ספר ראשון: ימֵי תכלת

 

1    🔗

עלמה צחקה כשהישיש הריח מליחות ים ומגרונו נחלצה גניחה פראית צרודה. גוף צנום שלו כגבעול יבש, רטט מהתרגשות עזה, וחזר וגנח, מתבטא ביטוי נבון. “הוא מדבר, מדבֵּרמדבֵּר,” שטפה אותי בהתפעלותה ונלהבת דחפה את עגלת הנכים כמעט לקצה השפה של רמת הכורכר. וכל שמקס פלט היה רק ‘יא’ משונה כגעיית פרה נשחטת. אבל ב’יא' זה של הישיש בן אלף השנים ואולי יותר, נמצאה לה הוכחה שהמאמץ להביא אותו לחוף הרצליה היה כדאי. הרעיון המדליק היה שלה. האמינה כי בים קיים סכוי להאט תהליך התנתקות שהחריף אצל מקס בתקופה האחרונה, והיא אשר פחדה לאבד אותו, חיפשה דרך לעקוף דעיכה. היתה משוכנעת שמשהו טוב יקרה כשהוא יריח את הים ויראה אותו. עובדה שהוא מיצמץ בעיניו השקועות, מגיב לברק האור הנוקב של טרם-שקיעה-חורפית שסינוור אותו. הישיש המכֻווץ כמשותק בעגלת הנכים שלו זקף בשארית כוחותיו את ראשו, מטלטל אותו בכוון החוף שלמרגלות רמת הכורכר. פתאום נדלקו חיים בקלסתרו המצומק ומגרונו נתגרגרו צלילים עמומים וסתומים. חזר וטילטל במוזרות שכזאת את ראשו השמוט הנה ושם, כאילו התכוון להטיל אותו למים הכסופים, פעם ועוד דחק קדימה את סנטרו החד במאמץ מעורר חמלה ולא הועיל. צווארו הדקיק נדמה לגיד מתפקע בגלל מאמץ-חינם, וכבר עורר רושם של תרנגולת מבוהלת שגלגלי עיניה מסתובבים כהלומים. לבסוף התיגע וחדל. הצוואר התכווץ במהירות והגולגולת, שקעה בין הכתפים הדקות.

מרחק ששיעורו נעלם נקבע בינו הנמצא על רמת הכורכר הגבוהה, לאופק המתוח כקו זהב. אף-על-פי-כן נתכוון להושיט יד כנוגע בו. עור פניו, שהיה כמוש כריקמה עתיקה ופריכה, ספג מקרינת השקיעה הרכה. משחימותו בעבר נותר גוון אפור-בהיר, בצבע מים דלוחים. קמטים עמוקים, אשר שנותיו חרצו פניו שתי-ערב, נתמסמסו בשנים האחרונות ורק בצדודיתו נשמר שמץ מנשריותו השֵמית. אור צלול אחרון שבטרם שקיעה ליטף פניו המכווצים, מדגיש נסיגת מאורות עיניו. כמתעתע גרע מגילו המופלג, עד שדימיתי לראות בו את היצור הנהדר ההוא שהיה, ולרגע אבד מנין השנים: האור הדועך סילק צללים שעצמות הפנים הבולטות הטילו ברגיל. אפו המתעקל נעשה עוד יותר גדול, איבר עצמאי שכמו הודבק סתם-כך בפנים המכווצים, משקל נגד לאוזניים שתנוכיהן נתארכו מעבר למידה האופיינית לישישים. ממרחק קצר נמצא בדמותו הזעירה והשקופה דמיון ניכר לכריסטינה הנכה של אנדרו וואייט. גם אוירת הבדידות על רמת הכורכר בערב החורפי והצונן הזה היתה כבדידות המקיפה את כריסטינה הזוחלת בלב השדה. רק במקום הצריף על רכס הגבעה, נמצא מימין לו המסגד של הכפר הערבי סידנא עלי אשר ננטש לפני המון שנים, במלחמה ההיא הראשונה ביננו לבינם. בחורף שעבר פגע ברק בצריחו של המסגד וקטם אותו כמגלח. הקטימה המשונה נחבשה בפיגומים. משרד הדתות השקיע כסף רב בשיפוץ המסגד על-אף שנאסר על המוסלמים להתקבץ בו לתפילה. חשוב היה למנוע לזות שפתיים שיהודים מזניחים את המקומות הקדושים של בני הדתות האחרות. בצד שמאל של הישיש ישבה עלמה. כזאת צחקנית, העושה להדביק בו צהלה שכאילו באמת כדאי לחיות; אפילו ככה, רתוק לכלא הגלגלים הגדולים. עיניה הבריקו, מתחבלת תחבולה לעורר בו תגובה. ראשה כמעט נגע בראשו ושפתיה לחשו משהו באזנו. ספק אם ירד לכוונתה אבל היא צחקה פתאום, צחוק עשיר ומאושר, כאילו גילתה בפניו מענה כלשהו שנעלם ממני. נרכנה לעברו בחטף, דבורה קלת-מעוף, הרחיפה שפתיה על מצחו ואצבעותיה הרגישות חלפו לאורך שערותיו הארוכות, שקצותיהם מדולדלים וגולשים על עורפו הצנום. גון השערות שהיה לבן-כסוף הפך מזמן לצהוב בהיר. רק אני זכרתי את שערותיו שהיו פעם שחורות, אולי כחולות כפלדה עמומה.

פרפר מרחף נעשתה עלמה. ידיה פרושות לצדדים עולות ויורדות ועולות. פלג גופה העליון נוטה קדימה והיא כעפיפון צבעוני מסתערת להקיפו, לנער אותו מהכאב הנורא הצובט לבו נוכח הים הגדול והוא לא נוגע בו. “מקְסמַקס,” קראה בשמו. נהגה בכפילות שכזאת כשרצתה להדגשו של ענין. “מקסמַקְסמקס,” פיזמה ולא הרפתה, נחושה להצמיח מתוכו הנעול שמץ חיוך, נקודת-מגע שקיימת בינו לבינה. צלילים של שיר הפריחה והם כנתזי צבעים של מכחולים המציירים באויר בועות צבעוניות פורחות. העניקה לי בהיסח שמץ זכרון בוער שמלפני עשרות שנים, כשמקס לימד אותי להתקין עפיפון, טיירה הלוכדת רוח מצויה ונוסקת בריחוף קל ומהיר לעבר התכלת שלא נגמרת, כל עוד חוט השפאגאט ממשיך להשתחרר בתאוצה מהצלבתו שתי וערב על המקלון הקצר. עלמה המשיכה לחולל סביב למקס בהתלהבות, פורשת לצדדים כנפות מתנייתה העבה, מרחיפה אותן ככנפיים. מעגלת מעגלים נעשתה ואותם פרצה כשחזרה וגחנה לעברו, מרחיפה נשיקה לעברו ושוב קוראת בשמו, “מקסמַקְס,” מפרידה בין המֵם לקוֹף ולסמֶך, פולטת אותיות מרחפות, והן זנב עפיפון הדבק בעקבי רגליה הזריזות. מֵם קוֹף סמֶך. מקס שלה. מקס שלי. ואנחנו בים. במקום בו התחיל דבר. לפני המון שנים. כאילו חיינו חיים כפולים של אז ועכשיו; אני והיא, שניזונה מסיפורי הילדות שספגה ממני ונעשתה חלק בלתי-נפרד משני המַקְסִים; הראשון צמח בשעות גנובות מעבודתי במוסד, כשסיפרתי לה על ימי ילדותי, לתוכם חדר האיש שבא לילה אחד מהים. עד שנעלם. השני היה מַקס שהיא הכירה; מקס הישיש, שבדרך נס מצאתי במוסד לחולי-נפש, משם העברתי אותו לבית-האבות, בו נראה שגל הקיא אותו לחוף.

“היָם היּם היּם,” אמרה עלמה פעם אחר פעם. “בלי הים הוא ימות. מוכרחים לקחת אותו לים,” קבעה בנחרצות. כל-כך השתוקקה להפתיעו בביקור בים. נאחזת באמונתה כי כאן יעלה בידה לבלום את השקיעה במהירה, והיא לא רצתה שימות. אמרתי לה שזה לא פשוט להעביר אותו במכונית שלי לרמת הכורכר, אשר בקיץ הפכה מגרש חניה ענק. הזכרתי לה כי מיום שלא היה מסוגל לעלות לכסא ולרדת ממנו בכוחות עצמו, היא נידון להשארות של קבע במוסד הסיעודי. אבל עלמה היתה כזאת עקשנית וגילתה את שרות-האמבולנסים-הפרטי ואמרה בנוסח חד וברור כדרכה שהיא תביא אותו לים, “וזה חשוב נורא.” אפילו אם זה לא בדיוק החוף של צפון תל-אביב שממילא שונה בלי הכר. אילולא התעקשה לא היה זוכה, ככלב זקן כמעט סומא, להריח את ימיו הטובים והרחוקים. נחיריו לא היה מרחיב לקלוט את המליחות החריפה שבאפו עלתה כבושם. ראייתו זה מכבר כהתה ורק בניע ראש או מגע כף-יד רכה העיד כי רוח מבינה עוד נותרה בו, אולי מכל חושיו הגוועים נשאר בתוקפו זה הקולט ריחות, ולא היה עז עבורו מריח הים של חוף צפון תל-אביב בו חי שנים רבות במערה שחצב בכורכר. לא מכבר בשהוזעקנו על-ידי אחות המחלקה להמצא על-יד מיטתו כששוב פקדה אותו חולשה, פחדה עלמה שהוא ימות. “אני לא יכולה לחשוב על זה,” התודתה. משנדבקה באימת הצפוי שאין למנוע, הפכה בדעתה ובדעתי איך לעכב בעדו שלא יסתלק. כדרכה כל רעיון שנדלק בה עשתה למימושו וכאן, מול הים שחלקתו מכה בסנוורים, היתה מאושרת בחברתו של מקס.

פתאום נסתלקה נהָרה ועצבות ירדה עליה. כה שקופה נעשתה עד שהייתי מסוגל לקרוא את מחשבותיה. צערה היה כצערי. משהבחינה במבטי הקבוע בה נסוגה מעגלת הנכים של מקס והתיישבה על אבן גדולה בקרבתי. מצוקתה נחתמה בפניה ולחלוחית הציפה את אגמי עיניה. ליטפתי את לחיה מלמלתי ש’איש לא נמלט מהעֵסק הזה'. “אם הוא ימות אז איפה נקבור אותו?” שאלה, “אי-אפשר לקבור אותו סתם-ככה, מפני שהוא מקס.” אמרתי לה שלפני המון שנים רכש דודי מנדל שלוש חלקות בבית העלמין הענק שנפתח אז בחולון. באחת נקברה אמי. בשניה אשתו של מנדל, והשלישית היתה מיועדת לו. אבל הוא עצמו החליט פתאום שעוד לא עשה בחייו מעשה ראוי לאיש כמותו; הלך ונידב גופתו למחקר בתנאי מפורש כי בבוא היום ישרפו מותרו ואת האפר יפזרו ברחובות תל-אביב. לא סתם רחובות. טרח ושרטט בעפרון מפה קטנה של הרחובות באיזור המתחיל ברחוב גורדון, ומסתיים בנמל הקטן. בצבע אדום סימן מסלול נפתל אשר יכול היה לעשותו בכל רגע, בעינים עצומות. במשך שנים רבות עבר מנדל את המסלול הזה, נוהג בעגלת הירקות שלו הרתומה לסוסיו. שלושה סוסים היו לו, בזה אחר זה, עד שפתח חנות לעצמו; שלושה סוסים שיחד אתו התייגעו בנשיאת עול פרנסת אשתו סוניה, שתי הבנות, אחותו האלמנה היא אמי ברוניה ואני שקרא לי ‘יתומְשֶלי’. רצה שיפזרו בכל אחד מהרחובות קמצוץ מהאפר שישאר ממנו לאחר שישלים שירותו למדע הנעלה. בשולי צוואתו הדגיש כי מובן מאליו שברחובות כארלוזורוב וז’בוטינסקי צריך לפזר לפחות שני קמצוצים ואולי שלושה בהתחשב באורכם. כוונתו הנסתרת באותה צוואה משונה היתה לחלק כבוד לסוסים שעשו אתו בנאמנות דרך חיים קשה לפרנס שארי-בשרו שהיה אחראי לגורלם. כזה היה דודי מנדל. איש באמת יוצא דופן בשמדובר היה בבעלי-חיים שמצא בהם ניצוץ נפש כזה שהיה בו.

בנאדם פשוט ותמים-דרך היה דודי מנדל הירקן. לא בדקתי אם אכן קוימה צוואתו כלשונה. אבל מקום קבורתו באמת לא נודע, ובאסופת הניירות המשפחתיים שלי נמצא מכתב קצר המאשר מטעם האוניברסיטה כי תרומתו היתה חשובה למדע וצוואתו בוצעה כמובטח. הפרופסורים היו מוכנים להבטיח לו גם קטיפת כוכבים מפני שרק בודדים נידבו גופותיהם למטרה נעלה כזו של הכשרת סטודנטים לרפואה. אני פקפקתי בכתוב, אף כי מנדל בתמימותו האמין כי מה שהובטח יקויים. אחרי לכתו בנתיב סוסיו המסורים נשארה חלקת קבורה מיותמת, ובבוא היום מקס ינוח על משכבו בשלום בין אמי לבין דודתי; יהיה ממלא מקומו של הדוד מנדל.

“זה מקום נורָא לקבור בו איש שאכפת לך ממנו,” אמרה עלמה, “ובעיקר לא מישהו כמקס. חולון היא באמת עיר מתים רגילים.”

“אין מה לעשות,” אמרתי, “בארץ הזאת אֵין ברירות. או שקוברים כמו יהודי או נוצרי, או מוסלמי. זהו-זה. כוהני הדת קובעים. לא אנחנו.”

“זְ’לא בדיוק כך,” טענה נגדי. “יש יופי של בתי קברות בקיבוצים. ולא רק שם. יש בתי-קברות פרטיים כאלה, יפים כמו זה בכפר-שמריהו.” חשבתי שהיא צודקת. אבל בית העלמין בכפר שמריהו מיועד רק לתושבי הכפר. “אנחנו ‘הרצליינים’,” הזכרתי.

“זה נכון,” הסכימה, “אבל מיכל תושבת הכפר.” היתה זו פעם ראשונה לאחר ימים רבים שהזכירה את אִמה, שמערכת היחסים ביניהן נשתבשה עד פציעה; נבדלו זו מזו בהשקפות עולם קיצוניות לימין ולשמאל ותהום מסוכנת רבצה ביניהן. פניה של עלמה נתכרמו וברק שמייפה את עיניה דעך. “אבל מיכל לא תַעשה את זה בשבילי,” הוסיפה. "אתה יודע איך היא מתייחסת לקשר שלי עם מקס. פוּלְחָן, ככה היא אומרת, "פרצה בצחוק, “עובדי-אלילים. אַת דומה לאבא שלך בשגיונות”.

ידעתי שכך תאמר. מקס היה חלק כל-כך חשוב ממני עד כי בשנים שלא ידעתי היכן הוא, לא חדלתי להרהר בו, משועבד לרעיון מוזר שיבוא יום ואני אגלה מה עלה בגורלו. נרדפתי על-ידי דמותו ולא הרפיתי ממנו והזמן החולף לא שיכך את הזכרון הצורב. מיכל התכחשה לכל שקשור בו משום שהפכתי אותו לגיבור הסיפורים בהם הלעטתי את העלמה, כפי שכינו את עלמה בני החבורה, המשפחה המורחבת עליה נמנו חנן, דויד ועתליה. מיכל קבעה שאני מְ’זבּל ראשה של הקטנה בסיפורים מעוותים על מישהו כזה חריג, יוצא-דופן, בעוד איש איננו יודע עליו דבר של אמת. בעיקר יצא קצפה שעלמה אימצה אותו כאילו נעשו הימים הרחוקים שלי מצפון העיר לשלה. “מַקֱס מהיָם,” נהגה מיכל לרטון באיבה, “מַקס מהיָם.” לא האמנתי שמיכל תעשה משהו לקבורתו של מקס בכפר-שמריהו, אף כי מבחינותיו נאה היה לו המקום למנוחת-קבע. זה עוד חסר לה למיכל: שעלמה תתחיל לבלות אחת לתקופה בבית-העלמין, לטפל בקברו של אותו תמהוני ספק נביא, ספק מדען מטורף, אולי בדאי שלא היה דומה לו. “מפני שגם עלמה היתה פגומה. קצת משונה בהשפעת גֶנים מסויימים.” כך רטנה מיכל ברגעי הכיסוח שלה, כשהצליפה בי בלשון מושחזת על-כך שאולי אני זה שמגביה חומה בינה לבין בתה, אשר נשארה אתי בבית הקטן לאחר גירושינו.

הצעתי לעלמה שמוטב ותרפה ממיכל בענינו של מקס. על רקע המתיחות השוררת ביניהן בתקופה האחרונה נושא קבורתו העתידה לא ישמש בסיס לגשר נכון ביניהן. “ובכלל, מַקס חי. אולי אפילו יחיה עוד זמן רב. מי יודע.” עלמה נעצה בי מבט תוהה ועדיין שתקה.

“אילו לפחות היית משיבה לטלפונים של מיכל,” העירותי, “אז אולי משהו היה משתפר ואפשר היה לדבר אתה על מקס. אבל לא במצב הזה, בו את מתנהגת כאילו איננה קיימת.”

היא נתעלמה מההערה. “תִשמע, איש קטן,” אמרה, “אי-אפשר יהיה לקבור את מקס סתם ככה, אם-הוא-ימות-אם-הוא-ימות.” חזרה והדגישה בכפל מלים את המחשבה הקשה.

“יום אחד,” מילמלתי, “זה מוכרח לקרות.”

זמן-מה נמשכה שתיקתה.

“כשימות נכון יהיה להביא את גופתו לים,” אמרה עלמה.

“שטויות,” ביטלתי, “לא בארץ היהודים. גם מנוחת-עולם הופקעה מאתנו, אַת יודעת.”

היא ידעה ולא הסכימה. “אני הייתי חוטפת את הגופה שלו מבית-הטהרה,” פסקה, ובלילה מביאה אותו לים."

“ואז, מה?” תהיתי.

היא צחקה, והצחוק המתגלגל שלה מחה את העצבות. עיניה השחורות הבריקו כגחלים זוהרות. “הייתי לוקחת חסקֶה מהחבר שלך טוֹפסי המציל,” קראה, “שמה אותו עליה ויוצאת לים. כמה שיותר רחוק. אתה, אני והוא. ושם, בעומק, כמה שיותר קרוב לאופק, הייתי מקריאה לו משהו מהיינה או מגיתה, והיינו מורדים אותו למים, מהיכן שבא.”

אבל היא ידעה שזה רעיון הבל שלא יתממש. היינו בארץ היהודים בה הקבורה מתפרשת בנוסח אחר, ונכון עשיתי שדאגתי כי בבוא היום תמָצא לו משבצת מתאימה לנוח בה, אפילו מדובר בעיר המתים בחולון. עשיתי את שעשיתי בלב שלם מפני שנמצאה ברשותי חלקת קבורה שלא נזקקתי לה. יעדתי אותה למקס אף כי לא ידעתי אם יהודי היה על-פי נוסח ההלכה. עבורי היה מקס ראוי להקבר בבוא יומו בקרבת אנשים שהכיר בחייו וזה מה שנחשב בעיני ובעיניה. עלמה כבר היתה ילדה גדולה, כמעט נערה, כשאיתרתי אותו והפכתי אגדה למציאות עבור העלמה. אבל עלמה, כדרכה, למורת-רוחה של מיכל, אימצה אתמולַי כשלה. מקס היה פִיטר פֶן של פרקי ילדותה ועוד לא נתקלתי במישהו שהיה מוכן למחוק את ה’פיטר פן' שלו גם כשבגר. ההבחנה הדקה הזו נעלמה לצערי ממיכל. טענה ש“מגרעותיה של עלמה משתקפות בחריפות בצורת התייחסותה לאיש הזקן המשונה הזה. לוּלוּ אמיתי,” קבעה מיכל ברשעות להכאיב, “הבַּת שלך כל-כך מגזימה בהתייחסות שלה אליו, כמו בכל דבר. כך-כך קיצונית שפשוט אי-אפשר לדבר אליה בהגיון.” אולי קנאה דיברה מגרונה עד מצוקה נוקבת. מבחינתה צדקה לפי שעלמה טיפחה את הישיש המנותק כאילו נשאר ועדיין היה היוצר המופלא של המסכות והפסלים הצבעוניים, והוא עצמו ממשיך לעופף בין שמים וארץ. ואילו עלמה התבטאה בצער שמיכל פשוט איננה מבינה את חשיבותו של מקס. “אתה יודע,” ציינה אז בנוסח כל-כך מבוגר, “מיכל לא קולטת דברים מסויימים. אולי מפני שקודם-כל היא רואה רק את עצמה.” נמנעתי מדישדוש בנושא זה משום שטרם הביעה השעה לפרוט לפניה מסכת קשה שהיתה בין הוריה. הצעתי גם למיכל לרדת מהענין הזה של מקס, להניח לעלמה לנהוג על פי מידות התייחסותיה. כפי שלא קיבלה מיכל עצות אחרות שלי דחתה גם את זו, וכבר הערימה הר של קשיים העתידים להפריד בינה לבין עלמה; כשמלחמות היהודים אלה כאלה יחריפו.

עלמה הקפידה לבקר את מקס אחת לתקופה. פעם בשבוע, לפעמים מדי שבועיים. מצאה את השעות הראויות גם בתקופה הלוחצת של השירות הצבאי. ראתה בו “בִּדיוקבִּדיוק” את האיש שעיצבתי בסיפורי. התכחשה לעובדה שדעתו כבר היתה מטושטשת, עירב הזיות במציאות. ענין שהיה עדות חותכת לאירוע מוחי ואולי אף יותר מאחד; אירועים המנתקים באיטיות ובהתמדה את הפתיל. אף-על-פי-כן מכוח חוויות הסיפורים שרקמתי לה, השלימה את שחסר היה, ומעבר לדמות הכמו-שקופה ומכווצת חסרת-ישע, ראתה תמיד את האיש הפלאי שחי במערה החצובה בכורכר. נהגה בו פעם כבת, פעם כנכדה מנעימה זמנו של סב בודד ומופלג בשנותיו, פעם כעלמה פורצת מסבכי יער מיתולוגי להצהילו; לא בן-תמותה רגיל נחשב בעיניה גם כשנתרפו חושיו וכמעט לא נתקיים אתו קשר ממשי. אבל בעיניו העששות נותר מבע אנושי, חם וחכם. עלמה הסתייעה בדמיון הפורה שלה לקלף מעליו את צפידת השנים; גרעה את ניוונו הבולט לעין וראתה בו את שאני ראיתי כשהציל אותי מטביעה בים. כל שעשתה עבורו נעשה מתוך קנאות שמצאתי אותה תכונה מכשילה; הכל צריך היה להתנהל על-פי השקפתה ואין דרך של פשרות. משום שהגתה היא את הרעיון להביא אותו לים שמא יתנער משקיעתו המהירה, התעקשה לשלם את דמי ההסעה באמבולנס הפרטי בו הובלנו אותו מרעננה לרמת הכורכר. טענה שבעבודתה כמלצרית היא מרוויחה סכומים נאים וזהו זה. “מקס איננו רק שלךָ גם שלי,” אמרה ופרצה באותו צחוק נפלא שלה, רצף-צלילים מדביקים. מקס היה שלה. שלי. שלנו היה. ממילא כמעט ולא נמצא אדם נוסף שזכר את מקס. כל-כך הרבה שנים עברו מאז נמחק מצפון תל-אביב ואני לא סיפרתי לאיש שגיליתי אותו; שנעשיתי לו משפחה ועלמה חברה ואוהבת אמיתית. ספק אם הבין שהיא בתי. אולי לא ירד לסוף מהות הקשר הזה מפני שפקפקתי ביכולתו לחצוב מתוכי, איש בימיו המתקדמים, את הנער מלפני המבול. והוא גם לא דיבר. שְתיקָהשְתיקָה היתה שתיקתו. אפילו לא פלט זמן רב עד לערב זה ולוא גם פעם אחת את ה’יא' שלו. נוסח שגור אצלו לסכם אמירה. רק עלמה גרמה לי לחשוב שהוא מגיב כשהיא בקרבתו. האישונים החומים הדהויים של עיניו העמוקות, כמו נתכסו בברק דק מהדק והוא נעשה כחי בעגלתו-כלאו, ומבטו נצמד אליה, נע אחריה כבולע בצמא משהו מהרעננות הכובשת שלה. ושוב היה מטה אוזן לקלוט את צלילי הצחוק המתגלגל שלה, כאילו בהם מתמצית תכלית ממשית. והיא חוללה סביבו צוהלת מעגלת מעגלים רחפנים סביב לו מול הים. בת גלים כמותו המתקיימת עבורו בלבד.

מזל האיר לנו פניו וסיכומו של יום חורפי זה היה בהיר כמו אביב, שאז כבר מתגלים שמי התכלת חפים. העננים הכבדים שאצרו גשם נמצאו הרחק מאתנו, מעל בקעת הירדן. ואילו השמים מנגד, לעברם צנחה השמש גלגל ענק בוער, להטו באש שקיעה זוהרת. בלילת צבעים רותחים נחשפה ובה גונים עמוקים ורכים וכאלה שאיבדו עוצמה עד שהתמזגו עם התכלת הגבוהה. במערב היה אביב ובמזרח המתינה סופת המחר. ועלמה חזרה למשובתה כרעה של ברכיה לפני עגלת הנכה הישיש, השעינה אמותיה על ברכיו הדקות, עור ועצמות. משכה ראשה לעברו הוגה ברכות מלים של חיבה מופלגת, “מַקְסמַקְסמַקְס,” והוא בוחן אותה ושמץ של חיוך דק מהדק נדלק בזוויות פיו, המכווץ מאז אבדו שיניו. דיברה דיברה וכלל לא היה איכפת לי שאיני שומע אות ומלה, לפי שלעתים קרובות מצאתי עצמי שומע אותה ולא מבין. בעיקר בתקופה האחרונה כשצללה לקלחת המעיקה שבינינו לבין הפלשתינאים. אבל זה כלל לא היה שייך לריקמה העדינה והמופלאה שבינה לבין מקס. כל שחם בה, עדין ורגיש, כמו עלה על גדותיו מתוכה, גולש לעברו, מציף אותו בנועם. תמיד היתה כזו מסוגלת להתביית על מטרה אחת ולא להרפות; ממוקדת באדם שלפניה, חודרת לתוכו כמתמזגת. כזו יכולת משונה שמיכל לא אהבה בה, אבל אני כֵּן. קצרת-רוח נעשתה מיכל בענינה בעיקר בתקופה האחרונה, זמן קצר לאחר שעלמה סיימה את השירות הצבאי שלה ונחשבה בעיני מיכל שערקה לימין, נציגת המרד הערבי בתוכנו. גם קשר המיטה שלי עם נוגה, חברתה השמאלנית של עלמה, הבעיר בה את הזעם הקדוש על שלא הרפיתי מקסמם של ימי הנעורים הרחוקים שלנו. נתקשתה להפריד בין התייחסות אישית לעלמה, למניעים אחרים כמו הדם השוטף את הארץ. ואף ששתיהן התגוררו בבתים נפרדים, מיכל וחנן בכפר-שמריהו ועלמה אתי בקרבת הטיילת של הרצליה, ירדה עלינו מועקה כבדה ומערכות נשתבשו כמעט ללא הכר. מימיה הראשונים נעשתה האינתיפאדה בתוכנו סרטן מאיים. קמנו זה על זה וממול התייצבה העלמה, לביאה פצועה, רוטנת וחושפת מלתעות מסוכנות. נתמקדה בתכלית הקיום, “באָדםאָדם,” וזה היה העיקר מבחינתה.

עמדה עלמה וגהרה מעל מקס, מלטפת חזור ושוב דיבלולת שערותיו הארוכות ועיניו נעשו חיות, וצדודיתו דמתה שוב בעיני לאותה צדודית שֵמית מפוארת כשהיה במיטבו, האיש זה מקרוב יצא ועלה מהים; פוסידון בכבודו ובעצמו. ולךְ תדע אם אין זו האמת לאמיתה. זכינו ואיש לא נמצא בשעה נדירה זו בקרבתנו, זר לא היה מבין את האשה הצעירה, לראשה עטרת פרחים לבנים, מחוללת כמו לפני פן מיער, משפיעה רוב אהבה על ישיש נמוג, שייך למאה הקודמת ואולי בכלל לתקופות יותר רחוקות עוד יותר ועוד יותר. זר היה חושש שענין לו עם אחת בלועת-דעת שחזרה ואמרה לישיש ‘שלא ימוּת, שֶיחיה, שֶישאר אתנו לתמיד. שֶאפשר יהיה לגעת בו בראשי-אצבעות, לדעת בכל רגע ורגע שלא נטש אפילו שיכול היה’. האויר הצונן שספג משהו מלהט השקיעה הטביע חותם סומק בפניה עד שלחייה בערו באש, מחריפות את הברק של עיניה הגדולות והשחורות. “תִשארתִשאר,” אמרה ופתאום חיבקה אותו כמאמצת, ופתאום הרפתה רצה הלאה ממנו להקיפו במעגל רחב, כאילו שוב דואה וקוראת בשמו “מקְסמקְס” וראיתי איך שקרע מתוכו במאמץ רב תנועת ראש ועקב אחריה. אולי ראה אותה ואולי לא. אבל הוא ידע שהיא בקרבתו, מגוננת עליו, כמעט מעופפת כפיטר פן של ימי הילדות. ואולי הוא שמע את מקס-שלה ואולי את החיקוי של קריאתו המוכרת, יא-יא, והיא לא הרפתה והמשיכה לרחף ולרחף, והקריאה לו שורות יפהפיות משל משוררים גרמנים שידעה כי היו אהובים עליו. בעברית הקריאה אותם. אף-על-פי-כן היו הצלילים כשל שפת הולדתם המרוחקת. כאילו שרה אותם בהמיית קול נמוכה להצהיל רוחו ושוב קלטתי משהו בזווית שפתיו. ניע דק של חיוך נסתר.

אחר-כך דלתה זכרונות מאוצר ששטחתי בפניה בשעות הגנובות של הלילות הבודדים שעשיתי בבית. לילות בהם כפיתי הפוגה על מיכל, אשר תהליך התנתקותה ממני והתקשרותה עם חנן הבשיל בברכתם של דויד ועתליה. זכרה כל מלה וחזרה על הפרקים המוגזמים על פי טבעי, כאילו היתה היא אני. הפליאה בריקמה שטוותה ממלים וגרמה לי להאמין שמקס שומע ומבין. עטפה אותנו רוח צוננת שעלתה מן הים והיא התכחשה לה מפני שהוא נעץ בה את עיניו ולא הרפה. קשוב היה לאותו רגע בו זינק כאל פראי מעל לגדר הענפים שהצניעה עולם קסום, מיושב על ידי פסלים נהדרים, מעשה מרכבה מגרוטאות אותן צבע בצבעים זוהרים שרקח אותם יש מאיִן. החייתה את הרגע המביש ההוא כשאני נמנה עם עדת ילדים המתאנים לשרה-ביילה שאלהים קיפח את צורתה. הזכירה למקס נשכחות. שיחזרה בנאמנות את הנופים הרחבים של הדיונות המשתרעות מרחוב הירקון ועד לים. הדיונות בהן היו החיילים האנגלים עוגבים על נערות יהודיות ובשעות אחרות היו אנשי ההגנה מתאמנים בהן היכון לימים הבאים. יצקה דפוסים של אתמולים כאילו היא עצמה היתה אז בדיונות כמעט לפני חמישים שנה ואני, האיש שעַלאֶמת מאז, יושב בצד וכמו שומע מחדש את סיפוריו שלו-עצמו וטעמם חריף. זכרונה לא נפל משלי, מפתיעה ביכולתה לחשוף דקויות ופרטי פרטים משתכחים. בכוח הזכרון הבהיר הזה שיחזרה אוירת-דאז ואת תעלולי נערי הצפון התל-אביבי וינקי פרידמן, פרא-נער שלא היה דומה לו, משמש קטליזאטור לכל מעשי שובבות שיש בהם יותר מנימה תמימה של פראות; נחשב משקל נגד לחנן שובה הלב, מעודן ההליכות, השומר מפני סטיות קלות כחמורות, ראוי להחשב לבנו של אביו, עורך-דין בעל מוניטין, שהגן על עצורי המחתרות של אצ“ל ולח”י. ינקי וחנן משלו בכיפת השובבות. זה נהיה שודד ראשון של תחנות הדלק בצפון העיר מיד לאחר הקמת המדינה, וזה, מקורבו של דויד, נעשה ממלא-מקום ראש המוסד, בבוא היום יהיה הוא עצמו.

יכולתה של עלמה כמספרת סיפורים מובהקת היתה, ויכולתי להעיד על-כך. כל חיי רציתי להחשב לאחד כזה ולא לעסוק בענינים שהשתיקה יפה להם. חלום חלמתי שיום אחד אפרוש מהבלים ואתמקד בלימודי ספרות ובסיפור סיפורים. אולי משום תשוקה נסתרת זו שלא מימשתי, שימשה העלמה יעד לתאוות המספר שבי וכך הדבקתי אותה בתשוקתי האילמת. היא התבטאה בשירים רגישים, אך מתפרצים מושחזים על נכון ושאינו, כאלה שלא ירדתי לסופם, בליל מלים שורפות בנוסח יונה וולך. אבל בסיפורים ידעה להצמיד מלה בזנב הקודמת, להוליד משפט מתוך משפט. לצבוע יריעה במכחולי-לשון רחבים, לרתק את בעל הקשיבות. כמעט ושמעתי את צלילי המצלתיים, תרועת החצוצרות, ואפילו את התזמורת הסקוטית שבכל יום ראשון בשנות מלחמת העולם השניה, היו נגניה בחצאיות משובצות, מבדרים את תושבי הצפון, מיריד המזרח בסוף רחוב דיזנגוף ועד לשעון שבככר מוגרבי ובחזרה. סיפור קלח ועוד אחד על עצי התותים בחצר ביתנו שברחוב מיכה. תותים סגולים ותותים לבנים, כאלה זכריים וכאלה נקביים. משכו במתיקות נדירה שלהם כאבן-שואבת את פראי הנוער ופרחחי הצפון ואנחנו נלחמנו בחירוף לשמור את ממלכתנו הצנועה שבקיץ נודעה ברבים. שלושה ניצבו בראש החבורה שלנו: חנן, ינקי ואני בעל הזכות הבלתי-מפוקפקת, לפי שדייר נחשבתי בבית הממוזל הזה. הזכירה עלמה את פרשיות ימי מלחמת העולם השניה, שהתחילה ביום בו ליוה אותי אבי השוטר ללימודי הסדירים בכתה הראשונה בבית ספר ‘לדוגמא’, מוסד מעולה שאפילו אנחנו בשנות חבישת כסאותיו ידענו שאכן כך הוא הדבר. עלמה כמו היתה אתי בכל אחד מהמקומות הרבים האלה ושותפה נעשתה בכל אחד מהאירועים. רק כשרקמה מעט מהמעט למקס, קלטתי משמעות הטרוניה הנוקבת של מיכל שאני משגע את הילדה ולא מניח לה לטפח ילדות משלה. “אתה כופה את שלך עליה,” מחתה בכעס, “למה?” ולא אמרתי, ושתקתי, והפניתי לה עורף. כיוון שלא היה טעם לומר את זה או את זה, זרים נעשינו.

קראנו למחוז הילדות שלנו הצפון הפרוע. מושפעים מהסרטים של המערב הפרוע. היינו רנדולף סקוט, ארול פלין, גרי קופר, ג’ון ווין. וכששכבנו על החולות הלבנים והלוהטים של הדיונות, עוקבים אחרי החיילים הבריטיים סמוק-הפנים מתעלסים עם הנערות היהודיות, נדמה היה לנו שאנחנו הם ובזרועותינו נמצאות היפהפיות המטופחות של אז כמו קרול לומברד, אידה לופינו, ריטה הייוורת והרשימה היתה ארוכה על-פי פרסומי בתי-הקולנוע, הכי אהובים עלינו, מקולנוע ‘עדן’ בדרום העיר, דרך קולנוע ‘מוגרבי’ היותר מפורסם וכלה בשניים הכי אהובים, ‘בית-העם’ ו’גן רנה'. ובאזור הצפון הזה היו חיים תוססים. כל חיילי צבאות הברית נקלעו אליו. החל באפריקנים השחורים שנדמו לנו כבני זולו, לוחמים עזים ומסוכנים ממכרות המלך שלמה ועד לאוסטרלים התמירים, חסונים כמגדלים, מחייכים ומשפיעים עלינו מכול הטוב שבכיסיהם, מטבעות כסף ובולים צבעוניים מהמולדת הרחוקה ועליהם חיות מופלאות. ובתוך תבחושת הבנים של עמי האימפריה, נע ברחובות דודי מנדל עם עגלתו הרתומה לסוסו, כשהוא מצמיד כף מעוגלת לפיו כקרן תרועה ומכריז, “ירקות! פירות! ירקות!” וברחובות הגבול הצפוניים נע לעתים מקס, גורר עגלת עץ קטנה, לאסוף ירקות ופירות פגומים לקיומו. חי היה על-פי נדיבות לבם של בעלי החנויות ומעת לעת נהנה גם מתרומתו של דודי מנדל, כשהיה חוזר עם ערב לאורווה הקטנה שלו, הנמצאת חוסה תחת השקמה הגדולה שבמרכז השדה הקוצני.

היתה הצינה מתפשטת ואנחנו מחוסנים לעמוד בה מחמת קרבתנו לים כל חיינו. פניו של מקס נעשו פתאום כחצובים, אבדו רפיון של ישישות, וכמו לרגע אחד נאחז במה שהיה וחזר ונעשה כל-כך חי כמו בתיאורים התוססים של עלמה. ולא משכה לשונה מהירקון, ‘מיסיסיפי שלנו’, היכן שאני וינקי נהיינו תום סויֶר והקלבּרי פין וחנן עבורנו כומר העיירה, ממונה על ההגינות. כבר אז נתבלטו בו מעלות נדירות שכאלה. אפילו המליחות שעלתה מהים לא דחקה מפי את הטעם החמצמץ של פרחי החמציץ שצמחו לאורך גדת הירקון הדרומית, להבדיל מהצפונית שהצטיינה בסבך גומא עשיר. משגילינו את טעמו המיוחד של המיץ הנסחט תוך לעיסה מגבעוליו הארוכים של החמציץ, כאילו השתכרנו משיכר עז; טעם של ארץ-ישראל נמצא בגבעול הפרח שכותרתו קטנה וצהובה. לפעמים, בהשראתו של ינקי, הצלחנו לסחוב ממושיקו סירה קטנה, אחת מאלה הצבועות בצבעים בוהקים של ירוק, צהוב, כחול ואדום, ויצאנו לשוט למרחקים, בכוון מוצא הירקון, בתקוה להגיע ל’שבע תחנות', פינה קסומה עטופה בצל צמרות יגעות של אקליפטוסים מתנשאים. בכוחות עצמנו לא הגענו לשם. הדרך ארוכה היתה והזרועות הקטנות שלנו לא תמיד היו בעלות חוסן להתמודד עם המאמץ, ומעבר לכך הירקון לא היה בדיוק מיסיסיפי ואני לא הייתי תום סויֶיר, אבל אולי ינקי באמת היה שווה-ערך להקלבּרי פִין, ועלמה ידעה את פרטי עלילותינו הפרועות כמותי. ומקס לא נע ולא זע, נתמקד בקשיבות יתרה לכל צליל שעלה מגרונה. העברית לא היתה שפתו, פרט למלה פה ושם לא יחס משמעויות למה שנאמר. אבל הצלילים שלה היו מוכרים; מעין משב רוח מארץ נודעת, כמו המשב העולה מהים ומחליק על פניו הטובלים בסגול.

הים נשף לעברנו רוח צוננת שפתאום הלמה פעם ועוד, מזכירה את קיצו הקרב של היום החורפי הקצר. ממזרח נמשכה למערב יריעה של חשרה כבדה. האפלולית המתגנבת מאחור החריפה את גוני האדום, הסגול, הכחול והצהוב של היום הגווע. מקס לא הגיב לצינה התוקפנית. מורגל היה בכך. רגיל היה בגוף חשוף ושרירי להלך לאורך החוף בעיצומה של סופה רועמת, נגחנית ומרושעת, כשהוא בורר לעצמו מביזת הים המוקאת על-ידי הגלים. מוצקות וחוסן שלו עמדו במבחן חורף אחרי חורף ומעולם לא זכרתי כי אי-פעם חלה. לא היה ספק כי משהו אכן נתעורר בו לחיים מול הים שאיבד את גון הכסף שלו ופניו של הישיש לבשו צבעים כהים, בחישה ממשית, של אדם קולט. והיא היתה פשוט נהדרת, העלמה שלי. היתה השעה כולה שלה והתברכתי בקורת הרוח שירדה עלינו. המתחים הקשים בביתנו על רקע המרירות שהתגבהה בינה לבין מיכל נדחקו לשכחה ארעית וברגע זה שוב אהבתי אותה כמעט מתוך חדווה בלתי-מוסברת. מקס חיבר אותה אלי במין שלמות; בו היתה טמונה פינת-קשר בינה לביני, חוליה שלא תנתק. חזרתי וגיליתי אותה באקראי, בדרך-נס, במקום הראוי להמצא בו, מרחף בין שמים וארץ. שבתי לארץ לאחר העדרות של שבועות אחדים בהם עשיתי באירופה שליחות-זאב-בודד. משימה שהוטלה עלי צריכה היתה להתבצע במקום מסויים בשעה קבועה וכך נהגתי. במטוס בדרך הביתה מצאתי עתונים, ותוך עיון במוספים הספרותיים מיום שישי האחרון צדתי שיר קסום המספר על איש המשיט סירות מופלאות בים של חול מאחורי גדר של מוסד לחולי-נפש. שיר שכתבה משוררת ובו נשבעה כי מילותיה אמת לאמיתה. ואולי הייתי האחד עבורו נכתב השיר מפני שהאמנתי לכתוב בו. לבי אמר לי מי האיש שמאחורי הגדר הגבוהה. לא סיפרתי לעלמה דבר עד שאיתרתי את המשוררת וביחד התייצבנו מאחורי הגדר, להתבונן בישיש המתנועע באיטיות ומושך אחריו שורה של סירות צבעוניות זעירות וידעתי כי מסע חיפושי אחריו נסתיים. חששתי לספר על אודותיו לעלמה. לעקור אותה מעולמו של מקס-פיטר פן שלה מול המציאות המכוערת של הישיש המתמוסס. פחדתי שתראה בי איש מפיח כזבים ותתקפל בתוך עצמה, מנהג תמוה שתמיד נקטה בו כמתגוננת כשמישהו מעל באמונה. כזאת קיצונית היתה כפי שמיכל קבעה כשמדובר היה בנכון ולא. מסוגלת היתה להתכנס בתוכה, מנערת חוצן כאילו לא הייתי קיים, מחוק מחיקה שאיננה חוזרת. תחילה טיפלתי בשחרורו של מקס מהמוסד בו שהה בלי סיבה ראויה כמעט שלוש עשרות שנים ואחר-כך התמקדתי בהעברתו לבית-האבות-הסיעודי. לא היססתי להסתייע לצורך ענין זה אפילו בדויד, כשנתקלתי בסיאוב הביורוקרטי. הוא כמנהגו, שר וגדול המדלג בזלזול מעל משוכות הסייגים והתקנות, חייג למי שחייג ודי היה במלים אחדות כדי שהענין יוסדר על הצד היותר מתאים למקס.

פעם הצעתי לעלמה לבוא אתי לבית-האבות, והיא שהצטיינה בכמירות-לב אוהב לבעלי חיים ומוכי-גורל שונים נענתה ברצון ולא ידעה להיכן כיוונתי מעשי. הנחתי שהות מספקת בידה להתרועע עם הישיש בלא שתיוודע לה זהותו. נתמזל מזל ובימיו הראשונים ברעננה עוד היטיב להניע אצבעותיו ולהפליא בעיצוב דמויות ומסכות מרהיבות מגזרי עתונים צבעונים. כבש את לבה והתתחבב עליה עד שהתקשתה להנתק ממנו. מכאן ואילך הפצירה בי לקחת אותה לאיש המופלא ההוא. “כל-כך זקן,” אמרה משתאה “והוא עוד חי. כאילו שייך למקום אחר בזמן אחר.” ולא עבר זמן רב ולמדה לדעת כי צדקה; יום אחד חיברתי את שני המקסים לאחד ואז נפלט מפיה שמו ברצף משעשע, “מַקְסמַקְסמַקְס,” והשלימה עם העובדה שגם האגדות מזדקנות. איזו חיבת-לב העניקה לו בשפע מימי ידידותם הראשונים. במעיָן המתגבר. נתפשה לצהלת-אושר שלא הרפתה ממנה ימים רבים. אמרה שהיא אסירת-תודה על שהוכחתי כי אותה ארץ-ישראל שנחשבה אצלה אגדה מוזרה, היתה קיימת לא רק בסיפורים ומקס הממשי עדות חיה. ולא נפגעה מהעובדה ששזקן תשוש היה ורוח שבו הולכת ומתכווצת מיום ליום ורק עדותי קיימת כי בתוך הגוף הדועך נמצא היצור הנדיר ההוא.

סגול בא לעולם. מיבחשת הצבעים הבוערים של השקיעה הולידה סגול מהמֵם כשגלגל החמה עוד נותר תלוי מעל האופק הכחול המתקדר של האופק החף מעננים, העניק לסגול את העומק שהפך אותו לגוון מזן נדיר, יפעה מתקתקה, סכרינית ונפלאה כאחד. פתאום ירדה בבת-אחת דממה עמוקה. המית הים נקלטה כתחינה להרגיע את הגלים המסתמרים בשעטה זורמת לעבר החוף, מזהירים מפני סופה מתאזרת. בינתים אבדה תפארתם כשהתפרשו לאורך החוף בנמיכות-קומה, ונסוגו מגולחים מכרבולתם. עלמה גחנה והתיישבה מצידו של מקס. פניהם היו מופנות צדודית אחת לעבר הים שיותר נעשה לארץ בלתי-נודעת, שחורה ואפופת סוד. קלסתר עתיק שלו כמו נצמד לקלסתר רענן שלה, עד שנדמו באור המשונה שנגה עליהם, כאילו נוצקו מטבע אחת שני צדדים לה. לא ידעתי שלווה כזאת הרבה זמן. נדבקתי ברגיעה שהפיגה מתוכי חששות ופחדים הקשורים בעלמה. דודי מנדל המנוח נהג לומר כי ילד קטן מכביד על ברכנו, אבל בהתגדלו – על לבנו, ושלי נעשה כבד. לא הייתי בטוח ביכולתה להתמודד עם מציאות כשלנו ולהשרד, והיא היתה תמציתי. לא אהבתי את המסגרת הרעיונית שעיצבה לעצמה, נעשתה קיצונית מיום ליום, מתנכרת לטוב שבנו שעוד שרד, ניכרת באיבתה העמוקה לכל מי שחושב אחרת על הארץ השסועה. אפילו נוגה לא היתה מסוגלת לרכך את האוירה המתוחה שגרמה לה בדרך בה תפשה עיוותים שלנו. לא עלה בידה של נוגה לגזום קוצים דוקרניים, והיא נחשבה לדמות דומיננטית כל-כך באותה מסגרת של עלמה. ואילו מחוץ לאותה מסגרת שבה ונהייתה עַלמה-עַלמה, נינוחה וצחקנית וכל-כך שונה. דווקא הצירוף הזה של מקס, שלה ושלי בערב הסגול המופלא הזה, העניק אשליה שיתכן גם אחרת. הרגע העכשווי הזה היה כמו יצור קיים לעצמו שחשתי בחומו, בנשימתו, בהלמות לבו; חיה ענקית בלי צורה שרבצה בתנוחה רגועה מסביב כמגוננת. לא מאיימת. שלווה באורח מוזר. למושגי הזמן לא נמצאה משמעות של עבר והווה. ידעתי בחדות שגם המושג ‘עתיד’ איבד תוקף. לא חשוב היה אם נולדתי לפני חמישים וארבע שנים, עלמה לפני עשרים ומקס לפני מי-יודע-כמה. נעשינו בני בלי זמן, נפשות תועות.

הנהרה הסגולה מהאופק המתקרר נשפכה עלינו לטפנית ורכה, מפתה לחשוב על התרחשות קיומית לגמרי אחרת. ואנחנו היינו שייכים אליה רק במקרה. במבט אחד קלטתי את עלמה ומקס, אשר בתנוחתם הקפואה ופניהם אל הים, גרמו לי תחושה של אובדן זמן, כאילו לגמתי תרכיז של פרי מענג עד שנעשיתי רגוע כמו לאחר בליעת כדורי-הרגעה אחדים. חדלתי להרהר במיכל. בחנן. בדויד והלילית שלו. אפילו לא בנוגה שנקשרתי בה ונכספתי אליה בשכרון חושים כזוכה ברגע גנוב של האביב. עצם המחשבה על אודותיה היתה הולמת בי. כפות ידי הבוערות נמסו כנמוגות בתוך בשרה הלוהט. גופה מעוצב במידה מדוייקת, שמור בעור חלק כמשי מצמרר בעדינותו. התסיסה אותי כבתקופת המעבר מאשכול ענבים ליין בן-חומץ, עד שאני בוער ומבעבע על גדותי. בפעם זו נמלטתי מהיֵצר המתעצם. חשבתי רק על עלמה, חרדתי לה מעת שנולדה ועל זרועותי הבאתי אותה ממחלקת היולדות לביתנו הקטן ברחוב זוהר-טל. נכבשתי על-ידי נבואת-לב שהיא זקוקה להגנתי. היתה זו הרגשה מעיקה שלא יכולתי לפרש אותה כראוי, ונתקשיתי לעשות זאת גם כיום. דויד פסק כבר אז שהיא ילדה בלתי-רגילה. בקולו הנמוך וכל-כך סמכותי נשתמעה נעימת רכות דקה, כאילו מדובר בפרי אהבה שתרמנו שלושתנו במשותף הוא, חנן ואני לאשה שסיכסכה דעתנו שנים רבות. חנן, ענוג יפה-תואר להתקנא, כזה שהבעתו מהורהרת, ספק קיים או לא, הנהן אז בהסכמה שעתליה שרחמה לא נפתח מעולם רק חיבקה את מיכל ולא הרפתה ממנה, נושמת לתוכה נשימת אמהות רעננה. דויד, בעל עין חדה ומבט חודר כליות, ניסח את שניסח בזחיחות-דעת ואני נחרדתי. “לא רגילה,” אמר באיפוק, וכאילו כיוון לנבואת-ללב מעיקה שלי. ואיך זרים שנקלעו למחיצתה בהיסח כלשהו קבעו שהיא מענינת, אבל משונה. משגדלה ונודעה בתכונותיה נהג דויד להשתמש בביטוי, ‘יוצאת-דופן’, ואף אותו הגה בחיבה מופלגת, כדרכו של אב אוהב ומגונן. נהג בה באותה חיבה שנהג בנו, חניכיו מתנועת-הנוער בעבר, ויותר. צמחה עלמה והמיוחד שבה כבר הודגש והיא ברוכת-אישיות חמה, מתפרצת בזרועות פתוחות לחבוק עולם ומלואו. דומה והעולם חיבק אותה והבית נמלא צהלה אחת מתמשכת של חבריה וחברותיה. הפכה אותו מוקד לכל מי שידע אותה וביקש את חברתה. אוזן קשובה מצאו בה, כתף להשען עליה, דויד חד-העין, שלא החסיר מנוהגו לבקר אותנו לעתים מזומנות, אפילו בעת המלחמה האחרונה בצפון, התלוצץ ואמר שביתנו מקדש לעולי רגל. אמר שאפילו כשהיה ראש קן-צפון של השומר הצעיר, לא נתקל בתופעה כזו בה נערה בגילה אורים ותומים לחבריה, ואף יותר-מבוגרים רצו בקרבתה. ואני חרדתי שמא תפָּגע. רק אני ידעתי עד מה היתה רכה. ומגרעתה שעולמה נחלק בין שחור ללבן. נכון ולא. הדרך האמצעית, הפשרה, נחשבה אצלה פסולה. המקוריות היתה עיקר חיפושיה. מקוריות בגישה, במחשבה, במעשה, בלהעשיר חלל בצבעים חדשים ומסעירים. נשתוקקה לאתֵר את המיוחד, לא בה, באחרים. משום נטייה זו שלה נאחזה בסיפורי על מקס, הפכה אותו מוקד של עולמה הצעיר. הנה זה יצור כלבבה היה, מקורי שבמקוריים, כמעט שווה-ערך לבורא. קלטה אותו כמות שקלטה מפני שכמותה נחשב יוצא-דופן.

משחזר מקס ונעשה שוב מציאות ממשית, כאילו נמצא לה על אף שתיקתו, בן-ברית, בן דמות ראוי לה, חריג כמותה. זכרתי אותה קרועת עינים ופעורת פה כששנודע לה שלא כרוב הבריות חי מקס על לחם, ירקות ופירות בלבד, ואת מכנסיו קשר למותניו בחבל והתהלך נעול בנעלי בר ישן שתפר לעצמו ובלבד שלא יגע בעור; שלא יפגע בעקרונותיו המקודשים כי החיה דינה כדין האדם. טבעוני אמיתי היה ותם כמותה, תמימָה-תמימָה-תמימָה. אולי עלה בידיהם לחוש זה את זו והם בני מין אחד, יצורים מרחפים בחלל של עולם מנוכר. אפילו שנתקפח ונעשה מקס מנותק, בוהה סתמית בחלל, עצם קיומו חיבר את עלמה בממשות עם האתמולים ועם הרגע הנדיר הזה המתקיים מעל הים שלו שרק המיית גליו הגיעה אלינו בחשכה, ועלמה עדיין המשיכה לחולל סביבו ומקס קלט אותה בתנודות שלה, באותן ויבראציות האופפות אותו בשהיא נוגעת-לא-נוגעת בו. הרגשתי כי משהו רדום ניעור בתוכו. והוא ידע שהיא שם. הוא ידע שהיא מגוננת עליו. צדתי שינוי במבע עיניו העששות שאיבדו משהו מהחלביות העכורה שלהן ונצטללו לשיעור זמן מסויים. הגיב בנידי ראש משונים ובניעים בלתי-צפויים של ידיו הדקות עד ששוב חזר ואמר ‘יא’, ונימת התפעלות שלו ממנה נתבטאה כחתומה באמירה שתמיד אפיינה אותו; “מיין גוט,” אמר פתאום בקול רפה אך ברור, “מיין גוט,” ושוב לא נע ושוב חדלה היא ממחולה המופלא נוסח איזידורה דנקאן והתיישבה שנית בצידו. קפוא היה כקפיאתה, והם קלטו ביחד נהרה של אור חורפי דועך; זה שלהטו האחרון מתעמם ככל שהאופק מאבד את נימת הזהב של מיתרו המתוח. החרדה שאחזה בי רפתה, ושוב שקעתי ברגיעה מוחלטת, מפקיר עצמי לשלוות רגע נדיר, מודע, שאינני מסוגל לשנות את המצב ושלושתנו שייכים לאי בודד באוקיינוס שדימינו אותו קיים. והייתי מאושר כששוב התנערה מהשקיעה הקסומה, הפיצה צלצולי צחוק רענן וכמתחמקת מהאפלולית חזרה לחוג סביב למקס. חוללה ושרה את שירה וצליליו נסחפים עם כנף הרוח העולה מהים, וריחו העז של המלח מעשה באפי כל-כך מתוק.

הים נבלע באפלה עד שנעלם, ועלמה כמו קלטה את מחשבתי ופיזמה נעלָםנעלָםנעלָם ולא היה עוד, ועלטה צנחה עלינו, ומקס חזר ופלט ‘יא’ כשהאמבולנס הגיע לאסוף אותו. לא ידעתי אם היה זה ‘יא’ שמשמעותו סוף עניין או שאלה. ואולי היה זה ‘יא’ בו התכוון לכל, ועלמה אמרה שמכבר לא אמר מקס כל-כך הרבה ‘יא’ כמו בשעות האחרונות כשהיה מול הים שלו. וכמו שפתאום השמיע “מיין גוט” בדייקנות שכזאת, נמצאה הוכחה ששולט הוא כבן-אלים בגבול הדק שבין לחיות או לחדול. לפוסיידון נחשב אצלה, המושל בימים, וכך הועלה אחיו של יופיטר, שבר כלי חסר-תכלית, לתוך האמבולנס, עלמה בצידו האחד ואני בשני. והוא שוב כולא עצמו באילמות.

 

2    🔗

מיקבצי העננים הכבדים שהגיחו ממזרח נתקשרו בסיעות שהרוח הזניקה ממערב. עם רדת הלילה כבר נוצקה חשרה כרסתנית להתפקע. שריקת הרוח עלתה כהמיה רכה של חתולים מתמודדים ובעצמותי חשתי סופה מתעצמת להשתולל. עברו שעות מאז החזרנו את מקס למוסד הסיעודי ברעננה. עלמה יצאה לעבודתה במשמרת הלילה בפאב-מסעדה ‘סאן רייס’ בטיילת של הרצליה, ואני הסתגרתי בחדר עבודתי בקומה השניה, בורר בין חפצי-קישוט שונים כאלה שאזקק להם בלשכה הארעית, אליה התכוננתי לעבור לזמן מסויים ממטה המוסד. מיקומה נקבע בבנין שנמצא סמוך לצומת הקאנטרי-קלאב וכונה ‘המדרשה’, על שום שנתקיימו בו קורסים והשתלמויות של מערכת הבטחון. שיבוצי עם נבחרים אחרים נעשה באישורו של חנן; נתן ידו להקמת צוות חשיבה יוצא-דופן ונמנע מלהכניס בסוד את הממונה הישיר עליו, כדי שזה לא יאלץ לדווח לראש-הממשלה. חזקה עליו הנחייתו של השר בלי-תיק, אלוף דויד אהרוני, לפעול כאילו מדובר בתכנון שגרתי שאינו מצריך אישור מיוחד. חנן ציית כהרגלו, ואנשי הצוות שקבע כבר עסקו ימים אחדים בהכנת לשכותיהם במטה הארעי. כמותם שקדתי להכשיר את המעבר ביעילות. החלטתי כי מהמטה אעביר רק את הכורסה המלכותית המפוארת ומסמכים נחוצים, ובאשר לפריטי אוירה שמסייעים לאחד כמוני במשימותי יוצאות הדופן, אלה אבחר בין הנמצאים באוסף המגוון בבית.

על-אף שבלשכתי הקבועה היו פריטים רבים להסתייע בהם גם בלשכה הארעית, לא נתכוונתי לקחתם אתי. שיערתי שלא תתארך המשימה מעבר לאותם חודשים ספורים, כפי שהעריך דויד אהרוני, לפחות בשלב זה, גם חנן אמר כי מדובר במשימה המופיעה ברישומיו כהשתלמות מוגבלת, ולא אפשר יהיה להאריך ימיה מעבר למידה הסבירה. רק נתקשה לפרש מהי מידה סבירה כשמדובר היה במחליט שמעלינו, דויד אהרוני, שלא נמצא שר נחשב ממנו בתחום הבטחון, להוציא אולי שר אחד דומה לו בנפחו האדיר ובתכליתיות כשלו. התמקדתי בחדר עבודתי בבית באיתור חפצים שונים היונקים מסממני מלכות שיקנו ללשכה פנים ראויים ליושב בה. הסתפקתי באיסוף מסמכים רלוואנטיים לעצם המשימה התקופתית, ואת אריזתם קיוויתי לסיים בלשכה הקבועה בבוקר הבא. בינתים צברתי במזוודה שחוקה תצלומים ממוסגרים של המלך, המלכה, ילדיהם, בניו ובנותיו ממערכות נשואיו הקודמים, קלסתרים אחדים של המקורבים אליו, כאחיו הנסיך ויורש העצר, ראש הממשלה והרמטכ"ל. בסך הכל קבוצת נבחרת של פרצופים מוכרים, בני משפחתי מרחוק שלא ידעו על קרבת בשרי אליהם. התבוננתי בהם כמעט מתוך חיבת-יודע. היטבתי לדעת עד לדקויות אינטימיות מסכת פרטית של כל אחד מהם בנוסח אמין ומדוייק. קרוב לודאי שהגזמתי בלמידה וספיגה של מאות עובדות חשובות ולא. אלא שכאן נבחנה המסורת וכזה היה בית מדרשו של קודמי בתפקיד, ברוך מגן, הכפיל המקורי הראשון. מיום שנכנסתי לנעלי השליט הירדני הקפדתי כקודמי על יצירת אוירה שתאפשר לי הזדהות מוחלטת עם האיש לעורו חדרתי. בשעות מסויימות נצרכתי לחשוב, לחוש, לאהוב, לשנוא ולכאוב כמותו כאילו הייתי הוא עצמו במובנים רבים. ממזכירתו של ברוך מגן אותה ירשתי עם התפקיד, נעמק’ה, למדתי להסתייע באוירה שהותיר אחרי מותו בלשכה. נעמק’ה אמרה בפשטות שלא יחלוף זמן רב ואווכח בתרומת אוירה מלכותית זו להליך חשיבה כשל חוסיין. בעזרתה התחנכתי להוקיר כל סממן מיוצרי אוירה ויום אחד, בדיוק כמו שהבטיחה נעמק’ה, נמצאתי באמת חושב באורח שונה לחלוטין מדרך חשיבתי. בתחילתו של תהליך נרתעתי, חושש שמשהו אינו כשורה. הרגשתי כי מתחולל אצלי שינוי מעין מהפך-אישיות ואינני אני. נכבשתי על-ידי תחושה מוזרה כי באפשרותי לראות עצמי היושב בכורסה, מהצד; כמו זכיתי בעין שלישית, חיצונית. באותו מעמד עיינתי בעתון ירדני ולגבי נושא מסויים הגיבותי במחשבה שונה לחלוטין מזו שהייתי מבטא ברגיל. ברגע זה הבליחה הכרה כברק כי סוףסוף נתגלה בי המקור להיות להיות כפיל. מאז דאגתי לשוות אופי אחר גם לחדר עבודתי בקומה השניה בביתנו. כאספן אדוק צברתי תצלומים, תעודות, מפות של רבת-עמון, דגלונים ונסי חטיבות, סמלים, דרגות צבאיות, חרבות ופגיונות ואפילו פרטי לבוש בדואי מהודר, ראוי לבני הממלכה מאנשי המעמד הגבוה. עמיתי הכירו בחולשה זו שכבר נתפשה כמסורת, וממשימותיהם השונות הביאו שי, פריט שמקורו בממלכה האשמית. גם אנשי הקשר שלי, פלשתינאים מבין תושבי השטחים שענין ושיח היה להם עם ארמון המלכות ברמת עמון, סייעו להשלים את החסר.

נעשיתי יורש ראוי שצירף נדבך משלו לירושה של ברוך מגן ורק שקדתי להוסיף כמידת יכולתי, מתאמץ בכל מאודי ואף יותר להוכיח כי ראוי למלכות נהייתי. אולי משום שנמצאו כאלה שטענו בלהט-קנאה כי שיבוצי לא היה לו על מה להִסמך, פרט לעובדה שבעבר, במשימות מסויימות, נחשבתי לפרא-אדם, צמוד ליעדו בקנאות של יהודי דתי. החריפים במבקרי המינוי הזה הוסיפו לחישה ארסית כי אי-אפשר להפוך מיישב חשבונות, קטלן כשיהיה, לערביסט בעל השכלה מתאימה לחשב חישובי מלכות. הסתבר כי נמצאו אחרים שבסתר-לב קיוו להגיע למקומי ולזכות במעלת-מלך, אפילו לזמנים מוגבלים, והם מרותקים ללשכה שתהילתה נידונה מתחילתה לקשר-שתיקה. נחשבתי בעיני אלה לבעל יכולת הישרדות בתנאי שדה וכשלון בתנאי משרד. התקשו מקטרגים אלה לעמוד מקרוב על שיעור יכולתי האמיתית ובורות זו, שלא הטרידה אותם כלל ועיקר, סילפה אצלם שפיטה נכונה. אבל צדקו מבקרי שרטנו כי במשרה הנוכחית זכיתי מפני שנודעתי מקורב לדויד אהרוני והוא חש כבעל חוב לי שראוי לסלק אותו אחת ולתמיד. לשונות רכיל לא חסרו גם במסדרונות המוסד, לא פחות מאשר בכל ארגון דומה ושאינו. חנן, בעלה של מיכל, הסכים כי אפילו מבחינה פורמלית אינני יכול להמציא תעודות המעידות על כישורי ליהפך בן-דמות, אין להתעלם מהעובדה שאותו פלמ“חניק, ברוך מגן, יוצרו של הכפיל הראשון בהיסוריה של המוסד, מי שהוכיח עצמו כבעל מוניטין בנושא זה, לא היה מסוגל, אילו נדרש, להמציא אפילו תעודת בוגר גימנסיה. חנן, בעל הומור חותך, הדף בקלילות את הביקורת הבואשת והזכיר לאותם בעלי-לשון מתקנאת שאם פלוני שאיננו מסוגל לנהל סניף דואר זעיר בעיירת פיתוח, נחשב לשר בכיר המשפיע על עתיד חיינו, ועמיתיו דומים לו, יכול אל”מ מיל', סוכן בכיר של המוסד במשימות מיוחדות, לפחות להתנסות בנעילת נעליו המיותמות של ברוך מגן. זכיתי. נעשיתי כפילו של המלך הקטן המתגורר בהרצליה-פיתוח. מאותו יום, על משקל זה של קומת המלך הזעירה, כינתה אותי עלמה ברגעי רצון שלה, איש קטן.

קצת אחרי חצות, כשסיימתי לארוז את הפריטים וירדתי למטבח לשפות קומקום לקפה, נתגברה נהימת החתולים של הרוח יללה שסועה ומרושעת; הפכה נהי מצמרר של טבע זועם מופקר לעצמו, מתערב ביבבת מטחי גשם רותח. נעשיתי מרוגש ברגעים שכאלה וכמעט בנשימה עצורה, שוקד על הכנת הקפה, הקשבתי לחבטות של ענפי העץ הפוגעות בקיר המערבי. הצלילים של הענפים הנחבטים היו כרחש הענפים היבשים של הגדר הגבוהה, המקיפה את נחלת אלהים הזעירה של מקס. פעמים הרבה נמלטתי מהחוף למערתו ברמת הכורכר המשתפלת לעבר הנמל הקטן, למצוא מיסתור מפני סופת-פתע זעפנית. עונג מוזר חלף בי עם בוא הזכרון. לא סתם ראתה בי מיכל נרצע לאתמולים בהם חיפשתי מקלט מפני הווה שעיוות פניה של ארץ. עשה אותה אחרת משהיתה. ניצלתי שוב ושוב סגולה שנתגלתה בי להיות כאן, עכשיו, ובאותה דקה ממש במקום אחר ובזמן אחר. אין-ספור פעמים עשיתי שימוש בזכרונות המרחיקים אותי ממועקות הווה, נמלט לרחם המגונן של הילדות הצפון תל-אביבית, עיר לבָנה קסומה.

במרוצת שעות הלילה דעך הגשם הכבד פעמים אחדות. כשיצאתי לפנות בוקר והחשכה עדיין מושלת, שוב נזדעף מטר כבד ועוצמתו רבה עד שנאלצתי לנהוג במכונית בזהירות ובאיטיות. עתים חשתי כסומא מתפקח וחוזר ומאבד ראייתו, ואִתה נעלם הכביש השחור. אינני יודע מה גרם לכך שדווקא בתנאים אלה לא חדלתי מלהרהר בעלמה, במקס, במיכל ובחנן, בדויד ובעתליה, ממש על-פי סדר זה. אולי השעות שעשינו אתמול מול הים החזירו אותי לפרק חיים בו עוצבתי למה שהייתי, זמן שעיצב את כולנו. יצק דפוסים של עולם שנקבע תמיד בזכרון וכבר לא ישתנה ואפשר לחזור אליו פעם ועוד, ולדבוק מחדש בסיטואציות שהיו ובדמויות המאכלסות אותן ואינן מרפות. אף לא אדם אחד נוסף במרוצת השנים למעגל האינטימי הזה ולחיים בתוכו. רק אחת, נוגה, רס"ן מיל', מפקדת בעבר של קורס המאבחנות שעלמה היתה חניכה בו ושם נולדה ידידותן האמיצה, נתקרבה למעני מתחככת במעגל הסגור הזה, ובצדק נסוגה לאחור משהציצה לתחומו, נרתעת מלהִכוות. מחמת סופת הלילה שגרמה לי לחזור ולצלול שנית לנבכי-זכרון, לא הרהרתי בה בשעות האחרונות, אף שחסרה לי. התרגלתי בעת האחרונה לפלוש למיטה אחת עם נוגה, להתלהט כפי שלא ידעתי, לגנוח אתה בקריעה שאיננה נגמרת, עוד ועוד, ואחר-כך שטוף זיעה וקצר-נשימה, לדבוק בה בחיבוק רך, לטפני ואוהב. אבל היא היתה ונשארה הזרה שמחוץ למעגל, אף כי נחשבה בעיני אחות ברוחה תמימת-אידיאלים נעלים. כאלה שהדביקו בנו מחנכים ומדריכים של ארץ-ישראל הסוציאליסטית שנקברה בחלומות-אתמול, ורק הזמן שעבר מגדיר שיעורם נכבד משהיה במציאות. “עובדה שאנחנו נעשים איראנים,” אמרה נוגה. חדה היתה וחריפה. נתקרבה אלי לא רק בשל רעיונות זהים בדבר הסתאבות הישראלי המצוי שגלגלנו בהם; קרבה יתרה נוצרה בינינו מפני נסיבות חיים ואי-רצון שלה לקשור קשר של מחוייבות בתקופה זו של חייה שנחשבה אצלה עונה בין הלילות. די לה בסיבוך אישי שהיה לה ופתרונו לא נראה. אבל אשה צעירה חושבת ונחשקת היתה. נאה ותמירה ויצריה עזים. נזקקה לפרוק מטענה התוסס, ובמקרה נקלעתי לקו האש, נבדל ממנה כמעט בעשרים וחמש שנים. נעשיתי לה בן-זוג לשעה מזדמנת, תוך ידיעה ברורה שזכיתי בשי מן ההפקר. לפחות כך סברנו היא בדרכה אני בדרכי, והתבטאנו בנוסח אשה-גבר בחופשיות-חופשיות נפלאה; גישה בדוקה שזכתה אותנו בקטעי אהבה שתחילתם לוהטים וסיומם התרגשות עזה עד שפעימות-לב מדלגות זו על זו כמו לאחר מירוץ פראי ומתיש.

רגעים אחדים לאחר כניסתי ללשכה רפתה הסופה, נזקקת לצבור אונים להסתערות מחודשת. מצאתי כי נעמק’ה מזכירתי עשתה מלאכה נאמנה וצברה על המכתבה שלי ציבורי מסמכים שבררה בקפדנות על פי הנחיותי. עיקר ענינים נקשר במבנה החברתי של הממלכה, נושא שעמד במוקד ההתכנסות הכמעט-חשאית שלנו בבנין המדרשה שמחוץ לעיר. השעה היתה דקות אחדות לפני שש. נעמק’ה, נמנית עם שוחרי עבודה מוקדמת ככל האפשר, נהגה להגיע בשש וחצי, ואחרים בשבע ויותר. בינתיים נהניתי מהדממה העמוקה שנעשתה כמעט מוחשית כיצור קיים מרגע בו שכך זעם הסערה. עברתי במהירות על המסמכים, מבודד מתוכם את שנחשבו למיותרים ואת הציבורים ההכרחיים דחקתי לקצת המכתבה. משם נלקחו על-ידי נעמק’ה לקרטוני האריזה, ועוד היום יועברו למקום הארעי. מחר יתחיל שם יומי הבא.

עמד בי רוגע נדיר, אולי בגלל השעות הקסומות שהעניקה לי אתמול העלמה. מניתי עצמי שפוט שלה ברגע שנתגלגלו אלי הדי צחוקה בלבבי, סוחף וכובש בתנופה. אהבתי את האור החתום בפניה, בוקע מעיניה השחורות כבוערות. לא פעם מצאתי עצמי תוהה מנגד, צד את החוכמה והרגישות המתקיימות בבארות העינים, ורק חרד בגלל התמימות המפחידה החתומה בה להכשיל. חידדה מתח-דאגה לא רק על-ידי השמעת דעותיה, הומניסטיות כלשונה ועיקרן זכויות הפלשתינאים להגדרה עצמית, אלא גם על-ידי נקיטת צעדים מעשיים. נתבלטה מעורבת במחאות של השמאל ממינשרים חריפים ועד להפגנות ומצעדי מחאה. “היא סתם מתמרדת,” אמר דויד בחיוך סלחני, “מנסה רק להפגין בגרות,” משך בכתפיו כמשלים והוא רב-נסיון בהליכות עם בניי הנעורים, וציין בבטחון שבסופו של דבר כשתבין שהיא לא רק מזיקה לעצמה, אלא גם לנו, תסתייג. “מידת האחריות שלה תגבר על השטויות,” הוסיף דויד. “הנעורים הם מרד,” הסכימה עתליה, שהיתה בעבר מדריכה מנוסה כמותו, “ואני בטוחה שהכל יסתדר כמו שצריך.” כולם דאגו לה. לא הרפו ממנה ועקבו אחריה כאילו היתה באמת בשר מבשרם. אלא שלא היה ספק בשרו של מי גבר. דמתה לנשים במשפחתי, נמוכות, בעלות חזה שופע ורגליים שריריות כשל ספורטאיות. מיכל נטרה לי טינה על שפרט לתווי פנים כלשהם, לא דמתה לה בנוי נדיר שלה, באריכות גוף תמיר ויפהפה. כמעט בכל תג ותו נבדלה ממנה. אפילו שעיניה של עלמה גדולות היו כעיני מיכל, צבען היה שונה. לא אותו כחול צלול, כמעט שקוף כשל מיכל, אלא שחורות ולא סתם, שחורות משחור. יתר-על-כן, דמתה לי גם בתשוקה שהדביק בי דויד משחר תמול-שלשום להתבטא כמותו כיוצר. הוא כבר זכה ופירסם קובץ סיפורים מופלאים ‘מסיפורי ארץ עץ הזית’. ואילו אצלי היה זה ענין בוער שלא הגעתי למימושו, להוציא נסיוני הדל להיות מספר סיפורים לעלמה שלא היתה קשובה ממנה וכמו דויד חזרה ותבעה, כתוב, כתוב. היא עצמה חטאה בכתיבה, כבשה לבי בצירוף של מלה למלה עד ששיר נולד.

כשבאה עלמה יום אחד, זמן-מה לפני שחרורה, והעלתה הרהור של סתם שחלף בראשה שמא תצא לטיול בהודו ואולי לברזיל, לג’ונגלים שלאורך האמזונס, נתאחדנו מיכל ואנוכי בפרשנות מוטעית תוך הסכמה כמעט נלהבת, כאילו לא נבקע בינינו שבר לפני שנים רבות. שנינו רצינו שתסע. מיכל חששה מפני עונת השחרור של עלמה העלולה לשקוע יותר ויותר בביצה הפוליטית. סיבותיה הטובות היו עמה. תפישת עולמה של עלמה מנוגחת היתה לשלה ושל חנן, דויד ועתליה כולם תפארת מחנה הימין. ואילו אני, שהשקפתי זהה להשקפתה, נתפשתי לפחד ממידת הקיצוניות המאפיינת מעשיה. מסוגלת היתה להאחז בקרנות מזבחות ארכאיים להוכיח כי פיה ולבה שווים ובכך טמונה היתה סכנה ממשית לה ולנו. גם מיכל כמותי ידעה היטב תכונותיה, וחרדנו מהבאות. היתה זו פעם ראשונה מזה שנים רבות שנוסח שיחתנו התקיים בנחת, בהסכמה שלמה. מדובר היה בבתנו, וריחוקה ממחוזות שנאה בין יהודים לערבים תהיה טובה לה ולנו. כדי להאיץ תהליך קבלת ההחלטה הצענו סייע לה במימון הנסיעה. צחקה והזכירה לנו כי לא נתחייבה לדבר שכזה ורק חשפה הרהור ולא יותר. משהחלה בעבודתה כמלצרית גברה מעורבותה בפעילות חוג נשים למען הידברות, ונעשתה יד ימין של נוגה, והרהור בדבר נסיעה נתבטל, וגמלה אצלה החלטה להרשם ללימודים באוניברסיטת תל-אביב. מאותו רגע עבר העימות הישן שבין עלמה למיכל להילוך גבוה; לא סתם אקט של התמרדות ראתה מיכל בביטול הנסיעה. התעלמה מהעובדה שאנחנו היינו אלה שהפכנו סתם מחשבה לא מחייבת למעין חוזה חתום. כמו-תמיד, והיא מיוסרת-מצפון-מציק, פירשה מעשה זה כהתגרות מכוונת מצד עלמה, שלא סלחה לה על שקמה ופרשה עם חנן וניהלה חשבון ארוך בשמי. מעתה גם אני נדמיתי בעיניה למשתף פעולה עם עלמה בגלל הזדהות דעותי אִתה, ולא הניחה לי. דחתה הסברי שאין לי יד בביטול הנסיעה וכמותה רציתי לראות את עלמה רחוקה מיורה רותחת שלנו. מיכל לא נטתה להשתכנע ודרשה הוכחה. שאעשה לקירוב לבבות בינה לבין עלמה המתחמקת ממנה. בדרכים משלה צברה מידע על כל מצעד ומפגן מחאה של עלמה, ותמיד נחפזה גם בשעות-לא-שעות לשטוח לפני את העובדות כאומרת, אתה רואה ששוב צדקתי? אין-ספור פעמים צדקה. האינפורמציות המרגיזות הוכיחו עצמן כקולעות.

