הַרְבֵּה צַעֲצוּעִים קִבְּלָה עָפְרָה הַשְּׁחַרְחֹרֶת, כַּאֲשֶׁר מָלְאוּ לָהּ אַרְבַּע שָׁנִים: דֹּב גְּדוֹל, דֹּב קָטָן, כֶּלֶב מְסֻלְסָל, שָׁפָן לָבָן וְעוֹד צַעֲצוּעִים. עָפְרָה שָׂמְחָה מְאֹד עַל הַמַּתָּנוֹת הַיָּפוֹת וּשְׁתֵּי עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת הִבְרִיקוּ מֵאֹשֶׁר. בְּיִחוּד שָׂמְחָה עָפְרָה עַל הַבֻּבָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁקִּבְּלָה מֵאֵת סָבְתָא. זוֹ הָיְתָה בֻּבָּה יָפָה מְאֹד. הִיא הָיְתָה לְבוּשָׁה שִׂמְלַת מֶשִׁי כְּחֻלָּה, חֲבוּשָׁה מִגְבַּעַת קַשׁ מְקֻשֶּׁטֶת פְּרָחִים אֲדֻמִּים וּנְעוּלָה נַעֲלַיִם לְבָנוֹת וְנֶחְמָדוֹת. הַבֻּבָּה הַזֹּאת יָכְלָה לִפְקֹחַ וְלַעֲצֹם אֶת עֵינֶיהָ וְיָדְעָה גַּם “לְדַבֵּר”. אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָלְכוּ הָאוֹרְחִים, לָקְחָה עָפְרָה אֶת הַבֻּבָּה עַל זְרוֹעוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהּ:
“אַתְּ יוֹדַעַת – שְׁמִי עָפְרָה. וּמַה שְּׁמֵךְ אַתְּ?”
“רוּתִי”, עָנְתָה הַבֻּבָּה.
“אֲנַחְנוּ נִהְיֶה חֲבֵרוֹת טוֹבוֹת,” אָמְרָה עָפְרָה, “אֲבָל אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּדַבְּרִי רַק אִתִּי; אַל תְּדַבְּרִי עִם יְלָדוֹת אֲחֵרוֹת. טוֹב?”
“טוֹב”, עָנְתָה הַבֻּבָּה.
“הַלַּיְלָה תִּישְׁנִי עִמָּדִי, רוּתִי”, אָמְרָה עָפְרָה, “טוֹב?”
“טוֹב”, עָנְתָה רוּתִי.
“אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ מְאֹד”, אָמְרָה עָפְרָה.
“גַּם אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ”, אָמְרָה רוּתִי.
וְהִנֵּה נִכְנְסָה אֵם עָפְרָה לַחֲדַר הַיְלָדִים.
“עִם מִי אַתְּ מְדַבֶּרֶת פֹּה?” שָׁאֲלָה הָאֵם.
“עִם רוּתִי”.
“מִי זֹאת רוּתִי?”
“הַבֻּבָּה הַחֲדָשָׁה”.
“מִי אָמַר לָךְ, שֶׁשְּׁמָהּ רוּתִי?”
“הִיא אָמְרָה לִי”.
“הַאִם הִיא יוֹדַעַת לְדַבֵּר?”
“בְּוַדַּאי! הֲלֹא אַתְּ בְּעַצְמֵךְ אָמַרְתְּ לִי, שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת”.
"חָשַׁבְתִּי, שֶׁהִיא יוֹדַעַת לֵאמֹר רַק ‘אִמָּא’ ".
“לֹא, הִיא יוֹדַעַת עוֹד הַרְבֵּה מִלִּים”.
“כָּכָה? אֲנִי רוֹצָה לִשְׁמֹעַ, אֵיךְ הִיא מְדַבֶּרֶת… רוּתִי, אַתְּ יוֹדַעַת לְדַבֵּר?”
רוּתִי לֹא עָנְתָה וְעָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ.
“לֹא, אִמָּא”, אָמְרָה עָפְרָה, “אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתָהּ. הִיא מִתְבַּיֶּשֶׁת לְדַבֵּר אִתָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ גְּדוֹלָה. הִיא אוֹהֶבֶת לְדַבֵּר רַק אִתִּי”.
“טוֹב”, אָמְרָה הָאֵם, “לֹא אַפְרִיעַ אֶתְכֶן. דַּבֵּרְנָה בֵּינֵיכֶן”.
