¹

אדוני! רצוני לדבר הפּעם על ספרים; על האופן שבו אנחנו קוראים בספרים עתה ועל האופן שבו היינו יכולים או צריכים לקרוא בהם. אתאמץ להרצות לפניכם איזו מחשבות פשוטות מעיקות על לבבי יותר ויותר, בהתבונני אל מהלך דעת הקהל בנוגע לצנורות ההשכלה ההולכים ורבים ולהתפשטות הספרות ההולכת וגדלה בהתאמה לזה. רגיל אנכי לקבל מכתבים רבים מאת הורים בנוגע לחינוך בניהם. בכל המון המכתבים האלה הנני נרעש תמיד לראות את המקום הראשי אשר תתפוס המחשבה על “מעמד בחיים” בלב ההורים – ביחוד האמות – “חנוך המכשיר לתפוס מעמד בחיים”, זוהי המטרה, זוהי המגמה ולא אחרת. הם אינם דורשים, לפי דעתי, חינוך טוב בעצם; מושג האושר המופשט בחינוך רחוק מאוד, כנראה מלב הכותבים. מתאווים הם לחינוך אשר “יתן לבניהם לחם ושמלה" –; חנוך אשר “יתן לבעליו את היכולת לבקר בבטחה בתי מרומי עם ונדיבים לבעליו”; בקצרה, חינוך המוליך ל“התעלות בחיים”. לעולם לא יעלה על לב ההורים האלה, כי יש חינוך כזה שהוא בעצמו הנהו “עליה בחיים", כי החינוך הזה ימצא להם באופן יותר קל מאשר ידמו הם, אם רק ידרשוהו בדרכים הנכונים; ושלא ישיגוהו בעד כל מחיר אם ירדפו אחריו בדרכים בלתי נכונים.

באמת, בתוך המחשבות המושלות ופועלות בכוח היותר חזק בארצנו, משער אנכי, כי המחשבה על “התעלות בחיים" הנה מושלת בכיפה; לפחות יודו עליה בהתגלות לב, וישימו אותה ל”מעורר" היותר טוב להתאמצות בני הנעורים. מגמתי העיקרית במאמרי זה היא להחליט מה המחשבה הזאת כוללת עתה ומה היתה צריכה לכלול.

לעת עתה, “התעלות בחיים" היא להיות נראה ומושך את העין, – לרכוש מצב אשר יכירו אחרים, כי הנהו נכבד; ב“התעלות בחיים” לא צבירת הכסף היא העיקר, כי אם העובדה כי ידעו ויכירו אחרים כי צברנו כסף. לא השגת איזו מטרה נעלה היא העיקר; העיקר הוא כי ידעו אחרים ויכירו בגדלות השגתנו, ואַז הרינו מתעלים. בקצרה, שואפים אנחנו לראות את צמאוננו לכבוד והכרה. הצמאון הזה שהנהו החולשה האחרונה באנשי עליה, הנהו הראשונה בפעוטים וקטני המוח, ובכלל הנהו הכוח הדוחה היותר חזק בין הבינונים; בעקבות הצמאון לתהלה – ההתאמצות היותר נמרצה, כפורענויות הגדולות בעקבות ההתמכרות לתענוגים.

אין כוונתי בזה להתנפל או להגן על ה“דוחף” הפּנימי הזה. חפצי הוא רק כי תרגישו ותבינו כי הכוח הזה הנהו שורש כל התאמצות, ביחוד אצל בני דורנו. אם מעטים מאתנו מוכשרים להראות באצבע על רשמי התאוה הזאת ותוצאותיה, מאמין אנכי כי רוב האנשים הישרים יודו ויכירו את גודל הכוח הזה בתור מניע לכל מעשיהם. החובל איננו חפץ להיות לרב החובלים רק באשר כי ברור לו כי הוא ידע לנהל את האניה במים אדירים מאין כמוהו בכל יתר החובלים חבריו. הוא חפץ להיות לרב החובל למען יקרא שמו רב החובלים. הכוהן איננו חפץ להיות להגמון רק באשר הנהו מאמין כי כל יד אחרת תקצר להעביר את עדתו על כל המכשולים. הנהו חפץ להיות להגמון, ראש וראשון, למען יפתחו עמו בתואר “אדון עליון”. יורש העצר איננו משתוקק לרשת את כסא המלוכה אך באשר כי לבו יפחד פּן לא יהי לאל יד אחר מלבדו להשפּיע כל-כך הרבה טובה כמו שיהיה לאל-ידו הוא להשפּיע; הוא משתוקק לשמוע את המלים “הוד כבוד מלכותו” נישאות על מספר השפתים היותר גדול.

