אִישׁ לֹא יֹאמַר עַל נִצָּה וְעַל דִּיצָה שֶׁהֵן אֲחָיוֹת; כָּל כָּךְ רַב הַהֶבְדֵּל בֵּינֵיהֶן. נִצָּה בַּת חָמֵשׁ שָׁנִים וְדִיצָה בַּת אַרְבַּע. לְנִצָּה שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת וְהֵן סְדוּרוֹת לָהּ תַּלְתַּלִים וְעֵינֶיהָ שְׁחוֹרוֹת מִשְּׁחוֹר; וּלְדִיצָה עֲטֶרֶת זָהָב לְרֹאשָׁהּ וְעֵינֶיהָ תְּכֻלּוֹת כִּתְכֵלֶת הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. נִצָּה דַּקַּת גֵּו וּתְמִירָה כְּעֹפֶר הָאַיָּלִים, וְדִיצָה עֲגַלְגֹּלֶת וּזְרִיזָה כְּחֻלְדַּת הַסְּנָאִים.
גַּם בְּאָפְיָן שׁוֹנוֹת הָאֲחָיוֹת הַקְּטַנּוֹת. נִצָּה שְׁלֵוָה מְאֹד וְאוֹהֶבֶת סֵדֶר וְנִקָּיוֹן. הַבֻּבָּה שֶׁלָּהּ מְקֻשֶּׁטֶת תָּמִיד, כְּמוֹ לִפְנֵי טִיּוּל; וְהַצַּעֲצוּעִים שְׁלֵמִים וּמַבְרִיקִים, כְּאִלּוּ הוּבְאוּ זֶה עַתָּה מֵהֶחָנוּת.
אַךְ דִּיצָה מְלֵאָה תְּנוּעָה כְּפַרְפָּר. אֵין הִיא יוֹדַעַת מְנוּחָה: אוֹ שֶׁהִיא צוֹחֶקֶת וְשָׁרָה, אוֹ שֶׁהִיא קוֹפֶצֶת, מְרַחֶפֶת וּמִתְגַּלְגֶּלֶת מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וּמְמַלְּאָה אֶת הַבַּיִת דִּיצָה וְחֶדְוָה. אֵין הִיא נוֹתֶנֶת דַּעְתָּהּ הַרְבֵּה עַל הַצַּעֲצוּעִים שֶׁלָּהּ. לְאַחַר שֶׁשִּׂחֲקָה בָּהֶם זְמַן מָה, מַנִּיחָה הִיא אוֹתָם וְאֵינָהּ מִתְעַנְיֶנֶת בָּהֶם עוֹד.
כָּל הַיּוֹם מְשַׂחֲקוֹת שְׁתֵּי הָאֲחָיוֹת יַחַד בְּשָׁלוֹם, מְפַטְפְּטוֹת וְהוֹגוֹת כִּשְׁתֵּי יוֹנִים. אוּלָם יֵשׁ וּבֵין שְׁתֵּי הַיּוֹנִים נוֹפֵל סִכְסוּךְ קָטָן וְאָז הֵן נֶהְפָּכוֹת לִשְׁתֵּי חֲתַלְתּוּלוֹת רַגְזָנִיּוֹת. הַגּוֹרֶמֶת לָרִיב הִיא עַל פִּי רֹב דִּיצָה. אוֹהֶבֶת הִיא לְקַנְטֵר אֶת אֲחוֹתָהּ לֹא מִתּוֹךְ רֹעַ לֵב, חָלִילָה, אֶלָּא מִתּוֹךְ שׁוֹבְבוּת סְתָם. כְּשֶׁנִּצָּה מַצִּיעָה לְשַׂחֵק בְּמַחְבּוֹאִים, אוֹמֶרֶת דִּיצָה:
“דַּוְקָא לֹא! נְשַׁחֵק בְּקֻבִּיּוֹת!”
וּכְשֶׁאוֹמֶרֶת נִצָּה לְשַׂחֵק בְּקֻבִּיּוֹת, מִתְנַגֶּדֶת לָזֶה דִּיצָה וְאוֹמֶרֶת:
“דַּוְקָא לֹא! נְשַׂחֵק בְּמַחְבּוֹאִים!”
“דַּוְקָנִית אַחַת!” אוֹמֶרֶת נִצָּה וְנַעֲשֵׂית בְּרֹגֶז. “גַּאַוְתָנִית אַחַת!” אוֹמֶרֶת דִּיצָה וּמִתְנַפַּחַת.
אִמָּא מִתְעָרֶבֶת לִפְעָמִים בְּרִיב בְּנוֹתֶיהָ.
“נִצָּה!” אוֹמֶרֶת הִיא, “הֲלֹא אַתְּ הַגְּדוֹלָה, עָלַיִךְ אֵפוֹא לְוַתֵּר לָהּ לְיַלְדֹּנֶת זוֹ”.
“אֲנִי מְוַתֶּרֶת כָּל פַּעַם”, מִתְרָעֶמֶת נִצָּה, “אַךְ הִיא דַּוְקָנִית גְּדוֹלָה”.
“בּוּשָׁה גְּדוֹלָה וּכְלִמָּה!” אוֹמֶרֶת אִמָּא, “שְׁתֵּי אֲחָיוֹת נֶחְמָדוֹת וְאֵינָן יְכוֹלוֹת לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם”.