כַּאֲשֶׁר יָצְאָה הָאֵם, לָקְחָה עָפְרָה אֶת הַבֻּבָּה עַל זְרוֹעוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהּ בְּחִבָּה:
“אִמָּא כְּבָר יָצְאָה. אַתְּ יְכוֹלָה לִפְקֹחַ אֶת עֵינַיִךְ. כָּכָה. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ מְאֹד, רוּתִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ חֲכָמָה מְאֹד. בּוֹאִי וְאֶתֵּן לָךְ נְשִׁיקָה”.
וְעָפְרָה נָשְׁקָה עַל רֹאשׁ הַבֻּבָּה.
“אַתְּ יוֹדַעַת, רוּתִי”, אָמְרָה עָפְרָה, “מַדּוּעַ אֲנִי מְנַשֶּׁקֶת לָךְ עַל הָרֹאשׁ? מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְנַשֵּׁק בַּלְּחָיַיִם וּבַפֶּה. אִמָּא אוֹמֶרֶת, כִּי זֶה לֹא בָּרִיא. הַנְּשִׁיקָה יְכוֹלָה לְהַזִּיק: הַצֶּבַע שֶׁל הַלְּחָיַיִם יָכוֹל לְהִתְקַלְקֵל. אַתְּ מְבִינָה?”
“כֵּן”, עָנְתָה רוּתִי.
“עַכְשָׁו נְשַׂחֵק מְעַט בַּצַּעֲצוּעִים שֶׁלָּנוּ, טוֹב?”
“טוֹב”, הִסְכִּימָה רוּתִי.
וְעָפְרָה הוֹשִׁיבָה אֶת רוּתִי עַל כִּסֵּא וְהִתְחִילָה לְסַדֵּר אֶת הַצַּעֲצוּעִים.
“אַתְּ רוֹאָה, רוּתִי”, בֵּאֲרָה לָהּ עָפְרָה, “זֶה שָׁפָן. יֵשׁ לוֹ אָזְנַיִם אֲרֻכּוֹת וּמַצְחִיקוֹת. הוּא פַּחְדָן גָּדוֹל. כַּאֲשֶׁר הוּא שׁוֹמֵעַ רַעַשׁ קַל, מִיָּד הוּא בּוֹרֵחַ. חַ-חַ-חַ!… וְזֶה – דֹּב. הַדֹּב לַקְקָן גָּדוֹל. הוּא אוֹהֵב דְּבַשׁ. הִנֵּה אֶמְשֹׁךְ בַּטַּבַּעַת שֶׁעַל גַּבּוֹ וְהוּא יֹאמַר ‘בּוּ!’ אַל תִּפְחֲדִי, רוּתִי. גַּם אֲנִי אֵינֶנִּי מְפַחֶדֶת… וְזֶה – כֶּלֶב. הַבִּיטִי, אֵיזוֹ שְׂעָרוֹת מְסֻלְסָלוֹת אֶצְלוֹ: יֵשׁ לוֹ תַּלְתַּלִים, כְּמוֹ אֶצְלֵךְ וּכְמוֹ אֶצְלִי. זֶה יָפֶה מְאֹד. גַּם אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה יָפֶה. אֲנַחְנוּ נִקְרָא לוֹ ‘תַּלְתָּל’. טוֹב?”
“טוֹב”, הִסְכִּימָה רוּתִי.
“צָרִיךְ לִקְשֹׁר סֶרֶט לְצַוָּארוֹ”, אָמְרָה עָפְרָה “לֹא כֵן?”
“כֵּן”, עָנְתָה רוּתִי.
וְעָפְרָה הֵסִירָה סֶרֶט אָדֹם מִקֻּפְסַת שׁוֹקוֹלָד וְקָשְׁרָה אוֹתוֹ לְצַוַּאר “תַּלְתָּל”.
“אַתְּ יוֹדַעַת, מַדּוּעַ אֲנִי קוֹשֶׁרֶת לוֹ סֶרֶט?”
“מַדּוּעַ”? שָׁאֲלָה רוּתִי.
“מִפְּנֵי שֶׁכֶּלֶב אָסוּר לוֹ לָלֶכֶת בְּלִי סֶרֶט. הָיָה לִי פַּעַם כֶּלֶב קָטָן, כֶּלֶב חָי. גַּם שְׁמוֹ הָיָה ‘תַּלְתָּל’, כִּי גַּם לוֹ הָיוּ תַּלְתַּלִים. פַּעַם יָצָא תַּלְתָּל לָרְחוֹב בְּלִי רְשׁוּת. אָסוּר לָלֶכֶת בְּלִי רְשׁוּת – וְהוּא הָלָךְ. בָּא כַּלְבָּן וְשָׂם אוֹתוֹ בַּעֲגָלָה שֶׁל כְּלָבִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה סֶרֶט עַל צַוָּארוֹ. מֵאָז לֹא רָאִיתִי עוֹד אֶת ‘תַּלְתָּל’… אוֹ, הִנֵּה מַגְהֵץ קָטָן! אֲנִי אֲגַהֵץ בּוֹ אֶת הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּךְ, טוֹב?”