ובהיות כי המחשבה הזאת הנה המובנת במלים “התעלות בחיים“, הנה מובן מאליו, כי היא כוללת כבר בקרבה גם עוד תוצאה אחת, מן המדרגה השניה, זהו מה שאָנו רגילים לקרוא “להיות מסובים עם חברה נכבדה”. הננו מתאווים להסב בחברה נכבדה רק למען נהיה נראים בה והשגתנו מטיבה וטובה של החברה הזאת היא תלויה, ראש וראשון, בזה עד כמה היא “נודעת בשערים" ומושכת את עין ההמון.

פה חפץ אני לשהות רגע ולהחליט איזה דבר, ומקוה אנכי כי כולכם תסכימו לזה. בכל מאמרי על הכלכלה הפוליטית נסיתי פעמים רבות לשער כי מעט יושר, אמון רוח, נדיבות – כל דבר הנכלל בשם “מדות טובות” – יוכל להחשב למניע אנושי לכל המפעלים. אבל תמיד הנני שומע את התשובה: לא, אל תסמוך על זה. דבר זה איננו מתאים לטבע האנושי. אינך רשאי להניח הנחה אחרת מלבד זו של קנאה ותאווה לכבוד, כל רגש אחר לא השפיע עליהם מעולם. מלבד, במקרה, בדברים שאין להם שייכות ל“עסק”. ננסה למדוד את ערך המניעים. נניח כי הצמאון לתהלה הנהו המניע היותר חזק למחשבות המין האנושי, והחפץ הבא מיושר לב למלא איזו חובה באמונה הנהו רק מניע שניי, או לפחות, מניע שלישיי. נניח כי החפץ לעשות איזה דבר המביא תועלת או לרכוש איזה דבר טוב בעצם הנהו במציאות בעולם. המחשבות של המין האנושי, לוא גם במדרגה נמוכה מאוד, בודאי תסכימו כי אנשים בעלי יושר במדה בינונית חפצים ב“מצב החיים” גם לשם הוצאת הכוחות המועילים שבהם, לפחות, ימצא החפץ הזה באיזו מדה שהיא; חפצים הם להתחבר עם אנשים בעלי שכל וידיעות מאשר עם סכלים ונבערים אם גם הסכלים והנבערים האלה נמצאים בחברת החכמים. לאחרונה, בודאי תודו כי כל מה שחפצנו להיות בחברת ידידים אמתים ובחברת מכרים חכמים יהיה יותר טהור ונקי מכל פּניות, וכל מה שנוסיף להיות מקפידים ומדקדקים לבחור בהם, בה במדה תגדל מדת אשרנו ותועלתנו.

אבל נניח כי יש לנו גם הידיעה גם הרצון לבחור בידידים ומכרים כחפצנו, כמה קצרי יכולת אנחנו לעשות כזאת! או,לפחות, כמה מוגבל לרוב מאתנו, חוג בחירתנו! כמעט בחירת כל חברינו תלויה במקרה או בהכרח; מוגבלת היא בחוג צר מאוד. אי אפשר לנו לדעת במי היינו בוחרים, ואת אלה שהננו חפצים בהם בכל לבנו לא נוכל להשיגם ולהחזיק אותם על ימיננו דווקא בשעה שהנם נחוצים לנו ביותר. הטובים והנבחרים שבחוגים הגבוהים הנם מתגלים ומתראים לאלה נמוכים השפלים רק לשעה קלה, ורק קצתם ולא כולם. הננו מאושרים אם יזדמן לנו לחזות פני משורר גדול, ולשמוע את צלצול קולו; או לשאול שאלה את איש המדע ולהציל מפּיו איזה מענה הבא רק לצאת ידי חובה; או להתפרץ כמעט בחזקה לפעמים בשיחה בת עשרה רגעים לאיזה שר וסגן, ולקבל מענה שהשתיקה היתה נוחה לנו הימנו; או לחטוף פעם או שתים בימי חיינו את הזכות להשליך מקלעת פרחים על מדרך כף רגלי בת מלכה, או למשוך מבט מחונן של המלכה. ובכל זאת לבנו חומד דווקא אושר בן-רגע זה, והננו מבלים את שנותינו ותאוותינו וכוחותינו לרדוף אחרי צללים עוברים כאלה. גם בעת אשר יש חברה אשר שעריה פתוחים תמיד לכל אחד מאתנו, חברת אנשים הנכונים לדבר אתנו ככל חפץ לבנו, מבלי שים לב אל מעשינו ומעמדנו בחיים; ואיזו דברים! את דבריהם היותר טובים והיותר נבחרים שאפשר היה להם לשאוב מעמקי נפשם; ולא עוד אלא כי גם יכירו לנו תודה אם נקשיב להם; והחברה הזאת, יען כי חבריה רבים הם ובעלי נפשות עדינות וטובות והנם מוכנים לחכות לנו מן הבוקר עד הערב לא לתת לנו כי אם לקבל ממנו ראיון, מלכים וחכמי מדינה המחכים באורך רוח בפרוזדורים הדלים והצרים, בארון ספרינו, – ואנחנו איננו שמים לב לחברה הזאת, ומעולם איננו מתאמצים להקשיב לאיזה דבור היוצא מפיהם.

