' ובגלל כל בני אדם. ואתה לו שמעני, שב פה אתנו כל היום הזה, ובשעה העשירית בערב יעבידך פנחס פלעצער עם הנלוים עליך אל העבר השני ויביאכם אל התחנה הקרובה. מבקשי נפשך רודפים אחריך ועל שרשי רגליך יתחקו, ועל כן אין להתמהמה.

– אם כן הוא, – אמר דזאָררז – למה לי לחכות עד הערב?

– יומם תוכל לשבת פה שקט ובוטח, יען כי רק אוהבים וידידים יכתירוך בכפר הזה וכלם ישמרו את נפשך מכל משמר, ובלילה טוב טוב לך לשים לדרך פעמיך, כי הוא ישית חושך סתרך.


*

 

XIV: חַוָה

מיססיסיפי! מה נפלאה ונשגבה היא פעולת היד הקוסמת, אשר נגלתה עליך לשנות פניך למן העת אשר שאטאָבריאן תאר אותך בדבריו הנמרצים והנמלצים כנהר שוטף ועובר במדבר לא אדם בו, בישימון ובציה, אשר רק פריצי חיות יעברום, ובין נפלאות ממשלת הטבע אשר עין לא ראתן!

אך גם עתה, אחרי אשר בלעו פני הלוט ומסכת הדמיון הנסוכה על פני הנהר הגדול הזה, נשגב ונהדר הוא מראהו, נחמד ונפלא הוא בגאונו ובחוסן תפארתו. הישגו עוד נהר אחד בתבל הנושא על גליו אל מעוז הים רב עושר והון, חוסן ויקר – תבואת ארץ מלאתי טוב כזאת, ארץ רחבת ידים המשתרעה משני צירי הארץ, מקום ממשלת חורף עולם, עד אזור החם, מקום ממשלת שרב עולמים? גליו ההומים והסואנים ברעש, השוטפים והעוברים בשיא דכים בלי הרף דומים לתנועת החיים והמעשים אשר לעם היושב על גדותיו – תנועה גדולה ורבת התכונה, אשר העולם הישן לא ידע שחרה. הוי, מי יתן ולא ישאו הגלים האלה עליהם עוד משא כבד ונורא אחד – דמעות העשוקים והרצוצים, אגדות האובדים והנדחים, אנקות האמללים והמורדפים בלי חשך ותפלות הנפשות הנענות והלבבות הנשברים – התפלות העולות אל אֵל השוכן בערפל, אשר יודעיו לא יחזוהו, אך המאזין ומקשיב לקול הקוראים אליו לעזרה מן המצר ויחבש לעצבותם!…

קוי השמש השוקעת יחרדו ינועו על פני מרחבי הנהר רחב הידים ואורו יתפוצץ בתוך גליו. הקנה והסוף ועצי הקפריסים7 העצובים הצומחים על גדותיו יפוזו ובלבוש ארגמן לבשו עתה. אנית הקיטור המלאה משא וכבודה רבה מתנהלת בלי רעש בנהר ואוחזת דרכה הלאה.

צרורות צמר גפן לרוב מאד כסו את פני כל מכסה האניה מקצה אל קצה עד אשר מרחוק נדמתה האניה כערמה גדולה הצפה בכבדות על פני הגלים, פני האניה מועדות אל מקום השוק הקרוב.

עלינו להתבונן היטב בעינים חודרות עד אשר בהמון האנשים הרבים הנוסעים באניה הזאת נראה את תם מיודענו התם והישר. אנחנו מוצאים אותו עתה על מכסה האניה באחת הפנות בין צרורות-צמר הגפן הגדולים אשר נערמו שם לרוב.

תומת דרכו וישרו וגם תהלת פי אדונו הראשון שעלבי הועילו לו להפיק רצון גם מאיש כגעל ולמצא חן בעיניו, כאיש אמונים והולך תום. בראשונה הביט געל אחריו והשגיח אליו יומם, וגם בלילה לא הרשה לו להסיר את כבלי הברזל מעל רגליו, אך אחרי ראותו את צדקתו וישרו, כי בלי תלונה הוא נושא את אשר נטל עליו, היטיב עמו בהוציאו מסד רגליו, והם יכול עתה להתהלך הנה והנה באניה כאות נפשו, ובאמונת דברו בטח אדוניו החדש הזה.

בענותו ובחריצות כפיו, בקומו לפעמים לעזר לפועלים באניה ובהיותו נכון לשרת את כל איש, מצא חן בעיני האנשים הנוסעים והמלחים, אשר עבד אתם יחד את עבודתם שעות שלמות בידים אמונות כאשר עבד באמונה באחוזת אדוניו אשר בקענטוקי. ובעת אשר לא מצא לו פה כל עבודה חלץ מכל ההמון הרב וישב בדד בין הצרורות, ושם שם מעינו בספר התהלות אשר הגה בו בשום לב. במצב כזה אנחנו מוצאים אותו גם עתה.

במרחק מאה פרסאות מאָרלעאן-החדש מתנשא הנהר על חשבון אשר לו מסביב וגליו יחמרו ויהמיון, ישטפו ויעברו בין סוללות החול הגבוהות כעשרים רגל אשר משני עברי הנהר. ממכסה האניה, כמו מעל רמת מגדל צופים, יוכל הנוסע לראות את פני כל המקום מסביב במרחק פרסאות אחדות. לפני עיני תם השתרעו חלקות שדי-עבודה ואחוזות רחבות ידים כתמונות היות מעתידותיו…

מרחוק הכיר את הכושיים העובדים בשדה, מהם והלאה נשקפו לו אהליהם הקטנים הנטוים כרכסי גלים איש על יד רעהו שורות שורות, ומשכנות אדוניהם והגנים והפרדסים אשר על ידם העומדים הרחק הלאה מהם. כאשר הוסיף תם להתבונן אל התמונות האלה העוברות על פניו אשה אחרי רעותה, כן הוסיפה נפשו האמללה לשאף אל ארץ מולדתו. בדמיונו והנה עומדות רגליו בארץ קענטוקי, באחוזת שעלבי, בחצר המוקף עצי ערמונים רעננים ומֵצלים. הנה משכן כבוד אדוניו, בית גדול אשר בו תאים, חדרים נהדרים ועליות מרֻוָחות, והנה גם אהלו המעֻלף בציצים ובצמחים שונים והסוגה בפרחי חן. בדמיונו והנה הוא רואה את פני רעיו ומיודעיו, אשר עמם יחד גדל ורומם; הוא רואה את חלויה אשתו המכינה לו את ארוחת הערב, ולאזניו כמו יגיע קול שני בניו הנערים הצוהלים והשוחקים וקול פטפוטי בתו הילדה הקטנה היושבת על ברכיו ומשתעשעה…אך פתאום נעלמו כל אלה מעיניו – והוא רואה עוד הפעם את גדות הנהר המכֻסות בקנה וסוף ואת תמונות האחוזות החולפות והעוברות על פניו. קול שריקת מכונת הקיטור מזכיר אותו לרגעים ומשנן לו בלי חמלה וחנינה, כי תקופת האור והאשר בחייו הזאת כבר עברה נגוזה ולא תשוב עוד לעולמים…

אם אחד האנשים הנאורים יהיה במצב כזה, הלא אז ימהר לשפוך שיחו לרעיתו במכתב, מביע רוחו לבניו מחמדי נפשו ורָוח לו; אך הם לא ידעו את חכמת הכתב, למענו לא נוסדו בתי הדואר ובעד תהום המרחק הרב לא יכול להביע רוחו למרחמיו ומרוחמיו וגם לראות מהם דבר אהבה אחד, אות חבה ואמונה אחד.

ועל כן לא יפלא איפוא, אם רסיסי דמע נטפו לרגעים על עלי ספר הקדש אשר בו הגה וקרא עתה לאט דבר דבר לבדו, בשכבו על אחד הצרורות, ובאצבעו פרט על כל מלה ואומר. הוא החל ללמוד חכמת הקריאה בהיותו כבר כביר ימים, ועל כן לא היה קורא מהיר בספר ולשונו התנהלה בכבדות. אולם הספר הנקרא עתה על פיו לא הפסיד מאומה מקריאה נמשכה כקריאתו, נהפוך הדבר, כי למען דעת את עמק הרעיון הצפון בכל דבר ודבר הכתוב בו על הקורא לפרקו ולפרטו בעיון נמרץ כטורי זהב וחרוזי פנינים יקרות.

אחרי אשר המליץ הרומי הגדול ציצעראָ קבר את בתו יחידתו העדינה, אשר אהב מאד, היתה נפשו הרת יגון וצרה כנפש תם עתה. אך המליץ המפאר הזה לא קרא אז את הספר הזה ואת דברי הנחומים הכתובים בו, ואם קרא בו לא האמין באמתתם; ראשית כל נולדו בדמיונו שאלות וספקות רבים על דבר הכתב והמכתב אולי לא נכונים הם, על דבר ההעתקה אם נכונה היא ועוד כאלה… אך תם מצא בספר הזה את כל אשר בקשה נפשו. הדברים נגלו לפני עיניו בכל אמתתם, קדושתם וטהרתם ויאמין בהם בכל לבבו ובכל נפשו התמימה. כן הוא, הדברים הכתובים הדר בספר הזה אמתים ונאמנים הם מאד, יען כי אם לא אמתים ונאמנים הם – איכה יחיה, איכה יתהלך בארץ החיים?…

בספר תם לא נמצא כל פרוש או באור, אך הוא היה מלא תוים וקוים שונים, אשר רשם באצבעותיו, והתוים השונים האלה היו לו לעינים ולעזר לעת מצוא רב יתר מכל באור בעולם. בשבתו בביתו באחוזת שעלבי היה זה דרך בני בית אדוניו דזאָרדז. ומדי הגיע הקורא אל מזמור שהיה לפי רוח תם ושנגע עד לבו, היה השומע הזה מתוח תו עליו ומסמנהו, ועל כן היתה החוברת הזאת מלאה סימנים וקוים שונים, קו לקו קו לקו, והסימנים האלה המציאו לו הרוחה למצא בנקל את המזמורים האהובים לנפשו. כל עלה ועלה, כל מזמור ומזמור אשר קרא עתה העלה לפניו זכרון מחזה, מעשה או מפעל אשר נראה לפניו בביתו בימיו הטובים, בימי אשרו והצלחתו אשר עברו ואינם. הספר הזה היה לו עתה מצבת-הזכרון האחת מכל טובו לפני ותקותו האחת לימים יאתיו הלוטים בערפל העתיד.

בין הנוסעים באניה הזאת היה איש אחד אפרתי צעיר לימים עשיר ובעל הון הנקרא בשמו סען-קלער, והוא אחד מתושבי ארלעאן-החדש. הוא נסע עתה בלוית בתו, ילדה כבת חמש או שש שנים, ועוד אשה כבודה אחת, אשר, כפי הנראה, היתה קרובתם. תפקיד האשה הזאת היה להשגיח אל דרכי הילדה עתה ולהתבונן אל הליכותיה.

תם שם לבו לרגעים אל הילדה. כצפור נעלסה השואפת לעוף, לכרכר ולפזז היתה הילדה הזאת, ולא יכלה לשבת במנוחה תחתיה אף רגע. אך האיש הרואה אותה פעם אחת לא יכול עוד לשכחה. דמותה היתה תכלית החן והיופי אשר לילדים בני גילה, אך בדי עורה ויצורי פניה לא היו מסובלים בבשר ורטפשים מנוער, אשר באלה יצטיינו כל הילדים. תואר פניה היה נפלא בגזרתו הישרה וברוח החן והקסם השפוך עליו, אך נפלא היה עוד יותר באותות ההגיון והמחשבה העמוקה אשר הפיק, והתואר הזה פען פעולה גדולה גם על אנשי לב ובעלי נפש תבונה וגם על אנשים פשוטים המביטים על כל דבר בקרת רוח. יתר שאת ויתר יופי וחן היה לתבנית ראשה, צוארה וגזרת חמוקי ירכה. שערותיה הצהובות-כהות כמוזהבות והארוכות, אשר הכתירו את ראשה כענן-כבוד, עיניה תכלת המפיקות חן וקסם, ריסיהן הנאים החופפים עליהן – כל אלה הפליאו אותה מכל הילדים, ומדי שוטטה פה ושם על פני האניה משכה אחריה עיני רבים שהיא הרהיבתן. ובכל זאת אין לקראה בשם ילדה בעלת נפש נוגה ורוח רוגז, ונהפוך הוא: על פניה רחפה רוח שעשועים וגיל ותנועת-צחוק חן צלחה תמיד על שפתיה שושנים. בלכתה הנה והנה הלך וטפוף צפצפה את שירתה ככנף רננים נעלסה ותהי שעשועים לרגעים. אביה והאשה המשגיחה עליה לא מצאו בגללה מנוח, כי עליהם היה לרוץ אחריה ולשמרה, אך היא השתמטה לרגעים מהם כעב קל. בכל מקום, בכל פנה באניה נגלתה הילדה הזאת במחלצתה הלבנה, ובכל זאת ידעה להזהר לבלי גאל אותה, ולא היה מקום באניה אשר לא עברו בו רגליה הקלות או אשר לא הציצו ממנו עיניה תכלת…

בעת אשר מנהל המכונה הביט למעלה מסתר מדרגתו, ראה לפעמים את העינים האלה המביטות בתמהון חליפות פעם אל תוך התנור הבוער ופעם אליו והן מפיקות לו רחמים וחמלה, כמו סכנה גדןלה נשקפת לו. המלח העומד על משמרתו חדל ממלאכתו העביר תנועת צחוק על שפתיו, בראותו את ראשה כתם פז הנראה בעד חלון סוכתו העגולה מדי עברה לפניה כצל וכרגע נעלמה. פעמים אין ספורות ביום ברכוה רבים ופניהם צהלו מדי עברה עליהם, ומדי קפצה בבטחה ממקום למקום היו ידים רבות שלוחות כמו מאליהן להושיע לה ולהעמיד במרחב רגליה.

תם, אשר היה בעל נפש מתרגשת ולב מתנה, אהב מטבעו כל נפש חפה מפשע, כל נפש אשר תום וענות רוח בה נפגשו, ועל כן נמשך לבו עתה גם אחרי הילדה הנפלאה והיקרה הזאת. בכח נסתר, והכח הזה גבר עליו מיום ליום. היא נדמתה לה כבת שמים, ובעת אשר נראתה לפניו בחמדת גזרתה ועיניה תכלת הביטו אליו מבין ערמות הצרורות, חשב לבו, כי רואה הוא לפניו אחד ממלאכי שמים הנזכרים בספרי הקודש אשר הוא קורא תמיד.

לפעמים עברה הילדה על פני המקום שם ישבו הכושיים האסורים, עבדי געל, ובעינים מפיקות רחמים וחמלה, יגון ועצבון התבוננה אליהם, לפעמים נסתה להרים את הכבלים אשר על רגליהם בידיה הקטנות והענוגות, ואחרי כן נאנחה מקרב לבה ותשב אחור. ומדי גשתה אליהם לא נראתה את פניהם ריקם, כי הביאה להם מלא חפניה קני נופת, אגוזים ותפוחי-זהב ותחלקם ביניהם בעליצת נפש – ותמהר לשוב אל אביה.

תם התבונן זמן רב אליה, אך נפשו לא דרכה עוז להתודע עמה. הוא ידע תחבולות רבות למשוך אליו לב ילדים, ויגמור עתה בנפשו למצא חפץ באחת מהנה. אמן גדול היה לעשות סלים קטנים מחרצני הדובדבניות, לגזור תמונת שונות מאגוזי אמירקא, לפסול פסילים מעור עצים, לעשות מהם חלילים, שופרות ועוד כלי שעשועים. צלחות בגדו היו תמיד מלאות צעצועים שונים, אשר בזמן העבר הכין אותם למען ילדי אדוניו שלעבי. והנה עתה הוציא מכלי השעשועים אשר אתו אחד אחד לעיני הילדה למען תשים אליהם לבה, ובדרך כזה אמר לתת יד להתקרבותם. אך אף אם לב הילדה נמשך אחר כל מראה עיניה, אך חרֵדה היתה לנפשה מאד וקשה היה הדבר לאיש החפץ קרבתה להתודע עמה. ויהי היא יושבת רגע על יד תם ומתבוננה אל מלאכת ידו בהכינו את הצעצועים, ואחרי כן תתעופף כצפור חרדה ממנו והלאה אחרי קחתה ממנו אחד מהם. אולם באחרונה עלתה בידי תם להתודע עמה וגם לקחת דברים ולשוחח יחדו כרעים וידידים.

– מה שמך, עדינה? – שאל תם אחרי ראותו, כי חפצו הצליח בידו וכבר הגיע הרגע לפנות אליה בשאלה כזאת.

– שמי הוא יעוואַנדזעלינא סען-קלער – ענתה הילדה: – אך אבי וכל יודעי קוראים אותי בשם חוה. ומה שמך אתה כי אדע?

– שמי תם; הילדים הקטנים בקענטוקי קראו אותי בשם “הדוד תם”.

– כי עתה אכנך גם אני בשם “דודי תם”, כי אהבתיך מאד – אמרה חוה: – ואנה פניך מועדות עתה, דודי תם?

– לא ידעתי, חוה העדינה, רק האלהים לבדו יודע דרכי.

– היתכן כי לא ידעת?

– כן הוא, עדינה, מכר ימכרוני לאיש – ומי יהיה הקונה אותי לא ידעתי.

– כי עתה יקנה אותך אבי – אמרה הילדה בשפה נמהרה: – והאמינה לי, כי אם קנה יקנך אבי, זא ייטב לך מאד וינעם גורלך. כן הוא, עוד היום אשאל זאת מאבי…

– אודך מאד, ילדה עדינה וטובת לב – ענה תם.

ברגעים האלה עמדה אנית הקיטור לפני תחנה אחת קטנה למען אסוף שם גזרי עצים להסקה. הילדה שמעה את קול אביה הקורא אליה ותמהר לגשת אליו. תם קם ממקומו ויקרב אל הפועלים באניה להיות לעזר להם לשאת את גזרי העצים מן החוף אל תוך האניה, חוה עמדה עם אביה על יד מעקה האניה בירכתה ותחפץ לראות בהפליגה מן החוף לאחוז דרכה הלאה, ויהי כמעט נעו האופנים והאניה זזה ממקומה כשלו רגלי הילדה מגודל התנועה הפתאומית ותצנח המימה… האב הנבהל והמשתומם למראה עיניו חפץ מבוכתו לרדת אחריה ולהצילה, אך העומדים מאחריו עצרוהו מעשות זאת בראותם, כי מושיע ומציל טוב ממנו קם לה ברגע הזה.

בעת אשר חוה נפלה המימה עמד תם על מכסה האניה השפל ויראו את המחזה המעציב הזה ועד ארגיעה התנפל גם הוא אחריה אל המצולה. לאיש בריא ואמיץ כח כמוהו הנקל היה לשחות על פני המים הזידונים ולחכות עד אשר תעלה אל על. ויהי כמעט נראתה על פני הגלים ויתפש בה בידיו החזקות וישחה ויקרב אל האניה; ומעל המכסה שלחו אנשים לעשרות את ידיהם להעלות את המוצלה הזאת. כעבור רגע אחד נשא האב את בתו הילדה המתעלפת אל חדר הנשים להחיות נפשה ולהשיב לה רוחה. וסערה גדולה קמה שם: הנשים קראו, המו, רעשו, נאנחו כדרכן במקרים כאלה, והדבר מובן מאליו, כי תחת להיות לעזר בצרה קמו לשטן לילדה לבלי תוכל לשוב לתחיה עד מהרה.

*


ביום המחרת היה השרב גדול מאד והאויר מחניק. האניה הלכה הלך וקרב אל ארלעאן-החדש, ומהומה ומבוכה קמה בה. על המכסה ובתוך החדרים התעתדו הנוסעים לצאת מן האניה ויאספו ויחבשו את חפציהם. המפקח עד סדרי האניה ומשרתיו כבדו, נקו, טאטאו את חלקי האניה ויביאו סדרים טובים בכל מקום למען תבא האניה היפה הזאת בכבוד ובהדר אל החוף. תם מיודענו ישב תחתיו בשפלה, ובחבקו ידיו על ברכיו הביט לפעמים בלב מלא דאגה אל המון האנשים, אשר נאספו יחדו בקצה האניה השני. שם עמדה הילדה היפהפיה חוה; פניה חורו מעט, אך שלום היה לה והמקרה הרע ביום אתמול לא פעל עליה כל פעולה אחרת לרעה. על ידה עמד נשען על אחד הארגזים איש לבוש כבוד, יפה תואר וצעיר לימים ובידו החזיק ספר רשימות פתוח. האיש הזה היה אבי חוה. גם תבנית ראשו הישרה היתה כתבנית ראש הילדה, גם עיניו היו עיני תכלת כעיניה וגם שערות ראשו נדמו לשערותיה, אך שונים היו האב והבת בחזות פניהם. עיניו הגדולות גם הן היו יפות ומפיקות חן, אד הן לא הפיקו מחשבה עמוקה ורעיון נסתר כעיני הילדה בתו; על שפתיו הנאות רחפה תנועת גאוה וגם לעג וכל תנועות גוו ענו בו על רחבת לבו ועוז בטחונו כאיש היודע את מעלתו וחין ערכו. רוח צחוק מכאיב לב ולעג מר רחפה עתה על פניו בשמעו את התהלות והתשבחות הרבות אשר הביעו שפתי געל לפניו בדבר העבד אשר הוא מוכר לו.

– כל המעלות והמדות הטובות בשחור אחד? נפלא הדבר! – אמר אחרי כלות געל לספר את כל שבחי הסחורה – ועתה הבה, הגידה לי שאהבה נפשי, כמה שקלים, לערך, תפסיד על הסחורה, כאשר יאָמר בקענטוקי, לאמר: בכמה תעלה לי סחורתך? כמה יעלה סכום כסף האונאה אשר אתה חפץ להונותנו? עד מהרה ירוץ דברך, הבה!

אם אקח ממך, אדוני, אלף ושלש מאות שקל, אז אמצא את המחיר אשר נתתי בעדי, חי ה', כי כנים דברי – ענה געל.

– מי כמוך אמלל! – ענה האציל בהביטו עליו בעינים מפיקות לעג: – אך אנכי אדמה בנפשי, כי מפני הכבוד אשר ירחש לי לבך תמכרהו לי במחיר הזה, האף אין זאת?

– נכון הנני לשרתך. אבל הרשני נא, אדון, לי נראה, כי הוא הפיק רצון טוב גם מילדתך הקטנה? ואמנם ראוי הוא לכך.

– כי עתה הראני נא את טובת לבך וידידותך, ידיד האהוב לי. ובכן הגידה נא באמת ובאמונה טהורה, כמה תגרע לי עוד מן המחיר אשר נקבת למען השלם חפץ הילדה הקטנה אשר שמת אליה לבך?

– אבל התבונן נא אדון – פתח הסוחר שנית: – התבונן נא היטב אל גויתו החזקה, אל עצמותיו הרחבות והחזקות כמטילי ברזל, אל חזהו הרחב ואל כחו אשר במתניו, הלא כח סוס אביר כחו; שים נא לבך גם אל ראשו: הן הנסיון הורני לדעת, כי הכושיים גדלי המצח הם גם נבוני לב תמיד ויצלחו לכל מלאכה. אך נעזוב נא את תבונת הכושי הזה ונשים לב אל איתנו: הלא רב רב הוא מאד מחיר גויה חזקה כזאת! ועל כן לי הצדקה לדרוש בעדו שקלים אחדים יותר. ואל תשכח, אדוני, גם את זאת, כי הוא היה המוציא והמביא בכל אחוזת אדונו הראשון, כי בעל כשרון הוא מאין כמוהו בכל הכושיים.

– לא יצלח, לא יצלח לי: הן מעלותיו עצמו ממני ורבה היא חכמתו ודעתו יותר מדי – אמר האיש הצעיר ותנועת הלעג עודנה מרחפת על שפתיו: – כושיכם הנבונים מאד חכמים הם לגנוב סוסים או לברוח מאדוניהם, ובאלה לא חפצתי… ובכן אדמה, כי בגלל תבונתו היתרה תגרע מן המחיר הנקוב מאתים שקל.

– בדבר הנוגע לתום דרכו אוכל להרגיע את רוחך. הנני להראותך מכתב תהלה מאדונו הראשון ומאנשים אחרים ונוכחת לדעת, כי ישר ונאמן רוח הוא מאד. הן בשם מוכיח לרבים ומגיד מישרים קראוהו בבית אדונו.

– ובכן יכול אוכל למלא ידיו בכהונת מטיף לאמונה בביתי? – אמר האציל בצחוק: – הדבר הזה טוב הוא מאד. האמונה בביתנו היא מן הדברים היקרים מאד ואין חזיונה נפרץ.

– לצון תחמד לך, אדון!

– ומדוע תחרץ משפט כזה? הלא פיך הלל אותו לפני לאמר, כי מוכיח לרבים הוא! האם עמד על המבחן לפני כהני כנסת הגדולה, או אין? אך הבה הראני נא את גליונותיך.

לולא קו הרצון והחסד אשר נשקף מעיני האציל בדברו זאת, או אז אולי התעבר געל וכשל כח סבלו, אך הוא הכיר בו, כי אכן חפץ יחפץ לקנות ממנו את הסחורה אף אם מאריך בדברים הוא. ויוציא תיק ישן ונאלח מצלחת בגדו וממנו הוציא גליונות אחדים ועד מהרה עבר על פניהם, וסען-קלער התבונן אליו בין כה וכה בשאט נפש ובתנועת לעג על שפתיו:

– אבי! קנהו נא ואל תשים לב למחיר אשר ידרש בעדו – בקשה חוה הקטנה את אביה בחננה קולה לפניו ותחבק בשתי ידיה את צוארו אחרי עלותה על אחת הערמות אשר מאחריו: – ידעתי כי כספך רב הוא, ואנכי חפצה מאד בכושי הזה.

– מה חפץ לך בו, אפרוחי? התחפצי, כי יצחק בך, כי ישאך על כתפו?

– חפצה אנכי להיטיב עמו, להאשירו.

– חפץ נפלא מאד! – ענה האב בצחוק.

ברגע הזה נתן געל על יד סען-קלער מכתב-התהלה הכתוב בידי שעלבי. האיש הצעיר אחז בגליון הזה בראשי אצבעותיו וכמו מבלי משים עבר בעיניו על פני הדברים הכתובים בו.

– את הדברים האלה כתב, כפי הנראה, איש נכבד, כי בתכונה ובדעת נכתבו – אמר אחרי כלותו לקרא אותו: – אך האמונה, האמונה היתרה היא תדכאני! הן בני הלבנים יראי השמים ואנשי האמונה משחיתים את הארץ – הוסיף לדבר בתנועת צחוק מכאיב לב. – מה רב הוא מספר יראי אלהים אשר יציצו מעיר לפני כל בחירה ובחירה! ומנהיגי המדינה בעלי היראה והאמונה רבו מאד עד אשר לא תדע במי מהם תכשל ומי מהם יונך בראשונה. אך אנכי חפצתי מאד לדעת, מה הוא מחיר “האמונה” עתה בשוק ואם עוברת היא לסוחרים עתה. אנא הגידה, כמה מאות שקל נתן תתן בעד האמונה?

– רואה אנכי, כי אוהב לצון אתה – אמר סוחר העבדים: – אך האמינה לי, כי רב הוא ערך אמונת אמת באדם. ישנם הרבה מיני אמונה ושונים הם זה מזה, ורבים מהם אמנם לא יצלחו. נקח נא למשל את המאמינים אשר יתאספו יחד, יקראו בגרון, ישירו, יזמרו – הזאת היא אמונה? לא, אנשי אמונה כאלה יהיו מי שיהיו, לבנים או שחורים, לא יצלחו. אך אנכי ידעתי כושיים שהם יראי שמים באמת ואיש לא יוכל להשיאם לעשות עול, והכושי הזה הוא אחד מהם. הלא אתה בעיניך ראית וקראת את התהלות אשר יספר עליו אדוני הראשון.

– אם כן איפוא – ענה האציל: – הבה הבטיח לי, כי אם אקנה את הכושי הירא שמים הזה אקבל שכר טוב בעולם הבא, ואז לא אעמוד עוד על המקח. ומה תענה לי על הדבר הזה?

– איככה אוכל להבטיח לך דבר כזה? אנכי אדמה, כי בעולם הבא יקבל כל איש שכרו על פי פעלו וכארחו ימציאוהו.

צר לי על איש ישר כמוך, למשל, המשלם כסף יותר מדי בעד האמונה, כי לא יכול לקנותה לעצמו בארץ אשר אמונת יושביה רבה היא מאד – אמר סען-קלער בהוציא מכיסו מכסת הכסף הדרוש ויתנהו לגעל. – מנה נא את כסף המחיר הנכון הוא החשבון?

– נכון – ענה געל אחרי מנותו את השטרות ופניו נהרו משמחה. אחרי כן הוציא קסת, עט וגליון מצלחתו ויכתב שטר המכירה ויתנהו לקונה.

– חפצתי מאד לדעת – אמר האחרון אחרי קראו את שטר המכירה: – כמה היה אחד הסוחרים נותן במחירי אני? כמה היה נותן סוחר כמוך, למשל, בעד ראשי, בעד מצחי, ידי, רגלי, שכמי וכמה בעד חנוכי, השכלתי, ישרי, צדקתי ואמונתי? אך יסלח נא לי ה', הן בעד אמונתי, אדמה, היה נותן הסוחר מחיר מצער מאד… הבה נלך נא, חוה בתי, – הוסיף באחזו ביד הילדה ויגש אל המקום שם ישב תם.

בגשתו אליו העביר את אצבעותיו על סנטרו בנחת וברצון:

– הבט נא אלי, תם, הימצא אדונך החדש חן בעיניך?

תם נשא את עיניו ויבט אליו. הן כל לב ישמח וכל נפש הגיל למראה פני איש יפה תואר, עלז, צעיר לימים ונחמד כזה. תם הרגיש, כי דמעות, דמעות שמחה, נזלו מעיניו ויען ברגשות נפש:

– יברכך ה' אדוני!

– מודה אני לך! הלא תם יקרא שמך, האף אין זאת? ועתה הגידה לי, תם, הידע תדע לנהוג בסוסים?

– ידעתי, ידעתי ועמם הסכנתי מעודי – ענה תם – הן לשעלבי אדוני הראשון היו סוסים רבים.

– טוב מאד, עגלון תהיה לי; אבל ראה, מראש אַתנה עמך, כי רק פעם אחת בשבוע תהיה הלום יין, מלבד במקרים היוצאים מן הכלל.

תם הביט אליו בתמהון, ובהיותו מָכלם מעט ענה בענוה:

– נזיר הנני מן היין, אדוני.

– כדבר הזה שמעתי מפי רבים לא אחת, תם, והימים יודיעו אם כן דברת. אנכי אבטיחך אמונה, כי לך רק לך ייטב אם נזיר הנך מן היין באמת. אך אל נא תקצוף , מחמדי – הוסיף בנחת אחרי ראותו, כי פני תם זועפים: – אקוה כי את חובתך תעשה תמיד באמונה ותמים יהיה פעלך.

– יהי לבך, אדוני, סמוך ובטוח – ענה תם.

– מאד מאד ייטב לך, תם, עמנו – אמרה חוה חלקה: – הן אבי רחום הוא וטוב לכל, אך אוהב הוא לצחק ולהתל…

– אביך מודה לך, חוה, על תהלך זאת – ענה סען-קלער בצחוק ויפן וילך באשר הלך.

 

XV: אדון תם החדש וענינים אחרים

אחרי אשר גבור ספורנו נפגש היום בדרך חייו עם אנשים אחרים המורמים מעם, נחשב למשפט להציג אותם לפני קוראינו ולספר דברים אחדים מהליכות עולמם ומתכונת נפשם.

אויגוסטין סען-קלער היה בן אחד בעלי האחוזות העשירים אשר בלויזיאַן, וארץ קאנאדא היתה ארץ מולדת אבותיו לפנים. משני אחים דומים זה לזה בתכונת נפשם אוה האחד את מדינת ווערמאָנט למושב לו ויהי לבעל אחוזה גדולה וטובה, והשני, הלא הוא אבי אויגוסטין, נשאר בלויזיאן ונחלתו שפרה עליו שם. אֵם אויגוסטין היתה אחת מבנות הפרוטסטנטים הצרפתים, ומשפחתה הרחיקה נדוד הנה בראשית התפתחות הישוב במקום הזה. רך, ענוג ורפה כח היה אויגוסטין מעודו, וזאת היתה לו מורשה מאמו, ועל כן נשלח ווערמאָנטה אל דודו לשבת שם באויר ממוצע למען חזק כחו ושם עברו לו כל ימי ילדותו.

בעודנו ילד היה רך ובעל נפש מתרגשת, שתי מדות הנאות יותר לתכונת נשים עדינות מטבען. בהיותו לאיש שֻנה רוחו זה למראה עין, אבל באמת השתמר בלבו טבעו ויד הזמן לא חלתה בו לחללו ולשנותו, הטבע ברך אותו בכשרונות נעלים ומצוינים ויאהב בכל לבבו ובכל נפשו כל דבר נהדר ויפה וכל רעיון נשגב ונעלה. ועל כן נסוג אחור מעניני החיים הפשוטים וזרים היו לרוחו.

אחרי השלימו חק למודיו בבית מדרש הגבוה נבלע מן האהבה שהיא היתה כאש עצורה בעצמותיו ולה התמכר בכל נפשו ובכל מאודו. כוכב דרך על שמי גורלו, כוכב נוגה המתנוצץ באור מתעה עד ארגיעה לרבים ואורו ידעך ויעלם כחזון שוא ומקסם כזב; כוכב כזה נראה על נקלה גם לו, אבל רק לשוא נשא אליו נפשו.

אך נדבר בלי מליצות חידות. במרוצת הימים התודע בגלילות הצפון עם עלמה יפת תואר ובעלת נפש טהורה ונעלה ויאהב אותה וגם היא השיבה אהבה אל חיקו, ויכרתו שניהם ביניהם ברית אהבה. ויסע הנגבה אל ארץ מולדתו לעשות לביתו ולהכין את כל הדברים הנחוצים לחתונתו עם אהובת נפשו – והנה פתאום קבל לדאבון לבו על ידי הבי-דוהר בצרור אחד את כל מכתביו, אשר הריץ אליה, ועמם יחד קבל אגרת גם מאפיטרופסה, אשר בה הוא מודיע אותו לאמר, כי עוד טרם יגיעוהו הדברים האלה תהי בחירתו נתונה לאיש אחר. הידיעה המאדיבה והמעציבה הזאת הלמה ומחצה את לבו ותביא בו מבוכה רבה. אולם ככל אלה הנואשים מתקותם פתאום נסה את כחו להבליג על רוח אהבתו לעלמה ההיא ויאמר להסיע את שרשיה אשר הכתה בקרב לבו. רָהבו וגאון רוחו לא נתנוהו לדרוש ולחקור שרש דבר נמצא בענין הזה וינער כפו ממנו, ושטף החיים נשאהו הלאה. בעוד שבועים ימים בא במסורת הברית עם עלמה יפהפיה בעלת עינים גדולות ושחורות וגם עשירה, כי מאה אלף שקל הביאה לו כסף שלוחיה, ועל כן אמרו רבים לנפשו, כי טוב חלקו ונעים גורלו ומאושר הוא בארץ.

בחברת אצילים ומורמים מעם בלה הזוג החדש את שלשים ימי המשתה במעון מבטחם אשר בנאות דשא, והנה פעם אחת, בעת ההיא הגיע לסען-קלער מכתב כתוב בכתב-יד ידוע לו מאז. כאשר הביאו את המכתב לסען-קלער ישב אז במסבת רעים עליזים וצוהלים תפוש בשיחה נאה, שיחה רבת ענין מאד. פניו חורו למראה כתב-היד הזה, אך הוא ידע בכל זאת להבליג על מבוכתו לבלי יכירו רואיו את משא נפשו ויכלה בתבונה את ריב הדברים אשר התעורר בינו ובין גברת אחת על דבר ענין נכבד אחד, ואחרי כן הניח את מקומו ויצא את התא. בבואו אל חדרו החל לקרא את המכתב, אשר לא מצא בו עוד כל חפץ עתה. המכתב הזה היה מיעודתו הראשונה: בו הביעה לפניו את כל רוחה ותספר לו את כל התלאות והצרות אשר שבעה נפשה מיד אפיטרופסה אשר חתר בכל עוז להשיאה לבנו ולא רוחה; התאוננה לפניו, כי למפח נפשה אין כל חזון נפרץ ממנו זה ימים רבים אף אם היא הריצה אליו דברים פעמים אחדות, כי דומיתו דכאה את רוחה ונפשה עליה תשתוחח תחת נטל היגון בגלל הדבר הזה, וכי באחרונה נודע לה על פי מקרה דבר המזמה הרעה אשר יזמו בסתר לעשות לשניהם. באחרית מכתבה הביעה את רחשי לבה לפניו לאמר, כי תקותה תשעשע את רוחה כי נאמן יהיה גם מן הוא והלאה לברית הכרותה ביניהם וכי אהבתם תעלה עוד כפורחת לכבוד ולתפארת. הדברים האלה היו מרים ממות לאיש הצעיר והם הדימוהו. את תשובתו לה לא אחר ויכתב אליה את הדברים האלה לאמר: “את מכתבך קבלתי, אבל הוא אחר את המועד. אנכי לתֻמי האמנתי בדברים אשר שמעתי ולא ידעתי כי כותבם סבבני בכחש, ואחרי הוָאשי ממך לקחתי לי אשה אחרת. מה שנעשה כבר הוא ואין להשיבו, ועלינו עתה לשכוח את העבר”.

הנה זאת היא אחרית אהבת סען-קלער לבחירת לבו, כן עלתה משאת-נפשו בתהו ותאבד. עתה נשארה לו האמת המרה כמו שהיא, האמת הדומה לטיט אשר ישאיר זרם הנהר על שפתו אחרי נשאו את כל חמודותיו: את הצינות, הסירות, האניות הפורשות כנפיהן הלבנות המרהיבות עין, את שאונן ועלז בהן, והנה על השפה משתרע רק הטיט הקר… בספורי עגבים רואים אנחנו, כי האנשים שבורי הלב ירדו ביגון שאולה בלא עתם ורבים הם בם קרבנות האהבה, אבל בעולם החיים והמעשים יחיו אנשים כאלה גם באבוד כל תקותיהם וכל משאת נפשם. גם בעלות צרת נפשנו למעלה ראש, גם בהיות לבנו קבר לדאגות ולתלאות אין ספורות להן עלינו לשמור את תפקידנו בכל יום ויום, עלינו לאכול, לשתות, ללבוש בגדינו, לשוח, לשחר את פני מיודעינו וידידנו, לקנות, למכור, לכתב ולקרא – וכל אלה יחד הלא נקראים חיים. את כל אלה היה גם לסען-קעלר לעשות.

לו ידעה רעיתו את חובת אשה לבעלה באמת, או אז אולי יכלה לרפא את שבר לבו, או אז אולי עלתה בידה לחבר את פתילי חייו אשר נתקו; אך היא לא ידעה וגם לא שמה לבה לדעת דבר לאט עמו המשקהו כוס רעל. הן כבר אמרנו, כי מארי סען-קלער רעיתו היתה יפת תואר, בעלת עינים גדולות ושחורות ומאה אלף שקל הביאה עמה שלוחים, אך גם אחת משלש הסגולות האלה לא יכלה לרפא את לבו הנשבר ולהגיה מחשכי נפשו. בראותה, כי שוכב הוא למעצבה על הדרגש סר וזעף ומתאונן על כאב ראשו יעצה לו להריח ריח מיץ יין שרף; ואחרי אשר עברו ימים, חלפו שבועות וכאב ראשו לא חדל, אז השמיעה אותו תלונתה לאמר, כי “מימיה לא עלה על לבה לחשוב, כי האדון סען-קלער ידוע חלי הוא” ומחלתו מעציבה מאד את רוחה, יען כי בשֶלָה לא יוכל להלָות עמה בצאתה עלי קרת לשוח או בלכתה לשחר את פני מיודעיהם, ולאשה צעירה לימים כמוה הלא מאד לא ינעם לצאת יחידה. אויגוסטין שמח בלבו בתחלה, על קוצר ראותה; אך הנה עברו שלשים ימי המשתה, רגש האהבה הראשונה כבה8 ותפר האביונה מעט – אז נוכח לדעת, למפח נפשו, כי האשה הזאת המפונקה מנוער והיפהפיה, אשר רק אותות אהבה וחבה ראתה מאבותיה ומעוגביה תמיד לפני חתונתה – תוכל עתה להיות קפדה לו ולבני ביתו בהחֵלם לחיות חיי משפחה.

לב מארי היה מטבעו צפון מרגש חנינה ואהבת אמת לאיש, ואם היה בלבה שמץ מן הרגש הזה לא נכר בה, יען כי אהבת עצמה, אשר מלאה כל חדרי נפשה, גברה על כל רגש ומדה טובה אשר תפארת הם לבעליהם, ועל כן היה כל ישעה וחפצה לתור אחרי לבבה ואחרי עיניה ולחפצי אחרים לא שמה לב. עוד בנעוריה בבית אביה היתה ככבודה בת מלך פנימה, כגברת להמון עבדי אביה אשר עמדו לשרת לפניה והם כמו רק לכך נוצרו – להיות סרים למשמעתה, להבין לרֵעה מרחוק ולעשות חפצה עוד בטרם תדבר; מימיה לא עלה הרעיון על לבה לאמר, כי גם הכושיים בני אדם הם ובעלי לב רגש וכי גם להם הצדקה לדרוש זכיות. בת יחידה היתה לאביה, והוא אהב אותה מאד וישלים את כל חפציה וארשת שפתיה לא מנע מימיו, אם רק היתה לאל ידו. אחרי הגיע לה עת דודים ושמה יצא לתהלה, כי תפארת עלמות היא וכי רק היא לבדה תירש את הון אביה העצום ראתה צעירים רבים מאצילי העם משתחוים לפניה ואפרתים רמי הערך תֻכו לרגליה, ועל כן בטח בה לבה, כי מאֻשר הוא סען-קלער בעיניו אחרי אשר סגולה יקרה כמוה עלתה בגורלו והיא נתנה לו את לבה ואת ידה באהבה, מאֻשר הוא וצולח מאין כמוהו בכל בני-תמותה על פני האדמה. משגה הוא לאלה האומרים, כי הנשים קלות הדעת וחסרות הלב מקילות באהבת אחרים אליהן. נהפוך הדבר, אין אשה דורשת אהבה בחזקה כאשה האוהבת את עצמה, וכל אשר תָקֵל באהבתה לאחרים כן תדרוש ביתר שאת וביתר עוז אהבה מאחרים אליה. כמעט החל סען-קלער להקל מעט בדקדוקי אהבתו אליה, אשר עמם הסכינה מאז, והנה הגברת לראשו הזאת הזילה דמעות שליש מעיניה, בכתה, התיפחה, הגתה נכאים ברוחה הקשה, השמיעתהו דברי תלונה ותוכחה, ואת עונו זה היה עליו לכפר במנחות ובתשורות שונות וגם בדברי חנף. אולם אחרי אשר מארי ילדה לו בת יפה ילדת שעשועים התעוררו בלבו שנית רגשי האהבה אליה, אשר כבר עממו.

אֵם סען-קלער היתה בעלת נפש יקרה ונעלה אשר מעטות כמוה. את שמה קרא על בתו הנולדה לו ויקו כי גם ברוחה תדמה לה, ויאהב את בתו הילדה בכל לבו. הדבר הזה לא מצא חן בעיני מארי: היא אמרה בלבה, כי אהבת אישה סרה מעליה ובתה ירשה אותה בחייה. דלת כח ורפת אונים היתה מיום ילדה את הבת חוה: הבטלה התמידית, הכעס אשר אכל תמיד כעש את לבה וחבלי הלידה הפכו את הודה למשחית ותהי לאשה מצרה וידועת חולי, וכיונה הומיה הגתה תמיד על צרותיה ומכאוביה באמת ועל תחלואיה אשר בדתה מלבה.

לתנואותיה לא היה אז כל גבול, אך תנואתה על מחלת-ראשה עלתה על כלן, ועל כן היו לה ימים אשר לא יצאה מפתח ביתה החוצה וגם לא ירדה מעל מטתה. צרכי הבית והליכותיו כלכלו עתה רק המשרתים לבדם, וסען-קלער לא מצא במשכנו לא סדר נכון ולא משטר טוב ושמחתו ערבה. בתו יחידתו הילדה היתה רכה וחלשה מאד, ועל כן פחד לבו וידאג לה מאד, אולי אחרי אשר אין משגיח בביתו אל התפתחותה ואל בריאותה תתם לגוע. ויסע ווערמאָנטה עמה יחד ושם דבר על לב שארתו בת דודו לנסוע עמו הנגבה ותֵרֶץ עמו; והנה הם שבים שלשתם עתה הביתה באנית הקיטור, אשר בה מצאנו אותם בפעם הראשונה והצגנום לפני הקורא.

מרחוק נשקפים לנו צריחי בתי ארלעאן-החדש וגגותיהם, והשעה עוד תספיק לנו להתודע עם האשה אָפֿיליא קרובת סען-קלער.

האיש אשר נסע ועבר דרך גלילות אנגליא החדשה הוא יזכור אל נכון באחד הכפרים הבודדים מעון-שדה רחב ידים הנשקף על פני חצר מנוקה מכל דופי והמתלונן בצאלי עצים רעננים; הוא יזכור את הסדר והמשטר, השקט, השלום והמנוחה השוררים על פני הנוה השאנן הזה. כל יתדות הגדר עומדות כמוצקות נטועות בארץ, על ירק הדשא הצומח מעפר החצר הרחב, אשר בירכתו מתחת חלונות המעון מתנוססות ערוגות פרחים ושושנים, לא נמצא אף זכר לטיט או לדומן. בעלות האורח על כנף הבית בביאה ובפתחו את הדלת הוא בא אל חדרים מנוקים ומצוחצחים ובלבבו ידמה, כי פה לא נעשה דבר מעולם וגם לא יעָשה לעולם; אין לך דבר פה שאין לו מקומו התמידי וממנו כמו לא יזוע: סדרי הבית נעשים פה על פי שיטה קבועה ומדויקה במועד הנכון. בחדר אשר בו יושבים תמיד בני הבית, או להגיד יותר נכונה: בחדר האורחים, עומד ארון גדול אשר דלתותיו זכוכית והוא ארון הספרים; על שדרותיו עומדים בסדר נכון ספרים מכורכים: “דברי הימים” לראָללען, “הנודד” לבעניאן, ועוד ספרים רבים אחרים נכבדים כאלה. בבית אין כל משרת, אך הגברת הזקנה הנושאת שביס לבן כשלג על ראשה וכלי-חזות על עיניה, אשר זה דרכה לשבת עם בנותיה יחדו על מלאכת התפירה תמיד, כבר כלתה בבוקר השכם את כל סדרי הבית. הנה הן יושבות שאננות ותופרות, כמו כל מלאכה אחרת לא עשו ולא תעשינה, וכן דרכן בכל יום תמיד. על רצפת חדר הבשול הישנה והנקיה כמו לא היה כל כתם, כל דופי מעולם; השלחנות, הכסאות, כלי הבשול עומדים בסדר איש איש על מקומו הראוי לו, כמו לא נגעה בהם יד איש להניעם, בעוד אשר אנשי הבית יסֵבו פה על השלחן שלש ולעתים גם ארבע פעמים בכל יום, פה יכֻבסו ויָחלקו כלי-הלבן לכל בני המשפחה ופה יוכנו גם חריצי חלב וחמאה לרוב.

במעון כזה ובין אנשים כאלה בלתה אָפֿיליא כארבעים וחמש שנות חייה השוקטים, כן היה דרך חייה עד היום אשר שארה סען-קלער לְקָחה עמו הנגבה להתארח בביתו. היא היתה הבכירה בבני הבית, אך אבותיה חשבוה עוד לילדה, ועל כן היה דבר נסיעתה ארלעאנה למקרה גדול מאד בחייהם והוא הטיל סערה גדולה בבית. האב הישיש, אשר כלו כבר הפך לבן, לקח בראשית כל את מפת תכונת-הארץ למאָרס להתבונן בה, לדעת ולראות היטב אורך העיר ארלעאן ורחבה, אחרי כן קרא בשום לב את ספר “המסעות בארצות הקדם והנגב” לפֿלינט למען דעת נכונה אויר הארץ הרחוקה ההיא מה הוא, ומה הם ארחות יושביה ומשפטי חייהם. האֵם הזקנה וטובת הלב שאלה בחרדה “האמנם העיר ארלעאן היא מקום תגור בו עולתה?” ותאמר לתומה, כי אחת היא לה הנסיעה לארלעאן, או הנסיעה לאיים רחוקים בקצה תבל או אל עובדי האלילים הפראים באשר הם שם.

הנה יושבת עתה אָפֿיליא לפנינו באניה ועליה שמלת הדרך עשויה מארג בד. רמת קומה היא ודלת בשר, פניה רזים ולחייה שֻפו; שפתיה סגורות היטב כשפתי איש אשר כבר כונן לו דעה ברורה ומוחלטת על החיים ומשפטיהם ואותה לא ישנה. עיניה השחורות משוטטות אל כל עבר ובוחנות כל דבר הנעשה לפניה, וכל תנועות גויתה המהירות מעידות עליה, כי בעלת רוח נכון היא ומשפטיה חרוצים. היא איננה מדברת הרבה ולא תכביר מלים, אך כל אומר היוצא מפיה היה בהגיון לב וכל דבר דברה על אפניו ובמחשבה תחלה על סוף מעשה. תכלית שנאה שנאה את כל אלה האנשים, אשר אינם עושים מאומה או אשר אינם יודעים לעשות דבר כתקונו, אך שנאתה אליהם לא הביעה בשפתיה, כי אם ברוח רוגז וברעם פנים, כחושבת בלבה כי אינם ראוים לה לדבר דבר על אדותיהם.

ובדבר התפתחותה וכשרון רוחה נוכל לאמר עליה, כי היא היתה בעלת שכל ישר ונאור ולב נבון. היא קראה הרבה בספרי דברי-הימים ובספרים כתבו בחירי סופרי אנגליא ותדע לשפוט רמים ולחות דעה ישרה בענינים ידועים. היסוד המוסד לכל השקפותיה על החיים והמעשים וגם על עניני האמונה היה היושר; הוא היה אבן הפנה ועליו כוננה את כל פעולותיה ומעשיה. חובת האדם לאדם קדושה היתה לה בשבע קדושות ובה היתה קשורה בכל נפשה ובכל לבבה, בעדה נכונה היתה לבא באש ובמים וכל דבר לא הניא אותה מעשותה.

את סען-קלער קרובה אהבה אף אם שונה היה רוחה מרוחו ולא כמחשבותיה מחשבותיו בענינים רבים. בהיותו עוד ילד הורתהו לדעת יסודי האמונה, השגיחה אליו, למדתהו מוסר ודרך ארץ ועיניה היו פקוחות על כל דרכיו. את כל אלה עשתה בתום לבב וברגש רוח, והרגש הזה היה צפון במסתרי נפשה גם היום. והנה עתה עלתה בידו בנקל להוכיחה לדעת, כי חובתה היא עתה לנסוע עמו ארלעאנה, כי עליה לדאג לחוה בתו ולהשגיח אליה וגם להציל את ביתו מאבדון הנשקף לו לרגל מחלת רעיתו המאנה הרפא. הדבר הזה פעל בלבה פעולה מרגיזה ומדאיבה ולהשיב פניו ריקם בדבר נסיעתה שמה לא מצאה את לבה: ומלבד זאת נקשרה נפשה בנפש חוה הילדה הענוגה והנחמדה מאד ועל כל פשעי האב בעיניה כסתה אהבתה הנפלאה לבתו זאת.

ובכן הנה היא יושבת תחתיה באניה וסביבה צבורים ארגזים שונים, אמתחות וסלים אשר בהם מונחים חפציהם, והיא מתעסקת בם, פותחת וסוגרת, אוסרת ומתרת ועל פניה מרחפת רוח תום.

– חוה, הספרת את כל חפציך? אל נכון לא ספרת: אין דרך הילדים לספור את אשר להם. ראי נא, האמתחת הצהובה וקופסת ניר התכלת אשר בה מונחת מגבעתך הן שתים, שק הגמי – שלשה, הארגז לכלי מלאכתי – ארבעה, סלי – חמשה, הקופסה עם בתי צוארי – ששה, כלי התמרוקים – שבעה. ואיה איפה הנחת את מֵצִלך? מהרי ותני אותו לי ואני אליטהו בגליון עם מֵצלי יחדו!

– הלא ביתנו קרוב הוא, ולמה לנו לעשות כל אלה, דודתי?

– לבלי יאבד מאתנו דבר, יקירתי; על כל איש לשמור את אשר יש לו אם חפץ הוא לשים על חלקו נוספות. ועתה הגידי נא לי, איה בית-אצבעך לתפירה?

– לא ידעתי, חי נפשי, דודתי.

– כי עתה הבה אבקר את ארגזך לכלי-המלאכה: הנה המספרַיִם, השכין, בית האצבע, כלי המחטים, הדונג – טוב מאד, את כל החפצים מצאתי פה. לא אבינה את זאת, מה עשית בנסעך יחידה עם אביך? אדמה, כי חפצים רבים אבדו לך?

– כן, דודתי, חפצים רבים אבדו ממני, אך אבי קנה לי חדשים מדי עמדנו באחד המקומות

– לא טוב, לא טוב דרך כזה!

– לא, דודתי, טוב טוב הוא מאד.

– רע רע הוא מאין כמוהו, חמדתי.

– ראי נא, דודתי, הנה האמתחת מלאה וגדושה עד אשר אין לסגרה, ומה תעשי עתה?

– סגר תסגר! – ענתה אָפֿיליא כמו בפקודת שר צבא, ותדחק בחזקה את החפצים אל תוך האמתחת ותעמוד בשתי רגליה על המכסה; אך למרות כל אלה לא נסגרה האמתחת.

– אין דבר, סגר תסָגר! – אמרה אָפֿיליא ברוח כביר: הדבר אשר יש לעשותו פעם אחת יש לעשותו גם שנית. האמתחת הזאת נעשתה להיות סגורה – וגם תסגר!

והאמתחת כמו נבהלה מקול הקורא עליה במפגיע ואמנם נכנעה לפניה, ואָפֿיליא היתה כגבורה מנצחת בסגרה אותה על מסגר.

– עתה הנה אנחנו נכונים בכל – אמרה אחרי כלותה מלאכת החבישה והאריזה: – ואיה הוא אביך? הלא כבר באה העת להוציא את החפצים מן האניה.

– הנני רואה אותו, דודתי: הנה הוא עומד שם מעבר למשכן הגברים.

– אין זאת כי אם לא שם לבו לדעת, כי קרובים אנחנו אל העיר.

– אין דרך אבי להחיש מעשהו תמיד, ועתה הלא עוד טרם הגענו אל החוף. אך הבה, דודתי, נגש נא אל מעקה האניה. הביטי נא, הנה שם ברחוב הארוך ההוא עומד ביתנו, התראי?

ברגעים האלה עברה אנית הקיטור בשרקה ובהאנחה, כעיפה מעמל הדרך הרחוק, בין המון אניות העומדות על יד החוף.

חוה הראתה בשמחה לדודתה על הבתים, הצריחים, המגדלים ובתי התפלה ועל בנינים בצורים אחרים הבנוים לתלפיות אשר בעיר מולדתה.

– רואה, רואה אני, סגולתי, כל אלה יפים ונהדרים מאד – ענתה אָפֿיליא: – אבל מה זאת? הן האניה כבר נעגנה, ואביך עוד טרם בא!

עתה קמה סערה גדולה ומהומה בתוך האניה. הסרסורים, הסוחרים והרוכלים אצים רצים רצוא ושוב; הגברים נושאים ומושכים אחריהם אמתחות, ארגזים וצרורות; הנשים משוטטות הנה והנה, קוראות ואוספות את ילדיהן – וכלם יחד ממהרים דחופים ומבוהלים אל הקרשים המוטלים מירך האניה עד שפת הנהר.

אָפֿיליא הביאה בסדר נכון את ארגזיה וסליה, שקיה ואמתחותיה ותשב על אחד הצרורות ותחכה לקראת סען-קלער.

– “התצוי לקחת את אמתחתך, גברתי?” “המשא אשר אתך, גברת?” “התרשיני לקחת את חפציך, גברתי הנכבדה?” “האוכל לשאת את צרורותיך, אצילה?” – שאלות כאלה וכאלה הגיעו לאזניה מכל עבר. אך היא ישבה עתה סרה וזועפה תחתיה ובחרון ענתה לכל הסרסורים הנכונים לשרתה והמציקים לה בשאלותיהם האלה. היא החלה כבר לדאג על קרובה המאחר לבא, באמרה בלבה אולי קרהו אסון, ולרגעים שאלה את חוה ברוח סוערת: “מה זה היה לאביך”? אך הנה באחרונה רָוח לה, בראותה אותו והנה הוא קרב אליהן בהתנהלו לאטו בשובה ונחת.

– ומה קרובתי, הכבר נכונה את? – שאל את אָפֿיליא במנוחה.

– הנה זה שעה שלמה אשר אני מחכה לך בכליון עינים – ענתה אָפֿיליא: – הן כבר החלותי לדאג לך.

– עתה הביטי נא וראי מה היטבתי לעשות: ההמון נמוג והלום, המרכבה עומדת ומחכה לנו, ואנחנו נגש אליה בשקט ובבטחה ואיש לא ידחפנו ולא ידחקנו, האף אין זאת, קרובתי?

– קח ושא נא את החפצים! – אמר בפנותו אל נושא הסבל העומד מאחריו.

– הבה אלכה נא ואראה איך יסדרם בתוך המרכבה – אמרה אָפֿיליא.

– למותר הוא, קרובתי, – ענה סען-קלער.

– לו יהי כדבריך. אך את זאת ואת זאת ואף את זאת אשא לבדי – ענתה אָפֿיליא בהרימה מכל המשא שתי קופסות ושק קטן אחד ותאספם אליה.

– בי, קרובתי היקרה, אל נא תתראי פה כילידת מדבר ואת מנהגי המקום אשר ממנו יצאת עזבי אחריך, פן יחשבוך לאחת השפחות. הואילי נא לתת את כל קופסותיך ושקיך לאיש הזה ובטחי ואל תפחדי, כי הוא יסדרם במרכבה היטב היטב ולא ידח מהם נדח.

אָפֿיליא הביטה בשממון כמתיאשת בהוציא סען-קלער את סגולותיה מידיה אחת אחת ויתן אותן לאיש הזר, אך לעומת זה רבה היתה שמחתה בגשתה אל המרכבה ובמצאה את כלן שלמות ואחת מהן לא נעדרה.

– ותם איהו? – שאלה חוה פתאום בפנותה אל אביה.

– על שולי העגלה הוא יושב, אפרוחי. הנני מוביל אותו שי לאמך לרצות פניה תחת השכור הלז, אשר היה מהפך את המרכבה על פיה בהיותו הלום יין.

– הוי, תם יהיה עגלון יקר! – אמרה חוה: –ידעתי כי הוא לא ישתה לשכרה לעולם.

המרכבה עמדה לפני בית גדול ונאוה. תבניתו היתה כתבנית בית צרפתי וספרדי גם יחד, ובתים כאלה עוד ישנם לרוב בארלעאן החדש. הוא היה בנין גדול מרֻבע וחצר רחב ידים בתוך, והשער אשר בו באה המרכבה היה גבוה וממעל לו כפה בתבנית קשת. צורת החצר וכל אשר בו הרהיבה עין רואה בשבכות ובמעקות הרבות, באפריונים ובאפדנים הנשקפים בו מסביב, בעמודי הפאר ובאולמים הנהדרים וכתרותיהם וזריהם סביבם. בתוך החצר היתה קלחת שיש נהדרה הזורקת את קלוח מימיה כרצי כסף למעלה ומשם הם יורדים אל מקוה רחב המעֻלף ערוגות פרחים וציצים שונים נותני ריח. מתוך מקוה המים הזכים כבדולח נשקפו דגי זהב וכסף המתרוצצים ומתנוצצים כספירים ואבני אקדח חיים. משעול צר הרצוף בשכית חמדה אבני משכית לתפארה ושורה זרועה נטעי נעמנים וירק עשב רך כמשי הקיפו את המקוה הזה כדור סביב. שני עצי תפוחי-זהב, אשר בעת הזאת העלו נצה, השליכו צל עב על פני כל החצר, וסביב המשעול בתוך הירק היו מוצגים דודי שיש כלילי יופי, אשר בהם צמחו פרחי חמד. ערמונים רמי הקומה ורבי הענפים, ברושים, הדסים ותרזית, אשר צמחו פה ועלו כפורחים, כל אלה שפכו רוח קסם והוד נורא על סביבותם עד אשר הרואה את כל המחזה הנהדר הזה יחשב בלבו, כי בגן עדן עומדות רגליו.

על האפדנים המקיפים את החצר התעלמו קלעי-משי יקרים העשוים בטעם ארצות הקדם להיות ליושבים בתוכם למחסה ולמסתר מחום השמש.

בבוא המרכבה אל תוך החצר עלצה חוה כצפור הנמלטה מתוך כלובה ותגיל ברעדה.

– האם לא נחמד למראה הוא ביתנו, דודתי? – שאלה את אָפֿיליא בצהלת קולה: – הלא נהדר בכבוד ויפה הוא מאד ביתנו זה, האם לא כן?

– כן, נאוה הוא המראה אף אם חותם הזקנה מימי עבודת האלילים טבוע בו – ענתה הנשאלת ברדתה מעל המרכבה ובפנותה כה וכה להתבונן מסביב.

תם ירד מעל שולי המרכבה ובעונג מסֻתר התבונן על כל סביבותיו.

סען-קלער, אשר היה בעל נפש רוממה ואוהב את כל הנהדר והנשגב, העביר תנועת צחוק על שפתיו בשמעו את הערת אָפֿיליא בדבר תבנית ביתו וחמודותיו. ובראותו את תם העומד ומשתומם עוד על כל המראה ופניו נוהרים מעונג נפשו פנה אליו ויאמר:

– כאשר אחזה מצא משכני חן בעיניך, תם?

– כן, אדוני, נפשי תתענג למראה עיני, כי כליל תפארת אראה פה.

בין כה וכה נשא את כל החפצים מן המרכבה אל תוך הבית וסען-קלער היה נכון לבא הביתה, והנה פתאום חרדו הנה ממקומותיהם כושיים וכושיות עם בניהם ובנותיהם, הלא הם עבדי סען-קלער ושפחותיו, אשר רצו כדחופים ומבוהלים לקבל את פני אדונם. לפניהם הלך כושי צעיר לימים לבוש בגדי כבוד הערוכים בטוב טעם, והוא מתנהג בשררה ומנופף הנה והנה את המטפחת הלבנה והמבושמה.

ברגע הזה התאמץ האיש הלבוש כבוד הזה לדחות אחור את להקת הכושיים אל ירך מסדרון הבית הצדה.

סובו, סובו, פנו הצדה כלכם! – קרא בקול נגיד ומצוה: – בוז לכם, איככה תעיזו לגשת אל האדון טרם התראותו פנים עם בני ביתו!

הפקודה הקשה הזאת העציבה את רוח הכושיים וינועו ויעמדו מרחוק מלבד שנים שלשה מהם, אשר נגשו אל המרכבה להוריד ממנה עוד צרורות קטנים אחדים ולשאתם הביתה. כל הכושיים הלכו באשר הלכו, ואדאָלף, הלא הוא נגיד הכושיים אשר גער בם כרגע, רק הוא לבדו עמד בפתח הבית לקבל את פני האדון וישתחוה לפניו בחן ובענות כבוד.

– האתה הוא אדאָלף? – אמר סען-קלער בהושיטו לו את ידו: – ומה שלומך?

ואדאָלף תחת תת תשובה קצרה לאדוניו דרש דרשה ארוכה, אשר הכין ושנן אותה שבועים ימים שלמים לכבוד הפגישה הזאת.

– טוב ויפה מאד! – ענה סען-קלער בלעג שפתים בצעדו הלאה: – אכן ידעתי, כי מטיף נפלא ויקר אתה. ועתה כלה את נבואתך והשגיח אל כל הצרורות המוטלים פה, ולאלה הכושיים תאמר, כי בעוד רגעים אחדים אצא אליהם.