מיכל דאגה שלא ארפה מעלמה. בעת שהחל טפטוף טורדני של גשם חדש נשמע צלצול הטלפון בקו הפרטי ועוד בטרם קירבתי לאוזני את האפרכסת שיערתי כי אשמע טרוניה של מיכל וכך היה. שחה בכה ובכה ואמרה כי הולכות ומתגברות השמועות כי במרוץ לתפקיד היועצת לעניני נשים במשרד ראש הממשלה, נותרו רק שתי מועמדות והיא אחת מהן, “אני מאמין שתקבלי את הג’וב הזה,” אמרתי והיא הגיבה בצחוק קצר והדגישה כי זה תלוי במידה לא מעטה בעלמה. “אם היא תמשיך להשתולל בענין הזה של הפלשתינאים,” הזהירה, “היא תפגע בסיכויים שלי וזה יהיה מצער. אני חושבת,” הוסיפה, “שאולי זאת הכוונה שלה, להכות בי היכן שזה רק אפשרי.” לא דחיתי את טיעונהּ מפני שהסכמתי כי באיזושהי נקודה עלמה רצתה לפגוע במיכל. כעוסה היתה מיכל, וקיטור של ממש פרץ מגרונה. שנים המתינה לזכות בהכרה במישור הציבורי בשל עצמה; לא מחמת היותה מקורבת לדויד ועתליה, לא בזכות היותה רעייתו של חנן, אלא הודות למעשיה בקידום מעמד האשה ואלה רבים היו, כך סברה. “עלמה מקשה עלי,” הודתה, “ככל שהיא זוכה בכסוי יותר רחב, נעשית כוכב-עליון, אני מרגישה שענין המינוי נשמט ממני. עשה משהו, גדעון.” “מה בדיוק את רוצה?” שאלתי, והיא ענתה במצופה שאפגיש אותן. “אני מאמינה בהידברות,” אמרה ברכות, “ואני מאמינה בתבונה של עלמה כי תקלוט שמעורבות שלה מכוונת לפצוע את כולנו, אתה מבין?” הבינותי. “אשתדל,” אמרתי. “זה לא מספיק טוב,” טענה מיכל, “אתה כבר משתדל המון זמן ושום דבר לא יצא מההשתדלות שלך. היא משתוללת. העיסוק השמאלני הזה בפלשתינאים הוציא לה שם של אש”פיסטית. הכל התחיל עם הקיבוצניקית ההיא. הזהרתי אותך מפניה."

“יש לה שם,” העירותי בעדינות.

שמעתי את הצחוק הרך שלה. “אתה רגיש כמו תמיד,” העירה.

“כן,” הודיתי והתעקשתי, “יש לה שם.”

תמיד נמנעה מלנקוב בשמה של נוגה. כאילו ראתה בה יריבה צעירה הרוצה בחסדי על חשבונה, וזה כמובן היה שטות גמורה. מיכל פרשה והמטה שוויתרה עליה לא נותרה ריקה עוד בשנים שהיינו במחיצה אחת. שיערתי שהביקורת נבעה מהיות נוגה בעלת השפעה מופלגת על עיצובה של עלמה, לפחות מאז התגייסה ושרתה תחת פיקודה כמראיינת ומאבחנת פסיכוטכנית. שמעתי רחש נשימתה של מיכל. “אם זה מה שאתה רוצה, אז יש לה שם.”

“כן, יש לה שם,” חזרתי בעקשנות.

נתעלמה ממני וכמו תמיד נהגה בה. “אז הגברת הצעירה הזאת ממשיכה לזבל את ראשה של עלמה.” אמרה, “ואתה צריך לשים קץ לענין הזה.”

“היא ילדה גדולה,” הזכרתי.

“אולי בעיניך, לא בעיני.”

“היא כמעט בת עשרים ואחת,” אמרתי.

מיכל צחקה. קשה לדעת אם היא מלגלגת או נרגזת. נהגה להגיב בצחוק כל אימת שלא חשה בנוח. “גם אתה כשהיית בן עשרים ואחת היית בסך הכל ילד.” גלשה השיחה להיכן שלא רציתי. כדאי היה להפסיק בנקודה הזאת אבל פי פלט במהירות מחשבה חולפת ואמרתי משהו בענין מקור הגנים, לא רק משלי היו.

“זה נכון,” היא הסכימה, “גם משלי. אבל היא נמצאת אתך ויש לך מידה של אחריות למוזרות שלה. מהרבה בחינות היא מזכירה אותך. יש בה כל-כך הרבה משלך,” נאנחה, “כמו השגעון הזה עם מקס, שלא רק שאתה לא מסוגל להשתחרר מהעבר, אלא הדבקת אותה בזכרונות שלך.”

עלה ענין הזכרונות והתגבר הקצף, למרות שמשלה בצליל קולה שנימתו רכה, מעין כפפת קטיפה לאגרוף עשוי פלדה מוחצת. “אתה והזכרונות הארורים שלך,” אמרה בשקט. שתקתי. כמה פעמים שכבר חזרנו לשוקת הזאת ולא היה לי מה להוסיף על שאמרתי. “תסתכל קצת ותראה מה שקורה אתך מסביב,” הציעה, “עולם חדש, מענין.”

“רקוב,” אמרתי

“אולי גם זה,” לא נחפזה לדחות אותי, “אבל יש גם דברים חשובים, טובים, ואתה מניח את האצבע שלך על כל פצע ומפוצץ את המורסות המוגלתיות ומוכיח פעם אחרי פעם לעלמה שאז היה יותר טוב. התקופה עם מקס המשוגע היתה ארץ-ישראל היפה, האחת והיחידה. זאת גישה אווילית, אתה יודע. ותראה איך שהקשת הקיצונית הזאת שלה לא משתנה ממקס לאש”ף."

“את מגזימה,” מחיתי, “היא בסך-הכל מדברת על עקרונות מסויימים שבמקרה אני מסכים אתם.”

“בטח,” לגלגה, והפעם הנימה הארסית קבלה גוון ברור, “עקרונות.” חזרה והפליגה, “עקרונות. אני יכולה להשמיע לך מה אני חושבת על העקרונות האלה.”

“אין צורך,” אמרתי. “זה מיותר. מוטב שנניח לה לחיות את חייה.” שמעתי את נשימתה המתמשכת של מיכל כאוגרת נחישות להתקפה נוספת, “מספרים שהבית שלכם מוקד של ‘השמאל הצעיר’ בהרצליה,” הפטירה בחטף, “והשמועות האלה מזיקות. בעיקר כשמדובר בפלשתינאים…”

“על מה את מדברת?”

נפרץ הסכר האחרון והיא נעשתה כמעיין מבעבע רכילויות מטביעות. טענה נגד המקורבות המסוכנת של עלמה לפועלים הפלשתינאים מהשטחים שעובדים בפאב-מסעדה ‘סאן-רייס’. “זה לא סוד שנוגה הפכה את המקום למועדון פרטי שלה,” התלוננה, “היכן שמפגישה נוער נפלא שלנו עם האש”פיסטים האלה. אפילו חנן מסכים שנוגה מסוכנת ועלמה מגזימה וצריכה קצת להתנתק מהמקום הזה." ידעה מיכל לשטוח טיעוניה אחד לאחד בהגיון שקשה להתמודד אתו. ניכר שהכינה עצמה היטב לשיחת בוקר מוקדמת זו, לשכנע אותי עד מה חשוב שאעשה באמת לקיים פגישה בינה לבין בתהּ. “תגיד לעלמה,” הציעה, “שכל מה שאני רוצה זה פשוט לשוחח אתה כמו חברה עם חברה. תגיד לה שאני אוהבת אותה.”

“היא יודעת.”

“לא השתנית,” התנשפה באיטיות, בולמת איבה שלא תשבש שורת מתינות. רצתה בעזרתי ונזקקה לבעל ברית בתוך הבית שפרשה ממנו לפני שנים ועלמה זכרה כל פרט מהימים שהיתה אמא בבית ההוא.

“לא השתניתי,” הסכמתי.

כמעט ושמעתי את התגובה החריפה ולא עקרתי אותה משלוותה הכפויה. גם כשהטיחה בי מידת כשלוני כאב בעל תוצאות מאכזבות מבחינותיה, שמרה על קול נמוך שלא יקפיץ אותי להגיב בחדות כמנהגי, מחמת מרירות שהצטברה במשך שנים כה-רבות. רמזה משהו לא חשוב בנוסח שמונה בי ורק בי שגיאות הורה, ואילו היא עצמה פטורה מהן. לכודה היתה בנפתולי התייסרות על כל מה שהיה ויכול-היה-להיות. מיותר היה להזכיר לה כי בעת שקמה ופרשה מאצלי לחנן היתה מוכנה לוויתורים מפליגים. רק משהשיגה את הגט המיוחל והעמידה חופה עם מי שהיה חברי, כמעט אח לי, תמרנה עם עתליה להחזיר אותי לארץ משליחותי לרוסיה הקטנה בברייטון ביץ' בברוקלין שבניו-יורק. על-ידי-כך נמנעה מההכרח להפרד מהעלמה, כפי שכבר אז כונתה בינינו הקטנה, ולשגר אותה אלי שוב ושוב בהתאם לתנאי ההסכם. צעד זה אמור היה להחשב שלב אלף בתוכנית הנפתלת שהגתה עם עתליה לחזור ולהשתלט על הילדה. במקביל רכשה עם חנן חוילה נאה ומהודרת בדרך השדות בכפר שמריהו. איזור משופר מכל איזור דומה בהרצליה-פיתוח, פיתוי לעלמה שתעדיף לבלות במחיצתה. עד גבול מסויים התנהלה המזימה של שתי הנשים בדרך נכונה. כמעט תואמת רצונותי וצרכי, לפי שהגיעה שעתי לחזור מהגלות אליה נשלחתי כדי לשחרר לתמיד את עגלתי לחורש ישן-חדש, רודה הדבש. עצם שובי יהיה בו משום ריהביליטציה, תהליך שהושלם כשהתמניתי כפצוי-מה יורש לברוך מגן. ואילו מנקודה מסויימת התמרדה עלמה ושיבשה תוכניות פעולה של עתליה-מיכל; קבעה קו ברור אותו לא היתה מוכנה לחצות. הבית ברחוב זוהר-טל היה וישאר ביתה אחד ויחיד. זהו זה. משום התעקשות זו של לשמור על המגיע לי, נחלה זעירה וכל-כך יקרה ללבי, נאלצה מיכל להשתמש בי כמתווך בינה לבין עלמה. בענין זה לא עמד לה למכשול גם הנתק הקיים בינינו בכל תחום אחר. גם דויד ועתליה, חשוכי-ילדים, נאלצו להמשיך לבקר בביתנו לעתים מזומנות כהרגלם בעבר, מחמת אהבתם המופלגת לילדה שאיגדה אותנו חבורה בלתי-מופרדת הערצתי את הקטנה הזאת שגילתה רגישות אמיתית כשמדובר היה בחשש שמא יקפחו אותי. די היה לה במה שהיה. בחושיה החדים קלטה אותנו עד לשורשים הכי רחוקים, לנימים הדקות ביותר.

“שלא תשכח,” אמרה מיכל, “דבר אתה.” חזרתי והבטחתי, ומיכל חזרה ומילמלה שוב משהו בענין הערבים שעובדים עם עלמה. “זאת התחברות רעה,” העירה באומץ, משום שידעה היכן אני עומד בענין שכזה. “אני חושב שפחות או יותר המצב ידוע לי,” הזכרתי לה. ההערה הזאת לא היתה מקובלת על מיכל למרות שידעה כי כמעט מדי ערב ביליתי שעה באותו מקום, יושב אל הבר, לוגם בירה או שתיים מהחבית. מזוית ישיבה זו בחנתי פעם את נוגה, מלצרית רבת חסד, נערית כל-כך בג’ינס שלה, ופעם את עלמה, זריזה, חייכנית, חולפת בין השולחנות כרוח תזזית. הייתי מודע לקשרי הידידות שנרקמה בינן לבין אנואר הברמֶן, לסאלח הטבח הראשי, ולאחרים, עוזרים ושטפנים למיניהם, חבורה נכבדה של פלשתינאים ברובם מאיזור שכם. בפאב שררה אוירה טובה וחידודי לשון שהוחלפו בין הנערות לבין העובדים הערביים ונוסח הסתייעותם אלה באלה נראו בעיני נורמליים לחלוטין. לא כך חשבה מיכל, ובעדינות ניסתה להסב שימת-לבי שכל מגע מכל סוג שהוא בין הילדות שלנו לדודניהן, נחשב פסול ואולי גרוע מזה. “שלא תשכח שלגבי אחת כמותה המגע הזה יכול להתגלות כחומר-נפץ,” פסקה מיכל, ואני דחיתי אותה בסבלנות, משכך דאגתה. “היא מבדילה היטב בין מה שנכון ללא,” הזכרתי לה. “את יכולה לסמוך עליה.” “זה בדיוק,” התנגדה, “שאני לא בטוחה.” שנינו ידענו כי להיכן שלא נמשוך את הסדין לא יעלה בידינו לכסות את המיטה. שוב הזכירה מיכל שהבטחתי לעשות לקיום פגישה ביניהן, והקשר נותק לאחר שברכתי אותה לקראת קבלת המינוי הצפוי. “עוד נראה,” אמרה. תגובה מאופקת לגבי מי שידעה כי קשריה ההדוקים כל-כך עם דויד ועתליה אהרוני יעמדו לה לדלג מעל משוכה גבוהה כשתהיה. נכבד היה משקלם.

***

אבי ירד למצולות-ים במלחמת העולם השניה. האניה של הצי הבריטי שמילטה מכרתים שרידי הלוחמים הנסוגים, נפגעה על-ידי מוקש ימי וטבעה, מורידה לתהומות מאות חיילים, מהם יהודים פלשתינאים. אפשר לומר ממרחק הזמנים שאבי נחשב על-ידי אומות העולם לאחד הפלשתינאים הראשונים, והוא היה יהודי. אילו לא התעקשו אבות האומה לקרוא לארץ הזאת כפי שקראו לה, היה נשמר השם פלשתינה, ואלה מכונים היום פלשתינאים היו מתקשים אפילו במציאת תג זיהוי בסיסי משלהם. אבי היה אחד השוטרים היהודים הבודדים ששירתו במשטרה הירוקה, כך נקרא אז בנין המשטרה ברחוב דיזנגוף בגלל הטיח הירוק שלו. תמיד היה מוצא לעצמו זמן לקחת אותי לגן או לאסוף אותי ממנו, וכך התכוון כנראה לעשות עם כניסתי לבית הספר, לפחות בשנים הראשונות. צמחתי בגן של ימימה המנומשת, זו שנודעה כמספרת סיפורים, בקצה רחוב הירקון, בגינה האחורית של בית משפחת מלמד. חייכנית היתה ימימה, קרן-אור-שמש, שכמו באחד השירים מגישה לנו בכפה תקוות-מחר. אמרה לנו ביום האחרון מלים חמות שאיני זוכר אותן, ואולי אני מדמה כיום שדיברה אז בשבחו של עולם חדש שלפתחו אנחנו מתייצבים. עבר חופש-קיץ ובראשון בספטמבר שלושים-ותשע הביא אותי אבי לבית הספר ‘לדוגמא’, ואמר למורה חנה שהוא מפקיד בידיה את הגור שלו, כך התבטא. אותו יום נודע ארור בדברי הימים. ארבעים מטוסים של ‘הרייך השלישי’ תקפו את וארשה. זכרנו כל פרט שנקשר במלחמה, שלא קלטנו את המסר המחריד שלה. תוך זמן קצר נעשינו מודעים לשמות כמו היטלר, צ’מברלין, סטלין, ריבנטרופ, רוזוולט, צ’רצ’יל, מוסוליני, הירוהיטו ואחרים, מעוררים סקרנות וחרדה עמוקה. המלחמה נעשתה עבורנו זירת משחק ענק ומוזר והענין בה נתגבר ככל שלמדנו יותר על אוירוני הפצצה, מטוסי תקיפה, אוניות מלחמה, משחתות, צוללות וטנקים. שיחקנו בחיילי עופרת וחילקנו בינינו את העולם. חיילי העופרת שלנו נלחמו, נפצעו, נהרגו, מהם הובסו, מהם כאלה שזכו בנצחונות ושוב התחלנו את המלחמה מחדש. מדי יום ביומו התחלנו אותה, ואף פעם לא גמרנו.

בן שש וחצי הייתי כשאבי, שלא היה חייל עופרת, התפטר מהמשטרה והתגייס לצבא הבריטי. פעמים אחדות עוד הגיע לחופשות קצרות ואז נהג לעמוד מעלי, כשאני רובץ על הרצפה מוקף בחיילי עופרת, מתבונן בגדודי הנלחמים בגדודיו של חנן ושותק. נסע והשאיר אחריו קומץ מכתבים ותצלומים אחדים. ביניהם פורטרט לגמרי לא רע שעשה ב’פוטו ארדה' ברחוב אלנבי; תצלום כזה שמעמידים על השידה ותוהים מי האיש הצעיר החובש כובע סירה של חייל אלמוני. עיניו עצובות ורק שמץ של חיוך אבוד מסתמן בזוויות שפתיו. וזאת הירושה שקיבלתי בבוא היום. בן שמונה נעשיתי יתום, והפכתי להיות בן-חסותם של דודי מנדל הירקן ואשתו סוניה שגרו עם בנותיהם באותה קומה, דלת מול דלת. אולי משום החסר הזה של אבי נעשיתי כבר אז הולך שבי אחר מיקסם זכרונות, חלקם אמת חלקם בדויים. השלמתי בדמיון מתעתע את שנלקח ממני, ויצרתי לי דמות אב, שעשוע מוכר של יתומים בגיל רך. אתו ירדתי לים בלילות. שוטטנו לאורך החוף לאסוף צדפים לאורו של ירח מזרח-תיכוני, עתים צהוב כלימון, עתים לבן כגלידה נמסה שנעשית עכורה. בניתי ערים מהחול הרטוב, יוצק בכף יד קמוצה פתיתים-פתיתים המתקבצים לארמונות קסומים מופזים בנגוהות כוכבים וירח. דיברתי אל עצמי מספר סיפורים שהמצאתי והאיש שהיה-ולא-היה נחשב למקשיב הנאמן ביותר, עד שהופיע מקס. אבי היה איש בלי פנים. רק בעזרת התצלומים הישנים דימיתי להכירו. כעבור שנים, משגוועה האזעקה המתמשכת של הנוראה במלחמות, נודע לנו כי איש לא נותר ממשפחת רביץ, משפחתו הגדולה של אבא. נשארתי כדבריו של דוד מנדל, נצר אחרון. הוא שהעברית בפיו מעולם לא היתה משופרת, השתמש במינוח המפתיע, נֵצר. "נֵצר לבית רביץ, כך אמר, ועיניו שגונן חום אדמדם, טבעו בלחלוחית של דמעות מחמת רגישותו המופלגת. “לך תגדל, ילד,” אמר מנדל, “אני אדאג שתִגדל. לֵך תֹעשה חיים.” ילד כבר לא הייתי אז, בסוף המלחמה, בארבעים ושש. כמעט חתן בר-מצווה. פרק נכבד של ילדותי היה כבר חתום בזכרונות שכבר אז טיפחתי אותם קבצים-קבצים, כמו בספריה של מעבד-תמלילים.

מנדל דאג לפרנסתנו מיום שאבא התגייס לצבא. הדירה שלנו היתה בדיוק כדירתו של מנדל, שני חדרים. אחד למבוגרים ואחד לילדים. זכיתי בהיותי בן יחיד למרחב יותר גדול. חדרי פנה למרפסת צרה וארוכה, שבקצה שלה, כשאני מסתכן וגוהר מעל המעקה, יכולתי בשיא עונת הקיץ להושיט יד ולקטוף תותים עסיסיים מענף דק מתנדנד ברוח. כמעט בכל פינה בדירה ניתן היה לקלוט רחש-ים והמייתו החרישית, זמזום ענוג המאיץ תרדמה כובשת בלילות. בשנים הראשונות, טרם חצצו בתים גבוהים בני שלוש קומות ביננו לבין הים. מהמרפסת האחורית בלעתי גוניו המתחלפים- לבקרים, כחולים, ירוקים ואפורים, לעתים זהובים בצהרי יום קיץ. פעמים כסופים, סופגים קרינה בהירה משמש מחליקה לאופק. מסביב לביתנו השתרעו מישורים של חולות לבנים שאור השמש היה חופן מתוכם בהיקות רפות של כסף וזהב. איזור מגורים זה בצדק נחשב לצפון האמיתי של העיר. רק מי שגדל בין הים לנחל הירקון נחשב לצפוני. הגבולות היו ברורים. בצפון הירקון, במערב הים הגדול, בדרום רחוב ז’בוטינסקי ובמזרח הבוסתנים הפורחים והמרהיבים של הערבים העשירים מיפו. באיזור שלנו הסתובבו ערבים רבים מדי יום, באים לחפש פרנסה כרוכלים שהתפרצו מדפי היסטוריה רחוקה. שונים היו מאתנו, ונתבענו להזהר מאלה שמהם קנינו אחוזי בולמוס סבּר’ס עוקצניים וקאיינס, קנה-סוכר שמתיקותו משכרת, ולא העזנו להתקרב למובילי הזיפזיף עם גמליהם, שהיינו מוכנים להשבע כי כך בדיוק נראו אבות-אבותינו. אלה הגיעו מהכפרים הערביים לסייע בהעמקת תחום הנמל הזעיר שנבנה סמוך לנקודת השפך של הירקון לים. אמרו לנו הגדולים, “הזהרו מהם, שונים הֵם מאתנו. שלא תתקרבו.” אז לא התקרבנו, שמרנו מרחק ועקבנו אחריהם, מתוך סקרנות לדעת במה ‘הם’ או ‘אנחנו’ נבדלים אלה מאלה.

הזכרון החי והצורב מאותם הימים נחקק בתוכי בגלל תאוותו של ינקי פרידמן לגלות סודות מין האדם, עוד לפני שמישהו מאתנו באמת ידע על דרכיו הנסתרות של אלהים. ינקי נהג להצמד לערביי הכפר הערבי סומייל שנמצא במזרח, דרומית מהבוסתנים של נכבדי יפו, והיו מגיעים לתחום מגורינו נוהגים עדרי כבשים. “ערבים,” אמר ינקי, נחשב מומחה גדול בן שבע או שמונה, “הם לא בני אדם כמונו.” כבר אז ינקנו תורת-גזע מפיו של ינקי פרידמן. לצורך הוכחה אפילו גילה רועה כבעל סטיה שבלשון התנ"ך יש לרגום באבנים. “תראו תראו,” צהל ינקי בשמחה פראית, “תראו אם תבואו אתי.” אז באנו אתו. נצמדנו למשעולו של רועה שפניו לוטים בעביה שחורה, מרתיע בעיניו הלוהטות, צועד עם מקלו הארוך בראש העדר וסביב, להשיב כבשים סוררות, מזנק כלב זריז חסר צורה ואופי, כזה שגם היום מכונה כלב ערבי, משמע חסר-ערך. ינקי, פרחח נועז, יחף וזריז, מצניע עצמו היטב בגומחות של הדיונות המשתרעות ברחוב בן-יהודה ועד לים, המתין לשעתו להראות לנו את הרועה ברגע שהוא עושה אהבה. “לכל רועה,” הסביר ינקי בכמיהה מוזרה, “יש כבשה אהובה משלו.” תחילה לא ירדנו לסוף הצהרתו והוא צחק, מבטל אותנו כקטנים ושוטים והדגיש כמבוגר לכל דבר כי הכבשה היא האשה של הרועה לצורך מסויים. “היא בשבילו,” אמר ינקי, “כמו האמא בשביל האבא. אבא שלי באמת אומר,” הוסיף, “שכל הערבים כאלה, מזיינים כבשים.” פרשנותו הבוטה של ינקי לא הרתיעה ומשכה אותנו כבחבלי קסם מוזר. מומחה היה לפזר גירויים כצייד חוחיות דלגניות, ובלבד שנצטרף אליו לנקודת תצפית מסעירה בעת שהרועה משגל את אהובתו. מעולם לא ראינו מעשה-שיגול וניזונו מסיפורים מרגשים. ינקי היה מומחה בהם. בפרטי-פרטים תיאר השתגלויות של אמו עם הסמל האנגלי המוצב בתפקיד שומר השער של הנמל החדש. תיאורו העסיסי נשמע כהזיה מטורפת, בעיקר כשהפליג בשבח אנחותיה ואנקותיה של אמו פושקת רגליה הרחבות והקצרות לקלוט לתוכה את אברו של הגוי שהיה קופץ למיטתה החמה, מיד לאחר שאביו של ינקי היה יוצא בשלוש לפנות בוקר לעבודתו במאפיית ‘אחדות’ ברחוב בזל. בהנאה מופלגת ירד ינקי לדקויות והעלה את גבעולו האדום והלוהט של סרג’נט מאנדיי למדרגת כלי קדוש של אל הפריון העוקר צלילים נדירים מאמו. “האמא שלי אפילו יותר טובה מכל המקהלה של הרב כץ.” הצהיר ינקי, “אני לא ידעתי שלאמא שלי יש בתוך הגרון מקהלה שלמה.” והוא הבטיח ונשבע כי מעשה הרועה מדהים עוד יותר. פעם ועוד פעם נגררנו בדיונות הלוהטות אחרי ינקי כגנבים קטנים ולא העלנו דבר, פרט לעובדה שבצהרי היום נהג הרועה להשען על מקלו ולהרדם בעמידה, לרגליו שרוע כלבו הצהוב מלחית ומשרבב לשון ארוכה רוטטת במוזרות שכזאת. לא שיחק לנו מזל ולאחר שעה קלה היה הרועה הנעקב פוקח עיניו, מתנער מקפאונו, מוחה זיעתו, משמיע ציוץ בשפתיו והכלב המלחית מתנער כאריה להפגין נוכחות מרשימה ומתרוצץ במעגלים כמוכה שגעון, להאיץ בכבשים להתקדם הלאה משם.

הרגעים האלה נשמרו אתי גם בגלל הלהט הנורא של צהרי יום בעיצומו של קיץ רותח, ההליכה בחולות בכפות רגלים יחפות היתה כעמידה על גחלים בוערים. הזיעה המתפרצת חדרה לעינים צרבה והכאיבה. השמש נעלמה והשמים נתמלאו בצבע צהוב, מכה בסנוורים. כאילו העולם כולו עולה באש. בסופו של מעקב נוסף הודה ינקי שאולי טעה ברועה וזה איננו המזיין הגדול. חזרנו ויחסנו לינקי סיפור בדים. “בחיים שלי אני נשבע,” אמר כמעט מתייפח, “יכול להיות שאני פשוט לא זוכר בדיוק מיהו מפני שכל הערבים האלה נראים אותו דבר.” אחז בדשי החולצות שלנו שהיו נוטפוות זיעה, והשביע שנבוא אתו לפחות עוד פעם אחת. “אני בטוח שאמצא אותו,” התחנן, “ואז תראו איך אלהים עשה את האדם.” ממילא לא היה לנו במה להעסיק עצמנו בחופשה ארוכה של הקיץ, ולמחרת היום שוב השתרכנו בתחום הדיונות בעקבותיו של רועה שמכל הבחינות דמה להיות תאומו של קודמו. גם הכלב הצהוב והנבחן, שכנע אותנו שהפעם זה רועה אחר והלב שלו אומר לו שזהו-זה. העדר התקדם באטיות. הכבשים ליחכו ראשי שיחים נמוכים ועייפים מהחום. תנועות שפתותיהם היו מגוחכות וכמעט צחקנו בקול למראה ניען המשונה קדימה ואחורה. הכלב המשוסה לקיומו המשיך להתרוצץ במעגלים הנה והנה, מאיץ במאסף להצטרף לעדר. בצהרי היום התקבץ העדר בבקעה מתערסלת בין הדיונות לבין רמת הכורכר. הכבשים מצופפות היו קבוצות קבוצות. הרועה מצא לעצמו נקודת התייצבות, נרדם שעון על המקל הארוך ראשו שמוט קדימה על כפותיו. הכלב השתרע בצידו ועולם כמנהגו. “אני נשבע,” חזר ולחש ינקי, “זה הרועה שעושה לכבשה תענוג שמימי. שלא תלכו,” התחנן, כשהחלפתי מבט תוהה עם חנן שכמוני התייגע מהמעקבים העקרים. חנן, מסוייג מטבעו מאחד כינקי, אפילו שהתייחסנו אליו כאילו לא היה סתם יעקב פרידמן, אלא באמת הקלברי פין, היסס שמא יש טעם להסתלק. העדיף להגיע לדירת הגג וללגום מיץ קר מהפריג’ידר. אבל נענה להפצרה הנרגשת של ינקי-הקלברי ואולי הודות להחלטה שקולה זאת זכינו בהתגשמותה של ההבטחה.

התקדמנו גוחנים על החולות הלוהטים שגרגריהם חדרו לשערותינו, לפיותינו, לבגדינו. לא הרפינו מהמעקב אחרי הרועה שהפנה את עדרו לבית-העלמין המוסלמי, היכן שקבורים היו שוֹעֵי-יפו שביקשו לעצמם מנוחת-נצח בנקודה רמה צופה לעבר הים הגדול. בהתקבצויות שלנו בפינת שדרות נורדאו ובן-יהודה, על-יד הקיוסק של גרין, סיפרו ילדים מבוגרים מאתנו בשבחו של בית העלמין כמקום מפגש בסתר של אוהבים נחשקים. על-גבי המצבות שיגלו נערים נערות בשיטה הבדוקה של אמא-ינקי וסרג’נט מאנדיי. במקום הקדוש הזה כיוון הרועה מסומייל לעין השמש מעשה חבתו לכבשתו היקרה. פתאום גרר אותה כבשה גדולה, מדושנת-עשב, אל מעבר לאחד הקברים של נכבד מנכבדי יפו שלא שיער כי יזכה בכבוד כזה. שם עמד הרועה והפשיל שולי גלימתו וחשף גבעול שונה משל סרג’נט מאנדיי לפי שלא היה אדום אלא שחום, כמעט שחור, זקור אונים צעירים. גהר על כבשתו שלא נעה כנכנעת ובא עליה. בנשימה עצורה עקבנו אחרי הבעת פניו הלוהטים של הרועה פעור הפה שעצם עיניו כאחוז תפילה לתפארת יוצרו ויצרו. פניו להטו בוערים מהשמש בשיאה, אחוז טירוף התנועע, קורע מגרונו גניחות ואנקות, צלילים שהפחידו אותנו שמצאנו לעצמנו מסתור מאחורי קבר אחר, אף לא פרט אחד מהמתחולל המרגש נעלם מאתנו. הכבשה המשיכה לעמוד על מקומה קפואה ללא ניע והרועה כובש אותה בתוקף אדנותו, מושך ראשו לאחור כצועק, מדמה שבין רגליו הרועדות אשה ברה. פתאום פרצה בגרונו צעקה צרודה ונמוכה, זעזוע חלף בו והוא צנח לפנים מטמין ראשו בסבכי הצמר הסופגים זיעתו הניגרת וקפא ללא ניע כמו הכבשה שעיניה המזוגגות נעשו פתאום לחות. ינקי העיף בנו מבט של מנצח. “אמרתי לכם,” לחש בגאוה, “וזה עוד לא הכל, הם עושים את זה גם לילדים.” אז לא המתנו וכרדופי שדים נמלטנו משם קצרי-נשימה והלב כציפור מפרפרת בכף.

מאז אותו אירוע הסתייג חנן מחברתו של ינקי, כאילו סלד ממנו ואני נזקקתי לשנים רבות להבין שלאמיתו של דבר פחד חנן שינקי יחשוף משהו פגום גם בו. עיניו החדות של ינקי פרידמן חדרו לתוכנו כמהפכות. חד-יצר וחד-עין היה והרתיע אותנו. אף-על-פי-כן לא ניתקתי את קשרי עם ינקי מפני שתמיד הקדים אותי בדמיונו הפרוע. בהעזתו בתשוקתו המדהימה לבלוע נתחי חיים. אפילו דיכאתי כעס שעורר בי כשטען יום אחד בלהט של-יודע, כי לבה של מיכל נתון לאחר וגם גופה היפה. לתומי סברתי כי דמיונו המתלקח המציא רכילות מרושעת מחשש שידידותנו עלולה להתקפח; סברה שמצאה חיזוק בעובדה שינקי סירב בתוקף לנקוב בשמו של אותו ‘אחר’. רק כעבור שנים אחדות בלחצה של מיכל, התרחקתי מינקי ולעתים יותר ויותר רחוקות נתקלתי בו והוא מתרחב וצומח, מאדיר שרירים ומפליג במעשים נועזים שנמצאה להם פינה בעתונים. מעולם לא שכחתי את תלמודו שיצר לב האדם בתשוקת המין גובר על כל יצר אחר שהוא הכיר. הלקח שלמד בביתו מאמו הגוצה והעגלגלה הנאנקת אחוזת-תשוקה תחת גופו הארוך והדק של סרג’נט מאנדיי, השפיע על מערך חייו כשלא ידע מין את מינו. בינתיים גברה עלי החזית המשותפת של חנן ומיכל והחברות הצפון תל-אביבית הזאת נתקפחה ונעשתה משוייכת בזכרונותי לתקופת המערות. בעיקר למערה של מקס.

נעשינו בני ארבע-עשרה חנן ואני כשהכרנו את מיכל פרייס, בת להורים רופאים נודעים שנמלטו מגרמניה הנאצית לפני שהמטורף שיקלגרובר הביא לעולם את מה שהביא. ביחד נתקבלנו חניכים בקן צפון של ‘השומר הצעיר’, שבשנים שבין מלחמת העולם השניה למלחמת העצמאות שימש מוקד משיכה לבני הנוער שברובם התגוררו בתל-אביב באיזור שמשדרות קרן-קיימת ועד לתחום הצפוני שלנו. האחרים השתייכו לקן מרכז. המדריכה שלנו היתה עתליה וראש הגדוד דויד אהרוני, בן איכר עשיר מראש פינה, שהתמרד נגד הוריו, עבר למשמר העמק למוסד החינוכי, ומשם נמנה עם ראשוני הפלמ“ח וכשנשלח מסיבות בטחוניות שלא היו ידועות לנו להמצא בתל-אביב, נתבקש לתרום תרומה להנהגת ‘השומר הצעיר’ שתמיד חסרה אנשים. נענה ונעשה ראש גדוד. דמות מופת נחשב כבר אז, ערב מלחמת העצמאות, והוא רק בן עשרים ושתים. המלחמה הרחיקה אותו מאתנו לחודשים ארוכים ובינתיים נעשה לבעל מוניטין בין יחידות הפשיטה של הפלמ”ח, מזהיר כאיש צבא שאפילו אנשים כמו יגאל אלון ויצחק שדה העטירו עליו שבחים. אלינו חזר כמעט בכל חופשה כי עתליה היתה חברתו. אשה גדולה ואישיות מרשימה נחשבה כבר בעלומיה. צעירה היתה בשנתיים מדויד. אבל דמתה לו בחוסן, בתבונה, בכושר מנהיגות. סדר שלט בכל שעשתה. מעודה לא נתפשה למשגה. כל צעד נבחן אצלה עד שהחליטה כי ראוי לעשות אותו. מדריכה למופת שהיתה קשובה לכל אחד מאתנו ולאחדים יותר מכולם, ואלה היו מיכל, חנן ואני. מכוח קרבתנו המיוחדת אליה, שסייענו לה בארגון, בתכנון, בביצוע אירועים שונים, נעשינו מקורבים גם לדויד, ששמע עלילות שלו כבר דבק בעקביו, מעיד על הצפוי להתגלות. המלחמה עקרה אותו לתמיד משגיונו להיות מחנך כפי שרצה שנים רבות. ממילא נחשב שנוי במחלוקת בתנועה הקיבוצית, ונמצאו רבים שלא אהדו פתרונות שהציע לבעיות של נוער, והעבירו אותו תחת שבט ביקורת, בלשון המעטה. כבר אז חשף עור עבה שאינו חדיר כל עוד הוא עצמו לא פיקפק בצדקתו ועתליה תומכת בו. לאיש צבא נעשה ונודע מבריק ונועז ועתליה שוקדת להפיץ עלילותיו. כעבור שנים אחדות הציע לו הרמטכ"ל להרחיב יריעתו כתנאי לקידומו לאלוף פיקוד. נענה ונרשם באוניברסיטת תל-אביב ללימודי היסטוריה וספרות כללית ושוב זכינו לראותו יותר ויותר. הוא ועתליה פרשו עלינו חסות ונתנו לנו להבין כי ראו בנו ילדי טיפוחים, לא סתם חניכים, אלא חברים שוים על-אף שהיינו צעירים מהם בשנים. בימים ההם נזרע זרע קשר-לא-ינותק בינם לבינינו.

נזקקתי לשנים רבות להבין שמיכל היתה הדבק המחבר. הפיצה סביבה בשימה חריפה של מיניות משגעת. הביאה אתה תחושה עזה של נעורים באביבם העושים את כולנו מאוהבים בה עד אובדן-חושים. כל שהכיר אותה נעשה פרפר בין פרפרים העט אליה כמתקרב ללהבה החורכת שלה. בקרב בנות הגדוד נעשתה מוקד שלא ברצונה לתערובת רגשות, מצד אחד קנאה חריפה ומצד שני חנופה, כמעט התרפסות ובלבד שתרעיף חיוך מקרב, תאפשר להסתופף בקרבתה הגאה והצוננת. לא רק אנחנו שיפדנו אותה במבטינו גם הגברים בני גילים שונים, צעירים, מבוגרים וכאלה על סף קשישותם שהתנערו פתאום למראה שלה מרבצם מתעשתים לשאגה אחרונה. היא הציתה חיים היכן שכבר לא היו. היא הבעירה אש באדמה חרוכה, כאילו נמצאו בה שוב מאגרי חומר דליק. מיכל תמצית האביב היתה מיוחדת במינה. חנן סובב אותה בעדינות מתון מתון ואני נהגתי בפראות, משקיע בה את כל שהיה ולא היה בי, מדליק בה סקרנות, כמו אש בתוך מים צוננים. נחשבתי אז בעיני להצלבה בין ינקי לבין חנן משהו שיונק חיותו משני הפכים. ואולי משום כך עוררתי שימת לבה. טיבו של חנן היה מוכר לה. בן סוג משלה נחשב בעיניה. מבית תרבותי בא מלוטש בגינוניו, נער-תפארת לכל הדעות. אני נחשבתי בעיניה היפוכו, מכיר את התווים והצלילים, אבל נושף נשיפה אחרת בקרן התרועה, פרא בן-יער. ולא הייתי אלא חקוי לאחד בשם ינקי שהיא לא ידעה עדיין על אודותיו ולא כלום. זכיתי במקדמה לכבוש לבה של אם העלמה בגלל חיבה יתרה מצד אהרוני; חשב שאני עשוי מחומר של לוחם, חוצה גבולות נועז ומעיז. יחס חם זה מצידו כלפי גרר התייחסות זהה מצדה של עתליה, ושניהם פילסו עבורי מסילה ללבה של מיכל.

ברה היתה, יפה שלא נמצאה דומה לה לא רק בקן צפון. פניה נוטים משהו לארכנות, עטורי שיער קצר שהתפרסם אז בעקבות תסרוקתה של אינגריד-מריה ב’למי צלצלו הפעמונים'. עיניה ניכרו במבט חולמני וגון אישוניה כחול-עמוק עם נימת ירוק. עורה לבן ובוהק כרחוץ בתמידות, חטמה ישר ומדוייק, עצמות לחייה מודגשות במידה נכונה להבליט את הקו הענוג המשתפל מלסתותיה הרכות לסגור על הסנטר. צווארה הארוך פרץ מבין כתפיה הישרות והן קומה עליונה של גוף תמיר, בעל איברים מחוטבים, החל מזרועות שאצבעותיהן ארוכות וכל אחת כיצור חי לעצמו, עד רגליה שאינן נגמרות, להבדיל מרוב הבנות שלנו שהיו בעלות רגליים קצרות, עמודי תמיכה בעכוזים נמוכים, שטוחים ושאינם מגרים. חודשים רבים לפני שהרהבתי לאחוז בה על שפת הירקון, להסמך אתה על גזעו של האקליפטוס ולהצמיד /שפתי לשפתיה ברעדה ממשית, חלמתי על פיה ששפתיו רכות וטבולות בארגמן, צבע בוער. הזיתי בקירבה אליה של פנים אל פנים, שפתיים על שפתיים. כשרקדנו ריקודי מעגל, נער אוחז נערה ולהפך, נשמתי מלוא-ריאות מבשימתה הרעננה כפריחת הדרים. אחר-כך, ישבתי במרפסת הצרה שלאורך חדרי, מקשיב לנחירותיהם של השכנים הפורצות מהדירות הסמוכות, ומחדד שוב ושוב חושי טעם שלי שלא אאבד קורטוב מהמשהו הנפלא הזה כל-כך של הנערה מרחוב בן-יהודה, שנודע כרחובם של היקים, בן-יהודה שטרסה.

כבר אז, מעבר לסף הלגלוגים והבדיחות הבוטות והחבוטות על הייקים, ידעתי שהם עלית, פליטי תרבות שאפילו קצה מטעמה המשובח לא הגיע לביתנו ברחוב מיכה. הם היו יפים מאחרים, בעלי נימוס מובהקים, נבדלים מאתנו בהליכות היומיום, בנושאים שעסקו בהם, במבט בו השקיפו על הארץ אליה נקלעו בגזירת-גורל. רבים מהם נאלצו לוותר על מקצועם מגרמניה שהקיאה אותם וחיפשו פרנסה חליפית ולא הרפו, אפילו בסתר לבם חשו מתבזים. בודדים, בעיקר רופאים, עורכי-דין ומהנדסים, מצאו לעצמם המשך למקצועם ובעלי השם שבהם לא קופחו. בין אלה נמנו הוריה של מיכל. אביה, מנתח בעל מוניטין, נקלט מיד ב’הדסה' בלפור ואמה, רופאה פנימאית, עבדה במקצועה בסניף קופת-חולים-כללית בז’בוטינסקי פינת שדרות מוצקין. מיכל, בת יחידה, זכתה ליהנות משני עולמות, מהבית המסוגר בפנינו ה“צברים”, פראי-אדם בעיני הוריה, ומעולמם של ‘פראי האדם’, ילדיהם של יוצאי מזרח אירופה, בעיקר ילידי פולין ורוסיה. כבר אז נבדלו בתוך היישוב מעמדות מנערים חוצן זה מזה.

יכולתי לטעון ביני לביני כי חלק מהמשיכה למיכל היה שיוכה לאותה תרבות מתנשאת מעלינו, אבל זאת לא היתה האמת. מיכל נחשבה תמצית הזיות הנעורים על יופי ומין. כה-מיוחדת היתה שחנן מאופק כשהיה ביחסו לנערות, נמשך אליה אובד-חושים, נעשה מישהו אחר בקרבתה, נבוך ולשונו מאבדת רהיטות ונהיית עילגת. כשהרגשתי שאיני נדחה על-ידה, מקדים בצעד את חנן שחיזר אחריה בכובד-ראש, ניסיתי למשוך אותה לשיטוט בירקון, איזור המיזמוזים של אז, מקום מסעיר ביופיו בעיקר בלילה שחשכה שלו יריעה רקומת-סודות ורחשים דקים. עדיין נמצאה שם תערובת של שרידי בוסתני הערבים עצי הדר, תמרים ואקליפטוסים שאיושה שלהם נמסכת בתוך רחש המשוטים של הסירות הקטנות בהן שייטו האוהבים. פיסגת הזיותי היתה להמצא בירקון עם מיכל ‘שיבר’ כפי שקראנו לה על שום מכנסי החאקי הקצרצרים שלה. אלה נמדדו בפרישת כף-יד באמצעות היתר שבין קצה האגודל לקצה הזרת. מידתם בפחות מאותו יתר הדגישה אריכות רגליה וחיטובן המסעיר. וכשלילה אחד הגעתי אתה לירקון, נשקתי את מיכל נשיקת עלם את עלמתו ומאז לא נשכחה ממני הסחרחחורת והמתיקות המוזרה שתקפה אותי. נטבעה בי לתמיד עוצמת העונג העז ההולם בפתע כזה שמעולם לא יחזור על עצמו. פעם אחת וזהו זה ודי. כישפונו של הלילה הרחוק נותר כשהיה וכזה ישאר. לעתים חזרתי לענין הנשיקה ההיא ותמיד נמלאתי עוצמת חריפותה מחדש. מיכל היתה הנערה הראשונה שנשקתי נשיקת גבר ולשפתיה היה טעם שלא נמצאה לי מלה להגדירו אז ועכשיו ומאז לא רתח דמי כרתיחתו ברגע ההוא, חסד שהעניקה לי. נעשה אותו רגע בודד לעצמו, גלקסיה נפרדת בתבל שלי. ואחר-כך כשהתנתקתי ממנה הלום סחרחורת פרצה מיכל בצחוק של אושר. קסמה עטף אותי, את כולנו, בנטיפי הצחוק המסעיר שלה שעשה אותנו קשובים לה ונסחפים. גם החיוך המרהיב שלה שבה אותי, אותם, את כולם. ויותר מהצחוק והחיוך היה המבט שלה. מיכל נתברכה בעינים גדולות כבולעות על מי שבחנה, כשרצתה. מיקדה בזה שמנגד מעין קשיבות נדירה ואוזן כרויה להקשיב לכל רחש פנימי. אי-אפשר היה לשכוח אותה גם לאחר פרידה מכאיבה, ונצרכתי להרבה כוח, חלקו שאבתי מילדתי, לחיות בלעדיה וכה קרוב אליה, צריך אדם להיווכח שהמרוץ האמיתי תמיד ארוך מששיער ואל קו המטרה הגיע חנן בדיוק כשנזקק לכסות הולמת בדרכו לפיסגה הנכספת. דויד ועתליה שושביניו בכל מה שעשה.

בלעתי את החיים אחוזי הבולמוס חושש להפסידם ובקוצר ראות שגיתי. יצאנו ביחד לדרך חנן ואני. רצנו כתף-אל-כתף במסלול שהתווה דויד שאמר עוד בתחילת המדינה שפרצה, יש להקריב ויש לעשות וזאת השעה. ביום אחד התגייסנו וביום אחד נעשינו סמלים בוגרי קורס מ“כים, ואחר-כך סג”מים. עוד אז המשכתי לבלוט מבינינו בעזותי, בלשוני המתברברת, בחלומות שרקמתי להיות בן-דמותו של דויד ולא קיימתי, בהבטחות שפיזרתי כלאחר-לשון שאקנה שם לעצמי מספר סיפורים ולא קיימתי. נעשיתי קצין ישראלי ממוצע, חברה’מן למהדרין, פושט בגבולות ומספר בלילות ב’כסית' עלילות כיסוח, הרס בתים וקטל בלא אבחנה. סובא על חשבון החברים קוניק ‘מדיצינאל’ שטעמו כשתן מעורב ברפואות מרירות ומקנח בטחינה דלילה. משוייך נעשיתי לאותם שתמיד טפחו הגדולים על שכמיהם, החל מבן-גוריון, דרך דיין וכלה בשרון ואהרוני, קיבלתי בטבעיות את האמירות השדופות שמיום בר-כוזבא לא קמו לנו לוחמים בדמותנו. ולא סתם החמיאו לנו גם פרעו שטרות שחתמו עליהם בשובנו ממסע החדירה וההתגרות למחוזות אויב; נהגו בנו בסלחנות כשרמסנו חוקים, כשהשתוללנו כבני מעמד מיוחד בעלי הרשאה פלמנגית של אפס אפס ועוד משהו. בעת כזאת נבדל חנן בצניעותו, נמנע משותפות בקטילה לשמה ובהפרחת סיפורי עלילות בין חובשי כסאות בית הקפה הבוהמי, ערוגות-חמדה בחיי הלילה בתל-אביב של שנות החמישים; שם התחככנו בנפילים כאלתרמן, שלונסקי, רובינא, מסקין, הזז ופגשנו פנים-אל-פנים את גורי, ידין, מוסינזון, בן-אמוץ, שייק’ה, נעמי וכל פני הדור שנמצא בגבול ההיסטורי של מה שהיה ומה שיהיה. בקור-רוח ידע חנן להפריד בין המוץ לתבן וחתר קדימה ללא ליאות. כבעבר נותר כשהיה בעל אמינות גבוהה ומסירות לתפקידיו במידה שאין דומה לה. בהדרגה נתבלט כחכם ממני, מעמיק ובעל תעוזה לא פחותה, רק מבוססת ובדוקה וכאן היה טמון ההבדל שהפך על פניהם יוצרות בבוא היום; כמעט בעת ובעונה אחת ובעצה שלמה עם דויד שהיה ראש המוסד, פרשנו מהצבא והמעבר שלנו לעבוד שוב במחיצתו של דויד היה קל. מהיר ללא טיפת דם אחת. כמו תמיד פרש עלינו דויד צל רחב ומגונן כאב גדול ורחום. לא חלף זמן והתברר למי שדעתו נתונה לענין כי חנן בעל כושר ארגוני מעולה ונמצא ראוי לעמוד בראש צוות מתכנן מבצעים עדינים ומורכבים. חנן הוכיח כי מצויות בו תכונות נוספות שלא נמנו בי כשלווה, שיקול דעת וקור-רוח כשל דויד עצמו, שעשה מאתנו דוידים קטנים.

שעת מבחן אמיתית נעשתה לי השנה הראשונה במוסד. התמודדתי עם יכולתי כשהיתה ונגליתי כרבים מבין שותפי לעלילות הגבורות במלוא קשת גוני העכורים; גולחו מחלפות הרהב ונמצאתי כרבים איש בינוני ואם נותר בי מעט ברק מאותה הילת הנעורים, היה זה בזכות כוח זכרוני שנחשב נדיר. אלא שגם דויד עמד על חולשותי ולא בכל יום אפשר היה לטשטש מידות מכשילות באמצעות תכונה או שתים שהן עודפות. בוודאי שלא נמצאה דרך להפוך אותי כוכב מזהיר שלא הייתי. כוון דויד ולא החטיא כשהטיל עלי משימות מוגדרות, קצרות-מועד מבחינת ביצוען, דורשות התמכרות ממוקדת וכוח זכרון. אלה בעיקר עסקו בענינים של סילוק חשבונות בינינו לבין קבוצות הטירור הפלשתינאי והבינלאומי. דעתו של דויד היתה נחרצת לא להשאיר חשבון פתוח; יקוב הדין את כדור הארץ, נהג לומר וכוונתו ברורה. מי שלא עמד בציפיות סולק כאילו מעודו לא היה קיים. מומחה היה דויד במחיקתם של רבים שנחשבו טובים יותר וטובים פחות. תקרת צפיותיו היתה כה גבוהה שלעתים סברתי ובצדק שאילולא אהב את עלמה כיוצאת חלציו כבר מזמן היה מנער חוצנו ממני. ובאמת רק עלמה נקודת החסד של החבורה שיצאה לדרך כמעט בצעד אחד לפני ימים רבים כל-כך, עמד דויד והפך תורפה שבי למעלה בשליחויות שהוטלו עלי. הכיר היטב קוצר רוחי ותכונת ההרפתקן המסתכן בלי חשבון, ואכן נמצאתי מפיק עונג מהמשימות באירופה, בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. מעודי לא הייתי מגיע למקומות מסויימים כאיש פרטי לעצמו. מצאתי ענין בשיטוטים הרחוקים ומפלט מההכרח לצפות במיכל והיא לא שלי, לנשום לתוך כל תא בגופי את הנשיות המרהיבה שלה, לזעוק אליה באילמות ולא לגעת בה והיא צוננת ככפור עצמו.

תרמה מיכל את חלקה לשבר ואני כמותה עד שלא ידעתי מה קדם למה, תרומה שלה או תרומה שלי. אחוזה היתה בחיפוש נואש אחר פתרון להיותה משועבדת לדויד, המעצב הגדול של כולנו, ואני שימשתי לה רק נחמה זמנית, ענין שירדתי לפשרו כעבור שנים. וכך נעשיתי בעל חשבון נוקב אתה, ואהבת בשרים של נשים אחרות נותרה דרך נוספת להוכחת קיום בזכות. ככל שמשכתי אל יצועי את בנות העשרה, החיילות שמעולם אינן צוברות שנים ונותרות במלוא חן נעוריהן המצודדים, כך גברה אצלי תשוקת המירדף שאין לו קץ אחת ועוד אחת ואין חשבון מתיישב לא עם מיכל, לא עם דויד ולא עם עצמי. פצועה היתה מיכל, אני פצוע וחנן בשוליים חבול וכולנו נתונים לחסדו של דויד. בימים הרחוקים, טרם בואה של עלמה, עוד הפקתי ממיכל ניצוץ כלשהו של תשוקה, אך זו דעכה במהירות כשנודעו לה עלילות הלילות שלי בקסרקטינים. אילו נתברכתי בבגרות נכונה הייתי מטפל בבעיה שנוצרה בינה לביני בעדינות וברכות, ואפשר מחלץ אותה מחיבוק הדוב של היגנס שלה. אלא שנהגתי בקוצר-רוח מתעלם מהתייסרותה ותגובותיה נעשו יותר צוננות והיא מרוחקת ממני קוטב דרומי מצפוני. לא נזקקה יותר למגע שלי, מבטאת בהפניית גב במיטה המשותפת דחיה מפורשת ורק לילה אחד באתי עליה והיא שכבה שרועה ללא ניע, קולטת אותי כעובדה שאין להתנגד לה מעשה נס הרתה ללדת ועלמה באה. ועם בואה נסתמנה הפוגה של שנים אחדות שנתבטלה בשנה או שנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים בשבעים ושלוש.

ככל שמיכל התנערה מסוגרת ממני, מחפשת סימפטיה בסיועה של עתליה אצל חנן, שהיא תשמש לו הסוואה והוא לה הסוואה, נקשר קשר מאחורי גבי ולא ידעתי. דווקא אז, מושפע על-ידי תחושת אבדון לתמיד, נתגברה תשוקתי אליה עד טירוף. קפיאת נשיותה העולה כפורחת והיא נעשית עוד יותר יפה מבעבר, גירתה בתוכי תשוקת פרא בן-יער לכבוש אותה בשיגול משתולל. בהקיץ חלמתי עליה, מדמה שומע אותה גונחת נאנקת מעינוגי חיכוך שביני לבינה. לשוא המתנתי לילות ארוכים כשרוע במארב בתוך מיטתנו, לשמץ מאותה התנשמות רכה המבשרת על נכונות כלשהי ולא אירע דבר. נשארתי כשהייתי מפני שאף לא מעשה מישגל אחד עם מישהי מהאחרות כיבה בתוכי את הבערה, את קריאתי הנואשת להיות שלה. מיכל המשיכה להתחלק ביצוענו כעקודה, אדישה לכל שהיה אי-פעם בינינו. באורח מוזר המשיכה לשמש מאיץ במסע כיבושי חסר הטעם והתכלית. חיפשתי אותה באחרות ושוב התאמצתי על גחוני לנסות אצלה לפלס דרך לאונותי. השתדלתי בעדינות לשרוג אצבעותי באצבעותיה, לחכך לחיי בלחיה, והיא רק הניחה לי להתפרק ממטען הזרע המצטבר ולא נענתה כלל ועיקר, נותרה מרוחקת צינתה הר מתגבה בינינו. השיער הבהיר שלה שגוון אדמוני נעשה מתנוצץ בתוכו במרוצת השנים, גלש מעל הכר הלאה ממני סמל לנתק מוחלט. בשנותי האחרונות אתה חשתי מובס חלציים והיא כבר קשרה גורלה בחנן.

חנן, תקוע בינה לביני, בינינו לבין דויד, נשא שנים רבות מכאוב אהבתו העקרה והערצתו אותה עד שנמצא מוצא לסבך שכובל את כולנו; רב-אמן הפתרונות, דויד איש ראש-פינה. בסיועה של עתליה, הקים מבנה חדש במערך שלנו: אותי כאוריה הרחיק אל צידו השני של האוקינוס ונפתחה הדרך לפרוש חופה מעל מיכל וחנן, ודויד נשאר בעל נחלה שלמה כולנו אריסיו. נעשה המעשה בשלהי שנות השבעים כשנתמנה חנן לסגן ראש אגף מבצעים מיוחדים ודויד אהרוני פרש מהמוסד והצטרף לצמרת הליכוד, נופל לבין זרועותיו הפרושות של מנחם בגין בשיאו, בטרם צלילתו כאבן דחויה במים עמוקים. בדרך אגבית נתגנבו למעשה ההגליה צללים רחוקים של ברוניה אמי וסוניה דודתי. הודות להן שלטתי היטב ברוסית ופולנית, שפות שהשתיים גלגלו בהן בלשונן. באותה עת נדרש המוסד לסייע לאמריקנים לאתר מי מבין המהגרים הרוסיים נמנה עם הסוכנים המושתלים של הק’ג’ב‘. כשעיכלתי משמעות אמיתית של שליחות זו בברייטון ביץ’, בקרב מוקדי ההגירה ההמונית, חלף זמן והתרציתי לחתום על כל מיסמך שנדרשתי לו בפרשת גרושי. רק בנקודה אחת התעקשתי כפרד שאין להזיזו ונעשיתי בעל זכויות מלאות על הקטנה. שיחק מזל ונמצאתי מסתייע בתבונתה של עתליה ששיערה מהלכים אחדים, ובבוא העת עשתה להחזיר אותי לארץ עוד בטרם נאספה עלמה שתבעה לעבור לדירתי הזעירה באוֹשֶן פארְקוואֵי בברוקלין. לא הרחק מהמוקד הרוסי. כך השיגה עתליה בחוכמתה את כל היעדים. רק לא שיערה מידת התוקף של עלמה שאפילו כילדה קטנה קלטה בחושיה מכירת יוסף ולא נענתה; התעקשה להשאר אתי, בצידי, על-ידי בהרצליה, ורק מעת לעת הרחיקה לדרך השדות, לבית הגדול והמטופח של מיכל וחנן. כבר אז נודעה בישרות הקיצונית שלה.

תפקידי בעבר נתגלו נטולי משמעות לעומת השידוך ששודכתי הודות לעתליה עם חוסיין, בלא ידיעתו של בעל הדבר. עתליה שסודות המדינה היותר כמוסים גלויים היו לפניה, קלטה משמעות פטירתו הפתאומית של ברוך מגן ממחלה ממארת. עמדה ומשכה מיד חוט מכאן ומכאן ודויד וחנן שוכנעו להסכים והשרביט הוגש לי, אף כי הומלכתי מבלי שמישהו טרח לקיים טכס ראוי לעצם הענין הנכבד. רווח והצלה עמדו לי מכוון מזכירתו המיותמת של קודמי. נעמק’ה היתה כבר אז כבת חמישים וחמש. גופה רחב ומשגר מתוכו זרועות קצרות ורגליים עבות מחופות במכנסיים נצחיים, מעין זכר לנעוריה בפלמ"ח. ראשה עגול וכבד ושערה קצר ומקורזל כמברשת. ואילו על חוטמה הקצר החליקו לנצח משקפיים בעלי מסגרת מוזהבת דרכן לטשה מבטה תמיד כבוחנת מתוך סקרנות. הנוי בוודאי שלא נמנה עם מעלותיה ומצאתי כי מגרעות אלה בטלות בששים לעומת יכולתה המופלגת בידיעת הנושא המסובך עליו הופקדתי ללא הכנה כלשהי. רק היא בלבד וחנן על-ידה נוכחו כשנכנסתי בפעם הראשונה ללשכה המופלאה של מגן. חנן ניסה להפיס דעתי כשהשמיע משפט שחוק בנוסח של המלך המת והחי. אמר, הוסיף ברכה ויצא כנמלט על נפשו. אז טרם ידענו להביט איש בפני חברו מתוך הכרה כי מה שהיה כבר לא יהיה. בינתיים נעמק’ה נתגלתה מוצקה לא רק בגופה אלא ברוחה. באה לסייע מתוך רצון כן ואילמלא היא ספק אם היה עולה בידי אפילו להתקרב לקרסוליו של ברוך מגן. מיומי הראשון הודתה בגילוי-לב כי מבקשת היא להשאר בתפקיד ומשום כך תעשה כל שבכוחה להוכיח לי החדש מקרוב בא, כי היא ראויה לאמוני. כבר בימים הראשונים התחוור כי זו היתה כוונתה ועשתה לעזור לי להאדיר הישגו המיוחד של ברוך מגן שכל כולו היה קודש לכפל הדמות שטיפח. אוצר בלום השאיר מגן אחריו וירשתי אותו במאמץ רב, מתאים לעצמי להלך בנעליו הגדולות. רציתי להשאר בארץ עם הילדה וידעתי כי טעות משמעותית אחת פירושה שוב ניתוק ושליחויות מעבר לים, והבית בדרך השדות ממתין לקלוט אותה. לא שגיתי ולא טעיתי. נעמק’ה סייעה בכל ונעשיתי מלך.

 

3    🔗

בצהרי היום חלה רגיעה והגשם רפה. בקיעים נתגלו בשמים הכהים, חשרה נפרצה וסיעותיה נפוצו מסוכסכות כטרופות, אלומות אור זוהר סילקו מועקה. בסיועה הנמרץ של נעמק’ה ניצלתי שעות אחר הצהרים להשלים את ההכנות למעבר. בחמש התכנסנו שבעה אנשים בלשכתו של חנן מירון. שקד להבהיר ציפיותיו של דויד אהרוני מצוות החשיבה שכונה בסתמיות מכוונת ‘הגדה המערבית’. נקט לשון כללית. נמנע מעובי הקורה ענין השמור לאהרוני. איש איש מבין הנוכחים נחשב מומחה בתחום אחת המדינות להן היתה נגיעה ישירה בתוכנית ששני חלקיה כונו ‘הקטנה’ ו’הגדולה'; אם בעת הביצוע יסתבר כי ‘הקטנה’ עולה כמתוכנן יגיע שעתה של הבכירה. לשון זהה נקטו בענין שרון ואהרוני,יריבים נוטרי טינה זה לזה; טוענים איש בדרכו להיות ראשון הוגה הפתרון שגם מומחים באקדמיה סמכו עליו ידם: אין פתרון לאינתיפאדה שלא יכלול בתוכו את המרכיב המרכזי של הבעיה הפלשתינאית, מי ישלוט בירדן, הפלשתינאים או ההאשמי מערב הסעודית. שוב נעשו שרון ואהרוני מנוגחים בעלי מידות של שוורים אבוסים. כבירים כמתאבקי סומו שפוטמו לצורך הענין בטובה באורוות המתגוששים. בעינינו נחשבו תאומים זהים ולא רק בגלל חזותם האדנותית, בעיקר מחמת תפישת עולמם הזהה. ערומים שבערומים היו, ופילוסופיה בטחונית שלהם ניכרה לאורך דרכם הצבאית והמדינית שנעשתה בערוצים מקבילים. ככל שהתקדמו במעלה וידם כבר נשלחה לפיסגה, נתבררה תאוותם לשלטון תשוקה של מכורים. זה מכבר פרץ המאבק שביניהם אל פני השטח. אנחנו נחשבנו בעיני דויד לקוביות המזל שעמד להטיל, מתכוון להפתיע יריב קשה להבסה. חייב היה להקדים מעשה-תחבולן מבריק, ולהוכיח היותו ראשון המסוגל בתנופת-פתע לשים קץ לאינתיפאדה. בנקודה אחת נבדל מיריבו, זהיר היה בכל אחד מצעדיו, מתון שבמתונים. שקל ומצא צעד ראוי,לא היסס וביצע. אנחנו יועדנו לסייע לו בגיבוש הצעות אופרטיביות לאחר בחינה מוקדמת של האספקטים השונים.

המכונסים נודעו בלשון הלצה במסדרונות הנפתלים שלנו כ’שבעת המופלאים'; כפילים שטופחו שנים רבות, בעקבות לחץ חלוץ החלוצים ברוך מגן. נבדלתי מהם בעובדה שאימצתי את המתודה של מגן עד לדקויות ולא כשלתי. ואילו הם נקטו בשיטה שאיננה יומרנית כל-כך; נודעו כבני-דמות על משקל ‘כמו’ למרות זאת במשחקי הדמייה הוכיחו כושרם להניח הנחות מוצקות בשמם של המנהיגים שייצגו. בנושאים המשוייכים לכולנו נעשינו פעמים רבות צוות-חשיבה מיוחד, צח"ם בעגה מקצועית, והסיוע שהושטנו בתהליכי קבלת-החלטות נחשב תרומה משמעותית. הפעם אמורים היינו לפעול במחיצה אחת לבחינת סיכויי התכנית ‘הקטנה’ של דויד לבלום את האינתיפאדה, על-ידי הסטת קו העימות עם הפלשתינאים מהגדה המערבית למזרחית. בבסיס כל תכנית כזאת נועזת טמונים סיכויים אך סיכוניה רבים ולא מעטים תהו עד אימתי תאמץ פורטונה אל חיקה את בחירה מראש-פינה. בינתיים האירה לו פנים ובצדק גרס דויד כי על-ידי מעשה כביר כזה יצדק גם בתביעתו לישם תפישה בטחונית שלו, הטוענת כי לפלשתינאים פתרון-אמת אך ורק בצידו השני של הנהר; משמע הפיכה בירדן וגיליוט המלך הקטן ובני משפחתו. ענין העלול להוביל גם אותי למערפת של מחוסרי תעסוקה.

שקד חנן לתדע אותנו באשר לציפיות של אהרוני. הדגיש בלשונו המדוייקת כי עלינו לתת תשובות משכנעות לשאלות הנוקבות שיונחו לפנינו, ולא להציג הנחות מחוררות או סברות-כרס. נזהר מלבטא מחשבה שחשבנו כי אם יכשל אהרוני ניפגע כולנו כאיש אחד. אבל בנוסחאות מעורפלות ביטא חנן את שידענו כי אנשים אחים אנחנו בעלי גורל אחד, וסיים ברמז גלוי ‘ודי לחכימא’. עמד והעביר מבטו על פנינו, נמנע מלהתעכב עלי, בוחן מידת ההיענות ואילו אני המשכתי לקבוע בו מבט תוהה לפשר החסד שנהגו בו השנים. לא רק כאילו נמנע הזמן מלשחוק אותו אלא הדגיש עוד יותר יפי תוארו. שערו בהיר היה והבליע בתוכו שיבה שפשטה משהו בצדעיו. קו המצח לא נסוג והשיער הסמיך לא נתדלדל, מחליק לפעמים בשובבות כזאת על מצחו הגבוה. עיניו כחולות היו כשל מיכל, רק שלא נמסך בהן משהו מהירוק העז אלא אפור שקט, הגורם למי שמתייצב מנגד לחוש בנועם, לשים בו מבטחו. מעל לעיניו נמתחו גבות דקות כמעט כאצל נערה מחשבת הופעתה במריטה. אפו הצר, מגובן משהו, תאם שפתיו והן זהות בעובי ובאורך, חתומות בשמץ חיוך מהתל. לחייו השקועות הבליטו את לסתותיו וקו ברור נמשך מהן לעבר הסנטר החרוץ בגומה. אך לא גרם שומן אחד הצטבר בפניו הארוכים וגם גופו שגובהו מעל לממוצע נותר דק וגמיש. לא סתם נאה היה אלא בעל סבר מרשים ואפילו בשתיקתו היו הסמוכים אליומודעים לקסמו ועוצמת נוכחותו. הסתיימה הפגישה וכבר ירדה עלטה כבדה וחנן תימרן עצמו למצב בו נאלצתי לצאת ביחד אתו לחניון, טרח וליווה אותי למכוניתי החבוטה מדגם ‘פורד אסקורט’ שבימיה הטובים נחשבה ללבנה. רצה לשאול שאלה כלשהי והתקשה. ציפה להסתייע בי ואילו אני העדפתי להתכנס בשתיקה מניח לו להתפתל בלבטיו. שיערתי שהבטיח למיכל לגלגל אתי דברים ובעת ששוחחנו הבוקר נמצא על-ידה כמו תמיד קשוב למצוקתה והוא כואב את מכאובה. רגע אחד התלבט והתעשת כשפתחתי את הדלת והתכוונתי להחליק לעבר מושבי. מה שלום עלמה, רצה לדעת ועניתי ביובש שהכל כשורה, כמו תמיד. סירב להרפות ומתח יריעה ברוח הרמזים של מיכל מהבוקר בדבר השמועות השונות על הפעילויות הפוליטיות שלה, אתה לא חושב שהיא עושה את זה בכוונה?" שאל.

“בכוונה?”

הוא היסס. “אתה יודע, תגובת כעס,” הציע, “משהו נגד מיכל.”

“לא, אני לא חושב. זה משהו שקשור בתהליך ההתבגרות שלה, כמו שעתליה אומרת,” הוספתי, “מרד נעורים, אולי.”

“מרד נעורים,” חזר אחרי כתוהה ואני שוב אמרתי, “אולי.”

דעתו היתה שונה וסבור היה, בשמה של מיכל, שאיני קולע לחומרת המצב והשמועה על מעורבות מחריפה שלה ביחסי ישראלים ופלשתינאים מבוססת. ולפעמים, הדגיש, אנשים צעירים אינם מרגישים שבהתלהבותם הם חוצים קו אדום. “מיכל בסך-הכל רוצה לגלגל אתה דיבור כלשהו בענין הזה.” הסביר בעדינות כמעט מתנצל על שהוא פולש לתחומי, ענין שנזהר ממנו. הניח ידו על כתפי, הרגל שלא נגמל ממנו כל שנות חברותנו וידע כי אני סולד ממגע שכזה. “אתה יודע, גדעון,” הפטיר כחושף מחשבה מטרידה, “שהורים לעתים אחרונים לדעת מה בדיוק מתרחש עם ילדיהם. אולי מפני שטבעי שעוצמים עינים, מתוך הרגשה שאין בכוחם לשנות. יתכן ומיכל בגלל ריחוק מסויים קולעת יותר ממך ללבה של בעיה שאסור להתעלם ממנה.” שיסע עצמו בנקודה זו תוהה לתגובתי. נוכח התקשות שרירי כתפי מחמת מגע ידו הגיב בחיוך, מדגיש שיניו הקצובות וצחורות כל-כך. חיוך צעיר שגירה את עצבי, מרגיז שכזה. באילו התכוון להדגיש שמעבר למחצית המרוץ כבר הקדים אותי, קוטף כל פרס שהוצב לאורך המסלול. בנעורינו סבל מתכונה זו של צעירות מוגזמת וזה שנים שקצר פירותיה ועדיין ממשיך. זכרתי כיצד על סף התיכון עוד היתה חזותו כשל נערה נאה ואנחנו לעומתו בוגרים-בשלים שצימחו שיער עבות תחת אציליהם ובמקומות מוצנעים אחרים,וכבר פלומה נגררת על לחייהם לסגור על סנטרם המתקשח. אז הוטעיתי להאמין בכסילותי כי גם בשלבים עתידיים יוותר חנן לפחות צעד אחד מאחור. אבל בתחילת שנות השלושים לחיינו נתהפכו היוצרות והוא התחיל להתגלות כפורח בעל הישגים מצטברים, ואילו בי וברבים מבין חברינו כבר ניכרו צלקות ראשונות של שחיקה. כשהגענו לסף שנות הארבעים נמצאנו סדוקי סופות זמנים והוא רענן מתמיד. בעיני חנן בוודאי נראיתי בן דור אחר, כבד-צעד, איטי, איש עייף מאד.

“למיכל יש נטיה להגזים בכל מה שקשור בעלמה,” הזכרתי לחנן והתיישבתי מאחורי ההגה.

“היא אמא שלה,” הפטיר מהורהר, “הענין הזה עם הערבים מטריד אותה לא מעט…”

“אתה חושב על ינקי,” אמרתי פתאום כאילו קראתי את שמו בעיניו שלא הרפו ממני. הבחנתי בהפתעה שנרשמה בקלסתרו. שנים עברו מאז שהזכרתי מישהו מהצפון, ובעיקר לא את ינקי שכמו בהזכרת שמו בלבד נדבק בנו רפש. כאילו התביישנו בהכרות עם בלוע-דעת זה. שנינו צמצמנו מערכת קירבה שבינינו כמעט לאפס. ברור היה כי במורכבות הקיימת עדיף להתמקד בהווה מבלי להזכיר מישהו או משהו מהימים ההם. אבל ההערה שלו בענין הערבים גרמה לי לחשוב על צהרי היום שעשינו במארב בבית העלמין המוסלמי כשהרועה בא על כבשתו. באותו רגע נדלק בי אז לראשונה הרהור משונה מהבעה שנרשמה בפניו, כי חנן נבדל ממני, ואני שונה ממנו ומינקי. משום-מה הייתי משוכנע שכמותי הרהר גם הוא ברגע העז ההוא. “כן, חשבתי על הרועה,” הודה וחיוך דק ריצד שניה על שפתיו, “אתה ממשיך לקרוא אותי כמו אז.” רגע ארוך בחן אותי בשתיקה, תוהה אם נשזרה בהערה חטופה שלי כוונה נוספת בענין אישי שלו, סוד קבור שלא דיבר בו עם איש, אולי עם דויד. נסוג צעד, הזכיר שנית את ענין הפגשת עלמה עם מיכל והניח לי לפרוש.

תוך נהיגה נסחפתי להרהורים באותו ענין שטרד כל-כך שלוותה של מיכל. תהיתי שמא גם הפעם כמו במקרים אחרים הקדימה לדעת דברים הקשורים בעלמה. עכשיו באה עם החשש בענין הפועלים מהשטחים שעבדו ב’סאן רייס'. גם העובדה שחנן חרג מנוהגו וניסה לגלגל אמירה בענין זה, הגבירה דאגה. לעתים נדירות העיר הערה כלשהי בענין עלמה. לאורך השנים בהן עשה בביתנו כמעט מדי יום, נמנע מלבטא עמדה כלשהי בתחום רגיש זה, למנוע התעמתות אתי. נעקרתי ממחשבות מטרידות עם בוא הגשם הסוחף שהפך את הנהיגה לענין מטריד ומעצבן. הגשם הפרוע, תולדת שבר ענן פתאומי, לכד אותי בצומת אכדיה, כשפניתי להרצליה-פיתוח. ארובות נפרצו והמים הנשפכים הפכו מסך חלבי על הזכוכית הקדמית של המכונית. כשבלמתי את המכונית מול הכניסה לחצר הבית נדמה היה שאוקיינוס של מים אדירים פורץ מעברים. איכשהו פילסתי דרך לביתי ונמלטתי לתוכו, אף כי די במרחק הקצר להרטב עד לשד. רק פתחתי בתנופה את הדלת וכבר נבלעה המולת המים בצלילי מוסיקה רועמים. היה זה אחד השירים של דנה סומארס מהאהובים על עלמה אותם נהגה להשמיע במחושבת לפוצץ את תופי האוזניים. אי-אפשר היה לי להעיר לה על כך. עלמה טענה שרק ככה שומעים מוסיקה כזאת. נאלצתי לעתים לתתנגש אתה חזיתית בתביעה להנמיך את הרעמים שכל-כך עינגו אותה ואת חבריה. תהיתי איך הם מצליחים להשחיל מלים בצלילים הרועמים, וצעקות המשוחחים נשמעו לא פעם כריב אמיתי. ואילו הם סברו כי זו דרכו הנכונה של העולם ושיחתם מתנהלת בנחת. כשהסירותי מעלי את המעיל שמעתי את הקריאות המוכרות של הצעירים והצעירות שגידשו את הבית כבכל יום ויום. הוויכוח הפוליטי היה בשיאו והמלים, להפגין בקלקיליה כן או לא, התערבבו במילות השיר הכל-כך קצבי של הזמרת האמריקנית. עלמה יצאה לקראתי מהמטבח. עיניה שיגרו מבט חם והיא חיבקה אותי, מעניקה נשיקה ומפטירה בפליאה משהו בנוסח: “מה קרה לך שאתה כל-כך רטוב.” כאילו לא חשה כלל בסופה. תבעה ממני לעלות לחדרי להחליף בגדים. “אחר-כך תרד,” אמרה וידעתי שארוחת ערב מחכה לי במטבח.

אמרתי לה שאני רוצה להחליף מלים בקשר למיכל. “זה חשוב, עלמה,” הדגשתי.

