אחרי קרוא דברי ימי ישראל

פֹּה אָכֹף קָדְקֳדִי

עַל קִבְרֵךְ, אֻמָּתִי,

פֹּה אָשִׁיב אֶת יָדִי,

פֹּה תִּזַּל דִּמְעָתִי.

מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה

אֶל קִבְרֵךְ אָשׁוּבָה,

מַצַּבְתֵּךְ אֶדְפֹּקָה

בִּתְפִלָּה וּבִתְשׁוּבָה…

"עַל יַד הַמַּצֵּבָה

עֲמֹד פֹּה אִישׁ הֵלֶךְ,

פֹּה שָׁבְתָה מַדְהֵבָה,

פֹּה מֵתָה בַּת מֶלֶךְ.

בַּת מֶלַךְ חָיָתָה,

בַּת מֶלֶךְ אָבָדָה,

הַזְכִּירָה נִשְׁמָתָהּ

בִּקְדֻשָּׁה, בִּרְעָדָה…

פֹּה טְמוּנָה נִקְבֶרֶת

הָאֻמָּה הַגְּדוֹלָה,

לִמְלָכִים גְּבֶרֶת,

עֲנָקִים יָכֹלָה,

הָאֻמָּה הַצְּנוּעָה.

הַחֲשׁוּבָה, הַיָּפָה,

בְּתֵבֵל יְדוּעָה,

מִתֵּבֵל נִרְדָּפָה.

כַּנֶּשֶׁר לָהּ אֵבֶר,

כַּלְּבִיאָה לָהּ גְבוּרָה,

פֹּה חָצְבָה לָהּ קֶבֶר,

פֹּה נַפְשָׁהּ צְרוּרָה.

פֹּה מַצֶּבֶת זִכָּרוֹן

לִתְקוּפוֹת אֲרֻכּות.

פֹּה נִגְנַז הָאָרוֹן,

נִשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת.

וְכוֹנֵן הָהּ, הֵלֶךְ,

לְיָמִים מִקֶּדֶם,

וְדַע כִּי בַּת מֶלֶךְ

הִיא בַּת מַלְכֵי קֶדֶם,

וְנַדֵב אַנְחָתָה

עִם דִּמְעָה עַל לֶחִי

לְזִכְרוֹן נִשְׁמָתָהּ

בְּרֶגֶשׁ בְּבֶכִי…

הֵבַנְתָּ מַשְׂאֵתָהּ,

הוֹקִירָהּ, כַּבְּדֶנָה!..

לֹא מֵתָה! לֹא מֵתָה!

הִיא חַיָּה עוֹדֶנָּה.

רַק נָמָה, נִרְדֶּמֶת,

בַּקֶּבֶר יְשֵׁנָה,

יְשֵׁנָה, חוֹלֶמֶת

הָאֻמָּה הַזְקֵנָה.

עוֹד יָמִים יַגִּיעוּ

וְתָקִיץ לִתְחִיָּה,

רֹב יָמִים יוֹדִיעוּ

כִּי חַיָּה וְחָיָה".

כֹּה כְּתָב הַמַּצֶּבֶת

בִּבְכִיָּה קָרָאתִי

וּבְנֶפֶשׁ דּוֹאֶבֶת

אֶתְוַדֶּה “חָטָאתִי!”

וּפֹה אֶעֱמוֹד עַתָּה

כִּכְלִי מָלֵא כְלִמָּה,

הוֹי נֹחַם וַחֲרָטָה

כָּעָשׁ יֹאכְלוּ פְּנִימָה!..

מֵאֵשׁ בִּי בּוֹעֶרֶת,

בְּעַיִן אֵין חָרָבָה.

מֵעַיִן נִגֶּרֶת

לֹא תִשְׁקַע לֶהָבָה…

עַד לִבִּי אֶצָּקָה

בִּדְמָעוֹת, בִּתְפִלָּה

וְקִבְרֵךְ אֶדְפֹּקָה

בִּתְחִנָּה “מְחִילָה!”