אַךְ מִי שֶׁחוֹשֵׁב, שֶׁאֵין הָאֲחָיוֹת אוֹהֲבוֹת אִשָּׁה אֶת רְעוּתָהּ, טוֹעָה טָעוּת גְּדוֹלָה. יְנַסֶּה נָא מִי שֶׁהוּא לֵאמֹר מִלָּה רָעָה עַל דִּיצָה, מִיָּד תַּעֲמֹד נִצָּה לִימִינָה וְתוֹדִיעַ:
“דִּיצָה הִיא יַלְדֹּנֶת חֲבִיבָה וַחֲמוּדָה מְאֹד”.
וְאִם מִי שֶׁהוּא יְדַבֵּר רֵעוּת בְּנִצָּה, מִיָּד תָּגֵן עָלֶיהָ דִּיצָה וְתֹאמַר:
“נִצָּה שֶׁלִּי מְתוּקָה מִכָּל מֹתֶק שֶׁבָּעוֹלָם”.
יוֹם אֶחָד חָלְתָה נִצָּה וְנָפְלָה לְמִשְׁכָּב. הָיָה לָהּ חֹם גָּבוֹהַּ וְהָרוֹפֵא אָמַר, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ יָמִים אֲחָדִים אֵין הַיְלָדוֹת צְרִיכוֹת לְהִמָּצֵא בְּחֶדֶר אֶחָד.
דִּיצָה הָיְתָה עֲצוּבָה מְאֹד וּבִקְּשָׁה מֵאֵת אִמָּא, שֶׁתִּתֵּן לָהּ לְכָל הַפָּחוֹת לִרְאוֹת אֶת אֲחוֹתָהּ מֵרָחוֹק.
“הֲלֹא אַתֶּן רָבוֹת כָּל הַיָּמִים”, אָמְרָה לָהּ הָאֵם.
“זֶה לֹא כְלוּם”, הֵשִׁיבָה דִּיצָה, “זֶה סְתָם כָּךְ, בִּצְחוֹק. אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת נִצָּה שֶׁלִּי”.
וּשְׁתֵּי פְּנִינִים נָשְׁרוּ מֵעֵינֶיהָ הַתְּכֻלּוֹת.
“טוֹב”, אָמְרָה אִמָּא, “אֲנִי אַקְרִיב אוֹתָךְ לַדֶּלֶת וְתוּכְלִי לִרְאוֹת אוֹתָהּ, אַךְ אַל תְּדַבְּרִי אִתָּהּ: הִיא זְקוּקָה לִמְנוּחָה”.
דִּיצָה שָׂמְחָה מְאֹד וְשָׁלְחָה לַאֲחוֹתָהּ הַחוֹלָה נְשִׁיקַת אֲוִיר וּבַת-צְחוֹק מְתוּקָה.
כָּל יְמֵי מַחֲלָתָהּ שֶׁל נִצָּה הָיְתָה דִּיצָה שְׁקֵטָה וּרְצִינִית וְהִתְהַלְּכָה עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁלֹּא לְהַרְבּוֹת שֶׁאוֹן. בְּכָל בֹּקֶר הָיְתָה קוֹטֶפֶת שׁוֹשַׁנָּה בַּגִּנָּה וְשׁוֹלַחַת אוֹתָהּ עַל-יְדֵי אִמָּא לַאֲחוֹתָהּ.
כְּשֶׁיָּרְדָה נִצָּה מִמִּטָּתָהּ, הָיְתָה דִּיצָה מְאֻשָּׁרָה מְאֹד. כְּדֵי לְשַּׂמֵחַ מְאֹד אֶת אֲחוֹתָהּ הָאֲהוּבָה עָשְׂתָה לְפָנֶיהָ כָּל מִינֵי מוֹפְתִים: קָפְצָה וְרָקְדָה וְהִתְגַּלְגְּלָה כְּכַדּוּר וְשָׁרָה שִׁירִים. וּכְשֶׁרָאֲתָה בַּת-צְחוֹק עַל פְּנֵי נִצָּה, צָחֲקָה בִּצְחוֹקָהּ הַמְצַלְצֵל וְאָמְרָה: “כַּמָּה טוֹב שֶׁאַתְּ כְּבָר בְּרִיאָה, נִצָּה! דַּי, מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה לֹא נָרִיב עוֹד. מַה שֶּׁתְּבַקְּשִׁי אֶעֱשֶׂה, אֲבָל רְאִי, אַל תֶּחֱלִי עוֹד פָּעַם”. “טוֹב”, הִבְטִיחָה נִצָּה. וּשְׁתֵּי הָאֲחָיוֹת הַקְּטַנּוֹת חַיּוֹת שׁוּב כִּשְׁתֵּי יוֹנִים חֲבִיבוֹת. אַךְ אִם דִּיצָה שׁוֹכַחַת פַּעַם אֶת הַבְטָחָתָהּ וּמַתְחִילָה לְהִתְעַקֵּשׁ, אוֹמֶרֶת לָהּ נִצָּה:
“דִּיצָה, אַל תִּהְיִי יַלְדָּה רָעָה, פֶּן אֶחֱלֶה עוֹד פָּעַם”. מִיָּד נִכְנַעַת דִּיצָה וְאוֹמֶרֶת: “זֶה רַק בִּצְחוֹק, נִצָּה! רַק בִּצְחוֹק!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.