רקע
דוד בן־גוריון
תשובה לדבר השליט
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תשי"ג, אפריל 1943

נאום באספת הנבחרים

מיום 30.3.43

(הנוסח המלא)


היו בחדשים האחרונים שני מושבים של אסיפת הנבחרים מכוּונים כלפי חוץ, להשמיע את הזעקה והחרדה של הישוב על טבח יהדות אירופה. נדמה לי שיש צורך לדבר הפעם אל עצמנו.

באו עלינו בזו אחר זו שלוש פורענויות, אחת גדולה מהשניה: הספר הלבן, המלחמה, הטבח, ויש סכנה שצרה אחת תסיח את הדעת מהשניה. סכנה זו קשה ביותר לאחר שבכל האסונות שבאו עלינו אנו עומדים מבודדים, ואין לנו להישען אלא על עצמנו.

בספר הלבן קיבלנו מכה מאת ממשלת העם היחיד שהושיט לנו עזרה כעם מאז יצאנו בגולה. במלחמה נדמה היה כאילו אנו עומדים עם בני-ברית, עם כל העמים הלוחמים בהיטלר, אבל גם פה אנו מוּפלים לרעה. אף כי אנו הקרבן הראשון והקרבן הטראגי ביותר של המשטר הנאצי – אין זכותנו האלמנטרית כעם לוחם מוכרת אפילו על ידי העמים הלוחמים לחופש ולזכויות העמים והאנושיות. רק לנו לא ניתן במלחמה זו מעמד של עם ושל בן-ברית.

והטבח – הוא טבח העם היהודי, והעם היהודי בלבד. שמענו דברי השתתפות בצער מכמה ידידים, אבל בדברים אין מצילים ילדים נטבחים. ובאסון האיום, המשולש שבא עלינו, נעזבנו לנפשנו.

אין אנו צריכים ורשאים להתיאש ממצפון האנושיות. בעולם שכולו זדון לא תהיה לנו תקומה. אולם המצפון האנושי לא ישעה אלינו – אם הרצון היהודי והכוח היהודי לא יבואו לידי גילוי. ניעזר אם נעזור לעצמנו.

אך גם העם היהודי בשלמותו אינו בן-חורין לפעול להצלתו. בארצות הכיבוש הנאצי היהודים נתונים בסד, חבושים בצינוק או מוּעלים על הגרדום. וגם בארצות החופש, באימפריה הבריטית, באמריקה, ברוסיה – אין הצבורים היהודים חפשים לפעול כיהודים, כי הם כפופים מדעת ושלא מדעת לרצון עם הרוב ולמדיניות שאינו נובעת מצרכי היהודים ולחוקים שקבעו אחרים. אפילו ברוחם ובנפשם אין הם בני חורין, וודאי שאין ביכלתם – וגם לרוב אין ברצונם לפעול אך ורק כיהודים, מתוך חשבון יהודי וצורך הכלל כפי שיהודי רואה אותו, כשם שעמים אחרים פועלים מתוך חשבונותיהם הם וכפי שהם רואים את האינטרס הכללי.

ויש רק ציבור יהודי אחד קטן, הציבור בארץ, שאינו כפוף לאחרים, למדיניות זרה ולרצונות זרים; ורק פה יכול היהודי להיות יהודי ויהודי בלבד, כמו שהרוסי הוא רוסי והאנגלי הוא אנגלי; והישוב היהודי בארץ הנהו משום כך בבחינת הלב, המנצח על מחזור הדם של הגוף כולו. אין קיום לגוף בלי הלב, ואין קיום נפרד ללב. הישוב היהודי הוא המנצח על ביצוע תוחלת התקומה של כל העם. אין לישוב קיום נפרד מחוץ לתוחלת העם, ואין לתוחלת העם משען נאמן מחוץ לישוב.

בלי העם היהודי מחו"ל אין אנו אלא אחת הגלויות, ולנו צפוי הגורל של יהודי פולין, תימן ועיראק.

אולם כמבצעי חזון התקומה של העם וכגרעין ראשון של עצמאותו במולדת יש לנו מעמד מיוחד, אחריות מיוחדת ויעוד מיוחד – גם כוח ויכולת שאין לכל שאר חלקי העם. בידינו הופקד הפקדון העליון והאחרון של האומה, – ואנו מצוּוים על ערות מיוחדת – כי אנו המצפה, ובעינים פקוחות עלינו להסתכל לכל חזית שממנה נשקפת סכנה או הצלה, כי אנו עומדים בכמה חזיתות.

אנו עומדים עכשיו בתוך מאמץ המלחמה, ואנו עושים גם נסיון נואש להציל את פליטת הגרדום הנאצי, אבל אין אנו רשאים להתעלם מההתנקשות החדשה, או יותר נכון – המחודשת, שבאה עלינו כאן מצד שלטונות הספר הלבן.

יש אומרים: עכשיו אין לנו אלא המלחמה בהיטלר והצלת יהודים מהטבח. על עתידה של הארץ נדון עם בוא ועידת-השלום. ואמנם עכשיו עלינו לגייס מלוא יכלתנו למלחמה בהיטלר ויותר מיכלתנו להצלת יהודים מהטבח. אולם זוהי טענה נפסדת ומסוכנת לחכות לועידת-השלום בהבטחת עתידנו בארץ. ראשית כל: מנין שתתקיים בכלל ועידת שלום? מי הבטיח לנו שבועידת השלום ישמעו את דבר העם היהודי? ומנין הבטחון שאין לו שחר, שבועידת השלום ידונו על ארץ-ישראל?

רק מתוך שיגרת-העבר אנו מדברים עכשיו על ועידת שלום שתבוא אחרי המלחמה.

אפשר להגיד שועידת שלום מתקיימת עכשיו תוך כדי המלחמה. כאשר נפגש צרצ’יל עם רוזבלט בקאזאבלאנקה – היתה זו ססיה של ועידת שלום; כשבא עידן עם לורד הליפקס בשיחה עם קורדל הול בוואשינגטון – היתה זו ססיה של ועידת השלום; כאשר מתכנסים שליחי העולם האנגלו-סכסי עם שליחי רוסיה המועצתית – זו היא ועידת שלום; והסידורים שלאחר המלחמה הולכים ומתוּכנים עכשיו, ולא רק בלונדון ובוואשינגטון ובמוסקבה, אלא גם בקהיר, בבגדד בג’ידה ובירושלים.