היא צחקה. “כל מה שקשור במיכל חשוב,” התלוצצה. שוב שלחה ידיה מתרפקת וממלמלת עד כמה היא אוהבת אותי. חיבקתי אותה, סוגר בכפותי על פניה הסגלגלים, בוחן תהומות עיניה הכהות והמבריקות כמהתלות. שונה היתה ממיכל ודומה לה להפליא, יצור והיפוכו. אמנם החיוניות שלה שונה היתה כשלי בצעירותי והיא נמרצת ושופעת רעיונות כמותי אז, אך יחד-עם-זאת לא נתגלו בפניה תווים משלי ודומה היתה לעצמה. רק ברגעים מסויימים, כשצנח על פניה אור מסויים הזכירה את מיכל וריתקה כל עין. באותם פעמים ניכרו בה תווים לקוחים ממיכל כמו המצח הגבוה, החוטם הישר והשפתיים הרגישות כנמצאות בניע דק שאינו חדל גם בשנתה. אף-על-פי-כן רחוקה היתה מלהחשב יפה, במושג שתאם את אמה. מיכל נבדלה ממנה גם בהיותה פרפר מאוהב בגוונים המרהיבים של כנפיו. עלמה לעומתה העניקה מעצמה לכל מי שנצרך לה. כאילו נועדה מטבע ברייתה להיות קשובה לרחשי-לב של אחרים לסייע לבם. לא סתם ככה הפך ביתנו עוד בימים רחוקים מוקד לבני הנעורים. כתף היתה שאין דומה לה. כה שונה מיולדתה ואף-על-פי-כן בתה של מיכל היתה. “אמא שלך מוטרדת,” אמרתי חרש.

שוב צחקה. “מתי היא לא מוטרדת בגללי?” עיניה נעשו עוד יותר שחורות. “אם היא מוטרדת,” המשיכה, “זה לא צריך לעשות אותך מוטרד.”

“מה לעשות?” תהיתי, “אני מוטרד. זה בענין הקשרים שלך עם הערבים ההם, את מבינה…”

סירבה להבין. “אתה לא צריך לקנות את כל מה שהיא מוכרת,” העירה, “כשמדובר בי היא רואה צל הרים.” השתתקה, בוחנת אותי כל-כך מקרוב עד שדימיתי שאני נבלע באגמיה הבורקים.

“לפעמים אנחנו שוכחים גבולות מסויימים,” הפטרתי ברכות.

שמעתי את נשימתה החרישית וכהרגלה חלף ניע בכנפות חוטמה הישר, תגובה שהיתה אופיינית גם למיכל כשהסתמרה. “אני שומרת על הגבולות,” הבטיחה.

“ברצינות, עלמה,” חזרתי והפצרתי בה. אבל היא העיפה מבט בשעון ואמרה שהיא מוכרחה לצאת למשמרת שלה ב’סאן רייס' ואולי נמצא מחר או מחרתיים זמן מתאים לענין של מיכל ועוד בטרם שעיכלתי את ההתחמקות הזריזה שלה, הרפתה ממני ונבלעה בחדר האורחים וקולה התערבב בצעקות המתווכחים ודנה סומארס עולה על כולם.

במקלחת הזרמתי על עצמי מים צוננים וחמים בחילופין שהפיגו עייפות שהצטברה. במטבח מצאתי ארוחה כטעמי שהיתה מעשה הצלבה של צהרים וערב; בצד השניצל הוינאי שהיטיבה עלמה לעשותו הכינה בקערית עץ סלט ירקות, חתוך בקפדנות בנוסח המזרח האהוב עלי ופרוסה אחת של לחם קלוי. טענה שעליה לסייע לי להקפיד על דיאטה כדי שמותני לא יפרצו מגדותיהם, פגימה העלולה לחבל ביחסי עם נוגה. תמיד נהגה בהומור, ברחבות-לב ואפילו התלוצצה לא מעט על החולשה שלי לנשים צעירות. מאד צעירות. כמעט בנות גילה. בחדות בחינתה קלעה ולא החטיאה כי בגוף של האיש הנמצא בשנות החמישים שלו כלואה נפש של נער שובב המתקשה להתבגר. בדקותה ירדה לשורש תיסכולי ופעם התבטאה בעדינות כי לבה יוצא אל שנינו. סברתי אז וגם היום כי איש לא היטיב ממנה להכיל את מיכל ואותי. מתוך חמלה אמיתית איתרה את הפגם במיכל כאשה שיצריה מתים ולא היתה אשתי ואיננה אשתו של חנן בחינת בשר ידבק בבשר. וידעה הרבה יותר ומעולם לא פצתה פה ולא נתפשה לפתחון-לב. ידעה כי בינינו מתחלקת אשמה שווה וגם באחרים נמצאת, ונמנעה מלדון. משום רגשותיה קיבלה בהבנה את מערכת היחסים שנוצרה ביני לבין נוגה. זו נחשבה בעיניה לחברתה היותר טובה, ואולי גם האדם הקרוב ביותר שהשפיע על השקפת עולמה שנתעצבה בשנים האחרונות. נוגה היתה דמות דומיננטית בפעילות תנועות השלום. תחילה הפיצה דעותיה בין חניכותיה בצבא, ואחר-כך לא הסתפקה בפעילות חורגת מתקנות וחוקים והעדיפה לפרוש מקבע. מצד אחד העמיקה פעילותה באותן תנועות ומצד שני התמסרה ללימודיה במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב.

דלת המטבח נפרצה ובפתח עמדה עלמה מכורבלת בדובון שלה. “אני יוצאת לפאב,” אמרה והפריחה לעברי נשיקה.

“רציתי שנספיק לדבר.” הזכרתי לה.

“אנ’ורא ממהרת,” השיבה.

הנדתי ראש בסרבנות. “את מתחמקת, עלמה.” גערתי בה. “הבטחתי למיכל שאפגיש אתכן.”

בעיניה נזדרחו גיצי לגלוג. “היא כל-כך דרמטית האמא הזאת,” אמרה.

“בדיוק כמוך.”

“אני ישרה ממנה,” ירתה מהמותן.

צדקה. ענין של מידות תרומיות נכבד בעיניה. מיכל נתפשה לתוספות מיותרות, ואילו היא, עלמה, נשמרה מהן. עסקה בענין וקילפה אותו מפצליו עד שנחשף לבו. “את נוהגת להמיט מהערך שלה,” כיוונתי ולא החטאתי. הבחנתי מיד בקמט הקל בזווית פי, כאילו נשכה את בשר הלחי הפנימי.

“זה לא מתאים לך לצדד בה,” אמרה בשקט.

“אולי גם אני מודאג כמיכל. חשבת על זה? כדאי שתשקלי את היחס שלך כלפיה ותפָּגשי אתה.”

שנית צחקה כמבטלת, תגובה אופיינית שלה מכבר כשרצתה להמעיט משהו מחשיבותו של ענין “אתה בידור אמיתי איש קטן,” לגלגה, "אתה הבטחתָ אז זאת בעיה שלך. "בקלילות נפנתה לאחור ולפתה את ידית הדלת מתכוונת לסגור אותה, מחסום ביני לבין קולות הצעירים וצלילי הרוק הכבד.

“עלמה” קראתי, אבל היא המשיכה לצחוק והגיפה את הדלת וירדה דממה; לא עוד קריאות ‘בעד ונגד’ הפגנה בקלקיליה, לא עוד דונה סאמרס, חוסיין, ברוס ספרינגסטיין, כוורת ואינתיפאדה, סתם שקט. שקט עמוק שעורר בי צער על שהלכה ואתה יצאו חיים מהבית. בדרכי לחדר עבודתי התעכבתי ונכנסתי לחדרה של עלמה. סדר לא נולד בו מעולם. מצאתי אותו עמוס ערימות פרועות של תקליטים, קלטות, ספרים, מכל הסוגים, פוליטיים. רומנים. ספרי שירה דקה שהתקשיתי להבין אותה. חיבה יתרה היתה לה לשיריהם של אמיר גלבֹע, יונה וולך, יאיר הורביץ ואברהם חלפי. דווקא נאחזה באלה מפני שאמרה כי שירתם עולה בכנותה על אחרים ובמעלה זו הגדירה יחודם. נהגה ללגלג על קוצר דעתי שאיננה משיגה את הנוסחאות ההקשריות שבלעדיהן אין להבין שירה בת זמננו. ציינה כי מי שאינו שייך לדור הזה ואינו מבין את שפתו, מפסיד שירה גדולה. לא התווכחתי אתה וקיבלתי כמובן מאליו את היותה מקדימה אותי. מבטי שוטט כתמיד על-גבי הקיר שמנגד, עליו היו תלויים רישומים רבים שלה שרשמה בדיו, ביד קלה, מזרימה קו מתנגן שכאילו אף פעם איננו נפסק. כוחה היה רב בציור וכתיבה אלא שהעליתי חרס כשבאתי לשכנע אותה ללמוד בסדירות את שתי צורות ההתבטאות. טענה שאין לה ענין בלימודים אלה, לפחות לא בשלב זה. “אולי אני פשוט צריכה להתבגר,” אמרה והוסיפה באירוניה שהיא ‘לֵאייט בּלומאר’, שייכת לבעלי הפריחה המאוחרת. ועד אז, הושיטה לעומתי אצבע זקורה כמלגלגת, עליה לעסוק בענינים שבינינו לבין עצמנו, למנוע את מלחמת היהודים ביהודים. חזרתי והתבוננתי בדמויות שרשמה מדמיונה. מאז התחלתי בסיפורי לעלמה, בעל-פה ובכתב ממקומות מרוחקים, משחזר ילדות שלי שיצקתי לדפוסים שלה, נהגה לשרטט בקו הבטוח שלה את הדמויות המרכזיות שהציתו דמיונה העשיר. ניתן היה לראות קלסתרים רבים של מקס איש המערות, אותו ציירה על-פי עדותי והוא מופיע בהם כאציל אצטקי שנתגלגל בדרך-לא-דרך אלינו. כך ראיתי אותו בפעם הראשונה, כבן השמש. בצידם של אלה תלתה פורטרטים של מקס שציירה בשנים האחרונות; רישומים של הזקן ההולך ונעשה שקוף נמוג מעולמנו והיא נאחזת בשוליו. אלה היו רישומים רגישים, מבטאים יחס עמוק לכל קמט בפנים צרובי השמש של מקס שצדודיתם עדיין עזת-ביטוי, אך במבטו מתעצמת חמלה שמעניקה רוך לפניו. הפליאה לצוד מבע של ישישות מעוותת; מצד אחד פני אדם מיוסרים נאסף בקצה מסילתו, ומאידך העניקה לו אווריריות כמשתחרר מעול.

***

קטן הייתי, קטן מאד, כשראיתי את מקס בפעם הראשונה. זערורי עד שהסתפקתי בקרש שנעקר מארגז תפוזים כדי לתפוש גלים קטנים, להסחף מטרים אחדים עד לחוף ולחשוב בגאוה שאני גדול כמו אלה שבאמת שוחים הלאה לנקודת התנשאות הגלים העזים, ושם הם לוכדים אותם במלוא תנופתם הגורפת לעבר החוף. הייחתי בן חמש ובצהרי היום התייגעתי מהטבילה בים שהיה תערובת של כחול עמוק ויאור צלול כשל אבן ברקת מלוטשת. השתרעתי אפרקדן על גבי החול הלבן ומעלי נפרשו שמים צהובים מהשמש הכובשת אותם עד לשוליים השומרים על רצועה דקה של תכלת מעורפלת. ושם, בחוף הזה, כשאני מציץ מעת לעת ברקיע הקורן ומכה בסנוורים ראיתי פתאום את אלהים. לכזה חשבתי את היצור הפלאי שנתגלה מהלך על ידיו בזריזות, רגליו נוגעות בשמים, מתוחות כמיתרים. כפות ידיו שימשו מסד מוצק שהסתייע בו אפילו לרוץ בנוסח מדהים והוא מדלג כמהתל מעל סלעים שטוחים. קטן כשהייתי האמנתי כי רק אלהים מסוגל למעשה מופלא שכזה שהמבוגרים מכנים אותו תמרוני להטוטן. אף שחלפו שנים רבות מאז, המשכתי להאמין כי למרות שמקס איננו מי שחשבתי אותו, יש בו משהו המשייך אותו לכוכב אחר. מעודו לא השתייך לבני אדם רגילים כמוני.

הבריות שאיכלסו את צפון העיר הלבנה שלנו חשבו שהוא באמת נראה אינדיאני שמוצאו מבני אינקה של האנדים. ניסחו התבטאות כזאת בגלל צדודיתו שהיא כל-כך נשרית וגאה וגם שמית. חיזוקים לניחוש מפליג זה נמצאו להם בעורו השחום משזפון תמידי, בשערותיו השחורות-כחולות והן ארוכות וגולשות על כתפיו המשוררות, ובגמישותו שאיפשרה לו ללהטט כלוליין בהיפוכים מרהיבים ונכפלים קדימה ואחורה, ולא יתכן שיבצע אותם אדם רגיל, אלא רק איש מעלה. על-אף קומתו הממוצעת נדמה להיות בעל שיעור יותר גדול, מרשים וכמעט מרתיע מלהתחכך בו. כבר אז אסף שערותיו בסרט צבעוני שנכרך סביב למצחו ונקשר מעבר לעורפו בנוסח ההיפים שבאו אחריו כעבור עשרות שנים והרשימו בעטרת הצבעים הרעננים שלהם, מבשרים את בוא עונת הפאנקים. הוא היה הראשון בשורה, ארכאי, בן בלי גיל ושיוך לתקופה כלשהי. בעיני כילד נחשב לאיש מידות שקומתו כעמוד כביר, עליו נסמך הרקיע הבוער של הקיץ.

אנשים דיברו עליו איש בסגנונו וחסד ביטויו. מקס הצית דמיונם לא רק בחזותו יוצאת הדופן אלא גם בעצם העובדה שחי במערה שחצב בסלע במו ידיו. במרוצת השנים שקדתי ללקט על אודותיו כל פירור-מידע שיש בו מיסוד האמת ולא התעלמתי גם מסיפורים שלא נמצאה דרך לאמתם. אמרו על מקס שהוא בא מהים. יום אחד הגיע בשחיה עם גלים מתנשאים ששטפו את החוף והשתרע ניצול אפס-כוחות למרגלות הצוקים. איש מהמפליגים באגדות לא היה מסוגל לומר בבטחה אם בא מבין הגלים בעלות השחר או עם שקיעת החמה. בין כה וכה התפשטה האגדה כי לחוף צפון תל-אביב הגיע מישהו המזכיר את אליהו. ואילו בעלי איבה, וכאלה תמיד נחשפים, הפיצו דיבתו כי איננו אלא מרגל גרמני שפלטה אותו צוללת בחוף העיר. אמור היה על-פי עדותם בשבועה של המקטרגים, להתייצב בראש רשת ריגול שהכינו ראשי הרייך השלישי לקראת השתלטות מחודשת על העולם. אבל משהו השתבש, ובעת שהוצא מהצוללת נפגע מקס בראשו ונשכחה ממנו משימתו ונמחק עברו כלא-היה. חייו התחילו מחדש בחוף תל-אביב הקטנה. נמצאו מסנגרים שלא הטילו ספק ביהדותו ובכשרותו וקבעו כי מדובר בפליט יהודי מגרמניה או מאוסטריה שנמלט על חייו מאימת קלגסי הנאצים. בעת שספינת המעפילים התקרבה לחופי הארץ אילצה אותה סירת משמר-החופים בריטית לחזור כלעומת שבאה, ללב-ים שהחל לרתוח. מקס, כך טענו אלה, מוכנים אף הם להשָבע כי אמת בפיהם, זינק מעל הסיפון לים הסוער והוא בוטח ביכולת השחיה שלו להשיג את החוף הנכסף. כמו בגרסה העוינת, כך גם בגרסה זו פסקו המספרים כי בהתקרבו לחוף נחבט ראשו בסלע ומזכרונו נמחק עברו. אלה ואלה צדקו בנקודה אחת; מקס בא מהים, אבל מעולם לא נכנס לארץ-ישראל. שמועות ריחפו בין הבתים הקטנים, בסמטאות הצרות והישרות, בקרנות ובחנויות המכולת והירקות. אנשים דיברו. נשים הפיצו סוד. מישהו טען כי מקס איננו אלא בן אצולה גרמני, אנטי-נאצי שנמלט על חייו בחברת יהודים שהציל משיגור למחנה ריכוז בשנת שלושים ושלוש. בא אחר וסיפר שמועה ששמע ממישהו בכיר במימשל הבריטי כי אין נוגעים בו לרעה, מאחר והיה מדען יהודי חשוב שהביא ידיעות על פצצה גרמנית נוראה כתוהו, כזו שתשבש לתמיד סדרי-עולם. למגינת-לב נשתבשה דעתו מסיבה לא ברורה ולא הצליח למלא שליחות שנטל על עצמו ובתהומות זכרונו טבועות עובדות שבכוחן למנוע כליה מהאנושות. נמצאו אחרים שטענו ‘לא ככה ולא ככה אלא ככה’; מקס הוא אמן נודע, פסל, חרש-ברזל וצורף תכשיטים שאין כמותו, שבני משפחתו נהרגו בגרמניה בהתפרעות של לובשי החולצות החומות. קם ונשבע להקים להם יד בארץ היהודים ועשה דרך נפתלת שלא על מנת למלט חייו, אלא לקיים שבועתו. תמימות-דעים נקשרה בין מעלי ההשערות למיניהן רק בנקודה אחת; מקס נחשב לאיש יוצא דופן. אדם לא שגרתי. אולי משובש בדעתו ואולי לא. בעלי אמונה חשבו אותו לאיש אלהים. נמנע מלאכול בשר ונזהר מלגעת בעור חיה המשמש לנעל, חגורה או פריט לבוש כלשהו. כמעט מהלך כקדוש שבוחן דרכו בטרם יניח כף רגל. שלא ירמוס רמש כלשהו.

בקרב הילדים נחשב מקס ליצור שאיננו בן-אדם ויש בו שדיות. דבקה בנו יראה ממנו שגזרה עלינו לעקוב אחריו מרחוק, וגם אז נזהרנו שלא יפתיע אותנו בהפיכת פניו והם פני חיה מוזרה. לא רק בחזותו ניכר שונה מהאחרים, גם יוצא-דופן היה בן תרבות רחוקה ואחרת. נבדל גם במנהגיו המשונים, בהתבודדות שלו, כמעט נמנע ממגע עם הבריות, על-אף שהרבה לחייך לעבר מי שהעז ופנה אליו במלה. לעתים היה מפתיע אותנו כשהוא מופיע כיצור מוצלב מ’רובינזון קרוזו' ולורד גרייסטוק, והוא מתייצב, פרא מרשים על סלעי רמת הכורכר, המתנשאים כחומה לבלום ים בסערה. למתניו נקשרה יריעת בד צרה להצניע מבושיו וגופו החזק והגמיש, שחום ומתנוצץ מחמת הזיעה הקולחת. על-מנת להצהיל אותנו סגר כפותיו על פיו כג’וני וייסמילר, והשמיע את קריאת הג’ונגל המפורסמת והתסלסלותה מרטיטה בעוצמת החיוניות שלה. משהבחין בנו מתקבצים מתפעלים למרגלות גבעת הכורכר ירד לעברנו בקלילות מדהימה, נאחז בחריצי הסלע כקוף מאומן, מנתר מזיז לזיז כמתגבר על חוק המשיכה. כשגלש לעברנו פרצה לרגע בהלה ונמלטנו לאחור. ואילו הוא הפליא להתקדם לעבר הים בדילוגי-היפוך מרהיבים, נודעים כסלטו מורטאלה, עד שנעמד על כפותיו וגופו מתוח כמיתר, ואז פנה ונכנס לתוך המים במהופך. תחילה נבלעו ידיו, כתפיו וראשו ואחר כך כיסה קצף גל מסתער את מותניו ורגליו והוא נעלם. עבר רגע ארוך ועוד אחד ועוד וכמו לא היה יותר מקס. לפתע חזר והופיע שנית על-גבי הסלע וקריאת היער שוב מהדהדת סביב. התקשינו להבין באיזו דרך תיעתע בנו. רק אחרי זמן סיפר כיצד צלל מקביל לפרק-חוף, נחלץ מתוכו כנחש גמיש, החליק בין הסלעים השטוחים, וחזר והגיע שוב לראש הרמה. לבדר אותנו ביקש, והוא אז במיטבו, איש קיים ולא-קיים.

כשהכרתי אותו כבר גר-קבע בחוף הלבן שלנו. המבוגרים בינינו, בשנים אחדות בלבד, זכרו היטב את ימיו הראשונים בחוף. סיפרו כיצד במרוצת שנה, אולי שנתיים ושלוש, קיץ וחורף, הסתייע במוטות ברזל ופחים חלודים לחפור ברצועת הכורכר את מערת הפלאים שלו, ארמון מוזר שאיש טרם זכה לראותו. טרח מקס והקיף את השטח בו נחפרה מערתו בגדר רובינזונית, עשויה מענפים מאוגדים ציבורים-ציבורים והם קשורים בין עמודי עץ קשים, ביזת-ים מספינות טרופות. אלה ואלה חוברו בחבלים ששזר מפיסות בד ישנות עם חוטי ברזל. השנים הנוקפות כדרכן האפירו את הגדר בעזרת השמש הלוהטת בקיץ והגשם בחורף. נעשתה הגדר חומה מגוננת מעלימה מעינינו את עולמו המקורי. הסקרנות לא הרפתה מאתנו והיום בו זכיתי להכנס לארמון החפור בסלע, נחשב בעיני לרגע בו גיליתי שיש מציאות והיא אגדה.

בתוך בריכה מתערסלת בין סלעים, נולדה ידידות לתמיד בינו לביני ודילגתי מעל מחסום הפחד כשהציל אותי מטביעה. דרומית מהמערה של מקס נקבצו סלעים שטוחים רובצים מתחת לפני המים, מעגן טבעי לחסום בעד התפרצותם של גלים בינונים. הטבע יצר בפינה הקסומה הזאת בריכה להתרחץ בה, להשתעשע בצלילות לעבר שורשי הסלעים, לעקוב מקרוב אחרי יצורי הים שמצאו מקלט בנבכים. אפילו כשגלים התנשאו סביב מאיימים בגעשם נשארה הבריכה מוגנת משטיפתם ורק לעתים נדירות פרץ גל סוחף פנימה, פוגם באדווה השלווה. באחד הבקרים בקיץ האחרון לפני תחילת לימודי בית-הספר ‘לדוגמא’, ירדתי לממלכה הפרטית הזאת שפניה באותה שעה קנו לעצמם כחול עז, משקפים שמים חפים שזוהר השמש במזרח טרם גרע מעומקם. צללתי פעם אחרי פעם, עוקב כתמיד בהשתאות אחר הדגיגים, הקפצונים ויתר יצורי הסלעים המשוטטים בכה ובכה, תבל שלמה. נשביתי למראות המרתקים ולא הרגשתי כי הים סביב לבריכה משנה טעמו וגלים רוגשים התרוממו ודחסו פנימה כמויות מים גדולות. בהתמדה גבהו המים העומדים בין הסלעים ופתאום נתרחקה הקרקעית ואבדה יכולת העמידה שלי. מעין ציפה עם אחיזה, המאפשרת להחליף את האויר בריאותי. בבת אחת אבד בטחוני, נתפשתי לפחד וחשתי כטובע. המים כיסו אותי בתנופה פתאומית ופרפרתי ברגלי וחבטתי בזרועותי ולא הועלתי. אילצתי עצמי בשארית כוחות לפגוע בכפותי בקרקעית, לנתר ולפרוץ דרך לשמש המכה בסנוורים ולשאוף אויר. אשד מים נוסף התפרץ וביטל את המאמץ האחרון שלי להחלץ והתחלתי לבלוע את המים המלוחים. טעמתי פחד אמיתי וחמיצותו המשנקת היתה כחנק בגרון. לא שכחתי את ההרגשה הזאת מעולם, גם לא נשכחו ממני כפות הידים החזקות שלפתו אותי פתאום מתחת לאצילותי ועקרו אותי מתוך המים הרוחשים לעבר השמש הזוהרת. כשהתאוששתי מהאימה מצאתי כי הונפתי בקלילות בידיו החזקות של מקס שהעביר אותי לעבר החוף הבטוח, מרעיף לעברי חיוך מעודד ועיניו השחורות בוחנות אותי בידידות. מקס השמיע מלים אחדות בגרמנית שלו. השמעתי מלים אחדות בעברית. חייך וחייכתי ולמרבה הפלא הבין אותי והבינותי אותו, ואז הכניס אותי לפינת העדן הקסומה שלו, מעבר לסבכי גדר הענפים הגבוהה שהקיפה כארבעים מטרים רבועים.

מעל מבוא המדרגות החצובות בסלע קלע מקס סככה צפופה היטב עשויה מענפים להגן על המבוא מתלאות שמש בוערת וסופות חורף מתפרעות. עמד מקס ורמז בידו לעבר המדרגות ואמר, "לא מפחד, ילד, “נאין מפחד, יא?” “יא,” חזרתי אחריו על אותה קריאה שאמרה כל-כך הרבה ולא פחדתי. רק הסקרנות שאחזה בי ריגשה ושנית התגבר היובש בגרון כמו מאימת הטביעה הפתאומית. לא נשכח ממני טעם הרטט שחלף בי כשירדתי ללב רמת הכורכר באמצעות המדרגות, מבוא למגורים הקסומים. כל צעד שעשיתי הגביר הלמות-לב, תערובת של חשש מהבלתי-נודע וציפיה מתוקה להיות שותף בעוד רגע קצר בקסמי עולם שאין דומה לו. נזקקתי לשנים של גדילה וצבירת ידע להעריך נכון חציבתו המדהימה של מקס בסלע הים. הוא ביצע עבודה ענקית במשך חודשים ארוכים, מתעלם מזעפו של הטבע בחורף ובקיץ, ובעזרת חישובים מורכבים ומדוייקים, קבע מידות דירתו בעתיד, מתחשב בעובי שכבות הסלע ונטיית ההתאפסות של הרמה המשתפלת צפונה עד לגובה מישור חול הכסף הבוהק. ירדתי ומצאתי מתחת לתקרה המוצקה מערכת משולבת של חדר נוח וקיטון חצוב כגומחה מיועדת לשינה. באחת מפינות החדר התקין מקס פינת מטבח שנמצאו בה פרימוס ופתיליה לצורך הכנת תבשילי ירקות ותה הצמחים האהוב עליו. גם עמד וחפר גומחות נוספות בקיר הדרומי של הסלע והן ככורסות קבועות במקומן, ולרפד ישיבה הניח בתוכן צרורות בגדים ישנים שקיפל אותם ככריות. באותם שיטוטים יומיים שלו מצא חלקי רהיטים זרוקים שאסף בעגלתו הקטנה והביא אותם לעדן שלו, היכן ששקד לנגר חלקים חסרים והשלים בכשרון כפיו את הטעון השלמה, קמו ונהיו לו רהיטים של ממש, שולחן ושרפרפים. הופתעתי מנורת החשמל שהציפה באור חזק את עולם הפלאים של מקס. יותר מאוחר גיליתי את מקורו; מקס יצר לעצמו בעזרת הרוחות תחנת חשמל זעירה לצרכיו. על-גבי משטח הסלע העליון המוקף בגדר הענפים התקין עמוד עץ גבוה ובקצהו כנפות עץ חופנות משבי רוח, נעות בקלילות ובמהירות על ציר ברזל משוייף שמפעיל מנוע זעיר של מגב מכונית. באחד משטוטיו באיזור מצא מקס את המנוע החלוד שמישהו השליך כלאחר-יד. משנפל לידיו ליפף אותו מחדש בחוטי נחושת, עיצב חלקים זעירים שחסרו בו ושיפץ אותו לתנועה נשנית ממנה הפיק את האור שנדרש לו בעבי הסלע.

די היה בביקור הראשון לתדע כי בתבונת הישרדותו היה מקס מסוגל לכל מעשה שיש בו כשרון יצירה. במרוצת השנים נעשיתי עד פעמים רבות כיצד בזכות ביזת הים, שלל סופות קודמות, יצר מקס חפצי נוי שימושיים ומרהיבים. בביקורים הבאים במערה ישבתי שעות במחיצתו של מקס קשוב לסיפורים המוזרים שידע לספר בלשון המעורבת שיצרנו, ודווקא על-שום מגבלותיה הדליקה דמיוני עוד יותר. בין סיפוריו היו כאלה שכעבור שנים גיליתי אותם מחדש בכתביהם של סופרים דגולים, אלא שטעמם היה שונה; לא נמצאה בהם מידת הראשוניות המסעירה שאפיינה את מקס ברקימתו אותם. ולא רק במספר סיפורים גילה אהדתו אלי. בשלהי הקיץ הראשון לידידותינו, יום לפני כניסתי לבית הספר, עשרים וארבע שעות לפני שארבעים מטוסי הלופטוואפה הגרמנים תקפו את וארשה ופתחו את הבליץ' הנורא של מלחמת העולם השניה, באתי לבקר את מקס כשאני סוחב מתחת לחולצתי שקית ניר חום ובה עוגיות פריכות ומתוקות מעשה ידי דודתי סוניה. מקס בתמורה על הפגנת יחס זה שלף במפתיע מתחת ליריעת שק ישן מתנה ששקד להכין עבורי; חנית חזקה עשויה מקנה-סוף וצינה לא פחות טובה עשה מקלעת זרדים דקים וגמישים, כלי מלחמה בנוסח בני השבטים האינדיאנים באמריקה הצפונית. צבע אותן מקס בצבעים בוהקים, אדום, ירוק, צהוב, לבן וכחול, שלא ראיתי זוהרים כמותם. התרגשתי עד כדי דמעות מפני שאיש לא העניק לי מתנה נהדרת כזאת של כלי מלחמה שמטרתם היתה רק לבדר אותי. שי נהיו מאיש מיוחד. אות ידידות מהמציל לניצול. “יא?” שאל מקס, ועיניו השחורות מחייכות ואני אמרתי בקול חנוק, “יא יא.” ומקס ביטא שמחתו למראה תגובתי, הזדקף בגמישות, לפת בשמאלו את הצינה ובימינו הניף את החנית והשמיע תערובת של הברות קטועות ויללת נצחון של אינדיאני בנתיב הציד הצולח. קם והקיף אותי בסחרור מחול משונה, פעם מניף רגל ימינו ופעם רגל שמאל וכל שעשה בקצב מחול אינדיאני אמתי עשה, כזה שהיה מוכר לי מסרטי הקולנוע שהוקרנו ב’בית העם', לשם כבר נהג דודי מנדל לקחת אותי פעם בחודש. ממרחק השנים התקשיתי לזכור מה עלה בגורל החנית והצינה. אבל פעמים אין ספור, כמו עכשיו בחדרה של עלמה, ראיתי מנגד את מקס מחולל את ריקוד הדרור כמנהיג אמיתי של שבט נעלם והוא מאושר אל מול פני השמש.

***

הרמתי את שפופרת הטלפון כמעט בתחילת הטרטור הראשון ושמעתי את קולה של מיכל. אמרה שהיא מצטערת על ההטרדה, אבל הבינה מחנן שאולי אנסה לשוחח עוד הערב על עלמה. “הצלחת?” שאלה, ולמרות שקולה נשמע כבוש ושליו כתמיד, חשתי במתיחות כלשהי. הודיתי שניסיתי. “פעמיים,” הצהרתי, “אבל היא התחמקה.” “אתה מוכרח שוב פעם לנסות,” אמרה מיכל. “אני רוצה להפגש אתה בהקדם.” ירדתי לסוף דעתה ואמרתי שגם אני סבור שרצוי שעלמה תוריד פרופיל. “אבל את תצטרכי להגיד לה את זה.”

מיכל צחקה חרש. “זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות,” לגלגה. “אני בסך הכל רוצה קצת למתן אותה. בעיקר בשהקשרים שלה עם הפלשתינאית מירושלים מקבלים כיסוי לא סימפטי.” הקשבתי לזרימת המלים שהבהירו לי בפעם נוספת כי מידת ההתענינות שלי במעשיה של עלמה לא השיגה אפילו קורטוב מידע מהשפע שחשפה מיכל.

“על איזה פלשתינאית את מדברת?” שאלתי.

“אתה פשוט מקסים, גדעון,” הפטירה כמעט בעייפות. “אני מתכוונת לעתונאית.”

“עודה סמיר?”

“כן, סמיר.”

“מה ביחס אליה?”

לא הצלחתי לזעזע אותה ושלוותה לא הופרה. “לפעמים אני תוהה,” הודתה, “אם אתה חי בבית אחד עם עלמה, או שנוגה גרמה בלבול מוחלט אצלך.”

הצעתי למיכל להתמקד בנושא אחד. נוגה לא היתה שייכת לענין.

“עכשיו היא שייכת ועוד איך,” אמרה מיכל, “אתה יודע כמוני איזו השפעה עצומה יש לה על עלמה. היא גם זאת שיצרה את הקשר בינה לבין עודה סמיר. כדאי לך לקרוא לפעמים עתונים,” העירה באירוניה מושחזת, “אולי תלמד על מערך שלום חדש, נשים פלשתינאיות וישראליות רוקחות מרקחת מענינת. בתך אחת מהן. במסיבת עתונאים שהגברת סמיר קיימה היום בירושלים, הזכירה שמות של ישראליות אחדות הפועלות אתה ועם החברות שלה.”

“נוגה?”

“נוגה,” הסכימה מיכל, “נוגה ועלמה. נוגה, עלמה ועודה, עודה עלמה ונוגה. על-פי-כל סדר שאתה רוצה.” תהתה אם בכוחה לחדד בי תחושה שאכן מישהו מאתנו צריך לקרוא לסדר את הסוררת. “אני יודעת שאתה עצמך לא רחוק ממנה בהשקפות שלך,” העירה, “אבל יש הבדל בין מה שאומרים בחדרי חדרים לבין מה שמשמיעים בחוצות. זה חומר לא טוב בידי מי שעושה בזה שימוש. כמו אותה עתונאית ממזרח ירושלים. בעיקר עכשיו, כשזה עלול להזיק לי.”

גם בפעם זאת נסתיימו חילופי-דברים בהבטחה רפה שלי שלא ארפה מעלמה עד שאיישב פגישה בינה לבינה. ואילו מיכל הפטירה משהו על אותה תכונה קשה של עלמה שאין בה נכונות להבין התרחשויות מסויימות, שכמותי איננה עוברת לסדר היום אם לדעתה מישהו פגע בה, ואין בה יכולת לסלוח. נזקקתי לתזכורת חריפה זו ממנה, שקלעה מתחילתה ללילה בו באתי אליה בפעם הראשונה וגיליתי כי הקדים אותי רודה הדבש. ולא שכחתי ומאז נשתבשו מערכותינו.

שמורה בגופי חריפות טעמו של הלילה בו קלטה אותי מיכל דרך עלמה בגבר. חגגנו מוצאי יום-העצמאות בשביעית, בעיצומו של האביב. יצאנו חברים וחברות מהקן לבלות לילה בגן הדסה. אחד השרידים האחרונים במזרח העיר, בקרבת גן-החיות, של הבוסתנים הנהדרים של גבירי יפו שהשתרעו לפני שנים הרבה עד לגדה הדרומית של הירקון. רצינו סתם לחגוג פגישה נוספת עם דויד אהרוני שאז כבר נודע לתהילה, לוחם פלמ“ח שהפך לקצין בכיר בצה”ל, תופעה מרנינה של קולונל ישראלי בן עשרים וחמש, משופע בעלי נחושת בוהקים על הכתפים; נהיה אגדה מהלכת על שתיים ואנחנו מתחככים בה. הלכנו מקיפים אותו נרגשים וגאים ועתליה מתרפקת עליו, נסמכת על כתפו הרחבה, ואז עדיין ניתן להבחין בהבדל שבין כתפיו החזקות לבין מותניו שצרים היו ולא התפרצו כבימים האלה.

השארנו מאחור את העיר. חצינו את רחוב סוקולוב ונפטרנו מההמולה הדיזנגופית, ציר חיי הלילה של תל-אביב שטרם לבשה סימני היכר של קריה מתפשטת. הדרמנו מעט מארלוזורוב ולא נזקקנו לגדולי האומה כדי להמצא בסבכי עצי הדר גוועים מוקפים בברושים שטרם נכרתו. אלה ואלה שורדים סביב בריכת ההשקיה שנהפכה להיות מוקד חינוך שחייני העתיד של קבוצות ‘הפועל’ ו’ברית מכבים עתיד'. על-יד הבריכה העתיקה נמצאה לנו פינה רגועה מרחיקה מאתנו שרידי המולת יום העצמאות השני של הבית-היהודי-השלישי. השלווה העמוקה הופרה על-ידי קריאת עופות, ונהמות של נמר נרגז או אריה משחר. הדלקנו מדורה והחברה נרכנו לסגור עליה מסביב והלהבות האוכלות את הענפים והזרדים היבשים מרטטות על הפנים, חושפות את המבע המשולהב והעינים הבורקות, כיוון שלא נגמר השיר בגרון הנצרד ורק נתגברה הצהלה משום היותנו ביחד. לא סתם ביחד. בקרבתו של מעצבנו הגדול. התבדחנו וצהלנו מאושרים על שזכינו בשעות אחדות של שהייה במחיצתו של המדריך שהערצנו. איני זוכר טעם יותר משלהב מטעם היכולת לרצות את האיש הצעיר הזה שנבדל מאתנו רק בשנים אחדות ונחשב גם גם בעיני דור האבות, המייסדים, לפרי הילולים ראשון של בני הארץ האמתיים. כבר אז שימש אותנו המושג ‘גבר’ מלה מסכמת של הערכה שאין דומה לה. והוא מבחינתנו ‘גבר בגברים’ נחשב ועתליה ‘אשה בנשים’, הוא ראוי לה והיא לו. יפה היתה בדרכה האשה השחורה הזו. כך נראתה בעינינו למרות שעורה לבן, כמעט בוהק היה. אבל שערותיה האסופות אל מעבר לעורפה לצמה קלועה וארוכה, היו שחורות משחור ועיניה המלוכסנות משהו, עיני שקד חכמות, היו שחורות עוד יותר, כמו להגביר עוצמת החזות המיוחדת שלה זכתה במבנה-גוף חסון, בעל חזה אמהי שופע, זרועות ורגלים כבדות, אך במידה נכונה, תואמות את קומת הגבוהה. נודעה כמי שאינה מפליגה בדיבורים מיותרים, אך דבר לא נעלם מעיניה, יהיה זה גם פרט מישני כלשהו שקשור בנו. חוכמתה הוערכה אצלנו אוצר וכל בעיה נחפזנו לשטוח לפניה. מעורבת היתה לא סתם ביריעת חיינו כשהיו, אלא נחשבה כוח-מניע, מתמרנת לסייע בקבלת עצות והחלטות כפי שרצתה היא עצמה, ורשת פרושה שלה היתה עבורנו חיבוק חם ואוהב עד שאי-אפשר היה בלעדיה. נפש כולנו נקשרה בה ובדויד ולא היה מעשה שלא היינו עושים אותו ובלבד שנזכה במבט חם מצידם, במלה מעריכה ובחיוך מעודד. בחברתם חשנו מוגנים, רע לא יאונה, ואוירת ‘ביחד’ עודדה אותנו לחוש יותר טובים, יותר שלמים משהיינו באמת. עצם היותם אתנו בלילה הזה גרמה להתרוממות-רוח. ביטאנו צהלת נעורים בכל נוסח מקובל שידענו בשיר, בחידוד, בזכרונות משותפים מהעבר הקצר, וכולם אהבו את כולם.

מיכל כבר נודעה צמודתי, מוצהרת בגלוי כזאת. שבועות ארוכים נחשבנו עובדה מסוכמת ועדיין לא פרצנו גבול של התמכרות מעבר לגיפוף. עוד לא נמצא בי עוז לפרוץ גדר ועד ללילה הזה היא בוסתן שלם נושאת אתה לביתה פטמות זקורות שעומדת בהן בערה, ואני נגרר הביתה בהליכה משונה בכלל אברי הסורר, סרבן שכזה שרתיחתו לא נגרעת ואשכיו צברו זרע ואין פורקן. הלילה התעלמנו מהכללים, מכל מי-שהיה ומה-שיהיה. התחמקנו חרש ומצאנו מקלט לעצמנו במרחק מסויים מבני החבורה, מתחת לענפיו הדוקרניים והנמוכים של עץ לימונים. החלקנו לשק שינה שיעלים אותנו, נאחזנו זה בזו כמהים לדבוק בשר בוער בבשר. תחילה התגפפנו מעשה שכבר נעשה שגור לדקויותיו ואחר-כך נכבשנו לבערה וכבר נעשינו מיוזעים והבגדים דבקו בנו ככפל-עור מיותר ומטריד. צנימות גופותינו הצעירים וגמישות נעורים סייעו לנו לעקוף מכשלות השק, מחיצה דקיקה בינינו לבין המפזמים משירי חפר-גורי. וככשנישאו צלילי ההספד המרגשים ד-ו-ד-ווווו כרוח אביבית צוננת, השתרגנו נפתלים לוהטים כגוף אחד; ראשי נמצא טמון בשקע הרך שבין צוארה של מיכל לכתפה ואפי התמלא מעונג ניחוח היסמין של עורה החלק. כפותי סגרו על כתפיה המתעגלות לקלוט אותי ועל צווארי נלפתו אצבעותיה הארוכות בלחיצה ענוגה. שפתי בערו כנמסות ולשוני נכרכה בשלה בחיכוך סוער והתשוקה כובשת אותנו עד עצירת נשימה. הנשיקות היו כלגימת מתיקות משכרת, מנמיכה סף התענוגות לאפס וידעתי כי הלילה, עכשיו, ברגע זה אשיג את שנמנע ממני בעדינות במשך שבועות רבים. לא עוד שיטות ‘מסרק’, מעשה אונן מקובל על בני דורנו, של חיכוך אבר בוער כלפיד בשפתי ערווה רכה, ושרירים צעירים מתחת לעטיפת עוד קטיפתי, משני צידי המפשעה, נסגרים ומתרפים חליפות מאומנים מטבע. והלילה מול חופה שחורה, גבוהה וזרועת כוכבים זוהרים, היה זה אחרת. פתאום נמצאתי מקנן בתוכה. ההתפרקות נבלמה עד שנתקבצה לחות חמימה מעצימה את האש היוקדת; הפתיל בער ומיכל מילמלה משהו וזיק בינה נאחז בי, וכמו בקי ומנוסה נסוגותי וההתפוצצות התרחשה בחוץ, מעבר לאיזור הסכנה. וירד שקט מופלא ורק הלמות לבבות סוערים נותרה זמן מה עדות.

שקענו בהזיה מרוחקת. נתפשנו לדמדומי תנומה מתענגים מהליאות ומתעלמים מהעובדה שהיינו רטובים כשרועים בבגדינו בבריכה. לא הרגשנו בשחיקת הזמן ולא ידענו כי בעולם הקיים מעבר לדופן הדקה של שק השינה דועכת המדורה, השירה הנלהבת פסקה והחבריה התכוננו ללכת. מישהו קרא בשמנו פעם ועוד. התנתקתי בתנועה דובית ולא מוצלחת ממיכל. היא פקחה את עיניה נוצצות בחסד חיבה שברבות הימים התמעטה וגוועה. “הולכים,” שמענו מעלינו את הקול הנמוך והשליו שצרידות עמומה נלוותה לו. “בסדר,” הפטרתי, “אנחנו מתארגנים.” “כבר שלוש,” אמר דויד וקולו מלטף כאילו עוד מעט יושיט כפו המגוננת מעל ראשינו, יחבר אותנו לתמיד. כזה דואג ואוהב היה הידיד הגדול הזה שהערצנו. ידעתי מנימת קולו שהוא יודע. ידעתי שרק רצה להיות שותף בסוד ביאה כל-כך יפה מפני שאהב אותנו. הוא נסוג לאחור ובדקות הבחנתו האיץ בחברה לצאת לדרך, מאפשר לנו להחלץ משק השינה כשהתרחקו בכוון שדרות קרן-קיימת ושברי שיחותיהם וציחקוקיהם נעשו דקים. נער נכנסתי לשק השינה, ויצאתי גבר מפואר בעיני עצמו נחשב כובש על דרך-מלך. החדירה נעשתה כבת-אחת עדות לעוצמת הזיקפה, הקלות בה התגברתי על קרום הבתולים החניפה לי, ביטלה ערך הסיפורים המרתיעים על הקשיים ועל הדם ועל אי-הנעימות. חיבקתי את כתפי מיכל אדון בעל-רכוש נכבד, וצעדנו בעקבות החברה שמצאנו אותנו ממתינים בשדרה הסמוכה לפינת דיזנגוף. השגנו אותם והם עדיין שבויי קיסמו של דויד כאילו הלילה הזה נצח. דויד עדיין שילהב ב’סיפורי תש"ח' שלו ועל כנפות הזכרון החי התרוצצו הג’יפים של הלוחמים בערבות-הנגב, מסיגים לאחור את השריון המצרי. יגאל בראש, והוא אהרוני בצד אחד, ורבין בצד השני. אמר באיפוק כי אנחנו רק בתחילת הדרך שהוא וחבריו פתחו בה, ועלינו מוטל התפקיד ההיסטורי להמשיך. “לא שחררנו מולדת,” הדגיש בקול רווי-מתח, “רק חבל ארץ, ולא נעזוב עד שנדע שניקינו את הארץ משרידי עמלק מהים ועד הנהר.” זרע חלום זרע פורענות, ואנחנו נלהבנו ולא הבינונו כי המלחמה הגדולה רק בתחילתה. ומלחמת השחרור לא היתה אלא מבוא, מערכה ראשונה. פתאום אמר חנן שהוא חיכה לנו. אבל השתמש בלשון רבים, “חיכינו,” ותהיתי לכוונתו. קולו נעשה דק וגבוה כצליל מופק מיתר מתוח להתפקע. פניו הארוכים והיפים פני נערה היו חיוורים, מבטאים מתח עצום. עיניו הבהירות והסמוכות משהו לשורש אפו בלשו בפני, רוצות ללמוד ממקור ראשון סוד החוויה הנפלאה של הלילה הזה. “אמרתי שנגיע,” הזכרתי לו והדקתי לפיתת מותניה של מיכל ושד ימינה נלחץ אלי, כדור גמיש שופע חום עד ששוב חשתי בתחילת זיקפה נוספת. מבטו חלף ממני למיכל והיא החליפה איתו מבט ארוך ולא נסוג ואחר כך הישירה מבטה בדויד, ובעדינות נחלצה מלולאת ידי והשמיעה אמירה סתמית לאחת החברות, המשיכה לצעוד עם חברותיה הסוגרות עליה ואני נעשיתי מזדנב, חנן מימיני ודויד משמאלי. כשנפרדתי ממנה הרעפתי עליה חיבה פטרונית כתרנגול מסמיר כרבולת ובטח נראיתי בעיניה מגוחך. שוטה ראוי לזירת קרקס. נשקתי את מצחה, את עיניה, את שפתיה הפשוקות לקלוט שפתי. הוספתי חטא על חטא בהשמעת פטפוטים תפלים ומטופשים. ואז טרם ידעתי שהמלל של הנעורים הנפלאים לעתים אווילי ורק בגלל חסד היותנו כה-צעירים הכל מותר. חזרתי מתרונן לדירה הקטנה שלנו. בחדר האחורי ישנה אמי. בחדר הקדמי המשמש כחדר אוכל, סלון ופנת לימודים, היתה מוצעת מיטתי הצרה. נכנסתי לחדר מאושר כפי שלא הייתי זמן רב. כשהתפשטתי גיליתי ששיחק מזלי ולא מצאתי על מכנסי אפילו טיפת דם אחת, עדות לרגעי העונג. פתאום הלמה בי המחשבה הצורבת שכלל לא ביתקתי קרום בתולי מיכל, וינקי, מציצן מופלג כשהיה, צדק; מישהו אחר הקדים אותי, רדה את הדבש וחרש בעגלתי.

***

נוהלים מסויימים התקבלו במרוצת הזמן על דעתנו. עלמה נהגה להשאיר לי מכתבים קצרים על השולחן בחדר עבודתי, עשתה שימוש בערוץ תקשורתי זה בחטיפי-זמן בהם לא ניתן להשיג אותי באמצעות הטלפון, וזמנה האיץ בה לפרוש מהבית. לעתים השאירה משהו שיש בו שאר-רוח; שורות שיר שכבש אותה. הסבה שימת-לבי לתכנית טלוויזיה מסויימת שרצתה להקליט אותה בווידיאו, והודעות מחברים ועמיתים. לפעמים צורפו גם הוראות בעלת-בית, שכזאת היתה בסופו-של-ענין. נקטתי כמנהגה ונהגתי להשאיר לה פתקים ומכתבים קצרצרים משלי בחדרה. התיישבתי אל שולחנה, שוקד לנסח שורות אחדות בענין מיכל. פתחתי בתואר המחוייך שנגזר משמה, “עלמתי.” הפעם הוספתי ‘נכבדה’ וכך יצא, “עלמתי הנכבדה.” הבהרתי שנסיונות ההתחמקות שלה מלשוחח אתי לא ישנו את העובדה שמיכל צודקת. זכותה לשמור על תקשורת נכונה בזמנים סבירים ואפילו אלה שאינם כאלה. “ההתעלמות המכוונת שלך,” כתבתי לה, “רק מחזקת במיכל הרגשה שאת מתכוונת לעשות מעשים מרגיזים לשמם, וזה יוצר מצב לא נוח, בלשון המעטה.” הפצרתי בעלמה לגלגל ענין בינה לבין מיכל, לפזר אוירה עכורה.

הצעתי שתזכור כי לעתים היא מוכשלת על-ידי נטייתה להגזים. רק בשבוע שעבר, כשישבתי סמוך לדלפק הבר של ‘סאן רייס’ ללגימת בירה, הבחנתי שהיא מצחקקת עם אחד הפלשתינאים מעובדי המטבח. מבלי לתת דעתי לרגישות בענין זרקתי לעברה רמז בדבר סכנתם של החברים החדשים האלה. היא הסתמרה והגיבה שמבחינתה מסוכן מהם הוא דווקא העזתי, סאלים, שישב לא הרחק ממני לוגם בירה גם הוא, מעשן סיגרלה יקרה, ונחשב לכלב דמים של המשטרה. “זה בן-זונה אמיתי,” רטנה עלמה, “הוא יסגיר את אמא ואבא שלו אם זה יהיה לטובתו.” היא אפילו לא היססה וכלל לא היה אכפת לה שדיבור חריף שלה יגיע לאוזניו הכרויות של העזתי. גבר נאה ומטופח היה כתייר במחלצות, כבן שלושים, סוחר סמים שהפיץ אותם בקרב תיירים המתגוררים בבתי המלון הפזורים לאורך הטיילת של הרצליה, נועז היה להכנס לכל מקום שבחר בו מתוך ידיעה שגבו מוגן לא סתם על-ידי המשטרה המקומית, אלא על-ידי אנשי יחידת הפאר של המחוז, היחידה המרכזית. אלה נחשבו לציידי הפלשתינאים שנהגו להשאר בלילות בניגוד לתנאי הרשיון. רק בודדים כעזתי זכו ברשיון תמורת מלשינות פשוטה. סאלים היה בנו של רב-סמל פלשתינאי ממשטרת נפת עזה, וככזה היתה לו זכות מיוחדת. זכה ביחוס ונחשב לרב-המסגירים את אחיו. תמורה לתמורה, עצמו אנשי היחידה את עיניהם מחטאי הסמים הקטנים שלו, והניחו לו להתגורר בהרצליה כרצונו, כשהוא חוצה את הכבישים ברהבתנות במרצדס ישנה וחורקת, אבל מרצדס. עלמה סלדה ממנו מפני שלא הסתיר מבטים לוהטים שנעץ בה, ואף רמז בנוסח המזרח כי היה מעמיד כך וכך רכוש משלו ושל משפחתו אילו היה זוכה בה ללילה אחד. בעל-תאוה היה לשכמותה, מצד אחד ישראלית פיסת-חלום עבורו, מצד שני בנויה עגולה למהדרין. עלמה נרתעה מחיזוריו ולא עלה בידה להרחיק אותו מ’סאן-רייס‘. לפעמים דימיתי שבכוונה נוהג סאלים להתהדר בתיירות שכבש ונהג להביא אותן ל’סאן-רייס’, להושיבן על הבאר, לעמוד על ידן כשכף ידו האחת, בעלת הטבעת הגדולה מזהב, מלטפת עכוז והשניה אוחזת בקנקן בירה ומבט משוטט סביב כבעל זכות, לראות אם עלמה מבחינה בו. ואילו עלמה, כמו לבטא בנוכחותי זלזול בעזתי היהיר, הפליגה אותו ערב בהפגנת קרבה יתרה לאלה מהשטחים. יתכן והתכוונה גם להכעיס אותי בגין אותה הערה שלי בענין קשריה עם הפלשתינאים.

סיימתי את ‘שורות הלילה הזה’ בהערב בדבר נטייתה להגזים ביחסיה עם אותם פלשתינאים, ובלבד שתצליח להקניט אותנו. נכון תעשה אם תרסן התרסה מופגנת שכזאת. קיפלתי את הניר והנחתי אותו במרכז שולחן הכתיבה שלה כששמעתי את טרטור המנוע המרעיש להכעיס. בעד החלון ראיתי את מכונית המרצדס הירוקה של סאלים העזתי, כאילו ניחש שאני מהרהר בו והמחיש קיומו במעשה התרברבות. המרצדס נבלמה על-יד ביתנו. הממזר שהתעלם בכוונה משעת הלילה המאוחרת לחץ פעם ועוד פעם על דוושת הדלק. משמיע קולות צורמים של מנוע זקן, משתעל להרגיז, שואג שאגת נוכחות. ענין היה לו אצלנו ונראה כי החל לצבור פרטים על עלמה ונתגלה לו ביתה הקרוב ל’סאן-רייס'. היה בדעתי לרדת אליו ולסלק אותו, אבל כשהגעתי לסף הדלת נשמעה תרועה של מנוע מתאמץ והמרצדס הירוקה נבלעה מעבר לבתי השכנים.

עד שעת לילה מאוחרת עברתי על דיווחים שנתקבצו אצל נעמק’ה בימים בהם הקדשתי מירב זמני למעבר. זמן מה לאחר השעה שתיים בבוקר שמעתי את הצרימה המוכרת של צירי הדלת הראשית, מזמן נדרשתי לשמן את הצירים שהחלידו מחמת קרבתנו לים. נמנעתי מסיכה דוקא משום שלא רציתי שתתבטל הצרימה שהיתה לי אות מרגיע שעלמה חזרה הביתה. פתאום שמעתי לחישה רכה שלה, כמסתודדת עם מישהו בחדר הכניסה של הבית. עבר רגע ועוד אחד ומשלא עלה רחש צעדיה על המדרגות המובילות לקומה השניה, נדרכתי לפתוח את דלת חדרי וקלטתי קולות נמוכים מהמטבח. ירדתי, פתחתי את הדלת לרווחה ומצאתי אותה שופתת קנקן קפה. היא נפנתה לעברי כנשוכת נחש, ופניה מתנכרים ועיניה השחורות בוחנות אותי במבט קשה. רק אז הבחנתי בפלשתינאי הצנום שעמד כשתול על-יד השולחן, מצמצם נוכחותו שדלה היתה, מקפיא נשימתו כלא-קיים, פניו הצנומים נעשו אפורים ושקופים וניכרה בו חרדה עמוקה. למרות הצינה שעמדה במטבח נדמה ששמש בוערת קופחת על ראשו וקילוחי זיעה דקים כתולעים התפתלו והחליקו מסבכי שערותיו הכהות על פניו עד שנבלעו בין דשי חולצתו המשובצת. חזהו הצר התרומם וירד, מעיד על נשימה חטופה של ‘נמלט על נפשו’. ברגע זה נדמה כתאומו של הרועה החקוק בזכרוני ברגע ביאתו, גוחן באפס-כוח על כבשתו הרוטטת, ואולי משום כך נרתעתי ממנו נוטר טינה.

 

4    🔗

בבת-אחת נתחדדו חושי צייד רדומים בתוכי וידעתי שהפלשתינאי חיה נרדפת, חרד מתגובתי על שחדר לביתי באישון לילה אורח לא-קרוא. קלע בי מבט מבט משונה שלא ידעתי לפרש אותו, אף כי נתבהר שנכפתה עלי שותפות בקשר כלשהו שנקשר בינו לבין בתי. קטעתי דממה מעיקה ושאלתי את עלמה לכאורה בשויון-נפש, אם נותר די בקנקן גם עבורי. לא גרעה מבטה ממני, בולשת בחשש אחר הנרשם בפני ומזגה קפה לספל גדול שהניחה אותו אצלי בקצה המרוחק של השולחן, תוחמת הבדל מכוון ביני לבין הפלשתינאי. פניה הנעימים נהיו קשים כחצובים והבעתה מנוכרת.. רגזה על עצמה ואולי עלי מחמת החדירה הבלתי-צפויה שלי. לגמתי מהקפה לגימה סתמית וטעמו לא דבק בחיכי. רציתי ללבן את הסיטואציה החורגת וקבעתי מבט בעלמה, ממתין להסבר.

“הוא בורח,” הודתה. מתאמצת למשול בקול.

“בורח,” חזרתי בתהיה, והיא הוסיפה הסבר בבהילות שהמשטרה פשטה על ‘סאן-רייס’ לפני זמן קצר.

“לא היתה לו ברירה,” קבעה עובדה.

“אין לו רשיון,” הפטרתי, והיא ירדה לכוונתי בקשר לאותה פיסת ניר שבלעדיה חייו אינם חיים, והוא כלב ניצוד אם לא ימצא לעצמו מסתור, לילה אחרי לילה עד יעלה בוקר.

עלמה הנהנה ושפתיה נחשקו בכאב.

“אמרתי לך שאת מסתבכת בשטויות.”

“אמרתָ.” בבת אחת נעשה קולה עייף.

“חשבתי שנוגה חזרה אתך. בגלל זה ירדתי.”

“היא לא תבוא הלילה,” ענתה, “היא לקחה שנים לדירה ברשפון.”

“אתן חוצות קוים אדומים…” השתתקתי, כשהיא פערה פה, מתכוונת להתריס, אבל לא אמרה מה שהיה בקצה דעתה מפני שכמותי הבחינה בעזתי שמעבר לגדר, נשען כבעל-בית על עמוד החשמל הסמוך לכניסה. די היה בעצמת האור הרופס לחשוף הבעתו הלגלגנית. “הוא כבר הסתובב כאן לא מזמן,” הבהרתי, והיא אמרה שהכלב הזה בדק את כל האפשרויות של הבריחה, מפני שהוא זה שהביא את אנשי היחידה המרכזית.

“כנראה שקרה משהו,” הסבירה, וקולה נעשה צרוד ממתיחות, “הם אוספים את כל אלה מהשטחים, והעזתי עושה את העבודה המלוכלכת.” נפנתה אלי, מנקות מקלסתרה שרידי קשיחות מיותרת. “אתה מוכרח לעזור למוסא, מפני שאין לו מקום אחר.” נימת התחינה בקולה היתה גלויה.

“אני לא יודע,” התחמקתי. “היית מוכרחה להכנס לבוץ הזה?” מילמלתי וידעתי שנחשבתי בעיניה שוטה של ממש.

במתינות שקדה להבהיר כי לא היתה לפניה ברירה אחרת. מצאה עצמה קלועה בסיטואציה בה נאלצה להגיב אינסטינקטיבית בפי שנהגה. “כן,” הדגישה, “כן כן, הייתי מוכרחה לעשות בדיוק את מה שעשיתי. אפילו לא חשבתי אם זה נכון-או לא, ואתה מוכרח לעזור לי.” נימתה נקבה אותי ואף-על-פי-כן התמקדתי בשתיקתי, ספק תוהה ספק מתחמק מלומר דבר שתפרש אתו כרצונה. עשתה צעד לצמצם מרחק מבדיל בינה לביני, מפצירה בי שלא אאכזב אותה. “כבר ראיתי מה קורה כשעוצרים אותם,” הסבירה, “מפרקים אותם בתחנה. שוברים להם את העצמות, ויודעים שזה לא יעזור, מפני שהם מוכרחים לחזור ולעבוד כאן ולהשאר לישון באיזור. אחרת איש לא יתן להם עבודה. יודעים אבל מכים. מְרַסקים, אני אומרת לךָ.” המשיכה לתאר בדקויות את שראתה כשהיו משחררים אותם לפנות בוקר, נפוחים וכחולים מהמהלומות הקשות שספגו, ומניחים להם לחזור לאותם מקומות בהם נעצרו לפני שעות אחדות. “זה משחק שיש לו כללים קבועים,” הסבירה כועסת, “השוטרים יודעים שהם חוזרים לעבודות שלהם, והפלשתינאים יודעים שהם מוכרחים לחזור בדיוק באותם התנאים, מפני שזה ענין של קיום. והמשחק הזה נורא, אתָה מבין?” הוסיפה כשבפעם האחרונה איימו על מוסא והאחרים ב’סאן-רייס' שיקרעו אותם אם עוד פעם יתפשו אותם. נפרצה מיגננה שלה ולא עוד צחוק מתחמק, ולא חיוך מהתל כאומר, ‘עזוב שטויות’, ‘עסוק בשלךָ והרפה ממני’. לא עוד עינים מתנוצצות בהומור שנון שכל-כך יקר בעיני, אלא מצוקה של שותפות בגורל עם הפלשתינאי הזה, ששיבש לנו שעת שינה ונתקע במטבחנו עצם בגרון.

עמדה מנגד פורשת מועקה, וחוזרת ושואלת אם אני מבין. “אתה מבין?” לא הרפתה, “תַגיד לי.”

“הדאגה שלך,” הפטרתי, וכמעט הוספתי אמירה של שטות מוחלטת אלמלא חדותה, שקלטה מיד את המחשבה האווילית המפרפרת ועל הסף ממש בלמה אותי.

“שלא תגיד דבר,” הציעה, ובבת-אחת נעשה קולה שקט והחלטי, “זה רק עִנין של יחס שבין אדם אחד לשני, וזה הכּלהכלהכל.”

זה הכל – זה הכל – זה הכל, וזה היה תחילתו של משהו שהעיק עלי כמפולת ולא ידעתי לפרש אותו. אבל בינתיים עלה בידה להביך אותי במידת הישרות שלה, לא ימינה לא שמאלה אפילו במילימטר אחד. יַשרות שכזאת שקשה לחיות אתה. “לא אמרתי דבר,” הדגשתי בנימת התנצלות שלא כבשתי.

רק שהיא לא היתה נכונה להרפות, והתריעה שהיא מכירה את התגובות שלנו, והתכוונה גם למיכל שהשפעת הטרדתה כבר ניכרה בהלך המחשבה שלי, בעת שהבהוב מרתיח-דמים חלף בי; מדמה אותה ואת הפלשתינאי מיחבר גבר-אשה. “אני מכירה אתכם,” הפטירה, מותחת צוואר וזוקפת ראש במעין גאווה מנגחת, והיא גלדיאטורית של חופש אמיתי לעצמה, לפלשתינאי, לכל העולם, לה-פסיונרה לוהטת. צעירה כל-כך היתה, רכה ופגיעה, ותחילת הסתבכות רגשית בין ‘מגן’ ל’מוגן' עדיין לא נודעה לה. אבל כבר ניצתה בה להבה של צודק ולא, מזבח ליהרג עליו. כה-רכה היתה, עד שהשתוקקתי לעטוף אותה בזרועותי, לשכך מעט את הסער, האמונה שהיא מבעירה, להנמיך במשהו את הלהבה. מסומרת נאבקת היתה על כל הקופה, אם אני לצידה אם לאו. אבל ציפתה שאגלה לא רק דעת רחבה אלא מעשה ראוי למי שהשמיע באוזניה דעות מנוגדות וברורות, וחינך אותה באורחותיהם של תמימים, שוטים וקטנים. לא במלים רצתה הפעם אלא במעשה מוכח.

“מאיפה הוא?” שאלתי, מנסה להרויח פסק-זמן לתהות ביני לבין עצמי על מה ואיך לנהוג.

“מאיזור שכם,” ענתה ולא גרעה ממני את המבט הקודח.

פעמים רבות ראיתי אותו ב’סאן-רייס', איש בלי צורה וצבע, נע כצל הולך מאחורי הקלעים שבין דלפק המשקאות למטבח הגדול. איש אשכולות לכל הדעות. עוסק בביובים, בכל שמוטל לתוכם ומהם החוצה. “מוסא-יד-כל-בו,” התלוצצתי פעם, כשראיתי איך הוא מתרוצץ כעכבר מסומם לגרוע שיירים מעל שולחן ושניים, ובאותה עת מוזעק לשטוף ולמרק רצפה שנזדהמה, וזה מושך לכאן זה מושך לשם והוא מוסא סמרטוט-ניקוי-כללי בכל עת ורגע. קומתו נמוכה מגובה ממוצע ונראה במטבח שלנו עוד יותר קטן בשל צנימותו. כאילו זכה בגוף שצריך רק מעט לטרוח לקיים אותו. עיניו צעקו מתוך פניו ולא ידעתי מה. פיו, ששפתיו דקות, נפער והוא ינק אויר ופלט אותו באי-סדירות, המעידה על פחד משתק שהתפשט בו, כמו ניבא לבו את שעתיד להתרחש ולא בידי עלמה או בידי למנוע. ‘דברים שנגזרים מלמעלה’. הערבי הקטן מאיזור שכם חזר והרים את ספל הקפה, מקרב אותו לשפתיו ולא שתה מפני שלא היה מסוגל לבלוע. כמו נהיה שבוי כפייה משונה חזר והעלה ידו, ושוב גרע אותה חסר-אונים. פעם ועוד עשה מעשה כזה כאילו השתדל לא לבייש את מארחיו על-כורחם. נתבע למאמץ לדכא רטיטת ידו הדקה, תגובה שגרמה לפרש את המבע המשונה בעיניו המתרחבות, יראה עמוקה מאותו עזתי שעמד בחוץ, נושף עשן סיגריה נצחית שתמיד היתה תקועה בין אצבעותיו או שפתיו הנאות, שנאה עמוקה היתה קיימת בין העזתי לבני יהודה ושומרון; הוא שועל נאה בעל פרווה וזנב מפואר, והם צבועים ניזונים מנבלות וצחנה נודפת מהם. נעשו מין שאינו מתערב במין האחר. ואילו מבחינת אנשי היחידה המרכזית – זה ‘טריפה’ ואלה ‘נבלות’.

“משחק דמים,” אמרה פתאום עלמה יורדת לסוף הרהור, “סוחר הסמים הזה סוחט מהם דמי לא יחרץ.” ואחר-כך אמרה כיצד פרש רשתו, מאלץ אותם חסרי רשיון לינה לשתף פעולה בעיסוקיו האפלים ומי שלא נותן ידו, בא זה כמאפיונר לכל דבר ומפעיל כשוט את מג"ב והמשטרה הכחולה, תוהה היתה לדעת עד אימתי נבל זה ימתח את החבל ויוותר שלם.

“עד שמישהו יעלה אש בזנב היהיר שלו,” השלמתי, ובינתיים עמד סאלים ועישן משתחץ, שומר זירת העבירה שנעברה, עבור מוסא אינו אלא מסר ברור ואכזר.

עלמה נטתה כפסע לקראתי ושוב נעצרה. “עשֵה משהו בשבילו,” לחשה וקולה נמוך צרוד מתערובת של ריגשה ועייפות. עיניה השחורות בלעו אותי ושוב התנוצץ בהן אותו ברק תבונה מעיד למרות הכל על עירנות. “בת,” הפלטתי כמתרצה, והיא הרחיבה בבת-אחת את הפירצה ואמרה, “עשה.” ואמרתי, “בסדר, בת, שישאר הלילה.”

החטאתי מחוגי זמן. צרימת המכונית שנבלמה על-יד סאלים העזתי העידה על כך ועכשיו כבר היה מאוחר לסלק את הפלשתינאי למקום מקלט אחר, אילו גם למעשה שכזה התכוונתי. מתוך המכונית הלבנה מדגם ‘פורד אסקורט’ של היחידה המרכזית יצאו שלושה גברים באזרחית וסאלים העזתי שפתאום נעשה נמוך משבאמת היה, נחפז אליהם ובכניעה של משתף-פעולה הצביע לעבר חלון המטבח שאור החשמל פרץ בעדו לעבר המדשאה של החצר הקדמית. אני דיברתי ועלמה דיברה ומוסא שתק, מכיוון שידע כי מהבירבור לא יוושע. אפרוריות שלו נתחלפה בשקיפות מימית כאילו היה קפצן בבריכה שבים, כזה שמשקף איבריו הפנימיים אחד לאחד. עורק צווארו הדק נתבלט לאפס ושוב בא אחר במקומו. עמדו ופנו הבלשים לעבר הבית. ראשון שבהם פתח את השער והם נכנסו צועדים זה בעקבותיו של זה, על-גבי שביל האבנים. סאלים נשאר מאחור, מצית לעצמו סיגריה חדשה במצית הזהב בו נהג להתהדר, לדבריו מתנת תיירת יהודייה מברוקלין שעינג על משכבה באחד מבתי המלון. עלמה עמדה סמוך לחלון תוהה לעתיד להתרחש, ומוסא החזיק בכוח רב את ספל הקפה ופרקי אצבעותיו הלבינו כחלב עכור. פניו האפורים נזרעו בכתמים לבנים משונים שהקנו לו הבעה מאוסה ובשפתיו דבק צבע כחול, כאילו זלל מעץ התותים שברחוב מיכה. כחול של פחד היה הצבע, כך שיערתי והוא מיקד בי בט מתחנן מכיוון שבעיניו נחשבתי קרן גאולתו. ככשהדהד בבית הצלצול העמום והתובעני של המצילה, נזדעזע ונחרד הפנה מבט ממני לעלמה, והיא באמת תקוותו האחרונה.

פתחתי את הדלת ומנגד עמדו אנשי המשטרה, בכיר שבהם במרכז והאחרים סוגרים על ימינו ושמאלו חטיבה קשה אחת. שמץ של חיוך ביטא התנצלות של אותו בכיר שפניו יגעים וחרושי קמטים זעירים שמסמנים עייפות. טרח במיומנות להפגין אדיבות על שבשעה שכבר מזמן איננה שעה, התדפק על דלת הבית. פירש שאירע פיגוע חבלני באוטובוס בדרכו מנתניה לתל-אביב וכמו תמיד מתפקידם לעצור כל פלשתינאי, אפילו כזה בעל רשיון לשהיה מעבר לקו הירוק, וכל זה בשביל תישאול וחקירה שגרתית. “לפעמים,” אמר, “משיגים משהו צפוי ובלתי. מכל מקום,” הבהיר, “רווח כלשהו יש מהטירחה הזאת.” קבע בי מבט חברי, כאילו היינו מאותו כפר, ואין ספק כי לא הוא ולא עמיתיו טרחנים סתמיים. חייך בדקות והוסיף אמירה פוטרת, “באנו לאסוף את זה שנמצא כאן.” ערבוש קרא לו. מצאתי עצמי קלוע בין רכב לשכב, מצד אחד הוא והשניים הסוגרים ומצד שני עלמה שמשקלה עולה לאין-ערוך על אלה ואחרים גם יחד. בעל נסיון היה הסמל וטרח להוסיף מלה שרק יקח אותו וכבר יסתלקו ודממה תרד על הבית כאילו דבר לא היה. נטוע היכן שעמדתי נתפשתי להיסוס. נוצר מצב בו לא יכולתי למנוע מעצרו של הפלשתינאי, אלא שבעורפי חשתי את המבט הקודח של עלמה והתאמצתי לשכנע את הבלש לוותר בענינו של זה שמצא בביתי מקלט ורק עד אור בוקר, וטענתי את שטענתי; טענות שיש בהן הגיון ורומזות על שיוכי למערכת, ואני יודע על מה מדובר מכל הצדדים והבחינות הנדרשות. ואילו השוטר לא התרשם, לפי שכל אדם שני במדינה הזאת נחשב מומחה גדול בענינים, וחלק ויד לו בצמרת. הגיב בחיכוך גב כף-ידו בזיפים הזעירים של סנטרו. חזר וחיכך אותם בתנועה עצלה, מהרהר איך להתנסח שישיב מטרתו ולא יקצץ בקומתי, שמא בכל זאת אמת דיברתי.

מעשה-נבון הציע שנסיים בינינו את הענין. “בדרך שקטה,” אמר בקול רך והדגיש שאינו מחבב את המוטל עליו, אבל זה מה שיש. כך בעממיות של חברה’מן נקט לשון קלילה מוצא מהמיצר. מנוסה היה להתחשב במכבש התקוע בגבי וניסה להקל ככל יכולתו המצומצמת. גם הוא היה בין רכב לשכב. מצד אחד פירש בהלכה רמז שרמזתי על שיוכי אליו עור בעור, ואילו מצד שני התנשף כלב הדמים שלו, העזתי, ואף לו צריך להשליך נתח, הוכחה שחושו המהולל לא הטעה אותו. טענתי משהו בענין הפלשתינאי שלא היה לו חלק בפיגוע המצער, וכל אותן שעות מרדת השמש ועד לרגע זה בלילה המקפיא היתה בתי אתו ועד אחרים שבוודאי יעידו. טענה פשוטה שנדחתה בחיוך דק ומבטל. עלמה, חוששת מנסיגה שלי שפירושה ויתור, נסתמרה מאחורי ושמעתי גרגור בצליל נרגן שלא הכרתי אצלה. שלא תיתן להם לקחת אותו. אות לאות, נהימה ממש מאיימת, והיא נתגלתה אחרת מבִתי, לחלוטין שונה. שמעתי את נשימתה הרותחת בשפתיה שכמעט נלחצו אפרכסת לאוזן ימנית ושוב חזרה על שאמרה, שלא תיתן להם, שלאלאלאלאלא. כמעט צעקה מחרישה. נפניתי אליה לעצור מועקה שלה והיא נעה הנה והנה, נרגזת כלביאה שמתנכלים לגור שלה, שומרת על פתח המטבח, והיא סלע איתן לעצור בעד השלושה. לא זכרתי אותה כזאת כמעט עויינת גם אותי כמותם.

“הם ישברו אותו,” רטנה, “הם ישברו, ואתה יודע שזה מה שיקרה.”

נמנע בעדי מלהשיב מפני שהאיש האמצעי, בעל הסמכות, הניף ידו בתנועת ביטול, “שטויות.” במחי-לשון מחק קריאת תחנונים שלה ונשמע כעוס בשהוסיף, “מה, אַת באמת חושבת ש’נַחנו סתם ככה חיות כאלה?”

“לא אמרתי את זה, אבל מישהו עושה את זה,” הטיחה כעוסה כמותו ונרגזת יותר, מפני שהמשיכה לגונן על הגור הצנום והמשונה הזה שקפא בירכתי המטבח ולמרות שלא ראיתי אותו סברתי שעדיין ממשיך לאחוז בספל הקפה לא לכאן ולא לכאן. ואילו הסמל לא הרפה, תבע לדעת מי. “זה לא חשוב מי,” הגיבה חסרת-אונים. ועדיין נעה הנה והנה מתחבטת מה עוד ניתן לעשות שלא אערוק לצד השני, שלא ידבק בי הכתם הנורא. האיש חייך במי שנתפש בעת חולשה, החליק בכפו על שערותיו הפרועות, ומשך תוך כדי-כך דשי מעילו להגן על עורפו ממשב-רוח צולפת ברשעות שכזאת. העיף מבט בעמיתיו הדוממים וקבע מבט מתון בעלמה. “תני לי לעשות מַה-שצריך,” הציע, “ממילא לא תוכלי לשנות את זה. ושלא תַחשבי לרגע שאני מאושר מההתעסקות הזאת, בֶּטח שלא. אבל זה-מה-שיש,” חזר והדגיש בנוסח הז’ארגון התקופתי. נחרץ היה בדעתו וחששתי שהתקרבנו לרגע-של-אמת, והסברתי לעלמה כי בסופו-של-ענין הוא צודק. בנימת הטפה צדקנית הדגשתי שלעתים חקירות בעקבות פיגועים מחייבות מעצרים המוניים, מפני שלא פעם משיגים באמצעותם תוצאות מפתיעות. אגמים בוערים של עיניה התרחבו; לא, לא אני הוא זה שכל-כך מזייף! מיקדה בי אישונים קרני לייזר קודחות ולא רצתה להרפות וחיננה קול. מפצירה בכל לשון שאעשה משהו, ולא נמנעה מלהזכיר שאמרתי דבר. “אמרתָ שהוא ישאר כאן הלילה. נתת מלה שלךָ.” טבעתי בתוך עיניה שהלכו וגדלו מצמיחות אישונים יורים אש זרה, איבה ממשית. אדמומית שעולה מתוכה פרחה כשני כתמים צורבים בלחייה. שפתיה נפשקו בעקמומיות כמתנכרת לאיש שעמד מנגד ולא היה גדעון ולא אב ורחוק מאותו איש קטן שלה. “הבטחתהבטחתהבטחת,” אמרה ואמרה ואמרה ומבטה נקב. ידעתי איזה הרהור קשה נאחז במוחה, חשבה שאני מפר אמונים ואין אצלה מידה גרועה מזו, שפלות והשפלה כרוכים בה במידה שווה. לא אמרה לי מלה אחת נוספת כשזזתי לצד, מבטל חסימת דלת הכניסה. הסיטואציה נתבררה, ומבחינתה הבלשים ואיש קטן שלה נעשו שותפים לשידוד מערכה מכוערת על חשבונו של הפלשתינאי העלוב. נתעלמה ממני כלא קיים, ונואשת התאמצה לשכנע את האיש שממילא הבוקר כמעט נוגע בנו ומה ישנו כבר שעות אחדות, והוא רק הגיב בגיחוך מזלזל. העיף מבט בעמיתיו ימינה ושמאלה, חזר ודחה את עלמה במבט קצר חד וסולד. כבעל בית פרץ דרך, הודף אותה כמו לא בכוונה בכתפו החזקה, ועוד בטרם התאוששה וכבר באדישות מקצועית התייצב מול הפלשתינאי שהתנשף נפחד כחיה בבור, הושיט יד עייפה ואצבעותיו נקפצו סביב זרועו. הפלשתינאי הרכין ראשו כובש מבטו ברצפה ונגרר כמגב ריצפה, וגם ניגף מחמת חרדתו העמוקה. עוד הספיק להעיף בי ובה מבט קורע, אף כי גמל אתנו חסד ולא אמר מלה אחת.

