בֹּקֶר. חֲצַר בֵּית-הַסֵּפֶר מְלֵאָה יְלָדִים, הַמִּתְרוֹצְצִים הֵנָּה וָהֵנָּה וּמְקִימִים שָׁאוֹן רָב. אֲחָדִים מְשַׂחֲקִים בְּכַדּוּר, אֲחֵרִים – בְּ“גוּלִים”: אֵלֶּה מִתְחָרִים בִּמְרוּצָה, וְאֵלֶּה עוֹשִׂים תַּרְגִּילֵי הִתְעַמְּלוּת; רַק מְעַטִּים מְעַיְּנִים בִּסְפָרִים וּבְמַחְבָּרוֹת וְחוֹזְרִים עַל שֵׁעוּרֵיהֶם. מוֹרֶה-תּוֹרָן מִתְהַלֵּךְ בֵּין הַיְלָדִים וּמַשְׁגִּיחַ לְבַל יַפְרִיעוּ אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ.

אֶל הֶחָצֵר נִכְנַס יֶלֶד כְּבֵן תֵּשַׁע וְתַרְמִיל סְפָרִים עַל גַּבּוֹ. הוּא הִתְיַצֵּב מִן הַצַּד וְהִבִּיט בִּמְבוּכָה אֶל הַיְלָדִים הָעַלִּיזִים.

“תַּלְמִיד חָדָשׁ! תַּלְמִיד חָדָשׁ!” קָרְאוּ יְלָדִים אֲחָדִים בְּבַת-אֶחָת. וּכְרֶגַע סַבּוּהוּ וְהִתְחִילוּ חוֹקְרִים וְדוֹרְשִׁים אוֹתוֹ: מִי הוּא, מַה-שְּׁמוֹ וּמֵאַיִן הוּא בָּא. הַיֶּלֶד נִלְחַץ אֶל הַקִּיר וְלֹא עָנָה דָבָר, רַק הִסְתַּכֵּל אֶל כָּל-צַד כִּמְבַקֵּשׁ עֶזְרָה.

“לָמָּה אֵינְךָ עוֹנֶה?” שְׁאָלָהוּ אַחַד הַיְלָדִים, “פְּתַח פִּיךָ וֶאֱמֹר: אַתָּה תַּלְמִיד חָדָשׁ?”

הַיֶּלֶד הִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ: כֵּן!

“אִם כֵּן, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְךָ ‘יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר’! הוֹי, יְלָדִים, מַהֲרוּ וְאֶחֱזוּ בּוֹ!”

וּמִיָּד אָחֲזוּ בּוֹ יְלָדִים אֲחָדִים וֶהֱנִיפוּהוּ תְּנוּפָה: אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ וְקָרְאוּ:

“יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר, יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר, יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר!”

הַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ לֹא יָדַע אֶת-הַמִּנְהָג הַמְקֻבָּל בְּבֵית-הַסֵּפֶר לְהָנִיף אֶת-הַתַּלְמִידִים הַחֲדָשִׁים תְּנוּפָה, שֶׁהֵם קוֹרְאִים לָהּ מִשּׁוּם-מָה “יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר!” הוּא נִבְהַל מְאֹד וְנִסָּה לְהֵחָלֵץ מֵהֶם, אַךְ הֵם חָזְקוּ מִמֶּנּוּ, וְהַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ פָּרַץ בְּבֶכִי.

וְהִנֵּה נִגַּשׁ הַמּוֹרֶה וְגָעַר בַּיְלָדִים:

“מַה-קָּרָה? מִפְּנֵי מָה הוּא בּוֹכֶה?”

“לֹא כְלוּם, אֲדוֹנִי”, בֵּאֵר אַחַד הַיְלָדִים, “אֲנַחְנוּ עָשִׂינוּ לוֹ רַק ‘יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר’, וְזֶה בּוֹעֵט וּבוֹכֶה! תִּינוֹק!”

