יָמִים אֲחָדִים לִפְנֵי לַ"ג בָּעֹמֶר בָּא אֶלִי לַחֲצֵרוֹ שֶׁל בֶּנִי וּמָצָא אוֹתוֹ מֵרִיץ רַכֶּבֶת עַל פְּנֵי פַּסֵי-עֵץ צָרִים.
“בֶּנִי!” קָרָא אֶלִי, “הַנַּח אֶת הָרַכֶּבֶת שֶׁלְּךָ! הֲשָׁכַחְתָּ שֶׁבְּקָרוֹב יִהְיֶה לַ”ג בָּעֹמֶר?"
“וּבְכֵן?” אָמַר בֶּנִי בְּשַׁלְוָה כְּדַרְכּוֹ, “מַה בְּכָךְ?”
“צָרִיךְ לִדְאֹג לַהַדְלָקָה, לְהָכִין עֵצִים”, הִתְרַגֵּשׁ אֶלִי, “וְהוּא אוֹמֵר לִי: ‘מַה בְּכָךְ’?”
בֶּנִי הֶעֱבִיר אֶת הָרַכֶּבֶת עַל פַּסִים אֲחֵרִים וּפָלַט:
“לִי אֵין עֵצִים”.
" ‘לִי אֵין עֵצִים’!" חִקָּה אוֹתוֹ אֶלִי בְּרֻגְזָה, “וְלִי יֵשׁ? צָרִיךְ ‘לִסְחֹב’ מֵאֵיזֶה מָקוֹם. הִנֵּה עַל יַד בֵּיתְכֶם בּוֹנִים בַּיִת גָּדוֹל. בּוֹא ‘נִסְחַב’ מְעַט עֵצִים וְנַטְמִין אוֹתָם בֶּחָצֵר שֶׁלָּכֶם”.
בֶּנִי הִפְסִיק אֶת הַמִּשְׂחָק בָּרַכֶּבֶת, הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וְשָׁאַל בְּתִמָּהוֹן:
“מַה פֵּרוּשׂ ‘נִסְחַב’? הֲרֵי הָעֵצִים לֹא שֶׁלָּנוּ הֵם!”
“מְעַט עֵצִים, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם”. הִרְגִּיעַ אוֹתוֹ אֶלִי.
אַךְ בֶּנִי עָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְעָנָה בִּמְנוּחָה:
“אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה, עֲבֵרָה חֲמוּרָה הִיא”.
“טִפֵּשׁ!” קָרָא אֶלִי, “אֵין זֹאת עֲבֵרָה כְּלָל. אַדְרַבָּה, מִצְוָה הִיא. הֵן זֶה לִכְבוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי!”
“וּמִי הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן זֶה?” שָׁאַל בֶּנִי, “הַאִם הָיָה רֹאשׁ לְגַנָּבִים וּלְשׁוֹדְדִים?”
אֶלִי פָּרַץ בִּצְחוֹק:
“תִּינוֹק! אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן! זֶה הָיָה תַּנָּא גָּדוֹל וְצַדִּיק”.
“אִם הָיָה צַדִּיק”, הֵעִיר בֶּנִי, “לֹא יָפֶה ‘לִסְחֹב’ עֵצִים לִכְבוֹדוֹ”.
“חָכָם שֶׁכְּמוֹתֶךָ!” אָמַר אֶלִי, “וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲרֹךְ הַדְלָקָה בְּלִי עֵצִים?”
“אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג עֵצִים”, עָנָה בֶּנִי, “אֲבָל בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת; כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יְבַקֵּשׁ מֵאֵת הוֹרָיו קְצָת עֵצִים. לָמָּה לָנוּ לִגְנֹב וְלַעֲבֹר עֲבֵרָה לְשֵׁם מִצְוָה?”
“אֵין זֹאת כְּלָל גְּנֵבָה, טִפְּשׁוֹן שֶׁכְּמוֹתֶךָ!” הִסְבִּיר לוֹ אֶלִי. “בְּפֶסַח מֻתָּר לִגְנֹב אֶת הָאֲפִיקוֹמָן וּבְלַ”ג בָּעֹמֶר – עֵצִים. הַהוֹרִים יוֹדְעִים זֹאת וְאֵינָם אוֹמְרִים כְּלוּם".
“לֹא כָּל הַהוֹרִים חוֹשְׁבִים כָּךְ”, הֵשִׁיב בֶּנִי. “אִמָּא שֶׁלִּי תַּסְכִּים, שֶׁאֶקַּח מְעַט עֵצִים, אֲבָל רַק מִשֶּׁלָּנוּ וְלֹא מִשֶּׁל אֲחֵרִים”.