ואנו שוכחים גם זאת, שיש בעצם כבר סידור מוכן ומזומן לארץ-ישראל, סידור שנחתם בגושפנקה של משלת אנגליה, ואנגליה היא השלטת בארץ, ויש להניח שהיא תשלוט בארץ גם לאחר המלחמה; ויש מדיניות בריטית מוצהרת, והפעם לא רק על הנייר, אלא מדיניות מבוצעת בארץ בזריזות, בהתמדה ובעקביות – מדיניות הספר הלבן, ולא תועיל לנו התעלמותנו אנו מעובדה זו. סכנה ממשית אינה נעלמת כשמסתירים את הראש בחול.

ועידת השלום מתקיימת והולכת תוך כדי המלחמה וסידורי עתידה של ארץ-ישראל אף הם נעשים והולכים תוך כדי המלחמה; העתיד של הארץ נחרץ על ידי יצירת עובדות – עובדות פוליטיות, צבאיות ומשקיות; בהתאם למדיניות הספר הלבן ארץ-ישראל נעשית והולכת מדינה דו-לאומית – מדינה ערבית-אנגלית עם גיטו ליהודים. כרגע קשה לאוזן יהודית לשמוע שם זה. אולם עוד יותר קשה ההויה של דבר זה; גיטו יהודי הוא בכל מקום שיש בו מיעוט יהודי; כל מיעוט יהודי באשר הוא אינו אלא בני-תערובת שלפעמים יחוסו עליהם ויתנו להם חסות, ולפעמים יפקירו אותם – הכל לפי הצורך של השליטים ושל המרוּבים, אם לביזה, אם לפרעות ואם לטבח, כאשר הופקרו האשוּרים על ידי הברית האנגלו-עיראקית.

אמנם בארץ הדבר הזה אינו כל כך קל. הפיכת היהודים בארץ זו למיעוט פרמננטי, כלומר לגיטו, לא ייעשה בתנאים הקיימים בלי עזרת היהודים עצמם, או לכל הפחות בלי השלמתם הפאסיבית, כי כאן יש כוח יהודי, כוח משקי, מדיני ופיסי, שיש בידיו למנוע את המזימה. והמלאכה של הספר הלבן לא תיעשה – יש צורך לשתף בה את היהודים. שותפות היהודים אינה דרושה בקביעת הנוסחאות המופשטות. רק אנו היהודים להוטים אחרי נוסחאות וסיסמאות. אחרים מסתפקים ביצירת עובדות, והשם שייקרא לעובדות לא איכפת להם ביותר, כי הם אינם יהודים, לא למדו בבית המדרש שלנו; העובדה חשובה להם ולא הנוסחה.

ונעשה עכשיו נסיון לשתף אותנו ביצירת העובדות אשר יבצעו את מדיניות הספר הלבן. והשעה שבחרו למעשה זה היא אמנם שעת-כושר מצוינת.

הם יודעים שאנחנו טרודים מאוד – טרודים באסונות ובמאמצים נואשים, ושלטונות הספר הלבן סבורים – ואולי לא בלי יסוד – שאם יתנו לתכניותיהם שם מצלצל ויפה, תכניות של “מבנה מחוּדש”, לפי התרגום הרשמי, ריקונסטרקשן בלע"ז, שנעים ביותר לאזננו, אוזן יהודים שהקדישו כל חייהם לריקונסטרקשן של ארצם, ובשעה שאנו טרודים במאמצי מלחמה והצלה – בלי שיזכירו אף ברמז שתכניות אלו קשורות לספר הלבן, יתפסו אותנו בלבנו, וביחוד בשעה שאנו עומדים בפרשה של קואופרציה עם אנגליה למרות הספר הלבן; כי אנו עומדים בקואופרציה עם אנגליה הלוחמת ובני בריתה הלוחמים ונמשיך בקואופרציה זו, כי זוהי מלחמתנו לא פחות מאשר מלחמתה של אנגליה או של רוסיה, ושום דבר הנעשה על ידי שלטונות הספר הלבן לא יסיח דעתנו מהסכנה לעולם ולעם היהודי בקיומו של היטלר, ובגופנו ובנפשנו, ובהוננו ובאוננו ניקח חלק במלחמת-מצוה זו, כי אין אנו רוצים ואין אנו רשאים להניח שמלאכתנו תיעשה על ידי אחרים.

וכנראה שמניחים – נדמה לי בלי יסוד – שלא כל כך קל יהיה ליהודים להבחין בין אנגליה הלוחמת בהיטלר ובין שלטונות הספר הלבן, ביחוד אם נותנים למעשי שלטונות אלה שם יפה, שיש בו צליל מלבב בשביל האוזן היהודית, ביחוד בשביל האוזן הציונית – “בנין מחודש” של הארץ.

ביום פרוץ המלחמה, ב-3 לספטמבר, שנת 1939, הכרזנו שהמלחמה אשר הנאצים כפו על אנגליה – אנחנו רואים אותה כמלחמתנו אנו, ואם כי הוּכינו מכה קשה ואכזרית בספר הלבן, ובשום אופן לא נשלים את מדיניותו, אנו מוכנים לתת כל שביכלתנו וברשותנו לאנגליה הלוחמת. לא הסתפקנו בהכרזה. הצענו עזרה ממשית לממשלה פה ובלונדון, אולם ממשלת צ’מברלין בלונדון ופקידות הספר הלבן בירושלים דחו את כל הצעותינו.

בסוף פברואר 1940 ניחתה עלינו מהלומה חדשה – גזירת הקרקע, שאסרה על היהודים במולדתם לרכוש – בין על ידי קניה, בין על ידי חכירה, או שכירות, בין בדרך אחרת, כברת אדמה, או בית, או עץ או מים או זכות למים בכל ארץ-ישראל, מחוץ לערים ומחוץ לשטח קטן על חוף הים. בגזירה חדשה זו גזלו מאתנו אפילו את השוויון בפני החוק וקבעו בארץ הפליה גזעית נגד היהודים, שאינה קיימת בשום מקום באימפריה הבריטית, ואפילו לא בארצות ערב – מחוץ לתימן.