הַמּוֹרֶה הִרְגִּיעַ אֶת-הַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ וְלַתַּלְמִידִים אָמָר:

“לָמָּה נֶחְפַּזְתֶּם כָּל-כָּךְ? הֲלֹא אֵין הוּא יוֹדֵעַ עֲדַיִן אֶת-מִנְהֲגֵיכֶם. רַק לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים בָּא בָּאֳנִיָּה. צָרִיךְ הָיָה לְבָאֵר לוֹ תְּחִלָּה וְלֹא לְהַפְחִיד אוֹתוֹ”.

בֵּינָתַיִם נִשְׁמַע צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן. הַיְלָדִים הִנִּיחוּ אֶת מִשְׂחֲקֵיהֶם וְרָצוּ לְהִסְתַּדֵּר כָּל-אֶחָד עַל-יַד מַחְלַקְתּוֹ. הַמּוֹרֶה נִכְנַס עִם הַתַּלְמִידִים שֶׁלּוֹ לַמַּחְלְקָה וְהֶרְאָה לַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ מָקוֹם עַל אַחַד הַסַּפְסָלִים. כְּשֶׁהִתְחִילָה קְרִיאַת הַשֵּׁמוֹת, פָּנָה הַמּוֹרֶה אֵלָיו וְשָׁאַל אוֹתוֹ:

“מַה-שִּׁמְךָ, יֶלֶד?”

“גִּמְפְּקֶה… לֵיה, לֵיה, שְׁמִי בֶּאֱמֶס, גִּמְפֶּל!” קָרָא הַיֶּלֶד וּפָנָיו אָדְמוּ כְּעַגְבָנִיָּה בְּשֵׁלָה. צְחוֹק פָּרַץ מִפִּי הַיְלָדִים. הַמּוֹרֶה נָזַף בַּצּוֹחֲקִים וְאָמָר:

“לֹא יָפֶה לִלְעֹג לְחָבֵר! הַיֶּלֶד הַזֶּה קוֹרֵא וְכוֹתֵב בְּלִי שְׁגִיאוֹת, אַךְ אֵין הוּא רָגִיל עֲדַיִן בַּהֲבָרָה הַסְּפָרַדִּית. וּבְנוֹגֵעַ לַשֵּׁם, לֹא הַשֵּׁם הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא נוֹשֵׂא הַשֵּׁם”.