ובדברו זאת הביא את אָפֿיליא אל חדר השלחנות המפֹאר מאד, אשר פתחו היה נוכח המסדרון.

גברת גבהת קומה, דלת בשר ובעלת עינים שחורות קמה לקראת הבאים מעל הדרגש אשר שכבה עליו.

– אמי! – צהלה חוה קולה בשמחה ותתנפל על צוארה ותעתר עליה נשיקות פיה.

– השפילי, השפילי קולך, בתי, פן יבולע לראשי הכואב – אמרה הגברת כמו בלי חפץ אל הילדה.

וסען-קלער נגש אל רעיתו וישקה, ואחרי כן הציג לפניה את אָפֿיליא. מארי הביטה אליה בעינים מפיקות תשוקת נפש ותקבל פניה בקרת רוח.

לפני פתח הבית התלקטו הכושיים. ביניהם עמדה אשה כושית, אשר כבר באה בימים וחזות פניה הוכיחה עליה עתה, כי בכליון נפש ובתשוקה גדולה היא מחכה לקראת הפגישה.

– האח, מאַממי, ההנך פה! – קראה חוה בצהלה לקראת הכושית אחרי ראותה אותה מרחוק, ותמהר לגשת אליה ותתנפל על צוארה ותשק לה עתרת נשיקות.

האשה הזאת לא התאוננה על כאב ראשה ולא הביעה את פחד לבה בדאגה פן יבולע לה, כי היא משכה את הילדה חסד, ותשק לה בשפתים בוערות מאהבה, ותצחק ותבך גם יחד בעבור חושה בה. אחרי הביע חוה את רוח אהבתה לאשה הזאת בדבר שפתים ובעתרת נשיקות, שאלה בשלום כל הכושיים העומדים פה בגשתה אליהם, לזה הושיטה את ידה באהבה ולזה נשקה בשפתיה שושנים, וכל זאת עשתה ברגש, עד אשר אָפֿיליא היתה כנדהמה ומשתוממה למראה עיניה.

– בניכם ילידי הנגב עושים דבר אשר לא חפצתי לעשותו בעד כל הון – אמרה לסען-קלער.

– ומה הוא הדבר? – שאל סען-קלער.

– הן חובה היא על כל איש להיות טוב לכל, אבל לנשק את הכושיים, היתכן דבר כזה?

סען-קלער פרץ בצחוק ויצא ויתיצב במסדרון.

– הוי, קרבו הנה כלכם! מאממי, דזיממי, פאָללי, סעקקי! השמחים אתם באדונכם? – ובקראו זאת נגש אל כל אחד מהם ויושיט לו את ידו לשלום. הכושיים צהלו לקראת אדונם וקול ענות ברכה ושלום נשמע מפי כלם. אחרי כן חלק האדון מנחות כסף ביניהם וישביע לכלם רצון.

– עתה, בנים, לכו לכם לשלום – אמר להם באחרונה, ויצאו כלם דרך הפתח אל המסדרון. אחריהם יצאה גם חוה במשכה אחריה שק מלא תפוחים, אגוזים, קני נופת וגם פסי תכלת וארגמן ותחלק את כל אלה ביניהם בשמחת לב.

בשוב סען-קלער לבא הביתה ראה את תם והנה הוא עומד בדד במקומו כנוגה ומשמים מבלי דעת מה לו לעשות. בעוד אשר אדאָלף עומד מנגדו בהשענו בגודל לבב אל הקיר ומתבונן אליו בעד קרן-חזותו אשר על עיניו כמבטל אותו בלבו ובז לו.

– הוי, דל-גא, נבזה! – קרא סען-קלער בפנותו אליו ויזרה הלאה את קרן חזותו: – הזה הוא דרכך עם עמיתך, עם אחיך הגר? ואף עוד זאת – הוסיף במששו בידו את אפודת הרקמה אשר על אדאָלף – הלא האפודה הזאת לי היא, כאשר אדמה?

– אדוני הטוב, הן באפודה הזאת נמצא כתם מן היין אשר נשפך עליה! אציל נעלה כאדוני לא ילבש אפודה כזאת, ועל כן ידעתי נאמנה, כי יכול אוכל ללבשה: הן היא תצלח עוד לכושי עני כמוני. –ואדאָלף הניע את ראשו ויעביר את אצבעותיו בין קווצות שערותיו בענות כבוד.

– הנה אך זה הוא הדבר! כי עתה לו יהי כן – ענה סען-קלער בקול גאון. – עתה הבה אַראה נא את תם לגברתו, ואחרי כן תביאהו, אדאָלף, אל בית המבשלות. אבל ראה, אל תתגאה ואל תתנפח לפניו כתרנגול הודו: הן ערכו ירב מערך שני “אצילים” כמוך.

– אדוני אוהב התולים תמיד – אמר אדאָלף: – ואנכי אשמח מאד, בראותי, כי לב אדוני טוב עליו.

– לכה ובואה עמי, תם – אמר סען-קלער בהתעתדו לבא אל התא.

תם בא התאה וישתאה וישתומם למראה יצועי הרקמה, למראה הראיים היקרים, אשר עיניו לא ראו עד היום כמוהם ליופי, ולמראה התמונות, הפסילים והקלעים כלילי היופי. התא הזה בתפארת כליו ובהדר חמודותיו הביאהו לידי בלבול הדעת, וכמלכת שבא בראותה ראשונה את כבוד שלמה החזיקתהו שמה. נפשו לא דרכה עוז לדרוך על רצפת התא ויהי כנבוך ונדהם.

– ראי, מארי, – אמר סען-קלער: – אנכי קניתי למענך עגלון! שחור, עָנו ומקשיב הוא לקול בעליו והוא ינהגך על מות, רצוני לאמר: לאט לאט ינהגך, כאשר יובילו מת אלי קבר, אם רק זאת היא שאלתך. אבל פקחי נא את עיניך והביטי אליו, נשמתי. אקוה, כי עתה לא תוסיפי עוד לחמוס עלי מזמות לאמר, כי אינני שם אליך לבי בשימי לדרך פעמי.

מארי פקחה את עיניה ותעיפן על תם.

– ידעתי כי גם זה ישתה לשכרה ויין ידליקהו תמיד – אמרה מארי.

– לא, סגולתי – השיב סען-קלער: – אותו הללו לפני לאמר, כי אך תם וישר הוא מאד. – אדאָלף! – הוסיף בפנותו אל הכושי השני העומד ומחכה בפתח התא – הביא את תם אל המקום אשר צֻוית, אבל ראה הזהרתיך, אל תשכח את פקודתי לך בדבר הליכותיך עמו!

– שור-הבר הוא בכל פרטיו – אמרה מארי אחרי צאת תם.

– הוי, מארי – אמר סען-קלער בשבתו על אחד הכסאות לפני הדרגש אשר היא שוכבת עליו: – חדלי נא רוגז והשמיעיני למצער דבר טוב אחד.

– שבועים ימים אחרת בדרכך יותר מאשר יאתה – התרעמה הגברת ופניה זועפים.

– אבל אנכי הלא הודעתיך במכתבי את הסבה אשר ירטה הדרך לנגדי.

– כן, הודעתני! אבל מה חפץ יש במכתב קצר, אשר תוכו ריק כמכתבך הלז?

– נשמת אפי! שימי נא לבך: הן הרצים הלכו לדרכם כעבור חמשה רגעים, ועל כן הלא טוב היה לי לכתב לך דברים אחדים מאשר לחדול ולבלתי כתב כל מאומה.

– הלא זה דרכך תמיד, הנך מבקש לך תמיד תחבולות שונות לקצר את מכתביך ולהאריך את ימי שבתך במקום אחר.

– אבל ראי נא את המנחה אשר הבאתי לך מנויאָרק – הוסיף בהוציאו מצלחתו תיק מעֻלף רקמה ומתוכו הוציא לוח מתכית אשר עליו היתה מחוקה תמונתו עם תמונת חוה מעשה ידי אמן בשבתם יחד.

– ומדוע בחרת לך ישיבה משונה כזאת? – שאלה מארי אחרי התבוננה אל התמונה ותעוה פניה.

– הדבר הזה תלוי בטעם ואין דָנים עליו. ומה תאמרי על דבר השתוות התמונות אל בעליהן?

– אם אין דעתי נחשבת בעיניך בדבר אחד, למה לך לשאל דעתי בדבר השני? – אמרה בחרון ותסגור את התיק.

“מה רעה ומרה היא האשה הזאת!” – חשב האיש בלבו, ולה אמר: – רב לך, מארי, הגידי נא לי, מה דעתך על דבר ההשתוות?

– דרכך לא יתכן, סען-קלער – ענתה מארי: – הנך מלאֶה אותי בשאלות ובדברים של מה בכך, להביט אל דבר זה, לראות את הדבר ההוא. אל תשכח כי ראשי לחלי וכל היום שכבתי למעצבה, והרעש אשר קם בבית לרגל בואך הפריע את מנוחתי ויהמני עד אשר נפשי תהי עלי עתה למשא.

– האם חשה אַת תמיד בראשך, גברת? – שאלה אָפֿיליא בהתעוררה פתאום מן הכסא אשר עליו ישבה עד עתה בלי תנועה ותתבונן אל כל כלי התא ובמדעה חשבה למצא חשבון למחיר כל כלי וכלי לבדו לפי ערכו בעיניה.

– כן, מחלת ראשי תדימני ותדכא לעפר חיתי – ענתה הגברת.

– חמים ממיץ ענבי-היער רפואה בדוקה היא למחלת הראש – אמרה אָפֿיליא: – כן, למצער, אמרה אשת סגן הכהן אברהם פעררי, והיא היתה רופאה חכמה ונבונה – הוסיפה בפנותה אל סען-קלער.

– כי עתה אצוה ללקוט את הענבים הראשונים, אשר יבשילו בגננו על יד הנחל – אמר סען-קלער בהעמידו פניו כמדבר בתום לבב ויצלצל במצִלָה. – ולך, קרובתי, כבר הגיעה העת לבוא אל חדרך ולנוח שם מעט מעמל הדרך. אדאָלף! – הוסיף – קרא הנה את מאממי!

עבור רגע באה הנה הכושית, אשר קבלה באהבה את פני חוה. על ראשה היה חבוש צעיף אדמדם-לבן אשר אותו הביאה לה חוה למנחה.

– מאממי! – אמר סען-קלער – הגברת הזאת עיפה היא והמנוחה דרושה לה מאד. הביאי אותה אל חדרה, ואת ראי צויתיך, לבלי יחסר לה דבר!

ואָפֿיליא יצאה מזה בלוית האשה הכושית.

 

XVI: גברת תם ותכונת נפשּׁה

– עתה, מארי, הנה באו ימי חפץ לך – אמר סען-קלער: – קרובתנו החרוצה ובעלת הנסיון מאנגליא החדשה תגול מעליך את כל משא הדאגות להליכות הבית, ואת תמצאי לך מנוחה שלמה מעצבך ומרגזך, תחלמי, תחזקי, תעלי כפורחת ותשובי לימי עלומיך. ובכן, אדמה, כי תטיבי עשה במהרך לתת בידה את מפתחות ביתנו.

את הדברים האלה דבר סען-קלער אל רעיתו, בשבתם יחד לפני ארוחת הבוקר ימים אחדים אחרי בוא אָפֿיליא הנה.

– בכל לבב אודה לקרובתנו על הדבר הזה – ענתה מארי בתמכה בידה את ראשה: – בלבבי אדמה, כי היא תראה בעיניה ולבבה יבין עד מהרה, כי רק אנחנו הם העבדים פה, וכושינו הם האדונים לראשינו.

– אמנם כן, אין הדבר מוטל בספק, כי היא תראה ותדע את הדבר הזה וגם עוד דברים רבים ומועילים, אשר חותם האמת טבוע בהם.

– רבים שואלים ודורשים בדבר הכושיים אשר אנחנו מחזיקים, כמו רב חפץ ימציאו לנו העבדים האלה – הוסיפה מארי לדבר: – ואנכי אדמה, כי לו היה את נפשנו באמת למצא חפץ לנו, או אז היה לנו זה כבר לקרא דרור לכל הכושיים ולזרותם הלאה.

חוה לא הבינה לשכל דרכי אמה אלה ותתבונן אליה בעיניה הבוחנות ותשאל אותה לתֻמה:

– כי עתה איפוא מדוע אנחנו מחזיקים אותם, אמי?

– גם אנכי לא אדע את זאת; אנחנו מחזיקים אותם למרבה התלאות והצרות בביתנו. בטוחה אני, כי רק מהם תפתח רעתי והם הם מקור מחלתי המדכאה את נפשי. יען כי אין כושיים רעים ומרים כעבדינו אנחנו השמורים לבעליהם לרעתם.

– רב לך מארי – אמר סען-קלער: – הן גם נפשך יודעת מאד, כי הנך מוציאה עליהם משפט מעֻקל והם אינם רעים ומרים כאשר דברת. הנה, למשל, מאממי שפחתנו: היש עוד נפש אחת טובה ותמימה כמוה? מה עשית לולא היא שהיתה לך?

– אמנם מאממי היא הטובה והנבחרה בכלם, אבל גם היא אוהבת את עצמה יותר מדי; ואכן זו רעה חולה, כי כן דרך כל בני שבט השחורים להיות אוהבים את עצמם מאד. – כן, בדבר הזה צדקת, אענך גם אני, כי אהבת-עצמו היא אמנם רעה חולה וחסרון לא יוכל להמנות – ענה סען-קלער בלבב שלם:

– הבה נקח נא לנו את מאממי למשל – הוסיפה מארי: – האם בישנה כל הלילות בשנה מתוקה איננה מוכיחה אותנו לדעת, כי אוהבת היא את עצמה יותר מדי? הן היא יודעת מאד, כי לרגעים נחוצה לי עזרתה בהתגבר עלי יד מחלתי, ובכל זאת היא ישנה ולא תשים על לב. הנה גם היום כבדה עלי מחלתי מאד עקב אשר רק אחר רב עמל עלתה בידי לעוררה משנתה.

– אמי, הלא בימים האחרונים ישבה על משמרתה עמך יומם ולילה, ולילות שמורים רבים היו לה בגללך? – שאלה חוה.

– ולך מי הגיד את הדבר הזה? – אמרה מארי בחרון: – אין זאת כי אם היא כבר הספיקה להתאונן רע באזניך?

– לא, אמי, היא לא התאוננה רע, ורק זאת הגידה לי, כי נדודים רבים שבעת לילות אחדים ושנתך נהיתה עליך.

– ומדוע לא תקראי את דזענני או את ראָזא להשגיח אליך לילות שנים או שלשה? הלא אז תוכל מאממי האמללה לתת מעט שנות, מעת תנומות לעיניה ותחליף כח – אמר סען-קלער.

– לא אבין את זאת, איככה תוכל לערוך לפני שאלות כאלה? גם אתה לא תשים לבך לדבריך. הן עורקי לא ישככון ומחלת העצבים גברה עלי עד אשר גם קול עלה נדף יפחיד את לבי ויבלע לי וכל דבר קל ערך ירגיזני, והיה כי אפקיד את נפשי בידי משרתים אשר לא הסכנתי עמם מתמול שלשום הלא אז יצמיתו את חיי, ואם כן למה זה אנכי? הן לו היתה נפש מאממי קשורה בי באמת ובאמונה ובצרתי היה גם לה צר, או אז קדמו עיניה אשמרות ולרגעים פְקָדַתְני בלילה, וידעתי שלו בבטני. שמעתי אומרים, כי ישנם אנשים מאושרים אשר להם עבדים נאמנים ושפחות נאמנות כאלה, אך לי, כאשר אחזה, לא הוכיח ה' אֹשר כזה. – ואנחה גדולה פרצה מלב מארי בדברה זאת.

את כל השיחה הזאת שמעה אָפֿיליא בשום לב, ושפתיה העצומות ענו בה, כי היא גמרה בנפשה לתכן את רוח הדוברת ולהתבונן היטב אל מצב הענין המדובר טרם תפתח את שפתיה עמם לענות חלקה גם היא.

– אמנם דבר טוב אחד נמצא במאממי – הוסיפה מארי: – נכנעה היא ושומעת תוכחת, אך מטבעה היא אוהבת את עצמה מאין כמוה. הנה, למשל, גם עד היום תבך, תתיפח על אישה כי איננו עמה ואליו תערג נפשה. שימי נא לבך, קרובתי: אחר חתונתי עזבתי את בית הורי ואלך אחר אישי לראות עמו חיים פה, והשפחה הזאת דרושה היתה לי מאד ואקחה עמי; אך אבי לא יכול לעזוב את אישה כי ילך גם הוא אחרי: חרש ברזל הוא ודרוש הוא מאד לאבי. הן אנכי גם מראשית כזאת ראיתי ואֹמר אז למאממי, כי טוב טוב להם להפר לעולם ברית נשואיהם אחרי אשר גורלם הפריד ביניהם ולא יקרבו זה אל זה כל ימיהם לשבת יחדו. צר לי מאד, כי לא הכבדתי עליה אכפי בעת ההיא ולא אלצתיה להנשא לאיש אחר; אך אז הייתי עולת ימים, חסרת נסיון ואוילה, ועל כן לא יכולתי לדרש זאת מידה בחזקה. אף עוד זאת הודעתי אז למאממי, כי אין לה תקוה להתראות פנים עם אישה יותר מפעם אחת או מפעמים בכל ימי חייה, יען כי אויר הארץ, מקום שם יושב אבי באחוזתו, קשה הוא לי מאד והדבר הזה ימנעני מנסוע שמה; וכאשר יעצתיה אמונה להנשא לאיש אחר אטמה אזניה משמוע בקולי, אף אם רק את טובתה דרשתי. מאממי קשת עורף היא לפעמים; אין איש יודע ורואה זאת בלעדי.

– האם יש לה בנים? – שאלה אָפֿיליא.

– כן, שני בנים לה.

– אדמה, כי קשה לה מאד גם פרידתה מבניה אלה9?

– גם הדבר הזה יתכן מאד, אך הן לוא יכולתי לקחת הנה גם את שרציה וכלם עלי יתמלאון, ומלבד זאת הן לו10 היו גם הם פה עמה, או אז הפריעו אותה מעבודתה. ידעתי מאד, כי גם עתה כמה להם בשרה ולא תוכל לשכחם. אין את נפשה להלקח פה לאיש אחר, ואנכי יודעת מאד, כי לו רק היתה לה היכולת, או אז היתה נכונה לרוץ אל אישה גם ברגע הזה מבלי שום לב למחלת גברתה. סוף דבר: הן גם הטובים בכושיים בנים לא-אמון בם הם!

– חיל ורעדה יאחזו כל איש מדי הגיגו באלה הנבלים! – אמר סען-קלער בלב ולב ובלעג.

אָפֿיליא העיפה עליו עיניה ותרא, כי על פניו עברה תנועת רוגז מסֻתר ועל שפתיו רחפה תנועת צחוק מכאיב באמרו זאת.

– לו ידעת מה פִנַקתי את השפחה הזאת! – הוסיפה מארי להביע את תנואתה באזני אָפֿיליא. – מאד חפצתי כי אחת השפחות אשר בארץ הצפון תביט ותראה את מלתחת בגדיה: שם נמצאות גם שמלות משי, גם שמלות צמר טוב וגם שמלת ארגמן אחת יש בה. הן לא תאמיני כי אדבר: שעות שלמות בליתי לפעמים על צעיפיה לתקנם ולפארם מדי הדרשה לי לקחת אותה עמי בלכתי או בנסעי אל אחד המקומות. היא לא תדע ולא תבין עול אדונים קשים מה הוא: הן רק שתי פעמים יסרוה בשבטים בכל ימי חייה. בכל יום ויום יתנו לה חמים ונופת וגם אֹכל לשובע נפשה. הדבר מובן מאליו, כי תפנוק כזה יותר מדי הוא, אך רצון סעקלער הוא, כי העבדים והשפחות יחיו חיי עונג ונחת כאדוניהם ויעשו מה שלבם חפץ. ועל כן לא יפלא איפוא אם עבדינו מפונקים הם מאד. אדמה, כי רק אנחנו, אנחנו אשמים בדבר הזה, אנחנו לִמדנום להיות אוהבים את עצמם, להיות נרפים ועצלים. אך אנכי כבר נלאיתי דבר אליו דברי בענין הזה והוכיח אותו על משוגתו.

– וגם אנכי כבר נלאיתי – ענה סען-קלער בקחתו גליון מכתב-עתי בידו.

הילדה הנחמדה חוה עמדה על רגליה ותשמע בלב תמים כדרכה את דברי אמה. אחרי כן נגשה חרש אל הדרגש אשר אמה יושבת עליו ותחבק אותה בידיה.

– ואת חוה, מה לך עוד? – שאלה מארי.

– הרשיני נא, אמי, להיות המשגיחה אליך לילה אחד, רק לילה אחד. אנכי ידעתי כי יכול אוכל להשביעך רצון ולא אנום שנתי; הן לפעמים תדד שנתי מעיני בלילה והנני שוכבת וחושבת מחשבות שונות…

– רק הבלים והבלים, חוה, – ענתה מארי – ומה משונה וזר דרכך!

– אבל בי, אמי, הרשיני נא! – הפצירה בה חוה, ואחרי כן הוסיפה: – בלבבי אדמה, כי מאממי חולה היא עתה: אמר אמרה לי, כי חשה היא בראשה מאד.

– הוא הוא הדבר, כי מאממי בעלת בכי היא תמיד, יען כי בת שבטה היא: והלא כן דרך כל אחד מהם לצעק מר, לבכות ולילל אם יחושו רגע כאב קל בראשם, או אם שרטו שרטת קלה באצבעם, אך אין לשום לב לתנואותיהם ולתלונותיהם הבל; את הדבר הזה שמתי לי לחק. במרוצת הימים תוכחי גם את, אָפֿיליא, לדעת כי דרכי זה יתכן מאד ואין לעשות אחרת. אם תנתן הרשות לכושיים להתאונן על כל דבר קל ערך ואם יתנו להם את כל מאוייהם, אז ימררו את חיי בעליהם. הלא ידועת חלי הנני והאלהים הוא היודע מה גדול הוא כאבי – ובכל זאת לא אתאונן ובדומיה אני נושאת את אשר נטל עלי.

ברגע הזה העיף סען-קלער את עיניו על אָפֿיליא וירא את רוח התום והתמהון המגֻלה המרחפת על פניה ואת תנועת הצחוק העצור אשר על שפתיה, ולא יכול להתאפק וימלא צחוק פיהו.

– הן זה דרך סען-קלער תמיד לפרץ בצחוק מדי שמעו את תנואותי על מחלתי האוכלת את בשרי ועל יסורי הקשים – אמרה מארי בקול בוכים: – מי יתן ולא ייסרוהו כליותיו ולא ינחם על הדבר הזה – הוסיפה ותשים את מטפחתה על עיניה.

דומיה שררה רגעים אחדים ביניהם, ואחרי כן קם סען-קלער ממקומו ויבט על מורה שעותיו ויאמר, כי דבר לו עתה בעיר ועליו לצאת. חוה יצאה גם היא עמו, ואָפֿיליא נשארה עם מארי.

– הרואה את? הלא כן דרכו עמי תמיד – אמרה מארי בהסירה את המטפחת מעל עיניה כמעט שיצא “החוטא” מן הבית: – אין את נפשו להבין, לדעת מה רבו מכאובי. הן לו הייתי אחת הנשים המצפצפות והמהגות תמיד, האוהבות להתאונן על כל דבר קל, אז אולי היתה לו הצדקה להתהלך עמי בשאט נפש, יען כי נפש הגברים תקוץ מאד במרי שיח נשיהם בעלות הבכי. אך אנכי הלא רק בקרב לבי צפנתי צרתי, בדומיה נשאתי את כל אשר עבר עלי, נשאתי, סבלתי ימים רבים עד אשר באחרונה הסכן הסכין סען-קלער לחשוב עלי, כי כח אבנים כחי ויכולה אני לשאת ולסבול את כל העובר על נפשי.

אָפֿיליא לא ידעה מה לה לענות על דברים כאלה. ובעוד אשר היא חשבה מחשבות והתיעצה עם לבה בדבר תשובתה, מחתה מארי את דמעותיה מעל לחייה, תקנה את עצמה לאט לאט כתַקֵן יונה את נוצותיה אחרי התחולל רוח חזק, ובאחרונה הסבה אפני שיחתה עם אָפֿיליא על הליכות הבית, על הכלים, על המלתחות, על מפות השלחן ועל חפצים אחרים, אשר לפי דעת שתיהן יש לשום אליהם לב ועל אָפֿיליא להיות המשגיחה עליהם, ותרבה לה תורות, מצוות, חקים ומשפטים מרבה להכיל.

– אדמה, כי כבר הגדתי לך את הכל – אמרה מארי: – ועתה אקוה, כי אם תגבר עלי יד מחלתי יכול תוכלי לכלכל כל דבר במשפט גם בלעדי. עתה עלי רק לדבר בך על אודות חוה ולצותך עליה, כי עליה יש להשגיח בעין פקוחה.

– הן היא, כאשר אדמה, ילדה טובת שכל וטובת לב – אמרה אָפֿיליא: – מימי לא ראיתי ילדה נחמדה ונבונה כמוה.

– זר הוא דרך חוה, זר מאד – ענתה האם: – בתי היא, אך אין בה אף מדה אחת אשר בה תשוה אל אמה.

“ואמנם זאת היא תהלתה, כי לא תשוה לך” – חשבה אָפֿיליא בלבה ומפיה לא יצא אף הגה.

– חוה אוהבת להתערב בין העבדים וקרבתם תחפץ, והדבר הזה שמור לרעתה. הן גם אנכי, למשל, בעודני ילדה אהבתי להשתעשע ולשחק עם ילדי הכושיים אשר היו לאבי, ועיניך הרואות, כי רוחי לא שונה; אך חוה תשפיל ערכה וגם את הנפשות הנבזות האלה תדמה אליה. כן הוא, נפלאה היא חוה בתהפוכות דרכה זה. פעמים רבות נסיתי דברי אליה להטותה ברב לקחי, אך את דברי נשא רוח, מוסר לא לקחה; וסען-קלער, כמו למען הרעימני יאַשרה בדרך הזה לרעתה. אבל מה אֹמר ואדבר, הן סען-קלער מפנק את הכל בבית הזה, מלבד אשת בריתו אשר אליה לא ישים לבו.

אָפֿיליא החרישה דום גם עתה.

– הן מימי נעורי ידעתי, כי רק ביד חזקה וברוח משפט יש למשול בעבדים – הוסיפה מארי לדבר דבריה: – וחוה בתהלוכותיה תוכל לשחת דרכם. פליאה דעת ממני מה יהיה בהגיע התור גם לה לכלכל את ביתה. הן גם אנכי אוהבת להטיב לכל וזה דרכי להתהלך עם אנשים במישרים, אך על כל איש לדעת את מקומו ומצבו בחיים, וחוה לא תדע את הדבר הזה וממני יבצר להורותה דרך תבונות ולהבינה, כי על העבדים לדעת את מקומם וכי רק עבדים שפלים המה. הלא באזניך שמעת את שאלתה ממני, כי חפצה היא להיות השומרת לראשי בלילות למען תמצא לה מאממי השפחה מנוחה נכונה. הנה לך אות ומופת נאמן מדרכה הזר, ועתה שערי בנפשך מה היה לו עזבוה לנפשה.

– אבל הרשיני נא – עתה אָפֿיליא פתאום: – אדמה כי גם אַת תודי, כי העבדים גם הם בני אדם הם ובהיות נפשם עיפה מעבודתם הקשה, דרושה גם להם מנוחה.

– ומי יהין לדבר אחרת? הן גם אני אתאמץ תמיד להמציא להם את כל הדבר הנחוץ והנני דואגת תמיד עליהם. מאממי יכולה למצא לה תמיד עת לישן ולהרדם; אך נרפה ואוהבת שֵנה כמוה לא ראיתי מימי: גם בעשותה את מלאכתה, גם בעמדה, גם בשבתה תפול שנה על עיניה בכל עת ובכל מקום. באחת אדבר, על חסרון שנתה אין לדאג אף מעט, כי היא מוצאת תמיד את שלה. אבל הלא הצחוק הוא להזהר בהם כאשר יזהר איש בפרחי חמד או בכלים יקרים אשר מרחוק יובאו. – ובדבר מארי את הדברים האלה השקיעה את ראשה בכר הרך, אשר מראשותיה על יצועה, ובידה הקריבה אליה צלוחית קטנה מלאה שקוי נותן ריח ניחוח.

– הרואה את – פתחה עוד הפעם את דבריה מהתענג ורוך בקול דממה דקה: – הרואה אַת, קרובה, הן אנכי אינני אוהבת לדבר על עצמי ועל בשרי, כי לא כן דרכי מעולם: כלכל לא אוכל את הדרך הזה; אך ישנם דברים אשר בהם אין דעתי מתאימה עם דעת סען-קלער. הוא לא הבין מימיו את דרכי ולא כבד אותי כערכי, ואנכי אדמה כי זה אך זה הוא מקור מחלתי. חלילה לי מדבר בו סרה לאמר, כי רק למען הרע לי הוא עושה ככה, אבל הלא כן הוא דרכו לדאבון לבי, ואכן זה הוא דרך כל גבר להיות אוהב את עצמו ולאשת חיקו לא ישים לב. את המשפט הזה הנני חורצת לפי נסיוני, ואדמה כי משפט נכון הוא מאד.

אָפֿיליא, אשר מטבעה לא היתה מאמינה לכל דבר ואשר לא חפצה להתערב בדברים שבין איש לאשתו, יראה אולי לא תוכל עתה למשול ברוחה, ותעמיד פניה כמו אין הדבר הזה נוגע אל לבה ותוציא מחיקה פוזמקאה ותחל לקשר אותה במחטותיה; ואת שפתיה עצמה כמדברת בלא אומר ודברים: “לשוא תכבירי מלים, כי לא אענך ודבר אין לי בכל ענינים ותוכחות כאלה” – ותדום כמו אבן.

אך מארי לא דרשה כל מענה לשון מאיש: היא הוסיפה להביע את כל רוחה ולשפוך שיחה בלי הרף. מצא מצאה לה היום אזנים קשובות לשמוע את הגות שפתיה – ורב לה רב, והנה אחרי הריחה את ריח ניחוחה מן הצלוחית האיר פתח דבריה עוד לאמר:

– אחר חתונתי הבאתי שלוחים לאישי את הוני ואת עבדי, ועל כן הלא לי הצדקה על פי חק למשול עליהם ולעשות בם כטוב וכישר בעיני, ולסען-קלער גם הוא יש רכוש ועבדים אשר לו המה, ובכן יעשה לו הוא בשלו כדעתו וכחפצו. אבל ראי נא כי לא כן דרכו, הוא אוהב תמיד להתערב בעניני ממשלתי. משֻנות ונפלאות הן השקפותיו בענינים רבים, ונפלאה היא השקפתו עוד יותר בדבר הנוגע לעבדים. הוא מתהלך עם הכושיים האלה כמו עם אחים ורעים, כמו דומים הם בערכם אליו ואולי גם נעלים הם ממנו; הם יכולים לעשות דבר ולא רוחו – וידו לא תגע בהם חלילה לרעה, ובכן הלא תוכלי להבין מה הוא מוצא דברים כאלה. הוא לא ירים עליהם יד ליסרם, ואנכי… אנכי הנני אשה חלשה, חולה, ומי אכזר כי ידרוש ממני למלא חובה כזאת? ואת הלא ידעת, כי הכושיים עם לא-בינות הם, ילדים גדולים.

– אנכי אינני יודעת מאומה והנני מברכת את ה' על חסרון דעת כזאת – עתה אָפֿיליא בקרת רוח.

– אמנם כן הוא, אך הנסיון יורך לדעת זאת היטב בשבתך אתנו ימים. הן לא תוכלי לשער בנפשך מה נבערים, חסרי בינה, קשי עורף, סרבים ועזי מצח הכושיים האלה, לא תוכלי לשער בנפשך ולדעת את הצרות והמכאובים, הנגעים והתלאות אשר אנחנו נושאים בגללם בכל עת ובכל שעה ובכל מקום. ולהתאונן על אלה באזני סען-קלער פעולת שוא היא: כי רק הבל יפצה פיו תמיד. הוא אומר, כי רק אנחנו הבאנום עד המדרגה הזאת, ועל כן עלינו לקבל באהבה את כל אשר יגיע לנו על ידיהם, הוא אומר, כי משובתם הוא עוננו אנחנו ומדֻכאים הם בחטאותינו לפניהם. עוד גם זאת יאמר באולתו, כי לו היתה נפשנו תחת נפשם, או אז שחתנו את דרכנו עוד יותר מהם, כמו יש איזו השתוות ודמיון בינינו וביניהם.

– התדמי בנפשך, כי לא בשר ודם הם כמונו? – שאלה אָפֿיליא.

כמונו? ומה תאמרי עוד? לא, לא, הן הכושיים הם שבט מונד ומתועב.

– ובכן תחשבי בלבך, כי בהם אין נשמה נצחית? – הוסיפה אָפֿיליא לשאול בלב נפעם מרב חושה בה.

– נשמה אמנם יש בהם – ענתה מארי בפהקה, ובדבר הזה אינני מטילה כל ספק; אך לדמות אותם אלינו – אולת היא וכלימה. אמנם גם סען-קלער נסה פעם אחת להוכיחני לדעת, כי להפריד את מאממי מאישה אחת היא כמו להפריד אותי ממנו, אבל באמת היתכן דמיון כזה? היחוש, הירגיש לב מאממי את אשר ירגיש לבי? סען-קלער לא ישים לבו לדעת את ההבדל הרב אשר בינינו, ועוד מעט ובא איש אחר ואמר כי גם היא יכולה לאהב את ולדותיה השחורים כאהבתי את חוה בתי –האם לא הצחוק הוא? ועתה שערי נא בנפשך, כי לא בלצון כי אם באמת ובלבב שלם הטיף עלי סען-קלער מלתו כי אקרא דרור למאממי ושבה אל אישה וילדיה ולקחתי לי אחרת תחתיה בעוד אשר אני חולה וכואבת! הן זה דרכי, כאשר ידעת, להיות כרחל נאלמה לפני גוזזיה ואת עול אשה נשואה לאיש הנני נושאת בדומיה בלי התאונן על גורלי; אך הפעם לא יכולתי גם אני להתאפק ולכלא את רוחי ואשפוך לפניו אז את כל מרי שיחי וכעשי, ולמן היום ההוא לא תדרוך עוד נפשו עוז לדבר באזני דברים כאלה; אבל גם חזות פניו וגם מבטאיו המתמלטים לפעמים מפיו יוכיחוני לדעת, כי מחזיק הוא בדעתו זאת גם היום, והדבר הזה מכאיב את לבי מאד.

אָפֿיליא הביטה בשממון על מלאכתה כיראה לנפשה אולי יצא עתק מפיה מבלי יכולת להתאפק, אבל גם עתה החרישה דום, ומחטותיה אשר בהם ענדה את פוזמקאתה ביתר חריצות הם הם הביעו את רוחה רב יתר מדבר שפתים.

– אחר כל אלה – הוסיפה מארי – הלא תראי, כי כלכלת בית אשר רק צלמות ולא-סדרים בו מחכה לך עתה, בית אשר עבדי בעליו עושים מה שלבם חפץ, לוקחים את הטוב בעיניהם וחיים חיי עונג ונחת, אם רק אגרע עין השגחתי מהם. שבט מוסר ערוך ושמור תמיד עמי ובו הנני דשה את בשרם כפי יכלתי אם רק אעצר כח. אך הלא חלשה אני והדבר הזה יבלע לי מאד. הוי, לו חפץ סען-קלער לעשות בהם כאשר יעשו אחרים בעבדים ממרים!…

– ומה יעשו אחרים?

– הם שולחים אותם לצינוק ולמהפכת או למקום אחר שם ירבו מכותיהם להסיר מהם משובתם, הן זאת היא התחבולה היחידה להטיב דרכם. לולא הייתי אשה חלשה ורפת אונים, או אז ידעתי להביא דברים טובים בכל מסחרי סען-קלער, בטוחה אני בזאת!

– ומה יעשה סען-קלער למען יוָרא אם אין ידו נוגעת בם לרעה? – שאלה אָפֿיליא.

– כן הוא, ידו לא תהי בם, אך בתעופת עינו הוא מהלך עליהם אימים, ועל כן הנקל לו להטותם אל כל אשר יחפץ. והאמיני לי כי תֵחת גערתו בם מִנַאצִי ומִקַללִי אותם מאה. ואכן זאת היא הנסבה, כי הוא לא יחוש ולא ירגיש את צרותי אני מהם ומהמונם. עוד אחת מעט וראית הכל בעיניך ונוכחת לדעת, כי כל כושינו הם נרפים, עצלים ועקשים ואין להתהלך עמם באהבה, כי אם ברוח משפט, בכעס וחמה ובזרוע נטויה.

– עוד הפעם השירה הישנה! – אמר סען-קלער אשר ברגע הזה בא הביתה: – מוסר קשה יוָסרו אלה “העצלים הנבזים” על עצלותם! ראי נא, קרובתי – הוסיף בהשתרעו גם הוא על היצוע השני לקראת רעיתו – הלא אמנם גדול עון העצלים האלה מנשא אחרי המופתים אשר אני ומארי מַראים להם בחריצותנו אנחנו. האף אין זאת?

– שמעני, סען-קלער, אולת היא לך וכלימה לדבר דברים כאלה באזני! – קראה מארי ברוגז קולה.

– האמנם כן? ואנכי אמרתי, כי דבר חכמה יצא הפעם מפי. ואת הלא ידעת, כי הנני מתאמץ תמיד לאַשר ולקים את דבריך ומשפטי צדקתך.

– ואתה ידעת, סען-קלער, כי לא כן הוא הדבר – ענתה מארי.

– ובכן איפוא אין זאת כי אם שגיתי הפעם?

– רואה אנכי, כי הנך מתאמץ היום לכעסני גם כעס ולהרעימני.

– רב לך, רב לך, מארי, להוגיעני, כי גם בלעדי זאת כבר עיפה נפשי אחרי “הדרשה” הארוכה, אשר השמיעני היום אדאָלף, וגם חום היום גדול מנשא. בי, סגולתי, רחמיני נא ותניני נא להשיב רוחי ולהחליף כח.

– וזה האיש אדאָלף מה שיחו? – שסעה אותו מארי: – הן עזות פני הנבזה הזה כבר עוברת כל גבול! חפץ חפצתי למצא את היכולת לעשות בו כרצוני וידע שדין.

– הן כל דבריך אשר תדברי מחֻכמים הם תמיד ומתוקים מדבש! – ענה סען-קלער: – ואם חפצה את לדעת דבר אדאָלף, כי עתה שמעי נא ואספרה. הן זה ימים רבים, אשר למד דעת את דרכי ועל הליכותי ומעשי, שיחי ושיגי התחקה למען ידמה וישוה לי, עד אשר באחרונה החל באמת לדמות בנפשו, כי ערכו איננו גרוע מערכי אני, אדוניו. והנה על כן אנוס הייתי להוכיחו לדעת את משוגתו.

– ומה עשית?

– אנוס הייתי להוכיחו על פניו, כאשר יוכיח אב את בנו, כי עליו להשאיר בגדים אחדים למעני אשר אנכי לבדי אלבשם ולא הוא, זאת האחת; והשנית הוריתיו וגם צויתי עליו לבלי ימשח את שערותיו בתמרוקים יותר מדי, והשלישית, חזקה עליו מצוותי, כי יסתפק רק בשש ממטפחות-האף אשר לי. דברי מצוותי אלה דכאו מאד את נפשו, ועל כן למען הרגיע את רוחו ולמען המתיק את מדת דיני היה עלי לרצות פניו בדברי נחת ושלום.

– הוי, סען-קלער, אחרי מתי תשים לבך לדרכך, מתי תדע להתנהג עם עבדיך כאשר יאתה?

– הן אנכי לא אחשב לאמלל כזה לחטאה, אם חפץ הוא להדמות לאדוניו. אם אנכי נתתי לו חנוך כזה, אשר כל אשרו ימצא רק במטפחות אף ובתמרוקים ובלעדיהם לא ידע דבר, מדוע אמנע את הטוב הזה ממנו?

– ומדוע לא דאגת עליו לתת לו חנוך טוב מזה? – הרהיבה אָפֿיליא עוז בנפשה להתערב בשיחה הזאת.

– העבודות והענינים הרבים הם הם מנעוני מעשות זאת, קרובתי, ומלבד זאת הנה העצלות, העצלות הנוראה המאבדה נפשות רבות היא עמדה לשטן לי! לולא העצלות או אז עליתי גם אני למדרגה גבוהה ונשאה רב יתר ממדרגתי היום. רואה אנכי עתה למדי, כי “העצלות היא אמנם אֵם כל פגע ואסון”, כאשר השמיעני תמיד לפנים הרופא הזקן באָטרעם בווערמאָנט. כן הוא, רעה גדולה מאין כמוה היא העצלות בעולם!

– אדמה, כי אתם, אדוני העבדים, מקבלים עליכם אחריות גדולה – אמרה אָפֿיליא. – הן עליכם מוטלת חובה קדושה לחנך את כושיכם ולהורותם את הדרך ילכו בה, עליכם להתנהג עמם בחסד וברחמים, יען כי בעלי נפש משכלת, בעלי דעת ובינה הם ונשמה נצחית נפח ה' בקרבם, ועליהם עתידים אתם לתן את הדין לפני כסא כבוד ה'. הנה זאת היא דעתי – כלתה הגברת טובת הלב את דבריה אחרי גמרה באחרונה בנפשה להביע את כל רוחה אשר הציק לה בכל עת הבוקר.

– רב לך, רב לך, קרובתי – ענה סען-קלער במהרו לקום ממקומו: –עוד טרם תכנת היטב את רוחנו ולא באת עד תכונתנו עד כדי שתוכלי להוציא עלינו משפט צדק. ובדברו זאת קרב אל הפסנתר וינגן בו מנגינה מרננת לב. הוא היה בעל כשרון ומצטין בחכמת הנגינה ונגינתו היתה בטוב טעם ודעת; אצבעותיו פזזו במהירות על יתדות הפסנתר ותהיינה אמונה לפרוט עליהן ולהוציא את הקולות ושברי-הקולות ביתרון הכשר. וינגן עתה מנגינות אחדות אשה אחרי רעותה כחפץ להשקיט בהן את סערת רוחו בקרבו ולשמח את לבו מיגונו. אחרי כלותו את נגינתו קם ממקומו ויאמר בפנים צוהלים כדרכו:

– קרובתי, לקח טוב נתת לנו היום ואת חובתך מלאת; עתה אכבדך ואוקיר ערכך עוד יותר מאשר לפני כן. מודה אני לפניך, כי דבריך היו פנינים יקרות, פניני האמת. אך הם האירו לפני פתאום לפתע עד אשר לא יכולתי להבין את ערכם כרגע.

– וכשאני לעצמי – ענתה מארי גם היא חלקה – אינני מוצאה כל חפץ במשפטים והוכחות כאלה. חפצה אני לדעת מי הוא ואיזה הוא האיש המגדיל לעשות עם אלה הכושים יותר ממנו, והם האם ייטיבו דרכם אחרי כן? לא, הן הם ירעו וישחיתו דרכם מיום ליום עוד יותר. היש להוכיח דרכם על פניהם ולהשמיעם דברי מוסר? הלא אנכי הרביתי להם דברים, הוכחתים, הכברתי להם מלים עד אשר נחר גרוני ונפשי עיפה; משמוע דברים נכוחים יאטמו אזניהם, מוסר לא יקחו ולא יבינו את הטוב לפניהם. אחת דברתי, כי שבט ארור ומונד הוא – ובדעתי זאת אחזיק, ואתם לשוא תעמלו להוציא יקר מזולל. הן אנכי, קרובתי, כבר חבלתי תחבולות שונות להטיב דרכם ובעלת נסיון הנני, אנכי נולדתי וגם גדלתי ביניהם, ועל כן אוכל לחרוץ משפטי משפט צדק עליהם, ואַת לא ידעת אותם ואיך תוכלי לחות עליהם דעך? בטחי בי, קרובה, בדבר הנוגע לאלה הפראים.

אָפֿיליא חשבה בלבה, כי כבר הגידה את כל אשר היה לה להגיד, ועל כן לא דברה עתה עוד דבר, וסען-קלער השמיע ברגעים האלה אחת הנגינות בשריקות שפתיו.

– סען-קלער – אמרה מארי: – אחת אשאל ממך, חדל נא משריקותיך שהן נוקבות ומכאיבות עוד יותר את ראשי.

– חדל אחדל, נשמת אפי – ענה סען-קלער. – אך אולי תחפצי כי אחדל עוד מדבר אחד?

– חפצה אני, כי גם לבך ידע מרת נפשי ותרחמני, ולבך הן צפון מרחמים וחנינה אל רעיתך המדֻכאה והנענה.

– מלאכי אהובי, מלאכי המלמד עלי חובה!

– נעויתי משמוע דברים כאלה, חדל מהם.

– כי עתה הוריני אַת מה שאדבר, נשמתי. צוי, כי נכון אנכי להקים את כל דבריך, רק למען השביעך רצון.

קול צחוק צלול ודק נשמע לאזני היושבים פה דרך פתח המסדרון, אשר עליו פרוש מסך משי, מן החצר. סען-קלער נגש אל הפתח וירים את המסך ויבט החוצה וימלא גם הוא צחוק פיו.

– מה זאת, מה זאת? שאלה אָפֿיליא בגשתה אל שבכת המעקה.

בחצר על מצע העשב הרך ישב תם; בכל אחת מלולאות בגדו היה נעוץ צרור פרחים, וחוה הצוהלת קולה בצחוק שמה על צוארו זר שושנים ובכנף רננים נעלסה פזזה וכרכרה סביביו ובאחרונה קפצה אליו על ברכיו וקולה כחליל הולך בצחוק מטוב לב ומשמחה.

– האח, תם, לו ידעת מה נפלא עתה מראך! – קראה חוה בצהלת קולה.

על פני תם רחפה תנועת צחוק ועליצת נפש, וכפי הנראה התענג גם הוא על המצאת גברתו הרכה ועל משחקה זה. בראותו את אדונו המשגיח אליו מעל המעקה הביט אליו בעינים מפיקות תחנה במבקש רחמים מלפניו.

– איככה תתן לה לעשות דברים כאלה? – שאלה אָפֿיליא את סען-קלער.

– ומדוע איפוא לא אתן?

– לא ידעתי מדוע, אך לדעתי זר ומוזר הוא דבר כזה.

– לו התרפקה הילדה על כלב גדול, על כלב שחור, לא היה הדבר מוזר בעיניך, אך זרה ומוזרה היא לך נפש חושבת, הוגה דעות, מרגשת ומדברת! נסתרה דרכך ממני, קרובתי: הנך מביטה על הכושי בשאט נפש כהביטך על נחש, צפרדע או אחד השרצים האחרים, ובכל זאת יתחמץ בך לבך ותרגזי תחתיך בראותך או בשמעך את צרות הכושיים מידי מעניהם; מאד ירע ויצר לך על היותם מדֻכאים ומעֻנים – ובהיותם קרובים אליך תגעל בם נפשך וגם למראיהם תוטלי! לפי דעתך טוב היה לו קבצו את נדחיהם יחדו ופעם אחת הגלום ארצה אפריקא ועמם שלחו שנים שלשה שליחי-אמונה להורותם שם ראשית חכמה, ובדרך כזה לצאת ידי חובת האדם לאדם, האף אין זאת?

– אדמה, קרובי, כי הרבה מן האמת יש בדבריך אלה – ענתה אָפֿיליא בהיותה תפושה במחשבתה.

– מה עשינו, אנחנו אמללים, לולא היו אלה הילדים בעולם? – הוסיף סען-קלער בהשענו על השבכה ובהביטו אחר חוה היוצאת בעקבי תם וההולכת עמו הלאה. – באמת הנה אלה הילדים רק הם הנם הדורשים טובת ההמון בלבב שלם. בעיני חוה הוא תם גבור עריץ מאין כמוהו, הליכותיו – עולם מלא נסים ונפלאות, צקון לחשו בתפלותיו טוב לה מנגינת מנצח בנגינותיו, כלי המשחק והשעשועים אשר צלחתו מלאה מהם טובים ונחמדים לה מספירים ואבני חפץ, והוא בעצמו הנהו לה היפה מכל אדם, בחיר היצורים. הילדה חוה היא אחת משושני גן העדן, אשר אותם ישלח ה' על פני האדמה לנחם אמללים ונענים, נדחים וקשי יום, אשר אין להם ישועות ונחמות אחרות, ואשר העולם הזה חשך בעדם.

– נפלא הדבר, קרובי – אמרה אָפֿיליא: – השומע את דבריך יוכל לדמות בנפשו, כי אך מורה הנך.

– מורה? – שאל סען-קלער.

– כן, מורה לצדקה, מורה דת ורועה אמונה.

– לא, קרובתי, לא מורה דת אנכי, ועוד רע רע מזה, כי גם אנכי בעצמי אינני ממלא את חובתי בדבר הזה כתקונה ואת מצות ה' גם אני אינני שומר מאד לעשות.

– ומדוע הנך מדבר נכוחות כאלה ונאה אתה דורש?

– אין לך דבר קל בעולם מדבר שפתים – ענה סען-קלער. אדמה, כי אחד מגבורי שקספיר הוא שאמר, כי “הנקל הוא לאיש להורות עשרים אנשים לעשות טוב, מאשר להיות אחד מן העשרים האלה ולקים את תורתו”. דבר גדול הוא להוציא את הדברים לידי פעולה! הנה, למשל, אני ואת, קרובתי: תפקידי הוא לדבר ולהגות, ותפקידך – לפעול ולעשות.

*

לתם לא היה להתאונן על גורל חייו החדשים. נפש חוה הקטנה נקשרה בו באהבת ילדה תמימה, ותבקש את אביה, כי יתן לו להיות מוליכה ומביאה בצאתה לשוח והוא ילָוה לה בנסעה הנה והנה במרכבה. את בקשתה מלא אביה ויצו את תם להשליך אחרי גוו כל עבודה ומעשה ולהיות תמיד נכון לקראת גברתו הרכה בכל עת תקראהו, ודעת לקורא נקל, כי תם צהל לקראת פקודה כזאת ובנפש חפצה קבל עליו לעשותה. אותו הלבישו עתה בגדים טובים, יען כי כן היה דרך סען-קלער לשום לב תמיד אל תלבושת משרתיו ועבדי ביתו. שם “עגלון” נקרא על תם, אולם כל מלאכתו היתה רק לבקר את אֻרות הסוסים בכל יום, ואת העבודה הכבדה שם עבד אחד הכושיים הנקוב להיות העוזר כנגדו.

הגברת מארי הודיעה גלוי, כי חלילה לתם העומד על משמרתו לשרתה, להביאו עמו ריח רע של דומן וזבל הקשה מאד לעצביה החלשים, ועל כן לא נתנו לתם לעבוד כל עבודה כבדה בקרדום, באֵת או בשלש-קלשון. הבגד השחור והמנוקה היטב, המצנפת, המנעלים המגוהצים, בתי-הצואר והחשנים הלבנים כשלג שתו למראה פניו המפיקים תום ויושר לוית כבוד, ודמיונו היה כאחד מכהני קַרתגא בימים מקדם, בימים אשר אחי תם השחורים שרתו שם בכהונה גדולה. נוסף לכל אלה היתה ישיבתו עתה במקום נחמד כליל כל פאר, ונפש הכושי המתפעלת התענגה על כל הכבוד וההדר הזה. נפשו התענגה בסתר על זמירות הצפרים, על ריח הפרחים, על משק מי הקלחת, על תפארת האפריונים וקלעיהם משי, על אור יקרות הזרוע מסביב, על העצים והפרחים השתולים מסביב בנוה, על חן התמונות, הפסילים, המנורות המתנוצצות כספירים ושלל הצבעים המרהיבים עין רואה.

אם יבאו הימים אשר שבטי ארץ אפריקא יעלו משפל מדרגתם בדעת ובחכמה ואור ההשכלה עליהם ירָאה וגם יושביה יגיעו עד תכלית השלמות עם כל יושבי תבל, אז תתעורר שם תנועת החיים ברוב עוז וחיל, בגאון, בתפארת ובגדולה, אשר אנחנו יושבי ארץ המערב לא נדע שחרם וגם בחלום חזיון לילה לא ראינום; אז יגָלו וירָאו בארץ הנפלאה ההיא, בארץ הרחוקה, אשר עפרה עפרות זהב, בארץ הרת אבנים טובות, המצמיחה תמרים וברושים וצמחי חמד, – מראות מלאכות-מחשבת חדשות, מחזות כל פאר וכל יקר אשר עין לא ראתם. ויתכן כי בני השבט הזה השחורים המורדפים היום בלי חשך יגלו אז בהיותם בני חורים דעות חדשות והמצאות נפלאות להשתלמות שכל האדם, אשר עד הנה לא ידען איש. והימים ההם הלא בא יבאו ויביעו מרפא בכנפיהם לאלה האמללים והאובדים על היותם תמימי דעים עם ה' ועיניהם אליו ישברו בכל עת צרה וצוקה. הלא “את אשר יאהב ה' יוכיח”, ועל כן מי יודע? אולי בחר ה' בארץ אפריקא להעמידה בנסיונות רבים ולצרפה בכור עוני למען הנחילה יש ולתת לה מקום מרום מראשון בממלכת עולם בעת אשר תמוטנה ממלכות אחרות ובהמר ארץ?

האם לא עלו הרעיונות האלה גם על לב מארי בעמדה בבוקר לא-עבות אחד על כנף הבית לבושה ועדויה לתפארת וברכסה על ידה הענוגה את האצעדה המתנוצצת בספיריה ובאבניה היקרות המשובצות בה? יתכן כי ברעיונות האלה שגתה עתה, ואם לא הם היו הגיגה רחש עתה לבה דברים טובים אחרים, יען כי היא היתה אחת הנשים אשר לאמונה תגברנה בארץ ותאהב להיות מחסה ומגינה לכל המאמינים. והנה עתה בהיותה לבושה כבוד והדר ומבריקה בהמון הספירים ואבני החפץ אשר בעדייה עליה אמרה ללכת ברגש אל אחד מבתי התפלה לאצילי העם ולשועיה בארלעאן החדש. היום הזה יום קדוש לה' היה, וביום אשר כזה שמה לה לחק להיות תמימה עם ה' ולכוֵן לבה לדברים שבצדקה. הנה היא עומדת עדויה ומקושטת, מלאה הוד ויופי מכף רגלה ועד ראשה, וכל תנועה ותנועה אשר נראה בה מפיקה חן. ברגעים האלה אמנם היה מראֶה נאוה מאד ומלא קסם, והיופי הזה עם תנועת הרצון הטוב, אשר צלחה היום על פניה, שמו עליה עתה לוית חן.

לא כמוה היתה אָפֿיליא במראֶהָ, אשר גם היא עמדה פה על ידה. הן גם שמלת האחרונה היתה שמלת משי יקרה מרהבת עין, גם מעטפתה, גם פאר מגבעתה ועדייה היו יפים וערוכים בטוב טעם, אך לה חסרו הרוך והעונג בגויתה, וקומתה הזקופה ותואר פניה הדלים והרזים לא אמרו כבוד וגם קלקלו את טעם עדייה.

– ואיה איפה היא חוה? – שאלה מארי.

– חוה עומדת על המעלות ושם היא מדברת עם מאממי.

אזן מארי לא לקחה אף שמץ דבר מכל השיחה אשר ביניהן, ואנחנו, הקורא, הבה נטה אזן לשמוע שיח שפתיהן.

– מאממי אהובתי, הן אנכי יודעת מאד, כי חשה את בראשך מאד.

– יברכך ה', חוה העדינה. אמנם בימים האחרונים ראשי לחלי תמיד; אך אל נא תדאגי לי ואל יתעצב לבך בגללי.

– אשמח מאד, כי היום תוכלי לצאת גם משער חצרנו והלאה לשאף רוח. קחי נא את זאת, מאממי, קחי נא את צלוחית השקוי הזאת מידי. – ובדבר הילדה את הדברים האלה חבקה את צוארה בידיה.

– מה לך, חמדתי? את צלוחית הזהב המעֻלפת ספירים הזאת אקח מידך? הן לא יתכן דבר כזה!

– ומדוע איפוא לא? הן את תמצאי בה חפץ, ומה חפץ יש בה לי? הן אמי מריחה את ריח השקוי אשר בה בהיותה חולה את ראשה, ואולי תעלה ארוכה גם לך. קחי נא אותה, מאממי, קחי נא.

וחוה שמה אל תוך יד מאממי את הצלוחית וכרגע ירדה בחפזון מן המעלות ותרץ אל אמה הקוראה לה בשם.

– איפה היית, חוה?

– עמדתי רק רגע אחד למען תת למאממי את צלוחתי; היא תקח אותה עמה בלכתה אל בית התפלה.

– חוה! – קראה מארי בחרון ותרקע ברגלה: – את צלוחיתך הזהב נתת למאממי? הוי, אחרי מתי תדעי דרך תבונות ועד אנה תבערי ותכסלי? לכי חיש קל והביאי הנה את הצלוחית! השמעת?

חוה התעצבה אל לבה, הורידה לארץ עיניה ותתעתד ללכת ולהשיב את הצלוחית.

– בי, מארי, הרפי נא ממנה ותעשה כטוב בעיניה – אמר סען-קלער בראותו זאת ממקום עמדו.

– לא אבינה את זאת: מה יהיה משפט בתנו בחיים אם תגדל! – קרא מארי בחרון.

– לדבר הזה ידאג יוצר האדם, אשר לו נתכנו עלילות והוא יודע עתידות – ענה סען-קלער: – אך זאת ידעתי נכונה, כי רב יהיה חלקה בעולם הבא מחלקנו אנחנו.

– אבי, בי אבי – אמרה חוה: – אל נא תדבר כזאת, כי דבריך מדאיבים את לב אמי.

מארי לא דברה עוד דבר ותבא אל תוך המרכבה, ואחריה באו אל תוכה אָפֿיליא וחוה. סען-קלער לא נלוה עמהן וישאר בביתו, ונשיקות פיו שלח אל בתו חמדת נפשו על כנפי רוח.

– הנה כי כן, חוה – אמרה מארי אל בתה בהיותן כבר בדרך העולה אל בית אלהים: – עלינו להיטיב עם עבדי ביתנו ושפחותינו, אך אין לנו להתנהג ולהתהלך עמם כמו עם רעים וקרובים, או עם אנשים הדומים לנו בערכם. הן, למשל, לו חלתה מאממי הלא אז לא השכבת אותה במטתך על משכבך?

– אנכי אדמה, אמי, כי השכב השכבתיה – ענתה חוה לתמה: – יען כי אז יכולתי בנקל לסעדה על ערש דוי ולהשגיח אליה. זאת האחת; והשנית, יען כי טוב הוא משכבי הרך ממשכב מאממי הקשה מאד.

התשובה הזאת המירה מאד את רוח מארי, יען כי חסרת טעם והגיון היתה בעיניה.

– הוי, מה לי לעשות, כי תשים הילדה הזאת את לבה לדברי ותבין הגיגי? – אמרה מארי במרירות.

– אין לעשות מאומה – ענתה אָפֿיליא מענה קצר אך רב הגיון.

חוה היתה עתה נוגה ועצובת רוח; אך תוגת ילדים היא עדי רגע. עוד אחת מעט והנה היא משתעשעה ומתענגה על כל המחזות, אשר נשקפו לעיניה בעד אשנב המרכבה העוברת הלאה במהירות.

*

– ומה, גבירות נכבדות? על מה העביר היום המטיף בבית התפלה את אפני דרשתו? – שאל סען-קלער בעת אשר כלם יחדו כבר ישבו בכבוד על יד השלחן לפני ארוחת הצהרים.

– דרשה נכבדה ונעלה מאד השמיע היום המטיף המהלל נ. –ענתה מארי: – ולאיש כמוך אמנם היה לשמוע אותה באזנים קשובות: כי את כל דעותי אני שמעתי היום מתוך גרונו.

– אם כן איפוא יכול אוכל לחרוץ משפט, כי מוסר השכל מאד היה תוכה רצוף…

– חפצה אני לאמר – בארה מארי את דבריה: – את כל השקפותי על חיי החברה ועוד ענינים כאלה השמיע המטיף בדרשתו. פנת יקרת לדבריו היה הכתוב: “את הכל עשה יפה בעתו”, ויבאר בטוב טעם ודעת את מעשי ה' בתבל ארצה בהפרידו בני אדם, כי את אלה נשא למעלה ואת אלה השפיל שבת, את אלה קרא להיות שליטים ומושלים בקרב תבל, ואת אלה – להיות עבדים נכנעים הסרים למשמעת אחרים, ועוד דברים רבים כאלה דבר בהשכל ודעת. באחת אדבר, דבש וחלב היו תחת לשונו בתארו לפני המון השומעים את כל דברי הריב והשערוריות בעם בגלל העבדות ויוכיח בחכמה ובהגיון לאמר, כי העבדות מן התורה היא וגם ספרי הקודש מצדיקים את מעשינו ופעלינו היום בדבר הזה, ויצר לי מאד כי נפקד מקומך בבית התפלה היום ולא שמעת נכוחות.

– ולי לא יצר על הדבר הזה – ענה סען-קלער. – דברים כאלה וכאלה אוכל לקרא גם באחד ממכתבי העתים בשבתי בביתי ובהקטירי את מקטרתי בכל עת תמיד, ובבית התפלה הן אין להקטיר קטורת.

– ובכן אין אתה מצדיק את ההוכחות האלה ודעתך לא כדעת המטיף? – שאלה אותו אָפֿיליא.

– מי? אני? דעי לך, קרובתי, כי אנכי לא זכיתי להיות מאלה הצדיקים ובעלי העליה אשר אור גדול כזה עליהם יזרח, ועל כן קצרה בינתי ולא אוכל לדעת את ערך העבדות היקר מאד. ובכל אלה הדעות וההשקפות, אשר באמונה יסודן, לא אמצא חפץ. לו הייתי אני מוכיח לרבים או לו דרשו ממני, כי אשמיע בתוך קהל ועדה את דעתי אני, או אז לא הכברתי מלים, לא דברתי במליצות-חידות ורק בקצרה אמרתי, כי נלחמים אנחנו בעד העבדות וכובשים אנחנו את העבדים יען כי רק את טובתנו אנחנו דורשים ורב תבואות לנו בכחם, ודברי הברורים והקצרים היו מובנים מאד לכל שומע. ואלה המטיפים והדורשים הבאים עלינו בעב הענן, בהמון מלים, מבטאים ודברים מלוקטים הלא רק אל מטרה אחת יקלעו…

– הנך מחלל את הקודש, אויגוסטין, וכלימה תכסה פני בשמעי מפיך דברים כאלה – אמרה מארי.

– האמנם כן? אבל הלא אמת יהגה פי היום. הן לו מטיפיכם11 שמעו לי, או אז יעצתים לעשות, עוד יותר חיל בדרשותיהם המחֻכמות, או אז היה להם, למשל, להוכיח בהשכל ודעת מה טוב ומה נעים לשבת יחדו באגודת רעים ולשחק בשחוק הקלפים עד אור הבוקר, מה טוב לפעמים לשתות כוס יין יותר מן המדה ועוד דברים רבים כאלה הנעשים בקרבנו, בני הנעורים! לו הוכיחו על כל אלה לאמר, כי גם אלה הם מן התורה ומתאימים הם עם דברי ספרי הקודש הלא אז שמענו את דרשותיהם בתשוקת נפש, שתינו בצמא את דבריהם ומקרב לבנו נָתַנו להם תודה וברכה.

– אבל חפצה אני לדעת באחרונה, מה היא דעתך על דברי העבדות? – אמרה אָפֿיליא בפנותה אל סען-קלער: – האם כשר וישר הוא חק העבדות בעיניך אם לא?

– קרובתי היקרה, בי אל נא תעני את נפשי “בחקירות” מן המין הזה אשר מארלעאן-החדש מוצאן, ענה סען-קלער בתנועת צחוק: – בהשיבי לך על שאלתך תשובה פשוטה ונכונה, הלא אז עוד שאלות רבות כבר ערוכות ושמורות עמך, שאלות גדולות וקשות, ואנכי כלכל אותן לא אוכל. אנכי אמָנה במספר האנשים המשליכים אבנים לפעמים אל כרם רעיהם, ואת כרמי שלי אנטור בכל עוז.

– אכן כי כן הוא דרכו תמיד – אמרה מארי – את רוחו אין לתכן ובעד ערפל ישפט. אדמה כי כן הוא עמו, יען כי איננו רד עם אֵל ועם האמונה איננו נאמן.