דרשנו אז מהממשלה שלא תפעיל את החוק הזה עד שמשפט בין-לאומי או חבר הלאומים יחווּ את דעתם על כשרותו, והיה לנו על מי להישען, זו היתה גם הדרישה של שני המומחים הגדולים ביותר במשפט האנגלי – שניהם קציני משפט עליונים באימפריה הבריטית – לורד היילשאם וסיר (אז) ג’ון סיימון (עכשיו לורד סיימון), אשר בשעה שהוצעו נגדנו הגבלות קטנות יותר בספר הלבן בשנת 1930 דרשו מהממשלה שלא תפעיל את הספר הלבן עד אשר חבר הלאומים או משפט בין-לאומי בהאג יחווּ את דעתם על כשרותו. אולם לא נענינו, אם כי לא רק אנחנו, אלא כל האופוזיציה בפרלמנט הבריטי מצאה שחוק זה מפר גם את המנדט, וגם את יסודות המשפט האלמנטריים ביותר של העולם האנגלו-סאכסי, ובגלל חוק פסול זה הביעה האופוזיציה בפעם הראשונה אחרי הכרזת המלחמה אי-אמון לממשלת צ’מברליין.

אולם החוק קיבל תוקף בלי סמכות חבר הלאומים ובניגוד למנדט.

ב-18 לנובמבר 1940 באה מהלומה נוספת. בפעם הראשונה תחת שלטון בריטי, נדמה לי בפעם הראשונה לאחר מאות בשנים, נגזר על גירוש יהודים מארצם. ועל איזה יהודים? פליטי חרב הנאצים שנמלטו למולדתם. 1645 פליטים אלה נתפסו באכזריות ונשלחו לארץ גזירה, ורבים מהם כבר מתו מתלאות הגירוש.

לא שכחנו את המכות הללו. לא היינו ראויים לכבוד אנושי אילו היינו שוכחים אותן, אבל לא שכחנו שיש מלחמה, מלחמה בהיטלר, ושאנגליה עומדת בראשה, – אז לבדה, כמעט בודדת, עכשיו יחד עם עמים גדולים אחרים; ואנחנו ראינו חובתנו לעשות מאמץ מלחמתי מכסימאלי, גם צבאי וגם משקי. אם כי שלטונות הספר הלבן עשו הכל למען הניא אותנו ממאמץ זה. אלפים – עכשיו רבבות – מבנינו ובנותינו התגייסו. החקלאים שלנו הגדילו את התוצרת החקלאית לצרכי הצבא. בוני החרושת שלנו עשו נפלאות בתנאים קשים ביותר, מתוך חוסר חומר גלמי, חוסר מכונות, חוסר אמצעי תחבורה, והקימו בסערת המלחמה כמעט באפס-יד חרושת ענפה ורחבה הדרושה למלחמה.

המלחמה טרם נגמרה, אולי גם קצה לא כל כך קרוב, ועתה יידרשו מאמצים אלה גם מהכושי – הכושי עוד לא עשה את מלאכתו עד סופה, ורבים רצו לשכוח הכל, למען נתרכז בלב שלם במאמץ המלחמה, והנה באה אתמול הממשלה והזכירה לנו שוב שהספר הלבן הוא אקטואלי – ואנו חייבים תודה להוד מעלתו הנציב העליון על הזכרה זו.

אמנם רק תמימים יכלו להאמין שסערת המלחמה וצרכיה סילקו – ולוּ זמנית – את ביצוע הספר הלבן. אם אנו איננו דנים עכשיו על עתידות הארץ – אין זה מונע אחרים מלדון עליהם. ויש מו"מ נמרץ בין בגדד וקאהיר, וגי’דה ולונדון וירושלים במשך כל הזמן – בלי לפנות אלינו אמנם, אם לא להתחשב בהדים שמגיעים אלינו ממקורות יהודיים, העושים ביודעים או בלא יודעים את שליחות הספר הלבן ושלטונותיו, כי יש גם יהודים בארץ המנסים להשיא ולשדל אותנו שנסתלק מרעיון עצמאות יהודית, ונסכים להגבלות פוליטיות לעליה יהודית, ונסכים להכניס את ארץ-ישראל תחת שלטון סוריה ועיראק או סעודיה וייקרא לדבר בשם פדרציה, אולם תביעות אלו באות אלינו רק מיהודים. הממשלה לא פנתה אלינו בהצעות ובתביעות ממין זה.

כנראה שהשלטונות סבורים שבביצוע התכניות המדיניות של הספר הלבן אין הם זקוקים לנו; אולם יש גם תוכן משקי במדיניות זו, ומדיניות כלכלית זו לא כל כך קל לבצע בלי הסכם היהודים והשתתפותם, ואתמול הואילו לפנות אלינו ולבקש את השתתפותנו בתיכון “מבנה מחודש” של ארצנו לאחר המלחמה, והדיון על עתידה של הארץ הועמד רשמית ופומבית על הפרק, ואין אנו בני-חורין להיפטר ממנו. אין אנו גם רשאים להתעלם מהתביעה שנשמעה אמש בנאום של הוד מעלתו הנציב העליון.

המעמד הגבוה של הנואם והתוכן הרציני של הנאום מחייבים אותנו לניתוח מדוקדק וגלוי-לב של תעודה זו.

ויש לנתח שני דברים: מה שיש בנאום ומה שאין בו, ושניהם כאחד חשובים. אתחיל קודם מהיש.

מבטיחים לארץ תכנית של פיתוח, ולא רק תכנית, אלא גם ממונה מיוחד על “מבנה מחודש”, שאינו לגמרי בלתי ידוע לנו, לכל הפחות מעברו בארץ זו, והנאום קבע שני דברים: א) תכנית חיובית; ב) סייגים לתכנית.

התכניות החיוביות הן אלו:

  1. בראש ובראשונה – פיתוח השירותים הציבוריים ומתן אפשרויות מורחבות יותר לחינוך בני הנעורים וטיפול בחולים, הכנות לקראת ביטוח לעת זקנה, למקרי מחלה וחוסר עבודה.

  2. לעתידה של החרושת – סלקציה (ברירה) של אותם ענפי התעשיה שיש להם סיכויים ממשיים להתקיים בתנאי השלום – למען השאירם בחיים גם לאחר המלחמה.