בַּהַפְסָקוֹת קָרְאוּ הַיְלָדִים אִישׁ לְרֵעִהוּ: “גִּמְפְּקֶה, גִּמְפֶּל!” וְנִסּוּ לְדַבֵּר אִישׁ אֶת-אָחִיו בָּהֲבָרָה הָאַשְׁכְּנָזִית, וְדָבָר זֶה עוֹרֵר אֶת-צְחוֹקָם בְּיוֹתֵר. בַּזְּמָן הָרִאשׁוֹן חָשַׁב הַתַּלְמִיד הֶחָדָשׁ, כִּי הַתַּלְמִידִים לוֹעֲגִים לוֹ עַל דִּבּוּרוֹ, וְלָכֵן הִשְׁתַּדֵּל לְדַבֵּר כְּמוֹהֶם. אַךְ הַדָּבָר לֹא עָלָה בְּיָדוֹ. הוּא הָיָה נִכְשָׁל בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וְקוֹרֵא “בֵּית-הַתֵּפֶר”, בִּמְקוֹם – בֵּית-הַסֵּפֶר; “תּוּתּ” בִּמְקוֹם סוּס, וְהַיְלָדִים הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִים מִצְּחוֹק. אוּלָם כַּעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים הִתְגַּבֵּר עַל כָּל-הַמִּכְשׁוֹלִים וְהָיָה מְדַבֵּר כְּאֶחָד מֵהֶם. אַף-עַל-פִּי-כֵן הוֹסִיפוּ הַיְלָדִים לִלְעֹג לוֹ. בְּיִחוּד צִעֵר אוֹתוֹ יֶלֶד קָטָן, עֲשָׂהאֵל שְׁמוֹ, יֶלֶד יְפֵה-עֵינַיִם, שֶׁהָיָה מְקַנְטֵר אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי: “גִּמְפֶּל, קִימְפֶּל, צִירֶה, בִּירֶה, בִּמְפֶּל!” גִּמְפֶּל הִרְגִּישׁ, כִּי אֵין הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֵיהֶם, אִם כִּי לֹא הֵבִין, מַה יֵשׁ כָּאן לִצְחֹק. בַּמֶּה אֵין הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ יָפֶה? הֲיֵשׁ בּוֹ אֵיזֶה גְּנַאי? וְלָמָּה אֵפוֹא לֹא לָעַג אִישׁ לִשְׁמוֹ עַד עָתָּה? כָּל-חֲבֵרָיו בַּ“חֶדֶר” הָיוּ נִקְרָאִים שָׁם בְּחוּץ-לָאָרֶץ בְּשֵׁמוֹת דּוֹמִים לִשְׁמוֹ: זוּסְקֶה, לֵיזְקֶה, רוּבְקֶה – כֻּלָּם בְּסִיוּם “קֶה”. אֱמֶת, הַשֵּׁמוֹת שֶׁלָּהֶם פֹּה יָפִים יוֹתֵר: יוֹאָב, עֲשָׂהאֵל, אַבְנֵר – שֵׁמוֹת יָפִים מֵהַתַּנַּ"ךְ, אַךְ מָה הוּא אָשֵׁם, שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם לֹא יָפֶה?

וְגִמְפֶּל הִתְחִיל מַרְגִּישׁ, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שְׁמוֹ יָפֶה. כָּל-אוֹת נֶעֶשְׂתָה לוֹ פִּתְאֹם מוּזָרָה: גִּ–מְ–פֶּ–ל! כַּמָּה אוֹתִיּוֹת כְּבֵדוֹת וְקָשׁוֹת! אֵין אֵלּוּ אוֹתִיּוֹת כְּלָל, אֶלָּא כְּפִיסֵי-עֵץ מְחֻבָּרִים יָחַד! שֵׁם מְכֹעָר מְאֹד!

הוּא נִזְכַּר, כִּי בִּהְיוֹתוֹ בַּשַּׁבָּת בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת, שָׁמַע אֶת הַגַּבַּאי קוֹרֵא לַשַּׁמָּשׁ: “ר' גִּמְפֶּל!” וְר' גִּמְפֶּל הַשַּׁמָּשׁ, אִישׁ כְּפוּף-קוֹמָה וְדַל-בָּשָׂר, בַּעַל עֵינַיִם חוֹלָנִיּוֹת וּבַעַל חֹטֶם אָרֹךְ מְאֹד – נִגַּשׁ בְּהַכְנָעָה אֶל הַגַּבָּאי…

גִּמְפֶּל הִתְחִיל חוֹשֵׁשׁ, פֶּן יִהְיֶה גַּם הוּא פַּעַם שַׁמָּשׁ כָּזֶה, וְגַם לוֹ יִהְיֶה חֹטֶם אָרֹךְ. הֵן גַּם לְסָבָא שֶׁלּוֹ, ר' גִּמְפֶּל, הָיָה חֹטֶם אָרֹךְ. כַּנִּרְאֶה, מִי שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם גִּמְפֶּל – בַּעַל חֹטֶם הוּא…