– אמונה? – ענה סען-קלער רתת עד אשר שתי הנשים לטשו לו עיניהן – אמונה?! האם כל אשר שמעתן בבית התפלה היום נקרא בשם “אמונה”? האם הדבר אשר יש להפכו פנים ואחור, לעקמו ולהישירו, להרימו ולהשפילו לפי רצון המון העם הדורש טובת עצמו – נקרא בשם “אמונה”? לא! אם אנכי אחפץ לבחר בדבר אמונה, אז אבקשהו בדברים הנשאים ולא השפלים ממני.

– כאשר אחזה אני, אינך מאמין, כי ספרי הקודש מתירים לנו את העבדות? – שאלה אָפֿיליא.

– ספרי הקודש היו ספרי אמי ושעשועיה – ענה סען-קלער: – הם היו חייה ובהם הגתה עד רגעה האחרון, ועל כן קשה היה לי להאמין, כי הם מתירים לנו את העבדות, אנכי האמנתי יותר באמר לי איש, כי אמי החלה לרדוף יין ושכר ולשתותם לשכרה, ללעוס עלי קטרת בשניה ולמלא אלות וקללות פיה כל היום למען הוכיחני לדעת, כי תהלה יאתה לעושה כל אלה; להניא את לבי מדעתי לא יכלה גם היא ברב לקחה, ורק אהבתי אליה אז אבדה מלבי ולא הוספתי עוד לכבדה ולהוקירה. סוף דבר: הן רק זה הוא חפצי, כי כל אחד ידע את מקומו הראוי לו. סדרי החיים באירופא ובאמעריקא, הליכות שני העולמות האלה הוקמו על יסודות כחש אשר לא יוכלו לעמוד בפני רוח היושר והצדק, בני האדם לא יתאמצו לעשות טוב וחסד ולקום על נדיבות, כי אם לחיות “כאשר יחיו אחרים”. ובכן הנה אם יאמר לי איש באמת ובתמים, כי העבדות נחוצה לנו מאד, כי לא נוכל לחיות אם לא נכבוש את העבדים אתנו ונתעמר בם כרצוננו, כי בלעדיהם נעמוד דלים וריקים ועל כן אנחנו חותרים בכל עוז לאשֵר ולקיֵם את העבדות בארץ, – הנה אך זאת היתה דרשה טובה ומלא הגיון בעיני, אך זאת היתה דרשה טובת טעם ותוכה רצוף צדק, דרשה כזאת הייתי מוקיר ומכבד גם אני. אך האיש העולה הבמתה ומעמיד פניו כמדבר נדיבות, האיש הבונה בשמים עליותיו ותומך תהפוכות אמרותיו ונאומיו על דברי ספרי הקודש, חשוד הוא בעיני מאד והנני חושב, כי גם קרבו מלא הוות.

– מי כמוך עקש וחסר אמונה! – שסעה אותו מארי.

– טוב מאד – ענה סען-קלער וישב אל ענינו ויוסיף לדבר: – שערי נא בנפשך, כי פתאום לפתע יֵרד בדרך פלא מחיר צמר-הגפן ועלה לא יעלה עוד, ועל כן ירד גם מחיר הסחורה השחורה, לאמר: מחיר הכושיים, וחדל המסחר בם; יהי לך סמוך בטוח, כי אז ימָצאו מטיפים רבים עד מהרה, אשר יהפכו פני דבריהם וגם יגלו פנים אחרים בדברי ספרי הקודש; אור חדש יזרח אז על המורים היקרים האלה פתאום וכל שומעיהם יוָכחו לדעת מפיהם לאמר, כי ספרי הקודש גזרו על העבדות…

– יהי מה – ענתה מארי בהשתרעה היטב על היצוע – ואנכי שמחה מאד, כי נולדתי בארץ אשר בה יש עבדי עולם וחוק העבדות; אנכי מאמינה מאד, כי החק הזה צדיק וישר הוא וידעתי כי בלעדיו לא יכולתי לחיות.

– ומה תחשבי אַת, חמדתי? – שאל סען-קלער את הילדה חוה אשר ברגע הזה באה הנה ובידה היא מחזיקה פרח.

– על דבר מה, אבי?

– על דבר דרך החיים, בתי: התבחרי יותר בחיים כחיי אביך-זקנך בווערמאָנט, או בחיינו אנחנו בתוך המון עבדים?

– הדבר מובן מאליו, כי טובים חיינו פה מחיי אבי זקני שם – ענתה חוה.

– ומדוע? – שאל סען-קלער בהעבירו כפו על חלקת שערותיה.

– יען כי פה אצלנו נמצא לנו את מי לאהוב – ענתה חוה לתמה.

– נאה הדבר למי שאומרם; הן רק אולת תצמיד לשונה תמיד – אמרה מארי.

– אבי, האמנם אולת דברתי הפעם? – שאלה חוה בהתרפקה על ברכי אביה.

– כן, אולת גדולה היא, סגולתי, בעיני רבים – ענה סען-קלער. – אך הגידי נא, שאהבה נפשי, איפה היית באכלנו ארוחת הצהרים?

– בעלית המקרה הייתי, אבי, בחדר משכן דודי תם. שם שמעתי בשירו את שירותיו, ואת ארוחתי הביאה לי שמה הדודה דינה.

– בשיר תם שירותיו שמעת?

– כן, שירות נחמדות מאד ישיר הדוד תם, שירות על דבר עיר ירושלים החדשה, על דבר מלאכים העוטים אור ועל דבר ארץ כנען.

– אך זה הוא פלא! אדמה, כי לפי דעתך טובות ונעימות שירותיו ממנגינות המנצחים בנגינות, האין זאת?

– אכן כי כן הוא, אבי. הוא הבטיח לי להורות גם אותי לשיר שירים.

– לֶקח בשירים? אכן חיל גדול אַת עושה בלמודים, בתי!

– הוא שר לי בשירים, ואנכי קוראה לפניו ספר התהלים וכל הדבר הקשה יבינני ויבאר לי.

– מימי לא שמעתי להג ורעות רוח כאלה – אמרה מארי בצחוק.

– צחקי רעיתי כנפשך – אמר סען-קלער – ואנכי אמר לך, כי תם תמים הוא עם אמונתו באמת והרגש הזה רגש טבעי הוא לו. היום בבוקר השכם דרוש היה לי אחד הסוסים, ויהי בעברי על פני חדר משכן תם ואשמע את קול תפלתו. הוא שפך צקון לחשו ברגש ויתפלל אל ה' בעדי בכל לבו ובכל נפשו.

– אין זאת כי אם ידוע ידע דבר עמדתך אחרי המזוזה וכי את קולו שמעת.

– אם כדבריך כן הוא איננו יודע הליכות עולם לאשורן, יען כי בין כה וכה גִלָה לפני ה' לפי תֻמו את דעתו על אמונתי הכושלת. הן תם יודע מאד, כי עלי להנחם על מעשי ודעותי החפשיות, ועל כן מתפלל הוא לה' בעדי, כי יברא בי רוח חדשה ויורני דרך תשובה…

– אקוה כי תשים אל הדבר הזה לבך – אמרה אָפֿיליא.

– כאשר אחזה הנה גם דעתך כדעת תם, קרובתי – השיב סען-קלער: – טוב מאד, ראה אראה ואוָכח לדעת מה עלי לעשות. ומה תאמרי את, חוה בתי, הכן דברתי?

 

XVII: הנרדפים ורודפיהם

היום פנה לערוב, והתנועה היתה רבה מאד במעון הקוקרים. רחל האלידיי שוטטה הנה והנה בשובה ונחת ותאסוף מאכלים שונים ומאפי תנור יחדו ותשימם אל תוך האמתחת למען יהיו צידה לדרך לאורחים, אשר בלילה הזה עליהם לנוע מזה והלאה. צללי ערב נטיו על פני חוץ; השמש נשקפה ככדור אש גדול מכנף הרקיע בפאת יֹם וקרניה האחרונות חדרו בעד החלון אל תוך החדר הקטן אשר שם ישבו דזאָרדז ועליזא רעיתו. את הילד גאררי החזיק עתה דזאָרדז על ברכיו וידו אוחזת ביד עליזא. שניהם היו נוגים ועצובי רוח, ועל לחייהם נראו עקבות דמעות.

– כן הוא, עליזא – אמר דזאָרדז: – כל דבריך אמת וצדק. נפש יקרה את וטובה ממני, ואנכי אתאמץ לשמור דבריך ולעשותם. האֵל יודע ועֵד, כי באמת ואמונה חפצתי תמיד למלא את חובתי וחזקתי להיות איש טוב אף אם תלאות וצרות רבות, פגעים ונגעים סבבוני ויסולו עלי ארחות אידם. עתה חפץ אני לשכח את כל מה שעבר ולהיות עתיד לקראת החיים החדשים אשר אליהם אשא נפשי ועל ה' אשליך יהבי.

– אנכי אהיה לעזר לך אחרי אשר יביאנו ה' בשלום לקאנאדא – ענתה עליזא. – יודעת אנכי לתפור שמלות וגם לכבס ולהחליק כלי-לבן, ושנינו יחדו בעמל כפינו נביא תמיד את לחמנו ומחסר וכפן לא נירא.

– כן הוא, עליזא, איש את רעהו נחזק, ומי יתן והיתה אגודתנו שלמה תמיד, כי הנה מה טוב ונעים בשבתנו יחדו: אני ואת וילד שעשועינו. הוי, חמדתי! לו ידעו, לו הבינו הכל מה מאושר הוא האיש היודע, כי אשת בריתו ובנו רק לו לבדו הם באמת! מדי הביטי על האנשים, אשר האֹשר הזה מוכן לפניהם, אתמה מאד, כי הם יחמדו למצא להם עוד אֹשר אחר. כן, מאושר, גבר צולח הנני עתה בעיני אף אם רק ידינו הם כבודנו והוננו ובלעדיהן אין לנו מאומה. חמש ועשרים שנה כסדרן עבדתי את עבודתי בכל כחי יום יום מן הבוקר עד הערב ומאום לא נשאתי בעמלי, כי כלי דלים וריקים, צרורי נקוב, אין כסף, אין חלקת שדה קטנה, אין עמדה ואין תקומה, ובכל זאת אהיה שבע רצון אם רק ירפו ממנו ולא ירדפו את נפשי. אעבד ואעמל בכל כחי ונתתי כפרך לאדוניך וגם פדיון נפש בננו. ובדבר אדוני הקודם הנה כבר הבאתי לו שכר בעמלי פי חמש כמחיר אשר נתן בעדי, נקי אנכי ממנו.

– אבל הן עוד טרם באה לנו הצלה שלמה – אמרה עליזא – כי עוד רחוקה ממנו ארץ קאנאדא.

– אמנם כן הוא – ענה דזאָרדז – אך לי נדמה, כי הנה כבר רוח חדש, רוח חופש הנני שואף היום אל קרבי, הדבר הזה מאמץ את רוחי ועצמה ארבה.

ברגע הזה הגיע לאזניהם קול שיחת אנשים אחדים מן החדר השני, ואחרי כן שמעו קול דפיקה בדלת. עליזא קמה ממקומה ותפתח להם.

אחרי הדלת עמד שמעון האלידיי ועוד איש אחד עמו מבני הקוקרים, והוא הציג אותו לפני דזאָרדז ורעיתו ויקראהו בשם פנחס פֿלעצער. האיש הזה היה גבה קומה וכביר כח, בעל שערות צהובות ופניו הפיקו ערמה ומזמה. חותם התום והענוה, מנוחת הנפש והבטחה לא נראה בם כמו בפני שמעון, ואכן נהפוך הוא: הכרת פניו ענתה בו לעיני הרואה על אֹמץ רוחו, ערמתו ותבונתו היתרה לראות מראשית דבר אחריתו כחוקר לכל תכלית.

– פנחס ידידנו – האיר פתח דברי שמעון – פנחס ידידנו שמע דבר מה הנוגע לך, דזאָרדז, ולהנלוים עליך, ולך טוב מאד לשמוע ולדעת את הדבר הזה.

– כן הוא, אמנם שמעתי דבר מה – אמר פנחס. – בלילה העבר בהיותי בדרך סרתי אל בית-מלון קטון העומד בדד מעבר לדרך ללון שם. נפשי היתה עיפה מאד מעמל הדרך, ועל כן בחכותי עד אשר יכינו לי מקום משכב שכבתי באחת הפנות על ערמת שקים, התכסיתי באדרת שער והשנה תקפתני. שתים או שלש שעות ערבה לי שנתי מאד, ואחרי כן הקיצותי ואראה והנה אנשים אחדים יושבים לפני השלחן והם משוחחים ושותים יחדו. הבה, אמרתי, אַטה נא אזן לשמוע ולדעת על מה יסבו אפני דבריהם, ואשמע, כי את שם הקוקרים העלו על ראש שיחתם. “אין כל ספק בדבר, אמר אחד מהם, כי במושב הקוקרים יתלוננו ויתחבאו עתה”… הדבר הזה העיר בי רוח תשוקה לשמוע את כל דבריהם. בשום לב לבלי ידח מהם נדח, ורוח מבינתי ענני, כי רק על אלה הבורחים ישאו דעם. אנכי שכבתי תחתי ואשמע את כל סוד שיחם, מועצותיהם ותחבולותיהם. הם החליטו אֹמר, כי את האיש הצעיר יתפשו והשיבוהו אל אדונו, והוא ייסרהו מוסר אכזרי למען יראו יתר הכושיים וייראו לעשות כמעשהו – לברוח בהחבא מאדוניהם; את אשתו יוליכו שנים מהם שבי ארלעאנה ושם ימכרוה, הם נקבו את המחיר בעדה מאלף ושש מאות עד אלף ושמנה מאות שקל; את הילד, לפי דבריהם, יש להשיב לסוחר אשר קנהו ויתן כסף מחירו, ואת דזים ואת אמו אמרו להשיב אל אדוניהם. אף עוד זאת אמרו, כי באחת הערים הקרובות יקחו עמם גם שני שוטרים-סרדיוטים, שהם יהיו בעוזריהם לתפוש את הבורחים, ואת האשה הצעירה אמרו גם להביא בפלילים. אחד מהם, איש שפל קומה ודובר הוות, נכון להשבע עליה, כי קנין כספו היא ובכן יקבל רשיון להוליך אותה לארץ הנגב. הם יודעים אל נכון, כי אנחנו נוסעים מזה בלילה ואיזה הדרך נעבור, וששה או שמנה אנשים ירדפו אחרינו. ובכן, הבו עצה, מה לנו איפוא לעשות?

רוח שממון לבשה את כל אגודת השומעים אשר עמדו פה. רחל האללידיי, אשר כמעט רגע לשה בצק, עמדה תחתיה, ידיה נשואות למעלה ופניה מפיקים עצבון, שמעון צלל במחשבתו כמבקש עצה ותחבולה, עליזא חבקה בשתי ידיה את אישה ותבט אל פניו בעינים מפיקות פחד וחרדת לב, ודזאָרדז עמד משמים ומעיניו התמלטו כידודי אש. לבו הרגיש עתה כאב אנוש וצרה, כאיש היודע, כי את אשתו ימכרו עוד מעט בתוך קהל ואת בנו ישלחו הנגבה אל סוחרי העבדים, וכל אלה יעָשו על12 פי חקי המדינה…

– דזאָרדז! מה לנו לעשות עתה? – שאלה עליזא בשפל קולה ולבה הולם פעם.

– אנכי יודע מאד את אשר עלי לעשות – ענה דזאָרדז בצעדו הנה והנה בחדר ובהתבוננו אל קני-רוביו.

– הוי, הוי! – קרא פנחס: – ראה נא, שמעון, ראה מה יהי פעלנו ובמה נושע!

– רואה אנכי – ענה שמעון באנחה – ואני תפלה לאלהים לבלי יביאנו לידי נסיון כזה.

– אינני חפץ להביא את נפש איש מכם בצרה עמי יחדו – אמר דזאָרדז: – הואילו נא רק לתת לי עגלה והראוני את הדרך אלך בו – ואנכי לבדי אסע אל התחנה הקרובה. הן דזים הוא גבור חיל, אמיץ רוח ועשוי לבלי חת וגם אימת מות לא תבעתהו, וכמוהו הנני גם אני.

– טוב ויפה מאד – ענה פנחס – אך בכל זאת, ידידי, הלא מורה דרך נחוץ לכם מאד. אמנם יכול תוכל לדבר עם אויבך בשער ולצאת לקראת נשק, אולם הדרך תלך בו ידעתי אני והוא מוזר לך.

– אבל חלילה לי מהתעות גם אתכם בדבר הרע הזה חלילה לי – אמר דזאָרדז.

– להתעות? – ענה פנחס בהביטו עליו בתנועת צחוק – אל תירא, ידידי, כי להתעות אותי לא אתנך.

– פנחס הוא איש נבון ונזהר מאד לנפשו – אמר שמעון: – וזאת היא עצתי היעוצה לך דזאָרדז: בטח בו בכל אשר תפנה ובעצתו ינחך. אך לו שמעני ידידי – הוסיף בשימו ידו על שכם דזאָרדז ויראה לו על קני-רוביו: – הזהר נא באלה והיה מושל ברוחך: דמי בני הנעורים חמים הם מאד.

– אנכי לא אשתער על כל איש ולא אתנפל עליו בחמה שפוכה לעולם – עה דזאָרדז. – הן רק אחת שאלתי מאת יושבי הארץ הזאת אותה אבקש, כי ירפו ממני ויעזבוני לנפשי והלכתי בלי פגע אל אשר ישאני גורלי. אך…

הוא נאלם דום רגע, עיניו הפיקו תוגה נצחת ופניו רעמו בשלום מאד, ואחרי כן הוסיף:

– אחות היתה לי וגם אותה מכרו בשוק בארלעאן-החדש. אנכי ידעתי מאד, כי לדראון ולחרפת עולם נמכרות שם האמללות מבנות שבטי, ואיככה אוכל וראיתי בהגזל ממני אשת נעורי ובהמכרה בהיות לאל ידי להגן עליה ולעמוד על נפשה? לא, לא, ה' יהיה בעוזרי ואנכי אלחם לה עד נטף דמי האחרון, וכל עוד נפשי בי ונשמת שדי תחיני לא אתן לאנשי און האלה לגזול ממני את אשתי ואת בני! האמנם תרשיעוני באמרי לעשות כזאת?

– חלילה לאיש מהרשיעך על הדבר הזה – ענה שמעון: – אוי אוי לארץ החונפת מרעת יושביה ואוי אוי לאלה אשר מהם תפתח הרעה!

– ואתה, אדוני, לא עשית זאת לו היתה נפשך תחת נפשי?

– אנכי מתפלל לה' שלא יביאני לידי נסיון – ענה שמעון.

– ואנכי מגן לך, ידידי דזאָרדז – אמר פנחס בנשאו למעלה את שתי ידיו החזקות כמטילי ברזל. – הכנע אכניע כל איש אשר יקום עליך להרע לך, לא אחוס ולא ארחם!

דזאָרדז חשב מחשבות רגעים אחדים, ואחרי כן אמר: אדוני היקרים, עוזרי ומפלטי, אולי טוב לנו למהר ולהחיש מעשינו ולברוח עד מהרה?

– הן עיני קדמו היום אשמורות ואקום בשעה הרביעית וארוץ הנה, כשתים או שלש שעות יצאתי ממקומי לפני המועד אשר יעדו הרודפים לשום לדרך פעמיהם. לפי דעתי לא טוב לנו לנוע ממקומנו בעוד יום לבלי יחשדונו רואינו בכפרים אשר נעבור, אולם בעוד שעות שתים נוכל לצאת לדרכנו. עתה הנני לסור אל מיכאל קראָסס: לו יש סוס אביר וקל המרוץ ואבקש אותו כי ישלחנו ברכבו עליו. הוא יסע מאחרינו והיה לנו לעינים וכאשר יראה אנשים רכבים בדרך והודיענו דבר בקול ירית קנה-רובה. ואת דזים ואת אמו אזהיר, כי יהיו נכונים לדרך בתחלת הערב. התאושש, דזאָרדז ידידי, חזק והתחזק ואל יפול עליך לבך? הן זאת הפעם לא הראשונה היא לי לחלץ מצרה נפשות אחיך בני שבטך. – ובדבר פנחס את הדברים האלה מהר לצאת מן הבית.

– פנחס הוא איש נבון – אמר שמעון: – הוא יעשה כל דבר אשר יש לאל ידו לעשות למען העמיד לך רֶוח והצלה.

– אבל מר לי מר, כי הנכם מביאים את נפשכם בסכנה בגללי – ענה דזאָרדז.

– אחת אשאל ממך, דזאָרדז, חדל נא מדבר דברים כאלה. הן בעשותנו זאת הלא רק את חובתנו אנחנו ממלאים ולא נוכל לעשות אחרת. ואת, אֵם רחמניה, – אמר בפנותו אל רחל: – הכיני נא עד מהרה לידידנו האורחים ארוחת הערב ואכלו לשובע נפשם טרם צאתם לדרך.

בעת אשר רחל ובניה שלחו בחפץ כפיהם לאפות רקיקים, לצלות צלי ולהכין עוד מאכלים אחרים לארוחת הערב, ישבו דזאָרדז ועליזא בחדרם וישפכו שיחם איש בחיק רעהו וידברו בצר רוחם, כאשר יוכלו לדבר איש ואשתו אהובת נפשו ברגעי צרה כאלה…

– עליזא – הגה דזאָרדז ברוחו הקשה – האנשים אשר יש להם אוהבים, הון וכסף, בתים, שדות ועוד דברי חפץ לא יוכלו לאהב איש את רעהו באהבת אמת ואמונה, כאשר נאהב אנחנו איש רעהו, – הן לנו אין כל בלתי אם האהבה הטהורה הזאת. לפני דעתי אותך, עליזא, לא הראה לי כל איש אותות אהבה בלעדי אמי האובדת ואחותי האמללה. כמו עתה אשוה תמונת עמיליא אחותי נגדי ואזכרה את הבוקר הנורא, אשר אז הוליך אותה הסוחר אחריו. היא קרבה אל הפנה, מקום שם נמתי שנתי, ותאמר: “דזאָרדז אמלל, הן אוהבתך האחרונה מָפרדה ומגלה עתה ממך. מה תהי אחריתך עתה, עלם אמלל?”… אז התעודדתי, קמתי ממשכבי, חבקתיה בזרעותי ואתן בבכי קולי, ואתיפח ואהגה נכאים, וגם היא בכתה עמי רב בכי. במרוצת עשר שנות עמל וצרה מן העת ההיא לא שמעה אזני דבר אהבה ורצון אחד, לבי יבש כחרש מרב יגון וכעס אשר דכאוהו תמיד – עד שקמת, עליזא, עד שקמת ותפיחי בי רוח חיים חדשים. אהבתך החיתה את נפשי ואהי לאיש אחר. ועתה, סגולתי, הן אתן את נפשי לממיתים, אך את כבודך לאחר לא אתן; האיש אשר יחפץ לגזול ממני את רעיתי לא ישיגה בלתי אם יעבור על גויתי…

– אל רחום וחנון, הצילנו נא ברחמיך הרבים! – מררה עליזא בבכי: – הוציאנו נא בשלום מן הארץ הזאת יחדו, הנה רק זאת היא שאלתנו ממך היום!

– האמנם ה' שוכן בקרבם? – אמר דזאָרדז כמו אל נפשו בלי פנות אל רעיתו. – הלא עיניו רואות את כל מעשיהם, ולמה יחשה, יתאפק? למה יעמוד מרחוק ולא ישלם לעושי רע כרשעתם? והם יתאמרו, כי גם ספרי הקודש מצדיקים את מעשיהם! גם הממשלה, גם כח ועוז, גם המשל ופחד עמם, רק עמם! הם עשירים, בריאים, מאֻשרים וצולחים, הם חיים חיי עושר וכבוד בעולם הזה ומקוים לקבל שכר טוב גם בעולם הבא, כל ימיהם הם מבלים בעונג ושמחה, עושים את כל הטוב והישר בעיניהם, ואנשים ענוים, צדיקים, ישרים והולכי תום הם תוכו לרגליהם ועפר רגליהם ילחכו, אותם יקנו, ימכרו, יסחרו בחלבם, בדמם, בלשד עצמותיהם, בדמעות עיניהם ובנשמותיהם, – והאלהים רואה את כל זאת ומחריש!

– דזאָרדז ידידי, – אמר שמעון אשר ישב בחדר הבשול וישמע את קול התלונה הזה. – שמע נא את דברי המזמור הזה, אולי יָקֵל הוא מעליך משא יגונך.

דזאָרדז הגיש את כסאו אל הפתח; עליזא מחתה את דמעותיה מעל לחייה ותקרב אל הפתח גם היא. ושמעון קרא בקול מעל ספר התהלים את הדברים האלה: “…ואני כמעט נטיו רגלי, כאין שופכו אשורי, כי קנאתי בהוללים, שלום רשעים אראה כי אין חרצובות למותם ובריא אולם. בעמל אנוש אינמו ועם אדם לא ינוגעו, לכן ענקתמו גאוה, יעטף שית חמס למו, יצא מחלב עינימו, עברו משכיות לבב, ימיקו וידברו ברע עשק. ממרום ידברו, שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. לכן ישיב עמו הלום ומי מלא ימצו למו, ואמרו: איכה ידע אֵל ויש דעה בעליון?” האם כן יחשוב לבך גם אתה, דזאָרדז?

– אמנם כן יחשב לבי – ענה דזאָרדז – וכמו בידי כתבתי את הדברים האלה.

– כי עתה שמע נא עוד נכוחות – אמר שמעון ויוסיף לקרא:… “ואחשבה לדעת זאת, עמל הוא בעיני, עד אבא אל מקדשי אֵל, אבינה לאחריתם; אך בחלקות תשית למו, הפלתם למשואות. איך היו לשמה כרגע, ספו תמו מן בלהות. כחלום מהקיץ. אדוני, בעיר צלמם תבזה, כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן. ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך, אחזת ביד ימיני, בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני… כי הנה מרחוק יאבדו, הצמת כל זונה ממך, ואני קרבת אלהים לי, טוב שתי באדוני ה' מחסי”.

דברי האמת והאמונה הטהורה האלה, אשר יצאו מפי הזקן התמים וטוב הלבב, פעלו פעולה עזה על נפש דזאָרדז המדוכאה, כדבר אלהים. ככלות הזקן את קריאתו זאת ישב האיש הצעיר יחיל ודומם ועל פניו רחפה רוח מנוחה והשקט.

– לו היה לנו, בני האדם, רק העולם הזה – אמר שמעון – או אז היתה לך הצדקה לאמר: האין אלהים שופטים בארץ? אך הן נפלאו מפעלות תמים דעים, כי את אשר יאהב יוכיח, ובנסיונות רבים, בצרות ובתלאות רבות ינסה את בחיריו בעולם הזה. האמן בו אמונה אֹמן, אל תשים לבך לכל הקורות אותך פה עלי אדמות וקוה אליו, כי ירבה שכרך בעולם הבא.

לו השמיע אחד המטיפים דברים כאלה מעל הבמה, לו יצאו דברי מוסר כאלה מפי אחד הנואמים המלקטים דברי מליצה מספרים שונים והיו לאחדים בשפתותיהם לנחם אמללים וקשי יום, לרפא לשבורי לב ולחבש עצבותם – לא היתה פעולתם שלמה על המון שומעיהם; אך הדברים האלה יצאו מפי איש, אשר כמעט בכל יום תמיד יוטל עליו עונש כסף או יחָרץ עליו משפט לשבת במשמר על עבדו את האלהים באמת ועל היותו עבד לרבים אמללים, ועל כן פעלו פעולתם אמונה בלב האובדים היושבים פה ויהיו כרפאות לבשרם.

רחל החזיקה באהבה רבה ביד עליזא ותביאה אל השלחן לתת לה ארוחת הערב. בעת אשר כלם יחד כבר ישבו לפני השלחן, נשמע קול דפיקה קלה בדלת ואל החדר באה רות.

– הן רק לרגע אחד סרתי הנה לתת לך פוזמקאות קטנות למען בנך הילד – אמרה הבאה בפנותה אל עליזא. – שלשה זוגות ישנם פה והן של צמר וטובות מאד ובקאנאדא הלא הקור יגדל. ומה, עליזא, אדמה כי אֹמץ רוחך לא עזבך? – הוסיפה בשבתה על יד השלחן אצל עליזא ותלחץ באהבה את ידה ולהילד גאררי נתנה צפיחית. – הן רקיקים רבים הכינותי למענו להיות לו צידה לדרך.

– במה אודך ובמה אכף לך, כי הגדלת חסדך עמדי? – אמרה עליזא.

– לו שמעיני, רות, ואכלי אתנו לחם, – אמרה רחל.

– לא אוכל, לא אוכל. הן את ילדי עזבתי על יד דן ועוגת המצות נאפות עתה בתנור. ובכן צאתכם לשלום, עליזא ודזאָרדז, וה' יצליח דרככם! – ורות מהרה לצאת ולשוב לביתה.

אחרי עבור זמן מה קרבה אל הבית עגלת צב גדולה. הלילה היה ליל בהיר וברקיע השמים התנוצצו כוכבים. פנחס מהר לרדת מעל שולי העגלה להושיב בה את האורחים. מן הבית יצא דזאָרדז בנהלו בידו האחת את עליזא ועל ידו השניה ישב בנו הילד. אחריהם יצאו שמעון ורחל לשלחם. פה היו גם דזים ואמו הזקנה, אשר באו הנה בלוית פנחס. עליזא ברכה את אוהבתה היקרה, רחל, ברגש ובלב מלא תודה. שמעון היה לעזר לה לעלות על העגלה ויושיבה בתוכה על עור שור אשר הוצע בה. את הזקנה אֵם דזים הושיבו על ידה, דזאָרדז ודזים ישבו לקראתן ופנחס עלה וישב על שולי העגלה.

– ברוכים אתם בצאתכם, ידידי! – קרא שמעון בעמדו על כנף הבית.

– יברכך ה'! – ענו האורחים קול אחד.

והעגלה העמוסה משא לעיפה נעה ממקומה ותעבור הלאה בדרך על החריצים וחדודי הטיט הקופאים בקרח.

כל שיחה לא היתה בין הנוסעים, יען כי רעש האופנים החריש אזניהם עד בלי נשמע קול. והעגלה עברה דרך חרשות ומישורים, אשר דומית תוגה שוררה בהם, עלתה הרים ירדה בקעות ותלך ותחלף הלאה הלאה. הילד נם שנתו על ברכי אמו. רוח הזקנה הנבהלה החל לשקט לאט לאט ובאחרונה כמעט עבר פחד לבה, ובהיות לילה רוח מעט גם לעליזא מעצבה ומרגזה ושמורות עיניה נסגרו לרגעים, כי יד השנה החלה להתגבר עליה. אין אומר ואין דברים בין הנוסעים, בלתי אם פנחס לבדו, אשר נהג בסוסים, הוא היה שוקט ובוטח ויתן בשיר קולו.

השעה השלישית אחר חצות לילה ולאזני דזאָרדז הגיע קול שעטות פרסות סוס מרחוק, ויגע ביד פנחס להעירו עליו. ויעצור פנחס בסוסים ויכרה אזן לשמוע היטב.

– אין זאת כי אם מיכאל הוא הרוכב על סוסו וקרב אלינו – אמר באחרונה. ויעמוד על שולי העגלה וישלח ראשו בעד המכסה ויבט ויתבונן אל אֹרך הדרך מרחוק.

מעל פסגת אחת הגבעות נשקפה מרחוק תמונה כהה, תמונת איש רוכב על סוסו הרץ בגבורה ויגמא ארץ תחתיו.

– בטוח אני, כי מיכאל הוא זה, הוא ולא אחר – אמר פנחס שנית.

דזאָרדז ודזים קפצו מתוך העגלה ויעמדו על ידה וישימו פניהם אל מקום משם נשקף הרַכָב ויחכו לו. והנה ירד הרץ מעל הגבעה אל הבקעה ותמונתו לא נראתה עוד, אך שעטות פרסות סוסו נשמעו יותר ויותר. באחרונה נראה הרכב בקרבת המקום.

– אכן מיכאל הוא זה – אמר פנחס וירים קולו ויקרא: – הוי, מיכאל, הֵנה!

– האתה הוא, פנחס?

– הן! ומה בפיך? האם קרובים הם?

– הם ממהרים לרוץ אורח מאחרי! כלם שכורים, הומים ושוקקים כזאבי טרף, וכלם הם כשמנה או עשרה אנשים!

עוד הוא מדבר והנה מרחוק נשמע קול שעטת פרסות סוסים רצים במרוצה קלה.

– עלו הנה, בנים, אל תוך העגלה! – קרא פנחס: – אם עלינו יהיה לצאת לקראת נשק ולהלחם בם הנה אנכי אַראה לכם מקום!

דזאָרדז ודזים מהרו לעלות אל העגלה, פנחס דפק את הסוסים והם נשאו את העגלה כמו על כנפי רוח; מיכאל רכב מאחריהם גם הוא חיש קל. קול פרסות סוסי הרוכבים הלך הלך וקרב, את הקול הזה שמעו עתה גם הנשים ותשלחנה לרגעים את ראשיהן בפחד לבב בעד מכסה העגלה ותבטנה אחריהן ותראינה את אגודת הרודפים ואת תמונותיהם, אשר נשקפו כצללים מעל רכסי ההרים, אשר השחר כבר היה פרוש עליהם, הנראים מרחוק. אחרי עברם עוד ככברת ארץ ראו הרודפים אל נכון את העגלה, אשר מכסֶהָ הלבן נשקף מרחוק, וקול מצהלותיהם הגיע לאזני הבורחים. עליזא הנבוכה והשוממה עד אשר כמעט לא קם בה רוח לחצה בכח את ילדה אל לבה; הזקנה האמללה יללה ובכתה בשפכה מרי שיחה בתפלתה אל אֵל, ודזאָרדז ודזים דרכו את קני רוביהם בידים רועדות. באחרונה השיגום רודפיהם… פה נטתה העגלה הצדה והנוסעים באו למקום שם נמצאו סלעי מגור וכפים, אשר אחד באחד התלכדו ויהיו בדמיונם כהר נשפה העומד בדד על פני המישור המוקף גדר. צל תבנית הסלעים האלה נשקף עתה על פני הרקיע כמו נד גדול מאד אשר גובה לו ויראה לו וכמו הבטח הבטיח להיות מקלט, מחסה ומסתור לנודדים האלה. את המקום הזה ידע פנחס מאד, כי אותו עבר לארכו ולרחבו פעמים רבות בצאתו הנה לצוד צידו, ועל כן דפק את הסוסים ויחתור בכל עוז למהר לבא הנה.

– הנה כבר באנו אל מחוז חפצי! – קרא בקפצו מעל שוליי העגלה: – עתה מהרו כלכם לצאת מתוך העגלה וצאו בעקבותי13 לעלות אל ראש הסלעים. ואתה, מיכאל, אסור נא את סוסך אל העגלה ועד מהרה תרוץ אל עמרם ובא הנה חיש קל בלוית בניו, לקום לעזר לנו!

כל הנוסעים קפצו עד ארגיעה מתוך העגלה.

– הֵנה, הֵנה! – הוסיף פנחס לקרא בקול מפקֵד בקחתו את גאררי הקטן על זרועותיו – שוו רגליכם כאילות ורוצו אחרי כלכם בכל כחכם!

בין רגע אחד עברו כלם את הגדר וירוצו יחד אל רמת הסלעים, ומיכאל עשה כמצֻוה עליו ויאסור בין כה וכה את סוסו אל העגלה ויחלף ויעבור הלאה כמו רוח.

– הלאה! – פקד פנחס על הרצים אחריו אשר לנוגה השחר הכהה ראו את המשעול הצר והמעֻקל העולה עד ראש הפסגה: – הנה פה יש מערת-מארב אשר היתה לצַיָדינו תמיד למקום-חפץ! לכו אחרי, ידידי!

פנחס רץ ראשונה ויהיה כמאסף לכל המחנה, דזים הלך אחריו בנשאו על שכמו את אמו, ועליזא ודזאָרדז הלכו באחרונה. ברגעים האלה באו רודפיהם עד הגדר וירדו מעל סוסיהם ויתעתדו לרוץ אחריהם ופיהם מלא אלות וקללות נמרצות. והבורחים עלו ברגעים אחדים על ראש הפסגה ויבאו במקום צר, אשר שם יכלו לעבור רק אחד אחד, ובתָוֶך בין שני שִנֵי הסלעים נשקף בור שחת עמוק, אשר כאמה רחבו, וכֵפים גבוהים ונצבים כמו נד התנשאו ממעל לו. פנחס פסח על בור-שחת הזה ואת הילד אשר על זרועותיו הוֹשיב על מצע הצמחים, אשר כסה את כר המישור על ראש הפסגה.

– עתה פסחו גם אתם והצילו את נפשותיכם! – קרא אל הנשארים. וידלגו כלם בשלום על הפחת הזאת איש אחרי רעהו. צורים אחדים, אשר עמדו נפרדים מהמון סלעי המגור, היו לבורחים כמצודה ומחסה ויכסום מעיני רודפיהם.

– הנה עתה כלנו נצבים פה! – אמר פנחס בשלחו ראשו ממארבו להביט ולהשגיח אל רודפי נפשם, אשר ברגע הזה קרבו בסאון וברעש אל תחתית הסלעים. – הבה יגשו נא הנה ללכדנו אם יש לאל ידם; הלא כל החפץ לגשת הנה עליו לעבור יחידי בין שני הסלעים, והיה בהעפילו לעלות אלינו ונפל שדוד תחתיו, כי ירה ייָרה. האף אין זאת, ידידים?

– אכן כי כן הוא – ענה דזאָרדז – אולם אחרי אשר הדבר נוגע לעצמנו ובשרנו, על כן נשליך נפשנו מנגד לבדנו ואנחנו נתגר בהם מלחמה.

– הלחם, הלחם לך, מחמדי, ואנכי אחריש ואתענג לראות פעלך וגבורתך – אמר פנחס בנחת. – אבל ראה נא, ראה – הוסיף בהשגיחו אל הנעשה בתחתית ההר – ראה, מה מאד יהמו וידברו שם בחום רוחם ורום עיניהם ישאו כיונים אל ארובותיהם. אולי טוב להודיע אותם מראש, לבלי יעפילו לעלות, כי המות אורב להם מראש הפסגה? השמיעם נא, השמיעם בענות כבוד, כי החצים יפלחו כבדם טרם יגיעו אלינו!

לנוגה השחר יש להכיר עתה ולדעת מי ומי הם הרודפים. בהם נראה את שני מיודעינו מכבר, הלא הם תם לאָקער ומארקס, שני שוטרים-סרדיוטים, ועליהם נלוו פוחזים וריקים אחדים שהלכו אחריהם בגלל השתיה כדת, אשר נתנו להם באחד מבתי המלון.

– ומה תאמר, לאָקער? – אמר אחד מהם – הנה נפל נפלו הארנבות בנקל אל הפח ובאפס יד צדנום!

– כן הוא, הנה נשקפים ראשיהם מגבוה והנה גם משעול לעלות אליהם – ענה לאָקער. – הבה נעפיל לעלות כלנו באגודה אחת אל ראש הפסגה, סביב נשית עליהם ובנקל נתפשם תחתיהם: הלא מרום שבתם לא יקפצו פעם אחת למטה.

– אבל, לאָקער, הן הם יוכלו לירות בנו חצים מגבוה, והדבר הזה מר הוא מר מאד.

– הוי, מארקס – אמר לאקער בשפתי לעג: – הנך חרד תמיד לנפשך יותר מדי. אל תירא היום: הן הכושיים מוגי לב הם ולא יתנפלו עלינו.

ברגעים האלה עלה דזאָרדז על שן סלע מעל לראשיהם וישאלם בנחת קולו:

– אדונים, מי אתם ואת מי אתם מבקשים פה?

– מבקשים אנחנו את הכושיים אשר ברחו מאדוניהם – ענה לאָקער: – אנחנו מבקשים את דזאָרדז גארריס, את אשתו עליזא גארריס ואת ילדם, ועוד גם את דזים סעלדען ואת אמו הזקנה. פקידי המקום מלאו את ידינו לתפשם וגם שוטרי הפקידות באו אתנו להיות לעזר לנו. אך אולי אתה הוא האיש דזאָרדז, אשר אנחנו מבקשים?

– כן הוא, דזאָרדז גארריס הוא שמי ואחד האדונים בקענטוקי היה האלוף לראשי לפנים; אך עתה הנני איש חפשי ככל יתר בני האדם החפשים אשר להם נתנה הארץ, ואשתי וילדי לי הם. גם דזים ואמו עמנו הם יושבים פה. הן האלהים נתן עוז בידנו וגבורה בימיננו לעמוד על נפשנו ונכונים אנחנו להלחם עם הקמים עלינו בכח וחיל. יכולים אתם לעלות הנה אם יש את נפשכם, אבל הנני מעיד בכם מראש, כי כל הקרב14 הנה ירה ייָרה ודמו בראשו יהיה, כזאת תהיה גם אחרית השני, השלישי, הרביעי עד האחרון באגודתכם.

– רב לך, רב לך, איש צעיר! – ענה לו קול מתחת, קול איש שפל קומה ועב – לא טוב לך לדבר דברים כאלה, הן עיניך הרואות, כי בעלי משרה אנחנו, גם החוק וגם הרשות עומדים לימיננו והכנע נכניע אתכם, על כן זאת עשו לטובתכם: הכנעו לפנינו בשלום וקבלו עליכם את הדין!

– אכן ידעתי15, כי גם החוק וגם הרשות עומדים לימינכם – ענה דזאָרדז במרירות – וגם ידעתי מאד את אשר אתם חפצים לעשות: את אשתי תשלחו לארלעאן-החדש למכרה שם, את בני הילד תשליכו אל עגלת סוחר העבדים כעגל המובל לטבח, ואת אם דזים הזקנה תסגירו שנית בידי אדוניו למען יוסף להפליא את מכותיה ולהפגיע בה את עון בנה אשר ברח ממנו. את דזים ואותי אתם חפצים להשיב לאלה האנשים חסרי הלב, אשר אותם תקראו בשם “אדונינו” למען יוסיפו לענות את נפשנו ולעשות עמנו כלה! וחקיכם הם התומכים בימינכם לעשות כזאת? אוי לחקים כאלה ואוי אוי לאנשים הבאים לקַיֵם אותם! אך הן עוד טרם נתפשנו בידיכם, ואנחנו בזים לחקיכם ולהארץ אשר לה חקים כאלה. אנחנו נשבעים בשם הבורא שמים וארץ, שהוא אלהי הרוחות לכל בשר, כי הגן נגן על חֻפשנו ונלחמנו עליו עד נטף דמנו האחרון!

דזאָרדז עמד על ראש הפסגה בדברו את הדברים האלה ברגש. השחר הגיה אורו על פניו הכהים, עיניו השחורות הפיצו זיקי חמה וחרון, וידיו היו נשואות לשמים כמתאונן על רעת בני אדם וכמבקש צדק ומשפט מאת השוכן שחקים.

מעמד דזאָרדז, קול דברו וכל תנועותיו פעלו ברגעים הראשונים פעולה נשגבה על העומדים מתחת ויחרישו כלם כמוכי תמהון. אכן יש כח נסתר באֹמץ-רוח והוא פועל פעולתו גם על לבות קשים כאבן. רק מארקס לבדו לא התרגש על כל אלה, וכמעט כלה דזאָרדז את דבריו האחרונים כונן את קנה הרובה אשר בידו ויור עליו חצו בעוד אשר הדומיה שררה בין העליונים והתחתונים.

– הלא כמחיר אשר נקבל בעד החי בקענטוקי נקבל גם בעת המת – אמר בקרת רוח במחותו בכנף בגדו את קנה-רובהו.

דזאָרדז קפץ אחורנית. עליזא השמיעה זעקת שבר, יען כי החץ עבר על פניו.

–אין רע, עליזא, היי שוקטה! – הריץ דזאָרדז עד מהרה דברו למען הרגיע את רוחה, – ואתה, דזים – הוסיף בפנותו אל רעהו – התבונן נא אל קנה-רובך ועמוד לימיני. אנכי אורה חץ אל הראשון אשר יעפיל לעלות הנה, אתה תכונן קנה-רובך אל השני, וכן נוסיף לעשות לכל אחד מהם. הלא בין תבין, כי עלינו לחוס על חצינו לבלי יעלו בתהו.

– ומה אם תחטיא את המטרה?

– קלע אקלע אל המטרה ולא אחטיאה – ענה דזאָרדז במנוחת נפש. ובדברו זאת כונן קנה רובהו אל המקום אשר משם היה לאחד הרודפים להֵרָאות ראשונה. לאָקער אמיץ הלב ברודפים העפיל לעלות ראשונה, אחריו יצא עוד גבור שני, ואחריהם העפילו לעלות על רגליהם ועל ידיהם גם יתר הרודפים. האחרונים האיצו בראשונים ואיש אל רעהו אמר חזק. והנה כמעט על עברי פי הפחת העמוקה בין שני הסלעים נראו פני לאָקער השרועים. דזאָרדז ירה וחצו בא אל צלע לאקער ויפצענו פצע אנוש מאד; אך הוא לא נסוג אחור אף בהיות כאבו גדול, ובקול מר צורח, כקול שור-פר פרוע, דלג על פי הפחת ורגליו עמדו בעבר השני.

– ידידי – אמר פנחס אליו בצאתו פתאום לקראתו ממחבואו: – הן במקום הזה אין לנו כל חפץ בך ואורח לא-קרוא הנך לנו עתה. – ובדברו זאת הדפהו בידיו החזקות לאחוריו אל תוך הפחת העמוקה…

תם לאָקער טֻלטל טלטלה גבר למטה ומדי נפלו נאחז בסבכי עצים, בקמשונים ובחוחים אשר נעקרו ממקומם בכח מפלתו וישמיעו קול נפץ, אבנים ורגבי עפר הוסעו ממקומם ועמם יחד ירד מגובה עשרים רגל עד קרקע הפחת. לולא נאחז ברדתו שמה בסבכי העצים, או אז התמוללה גויתו פעם אחת ולא הוסיף עוד קום. אולם גם עתה היתה מכתו גדולה מאד ומצבו נורא.

– אכן שֵדי שחת הם! – קרא עתה מארקס בשובו אחור לרדת מעל רמתו. אחריו נסוגו אחור גם יתר הרודפים ובתוכם גם השוטר שפל הקומה ובריא הבשר, אשר שאף עתה רוח בכבדות.

– שמעוני נא, אחי – אמר מארקס: – אתם סובו פנו לכם שם הצדה וחלצו את נפש לאָקער משחת, ואנכי ארכב על סוס חיש קל לבקש עזרה! – בפיו דבר ובידיו קים דברו, ומבלי שום לב לדברי רעיו מהר לעלות על סוסו ויחלף ויעבור הלאה.

– הראיתם מימיכם נפש בזויה כזאת? – שאל אחד הנשארים את רעיו: – הן הוא היה הראשון בחלוצינו ולרגל ענינו באנו הנה והוא הראשון אשר הפך עורף ויברח!

– יקחהו אפל – ענה גם השני – ואנחנו הבה נרדה נא ונראה מה שלום לאָקער שם בתחתית הבור.

רגעים אחדים עמדו כלם מחרישים וישמעו אנחות לאָקער ואנקותיו, כי כאוב נשמע עתה מעפר קולו, ואחרי כן החלו לחדור בין סירים סבוכים, קוצים וברקנים, חורי עפר וכפים, אשר חסמו הדרך בעדם, עדי בואם באחרונה אל מקום שם שכב שדוד הגבור הזה ויאנח בשברון מתנים מגודל הכאב.

– ומה, היש עוד מתום בבשרך? – שאל אותו אחד מהם.

– הרימוני נא, אחי, הרימוני והוציאוני מזה – חנן לאקער קולו באנחה. – הוי, ארור יהיה הקוקר ההוא, כי ידו הביאה עלי קפדה!

בעמל רב הוקם הנפצע על רגליו על ידי אנשי בריתו והם חלצוהו מן המצר ויקריבוהו אל מקום מעמד סוסיהם.

– הוי, לו יכולתם להביא אותי למצער שמה אל בית המלון הקרוב – הוסיף תם לדבר בקול תחנה. – אנא, תנו נא לי מטפחת לחבש את פצעי האנוש ולעצור בעד הדם הזב ממני.

דזאָרדז התבונן מראש הפסגה אל כל הנעשה מתחת וירא, כי כל אנשי החבורה עמלו יחדו להושיב את לאקער על אוכף הסוס, והוא התגבר לשבת הכן תחתיו, אך לא עצר כח ויתנועע הנה והנה – ויפול מעל סוסו ארצה.

– מי יתן ולא ימות לשחת מגודל המכה – אמרה עליזא אשר גם היא השגיחה ממרום שבתה אל כל הנעשה מתחת בתוך יתר הבורחים עמה.

– אם גם מות ימות אין רע – ענה פנחס חלקו. – הלא פרי מעלליו יאכל היום ואכן בן מות הוא. אך ראו נא, ראו, יקירי, הן הם עזבוהו לנפשו ויעברו ממנו והלאה!

ואמנם כן היה. אנשי ברית לאָקער ורעיו התיעצו, כפי הנראה, זמן מה ויחבלו תחבולות לקום לעזר לו ולקחת אותו עמם, אך באחרונה עלו על סוסיהם ויאחזו דרכם לשוב אחור. אחרי אשר הרודפים כבר נעלמו מעין רואה פנה פנחס אל האגודה כלה ויאמר:

– עתה יכול נוכל לרדת מזה וללכת הלאה לדרכנו. הן מיכאל נסע להביא לנו עוד עוזרים, אך אדמה כי לא חיש קל בוא יבאו הנה ועד התחנה לא רב הדרך ממנו.

בעת אשר החלו לרדת מעל ראש הסלע ראו עיניהם מרחוק בדרך את עגלתם ההולכת הלך והלום והרוכבים אחדים סביב לה.

– הנה הנם, הנה באים אלינו גם מיכאל, גם סטיפֿן וגם עמרם! – קרא פנחס בצהלה. – עתה הנה נצלנו, נצלנו וישועתנו קרובה!

– אבל עמדו נא רגע, עמודו – אמרה עליזא: – הן עלינו לעשות דבר מה להטיב גורל הנפצע האמלל. שמעו נא את אנקותיו הקורעות לב!

– כן הוא, הן זאת היא חובתנו ונעשנה – אמר גם דזאָרדז. – הבה נלכה נא ונשימהו אל תוך עגלתנו ונקחהו עמנו.

וילכו יחדו ויגשו אל הנפצע. פנחס השתוחח עליו וימשהו ויבדקהו.

– מארקס – אמר הנפצע בקול שפל ובשפה רפה – האתה הוא זה, מארקס?

– לא, ידידי, לא מארקס הוא העומד לפניך – ענה פנחס: – הן ידידך זה העלים לעתות בצרה, עזב עזבך פה כבר לאנחות ויעבור ואיננו.

– הוי, הן יד שד משחת דחתתני לנפול, נתנתני למדחפות ופה תהי קבורתי – נאנח הנפצע ברוח נעכר. – ואמי הזקנה האמללה הוכיחה דרכי על פני ותדבר באזני תמיד, כי כזאת תהי אחריתי.

פנחס אסף מטפחות-אף אחדות ויקשרן יחדו ויעש מהן תחבושת לחבש את מקום הפצע ולעצור בעד מֵרוץ הדם ממנו.

– שב במנוחה ולא תניד אבר – אמר אליו אחרי ראותו, כי מתנודד הוא כה וכה ומתאמץ להסיר מעליו ידו: – הן לא רעתך, כי אם טובתך אנחנו דורשים. אחבש את פצעך ואחרי כן אנהגך אביאך אל בית אחד, אשר שם ידאגו עליך וישגיחו אליך בחסד וברחמים.

– אבל הלא אתה הוא האיש אשר הפילני למשואות? – אמר הנפצע בשפל קול.

– כן הוא, אנכי הפלתיך למשואות, יען כי באת להביא על כל אגודתי שואה – ענה פנחס. – ועתה אחים אנחנו לצרתך ולהושיע לך באנו.

לאָקער נאנח ויסגור שמורות עיניו, ופנחס הוסיף לחבש את הפצע בצלע הגבור האמלל.

ברגעים האלה קרבה העגלה, אשר בה ישב מיכאל, ושני הרוכבים עמו. הם ראו כן תמהו על המחזה, כי הרודף באף אומללים שוכב עתה למעצבה תחתיו ואין פרץ וצוחה עוד. ויפנו מקום בתוך העגלה ועל מצע עורות מכֻפלים השכיבו בשמירה מעולה את לאָקער הנפצע, כל אנשי האגודה ישבו בתוך העגלה באשר ישבו ויאחזו דרכם הלאה.

– ואנה תביא את האמלל הזה? – שאל דזאָרדז את פנחס היושב על ידו.

– אנחנו נביא אותו ביתה עמרם. אֵם סטיפֿן הזקנה, דורקאס, היא רופאה אמנה ויודעת מאד לפקח על חולה ולסעדו על ערש דוי, כמו רק לכך נוצרה. בידה נפקיד את חולנו זה לשבוע או לשבועים ימים ושב ורפא לו.

כעבור לנוסעים עוד כשתי שעות בנסיעתם זאת באו באחרונה עיפים אל בית-שדה רחב ידים ובנוי בנָוֶה, ושם מצאו ארוחת הבוקר ערוכה בכל ושמורה להם. את לאקער החולה השכיבו במטה מרופדה כבוד כרים וכסתות נקיים, אשר מעודו לא שכב על כמו אלה. את פצעו רחצו בנקיון וישימו עליה תחבושת; והוא שכב תחתיו במנוחה ובענוה יתרה כילד תמים המוכח במכאוב, ולפעמים פקח את שמורת עיניו הכבדות עתה וירא את יריעות החלונות הצחורות ואת האנשים, אשר שוטטו הנה והנה סביביו בשמירה יתרה – ולבו פחד ורחב…

במצב הזה נעזוב את החולה, כי ינוח בשלום על משכבו בצל אנשים רודפי צדק הפורשים עליו כנפי חסדם, ונראה בשלום תם מיודענו והליכות עולמו.

 

XVIII: ארחות תם

תם מיודענו התמים והענו ברוחו דמה לפי תֻמו את מצבו בארץ מכורתו היום למצב יוסף בן יעקב אחרי אשר מכרוהו אחיו וגורלו השליכהו ארצה מצרים, יען כי גם גורלו כגורל יוסף הלך הלוך וטוב לרגל הימים אחרי הוכח בעליו לדעת בור לבו, ישרו וצדקתו.

סען-קלער היה איש בוטח בלבו, איש אשר לא ידאג דאגת מחר וכסף לא נחשב בעיניו. עד היום הזה היה אדאָלף בן משק ביתו, וזה האיש אדאָלף גם הוא היה איש רודף רוח ומפזר כסף כאדוניו. תם, אשר היה איש אמונים ואשר דרכו היה מעולם להוקיר הון אדוניו כהונו, ראה עמל בכלכלת בית כזאת ורע היה עליו המעשה בהתבוננו אל כל הליכות אדונו החדש ונאמן ביתו, אשר שניהם כאחד מפזרים כסף ומאבדים הון בלי חפץ. את מחשבתו זאת לא יכול להסתיר בלבו ולהכחידה תחת לשונו, ועל כן הביע אותה לפעמים באזני אדוניו בדרך רמז. בראשונה מלא סען-קלער את ידיו לעשות דבר בכלכלת ביתו לפעמים רק על פי מקרה, אך אחרי ראותו את תום רוחו, אמונתו ותבונת לבו החל לבטוח בו בכל לבבו, ולרגל הימים הפקיד בידו את כל כלכלת ביתו ועליו סמכה רוחו בכל ענין ומעשה.

– אנא, אדאָלף, הניחה לתם – אמר סען-קלער פעם אחת לאדאָלף, אשר התאונן באזניו על אשר נתן להם יתר שאת ושלטון בביתו: – הן לא בתבונה הנך מתאונן עתה לפני: הלא זה האיש תם הוא חרוץ בכל דרכיו ונבון בכל מעשיו, והאמינה לי כי לולא הוא שהיה לנו כיום הזה, או אז גם לי גם לך לא נמצא עוד כסף באוצרי לפזר אל כל רוח.

אמונת סען-קלער בתם עבדו ובטחונו בו בכל לבבו יכלו להיות לפח ולמוקש על דרך העבד הנאמן הזה, יען כי זה היה דרך סען-קלער תמיד לתת לו כסף לכלכלת ביתו בלא חשבון ובלא מספר וגם את הכסף אשר השיב לו תם לא ספר ולא מנה; אך ישר לב תם התמים וצדקת רוחו מטבעו לא נתנוהו למעול מעל באדוניו הבוטח בו באמת ובאמונה ולשלוח יד בכספו. ואכן נהפוך הוא, אמונת בעליו בו ובטחונו אשר הוא בוטח עליו בכל לבבו הם הם שהיו נר לרגלו לבלי יט מדרך היושר והצדק אף כמלא שער.

תם אהב את אדונו עלז הרוח ויפה המראה בכל לבבו ובכל נפשו, לבו רחש לו תמיד כבוד ותודה רבה, ונפשו היתה קשורה בו בעבותות אמונה וידאג עליו, כאשר ידאג אב רחום על בנו יקירו. סען-קלער לא קרא בספרי הקודש, לא הלך אל בית הכנסת לשמוע אל הרנה ואל התפלה, התלוצץ על כל דבר אשר עלה על לשונו מבלי הבדל בין קודש לחול, רוב עתותיו גם בימי מועד וחג מקראי קודש בלה בבתי-חזיון, בבתי-חבר ובבתי שעשועים שונים, ויהיו לו רק מועדים לשמחה וחגים וזמנים לששון, לנשפי חשק ולתפנוקי בשרים. תם ראה את כל זאת ועיניו כלות ויחליט עליו במדעו לתֻמו, כי אין אלהים כל מזמותיו. את סודו זה לא גלה לכל איש ואף שמץ דבר לא הוציא משפתיו לאזני שומע, אך כצדיק תמים באמונתו התפלל בסתר לפני ה' גם על אדוניו, כי יברא בו רוח חדשה וייחד לבבו לאהבה וליראה אותו. לפעמים דרכה נפש תם עוז להעיר על פי דרכו את אזן אדוניו על דבר אשר לא יתָכן בעיניו. כזאת עשה גם ממחרת יום החג, אשר כבר באה פקודתו לפני הקורא באחד הפרקים הקודמים. סען-קלער הָקדש אז על פי מיודעיו לנשף חשק. את כל הלילה ההוא בלה באגודת רעיו ואנשי בריתו עליזי הגאוה בתענוגי בשרים ורק בטרם בוקר שב אל ביתו, או להגיד יותר נכונה: הושב אל ביתו במצב פרוע לשמצה המעיד עליו, כי חמרו גבר אז על רוחו. תם ואדאָלף השכיבו את אדונם על מטתו. אדאָלף הרבה לעג והתלוצץ על הדבר הזה, יען כי לא ראה בו כל עמל ואון, וגם בז לעג לתם, אחריו ראש הניע בראותו את תֻמתו היתרה, כי מתפלל הוא בלילה ההוא על אדוניו המבקש תענוגים לנפשו.

– ומה לך, תם, אלי עוד? – שאל סען-קלער ביום השני בבוקר בשבתו בחדר עקד ספריו והוא לבוש מעיל-בוקר ועל רגליו אנפלאות. הוא נתן כמעט רגע לתם מכסת כסף לכלכלת הבית. – האם קרה דבר מה בביתנו? – הוסיף לשאל בראותו, כי תם עומד תחתיו ולא ינוע ממקומו ללכת הלאה.

– זאת לא זאת, אדוני, אבל נפשי ירעה לי מאד – ענה תם לתֻמו.

סען-קלער הניח מידו את מכתב העתי, אשר קרא עתה, הסיר מלפניו את כוס הקאָפֿע ויביט על תם בעינים בוחנות כמיחל למוצא פיהו.

– מה לך, תם? מדוע פניך כה זועפים?

– צר לי מאד, אדוני ונפשי ירעה לי. הן אנכי אמרתי תמיד, כי אדוני טוב הוא לכל.

– ועתה האם שניתי את רוחי ואת דרכי? הגידה נא, הגידה, אולי חסרת דבר מה ועתה באת להתאונן רע באזני?

– לא אדוני, הן כשאני לעצמי אין לי על מה להתאונן, כי אדוני הרבה להטיב עמדי תמיד. אך ישנו איש אחד, אשר אדוני ימנע הטוב ממנו.

– לא אבינה את זאת. באר לי את דבריך באר היטב ואדעה.

– בלילה העבר בטרם בוקר ראה ראיתי ונוכחתי לדעת, כי אדוני הטוב והמטיב לכל איננו טוב ומטיב לעצמו ולבשרו

תם דבר את הדבר הזה אחרי פנותו כבר עורף לאדוניו וידו אוחזת בכפת המנעול. סען-קלער הרגיש, כי פניו האדימו ברגע הזה, אך הוא צחק מטוב לב.

– האם זה הוא כל הדבר אשר היה בפיך להגיד לי? – שאל בצהלת קולו.

– זה הוא כל הדבר! – ענה תם בפנותו פתאום אל אדונו פנים ויפול לפניו על ברכיו: – הוי, אדוני! נפשי ירעה לי מאד בראותי, כי אדוני מאַבד לדעת את הכל, את הכל, גם את הגו וגם את הנשמה. זכור נא, אדוני, את המאמר, כי “החטא כנחש יפריש וכצפעוני יכאיב”.

קול תם רעד ודמעות נזלו על לחייו.

– תמימי האמלל! – אמר סען-קלער אשר גם בעיניו התנוצצו דמעות: – קום על רגליך, תם, הן אנכי אינני ראוי, כי יבכו ויורידו דמעות בגללי.

אך תם לא קם על רגליו ויוסיף להביט אל אדוניו בעינים מפיקות תחנה.

– כי עתה טוב מאד – ענה סען-קלער: – בנפשי אשבע לך היום, כי לא אוסיף עוד מן הוא והלאה להתערב בשמחותיהם ובנשפי חשקם הארורים. הן גם אני לא ידעתי למה ומדוע לא שטיתי מעליהם זה כבר, תמיד שנאתי את פרעותיהם והשתוללותם ובגללן זעף עלי לבי, כי התמכרתי להן. ובכן מחה דמעה מעל פניך ולכה לעבודתך, לכה, לכה ואל תרבה להודות לי, כי עוד טרם חזרתי בתשובה שלמה לעת כזאת, ואתה היה בטוח, כי לא תוסיף עוד ראות אותי בכך. – ובדברו זאת דחף את תם באהבה אל הפתח.

תם יצא מאת פני אדונו שבע רצון, פניו נהרו משמחת לבו, כי הצליח חפצו בידו ובכפו מחה את רסיסי הדמע מעל לחייו.

– את מוצא שפתי אשמור – אמר סען-קלער בסגרו את הדלת אחריו.

ואמנם שמור שמר סען-קלער את מוצא שפתיו ויתקן את עותתו, יען כי הרגש הגס הזה לא היה לו רגש טבעי – ויכניעהו.

ימים עוברים, ירחים חולפים והעולם הקטן בחצר סען-קלער כמנהגו נוהג; סען-קלער האיש הצעיר החפץ חיים נעימים ואוהב ימים לראות טוב מרבה כבוד ביתו וכטוב לבו ירבה להטיב גם לעבדיו האוהבים אותו מישרים; מארי רעיתו המִתְחַלָה תמיד מוסיפה להאנח ולהתאונן על רפיון כחה והתרגזות עצביה וגם להתרעם על כל ועל הכל כדרכה מאז; אָפֿיליא שולחת בחפץ כפיה בהיותה צופיה הליכות הבית ומשגיחה על בני העבדים להוליכם בדרך טוב וגם להתוכח עם סען-קלער קרובה לפעמים בשאלת העבדות ובענינים שונים אחרים; ותם הולך לתמו בכל דרכיו ובכל מעשיו, משעשע לפעמים את הילדה חוה שהיא הרהיבתהו, הוגה רוב שעות חפשו בספרי הקודש, אשר בהם מצא כל יקר לנפשו וטוב לו, כי מוצא הוא חן ושכל טוב בעיני בעליו ובשובה ונחת יעברו לו ימיו במקום הזה.