בִּכְפִיפַת קוֹמָתִי

וּבְנֶפֶשׁ נִכְנַעַת

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי

בְּזָדוֹן בְּלִי דַעַת.

עַל מִכְרִי לְזָרִים

אֶת נַפְשִׁי אֶת חֵילִי

וּבְבוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים

חָצַבְתִּי מִכְשׁוֹלִי.

וּבְלֹא מְחִיר מָכַרְתִּי

כָּל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים,

אֶת נִזְרִי תִפְאַרְתִּי

בֶּחָצִיר, בַּעֲדָשִׁים…

וְזִכְרְךָ מֵעוֹדִי

מִלִּבִּי מָחָקְתִּי,

בְּפָנַי, בִּכְבוֹדִי

יָרַקְתִּי, יָרַקְתִּי.

הָיִית לִי דְוֵי לַחְמִי

עֲטָרָה שֶׁל קוֹצִים,

כְּגַבְנֹן עַל שִׁכְמִי,

כְּקֻפָּה שֶׁל שְׁרָצִים.

וָאֶרְמוֹס בְּרַגְלִי

עֲטֶרֶת גְּאוֹנִי,

מִיָּדִי אֶת דִּגְלִי

הִשְׁלַכְתִּי בִּרְצוֹנִי.

בִּרְצוֹנִי הִפַּלְתִּי

מֵרֹאשִׁי הַכֶּתֶר

וּכְבוֹדֵךְ נִבַּלְתִּי

בַּגָּלוּי בַּסָּתֶר.

כִּי מַה גְּאוֹן מִשְׁפָּחוֹת?

וּמַה נַּחֲלַת אָבוֹת

זִכְרוֹנוֹת נִשְׁכָּחוֹת

עִם תִּקְוֹת נִכְזָבוֹת…

וָאַכְרִית כָּל זֵכֶר

מִפְּרָטִים, ִמכְּלָלִים

וּלְמִזְבַּח אֵל נֵכָר

פִּטַּמְתִּי עֲגָלִים,

וְעֵירֹם וְעוֹרָה

כְּלִי רִיק הָעֳמַדְתִּי,

זְכוּת אָבוֹת, זְכוּת תּוֹרָה

אָבַדְתִּי אָבַדְתִּי.

הַמִּדּוֹת הַיָּפוֹת

שֶׁעִטְּרוּךְ עֲטָרָה

בָּעִתּוֹת הַחוֹלְפוֹת,

לְעִתּוֹת בַּצָּרָה,

טָהֳרַת מִשְׁפָּחָה

בִּצְנִיעוּת, בִּקְדֻשָּׁה,

שׁוֹמֶרֶת הַבְטָחָה,

לֵב יָצוּק נְחוּשָּׁה,

כֹּל לִסְבּוֹל בִּדְמָמָה,

כָּל עָוֶל, כָּל בּוּשָׁה,

עַד תֵּצֵא הַנְּשָׁמָה.

שֶׁצַּוָּאר פּוֹשֶׁטֶת

אֶל כָּל מַאֲכֶלֶת,

אֶל כָּל יָד שׁוֹחֶטֶת,

אֵל כָּל שֵׁן אוֹכֶלֶת,

שֶׁלְּמִזְבַּח כָּל רֶצַח

הִיא עוֹלָה נֶעֱקֶדֶת,

וּבְדַעְתָּהּ הִיא נֶצַח

לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת!

לֵב בַּרְזֶל שְׂאֵת עֹנִי,

לֵב בָּשָׂר לַחֲנִינָה,

לְחֻמְלָה כָּל עָנִי

בִּסְעֻדָּה בְּלִינָה…

כָּל אֵלֶּה הַפְּנִינִים

לִי אֶפֶס נֶחְשָׁבוּ,

הֵם חֻקִּים, הֵם דִּינִים

גַּם פְּרוּטָה לֹא שָׁווּ!