משהו הייתי צריך לעשות ועשיתי; אמרתי לבלש שאראה בו אחראי לשלומו של הפלשתינאי שהוטל למושב האחורי של ה’פורד אסקורט', והוא הגיב בקריצה חטופה כיורד לסוף דעתי. קריצה דומה חילק גם לסאלים העזתי, שהתייצב בצידה השני של המכונית בזקיפות מתגרה בוטח בכוחו. הדגיש עזתי זה בעזותו נמיכות מידת החגב שקניתי בעיניה של עלמה שעמדה בצד אפורה כשק. כמו לחדד זלזולו בנו שלף העזתי המתגנדר חפיסת ‘מרלבורו’ ובתנועד-יד מאומנת כהלכה הקפיץ מתוכה אחת קינג-סייז, הפך כפו שבתוכה התנוצץ זהב המצית המשובח שלו, העלה להבה ארוכה ורוטטת ברוח, אבל נמנע מלקרב אותה לסיגריה. התבונן בה משועשע, ובעלמה עוד יותר בחציפות מכוונת להכעיס. נראה נהנה מהיותו מוקד בעל-חשיבות ורצה להאריך כמידת יכולתו רגע הנחשב כזה בעיניו. חלפה שהות והדליק את הסיגריה כשמכונית הפורד הלבנה התרחקה מהרחוב הקטן והפריח לעומתנו סילון עשן. ליטף במבטו את עלמה, נכנס למרצדס הישנה, התניע אותה ולחץ על דוושת הדלק פעמים נרדפות, עד שהפיק מהמנוע פיצפוצים כנפיחות צרודות. רק אז שיחרר את המצמד ובנסיעה איטית, קצתימינה קצת שמאלה, כמעכס, התרחק.

נפלט מפי שיבוש שאין בו טעם. אמרתי שהם לא יפגעו במוסא. שאני בוטח במלה שלהם. והיא פרצה בצחוק שונה מכל הצחוקים העסיסיים שלה. צחוק כאוב מעורב בלעג מבטל. “מלה שלהם,” הפטירה, “כשהשמש תבוא תיווכח לדעת מה שווה מִלה שלהם מלה שֶלָהֶם,” חזרה וקבלה שאם באמת רציתי לקיים את שאמרתי, די היה בטלפון אחד ולא היו גוררים אותו מהבית שלנו מוסגר לחסדיהם. התמרדתי נזעם, ורטנתי שלא הסגרתי אותו והיא יודעת בדיוק מה שהיה, מפני שהיתה נוכחת. רגע עמדה שפופה כמתגבנת לשלוח בי לשון ארסית, אלא שכלאה מלים בוערות וכמוני תיעבה תהום שנפערה בינינו. רק מלמלה משהו בענין מקלט שניתן ונלקח. באחת נתיישבו פניה, ירדה עליה שלווה תמוהה ונתכנסה אילמת. “אני חושב שאלך לישון,” פלטתי, בעוד שעלמה טיפסה במדרגות מובסת, שומרת על שתיקה, גולשת לאיזור מרוחק ממני. עליתי בעקבותיה וטיפות גשם כבדות נחתו על הרעפים. היא נסתגרה בחדרה – אני בחדרי.

***

נגמר לילה ועוד לא התחיל יום, וגשם התעצם ורוח פראית השמיעה קולות צווחה דקה וגסה, ככל שמצוי כוח בכנפותיה. צליפת הגשם פגעה בקירות הבית במשבים שטוחים, עולים מכוון הים הגועש, מתגלגלים על ראשי הגלים המסוכסכים, אוספים תאוצה להלום בחוף. מקרבתי לים מאז שעמדתי על רגלי ודעתי, אומנו אוזני לקלוט רחשי סופה ולתרגמם לצורות, ואני מדמיין אפילו ממרחק סער גורף מים כבירים, הופך אותם גלים מבולבלים. שעות אחרונות לפני בוא השמש עברו עלי בשינה טרופה עד יקיצה מביכה. נדרשתי לרגע לברר היכן אני נמצא. שמץ אור חיוור חדר בעד חרכי תריס החלון הצפוני. אף שהחוץ עדיין טבע באפלולית רימז האור המבליח במהוסס על הפרדת כוחות בין לילה ליום. באיטיות נתזו הטיפות הכבדות והמים נאספו אל מקורותיהם השסועים למעלה. חשתי עייף והמתח מפגישת הלילה הקשה לא הרפה ממני, גורם לכאבים עמומים בעורף שהתקשה. הכביד עלי מפח שהיה מנת-חלקה של עלמה ולא התכוונתי לגרום לה צער. אבל עוד יותר העיקה ההוכחה כי האינפורמציות של מיכל לא היו מצוצות מהאצבע. בהיותי קלוע בקו המפריד שבין שמאל לימין, הבנתי חומרת-מצב בו המעורבות האישית של עלמה עלולה להתגלות כפצצת-זמן.

נכנסתי לחדר הרחצה ולאחר גילוח זריז התקלחתי במים קרים עד שנצטמרר עורי ונעשה חידודין. בדרכי למטבח חלפתי על פני חדרה של עלמה ומצאתי את דלתה תוחה לרווחה שלא כמנהגה. שיערתי שלא מצאה לעצמה מקום ויתכן והיא עצמה משוטטת חסרת-מנוחה בקומה ראשונה. אבל דממה עמוקה הקדימה אותי והסתבר כי יצאה מהבית ולא הרגשתי מחמת הסופה. משנבקע סדק בינה לביני החליטה למצוא כתף להשען, לפרוק מועקה שלה ולא היתה אוזן נאמנה יותר לענין זה מזו של נוגה ברשפון. לא נמחתה מחשבה על אודותיה גם כשטרחתי על ארוחת-בוקר וגם לא כשהתיישבתי ופעם או פעמיים תחבתי לפי משהו נלעס. תיאבוני אבד כשנתעוררו כאבים עמומים שאני מורגל בהם מתחת למפתח הלב, היכן שעלול להצניע עצמו כיב שטרם נחשף. לגמתי מהקפה כשהטלפון השמיע צלצול ומיד עלה קולה לבשר לי כי למרות שהשעה היתה רק בערך שש ורבע, היא נמצאת ב’סאן-רייס פארק'. בבת-אחת נמתחתי כמיתר מתפקע. קולה עלה כנגרע מגרון מכווץ, תגובה שלה בעת מצוקה וצליליה מנוכרים. תהיתי למעשיה שם כל-כך מוקדם בבוקר הרטוב הזה, והיא אמרה שלדעתה כדאי שגם אני אגש לשם ואז אבין את הבלתי מובן.

עלמה המתינה מכורבלת בדובון הבולע אותה על-יד הכניסה הצפונית לקומת המרתף שתוכנן לפתוח בו דיסקוטק. פניה נפולים ומבעם כבד ובעיניה קראתי מפח. שאלתי מה קורה ושוב ענתה כמתחמקת שכדאי שאראה ואז אשפוט. פנתה לפרוט צעדים זהירים על בסיסי המדרגות הרחבות היצוקות מבטון. הסתבר כי במקום שאמור להפתח מוקד-מירקד גדול התגוררו אלה מהשטחים שלא הצליחו להשיג רשיונות לשהיה מעבר לקו הירוק; מרתף-מקלט אותו חשף ליחידה המרכזית כלב הדמים העזתי. צחנת טחב חריפה הכתה בפני כשירדתי בעקבותיה, כמעט מתחכך בקיר שרק חלק ממנו טוייח וחלק לא. האפלולית המתעצמת נתכרסמה על-ידי נורת חשמל בודדה ועוד אחת בתחתית, היכן שבנוסף לטחב המעורב בריח עובש עז נתגברה צינה נהייתה קור מקפיא. מתחת לפני האדמה מקום שהקירות יצוקי הבטון טרם נעטפו בחומר דוחה רטיבות, אפשר היה לדמות שנכלאנו באולם קירור שמידותיו לא נודעו בגלל העלטה. אילולא הבטחון שהפגינה עלמה הייתי נע הנה והנה, חג ללא כוון. ואילו היא, שכנראה ביקרה כאן בעבר ידעה מבואות הקומה הזאת והמשיכה לגרור אותי עד שנמצאנו עומדים בפתחו של אולם רחב ידים, מנומר בבהרות אור שהטילו החלונות הצרים והארוכים כסדק בגובה פני הכביש. משהסתגלו עיני לבחון צורה כלשהי גיליתי כי המקום נקבע מחסן ארעי לציבורי חומרי עבודה, החל בצינורות אינסטלציה ועד למרצפות שונות. עלמה עקפה בזריזות ציבור אחר ציבור מפלסת עבורי נתיב בטוח שלא אכשל. התקרבנו לפינה בה דלקה נורת חשמל שהפיצה אור רופס כזה חיוור ההופך פני הקרובים אליו לצהובים-חולניים. נחשפו שם מצעים מרופטים ומזוהמים, שמיכות בלות ובגדים מוטלים שתם. בין כל זה לבינינו בערה מדורה קטנה שלהבותיה ניזונו מענפים רצוצים ושברי קרשים שהפיצו ריח חריף מהעץ הנאכל, והרטיטו צללים מקפצים בזרות על הקירות הנחשפים. על המצע שנמצא בקרבת המדורה הבחנתי בשרטוטי דמות שרועה, מתגבנת אוספת ברכיים לחזה בתנוחה של ולד ברחמו. מעליו התייצבו כקפואים שנים אחרים, מטושטשי צורה וצבע וריחם כריח החרוך החריף. סקרו אותי בחשש ועיניהם הכהות מתנוצצות בחרדה. בתי כרעה בצידו של השרוע שרק הניע ראש לצד וזיהיתי את מוסא. “השוטרים עשו לו טובה,” אמרה עלמה בשקט, מדכאה נימה של לעג צורב, “והביאו אותו עד לפתח המרתף.” ורק כשגחנתי בצידה לבחון פניו החבולים הוסיפה כי הם פירקו אותו ועבדו עליו חזק. יכולה היתה לחסוך ממני מלים שלה כי ההבעה המעוותת של הפנים שמחציתם התנפחה לשיעור מפחיד, דיברה כאלף מלים בוטות. קלסתר שלו שזכרתי מלפני שעות אחדות כשנאחז לשוא בקרנות מזבח-מקלט בביתי, שייך היה לאלף הראשון מלפני הספירה; מקו שערות המצח הנמוך שלו נאמנים היו פניו רק מעט לנפחם המציאותי, ואילו מהאף שמאלה נהפכו לבעלי הבעה מרתיעה. עין שמאל שלו נעשתה בעלת שיעור מדאיג בעיקר מחמת צמצום העין השניה שספגה גם היא חבטה ונותר ממנה סדק צר. הצעתי לפלשתינאי לקום והוא נענה, התיישב וגניחה חרישית נקרעה מתוכו בצליל של חריקת שרשרת חלודה. זרועו הימנית נותרה תלויה בעקלתון ונתקשה לעשות בה שימוש כלשהו. בלם כאבים עזים ולמרות הקור שוב ניגרה על פניו זיעה קרה. שאלתי שאלת אויל מה עשו לו והוא שתק ועלמה דחסה לאוזני מלים קשות משלה, מגנה את ההתעללות ועוד יותר את המתעללים.

הצעתי שניקח אותו למרכז הרפואי הקרוב.

“זה מרכז פרטי,” אמרה עלמה.

“אני אטפל בענין,” פסקתי, וחילצתי אותה מהיסוסיה.

כשיצאנו ראינו בצד השני של הכביש את המרצדס הירוקה. העזתי מפריח עשן כדרכו חייך לעברנו בהתגרות, כשסייענו לפלשתינאי להכנס עם שני חבריו למושב האחורי של המכונית הקטנה. עלמה הפטירה מלה או שתיים בענין ההיטפלות שלו אליה, השתתקה ולא אמרתי דבר וכבר הגענו למוסד הרפואי הקרוב. האורטופד שבדק את הכתף מצא שהעצם נעקרה מהקיבוע שלה וחיכינו לתוצאות הצילומים ברנטגן. בינתיים הציקה לי שתיקה ששתקה עלמה מסרבת להפיס דעתה במצב ובמקום הזה. צריכים היינו לפרק זמן משלנו, בנוסח זה שמיכל ביקשה לעצמה. פרק שמאפשר דיבוב כן ופריקת הצטברויות של טענות ומענות צודקות ולא. חוכך בדעתי איך וכיצד לגלגל עמה ענין שהתגבה בינינו וכבר נהפכנו לחבורה מוזרה בחדר ההמתנה הגדול שנקבצו בו נזקקים שונים. היא ואני נבדלנו מהשלושה שלא סתם ערביות נכרה בהם, פלשתינאיות זועקת חתומה בהם. זרותם ניכרה לא רק בבגדי הפועלים שהם בגדים רגילים לכל דבר שנסמרטטו; נחתמה בפניהם תערובת של נמיכות-קומה מכוונת. מתחמקים היו משימת-לב מיותרת ועל-שום-כך דוקא מיקדו עיני כולם, תוהים מה לנו ולהם. דבקה גם בי תחושת אי-נוחות ובהיסח דעת כיווצתי קומתי, נוטה לצד, משכל זרועות כמעט מפנה גב לשלושה. עלמה נסמכה בצידי על הקיר חעיניה עצומות ופיה פעור משהו כאילו שקעה בתנומה חטופה מחמת עיפות. בשפתיה פרחה אדמומית טבעית והן נדמו שפתיה של מיכל, תואמות ורעננות. כמיכל לא נזקקה לתכשירי איפור ולא עשתה בהם שימוש, אלא לעתים נדירות וגם אז הסתפקה בקו צנוע בשיפולי העין, או בהדגש קל של צבע שפתיה.

התקבלו תוצאות הצילומים והרופא ביטא שביעות-רצון שהערכתו היתה קולעת. לא סתם נחשב לדיאגנוזיסט מעולה והוכיח יעילותו כשקבע בזריזות את הזרוע במקומה. הרופא הבטיח לפלשתינאי הדומם, שאפילו אנקת-כאב לא נעקרה מפיו בעת שהוחזרה זרועו למקומה, כי עד ערבו של יום יוטב לו. ואילו באשר לפניו הנפוחים הציע שמישהו יטפל בהנחת קוביות קרח על הפנים, “וגם הסימן הזה של התנגשות בדלת,” התלוצץ, “יעלם.” עלמה התנדבה להשגיח עליו. הציקה לה הרגשת כשלון וחשה אחריות אישית. פרעתי את חשבון הטיפול בסך כמה מאות שקלים מתעלם מתביעתה לכסות את ההוצאות מחשבונה. כשיצאנו מהמרכז הרפואי לעבר הרוח הקרה שעלתה בסחרורים מהים, תהתה מה אני חושב לעשות בענין אותם שוטרים. הודיתי שלא נתתי דעתי לענין ואולי עדיף להתעלם מהלילה הזה. סברתי כי מוטב לשכוח את שאירע. “אני לא אשכח ואתה לא,” אמרה בשקט, ובקולה נמסכה החלטיות עקשנית שכזאת. “אתָה לא שוכח,” חזרה ואמרה, “לא בעל זכרון כזה. אתָה רק מתעלם. לא שוכח. גם לא אני.” איום היה כאן וחשתי בו בכל רמ"ח. בבת-אחת השילה מעליה תום נעורים ונחשפה קשוחה, מרירה. לא סתם כעס הכתיב מלים שפלטה; התבוסה שהנחלתי לה היתה הקטע הקשה במסכת ליל הסערה. כשהמכונית נעצרה מול פתח קומת הקרקע של הפאב בקושי חילצה מגרונה שלום חטוף והיא והפלשתינאים יצאו מתוכה.

נמלטתי מהמועקה כשהגעתי ללשכה החדשה, על-יד צומת הקאנטרי קלאב, לעשות בה יום ראשון; להתארגן במרחביה לא כאורח נטיה ללון, אלא כבעל בית לתמיד. שקעתי בארגון מטעני החומר במקומות שיועדו להם מכבר והסתייעתי בנעמק’ה, מזכירת-חיל, שתקנית ונמרצת כנמלה זריזה. השרתה עלי שלווה ובטחון שהכל יסתדר. אף-על-פי-כן לא נפטרתי מכל שאירע ומעת לעת הציקו לי מראות וקטעים וארועי הלילה מהקור שבא אחריו. נכשלתי בדעה מפוזרת ואפילו נעמק’ה לא חילצה אותי מנירפות משונה שכבשה אותי. מאסתי בסידורי המסמכים והמפות והתמונות ונסי הממלכה למינהים והעדפתי מנוחה קצרה בכורסה הרחבה והעמוקה שלי. מאחורי המכתבה הישנה שירשתי מברוך מגן עמדה כורסת עץ ועור רחבה, כזאת מלכותית, אותה קיבלתי בזכות עצמי, שי התפייסות מדויד. זכיתי במתנה הנדירה הזאת ביום הראשון למלכותי, תחילת חיי המשותפים והמשונים עם האיש בגדה המזרחית המולך ברבת-עמון. שני סבלים חסונים ממחלקת המשק הכניסו פתאום את הכורסה ללשכתי, וסילקו מתוכה את כסא המנהלים העשוי מאלומיניום מצופה ביריעה פלסטית שחורה. בעקבותיהם נכנס דויד, שמץ חיוך מסתמן בזווית הפה היכן שתקועה הנצחית שלו, מקטרת כהה בעלת מוטת יניקה קצרה. “תִסתכל,” הפטיר דויד, והצביע במטות המקטרת על הכורסה, “תסתכל ותראה משהו-משהו.” ואכן היא היתה משהו נדיר ביופיו וכבר ממבט ראשון נעשיתי מאוהב בעץ התפוח שנתכהה במרוצת השנים והעניק לגילופי הפרחים והעלים נימת עתיקות צהבהבה, מעין לטיפה רחומה של הזמן. העור החום היה כנראה העור המקורי ונחרץ בהמוני קמטים זעירים, סימן שאיבד מגמישותו ולא ואיתנותו.

תחילתה של פרשת הכורסה בתמונה שנתפרסמה באחד המגזינים האנגלים ונתגלגלה לסבו של המלך חוסיין, האמיר מרבת-עמון. באותו תצלום נראתה המלכה ויקטוריה יושבת באורח מלכות מרשים בתוך כורסת עץ מגולף אותה חמד האמיר לעצמו. סבור היה שבצדק משלו כי מה שנמצא ראוי למלכה הזקנה ירשים לא פחות בארמונו. הזעיק אליו נגר יהודי ששמעו כבר הגיע אליו, נתן בידו את המאגאזין ושלח אותו לדרכו כשהוא אומר, “עשה את זה, ובתמורה לבי – שלךָ.” היהודי היה ערום לא פחות מהבדואי. אם כבר כורסה, אז מוטב לעשות שתיים. מהאמיר שידו קפוצה כרוב השליטים יזכה רק בתהילה, ומכירת כפילתה לאחד מעשירי ירושלים תכסה מחיר השתיים ועוד תביא רווח נאה כיסו. בעתות עבר נתגלגלה הכורסה הירושלמית לדויד שהציב אותה למשמרת במרתפי מחלקת המשק עד שתגיע שעתה להדר לשכת מישהו שימצא ראוי לה. וכך התגלגלה אלי שי לפייס נועדה, לישר הדורים. מתנה לרצות אותי ובדרך אופיינית לדויד, להבהיר כי מעבר למפחים שלו ממני ושלי ממנו, אנחנו נדרשים לשמר משפחה קטנה אחת ועלמה, יהלום שבכתר, הנפש האחת שאהב באותה שלמות בה היה קשור בעתליה שלו ואולי גם יותר. אמרתי שמתנת-פיוס זו אין בכוחה למחות מרירות שצברתי נגדו. הנהן בראשו בתנועה בלתי-ניכרת ולא אמר מלה נוספת. אף-על-פי-כן ידע שאני מעריך ומוקיר את הכורסה מאד. בדרך מקרית כזאת נהיתה הכורסה בסיס מגע משותף ומוחשי בין חוסיין לביני, כפילו. ידעתי הן מפי השמועה המאומתת והן מתוך תצלומים שונים, כי הכורסה הירדנית של סבו האמיר עברה לרשותו, והוא משתמש בה בחדר עבודתו בארמון הגדול. עכוזינו, שונים כשהיו, נתכבדו במושבים תאומים, מעשי ידיו של אותו נגר-אומן שקנה באמצעותם מוניטין וריפד את כיסו במחיר נאה. שיערתי שאם אני בעל גוף מוצק מתארגן בנוחיות בין חבקי הכורסה, בוודאי שגם הוא, המלך שקטן היה בממדיו ממני חקיינו, חש בתוכה מונארך אמיתי.

הפניתי את הכורסה לעבר החלון הגדול הפונה למערב. השמש השוקעת הפיצה ארובות אור עמום בעד קרעי העננים הכבדים שטרם סיימו להגיר כבר יום שלישי ברציפות. סביב נתפשטה אווירת מועקה מסתורית וקודרת כבסצינת שיא של קוראסאווה. דומה המתנתי להתרחשות שטיבה לא נודע תוך השלמה עם גורל נעלם. הישיבה בכורסה הזאת, בה נהגתי לשקוע פושט רגל קדימה, מתרווח וממקד מבט בקלסתר חרוץ קמטים של המלך באורח שאין לפרשו במלים, סייעה בידי לחשוב כאילו לאמיתו-של-עניין אני הוּא. כך נעשה המשא יותר קל ושפר מזלי בהצגת פתרונות שנתגלו נכונים. ככל שחלף זמן מאז הכתרתי נתייצבה מלכותי בחדרי-חדרים, וגבר אמונם של דויד וחנן ביכולתי לנתח מהלכים של המלך השׂורד. אף הוכחתי תעוזה מוצדקת כשבאתי לעסוק בניבוי תגובות וצעדים בהם ינקוט חוסיין בתחומי מדינה וחברה. ברגעי מצוקה והתלבטות הסתייעתי ליצור אוירת נינוחות בעזרת כורסה מרשימה זו שהפליא הנגר היהודי לעצב בסגנון הוויקטוריאני הנודע. בפעם זו ישבתי בתוכה סתם-כך מנסה להתרוקן ממחשבה טורדת כלשהי, תוך בהייה בסיעות העננים המשייטות מנגד, רדופות רוח סוררת. השמש שחידדה נטייתה למערב הציפה את רצועת הים הנגלית בנגוהות שקיעה חורפית מוקדמת. העננים היותר רחוקים ששוליהם חרוכים מבערת קרינת השמש, רבצו כחרוזים על מיתר אופק מתוח להתפקע. עבר זמן בעצלתיים ואי-שקט שאחז בי בתחילה נתרפה ושוב חזרתי לעיסוקי, מכה שורש במקום בו עתיד הייתי לשהות חודשים אחדים. נאחזתי בקצב הזריז של נעמק’ה ועד שנתעצמה אפלולית השלמתי סידורי מיסמכים והתפניתי לעסוק בתליית תצלומים על הקירות הלבנים. בצד תמונת המלך תליתי תמונת מלכתו האמריקנית הנאה נור, הלאה משם תצלום ילדיה וסגרתי מעגל החוג המשפחתי בתמונה של אחי המלך, רעייתו ובניו. על הקיר המערבי, משני צידי החלון הרחב, מצאתי מקום לתצלומי האישים המרכזיים בירדן, אלה המעורבים במישרין בתהליך קבלת החלטות של המלך. זכו אלה גם בדיסקטים אוגרי פרטי-פרטים, מגירה מיוחדת בספריית המחשב שלי. פרשיות חייהם גלויות ונסתרות, חשופות היו לפני לא פחות ממאגרי מידע של גורמים מסויימים בממלכה עצמה. הקיר המזרחי נועד לתצלומי חדרים ואולמות מהארמון, מפה מפורטת של רבת עמון ומפת-תבליט צבעונית של הממלכה.

נבלעה השמש. צריבה אחרונה של השמים הכהים נמוגה וערב ירד על הארץ והמלאכה כמעט הושלמה. נעמק’ה דחקה בי לצאת הביתה. “שלא תשכח את העומס שמחכה לך מחר,” הזכירה, “בעיקר הפגישה עם אהרוני.” “לא שכחתי,” מלמלתי סתמית ונעניתי להפצרה שלה, אף כי ידעתי שהיא עצמה תשאר כאן שעה ארוכה עד שתארגן כהלכה את חדרון המזכירות. בשבע חזרתי הביתה. כשעברתי על פני חדרה של עלמה ומצאתי את הדלת פתוחה לרווחה כבעת שהיתה בבוקר, הצצתי פנימה ונטרדתי על-ידי הסדר המופתי שהקביל אותי; פריט פריט מונח במקום המיועד, לא סתם-ככה, בהיסח-יד, אלא מתוך כוונה. ברגיל לא נבדלה מאחרים והבאלאגן הפרטי שלה, כהגדרתה, “חגג.” רק לעתים כשרצתה מסיבה כלשהי לרצות אותי, שקדה לסדר את הטעון סידור. בפעם זו גם מצעי המיטה נפרשו בדייקנות, במידת קפדנות שרחוקה היתה מלאפיין את עלמה. הקפדה יתרה הקפידה על המיטה שיהיו קווי המצעים הארכנים ישרים ללא נפתלות משבשת. הכר נח במקומו בפאתי המיטה וניכר כי טפחה בו קלות לשוות לו צורה שלמה. הציבה את הכסא אל מול שולחן הכתיבה, דוחקת חלקו הקדמי בין רגליו במידה שווה מכל צד. ואילו על-גבי השידה סדורים היו ספריה בציבורים מדוייקים על-פי מידת גודל ונושא, כמעט הודעה על כריתות בלתי חוזרת, תמיהה שפתרונה נדלק מציק. טרחה לטהר מאבק גם את מסגרות ציוריה עד כי הזכוכיות הממורקות בשקידה העניקו ברק לקלסתריהם של מקס, הדוד מנדל וינקי הפרוע. ניכר מאמץ נכבד מצידה לטהר את החדר מעשה נכון של דייר המפנה מקום מגוריו. לא נצרכתי ליותר ממבט או שניים לקלוט את המסר הברור, והתוודעתי לעובדה שנטשה את הספינה ומעתה אני משייט בה לבד.

על-גבי השולחן המסודר הניחה דף גדוש בכתב ידה שאותיותיו משורבטות מעוגלות, כמעט דובקות זו בזו, נמרצות כדרכה. גהרתי מעל השולחן, נסמך עליו בכפות פרושות להקל בקביעת מרחק-קריאה, שבעת האחרונה נשתנה מבעבר. קריאה ראשונה קראתי בחטף, מבקש לבלוע מהלומה בדבר פרישת כנפיה. קראתי אחר-כך מלה במלה איך קמה בת להפרד מקורת גג משותפת עם מולידה. כתיבה דקה היתה ולא נפתלת סתם; הכאב עצמו נפתל בתוך המלים הקשות עצמן. לעתים צלילו חריף לעתים ביטאה אותו בהמיה דקה, כמעט מתחננת שאבין שהיא כך ולא אחרת מוכרחה לחתוך בבשר החי. ברגישותה פחדה מתגובתי שהנה אחת קמה ועזבה עכשיו פורשת השניה ואני נותר עם עצמי, ונוגה איננה אלא רק נחמה לפרק זמן ולא יותר. המכתב צרב כחומצה. מאופקת כשהיתה לא חסכה ממני לבטים שלה, ומצוקתה גדולה משלי. למרות זאת כמו נתעלמה בכוונה מהלילה האחרון בו נבקע סדק בינה לביני. כאלו בעצם ההתעלמות הדגישה את עומק השבר ורוחבו אינו אינו ניתן לגישור, לא כעת. בעדינות הבהירה כי מסיבות שלה שאולי יום אחד תפרוש אותן לפני היא מעדיפה כיום פינה משלה, ועוד תזדמן לשנינו שעה נאה לשדד מערכה שבינינו. רק רמז אחד, הנובע מעומק מעורבותה במלחמת ההתקיימות שבינינו לבין דודנינו, הגלישה לשולי המכתב: אמרה שנטעתה להאמין ש’פי ולבי שווים'. “יתכן ואין בךָ חוסן שיחסתי לך,” כתבה וסיכמה בעקיצה מרירה שאולי באמת מטבע ברייתי נועדתי להיות ‘צילו של מישהו ולא יותר’.

הכבידה עלי הרגשה שעלמה נכתשת על-ידי מתח נפשי מצטבר. רתיחת הדמים בשטחים, היתה מבחינתה פצע שאינו מגליד, שולח שורשים להרעיל את הגוף. הידיעה שהמציאות כופה עלינו לנהוג מנהג כובש ערל, הניעה אותה להקצין תגובותיה ומיכל צדקה; אבד לה קנה-מידה של גבול וצירפה אותי למחנה עוין, אך כי ממני ספגה יסודותיה. נזקקתי לראותה עין בעין להחליף מלים, אפילו מרות ופוצעות. באיטיות משכתי את הכסא והתיישבתי עליו. כסא עץ פשוט רחוק מלהתקרב למעלת הכורסה הנמצאת בלשכתי. לא מלך נחשבתי בעיני ולא צל צילו; רק אב עצוב.

 

5    🔗

הגעתי ל’סאן-רייס' וכבר היו בפאב אנשים רבים. ראיתי את עלמה אוחזת טס עמוס, חומקת בזריזות בין השולחנות לקידמת המבנה העגול. מתוך שהיתה מרוכזת בהיפטרות מגודש התקרובת לא הבחינה בכניסתי, המשיכה לטרוח להשביע רצון לקוחותיה ושמץ חיוך דולק בשפתיה להנעים; עשתה כמיטבה להקנות למסובים נינוחות. עד שהיא משלימה סבב זה התיישבתי אצל שולחן פנוי באיזור מוקצה להשגחתה. משהבחינה בי ידעה שכבר הייתי בבית וקראתי. ברגיל נהגתי להתיישב על-יד דלפק הבר ואילו הפעם הבהרתי מטרת בואי, מאלץ אותה להתייצב גם אצלי. אמרתי לה שאני מכבד כל שכתבה, אף כי באי-אלה נקודות אני חולק עליה. יתרה מזו, גם אם נוטה אני לקבל צורך שלה ללפרוש לפרק זמן כלשהו, “חייבים אנחנו אחד לשני הידברות.” שאלה לשם מה ועניתי לשם רגיעה, שלא תעמוד בינינו מרירות שהזמן רק מוסיף לה קוצים מיותרים. הגיבה ברוח נמוכה שלא זה המקום ולא זו השעה, ונזקקת היא לזמן לעכל דברים. טענתי נגדה שדברים אליהם היא מכוונת זה התגלות לשגיאה שהיא עושה. לא רק שגרעה מדמותה של הורתה, עכשיו באה לצמצם מידותי, אפילו שגיתי בלילה הקודם. אין שגיאה אחת מעותת ברית שנכרתה בחיים שלמים. ידעה כוונה שלי ולמרות הכל עמדה בסירובה ורמזה משהו באותו ענין שגיוני שלה, ‘הפרת אמונים’. “מעלה שאין מתפשרים בענינה,” כך הדגישה. לעתים נתפשה ללשון גבוהה כשלי מתוך כוונה להבליט תיפלות כלשהי, מבליעה נימת לגלוג על השתייכותי לדור בטל מהעולם; דור שמוריו ומחנכיו הצליפו בו על כל שגיאת לשון. ‘דוגמא’ עשו מאתנו. דור שכולו עברי ויש כאלה שהתייחסו אליו כאל כנעני, ‘נמרודים’ כשל דנציגר. צרי מוח. מובלטי-עין עגולה. מצניעים מעבר לגבם מקלעת ציד. שודדים אמתיים. “אוקי,” הפטרתי בלשון דור נכון, “אוקי, תַצליפי בי כמו שאַת רוצה, אבל לְ’דַבֵּר צריך.”

הבחינה במבטו התוהה של בעל הפאב; יותר מדי זמן נשתהתה, וכבר הורמו לעברה ידים משולחנות אחרים. “אני עסוקה,” אמרה והתכוונה לסגת.

“המכתב שלך נשמע כמו סיכום כוונות,” השתדלתי לעכב בעדה.

“לא,” הנידה ראש עקשן ועיניה אינן מרפות ממני, בוערות בשחורן “שאלות יותר מכל דבר אחר.”

“שאלות שחורות ולבנות,” העירותי, וחזרתי על תמצית הפצרותי, “יש לנו על מה לדבּר.”

התאמצתי לדחוס במשפט אחד הבהרה והתנצלות, שמה שקרה היה הכרח לא-יגונה. במציאות שאנחנו חיים יש מקרים שהתגובות שלנו סותרות עקרונות שאנחנו מאמינים בהם, אמרתי וקראתי בעיניה שהמלים נתפשות אצלה כקישקוש, בבל"ת בלשון עכשווית. חייכתי. “אני יודע שהמִלים משָקשקות בקומה העליונה,” התלוצצתי, מנסה להקל מכובד האוירה הדחוסה. נוהגת היתה להתריע בעת ששתיה יתרה נתבטאה אצלי בסימנים ברורים, כי קוביות הקרח של המשקה כבר משקשקות בראשי. הגיבה בחיוך זהיר והציעה במתינות שתביא לי בירה ומיד הסתלקה לדרכה, משייטת בזריזות בין השולחנות המצופפים בדרכה למוזג. חזרה והניחה לפני כוס גדולה שראשה מוקצף ובצידה צלוחית עם בוטנים מלוחים. לא המתינה למלה נוספת והבהירה נחרצות שהיא מוכרחה ללכת, ומגון קולה ניכרה נחישותה ולא נמצא טעם להאריך צחצוח לשונות. “לא כעת.” נפנתה ומנגד הופיעה נוגה מאהבת מרגשת שלי, שבעצם נוכחותה משילה מעלי את השנים המסרבלות. לרגע נעצרו השתיים זו מול זו, החליפו מלים חטופות ונוגה העיפה בי מבט ופנתה לעיסוקה, ואילו עלמה נעלמה במבוא המטבח. לא גרעתי עין מנוגה שמנין שנותיה, והיא על סף שנת השלושים, לא ניכר בה ונראתה בת גילה של עלמה, כמעט. תמירה וגבוהה היתה, וצללית הגוף הארוך הדגישה חיטוביה הנעריים כל-כך. משום כך הטעתה לחשוב שהיא דקה משבאמת היתה, ומכנסי הג’ינס רק העלימו איברים מוצקים ומעוגלים במידה מדוייקת. דימוי ההתחברות אלה היו כחכוך מענג שריטוטיו ניעורו בעוצמה כל אימת שנקלעה לתחום ראיה שלי. ידעה פרק אהבה מנוסח בריאתה והיא אִשהאשָאִשָה. כך נהגה עלמה לכנות אותה ברגעי נועם-חברות שפורחת ביניהן והן כתאומות. נתקלפה מנגד משוטטת דמות בעירום מלא, נעטפת באוירה סוריאליסטית והיא לי גאלה, כשל אותו ספרדי אמן-אשף. קרבתה בהישג-יד גירתה אותי גירוי עז עד להתלהטות, מעוררת זקפה כאילו לא התרחקו נעורי ואוני במותני שנתרחבו כשל צעיר במיטבו. אף שלא היתה אשונה בין אלה שפקדתי בלילות או נפקדתי על-ידן, היתה ראשונה להיות שונה מהן והיא קסמת מענגת בלחשי אהבתה, משכיחה את שראוי להשכח.

מיכל נאחזזה באמונה טפלה כי יושם קץ למעידותי בין מיטה למיטה כשתתרחש תאונה ואשכי ימחצו, או שיקרה נס ותמצא המסוגלת להשביע את הרעב שנגרם לי על-ידי המצוקה שלי. משהו נפגם בי בלילה הנהדר בגן הדסה כשחדרתי לבוסתן פרוץ. אבל אז נטעיתי להאמין שיש מקח ומימכר שאינו מחייב חתימה בדיו אדומה. רק כעבור שנים כשנודעה לי זהותו של הפורץ שאת לבי גנב ואת תומתה לקח, נעשיתי רדוף תעתועי-מין שאינם משביעים. לא ידעתי למחול לא ידעתי לשכוח לא רציתי להבין. ‘הפרת אמונים’. תכונה ארורה שכמו במגיפה עברה ממני לבתי. תכונה שמנעה בעדי מלנבור בתוכי ‘חסד אדם לאדם’. הטינה לא שככה, השנים לא מיתנו זעם שהלך ותפח, וכל-אימת שניסתה מיכל לפלס נתיב אלי, הדפתי אותה, לא נמנעתי מאותו מסע ישוב-חשבון שלא היה לו קץ מפני שמעולם לא נמצא בי עוז להכות במי שראוי היה להִצלב. אילו נמצאו בי אונים שכאלה, כאילו הייתי מנתץ אֵל ונשאר תועה חסר-אמונה, איש אבוד. מיכל נואשת הציבה בינינו מחיצה עבה בלתי-נפרצת. במקום לנהוג בה בעדינות, רך-רך להלך בקרבתה, מסביב לה, עוטף אותה בנועם, חובש להגליד פצע אחד משותף לשנינו, נהגתי בה בקשיחות של ‘צבר’ קצר-בינה. רמסתי בלשון בוטה “פאה אחרונה שנותרה בשדה שלנו שנחרש בידי אחר.” וכך, בכל עת שהתחלף מחזור של פקידות בבסיס, התחילה הפרשה מחדש. המשכתי להתבוסס במיטת הקבע הענקית של צה"ל פרושה מלוא הארץ, כולל עזה, בנותיה יהודה ושומרון. היכן שהיה מחנה ובו פקידה אביבית מענטזת. הלקאה עצמית היתה זו ונמשכה זמן רב מידי. הענשתי את עצמי, אותה, את העלמה שנוצרה בלילה אחד של משגה חריג, אני שטוף תאווה מכוח אלכוהול ומיכל כנועה בפעם המי-יודע, קולטת אותי משלימה עם הכרח שנקעה ממנו.

בהדרגה נחשפתי בעיניה כפי אותו אחד שבאמת נתהפכתי להיות, גבר מגורם ועבה שנמחקו נעוריו ועורו איבד בשימת צעירותו. אחד כזה שמותניו הולכים ומתרחבים, ופדחתו שנחשפת יותר אינה משמשת עדות לצמיחתה של בינה מאוחרת. בעור פני שמעולם לא נחשבו לרכים נחרצו קמטים עמוקים, כאלה שאצל בנות העשרֶה נחשבים בטעות לסימני גבריות עזה. נעשיתי בן שלושים וכבר ניתקה עצמה ממני. כל שעה פנויה חילקה בין חנן לבין רודה הדבש, שמעולם לא הניח לה להתנתק ממנו והיא צלע מצלעותיו, בנה אותה אשה-לטעמו כמעט שוות-ערך לאחרת, שגם בלעדיה לא יכול. ובהגיעי לארבעים כבר ידעה מיכל את שלפניה. רק נזקקה לאורך רוח לגבש ענינים בינה לבין עצמה, בינה לבין בוראה, ואחר-כך בינה לבין עתליה שבלעדיה אין נופלות החלטות נחרצות. ובכל אותן שנים לא נמצאה בי מידת אומץ לבוא אליה ולומר בגילוי-לב של איש מתקדם בגילו, “טעיתי. לא רק אַת, טעינו. ועדיין אנחנו תא אחד. אַת. עלמה. אני.” ולא אמרתי. ולא נמצאה בי מידת תבונה שהיא האומץ הנכון.

משנתעטפה במעטפת מגוננת חדלה מלחפות בלטיפה מתקרבת; להפך, צינה שבתוכה הפכה לקור עד שמגע מקרי של אצבעותיה נדמה מדקרות חדות. זמן רב מידי המתינה והמתינה שֶמַא. ולא קרה שֶמַא, אף לא שמץ מנו. נאטמתי, נסגרתי בדרכי, מתפרק מתשוקותי במיטות זרות, מפזר אוני כמוץ ברוח. והיא חדלה לשאול “מתי אתה בא, אם בכלל.” וכשהייתי נקלע להעיף מבט חטוף בפנים הכל-כך שלווים של העלמה שהחלה להתעגל בעריסתה, צובטת-לב בחן שלה, מצאתי את מיכל מבטאת בהתגרות מכוונת ש“אינני זקוקה למגע שלך, בכל-צורה-שהיא.” בלילה היתה כעקודה למיטה הרחבה, אדישה, והיא יעד מוזר שאי-אפשר לכבוש אותו. משום-כך בלא שנתנה דעתה לאורח תגובתי, שימשה מאיץ ובכל נערה חיפשתי משהו ממנה, כזה מעורר טעמו של מנצח. נכשלתי שם, נכשלתי תחת קורת-גגנו, והמשכתי לצבור מפח על מפח. כשבאתי עליה ואליה והיא כאבן, התאמצתי לשרוג אצבעותי בשלה ולא הועלתי לא לה לא לי. נדרשתי להאריך רגע גלישה לאחר התפרקות שנגרמה בחיכוך-של-סתם, וגם נסיון נואל להצמיד לחי אל פניה נדחה ברתיעת ראשה לצד הכר. השיער הבהיר שלה שגונו ערמוני, נהיה כתם מיוסר. אשה פגומה, ואני – עוד יותר. לפעמים בהיותי עם אחרת מהרהר בה, שנים לאחר שנפרדנו לגגות אחרים, מצאתי עצמי כמעט מובס חלציים; תשוש כזקן מופלג, שאינו משתמר רק בזכרונותיו. נכה נעשיתי. כשלתי פעם ועוד ונואשתי, מתלבט אם לפנות לסיוע של רב-מג כזה או כזה, או להספן בבית כנוע לתמיד.

נוגה סילקה בתנופה את המכשלה, קלעה לזכרותי ולא החטיאה. בבת-אחת גרעה את השנים המפרידות בינינו. הציפה את הבית בגונים הקסומים של מיכל, רק לא כמותה היתה משוחררת מנטל כובל. השרתה תחושה שהיא מפיצה סביבותיה עדנה, מאזנת את ההמולה של הצעירים והצעירות ששוטטו בבית כבשלהם כמעט מידי יום. מקורביה של עלמה היו, והיא מאזינה רק לנוגה. לה בלבד מטה אוזן וסבר רציני שלה מלמד שמלים של נוגה נקלטות. הקשר הזה ביניהן שנקשר בצבא, סייע לנוגה בעניני ועלמה שצפתה הליכות הבית, הגיבה ברצון, קולטת שגם אם מדובר בפרק ארעי, טוב הוא לנוגה, לה ולי. שורש אחד לשתיהן, שהן רגישות, קשובות לקולות מבחוץ, רוטנות ועושות. לא שותקות. לא חובקות ידים. מצפון לדרום מששמיעות קול מחאה. לא כובשים, כי כיבוש הוא הרס עצמי. לא מתנחלים כי התנחלות כזאת מרחיקה שלום. שתיהן מציבות לאווים קשים מנשוא. נאבקות על אמת שבוערת בתוכן ואוכלת. נחשבתי בעיניהן בעל-ברית, חושב כמותן, מסכים אתן ואיני מוחה גם כשיצאו עם שלטים לרחובות וצעקה בגרונן ‘די לכיבוש’, ואפילו נמנו עם אלה הבודדים שצידדו בסרבני השירות בשטחים. נחשבתי בעיניהן צבור-נסיון, שקול, משרה בטחון גם במכשלות מסוכנות. אולי משום-כך נכפל צערה של עלמה בליל אמש עד שקמה ופרשה. אף שידעה על מחוייבות שלי למקורבינו, ‘ברית בן בתרים’ פשוטה כמשמעה, בטחה כי ברגע-של-אמת לא אתכחש, שפטה אותי בליל אמש כחגב, נמוך מעשב שכבר כוסח. בסתר-לב צדקה ממני. “יכולת למנוע את המעצר.” ביתי היה מקלט ונוכח עיניה נעשה טמא. רק נוגה נותרה מסוגלת לצקת רוך על עלמה ועלי במידה נכונה, כזו שתאפשרי לי להבהיר הבהרה ולה לעכל.

כמה שדמתה נוגה למיכל, ולא רק של אז, גם של עכשיו. זן נשים נדיר שהזמן נוגס בו בעצלתיים, כמעט אינו מותיר בהן סימני שחיקה. נוגה נבדלה ממיכל במאור פנים. אוהבת בריות כאילו זרועותיה פרושות לקלוט כל מי שנצרך לכתף מוצקה, מידה ממידותיה של עלמה, וראיתי בה הצלבה של זו ושל זו. חיטובי גופה ותמירותה כשל מיכל, מהלכת כמיכל איילה עירנית ותנועתה לפעמים כחתולה גוהרת בגמישות, מותניה הצרים הפרידו בין פלג תחתון ארך-רגלים, ופלג עליון כזה גאה, בסיס מפואר לראש היפהפה שלה, שתסרוקתו קצרצרה כשל מיכל בשעתה, מדגישה תווי פנים ישרים המקנים לה ארשת מעוררת אמון, מרתקת-עין בנוי שלה. זמן קצר אחרי שפגשתי בה נהייתה עבורי עוגן, והיא מצאה בי פתרון למצוקה שלה; באותם ימים נפרדה מאלוף נעוריה. חיפשה לקיים עובדה מבדילה בשיטת ‘זהו-זה’. אחד כמוני, אסיר-תודה על גמיעה מטל שלה, אינו בא בדרישות למערכת ארוכת-טווח. אחד כמוני, נוח לה בחברתו, עד שתאזן מחדש כל שטעון איזון בעולמה. ברגע מתאים תפרוש לערוץ משלה, ואני לערוץ משלי, ואין הפרחת הבטחות על גני שושנים.

תנועותיה של נוגה מדוייקות וחסכוניות. גהרה מעל אחד השולחנות שהתפנה ממסוביו וצברה כלים. הזדקפה והניפה בקלילות טס עמוס מעל ראשה, מטופפפת גאה ויציבה, ועוד העיפה בי מבט נוסף מרעיד את אברי ובבת-אחת נדרכתי; כאילו רק היא היתה מנגד, וכל האנשים לא היו והמולתם המטרידה אתם. רציתי כל-כך לדבוק בה עד-כלות. ידעתי רזי תמירותה ונכבשתי לדמויים של קילופה מבגדיה והיא חושפת חיטובים ארוכים ועגולים שסוגרים עלי. בדמיוני המתלקח משיכרות חוויתי עוצמת הזדווגות אתה כאן, ברגע זה ממש, המבט שנעצה בי לטפני וחומד ריגש ביכולתה להערות לתוכי נעורים מתחדשים, מטעים פתי כמוני להאמין כי גאולה הגיעה; לא ‘עת דודים’ קצרה לפני, אלא נצח. איוולת שנתפשתי לה כתלוי שכבר נענב לצווארו החבל והוא עדיין מאמין בחיים שלמים שלפניו. סך כל ההתעוררות העזה של היצר שנעשה מושל בי, היה כפסוק אחד בלבד משירת ברבור שרק אולי מתמשכת מהרגיל. עד שתסתיים השירה הזאת קדחתי מתשוקה לגעת בה. להצמיד שפתי בוערות בשדיה הערוכים. רציתי להחליק בכפות ידיים קודחות על גופה הארוך עד שאצבעותי ישיגו מוצקות בטנה השטוחה, מבוא לפשעתה. מקום נפלא לטמון בו פנים לחוש שפתי ערוותה. קטיפה רכה ומענגת. בת טבע היתה שלא נתעלם ממנה טיבם המסעיר של שעשועי אוהבים ולא היתה בה סתם שותפה מופעלת, אלא שווה בכל, בחיפושים המרגשים ובתוצאות ההולמות בחושים המורעבים. שיא שלנו הושג כשנתוודעתי פתאום לצד המסתורי של להטוטי מין שבינינו; באמצעותה הצלחתי בפעם הראשונה לממש הזיה שלא הרפתה ממני, לכבוש את מיכל כיבוש מסעיר ביופיו המוזר שלא מהעולם הזה. סטיה היתה זו והייתי מודע לצד המיסטי, כמעט פולחן אלילי ארכאי; בזרועותי הפכה נוגה למיכל והשנים נמוגו ואיש לא חרש בעגלתי ואיש לא רדה דבש מחלתי. והאשה בין ידי לא ידעה ששמה נתחלף באחר ושפתי פנימה, בתוכי יוצקות שם אחר ורחוק. ואחר-כך היתה שוב לנוגה, עם רוך מופלא, עם יכולת לומר לי, “אתה נעשה ברגעים מסויימים כל-כך צעיר,” וזה היה כל-כך נכון. ונשמרתי מלהזכיר את מיכל ורק אמרתי שמעולם לא ידעתי אשה כפי שידעתי אותה. ולא הרפיתי מהאתמולים שהיו חיי, ובמטורף חיפשתי דרך לרפא בהם פצעים שלא הגלידו. אהבתי את אהבתה של נוגה וחשבתי על מיכל. כשתי שיקופיות נהיו שמניחים אותן זו על זו והדמות נוצרת שלמה בלי פגם.

לגמתי לגימה אחרונה מכוס הבירה. נשמתי נשימה עמוקה אחת ועוד לדכא דופק מואץ, לבטל זיקפה שאהיה מסוגל לקום ולצאת. נוגה ראתה שקמתי לעבר היציאה. הרפתה מהטס שלה ונחפזה לתפוס מלה. השיגה אותי ואני בחוץ טרוף-רוח עזה והיא עצמה כנקבעת במסגרת הדלת הפרוצה חשופה ללא מעיל, סופגת חבטות קרות להקפיא. בחנה אותי ממושכות ואמרה, “אני יודעת, גדעון. עלמה דיברה אתי.” חיות מעוות נרשם בפני, וכמעט הפכתי כפות לבטא חוסר-אונים. “בסך הכל אני רוצה לשוחח אתה,” אמרתי באיטיות, מפקפק ביכולתי לבטא נכון צער שמכרסם אותי. “היא מתחמקת,” הוספתי. “כן,” הסכימה נוגה ועיניה מלטפות בחמימות והיא שותפה נאמנה, “היא זקוקה לפסק-זמן. קשה לה להשלים עם העובדה שבמציאות צריך לפעמים להתגמש.” הרהרתי שזה בדיוק ההבדל בינה לבין עלמה, שכל-כך דומה לה. הבגרות שבה היה המימד שחסר לנערה. כך נוצרה תגובת שרשרת משונה, אני סניגור למיכל, נוגה מסנגרת עלי. הלבשתי במלים את המחשבה הזאת ונוגה סברה שיש בזה משהו. “נסי לשכנע אותה להחליף אתי מלה,” הצעתי. הבהרתי עמדה שענינים כאלה שבינינו, חודרים כשהיו לחגווי-נפש, ראויים להתלבן בגילוי-לב, ולעתים זמן שחולף בלי בירור לעומק רק מקשה. נוגה הסכימה ורק הוסיפה שכבר דיברה על-כך עם עלמה. “אבל היא מרגישה כל-כך פגועה,” אמרה, “כאילו בכוונה מטפחת התרחקות מכוונת ממךָ.”

“זאת עלמה,” אמרתי.

נוגה שתקה.

“דברי אִתה.”

תשובתה נשתהתה היא חוככת בדעתה. לא רצתה להכנס לעבי קורה מפרידה ביני לבין העלמה. נשמרה מלצדד בזה או בזו. אבל נתקשתה להתעלם מחריפות הסיטואציה שלא היתה ענין של סתם. אילו במצב של סתם דובר כי אז היתה נמנעת מליטול על עצמה תווך, עיניה האפורות נעשו אפלות בגלל כתמי האור הרוטטים של עמוד החשמל שטולטל נמרצות ברוח המשתוללת. מתעתוע אור-צל זה נתבטל לובן אגמי עיניה והגוון האפור השתלט. סינגרה על עלמה בחום. הסכימה אתי כי מידת קיצוניותה מכשלה היא של ממש. אבל אמרה כי עלמה עצמה מודעת לזווית חדה זו שבאופיה, ומתאמצת לשייף אותה. “הזמן משחק לטובתה,” הרהרה בקול משתפת אותי בדקויות, “אבל בינתים הצבע האפור כמעט לא קיים בעולמה.”

“דבּרי אתה,” הפצרתי.

נתרעדה מצליפת רוח צורבת ונגעה בלחיי בראשי אצבעותיה, נגיעה חמה, מקרבת וכמעט נמשכתי לאסוף אותה. “תתגלח, גדעון,” הציעה ועיניה צוחקות.

“שאראה יותר צעיר, הה?”

עכשיו צחקה צחוק של ממש. “תתגלח,” אמרה שנית. הרפתה מהדלת, נסוגה ונבלעה במערבולת שבפנים. ואז, כשפניתי לחצות את הכביש למקום בו החניתי את המכונית, נתקלתי שוב בעזתי, נשען על עמוד חשמל במרחק צעדים אחדים מהפורד הישנה. עישן כדרכו. צובר בריאותיו נשיפה ועוד, פולט סילון ארוך ודק בתחילתו, מתרחב עד שנמוג כיריעה מתמסמסת. חייך חושף שיניים צחורות, מדגיש נוי גבריות שבו. ‘שועל’ או ‘צבוע’, ממזר מלוטש בוודאי היה. לא נכבש ולא כובש. איש מהצד תאב חיים משלו, בכל מחיר. עמדתי להכנס למכונית מתעלם ממנו, כשציחקק פתאום במין תאוותנות שכזאת. “הבת ש’לךָ,”, אמר ולא יותר. הזדקפתי עומד גוהר מעל גג המכונית, אוחז בדלת הנהדפת ברוח. קרא את השאלה במבט שתקעתי בו ושוב גיחך, יונק סיגריה משובחת, פולט סילון עשן מתגרה. “הבת ש’לךָ אשה, אשָה פלשתינאית,” לעג ברשעות. עמדתי בשתיקתי תוהה מה הלאה. “הבת ש’לךָ יכולה להיות ישראלית או להיות פלשתינאית. אין אמצע, מבין?” לימד אותי ממזר עזתי זה במלים אחדות פילוסופיה היסטורית שלמה. “הבת שלך אולי חתיכה אבל לא חכמה,” הוסיף, ותקע אצבע זקורה ברקתו. “לא חכמה.” עברית שבפיו כשלנו היתה. ישירה ולא מתוחכמת. “אלה משכם הכי גרועים,” הפטיר כידען, “תִזכור מַה שֶאמרתי.” רצה להוסיף דבר ולפתע קפא מבטו נעוץ במבנה האחורי של הפאב, היכן שנמצא המחסן הגדול. הפניתי ראשי כעוקב, והבחנתי בדמות צנומה ולרגע ראיתי את מוסא. אבל הוא נסוג במהירות, נבלע מאחורי הקיר של מיצבורי האשפה. סאלים נתפש לאי-שקט מוזר, הטח באצבע צרדה בדל סיגריה ופנה למרצדס הירוקה. “תגיד לבת 'שלך שמשחק עם אלה משכם באמת-מסוכן,” אמר, “שֶתבוא אלי. אני יודע מַה זה פלשתינאים.” פתח דלת מכוניתו והרים קולו שיגבר על שריקת הרוח. “תַגיד לה שֶהיא מותק-של-אשה, בשֵם של סאלים, תַגיד לה.” אפילו בחשכה נראה החיוך הסינתטי שלו זוהר מחמת שיניו הצחורות שהתנוצצו נקיות כמורעבות. נכנס ונעל את הדלת, וכמנהגו לחץ, להרגיז, את דוושת הדלק עד לקרקעית פעם ועוד, עד שהשמיע קולות פליטה מחרחרים מהמנוע ושיחרר את המצמד – והלאה מכאן.

***

לא מדי לילה פקדה נוגה את מיטתי. בזמן האחרון הקפידה לעשות לילות גם בבית הזעיר ששכרה בירכתי משק של אחד מאיכרי רשפון, מכר ותיק של הוריה בקיבוץ מרחביה. נהגה כך מרצון למתן תגובתו החריפה של האיש ממנו נפרדה. קצין צבא-קבע. סגן-אלוף נודע לתהילה. לוחם נועז בשדות פלשת שקנה לעצמו מוניטין במערכות מלחמת לבנון. אחר-כך ירדה עלטה על פעילותו בגדה המערבית שהתבצעה באיזור הדמדומים שבין הצבא ושירותי הבטחון. “צייד ראשים,” כך הגדירה אותו נוגה באחת הפעמים הבודדות שהזכירה קיומו. באמצעות מכר משותף העביר לידיעתה סלידתו מהקשר שנוצר בינה לבין אותו תרח, כפי שכינה אותי. לא בן תחרות נחשבתי בעיניו, אלא איל מזדקן וחסר-אונים; צבוע מתגנב בזחילה על גחונו למקור מים רק משהטורפים ריוו צמאונם. השמיע גידופים ואיומים, מדגיש שלא השלים עם אובדן בעלותו עליה, גם לאחר שנתן לה גט כריתות. הלינה התכופה ברשפון נועדה לשכך רוחו הסוערת, לאחר שבאחד הלילות הבחינה בו עוקב אחר שעת צאתה ובואה. “איש מסוכן שמקיים איום,” אמרה. ומידת זהירות לעולם לא תזיק. בעת האחרונה הופיע פתאום גם ב’סאן-רייס', בשעות הלילה המאוחרות, לוגם עד סף שוכרה, משגר חיצי לעג מר במלצריות המתרועעות עם הפועלים מהשטחים, זורע אימה. הטיח בה זעם שצבר וקבע בצורה נחרצת שגם אם פרש לדרכו, רק לכאורה נעשה המעשה וזר לא יקרב אליה. בשכרונו גילה כי היתה ונותרה עבורו איקונין של ממש.

הלילה חיכיתי לנוגה. עד שתבוא קראתי בחדר עבודתי שוב ושוב את שכתבה עלמה. אף כי שמרה על מתינות וכתיבתה לכאורה מאופקת, איתרתי בין השיטין שרטות מכאיבות של מרירות. התקשתה לעכל את שאירע בלילה הקודם. לא רק מעילה באמון פגעה בה, אלא ההתמודדות עם העובדה הפשוטה ‘שביתה מבצרה, איננו אלא בטוי של שטות’. המלים שכתבה, ברורות ונוקבות, לא נועדו לפגוע בי אלא לבטא מצוקה שלה. אהבה שאהבנו זה את זו רק סדק נמצא בה ולא שבר, ואף-על-פי-כן עמוק היה הסבל שלה וגדול צערי. נזקקתי לסיועה של נוגה ולא חדלתי מלהרהר בה. עבר זמן מאז פרשתי מקיטון העבודה לחדר השינה המרווח. עיינתי בכותרות על המפרץ הפרסי, מוקד לאיומים מחודשים כלפינו מצד ‘הקצב מבגדאד’, והקשבתי לדומינגו מנעים אריות בניצוחו של קארלו גיאוליני. דווקא על רקע נהמת הרוחות העזות נשמעו צלילי הפילהרמונית של לוס-אנג’לס, צלולים כנקלטים ברגע זה ממש באולם הקונצרטים. אהבתי את תרבות השירה של הספרדי. נחשב בעיני מעלה אחת מעל סתם זמר רב-קול והפרשנות הדקה שלו קלעה להבנתי. בין העיראקי הברברי לבין הספרדי האציל נסחפתי הנה והנה, מאבד קשר לעכירות שירדה על הבית, ונים של סתם אחז בי.

נוגה גלשה בדממה למיטה גוררת לתוכה שובל צינה שדבקה בה בחוץ. המגע המקפיא של כפותיה בגופי החם הקפיץ אותי נרתע בבהלה ונגה פרצה בצחוק. מצטערת, אמרה וכיסתה פני בנשיקות חטופות מהתלת להדגיש כי הקור עוד לא נס גם מפניה ושפתיה עדיין צוננות. צחקה בלגלוג נוכח תנועותי האיטיות ללכוד אותה לנשיקה תובענית שתתמשך עוד ועוד עד סער. רגע התקרבה ומיד נסוגה בלתי-ניצודה, כזאת חמקמקה שכל תנועה שלה רק מגבירה צמא אליה. וכל שרציתי היה לשכוח את הכל נטמע בתוכה, נסחף לעינוגים שחריפותם טובה מיין משכר; כאלה מאיצים מרוץ הדם, מפעילים תאי-לב בהילוך חמישי, ודוושת הדלק לחוצה עד קרקעית. הגישה עצמה לקראתי עולה אחוזת להבה. נצמדה אלי כאוחזת בידיה ורגליה, מעלה אותי על מוקד ולבת אש שהבעירה תחתינו לוחכת ולא מאכלת. נשיות שבה רותחת כמתגברת. ידעה להאריך שעת התחברות כאילו אין עוד מחר ותשוקתה עזה למצות הווה. היא בדרכה ואני בדרכי התקלפנו מנטל מעצורים או הסתייגות של מבוכה המקלקלים את השורה. ושורתי נהייתה אחת מתוכה כזו שאפיינה סף עלומי, עת די היה בקפיצות אוטובוס קו שש של צפון תל-אביב לגרום לחיכוך פתאומי של מכנסי באברי ובאה זיקפה מביכה. לעתים החמצתי משום היצר את תחנת היעד, ורק עם שוך ירדתי מהאוטובוס שכבר אז קראתי לו אוטובוס התשוקות. נוגה היתה עבורי אוטובוס נעורי ולא חיפשתי תחנה לרדת בה. כל אימת שהתפקעתי להתפרק, נסתייעה בהומור שנון לגרום לבלימה, להשתחרר מלחץ, למשוך עוד רגע ועוד אחד של היסחפות בסחרחורת עוצרת-נשימה. אהבתי עד-כלות את לטיפותיה והן משב רוח ברגיעה על העור הרותח. שפל וגאות חברו בה והיא יודעת לחלק את העונות של הסופה כאילו היא עצמה בורא. ורק שלא נגמור ולא נרפה ולא ננוח זה בצד זו רפים, תשושים עד אור הבוקר. ורק נמשוך עוד משך אחד של הזדווגות מופלאה שכזאת. העור הצעיר והכל-כך רענן שלה הדיף ניחוח בוסתן-פורח שהתגבר משנשטפנו בזיעה. ריח הנעורים נעשה באפי עז משחשתי בו בלילות הרחוקים. המודעות לכל שניה של חדווה גופנית כזו עירפלה חושים וההענות שלה לקריאה שלי היתה שלמה, אפילו במגע אצבעותיה באצבעותי שנשתרגו ואני מכאיב לה והיא מכאיבה לי והכאב הזה נכון עד גמר. היה לנו החדר הזה ים רוגש משלנו וכל צורת משחה ותנוחה מותרת ויפה. וכל רחובות האהבה זורמים לים שלנו.

***

לפנות בוקר כשהתפשט אור רפה והגיע רגע קימה, החליקה נוגה לאורך שוק וירך שלי עד שאצבעותיה לוטפות בעדנה איזור מפשעה להזקיר מזדקר טעון ממילא. בוחנת היתה בצחקנות שכזאת מידת הענות. שעה יפה היתה זו לתנות אהבים. בחוץ היתה קרה צורבת ובפנים עמדה חמימות רכה, מפתה קנות אחיזה מתחת לשמיכה לתמיד. “נשארה עוד פיסת זמן,” לחשה נוגה מהבלת אויר חם באוזני, ופרצה בצחוק כשנרתעתי ורטנתי שאני מוכרח להגיע הבוקר ללשכה החדשה מוקדם מהרגיל. לא רק יום ארוך במיוחד היה לפנינו, אלא יועדה גם פגישה עם אהרוני בשוליו. ואילו היא, ‘חסרת התחשבות שכזאת’, לא הרפתה ובזריזות נגסה בדל אוזן ולחשה כמתחנחנת בכוונה, “בוא אלי.” אַת הופכת אותי לפר הרבעה," גיחכתי נסוג, “שלא תשכחי שהרצון שלי כבר לא משתווה ליכולת.” “שטויות גדעון, עד עכשיו לא אכזבת.” “היה לי מחנך מעולה,” שיגרתי חידוד והיא צחקה. “שמעתי,” הודתה, “גם אצלנו במרחביה נמצאים כאלה שזוכרים את פרשת המאוננים. מחנך דגול היה דויד אהרוני כבר אז,” הוסיפה. ”בלי אירוניה," גערתי בה ספק מחייך ספק רציני. אי-אפשר להסתייע בהומור דוקרני לגבי איש שמקוריותו ניכרה בכל, והכוונה לכל מכל. הפרשה העתיקה שהיתה בעלת צד מצחיק, קרבה את נוגה ואותי למעשה בראשית, עד שנתחלפה בהזיותי הפרועות במיכל ואני משורג אתה חטיבה אחת בשק השינה בגן הדסה, ודויד מתייצב מעלינו. כך גם הפעם חשתי בנוכחותו קרוב עד מגע.

פרשת המאוננים התפשטה כאש בשדה קוצים בקיבוצי השומר הצעיר. סיפרו שאילו היתה יוצאת מאוהלי פלמ“ח, מיוחדת לחפר או לבן-אמוץ, יתכן והיתה נמצאת ראויה להכלל ב’ילקוט הכזבים'. לעומת זאת נמצאו כאלה, ברובם מחנכים והורים נסערים, שגינו את דויד על חלקו בפרשה שנמצאו בתוכה אלמנטים העושים אותה ממילא סיפור משעשע שמספרים בלילות על-יד המדורות. כל כולה של פרשה זו רק מחדד התייחסותו של דויד לכל נושא בר-מחלוקת; תמיד ימציא את הפתרון המעשי, תוך גישה מקורית מפתיעה. אילו היה ממשיך בערוץ שקבע לעצמו, אין ספק שהיה מחולל רעידת אדמה לפחות בתחום החינוך המיני. אבל כבר אז עורר מחלוקת ביחס לאישיותו; אצל אלה נחשב לנביא שיטת החינוך החדש, ואצל אלה נחשב לבעל ראש משובש שיש להרחיקו לא רק מחינוך, אלא מקרבה לנוער בכלל. החריפים בין מבקריו גינו אותו כבר אז, מושחת משולח-רסן. הפרשה שכונתה ‘ציפורי גן-עדן’ אירעה במחנה עבודה שלנו באחד מקיבוצי העמק, בקיץ ארבעים ותשע. דויד הגיע לחופשה, וכבר אז נחשב לאחד מבכירי הפלמ”ח, בן חסותו וידידו של יגאל אלון. במחנה פתחה עתליה בשיחות-נפש בנושא המין. עברנו כבר בצעד או שניים סף התבגרות ונעשינו נשים וגברים צעירים, חשופים לליבטי עלמה ועלם ומערכות היחסים החלו להתלבן. לא עוד רק מבטים מגששים בעת ריקודים במעגל. לא עוד רק אחיזה זהירה של יד ביד, ראשים נוטים לצד בבישנות כמעט גרוטסקית. נזקקנו לליבון ענינים שבינו לבינה ודויד התחיל לתרום חלקו לבנים, גורס שמין נפלא כשהוא מאבד מסתורין שלו. במלים קולעות חשף סוד ידוע כי בין רגלינו מצויה ציפור קסמים שאם נלמד אותה לעוף, נזכה בעינוגי עדן. תוך מהלך השיחות התברר כי רבים מאתנו, כמעט כולנו, לא ידענו נערה, ובודדים אפילו לא טעמו מסוד האוננות, מחמת בושה, מבוכה, או חיבוטי-נפש מתוסכלת. כך או אחרת לא אלה גילו את האמת הטמונה בכף ידם ודויד החליט נוכח העובדות המביכות לדבריו, לבטל במחי-יד את בתולינו.

טרח והעמיד אותנו במקלחת שורה אחת, תקע בידינו סבונים והצביע על הברזים. פסק שמים יש לנו בשפע והתורה כולה בידינו. עמדנו כחמשה-עשר נערים, נער וציפורו המפרפרת בידו, מלטף ומגדל אותה למצוות השחיתו ומציחקוקים ומבוכה מצאנו עצמנו עולים בלהבה של תשוקה לראות את הציפור פורחת. על-ידי עמד חנן והבעתו נחקקה אצלי לתמיד: המום היה נוכח גילוי אחוות מגדלי הציפורים. יותר מאוחר, לא היסס להוקיע חוסר צניעותו וביקר בחריפות את חושינו שנתקהו עד שלא הבחנו בין אדם לבהמה. ידעתי כי ראה מנגד את הרועה הערבי וכבשתו-זוגתו, ואנחנו בעיניו מתבהמים כמותו ויותר. העביר תחת שבט ביקורתו, כשעיניו דומעות, את דויד שהעריץ. תקף אותו בזעם על שגילה נוקשות ספרטנית מעליבה ומשפילה שכזאת. אז לא ירדתי לסוף החרון הנורא שביטא בכאב נגד דויד. רק כעבור שנים נקשרו חוטים ונתבהרו שולי תמונה שהייתי אחרון להקיף זוויותיה ולדעת מה מיוסר היה חבר זה שלי. בינתיים נתפשטה שמועה בדבר ארגון מגדלי ציפורים של קן צפון, וסוד יצא מקיבוץ לקיבוץ ודויד אהרוני נקרע בין כתרים לשבטים, למחנך לא נהיה ורק שירבט סיפורים שכל-כך אהב להגידם מעת לעת. מכאן הפליג בחיבתו המיוחדת אלי שנתקהתה כעבור שנים. כשהכרנו אותו דיבר עברית משונה וכל-כך מושכת בעסיסיותה, מקורה בצפת, עיר קסומה. שפה היתה בפיו מנגינה אמיתית, שמילאה בצלילים מופלאים את אוזני הערלות. כפה עלינו לחקות אותו, מבהיר חינה של לשון, אינו מרפה מאתנו לסגל נעימות כובשות שהפיק מתוכה. בעיקר נטפל אלי כשחשף נטיה שלי להיות כמותו, מספר סיפורים. קנה סודי ופרש חלום שלו להיות מחנך, איש מלה בפה ואיש מלה בכתב. ולא שיער אז כי בוקר אחד יקום וחרב בידו. הוא עצמו גילה כעבור זמן לא רב, כי עם הארץ זר ללשונו. לפיכך כפה על עצמו להגעיל ולשבש בכוונה לשון גלילית נדירה שלו. רק לעתים, בשעות של קורת-רוח, הפליא לצרף צירופי לשון שהוכיחו כי חלומו כחלומי לא נתקרפד ואף נמצאו לו שעות והעלה סיפוריו על הכתב וקיבצם לקובץ מהולל.

בא בוקר ואנחנו מותשים מקורת-גופות-לוהטים, ריעננה נוגה הבטחתה מליל אמש. אמרה שתנסה למצוא הזדמנות במרוצת היום לחליף מלה עם עלמה. אחר-כך אכלנו משהו ובמטבח השיג אותי הטלפון ממיכל. תהתה אם עדיין אני ממשיך במינוי על אותו עתון יומי שנהגנו לקבל. אמרתי לה שכן, אלא שעוד לא הספקתי לאסוף אותו מהתיבה. “חבל,” הפטירה והשתהתה ולא האצתי בה. “כדאי גדעון שתעשה משהו,” רמזה. לא ירדתי לכוונתה. “תסתכל בעמוד שלפני האחרון,” הציעה, “תמצא שם פריט לא סימפטי על קבוצת הנשים שעלמה מעורבת בפעילות שלה.” כבר דיברנו על זה," הזכרתי לה, “כבר כתבו ועוד יכתבו על הקבוצה הזאת, ולא כדאי להתייחס לזה בחומרה שכזאת.” שמעתי את התנשפותה הרכה. תהיתי איך עוברים לילותיה, לעתים בלי חנן שטרם שב משיטוטיו בלילות, שעם עלות השחר היא כבר שטופת-מעשים. “הפעם זה שונה,” העירה, “כשתראה את העתון תמצא את השם של עלמה מוזכר שם. מציגים אותה כמי שמתייצבת ביחד עם המזרח-ירושלמית, עודא, בקשר לאיזה שורה של הפגנות בשטחים.” השיקה מלה במלה עד שאלה הצמיחו כנפיים, סובבו כצרעות טורדות. ספוגת חששות היתה ושיתפה אותי בלבטיה. בלשון זהירה קלעה בי חיצים מאשפת התסכולים שלה; הטיחה שאיני יכול לחמוק מאחריותי שהרי מן המפורסמות הוא שממני קנתה עלמה עמדות ודעות. אשֵם אשֵם, קבעה בין שיטי רמזיה המובלעים כמו במחצית האמירה שמעשי אבות וגמרה. הולידה בתוכי מועקה שאדע ולא אתכחש למידת אחריותי בתסבוכת. דרשה שאסביר לעלמה את ההבדל בין הזכות להתבטא לבין שיתוף פעולה שלה עם הפלשתינאיות. “משתמשים בה,” התריעה, “אתה יודע.” “אני יודע,” הודיתי. “אז תעשה מה שאתה צריך לעשות,” תבעה, “אתה מבין, זה מקשה עלי.” הבנתי. בימים אלה כשהמתינה לקטוף סוף סוף פרי הילולים שלה, המינוי המיוחל, פרסום כזה אולי אין בו כדי להזיק לחנן, אבל עלול לפגוע בסיכוייה. “צריך לבלום אותה,” אמרה מיכל ובנקודה זאת הסכמתי אתה. “אני מוכרחה להפגש אתה,” הזכירה. לא רציתי לערב אותה בקשיי התקשורת שנתעוררו ביני לבין עלמה, ורק אמרתי שאני זוכר וכבר דיברתי אתה בענין הזה, אבל עלמה מעולם לא היתה אגוז קל. תמימות דעים שכזאת לא היתה שנים רבות בין מיכל לביני והיא ציינה זאת וכמעט שמעתי אותה מצטחקת בצד השני, ואולי גם דמיינתי שבעיניה מצטברת לחלוחית. נתפשתי להרהור שכזה משום שקלטתי בקולה נימה של התרגשות. “דבּר אתה, גדעון,” הפצירה, “לך יש השפעה עליה, ואתה מסוגל לבלום אותה.” מילמלתי משהו וחזרתי בלשון מגומגמת שאני עושה כמיטבי. “מישהו מוכרח להחזיר אותה למציאות,” לא הרפתה, מצפה לקצור אצלי התחייבות מפורשת.

נוגה נשארה בבית להתכונן לאחת הבחינות התקופתיות שלה. מיכל נשארה בבית שלה, בוודאי מושכת כבר בשעה מוקדמת זו בחוטים מתאימים לחייב את ראש הממשלה לקיים הבטחה. ענין קשה היה ענין ההבטחה. מן המפורסמות היה יחסו להבטחות שנעקרו ממנו כשן חולה. זו שניתנה למיכל ניתנה בעת שנזקק לתמיכתו של אהרוני בהתמודדות פנימית כלשהי של המפלגה. קל יותר היה לזכות ממנו במשהו שלא נכרכו בו הבטחות. אבל זה היה ענינה וקשור בחוג שלה, שמוניטין קנה כחוג אנשי המעלה, נסיכים ונסיכות, כוהנים וכוהנות, מילוי אחר געגועים לבית מלוכה שפס מהעולם שלנו לפני כך וכך דורות. לא היה אצלי ספק כי בסופו של דבר תזכה במינוי ושושביניה לענין זה, דויד ועתליה, ידעו לכופף קומתו הזעירה של ראש הממשלה עד שיחפוץ. לא היה כזוג זה להגות רעיון ולהוציא אותו מהכוח אל הפועל; המיתווה הכללי נוצר תמיד בהשראתו של דויד, ואילו עתליה קוסמת נחשבה באריגת הפרטים הקטנים, שוזרת אותם מעשה רשת אמינה לצייד צולח.