  3. הממשלה מבטיחה להמשיך אחרי המלחמה, אמנם לא בצורה טוטאליטארית, את הפיקוח הממשלתי על כמה משטחי הכלכלה בארץ.

  4. הממשלה מכריזה על צורך דחוף בתיכון מערכת השקאה וניקוז, אספקת מים, דירוג ההרים וכדומה “לשם שמירה על המעט שנשאר עוד מאדמת הארץ אחרי שנים רבות של הזנחה וטיפול בלתי מספיק”.

  5. “הבטחת השיווּק של פרי ההדר על צד היותר טוב”. הוד מעלתו אינו מניח מקום לאשליות ומודיע ש“אין להניח כי תכנית זו תוכל להתגשם בשלימות תוך כדי שנים מעטות”.

הסייגים שעמד עליהם הנציב הם מעטים. הסייג הראשי הוא קשי המימון. “הכספים הדרושים לתכנית – או שיבואו מן האמצעים שנצטברו בתוך הארץ גופה או בצורת מלווה מן החוץ, למשל משוק הכספים של לונדון”. הסיכוי למקור כספי שני – למלווה מן החוץ – הוא לדעת הנציב מצומצם, כי ב“שטח זה אנו מתחרים עם מדינות העולם רובן ככולן, ואין לשכוח כי רובן סבלו מן המלחמה לאין ערוך הרבה יותר מארצנו, וצרכיהן של הארצות ההן יהיו באמת צרכים דוחקים עד מאוד, וארצנו לא תוכל לזכות אלא במנת-מלווה מצומצמת עד מאוד”.

עלינו עכשיו לברר לעצמנו מה אומרת תכנית זאת מבחינה יהודית, ואני איני רוצה להתנצל כלל למה אני בוחן אותה מבחינת הישוב היהודי. נבדוק סעיף סעיף.

  1. כפי שהדגיש הנציב העליון תינתן זכות הבכורה בתכנין ה“ריקונסטרקשן” לשירותים ציבוריים, כגון חינוך, בריאות וכדומה. והוד מעלתו לא שכח לציין הפעם ש“הציבור היהודי כבר עשה רבות בשטח זה – הערבי אינו מצויד כה יפה בשטח זה”. וכדרכה בעבר תקדיש הממשלה את אמצעיה לטיפוח השירותים הציבוריים בקרב הערבים, ומקומנו אנו בסעיף זה של תכנית “המבנה המחודש” לא יהיה כל כך חדש – עלינו יוטל להמציא את האמצעים לסיפוק צרכי שכנינו על ידי הפקידות הבריטית…

  2. הסעיף השני – הוא חרושת. סעיף זה נוגע לנו במאוד מאוד, כי החרושת הקיימת בארץ היא ברובה ובעיקרה חרושת יהודית. וכאן נאמרו לנו דברים ברורים: – אין בדעת הממשלה להאדיר ולהרחיב את החרושת, כי “הארץ הזאת היא בעיקר חקלאית”, ומה שהממשלה מתכוננת לעשות לאחר המלחמה היא לקצץ ענפי חרושת אשר לדעתה אין להם קיום בתנאי השלום. ולפקיד מיוחד יימסר לעשות סלקציה של אותם ענפי החרושת שיש להשאירם בחיים ולתת להם חסות ועידוד. “הן אך לשוא – הכריז הוד מעלתו – ניגע אם נרצה לתמוך באופן מלאכותי במפעלי תעשיה שנידונו לכשלון מראש, בתנאי המועקה והלחץ של התקופה שלאחר המלחמה, והרבה יותר עדיף יהיה להפנות את המרץ וכוחות-האדם שבנמצא לשטחים פורים יותר”.

סיר דוגלס הריס, שמוּנה לפני 7 או 8 שנים לפקיד הפיתוח בארץ וגילה את יכלתו הרבה בפיתוח החקלאות – בלי שאיש מאתנו ראה את פרי מאמצי הפיתוח שלו, וגם הצטיין ביחס מסוים למפעלנו היהודי – לו נמסר התפקיד לחרוץ גורל ענפי התעשיה שהקימונו בארץ, אם הם נידונו מראש לכשלון או לא. כל מפעלנו בארץ, גם החקלאי וגם החרשתי, נידון מראש על ידי כמה מומחים, שלא הבינו למה ואיך אנו עושים עבודתנו בארץ, לכשלון, ואין אנו יודעים מהי סמכותו המקצועית ומהו רצונו וכוונתו של פקיד זה ביחס לחרושת יהודית המוקמת בהוננו, ביזמתנו, בעבודתנו בשביל צרכינו ועתידנו.

אין אנו סבורים כלל שארץ זו צריכה להישאר בעיקר ארץ חקלאית, אם כי נכון ציין הנציב שבשעה זו הארץ היא חקלאית בעיקר. כל הארצות האינדוסטריאליות היו בעיקר ארצות חקלאיות בזמן מן הזמנים, ונדמה שגם אנגליה היתה פעם בעיקר ארץ חקלאית, אבל הקימו בה חרושת גדולה והיא קיימת. גם הארץ הזאת היתה ארץ חקלאית, והחקלאות תתפוס גם להבא בחייה מקום חשוב, וגם בהתישבות היהודית ניתנה ותינתן זכות בכורה לחקלאות, אבל פנינו לחרושת, כי אנו זקוקים להרבה מקורות פרנסה ולקליטה של המונים. אולם לאחר המלחמה יש לנו הבטחה של השליט, שפקיד מומחה יקבע אילו בתי חרושת יישארו בחיים ואילו לא.

  1. ואשר לפיקוח הממשלתי המובטח לנו לאחר המלחמה, “אם כי לא בצורה טוטאליטארית” – אין אנו יכולים להעלים את דאגתנו החמורה שפיקוח זה מופנה לכבילת יזמתנו המשקית ולהצרת צעדי התישבותנו. צרכי המלחמה מחייבים פיקוח, כשם שהם מחייבים צנזורה. אבל לא תמיד מכוּון הפיקוח רק לסיפוק צרכי המלחמה. ביצוע מדיניות הספר הלבן מדריך את הממשלה אולי הרבה יותר ממדיניות המלחמה. כשם שבהפעלת הצנזורה אין הממשלה מסתפקת באיסור פירסומים שיש בהם חשש מנזק מלחמתי – אלא מנצלת את סמכותה המלחמתית המורחבת לדכא ביטוי יהודי וציוני חפשי. והפיקוח הממשלתי שיימשך גם לאחר המלחמה – אין אנו יכולים לראות בו כל טעם וצורך, לעומת זאת יש לנו יסוד מספיק לחשוש שהכוונה היא המשכת הכבילה של היזמה היהודית וחניקת “הבית הלאומי”.