פַּעַם אַחַת, לְאַחַר שֶׁצִּעֲרוּהוּ הַיְלָדִים בְּבֵית-הַסֵּפֶר, פָּרַץ הַבַּיְתָה בְּקוֹל בֶּכִי: “אִמָּא, לָמָּה קָרָאת לִי בְּשֵׁם כָּל-כָּךְ לֹא יָפֶה? תְּנִי לִי שֵׁם אַחֵר, אֵינֶנִּי רוֹצֶה בַּשֵּׁם הַמְּכֹעָר הַזֶּה ‘גִּמְפֶּל’. הַכֹּל לוֹעֲגִים לִי וְאוֹמְרִים, כִּי הַשֵּׁם הַזֶּה אֵינֶנּוּ יָפֶה!” “אֱלֹהִים עִמְּךָ, גִּמְפֶּלֶה!” קָרְאָה הָאֵם בְּתִמָּהוֹן, “שֵׁם זֶה אֵינוֹ נָאֶה לְךָ? זְקֵנְךָ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, נִקְרָא בְּשֵׁם זֶה, וְהוּא הָיָה אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וִירֵא שָׁמָיִם! הַלְוַאי שֶׁתִּהְיֶה כָּמוֹהוּ!”

אַךְ תְּשׁוּבָה זוֹ לֹא הִנִּיחָה אֶת-דַּעְתּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד. הוּא יָשַׁב עַל יַד הַשֻּׁלְחָן, וְעֵינָיו דּוֹמְעוֹת מִצָּעַר. וְהִנֵּה עָלָה בְּדַעְתּוֹ לְחַפֵּשׂ בַּתַּנַּ"ךְ, אוּלַי יִמְצָא שָׁם אֶת שְׁמוֹ. הוּא הִתְחִיל מְדַפְדֵּף בַּסֵּפֶר וְלֹא מָצָא.

“כַּנִּרְאֶה, אֵין זֶה שֵׁם עִבְרִי כְּלָל”, חָשַׁב גִּמְפֶּל, “בְּכָל הַתַּנַּ”ךְ לֹא נִזְכַּר הַשֵּׁם הַזֶּה אַף פַּעַם אֶחָת. וְלוּ, לְפָחוֹת, הָיָה לְשֵׁם זֶה אֵיזֶה פֵּרוּשׂ, אֵיזֶה טַעַם! הִנֵּה אָדָם, חַוָּה, קַיִן! לְכָל אֵלֶּה יֵשׁ בֵּאוּר, יֵשׁ טַעַם: אָדָם – כִּי לֻקַּח מֵאֲדָמָה; חַוָּה – ‘כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי’; קַיִן – כִּי ‘קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה’ '… אַךְ אֵיזֶה טַעַם יֵשׁ לִשְׁמוֹ?… גִּ-מְ-פֶּ-ל! לוּ, לְכָל הַפָּחוֹת, הָיוּ קוֹרְאִים לוֹ בַּשֵּׁם הַפָּשׁוּט ‘יַעֲקֹב’!… מְאֻשָּׁר הָיָה יַעֲקֹב זֶה! גַּם הוּא, מִסְכֵּן, סָבַל הַרְבֵּה בִּגְלַל שְׁמוֹ. עֵשָׂו אָחִיו הָיָה מְצַעֵר אוֹתוֹ תָּמִיד: ‘הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב – וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַּעֲמַיִם!’ עַד שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ מַלְאַךְ אֱלֹהִים עַל נַחַל יַבּוֹק וְלֹא זָז מִשָּׁם, עַד שֶׁהִכְרִיחַ אוֹתוֹ לָתֵת לוֹ שֵׁם אַחֵר: ‘לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל!’ בַּר-מַזָּל! הוֹ, לוּ נִרְאָה לוֹ מַלְאַךְ אֱלֹהִים, לֹא הָיָה מַרְפֶּה מִמֶּנּוּ וּמְבַקֵּשׁ גַּם הוּא שֵׁם אַחֵר, לְמָשָׁל, ‘עֲשָׂהאֵל’, שֵׁם יָפֶה וָקַל; בֶּאֱמֶת לֹא אִכְפַּת לוֹ אֵיזֶה שֵׁם, אַךְ לֹא ‘גִּמְפֶּל’ "…

