נוּרִית אוֹהֶבֶת מְאֹד לִשְׁמֹעַ סִפּוּרִים. לְהוּטָה הִיא אַחֲרֵי סִפּוּרִים, כְּשֵׁם שֶׁהִיא לְהוּטָה אַחֲרֵי דִּבְרֵי מְתִיקָה. יוֹם שֶׁלֹּא סִפְּרוּ לָהּ סִפּוּר – יוֹם עָצוּב הוּא לָהּ. כַּמָּה טוֹב לָהֶם לַגְּדוֹלִים! יוֹדְעִים הֵם לִקְרֹא וְיֵשׁ לָהֶם הַרְבֵּה סְפָרִים. נוּרִית מְקַנְּאָה בָּהֶם מְאֹד. גַּם הִיא רוֹצָה לִהְיוֹת גְּדוֹלָה, לְמַעַן תּוּכַל לִקְרֹא. אַךְ נִדְמֶה לָהּ, שֶׁאֵין הִיא גְּדֵלָה כְּלָל. בָּרְאִי הַגָּדוֹל הִיא רוֹאָה לְפָנֶיהָ תָּמִיד יַלְדָּה קְטַנָּה מְאֹד. כְּפִי הַנִּרְאֶה, נַעֲשִׂים גְּדוֹלִים בְּבַת אַחַת.

וּמִכֵּוָן שֶׁאֵין נוּרִית גְּדוֹלָה וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לִקְרֹא, רוֹצָה הִיא, שֶׁהַגְּדוֹלִים יְסַפְּרוּ לָהּ סִפּוּרִים.

כְּשֶׁיֵּשׁ לְאִמָּא פְּנַאי, נִגֶּשֶׁת אֵלֶיהָ נוּרִית וּמְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנָּה בְּקוֹל רַךְ וּמָתוֹק: “אִמָּא – בֻּבָּה, סַפְּרִי לִי סִפּוּר!”

וְאִמָּא אֵינֶנָּהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵי קֶסֶם קוֹלָהּ וּמְמַלְּאָה אֶת בַּקָּשָׁתָהּ. אַךְ עַל פִּי רֹב עֲסוּקָה אִמָּא: אוֹ שֶׁהִיא מְבַשֶּׁלֶת, אוֹ שֶׁהִיא תּוֹפֶרֶת. אַבָּא יוֹדֵעַ אֶת אַהֲבַת בִּתּוֹ לְמַעֲשִׂיּוֹת, אוּלָם רַק לִפְעָמִים רְחוֹקוֹת יָכוֹל הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנָהּ, כִּי גַּם הוּא עָסוּק תָּמִיד אוֹ עָיֵף. תַּחַת זֹאת מְסַפֶּקֶת אֶת תַּאֲבוֹנָהּ סָבְתָא. יֵשׁ לָהּ לְסָבְתָא אוֹצָר מָלֵא וְגָדוּשׁ שֶׁל מַעֲשִׂיּוֹת וְסִפּוּרִים וְאַגָּדוֹת וְאֵין הִיא עֲיֵפָה מִסַּפֵּר. לָכֶן אוֹהֶבֶת נוּרִית לְבַקֵּר אֶת סָבְתָא לִפְעָמִים קְרוֹבוֹת. בִּרְאוֹת סָבְתָא אֶת פָּנֶיהָ הַחֲמוּדִים שֶׁל נוּרִית, מִיָּד הִיא מַנִּיחָה אֶת כָּל הָעֲבוֹדוֹת שֶׁלָּהּ וְיוֹשֶׁבֶת לְסַפֵּר לָהּ סִפּוּר. בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה הִיא מַאֲכִילָה אוֹתָהּ וּמַשְׁקָה אוֹתָהּ וּפְנֵי שְׁתֵּיהֶן מַזְהִירִים. נוּרִית שְׂמֵחָה שֶׁשָּׁמְעָה סִפּוּר יָפֶה, וְסָבְתָא מְאֻשָּׁרָה, שֶׁהֶאֱכִילָה אֶת נֶכְדָּתָהּ הָאֲהוּבָה.

“כְּשֶׁאֶהְיֶה גְּדוֹלָה”, אָמְרָה פַּעַם נוּרִית לְסָבְתָא, “אֶכְתֹּב אֶת כָּל הַסִּפּוּרִים הַיָּפִים עַל לוּחוֹת שֶׁל פַּטֵּפוֹן, לְמַעַן יוּכְלוּ הַיְּלָדִים הַקְּטַנִּים לִשְׁמֹעַ אוֹתָם בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצוּ”.

“רַעְיוֹן יָפֶה!”

אָמְרָה סָבְתָא וְחִבְּקָה אֶת נֶכְדָּתָהּ הַחֲכָמָה.

אִם יֵשׁ בְּדַעְתְּכֶם לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי נוּרִית

וְהַאֲמִינוּ לִי שֶׁכְּדַאי הַדָּבָר,

אֵין טוֹב לָכֶם מֵאֲשֶׁר לְסַפֵּר לָהּ סִפּוּר.

רַק חָלִילָה לָכֶם מִסַּפֵּר לָהּ

סִפּוּר עָצוּב.

סִפּוּרִים עֲצוּבִים אֵין נוּרִית אוֹהֶבֶת.

אוֹתוֹ בֹּקֶר הָיְתָה שׁוּלָה הַקְּטַנָּה מְאֻשָּׁרָה מְאֹד: דּוֹדָתָהּ הֵבִיאָה לָהּ בְּמַתָּנָה דַּג-זָהָב קָטָן בְּצִנְצֶנֶת עֲגֻלָּה. יָשְׁבָה שׁוּלָה עַל יַד הַשֻּׁלְחָן וְהִבִּיטָה בַּהֲנָאָה רַבָּה עַל הַדָּג הַנֶּחְמָד הַשּׂוֹחֶה בַּמָּיִם. הִיא דִּבְּרָה אֵלָיו דְּבָרִים טוֹבִים:

“יִהְיֶה טוֹב לְךָ פֹּה, חֲבִיבִי: כָּל יוֹם אַחֲלִיף אֶת הַמַּיִם וְאֶתֵּן לְךָ אֹכֶל טָעִים”.

דַּג הַזָּהָב שָׁמַע אֶת הַדְּבָרִים הַנְּעִימִים וְעָנָה בְּעֶצֶב:

"תּוֹדָה רַבָּה לָךְ! אַךְ צַר לִי הַמָּקוֹם פֹּה. אָנָּא, הָבִיאִי אוֹתִי אֶל הַבְּרֵכָה.

“לֹא, לֹא!” קָרְאָה שׁוּלָה, “נָעִים לִי כָּל כָּךְ לְהַבִּיט אֵלֶיךָ”.

“הֵן תּוּכְלִי לְהַבִּיט אֵלַי גַּם בִּהְיוֹתִי בַּבְּרֵכָה!” הִתְחַנֵּן דַּג הַזָּהָב, “פֹּה מְשַׁעֲמֵם כָּל כָּךְ!”

“הַאִם אֲנִי מְשַׁעֲמֶמֶת?” נֶעֶלְבָה שׁוּלָה.

“חַס וְשָׁלוֹם! אֵין אַתְּ מְשַׁעֲמֶמֶת כְּלָל, אַךְ לִי טוֹב לִהְיוֹת בֵּין חֲבֵרִים – דָּגִים. כְּלוּם הָיִית רוֹצָה לִהְיוֹת תָּמִיד לְבַדֵּךְ, בְּלִי חֲבֵרוֹת?”

שׁוּלָה מָצְאָה שֶׁדִּבְרֵי דַּג הַזָּהָב נְכוֹנִים, אַךְ לֹא רָצְתָה לְמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתוֹ.

וְהַדָּג הַמִּסְכֵּן נִשְׁאַר בַּצִּנְצֶנֶת.

אַחֲרֵי אֲרֻחַת הַצָּהֳרַיִם שָׁכְבָה שׁוּלָה לִישׁוֹן. וְהִנֵּה חָלְמָה, שֶׁהַדָּג הַקָּטָן קָפַץ מִתּוֹךְ הַצִּנְצֶנֶת וְהוּא מְפַרְפֵּר וְקוֹרֵא לְעֶזְרָה.

שׁוּלָה נִתְעוֹרְרָה מִתּוֹךְ פַּחַד וְקָפְצָה אֶל הַשֻּׁלְחָן. הִיא מָצְאָה אָמְנָם אֶת דַּג-הַזָּהָב בַּמַּיִם, אַךְ נִדְמֶה הָיָה לָהּ, כִּי הוּא בּוֹכֶה.

רְגָעִים אֲחָדִים עָמְדָה שׁוּלָה וְחָשְׁבָה.

אַחַר כָּךְ לָקְחָה בְּיָדֶיהָ אֶת הַצִּנְצֶנֶת, יָצְאָה בְּחִפָּזוֹן אֶל הַגַּן וְעֵרְתָה אֶת הַמַּיִם יַחַד עִם דַּג הַזָּהָב לְתוֹךְ הַבְּרֵכָה.

בִּן רֶגַע נִתְעָרֵב הַדָּג בֵּין חֲבֵרָיו וּלְשׁוּלָה נִדְמָה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ:

“בְּרוּכָה תִּהְיִי, שׁוּלָה!”

הַפַּעַם הָיְתָה שׁוּלָה מְאֻשָּׁרָה שִׁבְעָתָיִם.

דָּנִי גָּר בִּשְׁכֵנוּת עִם יוֹרָם. דָּנִי הוּא בֶּן שֵׁשׁ שָׁנִים וְיוֹרָם – בֶּן אַרְבַּע. כָּל יוֹם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם מְבַלֶּה דָּנִי בְּחֶבְרַת יוֹרָם. שְׁנֵיהֶם מְשַׂחֲקִים בְּרַכֶּבֶת, בְּקֻבִּיּוֹת וּבְכַדּוּר. בְּיִחוּד חָבִיב עֲלֵיהֶם הַמִּשְׂחָק “מוֹרֶה וְתַלְמִיד”. מוּבָן מֵאֵלָיו, שֶׁדָּנִי הוּא הַמּוֹרֶה וְיוֹרָם הוּא הַתַּלְמִיד.

דָּנִי מְלַמֵּד אֶת יוֹרָם לָשִׁיר וּלְדַקְלֵם. יֵשׁ אֲשֶׁר הוּא עוֹנֵשׁ אֶת תַּלְמִידוֹ. “יוֹרָם, לֵךְ עֲמֹד בַּפִּנָּה!”

וְיוֹרָם עוֹמֵד בַּפִּנָּה. אֵין הוּא מִתְרַעֵם עַל דָּנִי: הֲלֹא מוֹרֶה הוּא!

יוֹם אֶחָד נִכְנַס דָּנִי אֶל יוֹרָם וּבְשׂוֹרָה בְּפִיו:

“דַּי, כְּבָר גָּמַרְתִּי אֶת הַגַּן וּבְקָרוֹב אַתְחִיל לָלֶכֶת לְבֵית הַסֵּפֶר”.

“וַאֲנִי”, אוֹמֵר יוֹרָם בְּגַאֲוָה, “כְּבָר גָּמַרְתִּי אֶת הַבַּיִת וּבְקָרוֹב אַתְחִיל לִלְמֹד בַּגָּן”.

“אֲנִי אֶלְמַד בַּגִּמְנַסְיָה”, מִתְפָּאֵר דָּנִי, “שָׁם לוֹמֶדֶת גַּם אֲחוֹתִי”.

“גַּם אֲנִי רוֹצֶה לִלְמֹד בַּגִּמְנַסְיָה”, מִתְחַנֵּן יוֹרָם לְפָנָיו.

“אִי אֶפְשָׁר!” אוֹמֵר דָּנִי, “בַּגִּמְנַסְיָה אֵין גָּן”.

“יֵשׁ”, אוֹמֵר יוֹרָם, “רָאִיתִי שָׁם גַּן גָּדוֹל וּבוֹ הַרְבֵּה עֵצִים וּפְרָחִים”.

“אַ, זֶה גַּן אַחֵר!” אוֹמֵר דָּנִי, “זֶה לֹא גַּן בִּשְׁבִיל יְלָדִים”.

“וּבִשְׁבִיל מִי הַגַּן הַזֶּה?” חוֹקֵר יוֹרָם, “בִּשְׁבִיל הַמּוֹרִים?” “לֹא, זֶה סְתָם גַּן, בִּשְׁבִיל… בִּשְׁבִיל יֹפִי”, מִשְׁתַּדֵּל דָּנִי לְבָאֵר לַחֲבֵרוֹ. יוֹרָם אֵינֶנּוּ מֵבִין. הוּא נָכוֹן לִלְמֹד בַּגַּן, אֲבָל רַק בַּגַּן שֶׁל הַגִּמְנַסְיָה, יַחַד עִם דָּנִי. הוּא פּוֹנֶה לְעֶזְרַת אִמּוֹ. הָאֵם אוֹמֶרֶת לוֹ, שֶׁגַּן הַגִּמְנַסְיָה רָחוֹק בִּשְׁבִילוֹ, לָכֵן יִלְמַד לְעֵת עַתָּה בְּגַן קָרוֹב, שֶׁגַּם בּוֹ יֵשׁ הַרְבֵּה עֵצִים.

יוֹרָם מַסְכִּים.

בְּיוֹם הַתְחָלַת הַלִּמּוּדִים יָצְאוּ דָּנִי וְיוֹרָם מִבֵּיתָם וּפְנֵי שְׁנֵיהֶם מַזְהִירִים מִשִּׂמְחָה וּמִגַּאֲוָה.

פַּנּוּ דֶּרֶךְ, רַבּוֹתַי!

יוֹרָם וְדָנִי

הוֹלְכִים לִלְמֹד!

בְּשׁוּב אַיָּה מִבֵּית הַסֵּפֶר, רָאֲתָה עַל יַד בֵּיתָהּ יַלְדָּה כְּבַת שָׁלשׁ שָׁנִים עוֹמֶדֶת וּבוֹכָה.

שָׁאֲלָה אוֹתָהּ אַיָּה:

“מָה אַתְּ בּוֹכָה, יַלְדָּה?”

“אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיפֹה אִמָּא שֶׁלִּי”, עָנְתָה הַיַּלְדָּה.

“וְאֵיפֹה הַבַּיִת שֶׁלָּכֶם?” הוֹסִיפָה אַיָּה לִשְׁאֹל.

“אֲנִי לֹא יוֹדַעַת”.

“מַה שְּׁמֵךְ?”

“יָחֵל”.

“וּמַה הַשֵּׁם הַשֵּׁנִי שֶׁלָּךְ?”

“מֹתֶק…”

“מַה שֵּׁם אִמָּא שֶׁלָּךְ?”

“אִמָּא”.

“מָה עוֹשֶׂה אַבָּא שֶׁלָּךְ?”

“קוֹיֵא עִתּוֹן”.

רָאֲתָה אַיָּה, שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהַצִּיל דָּבָר מִפִּי הַקְּטַנְטֹנֶת, לָקְחָה אוֹתָהּ בְּיָדָהּ וְאָמְרָה: “בּוֹאִי אֵלֵינוּ וּתְשַׂחֲקִי בַּבֻּבָּה הַיָּפָה שֶׁלִּי, וְאִמָּא שֶׁלִּי תֵּלֵךְ לִקְרֹא לְאִמָּא שֶׁלָּךְ”.

בַּבַּיִת סִפְּרָה אַיָּה לְאִמָּהּ עַל הַיַּלְדָּה הַתּוֹעָה. מִיָּד תִּלְפְנָה הָאֵם לַמִּשְׁטָרָה, שֶׁבְּבֵיתָהּ נִמְצֵאת יַלְדָּה קְטַנְטֹנֶת בַּעֲלַת עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת וְתַלְתַּלֵּי זָהָב וּשְׁמָהּ רָחֵל, אוֹ כְּפִי שֶׁהַיַּלְדָּה אוֹמֶרֶת – יָחֵל. אַחֲרֵי שָׁעָה, בְּעֵרֶךְ, בָּאָה הָאֵם שֶׁל רָחֵל. כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת בִּתָּהּ, הִתְנַפְּלָה עָלֶיהָ בִּנְשִׁיקוֹת וּפִיהָ לֹא פָּסַק מִקְּרֹא: “רְחֵלִי, בִּתֹּנֶת שֶׁלִּי, מֹתֶק שֶׁלִּי!” אַחַר סִפְּרָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת, שֶׁהָלְכָה עִם הַ“מֹּתֶק” שֶׁלָּהּ לֶחָנוּת לִקְנוֹת דְּבַר-מָה וְלֹא הִרְגִּישָׁה בְּצֵאת הַקְּטַנָּה מֵהֶחָנוּת. הִיא הִתְרוֹצְצָה בְּכָל הָרְחוֹבוֹת לְבַקֵּשׁ אֶת בִּתָּהּ, עַד שֶׁיָּעֲצוּ לָהּ לִפְנוֹת לַמִּשְׁטָרָה וּמִשָּׁם שָׁלְחוּ אוֹתָהּ הֵנָּה. לִפְנֵי לֶכְתָּהּ הַבַּיְתָה, הוֹדְתָה הָאֵם הַמְּאֻשֶּׁרֶת לְאַיָּה וּלְאִמָּהּ עַל הַכְנָסַת הָאוֹרְחִים וְאָמְרָה, שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּשְׁכַּח אֶת הַחֶסֶד שֶׁעָשׂוּ עִם בִּתָּהּ. מֵאָז הָיוּ שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת קְשׁוּרוֹת בְּרִגְשֵׁי יְדִידוּת וְגַם אַיָּה וְרָחֵל הָיוּ לִידִידוֹת טוֹבוֹת.

בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם פּוֹקַחַת עָפְרָה אֶת עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת וּמַאֲזִינָה בְּדוּמִיָּה לַצִּפְצוּף הָעַלִּיז שֶׁל הַצִּפֳּרִים. אַחֲרֵי כֵן הִיא יוֹרֶדֶת בַּלָּאט מִמִּטָּתָהּ, נִגֶּשֶׁת לַחַלּוֹן וְאוֹמֶרֶת לַצִּפֳּרִים:

“בֹּקֶר טוֹב, צִפֳּרִים! כְּבָר גָּמַרְתִּי לִישׁוֹן!”

בַּבַּיִת דְּמָמָה. אִמָּא וְאַבָּא יְשֵׁנִים בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי. אֵין הֵם שׁוֹמְעִים אֶת הַשִּׁירָה הַיָּפָה שֶׁל הַצִּפֳּרִים. חֲבָל!

עָפְרָה נִגֶּשֶׁת אֶל הַמִּטָּה הַקְּטַנְטֹנֶת שֶׁל בֻּבָּתָהּ, מַבִּיטָה אֵלֶיהָ בְּחִבָּה וְאוֹמֶרֶת: “בֹּקֶר טוֹב, רוּתִי! דַּי לִישׁוֹן. הַצִּפֳּרִים כְּבָר קָמוּ. שִׁמְעִי נָא, כַּמָּה יָפֶה הֵן שָׁרוֹת”.

הִיא לוֹקַחַת אֶת רוּתִי עַל זְרוֹעוֹתֶיהָ וּמַגִּישָׁה אוֹתָהּ לַחַלּוֹן.

“אַתְּ רוֹאָה, כַּמָּה יָפֶה בַּחוּץ!” אוֹמֶרֶת הִיא, “נֶחְמָד!”

אַחַר כָּךְ הִיא נִכְנֶסֶת בַּחֲשַׁאי עִם בֻּבָּתָהּ לַחֲדַר הַשֵּׁנָה. אִמָּא שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה וְעֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת.

“אִמָּא שֶׁלִּי מְתוּקָה – נוֹרָא!” לוֹחֶשֶׁת עָפְרָה בְּאָזְנֵי בֻּבָּתָהּ.

“אִ–מָּ–א!” מְצַפְצֶפֶת פִּתְאֹם רוּתִי.

“הַסִּי, טִפְּשֹׁנֶת!” גּוֹעֶרֶת בָּהּ עָפְרָה, “אָסוּר לְהָעִיר אֶת אִמָּא”.

אִמָּא פּוֹקַחַת אֶת עֵינֶיהָ וְרוֹאָה לְפָנֶיהָ שְׁתֵּי בֻּבּוֹת מְחַיְּכוֹת. בַּת צְחוֹק עוֹלָה גַּם עַל שְׂפָתֶיהָ וְהִיא מַשְׁכִּיבָה אֶת שְׁתֵּי הַבֻּבּוֹת עַל יָדָהּ.

“בֹּקֶר טוֹב, אִמָּא!” לוֹחֶשֶׁת עָפְרָה בְּאָזְנֵי אִמָּא.

“בֹּקֶר טוֹב, בֻּבָּתִי!” עוֹנָה אִמָּא אַף הִיא בְּלַחַשׁ. עָפְרָה מְעִיפָה עַיִן עַל אַבָּא: – הוּא יָשַׁן, הַנֶּחְמָד! “יְשַׁן, יְשַׁן, אַבָּא שֶׁלִּי!” חוֹשֶׁבֶת עָפְרָה וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה הֶגֶה מִפִּיהָ. וְהִנֵּה הִיא רוֹאָה זְבוּב מִתְעוֹפֵף מֵעַל פְּנֵי אַבָּא. “הוֹי, זְבוּב רָע!” לוֹחֶשֶׁת עָפְרָה, “לֵךְ מִפֹּה, תֵּן לְאַבָּא לִישׁוֹן!” אַךְ הַזְּבוּב שׁוֹבָב גָּדוֹל. הוּא מִתְיַצֵּב עַל מֵצַח אַבָּא וּמַבִּיט בְּמַבַּט נִצָּחוֹן אֶל עָפְרָה. עָפְרָה מְעִיפָה אֶת הַזְּבוּב. אַךְ הוּא שָׁב וּמְדַגְדֵּג אֶת הָאַף שֶׁל אַבָּא. אַבָּא מִתְעַטֵּשׁ: “עַטְשִׁי!” עָפְרָה פּוֹרֶצֶת בִּצְחוֹק מְצַלְצֵל. גַּם אִמָּא צוֹחֶקֶת. אַבָּא פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו, מַבִּיט רֶגַע בְּתִמָּהוֹן, וּכְשֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַפָּנִים הַיְקָרִים וְהָאֲהוּבִים צוֹחֲקִים, מַתְחִיל אַף הוּא צוֹחֵק. “בֹּקֶר טוֹב, אַבָּא!” מְבָרֶכֶת אוֹתוֹ עָפְרָה בְּקוֹל שִׁירָה עָרֵב.

“בֹּקֶר טוֹב וּמְבֹרָךְ, יַקִּירוֹתַי!” אוֹמֵר אַבָּא.

וּבְעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקָפוֹת קַרְנֵי פָּז וּמְבָרְכוֹת אַף הֵן:

"בֹּקֶר טוֹב!

בֹּקֶר טוֹב!"

בִּשְׁעַת אֲרֻחַת הַצָּהֳרַיִם שָׁמְעוּ שַׁי וְתַמָּה אֶת אַבָּא אוֹמֵר לָאִמָּא:

“הֲלֹא בְּעוֹד יָמִים אֲחָדִים יִהְיֶה יוֹם הוּלֶדֶת אוֹתָךְ. מֶה הָיִית רוֹצָה שֶׁאָבִיא לָךְ?”

“תּוֹדָה רַבָּה, יַקִּירִי!” אָמְרָה הָאֵם בְּחִבָּה, “אֵינֶנִּי חֲסֵרָה כְּלוּם. יֵשׁ לִי כֹּל, בָּרוּךְ הַשֵּׁם. אֲבָל הָעִקָּר הוּא תְּשׂוּמֶת הַלֵּב וְזֶה נָעִים לִי מְאֹד”.

אַחֲרֵי הַסְעֻדָּה אָמַר שַׁי לַאֲחוֹתוֹ תַּמָּה:

“תַּמָּה, נַגִּישׁ גַּם אֲנַחְנוּ מַתָּנָה לְאִמָּא. טוֹב?”

“טוֹב”, עָנְתָה תַּמָּה, “אַךְ מַה נַּגִּישׁ לָהּ?”

“אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ”, הֵשִׁיב שַׁי, “אוּלַי נַגִּישׁ לָהּ תְּשׂוּמֶת-לֵב?”

“מַה זֹּאת תְּשׂוּמֶת-לֵב?” שָׁאֲלָה תַּמָּה.

“אֲנִי חוֹשֵׁב”, עָנָה שַׁי, “מִין תַּכְשִׁיט בְּצוּרַת לֵב”.

“טוֹב”, הִסְכִּימָה תַּמָּה, “אֵיפֹה קוֹנִים זֹאת?”

“אֲנִי חוֹשֵׁב… בְּחָנוּת שֶׁל שְׁעוֹנִים”, עָנָה שַׁי, “אַךְ מוּטָב שֶׁנִּשְׁאַל אֶת אַבָּא”.

הַיְלָדִים נִכְנְסוּ מִיָּד לַחֲדַר עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל אַבָּא.

“מַה בְּפִיכֶם, יְלָדִים?” שָׁאַל הָאָב וְהִנִּיחַ אֶת עִתּוֹנוֹ.

“אַבָּא”, אָמַר שַׁי, “גַּם אֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהַגִּישׁ לְאִמָּא מַתָּנָה לְיוֹם הַהוּלֶדֶת, אַךְ אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים אֵיפֹה לִקְנוֹת. אוּלַי תִּרְצֶה לַעֲזֹר לָנוּ?”

“בְּחֵפֶץ לֵב, יְלָדַי!” אָמַר הָאָב, “וּמָה אַתֶּם רוֹצִים לִקְנוֹת?”

“תְּשׂוּמֶת-לֵב!” עָנָה שַׁי.

“תְּשׂוּמֶת-לֵב!” הִתְפַּלֵּא הָאָב, “מַה כַּוָּנָתְךָ בָּזֶה?”

“זֶהוּ מִין תַּכְשִׁיט בְּצוּרַת לֵב”, בֵּאֲרָה תַּמָּה.

“מִי זֶה בֵּאֵר לָךְ כָּךְ, תַּמָּתִי?” שָׁאַל הָאָב.

“שַׁי בֵּאֵר לִי. הֲלֹא אִמָּא אָמְרָה הַיּוֹם, שֶׁהָעִקָּר אֶצְלָהּ תְּשׂוּמֶת-לֵב”.

“אַ!” צָחַק הָאָב, “לֹא, חֲבִיבַי! תְּשׂוּמֶת-לֵב פֵּרוּשָׁה – הִתְעַנְיְנוּת, כַּוָּנָּה וְלֹא תַּכְשִׁיט. אֲבָל הָרַעְיוֹן הוּא יָפֶה. אַתֶּם תִּקְנוּ מַשְׂכִּית בְּצוּרַת לֵב, אַחַר נִצְטַלֵּם, נַזְמִין תְּמוּנָה קְטַנְטֹנֶת וְנִקְבַּע אוֹתָהּ בְּתוֹךְ ‘תְּשׂוּמֶת-הַלֵּב’ שֶׁלָּכֶם וְהָיְתָה מַזְכֶּרֶת לְאִמָּא”.

“זֶה יִהְיֶה יָפֶה מְאֹד!” צָהֲלָה תַּמָּה.

“וּמַה תִּקְנֶה אַתָּה, אַבָּא?” הִתְעַנְיֵן שַׁי לָדַעַת.

“אֲנִי”, עָנָה הָאָב, “אֶקְנֶה שַׁרְשֶׁרֶת דַּקָּה שֶׁל זָהָב”.

“גַּם הַמַּתָּנָה שֶׁלָּנוּ תִּהְיֶה שֶׁל זָהָב, לֹא כֵן?” קָרָא שַׁי.

“כְּמוּבָן”, עָנָה הָאָב, “וְיֵשׁ לָכֶם כֶּסֶף?”

“יֵשׁ וָיֵשׁ!” אָמְרָה תַּמָּה, “הֲלֹא סָבָא נָתַן לָנוּ אֶתְמוֹל דְּמֵי חֲנֻכָּה: לִי עֶשְׂרִים גְּרוּשׁ וּלְשַׁי עֶשְׂרִים גְּרוּשׁ”.

“טוֹב אֵפוֹא!” אָמַר הָאָב בְּבַת-צְחוֹק, “תְּנוּ לִי אֶת הַכֶּסֶף וַאֲנִי אֲסַדֵּר הַכֹּל”.

בְּיוֹם הַהוּלֶדֶת יָצְאוּ שַׁי וְתַמָּה לַגִּנָּה, קָטְפוּ פְּרָחִים שׁוֹנִים וְעָשׂוּ מֵהֶם צְרוֹר יָפֶה.

בַּשָּׁעָה הַקְּבוּעָה נִגְּשׁוּ יַחַד עִם אַבָּא אֶל אִמָּא. שַׁי וְתַמָּה הֶחֱזִיקוּ שְׁנֵיהֶם בִּצְרוֹר הַפְּרָחִים וּבְיַד אַבָּא הָיְתָה קֻפְסַת קְטִיפָה יָפָה. אַבָּא פָּתַח וְאָמַר:

“קַבְּלִי נָא בְּרָצוֹן אֶת בִּרְכוֹת שְׁלָשְׁתֵּנוּ לְיוֹם הוּלֶדֶת אוֹתָךְ, וְגַם אֶת הַמַּתָּנָה הַקְּטַנָּה שֶׁלָּנוּ קַבְּלִי נָא בְּרָצוֹן”. אַחַר פָּתַח אֶת הַקֻּפְסָה וְהוֹסִיף:

“יֵשׁ כַּאן ‘תְּשׂוּמֶת-לֵב’ וְשַׁרְשֶׁרֶת. ‘תְּשׂוּמֶת-הַלֵּב’ הִיא מֵהַיְלָדִים וְהַשַּׁרְשֶׁרֶת מִמֶּנִּי”.

“תְּשׂוּמֶת-לֵב!?” תָּמְהָה הָאֵם, “הֲרֵי זוֹ מַשְׂכִּית נֶחְמָדָה!”

אָז סִפֵּר לָהּ הָאָב אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה. הָאֵם צָחֲקָה וְלִטְּפָה אֶת רֹאשׁ יְלָדֶיהָ.

“תַּבִּיטִי, אִמָּא, מַה יֵשׁ בִּפְנִים”, אָמְרָה תַּמָּה.

אִמָּא פָּתְחָה אֶת הַמַּשְׂכִּית וְרָאֲתָה אֶת תְּמוּנַת הָאָב וְהַיְלָדִים.

“זוֹהִי תְּשׂוּמֶת-לֵב מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ”, קָרְאָה הָאֵם וְנָשְׁקָה אֶת הַיְלָדִים וְאֶת אֲבִיהֶם. וּבַבַּיִת הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה.

הַרְבֵּה צַעֲצוּעִים קִבְּלָה עָפְרָה הַשְּׁחַרְחֹרֶת, כַּאֲשֶׁר מָלְאוּ לָהּ אַרְבַּע שָׁנִים: דֹּב גְּדוֹל, דֹּב קָטָן, כֶּלֶב מְסֻלְסָל, שָׁפָן לָבָן וְעוֹד צַעֲצוּעִים. עָפְרָה שָׂמְחָה מְאֹד עַל הַמַּתָּנוֹת הַיָּפוֹת וּשְׁתֵּי עֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת הִבְרִיקוּ מֵאֹשֶׁר. בְּיִחוּד שָׂמְחָה עָפְרָה עַל הַבֻּבָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁקִּבְּלָה מֵאֵת סָבְתָא. זוֹ הָיְתָה בֻּבָּה יָפָה מְאֹד. הִיא הָיְתָה לְבוּשָׁה שִׂמְלַת מֶשִׁי כְּחֻלָּה, חֲבוּשָׁה מִגְבַּעַת קַשׁ מְקֻשֶּׁטֶת פְּרָחִים אֲדֻמִּים וּנְעוּלָה נַעֲלַיִם לְבָנוֹת וְנֶחְמָדוֹת. הַבֻּבָּה הַזֹּאת יָכְלָה לִפְקֹחַ וְלַעֲצֹם אֶת עֵינֶיהָ וְיָדְעָה גַּם “לְדַבֵּר”. אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָלְכוּ הָאוֹרְחִים, לָקְחָה עָפְרָה אֶת הַבֻּבָּה עַל זְרוֹעוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהּ:

“אַתְּ יוֹדַעַת – שְׁמִי עָפְרָה. וּמַה שְּׁמֵךְ אַתְּ?”

“רוּתִי”, עָנְתָה הַבֻּבָּה.

“אֲנַחְנוּ נִהְיֶה חֲבֵרוֹת טוֹבוֹת,” אָמְרָה עָפְרָה, “אֲבָל אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּדַבְּרִי רַק אִתִּי; אַל תְּדַבְּרִי עִם יְלָדוֹת אֲחֵרוֹת. טוֹב?”

“טוֹב”, עָנְתָה הַבֻּבָּה.

“הַלַּיְלָה תִּישְׁנִי עִמָּדִי, רוּתִי”, אָמְרָה עָפְרָה, “טוֹב?”

“טוֹב”, עָנְתָה רוּתִי.

“אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ מְאֹד”, אָמְרָה עָפְרָה.

“גַּם אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ”, אָמְרָה רוּתִי.

וְהִנֵּה נִכְנְסָה אֵם עָפְרָה לַחֲדַר הַיְלָדִים.

“עִם מִי אַתְּ מְדַבֶּרֶת פֹּה?” שָׁאֲלָה הָאֵם.

“עִם רוּתִי”.

“מִי זֹאת רוּתִי?”

“הַבֻּבָּה הַחֲדָשָׁה”.

“מִי אָמַר לָךְ, שֶׁשְּׁמָהּ רוּתִי?”

“הִיא אָמְרָה לִי”.

“הַאִם הִיא יוֹדַעַת לְדַבֵּר?”

“בְּוַדַּאי! הֲלֹא אַתְּ בְּעַצְמֵךְ אָמַרְתְּ לִי, שֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת”.

"חָשַׁבְתִּי, שֶׁהִיא יוֹדַעַת לֵאמֹר רַק ‘אִמָּא’ ".

“לֹא, הִיא יוֹדַעַת עוֹד הַרְבֵּה מִלִּים”.

“כָּכָה? אֲנִי רוֹצָה לִשְׁמֹעַ, אֵיךְ הִיא מְדַבֶּרֶת… רוּתִי, אַתְּ יוֹדַעַת לְדַבֵּר?”

רוּתִי לֹא עָנְתָה וְעָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ.

“לֹא, אִמָּא”, אָמְרָה עָפְרָה, “אַל תִּשְׁאֲלִי אוֹתָהּ. הִיא מִתְבַּיֶּשֶׁת לְדַבֵּר אִתָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ גְּדוֹלָה. הִיא אוֹהֶבֶת לְדַבֵּר רַק אִתִּי”.

“טוֹב”, אָמְרָה הָאֵם, “לֹא אַפְרִיעַ אֶתְכֶן. דַּבֵּרְנָה בֵּינֵיכֶן”.

כַּאֲשֶׁר יָצְאָה הָאֵם, לָקְחָה עָפְרָה אֶת הַבֻּבָּה עַל זְרוֹעוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהּ בְּחִבָּה:

“אִמָּא כְּבָר יָצְאָה. אַתְּ יְכוֹלָה לִפְקֹחַ אֶת עֵינַיִךְ. כָּכָה. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ מְאֹד, רוּתִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ חֲכָמָה מְאֹד. בּוֹאִי וְאֶתֵּן לָךְ נְשִׁיקָה”.

וְעָפְרָה נָשְׁקָה עַל רֹאשׁ הַבֻּבָּה.

“אַתְּ יוֹדַעַת, רוּתִי”, אָמְרָה עָפְרָה, “מַדּוּעַ אֲנִי מְנַשֶּׁקֶת לָךְ עַל הָרֹאשׁ? מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לְנַשֵּׁק בַּלְּחָיַיִם וּבַפֶּה. אִמָּא אוֹמֶרֶת, כִּי זֶה לֹא בָּרִיא. הַנְּשִׁיקָה יְכוֹלָה לְהַזִּיק: הַצֶּבַע שֶׁל הַלְּחָיַיִם יָכוֹל לְהִתְקַלְקֵל. אַתְּ מְבִינָה?”

“כֵּן”, עָנְתָה רוּתִי.

“עַכְשָׁו נְשַׂחֵק מְעַט בַּצַּעֲצוּעִים שֶׁלָּנוּ, טוֹב?”

“טוֹב”, הִסְכִּימָה רוּתִי.

וְעָפְרָה הוֹשִׁיבָה אֶת רוּתִי עַל כִּסֵּא וְהִתְחִילָה לְסַדֵּר אֶת הַצַּעֲצוּעִים.

“אַתְּ רוֹאָה, רוּתִי”, בֵּאֲרָה לָהּ עָפְרָה, “זֶה שָׁפָן. יֵשׁ לוֹ אָזְנַיִם אֲרֻכּוֹת וּמַצְחִיקוֹת. הוּא פַּחְדָן גָּדוֹל. כַּאֲשֶׁר הוּא שׁוֹמֵעַ רַעַשׁ קַל, מִיָּד הוּא בּוֹרֵחַ. חַ-חַ-חַ!… וְזֶה – דֹּב. הַדֹּב לַקְקָן גָּדוֹל. הוּא אוֹהֵב דְּבַשׁ. הִנֵּה אֶמְשֹׁךְ בַּטַּבַּעַת שֶׁעַל גַּבּוֹ וְהוּא יֹאמַר ‘בּוּ!’ אַל תִּפְחֲדִי, רוּתִי. גַּם אֲנִי אֵינֶנִּי מְפַחֶדֶת… וְזֶה – כֶּלֶב. הַבִּיטִי, אֵיזוֹ שְׂעָרוֹת מְסֻלְסָלוֹת אֶצְלוֹ: יֵשׁ לוֹ תַּלְתַּלִים, כְּמוֹ אֶצְלֵךְ וּכְמוֹ אֶצְלִי. זֶה יָפֶה מְאֹד. גַּם אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה יָפֶה. אֲנַחְנוּ נִקְרָא לוֹ ‘תַּלְתָּל’. טוֹב?”

“טוֹב”, הִסְכִּימָה רוּתִי.

“צָרִיךְ לִקְשֹׁר סֶרֶט לְצַוָּארוֹ”, אָמְרָה עָפְרָה “לֹא כֵן?”

“כֵּן”, עָנְתָה רוּתִי.

וְעָפְרָה הֵסִירָה סֶרֶט אָדֹם מִקֻּפְסַת שׁוֹקוֹלָד וְקָשְׁרָה אוֹתוֹ לְצַוַּאר “תַּלְתָּל”.

“אַתְּ יוֹדַעַת, מַדּוּעַ אֲנִי קוֹשֶׁרֶת לוֹ סֶרֶט?”

“מַדּוּעַ”? שָׁאֲלָה רוּתִי.

“מִפְּנֵי שֶׁכֶּלֶב אָסוּר לוֹ לָלֶכֶת בְּלִי סֶרֶט. הָיָה לִי פַּעַם כֶּלֶב קָטָן, כֶּלֶב חָי. גַּם שְׁמוֹ הָיָה ‘תַּלְתָּל’, כִּי גַּם לוֹ הָיוּ תַּלְתַּלִים. פַּעַם יָצָא תַּלְתָּל לָרְחוֹב בְּלִי רְשׁוּת. אָסוּר לָלֶכֶת בְּלִי רְשׁוּת – וְהוּא הָלָךְ. בָּא כַּלְבָּן וְשָׂם אוֹתוֹ בַּעֲגָלָה שֶׁל כְּלָבִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה סֶרֶט עַל צַוָּארוֹ. מֵאָז לֹא רָאִיתִי עוֹד אֶת ‘תַּלְתָּל’… אוֹ, הִנֵּה מַגְהֵץ קָטָן! אֲנִי אֲגַהֵץ בּוֹ אֶת הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּךְ, טוֹב?”

“טוֹב”, עָנְתָה רוּתִי.

“אַתְּ יוֹדַעַת, רוּתִי”, אָמְרָה עָפְרָה, “אֲנִי לוֹמֶדֶת בַּגָּן. שָׁם אֲנִי מְשַׂחֶקֶת, רוֹקֶדֶת וְשָׁרָה. אֲנִי יוֹדַעַת לְסַפֵּר גַּם סִפּוּרִים. אִם אַתְּ רוֹצָה, אֲסַפֵּר לָךְ סִפּוּר קָטָן, שֶׁלָּמַדְתִּי בַּגָּן. לְסַפֵּר?”

“סַפֵּרִי!” הִסְכִּימָה רוּתִי.

עָפְרָה עָמְדָה בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר, פָּשְׁטָה אֶת יָדֶיהָ לִצְדָדִים, הֵנִיעָה אוֹתָן כְּצִפּוֹר, הַפּוֹרֶשֶׂת אֶת כְּנָפֶיהָ לָעוּף וְסִפֵּרָה:

“אֲנִי צִפּוֹר קְטַנָּה וְלִי שְׁתֵּי כְּנָפַיִם. וַאֲנִי עָפָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, לְמַטָּה וּלְמָעְלָה. בַּבֹּקֶר אֲנִי מְצַפְצֶפֶת: צִיף, צִיף, צִיף! וּבָעֶרֶב אֲנִי יְשֵׁנָה: הַס, הַס, הָס!”

וְעָפְרָה שָׂמָה כַּף עַל כַּף, הִנִּיחָה אוֹתָן מִתַּחַת לְלֶחְיָהּ הַשְּׂמָאלִית, הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ לְצַד שְׂמֹאל וְעָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ.

“יָפֶה?” שָׁאֲלָה עָפְרָה.

“יָפֶה מְאֹד”, הִסְכִּימָה רוּתִי.

“אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה סִפַּרְתִּי בְּנֶשֶׁף הַחֲנֻכָּה, שֶׁהָיָה בַּגַּן וְכָל הָאֲנָשִׁים אָמְרוּ, כִּי אֲנִי סִפַּרְתִּי יָפֶה. אִמָּא נָשְׁקָה אוֹתִי אָז הַרְבֵּה נְשִׁיקוֹת וְאָמְרָה, שֶׁגַּם אֲנִי צִפּוֹר קְטַנָּה. חַ-חַ-חַ! הִיא אָמְרָה זֹאת בִּצְחוֹק. לֹא כֵן?”

“כֵּן”, הִסְכִּימָה רוּתִי.

“אַתְּ רוֹצָה לִשְׁמֹעַ עוֹד סִפּוּר?” שָׁאֲלָה עָפְרָה.

הַפַּעַם לֹא עָנְתָה רוּתִי מְאוּמָה. הִיא צָנְחָה קְצָת מַטָּה. עֵינֶיהָ הָיוּ עֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה.

“אַ!” קָרְאָה עָפְרָה, “אַתְּ עֲיֵפָה, מִסְכֵּנָה. אַתְּ רוֹצָה לִישׁוֹן… טוֹב, שִׁכְבִי קְצָת עָלֵי וַאֲנִי אָשִׁיר לָךְ שִׁיר עֶרֶשׂ”.

וְעָפְרָה הִתְחִילָה לָשִׁיר:

"נוּמִי, נוּמִי, בֻּבָּתִי,

נוּמִי, נוּמִי יָפָתִי!

אַ – אַ – אַ – אַ!"

כְּשֶׁנִּכְנְסָה הָאֵם אַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים לַחֲדַר הַיְלָדִים, מָצְאָה אֶת בִּתָּהּ הַקְּטַנָּה נִשְׁעֶנֶת עַל גַּב הַכִּסֵּא בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת וְעַל זְרוֹעוֹתֶיהָ רוּתִי שֶׁלָּהּ.

לָקְחָה הָאֵם אֶת שְׁתֵּי הַבֻּבּוֹת וְהִשְׁכִּיבָה אוֹתָן כָּל אַחַת בְּמִטָּתָהּ.

לֵיל מְנוּחָה!

נָעֳמִי הִיא יַלְדָּה טוֹבַת לֵב. בְּכָל יוֹם הִיא מְפַזֶּרֶת פֵּרוּרֵי לֶחֶם לַצִּפֳּרִים, פּוֹרֶסֶת מִלַּחְמָהּ לַכֶּלֶב וּמַשְׁאִירָה מְעַט חָלָב לַחֲתוּלָה. כְּשֶׁהִיא רוֹאָה יֶלֶד בּוֹכֶה, מִיָּד הִיא נִגֶּשֶׁת אֵלָיו וְאוֹמֶרֶת לוֹ:

"אַל תִּבְכֶּה, יֶלֶד! הֵא לְךָ סֻכָּרִיָּה: הִיא מְתוּקָה ‘נוֹרָא’ ".

וְאִם הַיֶּלֶד חָדֵל לִבְכּוֹת, מַתְחִילָה נָעֳמִי לִצְחֹק מִנַּחַת.

כָּל מַכִּירֶיהָ אוֹמְרִים עָלֶיהָ, שֶׁיֵּשׁ לָהּ לֵב זָהָב.

וְנָעֳמִי שְׂבֵעַת רָצוֹן מְאֹד.

יוֹם אֶחָד קִבְּלָה נָעֳמִי מֵאֵת הַדּוֹד שִׁילִינְגְ. מִהֲרָה נָעֳמִי לֶחָנוּת לִקְנוֹת שׁוֹקוֹלַד.

נָעֳמִי אוֹהֶבֶת מְאֹד דִּבְרֵי מְתִיקָה וּבְיִחוּד – שׁוֹקוֹלַד.

“זֶה כָּל כַּךְ מָתוֹק!” אוֹמֶרֶת הִיא וּמְלַקֶּקֶת אֶת שְׂפָתֶיהָ.

כַּאֲשֶׁר עָבְרָה עַל יַד בֵּית-הַמִּרְקַחַת, רָאֲתָה יֶלֶד בֶּן גִּילָהּ מַחֲזִיק בְּיָדוֹ בַּקְבּוּק וְהוּא מְחַפֵּשׂ דְּבַר מָה.

“מָה אַתָּה מְחַפֵּשׂ, יֶלֶד?” שָׁאֲלָה אוֹתוֹ נָעֳמִי.

“אָבַד לִי שִׁילִינְגְ”, אָמַר הַיֶּלֶד בִּדְמָעוֹת עַל עֵינָיו, “הָלַכְתִּי לִקְנוֹת רְפוּאָה לַאֲחוֹתִי הַחוֹלָה וְהִנֵּה – אֵין הַשִּׁילִינְגְ”.

“רוּץ אֵפוֹא הַבַּיְתָה וּבַקַּשׁ מֵאִמָּא שִׁילִינְגְ אַחֵר”, יָעֲצָה נָעֳמִי.

“אֵין לְאִמָּא עוֹד שִׁילִינְגְ”, בָּכָה הַיֶּלֶד.

נָעֳמִי שָׁקְעָה בְּהִרְהוּרִים וְאַחַר אָמְרָה:

“בּוֹא נְחַפֵּשׂ יַחַד: אַתָּה חַפֵּשׂ מִצַּד אֶחָד וַאֲנִי – מִצַּד אַחֵר: אוּלַי נִמְצָא”.

וּשְׁנֵיהֶם הִתְחִילוּ לְחַפֵּשׂ. פִּתְאֹם קָרְאָה נָעֳמִי: “יֶלֶד, יֶלֶד! הִנֵּה הַשִּׁילִינְגְ!” הַיֶּלֶד רָץ לִקְרָאתָהּ. נָעֳמִי הוֹשִׁיטָה לוֹ אֶת הַשִּׁילִינְגְ וְאָמְרָה: “לֵךְ קְנֵה אֶת הָרְפוּאָה, אַךְ אַל תְּאַבֵּד עוֹד”. הַיֶּלֶד שָׂמַח מְאֹד וְנִכְנַס לְבֵית-הַמִּרְקַחַת. גַּם נָעֳמִי שָׂמְחָה מְאֹד; אוּלַם בְּאוֹתוֹ יוֹם לֹא אָכְלָה שׁוֹקוֹלַד…

פַּעַם יָצְאָה רוּתִי לְשַׂחֵק בַּגָּן. וְהִנֵּה שָׁמְעָה יְלֵל בַּכְיָנִי מֵאֲחוֹרֵי אַחַד הָעֵצִים. הִיא נִגְּשָׁה בִּזְהִירוּת וְרָאֲתָה חֲתַלְתּוּלָה קְטַנָּה וּלְבָנָה מַבִּיטָה אֵלֶיהָ כְּמִתְחַנֶּנֶת:

“אֲנִי רְעֵבָה, יַלְדָּה! אִמָּא שֶׁלִּי הָלְכָה וְלֹא שָׁבָה. תְּנִי לִי מְעַט חָלָב”.

רָצָה רוּתִי הַבַּיְתָה וְאָמְרָה לְאִמָּהּ:

“אִמָּא, חֲתַלְתּוּלָה קְטַנְטֹנֶת בּוֹכָה בַּגָּן. הִיא רְעֵבָה. תְּנִי לִי, בְּבַקָּשָׁה, מְעַט חָלָב בִּשְׁבִילָהּ”.

נָתְנָה לָהּ הָאֵם מְעַט חָלַב בַּצַּלַּחַת. הִגִּישָׁה רוּתִי אֶת הַצַּלַּחַת לַחֲתַלְתּוּלָה וְאָמְרָה:

“הִנֵּה חָלָב. שְׁתִי, בְּבַקָּשָׁה!”

הַחֲתַלְתּוּלָה לֹא רָאֲתָה מִיָּמֶיהָ צַלַּחַת וּפָחֲדָה לִנְגֹעַ בָּהּ. לָקְחָה רוּתִי אֶת הַחֲתַלְתּוּלָה וְהִקְרִיבָה אֶת פִּיהָ לֶחָלָב. מִיָּד הִתְחִילָה הַחֲתַלְתּוּלָה לְלַקְלֵק אֶת הֶחָלָב בִּלְשׁוֹנָהּ וְלֹא הִשְׁאִירָה טִפָּה. לְאַחַר שֶׁגָּמְרָה לִשְׁתּוֹת, רָטְנָה מִתּוֹךְ שׂבַע כְּאוֹמֶרֶת:

“תּוֹדָה רַבָּה לָךְ, יַלְדָּה טוֹבָה!”

הַחֲתַלְתּוּלָה מָצְאָה חֵן בְּעֵינֵי רוּתִי. הִיא חָפְצָה לַהֲבִיאָהּ אֶל בֵּיתָהּ, כִּי אָהֲבָה מְאֹד בַּעֲלֵי חַיִּים קְטַנִּים. הִיא שָׂמָה אוֹתָהּ בְּחֵיקָהּ וְאָמְרָה:

“בּוֹאִי אֵלַי הַבַּיְתָה. אִמָּא שֶׁלִּי טוֹבָה מְאֹד וְהִיא תִּתֵּן גַּם לָךְ לֶאֱכֹל”.

פִּתְאֹם שָׁמְעָה מֵאֲחוֹרֶיהָ קוֹל מְאַיֵּם.

“מְיָאוּ! מְיָאוּ! אַל תִּקְחִי מִמֶּנִּי אֶת בִּתִּי! כָּל הַלַּיְלָה בִּקַּשְׁתִּיהָ!”

רוּתִי הִפְנְתָה אֶת רֹאשָׁה וְרָאֲתָה לְפָנֶיהָ חֲתוּלָה גְּדוֹלָה זוֹעֶפֶת וּמִסְתַּמֶּרֶת.

הַיַּלְדָּה נִבְהֲלָה מְאֹד וְהוֹרִידָה אֶת הַחֲתַלְתּוּלָה לָאָרֶץ. מִיָּד נִתְקָרְבָה הַחֲתוּלָה – הָאֵם, לִקְּקָה בִּלְשׁוֹנָהּ אֶת רֹאשׁ בִּתָּהּ, אַחַר תָּפְשָׂה אוֹתָהּ בְּעָרְפָּהּ וַתְּמַהֵר לִבְרֹחַ.

רוּתִי הָיְתָה עֲצוּבָה וּשְׂמֵחָה גַּם יָחַד.

זֶה שָׁלשׁ שָׁנִים נוֹסַעַת זִיוָה עִם אִמָּהּ לִרְחַבְיָה לְחָדְשֵׁי הַקַּיִץ. בָּאַכְסַנְיָה, שֶׁבָּהּ גָּרָה זִיוָה, יֵשׁ לָהּ יְדִידָה וּשְׁמָהּ חַכְמֹנֶת. זוֹהִי חֲתוּלָה אֲפוּרָה וְיָפָה וְעוֹרָהּ חָלָק כִּקְטִיפָה. זִיוָה הִתְוַדְּעָה אֵלֶיהָ עוֹד בִּהְיוֹתָהּ בַּת שָׁלשׁ. אָז הָיְתָה הַחֲתוּלָה קְטַנָּה מְאֹד וְנֶחְמָדָה מְאֹד. אֶת הַשֵּׁם “חַכְמֹנֶת” נָתְנָה לָהּ זִיוָה, כִּי חָשְׁבָה אוֹתָהּ לַחֲכָמָה מְאֹד.

קַיִץ יָפֶה בִּלְּתָה אָז זִיוָה. חֲבֵרוֹת לְשַׂחֵק עִמָּהֶן לֹא הָיוּ בָּאַכְסַנְיָה. וְהַחֲבֵרָה הַיְחִידָה וְהָאֲהוּבָה עָלֶיהָ הָיְתָה חַכְמֹנֶת. כַּמָּה יָפֶה הָיוּ מְשַׂחֲקוֹת יָחַד! זִיוָה הָיְתָה לוֹקַחַת חוּט, קוֹשֶׁרֶת אֵלָיו חֲתִיכַת בַּד כֵּהֶה וּמוֹבִילָה אוֹתוֹ לְאַט עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. חַכְמֹנֶת אוֹרֶבֶת מֵהַפִּנָּה לַבַּד הַכֵּהֶה, מִצְטַדֶּדֶת, מִתְגַבֶּנֶת וּמִתְנַפֶּלֶת פִּתְאֹם עַל הַבַּד. אָז מוֹשֶׁכֶת זִיוָה אֶת הַחוּט, מִתְגַּלְגֶּלֶת מִצְּחוֹק וְהַמִּשְׂחָק מַתְחִיל שׁוּב.

מִי זֶה אוֹמֵר, שֶׁלַּחֲתוּלִים אֵין זִכָּרוֹן? אֵין זֶה נָכוֹן. הִנֵּה לְחַכְמֹנֶת יֵשׁ זִכָּרוֹן נִפְלָא. בְּבוֹא זִיוָה לְאַחַר שָׁנָה, הִכִּירָה אוֹתָהּ חַכְמֹנֶת מִיָּד וּמֵרֹב שִׂמְחָה הִתְחִילָה לְהִתְחַכֵּךְ לְרַגְלֶיהָ וְלִנְהֹם נְהִימוֹת חִבָּה.

אַךְ חַכְמֹנֶת נִשְׁתַּנְּתָה קְצָת. הִיא נֶעֶשְׂתָה רְצִינִית וְאֵינָהּ מְחַבֶּבֶת עוֹד אֶת מִשְׂחַק הַחֶבֶל וְהַבָּד. מִתְהַלֶּכֶת הִיא בְּנַחַת וְאוֹהֶבֶת מְאֹד לְטַפֵּס עַל בִּרְכֵּי זִיוָה. וּבְשָׁעָה שֶׁזִּיוָה מְלַטֶּפֶת אוֹתָהּ וּמְדַגְדֶּגֶת אוֹתָהּ בְּצַוָּארָהּ, עוֹצֶמֶת הִיא אֶת עֵינֶיהָ מֵרֹב נַחַת וְנוֹהֶמֶת בַּחֲשַׁאי:

“אַ, כַּמָּה טוֹב!”

בְּשָׁעָה שֶׁזִּיוָה יוֹשֶׁבֶת לֶאֱכֹל, מִיָּד בָּאָה חַכְמֹנֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּנִמּוּס עַל יָדָהּ. רַק מִזְּמַן לִזְמַן הִיא שׁוֹלַחַת אֶת כַּף רַגְלָהּ וְנוֹגַעַת בְּזִיוָה נְגִיעָה רַכָּה, רַכָּה כְּאוֹמֶרֶת: “זִיוָה, אַל תִּשְׁכָּחִינִי! אַף אֲנִי נֶפֶשׁ חַיָּה וְרוֹצָה לֶאֱכֹל”. לֹא, עַד עַכְשָׁו לֹא הִשְׁתַּעַמְמָה זִיוָה בִּרְחַבְיָה. אוּלָם הַפַּעַם, בְּבוֹא זִיוָה לִרְחַבְיָה בַּשְּׁלִישִׁית, לֹא יָצְאָה חַכְמֹנֶת לִקְרָאתָהּ. זִיוָה הִתְפַּלְּאָה מְאֹד וְהָלְכָה לְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ בֶּחָצֵר וּבַגָּן. “אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת אֶת חַכְמֹנֶת?” שָׁאֲלָה אוֹתָהּ בַּעֲלַת הָאַכְסַנְיָה, “אֵינֶנָּהּ עוֹד”. “אֵיךְ זֶה? אַיֶּהָ?” שָׁאֲלָה זִיוָה בְּפָחַד. “הִיא נֶעֶלְמָה עוֹד בַּחֹרֶף”, הֵשִׁיבָה בַּעֲלַת הָאַכְסַנְיָה, “יוֹם אֶחָד יָצְאָה מִן הֶחָצֵר וְעַד הַיּוֹם לֹא שָׁבָה. חֲתוּלָה נֶחְמָדָה הָיְתָה זוֹ”. זִיוָה שָׁמְעָה אֶת הַבְּשׂוֹרָה הָרָעָה וְעֵינֶיהָ זָלְגוּ דְמָעוֹת. הַשָּׁנָה אֵין לָהּ חֲבֵרָה לְזִיוָה הַמִּסְכֵּנָה, חֲבָל!