  2. תכניות של השקאה, ניקוז, אספקת מים ודירוג. בסעיף זה יכולה להיות ברכה גם ליהודים, גם לערבים וגם לארץ בכללה.

והפעם לא פירט הוד מעלתו שהדבר מכוון בעיקר לערבים, כשם שעשה זאת ביחס לשירותים הציבוריים. אבחנה זו בסעיף זה אינה נחוצה, כי מפברואר 1940 קיים חוק שלפיו מוגבלים היהודים בישיבתם רק לערים ולשטח קטן של חוף הים, שאינם זקוקים לדירוג וליעור ולניקוז ולכל שאר הדברים הטובים המובטחים בסעיף זה, ותכניות הממשלה לפיתוח חקלאי – אם תתגשמנה – מכוונות בעיקר לשטח האדמה האסור ליהודים בהנאה, כי שטח ההרים וערבות הנגב ובקעת הירדן ועמק יזרעאל נסגרו בפני יהודים, ושוב יהיה תפקידנו בסעיף זה להספיק אמצעים לסיר דוגלס האריס לסדר השקאה, דירוג ויעור – אולם אסור יהיה לנו ליהנות מההרים המודרגים והמיוערים ומהאדמה המושקה, כי בשטח זה ( כ-97% מכל ארץ-ישראל המערבית) אסור ליהודי אפילו לשכור דירה, ובזמן האחרון נעשה חוק חדש שעל פיו גם אסור ליהודי אפילו להיכנס ולטייל באותו איזור ברובו, מחוץ לכבישים שעדיין הותרו לנו מעבר ל“תחום המושב”.

אולם גם לגבי השטח “הערבי” נתבשרנו, שאין אנו צריכים לחכות לתכניות אשר יכשירו את השטחים השוממים רחבי-הידים בנגב ובהרים ובבקעת הירדן, כי הוד מעלתו מצא לנכון לפרש שתכניות ההשקאה והניקוז ודומיהן הן “לשם שמירה על המעט שנשאר עוד מאדמת הארץ אחרי שנים רבות של הזנחה וטיפול בלתי מספיק. שאם לא נעשה זאת תלך בעית הצפיפות הלוך והחריף עד כדי סכנה”.

לסייג ונימוק רב-משמעות זה עוד נשוב בסוף דברינו, אבל מקודם נברר קצת את דבר האמצעים לתכנית “המבנה המחודש”.

לפי דעת הממשלה לא יבוא הון חיצוני לאחר המלחמה לצרכי פיתוח הארץ, כי העליה היהודית תיפסק בהתאם לספר הלבן, והעליה היהודית היתה כמעט המקור היחיד להזרמת הון לארץ. אין הממשלה גם סבורה שלפיתוח הארץ יושג מלווה חיצוני, כי יש לדעתה ארצות יותר נצרכות אשר “סבלו לאין ערוך הרבה יותר מאשר סבלה ארצנו”. העובדה שיש עם אחד אשר סבל לאין ערוך יותר מכל העמים ולעם הזה יש איזו שייכות וקשר לארץ זו וגם עד עכשיו מילא עם זה בפיתוח הארץ את התפקיד הראשי וכמעט היחידי – אין הנציב העליון כמובן מכניס בחשבון, כי הוא נאמן לספר הלבן ומכוון לנתק את הקשר הזה ולהפריד הפרדה מוחלטת בין שאלת ארץ-ישראל ובין שאלת העם היהודי.

והכספים לתכנית הפיתוח של הממשלה – וראינו כבר למי תכנית זו מכוונת, אם בכלל היא עלולה להתגשם – צריכים לבוא “מכספים שנאגרו בתוך הארץ גופה”. איני איקונומיסט, ועוד פחות מזה אני פיננסיסט, אבל אני יושב בארץ למעלה מ-36 שנה ולא שמעתי על כספים שנאגרו בארץ הזאת – מלבד העודף, למעלה מחמשה מיליון לא"י, שצברה הממשלה לפני שנים אחדות ממסי היהודים, – ואני יודע לעומת זאת על הון רב שהוכנס ארצה על ידי העולים היהודים ועל ידי קרנות ומוסדות יהודים.

רק מעט מהפקדונות הנמצאים בבנקים בארץ הם פרי האגירה הפנימית. בראשם ורובם אלה הם פקדונות העולים היהודים – מפולין, מאַמריקה, מבוכרה, מאנגליה, מגרמניה ומכל שאר הארצות אשר פליטי ישראל יכלו להציל קצת מהונם והעלוהו ארצה. להון זה נועד על ידי ממשלתנו התפקיד לבצע את תכנית ה“ריקונסטרקשן” בתחומי הספר הלבן.

דרך אגב שמענו גם נבואה על חוסר עבודה הצפוי לארץ זו בתום המלחמה, ונבואה זו יש לה על מה לסמוך: מכיוון שממשלתנו בונה את תכניותיה על יסוד הספר הלבן – הרי לאחר שיבואו לארץ 29,000 הילדים ומלוויהם, שהבטיח לפני שבועות אחדים מיניסטר המושבות – יבוא הפסק גמור של העליה היהודית ושערי הארץ ייסגרו בהחלט בפני יהודים, וחוסר עליה עלול בלי ספק לגרום לחוסר עבודה, והמוצא היחיד שהממשלה רואה הוא בבנינים, כי החרושת תקוצץ, וההתישבות הנוספת של יהודים תיפסק, אולם את הבנין מניחה הממשלה בעיקר ליזמה הפרטית.

ואם כי אין הממשלה מתחייבת לקבל על עצמה עול מחוסרי-העבודה היא מוצאת לנחוץ להזהיר מבעוד זמן על חוסר העבודה שיפרוץ בארץ זו לאחר המלחמה, לעקור מלב תמימים את הדעה שארץ זו עלולה לשמש מקום מקלט לשארית ישראל.