הנה אנחנו רואים אותו בחדר קטן, אך נקי מאד, אשר ממעל לארות הסוסים; בחדר הזה נמצא מטה, כסא ושלחן, אשר עליו מונחים שני ספריו, הלא הם ספר-התהלים וספר התפלות. על יד השלחן יושב עתה הדוד תם בכבודו ובעצמו, לפניו מונח לוח כתיבתו והוא טרוד עתה בדבר הקשה לו מאד ובו הוא שם, כפי הנראה, את כל מעינו והגיגו.

וזה הדבר: נפשו עגמה מאד לרעיתו ולבני ביתו ותשוקתו אליהם גברה עליו, עד אשר לא יכול עוד להבליג עליה, ויבקש את חוה כי תתן לו פסת ניר, ויאסוף את כל ידיעותיו בחכמת הכתב והלשון, אשר למד לפנים מדזאָרדז הנער בן שעלבי אדונו הראשון, ויגמור בנפשו לנסות כחו אולי יצלח בידו לחבר דברים במכתב אליהם; ברגעים האלה הוא עוסק בנסיונו הראשון לחבר את תכנית החבור הקשה לו הזה. אבל הדבר הזה כבד ממנו מאד, יען כי תבנית אותיות רבות כבר שכח כלה, ובאותיות אשר את צורתן זכר היטב לא ידע איך ומתי להשתמש, ועל כן צר עתה צורות האותיות על הלוח לחזור על משנתו למען הנסיון. בעוד אשר הוא כותב ומוחק, צר צורות שונות וממרקן ונפשו עמלה לו – באה חוה אל חדרו הקטן וכצפור נעלסה קפצה מאחוריו על מסעד הכסא, אשר הוא יושב עליו ותבט בתשוקת נפש על מלאכתו אשר הוא עושה.

– הוי, דודי תם, מה מוזרים ומשונים הם הציורים אשר אתה מחקה על הלוח! – צהלה קולה.

– מאד מאד חשקה נפשי לכתב אגרת אל אשתי הזקנה ואל בני הקטנים, חוה סגולתי, ענה במרקו את עיניו בכפו, – אך דואג אני אולי לא יצלח חפצי בידי.

– ואנכי חפצה מאד להיות לעזר לך, דודי תם! הן אנכי יודעת מעט לכתב. בשנה החולפת ידעתי היטב את צורות כל האותיות, אך עתה אירא אולי כבר שכחתין.

ואז הטתה את ראשה כתם פז אל ראשו ושניהם יחדו החלו לענות ולדרוש בשאלה הגדולה והנכבדה הזאת בחשק נמרץ ובחום רוח, אף אם חכמת שניהם היתה כמוה כאין וידיעותיהם התאימו יחדו. ובכן אחרי דרשם על פי הגיונם כל מלה ומלה בפני עצמה החלו לחבר את המכתב כסדרו.

– האח, דודי תם, הלא טוב ונחמד הוא מאד! – צהלה חוה קולה בהביטה בנפש מתרגשת על פועל ידה להתפאר: – מה ישישו ויגילו בניך ואשתך! לא טוב, לא טוב הדבר, כי הפרד הפרידו אותך מהם. הנני מבטיחתך היום, כי אבקש את אבי לבלי יכבשך עמנו בבית והוציאך לחפשי ושבת אל מולדתך ואל בניך.

– גברתי הראשונה הבטיחה לי לפדות אותי אם רק מצא תמצא ידה די כסף מחירי – אמר תם – וקוה אקוה כי תקים את דבריה. ובנה הצעיר דזאָרדז הבטיחני אמונה, כי בוא יבא הנה להוציאני לחפשי ולזכרון נתן לי את זה. – ובדברו זאת הוציא את השקל היקר מתחת בגדו ויראהו לחוה.

– האמנם בא יבא הנה? האח, מה ישמח בי לבי!

– הרואה אתַ, חמדתי? הנה אך זה הוא הדבר המעיר אותי לכתב אליהם מכתב כיום הזה למען ידעו איזהו מקום מכורותי היום ואנה השליכני גורלי. וגם לחלויה אשתי חפצי לכתב דברים אחדים ולהודיע לה, כי אך טוב וחסד ירדפוני פה, יען כי היא דואגת עלי ונפשה מרה לה מאד.

– הוי, תם! – נשמע פתאום קול סען-קלער אשר נגש ברגע הזה אל פתח החדר.

תם וחוה חרדו פתאום לקול הקורא ויסבו פניהם את הפתח.

– הדבר הזה מה הוא? – שאל סען-קלער בגשתו אליהם ויתבונן אל הלוח המונח לפניהם.

– מכתב תם הוא זה – ענתה חוה: – אנכי הנני עוזרת כנגדו עתה לערוך מלים אל בני ביתו. הלא טוב הוא הכתב הזה, האף אין זאת, אבי?

– חלילה לי מהגד אחרת – ענה סען-קלער בתנועת שחוק – אך אדמה, כי היטבת עשה, תם, לו בקשת אותי לכתב לך את המכתב הזה, והנני נכון לעשות זאת לך אחרי שובי אל ביתי מטיולי.

– ואמנם חובה גדולה היא לכתב את המכתב הזה, אבי, – אמרה חוה – יען כי גברתו הבטיחה לו לפדות אותו ולהביא לו גאולה. תם ספר לי זאת במו פיו.

סען-קלער חשב בלבו, כי גם ההבטחה הזאת היא אחת ההבטחות הרבות, אשר כגשם נדבות ימטירו אותן האדונים לרוב על עבדיהם הנמכרים על ידיהם, למען השקט את רוחם ולנחמם מיגונם המדכא את נפשם בהפרדם מעל יקירי רוחם, אבל באמת גם אחד מהם איננו שומר את הבטחתו זאת לעבדו. כן חשב סען-קלער בלבו, אבל את מחשבתו זאת לא הביעו שפתיו, ויצו לתם לרתום את הסוסים בעגלה, כי חפצו עתה לצאת לשוח לרוח היום.

בנשף בערב היום ההוא השלים סען-קלער את חפץ תם עבדו, ויכתב מפיו אגרת רבת ענין וישלחה בשעה טובה אל בית-הרצים להריצה אל בני ביתו.

 

XIX: ילדה פרועה לשמצה

פעם אחת בבוקר בשבת אָפיליא על מלאכתה שמעה פתאום את קול סען-קלער קרובה הקורא אליה מתחת.

– גשי הנה עד מהרה, קרובתי, – קרא אליה: – חפץ אנכי להראותך דבר מה!

– מה הוא הדבר? – שאלה אָפיליא ברדתה מן היציע העליון דרך המעלות בהחזיקה בידיה את השמלה אשר תפרה.

– הביטי נא וראי את הסחורה אשר קניתי למענך – ענה סען-קלער. ובדברו זאת הציג לפניה ילדה כושית, אשר היתה כבת שמנה או תשע שנים.

הילדה הזאת מצוינה היתה בבני שבטה בשחור פניה. עיניה העגולות והמתנוצצות כעגילי זכוכית שחורים שוטטו בכל פנות החדר בלי פוגה, פיה היה פתוח מרוב תמהונה בראותה את כל החפצים הנפלאים אשר בחדר מסביב ומבין שפתיה נשקפו שני טורי שנים לבנות עד להפליא, שערותיה המסלסלות היו מקולעות מקלעות רבות קטנות ובולטות לכל עבר ופניה הפיקו ערמה ומזמה, ענוה ואֹמץ רוח גם יחדו. על גויתה התעלמה רק כתונת ישנה ונאלחה עשויה מבד עב אשר יארגו להכנת שקים. היא עמדה עתה תחתיה ביראת הכבוד ובענוה וידיה מחבקות על לבה. כל אלה יחד הפליאו אותה בעיני רואיה ומוזר ומשֻנה היה מראה מאד, עד אשר שמה החזיקה את האשה הרחמניה אפיליא בראותה אותה.

– אנא, הגידה נא לי, אויגוסטין, למה קנית את הבריה המשונה הזאת? – שאלה את סען-קלער.

– חפץ אנכי, כי תקחי עליך את הטורח לחנך אותה ולהעמידה על דרך טוב – ענה סען-קלער על שאלתה: – ואכן יען וביען כי נפלאה היא במינה בתוך בני שבטה, על כן בחרתי בה כי תהי לי למופת. הבה, טאָפסי – הוסיף בשרקו לילדה הכושית כאשר ישרקו לכלב – הבה, שירי לנו דבר מה וצאי במחול לפנינו!

עיני הילדה השחורות והמתנוצצות הוציאו פתאום ברק משונה והפיקו שמחה, וכרגע השמיעה קולה הצלול והחודר עד נפש באחת משירות הכושיים הפרועות והנפלאות, ותחוג ותנוע, ותכרכר ותפזז בכל עוז, ותניע את ידיה ואת רגליה ותכה כף אל כף, ותחזור חלילה בעמדה תחתיה, ותקרא בגרון ותסלסל בקולה בהשמיעה בו תנועות ושברים משֻנים. ובאחרונה רקדה פעמים במקום עמדה ותשמיע שריקה גדולה כשריקת מכונת הקיטור ולא יספה, ותאלם דום ותעמוד כבראשונה תחתיה בענוה יתרה ואת ידיה חבקה על לבה, ורק לרגעים העיפה עיניה המתנוצצות סביביה.

מפי אָפיליא נעתקו מלים מרוב תמהונה למראה המוזר הזה. סען-קלער התענג וילעג בלבו על תמהון קרובתו, ויפן שנית אל הילדה ויאמר לה:

– טאָפסי, הנה זאת היא גברתך החדשה; הנני נותנה אותך לה, ואת התאמצי להיטיב דרכך בעיניה.

– טוב, אדוני – ענתה הילדה בעצבון ועיניה המפיקות ערמה הבריקו.

– עליך להיות ילדה ישרה ומטיבה לכת, טאפסי, התביני? – הוסיף סען-קלער.

– כן, אדוני – ענתה הילדה שנית בעמדה תחתיה וידיה עודן מחֻבקות על לבה.

– אבל הגידה נא לי, אויגוסטין, מה חפץ לי בה? – שאלה אָפיליא. – הן שעירים רבים ירקדו בביתך גם בלעדיה עד אפס מקום. בקומי בבוקר ממשכבי הנני מוצאת את האחד שוכב אחר הדלת והמזוזה, את השני מתגלגל תחת השלחן, את השלישי במסדרון הבית על הרצפה על יד הסף, באשר אעיף עין שם אמצא אחד מהם – ואנה נביא עוד את זאת?

– הלא אחת דברתי לך, כי למען תחנכי אותה הביאותיה הלום. הנך נושאת דעתך תמיד על דבר החנוך, ועל כן אמרתי בלבי, כי היטיב איטיב עמך בהביאי לפניך ילדה פרועה אשר לא חלו בה ידי אומנים. נסי נא את כחך עליה והתאמצי להציבה על דרך טוב.

– לא אוכל להעתר לך בדבר הזה. רב רב הוא לי טרחי ומשאי אשר אשא לבדי מרבה להכיל מיתר הפראים אשר מספרם רב מאד בביתנו.

– הזאת היא אהבתך למין האדם, קרובתי? אין זאת כי אם נאה דורשת את רק למען אחרים, ואינך נאה מקימת, כי מצוה הבאה לידך לא תקימנה. לא, קרובתי, חפץ חפצתי לראות בעיני, כי אינך חסה על עמלך למען אחרים.

– חלילה לי מחוס על עמלי – ענתה אפיליא ברוח רצון עתה יותר מבראשונה: – הן חובתי היא, חובת כל אדם באשר הוא אדם. אבל בכל זאת… בכל זאת דעת לא אוכל למה קנית את הילדה הזאת: הן בביתך רב רב הוא מאד מספר החניכים מן המין הזה ועליהם אבלה את רֻבי עתותי.

– כי עתה שאיני נא, קרובתי – אמר סען-קלער בהטותו אותה הצדה – שאיני נא על דברי הנבערים אשר אין להם שחר. הן אנכי תכנתי את רוחך וידעתי כי טובת לב את עד מאד ולא יפה דרשתי הפעם. אך לו שמעיני. הן הילדה הזאת היתה מקנת כסף איש שִכור אחד בעל בית-מרזח קטן לא הרחק מן המקום הזה. כמעט יום יום היה עלי לעבור על פני בית המרזח הזה ומאד מאד קצה נפשי לשמוע בקול צעקתה אשר השמיעה תמיד בקום עליה האיש או אשתו להכותה מכות אכזריות באגרוף רשע. הילדה הפיקה ממני רצון ותמשוך את לבבי אחריה, ומלבד זאת אדמה, כי יש להוציא יקר מזולל כזה, ועל כן קניתי אותה והבאתיה אליך. עתה הבה, נסי נא כחך לחנכה על פי דרכך ברוח משפט וראינו מה תהא עליה.

– אנכי אעשה כל אשר יש ביכלתי לעשות – ענתה אָפיליא בגשתה אל חניכתה החדשה כגשתה אל עכביש שחור.

– היא מגֹאלה מאד וכמעט ערום ועריה – אמרה בהביטה אליה.

– כי עתה הוליכי אותה אחריך וצוי לאחד העבדים לרחצה בנקיון ולהלבישה.

אָפיליא הביאה את הילדה טאָפסי אל חדר הבשול. הרקחות והטבחות ומשרתיהן הביטו על הילדה הפרועה לשמצה הזאת בשאט בנפש וינועו ממנה ויעמדו מרחוק, וכל אחד מהם נער כפיו מעשות את בקשת אָפיליא לרחצה למשעי ולהלבישה. ותשלח אפיליא בחפץ כפיה ותעש את המצוה הזאת בכבודה ובעצמה, ורק השפחה דינה לבדה היתה לעזר לה לא בנפש חפצה, כי אם מפני הכבוד. ומה התחמץ לב אָפיליא טובת הלב ובעלת הרחמים, בראותה על גוית הילדה שרטות עמוקות, פצעם, חבורות ומכות רבות, הלא הן עקבות החנוך היקר אשר נתנו לה בעליה הראשונים!

– הביטי נא וראי, גברת – אמרה השפחה בהראותה על מראות הנגעים בבשר הילדה – הן כל אלה מוכיחים מאד לדעת את משובתה הנצחת! הוי, כלכל לא אוכל את כל הילדים הנמבזים האלה! למה קנה אותה אדוננו?

הילדה השחורה שמעה את הדברים אשר דברו על אדותיה ותעמוד תחתיה נוגה ושוממה, ורק עיניה השחורות והמבריקות הביטו בסתר כמו ברוח קנאה אל העגילים אשר באזני השפחה.

אחרי אשר הלבישו את הילדה ותקנו את שערותיה שמחה אָפיליא בראותה, כי עתה הנה דמות אדם לה ובלבה חשבה כבר מחשבות על דבר חנוכה. ותשב ממול הילדה העומדת לפניה ותחל לערוך לפניה שאלותיה.

– כמה ימי שני שחייך, טאָפסי?

– לא ידעתי – ענתה הילדה בצחקה ובחשפה את שני טורי שִניה הלבנות.

– לא ידעת כמה שני חייך? האמנם איש לא הגיד לך את הדבר הזה? מי היא אמך?

– מעולם לא היתה לי אֵם – ענתה טאָפסי בחשפה שנית את שניה.

– אֵם לא היתה לך! אל מה ירזמון דבריך? איזהו מקום מולדתך?

– אנכי לא נולדתי מעולם – ענתה טאפסי ברוח נכון ותעביר על פניה תנועה זרה ומשונה עד אשר לו היתה אָפיליא בעלת עצבים חלשים, או אז יכלה לדמות בנפשה, כי לא אחת מבנות אדם, כי אם שד קטן עומד לפניה היום; אך היא היתה בעלת נסיון ושלמה בכל יצורי גוה, ועל כן פנתה אל הילדה ברוח רוגז מעט ותאמר:

– לא טוב לך, טאָפסי, להשיב לי תשובות כאלה, כי התולים אין עמדי. הגידי נא לי איפה נולדת ומי הם אביך ואמך?

– מעולם לא נולדתי! – שנתה הבריה המשונה את תשובתה: – מעולם לא היה לי אב, לא היתה לי אם וגם לא היה לי כל מאומה. סוחר עבדים גדלני בתוך יתר הילדים והדודה הזקנה שושנה השגיחה עלי.

הילדה, כפי הנראה, היתה משיחה לפי תֻמה ואת אשר ידעה הגידה. השפחה דינה מלאה צחוק פיה, ואחרי כן אמרה:

– אל תתמהי על החפץ, גברתי. סוחרי העבדים קונים ילדים כאלה חבורות חבורות בהיותם קטנים במחיר מצער מאד והם מגדלים אותם למכירה.

– האם ימים רבים ישבת בבית בעליך הראשונים? – הוסיפה אָפיליא לשאל.

– לא ידעתי, גברתי.

– שנה, אחת, יותר או מעט משנה?

– לא ידעתי, גברתי.

– הוי, גברת – אמרה השפחה: – הן ילדי הכושיים אינם יודעים העת מה היא, הם אינם יודעים ואינם מבינים מה היא שנה וגם מספר ימיהם לא ידעו.

– השמעת, טאָפסי, שמץ דבר על אדות האלהים?

הילדה הביטה בלי דעת על השואלת ותחת תת מענה חשפה את שניה.

– הידעת מי ברא אותך?

– מי ברא אותי? איש לא בראני – ענתה טאָפסי ותצחק.

השאלה הזאת, כפי הנראה, זרה ומוזרה היתה בעיניה; עיניה התנוצצו ותדום רגע ואחרי כן הוסיפה: – אדמה, כי כבר גדלתי, אבל מעולם לא נבראתי.

– היודעת את לתפור? – שאלה אפיליא בהסבה את שאלותיה על ענינים אשר יתקבלו על דעת הילדה יותר.

– לא, גברתי.

– ומה יודעת את לעשות אחרת? מה עשית בבית בעליך הראשונים?

– נשאתי מים, שטפתי כלי האכילה, נקיתי ומרטתי שכינים ומשרתת הייתי לפני האורחים

– האם אנשים טובים היו בעליך?

– אדמה כי טובים היו – ענתה הילדה בערמה ותבט אל פני אָפיליא.

אחר השיחה הנאה הזאת קמה אפיליא ממקומה ותרא את סען-קלער העומד מאחריה.

– הנה לפניך, קרובתי, קרן-בן-שמן, כר נרחב אשר בו תוכלי להראות את כשרון כפיך ופעולתך הנאמנה. שתלי בו את נטעי נעמניך על פי דרכך ורוחך ועשי חיל.

ביום השני בבוקר הביאה אפיליא את הילדה אל חדר משכנה ותחל לחנך אותה ולהורותה לרפד יצוע ולדעת סדרי הבית. טאָפסי המרוחצה למשעי והמלֻבשה בגדים נקיים עמדה בענוה וביראת הכבוד לפני מורתה ותשמע לתורת פיה.

– הבה, טאָפסי, עתה אראך לדעת איך מרפדים את היצוע. אבל התגונני בשום לב אל מעשי ידי.

– אתבונן, גברתי – ענתה הילדה ותאנח.

עתה הביטי נא, טאָפסי, התראי את הקו הנטוי מסביב לשפת הסדין? הנה זה הוא צדו העליון ופניו! התזכרי את זאת?

– זכר אזכר, גברתי – ענתה הילדה בהאנחה שנית.

– את הסדין התחתון עליך לפרש על המחצלת התחתונה, ואחרי אשר תישרי את פניו ותשויהו עליך לשום את שפתיו סביב סביב תחת המחצלת. התשמעי?

– שומעת אני – ענתה הילדה.

– ואת הסדין העליון – הוסיפה אָפיליא – עליך לפרש ממעלה בדרך כזה. התביני?

– מבינה אני – ענה הילדה. אך עלינו להוסיף על כל אלה, כי בעוד אשר המורה הנאמנה השמיעה את רֻבי תורתה לתלמידתה המקשיבה הזאת וידיה היו אמונה בפעולתה, בעוד אשר היא דברה בחום רוחה בעמדה לפני היצוע ופניה אל הקיר – הספיקה התלמידה לגנוב שני נעלי-יד ופס משי אשר היו מונחים על השלחן ותצפינם בבית זרוע בגדה, וכאשר פנתה אליה אָפיליא פנים כבר עמדה תחתיה בענוה יתרה וידיה על חלציה.

– ועתה הבה נראה נא, טאָפסי, התעשינה גם ידיך תושיה – אמרה אָפיליא בהסירה את הסדינים מעל המטה ותשב על הכסא להשגיח אל מעשה ידי חניכתה.

טאָפסי השכילה את ידיה לעשות כאשר הָראתה לשמחת נפש אָפיליא. אך כמעט כלתה את מלאכתה והנה מתחת בית-זרועה הצץ כנף פס המשי ועיני אָפיליא ראוהו.

– והדבר הזה מה הוא? – קראה בראותה אותו – הוי, ילדה סוררה ושובבה! הלא הפס הזה גנוב הוא אתך!

– אף אם הפס הוצא מתוך בית זרוע הילדה והיא נתפשה בגנבתה, בכל זאת לא ידעה להכלם ותבט עליה ברוח נכון ואת פניה העמידה כמו חפה היא מפשע ואין עול בכפה.

– הוי, גברתי, האם שלך הוא? ואיככה בא אל תוך בית זרועי? – התממה הילדה.

– ילדה פוחזה ושובבה! אל תשקרי! הלא אַת גנבת אותו?

– האמיני לי גברתי, כי לא גנבתי אותו, והנני רואה אותו עתה בפעם הראשונה.

– טאָפסי! – הוסיפה אפיליא להוכיח דרכה על פניה: – האם טרם ידעת כי חרפה היא לדבר שקר?

– מימי לא דברתי שקר, אָפיליא גברתי – ענתה הילדה כמכלמה בלי משפט – וגם עתה הנני מדברת רק אמת ברה.

– טאָפסי, הנני מעידה בך, כי יסר איסרך בשבט אם לא תגידי את האמת ובכחש תסובביני.

– יסריני, גברתי, בשבט כל היום עדי ערב ואנכי אחרת לא אדבר – ענתה הילדה ותחל להתיפח – את הפס הזה לא ראיתי בלתי היום, אין זאת כי אם מבלי משים נפל אל תוך בית זרועי.

לאָפיליא חרה מאד בשמעה את הדברים שאין להם שחר האלה, עד אשר לא יכלה עוד לעצור ברוחה, ותאחז בילדה ותרעישנה ותניענה הנה והנה ברגזה ותקרא – זכרי, שובבה, דברים כאלה אל יעלו עוד על שפתיך! – ובעוד אשר היא עושה כה וכה והנה מבית-זרוע הילדה השני נפלו על רצפת החדר שני נעלי היד.

– ואלה מה הם? – קראה אָפיליא: – הימלאך לבך להגיד גם עתה כי לא גנבת ולא שמת בכליך, שובבה?

עתה רק עתה נתנה הילדה תודה, כי אכן שלחה בגנבה ידה וגם פס המשי וגם נעלי היד גנובים היו אתה.

– עתה, טאָפסי, אחרי אשר הגדת לי את האמת אסלח לעונך ולא איסרך עוד – אמרה אָפיליא. – ואת הגידי נא לי ואל תכחדי, מה גנבת עוד? הן בכל יום האתמול קראתי דרור לנפשך ואל נכון גנבת עוד דבר מה. גלי סודך והנצלי ממוסר שבטי, כי ידי לא תהי בך אם רק אמת דברי.

– הוי, גברתי, הן גנב גנבתי את החפץ האדום אשר חוה היתה נושאת אותו על צוארה.

– היכן הוא? הוי, ילדה שובבה! ומה גנבת עוד?

– את העגילים האדומים אשר לראָזא.

– כי עתה לכי והביאי לי הנה את שני החפצים האלה כרגע!

– הוי גברתי לא אוכל הביאם, כי שרפתים באש.

– שרף שרפת אותם? שקר, שקר תדברי! לכי עד מהרה והביאים אלי, ואם לא ודשתי את בשרך בשבט עד זוב דם!

הילדה נתנה בבכי קולה, התיפחה, נאנחה, הורידה דמעות ושפה אחת ודברים אחדים בפיה, כי הדבר הזה יבצר ממנה “אנכי שרפתי אותם, באש שרפתים!” – קראה וחזרה וקראה.

– ומדוע שרפת אותם שאלה אָפיליא.

– יען כי ילדה רעה ושובבה אנכי מאד. אין עצה ואין תחבולה, זה דרכי מעודי להיות רעה ושובבה!

ברגע הזה באה הילדה חוה על פי מקרה החדרה; על צוארה התנוסס ענק האלמוגים האדומים.

– הגידי נא לי, חוה, איפה מצאת את ענקך אחרי אבדו ממך? – שאלה אָפיליא.

– מצאתי? אבד ממני? הן הוא נמצא על צוארי כל היום ולא אבד ממני – ענתה הילדה.

– וגם ביום אתמול נשאת אותלו על צוארך? – שאלה אפיליא.

– גם ביום אתמול. ושערי נא בנפשך, דודתי, כי אתמול בערב שכחתי להסירו מעל צוארי טרם עלותי על יצועי לישון ויהי עלי כל הלילה.

אָפיליא השתוממה למשמע אזניה. ברגע הזה באה לחדרה כמו בכונה גם השפחה ראָזא בנשאה בידיה סל מלא כלי-לבן מכובסים, ואָפיליא השתוממה עוד יותר בראותה על אזניה את העגילים.

– חי נפשי כי לא ידעתי מה לי לעשות בילדה הזאת! – קראה בתמהון, וכרגע פנתה אל הילדה הכושית ותאמר: – הגידי, אל תכחדי, למה הולכתיני שולל ותאמרי, כי גנב גנבת את החפצים האלה?

– הוי, גברתי, מה היה לי לעשות אחרת? – ענתה הילדה במחותה את דמעות עיניה – הן את הפצר הפצרת בי ותאלציני להודות, ואנכי לא ידעתי במה לי להודות עוד.

– אבל מי בקש זאת מידך להודות בדבר אשר לא עשית מימיך? – אמרה אפיליא – הלא גם זה דבר שקר הוא ככל שקריך.

– האמנם כן? – שאלה טאָפסי בהעבירה על פניה רוח תום.

– מבריה משונה כזאת לשוא תקוי, גברת, לשמוע דבר אמת – אמרה ראָזא בהביטה בגועל נפש על טאָפסי. לו היתה נפש תחת נפשו סען-קלער, או אז דשתי את בשרה בשבטים עד זוב דמה, לקח טוב נתתי לה וידעה את תנואתי!

– בי, ראָזא, אל נא תדברי דברים כאלה – אמרה חוה בקול מצוה, אשר כמוהו נשמע מפיה רק לעתים רחוקות: – אזני תצלנה בשמעי אותם וכלכלם לא אוכל.

– חוה הנחמדה, הן מדת טובך וחסדך תגדל מאד ולא תדעי איך להתנהג עם הכושיים האלה וילדיהם; תחבולה אחת יש להם והיא – להכותם שוק על ירך בלי רחם.

– החרישי, ראָזא, ואל תוסיפי תדברי עוד! – שסעה אותה חוה. עיניה היפות הבריקו ועל לחייה שושנים נראה אודם חכלילי. ראָזא החרישה דום כרגע, ובגשתה אל פתח החדר אמרה: – הן מרוח אדוננו נאצל גם על הגברת הרכה הזאת וגם קולו מדבר לפעמים מתוך גרונה.

חוה עמדה תחתיה תפושה במחשבתה ותתבונן אל טאָפסי.

שני הפכים נראו עתה בשתי הילדות העומדות פה אשה לקראת רעותה. האחת – לבנה, ברה, יפהפיה, ראשה כתם פז, עיניה תכלת יפות כעיני יונה ומפיקות חן ושכל טוב, על פניה שפוך קסם וכל תנועותיה אומרות כבוד; והשניה – שחורה כעורב, נבזה ושפלת ערך, מלאה תוך, מזמה וערמה. הן היו עתה כני סמלים משני שבטים השונים זה משה תכלים שנוי: האחת זכסית, בת שבט מושל, אשר השכלת מאות שנים מאירה לו את דרך החיים, שבט אשר לו העוז והמשרה, הגדולה והתפארת; והשניה היא אפריקאית, בת השבט המורדף בלי חשך מאות בשנים, בת השבט הנגש והנענה, הנבער מדעת, הממשך ומורט, העובד עבודת פרך ומָשחת המדות.

יתכן כי המחשבות האלה עלו עתה גם על לב חוה, אך מחשבות לב ילד אינן ברורות ובלולות תעלינה. הן רבות מחשבות כאלה היו בלב חוה הנבון, אך היא לא יכלה להביע אותן בשפתיה.

אחרי כלות אָפיליא את מוסר תוכחתה וגערותיה אשר גערה בטאָפסי על העולתה אשר נמצאה בה, עמדה חוה נוגה ותאמר אל הילדה הכושית בנחת קולה:

– טאָפסי אמללה, למה שלחת בגנבה ידיך? הלא עתה ישטמוך כל יודעיך ורואיך. הן אנכי נתן אתן לך בחפץ נפש את כל אשר תדרשי ממני, אך גנב אל נא תגנבי.

הן זאת הפעם הראשונה לטאָפסי בכל ימי חייה לשמוע דבר טוב אחד. קול חוה אשר בנחת נשמע ודבריה הרכים הניעו את לבה הקשה והמלא מזמה ודמעות נראות בעיניה המתנוצצות כשביבי אש והמפיקות ערמה; אך בעוד רגע מלאה צחוק פיה עוד הפעם ותחשף את שניה הלבנות. ילדה פרועה כטאָפסי לא הסכינה מעודה לשמוע דברים רכים וטובים, היא הסכינה לשמוע נאצות וקללות נמרצות, ובדבר איש אליה רכות ברחמים ובחמלה הלא הוא בעיניה כטח טפל וכמדבר זרות ולא האמינה בו ובדבריו.

צר היה לאפיליא מאד על הילדה הזאת, מבלי דעת מה לה לעושת בה, אחרי אשר תחבולותיה שחִבלה להטיב דרכה עלו בתהו, ותגמור בנפשה, כי עליה לחשוב מחשבות ולהתיעץ עם לבה על דבר כזה. ותסגור את הילדה בחדר חשך יחידה, אמרה אולי יועיל לה המוסר הזה לרפא משובתה, והיא נתנה את לבה להגות דעות על אדותיה ועל אדות חנוכה.

– רואה אנכי, כי אם לא איסר את הילדה הפרועה הזאת בשבט לא אוכל הועיל לה להטיב דרכה אמרה אל סען-קלער.

– יסרי, יסרי אותה כאות נפשך, יען כי הרשות נתונה לך לעשות בה כטוב וכישר בעיניך.

– ואמנם נאה שבט לגו ילדים; הן אנכי לא שמעתי ולא ראיתי מימי, כי ישנם ילדים המחֻנכים בלי עזרת שבטים.

– כן הוא, קרובתי, את עשי בה כל דבר אשר תמצאי לנכון וטוב לפניך. אך על אחת אעיר את אזנך: ראה ראיתי בהכות אותה בעליה ביעה, במגרפה, במלקחים ובכל כלי קטן או גדול אשר עלה ברגעים ההם בידיהם, ובכן איפוא הלא כבר הסכן הסכינה לכל אלה, ועל כן אדמה, כי אם תאבי לעשות פרי במכותיך, עליך ליסרה ולהכותה בגבורה וביד חזקה.

– ובכן מה לי איפוא לעשות – שאלה אָפיליא.

– שאלה נכבדה שאלת הפעם – ענה סען-קלער – והנני חפץ, כי את תעני דבר עליה לפי רוח מבינתך. מה לעשות באיש אשר רק השבט לבדו יוכל לפעול עליו פעולתו? ומה לעשות בו אם גם אימת השבט לא תבעתהו עוד?… והדבר הזה הלא יקרה בקרבנו לעתים לא רחוקות.

– דעת לא אוכל, הן מעודי לא ראיתי ילדה כזאת.

– וילדות וילדים כאלה הלא רבים הם במקום הזה, וגם אנשים ונשים כבירי ימים פרועים כאלה רבים ועצומים הם בקרבנו, ומה לנו לעשות בהם לרפא משובתם?

– אין מענה בפי על הדבר הזה.

– וגם בפי אין מענה, אולם כשאני לעצמי שמרתי תמיד את נפשי לבלי תרחץ בדמעות עשוקים, בדמעות מעונים ורצוצים, ותוצאת הדבר הזה היתה, כי אחרי מנעי שבטי מעבדי השתובבו והתפנקו כילדים וישכחו את מצבם ולא ידעו, כי רק עבדי עולם הם. הן אָת, קרובתי, נושאה תמיד דעך על דבר חנוך הכושיים ואל דבר החובה המוטלת עלינו להורותם וללמדם היטב – הבה, אראה נא איכה תחנכי ילדה אחת מני אלף כטאָפסי.

– והלא זה הוא פרי שיטתך, והיא היא המגדילה ילדות כאלה.

– את זאת ידעתי מאד, אבל מה לעשות עתה אם הילדים האלה כבר ישנם בעולם? האמנם אין עוד כל עצה ותחבולה להיטיב דרכם?

– לא אודך על תורת הנסיון אשר השמעתני הפעם – ענתה אָפיליא – אך אנכי אחשב את הדבר הזה לחוב לי, ועל כן אתאמץ לעשות כל דבר אשר תהי לאל ידי, אולי אצליח במעשי.

ואמנם הקם הקימה אפיליא את דבריה ותהי שוקדת בפעולתה לחנך את הילדה הזאת, ותקרא לה מועדים להורותה בראשית כל מלאכת התפירה וידיעת המקרא.

לידיעת המקרא נגלו בילדה כשרונות טובים, יען כי בימים מעטים מאד היו כל האותיות שגורות על שפתיה ולשונה מהרה לקרא בספר; אולם מלאכת התפירה לא עלתה בידה ותכבד ממנה. היא היתה מהירה כחתול וקלת התנועה כקוף; מוסר קשה מאין כמוהו היתה לה הישיבה על מלאכתה במקום אחד. ועל כן היתה משברת בזדון את מחטותיה ואת שבריהם השליכה בעד החלון החוצה, או שמה אותם אל תוך חגוי הקירות וחרכיהם; בפעם השניה סכסכה את החוטים, קרעתם, טנפתם, או החביאה פקעת חוטים שלמה במקום לא יְדָעו איש. אָפיליא הבינה מאד, כי מעשים כאלה לא יעָשו מאליהם ורק זדון לב תלמידתה ישיאה לעשות את כל אלה, אך טאָפסי היתה ערומה ומהירה מאד וגם פעם אחת לא נתפשה בכף בעשותה המזמתה.

פעם אחת שבה אָפיליא אל חדרה ותמצא את תלמידתה זאת והנה היא עומדת לפני הראי ומשננת את שעור למודה למראה עין, ועל ראשה חבושה כסרוח-טבול אחת ממטפחותיה היקרות.

– טאָפסי! – קראה בשצף קצף: – מדוע את עושה ככה?

– לא ידעתי, גברתי. אין זאת כי אם יען אשר ילדה שובבה מאד הנני.

– מה אעשה בך, טאָפסי, מה אעשה?

– הכי, הכי אותי, גברתי. הן גברתי הראשונה היתה מכה אותי תמיד, ואנכי לא הסכנתי לעשות כל מלאכה טרם הֻכיתי.

– אבל הן אנכי אינני חפצה להכותך וליסרך בשבטים, ואַת הלא יכול תוכלי לעשות את מלאכתך בתבונה ובדעתו, אם כן איפוא למה תתהוללי?

– הלא כבר אמרתי לך, גברתי, כי הסכן הסכנתי למכות אגרוף או לשבט מוסר, ואדמה כי טובות ומועילות הן לי המכות האלה.

אָפיליא עשתה גם את התחבולה הזאת; טאָפסי צעקה, צרחה, צפצפה, יללה ותבקש מחילה וסליחה; אך גם שעה אחת לא עברה אחרי המכות אשר הוכתה – והנה היא משתוללה, מכרכרה ומפזזה בכל עוז בין אחוזת ילדים רבים, אשר התענגו לראותה בשעת קלקלתה, ובצחוק ולעג ספרה להם את כל אשר קרה אותה כמעט.

– הגברת אָפיליא מיסרת אותי בשבט, אך הגם זה מוסר יקרא? הוי לו ראיתים מה הרבה אדוני הראשון להכות אותי וליסרני! גזרי בשר כסחבות נקרעו מגויתי תחת תנופת ידו ונפוצו לכל עבר. הן הוא רק הוא ידע ליסר בשבט, ומוסר אפָליא במה נחשב הוא?

טאפסי אהבה תמיד להתהלל במגרעותיה ובחטאותיה כי רבו, בחשבה אותם לנצחונות גדולים.

– הוי, בני כושיים כלכם! – פנתה בדבריה אל כל שומעיה אלה: – הידעתם כי כלכם רעים וחטאים? כן, כן, כלכם רעים וחטאים עד מאד, אבל הן כמוכם כאין נגדי! אנכי הנני רעה ומרה, שובבה ומשתוללה עד אשר עמל כל איש לא יועיל להטיב דרכי! גברתי הראשונה קללתני, הכתני והלמתני תמיד! אדמה, כי אין בכל העולם בריה משֻנה, רעה ומרה כמוני! – ובדברה זאת היתה מקפצת קפיצה גדולה תחתיה ופניה צהלו מרוב עונג נפשה.

הנה כי כן היה דרך החנוך אשר הורתה אפיליא לטאָפסי שנתים ימים, ורב עמל ותלאות שבעה נפשה בגללה ובאחרונה הסכינה עם העמל הזה, כאשר יסכין איש עם מחלת העצבים או מחלת הרגלים אשר לא תרפהו; אבל היא עשתה פרי בעמלה זה ותשמח בראותה, כי תלמידתה עושה חיל בלמודיה.

וסען-קלער התענג על הוללות הילדה הזאת, כאשר יתענג איש על הוללות כלב קטן או אנדרפתא, ויהי מגן לה לפעמים בעלות עליה חמת אחרים. הוא נתן לה לעתים לא רחוקות אגורות כסף והיא קנתה אגוזים ומגדנות ותחלקם מנות לכל בני החצר. האמת נתנה להגיד, כי היא היתה טובת לב ונדיבת רוח מטבע הורתה למען עמוד על נפשה שחדה לפעמים לאיש בגלוי או בסתר.

עתה הנה היא נמנה במספר כל הנפשות הפועלות בספרונו ועמהן יחדו תעלה לפעמים על הבמה בחזיון.

*

 

XX: קענטוקי

אתנו לקענטוקי, הקורא, אתנו לקענטוקי תשוב לזמן מה: ויחד נראה את הנעשה עתה באֹהל הדוד תם ושוכניו ובבית בעליו הראשונים.

ערב חם לא-עבות היה; פתחי חדר-השלחנות רחב הידים, אשר בבית האדון שעלבי, וכל חלונותיו היו פתוחים לרוָחה לרוח הערב הצח המשב בחוץ. האדון שעלבי ישב כבוד על המעקה הארוך המקיף את כל הבית מן הקצה אל הקצה, הוא השתרע מהתענג ורוך ברחבה על כסא אחד, והכסא השני היה הדום רגלו ויקטיר גלום-קטרתו אחר ארוחת הצהרים. על ידו לפני הפתח ישבה רעיתו הגברת וידיה עושות במלאכה, מלאכת הרקימה; הכרת פניה ענתה בה, כי תפושה היא עתה במחשבתה ותחכה למקרה, אשר תוכל להביע אותה באזניו. היא פתחה שפתיה עמו באחרונה ותאמר:

– הידעת, אישי, כי חלויה קבלה מכתב מתם?

– האמנם כן? ומה, הטוב ונעים גורלו שם?

– אותו קנתה שם משפחה נכבדה, ואדונו הוא איש חסד וטוב לב; במישרים יתהלכו עמו שם וגם לא יעבידוהו בפרך.

– מאד מאד ישמח לבי על הדבר הזה – ענה האדון שעלבי בלבב שלם: – אדמה כי חייו בארץ הנגב ינעמו לו עד אשר לא יאבה לשוב עוד הנה.

– זאת לא זאת, אישי, כי נהפוך היא: הן נפשו כלתה מאד לדעת העוד יארכו הימים עד אשר נקבץ כסף ונמצא כופר די פדיון נפשו.

– את הדבר הזה, לדאבון לבי, לא ידעתי גם אני. הן בהאחז איש פעם אחת בפח ענינים רעים ומסוכסכים קשה קשה לו מאד לחלץ מהם נפשו ולצאת למרחב; יפנה הימין, יפנה השמאל ואין רֶוח והצלה, כי ילך מדחי אל דחי ותושיה נדחה ממנו. הנני לוה כסף מן האחד לשלם חובי לשני, הנני לוה מן השני להשביע לשלישי רצון, ושטרי-החובות יעופו אלי מכל עבר והמלוים סביב ישיתו עלי ולא ירפוני עד בלעי רֻקי.

– אדמה, ידידי, כי יש לאל ידנו להטיב מצב ענינינו. הן לו, למשל, מכרנו את סוסינו ואחת מאחוזותינו הלא אז יכולנו לשלם את כל חובותינו ונושינו לא היה עוד למפגע לנו. מדוע לא נעשה דבר הזה?

– מה נבערה היא עצתך הפעם, עמיליא. הן אמנם אשה חכמה את, חכמת נשים בכל ארץ קענטוקי, אבל מה אעשה לך, ידידתי, אם כל הענינים והמעשים זרים הם לך? ואמנם הן כל אשה לא תדע אף ידיעה קלה בכל אלה.

– כי עתה הבינני נא מעט הליכות עניניך, הואיל נא למצער להראות לי את חשבון הכסף המגיע ממך לאחרים ומכסת הכסף המגיע לך. אולי אוכל הועיל לרוחתך, בהמעיטי את הוצאות ביתנו.

– בי, עמיליא, אל תעני את נפשי. הן דבר ברור לא ידעתי גם אני, כי אֹמר לך: ראי כי הוא זה. עניני הם מסוכסכים ולא אוכל להביאם במשטר פעם אחת בנקל כאשר תשוה הדודה חלויה את פני פשטידותיה ורקיקיה. הנני שונה את דברי, כי ככל אחת הנשים לא תדעי אף ידיעה קלה בכל הענינים והקנינים.

ובדבר האדון שעלבי את הדברים האלה הרים קול למען חזק את דבריו ולתת להם יר שאת, כדרך כל האפרתים לעשות בשיחתם עם נשיהם בדברים הנוגעים למעשיהם ועניניהם.

הגברת שעלבי גרעה מלים ותדום בהאנחה אנחה קלה. אף אם אישה השמיע אותה לאמר, כי ידיעת מה לה בעניני מסחריו וכל מעשיו. אך באמת היתה בעלת שכל נאור ורבת ניסון, בעלת הגיון ישר ואֹמץ רוח, ובמעלותיה אלה עמדה במדרגה גבוהה רב יתר מאישה, ועל כן הלא גם מחשבת לבה להיות עזר כנגדו להטיב הליכות עניניו לא מחשבת הבל היתה. בכל לבבה ובכל נפשה חפצה להקים את הבטחתה אשר הבטיחה לתם ולחלויה ותיחל לקרב קץ גאולתו, ועתה בראותה את המניעות הרבות האוסרות את ידיה מעשות זאת נאנחה מקרב לבה בצר רוחה.

– האמנם אין עוד כל עצה ותחבולה לקבץ את מכסת הכסף הדרוש, כלה ונחרצה? הוי, חלויה! הן זאת היא משאת נפשה האחת ובה תהגה תמיד!

– צר לי מאד לשמוע דבר כזה, ולא טוב עשיתי אז בתתי להם הבטחתי טרם התבונני היטב אל אחרית דבר. לפי דעתי טוב להגיד לחלויה עתה, כי תחדל מתקותה המרנינה את לבה על נקלה. הלא בעוד שתים או שלש שנים יקח לו שם תם אשה אחרת וגם היא הטיבה מאד עשה לו נלקחה לאיש אחר.

– אדוני שעלבי! הן אנכי הוריתי את עבדי לדעת, כי מסורת ברית נשואיהם קדושה וקימת היא כברית נשואינו אנחנו. לבי לא ימלאני לעולם לעוץ עצה כזאת לחלויה האמללה.

– לי יצר מאד, כי הורות אותם דעת כזאת, דעת אשר לא תתאים עם מצבם בחיים, והלא כה היו דברי לך תמיד.

– הדעת הזאת הלא ממקום קדוש תהלך, בספרי הקודש מקורה, אדוני שעלבי.

– חלילה לי מהניא את לבך מאחרי משפטיך אשר בדת ואמונה יסודתם, אך חפץ אנכי להוכיח, כי הם לא יצלחו לאנשים כאלה במצבם.

– הנה הדבר אמת נכון הוא – ענתה הגברת – והלא על כן תכלית שנאה שנאתי את המצב הזה, את העבדות. אך, אישי היקר, הן אנכי לא אוכל להשיב דברי אחור ריקם, לא אוכל לאמר נואש לנפשות אמללות ואובדות כאלה אחר ההבטחה שהבטחתי להן אמונה. אם חפצי בידי לא יצלח למצא לכסף מוצא, אז אחל להשמיע לקח בחכמת הנגינה; ידעתי כי אראה ברכה בעמלי זה ואת מכסת הכסף הדרוש אקבץ אני לבדי.

– עמיליא, האמנם נכונה את להשפיל את ערכך עד המדרגה הזאת? לא, חלילה לי מתת לך לעשות כדבר הזה, חרפה היא לך.

– חרפה היא לי? הן גדולה מזאת היא חרפתי אם אוליך את עבדי האמללים שולל.

– ידעתי, רעיתי – ענה האדון שעלבי: – הן זה דרכך תמיד להיות בעלת נפש מתרגשת לכל דמיון שוא ומקסם כזב, ועצתי לך אמונה, כי תחדלי מנצחונות הבל וממעשי תוקף כאלה הדומים לדמיונות דון-קישוט.

האיש והאשה גרעו פתאום שיחה, כי ברגע הזה נראתה לפניהם בקצה המעקה הדודה חלויה.

– הנני מרהיבה עוז בנפשי להפריע אותך ממנוחתך, גברתי – אמרה בהתיצבה מרחוק.

– מה לך, חלויה? – שאלה הגברת בקומה ממקומה ותגש אליה.

– אולי הואילי, גברתי, לשום עינך בתרנגולות השחוטות הצבורות פה.

על פני הגברת עברה תנועת צחוק בראותה את המון התרנגולות השחוטות הצבורות יחדו בערֵמָה ואת חלויה העומדת על ידן ומתבוננת אליהן בכוָנה ובשום לב.

– חפצה אני לשאל את פיך, גברתי, התצוי עלי לצלות מהן צלי או להכין מהן מטעמים אחרים?

– אחת היא לי, חלויה, עשי בהן כטוב וכישר בעיניך.

חלויה עמדה תחתיה וכמו מבלי משים הוסיפה עוד להתבונן אל התרנגולות, אך הכרת פניה ענתה בה, כי לא בתרנגולות הגה לבה בקרבה הפעם. באחרונה השמיעה קול צחוק, כצחוק אשר דרך הכושי להשמיע בחפצו לשאל דבר מה מאת הגדול ממנו ומחשבתו נבוכה, ותאמר:

– פליאה דעת ממני, מה לאדוני ולגברתי לדאג על דבר הכסף, אם הכסף ערוך ושמור הוא תחת ידיהם?

– לא אבין את דבריך, חלויה – אמרה הגברת, אשר לא היה לה כל ספק, כי שמע שמעה שפחתה זאת את כל דברי השיחה אשר היתה בינה ובין אישה.

– הוי, גברתי – הוסיפה חלויה בצחוק על שפתיה – הלא אדונים רבים הַשְכֵר ישכירו לאחרים את עבדיהם ושכרם ילך לפניהם, שכר טוב מאד, ואתם מה לכם כי תאכילו ותשקו חבורת עבדים רבים ותחזיקום בביתכם?

– דבריך נכוחים, חלויה, אך מי ומי ההולכים מעבדי לעבוד עבודה בבתי אחרים? את מי מהם עלינו להשכיר?

– את זאת לא ידעתי, גברתי; אך סאם ספר לי, כי בלויזוויל ישנו איש אחד המבקש לו רַקָחה טובה היודעת לאפות רקיקים ולהכין מטעמים ומגדנות שונים ונכון הוא לנקוב שכר רקחה כזאת ארבעה שקלים לשבוע.

– ובכן?

– ובכן אדמה, כי כבר הגיעה העת לסאללי לשלוח בחפץ כפיה בחדר הבשול. הן היא לקחה תורה מפי במלאכת האפיה והבשול זה ימים רבים, ועתה יודעת היא לאפות ולבשל כמעט כמוני, מורתה, בטוב טעם ודעת. אם על גברתי טוב תתן לי לנסוע לויזווילה אל האיש ההוא והייתי לעזר לך לקבץ את הכסף הדרוש. בטוחה אני, כי רקיקי ומטעמַי יעלו לרצון לפני כל איש ונפשו תברכני בגללם.

– ובניך, חלויה, בניך הילדים מה תהא עליהם?

– הבנים? הוי, גברתי, הן בני כבר גדלו, ויצלחו לעבודה וכבר יודעים הם לשלח בחפץ כפיהם; ולבתי הילדה תדאג סאללי, ילדה תמימה ומקשיבה היא ולא תהיה עליה לטורח.

– אך העיר לויזוויל הלא רחוקה רחוקה מזה מאד, חלויה.

– ומה בכך? הלא בארץ הנגב היא ואולי קרובה היא אל המקום, אשר שם נמצא גם אישי?

– לא, חלויה, מקום אישך רחוק הוא מלויזוויל מאות אחדות פרסאות.

פני חלויה לבשו קדרות ותוריד לארץ ראשה.

– אל תתעצבי אל לבך, חלויה, הלא קרובה תהיי אליו בשבתך בלויזוויל מאשר בשבתך פה. ובדבר הנוגע לשכרך יהי לבך סמוך בטוח, כי הוא יהיה כלו קודש לפדיון אישך ואף אגורה אחת לא תגרע ממנו.

פני חלויה נהרו, כמו קו אור בהיר נגלה עליהם פתאום.

– האח, גברתי, מה טובה ורחמניה אַת! הן לי לא ידרש מאומה, לא בגד ללבוש ולא מנעלים לרגלי, לחמי ינתן ומימי יהיו נאמנים, וכל כסף משכרתי יאָצר ויחסן והיה כופר לפדות את זקני. אך הגידי נא לי, גברתי, כמה שבועות יש בשנה?

– חמשים ושנים שבועות.

– האמנם כן? ובעד עמלי הלא אקבל מדי שבוע בשבועו ארבעה שקלים! ומה יהיה מספר השקלים אשר אקבל בכל השנה כלה, גברתי?

– מאתים ושמנה שקלים.

– האח, מה טוב ומה נעים! – קראה חלויה ברגש שמחה. – עתה הגידי נא לי, גברתי, כמה שנים יהיה עלי לעבוד עד אשר יעלה בידי לקבץ את כל מכסת הכסף די פדיון נפש אישי?

– כחמש שנים – ענתה הגברת. – אך לא אַת, חלויה לבדך תעבדי עבודתך למצא שכר: גם אני אושיע לך בפעולתי וידי תסמכך.

– חלילה, לך, גברתי, הן צדיק הוא אדוני באמרו, כי אין לך להשמיע לקח! לא, לא נאה לך דבר כזה. אקוה, כי נפש אחת ממשפחתנו לא תבא עד מדרגה כזאת כל עוד כחי אתי והנני צולחת למלאכה ולעבודה.

– אל תיראי, חלויה, ואל תדאגי – ענתה הגברת בתנועת צחוק על שפתיה: – הן אנכי לא אחלל את כבוד משפחתנו. ומתי תחשבי לשים לדרך פעמיך?

– חלילה לי מעשות דבר כמחשבתי וכרצוני אני. אך ידע ידעתי, כי סאם הולך למסעו באניה בפקודת האדון והוא אמר כי טוב יהיה אם גם אני אלוה עמו בדרכו, ומודה אני לפניך, גברתי, כי גם חפצי חבושים וארוזים הם כבר. אם על גברתי טוב נכונה לשום לדרך פעמי עמו יחדו ביום המחרת בבוקר, ורק אחת אבקש מאת גברתי לתת לי תעודת מסע ומכתב תהלה.

– לו יהי כדבריך, חלויה, עשה אעשה את רצונך אם רק אדונך היא אישי ירץ עמי. עלי לקחת עמו דברים בענין הזה.

ובדבר זאת הגברת פנתה עורף ותשב אל חדרה, וחלויה באה אל אהלה צהלה ושמחה לעשות את חפציה ולהיות נכונה לדרכה.

בבוקר כבוא הנער דזאָרדז בן האדון האהלה מצא את הדודה חלויה והנה היא מביאה בסדר את בגדי הילדים.

– ואתה, אדוני דזאָרדז, לא ידעת ולא שמעת, כי נוסעת אני ביום המחרת לויזווילה? – אמרה אליו בצהלת קולה. – הנני מתקנת עתה ומביאה בסדר את בגדי בתי הילדה, ומחר אסע לדרכי לויזווילה ושם ארויח ארבעה שקלים בכל שבוע והגברת תאצור את כל כסף משכרתי והיה לה למשמרת לפדות את זקני!

– הנה מה טוב ומה נעים! – קרא דזאָרדז – אכן טובה ויקרה היא מחשבה כזאת ולך יאתה תהלה. אך הגידי נא לי, דודתי חלויה, האמנם מחר תאחזי דרכך שמה?

– כן, אדוני דזאָרדז, מחר בבוקר אארח לחברה עם סאם ועמו יחדו אסע לדרכו. ועתה הבה אבקשך, אדוני היקר, שבה נא כה עמדי וכתבה מכתב אל זקני והודע אותו את כל הדבר הזה.

– בעונג נפש אעשה זאת – ענה דזאָרדז. – האח, מה יגיל וישמח תם בבוא אליו מכתב כזה! כרגע אביא ניר ודיו הנה מביתנו וערכתי פה אליו דברים. את הכל, את הכל אודיעהו.

– כן, כן, אדוני דזאָרדז, את הכל תודיעהו ותכתב לו דבר דבור על אפניו. אתה תכתב את המכתב אליו, ואנכי אצלה לך בין כה וכה תרנגולת, או אעשה לך מטעמים אחרים כאשר אהבה נפשך: הלא ימים רבים לא תאכל עוד ארוחת הערב עם חלויה דודתך הזקנה והאמללה.

 

XXI: יבש חציר, נבל ציץ

יום הולך ויום בא, חודש עובר וחודש אחר קם תחתיו וחיי בן-תמותה חולפים עוברים מבלי משים. גם מחיי תם מיודענו עברו שנתים ימים בשובה ונחת בארץ נודו מבלי משים אם אף מאד מאד ערגה נפשו לבני ביתו העזובים, אף אם רוחו שאף אליהם תמיד. בכל זאת לא היה בעיניו כאמלל ואובד ואת מצבו לא חשב למצב מורה מאד. הלא כי כן היא תכונת לב איש לשאת ולסבול בדומיה כל עמל ותלאה וגם לקוות ולבטוח אם רק שוד משדי, אסון נורא או פגע לא דכאהו כָלָה ולא נִתק את מיתריו פעם אחת. הן אם נזכור את ימי החושך, את שנות ראינו רעה ויגון, זכור נזכור גם את הנחמות והטובות המעטות אשר ראינו בהם, וגם בהיותנו אסירי יגון וצרה היינו מאֻשרים.

תם, אשר ישב תמיד בדד בחדרו הצר בהיותו חפשי מעבודתו, קרא את ספרו שהוא היה שעשועים לו ובו קרא לפעמים, כי “טוב לגבר, כי ישא עול, ישב בדד וידום כי נטל עליו”, כי על כל אדם להיות שמח בחלקו אשר הביא לו גורלו.

על מכתבו אל בני ביתו קבל במועדו תשובה כתובה בידי דזאָרדז. תוכה היה רצוף אהבה ובה מצא חדשות שונות אשר הרהיבו נפשו. בה סופר, כי הדודה חלויה נוסעת לויזווילה להיות רקחה בבית איש המוכר מטעמים ומגדנות, כי שם תמצא שכר טוב בעמלה ובדעתה היתרה לעשות מטעמים וכל כסף משכורתה יאצר למענו רק למענו להביא לו פדות, כי משה ופטר בניו גדלו וכי בתו הילדה רצה הנה והנה בכל הבית וסאללי וכל בני הבית ישגיחו אליה. גם הכביד דזארדז מלים לתאר את כל ההוד והתפארת אשר הוא אומר לשַות באהל לפני שובו מארץ שבותו לבצרון הנה ואת כל התקונים אשר יעָשו בו לכבודו. בתוך יתר הדברים הודיע אותו על דבר החיל אשר עשה בלמודיו והמדעים החדשים אשר רכש לו במרוצת הימים, וראשי התיבות בשמות המדעים האלה היו מלאים צעצועים וסלסולים מרהיבי עין. באחרית המכתב הודיע אותו, כי נולדו להם ארבעה סייחין מאז ועד היום, ואחרי כן חתם את דבריו בידיעה קצרה על דבר אביו ואמו כי “הם תהלה לאל בריאים ושלמים”. סגנון המכתב הזה היה פשוט וקצר וגם לא מצוין היה בתכנו, אך נפלא ומאד נעלה היה בעיני תם, ויחשבהו, כי ראוי הוא להיות למופת יקר מהספרות החדשה. הוא הביט עליו בתשוקת נפש ועינו לא שבעה מראות, ועם חוה המתיק מיד לשום אותו במסגרת ולתלות אותו לראוָה בו על קיר חדרו. אך מחשבתו זאת לא יכלה לצאת לידי פעולה, יען כי אין לשום אותו במסגרת באשר אז לא יהיו שני עבריו גלוים לעין רואה.

חוה גדלה ועלתה כפורחת ועמה יחדו גדלה גם אהבתה לתם עבדה התמים והנאמן, והוא אהב אותה כנפש רכה וענוגה וגם כבד אותה לא כילודת אשה, כי אם כבת אלהים אשר אין על עפר משלה. למלא את כל מאויי נפשה, לעשות את כל אשר היא שואלת מאתו – הנה זה היה כל תענוגו וששון רוחו. בלכתו בבוקר השוקה חשב לחוב לו להביא צרורי פרחים, אפרסקין נבחרים ותפוחי זהב ויהיו לאחדים בידו למען השביע לה רצון בשובו הביתה. ומה רבה היתה שמחתו בשובו ובראותו אותה והנה היא מקדמה פניו בתרועה ושואלת בצהלת קולה הדק והצלול: – “ומה, דודי תם, מה הבאת לי היום?”

בעד כל אלה הביאה לו גם חוה תועלת לא מעט לפי יכלתה. אף אם רכה היתה בשנים, בכל זאת ידעה לקרא בספר בטוב טעם ודעת. היא היתה בעלת לב חושב ומלא רגשות נעלים, בעלת רוח אצילות ונפש מתפעלת, ונטיה טבעית היתה לה לכל המרום והנשגב, לכל היפה והנהדר, ועל כן היתה קריאתה בספרי הקודש מלאה חן וקסם ותפליא בה את רוח תם הפלא ופלא, כי לא שמע כמוה מימיו. בראשונה היתה קוראת בספר רק למען שעשע נפש רעה הזקן, אך אחרי כן התרגשה גם נפשה לרגל קריאתה בספר הספרים הזה ותאהב אותו על המחשבות החדשות אשר העיר בלבה – מחשבות בלתי ברורות, אך עמוקות ויקרות מאד, אשר תמצאנה להן מסלות בלב ילד בעל נפש מתרגשת. יותר מכל אהבה את ספר הנביאים וספר התהלים בגלל רוח הדמיון הכביר והשפה הנעימה והנשגבה אשר בהם. אחת היתה הפעולה אשר פעלו בלבה ולבה אוהבה הזקן: שניהם כאחד הבינו רק את זאת, כי הנביאים קדושים חוזי יה חזו עתידות טובות ליראי ה' ולחושבי שמו, כי עוד יבאו ימים אשר אהבת אמת ושלום תהיה בין כל יושבי תבל ושוכני ארץ וכלם יחד יתנו כבוד לשוכן שחקים האוהב את כל בריותיו ורחמיו על כל מעשיו.

בעת אשר היו הדברים המסֻפרים האלה כבר העתיקו כל בני סען-קלער את משכנם אל מעון הקיץ אשר לו בקרבת הנהר פאָנשארטרען. חום ימי הקיץ אכף על כל אשר היכולת בידו לעזוב את שאון העיר והמונה ואת האויר המחניק אשר בה ולתור לו מנוחה בנאות שדה על גדות הנהר הזה. מעון הקיץ של סען-קלער הבנוי בתבנית אחד המעונות אשר בהודו המזרחית, היה מוקף מסביב מעקה מעשה שבכה מנצרים דקים, וגנים צומחים עצים וערוגות פרחים עממוהו. חלונות חדר האורחים ופתחו פנו אל פני הגן, אשר בו התנוססו פרחי חמד לתפארת וציצים שונים; משעולים צרים ומעוקלים ירדו ממנו עד הנהר רחב הידים, אשר משבריו היו כרצי כסף חי משתרעים הלאה הלאה הרחק מאד, עד אשר יעלמו מן העין. בתוך מי הנהר נשקפו קרני השמש ובהם היו משתברות לכמה ניצוצות.

השמש שוקעת. כל כפת השמים לפאת מערב כמו נהפכה ללבת אש גדולה מנוגה מלכת המאורות, ומראה רקיע השמים האדומים נשקף בתוך מי הנהר ויהפכם לרקיע שני. על כל מרחבי הנהר נטיו קוי זהב וארגמן, ורק פה ושם התנוססו מפרשי האניות ודגליהם הלבנים, ומגבהי שמים השקיפו כוכבי ערב כנקודות הכסף על הארץ. נשגב ונעלה, מרהיב לב ונפש היה המחזה הזה.

תם וחוה ישבו בקצה הגן בסכה על תל עשב. ספר התהלים היה מונח פתוח על ברכי חוה והיא קוראה בו לאמר: “ברכי נפשי את ה‘, ה’ אלוהי גדלת מאד, הוד והדר לבשת”. – התראה, תם, התראה? – אמרה אל אוהבה הזקן בראותה לו על פני הרקיע המתולעים.

– כן, רואה אני, חמדתי – ענה תם ועיניו נשואות למרום.

הילדה החרישה רגעים אחדים כמו תפושה היתה במחשבות לבה, ואחרי כן הוסיפה לקרא: “עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה, המקרה במים עליותיו, השם עבים רכובו, המהלך על כנפי רוח. עושה מלאכיו רוחות, משרתיו אש לוהט.”

– הנה הם, תם, הנה הנם! – קראה פתאום ברגש.

– מי, חמדתי?

– אלה מלאכי ה' ומשרתיו אש לוהט – ענתה בנפש מתרגשת. – הלא שם שם ישכנו מלאכי עליון, שם בגבהי השחקים האלה, האף אין זאת, תם?

– כן הוא, יקירתי.

– ואנכי ראה ראיתים פנים אל פנים, דודי תם.

תם לא התפלא על דבריה אלה. הן לו אמרה לו חוה, כי בשמי מעל היתה – האמן האמין לדבריה בלבב שלם.

– הם נראים לי לפעמים בחלום חזיון לילה – הוסיפה חוה.

תם החריש ועיניו המפיקות תום ויראת הרוממות מביטות הרחק הרחק הלאה.

– ואנכי הנני ללכת שמה, דודי תם – אמרה חוה אחר דומיה קצרה.

– אנה, חוה גברתי?

הילדה קמה ממקומה ובאצבעה הראתה על השמים. על חמדת גזרתה היה שפוך אור יקר מנוגה השמש השוקעת, ועיניה המפיקות מחשבה עמוקה הביטו למעלה.

לב תם הנאמן התחמץ מאד ולחץ בא בו פתאום. ויזכור כי במרוצת ששת הירחים האחרונים ראה והתבונן לפעמים, כי ידי חוה הקטנות הולכות הלך ודלות ורוחה תקצר, כי לפנים השתעשעה ורצה בגן רצוא ושוב הנה והנה שעות שלמות רצופות, ועתה תיעף עד מהרה וכחה צר. הוא שמע בהתאונן אפיליא לפעמים על שעולה ועל גניחותיה, אשר כל תחבולה לא הועילה לרפאה מהם; הן גם עתה היו ידיה הקטנות חמות מאד ובלחייה נראה אודם חכלילי, אודם השחפת. את כל אלה ראו עיניו בה זה כבר, אך דברי חוה אשר שמע היום העירו בלבו מחשבה מעציבה מאד.

את השיחה אשר היתה בין תם ובין חוה שסעה אָפליא בקול קריאתה.