כֵּן כָּל מִדָּה טוֹבָה

זָרִיתִי, זָרַקְתִּי,

עִם הָרְשׁוּת גַּם הַחוֹבָה

מִשִּׁכְמִי פָּרַקְתִּי…

כִּי שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת,

הָאֵם עִם תּוֹרָתָהּ,

עַל לִבִּי מֻנַּחַת

כְּאֶבֶן מַעֲמָסָה.

כֹּה יָמִים עַל שָׁנִים

נִתְעֵיתִי תָּעִיתִי,

עַד פָּנִים אֶל פָּנִים

מַרְאַיִךְ חָזִיתִי,

עַד בָּאתִי אֶל קִבְרֵךְ,

עַד שַׁבְתִּי אֶל קִנִּי,

וּבְשִׂיאֵךְ וּבְשִׁבְרֵךְ

אַתְּ, אֵם, לִבַּבְתִּנִי

וְאַחֲרַיִךְ לִבָּתִי

נִמְשְׁכָה כַּמַּיִם,

מַה גָּבְהָה אֻמָּתִי

תּוֹמֶכֶת שָׁמַיִם.

רְאֵה בַּחֲצַר מָוֶת

לְזִכְרוֹן עֲנָקִים

מַצֶּבֶת מַצֶּבֶת

הַתּוֹמְכוֹת שְׁחָקִים:

פֹּה מֹשֶה וְאַהֲרֹן,

שָׁם שְׁמוּאֵל וּדְבוֹרָה,

פֹּה לוּחוֹת בָּאָרוֹן,

פֹּה אָרוֹן עִם תּוֹרָה,

שָׁם תּוֹרָה וּתְעוּדָה,

פֹּה כֹּהֵן, שָׁם נָבִיא,

מַכַּבִּי יְהוּדָה,

פֹּה נֶשֶׁר, שָׁם לָבִיא,

פֹּה בִּקְעָה מְלֵאָה

עֲצָמוֹת נֶחֱרָכוֹת,

בָּהּ מָצְאוּ מַרְגֵּעָה

מִשָּׁנִים נִשְׁכָּחוֹת

שֶׁעָלוּ לְעֹלוֹת

עַל דָּתָם בִּגְבוּרָה,

“שְׁמַע” נָתְנוּ בְּקוֹלוֹת

וַיִּקְפְּצוּ לַמְּדוּרָה.

גִּבּוֹרִים, עֲנָקִים,

מֵאָז וְעַד הֵנָּה

גִּדַּלְתְּ עַד שְׁחָקִים,

אמתי הזקנה!

וָאֶשְׁאַל בְּתֵמַהּ

מִי יָלַד לָךְ אֵלֶּה?

לֹא שָׁפְלָה הָאֻמָּה

שֶׁכְּמֹהֶם גִּדֵּלָה,

לֹא אָבְדָה עוֹד נִצְחָהּ

יֵשׁ תִּקְוָה וָשֵׂבֶר,

כִּי חַם עוֹד בָּהּ נִצְחָהּ,

עוֹד יָנוּד בָּהּ אֵבֶר.

וְקָמוּ בְּנֵי חַיִל

בְּאַחֲרִית הַדּוֹרוֹת

עֵת יֶחְשַׁךְ לָהּ לַיִל

וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת –

וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת

מִבַּעַד עֲרָפֶל,

יוֹצִיאוּהָ לְחֵרוּת

מֵעַבְדוּת, מִשָּׁפֵל,

וְשָׁבָה אֶל בֵּיתָהּ,

הָעֲצָמוֹת תִּחְיֶינָה…

לֹא מֵתָה! לֹא מֵתָה!

הִיא חַיָּה עוֹדֶנָּה…

הִיא חַיָּה גַם תֶּחִי

כתב יד מן העיזבון. נדפס בחלקו בספר “ביאליק, חייו ויצירותיו” מאת פ' לחובר, עמ' 109–111