“טוֹב”, עָנְתָה רוּתִי.
“אַתְּ יוֹדַעַת, רוּתִי”, אָמְרָה עָפְרָה, “אֲנִי לוֹמֶדֶת בַּגָּן. שָׁם אֲנִי מְשַׂחֶקֶת, רוֹקֶדֶת וְשָׁרָה. אֲנִי יוֹדַעַת לְסַפֵּר גַּם סִפּוּרִים. אִם אַתְּ רוֹצָה, אֲסַפֵּר לָךְ סִפּוּר קָטָן, שֶׁלָּמַדְתִּי בַּגָּן. לְסַפֵּר?”
“סַפֵּרִי!” הִסְכִּימָה רוּתִי.
עָפְרָה עָמְדָה בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר, פָּשְׁטָה אֶת יָדֶיהָ לִצְדָדִים, הֵנִיעָה אוֹתָן כְּצִפּוֹר, הַפּוֹרֶשֶׂת אֶת כְּנָפֶיהָ לָעוּף וְסִפֵּרָה:
“אֲנִי צִפּוֹר קְטַנָּה וְלִי שְׁתֵּי כְּנָפַיִם. וַאֲנִי עָפָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, לְמַטָּה וּלְמָעְלָה. בַּבֹּקֶר אֲנִי מְצַפְצֶפֶת: צִיף, צִיף, צִיף! וּבָעֶרֶב אֲנִי יְשֵׁנָה: הַס, הַס, הָס!”
וְעָפְרָה שָׂמָה כַּף עַל כַּף, הִנִּיחָה אוֹתָן מִתַּחַת לְלֶחְיָהּ הַשְּׂמָאלִית, הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ לְצַד שְׂמֹאל וְעָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ.
“יָפֶה?” שָׁאֲלָה עָפְרָה.
“יָפֶה מְאֹד”, הִסְכִּימָה רוּתִי.
“אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה סִפַּרְתִּי בְּנֶשֶׁף הַחֲנֻכָּה, שֶׁהָיָה בַּגַּן וְכָל הָאֲנָשִׁים אָמְרוּ, כִּי אֲנִי סִפַּרְתִּי יָפֶה. אִמָּא נָשְׁקָה אוֹתִי אָז הַרְבֵּה נְשִׁיקוֹת וְאָמְרָה, שֶׁגַּם אֲנִי צִפּוֹר קְטַנָּה. חַ-חַ-חַ! הִיא אָמְרָה זֹאת בִּצְחוֹק. לֹא כֵן?”
“כֵּן”, הִסְכִּימָה רוּתִי.
“אַתְּ רוֹצָה לִשְׁמֹעַ עוֹד סִפּוּר?” שָׁאֲלָה עָפְרָה.
הַפַּעַם לֹא עָנְתָה רוּתִי מְאוּמָה. הִיא צָנְחָה קְצָת מַטָּה. עֵינֶיהָ הָיוּ עֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה.
“אַ!” קָרְאָה עָפְרָה, “אַתְּ עֲיֵפָה, מִסְכֵּנָה. אַתְּ רוֹצָה לִישׁוֹן… טוֹב, שִׁכְבִי קְצָת עָלֵי וַאֲנִי אָשִׁיר לָךְ שִׁיר עֶרֶשׂ”.
וְעָפְרָה הִתְחִילָה לָשִׁיר:
"נוּמִי, נוּמִי, בֻּבָּתִי,
נוּמִי, נוּמִי יָפָתִי!
אַ – אַ – אַ – אַ!"
כְּשֶׁנִּכְנְסָה הָאֵם אַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים לַחֲדַר הַיְלָדִים, מָצְאָה אֶת בִּתָּהּ הַקְּטַנָּה נִשְׁעֶנֶת עַל גַּב הַכִּסֵּא בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת וְעַל זְרוֹעוֹתֶיהָ רוּתִי שֶׁלָּהּ.
לָקְחָה הָאֵם אֶת שְׁתֵּי הַבֻּבּוֹת וְהִשְׁכִּיבָה אוֹתָן כָּל אַחַת בְּמִטָּתָהּ.
לֵיל מְנוּחָה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.