אותו יום, סמוך לסיומו, הזכירה לי נעמק’ה כי הגיע מועד ההתכנסות הראשונה של אנשי הצוות המיוחד עם דויד, שהתכוון לחנוך במחיצתנו את לשכתו הארעית והמרווחת הנמצאת באגף שבקומה השלישית. סמוך לשקיעה אמורים היו להתאסף שם תשעה גברים ואשה אחת; שבעה מומחים בתחומיהם, חנן, דויד ועתליה. זמן מסויים עבר מאז נפגשתי עם עתליה. לא תמיד היתה מצטרפת לדויד בביקוריו הקבועים בבית הקטן שלנו, לשהות במחיצתה של עלמה. מאז פרשה מיכל לחופה עם חנן לא נוח היה לעתליה לבקר ברחוב זוהר-טל, בעוד שהיא האם מונעת עצמה מסיבותיה לבקר בו. משהדירה מיכל רגליה קבעה גם עתליה סייג לביקוריה, כמו להדגיש שהיא מבדילה ביני לבין מיכל בצורה מפורשת. תגובתה נחשבה חלק מתנאי הסכם הגרושין שאתם השלמתי מכבר. המתנו לבואם של האהרונים ומישהו תהה פתאום אם עדיין עתליה נוהגת לאסוף שערותיה צמוד-צמוד לקרקפת. מעולם לא הופיעה בציבור אלא בתסרוקת זו שנחשבה חלק מסבר רציני שלה. תמיד משכה את עיני כולנו, לפי שמתוך הבעתה אפשר היה ללמוד על מצב-רוחו של דויד. בסתר-לב הודיתי כי לא נמצאה אשה מרשימה ממנה. בתו של קבלן תל-אביבי היתה, שעוד בשנות הארבעים כבר נחשב לעשיר מופלג, בונה בתים, מפעלים, חוילות מפוארות לרוזני הארץ ואף סולל מינחתים בשדות תעופה וכבישים חדשים על-פי צורכי השלטון הבריטי. שני אחים היו לה תאומים פרועים שניצלו כספי האב לחיי הוללות. ואילו היא עצמה, שמשפחתה מתגוררת בדירה מרווחת בשדרות רוטשילד בקרבת רחוב שיינקין, נקלעה יום אחד לקן מרכז של השומר-הצעיר בקינג ג’ורג', ונוסח ההתכוננות לחיי קיבוץ נראה לה מפלט מהבית שנשלט על-ידי התאומים. משיצאה להגשמה שוגרה לאחר שנה לקן-צפון לגדל ולהצמיח את הדור הבא. וכך נוצר קשר אמיץ לתמיד בינה לבינינו, חניכיה הראשונים. כבר אז חשנו בעוצמתה, עירוב מעולה של חוסן פנימי, תבונה ואומץ. כאביה היתה אמרו יודעי המשפחה. דמתה לו בכל מכל. אפילו הנוי החזק שלה, משקף בקוויו את שהיה לאם בחולשת אופי, ברהבתנות של מתמכרת לקלפניות החברה התל-אביבית הזוהרת של אז, העניקה לתאומיה. מסוייגת מכל אלה מצאה עתליה תיקון שלם בחיק האיש שלה, דויד אהרוני, בן ראש פינה שנתגלגל גם הוא במסלול כשלה.

יצא להם שם, ולא רק בארץ, של אשה ואיש שהם גוף אחד לא פלגים נפרדים. הוא רצה בקרבתה והיא רצתה להצמד אליו. הוא מתוך שרק ממנה קיבל חיזוקים שחיפש והיא מתוך תחושת אמהות חריפה שלא זכתה לממש. הפכה אותו לילד הנצחי שלה, שבלעדיה אינו מסוגל להסתדר. אפילו חלילה עלול להנזק ולפיכך כל מחסורו עליה בגוף ובנפש. ארגנה את חייו לפרטי-פרטים, מקיפה כחומה בצורה גם פרשיות אהבהבים שהיו לבן איכרים זה, והרבה יותר; פרשה כמוסה שהיא פרשה עליה חסות כמעט מתחילתה. באורך-רוח למדה לספק את צרכיו באמצעות אחרים, וידעה חולשותיו כמעלותיו רואה בו אחד ויחיד בדורו. לאורך נתיב משותף שלהם גוננה עליו ביכולת הכספית הבלתי-מוגבלת שהעמיד לרשותה האב עוד בחייו. כבר אז העריך נכון איזה עתיד ממלכתי מצפה לבתו במחיצתו של האיש הגלילי. בחוש חד של אדם שרגליו נטועות בקרקע הבחין כי זווג זה מחזק קשרי בני משפחתו שנתרופפו. חושו לא הטעה אותו והאם המכורה לעינוגיה והבנים התאומים שהתרסנו במרוצת השנים, נעשו יורשים נאים להמשיך במלאכה, לצבור כסף רב ולהגדיל רכוש המשפחה. משנודע ברבים שמו של אהרוני מטיל צל מתארך ומתרחב, נתכבדו בכבודו, חרדו לשמו ודאגו לנוחיותו. קיבלו על עצמם עול כל צורכיהם של בני הזוג. וכך הרוויחו התאומים בהתבגרם שני עולמות; נעשו בעלי-רכוש ובעלי-שם, אחיה של עתליה אהרוני. עמדו והכריזו בגאווה כי הם רואים באחותם שותפה בכירה ובכך ממלאים בשלמות אחר מיצוות האב שמת, ורצון האם הישישה שרק תאווה אחת נותרה לה, לראות בהצלחת בתה וחתנה. “דגול מרבבה,” שמעתי אותה פעם מכנה אותו ‘דגול מרבבה’.

מעולם אין דויד נוהג להגיע בשעה שנקבעה לו. שורת מנהגים טיפח לעצמו, כאלה שיש בהם להבליט בואו וצאתו, מכאן מדגשת נוכחותו והוא ממקד ענין כולם בו ובו-בלבד. המתנו זמן-מה עד שנכנס כרוח מתפרצת, מתנדנד בצעדי אווז נמרצים שכאלה, כמעט מרטיט את הרצפה במשקלו העודף, ואחריו עתליה ואיש מאתנו איננו תוהה מה לה בסוד סודות המדינה; אין להפריד בין הדבקים. כשהיא רוצה היא אתו וזהו-זה. גדולים ושרים התרגלו לנוכחותה בצידו של אהרוני ואיש מהם לא צייץ ביודעין ציוץ של מחאה. מי שמקבל את אהרוני מקבל את עתליה. נקבעה הופעתם המשותפת עובדה בלתי-נחלקת בתודעת כולם. נכנסו והם מחייכים, מקרינים הילה שמבדילה מיד בינם לבין האחרים. שניהם גדולים, נדירים שכאלה שגם אם אין יודע איש מי הם, אי-אפשר להתעלם מנוכחותם המרשימה. העוצמה שהפגינו, הבטחון ששפע מהם כמעט עלה על גדותיו, העניקו להם ממד של נפילים. החליפו שלום בלחיצת-יד עם כל אחד מאתנו מפריחים חיוך טוב ומרגיע. הוא צועד ראשון והיא מאחרת בצעד אחד ואינה אומרת דבר, רק קובעת עיניה באדם שממול ומבטה חודר, מפשיט, חושף טיבו של האיש. אחר-כך התיישב דויד מנגד ועתליה בינינו, וכמו נעלמנו מן הלשכה והיא התמקדה רק בו בלבד. ארבע עשרות שנים אני מכיר אותם, מסף נערות, ולא חדלתי להתפעל מקשר מופלא זה בין האיש לרעייתו שידעה לדלג על כל המכשולים שבדרך הארוכה, למחול לטעויותיו ואלה לא מעטות היו, לקבל את חולשותיו כמובנות מאליהן ולאהוב ממש רק קומץ אנשים, המסוגלים להקריב מעצמם לדויד את מיטבם. מהם היו קרובים במיוחד חנן ומיכל בה ראתה עתליה תאומתה, פלג גוף יוצא ממנה, אחות ואשה, והן משלימות זו את זו והוא דויד תכלית ועיקר התקיימותן, והפרשה סבוכה ומעוגנת ביצרים היותר עזים, והבאים בסודה בודדים. אני וחנן בתוכם ועתליה ידעה.

דויד אהרוני בעל פנים בולטים היה, רחבים וכבדים. זכה בגולגולת ענקית מתבלטת בחיטובים קוביסטיים. הזכיר פניהם רבי-מבע של שמריהו לוין ואהרון מסקין כפי שפוסלו בידי בן-צבי. אך יותר ויותר הזכיר את בן-גוריון, רק שהיה נכבד ממנו בממדיו, בעיקר אלה המעידים על עובי מותניו המתפשטים כצמיג מתנפח. מצחו ענק בעל ארבע גבשושיות עצם בולטות כגדמים של קרני שור-נגח. המצח החזק נסוג מתחבר בקרחת מבהירה. זו נבלעת בעטרת תלתלי שיבה שנאחזו סביב עורפו כמחציתו האבודה של זר קמל, תלוי מתנדנד בין אוזניו הגדולות. תלמים עמוקים חרצו לחייו והשתפלו לופתים סנטרו המרובע שקצהו התקיף פחוס כפדחת-פטיש. אפו הגדול נדמה כמשבח מידתו עם השנים. אך רושם סיראנו זה הוקהה בזכות גבותיו שהיו עבות וסבוכות עד שסדקי עיניו נראו כחורים אפלים וקודרים. אבל לא רק בממדי גוף נבדל מהזקן, גם בחיבתו המופלגת למקטרת, בת-לויה נאמנה שנמצאת כמעט תמיד תקועה בין שיניו. בחן אותנו במתינות לפתע שעתו אינה דוחקת. נחשב מומחה נודע לטעת בנמוכים ממנו תחושת שוויון של רגע חולף. הכיר אותנו אחד לאחד עד לדקויותו ובשלט-רחוק משל בנו שליט כביר; לא היתה חולשה אצל מי מאתנו שלא ידע אותה ואיך להסתייע בה בעת נכונה; כולנו כאחד ניזונים מכפו והוא מעניק לנו כרצונו חסד-קידום, משפר מעמד ותנאי חיים. אֵל אדיר ואנחנו עובדים אותו, ‘ידע שור וידע חמור’. לא סתם בחר בנו משום ידע מקצועי. נחשבנו בעיניו נאמנים. סיבה נכבדה היתה לתכנסות, ודויד יחס חשיבות לרגעים אלה בהם החל במסע נועז להביס יריבים, לכבוש לעצמו מעמד של ראשון-בין-ראשונים. עד שהתרווח נינוח בכורסה הרחבה שמאחורי המכתבה, העלה אש בטבק הטרי הדחוס בראש המקטרת, מצץ מציצה ארוכה, כמעט תאוותנית, פלט עשן לובש הנאה, החליף מבט עם עתליה כנוהגו, ושטח אמירה ראשונה שלו בנושא ההתכנסות. נזהר מלהשתמש במלים גבוהות, והעדיף לנקוט לשון נמוכה. משפט ועוד משפט ושוב צמח אל מול עינינו מדינאי אמיץ, איש מעלה שתוכניותיו מפליגות נועזות. רקם לפנינו יריעת-עתיד בלי שמץ של מורא לא מהירדני, לא מהמצרי, לא מהסורי ואף לא מהעיראקי. היה איש בוטח בצדק שלו ומרחיק מלפניו אפילו צל של היסוס מטריד. חזק היה והתקנאתי בו. הבהיר כי לא סתם בחר בנו וחלק לנו כבוד להיות שותפים בבחינה סופית של פרטי התכניות המורכבות שרצה ללטש ביסודיות. כבר לפני שנים רבות הגה ראשיתן באוהלי פלמ"ח, עד שנקרא על-ידי תנועתו לפרוש לפרק זמן, לסייע בעיצובו של דור המשך. ‘גרסה של ינקות’, כך כינה את התוכניות המגובשות לעיון מחודש. “וכל מגמת התקיימותו,” כך הדגיש, “מכוונת לפתרון הבעיה הפלשתינאית, שכל עוד היא בעיה, לא תהיה מנוחה לא להם לא לנו.” הפתרון שהמציא כבר נתקבל על דעת עמודי תווך נוספים כמותו, אלא שהוא כבר פעל לממש אותו, מעשה נתחים שניתן לבלוע אותם ולא להחנק, כפי שקרה לשר ההוא בלבנון. בקווים כלליים ששירטט קבע עתיד אחר לממלכה ההאשמית; לא עוד אחוזה פרטית של המלך קצר-הקומה ומלכתו האמריקנית הגבוהה ממנו, אלא חבל ארץ של בני-פלשתין, יקראו לו כאשר יקראו. בהסכמתנו תהפוך הארץ שהיתה נחלה שלו לנחלה שלהם, ובלבד שהנהר העתיק יהיה גבולם המערבי וגבולנו המזרחי. ואז יבוא השלב שיפטור אותנו מ’סרטן אנושי המסכן המשך קיומנו'. מרביתם של הפליטים המתגוררים במחנות בעזה ובנותיה, ביהודה ושומרון, יועברו על טפם וזקניהם לישובים של קבע בארץ המשוייכת להם. “ככל שנקדים כן ייטב כיוון שהולכים ומתחזקים קולותיהם של אלה שהרעיון של הקמת מדינה פלשתינאית ממשית וחזקה איננו לרוחם, כאותו סאדאם חוסיין או שכנו הסורי, אסאד. אלה לא יהססו להחניק רעיון זה עוד מתחילתו, וכל שעה יקרה. שלב חשוב שיש לבצעו עוד היום, בשעה זו, ברגע זה ממש, קובע חיסול האיתיפאדה.” נדבך אחרי נדבך הניח דויד לפנינו פתרונות משולבים זה בזה. הגביה חומה מוצקה של מציאות מרה, בעיה בוערת ואוכלת לב וגוף של יחיד ושל ציבור, מנגחת פלגים בעם אלה באלה, כמעט סף מלחמת אחים. טרח לחרף קיצונים מכאן ומכאן, אף כי ביטא ביקורת בלשון מתונה. הדגיש כי ידוע לכולנו שאותו לא הפתיעה האינתיפאדה. בעיני רבים נחשב למי שהקדים והזהיר כי צפויה התלקחות נוכח יד רכה של ממשלה נבוכה ומסוכסכת. לא הוא נתפש ומכנסיו משולשלים. אבל לא עמד והוציא עצמו מהכלל, ולפיכך נשא באחריות כאילו גם הוא בטועים וזמן הגיע לתקן את הטעון תיקון. “מהר. חלק. ביעילות. המחוגים נעים קדימה,” התריע.

בין רעיון לרעיון ינק ממקטרתו, פלט עשן מלווה פחפוחים, חזר וקבע מבט חטוף בעתליה, ושוב הדגיש כי גם הוא עצמו הופתע בנקודה אחת; איש לא שיער עוצמת המרי והזעם של אותם יושבי מחנות, שכל אחד מהם פצע ענק באדמה פתוח וזב. כמעט בהמיה דקה, אך עצורה כמנהגו בחוג קטן, דן במבחן המוסר היהודי, מוכיח לעגנות מרירה כלפי אלה הצועקים מתוך כאב כי ‘במו ידינו אנחנו שומטים בסיס התקיימותנו בארץ-אבות’. נעץ בי מבט מרמז כי בעיניו נחשבתי גם אני לאחד מאותם. יתרה מזו, לא פעם העיר כי לדעתו איני עושה חסד עם עלמה, מטמיע בה ערכים שהמציאות שיבשם אותם. התריע שמעורבותה בשמאל הקיצוני מתעמקת ואחיזתה רעה קודם כל לעצמה. “ואם לעצמה,” נופף אלמול עיני במקטרתו, “כי אז לכולנו.” כל-כך אהב אותה. כמוני.

פרש דויד יריעה רחבה ושוב קבע מבטו בעתליה שואב חיבתה מעיניה השחורות. מעודי לא נתקלתי באשה הבולעת בעיניה איש כפי בליעת עתליה את דויד; כמו יונקת אותו אל תוכה ואיננה יודעת שובע. עיניה היו ענקיות, כאילו נתקיימו פניה לשמש להם מסגרת; עינים כבארות שהמתבונן בהן נשאב כנסחף למנהרה אפלה אין קצה לה. קשובה למוצא פיו לבל תאבד הגה, התאפיינה בישיבה איתנה, פלג גופה העליון בעל חזה שופע, שלא יבש ומקורו עשיר אף שמעודה לא הניקה, נטוי קדימה והיא כובשת נשימה ואיש לא נהג אחרת במחיצתה. בפניה תמצית ריכוז עליון כשל סופר מלך מצרי, קשוב לקול אדונו. ליטפה את דויד במבט חם, עת שפך טינתו נגד הממשלה המסורסת לדבריו, נתונה לפלגנות שבטית הרסנית, נגד השמאל הפועל להחליש עמדה צודקת שלנו לא רק מכוח ההיסטריה, אלא מהכרח ההישרדות. לא כיסה טינתו לחבריו בממשלה שעשו אותו שר בלי-תיק ומנעו ממנו לכהן כשר השטחים כבקשתו. ואף-על-פי-כן לא איש כמותו יסוג ושעתו – שהיא שעתנו – קרבה. דווקא מצב זה נוח לו מבחינות שונות. מעורב ולא. רשאי לבטא עמדה בכל אחד מתחומי חיינו ולא להתחייב, עצמאי שאין דומה לו. איש מפתיע ובלתי-צפוי, ולמרות כל זאת בעל שדרה מוצקה. אחד ויחיד נחשב בעינינו, כזה שכולם בגלוי ובסתר שואפים להידמות אליו. איש היה שלא ידע מורא, חתר קדימה בלא ליאות להציב יעד ולהשיג אותו. ‘שליחות היסטורית’. משק כנפיים של זו תמיד נילווה אליו, בחזון ובדם.

באותה מידה שנטרדה שלוותו בגין פלשתינאים שמעבר לקו הירוק, חסרה נפשו מנוחה בגלל אחיהם שבתחום הארץ, אלה שהדבקנו להם מינוח סוציו-אווילי, ‘בני מיעוטים’ קראנו להם. ואילו מדוייקים מבינינו כינו אותם בפשטות ‘פלשתינאים ישראלים’. הבעיה הדמוגראפית היתה עבור דויד המוליטה האדומה בה מנפנף המטאדור-קונו לפני השור המותש והשותת דם ושתן. ושוב חזר וקבע בי מבט כשהזכיר את המלה הקשה ‘טראנספר’, כי גם עבורו מדובר במושג בעל קונוטציה פסולה. בחן אותי ממש כפי שהתבונן בי ברתיעה בעת שלא מכבר הטיחה בו עלמה שאיננו בא לגנות חבר כנסת חדש אחד, העושה בפרהסיה שימוש בבטוי מחריד זה, והוא עוד מתנאה בעברו הצבאי ובתרומתו המופלגת לבטחון המדינה, תחת פיקודו של דויד. ציפה אז שאתייצב בצידו ודווקא אמרתי מלה או שתיים, מהן השתמע במפורש כי אני אוהד עמדתה של העלמה.

'טראנספר זה מושג לא טוב, רע," הודה דויד, “אבל הוא משקף מציאות של הישרדות שמבחינתנו לא השתנתה, ואולי אף מחריפה.” עמד והטיח צרור של עובדות סטאטיסטיות בסיסיות. “התפתחותה המספרית של הקהילה הערבית בישראל לא היוותה סכנה מוחשית,” הדגיש, “עד מלחמת ששת הימים.” ביום השביעי כבר חש שפני הארץ יהיו שונים. משנוצר קשר בין ערביי הארץ, בני מיעוטים שלנו, לבין אחיהם, התחילה בהדרגה “קורוזיה” בלשונו, של החוטים הספורים שחיברו בינינו לדודנינו. בהדרגה גילו בני מיעטים שלנו שאפשר לסלק מסכות של העמדת-פנים מחושבת, ולהופיע בגלוי כפלשתינאים, וכל זאת משום שאותו שמאל צעקני שלנו, התיר דמנו, גם אם לא היה מודע לאסון הזה. “כאן טמונה הסכנה האמיתית,” התריע, וכל מלה סלע משקלה. לא האינתיפאדה היא שתכריע ולא ממלכת ירדן, ואפילו יחצה הצבא העיראקי את גבול ההאשמי, גם אז לא נוכרע. אבל מלחמה פנימית בתחומי הקו הירוק, עלולה להביא אותנו לידי מעשים שעצם המחשבה על אודותם מצמררת. “הענין הוא,” הרהר בקול, “שהיום, בשעה זו ממש, קיימת רק דרך אחת לצמצם את הבעיה, והיא פתרון לפלשתינאים, יסודי ואמין. אין דרך אחרת,” פסק. ולשאלת אחד מאתנו השיב בפשטות, כי אם גם אז יתמרדו אלה שלנו, נטיל אותם אל מעבר לירדן בלי נקיפת מצפון אחת. להם שלהם – ולנו שלנו. ואחר-כך השלים וסגר מעגל כשאמר, שאין צורך להבהיר לנו חשיבות עליונה שהוא מייחס לצוות הזה. לא סתם נמצאנו כאן – כפיליהם של מנהיגי ערב ומערב. “אתם לא באתם לטחון מים,” הדגיש, “בבוא הרגע הנכון אראה לכם כיצד נוציא את התוכניות שיתגבשו כאן מהכוח אל הפועל.” רק מנהיג בשיעורו, מאמין בשליחות שנטל על עצמו, מסוגל לשכנע כי הוא יכול לכל. והוא שכנע. נוכחנו במשך שנים הרבה כיצד ללא ליאות חתר דויד קדימה, ותיאבונו רב להגיע למקום מושבו של ראש-הממשלה. יותר שנעשה חיה פוליטית נתעצמה אמונת רבים ביכולתו להתייצב במקום הנכון, ברגע המתאים. בטחוננו בו לא הופגן באורח חסידים-שוטים. ביחד היינו בימי שפל ורגעי התעלות נדירים. עשינו מלחמות והיינו אחים בקרבות עקובים, והוא היה הגדול מכולם, ‘מלך הפורצים’, לעומת כל אלה שפיקדו והוליכו אותנו בשלבים שונים, עתים נדמה מוצק כטבע עצמו. גיבּרלטר כביר בפתח ים שלנו.

נסתיימה הפגישה וכפילי השליטים פרשו איש לממלכתו ורק אני נדרשתי להשאר במחיצה אחת עם ‘חבר המושבעים’ חנן ועתליה, ודויד מאחורי המכתבה – שופט נשוא-פנים וחמור-סבר. דיון קבעו לעצמם וניכרה השפעתה של מיכל בכל מכל. רצו לדון בעלמה, במתרחש אתה, כאילו הפקיעו אותה מרשותי. משל באה מרחמה של עתליה והיא באורח מוזר יוצאת חלציהם גם של חנן גם של דויד. נהגו בנושא הזה מנהג הורים חרדים. בעבר קבעו דויד וחנן עיתות עימותים בנפרד, בהצלבה של פגישה כמו-מקרית בעבודה והיא עתליה, בעלת העינים החכמות, בכל שעה שמיכל נזקקה להתערבותה. הפעם נבדל המעמד בכך שתיאמו ביניהם עמדות וחברו יחדיו לסגור עלי. חנן נותר על מושבו ללא ניע, ממתין כתמיד שמלאכתו תעשה בידי אחרים. עיניו הבהירות היו רגועות כמו לא סופה צפויה אלא אוירה נינוחה. רקע מכובד לדישדוש ברובד עדין כל-כך. דויד משך מכיס אחורי של מכנסיו המתוחים להתפקע על עכוזו הגדול, נרתיק עור שהכיל טבק טרי ושקד להחליף את פירורי המעוכל. ברור היה כי החבל הושם כעת בידיה של עתליה והוא ברוח טובה, משגרת רגליה לצד בתנוחה המאפשרת לה להשען על אמת ידה, הפריחה בחידוד בדבר אחד מבעלי הקומה הנמוכה בממשלה, צחקה צחוק עז, מבליט שביעות-רצונה, אהבה לעטוף חיצי רעל בעטיפות מבדרות. וכך הבהירה שכל הזמן שבעולם עומד לרשותה, והעירה שזה זמן-של-ממש שלא נקלענו כולנו למחיצה אחת. המערכה הפותחת היתה מוכרת ודויד, תוך כדי קירוב גפרור בוער לראש המקטורת, העיר משהו בענינה של עלמה.

תמיד נהגו לשוחח על אודותיה כאילו נשתייכה אליהם במידה לא פחותה משיוכה אלי. לא רק בשר מבשרי נחשבה, היתה גם מבשרם. לא רק אנִי חרד לחנך אותה, לגדל אותה למעלת אדם רצוי, גם הֵם. אינני היחיד הנותן דעתו למצוקותיה. גם שלושה אלה נותנים דעתם לכל בעיותיה במידה שווה. כל עוד נידונו בעבר ענינים שהם על-דרך-טבע בצמיחתו של אדם, נהגו בזהירות מופלגת, לא חזית מתייצבת אחידה כמו בפעם זו, וכאן טמון הבדל משמעותי עד שנסתמרתי כשדויד הכה בראש מסמר כוונותיו. בנוסח בוטה תקף את פעילותה השמאלנית שהיא כבר לא רק מחאה בדיבור, אלא הפגנה והתרסה במעשה, ואולי על רקע זה מסתברת הידידות שהיא מפגינה כלפי הפלשתינאים מהשטחים שעובדים אתה באותו פאב. משהעירה עתליה כי מהלכת שמועה על קשר מיוחד בינה לבין אחד מאותם אש"פיסטים, תבעתי ממנה לדייק בפרטים ולחדול מלשון כוללנית. “טוב, גדעון,” אמרה, “אולי אתה צודק וזה הזמן לחשוף קלפים, אומר לךָ משהו השם מוסא?” תהתה, קובעת בי מבט מבטל. ידעה כל פרט על הימים האחרונים כאילו היא עצמה נוכחה בהשתלשלות המרגיזה הזאת. הבהרתי את שראוי היה להבהיר, והדגשתי כי אני מודע לכל הפעילויות שלה. ואילו דויד נפנף במקטרת כמבטל, ואמר משהו בנוגע לאותה בת מרחביה יפת-תואר שלה השפעה מפליגה על עלמה. “נוגה שמה,” אמר, “ועתליה ואני מכירים אותה היטב מימים רחוקים, פרשה לעצמה.” טרח והוסיף כי בורכה בקסם כה-רב שכמעט אין לעמוד בפניה. “יפה דיה לסחרר ראש של גדוד מזדקנים כמוךָ,” היתל בחיוך דק, “וחכמה מספיק לסובב ראשה של יַשרנית כמו עלמה שלנו.”

“תחת השפעתה שלה עלמה מקצינה מיום ליום,” העירה עתליה, “הגיע זמן של בדק בית, גדעון.”

“זה בדיוק מה שטוענת עלמה,” הפטרתי בלשון רפה, “אבל בכוון הפוך.”

עתליה צחקה והיא ידעה להפריח צלילים עשירים, מתגלגלים. “זה מה שמאפיין את כולנו,” אמרה לבסוף, “דבר והיפוכו.”

“אתה צריך לבדוק. לבדוק היטב,” אמר דויד, “בעיקר את הענין הזה של קבוצת הנשים המעורבת.”

“אבדוק אבדוק,” הבטחתי וכעסי גבר משהעיר חנן בארשת פנים חתומה כי הבעיה היא שמי שחי על-יד באר מים חיים לעתים הוא האחרון לגלות שחרבה. חוכמה דקה בעזרתה הגיס לבו שלא כמנהגו, נכתש גם הוא על-ידי הלחץ שהפעילה מיכל. מגרון שלושתם שמעתי את קולה, סבורה שאיני נחפז להמציא לה תוצאה ממשית בענין הנתק שבינה לבין בתהּ. “לא רק בעתונים שלנו מזכירים אותה,” אמר דויד, “לפני ימים אחדים פרסמה עודא מאמר על הקבוצה הזאת בעתון הירושלמי שלה, וכמובן ששני שמות נרדפים הזכירה שם, ואתה יכול לתאר לך למי הכוונה.” השתהה, פלט עשן כבד, השמיע פחפוח ועוד אחד ואמר שאם עלמה שוקעת בבוץ של האינתיפאדה מחובתנו לחלץ אותה משם. “ופעולה כזאת תצליח,” הוסיף בוחן אותי, “אם כל אחד יתרום חלקו במלואו, כולל גדעון רביץ.” כעס צמח בתוכי עד שחששתי שתתקהה זהירותי, ואתבטא בחריפות שאצטער עליה. דויד אהרוני נעשה עם השנים קצר-רוח, ותגובתו למכעיסיו חריפה ומעליבה. רגיש היה לראות צו פיו כצו-שעה שאין להמרות. התבוננתי בעתליה, בחנן ודויד שירדה עליהם שתיקה, והם ממתינים לתשובה ברורה ממני ביחס לחששות המעיקים עליהם. גרועה מכל היתה התחושה כי הם ממעיטים מיכולת ההתייחסות שלי לחומרת הענין, כאילו אני מקל ראש בעובדות שלא טרחתי לבדוק אותן.

“מיכל,” הפטיר חנן והשתתק. רצה לומר דבר ולא השלים. די היה להזכיר אותה ונסוג כאילו ביטא משפט שלם.

רציתי להכביד.

“מה ביחס למיכל, חנן?”

“צריך לזכור את הסיטואציה שלה,” השיב.

“לכל אחד יש סיטואציה,” התרסתי.

מועקה לא הרפתה מאתנו. החביבות המעושה סולקה במחי והאוירה היתה דחוסה כחונקת. בנקודה אחת נכשלתי, לא בדקתי לעומק עובדות מסויימות הקשורות בפעילות הקבוצתית הזאת של נוגה ועלמה עם הפלשתינאיות. המידע היה בהישג-יד ולא טרחתי. משום קוצר ידיעתי נאלצתי להבליג. מענה לא נמצא לי לכל ההאשמות החמורות שהטיחו בה, בי בנוגה. שלישיה עשו מאתנו, חוברת באזיקי-תמימים שוטים. אלמלא דויד היתה האוירה מתלהטת והיו מוטחים דברים כמוסים שלא נחשפו, ואולי לא תגיע שעתם אי-פעם. קם דויד והצהיר בשמי שהוא בטוח כי ‘הכל יהיה בסדר’. “אני יודע שתעשה מה שצריך לעשות,” סיכם, “כל מה שמתבקש עכשיו, זה לדאוג שעלמה תוריד פרופיל ותַחשבו גם על מיכל. שלא לדבר על מניעת השלכות אחרות הנובעות מתפישת מציאות משובשת כזאת.” יתר-על-כן, הפטיר, מתכוון למלותיו, אם נחשבה עלמה ל’יפת נפש' שכזאת, שמאלנית החוסה בצילו של אחד בשם שריד, ממנו יונקת עקרונות מנוסחים בבקיאות, אני הוא שאשם בכך. כאילו נתכוונתי להרחיק אותה מהם. ליצור בינם לבינה תהום פילוסופית שקשה לדלג מעליה. עמד ומשך אותי בידידות לעבר הדלת, בעקבותינו עתליה וחנן. “לךָ יש כשרון למצוא נתיב לעלמה,” העיר בחיבה, “ובזה אתָה עושה שליחות שלך, של כולנו, למעשה.” וזאת היתה האמת כשהיתה; אף לא פעם אחת שמעתי את דויד גוער בעלמה, מעיר הערה מכעיסה. נהג בה ברכות של אוהב אמיתי בכל-לב. לא יתן לפגוע בה ויעשה לבלום אותה בעקיפין, שלא תצביע לעברו ותאמר, ‘גם אתה?’ תמיד עשיתי בשליחותו גם שבשליחות חנן בענין שלה; כאילו שלושתנו היינו אבות של עלמה, חנן בדרכו, דויד בגישתו ואני באבהותי שכן יוצאת חלצי נחשבה, משום עובדה זו, שורה מסכמת, הניחו לי לעשות מלאכה קשה בשמם והם ימשיכו להגיש לה פה-רך ופרח.

וכך, חובק כתפי כמו בימים ההם, גרר אותי דויד לאורך המסדרון, לתחום המעלית, ממנה לחניון ולא הרפה עד שהמכונית כבר הותנעה בידי נהגו, עתליה התיישבה במושב האחורי ורגלו הכבדה האחת הושטה פנימה. השמיע באוזני דברים של חשיבות ואמירות של סתם, מחניף ליכולתי כאב לשלוט ב’סייחה הפראית', כך כינה אותה בהתלוצצות, ואותי ‘בעל יכולת’ להחזיר אותה לשוקת, לנגב קצפה. ושוב הזכיר את שציפה שאעשה בשמו, בשם כולם. הבליע איום סמוי, רמז להיותי בעל ראש מוכפף ללחוך קיומי מכפו. ירצה תהיה מושטת ירצה, יאסוף אותה. בבת צחוק הוסיף כמתלוצץ שאם לא אעשה מעשה של ממש, יאלץ הוא עצמו לבטא עמדה וכידוע לא תמיד נמנה עם העדינים שבמגיבים.

“אשתדל,” אמרתי כשסגר בכפו על כפי, לוחץ אותה בכוח כמעט מרסק את אצבעותי. ידו עדיין חזקה היתה כבצעירותו.

“לא מספיק להשתדל,” גיחך כמעט מכרסם בשיניו פיית המקטרת האומללה, “תתחייב,” תבע בעקשנות.

התחייבתי, והוא הרפה מכפי ובבת-אחת הוסר הלחץ הכותש.

הנהנתי בראשי לחנן שלום סתמי, לא מחייב ועתליה אמרה בנעימות שגידול ילדים זה לא ‘סתם ככה’. קולה היה אוהד, לטפני.

“דודי מנדל נהג להגיד שילדים קטנים מכבידים על ברכינו,” אמרתי, “וגדולים על לבּנו.”

שלושתם צחקו, מכירים את סיפורי על הדוד מנדל הירקן. “איש חכם היה מנדל, " העירה עתליה. “בכל זאת,” הוסיפה, “לך יותר קל. לא כן?” ועוד לפני שהספקתי להשיב וכבר נתרחקה המכונית ועמה שלושה מהמתחלקים אתי במשא שעל הברך ועל הלב. חזרתי ועליתי ללשכה לסגור ענינים שנצטברו, וביקשתי מנעמק’ה שתשיג מידע מהמקורות שלנו על גוף שבוודאי השב”כ מתעסק אתו. “ארגון נשים קיקיוני,” אמרתי לה, “בשם נל”ה." תהתה, והוספתי כי הכוונה ל’נשים למען הידברות' והיא הבטיחה לטפל מיד באיסוף החומר. כעבור דקה, בעוד אני מקיים שיחה טלפונית עם מאן-דהו, שמעתי אותה מתקשרת עם המקור שלנו. גלגלתי שיחות אחדות, ביניהן אחת עם ידיד מידידינו בלונדון שדיווח לי כי מכר משותף, פלשתינאי משלנו, יגיע בקרוב לארץ ואתו מידע שצבר בתקופה האחרונה. בין סגירת נושא לנושא, נטרדתי שוב ושוב על-ידי רשמים קשים משולי הפגישה עם דויד ועתליה שבעזרת חנן לכדו אותי בקרן זווית נוחה להם. התחייבתי, ולא ידעתי איך אקיים התחייבות מפורשת שנתתי לדויד. לאורך המסילה הנפתלת של חיינו ראיתי קורבנות שלו בשולי הדרך. כאלה שנפשו נקעה מהם מסיבותיה. חברים של תמול-שלשום נעשו לגביו זרים, מנוכרים נפטר מהם. כזה רחום היה ברצותו, קנאי ונוטר ברצותו. לא סתם הבהיר חומרה שמצא במעשיה של עלמה, ולא סתם מצא לנכון להודיעני בדרכו שפנייתו אלי דינה דין ובבוא עת ישפוט על-פי מעשי ולא על-פי קירבתי אליו.

הדלת נפתחה בעדינות. נעמק’ה נהגה להכנס כחוששת שמא תעקור אותי מענין של חשיבות. בדקות שלה קלטה מיד טיבו של מצב רוחי העכור. גם המידע שכבר ידעה ונמצא רשום בכתב-ידה על גליון הניר שהניחה לפני, לא טוב היה מבחינתה של עלמה. נעמק’ה הרכינה ראשה כחוקרת, ואישוני עיניה בחנו אותי מעל המסגרת המוזהבת של משקפי קריאה שלה. “זה הכל לרגע זה,” אמרה, “אבל אם תרצה מיפרט, אין בעיה לקבל את התיק. כשתחליט, תודיע לי.” “בסדר,” אמרתי, “אודיע, ותודה.” התיישבתי בכורסה המלכותית מתבונן בשורות הצפופות, סדורות בקו מדוייק כאופיה של נעמק’ה, והאותיות זעירות וזהות, מלים ברורות כאילו עוצבו במניפת-איכות. העובדות שדגה עבורי מהמקור שלנו בשב“כ חיזקו תחושת קדרות, מפרשת דאגתם של דויד וחנן. הדווח הממצה של המקור היה סיכום איסוף ומעקב ממושך. אנשי השב”כ עסקו זמן רב בפרישת רשת מודיעינית על שני יעדים מרכזיים; מצד אחד הקנאי יצחק דוידוביץ', רב ונביא למתנחלים, ומצד שני ארגונים זעירים, אחד שקרא לסרבנות שירות בשטחים והשני, נל“ה, ארגון שבין יוצקות מסד שלו נמנו שתים. הראשונה, העתונאית הפלשתינאית עודא והשניה קצינה בכירה לשעבר בצה”ל, נוגה, רעותה של עלמה ומאהבת קסומה שלי.

ניגשתי לפתוח את החלון, לחוש בפני זרימת אויר צונן, משיב חיות. רגע של חסד נוצר מנגד והארץ עדיין היתה יותר כהה מפאתי שמים שנחשפו בעד קרעי סיעות העננים, וכך יכולתי לראות אופק רחוק ומוזר, כשבר חלום לא פתור. נשמתי נשימות עמוקות, סופג לתוכי אויר קר, מרחיב ריאותי להאט הולם-לב מתפרע. נתפשתי לחרדה. בביתי אחזה אש.

ספר שני: חגווי נֶפֶש

 

6    🔗

עבר זמן בסחרחורת אירועים מסוכסכת כזאת, ולא ידעתי מספר ימים נוקפים שהצטרפו לשבועות. התקשיתי להתמודד עם הלחצים שנבעו מהיותי בליל תערובת של כפל-מלך, אב נבוך ומאהב מתוסכל; מחמת מתחים נתקפדה במידה ניכרת תשוקתי וקריאת הברבור שלי לנוגה נשמעה כקירקור צפרדע עגומה. ולא ידעתי מַה קדם לְמָה, צמיחת המתח או התמעטות החשק.

מיכל לא הרפתה ממני. צלצולי הטלפון שלה השיגו אותי בשעות-לא-שעות, מעידים על היותה שבויה בסערת נפש, חוששת יותר ויותר לעלמה. “אני לא יודעת מה קורה אתה,” קבלה בעצב, “אתה מתחמק מתשובה, היא לא תמיד בפאב, אני מנסה לאתר אותה אצל חברה זו או אחרת, ואין להשיג אותה. מה קורה, גדעון?” ותחת מטח טילים שלה מטווחים כהלכה, כרעתי עד שהודיתי בחצי-פה שגם בינינו נפלו דברים והשורה נתעקמה, ואיני מוצא דרך לחבר שברים כבימים עברו. היא הגיבה בתמיהה, “אתה והיא? זה חדש עבורי.” “גם בשבילי,” רטנתי, ולא הועלתי להניח דעתה שיום אחד ‘זה יהיה בסדר’, ועד אז חובה עלינו להתאזר באורך-רוח, “יום אחד,” חזרה אחרי, “יום אחד.” ולא היה לה צורך להוסיף מלות הסבר. תמיד אמרתי לה יום אחד. יום אחד יסתדרו הענינים. יום אחד יהיו פרושים מעלינו שמים יותר בהירים. יום אחד הדשא שמתחת לכפות רגלינו יהיה יותר ירוק. תמיד יום אחד שמעולם לא הגיע והפך למטבע לשון חסרת משמעות.

“אז איפה בכל זאת אפשר לאתר אותה,” רצתה מיכל לדעת.

“אני לא יודע,” אמרתי, “אני מְנסה. היא פה היא שם. אשיג אותה בסופו-של-דבר.”

שנינו דאגנו, מיכל בדרכה אני בדרכי. גם נוגה הודתה שמשהו השתבש מאז אותו לילה. אירוע אירע לעלמה שהיא אינה יודעת טיבו וזו היתה לנוגה פעם ראשונה להתקל בחומת שתיקה מוחלטת. העלתה חרס בנסיונות שלה לפרוץ סדק לדיבוב, ונוגה הדגישה חוסר המנוחה שניכר בעלמה; אבד לה אורך-רוח ונתקפה במין קפצנות מוזרה שכזאת, כך הסבירה נוגה, מדלגת ממקום למקום, עוברת מענין לענין. גם לא תמיד ידעה היכן מבלה עלמה את לילותיה. אמנם מעת לעת פקדה את ביתה ברשפון, אבל במקרים אחרים עשתה לילה אצל חברה פלונית ולילה במקום אחר. “לא שאין קשר בינינו,” אמרה נוגה, “אבל מסתבר כי הריאקציה שלה למעצר של מוסא מאד חריפה וכל התנהגותה אחרת.” “תגובה מאוחרת,” נידבתי מושג והיא נאחזה בו. “בהחלט כך,” הסכימה, “תגובה מאוחרת, אבל,” הוסיפה מוטרדת, “זה לא מסביר את השנוי הקיצוני הזה,” וכאן הפסיקה ונשתתקה. האצתי בה לפלוט כל שנתקע בגרונה, והיא רק הודתה שמעבר לחומרת הפרשנות שלה לאירועי אותו לילה, בוודאי קרה משהו נוסף שהרחיב סדק. “היא נראית על סף שבר,” העירה נוגה בזהירות, “ואולי זה רק ענין של זמן והדברים יתיישרו.” נוגה לא הרפתה ממאמציה לפייס בין עלמה לביני. בינתיים נותר מצב בעינו ולמרות שהצלחתי לפגוש בה פעמים אחדות ב’סאן-רייס', יותר ממשפטים חטופים של סתם, לא נאמרה בינינו מלת-מפתח להחזיר תמול-שלשום להיום. לבטל את מה שהיה כלא-היה. באותן פעמים שביקרתי בפאב לא הבחנתי בפלשתינאי דל הצורה. נוגה אמרה שביקש לעצמו עבודה אחרת, חושש שהפך להיות שק-חבטות לאנשי היחידה המרכזית, ומצא עבודה במסעדה בתל-אביב, היכן שטמיעתו תהיה יותר יעילה.

שקוע בבעיותי כמעט ונשכח ממני מוסא, אלמלא לילה אחד נתקלתי באותו סמל משטרה שעצר אותו בביתי ושאל אותי על אודותיו. הציג שאלות תמוהות כגון, מאימתי נעלם, להיכן עבר, מדוע ולמה. “אתה נשמע כמי שקיבל תפקיד אחר,” אמרתי והוא ציחקק כמתחמק. “כן, אני יודע,” הסכים, “כאילו אני עובד בשביל מדור נעדרים. לאמיתו של דבר,” רמז, “כמעט וזה כך.” טרח מעשה ידיד שווה-ערך להבהיר שהעזתי המגונדר, כלב הדמים שלו, נעלם לפני זמן והם מנסים לאתר אותו. “אנחנו חוקרים את כל אלה שהיה להם קשר אתו,” אמר, “אז אם תראה את הפלשתינאי ההוא, תשאל אותו. אולי הוא יודע משהו.” “אין טעם,” אמרתי “הוא כבר לא עובד כאן,” ואף שציפה להמשך, לא נידבתי מידע נוסף. לא עוד סיוע לכאלה, ענין שיעמיק תהום ביני לבין העלמה. עבר יום ועוד יום וידיעה קטנה בעתון צדה עיני. נאמר בה כי בחוף רשפון גילה סיור משטרתי מכונית מרצדס ובתוכה נמצאה גופה במצב ריקבון מתקדם ומדובר כנראה בנעדר שהמשטרה התאמצה לאתר. הנרצח, כך נודע, היה ערבי מרצועת עזה, עובד בפיצריה בהרצליה-פיתוח. בן שלושים וארבע, מוכר כסוחר סמים ומודיע של המשטרה. הכתב המשטרתי הוסיף כי ממקור מהימן נודע לו שהאיש חוסל באכזריות לפני זמן-מה ובשלב זה של החקירה סבורים שמדובר ברצח על רקע ביצוע עיסקת סמים. לעומת זה נודע ממקור אחר כי המשטרה מנהלת חקירה מסועפת בכיוון אפשרות שהאיש חוסל דווקא משום ששיתף פעולה עם היחידה המרכזית. נעמק’ה אישרה חשד מסויים שהעליתי לפניה. טלפון מצידה למקור שלנו בשב“כ והתברר כי אכן היה זה סאלים העזתי. “רצח נוראי,” אמרה נעמק’ה, “שפכו את עיניו, חתכו את אוזניו ועקרו את לשונו.” “זה נשמע כחיסול מקצועי של אנשי מאפיה,” אמרתי. נעמק’ה הסכימה. “בהחלט כך,” העירה, “שמע יותר מידי, ראה יותר מידי ומישהו דאג שלא ידבר. אגב,” הוסיפה כשעמדה לצאת, “יתכן ולחיסול זה גם צד בטחוני, מפני שהמקרה נחקר גם על-ידי השב”כ.” לא הצטערתי בגינו של אותו עזתי. לעומת זאת נטרדתי בענין טיב הקשר שבין עלמה לבין מוסא. גם דויד לא הניח אותי לנפשי ובכל שולי דיון בין אסאד לסאדאם לבין מובארק וחוסיין, שאל, “אז מה יהיה,” ואם אני מצליח לרסן אותה, ואם הקשר הזה עם הפלשתינאי עוד נמשך והמטיר שאלות זעירות כמדקרות קטנות ומכאיבות. ולא נמצא לי מענה, ולא רציתי לשתף אותו בכשלוני לטייח סדק. שיערתי כי קיים מגע כלשהו בינה לבין האיש משכם. ידעתי טיבה של עלמה, רחומה כאילו נגזר עליה להיות אם של עולם ומלואו, אחראית לכל יצור, אדם וחיה. ואולי דווקא משום מודעות שבי לפגם קשה זה שבה, נאיביות מסוכנת שנגזרה מתכונה דומה שבאופי, חסרה היא לי עד מצוקת-נפש. נקלעתי לרגעי בדידות קשה עד כאב וכל זה מגודל אהבתי אותה – והיא איננה. אהבתי אותה כמו שאדם אוהב עצמו והרבה יותר.

יוצאת-דופן היתה מרגע שעמדה על דעתה ועל רגליה, ומצוי אצלי תצלום חטוף שלה והיא זוקפת ראש לעבר משהו שמיקד שימת-עין ולב, ופניה המאירים מבטאים השתאות נוכח גובה השמים; כמו בשניה זו ממש קלטה משמעות תבל ומלואה. היו תצלומים מצויינים שלה שהצטרפו לכרך עבה, ולא אחד מהם שיקף חזיון-נפש כאותו חלום מוקדם. צמחה ונחשפו רבדים בנפשה של רגישׁות, טוהר ותום, יונה תמה מקננת בחגווי-לבי. ככל שחשפה כמירה וכמיהה לחבוש פצעי תבל מלאה, גדלה חרדתי לכושר התקיימותה. בת שנתים היתה, ואולי יותר, כשמצאה בגן-הילדים של תמרה צב בן ימים אחדים, כזה שנבלע בכף נקפצת כאילו לא היה; יצור זעיר ששריונו פריך ודי בלחיצת אגודל למעוך אותו. נראה מגוחך בעת שטלטל ראשו דמוי משולש זעיר, מגיח כהלום-יין בעד השריון ורגליו הקצרות מקרטעות להשיג קרקע מוצקה. צילמתי אותה אז כשמיכל הניפה לקראתה את הצבון ופניה קרנו כל-כך. בפינה מרוחקת בחצר האחורית תחמתי בלבנים ארגז חול ושם טיפחה עלמה את ידידה החדש. מידי יום בילתה שעות בצידו, בוחנת כיצד הוא מכרסם בזהירות פיסות חסה וקליפות גזר ומלפפון שמיכל הכינה לקיימו. לפעמים ליטפה אותו ברכות ממלמלת הברות וסתם מלים ורק הצלילים בלבד מעידים על עוצם התפעמותה מהיצור הרך. ההתוודעות אליו היתה עבורה חשיפת עולם חדש.

תם עידן הצבים והגיעה עונת חיפושיות הזבל השחורות; יצורים בעלי גוף ענק וחסר משקל, מהתלת-טבע כאילו עור שחור עוטף בועית-אויר, והם מקרטעים על-גבי זרועות ארוכות, דקיקות ושעירות, מגלגלים כדורים שאינם אלא אסופת פירורים ושיירים שהודבקו בריר לפקעת, מזווה שלם לימי חורף וקרה. והיו עונות של בני כנף; תוכיים זעירים. יונים. חוחיות מרהיבות וצהובות. חנן שנחשב בנערותנו מומחה בגידול דגים וציפורים על גג דירת הוריו, בנה בנגריית התחביב שלו שובך גדול ודויד טרח להיות שותף במעשה על-ידי צביעתו באדום וירוק עליזים. כבר אז הקדישו לקטנה זמן נגוס מעיסוקיהם, מתייחסים אליה והם בעלי-זכות כשלי. בכלל, בעלי החיים של עלמה איגדו אותנו לאגודה אחת של חובבי בעלי-חיים, ואפילו עתליה מסוייגת מחיות שאינן מהלכות על שתיים, נהגה באלה של עלמה במתינות. לא פעם עמדנו בקרבת הילדה משתאים לעוצמת החיבה שגילתה ליצורים האחרים של הבורא, וצלילי צחוקה המתפעם רוטטים באוזנינו כנטיפי מים זוהרים שהשפריצה מסביב בצהלה סוחפת, ועיניה השחורות, מעוצבות בקצותיהן כעיניהם של בני ארץ השמש העולה, בורקות בנוגה של עליצות.

ואילו פרשיותיה עם החתולים העידו על תכונות-יסוד בה, אהבה לאין גבול, אמון שאין להפר ומסירות עד מוות. פעם הביא לה דויד חתלתול סיאמי שעיניו הירוקות מלוכסנות ופרוותו אפורה ותפוחה. עברו ימים ודוברמן פראי של השכנים שיסע אותו. ומותו זיעזע אותה כמכת חשמל מהממת. כשהתייצבה מעל שרידי הגוף הזעיר, נתקפה באלם כנקרעת מאתנו נוסקת לכוכה רחוק שאין להשיגו אף לא במחשבה. פניותינו אליה בקול רך, בתחנונים, בגערה ובקשיחות של צו, לא נענו מכיוון שלא השיגו אותה, כל-כך רחוק נמצא אותו כוכב-מקלט שלה. היתה זו פגישתה הראשונה עם מר-מוות שקטף ממנה באכזריות יצור שזה עתה חי מלוטף על-ידה, רוטט, מקפץ ומבדר, יעד לחיבתה כלפי כל מה שנושם. תגובת ההתנתקות החדה שלה לאמיתו-של-דבר הוכוונה כלפי החתלתול המת; מבחינתה בגד בה, נטש אותה סתם-ככה, למרות החיבה שהרעיפה עליו, למרות אהבה שחילקה לו, למרות שהקפידה על מזונו ועל פינת ערשו ולמרות כל ה’לַמרות' הללו התנתק ומת. מֵתמתמֵת, אמרה וכבר אז ניכרה בתכונה המיוחדת להכפיל אף לשלֵש מלה מודגשת. במרוצת השנים נוכחתי לדעת כי כך התייחסה גם לבני אדם, כאלה וכאלה, אוהבים או שונאים. רק לאחר שעה ארוכה של נתק מוחלט שבה אלינו ממררת וכשנשימתה נשנקת מעוצמת הבכי תלתה בחלל מבט בוהה, כאילו שוב היא עוברת למחוז נעלם והתעוררה בקרבי חרדה עמוקה. צמחה בתוכי אימה וכרעתי על-ידה לשוא מנסה לדובב אותה. כשקברתי את החתלתול שרוטש אספה מבטה מאי-שם והתיישבה סמוך לתלולית העפר הקטנה ובעיניה ראיתי צערו של עולם שלם. כך הגיבה כעבור שנה או שנתיים כשאספה לביתנו חתול רחוב שחור-לבן ומסיבה ידועה רק לה כינתה אותו, סינדי. חתול רגיל שברגילים היה, כחוש ומותש מפצעים שנפצע בקרבות חתולים על זכיה בעצם גרומה. ואף שנראה מזה-רעב וחסר צורה, עבורה נחשב נסיך היצורים הכי גמישים והכי ערמומים. למרות שהיתה מודעת לתכונות בוגדנות שלו, עקבה מתוך סקרנות אחר נאמנותו שנחלקה לשניים, בין הרחוב לבין הבית. יום אחד החלטתי לקחת אותו לבדיקה אצל וטרינר. נסענו למרפאה שלו ברמת השרון והוא הציע לסרס את החתול, ‘ענין של מה בכך,’ שימתן תוקפנותו ויקשור אותו יותר לבית מאשר לרחוב. עלמה התחננה על ‘שלמותו בדרך הטבע’. “שרק לא תסרסרו אותו,” ביקשה בכל לשון מסורסת. נענינו וכך ניצלו אשכיו של החתול והוא שלם לפני בוראו. בדרך הביתה אמרה לי שאסור היה לנו לפגוע בטבע כדי להתאים אות אופי החתלתול לנוחיותנו. “זה נגד מעשה של אלהים,” קבעה בעקשנות," אתָה גדול, וצריך להבין." תמימה היתה להאמין שיתרונם של המבוגרים על הילדים מתבטא בעומק הבנתם. אותו יום, אולי בהשפעה עקיפה של הידיעה על חיסולו של העזתי, נתפשתי להרהורים על אודותיה ועל אותו פלשתינאי שנהגה בו כאילו היה חתול רחוב מזה-רעב, ראוי ליחס משווה בינו לבינה. סברתי שחולשה זו מסוכנת לה במצבים מסויימים, ואחד מהם בכמירתה על בן הכפר ממחוז שכם, והחלטתי לנסות לאתר אותה בערבו של יום, לאלץ אותה להתעמת אתי, ויאמרו דברים כדורבנות.

***

כשהגעתי לביתי והחניתי את המכונית בחניון שבפינה המערבית של הגן הקטן, ראיתי איש צעיר וזר, אחד צנום שהבעת פניו מסוגפת, עומד סמוך לכניסה לבית מכורבל בדובון צבאי ישן. ראשו נטוי כמתכוון לנגח ורושמו תוקפן נרגז. פניתי לעברו מאושש כבעל בית בתחומו והוא לא שינה תנוחתו, ומתגרה-בכוונה חצץ ביני לבין דלת הכניסה. התקשיתי לבחון דקויות מחמת עלטת הלילה ואור שריצד על פניו בכתמים מטושטשים הקשה עוד יותר. רק בהתקרבי קלטתי את המבט החד שנעץ בי כאילו פלשתי לתחום שליטתו ואיני אלא זר מיועד לגירוש. להרף נטעיתי לחשוב שמא הגיע לכאן בחברתה של נוגה והוא רק ממתין לאסוף אותה, אבל הרעיון הזה נתבטל מיד לכשהצהיר בקול נמוך, קשה כמכה ברזל בברזל, שהוא מחכה לי. מין חש מינו, וכך סברתי שלפני מישהו מחוקרי השב"כ שהצטרף לצוות החוקר את חיסולו של העזתי. חקירה כזו מקיפה על פי הדין כל מי שהיה לו שיג כלשהו עם יעד החקירה. תמוה היה שהמשיך להתבונן בי בעוינות מודגשת כהתגרות. אור נורת החשמל שמעל הכניסה המפולשת, גומחת מסתור משמש בקיץ ורוח וגשם בחורף, נחת ברפיסות על פניו הרזים. האור הקלוש חפן מתוכם צללים עמוקים של משקעים באורח שחידדו לסתותיו המזוותות, מבליטים פה חזק, מוכן לנגיסה. עיניו סמוכות לשורש האף ואישוניהם דוקרים נאחזים ואינם מרפים. זאב טורף היה ומשהו חתום בארשת רעה שלו נראה מוכר וטרם שיבצתי. בעיניו צדתי מבע של איש נואש ומריר, ממתין לצעד מסויים ממני ומגמתו לתקוף. “תִסלח לי,” אמרתי במתינות, “אתה חוסם את הכניסה לבית שלי.” כאילו לא אמרתי משהו ראוי להתחשב בו. לא נסוג. לא נרתע. לא זז לצד. לא כלום, זאב ערבות שקבע לעצמו בסיס בגומחת-מאורה כאן ורק כאן, ונחשבתי בעיניו לפולש שיש להרתיעו.

“אני נכנס,” וכבר הטיתי כתף כבדה ויד מתאגרפת מוכן להדוף אותו ועדיין לא הניח לי, מבטו תוקף, בוחן. נשף לעברי נשימה קרה כקרח, פורצת ככפל סילון בעד נחירי אפו המגובן והצר; אייל צעיר אומד במבט שקול יריב חסון אך מזדקן. שוחר קרבות נראה, מתגרה להתנגח, לבחון מידת העוצמה שהקנה החורף החולף לקרניו המושחזות לעת האביב, כשיפרוס חסות זכר גאה על נקבות שיקבץ. עוד הרף ויווצר מגע וזה יהיה חסר-טעם לחלוטין; לא ידעתי אותו, רצונו ומה לו בביתי. בבת-אחת אל מול עיניו פרצה עייפותי וכל מרידה שבי נגד הבוטות שבו נתאפסה. דעך בתוכי שמץ רצון מגוחך להתגושש עם האייל השוחר הזה. הצעתי לו שאם בדעתו להכנס אתי לבית אז רצוי שיניח לי להחדיר מפתח בחרירו. דברי כיבושין רכים עיקמו גרם ופתחתי את הדלת עד שנשמעה שנית צרימת הצירים החלודים. נכנסתי והוא בא בעקבותי צועד אחרי למטבח היכן שהתקלפתי מהמעיל ושאלתי אותו לרצונו.

“אתה לא יודע?” התבונן בי בתערובת של רשעות והומור שנון כמשתעשע עם טרף.

העמדתי קומקום על להבת האש. “לא,” הודיתי, “אני לא יודע.”

“אתָה בטח יודע מי אני. תסתכל, בן-אדם.”

בחנתי פניו, ושוב נדלק בי ניצוץ של הכרות וידעתי שלא היתה זו פעם ראשונה שנתקלתי בו אי-שם, ורק נתקשיתי לשבץ אותו. יצור מעורב היה, בן כלאיים של יפה ומכוער. רגע נראה יפה-תואר עד להרשים, ורגע לבש הבעה מכוערת דוחה על-סף. רק עיניו לא השתנו בין ג’קיל להייד. סמוכות לשורש אפו, ארוכות וצרות כסדקים מרצדים באופל. משקבע מבט, קשה היה להנתק ממנו, כזה נוקב היה. משכתי בכתפי מושיט יד לארון להוציא את קופסת הקפה. “לא,” הפטרתי, “אני חושב שברגע זה אני לא טוב בניחושים.” “אעזור לך,” הציע בלגלוג, “ראית אותי פעם לפחות, אולי יותר, ב’סאן רייס'.” נעצתי בו מבט תוהה, והוא אכן נראה מוכר. ברגע בו ציירתי אותו על רקע הדלפק וארון המשקאות נזכרתי בו. נכנס כסערה. לוגם בירה בחטף. יורה קללה בערבית לעבר הפועלים המפוחדים, נוהג באדנות של אנשי הקו הקדמי. קשור היה איכשהו באותם בטחונינסטיים, ואולי אף נמנה עם אלה הפועלים במשותף עם המשטרה.

“‘סאן-רייס’,” אמרתי, ומזגתי מים לספל.

“אתה כמוני,” הפטיר, “שותה בעיקר בירה. ראיתי.”

“גם אתה.”

התנער בצחוק נמוך, כמו נחלץ מגרונו גרגור של חיה. “אני לא בא סתם ככה, בשביל שתן-בירה,” אמר חרש, ושוב השמיע נהמה משונה כצבוע מרחרח לצוד כיוון לשרידי נבלה טרופה. מבטו לא הרפה ממני מעיד על זהירות מופלגת של חיה ניצודה ויותר של צייד בנתיבו; תנועה שעשיתי ומבטו נקבע בפני כאילו נכון היה לזנק בבת-אחת, בלי התראה, לנחות לרמוס. “אם לא בשביל בירה,” אמרתי, “אז בטח יש לך סיבה אחרת.” נמצאנו מסתובבים סחור, הוא ניכר יותר כאותו צייד, מאריך עינוג לכידה צפויה, ואני יעד מתחמק. כשהנחתי את ספל הקפה על השולחן שבינינו שאלתי אותו, מה בעצם הוא מחפש כאן. ענה לי שזו שאלה מגוחכת, מפני שאני יודע. הנהנתי בראשי כמסנן מחשבות והוספתי שרק סיבה אחת יכולה להיות וזה ענין העזתי, שעל אודותיו איני יודע דבר.

“העזתי,” מילמל, “כן, העזתי.” לרגע צנחו עפעפיו, בולעים סידקי עיניו הבוערות. חזר ופקח אותן, והצטחק בחביבות כמו בבת-אחת נעשינו מודעים זה לזה, חברים לנשק. אור שניצת בו חשף יופיו והוא כל-כך גברי, חיה גמישה בשיא עלומיה, גבר לתפארת. בת-צחוק טובה אחת הפכה שחור ללבן והוא נראה ספק נינוח ספק מלגלג בדקות. “כן, העזתי,” חזר ומילמל, “חיסלו אותו כמו שצריך, לא כן?” תהה והשיבותי שעל-פי החשדות מדובר בחיסול חשבונות בין סוחרי סמים. “אולי כן,” הגיב בשקט, “אולי לא, אבל בּטח חיסול חשבונות.” לרגע נטעיתי להאמין כי זה היה מבוקשו אצלי ושוב הדגשתי במשיכת כתף שכמעט איני יודע עליו דבר, פרט לזה שכמו שראיתי אותו בהיסח מבט, כך ראיתי את העזתי פה ושם. “זה לא סתם חיסול,” הפטיר מהורהר עד שהתנער ואמר, “אתה יודע שלא העזתי היה מביא אותי לכאן, אתה יודע.” עיניו צחקו מהתלות. סכרתי פה פטפטן, רוגז על שמעדתי והרהרתי ביני לביני שהקשישות מכבידה לא רק על הגוף אלא גם על מוקדי חשיבה ותגובה. איטי נעשיתי, לכל הרוחות, איטי בממשות.

נזקקתי לפסק זמן מבהיר. “תשתה קפה?” שאלתי.

”עזוב שטויות, בנאדם." בבת אחת נמחתה ממנו נינוחות ושוב קבע בי מבט נרגז. נהגתי באיפוק. מקרב שפתי לספל הקפה, קובע בו מבט זהיר, חושש שמא ינסה לתקוף אותי פתאום ועוד לא ידעתי מיהוּ ולמָה. הבעה מרושעת נרשמה בפניו והוסיפה גיל לגילו וקמטים שבהם נתעמקו, גסים להרתיע. “'נחנו נדבּר על מה שמשותף לך ולי,” הציע.

אחוז קנאה קשה היה. “דבר,” אמרתי.

“על נוגה נדבר,” אמר.

הופתעתי ועדיין לא קשרתי זכרון פניו עם קטעי מידע והשערות. “כדאי שתצא,” הצעתי, “היא לא נושא לדיבור בינךָ לבֵיני.”

“לא, 'תָה אומר?” חלף מרחק מפריד מקרב פניו לפנַי עד שהבל נשימתו הבוערת הוטח בי. “כשאני אומר ש’נְדבּר על נוגה, אז 'נְדבּר על נוגה,” רטן, ועוד שניה אחת בלבד וכבר יפגע בי. “תַניח לה,” דרש דרישה אולטימטיבית. “אתה 'מזבל את הראש שלה בשטויות שלךָ. אנִי יודע איפה התחיל הזיבול הזה, בן-אדם. מאיפה ליקטה שטויות הרעל שלה. נֹאד זקן שכּמוך 'מְנפח לה את הראש ואת הבטן.” העירותי ששפתו בוטה, ואיני חייב להקשיב לו – ורק הרתחתי דמיו שרתוחים היו בלאו-הכי. “אתָה תגיד לי,” אמר במרירות, “אתה.” תקע אצבע בחזי, חזקה דוחה לאחור. “אין לךָ זכות לִשכב אתה, אתָה שומע?” לא הניח לי לפצות פה, לפלוט מלה אחת. שיצפו כמעין מתגבר על כל גדה. הרכין ראשו לתנועת נגח, נכון לא רק להשחיז קרניו אלא לנעוץ אותם. הטיח בי עלבונות וגיבב גידופים גסים, משחרר קיטור-זעם שסיכסך צלילותו ועוד השלים באמירה חדה שהוא מתקשה להבין איך היא, נדירה שבנדירות, מגלה ענין בזרד יבש כמוני. “תגיד,” תבע ממני, “תַגיד.” אז הצעתי שיפנה אליה והוא הגיב באיבה. “שאלתי,” הודה. “אז אתָה יודע,” אמרתי. “לא, לא יודֵע” אמר פתאום חרישית כמתחטא, ודומה שהתכווץ מכאב שחלף בקרביו, “העקשנות שלה תמיד היתה מידה שהתקשיתי להתמודד אתה.” וכשאמר את שאמר נעקר מקרבי ספק והתבוננתי בכמירה באיש המיוסר לפני, ורציתי, שוטה שכמוני, להניח יד על כתפו ולומר, ‘לא התכוונתי’. אבל כן התכוונתי. ולא היה בדעתי לסגת ולא לוותר ולא להרתע מאיומיו, אפילו ינעץ בי קרניו לטושות לרטש. דרשתי שיצא מביתי. אמרתי בבוטות כשלו שפשוט ‘יתנדף’ והוא הגיב בצחוק דק לגלגני. לא שיער שאתייצב נגדו. “אלך כשאלך,” אמר, “ולךָ בּטח שאין זכות לתת עצות. קודם-כּל תַציע מה שתציע לבת שלך…”

“לבת שלי?”

“לבת שלךָ,” התריס, מכה בי אל החומש, “לבת שלך, שמזדיינת עם הפלשׂתינאי.”

רבים חיזרו אחרי נוגה. הכרתי נלהבים אחדים מהם שעלו ל’סאן-רייס' כעולים לדלפי, לחפש להם תשובה בחיק קדשה. משכה אותם אליה כפרפר זוהר בלילה. דחתה אותם ולא נידחו. סרבו להתפנות מודים בתבוסתם. צעירים ומבוגרים, נודעים ושלא. בני מעמד ובני כסף, נאים יותר ופחות. עולם שטחו לרגליה וכוכבים לקטוף הבטיחו לה והיא רק צחקה, ונעה הלאה בין השולחנות, עושה שלה להתקיימותה, נעלמת בביתי או בביתה ברשפון. עולם סגור; גן נעול. לא פעם נקלעתי שלא במתכוון לקו האש, ולא תמיד ידע בן שיחי, נסמך כמותי לבר, באוזני מי מתייבבת תוגתו. אף לא אחד מהם, כואבים כשהיו, נקט צעד של אדנות בועלת בפה כה-גס, כ’בן-זונה' זה שאפילו לא היסס לגרוף את עלמה לביצה עכורה. הצעתי שיבלום את פיו והוא הגיב, “כשתרד מאשתי.”

“אשתךָ?”

“אשתי,” אמר בעקשנות, “אתָה יודע. נוגה.”

אפילו ידעתי, ולא ידעתי שהוּא זה הוּא, לא היה לאל ידי לעזור לו. מתוך רמזים חטופים של נוגה הבינותי עומק הקשר בינה לבין אלוף נעוריה שהתייצב מנגד, מאגרף אגרופים מסוכנים בתוככי הכיסים הרחבים של הדובון שלו. לא סתם מחזר היה, אִיש של אִשה היה. איש שאהב אותה לא רק בצעקת אוהב, גם היה מסוגל בעיוורונו, מוכה בסנוֵרים, לבטא בטירוף עומק תחושותיו אליה. הזמן לא עיקר אות אחת מאהבתו שלא תמה לא נגרעה. טען בלהט שלא חתם על גט כריתות ועל פי הלכה של אלהים וחוק, בעיניו נותרה אשתו כבעבר, והוא אלופה. צבר יגון וכאב, תערובת שהיא חומר נפץ אצל אחד מסוגו, מקפץ על ג’בלאות, איש נקיקים ופסגות, נכבד וגדול בשדות פלשת בהם צד שועלים, קושר זנבותיהם ומעלה אותם באש להפיצם בתחום אויב. גבר-בגברים שהשתדך במקביל לנוגה גם לבטחון. עמד מנגד תובע תביעה שאיני יכול לעמוד בה, לצאת מחייו. לא נכנסתי אליהם, לא כגנב, לא בפריצה חזיתית. נשקו מעגלינו בגללה. אמרתי לו שאני לא יכול לצאת לפי שלא נכנסתי. ואילו ענין שבין נוגה לביני תחום סגור ולא אדון אתו בנושא זה. לא היסס לחרף אותי ‘נקלה’, ואף הוסיף איום שאדע כי ניפגע כולנו, כל-כך אהב אותה, עד מעבר לסף יאוש. ברגע זה נאחז בי כמוצא סיבה למרי גורל; כאילו בי נמצא אשם בפרידה שבינו לבינה. אמירה שלי כי ‘מחשבה של שטות’ נכנסה בו, דחה בנרגנות. מהיר חימה היה לפעול, חריף במעשיו, קודם פוגע ואחר-כך שוקל. לא פרוד היה בעיני עצמו אלא נותר כשהיה בעל, ומסוכן כי נמצא מקורנן. התלבטתי איך להגיב כי נדרשה תגובה בלתי-מגומגמת ובינתיים הצלחתי למשול ברוחי, לדכא סערת התפרצות. גם אני ‘בן-זונה’ הייתי לפרקים ומסוכן. פניו לבשו הבעת לגלוג מריר כשדרשתי ממנו לצאת מהבית. הבחין מיד כי הגיעה עת צחצוח קרניים או רגע מתאים להרתע, ומשיקול שלו נסוג ורק על סף המטבח נעצר, נועץ בי מבט קודח, מודד מידותי כתוהה מה טיבי. מלה לא הוסיף ולא נצרך. בפניו קראתי אזהרה ברורה והוא הפנה עורף וכשראשו נטוי כשור נגח פנה לעבר הדלת וטרק אותה אחריו באלימות מכוונת. נכנעתי לזעם ונחפזתי בעקבותיו, לומר לו דעה כלשהי, אבל כבר נכנס למכונית הפג’ו הלבנה שלו, מסוג אלה שמשמשות קציני צה“ל ושב”כ בשטחים, סמל מעמד נעלה. רק כשהתרחק ראיתי את הענף הגדול שקרע באכזריות מהברוש התמיר שצמח שנים רבות בצד שער הברזל. קרע והטיל אותו לרוחב שביל האבן. אמירה ברורה שהעץ נושא בנזקהּ. חזרתי לבית וחייגתי ל’סאן-רייס'. מישהו ענה והזעיק את נוגה לטלפון. במשפטים אחדים מיציתי מסר הביקור הפתאומי של האיש שלה, ואמרתי כי לדעתי נסע לפאב. על-פי מצב רוחו הנסערת ביקורו שם הפעם איננו מבשר ‘ענף זית’ אלא ענף כרות מברוש.

“אסתדר אִתו,” התאמצה להרגיע אותי.

“אנחנו מוכרחים להפגש,” אמרתי, “עניינים שקשורים בךְ, בעלמה, בי, מסתבכים עוד יותר.” וכשהצעתי לגשת עכשיו, גם בכוונה לבלום את האלוף המיוסר שלה, עיכבה אותי על הסף.

“לא, גדעון,” פסקה, “לא עכשיו, בסוף המשמרת.” ולא המתינה לתגובה וניתקה את הקשר.

***

ניסיתי לאתר את עלמה, וחייגתי למקומות רבים ונעניתי בלא-כלום. נותרו שעות עד שאראה את נוגה והחלטתי, חסר-מנוחה כשהייתי, לגשת ל’משען', לבקר את מקס שלא ראיתי אותו אולי חודש ויותר. מתחים שבין עלמה לביני הרחיקו אותי מדקויות, וזאת היתה שעה נאה להשלים את שהחסרתי מבחינתו. גם בימים ההם נהגתי לבקש את קרבתו ברגעים של מבוכה, כאילו בו נמצא רוגע, סם משכך חיבוטי-נפש. ברגיל מצאתי אותו בכסאו סמוך לחלון הגדול של האולם המרכזי. המחלקה שלו שכנה באגף האחורי, כך שיכול היה לראות כרצונו את השתנות האור מבוקר עד חשכה וגם יותר מאוחר. עד שעה שיחפוץ. הגעתי להסכם עם אחות המחלקה שיניחו לו לשהות מחוץ למיטתו ככל הניתן. מיטת הברזל הגבוהה היתה למקס בית כּלא והוא נזקק לקשור מבט עם החוץ הגדול שהצטמצם מבחינתו לפיסת שמים זעירה נשקפה בעד החלונות. בחורף קלט את נהם הרוחות ואהב את הזמירה הדקה, המתייפחת, העולה כמסתערת מכיוון הים. אפילו אם הגיעה אליו ממקום אחר גם אז העניקה לו תחושת התנערות טובה מכל תרופה. בלילה הזה לאחר ימים רבים של אלם בשמים, התחילו הרוחות לנשוב בעוז, מבשרות מטר קרב, נעימת-לוואי נאה לביקורי במחלקה הגריאטרית. רק התקרבתי אליו וכבר הבחנתי כי זכה ברגעים של התבהרות ועיניו השקועות התנוצצו, מודיע בדרך זו שזיהה אותי, ואף נמתחו שפתיו מעט ונדלק בהן שמץ חיוך. “בִּיטֶה,” אמר, “ביטֶה,” חזר והדגיש בגרמנית שלו בקשה שצריך הייתי למלא אחריה ומתח ראשו לצד כקולט צליל רחוק, משב רוח מתדבקת על החלון הגדול. “ביטה,” חזר ולחש בקול עמום, עתיק, מנבכי פירמידה מתפוררת שלו. חשבתי שאני יורד לסוף רצונו. עטפתי אותו היטב בסוודר גדול ובמעיל עוד יותר רחב, והורדתיו במעלית לקומה הראשונה, והוצאתי אותו מתחום המוסד לעבר הגן האחורי, אל מתחת לגגון הבטון הרחב; ולא חשנו בגשם הדקיק שזירזף אבל קלטנו רוחות סואנות והן משׂחקות.

משכתי כסא פלסטיק אדום והתיישבתי בצידו – הוא קשוב לרוחות ואני בוחן צדודית פניו, ומחמת העלטה קילפתי מעליו שנים הרבה ולרגע דימיתי אותו צעיר שחור שיער, רחב כתפיים משוררות, גמיש בהיפוכיו המדהימים קדימה ואחורה, לוליין אמיתי של קרקס מפואר, והים ממלכתו. מעין מעגל של יִראה נוצר סביבו בבואו, אף לא אחד הרהיב לחדור לתחומו, שמא יפגע כי אֵל צעיר היה שם. אבל כשניכרו בו סימני עייפות ונכנע למשא שנים, חדל להלך על ידיו, להתהפך היפוך כפול, לזנק לחלל דואה כמתגבר על כוח משיכה. משנזקק יותר לחסדי הבריות, הפך מטרת התנגחות של איילי הצפון הצעירים שהציקו לו, מנסים לבחון אומץ-לבם וכוחם להתגרות בו. אף-על-פי-כן המשכתי להאמין כי הוא בן-אלמוות, מי שחלף דרך תלאות הדורות כולם, נושא עמו בשורת הרגעים הגדולים של ה’שלשומים' ו’האתמולים‘, החל מגילגמש ואנגידו, אודיסאוס, סנחריב, אלכסנדר, ושאר כובשים מתהדרים בגילויים של ארצות ותרבויות. נשא דברים משל הומרוס וסופוקלס, הפליא בציטוטים מ’המדינה’ של אפלטון, מפגין שליטה לאורך היריעה הפילוסופית כולה עד ניטשה שאת פרקי תורתו ידע על-פה כאילו הוא עצמו כתב אותה. יכולתי לזרוע אסופת שמותיהם של המאורות בעשרות ויותר וכל אחד מהם ידע כמו הכירו אישית, רֵע ועמית להם. באלה מצא ניחומים משנכבלו אברי גופו, איבדו גמישותם בלחץ הזמנים השוחקים. ובכל זאת, פעם אחת נוספת ראיתי אותו בהסתערותו והוא אל בין אלים, מרחף כדואה שכנפיו שלמות. בשלהי אותו קיץ רחוק גילו אחדים מבני גילי דעתם כי בסך הכל מקס איננו אלא ‘בן תמותה’ רגיל, בשר ודם כמותם, ואם כך אפשר לפלוש לתחומו, לעשות בנווהו המסתורי ככל העולה על רוחם. פעם התייצב ינקי בראשם והם הצליחו להרוס חלק מהגדר. משהציצו פנימה נבהלו כי בתחום העדן המוצנע של מקס נתגלו פתאום דמויות מכוכב אחר, משונות ומוזרות, מרתיעות כל אלה שלא ידעו פיסול מודרני מהו. נגמרה נועזות של ינקי ופרחחיו ונפוצו נפחדים וזמן רב הרפו ממקס. נמלטו מראש הצוק להאדיר את האגדה כי רק איש כמקס יכול היה לבוא מתוך הים ואיננו ככל האדם. משהו מעליו. ואילו בעיני נחשב מקס פסל-אמן, מפיח חיים שאין כמותו.