אִישׁ לֹא יֹאמַר עַל נִצָּה וְעַל דִּיצָה שֶׁהֵן אֲחָיוֹת; כָּל כָּךְ רַב הַהֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶן. נִצָּה בַּת חָמֵשׁ שָׁנִים וְדִיצָה בַּת אַרְבַּע. לְנִצָּה שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת וְהֵן סְדוּרוֹת לָהּ תַּלְתַּלִים וְעֵינֶיהָ שְׁחוֹרוֹת מִשְּׁחוֹר; וּלְדִיצָה עֲטֶרֶת זָהָב לְרֹאשָׁהּ וְעֵינֶיהָ תְּכֻלּוֹת כִּתְכֵלֶת הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. נִצָּה דַּקַּת גֵּו וּתְמִירָה כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים, וְדִיצָה עֲגַלְגֹּלֶת וּזְרִיזָה כְּחֻלְדַּת הַסְּנָאִים.

גַּם בְּאָפְיָן שׁוֹנוֹת הָאֲחָיוֹת הַקְּטַנּוֹת. נִצָּה שְׁלֵוָה מְאֹד וְאוֹהֶבֶת סֵדֶר וְנִקָּיוֹן. הַבֻּבָּה שֶׁלָּהּ מְקֻשֶּׁטֶת תָּמִיד, כְּמוֹ לִפְנֵי טִיּוּל; וְהַצַּעֲצוּעִים שְׁלֵמִים וּמַבְרִיקִים, כְּאִלּוּ הוּבְאוּ זֶה עַתָּה מֵהֶחָנוּת.

אַךְ דִּיצָה מְלֵאָה תְּנוּעָה כְּפַרְפָּר. אֵין הִיא יוֹדַעַת מְנוּחָה: אוֹ שֶׁהִיא צוֹחֶקֶת וְשָׁרָה, אוֹ שֶׁהִיא קוֹפֶצֶת, מְרַחֶפֶת וּמִתְגַּלְגֶּלֶת מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וּמְמַלְּאָה אֶת הַבַּיִת דִּיצָה וְחֶדְוָה. אֵין הִיא נוֹתֶנֶת דַּעְתָּהּ הַרְבֵּה עַל הַצַּעֲצוּעִים שֶׁלָּהּ. לְאַחַר שֶׁשִּׂחֲקָה בָּהֶם זְמַן מָה, מַנִּיחָה הִיא אוֹתָם וְאֵינָהּ מִתְעַנְיֶנֶת בָּהֶם עוֹד.

כָּל הַיּוֹם מְשַׂחֲקוֹת שְׁתֵּי הָאֲחָיוֹת יַחַד בְּשָׁלוֹם, מְפַטְפְּטוֹת וְהוֹגוֹת כִּשְׁתֵּי יוֹנִים. אוּלָם יֵשׁ וּבֵין שְׁתֵּי הַיּוֹנִים נוֹפֵל סִכְסוּךְ קָטָן וְאָז הֵן נֶהְפָּכוֹת לִשְׁתֵּי חֲתַלְתּוּלוֹת רַגְזָנִיּוֹת. הַגּוֹרֶמֶת לָרִיב הִיא עַל פִּי רֹב דִּיצָה. אוֹהֶבֶת הִיא לְקַנְטֵר אֶת אֲחוֹתָהּ לֹא מִתּוֹךְ רֹעַ לֵב, חָלִילָה, אֶלָּא מִתּוֹךְ שׁוֹבְבוּת סְתָם. כְּשֶׁנִּצָּה מַצִּיעָה לְשַׂחֵק בְּמַחְבּוֹאִים, אוֹמֶרֶת דִּיצָה:

“דַּוְקָא לֹא! נְשַׁחֵק בְּקֻבִּיּוֹת!”

וּכְשֶׁאוֹמֶרֶת נִצָּה לְשַׂחֵק בְּקֻבִּיּוֹת, מִתְנַגֶּדֶת לָזֶה דִּיצָה וְאוֹמֶרֶת:

“דַּוְקָא לֹא! נְשַׂחֵק בְּמַחְבּוֹאִים!”

“דַּוְקָנִית אַחַת!” אוֹמֶרֶת נִצָּה וְנַעֲשֵׂית בְּרֹגֶז. “גַּאַוְתָנִית אַחַת!” אוֹמֶרֶת דִּיצָה וּמִתְנַפַּחַת.

אִמָּא מִתְעָרֶבֶת לִפְעָמִים בְּרִיב בְּנוֹתֶיהָ.

“נִצָּה!” אוֹמֶרֶת הִיא, “הֲלֹא אַתְּ הַגְּדוֹלָה, עָלַיִךְ אֵפוֹא לְוַתֵּר לָהּ לְיַלְדֹּנֶת זוֹ”.

“אֲנִי מְוַתֶּרֶת כָּל פַּעַם”, מִתְרָעֶמֶת נִצָּה, “אַךְ הִיא דַּוְקָנִית גְּדוֹלָה”.

“בּוּשָׁה גְּדוֹלָה וּכְלִמָּה!” אוֹמֶרֶת אִמָּא, “שְׁתֵּי אֲחָיוֹת נֶחְמָדוֹת וְאֵינָן יְכוֹלוֹת לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם”.

אַךְ מִי שֶׁחוֹשֵׁב, שֶׁאֵין הָאֲחָיוֹת אוֹהֲבוֹת אִשָּׁה אֶת רְעוּתָהּ, טוֹעָה טָעוּת גְּדוֹלָה. יְנַסֶּה נָא מִי שֶׁהוּא לֵאמֹר מִלָּה רָעָה עַל דִּיצָה, מִיָּד תַּעֲמֹד נִצָּה לִימִינָה וְתוֹדִיעַ:

“דִּיצָה הִיא יַלְדֹּנֶת חֲבִיבָה וַחֲמוּדָה מְאֹד”.

וְאִם מִי שֶׁהוּא יְדַבֵּר רֵעוּת בְּנִצָּה, מִיָּד תָּגֵן עָלֶיהָ דִּיצָה וְתֹאמַר:

“נִצָּה שֶׁלִּי מְתוּקָה מִכָּל מֹתֶק שֶׁבָּעוֹלָם”.

יוֹם אֶחָד חָלְתָה נִצָּה וְנָפְלָה לְמִשְׁכָּב. הָיָה לָהּ חֹם גָּבוֹהַּ וְהָרוֹפֵא אָמַר, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ יָמִים אֲחָדִים אֵין הַיְלָדוֹת צְרִיכוֹת לְהִמָּצֵא בְּחֶדֶר אֶחָד.

דִּיצָה הָיְתָה עֲצוּבָה מְאֹד וּבִקְּשָׁה מֵאֵת אִמָּא, שֶׁתִּתֵּן לָהּ לְכָל הַפָּחוֹת לִרְאוֹת אֶת אֲחוֹתָהּ מֵרָחוֹק.

“הֲלֹא אַתֶּן רָבוֹת כָּל הַיָּמִים”, אָמְרָה לָהּ הָאֵם.

“זֶה לֹא כְלוּם”, הֵשִׁיבָה דִּיצָה, “זֶה סְתָם כָּךְ, בִּצְחוֹק. אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת נִצָּה שֶׁלִּי”.

וּשְׁתֵּי פְּנִינִים נָשְׁרוּ מֵעֵינֶיהָ הַתְּכֻלּוֹת.

“טוֹב”, אָמְרָה אִמָּא, “אֲנִי אַקְרִיב אוֹתָךְ לַדֶּלֶת וְתוּכְלִי לִרְאוֹת אוֹתָהּ, אַךְ אַל תְּדַבְּרִי אִתָּהּ: הִיא זְקוּקָה לִמְנוּחָה”.

דִּיצָה שָׂמְחָה מְאֹד וְשָׁלְחָה לַאֲחוֹתָהּ הַחוֹלָה נְשִׁיקַת אֲוִיר וּבַת-צְחוֹק מְתוּקָה.

כָּל יְמֵי מַחֲלָתָהּ שֶׁל נִצָּה הָיְתָה דִּיצָה שְׁקֵטָה וּרְצִינִית וְהִתְהַלְּכָה עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁלֹּא לְהַרְבּוֹת שֶׁאוֹן. בְּכָל בֹּקֶר הָיְתָה קוֹטֶפֶת שׁוֹשַׁנָּה בַּגִּנָּה וְשׁוֹלַחַת אוֹתָהּ עַל-יְדֵי אִמָּא לַאֲחוֹתָהּ.

כְּשֶׁיָּרְדָה נִצָּה מִמִּטָּתָהּ, הָיְתָה דִּיצָה מְאֻשָּׁרָה מְאֹד. כְּדֵי לְשַּׂמֵחַ מְאֹד אֶת אֲחוֹתָהּ הָאֲהוּבָה עָשְׂתָה לְפָנֶיהָ כָּל מִינֵי מוֹפְתִים: קָפְצָה וְרָקְדָה וְהִתְגַּלְגְּלָה כְּכַדּוּר וְשָׁרָה שִׁירִים. וּכְשֶׁרָאֲתָה בַּת-צְחוֹק עַל פְּנֵי נִצָּה, צָחֲקָה בִּצְחוֹקָהּ הַמְצַלְצֵל וְאָמְרָה: “כַּמָּה טוֹב שֶׁאַתְּ כְּבָר בְּרִיאָה, נִצָּה! דַּי, מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה לֹא נָרִיב עוֹד. מַה שֶּׁתְּבַקְּשִׁי אֶעֱשֶׂה, אֲבָל רְאִי, אַל תֶּחֱלִי עוֹד פָּעַם”. “טוֹב”, הִבְטִיחָה נִצָּה. וּשְׁתֵּי הָאֲחָיוֹת הַקְּטַנּוֹת חַיּוֹת שׁוּב כִּשְׁתֵּי יוֹנִים חֲבִיבוֹת. אַךְ אִם דִּיצָה שׁוֹכַחַת פַּעַם אֶת הַבְטָחָתָהּ וּמַתְחִילָה לְהִתְעַקֵּשׁ, אוֹמֶרֶת לָהּ נִצָּה:

“דִּיצָה, אַל תִּהְיִי יַלְדָּה רָעָה, פֶּן אֶחֱלֶה עוֹד פָּעַם”. מִיָּד נִכְנַעַת דִּיצָה וְאוֹמֶרֶת: “זֶה רַק בִּצְחוֹק, נִצָּה! רַק בִּצְחוֹק!”

בְּכָל שַׁבָּת אַחַר הַצָּהֳרַיִם בָּאִים דָּוִד, יַעֲקֹב וְנָעֳמִי לְבַקֵּר אֶת סָבָא וְאֶת סָבְתָא שֶׁלָּהֶם. הַסָּב שׁוֹאֵל אֶת נְכָדָיו הַקְּטַנִּים שְׁאֵלוֹת בַּתּוֹרָה וּבָאַגָּדָה. וְנָעֳמִי שָׁרָה וּמְדַקְלֶמֶת אֶת הַשִּׁירִים שֶׁהִיא לוֹמֶדֶת בַּגָּן. גַּם לִפְנֵי סָבְתָא עֲלֵיהֶם לְהִבָּחֵן. הִיא שׁוֹאֶלֶת אוֹתָם, אִם הֵם מִתְנַהֲגִים יָפֶה בַּבַּיִת וְאִם הֵם אוֹכְלִים הֵיטֵב.

בְּשַׁבָּת אַחַת אָמְרָה סָבְתָא לִנְכָדֶיהָ:

"יְסַפֵּר נָא כָּל אֶחָד מִכֶּם, אֵיזֶה מַעֲשֶׂה טוֹב עָשָׂה בְּאַחַד הַיָּמִים. בַּעַל הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּיוֹתֵר – יְקַבֵּל תַּפּוּחַ.

“אַתָּה, יַעֲקֹב, מַה מַּעֲשֶׂה טוֹב עָשִׂיתָ אַתָּה?”

יַעֲקֹב, הַלּוֹמֵד בִּמְכִינָה ב', הִרְהֵר רֶגַע וְאָמָר:

“בַּבֹּקֶר כְּשֶׁהָלַכְתִּי בָּרְחוֹב, רָאִיתִי קְלִפַּת בַּנָּנָה עַל הַמַּדְרֵכָה. הֲרִימוֹתִי אֶת הַקְּלִפָּה וְשַׂמְתִּי אוֹתָהּ בְּפַח הָאַשְׁפָּה. זֶה הַכֹּל”.

“זֶהוּ מַעֲשֶׂה טוֹב מְאֹד”, הִלְלָה אוֹתוֹ סָבְתָא.

אַחַר פָּנְתָה אֶל דָּוִד וְאָמְרָה לוֹ:

“מַה מַּעֲשֶׂה טוֹב עָשִׂיתָ אַתָּה?”

דָּוִד חָשַׁב רְגָעִים אֲחָדִים וְסִפֵּר:

“פַּעַם הָלַכְתִּי לְבֵית הַסֵּפֶר. וְהִנֵּה רָאִיתִי עִוֵּר מְגַשֵּׁשׁ בְּמַקְלוֹ בִּקְצֵה הַמַּדְרֵכָה. נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו וְאָמַרְתִּי לוֹ: ‘אִם אֲדוֹנִי רוֹצֶה לַעֲבֹר אֶת הָרְחוֹב, הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לַעֲזָר-לוֹ’. הָעִוֵּר עָנָה, שֶׁיִּשְׂמַח מְאֹד אִם אֶעֱזָר-לוֹ. אֲחַזְתִּיו בְּיָדוֹ וְהֶעֱבַרְתִּי אוֹתוֹ”.

“זֶהוּ בֶּאֱמֶת מַעֲשֶׂה טוֹב”, אָמְרָה סָבְתָא.

לְבַסּוֹף פָּנְתָה אֶל נָעֳמִי וְאָמְרָה:

“וְאַתְּ קְטַנָּתִי, מַה הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁעָשִׂית אַתְּ?”

“אֲנִי”, אָמְרָה נָעֳמִי, “רָאִיתִי בַּגַּן צַב קָטָן מוּטָל עַל גַּבּוֹ. נִגַּשְׁתִּי וַהֲרִימוֹתִי אוֹתוֹ. הַאִם גַּם זֶה מַעֲשֶׂה טוֹב?”

“זֶה מַעֲשֶׂה טוֹב מְאֹד”, קָרְאָה סָבְתָא. אַחַר פָּנְתָה אֶל סָבָא וְאָמְרָה:

“סָבָא, הֱיֵה אַתָּה הַשּׁוֹפֵט, אֵיזֶה מַעֲשֶׂה טוֹב בְּיוֹתֵר”.

אָמַר סָבָא:

“כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּוָּנָה טוֹבָה, אֵין מַעֲשֶׂה טוֹב מִמֶּנּוּ”.

“נָכוֹן מְאֹד!” אָמְרָה סָבְתָא וְנָתְנָה תַּפּוּחַ לְכָל אֶחָד מִנְּכָדֶיהָ.

נֹעַם רָאָה פַּעַם לֹא רָחוֹק מֵהַיַּרְקוֹן שְׁנֵי יְלָדִים מוֹשְׁכִים כֶּלֶב קָטָן בַּחֶבֶל הַקָּשׁוּר לְצַוָּארוֹ.

“לְאָן אַתֶּם מוֹשְׁכִים אֶת הַכֶּלֶב הַמִּסְכֵּן?” שָׁאַל נֹעַם.

“אָנוּ רוֹצִים לְהַטְבִּיעַ אוֹתוֹ בַּנָּהָר” עָנָה הָאֶחָד, “אֵין לָנוּ צֹרֶךְ בּוֹ”.

“אִם אֵין לָכֶם צֹרֶךְ בּוֹ, תְּנוּ אוֹתוֹ לִי”, בִּקֵשׁ נֹעַם.

“אִם תִּתֵּן לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ גְּרוּשׁ, תְּקַבֵּל אֶת הַכֶּלֶב”.

נֹעַם הוֹצִיא מִכִּיסוֹ שְׁנֵי גְּרוּשִׁים וְנָתַן לַיְלָדִים. הֵם מָסְרוּ לוֹ אֶת הַכֶּלֶב וְהָלְכוּ לָהֶם. נֹעַם הִתִּיר אֶת הַחֶבֶל מֵעַל צַוַּאר הַכֶּלֶב וְאָמַר לוֹ:

“יָכוֹל אַתָּה לָלֶכֶת, חָפְשִׁי אָתָּה!”

אַךְ הַכֶּלֶב נִשְׁאַר עוֹמֵד. הוּא הִבִּיט אֶל נֹעַם בְּעֵינַיִם מְפִיקוֹת תּוֹדָה, כְּאוֹמֵר:

“אֶל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ – אֵלֵךְ”.

נֹעַם לֹא יָכֹל לְגָרֵשׁ אוֹתוֹ מֵעַל פָּנָיו וְהִרְשָׁהוּ לָלֶכֶת אַחֲרָיו. עַל יַד חֲצַר בֵּיתוֹ אָמַר לַכֶּלֶב:

“חַכֵּה פֹּה; עָלַי לָקַחַת דְּבָרִים עִם אִמָּא: אֵין הִיא מְחַבֶּבֶת כְּלָבִים”.

נֹעַם נִכְנַס הַבַּיְתָה וְאָמַר לְאִמּוֹ:

“אִמָּא, הַאִם מִצְוָה הִיא לְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת?”

“מִצְוָה גְּדוֹלָה, בְּנִי”, עָנְתָה הָאֵם, “כָּל הַמְּרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, מְרַחֲמִים עָלָיו מִן הַשָּׁמָיִם”.

אָז סִפֵּר נֹעַם לְאִמּוֹ אֶת הַמַּעֲשֶׂה בַּכֶּלֶב הַקָּטָן וּבִקֵּשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁתַּסְכִּים לְאַכְסֵן אוֹתוֹ בֶּחָצֵר. הָאֵם הִסְכִּימָה. מֵאוֹתוֹ יוֹם גָּדַל “אוּד”, כָּךְ קָרָא נֹעַם לְכַלְבּוֹ, וְהָיָה לְכֶלֶב אַמִּיץ וְחָזָק. הוּא הָיָה מָסוּר לְנֹעַם מְאֹד וְהָיָה מְלַוֶּה אוֹתוֹ בְּלֶכְתּוֹ לִרְחֹץ בַּיָּם. יוֹם אֶחָד נִכְנַס נֹעַם לַיָּם וְאוּד שָׁמַר עַל בְּגָדָיו. וְהִנֵּה בָּא גַּל וְהִפִּיל אֶת נֹעַם לְתוֹךְ מְעַרְבֹּלֶת. כְּרֶגַע קָפַץ אוּד לְתוֹךְ הַמַּיִם, תָּפַס אֶת נֹעַם בְּבֶגֶד הָרַחֲצָה שֶׁלּוֹ וְהֵבִיא אוֹתוֹ לַחוֹף.

לְאַחַר שֶׁשָּׁבָה רוּחַ נֹעַם אֵלָיו, לִטֵּף אֶת כַּלְבּוֹ וְאָמַר לוֹ:

"מַה מְּאֻשָּׁר אֲנִי שֶׁפְּדִיתִיךָ מִידֵי הַיְלָדִים. לוּלֵא אַתָּה הָיִיתִי טוֹבֵעַ.

הַכֶּלֶב לִקְלֵק אֶת יְדֵי נֹעַם וְהִבִּיט עָלָיו בְּעֵינָיו הַנְּבוֹנוֹת, כְּאוֹמֵר:

“אֲנִי מְאֻשָּׁר מִמְּךָ, שֶׁיָכֹלְתִּי לְשַׁלֵּם לְךָ כִּגְמוּלֶךָ!”

אַךְ הַמְאֻשָּׁרָה בְּיוֹתֵר, לְפִי דַּעְתִּי, הָיְתָה אִמּוֹ שֶׁל נֹעַם.

א

הַדּוֹד יַעֲקֹב גָּר בַּמּוֹשָׁבָה. מִזְּמַן לִזְמַן הוּא נוֹסֵעַ הָעִירָה וְהוֹלֵךְ לִרְאוֹת אֶת שְׁלוֹם אֲחוֹתוֹ רָחֵל וּשְׁלוֹם שְׁנֵי יְלָדֶיהָ יִצְחָק וְאַמְנוֹן.

הַדּוֹד יַעֲקֹב אוֹהֵב מְאֹד אֶת בְּנֵי אֲחוֹתוֹ; גַּם הַיְּלָדִים אוֹהֲבִים אֶת דּוֹדָם הַטּוֹב וּשְׂמֵחִים לִקְרָאתוֹ.

פַּעַם בָּא הַדּוֹד יַעֲקֹב הָעִירָה, קָנָה צַעֲצוּעִים וּמַמְתַּקִּים וְהָלַךְ אֶל בֵּית אֲחוֹתוֹ.

הוּא עָלָה בַּמַּדְרֵגוֹת וְדָפַק עַל הַדֶּלֶת.

“יָבוֹא!” נִשְׁמַע קוֹל מִבִּפְנִים.

הַדּוֹד יַעֲקֹב לָחַץ אֶת כַּף הַמַּנְעוּל וְרָצָה לְהִכָּנֵס, אַךְ הַדֶּלֶת הָיְתָה נְעוּלָה.

הוּא דָּפַק שׁוּב.

“בְּבַקָּשָׁה לְהִכָּנֵס!” נִשְׁמַע שׁוּב אוֹתוֹ הַקּוֹל.

הַדּוֹד מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו וְאָמָר:

“אֵיךְ אֶכָּנֵס? הֲלֹא הַדֶּלֶת נְעוּלָה! פִּתְחוּ וְאֶכָּנֵס!”

“תֵּכֶף, תֵּכֶף!” נִשְׁמַע הַקּוֹל בַּשְּׁלִישִׁית.

אַךְ הַדֶּלֶת לֹא נִפְתָּחָה.

הַדּוֹד יַעֲקֹב עָמַד וְחִכָּה. הוּא חָשַׁב, שֶׁאֲחוֹתוֹ רוֹחֶצֶת אֶת הַיְלָדִים וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִפְתֹּחַ, לָכֵן עָמַד וְחִכָּה קְצָת.

אַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים דָּפַק שׁוּב.

“יָבוֹא! בְּבַקָּשָׁה לְהִכָּנֵס!” נִשְׁמַע אוֹתוֹ הַקּוֹל.

“מַה זֶה?” הִתְרָעֵם הַדּוֹד, “אֵיזֶה נִמּוּס! אוֹמְרִים לְהִכָּנֵס וְאֵין פּוֹתְחִים אֶת הַדֶּלֶת!”

וְהוּא יָרַד מֵעַל הַמַּדְרֵגוֹת, אַךְ גַּם בְּרִדְתּוֹ עוֹד שָׁמַע אֶת הַקּוֹל קוֹרֵא:

“בְּבַקָּשָׁה לְהִכָּנֵס!”

הַדּוֹד יַעֲקֹב הָיָה נִרְגָּז מְאֹד. נִדְמֶה הָיָה לוֹ, כִּי הַקּוֹל הַקּוֹרֵא הוּא פַּעַם שֶׁל יִצְחָק וּפַעַם שֶׁל אַמְנוֹן. הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לְהָבִין, מַדּוּעַ לֹא פָּתְחוּ לוֹ אֶת הַדֶּלֶת וּמָה הַלָּצוֹן אֲשֶׁר חָמְדוּ לָהֶם.

“חַכּוּ, חַכּוּ!” אָמַר הַדּוֹד יַעֲקֹב בְּלִבּוֹ, “אֲנִי אֲשַׁלֵּם לָכֶם כִּגְמוּלְכֶם!”

וְהוּא מִהֵר לַעֲזֹב אֶת הַבָּיִת.

ב

לִפְנוֹת עֶרֶב הָלַךְ הַדּוֹד יַעֲקֹב לְטַיֵּל עַל שְׂפַת הַיָּם. וְהִנֵּה רָאָה אֶת אֲחוֹתוֹ יוֹשֶׁבֶת עַל אַחַד הַכִּסְּאוֹת וּשְׁנֵי הַיְלָדִים מְשַׂחֲקִים עַל יָדָהּ בַּחוֹל. בָּרִאשׁוֹנָה רָצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם, אַךְ מִיָּד חָזַר בּוֹ, עָבַר בְּחִפָּזוֹן וְעָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתָם.

הַיְלָדִים הִרְגִּישׁוּ בּוֹ וְקָרְאוּ: “אִמָּא, הִנֵּה הַדּוֹד יַעֲקֹב!”

אַךְ הַדּוֹד יַעֲקֹב עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ.

“דּוֹד, דּוֹד!” קָרְאוּ הַיְלָדִים וְהִדְבִּיקוּ אוֹתוֹ. הַדּוֹד יַעֲקֹב עָמַד מִלֶּכֶת, הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ לַיְלָדִים וְהֶעֱמִיד פָּנִים שֶׁל רֹגֶז.

“מַה זֶּה, דּוֹד?” קָרְאוּ הַיְּלָדִים בְּצַעַר, “אַתָּה כּוֹעֵס עָלֵינוּ?”

“כֵּן”, עָנָה הַדּוֹד, “אֲנִי כּוֹעֵס עֲלֵיכֶם מְאֹד”.

“מַדּוּעַ?” קָרְאוּ הַיְלָדִים בְּתִמָּהוֹן, “בַּמֶּה חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ?”

“אֵינְכֶם מְנֻמָּסִים! אוֹמְרִים אַתֶּם לָבוֹא וְאֵינְכֶם פּוֹתְחִים אֶת הַדֶּלֶת”.

“אֵיזוֹ דֶּלֶת?” שָׁאֲלוּ הַיְלָדִים.

“אֵיזוֹ דֶּלֶת?” שָׁאֲלָה גַּם הָאֵם, שֶׁנִּגְּשָׁה בֵּינָתַיִם, “מָה אַתָּה סָח?”

“גַּם אַתְּ טוֹבָה מְאֹד”, אָמַר הַדּוֹד יַעֲקֹב בְּרֹגֶז, “שָׁעָה שְׁלֵמָה דָּפַקְתִּי עַל דֶּלֶת בֵּיתְכֶם; מִי שֶׁהוּא מִכֶּם קָרָא בְּלִי הֶפְסֵק: ‘יָבוֹא’ ‘בְּבַקָּשָׁה לְהִכָּנֵס!’ וְאֶת הַדֶּלֶת בְּכָל זֹאת לֹא פְּתַחְתֶּם”.

הָאֵם וְהַיְלָדִים הִבִּיטוּ אִישׁ בִּפְנֵי רֵעֵהוּ וּפִתְאֹם פָּרְצוּ בִּצְחוֹק גָּדוֹל. כִּשְׁמוֹעַ הַדּוֹד יַעֲקֹב אֶת צְחוֹקָם, כָּעַס עוֹד יוֹתֵר וּפָנָה לָלֶכֶת.

“דּוֹד, דּוֹד!” קָרְאוּ הַיְלָדִים מִתּוֹךְ צְחוֹק וְעָצְרוּ אוֹתוֹ, “הוֹי, כַּמָּה זֶה מַצְחִיק! בַּכֹּל אָשֵׁם הוּא”.

“מִי הוּא?” שָׁאַל הַדּוֹד.

“הוּא, הַתֻּכִּי!”

“אֵיזֶה תֻּכִּי?”

הַיְלָדִים לֹא יָכְלוּ לְבָאֵר לְדוֹדָם אֶת הַדָּבָר, כִּי הִרְבּוּ לִצְחוֹק. אָמְרָה לוֹ הָאֵם:

“אַל תִּכְעַס יַעֲקֹב, לֹא עָלַי וְלֹא עַל הַיְלָדִים. הֲיוֹדֵעַ אַתָּה, מִי זֶה קָרָא אֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁשָּׁמַעְתָּ?”

“מֵי?”

“הַתֻּכִּי!”

“עַל אֵיזֶה תֻּכִּי אַתְּ מְדַבֶּרֶת? הֲלֹא אֵין לָכֶם כְּלָל תֻּכִּי!”

“שְׁמַע וַאֲסַפֵּר לָךְ”, אָמְרָה הָאֵם, “מַכִּירָה אַחַת נָסְעָה לְחוּץ-לָאָרֶץ וְהִשְׁאִירָה אֶת הַתֻּכִּי שֶׁלָּהּ בְּבֵיתֵנוּ זֶה חֹדֶשׁ יָמִים. וְהַיְלָדִים לִמְּדוּ אוֹתוֹ לְדַבֵּר אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה וְעוֹד מִלִּים. זֶהוּ תֻּכִּי מְעַנְיֵן מְאֹד”.

“הַאֻמְנָם!” קָרָא הַדּוֹד, “נֵלֵךְ וְנִרְאֶה אֶת הַתֻּכִּי הַזֶּה”.

וְהַדּוֹד יַעֲקֹב הָלַךְ עִם אֲחוֹתוֹ וְעִם הַיְלָדִים לְבֵיתָם. כַּאֲשֶׁר נִגְּשׁוּ לַדֶּלֶת, דָּפַק הַדּוֹד עָלֶיהָ וְהִקְשִׁיב.

“יָבוֹא!” “בְּבַקָּשָׁה לְהִכָּנֵס!” נִשְׁמַע שׁוּב אוֹתוֹ הַקּוֹל.

“עַכְשָׁו אַתָּה מַאֲמִין, דּוֹד?” קָרְאוּ הַיְלָדִים בִּנִצָּחוֹן.

“מַאֲמִין, מַאֲמִין!” עָנָה הַדּוֹד יַעֲקֹב וְלִטֵּף אֶת הַיְלָדִים.

וְכַאֲשֶׁר נִכְנַס לְתוֹךְ הַבַּיִת רָאָה בַּחֲדַר הַיְלָדִים כְּלוּב גָּדוֹל וּבוֹ תֻּכִּי יָפֶה.

עַכְשָׁו נִפְתְּרָה הַחִידָה.

דָּנִי וַאֲחוֹתוֹ לִילָה יָצְאוּ לְשַׂחֵק בַּגִּנָּה שֶׁעַל יַד בֵּיתָם. וְהִנֵּה רָאֲתָה לִילָה צִפּוֹר קְטַנָּה מוּטֶלֶת תַּחַת אַחַד הָעֵצִים.

“דָּנִי, רְאֵה!” קָרְאָה הַיַּלְדָּה, “הִנֵּה צִפּוֹר קְטַנָּה! אֵינֶנָּה יְכוֹלָה לָעוּף”.

דָּנִי נִגַּשׁ, הִתְבּוֹנֵן בַּצִּפּוֹר וְאָמַר:

“הִיא פְּצוּעָה, רַגְלָהּ שְׁבוּרָה, הִנֵּה דָּם!”

“מִי זֶה פָּצַע אוֹתָהּ?” חָקְרָה לִילָה.

“אֶתְמוֹל”, עָנָה דָּנִי, “רָאִיתִי פֹּה יְלָדִים קוֹלְעִים אֲבָנִים בַּקֶּלַע לְבֵין הָעֵצִים. כַּנִּרְאֶה, פָּגְעָה אֶבֶן בְּרַגְלָהּ”.

“הוֹי, מִסְכֵּנָה!” קָרְאָה לִילָה, “רַק יְלָדִים חַסְרֵי לֵב יְכוֹלִים לִפְגֹּעַ בַּצִּפֳּרִים. הֲיֵשׁ יְצוּר נֶחְמָד מִצִּפּוֹר?”

“אוּלַי רְעֵבָה הִיא וּצְמֵאָה”, הֵעִיר דָּנִי, “לְכִי, לִילָה, וְהָבִיאִי קֹמֶץ גַּרְעִינִים וּמְעַט מָיִם”.

לִילָה מִהֲרָה לְהָבִיא גַּרְעִינִים וָמַיִם; אַךְ הַצִּפּוֹר הִבִּיטָה בְּעֵינַיִם נוּגוֹת אֶל לִילָה וְלֹא נָגְעָה בָּאֹכֶל.

“דָּנִי!” אָמְרָה לִילָה, “הֲלֹא צוֹפֶה אַתָּה וְלָמַדְתָּ לְהוֹשִׁיט עֶזְרָה רִאשׁוֹנָה, אוּלַי תּוּכַל לַחֲבֹשׁ אֶת רַגְלָהּ?”

“אֲנַסֶּה”, אָמַר דָּנִי וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת תִּיק הָרְפוּאוֹת שֶׁלּוֹ.

לִילָה כָּרְעָה עַל בִּרְכֶּיהָ לִפְנֵי הַצִּפּוֹר וְשִׁדְּלָה אוֹתָהּ בִּדְבָרִים:

“אַל תִּירְאִי, צִפּוֹר מִסְכֵּנָה. דָּנִי יַחֲבֹשׁ אֶת רַגְלֵךְ וְתוּכְלִי לָעוּף כְּבָרִאשׁוֹנָה”.

אַךְ הַצִּפּוֹר עָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ, כְּאוֹמֶרֶת: “אֵין לִי תִּקְוָה עוֹד”.

כְּשֶׁבָּא דָּנִי עִם תִּיקוֹ, אָמְרָה לוֹ לִילָה:

“אוּלַי נִפְנֶה לְ’מָגֵן דָּוִד' אָדֹם? שָׁם יֵשׁ רוֹפְאִים מֻמְחִים”.

“לֹא”, הֵשִׁיב דָּנִי, “שׁוּם רוֹפֵא לֹא יִרְצֶה לְטַפֵּל בְּצִפּוֹר עֲלוּבָה. נְנַסֶּה אֲנַחְנוּ”.

“הַבֵּט, דָּנִי”, קָרְאָה לִילָה, “הִיא הוֹרִידָה אֶת רֹאשָׁה. הִיא חָדְלָה לְהִתְנוֹעֵעַ. אוּלַי מֵתָה?”

“כֵּן, הִיא מֵתָה”, אִשֵּׁר דָּנִי, “חֲבָל עָלֶיהָ!”

“הוֹי, צִפּוֹר מִסְכֵּנָה!” קָרְאָה לִילָה, וּשְׁתֵּי דִּמְעוֹת-פְּנִינִים יָרְדוּ מֵעֵינֶיהָ.

“נָשִׂים אוֹתָהּ בָּאֲדָמָה”, אָמַר דָּנִי. וּמִיָּד חָפַר בּוֹר קָטָן וְשָׂם בּוֹ אֶת הַצִּפּוֹר. אַחַר לָקַח לוּחַ עֵץ וְכָתַב עָלָיו בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת:

“פֹּה טְמוּנָה צִפּוֹר שֶׁנִּפְצְעָה וָמֵתָה מִקְּלִיעַת אֶבֶן עַל-יְדֵי יֶלֶד שׁוֹבָב”.

וְאַף הוּא מָחָה דִּמְעָה מֵעַל עֵינָיו.

יְדִידָתִי הַקְּטַנָּה טַלְיָה אוֹהֶבֶת מְאֹד לְשַׂחֵק בְּ“אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה”. יֵשׁ לָהּ תֵּבָה לְבָנָה, שֶׁבָּהּ נִמְצָאִים סַמֵּי-רְפוּאָה שׁוֹנִים: בַּקְבּוּק קָטָן שֶׁל יוֹד (מְעַט תֵּה אָדֹם); קֻפְסַת מִשְׁחָה וּבָהּ מְעַט רִבָּה; צִנְצֶנֶת קְטַנָּה עִם טָלְק, תַּחְבֹּשֶׁת וּמִסְפָּרַיִם. כָּל הַדּוֹדִים וְהַדּוֹדוֹת יוֹדְעִים אֶת אַהֲבַת טַלְיָה לְרַפֵּא וְהֵם מוֹשִׁיטִים לָהּ בְּרָצוֹן אֶת אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם לְשֵׁם רִפּוּי. טַלְיָה לוֹבֶשֶׁת סִנָּר לָבָן, שֶׁעָלָיו רָקוּם “מָגֵן דָּוִד” אָדֹם וְהִיא מַתְחִילָה לְרַפֵּא.

בִּשְׁעַת הַטִּפּוּל הִיא שׁוֹאֶלֶת בְּקוֹל רַךְ וּבְרַחֲמִים רַבִּים:

“דּוֹד, לֹא כּוֹאֵב?”

וְאִם הַדּוֹד מִתְאוֹנֵן, שֶׁעֲדַיִן הוּא חָשׁ כְּאֵב, מוֹרַחַת טַלְיָה אֶת הַמָּקוֹם הַ“כּוֹאֵב” בְּרִבָּה, כּוֹרֶכֶת בְּתַחְבֹּשֶׁת וּמְנַחֶמֶת:

“עוֹד מְעַט יַעֲבֹר הַכְּאֵב; זוֹהִי מִשְׁחָה נִפְלָאָה”.

הַמִּשְׁחָה שֶׁל טַלְיָה עוֹשָׂה בֶּאֱמֶת נִפְלָאוֹת, כִּי כָּל הַדּוֹדִים הַחוֹלִים מִתְרַפְּאִים עַד מְהֵרָה.

יוֹם אֶחָד חַשְׁתִּי כְּאֵב בְּאֶצְבָּעִי: קָבַעְתִּי מַסְמֵר בַּקִּיר וּמֵרֹב זְרִיזוּת פָּגַע הַפַּטִּישׁ בְּאֶצְבָּעִי. נִכְנַסְתִּי אֶל אָבִיהָ שֶׁל טַלְיָה, שֶׁעָסַק גַּם הוּא בִּרְפוּאָה. הָרוֹפֵא לֹא הָיָה אוֹתָהּ שָׁעָה בַּבַּיִת וְלָכֵן סַרְתִּי לְחַדְרָהּ שֶׁל יְדִידָתִי הַקְּטַנָּה לִרְאוֹת אֶת שְׁלוֹמָהּ. מָצָאתִי אוֹתָהּ לְבוּשָׁה הַסִּנָּר הַלָּבָן שֶׁלָּהּ וְהִיא מְטַפֶּלֶת בְּאֶצְבָּעָהּ “הַחוֹלָה” שֶׁל בֻּבָּתָהּ. הִיא שָׂמְחָה מְאֹד לִקְרָאתִי וְקָרְאָה:

“דּוֹד, אוּלַי אַתָּה חוֹלֶה? שֵׁב וְאֶרְפָּא לָךְ”.

הוֹשַׁטְתִּי לָהּ אֶת אֶצְבָּעִי הַכּוֹאֶבֶת וְהִיא הִתְחִילָה לְטַפֵּל בָּהּ בַּעֲדִינוּת וּבְרֹךְ.

פָּנֶיהָ הַחֲמוּדִים לָבְשׁוּ רְצִינוּת, עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת הִזְהִירוּ כִּשְׁתֵּי שְׁמָשׁוֹת קְטַנּוֹת.

לֹא יָכֹלְתִּי לִגְרֹעַ עַיִן מִמֶּנָּה. “הוּטַב לְךָ, דּוֹד?” שָׁאֲלָה הָאָחוֹת הַקְּטַנָּה בְּהִשְׁתַּתְּפוּת. “הוּטַב בְּהַרְבֵּה. חֲבִיבָתִי”, עָנִיתִי, “הַמִּשְׁחָה שֶׁלָּךְ נִפְלָאָה הִיא”. מִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת פָּנֶיהָ הַמְאֻשָּׁרִים שֶׁל טַלְיָה, לֹא רָאָה פָּנִים מְאֻשָּׁרִים מִיָּמָיו. יָצָאתִי מֵאֵת יְדִידָתִי הַקְּטַנָּה בְּאֶצְבַּע חֲבוּשָׁה; וְהַכְּאֵב, הַאֲמִינוּ לִי, עָבַר וְחָלַף, כְּאִלּוּ לֹא הָיָה כְּלָל. אָכֵן, נִפְלָאָה הִיא הַמִּשְׁחָה שֶׁל טַלְיָה, אַךְ נִפְלָאָה מִמֶּנָּה שִׁבְעָתַיִם הִיא טַלְיָה יְדִידָתִי, הָאָחוֹת הָרַחֲמָנִיָּה הַקְּטַנָּה.

בְּשַׁבָּת לִפְנוֹת עֶרֶב יָצְאוּ שְׁתֵּי הַיְלָדוֹת תָּמָר וִיהוּדִית לְטַיֵּל בִּשְׂדֵרוֹת רוֹטְשִׁילְד.

אוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ הַשְּׂדֵרוֹת מְלֵאוֹת אָדָם. כָּל הַסַּפְסָלִים הָיוּ תְּפוּסִים. הַרְבֵּה אֲנָשִׁים הָיוּ מְבַקְּשִׁים מָקוֹם לָנוּחַ, אַךְ עַל דַּעַת הַיּוֹשְׁבִים לֹא עָלָה כְּלָל לָקוּם וְלָתֵת גַּם לַאֲחֵרִים לָשֶׁבֶת, כְּאִלּוּ הָיוּ הַסַּפְסָלִים מִקְנַת כַּסְפָּם. כְּשֶׁהָיָה קָם מִישֶׁהוּ לָלֶכֶת, הָיוּ מִסְתָּעֲרִים הַרְבֵּה אֲנָשִׁים לִתְפֹּס אֶת הַמָּקוֹם.

תָּמָר וִיהוּדִית הָיוּ עֲיֵפוֹת מְאֹד וּבִקְּשׁוּ גַּם הֵן לָשֶׁבֶת. וְהִנֵּה שִׂחֲקָה לָהֶן הַשָּׁעָה וּבָרֶגַע שֶׁעָבְרוּ עַל יַד אַחַד הַסַּפְסָלִים, קָמוּ אִישׁ וְאִשָּׁה לָלֶכֶת וּשְׁתֵּי הַיְלָדוֹת מִהֲרוּ לָשֶׁבֶת בִּמְקוֹמָם. הֵן שָׂמְחוּ מְאֹד וּמֵרֹב שִׂמְחָה אַף נָתְנוּ קוֹלָן בִּצְחוֹק. תָּמָר וִיהוּדִית הָיוּ חֲבֵרוֹת עוֹד מִגַּן הַיְלָדִים וּמֵעוֹלָם לֹא הָיוּ בְּרֹגֶז. תָּמִיד הָיְתָה בֵּינֵיהֶן הַסְכָּמָה. בְּצֶדֶק קָרְאוּ לָהֶן “הַנֶּאֱהָבוֹת וְהַנְּעִימוֹת”.

“יֵשׁ לָנוּ מַזָּל!” צָחֲקָה תָּמָר. “יֵשׁ וָיֵשׁ!” חִיְכָה יְהוּדִית.

וְהִנֵּה רָאוּ הַיְלָדוֹת שְׁתֵּי נָשִׁים זְקֵנוֹת עוֹמְדוֹת עַל יַד הַסַּפְסָל שֶׁמִּמּוּלָן וּמְבַקְּשׁוֹת מֵאֵת שְׁנֵי יְלָדִים לְפַנּוֹת לָהֶן מְקוֹם.

“בְּרֶגַע זֶה יָשַׁבְנוּ”, אָמְרוּ הַיְלָדִים, “גַּם אֲנַחְנוּ עֲיֵפִים”.

“תָּמָר!” אָמְרָה יְהוּדִית, “נִתֵּן לַזְּקֵנוֹת לָשֶׁבֶת. טוֹב?”

“בְּוַדַּאי!” הִסְכִּימָה תָּמָר, “לֹא יָפֶה מִצַּד הַיְלָדִים”.

“בְּבַקָּשָׁה, גְּבִירוֹת!” קָרְאָה יְהוּדִית לַזְּקֵנוֹת, “אֲנַחְנוּ נְפַנֶּה לָכֶן מָקוֹם”.

שְׁתֵּי הַזְּקֵנוֹת נִגְּשׁוּ וְתָמָר וִיהוּדִית קָמוּ וְנָתְנוּ לָהֶן לָשֶׁבֶת.

“חֵן-חֵן, יְלָדוֹת טוֹבוֹת!” אָמְרוּ הַזְּקֵנוֹת.

“אֵין דָּבָר!” אָמְרוּ תָּמָר וִיהוּדִית יַחַד, “כְּבָר נַחְנוּ דַּיֵּנוּ”.

וּשְׁתֵּי הַחֲבֵרוֹת הָלְכוּ לָהֶן שְׂמֵחוֹת וְטוֹבוֹת לֵב וּמֵרֹב שִׂמְחָה, כְּדַרְכָּן, נָתְנוּ קוֹלָן בִּצְחוֹק.

“הֵיטַבְנוּ לַעֲשׂוֹת!” אָמְרָה תָּמָר לִיהוּדִית, “לֹא כֵן?”

“אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת עַצְמִי טוֹב מְאֹד”, נֶהֶנְתָה יְהוּדִית.

אֵיךְ הִרְגִּישׁוּ אֶת עַצְמָם שְׁנֵי הַיְלָדִים הָהֵם, תְּנַחֲשׁוּ אוּלַי בְּעַצְמְכֶם, יְלָדִים.

רוֹעֶה אֶחָד רָעָה עֵדֶר צֹאן בָּאָחוּ. בַּצָּהֳרַיִם יָשַׁב הָרוֹעֶה תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים וְנִגֵּן בַּחֲלִילוֹ נִגּוּן יָפֶה מְאֹד. כָּל הַצֹּאן נָחוּ מִסְּבִיבוֹ וְהֶעֱלוּ גֵּרָה בְּנַחַת. הֵן אָהֲבוּ מְאֹד אֶת נְגִינָתוֹ שֶׁל הָרוֹעֶה.

עַל יַד הָרוֹעֶה יָשַׁב בְּנוֹ, נַעַר כְּבֶן עֶשֶׂר שָׁנִים. הוּא לִטֵּף בְּיָדוֹ טָלֶה קָטָן וָרַךְ, שֶׁהָיָה מוּטָל בְּחֵיקוֹ.

מִסָּבִיב הָיְתָה דְּמָמָה. הַכֹּל הִקְשִׁיבוּ לַנְּגִינָה הָעֲרֵבָה: הַפְּרָחִים, הָעֲשָׂבִים וְהַפַּרְפָּרִים; גַּם הַצִּפֳּרִים אֲשֶׁר קִנְנוּ בָּעֵץ הַגָּדוֹל וְהֶעָנֵף הֶאֱזִינוּ לַנְּגִינָה.

פִּתְאֹם לְפֶתַע הִתְעוֹפְפוּ כָּל הַצִּפֳּרִים וְהִתְחִילוּ לְצַפְצֵף בְּקוֹלֵי-קוֹלוֹת. הַנַּעַר הִרְגִּישׁ, שֶׁאֵין זֶה צִפְצוּף סְתָם, אֶלָּא צִפְצוּף אַזְעָקָה. וַדַּאי בָּא מִי שֶׁהוּא לְהַחֲרִיד אֶת מְנוּחָתָן. הַנַּעַר נָשָׂא אֶת עֵינָיו אֶל הָעֵץ, שֶׁהָיָה כַּעֲשָׂרָה צְעָדִים מִמֶּנּוּ וְרָאָה רֹאשׁ נָחָשׁ מֵצִיץ מִבֵּין הָעֲנָפִים.

הַנַּעַר יָדַע, שֶׁהַנְּחָשִׁים נִמְשָׁכִים אַחֲרֵי הַנְּגִינָה וּבְוַדַּאי יִקְרַב אֲלֵיהֶם.

הַנַּעַר הָיָה אַמִּיץ לֵב. הוּא לֹא הִתְרַגֵּשׁ וְלֹא צָעַק, כִּי אִם הוֹצִיא מִכִּיסוֹ אֶת קַלְעוֹ, שָׂם בּוֹ אֶבֶן וְכִוֵּן לְרֹאשׁ הַנָּחָשׁ. הָאֶבֶן פָּגְעָה בְּעֵינוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ.

מֵרֹב כְּאֵב נִדְהַם הַנָּחָשׁ וְאַחַר רֶגַע נָפַל לָאָרֶץ.

“אַבָּא!” קָרָא הַנַּעַר, “שָׁם עַל יַד הָעֵץ מוּטָל נָחָשׁ. קוּם פְּגַע בּוֹ!”

הָרוֹעֶה תָּפַס אֶת מַקְלוֹ הֶעָבֶה וְהָאָרֹךְ וְהֵמִית אֶת הַנָּחָשׁ.

אַחַר חִבֵּק אֶת בְּנוֹ וְאָמָר:

“בֶּן חַיִל אַתָּה, בְּנִי!”

אַךְ הַנַּעַר עָנָה:

“לֹא אוֹתִי צָרִיךְ לְהַלֵּל, כִּי אִם אֶת הַצִפֳּרִים, כִּי הֵן הוֹדִיעוּ עַל הַסַּכָּנָה”.

אִמְרוּ אַתֶּם, יְלָדִים:

מִי רָאוּי לִתְהִלָּה?

הַאַף אֻמְנָם הַצִּפֳּרִים?

יָמִים אֲחָדִים אַחֲרֵי שֶׁיָּצְאוּ הָאֶפְרֹחִים מֵהַבֵּיצִים, אָסְפָה אוֹתָם הַדּוֹגֶרֶת תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם:

“שִׁמְעוּ, יְלָדִים! בְּקָרוֹב נֵצֵא לְטַיֵּל בְּחָצֵר וּלְבַקֵּשׁ מְזוֹנוֹת. עֲלֵיכֶם לְהִמָּצֵא תָּמִיד בְּקִרְבָתִי וְלֹא לְהִתְרוֹצֵץ אָנֶה וָאָנָה. בַּחֲצֵר הַשָּׁכֵן יֵשׁ חָתוּל שָׁחוֹר. הוּא אַכְזָרִי מְאֹד. אֵין הוּא מַשְׁמִיעַ שָׁאוֹן בְּלֶכְתּוֹ וְיָכוֹל לְהִתְנַפֵּל פִּתְאֹם עַל אֶחָד מִכֶּם וְלִטְרֹף אוֹתוֹ. הִזָּהֲרוּ מִפָּנָיו!”

כָּל הָאֶפְרֹחִים שָׁמְעוּ בְּאֵימָה גְּדוֹלָה אֶת דִּבְרֵי אִמָּם וְהִבְטִיחוּ לֹא לְהִתְרַחֵק מִפָּנֶיהָ.

מִמָּחֳרַת הַיּוֹם קָמָה הַדּוֹגֶרֶת וְכָל הָאֶפְרֹחִים הוֹלְכִים אַחֲרֶיהָ לָתוּר אֹכֶל. אַחַד הָאֶפְרֹחִים, שׁוֹבָב קָטָן, שָׁכַח אֶת אַזְהָרַת אִמּוֹ וְהִתְרַחֵק מִמֶּנָּה. הַדּוֹגֶרֶת לֹא הִרְגִּישָׁה בְּחֶסְרוֹנוֹ, כִּי הָיְתָה מֻקֶּפֶת הַרְבֵּה אֶפְרֹחִים וְלִמְּדָה אוֹתָם אֵיךְ וּמַה לֶּאֱכֹל.

פִּתְאֹם רָאוּ הָאֶפְרֹחִים וְהִנֵּה חָתוּל שָׁחוֹר כַּזֶּפֶת מְטַפֵּס עַל אַחַד הָעֵצִים. הֵם נִבְהֲלוּ וְהִתְחִילוּ צוֹעֲקִים:

“אִמָּא, אִמָּא! הִנֵּה הֶחָתוּל הַשָּׁחוֹר!”

“אֵלַי! אֵלַי!” קָרְאָה הַדּוֹגֶרֶת נִרְגֶּשֶׁת מְאֹד וְהִכְנִיסָה מִיָּד אֶת כָּל הָאֶפְרֹחִים תַּחַת כְּנָפֶיהָ. הָאֶפְרֹחַ הַשּׁוֹבָב הִתְחִיל אַף הוּא לָרוּץ אֶל אִמּוֹ, כְּשֶׁהוּא צוֹרֵחַ:

“אִמָּא! אִמָּא!”

הֶחָתוּל הַשָּׁחוֹר קָפַץ מֵעַל הָעֵץ. עוֹד מְעַט וְהָאֶפְרֹחַ הַשּׁוֹבָב הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת בְּכָל רָע, אַךְ פִּתְאֹם הִשְׂתָּעֵר הַתַּרְנְגֹל עַל הֶחָתוּל וְהִכָּה אוֹתוֹ בְּחַרְטוּמּוֹ מַכָּה חֲזָקָה. הֶחָתוּל נִבְהַל וּבָרַח.

בֵּינָתַיִם הִסְפִּיק הָאֶפְרֹחַ הַשּׁוֹבָב לְהַגִּיעַ אֶל אִמּוֹ, כְּשֶׁהוּא רוֹעֵד כֻּלּוֹ מִפַּחַד.

הִכְנִיסָה הַדּוֹגֶרֶת גַּם אוֹתוֹ אֶל תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְהָיְתָה מְאֻשָּׁרָה, שֶׁכָּל אֶפְרֹחֶיהָ נִמְצָאִים בְּקִרְבָתָהּ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.

וְהַתַּרְנְגֹל הַמְּנַצֵּחַ קָרָא “קוּקוּרִיקוּ” בְּלֵב שָׂמֵחַ.

לְחַנָּה הַקְּטַנָּה וְהַנָּאָה הָיְתָה מִדָּה אַחַת רָעָה: כְּשֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בַּחוּץ תַּפּוּחַ זָהָב אוֹ בַּנָּנָה, הָיְתָה זוֹרֶקֶת אֶת הַקְּלִפָּה עַל הַמִּדְרָכָה אוֹ עַל הַכְּבִישׁ, בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ, פֶּן יִתְחַלֵּק עָלֶיהָ אִישׁ. כַּמָּה פְּעָמִים בֵּאֲרָה לָהּ אִמָּהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה סַכָּנָה לָעוֹבְרִים וְשָׁבִים, אַךְ חַנָּה לֹא שָׂמָה לִבָּהּ לִדְבָרֶיהָ. בְּכָל פַּעַם הָיְתָה מִתְנַצֶּלֶת, שֶׁלֹּא רָאֲתָה בְּקִרְבַת מָקוֹם פַּח אַשְׁפָּה, אוֹ זֶבֶל.

“אֵלֶּה הֵם דִּבְרֵי הֶבֶל”, הָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהּ אִמָּהּ, “בִּמְקוֹם שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת הַבַּנָּנָה, הָיִית יְכוֹלָה לָשִׂים אֶת הַקְּלִפָּה”.

חַנָּה מָצְאָה, שֶׁצָּדְקוּ דִּבְרֵי אִמָּהּ וְהָיְתָה מַבְטִיחָה לַעֲשׂוֹת כִּדְבָרֶיהָ. אַךְ עַל-פִּי רֹב הָיְתָה שׁוֹכַחַת לְמַלֵּא אֶת הַבְטָחָתָהּ.

יוֹם אֶחָד רָצָה חַנָּה עַל הַמִּדְרָכָה, עָלְתָה עַל קְלִפַּת בַּנָּנָה וְנָפְלָה לָאָרֶץ.

כְּשֶׁרָצְתָה לָקוּם, הִרְגִּישָׁה כְּאֵב חָזָק בְּיָדָהּ.

“אוֹי, יָדִי! יָדִי!” צְעָקָה חַנָּה בְּקוֹלֵי-קוֹלוֹת.

לְקוֹל צַעֲקוֹתֶיהָ הִתְאַסְפוּ אֲנָשִׁים וְנִסּוּ לְהָרִים אוֹתָהּ, אַךְ הִיא לֹא חָדְלָה מִצְּעוֹק:

“יָדִי! יָדִי!”

אֶחָד מִן הַקָּהָל הוֹדִיעַ מִיָּד לְ“מָגֵן דָּוִד אָדֹם”. אַחֲרֵי זְמַן-מָה בָּא אוֹטוֹ שֶׁל עֶזְרָה מְהִירָה. שְׁתֵּי אֲחָיוֹת רַחֲמָנִיּוֹת הִשְׁכִּיבוּ בִּזְהִירוּת אֶת חַנָּה בָּאֲלֻנְקָה וְהֵבִיאוּ אוֹתָהּ לְבֵית-הַחוֹלִים. הָרוֹפֵא בָּדַק אֶת יָדָהּ וּמָצָא, שֶׁהִיא נָקְעָה מִמְּקוֹמָה. הוּא הִרְדִּים אֶת הַיַּלְדָּה, הֵשִׁיב אֶת הַיָּד לִמְקוֹמָהּ וְשָׂם אוֹתָהּ בְּתַחְבֹּשֶׁת גֶּבֶס.