הַרְבֵּה, הַרְבֵּה מַחֲשָׁבוֹת חָשַׁב גִּמְפֶּל בְּלִבּוֹ, אֵיךְ וּבְאֵיזֶה אֹפֶן לְשַׁנּוֹת אֶת שְׁמוֹ, אַךְ לֹא יָכֹל לִמְצֹא שׁוּם עֵצָה. חֲבֵרִים לֹא הָיוּ לוֹ, וְהוּא נָשָׂא אֶת צַעֲרוֹ בְּעֹמֶק לִבּוֹ. תָּמִיד הָיָה הוֹלֵךְ סַר וְזָעַף, תָּמִיד הָיָה שָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת וְהָיָה מְקַבֵּל נְזִיפוֹת מִמּוֹרָיו עַל חֹסֶר הַקְשָׁבָה. הַשֵּׁם “גִּמְפֶּל” לֹא נָתַן לוֹ מָנוֹחַ, וְיֵשׁ שֶׁבִּמְקוֹם תְּשׁוּבָה עַל שְׁאֵלָה שֶׁנִּשְׁאַל, הָיְתָה נִזְרֶקֶת מִפִּיו הַמִּלָּה: “גִּמְפֶּל”! הוּא גָּמַר בְּלִבּוֹ: יַעֲבֹר עָלָיו מָה, וְהוּא יְשַׁנֶּה אֶת-שְׁמוֹ. הִנֵּה דּוֹדוֹ, שֶׁהָיָה מְכֻנֶּה בְּעִירָם “גּוֹלְדְבֶּרג”, נִקְרָא פֹּה “הַר-זָהָב”. וּבְכֵן, לֹא כָּל-כָּךְ קָשָׁה לְשַׁנּוֹת אֶת-הַשֵּׁם! כְּשֶׁרָאָה אֶת-דּוֹדוֹ זֶה, שָׁאַל אוֹתוֹ אֵיךְ שִׁנָּה אֶת-שְׁמוֹ.

“כַּאֲשֶׁר בָּאתִי הֵנָּה”, בֵּאֵר לוֹ הַדּוֹד, “נַעֲשֵׂיתִי נְתִין אַרְצִי-יִשְׂרְאֵלִי וְשִׁנִּיתִי אֶת-שְׁמִי לְשֵׁם עִבְרִי ‘הַר-זָהָב’. דָּבָר קַל מְאֹד!”

גִּמְפֶּל שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה בְּלִבּוֹ. וּפַעַם אַחַת נִגַּשׁ אֶל אָבִיו וְשָׁאַל אוֹתוֹ, אִם הוּא חוֹשֵׁב לְהִתְאַזְרֵחַ.

“בְּחֵפֶץ לֵב אֶתְאַזְרֵחַ, כְּשֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה”, עָנָה אוֹתוֹ אָבִיו, “אוּלָם, מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל זֹאת?” הַיֶּלֶד הִתְאַדֵּם וְגִמְגֵם:

“אִם תִּתְאַזְרֵחַ… טוֹב הָיָה לְשַׁנּוֹת אֶת-שֵׁם מִשְׁפַּחְתֵּנוּ לְשֵׁם יָפֶה יוֹתֵר. בִּמְקוֹם שְׁטֶרֶנְזוֹן, אֶפְשָׁר לְהִקָּרֵא ‘בַּר כּוֹכְבָא’!… וְגַם אֲנִי הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לְשַׁנּוֹת אֶת-שְׁמִי…”

אָבִיו צָחַק וְאָמָר:

“אֶת-שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת, אַךְ שֵׁם פְּרָטִי אִי-אֶפְשָׁר…”

פְּנֵי גִּמְפֶּל חָפוּ. וּבְכֵן, אֵין כָּל-תִּקְוָה לְשַׁנּוֹת אֶת-שְׁמוֹ! עַד יוֹם מוֹתוֹ יִקְרְאוּ לוֹ ‘גִּמְפֶּל!’ אוֹיָה! מַה-לַּעֲשׂוֹת? מַה-לַּעֲשׂוֹת?