חוה, חוה בתי! – קראה מלא – רב לך שבת בגן, כי הטל יורד!

תם וחוה מהרו לשוב הביתה.

אָפיליא לא היתה עוד אשה צעירה לימים והנסיון הרב הורה אותה לדעת דרך חנוך הילדים גם בדברים הנוגעים למעלת רוחם וגם בדברים הנוגעים לבריאות גופם. היא שמעה קול שעול חוה הנחר ואת האודם שאיננו טבעי על לחייה ראתה לפעמים; מעיניה לא נעלמו גם ברק עיני הילדה וגם הרזון אשר שלח בגויתה. את פחד לבה הביעה לפעמים באזני סען-קלער, אך הוא שם לאל מלתה בלב בטוח.

– בי, קרובתי, חדלי נא מדבר כזאת ואל תפתחי פה לשטן – היה אומר לה – האם לא תחזינה עיניך או לא תדעי, כי ימי גדוליה הם לה הימים האלה? הן דרך כל הילדים על פי הטבע לחלות בימי גדוליהם.

– אבל שים לבך לקול שעולה.

– גם זה הבל! אין זאת, כי אם רוח צנה פגע בה.

– אבל הלא כזאת היתה גם מחלת ליזא, הילנא ומרים.

– אנא הרפי נא מאותות בדים כאלה! הן כמעט תזורר הילדה, תתעטש, או תפהק – ואת תבואי הנה בחזותך הקשה עליה. רק אחת, קרובתי, רק אחת אשאל ממך: השגיחי אליה, אל תתני לה לשבת בערב באויר לח בחוץ, אל תתני לה לרוץ הנה והנה לבלי תיעף – ואז תראי, כי ארוכתה מהרה תצמח.

כן דבר סען-קלער בשפתיו, אך לבו בקרבו התעצב מאד על גורל בתו בבת עינו. ומן הוא והלאה פקח עיניו יותר על דרכיה ועל שרשי רגליה התחקה, עמה יחדו בלה את רֻבי עתותיו, עמה יחדו יצא לשוח, ומדי שובו מן העיר הביא לה תמיד שקוי מבריא באמרו, כי “אף אם ברפאות תעלה אין לה כל צורך, אך אם לא תועיל לא תזיק”.

אולם יותר מכל העציבה את רוחו השתלמות שכל חוה ורגשותיה בטרם בא מועד. אמנם בהליכותיה ובמנהגיה השתמרה עוד הילדות בכל תמימותה וחינה, אך משפטי פיה ומדברותיה היו לפעמים נשגבים ונעלים, מלאים הגיון ישר ורעיונות נכבדים על העולם ועל החיים עד אשר הפליאו את השומעים אותם. ברגעים כאלה היה לבו מלא יגון ונפשו השתוחחה עליו, ויקח אותה בין זרועותיה, וילחץ אותה אל לוח לבו, ויגמור בנפשו לבלתי הפרד ממנה אף רגע ויעבור עליו מה.

כל רעיונות חוה ורגשותיה כוננו רק אל נקודה אחת – אל האהבה והרחמים לכל איש. אמנם נדיבת רוח וטובת לב היתה תמיד גם עד היום; אך עתה התעורר בה רגש הרחמים והחנינה עוד ביתר עוז, ותשים לבה לכל דבר כאשה אשר כבר באה בשנים. גם עתה אהבה לשחק בילדה הכושית טאָפסי ולהשתעשע עם יתר בני הכושיים, אך עתה היתה רק כצופיה הליכות הילדים האלה ולא לקחה חלק במשחקיהם. כחצי שעה היתה יושבת, מביטה וצוחקת על השתוללות הילדה הכושית, אך אחרי כן כמו צל עבר על פניה, עיניה הפיקו עצב ודמיונה גבר עליה.

– אמי – אמרה פעם אחת אל מארי: – מדוע לא נלמד את עבדינו לקרא בספר?

– מה נפלאה היא שאלתך, בתי! הן את הדבר הזה לא יעשה כל איש.

– ומדוע לא יעשה זאת כל איש?

– יען כי אין חפץ להם במקרא. הן לו ידעו לקרא בספר לא היו עוד פועלים חרוצים בעבודתם, ולהם הלא אחת היא. הם נוצרו רק לעבוד עבודה קשה ולא לקרא בספרים, בתי.

– אך הלא עליהם לקרא למצער בספרי הקודש, למען ידעו את חקי ה' ומצוותיו?

– רב להם רב אם אחרים יקראו את אלה באזניהם.

– ואני אדמה, כי על כל איש מהם לדעת לקרא את ספרי הקודש, יען כי לפעמים אין איש אשר יקרא אותם באזניהם.

– נסתרה דרכך ממני, חוה, ונפלאת בעיני! – אמרה האם.

– והלא אָפיליא למדה את טאפסי לקרא בספר – הוסיפה הילדה.

– כי עתה ראי נא והביני, כי רק פעולת שוא היא. מימי לא ראיתי בזוית נפש ובריה משונה כטאפסי.

– ומאממי האמללה – הוסיפה חוה לדבר: – עליה נפשי ירעה לי: הן היא אוהבת מאד את דברי ספרי הקודש ומאד מאד תגדל תשוקתה לדעת לקרא בם, ומה תעשה אם אנכי לא אקרא אותם עוד לפניה?

מארי סדרה ברגעים האלה את עדייה ותכשיטיה ובהם שמה כל מעינה, ועל שאלת חוה ענתה:

– ואמנם כן, בתי, בעוד זמן מה יהי עליך לשום לבך לענין אחר, וכבר הגיע התור לך לחדול מקריאותיך בספרים באזני כל עבדי חצרנו. חלילה לי מאמור, כי לא נאה לך לעשות כה: הן טרם הוכחתי במכאוב היה דרכי גם אני לקרא באזניהם בספר, אך כאשר תגדלי לא תספיק לך השעה עוד לעשות זאת, יען כי חובת עלמה היא ללבוש כבוד, לעדות עדי ולשוות עליה הוד והדר בצאתה בין הבריות. הביטי נא וראי – הוסיפה – הנה את התכשיט הזה הנני לתת לך בצאתך בפעם הראשונה לקחת חלק בסוד אצילים. אנכי עדיתי אותו בפעם הראשונה בהיותי מוקדשה אל נשף-חשק, והוא הרהיב עיני כל הרואים אותו ולרבים הייתי למופת.

חוה לקחה בידיה את הנרתיק העומד על ידי אמה ותוציא משם רביד יקר, אשר בו היו משובצות אבני חן יקרי ערך. עיניה היפות התבוננו אליו, אך לבה היה רחוק ממנו.

– מה עצובה ונוגה את, בתי! – אמרה מארי.

– האם יקרי ערך הם החפצים האלה. אמי?

– אכן יקרי ערך הם. אבי דרש אותם ממרחק, מארץ צרפת נשלחו לנו ומחירם רב מאד.

– מה מאד חפצתי כי לי רק לי יהיו למען אוכל לעושת בהם כטוב בעיני.

– ומה עשית בהם לו היו רק לך לבדך?

– אז מכרתי את כלם ואקנה במחירם אחוזות ארץ במדינות החופש ואושיב בהן את כל כושינו ואשכור להם מורים טובים להורותם לקרא ולכתוב.

מארי מלאה צחוק פיה.

– בית ספר לכושיים יסדת אז!? אולי תאמרי להורותם גם חכמת הנגינה, לנגן בכנור, לפרוט על הפסנתר וגם ללמדם היטב מעשה חושב ורוקם?

– לא, אמי, אנכי הייתי מורה אותם לקרא בספרי הקודש, לכתוב מכתבים אל קרוביהם וגם להבין היטב ולדעת את הדברים אשר יכתבו קרוביהם אליהם. הן ידעתי, אמי, ידעתי מה רע ומר להם בהיות עליהם לעשות זאת ולא יוכלו מבלי הדעת, והלא תם, מאממי ורבים אחרים יהיו לנו למופת.

– חדלי, חדלי נא, חוה, עודך ילדה ואינך יודעת מאומה בדברים כאלה – אמרה מארי. – ומלבד זאת הנה פטפוטיך יבלבלוני ויגבירו מחלת ראשי, חדלי נא.

הן זה היה דרך מארי להזכיר את מחלת ראשה מדי שמעה מפי המדבר בה דברים שהם לא לפי רוחה. חוה עזבה את אמה לנפשה ולא הוציאה עוד הגה מפיה; אך מן העת הזאת החלה להורות את השפחה מאממי תורת הקריאה.

*

 

XXII: אבות ובנים

בעת ההיא בא הנה אחי סען-קלער, אלפרעד, בלוית בנו הבכור, נער כבן שתים עשרה שנה, לשחר את פניו ולבלות בחברתו ימים אחדים.

אחים תאמים היו שניהם, אך מה נפלא הדבר כי שונים היו איש מרעהו בדמותם, וברית אהבה היתה בין שניהם נפש האחד היתה קשורה בנפש השני בקשר אמיץ.

עיני אויגוסטין היו עיני תכלת, שערותיו צהובות, אברי גויתו ענוגים וקלי התנועה; ואלפרעד היה בעל עינים שחורות, מבנה גויתו איתן, קומתו זקיפה ומפיקה גאות וצועד בצעדי און. הם התוכחו תמיד יחד וכל אחד מהם הוכיח את רעהו על משוגתו במשפטיו ובדעותיו אשר נשא בדברים חוצבים להבות אש, ובכל זאת מצא איש איש מהם עונג נפש בהמתיקם סוד ובנשאם דעם יחד על ענינים שונים, ויהי זה דרכם לצאת לשוח שלובי זרוע בין שדרות העצים רבי הענפים בגן.

הענרי בן אלפרעד היה נער יפה תואר ויפה עינים, חרוץ ונבון מאד. יפי חוה וחין ערכה, חמדת גזרתה ותפארתה לבבו את הנער מן הרגע הראשון אשר ראוה עיניה.

לחוה היה סוס-גמד, לבן כשלג, שוקט ונכנע מאד אשר עליו רכבה תמיד בצאתה לשוח. את הסוס הזה הקריב תם עתה אל כנף הבית, ונער מולאט כבן שלש עשרה שנה הקריב סוס שחור ערבי בהחזיקו ברסנו למען הענרי. את הסוג הזה קנו למענו בימים האחרונים וישלמו דמים יקרים במחירו.

הענרי התגאה בקנינו זה ויתפאר בו מאד. ויקרב אל סוסו ויתבונן אליו ופניו רעמו פתאום.

– מה זאת, דאָדאָ? – קרא בחמה אל משרתו הנער המולאט – הוי, כלב נרפה, הגם היום לא נקית את סוסי?

– נקה נקיתיו, אדוני, אך הוא התגאל אחרי הנקותו – ענה דאָדאָ.

– שים בעפר פיך ודום, נבל! – קרא הענרי בזעם – איכה תעיז פניך לדבר דבר?

המולאט הצעיר לימים הזה היה נער יפה תואר ויפה עינים,.שערות ראשו השחורות הכתירו את מצחו הרחב, אשר עין תלן רוח אֹמץ וקומתו היתה כקומת הענרי. חזותו הוכיחה עליו, כי גם בעורקיו וגידיו נזלו דמי הלבנים, יען כי בשמעו מוסר כלימתו אדמו לחייו, עיניו הבריקו וימהר לענות שנית לחורפו דבר. אך הוא עוד טרם הספיק להוציא הגה מפיו והנה הענרי הניף את שוטו ויך בו על פניו, ואחרי כן אחז בידו ויעמידהו על ברכיו ויכהו מכת בלתי סרה עד אשר רפתה ידו.

– הנה זה הוא חלקך, כלב עז נפש! עתה דע לך תנואתי, עתה לא תוסיף לענות אותי דבר מדי דברי בך! עתה קום, קח את הסוס והשיבהו אל מקומו ונקה תנקהו לי היטב. אנכי אנכי הוא המראה לך לדעת ולהכיר את מקומך!

– אדוני הענרי – ענה ברגע הזה תם חלקו – אדמה כי ברצון דאדא היה לאמר, כי הסוס התגולל על פני הארץ והתחכך להנאתו בהובילו אותו הנה, ועל כן התגאל, אולם עיני ראו כי אכן נקה נקהו.

– אל תמצא ללא ישאלוך, החרישה! – גזר הענרי אמר ויסוב על פעמי נעליו ויגש אל חוה, אשר עמדה על מעלות כנף הבית לבושה בלבוש חפש לרכבה.

– צר לי מאד – אמר אליה – צר לי כי האויל הזה הֵסַב לך תוחלת ממושכה. הבה נשב נא פה יחדו ונחכה רגעים אחדים עד אשר ישוב שנית. אך מה לך, קרובתי? מדוע פניך כה זועפים?

– איככה יכולת לעשות כדבר הרע הזה לדאָדָא האמלל? – שאלה חוה.

– דבר רע – שנה הענרי את דבריה בתמהון כמדבר לפי תֻמו – אל מה ירזמון דבריך אלה, שאהבה נפשי.

– בי אל תכנני בשם “אהובת נפשך” אחרי עשותך מעשים כאלה.

– קרובתי האהובה, הן אַת לא תדעי את דאָדָא ודרכו נסתרה ממך. הלא זאת היא התחבולה האחת להוציא דבר אמת מפיו, יען כי מלא הוא תוך ומרמה ולשונו תצמיד תמיד שקר וכזב ולא טוב תת לו כל פתחון פה. הן גם אבי עושה כמוני תמיד.

– אך הלא הדוד תם ספר את הדבר כמו, ולא איש תככים הוא תם וישקר.

– אם כן איפוא הנה איש סגולה הוא בכושיים והיה לי למופת. לא כן הוא דאדא, אשר רק שקר שקר ירדוף ודבר אמת רחוק מכליותיו.

– אנוס הוא לכזב ממוראך אשר יעלה על ראשו ומחרדתו לרגעים מפני תנופת ידך.

– הנך עומדת למגן לדאָדָא, חוה, עד אשר תעירי קנאה בלבבי. חי נפשי.

– ומדוע תכה אותו בהיותו חף מכל פשע?

– אין רע, הלא לעומת זה לא תהי ידי בו בהיותו בן הכות: הנני מבטיח אותך, כי נאה שבט לגו דאָדאָ, יען כי קשה עורף הוא מאין כמוהו. אולם אם לא תוכלי לראות “עמל” כזה בעיניך, יהי נא לבך בטוח, כי לא אוסיף עוד הכות אותו בפניך.

תשובה כזאת לא השביעה לחוה רצון, אך היא חשבה בלבה, כי רק למותר הוא להוכיח לקרובה היפה לדעת את עותתו בדבר הזה.

בעוד רגעים אחדים שב הנה דאָדאָ שנית בהביאו את הסוס.

– הנה עתה, דאדא, עשית את חובתך באמונה – אמר האציל הצעיר עתה בקול חנינה. – עתה הבה, החזק ברסן סוס חוה ועצרהו עד אשר אקום לעזר לה לעלות עליו.

דאָדאָ נגש אל סוס חוה הצחור. פניו היו זועפים ובעיניו התנוצצו דמעות.

הענרי, אשר חשב את נפשו לאציל בכל דבריו ולאפרתי בכל מעשיו, מהר להושיב את חוה על סוסה ולתת את המושכות בידיה; אך חוה הסבה פניה מנגדו ותפן אל העבר השני, מקום שם עמד דאָדאָ, ותאמר אליו: “הנני מודה לך, דאָדָא, כי נער נבון וחרוץ אתה”.

דאָדאָ הביט בתמהון אל פני חוה המפיקים חסד ורחמים, לחייו אדמו ומעיניו נזלו דמעות.

– גשה הנה, דאָדאָ! – קרא אליו אדונו הצעיר בקול מצוה.

דאָדאָ מהר לגשת אליו ויחזיק ברסן הסוס עד אשר אדונו עלה עליו.

– עתה הא לך כסף לקנות מטעמים למענך, דאָדָא – אמר הענרי – לך קנה לך!

חוה עברה הלאה ברכבה על סוסה והענרי יצא בעקבותיה אחריה. עיני דאָדאָ אשר עמד תחתיו שלחו את שני הרוכבים. האחד נתן לו כסף לקנות מטעמים, והשניה נתנה לו דבר הנחוץ לו יותר, היא השמיעתהו דבר טוב אחד הנובע מעמק לב ונפש. והנער דאָדאָ הזה נגזל מבין זרועות אמו לפני ימים לא כבירים. אדונו, הלא הוא אבי הענרי – קנהו בשוק העבדים אחרי אשר יפי תוארו הפיק ממנו רצון ויחשב כי נאה הוא לסוס הזה והסוס נאה לו; והאדון הצעיר הוא היה המחנך אותו על פי דרכו ומורהו דעה, כאשר כבר ראו עינינו.

את כל המחזה המתואר למעלה ראו גם עיני שני האחים, אויגוסטין ואלפרעד אשר ברגעים האלה התהלכו לרוח היום בפרדס אשר לפני הבית.

לאויגוסטין חרה בראותו את כל זאת ופניו אדמו, אך את הנרי ………………………..16

……………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………לו? – שאל אויגוסטין.

– ומה לי לעשות? מהיר חמה ונוח לכעוס הוא הענרי מאד ורוחו כנחל שוטף. הן אני ואשתי כבר נערנו כפנו ממנו ונעזבהו לנפשו אחרי ראותנו, כי דברינו לא יועילו לו. אבל הן גם זה הנער הכושי דאדא פוחז וריק וגם שבטי מוסר לא יסירו ממנו משובתו.

– כן הוא, כל אלה לקח טוב הוא להענרי, כי ידע ויבין היטב את הדבר האמור בשורה הראשונה בספר החנוך אשר לבני ארץ החופש, כי כל בני אדם נולדו חפשים לנפשם וזכיותיהם בחיים שוות הן". האף אין זאת אחי?…

– הנה אך זה הבל ורעו רוח! – אמר אלפרעד בלעג – אלה הם דברי הבל הנאמרים לפי רוח תם דזעפערסאָן ולפי רוח עם הצרפתים! אתמה מאד, כי בימינו נמצאים עוד אנשים העונים בדברים כמו אלה.

– גם אני אתמה מאד – ענה אויגוסטין ברוח כביר.

– הלא החיים יורונו לדעת למדי, כי לא כל בני האדם נולדו חפשים לנפשם וגם זכיותיהם אינן שוות. אנשים אשר חונכו בטוב טעם ודעת, אנשים משכילים, נאורים, עשירים להם נתנו זכויות והם ראוים להן, אך מה לאלה הפראים ולזכיות?

– אולי צדקת, אחי; אך הבה נסה נא כחך להורות לאלה “הפראים” את הדעה הזאת. את ארץ צרפת זכור והיא תהי לך למופת!

– אותם יש להכניע ביד חזקה, לשים חחים בלחייהם, להדבירם תחת רגלינו לבלי ירימו ראש ולעשות כאשר אני עושה בהם – אמר אלפרעד בלחצו את כף פעמו אל הקרקע, כמו כל “הפראים” האלה נמצאים ברגע הזה תחת פעמי רגליו.

– אבל מה רע ומר לנו בעשותם לפעמים אגודה אחת לקשור קשר ולהתקומם לנו! זכור את הדבר שהיה בסאן-דאָמינגאָ.

– הוי – ענה אלפרעד – הן אנחנו יכולים לקדם פני רעה כזאת מראש. ראשית כל דבר עלינו למנוע אותם מן ההגיון: אַל השכלה ואַל תושיה לאלה הכושיים, עלינו לחתור בכל עוז להעביר את הדעה על דבר השכלת הכושיים מארצנו; חלילה, חלילה לאלה החשכים השוכנים בשפל המדרגה מהיו מלומדים ומשכילים.

– כבר עבר המועד להתנגד לדבר הזה, הם יחונכו וישכילו גם למרות רוחנו, ועלינו עתה רק לסול מסלה ישרה להשכלתם. אך אנחנו איננו עושים ככה לרעתנו, אנחנו מורים אותם דרך אכזריות ורשע כסל, אנחנו משחיתים בהם את הרגש האנושי, את מדת הרחמים ומהפכים אנחנו אותם לבהמות שדי, לחיתו יער. והיה אם ידם תהי על העליונה והשיבו גמולנו בראשנו ובארחנו ימציאונו, כי גם אנחנו נהיה כבהמות בעיניהם.

– הדבר הזה לא יעלה ולא יבא וידם לא תהי על העליונה לעולם – השיב אלפרעד.

– הבה נסה נא, אחי – אמר אויגוסטין – כסה נא את הדוד הנפוח במכונית הקיטור במכסהו ושבה כה עליו ממעלה וראית וידעת אחרית דרכך…

– טוב מאד – ענה אלפרעד – נחכה ונראה. הן אנכי אינני ירא לנפשי לשבת גם על מכסה הדוד הנפוח, אם רק מוצק הנהו והמכונה כולה ערוכה בכל ושלמה.

– כן חשבו גם האצילים בימי לודוויג הששה עשר, כן חושבים עתה גם אצילי ארץ אויסטריא ופיוס התשיעי, אך ביום לא עבות אחד הלא יתפוצצו כל דודי המרכב בעת יזורבו המים הרותחים וכלכם תנשאו למעלה והרוח יצרור אתכם בכנפיו.

Dies declarabit 17 ענה אלפרעד בצחוק.

– הנה פי הוא המדבר אליך – הוסיף אויגוסטין – כי אם יגלה מחזה שדי בימינו לעינינו ואם יעשה דבר בתבל היום על פי השגחתו באמת – נראה את הדבר הזה עתה בהתקומם בני החשוכים על בני מרום עם הארץ ובנצחונם עליהם.

– גם זאת היא אחת המליצות הריקות הנאות לחפשי בדעותיו כמוך, אויגוסטין, ומתפלא אני עליך מדוע לא ישאך לבך להשמיע דברים מעל הבמה? מטיף מאד נעלה היית לבני עירך! אולם אנכי אקוה למות בשלום טרם יקום שבט מושלים מהמון השחורים אשר אהבת.

– יהי מה והם משל ימשלו בכם והתנהגו עמכם כאשר תתנהגו עמם היום. ממשלת ארץ צרפת נהגה את בני המון העם ערומים וחשופי שת18 – ומה היה באחרית הימים? הלא באחרית הימים לקחו חשופי השת האלה את שרביט הממשלה בידיהם ותחתונים היו למעלה. הלא בהאַיטי…

– בי אויגוסטין, אל נא תזכור לי את שם האיטי שהיא לי לחגא. בני האיטי אינם דומים לבני האנגלים-הזכסים. האנגלים-הזכסים הם הראשים והראשונים בשבטים המושלים בעולם וידם תהי רוממה כל ימי השמים על הארץ.

– בימינו אלה נוזלים גם בעורקי הכושיים דמי האנגלים-הזכסים לרוב ודמים בדמים נגעו. דם אפריקא החם הנוזל בם יהיה להם כמעורר לעורר את רוחם השוטף ואת רגש האֹמץ והזהירות אשר נחלו מאתנו, ואם בוא יבואונו ימי סאן-דאָמינגאָ אז תראה ונוכחת לדעת מה רב הוא כח הדם האנגלי הנמצא בם. בני התערובות, אשר אבותיהם הם הלבנים ואמותיהם כושיות, נחלו ממנו רגשות אֹמץ וגבורה, הם לא יוסיפו ללכת שחוח לפנינו ולא יתנו לנו למכרם ולסחור בנפשותיהם. קום יקימו עלינו באחרית הימים וינתקו את מוסרותיהם, ועמם יחד יקומו גם בני הכושיים משבט אמותיהם.

– הבל ורעות רוח.

– לו יהי כדבריך – אמר אויגוסטין – אך אנכי אדמה, כי מאד נמלץ לעניננו מאמר קדמוני: “והיתה אחרית כאחרית דור נח; הם אכלו ושתו, זרעו ובנו בתים ויהיו שלוים ושקטים במכונם, עד אשר בא המבול וישטף את כלם ויגרפם יחדו”.

– אכן יכול תוכל, אויגוסטין, להיות אחד הגבורים אנשי השם המקימים עולם במאמריהם – ענה אלפרעד בצחוק. – אולם עלינו אין לך לדאג אף מעט, יען כי הממשלה האדירה תהי לנו לצור מעוז ובצלה נחסה ונתלונן ולא נירא רע, והשבט השפל הזה נכנע הוא לנו ובניו לנו הם נתונים להיות עבדי עולם וסרים למשמעתנו. רב לנו עוז וחיל לשמור את אבק השרפה אשר לנו לעת מצוא.

– אם כל הילדים יחֻנכו על פי דרך הענרי בנך, אז אכן תמצאו לכם נוצרים ושומרים טובים לשמור את אוצרות אבק השרפה, יען כי אנשים מתונים וקרי רוח מאוד יהיו הילדים האלה. המשל הקדמוני אומר: “איזהו גבור – הכובש את יצרו”, אך האיש אשר לא יוכל למשל ברוחו, איכה יוכל למשול ברוח אחרים?

– בדבר הזה אכן צדקת אענך – ענה אלפרעד בהיותו תפוש במחשבתו – על הענרי בני ידאג לבי. הלא נער טוב לב, רחמן ובעל נפש עדינה הוא מטבעו, אך כרגע באפו אש תוקד בלבבו ונלהב הוא יותר מדי! יש את נפשי לשלח אותו לזמן מה צפונה, ראשית יען כי שם הסכינו הילדים לסור למשמעת הורים ומורים, והשנית יען כי שם ימצא תמיד באחוזת רעים הדומים לו בערכם ולא באחוזת עבדים ושפחות כמו במקום הזה.

– אחרי אשר שאלת החנוך היתה בימינו לשאלה גדולה העומדת ברום עולם החיים, הנה עלינו לשום לב אליה באמת ולדעת, כי דרך חיינו וסדרינו יבלע מאד לחנוך בנינו.

– לא בכל דבריך אלה צדקת, אחי. לפי דעתי נהפוך הדבר: סדרי חיינו ביחוסנו אל עבדינו הכושיים יעוררו בלב ילדינו רגש שלטון עז ויפיחו בקרבם רוח אמץ וגבורה, ומגרעות הכושיים ומדותיהם הנשחתות הן הן המוכיחות אותן לדעת לשטות מעליהן ולבחור בדרך תבונה ובמדות טובות, אשר תפארת הן לבעליהן. אדמה, כי גם הענרי בני מכיר ומוקיר את האמת מתוך השקר והכזב, אשר ראה תמיד בקרב הכושיים חדלי האישים.

– אכן זאת היא דעת איש רועה אמונה, אך זאת היא השקפת איש החי על פי תורת האדם! – קרא אויגוסטין בלעג.

– אם כה או כה הוא הדבר, אך הדעה הזאת ישרה ונכונה היא, והאמינה לי, אחי, כי ישנם בעולם דברים רבים מאד שגם הם אינם על פי תורת האדם.

– יתכן מאד – ענה אויגוסטין;

– אבל רב לנו רב לענות ולדון בדבר כזה, אויגוסטין. הלא פעמים אין ספורות כבר דברתי בו עמך, התוכחתי ושפטתי ובכל זאת לא באנו לידי החלטה נכונה. הבה, אולי תואיל לבלות עמי שעה או שתים שעו בשחוק האישקקי?

שני האחים עלו על כנף הבית וישבו שם לפני שלחן קטן, אשר עליו הועלו כל מכשירי המשחק. אלפרעד סדר את החיל במערכה. ובעשותו זאת פנה אל אויגוסטין ויאמר:– הן לו היתה דעתי כדעתך בענין אשר דברנו בו, או אז כבר נראה בו פעלי.

– ידעתי, אחי, ידעתי כי מן הפועלים החרוצים אתה, אך הגידה נא לי, שאהבה נפשי, מה היתה אז פעולתך?

– אז הייתי מורה דעה, בינה השכל את עבדי אני למען אהיה מופת לרבים – ענה אלפרעד בהעבירו תנועת צחוק ולעג על שפתיו

– אחת היא לי כמו לכוף עליהם את ההר עטנא כגיגית ולצות עליהם לעמוד תחתיו: איש אחד לא יוכל עמוד נגד רוח המון אדם רב, ולמרות רצונו ישאהו שטף הזמן אל אשר יהיה הרוח הזה ללכת.

– צא המערכה – אמר אלפרעד. והאחים החלו לשחוק בשחוק האישקקי ובו שמו את כל מעינם עד אשר לא ראו את כל הנעשה סביבם, ויתעוררו רק לקול שעטות פרסות הסוסים אשר הגיע לאזניהם באחרונה.

– הנה הילדים שבו – אמר אויגוסטין בקומו ממקומו: – ראה נא, אלפרעד, הראית מימיך מחזה יפה מן המחזה הזה?

ואמנם יפה היה המחזה מאד. הנער הענרי המלא רוח חיים וחן, בעל העינים השחורות והתלתלים השחורים והמסולסלים, רכב על סוסו כנאזר בגבורה ועלז רוח בנטותו אל קרובתו הנחמדה למראה הרוכבת על סוסה הצחור על ידו חוה היתה לבושה בגד חופש לרכבה אשר מראה תכלת לו, ועל ראשה היה חבוש פאר-מגבעה אשר גם לו מראה תכלת. האדם אשר נראה עתה בלחייה אחד התנועה הרבה הוסיף עתה לוית חן וקסם לחמדת פניה הצחים, לעיניה יונים ולדלת ראשה אשר תלתלי זה יכתירוהו.

– מה נפלא הוא יפי הילדה הזאת! – קרא אלפרעד ברגש – ראה תראה, אויגוסטין, כי עוד מעט ולקחה לבבות רבים בקסמיה ונפשות רבות תעשה לפורחות ברב חנה.

– ואמנם הדבר הזה יביא דאגה בלבי – ענה אויגוסטין ברוח כהה וימהר להוריד את חוה מעל כר הסוס.

– חוה בתי, סגולתי, האם העיפה נפשך מאד? – שאל בקחתו אותה על זרועותיו.

– לא, אבי! – ענתה הילדה; אך קוצר רוחה עתה הניע מאד את לב האב.

– הוי, סגולתי, מדוע תמהרי כה לרוץ מדי רכבך על סוסך? הלא תדעי, נשמתי, כי דבר כזה יבלע לך.

– לא, אבי, רבת שבעה לה נפשי היום עונג ונחת עד אשר שכחתי את זאת.

סען-קלער נשא אותה על זרועותיו ויביאה אל חדר השלחנות ושם השכיב אותה על היצוע.

– הענרי, הלא עליך לשום אליה לב ולדאג לה – אמר בפנותו אל הנער: – חלילה לך מדפוק את סוסך לרוץ קל מהרה בצאתך עמה לשוח.

– אל תירא, דודי, אנכי אערבנה – ענה הענרי בשבתו על יד היצוע ויאחז ביד חוה.

עד מהרה רוח לחוה. אביה ודודה שבו אל כנף הבית לכלות את מערכת השחוק אשר החלו ויעזבו את הילדים לנפשם בחדר.

– התדעי, חוה, הן לי צר מאד, כי אבי חושב להשאר פה רק עוד שנים ימים ואחרי כן נסע יחדו לדרכנו ועוד הפעם לא אתראה פנים עמך ימים רבים. לו ישבתי פה עמך, או אז התאמצתי להטיב דרכי ולא הוספתי עוד להרע לדאָדאָ ולאחרים. חלילה לי מהיות דורש רעתו, אך מהיר חמה אנכי ולא אוכל למשול ברוחי. אבל הן לא כן אנכי עמדי תמיד: לפעמים הנני נותן לו כסף ובגדיו כבוד תמיד, כאשר תחזינה עיניך. אדמה, כי רק חיים טובים הוא רואה בעמדו לשרת לפני.

– ואתה הנעמו לך החיים לולא היתה נפש אחת אוהבת אותך באמת קרובה אליך?

– לא, לא נעימים הם חיים כאלה.

– ואתה הלא הפרדת את דאָדאָ מכל אהובי נפשו ואוהביו, וכל חבריו ורעיו, ועל כן גם חייו אינם קרואים חיים טובים.

– אמנם כן הוא הדבר, אבל במה איפוא אוכל להושיע לו? הן לא אוכל להביא הנה גם את אמו, וגם לא יתכן, כי אנכי אהיה ידידו ואוהבו.

– ומדוע לא יתכן?

לאהוב את דאדא?! האם התל תהתלי בי, חוה? רב לו רב אם הוא מצא חן בעיני ושבע רצון הנני ממנו, אבל מי הוא ואי זה הוא האיש האוהב את עבדיו?

– אנכי אוהבת את עבדינו.

– נפלא, נפלא הוא הדבר!

– האם בספרי הקדש לא נמצא כתוב לאמר, כי עלינו לאהב את כל אדם?

– בספרי הקודש כתוב! הן בהם כתובים דברים רבים כאלה, אך אין איש עושה אותם. הלא גם את, חוה, תדעי מאד, כי אין עושה את הכתוב בספרי הקודש:?

– ובכל זאת, אמרה אחרי דומיה קצרה – בכל זאת הענרי אהובי, אהב את דאָדאָ האמלל והטיבה עמו בגללי.

– בגללך נכון אנכי לאהב את הכל, קרובתי האהובה, יען כי נפש עדינה ויפה את מאין כמוך – ענה הענרי ברגש ופניו נהרו.

ברגע הזה נשמע קול צלצל הפעמון הקורא את כל בני הבית לארוחת הצהרים ושיחתם חדלה.

 

XXIII: חזות קשׁה

בעוד שנים ימים נסע אלפרעד סען-קלער עם בנו הנער לדרכו. כח חוה הלך הלום ודל מיום ליום, עד אשר אויגוסטין אביה גמר אֹמר באחרונה לשאל ברופאים. הן עד היום מאנה נפשו לעשות זאת, יען כי לקרא לרופא הלא אחת היא לו כמו להודות על האמת כי אכן חולה היא חוה בתו סגולתו – והאמת הזאת מרה היתה לו מאד; אך עתה ראו עיניו פידו, כי סכנה מרחפת על ראש הילדה, כי שנים ימים היתה עצורה בבית לרגל מחלתה אשר גברה עליה ולא יצאה החוצה, ואז נקרא הנה אחד הרופאים לבקרה.

מארי סען-קלער לא שמה לבה ולא התבוננה אל בתה הילדה אשר כחה יעזבה לאט לאט ומחלתה התקפה, יען כי היא היתה טרודה מאד בשתים או בשלש מחלות חדשות, אשר, לפי דבריה, ענו את נפשה היא בימים האחרונים ואשר באמת בדתה אותן מלבה כדרכה תמיד.

אָפיליא נסתה דבר פעמים אחדות אליה להוכיחה לדעת את הרעה הנשקפת לבתה היחידה ולהעיר בלבה רחמי אם למען תדאג עליה, אך פעולתה היתה פעולת שוא.

– אנכי איננה רואה כל אות מחלה בחוה – ענתה האם: – הלא היא מפזזה, מכרכרה ומשתעשעה ושעשועים היא יום יום…

– אך היא גונחת וקול שעולה חזק מאד.

– גונחת? הן לי אין לבאר גניחה זו מה היא: כל ימי הייתי גונחה ומשמיעה קול שעול בעודני ילדה כחוה אמרו רבים לנפשי, כי מחלת השחפת תתקפני והשפחה מאממי היתה יושבת על ידי מטתי לילות שלמים להשגיח אלי. וגניחת חוה הבל ואין לשום אליה לב.

– אבל הלא כחה ידל מאד ורוחה תקצר.

– ומה בכך? הן אנכי נסיתי בדבר כזה רבות בשנים. התרגזות העצבים היא ולא יותר.

– בלילה בלילה ירב חֻמה מאד עד אשר זעה תכסה את כל בדי עורה.

– כן הייתי גם אנכי עמדי עשר שנים רצופות כמעט בכל לילה ולילה הייתי מזיעה עד אשר בזיעתי ערשי המסתי וכתנתי היתה רטובה כמשויה מן המים, ועל מאממי היה ליבש יום יום את הסדינים אשר ישנתי עליהם. חלילה, חלילה לחוה להזיע כמוני!..

אולם בעת אשר מחלת חוה גברה והרופא נקרא לבקרה, ולמצא לה מזור ותרופה – שנתה מארי פתאום את טעמה ואחת היתה אתה. עתה דברה באזני כל, כי אכן ידוע ידעה מראש וגם לבה אמר לה, כי מן השמים נגזרה עליה להיות אם אמללה; המעט לה כי מחלתה היא מענה את נפשה וחסרת אונים היא, כי עליה גם לראות ברדת בתה חמדת נפשה ביגון שאולה באביב שנותיה… ותוסיף מארי עוד יותר לגזול מנוחת מאממי בלילות ולא נתנה לה לנום שנתה, ויומם היתה נאנחה ונאנקה, בוכיה ומתיפחת על האסון החדש אשר קרה לה.

– מארי יקירתי, אל תדברי ככה ואל תתעצבי אל לבך מאד – דבר אליה סען-קלער: – אין לאדם להתיאש מן התקוה פעם אחת.

– הן אלה, סען-קלער, לא ידעת רגש לב אֵם ועל כן לא תבין הגות לבי…

– אבל חלילה לך מדבר דברים כאלה וחלילה לך מהתיאש, כאלו כבר נגזר הדין ואין עוד כל תקוה.

– אנכי לא אוכל להביט על הדבר הזה בקרת רוח כמוך! אם לבך הוא לב אבן ולא תרגיש מאומה בראותך את בתנו את יחידתנו במצב נורא כזה, הנה לבי אני לב בשר הוא והנני מרגישה דבר מר. אסון גדול הוא לי מנשוא אחר כל התלאות והרעות אשר שבעתי עד הנה.

בעוד שבועים ימים נראו במחלת חוה אותות לטובה. אך זאת היתה אחת מתקוות ההבל, אשר המחלה האיומה והאכזריה מראה ללבות הנדכאים והמלאים יאוש גם על עברי פי קבר… חוה החלה שנית להתעלס כצפור נעלסה, לשחק, להשתעשע ולרוץ הנה והנה בגן ובחצר, ותחי נפש אביה ויספר לכל בשמחה, כי בעוד ימים מעטים תשוב לאיתנה הראשון ושלום לה. אולם הרופא ואָפיליא לא מצאו כל נוחם לנפשם בסימנים הטובים אשר נגלו במחלתה, ולבם נבא להם דבר מר. עוד לב אחד רחש את הדבר המר הזה – הלא הוא לב חוה בעצמה.

הילדה הרוחצת בנחל עדנים ובכל תענוגי החיים, הילדה אשר כצנה רצון יעטרוה לא רק שאריה וקרוביה, כי אם גם כל היודעים אותה – לא דאגה על נפשה…

צר היה לה מאד לעזוב את העבדים הנאמנים והטובים, שהיא היתה להם כקרן אורה במחשכים.

– צר לי עליהם, דודי תם, צר לי עליהם מאד – אמרה פעם אחת אל ידידה הזקן.

– על מי, עדינה?

– על אלה העבדים האמללים והאובדים – ענתה חוה בעצבון. – התזכור, דודי תם הוסיפה לדבר – התזכור את העת אשר אני ואתה נסענו באניה יחדו? אנכי ראיתי אותם שם: רבים מהם נפרדו בחזקת היד מאמותיהם, נשים רבות נפרדו מבעליהן וילדים – מאבותיהם; האמות אשר גזלו מהן את ילדיהן בכו רב בכי… נורא הדבר מאד! פעמים רבות שאלתי את נפשי למות בעדם, ויקר היה בעיני המותה לו ידעתי כי במותי אועיל לנפשות רבות הלקוחות לדראון עולם. מאד מאד חפצתי למות בעדם – הוסיפה הילדה ברגש.

תם הביט עליה ביראת הכבוד. חוה הלכה לה לקול אביה הקורא אליה, והזקן הביט אחריה וימח את רסיסי הדמעות אשר נגרו מעיניו.

– עמל שוא הוא לכלכל את חוה בחיים – אמר אל מאממי בפגשו אותה אחרי כן: – הן המות כבר התוה לתו על מצחה.

– אמנם כן הוא – ענתה מאממי באנחה ותשא ידיה למרום: – הלא כה היו דברי תמיד, ואת אשר הגה לבי דברתי באזני הגברת, והנה עתה כלנו רואים זאת ונוכחת.

חוה עלתה על מעלות כנף הבית לבא אל אביה. היום נטה לערוב ואור קרני השמש היורדת נשפך עליה מאחוריה. היא היתה לבושה עתה מחלצה לבנה, עיניה התנוצצו עתה מאד ולחייה היו אדומות מרוב חום הקדחת אשר התלקחה בגויתה.

סען-קלער קרא אותה להראות לה את כלי השעשועים החדש אשר קנה למענה, אך מראה פני חוה עתה הפחידהו מאד. הוא חבק אותה פתאום בזרועותיו וישכח בעבור חושו בו למה ומדוע קרא לה הפעם.

– חוה נשמת אפי, הלא בימים האלה הוטב והוקל לך מעט, האף אין זאת?

– אבי – אמרה חוה ברוח נכון – זה ימים רבים אשר אני חפצה להגיד לך דבר מה… הבה אגיד לך את דברי עתה כל עוד כחי אתי.

סען-קלער רעד בכל גויתו ולבו נע בקרבו. חוה ישבה על ברכיו, ובתמה את ראשה על לבו אמרה:

– רואה אנכי, אבי, כי עלי אין לך עוד לדאג. קרובה היא העת אשר אנכי עזב אעזב אתכם, אני אלך מכם ולא אשוב אליכם עוד…

ובדבר זאת חוה התיפחה בקול עצור.

– אלהים עמך, סגולתי, למה תדברי כזאת? – אמר סען-קלער בקול רועד ויתאמץ להצהיל פניו. – אל, בתי, אל נא תשגי ברעיונות תוגה והסירי עצב מלבך. הביטי נא, מה יפה הוא הפסיל אשר הבאתי לך לשחק בו!

– לא, אב חנון – ענתה חוה בהסירה ביד רפה את המנחה מעל פניה – אל תתעה בשוא. הן לי לא רָוח אף מעט וידעתי מאד, כי לא ימים רבים אהיה עוד פה עמך, והדבר הזה לא יפחידני. לולא אתה וידידי שהייתם לי, אזי הייתי מאושרה מאד…

– מה לך, ילדתי אהובתי נפשי? מה זה העציב את לבך?… הלא כל אשר היתה לאל ידי לעשות עשיתי למענך ואחתור בכל עוז להשביעך רצון.

– דברים רבים מעציבים ומדאיבים פה את לבי, ועל כן ישאף רוחי השמימה. אבל צר לי, צר לי מאד עליך ועל כל ידידי לעזוב אתכם…

– אבל הגידי נא לי, חמדתי, מה הם הדברים המדאיבים את לבך?

– כל המעשים אשר נעשו ונעשים פה. צר לי על עבדינו הנאמנים והאמללים; הן כלם אוהבים אותי, כלם טובים ונאמנים לי מאד, ואני חפצה, כי כלם יצאו לחפשי.

– התדמי בנפשך, כי לא טוב להם בעבדם אותנו?

– חלילה לי, דבר כזה לא יעלה על לבי. אבל מי יודע עתידות? שים נא אל לבך, אבי, מה תהי אחריתם אם יקרך חלילה אסון, האם רבים הם אנשים טובי לב כמוך? אלפרעד דודי לא כמוך הנהו וגם דרך אמי לא כדרכך. ואנכי שמעתי וידעתי את הרעות הרבות אשר יעשו אדונים אחרים לעבדיהם האובדים והנדחים…

– דבר קשה הוא מאד, נשמתי, ואכן צדקת באמרך, כי רבה רבה היא רעת האדונים. רבים הם החושבים כמוך וגם אני בתוכם. בכל לבבי ובכל נפשי אחפץ, כי תתם העבדות ותעבור ממשלת הזדון מן הארץ, אבל האעשה לבדי את הדבר הזה ואם יכול אוכל?

– הבטיח לי, אבי, כי תקרא דרור לנפש תם אחרי… – היא עצרה במלים רגע, ואחרי כן כלתה את דברתה בקול רועד: – אחרי עלותי למרום.

– הה, בתי שאהבה נפשי – קרא סען-קלער בלב חרד – אל נא תדברי כזאת, חיה תחיי ותאריכי ימים על פני האדמה ואנכי עשה אעשה את כל אשר תשאל נפשך, את כל חפץ לבבך.

צללי ערב הלכו הלך והשתרע על פני כל היקום מסביב, וסען-קלער עודנו יושב כה תחתיו וחובק בזרועותיו את נפש בתו הרכה והענוגה מאד. את עיניה לא ראה עוד, אך את קולה שמע כקול רוח נסתר המדבר אליו מתוך הערפל, וזכרונות רבים מימים שכבר עברו עלו עתה על דמיונו: זכרון תפלות אמו התמימה ותחנותיה בשפכה שיחה לאֵל, זכרון מעשיו ופעולותיו, אשר עשה ופעל בבקשו לעשות צדקה וחסד, וגם זכרון חטאות נעוריו אשר הטו את לבו והסיתוהו בשפק. הלא רבות רבות יוכל האדם לחשוב גם בין רגע אחד! סען-קלער חשב רבות מחשבות בלבו עתה וזכרונות אין ספורות להם עברו לפניו ברגעים האלה, אך הוא החריש ולא הוציא אף הגה מפיו. ובעת אשר החֹשך כסה ארץ נשא את חוה על ידיו ויביאה אל חדר משכבה. שם צוה לאחת השפחות לפשוט מעליה את שמלותיה, ואחרי כן שלח משם גם את האומנת וגם את השפחה ויקח שנית את חוה על זרועותי ויניעה ויסלסלה באהבה עד אשר נמה שנתה.

 

XXIV: עולת ימים בתור מוכיחה

יום הראשון בשבוע אחר הצהרים. סען-קלער השתרע ברוחה על הכסא העומד על המעקה ויקטיר גלום-קטרתו. ומארי רעיתו התפנקה בשבתה על הדרגש הרך העומד בבית על יד החלון הפונה אל המעקה ומסך דק שקוף היה לה למחסה ולמסתר מן הזבובים הנעים והמעופפים הנה והנה באויר. אפיליא נסעה עם חוה לזמן מה אל אחד המקומות הקרובים ועמהן נלוה גם תם, כי הוא נהג בסוסים.

– אויגוסטין – אמרה מארי אחרי חשבה מחשבות מעט. חפצה אני לשלוח את אשר אשלח העירה להביא הנה את רופאי, את פילזעעם; הן אנכי ידעתי נכונה, כי בלבבי לחץ נורא.

– ולמה לך להביא הנה רק את פילזעעם? הלא הרופא המבקר את חוה רופא אמן הוא וידע את אשר לפניו.

– אנכי אינני יכולה לבטוח בו בדבר כזה, אשר בו תלוים חיי – ענתה מארי – ומחלתי הלא אנושה היא מאד. הן על אדות הדבר הזה חשבתי בלבבי על משכבי שנים שלשה לילות רצופים; נפשי עלי תשתוחח, חשה אני בכל אברי ומראות נגעים ופגעים רעים הנני מרגישה עתה.

– הדבר הזה רק נדמה לך, מארי. אנכי אינני מאמין בדבר מכאוב לבך.

– אמנם ידעתי, כי אתה אינך מאמין – השיבה מארי וגם ידעתי נאמנה, כי תשובה כזאת אשמע מפיך. לבך יתפלץ ונפשך לא תדע מנוח כמעט תשמע קול גניחה קלה מפי חוה, או אם היא תחלה על נקלה, ואלי לא תשים לגבך מימיך ולא תדאג לי.

– הן רוחי לא ידון בך, רעיתי – ענה סען-קלער - אם חפצה את לחלות במחלת הלב נכון הנני להעתר לך ולאמר הן. והלא רק ידוע לא ידעתי את זאת…

– בטוחה אני, כי עוד יבאו ימים אשר כליותיך תיסרנה אותך ותנחם מאד על דרכך עמי היום, אך הנוחם יהיה לאחר זמן ואת הנעשה לא תוכל עוד להשיב. אם תשמע לדברי ותאמין לי או אם תחדל, ואני באחת, כי צרת נפשי ודאגתי לבתנו חוה הן שהעירו בי את המחלה הישנה.

ברגעים האלה קרבה אל המעקה המרכבה אשר ממנה יצאו חוה ואָפיליא.

אָפיליא עברה על פני היושבים ותבא אל חדר משכנה להסיר מעליה את מגבעתה ומעילה, וחוה נגשה אל אביה, אשר הושיב אותה על ברכיו, ותספר לו את כל הדברים אשר ראתה עתה מדי עברה.

בעוד רגעים אחדים הגיע לאזני היושבים פה קול גערות אָפיליא הנשמע מחדר משכנה.

– אין זאת כי אם טאָפסי עשתה עוד הפעם מעשים אשר לא יעשו ובשלה כל הרעש הזה – אמר סען-קלער.

כמעט יצא הדבר מפיו והנה אָפיליא נגשת הנה מלאה כעס וחמה וידה אוחזת בזרוע הילדה השובבה ומושכת אותה אחריה.

– לכי, לכי אחרי הנה! – קראה עליה: – את הכל, אל הכל אספר עתה לאדונך!

– מה הוא הדבר? – שאל סען-קלער.

– אינני חפצה עוד לענות את נפשי בגלל הילדה הפרועה והשובבה הזאת, הנה זה הוא כל הדבר! – התאוננה אָפיליא בחמת רוחה: – כבר כלה כחי ותם ליחי בגללה ולא אוכל עוד נשא! אך לו שמעוני: הן אנכי סגרתי אותה בחדרי ואצוה לה לשנן את התפלה אשר הראיתי לה. מה עשתה? היא השגיחה אל מקום שם צפנתי את מפתחות ארוני ואחרי צאתי פתחה אותו ותוציא מתוכו את מגבעתי ותסיר מעליה את פסי המשי והרקמה ותגזרם לגזרים למען תפור מהם מחלצה למפלצתה. בכל ימי חיי לא ראיתי שובבה כזאת!

בין כל האגודה החלה שיחה רבת ענין על דבר הילדה ודרכה הנשחת. מארי מצאה פה מקום להוכיח ולהראות צדקת דעתה מאז, כי רק שבטים ומקלות חובלים נאים לאלה בני-הבקר, סען-קלער השיב על דבריה אלה בנחת קולו ובלעג מר כדרכו דברי טעם ודעת, ואפיליא הוסיפה להתאונן על משובת הילדה ועל קשיתך ערפה, כי לא תקח מוסר ולא תטיב דרכה,

חוה, אשר ראתה את כל המחזה הזה, קרצה בעיניה אל הילדה הכושית, כי תלך אחריה. בירכתי הבית אצל המעקה היה חדר קטן, מקום שם היו שמורים ספרי סען-קלער. שמה באו עתה שתי הילדות האלה.

– חפץ אנכי מאד לראות, מה תאמר חוה לעשות – אמר סען-קלער – הבה אגש נא ואראה.

ובגשתו על ראשי אצבעות רגליו חרש אל דלת החדר הזה הרים מעט את המסך הסוכך על לוחות הזכוכית אשר בדלת ויציץ אל תוך החדר. בעוד רגע הראה אות לאָפיליא כי גם היא תגש אל הדלת. שתי הילדות ישבו על הרצפה ופניהן אל הפתח: פני טאָפסי הפיקו גם עתה בטחון ועזות, ופני חוה – רגש רחמים וחמלה, ובעיניה נשקפו אגלי דמעה.

– מדוע תרבי כה הרע, טאָפסי? מדוע לא תתאמצי להיות טובה? האמנם לא תאהבי כל איש?

– ואת מי עלי לאהוב? – שאלה טאפסי: – אוהבת אנכי קני-נופת וכל מטעמים ויותר אין כל.

אבל את אביך ואת אמך הלא אהב תאהבי, האף אין זאת?

– אב ואם לא היו לי מעולם, הלא ידע תדעי זאת גם אַת, כי הגדתי לך בשכבר הימים.

– כן, ידעתי – ענתה חוה בתוגה – אבל האמנם אין לך לא אח ולא אחות, לא דוד ולא דודה?

– אין לי כאלה גם לא היה לי כל מעולם.

– אבל לו חפצת והתאמצת להיות מטיבה לכת הלא יכול יכולת.

– הן, לו גם היטבתי לכת לא נהפכתי לאחרת ומשחתי בי, יען כי כושית הנני וכן אהיה. לו יכולתי להפוך את עורי השחור ולהיות לבנה, אז אולי אמרתי באמת: אנסה נא כחי ואתאמץ לעשות הטוב והישר בעיני כל.

– אבל אותך יוכלו לאהב גם בהיותך שחורה אפיליא אהבה אותך מאד לו היית ילדה טובה וישרה.

טאפסי פרצה בצחוק משונה לשמע הדברים האלה – והצחוק הזה העיד תמיד על חסרון אמונתה בדברים אשר תשמע.

– האם לא תאמיני לי? – שאלה חוה.

– אינני מאמינה. ידעתי, ידעתי, כי היא כלכל אותי לא תוכל, יען כי שחורה אנכי. לה ינעם יותר לנגוע בצפרדע מאשר לגעת בבשרי.. אין איש אשר יוכל לאהוב את הכושיים. אבל לי אחת היא, אם יאהבוני או ישנאוני – כלתה טאפסי את דברתה ותשמיע קול שריקה.

– הוי, טאָפסי הילדה האמללה, אנכי אהבתיך! – אמרה חוה ברגש רחמים אשר התעורר בלבה פתאום ותנח את ידה הקטנה והרכה, הצחה והלבנה על שכם טאפסי. – אנכי אהבתך, יען כי אין לך אב ואם, קרוב וגואל, יען כי אמללה את ונדחה! אנכי אהבתיך והנני חפצה, כי תהיי טובה וישרה. חולה אנכי מאד, טאפסי, ולא אאריך עוד ימים על פני האדמה, ועל כן מר לי מאד לראות את משובתך מבלי הדעת. התאמצי נא להיטיב דרכך מאהבתך שאהבת אותי: הן ימי חיי עמך לא ימשכו עוד.

עיני הילדה השחורה מלאו דמעות ורסיסים רסיסים ירדו מהן על לחייה ונפלו על יד חוה הלבנה. ברגע הזה חדר קו אמונת אמת ואהבה אל מחשכי נפש הילדה הפרועה, ותכף את ראשה ותבך ותתיפח לפני חוה, אשר היתה לה עתה כמלאך הגואל, ככרוב הסוכך עליה.

– טאפסי האמללה – אמרה חוה: – הטרם ידעת, כי אלהי הרחמים אוהב את הכל ולא יפליא בין איש לאיש?

– הוי, חוה גברתי, חוה האהובה והיקרה לי – קראה טאפסי – נכונה אנכי עתה להיות טובה; ועד היום הזה הלא אחת היתה לי ולא ידעתי את יתרון הטוב מן הרע…

ברגע הזה הוריד סען קלער את המסך.

– אמנם גועל נפש העירו בי הכושיים תמיד – אמרה אליו אָפיליא: – אמנם מאנה לנגוע נפשי בילדה הזאת… כלם כלם הם לי למורת רוח, ועוד יותר הילדה הזאת, ואת רוחי לא אוכל לשנות.

– כי עתה ראי נא את דרך חוה.

– קנא אקנא בה מאד ומה חפצתי להיות כמוה; היא נתנה לי היום לקח טוב מאד.

– וזאת הפעם לא הראשונה היא לנו לראות, כי הגדולים יוכלו לקחת לקח מן הקטנים מהם – ענה סען-קלער.

 

XXV: המות

חדר השנה אשר לחוה היה חדר מרוח, וחלונותיו, כחלונות יתר החדרים, היו פונים אל המעקה הרחב. סען-קלער פאר את החדר הזה לפי טעמו ודעתו וגם לפי תכונת בתו, אשר ידע מאד. על החלונות התעלמו יריעות צהובות וצחורות; על הרצפה היו פרושים מרבדים מעשה מחשבת, אשר נפלאו בתבניהם ובצורתם, נעשו מעץ הבמבוק. מראשותי המטה התנשאה כותרת, אשר עליה עמד פסל-כרוב פורש כנפים ובידיו הפשוטות הוא מחזיק זר עשוי ממקלעות ענפי הדס, וגם הכותרת גם הכרוב אשר עליה נפסלו מאבן-גיר. מזר ההדס ירדה יריעה דקה ושקופה עשויה מארג אדמדם ותפורה בחוטי כסף, וכאפריון סוככה והגינה על הישן במטה מן הזבובים. היצוע אשר עמד למול המטה גם הוא היה כליל יופי בכרי המשי המרפדים עליו ובפסילים הנחמדים אשר נשקפו ממעל לו, שגם מידיהם ירדו יריעות כיריעת המטה ותסוככנה על היושב או השוכב על היצוע. בתוך החדר עמד שלחן נפלא במראהו ועליו עמד דוד שיש לפרחים עשוי בתבנית חבצלת, והוא היה מלא תמיד ציצים ופרחים שונים. על השלחן היו מונחים ספרי חוה וכל כלי שעשועיה הנחמדים, אשר נתן לה אביה לפעמים בראותו את שקידתה בלמודים. בחדר הזה נמצאו עוד דודי שיש אחדים, אשר בהם שם תם בבוקר בבוקר פרחים חיים – וזה היה כל תענוגו וששון רוחו. את כותלי החדר פארו תמונות שונות, אשר בהן הוצגו מחזות שונים מחיי הילדים והליכות עולמם לפי שנותיהם, סוף דבר, בכל כלי החדר הזה היה טבוע חותם השלום, הילדות והפאר.

רוח האֹמץ, אשר נתן לחוה ימים אחדים עוז וחיל, החל לאט לאט לעזוב אותה; רק לעתים רחוקות נשמע קול צעדי רגליה הקלות על המעקה, ורוב עתותיה שכבה למעצבה על היצוע הקטן על יד החלון הפתוח, אשר בעדו השגיחה אל גלי הנהר המשתרע לעיניה.

פעם אחת אחר הצהרים שכבה שם ופתאום שמעה את קול גערת אמה מן המעקה לאמר: – הוי, פוחזה וסוררה! איך מלאך לבך לקטוף פרחים? – ואחר קול הקריאה הגיע לאזניה קול מכה.

– אבל, גברתי, הלא את הפרחים האלה הנני קוטפת למען חוה – נשמע לה אחרי כן קול טאָפסי.

– למען חוה? הוי, יצור נבזה, התדמי בנפשך, כי חפץ לחוה בפרחיך? גשי הלאה מזה!

חוה קפצה ברגע אחד מעל היצוע ותבא אל המעקה: – אל נא תגערי בה, אמי, כי אמנם חפצה אני בפרחים האלה – חננה קולה לפני אמה.

– מה חפץ לך באלה? הלא חדרך מלא פרחים הוא עד אפס מקום?

– הפרחים ימציאו תמיד עונג לנפשי, ולא יתרים הם לי גם הפרחים האלה. תני אותם לי, טאפסי.

הילדה הכושית, אשר עמדה שוממה ועצובה, נגשה אל חוה ותתן לה את הפרחים. היא עשתה זאת ברעדה ובענוה יתרה למרות עזות פניה וצהלת רוחה תמיד.

–צרור נחמד מאד! – הללה חוה א צרור הפרחים השונים למיניהם אחרי התבוננה אליהם. וטאָפסי צהלה מאד בשמעה את תהלתה היום מפי חוה, ושמחת לבה גדלה עוד יותר אחרי עבור עוד רגע אחד, כי חוה אמרה לה: “טוב טעם לך לאוסף פרחים שונים ולעשות מהם צרור נחמד למראה. תקעיהו נא אל תוך הדוד הריק הזה, וחפצה אנכי, כי תביאי לי אגודות פרחים יום יום”.

– נפלאת, בתי, בעיני מאד! למה הם לך?

– הלא לך, אמי, אחת היא, ואקוה כי תרשי מן הוא והלאה לטאָפסי לעשות זאת.

– את כל מאויי נפשך, בתי, אעשה תמיד – ענתה האם, ואחרי כן פנתה אל הילדה הכושית ותאמר: – התשמעי את מצות גברתך הצעירה? זכרי ואל תשכחי את זאת!

טאָפסי השתחותה ותוריד את עיניה, ובעת אשר יצאה מאת פניהן ראתה חוה, כי שתי דמעות נזלו מעיניה על לחייה השחורות.

– אדמה, אמי, כי טאָפסי שנתה מעט את דרכה לטוב – אמרה חוה.

– עוד רב רב ממנה הדרך עד אשר תבא למדרגה כזאת – ענתה האם בתנועת צחוק.

– לא רב, אמי, לא רב: עדות הן הדמעות, אשר ראיתי עתה על לחייה – אמרה חוה ותשב אל מקום שבתה.

עוד ימים אחדים גברה עליה מחלתה וכחה הלך הלוך ודל מאד מיום ליום, ועתה ראו הכל מראש את אחריתה המרה הנשקפת לה. חדר משכבה הנהדר נהפך לבית-מרפא, ואפיליא היתה השומרת לראשה ועל משמרתה ישבה פה יומם ולילה עמה הדוד תם היה בא לפעמים אל חדר משכבה ונפשו במסתרים בכתה על הפרח הנחמד הזה אשר עוד אחת מעט יבול ויקמול. מנוחת חוה שררה מרוב התרגזות עצביה וגם לישון לא יכלה, וירוח לה מעט בהיותה נשואה על כפים. את הדבר הזה היה תם עושה בחשק נמרץ, כי הנקל היה לו לשאת על זרועותיו החזקות ילדה רכה ועדינה עטופה בכר. וברגעי העונג לו בנשאו אותה בבוקר לא-עבות הגנה או אל שפת הנהר לשאף רוח צח היה שר לה שירות נעימות אשר אהבה נפשה, והיא גם היא היתה מגלה לו את כל רוחה ומספרה לו את הגות לבה, כי הלא עבד נאמן קראה לו וידידה היה מאז דעתה אותו.

הרופא חבל תחבולות להעלות ארוכה לילדה הנחמדה, לילדת השעשועים לכל הזאת, כל בני בית סען-קלער, העבדים והשפחות שפכו צקון לחשם לאלהי הרוחות לכל בשר, כי יחלימה ויחזיקה וממרום יסעדה, אך כל אלה לא הועילו ביום עברות ורגעי חוה האחרונים הגיעו.

חצי הלילה היה אז. אָפיליא לא תנום ולא תישן, ובשבתה כה על יד מטת חוה התבוננה אל פניה ותרא, כי הרגעים הנוראים הנה זה באים, ותמהר לגשת בלאט אל הפתח הפונה אל המעקה, מקום שם ישב תם על משמרתו בלילה להמצא תמיד לדורשיו.

– קרא הנה את הרופא, תם! אל תאחר אף רגע! – אמרה אָפיליא בפתחה את הדלת.

וכרגע נגשה אל הפתח השני אשר לחדר משכן סען-קלער ותדפוק ביד רפה על הדלת.

– קרובי, בוא נא הנה! – קראה אותו בקול מלחשים.

הקריאה הזאת הבהילה את נפשו מאד ופחד קראהו. ויקם כרגע ממשכבו וימהר לבא אל חדר חוה.

היא ישנה ברגע הזה. לבו מת בקרוב. כמעט העיף עליה עיניו ראה ויוכח לדעת, כי הנפש היקרה הזאת לא לו היא עוד וחותם המות כבר היה טבוע בספיר גזרתה. הם עמדו שניהם דוממים כאבנים ויביטו אליה בשממון: מרוב עקת לבם נאלמה לשונם והדבֵר לא היה בפיהם. בעוד רגעים אחדים הבהיל תם להביא את הרופא הנה הרופא בא ויתבונן אל הילדה וידום גם הוא כמוהם.

– מתי באה התמורה הזאת? – שאל בפנותו אל אפיליא.

– לפני רגעים אחדים – ענתה.

מערי הקיצה לקול המדברים ותבא בחפזון מן החדר השני.

– אויגוסטין! אָפיליא! הוי, מה נהיתה? – שאלה בחרדה.

– החרישי – ענה סען-קלער בלב נשבר – היא גוססה…

השפחה מאממי שמעה את הדברים הנוראים האלה ותמהר לעורר את העבדים והשפחות, ועד מהרה חרדו כלם לבא בכל מקום הועלו נרות, בכל מקום נשמע קול צעדי הולכים ומשוטטים הנה והנה, על המעקה נראו פני הכושיים אשר נקבצו באו הנה ובעינים דולפות מתוגה הם מציצים בעד לוחות הזכוכית אשר בדלת החדרה פנימה, אך סען-קלער לא ראה ולא שמע מאומה; הוא התבונן רק אל פני הילדה אשר שֻנו מאד.

  • הוי, לו הקיצה והשמיעה רק עוד דבר אחד! - אמר בשממון ובנפש מרה. וישתוחח ממעל לה ויאמר בלחש: “חוה, אהובת נפשי”.