אולם בנאומו של הנציב העליון שמענו אזהרה עוד יותר חמורה. בפרק על תכניות הפיתוח החקלאי סיפר לנו הוד מעלתו כי בארץ זו יש בעית צפיפות חקלאית “העלולה ללכת ולהחריף עד כדי סכנה”.

אמנם הוד מעלתו לא אמר את הדבר בשם אומרו, אבל שמענו כבר על “צפיפות” זו מפי אבי הספר הלבן עצמו, מר מלקולם מקדונלד, בנאום אשר נאם ביום 6 למרס 1940 בבית הנבחרים הבריטי, כשהגן על גזירת הקרקע, והוא סיפר אז למאות הצירים בפרלמנט, אשר אף פעם לא היו בארץ, שהשטח שנאסר על היהודים, כגון הנגב, הוא צפוף באוכלוסין, ויש שם חוסר עבודה וחוסר קרקע – והרוב בפרלמנט שאינו מכיר את תנאי הארץ – בלע את הבדותה הזידונה שיצאה מפי המיניסטר. אולם יש להצטער שמומחי הממשלה הטעו את הוד מעלתו הנציב באינפורמציה תמוהה זו. – האם אין יודעים מומחי הממשלה שבארץ זו – בארץ-ישראל המערבית בלבד – יותר משני שלישי אדמתה אינם מעובדים ואינם מיושבים ועומדים בשממונם ובעזוּבתם זה מאות בשנים? האמנם נעלם מעיני המומחים האלה שכל חציה הדרומי של הארץ, למעלה מארבעה עשר מיליון דונם, אין בו אף נקודה אחת, לא עירונית ולא כפרית, ומלבד אלפים אחדים של בידוּאים הוא ריק לגמרי מתושבים?

אולם החשוב בנאום זה ששמענו אמש הוא לא מה שנאמר, אלא מה שלא נאמר בו, ומתוך בירור החסר יתבררו לנו גם הדברים התמוהים במה שנאמר.

זו לא היתה אימפרוביזציה, אלא נאום שקול של שליט, ולא על נושא פחות-ערך, אלא על עתידה של הארץ לאחר המלחמה, ובנאום זה היתה התעלמות מדברים “קטנים” אחדים: מהמעמד המיוחד של ארץ זו, ממציאותה היחידה במינה, מהזיקה שיש לה בעבר ובעתיד לעם היהודי, מההתחייבויות המיוחדות אשר קיבלה על עצמה ממשלת המנדט, מהזכויות של הבית הלאומי, מהקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ, שקדם לקיסרות הבריטית, מהאסון הנורא אשר לעם היהודי, הגדול לאין ערוך מכל מה שקרה לעם אחר, ועל המקום שארץ זו תופסת בחיי עם זה ובתקוות חייו; מהמפעל הריקונסטרוקטיבי שעם זה ביצע עד עכשיו בארץ ומהיכולת שגילה להפרות שממות הארץ, מהברכה הגדולה שהמפעל הציוני הביא לארץ ולכל תושביה – על כל אלה עבר השליט בשתיקה מחושבת ורבת-משמעות.

נאום זה אפשר היה להשמיעו בסודן, בטאנגאנאיקה – כאן לא יכירהו מקומו.

כשאתה קורא נאום זה נדמה כאילו שליטי הארץ לא פתחו אף פעם את ספר התנ“ך, לא שמעו מעולם על הצהרת בלפור, לא קראו מימיהם את סעיפי המנדט, לא בקרו בחייהם במושבה יהודית ולא נפגשו חלילה עם חלוץ יהודי – וכמובן שלא שמעו על קיומה של הסוכנות היהודית לא”י שהוטל עליה מטעם המנדט “לסייע ולהשתתף בפיתוח הארץ”.

אנחנו איננו צריכים להיות כפויי-טובה על המחמאות שחילקו לנו בנאום זה – מחמאה לעירית תל-אביב על פעולת ההכנה שלה, מחמאה לציבור היהודי שעשה רבות בשטח השירותים הציבוריים: חינוך, בריאות וכדומה, ומתוך הכרת טובה נהיה גלויי-לב ונגיד לממשלה דברים גלויים וברורים, שלא תהיה שום קואופרציה בינינו ובין שלטונות הספר הלבן, לא עכשיו ולא לאחר המלחמה; לא ניתן יד לביצוע התכניות שהוכרז עליהן אתמול, כי כל התכניות הללו בנויות על הפסקת העליה היהודית, על סגירת היהודים בתחום מושב, על ביצוע המשטר של הספר הלבן – על גזילת זכות המולדת מהעם היהודי, ומשום כך הלחם נלחם בספר הלבן ובכל הכרוך בו עד חרמה.

אנו בטוחים כי תכנית “קונסטרוקטיבית” זו כביכול בנויה על הנחה כוזבת ביסודה. ארץ זו מתוך יכלתה ואמצעיה הפנימיים בלבד לא תקומם הריסותיה ולא תפריח שממתה. אדמת הארץ, כפי שציין הנציב, היא מוזנחה ועזובה, לא רק הרבה שנים, אלא הרבה מאות בשנים, מאז הרחיקו אותנו מארצנו, ואם קמו בארץ בששים השנים האחרונות מפעלי חקלאות וחרושת הרי נבנו על ידי שבי-ציון. לא אמצעים שנצברו בארץ – אלא הון חלוצי ועבודה חלוצית נושאי חזון התקומה היהודית בנו את פתח תקוה על ביצות הירקון ואת ראשון לציון על חולות עין-הקורא ואת מוצא על סלעי ירושלים ואת חניתא על טרשי הגליל והפריחו את העמק העזוב והמוזנח, והקימו את מפעלי החשמל והאשלג, ובנו בתי החרושת של נשר ולודזיה, אתא ועסיס, ויסדו כמה עשרות ומאות כפרים ובתי חרושת.

בשום אחת מהארצות השכנות, לא במצרים ולא בסוריה, לא בעבר הירדן ולא בעיראק, לא נעשה בעשרים השנים האחרונות להרמת החקלאות ולפיתוח החרושת כאשר נעשה בארץ זו, והדבר נעשה לא על ידי הממשלה – אלא על ידי העליה וההתישבות היהודית. ולא בהון שנצבר בארץ – אלא בקרן הקיימת וקרן היסוד, בכספי פיק"א ובהון יהודי פרטי שהוזרמו עם העליה היהודית ארצה, ולא על פי תכניות השליטים אלא ביזמה ובהתלהבות ובשקידה ובעבודה החלוצית של נושאי חזון התקומה היהודית. ובלי העליה היהודית לא תעשה הממשלה לאחר המלחמה כאשר לא עשתה לפניה.