היצורים שנדמו בעיני הפורצים הנמלטים כדמויות מיתולוגיות מאיימות, נחזו בדמיונו של מקס, וכפותיו המאומנות יצרו ברואים שנזקקתי לשנים להבין סוד חשיבותם כפסלים מודרנים. משוייכים היו לשלב שבין האקספרסיוניזם הגרמני של תחילת המאה לבין המבנה הצורני, ארכיטקטוני-מתמרד של דאדא. כך נעשו יצורים מרשימים בחיות יוצאת דופן, ואינם אלא מעשה מרכבה מופלא של חרש-חכם ואמן שרוחו מפליגה. יצר מקס יצוריו מברזלים חלודים, ממיצבור קרעי פחים, ברגים ישנים, חלקי מנועים שהושלכו ממוסכים, שרידי רהיטים וסתם עצים וגזעים שהים סחף אותם מחופי ארצות רחוקות כתורכיה ויוון ואפילו מאיי הים האיגאי, ופלט בלעו באחת הסערות בחוף הזהב שלנו. במעשה יוצר כביר כזה עקר עצמו מקס מבדידותו ופסליו שאין דומה להם, נועדו לארח לו לחברה. קיימים ומוחשיים נשאתי אותם תמיד בזכרוני ואפילו בעת שישבתי בצינת הלילה בצידו של הישיש המופלג, ראיתי אותם מקיפים אותנו אחד לאחד, עזים בצבעים הנדירים שרקח בידע של כימאי מעולה. ניתן היה למצוא בארכנותם של הפסלים את ג’אקומטי ואת קוויו המחודדים של מקס ארנסט, ואת רב-הפנים של פיקאסו האשף הספרדי, ואת הצבעוניות הצלולה של מאטיס. וצבעוניות מרהיבה זאת הקנתה יחוד לטביעת ידיו של מקס. הצבעים החמים בצידם של הקרים שבו את העין בזוהר המיוחד שהוא העניק להם. לא רק זוהר של סתם טבע בהם, חיים הכניס בהם. לעתים חשבתי עליו כעל אליהו, מופלא מכוכב אחר שדי לו לגהור על מת להשיב נשמה בתוכו.

פעמים הרבה נצמדתי למקס בשיטוטיו בעקבות סופות לאורך רצועת החוף, לבחון ביזת-ים שהקיאו הגלים המתפרצים בזעף. שלל חפצים נמצא לו מספינות שנטרפו ומקס ברר את שנתגלו מועילים לצרכיו השונים, צבר אותם ציבורים והעלה אותם לרכס, אל מעבר לגדר הענפים האפורים. שם שקד לרפא את השברים, לאחות את שניתן לכלי או חפץ מחדש נולד ליעד כלשהו. בתבונת בורא יש מאין הוליד גם יצוריו-פסליו לעתים מבעיתים, אבל תמיד מרתקים בהבעתם, מסקרנים בנוסח המיחבר המדהים שחיבר.

עקבתי אחריו שעות ארוכות כולא נשימה שלא אפריע בריכוזו העצום בעת שישב הוא עצמו ללא ניע, פסל דומם, שקוע בשרעפיו מול ערימת הגרוטאות, שוקל בפלס היוצר את שניתן להצמיח מתוכן. משגמלה אצלו החלטה הכרתי סימן ראשון שלה בעיניו שלחלוחית אנושית חזרה אליהן ואישוניהן שבו לנוע ואגלי זיעה זעירים הפציעו על מצחו, מחליקים על פניו כאילו שוב חש בעוצמת הקרניים המשזפות של השמש. הושיט זרועותיו מתוחות ואחר-כך אסף אותן, כל זה לשפר מירוץ הדם של הגוף הנחלץ מקפאונו. אחר-כך מתח פלג גופו העליון, גוחן להשיג מיצבור הגרוטאות מולו כרע. ואז גהר בתנועה גמישה ורכה ובקלילות נחלץ מחבק רגליו השכולות, נירכן אוסף פריט מסויים ומניח אותו בצד. רק משצבר חלקים במידה הנדרשת לצורה שראה בעיני-רוח התחיל במעשה היוצר הגלוי לעין. מתוך ערימת הגרוטאות שהציתו דמיונו משך גזר עץ, או חלק של מכונה חלודה והחל במלאכת המרכבה שוקד עליה שעות ארוכות בעזרת כלי עבודה, שאחדים מהם קיבל מבעלי בתים רחומים ואחדים הצליח להתקין בעצמו, על-פי שיעור צרכיו. תמיד יצר והוא חשוף גו, מפקיד גופו בקיץ לשמש היוקדת ובחורף לרוחות הצורבות בצינתן, והוא עצמו ממוקד באותו יצור מסתורי שנולד מצירופים שתחילה לא קלטתי קשר בין תחתון לעליון, ולא ירדתי לפשרם עד שהתחילו להצמיח מתוכם צורה מזוהה, דמות עצמאית והיא כמעט חיה, בת-דיבוב של ממש. פעמים אין-ספור נסוג מקס צעד לאחור, לקנות מרחק ראיה שקולה בינו לבין יצירו, ושוב אוסף מרחק, משנה, גורע ומוסיף. רגעי השיא במלאכת מחשבת שלו נחשבו בעיני אלה בהם צבע את פסליו, מקפיד לשמור על זוהרו המוזר של כל אחד מהצבעים, מנציץ מתוכם נוגה נדיר. כך הקנה להם צבעוניות טהורה משכרת-עין, ומעודי לא התייגעתי מהתבוננות בהם. באתנחתות פתאומיות שקבע שקד להסביר לי פרקים שלמים באמנות, מושגים שלא ידעתי. נקב בשמות יוצרים שדודי מנדל הירקן, סוניה אשתו וברוניה אמי היו מתייחסים אליהם כמלים שאובות מסינית עתיקה. נפתל מקס לחדד כוונותיו והסתייע בעובדה שבמרוצת הזמן רכשתי מלים נוספות באידיש מדודי מנדל, ועלה בלשונו להקנות לי יסוד בהבנת ציור, פיסול, מוסיקה וספרות אירופאית. אנציקלופדיה שלמה היה, בור סוד שאינו מאבד טיפה.

אילו רציתי לקבוע אימתי נתוודעתי לזכרוני המחודד כל כך, הייתי חוזר לאותם ימים בהם מקס הוכיח כי מותר האדם, חסד זכרונו. בהיסח מעקב אחר הליכי יצירתו, אולפתי לקלוט בבת-אחת פרטים רבים, לזכור מיקומם וצביונו של כל אחד מהם בנפרד. השתעשע אתי פעם ועוד כשהניח לפני גושי פחם ופיסות קרטון, מנחה אותי להתבונן רגע במישהו חולף באקראי לאסוף מבט ולרשום אותו כפי שזכרתי. אולי משום כך לא הרפתה ממני גלריית הדמויות שאיכלסו מישורי צפון של העיר הכי לבנה במזרח התיכון, מתפשטת לאורך חוף ים כחול. בעיקר נשמרו אתי עד לדקויות, מפתיעות קלסתריהם של בני-נעורים שחברו חבורות להשתבח במשחקים ושעשועים מרתקים. מקרב אלה צמחו אלופי הטיארות, הקיפקות, הבנדורות והפוּרפרות. כל אחד מאלה אשף נחשב, זה בהפרחה, זה בקליעה של זכוכית צבעונית, פרפרית, לעבר המור, זה בחבטת מקל מדוייקת בקצהו של גזר עץ מחודד בקצותיו, משחק שדוּדאֵס שמו, וזה אלוף בהטלת פורפרה, שצורת אגס לה והיא מלופפת בחוט משיכה, ומיועדת לפגוע בפורפרה של היריב שכבר חגה על הארץ. מקס נתגלה גלף מומחה כשגילף למעני פורפרות מרהיבות שקידמו מעמדי בין המטילים. ידו היתה גם אמונה בבנית עפיפונים צבעונים, כאלה שבצידיהם משולבים שני עפיפונים זעירים הקרויים תאומים. סייע לא פעם גם לאחרים בניגור ובניית קורקינטים וכן בהשגת קוגלאגרים, מיסבים ישנים שלא נצרכו להם במוסכים. ידו היתה רבה בשעשועים ההם. וכך נוצר מחוז ילדות מופלאה שאין דומה לה ומקס, שנודע כ’משוגע', מושל בכיפתה, ולא הרחק משם, באל-עלמיין, כבר השתולל השטן בדרכו אלינו, ואלהים מסיבותיו בחר באחד אנגלי מתוסכל, מתהדר בכומתה זרועה בסמלי חטיבותיו, מונטגומרי שמו, להביס אותו, ורכס הכרמל לא נהפך למצדה חדשה.

“ביטֶה,” לחש מקס, בגן של המוסד, ודימיתי לרגע שגם את שמי אמר, שֵם שלא נחלץ מבין שפתיו חודשים רבים, בעצם מאז תחילת גלישתו למחוז הדעיכה. אבל רק קלטתי שוב בּיטה שלו ובניע סנטר רפה רמז לעבר גבעת הדשא המרוחקת משהו. משבי הרוח עינגו אותו. הקור פחת במידה מסויימת לעומת החודש שעבר אבל אפילו איש צעיר עטוף כהלכה לא היה נחפז לחשוף עצמו ללטף-רוח. ואילו עבור הישיש בן התשעים היו במשבים האלה מטעם הזכרונות של אותם פרקים שחי אחרי השכחה הגדולה, תוצאת החבטה שספג כשזינק מעבר לסיפון אוניית המעפילים שלו. התעלמתי מהזירזוף הדק והמכעיס של רמז-גשם ודחפתי את כסא הגלגלים ורק שנינו בגן הגדול והחשוך, נושמים ביחד אויר טהור של חורף. צלול היה אותו לילה צלול צלול. שביל האספלט הצר הקיף את הגבעה המרכזית ובראשה נמצאו ספסלים אחדים שעל אחד מהם התיישבתי ומקס על-ידי בכסאו, ואני מאכיל אותו בפלחים זעירים של פירות העונה. שיטה פיתחנו. אני מושיט לשפתיו את הפלח, דוחק אותו במשהו לפיו והוא מרחיבו לבלוע, ואחר-כך צד אותו בשפתיו, משתעשע בו בלשונו עד שהפרי נימוך לדיסה נסוגה לבית הבליעה. מעת לעת טרח והתאמץ להודות, “דַנקֶה, פילה דנקֶה.” הוא עם הדנקֶה שלו ואני עם הביטֶה שלי ובינתיים הצליח מקס לשכך במידה ניכרת סערת רוחי מהפגישה הבלתי-צפויה עם אותו בריון שפצע את עץ הברוש.

ביני לביני לא ידעתי אם ימוּת וכיצד, למרות שלא היה ספק כי יומו האחרון קרב ובא. אלא שהמושג מוות ומקס לא נקשרו בתודעתי. יום אחד הייתי עד לתופעה כיצד גבר על מוות וניצל כאילו לא ארב לו. בבוקרו של אותו יום השתרע לפנינו ים כחול-ירוק ופניו מלוטשים כממורקים. שלווה של נצח אמיתי. בימים כאלה נהג מקס לחצות ים שלם, כך סברתי בלי שמץ פקפוק. נוהג היה לפלוס דרכו בזרועותיו ורגליו הנעות בקצב מדוייק והוא מכונה אנושית. שעות נהג לשחות לכלות מרץ כי נשים לא היו לו ולא חיפש פורקן ליצר שדיכא בתוכו. נזיר היה על-פי בחירה, ומצא מוצא למרץ המצטבר במשחה ארוך בכחול המרהיב, עד כי עלה מהים טהור-טהור כעובר נחלץ מרחמו. אבל ביום ההוא לכדה אותו סערה עזה והוא במרחק רב מהחוף נסחף הנה מטלטל לשם, מובס על-ידי גל מסתער, נישא בהנף מעלה ובבת-אחת נקבר תחת מים אדירים עד שנפלט שנית, טרף לגלים. רק סמוך לשקיעה פלטו הגלים הנסוגים את מקס לחוף, ספק חי ספק מת. בהדרגה רגע הסער והמים הזועפים נתחלפו בגלים זעירים שנתפרשו רגועים צפונה ודרומה, שוטפים ברכות את מקס, לוטפים גופו ונסוגים בהמיה חרישית מתחנחנת. עברה שעה ועוד אחת ומקס זז ופניו הנוטים לצד עדיין קפואים ועיניו עצומות. צדודיתו ביטאה שלווה במעלה גבוהה, כהזדככות-נפש, כמו התגבר על משהו נעלה מבינתי והוא בן-אדם שהתקשיתי לרדת לסודו וגם היום. היה ונשאר מקס שבא אלינו מכוכב אחר. יצור שנתן לי דריסת רגל בעדנו ובאשמת אותו יצר רע מטבע גזרתי על עצמי גירוש משם. גנבתי תפוח מתפוחיו.

קפלים ארוכים וצרים שמתנקזים לנקיקי רמת הכורכר, שימשו לנו מיסתור במעקבים אחרי האנגלים העוגבים על נערות שלנו. אחדות מהן שילמו על-כך מחיר יקר, כשאנשי אצ“ל ולח”י התפרצו לבתיהן לגלח מחלפותיהן, ביזוי נורא לתמיד. ינקי שכב בצידי מסביר עוגבנות מהי ואיך מתבצעים השלבים השונים מסתם מיזמוז, חימום-קנה כלשונו, ועד לזיון אמיתי. “האנגלים עדינים,” אמר ינקי, “החבר’ה שלנו פראים. בגלל זה אמא שלי אוהבת את האנגלי שלה, סרג’נט מאנדיי.” לעתים נדירות הזכיר ינקי פרשה זו של מיטת הוריו שמעולם אינה מתרוקנת, יוצא אביו, נכנס הסמל. יוצא הסמל, נכנס אביו. לעתים ביטא תמיהה כיצד עולה בידי אמו לנהל הלכות בית. במרוצת הזמן נחשב בעינינו לגדול המומחים בנושאים שבין גבר לאשה ומשהחליט ללמד אותי כיצד מתבצע הקשר המענג הזה, הסתייע בקפלי הכורכר, בבריטים ובנערות הנוהות לשתות מים זרים. הסתלקנו מהשיעור לאנגלית של המורה היֶיקית מיסיס שפרונג, שממילא נהגה לגרש אותנו משיעוריה בחמת-זעם, אחרי שהיתה מתופפת על ראשינו באגרופים קמוצים, וקבענו עמדה בנקיק רחב לשניים קטנים ודקים כמונו, אלא שלהט צהרי היום הניס מחוף הים את אלה שחיפשו שלוות-חיזור בנועם. רצון טוב לחוד ומציאות לחוד וכך העלינו זיעה צורבת בעינינו ומחמת החום המתיש ויתרנו על המשך הציפיה ורק תהינו מה עוד נותר לעשות, להרוג שעה נוספת עד תום הלימודים. אף לא מחשבה אחת הלהיבה את ינקי ובכדי לאושש אותו שגיתי והצעתי לבקר את עולמו הגנוז של מקס, גן נעול מבחינתו של ינקי. וכשהגיב בהתפעלות נרתעתי כי אין לדעת מה יתרחש עם ינקי הבלתי-צפוי.

נסיונותי לסגת מהרעיון המסוכן הזה נכשלו בזה אחר זה. ינקי בעל מלתעות בולדוג היה. נגס ולא הרפה. כאילו התכווצו שרירי לסתותיו ואין עוזר. כפה עלי לקיים רעיון שהצעתי, דחק בי, מזעיף פניו, מחנן קולו, לא בחל בכל דרך ובלבד שיכפה עלי רצונו. “רק נציץ ונסתלק,” נשבע, והבטיח גם להפנות פניו בכיוון מעונות-עובדים, לאפשר לי לשלוף את מפתח מנעול השער שמקס נהג להטמין מאחורי אבן. לבי הלם בתאוצה של רץ נפחד וידעתי כי אני מפר אמונים. אבל כשפתחתי את השער ונכנסנו פנימה נדבקתי מהתרגשותו העזה של ינקי שהשמיע פתאום צניפה משונה כתרועת אזעקה שלמד בכוח עצמו מהפרטיטורה של ג’וני וויסמילר. “גדול, גדול,” שאג בהתפעלות, “גדול, 'ני אומֵר לך.” אחוז קסם שוטט בחלקת העדן העליון של מקס, נכבש על-ידי היצורים, פסלים מדהימים שכמותם לא ראינו בארץ באותם הימים. אחר-כך החליק נרגש ונסער על-גבי המדרגות החצובות למיסתור הפלא עצמו, עד שהתייצב במרכזו של החדר החצוב בלב הסלע. כשד מקפץ אחוז תזזית, ניתר מכאן לכאן, מוכרח לגעת בידיו בכל חפץ שנתגלה לו. אני מנסה לבלום אותו והוא הודף אותי. אני מתחנן לפניו להרפות, והוא משפיע עלי אשד אדיר של מלים המטביעות מחאתי. בכוח דחף אותי לצד כשהתייצבתי בינו לבין הרדיו הזעיר שמקס הרכיב מחלקים שונים, מלאכת מחשבת של מהנדס אלקטרוניקה, אף כי ספק אם היה כזה. ינקי הפעיל את הרדיו ואמר “גאון האיש הזה, גאון.” היטה אוזן והדגיש בהתפעלות שצליל כזה אפילו לא נשמע מהרדיו הענק שבביתם. החמיר המצב משהתחיל ינקי לפשפש בחפציו האישיים של מקס ואף התאמץ לפרוץ ארגז כבד ונעול בתוכו נמצאו מסמכים שונים ומכתבים רבים. מתוך התבוננות ידעתי כי מקס התכתב בקביעות עם אישים נודעים במדינות רחוקות. התשובות שקיבל היו ממוענות בצורה היותר מוזרה שאי-פעם נתקלתי בה, וכך נכתב המען: לכבוד אדון מקס קליינהוף שפת הים, צפון תל-אביב, פַלשׂתינה.

כמעט התפתחה קטטה בינו לביני וחבל שלא, כי אז היה נמנע הצעד הבא, כתם מציק עד עצם היום הזה. נכנע לדרישתי להרפות מהארגז נטפל ינקי למספרי חיתוך פח, עשויים מפלדה מלוטשת, כאלה שזרועותיהם צבועות באדום. “בוא נסחוב 'תָם,” הציע בלי היסוס, “נִמכור 'תָם בקלי-קלות. נעשה חיים!” פיתה אותי לאחר שסרבתי וסרבתי ונכנעתי. גנבתי את מספרי הפלדה של מקס ביום שלעולם אי-אפשר לשכוח אותו, מפני שבו הכריז צ’רצ’יל כי הגנרל הגרמני יודל חתם במטה של איזנהאור על כניעתה של גרמניה הנאצית ללא תנאי. חרות תאריך זה אצלי במיוחד. שמיני במאי אלף-תשע-מאות-ארבעים-וחמש. קרוב היה העולם לצאת מדעתו, וכבר לאחר זמן קצר הכריז טרומן כי המלחמה תימשך עד שיובס אחרון מלוכסני-העינים של הקיסר הירוהיטו. ובאותה עת ממש הגיעה לשיאה תכונה לקראת הטלת פצצות אטום על הירושימה ונגאסקי – ומאז לא חזר העולם להיות כשהיה, וגם אני, בגלל מספרי הפלדה של מקס, נשתבשתי לתמיד. מכרנו אותם לאביו של חנן, עו"ד מירון, שתחביב היה לו, עיצוב ריקועי נחושת. אותו יום אכלנו מנות שלמות של פלפל משובח, שתינו גזוז חמוץ-מתוק וראינו שני סרטים, אחד בקולנוע ‘מוגרבי’ ואחד ב’בית העם'. חגיגה אמיתית שנעשתה יותר-פרועה, ואני נהייתי יותר-מודע לבגידה הגדולה שבגדתי במקס, ראשונה בשורת בגידות כאלה ואחרות.

אולי משום מצוקת-נפש התפרצתי בלילה, כשחזרנו סמוך לשעה עשר ממסע העינוגים על חשבון מקס, והצטרפנו למתגודדים, שותי-הגזוז, על-יד הקיוסק של גרין בפינת בן-יהודה ושדרות נורדאו. כמעט מידי לילה נפגשנו גורים שכמונו להפליג בסיפורי היום, וכל אחד מעלה עצמו בסולם ההישגים משתבח בעלילותיו להרשים וכך נהג גם ינקי. אבל משניסה לפצות-פה ולספר עלילות שלנו על חשבונו של מקס התפרצתי לעברו בחמת זעם נוראה ושעה ארוכה התפלשנו בחול, חובטים איש באחיו מכות נאמנות. חזק היה ינקי. שור צעיר בעל כתפיים כבירות שמסוגל היה למלוק את גרוני בקלות. אלא שהזעם העניק לי עוצמה נוספת ובהתמודדות הזאת לא ידו היתה למעלה, אלא ידי. אבל הוא שתק. ואני קמתי והלכתי בוכה.

והרוח התגברה ומקס סירב לזוז ורק במבט עינים עששות שלו הפציר להשאר עוד קט. “עוד רגע.” עוד אחד והוא צדק ממני. נותר עוד זמן עד לפגישה עם נוגה והוא זכה בנשימות ארוכות של רוח כל-כך מוכרת. המשכתי לשבת מהרהר בעלמה, בנוגה, באותו ארגון נשים שלהן, נל“ה, שעל-פי הערכות אנשי השב”כ הוגדר כארגון בעל קשרים הדוקים עם אנשי אש"ף. מלה אחרת, על סף בגידה ובגרוני עמדה חמיצות שהתפרצה להחניק.

***

ישבתי עם נוגה במכונית שלה, ‘חיפושית’ חצי-אוטומאטית מודל שבעים ושתיים. המכונית הקטנה חנתה ברצועת החניון הציבורי המשתרעת דרומית ממלון ‘מגדל דניאל’, וספגה חבטות רוח עזות. זירזוף הגשם הפך בהדרגה למטר סוחף. בבת-אחת נבקעו העננים שסועי-כרס ומטחים של מים נשפכו כבמירוץ מטורף. אף שהתבטאתי בקול מאופק, נתקשיתי להצניע נימת קובלנה על שהסתירה ממני עוצמת הקשר בין ‘שור נגח’ שלה לבינה, למרות הפירוד. וגם תבעתי לדעת מדוע סיפרה שנתגרשה ממנו והוא עוד בעלה לכל דבר וחוק. השהתה תשובה והמשיכה להביט במים הקולחים על הזכוכית הקדמית. קפואה ללא ניע הפנתה מבט לים שפניו המכורכמים מגלים אדירים קוצפים, עוקרים מתוכם בפתע בהרות כסופות המתנוצצות לאור הברקים הכחולים. אמרתי לה, בפשטות, שמטבע דברים שבין גבר ואשה, גם כשאין נטיה להתחייבות כלשהי, עדיפה חשיפת מצב לאשורו על פינה גלויה ופינה סמויה, שיטה שבעיני נחשבה נפסדת. ציפיתי להענות מצידה. שתפנה אלי ותגיד, שמַע איש, כּכה וכּכה וכּכה המצב. אלֶף ובֵית וזהו-זה. ועכשיו נעבור לסדרו של לילה. אבל לא אמרה לא זה ולא זה ונתכנסה בשתיקה רועמת, מהססת לחשוף קרנות שמא תתקשה להתמודד עם כאב אישי כל-כך. שמרה לעצמה חלקת אלהים קטנה שלה, כולה שלה ודחתה אותי שכל מבוקשי היה לחדור לבין קיפלי נשמתה, לזהות סימני היכר בחגווי נפשותינו. בקנאות נטרה שערים בלתי-נפרצים שלה, מונעת בעדי מלבחון מקרוב פצעים פעורים שביקשתי מעשה אוהב להעלות להם ארוכה. אבל ידעה כי משקלה נכבד היה בעיני, ואמרה שהיא מצטערת שנפגעתי מפני שגיליתי והיא לא חשופה לפני. “לא רציתי לחטט בפצעים חיים,” אמרה, “אז נמנעתי מלרדת לפרטים”. “תִראי מה שקרה,” הגבתי. “אני מצטערת,” השיבה וקולה יבש. “חשבתי שכל מה שאני צריך לדעת על אודותיך, אני יודע,” אמרתי. פניה לא שינו מבע. “קשה להתקלף מעור,” לחשה והיא כואבת ונסערת, “וחיי אתו נחשבו עור דבק בבשר.” ניכרה בה דאגה, מחמת התפרצותו של בן-זוגה לתחום ביתי. כעת נתבהרה בשלמותה תמונה ומדוע משכה את האש לביתה ברשפון, אך ללא הועיל. מצא האיש פירצתו ונדחק להרחיבה. הכריז בגלוי על כוונותיו ואין בדעתו להרפות.

“בזמן האחרון מתגבש אצלי רושם, שאני יודע מעט מידי עליך,” אמרתי.

“כוונתך?” תהתה והוסיפה מבלי להמתין, “כל שאתה צריך לדעת – ידוע. אני לך אשה, גדעון.”

“איזו?”

משכה בכתפיה אנוסה להשיב, “ידעתָ מה שהיית צריך לדעת. לא חיטטתי בחלקה שלךָ. לכל אחד רצועת בטחון משלו, והשמירה עליה אין פירושה שאנחנו מעלימים משהו אחד מהשני.” התנשמה באיטיות, כמו נזקקה להפוגה עד שאספה אומץ לומר שיש דברים שמפריעים כשהם נחשפים.

הסכמתי שבדבריה הגלויים יש טעם, אף כי מריר לבית הבליעה. “עכשיו נעשו ענינים אחדים חשובים, ואין הם יכולים להשאר מתחת לשטיח,” אמרתי, “מפני שפתאום ענין מתחבר עם ענין, ונוצרת תסבוכת מכבידה. אנִי רוצה לפזר עננים. אז אולי כדאי שנתחיל באיש עצמו.”

“גדי,” אמרה וקולה שקט, “גדי דניאל.”

“פרא אדם,” לא התאפקתי, “פרא אמיתי. כמה זמן את נשואה לו?”

“נִשאנו לפני שבע שנים, במלחמת לבנון,” השיבה, “אבל אנחנו כבר פרודים שנה.”

“לגביו את עדיין אשתו,” העירותי, מנגד נשקפו אלי פניו מזי-רעב, ולסתותיו המסוכנות, מדגישות שרירים מתכווצים ומתרפים חליפות, עדות למתח נפשי שלו.

טרחה להבהיר כי מבחינה הלכתית אכן עדיין היא אשתו והוא עומד בעקשנות בסירובו לאשר לה גט. אבל גישה כזו לא תסייע לפתור ניתוק מוחלט עליו החליטה. מבחינתה הקשר גווע מזמן וביניהם רק זכרונות יפים ומרים ולא רכוש משותף ולא ילדים. צר לה על שהטעתה אותי לחשוב כי פרשת נשואיה נחתמה לתמיד ולא נהגה כך, אלא משום שסברה שלא נמצאה סיבה לדקדק בקטנות. ואילו תמצית התרשמותי ממנו, גבר מאוהב נואשות שאין בדעתו לתת לה גט כריתות, ילחם בכל מי שיתייצב בינו לבינה. תהיתי לפרטים שונים. “גם הוא בן קיבוץ?” שאלתי והיא אמרה שכן. “שנינו בני מרחביה, והוא היה החבר הראשון שלי,” הסבירה. חיוך שנבע מזכרון ענוג נדלק בשפתיה. “למעשה היה החבר היחיד שהיה לי. נחשב לחתיך של המחזור. למד שנה מעלי במוסד החינוכי. קראנו לו אז גדי ‘היפה’.”

מכאן והלאה נתבטאה כרצונה ונמנעתי מלשסע. אף שנתפסה פה ושם להיסוס כדרך המשחזרים, קלחו דבריה משוחררים מעכבה כלשהי, מעוררת רושם שהפעם היא נצמדת לעובדות, מציירת תמונה נאמנה. פעמים הציבה לעצמה סימני שאלה שכנראה לא הרפו ממנה זמן רב ולא מצאה להם תשובה מניחה דעת. בעבר לא ראיתי אותה כה-מיוסרת ולחוצה. נזקקה להרחיב סדק שנמצא בנפשה, להערות מתוכה את המציק, מטען מכאיב שרצתה להתפרק ממנו זמן רב ונמצא לה איש כורה-אוזן, מוכן להושיט כתף סועדת. משום כך סברתי שנהגתי בתבונה בעת שתבעתי תשובות לשאלות נוקבות, בלשון מתונה, כמעט רכה. נוגה לא היססה לנצל את הרגע הזה לפרוק משא כותש. ההתחלקות היתה ברכה לה ולי וקלטתי שירת אביב שלה כמו זו שהיתה פעם ביני לבין מיכל. צמיחת אהבת נעורים במרחביה דמתה לזו שהתפתחה בצפון תל אביב. בעוד השבר בינינו נגרם כפי שנגרם, נבקע שבר בינה לבין רֵעה על רקע אידיאולוגי עד שצמח ניכור שהפך לטינה עמוקה, לפחות מצידה. שניהם נמנו עם המחנה שתורתו כי לא לנצח תאכל חרב, והמציאות מחייבת פתרון לפלשתינאים במתכונת עצמאות שאינה נופלת משל אחרים. אבל דווקא אז באה מלחמת לבנון וצלקה צלקות גם בנפשותיהם ומבחינתה, על אף שגדי חזר עם גוף ללא מתום, נתהפך מבחינתה לנכה-נפש בשל אותה מלחמה ארורה, סרת-טעם, פרי טעות נוראה.

“האיש שלי יצא למלחמה,” אמרה חרש, “והוא סרן בסיירת. שנא שנאה עזה את יום צאתו ללבנון. חשב שזו מלחמה שנרקחה בראש מי שחושב שהדרך להפטר מבעיה היא פשוט לפוצץ אותה. היה משוכנע כי זו תהיה המלחמה שתרחיק אותנו מהשלום למשך שנים רבות. ביקר בחריפות את ההנהגה המדינית ולא חסך ביקורת נוקבת גם ממפקדיו ששתקו ובשתיקתם נמצאו מברכים. בלילה האחרון לא עצם עין ואני אתו. ישבנו בחוץ. מחפשים תשובה אי-שם ולא מוצאים. והוא מתייסר. נאכל על-ידי לבטיו וכל שיכולתי לומר לו, שלא ירפּה. שיעשה את המוטל עליו מפני שאי-אפשר אחרת, אבל שיַמשיך להאמין במה שאנחנו מאמינים תמיד. שמוּכרחים לדבּר, לשבת עם האויב ולדבּר. בבוקר ליויתי את האיש שלי לרכב שאסף אותו ואת חבריו והוא שתק ולא אמר דבר ויצא למלחמה קרוע. וחזר ממנה בן-אדם אחר. המלחמה היא משהו שונה כשנמצאים בתוכה. אתה מאבד את הדקות של האפור המקשר בין שחור ללבן. עולמך נצבע בצבעים הכי חדים. בהיר או כהה. אין צבעי ביניים, לא יותר. היה חוזר ומדבּר על החברים החיים והמתים. הזכיר לפעמים, כמו בהתפרצות פתאומית, את שלומי, את יאק, את יאיר שרוסק על-ידו. כולם מתים לפניו. גדיים מילדות. כמעט מפעיה ראשונה. שדות הקטל הראו את הזווית האחרת. לא מלים יפות עוד. לא תיאורים של האדם האינטליגנטי, המבין שזכות הקיום אינה שמורה רק לו, אלא גם לאותם שישבו בארץ דורות על דורות. שתי שנים עשה בתחום הארץ הנוראה הזאת. עם כל חבר שנהרג מת משהו בתוכו. חתיכות חתיכות הוא מת. לא ביום אחד. לא בחודש. אבל במשך זמן רב התהפך עולמו ובלילות שמעתי אותו צועק שאעזור לו. שאלתי אותו בתחינה, דבֵּר איש, מַה אתה רוצה, והוא אמר, אני רוצה להִשאר שפוי. עזרי לי.” התנשפה חרש, מיוסרת.

שתקתי.

הרוח הטיחה משבים. עולם כמנהגו בחורף. סופה עזה עולה ממערב הארץ והמים ניגרו כאילו לא היה גבול לבוא העננים המתפקעים.

“ידע את שנכון ולא, ונטחן עד דק.” לחשה אין-אונים, עדיין כמהה לסעוד את בן-זוגה כאילו אני זה הוּא, וקלטתי בהמיית-אוהב עומק עדינותה, “ידע שמעשׂים שאנחנו עושים לא יעשו, ורק המציאות, ההכרח להישׂרד, מאלצים אותו ללבוש פנים אחרים או להשיל עור ישן. בין הקטבים האלה נמתח כמו נקשר על גלגל אינקויזיציה, ונפשו קרעים קרעים ואין דרך לאחותם. פצעי אוּהב הם דבר נורא,” הפטירה חרש, ונאלצתי לכוף ראשי לעומתה, לקלוט רחש שלה, שלא יאבד בשאגת הרוח שבחוץ. נשתתקה צרובה מבּערה עומדת בתוכה ואני בשתיקתי נמנע מלדחוק בה, מניח לה להשיח מהמרירות במידות שלה. תפרה לעיני יריעת אהבה מהיפות שידעתי, שוליה רקומים ברחשים כה-דקים ורציתי רק לומר לה שברגע זה היא נאהבת על-ידי כפי שלא אהבתי מאז ימי ולילותי עם מיכל. נשמה פעם ועוד לבטל ריגשה חונקת, לצבור שליטה בהר הרגש המתגבה מעליה. “השבר נשבר,” התנשפה מתוך מועקה, “כשאמרתי לגדי שזה ‘המבחן הגדול’, לשמור על עקרונות שהאמנו בהם בתוך הגיהנום הזה.” השתהתה, בוררת מלה או שתיים לצקת בדיוק כוונה שלה. “מול הדברים הכי גרועים,” אמרה, “הכי מכוערים, הכי מעוותים, אנחנו עומדים למבחן של הרגע האחרון ודווקא בנקודה הזאת כשל. הלכתי לישון לילה אחד חבוקה בזרועות גבר שכל-כך אהבתי, ובא בוקר ומצאתי בצידי איש זר, מנוכּר. אני בשלי – הוא בשלו, ואיבה צומחת. התחיל לנהוג בזרות, ואני יודעת שהוא מכורסם מבפנים, מתייסר בסבל שמלה לא מגדירה. עצביו נתרפטו ובמקום הרוגע והעדנה התנהג כחיית-שדה, וכבר חלפה שמועה גם אצלנו במרחביה, כי נחשב לקטלן מזן נדיר, ולא הִרפה ממני. כמעט ניסה לכפות עלי בכוח שאודה כי טעינו, ועלינו לחזור בתשובה והתשובה נמצאת רק במעשׂה כמו שלו, לדלוק בעקבות עמלק, לאבּד. להשמיד. “במותם נמצא חיים,” אמר, וחזר ואמר וחזר בכל שעת מפגש והחנק בינינו גדל ולא נשמתי יותר. ואז היתה תקופה של תהייה מה יהיה. הוציאו את האנשים מהבוץ הלבנוני. החזירו אותם לבית. אבל רק לרגע. חסר מנוחה היה. כבר קשה לשבץ אותו בתפקיד פיקודי שיגרתי. חייב היה להמשיך ולהניף את העקרבּים שלו. מהיותו קרוב לאהרוני מצא מזור והעלה ארוכה חלקית לחוסר השקט ששיבש אותו. הלך לשרת בשטחים ביחידה מיוחדת, כזאת שפועלת בתחום הדמדומים שבין הצבא והשב”כ. ‘ציידי ראשים’ והוא ראש וראשון ביניהם. מרוצץ גולגלות ומרסק עצמות אלה שנודעו כצעירי הנהגת אש“פ, או חמאס, חברי ועדות ההלם, מפקדי תאי טירור. עומדים בראש חיסול משתפי הפעולה עם השלטון שלנו. מלחמה אישית, הוּא והֵם. זר בא לפקוד אותי ולא יכולתי עוד, אז קמתי והלכתי לפני שנה. ענין של גט הוא אקט פורמלי ולא יותר. מבחינתי הדף הפוך.” פנתה אלי ושאלה אם לא איכפת לי שתעשן. ידעה שהסתייגתי מעישון. אבל היא נהגה להדליק סיגריה לעתים רחוקות ולא אמרתי לא. הציתה סיגריה, פתחה סדק בחלון והעשן נשאב החוצה, נבלע בכנף רוח סוררת. הפנתה מלוא פנים אלי, לראשונה מאז נכנסנו למכונית הקטנה. “חששתי שיהפוך אותךָ יעד להתפרצות התקופתית שלו, וזה קרה.”

“זה לא מדאיג אותי, אבל הוטרדתי מהצורה שתקף את עלמה,” אמרתי, “השמיץ אותה בגסות. אמר שהיא שוכבת עם הפלשתינאי.”

“הוא איש בכעסו,” הזכירה.

“יש לו מקורות,” התעקשתי, “מה את יודעת?”

היססה, ושוב הפנתה פניה ורק צדודית שלה ספגה קרינה של ברק חוצה רקיע מתפרק “אנִי באמת לא יודעת,” הפטירה מהוססת, “גם ממני הסתגרה בשבועות האחרונים. כאילו משהו השתבש בתוך המכונה הפנימית שלה.”

“תַסבירי,” ביקשתי.

“להסביר את מה?” תהתה, “את המבוכה? את ההתכנסות שלה בתוך עצמה? את ההרגשה שהיא סובלת מהנתק שביניכם? את מַה להסביר?” ולא המתינה לתגובתי, ומשכה מלה מכאן ומשם ושטחה חרדתה. “אני אפילו לא יודעת היכן היא מבלה את לילותיה,” אמרה באטיות. “חשבתי שהיא לנה בדירה שלנו ברמת-אביב…”

“איזו דירה?”

“דירת המשרדים של נל”ה. לפעמים היא משמשת גם מקום מגורים, כמו במקרה של מוסא." בבת-אחת נבלמה נושכת לשון. באותה מהירות שקלטה מעידתה כך התעשתה. “הוא ביקש מקום לגור עד שיסתדר,” אמרה. “נשבּר לו מרדיפות המשטרה כאן. אז לאחר שקיבל עבודה במסעדה המזרחית איפשרנו לו לגור זמן-מה ברמת אביב.”

“ועלמה?”

“אני לא יודעת. היתה אצלי לילות אחדים. אחר כך עוד פעם ועוד לילה. שמעתי שהיא עוברת ממקום למקום.” בקולה ניכרה מצוקה. “אני לא יודעת מה קורה אִתה, גדעון. אבל יש בה אי-שקט מאיזושהי הפרעה תפקודית. ואני לא יודעת אם זה בכלל קשור במוסא או לא. אני לא יודעת.” ושוב הנמיכה קולה עד ללחישה מתאפסת ונימת יאוש ניכרה בה.

“ניסע לרמת-אביב,” הצעתי, “אני מוכרח לדבּר אתה, פשוט מוכרח.”

הפתיעה אותי. “לא הלילה,” אמרה, “היא לא נמצאת שם.”

חששתי שנוגה עדיין לא קולטת עומק המצוקה אליה נקלעתי ושאני חייב לבלום את עלמה, להצניע את פעילותה לפרק זמן, עד יעבור זעם. עד שירגעו רוחותיהם של לורדי הארץ עתליה ודויד. דחקתי בה לומר יותר משהיתה מוכנה לחשוף, אבל היא הגיבה בחריפות. מסרבת לשתף פעולה, חוששת שעלמה הופכת בינינו ענין של ‘תן וקח’. פתחה את הדלת וזינקה מהמכונית, מתעלמת מצליפה הרוח והגשם הנשפך עליה כגל מתרסק. בּיטאה בצורה נחרצת הסתייגותה המפורשת מהלחץ שהפעלתי עליה. השגתי אותה בתחום בית המלון, בכניסה המפולשת לקולנוע. תחושת המועקה חדלה מלהיות הרגשה רעה סתמית. התחמקותה התפרשה כהודאה שמשהו איננו כשורה ורק פירורי-מידע ברשותי בעוד שהיא מחזיקה מנתחים. בכוח לפתתי זרוע שלה והיא נעצה בי מבט תובע שארפה ממנה ומיד. “עזוב אותִי,” דרשה, “אתָה מכאיב.” עמדנו סמוכים זה לזו כגוף אחד, סופג חבטות מהרוח, ושוב הרמתי קול לגבור על נהמה צורחת של הים הרותח ודרשתי ממנה לומר את כל שידוע לה ולא לנהוג בי כאילו גם אני זר בחייה כקודמי, כמו מעודה לא היתה חלק מלילותי, מקור להמיית רגשות כמוסים שלא ביטאתי כמעט חיים שלמים. קראתי פתאום בעיניה את הפחד שצמח באישונים. בבת-אחת קלטה כי אני עומד מנגד לא כידיד קרוב, לא כמאהב חושק, אלא כאב פגוע. שפתיה נעו וכמעט השמיעה דיבור ברור אלמלא נפרצו שערי שמים עוד יותר משהיו, ומטח מים הציף אותנו כטובעים, מרטיב עד לשד. גררתי אותה בתנופה לגומחה בצד קופת הקולנוע הסגורה. גם האורות כבו מזמן ונותרה תאורת חירום דלה. אבל שם זכינו במיסתור מהגשם וצריחותיו המרגיזות של הים התרחקו מאתנו. פרשתי לפניה מקצת הלחצים המופעלים עלי בענינה של עלמה, והדגשתי כי מעורבות נוספת שלה בתקופה זו, תחשב בעיני ידידים מסויימים כהתגרות מכוונת שהיה בכוחי למנוע אותה. “לא תהיה לי דרך להצטדק ולהסביר,” אמרתי, “ואני מוכרח לפגוש בה מיד.” נענתה והודתה כי היא יודעת היכן עלמה נמצאת הלילה, וסברתי שהיא מדברת על הדירה של נל"ה ברמת אביב. טעיתי. תיקנה ואמרה, “בקלקיליה.” הצליחה להדהים אותי. “אבל מוסא לא מקלקיליה,” רטנתי, “מאיזור שכם.” “אני יודעת,” הגיבה נוגה, “אבל היא לא נמצאת אתו.”

נצטרפה תשובה לתשובה והתברר כי עלמה אכן נמצאת בקלקיליה אצל ידידות פלשתינאיות, חברות נל“ה מהצד השני של הקו הירוק. הגיעה לשם לפני שעות אחדות עם החברות הישראליות, להפגין בבוקר נגד כליאתם של שלושה אנשי מילואים שסירבו לשרת בשטחים. נמנו שלושה אלה עם קבוצת “יש גבול”. שלוש דמויות מוכרות מהעולם האקדמאי, שלושתם קצינים בדרגות פיקוד שונות. אנשים עם מה שמכונה ‘עבר מפואר.’ מעתה הוחלט כי נל”ה תפעל להזדהות עם אנשי הקבוצה הזאת, הנחשבת בעיני רבים כעוברת את גבול הסטיה, כמעט קשורה בבגידה.

גידפתי ונוגה נשתתקה. “זה יכול להיות ענין מכוער,” הפטרתי, “אתם בצד אחד ודוידוביץ' מקרית-ארבע בצד השני. זה מסוכן.”

נוגה הסכימה. “שמענו שהרב דוידוביץ' יגיע לשם,” אמרה, ובחנה אותי במבט חרד, קולטת משמעות מעורבותו של המטורף היהודי הדתי, נביא זעם שנחשב אצל אלה דמות מופת ואצל אחרים נביא שקר שסכנתו מרובה מתועלתו, ובין אלה לאלה עושה בשטחים כרצונו, יורה והורג ערבים, מגרש יהודים שאינם לרוחו, ממריד נגד השלטון ואין פוצה פה ואין מצפצף; לא סתם עוד יהודי כובש-ארץ, אלא נציג נעלה של מלך-מלכי-המלכים, מכופף זרועה של ממשלת-ישראל בכל עת שיחפוץ. איש שנוכחותו היכן שיהיה עלולה להתגלות מסוכנת ליריביו. ועל אלה האחרונים נמנתה בתי.

“אתן מאבדות כל חוש ביקורת,” אמרתי.

משכה בכתפיה בעיפות. “זה כל מה שנשאר לנו,” הודתה, “להפגין. גם אני אהיה שם בבוקר.”

“לא רק אַת,” רטנתי, וקולי עמום וזר באוזני, והרפיתי מנוגה ובקיבתי מתהפך אגרוף מכאיב עד גניחה. התרחקתי ממנה בדרכי לבית ואני צועד סומא בגשם הארור.

 

7    🔗

חשכה כבדה הקשתה על יום חדש להחלץ מקונכיה שלו. העלטה נתכרסמה על-ידי רצועות אור שחמקו בין שולי עננים הנסחפים על-ידי רוח גבוהה. שמש כדיסקוס צהוב עלה במזרח, יורה גיצים מתלהטים שחרכו פירצות במירקע האפור. ושוב בתעתוע של משחק כוחות נתעצמה הרוח לאחות קרעים ואור ראשון דעך נאסף אל מקורו. רגע או שנים לאחר שפרשה מכוניתי מהמבוא המזרחי של כפר-סבא בדרכי לעיירה הערבית קלקיליה, נתקלתי במחסום הצבאי הראשון, וכך נודע לי על העוצר שהוטל על העיירה, נסיון של המימשל האזרחי להכביד על המפגינות שכבר יצאו לרחוב מבעוד לילה, ולהקשות על מתנחלים בנסיונם להתפרץ לעיירה בראשות הרב-נביא יצחק דוידוביץ' לכלות בהן זעם קדוש. בין אלה לאלה נמתחה טבעת צבאית, למנוע התנגשות דמים בין יהודים ליהודים; שלא יגדל בזיון, ופלשתינאים צופים בהם מתכתשים בעד חרכי תריסים מוגפים. מפקד המחסום נהג כהלכה בתעודה הבטחונית שהושטתי לו, הורה לחייליו להרחיב מעבר והמשכתי בנסיעה הנפתלת, תוהה איךְ וכיצָד יעלה בידי לאתר את עלמה. נסעתי לקלקיליה לאחר שיקול דעת שראיתי בו טובה לשנינו, לבלום אותה לפרק זמן כשהבטחתי, להשיג הוכחה שאכן התכוונתי לקיים מִלה. מזג האויר הקודר חידד דכאון שלא חדל להציק. אמנם סופת הלילה איבדה משהו מפראיותה, אך דומה שוב עמדה להצליף באון מתגבר, כאילו הטבע עדיין לא שיכך משהו מזעמו המתפרץ. אף שלא ירד גשם היה האויר ספוג לחות וכמו נתפזרה הינומה של ערפל סמיך שעינו כעין חלב עכור. קו הרקיע של העיירה נדמה מרוסק אם כי לא נשתבש באורח שביטל אותו לחלוטין. ממרחק נתבלטה העיירה כעיר אבות שהתהלכו בארץ. פעם שאלה אותי עלמה איךְ ניתן להגדיר מולדת. אמרתי שאיני יודע להפשיט מושג זה מערטילאיות שלו, אבל אולי מולדת היא מקום בו רוצה אדם למצוא מנוחה לעצמותיו. כזאת היתה הארץ שמנגד.

כשהתקרבתי לקלקיליה ובתיה נחלצו מעטיפת הלילה, התברר כי המתנחלים הערימו על מחסומים שבדרך ומצאו לעצמם נתיבים משלהם להגיע בעשרות מכוניות עד שנתעמתו עם חיילי המחסום האחרון שבמבואות העיירה. תחילה הרעישו הנהגים שמים בעזרת צפירות מחרישות, להגביר המולה, להצהיר על כוונותיהם לפוצץ הפגנה במבוא העיירה. משלב התראה כזה עברו לשלב של הפגנת נוכחות להרתיע את חיילי המילואים שנתפסו למבוכה, ולא ידעו איך לבלום שפע מסתערים ומסתערות שהתפרצו לסגור עליהם מתוך המכוניות. הגברים מהם בעלי כיפות, מהם מתהדרים במגבעות שחורות, נתמכו בידי נשים משובסות צורחות צריחות כאחוזות תזזית, אינן נופלות מהמעודדות של ה’לייקרס' או ה’סלטיקס‘. בראש כל אלה קיפץ מנהיג שלהם, דוידוביץ’, מנופף באגרופים קפוצים מול סרן מיוגע, מגדף אותו על שמעז להתייצב בלם אחרון בדרכם; מונע בעדו למלא מצוות מתנחלים להגיב על מעשה נבלה של יהודיות שתמיכתן בסרבני-שירות בגידה נחשבת. ולא סתם בוגדות בעיניו, אלא גרועות שבהן. משַתפות פעולה בגלוי עם פלשתינאיות מקוללות. מוקָף היה במשולהבים שלו, מפחידים ומרתיעים, ועיניהם בוערות להאדיר חרדה. הוא עצמו גבה-קומה, רזה כענף יבש ומסוגף ופניו פני קוזק. כאלה שהוטבע בהם חותם משונה בגלל צימוחי קבוצות שיער דליל בלחייו ובסנטרו. אפו קצר וסולד כגוי מדורי דורות, בולבוסי, תואם שפתיים עבות ככושי, על-אף שעורו בהיר כבן אשכנז. מין תערובת מכאן ומכאן של אחד המתנהג כבעל דעה בלולה. וכמו להאדיר רושם קשה זה הוסיף צריחות משלו בקול עבה כחצוצרה שנתביישה. יותר ויותר נהייה מהלך אימים על החיילים ועל מפקדם, ורבים מבין אנשיו זינקו לשדות הבוציים מימין ומשמאל לכביש, פניהם לכיבוש העיירה. חיילי המילואים שאבד להם קשר עם מפקדם שהופרד מהם בלחץ המתפרצים, נפלו בפח ודלקו בעקבות העוקפים, מפנים את הכביש; הניחו שהות מספקת לנשים המשובסות להתיישב במקום בעליהן מאחורי ההגאים ולהניע במהירות את המכוניות קדימה, והן פורצות מחסום אחרון והדרך סלולה לפניהן. במרחק קצר משם בלמו שנית את המכוניות, אספו את הגברים ודהרו הלאה משם.

בבוקר הזה לא נצרך מישהו לחפש גץ להפעיל מטען חומר נפץ מרסק; בבוקר הזה היה הרב עצמו פתיל רועם בוער כלפיד, ובראש אנשיו הקיף בזריזות ובערמומיות את מפגינות נל"ה, עדר נשים צעירות וקשישות, מבועתות מפני סימני אלימות מסוכנת. מדקה לדקה גדל קהלם של מתנחלים תקופי-זעם, מעשרות למאות, והנהירה עוד נמשכה ממרחבי הגדה. חיילים מרוגשים שהגיעו בריצה ליצור חיץ מפריד בין המפגינות לבין אלה הרוצים לדבוק בהן אוחזים בטרף, נדחקו לאחור, נחבטים באלימות בידי המתפרצים. רק רגעים אחדים הוכיחו אנשי המילואים המותשים יכולת לעמוד בפני הרַב ואנשיו, עד שהנביא חזר והתייצב על גג מכוניתו, לולב מתנדנד, לשאת נאום חוצב לעיני צלמי רשתות הטלויזיה שנילוו אליהם, צעד מתוחכם של מכונת הסברה משומנת היטב. קולו הילך אימים. בצרידותו עורר חלחלה. צרידות משונה כחירחור של חיה שחוטה. והגינויים שהשמיע, נקלטים כאיומים מפורשים, עוררו גלי נהם מתפעל בקרב ההמון המשולהב למלאכת השמד. עכשיו, משהשנאה כבר היתה תלויה כענן כבד על ראשי המפגינות הנחרדות, היה זה ענין של עוד מלה אחת בלבד עד שיונף בידי הרב קרדום מלחמה, אות להפוך את קירקור העורבים הרע של חסידיו לשאגת התפרעות.

מבט מגשש שלי צד את עלמה נלחצת בין שתי נשים מבוגרות ממנה, ערביות על פי לבושן, שנצמדו אליה מימין ומשמאל, ולא הרפיתי מקשר-עין אִתה. מחמת ההמון החוצץ ומתגעש בינינו נזהרתי שלא אחמיץ אותה אפילו לשניה אחת וזינקתי על ג’יפ צבאי, מציג תעודתי בפני הנהג וכבר נמצאתי בעמדת סיקור נוחה יותר. בינתיים נתגברה סופת האיבה וקול קריאות המפקדים לחיילים אבד בנהם המחריש של המתנחלים. פתע, בטווח שביני לבין המפגינות המצטופפות עדר נפחד לנפשו, ראיתי על גג מכונית אחרת את כורת ענף הברוש, ניצב שם שליו, בוחן בקרירות את המתרחש. רק מתח כלשהו ניכר בנטייתו קדימה כנוגח וראיתיו מניד ראשו לעבר מפקד הכוח, וכבר ניתן האות ואנשי הצבא, מיבדלת אנושית דקה בין הנשים לבין המסתערים, נסוגו לאחור. תחילה היו צעדיהם הראשונים של החיילים מהוססים, כמתקשים לעכל את ההוראה הסותרת; תהייה שלהם נחתמה בפניהם כשנדחפו לצדדים על-יד מרי-נפש-נקועה מעלמה ומשכמותה, ועופות דורסים פרשו כנפיים. עשיתי את שעשיתי בלי לתת דעתי לתוצאות. פעלתי מונחה על-ידי חושים מאומנים שנתעוררו מקיפאון ממושך, ותנועותי נתגמשו והן זריזות ומדויקות. פילסתי דרך מפעיל מרפקים ואגרופים ובלבד שאגיע אליה לפני שהֵם ישיגו אותה, אבל אחרתי; שני עבדקנים ונשים משובסות אחדות, חבורת צרעות רעה, הקדימו ותקפו אותה באגרופים קפוצים הולמים בראשה, בכתפיה, בזרועותיה, משגרים בה בעיטות וקורעים בגדיה בתאוה משונה. עוד ממרחק של צעדים אחדים ממנה קלטתי את אימתה מתוך עיניה הקרועות בבעתה, גם את תחינתה להמצא רחוק משם. כמו ביקשה מוצא להמלט מהעיר הנצורה, שנכבשה בידי קלגסיו הקדושים של הבּורא. הפעלתי כוח פראי ונשכחה ממני תורה הגנה ותורת תקיפה, ואני ‘חיה רעה’ כמותם. נכתשתי על-ידי המון פרוע, מסתער מצדדים, וכבר קשה היה להבחין בין מכּה למוּכּה, בין טורף לנִטרף. חתרתי לקראתה והיא מפרפרת מפחד נורא, כמעט נרמסת על-ידי המון מצופף ‘לאבּד’ ו’להשמיד' כמצוות הרב ששאגתו עולה ויורדת, הכּו הַכּו הַכּו. מאי-שם זינקו לעומתנו בעלי מקלות, שהנחיתום ללא רחמים, ודם פרץ מכל מקום פגיעה קשה. נשימתי כבדה וכוחותי אפסו ובכל זאת הטלתי עצמי קדימה, מסתער לעברה, מתעלם מהמכות שספגתי והיא עדיין קפואה ללא ניע, זרועותיה מסוככות על ראשה ומבטה במרחק, בארץ לא נודעת. השגתי אותה ופניה שטופות בדם ועיניה ממשיכות להתחבר לאותו משהו נעלם, שעורר בתוכי חרדה עמוקה כאילו אבדה לי. היא לא הבחינה בי גם כשחילצתי אותה ממוקד ההתכתשות. רק בתוך המכונית ואנחנו מתרחקים מהעיירה הערבית, התפרצה מתוכה יבבה דקה שלא שמעתי מזעזעת ממנה.

***

עלמה נתכנסה באילמות, כמתנכרת, גם כשהגענו הביתה. שקדתי בזהירות לקלף אותה מבגדיה הקרועים ומזוהמים מדם ובוץ. הוצאתי אותה מחדרה, וכילדה נזקקת למדריך הולכתי אותה למקלחת היכן שאיזנתי מים לשטיפה בין רותחים לבין צוננים. אמרתי שהיא יכולה עכשיו להתרחץ, ולא נעה, מבטה כבוי, וקפיאה משונה יצוקה באיבריה. פניתי ורחצתי אותה בעדינות כפי שנהגתי לעשות לפני שנים הרבה. עלמה הגיבה בצייתנות והניחה לי לשטוף אותה כהבנתי, ולא חשתי מבוכה כלשהי על שאני שוטף ברכות את גוף האשה הבשל של ילדתי הקטנה. מיששתי את עצם הגולגולת עד שאיתרתי את הפצעים שנעלמו מתחת לשיפעת שערותיה השחורות. רחצתי בזהירות, שלא אכאיב, את הדם שנקרש בפצעים ומסביב להם. נמצאו כאלה בראשה, בכתפיה ובזרועותיה, וחשבתי כי בנס עוד נחלצה ומצבה עלול היה להיות גרוע פי כמה. לא החלפנו מלה על שאירע, ולא ביטאה תמיהה איךְ וכיצַד נקלעתי לחוג המתפרעים להציל אותה, נמלטת על חייה. שתיקתה נגרמה מהיותה שבויית-הלם ההתפרעות, ומבטה הקפוא העיד על סדק במוצקותה הנפשית להתמודד. ברגע זה העדפתי שתיקתה מדיבוב, מפני שנתקרבנו זה לזו בלי מלים מיותרות. היותנו ביחד-הדוק-שכזה אולי יסייע לה ולי להעלות ארוכה לפצעי-נפש. עמדה מתחת לקילוחי המים מניחה לי לנהוג כהבנתי עד שביררתי לרווחת-לב כי פצעיה היו שטחיים. הבעת פניה ביטאה נינוחות, כזוכה ברגיעה נעימה בעת שחזרתי לשטוף אותה במים הפושרים. היא לא חשה מבוכה כלשהי מעצם היותה מופקדת בידי, עירומה, חשופה לעיני כבהיותה תינוקת נזקקת. נהגנו בביתנו זה בזו מתוך חירות, ויחסי אב-בת לא נזקקו לכללים נוקשים ועירום שלה או שלי היה חלק טבעי ממסכת שגורה. מעודה לא התאמצה להצניע עירומה ממני בעת שהיתה נקלעת בדרכי לאמבטיה והיא ממנה, או להפך. כשעטפתי אותה במגבת הגדולה שבו חיים לעיניה, והברק שבהן העיד כי לפחות התנערה פתאום וכך הרגשתי גם כשהתבוננה בי כמו תמיד, בחמימות נפלאה שכזו. עמדה מנגד, הושיטה יד באיטיות ואצבעותיה נגעו בעדינות בפצע שגילתה במצחי. שתקה ונטלה מטלית לחה ומחתה מעל פני סימני הדם הקרוש, ונוצרה בינינו קירבה שכל-כך חסרתי בשבועות הרבים שחלפו ואנחנו זרים. ההבנה שנקשרה היתה קצרה ושוב כבו עיניה. אמרתי משהו בענין קפה או בדומה ולא הגיבה, חוזרת ושוקעת בקוטב רחוק ומנוכר. הובלתי אותה לחדרה. המתנתי עד שעלתה כושלת על מיטתה והשתרעה על פניה בתנועה עצלה. הניחה ראשה על-גבי הכר הצבעוני ועיניה פקוחות לרווחה, בוהות, משגרות מבט שאין לו פשר.

חרדה אחת נתחלפה באחרת ובתוכי צמחה דאגה אשר מסרהּ טרם נתברר, אבל כבר מעיקה ומכבידה. מעולם לא נטשטש אצלי זכרון אותו אירוע בו גרמתי לה בילדותה לבהות אובדת-דרך, והיא שרועה על מיטה כמו בארץ זרה. באחד הערבים התעקשה לא להרפות מחתול הרחוב המזוהם שהביאה הביתה בפעם הראשונה, והעלתה אותו על מיטתה. הרמתי קול כעוס עליה, תובע שתיפטר ממנו. פירקתי מתח מצטבר מעניני מלכות מייגעים ברבת עמון, ובחמתי שלחתי יד להכותה ועלמה בבת-אחת קפאה, לוטשת בי מבט מתכחש, חודרת בעדי ואינה מבחינה בקיומי והיא עצמה גוף שנתבטלה נשמתו. אירועים דרמטיים, מהם טראגים, שנתרחשו מאז לא הקהו חריפות הפחד שתקף אותי בפתע. הרגשתי כי בין קיפלי נפשה נשחקה רקמה עדינה מהיותר-פריכות. הופר בבת-אחת איזון דק מהדק. ולא יֶדע מקצועי עמד לי אלא תחושה בלבד לקלוט שמול עיני, מנגד; בתהפוכת שניה אחת, נקרעה בתוכה פירצה מסוכנת. נטרדתי על-ידי המחשבה שהיא התגוננה נגד המהלומה הצפויה לנחות עליה ביצירת קצר בינה לבין הסובב אותה, מנתקת מגע בין גוף לבין נפש. יכולת בלתי-מוסברת שהתקשיתי לעכל בבת-אחת משמעויותיה המורכבות. אבל הבנתי שאני עד לתהליך נפשי חרב-פיפיות לשולט בו, והיא שלטה והתכוונה להתנתקות שלה; כזו מרוחקת, שלעתים אין שבים ממנה. נקלעתי להתחמצות-לב שנשתנה סדרו ופעימתו נטרפה, וכרעתי על ברכי לפניה, אוחז בכפותיה הקרות כקרח מגיש אותו לשפתי והן רותחות והן צוננות. חייב הייתי להחזיר אותה אלי. ליטפתי בעדנה את מצחה, הצמדתי שפתי רכות-רכות על לחייה שסגרתי עליהן בכפותי. הרעפתי עליה מילמולי חיבה והתחננתי שתגיב, במלה, בצליל כלשהו, אפילו במבט שתאסוף אותו, לעזאזל, מקצה תבל נסתר שלה. אמרתי לה, “בתּי שֶלי, שובי מהמסע הזר הזה.” ומלים אלף השמעתי, וחיננתי קול ורק מחשבה אחת פחדתי לבטא, שאם לא תקטע מיד את המסע המוזר שלה היא עלולה להעלם לתמיד. כמו אז התאמצתי להגיע אליה היכן שהצניעה עצמה מעבר לשיפעת מסכים שחצצו בינינו. סיפרתי לה שאני אוהב אותה, ואיני אִיש חַי בלעדיה. שתאחז בי בכל צורה שרק תחפוץ ולא תרפה. שאִם תימוג אני איש מת. המשכתי ללחוש רחשי-לב שאולי אשיג אוזן שנותרה כרויה. והתרחשות טובה אירעה לי גם בפעם זו והבחנתי בהתנערות שלה, ואישוניה נתרחבו, קולטים אות-חיים מוכר. העינים השחורות הפיקו מתוכן ברק חִיות, וחזרה ועצמה אותן ונשימתה רגועה ושלווה וידעתי שנגעתי בחגווי נפש שלה.

משכתי בזהירות את הווילון לכסות גם על חרכי תריס שלא נסגרו כהלכה, והעמקתי אפלולית וחרש יצאתי מהחדר, ורגע ארוך עמדתי מעבר לדלת בבת-אחת נשטף בזיעה קרה, קולט ושוב לא בהבנה אלא בחוש בלבד, כי חילצתי אותה מארץ לא נודעת. מודע מהעבר לסיטואציות חריפות כותשות נפש עד-דק, זיהיתי פגיעה וקיויתי כי מנוחה בבית תאפשר לה לצבור כוח להעלות לה ארוכה. פניתי לחדר האמבטיה לטפל בפצעים וחבורות שספגתי. לא רק פני נחבלו. מהלומות קשות נחתו גם על פדחתי ועורפי. מעל לרקתי גיליתי פצע פתוח ומתחת לשיער הדליל שלי הצטבר דם קרוש. שעה ארוכה עמדתי חשוף לקילוחי המים, מניח להם לשכך מצוקה באיזורי גוף חבולים. התרעננתי וירדתי לסלון, לצפות בגינה האחורית שבהרות שמש נחתו עליה. נהניתי מהחמימות שהפיץ תנור הנפט המרכזי וגם מהמשקה החריף. ישבתי ובידי כוס ארוכה וצרה, לתוכה מזגתי וודקה פינית משובחת, ‘פינלאנדיה’, שדרך-קבע שמרתי בתא ההקפאה. טיפין לגמתי ממנה ושוב טיפין, מאריך הנאה מטעמה העדין, כמעט בושם יקר-ערך מחליק בגרוני, מגביר באיטיות ליאות נעימה הכובשת אותי. אף כי נודעתי בחולשתי לטיפה מרה נזהרתי מלגימה צמודה לזריחה או זמן קצר לאחריה. נשמרתי מלהעכיר צלילות המקשה על עבודתי ולעתים גם גוררת התרפּות. אך משהתחלתי – נגררתי, והוספתי כוסית שניה לראשונה, וכך כמעט שקעתי בתנומה להפיג עיפות ומתח מהלילה בו לא עצמתי עין ושיאו בהפגנת הדמים בקלקיליה. רגע ואולי יותר נמשך נמנום עד שפתאום נחלצתי בבהלה, עמוס תחושה כבדה שמשהו השתבש. חזרתי לחדרה של עלמה ומצאתי אותה שרועה על המיטה כפי שהשארתיה שם, ורק ידה השמאלית מדלדלת לעבר השטיח וכפה במהופך מונחת ברפיון, ולא יכולה היתה לבטא אדישות בתנועה קולעת מזו. עיניה היו פקוחות לרווחה ובקפיאתן מכחישות מודעות לנעשה. שאלתי להרגשתה, והיא אמרה משהו על הציפורים.

“הציפורים?” תהיתי.

“הציפורים,” מילמלה אין-אונים, “ראיתָ מה הציפורים עשו לי.” השתתקה, שפתיה נפשקו כמו לנשיפה ושוב ביטאה משהו, מתחטאת בקול דק שלא הזכיר כלל את קולה העמוק והיא כלואטת-סוד. “ציפורים טורפות,” הפטירה חרש, “טורפוֹת טורפוֹת.”

כמעט אמרתי מה ואיזה, ושוב הקדימה אותי תפושה למחזה עיוועים בו ציפורים מושלות. “המקורים,” מילמלה רפויה כמתרחקת, “המקורים.”

לא ירדתי לכוונתה.

“הכנפיים,” הפטירה באיטיות כמתקשה להתבטא, “הכנפיים המשיקות שלהן. זה היה נורא. הכנפיים. המקורים. קרְעוקרְעוקרעְ.” לשון ציורית נקטה, מבקשת להמחיש בסגנונה מועקת-לב שלא הרפתה ממנה. הצעתי לה לשתות משהו מתוך כוונה להסיח לדעתה ממראה קשה, והיא נתעלמה ושפתיה דבקו בציפורים המעופפות, מקרקרות להרֵע-רע-רע, קורעות בשר שלה עד זוב. ועיניה נשארו מזוגגות כאטומות. לא מבחוץ ראתה את שתיארה, מתוך פּנים שלה העלתה תמונת מצוקה, שקֶף נוקב.

פתאום נתנערה, ובאיטיות התרוממה לתנוחה מעורבת, שריעה וישיבה, ואמרה שהיא מלוכלכת מהדם.

“אַת נקיה מהדם,” טענתי, “רחצתי אותך.”

“לא,” הנידה ראש, שוללת, “אתָה טועה.”

התקרבתי אליה לבחון ראש וכתפיים שלה, שמא היא צודקת ואני שוגה. אבל לא גיליתי סימן של דם, אף לא טיפה אחת. “אני לא רואה דם,” אמרתי כמתנצל, “זה פשוט ענין של הרגשה שכּזאת.”

“אני שטופה בדם,” התעקשה, “תִראה, איש קטן.”

נטעיתי להתעודד משביטאה ‘איש קטן’ כהרגלה ברגע של רצון, כמו רמזה על נכונות לגשור גשר בינה לביני. אבל מיד רטנה בכעס שאני מתייחס כלאחר-יד לטרוניה שלה. “זה לא יכול להיות שאתָה לא רואה את הדם,” התפלאה. “תִסתכל,” תבעה, ואצבעה מחליקה על פניה, נוגעת בכה ובכה והם נקיים לחלוטין, פרט לסימני חבורה אחת או שתיים. “תסתכל,” חזרה והחליקה מעל המיטה, ובצעד מהוסס, מעיד על תשישות שלא הרפתה ממנה, פנתה לעבר הדלת.

“לאן?” שאלתי.

נתעכבה כמאבדת כיוון ומטרה. רגע נעה ימין ושמאל והיא תועה. “הציפורים הציפורים,” הפטירה וקולה איוושה דקה, צליל ממחיש כנף מרחפת. נעה לעברי. “אני מוכרחה להתרחץ,” הסבירה, ולבי הלם בפראות, ולשוא התאמצתי ללבוש חיוך של שוטה הכפר. החרדה פצעה. “המקלחת במקומה,” אמרתי כמתלוצץ, “אולי באמת תרגישי יותר טוב אחר-כך.” יצאה והתיישבתי על פאת מיטה וסתם-ככה, בלי משמעות מיותרת, תקעתי מבט בווילון הסוגר על החלון ובהיסח-יד משכתי אותו לצד, שיפרוץ לחדר אור נוסף בעד החרכים של התריס הישן. ולא די היה ברימזי אור רופס וקמתי ופתחתי לרווחה את התריסים שיבוא עוד אור, הרבה אוֹרֹ שירחיק קדרות מכאן. חשרת העננים שניבעו בה פרצות חשפה פיסות מרהיבות של תכלת קורנת, ואילו אני חשבתי על הציפורים שלא סתם-ככה נולדו במוחה הקודח. מקורן נעוץ בסיפורי-עבר שלי, בימים של תכֵלת גבוהה. כינוי היה זה שהצמדנו בצפון תל-אביב למטוסי האויב האיטלקים, שהפציצו את העיר במלחמת-העולם-השניה ואחר כך, במלחמת-העצמאות, קראנו בשם זה למטוסים המצריים, כצרעות חגו מעל העיר מידי שלוש שעות, מטילים פצצות זעירות במשקל הנע בין חמישים לשבעים-וחמשה קילוגרמים. בסיפורים שסיפרתי לעלמה, אותם אימצה לעצמה כאילו היו משלה, נעשו הציפורים סמל לרַע, למשחית, מופיעות בפתע בלב שמים גבוהים, ושמוטות כנפיים צוללות לעבר הטרף שעל הארץ.

“אני לא מצליחה לסלק את הדם מהשיער,” קבלה עלמה בהשתוממות, כשנכנסה לחדר, ובמגבת לבנה וגדולה שפשפה בתנועות נרגזות את שערותיה הארוכות, לספוג מהן מים ודם שראתה ולא ראיתי. הכפיפה ראשה לפני. “תִראה איך קשה להפטר מהדם הזה,” התעקשה. הצעתי שאעזור לה. נענתה וישבה בצידי, ונרכנתי מעליה, שוקד בסבלנות לנגב היטב את שערותיה, מפלג אותן קבוצות, וכל אחת זוכה בהברשה יסודית, עד שאמרתי ש’זה בְּ’סדר' והראש לגמרי נקי.

“אתה בטוח?” שאלה בדאגה.

“בטוח מאה אחוז,” צחקתי, מתאמץ לשוות לתגובתי גוון קליל, של מה בכך. ולא יכולתי להמנע מהערה בדבר הפדנטיות המופלגת שלה, על דרך הגזמה, ההופכת במצבים מסויימים מטרד שטותי לחלוטין.

צחוק שצחקתי נתלה מעלינו צליל יתום, והיא נותרה רצינית והבעתה קודרת. קבעה בי מבט מסוייג, כמו מעבירה אותי תחת שבט ביקורת. “זה לגמרי לא ענין לצחוק, הדם הזה,” גערה והזכירה טיבן של אותן ציפורים שכמו בסרט האימים של היצ’קוק מצטופפות יותר ויותר, מעשרות למאות ממאות לאלפים, משחירות פני ארץ עד שמתעצם כוחן לטרוף אדם. “הֵם התנהגו כמו חיות רעות.” אמרה, והבעתה כואבת, וכוונתה למתנחלים, וכבר בלי להמתין לתגובה פרשה יריעה שלמה, ממוקדת במעשי ההתנכלות שלהם לאוכלוסיה הערבית במקומות מושבה. קבלה על אותה תפישה עקומה של אונסי כנסת-ישראל שערבי לא נחשב בעיניהם, וניסוחיהם מהוקצעים ברוח כל תורות-הגזע המגונות העוסקות ביהודי. הפכה כפותיה כשוקלת משקל של זה ומשקל של זה, והיא תוהה על שתיקה שקשרנו בענין התעמרות שמתעמרים אותם אחים בבני הארץ מדורות, רק על שום היותם אחרים ואין עוצר. “לא על גבולות אני עומדת,” הנמיכה קול, מפצירה שארד לסוף דעתה, “על כבוד אדם, על מה שמכונה זכויות של זקיפות-קומה.” עלתה בחדר טרוניתה כתחינה שחצבה מתוך עצמה על חטא שחטאו אחרים. מישוואה שלה פשוטה היתה, זֶה שווה לזֶה. קנין בעל ערך אחד בעיני אדם ובורא. וזה עיקר ותמצית שלה.

“הדם הזה,” אמרה פתאום, נוטשת שדרת השקפה שלה, נלכדת ביסורים שאינם נהירים לי, אך די בהם לעורר בי מועקה כי מערכת פנימית שלה נשתבשה.

אמרתי שאיני יורד לסוף דעתה.

“תִראה,” הרכינה שוב ראש, ואני גהרתי מעליה מנסה למצוא מַה ולא-כלום לֹא שמץ. “איך זה שאינךָ רואה?” בחנה אותי, שמא נקטתי לשון היתולים.

“זה לא חשוב אם יֵש או אֵין שם דם,” התאמצתי להרגיע אותה, משחפנה צרור משערותיה העבותות להגישו אלי, “מה שחשוב, שאת מרגישה שהוּא קיים. זו הרגשה מעצבנת.”

התמרדה זועפת: “אני לא משקרת.”

“לא, אינך משקרת,” הסכמתי.

תקעה בי מבט נוטר טינה. “אבל אתָה מתכוון שמשהו בכל זאת לֹא 'בְּסדר,” קבעה, וקמה בתנועה חטופה מהמיטה. “אני מוכרחה להתרחץ,” אמרה, ופנתה לעבר הדלת והפעם בצעד יותר-נמרץ, מאושש, נעלמה בחדר האמבטיה וכעבור רגע או שניים שמעתי את שטף המים בזרימה מרבית, בזרזופים עזים ומצליפים, ואז שמעתי אותה קוראת לעברי שעלה בידה לשטוף היטב את הקרקפת, ולהיפטר סופית משׂרידי הדם שנקרש. “ירד המון לכלוך ו-דם,” פסקה, והצטחקה בנעימות כשחזרה והשתרעה יגעה על המיטה. התשישות כבשה אותה ומבט ששיגרה לעברי בעודה ממלמלת משהו בענין הציפורים הטורפות, כבה ועפעפיה צנחו, וסברתי כי נרדמה בבת-אחת. חשבתי שהיא זקוקה לשינה להתאושש מהלם ההתפרעות הקשה בעיירה הערבית.

***

נוגה הגיעה כשחשכה כבדה שלטה בחוץ. אבל הרוחות רגעו וגשם לא ניתך. פניה נדמו ארוכים משהיו, מצומקים עד שהצללים מתחת לעצמות לחייה נתעמקו, אפה כמו נעשה יותר דק וסנטרה מחודד. עיניה עששות נעצו בי מבט כבוי. נראתה כבת ארבעים על-סף אפיסת-כוחות. עמדה בפתח, מהססת אם להכנס או להמתין למלה יותר ברורה ממני. פחות מיממה עברה מאז התנתקתי ממנה אחוז-חימה, ונדמה היה לה ולי שמה שהיה לא-יהיה; לא בתוכן של חוּץ ופּנים. אבל רציתי בה במידה שרצתה בי, ועצם היותה כאן העיד שבכל זאת הבסיס שלנו לא נשמט גם לאחר רעידת-אדמה זעירה. חיככה עיניה באצבעותיה הארוכות, לסלק ערפל, ורק אז הבחנתי בכתמי בוץ שדבקו בפניה ובבגדיה, כמו היא עצמה עברה נתיב נפתל. אמרתי שתכנס, והגפתי את הדלת, ובאטיות קילפה את הדובון הירוק שלה והוא מרובב עד שטוב היה להשרותו במכונת כביסה. נכנסה למטבח והתיישבה על כסא בפינת השולחן, נמנעת מלהפגין היותה בת-בית כהרגלה. הניחה לי לשפות קומקום ולהכין לקראת הרתיחה של המים שני ספלים ובהם תמצית קפה. הפטירה שהתכוונה להגיע עוד קודם, אבל לא תמיד עולה רצון בקנה אחד עם אפשרויות. המציאות היתה אחרת מזו שרצתה בה. מצאה עצמה שקועה בבעיות שלא חשבה לפתור אותן ונאלצה. “הכל התחיל מוקדם בבוקר,” הסבירה, “כשנסעתי לקלקיליה. היתה לנו הרגשה שתהיינה בעיות מטעם המימשל, אז החלטנו להתחיל את ההפגנה בשש בבוקר. לקבוע עובדה שאנחנו נמצאות במבוא הראשי של העיירה. אבל הכל השתבש,” הפטירה והתנשפה בכבדות.

“לא הגעת לקלקיליה,” אמרתי, כשאני מוזג מים לספלי הקפה.

“לא,” הודתה “כמעט…”

“כמעט, זה לא מספיק טוב.”