כַּאֲשֶׁר נוֹדַע הַדָּבָר לְהוֹרֵי חַנָּה, מִהֲרוּ לָבוֹא לְבֵית-הַחוֹלִים וְהָיוּ שְׁרוּיִים בִּדְאָגָה וּבְצַעַר. הָרוֹפֵא הִרְגִּיעַ אוֹתָם וְאָמַר, שֶׁהַיַּלְדָּה תָּשׁוּב לְאֵיתָנָהּ, אַךְ יָדָהּ צְרִיכָה לִהְיוֹת חֲבוּשָׁה חֹדֶשׁ יָמִים. הַהוֹרִים הֶעֱבִירוּ אֶת בִּתָּם הַבַּיְתָה וְהִשְׁכִּיבוּ אוֹתָהּ בַּמִּטָּה. אֵינֶנִּי רוֹצֶה לְהַרְבּוֹת דְּבָרִים עַל סִבְלָהּ שֶׁל חַנָּה וְעַל סִבְלָם שֶׁל הוֹרֶיהָ. רַק זֹאת אֹמַר, שֶׁמֵּהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה לֹא הָיְתָה חַנָּה זוֹרֶקֶת שׁוּם קְלִפָּה בָּרְחוֹב. וּכְשֶׁהָיְתָה רוֹאָה קְלִפָּה, הָיְתָה מְסַלֶּקֶת אוֹתָהּ הַצִּדָה.

יַלְדָּה חֲמוּדָה מְאֹד הִיא עֶדְנָה. בַּת צְחוֹק מְרַחֶפֶת תָּמִיד עַל שְׂפָתֶיהָ. בְּלֶחְיָהּ הַיְמָנִית יֵשׁ לָהּ גּוּמָה קְטַנָּה מְלֵאָה עַל כָּל גְּדוֹתֶיהָ חֵן וָנֹעַם. מִשְּׁתֵּי עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת שׁוֹפְעוֹת קַרְנֵי אוֹרָהּ וְשַׁלְוָה. כָּל מִי שֶׁפּוֹגַעַת בּוֹ אֲפִילוּ קֶרֶן אַחַת, מִיָּד הוּא נַעֲשֶׂה שָׁלֵו וָנוֹחַ, אִם גַּם הָיָה כּוֹעֵס וְנִרְגָּז. עֶדְנָה מִתְפַּלְּאָה לִרְאוֹת אֲנָשִׁים כּוֹעֲסִים. “כַּמָּה אֵינָם יָפִים אוֹתָהּ שָׁעָה!” מְהַרְהֶרֶת עֶדְנָה.

גַּם הִיא כּוֹעֶסֶת לִפְעָמִים עַל אָחִיהָ, הָאוֹהֵב לְהַרְגִּיז אוֹתָהּ; אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא בָּאָה לִידֵי כַּעַס, הִיא מִצְטָעֶרֶת מְאֹד.

וּלְעֶדְנָה דּוֹד וּשְׁמוֹ מֵאִיר. הַדּוֹד מֵאִיר טוֹב לֵב הוּא וְאֵינֶנּוּ כּוֹעֵס אַף פָּעַם.

“הַכַּעַס הוּא מַחֲלָה”, אוֹמֵר תָּמִיד הַדּוֹד מֵאִיר, “וְצָרִיךְ לְהִתְרַפֵּא מִמַּחֲלָה זוֹ”.

“דּוֹד”, אָמְרָה לוֹ עֶדְנָה פַּעַם, “אוּלַי יוֹדֵעַ אַתָּה תְּרוּפָה כְּנֶגֶד הַכַּעַס”?

“יוֹדֵעַ אֲנִי”, אָמַר הַדּוֹד מֵאִיר בְּבַת-צְחוֹק טוֹבָה, “אִם תַּרְגִּישִׁי שֶׁאַתְּ מַתְחִילָה לִכְעֹס, לַחֲשִׁי מִיָּד שָׁלשׁ פְּעָמִים אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה: ‘אָדָם כָּעוּס הֲרֵיהוּ מָאוּס’. וְאִם עֲדַיִן אַתְּ כּוֹעֶסֶת, מִשְׁכִי בִּתְנוּךְ אָזְנֵךְ הַיְמָנִית פַּעַם וּפַעֲמַיִם וְשָׁלשׁ וְהַכַּעַס יַחֲלֹף כָּלִיל”.

הָעֵצָה הַזֹּאת מָצְאָה חֵן בְּעֵינֵי עֶדְנָה וְהִיא הִשְׁתַּמְּשָׁה בָּהּ הַרְבֵּה פְּעָמִים בְּהַצְלָחָה.

יוֹם אֶחָד הִרְגִּיזָה אוֹתָהּ חֲבֶרְתָּהּ רִנָּה. מִיָּד הִשְׁתַּמְּשָׁה עֶדְנָה בַּעֲצַת הַדּוֹד וּפָנֶיהָ אוֹרוּ בִּן רֶגַע.

“מָה אַתְּ לוֹחֶשֶׁת וּמַדּוּעַ אַתְּ מוֹשֶׁכֶת בְּאָזְנֵךְ?” שָׁאֲלָה אוֹתָהּ רִנָּה.

סִפְּרָה לָהּ עֶדְנָה עַל תְּרוּפַת הַדּוֹד. מָצְאָה הַתְּרוּפָה חֵן גַּם בְּעֵינֵי רִנָּה וְאַף הִיא הִתְחִילָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. מֵאָז אֵין שְׁתֵּי הַיְלָדוֹת כּוֹעֲסוֹת כִּמְעַט כְּלָל, אַךְ אֵין הֵן מְגַלּוֹת אֶת סוֹדָן לַאֲחֵרִים. רַק לִי לְבַדִּי סִפְּרוּ הַיְלָדוֹת עַל הַתְּרוּפָה וְאַף אֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לִפְעָמִים וְהִיא מְבִיאָה לִי תּוֹעֶלֶת.

אוּלַי תִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ גַּם אַתֶּם, יְלָדִים?

נַסּוּ נָא!

כָּל הַיְלָדוֹת בְּכִתָּה ב' אוֹהֲבוֹת מְאֹד אֶת צִלָּה חֲבֶרְתָּן. אוֹמְרוֹת הֵן, שֶׁאֵין כָּמוֹהָ יַלְדָּה חֲמוּדָה וַחֲבֵרָה נֶאֱמָנָה. לְפִי דִּבְרֵיהֶן, בְּרוּכָה הִיא בְּכָל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת. כָּל זֶה נָכוֹן מְאֹד וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הָיְתָה בָּהּ מִדָּה אַחַת לֹא טוֹבָה: הִיא הָיְתָה צַיְתָּנִית. כְּשֶׁהָיְתָה רוֹאָה שְׁתֵּי חֲבֵרוֹת מַמְתִּיקוֹת סוֹד, מִיָּד הָיְתָה נִגֶּשֶׁת וּמַטָּה אֹזֶן לִשְׁמֹעַ אֶת הַסּוֹד. הִיא לֹא הִתְבַּיְּשָׁה אֲפִילוּ לְהַאֲזִין לְשִׂיחָתָם שֶׁל גְּדוֹלִים. בַּבַּיִת הָיְתָה עוֹמֶדֶת לִפְעָמִים מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת לְהַקְשִׁיב לְשִׂיחַת הָאוֹרְחִים. לֹא פַּעַם נָזְפָה בָּהּ אִמָּהּ:

“צִלָּה, לֹא יָפֶה לִהְיוֹת צַיְתָּנִית; אֵין זֶה מַעֲשֶׂה הָגוּן!”

צִלָּה הָיְתָה מַבְטִיחָה כָּל פַּעַם לַחְדֹּל מִזֶּה, אַךְ לֹא שָׁמְרָה אֶת הַבְטָחָתָהּ.

יוֹם אֶחָד בָּאָה דּוֹדָתָהּ, אֲחוֹת אִמָּהּ, לְבֵיתָם. מִיָּד נִכְנְסָה גַּם צִלָּה וְעָמְדָה עַל יַד הַדּוֹדָה לִשְׁמֹעַ אֶת הַחֲדָשׁוֹת אֲשֶׁר הִיא מְסַפֶּרֶת.

אָמְרָה לָהּ הָאֵם:

"צִלָּה, לְכִי לְחַדְרֵךְ וְתַעַסְקִי בָּעִנְיָנִים שֶׁלָּךְ. אֵין שִׂיחָתֵנוּ יְכוֹלָה לְעַנְיֵן אוֹתָךְ.

צִלָּה יָצְאָה, אוּלָם אַחֲרֵי זְמַן מָה שָׁבָה, נִגְּשָׁה אֶל הַדֶּלֶת וְהִטְּתָה אֶת אָזְנָהּ לִשְׁמֹעַ מַה מְסַפֶּרֶת הַדּוֹדָה.

וְהִנֵּה קָמָה הָאֵם לְהָבִיא כִּבּוּד לַאֲחוֹתָהּ. כְּשֶׁפָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת הֻכְּתָה צִלָּה מַכָּה חֲזָקָה, עַד כִּי פָּרְצָה בִּצְעָקָה. הָאֵם נִבְהֲלָה מְאֹד לִרְאוֹת חַבּוּרָה גְּדוֹלָה עַל מֵצַח בִּתָּהּ. הִיא מִהֲרָה לְנַקּוֹת אֶת הַדָּם וְשָׂמָה תַּחְבֹּשֶׁת עַל מִצְחָהּ. הַדּוֹדָה עָזְרָה לָהּ בַּחֲבִישַׁת הַפֶּצַע וְשָׁאֲלָה אֶת צִלָּה, אֵיךְ קָרָה הַדָּבָר.

צִלָּה שָׁתְקָה נְבוֹכָה וְגַם הָאֵם לֹא אָמְרָה דָּבָר, רַק עֵינֶיהָ הִבִּיעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

“הֲרֵי לָךְ לֶקַח טוֹב עַל הַטָּיַת אֹזֶן מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה”.

שָׁבוּעַ יָמִים הִתְהַלְּכָה צִלָּה בְּתַחְבֹּשֶׁת עַל מִצְחָהּ.

כְּשֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתָהּ חַבֵרוֹתֶיהָ לְסִבַּת-הַפֶּצַע, עָנְתָה רַק כִּי קִבְּלָה מַכָּה. כְּשֶׁנִּרְפָּא הַפֶּצַע, נִרְפְּאָה גַּם צִלָּה מִמַּחֲלַת הַצַּיְתָּנוּת וְלֹא יָסְפָה לְהַאֲזִין עוֹד לְשִׂיחוֹת אֲחֵרִים בְּצוּרָה לֹא יָפָה כָּזֹאת.

לְרָמִי יֵשׁ כֶּלֶב קָטָן וּשְׁמוֹ זָרִיז. רָמִי אוֹהֵב מְאֹד אֶת זָרִיז וּמְשַׂחֵק עִמּוֹ בִּשְׁעוֹת הַפְּנַאי. הוּא מְלַמֵּד אוֹתוֹ לִהְיוֹת מְנֻמָּס וְלֹא לִנְגֹּעַ בְּאִישׁ לְרָעָה.

רָמִי זוֹרֵק מַקֵּל קָטָן וְקוֹרֵא:

“זָרִיז, רוּץ וְהָבֵא אֶת הַמַּקֵּל!”

וְזָרִיז רָץ כְּרֶגַע וּמֵבִיא.

“זָרִיז, הָבֵא לִי אֶת הַנַּעַל!”

וְהוּא מֵבִיא מִיָּד.

כֶּלֶב נָבוֹן מְאֹד הוּא זָרִיז.

בְּכָל בֹּקֶר, כְּשֶׁרָמִי הוֹלֵךְ לְבֵית-הַסֵּפֶר, מְהַלֵּךְ זָרִיז אַחֲרָיו. עַל יַד בֵּית-הַסֵּפֶר אוֹמֵר לוֹ רָמִי:

“עַכְשָׁו עָלֶיךָ לָשׁוּב, חֲבִיבִי!”

וְזָרִיז שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלוֹ וָשָׁב.

רַק פַּעַם יְחִידָה לִוָּה זָרִיז אֶת רָמִי עַד דֶּלֶת הַמַּחְלְקָה וְלֹא יוֹתֵר.

יוֹם אֶחָד נִזְכַּר רָמִי עַל יַד בֵּית-הַסֵּפֶר, שֶׁשָּׁכַח לָקַחַת אֶת קַלְמָרוֹ.

“אוֹי, שָׁכַחְתִּי אֶת קַלְמָרִי!” קָרָא רָמִי, “רוּץ וַהֲבִיאוֹ לִי!”

זָרִיז רָץ מִיָּד וְרָמִי עָמַד וְחִכָּה. אַךְ הִנֵּה צִלְצְלוּ בַּפַּעֲמוֹן וְרָמִי הָיָה מֻכְרָח לְהִכָּנֵס לַמַּחְלְקָה.

לֹא עָבְרוּ רְגָעִים אֲחָדִים וְזָרִיז בָּא וְהַקַּלְמָר בְּפִיו. כַּאֲשֶׁר לֹא מָצָא אֶת רָמִי, נִגַּשׁ אֶל דֶּלֶת הַמַּחְלְקָה וְהִתְחִיל מְגָרֵד אוֹתָהּ בְּרַגְלוֹ.

הַמּוֹרֶה פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת וְהִנֵּה כֶּלֶב קָטָן לְפָנָיו וּבְפִיו קַלְמָר.

“לְמִי הַכֶּלֶב הַזֶּה?” שָׁאַל הַמּוֹרֶה אֶת הַיְלָדִים.

רָמִי קָם וְאָמַר:

“שֶׁלִּי, אֲדוֹנִי! שָׁכַחְתִּי אֶת קַלְמָרִי וְשָׁלַחְתִּי אֶת כַּלְבִּי הַקָּטָן לַהֲבִיאוֹ לִי”.

כְּשֶׁרָאָה זָרִיז אֶת רָמִי, רָץ לִקְרָאתוֹ, הִנִּיחַ לְפָנָיו אֶת הַקַּלְמָר וּמִהֵר לָצֵאת.

“כֶּלֶב נָבוֹן!” אָמַר הַמּוֹרֶה בְּבַת-צְחוֹק.

“אֵין כָּמוֹהוּ!” קָרְאוּ הַיְלָדִים.

וְרָמִי נֶהֱנָה מְאֹד לִשְׁמֹעַ שְׁבָחָיו שֶׁל כַּלְבּוֹ הַקָּטָן.

בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַמְנוֹן הָיָה תֻּכִּי, שֶׁיָּדַע לְדַבֵּר הַרְבֵּה מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים. עַל פִּי רֹב הָיָה מַשְׁמִיעַ אֶת דְּבָרָיו סְתָם, לֹא לָעִנְיָן. אַךְ כְּשֶׁהָיָה בְּמַצַּב-רוּחַ טוֹב, בְּיִחוּד אַחֲרֵי אָכְלוֹ לָשׂבַע, הָיָה אוֹמֵר: “תּוֹדָה רַבָּה!” אוֹ “חֵן-חֵן, אִמָּא!” בְּכָל עֶרֶב הָיָה קוֹרֵא: “יְלָדִים, לְכוּ לִישׁוֹן!” וּבַבֹּקֶר הַשְׁכֵּם הָיָה מַכְרִיז: “יְלָדִים, לְבֵית-הַסֵּפֶר!” בִּשְׁנֵי הַמִּשְׁפָּטִים הָאַחֲרוֹנִים הָיָה מְחַקֶּה אֶת קוֹל הָאֵם. הַתֻּכִּי הָיָה מְדַבֵּר גַּם בְּקוֹלוֹ שֶׁל אַמְנוֹן, אַךְ הַדְּבָרִים לֹא הָיוּ יָפִים בְּיוֹתֵר. אֵלֶּה הָיוּ דִּבְרֵי חֲרָפוֹת, שֶׁאַמְנוֹן הָיָה אוֹמֵר לַאֲחוֹתוֹ דִּינָה:

“טִפְּשָׁה, אֲנִי אַרְבִּיץ בָּךְ!” אוֹ “הִסְתַּלְּקִי מִפֹּה, נֶחְצֶצֶת!”

אַמְנוֹן לֹא אָהַב בְּיוֹתֵר אֶת הַתֻּכִּי, שֶׁהָיָה לוֹ כְּמַזְכִּיר עָוֹן וְאָמַר עָלָיו, שֶׁאֵין לוֹ שֵׂכֶל כְּלָל וְכִי הוּא מְדַבֵּר בְּלִי טַעַם וּבְלִי הֲבָנָה.

יוֹם אֶחָד אַחַר הַצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יָצְאָה הָאֵם לָרְחוֹב לִקְנוֹת קְנִיּוֹת, שִׂחֵק אַמְנוֹן בְּכַדּוּר בַּחֲדַר-הָאֹכֶל, מַה שֶּׁאִמּוֹ אָסְרָה עָלָיו. וְהִנֵּה פָּגַע הַכַּדּוּר בְּצִנְצֶנֶת שֶׁל בְּדֹלַח, שֶׁעָמְדָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְשִׁבֵּר אוֹתָהּ. אַמְנוֹן נִבְהַל מְאֹד וּפָנָה כֹּה וָכֹה לִרְאוֹת, אִם אֵין אִישׁ בַּבַּיִת. וְהִנֵּה רָאָה אֶת הַתֻּכִּי עוֹמֵד לוֹ בַּכְּלוּב הַגָּדוֹל וּמַבִּיט עָלָיו בְּעֵינֵי עָרְמָה. אַמְנוֹן פָּנָה אֵלָיו וְאָמַר לוֹ:

“תֻּכִּי, אוֹי לְךָ אִם תְּסַפֵּר!”

אַחַר הִסְתַּלֵּק מִן הַחֶדֶר וְיָצָא לְשַׂחֵק עִם חֲבֵרָיו.

כַּאֲשֶׁר שָׁבָה הָאֵם הַבַּיְתָה, הִרְגִּישָׁה בַּצִּנְצֶנֶת הַשְּׁבוּרָה. הִיא שָׁאֲלָה אֶת דִּינָה, אִם הִיא שָׁבְרָה אֶת הַצִּנְצֶנֶת, אַךְ דִּינָה אָמְרָה, שֶׁהִיא שִׂחֲקָה בַּחוּץ וְלֹא הָיְתָה כְּלָל בַּחֲדַר-הָאֹכֶל. גַּם אַמְנוֹן אָמַר, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר. פִּתְאֹם נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַתֻּכִּי: “תֻּכִּי, אוֹי לְךָ אִם תְּסַפֵּר!” הַכֹּל הִכִּירוּ אֶת קוֹלוֹ שֶׁל אַמְנוֹן וּפָרְצוּ בִּצְחוֹק, אַךְ אַמְנוֹן פָּרַץ בְּבֶכִי.

צְבִי לוֹמֵד בִּמְכִינָה ב' וּמִצְטַיֵּן בְּלִמּוּדַיו. סְפָרָיו וּמַחְבְּרוֹתָיו נְקִיִּים תָּמִיד וּסְדוּרִים יָפֶה וְאֵין בָּהֶם אֲפִילוּ כֶּתֶם אֶחָד, אֲפִילוּ קֶמֶט אֶחָד. גַּם בְּגָדָיו נְקַיֵּים תָּמִיד וּנְעָלָיו מְצֻחְצָחוֹת וּמַבְרִיקוֹת. בְּכָל עֶרֶב לִפְנֵי לֶכְתּוֹ לִישׁוֹן מְסַדֵּר הוּא אֶת סְפָרָיו וּמְצַחְצֵחַ אֶת נְעָלָיו. הַמּוֹרָה מְהַלֶּלֶת אוֹתוֹ וְאוֹמֶרֶת, שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּקְפִּיד עַל הַסֵּדֶר וְעַל הַנִּקָּיוֹן, מַצְלִיחַ בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה.

יוֹם אֶחָד הָיָה צְבִי נֶחְפָּז מְאֹד וְשָׂם פְּרוּסַת לֶחֶם מְרוּחָה בְּחֶמְאָה לְתוֹךְ יַלְקוּט הַסְּפָרִים, תַּחַת לָשִׂים אוֹתָהּ לְתוֹךְ תִּיק הָאֹכֶל.

אַחֲרֵי אֲרֻחַת הַצָּהֳרַיִם מִהֵר צְבִי לְהָכִין אֶת שֵׁעוּרָיו, לְמַעַן יוּכַל לָלֶכֶת עִם חֲבֵרָיו לִרְאוֹת אֶת הַסֶּרֶט “לִכְלוּכִית”. הוּא הוֹצִיא אֶת הַסְּפָרִים וְאֶת הַמַּחְבָּרוֹת וְשָׂם אוֹתָם עַל הַשֻּׁלְחָן. פִּתְאֹם פָּרְצָה צְעָקָה גְּדוֹלָה מִפִּיו:

“אוֹי וַאֲבוֹי לִי!”

“מַה קָּרָה, צְבִי?” שָׁאֲלָה אוֹתוֹ אִמּוֹ.

“מַחְבֶּרֶת הַדִּקְדּוּק שֶׁלִּי מְלֻכְלָכָה כֻּלָּהּ!” קָרָא צְבִי בְּצַעַר רָב.

“אֵיךְ קָרָה כַּדָּבָר הַזֶּה?” שָׁאֲלָה הָאֵם.

“שַׂמְתִּי מִתּוֹךְ חִפָּזוֹן פְּרוּסַת לֶחֶם בְּחֶמְאָה לְתוֹךְ הַיַּלְקוּט. אִם תִּרְאֶה הַמּוֹרָה אֶת הַמַּחְבֶּרֶת הַמְּשֻׁמֶּנֶת הַזֹּאת, תִּנְזֹף בִּי כְּהֹגֶן. מָה אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁו?”

וּפַלְגֵי דְמָעוֹת זָרְמוּ מֵעֵינֵי צְבִי.

אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ: "בִּבְכִי וּבִדְמָעוֹת לֹא תָּסִיר אֶת הַכְּתָמִים. עָלֶיךָ לָקַחַת מַחְבֶּרֶת אַחֶרֶת וּלְהַעְתִּיק אֶת כָּל הַכָּתוּב בְּמַחְבֶּרֶת הַדִּקְדּוּק".

“הֲרֵי זֶה יִגְזֹל הַרְבֵּה זְמַן וַאֲנִי נִדְבַּרְתִּי עִם חֲבֵרַי לָלֶכֶת הַיּוֹם לַקּוֹלְנֹעַ!”

“לוּ חָשַׁבְתָּ קֹדֶם רֶגַע אֶחָד,” אָמְרָה הָאֵם, “לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לְאַבֵּד עַכְשָׁו הַרְבֵּה זְמָן. תֵּדַע לְהַבָּא לְהִזָּהֵר”.

צְבִי נֶאֱנַח וְנִגַּשׁ מִיָּד לַעֲבוֹדָה. הוּא כָּתַב שְׁתֵּי שָׁעוֹת רְצוּפוֹת עַד אֲשֶׁר הֶעְתִּיק אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה.

מוּבָן מֵאֵלָיו, שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם לֹא הָלַךְ צְבִי לַקּוֹלְנֹעַ.

לֹא רָחוֹק מִמִּגְדַּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בְּלֵב תֵּל-אָבִיב נִמְצָא מִגְרָשׁ רֵיק וּרְחַב יָדָיִם.

בְּמִגְרָשׁ זֶה מִתְאַסְּפִים יַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים שֶׁבָּרְחוֹבוֹת הַסְּמוּכִים לְשֵׁם מִשְׂחָק. אַחַד הַיְלָדִים, אַמְנוֹן שְׁמוֹ, הוּא רֹאשׁ הַיְלָדִים. בְּכָל מִקְרֶה שֶׁל סִכְסוּךְ וְשֶׁל דִּין וּדְבָרִים, פּוֹנִים הַיְלָדִים אֵלָיו וּכְכֹל אֲשֶׁר יִשְׁפֹּט, כֵּן יָקוּם דָּבָר.

מַדּוּעַ נִשְׁמָעִים לוֹ הַיְלָדִים? רֵאשִׁית, מִשּׁוּם שֶׁהוּא יֶלֶד זָרִיז וּפִקֵּחַ וּמִצְטַיֵּן בְּכָל הַמִּשְׂחָקִים; וְשֵׁנִית, מִשּׁוּם שֶׁהוּא יָשָׁר וְהָגוּן, מְדַבֵּר תָּמִיד אֱמֶת וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא פָּנִים לְשׁוּם יֶלֶד, אִם גַּם הוּא חֲבֵרוֹ הַטּוֹב בְּיוֹתֵר.

יוֹם אֶחָד שִׁחֲקוּ הַיְלָדִים בְּ“הַקָּפוֹת”. הַהִתְרַגְּשׁוּת בֵּין שְׁתֵּי קְבוּצוֹת הַמְשַׂחֲקִים הָיְתָה גְּדוֹלָה מְאֹד. אַמְנוֹן הָיָה אוֹתָהּ שָׁעָה הַשּׁוֹפֵט וְהִשְׁגִּיחַ, שֶׁהַמִּשְׂחָק יִתְנַהֵל לְפִי הַכְּלָלִים הַמְקֻבָּלִים. וְהִנֵּה קָלַע אַחַד הַיְלָדִים בַּכַּדּוּר בְּחָזְקָה. הַכַּדּוּר עָף מִחוּץ לַמִּגְרָשׁ וּפָגַע בְּחַלּוֹן קָטָן שֶׁבִּצְרִיף הָעֵץ הַיְחִידִי, אֲשֶׁר נִשְׁאַר בְּלֵב תֵּל-אָבִיב. נִשְׁמַע קוֹל נֵפֶץ שֶׁל שִׁמְשָׁה שְׁבוּרָה. כָּל הַיְלָדִים נִבְהֲלוּ מְאֹד וְעָזְבוּ בְּחִפָּזוֹן אֶת הַמִּגְרָשׁ. רַק אַמְנוֹן לְבַדּוֹ נִשְׁאַר עוֹמֵד תַּחְתָּיו. בַּעַל הַצְּרִיף, נַגָּר זָקֵן, יָצָא מִצְּרִיפוֹ וְקָרָא בְּחֵמָה:

“מִי זֶה נִפֵּץ אֶת הַשִּׁמְשָׁה שֶׁלִּי?”

“אַחַד הַחֲבֵרִים שֶׁלִּי,” עָנָה אַמְנוֹן בְּשֶׁקֶט. "אֲבָל יַאֲמִין לִי אֲדוֹנִי, כִּי לֹא בְּזָדוֹן נַעֲשָׂה הַדָּבָר, אֶלָּא בְּמִקְרֶה. אֲנִי מַבְטִיחַ לַאדוֹנִי, כִּי אֶקְרָא מִיָּד לְזַגָּג לִקְבֹּעַ בְּחַלּוֹנוֹ שִׁמְשָׁה אַחֶרֶת.

“אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין לְשׁוֹבָבִים כְּמוֹכֶם?” אָמַר הַנַּגָּר.

“לוּלֵא דִּבַּרְתִּי אֱמֶת”, עָנָה אַמְנוֹן בִּמְנוּחָה, “הָיִיתִי בּוֹרֵחַ יַחַד עִם כָּל הַיְלָדִים, אַךְ אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי זֹאת”. “מַה שִּׁמְךָ יֶלֶד?” שָׁאַל אוֹתוֹ הַנַּגָּר.

“אַמְנוֹן, אֲדוֹנִי!” עָנָה הַיֶּלֶד.

“שְׁמַע, אַמְנוֹן!” אָמַר הַנַּגָּר, “אֲנִי מַאֲמִין לְךָ, כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. אוּלָם רְאֵה, עוֹד הַיּוֹם צָרִיךְ לִקְבֹּעַ אֶת הַשִּׁמְשָׁה”. “כֵּן אֲדוֹנִי!” אָמַר אַמְנוֹן וְיָצָא אֶת הַמִּגְרָשׁ.

בִּרְאוֹת הַיְלָדִים מֵרָחוֹק אֶת אַמְנוֹן יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם, מִהֲרוּ אֵלָיו כֻּלָּם וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, אֵיךְ נִגְמַר עִנְיַן הַשִּׁמְשָׁה. אַמְנוֹן נָזַף בָּהֶם עַל מֹרֶךְ לִבָּם וְדָרַשׁ מִכָּל יֶלֶד גְּרוּשׁ לִקְבִיעַת הַשִּׁמְשָׁה וּלְעוֹד הוֹצָאוֹת. כְּשֶׁקִּבֵּל מִידֵיהֶם אֶת הַכֶּסֶף, נָתַן אֶת חֶלְקוֹ גַּם הוּא וְהָלַךְ לִקְרֹא לַזַּגָּג. בַּדֶּרֶךְ קָנָה צְרוֹר פְּרָחִים יָפֶה.

לְאַחַר שֶׁנִּקְבְּעָה הַשִּׁמְשָׁה, הִגִּישׁ אַמְנוֹן אֶת הַפְּרָחִים לְאֵשֶׁת הַנַּגָּר, בִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה וּמֵהַנַּגָּר סְלִיחָה בִּשְׁמוֹ וּבְשֵׁם חֲבֵרָיו עַל הַצַּעַר שֶׁנִּגְרַם לָהֶם וְהִבְטִיחַ, שֶׁלְּהַבָּא יִהְיוּ זְהִירִים יוֹתֵר. הַנַּגָּר חָבַט בְּחִבָּה עַל שִׁכְמוֹ שֶׁל אַמְנוֹן וְאָמַר לוֹ:

"לֵךְ לְשָׁלוֹם, אַמְנוֹן! יֶלֶד טוֹב וְהָגוּן אָתָּה.

יִרְבּוּ כָּמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל!"

שָׁבוּעַ יָמִים אַחַר הַפּוּרִים הוֹשִׁיבָה הָאֵם אֶת הַתַּרְנְגֹלֶת הַדּוֹגֶרֶת עַל חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה בֵּיצִים, שֶׁהֵבִיא הָאָב מִמִּקְוֶה יִשְׂרָאֵל. הִיא לָקְחָה תֵּבַת עֵץ, רִפְּדָה אוֹתָהּ בְּתֶבֶן וְשָׂמָה אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הַלּוּל, הַמֻּקָּף רֶשֶׁת מִכָּל צָד. אַךְ בְּטֶרֶם הוֹשִׁיבָה אֶת הַדּוֹגֶרֶת עַל הַבֵּיצִים, אִבְּקָה אוֹתָהּ בְּאַבְקַת תַּרְנְגֹלוֹת.

“אִמָּא, לָמָּה אַתְּ שָׂמָה עָלֶיהָ פּוּדְרָה?” שָׁאַל בְּנָהּ רְאוּבֵן, יֶלֶד בֵּן שֵׁשׁ, הַלּוֹמֵד כְּבָר בִּמְכִינָה א' “הֲגַם אֶת הַתַּרְנְגֹלוֹת מְפַדְּרִים, כְּמוֹ אֶת הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים?”

“לֹא פּוּדְרָה הִיא זוֹ”, בֵּאֲרָה לוֹ הָאֵם, “אֶלָּא אֲבָקָה, הָאֲבָקָה הַזֹּאת שׁוֹמֶרֶת עַל הַתַּרְנְגֹלֶת מִפְּנֵי הַמַּכָּה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל מִצְרָיִם”.

“מַה הִיא הַמַּכָּה הַזֹּאת?” שָׁאֲלָה עָפְרָה, יַלְדָּה כְּבַת חָמֵשׁ.

“אֲנִי יוֹדֵעַ מַה הִיא”, הִצְטַחֵק רְאוּבֵן, “הַמּוֹרֶה סִפֵּר לָנוּ. משֶׁה רַבֵּנוּ הִכָּה אֶת מִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְהַמַּכָּה הַשְּׁלִישִׁית הִיא… כִּנִּים”.

“הֵן יְכֹלוֹת לִמְשֹׁךְ לַיָּם”, אִם אֵין נוֹתְנִים “לְהִסְתָּלֵק”, "הֵעִירָה שׁוּלַמִּית, יַלְדָּה כְּבַת שָׁלשׁ, שֶׁלֹּא יָכְלָה לְבַטֵּא עֲדַיִן אֶת הָאוֹת “רֵישׁ”.

“כֵּן, כֵּן”, צָחֲקָה הָאֵם. “חַיּוֹת קְטַנּוֹת אֵלּוּ מְבִיאוֹת עַל הַתַּרְנְגֹלוֹת מַחֲלוֹת וְלִפְעָמִים גַּם מָוֶת. הַתַּרְנְגֹלוֹת עוֹשׂוֹת לָהֶן לִפְעָמִים אַמְבַּטְיוֹת שֶׁל חוֹל. הִנֵּה, הַבִּיטוּ, יְלָדִים: שָׁם שׁוֹפֶכֶת עַל עַצְמָהּ הַתַּרְנְגֹלֶת הַלְּבָנָה חוֹל. הִיא מִתְאַבֶּקֶת וּמִתְנַקָּה. מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת בָּרִיא צָרִיךְ לִהְיוֹת נָקִי”.

“וּמָתַי יֵצְאוּ אֶפְרֹחִים קְטַנִּים?” שָׁאַל רְאוּבֵן.

“בְּעוֹד שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת,” עָנְתָה הָאֵם וְקָרְאָה אַחֲרֶיהָ אֶת הַיְלָדִים, שֶׁלֹּא לְהַפְחִיד אֶת הַדּוֹגֶרֶת. יוֹם יוֹם הָיָה רְאוּבֵן הוֹלֵךְ לַלּוּל לִרְאוֹת, אִם יָצְאוּ כְּבָר אֶפְרֹחִים, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע מִפִּי אִמּוֹ, כִּי הַתַּרְנְגֹלֶת דּוֹגֶרֶת עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם. אוּלָם הוּא שָׁכַח אֶת מִסְפַּר הַיָּמִים וְגַם הַזְּמַן אָרַךְ לוֹ מְאֹד. נִדְמָה לוֹ, כִּי עָבַר כְּבָר יוֹתֵר מֵחֹדֶשׁ יָמִים. גַּם עָפְרָה וְשׁוּלַמִּית הָיוּ נִגָּשׁוֹת לִרְאוֹת, אִם יֶשְׁנָם כְּבָר אֶפְרֹחִים, אַךְ לֹא רָאוּ כְּלוּם. כְּשֶׁהָיְתָה הַדּוֹגֶרֶת יוֹרֶדֶת בִּצְוָחָה וּבְרַעַשׁ פַּעַם בַּיּוֹם לֶאֱכֹל, הָיוּ הַיְלָדִים רוֹאִים אֶת הַבֵּיצִים וְהִנֵּה אֵינָן לְבָנוֹת כְּבָרִאשׁוֹנָה, כִּי אִם חוּמוֹת קְצָת. הַיְלָדִים חָשְׁבוּ, כִּי הַבֵּיצִים מְקֻלְקָלוֹת הֵן.

וְהִנֵּה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל חוֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, כְּשֶׁנִּכְנַס רְאוּבֵן לַלּוּל, שָׁמַע צִיּוּץ חַלָּשׁ: “פִּי-פִּי-פִּי!” הוּא הִתְבּוֹנֵן וְרָאָה רֹאשׁ קָטָן מֵצִיץ מִבֵּין נוֹצוֹת הַכָּנָף שֶׁל הַדּוֹגֶרֶת. הוּא קָפַץ מִשִּׂמְחָה וְרָץ הַבַּיְתָה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת:

“אִמָּא, אִמָּא! כְּבָר יֵשׁ אֶפְרֹחִים!”

הָאֵם, עָפְרָה וְשׁוּלַמִּית מִהֲרוּ אֶל הַלּוּל. וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר: רָאשֵׁי אֶפְרֹחִים קְטַנִּים מְצִיצִים מִבֵּין כַּנְפֵי הַדּוֹגֶרֶת.

עָפְרָה מָחֲאָה כַּף וְקָרְאָה בְּצָהֳלָה:

“הוֹי, הוֹי! אֶפְרֹחִים נֶחְמָדִים”.

גַּם שׁוּלַמִּית הַקְּטַנָּה קָרְאָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת:

“הוֹי, הוֹי! אֶפְלֹחִים קְטַנְטַנִּים!”

“אִמָּא!” אָמַר רְאוּבֵן, “נִקַּח אֶת הָאֶפְרֹחִים וְנַכְנִיס אוֹתָם הַבַּיְתָה, פֹּה נוֹשֶׁבֶת רוּחַ”.

“כֵּן, כֵּן!” קָרְאוּ הַיְלָדוֹת, “נִקַּח אוֹתָם הַבַּיְתָה”.

“לֹא, יְלָדִים”, אָמְרָה הָאֵם, “לָאֶפְרֹחִים טוֹב לִהְיוֹת תַּחַת כַּנְפֵי אִמָּם, הִיא תְּחַמֵּם אוֹתָם”.

“וְאֹכֶל?” שָׁאֲלָה שׁוּלַמִּית, “וַדַּאי לְעֵבִים הַמִּסְכֵּנִים!”

“לֹא”, אָמְרָה הָאֵם, “אֵין הֵם רְעֵבִים עַכְשָׁו. הֵם אָכְלוּ מִתּוֹךְ הַבֵּיצָה. עַד מָחָר אֵין הֵם צְרִיכִים לֶאֱכֹל כְּלוּם”.

“כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמָן?” אָמְרָה עָפְרָה בִּדְאָגָה, “וְהֵם לֹא יָמוּתוּ בָּרָעָב?”

“לֹא יָמוּתוּ. מָחָר נִתֵּן לָהֶם לֶאֱכֹל”.

“וּמַה הֵם אוֹכְלִים? חָלָב?” חָקְרָה שׁוּלַמִּית.

“לֹא חָלָב, כִּי אִם חָלָב חָמוּץ וְגַם פֵּרוּרֵי בֵּיצָה קָשָׁה. צָרִיךְ לְהָכִין לָהֶם גַּם מְעַט זִפְזִיף וּמְעַט גְּרִיסֵי פֶּחָמִים”.

הַיְלָדִים פָּעֲרוּ פֶּה בְּתִמָּהוֹן.

“אִמָּא, אַתְּ אוֹמֶרֶת זֹאת בִּצְחוֹק?”

“לֹא, חָלִילָה!” אָמְרָה הָאֵם בִּרְצִינוּת, “אֱמֶת הַדָּבָר. הִנֵּה תִּרְאוּ מָחָר”.

הָאֵם לָקְחָה תֵּבָה אַחֶרֶת וְהֵכִינָה מָקוֹם חָדָשׁ לַדּוֹגֶרֶת, לְאַחַר שֶׁתִּתְבַּקַּעְנָה כָּל הַבֵּיצִים. אֶת הַקְּלִפּוֹת שֶׁל הַבֵּיצִים הַמְבֻקָּעוֹת זָרְקָה לְתוֹךְ פַּךְ הָאַשְׁפָּה.

בְּכִלְיוֹן-עֵינַיִם חִכּוּ הַיְלָדִים לְיוֹם הַמָּחֳרָת. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַבֹּקֶר הֵאִיצוּ בְּאִמָּם, שֶׁתְּמַהֵר לְהַאֲכִיל אֶת הָאֶפְרֹחִים. הָאֵם הֶעֱבִירָה אֶת כָּל חֲמִשָּׁה עָשָׂר הָאֶפְרֹחִים לַתֵּבָה הַשְּׁנִיָּה וְנָתְנָה לָהֶם לֶאֱכֹל: מְעַט חָלָב חָמוּץ, מְעַט פֵּרוּרֵי בֵּיצָה וְגַם מְעַט חָצָץ.

הַיְלָדִים צָהֲלוּ מִשִּׂמְחָה וּבֵרְכוּ אֶת הָאֶפְרֹחִים וְאֶת הַדּוֹגֶרֶת בְּ“מַזָּל טוֹב”. לְאַט, לְאַט גָּדְלוּ הָאֶפְרֹחִים וְהַיְלָדִים עָזְרוּ לְיַד אִמָּם לְהַאֲכִילָם וּלְהַשְׁקוֹתָם. הַבֵּן הָיָה הוֹלֵךְ אֶל אַחַד הַבִּנְיָנִים וּמְבַקֵּשׁ מֵאֵת הַפּוֹעֲלִים מְעַט זִיפְזִיף בִּשְׁבִיל הָאֶפְרֹחִים שֶׁלּוֹ. עָפְרָה הָיְתָה תּוֹלֶשֶׁת מֵהַגִּנָּה עָלִים שֶׁל חַסָּה וּמְבִיאָה לַדּוֹגֶרֶת וּלְאֶפְרֹחִים. וְשׁוּלַמִּית הַקְּטַנָּה הָיְתָה מַשְׁאִירָה מְעַט מֵהַבֵּיצָה שֶׁל אֲרֻחַת הַבֹּקֶר וְנוֹתֶנֶת אַף הִיא לָאֶפְרֹחִים. הָאֶפְרֹחִים הָיוּ אוֹכְלִים מִידֵי הַיְלָדִים וּלְשִׂמְחַת הַיְלָדִים לֹא הָיָה קֵץ.

“אַבָּא, מָצָאתִי אוֹלָר!” קָרָא רָן בְּבוֹאוֹ הַבַּיְתָה.

“אֵיפֹה זֶה מָצָאתָ אוֹתוֹ?” שָׁאַל אוֹתוֹ אָבִיו.

“בִּרְחוֹב אֱלִיעֶזֶר, עַל יַד הַקּוֹלְנֹעַ”, הֵשִׁיב רָן. “רְאֵה, אַבָּא: כַּמָּה הוּא נֶחְמָד! יֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי לְהָבִים וּמַחֲלֵץ קָטָן. מִזְּמַן שָׁאַפְתִּי לְאוֹלָר כָּזֶה!”

“אֱמֹר נָא לִי, בְּנִי”, שָׁאַל הָאָב אֶת רָן, “אִלּוּ אָבַד הָאַרְנָק הַיָּפֶה שֶׁלְּךָ, הָיִיתָ מִצְטָעֵר?”

“מוּבָן מֵאֵלָיו, אַבָּא!”

“וְאִלּוּ מָצָא מִי שֶׁהוּא אֶת אַרְנָקְךָ, הֵן הָיִיתָ רוֹצֶה שֶׁיְּשִׁיבֵהוּ לְךָ, לֹא כֵן?”

“בְּלִי כָּל סָפֵק!”

“וּבְכֵן, גַּם עָלֶיךָ לְהָשִׁיב אֶת הָאוֹלָר לִבְעָלָיו”.

“הֲרֵי אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ כְּלָל מִי הוּא”, קָרָא רָן.

“לָזֶה יֵשׁ תַּקָּנָה”, אָמַר הָאָב, “אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעַ בָּעִתּוֹן”.

“הַאִם כְּדַאי הַדָּבָר?” שָׁאַל רָן, “אוּלַי עָשִׁיר הוּא הָאִישׁ וְלֹא אִכַפַּת לוֹ כְּלָל, שֶׁאָבַד לוֹ אוֹלָר קָטָן”.

“וּמִנַּיִן לְךָ, שֶׁעָשִׁיר הוּא? אוּלַי עָנִי הוּא וְאִכְפַּת לוֹ מְאֹד?” אָמַר הָאָב. “וּבִכְלָל אֵין הֶבְדֵּל בַּדָּבָר. עַל פִּי דִּין צָרִיךְ לְהָשִׁיב כָּל אֲבֵדָה לִבְעָלֶיהָ. הִנֵּה אֶקְרָא לְפָנֶיךָ מַה שֶׁכָּתוּב עַל זֶה בַּתּוֹרָה”.

וְהָאָב פָּתַח סֵפֶר דְּבָרִים, פֶּרֶק כ"ב, וְקָרָא בְּאָזְנֵי בְּנוֹ אֶת שְׁלשֶׁת הַפְּסוּקִים הָרִאשׁוֹנִים:

“לֹא תִּרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם; הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ”.

“וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךְ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אוֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ”.

"וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמוֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; “לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם”.

“מַה פֵּרוּשׂ ‘לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם’?” שָׁאַל רָן.

“פֵּרוּשׁ הַדָּבָר”, הִסְבִּיר לוֹ הָאָב, “שֶׁאֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְהַעְלִים אֶת פָּנֶיךָ, כְּאִלּוּ אֵין אַתָּה רוֹאֶה אֶת הָאֲבֵדָה, כְּדֵי לְהִמָּנַע מִטִּרְחָה”.

“וּמַה-יִהְיֶה, אִם לֹא יִמָּצֵא בַּעַל הָאוֹלָר?” שָׁאַל רָן.

“אוֹ, אָז יִשָּׁאֵר הָאוֹלָר אֶצְלְךָ וְלֹא יִהְיֶה בְּךָ חֵטְא”.

רָן הִרְהֵר רֶגַע קָט וְאַחַר אָמָר:

“טוֹב הַדָּבָר. נְפַרְסֵם בָּעִתּוֹן”.

מִמָּחֳרָת הַיּוֹם נִדְפְּסָה בָּעִתּוֹן הַמּוֹדָעָה הַזֹּאת:

נִמְצָא אוֹלָר.

לִפְנוֹת אֶל רָן עַמְרָמִי:

רְחוֹב אֱלִיעֶזֶר מִסְפָּר 7,

בֵּין 4 – 6 אַחַר הַצָּהֳרָיִם.

רָן קָרָא אֶת הַמּוֹדָעָה פְּעָמִים רַבּוֹת וְנֶהֱנָה מְאֹד לִרְאוֹת אֶת שְׁמוֹ מֻדְפָּס בָּעִתּוֹן.

בְּאַרְבַּע בְּדִיּוּק נִשְׁמַע צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן. רָן פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת וְרָאָה לְפָנָיו יֶלֶד כְּבֶן שְׁמוֹנֶה, בֶּן גִּילוֹ.

“אָבַד לִי אוֹלָר”, אָמַר הַיֶּלֶד, “וּבָאתִי לִרְאוֹת, אִם שֶׁלִּי הוּא הָאוֹלָר שֶׁמָּצָאתָ”

רָן רָצָה לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹלָר מִכִּיסוֹ, אַךְ אָבִיו אָמַר: “יִתֵּן הַיֶּלֶד סִמָּנִים”.

“בָּאוֹלָר שְׁנֵי לְהָבִים”, אָמַר הַיֶּלֶד, “וְגַם מַחֲלֵץ קָטָן”.

“וּבַמֶּה מְצֻפֶּה הָאוֹלָר?” שָׁאַל רָן.

“בְּצֶדֶף”.

“וְיֵשׁ לְךָ עוֹד סִמָּנִים?” הוֹסִיף רָן לִשְׁאֹל.

הַיֶּלֶד חָשַׁב רֶגַע וְאָמָר:

“בַּקָּצֶה הָאֶחָד יֵשׁ סְדָק בַּצֶּדֶף”.

רָן הוֹצִיא אֶת הָאוֹלָר מִכִּיסוֹ וְשָׁאָל:

“זֶהוּ?”

“כֵּן, כֵּן!” קָרָא הַיֶּלֶד וּפָנָיו קָרְנוּ מִשִּׂמְחָה.

“אִם כֵּן – קַח אוֹתוֹ!” אָמַר רָן וְהוֹשִׁיט לוֹ אֶת הָאוֹלָר.

“תּוֹדָה רַבָּה!” אָמַר הַיֶּלֶד, “כָּל-כַּךְ הִצְטָעַרְתִּי אֶתְמוֹל! קִבַּלְתִּי אֶת הָאוֹלָר הַזֶּה מֵאָבִי לְיוֹם הַהוּלֶדֶת. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַחֶסֶד שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי”.

“חֶסֶד?” אָמַר רָן, “אֵין זֶה חֶסֶד, אֶלָּא מִצְוָה! כָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁצָּרִיךְ לְהָשִׁיב כָּל אֲבֵדָה”.

“אֲבָל לֹא כָּל הָאֲנָשִׁים מְקַיְּמִים אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת”, הֵעִיר הַיֶּלֶד.

“אֲנָשִׁים אֵלֶּה אֵינָם יְשָׁרִים”, אָמַר רָן וְהִבִּיט אֶל אָבִיו.

הָאָב הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ לְאוֹת הַסְכָּמָה.

כְּשֶׁפָּנָה הַיֶּלֶד לָצֵאת, אָמַר לְרָן:

“אִם רוֹצֶה אַתָּה – נִהְיֶה חֲבֵרִים. תָּבוֹא אֵלַי מָחָר אַחַר הַצָּהֳרַיִם וּנְשַׂחֵק יָחַד”.

וְהוּא רָשַׁם לוֹ אֶת כְּתָבְתּוֹ.

כַּאֲשֶׁר יָצָא הַיֶּלֶד הַחוֹצֶה, אָמַר הָאָב לְרָן:

“אֱמֹר נָא לִי, יַקִּירִי, אֵיךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמְךָ אַחֲרֵי הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁעָשִׂיתָ?”

“יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה נְעִימָה מְאֹד”, עָנָה רָן. “כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת פְּנֵי הַיֶּלֶד מַזְהִירִים מִשִּׂמְחָה, בְּקַבְּלוֹ אֶת אוֹלָרוֹ, חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי: כַּמָּה נָעִים לִגְרֹם עֹנֶג לְמִי שֶׁהוּא!”

“יָפֶה אָמַרְתָּ, בְּנִי!” אָמַר הָאָב וְחִבֵּק אֶת רָן. “מִתְגָּאֶה אֲנִי בְּךָ, חֲבִיבִי! וְאַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין לְקַבֵּל שָׂכָר עַל הֲשָׁבַת אֲבֵדָה, אֶקְנֶה לְךָ עוֹד מָחָר אוֹלָר יָפֶה, כִּי נָעִים יִהְיֶה לִי לִגְרֹם לְךָ נַחַת רוּחַ”.

מִמָּחֳרָת הַיּוֹם קִבֵּל רָן מֵאֵת אָבִיו אוֹלָר יָפֶה וְנֶחְמָד מְאֹד.

הַבְהֲבָה וּמְיָאָה הֵן יְדִידוֹת מִנֹּעַר. כְּשֶׁהוּבְאָה הַבְהֲבָה לֶחָצֵר הָיְתָה עוֹד קְטַנָּה מְאֹד וְחַסְרַת יֶשַׁע, כְּמוֹ מְיָאָה. בַּעַל הֶחָצֵר נָתַן לִשְׁתֵּיהֶן לֶאֱכֹל מִקְּעָרָה אֶחָת. בָּרִאשׁוֹנָה פָּחֲדָה מְיָאָה מְאֹד, אוּלָם לְאַט לְאַט נִתְרַגְּלָה אֵלֶיהָ וְהָיוּ לִידִידוֹת נֶפֶשׁ. כְּשֶׁגָּדְלוּ קְצָת הָיוּ מִשְׁתּוֹבְבוֹת יָחַד. מְיָאָה הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת בִּזְנָבָהּ שֶׁל הַבְהֲבָה, אוֹ עוֹלָה עַל גַּבָּה וְנִשֵּׂאת בִּדְהָרָה עַל פְּנֵי כָּל הֶחָצֵר, לְשִׂמְחַת לִבָּם שֶׁל בְּנֵי הַבַּיִת, הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדוֹלִים.

כְּשֶׁהָיָה בָּא כֶּלֶב זָר לֶחָצֵר וְרָצָה לְהִתְנַפֵּל עַל מְיָאָה, מִיָּד חָשָׁה הַבְהֲבָה לְעֶזְרָתָהּ. בִּימֵי גֶשֶׁם וּסְעָרָה הָיְתָה בָּאָה אֶל מְאוּרַת יְדִידָתָהּ לִמְצֹא שָׁם מַחֲסֶה, וְהַבְהֲבָה קִבְּלָה אוֹתָהּ בְּכָבוֹד גָּדוֹל.

וְהִנֵּה עַתָּה, אַחֲרֵי עֲבֹר שָׁנִים רַבּוֹת, רוֹבְצוֹת שְׁתֵּי הַיְדִידוֹת בַּעֲצַלְתַּיִם עַל יַד הַמְּאוּרָה וּמִתְחַמְּמוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ. זְקֵנוֹת הֵן שְׁתֵּיהֶן וְקַר לָהֶן, כָּל כַּךְ קָר! רוֹבְצוֹת הֵן שְׁתֵּי הַיְדִידוֹת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה וּשְׁקוּעוֹת בְּזִכְרוֹנוֹת מִיָּמִים עָבָרוּ.

“זוֹכֶרֶת אֲנִי”, אוֹמֶרֶת מְיָאָה לִידִידָתָהּ, “אֶת הָרַעַשׁ שֶׁהֲקִימֹת בְּאַחַד הַלֵּילוֹת, כְּשֶׁפָּרְצוּ גַּנָּבִים לֶחָצֵר. רַעַד עָבַר אָז בְּגוּפִי. הִסְתַּתַּרְתִּי בִּמְאוּרָתֵךְ וְרָאִיתִי מִשָּׁם, אֵיךְ הִתְנַפַּלְתָּ בְּשֶׁצֶף-קֶצֶף עַל הַגַּנָּבִים; אֵיךְ נָשַׁכְתְּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל וְאֵיךְ נָסוּ הַגַּנָּבִים מְנוּסַת אֵימָה”.

“כֵּן”, אוֹמֶרֶת הַבְהֲבָה, “הָיוּ יָמִים טוֹבִים! וְעַתָּה רוֹאָה אֲנִי בְּטַפֵּס יְלָדִים זָרִים מֵעַל הַגָּדֵר לִגְנֹב יְרָקוֹת מֵהַגִּנָּה – וְאֵין בִּי כֹּחַ לְהָנִיס אוֹתָם”.

“אַף אֲנִי תַּשׁ כֹּחִי מְאֹד”, אוֹמֶרֶת מְיָאָה, “לְפָנִים הָיִיתִי מַטִּילָה אֵימָה וָפַחַד עַל כָּל הַשְּׁרָצִים שֶׁבֶּחָצֵר, עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִמְצֹא עַכְבָּר לִרְפוּאָה. וְעַתָּה הוֹפִיעוּ עַכְבְּרוֹנִים בַּמַּרְתֵּף וּבַמַּחְסָן, כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתִי קַיֶּמֶת כְּלָל. לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת: הָבָה אֲלַמֵּד אֶת הַחֲצוּפִים הָאֵלֶּה דֶּרֶךְ אֶרֶץ; אַךְ אֵין בִּי הַכֹּחוֹת הַקּוֹדְמִים וְצִפָּרְנַי קָהוּ מֵרֹב יָמִים. הֵיכַן נֶעֶלְמוּ הַכֹּחוֹת שֶׁלִּי, הַבְהֲבָה”?

“זוֹהִי הַזִּקְנָה”, מַסְבִּירָה לָהּ הַבְהֲבָה, “הַזִּקְנָה גּוֹזֶלֶת אֶת הַכֹּחוֹת. הִנֵּה הַבִּיטִי אֶל אֲדוֹנֵנוּ, אֵיךְ הוּא יוֹשֵׁב כָּפוּף עַל הַסַּפְסָל. גַּם הוּא זָקֵן וַחֲסַר כֹּחַ וְהוּא מִתְחַמֵּם בַּשֶּׁמֶשׁ כָּמוֹנוּ”.

“לֹא טוֹב!” מְסַיֶּמֶת הַבְהֲבָה אֶת דְּבָרֶיהָ.

“לֹא טוֹב!” מַסְכִּימָה מְיָאָה וְסוֹמֶכֶת אֶת רֹאשָׁה עַל כֶּתֶף יְדִידָתָהּ.

וְנִדְמֶה לִשְׁתֵּי הַיְדִידוֹת הַזְּקֵנוֹת, שֶׁגַּם מֵאֵצֶל הַסַּפְסָל, שֶׁעָלָיו יוֹשֵׁב הָאָדוֹן הַזָּקֵן, נִשְׁמַעַת אֲנָחָה:

“לֹא טוֹב!”

אֶרְאֶלָּה וְכַרְמֶלָּה שְׁכֵנוֹת הֵן. אֶרְאֶלָּה גָּרָה בְּבַיִת בָּנוּי לְבֵנִים; וְכַרְמֶלָּה גָּרָה בִּצְרִיף עֵץ. אֶרְאֶלָּה הִיא בַּת יְחִידָה לְהוֹרֶיהָ; וּלְכַרְמֶלָּה יֵשׁ עוֹד שְׁנֵי אַחִים וְאָחוֹת קְטַנְטֹנֶת, רוּתִי שְׁמָהּ. אָבִיהָ שֶׁל אֶרְאֶלָּה סוֹחֵר הוּא וְיֵשׁ לוֹ חֲנוּת גְּדוֹלָה שֶׁל בַּד, אָרִיג וָמֶשִׁי; וְאָבִיהָ שֶׁל כַּרְמֶלָּה סַנְדְּלָר הוּא וְתוֹפֵר נַעֲלַיִם שֶׁל בַּד וְסַנְדַּלֵּי-עוֹר פְּשׁוּטִים.