“הוֹי, בֶּנִי!” קִנְתֵּר אוֹתוֹ אֶלִי, “נַעֲשֵׂיתָ צַדִּיק תָּמִים!”
אַךְ בֶּנִי הֵשִׁיב בְּנַחַת:
“הַאִם לֹא טוֹב לִהְיוֹת צַדִּיק? הֲרֵי אָמַרְתָּ, שֶׁגַּם רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה צַדִּיק!”
אֶלִי שָׁתַק, כִּי לֹא מָצָא מַעֲנֶה בְּפִיו.
וְהִנֵּה יָצְאָה אִמּוֹ שֶׁל בֶּנִי לֶחָצֵר. בֶּנִי נִגַּשׁ אֵלֶיהָ וְשָׁאָל:
“אִמָּא, הֲתַרְשִׁי לָקַחַת עֵצִים לַהַדְלָקָה לִכְבוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי?”
“כֵּן, בְּנִי”, אָמְרָה הָאֵם, “אֲבָל לֹא הַרְבֵּה. חֲבָל!”
“הַמֻּתָּר לִי לָקַחַת מְעַט עֵצִים מִן הֶחָצֵר הַסְּמוּכָה?” הוֹסִיף בֶּנִי לִשְׁאֹל.
“חַס וְשָׁלוֹם!” קָרְאָה הָאֵם, “בְּלִי רְשׁוּת בְּעָלִים – חַס וְשָׁלוֹם!”
לְאַחַר שֶׁנִּכְנְסָה הָאֵם הַבַּיְתָה, אָמַר בֶּנִי לַחֲבֵרוֹ:
“רוֹאֶה אַתָּה! אָסוּר לָקַחַת בְּלִי רְשׁוּת!”
אֶלִי הִרְהֵר רֶגַע וְאָמָר:
“טוֹב, נִסְתַּפֵּק בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ. גַּם מָרְדְּכַי וְגַם צְבִי יִתְּנוּ עֵצִים, גַּם אֲנִי אַשִּׂיג בְּאֵיזֶה אֹפֶן וְתִהְיֶה לָנוּ הַדְלָקָה קְטַנָּה”.
“וְהֵיכָן נַעֲשֶׂה אֶת הַהַדְלָקָה?” שָׁאַל בֶּנִי, “עַל הַמִּגְרָשׁ שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה נִבְנָה בַּיִת גָּדוֹל”.
“זוֹהִי בֶּאֱמֶת צָרָה גְּדוֹלָה”, אָמַר אֶלִי, “לוֹקְחִים וּמְקַלְקְלִים אֶת כָּל הָעִיר. אֵין שׁוּם מִגְרָשׁ פָּנוּי לְמִשְׂחָקִים. בְּכָל מָקוֹם רַק בָּתִּים וּבָתִּים”.
“מַה נַּעֲשֶׂה אֵפוֹא?” שָׁאַל בֶּנִי.
אֶלִי שָׁקַע שׁוּב בְּמַחֲשָׁבוֹת וּפִתְאֹם קָרָא:
“חַכֵּה, יֵשׁ עֵצָה! לְאָבִיו שֶׁל מָרְדְּכַי יֵשׁ הַרְבֵּה מִגְרָשִׁים פְּנוּיִים. נֵלֵךְ אֵפוֹא אֶל מָרְדְּכַי וּנְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁיִּתֵּן לָנוּ לַעֲרֹךְ אֶת הַהַדְלָקָה בְּאַחַד הַמִּגְרָשִׁים שֶׁל אָבִיו”.
“טוֹב, נֵלֵךְ”, הִסְכִּים בֶּנִי, “וּבַדֶּרֶךְ נָסוּר אֶל צְבִי”.
מִיָּד קָמוּ שְׁנֵיהֶם וְהָלְכוּ אֶל צְבִי. הֵם מָצְאוּ אוֹתוֹ יוֹשֵׁב בֶּחָצֵר, כְּשֶׁהוּא אוֹגֵד כְּפִיסֵי-עֵץ וְעוֹשֶׂה מֵהֶם חֲבִילוֹת, חֲבִילוֹת.
“אֵין כָּמוֹךָ!” קָרָא אֵלָיו אֶלִי, “טוֹב מְאֹד, שֶׁאַתָּה מֵכִין אֶת הָעֵצִים”.
צְבִי, יֶלֶד דַּק וְגָבוֹהַּ, הִצְטַחֵק בְּבַת-הַצְּחוֹק הַטּוֹבָה שֶׁלּוֹ וְאָמָר:
“אִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה לִי לְהָכִין אֶת הָעֵצִים לַחֲבִילוֹת”.
“אַתָּה רוֹאֶה, בֶּנִי!” קָרָא אֶלִי, “אִמָּא שֶׁלּוֹ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ אָמְרָה לוֹ לְהָכִין עֵצִים לַהַדְלָקָה!”