ושמא תאמרו או תחשבו בלבבכם, כי האפּטיה שבה מתיחסים לחברת אנשי עליון אלה, המתחננים אלינו להקשיב להם, והתשוקה הגדולה שהננו משתוקקים להמצא בחברת השפלים, הבוזים לנו, אשר אין להם כל דבר להטיף לנו, שתיהן הנן רק באשר כי אפשר לנו לראות את הפּנים החיים של האנשים האלה, ואותם בעצמם ולא את אמרותיהם הננו תאבים. לא ולא! שערו, כי אי אפשר לכם לראות את פניהם לעולם; – שערו, כי אפשר לכם להמצא מאחורי מחיצה בחדר מלך או חכם-מדינה, האם לא היתה גדולה השמחה בלבכם לוא גם רק למשמע קולם, אם גם היה אסור לכם להכנס לפנים מהמחיצה? ומה בכך אם המחיצה הנה קטנה יותר מעט, בתמונת כריכת הספר, ואתם יכולים להתחבא מאחוריה ולשמוע יומם וליל לא לדברים של מה בכך שלהם, כי אם לדברים המוחלטים הנבחרים של החכמים באנשים; – את הראיון הזה, את ה“מועצה הפרטית” הזאת של כבוד הנכם בוזים ומבטלים!

או אולי תאמרו לי, כי זהו רק בשביל שהאנשים החיים מדברים על ענינים ל“רוח היום”, ואת הדברים האלה המענינים אתכם ביותר הנכם חפצים לשמוע. אבל לא; דבר זה איננו נכון, אותם האנשים החיים ידברו על אותם הענינים “בני יומם” באופן יותר טוב ויותר עמוק בכתביהם מאשר ידברו עליהם בשיחות כלאחר יד. אולם מודה אני כי המניע הזה משפיע עליכם, באשר כי הנכם מבכרים את הכתבים הקלילים בני-החלוף על ענינים חמורים נצחיים הנקראים “ספרים” כי כל הספרים מתחלקים לשתי מחלקות; ספרי שעה וספרי עולם. התבוננו היטב אל ההבדל הזה – זה איננו רק הבדל באיכות. לא הספר שאיננו זוכה לאריכת ימים הנהו הרע. והספר שזכה לאריכת ימים הנהו הטוב. ההבדל הנהו גם בסוג. יש ספרי שעה משובחים וספרי עולם משובחים; ספרי שעה גרועים וספרי עולם גרועים. נחוץ להגדיר את שני הסוגים לפני המשיכי את דברי.