אֶרְאֶלָּה אוֹהֶבֶת מְאֹד אֶת כַּרְמֶלָּה, כִּי יוֹדַעַת הִיא לְסַדֵּר מִשְׂחָקִים יָפִים; וְכַרְמֶלָּה אוֹהֶבֶת אֶת אֶרְאֶלָּה, כִּי טוֹבַת לֵב הִיא וְאֵינֶנָּהּ גַּאַוְתָנִית. כִּמְעַט בְּכָל יוֹם אַחַר הַצָּהֳרַיִם בָּאָה כַּרְמֶלָּה אֶל אֶרְאֶלָּה לְשַׂחֵק.

שְׁתֵּי יְלָדוֹת אֵלּוּ לוֹמְדוֹת בְּבֵית-סֵפֶר אֶחָד, בְּכִתָּה אָלֶף, וְיוֹשְׁבוֹת עַל סַפְסָל אֶחָד. אֶרְאֶלָּה יוֹדַעַת כְּבָר לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם שֶׁלָּהּ וְאֶת שְׁמָהּ שֶׁל כַּרְמֶלָּה; וְכַרְמֶלָּה יוֹדַעַת לִכְתֹּב אֶת שְׁמָהּ וְאֶת שֵׁם אֶרְאֶלָּה. בְּגַן בֵּית-הַסֵּפֶר יֵשׁ לָהֶן עֲרוּגָה מְשֻׁתֶּפֶת וְהֵן מְעַבְּדוֹת אוֹתָהּ יָחַד.

אֶרְאֶלָּה וְכַרְמֶלָּה חֲבֵרוֹת טוֹבוֹת הֵן וְאַף פַּעַם לֹא הָיוּ בְּרֹגֶז.

פַּעַם אַחַת בָּאָה אֶרְאֶלָּה הַבַּיְתָה וְאָמְרָה לְאִמָּהּ:

“אִמָּא, בְּבֵית-הַסֵּפֶר יַצִּיגוּ חִזָּיוֹן – ‘מְחוֹל הַפַּרְפָּרִים’. אַתְּ רוֹצָה שֶׁאֲנִי אֶשְׁתַּתֵּף בּוֹ”?

“בְּוַדַּאי, בִּתִּי”, אָמְרָה הָאֵם.

“אֲבָל הַמּוֹרָה אָמְרָה, שֶׁכָּל יַלְדָּה, הָרוֹצָה לְהִשְׁתַּתֵּף בַּחִזָּיוֹן, צְרִיכָה לְהָבִיא מֵהַבַּיִת לְבוּשׁ שֶׁל פַּרְפָּר עִם כְּנָפָיִם”.

“אֵין דָּבָר, בִּתִּי”, אָמְרָה הָאֵם, “אֲנִי אֶתְפֹּר לָךְ לְבוּשׁ כָּזֶה”.

שָׂמְחָה אֶרְאֶלָּה מְאֹד וְנָשְׁקָה לְאִמָּהּ.

אַחֲרֵי אֲרֻחַת הַצָּהֳרַיִם הָלְכָה אֶרְאֶלָּה וְסִפְּרָה אֶת הַדָּבָר לְכַרְמֶלָּה.

אָמְרָה לָהּ כַּרְמֶלָּה בְּצַעַר:

“אֲנִי לֹא אוּכַל לְהִשְׁתַּתֵּף בַּחִזָּיוֹן. לְאִמָּא שֶׁלִּי אֵין פְּנַאי לִתְפֹּר לִי אֶת הַלְּבוּשׁ; עֲסוּקָה הִיא בְּרוּתִי הַקְּטַנָּה”.

נִחֲמָה אוֹתָהּ אֶרְאֶלָּה:

“אַל תִּבְכִּי, כַּרְמֶלָּה! אֲנִי אֲבַקֵּשׁ מֵאֵת אִמִּי, שֶׁתִּתְפֹּר גַּם לָךְ”.

“לֹא, לֹא!” קָרְאָה כַּרְמֶלָּה, “לֹא צָרִיךְ; אִמָּא שֶׁלִּי תִּכְעַס עָלָי”.

“אֵין דָּבָר!” הָרְגִיעָה אוֹתָהּ אֶרְאֶלָּה, “הִיא לֹא תִּכְעַס; הֲלֹא חֲבֵרוֹת אֲנָחְנוּ!”

שָׁבָה אֶרְאֶלָּה הַבַּיְתָה וְרָאֲתָה אֶת אִמָּהּ יוֹשֶׁבֶת וְתוֹפֶרֶת. הִתְרַפְּקָה עָלֶיהָ וְאָמְרָה:

“אִמָּא! אֲנִי אֹכַל הַיּוֹם אֶת כָּל הָאֹכֶל שֶׁתִּתְּנִי לִי וְאֶשְׁתֶּה אֶת הֶחָלָב בְּבַת אַחַת, אִם רַק תַּעֲשִׂי מַה שֶּׁאֲבַקֵּשׁ מִמֵּךְ”.

אָמְרָה הָאֵם בְּבַת-צְחוֹק:

“מָה עוֹד מְבַקֶּשֶׁת אַתְּ, קְטַנָּתִי?”

עָלְתָה אֶרְאֶלָּה עַל בִּרְכֵּי אִמָּהּ, חִבְּקָה אוֹתָהּ בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ הַקְּטַנּוֹת וְאָמְרָה בְּקוֹל עָצוּב:

“כַּרְמֶלָּה לֹא תּוּכַל לְהִשְׁתַּתֵּף בַּחִזָּיוֹן, כִּי אֵין לָהּ לְבוּשׁ שֶׁל פַּרְפָּר. אִם הִיא לֹא תִּשְׁתַּתֵּף, לֹא אֶשְׁתַּתֵּף גַּם אָנִי”.

וּבְדַבְּרָהּ זָלְגוּ עֵינֶיהָ דְּמָעוֹת.

לִטְּפָה הָאֵם אֶת בִּתָּהּ וְאָמְרָה לָהּ:

“אַל תִּצְטָעֲרִי כָּל כָּךְ – אֲנִי אֶתְפֹּר לְבוּשׁ שֶׁל פַּרְפָּר גַּם לְכַרְמֶלָּה”.

אָמְרָה אֶרְאֶלָּה:

“כַּרְמֶלָּה יְרֵאָה, פֶּן תִּכְעַס עָלֶיהָ אִמָּהּ”.

אָמְרָה לָהּ הָאֵם:

“הֲלֹא בְּקָרוֹב יוֹם הוּלֶדֶת אֶת כַּרְמֶלָּה, יִהְיֶה לָהּ הַלְּבוּשׁ הַזֶּה מַתָּנָה מִמֵּךְ”.

“אַךְ זוֹהִי עֵצָה טוֹבָה!” שָׂמְחָה אֶרְאֶלָּה וְנָשְׁקָה אֶת אִמָהּ נְשִׁיקוֹת רַבּוֹת.

אֶרְאֶלָּה רָצְתָה לָרוּץ מִיָּד לַחֲבֶרְתָּהּ וּלְבַשֵּׂר לָהּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה, אַךְ הָאֵם אָמְרָה לָהּ: “לֹא צָרִיךְ עַכְשָׁו. מָחָר בְּבֵית-הַסֵּפֶר תַּגִּידִי לָהּ”. “טוֹב, אִמָּא שֶׁלִּי נֶחְמָדָה!” אָמְרָה אֶרְאֶלָּה וְהָיְתָה מְאֻשָּׁרָה מְאֹד.

בְּיוֹם הַמָּחֳרָת שְׁאֵלָה הַמּוֹרֶה בְּבֵית-הַסֵּפֶר: “יְלָדִים, לְמִי מִכֶּן יִהְיֶה לְבוּשׁ שֶׁל פַּרְפָּר?”

תַּלְמִידוֹת אֲחָדוֹת הִצְבִּיעוּ וְגַם אֶרְאֶלָּה בֵּינֵיהֶן. אַךְ כַּרְמֶלָּה לֹא הִצְבִּיעָה.

לָחֲשָׁה לָהּ אֶרְאֶלָּה: “הַצְבִּיעִי גַּם אַתְּ!” עָנְתָה כַּרְמֶלָּה אַף הִיא בְּלַחַשׁ: “לָמָּה אַצְבִּיעַ? הֵן לִי לֹא יִהְיֶה לְבוּשׁ פַּרְפָּר!”

“יִהְיֶה!” לָחֲשָׁה אֶרְאֶלָּה שׁוּב.

“הֲלֹא בְּקָרוֹב יוֹם הוּלֶדֶת אוֹתָךְ וַאֲנִי אָבִיא לָךְ לְבוּשׁ שֶׁל פַּרְפָּר בְּמַתָּנָה”.

שָׂמְחָה כַּרְמֶלָּה וְהֵרִימָה אַף הִיא אֶצְבָּעָהּ.

הִתְחִילָה הַמּוֹרָה לְלַמֵּד אֶת הַיְלָדוֹת הַמִּשְׁתַּתְּפוֹת לִרְקֹד וְלָשִׁיר, וְאֶרְאֶלָּה וְכַרְמֶלָּה חָזְרוּ בַּבַּיִת וְיַחַד לָמְדוּ אֶת הַתַּפְקִידִים.

בְּיוֹם הוּלֶדֶת אֶת כַּרְמֶלָּה הֵבִיאָה לָהּ אֶרְאֶלָּה מַתָּנָה – לְבוּשׁ שֶׁל פַּרְפָּר עִם כְּנָפַיִם. וּבְנֶשֶׁף הַחִזָּיוֹן לָבְשׁוּ שְׁתֵּי הַיְלָדוֹת מַלְבּוּשֵׁי פַּרְפָּר יָפִים וְהִשְׁתַּתְּפוּ בַּהַצָּגָה. גַּם אִמָּהּ שֶׁל אֶרְאֶלָּה וְגַם אִמָּהּ שֶׁל כַּרְמֶלָּה בָּאוּ לִרְאוֹת בַּחִזָּיוֹן. שְׁתֵּי הַחֲבֵרוֹת שִׂחֲקוּ, רָקְדוּ, שָׁרוּ וְהָיוּ נֶחְמָדוֹת מְאֹד.

אַחֲרֵי הַהַצָּגָה הִצְטַלְּמוּ שְׁתֵּי הַחֲבֵרוֹת בִּלְבוּשֵׁיהֶן וְהִזְמִינוּ שְׁתֵּי תְּמוּנוֹת גְּדוֹלוֹת.

וְעַד הַיּוֹם תְּלוּיָה תְּמוּנָה אַחַת בְּבֵית אֶרְאֶלָּה וּתְמוּנָה אַחַת בְּבֵית כַּרְמֶלָּה.

זֶה יָמִים אֲחָדִים שׁוֹרֶרֶת מַהְפֵּכָה בְּבֵיתֵנוּ. כָּל הַכֵּלִים נֶעְתְּקוּ מִמְּקוֹמָם וְעוֹמְדִים בְּאֶמְצַע הֶחָדֶר. אֲרוֹן הַבְּגָדִים עוֹמֵד בְּגַבּוֹ כְּלַפֵּי הַדֶּלֶת וּמַרְאֶה לַכֹּל אֶת הַחוֹר שֶׁכִּרְסְמוּ הָעַכְבָּרִים. הַתְּמוּנוֹת שֶׁל מֹשֶׁה מוֹנְטִיפְיוֹרִי, שֶׁל בָּרוֹן הִירְשׁ וְשֶׁל ר' יִצְחָק אֶלְחָנָן, מוּטָלוֹת עַל הָאָרֶץ עַל יַד מִבְרֶשֶׁת נַעֲלַיִם וְעַל יַד מַטְאֲטֵא אָחוּז קוּרֵי עַכָּבִישׁ. נִדְמֶה לִי, שֶׁהַתְּמוּנוֹת נֶעֱלָבוֹת עַל חֹסֶר הַנִּמּוּס וְהֵן קוֹבְלוֹת בְּאָזְנַי:

“פֶּסַח הֲרֵיהוּ חַג חָשׁוּב מְאֹד וְאַף-עַל-פִּי-כֵן אֵין לָשִׂים אוֹתָנוּ עַל הָאָרֶץ”.

שֻׁלְחָן הָאֹכֶל מוּטָל פְּרַקְדָּן בִּכְרָעָיו לְמַעֲלָה מְבֻיָּשׁ וְנִכְלָם וְנִרְאֶה כְּצַב גָּדוֹל, שֶׁהָפְכוּ אוֹתוֹ עַל מְנָת לִגְרֹם לוֹ צַעַר. חַסְיָה הָעוֹזֶרֶת, לְבוּשָׁה מִינֵי סְמַרְטוּטִים, מְלֻכְלָכָה וּבְפָנִים מְפֻחָמִים, עוֹמֶדֶת כְּפוּפָה עַל גַּבֵּי עָבִיט וּמְשַׁפְשֶׁפֶת בְּמִבְרֶשֶׁת קָשָׁה אֶת דַּפְנֵי הָאֲרוֹנוֹת וּפִיהָ מָלֵא טְעָנוֹת:

“הַרְאִיתֶם כֵּיצַד מְלֻכְלָךְ כָּאן? כְּמוֹ בִּקְסַרְקָטִין, לֹא אֶחֱטָא בִּשְׂפָתַי! כְּאִלּוּ לֹא הָיָה כָּאן פֶּסַח מֵעוֹלָם!”

אַבָּא עוֹמֵד לִפְנֵי אֲרוֹן הַסְּפָרִים בְּפָנִים מַבִּיעִים כֹּבֶד רֹאשׁ וְהוּא מְעַלְעֵל בַּסְּפָרִים וּמְנָעֵר אֶת הָאָבָק מִתּוֹכָם. כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא חוּמָשׁ חֲסַר שַׁעַר, אוֹ הַגָּדָה קְרוּעָה, הֲרֵי הוּא מֵעִיף עָלַי מַבָּט שֶׁל נְזִיפָה וּמְסַנֵּן מִבֵּין שְׂפָתָיו:

“אַי, נוּ! כֵּיצַד הֵם מְחַבְּלִים אֶת הַסְּפָרִים!”

אִמָּא וַאֲחוֹתִי מִרְיָם עוֹמְדוֹת שְׁתֵּיהֶן אֵצֶל הַחַלּוֹן חֲגוּרוֹת סִנָּרִים שֶׁל נְיָר וְעַל רָאשֵׁיהֶן מִטְפָּחוֹת. מְנַקּוֹת הֵן אֶת הַכַּפּוֹת וְאֶת הַמִּזְלָגוֹת בְּגִיר שָׁחוֹר וּבְמִשְׁחָה.

אִמָּא מְצִיצָה אֵלִי מַדֵּי פַּעַם בַּפַּעַם וְאוֹמֶרֶת לַאֲחוֹתִי:

“הֲרָאִית, כֵּיצַד מְלַכְלְכִים כַּפּוֹת? כְּאִלּוּ אָכְלוּ בָּהֶן זֶפֶת וְלֹא מָרָק!”

אֲנִי, פִּנְחָס, יֶלֶד בֶּן שְׁמֹנֶה הָאָשֵׁם בְּכָל הָאָבָק, קוּרֵי הָעַכָּבִישׁ וְהַלִּכְלוּךְ, אֵינֶנִּי מוֹצֵא לִי מְקוֹם מְנוּחָה. הַכֹּל נוֹזְפִים בִּי, הַכֹּל גּוֹעֲרִים בִּי.

“הֵיכַן אַתָּה עוֹמֵד?” צוֹעֶקֶת אִמָּא, “הֲלֹא כַּאן הַכֵּלִים שֶׁל פֶּסַח!”

“סוּר מִתֵּיבַת הַמַּצּוֹת!” גּוֹעֶרֶת בִּי מִרְיָם אֲחוֹתִי, הַגְּדוֹלָה מִמֶּנִּי בִּשְׁנָתַיִם, “אֵינְךָ יָכוֹל לִמְצֹא לְךָ שׁוּם עֲבוֹדָה”.

מוֹחֵל אֲנִי לְאִמָּא עַל גַּעֲרוֹתֶיהָ, שֶׁהֲרֵי אֵם הִיא וְדֶרֶךְ כָּל אֵם לִגְעֹר בְּבָנֶיהָ. לְמִי אֵינִי מוֹחֵל – לַאֲחוֹתִי. מַה הִיא מִתְרַבְרֶבֶת כָּךְ? הֲלֹא רַק לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים הָפְכָה אִתִּי יַחַד אֶת כָּל הַבַּיִת וּמָה הַצְּעָקָה הַזֹּאת פִּתְאֹם? וַדַּאי מִתְרַגֶּלֶת הִיא לִצְעֹק, שֶׁהֲרֵי גַּם הִיא תִּהְיֶה אֵם לִכְשֶׁתִּגְדָּל.

וְכֵיוָן שֶׁאֵין אֲנִי מוֹצֵא לִי מְנוּחָה בַּבַּיִת, הֲרֵינִי מְטַפֵּס וְעוֹלֶה עַל הָעֲלִיָּה. שָׁם בָּטוּחַ אֲנִי, לֹא יְצָעֲרֵנִי אִישׁ.

אֶת הָעֲלִיָּה אֲנִי אוֹהֵב תָּמִיד. אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַשֶּׁקֶט וְאֶת הַסּוֹד שֶׁבָּעֲלִיָּה. מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ, כְּשֶׁהָיָה אָבִי לוֹקֵחַ מִמֶּנִּי אֶת נְעָלַי, שֶׁלֹּא אֶהְיֶה רָץ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר עִם כָּל הַנְּעָרִים, הָיִיתִי עוֹלֶה עַל הָעֲלִיָּה, תּוֹחֵב אֶת רֹאשִׁי בְּאַחַד הָאֶשְׁנַבִּים שֶׁבַּגַּג וּמַשְׁקִיף עַל כָּל הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ.

גַּם בָּעֲלִיָּה מֻרְגָּשׁ עֶרֶב הֶחָג. הַכֹּל מֻטָּל שָׁם בְּעִרְבּוּבְיָה: תֵּיבוֹת קְשׁוּרוֹת, שֻׁלְחָן קָטָן צוֹלֵעַ, כִּסְאוֹת בְּלִי מוֹשָׁבִים, טַס יָשָׁן וְחָלוּד, מִבְרֶשֶׁת שֶׁנִּתְמָרְטוּ שַׂעֲרוֹתֶיהָ, שְׁנֵי מוֹטוֹת עֲקֻמִּים וּמְחֻבָּרִים בִּשְׁנֵי שְׁלַבִּים, אֶחָד מִלְּמַעְלָה וְאֶחָד מִלְּמַטָּה, זֵכֶר לְסֻלָּם; כּוֹבַע בְּלִי מִצְחוֹן וּבוֹ שְׁנֵי בַּקְבּוּקִים קְטַנִּים עִם פִּתְקָאוֹת צְהֻבּוֹת שֶׁל סַמֵּי מַרְפֵּא. כָּל אֵלֶּה מוּטָלִים לְמַעֲצֵבָה וּשְׁקוּעִים בְּזִכְרוֹנוֹת שֶׁל יָמִים עָבָרוּ, בְּשָׁעָה שֶׁגַּם הֵם הָיוּ חֲדָשִׁים וּמַבְרִיקִים וְהָיוּ נוֹהֲגִים בָּהֶם זְהִירוּת וַחֲשִׁיבוּת.

עַמּוּד שֶׁל אוֹר מָלֵא גַּרְגִּירֵי אָבָק צִבְעוֹנִי נִמְשָׁךְ בַּאֲלַכְסוֹן מֵחוֹר אֶחָד בַּגַּג וּמֵאִיר אֶת כָּל הַגְּרוּטוֹת הָאֵלֶּה, כְּאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה לְנַחֲמָן וּלְפַיְסָן…

אֲנִי קוֹפֵץ דֶּרֶךְ עַמּוּד הָאוֹר אֶל תּוֹךְ חוֹר הַגַּג וּמַשְׁקִיף מִמָּרוֹם עַל כָּל הַנַּעֲשֶׂה בָּרְחוֹב. אֲנִי רוֹאֶה וְאֵינִי נִרְאֶה. הִנֵּה עוֹבֵר חֲבֵרִי אַבְרָהָם, כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׂא מְדוּכָה שֶׁל מַצּוֹת עַל רֹאשׁוֹ. אֲנִי קוֹרֵא לוֹ בְּנִגּוּן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה.

“אַבְרָהָם! אַבְרָהָם!”

הוּא מַפְנֶה אֶת רֹאשׁוֹ הֵנָּה וָהֵנָּה, מִצִּיץ מִתּוֹךְ הַמְּדוּכָה בְּתִמָּהוֹן וּמוֹשֵׁךְ בִּכְתֵפָיו.

אֲנִי חוֹזֵר עַל קְרִיאָתִי וְזוֹרֵק עָלָיו רִגְבֵי סִיד קְטַנִּים. חֲבֵרִי נִבְהַל וּמַתְחִיל לָרוּץ בְּבֶהָלָה, כְּשֶׁהַמְּדוּכָה מְקַשְׁקֶשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ.

אָכֵן, דָּבָר גָּדוֹל הָעֲלִיָּה!

הִנֵּה פּוֹסֵעַ בְּחִפָּזוֹן יְהוּדִי גְּבַה קוֹמָה עַל הַמִּדְרָכָה, כְּשֶׁהוּא מֵנִיעַ בִּשְׁתֵּי יָדָיו כְּמוֹ בִּשְׁתֵּי מְטֻלְטָלוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה. כּוֹבָעוֹ שָׁמוּט הַצִּדָּה וְשׁוּלֵי מִכְנָסָיו רוֹכְבִים עַל גַבֵּי רָאשֵׁי נְעָלָיו. פִּתְאֹם הוּא נִכְשָׁל בְּקוֹרָה, שֶׁהוּצְאָה לִזְמַן מָה מִתּוֹךְ דֶּלֶת אַחַד המרתפים. הַיְּהוּדִי מַתְחִיל רָץ מִתּוֹךְ דִּלּוּג, כְּשֶׁרֹאשׁוֹ מָפְנֶה לְאָחוֹר עַד שֶׁהוּא נִתְקָל בְּאָדָם אֶחָד וְעָמָד. אָז הוּא שָׁב כַּמָּה פְּסִיעוֹת לִרְאוֹת מֶה הָיָה הַמִּכְשׁוֹל, מוֹשֵׁךְ בִּכְתֵפָיו וּמוֹסִיף לָרוּץ.

אֲנִי מַתְחִיל צוֹחֵק פִּתְאֹם צְחוֹק אַדִּיר. אֵינִי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ, אוּלָם מִדֵּי רְאוֹתִי אָדָם נוֹפֵל, הֲרֵינִי פּוֹרֵץ בִּצְחוֹק. אִמָּא נוֹזֶפֶת בִּי תָּמִיד, אוּלָם אֵין אֲנִי יָכוֹל לְהִתְאַפֵּק. גַּם לְאַחַר זְמַן, כְּשֶׁאֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ נָפַל אוֹתוֹ אָדָם, אֵינִי יָכוֹל לַעֲצֹר אֶת צְחוֹקִי הַמְחַלְחֵל בִּגְרוֹנִי.

עוֹד זְמַן רַב אֲנִי נִשְׁאָר בָּעֲלִיָּה, עַד שֶׁנִּפְתַּחַת הַדֶּלֶת וְחַסְיָה נִדְחֶפֶת פְּנִימָה, כְּשֶׁהִיא גּוֹרֶרֶת אַחֲרֶיהָ שַׂק מָלֵא סְמַרְטוּטִים וְשִׁבְרֵי כֵּלִים. לְמַרְאֵה פָּנֶיהָ הַמְלֻכְלָכִים, אֲנִי מַתְחִיל שׁוּב צוֹחֵק.

“מַה שִּׂמְחַת תֶּרַח זוֹ עַל רֹאשֶׁךָ?” גּוֹעֶרֶת בִּי חַסְיָה, “נִרְפֶּה שֶׁכְּמוֹתֶךָ! הֲלֹא בּוֹשׁ תֵּבוֹשׁ! הַכֹּל עוֹבְדִים וַעֲמֵלִים וְהוּא מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ לוֹ בָּעֲלִיָּה וְצוֹהֵל כִּסְיָח! רֵד מַהֵר, צָרִיךְ לִטְבֹּל אֶת הַכֵּלִים!”

טְבִילַת הַכֵּלִים עֲבוֹדָה נְעִימָה הִיא, וַאֲנִי קוֹפֵץ מֵעַל גַּבֵּי הַכֵּלִים הַיְשָׁנִים וּמִתְחַלֵּק מֵעַל מִשְׁעֶנֶת הַמַּדְרֵגוֹת יָשָׁר אֶל דֶּלֶת בֵּיתֵנוּ.

מִשְׁעֶנֶת הַמַּדְרֵגוֹת הַחֲלָקָה נֶעֶשְׂתָה בְּכַוָּנָה לְנוֹחִיּוּת הַיְלָדִים, שֶׁיּוּכְלוּ לָרֶדֶת מְהֵרָה וְלֹא לִפְסֹעַ עַל הַמַּדְרֵגוֹת לְאַט לְאַט. חֲבָל רַק, שֶׁלֹּא הִמְצִיאוּ עֲדַיִן בְּעִירֵנוּ מִשְׁעָנוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁאֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהִתְרוֹמֵם עֲלֵיהֶן בְּאוֹתָהּ הַמְּהִירוּת, כְּמוֹ בִּשְׁעַת הַיְרִידָה.

אִמָּא נוֹתֶנֶת לִי סַל גָּדוֹל מָלֵא כּוֹסוֹת וְצַלָּחוֹת וּמַזְהֶרֶת אוֹתִי שֶׁלֹּא אֶהְיֶה רָץ וְלֹא אֶשְׁבֹּר חָלִילָה אֶת הַכֵּלִים. אֲנִי שָׂמֵחַ מְאֹד עַל הָעֲבוֹדָה הַחֲשׁוּבָה שֶׁנִּמְסְרָה לִי וְהוֹלֵךְ אֶל הַמִּקְוֶה לִטְבֹּל בּוֹ אֶת הַכֵּלִים.

בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה אֲנִי רוֹאֶה בֶּחָצֵר שְׁנֵי בַּחוּרִים נוֹשְׂאִים דּוּד גָּדוֹל מַעֲלֶה עָשָׁן וְקִיטוֹר גַּם יָחַד. הַגָּדוֹל שֶׁבַּבַּחוּרִים מַכְרִיז בְּקוֹל צָרוּד:

“הַכֹּל יִכָּשֵׁר! אֲנָשִׁים, נָשִׁים – הַכֹּל יִכָּשֵׁר!”

וּמִכָּל הַמְּבוֹאוֹת וּמִכָּל הַפְּתָחִים בָּאוֹת מְשָׁרְתוֹת וּבְנוֹת בַּעֲלוֹת-בַּיִת וְנוֹשְׂאוֹת מַחֲרֹזוֹת שֶׁל כַּפּוֹת וּמִזְלָגוֹת הַקְּשׁוּרִים בְּחוּט דַּק וְאָרֹךְ. הַכֵּלִים מְקַשְׁקְשִׁים וּמְפַטְפְּטִים, כְּאִלּוּ הָיוּ שְׂמֵחִים עַל הָאַמְבַּטְיָה הַחַמָּה שֶׁיִּטְבְּלוּ בָּהּ עוֹד מְעַט לִכְבוֹד הֶחָג.

הַנְּעָרוֹת לְבוּשׁוֹת שְׂמָלוֹת יְשָׁנוֹת וְהֵן כְּמִתְחָרוֹת בְּלִכְלוּךְ – סִמָּן מֻבְהָק לַעֲבוֹדָה רַבָּה וְלֶחָרִיצוּת יְתֵרָה. פְּנֵיהֶן מַבִּיעִים טִרְדָּה וּכְאִלּוּ אוֹמְרִים:

“אַל תִּרְאוּנוּ שֶׁאָנוּ כָּל כַּךְ מְלֻכְלָכוֹת וּלְבוּשׁוֹת שְׂמָלוֹת יְשָׁנוֹת. בַּאֲרוֹן הַבְּגָדִים שֶׁלָּנוּ תְּלוּיוֹת שְׂמָלוֹת חֲדָשׁוֹת וְיָפוֹת וְאִם יִרְצֶה הַשֵּׁם, תִּזְכּוּ לִרְאוֹתָן בְּחַג הַפֶּסַח”.

גַּם הַבֶּגֶד שֶׁלִּי הֶחָדָשׁ וְהַיָּפֶה תָּלוּי בַּאֲרוֹן הַבְּגָדִים. נְעָלַי הַחֲדָשׁוֹת עוֹמְדוֹת בְּחַדְרוֹ שֶׁל אַבָּא (לְאַבָּא יֵשׁ, כַּנִּרְאֶה, חֻלְשָׁה לְנַעֲלַיִם). גַּם כּוֹבַע חָדָשׁ יֵשׁ, גַּם כֻּתֹּנֶת חֲדָשָׁה וַעֲנִיבָה יָפָה. בְּסַךְ הַכֹּל יֵשׁ לִי חֲמִשָּׁה דְּבָרִים חֲדָשִׁים. אַךְ אֵין אֲנִי שְׂבַע רָצוֹן, מִפְּנֵי שֶׁלְּפִי הַכְּתָמִים הַלְּבָנִים שֶׁעַל גַּבֵּי צִפָּרְנַי, הַמַּרְאִים, כַּיָּדוּעַ, עַל בְּגָדִים חֲדָשִׁים, חָסֵר אֲנִי עוֹד דְּבַר מָה. וַאֲנִי בָּא בְּטַעֲנָה לִפְנֵי אִמָּא וּמְבַקֵּשׁ שֶׁתְּמַלֵּא אֶת הֶחָסֵר.

“מָה אֶקְנֶה לְךָ עוֹד?” אוֹמֶרֶת אִמִּי, כְּשֶׁהִיא מְסַדֶּרֶת אֶת הָאָרוֹן, “הֲלֹא יֵשׁ לְךָ הַכֹּל! צֵא וּרְאֵה כַּמָּה יְלָדִים נִשְׁאֲרוּ לְחַג הַפֶּסַח בְּבִגְדֵיהֶם הַיְשָׁנִים”.

אֶלָּא שֶׁאֵין זֶה מַנִּיחַ אֶת דַּעְתִּי כְּלָל. מַה לִּי וְלִילָדִים אֲחֵרִים? אוּלַי אֵין לָהֶם כְּלָל כְּתָמִים עַל צִפָּרְנֵיהֶם? וּבַלַּיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי אֲנִי חוֹשֵׁב וּמְהַרְהֵר אֵיזֶה דָּבָר אֶפְשָׁר לִקְנוֹת עוֹד, אַךְ אֵין אֲנִי יָכוֹל לִמְצֹא.

זְמַן רַב נוֹדֶדֶת שְׁנָתִי מֵעֵינַי וְלִבִּי עָלַי דַּוָּי:

הַכֶּתֶם הַשִּׁשִּׁי כְּלוּם לְבַטָּלָה נִבְרָא?

“אֵין לִי כְּבָר סַבְלָנוּת!” קָרָא גָדִי בְּכַעַס וְדָחָה מִלְּפָנָיו אֶת מַחְבַּרְתּוֹ.

“מַה-קָּרָה, גָּדִי?” שָׁאֲלָה אוֹתוֹ אֲחוֹתוֹ רִנָּה. "מַדּוּעַ אַתָּה כּוֹעֵס כָּל כָּךְ?

“זֶה חֲצִי שָׁעָה”, אָמַר גָּדִי בְּהִתְרַגְּזוּת, "אֲנִי יוֹשֵׁב עַל שְׁאֵלָה אַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵין אֲנִי יָכוֹל לִפְתֹּר אוֹתָהּ.

“מִסְכֵּן!” אָמְרָה רִנָּה בְּהִשְׁתַּתְּפוּת.

“טוֹב לָךְ, שֶׁאֵין אַתְּ לוֹמֶדֶת עֲדַיִן בְּבֵית-הַסֵּפֶר”, אָמַר גָּדִי בְּקִנְאָה. “הוֹי, הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה! בָּטוּחַ אֲנִי, שֶׁלֹּא נוֹצַר אֶלָּא לְצָעֵר אֶת הַיְלָדִים!”

“טִפְּשׁוֹן!” אָמְרָה לוֹ רִנָּה, “הֲרֵי יָכוֹל אַתָּה לִשְׁאֹל אֶת אִמָּא! הִנֵּה הִיא יוֹשֶׁבֶת בַּגַּן וְסוֹרֶגֶת”.

“הַמּוֹרֶה אָסַר עָלֵינוּ לִשְׁאֹל אֶת אִמָּא אוֹ אֶת אַבָּא”, הִתְאוֹנֵן גָּדִי.

רִנָּה חָשְׁבָה רֶגַע וְאַחַר קָרְאָה בְּשִׂמְחָה:

“יֵשׁ לִי עֵצָה: תִּשְׁאַל אֶת הָעוֹזֶרֶת. הִיא יוֹדַעַת חֶשְׁבּוֹן. פַּעַם שָׁמַעְתִּי אֶת אִמָּא אוֹמֶרֶת לְאַבָּא, שֶׁהַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁלָּהּ הֵם בְּסֵדֶר גָּמוּר.”

“לֹא!” אָמַר גָּדִי, “הַמּוֹרֶה אָמַר, שֶׁעָלֵינוּ לִפְתֹּר אֶת הַשְּׁאֵלוֹת בְּעַצְמֵנוּ, בְּלִי עֶזְרַת אֲחֵרִים”.

“אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, שֶׁהַמּוֹרֶה שֶׁלְּךָ אָדָם רַע הִנֵּהוּ,” הֵעִירָה רִנָּה. “מָה אִכְפַּת לוֹ, אִם תִּשְׁאַל אֶת פִּי מִי שֶׁהוּא?”

“כָּל הַמּוֹרִים לְחֶשְׁבּוֹן אֵינָם טוֹבִים בְּיוֹתֵר,” גָּזַר גָּדִי. גַּם רָחֵל בַּמַּחְלְקָה הַשְּׁנִיָּה אֵינֶנָּהּ אוֹהֶבֶת אֶת הַמּוֹרָה לְחֶשְׁבּוֹן. רָחֵל מְפַחֶדֶת, פֶּן תִּשָּׁאֵר עוֹד שָׁנָה בַּמַּחְלְקָה בִּגְלַל הַמּוֹרָה הַזֹּאת."

“נֶחְצֶצֶת אַחַת!” קָרְאָה רִנָּה, "אֲנִי לֹא אֶלְמַד אֵצֶל ‘כָּזֶה מִין’ "!

לְאַחַר שֶׁהֶחְלִיטָה רִנָּה הַחְלָטָה תַּקִּיפָה זוֹ, יָצְאָה לַגִּנָּה וְאָמְרָה לְאִמָּהּ:

“אָנָּא, אִמָּא, אַל תִּשְׁלְחִי אוֹתִי לְבֵית-הַסֵּפֶר, שֶׁבּוֹ לוֹמְדִים רָחֵל וְגָדִי”.

“מַדּוּעַ?!” תָּמְהָה הָאֵם.

“מִפְּנֵי שֶׁהַמּוֹרִים לְחֶשְׁבּוֹן בְּבֵית-סֵפֶר זֶה אֲנָשִׁים רָעִים הֵם”.

“מִי אָמַר לָךְ כַּדְבָרִים הָאֵלֶּה?” שָׁאֲלָה הָאֵם.

“גָּדִי הַמִּסְכֵּן”, אָמְרָה רִנָּה, “הִנֵּה הוּא יוֹשֵׁב זֶה חֲצִי שָׁעָה עַל שְׁאֵלָה בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵינֶנּוּ יָכוֹל לִפְתֹּר אוֹתָהּ”.

“וּבַמֶּה אָשֵׁם כָּאן הַמּוֹרֶה?” שָׁאֲלָה הָאֵם.

“מִפְּנֵי שֶׁאֵין הוּא מַרְשֶׁה לִשְׁאֹל עֵצָה מִשּׁוּם אִישׁ”, עָנְתָה רִנָּה.

“לֹא, רִנָּה!” אָמְרָה הָאֵם, “אֵין הַמּוֹרִים לְחֶשְׁבּוֹן אֲנָשִׁים רָעִים. יְלָדִים הַחוֹשְׁבִים כָּךְ טוֹעִים טָעוּת גְּדוֹלָה. קַל מְאֹד לְהַאֲשִׁים אֲחֵרִים… וְעַתָּה שִׁלְחִי נָא אֵלַי אֶת גָּדִי עִם סֵפֶר הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁלּוֹ”.

כְּשֶׁבָּא גָּדִי, אָמְרָה לוֹ הָאֵם:

“קְרָא לְפָנַי אֶת הַשְּׁאֵלָה בְּחֶשְׁבּוֹן שֶׁעָלֶיךָ לִפְתֹּר”.

גָּדִי קָרָא:

הַדּוֹד נָתַן לְבֶן אֲחוֹתוֹ עֶשְׂרִים גְּרוּשׁ

דְּמֵי חֲנֻכָּה: הָלַךְ הַיֶּלֶד לַחֲנוּת וְקָנָה:

קֻפְסַת צְבָעִים בְּשִׁבְעָה גְּרוּשִׁים, קַלְמָר בְּשִׁשָּׁה גְּרוּשִׁים וְעִפָּרוֹן בִּגְרוּשׁ אֶחָד.

כַּמָּה נִשְׁאַר לַיֶּלֶד מִדְּמֵי הַחֲנֻכָּה?"

“וְזוֹהִי שְׁאֵלָה קָשָׁה?” שָׁאֲלָה הָאֵם.

“קָשָׁה נוֹרָא!” קָרְאָה רִנָּה.

“לֹא כָּל כַּךְ קָשָׁה”, אָמַר גָּדִי. “אַךְ אֵין הַתְּשׁוּבָה שֶׁלִּי מַתְאִימָה לַתְּשׁוּבָה שֶׁבְּסוֹף הַסֵּפֶר”.

“וַדַּאי נָפְלָה אֶצְלְךָ טָעוּת בַּחִבּוּר אוֹ בַּחִסּוּר”, אָמְרָה הָאֵם “לֵךְ בְּדֹק בְּסַבְלָנוּת אֶת עֲבוֹדָתֶךָ”.

“אֲבָל אֵין לִי סַבְלָנוּת!” הִתְאוֹנֵן גָּד.

“לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן”, אָמְרָה הַאָםֵ, “הוּא לִמּוּד שֶׁל סֵדֶר, שֶׁל דִּיּוּק וְשֶׁל סַבְלָנוּת. בְּלִי דְּבָרִים אֵלֶּה אִי אֶפְשָׁר לִפְתֹּר שׁוּם שְׁאֵלָה בַּחַיִּים. לֵךְ אֶל הַנְּמָלָה, גָּדִי, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם!”

וְהָאֵם נִגְּשָׁה עִם הַיְלָדִים אֶל תְּלוּלִית הַנְּמָלִים וְאָמְרָה:

“אֲנִי אוֹהֶבֶת מְאֹד לְהִתְבּוֹנֵן אֶל הַנְּמָלִים הַקְּטַנּוֹת וְהֶחָרוּצוֹת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָתָן. כָּל אַחַת מֵהֶן יוֹדַעַת אֵת אֲשֶׁר לְפָנֶיהָ, כָּל אַחַת יוֹדַעַת אֶת תַּפְקִידָהּ. וְיֵשׁ סֵדֶר יָפֶה בַּעֲבוֹדָתָן, יֵשׁ דִּיּוּק וְהָעִקָּר – סַבְלָנוּת. הַבִּיטוּ נָא אֶל הַנְּמָלָה הַזֹּאת: אֵיזֶה מַשָּׂא כָּבֵד הִיא נוֹשֵׂאת! רְאוּ נָא – הִיא נֶעֶצְרָה בְּדַרְכָּהּ. מַה קָּרָה? מִכְשׁוֹל לְפָנֶיהָ – אֶבֶן קְטַנָּה. הִיא עוֹמֶדֶת רֶגַע וְנִמְלֶכֶת בְּדַעְתָּהּ אֵיךְ לַעֲבֹר. אַ! הִנֵּה הִיא עוֹקֶפֶת אֶת הָאֶבֶן וּמַמְשִׁיכָה אֶת דַּרְכָּהּ. הִיא הִתְגַּבְּרָה עַל הַמִּכְשׁוֹל”.

“הֵידָד, נְמָלֹנֶת-חַכְמֹנֶת!” קָרְאָה רִנָּה וּמָחֲאָה כָּף, “אֵין כָּמוֹךְ!”

“רְאוּיָה הִיא הַנְּמָלָה הַזֹּאת לַמַּחְמָאָה שֶׁלְּךָ”, אָמְרָה הָאֵם. “כְּבָר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, הֶחָכָם מִכָּל אָדָם, קָרָא לַנְּמָלָה “חֲכָמָה מְחֻכָּמָה”. עָלֵינוּ, בְּנֵי הָאָדָם, לְהִתְבַּיֵּשׁ לִפְעָמִים מִפְּנֵי הַנְּמָלָה הַקְּטַנָּה הַזֹּאת: אָנוּ נִרְתָּעִים מִפְּנֵי מִכְשׁוֹל קָטָן וּבִגְלַל טָעוּת קְטַנָּה תִּרְפֶּינָה יָדֵינוּ”.

“אֵלֵךְ וַאֲנַסֶּה עוֹד פַּעַם לִפְתֹּר אֶת הַשְּׁאֵלָה” אָמַר פִּתְאֹם גָּדִי וּמִהֵר לַחֲדַר הַיְלָדִים.

אַחֲרֵי רִגְעֵי מִסְפָּר שָׁב גָּדִי וְקָרָא בְּשִׂמְחָה:

“אִמָּא, הַשְּׁאֵלָה נִפְתָּרָה!”

“הַאִם מִי שֶׁהוּא עָזַר לְךָ?” שָׁאֲלָה אוֹתוֹ הָאֵם.

“וַדַּאי הָעוֹזֶרֶת!” אָמְרָה רִנָּה.

“אִישׁ לֹא עָזַר לִי!” קָרָא גָּדִי נֶעֱלָב. “הָיְתָה פָּשׁוּט טָעוּת בַּחִסּוּר. לֹא הִרְגַּשְׁתִּי בָּהּ קֹדֶם. הַשְּׁאֵלָה קַלָּה מְאֹד”. “רוֹאֶה אַתָּה”, אָמְרָה הָאֵם, “לַשָּׁוְא הֶאֱשַׁמְתָּ אֶת הַמּוֹרֶה בְּרֹעַ לֵב. הוּא צָדַק מְאֹד, הַמּוֹרֶה. עָלֵינוּ לְהִשָׁעֵן עַל כֹּחוֹת עַצְמֵנוּ. אִם אֵין מַצְלִיחִים פַּעַם רִאשׁוֹנָה, אֵין לְהִתְיָאֵשׁ. צָרִיךְ לְהִתְאַזֵּר בְּסַבְלָנוּת וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ”. “צַר לִי, שֶׁדִּבַּרְתִּי סָרָה בַּמּוֹרֶה”, אָמַר גָּדִי. “אִמָּא”, קָרְאָה רִנָּה, “אֲנִי רוֹצָה לִלְמֹד בְּבֵית-סֵפֶר זֶה, אֲבָל אַל נָא תְּסַפְּרִי לַמּוֹרֶה מַה שֶּׁאָמַרְתִּי קֹדֶם”. “לֹא אֲסַפֵּר”, אָמְרָה הָאֵם, “אַךְ לְהַבָּא הֱיוּ זְהִירִים בְּדִבְרֵיכֶם, יְלָדָי!”

יָמִים אֲחָדִים לִפְנֵי לַ"ג בָּעֹמֶר בָּא אֶלִי לַחֲצֵרוֹ שֶׁל בֶּנִי וּמָצָא אוֹתוֹ מֵרִיץ רַכֶּבֶת עַל פְּנֵי פַּסֵי-עֵץ צָרִים.

“בֶּנִי!” קָרָא אֶלִי, “הַנַּח אֶת הָרַכֶּבֶת שֶׁלְּךָ! הֲשָׁכַחְתָּ שֶׁבְּקָרוֹב יִהְיֶה לַ”ג בָּעֹמֶר?"

“וּבְכֵן?” אָמַר בֶּנִי בְּשַׁלְוָה כְּדַרְכּוֹ, “מַה בְּכָךְ?”

“צָרִיךְ לִדְאֹג לַהַדְלָקָה, לְהָכִין עֵצִים”, הִתְרַגֵּשׁ אֶלִי, “וְהוּא אוֹמֵר לִי: ‘מַה בְּכָךְ’?”

בֶּנִי הֶעֱבִיר אֶת הָרַכֶּבֶת עַל פַּסִים אֲחֵרִים וּפָלַט:

“לִי אֵין עֵצִים”.

" ‘לִי אֵין עֵצִים’!" חִקָּה אוֹתוֹ אֶלִי בְּרֻגְזָה, “וְלִי יֵשׁ? צָרִיךְ ‘לִסְחֹב’ מֵאֵיזֶה מָקוֹם. הִנֵּה עַל יַד בֵּיתְכֶם בּוֹנִים בַּיִת גָּדוֹל. בּוֹא ‘נִסְחַב’ מְעַט עֵצִים וְנַטְמִין אוֹתָם בֶּחָצֵר שֶׁלָּכֶם”.

בֶּנִי הִפְסִיק אֶת הַמִּשְׂחָק בָּרַכֶּבֶת, הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וְשָׁאַל בְּתִמָּהוֹן:

“מַה פֵּרוּשׂ ‘נִסְחַב’? הֲרֵי הָעֵצִים לֹא שֶׁלָּנוּ הֵם!”

“מְעַט עֵצִים, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם”. הִרְגִּיעַ אוֹתוֹ אֶלִי.

אַךְ בֶּנִי עָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְעָנָה בִּמְנוּחָה:

“אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה, עֲבֵרָה חֲמוּרָה הִיא”.

“טִפֵּשׁ!” קָרָא אֶלִי, “אֵין זֹאת עֲבֵרָה כְּלָל. אַדְרַבָּה, מִצְוָה הִיא. הֵן זֶה לִכְבוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי!”

“וּמִי הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן זֶה?” שָׁאַל בֶּנִי, “הַאִם הָיָה רֹאשׁ לְגַנָּבִים וּלְשׁוֹדְדִים?”

אֶלִי פָּרַץ בִּצְחוֹק:

“תִּינוֹק! אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן! זֶה הָיָה תַּנָּא גָּדוֹל וְצַדִּיק”.

“אִם הָיָה צַדִּיק”, הֵעִיר בֶּנִי, “לֹא יָפֶה ‘לִסְחֹב’ עֵצִים לִכְבוֹדוֹ”.

“חָכָם שֶׁכְּמוֹתֶךָ!” אָמַר אֶלִי, “וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲרֹךְ הַדְלָקָה בְּלִי עֵצִים?”

“אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג עֵצִים”, עָנָה בֶּנִי, “אֲבָל בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת; כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יְבַקֵּשׁ מֵאֵת הוֹרָיו קְצָת עֵצִים. לָמָּה לָנוּ לִגְנֹב וְלַעֲבֹר עֲבֵרָה לְשֵׁם מִצְוָה?”

“אֵין זֹאת כְּלָל גְּנֵבָה, טִפְּשׁוֹן שֶׁכְּמוֹתֶךָ!” הִסְבִּיר לוֹ אֶלִי. “בְּפֶסַח מֻתָּר לִגְנֹב אֶת הָאֲפִיקוֹמָן וּבְלַ”ג בָּעֹמֶר – עֵצִים. הַהוֹרִים יוֹדְעִים זֹאת וְאֵינָם אוֹמְרִים כְּלוּם".

“לֹא כָּל הַהוֹרִים חוֹשְׁבִים כָּךְ”, הֵשִׁיב בֶּנִי. “אִמָּא שֶׁלִּי תַּסְכִּים, שֶׁאֶקַּח מְעַט עֵצִים, אֲבָל רַק מִשֶּׁלָּנוּ וְלֹא מִשֶּׁל אֲחֵרִים”.

“הוֹי, בֶּנִי!” קִנְתֵּר אוֹתוֹ אֶלִי, “נַעֲשֵׂיתָ צַדִּיק תָּמִים!”

אַךְ בֶּנִי הֵשִׁיב בְּנַחַת:

“הַאִם לֹא טוֹב לִהְיוֹת צַדִּיק? הֲרֵי אָמַרְתָּ, שֶׁגַּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה צַדִּיק!”

אֶלִי שָׁתַק, כִּי לֹא מָצָא מַעֲנֶה בְּפִיו.

וְהִנֵּה יָצְאָה אִמּוֹ שֶׁל בֶּנִי לֶחָצֵר. בֶּנִי נִגַּשׁ אֵלֶיהָ וְשָׁאָל:

“אִמָּא, הֲתַרְשִׁי לָקַחַת עֵצִים לַהַדְלָקָה לִכְבוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי?”

“כֵּן, בְּנִי”, אָמְרָה הָאֵם, “אֲבָל לֹא הַרְבֵּה. חֲבָל!”

“הַמֻּתָּר לִי לָקַחַת מְעַט עֵצִים מִן הֶחָצֵר הַסְּמוּכָה?” הוֹסִיף בֶּנִי לִשְׁאֹל.

“חַס וְשָׁלוֹם!” קָרְאָה הָאֵם, “בְּלִי רְשׁוּת בְּעָלִים – חַס וְשָׁלוֹם!”

לְאַחַר שֶׁנִּכְנְסָה הָאֵם הַבַּיְתָה, אָמַר בֶּנִי לַחֲבֵרוֹ:

“רוֹאֶה אַתָּה! אָסוּר לָקַחַת בְּלִי רְשׁוּת!”

אֶלִי הִרְהֵר רֶגַע וְאָמָר:

“טוֹב, נִסְתַּפֵּק בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ. גַּם מָרְדְּכַי וְגַם צְבִי יִתְּנוּ עֵצִים, גַּם אֲנִי אַשִּׂיג בְּאֵיזֶה אֹפֶן וְתִהְיֶה לָנוּ הַדְלָקָה קְטַנָּה”.

“וְהֵיכָן נַעֲשֶׂה אֶת הַהַדְלָקָה?” שָׁאַל בֶּנִי, “עַל הַמִּגְרָשׁ שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה נִבְנָה בַּיִת גָּדוֹל”.

“זוֹהִי בֶּאֱמֶת צָרָה גְּדוֹלָה”, אָמַר אֶלִי, “לוֹקְחִים וּמְקַלְקְלִים אֶת כָּל הָעִיר. אֵין שׁוּם מִגְרָשׁ פָּנוּי לְמִשְׂחָקִים. בְּכָל מָקוֹם רַק בָּתִּים וּבָתִּים”.

“מַה נַּעֲשֶׂה אֵפוֹא?” שָׁאַל בֶּנִי.

אֶלִי שָׁקַע שׁוּב בְּמַחֲשָׁבוֹת וּפִתְאֹם קָרָא:

“חַכֵּה, יֵשׁ עֵצָה! לְאָבִיו שֶׁל מָרְדְּכַי יֵשׁ הַרְבֵּה מִגְרָשִׁים פְּנוּיִים. נֵלֵךְ אֵפוֹא אֶל מָרְדְּכַי וּנְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁיִּתֵּן לָנוּ לַעֲרֹךְ אֶת הַהַדְלָקָה בְּאַחַד הַמִּגְרָשִׁים שֶׁל אָבִיו”.

“טוֹב, נֵלֵךְ”, הִסְכִּים בֶּנִי, “וּבַדֶּרֶךְ נָסוּר אֶל צְבִי”.

מִיָּד קָמוּ שְׁנֵיהֶם וְהָלְכוּ אֶל צְבִי. הֵם מָצְאוּ אוֹתוֹ יוֹשֵׁב בֶּחָצֵר, כְּשֶׁהוּא אוֹגֵד כְּפִיסֵי-עֵץ וְעוֹשֶׂה מֵהֶם חֲבִילוֹת, חֲבִילוֹת.

“אֵין כָּמוֹךָ!” קָרָא אֵלָיו אֶלִי, “טוֹב מְאֹד, שֶׁאַתָּה מֵכִין אֶת הָעֵצִים”.

צְבִי, יֶלֶד דַּק וְגָבוֹהַּ, הִצְטַחֵק בְּבַת-הַצְּחוֹק הַטּוֹבָה שֶׁלּוֹ וְאָמָר:

“אִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה לִי לְהָכִין אֶת הָעֵצִים לַחֲבִילוֹת”.

“אַתָּה רוֹאֶה, בֶּנִי!” קָרָא אֶלִי, “אִמָּא שֶׁלּוֹ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ אָמְרָה לוֹ לְהָכִין עֵצִים לַהַדְלָקָה!”

“לֹא לַהַדְלָקָה”, אָמַר צְבִי בְּבַת-הַצְּחוֹק שֶׁלּוֹ, “זֶה בִּשְׁבִיל הָאַמְבַּטְיָה”.

“בִּשְׁבִיל הָאַמְבַּטְיָה?!” הִתְרַגֵּז אֶלִי, “גֹּלֶם אִישׁ! אָנוּ דּוֹאֲגִים לַהַדְלָקָה וְהוּא מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים לָאַמְבַּטְיָה! מוּטָב, שֶׁתִּתֵּן אוֹתָם לַהַדְלָקָה שֶׁלָּנוּ”.

“לֹא, חֲבָל עַל הָעֵצִים”, חִיֵּךְ צְבִי לִקְרָאתוֹ, “לָמָּה נִשְׂרֹף עֵצִים סְתָם?”

“סְתָם, הוּא אוֹמֵר”! הִתְמַרְמֵר אֶלִי, “הֲלֹא צָרִיךְ לַעֲרֹךְ הַדְלָקָה, בֶּן-אָדָם!”

“צָרִיךְ? וְכִי מִי אָמַר לְךָ שֶׁצָּרִיךְ?” נִשְׁמַע פִּתְאֹם קוֹל אִמּוֹ שֶׁל צְבִי מֵאֵצֶל הַחַלּוֹן, “הַאִם כָּל הַיְלָדִים שֶׁבָּעִיר מְצֻוִּים עַל הַהַדְלָקָה? בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה פָּרְצָה כָּאן כִּמְעַט שְׂרֵפָה בִּגְלַל הַהַדְלָקוֹת שֶׁלָּכֶם. תִּהְיֶה הַדְלָקָה בַּחֲצַר בֵּית-הַסֵּפֶר – מַסְפִּיק”.

אֶלִי הִבִּיט אֶל אִמּוֹ הַגְּבוֹהָה וְהָרָזָה שֶׁל צְבִי בְּפֶה פָּעוּר. אַחַר גֵּרֵד קְצָת אֶת רֹאשׁוֹ וְאָמַר אֶל בֶּנִי:

“בּוֹא, בֶּנִי, נֵלֵךְ הַבָּיְתָה; לֹא נַעֲרֹךְ הַשָּׁנָה הַדְלָקָה וְדָי”.

וְהֵם עָזְבוּ אֶת חֲצֵרוֹ שֶׁל צְבִי, שֶׁהוֹסִיף לֶאֱגֹד אֶת כְּפִיסֵי-הָעֵץ שֶׁלּוֹ.

בַּדֶּרֶךְ אָמַר בֶּנִי: “אֶלִי, אוּלַי נִגַּשׁ אֶל מָרְדְּכָי?”

אֶלִי הֵנִיעַ בְּיָדוֹ בְּיֵאוּשׁ: “לֹא כְּדַאי, בֶּנִי! נִמְאַס לִי הַדָּבָר. גַּם לְמָרְדְּכַי יֵשׁ אֵם וְגַם הִיא תַּטִּיף לָנוּ בְּוַדַּאי מוּסָר. כָּל הָאִמָּהוֹת קָשְׁרוּ עָלֵינוּ קֶשֶׁר הַשָּׁנָה”.

“וְאִמָּא שֶׁלְּךָ?” שָׁאַל בֶּנִי, “מַה הִיא אוֹמֶרֶת?” אֶלִי עָצַר בְּלֶכְתּוֹ, הֵצִיץ בִּפְנֵי בֶּנִי וְאָמָר: “לִי אֵין אִמָּא. הִיא מֵתָה לִפְנֵי שָׁנָה. כְּלוּם לֹא יָדָעְתָּ?”

“לֹא יָדַעְתִּי,” הִצְטַדֵּק בֶּנִי.

אֶלִי נִשְׁאַר עוֹמֵד עוֹד רֶגַע עַל יַד חֲבֵרוֹ וְעַל פָּנָיו שָׁכְנָה עֲנָנָה. הַשִּׂיחָה עַל אִמּוֹ עוֹרְרָה בְּלִבּוֹ זִכְרוֹנוֹת נוּגִים. אַחַר הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ לִקְרַאת חֲבֵרוֹ וְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ בְּלִי אֲמִירַת שָׁלוֹם.