“לֹא לַהַדְלָקָה”, אָמַר צְבִי בְּבַת-הַצְּחוֹק שֶׁלּוֹ, “זֶה בִּשְׁבִיל הָאַמְבַּטְיָה”.
“בִּשְׁבִיל הָאַמְבַּטְיָה?!” הִתְרַגֵּז אֶלִי, “גֹּלֶם אִישׁ! אָנוּ דּוֹאֲגִים לַהַדְלָקָה וְהוּא מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים לָאַמְבַּטְיָה! מוּטָב, שֶׁתִּתֵּן אוֹתָם לַהַדְלָקָה שֶׁלָּנוּ”.
“לֹא, חֲבָל עַל הָעֵצִים”, חִיֵּךְ צְבִי לִקְרָאתוֹ, “לָמָּה נִשְׂרֹף עֵצִים סְתָם?”
“סְתָם, הוּא אוֹמֵר”! הִתְמַרְמֵר אֶלִי, “הֲלֹא צָרִיךְ לַעֲרֹךְ הַדְלָקָה, בֶּן-אָדָם!”
“צָרִיךְ? וְכִי מִי אָמַר לְךָ שֶׁצָּרִיךְ?” נִשְׁמַע פִּתְאֹם קוֹל אִמּוֹ שֶׁל צְבִי מֵאֵצֶל הַחַלּוֹן, “הַאִם כָּל הַיְלָדִים שֶׁבָּעִיר מְצֻוִּים עַל הַהַדְלָקָה? בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה פָּרְצָה כָּאן כִּמְעַט שְׂרֵפָה בִּגְלַל הַהַדְלָקוֹת שֶׁלָּכֶם. תִּהְיֶה הַדְלָקָה בַּחֲצַר בֵּית-הַסֵּפֶר – מַסְפִּיק”.
אֶלִי הִבִּיט אֶל אִמּוֹ הַגְּבוֹהָה וְהָרָזָה שֶׁל צְבִי בְּפֶה פָּעוּר. אַחַר גֵּרֵד קְצָת אֶת רֹאשׁוֹ וְאָמַר אֶל בֶּנִי:
“בּוֹא, בֶּנִי, נֵלֵךְ הַבָּיְתָה; לֹא נַעֲרֹךְ הַשָּׁנָה הַדְלָקָה וְדָי”.
וְהֵם עָזְבוּ אֶת חֲצֵרוֹ שֶׁל צְבִי, שֶׁהוֹסִיף לֶאֱגֹד אֶת כְּפִיסֵי-הָעֵץ שֶׁלּוֹ.
בַּדֶּרֶךְ אָמַר בֶּנִי: “אֶלִי, אוּלַי נִגַּשׁ אֶל מָרְדְּכָי?”
אֶלִי הֵנִיעַ בְּיָדוֹ בְּיֵאוּשׁ: “לֹא כְּדַאי, בֶּנִי! נִמְאַס לִי הַדָּבָר. גַּם לְמָרְדְּכַי יֵשׁ אֵם וְגַם הִיא תַּטִּיף לָנוּ בְּוַדַּאי מוּסָר. כָּל הָאִמָּהוֹת קָשְׁרוּ עָלֵינוּ קֶשֶׁר הַשָּׁנָה”.
“וְאִמָּא שֶׁלְּךָ?” שָׁאַל בֶּנִי, “מַה הִיא אוֹמֶרֶת?” אֶלִי עָצַר בְּלֶכְתּוֹ, הֵצִיץ בִּפְנֵי בֶּנִי וְאָמָר: “לִי אֵין אִמָּא. הִיא מֵתָה לִפְנֵי שָׁנָה. כְּלוּם לֹא יָדָעְתָּ?”
“לֹא יָדַעְתִּי,” הִצְטַדֵּק בֶּנִי.
אֶלִי נִשְׁאַר עוֹמֵד עוֹד רֶגַע עַל יַד חֲבֵרוֹ וְעַל פָּנָיו שָׁכְנָה עֲנָנָה. הַשִּׂיחָה עַל אִמּוֹ עוֹרְרָה בְּלִבּוֹ זִכְרוֹנוֹת נוּגִים. אַחַר הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ לִקְרַאת חֲבֵרוֹ וְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ בְּלִי אֲמִירַת שָׁלוֹם.
בֶּנִי הִבִּיט אַחֲרֵי חֲבֵרוֹ הַמִּתְרַחֵק וְחָשַׁב בְּלִבּוֹ:
"אוּלַי מִפְּנֵי זֶה הוּא כֹּה נִרְגָּז תָּמִיד,
הַמִּסְכֵּן!"
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.