השליטים לא שאלו את עצמם מדוע היתה אדמת הארץ נתונה “בהזנחה וטיפול בלתי מספיק”. הבה נגלה להם את הסוד. ארץ-ישראל המערבית – כארץ ישראל המזרחית, כסוריה ועיראק, אינה סובלת מצפיפות של אוכלוסין, אלא מחוסר-אוכלוסין. לאוכלוסין הקיימים יש כנראה כל כך הרבה אדמה עד שהם במשך הרבה שנים הרשו לעצמם להזניח את האדמה ולטפל רק במעט. והם יוסיפו לעשות זאת גם להבא – גם אחרי הכרזה על מבנה מחודש ומינוּי של סיר דוגלס האריס – כי עוד לפני שמונה שנים כמדומה נתמנה מומחה זה למשרת קצין הפיתוח – ועד היום לא ראינו את הכפרים אשר פיתח והביצות אשר ייבש וההרים אשר ייער ודירג וההשקאות אשר התקין – אם כי במשך הזמן הזה נעשו מפעלים כאלה בארץ, אבל בלא עזרת המומחה הרשמי לפיתוח, אלא למרות האובסטרוקציה המתמדת שלו ושל חבריו בשלטון.

אנחנו לא נשתף פעולה עם תכניות הכרוכות במדיניות הספר הלבן, אולם הדאגה לפיתוח הארץ ועתידה המשקי קרוב ללבנו בוודאי לא פחות מאשר ללב השליט. ואנו עוסקים בתיכון לאחר המלחמה בטרם שמענו את ההכרזה על “מבנה מחודש” מטעם הממשלה. אולם התיכון שלנו שונה מזה של הממשלה ובנוי על שתי עובדות יסוד:

  1. שאדמת הארץ הזאת ברובה הגדול היא שוממה. למעלה משמונה עשר מיליון דונם בארץ-ישראל המערבית בלבד הם פנויים ולא מעובדים כלל, וגם שמונת המיליונים התפוסים – אדמתם מעובדת רק למחצה, לשליש ולרביע, וכאשר הוכחנו במפעלנו ההתישבותי עד עכשיו – יש מקום גם בשטח המיושב והמעובד לאינטנסיפיקציה משקית ולציפוף אוכלוסין; ובניצול כל מקורות המים המרובים: מי גשמים, נהרות, מעינות ומי תהום אפשר להשקות ולהפריח מיליוני דונמים חדשים ולהושיב מאות אלפים מתישבים נוספים על הקרקע ועל ידם פי כמה וכמה מתישבים שיתפרנסו ממלאכה וחרושת וים.

  2. שיש עם אחד בעולם מחוסר מולדת וקרקע, הקשור מאז היותו, לארץ-קדומים זו, ואין לו תיקון וגאולה אלא בחזירתו ובהתערותו במולדת-מכורתו. ואם תהיה בידו פיסת-נייר רשמית שקוראים לה רשיון עליה ואם לא – שוֹב ישוּב הנה, כי לארצו הוא שב, ועליתו היא בזכות ולא בחסד, כאשר כבר קבע ואישר זאת העם האנגלי יחד עם כל העולם התרבותי לרבות גם נציגי העם הערבי בסוף מלחמת-העולם הראשונה. והאסון האיום שבא עכשיו על עם זה ייהפך למנוף אדיר של יצירה ובנין! אם יינתן לו הסדן של מולדת ותחושל עצמאותו של עם בן-חורין.

וגם לפנינו עמדה שאלת המימון, ואנחנו יודעים שבארץ זו אין כסף, הארץ היא דלה, אנחנו יודעים גם שרוב העם היהודי נחרב עכשיו ונתרושש עד היסוד, אבל יש עוד בכמה ארצות הון יהודי, ואנחנו גם מצפים למלווה בין-לאומי. אם נכונים דברי הנציב שלגבי מלווה קודמים אלה שסבלו יותר מאחרים, הרי אין בעולם עם שסבל יותר מאתנו, שסבל כמונו. אנחנו לא מבקשים נדבה; יש לנו נסיון בארץ, ואנחנו יודעים שבמפעלנו יש ברכה, שהוא נושא פירות, ונושא את עצמו וההון שנשקע בבנין הארץ – יחזור עשרת מונים.

בתכניות אלו אנחנו עוסקים, ונשמח לשתף פעולה עם כל ישרי-לב למען גאולת עם ישראל ולמען טובת הארץ – לטובת כל תושביה; אבל אנחנו דוחים את ההנחה שכאילו יש עוד רק מעט אדמה שאפשר להשביח. שלושת רבעים של אדמת הארץ הזאת מצפים לגואלם. אנחנו דוחים את ההנחה כאילו יש כאן צפיפות אוכלוסין. ארץ זו סובלת מחוסר אוכלוסיה.

תכניתנו היא פיתוח מכסימלי של הארץ – בחקלאות, בחרושת, בים; למען הכשיר עליה מכסימלית בזמן הקצר ביותר – ולשם כך מלווה בין-לאומי ולשם כך משטר חדש, שיהא לו הכשרון, הרצון, השקידה וההתלהבות וגם החזון – לקומם הריסות אומה ומולדת. משטר זר – ולוּ גם החרוץ ביותר – לא יעשה מלאכה זו. פקידים שאתמול היו בטנגאנאיקה, היום בארץ-ישראל, ומחר – בסוּדאן, שאין להם קשר אמיתי לא לארץ ולא לתושביה, לא לעברה ולא לעתידה, הם לא יחדשו את מבנה הארץ ולא יקדמו את יושביה. מלאכה גדולה וכבדה זו לא תיעשה אלא על ידי משטר המזדהה בנפשו ובגופו ובמאודו עם בנין הארץ ותקומת עמה.