בֶּנִי הִבִּיט אַחֲרֵי חֲבֵרוֹ הַמִּתְרַחֵק וְחָשַׁב בְּלִבּוֹ:

"אוּלַי מִפְּנֵי זֶה הוּא כֹּה נִרְגָּז תָּמִיד,

הַמִּסְכֵּן!"

בָּהַפְסָקָה הָרִאשׁוֹנָה נִגַּשׁ יוֹסֵף אֶל חֲבֵרוֹ דָּוִד, הַלּוֹמֵד אִתּוֹ בְּכִתָּה א', וְאָמַר לוֹ:

“שְׁמַע נָא, דָּוִד: יֵשׁ לִי הַיּוֹם הִתְחָרוּת בְּכַדּוּר עִם יֶלֶד אֶחָד מִכִּתָּה ב'. תֵּן לִי, בְּבַקָּשָׁה, אֶת כַּדּוּרְךָ לְשַׂחֶק-בּוֹ”.

“הֲרֵי יֵשׁ לְךָ כַּדּוּר”, תָּמַהּ דָּוִד!

“אֶת שֶׁלִּי הִשְׁאַרְתִּי בַּבַּיִת”, אָמַר יוֹסֵף. “אַגַּב, הַכַּדּוּר שֶׁלְּךָ קַל וְנָעִים לְשַׂחֶק-בּוֹ. אִם תַּשְׁאִילֵהוּ לִי, אֶתֵּן לְךָ בְּמַתָּנָה אֶת הָעֲפִיפוֹן הַקָּטָן, שֶׁמָּצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ”.

כְּנֶגֶד הַבְטָחָה זוֹ לֹא יָכֹל דָּוִד לַעֲמֹד. יוֹסֵף הָיָה מֻמְחֶה לַהֲכָנַת עֲפִיפוֹנִים וַעֲפִיפוֹן, שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יָדוֹ, הָיָה יָפֶה מְאֹד. בְּיִחוּד הָיָה נֶחְמָד הָעֲפִיפוֹן, שֶׁאוֹתוֹ הִבְטִיחַ לָתֵת לוֹ.

“וּמָתַי אוּכַל לְקַבֵּל אוֹתוֹ?” שָׁאַל דָּוִד.

“בְּכָל שָׁעָה שֶׁתִּרְצֶה”, עָנָה יוֹסֵף, “אֲפִילוּ הַיּוֹם”.

דָּוִד נָתַן לוֹ אֶת כַּדּוּרוֹ וְאָמָר:

“טוֹב אֵפוֹא. קַח אֶת הַכַּדּוּר וְשַׂחֵק בּוֹ כְּכָל אַוַּת נַפְשֶׁךָ; וַאֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתְךָ בְּהַצְלָחָה”.

בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַהַפְסָקוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם שִׂחֵק יוֹסֵף בַּכַּדּוּר וְדָוִד יָשַׁב מִן הַצַּד וְעַל פָּנָיו רִחֲפָה בַּת צְחוֹק: הָיֹה יִהְיֶה לוֹ הָעֲפִיפוֹן הַיָּפֶה, שֶׁאֵלָיו שָׁאֲפָה נַפְשׁוֹ.

אַחֲרֵי הַהַפְסָקָה הָאַחֲרוֹנָה הֵשִׁיב יוֹסֵף לְדָוִד אֶת הַכַּדּוּר.

“מִי נִצַּח?” שָׁאַל דָּוִד.

“הוּא!” עָנָה יוֹסֵף בְּפָנִים זוֹעֲפִים. “אָסוּר, כַּנִּרְאֶה, לְשַׂחֵק בְּכַדּוּר שָׁאוּל”.

“מָתַי תִּהְיֶה בַּבָּיִת?” שָׁאַל אוֹתוֹ דָּוִד.

“בְּחָמֵשׁ”, עָנָה יוֹסֵף בְּאִי רָצוֹן.

בְּחָמֵשׁ בְּדִיּוּק בָּא דָּוִד אֶל יוֹסֵף וְאָמָר:

“הִנֵּה בָּאתִּי. תֵּן לִי אֶת הָעֲפִיפוֹן שֶׁהִבְטַחְתָּ”.

“אֲנִי אֶתֵּן לְךָ”, אָמַר יוֹסֵף, “אַךְ אַתָּה תְּשִׁיבֵהוּ לִי לְאַחַר שֶׁתְּשַׂחֶק-בּוֹ זְמַן-מָה”.

“כֵּיצָד?!” תָּמַהּ דָּוִד, “הֲלֹא אָמַרְתָּ, שֶׁתִּתֶּן-לִי אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה! לֹא יָפֶה!”

“מַה לֹא יָפֶה”, כָּעַס יוֹסֵף, “הֲלֹא אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת הָעֲפִיפוֹן, אַךְ לֹא לְעוֹלָם. הֵן גַּם אֲנִי הֶחֱזַרְתִּי לְךָ אֶת הַכַּדּוּר שֶׁלְּךָ”.

“זוֹהִי חֲרָטָה!” קָרָא דָּוִד וְיָצָא מֵאֵת פָּנָיו בָּחֳרִי-אָף.

בַּעֲבֹר דָּוִד אֶת חֲדַר-הָאֹכֶל, רָאֲתָה אוֹתוֹ אִמּוֹ שֶׁל יוֹסֵף וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ בְּחִבָּה:

“מַדּוּעַ פָּנֶיךָ זוֹעֲפִים כָּל כָּךְ, דָּוִד? הַאִם רַבְתֶּם בֵּינֵיכֶם?”

“כֵּן”, עָנָה דָּוִד.

“מָה הַדָּבָר?” הִתְעַנְיְנָה הָאֵם לָדַעַת.

דָּוִד נִמְלַךְ רֶגַע בְּדַעְתּוֹ, אִם לְסַפֵּר לָאֵם אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה אוֹ לֹא. לְבַסּוֹף אָמָר:

“טוֹב יוֹתֵר, שֶׁיּוֹסֵף יְסַפֵּר”.

“חַכֵּה רֶגַע”, אָמְרָה הָאֵם וְקָרְאָה לְיוֹסֵף.

כְּשֶׁנִּכְנָס יוֹסֵף לַחֲדַר-הָאֹכֶל, אָמְרָה לוֹ הָאֵם:

“יוֹסֵף, מַה נָפַל בֵּינֵיכֶם?”

יוֹסֵף הִבִּיט בְּעַיִן לֹא טוֹבָה אֶל דָּוִד וְאָמַר:

“הוּא בְּוַדַּאי כְּבָר סִפֵּר לָךְ, לֹא כֵן?”

“אַתָּה טוֹעֶה”, אָמְרָה הָאֵם. “רְאִיתִיו יוֹצֵא נִרְגָּז וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ אִם רַבְתֶּם. הוּא הוֹדָה, שֶׁנָּפַל סִכְסוּךְ בֵּינֵיכֶם, אַךְ לֹא סִפֵּר מַהוּ הַדָּבָר. סַפֵּר אָתָּה”.

יוֹסֵף בִּקֵּשׁ סְלִיחָה מִדָּוִד עַל אֲשֶׁר חָשַׁד בּוֹ לַשָּׁוְא. אַחַר סִפֵּר לְאִמּוֹ אֶת כָּל הַדָּבָר וְהוֹסִיף:

“הוּא רוֹצֶה אֶת הָעֲפִיפוֹן לְעוֹלָם!”

“וּמַה בְּפִיךְ, דָּוִד?” שָׁאֲלָה הָאֵם. דָּוִד אַף הוּא מָסַר אֶת שִׂיחָתָם בַּבֹּקֶר וְעָמַד עַל זֶה, שֶׁיּוֹסֵף הִבְטִיחַ לָתֵת לוֹ אֶת הָעֲפִיפוֹן בְּמַתָּנָה. שָׁאֲלָה הָאֵם אֶת בְּנָהּ: "יוֹסֵף, הַאִם אָמַרְתָּ אֶת הַמִּלָּה ‘בְּמַתָּנָה’? “כֵּן”, עָנָה יוֹסֵף. “אַךְ הַמִּלָּה הַזֹּאת נִפְלְטָה מִפִּי שֶׁלֹּא בְּמִּתְכַּוֵּן. אֲנִי מוּכָן לָתֵת לוֹ אֶת הָעֲפִיפוֹן רַק לְשַׂחֶק-בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא נָתַן לִי אֶת כַּדּוּרוֹ רַק לְשַׂחֶק-בּוֹ”.

לְאַחַר שֶׁשָּׁמְעָה הָאֵם אֶת טַעֲנוֹת שְׁנֵי הַיְלָדִים, אָמְרָה לִבְנָהּ:

“יוֹסֵף! אִם חָשַׁבְתָּ לָתֵת לוֹ אֶת הָעֲפִיפוֹן רַק לְשַׂחֶק-בּוֹ, הָיִיתָ צָרִיךְ לֵאמֹר לוֹ כָּךְ בַּבֹּקֶר. אַךְ מִכֵּוָן שֶׁאָמַרְתָּ ‘בְּמַתָּנָה’, עָלֶיךָ לַעֲמֹד בְּדִבּוּרְךָ. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְאֵת אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ – קַיֵּם!”

יוֹסֵף קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין וּמִיָּד הָלַךְ וְהֵבִיא אֶת הָעֲפִיפוֹן וּמְסָרוֹ לְדָוִד.

“יוֹסֵף!” אָמַר לוֹ דָּוִד, “הַבֹּקֶר אָמַרְתָּ לִי, שֶׁכַּדּוּרִי נוֹחַ מְאֹד לְמִשְׂחָק – קַבֵּל אוֹתוֹ מִמֶּנִּי בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה וְנִהְיֶה יְדִידִים טוֹבִים כְּבָרִאשׁוֹנָה”.

וּבְדַבְּרוֹ שָׁלַח יָדוֹ אַל כִּיסוֹ, הוֹצִיא כַּדּוּר לָבָן וּנְתָנוֹ לְיוֹסֵף.

פְּנֵי יוֹסֵף אוֹרוּ לְמַרְאֵה הַכַּדּוּר וְהוּא קָרָא:

“אִם כָּךְ, בּוֹא וְאֶתֵּן לֵךְ גַּם פְּקַעַת חוּטִים וְנַחֲלִיף אֶת זְנַב הָעֲפִיפוֹן בְּיָפֶה יוֹתֵר”.

וּשְׁנֵי הַחֲבֵרִים נִכְנְסוּ לַחֲדַר-הַיְלָדִים שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב.

כָּךְ קוֹרֵאת לְעַצְמָהּ יָעֵל בַּת הַשְּׁנָתַיִם. לֶלָה וְלֹא יָעֵל. מַדוּעַ דַּוְקָא “לֶלָה”? מִפְּנֵי שֶׁכַּךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנֶיהָ וְאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ. אִם יְנַסֶּה מִי שֶׁהוּא מִן הַ“דּוֹדִים” אוֹ מִן הַ“דּוֹדוֹת” לִקְרֹא לָהּ “יָעֵל”, מִיָּד תַּעֲמִיד בּוֹ שְׁנֵי כּוֹכְבֵי זֹהַר וּתְצַלְצֵל בְּפַעֲמוֹן הַכֶּסֶף שֶׁבִּגְרוֹנָהּ:

“שְׁמִי – לֶלָה!”

וּשְׁנֵי הַצְּלִילִים הָאֵלֶּה מַרְחִיקִים מֵהַלֵּב כָּל רָצוֹן לְהִתְנַגֵּד לָהּ. הָיִיתִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הָאִישׁ, אֲשֶׁר יִמְלָאֶנּוּ לִבּוֹ לְצַעֵר אֶת הַנְּסִיכָה הַקְּטַנָּה וְהַחֲמוּדָה הַזֹּאת. וְאַף אָמְנָם הֲלִיכוֹת נְסִיכָה לָהּ לְלֶלָה הַקְּטַנָּה וְהַכֹּל סָרִים לְמִשְׁמַעְתָּהּ. עַל דַּעְתִּי אֲנִי לֹא עָלָה מֵעוֹלָם רַעְיוֹן זָדוֹן לַמְרוֹת אֶת פִּי לֶלָה, כִּי יָרֵאתִי פֶּן תִּמְנַע מִמֶּנִּי, חָלִילָה, אֶת חִנָּהּ הַמַּקְסִים, הַמְשֻׁבָּץ בְּתוֹךְ שְׁתֵּי שְׁקַעֲרוּרוֹת פְּעוּטוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי לְחָיֶיהָ.

“שָׁלוֹם, לֶלָה!” אֲנִי קוֹרֵא וּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ.

“שָׁלוֹם, דּוֹד!” מְשִׁיבָה הִיא לִי בִּרְנָנָה וְחוֹנֶנֶת אוֹתִי בְּבַת-צְחוֹק חִנָּנִית, הַמְדַשֶּׁנֶת אֶת עַצְמוֹתָי. וּמִיָּד הִיא שׁוֹאֶלֶת אֶת אִמָּא שֶׁלָּהּ בְּקוֹל נִלְבָּב:

“אִמָּא, מַה שְּׁמוֹ – הַדּוֹד?”

הַרְבֵּה דְּבָרִים זוֹכֶרֶת לֶלָה. יְכוֹלָה הִיא לַחֲזֹר לִפְנֵיכֶם עַל הַסִּפּוּרִים, לָהּ שֶׁסִּפְּרוּ אִמָּא, אַבָּא אוֹ סָבָא. אֵין הִיא שׁוֹכַחַת אַף פְּרָט אֶחָד. אוּלָם אֶת שְׁמוֹת הַדּוֹדִים וְהַדּוֹדוֹת הָרַבִּים – קָשֶׁה לָהּ לִזְכֹּר. וְאוּלַי, אוּלַי אֵין זֶה אֶלָּא הַבָּעַת חִבָּה מְיֻחֶדֶת, לְמַעַן דַּעַת, שֶׁהוֹד מַעֲלָתָהּ לֶלָה הוֹאִילָה לִשְׁאֹל לִשְׁמוֹ שֶׁל הַדּוֹד וְהִיא מוּכָנָה לִשְׁמֹעַ מִפִּיו מַעֲשִׂיָּה יָפָה. וְאִם יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיהָ, תְּסַפֵּר הִיא עַצְמָהּ לַדּוֹד הַזֶּה עַל בֻּבָּתָהּ לִילִי, אוֹ עַל יְדִידָהּ הָאַוָּז, הַטּוֹבֵל אִתָּהּ יַחַד בָּאַמְבַּטְיָה שֶׁלָּהּ.

חָלִילָה לָכֶם מֵהִתְיַחֵס בְּקַלּוּת לֵב לְסִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ. יְכוֹלִים אַתֶּם לְאַבֵּד אֶת חִנָּהּ וְאֶת חַסְדָהּ שֶׁל לֶלָה.

סָבָא שֶׁל לֶלָה יוֹדֵעַ זֹאת הֵיטֵב וּמַקְשִׁיב לְכָל הֶגֶה הַיּוֹצֵא מִפִּיהָ. לָכֵן אוֹהֶבֶת הִיא אוֹתוֹ כָּל כַּךְ וְלָכֵן זָכָה לִהְיוֹת אִישׁ סוֹדָהּ בְּכָל הָעִנְיָנִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁבַּחֲדַר-מַלְכוּתָהּ הַמְיֻחָד.

“סָבָא, סָבָא!” קָרָה אָסוֹן: “הַדֻּבּוֹן נָפַל לָאָרֶץ וְרַגְלוֹ נִפְצָעָה!”

“סָבָא, הוֹי, סָבָא! הַבֻּבָּה נִתְקָרְרָה וְקוֹלָהּ צָרוּד!”

מִיָּד חוֹבֵשׁ סָבָא אֶת רַגְלוֹ שֶׁל הַדֻּבּוֹן וּמְיַעֵץ לְהַשְׁכִּיב אֶת הַבֻּבָּה הַחוֹלָה בַּמִּטָּה.

“אַתָּה סָבָא נֶחְמָד!” קוֹרֵאת לֶלָה, מְטַפֶּסֶת כִּסְנָאִית עַל סָבָא הָרָם וְהַנִּשָּׂא וְחוֹתֶמֶת בְּלֶחְיוֹ נְשִׁיקָה מְתוּקָה לְאוֹת תּוֹדָה.

גַּם לְסָבָא יֵשׁ חֶדֶר מְיֻחָד. חֶדֶר מָלֵא סְפָרִים עָבִים, מְכוֹנוֹת חַשְׁמַל וְכֵלִים מַבְרִיקִים. סָבָא יוֹשֵׁב בְּחַדְרוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ מְעִיל אָרֹךְ וְלָבָן וְעַל מִצְחוֹ הוּא שָׂם לִפְעָמִים רְאִי עָגֹל וּמַצְחִיק. אוּלָם לְחַדְרוֹ שֶׁל סָבָא אָסוּר לְהִכָּנֵס בְּלִי רְשׁוּת. רַק פַּעַם אַחַת נִכְנְסָה לֶלָה לְחַדְרוֹ. הָיְתָה לָהּ אָז נַזֶּלֶת. סָבָא הוֹשִׁיב אוֹתָהּ עַל כִּסֵּא, לָחַץ בְּרַגְלוֹ בַּדַּוְשָׁה וְהַכִּסֵּא הִתְחִיל לְהִתְרוֹמֵם לְאַט לְאָט. הָיָה זֶה נָעִים מְאֹד. אַחַר שָׂם סָבָא עַל מִצְחוֹ אֶת הָרְאִי הַמַּצְחִיק, הִבִּיט לְתוֹךְ גְּרוֹנָהּ שֶׁל לֶלָה וְאָמָר:

" ‘אַ!’… אִמְרִי, לֶלָה: ‘אַ!’ "

סָבָא שֶׁלָּהּ אוֹהֵב לְהַצְחִיק אוֹתָהּ.

לְאַחַר שֶׁאָמְרָה לֶלָּה “אַ”, אָמַר לָהּ סָבָא:

" ‘אֶ’!… עַכְשָׁו אִמְרִי: ‘אֶ!’ "

לֶלָה אָמְרָה “אֶ”; אָז דִּגְדֵּג סָבָא בִּגְרוֹנָהּ בְּמַקֵּל קָטָן עָטוּף צֶמֶר גֶּפֶן. זֶה לֹא הָיָה נָעִים בְּיוֹתֵר, וְרֶגַע אֶחָד הָיָה בְּדַעְתָּהּ לִבְכּוֹת קְצָת, אַךְ הִיא בָּחֲרָה לִצְחֹק, כִּי הָיָה מַצְחִיק מְאֹד: “אַ, אֶ!”

גַּם סָבָא צָחַק, אָמַר שֶׁהִיא חֲכָמָה וְנָתַן לָהּ סֻכָּרִיָּה אֲדֻמָּה.

אֵין לֶלָה מְחַבֶּבֶת רוֹפְאִים, אַךְ אֶת סָבָא שֶׁלָּהּ אוֹהֶבֶת הִיא מְאֹד: הוּא נוֹתֵן לָהּ רַק רְפוּאוֹת מְתוּקוֹת.

גַּם אֶת אִמָּא שֶׁלָּהּ אוֹהֶבֶת לֶלָה אַהֲבָה רַבָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא צוֹחֶקֶת תָּמִיד לִקְרָאתָהּ, מְנַגֶּנֶת לְפָנֶיהָ עַל הַפְּסַנְתֵּר וְשָׁרָה לָהּ שִׁירִים יָפִים.

גַּם אֶת אַבָּא שֶׁלָּהּ אוֹהֶבֶת לֶלָה מְאֹד.

הוּא גִּבּוֹר – אַבָּא שֶׁלָּהּ.

הוּא מַרְכִּיב אוֹתָהּ עַל כְּתֵפָיו וְרוֹקֵד אִתָּהּ רִקּוּדִים שׁוֹנִים.

הוּא כָּל כַּךְ טוֹב,

אַבָּא שֶׁלָּהּ הַיָּפֶה!

גַּם הַדּוֹדִים וְהַדּוֹדוֹת טוֹבִים אֵלֶיהָ מְאֹד. כֻּלָּם אֲנָשִׁים חֲבִיבִים וְכֻלָּם אוֹהֲבִים אוֹתָהּ מְאֹד.

בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, אֵיךְ אֶפְשָׁר לֹא לֶאֱהֹב כְּרוּב קָטָן זְהוּב-תַּלְתַּלִים, בַּעַל שְׁתֵּי שְׁקַעֲרוּרוֹת חֵן בְּרָאשֵׁי לְחָיֶיהָ וּבַעַל פַּעֲמוֹן כֶּסֶף בִּגְרוֹנוֹ?!

שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל גָּדִי לִלְמֹד בִּמְכִינָה א', כְּבָר יָדַע לִכְתֹּב אֶת שְׁמוֹ. גָּדִי הָיָה שָׂמֵחַ מְאֹד עַל יְדִיעָתוֹ זֹאת וְהָיָה כּוֹתֵב כָּל הַיָּמִים אֶת שְׁמוֹ בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּמְאִירוֹת עֵינַיִם בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּרְאָה לוֹ חָלָק. הוּא קָנָה מַחְבֶּרֶת מְיֻחֶדֶת וְכָתַב בָּהּ פָּנִים וְאָחוֹר אֶת שְׁמוֹ; וְעוֹד מִלִּים שֶׁצֵּרַף מֵהָאוֹתִיּוֹת שֶׁל שְׁמוֹ: “דָּג, גָּד, גְּדִי, דָּגִי, דַּגְדֵּג”. אוּלָם עֹנֶג מְיֻחָד גָּרְמָה לוֹ כְּתִיבַת שְׁמוֹ “גָּדִי”. לְפִי דַּעְתּוֹ הָיָה זֶה הַשֵּׁם הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם וְהוּא הִתְגָּאָה בּוֹ מְאֹד. הוּא בִּקֵּשׁ מֵאִמּוֹ, שֶׁתִּרְקֹם אֶת שְׁמוֹ הַיָּפֶה הַזֶּה עַל הַמִּמְחָטוֹת שֶׁלּוֹ, עַל תִּיק הָאֹכֶל וְעַל כָּל מַה שֶׁשַּׁיָּךְ לוֹ.

יוֹם אֶחָד רָאֲתָה הַמּוֹרָה אֶת גָּדִי עוֹמֵד לוֹ עַל יַד הַקִּיר שֶׁבְּמִסְדְּרוֹן בֵּית-הַסֵּפֶר וְכוֹתֵב בִּשְׁקִידָה רַבָּה אֶת הַשֵּׁם “גָּדִי” בְּעֶפְרוֹנוֹת צֶבַע.

“גָּדִי, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?” גָּעֲרָה בּוֹ הַמּוֹרָה, “מַדּוּעַ אַתָּה מְלַכְלֵךְ אֶת הַקִּיר?”

גָּדִי הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ הַמְּתֻלְתָּל וְנָתַן בַּמּוֹרָה אֶת שְׁתֵּי עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת: “מְלַכְלֵךְ?” שָׁאַל כִּמְעַט נֶעֱלָב, “הֲרֵי אֲנִי כּוֹתֵב אֶת שְׁמִי בִּצְבָעִים! הַאֵין שְׁמִי יָפֶה?”

“שִׁמְךָ יָפֶה מְאֹד”, הֵשִׁיבָה הַמּוֹרָה, “אַךְ הַשֵּׁם הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר, אִם הוּא נִכְתָּב עַל גַּבֵּי הַקִּירוֹת, הֲרֵיהוּ מְלַכְלֵךְ אוֹתָם. הַקִּירוֹת צְרִיכִים לִהְיוֹת נְקִיִּים מִכָּל כְּתָב שֶׁהוּא”.

“וְעַל קִירוֹת הַבָּתִּים שֶׁבָּרְחוֹב מֻתָּר לִכְתֹּב?” חָקַר גָּדִי.

“אָסוּר!” אָמְרָה הַמּוֹרָה. “יֵשׁ לוּחוֹת מְיֻחָדִים לְהוֹדָעוֹת, לְפִתְקָאוֹת וּלְמוֹדָעוֹת”.

“וּמַדּוּעַ עוֹשִׂים כָּךְ הַגְּדוֹלִים?” הוֹסִיף גְּדָי לִשְׁאֹל, “עַל כָּל הַקִּירוֹת שֶׁבָּרְחוֹבוֹת יֵשׁ כְּתָבוֹת וּפִתְקָאוֹת וְשֵׁמוֹת”.

“לְדַאֲבוֹנִי”, אָמְרָה הַמּוֹרָה, “יֵשׁ אֲנָשִׁים הָעוֹשִׂים מַה שֶּׁאָסוּר. אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה נִקְרָאִים עֲבַרְיָנִים. אִם הֵם נִתְפָּסִים בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, הֵם נִתְבָּעִים לְדִין וְנֶעֱנָשִׁים”.

“בְּאֵיזֶה עֹנֶשׁ עוֹנְשִׁים אוֹתָם?” שָׁאַל גָּדִי. “בְּעֹנֶשׁ כֶּסֶף”, אָמְרָה הַמּוֹרָה, “אַךְ לִפְעָמִים מוֹשִׁיבִים אוֹתָם בְּבֵית-הַסֹּהַר”. גָּדִי הִרְהֵר רֶגַע וְשָׁאָל: “הַאִם גַּם אֲנִי אֲקַבֵּל עֹנֶשׁ?” “כְּמוּבָן!” עָנְתָה הַמּוֹרָה וְהֶעֱמִידָה פָּנִים קָשִׁים. “אֵיזֶה עֹנֶשׁ?” שָׁאַל גָּדִי בְּפָחַד. אָמְרָה לוֹ הַמּוֹרָה: “עָלֶיךָ לָלֶכֶת מִיָּד אֶל הַשַּׁמָּשׁ וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מַיִם וַחֲתִיכַת בַּד נָקִי. אַחַר תַּעֲמֹד וּתְנַקֶּה הֵיטֵב אֶת הַקִּיר”.

גָּדִי שָׂמַח מְאֹד עַל הָעֹנֶשׁ הַקַּל שֶׁהוּטַל עָלָיו וְרָץ מִיָּד אֶל הַשַּׁמָּשׁ. עַד מְהֵרָה הֵבִיא מַיִם וַחֲתִיכַת בַּד וְעָמַד לְנַקּוֹת אֶת שְׁמוֹ. לְאָשְׁרוֹ הָיָה הַקִּיר צָבוּעַ בְּצֶבַע שֶׁמֶן טוֹב וְלָכֵן לֹא נִשְׁאַר עָלָיו שׁוּם סִמָּן.

לְאַחַר שֶׁגָּמַר גָּדִי לְנַקּוֹת, אָמְרָה לוֹ הַמּוֹרָה:

“טוֹב שֶׁלֹּא נִשְׁאַר סִמָּן; אַחֶרֶת הָיָה צֹרֶךְ לִצְבֹּעַ אֶת הַמָּקוֹם הַמְלֻכְלָךְ מֵחָדָשׁ; זֶה הָיָה עוֹלֶה לְהוֹרֶיךָ בְּכֶסֶף רָב”. “אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, גְּבִרְתִּי”, אָמַר גָּדִי, “וּמוֹדֶה לָהּ עַל הָעֹנֶשׁ הַקַּל שֶׁהֵטִילָה עָלָי”.

“סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ”, אָמְרָה הַמּוֹרָה וְלִטְּפָה בְּחִבָּה אֶת רֹאשׁ הַיֶּלֶד, “וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תּוֹסִיף לַעֲשׂוֹת כֵּן”.

בְּאַחַד הָרְחוֹבוֹת הַצְּדָדִיִּים מְשַׂחֲקִים יְלָדִים וִילָדוֹת בְּכַדּוּר-יָד לָבָן. מִתְרוֹצְצִים הֵם אָנֶה וָאָנָה לִתְפֹּשׂ אֶת הַכַּדּוּר, הַקּוֹפֵץ וּמִשְׁתּוֹבֵב כְּמוֹהֶם. הַרְבֵּה מֶרֶץ וְהִתְלַהֲבוּת מַשְׁקִיעִים הַיְלָדִים בְּמִשְׂחָקָם וְאֵינָם רוֹאִים דָּבָר לִפְנֵיהֶם, חוּץ מֵהַכַּדּוּר הַנִּכְסָף. נִשְׁמָעוֹת קְרִיאוֹת זֵרוּז וּנְזִיפוֹת מִתּוֹךְ מְשׁוּבָה וְצָהֳלָה:

“תְּפֹס! תְּפֹס!”

“זָרִיז כְּצָב!”

“אֵין כָּמוֹךָ!”

“צִפּוֹר עֹפֶרֶת!”

“אֵלָי! אֵלָי!”

הָאָרֶץ נִבְקַעַת לְקוֹלָם.

עַל הַמִּדְרָכָה עוֹבֶרֶת יַלְדָּה, בַּת גִּילָם שֶׁל הַמְשַׂחֲקִים. הִיא דּוֹחֶפֶת לְפָנֶיהָ עֶגְלַת-יְלָדִים יְשָׁנָה וּבָהּ חֲבִילַת לְבָנִים. הַיַּלְדָּה מְמַהֶרֶת: עָלֶיהָ לְהָבִיא אֶת חֲבִילַת הַלְּבָנִים לַמַּעְגִּילָה שֶׁל אָבִיהָ. עוֹזֶרֶת הִיא לוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְאֵין לָהּ פְּנָאי. אַךְ הִנֵּה שׁוֹמַעַת הַיַּלְדָּה קוֹל מִצְהֲלוֹת יְלָדִים. הִיא עוֹמֶדֶת תַּחְתֶּיהָ וּמַבִּיטָה בְּקִנְאָה אֶל הַיְלָדִים הַמְשַׂחֲקִים. נַפְשָׁהּ יוֹצֵאת לַמִּשְׂחָק. מַה טּוֹב הָיָה לְהִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם וּלְשַׂחֵק רְגָעִים אֲחָדִים. לוּ הָיָה הַכַּדּוּר בְּיָדָהּ, הָיְתָה מַרְאָה בּוֹ נִפְלָאוֹת.

הִיא סוֹמֶכֶת אֶת הָעֲגָלָה לַגָּדֵר, פּוֹנָה אֶל הַיְלָדִים וְקוֹרֵאת בְּקוֹל מִתְחַנֵּן וְתוֹבֵעַ גַּם יָחַד:

“גַּם אֲנִי רוֹצָה לְשַׂחֵק!”

אַךְ קוֹלָהּ כְּקוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר. אֵין שׁוֹמֵעַ לָהּ מֵאֵת הַיְלָדִים. הֵם רָצִים עַל יָדָהּ, נוֹגְעִים בָּהּ אֲפִילוּ בְּרוּצָם, אַךְ אֵינָם מַרְגִּישִׁים בָּהּ, כְּאֵלּוּ הָיְתָה עַמּוּד שֶׁל חַשְׁמַל. וְהִנֵּה נִתְגַּלְגֵּל הַכַּדּוּר לַמִּדְרָכָה; וּכְאִלוּ רָצָה לַעֲשׂוֹת נַחַת-רוּחַ לַיַּלְדָּה הַמִּסְכֵּנָה, קָפַץ וְיָרַד לְתוֹךְ הָעֲגָלָה. הַיַּלְדָּה הוֹצִיאָה אֶת הַכַּדּוּר, הִשְׁהֲתָה אוֹתוֹ בְּיָדֶיהָ וְהִסְתַּכְּלָה בּוֹ בְּחִבָּה. אַךְ מִיָּד קָפַץ אַחַד הַיְלָדִים, הוֹצִיא אֶת הַכַּדּוּר מִיָּדֶיהָ וְזָרַק אוֹתוֹ לַחֲבֵרָיו.

הַיַּלְדָּה נִשְׁאָרָה עוֹמֶדֶת בְּיָדַיִם פְּשׁוּטוֹת וּמִפִּיהָ פָּרְצָה צְעָקָה: “גַּם אֲנִי רוֹצָה לְשַׂחֵק!”

אַךְ אִישׁ לֹא שָׁעָה אֵלֶיהָ וְאֶל צַעֲקָתָהּ.

וְיַלְדָּה אַחַת, שֶׁנִּתְקְלָה בָּהּ בְּרוּצָהּ, נָזְפָה בָּהּ: “זוּזִי מִכַּאן! הִתְיַצְּבָה לָהּ פֹּה עִם עֲגָלָהּ!”

לֵב הַיַּלְדָּה הִתְכַּוֵּץ בְּקִרְבָּהּ. מַדּוּעַ אֵין הַיְלָדִים מְצָרְפִים אוֹתָהּ לְמִשְׂחָקָם? הַאִם בִּגְלַל הָעֲגָלָה? וּמְלֵאַת צַעַר תָפְשָׂה הַיַּלְדָּה אֶת הָעֲגָלָה, דָּחֲפָה אוֹתָהּ לְפָנֶיהָ בְּכַעַס וְהִתְרַחֲקָה מִשָּׁם בְּחִפָּזוֹן, כְּשֶׁהִיא מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמָהּ מִתּוֹךְ דְּמָעוֹת: “גַּם אֲנִי רוֹצָה לְשַׂחֵק! גַּם אָנִי…”

אֵין דָּבָר מְשַׂמֵּחַ אֶת לִבּוֹ שֶׁל שְׁכֵנִי הַקָּטָן זֹהַר – מִנְּסִיעָה. עֹנֶג מְיֻחָד הוּא מַרְגִּישׁ בְּרָכְבוֹ עַל חֲמוֹר, אוֹ כְּשֶׁהוּא נוֹהֵג בַּעֲגָלָה וְהוּא יָכוֹל לְהַטּוֹת אֶת הַסּוּס לְכָל אֲשֶׁר יִרְצֶה. עֹנֶג כָּזֶה הִרְגִּישׁ רַק פַּעַם אַחַת בְּחַיָּיו, כְּשֶׁבִּלָּה חֹדֶשׁ יָמִים אֵצֶל דּוֹדוֹ הַיּוֹשֵׁב בַּכְּפָר. אוּלָם בָּעִיר, שֶׁבָּהּ הוּא גָּר, אֵין לוֹ כָּל הִזְדַּמְּנוּת לִרְכֹּב עַל חֲמוֹר אוֹ לִנְהֹג בַּעֲגָלָה. בְּאוֹטוֹ, הוּא אוֹמֵר, אֵין הוּא אוֹהֵב לִנְסֹעַ, מִשּׁוּם שֶׁהַיְשִׁיבָה בְּאֶפֶס מַעֲשֶׂה מַטִּילָה עָלָיו שִׁעֲמוּם.

רַבִּים מְאֹד גַּעֲגוּעָיו שֶׁל זֹהַר לִנְסִיעָה בַּעֲגָלָה. לָכֵן עָמַד וְתִקֵּן לוּחַ עֵץ עִם אַרְבָּעָה גַּלְגַּלִּים שֶׁל בַּרְזֶל מִתַּחְתָּיו, קָשַׁר לִפְנֵי הָעֲגָלָה חֶבֶל בְּצוּרַת מוֹשְׁכוֹת וְהוּא מִתְיַצֵּב עַל הַלּוּחַ, אוֹחֵז בַּמּוֹשְׁכוֹת וְיוֹרֵד בִּסְעָרָה מֵרֹאשׁ הָרְחוֹב הַמְשֻׁפָּע עַד קָצֵהוּ.

הָרַעַשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל הַגַּלְגַּלִּים מַחֲרִישׁ אֶת הָאָזְנַיִם. כַּמָּה פְּעָמִים חָשַׁבְתִּי לְהַצִּיעַ לִפְנֵי שְׁכֵנִי הַקָּטָן וְהֶחָבִיב, שֶׁיִּבְחַר לוֹ רְחוֹב אַחֵר לְמַסָּעָיו, אַךְ בִּרְאוֹתִי אֶת פָּנָיו הַמַּזְהִירִים מִשִּׂמְחָה בִּשְׁעַת מַסָּעוֹ, לֹא נְתָנַנִי לִבִּי לִדְרֹשׁ זֹאת מִמֶּנּוּ.

יֵשׁ וְהוּא אוֹרֵב לַעֲגָלָה הָעוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב, נִתְלֶה בַּמּוֹט הַיּוֹצֵא מֵאֲחוֹרֶיהָ וְ“נוֹסֵעַ”. אוֹתָהּ שָׁעָה נֶהֱנָה זֹהַר הַקָּטָן הֲנָאָה מְרֻבָּה. הַיְשִׁיבָה עַל הַמּוֹט אֵינָהּ נוֹחָה אָמְנָם בְּיוֹתֵר; יֵשׁ אֲפִילּוּ חֲשָׁשׁ, שֶׁהָעֶגְלוֹן יַצְלִיף עָלָיו בְּשׁוֹטוֹ. וְאַף-עַל-פִּי-כֵן לֹא יְוַתֵּר זֹהַר עַל נְסִיעָה כָּזֹאת, כִּי הוּא טוֹעֵם בָּהּ טַעַם גַּן-עֵדֶן.

יוֹם אֶחָד רָאָה זֹהַר עַל יַד בֵּיתוֹ עֲגָלָה עוֹבֶרֶת לְאִטָּהּ. עַל הָעֲגָלָה עָמַד אֲרוֹן גְּדוֹל, שֶׁהִסְתִּיר אֶת הָעֶגְלוֹן. זוֹ הָיְתָה הִזְדַּמְּנוּת נִפְלָאָה לִנְסֹעַ: לֹא הָיָה כָּל חֲשָׁשׁ לִטְעֹם אֶת שׁוֹטוֹ שֶׁל הָעֶגְלוֹן. זֹהַר מִהֵר לְהֵאָחֵז בַּמּוֹט וְהִתְחִיל לִנְסֹעַ, כְּשֶׁפָּנָיו קוֹרְנִים מִגִּיל. אוֹתָהּ שָׁעָה עָבְרוּ בָּרְחוֹב שְׁנֵי נְעָרִים גְּדוֹלִים מִזֹּהַר.

בִּרְאוֹתָם אֶת “הַנּוֹסֵעַ” הַקָּטָן עַל הַמּוֹט, אָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ:

“הָבָה נִשְׁמֹט אוֹתוֹ וְנִסַּע בִּמְקוֹמוֹ”.

אַחַד הַנְּעָרִים קָפַץ עַל הַמּוֹט וְאָמַר לְזֹהַר: “הוֹי, אַתָּה קָטָן! הִסְתַּלֵּק מִכָּאן!”

“אֲנִי בָּאתִי לְפָנֶיךָ”, עָנָה זֹהַר, “אֵין לְךָ רְשׁוּת לְגָרֵשׁ אוֹתִי. הָעֲגָלָה אֵינָהּ שֶׁלְּךָ”.

“רֵד! וְאִם לֹא – אַרְבִּיץ בְּךָ!” אָמַר הַנַּעַר בְּתֹקֶף.

“לֹא אֵרֵד”, אָמַר זֹהַר וְאָחַז בְּכָל כֹּחוֹתָיו בַּמּוֹט.

לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה עַל מוֹט הָעֲגָלָה לֹא הָיָה נוֹחַ לַנַּעַר. הֲרֵי יֵשׁ סַכָּנָה שֶׁשְּׁנֵיהֶם יִפֹּלוּ. מֶה עָשָׂה הַנָּעַר? תָּפַס אֶת כּוֹבָעוֹ שֶׁל זֹהַר וּזְרָקוֹ הַרְחֵק לְאֶמְצַע הַכְּבִישׁ. לֵב זֹהַר הָלַם בְּקִרְבּוֹ מֵרֹב כַּעַס. הוּא הָיָה מוּכָן לְהִלָּחֵם בַּנַּעַר הָאַלִּים וְלֹא לַעֲזֹב אֶת מְקוֹמוֹ. אַךְ הַכּוֹבַע! הַאִם יַפְקִיר אֶת כּוֹבָעוֹ הַיָּחִיד? לֹא, זֹאת לֹא יוּכַל. וְהוּא יָרַד מֵעַל הַמּוֹט. בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִגִּיעַ הַנַּעַר הַשֵּׁנִי וְעָלָה בִּמְקוֹמוֹ.

לְאַחַר שֶׁהֵרִים זֹהַר הַמִּסְכֵּן אֶת כּוֹבָעוֹ, הִבִּיט אַחֲרֵי הַנְּעָרִים הַנּוֹסְעִים עַל הַמּוֹט וְעֵינָיו זָלְגוּ דְּמָעוֹת, דִּמְעוֹת צַעַר וְעֶלְבּוֹן, עַל הָעָוֶל הַגָּדוֹל שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ.

הָיֹה הָיְתָה זְבוּבָה גְדוֹלָה וְיָפָה וְלָהּ שְׁנֵי זְבוּבִים נֶחְמָדִים. שֵׁם הַגָּדוֹל זִים-זִים וְשָׁם הַקָּטָן זוּם-זוּם.

זִים-זִים הָיָה עוֹזֵב לִפְעָמִים אֶת אִמּוֹ וְעָף לְבַקֵּשׁ מְזוֹנוֹת. אַךְ זוּם-זוּם הָיָה נִשְׁאָר תָּמִיד עַל יַד אִמּוֹ, כִּי לֹא נָתְנָה לוֹ לָעוּף לְבַדּוֹ, פֶּן יִקְרֵהוּ אָסוֹן.

כַּאֲשֶׁר גָּדַל זוּם-זוּם, נִגָּשׁ אֶל אִמּוֹ וְאָמַר:

“הִנֵּה גָּדַלְתִּי וּכְנָפַי חֲזָקוֹת הֵן כְּכַנְפֵי זִים-זִים. תְּנִי לִי לְהִתְעוֹפֵף מְעַט וְלִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם הַגָּדוֹל”.

אָמְרָה לוֹ הַזְּבוּבָה: “יְרֵאָה אֲנִי, חֲבִיבִי, פֶּן לֹא תֵּדַע לְהִזָּהֵר”.

אָמַר לָהּ זוּם-זוּם:

“הִנֵּה זִים-זִים מִתְעוֹפֵף כָּל הַיּוֹם לְבַדּוֹ וּבָעֶרֶב הוּא שָׁב בְּשָׁלוֹם. אָעוּפָה גַּם אֲנִי אִתּוֹ. מְסַפֵּר הוּא לִי תָּמִיד דְּבָרִים נִפְלָאִים כָּל כָּךְ. יוֹדֵעַ הוּא בַּיִת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֻכָּר וּמְזוֹנוֹת טְעִימִים”.

אָמְרָה הַזְּבוּבָה:

“מִכָּל יְלָדַי הָרַבִּים רַק אַתֶּם נִשְׁאַרְתֶּם לִי. אֶת הָאֶחָד טָרְפָה הַסְּנוּנִית; אֶת הַשֵּׁנִי בָּלַע הַכֶּלֶב; הַשְּׁלִישִׁי נִלְכַּד בְּרֶשֶׁת הָעַכָּבִישׁ וְהַשְּׁאָר אָבְדוּ עַל-יְדֵי הָאֲנָשִׁים. אֵלֶּה הֵם שׂוֹנְאֵינוּ הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר, רָעִים הֵם וְרוֹדְפִים אוֹתָנוּ בָּאַכְזְרִיּוּת”.

אָמַר זִים-זִים לַזְּבוּבָה:

“אֵין דָּבָר, אִמָּא, אַל תִּפְחָדִי. אֲנַחְנוּ נִהְיֶה זְהִירִים מְאֹד, וַאֲנִי אַשְׁגִּיחַ עָלָיו בְּשֶׁבַע עֵינָיִם”.

זְמַן-מָה פִּקְפְּקָה הַזְּבוּבָה וְלָאַחֲרוֹנָה אָמְרָה:

“טוֹב אֵפוֹא. עוּפָה קְצָת, זוּם-זוּם. אֲבָל אֲנִי מַזְהִירָה אוֹתְךָ שׁוּב: הִשָּׁמֵר מְאֹד מִפְּנֵי הָאֲנָשִׁים”.

שָׂמַח זוּם-זוּם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְקָרָא:

“שָׁלוֹם אִמָּא, לְהִתְרָאוֹת!”

“לְהִתְרָאוֹת, בָּנָי!”

זִים-זִים וְזוּם-זוּם פָּרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵיהֶם וְעָפוּ בְּשִׂמְחָה, אֶחָד עַל יַד אָחִיו.

עָפוּ וְעָפוּ עַד אֲשֶׁר עָיָפוּ.

אָמַר זוּם-זוּם אֶל אָחִיו:

“עָיַפְתִּי קְצָת; אֲנִי רוֹצֶה לָנוּחַ”.

עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם עַל עָנָף עֵץ לָנוּחַ. מִיָּד הִתְחִיל זִים-זִים לְנַקּוֹת בְּרַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת אֶת כְּנָפָיו וְזוּם-זוּם שִׁפְשֵׁף אֶת רַגְלָיו הַקְּדוּמוֹת זוֹ בְּזוֹ וְהֶעֱבִירָן עַל רֹאשׁוֹ.

כְּשֶׁגָּמַר זִים-זִים לְהִתְנַקּוֹת, פָּנָה אֶל אָחִיו וְאָמָר:

“הֲיוֹדֵעַ אַתָּה, מָה אוֹמְרִים הָאֲנָשִׁים עָלֵינוּ?”

“מָה?” שָׁאַל זוּם-זוּם.

“אוֹמְרִים הֵם, כִּי אָנוּ, הַזְּבוּבִים, שׂוֹנְאַי נִקָּיוֹן הִנֵּנוּ וּמְבִיאִים בִּכְנָפֵינוּ מַחֲלוֹת, וְלָכֵן צָרִיךְ לְהַשְׁמִיד אוֹתָנוּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”.

זוּם-זוּם פָּרַץ בִּצְחוֹק:

“אֵיךְ אֶפְשָׁר לֵאמֹר כָּךְ עָלֵינוּ? הֲלֹא שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיּוֹם אָנוּ מִתְנַקִּים, מִתְרַחֲצִים וּמְשַׁפְשְׁפִים אֶת רַגְלֵינוּ, אֶת כְּנָפֵינוּ וְאֶת פָּנֵינוּ! זוֹהִי דִּבָּה!”

“בֶּאֱמֶת מְשֻׁנֶּה מְאֹד!” אָמַר זִים-זִים.

“הָאֲנָשִׁים עַצְמָם אֵינָם אוֹהֲבִים אֶת הַנִּקָּיוֹן. מַשְׁלִיכִים הֵם זֶבֶל וְאַשְׁפָּה בַּבַּיִת, בֶּחָצֵר וּבָרְחוֹב וְאַחַר-כָּךְ הֵם מַאֲשִׁימִים אוֹתָנוּ! קַל מְאֹד לְהַאֲשִׁים אֲחֵרִים”.

עוֹדָם מְדַבְּרִים וְזִקִּית גְּדוֹלָה וִירֻקָּה פָּתְחָה אֶת פִּיהָ וְאָמְרָה לִבְלֹעַ אֶת זוּם-זוּם, שֶׁהָיָה עֲדַיִן עָסוּק בְּנִקָּיוֹן כְּנָפָיו. זִים-זִים הִרְגִּישׁ בָּהּ וְקָרָא:

“הִזָּהֵר, זוּם-זוּם! הִנֵּה זִקִּית! פְּרָח!”

וּשְׁנֵי הָאַחִים נָשְׂאוּ אֶת רַגְלֵיהֶם, פָּרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵיהֶם וּפָרְחוּ לָהֶם.

זְמָן רַב עָפוּ זִים-זִים וְזוּם-זוּם. לָאַחֲרוֹנָה עָמְדוּ לָנוּחַ עַל מַחְסָן שֶׁל עֵצִים. וְשׁוּב עָמְדוּ וְהֵסִירוּ אֶת הָאָבָק מֵעַל כַּנְפֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם. פִּתְאֹם רָאָה זוּם-זוּם רֶשֶׁת דַּקָּה מִתְנוֹעַעַת הֵנָּה וָהֵנָּה עַל יַד הַמַּחְסָן. הוּא נִגַּשׁ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ וְהִנֵּה חַיָּה נוֹרָאָה בַּעֲלַת שְׁמוֹנֶה רַגְלַיִם רָצָה לִקְרָאתוֹ. בִּרְאוֹתוֹ זֹאת נִבְהַל מְאֹד וְצָעָק:

“זִים-זִים, הַבֵּט, מַה זֶּה?”

“הִזָּהֵר!” קָרָא זִים-זִים, “זֶהוּ הָעַכָּבִישׁ הַנּוֹרָא, וְאֶת הָרֶשֶׁת הַזֹּאת הוּא פּוֹרֵשׂ לְרַגְלֵינוּ!”

וּשְׁנֵי הָאַחִים נִמְלְטוּ עַל נַפְשָׁם מִפְּנֵי הָעַכָּבִישׁ.

רוֹעֵד מִפַּחַד עָף זוּם-זוּם אַחֲרֵי אָחִיו, עַד שֶׁנִּכְנְסוּ בְּעַד חַלּוֹן פָּתוּחַ לְתוֹךְ חֶדֶר גָּדוֹל וְעָמְדוּ לָנוּחַ עַל גֻּלַּת הַמְּנוֹרָה. זוּם-זוּם הִבִּיט אֶל כָּל צַד וְשָׁאַל בְּפַחַד:

“פֹּה אֵין עַכָּבִישִׁים?”

“לֹא”, עָנָה זִים-זִים, “פֹּה אֵין עַכָּבִישִׁים. בַּעֲלַת הַבַּיִת הַזֶּה שׂוֹנֵאת אוֹתָם לֹא פָּחוֹת מֵאִתָּנוּ. יוֹם יוֹם הִיא לוֹקַחַת בְּיָדָהּ מַטְאֲטֵא אָרֹךְ, עוֹבֶרֶת בּוֹ עַל הַתִּקְרָה וּבַזָּוִיּוֹת וּמַשְׁמִידָה אֶת הָעַכָּבִישִׁים וְאֶת קוּרֵיהֶם. אַךְ זוֹהִי אִשָּׁה טוֹבָה, שׁוֹמֶרֶת הִיא עָלֵינוּ מִפְּנֵיהֶם. תָּבוֹא עָלֶיהָ בְּרָכָה!”

שָׁמַע זִים-זִים אֶת דִּבְרֵי אָחִיו וְהִתְחִיל מְזַמְזֵם מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וָנַחַת:

“זִים, זִים, זִים! זוּם, זוּם, זוּם!”

וְהִנֵּה רָאָה זוּם-זוּם יֶלֶד קָטָן יוֹשֵׁב כָּפוּף עַל יַד הַשֻּׁלְחָן וְכוֹתֵב, מִיָּד עָף אֵלָיו וְקָרָא.

“שָׁלוֹם, יֶלֶד! שְׁמִי זוּם-זוּם! לָמָּה זֶה אַתָּה יוֹשֵׁב כָּפוּף זְמָן רָב? זוּז קְצָת, זְרֹק אֶת הַמַּחְבֶּרֶת! אָנוּ מַזְמִינִים אוֹתְךָ לְהִשְׁתּוֹבֵב וּלְזַמַּר אִתָּנוּ”.

אַךְ הַיֶּלֶד לֹא שָׂם לֵב לְזִמְזוּמוֹ וְהוֹסִיף לִכְתֹּב.

אָז קָרָא זוּם-זוּם לְאָחִיו וּשְׁנֵיהֶם יַחַד הִתְחִילוּ רוֹקְדִים עַל יָדוֹ וּמְדַגְדְּגִים אוֹתוֹ:

דִּיג, דִּיג! דִּיג דִּיג!

אָז קָם הַיֶּלֶד נִרְגָּז וְגֵרַשׁ אוֹתָם מֵעַל פָּנָיו. אַךְ הֵם לֹא הִרְפּוּ מִמֶּנּוּ. זִים-זִים יָצָא בִּמְחוֹלוֹת עַל מִצְחוֹ וְזוּם-זוּם דִּגְדֵּג אוֹתוֹ מֵאֲחוֹרֵי אָזְנָיו. כָּעַס הַיֶּלֶד כַּעַס גָּדוֹל, קָפַץ מֵעַל מְקוֹמוֹ, הֵנִיעַ בְּיָדָיו בָּאֲוִיר וְצָעָק:

“אִמָּא, אִמָּא! אִי אֶפְשָׁר לִי לִכְתֹּב! הַזְּבוּבִים מַפְרִיעִים!”

“גָּרֵשׁ אוֹתָם!” יָעֲצָה לוֹ אִמּוֹ מֵהַחֶדֶר הַסָּמוּךְ.

“אִי אֶפְשָׁר!” הִתְאוֹנֵן הַיֶּלֶד, “אֲנִי מְגָרֵשׁ אוֹתָם וְהֵם שָׁבִים. טַרְחָנִים הֵם וּמַרְגִּיזִים בְּזִמְזוּמָם”.

נִכְנְסָה הָאֵם וְהִתְחִילָה אַף הִיא מְגָרֶשֶׁת אוֹתָם. הִתְחִילוּ זִים-זִים וְזוּם-זוּם לְרַקֵּד גַּם מִסָּבִיב לָהּ וּלְדַגְדֵּג אוֹתָהּ.

“זִים, זִים, זוּם, זוּם!” זִמְזְמוּ הַזְּבוּבִים, “תּוֹדָה רַבָּה לָךְ, גְּבֶרֶת טוֹבָה, עַל אֲשֶׁר גֵּרַשְׁתְּ מִפֹּה אֶת הָעַכָּבִישִׁים! זָכֹר נִזְכֹּר וְלֹא נִשְׁכַּח חַסְדֵּךְ זֶה לְעוֹלָם!”

רָאֲתָה אֵם הַיֶּלֶד, שֶׁאֵינֶנָּהּ יְכֹלָה לְהִפָּטֵר מִפְּנֵיהֶם, הָלְכָה וְהֵבִיאָה נְיָר שֶׁל זְבוּבִים וְהִנִּיחָה אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן.

אָמַר זוּם-זוּם אֶל אָחִיו:

“אַתָּה רוֹאֶה, זִים-זִים, כַּמָּה טוֹבָה הִיא אִשָּׁה זוֹ! הִנֵּה הֵבִיאָה לָנוּ אֹכֶל וּמַזְמִינָה אוֹתָנוּ לִסְעֻדָּה. הוֹ, מַה טּוֹב הָרֵיחַ! בֹּא וְנִטְעָם”.

אָמַר זִים-זִים:

“לִטְעֹם אֶפְשָׁר, אֲבָל בִּזְהִירוּת. זְכֹר אֶת דִּבְרֵי אִמָּא!”

אַךְ זוּם-זוּם לֹא רָצָה לִזְכֹּר כְּלוּם. הוּא עָף וְעָמַד עַל הַנְּיָר. וְהִנֵּה, אוֹיָהּ! רַגְלָיו נִדְבְּקוּ אֶל הַנְּיָר הַנּוֹרָא וְלֹא יָכֹל לַהֲזִיזָן. הִתְחִיל זוּם-זוּם מוֹשֵׁךְ וּמוֹשֵׁךְ, אַךְ הַדֶּבֶק הָיָה חָזָק. אָז רָאָה כִּי נָפַל בַּפַּח וְקָרָא לְעֶזְרָה:

“הוֹי, זִים-זִים, הַצִּילֵנִי נָא, אָחִי!”

שָׁמַע זִים-זִים וּבָא לְעֶזְרָתוֹ. אַךְ גַּם הוּא נִדְבַּק לַנְּיָר הַנּוֹרָא. הִתְחִילוּ שְׁנֵיהֶם מְזַמְזְמִים בְּכָל כֹּחָם:

“אִמָּא, אִמָּא! הַצִּילִי!”

אַךְ הַזְּבוּבָה לֹא שָׁמְעָה אֶת קוֹלָם וְלֹא בָאָה לְעֶזְרָתָם. זְמַן רַב הִתְאַמְּצוּ זִים-זִים וְזוּם-זוּם לְהֵחָלֵץ מֵהַנְּיָר, אַךְ לֹא עָצְרוּ כֹּחַ וּלְאַט לְאַט נִדְבְּקוּ אֶל הַנְּיָר גַּם בְּכַנְפֵיהֶם… וְהַזְּבוּבָה הָעֲלוּבָה מְחַכָּה עַד הַיּוֹם לְבָנֶיהָ עֲצוּבָה וַעֲזוּבָה.

כְּשֶׁלָּמְדָה לִילִי בְּגַן הַיְלָדִים, הָיְתָה הוֹלֶכֶת לְשָׁם לְבַדָּהּ, כִּי הַגַּן נִמְצָא בְּאוֹתוֹ רְחוֹב שֶׁבָּהּ גָּרָה וּלְאֹרֶךְ אוֹתָהּ מִדְרָכָה. אוּלָם לְאַחַר שֶׁהִתְחִילָה לִלְמֹד בְּבֵית הַסֵּפֶר, הָיְתָה אִמָּא שֶׁלָּהּ מְלַוָּה אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צֹרֶךְ לַעֲבֹר רְחוֹב אֶחָד. וְאַף-עַל-פִּי, שֶׁעַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים עָמַד שׁוֹטֵר תְּנוּעָה, חָשְׁשָׁה הָאֵם, פֶּן לֹא תֵּדַע בִּתָּהּ לְהִזָּהֵר.