עיניה תכלת נפקחו וכמו תנועת צחוק צלחה על פניה. היא נסתה את כחה להתעודד ולבטוא בשפתיה דבר מה.

– התכירי אותי, חוה?

– אבי אהובי! – אמרה בעמל ותחבק בידיה את צוארו, אך הן רפו ברגע ותפולנה אחור. סען-קלער תמך ראשו בידיו וירא, כי הנה סר מר המות: היא התאמצה לשאף רוח אל קרבה ותפשוט את ידיה…

– הה, אלי, מה נורא הוא המחזה הזה! – קרא בהסבו פניו מנגדה ומבלי משים אחז בידי תם: – תם ידידי, נפשי עלי תשתוחח!…

תם עמד משמים תחתיו ועיניו יורדות דמעה; הוא הרים ראשו ובלי אומר ודברים התפלל אל השוכן שחקים, אשר אותו יקרא בכל עת תמיד…

התפלל, תם, התפלל לו לבלי יארכו הרגעים הנוראים האלה! – אמר סען-קלער בצר רוחו.

– אדוני, תן תודה לשופט צדק, הנה תם החזיון הנורא – ענה תם: – התבונן נא אליה, אדוני.

הילדה שכבה על הכרים כעיפה. שתי בבות עיניה הפקוחות היו נשואות למעלה וכל תנועה לא נראתה בהן, היסורים כבר תמו ועל פניה כמו רחפה רוח נחת ושלום. ברגע הזה סבוה גם סבבוה כל העומדים פה והדומיה שררה ביניהם.

– חוה! – קרא לה סען-קלער חרש.

אך קולה בל נשמע עוד, כי כבר הפקידה רוחה ביד אל ותישן לעולמים


*


פסילי חוה וכל כלי שעשועיה היו לוטים יחד במפת בד לבן בחדרה. דומיה איומה שוררת בו, ורק קול אנחות או קול צעדי העוברים בלאט דרך החדר הזה הפריע לפעמים את הדומיה. המטה גם היא היתה מכוסה ביריעות לבנות ועליה מונחת גוית הילדה. אור היום אשר התגנב אל תוך החדר בעד יריעות הארגמן המתעלמות על החלונות שפך רוח חן מעט גם על מחזה הקפאון הנורא, אשר נטה המות על פני החדר הזה…

סען-קלער עמד משמים בנפש מלאה יגון לפני מטת בתו המתה, ידיו חבוקות על לבו ועיניו המפיקות תוגה נצחת מביטות אליה… מן הרגע אשר שמעו אזניו את הדבר הנורא “היא מתה” – חשך עולמו בעדו ויד היגון הנורא תקפתהו. הוא שמע את קולות המדברים אליו והשואלים אותו מתי ואיפה תקבר המתה – ויען כי אחת היא לו…

ראָזא באה בלאט החדרה ובידיה הביאה סל קטן מלא פרחים לבנים לפאר בהם את מטת הילדה המתה. אחרי כן באה גם הילדה טאָפסי בהחזיקה דבר מה לוטה באפודה ועיניה היו אדומות מרוב בכי ראָזא הראתה לה אות בתנועת ידה כי תמהר לצאת מזה, אך הילדה לא שמה אליה לבה ותצעד צעד אחד ממקומה והלאה.

– צאי מזה – צותה עליה ראָזא בקול מלחשים – כי לא יכירך פה מקומך!

– אנא, תניני לבא, פרח נחמד הבאתי – התחננה הילדה בהחזיקה בידה פרח סיני אשר כמעט החלו עלי זהבו להתפתח – תניני נא להניח פה רק את הפרח האחד הזה.

– גשי לך הלאה – חזקה עליה מצות ראָזָא עוד יותר.

– הניחי לה! – גער סען-קלער ברוגז וירקע ברגלו.

טאָפסי נגשה אל מטת המתה ותנח את הפרח מרגלותיה, ואחרי כן התנפלה על הרצפה לפני המטה ובקול נהי תמרורים ירדה בבכי ותהגה נכאים.

אָפיליא מהרה לבא החדרה ותתאמץ להרים אותה מעל הרצפה, לנחמה ולהניח את רוחה – אך לשוא.

– הה, חוה, חוה גברתי – יללה טאָפסי – מדוע לא מתי גם אני!…

יללת הילדה הזאת היתה מלאה שממון ויאוש נורא. זרם דם התפרץ ברגע הזה אל פני סען-קלער החורים כסיד, ועתה פרצו מעיניו הדמעות הראשונות על מות בתו.

– קומי נא, ילדה – אמרה אָפיליא ברצון – אל תרבי כה לבכות… נשמת חוה עלתה למרום ובין מלאכי שמים תתלונן עלתה.

– אבל אנכי לא אוסיף עוד לראותה, לא אראה אותה לעולם! – יללה הילדה ותוסיף עוד לבכות ולהתיפח בקול מר.

דומיה שררה רגע בין כל העומדים פה.

היא אמרה לי, כי אהב תאהבני – הוסיפה להגות – כה אמרה לי פעמים רבות… הה, אלי! עתה אין לי כל, אין לי כל!…

– ואמנם כן דברה – אמר סען-קלער, ויפן אל אפיליא ויוסיף: – בי, אולי תוכלי לנחמה ולהשקיט את רוחה.

– הה, אלי, אלי, מדוע נולדתי בעולם, למה נוצרתי ומה חפץ לי בחיי? – הוסיפה עוד טאָפסי לספוד מרה בשיחה.

– אָפיליא הקימה באחרונה את הילדה הבוכיה מעל הרצפה ותוליך אותה הלאה מן החדר הזה, ובעשותה זאת נטפו אגלי דמע גם מעיניה.

– ילדה אמללה – אמרה לה אָפיליא בהביאה אותה אל חדר משכנה: – אל תתיאשי מתקוה. הן גם אני אוכל לאהוב אותך ולרחמך, אף אם לא אשוה לחוה היקרה ולא אערך לה. אנכי אתאמץ לאהב אותך ולהיטיב עמך בכל אשר אוכל.

– גדולה היתה פעולת קול אָפיליא ודמעותיה אשר נזלו מעיניה בדברה זאת מפעולת דבריה אלה, וברגע הזה קנתה את לב טאָפסי לאהבה אותה ולכבדה ולסור למשמעתה.

– בין כה וכה התאספו בחצר מרכבות רבות, אשר בהן באו הנה אצילים ואצילות לגמול את החסד האחרון למתה. קבר חצבו לה בירכתי הגן על יד סוללת החול המכסה בירק דשא, מקום שם ישבה תמיד עם תם, קראה באזניו דברי ספר וגם שרה עמו. סאן-קלער הלך משמים ונדהם אחר מטת בתו בתוך יתר המלוים אותה, ויהי כאיש אשר כבר דללו חרבו מעינות דמעותיו. הוא עמד וראה כאשר הורידו את הארון אל תוך ירכתי הקבר, שמע בהקרא לפניו “צדוק הדין” - אך לבו כמו נהפך לאבן ולא האמין, כי את חוה, את תפארת הילדים, את הנפש היקרה והברה קברו עתה וברגבי עפר כסוה…

אך הנה תם מחזה התוגה. בני הבית שבו אל הבית אשר בתוכו לא תרָאה ולא תמָצא עוד חוה הקטנה לעולם. מערי באה אל חדר משכנה, שם שכבה על יצועה ותריד בשיחה ותהמה מצרת נפשה ולרגעים קראה את השפחות להיות לעזר לה… לבה בטח בה, כי אין איש בעולם החש והמרגיש את גודל האבדה כמוה.

בעוד ימים אחדים שב סען-קלער עם בני ביתו עירה ארלעאן-החדש. יגון לבו גבר עליו מאד אחרי מות חוה וידכא לעפר נפשו, ועל כן אמר כי בעזבו את המקום הנורא לו הזה ירוח לו מעט, וכי שאון העיר, המונה ולעז בה יתנו עתה מעט נוחם לנפשו. האנשים אשר פגשו אותו בבית משתה הקאָפע או ברחוב ידעו את דבר אבדתו רק בראותם את אות האבל אשר נשא על מגבעתו, יען כי גם עתה צחק, לעג, קרא מכתבי עתים, התוכח בהליכות עולם ובעניני המדינות ויעש את כל מעשיו בעניניו כדרכו לפנים. האיש הרואה לעינים ולא לבב דעת לא יכול, כי תנועות השמחה אשר נראו על פניו ושיחותיו הנאות היו רק כמסכה נסוכה על פצעי לבו המלא יגון ועצב, לחץ וצרה…

– נפלא הוא סען-קלער – אמרה אז מארי בפנותה אל אָפיליא: – הן אנכי אמרתי בלבי תמיד, כי בכל העולם כלו אוהב הוא את חוה לבדה באהבת אמת, אך רואה אנכי כי שגיתי וגם אותה מהר לשכח. הן גם את זכרונה לא יעלה על דל שפתיו מאז מתה.

– אמר יאמרו, כי המים השוקטים הם עמוקים מאד - ענתה אָפליא.

– אינני מאמינה בדברים כאלה, הבל הבלים הם. האיש החש המרגיש לא יוכל להסתיר את רגשותיו בקרב לבו, ורוחו יציקהו, כי יביעם בשפתיו. וכשאני לעצמי חפצתי מאד להיות כמוהו, יען כי רגשותי ידכאו נפשי ורוחי חבֻלה מאד.

– אבל הן הכרת פניו תענה בו, כי גדולה צרת נפשו, גברתי – העירה מאממי בשמעה את דעת גברתה – הן פניו דלו וכצל יתהלך. האמיני לי, גברתי, כי לא שכח את חוה, ואמנם היוכל איש לשכח נפש יקרה, אהובה ונחמדה כמוה? – הוסיפה במחותה את הדמעות אשר ברגע דברה פרצו מעיניה. –

ברגעים האלה היתה בחדר סען-קלער שיחה מין אחר.

תם, אשר בימים האחרונים היה דרכו להביט אחרי אדונו ולצאת בעקבותיו, ראה, כי לפני שעות אחדות בא אל חדר אֹסף ספריו. אחרי ראותו, כי לשוא הוא מחכה לו עד אשר יצא משם הרהיב עוז בנפשו לבא אליו החדרה. סען-קלער שכב על הדרגש העומד בקצה החדר, ראשו תמוך על יד ימינו הנשענה על מסעד הדרגש ופניו מוטים אל הספר, אשר בו קראה חוה תמיד, הפתוח לפניו. תם נגש אליו ויעמוד לפני הדרגש, כמו דבר לו אליו. פתאום התעורר סען-קלער. פני תם המפיקים עתה דאגה ושממון, צער ועצבון העירו את רוחו ויניעו את לבבו.

– הוי, תם אהובי! הבל הבלים הוא העולם ורעות רוח הם החיים.

– ידעתי, אדוני, ידעתי – ענה תם – אך שא עיניך אל השמים מעל, כי שם ישנו עולם שכלו טוב, עולם מלא אור יקרות, אלה צפן אל אלים ליראיו ולחושבי שמו.

– מה מאד חפצתי, לתם, להאמין באלה כמוך, אך לא אוכל, לא אוכל האמין…

– התפלל לה', אדוני, התפלל לו, כי יברא בך רוח חדשה וכי ייחד לבבך לאהבה וליראה אוו, והוא יהיה בעוזריך.

סען-קלער החזיק בידו את כף תם ולחצנה באהבה ויאמר: – האוהב אתה אותי, תם?

– אהבתיך, אדוני, בכל לבבי ובכל נפשי – ענה לתם בתום לבב.

– קטנתי מאהבת איש תמים, טוב לב, כשר וישר כמוך.

– אהבת ה' אליך, אדוני, תגדל מאהבתי אותך, קוה אליו ובטח בו בכל לבבך ואשריך.

סען-קלער השפיל עיניו ויחריש רגעים אחדים בחשבו מחשבות ובאחרונה אמר:

– לך, תם, והתפלל לה' בעדי ותפלותיך אולי תועילנה לשנות רוחי, ועתה עזבני נא לנפשי.

ותם יצא חרש מחדר אדוניו.


*

 

XXVI: שׁואת פתאום

עברו ימים, חלפו שבועות וסדרי החיים בבית סען-קלער שבו לקדמותם. סען-קלער שנה בדברים רבים את טעמו ואת דעתו, את ספרי הקודש החל לקרוא בשום לב ובהגיון, על דרכי עבדיו ומשרתיו העומדים לפניו פקח עיניו ויחל לדאג לאחריתם וגם הליכותיו לפנים לא מצאו חן בעיניו. אחרי שובו לאָרלעאן-החדש החל לפעול פעולתו לטובת תם לקרא דרור לו ולהוציאהו לחפשי ובדבר הזה היה לו רק לקים תקנות אחדות הדרושות על פי החק. בין כה וכה נקשרה נפשו בנפש תם יום יום ביתר עוז וביתר אהבה ויחפץ תמיד קרבתו, ממנו לא הסתיר כל דבר לאט עמו ולפניו גלה כמעט כל רגשותיו ומשאת נפשו אף אם מכל איש אחר נסתרה דרכו. אולם הן כל היודע את תם ואת שיחו, תכונת נפשו הטהורה ואת לבו הנאמן לא יתפלא על החפץ, כי אדונו הכירהו לטוב מכל אנשי ביתו.

– תם – אמר אליו סען-קלער פעם אחת בעת ההיא – חפץ אנכי לקרא לך דרור; אסוף כל חפציך ותתעתד לשוב לקענטוקי.

פני תם נהרו משמחה וירים את כפיו ויקרא בעליצת נפש; “יהי שם ה' מבורך!”… הקריאה הזאת העירה את רוח סען-קלער והעציבתהו. הוא אמר בלבו, כי תם ישיש אלי גיל בצאתו לחפשי ממנו.

– האמנם רע ומר היה לך בהיותך אתי שכָכָה תצהל לקראת המקרה לצאת מביתי? – שאל סען-קלער.

– לא, לא אדוני, זאת לא זאת. שמח אני בדעתי כי עוד מעט והייתי איש חפשי.

– ואתה תדמה, כי בהיותך איש חפשי ייטב לך מאשר בהיותך בביתי?

– אמנם כן אדמה, אדוני, כן יחשוב לבי – ענה תם באמת ובתמים.

– אבל הן בפועל כפיך ובעבודתך לנפשך לא תמצא די מחיר לקנות בגדי כבוד כבגדיך היום ודי ספקיך בכל כאשר תמצא בביתי.

– את כל זאת ידעתי מאוד. הן אתה, אדוני, אמנם הגדלת עלי חסדיך והרבית להטיב עמי תמיד; אך לי ינעם רב יתר ללבוש קרעים, לשבת במעון צר ולאכול לחם במסכנות אני אם רק אדע כי כל אלה הם קניני אני, מאשר להתענג על כל טוב, לשבת בהיכלי עונג ולאכול מטעמים אשר קנין אחרים הם. כן היא דעתי, אדוני, ואדמה כי כן הוא רוח כל אדם על פי טבעו.

– גם לבי כן יחשב – ענה סען-קלער. – ובכן בעוד ירח ימים או מעט יותר מירח ימים תצא לחפשי ממני ואותי תעזוב ואמנם מדוע איפוא לא תעזבני? – הוסיף בקומו ממקומו ויחל להתהלך בחדר הנה והנה.

– לא, אנכי לא אעזבך, אדוני, בצרתך – ענה תם – עמך אהיה כל עוד נחוץ לך.

– האם “לא תעזבני בצרתי”? – שנה סען-קלער את דברו בהביטו עליו בעינים מפיקות תוגה. – ומתי תעבור הצרה הזאת ממני?

– בעת אשר תהיה ירא שמים ומאמין בהשגחה עליונה באמת – ענה תם לתֻמו.

– ועד היום ההוא האמנם חשב תחשב לשבת אתי ולא תעזבני? – שאל סען-קלער בהעבירו תנועת שחוק על שפתיו וישים את כפו על שכם תם: – אח, אח, תם התמים, הטוב והפתי! חלילה לי מעצרך אתי זמן רב כזה. לך לך אל ארצך ומולדתך, אל אשתך ואל בניך וברכם בשמי.

– אני מאמין, כי היום ההוא בוא יבא – אמר תם בלבב שלם ודמעות נראו בעיניו. – הן יש חפץ לה' באיש אשר כמוך, אדוני.

– האמנם כן? – שאל סען-קלער. – הגידה נא לי, תם, מה חפץ לה' באיש כמוני?

אם ה' ימצא חפץ בי, איש אמלל ועני, אף כי באיש עשיר, מלֻמד ורב דעת כאדוני. הלוא רבות רבות יוכל איש כמוך לעשות לה'!

מות חוה עשה רושם גדול גם בלב אָפֿיליא הטוב והישר, רושם אשר לא במהרה ימחה ממנו. מן הוא והלאה התעוררה בה תמיד מדת הרחמים והחמלה לכושיים וגם לטאפסי חניכתה, ונגיעתה בה לא העירה בה עוד גועל נפש. וגם הילדה השובבה הזאת הטיבה דרכה אחרי מות חוה ותמורה גדולה נראתה בהליכותיה.

– אויגוסטין – פנתא אָפֿליא פעם אחת בדבריה אל סען-קלער – השמת לבך לעבדיך הכושיים וכבר עשית דבר מה לטובתם באחריתם?

לא, לא עשיתי עד היום דבר, אך עשה אעשה – ענה סען-קלער.

– ואחרי מתי?

– בעתו אחישנו ועוד לאלוה ימים.

– “עוד לאלוה ימים” – חזרה על דבריו – אבל הן אנחנו לא נדע מה ילד יום ודבר טוב הבא לידינו אין לנו להחמיצו. זכר נא, כי חופש נפשות רבות תלוי בך, ואנחנו לא כרתנו ברית את מות לבלי יבא עלינו כחתף….

– אבל, קרובתי, מה לך שככה תאיצי בי? התראי בי סימני מחלה רעה, שחפת או ירקון, כי אמהר לצוות לביתי ולעבדי?

– קרובי אהובי, הן המות לא יחכה לנו והוא יגיענו לפעמים גם באביב חלדנו, על כן עלינו למהר לעשות את חובתנו המוטלה עלינו.

סען-קלער קם ממקומו ובמנוחת נפש נגש אל הפתח הפונה אל המעקה למען שים קץ לשיחה הזאת אשר לא נעמה לו, וכמו מבלי משים שנן את המלה “מות”, בהשענו על מסעד המעקה הישיר עיניו אל קלחת השיש הזורקת את מימיה למעלה בתוך החצר ואל העצים והפרחים אשר מסביב לה ויצלול במחשבותיו.

“כן הוא – חשב בלבו – אכן נפלא הוא הדבר כי את המלה הזאת ואת פשרה נשכח תמיד ולא נשים אליה לבנו. חי, מרגיש, נהדר בכבוד, עלז ושמח הוא בן האדם היום – ומחר אולי ירד קבר, מחר יאבד והארץ תסגור בריחיה בעדו לעולם”…

ערב חם ובהיר היה אז. בגשת סען-קלער אל קצה המעקה השני ראה את תם הקורא בשקידה רבה את ספר התהלים אשר לו ובאצבעו הוא פורט על כל מילה ואומר שבטאו שפתיו בקול לחש.

– הבה אקרא נא אני לפניך, תם, התחפץ? – אמר סען-קלער בשבתו כמו בלי חפץ על ידו.

– אם על אדוני טוב יואיל נא לקרא באזני – ענה רם בענוה וברגש תודה.

סען-קלער לקח את הספר מידו ויקרא בו אחד המזמורים, אשר תם התוה עליהם תוים שחורים, לאמר:… "למה אירא בימי רע, עון עקבי יסבני. הבוטחים על חילם וברב עשרם יתהללו. אח לא פדה יפדה איש, לא יתן לאלהים כפרו. ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם, ויחי עוד לנצח, לא יראה השחת, כי יראה חכמים ימותו, יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם, קרבם בתימו לעולם, משכנותם לדור ודור קראו בשמותם עלי אדמות…

סען-קלער קרא את הדברים האלה ברוח נפעמה ויחדל רגע, ואחרי כן הוסיף לקרא הלאה: “ואדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו. זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה. כצאן לשאול שתו, מות ירעם וירדו בם ישרים, לבוקר וצורם לבלות שאול, כי יקחני סלה. אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו”.

הדברים האחרונים, כפי הנראה, החרידו את לבב סען-קלער; הוא קרא אותם פעם אחת וישנם, ובפעם השניה קראם בדקדוק ובכונה כמתבונן היטב לכל מילה ואֹמר.

– תם – אמר באחרונה – מה יתרון לאדם אחרי מותו בכל העושר וההון אשר עשה בכל ימי חיי הבלו? הן רק שבטים ושפטים נכונים בעולם האמת לאנשים כמוני המתענגים על כל טוב בימי חייהם, הנכבדים על פני כל העם ויודעים בפש מאוד – ומאובדים ואמללים יתעלמו, לרעבים לא יפיקו נפשם וליושבי חשך לא ידאגו וממצוקותיהם לא יושיעום.

– האם לא כן דברתי, תם?

תם לא ענה דבר.

סען-קלער קם ממקומו ובהיותו תפוש במחשבותיו החל להתהלך הנה והנה על המעקה. מחשבותיו עמקו מאד ברגעים האלה עד אשר על תם היה להזכירו פעמים, כי כבר צלצלו למשתה החמים בעת שתית החמים ישב סען-קלער כנבוך ויחשב מחשבות, ואחרי כן בא אל חדר האורחים ומארי ואָפֿיליא באו שמה עמו.

מארי השתרעה ברוחה על הדרגש תחת אפריון המשי ועד מהרה נמה שם שנתה, אפֿיליא שלחה ידיה במלאכה בשבתה תחתיה, וסען-קלער ישב על יד הפסנתר וינגן בו נגינת-תוגה בקול דממה דקה. גם עתה ענתה בו הכרת פניו, כי רבות מחשבות בלבו ובנגינתו זאת כמו חפוץ חפץ להביע את כל רגשותיו. אחרי נגנו כה רגעים אחדים הוציא מארגז הפסנתר חוברת תוי-הנגינה, אשר מראה עליה כבר נשחת מרוב ימים. החוברת הזאת היתה אחת מחוברות אמו, אשר הנגינות הכתובות בה נגנה ושרה משכבר הימים. נגינה אחת ממנה, נגינה נשגבה ורוממה נגן עתה בפסנתר וגם נתן בשיר קולו לפי מהלך הנגינה.

תם, אשר ישב עד כה על המעקה, נגש אל הדלת וישמע בשום לב את הנגינה הנעימה אשר משכה את לבו. הוא לא הבין את דברי השירה אשר בטאו שפתי סען-קלער בשירו, אך הנגינה, כפי הנראה, פעלה בקרבו פעולה נשגבה.

וסען-קלער שר עתה ברגש מאד נעלה ובהתנשאות רוחו. זכרונות מימי ילדותו עלו עתה על דמיונו, נדמה נדמה לו, כי הוא שומע עתה את קול אמו השרה עמו יחדו גם קולו וגם קולות הפסנתר היו עתה צלולים ונשגבים ויתאימו מאוד עם מערכת הקולות הנפלאים להמנצח בנגינות מאָצארט בתפלת ההשכבה לעצמו הזאת, אשר אותה נגן עתה ברגש…

ככלותו את הנגינה והשירה הוריד את ראשו על ידו וישב בדומיה תחתיו רגעים אחדים, ואחרי כן פנה אל אָפֿיליא ויאמר:

– לא אבינה את זאת, מדוע יעלה לפעמים על דמיוני היום זכר אמי ורגש נפלא יתעורר לפעמים בקרבי וימלא את כל לבי, לי נדמה כי פה בבית מרחפת רוחה וכמו דבריה יעלו על זכרוני. נפלא הוא הדבר, כי לפעמים יתואר לנגד עינינו כמו חי מחזה מימים שכבר עברו חלפו ואינם!…

רגעים אחדים התהלך אחת הנה ואחת הנה בחדר, ואחרי כן אמר: – אלכה נא ואסורה אל בית משתה הקאָפֿע לשמוע חדשות ובעוד רגעים אחדים אשוב. – ובדברו זאת לקח את מגבעתו ויצא.

תם הלך אחריו וישאלהו: הילוה גם הוא עמו לשלחו?

– לא, ידידי, – ענה – שוב אשוב הנה עד מהרה.

תם ישב בדד על המעקה. הלילה היה נעים לא-עבות, והירח יקר הלך ברקיע השמים. עיני תם הביטו אל הקלחת ואל רצי מי כספה הנזרקים רומה ואזניו הקשיבו לקול משקם. הוא חשב עתה מחשבות נעימות על דבר בני ביתו בארץ מולדתו הרחוקה ממנו ולבו פחד ורחב, הוא חשב עתה על דבר פדות נפשו, כי עוד מעט וקרא לו אדונו הטוב והמטיב דרור והיה איש חפשי ושב אל אשתו ובניו מחמדי נפשו, וגם בקש עתה חשבונות לדעת את מכסת הכסף אשר עליו למצוא בעמל כפיו די פדיון נפשותיהם לתת לאדונם כפרס. בעונג נפש משש את זרועות ידיו החזקות, בחשבו, כי עוד אחת מעט והיו רק לו לבדו ורק הוא הוא ולא אחר ימצא בהן חפץ. אחרי כן סבו מחשבותיו על אדונו היקר באדם ורב החסד, וירחש לו לבו ברכות ותודות ושפתיו התפללו בלחש בעדו להאֵל השומע תפלה, כדרכו תמיד מדי זכרו את שמו. גם זכר הילדה העדינה חוה עלה עתה על דמיונו, ויחשוב ויהגה בה במדעו עד אשר נדמה נדמה לו, כי רואה הוא לפניו את צלם דמותה וכי ראשה עם תלתלי זהבו נשקף לו עתה מבינות לרצי המים אשר בקלחת. במחשבות כאלה תעה דמיונו עד אשר תרדמה נפלה עליו וינם שנתו בשבתו כה תחתיו…

קול דפיקה עזה בשערי החצר וקריאות אנשים העירוהו משנתו. וימהר לפתחם, והנה אנשים אחדים באו פנימה בשוחחם חד את אחד חרש ועל כתפותיהם הביאו גוית איש עטופה באדרת ומוטלה על מטת-בדים. אור העששית נשפך על פניו… מלב תם התפרץ קול פחדים, קול פרוע המלא יאוש נורא, והקול הזה נשמע גם בחדר האורחים, אשר שם ישבה עוד אָפֿליא על מלאכתה.

סען-קלער בא אל בית-המשקה לקרא את מכתבי העתים אשר קֻבלו בערב יום. ברגעים האלה התלקח ריב בין שני אפרתים אשר עברם יין וגם מלחמת הבינים התעוררה ביניהם. סען-קלער ועוד אנשים אחדים התערבו בריב הזה, והוא התאמץ לעשות שלום בין הנצים וגם לגזול את החרב מיד אחד מהם, והנה פתאום התמרמר עליו הזר ההוא ויתקע את להט חרבו אל צלעו ויפצעהו פצע אנוש מאוד…

מהומה ומבוכה גדולה קמה בכל בית סען-קלער, קול תאניה ואניה, נהי ובכי תמרורים נשמע בכל עבר ופנה. העבדים אשר היו כמשוגעים למראה עיניהם, התנפלו על הארץ מרוב יאוש ושממון ויגזו שערות ראשם או שוטטו הנה והנה כנבוכים ונדהמים. את מארי אחזה עוית ברגעים האלה מגודל פחדה, ורק תם ואָפֿיליא הבליגו מעט על רוחם ויתאוששו, סען-קלער היה מתעלף מגודל הכאב ומחסרון הדם, אשר זב מן הפצע. אחרי אשר מטעם אָפֿיליא הונח הנפצע על אחד היצועים בחדר האורחים והיא שמה תחבושת על מקום הפצע שבה אליו רוחו, פקח את עיניו ויעיף אותן על כל אשר בחדר מסביב ויטביען באחרונה על תמונת אמו המחֻקה על הלוח התלוי על הקיר.

הרופא בא ויבקר ויבדוק את הנפצע. חזות פני הרופא הוכיחה למדי, כי אפסה כל תקוה להחלימו ולהחזיקו, אך בכל זאת חבש את הפצע שנית בעזרת אָפֿיליא ותם. והעבדים הנבהלים והשוממים צעקו מר, בכו וייללו בעמדם מרחוק לפני הדלת או החלונות.

– הרחיקו מזה את כל אלה והקולות יחדלו עתה – אמר הרופא: – מנוחה שלמה דרושה עתה לנפצע.

סען-קלער פקח את עיניו ויבט על מרי הנפש האלה, אשר אָפֿיליא ותם שלחום מהסתפח בחדר. “נפשות אמללות!” בטאו שפתיו בלחש, וצל תלונה עבר על פניו.

אדאָלף מאן לעזוב את מקומו ולצאת עם יתר העבדים. הפחד הנורא בלבל את דעתו, ויפול על פניו ארצה בהתעטף עליו נפשו וברוב דברים לא הועילו להקימו.

סען-קלער לא עצר כח לדבר הרבה. עיניו היו סגורות, אך חזות פניו הדלים הוכיחה עליו, כי מחשבות תוגה ורעיונות עצב ידריכוהו מנוחה. פתאום הניח את ידו על יד תם העומד משמים לפניו ויאמר בשׁפל קולו:

– תם! תם האומלל!…

– הנני, אדוני, מה תצוה? – שאל תם בתום לבב.

– הנני מת! – אמר סען-קלער בלחצו את ידו – התפלל נא!

ותם החל להתפלל בנפש לוהטת, ברגש ובכוָנה יתרה בעד נפש הגוע ועיניו ירדו דמעות. אחרי כלותו את תפלתו אחז סען-קלער בידו ויטביע בו את עיניו, אך לא הוציא כל הגה מפיו. הגוע סגר את עיניו, אך ידו אוחזת עוד ביד תם ושפתיו נעות כקורא תפלה בלחש, ולרגעים התמלטו מפיו דברים מקוטעים משיר התוגה, אשר אותו שר לפני שעות אחדות בפרטו על הפסנתר.

– דעתו עוזבת אותו – אמר הרופא.

– לא, היא שבה אלי באחרונה! – קרא סען-קלער בשארית כחו: – באחרונה, באחרונה!…

חורת מות כסתה את פניו, אך אחרי כן צלחה עליהם רוח מנוחה כרוח המרחפת על פני ילד תמים טרם נומו שנתו בהיות נפשו עיפה.

ככה שכב תחתיו רגעים אחדים, וכל העומדים על ידו ראו כי רגעי הגסיסה האחרונים הנה הגיעוהו. פתאום פקח את עיניו, אשר הפיקו ברק שמחה, ויקרא “אמי!” – וישיב רוחו לאלהים…

 

XXVII: העשׁוקים והרצוצים

אין נפש חיה, אשר האלהים ברא לה ניב שפתים, אובדה ונדחה, עשוקה ורצוצה, כנפש הכושי אחרי מות עליו אדונו טוב הלב. אמלל הוא הילד במות אבותיו מרחמיו, אבל על הילד היתום הזה ירחמו רבים וגם החקים יהיו לו למחסה ולמסתור מיד עמל וצרה, אולם הכושי הלא רק כצרור סחורה העומד למכירה יחשב על פי החק, מעוצר וממשפט לֻקח, אין מגן עליו ואין מחסה וכל עושקיו ורוצציו לא יאשמו, ועל כן באבוד לנפש אמללה כזאת אדונה, אשר נפלא היה בטוב לבו מאדונים רבים אחרים, – יאבד לה הכל וכל העולם יחשך בעדה.

כאשר מת סען-קלער נפלה אימה ופחד על כל העבדים והשפחות בחצרו. המות קטף אותו פתאום לפתע באביב שנותיו בהיותו מלא כח עלומים ויעל כפורח. צעקות שבר, נהי ומספד, האניה ואניה נשמעו בכל חדרי הבית והחצר מסביב.

מארי הענוגה וחולת העצבים התעלפה לרגעים מצרת נפשה בגוע אישה, ואלוף נעוריה, אשר נפשה היתה קשורה בנפשו במסורת הברית, לא הספיק גם לברך אותה בברכת הפרידה טרם לכתו בדרך לא ישוב עוד ממנו אליה לעולם.

אָפֿיליא עמדה על משמרתה לפני מטת סען-קלער עד רגעו האחרון ותבליג על רוח עצבונה ותתאזר עוז לעשות למענו את כל אשר היה ביכלתה לעשות, ורוחה בקרבה שחר את האלהים ויחד עם תם התפללה אליו בעד שלום הנפש היקרה לה הזאת.

לב תם התמים הגה בכל העת הזאת רק בחיים הנצחיים, ובגמלו את החסד האחרון לגוית אדונו לא עלה אף רגע הרעיון הנורא על לבו לחשוב מה גדולה היא לו האבדה הזאת, כי לרגלה יושב שנית אל מצבו המורה מאוד, אל מצב העבדות לעולם.

אך הנה כלו סדרי הלויה ברוב פאר והדר, בארון עטוף שחורים וזרי פרחים סביבו, באותות אבל ובתפלות. גלי החיים אחזו ארחות דרכם הלאה כקדם, ועתה התעוררה השאלה: “מה לעשות היום?”

השאלה הזאת התעוררה בלב מארי, אשר ישבה על הדרגש כדרכה ועבדיה היראים מפניה יחפזון לעשות רצונה, והיא היתה לבושה בגדי אֵבל ותשלח בחפץ כפיה – לבחור אטון שחור ומשי שחור הנאים לה לפי טעמה לימי אבל אישה. השאלה הזאת התעוררה גם בלב אפֿיליא אשר במרעה כבר שאפה לשוב אל אבותיה, אל ארצה ואל מולדתה צפונה. השאלה הזאת התעוררה עוד יותר בלב העבדים האמללים, אשר תכנו את רוח גברתם מאד וידעו את רוע לבה והוות נפשה, והשאלה הזאת הניעה והרגיזה את לבם מאד.

פחד פחדו האמללים האלה ויאתאם, לבם נבא להם דבר מר וגם ידע מה נבא.

כעבור כשבועים ימים אחרי מות סען-קלער שמעה אפֿיליא פעם אחת בשבתה על מלאכתה בחדרה קול דפיקה קלה בדלת. ותמהר ותפתח אותה ותרא לפניה את ראָזאָ, אישה מולאטית צעירה לימים ויפת תואר. שערותיה היו פרועות ומסוכסכות ועיניה אדומות מבכי.

– הה, אָפֿיליא! – קראה הבאה בנפלה על ברכיה לפניה ותאחז בשמלתה – למען ה', רחמיני נא ובֹאי אל הגברת מארי ובקשי עלי רחמים מלפניה, כי תסלח לעוני! היא שולחת אותי… היא חפצה, כי ייסרוני בשבטים!… הביטי נא וראי!… – ובדברה זאת הושיטה לאָפֿליא גליון כפול. בגליון הזה כתבה מארי את פקודתה לבעל בית הצינוק להכות את המביאה הגליון הזה, את ראָזא, חמש עשרה מכות בשבט

– במה חטאת לפניה? – שאלה אָפֿיליא.

– אנוכי מדותי עלי את שמלתה והיא ראתה זאת ותך אותי על הלחי. אנכי בעבור חושי בי עיניתיה דבר ולא רוחה, ויחר אפה ותתמרמר ותקרא, כי תורני לדעת את מצבי, ואחרי כן כתבה את המכתב הזה ותצוה עלי לשאת אותו אל האיש אשר ימלא את פקודתה. הוי, מי יתן והמיתה אותי בידיה פעם אחת, כי אז טוב לי!…

אָפֿיליא עמדה תחתיה בחשבה מחשבות ואת המכתב החזיקה בידיה.

– התראי, גברת? – הוסיפה ראָזא! – הן אימת השבטים לא תבעתני מאד וחביבים היו עלי גם היסורים לו יסרוני ידיך או ידיה בשבט, אבל אותי הלא יכה גבר עז נפש ונבזה, ואנה אשא את חרפתי?

אפֿיליא ידעה מאד את מנהג המקום הזה, את המנהג הנבזה אשר בו החזיקו יושביו לשלוח את הנשים ואת הנערות הצעירות לימים אל הצינוק מקום שם ייסרו אותן גברים עזי נפש ואבירי לב אשר לא ידעו בושת, ועתה בראותה את צרת נפש ראָזא ואת הרעד אשר אחז את כל גויתה מחרפה ומפחד – התחמץ בה לבה ודמיה רתחו בקרבה. אך גם עתה עצרה ברוחה כתמיד ובקמטה את הגליון בידה אמרה אליה:

– שבי פה, ידידתי, ואנכי אבא אל גבירתך

“דבר כזה הוא חרפה, בזיון וקצף!” – דברה אל נפשה בלכתה אל חדר-האורחים.

ארי ישבה במְסבה על הדרגש הרך. מאממי עמדה על ידה ותעש את שערותיה, ודינה השפחה השניה ישבה על הרצפה ותתקן את נעליה על רגליה.

– מה שלומך היום? – שאלה אפֿיליא בגשתה אליה.

תחת תת תשובה נאנחה מארי מקרב לבה, סגרה רגע את עיניה, ואחרי כן ענתה:

– האמיני לי, קרובתי, כי לא ידעתי; לי נראה, כי כל תמורה לא אמצא בי היום. – ובדברה זאת מחתה את עיניה במטפחת לבנה, אשר שפה שחורה לה מסביב לאות אבל.

– הנני באה עתה – החלה אָפֿליא לדבר בגנחה גניחות קלות כדרך כל איש לעשות בהחלו לדבר דבריו בענין אשר לא ינעם לו: – הנני באה לדבר עמך על אודות ראָזא האמללה.

עיני מארי נפקחו עתה במלואן, בלחייה הדלות והצומקות נראה אודם ותשאל:

– ומה הוא הדבר?

– מדוכאה היא מחטאתה לפניך ומר לה מר…

– האמנם כן הוא? כי עתה תשתוחח עליה נפשה עוד יותר בעשותי בה את משפטי. הן חטאות מריה וזדון לבה כבר נלאיתי נשוא, ועתה חפצה אנכי להחכימה ולתת לה לקח טוב וידעה שדון…

– אך האם אין ליסרה בדרך אחרת? הלא במסרך לה תעטי עליה חרפה וכלמה!…

– ואמנם הלא רצוני הוא לשים אותה לבוז ולחרפה! הן זו דרכה תמיד להתפאר במעלה רוחה, בחין ערכה, ביפיה ובנעימות הליכותיה, עד אשר שכחה את מצבה ותאמר, כי אחת האצילות היא, – ועתה אוכיחה לדעת את שגגתה, ידע תדע עתה, כי לא טובה היא מכל הבריות הלבושות סחבות המשוטטות בחוצות קריה.

– עתידה את לתת את הדין לפני ה' על אכזריות כזאת – אמרה אָפֿיליא ברוח סוערת.

– לא אבינה את דבריך, הזאת היא אכזריות? הלא רק חמש עשרה מכות קלות צויתי להכות אותה…

– כן היא דעתך? ואנכי אבטיחך, כי יקר בעיני כל עלמה המותה מאשר לקבל יסורים של חרפה, כמשפט אשר חרצת עליה.

– אמנם כן הוא, עלמה בעלת דעת כמוך אמנם תבחר במות מאשר להיות לחרפה ולבוז, אך הבריות האלה הסכינו לקבל נזיפה כזאת ואין דרך אחר להסיר מהן אולתן ולרפא משובתן…

מארי העיפה עיניה על השפחות המשרתות לפניה בדברה את הדברים האלה. דינה הורידה את ראשה בשממון ולבה נע בקרבה: נדמה נדמה לה, כי רק אליה ירזמון הדברים האלה. אָפֿיליא הבליגה על רוח חרונה בשבתה תחתיה עוד רגעים אחדים, ואחרי כן עזבה אותה לנפשה, בראותה כי אך הבל תגע בהוכחה עם אשה אבירת לב כמארי, ותצא מן החדר.

כעבור זמן מה אחרי ראתה למפח נפשה, כי אחד העבדים בא בפקודת מארי למשוך את ראָזא אל הצנוק לעשות בה את משפטה החרוץ; העלמה האמללה בכתה, התחננה בדמעות שליש, אך דמעותיה לא הועילו לרוחתה להעביר את רוע הגזרה מעליה…

ימים אחדים אחרי כן נגש אדאָלף לפנות ערב נבוך ומשמים אל תם אשר עמד ברגעים ההם תפוש במחשבותיו על כנף הבית. אדאָלף ידע בשכבר הימים, כי הוא לא זכה למצא חן בעיני גברתו וכי כלכל אותו לא תוכל, אך בעוד סען-קלער אדונו הטוב והמטיב חי לא שם אליה לבו, ועתה במותו חרד לרגעים לנפשו מבלי לדעת מה יעָשה בו; וזאת ידע, כי הגברת המתיקה סוד עם יועץ סתריה ותגמור בנפשה למכור את ארץ אחוזתה וכל עבדיה, ורק את העבדים והשפחות אשר קנינה הם תשאיר עמה לפליטה ועמם יחדו תשוב אל אחוזת אבותיה.

– הידעת, תם, השמעת, כי מכר ימכרו את כלנו? – שאל אדאלף בעצבון.

– מי הגיד לך את הדבר הזה?

– מאחורי מסך הדלת עמדתי ואשמע את דברי הגברת בהתיעצה עם יועץ סתריה. כן הוא, את כלנו ימכרו עתה מכירה גלויה בתוך קהל ועדה.

– ה' ירחם עלינו! – ענה תם בחבקו את ידיו על לבו ואנחה גדולה התפרצה מקרב לבו.

– עתה לא יבעלנו עוד אדון רב חסד וטוב לב כאדוננו המנוח, היה לא יהיה כמוהו – אמר אדלאָף בדאגה. – אך טוב טוב לנו להיות מכורים לאחר, מאשר להתענות תחת ידי גברתנו.

תם הסב פניו המפיקים שממון מהמדבר בו ונפשו עליו השתוחחה. הזקן האמלל הזה הגה תמיד בחופש ואליו נשא נפשו בימים האחרונים – ועל כן הרגיזה והחרידה הידיעה הזאת את לבו ויהי כהלום רעם.

הרעיון על דבר אָליא עלה עתה על לבו, באמרו בנפשו כי היא תוכל עתה לקום לעזר לו, וזאת ראה בעליל, כי לבה טוב לו מאז מתה חוה וגם כבד תכבדהו.

– אָפֿיליא הגברת – פנה אליה בשאלתו ובבקשתו עוד ביום ההוא: – הבטח הבטיח אותי סען-קלער לקרא דרור לנפשי וגם אמר לי, כי כבר החל לעשות את הדברים הדרושים על פי החק להחיש גאולתי. ובכן יהי נא רצון מלפניך לדבר עלי עם גברתי, אולי תואיל לעשות זאת ולקים את דברי המת.

– דבר אדבר בה על אודותיך, תם, ואעשה לטובתך את כל אשר אוכל – ענתה אָפֿיליא – אבל לבי יסיתני בשפק אם חפצך יצליח בידי.

– אָפֿיליא, אשר כבר התעתדה לשוב אל ארצה ואל מולדתה צפונה, גמרה בנפשה לפעול עתה פעולתה על לב מארי בדברים רבים הנשמעים בנחת ולדבר בה בתבונה ובהשכל, יען כי הנסיון מדבר ראָזא, אשר עמדה לפני ימים אחדים להמליץ טוב עליה ולהפוך בזכותה לפני מארי, הורה אותה לדעת כי הסכילה עשה בדברה לפניה בעים רוחה ובחום לבה.

מארי שכבה על היצוע בבואה את חדרה. בזרועה האחת תמכה את ראשה ולפניה היו צבורים גלומי ארג שונים שחורים, אשר הביאה לה דינה כי תבחר מהם אחדים לפי טעמה

– הנה הארג הזה איננו רע – אמרה מארי בבחרה באחרונה אחד מהם – אך לא ידעתי אם נאה הוא לשמלת אֵבל?

– נאה הוא מאד, גבירתי – מהרה דינה לענות; – הן בימי הקיץ העבר אחרי מות שר המצביא דערבענאָן היתה רעיתו לבושה תמיד שמלת אבל מן הארג הזה ויפה מאד היתה השמלה ההיא עד להפליא!

– ומה תחוי אַת דעך? – פנתה מארי אל אָפֿיליא בשאלתה – הטוב הוא הארג הזה לשמלת אֵבל?

– הכל לפי מנהג המקום ולפי טעם הבוחר – ענתה אָפֿיליא – ובדבר כזה רבה דעתך מדעתי…

– למרות רוחי אין לי עתה שמלת אבל נאה ללבוש – הוסיפה מארי – ויען כי יש את נפשי לצאת מזה בעוד זמן מצער על כן עלי למלא את החסרון הזה.

– האמנם כה תמהרי לצאת מזה?

– כן הוא. אחי סען-קלער יעצני למכור את העבדים ולעזוב את כל האחוזה ואת הבית עד לעת קץ בידי איש פקיד – נגיד, וכזאת אעשה.

אָיליא החרישה רגע כשתה עצות בנפשה, ואחרי כן אמרה: דבר לי אליך עתה ואת לו שמעיני. אויגוסטין הבטיח לתם לקרא דרור לנפשו וגם כבר החל לעשות את התקנות הנחוצות לדבר הזה על פי חק המדינה, ובכן אקוה, כי את תואילי לכלות את הדבר הזה היום.

דבר כזה לא אעשה לעולם – ענתה מארי כלה ונחרצה: – הן תם הוא אחד העבדים הנבחרים אשר לי, ועל כן חלילה לי מתת לו לצאת לחפשי. ומה חפץ להם בחופש? הלא לו ייטב רב יתר בהיותו במצב כזה.

– אך הוא חפץ בכל לבבו ובכל נפשו לצאת לחפשי וגם אדונו הבטיח לו להשלים חפצו.

– את זאת ידעתי מאד, כי חפץ חופש הוא, ומי מאלה הכושיים לא יחפץ לצאת לחפשי? עם מרי הוא עם הכושיים ודורשים הם תמיד דברים אשר לא יתכן לעשותם; אך חלילה לי מתת להם חפש. הן הכושי ילך תום וישפר מעשיו רק בהיות אלוף לראשו ומדריכו בדרך ילך, וכמעט יורם מעל צוארו ומשבט מושלים לא יירא – והיה לעצל, לנרפה, כל עבודה לא יעבוד

ורק יין ירדוף, באחת אדבר: הוא יהפך ויהיה לפוחז ורוק מאין כמוהו. בעיני ראיתי זאת פעמים אין ספורות וידעתי, כי לא טוב לתת להם חפשה.

– אך הלא תם הוא איש תמים, ישר וחרוץ במלאכתו מאד.

– בי, אל נא תדברי באזני דברים כאלה! רבים רבים מאד כמוהו ראיתי בימי חיי. תמים, ישר וחרוץ הוא תם רק בעת אשר יפקחו עין על דרכו ומעשהו, ואם יגרעו ממנו עין השגחה והיה גם הוא גבר לא יצלח.

– אבל שימי נא על לבך, מה יהיה אם יבעלהו אדון קשה ורע לב?

– הבל הבלים הוא! הן גם אחד אחוז ממאה כושיים לא יפול בידי אדון קשה; האדונים הם כמעט כלם טובים וישרים, אף אם ישנם אנשים המדברים עליהם סרה. נערה הייתי וגם גדלתי בארץ הנגב בין אדונים לעבדים ולא ראיתי אדון אחד אשר יקשיח לבו לעבדיו וישלם להם רעה תחת טובה או לא ימציאם כארחם.

– לו יהי כדבריך – ענתה אפליא ברוח נכון – אך אנכי ידעתי, כי לו קראת להם דרור, או אז מלאת את חפץ אישך המנוח, והוא הבטיח גם לחוה לפני מותה לעשות את הדבר הזה. האמנם תאמרי בנפשך לבלתי עשית את חפץ שניהם?

מארי כסתה את פניה במטפחתה ותתיפח בקול רם.

– אוי אוי לי, הכל קמו עלי! – התאוננה מר – אין שם אלי לב, אין גם אחד! לא פללתי ולא עלה לבי, כי אַת אַת תזכרי לי את שתי האבדות הגדולות האלה, בעוד אשר אובדה ואמללה הנני גם בלעדי זאת. בת יחידה היתה לי, בת יפה וברה כחמה ותאבד ממני, איש היה לי אשר רוח אחד ודעה אחת היו לשנינו והוא לבדו בא עד תכונתי – וגם הוא אבד ממני! ואת, את לא תשימי לבך לצערי הגדול מנשוא ולבך ימלאך להזכיר לי דבר נורא המחריד את לבי!

ומארי נאנחה, התיפחה ויללה כדרכה תמיד ותקרא למאממי ותצוה עליה לפתוח את החלון, להביא לה בצנצנת יין הקטף, לשום תחבושת לחה על ראשה, לפתח את לולאות שמלתה עליה ולהמציא לה הרוחה, כי מר לה מר… בתוך כל המהומה הזאת הניחה אָפֿיליא את מקומה ותשב אל חדרה.

מבלי מצא עוד כל עצה ותחבולה לעשות דבר מה לטובת תם, הריצה את דבריה אל שלעבי במכתב, אשר בו תארה לפניו את מצב האובד הזה הנורא מאד ותבקש אותו לקום לעזר לו ולחלצהו מצרתו.

למחרת היום הזה שלחו תם, אדאָלף ועוד ששה עבדים אחרים לשוק העבדים למען ימכרו שם מכירה גלויה בעזרת אחד הסוחרים, אשר את ידיו מלאו לעשות זאת.

 

XXVIII: שוק העבדים

שוק העבדים!… הקורא אשר יקרא את השם הזה אולי יתאר בדמיונו מקום נורא מאד, מקום תפתח, מערת פריצים ומגור לה מסביב. אבל משגה הוא לו. הן בימינו אלה ישכילו בני האדם לשַפר חטאותיהם ולשים על פשעיהם מסכה יפה למען רמות את עיני הבריות. הלא הנפשות העומדות לסחורה נאמדות ונערכות בשוק ואנשים סוחרים יקבו מחיר כל אחת מהן אם רב או מעט, ועל כן מאכילים לשבעה את העבדים העומדים להמכר, מנקים, מצחצחים, מלבישים ומיפים אותם למען ימצאו חן בעיני הקונים. שוק העבדים באָרלעאן החדש – הוא בית גדול אשר במראהו החצוני לא יפלא מכל יתר בתי העיר וגם על נקיונו וסדריו יפקחו עין. תחת כפת הגג לעבר פני הרחוב יש לראות יום יום אנשים ונשים העומדים שורות שורות, והם יהיו כשלט לראוָה בו למען דעת את מין הסחורה הנמכרת בפנים הבית.

תם, אדאָלף ועבדים אחרים מעבדי סען-קלער נתנו בידי המשגיח על סדרי הבית, סקעגס, עד יום המחרת אשר בו תהיה המכירה.

למלון בלילה נתנו להם אולם רחב ידים ושם סגרום יחד עם כושיים רבים אחרים שונים במראהם ובמספר שנותיהם, והם השתוללו והתהוללו, צחקו, המו ורעשו מאד.

– כן, כן בנים, כן אהבתי! הוסיפו, הוסיפו, בנים, להרבות צחוק! – נתן המשגיח סקעגס תוקף למעשיהם ותעתועיהם המשונים. – ואתה, סאמבאָ, בן חיל הנך ולך יאתה תהלה! – הוסיף בפנותו אל אחד הכושיים בעל בשר ושחור מאוד, אשר בהוללותו ובתנועותיו המשונות העיר צחוק בקרב כל האגודה הכבודה.

הדבר מובן מאליו, כי תם אמר לכל השחוק הזה מהלל ולא לקח חלק בתעתועי יתר העבדים. את ארגזו אשר עמו העמיד הרחק הלאה מהם ומהמונם במקום פנוי וישב עליו משמים בהטותו ראשו אל הקיר.

– ראו נא, אחים, הביטו הנה וראו, הנה כושי לבן לפנינו, מראהו כמראה חלב ונותן ריח טוב! – קרא סאמבאָ בגשתו אל אדאָלף: – הן לו הושיבו אותו בחנות לממכר הטבק או אצל מריחו גם עליו, חאַ-חאַ-חאַ!…

– הרף ממני וגשה הלאה! – קרא אדאָלף בחרון.

– הוי, הוי מורא ופחד! מה ענוגים ומפונקים אנחנו, הכושיים הלבנים! – קרא סאמבאָ בלעגו לאדאָלף. – הביטו נא וראו – הוסיף לצחוק – ראו מה רב הוא חין ערכנו וחמדת הליכותינו, אין זאת כי אם בין אנשים מורמים מעם ובמשפחת נכבדה ונשאה היינו!

– כן הוא, – ענה אדאלף – אדוני היה קונה את כלכם כבלויי סחבות!

– השתעשעו נא ושעו, – הוסיף סאמבאָ לקרוא בצחוק – הנה אנחנו, אנחנו הם אפרתים ואצילים באמת, ואתם בלויי סחבות כלכם!

– אנכי עבדתי בבית משפחה נכבדה, בבית האדונים סען-קלער! – התפאר אדאָלף בגודל לבב.

– האמנם כן? והנה עתה הלא ישמחו אדוניך כי ישמיטוך מידיהם – אמר סאמבאָ בלעג וקלס – עתה ימכרוך אדוניך יחדו עם ארגזים ישנים ושברי כלים, האם לא כן אדבר?

אדאָלף, אשר לא יכול עוד כלכל את הלעג והקלס אשר ישמיעהו איש ריבו, הירים את אגרופו עליו ויכבדהו במהלומותיו. יתר הכושיים הרואים את המחזה הזה פרצו בשחוק ויהיצו את הנצים והנלחמים איש על רעהו עוד יותר ותקם סערה גדולה באולם, עד אשר לקול הרעש בא הנה המשגיח.

– הוי, בנים משחיתים! מי העיר פה קול רעש? – קרא בבואו וינופף שבטו.

– לא אנחנו, לא אנחנו הם המעירים רעש פה, אדוני – ענה סאמבאָ – כי אם אנשיכם החדשים האלה, הם הומים ורועשים ולא יתנו לנו מנוח אף רגע! – ובקראו זאת הראה על אדאָלף ועל תם.

כשמוע זאת המשגיח פנה אל שני “החוטאים” האלה וייסרם בשבטו פעמים אחדות, ואחרי כן צוה לכל הנמצאים פה כי ישכבו לישון איש איש תחתיו ויצא;

ובאולם השני, הלא הוא אולם הנשים, נראה בעת הזאת על הרצפה המון נשים רבות השוכבות למעצבה, בהן שחורות ולבנות, זקנות ונערות, אמות ובנות. הנה פה שוכבת ילדה יפת מראה כבת עשר; את אמה מכרו אתמול לאחד הסוחרים, והיא נשארה פה עד אשר יגיע התור גם לה, ותבך ותתיפח בצר רוחה עד אשר תקפה עליה יד השנה. על ידה שוכבת אישה כושית זקנה דלת בשר מאוד, אשר חזות אברי גויתה הצומקים מוכיחה עליה כי כבר תם כחה ונס ליחה מרוב סבלות ועבדות; מחר תמכר בזקנה הזאת במחיר מצער כסחורה בלה אשר כבר אבד ערכה. לא הרחק מהן שוכבות עוד כארבעים או חמשים נשים באגודה אחת וראשיהן עטופים בשמיכה או באדרת קרועה. מהן והלאה בפנת האולם יושבות שתי נשים טובות מראה: אחת מהן היא מולאטית כבת ארבעים או חמשים שנה לבושה שלמות ועיניה מפיקות חן, ואחוזה ודבוקה בה יושבת בתה – נערה יפת תואר מאד ועיניה השחורות מפיקות קסם וחן, והיא כבת חמש עשרה שנה.

שושנה ועמעלינא – אלה הם שמות האם והבת. קנין אחת האצילות הנכבדות באָרלעאן-החדש היו שתיהן. טוב ונעים מאד היה גורלן בשבתן בבית האצילה הישרה וטובת הלב הזאת, יען כי הרבתה להטיב עמהן ותגדיל עליהן חסדה בהדריכה אותן בדרך אמונה ובלמדה אותן חכמת הכתב והלשון. אך לאצילה הזאת היה בן יחיד המכלכל את צרכי אחוזתה והוא היה מאַבד ומפזר הון רב, עד אשר באחרונה הביא על אמו שואה, כי חובותיה רבו וידה מטה ותצא כמעט נקיה מנכסיה, והנה זה הוא הדבר אשר הסב לה למכור בתוך קהל גם את שתי אלה, את האם והבת יחדו. הן יושבות עתה שוממות אשה על יד רעותה, ונפש כל אחת מהן אבלה עליה ובכתה במסתרים לבלי תרעה רעותה את דמעותיה לאור הירח הכהה המתגנב פנימה דרך החלון, שפתי כל אחת מהן נעות, אך קולה לא תשמיע לרעותה.

– אמי, שימי נא ראשך על ברכי, אולי תוכלי תת מעט תנומה לעיניך – אמרה הנערה בהתאמצה לכלא את רוח עצבונה.

– לא, עמעלינא, לא אוכל לישון… מי יודע, אולי הלילה הזה הוא האחרון לשבתנו יחד.

– אל נא, אמי, תדברי כזאת.. הלא יתכן, כי את שתינו יחד יקנה אחד האדונים.

– אבל לבי יהגה אימה, בתי, אולי יפרידו אותנו. הה, מה אומללה ואובדה אהיה אז!

האם נאנחה במרירות ותחריש רגעים אחדים, ואחרי כן אמרה:

– עמעלינא בתי, לו שמעיני וייטב לך.

– דברי, אמי, ושמעתי לקולך.

– אם הפרד יפרידו אותנו מחר אל, תשכחי תורת גברתנו הטובה, קחי עמך את ספר התפלות וספר התהלים… אם לא תשכחי את ה' לא ישכחך גם הוא ורחמך.

כן דברה האשה האמללה בצרת נפשה, בדעתה כי ביום המחרת יוכל כל איש פוחז וריק, כל נבל ובליעל להיות אלוף לראש בתה יחידתה הישרה והתמימה, אם רק לו כסף וישלם מחירה, ולו הרשות להתעמר בה כרצונו… אך היא לא תוכל להעמיד לה רוח והצלה, ונחומים לנפשה היא תמצא רק בתפלות אשר היא מתפללה עתה חרש לאלהי הרוחות. והלא רבות רבות הן התפלות העולות לשמים מתוך אולמי הבית הזה, אשר העבדים האובדים והאמללים עצורים ואסורים בו!…

ביום המחרת בבוקר רבה היתה התנועה במקום הזה. תחת כפת הבית הבנוי לתלפיות הזה, על רצפת השיש נקבצו באו יחדו אנשים סוחרים בני אמונות ודתות שונות, ויתהלכו הנה והנה בחכותם פה עד בוא תור המכירה הגלויה. ופה באגודה אחת לבדה נראו העבדים והשפחות העתידים להמכר. ביניהם נכיר את תם, את אדאָלף ואת יתר עבדי סען-קלער וגם את שושנה ועמעלינא, כלם יחד עומדים נוגים ואבלים ועל פניהם תשכן עננה. רואים רבים, אשר מהם באו לקנות את אשר יבחרו ומהם אשר באו רק למען הראיה, – בחנו ובדקו את כל אחד מאגודת הנמכרים, משמשו בהם, אמדום הללום, חללום, התוכחו על דבר מחירם בקול רם, הביעו את מעלותיהם וחסרונותיהם ויעשו בהם כאדם העושה בסוסים העומדים להמכר.

– הוי, אַלף! איזה הדרך ולמה באת אתה הנה? – שאל איש צעיר לבוש בגדי כבוד לפי רוח היום את רעהו הצעיר לימים וההדור בלבושו כמוהו המתבונן בעד קרן חזותו אשר על עיניו אל אדאָלף מיודענו.

– משרת נחוץ לי היום, והנה בשמעי, כי אנשי סען-קלער נמכרים בזה באתי הנה לראות מה טיבם – ענה המתבונן.

– חפץ נפלא הוא לקנות אנשי סען-קלער! – אמר הראשון: – הן כלם הם מפונקים, כלם נרפים וכלם עזי פנים וקשי עורף

– אל תירא, אחי – ענה השני: – בטוח אני, כי כמעט אבעלם אני ישנו דרכם וטעמם, אנכי אנכי הוא מסיר אולתם ולא יעיזו פניהם עוד. כרגע יוכחו לדעת, כי לא סען-קלער הוא אדונם, כי אם אדון אחר היודע את אשר לפניו. הרואה אתה, ידידי? את הבחור הזה חפץ אני לקנות: הוא מצא חן בעיני.

– ראה תראה כי הוא ירוששך וכל הונך לא ימָצא לו לכלכל את כל צרכיו יען כי פזרן הוא עד מאד.

– האמנם?… אך “האציל” הזה יראה ויוָכח, כי בהיותו קניני לא יוכל להיות פזרן. יטעם נא פעמים אחדות את טעם הצינוק ואז יביא לבב חכמה, כי שם יתנו לו לקח טוב ויציגוהו על דרך טוב. הוי, אנכי אנכי אשנהו מכף רגלו ועד ראשו! סוף דבר, קנה אקנה אותו, זאת החלטתי והיא תקום.

תם הטביע את עיניו בפני האנשים המתלקטים סביבו כמבקש למצא בהם אחד אשר אותו יבחר בחפצו ובשם אדונו יקראהו. אנשים רבים שונים במראהם ובדמות פניהם ראה לפניו באספסוף הזה, – אך איש כסען-קלער בכל אלה לא מצא…

רגעים אחדים לפני המכירה הגלויה בא בתוך הבאים איש שפל קומה, אך בעל כתפים רחבות ורב אונים, ובשתי ארבות ידיו החזקות התפרץ בין המון העומדים, כמו דבר נחוץ לו מאד במקום הזה וכל רגע בסלע יעלה לו. כתנתו אשר על בשרו היתה פתוחה לרוחה מעל לבו, ומכנסיו היו נמלחים ונאלחים. בגשתו אל להקת העבדים נתן עיניו בכל אחד מהם ויתבונן אליו היטב היטב. כמעט העיף תם עיניו על האיש הזה בחלה בו נפשו ולבו רחש לו דבר מר, וכאשר הלך האיש הלוך וקרב אל מקום עמדו, כן גדל גועל נפשו אליו. כל עין רואה את האיש הזה תעירהו, כי אף שפל קומה הוא, אך כח אבנים כחו ואונו בשרירי בטנו. ראשו העגול אשר דמות שור-פר לו, עיניו הגדולות והאמוצות-בהירות, גבותיהן הצהובות והסומרות, פניו הגמים והנצרבים, אשר גידיהם ישורגו, ושערות ראשו הצהובות והפרועות – כל אלה לא אמרו לו כבוד. פיו רחב וידיו שרועות, חזקות, צרובות ושעירות וצפרני אצבעותיהן ארוכות, שחורות ומלאות חלאה. האיש הזה התבונן אל הסחורה ובדק אותה בלי כל דרך כבוד. הוא נגש אל תם ויאחז בסנטרו, ויפתח את פיו, וירחיבהו למען יוכל לבדוק היטב בשיניו, אחרי כן כִפֵּל את בתי-זרועותיו למעלה ויתבונן אל ידיו, ויהפוך אותו הנה והנה, ויצוה אותו לעבור לפניו בהתחלה בלאט, ואחרי כך לרוץ, לקפץ ולרקד…

– אי מזה אתה? – שאלהו אחרי כלותו את כל בדיקותיו.

– מקענטוקי הנני, אדון – ענה תם בהביטו בחרדת נפש כה וכה כמבקש עזרה.

– מה היתה שם עבודתך?

– בן-משק הייתי לאדוני באחוזתו – ענה תם.

– שקר! קרא האיש ויגש הלאה. כרגע אחד עמד לפני אדאָלף, אך אחרי כן הריק מפיו רֻקו המלא מיץ טבק על נעליו המגוהצים וילך הלאה. הנה עמד לפני שושנה ועמעלינא הוא שלח את ידיו השרועות והנאלחות ויחזיק בחזקה בעלמה הצעירה וימשכה אליו, העביר את ידו האחת על חלקת צוארה, משש בידיה בדק בשניה ואחרי כן דחף אותה הלאה אל מקומה, הראשון, מקום שם עמדה אמה האמללה, אשר הכרת פניה ענתה בה על צרת נפשה פנימה למראה כל תנועות האיש הבזוי והמתועב הזה.

העלמה הצעירה נבהלה ותתן בבכי קולה.

– החרישי, מפלצת! – גער בה המשגיח: – לא עת לבכות היא עתה! עוד מעט והמסחר יחל!