והנסיון של עשרים וחמש השנים האחרונות יוכיח. היתה כאן פקידות בריטית, הוטל עליה לסייע להקמת הבית הלאומי העברי. יש לה נסיון התישבותי ומיישב כאשר אין אולי לשום עם אחר בעולם. היה בידה כל הכוח – והיא נכשלה; ואנחנו היהודים – בלא שלטון, בלא כוח, בלא נסיון, כמעט גם בלא אמצעים – עשינו והצלחנו. כי לנו היה החזון ההיסטורי והצורך והרצון לביצועו. ואנחנו מאמינים בתיכון שלנו, וכופרים בתיכון של השליטים. בין תכניתנו ובין תכניותיהם רובצת תהום – הספר הלבן מפריד בינינו.

ולא נניח כל מקום לאשלית שוא: שום השלמה לא תיתכן.

יש אולי ריאליסטים בתוכנו, כמו שנמצאו “ריאליסטים” בנורווגיה שאמרו: היטלר זה אולי דבר רע והעצמאות הנורווגית היא דבר טוב, אבל עלינו לראות את העובדות כמו שהן, והעובדה היא שהיטלר הוא כוח ומנצח. לא רק בנורווגיה היו “ריאליסטים”, אפילו באנגליה היו “ריאליסטים” שקראו להשלמה עם היטלר. ולא ייפלא אם גם בתוכנו יש “ריאליסטים” האומרים: הספר הלבן הוא עובדה, שלטון זה הוא כוח, ועלינו להשלים עם “המציאות”; “ריאליסטים” אלה מוכי-סנוורים, וסבורים שפיסת-נייר חזקה ממציאות היסטורית של מצוקת עם ורצון תקומה וערגת-מולדת וחזון-גאולה.

הניגוד שבין הספר הלבן ובין רצון החיים של עם ישראל אינו מוכרח להיות ניגוד בינינו ובין אנגליה. לא רק בתקופת המלחמה נשתף פעולה עם אנגליה הלוחמת, אני מניח ואני מקוה שקואופרציה זו תימשך גם לאחר המלחמה, לשם פתרון אחת השאלות הכאובות ביותר בעולם. אפס למען אשר תקום קואופרציה זו יש להרוס כל אשליה על קואופרציה בינינו ובין הספר הלבן, הגוזל זכות מולדת ועצמאות מהעם היהודי.

בועידת לונדון בתחילת שנת 1939 הודיעו לנו בפעם הראשונה על תכניות הספר הלבן; המשלחת היהודית בועידה זו לא היתה מורכבת מבאי-כוח ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בלבד; היו שם גם באי-כוח “אגודת ישראל”, והיו גם חברים יהודים של בית-הלורדים האנגלי. ומשלחת זו הודיעה פה-אחד לממשלת הוד מלכותו שהעם היהודי לא יתן יד לביצוע תכניות אלו ולא ישתף פעולה עם הממשלה…

וכשנתפרסם הספר הלבן במאי 1939 הודיעה הסוכנות היהודית:

“ממשלת המנדט הכריזה בספר הלבן על מדיניות חדשה בא”י האומרת:

לקפח את זכות העם היהודי להקים שוב את ביתו הלאומי במולדתו העתיקה, למסור את שלטון הארץ לרוב הערבי הנוכחי, להסגיר לשלטון זה את גורל הישוב היהודי, להפסיק עליה יהודית לאחר שהיהודים יגיעו לשליש האוכלוסים ולהקים לאזרחים היהודים במולדתם גיטו טריטוריאלי.

העם היהודי רואה במדיניות זו של הפרת-אמוּנים כניעה בפני הטירור הערבי, הסגרת ידידי אנגליה בידי אויביה, כריית תהום בין יהודים וערבים וערעור כל סיכוי לשלום בארץ.

העם היהודי לא ישלים את מדיניות זו.

המשטר החדש, המוכרז בספר הלבן לא יהיה אלא משטר של כפיה, מחוסר כל יסוד מוסרי ומתנגד למשפט הבין-לאומי, ולא יוּקם אלא בכוח הזרוע.

הועדה המלכותית, אשר הספר הלבן כאילוּ מסתמך עליה, הצביעה כבר על הסכנות הכרוכות במשטר מעין זה:

“בהיות היהודים משוכנעים ששלטון ערבי יעשה לאל כל מאמציהם ושאיפותיהם, ששלטון זר יהפוך את הבית הלאומי לגיטו חנוּק ורב סכנות, הרי יש להניח שהם יבחרו להילחם מאשר להיכנע לשלטון זה. ולדכא התקוממות יהודית נגד מדיניות בריטית יהיה תפקיד בלתי נעים ממש כדיכוי מרד ערבי”.

הספר הלבן התעלם מאזהרה זו.

אין לעם היהודי ריב עם העם הערבי, ומפעל גאולתו אינו פוגע בקיוּמם וצרכיהם של עמי ערב. אין העם הערבי מחוסר מולדת וקרקע כעם היהודי, ואין בניו זקוקים לעליה.

ההתישבות היהודית היתה לברכה לארץ ולכל תושביה, ובמידה שהצהרת בלפור סייעה לנצחון הצבא הבריטי – בה במידה סייעה להשתחררות עמי ערב, כאשר העידה על כך הועדה הממלכתית.

העם היהודי גילה רצונו לשלום אפילו בשנות מהומות, ולא נגרר אחרי הפרובוקציה הממושכה של הטירור הערבי. אבל העם היהודי לא נכנע לטירור ולא ייכנע לו, גם לאחר שממשלת המנדט החליטה לפצות את הטירוריסטים בהסגרת הבית הלאומי.

בשעת צרה לישראל שלא היה משלה אומרת הממשלה האנגלית לכרות את תקותו האחרונה ולחסום בפניו את הדרך למולדתו.

זוהי מכה אכזרית. היא קשה ביותר מפני שהיא באה מאת ממשלה של עם גדול שהושיט עזרתו לעם היהודי ושכוחו בעולם נשען על פרסטיז’ה מוסרית ושמירת אמונים בין-לאומיים.

מכה זו לא תכניע את העם היהודי. הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארצו לא יינתק. העם היהודי לא ישלים עם נעילת שערי מולדתו בפני בניו, ולא יתן להפוך את ביתו הלאומי לגיטו.

חלוצי ישראל שגילו במשך שלושה דורות כוחם בבנין ארצם הנשמה – יגלו מעכשיו כוחם גם בהגנה על העליה, המולדת והקוממיות היהודית".

זוהי תשובתנו האחת.

המלצות קוראים
תגיות