צַעֲרוֹ שֶׁל גִּמְפֶּל הָיָה גָּדוֹל מְאֹד, הוּא לֹא אָכַל וְלֹא שָׁתָה, פָּנָיו חָוְרוּ, בְּשָׂרוֹ כָּחַשׁ וְהָיָה בּוֹכֶה בַּחֲשַׁאי. עַד שֶׁהִרְגִּישָׁה בּוֹ אִמּוֹ וְהִתְחִילָה מְשַׁדֶּלֶת אוֹתוֹ בִּדְבָרִים:

“מַה-לְּךָ, בְּנִי, כִּי כֹּה נָפְלוּ פָּנֶיךָ? מָה אַתָּה חָסֵר, יַלְדִּי? הַגֵּד-נָא לְאִמָּא!”

“תְּנִי לִי שֵׁם אַחֵר!” הִתְחַנֵּן הַיֶּלֶד בִּדְמָעוֹת עַל עֵינָיו, “אֵינֶנִּי אוֹהֵב אֶת-שְׁמִי, הוּא אֵינֶנּוּ יָפֶה!”

“מָה אַתָּה סָח?” קָרְאָה הָאֵם בְּבֶהָלָה, “חַס וְשָׁלוֹם! רַק לְחוֹלִים מְסֻכָּנִים נוֹתְנִים שֵׁם אַחֵר, אַל תִּפְתַּח פֶּה לְשָׂטָן! אַל תְּדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת!”

דִּבְרֵי אִמּוֹ נִכְנְסוּ לְלִבּוֹ וְעוֹרְרוּ בּוֹ תִּקְוָה.

וּבְכֵן, יֵשׁ עֵצָה! צָרִיךְ לִהְיוֹת חוֹלֶה מְסֻכָּן!

מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל גִּמְפֶּל מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת חוֹלֶה. הוּא יָדַע, כִּי אַחֲרֵי שֶׁהַגּוּף נִתְחַמֵּם אָסוּר לִשְׁתּוֹת מַיִם קָרִים; וְהָיָה רָץ זְמָן רַב עַד שֶׁזֵּעָה מְכַסָּה אֶת-כָּל-גּוּפוֹ וְשׁוֹתֶה מִיָּד הַרְבֵּה מַיִם קָרִים. הוּא שָׁמַע אוֹמְרִים, שֶׁאַחֲרֵי אֲכִילַת עֲנָבִים אָסוּר לִשְׁתּוֹת מַיִם, כִּי זֶה מֵבִיא קַדַּחַת, וְהָיָה חוֹטֵא גַּם בָּזֶה רַק כְּדֵי לִהְיוֹת חוֹלֶה. לָאַחֲרוֹנָה, בַּהֲקִיצוֹ בְּבֹקֶר אֶחָד מִשְּׁנָתוֹ, הִרְגִּישׁ כְּאֵב רֹאשׁ, קֹר וָחֹם וּפִיק בִּרְכַּיִם. עֹנֶג כָּמוּס לִטֵּף אֶת-לִבּוֹ: סוֹף-סוֹף הִנֵּהוּ חוֹלֶה! וּלְוַאי שֶׁיִּהְיֶה חוֹלֶה מְסֻכָּן, וְאָז תְּשַׁנֶּה אִמּוֹ אֶת-שְׁמוֹ… גִּמְפֶּל הִתְפַּלֵּל לַה' שֶׁיָּבִיא עָלָיו מַחֲלָה מְסֻכֶּנֶת, וְגַם נָדַר לַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת לְיִשְׂרָאֵל. עַד שֶׁבָּאָה קַדַּחַת חֲזָקָה וּבִלְבְּלָה אֶת-מַחְשְׁבוֹתָיו…

גִּמְפֶּל פָּקַח אֶת-עֵינָיו. וְהִנֵּה אִמּוֹ עוֹמֶדֶת עָלָיו וּמְנַגֶּבֶת אֶת-מִצְחוֹ. פָּנֶיהָ הַקְּמוּטִים נִקְמְטוּ עוֹד יוֹתֵר וּבַקְּמָטִים – טִפּוֹת שֶׁל דְּמָעוֹת.