ספר-השעה הטוב, איפוא, – אינני מדבר על הגרועים – הנהו, פּשוט, ספר המכיל שיחות ערבות ומועילות של איזה איש, שאין לאל ידכם לשוחח עמו באופן אחר, והנן נדפסות לתכלית זאת. מועילות הן שיחות אלה לעתים קרובות, יען כי תודענה לכם את כל הנחוץ לכם לדעת; ערבות הן מאוד לעתים קרובות, כשיחת איזה ידיד בעל שכל ובינה. אותן השיחות רבות האור והזוהר על מסעות ותיורים; אותו המשא ומתן החי והשנון; אותם הספורים החיים ומלאי רגש בתמונת רומאנים; דין וחשבון נאמן של עובדות, על ידי עדי-ראיה או עדי-הבנה אמתים אשר מקרי ההסטוריה בת-היום נוגעים אל לבם; – כל ספרי השעה האלה, הפרים ורבים אצלנו במדה שההשכלה הולכת ומתפשטת, הנם מחלה מיוחדה של דורנו זה; עלינו להכיר תודה על כל אלה, ולנו הכלימה ובושת הפנים אם לא נדע איך להשתמש בהם באופן היותר טוב ונכון. אבל כל אותם הדברים יביאו לנו נזק הרבה, אם ניתן אותם לגזול את כתר הספרים האמתים ולרשת מקומם. כי הם אינם ספרים לגמרי, כי אם מכתבים וכתבי עת בדפוס משובח. מכתב מאת אחד מידידינו יוכל להיות מענג, או גם נחוץ ונכבד, היום: אבל אם יש לו זכות-קיום גם להבא אם לא. זוהי כבר שאלה אחרת. העתון היומי הנהו “בעתו” בעת ארוחת הבוקר, אבל בוודאי איננו חומר לקריאָה לכל היום. ובאופן זה, המכתב הארוך המוסר לכם דין וחשבון נאה מאכסניות, דרכים, מזג האויר במקום ידוע בשנה שעברה; או המכתב המספר לכם ספור משעשע, או תנאי המצב במקרים ידועים, אם גם עשוי בתמונת כרך של ספר, יש לו ערך נכבד רק לשעה, אבל איננו יכול להקרא ספר, במובן האמתי של המלה הזאת, ספר הראוי ל“קריאה”. ספר בעיקרו איננו שיחה כי אם דבר כתוב; וכתוב הוא לא לשמש בתור “מודיע“, כי אם להתקיים לאורך ימים, ספר ה”שיחות" הנהו נדפס אך באשר כי אי אפשר למחברו לדבר לרבבות אנשים בבת אחת; לוא היה יכול, כי אז היה בוחר בזה – כרך הספר הנהו רק הכפלת הקול. אי אפשר לשבת כאן ולשוחח עם ידידכם מהיושב באספמיא; לוא היה אפשר, כי אז הייתם שמחים מאד; ולכן במקום זה הנכם כותבים: הכתיבה הנה רק אמצעי להעברת הקול, לא כן ספר, אותו כותבים לא למען הכפלת הקול בלבד, לא להעביר את הקול, כי אם לשמור אותו למען יעמוד לנצח. בלב המחבר יש איזה דבר, שהנהו, לפי דעתו והרגשתו, דבר מועיל או ערב, אמתי. עד כמה שהנהו יודע אין כל איש אחר מסוגל לאמר דבר זה. מחויב הוא לאמר אותו, באופן היותר ברור, לפחות. בסך הכול של חשבון חייו הנהו מוצא, כי דבר זה, או קבוצה זאת של דברים, גלוי וידוע לו; מעשה מדע אמתי זה, או הסתכלות זאת, שחלקו הקצוב לו באדמה ואור השמש הספּיק בידו לתפוס. נפשו תכלה לחוק דבר זה למען יעמוד לנצח; לחוק על סלע אם אפשר; וכאילו יאמר לנו: “חלק זה הנהו היותר עליון והיותר נבחר שבחיי,והיתר הנהו רק אכילה, שתיה, שינה, אהבה, שנאָה, כאחד האָדם. חיי חלפו כעשן ואינם. אבל דבר זה ראיתי, ידעתי: דבר זה זכה, כי תשמרוהו בלבבכם“. דבר זה כתב המחבר; דבר זה שהוציא אל הפועל עד כמה שכוחותיו האנושיים הרשוהו, ותמלא רוח הקודש באיזו מדרגה שהיא, הנהו ה”כתב" שלו, או “כתבי הקודש" שלו. זהו מה שנוכל לקרוא “ספר”.

אבל, שומע אני, מעולם לא נכתב ספר באופן זה!

אבל, שואלני אתכם עוד הפָעם: המאמינים אתם בכלל ביושר, אמון רוח וטוב לב? או כי הנכם מאמינים כי אין כל זכר לכגון אלה בלב האנשים הגדולים והחכמים? שום איש מאתנו, הנני חפץ לקוות, איננו אומלל כזה. ואם הדבר הוא כך, כי אז אותו המעט של מעשי החכם הנעשה מאמון רוח ולשם עשות טוב, קורטוב זה הנהו ה“ספר” שלו, “חטיבה של אמנות" שלו שבה הוא קונה עולמו. חטיבה זו הנה מעורבת תמיד בשברים גרועים, החלקים בלתי מעובדים, בגבוב של מלים ומעט או הרבה מלאכותיות. ואולם אם רק תעיינו בכוונה אז יקל לכם מאוד לגלות את הקורטובים הטהורים, הניצוצות הקדושים: קורטובים וניצוצות אלה, ורק אלה, הנם ה“ספר”.