נוגה זקפה ראש ונעצה בי מבט תוהה. האירוניה החדה הפתיעה אותה. התגובה היתה חריפה שלא כמנהגי. “זה לא מתאים לךָ להיות סרקסטי, בעיקר כשהעובדות לא ידועות לך,” העירה, וקולה נמוך כמו שניתן לאמוד משקל העיפות שדבקה בה. “כשיצאתי מרשפון התברר שכבר הטילו הסגר על העיירה. לא חשבתי שתהיה תגובה קיצונית כל-כך להפגנה של עשרים וכמה נשים.” נשתתקה משגיחכתי במרירות, ואמרתי שלא מדובר בסתם קבוצת נשים. “התערובת הזאת של ישראליות ופלשׂתינאיות¹ היא חומר נפץ,” רטנתי, והיא הודתה שלמרות שלא היתה במוקד ההתפרעות, היה זה בטח מחזה קשה. ואז, מבלי להמתין לתגובתי הסבירה כי בוצעו מעצרים רק בקרב המפגינות, ואף לא מתפרע אחד. “חוקי ג’ונגל,” קבעה במרירות. “מכּים את המוּכה, וזהו-זה.” כאובה ומיוסרת השפילה מבט לעבר ספל הקפה, מגלגלת אותו בין מרחב כפות ידיה הפרושות, לכאן ולכאן, כמנסה בעזרת תנועה נכפלת זאת לחלץ מתוכה שאלה מציקה. רצתה לשאול משהו, ולא העיזה, כחוששת, נחלצה מלבטיה כשהעירותי שמבחינת החוק הן קיימו הפגנה בלי רשיון, ודי בכך להסעיר אחרים ולגרום מהומה שלמה. נוגה הרחיבה עיניה כלא מאמינה והתריסה, “אתה, אתָה אומר שטות שכּזאת? ומה ביחס למתפרעים עצמם? הייתָ 'מְדבר בלשון אחרת אילו ראית את מה שאני ראיתי אחר-כך. אחדות מהן פצועות ממש. מאושפזות בבית-חולים ‘מאיר’. אחת עם שבר בגולגולת, אחת עם כתף מרוסקת ושלוש עם שברים אחרים.” שפכה עלי קיתון זעם כאילו נמצאתי בעיניה גורם ישיר לחוקי הג’ונגל הפרועים. לשוא ניסיתי לשכך ריגשה שלה במלה נכונה ונכשלתי. נוגה נסחפה בלחץ התיסכול על שנמנע ממנה להיות עם חברותיה ברגעים הקשים ההם. פתאום נשתתקה ומבטה נסוג לעבר הדלת, כמצפה לראות שם מי, ושוב אספה מבט, מתבוננת בי מתוך דאגה גלויה. “טיפלתי כל שעות היום בחברות שלנו, במאושפזות ובעצורות,” אמרה, “ועלמה לא היתה ביניהן ואנ’יודעת שהשתתפה בהפגנה.” מבטה תבע תשובה וחסכתי ממנה לבטים. “היא בחדרה,” אמרתי, “ישנה.” בבת-אחת ירדה על נוגה שלווה, ועיפות נגרעה מפניה ושוב זכתה במידת נוי שובה-עין. “אמרו לי שפתאום נעלמה,” הדגישה בהקלה ניכרת, “שמישהו לקח אותה.” “אני ה’מישהו' הזה,” אישרתי. תוך לגימת קפה נרגענו במידה שאיפשרה לנו לשוחח במתינות, לבחון מה קורה עם האשה הצעירה, וחשפתי מועקת-לב שלי. התבטאתי ש“אני חושש שעלמה מתקשה להתמודד עם המצב אשר קלעה את עצמה לתוכו, ונולד סיחרור שאין דרך לקבוע היכן ראשו היכן זנבו, ובכך היא נעשית שבויה בידי עצמה, חבולה בגוף גם בנפש.”

התקשיתי להצניע מרירות ונוגה הקפידה על שתיקה, נשמרת מלבלום שיטפון שפרץ מתוכי. אפילו נשמרה מלהגיב כשאמרתי שהאינתיפאדה בסופו-של-דבר תחשב הישג ראשון במעלה, אולי יחיד בטיבו, במאבק של הפלשתינאים. שיקפתי מחשבות שכבר זמן רב הציקו לי שהאינתיפאדה חדלה להתקיים אך ורק בארץ ‘עץ הזית’ שבין הקו הירוק המלאכותי לבין הירדן. שהיא פרצה לתוך בתינו, מסכסכת וממרידה אותנו זה-קם-על-זה, מפני שהפלשתינאים הצליחו להציג מנגד מראה כזו שמזכירה לנו שנות אלף, אלפיים. דין וחשבון נוקב היה לי עם עצמי, עם חברי, עם בתי – ומנגד ישבה מאהבת שלי, קובעת בי מבט כלוגמת מלה ועוד מלה, כואבת כאב אחד אתי, מתייסרת ביסורי, ולבטַי שלי שלה הם. ואנחנו תוהים איך אפשר למשול בארץ אבות ולא לנהוג בחיים בתוכה מנהג כובשים בנכבשים; זו המורסה המרעילה בארות-חיים. אמרתי, שלפעמים אני חושב שעלמה תהיה קורבן נוסף למצב הארור הזה, וכבר עכשיו מתגלים בה סימנים מדאיגים. נוגה השתדלה לרכך תחושתי רעה, והזכירה כי בעבר היתה עדה למבחנים שונים של עלמה שעמדה בפרץ זה וזה, ולא הכזיבה. נמצאו בה אונים להתמודד עם מצבים מורכבים, וגם הוכיחה יכולת להציב פתרונות נאותים. “אלא שמשהו התקלקל,” הפטירה נוגה, “כמעט מאז אותו מקרה בו נעצר הפלשתינאי פה, בבית, או זמן קצר לאחר-מכן. אני לא מסוגלת להניח אצבע בדיוק על שעה או יום,” אמרה, “אבל קרה משהו שזיעזע אותה ובוודאי שאירועי היום הזה גם הם לא יוסיפו. אבל אני בוטחת בחוסן של עלמה להחלץ גם הפעם ממצוקה נפשית.”

מכאן לכאן גלשה לפרֵט אירועי אותו יום קודר ומתיש, שכמעט ונגמר באסון. ביקשה לדעת נתיב שלנו, ודובבה אותי לצוד פרטים מעלילה מעיקה. כשתיארתי כיצד בלב המהומה התגלתה דמותו של ‘כורת ענף הברוש’, הנידה בראשה כשותפה לאיבה שביטאתי. סיפרתי איך עמד שם על-גבי הרכב, כנציב רומאי, ואף כי היה חסר טוגה לתפארת המעמד, די היה בהתפרצות דמים לאחר שהניף זרוע מכוונת, להוכיח היותו שליט אין מיצרים לעוצמתו. נזקקתי לפרוק מעלי מלחץ קיטור הזעם שצברתי. אמרתי שיש הבדל ברוחב של אוקיאנוס בין להיות מדווח, לבין להיות חלק מהאירוע עצמו. תמימת-דעה היתה עם הערה מרירה זו ופרשה מסילתה-שלה. שחה במתינות, קושרת עובדות, כיצד בהתקרבה למחסום האחרון, לאחר התפרצות המתנחלים, זיהה אותה מישהו, ועוד זכרה את הצעקה ש’הנה עוד אחת מהאלמנטים ההֵם' ומיד נלקחה למעצר בתחנת כפר-סבא, ובצהרים שחררו אותה. רק אז החלה לעסוק בשחרור שאר העצורות ובהושטת עזרה למאושפזות. אמרתי לה, שאין קושי לדעת מי דאג לשחרורה. בבת-אחת נעשו פניה קשים. למרות עיפותה לא קהתה שנינותה וירדה מיד לכוונתי. “לא תמיד האירוניה שלך קולעת,” העירה, מאלצת לרשום רמז חיוך בשפתיה, “ולא תמיד כל רגע מתאים להפגנת חוכמניות שכּזאת.” אישוני עיניה האפורים התמקדו בי, מצפה שלאחר הערתה לא אגרור אותה להתנגחות חסרת-תבונה. אבל לא הרפיתי, כאילו מתוך רצון משונה להכאיב לה, וטענתי שגדי דניאל שלה כלל אינו סתם ‘צייד ראשים’ בגדה, והשפעתו מופלגת מעבר לרמה בינונית במימשל. נוגה הנידה ראש כשוללת. “לא טענתי שהוא בורג כזה או כזה,” הפטירה באיפוק, “כל מה שאמרתי שהוא פועל בשטחים, ומרגע שנותק בינינו הקשר נמנעתי מלדוג עליו פרט כלשהו. מבחינתי,” הוסיפה, “אין לזה חשיבות אם הוא בורג גדול או קטן.”

“בעל עמדה משמעותית, גדי זה,” אמרתי, “בעל כּוח עצום בצד השני של הקו הירוק.”

עיניה לא הרפו ממני. “אם כך, אתה יודע עליו יותר משאני יודעת.”

“הייתי עד לעוצמה שלו,” הזכרתי, “תנועת-יד אחת שלו הפכה סדרים על פניהם. אילו רק רצה היה מונע בעד המטורף מקרית-ארבע להשתולל עם אנשיו.”

“עשיתָ שיעורי בית,” היא אמרה.

“ביסודיות,” הסכמתי, “היום אני אפילו יודע מיהו ה’פרא' הנודע לשימצה.”

סומק עז התפרץ ללחייה, מניס מהן חיוורון שגונו עכור כעין עשן סמיך. גם בקרב חוגי השמאל ידוע היה הכינוי של מחסל מנהיגי האינתיפאדה², אחד המכונה ‘פרא’. איש מסתורין שזהותו עלומה, הפועל בדממה במסגרת חוקי התקיימותו-שלו בלבד. רק אנשי בטחון הקשורים בענין עצמו ידעו במי מדובר וכמותם נוגה. גדי ‘פרא’, היה האיש שהסתבר לי כגדי דניאל. הכינוי גדי ‘פרא’ דבק בו בשדות הקרב עקובי הדם של לבנון. היכן שנתגבשה שנאה תהומית שלו כלפי הפלשתינאים וכל מה שהם מייצגים. המידע שצברתי בשעות אחר הצהרים שיחזר באמונה תמצית המסר של נוגה מהלילה הקודם; נכנס ללבנון איש אחד – יצא אחר. בשעת וידוי ענוג של רחשי נפש הסגירה גם רובד נעלם זה, שנסדק בינו לבינה, עושה אותו גדי זר בעיניה והיא שומרת לו צינת מיכל.

המידע שהשגתי העיד כי נתקיימו קשרים הדוקים בין גדי לבין עתליה ודויד אהרוני. על נערי דויד נמנה, אנשים כלבבו, לוחם אמיץ העושה שליחותו לאחר שנסו עלומיו. נערי דויד היו אלה שהיינו תמול-שלשום אני וחנן, נועזים מעודף נעורים תוססים, נאבקים למלא אחר מוצא שלו כדבר אלהים חיים, בורא הדור הזה. גדי-פרא של היום, היה אנחנו-של-האתמולים. תמיד היו בנמצא נערי דויד, מתחלפים אחת לשנים, רובם נטמעים בערפילי עבר כלא-היו, נמוגים ומשאירים אולי שובל סיפורים, ציז’באטים בהם עושה שימוש מספר הסיפורים הגדול מכולם, דויד אהרוני. כשנחה עליו הרוח מסוגל היה לגלגל כל אירוע נדוש, להפיח בו חיים ובלשון יוצא חלצי צפתיים לשבות כל אוזן. רק הוא עצמו לא מתחלף, תמיד נמצא לו ה’פרא' העכשווי, המבצע בפועל את שהוגה רוחו. שמועות שמעתי אבל מעודי לא עסקתי באימותן או בהפרכתן, כל עוד לא היתה בהן נגיעה בי, במלכותי. אבל הידיעות הקטועות על נערי דויד הפועלים כצללים קטלנים בשטחים השיגו גם אותי והם נודעים כתמצית הלוחמים. טובים ונבחרים שבהם. נועזים בעלי תושיה לשבר גרם, לפרק שדרה, למחוץ את ההנהגה הרצחנית והצעירה של הפלשתינאים בשטחים. בחיריו של דויד לקיים תורתו, מצוות לוחם מלומדה. גדי דניאל, פרא עושה שליחות באמונה עיוורת, נחשב בקרבם מובחר שבמובחרים ומעמדו נעלה על כל דרגה צבאית שיכול היה להשיגה אם לא היום מחר. וכך, באיתור מידע לברר על אודותיו את שרציתי לצורך ענין אישי, הסתבר כי מדובר במפקד יחידה חשאית ‘תפוז צהוב’, שמשימתה העיקרית היתה לאבד ולהשמיד; לאתר אלה שבאמצעי חקירה רגילים, במגבלות חוקים מכשילים, קשה היה להשיגם, יעד להענשה, ומשהושגו ידעו עורכי-דינם להשתמש בחוק להתגונן. ‘תפוז צהוב’ נחשב ליחידת סתרים שכתב-חוץ פיקח ובעל מקורות חשף את קיומה. מעתה לא סוד נשמר היתה, רק אנשיה לא נודעו ונתיביהם טואטאו בקפדנות אחת לתקופה, כאילו מדובר היה בתעתועי מִדבּר. מתוך הסכמה והבנה מוחלטת של הגורמים הבכירים בירושלים, נמשכה הפעילות העניפה של השר בלי-תיק, פועל כגנב בלילה במקביל למערכת הרשמית של שר-הבטחון; משחרר בהתמדה את הממשלה וזה שעומד בראשה מאחריות רשמית לענינים שהשתיקה נאה להם, ואי-אפשר בלעדיהם. על-פי כללים שקבע דויד נעצרו חשודים, נסחטו בחקירה אכזרית ואחדים שולחו לדרכם נשבעים בנביאם לשמש אותנו, ואחדים חוסלו, לעתים אף לא נודע מקום קבורתם. לעתים הושלכו גופותיהם בצידי דרך, אות אזהרה לנוהים אחריהם. הרעיון לשלב שועלים מנוסים מהשב"כ עם זאבי קרבות, פראי-אדם מסיירות מהוללות, היה של דויד ולא נמצא לו מבצע טוב בשטח מגדי דניאל. בעת האחרונה התמקדה היחידה באיתורם של מפקדי ועדות ההלם וכותבי הכרוזים המתסיסים, האידיאולוגים הפלשתינאים הצעירים.

המחשבה על האיש של נוגה הדירה מנוחה ממני. ההתקלות הכפולה בו, כאן, בביתי, ובמבואות העיירה הערבית, הבהירו לי טיבו ועד מה מרובה סכנתו. איש מאיים כמותו מסוגל לפגוע בעלמה רק לשם שווי-משקל, מבחינתו. ולא רציתי שתפגע ובוודאי לא עכשיו, לא כל עוד זועזעה ונתרפו כוחות-נפש שלה. הפטרתי משהו בענינו של דניאל שהוא חסר מעצורים ונוגה הסכימה עם ההגדרה צנועה הזאת. הוספתי כי הרמזים המכוערים שהפריח בענין קשריה עם הפלשתינאי, מדיפים צחנה כאילו הוא מתכוון להכאיב לה בדרכו. נוגה הציעה להחליף דברים בענין זה עם גדי. דחיתי אותה בעדינות, כי התערבות שלה רק תוסיף להרתיח דמיו. לא נצרכתי לומר את שהבינה כי במידה שחרדתי לעלמה רציתי לגונן גם עליה מהזדקקות לזה שקנה לעצמו מוניטין כבעל פגיעה רעה. ציינתי כי לפני דרכים איך להעביר לו מסר שיבלום אותו. רגע-של-אמת התקיים בינינו וניצלתי קרבה טובה זו להרחיב יריעת ידיעותי על אודותיה בעבר, בקטעים העלומים שיש להם נגיעה כזאת וכזאת בעלמה, במוסא, בנל"ה וכל השאר. רציתי להיות מתודע כהלכה בכל הפרטים, שלא אתייצב יותר כחסר מידע ודעת מול מיכל ואולי גם מנגד לחנן ודויד שלא ירפו עד שיאסרו את עלמה באורווה נעולה ומחסום לפיה, למרות אהבתם אותה. נוגה ניאותה לספק מידע נוסף על מוסא ואמרה כי שמו המלא הוא מוסא זד ואכן הוא מסביבת שכם, מכפר הנמצא מזרחית לעיר שלמרגלות ההרים ושמו בקעה אל-חטאב.

נקבה נוגה בשמו של הכפר וכבר ראיתי שריעת בתיו על חמוקי ארץ-קדם, היכן שהגאיות והערוצים הנפתלים צברו פרקי עבר למכביר, מקפלים דפים של אתמולים שהיו מאוכלסים על-ידי אבות אבותי. כפר שהוא נחלת דורות שנעקרנו מתוכו. היושבים בו היום אינם יודעים מה קדם להם וגם אינם רוצים לדעת. שם מצאתי נופים עליהם חלמתי בכתה שמול הים הכחול של מקס, והם שאובים מארץ עברים; תשלובת של סלעים קשים, גאיות וצלעות הרים, שיחים וקוצים, עצי תאנים וחרובים, מלפני המעגל, בימיו ולאחריו, ומטעיו עצי זיתים, מהם שגזעיהם כמושים כקלף עתיק. אין בעיני עוד גזע עץ כזית שנדמה גוויל עתיק שחקוקות בו אותיות מתקיימות לתמיד. פעמים רבות נתעכבתי בשיטוטי בחבל ארץ זה על-יד גזע זקן שצדה עיני, על-מנת להתבונן שוב ושוב בקימטוטים חרוצים בו אין-ספור והם רובדי דורות והעץ עדין נותן פריו.

הפרחתי שאלה בענינו של אותו בן כפר קדום, סתם כך, על אודותיו, כזאת כוללנית ונוגה ענתה את שענתה. סיפרתי לה על ביקורי באיזור ותחושות ורגשות שלא הרפו ממני באותם מקרים ושוב חזרתי והטלתי חכה לעברה, מציג תמיהה בענין טיבו של הפלשתינאי והיא ענתה בדרכה שהוא כזה וכזה, בעיקר מצטיין בשתקנות מופלגת, תכונה שכבר עמדתי על טיבה אצלו. אבל טרחה להדגיש היותו רודף-שלום, סטודנט בעבר באוניברסיטת ביר-זית, שהתחכך עם חבריו על שום צידודו בהידברות. משנקלע למצוקה החליט לפרוש מלימודיו ובאזניה אף טען כי נמאסו עליו ההתנכלויות ששיאן בחריטת מגן-דוד גדול על מכוניתו. היה בסכנה ממשית, הסבירה נוגה, וחשש מהצעד הבא של אותם קנאים, שעלולים היו לחסלו. ידידה משותפת, העתונאית עודא מירושלים המזרחית, פנתה אליה שתעזור למצוא לו עבודה וכך נקלע להרצליה. “לא ראשון ולא אחרון,” אמרה נוגה. תמיד נמצאה בה נכונות לעודד את אלה מבינם, בודדים שהסתכנו בדיאלוג אתנו. באותה מידת נינוחות העליתי גירסה של פרא-אדם שלה בדבר טיב הקשרים שבין מוסא לעלמה, וגם טרחתי להוסיף שתהיות מצד חברים מסויימים, מצביעים בכיוון משונה שכזה, ואני תוהה לדעת מידת אמת או אי-אמת שבגירסה כזאת. נוגה התבוננה בי ממושכות ובעיניה קראתי שהיא חושבת איך לנסח תשובה נכונה. לבסוף אמרה שלה עצמה לא היתה סיבה לחשוד במערכת קשרים שונה מזו שעלמה קיימה עם פלשתינאים אחרים. עלמה מטעה בפתיחות שלה, אמרה נוגה, יש בה מידת חמימות כלפי כל אדם, בין אם זה מישהו שמשקלו רב בעיניה, בין אם זה סתם מכר של מקריות. “זר מהצד,” הדגישה, “עלול לחשוב שאותו אדם תופש מקום חשוב בחייה של עלמה.” נוגה חייכה כמהתלת. “אני חושבת,” הוסיפה, “שהיא מתייחסת למוסא כאל בעל חיים ראוי לרחמים.” אמרה והרהרתי בשורה הארוכה של הרמשים, החיות ובעלי הכנף שגידשו את ביתנו. נטיתי לאמץ דעתה של נוגה בענין מוסא זד, מפני שטעמה של עלמה ידוע היה לי ממחזריה, וכבר מפרשת אהבה ראשונה שלה נתבררה כאסתטיקנית, בעלת הבחנה דקה ורגישות לנוי וחן הליכות, ובפלשתינאי לא מניתי לא זה ולא זה. נזכרתי כיצד הכירה בצופי הרצליה, נער בן-גילה, נעים ובעל סבר, ונתהדקו ביניהם קשרים על רקע סיוע שהגישו לעתים תכופות לחולים סיעודיים בבית לוינשטיין. אב-טיפוס נעשה גם לבאים אחריו. עקבתי אחר ריקמת בקשר העדינה שנישזרה בין בתי לבינו. למדתי להסתגל למחשבה המפתיעה שכבר אינה ילדה וניצבת על סף אביב נעוריה. טעמה של פרשה רחוקה זו לא פג אצלי, אף שמעודה לא הזכירה אותה שנית. נחלים זרמו לים וחבר התחלף בחבר וטיבן של אהבות ישנות שהן קמלות ואחרות באות. אבל חי בי הזכרון הענוג של היום בו ראיתי אותה הולכת בצידו ויד נוגעת ביד. פרשת אהבת נעורים ראשונה שלה וברקע חיות נזקקות ובני-אדם שהפכו לצמחים.

למרות שנוגה נמנעה מלאושש חשדות, רציתי להעמיק בענין, להפוך נושא על פניו פעם ועוד, להשתכנע מעל לכל צל של ספק כי אין דבר בגו ולא נסתייעתי מפני שעלמה נכנסה מחייכת בתמיהה שהנה זה עתה היה בוקר וכבר לילה, והיא כלל לא הרגישה בנקוף השעות האבודות. עיפות הרפתה ממנה ואלמלא שתי חבורות מכוערות במצחה ובלסתה כמו נמחתה אימת השחר שעלה על העיירה הערבית במצור.

“איך את מרגישה?” שאלתי.

מבט תמיהה נתחלף בסקרנות כמתקשה לרדת לסוף דתי.

“בסדר, למה?”

ועוד בטרם נצרכתי להבהיר כוונה פנתה פתאום לנוגה והעירה שהיא לא היתה שם בקלקיליה.

“נכון,” אישרה נוגה, “עצרו אותי באחד המחסומים. העוצר הזה שיבש תוכניות של כולנו.”

“העוצר,” נזכרה עלמה, “העוצר.” מבטה חלף מנוגה אלי ושוב לנוגה כמנסה לדוג מתוך פנינו פרט שנשכח ממנה. “העוצר,” מילמלה שנית, “זה היה משהו.” ניסתה לומר דבר שלם ולא אמרה ואישוניה התרוצצו כמתקשה לעכל סחרחורת תמונות מאיימות. “זה היה נורא,” הוסיפה פתאום, “פשוט נורא.” פנתה לנוגה ושאלה מה עלה בגורל החברות האחרות ונוגה שיחזרה בדיקנות פעולות שנקטה הן בשחרור העצורות והן בסיוע לפצועות ובני משפחותיהן. רק אז העירה שחלקה של עלמה ניכר בפרצופה. “גם אַת נפגעת,” אמרה, ואם היה בדעתה להוסיף אמירה נשתתקה משראתה את האימה פורצת מעיניה של עלמה. “הם לא סתם היכו,” אמרה חרש, “הם התכוונו להרוג.”

נוגה חיבקה אותה. כשתי אחיות אוהבות עמדו מנגד.

“היו שם ציפורים,” הסגירה עלמה סוד, “אַת רואה תַ’דם?” ונוגה העיפה בי מבט חטוף, מודאג, ואמרה שהיא רואה.

“זה מהציפורים,” אמרה עלמה.

“אנִי יודעת,” השיבה נוגה וקולה רך כמלטף.

***

אחר-כך ישבנו סביב לשולחן במטבח ושתינו קפה-בוץ שעלמה התעקשה להכין אותו, וכמו תמיד הגישה לי פרוסות קלויות וגבינה רזה, ואמרה שבגלל הכולסטרול ושאר השומנים והצרות, זה כל מה שמותר לי בערב, ונעצרה כשמבטה התעכב על שעון הקיר. השמיעה קריאת התפעלות ואמרה, “תִראו איך שהזמן רץ. כבר עשר.” נוגה העירה שלפעמים השינה נחשבת לאמצעי הטוב ביותר לשכוח. עלמה הגיבה בתנועת-ראש סרבנית, והצהירה ש“אני דווקא לא רוצה לשכוח, אפילו לא פרט אחד,” הדגישה בנחישות. “מה שקרה שם זה היה כמו להפשיט את עצמנו,” העירה, “ולראות את עצמנו בִּדיוק כפי שאנחנו.” פתאום נשתתקה, ונתפשה להרהור ממושך כמנסה להבהיר סתומות. פניה לבשו הבעת השתוממות כשהתבוננה בי.

“אתָה היית שם,” קבעה.

הנדתי ראש ואישרתי שהייתי.

“פתאום הייתָ,” פסקה, “פתאוֹם פתאוֹם.”

זיהיתי נימת זעף בקולה והעדפתי לשכך מחאה שלה. “לא כל-כך פתאום,” הפטרתי בקלילות, “למעשה בכוונה.”

“איך ידעת שאהיה שם?” תבעה תשובה, ובעיניה הבליחה טינה.

נוגה חילצה אותי. “אני אמרתי לו,” הסבירה.

“באיזוֹ זכות?”

שאלתה לא היתה שאלה, אלא התקפה נרגנת ונוגה הופתעה. “גדעון חיפש אותך,” מילמלה במבוכה.

עלמה לבשה הבעה מתנכרת, ובבת-אחת כמו נתחלפה באחרת עד שלא קלטתי חריפותו של מצב-איבה שהפגינה כמתגרה. כה-שונה היתה, ולא יכולתי לזהות בה שמץ מהעלמה שלי. התייצבה מול נוגה בעמידה תוקפנית, כמעט מתנשאת בגסות, רוצה לדעת באיזו זכות התערבה במה ‘שביני לבינו’, כפי שניסחה. “מה עוד סיפרת עלי לגדעון?” דרשה תשובה והצליל והצורה בה ביטאה שמי העידו על חרון תוסס להתפרץ. לא עוד ‘איש קטן’, לא ‘אבא’, לא גִדעון בנימה כזאת חברית ואוהדת, אלא בחריקת-שן, בכעס גלוי ולא מובן; בהתרסה כאילו אני זר ונוגה אינה חברתה. נסתמרה כחתולה פראית ותקפה שוב ושוב את נוגה על שנידבה מידע, ונוגה לשוא התגוננה. “לא נידבתי מידע, עלמה,” הגיבה בסבלנות, מעבר למידה שנדרשה ובלבד שתקהה עוקץ מרירותה, ושגתה שגיאה כשהעירה שלדעתה זכותי לשאול כל שאלה הקשורה בה, והוסיפה חטא כשהזכירה את נסיונותי החוזרים ונשנים להפגש אתה, להבהיר עמדות. עלמה התפרצה בשצף ותקפה את נוגה על שהיא מצדדת בצד מסויים, וקבעה שגם הידברות בינינו היא ענין לגדעון ולה בלבד, וכל-כך גבר קצפה עד שנשנקה ונוגה רמזה ש“את קצת מגזימה, משהו מעבר למידה מבוקרת.”

תגובתה הדהימה. פרצה בצחוק רועם ואמרה שזה לא פלא. שזה טבעי שנוגה הגיבה כפי שהגיבה. ונוגה בתמימות שאלה למה היא מתכוונת. שלא תהיי תמימה, גערה בה עלמה, מניפה לעומתה אצבע זקורה כמהתלת.

“אני לא מבינה,” הודתה נוגה, ודי היה באמירה ישרה זו שוב לגרום לתהפוכה בהתנהגותה של עלמה, שפניה הסמיקו מכעס. “שלא תעמידי פנים,” רטנה, “אַת יודעת בִּדיוק.”

“לא,” הפטירה נוגה כמעט אומללה במבוכתה. “אני לא יודעת למַה את מתכוונת.”

בבת-אחת נגרע הצחוק הפראי מפניה של עלמה, ובעיניה בער זיק של כעס. “אנִי מתכוונת לעובדה שאבא שלי דופק את החברה הכי טובה שלי ובתמורה מוצץ ממנה כל פיסת מידע עלי,” הצהירה. פניה נתכרכמו והוסיפה בהעויה מתנכרת, “זיון טוב ואתנן בצידו,” ושוב פרצה בצחוק מעושה, כמו צווחה מתגלגלת. “זה לא משהו-מיוחד, נוגה?”

החלפתי מבט עם נוגה, וקלסתרי ודאי שיקף תדהמה, וגם הבעתה היתה זהה. אף לא פעם אחת שמעתי את עלמה מתבטאת בגסות, משבצת אמירה שלה במלים כה-בוטות. נתעטפתי במבוכה להתגונן ובטפשות התנצלתי, בפני מי איני יודע, על המלים הרעות שהוטחו, ואמרתי שהיא נתפשת לסילופים שיותר מאוחר תצטער עליהם. דחתה את מבטי התובע ממנה לכלוא לשון בפיה, ומבט שלה ביטא כמו להכעיס התגרות משועשעת. ניכר בה סיפוק על שגרמה לנאהבים שכמותנו לראות עצמם כה-מגוחכים, איש מפליג בשנותיו מתעתע בעצמו ואשה עולה כפורחת, שבעצם הֵענותה מעידה על מגרעותיה. רשעות משונה ולא הסתפקה בהטחת ביקורת מזלזלת וניגשה לטלפון והתקשרה עם מישהו ב’סאן-רייס‘, וקשקשה בנחפזות כזאת מעוררת דאגה, על עלילות היום ה’מחורבן’ כהגדרתה הצנועה. בשוליים הוסיפה חידוד גס והשלימה תיאורי התנגשות הדמים כאילו לא בה מדובר אלא במישהי אחרת, מרוחקת. מונולוג מוזר פרץ מתוכה ולא הניחה לבן או בת האזנתה להגיב, לפי שהמלים שטפו מפיה כאשד מתגבר. סיכמה כי תוך זמן קצר תגיע ותשלים פנים-אל-פנים את שהחסירה בשיחה הטלפונית. פתאום נשתתקה, הקשיבה רגע ופרצה בצחוק ואמרה, “לא, אני לא מאמינה, בחייך!” לא לא לא חזרה כמעט צווחת בהתפעלות לאפרכסת, “זה פנטסטי!” הוסיפה ונעצה בנו מבט משתאה, ואמרה שנתקשה להאמין, אבל שנינו, היא ואנוכי, כיכבנו במהדורת החדשות בטלויזיה. עיניה התנוצצו כזוכה במשובח כלשהו ובלתי-צפוי. ועוד בטרם הצלחתי לשאול שאלה כלשהי, צחקה ואמרה שממש ראו אותנו בקלוז-אפ משגע כשאני נושא אותה על-ידי והיא כמעולפת. “איזוֹ הצגה,” השמיעה בחדוה, אני ואיש קטן!" נסערת מהתרגשות-פתע קמה ופנתה לצאת מהמטבח, מכריזה שהיא עולה להחליף בגדים, ואמרה לנוגה שאולי הלילה תבוא לישון אצלה ברשפון.

“עוד לא דיברנו, עלמה,” הפצרתי בה להשאר.

סירבה. בפעם אחרת.

התעקשתי. “אני לא סבור שכדאי לדחות ענין שבינינו להזדמנות אחרת,” הסברתי לה, “את כאן ואני כאן, ולא יקרה דבר אם תגיעי לפאב יותר מאוחר.” טעיתי אם סברתי שהבינה כי אין בדעתי להחמיץ הזדמנות זו. עלמה חייכה בלגלוג כשאמרתי בפשטות שאני ראוי לשימת-לב מצדה למַה שיש לי להשמיע, והתריסה שהיא לא מוכרחה ואיננה חייבת להקשיב וכבר עמדה לפרוש כנפיים ולהעלם כשקראתי בתקיפות שתואיל לפחות לסכם ענין אחד שלא קשור רק בי אלא גם באחרים שנחשבים בעיניה. בתגובה הציעה שאפסיק לבלבל בלבולי-מוח, הפנתה עורף מתמרד ובקלילות פרטה על-גבי המדרגות ולא היתה עוד מול עיני. כמעט ופלטתי גידוף של כעס, אבל הונחיתי על-ידי הרגשה שאין זה רגע נאה לניגוח שלא יוביל לליבון בעיה כלשהי, בוודאי לא אחת כזו שדויד תבע התייחסות חד-משמעית אליה; להנמיך שיעור. מסתבר כי לא רק שרחוק הייתי מפתרון ראוי, אלא מהדורת החדשות הזאת בוודאי תהיה שיחת רבים בחוגים שונים ועוד אשמע על-כך. דחקתי מלפני חשש זה שנבלע בדאגתי לעלמה ומילמלתי משהו המשתמע כאילו השתבש אצלה מנגנון פנימי. השתתקתי כשהשיגה אותנו פזימה של עלמה שרה אחד מאותם שירי רוק כבד, כזה שצליליו נמוכים וטובים לקולה העמוק. שרה כאילו לבדה בבית מפריחה צלילים להנאתה, דוחקת במיתרי גרונה להפיק מהם צרידות שהיא צליל יוצא של שירי הרוק. לא סתם שירה היתה זו אלא שיר מוכר, אולי אחד מאלה הנוקבים של ברוס ספרינגסטיין. ויותר שנקפו שניות נשמע קולה יותר מעובה, כמעט קול מאוב עמוק כשל חנן המקנן בלאה. שמעתי נקישות עקביה במדרגות וחזרה וירדה בחיפזון ממשיכה להמהם לעצמה. נתעכבה על-יד הקולב וגרעה מעליו דובון שלה ובזריזות דחקה ידיה בשרווליו הנפוחים. התעלמה מאתנו כמחוקים ופנתה לעבר הדלת כשעלה הד מפתיע ונוקב של המצילה. משום קרבתה הושיטה יד, לפתה את הידית ופתחה את הדלת לרווחה והצהירה בנימה מעורבת של הפתעה ולגלוג, “שלום, מיכל, יופי שהגעת. סופסוף המשפחה הזו מתאחדת.” ובנימה רעה קבעה כי גם נוגה משתייכת לתא הזה, נקבה בשמות כולנו, פותחת בה ובי, ונוגה אחרי ומיכל סוגרת. לא די היה באירוניה ועיוותה פניה שתהיה הבעתם תיאטרלית, מעורבת כדומעת וצוחקת בזמן אחד. נסוגה צעד והגזימה בקידתה העמוקה, מניפה זרועה לצייר בה תנועה רחבה המתפרשת כהזמנה.

מיכל נכנסה ופעם ראשונה לאחר הרבה זמן נקלענו לתחום ראיה וידעתי כי אפילו נהיה צהובים זה לזה עד איבה גלויה, לא ינתק חוט טבור משותף שלנו. לאשה מטופחת פרחה נערת קן-צפון של ‘השומר הצעיר’, מי שנחשבה לחתיכה בהא הידיעה בדורותיה. כה יפה היתה עד שנתקשיתי לגרוע מבט מפניה שכבעבר בהקו. עורה הבהיר, נפלא בצחותו, הקרין מתוכו נוגה רך. היתה מאופרת במקצועיות עד לדקויות של מעברי צבע רפים, מחושבים להחמיא לפניה שהזמן לא פגם ברעננותם. שערה הבהיר שבצעירותה סרקה בנוסח נערי קצרצר, איבד חוּמיות שהתנוצצה בו והומרה במרחק השנים בגוון אדמוני-זהוב. ואילו עתה, כמו בתצלומיה שנתפרסמו, הבחנתי שטיפחה אותו ארוך, נאסף מעבר לעורפה בקפדנות; תסרוקת מחושבת שכל שערה שזורה במקלעת שלה. עיצוב זה של תסרוקתה העניק חשיבות לארשת נאה שלה, מדגיש נוי תויה הישרים, תואמים כמצויירים בקו רגיש וזורם בשטף. אותה מידת קפדנות ניכרה בבגדיה שאיכותם האופנתית ביצבצה בעד פתחי מעיל הגשם המהודר שלה שגונו ירקרק. בתמירותה הדגישה כי מבנה גופה נותר כשהיה, מסחרר ראשו של גבר, מרתיח דם בעורקים. יחד-עם-זאת שמרה על ריחוק מחושב וצונן, והיא מפיצה אוירה של מישהו הנמצא בדרכו לאירוע של חשיבות. היו רגעים שהצטערתי על שעלמה החטיאה הצלבה משופרת של הגנים, ולא זכתה ביותר מנוי הורתה. ולא יכולתי להמנע גם מהשוואתה לנוגה והיא נראתה כמעט בת גילה, אשה שהביסה מנין שנותיה. קפואה היתה ביציבתה המתנכרת על-יד הדלת. נתעלמה מנוגה, ממני, וקבעה מבט אוהב בעלמה, נפשה יוצאת אליה. ביחסיה אתה, מסובכים ככל שהיו, תמיד הפקיעה עצמה מתגובה שקולה. כשמדובר היה בעלמה נחשפו רגשותיה היותר-כמוסים והיא צמאה לאהבתה שבלעדיה חייה אינם נחשבים. זמן ממושך עבר מאז ראתה מיכל את עלמה ושנים חלפו מאותה פעם אחרונה בה נמצאנו שלושתנו בקִרבה שכזאת. ועלמה, שבויית מצב-רוח עילאי כשל נוטל-סמים, הפטירה בצהלה שלמיכל מגיעות ברכות על המועמדות שלה לתפקיד היועצת. “ממילא אני בטוחה שהתפקיד שלך,” אמרה, ופרצה בצחוק לעגני כנהנית מחידוד שחידדה לפצוע. מיכל הגיבה באיפוק, וחיוך מסויים נדבק בקצות שפתיה נמתחות כעווית של כאב. אותו מבע נותר חתום בה, כשעלמה פלטה ש“מענין יהיה אֵיך תרגישי לעבוד עם הגמד.”

“לא באתי בענין זה,” אמרה מיכל וקולה שליו, “ואם כבר מדובר בברכות, אז בהחלט את ואביך ראויים לברכות על הכיכוב המרשים שלם ב’מבט'. זה באמת היה משהו מיוחד.” שלפה מרצע, ואיפשרה לעלמה לשחרר חרצובות לשון רעה שלה. טיב התנהגותה עדיין נעלם ממיכל ותגובתה לא ערבה לאוזנה של עלמה. עמדה זו וצלפה בלשון ארסית במיכל וזו משכה טעותה והגיבה, וחילופי מלים צורבות ביניהן נהיו ענין מכוער מכביד עלי, ובמיוחד מעיק על נוגה שנלכדה בזווית כל-כך פרטית שלא היתה משוייכת אליה. מחמת צפיפות חילופי מלים קשות, מהן בוטות מצידה של עלמה, איבדה מיכל משהו משלוותה והעירה שהגיעה השעה שמישהו ירסן את עלמה, שחוצה את כל הגבולות ומפגינה חוסר-התחשבות דווקא כלפי אלה שהיא איקונין בעיניהם. השתדלתי לרסן תגובה ולצנן רוחות נסערות ורמזתי למיכל כי עבר על עלמה יום קשה במיוחד, מסוג אותם ימים שמוטב להניח בהם אדם לנפשו. אפילו הצבעתי על החבורות בפניה ובלשון הלצה ציינתי שבטלויזיה ספק אם הבחינו בפרטים הנכבדים האלה. ההומור הרדוד שלי החטיא ומיכל נתעלמה גם מסימני המכות שזכו כעת בגונים כהים.

“אתה לא תשתנה, גדעון,” הפטירה בנימה יבשה, “תמיד תגן עליה, במקום להסביר לה היכן היא שוגה. ההופעה המשותפת שלכם בהפגנה האומללה הזאת שווה גינוי.”

טענתי שהעובדות אינן ידועות לה ומשום כך נטתה לסלף והציגה תמונה רחוקה ממציאות בדוקה, ולא השתתפתי בהפגנה, ושטחתי סיבותי. אבל כתמיד היתה אטומה להגיון שלי שהסתייע לדעתה בעובדות הפוכות, ונתלהט בינינו ויכוח חריף כמו בימים האחרונים במסגרת המתפרקת שלנו. נסחפנו לקינטורים הדדיים ולא בחלנו משימוש בביטויים מעליבים. כל-כך נשבתי לצחצוח לשונות מגעיל עד שנתעלמתי ממצוקה של נוגה שעמדה קופאת על מקומה, מתקשה לעכל צליפות לשון כשלנו; ואלה נעשו יותר מכוערות כשמיכל הטיחה בי אשמה שאיפשרתי ל’שכבנית שלי‘, כלשונה, להשפיע על עלמה עד שעיוותה אותה והתוצאה רחוקה מלהרנין. וגם קירבה אותה לקבוצות קיצוניות, ומנתה אחדות מהן כ’ניצוץ’, סכנה אמיתית ל’עם היושב בציון', ועצם התקיימותן נחשב בעיניה ובעיני עתליה כמובן, ל“בגידה שראוי לגנות אותה בכל שבט לשון”. לבה רותחת שפכה. פנתה והתריסה כי מוטב ונוגה תקפיד על ריחוק מבתה. “אני יודעת על-אודותיך לא מעט,” קבעה במרירות, “וכל מה שאני מבקשת, זה שתתרחקי מעלמה.” ואילו עלמה, משולהבת מהלשונות הכואבות ומכאיבות, הגיבה כצופה נלהבת בזירה של תפוש-כפי-יכולתך, ועודדה את מיכל כמעט בצהלה. “תַמשיכי מיכל,” קראה בלהט, “תמשיכי להשמע צדקנית חוזרת-בתשובה, כאילו כבר פתרת את כל הבעיות האישיות שלך.” האירוניה, מכוונת וארסית כשהיתה, לא נפלה על אוזן ערלה, ומיכל השתתקה וקבעה בה מבט בוחן, ועלמה המשיכה בקול צורם, בלעג מר, וקבעה כי מיכל מקנאה “בכל מישהו שיכול לעשות משהו טוב ממנה”. קראתי בעיניה של מיכל צמיחתה של חרדה פתאומית; בבת-אחת תפשו חושיה כי משהו אינו כשורה עם עלמה.

“למַה בדיוק את מתכוונת,” דרשה לדעת.

עלמה פרצה את הגדר שהקיפה גן-נעול של מסכת יחסי עם מיכל וברגל גסה דרסה כל חלקה מוצנעת, והדהימה אותנו במידע מדוייק שלה, רומזת על שנמצאנו כולנו כאחד מפרפרים ברשתו של הדייג, שהשפיע על חיינו שנסתלפו והביא אותם לסיומת מכוערת כל-כך. פעמים רבות הרהרתי ביני לביני מה בדיוק יודעת הבת ומה איננה יודעת. לתומי סברתי כי קטעים אינטימיים שבין גבר לאשה, לבין חבריהם היותר-קרובים, נחלה אבודה של מיכל ושלי, אינם בחזקתה. והנה באה התפרקות רועמת, פיצוץ מטען אדיר, והטיחה בנו אמת פשוטה, מכאיבה בעירום המדוייק שבה, כמעט לא היה פרט שנעלם ממנה, וקטין בוחן ראייתו חודרת מראייתו של מבוגר; הבית הזה היה כל עולמה וכל רחש שבו נקלט אצלה. אולי הפרשנות לא היתה נכונה, אולי ההבנה לא נתגלתה שקולה כבוגרת, אוּלי ואוּלי, ואף-על-פי-כן הכתה בנו אל החומש.

“מה אַת רוצה ממני?” הפטירה מיכל, נחלשת.

“שתניחי לי,” פסקה עלמה בתקיפות, “שתביני שאני אחשוב כשאחשוב, ולא אומר לך כיצד לחשוב. אַת בשלך. אני בשלי.” עמדה כמסתערת קובעת כי זאת תמצית תשובתה. מתחה גבול ברור בין ימין של מיכל ושמאל שלה. נמנעה מויכוח מי בעל-צדק, ורק תבעה ממיכל שלא תעלה בדעתה לחדור לתחום-יחיד שלה. ועוד בטרם צברה מיכל נשימה להשיב וכבר תבעה עלמה תביעה נוספת שתניח לנוגה; לא נוגה היא שעיצבה אותה והיתה מעוצבת מבית, דור שני למעוצבי דויד אהרוני וזו עובדה גלויה. נוגה הגיבה מיד על קריאת התגר של עלמה, גלישה לשדה מוקשים מסוכנים, ואמרה בשקט שהיא צריכה ללכת. השעה הזאת לא היתה שעתה והחליטה לפרוש. אבל עלמה תפשה אותה בזרועה. “שתינו הולכות,” פסקה, והטילה לידי נוגה את הדובון שלה והעיפה במיכל מבט מנגח, העבירה אותו אלי הופך להתבוננות שיש בה נימה גלויה של אכזבה, ואמרה שבאמת לא מצאו מישהו טוב ממני לכפילו של המלך שחי בעברו השני של הנהר. “שניכם כל-כך קטנים,” אמרה, ופנתה לעבר הדלת מנסה לאלץ את מיכל לבטל חציצה שלה, אבל מיכל הכתה שורש. “כדאי שתרסני קצת את עצמך,” הציעה בלשון רכה כופה על עלמה מתינות, “התגובות שלך קצת לא שקולות.” איני יודע מה עוד היה בדעתה לומר, אבל נאלצה לסכור פה כשעלמה התפרצה בסגנון הצחוק הפראי והזר שאימצה לעצמה פתאום. “את רק נראית כמיכל,” לגלגה, “מפני שאת נשמעת כעתליה. אני מתארת לעצמי איך היא מעירה לך בכל הזדמנות ש’הקטנה הזאת גורמת לכם לבעיות'.” התקרבה למיכל כמעט מתרוממת על קצות אצבעותיה, שפניה יהיו סמוכים לפניה של אִמה. קבעה במרירות שלא מהיום היא יודעת מה דעתם עליה, שנמנית עם הנוגסים בשלוות-נפש שלהם. שפעילות פוליטית שלה מתמיד היתה לצנינים אצלם לפי שאינה מניחה להם לשכוח יומרת-עבר שלהם, עת נחשבו בעיני עצמם סוציאליסטים, אפילו סטאליניסטים נלהבים. התלוננה שאינה רוצה בשיוך כלשהו למיכל שנמנית עם אותו מעמד שנתהפך לפאשיסטי, משתבח בפיתוח אפארטהייד מקורי לדיכוי יוצאי חלציו של ישמעאל. לא הבחינה באלם שירד עלינו ורטנה ריטונים של זעקה קורעת-לב שלא כולם מובנים וכמעט נחנקה מפקעת דמעות, עד שלבה של מיכל יצא לקראתה והיא רק שאלה, “למָה, בתי, למה את מתנהגת כאילו חדלת מלהתקיים?” והתשובה היתה מרה. “כך בדיוק הייתי רוצה שתתייחסי אלי,” אמרה בקול ניחר, “כאילו באמת אינני קיימת יותר עבורך. מזמן איבדת את הזכות הזאת להגיד לי איך עלי לחיות את חיי. לא אַת, לא עתליה,” קבעה, ועקפה בזריזות את מיכל ובתנופה פתחה את הדלת ודחקה בנוגה לצאת. ואז ירתה מיכל חץ ארסי ומסוכן. “מה ביחס לפלשתינאי?” שאלה.

עלמה נעצרה ופניה איבדו בבת-אחת להט שעמד בהם, ונעשו אפורים ויגעים, ופשוקת שפתיים רפות קבעה מבט בוהה במיכל. לרגע נטעיתי להאמין שקלטתי בעיניה מבט של פחד ואולי לא.

“אני לא היחידה שמתעניינת בידיד הזה שלך,” אמרה מיכל בשקט.

מלה לא נחלצה מבין שפתי העלמה. רק אישוניה התרוצצו נבוכים, כמרחיקים מבט ממיכל, והיא נזקקה לשהות למקד אותם שנית. הפלישה הבלתי-צפויה של מיכל לתחומה האישי, עקרה אותה בפתאומיות כזאת מהשתלהבות שלה ולא ידעה איך להמלט מהזווית הצרה לתוכה נדחקה. “הפלשתינאי,” מלמלה ונהמה קטועה פרצה מגרונה, ואחר-כך עוד אחת או שתיים, ולא הצלחתי להרכיב מהברות רדופות אלה מלה או כוונה מסויימת. נוגה חילצה אותה כשיצאה מהבית ואמרה לעלמה שתחכה לה במכונית. עלמה התאוששה, אספה חושים, הפנתה עורף ויצאה בעקבותיה מבלי להוסיף מלה על שנאמר בשפע להחניק.

“היא מטורפת,” הפטירה מיכל, ופניה הלבינו עד שנראתה שקופה ונפחדת. פנתה אלי וקראתי בעיניה שהיא מנסה למצוא ניסוח סביר שיקל על שנינו להתבטא ולא בצעקה ולא בגערה. “העלמתָ ממני דברים רבים,” אמרה חרישית, “לא טרחת להעמיד אותי על חומרת המצב.”

“היא מגיבה כמו לאחר הלם קרב,” הצעתי פרשנות מרככת, עבר עליה יום קשה."

“אני לא בטוחה,” היססה מיכל, “היא מתנהגת כאדם לא מאוזן.”

פתאום חלף בה רעד ונעצה שיניה בשפה תחתונה עד-כאב, לבלום תגובה גופנית שחשפה חולשה. הצעתי שניכנס למטבח ובעוד המים רותחים לקפה משכתי מתא ההקפאה את בקבוק הוודקה והצעתי לה לגימה והיא נענתה. הושטתי לה כוסית והעריתי את שלי לגרוני. נזקקתי ללגימה במידה שמיכל נזקקה לה ומחמת רצון להניס שתיקה מעיקה, אמרתי מלים של שיגרה שחוקה “שעבר זמן רב מאז שמצאנו עצמנו זה עם זו, בלי נוכחות של מישהו אחר”. ומיכל נתפשה למבוכה והסכימה כי “כך וכך שנים חלפו.” חזרתי ולגמתי לגימה נוספת וגידשתי מחדש את הכוסית. מיכל התבוננה בשתיקה בבקבוק שעטיפתו הקפואה הפשירה מעט במקום בו נתגלו לחיצות אצבעותי. “אפשר לראות את כף היד שלך,” העירה ופתאום בלי קשר מובן למה שאמרה, הוסיפה כי חובה עלינו לעשות משהו להקל על עלמה שנראית כל-כך לחוצה, כאילו עוברת עליה טראומה קשה. “אולי הגזמתי קודם,” ביטאה מחשבה מציקה, “אבל ההתרחקות שלה לא מובנת. קשה לי לקנות שהיא אדם אחר זמן כל-כך קצר לאחר מה שקרה בקלקיליה.”

“אין דרך מדוייקת לחזות איך מגיב אדם במצב מסויים,” אמרתי.

“אולי,” הגיבה ועדיין פקפקה, “ואולי קרה משהו יותר חמור שאנחנו לא יודעים.”

“לא למיטב ידיעתי.”

“מיטב ידיעתך ידוע,” לגלגה.

“היא חושבת שכולנו מתנכלים לה,” אמרתי.

“המצב הפוך,” הפטירה מיכל, לגמה לגימה זעירה מהוודקה והצבע חזר לפניה. קבעה בבטחון שעלמה טועה. שאלמלא קרבתה לחנן ודויד, כבר מזמן היתה נחקרת חשודה בפעילות מנוגדת לחוק. הפצרה בי לשתף פעולה שכל כולה מכוונת למתן קמעה את עלמה. “בסך הכל אני רוצה להשיג פסק זמן,” הסבירה מיכל, “שיאפשר לה לצאת מסיחרור שלה. לבחון את עצמה. לשקול מצב בפלס הגיון, בל לחצים, בלי מעורבות אישית כל-כך עמוקה. אתה יכול לעזור, גדעון, גם אם אתה חושב אחרת.” לשון המעטה נקטה, מפני שלא רק חשבתי באורח שונה מבני החבורה הקטנה שלנו, אלא נשארתי באיוולתי צמוד לתפישת עולמנו תמימה כשהיתה בימי ‘קן צפון’. הקשבתי לתחינתה ודחיתי אותה בהערה שעלמה צודקת. שאי-אפשר לכפות עליה לחשוב אחרת משהיא באמת. שמיכל ועתליה בוחשות בקדירתה כאילו מדובר בשלהן, והתייחסות פטרונית מתנשאת שכזאת משבשת מערכת יחסים, ולראיה להיכן נקלענו כולנו. נלכדנו בפקעת מסוכסכת של דיון הורים, ענין חדש עבורנו במסכת העכורה, אולי משום שהתייצבנו הפעם פנים-אל-פנים ובינינו לא חוצצת שפופרת טלפון. התעקשתי שעלמה זכאית על-פי כל קנה-מידה לממש זכותה לפעול ולהתבטא כהבנתה, ומכאן ועד להכרזתה כמי שהופר איזונו, המרחק רב. התאמצתי לסבר אוזנה שאולי הקצנה של עלמה עדות למרד נעורים, ואם נתאזר בסבלנות ראויה, ניוכח שאכן כך הדבר. דישדשנו בעקרונות ורעיונות נדושים, הפכנו והפכנו היא בשלה אני בשלי ולא העלינו משפט אחד לרפואה שיהיה מקובל על שנינו. ורק נקודת אור אחת נתגלתה בסופה של שעה ארוכה, כשהסכמנו כי זכותה של מיכל וכזאת גם זכותי, לבטא עמדה ודעה שונה באוזני העלמה. אבל רק שבריר זמן נמשכה התרגעות וכבר חזרה מיכל לתבוע ממני תשובה מה בדעתי לעשות בענין הידיד הזה של עלמה, הפלשתינאי.

“תַניחי לי,” הפצרתי בה.

“אני לא לוחצת.”

“אַת לא צריכה,” הפטרתי, “אַת מפעילה את חנן, עתליה ודויד.” לגמתי כוסית נוספת והוודקה החלה להריץ דם מפזז בעורקים וברקות כבר נשמעו חבטות של דם רותח. “אנ’לא רוצה שהם יהיו מעורבים בבעיות של עלמה,” דרשתי ומזגתי כוסית נוספת.

“אתה צועק,” העירה מיכל.

“אני לא צועק!”

הסתמרנו, והטחנו האשמות נוקבות, תולים זה בזו את כל המחדלים, היסורים והמכאובים. טרפנו את ‘הקטנה שלנו’, מיכל מושכת בשלה ואני בשלי והיא נשסעת בינינו. נשתלהבה מיכל לדרגה כזו שדמיונה הפריח עלילת אהבים בין אותו מוסא לבין עלמה ו“בבית הזה מתרחשים ענינים שלא השתיקה יפה להם, אלא קול מחאה בצעקה גדולה”. מיכל התריסה נגד אטימותי שהיא תוצאה של המצ’ואיזם המופרז שלי, ‘ילד שלא התבגר’, שאוטם עיניו מראות. “לא אתי היא גרה, אִתךָ,” רטנה נרגשת, “חיתה אתךָ בבית הזה. ישנה חדר על-יד חדרך. שמעת כל צעד שלה. כל נשימה. אבל איפה היית כשהיא שקעה בבוץ הזה?”

“בלי עלבונות,” הצעתי בטינה עמוקה, כאילו זה עתה חזרתי הביתה מהשליחות לישב חשבון עם מאן-דהו בפיראוס, ומצאתי את מי שחרש-בעגלתי במיטה המשותפת שלנו והפסיפס המורכב והמעוות הושלם, פיסה אחרונה נקבעה במקומה לתמיד. ההתלקחות הפכה לבערה כשמיכל העירה משהו בענין השתיה המוגזמת שלי.

“תַפסיק לשתות,” תבעה, “אתָה מזיק לעצמךָ. כמו תמיד.”

קמה מעל הכסא, תמירה, יפה, צוננת להכעיס ונכבשתי בתשוקה לשגל אותה ולא סתם ככה, אלא באדנות, במלוא הכוח והיכולת של האביב הרחוק. רציתי לגרום לה להגיב כאשה נחשקת נענית לקריאת גבר שלי. פתאום מצאתי עצמי לופת אותה מחפש בשפתי הבוערות את שפתיה והיא מסיטה ראש מצודד שלה להמלט ממני. משכתי מעליה את מעיל הגשם כמעט קורע אותו בחפזוני המכשיל. “מה אתךָ,” אמרה מיכל, “אתה פשוט מטורף. אתָה לא יודע מה שאתה עושה.” והמלה אתָה לא הרפתה ונשלשה והוודקה הפכה אותי לסובא שאינו יודע. אבל מיכל הצליחה לצנן להט יצרים; הפקירה עצמה בין ידי אשה פגומה ונהפכה לגוף שמוט לכאן ולכאן ואין בו חיים. לא איתרתי בה נימה של נכונות לקלוט אותי, לא עוד גבר נחשבתי בעיניה ונעשיתי חסר-אונים.

 

8    🔗

כולם מחפשים את הפלשתינאי לא רק אני. התחלתי לקבץ מידע על-אודותיו כשעלמה שוב התנתקה מהבית ורק לילות אחדים שהתה בביתה של נוגה ברשפון. אחר-כך נעלמה בסיום המשמרות שלה ב’סאן-רייס' ונודע לי שפעם ישנה אצל חברה זו ופעם אצל ידיד זה ובלבד שלא תקלע לתחום שיחה נוקבת אִתי. ממנה לא יכולתי לקבל מידע היכן נמצא מוסא שרציתי להציל ממנו מלה יותר ברורה בענינם. כשהזכרתי את שמו באוזני בעל הפאב, הודה שגם הוא מחפש אותו, מפני שימים אחדים לאחר המעצר האחרון של מוסא נתן לו מקדמה של מאה שקל והפלשתינאי נעלם. “לא אוהב את זה,” אמר בעל הפאב, “אני עוד אתפוש אותו.” נוגה פעלה לאתר אותו דווקא מתוך מחשבה שמא תזים רכילויות מרושעות שנקשרו בו ובעלמה. אבל כל מה שהשיגה היה חיזוק האפשרות שהיא או הוּא, או שניהֶם גם יחד, השתמשו כמקום מגורים זמני בדירה של נל“ה ברמת אביב. אבל זה היה לפני שבועות ומאז מוסא נעלם מהדירה וגם ממקום עבודתו החדש ומישהו אמר שעבר למסעדה אחרת, יותר צפונית. חיברתי פיסת מידע אחת לשניה ונטיתי להאמין שהתרחשות כלשהי, חורגת מסתם קשר ידידותי, אכן מתקיימת בין בתי לבין אותו ערבי שתקן ונפחד. נמצאתי במצבו של בעל מקורנן, אחרון לדעת את האמת שהסביבה כולה כבר הופכת בה זמן רב, שמעתָ-שמעתּי-שמעַנו. נוגה נתנה לי את מספר הטלפון של הדירה ברמת אביב ופעמים אין ספור חייגתי לשם, ביום, בלילה, ואם נעניתי לא היתה זו עלמה שענתה ולא היה זה מוסא שהשיב. תמיד מישהו אחר עם תשובה בלתי-מספקת, ובמצב בו הייתי נתון פירשתי תשובות כאלה כמתחמקות בכוונה, וקולות הזרים שהבטיחו להעביר לעלמה הודעות מטעמי, רק הגבירו מועקת-לב שדירת השרד של נל”ה משמשת קן אוהבים.

ערב אחד פגשתי ב’סאן-רייס' את איש היחידה המרכזית שהחל לנהוג בי מנהג חבר, יושב על-ידי בקרבת הבר, לוגם בירה, מרחיב שיחה. רמז בעקיפין שנודע לו משהו מעברי הבטחוני, ענין שסילק מחיצה וקירב לבבות. אמר שהצליח לאתר את מוסא שעובד במסעדה מזרחית ברחוב ירמיהו, מרחק קצר מהירקון. הודה שחיפש אחריו בקשר לרצח של העזתי, סאלים. “חשבנו שאולי הוא קשור בעסק המחורבן הזה,” אמר, “אבל שחררנו אותו אחרי חקירה קצרה בגלל הבת שלך.” קלט הבעת פליאה שלי וטרח להסביר כי עלמה אישרה שבלילה בו חוסל העזתי נמצא השכמי בחברתה, כך שלא יכול היה להיות מעורב בפרשה הזאת. “חקרנו כל מי שהיה לו משהו עם העזתי,” ציין הסמל, “ו’תָה יודע טיב הקשר שהיה בין השכמי לסאלים. אהבה גדולה בטח לא היתה שם.” הסתבר מדבריו כי החקירה מקיפה רבים ולא רק בכיוון של סוחרי סמים היא מתקיימת. העזתי היה מעורב בכל מיני דברים, הודה הסמל, וסיבות הרבה קיימות לחיסול הזה. אולי אפילו בטחוניות. היות ומדובר בכלב הדמים של היחידה המרכזית, הזכיר הסמל, אי-אפשר להם שיניחו חקירה זאת בלא שימַצו אותה. “בכל מחיר נגיע למבצעים,” הדגיש, “בכל מחיר, אדוֹני.” הלגימה המשותפת שיחררה חרצובות-לשון ועמיתי-לגימה מאז ומעולם נוהגים איש ברעהו בחופשיות שכזאת, וכל שאלה זוכה בתשובה, לעתים קצרה וקולעת, לעתים ארוכה ומיגעת ובכל זאת גם היא מאלפת. וכך נתאפשר לי לדוג פרטים מדוייקים איך וכיצַד אימת את שאמרה לו עלמה, והודה כי היה זה בעל הפאב שאישר כי באותו לילה, שנקבע על-ידי החוקרים והפאתולוג כלילה בו נרצח סאלים, ראה אותה אחרי סיום העבודה שלה, על-יד הכניסה למרתף, היכן שהתגוררו הפלשתינאי וחבריו. הסמל צחק כשציין איך עובד זכרון של אדם בצורה כל-כך מרתקת. “תַחשוב על זה,” הפטיר בתמיהה, “שבעל הפאב זכר את הלילה ההוא מפני שאותו יום הלווה כסף מסויים למוסא, ובגלל שנעלם מבלי להחזיר תַ’כסף, לא שכח את הלילה ההוא. 'תָה מְבין, אדוֹני,” אמר ולפניו כוס בירה רביעית או חמישית, “זה מַה שנקרא תגובת שרשרת. הבת שלךָ תמכה בגירסתו. בעל הפאב תמך בגירסתה. כך שכל הפרטים מתיישבים אחד עם השני.”

משנודע לי מאיש היחידה המרכזית באיזו מסעדה מדובר, החלטתי לילה אחד, בשעה מאוחרת, לנסוע לצפון תל-אביב, להמתין עד נעילה ולעקוב אחרי הפלשתינאי שמא אלמד עובדות בדוקות על קשר שבינו לבינה. הגעתי למסעדה דקות אחדות אחרי אחת, ועדיין נמצאו בה לקוחות רבים. איתרתי לעצמי עמדת תצפית, בצידו השני של הכביש, היכן שנעלמתי ניסמך אל גזעו של עץ, שפוארות מתפשטים שלו בלעו כתמי אור שזרמו מהמכוניות ופרצו מחלונות של דירות סמוכות. בחנתי תחום המסעדה הגלוי לעין, היכן שמוסא נע בתוכו שפוף כמתגנב, צובר כלים מיותמים מעל שולחנות מתפנים, מביא אותם למטבח לשקוד על שטיפתם מחדש. התבוננתי בו נסחף בהרהרים חטופים לעונות בהן נעשתה מילדה לנערה. פרשיות החברויות שלה גלויות היו לפני. מאז אותה אהבה ראשונה שלה קשרה עבותות עם עוד נערים ולא ידעתי אם קיימה עם מי מהם מערכת התקשרות של גבר ואשה. שיערתי שכן. ודאי היה ענין שכזה אבל לא נצרכתי לגלגל אתה דברים. אשה היתה ורזים נשיים גלויים היו לפניה, ומבחינה זו חסכה ממני לבט פה לבט שם. רק פעם אחת שאלתי שאלת-מיתמם בענין הגיינה נשית, ולא שכחתי מבט נוזף ששיגרה בי. מתוך שבטחתי בה, בשיקול דעתה ואיזון מעשיה, לא הפעלתי דמיון לקבוע אמות התייחסות שלה לגבר כלשהו. עולמה הוא עולמה. אולי משום כך טרם התייצבתי מול גבר שידע אותה דרך גבר בעלמה. בן-אדם תוהה לעתים בינו לבין עצמו כיצד יתמודד יום אחד עם גבר שיבוא לקחת את בתו שתהיה בשר דבק בבשרו, צלע נקבעת במקומה; בן-אדם שכזה רוצה היה לפגוש בן דמותו, משופר עוד יותר, ושיבוא רוכב על גבי מכונית לבנה מפוארת. חכם-נסיון נחשבתי בעיני עצמי לדעת כי דמיונות כאלה ערכם פחות מפרוטה שחוקה, ודווקא מציאות מכוערת בה פלשתינאי עלוב זה מערסל את שאהבתי בזרועותיו, היא שגוברת.

באיזשהו זמן לקראת נעילת המסעדה שנתרוקנה מלקוחות נעצרה מכונית פג’ו קטנה בצד המדרכה שמנגד למסעדה, היכן שנטוע היה העץ הגדול שבצידו המתנתי. הבחנתי בשני אנשים היושבים בקידמת המכונית ובהרת אור ממכונית חולפת שפגעה בהם סייעה לי לזהות בפתאומיות תווי הפנים המחודדים של צייד הראשים. ענין של רגע או שנים וכבר ידעתי כי לא מקריות הפגישה אותי אתו, ובא לכאן לעקוב אחר מי. ישב מאחורי ההגה, ראשו נטוי כהרגלו קדימה, מבטו משוגר בפתח המסעדה ובכוונתו לסגור על טרף. כעבור מחצית השעה הגיעה מונית לאסוף פועלים למקומות מגוריהם, מאורות חשוכות במוקדים מוזנחים של העיר. משנסעה המונית לדרכה ומוסא בין הפועלים המצטופפים בתוכה, יצא דניאל בעקבותיה. בזריזות נחפזתי לעבר המכונית שלי וכעבור רגע השגתי אותם בצומת רחובות ירמיהו ודיזנגוף. מומחיותי במעקבים בוודאי לא נפלה משל העוקב שלפני, ובתעתועי אורות המכוניות הנוסעות לכאן ולכאן קשה היה להשגיח בי. באיזור שוק הכרמל, באחת הסימטאות הצרות והנפתלות נעצרה המונית ואחדים מבין הפועלים ירדו ממנה ונבלעו בפתח צר של מלונתם. ושוב הפליגה המונית ושוב נעצרה וכך נותר רק השכמי בתוכה וכבר היה ברור כי מגמת פניו איננה הדירה ברמת אביב, לפחות לא בלילה הזה. ומשיצאה המפעם המונית לדרכה והמכונית הלבנה עדיין בעקבותיה, ידעתי מי האיש הנחשב טרף בעיני הצייד.

טעם רע עמד בפי לאורך הדרך להרצליה כאילו בלעתי בטעות תמצית תבלינים כתושים וטעמם כלענה; תגובת גיל מתקדם שאחד מסימניו הבולטים קיבה רגישה מפרישה חומצות מיותרות. נתפשתי לדאגה של ממש כי לא סתם איום הפריח דניאל לעבר עלמה שיפגע בה. הלילה נוכחתי כי זו היתה כוונתו והוא יסגור עליה מכל עבר ולא היתה דרך טובה לפגוע בה ודרכה בי, אלא באמצעות ענין המעורבות שלה עם הפלשתינאי. ממזר היה פרא שטחים זה, חיה שחושיה מושחזים. נדרשתי לבלום אותו ולא לעצמי חרדתי.

אלומות אור זרקורי הגן אותם הדלקתי זמן קצר אחרי שנכנסתי לבית, זלפו על גזעי העצים, פוארות השיחים ודישאת הגן הפראית שבאביב המתקרב אכסח בקפידה לגובה מדרסת. ישבתי בכורסה מעבר לדלת הרחבה המבדילה בין הסלון לגן, מנהג ישן שלי לעת הרהורים. האור הצונח ברכות חשף פינות סמויות, מסקרנות לחדור לתוכן, להשתלב בעלילות מופלאות שבוודאי מתרחשות שם ומככבים בהן יצורים מדהימים. נהגתי להשתעשע בהמצאת סיפורים שלא סיפרתי לאיש אלא לעצמי בלבד. מצאתי בכך פיצוי-מה לתסכול שלא הרפה ממני על שלא נעשיתי מספר סיפורים, סטורי-טאלר, בלשון בני האיים. אולי בכל זאת יום אחד ימצא בי משהו מאותו אומץ של דויד להחשף וכמותו אעלה דברים בכתב. ברגיל פתרתי לעצמי מצוקות-לב תוך תהיה שכזו בגן הקטן שלנו. הלילה לא נמצאה לי אחיזה כלשהי להרחיק ממני כאב מציק שגרמה לי עלמה. רק פעם אחת חוויתי התייסרות כזאת, עירוב של מצוקת נפש וגוף, כשהתפכחתי בשעת לילה וקלטתי כי במעשה גניבת מספרי החיתוך של מקס, נתגליתי נקלה ועלוב. משום כך יצא קצפי על ינקי וההתכתשות בינינו היתה מרה. יותר משנה נרדפתי על-ידי מצפון מייסר ונמנעתי מלהתקרב למערה. חששתי כי מקס יעיף בי מבט וכבר ילמד את האמת מכאיבה כשהיתה. בגידה שבגדתי בו נחשבה בעיני ראשונה במעשי בגידות, קטנות וגדולות, שאדם בכסילותו נכשל בהן ותמיד ימנה סיבות כאורך הזרוע להצדיק מעידותיו. פעמים הרבה ראיתי אותו חולף כצל דומם פה ושם, ראשו שחוח ומבטו נעוץ בפיסת קרקע שלפניו שמא יגלה פריט כלשהו טוב לפסליו. שערותיו הגולשות על כתפיו נעשו אפורות משהיו והכתפיים איבדו עוד משהו מחוסנן. כמו תמיד דחף לפניו את עגלת העץ הקטנה בתוכה עמס מציאותיו ואת הירקות והפירות הפגומים שהעניקו לו ירקני צפון העיר. התגעגעתי לחברתו שהיה בה טעם עולם מרוחק. שאפשר לעצב בו דמויות ומבנים כרוחב כנפי דמיון. חסרתי את השעות הקסומות שעשיתי במחיצתו, זוכה דווקא אצלו לקבל את שמנעו ממני מצוקות החיים בחינת קבלת מפתחות לעולמות גנוזים של רוח. לא היה בכוחם של ברוניה אמי, סוניה דודתי ומנדל דודי להעניק לי יותר מאשר חידודים שנקלטו מלשונו השנונה של שלום עליכם, וגם מחמוּצמָתוק זה זכיתי רק במנות זעומות. אצל מקס נפרשו מרחבים מדהימים. אלמלא מקס הייתי נעשה אדם שגדל בצפונה של העיר הלבנה, אבל מהות פנימית שלו מעוגנת בגיטו מזרח-אירופאי. עולמו של מקס היה מעבר לירח ולמאדים. בתנופה העביר אותי לגלקסיות שרוב בני-אדם טרם ידעו על קיומן והוא כבר חשף סוד גילויים מרעישים, כל זה מכוח ידע עצום, ‘סמבטיון’ שאבני הבינה המתרוצצות שלו אולי סכסכו דעתו. רק לפעמים אזרתי עוז להחלץ ממיסתור ממנו צפיתי בגדר הענפים, להתקרב ולהציץ שוב בפסלים המוזרים שמקס מתהלך בינותם, חוזר וצובע קטע שלהם, כמו מרענן אותם מחדש. פעמים ראיתי אותו יוצא עם עגלתו למסע איסוף ואף-על-פי-כן לא חזרתי להפוך את האבן תחתה הצניע מקס את מפתח מנעול השער. לבי לא נתן לי. אילו גוללתי פעם נוספת את האבן היה זה כלהוסיף חטא.

דווקא דודי מנדל סייע לי בהיסח לפלס מסילה חדשה למקס. באחד הימים הורידה דודתי חפצים שונים מ“הבוידאם”, ביניהם כאלה שהביאה מפולין לפני שנים רבות. “הגיעה שעה להפטר מהישן,” אמרה, ואולי בתמורה תרכוש משהו נאה לדירתה. בין החפצים נמצא שעון גדול כמותו לא ראיתי. בסיסו רחב עשוי משיש ירוק חרוץ בנימים חומים, מתפתלים כגלים עכורים בסופה. קוטר פני לוח הספרות הלבן היה זהה לשני אגרופי צמודים זה לזה. מעל השעון ניצב פסלון ברונזה עמומה, אכולת ירק, של מלאך צעיר בדמות ילד ענוג שאיבריו רכים. בידו המונפת אחז מקוש זעיר להכות בפעמון מידי שעה, להשמיע צלילים כמנין השעות. כך, על-כל-פנים, הסבירה הדודה מעשה שלא נעשה, מפני שלב השעון לא פעם ודודי מנדל פסק כי ערכו שמור רק אם ניתן לתקן אותו, אחרת אפשר להפטר ממנו. טרח מנדל והביא את השעון לשענים בעלי מוניטין באיזור שלנו, ואלה הגיעו למסקנה שאין לו תקנה; מעיו חבולים ואכולים ירוקת שאי-אפשר להפטר ממנה, וגם גלגל שיניים מיוחד נתגלה שבור ואין לו תחליף. דודי מנדל נהג בי בחביבות כשהפצרתי בו לקבל את השעון ונענה. “לך 'תְשׂחק, גידי,” אמר. עטפתי את השעון ביריעת בד ישן ובלב חרד הבאתי אותו לפני מי שידעתי כי בכוחו לתקן לב שבור. באפרכסות אוזני נשמעה הלמות-לב כרעמים מתגלגלים. אבל כל-כך רציתי לקשור קצוות שניתקתי, עד שהתגברתי על חששותי והתקרבתי לגדר וכשראיתי בעד הענפים את מקס שוקד על בניית פסל חדש, קראתי בשמו רק פעם אחת והוא הזדקף באיטיות, נועץ מבט תוהה בגדר ופניו מאירות כמו לא נעדרתי זמן רב. מומחה של ממש היה באיחוי קרעי-נפש ולא רצה להכביר מלים מיותרות.

על-גבי ארגז עץ הנחתי את החבילה שהבאתי, פרשתי צידי היריעה ומקס הסתכל בשעון, הפטיר ‘יא’ ועוד ‘יא’, הניד ראש יורד לסוף תקוותי. כרע על ברכיו נרכן מעל השעון והפעם בחן אותו זמן רב, מאפשר לי להתבונן בפניו שנתעמקו חריציהם ועורם נתרפה כמוש. הזקנה המתקרבת לא פגעה בעוצמת הבעתו ועדיין נותר ראשו נפלא ומלא-הוד. שיערתי שהיה אז בן חמישים ויותר, גיל מופלג לגבי. לאמיתו-של-דבר גילו לא נודע לי, לא אז לפחות. נחשב אצלי יצור נדיר מכוכב אחר ששטות מוחלטת לעסוק בכלל במנין שנותיו. מעבר לחשבון ימים ושנים היה. איש דורות רבים. ועד שאני מפליג בדמיוני לתבל רחוקה שלו העתיק מקס מיקום השעון לתוך המערה, היכן שהניח אותו מתחת למנהרת האיוורור שבנוסף לאור החשמל סיננה אור רך מהשמש הגבוהה בצהרי יום. משהשלים בחינה מדוקדקת של קרבי השעון, נטל פיסת קרטון ובעפרון רשם תוכנית מורכבת של מערכת גלגלים, שן אחוזה בשן, והוא ממלמל מלים סתומות בינו לבינו, מתלבט בפתרון מסויים. חזר ושירבט מעגלים, נושקים אחד בשני בקצותיהם, עד שהתחברו למנגנון מדוייק כפי שנמצא בשעון בימיו הנכונים. רק אז פירק בסבלנות את המנגנון הפגום והניח את חלקיו המשוננים זה בצידו של זה שורה ארוכה מאד. מידי יום שקד לשייף אחדים מהם בחלוקי-ים שטבל בחול ים תחוח עד שנעלמה הירוקת וגלגלי הנחושת התנוצצו כמו נוצקו במקורם מזהב טהור. בסוף אותו שבוע משך ממקום מחבוא ארגז עשוי מלוחות עץ כהה, בו חרות שמו, מקס קליינהוף, ומתוכו הוציא כלי מלאכה עדינים כשל תכשיטאי, וגלגלי שיניים של מנועים זעירים שקיבץ פה ושם בשנותיו הארוכות בים תל-אביב. עמד והחליף גלגלים פגומים באחרים ומנגד התרחש מעשה בריאה. אותו יום שב לב השעון לתקתק בדיקנות והמלאך חזר והניף בצאת שעה את מקושו להקיש כמספר השעות הנוקפות, והצלילים הענוגים ריחפו בחלל המערה במשנה-טוהר, להדגיש חדוות פלא היוצר הגדול.

באותו רגע של התפעמות האמנתי כי מקס מסוגל לתקן גם לב אדם ולא נתרפתה אמונתי במרוצת השנים. המשכתי לשבת בכורסה מול הגן, מהרהר במקס שנזקקתי למעט מבינתו, דבק מופלא לאחות שברי לבבות. והלילה נסוג ואור הזרקורים שבגן החוויר ויום חדש נולד.