המכירה הגלויה הנה החלה:

אדאָלף עלה בגורל האיש הצעיר, אשר כבר גלה רצונו כי הוא חפץ בו ומחיר יקר נתן בעדו, ויתר עבדי סען-קלער נמכרו אחד אחד לסוחרים שונים.

– עלה אתה, בן-חיל, כי הגיע התור לך! השמעת? פנה המוכר הכללי אל תם.

תם עלה על הבמה ויפן כה וכה ברעדה, ועיניו המפיקות יגון הביטו סביביו. כל הקולות אשר נשמעו לאזניו התבוללו ויהיו להמולה אחת – קריאות המוכר הכללי המשמיע את הכרזותיו בשפת אנגליה וצרפת והמספר את שבחי תם הנמכר וגם קולות הסוחרים המוסיפים על המחיר איש איש בלשון עמו. באחרונה הורד הפטיש, המלה האחרונה “שקלים” נשמעה ברמה – ותם נמכר…

האיש כביר הכח בעל ראש-הפר אחז בעורף תם ויהדפהו הצידה ויצוהו במפגיע לאמר:

– פה עמוד!

תם היה נבוך ונדהם עד אשר כמעט לא ידע מה נעשה בו. ומסביב נשערה מאד, כי ההכרזות, הקריאות והקולות בשפות שונות מוסיפות והולכות והמכירה עוד טרם כלתה. הנה הורד הפטיש שנית – ושושנה הזקנה נמכרה. היא יורדת מעל הבמה, עומדת רגע תחתיה ומביטה ברעדה אחריה: בתה העלמה פושטת לה ידיה… היא מביטה בעינים מפיקות תחנה ותפלה אל פני הזקן האפרתי הקונה אותה, אשר חזותו מוכיחה עליו, כי לב טוב דופק בקרבו.

– אדוני, הה, אדוני, חמול נא, רחם נא וקנה גם את בתי! – התחננה אליו.

– בנפש חפצה הייתי עושה זאת, אך אין די כסף לי לקנות גם אותה – ענה האפרתי הזקן בהביטו ברחמים רבים אל העלמה הצעירה, אשר ברגע הזה עלתה הבמתה ותבט סביבה בפחד ובשממון וכלמה כסתה פניה.

אודם חכלילי נראה עתה בלחייה אשר לפני כן היו חורות, עיניה מבריקות כמו מחום הקדחת, ואמה נאנחה ודואגת מאוד בראותה, כי מראה בתה נאוה יותר מאשר בכל הימים… והמוכר הכללי יודע את אשר לפניו ומבין מאוד את הטובה הנשקפה לכיסו מסחורה נאה כזאת, ועל כן הוא מרבה לספר במעלותיה ובשבחיה. מחיר העלמה האמללה עולה מעלה מעלה…

אחר רוב דברים והכרזות, קולות וקריאות עלתה עמעלינא בגורל ראש הפר, הלא הוא האדון לענרי אשר לו אחוזת שדה צומח צמר-גפן על גדות “הנהר –האדום”. אותה ואת תם ועוד עבדים שנים הוליכו הלאה, ותלך הלך ובכה אל אשר הובילוה…

האפרתי הזקן טוב הלב רחם עליה מאד, אך מה לו לעשות? הלא הדבר הזה הוא אחד הדברים הנעשים פה בכל יום תמיד והאמות והבנות משמיעות פה תמיד קול נהי ובכי תמרורים. ויקח את סחורתו, את האם אשר קנה, ויפן וילך לדרכו…


 

XXIX: בדרך

על קרקע אנית-קיטור רעת מראה ההולכת על פני “הנהר-האדום” ישב תם משמים וידיו ורגליו היו אסורות בכבלי ברזל כבדים, אך יגון לבו כבד עליו עוד יותר מן הכבלים האלה והוא דכא לעפר נפשו. שמיו לבשו קדרות וכעשן נמלחו, שמשו, ירחו וכוכביו אספו נגהם ורק החשך הנורא ישופנו, מה שהיה כבר הוא ואין כל יתרה ופליטה מימיו הראשונים הטובים…

האיש לעגרי, הלא הוא אדון תם החדש, קנה באָרלעאן-החדש במקומות שונים שמנה נפשות עבדים ושפחות, ואותם נהג עתה אסורים צמדים צמדים באניה הקטנה הזאת אל אנית הקיטור הגדולה “פיראַט”, אשר היתה עתידה לאחוז דרכה במעלה “הנהר-האדום”.

בעת אשר אנית הקיטור הפליגה מן החוף, הואיל לעגרי לפקד את עבדיו ולבקרם. ויגש בראשונה אל תם, אשר לפני המכירה לבש את בגדיו החמודות וכתונת לבנה ומָחלקה על רגליו היו מנעלים מגוהצים.

– קום ועמוד על רגליך! – צוה עליו במפגיע. תם עשה כמצֻוה עליו.

– הסיר את הרביד מעל צוארך! – הוסיף לצוות עליו

הכבלים עמדו לתם לשטן ויבצר ממנו למלא מצות אדונו חיש מהר, ויסיר לעגרי בחזקה את הרביד מעל צואר תם וישימהו בתוך צלחת בגדו. אחרי כן נגש אל ארגז תם, אשר אותו כבר בדק לפני כן, ויוציא מתוכו מכנסים ישנים ובגד בלה, אשר אותם היה תם לובש בשעות עבודתו בתוך הארוה, ויתנם לו ויסיר מעל ידיו את הכבלים ויצו עליו שלישית:

– לבש את אלה!

תם סר הצדה ויחליף את שמלותיו וישב אל מקומו

– של נעליך מעל רגליך! – צוה לעגרי. תם שמע לקולו.

– שים על רגליך את אלה! – פקד לעגרי בהשליכו אליו שני סנדלים גדולים, עבים ובלים.

אף אם תם החיש מעשהו בהחליפו את שמלותיו ואת נעליו, בכל זאת לא שכח מהוציא מצלחת בגדי הראשון את ספר התהילים היקר לו מכל יקר ולשימו אל תוך צלחת בגדו, אשר אותו לבש עתה. ואמנם הטיב הפעם עשה, יען כי האדון לעגרי מהר לשום את הכבלים על ידיו וכרגע משש את כל בגדיו וכיסיהם ויחפש בהם חפש מחפש. מאחד הכיסים הוציא מטפחת משי וישים אותה אל תוך צלחתו, מכיס שני הוציא כלי שעשועים אחדים, אשר הוקיר תם, יען כי בהם שעשע את נפש חוה תמיד, ויתבונן אליהם רגע בשאט נפש – וישליכם המימה. בכיס שלישי מצא ספר התפלות, אשר אותו שכח תם להוציא משם ולאספהו אליו, ויוציאהו ויתבונן אליו רגע, ויהפך את עליו הנה והנה, ואחרי כן קרא בהפטירו בשפה:

– אין זאת, כי אם מן הצנועים ויראי השמים אתה!… הוי, עבד, מה שמך?… הגם אתה בחסידים?

– כן הוא, אדוני – ענה תם ברוח נכון.

– טוב מאוד! אבל ידע תדע, כי אנכי אסיר ממך את אולתך ואת “צניעותך” במכות אגרוף! כלכל לא אוכל עבדים צנועים, מתפללים וקוראים תהלות ומזמורים! זכור נא את זאת ושים על לבך! – הוסיף ברקעו ברגלו וילטוש לתם את עיניו האמוצות המפיקות חרון: – אנכי, אנכי הוא מקדשך היום ואנכי הנני לעשות בך כטוב וכישר בעיני!

העבד התם והישר שם מחסום למו פיו, אך בסתר לבו ענה לאדונו העריץ הזה: “לא”! – וכמו קול נסתר השמיע אותו עתה את דברי הנביא, אשר אותם קראה לפעמים חוה באזניו, לאמר: אל תירא כי גאלתיך, קראתי בשמך, לי אתה".

שמעון לעגרי עמד עוד רגע תחתיו ויבט אל פני תם המפיקים דאגה ושממון, ואחרי כן שטה מעליו ויגש הלאה. את ארגז תם המלא בגדים טובים וחפצים נאים לקח עמו וישאהו אל פני האניה, ושם סבוהו וגם סבבוהו המלחים והפועלים באניה ויקנו את כל הבגדים והחפצים אחד אחד וגם הרבו לעג על דרך העבדים המתחקים על מעשי בעליהם, והאחרון נמכר גם הארגז הריק.

אחרי כלות לעגרי את מעשהו זה שב אל תם ואל יתר נפשותיו.

– הרואה, אתה תם, – אמר בפנותו אל הגזול – אנכי העמדתי לך הרוחה במכרי את המשא אשר היה איתך. עתה אתה שמור את בגדך אשר לך, יען כי הימים ימשכו עד אשר תקבל ממני בגד אחר: הן רק בגד אחד לשנה תמימה הנני נותן לכל אחד מעבדי, ורב להם רב.

אחרי כן נגש לעגרי אל המקום, אשר שם ישבה עמעלינא אסורה וצמודה באשה שניה האסורה כמוה.

– לו שמעיני, אהובתי, היי אך שמחה! – אמר אליה בהחזיקה בסנטרה.

העלמה נשאה אליו את עיניה המפיקות פחד לב ושאט נפש. הוא ראה זאת ויחר לו ויקרא במפגיע: – הוי, בתולה, אל תהיי כעוטיה! עליך להיות שמחה ולהצהיל פנים מדי דברי בך, השמעת?… ואַת, זקנה בלה, – פנה אל האשה המולאטית בהדפו אותה – למה תשבי כאבלה ומצרה? הצהילי פניך, ראי צויתיך! הוי, שמעו, שמעו כלכם! – הוסיף בפנותו אל כל האגודה: – שאו עיניכם והביטו אל פני הֵנה! הכה אל פני הביטו כלכם!

עיני כל הישירו כרגע נגד פני לעגרי, אשר עיניו האמוצות-ירקרקות הפיצו זועה.

– ועתה – הוסיף לדבר בהרימו את אגרופו החזק והגדול כפטיש חרש ברזל – התראו את האגרוף הזה?… בחנהו נא, – אמר בהורידו אותו על יד תם – הרואה אתה את העצמות האלה? הנני מודיע אתכם, כי האגרוף הזה מוצק הוא כברזל ויכניע תחתיו עבדים רבים. עד היום הזה עוד לא עמד גם כושי אחד בפני האגרוף הזה, כי במכה אחת הנני מוריד לארץ נצחו. אנכי אינני מחזיק משגיחים ומפקחים בביתי, – אני, הוא משגיחכם ואני מעריצכם ומוראכם. כמעט יצא דבר מפי – עליכם למלא אותו כרגע, כהרף עין, ורק בדרך כזה תוכלו להשביעני רצון. הנני מעיד בכם היום מראש ואתם זכרו זאת, כי רחם לא ידעתי ולא אשא פני איש מכם!

הנשים אספו אליהן רוחן ונפשן קצרה מאימה הגדולה אשר נפלה עליהן, ויתר העבדים ישבו תחתיהם נוגים ושוממים ופניהם זועמים וסרים. שמעון לעגרי סב על פעמי נעליו וילך אל ירך האניה השני, מקום שם היה חדר המזון, לשתות כוס יין.

– הנה כי כן הוא דרכי להתיצב ראשונה לפני עבדי – אמר אל איש אחד, אשר עמד על ידו בעת אשר השמיע את דרשתו ואת תוכחתו לעבדיו: – זה הוא מנהגי לעשות, למען ידעו מראשית אחרית.

– חבורה טובה מצאת לך היום, כאשר אחזה – השיב האיש ההוא.

– כן, טובה היא לפי דעתי – אמר לעגרי: – הנה, למשל, זה העבד תם, אותו הללו לפני מאד מאד, נפלאות ספרו לי עליו. כסף תועפות נתתי במחירו, ועתה אדמה למלא את ידו בכהונת משגיח או עגלון… עבד טוב ופועל חרוץ יהיה אחרי הסירי ממנו אולתו, אשר רכש לו בבית אדונו הראשון, מקום שם פנקו אותו מאד… אולם ראה, הנה בזקנה הבלה הזאת הונוני, יען כי כאשר אחזה חולה היא ומשחתה בה. אבל אין דבר, המצא המציא לי בעבודתה את מכסת הכסף אשר נתתי בעדה; אדמה, כי עוד חיה תחיה שנה או שנתים. אין דרכי לשמור את נפשות העובדים ולחוס עליהם, אלה ימותו וקניתי אחרים תחתיהם, הנה זה הוא דרכי תמיד. בעשותי ככה הלא דאגותי תמעטנה והריוח יגדל.

– וכמה שנים יחיה הכושי העובד עבודתו בשדה אחוזתך? – שאל האיש.

– להגיד לך דבר נכון לא אוכל, יען כי הדבר הזה תלוי בכחו ובמבנה גויתו. הכושיים האבירים ורבי האונים יחיו כשש או כשבע שנים, והחלשים לא יחיו גם שלש שנים. בראשונה בקשתי תחבולות רבות להאריך מעט את שנותיהם: רפא רפאתים בחלותם, נתתי להם כלי-לבן נקיים, הענקתי להם שמיכות להתכסות בהן, סוף דבר, אנכי התאמצתי להטיב עמם. אך באחרונה נוכחתי לדעת, כי הנני עושה זאת ללא הועיל: למה לי כל העמל והדאגות האלה ולמה לי לפזר כסף חנם? עתה שניתי את דרכי עמם. אם בריא הוא הכושי בגופו או חולה הנהו – אחת היא לי, לך לסבלותיך ואת אשר יצווך לעשות עשה. אם ימות האחד אקנה אחר תחתיו, ובכן יהי לבי תמיד שוקט ובוטח וגם את הרוחה אמצא לי.

פני האיש הזר רעמו למשמע אזניו וישט מעליו בשאט נפש ויבזהו בלבו.

ברגעים האלה ספרה האשה המולאטית לעמעלינא בת-לויתה הצמודה בה קצות דברי ימיה, כי בעולת בעל היא ואישה הוא חרש-ברזל, כי אדונו השכיר אותו לאיש אחר, כי אותה מכרו פתאום לפתע עד אשר לא הספיקה לעשות עמו חוזה טרם הפרדה מעליו וכי ארבעה בנים לה…

– הה, אלי, אלי! – ירדה המולאטית בבכי מצרת נפשה. ותכסה את פניה בכפיה.

עמעלינא חפצה לנחם אותה, אך מפיה נעתקו מילים. ואמנם במה יכלה לנחם אותה ואיזה מלים תבחר להקל מעליה משא יגונה, אם גם נפשה מרה לה מאד ונוחם נסתר ממנה? הן שתיהן כאחת ידעו את מר גורלן הצפוי להן עתה, ושם האדון, אשר בעלן עתה, היה לשתיהן לחגא ולמחתה…

והאניה פלסה לה נתיב, בין כה וכה במי “הנהר האדום” הדלוחים והנרפשים ובאחרונה נענגה על יד עיר אחת קטנה ופה, יצא לעגרי ממנה עם כל הכבודה אשר עמו.

 

XXX: במחשכים

בעמל רב ובכבדות שרך תם דרכו עם חבריו אחר העגלה המלאה משא לעיפה. בתוך העגלה לעבר פניה ישב שמעון לעגרי, מאחוריו היו מוטלים חפצים שונים ושם ישבו למעצבה גם עמעלינא והאישה המולאטית האסורות יחדו גם עתה. רב רב היה המרחק ממקום תחנת האניה הזה עד אחוזת לעגרי, אשר שמה נהג עתה את כל הנפשות אשר עשה.

הדרך, אשר בו התנהלו בכבדות עתה, היה אבל ועזוב, פה עבר ביער עב צומח עצי לבנה ואלונים רמי קומה, אשר עצבת עולם שוררת עליהם, שם התפתל בין עצי קפריסים נעצבים הצומחים משני עבריו בתוך בצות ואגמי-נפש. כאבלים ושוממים עמדו כל העצים האלה על הרחב אשר איננו מוצק תחתיהם, וצמרותיהם המכוסות אזובים שחורים סורחות ויורדות למטה. בין גזעי העצים הנשברים והענפים המושלכים פה ושם והמכֻסים ירוקה מרוב ימים נראו לפעמים נחשים היוצאים ממארותיהם וזוחלים עלי אורח. דומית מות שוררת פה מסביב ומלבד קול צעדי ההולכים וקול אופני העגלה המשרכת דרכה בכבדות אין מפריע את הדומיה האיומה הזאת במקום העזוב והגלמוד הזה.

דרך העובר בישימון כזה מעציב גם את רוח כל איש ההולך בו למסעיו, ואף כי את רוח עבדים אמללים, אשר כל צעד וצעד ירחיקם מאהובי נפשם שהם הרהיבום ועליהם התפללו אל האלהים תמיד.

רק שמעון לעגרי לבדו היה עלז בין כל האבלים האלה, ולעיתים הוציא מכיסו בקבוק יין שרף להטיב בו את לבו.

– הוי, אנשי! – קרא בצהלת קולו בפנותו אל הכושיים הנוגים ההולכים מאחרי עגלתו:– שירו לי את אחד השירים!… הבה, פצחו רנה!

הכושיים הביטו איש אל רעהו באין אומר ודברים; אך הנה נשמע קול לעגרי קורא אליהם שנית: “אנכי מצוה לכם!” וקול שוטו נשמע אחריו.

תם נתן בשיר קולו ויזמר זמירתו על דבר “ירושלים ההוללה” ועל דבר “הקץ לצרות נפשו”, שני שירי-תוגה אשר שר תמיד ברגעי עצבו ויגונו.

– דום, כושי ארור! – גער בו לעגרי – חדל ממזמוריך הבל! הוי, הוי, שירה מרנינה לב, שירת שמחה שירו לי, הבה!

אחד הכושיים הרים קולו וישיר אחת השירות הפרועות אשר אין בהן כל רעיון וכל הגיון שדרך הכושיים לשיר אותן תמיד, וחבריו ענו לעומתו בקול ברן יחד.

הם שרו את שירתם בצהלת שוא ויהיו כעליזי גאוה, אך כל אנחת יאוש, כל צקון לחש בתפלה לא יכלו להביע את דאבון לבם ותוגתם בקרבם כקולותיהם הפרועים ברגעים האלה. את מרורתם, את צרת נפשם, את יגונם ופחדם, אשר דכאו לארץ חיתם, העלו עתה כתפלה ותחנה בשירתם אל האֵל הבוחן כליות והרואה ללבב. אך לעגרי לא ידע ולא הבין את זאת: הוא שמע רק קול ששון וקול שמחה, קול צהלה ורנה – ומה לו עוד?

– ואַת, אילתי? – אמר בפנותו אל עמעלינא וינח כפו על שכמה: – היי שמֵחה, כי עוד מעט ורגלינו עומדות בגבול אחוזתי!

עמעלינא החרישה דום, ולבה נע בקרבה בהרגישה את מגע כפו על שכמה ובראותה את עיניו אשר הישירו נגדה. יקר, יקר היה לה המותה ברגע זה.

– האם לא נשאת מימיך עגילים באזניך? – הוסיף לעגרי בהחזיקו באצבעותיו הגסות באזנה הקטנה.

– לא, אדוני – ענתה עמעלינא בהורידה את עיניה וכל בדי עורה רעדו.

– כאשר נבוא הביתה אתן לך עגילים אם רק תאזיני למצוותי. ואת אל תיראי: לא אאכוף עליך, כי תעבדי עבודתך, חיים טובים תראי עמי וכגברת תהיי בביתי…

בעוד רגעים אחדים באה כל האורחה זאת אל תוך גבולות אחוזתו וביתו. לפנים היתה האחוזה הזאת קנין אחד העשירים מאצילי העם, אשר לא חס על כספו ועל עמלו ליפותה ולפארה; אך האציל ההוא פשט באחרונה רגלו לנושיו ברבות חובותיו ומצבו אכף עליו למכור את אחוזתי ללעגרי, אשר היה אחד מבעלי משה ידו. מעציב מאוד היה מראה פני האחוזה היום, אשר רבה היתה בה העזובה, וחזותה הוכיחה על בעליה החדש, כי הוא לא שת לבו לכל הדברים, התקונים והסדרים, אשר להם הקדיש אדונה האחוזה הראשון את כחו ואת כספו.

פני הככר הרחב לפני הבית, מקום שם צמח לפנים חציר וגם עצים היו שתולים בו בנוה, כֻסו עתה חרולים וקמשונים, ועמודים לקשור אליהם סוסים היו נטועים בו; פה התגוללו בלי חפץ שברי כלים, קליפות דוחן וגם בלויי סחבות. העמודים אשר נעשו לפנים לפאר את פני הבית התמוטטו ושחו; בתוך הגן הגדול אשר בירכתי הבית עלו חוחים וקוצים, ורק זעיר שם התנוססו ציצי תפארה. גינת-החורף היתה גלויה מאין מסגרות זכוכית עליה ממעלה, ועל אחדות משדרותיה נשארו לפליטה דודים אחדים, אשר בהם היו ציצים נובלים שכבר מת גזעם.

העגלה עברה בדרך הרצוף אבנים קטנות בין שתי שדרות עצי סינים, אשר אחדים מהם נשארו עוד לפליטה משני הכליון וההֶרס.

הבית היה מרוח ויפה למראה ומעקה רחב מעשה רשת הקיף אותו מסביב, אך גם פה היתה העזובה רבה. לוחות חלונות אחדים היו שבורים, ובאחדים מהם הוצבו לוחות עץ תחת לוחות זכוכית, ודלתות חלונות אחרים היו אחוזות רק בוו אחד ובנס היו תלויות ועומדות. על פני הארץ התגוללו ערמות תבן, שברי קרשים, בקיעים, ארגזים שבורים וחביות אשר אין בהן עוד חפץ, ורק צלמות ולא-סדרים מסביב.

לקול משק אופני העגלה בהיותה קרובה התעוררו בחצר כלבים עזי נפש, וימהרו לרוץ לקבל את פני האורחים הזרים, ולולא עבדי הבית שגם הם רצו אחריהם לכבוש כעסם, או אז השתערו על תם ועל חבריו עמו ויעשו בהם כרצונם.

– הרואים אתם מי ומי הם שומריכם? – אמר לעגרי אל תם וחבריו במשכו את כלביו חסד: – הרואים אתם את הנשקף לכם אם ימלאכם לבכם לברוח ממני? הן הכלבים האלה מלומדים הם לרדוף כושיים וכהרף עין יוכלו לטרוף אחד מאחיכם. ובכן זכרו זאת ושימו על לבכם! ומה תאמר אתה, סאמבאָ? – שאל את הכושי אשר יצא לקראתו לקבל פניו: – האם שלום ושלוה בביתי?

– שלום ושלוה, אדוני!

– קווימבאָ! – פנה לעגרי אל הכושי השני, אשר התאמץ להטות אליו את לב אדונו: – העשית את כל אשר צויתיך?

– עשיתי, עשיתי ככל אשר צֻויתי, אדוני!

– שני הכושיים היו עוזריו באחוזתו. אדונם למד אותם להיות אבירי לב, אכזרים ועזי נפש ככלביו אלה, עד אשר רחם לא ידעו וגם על אחיהם בני שבטם העבדים לא חסו ולא חמלו. אמר יאמרו, כי האנשים החשֻכים והרחוקים מדעת רעים וקשים הם גם מחיתו שדה, ושני אלה הכושיים בעמדם לפני לעגרי אדונם יכלו להיות לאות ולמופת, כי אמנם נכון הוא הדבר הזה. חזות פניהם הגסים והשחורים מאד, עיניהם הגדולות, העגולות והמפיקות רשע כסל, קולותיהם העבים והפרועים, קרעי מלבושיהם אשר הרוח הניעם הנה והנה – כל אלה התאימו מאד עם מראה כל האחוזה, אשר כל חֵפץ בה העיר גועל נפש בלב רואהו.

– הוי, סאמבאָ! – צוה לעגרי – הביא את אלה אל מעונותיהם! וזאת תהיה לך לאישה – הוסיף בהסירו את הכבלים מעל האישה המולאטית ויהדפנה אליו.

האשה רעדה רעד ותסוג אחור ותאמר בשממון:

– הה, אדוני! הלא איש יש לי בארלעאן-החדש…

– החרישי ודומי! לכי אל אשר יצווך! – קרא לעגר ויניף עליה שבטו.

– ואַת, עלמה, לכי עמי – אמר בפנותו אל עמעלינא: – אַת תשבי בביתי.

תם ראה את כל זאת בעיניו ולבו תמס הלך בקרבו. וילך בלוית יתר העבדים אחר סאמבאָ אל המעונות אשר יראה להם.

המעונות עמדו בשורה אחת ודמות רחוב היתה להם, ובנינם היה כבנין מלונות וחרבות שממות ועזובות. לב תם נפל עליו בראותו את המעונות, ורק מחשבה אחת נחמה עתה את נפשו, כי מצא ימצא לו מעון צר אשר יתאמץ כפי יכלתו לפארו ובשעות אשר יהיה חפשי מעבודתו יוכל לקרא בו את ספר התהלים היקר לו מאד. הוא התבונן אל פנים המעונות וירא, כי הנה כלם ריקים, יחדו נאלחו, אין כלי בית ואין דבר חפץ, אין ספון ואין רצפה, ועל פני הקרקע המקולקלים התגולל תבן נרקב.

– ואיה איפה אמצא משכן לי? – שאל את סאמבאָ בענוה.

– בחר לך מקום באשר תבחר – ענה סאמבאָ. – אך הבה בוא אל האהל הזה ושכב, כי בו כאשר אדמה, עוד ימצא מקום לאיש אחד לשכב בו. מספר הכושיים רב מאד אצלנו היום עד אשר לא אדע אנה אביא את החדשים!

החשך כבר כסה ארץ בשוב העבדים יושבי האהלים האלה עיפים ומדכאים מעבודתם בשדה לנוח פה מעצבם ורגזם; הגברים והנשים הלבושים קרעים היו סרים וזועפים ולא צהלו לקראת האורחים החדשים האלה. והנה התעוררה מריבה ביניהם בגלל הרחים, אשר על כל אחד מהם היה לטחון בהם את מעט הדוחן הנתן לו ולאפות ממנו עוגה אחת לארוחתו. כעלות השחר יצאו כלם השדה ויעבדו שם עבודת פרך כל היום ולא נחו אף רגע, יען כי הנוגשים עמדו עליהם ויאיצו בם במקלות החובלים אשר החזיקו בידיהם. לשוא בקש תם בין כל האמללים האלה פנים מפיקים אהבה ורצון, בכל החבורה הזאת ראה לפניו רק גברים רעים, אבירי לב, גסים ונבערים כבהמות ונשים חלשות, דלות מראה ומדֻכאות מאד. עוד זמן מה נשמע בדומית הלילה קול הטחנות, אשר מספרן היה מעט מאד להמון דורשיהן העבדים, ועל כן כל התקיף מחברו הוא טחן את חלקו ראשונה, והחלשים והעיפים טחנו חלקם באחרונה.

– הוי, הוי, אשה! – קרא סאמבאָ בגשתו אל המולאַטית וישליך לפניה שק קטן מלא דוחן – מה שמך, הגידי?

– ליוסי – ענתה האשה.

– כי עתה, ליוסי, שמעיני. הלא אשתי הנך עתה, ובכן טחני איפוא את הדוחן ואפי לי עוגה! השמעת?

– אשתך לא הייתי וגם לא אהיה לעולם – ענתה האשה האמללה באֹמץ רוח: – גש לך הלאה ממני!

–אם כן הוא כי עתה זה חלקך ממני! – קרא סאמבאָ ויבעט בה ברגלו.

– יכל תוכל גם להרגני נפש אם חפצך הוא זה, ומי יתן ועשית זאת במהרה, כי גם אני אשאל את נפשי למות – אמרה ליוסי.

וקווימבא נגש ברגע זה אל תם, אשר היה עיף מאד מעמל הדרך ורעב ללחם, וישלך לפניו שק קטן מלא דוחן ויאמר: – הנה זאת היא מנתך לכל ימי השבוע הזה, ועל כן ראה אל תבזבז אותה!

זמן רב חכה תם עד אשר יוכל לטחון ברחים את חלקו לארוחתו, יען כי נכמרו רחמיו מאד על שתי נשים עיפות ויטחן למענן את מנותיהן וגם הבעיר אש, ורק אחרי כן החל להכין את ארוחתו הוא. דבר כזה חדש ונפלא היה בעיני כל הכושיים פה ואף אם לא רב היה מעשה החסד אשר עשה תם הפעם, אך הוא העיר את רוח הנשים ולבן רחש לו תודה וברכה רבה.

בעוד זמן מה הלכו הנשים לישון בצר מעונן, ותם נשאר לבדו בחוץ לפני האהלים על יד האש הבוערת. הירח עלה על רקיע השמים הכבים וממרום השקיף בדומיה על צרות בני האדם אסירי העוני ועל האיש היחידי הזה היושב פה בדד וקורא לאור האש הכהה את ספר הקדש. מרה היתה עתה נפש תם התם הזה ויתאמץ למצא נוחם לו בדברי הספר הזה.

באחרונה קם ברוח נעכר ובלב מלא דאגה ממקומו ויבא אל האהל, אשר הראו לו, לנוח בו מעט מעצבו ורגזו. על קרקע האהל נמו שנתם כושיים אחדים. הריח הרע הממלא את כל חלל האהל דכאהו ברגעים הראשונים, אך הלילה היה ליל קר והטל ירד בחוץ, ונפשו היתה עיפה מאד. וישכב על מצע התבן, אשר על פני קרקע האהל, ויתעטף בשמיכתן הקרועה וינם שנתו גם הוא.

ויחלום חלום והנה הוא יושב על תל העשב בגן אשר לפני מעון הקיץ לסען-קלער על יד הנחל, וחוה יושבת עמו. עיניה תכלת המפיקות חן ומחשבה עמוקה מביטות אל ספר הקודש הפתוח לפניה והיא קוראה באזניו לאמר:

“כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, כי אני ה' אלהיך, קדוש ישראל מושיעך.”

 

XXXI: דמעות עשׁוקים

במרוצת ימים מעטים נוכחתם לדעת את כל הנשקף לו פה בחיק העתיד. ויהי גם במקום הזה הולך תום בכל דרכיו וחרוץ בכל מעשיו, ויקוה כי בחריצותו ובעבודתו הנאמנה יוכל להמעיט את התלאות והצרות הצפויות לו. מעשי עמל ואון אין ספורות למו נעשו לעיניו פה עד אשר לבו נפל עליו ונפשו השתוחחה, אך הוא החזיק בתומתו וישא בדומיה את אשר נטל עליו, והתקוה הנעימה, כי רחם ירחמנו עושהו ויחלץ נפשו מן המצר, היא תמכתהו ואמצה את רוחו.

לעגרי חשב בסתר רוחו את תם לפועל חרוץ מאד וגם ידע את מעלותיו, אך בכל זאת נטר לו שנאה בלבו, שנאה אשר אין לה שחר, כשנאת רע הלב לטוב ממנו. הוא שנא את העבד הנאמן, הענו, התם והישר מדעתו או מהרגישו, כי הוא לא יזכה בעיניו וכי העבד הזה חורץ בלבו משפט קשה עליו ועל מעשיו, אף אם לא יביעהו בשפתיו. הוא קנה את תם במחשבה תחלה למלא את ידו בכהונת משגיח על יתר העבדים לעת מצא – משגיח אשר עליו יוכל לבטוח אם הוא ילך למסעיו לרגל עניניו, ולפי דעתו הנה זאת היא כל תהלת משגיח בהיותו אביר לב ועז נפש. אך את המעלה הזאת לא מצא, לדאבון לבו, בנפש תם, ובכן גמר בלבו למלא את חסרון עבדו זה ולחזק את לבו, ויקוה כי חפצו זה יצליח בידו.

פעם אחת בבוקר בהיות הפועלים עתידים לצאת לפעלם ולעבודתם בשדה ראה תם ביניהם פועלה חדשה מקרוב באה. היא היתה רמת קומה ומבנה גויתה נאוה, ידיה ורגליה היו נאות וענוגות מאד ושמלותיה עליה נקיות ויפות, והיא כבת חמש ושלשים או ארבעים שנה. היא היתה אחת מאלה הנשים אשר אם יראה אותן הרואה פעם אחת לא ישכחן עוד לעולם, יען כי מראה פניה היה כספר הגלוי, אשר בו יש לקרא את תולדות כל ימי חייה, חיים רעים ומרים, חיים שיש בהם צרות ותלאות פגעים ונגעים מרבה להכיל. תואר פניה הישרים ותבנית ראשה וצוארה ענו בה, כי לפנים היתה יפהפיה, אך הקמטים שהם היו תולדות העוני ועוצר רעה ויגון הפכו את הוד פניה למשחית, וכל מראֶה היה כמראה איש מכֻה שחפת. עיניה השחורות הפיקו יאוש נורא ושממון, וכל תוי פניה, נדנוד שפתיה וכל תנועותיה העידו על רהבה ושאט נפשה לכל העומדים סביבה.

תם לא ידע מי היא האשה הזאת ואי מזה היא. הוא ראה אותה בפעם הראשונה בעברה על פניו בגאוה בבוקר השכם, אולם יתר העבדים, כפי הנראה, ידעו אותה מאד. מדי עברה נתנו כלם את עיניהם בה, הביטו אחריה ורוח נקם ולעג מר רחף על פני כל העבדים האמללים, המעֻנים, המדֻכאים, והלבושים קרעים האלה.

– האח, גם את נפלת בפח, אלינו נמשלת! – אמר האחד.

– גם עליך תעבור כוס, גם אַת, גברת, תעמדי עתה על המבחן ותדעי מה נעים גורלנו! – צחק השני.

– עתה ראה נראה איכה תשלח בעבודה כפיה גם היא! – קרא השלישי.

– נראה ונוכח, התשא גם היא חלקה מכות ומלכות בערב בערב כמונו?

– מה מאד חפצתי, כי יכבדוה בשבטי מוסר למצער פעם אחת כאשר יאתה! האשה לא שמה לבה לכל דברי הלעג וההתולים האלה ותוסיף ללכת הלאה בגאוה ובשאט בנפשה, כמו לא אליה ירמזון הדברים האלה.

תם אשר הסתופף תמיד בבתי אנשים משכילים ונאורים הבין כרגע, כי האשה האמללה והגֵאָה הזאת גם היא תתחשב במספר האנשים האלה, אך פליאה היתה דעת ממנו איככה נפלה כה פלאים ותבא עד המדרגה השפלה הזאת. עמו יחדו הלכה האשה הזאת השדה, אך היא לא דברה ואף לא הביטה אליו עדי בואם אל מקום העבודה.

תם עבד את עבודתו באמונה, ועקב אשר האשה הזאת עמדה לא הרחק ממנו על כן יכול להשגיח לפעמים אליה ואל עבודתה. וירא ויוכח עד מהרה לדעת, כי מהירה היא במלאכתה וידיה עושות חיל רב יתר מכל הפועלות והפועלים. היא אספה את צמר-הגפן במהירות נפלאה ובחריצות כפים, ותנועת גאותה משתמרת בתוי פניה גם עתה, כמו שאטה היא גם את העבודה וגם את גורלה, אשר הביא אותה למדרגה שפלה ונבזה כזאת.

שעות אחדות אחרי כן היה על תם לעבוד עבודתו בקרבת האשה המולאטית, אשר נקנתה עמו יחדו, וירא בעניה, כי בדי עמל עמדה על רגליה הרפות ותעבוד את עבודתה בכלות כחה. ויגש אליה בלט ובלי אֹמר ודברים הרים פעמים אחדות מלא חפניו צמר-גפן מתוך שקו וישימהו אל תוך שקה.

– אל נא, אל נא תעשה כדבר הזה – אמרה האשה בהביטה אליו בעינים מפיקות תמהון – כי בזאת תָסֵב רעה לנפשך אתה.

עוד היא מדברת והנה סאמבאָ נגש אליהם. כפי הנראה נטר איבה רב יתר לאשה המולאטית.

– מה מעשיך פה, ליוסי? האם עוד פעם תתחמקי? – קרא עליה מלא בפתחו פיו ברצח וינופף שבטו. ואחרי כן בעט בה בסנדלו הכבד ואת תם הכה בשבטו.

תם לא הוציא הגה מפיו ויוסיף לעבוד עבודתו, והאשה הנענה נפלה תחתיה מגודל הכאב ותתעלף.

– אנכי אקים אותה על רגליה! – הגה סאמבאָ בהתקלסו ובלעגו עליה – אני אתן לה רפואה טובה מכל שקוי בעולם! – ובקראו זאת הוציא מבגדו מחט גדול ויתקעהו בבשר האמללה עמוק עמוק… היא התעוררה בהאנחה ובהאנקה ותרים ראשה.

– קומי, נבלה, קומי ועבדי עבודתך! השמעת? ואם אין הנה שפטים קשים נכונים לך!

האמללה חגרה שארית כחה ותשב אל עבודתה…

– זכרי, עצלה, והשלימי את כל העבודה כמצֻוה עליך – הוסיף סאמבאָ: – פן תנחמי באחריתך ומאסת בחיים!

– הן גם עתה קצתי בחיי – ענתה האשה בקול בוכים. ואחרי סור המשגיח מזה השמיעה קולה בהפלה: “אהה, ה' אלהים, עד מתי תעמוד מרחוק? אֵל חנון ורחום, רחמנו נא ואל תעזבנו עוד”!…

רגש הרחמים התעורר עתה בלב תם עוד ביתר עוז ומבלי שום לב למוסר הצפוי לו נגש שנית אל המולאטית וישים אל תוך אמתחתה את כל צמר הגפן אשר אסף.

– בשם ה', חדל נא מעשות זאת! – קראה האמללה – הלא מוסר אכזרי ייסרוך על הדבר הזה!

– אין דבר, הן רב כחי מכחך לשאת את כל אשר יעבור על נפשי – ענה תם וימהר לשוב אל מקומו. בפעם הזאת לא ראה כל איש את מעשהו.

האשה הזרה השניה, אשר כמעט דברנו על אודותיה, שמעה את דברי תם האחרונים ותשא עליו פתאום את עיניה השחורות ותתבונן אליו רגע. אחרי כן הרימה תרומה גדולה מצמר הגפן אשר בסלה ותשימהו אל תוך שקו.

– אתה עוד טרם ידעת את מנהג המקום הזה ועל כן עשית את זאת – אמרה אליו: – ישב תשב פה ירח ימים או יותר ונוכחת לדעת, כי אין לך לקום לעזר לכל איש, יען כי כל אחד לא יוכל לצאת ידי חובתו גם באמונתו ובכשרון פעלו.

– לה' הישועה, גברת – ענה תם בתתו לה את תואר הכבוד “גברת”, אשר בו יכנו במקום מושבו עד היום את כל הנשים הכבודות.

– הן גם ה' יעלים עיניו מעמק עכור זה – ענתה האשה במרירות ותשב אל עבודתה.

תנועת האשה לא נעלמה מעיני המשגיח אשר עמד הרחק מזה, וימהר לגשת אליה ממקום עמדו בנופפו שבטו.

– הגם את תגנבי דעת הבריות? – קרא עליה בגבורה וברוח נצחון: – השמרי מפני, פן ינוח שבטי גם עליך, והלא ברשותי את עומדת היום!

כמו ברק חמה יצא מעיני האשה השחורות, שפתיה נעו, רעדו, ובהתקוממה נגדו הביטה אליו בשאט נפש ובשצף קצף ותקרא:

– הוי כלב נבזה! העיז נא פניך לנגוע בי הפעם! הלא מצא אמצא עוד העוז והמשרה לשרפך חיים, לגזר אותך לגזרים ולהשליך לכלבים את בשרך! עלי להוציא רק הגה אחד מפי…

– כי עתה… כי עתה מדוע הנך פה? – גמגם סאמבאָ, אשר נבהל מפניה, ויסוג אחור צעדים אחדים: – הן חלילה לי מהרע לך, קאססי גברתי…

– גש הלאה, הלאה ממני! – הוסיפה קאססי בחרון. והכושי אמנם חמק עבר ממנה כרגע.

– האשה שבה אל עבודתה ותעבוד עתה עוד ביתר עוז וביתר חריצות, עד אשר העירה תמהון בלב תם, כי כמו רוח קסם לבש אותה עתה, ועוד בטרם אתא ערב מלאה את סלה צמר גפן וגם לתם היתה לעזר בעבודתו.

כבוא לילה כלתה העבודה בשדה והפועלים העיפים מאד שבו משדה עבודתם בנשאם איש איש מהם סלו על ראשו אל בית האוצר, מקום שם שקלו את צמר הגפן אשר הביא כל אחד הפועלים. לעגרי כבר עמד שם על משמרתו וידבר עם שני משגיחיו.

– הן זה האיש תם הוא מלא תככים, סורר ומורה – השמיע סאמבאָ לפניו את תורת היום – הוא היה לעזר לליוסי לרגעים, הוא ישחית פה את דרך כל העבדים אם אדוני בכבודו ובעצמו לא יפקח עיניו על דרכיו.

– הוי, הכושי הארור! – ענה לעגרי – לקח טוב נתן לכלב הזה, בנים, ידע ידע את תנואתנו!

שני הכושיים מלאו צחוק פיהם מנחת רוחם לדברי אדונם;

– כן הוא, הן גם שד משחת לא יוכל להפליא מכותיו כאדוני! – ענה גם קווימבאָ חלקו.

– התחבולה הנבחרה להסיר ממנו אולתו היא לאַלץ אותו, כי ייסר את אחרים – אמר לעגרי – ואנכי עשה אעשה זאת!

– אדמה כי רבות תשבע נפש אדוני עמל ותלאה עד אשר ישנה את טעם הארור הזה!

– יהי מה, ואנכי אשנהו לטוב כחפצי – ענה לעגרי בקרת רוח.

– וזאת הבתולה ליוסי מה עצלה ונרפה היא! – אמר סאמבאָ – היא הקשתה את ערפה ובעצלתים עבדה את עבודתה ותם עזר לה.

– כי עתה אכבד את העוזר לדוש את בשר העזורה בשבטים!

– חא-חא-חא! – פרצו שני המשגיחים בשחוק נורא.

לאטם באו הפועלים אחד אחד אל בית האוצר ועל פני כלם שכנה עננת עצב, לעגרי החזיק בידו לוח, אשר בו היו רשומים שמות כל הפועלים, וירשום אצל כל אחד מהם את משקל הצמר אשר אסף.

סל תם הועלה במאזנים וייטב בעיני לעגרי, ועתה הוא מחכה בכליון עינים לראות מה יהיה משפט ליוסי.

הנה היא נגשת בברכים כושלות מרב עיפותה אל המאזנים ושמה עליהם את סלה. משקל הצמר אשר בסלה עלה יפה, אך לעגרי הרעים פניו ויקרא:

– הוי עצלה! הן גם היום המעטת להביא! סורי פה הצדה, עוד מעט וקבלת שכרך!

האשה נאנקה בצרת נפשה ותסר הצדה נוגה ושוממה.

אחריה נגשה קאססי אל המאזנים ובגאוה ושאט נפש נתנה את סלה. לעגרי הביט עליה בעינים בוחנות ומפיקות לעג והיא גם היא הטביעה בו את עיניה הגדולות והשחורות ומפיה יצא הגה בדברה אליו דבר מה בשפת צרפת. איש מכל האגודה לא הבין את סוד שיחה זה, אך ברגע דברה לבשו פני לעגרי רעמה. הוא הניף עליה ידו כחפץ להכותה בחרות אפו בו, אך היא העיפה עליו עיניה בשאט בנפשה ותלך לאטה באשר הלכה.

– תם, גשה הנה עתה! – אמר לעגרי – אנכי אמר אמרתי לך זה כבר כי לא לעבוד עבודה פשוטה קניתיך, כי חפצי הוא למלא את ידיך בכהונת משגיח, והנה היום תוכל למלא את תפקידך החדש הזה. הבה קח את הבתולה הזאת ודושי את בשרה היטב היטב בשבטים; הלא כבר חזו עיניך מישרים בצאת השבט במחולות על בשר הנפשות הנבזות האלה ואל נכון כבר ידעת פרק בהלכה כזאת!

– שאני נא, אדוני, אם אחלה פניך למנוע אותי מכהונה כזאת. מימי לא עשיתי דבר כזה וגם לא אוכל לעשות אותו… – ענה תם בצרת לב.

– עוד דברים רבים אשר לא ידעתם עד הנה אלמדך לדעת עד אשר אעשך לכלי חפץ לי – קרא לעגרי בבעטו בתם ויך אותו בשבטו על פניו, ואחרי כן הכה אותו הכה ופצוע מאד.

– ומה? הגם עתה תאמר כי לא תעשה את מצותי? – הוסיף לעגרי בשאפו רוח בכבדות מרוב עיפותו ומחמתו הבוערת בו.

– לא אוכל, אדוני, לא אוכל לעשות זאת – ענה תם במחותו בידו את הדם הזב על פניו – נכון אני לעבוד את עבודתי יומם ולילה כל עוד נפשי בי, אך חלילה לי מיסר את אחרים, לא אעשה זאת, לא אעשה זאת לעולם, לעולם…

שמה ההזיקה את כל העומדים פה מסביב בדבר תם את דבריו האחרונים האלה, ויאספו אליהם רוחם ויביטו בתמהון לבב איש אל רעהו… ברגע הראשון עמד גם לעגרי כנדהם ונבוך, אך אחרי כן התעורר שנית ויקרא:

– הוי, עצב נבזה! הנך מעיז פניך לעבור על מצוותי?! איכה ירהיב אחד מיצוריכם הבזוים לשפוט ולהבחין בין טוב לרע ולבקר את מעשי? אולי תחשב, כי אחד האצילים הנך ועל פועל ידי תצוני? אולי תחוה לי דעך, כי אין ליסר את הבתולה הזאת?

– כן הוא, אדוני, אמנם כן יחשב לבי – ענה תם ברוח נכון: – האשה האמללה הזאת היא חולה, רפת כח, וחלילה לי מהניף ידי עליה. אם חפץ אתה במותי – קום והרגני, אדוני, כי בידך הנני, אך אנכי לא אגע פה בכל איש לרעה…

תם דבר את דבריו אלה בענוה יתרה, אך גם ברוח אמץ ובמשפט חרוץ. ולעגרי רעד בכל גויתו מרוב כעסו וחמתו, עיניו הפיצו זועה ורוחו סוערת בקרבו ויהי כפריץ חיות השואף לטרף ברגעים האלה.

– הוי נבזה וחדל אישים! – קרא בחמתו: – הלא כל עבד יסור למשמעת אדוניו, ואתה תמרה את פי אדונך?! האם לא שלמתי אלף ומאתים שקל כסף צרוף בעד כל הנמצא בתוך עורך השחור והנמאס? האם גם גויתך גם נשמתך לא קניני הן? הגד, נבזה ומתועב! – ובקראו זאת בעט בכל כחו בתם האמלל.

– לא,לא,לא! לא לך היא נשמתי, אדוני! – ענה תם באמץ רוחו בהבליגו על כאבו האנוש: – אתה לא קנית את נשמתי וגם לא תוכל לקנות אותה! לא קנינך היא, כי אם קנין השוכן שחקים, אלהי הרוחות לכל בשר, שהוא לבדו יכול לשמרה ולהצילה. עשה תעשה, אדוני, אך להאבידה לא תוכל, לא תוכל לעולם!

– לא אוכל? – אמר לעגרי בצחוק: – הבה, נראה נא… הוי סאמבאָ, קווימבאָ, גשו הנה! דושו את בשר הכלב הנבזה הזה בשבטים עד אשר לא יעצור כח לקום ממקומו כירח ימים!

שני הכושיים כשני שעירי שחת חרדו ממקומם לקול אדונם השטן ובשמחת נקם על פניהם משכו את תם אחריהם לקים בו את גזר הדין, והוא לא עמד על נפשו ולא התקומם להם…

 

XXXII: דברי ימי קאססי

חשכת הלילה כבר כסתה את כל היקום מסביב. תם האמלל, אשר מכף רגלו ועד ראשו הוא מלא פצעים וחבורות ומכות אנושות, שכב בדד למעצבה באחת הפנות העזובות בבית-החרשת, מקום שם התגוללו שברי מכונות שונות, ערמות צמר גפן נשחת ועוד כלים מכלים שונים אשר אין עוד כל חפץ בהם. הלילה היה חם מאד והאויר בבית החרשת מחניק. המונים המונים זבובי-מות התנועעו סביב הפצוע ועל פצעיו האנושים התגודדו ויגדילו עוד יותר את כאבו הנורא. הצמאון עִנָה את נפשו מאד.

פתאום הגיע מאחוריו קול צעדים לאזניו ואור עששית ראו עיניו.

– מי שם? הה, בשם אלהי החסד, השקוני נא מעט מים

קאססי באה. היא העמידה את העששית על הרצפה ותגיש ספל מים אל פיו, ואת ראשו הרימה למעל ישת. תם שתה בנפש שוקקה שלשה ספלי מים זה אחר זה.

– שתה בכל אות נפשך וייטב לך – אמרה קאססי – הן אנכי ידעתי מאד את הדבר הנחוץ לך, ולא הפעם הראשונה היא לי לשאת מים באישון לילה לאמללים כמוך.

– אודך, גברת, ואברכך בכל לבי – ענה תם אחרי אשר שבר צמאונו.

– אל תכנני בשם “גברת”: הן גם גורלי כגורלך ואולי עוד רע ומר ממנו – אמרה בנפש מרה. היא נגשה אל הפתח ותמשך אחריה מחוץ מחצלת של תבן ותפרוש עליה סדין רטוב במים קרים ותגיש אותה אל תם ותוסיף: – הבה, אמלל, נסה נא את כחך לשכב עליה ולהתהפך פעמים אחדות.

בדי עמל עשה תם כעצה היעוצה לו, אולם אחרי אשר כבר שכב על המחצלת הרגיש כי הסדין הקר הקל מאד את כאבו האנוש. וקאססי הוסיפה לשום תחבשות על פצעי הכואב, עד אשר רוח לו מעט, ומראשותיו שמה צרור צמר-גפן נשחת.

– הנה זה הוא כל הדבר אשר יכולתי לעשות לרוחתך ולישועתך – אמרה קאססי באחרונה. תם הביע לה תודתו, והיא ישבה על ידו ותתבונן רגעים אחדים בעצבון אל פני האמלל אשר קבצו פארור.

– רעיון שוא עלה על לבך, אמלל – אמרה אחר דומיה קצרה: – אמנם תמים היה פעלך, אבל מה חפץ כי תצדק? במעשי צדקתך לא תצלח, יען כי בידי בכור שטן הנך והוא ימשל בך, ועל כן עליך להכנע לפניו.

– להכנע לפניו? הה, אלי, אלי! איככה אוכל להכנע לפניו? – נאנח האמלל.

– לשוא תקרא פה בשם ה', תם – אמרה האשה: – הן גם הארץ, גם השמים מתקוממים לנו…

תם עצם את עיניו וישתוממם לשמוע דברי תִפְלָה כאלה.

– אתה אינך יודע את כל המעשים הנוראים הנעשים פה – הוסיפה האשה לדבר – ואנכי יודעת כל: זה לי חמש שנים אשר אנכי יושבת פה במערת פריץ החיות הזה והוא מושל גם בגויתי וגם בנשמתי. הנך יושב פה במקום נעזב וגלמוד, בין בצות ואגמים, הרחק כעשר פרסאות מכל מקום מושב. פה אין כל איש מבני הלבנים, אשר יקום ויענה כעד ראיה אם יעלוך חי על המוקד, אם יגזרוך לגזרים, אם יתנו גויתך טרף לכלבים או אם ייסרוך בשבטים עד צאת נשמתך; פה, אין כל חק, כל משפט אשר הוא יהיה למגן לך או לכל אחד מאתנו, וזה האיש לעגרי מה נורא הוא ומה נוראים מעשיו! ממנו לא יבצר כל דבר מעל ועון, כי אין יראת אלהים בלבו…

– הה, ה' אלהים, האמנם עזבתנו עזב לנצח? הושיענו ברחמיך הרבים! – קרא תם בלב נשבר ונדכא.

– ואלה הכלבים הנבזים ועזי הנפש בדמות אדם מה הם? – הוסיפה קאססי: – למה לך לשאת יד עמל ותלאה בגללם? הלא כלם שפלים, נבזים, רעים, אכזרים ונכונים הם להשתער איש על רעהו ולשסעהו שסע!

– נפשות אמללות! – אמר תם. – אבל מה הוא הדבר אשר השחית את דרכם ויביאם עד מדרגה שפלה כזאת? ואנכי אם אכנע לפניו הלא אלמד את דרכיהם ואשוה להם גם אני! לא, לא, גברת, הכל, הכל אבד ממני בעולם הזה, אך חלילה לי מהיות נפשע גם מחיי העולם הבא…

– אבל האלהים לא יחשב לנו לחטאה, אם נעשה דבר מפני האונס, כי עתידים הם לתת את הדין לפניו רק אלה אשר אלצונו לעשותו…

– אמנם כן הוא – ענה תם – אבל בכל זאת הלא אנחנו נעשה הרע, ומה בצע, מה חפץ אם גם אני אהיה כסאמבאָ?…

תם החריש דום רגע ומעיניו ירדו דמעות על לחייו הצומקות, וקאססי גם היא בכתה בדומיה.

– בידך, אלהים, בידך אפקיד רוחי ונשמתי! – קרא תם אחרי עבור רגעים אחדים. – אנא ה', חזקני נא ואמצני לבל אכנע לפניו!

– הוי, ידידי, הן פעמים רבות שמעתי תפלות ותחנות כאלה מפי אמללים בקראם אל ה' מן המצר פה, אך האכזר ומלאכי רעתו הכנע הכניעו אותם ויורידו עוז מבטחם. הן גם עמעלינא מאנה להכנע לפניו ותתאמץ להחזיק בתומתה, אבל היצליח חפצה בידה? וגם אתה תכנע לפניו באחרונה או מות תמות תחת יד מעניך…

– במותי חפץ אני מאד, יאריכו נא ימי עניי ומרודי, ירבו נא את מכותי ויסורי כנפשם, אבל הלא אין שלטון ביום המות ולא יוכלו לכלא את רוחי לבלי אמות, ואחרי מותי תסור גם ממשלתם ממני ולא להם אני עוד. הנה כי כן גמרתי בנפשי ואקוה, כי אלהים יהיה בעזרי לעמוד בנסיון הזה.

קאססי לא השיבה דבר ותוריד לארץ עיניה.

– ואולי יתכן דרך כזה – אמרה באחרונה כמדברת אל לבה. – אולם אלה אשר אליהם נסה דבר וילאו, אלה אשר כבר נכנעו – אבדו עד עולם ואין כל תקוה לפניהם… אנחנו, הה, אנחנו כבר טבענו ביון מצולה, אנחנו נחיה חיי בושה וכלימה עד בוא חליפתנו… אנחנו מבקשים למות, אך לבנו לא ימלאנו לטרוף נפשנו בכפנו. אין בטחון ואין תקוה לנו… הלא עיניך הרואות אותי עתה – הוסיפה בפנותה פתאום אל תם – והלא יודע עתה את מצבי כיום הזה, אך אנכי נולדתי וגדלתי בין כל תענוגי העולם הזה. זכור אזכור, כי בילדותי השתעשעתי בחדרים נהדרים בכבוד ומלאים כל פאר, אותי הלבישו שני עם עדנים, גם אנשי הבית וגם האורחים אשר באו אלינו לפעמים הללוני מאד ואהיה להם שעשועים. אחרי כן בקרתי בית ספר, אשר שם למדוני חכמת הנגינה, הורוני לכתוב ולדבר בשפת צרפת, לרקום ולעשות כל מלאכת מחשבת. במלאות לי שנת הארבע עשרה לימי חיי גמרתי את חק למודי בבית הספר הזה, ואז מת עלי אבי פתאום. אחרי המכר כל הונו ורכושו נגלה הדבר, כי כל מחירם לא ימצא לשלם את כל חובותיו. הנושים אספו אליהם את כל חפצי אבי חלף הכסף אשר הגיע להם ובמספר החפצים האלה נמניתי גם אני. אמי היתה כושית ואבי אמנם חפץ חפץ לכתב למעני שטר שחרור, אך לא הספיק לכתב אותו ולעשות את כל התקנות הנחוצות לדבר כזה, כי המות הכורת עלה עליו פתאום – והנה נמכרתי עם יתר החפצים יחדו. את מצבי בחיים ידעתי אז מאד, אך את לבי לא נתתי לדאג לאחריתי ולקדם את פני הרעה: איש לא חשב, כי פתאום לפתע יבא קץ כל בשר לגבר בריא אולם וכביר כח כאבי. הוא מת מיתה חטופה במגפה אשר החלה בעת ההיא בארלעאן-החדש.

"לבי נבא לי אז דבר מר, אך פרשת הדבר הזה דעת לא יכולתי. כל עניני אבי המסוכסכים באו בידי עורך-דין צעיר לימים, והאיש הזה היה אחד מאלה המשחרים יום יום את ביתנו וגם עמי השתעה לפעמים ויכבדני. פעם אחת בא שמה עורך הדין בלוית איש צעיר יפה מראה מאד, אשר לא ראיתי כמוהו ליופי, אַדמה, בכל ימי חיי. אנכי הייתי בודדה ועצובת רוח מאד, והוא הראה לי מדת טובו, חסדו ואהבתו. אמור אמר לי האיש הזה כי הוא ראה אותי זה כבר בהיותי תלמידת בית הספר ויחמוד את יפיי בלבו וחפץ הוא להיות מגן לי, אוהבי, פודי ומצילי תמיד. אמנם בדרך רמז גלה לי סוד, כי אלפַיִם שקל כסף שלם בעדי וכי קנינו הנני, אבל גם הדבר הזה לא הניא את לבי מאהבה אותו. הוי, מה אהבתי את האיש הזה, מה רבה היתה אהבתי אליו גם עתה וגם כל עוד רוחי בי ונשמת שדי תחיני אּהב אותו בכל לבבי, יען כי גם לב טוב, גם יופי, חן ונפש עדינה בו נפגשו. הוא הביאני אל ביתו הבנוי בנוה, ויהיו לנו עבדים ושפחות, סוסים, מרכבות כבודות וכלים מפוארים, וילבישני כבוד והדר וכל אשר שאלתי לא מנע ממני; אך אנכי לא נשאתי נפשי לכל אלה, כי הוא רק הוא לבדו היה כל משא נפשי, ששון רוחי והגיגי כל הימים. אותו אהבתי יותר מכל בתבל וגם את נפשי לא ידעתי מאהבתי אותו, ואחתור בכל עוז רק לעשות את רצונו ולהשלים את כל חפציו.

"אחת היתה שאלתי ממנו, כי יקחני לו לאשה. אמר אמרתי, כי אחרי אשר עזה אהבתו אלי, כאשר הגיד לי לא אחת, ואחרי אשר טובה וכשרה אני לפניו – יקרא לי דרור ובא עמי בברית הנשואים כדת. אך הוא הוכיחני לדעת, כי הדבר הזה לא יתכן; ואף עוד זאת אמר לי, כי ברית אמונתו איש לרעהו היא היא ברית נשואינו לפני ה'. אם כדבריו כן הוא – האם לא אשת בריתו הייתי? האם לא נאמנה הייתי לו? שבע שנים שלמות שמרתי אותו כאשר תשמור אשה עולה, אליו התבוננתי, אליו השגחתי, כל מוצא שפתיו קדוש היה לי ובו רק הגיתי תמיד. במרוצת הימים חלה במחלת הירקון אשר לא הרפתה ממנו עשרים יום, ואז רק אני לבדי סעדתיו על ערש דוי, נתתי לו רפאות ועשיתי למענו את כל אשר יכולתי עשה. בעת ההיא קראני בשם כרוב הסוכך, ויאמר כי רק אנכי חלצתי נפשו ממות והקימותיו לתחיה. שני ילדים יפים היו לנו אז: בן בכור אשר קראנוהו בשם הענרי, נער יפה עינים וטוב תואר ודמותו כדמות אביו, ובת צעירה ממנו, עליזא, אשר גזרת פניה בגזרתי אני. הוא היה אומר אלי תמיד, כי אנכי היא היפה בכל נשי לויזיאַן וכי אנכי וילדנו הם כל ששונו וגאונו ובנו יתפאר. הוא אהב תמיד להלביש אותי ואת ילדנו כבוד והדר ולנוע עמנו יחד במרכבה על גפי מרומי קרת להרהיב עיני רואים ולספר לי אחרי כן את תהלתנו, אשר השמיעו בקהל רב. הנה אך הימים ההם היו לי ימי אושר וגדולה, כבוד ונחת מאין כמוהם!