לִילִי הִרְגִּישָׁה, כִּי הַלִּוּוּי הַזֶּה גּוֹרֵם לְאִמָּא שֶׁלָּהּ הַרְבֵּה טֹרַח וְאִבּוּד זְמַן וְלָכֵן בִּקְּשָׁה מִמֶּנָּה, שֶׁתִּתֵּן לָהּ לָלֶכֶת לְבַדָּהּ.

“הֲרֵי אֲנִי כְּבָר גְּדוֹלָה”, טָעֲנָה לִילִי, “וַאֲנִי יוֹדַעַת לְהִזָּהֵר. הַרְבֵּה מֵחַבְרוֹתַי בָּאוֹת לְבֵית-הַסֵּפֶר לְבַדָּן”.

הָאֵם סֵרְבָה בַּתְּחִלָּה. אוּלָם בְּאַחַד הַיָּמִים, בִּהְיוֹתָהּ עֲסוּקָה מְאֹד, נֶעֶתְרָה לְבַקָּשַׁת בִּתָּהּ.

“בִּתִּי”, אָמְרָה הָאֵם, “עָלַיִךְ לְהִזָּהֵר מְאֹד, מְאֹד. מוּטָב שֶׁתְּבַקְּשִׁי מֵאֵת אַחַד הָאֲנָשִׁים שֶׁיַּעֲבִירֵךְ אֶת הָרְחוֹב. חָלִילָה לָךְ מֵעֲבֹר אֶת הָרְחוֹב לְבַדֵּךְ”.

לִילִי הִבְטִיחָה לַעֲשׂוֹת כְּכָל אֲשֶׁר אָמְרָה לָהּ הָאֵם וְהָלְכָה בְּצַעֲדֵי אוֹן לְבֵית-הַסֵּפֶר.

בְּבוֹאָהּ עַד פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים, עָמְדָה מִלֶּכֶת. כָּל עֹז רוּחָהּ עֲזָבָה לְמַרְאֵה הָאוֹטוֹמוֹבִּילִים וְהָעֲגָלוֹת הַמְמַהֲרִים לָרוּץ, כְּאִלּוּ הָיָה מִי שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם. אַךְ הִנֵּה רָאֲתָה שׁוֹטֵר גָּבוֹהַּ מְאֹד עוֹמֵד עַל בָּמָה קְטַנָּה בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב. עַל שַׁרְוֻלָּיו מַעֲטִים לְבָנִים וְעַל יָדָיו כְּפָפוֹת לְבָנוֹת. הוּא הוֹרָה בְּיָדָיו כֹּה וָכֹה לִכְלֵי הָרֶכֶב וְהֶחֱלִיף מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם אֶת מְקוֹמוֹ. פַּעַם פָּנָה לְיָמִין וּפַעַם לִשְׂמֹאל וְאִישׁ מִן הַנֶּהָגִים וּמִן הָעֶגְלוֹנִים לֹא הֵרִים בִּלְעָדָיו אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ. לִילִי הִבִּיטָה בְּהַעֲרָצָה אֶל הַשּׁוֹטֵר, שֶׁנִּרְאָה לָהּ כִּמְנַצֵּחַ עַל תִּזְמֹרֶת רְחוֹב עֲנָקִית.

גַּם בַּיָּמִים שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם אִמָּא שֶׁלָּהּ לְבֵית-הַסֵּפֶר הָיָה עוֹמֵד שָׁם שׁוֹטֵר, אַךְ אָז לֹא שָׂמָה לִילִי מִשּׁוּם מָה אֶת לִבָּהּ אֵלָיו וְאֶל תְּנוּעוֹתָיו. וְאֶפְשָׁר, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָדַע לְנַצֵּחַ עַל תְּנוּעַת הָרְחוֹב בְּצוּרָה יָפֶה כְּשׁוֹטֵר זֶה.

וְהִנֵּה הִרְגִּישׁ הַשּׁוֹטֵר בַּיַּלְדָּהּ הַקְּטַנָּה הָעוֹמֶדֶת עַל הַמִּדְרָכָה וּמַבִּיטָה אֵלָיו בְּפֶה פָּעוּר לְמֶחֱצָה.

“אַתְּ רוֹצָה לַעֲבֹר אֶת הָרְחוֹב?” שָׁאַל אוֹתָהּ הַשּׁוֹטֵר.

“כֵּן, אֲדוֹנִי!” עָנְתָה לִילִי.

מִיָּד פָּרַשׂ הַשּׁוֹטֵר אֶת יָדָיו לְאוֹת, שֶׁהַתְּנוּעָה צְרִיכָה לְהִפָּסֵק וְאַחַר קָרָא לְלִילִי:

“בּוֹאִי, יַלְדָּה! יְכוֹלָה אַתְּ לַעֲבֹר בְּלִי פָּחַד!”

לִילִי עָבְרָה אֶת הָרְחוֹב בִּזְהִירוּת וּבִהְיוֹתָהּ עַל הַמִּדְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה קָרְאָה לַשּׁוֹטֵר:

“תּוֹדָה, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹטֵר!”

הַשּׁוֹטֵר הָעֲנָק חִיֵּךְ אֵלֶיהָ בְּחִבָּה וְשָׁב לְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידוֹ.

בְּשׁוּב לִילִי מִבֵּית-הַסֵּפֶר, מָצְאָה אֶת אִמָּא שֶׁלָּהּ עוֹמֶדֶת עַל יַד הַשַּׁעַר וּמְחַכָּה לָהּ.

“שָׁלוֹם, אִמָּא!” קָרְאָה לִילִי בְּשִׂמְחָה. “הִנֵּה בָּאתִּי בְּשָׁלוֹם”.

הָאֵם חִבְּקָה אֶת בִּתָּהּ וְשָׁאֲלָה אוֹתָהּ:

“מִי הֶעֱבִירֵךְ אֶת הָרְחוֹב, בִּתִּי?”

“אֲנִי עָבַרְתִּי לְבַדִּי!” עָנְתָה לִילִי בְּגַאֲוָה.

“כֵּיצַד?” קָרְאָה הָאֵם, “הֲלֹא צִוִּיתִיךְ לְבַל תַּעַבְרִי אֶת הָרְחוֹב לְבַדֵּךְ!”

אָז סִפְּרָה לִילִי שֶׁהַשּׁוֹטֵר עָצַר אֶת הַתְּנוּעָה וְאָמַר לָהּ לַעֲבֹר.

“אִם כָּךְ, אֵין דָּבָר!” אָמְרָה הָאֵם, “אִם הַשּׁוֹטֵר הִשְׁגִּיחַ עָלַיִךְ בֶּעָבְרֵךְ, אֵין טוֹב מִזֶּה”.

“בָּרִאשׁוֹנָה פָּחַדְתִּי מְעַט מִפָּנָיו”, הוֹדְתָה לִילִי, “אַךְ הוּא הָיָה כָּל כָּךְ חָבִיב, שֶׁכָּל פַּחְדִּי נֶעְלַם כְּרֶגַע”.

“מַה יֵּשׁ לְפַחֵד מִפְּנֵי שׁוֹטֵר?” הִצְטַחֲקָה הָאֵם.

“יֵשׁ וָיֵשׁ!” אָמְרָה לִילִי. “חֲבֶרְתִּי סִפְּרָה לִי, כִּי הַשּׁוֹטְרִים אֲנָשִׁים רָעִים הֵמָּה. אִמָּא שֶׁלָּהּ מְאַיֶּמֶת עָלֶיהָ לִפְעָמִים, שֶׁתִּקְרָא לְשׁוֹטֵר”.

“לֹא צָדְקָה חֲבֶרְתֵּךְ וְלֹא צָדְקָה אִמָּא שֶׁלָּהּ”. אָמְרָה הָאֵם אֶל לֵילִי.

“הַשּׁוֹטֵר הוּא יְדִידֵנוּ. הוּא שׁוֹמֵר עַל הַסֵּדֶר וְעַל הַמִּשְׁטָר וּמֵגֵן עָלֵינוּ מִפְּנֵי אֲנָשִׁים חַטָּאִים לְבַל יִגְּעוּ בָּנוּ לְרָעָה. חַיָּבִים אָנוּ לִנְהֹג כָּבוֹד בַּשּׁוֹטְרִים”.

לִילִי שָׁמְעָה אֶת דִּבְרֵי הָאֵם וּמָצְאָה אוֹתָם נְכוֹנִים מְאֹד, בְּיִחוּד בְּיַחַס לַשּׁוֹטֵר שֶׁהִיא מַכִּירָה. וְאִם כָּל הַשּׁוֹטְרִים חֲבִיבִים כָּמוֹהוּ, הֲרֵי הִיא מוּכָנָה לִהְיוֹת גַּם יְדִידָתָם. מִמָּחֳרָת הַיּוֹם קָטְפָה לִילִי שׁוֹשַׁנָּה יָפָה מֵהַגִּנָּה שֶׁלְּיַד בֵּיתָם וּבְעָבְרָה עַל יַד הַשּׁוֹטֵר הָעֲנָק, שֶׁעָצַר אֶת הַתְּנוּעָה לִכְבוֹדָהּ, בֵּרְכָה אוֹתוֹ לְשָׁלוֹם וְהִגִּישָׁה לוֹ אֶת הַשּׁוֹשַׁנָּה בְּחִבָּה רַבָּה.

גַּבִּי הָיָה יֶלֶד קָטָן וְשׁוֹבָב גָּדוֹל. הוּא אָהַב לְהָקִים רַעַשׁ וּמְהוּמָה. אַף רֶגַע לֹא יָכֹל לָשֶׁבֶת בִּמְנוּחָה. תָּמִיד הָיָה עָסוּק בִּדְבַר-מָה; בּוֹנֶה, בּוֹקֵעַ, חוֹפֵר, תּוֹקֵעַ; וְכָל מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה, הָיָה עוֹשֶׂה בְּחִפָּזוֹן, בִּמְהִירוּת, בְּקוֹלֵי-קוֹלוֹת. וְלָכֵן אֵין פֶּלֶא אִם הָיָה לִפְעָמִים קְרוֹבוֹת שׁוֹבֵר צַלָּחוֹת וְכוֹסוֹת, אוֹ גּוֹרֵם אֵיזֶה נֶזֶק אַחֵר.

בְּנֵי הַבַּיִת הָיוּ קוֹרְאִים לוֹ “גַּבִּי מַזִּיק”.

כְּשֶׁהָיָה גַּבִּי קָם בַּבֹּקֶר מִשְּׁנָתוֹ וְיוֹצֵא לֶחָצֵר, הָיְתָה נוֹפֶלֶת אֵימָה עַל כָּל הָעוֹפוֹת.

רָאשִׁית דָּבָר הָיָה נִכְנָס אֶל תּוֹךְ הַלּוּל, מַרְגִּיז אֶת הַדּוֹגֶרֶת וְרוֹדֵף אַחֲרֵי אֶפְרֹחֶיהָ. אַחַר הָיָה נִגַּשׁ אֶל הַבְּרֵכָה וּמַשְׁלִיךְ צְדָפִים עַל הַבַּרְוָזִים. הַדּוֹגֶרֶת וְהַבַּרְוָזִים הָיוּ צוֹרְחִים בְּקוֹל מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם, מְהַדְּסִים וּמְפַרְכְּסִים, וְגַבִּי עוֹמֵד וְצוֹחֵק. אַחֲרֵי כֵן הָיָה תּוֹפֵס אַחַת הָעִזִּים, שָׂם בְּפִיהָ חֶבֶל, רוֹכֵב עָלֶיהָ, מַצְלִיף בְּשׁוֹטוֹ הַקָּטָן וְקוֹרֵא בְּצָהֳלָה:

“הוֹי, הוֹי, עִזִּי! חוּשִׁי, הִזְדָּרְזִי!”

וְכָךְ הָיָה רוֹכֵב וְרוֹכֵב, עַד שֶׁהִפִּילָה אוֹתוֹ הָעֵז לָאָרֶץ. וְגַבִּי קָם, צוֹחֵק וְרָץ לִזְרֹק אֲבָנִים בַּחֲתוּלִים.

יֵשׁ שֶׁהָיָה מְטַפֵּס וְעוֹלֶה עַל הָעֵצִים, מוֹצִיא מִתּוֹךְ הַקִּנִּים בֵּיצִים קְטַנּוֹת אוֹ אֶפְרֹחִים עֲרֻמִּים לְשַׂחֵק בָּהֶם וְשׁוֹכֵחַ לְהָשִׁיב אוֹתָם לִמְקוֹמָם. הָיָה לוֹ גַּם קֶלַע אֲבָנִים קָטָן, וּלְמַטָּרָה בָּחַר תָּמִיד יוֹנָה אוֹ צִפּוֹר. וּכְשֶׁפָּגְעָה הָאֶבֶן בְּצִפּוֹר, הָיְתָה שִׂמְחָתוֹ רַבָּה מְאֹד.

רָאֲתָה אִמּוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה וְאָמְרָה לוֹ:

“אָסוּר, בְּנִי, לְצַעֵר בַּעֲלֵי-חַיִּים!”

גַּבִּי הָיָה מַבְטִיחַ לֹא לָגַעַת עוֹד בַּקִּנִּים, אַךְ מִמָּחֳרָת הַיּוֹם שָׁכַח אֵת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ וְהוֹסִיף לְצַעֵר בַּעֲלֵי-חַיִּים. רַק עַל יְצוּר אֶחָד הָיָה גַּבִּי מֵגֵּן תָּמִיד. זֶה הָיָה כַּלְבּוֹ הַקָּטָן דָּדִי, וְגַבִּי אָהַב אוֹתוֹ מְאֹד, כִּי הִשְׁתַּתֵּף בְּכָל מִשְׂחָקָיו וְהָיָה לוֹ כְּחָבֵר טוֹב וְנֶאֱמָן.

בְּאַחַד הַיָּמִים, אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, שָׁכַב גַּבִּי תַּחַת הַתְּאֵנָה אֲשֶׁר בֶּחָצֵר לָנוּחַ. הוּא הָיָה עָיֵף מְאֹד, כִּי הִרְבָּה לְטַפֵּס עַל עֵצִים וְהַרְבֵּה צִפֳּרִים נַעֲשׂוּ שַׁכּוּלוֹת עַל יָדוֹ. וְהִנֵּה רָאָה חֲסִידָה עוֹמֶדֶת עַל הַגַּג וְהִיא תּוֹחֶבֶת אֶת חַרְטֻמָּהּ הָאָרֹךְ לְתוֹךְ הַקֵּן. הִתְפַּלֵּא גַּבִּי מְאֹד, שֶׁלֹּא רָאָה אֶת הַחֲסִידָה עַד כֹּה. צָרִיךְ לַעֲלוֹת וְלִרְאוֹת אֶת הַקֵּן וְאֶת הָאֶפְרֹחִים. אַךְ הַחֲסִידָה הָיְתָה עַל יַד הַקֵּן. חִכָּה גַּבִּי זְמַן-מָה, עַד אֲשֶׁר רָאָה לָאַחֲרוֹנָה, כִּי הַחֲסִידָה עָפָה לָהּ. אָז קָם גַּבִּי בִּזְהִירוּת, הֶעֱמִיד סֻלָּם וְעָלָה עַל הַגַּג. וְהִנֵּה רָאָה רֹאשׁ קָטָן מֵצִיץ מִתּוֹךְ הַקֵּן. גַּבִּי שָׁלַח אֶת יָדוֹ לִתְפֹּשׂ אֶת הָאֶפְרֹחַ, אַךְ פִּתְאֹם בָּאָה הַחֲסִידָה וְקָרְאָה: “הוֹי, גַּם אֶת אֶפְרֹחַי אַתָּה רוֹצֶה לִגְזֹל, יֶלֶד רָע!”

וּמִיָּד תָּפְשָׂה אוֹתוֹ בְּבִגְדוֹ וְהִתְחִילָה לָעוּף אִתּוֹ. גַּבִּי נִבְהַל מְאֹד וּמֵרֹב פַּחַד לֹא יָכֹל לְהוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו. כָּל הָעוֹפוֹת אֲשֶׁר בֶּחָצֵר רָאוּ אֶת הַחֲסִידָה נוֹשֵׂאת אֶת גַּבִּי וְשָׂמְחוּ מְאֹד. רַק הַכֶּלֶב הַקָּטָן, דָּדִי, יְדִידוֹ הַנֶּאֱמָן שֶׁל גַּבִּי, הִתְחִיל נוֹבֵחַ בְּחָזְקָה. אַךְ הָאֵם הָיְתָה עֲסוּקָה בַּבַּיִת וְלֹא שָׂמָה לֵב לִנְבִיחַת הַכֶּלֶב. וְהַחֲסִידָה עָפָה עִם גַּבִּי הַנִּבְהָל אֶל הַיָּעַר. שָׁם הוֹשִׁיבָה אוֹתוֹ עַל צַמֶּרֶת עֵץ גָּבֹהַּ וְאָמְרָה:

“פֹּה תֵּשֵׁב, יֶלֶד רָע, וְלֹא תּוּכַל לַהֲרֹס עוֹד קִנִּים!” וּמִיָּד עָפָה לָהּ אֶל קִנָּהּ.

זְמַן רַב יָשַׁב גַּבִּי עַל הָעֵץ וְלֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ. וְכַאֲשֶׁר שָׁבָה אֵלָיו רוּחוֹ, הִתְחִיל בּוֹכֶה וְצוֹעֵק: “אִמָּא! אִמָּא!”

אַךְ אִמּוֹ לֹא שָׁמְעָה אֶת קוֹלוֹ. גַּבִּי יָדַע הֵיטֵב לְטַפֵּס עַל עֵצִים וְלָרֶדֶת מֵעֲלֵיהֶם. אוּלָם הַפַּעַם הָיָה גּוּפוֹ כָּבֵד מְאֹד וְהוּא פָּחַד פֶּן יִפֹּל לָאָרֶץ מֵעַל הָעֵץ הַגָּבֹהַּ. הִבִּיט גַּבִּי כֹּה וָכֹה וְרָאָה סְנָאִית קְטַנָּה מְקַפֶּצֶת בִּזְרִיזוּת מֵעָנָף אֶל עָנָף.

קָרָא אֵלֶיהָ גַּבִּי בְּתַחֲנוּנִים: “סְנָאִית זְרִיזָה, סְנָאִית חֲבִיבָה, הוֹרִידִינִי נָא מֵעַל הָעֵץ!”

אָמְרָה לוֹ הַסְּנָאִית: “וּמָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה? אוּלַי בָּאתָ לַהֲרֹס אֶת קִנִּי?”

“לֹא, לֹא!” בָּכָה גַּבִּי וְאָמַר, “חַס וְשָׁלוֹם!”

“וְלָמָּה טִפַּסְתָּ עַל הָעֵץ הַזֶּה?”

“לֹא טִפַּסְתִּי; הִיא, הַחֲסִידָה, הֵבִיאָה אוֹתִי הֵנָּה”.

“וּמַדּוּעַ הֵבִיאָה אוֹתְךָ הַחֲסִידָה הֵנָּה?” “כִּי רָצִיתִי לִרְאוֹת אֶת קִנָהּ”.

“הוֹ!” קָרְאָה הַסְּנָאִית בְּלַעַג, “רָצִיתָ לִרְאוֹת! רַק לִרְאוֹת? וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ אוֹמְרִים, שֶׁאַתָּה הוֹרֵס קִנֵּי צִפֳּרִים וּמְצַעֵר בַּעֲלֵי-חַיִּים. הַאֱמֶת הַדָּבָר?”

גַּבִּי הוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ וְשָׁתָק.

“שׁוֹתֵק אַתָּה”, אָמְרָה הַסְּנָאִית " ‘שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה דּוֹמָה’. אֵין אַתָּה מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, וְלָכֵן לֹא אֲרַחֵם גַּם אֲנִי עָלֶיךָ".

וּבְדַבְּרָהּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, נֶעֶלְמָה בֵּין הָעֲנָפִים.

“צָדְקָה הַסְּנָאִית”, חָשַׁב גַּבִּי בְּלִבּוֹ, “הַרְבֵּה רָעוֹת עָשִׂיתִי לַצִּפֳּרִים הַמִּסְכֵּנוֹת. אוּלָם מֵהַיּוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה לֹא אוֹסִיף לְשַׂחֵק בְּמִשְׂחַק הַצִּפֳּרִים”.

וְהִנֵּה רָאָה גַּבִּי קוּקִיָּה קְטַנָּה וּפָנָה אֵלֶיהָ:

“קוּקִיָּתִי הַחֲבִיבָה, הוֹרִידִינִי נָא מֵעַל הָעֵץ!” “קוּקוּ!” קָרְאָה הַקּוּקִיָּה, “הָאַתָּה זֶה גַּבִּי הַשּׁוֹבָב, הוֹרֵס הַקִּנִּים? סוֹף-סוֹף נֶעֱנַשְׁתָּ! קוּקוּ!”

בָּכָה גַּבִּי וְאָמַר: “סִלְחִי לִי, קוּקִיָּה טוֹבָה, כִּי לֹא אָרַע עוֹד לַצִּפֳּרִים!”

אַךְ הַקּוּקִיָּה לֹא שָׂמָה לֵב לְבִכְיוֹ וּפָרְחָה לָהּ.

נִתְקַבְּצוּ הַרְבֵּה צִפֳּרִים מִסָּבִיב לְגַבִּי וְשָׁרוּ בְּקֶצֶב: “גַּבִּי הַשּׁוֹבָב! גַּבִּי יֶלֶד רָע!”

צָעַק גַּבִּי בְּקוֹל מָר: “אִמָּא! אִמָּא!”

שָׁמַע הַזָּמִיר אֶת בְּכִי גַּבִּי; מִיָּד בָּא וְגֵרַשׁ אֶת הַצִּפֳּרִים:

“לֵכְנָה מִזֶּה, צִפֳּרִים רָעוֹת! אָסוּר לִלְעֹג לְמִסְכֵּן”. וּלְגַבִּי אָמַר:

“לֹא טוֹב אַתָּה, גַּבִּי. אֵין לְךָ כְּלָל לֵב יְהוּדִי. צָרִיךְ לְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת”.

“חָטָאתִי!” אָמַר גַּבִּי, “מֵהַיּוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה אֶהְיֶה יֶלֶד טוֹב וְלֹא אֶגַּע בַּקִּנִּים; רַק הַצִּילֵנִי נָא הַיּוֹם הַזֶּה”.

אָמַר הַזָּמִיר:

“טוֹב אֵפוֹא. רוֹאֶה אֲנִי, שֶׁאַתָּה מִתְחָרֵט עַל מַעֲשֶׂיךָ הָרָעִים, וַאֲנִי מַאֲמִין לָךְ. אֶשְׁלַח לִקְרֹא לַחֲסִידָה, לְמַעַן תּוֹרִיד אוֹתְךָ מֵעַל הָעֵץ”. קָרָא הַזָּמִיר לַקַּנָּרִית וְאָמַר לָהּ:

“עוּפִי לַחֲסִידָה וְאִמְרִי לָהּ, שֶׁתָּשִׁיב אֶת גַּבִּי הַבַּיְתָה, כִּי הִבְטִיחַ לִהְיוֹת יֶלֶד טוֹב”.

עָפָה הַקַּנָּרִית אֶל הַחֲסִידָה וְאָמְרָה לָהּ: “שָׁלוֹם רַב לָךְ, הַחֲסִידָה! הַזָּמִיר מְבַקֵּשׁ לְהָשִׁיב אֶת גַּבִּי הַבַּיְתָה, כִּי הִבְטִיחַ לִהְיוֹת יֶלֶד טוֹב”. אָמְרָה הַחֲסִידָה: “הַרְבֵּה יְלָדִים דַּרְכָּם לְהַבְטִיחַ וְרַק מְעַטִּים מְקַיְּמִים אֶת הַבְטָחָתָם. אֵינֶנִּי מַאֲמִינָה לוֹ”.

שָׁבָה הַקַּנָּרִית וְאָמְרָה לַזָּמִיר: “אֵין הַחֲסִידָה מַאֲמִינָה, כִּי יְקַיֵּם גַּבִּי אֶת הַבְטָחָתוֹ”.

עָף הַזָּמִיר בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. בָּא לִפְנֵי הַחֲסִידָה וְאָמָר:

“שָׁלוֹם רַב לָךְ, הַחֲסִידָה! סִלְחִי נָא, חֲבִיבָה, לְגַבִּי. עֲשִׂי זֹאת לְמַעֲנִי”.

לֹא יָכְלָה הַחֲסִידָה לְהָשִׁיב אֶת פְּנֵי הַזָּמִיר, כִּי כִּבְּדָה וְאָהֲבָה אוֹתוֹ מְאֹד בִּגְלַל שִׁירָתוֹ הַיָּפָה. וּמִיָּד פָּרְשָׂה אֶת כְּנָפֶיהָ וּבְטִיסָה אַחַת הִגִּיעָה לְצַמֶּרֶת הָעֵץ.

בִּרְאוֹת גַּבִּי אֶת הַחֲסִידָה, נָשָׂא אֵלֶיהָ אֶת יָדָיו הַקְּטַנּוֹת וְהִתְחַנֵּן:

“סִלְחִי לִי, הַחֲסִידָה! בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד לָגַעַת בְּקִנֵּי הָעוֹפוֹת לְרָעָה”.

אַךְ הַחֲסִידָה עוֹד פִּקְפְּקָה, אִם כְּדַאי לִסְלֹחַ לוֹ. אָמַר לָהּ הַזָּמִיר:

“סִלְחִי לוֹ, הַחֲסִידָה, סִלְחִי לוֹ הַפַּעַם. יֶלֶד שׁוֹבָב הוּא גַּבִּי, אַךְ יֶלֶד יָשָׁר, וַאֲנִי בָּטוּחַ, כִּי יְקַיֵּם אֶת הַבְטָחָתוֹ”.

“סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ, אֲדוֹנִי הַזָּמִיר”, אָמְרָה הַחֲסִידָה. וּמִיָּד תָּפְשָׂה אֶת גַּבִּי בְּבִגְדוֹ, עָפָה וְהֵשִׁיבָה אוֹתוֹ לֶחָצֵר וְהִשְׁכִּיבָה אוֹתוֹ בִּזְהִירוּת תַּחַת הַתְּאֵנָה.

גַּבִּי פָּקַח אֶת עֵינָיו, וְהִנֵּה הַכֶּלֶב שֶׁלּוֹ הַקָּטָן רוֹבֵץ עַל יָדוֹ.

הִבִּיט גַּבִּי עַל הַגַּג וְהִנֵּה אֵין שָׁם לֹא חֲסִידָה וְלֹא קֵן.

אָז יָדַע גַּבִּי, כִּי חֲלוֹם חָלָם. וּמֵאָז הָיָה גַּבִּי יֶלֶד טוֹב וְלֹא הוֹסִיף לַעֲשׂוֹת רָעָה לְשׁוּם בְּרִיָּה.

בַּת חָמֵשׁ שָׁנִים הִיא נָעֳמִי זוֹ שֶׁלִּפְנֵיכֶם וּרְאוּ נָא כַּמָּה דַּקָּה הִיא וְאֵילוּ לְחָיַיִם נוֹפְלוֹת לָהּ! “עוֹר וַעֲצָמוֹת”, אוֹמֶרֶת עָלֶיהָ אִמָּא שֶׁלָּהּ. וּרְאוּ נָא גַם רְאוּ כַּמָּה קְטַנָּה הִיא וְאֵיזֶה פֶּה פָּעוּט לָהּ, כְּמוֹ לְבֻבָּה קְטַנָּה. גַּם אַפָּהּ קָטָן כְּמוֹ נְקֻדָּה, רַק עֵינֶיהָ גְּדוֹלוֹת וּבָהֶן הִיא מַבִּיטָה עֲלֵיכֶם בְּמַבָּט תָּכֹל וּמוֹשֵׁךְ לְבָבוֹת. אַתֶּם חוֹשְׁבִים אוּלַי, שֶׁחוֹלָה הִיא נָעֳמִי? לֹא, אֵין הִיא חוֹלָה כְּלָל. אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם, הֲרֵינִי לְסַפֵּר לָכֶם מַה שֶּׁיָּדוּעַ לִי עַל אֹדוֹתֶיהָ.

נָעֳמִי זוֹ בַּת יְחִידָה הִיא לְהוֹרֶיהָ, הָאוֹהֲבִים אוֹתָהּ אַהֲבָה עַזָּה. כָּל מַה שֶׁהִיא שׁוֹאֶלֶת מֵהֶם, מִיָּד הֵם נוֹתְנִים לָהּ. אֵין כִּמְעַט יוֹם, שֶׁלֹּא יִקְנוּ לָהּ אֵיזֶה צַעֲצוּעַ. כָּל הַיְדִידִים וְהַיְדִידוֹת הַבָּאִים לְהוֹרֵי נָעֳמִי מְבִיאִים לָהּ דְּבָרִים טוֹבִים: סֻכָּרִיּוֹת, מַסְתִּיק, שׁוֹקוֹלָד וְעוּגוֹת מְתוּקוֹת. בְּיִחוּד מְפַנֶּקֶת אוֹתָהּ אִמָּא. בִּשְׁבִיל שֶׁנָּעֳמִי שֶׁלָּהּ תֹּאכַל, הֲרֵי הִיא מַבְטִיחָה לָהּ הָרִים וּגְבָעוֹת. אַךְ אֵין נָעֳמִי מַרְבָּה לֶאֱכֹל, כִּי אֵין לָהּ תֵּאָבוֹן, לַמִּסְכֵּנָה.

“יַלְדָּתִי, בֻּבָּתִי”, מִתְחַנֶּנֶת אֵלֶיהָ אִמָּא, “שְׁתִי סֵפֶל חָלָב זֶה וְאֶקְנֶה לָךְ עוֹד צַעֲצוּעַ”.

אַךְ נָעֳמִי מְעַקֶּמֶת אֶת חָטְמָהּ הַפָּעוּט:

“חָלָב? אִי! אֵינֶנִּי סוֹבֶלֶת חָלָב”.

“אֶפְשָׁר תִּשְׁתִּי סֵפֶל קָקָאוֹ”, מַצִּיעָה לְפָנֶיהָ אִמָּא.

“קָקָאוֹ?” מִתְפַּנֶּקֶת נָעֳמִי, “כָּל פַּעַם קָקָאוֹ? כְּבָר נִמְאַס עָלַי לִשְׁתּוֹת תָּמִיד קָקָאוֹ”.

“אוּלַי אָכִין לָךְ סֵפֶל שׁוֹקוֹלָד?” מִתְחַנֶּנֶת הָאֵם.

“שׁוֹקוֹלָד?” מְהַרְהֶרֶת נָעֳמִי, “שׁוֹקוֹלָד… אוּלַי”.

מְלֵאָה שִׂמְחָה מְמַהֶרֶת אִמָּא אֶל הַמִּטְבָּח לְהָכִין שׁוֹקוֹלָד חָם, מַגִּישָׁה לְבִתָּהּ וְאוֹמֶרֶת:

“הִנֵּה, יַלְדָּתִי, שׁוֹקוֹלָד. שְׁתִי וְיֶעֱרַב לָךְ!”

נָעֳמִי תּוֹחֶבֶת בַּסֵּפֶל אֶת קְצֵה חָטְמָהּ וּמְנַעֲנַעַת בְּרֹאשָׁהּ.

“לֹא; הַשּׁוֹקוֹלָד הַזֶּה אֵינֶנּוּ מָתוֹק”.

אִמָּא מִשְׁתּוֹמֶמֶת:

“מָה אַתְּ סָחָה, יוֹנָתִי? הֲרֵי שַׂמְתִּי שְׁתֵּי כַּפִּיּוֹת סֻכָּר!”

“רַק שְׁתֵּי כַּפִּיּוֹת”, מִתְרָעֶמֶת נָעֳמִי, “זֶה מְעָט”.

וְאִמָּא מֻכְרָחָה לָתֵת לְנָעֳמִי שֶׁלָּהּ הַחֲמוּדָה תּוֹסֶפֶת: חֲתִיכַת סֻכָּר קָשֶׁה.

וּבְשָׁעָה שֶׁאִמָּא טוֹרַחַת וּמִתְיַגַּעַת לְהַאֲכִיל אֶת “אִישׁוֹן עֵינָהּ”, עוֹמֵד אַבָּא וּמְסַפֵּר לְנָעֳמִי כָּל מִינֵי מַעֲשִׂיּוֹת לְהַנְעִים לָהּ אֶת מַאֲכָלָהּ. נָעֳמִי מַקְשִׁיבָה לַמַּעֲשִׂיָּה, מַשְׁהָה אֶת הָאֹכֶל בְּפִיהָ וְשׁוֹכַחַת לִבְלֹעַ אוֹתוֹ. אָז מִתְחַכֵּם אַבָּא לִשְׁאֹל אוֹתָהּ שְׁאֵלוֹת עַל הַסִּפּוּר. נָעֳמִי מֻכְרָחָה לִבְלֹעַ אֶת הָאֹכֶל, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לַעֲנוֹת וּפְנֵי אַבָּא וְאִמָּא מַזְהִירִים מִנַּחַת.

הִנֵּה סִפַּרְתִּי לָכֶם קְצָת עַל נָעֳמִי מַכִּירָתִי לְפִי תְּמוּנָתָהּ הָרִאשׁוֹנָה. עַכְשָׁו, אִם תִּרְצוּ, אֲסַפֵּר לָכֶם כֵּיצַד נִשְׁתַּנְּתָה נָעֳמִי זוֹ, כְּפִי שֶׁתִּרְאוּ בַּתְּמוּנָה שֶׁבְּסוֹף הַסִּפּוּר.

פַּעַם אַחַת בָּאָה הַדּוֹדָה דִּינָה לְבֵיתָם. רָאֲתָה דִּינָה אֶת אֲחוֹתָהּ מְהַלֶּכֶת אַחֲרֵי נָעֳמִי מֵחֶדֶר לְחֶדֶר עִם בַּנָּנָה קִלּוּפָהּ לְמֶחֱצָה וּמִתְחַנֶּנֶת לִפְנֵי בִּתָּהּ, שֶׁתַּעֲשֶׂה עִמָּהּ חֶסֶד וְתוֹאִיל לֶאֱכֹל אֶת הַבַּנָּנָה.

דָּבָר זֶה הִרְגִּיז מְאֹד אֶת הַדּוֹדָה דִּינָה, וּכְשֶׁנִּשְׁאֲרָה לְבַדָּהּ עִם אֲחוֹתָהּ, אָמְרָה לָהּ:

“אֵין אַתְּ צְרִיכָה לְפַנֵּק כָּל כַּךְ אֶת הַיַּלְדָּה. אִם תִּרְצֶה לֶאֱכֹל, תְּבַקֵּשׁ בְּעַצְמָהּ”.

“מָה אַתְּ סָחָה?” קָרְאָה הָאֵם, “הֲרֵי אֵין כָּל תֵּאָבוֹן לַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי. אֲנִי מְלֵאָה פַּחַד, פֶּן תֶּחֱלֶה, חָלִילָה”.

אַךְ הַדּוֹדָה עָנְתָה לָהּ עַל זֶה:

“הַיַּלְדָּה יְכוֹלָה בָּאֱמֶת לַחֲלוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמְּפַטְּמִים אוֹתָהּ בְּכָל מִינֵי מְתִיקָה. אֵיךְ יִהְיֶה לָהּ תֵּאָבוֹן לְאַחַר אֲכִילַת שׁוֹקוֹלָד וְעוּגוֹת? אֵין אַתְּ יוֹדַעַת לְטַפֵּל בָּהּ כָּרָאוּי. שִׁלְחִי אוֹתָהּ אֵלַי לַכְּפָר לְחֹדֶשׁ אוֹ לְחָדְשַׁיִם וְתִרְאִי אֵיךְ תַּבְרִיא אֶצְלִי. לֹא תַּכִּירִי אוֹתָהּ כְּלָל”.

בָּרִאשׁוֹנָה נִבְהֲלָה הָאֵם מִפְּנֵי הָרַעְיוֹן לְהִפָּרֵד מֵעַל בִּתָּהּ. אַךְ מִכֵּוָן שֶׁלְּפִי פְּקֻדַּת הָרוֹפֵא הָיָה עָלֶיהָ וְעַל אַבָּא שֶׁל נָעֳמִי לִנְסֹעַ לְמַעְיְנוֹת הָרְפוּאָה שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ, קִבְּלָה אֶת הַצָּעַת אֲחוֹתָהּ לְהַשְׁאִיר אֶצְלָהּ אֶת בִּתָּהּ לִשְׁנֵי חֳדָשִׁים.

שָׁאֲלוּ אֶת נָעֳמִי:

“אַתְּ רוֹצָה לִנְסֹעַ אֶל הַדּוֹד לַכְּפָר?”

“כֵּן”, עָנְתָה נָעֳמִי בְּשִׂמְחָה, “אֲנִי רוֹצָה מְאֹד”.

הֲיוֹדְעִים אַתֶּם, מַדּוּעַ שָׂמְחָה נָעֳמִי כָּל כָּךְ לִנְסֹעַ אֶל הַדּוֹדָה? מִפְּנֵי שֶׁרָצְתָה לִהְיוֹת בְּחֶבְרַת בַּת דּוֹדָתָהּ רִנָּה, שֶׁהָיְתָה בַּת גִּילָּה.

לְאַחַר שֶׁנָּסְעוּ הַהוֹרִים לְחוּץ לָאָרֶץ, נָסְעָה נָעֳמִי עִם דּוֹדָתָהּ לַכְּפָר.

בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיְתָה נָעֳמִי שְׂבֵעַת רָצוֹן מֵהַמַּאֲכָלִים, שֶׁאָכְלוּ בְּבֵית הַדּוֹדָה.

הִיא בִּקְשָׁה לָתֵת לָהּ עוּגָה מְתוּקָה לַאֲרֻחַת הַבֹּקֶר.

“עוּגָה?” תָּמְהָה רִנָּה, “כְּלוּם שַׁבָּת הַיּוֹם?”

“אִמָּא שֶׁלִּי נוֹתֶנֶת לִי תָּמִיד עוּגוֹת”, עָנְתָה נָעֳמִי, “אֵיךְ אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל בַּבֹּקֶר לֶחֶם?”

“הַבִּיטִי אֶל רִנָּה”, אָמְרָה לָהּ הַדּוֹדָה, “הִיא אוֹכֶלֶת תָּמִיד לֶחֶם וְאֵין זֶה מַזִּיק לָהּ כְּלָל”.

“אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת לֶחֶם”, הִתְפַּנְּקָה נָעֳמִי.

“אִם אֵינֵךְ אוֹהֶבֶת, אַל תֹּאכְלִי”, אָמְרָה הַדּוֹדָה, “אֵינֶנִּי מַכְרִיחָה אוֹתָךְ; אַךְ עוּגוֹת אֵין לָנוּ”.

דִּבְרֵי הַדּוֹדָה, שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּשֶׁקֶט וּבְלִי רֹגֶז, הִשְׁפִּיעוּ לְטוֹבָה עַל נָעֳמִי. הִיא רָאֲתָה, שֶׁאֵין הַדּוֹדָה מִתְפָּעֶלֶת כְּלָל מֵהַחֶפְצִיּוֹת שֶׁלָּהּ וְלָכֵן הִתְחִילָה לֶאֱכֹל כָּל מַה שֶׁאָכְלָה רִנָּה. לְבַסּוֹף אָכְלָה לֶחֶם, שָׁתְתָה חָלָב וַאֲפִילוּ כִּרְסְמָה בְּרָצוֹן גֶּזֶר חָי.

לֹא עָבְרוּ שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים וְנָעֳמִי נִשְׁתַּנְּתָה שִׁנּוּי רָב. וְאַחֲרֵי שְׁנֵי חֳדָשִׁים גָּבְהָה וְשָׁמְנָה עַד כִּי רָאֲתָה הַדּוֹדָה צֹרֶךְ לְהַרְחִיב קְצָת אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ וּלְהַאֲרִיכָן.

נָעֳמִי נֶעֶשְׂתָה יַלְדָּה יָפָה וּבְרִיאָה, בַּעֲלַת לְחָיַיִם עֲגֻלּוֹת וּוְרֻדּוֹת. הִיא לֹא הָיְתָה עוֹד עַצְבָּנִית וְעַקְשָׁנִית, כִּי אִם שְׁקֵטָה וְנוֹחָה כְּכִבְשָׂה. הַדּוֹדָה הָיְתָה מְאֻשָּׁרָה לִרְאוֹת אֶת בַּת אֲחוֹתָהּ פּוֹרַחַת כְּשׁוֹשַׁנָּה. בְּאוֹתוֹ יוֹם, שֶׁבּוֹ הָיוּ צְרִיכִים הוֹרֵי נָעֳמִי לַשּׁוּב מִחוּץ לָאָרֶץ, נָסְעָה הַדּוֹדָה עִם נָעֳמִי לָרַכֶּבֶת לְקַבֵּל אֶת פְּנֵיהֶם.

בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן לֹא הִכִּירָה הָאֵם כִּמְעַט אֶת נָעֳמִי שֶׁלָּהּ.

“אִמָּא! אַבָּא!” קָרְאָה נָעֳמִי בְּשִׂמְחָה.

הַהוֹרִים חִבְּקוּ אֶת בִּתָּם וְלֹא הֶאֱמִינוּ לְמַרְאֵה עֵינֵיהֶם. לִפְנֵיהֶם עָמְדָה יַלְדָּה יָפָה וַחֲמוּדָה, כְּפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים בִּתְמוּנָה זוֹ.

“הֲזֹּאת נָעֳמִי?” צָהֲלָה הָאֵם.

“הֲזֹּאת נָעֳמִי?” קָרָא הָאָב.

“כֵּן, אֲנִי נָעֳמִי”, עָנְתָה הַיַּלְדָּה בְּשִׂמְחָה.

הָאֵם הָיְתָה שְׂמֵחָה מְאֹד. הִיא חִבְּקָה אֶת אֲחוֹתָהּ וְאָמְרָה לָהּ: “אַתְּ קוֹסֶמֶת, דִּינָה!”

“אֵיזֶה קוֹסֶמֶת אָנֹכִי?” הִשְׁתַּמְּטָה הַדּוֹדָה דִּינָה. "כְּלוּם יֵשׁ קוֹסְמִים בְּיִשְׂרָאֵל? הֲלֹא כָּתוּב: ‘לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל’ ".

“וּמַה בִּדְבַר הַתֵּאָבוֹן שֶׁלָּהּ?” שְׁאֵלָה הָאֵם. “תֵּאָבוֹן נִפְלָא יֵשׁ לָהּ לְנָעֳמִי”, עָנְתָה הַדּוֹדָה, “אֲבָל רַק לְמַאֲכָלִים פְּשׁוּטִים וּבְרִיאִים. וְאִם אַתְּ רוֹצָה, שֶׁיִּהְיֶה לָהּ תָּמִיד תֵּאָבוֹן, אַל תִּתְּנִי לָהּ מִינֵי מְתִיקָה, אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת בִּלְבָד”.

אֵינֶנִּי רוֹצֶה לְהַאֲרִיךְ עוֹד וּלְסַפֵּר לָכֶם עַל הַמַּתָּנוֹת הַיָּפוֹת אֲשֶׁר הֵבִיאָה הָאֵם.

רוֹצֶה אֲנִי רַק לֵאמֹר לָכֶם דָּבָר אֶחָד:

לְנָעֳמִי יֵשׁ בֶּאֱמֶת תֵּאָבוֹן יָפֶה וָטוֹב

לְשִׂמְחַת הוֹרֶיהָ וּלְשִׂמְחָתִי אֲנִי.

“יְלָדִים! מִיכָאֵל! אֱלִישֶׁבַע! בֹּאוּ הֵנָּה!” קָרְאָה הַדּוֹדָה רָחֵל, עַלְמָה טוֹבַת לֵב הַמְמַלְּאָה בַּבַּיִת מְקוֹם אֵם, “הִנֵּה הֵבֵאתִי לָכֶם דָּבָר טוֹב!”

מִיכָאֵל, יֶלֶד בֵּן שֶׁבַע וֶאֱלִישֶׁבַע, יַלְדָּה בַּת שֵׁשׁ, בָּאוּ בִּמְרוּצָה מֵחֲדַר הַיְלָדִים; אֱלִישֶׁבַע, כְּשֶׁהִיא נוֹשֵׂאת בְּיָדָהּ בֻּבָּה, וּמִיכָאֵל, כְּשֶׁהוּא מַחֲזִיק שׁוֹט לְסוּס-הָעֵץ שֶׁלּוֹ.

“מָה הֵבֵאת לָנוּ, רָחֵל?” קָרְאוּ הַיְלָדִים.

“מִצְאוּ אַתֶּם”, אָמְרָה הַדּוֹדָה רָחֵל בִּצְחוֹק עַל שְׂפָתֶיהָ, כְּשֶׁהִיא מַסְתִּירָה דְבַר-מַה מִתַּחַת לְסִנּוֹרָהּ.

“שִׂמְלָה לְבֻבָּתִי!” קָרְאָה אֱלִישֶׁבַע.

“רֶסֶן לְסוּסִי!” קָרָא מִיכָאֵל.

“לֹא מְצָאתֶם”, אָמְרָה הַדּוֹדָה רָחֵל, “חֲתוּלָה קְטַנָּה הֵבֵאתִי לָכֶם בְּמַתָּנָה”.

וּבְדַבֵּר הַדּוֹדָה רָחֵל אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הֵרִימָה אֶת סִנּוֹרָהּ, הֶעֱמִידָה עַל הָרִצְפָּה סַל קָטָן וְהוֹצִיאָה מִתּוֹכוֹ חֲתוּלָה לְבָנָה וְיָפָה מְאֹד.

הַיְלָדִים נָשְׁקוּ לַדּוֹדָה רָחֵל, כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵּיהֶם לִפְנֵי הַחֲתוּלָה וְצָהֲלוּ מִשִּׂמְחָה.

“הוֹ, הוֹ”, קָרְאָה אֱלִישֶׁבַע וּמָחֲאָה כַּף בַּעֲלִיצוּת, “כַּמָּה יָפָה הִיא הַחֲתַלְתּוּלָה הַזֹּאת! הוֹ, חֲבִיבָה, לַטִּיפָה, נֶחְמָדָה! אֲנִי אַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ, אַאֲכִילֶנָּה, אַשְׁקֶנָּה חָלָב, הֲלֹא, רָחֵל?”

“גַּם אָנִי”, קָרָא מִיכָאֵל, בְּלַטְּפוֹ בְּחִבָּה אֶת רֹאשׁ הַחֲתוּלָה, “שְׁנֵינוּ נַשְׁגִּיחַ עָלֶיהָ וְהַלַּיְלָה תִּישַׁן אִתִּי בְּמִטָּתִי”.

“לֹא, אִתִּי תִּישַׁן!” קָרְאָה אֱלִישֶׁבַע.

“לֹא אִתָּךְ אַף לֹא אִתּוֹ!” שָׁמְעוּ פִּתְאֹם הַיְלָדִים אֶת קוֹל אֲבִיהֶם, שֶׁנִּכְנַס בְּרֶגַע זֶה הַבָּיְתָה. “יִקְבְּעוּ לָהּ מָקוֹם מְיֻחָד בְּתֵבָה וְשָׁם תִּישָׁן”.

“מַדּוּעַ?!” קָרָא מִיכָאֵל בְּאִי-רָצוֹן, “מָה אִכְפַּת לְךָ, אַבָּא? הֲלֹא הַחֲתוּלִים נְקִיִּים הֵם!”

“אָמְנָם כֵּן”, אָמַר הָאָב, “הַחֲתוּלִים נְקִיִּים הֵם וּבְכָל זֹאת לֹא טוֹב לִישׁוֹן עִם חָתוּל בְּמִטָּה אַחַת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִמְצָא בְּכָל מָקוֹם טָמֵא. אָסוּר לָכֶם גַּם לְהַרְשׁוֹת לַחֲתוּלָה, שֶׁתְּלַקֵּק בִּלְשׁוֹנָהּ אֶת יְדֵיכֶם וּפְנֵיכֶם; פִּיהָ מָלֵא רְמָשִׂים קְטַנִּים. הַדָּבָר יָכוֹל לְהַזִּיק לָכֶם”.

“טוֹב”, הִסְכִּימָה מִיָּד אֱלִישֶׁבַע הַטּוֹבָה וְהַמַּקְשִׁיבָה, “אֵין דָּבָר, מִיכָאֵל, אַבָּא הֲלֹא רוֹפֵא הוּא וְיוֹדֵעַ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ”.

מִיכָאֵל שָׁתָק.

“מִרְיָם!” קָרְאָה הַדּוֹדָה רָחֵל, “הָבִיאִי מְעַט חָלָב בִּקְעָרָה”.

מִרְיָם, מְשָׁרֶתֶת עַרְבִיָּה, הָעוֹבֶדֶת בְּבֵית הָרוֹפֵא זֶה שָׁנִים אֲחָדוֹת וּמְדַבֶּרֶת עִם הַיְלָדִים עִבְרִית, מִהֲרָה לְהָבִיא מִן הַמִּטְבָּח קְעָרָה עִם מְעַט חָלָב וְשָׂמָה אוֹתָהּ לִפְנֵי הַחֲתוּלָה. הַחֲתוּלָה הִבִּיטָה מִסָּבִיב לָהּ בְּפַחַד וְנִסְּתָה לִבְרֹחַ, אַךְ מִיכָאֵל תְּפָשָׂהּ, הִקְרִיבָה אֶל הַקְּעָרָה וְהִטָּה אֶת רֹאשָׁהּ אֶל הֶחָלָב. רְגָעִים אֲחָדִים סֵרְבָה הַחֲתוּלָה לִשְׁתּוֹת, אַךְ לְבַסּוֹף הִתְחִילָה לְלַקְלֵק מֵהֶחָלָב.

“לְתֵאָבוֹן!” קָרְאָה אֱלִישֶׁבַע.

כָּל בְּנֵי הַבַּיִת עָמְדוּ מִסָּבִיב לַחֲתוּלָה. אֱלִישֶׁבַע וּמִיכָאֵל צָנְחוּ לָאָרֶץ וְהָרוֹפֵא, הַדּוֹדָה רָחֵל וּמִרְיָם עָמְדוּ בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן וְהִבִּיטוּ אַף הֵם בַּחֲתוּלָה.

“מָה הַשֵּׁם אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ לַחֲתוּלָה, יְלָדִים?” שָׁאֲלָה מִרְיָם.

“לֶקֶשׁ!” קָרָא מִיכָאֵל, מִבְּלִי לַחְשֹׁב הַרְבֵּה.

“אִי, שֵׁם לֹא יָפֶה!” הִתְרָעֲמָה אֱלִישֶׁבַע, “מוּטָב שֶׁנִּקְרָא לָהּ חֲבִיבָה, כִּי חֲבִיבָה הִיא מְאֹד”.

“צָדְקָה אֱלִישֶׁבַע”, אָמְרָה הַדּוֹדָה רָחֵל, “אַךְ טוֹב יוֹתֵר, כִּי תִקְרְאוּ לָהּ ‘פְּזִיזָה’ עַל שֵׁם אִמָּהּ, שֶׁנִּטְרְפָה לִפְנֵי שָׁבוּעַ עַל-יְדֵי בַּלְקוֹ, כַּלְבּוֹ שֶׁל הַשּׁוֹמֵר”.

“טוֹב”, הִסְכִּימוּ כֻּלָּם, “פְּזִיזָה שֵׁם יָפֶה הוּא”.

כַּאֲשֶׁר גָּמְרָה פְּזִיזָה לִשְׁתּוֹת, לִקְלְקָה בִּלְשׁוֹנָהּ אֶת שְׂפָתֶיהָ וְהִתְחִילָה תּוֹסֶסֶת וְנוֹהֶמֶת מִתּוֹךְ שְׂבִיעָה. אָז צִוְּתָה הַדּוֹדָה רָחֵל לְמִרְיָם לִרְחֹץ אֶת פְּזִיזָה בְּמַיִם פּוֹשְׁרִים וְלָשִׂים אוֹתָהּ בַּחֲדַר הַיְלָדִים בְּתוֹךְ תֵּבַת-עֵץ קְטַנָּה מְרֻפָּדָה קַשׁ וָבָד. מִרְיָם עָשְׂתָה כְּמִצְוַת גְּבִרְתָּהּ וְהַיְלָדִים עָזְרוּ עַל יָדָהּ.

יוֹם שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן הָיָה אוֹתוֹ הַיּוֹם לַיְלָדִים. אֱלִישֶׁבַע קָשְׁרָה סֶרֶט כָּחֹל לְצַוַּאר פְּזִיזָה, וּמִיכָאֵל, שֶׁכְּבָר יָדַע לִכְתֹּב יָפֶה, כָּתַב עַל פִּסַּת נְיָר: “מִטַּת פְּזִיזָה” וְהִדְבִּיק אוֹתָהּ לְתֵבַת-הָעֵץ. אֱלִישֶׁבַע הִבְטִיחָה לִתְפֹּר כַּר קָטָן, מְרֻקָּם, לַחֲתוּלָה. וּמִיכָאֵל אָמַר, שֶׁיִּצְבַּע אֶת דִּירַת פְּזִיזָה בְּצֶבַע אָדֹם. הֵם הִזְמִינוּ אֶת חַבְרֵיהֶם וְחַבְרוֹתֵיהֶם הַקְּטַנִּים לַחֲנֻכַּת דִּירָתָהּ שֶׁל פְּזִיזָה. וְכָל מִי שֶׁנִּכְנַס בְּאוֹתוֹ יוֹם לְבֵיתָם, מִיָּד מָשְׁכוּ אוֹתוֹ הַיְלָדִים לְחַדְרָם וְהֶרְאוּהוּ אֶת פְּזִיזָה. הֵם רָצוּ גַּם אֶל קְצֵה הַמּוֹשָׁבָה לְהַזְמִין אֶת הַדּוֹדָה, אֶת טוֹבָה, חֲבֶרְתָּהּ שֶׁל רָחֵל, סִפְּרוּ לָהּ שְׁנֵיהֶם יַחַד עַל דְּבַר פְּזִיזָה, מָשְׁכוּ אוֹתָהּ בְּסִנּוֹרָהּ וְלֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁעָזְבָה טוֹבָה אֶת כָּל עֲבוֹדָתָהּ בַּבַּיִת וְרָצָה אַחֲרֵי הַיְלָדִים הָאֲהוּבִים לִרְאוֹת אֶת הַחֲתוּלָה.

עָבְרוּ יָמִים וּפְזִיזָה גָּדְלָה. הַדּוֹדָה רָחֵל חִנְּכָה אוֹתָהּ לְהִזָּהֵר בְּנִקָּיוֹן וְלִבְלִי גַּעַת בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן. וּפְזִיזָה הַיָּפָה הָיְתָה תַּלְמִידָה טוֹבָה, בַּעֲלַת שֵׂכֶל רַב וּמְבִינָה דָבָר. כְּשֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן לֶאֱכֹל, הָיְתָה גַּם פְּזִיזָה יוֹשֶׁבֶת לָהּ בַּפִּנָּה שֶׁבַּחֲדַר הָאֹכֶל וּמְחַכָּה לְקַעֲרָתָהּ. כְּשֶׁהָיְתָה צְרִיכָה לָצֵאת הַחוּצָה, הָיְתָה נִגֶּשֶׁת אֶל אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת, מִתְרַפֶּקֶת לְרַגְלָיו וְרָצָה אֶל הַדֶּלֶת.

הִיא הֵבִיאָה גַּם תּוֹעֶלֶת רַבָּה בַּבַּיִת, כִּי מִיּוֹם אֲשֶׁר גָּדְלָה לֹא נִרְאוּ בּוֹ עַכְבָּרִים כִּמְעָט. הִיא לֹא הָיְתָה טוֹרֶפֶת אוֹתָם, אַךְ כְּשֶׁהָיְתָה תּוֹפֶסֶת עַכְבָּר, הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת בּוֹ, זוֹרֶקֶת אוֹתוֹ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה מְשַׂחֶקֶת בְּכַדּוּרֵי הַיְלָדִים וּבְגַרְבֵּיהֶם, עַד שֶׁהָיָה הָעַכְבָּר נוֹפֵל מֵת. בְּיִחוּד הִצְטַיְּנָה פְּזִיזָה בְּמִלְחַמְתָּהּ כְּנֶגֶד מַרְבֵּי-הָרַגְלַיִם, הָעַקְרַבִּים וְהַנְּחָשִׁים. יָפֶה הָיָה לִרְאוֹתָהּ נִלְחֶמֶת עִם הַנָּחָשׁ. בְּרֶגֶל אַחַת הָיְתָה מְגִנָּה עַל רֹאשָׁהּ מִפְּנֵי הַנָּחָשׁ וּבַשְּׁנִיָּה מַכָּה וְשׂוֹרֶטֶת בּוֹ עַד שֶׁהָיָה מֵת אוֹ בּוֹרֵחַ מִפָּנֶיהָ כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ.

מִכָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים שֶׁבֶּחָצֵר אָהֲבָה פְּזִיזָה רַק אֶת הַפָּרָה וּבְיִחוּד אֶת הָעֶגְלָה הַקְּטַנָּה וְהַשּׁוֹבֵבָה, וְהַרְבֵּה פְּעָמִים הָיוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ מְנַמְנֶמֶת בָּרֶפֶת עַל יַד הָעֵגֶל. כְּשֶׁהָיוּ הַיְלָדִים הוֹלְכִים לְטַיֵּל, הָיְתָה פְּזִיזָה רָצָה גַם הִיא אַחֲרֵיהֶם, כְּכֶלֶב קָטָן. כָּל יַלְדֵי הַמּוֹשָׁבָה הִכִּירוּ אֶת פְּזִיזָה וְקִנְּאוּ מְאֹד בְּמִיכָאֵל וּבֶאֱלִישֶׁבַע עַל הַחֲתוּלָה הַנְּבוֹנָה וְהַיָּפָה הַזֹּאת.

פַּעַם נָסַע הָרוֹפֵא לַמּוֹשָׁבָה הַקְּרוֹבָה וְלָקַח אִתּוֹ אֶת הַיְלָדִים וְאֶת רָחֵל. הַיְלָדִים בִּקְשׁוּ מְאֹד לָקַחַת אִתָּם גַּם אֶת פְּזִיזָה, אַךְ הָרוֹפֵא לֹא רָצָה. הַיְלָדִים הִתְחַנְּנוּ לִפְנֵי הַדּוֹדָה רָחֵל, אַךְ גַּם הִיא אָמְרָה, שֶׁלֹּא יִקְּחוּ אֶת פְּזִיזָה.

“הֲלֹא מִרְיָם נִשְׁאֶרֶת לְבַדָּהּ”, הוֹסִיפָה הַדּוֹדָה רָחֵל, “עֲצוּבָה תִּהְיֶה בְּלִי פְּזִיזָה”.

רַק אָז הִסְכִּימוּ הַיְלָדִים בְּלִי רָצוֹן. בַּעֲלוֹתָם עַל הָעֲגָלָה רָצָה פְּזִיזָה אַחֲרֵיהֶם. אַךְ הַדּוֹדָה רָחֵל קָרְאָה לְמִרְיָם וּמָסְרָה אוֹתָהּ לְיָדֶיהָ. פְּזִיזָה יִלְּלָה בְּצַעַר וְגַם נִסְּתָה לִשְׂרֹט אֶת יְדֵי מִרְיָם.

זְמָן רָב יִלְּלָה פְּזִיזָה בְּעֶצֶב: מְיָאוּ! מְיָאוּ! לְסוֹף נִרְגְּעָה וְיָצְאָה הֶחָצֵרָה, נִגְּשָׁה אֶל הָעֵגֶל וְנָהֲמָה לְפָנָיו בַּחֲשַׁאי, כְּמִתְאוֹנֶנֶת עַל הֶעָוֶל שֶׁעָשׂוּ לָהּ.

אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר שָׁבוּ הַיְלָדִים מִטִּיּוּלָם, חִפְּשׂוּ אֶת פְּזִיזָה בְּכָל הַחֲדָרִים וְלֹא מְצָאוּהָ. מִיכָאֵל רָץ מִיָּד אֶל הָרֶפֶת, נִכְנַס לְתוֹכָהּ וְצָעַק צְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה.

“מַה קָּרָה? לָמָּה תִּצְעַק כָּכָה?” נִבְהֲלוּ הָרוֹפֵא וְהַדּוֹדָה רָחֵל.

“פְּזִיזָה מֵתָה!” בָּכָה מִיכָאֵל מָרָה.

“לֹא נָכוֹן!” קָרְאָה אֱלִישֶׁבַע בְּקוֹל בּוֹכִים, “אִי אֶפְשָׁר!”

כָּל בְּנֵי הַבַּיִת נִכְנְסוּ אֶל הָרֶפֶת וּלְעֵינֵיהֶם נִגְלְתָה תְּמוּנָה כָּזֹאת: עַל יַד חוֹר הַקִּיר, בְּזָוִית הָרֶפֶת, מֻטָּל נָחָשׁ מֵת, שֶׁקְּצֵה זְנָבוֹ עֲדַיִן מִתְנוֹעֵעַ קְצָת וּפְזִיזָה מֻטֶּלֶת עַל יָדוֹ פְּצוּעָהּ בְּרַגְלַיִם שְׁלוּחוֹת. וְהָעֵגֶל אַף הוּא רוֹבֵץ עַל יַד פְּזִיזָה וּמְלַקֵּק אוֹתָהּ בִּלְשׁוֹנוֹ.

מִרְיָם מִהֲרָה לָצֶקֶת מַיִם עַל פְּזִיזָה, אַךְ רוּחָהּ לֹא שָׁבָה אֵלֶיהָ. הִיא מֵתָה.

“אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ!” בָּכָה מִיכָאֵל, “שֶׁלֹּא לָקַחְנוּ אֶת פְּזִיזָה אִתָּנוּ!”

“אוֹי לִי”, בָּכְתָה גַּם אֱלִישֶׁבַע, “פְּזִיזָתִי הַטּוֹבָה וְהַחֲבִיבָה!”

הַדּוֹדָה רָחֵל נָשְׁקָה אֶת הַיְלָדִים, נִסְּתָה לְהַרְגִּיעַ אוֹתָם, אַךְ גַּם בְּעֵינֶיהָ נִרְאוּ דְּמָעוֹת.

“הֵרָגְעוּ, חֲבִיבִים!” נִחֲמָה אוֹתָם רָחֵל, “אַשִּׂיג לָכֶם חֲתוּלָה אַחֶרֶת”.

אַךְ הַיְּלָדִים הוֹסִיפוּ לִבְכּוֹת. אָז אָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם:

“יְלָדִים, חִדְלוּ מִבְּכוֹת! לְכוּ עִם מִרְיָם אֶל מִחוּץ לַמּוֹשָׁבָה וְתִקְבְּרוּ שָׁם אֶת פְּזִיזָה”.

“לֹא!” קָרְאוּ הַיְלָדִים, “מִרְיָם לֹא תֵּלֵךְ אִתָּנוּ. מַדּוּעַ לֹא הִשְׁגִּיחָה עַל פְּזִיזָה?”

מִרְיָם נִסְּתָה לְהִצְטַדֵּק וְלֹא יָכֹלָה. גַּם בְּעֵינֶיהָ נִצְּבוּ דְמָעוֹת.

מִיכָאֵל וֶאֱלִישֶׁבַע הִנִּיחוּ אֶת פְּזִיזָה עַל לוּחַ עֵץ וְקָרְאוּ לְיוֹסֵף חֲבֵרָם. יוֹסֵף לָקַח אִתּוֹ מַעְדֵּר וּשְׁלָשְׁתָּם יָצְאוּ מִן הֶחָצֵר. יוֹסֵף בָּרֹאשׁ וְהַמַּעְדֵּר בְּיָדוֹ וּמִיכָאֵל וֶאֱלִישֶׁבַע אַחֲרָיו, נוֹשְׂאִים אֶת פְּזִיזָה, הוֹלְכִים הָלֹךְ וּבָכֹה. בַּדֶּרֶךְ נִלְווּ אֲלֵיהֶם עוֹד יְלָדִים וְיַחַד בָּאוּ אֶל מִחוּץ לַמּוֹשָׁבָה. שָׁם חָפְרוּ קֶבֶר קָטָן מִתַּחַת לְעֵץ שָׁקֵד, הוֹרִידוּ בּוֹ אֶת פְּזִיזָה וְכִסּוּהָ בֶּעָפָר. מִיכָאֵל תָּחַב אֶת לוּחַ הָעֵץ הַקָּטָן לִמְרַאֲשׁוֹתֵי פְּזִיזָה וְכָתַב עָלָיו בְּפֶחָם: “פֹּה נִטְמְנָה פְּזִיזָה הַטּוֹבָה, שֶׁמֵּתָה מִנְּשִׁיכַת נָחָשׁ”. אַחֲרֵי הַקְּבוּרָה שָׁבוּ הַיְלָדִים הַבַּיְתָה אֲבֵלִים וּמְלֵאֵי עֶצֶב, לֹא אָכְלוּ אֲרֻחַת הָעֶרֶב וְשָׁכְבוּ לִישׁוֹן בִּדְמָעוֹת עַל עֵינֵיהֶם.

יְלָדִים מִסְכֵּנִים!

רָחֵל הַקְּטַנָּה הָיְתָה חֶמְדַּת כָּל-רוֹאֶיהָ. כְּבַת שֶׁבַע הָיְתָה, וְצַמּוֹת-זָהָב הָיוּ לָהּ, וְעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת וּכְחֻלּוֹת כְּעֵין הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. צְחוֹק-גִּיל הָיָה מֵאִיר אֶת פָּנֶיהָ תָּמִיד וּלְקוֹלָהּ הֶעָרֵב שָׂמַח כָּל לֵב. כְּשֶׁהָיְתָה רָחֵל מִצְטַחֶקֶת, הָיָה הַכֹּל מִצְטַחֵק לְעֻמָּתָהּ. אֵין פֶּלֶא, אִם הַכֹּל אֲהֵבוּהָ, וְהַכֹּל הָיוּ מְפַנְּקִים אוֹתָהּ.

אַךְ הַיַּלְדָּה הַיָּפָה הַזֹּאת הָיְתָה, לְדַאֲבוֹן הוֹרֶיהָ, יַלְדָּה רָעַת לֵב, וּמִדָּה מְגֻנָּה הָיְתָה בָּהּ: הִיא הָיְתָה אוֹהֶבֶת לִלְעֹג לַעֲנִיִּים, לִזְקֵנִים, וּבְיִחוּד – לְבַעֲלֵי-מוּם. כְּשֶׁהָיְתָה רוֹאָה פִּסֵּחַ צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ, הָיְתָה מְהַלֶּכֶת אַחֲרָיו וּמְחַקָּה אֶת תְּנוּעוֹתָיו. בִּרְאוֹתהּ אִישׁ מְשֻׁגָּע בָּרְחוֹב הָיְתָה מְעַפֶּרֶת בֶּעָפָר לְעֻמָּתוֹ, מַשְׁלִיכָה בּוֹ צְרוֹרוֹת, מוֹשֶׁכֶת בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְקוֹרֵאת אַחֲרָיו: “הִי, מְשֻׁגָּע! הִי, מְטֹרָף!” אִמָּא הָיְתָה גּוֹעֶרֶת בָּהּ:

“לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתְּ עוֹשָׂה, בִּתִּי. אָסוּר לִלְעֹג לַעֲנִיִּים וּלְאֻמְלָלִים”.

אַךְ רָחֵל לֹא שָׂמָה לֵב לְדִבְרֵי אִמָּהּ וְהוֹסִיפָה לִלְעֹג לְכָל בַּעַל-מוּם וּמִסְכֵּן.

פַּעַם אַחַת שָׁמְעָה רָחֵל דְּפִיקָה בְּדֶלֶת בֵּיתָם. הִיא נִגְּשָׁה לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת, וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן לְבוּשׁ קְרָעִים עוֹמֵד לִקְרָאתָהּ, פּוֹשֵׁט יָד וּמַבִּיט אֵלֶיהָ בְּתַחֲנוּנִים.

“מַה לְךָ?” קָרְאָה רָחֵל בְּבוּז.

“נְ-דָ-בָ-ה! פְּ-פַּת לְ-לֶחֶם!” גִּמְגֵּם הַזָּקֵן בִּכְבֵדוּת. רָחֵל פָּרְצָה בִּצְחוֹק וְחִקְּתָה אֶת הַזָּקֵן הָעִלֵּג. “מָה אַתָּה רוֹצֶה? פְּ-פַּת לְ-לֶחֶם, נְ-נְ-דָ-בָה? אָיִן!”

“רְ-רְ-רָעֵב אֲנִי!” הִתְחַנֵן הַזָּקֵן שׁוּב, “ח-חוּ-סִי נְ-נְ-נָא!”

“נְ-נְ-נָא!” עִקְּמָה עָלָיו רָחֵל אֶת דְּבָרָיו, “גֶּשׁ הָלְאָה!”

“יְ-יַלְ-דָּה רְ-רְ-רָעָה!” גִּמְגֵּם הַזָּקֵן בְּכַעַס וּפָנָיו הִתְעַוְּתוּ מֵרֹב הִתְאַמְּצוּת.

“יְ-יְשַׁ-שַׁל-לֵּם לָךְ אֲ-אֲדֹ-נָי כְּ-כְּ-כְּרָ-עָ-תֵךְ!”

“סוּר מִזֶּה, קַבְּצָן עִלֵּג!” חֵרְפָה רָחֵל אֶת הַזָּקֵן וְסָגְרָה בְּפָנָיו אֶת הַדֶּלֶת בָּחֳרִי-אָף.

“מַה-קָּרָה? אֶת-מִי תְּחָרְפִי כָּכָה?” שָׁאֲלָה אוֹתָהּ אִמָּהּ, שֶׁנִּכְנְסָה פִּתְאֹם מִן הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ.

“קַבְּצָן אֶחָד כְּבַד-פֶּה קִלֵּל אוֹתִי וְגֵרַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּחֶרְפָּה”, עָנְתָה רָחֵל כִּמְנַצַּחַת.

“אוֹי לִי!” קָרְאָה הָאִשָּׁה בְּצָעַר, “שׁוּב הִנָּךְ מַעֲלִיבָה אֻמְלָלִים! אַךְ יַלְדָּה רָעָה אַתְּ! הֲלֹא תֵּבוֹשִׁי! הֲלֹא תִּכָּלְמִי! נֵלֵךְ מַהֵר וּנְפַיֵּס אוֹתוֹ!” וּבְדַבְּרָהּ מָשְׁכָה אַחֲרֶיהָ אֶת-בִּתָּהּ וַתְּמַהֵר הַחוּצָה; אַךְ הַזָּקֵן חָמַק, עָבַר וְעִקְּבוֹתָיו לֹא נוֹדָעוּ.

“רַע מְאֹד הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר אַתְּ עוֹשָׂה, בִּתִּי!” הוֹסִיפָה אִמָּהּ לְהוֹכִיחַ אוֹתָהּ, “כַּמָּה פְּעָמִים הִזְהַרְתִּיךְ, לְבִלְתִּי לָעֹג לַעֲנִיִּים וּלְאֻמְלָלִים? הִזָּהֲרִי שֶׁלֹּא אוֹסִיף עוֹד לְדַבֵּר אִתָּךְ בָּזֶה!”

אַךְ רָחֵל הָיְתָה יַלְדָּה עַקְשָׁנִית וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ לְקִלְלַת הַזָּקֵן וּלְתוֹכְחוֹת אִמָּהּ, וַתּוֹסֶף לָלֶכֶת בִּשְׁרִירוּת לִבָּהּ הָרָע.

וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי ה'.

וַיְהִי מִיָּמִים, כְּשֶׁיָּשְׁנָה רָחֵל בַּלַּיְלָה בְּמִטָּתָהּ, הִתְעוֹרְרָה פִּתְאֹם מִשְּׁנָתָהּ לְרֵיחַ עָשָׁן מַחֲנִיק, אֲשֶׁר עָלָה בִּגְרוֹנָהּ. הִיא פָּקְחָה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרָא וְהִנֵּה – בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ לְשׁוֹן אֵשׁ גְּדוֹלָה עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. רָחֵל הִתְחַלְחֲלָה, קָפְצָה מִמִּטָּתָהּ וְרָצָה אֶל אִמָּהּ, שֶׁיָּשְׁנָה שֵׁנָה עַזָּה, הִתְחִילָה מוֹשֶׁכֶת אוֹתָהּ וְזוֹעֶקֶת בְּקוֹל פְּחָדִים:

“אִמָּ-אִמְּ-אִמָּא שְׂ-שְׂ-רֵ-פְ…!” וְלֹא יָסְפָה, כִּי הִתְעַלָּפָה.

אִמָּהּ קָמָה בְּבֶהָלָה וּבִרְאוֹתהּ אֶת-הֶעָשָׁן וְהָאֵשׁ, הֵרִימָה אֶת-בִּתָּהּ הַמִּתְעַלֶּפֶת, נָסָה אִתָּהּ הַחוּצָה וַתִּקְרָא לְעֶזְרָה.

עַד מְהֵרָה הִתְאַסְפוּ הַשְּׁכֵנִים וְכִבּוּ אֶת-הָאֵשׁ.

אוּלָם רָחֵל הִתְחִילָה מִפַּחַד פִּתְאֹם לְגַמְגֵּם, בְּיִחוּד קָשֶׁה הָיָה לָהּ לְבַטֵּא אֶת-הָאוֹת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל כָּל-מִלָּה. הִיא הָיְתָה מִתְאַמֶּצֶת לְדַבֵּר כֵּן וּמִפְּנֵי זֶה הָיְתָה מְעַוָּה אֶת-פָּנֶיהָ, קוֹרֶצֶת בְּעֵינֶיהָ וּמַרְבָּה לְהָנִיעַ בְּסַנְטֵרָהּ. אִמָּהּ בָּכְתָה הַרְבֵּה בֶּכֶה לְמַרְאֵה פְּנֵי בִּתָּהּ בִּשְׁעַת דִּבּוּרָהּ וְהָלְכָה עִמָּהּ לִדְרֹשׁ בָּרוֹפְאִים, אַךְ הָרוֹפְאִים לֹא יָכְלוּ לְרַפֵּא אוֹתָהּ מִגִּמְגּוּמָהּ. וַתְּהִי רָחֵל לְעִלֶּגֶת.

זְמָן רָב הִתְבַּיְּשָׁה רָחֵל לָצֵאת הַחוּצָה לְבַל תִּפָּגֵשׁ בְּחַבְרוֹתֶיהָ. הִיא הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת כָּל-הַיָּמִים כְּלוּאָה בַּבַּיִת וְגַם שָׁם לֹא דִּבְּרָה עִם אִישׁ דָּבָר, בִּלְתִּי עִם אִמָּהּ לְבַדָּהּ. וְכַאֲשֶׁר הָיְתָה אִמָּהּ רוֹאָה כֵּיצַד הִיא מְעַוָּה אֶת-פָּנֶיהָ בְּדַבְּרָהּ, הָיְתָה נֶאֱנַחַת בַּחֲשַׁאי וְדִמְעוֹת צַעַר זוֹלְגוֹת מֵעֵינֶיהָ. אֶפֶס, לֹא הוֹכִיחָה אוֹתָהּ וְלֹא הִזְכִּירָה לָהּ אֶת חֶטְאָהּ, כִּי לֹא רָצְתָה לְהַרְבּוֹת צַעֲרָהּ.

וְאַף אָמְנָם הַרְבֵּה צַעַר נִצְטַעֲרָה רָחֵל. יֵשׁ אֲשֶׁר הָיְתָה נִגֶּשֶׁת אֶל הָרְאִי וּמְדַבֶּרֶת דְּבָרִים אֲחָדִים לְפָנָיו, לְמַעַן תִּרְאֶה אֶת-פָּנֶיהָ בְּדַבְּרָהּ, וְהָיְתָה מִזְדַּעֲזַעַת לִרְאוֹת אֶת-פָּנֶיהָ מִתְעַוְּתִים בְּהַעֲוָיוֹת מְכֹעָרוֹת, וּמִיָּד הָיְתָה מְכַסָּה אֶת-פָּנֶיהָ בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ וּבוֹכָה חֶרֶשׁ. בְּמִקְרִים כָּאֵלֶּה הָיְתָה נִזְכֶּרֶת בַּזָּקֵן הָעִלֵּג, שֶׁגַּם הוּא עִוָּה אֶת-פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ וְלִבָּהּ הִכָּה אוֹתָהּ מְאֹד עַל אֲשֶׁר לָעֲגָה אָז לָאֻמְלָל. וַתִּתְפַּלֵּל רָחֵל לַה' וַתֵּבְךְּ כָּל-הַיָּמִים. פָּנֶיהָ הוּרְעוּ מִיּוֹם לְיוֹם; עֵינֶיהָ, אֲשֶׁר הִבְרִיקוּ תָּמִיד מִשִּׂמְחָה, הָיוּ עַכְשָׁו עֲמוּמוֹת וְנוּגוֹת; בַּת-הַצְּחוֹק הַנִּפְלָאָה נֶעֶלְמָה וּבִמְקוֹמָהּ לָנָה עַל שְׂפָּתֶיהָ תְּנוּעַת יָגוֹן. כָּל צַעֲצוּעֶיהָ הַיָּפִים הָיוּ מֻנָּחִים בְּקֶרֶן-זָוִית וְהִיא לֹא נָגְעָה בָּהֶם לְמִן הַיּוֹם שֶׁהָיְתָה לְעִלֶּגֶת. תָּמִיד הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל יַד הַחַלּוֹן וּמַבִּיטָה הַחוּצָה אֶל הַיְלָדִים הַצּוֹהֲלִים. וּמַה-גְּדוֹלָה הָיְתָה קִנְאָתָהּ בָּהֶם, כְּשֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת אוֹתָם מְדַבְּרִים צַחוֹת, עַל נְקַלָּה, בְּלִי כָּל-הַעֲוָיוֹת. חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ הָיְתָה בּוֹכָה רָחֵל עַל אֲסוֹנָהּ וַחֲרָטָה גְמוּרָה הִתְחָרְטָה עַל מַעֲשֶׂיהָ הָרָעִים. מֵאָז הֵיטִיבָה דַּרְכָּה וּבְבוֹא עָנִי אֶל בֵּיתָם, הָיְתָה רָצָה לִקְרָאתוֹ, וּמַעֲנִיקָה לוֹ מִנִּדְבָתָהּ. הָעֲנִיִּים הָיוּ מְבָרְכִים אוֹתָהּ עַל טוּב לִבָּהּ, אַךְ רָחֵל לֹא הִתְנַחֲמָה בָּזֶה. רָצֹה רָצְתָה לְפַיֵּס אֶת הַזָּקֵן הָעִלֵּג וּלְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מִמֶּנּוּ עַל חֶטְאָהּ. אַךְ הַזָּקֵן לֹא בָּא עוֹד אֶל בֵּיתָם. הִיא שָׁאֲלָה פַּעַם בְּפַעַם אֶת-הָעֲנִיִּים עַל אֹדוֹת הַזָּקֵן הָעִלֵּג, אַךְ אִישׁ מֵהֶם לֹא יָדַע וְלֹא שָׁמַע עַל אֹדוֹתָיו דָּבָר. רַק פַּעַם אַחַת אָמְרָה לָהּ גִּבֶּנֶת עֲנִיָּה, כִּי הַזָּקֵן הָעִלֵּג מֵת בְּבֵית-הַחוֹלִים.

כַּאֲשֶׁר נוֹדַע הַדָּבָר לְרָחֵל, הִצְטָעֲרָה מְאֹד, שֶׁלֹּא תוּכַל לְפַיֵּס עוֹד אֶת-הַזָּקֵן הָעִלֵּג. לִפְעָמִים נִדְמֶה הָיָה לָהּ, שֶׁהַזָּקֵן הָעִלֵּג מַבִּיט עָלֶיהָ בְּכַעַס וְתָמִיד צִלְצְלָה בְּאָזְנֶיהָ קִלְלָתוֹ: “יְשַׁלֵּם לָךְ ה' כְּרָעָתֵךְ!” וְגַם בַּלַּיְלָה הָיָה נִרְאֶה אֵלֶיהָ הַזָּקֵן הָעִלֵּג בַּחֲלוֹם, כְּשֶׁהוּא מַבִּיט אֵלֶיהָ פַּעַם בְּתַחֲנוּנִים וּפַעַם בְּכָעַס. הִיא הָיְתָה מִתְעוֹרֶרֶת בְּבֶהָלָה מִתּוֹךְ שְׁנָתָהּ, רָצָה אֶל אִמָּהּ וּבוֹכָה מָרָה בְּחֵיקָהּ:

"אִ-אִ-אִ-מָּא! אִ-אִ-אִ-מָּא!

“מַה-לָּךְ, בִּתִּי?” הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ אִמָּהּ בְּרַחֲמִים רַבִּים.

“שְׁ-שְׁ-שׁוּב נִ-נִ-נִרְ-אָה אֵ-אֵ-לַי הַ-זָ-זָ-קֵן”! הָיְתָה רָחֵל מְגַמְגֶּמֶת בְּבֶכִי.

“הֵרָגְעִי, בִּתִּי, אַל תִּבְכִּי, עֲלוּבָתִי!” נִחֲמָה אוֹתָהּ אִמָּהּ, “עוֹד תָּשׁוּבִי וְתֵרָפְאִי, צִפּוֹרִי. רוֹאָה אֲנִי, כִּי מִתְחָרֶטֶת אַתְּ עַל מַעֲשַׂיִךְ הָרָעִים וְהָאֱלֹהִים הַטּוֹב יִסְלַח לָךְ. הִתְפַּלְּלִי אֵלָיו בְּלֵב תָּמִים, הֲיִי טוֹבַת לֵב, רַחֲמִי עַל עֲנִיִּים וְאֻמְלָלִים. וְהָאֱלֹהִים יְרַחֵם גַּם עָלַיִךְ וְיָסִיר מִמֵּךְ אֶת הַנֶּגַע הַזֶּה”.

בִּדְבָרִים טוֹבִים כָּאֵלֶּה הָיְתָה מְנַחֶמֶת אוֹתָהּ אִמָּהּ, מְלַטֶּפֶת אֶת-רֹאשָׁהּ, מְחַבֶּקֶת אוֹתָהּ וּמְאַמֶּצֶת אוֹתָהּ אֶל לִבָּהּ, עַד שֶׁהָיְתָה רָחֵל נִרְדֶּמֶת בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ, כְּשֶׁכָּל גּוּפָהּ רוֹעֵד מִצַּעַר וּמִפָּחַד. לְמַרְאֵה בִּתָּהּ הָאֻמְלָלָה, נִשְׁבַּר לֵב הָאֵם בְּקִרְבָּהּ וַתֵּבְךְּ בַּמִּסְתָּרִים וַתִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיֵּעָתֶר לָהּ אֲדֹנָי.

רָחֵל נָפְלָה לְמִשְׁכָּב. שְׁבוּעַ יָמִים שָׁכְבָה עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, חֹם גָּדוֹל לָהַט בְּכָל גּוּפָהּ וְהִיא הִתְהַפְּכָה מִצַּד אֶל צַד, נֶאֶנְחָה וְדִבְּרָה תַּהְפּוּכוֹת. מַחֲזוֹת נוֹרָאִים בִּעֲתוּהָ. הִיא רָאֲתָה לְפָנֶיהָ אִלְּמִים, פִּסְּחִים וּמְשֻׁגָּעִים מְקַפְּצִים סָבִיב לְמִטָּתָהּ, מְאַיְּמִים עָלֶיהָ בְּמַטּוֹתֵיהֶם וּמַבִּיטִים עָלֶיהָ בְּעֵינֵי זָעַם. רָחֵל הָיְתָה מִתְעוֹרֶרֶת בְּפַחַד וְצוֹעֶקֶת מָרָה. “אִ-אִ-אִ-מָּא! אִ-אִ-אִ-מָּא!” אִמָּהּ הָיְתָה גּוֹחֶנֶת עָלֶיהָ, מְנַשֶּׁקֶת אוֹתָהּ, מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהָ דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיְתָה מַנִּיחָה עַל רֹאשָׁהּ רִגְבֵי קֶרַח.

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הוּקַל לָהּ לְרָחֵל. אַחֲרֵי שֵׁשֶׁת לֵילוֹת נְדוּדִים נִרְדָּמָה. וּבַחֲלוֹמָהּ וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בַּעַל זָקָן לָבָן נִצָּב עָלֶיהָ וּמַבִּיט עָלֶיהָ בְּעֵינַיִם טוֹבוֹת וּמְלַטֵּף אֶת רֹאשָׁהּ. רָחֵל הִכִּירָה בּוֹ אֶת הַזָּקֵן הָעִלֵּג וַתִּפְרֹשׂ אֵלָיו כַּפֶּיהָ וַתִּתְחַנֵּן מִתּוֹךְ שֵׁנָה, כִּי יִסְלַח לָהּ. הַזָּקֵן הַטּוֹב נָשַׁק לָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַיֹּאמֶר לָהּ: “סָלַחְתִּי, סָלַחְתִּי”.

בַּת-צְחוֹק נִרְאֲתָה עַל שִׂפְתֵי רָחֵל וְתַרְדֵּמָה עַזָּה נָפְלָה עָלֶיהָ וַתִּישַׁן עֶשֶׂר שָׁעוֹת רְצוּפוֹת.

בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם הִתְעוֹרְרָה רָחֵל מִשְּׁנָתָהּ וַתֵּרֶא אֶת-אִמָּהּ יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא סָמוּךְ לְמִטָּתָהּ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת. הִיא לָקְחָה אֶת-יַד אִמָּהּ וְנָשְׁקָה לָהּ. הָאֵם הִתְעוֹרְרָה וְלִבָּהּ רָעַד מִשִּׂמְחָה בִּרְאוֹתהּ אֶת פְּנֵי בִּתָּהּ הַשְּׁלֵוִים.

“אִמָּא!” לָחֲשָׁה חֶרֶשׁ רָחֵל, “הַזָּקֵן הַטּוֹב סָלַח לִי!”

לְאַט, לְאַט שָׁבָה רָחֵל לְאֵיתָנָהּ. הִיא חָדְלָה לְגַמְגֵּם, כְּאִלּוּ יַד פְּלָאִים הֵסִירָה בִּן רֶגַע אֶת הַמַּחֲלָה מִמֶּנָּה. פָּנֶיהָ הוּטְבוּ, עֵינֶיהָ הִזְהִירוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְעַד מְהֵרָה הָיְתָה שׁוּב לְיַלְדָּה יָפָה, עַלִּיזָה וּפוֹרַחַת. קוֹלָהּ צִלְצֵל כְּבָרִאשׁוֹנָה וּבַת-הַצְּחוֹק הַנִּפְלָאָה הוֹפִיעָה שׁוּב עַל שְׂפָתֶיהָ. וְלֵב טוֹב בָּרָא לָהּ אֱלֹהִים. תָּמִיד הָיְתָה פּוֹרֶסֶת מִלַּחְמָהּ לַדָּל, מְרַחֶמֶת עַל אֻמְלָלִים וּבַעֲלֵי-מוּם וַתְּהִי לִבְרָכָה בְּפִי כֹּל.

לְחַיָּה הַקְּטַנְטֹנֶת, יַלְדָּה יָפָה כְּבַת שָׁלשׁ, הָיוּ הַרְבֵּה יְדִידִים: כֶּלֶב קָטָן וּשְׁמוֹ “הַב-הַב”; חֲתוּלָה לְבָנָה וְרַכָּה וּשְׁמָהּ “רוּ-רוּ”; גְּדִי פָּעוּט וְחָבִיב וּשְׁמוֹ “מֶה-מֶה”, וְיוֹנָה צְחוֹרָה וְקַלָּה וּשְׁמָהּ “גּוּ-גּוּ”.

בְּכָל בֹּקֶר הָיְתָה חַיָּה יוֹצֵאת לֶחָצֵר לְשַׂחֵק עִם יְדִידֶיהָ. וּבִשְׁעַת הַסְּעֻדָּה הָיְתָה אִמָּהּ שֶׁל חַיָּה נוֹתֶנֶת אֹכֶל גַּם לְהַב-הַב, גַּם לְרוּ-רוּ וְגַם לְמֶה-מֶה. וְכָל אֶחָד יָשַׁב בְּפִנָּתוֹ וְאָכָל.

חָיָה הַקְּטַנָּה הָיְתָה גַּם הִיא אוֹכֶלֶת, מַשְׁגִּיחָה עַל יְדִידֶיהָ וְאוֹמֶרֶת לָהֶם:

“לְתֵאָבוֹן!”

לִפְעָמִים הָיְתָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָם אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בִּשְׁעַת הָאֹכֶל.

“הַב-הַב, אֱכֹל בְּנִמּוּס! רוּ-רוּ, אַל תִּהְיֶה לַקְקָן! מֶה-מֶה, אַל תְּפַזֵּר אֶת-הָאֹכֶל!”

רַק לְגוּ-גוּ לֹא הָיוּ נוֹתְנִים לֶאֱכֹל לְחוּד. הִיא הָיְתָה עָפָה וּמְלַקֶּטֶת אֶת-הַפֵּרוּרִים בִּשְׁבִיל גּוֹזָלֶיהָ הַקְּטַנִּים.

אַחֲרֵי הָאֹכֶל הָיְתָה חַיָּה אוֹמֶרֶת לִידִידֶיהָ:

“עַתָּה בֹּאוּ לְשַׂחֵק”.

וְהִיא קִשְּׁטָה אֶת הַב-הַב וְאֶת רוּ-רוּ בִּסְרָטִים אֲדֻמִּים וְעַל צַוָּארוֹ שֶׁל מֶה-מֶה תָּלְתָה פַּעֲמוֹן קָטָן. גּוּ-גּוּ הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל כְּתֵפֶיהָ שֶׁל חַיָּה, מְלַטֶּפֶת אוֹתָהּ בְּנוֹצוֹתֶיהָ הָרַכּוֹת וְהוֹגָה לָהּ בְּחִבָּה:

" גּוּ-גּוּ! גּוּ-גּוּ!"

וְחַיָּה הַקְּטַנָּה הָיְתָה מְאֻשָּׁרָה מְאֹד וְהָיְתָה צוֹחֶקֶת וּשְׂמֵחָה כָּל הַיָּמִים, כִּי אָהֲבָה מְאֹד אֶת-יְדִידֶיהָ אֵלֶּה וְגַם הֵם אָהֲבוּ אוֹתָהּ אַהֲבָה רַבָּה.

יוֹם אֶחָד לֹא יָצְאָה חַיָּה הַקְּטַנָּה לֶחָצֵר לְשַׂחֵק עִם יְדִידֶיהָ. הִתְחִילוּ הַב-הַב וְרוּ-רוּ לִשְׂרֹט בְּצִפָּרְנֵיהֶם אֶת-הַדֶּלֶת הַסְּגוּרָה וּמֶה-מֶה הִכָּה אַף הוּא עָלֶיהָ בְּרַגְלָיו וְכֻלָּם יַחַד קָרְאוּ בְּקוֹל: “חַיָּה, חַיָּה, בֹּאִי לְשַׂחֵק!” אַךְ חַיָּה לֹא יָצְאָה. אָמְרָה הַיּוֹנָה גּוּ-גּוּ לַחֲבֵרֶיהָ: “אֲנִי רוֹאָה אֶת-הַחַלּוֹן שֶׁל חֲדַר חַיָּה פָּתוּחַ. אָעוּף וְאֶרְאֶה מַה קָּרָה”. עָפָה גּוּ-גּוּ, נִכְנְסָה בַּחַלּוֹן הַפָּתוּחַ וְרָאֲתָה אֶת חַיָּה שׁוֹכֶבֶת בְּמִטָּתָהּ וְעֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת. קָרְאָה גּוּ-גּוּ:

“חַיָּה, חַיָּה, מָה אַתְּ שׁוֹכֶבֶת? בֹּאִי לְשַׂחֵק, כִּי מְחַכִּים אֲנַחְנוּ לָךְ!”

פָּקְחָה חַיָּה אֶת עֵינֶיהָ, רָאֲתָה אֶת הַיּוֹנָה גּוּ-גּוּ וְאָמְרָה לָהּ: “שָׁלוֹם, גּוּ-גּוּ! אִמָּא אָמְרָה שֶׁאֲנִי חוֹלָה וְעָלַי לִשְׁכַּב הַיּוֹם בַּמִּטָּה. אִמָּא אוֹמֶרֶת כִּי מָחָר אֶהְיֶה בְּרִיאָה”.

עָפָה גּוּ-גּוּ וְסִפְּרָהּ לַחֲבֵרֶיהָ, כִּי חַיָּה חוֹלָה. הָיוּ כֻּלָּם עֲצוּבִים.

אָמְרָה לָהֶם גּוּ-גּוּ: “אַל תִּצְטָעֲרוּ: מָחָר תִּהְיֶה חַיָּה בְּרִיאָה. וְעַתָּה לְכוּ לַעֲבוֹדַתְכֶם; וְאַתָּה, מֶה-מֶה, רְאֵה שֶׁיִּהְיֶה שֶׁקֶט”.

הָלַךְ כָּל אֶחָד לַעֲבוֹדָתוֹ. הַב-הַב הָלַךְ אֶל הַשַּׁעַר לִשְׁמֹר אֶת-הַבָּיִת; הַחֲתוּלָה רוּ-רוּ הָלְכָה לְבַקֵּר אֶת קִנֵּי הַצִּפֳּרִים, וְהַיּוֹנָה גּוּ-גּוּ עָפָה לְהָבִיא אֹכֶל לְגוֹזָלֶיהָ הַקְּטַנִּים. רַק לַגְּדִי מֶה-מֶה לֹא הָיְתָה כָּל עֲבוֹדָה. הִתְהַלֵּךְ מֶה-מֶה בֶּחָצֵר הֵנָּה וָהֵנָּה לְהַשְׁגִּיחַ, שֶׁיִּהְיֶה שֶׁקֶט. פִּתְאֹם שָׁמַע אֶת-הַתַּרְנְגֹלֶת הַצְּהֻבָּה מְקַרְקֶרֶת. כָּעַס מֶה-מֶה וְקָרָא: “הַסִּי, קַרְקְרָנִית! חַיָּה חוֹלָה!” אָמְרָה הַתַּרְנְגֹלֶת הַצְּהֻבָּה: “סְלִיחָה, מֶה-מֶה, לֹא יָדַעְתִּי, שֶׁהִיא חוֹלָה. הִנֵּה הֵטַלְתִּי זֶה עַתָּה בֵּיצָה לְבָנָה וּטְרִיָּה; קַח אוֹתָהּ וְתֵן לְחַיָּה בְּמַתָּנָה”.

לָקַח מֶה-מֶה אֶת הַבֵּיצָה, נִגַּשׁ אֶל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל חֲדַר חַיָּה וְקָרָא בְּלַחַשׁ:

“חַיָּה, חַיָּה, הֵא לָךְ בֵּיצָה טְרִיָּה. הַתַּרְנְגֹלֶת הַצְּהֻבָּה שָׁלְחָה אוֹתָהּ לָךְ”.

אוּלָם חַיָּה לֹא שָׁמְעָה וְלֹא עָנְתָה.

עָמַד הַגְּדִי מֶה-מֶה עַל יַד הַחַלּוֹן וְהִקְשִׁיב. וְהִנֵּה שָׁמַע אֶת-אִמָּהּ שֶׁל חַיָּה שָׁרָה לָהּ שִׁיר:

"תַּחַת מִטָּתָהּ שֶׁל חַיָּה

יַעֲמָד-לוֹ חַד גַּדְיָא.

הִכִּיר גַּדְיָא עַל פִּי קוֹלָהּ.

שֶׁהַיַּלְדָּה מְעַט חוֹלָה.

חָשַׁב גַּדְיָא, מָצָא עֵצָה:

קָטַף פֵּרוֹת, הֵבִיא בֵּיצָה.

אָכְלָה חַיָּה בֵּיצָה טְרִיָּה

וְלֶחָצֵר יָצְאָה בְּרִיאָה".

שָׁמַע מֶה-מֶה אֶת-הַשִּׁיר וְאָמַר בְּלִבּוֹ:

“בֵּיצָה כְּבָר הִשַּׂגְתִּי: עַתָּה אֵלֵךְ וְאָבִיא גַּם פֵּרוֹת לַחַיָּה שֶׁלִּי. תֹּאכַל וְתִהְיֶה בְּרִיאָה”.

לָקַח מֶה-מֶה סַל וְהָלַךְ לַגַּן. בָּא אֶל עֵץ הַשָּׁקֵד, קָטַף מְעַט שְׁקֵדִים וְשָׂם אוֹתָם בַּסַּל שֶׁלּוֹ. אַחַר הָלַךְ אֶל עֵץ הַתָּמָר. רָצָה לְטַפֵּס עָלָיו, אַךְ לֹא יָכֹל. הִתְחִיל מֶה-מֶה פּוֹעֶה: “מֶה מֶה! מֶה-מֶה!” שָׁמַע הַב-הַב, בָּא בִּמְרוּצָה וְשָׁאַל: “מַה לְּךָ, מֶה-מֶה? לָמָּה תִּבְכֶּה?” אָמַר הַגְּדִי מֶה-מֶה: “אִמָּהּ שֶׁל חַיָּה שָׁרָה לָהּ שִׁיר, שֶׁעָלַי לְהָבִיא לָהּ פֵּרוֹת, תְּמָרִים וְגַם בֵּיצָה. בֵּיצָה כְּבָר הִשַּׂגְתִּי, שְׁקֵדִים כְּבָר קָטַפְתִּי, אַךְ תְּמָרִים עוֹד לֹא אָסָפְתִּי. אוּלַי תּוּכַל לְטַפֵּס עַל הַתָּמָר?” אָמַר הַכֶּלֶב הַב-הַב:

“צַר לִי מְאֹד שֶׁאֵינֶנִּי יָכֹל לְטַפֵּס. הִנֵּה אֶקְרָא לְרוּ-רוּ. הִיא יוֹדַעַת לְטַפֵּס הֵיטֵב”.

הִתְחִיל הַב-הַב קוֹרֵא: “רוּ-רוּ, רוּ-רוּ, בֹּאִי הֵנָּה!”

מִיַּד בָּאָה הַחֲתוּלָה רוּרוּ וְשָׁאָלָה: “מַה קָּרָה? לָמָּה תִּבְכֶּה, מֶה-מֶה?” אָמַר מֶה-מֶה: “אִמָּהּ שֶׁל חַיָּה שָׁרָה לָהּ שִׁיר, שֶׁעָלַי לְהָבִיא לְחַיָּה פֵּרוֹת, תְּמָרִים וְגַם בֵּיצָה. בֵּיצָה כְּבָר הִשַּׂגְתִּי, שְׁקֵדִים כְּבָר קָטַפְתִּי, אַךְ תְּמָרִים עוֹד לֹא אָסָפְתִּי. טַפְּסִי נָא וְהוֹרִידִי לִי מְעַט תְּמָרִים בִּשְׁבִיל חַיָּה”. נָשְׂאָה הַחֲתוּלָה רוּ-רוּ אֶת עֵינֶיהָ וְקָרְאָה: “הוֹי, לֹא! הַתָּמָר גָּבוֹהַּ מְאֹד. לֹא אוּכַל לְטַפֵּס עָלָיו”! פָּעָה מֶה-מֶה בְּצַעַר: “מֶה-מֶה, מֶה-מֶה, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת?”

שָׁמְעָה הַיּוֹנָה גּוּ-גּוּ אֶת בְּכִי הַגְּדִי. מִיַּד בָּאָה וְשָׁאָלָה: “מַה לְּךָ, מֶה-מֶה? מַה קָּרָה?”

סִפֵּר לָהּ מֶה-מֶה עַל דְּבַר הַשִּׁיר וּבִקֵּשׁ אוֹתָהּ לְהַשִּׁיר מְעַט תְּמָרִים בִּשְׁבִיל חַיָּה.

אָמְרָה גּוּ-גּוּ: “אַל תִּבְכֶּה, מֶה-מֶה; הִנֵּה אָעוּף לְמַעְלָה וְאַשִּׁיר לְךָ תְּמָרִים”.

עָפָה הַיּוֹנָה לְרֹאשׁ הַתָּמָר, קָטְפָה בְּמַקּוֹרָהּ תְּמָרִים וְהִשְׁלִיכָה אוֹתָם לְמַּטָּה.

מֶה-מֶה אָסַף אוֹתָם וְהַב-הַב וְרוּ-רוּ עָזְרוּ עַל יָדוֹ.

הָלַךְ מֶה-מֶה בְּרֹאשׁ וְהַב-הַב וְרוּ-רוּ אַחֲרָיו. וְגוּ-גּוּ עָפָה לִפְנֵיהֶם לְבַשֵּׂר אֶת-הַבְּשׂוֹרָה לְחַיָּה. בָּאָה גּוּ-גּוּ וְרָאֲתָה אֶת חַיָּה יוֹשֶׁבֶת בַּמִּטָּה וְעַל פָּנֶיהָ בַּת-צְחוֹק.

קָרְאָה גּוּ-גּוּ אֵלֶיהָ:

“שָׁלוֹם, חַיָּה! מֶה-מֶה נוֹשֵׂא לָךְ פֵּרוֹת, תְּמָרִים וְגַם בֵּיצָה!”

בֵּינָתַיִם הִגִּיעוּ גַּם מֶה-מֶה, הַב-הַב וְרוּ-רוּ. רָאָה מֶה-מֶה אֶת-הַדֶּלֶת פְּתוּחָה. נִכְנַס וְשָׂם אֶת-הַסַּל עִם הַפֵּרוֹת וְעִם הַבֵּיצָה עַל יַד מִטַּת חַיָּה.

שָׂמְחָה חַיָּה מְאֹד עַל יְדִידֶיהָ וְעַל הַמַּתָּנוֹת שֶׁלָּהֶם. הִיא טָעֲמָה מִן הַפֵּרוֹת, אָכְלָה אֶת-הַבֵּיצָה הַטְּרִיָּה וּמִיָּד קָפְצָה מֵעַל מִטָּתָהּ בְּרִיאָה וְיָצְאָה לְשַׂחֵק עִם יְדִידֶיהָ, כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה.

בֹּקֶר. חֲצַר בֵּית-הַסֵּפֶר מְלֵאָה יְלָדִים, הַמִּתְרוֹצְצִים הֵנָּה וָהֵנָּה וּמְקִימִים שָׁאוֹן רָב. אֲחָדִים מְשַׂחֲקִים בְּכַדּוּר, אֲחֵרִים – בְּ“גוּלִים”: אֵלֶּה מִתְחָרִים בִּמְרוּצָה, וְאֵלֶּה עוֹשִׂים תַּרְגִּילֵי הִתְעַמְּלוּת; רַק מְעַטִּים מְעַיְּנִים בִּסְפָרִים וּבְמַחְבָּרוֹת וְחוֹזְרִים עַל שֵׁעוּרֵיהֶם. מוֹרֶה-תּוֹרָן מִתְהַלֵּךְ בֵּין הַיְלָדִים וּמַשְׁגִּיחַ לְבַל יַפְרִיעוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ.

אֶל הֶחָצֵר נִכְנַס יֶלֶד כְּבֵן תֵּשַׁע וְתַרְמִיל סְפָרִים עַל גַּבּוֹ. הוּא הִתְיַצֵּב מִן הַצַּד וְהִבִּיט בִּמְבוּכָה אֶל הַיְלָדִים הָעַלִּיזִים.

“תַּלְמִיד חָדָשׁ! תַּלְמִיד חָדָשׁ!” קָרְאוּ יְלָדִים אֲחָדִים בְּבַת-אֶחָת. וּכְרֶגַע סַבּוּהוּ וְהִתְחִילוּ חוֹקְרִים וְדוֹרְשִׁים אוֹתוֹ: מִי הוּא, מַה-שְּׁמוֹ וּמֵאַיִן הוּא בָּא. הַיֶּלֶד נִלְחַץ אֶל הַקִּיר וְלֹא עָנָה דָבָר, רַק הִסְתַּכֵּל אֶל כָּל-צַד כִּמְבַקֵּשׁ עֶזְרָה.

“לָמָּה אֵינְךָ עוֹנֶה?” שְׁאָלָהוּ אַחַד הַיְלָדִים, “פְּתַח פִּיךָ וֶאֱמֹר: אַתָּה תַּלְמִיד חָדָשׁ?”

הַיֶּלֶד הִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ: כֵּן!

“אִם כֵּן, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְךָ ‘יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר’! הוֹי, יְלָדִים, מַהֲרוּ וְאֶחֱזוּ בּוֹ!”

וּמִיָּד אָחֲזוּ בּוֹ יְלָדִים אֲחָדִים וֶהֱנִיפוּהוּ תְּנוּפָה: אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ וְקָרְאוּ:

“יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר, יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר, יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר!”

הַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ לֹא יָדַע אֶת-הַמִּנְהָג הַמְקֻבָּל בְּבֵית-הַסֵּפֶר לְהָנִיף אֶת-הַתַּלְמִידִים הַחֲדָשִׁים תְּנוּפָה, שֶׁהֵם קוֹרְאִים לָהּ מִשּׁוּם-מָה “יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר!” הוּא נִבְהַל מְאֹד וְנִסָּה לְהֵחָלֵץ מֵהֶם, אַךְ הֵם חָזְקוּ מִמֶּנּוּ, וְהַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ פָּרַץ בְּבֶכִי.

וְהִנֵּה נִגַּשׁ הַמּוֹרֶה וְגָעַר בַּיְלָדִים:

“מַה-קָּרָה? מִפְּנֵי מָה הוּא בּוֹכֶה?”

“לֹא כְלוּם, אֲדוֹנִי”, בֵּאֵר אַחַד הַיְלָדִים, “אֲנַחְנוּ עָשִׂינוּ לוֹ רַק ‘יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר’, וְזֶה בּוֹעֵט וּבוֹכֶה! תִּינוֹק!”

הַמּוֹרֶה הִרְגִּיעַ אֶת-הַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ וְלַתַּלְמִידִים אָמָר:

“לָמָּה נֶחְפַּזְתֶּם כָּל-כָּךְ? הֲלֹא אֵין הוּא יוֹדֵעַ עֲדַיִן אֶת-מִנְהֲגֵיכֶם. רַק לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים בָּא בָּאֳנִיָּה. צָרִיךְ הָיָה לְבָאֵר לוֹ תְּחִלָּה וְלֹא לְהַפְחִיד אוֹתוֹ”.

בֵּינָתַיִם נִשְׁמַע צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן. הַיְלָדִים הִנִּיחוּ אֶת מִשְׂחֲקֵיהֶם וְרָצוּ לְהִסְתַּדֵּר כָּל-אֶחָד עַל-יַד מַחְלַקְתּוֹ. הַמּוֹרֶה נִכְנַס עִם הַתַּלְמִידִים שֶׁלּוֹ לַמַּחְלְקָה וְהֶרְאָה לַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ מָקוֹם עַל אַחַד הַסַּפְסָלִים. כְּשֶׁהִתְחִילָה קְרִיאַת הַשֵּׁמוֹת, פָּנָה הַמּוֹרֶה אֵלָיו וְשָׁאַל אוֹתוֹ:

“מַה-שִּׁמְךָ, יֶלֶד?”

“גִּמְפְּקֶה… לֵיה, לֵיה, שְׁמִי בֶּאֱמֶס, גִּמְפֶּל!” קָרָא הַיֶּלֶד וּפָנָיו אָדְמוּ כְּעַגְבָנִיָּה בְּשֵׁלָה. צְחוֹק פָּרַץ מִפִּי הַיְלָדִים. הַמּוֹרֶה נָזַף בַּצּוֹחֲקִים וְאָמָר:

“לֹא יָפֶה לִלְעֹג לְחָבֵר! הַיֶּלֶד הַזֶּה קוֹרֵא וְכוֹתֵב בְּלִי שְׁגִיאוֹת, אַךְ אֵין הוּא רָגִיל עֲדַיִן בַּהֲבָרָה הַסְּפָרַדִּית. וּבְנוֹגֵעַ לַשֵּׁם, לֹא הַשֵּׁם הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא נוֹשֵׂא הַשֵּׁם”.

בַּהַפְסָקוֹת קָרְאוּ הַיְלָדִים אִישׁ לְרֵעִהוּ: “גִּמְפְּקֶה, גִּמְפֶּל!” וְנִסּוּ לְדַבֵּר אִישׁ אֶת-אָחִיו בָּהֲבָרָה הָאַשְׁכְּנָזִית, וְדָבָר זֶה עוֹרֵר אֶת-צְחוֹקָם בְּיוֹתֵר. בַּזְּמָן הָרִאשׁוֹן חָשַׁב הַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ, כִּי הַתַּלְמִידִים לוֹעֲגִים לוֹ עַל דִּבּוּרוֹ, וְלָכֵן הִשְׁתַּדֵּל לְדַבֵּר כְּמוֹהֶם. אַךְ הַדָּבָר לֹא עָלָה בְּיָדוֹ. הוּא הָיָה נִכְשָׁל בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וְקוֹרֵא “בֵּית-הַתֵּפֶר”, בִּמְקוֹם – בֵּית-הַסֵּפֶר; “תּוּתּ” בִּמְקוֹם סוּס, וְהַיְלָדִים הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִים מִצְּחוֹק. אוּלָם כַּעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים הִתְגַּבֵּר עַל כָּל-הַמִּכְשׁוֹלִים וְהָיָה מְדַבֵּר כְּאֶחָד מֵהֶם. אַף-עַל-פִּי-כֵן הוֹסִיפוּ הַיְלָדִים לִלְעֹג לוֹ. בְּיִחוּד צִעֵר אוֹתוֹ יֶלֶד קָטָן, עֲשָׂהאֵל שְׁמוֹ, יֶלֶד יְפֵה-עֵינַיִם, שֶׁהָיָה מְקַנְטֵר אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי: “גִּמְפֶּל, קִימְפֶּל, צִירֶה, בִּירֶה, בִּמְפֶּל!” גִּמְפֶּל הִרְגִּישׁ, כִּי אֵין הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֵיהֶם, אִם כִּי לֹא הֵבִין, מַה יֵשׁ כָּאן לִצְחֹק. בַּמֶּה אֵין הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ יָפֶה? הֲיֵשׁ בּוֹ אֵיזֶה גְּנַאי? וְלָמָּה אֵפוֹא לֹא לָעַג אִישׁ לִשְׁמוֹ עַד עָתָּה? כָּל-חֲבֵרָיו בַּ“חֶדֶר” הָיוּ נִקְרָאִים שָׁם בְּחוּץ-לָאָרֶץ בְּשֵׁמוֹת דּוֹמִים לִשְׁמוֹ: זוּסְקֶה, לֵיזְקֶה, רוּבְקֶה – כֻּלָּם בְּסִיוּם “קֶה”. אֱמֶת, הַשֵּׁמוֹת שֶׁלָּהֶם פֹּה יָפִים יוֹתֵר: יוֹאָב, עֲשָׂהאֵל, אַבְנֵר – שֵׁמוֹת יָפִים מֵהַתַּנַּ"ךְ, אַךְ מָה הוּא אָשֵׁם, שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם לֹא יָפֶה?

וְגִמְפֶּל הִתְחִיל מַרְגִּישׁ, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שְׁמוֹ יָפֶה. כָּל-אוֹת נֶעֶשְׂתָה לוֹ פִּתְאֹם מוּזָרָה: גִּ–מְ–פֶּ–ל! כַּמָּה אוֹתִיּוֹת כְּבֵדוֹת וְקָשׁוֹת! אֵין אֵלּוּ אוֹתִיּוֹת כְּלָל, אֶלָּא כְּפִיסֵי-עֵץ מְחֻבָּרִים יָחַד! שֵׁם מְכֹעָר מְאֹד!

הוּא נִזְכַּר, כִּי בִּהְיוֹתוֹ בַּשַּׁבָּת בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת, שָׁמַע אֶת הַגַּבַּאי קוֹרֵא לַשַּׁמָּשׁ: “ר' גִּמְפֶּל!” וְר' גִּמְפֶּל הַשַּׁמָּשׁ, אִישׁ כְּפוּף-קוֹמָה וְדַל-בָּשָׂר, בַּעַל עֵינַיִם חוֹלָנִיּוֹת וּבַעַל חֹטֶם אָרֹךְ מְאֹד – נִגַּשׁ בְּהַכְנָעָה אֶל הַגַּבָּאי…

גִּמְפֶּל הִתְחִיל חוֹשֵׁשׁ, פֶּן יִהְיֶה גַּם הוּא פַּעַם שַׁמָּשׁ כָּזֶה, וְגַם לוֹ יִהְיֶה חֹטֶם אָרֹךְ. הֵן גַּם לְסָבָא שֶׁלּוֹ, ר' גִּמְפֶּל, הָיָה חֹטֶם אָרֹךְ. כַּנִּרְאֶה, מִי שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם גִּמְפֶּל – בַּעַל חֹטֶם הוּא…

פַּעַם אַחַת, לְאַחַר שֶׁצִּעֲרוּהוּ הַיְלָדִים בְּבֵית-הַסֵּפֶר, פָּרַץ הַבַּיְתָה בְּקוֹל בֶּכִי: “אִמָּא, לָמָּה קָרָאת לִי בְּשֵׁם כָּל-כָּךְ לֹא יָפֶה? תְּנִי לִי שֵׁם אַחֵר, אֵינֶנִּי רוֹצֶה בַּשֵּׁם הַמְּכֹעָר הַזֶּה ‘גִּמְפֶּל’. הַכֹּל לוֹעֲגִים לִי וְאוֹמְרִים, כִּי הַשֵּׁם הַזֶּה אֵינֶנּוּ יָפֶה!” “אֱלֹהִים עִמְּךָ, גִּמְפֶּלֶה!” קָרְאָה הָאֵם בְּתִמָּהוֹן, “שֵׁם זֶה אֵינוֹ נָאֶה לְךָ? זְקֵנְךָ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, נִקְרָא בְּשֵׁם זֶה, וְהוּא הָיָה אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וִירֵא שָׁמָיִם! הַלְוַאי שֶׁתִּהְיֶה כָּמוֹהוּ!”