וספרים ממין זה נכתבו ונכתבו בכל הדורות בידי גדולי הדור; – בידי דברני הדור הגדולים, חכמי-מדינה גדולים, חושבי-מחשבות גדולים. כל הספרים האלה הנם תחת ממשלת בחירתכם, ו“היום קצר”! הלא שמעתם גם ידעתם את המאמר הזה הידוע מאָז מעולם; אבל, האם נסיתם מימיכם למדוד ולתאר את גבולות “היום הקצר" הזה ואפשרויותיו? היודעים אתם, כי באתרא דייעיל ספר גרוע ודל ייעיל ספר משובע – כי ההפסד של היום הנהו עולמי, שאין לו תשלומים ביום המחרת? האם יש לאל ידכם לשוחח עם מלכים ומלכות; או התתברכו בלבבכם, כי הנכם נדחקים ביחד עם כל ההמון הפּשוט לקבל פנים פה ולמועצה פרטית שם בלב נכון והכרה ברורה, כי רגש הכבוד שלכם איננו סובל מזה, בה בעת אשר “חוצר המלך" הנצחי פּתוח לפניכם, וה“חבורה” מסיבה בו, חבורה שרחב מתבל מדה, מימי עולם רב מספרה, ארזי היער, אדירי התורה שבכל הדורות? לחבורה זאת תוכלו תמיד להספח; בחבורה זאת תוכלו תמיד לבחור לכם באיזה מעמד ומדרגה שלבכם חפץ; מן החבורה הזאת לא תוצאו לעולם אם לא כי באשמתכם אתם; על פי מדת האצילות שבחבריכם אשר תבחרו לכם מהם, ייבחן ויגלה עד כמה ממדות האצילות יש בנפשכם אתם; רצונכם למדוד את המניעים הדוחפים את כל אחד מכם, להתאמץ לתפוס מקום נכבד בחברת החיים, עד כמה טהורים וצרופים הם, צאו וקחו לכם לאמת המדה את המקום אשר עליו הנכם נושאים את נפשכם לתפוס בין המתים.

“את המקום שאליו הנכם נושאים את נפשכם“, ואת המקום שהנכם מוכשרים ומסוגלים לו, עלי להוסיף, כי התבוננו, “חצר המלך” זה של העבר נבדל הוא מכל חצרות האצילים החיים בזה: – שעריו של הראשון פּתוחים רק לאלה העמלים לבוא בו על ידי זכיות ומעשים טובים ולא לשום אחר. כל אחד שבעולם לא יעוור את עיניהם, כל שם טוב לא יעיר כל יראת הרוממות או כל רגש של כבוד והכנעה בלבם, ובכל תחבולה לא תגנבו את לבבות אלה השומרים את דרך שערי העדן הזה. במובן העמוק של המלים, כל בור והדיוט לא יקרב שם. על סף שערי ההיכל הזה ישאלו שאלה קצרה אחת: הכדאי והגון אתה להכנס? הכנס.. היש את נפשך באמת להתרועע עם נדיבי-עם אלה? היה לנגיד גם אתה, והתרועעת. המשתוקק אתה לשמוע סוד שיח החכמים? למד להבין אותו ושמעתו. כסבור אתה כי יש גם תנאים ואמצעים אחרים להכנס? לא ולא! אם אתה לא תתאמץ לעלות אלינו אז לא נשפּיל אנחנו את עצמנו לרדת אליך. האדון החי יוכל להתחפּש ולהסביר לכם פּנים לפעמים; הפילוסוף החי יוכל לבאר לכם לפעמים את שיטתו ביגיעה כל שהיא; אבל אנחנו פה איננו מתחפשים ואיננו מבארים; מוכרח הנך לטפס על מרום פּסגת מחשבותינו, אם הנך חפץ ליהנות מזיון, ומוכרח הנך להשתתף ברגשותינו אם הנך חפץ להכיר ולעמוד על סוד הוויתנו.