"אך באחרונה קדמוני ימי עוני וחשׁך. לאישי היה קרוב בארלען-החדש, אשר באחרית הימים נקשרה בו נפשו ויהי לאיש סודו וחברו ויאהבהו מאד. עם האיש הזה היה אישי הולך בנשף בערב כמעט יום יום מביתו ויאחר לשוב בשעה השנית או השלישית בלילה. מהיר לכעוס היה אישי, ועל כן לא הרהבתי עוז בנפשׁי לדבר דבר באזניו ואף כי להוכיח דרכו על פניו. והקרוב הזה היה לו כשטן מסית ומדיח ויוליך אותו אחריו אל בתי משחק הקלפים עד אשר המשחק הזה קנה באחרונה את לבו וימשכהו אחריו בחבלי קסם. באחרונה הציג אותו לפני עלמה אחת והוא התודע לה – ואז ראיתי ונוכחתי לדעת, כי סר לבו ממני ונפשו בחלה בי. רוחי חֻבלה, לבי רחש דבר מאד, אך כל הגה לא הוצאתי גם עתה מפי באזני אישי הזונה מאחרי. כעבור זמן מה דבר הנבל הזה על לב אישי למכור אותי ואת ילדי לו למען ישלם במחיר הכסף אשר יקבל בעדנו את חובותיו המגיעים ממנו לחבריו שזכו בשחקם עמו, ואז תהי לו הרוחה, כי יכול יוכל לבא במסורת הברית עם העלמה השניה ולראות עמה חיים, – וימכר אותנו… ויהי היום ואישי אמר לי, כי לרגל עניניו עליו ללכת למסעיו ורק אחרי עבור שנים או שלשה שבועות ישוב לביתו. בדברו זאת הראה לי חבה יתרה וילבבני בעיניו, אך להוליכני שולל לא עלתה אז בידו: ידע ידעתי, כי השעה הנוראה הנה זה באה… כמו לנציב שיש נהפכתי פתאום, לשוני לחכי דבקה ויבצר ממני להוציא דבר מפי או להוריד דמעה מעיני. התבוננתי אליו בעלותו על מרכבתו ואביט אחריו עד אשר נעלם מעיני, ואחרי כן אבדו רגשותי ואתעלף…

"אז התרגש האיש הבליעל הזה לבא לקחת את קנינו. ויראה לי את ספר המקנה ויודיעני, כי קנה אותי ואת שני ילדי מידי אישי הבוגד בי. ואקלל אותו קללות נמרצות ואמר לו, כי הבחר מחנק נפשי מאשר להיות לו שפחה חרופה. – “עשי כטוב בעיניך, ענני אז הנבל, אבל ידע תדעי, כי אם לא תסורי למשמעתי, ומכרתי את שני ילדיך ולא תראי אותם עוד כל ימי חייך”. ואחרי כן ספר לי, כי מאז ראותו אותי בפעם הראשונה חשקה נפשו לקנות אותי, ועל כן שם בסד רגלי אישי למען יאלצהו מצבו למכור אותי לו. אנכי נכנעתי לפניו ואנוסה הייתי לשמור ולעשות את כל אשר אמר לי, יען כי ידי היו אסורות ותושיה נדחה ממני. ברשותו היו גם שני ילדי, ויהי כמעט עברתי על אחת ממצותיו – ויהלך עלי אימים, כי מכר ימכרום לאיש אחר, ובדרך כזה הכרע הכריעני ואהי מרמס לכף רגלו ויתעמר בי כרצונו. הוי, מה רעים ומרים היו אז חיי בביתו! הגיהנום היה פתוח תחתי יום יום ורוחי חֻבלה מאד בשבתי עם איש אשר תכלית שנאה שנאתיו… אביר לב היה האיש הזה ויפיל תמיד אימה יתרה על שני ילדי, אשר השתובבו והתהוללו כדרך כל הילדים, וגם ידו היתה בם לפעמים להכותם, ובאחרונה מכר אותם… פעם אחת לקח אותי עמו לשוח יחדו – ובשובי הביתה לא מצאתי עוד את הילדים. הבליעל הודיעני, כי מְכָרם וגם את הכסף הראה לי – מחיר דמם. הדבר הזה פלח ומחץ את לבי כחץ מרעל ואשום ואשאף יחדו וגם דעתי התבלבלה ואהיה כמשוגעה. ברגעים הראשונים נפעם גם רוחו בקרבו בראותו את השַמָה אשר תחזיקני, אך אחרי כן התאושש, ויאמר לי, כי אף אם ילדי מכורים לאחר, אבל הן בידו היכולת להשיב אותם אלי אם רק אחדל רוגז וקולותי יחדלו. כן עברו שני שבועות ימים. ויהי היום ואנכי הולכת ברחוב ועוברת לפני הצינוק, ואראה והנה על ידו עומדים אנשים רבים באגודה אחת. כעבור רגע שמעתי קול ילד קורא, ופתאום ראיתי והנה בני הילד חלץ מידי האנשים המחזיקים בו ובקול מר צורח מהר לרוץ אלי ויחזיק בשמלתי. האנשים האלה רדפו אחריו ואחד מהם – אשר את מראה פניו לא אשכח כל ימי – קרא בגרון, כי ממנו לא ימלט ואין מידו מציל. אנכי התחננתי אליהם, הרביתי לפניהם תפלה, – אך הם צחקו על משבתי ומנגד נגעי עמדו. ילדי האמלל צעק, בכה רב בכי, הביט אלי בעינים מפיקות תחנה וידו אוחזת בשמלתי, עד אשר באחרונה הפרידוהו ממני ביד חזקה וימשכוהו אחריהם. הם סחבו אותו סחוב והשלך, והוא קרא מר קול גדול ולא יסף: אמי! אמי! אמי!… הסיבותי פני, ובהיותי נבוכה, נדהמה ושוממה נשאתי את רגלי וארוץ הלאה כמשוגעה למראה עיני והֵד קול צעקה בני כמו צלצל באזני על כל צעד ושעל. כמעט לא קם בי רוח בגשתי אל מעוני, ואמהר לבוא אל חדר האורחים מקום שם ישב בוטלער, הלא הוא האיש החדש אשר בעלני, ואספר לו את כל הדבר הזה ואבקש אותו לחלץ מצרה את נפש בני. אך הוא פרץ בצחוק ויען, כי “פרי מעלליו יאכל הנער”. ברגע ההוא כמו התפוצץ דבר-מה בתוך ראשי ורוח עועים נמסכה בקרבי. זכור אזכור, כי ברגע בשגעוני אחזתי בשכין, אשר היה מונח על השלחן, ואשתער על בוטלער, אך פתאום חשכו עיני, מורשי לבבי נתקו ולא ידעתי מה נעשה בי ימים רבים…

כאשר שבה אלי דעתי, שכבתי בחדר נאה, אך לא חדרי הוא, כי זר היה לי. אשה כושית זקנה השגיחה אלי ותשרת לפני, ובכל יום ויום היה בא אלי אחד הרופאים לבקרני ולרפא אותי. אחרי עבור זמן מה נודע לי, כי בוטלער נסע אל אשר נסע, ואותי הביא אל הבית הזה למכרני, והנה זה הוא הדבר אשר שמרוני, השלימו את כל חפצי והתאמצו להשיבני לאיתני…

שאלתי את נפשי למות וגם קיויתי, כי חפצי בוא יבא; אבל לאסוני עברה מחלתי ולאט לאט נרפאתי ואקום לתחיה. אז שמו עלי מחלצות ויום יום הציגו אותי לראוה, ואפרתים ואצילים שונים באו לשום עיניהם בי ולבדוק אותי, ובהקטירם גלומי קטרתם במנוחה שוחחו חד את אחד על דבר ערך מחירי; אך אנכי הייתי נוגה ושוממה ולפי שמתי מחסום עד אשר רבים נערו כפיהם ממני. והנה הלכו עלי אמים, כי ייסרוני בשבטים אם לא אצהיל פנים ולא אהיה עליזה ושמחה למען יחמדוני רואי. ויהי היום ואחד האפרתים ושמו סטיואַרט בא לראות אותי. האפרתי הזה, כאשר נדמה לי, חמל עלי וירחמני ויבין, כי רבה היא צרת נפשי; פעמים רבות בא לבקרני ולקחת עמי דברים בהיותי לבדי, ובאחרונה בקשני לספר לו את כל אשר בלבבי. האיש שאר קנני וגם הבטיח לי אמונה לפדות את ילַדי. ויבא אל בית האיש אשר קנה את הענרי בני, אך שם הגידו לו, כי בני כבר נמכר לאחד מבעלי האחוזות על “נהר הפנינים”. הידיעה הזאת על דבר בני זה היא האחרונה… אחרי כן בקש את עליזא בתי וגם מצא אותה: היא היתה בבית אשה זקנה אחת, אשר בידיה הפקידוה לגדלה ולחנכה. סטיואַרט חפץ לשקל במחירה סכום כסף רב, אך לא חפצו למכור אותה לו. הדבר נודע לבוטלער, כי נמצא גואל לבתי החפץ לפדות אותה למעני וימהר להריץ אלי דברו לאמר, כי תקותי היא תקות שוא וכי לא אראה עוד את בתי לעולם.

האפרתי סטיואַרט היה איש טוב לבב וירבה להטיב עמדי ולהגביר עלי חסדו. אחוזה טובה ונחמדה היתה לו ושמה הביאני לשבת עמו יחדו. בעוד שנה אחת נתכה חמת ה' על המקום ההוא, כי מגפה באה על יושביו ועצומים היו קרבנותיה וגם סטיוארט מת בה. האיש החפץ חיים ירד דומה, ואנכי… אנכי אחרי עמדי כבר לפני שערי מות נשארתי בחיים! אחרי כן מכרוני. זמן רב יצאתי מרשות לרשות ומאדון לאדון אחר, עד אשר באחרונה נפלתי בידי הבליעל והעוָל, האכזר והנבל לעגרי, והוא הביאני הנה".

קאססי החרישה דום. היא ספרה את תולדות ימיה וקורותיה בחום לבה ובנפש סוערת, עד אשר תם כמו שכח מכאוביו. ובהשענו על זרועו שמע בשום לב את מרי שיחה וכעסה.

– בעודני נערה צעירה לימים – הוסיפה לדבר – הייתי רדה עם אֵל, אליו התפללתי תמיד ולפניו הפלתי תחנותי. אך עתה הנני נפש אמללה, נפש חוטאת ואובדה לעד לעולם; שעירי שחת יסולו עלי ארחות אידם וידכאוני, הם ימשכוני בחזקת היד תמיד ויאכפו עלי לעשות דבר נורא אחד… את הדבר הזה עשה אעשה בקרב הימים! – אמרה בהרימה אגרופה ועיניה השחורות הפיצו ברקים: – כלה אעשה באכזר הזה, לו גם יעלוני אחרי כן חיה על המוקד, כי אחת היא לי!…

קול צחוק פרוע נשמע בחלל בית-החרושת הריק, אך אחריו נשמע קול נהי ובכי תמרורים, קול קאססי הוא כי פלצות אחזתה בדברה כה בצר רוחה ותפול ביללה אפים ארצה. כעבור רגעים אחדים סרה ממנה הרוח הרעה אשר בעתתה, ותעודד ממקום מפלתה ותתאושש מעט.

– אולי אוכל עשה למענך, אמלל, עוד דבר מה? – שאלה בקול מלא רחמים וחמלה בגשתה אל מקום שם שכב תם: – אולי חפץ אתה לשתות מים עוד?

תם שתה עוד הפעם מים מן הכוס אשר מלאה לו ויבט עליה בעינים מפיקות חנינה וחמלה.

– הוי, גברת, מה מאד חפצתי, כי מי שביכולת בידו הלא הוא אלהינו שבשמים ישקך ממקור מים חיים!

– בעודני עולת ימים הגיתי בו ושיויתיו נגדי תמיד – ענתה קאססי; – אך במקום הזה איננו, פה תגור רק עולתה, פה היא ממשלת השטן וכל מלאכי זעמו…

– היא חבקה את ידיה על לוח לבה ותאנח מר בכבדות כעיפה ונהלאה תחת נטל משא כבד המוטל עליה, ואחרי כן הטיבה את משכב הפצוע ותעמיד בקבוק המים על ידו ותצא חרש מבית החרושת.

 

XXXIII: קול היושר

חדר משכן לעגרי היה חדר מרֻוח ואח רחבת ידים השתרעה באחת מפינותיו. לפנים היו כותלי החדר הזה מפארים בגליונות מצוירים אשר היו דבקים הם, אך עתה בלו ונשחתו מליח הכותלים. האויר היה פה נשחת וריח רקבון רע ומחניק עלה באף הבא, כריח העולה בכל הבתים אשר רבה בהם העזובה ואשר לא יצחצחו ויטהרו את אוירם. בתוך האח עמדה תמיד מחתית מלאה גחלים בוערות, יען כי גם בימי שרב וחום היה פה האויר לח וקר; ומלבד זאת מצא לעגרי בגחלים הלוחשות האלה חפץ להקטיר בהן את גלומי קטרתו ולהרתיח מים לתערובת משקהו המחמם. פה התגלגלו בכל מקום אוכפים, כרי הרכבה, מתגים ורסנים, מושכות, שוטים, מעילים ובגדים שונים, ועל כל הערמות האלה מצאו גם כלבי אדון הבית מרבץ להם בתוך החדר הזה.

לילה. לעגרי ישב לפני האח המבוערת ויכין את משקהו; מכלי-הבשול לפרחי-סינים הוא מריק את מיץ הפרחים אל כוסו ומדבר כמו אל נפשו: – האופל יקח את הארור סאמבאָ הזה, כי הוא העיר בי חמתי על פועלי החדש! הלא שבוע תמים אל נכון ישכב באפס מעשה על משכבו – והימים ימי עבודה הם!

  • נאה הוא לך הדבר הזה! – ענה לו קול אשה מאחוריו. ויפן כה וכה וירא והנה על יד כסאו עומדת קאססי, אשר באה חרש החדרה בדברו כה אל נפשו

  • האַת היא זאת, בת-תפתה? האם שבת הנה שנית?

  • כן, שבתי, – ענתה בקרת רוח: – חפצתי לשוב הנה ואשוב, יען כי כטוב וכישר בעיני אני עושה.

  • שקר, שקר בפיך, אָתון! אנכי עושה בך כטוב בעיני! ואת בחרי לך אחת משתי אלה: שמעי בקולי לטוב לך, או לכי ושבי עם הכושיים ועמם יחדו עבדי בעבודתם!…

  • טוב טוב לי לשבת יחדו עם הכושיים במאורתם, מאשר לשבת פה עמך בין זרועותיך.

  • אבל הלא בידי הנך – אמר לעגרי בפנותו אליה ויצחק בצחוק מכאיב לב – והדבר הזה ישמח את לבי מאד. עתה הבה ושבי כה על ידי ואנכי אורך דעה ונוכחה יחדו: – ובדברו זאת החזיק בידה וימשכנה אליו.

  • השמר לך, לעגרי! – קראה קאססי בחיל ועיניה הפיצו ברק משונה מחריד לב. – הלא ירא אתה מפני והצדק אתך! הזהר בנפשך, כי שד משחת יושב בקרבי!…

  • גשי לך הלאה ממני, כי אמנם יושב הוא בקרבך – אמר לעגרי בהדפו אותה ממנו ויבט עליה בחרדת לב. – אבל לא שמעיני, קאססי – הוסיף כעבור רגע – מדוע איפוא לא נחיה שנינו חיי שלום ואהבה כבראשונה?

  • כבראשונה?! – שננה את דברו במרירות ולא יספה. המון רגשות רבים, רגשות מעציבים ומרגיזים דכאו את רוחה ורעיונות תוגה ושממון התעוררו עתה בקרב לבה והם הדימוה עד אשר לא יכלה עוד לבטא דבר בשפתיה.

פעולת קאססי על לעגרי היתה תמיד רבה מאד כפעולת כל אשה נבונה וטובת שכל היודעת לכלכל דבריה במשפט על כל גבר. אולם עול הסבלות והעבדות בימים האחרונים הרתיח והרגיז את לבבה מאד עד אשר לפעמים צלחה כאש חמתה ותחי כמשוגעה, ואז נפלה חתיתה גם על לעגרי ויירא מפניה, כאשר יירא כל איש נבער מדעת מפני אלה אשר רוח עועים מסוך בם. בעת אשר לעגרי הביא הנה את העלמה עמעלינא התעורר בלבה עוד הפעם רגש העלומים, אשר כבר עמם בקרבו, ורחמיה נכמרו על העלמה האמללה הזאת ותאמר להיות למגן לה, ומלחמה כבדה התלקחה בינה ובינו. ויחר ללעגרי מאד וישבע באפו, כי אם לא תכנע לפניו ישלח גם אותה עם יתר כושייו השדה ויעבידה בפרך. קאססי הגאה ברוחה גלתה לו את דעתה באמץ רוח ובשאט בנפשה, כי אכן זה הוא חפצה גם היא. והנה, כאשר ראו כבר עינינו, עבדה את עבודת השדה כל היום עם כל העבדים יחדו למען הראותו לדעת, כי בזה לועגה היא לכל אימתו ופחדו. דבר מה רחש לב לעגרי כל היום ההוא, יען כי גם עתה תקפה עליו פעולת קאססי והיא משכה אותו אחריה כמו בחבלי קסם ולא יכול להנצל ממנה. בעת אשר נגשה אל המאזנים וסלה בידה אמר בלבו, כי עתה תכנע מעט לפניו וידבר אליה בנחת וברוגז גם יחד; אך היא ענתה לו עזות ובשאט בנפש הביטה אליו.

המעשה הרע והנורא, אשר עשה בתם בהפליאו את מכותיו עלי יושר, החריד והרגיז את לבה עוד ביתר עוז, ועל כן בבואו אחרי כן הביתה באה גם היא אחריו להוכיח דרכו על פניו ולהשמיעו מוסר כלימתו.

  • הנני חפץ, קאססי, כי תטיבי דרכך – אמר לעגרי.

  • איך ימלאך לבך להוכיח דרכי על פני וידיך דמים מלאו? ראה נא, מה תבער ותכסל כי זדון לבך השיאך לדכא נפש אחד מפועליך הטובים בימים אשר העבודה רבה מאד!

  • אמנם בדבר הזה לא היטבתי עשה, כי התאנפתי מאד – ענה לעגרי – אך הלא מוסר נאה לעבד המורד באדוניו ועלי היה להכניעהו.

  • לידך אתקע, כי לא תכניעהו תחתיך.

  • הכן יחשב לבך? – התרגז לעגרי – הבה אראה נא, איך יתקומם לי העבד הזה! ראשון יהיה לי המקרה הזה בכל ימי חיי! את כל עצמותיו אשבר ולא אשאיר מתום בבשרו והכנע אכניעהו תחתי!

ברגעים האלה בא סאמבאָ החדרה. בכריעות ובהשתחויות קרב אל לעגרי ובידו החזיק איזה חפץ קטן לוטה בפסת ניר:

  • הוי, כלב, מה זה בידך? – שאל לעגרי.

  • קסמים בידי, אדוני!

  • מה זאת?

  • מין חפץ הוא אשר הכושיים יקחוהו מידי מכשפים וקוסמים, הם נשואים אותו על צואריהם לבלי ירגישו כל כאב בהיותם מֻכים. החפץ הזה היה תלוי על צואר תם בצמיד פתיל שחור.

לעגרי היה אחד המאמינים בכל מחזה שוא ומקסם כזב, ככל האנשים תועי הלבב וחסרי בינה והשכל. ויקח את פסת הניר מידי הכושי ויפתחה ברוח נפעם – ומתוכה נפלו שקל כסף וקווצת שערות בהירות כמוזהבות, אשר כמו חיה התפתלה ונאחזה באצבעו. והקוצה הזאת היתה אחת מקוצות שערות חוה הנתונה מאתה לידידה תם הזקן לפני מותה לזכרון.

  • קללת השטן! – קרא בשצף קצף בנערו מאצבעו את קוצת השער כאלו נכוה בה ויחל לרמוס אותה ברגליו: – איה איפה לקחת את זאת?! זרה אותה הלאה, הלאה מעיני! באש תשרף כרגע! למה הבאת לי את זאת? – ובקראו כה בזעף השליך את הקוצה אל תוך האח!

  • סאמבאָ עמד משתאה ומשתומם כמֻכה תמהון ויפער פיו לבלי חק. קאססי היתה נכונה כבר לצאת מן החדר, אך עתה עמדה תחתיה וגם היא הביטה בתמהון אל לעגרי.

  • ראה הזהרתיך, כלב, לבלי תוסיף עוד להביא אלי קסמים אלה! – קרא בחרון לסאמבאָ וירים עליו אגרופו. ובקראו זאת הרים מעל הרצפה את השקל וישליכהו בעד החלון החוצה.

סאמבאָ שמח בלבו כי אדונו לא הראה לו הפעם את עברתו כי קשתה ויצא בשלום מאת פניו, וקאססי גם היא הניחה חרש את מקומה ותלך לדרוש בשלום תם ולהמציא לו עזר בצרתו, כדבר האמור למעלה.

אך מדוע הפחידה קוצת השער הצהובה את האכזר והבליעל הזה ותהלך עליו אימים? למען דעת זאת עלינו לספר לקורא בקצרה את תולדות ימי חייו.

עוד נער שמעון לעגרי ואמו התמימה והישרה, אשה בעלת שערות צהובות, הדריכה אותו בדרך הישר, השמיעתהו נועם מוסרה ותתן לו לקח טוב למצא חן ושכר טוב בעיני אלהים ואדם, יען כי רק יחיד היה לה. אביו היה איש קשה לב, אשר רק לשוא שחתה אשתו הטובה את דברי תוכחתה באזניו ולשוא הקדישה לו את כל ימי חייה, וזה הבן שמעון הלך בדרכי אביו ולא הקשיב לתורת אמו. פעם אחת בלילה יִסרַתו האם האמללה הזאת בשפכה לפניו מרי שיחה וכעסה – ויתעבר הבן ובחמת רוחו הדף אותה באגרוף ותפול אחור ותתעלף, והוא עזב אז את בית אבותיו לעולם. מן העת ההיא לא שמע לעגרי דבר מאמו ימים רבים, אך באַחרונה קבל ממנה חזון. ויהי בשבתו פעם אחת באחוזת מרעיו וישת עמם יין לרויה – והנה מכתב נתן לו הכתוב על שמו. הוא פתח אותו – ומתוכו נפלה קוצת שער צהוב ותתפתל סביב לאצבעו כמו חיה. ובמכתב היה כתוב לאמר, כי אמו הלכה למנוחות עולמים וטרם מותה הביעה לו את ברכתה וגם סלחה לו לעונו.

תמונת פני אמו הרחמניה והאוהבת, תחנותיה ובקשותיה לפני מותה ואהבתה הטהורה המכסה על כל פשע פעלו פעולה נשגבה מאד גם על לבו הקשה כאבן והמלא תוך והוות… הוא השליך גם את המכתב גם את קוצת השער באש, אך בראותו את התכוצות שני אלה בהשרפם עלה רעיון מבהיל בדמיונו על דבר מצרי שאול ומוקדי עולם בתפתה, על דבר היסורים הקשים וכל הבלהות שם, ולמן העת ההיא בחשך באישון לילה, בתנומות אלי משכב תבהל לפעמים נפשו למראה התמונה אשר תתיצב לפעמים נגדו, הלא היא תמונת אמו המבהילה אותו…

  • הוי, בכור שטן! – אמר לעגרי אל נפשו בשתותו את משקהו לגימות לגימות: – מאין לקח את הקוצה הזאת? לא למצער לא נדמתה ל… ואנכי אמרתי, כי כבר נשכח הדבר הזה מלבי… אבל מדוע אני יושב בדד? הבה אקרא נא את עמעלינא הנה היא שונאת אותי, אבל מה לי ולשנאתה? אנכי אנכי הוא הקורא לה – והיא בוא תבא ותתיצב פה לקראתי!…

ויצא מתוך חדרו ויבא אל האולם רחב הידים, אשר ממנו עלו מעלות מעקלות בדמות נחש עקלתון אל היציע העליון, והמעלות האלה, אשר לפנים נעשו בטוב טעם ליופי, היו עתה מלאות סחי ומאוס והחושך ישופן. אור הירח הכהה התגנב דרך החלון הקטן השבור פנימה; האויר היה לח ומחניק כאויר המרתף אשר במעבה האדמה.

לעגרי עמד מתחתית המעלות, כי קול שירה הגיע לאזניו. נפלא היה לו הקול הזה וידמה בנפשו, כי לא קול אדם הוא, כי אם קול אחד הרוחות וצלצוליו הרעימו עתה נפלאות בתוך חלל האולם הגדול הזה וירגיזו את עצביו…

הקול הצלול והדק הזה שר אחת משירות הכושיים, אשר אותה ישירו לעתים בצר להם: “שם לפני כסא כבוד ה'…”

  • האופל יקח את הבתולה הזאת! – אמר לעגרי אל נפשו: – אנכי אשים מחנק לנפשה… עמעלינא!! – קרא בכח.

אך תחת מענה נשמע לאזניו הד קול צחוק ולעג בתוך חלל האולם הגדול, והקול הצלול והדק הוסיף לשיר את שירת התוגה…

לעגרי עמד תחתיו נבהל ומשמים, רסיסי זעה כסו פתאום את מצחו ולבו בקרבו הולם פעם מן הפחד אשר קרהו פתאום. בדמיונו והנה הוא רואה לפניו דמות תמונה עטופה לבנים מרחפת באויר וקרבה אליו ויתחלחל בדמותו, כי תמונת אמו היא הנצבת לקראתו…

בפיק ברכים שב אחור אל חדר משכנו וישב על כסאו: "אחת ידעתי – אמר בלבו – כי עלי לעזוב את הכושי הארור הזה לנפשו. ואמנם למה היה לי לנגוע בפסת הניר והלוטה בה? אדמה כי גם בלעדי זאת תדכאני יד הקסם והנני חרד לרגעים. ומאין לקח את השערות האלה? הן לא יתכן להיות, כי הן הן השערות הראשונות, יען כי אותן שרפתי באש והעברתין מן העולם…

למען הקל מעל לבו את נטל העצבון והשממון, אשר דכאהו ברגעים האלה, שם על ראשו את כובעו ויצא אל כנף הבית ויקרא לשני משגיחיו עושי רצונו, כי יקומו לצחק לפניו, והם באו והתיצבו לקראתו כשעירי שחת.

בשעה השניה אחר חצות לילה בשוב קאססי מבקר את תם האמלל הגיע לאזניה מחדר משכן לעגרי קול שאון ורעש, קול שירות פרועות, שריקות וצפצופים, כרכורים ורקודים וגם קול נביחות כלבים – וכל אלה יחד התבוללו ויהיו להמולה נוראה מחרישה אזנים, ותעל על מעלות המעקה ותבט אל הנעשה בתוך הבית, ולמראה עיניה התעוררו בלבה המורתח והחלל רגשי יאוש ותוגה נצחת ובקרבה השתפכה מרורתה.

  • האמנם חטאת היא לאבד נפש עול וחומץ כזה מן העולם? – אמרה אל לבה. ואחרי כן נסוגה אחור מן החלון ותעלה במעלות העולות אל הקומה העליונה ותדפוק על דלת חדר המקרה, מקום שם משכן עמעלינא.

 

XXXIV: ממשלת זדון

שבֵעת רוגז ומלאתי יגון ופחד ישבה עמעלינא בדד בפנת חדרה. בבוא קאססי חרדה העלמה האמללה הזאת בפחד ובבהלה ממקום שבתה, אך אחרי התבוננה אל הבאה צהלה לקראתה ותאחז בידה ותקרא: – האח, מה ישמח לבי, כי אַת היא הבאה אלי, ואנכיכ אמרתי כי… אבל השמעת, ידידתי, השמעת את כל הרעש והשאון פה מתחת?

  • שמעתי, שמעתי, וכאלה רבות ראיתי פה גם עד היום – ענתה קאססי באנחה.

  • הגידי נא לי, קאססי, האמנם כל מפלט, כל מנוס אבד ממנו? האם לא נוכל למלט את נפשנו ממערת פריצים הזאת?

  • אין מקום לנוס לנו מזה, כי אם הקבר – ענתה קאססי?

  • ואַת האם לא נסית עד היום לבקש מפלט לך?

  • ידעתי רבים אשר נסו לברוח ואחריתם נכרתה.

  • ומה יעשה אז?

  • שאלינו נא: מה לא יעשה אז – הוסיפה קאססי, – יען כי משטן כזה לא יבצר דבר… לו ספרתי לך את כל אשר ראו פה עיני, או אז נדדה שנתך מעיניך; פת שמעתי צעקות ואנקות, אשר שבועות שלמים צלצלו באזני ולא יכולתי לשכחן. פה יש מקום תופת מעבר למעונות הכושיים על יד הדרך, שם עומד עץ שחור אשר חציו אֻכל באש ופני האדמה סביבו מלאים דשן שחור. שאלי נא את אשר תשאלי מה נעשה במקום הזד – וראית וידעת היעוז איש להוציא דבר מפיו.

  • הה, אימה חשכה! – קראה עמעלינא ופניה חורו. – הגידי נא, הגידי מה לי לעשות איפוא, קאססי?

  • עשי כאשר עשיתי אני: הכנעי לפניו. שנאי אותו תכלית שנאה, קללי אותי במדעך קללות נמרצות, אך שחי ויעבור, כי אין דרך אחר לפניך… קללת עולם רובצת עלינו ואין רוח והצלה לפנינו!

  • עמעלינא כסתה פניה בכפיה ותמרר בבכי בהתעטף עליה נפשה.

בעת אשר השיחה הזאת היתה בין שתי האמללות האלה בקומה העליונה, שכב לעגרי הוזה על מטתו בחדר משכנו ושנתו ערבה עליו אחרי שכרו לרויה. בלילה הזה שתה משקהו המשכֵר יותר מאשר שתה תמיד כדרכו, למען שמח את לבו ושכח את רעיונות האֹפל אשר דכאוהו ורגש היושר אשר התעורר בקרבו, אבל חלומות נוראים ומבהילים חתוהו גם בתנומות על משכבו.

בחלומו – והנה תמונה עטופה בתכריך לבן עומדת על ידו והיא שולחת אליו את ידה הקרה ונוגעת בו. לו נדמה, כי מכיר ויודע הוא את התמונה הזאת אף אם פניה לוטים, ויחרד מאד וכל עצמותיו פחדו. אחרי כן נדמה לו, כי מרגיש הוא בהתפתל קוצת שערות סביב לאצבעותיו וכרגע התפתלה סביב לצוארו ותלחצהו בחזקה עד אשר לא יוכל להשיב רוחו. כעבור רגע נדמה לו, כי קולות מלחשים תשמענה אזניו ויתחלחל מאד ללחשים האלה עד אשר קול נורא חדר במפלי בשרו. והנה הוא עומד על עברי פי בור שחת נורא, שמה הוא יורד מטה מטה, ידים שחורות שלוחות אליו מתהום החשך ומושכות אותו בכח, וקאססי עומדת מאחוריו ותדחפהו למשואות בהשמיעה קול צחוק ולעג. ועוד הפעם התיצבה לפניו התמונה המסתרת פניה ממנו בתכריכה הארוך והלבן… פתאום הסירה את המסכה הנסוכה על פניה – והוא רואה לפניו את אמו. היא פנתה לו עורף ותעבור ממנו ואיננה – והוא נופל, נופל ויורד אל תחתית שאול, אשר משם נשמעו קולות משונים, צחוק, רעש והמולה רבה… ויקץ לעגרי.

עפעפי השחר כבר נבקעו ואור הבוקר זרח בחדר הרשע העריץ הזה, והוא קם ממשכבו ובהתנועעו הנה והנה נגש אל השלחן וימלא כוס יין שרף ויריק אותה אל תוך גרונו פעם אחת.

  • ליל פחדים היה לי הלילה הזה – אמר אל קאססי שהיא נראתה ראשונה בחדרו.

  • ולילות כאלה רבים יהיו לך בזמן קרוב, לילות פחדים ובהלות אין ספורות למו! – ענתה קאססי בקרת רוח.

  • אל מה ירמזון דבריך אלה, מפלצת?

  • את זאת תדע בקרב הימים – ענתה קאססי בקרת רוח כבראשונה: – ועתה, שמעון, חפצה אנכי להשמיעך עצה טובה.

וקאססי הכבירה אליו מלים בדעת ובהשכל פתותו, כי יעזוב את תם לנפשו והניח לו, אך לא הצליחה בדבריה אף אם רוב לקחה הניע מעט את לבו הערל.

תפוש במחשבותיו כנפעם מחלומו ומדברי קאססי קם ממקומו וילך אל בית החרשת מקום שם שכב תם, ובלבו אמר, כי עתה ינחם העבד “הממרה” הזה ויכנע לפניו.

  • ומה, ידידי? – אמר ויבעט בו ברגלו בשאט נפש: – מה שלומך היום? הכבר הבאת לבב חכמה? עתה אחרי טעמך את טעם שבטי, אדמה, לא תוסיף עוד להטיף לקחך הטוב לחוטאים ופושעים, האף אין זאת?

תם לא ענה דבר.

  • אבל קום ועמוד על רגליך, חמור! – קרא לעגרי ויבעט בו שנית.

תם התעודד ממקומו בדי עמל ויעמוד על רגליו לקראת אדונו ועיניו הישירו נגדו.

  • רואה אנכי – אמר לעגרי – כי אך מעט הוא לך מוסר השבטים אשר כבדוך בם. ועתה, תם, הבה כרע לפני ברך ובקש ממני סליחה ומחילה על חטאתך ביום האתמול וסלחתי לך.

תם עמד תחתיו ולא זז.

  • כרע ברך, כלב נבזה! – קרא לעגרי בחרון ויכהו בשבטו.

  • אדוני לעגרי – ענה תם באחרונה: – את הדבר הזה לא אוכל עשה, יען כי אך תמים היה פעלי ואת הישר לא העויתי, ונכון אנכי להחזיק בתֻמתי ובצדק פעלי גם מן הוא והלאה. יעבור עלי מה ואנכי לא אעשה דבר עמל ואון.

  • אבל אתה אינך יודע את המוסר הנשקף לך, כי עוד שפטים נוראים נכונו לגוך. ראה אראה מה תאמר, למשל, אם יקשרוך אל אחד העצים ומסביב לך יערכו תפתה.

  • אדוני – ענה תם – ידעתי, כי כל-יכול אתה וממך לא יבצר דבר וגם בי תוכל עשה מעשים אשר לא יעשו להצמיתני; אולם אחרי עשותך כלה בגויתי הלא אז תסור מעלי ממשלתך… אחרי כן הלא עולם נצחי לפנינ…

לעגרי חרק שן מחמתו הבוערת בו וידום, ותם הוסיף לדבר בנחת קולו ויאמר: – אדוני לעגרי, אתה קנית אותי ואנכי הנני נכון להיות לך עבד נאמן ולעבדך בלבב שלם. את כל פרי עבודתי, את כל עתותי, את כל כחי ואוני הנני נותן לך, אך את נשמתי לא אתן לכל בן-תמותה ואין שליט ברוחי בכל הארץ! הנני חפץ להיות דבק בה' ולעשות מצוותיו. כל עוד רוחי בי לא אעבור עליהן וגם אימת מות לא תבעתני. הכני, אדוני, מכות אכזריות, ענה את נפשי ברעב, בצמא וביסורים קשים, גזר את בשרי לגזרים, העלני על המוקד – ובכל אלה הלא רק תקרב קץ גאולתי ומהרתי לבא אל מקום שם תשאף נפשי.

  • הבל הבלים! הכנע אכניע אותך! – קרא לעגרי בזעם.

  • הצלה תעמוד לי ממקום אחר – ענה תם.

  • הצלה? מי ומי הוא המציל אותך מידי? – קרא לעגרי בשאט נפש.

  • פודי ומצילי הוא ה' אשר לו נתכנו עלילות – ענה תם.

  • האופל יקחך! – התמרמר לעגרי ויהדפהו באגרופו עד אשר האמלל לא עצר כח לעמוד על רגליו ויפול תחתיו…

לעגרי פנה הלך לו באשר הלך מלא כעס וחמה, וידו עוד נטויה לעשות באמלל הזה שפטים גדולים בפעם אחרת.

 

XXXV: החופש

נעזוב לזמן מה את תם בידי מעניו ונשוב אל דזאָרדז ורעיתו אשר בפעם האחרונה ראינום בבית-שדה קטן על אם הדרך בין אגודת רעים וידידים, הלא הם בני הקוַקרים.

הקורא יזכור אל נכון את תם לאָקער-העריץ וראש להקת הרודפים, כי גם הוא הובא פצוע וכואב ביתה הקוקרים הרחמנים לגהות ממנו מזור. הדודה דאָרקאס, אשה זקנה, חכמה וטובת לב מאד, הפיקה לו נפשה, תמכתהו בימין צדקה ותתאמץ בכל עוז להעלות לו ארוכה ושב ורפא לו. אחרי שכבו למעצבה בבית הזה שלשה שבועות נרפא וישב לתחיה, ועתה הביא לבב חכמה לשוב מדרכו הרעה ותחת לרדוף באף עבדים למען בצוע בצע היה לציד חיות ויעתיק את משכנו לאחת המושבות החדשות. שם עשה חיל במלאכתו החדשה ויצא לו שם כגבור ציד מפליא לעשות.

במרוצת ימי מחלתו גלה את מצפוני לבו וגם את סודות אנשי בריתו באזני הקוקרים ויספר להם, כי למתי סודו ישנם צירים מיוחדים בעיר החוף סאַנדוסקי המתחקים על שרשי העבדים הבורחים וכי סימני דזאָרדז ועליזא רעיתו כבר גלוים וידועים להם. ועל כן הנה זאת היתה עצתו, כי הבורחים ימהרו לשים לדרך פעמיהם עירה סאנדוסקי ולעבור שם באניה למחוז חפצם וכי על עליזא להתחפש וללבוש שמלות גבר.

אחרי הודע לבורחים כל אלה חשבו למשפט להחלק לשני מחנות: את דזים ואת אמו הזקנה שלחו בלילה עירה סאנדוסקי ראשונה, ובלילה השלישי אחרי כן יצאו שמה בסתר גם דזאָרדז ועליזא ובנם הילד. שם מצאו מלון להם בבית אנשי חסד ויעשו את חפציהם להיות עתידים לעבר בנהר בלכתם הלאה למסעיהם.

ענני החשכה האיומה, אשר כסו את שמי האמללים האלה, החלו להתפזר ולעבור, וכוכב נוגה, כוכב הדרור והחופש נגלה לעיניהם. רעיונות שמחה וגיל הניעו את לב דזאָרדז ויפחד וירחב גם יחד בשבתו בראש כפוף עתה ובהביטו אל עליזא רעיתו הלובשת שמלות גבר למען שים לה סתר פנים.

אחרי כלותה את פעולתה זאת כרתה את מקלעות שערות ראשה הארוכות, השחורות והרכות כמשי ותהי בדמותה כגבר צעיר לימים יפה תאר.

  • אבל מדוע הנך כה סר וזעף? – שאלה אותו: – הלא רק דרך עשרים וארבע פרסאות מן המקום הזה עד קאנאדא, יום ולילה אחד נעבור בנהר, ואחרי כן… האח, אחרי כן!…

  • הוי, עליזא – ענה דזאָרדז – אכן הדבר הזה הוא הוא נותן דאגה בלבי! הלא עתה הוא הרגע אשר בו תלוי כל גורלנו לשבט או לחסד. קרובים הננו אל מטרתנו, עינינו רואות אותה לפנינו – ופתאום, מי יודע, פתאום אולי נחטיאה ולא נשיגה עוד לעולמים!…

  • אל נא תירא – אמרה בלב מלא תקוה ובטחון – לולא חפץ ה' להמציא לנו רוח והצלה, או אז נחנו בדרך רחוק בשלום עד הלום ולא הלצינו מכף עריצים אשר רדפונו על צוארינו. לבי יבטח ואל יפחד, כי ידו תתמכנו ופניו עמנו בכל אשר נפנה…

הדלת נפתחה ואשה כבת ארבעים, אשר מראה פניה ושמלותיה אומר כבוד, באה החדרה וידה אוחזת ביד גאררי הקטן בהוליכה אותו אחריה והוא לבוש שמלות ילדה.

  • שמוע שמעתי – אמרה האשה הבאה – כי רבי החובלים בכל האניות המפליגות בנהר קבלו פקודה לדרוש ולבקש בתוך הנוסעים איש ואשה וילדם.

  • טוב מאד – ענה דזאָרדז בתנועת צחוק על שפתיו ובנפש מרה – אם נפגש ונראה את שלשה אלה נביא ידיעה נכונה על אדותם אל המקום הדרוש.

האשה הזאת הנקראה בשם סמיט היתה אזרחה בקאנאדא אשר שם היו פני אורחינו מועדות עתה. לאשרם הזמין יד המקרה אותם עמ לפונדק אחד וגם היא נסעה מזה דרך הנהר לשוב אל מקום מושבה. מרחמיה ומחמלתה על האובדים והנדחים האלה נעתרה לאמץ את הילד גאררי כבן אחותה לה, וישנו את בגדיו וגם את שמו ויקראו אותו בשם הארריעטא. שני הימים האחרונים היה הילד הזה תחת השגחתה לבדה והיא משכתהו חסד בעבותות אהבה וגם במטעמים ובממתקים למען ידבק בה, והחפץ הזה הצליח בידה, כי נקשרה בה נפשו ויִרֶץ עמה.

אחרי אשר כלו כל ההכנות הנחוצות ברכו הבורחים את האנשים טובי הלב אשר החביאום בצל קורתם בחסד וברחמים וישבו במרכבה, אשר הביאה אותם אל חוף הנהר. עליזא בתור גבר צעיר היודע דרכי הנמוס הושיטה ידה לגברת סמיט לקום לעזר לה לעלות על מכסה האניה, ודזאָרדז השגיח אל החפצים וכל המשא אשר עמם.

בעמוד דזאָרדז על יד תא רב החובל לקנות כרטיסים למסע, שמע שיחת שני אנשים העומדים בקרבתו.

  • התבוננתי בשום לב אל כל אחד הבא אל האניה ובטוח אני כי הבורחים אינם בין הנוסעים באניה הזאת – אמר אחד מהם.

האיש האומר את זאת היה סופר האניה, והאיש השני אשר אליו פנה בדבריו היה מיודענו מארקס הנאמן לשולחו ויבא לסענדוסקי לצוד צידו.

  • תואר פני האשה הוא כמעט כתואר פני אחת מבנות הלבנים – ענה מארקס, – ואישה הוא מולאט וגם עורו כמעט לבן הנהו, אולם לו יש סימן מובהק, כי על אחת מידיו יש שרטת כתובת קעקע.

יד דזאָרדז הפשוטה לקבל כרטיס רעדה מעט, ויפן כה וכה ויעיף עיניו באמץ רוח על המדבר, ואחרי כן הלך אל ירך האניה השני מקום שם חכתה לו עליזא.

הגברת סמיט עם גאררי הקטן באו אל תא הנשים.

כאשר נשמע קול הצלצל האחרון המודיע, כי האניה אוחזת דרכה, ראה דזאָרדז כי מארקס עזב את האניה ויעל על החוף. אנחה ממושכה, אנחת גיל ורוחה התפרצה מלבו בעת אשר האניה נעה ממקומה ותפריד ביניהם ובין רודפיהם בקיר מבדיל…

היום היה בהיר בשחקים. גלי הנהר התנוצצו כמופזים מזיו קרני השמש אשר נשקפו בם. רוח צח נשב מעבר החוף והאניה הנהדרה פלסה לה נתיב במי הנהר הגדול ותשאף הלאה הלאה.

מי יתכן את רוח דזאָרדז הסוערו מי נביא יודיע את הגות לבו בהתהלכו הנה והנה על מכסה האניה שלוב זרוע עם רעהו המדומה שקט ובוטח למראה עין? האושר, אשר אליו נשא עתה את נפשו והוא קרוב לו, היה בעיניו גדול ומרומם מאד, עד אשר כמעט פג לבו מהאמין בו לרגעים חרד ורעד אולו יקרהו פגע רע, אשר ינמע ממנו את הטוב הרב הזה…

אך האניה הלכה בין כה וכה דרכה צלחה. השעות עוברות אשה אחרי רעותה – ובאחרונה נשקף לעיניו החוף הברוך והמבורך, החוף רב הקסם לו אשר בין רגע אחד יתיר וינתק ממנו את מוסרות העבדות ויעביר את ממשלת הזדון לעולם.

דזאָרדז עמד שלוב זרוע עם רעיתו על מכסה האניה בגשתה אל חוף העיר הקטנה אנגערסבורג אשר בקאנאדא המדינה. לבו פחד ורחב ותקצר רוחו משמחתו אשר פרצה בקרבו; נגד עיניו התאבכו גאות האֵד העולה מן הארץ, ובלי אומר ודברים לחץ את כף רעיתו הרועדת אשר הוא מחזיק בכפו. קול הפעמון נשמע – והאניה נעצרה.

כמעט בלי דעת נפש ובלי משים כנבוך ומבוהל מרוב שמחה אסף דזאָרדז את חפציו ובני לויתו היקרים לו סביבו. הם עלו על החוף ושם עמדו מחרישים ויביטו אל האניה עד אשר אחזה דרכה ללכת הלאה. אז פרצו דמעות מעיני האיש והאשה ויחבקו וינשקו חד את אחד ויעתירו נשיקות פיהם על בנם מחמד נפשם, ואחרי כן הודו וברכו את האל הטוב והמטיב על כל חסדיו אשר גמל להם ועל פדות נפשם…

הגברת סמיט הביאה אותם אל בית הכנסת אורחים, אשר בו ימצאו מנוח ומקלט כל הנקשים והרעבים וכל האורחים האמללים הנמלטים על נפשם תמיד אל החוף הזה…

*

 

XXXVI: נצחון הרוח

לכל אחד האדם יבאו לפעמים רגעי חושך בחייו, אשר אז יבחר יותר במות מאשר בחיים ושַבֵח הוא את המת אשר רגבי עפר כסוהו וגם כסו עמל החיים מעיניו פעם אחת.

פצעי תם עוד טרם נרפאו ובשרו עליו עודנו כואב ולעגרי כבר האיץ בו לצאת אל פעלו ואל עבודתו בשדה כבראשונה. ימי עבודת פרך ויגיעה רבה התחדשו לו ועמם יחד התחדשו גם צרותיו ותלאותיו, אשר רבת שבעה לה נפשו מיד אדונו האכזר, ולא היה לו יום שלא תהי קללתו מרֻבה משל חברו. עתה לא הוסיף עוד תם להתפלא על החפץ, כי חבריו פה הנם זועפים ומלאים רוגז, יען כי גם מנוחת נפשו ובטחונו העז, אשר עד הנה אמצו את רוחו, החלו לאט לאט לעזבהו. לפנים שעשעתהו תקותו, כי בשעות החופש יכול יוכל להגות בספרי הקודש, ועתה נוחלה אבדה גם תקותו זאת, יען כי לעגרי לא נתן מנוח לעבדיו וגם בימי קודש העבידם בפרך כמו בימי חול.

פעם אחת בנשף בערב יום ישב תם נוגה ועצוב על יד הגחלים אשר כמעט נדעך כלה אשן ועליהן בשל את ארוחתו. הוא הוסיף עליהן אש וסירים אחדים ויגדיל מעט המדורה, ואחרי כן הוציא מצלחתו את ספרו הישן להגות בו לאור האש. הנה נגלו לפני עיניו כל טורי הזהב, אשר תחתיהם התוה תוים ואשר לפנים הרהיבו את נפשו והעירו בקרבו רגשות מאד נעלים; אך נפשו הנחלאה והמדוכאה עתה לא התרגשה עוד מן הדברים הנשגבים הכתובים בספר הזה ודעתו סֻכלה מהבין אותם לאשורם מקוצר רוח ומעוצר רעה ויגון. ויאנח בשברון מתנים וישב וישים את ספרו אל תוך צלחתו. עוד הוא עושה כה וכה והנה קול שחוק אדיר הגיע לאזניו מאחוריו, ויתעורר ממחשבותיו וירא והנה לעגרי עומד לקראתו.

  • הוי, זקן חסר טעם! – קרא לעגרי – כפי הנראה חדלה גם האמונה לפעול את פעולתה עליך ואין לך עוד חפץ בה! אכן מראשית כזאת ידעתי, כי הכנע אכניע אותך!…

הלעג הזה המר אה רוח תם וירע לו מרעב ומצמא, מחסר ומכפן, אך הוא החריש;

  • דרך כסל בחרת לך עד היום – הוסיף לעגרי לדבר: – בקנותי אותך חשבתי עליך רק טובה ולו חכם לבך ונשאתיך גם על סאמבאָ וקווימבאָ, אז לא דשו את בשרך בשבטים ולא ענו את נפשך, ונהפוך הוא, אתה אתה היית פקיד נגיד עליהם ותיסר גם אותם גם את כל יתר העבדים בשבטים כאות נפשך, ולפעמים היה בא גם אל פיך משקה טוב מן האדום האדום. שים נא זאת על לבך, תם, ראה דרכי וחכם למען ייטב לך!

  • ישמרני נא אלהים! – ענה תם בחמת רוחו.

  • הלא רואה אתה, כי מאמונתך ויראתך את האלהים לא יעמוד לך רוח והצלה… ועל כן הלא טוב לך לשמוע בקולי אני, יען כי בידי היכולת לעשות פה קטנה או גדולה ככל העולה אל רוחי!

  • לא, אדוני, תמים הייתי עם אלהים עד היום ובתומתי אחזיק גם מן הוא והלאה. אם ירחמני ה' או יכלא רחמיו ממני לא איחל, ומדרכו לא אשט עד רגעי חיי האחרונים.

  • כי עתה אוי ואבזי לך! – אמר לעגרי בחרון וירק בפניו ובשאט נפש בעט בו ברגלו. – אין דבר! ידע תדע עוד את עברתי כי קשתה וסוף סוף תכנע לפני! – זאת דבר לעגרי וילך הלאה.

חצי הלעג והקלס, אשר ירה האכזר והבליעל הזה אל לבו, דכאוהו מאד והם התישו והכשילו גם את שארית כחותיו הרוחניים…

בלב מלא יגון ויאוש נורא יושב הוא כה על יד המדורה ונפשו עליו מתעטפת. פתאום לבשה עלטה את כל אשר מסביב לו וכמו רוח תרדמה נפלה עליו. עיני בשרו נסגרו ועיני רוחו נפקחו והוא רואה לפניו מחזה נשגב ונפלא מאד, מחזה אלהים. בחזיונו והנה ענני כבוד כבדים ולבנים כשלג עולים במרומי הרקיע ומשתרעים כהררי אל, אשר גובה להם ויראה להם, על כל מרחבי השמים מסביב. פתאום יצא ברק כחץ מעבי שחקים, העננים התבקעו לרגלו ומביניהם נגלתה תמונה נפלאה ונהדרה, תמונת כרוב אשר דמות אדם לו, פניו מלאים זיו וכל מראהו מפיק נוגה, כנפים מידיו לו ובהן הוא טס בטיסה אחת משמי מרום וירד ויתיצב ממעל לראשו. והנה הוא שומע את קולו המדבר אליו בנחת לאמר: “יש אל מסתתר בשמים ממעל הנאמן לשלם לצדיק כצדקתו ולרשע רע כרשעתו. ואתה, בן-אדם, החזק בתומתך ובצדקתך לפני בוראך והתהלך אתו באמונה, כי את אשר יאהב יוכיח, התענה תחת ידי מעניך ועמוד בנסיון עד אשר יפוח יומך האחרון, כי פעולתך אתו ושכרך לפניו בעולם אשר אתה הולך שמה!”…

הארכה שנתו עתה לא ידע גם הוא, אך אחרי הקיצו ראה והנה האש כבר כבה ובגדו היה רטוב מרסיסי טל לילה. כמו רוח אֹמץ חדש בא עתה אל לבו ושמחתו הרבה השכיחתהו עתה את רעבונו, את מחסורו ואת כל צרותיו ותלאותיו. מן העת הזאת נתן את לבו ליאש מכל תקוה לנעימות החיים בעולם הזה ויקדש את נפשו ואת כל הגיונות לבו רק לה' לבדו.

כאשר נבקעו עפעפי שחר וכל הפועלים יצאו לפעלם ולעבודתם נראה בין האמללים והאובדים האלה רק אחד אשר הלך ברגש שמח וטוב לב, הלא הוא תם. כלם ראו בו עתה תמורה גדולה. אמץ רוחו, עליצתו ושמחתו שבו אליו שנית, וכל פגעי בני אדם וזה לעגם לא יכלו להפריע עתה את שלום לבו ומנוחת נפשו.

  • האופל יודע מה זה היה לתם! – אמר לעגרי פעם אחת בפנותו את סאמבאָ – זה לא כבר הלך קודר כצל, ועתה הוא עלז רוח ושמח?

  • לא ידעתי, אדוני, אבל יתכן, כי מחשבה זרה עלתה על לבו לברוח מזה.

  • לברוח? מה מאד חפצתי לראות זאת בעיני! – אמר לעגרי בלעג: – אכן משחק שעשועים עשה לנו בנסיונו זה, האף אין זאת, סאמבאָ?

  • כן הוא, משחק שעשועים היה לנו אז – ענה סאמבאָ בצחקו גם הוא. – הוא היה רץ כה בין הבכאים נאחז בסבכי העצים וטובע בבצה – והכלבים רודפים אחריו… הן כמעט נבקעה בטני מצחוק אז ברדפנו אחר מאָללי הבורחת!… אמר אמרתי כי הכלבים יקרעוה לגזרים ולא ישאירו מתום בבשרה, חא-חא-חא!

  • כי עתה, סאמבאָ, ראה הזהרתיך, עמוד על משמרתך ושים לבך לתם!

  • יהי לב אדוני סמוך בטוח בדבר הזה, כי יודע אנכי את אשר לפני, ואם אמר יאמר לברוח הנה אז מקלי יגיד לו את מוסרו וידעתי לכבדו כאשר יאתה לו!

השיחה הזאת היתה בין האדון ועבדו בעת אשר הראשון מהם עלה על סוסו לרכוב עליו ולנסוע אל העיר הקרובה. בנשף בערב היום ההוא בשוב האדון מדרכו זה אמר לעבור על פני כל אהלי הכושיים הנמצאים באחוזתו לראות אם הכל יכא על מקומו בשלום.

הלילה היה ליל נעים והירח יקר הלך על חוג השמים הטהורים. צללי העצים השתרעו על פני מצע הדשא אשר אור הלבנה שפוך עליו מסביב. באויר השקוף שררה דומיה שוקטה, אשר כמחלל את הקודש היה המפריע אותה. בבוא לעגרי בקרבת מעונות הכושיים שמע והנה קול ישורר באזניו. קול שיר בגבול אחזתו היה מן הדברים הנפלאים מאד, ועל כן עמד תחתיו להאזין ולהקשיב קול הרנה הזה. קול גבר צלול ורם שר שירה נשגבה על דבר כוס התנחומים אשר יתן ה' בעולם הבא לכל הנענים וקשי היום בארץ מתחת ועל דבר הבטחון העז באלהי הרוחות המשכיח כל עמל ותלאה.

  • הוי, הוי, הנה אך זאת היא מחשבתו! – אמר לעגרי אל נפשו – ואנכי כלכל לא אוכל את כל המזמורים האלה! הוי, כושי, גשה הנה! – קרא בגשתו אל מקום שם ישב תם וינופף עליו שבטו. – מי נתן לך הרשיון להיות ער בעת אשר עליך לישון? סתום פיך הנאלח ברגע וסור מזה!

  • אעשה ואשמע, אדוני – ענה תם בענוה ובששון רוחו ויקם ממקומו ויתעתד ללכת מזה.

שמחת רוח תם הרגיזה את לב לעגרי, ויקרב אליו ויך בשוטו על ראשו ועל גבו פעמים אחדות.

  • הנה זה הוא חלקך, כלב! – אמר בחרונו – מכותי אלה אולי תשמחנה את לבך עוד יותר!

אך המכות האלה ירדו עתה רק על חמר גו האיש התמים הזה ולא נגעו עד לבו כמו בראשונה… חביבים היו עתה היסורים לתם ויקבלם באהבה, – ולעגרי הבין עתה, כי כאפס ותהו היא ממשלתו על נפש העבד וכי מלאך ה', שהוא לעגרי, נותן בו תפלה תמיד, עומד בינו ובין קרבנו זה…

גם קאססי האובדה ומרת הנפש התפלאה הפלא ופלא על מנוחת נפש תם עתה, ורבה היתה מאד פעולת דברי מוסרו עליה והלקח הטוב באמונה וביראת שמים, אשר נתן לה לפעמים מדי עבדם יחדו בּשדה או מדי שובם מעבודתם אל אהליהם. אחת היתה מחשבת האמללה והנבוכה הזאת ובה היתה תפושה תמיד – לנקום את נקמת כבודה מעוכר נפשה ומצמיתה בשׁלחה יד בנפשו, ועל דבר רגע האושר ההוא הגה לבה בכל עת ובכל שעה.

פעם אחת בלילה, בעת אשר כל הנפשות הנמצאות באהלי הכושׁיים כבר נמו שנתם, ראה תם בעד החור הקרוע בקיר אהלו במקום חלון והנה קאססי עומדת בחוץ, מביטה אליו ובלי אומר ודברים היא מראָה לו אות, כי יצא אליה החוצה.

ויצא תם חרש את האהל. הירח היה בהיר בשׁחקים. השעה השניה אחר חצות לילה היתה אז, ולאור הלבנה ראה תם, כי עיניה השחורות, אשׁר הפיקו תמיד יגון ויאוש נורא, הפיצו עתה ברק משונה וזעם.

  • גשה הנה, הדוד תם, לך אחרי, כי חדשות ונצורות טובות אשמיעך – אמרה אליו בתפשה בידה הרכה והקטנה את ידו החזקה והעבה ותמשכהו בכח אחריה.

  • מה בפיךְ, הגברת קאססי? – שאל תם במורך לב.

  • החפץ אתה, תם, להיות איש חפשי?

  • היה אהיה איש חפשי ברצות ה' – ענה תם.

  • אבל הן יכול תוכל להיות חפשׁי היום בלילה, בעוד רגעים אחדים – אמרה קאססי בעים רוחה וברגש – לכה ונלכה, תם!

תם עמד תחתיו מבלי דעת מה לעשות! הילך או יחדל.

  • נלכה נא! – שׁנתה את אמרתה בהטביעה בו את עיניה השחורות – נלכה נא! הן הוא ישׁן עתה ושנתו חזקה עליו. סם שׁנה שמתי במשקהו אשר שתה, ועל כן תארך שנתו; צר לי, כי ברגע ההוא רק מעט מן הסם היה אתי, ולוא הרביתי לשׁום אל משקהו או אז לא היה לי למצא בך חפץ. אבל הבה, לכה נא אתי. הן הדלת מאחרי הבית פתוחה היא עתה, ושם מונח גם גרזן ערוך ושמור… גם דלת חדר משׁכנו פתוחה היא, ואנכי אראה לך את מבואו. לולא היו ידי רפות, או אז עשיתי זאת אני בעצמי. ובכן לך נא, תם, אחרי ואל תעמוד!

  • חלילה, חלילה לי, גברת! – אמר תם ברוח נכון בעצרו את קאססי השׁואפת ללכת.

  • אבל שים נא לבך לכל הנפשות האובדות והנדחות פה – הוסיפה קאססי. – הלא יש לאל ידנו להציל את כל האמללים האלה, ואחרי כן נבקש לנו מפלט ומקלט על אחד האיים העזובים מאדם ושׁם נשׁב יחד והאלהים המכין מזון לכל בריותיו יכלכל גם אותנו. אך יהי מה, טוב יהיה גורלנו אז מגורלנו היום.

  • לא, לא! – ענה תם – מן הרעה לא תצא הטובה לעולם. נוח לי לקצץ את יד ימיני מאשר לעשות דבר כזה…

  • כי עתה אעשה זאת בידי אני – אמרה קאססי בפנותה ללכת.

  • הה, גברת! – קרא תם בחרדה ובחנינה בכרעו לפניה ברך – בשם הבורא שמים וארץ, אל נא תמכרי לשטן את נשמתך הטהורה! לא לעשות נקמה באויבינו בראנו אלהים ועלינו ליחל ולצפות לישועתו.

  • ליחל? – השיבה קאססי – האם לא יחלתי ולא חכיתי עד אשר כלו עיני, עד אשר תם כחי ליחי? על מה יענה אדוננו הבליעל את נפשׁנו ונפשׁ יתר עבדיו הרבים? על מה שׁתה מצה את דמך ולשׁד עצמותיך? לעשות בו נקמתי ונקמת דם עבדיו השפוךְ הקדשתי – ועשה אעשנה! עתה מלאה סאתו ולראות את דמו אני חפצה…

  • לא, לא, ולא! – קרא תם בעצרו בה: – חלילה לך מעשות כזאת, נפש תועה ואובדת! לא דורשׁ דמים הוא אלהינו, כי רחום וחנון הוא ועלינו לדבק בו ובמדותיו…

אמונות תם הטהורה והברה, נחת קול דברו ודמעותיו, אשר נזלו מעיניו בדברו כה, היו כטל תחיה ללב האמללה והם הניחו מעט גם את סערת רוחה, ותוריד לארץ עיניה כחושׁבת מחשבות.

  • קאססי הגברת – הוסיף תם לדבר אחרי התבוננו אליה רגע בדומיה: – אם יש לך היכולת, כי עתה זאת לך עצתי לברוח מזה בלוית עמעלינא, אבל טרם צאתך חלילה לך משלוח יד בנפש איש.

  • ואתה יצא תצא עמנו יחדו, הדוד תם?

  • לא – ענה תם – לפני ימים אולי נלויתי גם אני עליכן, אך עתה… עתה הוכיחני ה' לדאג גם לנפשות האובדות פה ועמהן יחד אשא ואסבול את כל אשר נטל עלי עד לאין קץ. הן לא כמוני כמוך, יען כי אַת לא תוכלי לעמוד בפני נסיון גדול כזה, ועל כן טוב לך להמלט אם לא יבצר ממך הדבר.

  • אבל אנכי אינני יודעת דרך אחר להמלט מזה, כי אם דרך שאול – אמרה קאססי. – לכל חיה, לכל בהמה, לכל צפור ודמע יש מקום לשבת בו, גם נחשים, צפעונים ותנינים ימצאו להם מאורות או חורים לנוה בם, ואנחנו לא נמצא לנו מקום מנוחה. גם בחורי עפר וכפים אם נציע משם יוציאונו כלביהם ויטרפונו. הכל, הכל מתקוממים לנו, ואנה איפוא נוכל לברוח ולהמלט על נפשנו?

  • תם עמד רגעים אחדים תפוש במחשבתו וידום, ובאחרונה אמר:

  • מי שהציל את דניאל מגב האריות ואת שלשת רעיו מתוך להב אש אוכלה – חי חי הוא גם היוֹם. ואני מאמין באמונה שלמה, כי הצל יציל אתכן. ננסה דבר, ואנכי אתפלל אליו עליכן בכל לבבי ובכל נפשׁי.

נפלא הוא הדבר, כי לפעמים נחשב אחד הרעיונות העולים על רוחנו לדבר אשׁר לא יתכן להוציאו לידי פעולה ועל כן נעזבהו, – ופתאום יתעורר בלבנו שנית והוא יגיה אז את מחשׁבי נפשנו ויהי לנו כשׁלל רב, כסגולה יקרה אשר אין דומה לה.

בין רגע אחד מצאה עצת תם מסילות בלב קאססי, וכאבן החן היתה לה עתה, ותקותה להציל את נפשה התעוררה בה שנית.

  • נסה אנסה, הדוד תם! אמרה ברגש שמחה אחר דומיה קצרה.

  • ה' יהיה לעזר לך – ענה תם.

*

 

XXXVII: מוסר אכזרי

מנוסת קאססי ועמאלינא הכעיסה את לעגרי תמרורים ותבעיר בו חמתו עד להשחית, ודעת לנבון נקל, כי על תם האמלל זעף לבו והוא היה המטרה לחצי זעמו. בעת אשׁר ספר לעגרי את הדבר הזה לכל עבדיו הכושׁיים ראו עיניו, כי פני תם נהרו וכי כמו מבלי משים נשא פיו כפיו למרום ויודה לה' על חסדו, ואף עוד זאת ראה, כי בסוד העבדים אשׁר פשטו לרדוף אחרי הבורחות לא באה נפשׁו.

בשוב לעגרי מרדוף אחריהן התלקחה חמתו בו על העבד האמלל הזה עוד ביתר עוז. האם לא העיז העבד הזה את פניו למרות פיו, למרוד בו ולעבור על מצוותיו מן הרגע הראשון אשר קנהו? האם לא חורש לבו עליו רעה ולא יקללהו במדעו?

“תכלית שנאה שנאתי אותו, והוא הלא קניני הנהו! בידי היכולת לעשות בו כרצוני, ומי יעמוד נגדי? מי יאמר לי מה תעשה?”…

ביום המחרת בהיות הבוקר אסף צידים אחדים מסביבות המקום וגם כלבים וקני-רובים לקח עמו לפשוט שנית על פני כל המישור והישימון לחפש את הבורחות חפש מחפש.

“אם אצליח בדרכי – אמר בלבו – מה טוב, ואם לא אז אדרוש דין וחשבון מתם. הכנע אכניעהו, או…” – ובלבו באה ברגע הזה מחשבה נוראה ובה בחר.

הרדיפה היתה רבת התכונה, את הבורחות בקשו, חפשו בכל מקום ובכל פנה, ביער ובחרשות, בהרים ובבקעות, אך לשוא, כי עקבותיהם לא נודעו.

  • עתה, קווימבאָ – אמר לעגרי בהשתרעו על יצועו בתא: – לך והבהיל להביא את תם הנה! לכלב הזקן הזה גלוי וידוע כל הדבר הזה. מתוך עורו השׁחור אוציא את כל האמת, או הוכיח אוכיח אותו לדעת איך למרות את פי אדוניו!

סאמבאָ וקווימבאָ שנאו איש את רעהו, אך באחת התאימו רעות שניהם – בשנאתם הגדולה לתם. בהביא לעגרי אותו הנה אמר להם, כי יש את נפשו למלא את ידיו בכהונת משגיח ראשי באחוזתו, והדבר הזה די היה להעיר בלבם קנאה קשׁה ויטרו לו, ועתה בראותם, כי גם אדונם שומר עברתו לו גברה בהם התשוקה לעשות בו נקמתם.

בשׁמוע תם, כי לעגרי קורא אותו אליו על פי מלאכי זעמו עתה הבין מראש פשׁר דבר ולבו רחש דבר מהר. הן הוא ידע מאד את סוד הבורחות ואת מקום מחבואן, הוא ידע מאד לפני מי הוא עתיד לתת עתה דין וחשבון, הוא ידע את זדון לבו ונפשׁו העפלה, אך טוב טוב היה לו למות מות ישׁרים מאשׁר לגלות נודדות ואומללות. וישא עיניו למרום ויאמר: “בידך, ה', אפקיד רוחי” – ובשובה ונחת הלך אחר קווימבאָ.

  • הוי, הוי, עתה תדע שדין! – אמר מלאך הזעם במשכו אותו אחריו – עתה לא תחוס עין האדון עליך ולא תמלט מדינו הקשה ידע תדע עתה איך לפתות את עבדי אדוננו לברוח ממנו בהחבא – ודברי לעג וקלס כאלה השמיעהו עדי הביאו והציגו אותו לפני לעגרי אשר יצא לקראתם.

  • שמעני, תם! – קרא האדון בתפשו אותו בפי בגדו ויחרוק שן מחמתו הבוערת בו – הידעת כי אנכי גמרתי בנפשׁי להמית אותך?…

  • הדבר הזה יתכן מאד, אדוני – ענה תם במנוחת נפשׁ.

  • עשה אעשה זאת, תם – אמר לעגרי בזעם – אם לא תגיד לי את כל אשר ידעת על דבר הבורחות!

תם החריש.

  • האם ערלו אזניך? – הגה והמה לעגרי ויבעט בו ברגלו: – דבר דבר!

  • אין מלה בלשׁוני, אדוני – ענה תם בענוה ובמנוחה, אך באמץ רוח.

  • התרהיב עוז בנפשך להסתיר דבר ממני, כלב שחור: האם לא ידעת את דבר ברחן ממני?

תם לא ענה דבר.

  • דבר! – קרא לעגרי בהרימו א