“חַיִּימְ’ל”, הִיא קוֹרֵאת לוֹ בְּחִבָּה, “חַיִּימְ’ל, מַה-שְּׁלוֹמֶךָ? אֵיךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ אֶת-עַצְמֶךָ? עֲנֵנִי, חֲבִיבִי, עֲנֵנִי, יַקִּירִי!”

רֶטֶט שֶׁל שִׂמְחָה עָבַר בְּגוּפוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד. “חַיִּימְ’ל” הִיא קוֹרֵאת לוֹ! וּבְכֵן, שִׁנּוּ אֶת-שְׁמוֹ! הֶאָח! וַדַּאי הָיָה חוֹלֶה מְסֻכָּן! בָּרוּךְ הַשֵּׁם! צָרִיךְ בְּכָל-זֹאת לִשְׁאֹל אֶת-פִּיהָ.

“אִמָּא, זֶה אֲנִי חַיִּימְ’ל?”

“אַתָּה, בְּנִי, אַתָּה, וַדַּאי אָתָּה! בָּרוּךְ רוֹפֵא חוֹלִים!” קָרְאָה הָאֵם בְּשִׂמְחָה וְהִתְחִילָה מְסַפֶּרֶת לוֹ, שֶׁהָיָה חוֹלֶה בְּקַדַּחַת חֲזָקָה, שְׁנֵי רוֹפְאִים לֹא מָשׁוּ מִמִּטָּתוֹ, הִשְׁקוּהוּ כָּל-מִינֵי רְפוּאוֹת וְעָשׂוּ לוֹ כָּל-מִינֵי זְרִיקוֹת. אַךְ גַּם הִיא לֹא נָחָה וְלֹא שָׁקְטָה: הִיא מָדְדָה אֶת-הַקְּבָרִים, קָרְעָה שַׁעֲרֵי-שָׁמַיִם וְאֶת-אָבִיו שָׁלְחָה לְבֵית-הַכְּנֶסֶת לְהוֹסִיף לוֹ שֵׁם “חַיִּים”, שֶׁיִּחְיֶה לְאֹרֶךְ יָמִים. “אֵין גִּמְפֶּל עוֹד, חַיִּים נִקְרָא לְךָ מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה! רַק חַיִּים! חַיִּים! רְאֵה, חַיִּימְ’ל”, סִיְּמָה הָאֵם בַּאֲנָחָה, “בְּאֶרֶץ זוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת זָהִיר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה. הַקַּדַּחַת! אוֹי, הַקַּדַּחַת!…”

חַיִּימְ’ל לֹא שָׁמַע אֶת יֶתֶר דְּבָרֶיהָ. בַּת-צְחוֹק שֶׁל אֹשֶׁר רִפְרְפָה עַל שְׂפָתָיו

אֶבֶן מַעֲמָסָה נָגוֹלָה מֵעַל לוּחַ לִבּוֹ.

אָכֵן, לֹא יִקְרְאוּ לוֹ עוֹד “גִּמְפֶּל”, אֶלָּא – חַיִּים!

אָמְנָם “עֲשָׂהאֵל” הוּא שֵׁם יָפֶה יוֹתֵר, אַךְ גַּם “חַיִּים” שֵׁם יָפֶה הוּא.

חַיִּים!

מַה טּוֹב! אִישׁ לֹא יִלְעַג לוֹ עוֹד

אִישׁ לֹא יְכַנֵּהוּ בִּשְׁמוֹ הָרִאשׁוֹן “גִּמְפֶּל!” כִּי אִם “חַיִּים!”…

הֶאָח, מַה טּוֹב!

חַיִּים!…