אַךְ תְּשׁוּבָה זוֹ לֹא הִנִּיחָה אֶת-דַּעְתּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד. הוּא יָשַׁב עַל יַד הַשֻּׁלְחָן, וְעֵינָיו דּוֹמְעוֹת מִצָּעַר. וְהִנֵּה עָלָה בְּדַעְתּוֹ לְחַפֵּשׂ בַּתַּנַּ"ךְ, אוּלַי יִמְצָא שָׁם אֶת שְׁמוֹ. הוּא הִתְחִיל מְדַפְדֵּף בַּסֵּפֶר וְלֹא מָצָא.

“כַּנִּרְאֶה, אֵין זֶה שֵׁם עִבְרִי כְּלָל”, חָשַׁב גִּמְפֶּל, “בְּכָל הַתַּנַּ”ךְ לֹא נִזְכַּר הַשֵּׁם הַזֶּה אַף פַּעַם אֶחָת. וְלוּ, לְפָחוֹת, הָיָה לְשֵׁם זֶה אֵיזֶה פֵּרוּשׂ, אֵיזֶה טַעַם! הִנֵּה אָדָם, חַוָּה, קַיִן! לְכָל אֵלֶּה יֵשׁ בֵּאוּר, יֵשׁ טַעַם: אָדָם – כִּי לֻקַּח מֵאֲדָמָה; חַוָּה – ‘כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי’; קַיִן – כִּי ‘קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה’ '… אַךְ אֵיזֶה טַעַם יֵשׁ לִשְׁמוֹ?… גִּ-מְ-פֶּ-ל! לוּ, לְכָל הַפָּחוֹת, הָיוּ קוֹרְאִים לוֹ בַּשֵּׁם הַפָּשׁוּט ‘יַעֲקֹב’!… מְאֻשָּׁר הָיָה יַעֲקֹב זֶה! גַּם הוּא, מִסְכֵּן, סָבַל הַרְבֵּה בִּגְלַל שְׁמוֹ. עֵשָׂו אָחִיו הָיָה מְצַעֵר אוֹתוֹ תָּמִיד: ‘הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב – וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַּעֲמַיִם!’ עַד שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ מַלְאַךְ אֱלֹהִים עַל נַחַל יַבּוֹק וְלֹא זָז מִשָּׁם, עַד שֶׁהִכְרִיחַ אוֹתוֹ לָתֵת לוֹ שֵׁם אַחֵר: ‘לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל!’ בַּר-מַזָּל! הוֹ, לוּ נִרְאָה לוֹ מַלְאַךְ אֱלֹהִים, לֹא הָיָה מַרְפֶּה מִמֶּנּוּ וּמְבַקֵּשׁ גַּם הוּא שֵׁם אַחֵר, לְמָשָׁל, ‘עֲשָׂהאֵל’, שֵׁם יָפֶה וָקַל; בֶּאֱמֶת לֹא אִכְפַּת לוֹ אֵיזֶה שֵׁם, אַךְ לֹא ‘גִּמְפֶּל’ "…

הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מַחֲשָׁבוֹת חָשַׁב גִּמְפֶּל בְּלִבּוֹ, אֵיךְ וּבְאֵיזֶה אֹפֶן לְשַׁנּוֹת אֶת שְׁמוֹ, אַךְ לֹא יָכֹל לִמְצֹא שׁוּם עֵצָה. חֲבֵרִים לֹא הָיוּ לוֹ, וְהוּא נָשָׂא אֶת צַעֲרוֹ בְּעֹמֶק לִבּוֹ. תָּמִיד הָיָה הוֹלֵךְ סַר וְזָעַף, תָּמִיד הָיָה שָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת וְהָיָה מְקַבֵּל נְזִיפוֹת מִמּוֹרָיו עַל חֹסֶר הַקְשָׁבָה. הַשֵּׁם “גִּמְפֶּל” לֹא נָתַן לוֹ מָנוֹחַ, וְיֵשׁ שֶׁבִּמְקוֹם תְּשׁוּבָה עַל שְׁאֵלָה שֶׁנִּשְׁאַל, הָיְתָה נִזְרֶקֶת מִפִּיו הַמִּלָּה: “גִּמְפֶּל”! הוּא גָּמַר בְּלִבּוֹ: יַעֲבֹר עָלָיו מָה, וְהוּא יְשַׁנֶּה אֶת-שְׁמוֹ. הִנֵּה דּוֹדוֹ, שֶׁהָיָה מְכֻנֶּה בְּעִירָם “גּוֹלְדְבֶּרג”, נִקְרָא פֹּה “הַר-זָהָב”. וּבְכֵן, לֹא כָּל-כָּךְ קָשָׁה לְשַׁנּוֹת אֶת-הַשֵּׁם! כְּשֶׁרָאָה אֶת-דּוֹדוֹ זֶה, שָׁאַל אוֹתוֹ אֵיךְ שִׁנָּה אֶת-שְׁמוֹ.

“כַּאֲשֶׁר בָּאתִי הֵנָּה”, בֵּאֵר לוֹ הַדּוֹד, “נַעֲשֵׂיתִי נְתִין אַרְצִי-יִשְׂרְאֵלִי וְשִׁנִּיתִי אֶת-שְׁמִי לְשֵׁם עִבְרִי ‘הַר-זָהָב’. דָּבָר קַל מְאֹד!”

גִּמְפֶּל שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּלִבּוֹ. וּפַעַם אַחַת נִגַּשׁ אֶל אָבִיו וְשָׁאַל אוֹתוֹ, אִם הוּא חוֹשֵׁב לְהִתְאַזְרֵחַ.

“בְּחֵפֶץ לֵב אֶתְאַזְרֵחַ, כְּשֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה”, עָנָה אוֹתוֹ אָבִיו, “אוּלָם, מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל זֹאת?” הַיֶּלֶד הִתְאַדֵּם וְגִמְגֵם:

“אִם תִּתְאַזְרֵחַ… טוֹב הָיָה לְשַׁנּוֹת אֶת-שֵׁם מִשְׁפַּחְתֵּנוּ לְשֵׁם יָפֶה יוֹתֵר. בִּמְקוֹם שְׁטֶרֶנְזוֹן, אֶפְשָׁר לְהִקָּרֵא ‘בַּר כּוֹכְבָא’!… וְגַם אֲנִי הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לְשַׁנּוֹת אֶת-שְׁמִי…”

אָבִיו צָחַק וְאָמָר:

“אֶת-שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת, אַךְ שֵׁם פְּרָטִי אִי-אֶפְשָׁר…”

פְּנֵי גִּמְפֶּל חָפוּ. וּבְכֵן, אֵין כָּל-תִּקְוָה לְשַׁנּוֹת אֶת-שְׁמוֹ! עַד יוֹם מוֹתוֹ יִקְרְאוּ לוֹ ‘גִּמְפֶּל!’ אוֹיָה! מַה-לַּעֲשׂוֹת? מַה-לַּעֲשׂוֹת?

צַעֲרוֹ שֶׁל גִּמְפֶּל הָיָה גָּדוֹל מְאֹד, הוּא לֹא אָכַל וְלֹא שָׁתָה, פָּנָיו חָוְרוּ, בְּשָׂרוֹ כָּחַשׁ וְהָיָה בּוֹכֶה בַּחֲשַׁאי. עַד שֶׁהִרְגִּישָׁה בּוֹ אִמּוֹ וְהִתְחִילָה מְשַׁדֶּלֶת אוֹתוֹ בִּדְבָרִים:

“מַה-לְּךָ, בְּנִי, כִּי כֹּה נָפְלוּ פָּנֶיךָ? מָה אַתָּה חָסֵר, יַלְדִּי? הַגֵּד-נָא לְאִמָּא!”

“תְּנִי לִי שֵׁם אַחֵר!” הִתְחַנֵּן הַיֶּלֶד בִּדְמָעוֹת עַל עֵינָיו, “אֵינֶנִּי אוֹהֵב אֶת-שְׁמִי, הוּא אֵינֶנּוּ יָפֶה!”

“מָה אַתָּה סָח?” קָרְאָה הָאֵם בְּבֶהָלָה, “חַס וְשָׁלוֹם! רַק לְחוֹלִים מְסֻכָּנִים נוֹתְנִים שֵׁם אַחֵר, אַל תִּפְתַּח פֶּה לְשָׂטָן! אַל תְּדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת!”

דִּבְרֵי אִמּוֹ נִכְנְסוּ לְלִבּוֹ וְעוֹרְרוּ בּוֹ תִּקְוָה.

וּבְכֵן, יֵשׁ עֵצָה! צָרִיךְ לִהְיוֹת חוֹלֶה מְסֻכָּן!

מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל גִּמְפֶּל מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת חוֹלֶה. הוּא יָדַע, כִּי אַחֲרֵי שֶׁהַגּוּף נִתְחַמֵּם אָסוּר לִשְׁתּוֹת מַיִם קָרִים; וְהָיָה רָץ זְמָן רַב עַד שֶׁזֵּעָה מְכַסָּה אֶת-כָּל-גּוּפוֹ וְשׁוֹתֶה מִיָּד הַרְבֵּה מַיִם קָרִים. הוּא שָׁמַע אוֹמְרִים, שֶׁאַחֲרֵי אֲכִילַת עֲנָבִים אָסוּר לִשְׁתּוֹת מַיִם, כִּי זֶה מֵבִיא קַדַּחַת, וְהָיָה חוֹטֵא גַּם בָּזֶה רַק כְּדֵי לִהְיוֹת חוֹלֶה. לָאַחֲרוֹנָה, בַּהֲקִיצוֹ בְּבֹקֶר אֶחָד מִשְּׁנָתוֹ, הִרְגִּישׁ כְּאֵב רֹאשׁ, קֹר וָחֹם וּפִיק בִּרְכַּיִם. עֹנֶג כָּמוּס לִטֵּף אֶת-לִבּוֹ: סוֹף-סוֹף הִנֵּהוּ חוֹלֶה! וּלְוַאי שֶׁיִּהְיֶה חוֹלֶה מְסֻכָּן, וְאָז תְּשַׁנֶּה אִמּוֹ אֶת-שְׁמוֹ… גִּמְפֶּל הִתְפַּלֵּל לַה' שֶׁיָּבִיא עָלָיו מַחֲלָה מְסֻכֶּנֶת, וְגַם נָדַר לַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת לְיִשְׂרָאֵל. עַד שֶׁבָּאָה קַדַּחַת חֲזָקָה וּבִלְבְּלָה אֶת-מַחְשְׁבוֹתָיו…

גִּמְפֶּל פָּקַח אֶת-עֵינָיו. וְהִנֵּה אִמּוֹ עוֹמֶדֶת עָלָיו וּמְנַגֶּבֶת אֶת-מִצְחוֹ. פָּנֶיהָ הַקְּמוּטִים נִקְמְטוּ עוֹד יוֹתֵר וּבַקְּמָטִים – טִפּוֹת שֶׁל דְּמָעוֹת.

“חַיִּימְ’ל”, הִיא קוֹרֵאת לוֹ בְּחִבָּה, “חַיִּימְ’ל, מַה-שְּׁלוֹמֶךָ? אֵיךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ אֶת-עַצְמֶךָ? עֲנֵנִי, חֲבִיבִי, עֲנֵנִי, יַקִּירִי!”

רֶטֶט שֶׁל שִׂמְחָה עָבַר בְּגוּפוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד. “חַיִּימְ’ל” הִיא קוֹרֵאת לוֹ! וּבְכֵן, שִׁנּוּ אֶת-שְׁמוֹ! הֶאָח! וַדַּאי הָיָה חוֹלֶה מְסֻכָּן! בָּרוּךְ הַשֵּׁם! צָרִיךְ בְּכָל-זֹאת לִשְׁאֹל אֶת-פִּיהָ.

“אִמָּא, זֶה אֲנִי חַיִּימְ’ל?”

“אַתָּה, בְּנִי, אַתָּה, וַדַּאי אָתָּה! בָּרוּךְ רוֹפֵא חוֹלִים!” קָרְאָה הָאֵם בְּשִׂמְחָה וְהִתְחִילָה מְסַפֶּרֶת לוֹ, שֶׁהָיָה חוֹלֶה בְּקַדַּחַת חֲזָקָה, שְׁנֵי רוֹפְאִים לֹא מָשׁוּ מִמִּטָּתוֹ, הִשְׁקוּהוּ כָּל-מִינֵי רְפוּאוֹת וְעָשׂוּ לוֹ כָּל-מִינֵי זְרִיקוֹת. אַךְ גַּם הִיא לֹא נָחָה וְלֹא שָׁקְטָה: הִיא מָדְדָה אֶת-הַקְּבָרִים, קָרְעָה שַׁעֲרֵי-שָׁמַיִם וְאֶת-אָבִיו שָׁלְחָה לְבֵית-הַכְּנֶסֶת לְהוֹסִיף לוֹ שֵׁם “חַיִּים”, שֶׁיִּחְיֶה לְאֹרֶךְ יָמִים. “אֵין גִּמְפֶּל עוֹד, חַיִּים נִקְרָא לְךָ מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה! רַק חַיִּים! חַיִּים! רְאֵה, חַיִּימְ’ל”, סִיְּמָה הָאֵם בַּאֲנָחָה, “בְּאֶרֶץ זוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת זָהִיר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה. הַקַּדַּחַת! אוֹי, הַקַּדַּחַת!…”

חַיִּימְ’ל לֹא שָׁמַע אֶת יֶתֶר דְּבָרֶיהָ. בַּת-צְחוֹק שֶׁל אֹשֶׁר רִפְרְפָה עַל שְׂפָתָיו

אֶבֶן מַעֲמָסָה נָגוֹלָה מֵעַל לוּחַ לִבּוֹ.

אָכֵן, לֹא יִקְרְאוּ לוֹ עוֹד “גִּמְפֶּל”, אֶלָּא – חַיִּים!

אָמְנָם “עֲשָׂהאֵל” הוּא שֵׁם יָפֶה יוֹתֵר, אַךְ גַּם “חַיִּים” שֵׁם יָפֶה הוּא.

חַיִּים!

מַה טּוֹב! אִישׁ לֹא יִלְעַג לוֹ עוֹד

אִישׁ לֹא יְכַנֵּהוּ בִּשְׁמוֹ הָרִאשׁוֹן “גִּמְפֶּל!” כִּי אִם “חַיִּים!”…

הֶאָח, מַה טּוֹב!

חַיִּים!…

יָמִים אֲחָדִים לִפְנֵי לַ“ג בָּעֹמֶר, סִפֵּר הַמּוֹרֶה כִּנְרוֹנִי לַיְלָדִים עַל דְּבַר הַתַּנָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו, עַל הַגִּבּוֹר הַגָּדוֹל בַּר כּוֹכְבָא וְעַל גְּבוּרוֹתֵיהֶם, שֶׁנִּלְחֲמוּ בְּעַד עַמֵּנוּ וְאַרְצֵנוּ. בֵּאֵר לָהֶם אֶת פָּרָשַׁת הַחַג וְהִצִּיעַ לִפְנֵיהֶם לְהָכִין קְשָׁתוֹת וְחִצִּים, גַּם כָּל מִינֵי מִגְדָּנוֹת לִסְעֻדַּת לַ”ג בָּעֹמֶר, מִפְּנֵי שֶׁבְּאוֹתוֹ יוֹם יֵצְאוּ תַּלְמִידֵי כָּל בָּתֵּי הַסֵּפֶר לְטַיֵּל בַּשָּׂדוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר.

כָּל הַיְלָדִים הֵכִינוּ בְּחֵשֶׁק אֶת הַקְּשָׁתוֹת וְאֶת הַחִצִּים, וּבְהַגִּיעַ לַ"ג בָּעֹמֶר יָצְאוּ יַחַד עִם מוֹרָם לְטַיֵּל. הַיּוֹם הָיָה יָפֶה מְאֹד לְטִיּוּל. רוּחַ יָם-קַלָּה נָשְׁבָה מֵאָז הַבֹּקֶר, וְעַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם פָּרַשׂ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עֲרָפֶל דַּק, כְּשִׁמְשִׁיָּה עֲנָקִית, לְהָגֵן עַל רָאשֵׁי הַפָּעוֹטוֹת מִפְּנֵי הַחֹם. הַיְלָדִים בִּלּוּ אֶת הַיּוֹם בַּנְּעִימִים. לִפְנוֹת עֶרֶב, כְּשֶׁעָיְפוּ מֵהַמִּשְׂחָקִים וְחִכּוּ לִשְׁעַת הַהַדְלָקָה לִכְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, הִקִּיפוּ אֶת מוֹרָם וּבִקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּסַפֵּר לָהֶם סִפּוּר.

“עָיֵף אָנֹכִי, יְלָדִים”, נִסָּה הַמּוֹרֶה לְהִשְׁתַּמֵּט, “בְּפַעַם אַחֶרֶת אֲסַפֵּר לָכֶם בְּחֵפֶץ לֵב”.

“לֹא, לֹא, אֲדוֹנִי!” קָרְאוּ הַיְלָדִים פֶּה אֶחָד, “הַאִם כָּל כָּךְ קָשֶׁה לְסַפֵּר סִפּוּר?”

“הוֹ, אֲדוֹנִי”, הִתְרַפְּקָה עַל הַמּוֹרֶה טוֹבָה, יַלְדָּה קְטַנָּה בַּת תֵּשַׁע, “הוֹ, אֲדֹנִי, יְסַפֵּר!”

“אֲבָל, אֵינִי זוֹכֵר עַכְשָׁו שׁוּם סִפּוּר”, הִתְחַמֵּק הַמּוֹרֶה שׁוּב.

“אֵין דָּבָר”, קָרָא דֹּב, יֶלֶד יָפֶה, בַּעַל לְחָיַיִם עֲגֻלּוֹת וּוְרֻדּוֹת, שֶׁבִּשְׁבִיל כָּךְ זָכָה לְשֵׁם “תַּפּוּחַ”, “אֵין דָּבָר, אֲדֹנִי, יְסַפֵּר מֵהָרֹאשׁ”.

“רֵאשִׁית”, הֵעִיר הַמּוֹרֶה, “אֵין אוֹמְרִים ‘יְסַפֵּר מֵהָרֹאשׁ’, אֶלָּא ‘יִבְדֶּה מִלִּבּוֹ’, וְשֵׁנִית, אִם אֶעֱשֶׂה כָּזֹאת, אֶפְשָׁר שֶׁתָּבוֹאוּ אֵלַי בִּטְעָנוֹת”.

“לֹא, לֹא!” קָרְאוּ כָּל הַיְלָדִים, “חַס וְשָׁלוֹם! יְסַפֵּר! יְסַפֵּר!”

“טוֹב”, הִסְכִּים הַמּוֹרֶה, לְאַחַר שֶׁחָשַׁב רְגָעִים אֲחָדִים, “הִנְנִי לְסַפֵּר לָכֶם עַל מִקְרֶה נוֹרָא, שֶׁקָּרָה לִי וְלַחֲבֵרִי בְּלַ”ג בָּעֹמֶר בְּחוּץ לָאָרֶץ".

הַיְלָדִים יָשְׁבוּ בְּמַעְגָּל וְנִדְחֲקוּ זֶה אֵצֶל זֶה מוּכָנִים לְהַקְשִׁיב. רְגָעִים אֲחָדִים עָבְרוּ בְּרִיב עַל אֹדוֹת הַמְּקוֹמוֹת. כָּל אֶחָד רָצָה לָשֶׁבֶת קָרוֹב יוֹתֵר לַמּוֹרֶה. לָאַחֲרוֹנָה נִתְיַשְּׁבוּ וְתָלוּ עֵינֵיהֶם בִּפְנֵי הַמּוֹרֶה.

הַמּוֹרֶה הִתְחִיל:

“לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, כְּשֶׁהָיִיתִי עוֹד יֶלֶד קָטָן, כְּמוֹכֶם עַתָּה, לָמַדְתִּי בְּבֵית-הַסֵּפֶר הָעִירוֹנִי לְבָנִים. פַּעַם…”

“הוֹ! גַּם הָאָדוֹן הָיָה פַּעַם יֶלֶד קָטָן?” הִפְסִיק יוֹאָב הַשּׁוֹבָב אֶת הַמּוֹרֶה בִּצְחוֹק עַל שְׂפָתָיו, “וַדַּאי הָיָה גַּם הָאָדוֹן שׁוֹבָב, לֹא כֵן?”

“מוּבָן, שֶׁהָיִיתִי פַּעַם יֶלֶד קָטָן”, הֵעִיר הַמּוֹרֶה בְּבַת-צְחוֹק, “כְּדֵי לִהְיוֹת גָּדוֹל, צָרִיךְ לִהְיוֹת קֹדֶם קָטָן. וְגַם שׁוֹבָב הָיִיתִי. יְלָדִים קְטַנִּים אֵין רַע אִם הֵם מִשְׁתּוֹבְבִים קְצָת, אֶפֶס, לֹא בִּזְמַן הַלִּמּוּדִים, כָּמוֹךָ, לְמָשָׁל…”

יוֹאָב הוֹרִיד אֶת רֹאשׁוֹ וּמִפֶּה אֶל פֶּה עָבְרָה הַמִּלָּה: “אָכָל!”¹

הַמּוֹרֶה הִמְשִׁיךְ:

“פַּעַם אַחַת בְּלַ”ג בָּעֹמֶר יָצָא בֵּית-סִפְרֵנוּ לְטַיֵּל בַּיַּעַר הַגָּדוֹל וְהֶעָבוֹת, אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר. הַיּוֹם הָיָה בָּהִיר וָחָם, וְאַף עֲנָנָה קְטַנָּה לֹא נִרְאֲתָה עַל פְּנֵי הַשָּׁמָיִם. הַמּוֹרִים בָּחֲרוּ מָקוֹם בַּיַּעַר, קָרוֹב לַגֶּשֶׁר שֶׁעַל הַנַּחַל. מִיָּד נִגַּשְׁנוּ לַאֲכִילָה. כָּל אֶחָד הוֹצִיא מִצִּקְלוֹנוֹ אֶת אָכְלוֹ וּמַמְתַּקָּיו, הִתְחַלַּקְנוּ לִקְבוּצוֹת קְטַנּוֹת וְעָרַכְנוּ סְעֻדָּה מְשֻׁתֶּפֶת. כָּךְ נוֹהֲגִים שָׁם בְּלַ"ג בָּעֹמֶר.

אַחֲרֵי הַסְּעֻדָּה אָמַר לָנוּ מְחַנְּכֵנוּ:

" ‘יְלָדִים, יְכֹלִים אַתֶּם לְשַׂחֵק כְּאַוַּת נַפְשְׁכֶם בֵּין הָעֵצִים, שֶׁעַל יַד הַגֶּשֶׁר. אֲבָל רְאוּ, אֶל תַּרְחִיקוּ לָלֶכֶת בַּיַּעַר פֶּן תִּתְעוּ, וְלִתְרוּעַת הַחֲצוֹצְרָה עֲלֵיכֶם לְהִתְאַסֵּף עַל יַד הַגֶּשֶׁר’.

"מִיָּד הִתְחַלְנוּ מְשַׂחֲקִים. הַקְּבוּצָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל מַחְלַקְתֵּנוּ, וַאֲנִי בְּתוֹכָם, בָּחַרְנוּ בְּמִשְׂחַק הַכַּדּוּר. תַּרְנוּ לָנוּ מַעֲרֶה² בַּיַּעַר וְנִגַּשְׁנוּ לְשַׂחֵק. שָׁעוֹת אֲחָדוֹת שִׂחַקְנוּ עַד אֲשֶׁר עָיַפְנוּ וַנִּשְׁכַּב לָנוּחַ בְּצֵל הָעֵצִים.

"וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר אֶחָד, חֲבֵרִי הַטּוֹב, עַמִּינָדָב שְׁמוֹ. זֶה הָיָה יֶלֶד עַלִּיז וָטוֹב, מֻמְחֶה גָּדוֹל בְּמִשְׂחָקִים שׁוֹנִים וְאַמִּיץ לֵב מֵאֵין כָּמוֹהוּ. הוּא הָיָה גַּם תַּלְמִיד חָרוּץ וְהַמּוֹרִים הִלְּלוּ אוֹתוֹ תָּמִיד עַל שְׁקִידָתוֹ בַּלִּמּוּדִים. אֲנִי אָהַבְתִּי מְאֹד אֶת עַמִּינָדָב וְתָמִיד הָיִינוּ מְכִינִים יַחַד אֶת הַשֵּׁעוּרִים, מְשַׂחֲקִים וּמְטַיְּלִים יָחַד. הַמּוֹרֶה שֶׁלָּנוּ הָיָה קוֹרֵא אוֹתָנוּ בִּצְחוֹק: ‘שִׁמְעוֹן וְלֵוִי – אַחִים!’

"אַחַר הַצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר שָׁכַבְנוּ תַּחַת אַחַד הַשִׂיחִים וְהִבַּטְנוּ אַחֲרֵי הָרְמָשִׂים הַזּוֹחֲלִים בֵּין הָעֵצִים, לָחַשׁ לִי פִּתְאֹם עַמִּינָדָב:

" ‘רוֹצֶה אַתָּה, טוֹבִיָּה, קוּמָה וְנֵלְכָה לַעֲבִי הַיַּעַר לִלְקֹט שָׁם גַּרְגְּרִים וְלֶאֱרוֹת פִּטְרִיּוֹת’.

" ‘אֲבָל’, אָמַרְתִּי לוֹ, 'הֲלֹא בְּאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמּוֹרֶה: “אַל תַּרְחִיקוּ לָלֶכֶת בַּיָּעַר!”

" ‘אֵין דָּבָר’, אָמַר עַמִּינָדָב, ‘אֲנַחְנוּ לֹא נִתְמַהְמַהּ שָׁם; רַק חֲצִי שָׁעָה, אַחַר נָשׁוּב. אֲנִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב אֶת הַדֶּרֶךְ וְלֹא נִתְעֶה’.

"בָּרִאשׁוֹנָה פִּקְפַּקְתִּי אִם לָלֶכֶת אוֹ לַחְדֹּל, אַךְ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁל לְקִיטַת גַּרְגְּרִים וַאֲרִיַּת פִּטְרִיּוֹת הָיָה גָּדוֹל מְאֹד. מִלְּבַד זֶה סָמַכְתִּי הַרְבֵּה עַל עַמִּינָדָב הַיַּדְעָן; קַמְנוּ וַנֵּלֶךְ בַּחֲשַׁאי לַעֲבִי הַיַּעַר. זְמָן רָב הָלַכְנוּ בַּיַּעַר וְחִפַּשְׂנוּ גַּרְגְּרִים וּפִטְרִיּוֹת, אַךְ לֹא מָצָאנוּ כְּלוּם. לָאַחֲרוֹנָה קָרָא עַמִּינָדָב בְּשִׂמְחָה:

" ‘הִנֵּה גַּרְגְּרִים! יָגַעַתְּ וּמָצָאתָ, תַּאֲמִין!’

"הִתְחַלְנוּ קוֹטְפִים אֶת הַגַּרְגְּרִים, כְּשֶׁאָנוּ מְטַפְּסִים עַל יָדֵינוּ וְעַל רַגְלֵינוּ, וַנִּבְלַע אֶת הַגַּרְגְּרִים הַמְּתוּקִים בְּעוֹדָם בְּכַפֵּנוּ.

"פִתְאֹם פָּרַצְתִּי בִּצְחוֹק גָּדוֹל.

" ‘מַה לְּךָ, כִּי צָחַקְתָּ?’ שָׁאַל עַמִּינָדָב, בְּהוֹסִיפוֹ לִזְחֹל עַל אַרְבַּע, זוֹחֵל וְקוֹטֵף, קוֹטֵף וְאוֹכַל. הוּא הָיָה לָהוּט מְאֹד אַחֲרֵי גַּרְגְּרִים.

" 'פָּנֶיךָ מְלֻכְלָכִים בְּמִיץ הַגַּרְגְּרִים, אָמַרְתִּי וְהוֹסַפְתִּי לִצְחוֹק.

"עַמִּינָדָב הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ, נָעַץ בִּי אֶת עֵינָיו וּמִיָּד הִתְחִיל גַּם הוּא צוֹחֵק.

" ‘חַ-חַ-חַ! גַּם אָתָּה! אַתָּה אָדֹם כָּל כָּךְ! חִי-חִי-חִי! וְעַל אַפְּךָ יֵשׁ חֲטָף-פַּתַּח! חַ-חַ-חַ!’

"אַךְ עַד מְהֵרָה רָאִיתִי, כִּי בִּגְדִי הֶחָדָשׁ נִתְלַכְלֵךְ בְּמִיץ הַגַּרְגְּרִים וְהִצְטַעַרְתִּי מְאֹד. אַךְ עַמִּינָדָב הִרְגִּיעַ אוֹתִי:

" אֵין דָּבָר! אַל תִּצְטַעֵר. כְּשֶׁנָּשׁוּב אֶל הַנַּחַל נִרְחַץ אֶת פָּנֵינוּ וְאֶת בְּגָדֵינוּ בַּמַּיִם וְלֹא יִשָּׁאֵר שׁוּם כֶּתֶם. הֱיֵה בָּטוּחַ!'

"הִמְשַׁכְנוּ אֶת עֲבוֹדָתֵנוּ וְהוֹסַפְנוּ לְהַעֲמִיק בַּיָּעַר. מָצָאנוּ הַרְבֵּה פִּטְרִיּוֹת טוֹבוֹת לְמַאֲכָל. אָרִינוּ אוֹתָן לְתוֹךְ יַלְקוּטֵינוּ לְהָבִיא הַבַּיְתָה לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב. לְאַחַר שֶׁמִּלֵּאנוּ אֶת יַלְקוּטֵינוּ, אָמַרְתִּי לְעַמִּינָדָב:

" ‘דַּי, עַמִּינָדָב, לְכָה וְנָשׁוּבָה, פֶּן יִדְאֲגוּ לָנוּ מוֹרֵינוּ, הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת’.

" ‘טוֹב’, הִסְכִּים עַמִּינָדָב וַנָּקָם לָלֶכֶת. עַמִּינָדָב הָלַךְ בְּרֹאשׁ כְּמוֹרֶה דֶּרֶךְ וַאֲנִי אַחֲרָיו. פִּתְאֹם נִשְׁמְעָה תְּרוּעַת הַחֲצוֹצְרָה. שְׁנֵינוּ הִתְחַלְנוּ רָצִים, אַךְ כָּל מַה שֶׁהוֹסַפְנוּ לָרוּץ, כֵּן הָלַךְ קוֹל הַתְּרוּעָה הָלוֹךְ וְרָפֶה, כִּי בִּמְקוֹם לָרוּץ אֶל הַגֶּשֶׁר, הֶעֱמַקְנוּ לָרוּץ בַּעֲבִי הַיָּעַר.

" ‘תָּעִינוּ’, אָמַרְתִּי לְעַמִּינָדָב בִּדְאָגָה.

" ‘אַל תִּפְחַד, אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ’, הִרְגִּיעַ אוֹתִי עַמִּינָדָב, אַךְ קוֹלוֹ לֹא הָיָה בָּטוּחַ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה. הוּא הִסְתַּכֵּל מִדֵּי רֶגַע לְכָל צַד, פַּעַם נָטָה יָמִינָה וּפַעַם שְׂמֹאלָה. רֶגַע עָמַד וְהִקְשִׁיב לְקוֹל הַתְּרוּעָה הָרָפֶה וְשׁוּב הִתְחִיל רָץ וַאֲנִי אַחֲרָיו, כְּשֶׁאָנוּ נִתְקָלִים בַּעֲצֵי הַיָּעַר. זְמָן רַב רַצְנוּ עַד אֲשֶׁר עָיַפְנוּ מְאֹד וַנַּעֲמֹד לִשְׁאֹף רוּחַ.

" ‘כַּנִּרְאֶה, תָּעִינוּ קְצָת’, אָמַר עַמִּינָדָב בְּקוֹל רוֹעֵד, ‘וּבַיַּעַר הַזֶּה יֵשׁ זְאֵבִים רַבִּים; בֹּא וּנְטַפֵּס עַל אַחַד הָעֵצִים וּנְחַכֶּה עַד אֲשֶׁר יָבוֹאוּ לְחַפְּשֵׂנוּ’.

"עַד מְהֵרָה טִפֵּס עַמִּינָדָב עַל עֵץ גָּבוֹהַּ וְגַם אֲנִי טִפַּסְתִּי עַל עֵץ אֶחָד סָמוּךְ לוֹ. בָּחַרְתִּי לִי עָנָף עָבֶה, הֶחֱזַקְתִּי בּוֹ בִּשְׁתֵּי יָדַי וּשְׁנֵינוּ יַחַד הִתְחַלְנוּ מִתְפַּלְּלִים לַאֲדֹנָי:

" ‘אָנָא, ה’, הוֹשִׁיעָה נָא!'

"וְהַיַּעַר חָשַׁךְ מֵרֶגַע לְרֶגַע. לְאַט, לְאַט נִרְאוּ גַּם כּוֹכָבִים בַּשָּׁמָיִם. רוּחַ חֲזָקָה הִתְחִילָה נוֹשֶׁבֶת וְהֵנִיעָה אֶת צַמְרוֹת הָעֵצִים. פִּתְאֹם נִשְׁמְעָה יְלָלָה דַּקָּה בַּיַּעַר וְאַחֲרֶיהָ עוֹד אַחַת וְעוֹד אֶחָת.

" ‘אִמָּא! אִמָּא!’ הִתְחַלְתִּי בּוֹכֶה.

" ‘אַבָּא! אַבָּא!’ קָרָא עַמִּינָדָב אַף הוּא.

"הִבַּטְתִּי לְמַטָּה וְרָאִיתִי נְקֻדּוֹת נוֹצְצוֹת כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. הֲבִינוֹתִי, כִּי אֵלּוּ הֵן עֵינֵי הַזְּאֵבִים הַמַּבְרִיקוֹת בְּחֶשְׁכַּת הַלָּיְלָה. לִבִּי הִתְחִיל דּוֹפֵק בְּקִרְבִּי: עַד מְהֵרָה הִגִּיעוּ לְאָזְנַי גַּם קְפִיצוֹת הַזְּאֵבִים מִתַּחַת לָעֵצִים שֶׁעֲלֵיהֶם יָשַׁבְנוּ, וִילָלָה נוֹרָאָה וַאֲיֻמָּה שֶׁל הַרְבֵּה זְאֵבִים הֶחֱרִישָׁה אֶת אָזְנָי.

" ‘עַמִּינָדָב!’ קָרָאתִי בְּקוֹל פְּחָדִים.

"אַךְ עַמִּינָדָב לֹא עָנָה. הִתְחַלְתִּי שׁוּב צוֹעֵק:

" ‘עַמִּינָדָב! עַמִּינָדָב! הוֹי, אֲנִי מְפַחֵד!’

"אֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב.

" ‘בְּוַדַּאי הִתְעַלָּף’, חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי. וּפִתְאֹם הִתְחִיל הֶעָנָף אֲשֶׁר יָשַׁבְתִּי עָלָיו מִתְכּוֹפֵף; נִבְהַלְתִּי מְאֹד וְעָבַרְתִּי לְעָנָף אַחֵר, אַךְ יָדַי וְרַגְלַי רָעֲדוּ וַאֲנִי הִתְחַלְתִּי נוֹפֵל מָטָּה. לַשָּׁוְא הִתְאַמַּצְתִּי לְהֵאָחֵז בָּעֲנָפִים: הֵם קָרְעוּ אֶת בְּגָדַי, שָׂרְטוּ בְּפָנֵי, פָּצְעוּ אֶת יָדַי וַאֲנִי נָפַלְתִּי כְּאֶבֶן לְתוֹךְ עֲדַת הַזְּאֵבִים הָרְעֵבָה…" – – – – –

“אוֹי! אוֹי!” קָרְאוּ הַיְלָדִים בְּפַחַד, “וּמֶה הָיָה הַסּוֹף?”

“מֶה הָיָה הַסּוֹף?” חָזַר הַמּוֹרֶה עַל שְׁאֵלַת הַיְלָדִים, “הַסּוֹף הָיָה, שֶׁהַזְּאֵבִים הִתְנַפְּלוּ עָלַי, טָרְפוּ אוֹתִי וְלֹא הִשְׁאִירוּ מִמֶּנִּי אַף עֶצֶם קְטַנָּה…”

רְגָעִים אֲחָדִים יָשְׁבוּ הַיְלָדִים נִדְהָמִים, אַחַר-כָּךְ הִסְתַּכְּלוּ בִּפְנֵי הַמּוֹרֶה, שֶׁבֵּת-צְחוֹק רִחֲפָה עַל שְׂפָתָיו, הֵצִיצוּ אִישׁ בִּפְנֵי רֵעֵהוּ וּפִתְאֹם פָּרַץ צְחוֹק מְצַלְצֵל מִפִּיהֶם.

“אוֹי, כָּל כָּךְ פָּחַדְתִּי”, קָרְאָה יַלְדָּה אַחַת.

“וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, כִּי זֶהוּ סִפּוּר אֲמִתִּי”, צָחֲקָה הַשְּׁנִיָּה.

“הֲלֹא בִּקַּשְׁתֶּם, שֶׁאֲסַפֵּר לָכֶם סִפּוּר מִלִּבִּי”, אָמַר הַמּוֹרֶה, “הִנֵּה מִלֵּאתִי אֶת רְצוֹנְכֶם, וְעַתָּה קוּמוּ וְנֵלְכָה אֶל הַהַדְלָקָה”.

כָּל הַיְלָדִים קָמוּ לָלֶכֶת אֶל הַהַדְלָקָה

וּבְכָל הַדֶּרֶךְ נִשְׁמַע צְחוֹקָם הַמְצַלְצֵל.

גַּם בַּעֲלוֹתָם בַּלַּיְלָה הַהוּא עַל מִשְׁכָּבָם

עוֹד הוֹסִיפוּ לִצְחֹק,

עַד שֶׁנִּרְדְּמוּ לִבְסוֹף

בְּבַת-צְחוֹק עַל שִׂפְתוֹתֵיהֶם.

אַחֲרֵי אֲרֻחַת הָעֶרֶב שָׁאַל הָאָב אֶת בְּנוֹ:

“אוּרִי, הֲכִינוֹתָ כְּבָר אֶת שֵׁעוּרֶיךָ לְמָחָר?”

“הֲכִינוֹתִי הַכֹּל”, עָנָה אוּרִי, “חוּץ מִתַּרְגִּיל אֶחָד בְּדִקְדּוּק”.

“וּמִפְּנֵי מָה אֵינְךָ מֵכִין אֶת הַתַּרְגִּיל הַזֶּה?” הוֹסִיף הָאָב לִשְׁאֹל.

“יֵשׁ לִי סֵפֶר מְעַנְיֵן”, הֵשִׁיב הַנַּעַר “וַאֲנִי רוֹצֶה מְאֹד לִקְרֹא בּוֹ”.

“וְהַתַּרְגִּיל מַה יְהֵא עָלָיו?” לֹא הִרְפָּה הָאָב מִמֶּנּוּ. אוּרִי הֵנִיעַ בְּיָדוֹ וְאָמָר:

“אֵין הוּא חָשׁוּב כָּל כָּךְ; אַסְפִּיק לַעֲשׂוֹתוֹ בַּהַפְסָקָה הַגְּדוֹלָה, כִּי הַשֵּׁעוּר בְּדִקְדּוּק הוּא בַּשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה”.

“אַל תִּדְחֶה לְמָחָר, מַה שֶּׁאַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם”, אָמַר הָאָב. “בַּהַפְסָקָה תִּהְיֶה בְּוַדַּאי עָסוּק בְּשִׂיחַת חֲבֵרִים אוֹ שָׁטוּף בְּמִשְׂחָק וְתִשְׁכַּח אֶת הַתַּרְגִּיל”.

“אֵין דָּבָר”, אָמַר אוּרִי, “בִּשְׁעַת הַדְּחַק אֶפְשָׁר לָקַחַת מַחְבֶּרֶת שֶׁל חָבֵר וְלִקְרֹא מִתּוֹכָהּ. יֵשׁ אֶצְלֵנוּ תַּלְמִידִים הָעוֹשִׂים כָּךְ”.

“לֹא, בְּנִי!” קָרָא הָאָב, “חָלִילָה לְךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. זוֹהִי רַמָּאוּת. לֵךְ מִיָּד לְהָכִין אֶת הַתַּרְגִּיל. אַחַר-כָּךְ, אִם תִּרְצֶה, אֲסַפֵּר לְךָ מִקְרֶה שֶׁקָּרַנִי בִּהְיוֹתִי אֲנִי תַּלְמִיד”. אוּרִי אָהַב מְאֹד לִשְׁמֹעַ אֶת אָבִיו מְסַפֵּר מִזִּכְרוֹנוֹת יַלְדוּתוֹ. הוּא מִהֵר לְהִכָּנֵס לְחַדְרוֹ וְאַחֲרֵי רֶבַע שָׁעָה יָצָא וְאָמָר:

“גָּמַרְתִּי אֶת הַתַּרְגִּיל. הוּא לֹא הָיָה קָשֶׁה כְּלָל”.

“רוֹאֶה אַתָּה”, אָמַר לוֹ הָאָב, “כַּמָּה קַל לִהְיוֹת אָדָם הָגוּן. עַכְשָׁו לֹא תִּהְיֶה זָקוּק לְחַסְדֵי אֲחֵרִים וְהָעִקָּר, לֹא תָּבוֹא לִידֵי חֵטְא”.

“צָדַקְתָּ, אַבָּא!” הוֹדָה אוּרִי. “וְעַכְשָׁו הָיִיתִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ אֶת הַסִּפּוּר שֶׁהִבְטַחְתָּ לְסַפֵּר”. הָאָב לִטֵּף אֶת רֹאשׁ בְּנוֹ וְהִתְחִיל מְסַפֵּר:

"זוֹכֵר אֲנִי אֶת הַמַּעֲשֶׂה לְכָל פְּרָטָיו, כְּאִלּוּ קָרָה אַךְ אֶתְמוֹל, מִשּׁוּם שֶׁעָשָׂה עָלַי רֹשֶׁם חָזָק מְאֹד. הָיִיתִי אָז בַּמַּחְלְקָה הַחֲמִישִׁית וְאָהַבְתִּי מְאֹד אֶת לִמּוּד הַדִּקְדּוּק הָעִבְרִי, אוּלַי מִשּׁוּם שֶׁהוּא קָשֶׁה בְּיוֹתֵר וְדוֹרֵשׁ הִתְאַמְּצוּת רַבָּה. זֶה הָיָה בִּשְׁבִילִי מֵעֵין סְפּוֹרְט וַאֲנִי הָיִיתִי מִשְׁתַּדֵּל לְהִצְטַיֵּן בּוֹ. וְאַף אָמְנָם עָשִׂיתִי חַיִל וְהָיִיתִי מְנַקֵּד לֹא רָע. הַמּוֹרֶה שֶׁלָּנוּ לְעִבְרִית וּלְדִקְדּוּק הָיָה נוֹתֵן לָנוּ הַבַּיְתָה תַּרְגִּילִים בְּנִקּוּד, וְאַחַר-כָּךְ הָיִינוּ קוֹרְאִים לְפָנָיו אִישׁ אִישׁ לְפִי תּוֹרוֹ אֶת עֲבוֹדָתוֹ וּמְתַקְּנִים אֶת שְׁגִיאוֹתֵינוּ. הַמּוֹרֶה יָדַע לְחַבֵּב עָלֵינוּ אֶת הַלִּמּוּד הַזֶּה בְּכָל מִינֵי דְּרָכִים וְאָנוּ הִתְיַחַסְנוּ אֶל שֵׁעוּר הַדִּקְדּוּק בִּרְצִינוּת רַבָּה. אוּלָם הָיוּ בֵּינֵינוּ תַּלְמִידִים, שֶׁהָיוּ מִתְעַצְּלִים לְהָכִין אֶת הַתַּרְגִּילִים. אַלּוּף עַצְלוּת בַּמַּחְלְקָה שֶׁלָּנוּ הָיָה תַּלְמִיד אֶחָד, יַעֲקֹב שְׁמוֹ (אֶת שֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ שָׁכָחְתִּי). עַל-פִּי רֹב הָיָה מַעְתִּיק מֵחֲבֵרָיו, אוֹ שׁוֹאֵל מִמִּי שֶׁהוּא מַחְבֶּרֶת וְקוֹרֵא מִתּוֹכָהּ, כְּאִלּוּ הָיְתָה שֶׁלּוֹ. הוּא יָדַע לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁל צַדִּיק תָּמִים וְאַף פַּעַם לֹא נִגְלְתָה תַּרְמִיתוֹ. יוֹם אֶחָד נִגַּשׁ אֵלַי בַּהַפְסָקָה וּבִקֵּשׁ מִמֶּנִּי, שֶׁאֶתֵּן לוֹ אֶת מַחְבַּרְתִּי לְשֵׁם הַעְתָּקַת הַתַּרְגִּיל בְּדִקְדּוּק, כִּי שָׁכַח, לְפִי דְבָרָיו, אֶת מַחְבַּרְתּוֹ בַּבָּיִת. חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא יִרְצֶה לִקְרֹא מִתּוֹכָהּ לִפְנֵי הַמּוֹרֶה וּמֵאַנְתִּי לְתִתָּהּ לוֹ. אַךְ הוּא נִשְׁבַּע לִי, שֶׁרַק לְהַעְתִּיק כַּוָּנָתוֹ. נָתַתִּי לוֹ אֶת הַמַּחְבֶּרֶת, אוּלָם הוּא לֹא הֶחֱזִירָה לִי. כְּשֶׁקָּרָא אוֹתוֹ הַמּוֹרֶה לָבוֹא לְפָנָיו, נִגַּשׁ עִם הַמַּחְבֶּרֶת שֶׁלִּי וְהִתְחִיל קוֹרֵא מִתּוֹכָהּ. בִּשְׁעַת קְרִיאָתוֹ הֵעִיר הַמּוֹרֶה, שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּא, שֶׁכֹּה מְעַטּוֹת הַשְּׁגִיאוֹת בַּעֲבוֹדָתוֹ. אֲחָדִים מֵהַתַּלְמִידִים, שֶׁיָּדְעוּ אֶת הָעִנְיָן, הֶחֱלִיפוּ בֵּינֵיהֶם מַבָּטִים וְהִצְטַחֲקוּ. הַמּוֹרֶה הִרְגִּישׁ בַּדָּבָר וְשָׁאַל אֶת יַעֲקֹב: ‘הַאִם מִי שֶׁהוּא עָזַר לָךְ?’

‘לֹא!’ עָנָה יַעֲקֹב וְהֶעֱמִיד פָּנִים שֶׁל נֶעֱלָב, ‘אִישׁ לֹא עָזַר לִי’.

"הַתַּלְמִידִים הוֹסִיפוּ לְהִצְטַחֵק. "הַמּוֹרֶה הֵבִין, שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים בְּגוֹ.

"הוּא הִתְבּוֹנֵן אֶל הַמַּחְבֶּרֶת וְאָמַר לוֹ לְיַעֲקֹב: ‘הַאִם הַמַּחְבֶּרֶת הַזֹּאת שֶׁלְּךָ הִיא? נְקִיָּה הִיא שֶׁלֹּא כָּרָגִיל’.

" ''שֶׁלִּי!' עָנָה יַעֲקֹב בְּאוֹתָהּ הַעֲמָדַת הַפָּנִים. הַמּוֹרֶה הֵעִיף עַיִן בַּתַּלְמִידִים וְרָאָה הַפַּעַם עַל פְּנֵיהֶם לֹא בַּת-צְחוֹק אֶלָּא תִּמָּהוֹן. הוּא לָקַח אֶת הַמַּחְבֶּרֶת, הָפַךְ אוֹתָהּ וְאָמָר: 'כֵּיצַד? הֲלֹא כַּאן כָּתוּב: “שְׁמוּאֵל אֱלִיצוּר”! אַךְ יַעֲקֹב לֹא נָבוֹךְ וְעָנָה בִּמְנוּחָה: ‘אַ! פַּעַם הִתְחַלַּפְנוּ בַּמַּחְבָּרוֹת’.

"רָגַזְתִּי תַּחְתַּי לְשֵׁמַע הַשְּׁקָרִים, שֶׁגִּבֵּב יַעֲקֹב בְּלִי כָּל בּוּשָׁה. גַּם הַחֲבֵרִים, שֶׁיָּשְׁבוּ עַל יַדִי, כָּעֲסוּ מְאֹד עַל חֻצְפָּתוֹ וּמִלְמְלוּ בְּלַחַשׁ: ‘שַׁקְרָן אֶחָד!’ אָז קָרָא לִי אֵלָיו וְשָׁאָל: ‘לְמִי הַמַּחְבֶּרֶת הַזֹּאת, לְךָ אוֹ לוֹ?’ ‘לִי הִיא!’ עָנִיתִי. ‘וְאֵיךְ בָּאָה לְיָדוֹ?’ הוֹסִיף הַמּוֹרֶה לִשְׁאֹל.

" ‘הוּא אָמַר לִי בַּהַפְסָקָה, שֶׁשָּׁכַח אֶת מַחְבַּרְתּוֹ בַּבַּיִת וּבִקֵּשׁ מִמֶּנִּי לָתֵת לוֹ אֶת מַחְבַּרְתִּי עַל מְנָת לְהַעְתִּיק מִתּוֹכָהּ אֶת הַתַּרְגִּיל, אַךְ לֹא הִסְפִּיק לְהַחֲזִירָהּ לִי’.

"פְּנֵי הַמּוֹרֶה רָעֲמוּ, כְּשֶׁנּוֹכַח לָדַעַת, שֶׁיַּעֲקֹב שִׁקֵּר בְּאֹפָן גַּס כָּל כָּךְ. אַךְ הוּא מָשַׁל בְּרוּחוֹ וְאָמַר לְיַעֲקֹב: ‘יָכוֹל אֲנִי לִסְלֹחַ כָּל מִינֵי תַּעֲלוּלִים וּמַעֲשֵׂי נַעֲרוּת, אַךְ שֵׂאת לֹא אוּכַל רַמָּאוּת וָשָׁקֶר. אֵיךְ נוֹעַזְתָּ לְהָפִיחַ כְּזָבִים בְּאֹפֶן כָּזֶה?’

"כָּל חֻצְפָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב נִדְּפָה כֶּעָשָׁן. הוּא עָמַד תַּחְתָּיו כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה וְלֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו.

" ‘וְאַף אַתָּה, שְׁמוּאֵל!’ פָּנָה הַמּוֹרֶה אֵלַי, ‘אַף אַתָּה לֹא נָהַגְתָּ כְּשׁוּרָה. צָרִיךְ אָמְנָם לַעֲזֹר לֶחָבֵר, אֲבָל בְּמַעֲשִׂים הֲגוּנִים. אָדָם הַמְסַיֵּעַ בִּידֵי חֲבֵרוֹ בְּמַעֲשֵׂי מִרְמָה, הֲרֵיהוּ שֻׁתָּף לוֹ וּשְׁנֵיהֶם חַיָּבִים. אֶפְשָׁר שֶׁגַּם אַתָּה הָיִיתָ מְרַמֶּה אוֹתִי’.

‘חָס וְשָׁלוֹם!’ קָרָאתִי, ‘מִיָּמַי לֹא רִמִּיתִי אֶת הַמּוֹרֶה!’

" ‘אַחֲרֵי מַה שֶּׁקָּרָה הַיּוֹם, קָשֶׁה לִי לְהַאֲמִין לָךְ’. אָמַר הַמּוֹרֶה.

" ‘אָנָּא, יִסְלַח נָא לִי הַפָּעַם’, חִנַּנְתִּי קוֹלִי.

"אַךְ הַמּוֹרֶה הַזֶּה, שֶׁהָיָה יָדוּעַ לָנוּ כְּאָדָם נוֹחַ וּוַתְּרָן, הָיָה הַפַּעַם תַּקִּיף בְּדַעְתּוֹ וְלֹא שָׁעָה לִתְחִנָּתִי. הוּא הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ וְאָמָר: ‘לֹא! לֹא אוּכַל לִסְלֹחַ. גָּדוֹל עֲוֹנְכֶם מִנְּשׂא. לְכוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ. לֹא אוּכַל רְאוֹת פְּנֵיכֶם’.

"לְאַחַר שֶׁיָּצָאנוּ מֵהַמַּחְלְקָה, לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי מֵרֹב כַּעַס. הִרְבַּצְתִּי מַכָּה הֲגוּנָה בְּיַעֲקֹב וְאָמַרְתִּי לוֹ: ‘הֵא לְךָ, רַמַּאי שֶׁבְּרַמָּאִים! בִּגְלָלְךָ בָּאָה עָלַי הַצָּרָה הַזֹּאת. אֵין אֲנִי רוֹצֶה לְדַעְתְּךָ עוֹד’.

"בְּבוֹאִי הַבַּיְתָה סִפַּרְתִּי לְאָבִי וּלְאִמִּי אֵת אֲשֶׁר קָרָה בַּמַּחְלְקָה. הֵם אָמְרוּ, שֶׁהַמּוֹרֶה צָדַק בְּמִשְׁפָּטוֹ וְשֶׁלֹּא יַעַמְדוּ לִימִינִי. הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי אָבִי, שֶׁיֵּלֵךְ אִתִּי אַל הַמּוֹרֶה לְדַבֵּר אִתּוֹ, אַךְ הוּא לֹא רָצָה לִשְׁמֹעַ.

“אוּלָם מִמָּחֳרָת הַיּוֹם, כְּשֶׁרָאָה אָבִי, שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר גָּדוֹל, נֵאוֹת לְבַקָּשַׁת אִמִּי וְהָלַךְ אִתִּי לְבֵית-הַסֵּפֶר. וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר הִבְטַחְתִּי נֶאֱמָנָה, שֶׁלֹּא אֶתֵּן יָד לַפּוֹשְׁעִים, נֶעְתַּר לִי הַמּוֹרֶה וְהִרְשַׁנִי לָבוֹא לַמַּחְלְקָה”.

“וּמֶה הָיָה סוֹפוֹ שֶׁל יַעֲקֹב?” שָׁאַל אוּרִי אֶת אָבִיו.

“הוּא לֹא שָׁב עוֹד לַמַּחְלְקָה הַחֲמִישִׁית”, עָנָה הָאָב, “אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁזֶּה הָיָה בְּסוֹף הַשְּׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן, נִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לְהִבָּחֵן בְּכָל הַלִּמּוּדִים בְּרֵאשִׁית הַשָּׁנָה לַמַּחְלְקָה הַשִּׁשִּׁית. אַגַּב, בְּמַחְלְקָה זוֹ לֹא לִמֵּד אוֹתוֹ הַמּוֹרֶה”.

“וְאַתָּה הִשְׁלַמְתָּ עִם יַעֲקֹב?” הִתְעַנְיֵן אוּרִי לָדַעַת. “לֹא!” הֵשִׁיב הָאָב, “הוּא לָמַד בַּשִּׁשִּׁית הָרִאשׁוֹנָה וַאֲנִי בַּשִּׁשִּׁית הַשְּׁנִיָּה וּמֵאָז לֹא הָיָה דָּבָר בֵּינֵינוּ”. אוּרִי שָׁתַק רְגָעִים אֲחָדִים וְאַחַר שָׁאָל:

“וְהֵיכָן עַכְשָׁו אוֹתוֹ מוֹרֶה? הַאִם עוֹדֶנּוּ חָי?”

“חַי וְקַיָּם!” עָנָה הָאָב בְּבַת צְחוֹק, “הֲלֹא הוּא הַמּוֹרֶה שֶׁלְּךָ לְעִבְרִית וּלְדִקְדּוּק…”