***

התאמצתי להפקיע עצמי מסיר לחץ פרטי בו שקעתי כטובע בהתמסרות מוחלטת למטלות שלי במסגרת הסדר החדש, שאמור היה דויד לתכנן למזרח-התיכון. התמקדתי במשימות הקשורות בחוסיין, במלכה נור, ילדיהם ואישי הממלכה ההאשמית, חסידי בית המלוכה ומתנגדיו. הבדלתי בין עיקר לתפל בערימות המידע שהצטברו בלשכתי, כמעט עוסק בהכוונה הנה והנה כמורט עלי כותרת אוֹהֵב-לא אוֹהֵב. משחלפו ימים והפכו לשבועות הסתבר כי דויד שקל משקלי בזהב; ראה בי ציר מרכזי בבנית תוכניותיו לעתיד לבוא. אופיו של חוסיין, כך העריך, יקבע פעילות שלו, או של הסורי או של העיראקי. “כל אחד מהם,” העריך, “מעונין ליצור סֵדר משלו, וכל תוכנית שיתכנן חייבת להתבסס תחילה איך יגיב חוסיין על כך ואיך ינהג בכך.” צירו המרכזי הסתמך על הפיכת הממלכה ההאשמית למדינה פלשתינאית שתתקיים בתנאים מבוקרים שיוכתבו על-ידינו. בשלב זה ציפה שאחשוף לא רק תגובות צפויות מצד האשמי, אלא גם אאתר רעיונות באמצעותם אפשר להתסיס מרדנות בממלכה. טען טענה שהסכמתי אתה, אני ושאר כפילי המוסד, שכל קונפליקט מחוץ לתחום המרחב שלנו, יקהה חודה של האינתיפאדה. נעול היה דויד על תפישה בטחונית שזמן הוא חרב-פיפיות. ביטא דאגה מדעיכת מלחמת עיראק-איראן, חושש מצעדו הבא של הקצב מבגדד, שכבר הפריח איומים לעבר כווית שכנתו. בכל שפנה מצא כי אבן פינה בתוכנית אלֶף אן בֵּית או גימֶל, או אחרת כלשהי, היא ירדן שצריכה להפטר ממשפחת המלוכה. “זמנהּ עבר מהעולם,” אמר בשיחה שגלגל אתי, “ונאיץ תהליכים בעת הצורך.” במלים אחרות, ציפה שאסלק עצמי מכסא מלכותי, ועוד נדרשתי לומר לו איך וכיצד יערוף ראשי.

נסיוני המוצדק להשקיע עצמי בעבודה הגיע לקיצו כשלילה אחד הבחנתי שוב בגדי דניאל מתייצב ליד עמוד החשמל ואיננו גורע מבט מהבית, כאילו מצפה שאבחין בו, אורב לרגע מתאים לו לפגוע במי מאתנו. חייב הייתי לבלום זאב מטורף זה לפני שיתפרץ נזקו ורק רעיון אחד הבריק לפני, להסתייע בפטרון הגדול שלו, פטרון כולנו, דויד אהרוני. נעמק’ה התקשתה לתאם פגישה עבורי עם מזכירתו של דויד. בימים אלה הקדיש שימת-לבו לחרוש את סניפי המפלגה, להדק מחדש שורות מעריציו חומה בצורה וצעקנית, לקראת ההתגוששות הצפויה לו עם יריביו העזים במצודת זאב. סבור היה שמוטב ויאיץ שעת התמודדות גלויה עם מעמד שיאפשר לו בבוא העת לדחוק לצד את יריביו. בן שישים ומשהו היה ורוחו נתקצרה. בגיל זה כבר אין אדם יודע מה ילד יומו והוא קודח בתאוותו לשנות פני ארץ. רק בבוקר יום חמישי עלה בידי נעמק’ה לסכם ענין בהתאם ללוח שעותיו הצפוף, לאחר שהבהירה לראש לשכתו כי מדובר בבעיה אישית שפתרונה אצלו. באמצעות קשר זה סוכם על-דעת דויד שאבוא בערב יום המחרת לבקר בביתו הגדול בראש פינה. מנהג של קבע הנהיגה עתליה להפגיש בערבי שבת את דויד עם חבריו מימי הקיבוץ והפלמ“ח, ולשתול ביניהם רמי מעלה מארצות-חוץ בעלי ברית ושאינם כאלה, ששיחרו פניו, ונהנו מאוירת פלשתינה-א”י של אז.

בערבו של יום, רגעים ספורים לאחר כניסתי לבית, בדקתי את ההודעות שנקלטו במזכירה האלקטרונית ולא הופתעתי לשמוע בפעם מי-יודע חרפות וגידופים המוקיעים את הפעילות השמאלנית של עלמה ושלי, ענין שקיבל תהודה לא-רצויה מאז שהקרינו קלסתרים מבועתים שלנו במסגרת החדשות של הטלויזיה. שגיתי כשדחיתי עתונאים שהטרידו אותי לצורך הסברת הענין, ופסקתי כי ‘עניני הוא עניני.’ ממילא עשו אלה שליחותם כרצונם וזכינו בפרסומים נוספים שניפחו ממדי ציוריות הפרשה; כל זאת משום שתמונת האב המסוכך בגופו על בתו בהפגנה גירתה את הדמיון. אבל לא רק המסתקרנים סתם-כך נטפלו, אלא גם אנשי הימין הקיצוני, גדפנים מקיאי גסויות ואיומים למכביר. המטורפים לא הרפו מאתנו ומידי ימים אחדים גידשו את סרט ההקלטה בנאצות וחרפות כאלה שגם בזול בשווקים נמנעים בעלי הבאסטות מלהשמיע. מחקתי את השיקוצים שדבקו בסרט ההקלטה ושוב חיגתי לדירה ברמת אביב ונעניתי על-ידי מישהי שהזדהתה בשם זהבה וחזרה באדישות כמעט מתנכרת על התשובה, “לא, עלמה איננה, כן, ההודעות שהשארת הגיעו אליה,” וזה הכל ולא יותר מזה. דווקא הנסיון הנשנה לחדור לדרך ללא מוצא תיסכל אותי יותר משהייתי, וכך הפקרתי עצמי לחסד תעתועי דמיון לא מרוסן; שברי רעיונות הבל חלפו בראשי עליה ועליו, היא והוא כּך-או-אחֶרת. ולא חדלתי להרהר בהם גם כשהתקלחתי ואחר-כך כשטרחתי במטבח על הכנת סלט גס, כזה חפיז, לשכך תחושת רעב שהציקה. מאז כריך הביצים שבלעתי בקפטריה בצהרי-יום לא טעמתי טעימה ראויה של מזון עשוי היטב. מיום שקמה עלמה ופרשה חשתי בחסרון בשולחן ערוך, מה גם שנוגה היתה אורחת לרגע-לילה ולא תמיד. ובכלל לא היתה לה מחוייבות כלשהי מעבר לקשר מוגבל ולא התכוונתי שתעסוק בחובות בית שעלמה נטלה על עצמה לאחר שמיכל עקרה מכאן לבית הגדול. תוך זמן קצר התארגנה עלמה במין בגרות מפתיעה לגבי גיל רך כשלה, וגילמה בהנאה וברצינות עקרת בית יודעת חובותיה. הוכיחה תבונת כפיים גם בהכנת תבשילים והסתייעה בספרי בישול להוכיח טעם. במשותף חווינו החמצות משעשעות. התלוצצנו על תקופת הסתגלותה לדמות עקרת-בית, ולעתים גבלה התפרעות מבודחת שלנו במעשי משובה, כבאותם פעמים שגררה אותי לסייע על-ידה במטבח ואני כאביר אחד מאותם מסדרי מזונאים; אילצה אותי להתעטף בחלוק לבן ולצנוף סביב לראשי מגבת גדולה, תחליף מצחיק למצנפת הקלאסית של רבי-טבחים מהוללים. בתמורה גרמה לי עונג כשהשמיעה גלי צחוק עשיר מבטא חדוות נעורים שלה, קוטב אחר למידת רצינותה הגובלת בהבעת חומרה. מעבר לאותה ארשת קפדנית ידעה גם ידעה לענג אותנו בהלצות שנונות ובתגובות מגוחכות עד שנסחפנו לצחוק פרוע ומאושר. והיו רגעים מתים אצלה ואצלי בהם כל-כך חסרנו את מיכל. היא בדרכה אני בדרכי. היא את אִמה אני את רעותי. וכשקמה ויצאה גם היא נותרתי בבית שפתאום שנאתי; בית שנעשה מקטן לגדול, בעל מרחבים דוממים מרוקן מקולות הנערים והנערות, שכמעט מדי יום לא הרפו מאתנו. ‘הבית של עלמה’, קראו למקום הזה. חסרתי אותם את כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד. העניקו לי שי נפלא מידי ערב, בשובי מהממלכה ההאשמית, חדוות נעורים שאין מענגת ממנה. בלכתה של עלמה נתקפדו צלילי אביב ואני איש לבדו.

נוגה עקרה אותי מזרועות עצבות הגולשת לעתים לדכדוך. הפיגה בנוכחותה מועקת בדידות מיותרת. משקלה גדל בימים אלה ובמידה ברורה נשענתי עליה, נזקק לרוך שבה, לדקות הבנתה. הופיעה כרוח שובבה בלי הודעות מקדימות, מקישה כדרכה בדלת ובלא להמתין לתשובה תוחבת בחריר מפתח והיא בפתח מכריזה, “גדעון, הגעתי.” הוקרתי עד מאד מידת בגרות שהוכיחה, וכבר למחרת הלילה בו הפתיעה אותנו מיכל, הוכיחה כי בכוחנו לחזור ולהתחבר כדרכו של עולם. חזרה וכנסה לבית כאילו לא היה חיכוך בוטה ושאלה אם גם אני רוצה קפה וכבר שפתה קומקום. גם הערב הופיעה כדרכה והפעם חידשה דבר ואמרה שעלמה נמצאת אצלה ברשפון. וכשלחצתי לדעת יותר פרטים, הפטירה כמתחמקת שעלמה זקוקה לפינה שקטה ומשום כך כנראה העדיפה פינה מוכרת. מכאן לכאן נפרשו שאלות וניצודו תשובות וניכר בנוגה שאינה שלמה עם עצמה. לבסוף הודתה שהיא מודאגת ממצבה של עלמה. נקטה לשון זהירה ולמרות הסתייגותה מגילוי מחשבה עד סופה, לחצתי אותה לתוספת שהיא עצמה כנמצאת במילכוד. “בעיה אישית כנראה,” הפטירה מתאמצת לחייך חיוך שלא עלה, “זה בגלל הקשר הכפול.”

אמרתי שאני מבין אותה.

“אולי אני לא בסדר,” תהתה.

ביטלתי מסקנה שלה ואמרתי, “שטויות.”

“ז’לא שטויות,” מחתה, “אולי מיכל צדקה. יתכן שהמעורבות שלי בחיי שניכם יוצרת הכבדה מיותרת, מחדדת את ההרגשה כאילו אני זו שמכתיבה מהלכים מסויימים בחייה של עלמה. אולי זה קל להתנער ולהגיד, זה לא נכון – כשיש בזה משהו.” תלתה בי מבט בוחן שמא פני יסגירו מחשבות שכמסתי ממנה. ניסתה להשלים את שקטעה ולא עלה בלשונה. קולה נתאפס וצלילו נשמט ממני. רגע צנחו עפעפיה כמחפשת מיסתור ממבטי התוהה כבולש. ניכרה התייסרותה מהמחשבה המטרידה, כי למרות הכל רב חלקה במועקה הרותחת בתוכנו ומסביבנו. הבחנתי פתאום בליאות חתומה בפניה וגם האיפור הצנוע שעשתה בו שימוש מאופק לא העלים סימני יגעות. שרויה היתה במתח ונזקקה לפרוק אותו מעליה ורצונה נתבהר לי בבת-אחת; הפעם באה למצוא בי שותף למשא מתיש. בבת-אחת נמחו שרידי שלוותי ומבוכתה דבקה בי.

“מה קורה עם עלמה?” תבעתי תשובה מדוייקת, אף כי עדיין נשמרתי מלהאיץ בה שלא תיסוג לכלוא בקרבה פרטים.

היססה. התקשתה להפטר ממלה צורבת שדבקה בשפתיה. ניכר שהיתה שבויית התגוששות פנימית, עד שלבסוף נפל פור והיא פלטה, “אני חוששת שעלמה לא בסדר.”

“מאיזו בחינה?” תהיתי.

“דכאון,” אמרה נוגה בלשון מתונה, “מצב שבכלל לא אופייני לה,” הסבירה בזהירות, ומבטה אינו מרפה ממני.

“תחת עומס האחריות שלקחה על עצמה זה מצב מובן,” אמרתי, “גם אני הייתי מגיב בצורה דומה בתנאים כאלה.” ידי נגעה בידה של נוגה וחמימות נעימה חלפה ממנה אלי, כמו נתרפקה בממשות. לא רציתי שיתנתק המגע ובראשי אצבעותי החלקתי בתנועה עדינה ומתמשכת לאורך זרועה.

“כולנו מתוחים,” הוספתי, “ובמצב כזה ברורה נטיה לראות צל הרים כהרים.”

נוגה התכחשה לסיכום החפוז והנידה ראש שוללת דעה שביטאתי. “אני באה מהתחום הזה,” הזכירה לי התמחותה, “ראיתי כבר גלישות לדכאונות ברמות שונות, ואני בהחלט מסוגלת להבחין בין דכדוך סתם לבין משהו מעוגן ברובד יותר עמוק.”

“תַבהירי,” ביקשתי.

נענתה ואמרה שהיא מוצאת באורח התנהגותה של עלמה סימנים מעוררי דאגה.

לא הרפיתי.

“העיפות שלה,” אמרה נוגה, “שוכבת שעות על המיטה בלי לזוז…”

“את נתפשת להגזמה,” הצעתי פרשנות משלי, "את מדברת על תגובה טבעית לאחר מצב שמעורב בו מתח עצום והלם כמו זה שמכרסם אותה מאז ההפגנה בקלקיליה.

“אולי,” הפטירה לאחר שתיקה קצרה, “אולי.”

“אַת משתמשת במלה שהיא לא לכאן ולא לכאן.”

הסכימה והוסיפה שהיא איננה בטוחה כלל ועיקר כי מועקה שכבשה את עלמה נבעה אך ורק מקטטת הדמים הקשה בעיירה הערבית.

“מה עוד יכול היה לקרות?”

משכה בכתפיה, “אנ’לא יודעת.”

“האם עלמה רמזה בכוון מסויים?”

“לא, אבל יש כאן משהו נוסף, אולי הרבה יותר חמור,” הדגישה, “ואני לא מסוגלת לדובב אותה. זו רק הרגשה,” ציינה כמסבירה, "אבל התגובה שלה חריפה מתגובה להלם-קרב, אם תרצה לקרוא לזה כך. אתָה מבין, ישנן גם השתיקות.

“לא, אני לא מבין.” הודיתי.

“שתיקות ממושכות, גדעון. גם כשאני פונה אליה בדבָר של משהו, היא שותקת כאילו אני לא קיימת.”

מודאגת היתה נוגה בתמים, כמעט נחרדת ורק מחשש שאגיב בחריפות מיתנה ניסוחיה. דאגה שלה דבקה בי. לא דרשתי שתאריך בתיאור מצב שהוא רציף לאותן שעות שעלמה עשתה בחדרה, ביום בו חילצתי אותה מידי הפורעים שלנו. אף-על-פי-כן, לא חסכה ממני עובדות נוספות שליקטה לידע אותי בדיקנות במתרחש. פתחה את תרמיל הצד שלה, ששימש אסופת מחברות וספרי לימוד, ומשכה מתוכו מחברת מוכרת לי כמיקבץ שיריה של עלמה. נוגה הניחה את המחברת לפני. “אני לא חושבת שבעבר היא כתבה שירים כאלה,” ציינה, “לא ברוח דומה ולא בניסוח זהה.” פתחתי את המחברת בעמודים אחרונים ולא זיהיתי את כתב היד, נפתל, מתפרע, מורכב מאותיות דלגניות כאיברי גוף שאינם תואמים, ימין זר לשמאל. “מי כתב את השירים במחברת שלה?” שאלתי. “זה כתב היד שלה,” התעקשה נוגה, “כתב היד של היום. של השעה הזאת. של הרגע הזה.” התמקדתי באותיות המשורבטות בעצבנות, כבעת מירדף, מנוסה על נפש. קירבתי לעיני העיפות את המחברת ששירים קודמים היו כתובים בה בכתב-יד שונה, מסודר ומדוייק כאופיה הישר. ושוב חזרתי לדפים האחרונים והתבוננתי בפליאה בקיווקווים המסוכסכים של הכותב הנחפז שאולי יחמיץ משהו של חשיבות. בעמודים המסכמים מצאתי יותר מרמז על שיוכם של השירים לעלמה, מעידים על הלכי רוח מדוכאת. נמצאת שם מחרוזת שירים שכותרתם המשותפת ‘שירי שקיעה למקס’, וראשון בהם ‘שקיעה סגולה’, וכמו לחוש מלה וצליל לחשתי לעצמי,

זמנך מקס תם

מלאה כוסך בחול זהב של ים שלך

ערב שירד

אליך בא אתו שקיעה סגולה

והיא רק

אחרונה.

חזרתי וקראתי מלים שמתאחות ליריעה של אז, טובלות בצבע סגול של שקיעה יפהפיה, מבשרת ערב יורד על הים הכחול של צפון העיר הלבנה. נמשכתי לשתף את נוגה במורשת זכרונות וכך נהגתי בציון ראשי פרקים שדי בהם לפזר ערפילי מה-שהיה-היה, להפוך אותה בעלת-ברית, אחת מאתנו; שתכה שורש באתמולים הכי יפים של הארץ הזאת. ואז השמיעה נוגה מלים קשות, מעידה על עצמה שמה שנחשב בעיני ובעיני עלמה יפה וטהור, הצטייר אצלה כצרור רשמים מארץ אבודה ממנה נותרו שרידים רצוצים של חלום מרוסק. “השירים האלה,” אמרה בעגמימות, כמעט בכאב צועק, “עדות למצב הנפשי בו נמצאה עלמה. אתָה מבין,” הסבירה, “שהיא בורחת לזכרונות שלךָ שעשׂיתם למציאות שלה, מפני שבעולם הרחוק הזה כל דבר נעשה מסונן וללא פגמים, קבוע על מקומו לתמיד ולא ישתנה. דבר כבר לא יקרה, חוץ ממה שקרה. והיחס של עלמה למקס של היום, הוא לא יחס לישיש סנילי, אלא למקס המיתולוגי שלך, גדעון רביץ.” אומנם מצאתי אמת עצובה בביקורת של נוגה, אבל התמרדתי וטענתי שהפרשנות שלה קיצונית, רק מפני שעלמה זועזעה. “אולי,” הסכימה נוגה, “נניח שאולי אני מגזימה. אבל אינך יכול לשנות עובדה אחת, שהצורה בה נכתבו השירים האלה מעידה על משבר נפשי.” עיינתי פעם נוספת בשירים, משתדל שקריאתי תהיה יותר קפדנית וחודרת, ויותר מתוודעת לסערה שבה המשתקפת לא רק בשירבוטים פרועים אלא גם במשמעויות של המלים עצמן. סגרתי את המחברת ושאלתי את נוגה, מה עושים. בין שנינו היתה היא בעלת ידע מקצועי. הציעה שנמתין ימים אחדים ואולי באמת לאחר מנוחה בביתה ברשפון עלמה תתייצב. בהיסח נטלה את המחברת, הִקריאה פסוק שדלתה מכאן ונאחזה באחד משם ובפיה נשמעו השורות כליריקה עדינה ועצובה. הניחה נוגה למחברת ועיניה האפורות נצטעפו בלחלוחית. “אני אוהבת אותה,” אמרה. הנעימה לי חיבוק, התנתקה ויצאה. משפרשה ואתה מחברת השירים, לא חדלתי מלחשוב בענין אותה שקיעה סגולה ואחרונה. מעגל השמש העולה במזרח, שוקעת במערב, הצית דמיונה של עלמה משחר הילדות. בכל עונות השנה נהגה לשהות בגג, לפעמים להקביל זריחה לפעמים ללוות שקיעה בדרך-כל-אופק. הצבעים העזים שבהזדווגם הולידו גונים חדשים מהם סגולים בהירים וכהים, כבשו אותה כקומפוזיציה שסולמה מתהפך מידי בוקר וערב להפתיע מחדש. לרגע חזרתי לסבור שהצבעוניות הנפלאה של הזריחות והשקיעות בהן נאחזה בצרור שיריה הקודרים, אינה מעידה בהכרח על דיכאון נפשי. העדפתי להתעלם מפרשנות חמורה של נוגה אף כי לא זילזלתי בהערתה כי התכנסותה של עלמה בתוך עצמה לא נגרמה אך ורק בגלל הלם תקרית-קלקיליה, וסימני מצוקתה נובעים מאירוע חמור לאין שיעור, שלא היא ולא אני ידענו טיבו. נטיתי לפרשנות מקילה משום שהתקשיתי להשלים עם אפשרות שילדתי החזקה והנבונה עלולה בפתאומיות שכזאת להסדק.

זמן רב אחרי חצות התעוררתי בגלל צלצול נוקב של הטלפון. נציג הסיקריים שאל אותי ממתי אני שרידניק ושאירש גיהנום. החזרתי את השפופרת למקומה אבל השינה כבר היתה ענין לעבר. הסתובבתי מיוסר מצד לצד, נרדף על-ידי מחשבות מעיקות בענינה של עלמה. פקחתי את עיני, מעביר מבט סתמי מכאן לשם, צד בהרות אפורות החודרות לחדר מהאור הרופס של פנסי הרחוב. סחוף הרהורים משובשים התחלתי לשקוע בשינה טרופה, עד שפתאום נעקרתי ממנה על ידי הצלצול התובעני של הטלפון.

“שרידניק מזויין,” צהל האלמוני בפראות. “אתה כבר בגיהנום.”

ריח שריפה חריף השיג אותי והבחנתי בעשן מתאבך דרך חדר המדרגות לקומה השניה. זינקתי מהמיטה וגלשתי על גבי המדרגות לקומת הקרקע. מצאתי את דלת הכניסה עולה בלהבות.

***

הרי הגליל שקימוריהם רכים וצלעיהם תלולות, נבלעות בצמחיה עבותה שומרת-סוד, נחשבו בעיני פנינת הארץ. מיתחם הצפון טבע בנופים מרהיבים שקסמם לא רפה גם משנספגו בעלטת לילה, בעת שמכוניתי המשיכה לטפס בדרך לראש פינה. דויד אהרוני הוא שהדביק אותנו באהבת גליל שלו, עזה כתשוקת בשרים. דווקא בבואו לבטא אהבת איש את אדמתו, נתגלתה יצריות שלו במלוא תאוותו שאינה יודעת שובע; כאילו היה פר הרבעה משובח שאברו אדיר מתוח כחץ משולח לפניו, נכון לשגל מידי רגע. מתמיד ידעתי כי דויד שנחשב שקול ומתון בהליכותיו, הוא בעל-גוף ובעל-יצר כבוש על-תנאי משיקולי כדאיות והוא רק מרוסן על-ידי עתליה שכל מחסוריו עליה. באותן שנים בהן עבר עם עתליה לדירה המפוארת ב’מגדלי דויד' בלב תל-אביב, כבר נודע איש עב בשר, מרחיב מותניו וירכיו מוצקות כשורש אדיר היורד מעכוזו, עד שנאלץ להרחיק רגל ימין משמאל שלא ימעכו אשכיו, וכך זכה בהליכת הברווז המפורסמת שלו. “ממגדלי דויד שלו,” כפי שכינה פאר זה בהומור, נהג לצאת במכוניתו למסע של שעות ארוכות בתוככי הגליל. קצר-שינה היה ונזקק לעיון מרובה בעתון ולהקשבה לבי.בי.סי., שיזכה ברגעי תנומה חטופה לפני שהשחר מפציע. לעתים לא די היה בכך וגעגועיו למחוז ילדותו גברו עליו, ונדחף לצאת להרים הגבוהים להרחיב נחיריים, לקלוט מלוא ריאותיו מהאויר הצלול והמשכר, העולה מהגאיות העמוקים המרפדים צלעות ההרים של המושבה בה נולד. מאחר ונתקשה לעקור את עתליה משינה עמוקה, וסלד מבדידות כפויה, ואסר על שומרי-ראשו להילוות אליו, גזר עלי ועל חנן לשמש לו בני לוויה בכל עת שיחפוץ. מעולם לא שנינו ביחד. פעמים חנן לפעמים אני. כבר אז יצר קו הפרדה ברור בין חנן לביני וביטל כל נקודת מפגש בה התראינו, ועדיין אנחנו נחשבים שווים איש לרעו. כשהיה רוצה בי להיות לו חבר למסע לגליל, נהג להופיע עם מכוניתו מול חזית הבית היכן שפעמים אחדות צפר בצופר המקיא שיעולים צרודים, עד שעקר אותי ממיטתי. הנסיעות במחיצתו היו חוויה מרנינה הן משום שנהג בי כחבר קרוב ללבו, יחס מחניף ומגהץ מרירות שנתצטברה, והן משום ששוחח אתי על בעיות ברומה של תככנות, כמו ראה בי בן-שיח להתחשב בדעתו. שמרתי לו תודה על שהפגיש אותי עם זריחות גליליות שובות-לב כשקיעות הבוערות של הים. בגליל התגלו הזריחות מכניעות-עין כטווח התקיימותן, שהוא ארוך מהזריחות הנגלות בפנים הארץ, במישור החוף; כאילו מחמת הבדלי גבהים נדרשת השמש בארץ ההררית לזמן רב יותר של אור מבשר, עד שהיא חושפת גלגל שלם, והזוהר המסנוור של הכדור הבוער גולש לנגוס באפלולית שבניקרות ובוואדיות.

הנופים הנדיבים שמרו על קסמיהם גם כשנתעטפו בחשכה עמוקה ואני עשיתי דרכי הנפתלת למרומי ההרים, היכן שנמצאת המושבה הוותיקה. הנסיעה לבית המידות המתוחזר של משפחת אהרוני, נחשבה לזכיה של ממש; כבוד מיוחד שלא כל אדם מהישוב זוכה בו ובקרב להק הנזקקים לחסד קרבה שכזה לשר ולשרה, רואים בביקור עליה לרגל. אצל רבים וטובים שהכרתי ברמות שונות, הוערכה מידת התחככות כלשהי בעתליה ודויד, כמתן אישור להסתופף בטרקלינים של אדוני הארץ, הנסיכים והכוהנות הגדולות. במרוצת השנים נקלעתי בעבר פעמים אחדות לבית הגדול. בעיקר באותם ימים שנלויתי לדויד נספח לחזות בזריחה גלילית, המִשתנה בכל אחת מעונות השנה. לא פעם שוטטנו בבית הנטוש והוא מהרהר בקול על “יום יבוא ואשב תחת עץ, כאן, במקום הזה, היכן שדרכתי בפעם הראשונה בכפותי על סלע לוהט וצרחתי מכאב. ואבי צחק ואמר, בני, זאת ארצךָ והיא מכאיבה עד מאד.” זכרונו היה כשל תלמיד חכם שאינו מאבד פסיק מתלמודו ומוסיף מפרשנותו על כל אותם גדולי תורה. מעורב היה, כעדותו לגבי עצמו, נצר למקובלים צפתיים מצד אביו, ומצד אמו צאצא לבני רומניה שרכשו כאן אדמות בארץ קודש לקיים שבועת שיבה לערש אבות. כעבור שנים, כשהוחזרה עטרה ליושנה והבית נהיה מוקד למחלי-פנים, קנתה בו מיכל רעותה של עתליה מעמד מיוחד בזכות מיוחדת. המקום נתגלה טבעי לה, כתושבת עדי לאבן-יקר. כבר באותם ימים נבדלה ממני אני ממנה, עוד לא ידעתי כי יועד לי תפקיד ‘המקורנן השוטה’ בגירסה מודרנית של פרשת החִתי.

מסוייג כשהייתי מהתחברות לקהל מבקשי-חסד גבורה, חשתי בכל זאת התרוממות-רוח כשהתקרבתי לראש פינה; עתליה ודויד נודעו מארחים משפיעי נועם סביבתם, מקרינים חיבה על מבקריהם, לוחכי פינכה שבגרונם רוממות האהרונים. בית משפחת אהרוני הרשים בעוצמה שבו. הבית הוקם בשלהי המאה הקודמת מאבני בזלת עתיקות שנלקטו אחת לאחת, עד שיצרו כתלים כחומות בצורות. הבית נחשב לבסיס היותר-מוצק של האהרונים; לא דירת הפאר שב’מגדלי דויד' ולא דירתם המרווחת במזרח-ירושלים, בתוככי העיר העתיקה. שורשיו של דויד לא נעקרו מראש פינה, נותרו שזורים בשורשים של הוריו ואבותיהם שיסדו את המושבה. שנים הרבה נחשלה ראש פינה בעקבות הארץ המסתאבת במודרניזם שהפך אותה אמריקה זעירה; נדחקת לצד כנמחקת מעל המפה. זכתה בחסד משונה כאשר בשלהי שנות הששים פקדו אותה אמנים שטופי סמים, שדווקא בחיק הנופים היפהפיים חזרה אליהם פורייתם. דבר הנס הזה התפשט ונהרו עוד שטופים למושבה שנתעוררה פתאום לחיים. מפה לפה נקלעו למקום גם אמנים ברוכי כיס רחב, כאלה שהשקיעו מיטב כספם ברכישת חורבות ותמצית דמיונם בתיחזור תפארת-עבר. כך קנתה המושבה לעצמה נעורים מתחדשים. משתם פרק השירות הבטחוני העשיר של דויד והתפרץ בשעטת-אביר לצמרת הפוליטית, עוקר עצמו מהסוציאליזם לקאפיטליזם הלאומני, פסקה עתליה כי הגיעה שעתם לטפח חצר שלא תיפול מחצרותיהם של שאר גדולי ישראל. ולא נמצא מקום מתאים יותר מהבית הנטוש בראש פינה. טרחה עתליה והביאה למושבה שניים מבין מעריציו המושבעים של דויד, תומכים בנדיבות בהסתערותו הפוליטית. אחד אדריכל ואחד קבלן. בהשראתה עיצבו השניים מחדש את הבית ועשו אותו רחב-ידים משהיה, לקלוט אורחים רבים. הקפידו לשמר חן-עבר וטיפחו גן ברוח ארץ חלב ודבש, אותו חיברו בכשרון לנוף הטבעי שמסביב. הבית הגדול רבץ בשיאו של מדרון תלול, הגולש לערוץ עמוק ונפתל בין שורשי ההרים. לאורך ציר הגן שתוכנן כבימי אבות, נבנו ערוגות עיליות וערוגות תחתיות, ונתפרשה ארץ גדולה ורחבה כעתליה עצמה. בחיק נחלת אלהים קסומה זו קיימו עתליה ודויד קבלות פנים כמעט מידי ערב שבת. יודעי רזי-אירוח הסכימו כי יִחודן אינו מוטל בספק. תחת קורת גגו הגבוה של הבית נתגלו עתליה ודויד שונים מהתדמית החמורה שהתקשורת הטביעה בהם; בראש פינה נתגלו כתמצית הישראליות שובה כבעבר לב תיירי-עולם; אלה שבאו להתפעם מקרוב מארץ היהודים, ולהשאיר משהו שדבק בחשבונות הבנק שלהם.

חומת אבני הבזלת שהקיפה את הבית מתמיד הוגבהה בשנים האחרונות; שלא יהיה הבית חשוף ליושבי רכב החולף בעיבורה של ראש פינה. עתליה הורתה להגביה את החומה. מעודכנת נהיתה עד לדקויות במידע שזרם בענין כוונות של הפלשתינאים להתנקש בדויד. החומה הרשימה בהיותה נכונה לאישיות חשובה אבל עדיין לא בדרגתו של אהרוני. לפיכך הושלם רושם היותו נכס לאומי, כשבכניסה הקבועה בחזית החומה הוצב ביתן ובו שומר להשגיח. לא היה ניואנס אחד שלא נוצל כהלכה על-ידי עתליה להזכיר לכל באי מקום כי הצלקות הרבות החרוצות בדויד אהרוני, ממלחמות ישראל הן, וכי למעננו נצלק.

מצאתי בתוך הבית אורחים רבים משלנו ואחרים זרים מארצות רחוקות, דיפלומטים, עושי עסקים, בעלי הון אדירים ובעלי-שֵם בתחומים אחרים; אלה ואלה נקבצו ליהנות, מעצם היותם מסתופפים תחת קורת גגם של האהרונים. עתליה פעלה כמיטבה להנעים ולענג. האשה השתקנית, מצטיינת במבט חודר לעתים עד עוינות גלויה, נתגלתה בביתה מרעיפה חמימות ומפזרת חיוכי-אמת. שייטה כספינת-דגל מכובדה מאורח אחד לשני. שואלת שאלה מקרבת, מטה אוזן קשובה, מחדירה נינוחות. תרומה כשלה לאורחים תרם בשקדנות גם דויד עצמו. התקרב אלי בצעדו הרחב, כשרגליו מפוזרות לצדדים, טפח בריעות על כתפי, לחץ כפי לחיצה של ממש והפריח מלים טובות שהוא שמח שבאתי ושאזכור כי לכל בעיה פתרון כמכסה. במלה אחת במבט אחד סילק תחושת אי-נוחות והפך אותי שוב להיות מה שהייתי רוב שנותי, חסיד שוטה שלו, אך שב’תַת' שלי טירטרה אותי תולעת מתרה. אי-אפשר היה להתכחש לנוכחותו המרשימה, שור אבוס בעל תיאבון טורף מזון ובני אדם. הקניתי לו בלבי ממדי נפיל מחמת שנתבטלתי בפניו; עליו נסמך עולמי וממנו בא קיומי. אף כי לעתים חשדתי שבכוונה ריתק אותנו אליו באזיקים מחושבים, שלא נדע מה שיעור כוחנו האמיתי. משכמותנו נולדים חסידים-שוטים ובלעדינו אין חצר נחשבת. גם שאר הסובבים אותו נהגו בו כמוני במידת התבטלות וחניפות, איש על פי שיעורו. להבדיל מגדולים אחרים, בכירים בממשלה, שחילקו בסתר טובות הנאה למקורביהם, נהג הוא מנהג של בעל-בית אמיתי; העניק טובות משמעותיות בגלוי, בכותרות מרעישות, החל ממכירת חברות ממשלתיות בתנאים משופרים, ביטוי אהוד על כלכלנים מתוחכמים לשדוד, וכלה בחלוקת רשיונות כאלה וכאלה, שעצם קבלתן כהפיכת פושט-רגל כבר מעבר לסף לגביר. ממנו מקור חיים והוא ניצל בעורמת-איכר את היותו בכיר וגדול בממשלה ואין בידו תיק מוגדר. מצב בו נוח לבחוש בכל משרד אחר והנרגנים במבקריו מצאו איפוא לכנותו, שר דרום-אמריקני. הוא עצמו הסביר לא פעם כי לא שינה כחוט השערה ממסורת הפוליטיקה שדפוסיה נקבעו על-ידי סוציאליסטים נודעים, מפא"יניקים שמשלו בכיפת הארץ הזאת. יצא לטהר ולא נפטר משרץ שדבק בו. ולא רק עיני רבים טחו מראות, גם אני עצמתי עיני ברגעים של נוחות, כמו ברגע זה ממש בו חקר בענין הדלת השרופה, וכבר בישר שיצאה מלשכתו הוראה למחלקת המשק, וביום ראשון תוחלף הדלת השרופה בחדשה. להרבות נינוחות טרח והציג אותי לפני אחדים מאורחיו הזרים באנגלית רהוטה למדי, כזו שמבטאה ארץ-ישראלי כבד. טרח ולחש באוזני כי לכשיפטר מהם וניוותר רק אנשי החוג של ימים מאז, נחזור לטעום טעמים נשכחים. ידע איך לנגן על מיתרי כולנו. קשורים היינו איש בטבור אחיו והחוט הקדוש כרוך סביב צווארינו וקצהו בידו.

מיכל וחנן נמנו על עמודי התווך שעליהם נשען הבנין המורחב. נוצקו יחד אתם קבועים לתמיד. שניהם סייעו בהליכות מארחים כדין ועתליה האצילה על מיכל סמכות יחודית כשוות-ערך, כאשה שניה וחוקית. מחיי המשותפים עם מיכל לא הכרתי את תכונת המארחת שלה. לא נזקקתי לבאי בית לבידור וממילא לא עשיתי רוב שעותי בקסרקטינים, במסגרת ‘קצין תורן’, משכיב במיטות צרות את הפקידות שאינן משתנות רק מתחלפות ולא הרגשתי. גם פרקי הזמנים הלחוצים בשנותי הראשונות במוסד, מנעו בעדנו להשתלב בחיי חברה על פי כללים ישראלים שכל הנוצץ זוכה. כשנתחייבנו על-פי כורח נסיבות כלשהן להזמין מי לביתנו, הוכיחה מיכל תושיה מאולצת ורצון כּן עוד פחות. ואילו כאן הרשימה בהליכות-מארחת מובהקת, גאה כעתליה, נינוחה כמותה, מפזרת חיוכים קורנים, שוקדת לאתר נזקקים לשימת-לב. מעת לעת פרשה להכווין מלצרים ומלצריות שנשאו טסים גדושים במתאבנים משובחים. בלילה הזה היתה יפה מתמיד, מאופרת כמנהגה במידה דרושה להדגיש צחות עור פניה הבוהק. לא סתם מיקדה מבטים הן מחמת יופיה שאינו מתקפח עם השנים, והן מבחינת טעמה המשובח בבגדיה שהיטיבו במחושב עם חיטוביה. כמנהגה גם הלילה העדיפה להתנאות באחת מחליפותיה האפורות שמוטבעים בה פסים דקיקים בגונים ירוקים-תואמים. משהבחינה במבטי הבוחן אותה החזירה מבט קצר, מבהירה מודעות להיותי והמשיכה בעיסוקיה, מרחיפה חיוך לזה ולזה.

פרשתי למרפסת הרחבה שבעונה זו המבשרת תחילת אביב, עדיין היתה מקורה ביריעת אברזין מתוח כהלכה להרחיב קיבולת-בית. בירכתיים נמצא בר משקאות גדוש במיטב ושם קיבלתי כוס גבוהה של וודקה משובחת וקפואה. שוטטתי בכה ולגמתי בכה והמתנתי להתרחשות כלשהי. מיכל המשיכה להתעלם מנוכחותי זועמת אולי על טעמה המר של פגישתנו האחרונה. רק חנן טרח להחליף אתי מלים מתקשרות לשיחה סתמית. ביטא צער בענין המטורפים הסיקריים והפטיר כי “בסופו-של-דבר תעלה עליהם המשטרה,” וכבר מתקבץ חומר מבהיר כיוון, וסיכם שטוב שיש דברים שאפשר להחליף אותם. התנתק ממני כשח"כ של מפלגת השלטון התקרב אליו, מושך בזרועו לגרור אותו לאחת משיחות-כבוד תפלוֹת, שאחר-כך אפשר לצטט מהן ציטוטים מנופחים וחסרי-חשיבות. חזרתי לירכתי המרפסת לגדוש את הכוס שנתרוקנה והחלפתי שלום רפה עם מיכל. העירה בחטף שאמנע מלגרום בזיונות עם השתיה המופרזת שלי, שלעתים אינני שולט בה. לא נזקקנו ליותר מהערה פטרונית שכזאת והחלפנו משפטים מנוגחים, והיא הנידה-ראש בצער על שמעודה לא הצליחה לשכנע אותי כי בסופה של כוס השתיה מזיקה לי. נבלמנו מהחרפת-לשון ממורמרת כשדויד הניח כף-יד כבדה על כתפי, והעיר שעניני בית יש להשאיר בבית, ומשחידד חידוד הציע שנעבור לאגף הפרטי, היכן ששקד להקנות לי הרגשה כי הוא קשוב למילותי. כמותו שקעתי באחת הכורסאות הרחבות והעמוקות שבחדר הספריה הגדול שלו, ורק אז גילה ענין במידע שהגיע אלי ביממה האחרונה בדבר אי-שקט ברחבי הממלכה; יותר ויותר ניכרו סימנים שגם מעוזו האחרון של חוסיין נסדק, והשבטים הבדואים בדרום מגלים קוצר-רוח ומנצלים העדר של המלך לבטא מרי. פרשתי מידע שבידי והבהרתי כי ניתן כיום לאתר ארבעה מוקדי תסיסה, שמשום-מה התפרצותם נראית כמתואמת בו-זמנית. ניתחתי את המוקד הבדואי, האחים המוסלמים, המפלגה הקומוניסטית וכמובן הפלשתינאים שמהוים יותר ממחצית תושבי הממלכה. “טיבו של המלך להישרד,” הדגשתי, “אבל גם אחד כמותו מהלך כיום על גחלים לוחשות, והסיבות לכך בעיקרן דתיות.” דיברנו זמן מה על הפונדמנטליזם המוסלמי, ודויד גילה אהדה לרעיונות אחדים שהעליתי, איך וכיצד ניתן ליצור קשרים עם גורמים מרכזיים במוקדים הללו, מהם תצמח תסיסה ובסופה מהפכה מתוכננת.

“תעבּד חומר זה בכתב,” הציע.

“תוך ימים אחדים תקבל אותו,” הבטחתי.

קבע בי מבט ידידותי והפטיר כדרכו, “אוקי, חבר, אז אנחנו מסתגרים כאן בגלל בעיה מסויימת שמטרידה אותך. מה קורה, גדעון, ואיך אפשר לעזור לך?”

“מישהו מנסה להציק לעלמה כדי לפגוע בי,” אמרתי.

דויד לא הופתע. “מתקשר בנוגה, הה?” המהם, וצמצם עיניו כקורץ בהיתול. ידע כל שצריך היה לדעת; פרט לא נעלם ממנו. מרוחות השמים ליקט כל פירור-מידע שנחשב בעיניו.

“אז אין לי מה להוסיף,” החצפתי לשון.

דויד צחק וכמנהגו ליטף קרחתו המבהיקה, החזיר כף יד שסימני שומן דבקו בה. ניגב אותה בממחטה גדולה, שנתקשה לעקור מכיסו בגלל כרסו הענקית שעברה על גדותיה בישיבתו. אחר-כך התעסק עם מקטרתו שרק לעתים רחוקות טרח לפטם אותה בטבק טרי. משצחק התעוות פתאום אפו הגדול פעם ועוד, כאילו משך אויר בחוזקה. “תַאמין לי,” אמר בסבר רציני, “שלא כל הפרטים ידועים לי ולא התכוונתי ללגלג. למעשה רציתי רק שתדע שתמיד אני מודע לכל בעיה שלכם.” תלמים עמוקים נחרשו לרוחב מצחו הענקי בעל בליטות מודגשות. “איכפת לי מכם, אתה יודע. היינו ונשארנו משפחה אחת. תמיד נהיה ערֵבים זה לזה.” התרווח דויד בכורסתו, פושט רגליו כמעט נאנח אחת ימינה אחת שמאלה. תקע מקטרתו בפיו, שילב ידיו ספק על חזהו ספק על כרסו המדושנת, ותקע בי מבט והפטיר, “אז הבעיה שלךָ מתקשרת עם גדי דניאל?” משחזר וסיכם בשנינות של יודע-כל-שיש-לדעת, נתחדדו חושי ונזהרתי מפני מעידה כלשהי; האיש שמילא באדנות את הכורסה שמנגד בורך במחשבה חריפה משלי ומוטב שאקצר בדברי, אתמקד בעיקר, אשטח בקשתי וכך ייטב מכל הבחינות. דויד הודה שהוא מיטיב להכיר לא רק את גדי דניאל אלא גם את נוגה. “הוריה ידידים ותיקים שלי ושל עתליה,” אמר והעלה זכרונות כיצד לילה אחד, לפני שנים לא רבות, נסע עם עתליה למרחביה, לבקר אותה ואת גדי, עדיין בעיצומם של ימיהם הטובים, וכמו לא די היה בעוקצנות מוצנעת, ביטא צער על עצם העובדה שאנשים חביבים עליו נקלעים למצוקות שכתוצאה מהן חלים בהם שינויים, ולפעמים קשה להכיר אותם. הניד ראש כשותף בצער של מי, ורטן כי אין לו ספק שאני תקוע כעצם בגרונו של גדי, ואילו גדי כעצם בגרוני, ושנינו לא בולעים ולא פולטים.

“כל עוד דין ודברים לגדי אתי על רקע הקשר שלי עם נוגה, זה ענין אחד,” הבהרתי לדויד, “אבל כשהוא מתכוון להכות בי באמצעות פגיעה בעלמה, זה ענין אחר.” הבחנתי בקשיבותו המתחדדת של דויד. שפתיו נחשקו כעיגול דק סביב פיית המקטרת ומהתקשחות הבעתו התרשמתי שבבת-אחת נתקפדה אהדה זמנית שהפגין כלפי. ואולי לא פירשתי נכון את רושם הבעת הזעף שנחתמה בפניו המוקפים בבלורית השיבה הבן-גוריונית, שהתפשטה כגידול פרא על עורפו בין אוזניו הגדולות. חזר והחליק על פדחתו והפעם האריך בלטיפת קווצות השיער כמזקיר אותן בכעס. “קלטתי אותך,” פסק, כשנטיתי להרחיב תיאור ומצב. בבת אחת נמוגה מעיניו הבעת החמימות ‘המשפחתית’ כהגדרתו, אבל גם הכעס שיחסתי לו נעלם והבעת פניו נאטמה. ניכר בו שהתרחק ממני מרחק רב כשהגדרתי את גדי דניאל כאחד מבני טיפוחיו החדשים, “מנערי דויד.” לא אהד את הביטוי ‘מטופחים חדשים’ ופתאום שאל אם ידוע לי מה תפקידו של גדי בשטחים.

אמרתי את שידעתי על היותו מפקד ‘תפוז צהוב’. “אז אולי רצוי שתחדור יותר לעומק,” הציע דויד, בוחן אותי בעינים חוקרות שמחמת צמצומן, כמו נעלמו מתחת לגבותיו השעירות ומצופפות עד התחברות. שקד לפרוש יריעת עיסוקיה של יחידת הצללים שהוא נחשב להוגה הולדתה שהעמיד בראשה את גדי דניאל. מינוי שלא מצא סיבה להצטער עליו, להפך. “אגרוף פלדה,” כך כינה אותו כשהוא עצמו מאגרף כפותיו הגדולות שאצבעותיהן עבות וקצרות. אגרוף של מכבש הסורק את ארץ הג’ונגל, לאתר ראשי אש"ף, חמאס ופלגים אחרים הפועלים באמצעי טירור להמריד את האוכלוסיה, שתפרנס בדם-אדם את האינתיפאדה, המרד. ענין מיוחד היה לדניאל לאתר את הצעירים העצמאיים, אלה שאינם כפופים לפלג כלשהו, ופועלים מטעם החמאס, התנועה הדתית הצוברת תאוצה מפחידה. אלה הקימו לעצמם ועדות הלם שעסקו בחיסול שיטתי של כל ערבי, גבר או אשה, שנחשדו במוכח ושלא בקשרים כלשהם עם השלטון הישראלי. אלה נחשבו גם לאחראים לאותם כרוזים ממרידים לשביתות והפגנות מטעם הנהגת האינתיפאדה, שהופיעו ממוספרים אחד לאחד מימים ראשונים של מרד. “בהתמודדות זו חובה עלינו לצאת וידנו על העליונה,” קבע דויד בנחישות, “ולרוצץ גולגלותיהם, 'לְרוֹצץ” אמר וצלילו חורק כמרוצץ, לבסוף תהה אם אני יורד לסוף דעתו. ורק אז החמיא לגדי דניאל, ראש ציידיו, שעושה שליחות נאמנה. הפליג דויד בשבחי הפרא ושיתף אותי במידע כי אכן עלה בידי היחידה להציב הישגים מרשימים, ורבות הגופות המרוצצות של הנחשים הפלשתינאים שנטמנו בשקט מאחורי סלעים נעלמים בארץ עץ הזית. ולא נועדו דבריו המפורטים של דויד אלא להבהיר שלא אחד כגדי דניאל יבזבז שעותיו למעקב אחר מישהו סתם כך, לישב חשבון אישי, בעיקר כשיש לו מושג על חשיבותה של עלמה והיא כבת בעיניו ובעיני עתליה. יתכן שמדובר בסיבה אחרת שברגע זה טרם נתלבנה לרמה שתובא לידיעתו. “העבודה הזאת מוכרת לך,” העיר כמעט באירוניה דקה, “ולפיכך רצוי שתפריד בין אלף לבֵית.”

“הפרדתי,” אמרתי, “ובכל זאת שיבּלם. שלא יציק לה.”

הניד דויד ראשו חוזר ומחליק על דבלולי שיבתו המתפשטים, חוזר ובוחן כפו אם שבה אליו מנוקדת בניקודי שומן-עור. “כבר אמרתי שלא יפגע בה,” נהם חרש, “לא איש כגדי.” וחזר ודיבר בשבח מעשיו, ראש ציידיו, עושה מלאכתו במסירות. “וכל זה,” הוסיף דויד, “מבלי להטיל עומס לא על המערכת המבצעת ולא על המערכת השיפוטית, וברוב המקרים גם לא מותיר לעתיד בני ערובה בידינו, שיסחטו מאתנו בפעולת טירור מסויימת.” ירדתי לסוף דעתו גם בנקודה זו, לפי שנחשב למבקר חריף של ממשלות העבר שנכנעו לסחטנות ושחררו המוני מחבלים, רוצחים בפועל ועתידנים, תמורת נפש או שתיים משלנו, לעתים גופת מת בלבד, עצמות לקבר ישראל. “לא,” חזר והדגיש, “ספק רב אם גדי דניאל יבלבל מסכת פרטית עם יריעה ממלכתית. הוא לא סתם נחשב לבלם אמיתי בין התפשטות המרי מאבנים לנשק חם.” תקע בי מבט תוהה לתגובתי וחזר והדגיש כי לא אחד כגדי דניאל יבטל זמן לעקוב אחרי פלשתינאי מסויים. הפטיר גיחוך מבטל, הפך מקטרת על פניה והכה בכפו להפטר משרידי טבק ישן. “אתה טועה, חבר, בכוונות שאתה מייחס לדניאל,” אמר לבסוף, “ואין לי ספק שאם מתבצע מעקב כלשהו זה רק מפני שגדי דניאל חושב שהפלשתינאי עשוי לשמש לו מקור מידע.” פלטתי משהו בענין הפראות שלו והאיומים שהטיח נגדי וקריעת ענף הברוש וכל השאר, ולא הרשמתי אותו. פניו של דויד התקדרו וניכר שלא השלים עם הערתי בענין הפראות, והבחנתי בציפוף גבותיו השעירות, סימן מובהק למורת-רוח. “אמרתי לך, גדעון, שאין לי ספק שדניאל יודע את הקו שלא עוברים,” הדגיש דויד, “ידוע לי שפעולותיו מעוגנות בענינים בעלי משקל.”

“איזה ענין יכול להיות לו בהרצליה?” התעקשתי.

קצרה רוחו של דויד ופלט אויר אצור בריאותיו, מקפיד על שפתיים הדוקות שיתפרפרו וישמיעו קול הסתייגות משונה שכזה. “אתה יודע, חבר,” מילמל כמעט בעיפות גלויה, “שלא כל חקירה מתנהלת רק באיזור מסויים. אולי יש משהו שמתרחש גם בקרבתכם.”

“אולי,” אמרתי, “ובכל זאת כדאי שתחליף אתו מלה. פרא נשאר פרא.” ואת שרציתי להשלים נמנע בעדי משהבחנתי בריצודי הזעם בעיניו של דויד.

“הוא לא שונה ממך או ממני כשהיינו בני גילו,” הגיב דויד בחריפות, והזכיר נשכחות כיצד גם אני נחשבתי בן חוגם של פראי-אדם, אולי מהגרועים והפרועים שבהם. אפילו נקב בתאריכים, בשעות, כאילו נתקיימו הדברים תמול-שלשום ולא לפני שנים כל-כך רחוקות. “היו זמנים אחרים,” מחיתי. “בטח,” לגלג דויד, “ימי המערב הפרוע.” ואז כמו נמחה כעסו, מתח זרועותיו מתמודד להפיג עיפות ופרץ בצחוק. “כן, בכל זאת האוירה היתה שונה. הדמויות היו אחרות, שרון, ג’יבלי הקטן, ירמי אללה ירחמו, אתה – " והמשיך ומנה שמות רבים שאהב אהבה גדולה שיום אחד תגלגל בהם ההיסטוריה; לזה תקדיש מלה, לזה משפט, ועל זה יכתבו ספרים שלמים, איש ומנת סיכומו כערכו. “ואף-על-פי-כן, כולכם הייתם³ גדי דניאלים,” קבע. 'והמכנה המשותף של אז והיום לא השתנה, אהבת התפוז הצהוב.” גחן קדימה, דומה מבקש להמתיק סוד ובהיסח נהגתי כמותו וראשינו סמוכים זה לזה. “אתה רוצה שאזכיר לך כמה פעמים נתבקשו בן-גוריון ואשכול להעיף לכל הרוחות אנשים כמוך וכמוני? שכחת את המחאות החריפות של שרת? שכחת אותם גדולי אומה שטענו שצריך לפרק כל יחידה שעוסקת בחימום גבולות?” התנשף כמעט לתוך פני וריח הטבק החריף השיג אותי. “אמרו שהחימום יביא בעקבותיו מלחמה יותר רחבה,” לגלג, “והאמת היא שצדקו. חשובה היתה לנו מלחמה ועוד אחת. עם כל אחת מהמלחמות האלה שיפרנו את מצבנו לבלי הכר. יותר שטח. יותר בטחון. רק למתלוננים לא היו ביצים לבצע את שביצענו. קראו לנו מחרחרי מלחמה, לנו!” פתאום נדלק, בוער כסנה קפץ ידו לאגרוף עבה ונופף בו בזעם, “זה מה שצריך להנחית תמיד על הערבים, 'תָה מְבין?” הפריש אצבע זקורה ונעץ אותה בחזהו, “לי קראו מחרחר מלחמה, לי שכל קורבן שלנו אוכל את לבי.” צבר אויר בריאותיו עד שרפה חיוורונו וצבע ברור שב לפניו וחייך כילד מתחטא, חיוך ענוג ותם. “פראים היינו,” הודה, “אבל מאחורי החזות הפראית הפעלנו שכל, מחשבה בעלת טווח ראיה היסטורית. לא יכולנו להשלים עם גבולות ארבעים ושמונה. מה קיבלנו אם לא ארץ שצורת נקניק לה, מזמינה כל רעב לנעוץ בה סכין לפרוס נתחים לעצמו? ארץ בלי עומק אסטרטגי. ואין לך ימים כמו אלה המוכיחים כיצד נמנעה שואה ועדיין נמנעת מפני שאנחנו יושבים לאורכו של הירדן. פלשתינאים,”הפטיר כמעט בתערובת של בחילה ובוז, “איזו המצאה חכמה שהמציאו השמאלנים שלנו שהתחברו עם האינטלקטואלים הבדאים שלהם.” מעתה נתפרשה לפני אמונתו בדבר החוכמה והכסילות שירדו כרוכות לעולמנו, שי מהבורא לילדי ישראל. להעסיק אותם שיפרידו ביניהן, ביקש היוצר, זה מושך את זו וזה את זו, ולכשיסיימו אפשר יהיה לדעת איזה עולם הוא עולמנו, של שוטים או נבונים. “אלא שההפרדה נמשכת ועדיין אין צד אחד מתגבר על הצד השני.” חזר דויד וגיחך בעירוב של צער וכאב, על שנכשלנו וכנראה שהכסילים מתגברים, והוסיף חשש דוגמת אבות אכלו בוסר ודומה היה לי שהוא מכוון לעלמה שיקרה היתה לו כבבת עין.

“אני מצטער שעירבתי אותך בענין הזה,” אמרתי.

“אטפל בענין,” הבטיח, “אם יתברר כי ענין אישי משבש את דניאל, ההטרדה הזאת תפסק מיד.”

“תודה,” אמרתי.

“לשם מה יש חברים, אפילו כאלה שאינם חושבים כמוך?” חייך בעוקצנות ומשך עצמו בליאות מתוך הכורסה שכמו דבקה באחוריו הכבירים. בסופו של דבר התייצב על רגליו העבות כמעט מתנשף בכבדות. “דניאל לא יציק לעלמה,” אמר, “אבל בענין הזה שבינך לבינו לבין נוגה, זה סיבוך שאיני מוכשר לפתור, ואולי גם אינני רוצה. אף פעם לא הסתדרתי עם משולשים,” ורצה להשלים והשתתק כשמבטינו נאחזו כמתגוששים. סיבה טובה היתה לי לפקפק בהסתייגות זו שלו ואילו הוא ידע שאני מעריך אותו מומחה גדול במשולשים. אלמלא מומחיות זו שלו היו חיי שונים בתכלית. לא היה ערום ממנו ולא היה תם ממנו. לא היה מבוגר ממנו ולא היה ילד גדול ממנו. תכונות והיפוכן, ומתערובת זו של אש ומים יצא שור נגח שאין דומה לו לא במיתולוגיה של היוונים ולא בשל אחרים. חיבק אותי בזרועותיו חיבוק של דוב. חזר וטפח על כתפי מעשה חבר ובירבר ברכות על ימים שהיו וכבר ניכר שהוא מכין עצמו לשעת שיא הלילה הזה, בו ימחה מעליו קמטי גיל, וכולנו נצטרף אליו, סוציאליסטים ציוניים קטנים מלפני כך וכך שנים, נאזין לקליחת סיפוריו הנפלאים ונשמיע בנהימת געגועים שירי ‘הו הו’. כאילו מעולם לא התבגרנו ולא נולדו החיפושיות שהתחרו באיש מנצרת, ולא היתה מהפכה כבירה ונתפרקה ברית וארשה ואפשר גם לשיר אחרת.

והגיעה שעת חצות והכרסים התייגעו מכל טוב שדחסנו וממשקאות שגידשו את ראשינו בקוביות קרח משקשקות. בלב עמדה ציפיה להמיית האתמולים כשהיינו צעירים ונאים. כבמעגל רחב התיישבנו על השטיחים הפרסיים יקרי הערך ומנגד, בכורסה איתנה לקלוט אותו רבץ דויד בתנוחה כבדה, נינוח וחיוכו מבטא שביעת רצון והוא אב רחום, מתבונן בילדיו בחיבה, ממתין לפתוח בסיפורי ארץ-ישראל שלו. אפילו הוותיקים מבינינו, חבריו לשומר-הצעיר, להכשרה ולפלמ"ח, התקשו לזכור אימתי נכשל וחזר יותר מפעמיים, או שלוש, על אותו סיפור, וגם במקרה כזה של כשלון, יצק כל גירסה בדפוסים חדשים כאילו נולדה זה עתה. בפעם זו, אולי בהשפעת שיחה שגלגלנו בספרייתו, פתח בסיפור מופלא על ארץ עץ הזית, ערש אבות, להסביר מהיכן נולדו אלפי הקמטים בגזעו הנפתל של העץ, תמצית ארץ העברים. נותר העץ הזה שהיה חביב במיוחד על הבורא, והוא חלק מקמט ונועד להיות מקבילו של האדם בין העצים, ומותרו, הפרי הנפלא שלו. אלא שהעניק לו אלהים אורך חיים ששיעורו אינו מתכלה וקמט נחרת בו, משהולך לעולמו אדם שניזון ממנו. וכך, במרוצת דורות על-גבי דורות, נתכסו הגזעים של עצי הזית בקמטים בהמוניהם, מספרם כמספר ההולכים בדרך כל בשר. ככל שרחב גזעו של העץ מתרבים קמטיו, ומספרם מעיד על דורותיו. “עץ-אדם הוא עץ הזית,” השלים, “ולא סתם נאחזנו בו, סמל לעבר הווה ועתיד שלנו.” ומארץ הזית קלע דויד מקלעת אגדות קסומות, מצייר יהודים וערבים מאכלסי הגליל, בלשון קולחת של מספר סיפורים מובהק שאין לו מתחרה. האגדות שרקם היו רוויות בידיעת הארץ לגליליה השונים, ורק בודדים מסוגלים היו להשתוות אליו. שנים הרבה חלפו מאז שמעתי את דויד אהרוני מפליג בכשרונו התיאורי למורשת אבות אבותיו, מקובלים צנועים מצפת עיר קסומה, נעשינו כולנו קשובים כולאי נשימה, מרותקים לפלאי הארץ שרק נופיה לא הכזיבו.

סיפור רדף סיפור ושוב ידעתי כי גם החלום האחרון שלי רחוק מיכולתו של דויד; רוקם סיפורים זעיר הייתי בעל שורשים קצרים לעומתו, והוא תמצית דורות על דורות. וכך נקפו שעות ורק פרק אחד נותר לקבוע גבול שבין לילה ליום חדש, זה של שירֵי ה’ביחד'; שירים ארץ-ישראלים שגורעים מחסומי זמנים שהיו, ומקרבים לבבות במו באנו כולנו מאוהלי פלמ"ח.

 

9    🔗

בבית בהרצליה חיכתה נוגה לשובי. מצאתי אותה בחדר האורחים מתכנסת בתוך הכורסה בה נהגתי לשבת מול הגן, אוספת רגליה כמצמצמת שיעור מידותיה. באפלולית ננגסת על-ידי האור המתעצם בחוץ נתקשיתי להבחין בחיוורונה, אבל אוזני צדה עייפות בקולה הנמוך. הסבירה כי סמוך לחצות הגיעה עם עלמה שנמצאת בחדרה. למרות שסברה כי עלמה שקועה בשינה, התבטאה בזהירות שקולה לא ישיג אותה. אילצה אותי להתקרב אליה עד סמיכות, ורק אז הבחנתי כי עור פניה כמעט שקוף מעייפות. נוגה התלבטה בבחירת מלים. ניסתה לומר דבר והתקשתה להתבטא, מגדילה בכך מתח שהשתלט עלי. “אני שומע,” עודדתי אותה והיא השמיעה מלה ועוד אחת ואינה מחברת אותן. נזהרתי מלהאיץ בה מניח שהות מספקת בידה לאסוף⁴ עשתונות, לנסח הרהורים מציקים או עובדות מדאיגות. “תראה, גדעון,” אמרה לבסוף, “חזרנו לבית מפני שאני חושבת שהיא צריכה להיות כאן ולא במקום אחר.”

“מדוע?” שאלתי, “מה השתנה?”

“גדי,” הפטירה בנימת רוגז.

“מה עכשיו?”

“אנ’לא יודעת,” הודתה, “רק סמוך לחצות טילפן פתאום ואמר שהוא יודע שעלמה נמצאת אצלי והוא בדרכו לרשפון. טען שהוא מגיע לא בגללי אלא בגללה. אמר שהוא מוכרח לתחקר אותה באיזשהו ענין חשוב.” השתתקה בתמיהה כשגידפתי בכעס. עוד בטרם נתייבשה הבטחתו של דויד וכבר שוב משתולל דניאל. לא עלתה בדעתי סיבה כלשהי שתצדיק הטָפלות שלו לעלמה, פרט לאותו ענין שבינו לביני, שגורם לו לרצות בצחצוח קרניים. לא חסכתי מנוגה את ששיערתי והיא תמכה בדעתי ואף הוסיפה כי החליטה להסתלק מרשפון, היות והוא נשמע בטלפון עצבני וחד. התבוננה בי ברכות של אשה אוהבת והתנצלה על הסיבוך הזה, שהוא כל-כך מיותר כשעלמה נתפשה לחולשה כזאת. ואז פירטה התרשמותה מהיממה האחרונה במחיצתה של עלמה, שחיזקה דעתה כי היא נזקקת למנוחה מירבית והדכאון איננו סתמי, אולי אף יותר עמוק מששיערה. “ברגעים מסויימים הקשר בינינו נעלם,” הסבירה. “מה פירוש נעלם?” שאלתי, והיא נתכוונה לומר כאילו עלמה נמצאת במקום אחר, רואה וכמו לא שומעת. “כשהצעתי שניסע מרשפון לכאן,” אמרה נוגה, “אפילו לא התנגדה, פשוט הניחה לי לעזור לה ללבוש את המעיל ויצאה מיד למכונית.” ושוב רצתה נוגה להסתייע בהגדרה מסויימת והתחרטה. עודדתי אותה להתבטא. “היא מתנהגת כמנותקת,” אמרה נוגה, “הולכת ולא יודעת להיכן. רק נכנסנו לבית וכבר עלתה לחדרה, השתרעה על המיטה בתנוחה כזאת, מקופלת, והשארתי אותה שם ועיניה פקוחות.”

נוגה נכנסה למטבח להכין טעימה של בוקר וקפה ואני טיפסתי במדרגות, מקפיד שתנועתי תהיה גמישה לחסוך רחשים מיותרים, שמא בכל זאת עלמה נרדמה. מצאתי את הדלת פתוחה כפי שנוגה השאירה אותה והחדר היה מוצף אור רך, כזה מתעתע; רגע חושף ומבליט רגע מצניע ומעלים. באותה נעימות צנח אור ענוג גם על ראשה של עלמה המונח על הכר. לבנוניותו הבוהקת נבלעה בתוך שיפעת שערותיה השחורות, פזורות כסיבכי קווצות פרועות. בזהירות נטלתי כסא מאצל שולחן הכתיבה והתיישבתי בקרבת המיטה כמעט גוהר מעליה, מבחין בעיניה העצומות ושומע נשימה חרישית שלה. השתדלתי לצמצם נוכחותי ודיכאתי תנועה מיותרת שלא אטריד אותה ולא תיגרע שלווה חתומה בפניה הרגועים. דווקא בשנתה כשהצדודית שלה הודגשה על-ידי צחור הציפית, דמתה למיכל והבעתה ברגע זה נחתמה בחן והיא רכה עדינה. נתעוררה בי אליה קרבת-נפש מרוגשת כבאותם רגעים חטופים בהם חזרתי לפרקי זמן קצרצרים בשעות הלילה המאוחרות; נהגתי להתייצב בפתח חדרה, להתבונן בה בגעגוע עז, מתקשה לבלום תשוקה לקטוף אותה ממיטתה, ללפות אותה בזרועותי מאומצת אל חזי במלוא-כוח. ושוב לנסות להעניק ללחיה נשיקה תובענית, תוך ידיעה שכהרגלה תפנה ראש לצד מתוך סרבנות מתמרדת, כשומרת על פרטיות תמוהה. היתה כל-כך מצחיקה בהתרסה שלה נגד נסיונותי המגושמים להדביק שפתי בפניה. פיתחתי שעשוע להרגיז, אני מנסה והיא מתגוננת והכל בשתיקה, בלי צווחה. מיכל היתה נזעקת לגעור בי על מה שכינתה בצדק ‘השעשוע המטופש של בא-בא לרגע’. שנים רבות הייתי עבור עלמה ‘בא-בא’ ורק לרגעים חטופים ולא בשעות יום, כמעט תמיד בשעות הלילה הקטנות. משחדלתי להזדמן אצל מיכל גבר דורש לממש זכותו, ונדמיתי בעיניה אורח נטה ללון אחת לחודשים ארוכים, חל שינוי של ממש ביחסינו שנתעמקו כשהופרדתי בעורמה ממיכל וממנה, ונשלחתי לברוקלין שבניו-יורק. התגוררתי באושן פארק-וואיי בברייטון ביץ', לסייע לסי.אי.איי. לצוד שתולי ק.ג.ב. ובהיותי שם הוכיחה עלמה מידת אהבתה אותי וחשפה כלפי רוך ועדנה שחיממו לבי גם במרחקים, בקרב אודסה הקטנה של המהגרים הרוסים. מכתבי אליה משם נחשבו בעיניה מימוש הבטחותי כמספר סיפורים, ומכתביה אלי היו היפים ביותר שאי-פעם טרח מישהו לשגר למען שלי באושן פארק-וואיי, מקום בו שכרתי דירה צנועה, נוחה לרווק שכמוני. שם אירחתי פעמיים בשנה אורחת קטנה. באותה עת כבר נותקו החוטים הסופיים בין מיכל לביני, לאחר שחנן נפרד מאשה נעימה ואפורה שלו, שולה, שלא הרתה לו והשמיצה אותו בכעסה כמתחלק בין אהבת נשים לאהבת גברים. וכך נהיה חנן נכון להעמיד חופה עם מיכל, לפתור בעיה שלו ובעיה של עתליה, משלים עיסקה עם בוראנו, איש הגליל. ואולי בתפר גס ומכאיב זה שלא בידי שמים נחרץ, נוצרה מערכת יחסים הדוקים ביני לבין עלמה. בברוקלין המרוחקת, בעת חופשות שלה, גילינו זה את זו כמות שהיינו, ולא נצרכתי להעמיד פנים של אבא כזה חשוב ומרשים ונכבד בעמיו. לא הרכבתי אל מול עיניה דמות מזוייפת ונעשיתי כל-כך אני, עד שלעתים גערה בי שבכוונה אני גורע מערכי. שם בברוקלין שטפתי את מוחה בערכים אוויליים שלי על מוסר האדם ומשמעות התקיימותו האמיתית, כפי שהאמנתי, וכך גרמתי לה שעוד טרם תצא לדרך משלה וכבר תהיה נכה כמוני. נעשינו ידידי-אמת ואוהבים גדולים אני לה אב היא לי בת ואהבתי אותה במחשבה, בלטף-עין, עם כל נשימה שנשמתי. שם, בברוקלין גם חדלה להסב ראשה ממני כשהענקתי לה נשיקה רפרפנית שכזאת לבטא בעת מסויימת מלוא חיבתי אליה.

בתעתועי אור בוקר הססן שהציף בהדרגה את החדר נראתה לרגע ילדה מאותם זמנים רחוקים, ולא התאפקתי והרחפתי שפתי מעל עטרת שערה העבות, מצמיד אותן למצח הגבוה שלה ובתוך תוכי לוחש את שמה, כאילו עצם קרבתי אליה מבטאה עוצמת אהבתי אותה. חרש יצאתי מהחדר משוכנע כי תתגבר על המשבר וסירבתי לקלוט כי חולשה שלה נעוצה באותו חוזק, לפי שאין בה שמץ גמישות להתכופף.

נוגה חיכתה במטבח עם קנקן קפה שחומו פג. “אמרתָ שאתה עולה לרגע,” הצטחקה והחזירה את קנקן הקפה לחמם אותו שנית.

משכתי בכתפי. “רגע כשעה,” אמרתי.

“דיברת אִתה?”

“לא, היא ישנה,” הבהרתי. הודיתי שאני אוהב לראות אותה במצב שכזה. בהיתול מאולץ ציינתי שצרות מתגמדות ברגעים של התנתקות.

“היא חולשה אמיתית שלך,” הפטירה נוגה.

שתקתי.

“ואתה שלה,” השלימה.

ירדה דממה ולא חדלתי להרהר במידת כסילותי שגרמה לי ללוש מבתי אדם בדמותי, והיא מתקשה למצוא איזון נכון בין צורכי נפשה-שלה למציאות עגומה. נעקרתי מאותו הרהור משונה כשנוגה ביקשה לדעת איך עבר הביקור במבצר, כפי שכינתה את ביתם של האהרונים שהכירה משנים שנחשבה מקורבת אליהם. סיפרתי לה את שהיה והתמקדתי בקוסם, מספר הסיפורים שגם בלילה שחלף הפליא לצוד לבבות, כשפירש משמעות קמטיו של עץ הזית. קיוויתי שנוגה לא תבחין בלחלוחית שהצטברה בעיני. ואם הבחינה לא אמרה מלה.

***

“אבא?”

שמעה פסיעותי זהירות כשהיו בעת שטיפסתי שנית לחדרה בצהרי יום. התכוונתי רק לשבת על-ידה ושוב להתבונן בה ככל שארצה ולא אהיה מופרע על-ידי מי, אפילו לא על-ידה. אתבונן בה כאוות-נפש והיא אף לא תדע. אלא שעלמה היתה ערה וידעה מרחש הצעדים שאני הוא זה שמתייצב מעליה. מצאתי אותה שרועה ללא שינוי תנוחה וגהרתי כמסוכך על ראשה וליטפתי לחיה וחלקת צווארה החשופה. מילמלתי באוזנה מילמולי אהבת-אב כפי שביטאתי חיבתי בילדותה. טמנתי פני בשערותיה ונשמתי את הבשימה העדינה שהפיצו. חזרתי ונשקתי לה בקטיפת שפתיה ואמרתי שאני מרוצה שהחליטה להקדיש מקצת זמן שלה לשהות בבית, במחיצה אחת אתי. הודיתי שחסרתי אותה בשבועות הארוכים האלה. הקשיבה ולא הגיבה, ממשיכה בשריעתה הקפואה, ואפילו עיניה נותרו פקוחות ללא עפעוף אחד. נעצה מבט חסר-פשר בנקודה נעלמה מעבר לדלת הכניסה של חדרה. נוגה נכנסה גם היא והניחה על השולחן קנקן קפה וחרש פרשה. ירדה לצורך שלי לשהות אתה לבד. “תשתי מעט,” הצעתי לעלמה וקרבתי קפה לשפתיה. נענתה, זקפה ראש ושפתיה נגעו בשפת הספל ונרתעה. “חם,” לחשה בצרידות עמומה. אספתי יד ונשפתי בספל פעם ועוד להצן. טעמתי מהקפה ועודדתי אותה ללגום. “זה בסדר עכשיו.” השתדלתי שלא אשמע סמכותי להמריד אותה. הרעפתי מילת חיבה מתונה, קראתי לה ‘עלמתי’. ושמץ של חיוך דק מהדק נדלק בקצה שפתיה ונמוג. אבל נענתה ולגמה לגימה כלשהי וראשה צנח שנית על הכר.

ספּרי, בת, מה מציק לךְ," הצעתי, ושוב חייכה והפעם אמר החיוך הטוב שלה שהיא שומרת סוד בלתי-מובן. לעתים נדירות השתמשתי בנוסחת-פלא זו לקרוא לה, ‘בת’. דווקא העדיפה את צורות השימוש שעשיתי בשמה, כאלה שלעתים הצחיקו אותה משנשמעו ברצף, עַל-מה עַלמה נעלמָה, חיקוי לנוסח ההתבטאות שלה לכפול אף לשלש מלה.

“איש קטן…” תהתה אם לומר את שרצתה ונמלכה.

“מה מעיק עליך, בת?”

בתנועה עצלה, מתמשכת כנצח מחמת עייפות מוזרה, הרימה ידה זו המוטלת בצידה והניחה אותה ברפיון על ברכי. התבוננתי בחיבה בכפה שהיתה צרה ובעלת אצבעות ארוכות ורגישות. נטלתי את ידה וליטפתי אותה והמשכתי לאחוז בכף להפיג צינה שדבקה בה כמעט מקפיאה. ורק ברגע זה ממש שמעתי פתאום הלמות לבה שפעם בפראות. בדממה העמוקה שעמדה בחדר הדהדה כל פעימה רועמת, אחת ועוד ועוד ועוד, שעטת סוס במרוצו. בבת אחת קלטתי כ היא נתונה בהתקף חרדה עמוקה וכרעתי על ברכי לפניה והנחתי ראשי על הכר בצד ראשה, צדודית אל צדודית, מתאמץ לחייך וכמעט נכשל במתיחת שפתי הכואבות כפצועות. “ספרי לי, בת,” הפצרתי בה בלחישה כדיבוב שבינה לביני, “מה מטריד אותך…”

“אבא.”

ושוב לא אמרה מלה אחת נוספת להבהיר פשר אימה שדבקה בה. השתררה שתיקה עמוקה יותר מהדממה שהיתה בחדר בכניסתי, אילמות כזאת כותשת, מעיקה, שמשקלה גדל. ואילו נשימתה נקטפה פעם אחר פעם, נהייתה חטופה עד שמחמת בהלה שנתקפה בה, לפתה אמה שלי ונעצה ציפורניים מכאיבות בתוך בשרי. אמרתי לה שכל כולי קשוב לרחשיה, שלא תכלא לאותם. אמרתי לה שאני בקרבתה לגונן עליה וכמו תמיד גם הפעם תסמוך שלא אאכזב אותה, ושתזכור כי תמיד שקדתי לקיים את שהבטחתי לה. נדחפתי להתבטאות שכזאת על-ידי צורך לחלץ אותה מהשתיקה הקודרת שרק הסגירה אותה עוד יותר לזרועות פחד שסיבותיו נעלמו ממני. חיננתי קול, הגברתי לטף, ובלבד שאשכנע אותה להתפרק מהכותש אותה, כי הפחד הצומח פרא בתוכה דבק בי. וכל זה עשיתי גם למעני. וכשהפצרתי בה לדבר כי הדיבור מקל, עדיין לא הגיבה. רק נצנוץ של אור בקע מעיניה, שמץ אסירות-תודה על היותי בקרבתה. ואילו אני התעקשתי לעקור אותה מרביצתה במיטה שחשבתי שאינה טובה לה והצעתי שתרד לגן. “יום אביבי כזה בחוץ,” עודדתי אותה, “שמש חמה. אור קורן.”

ופתאום שאלה, “איך הים?”

הופתעתי על-ידי השאלה הבלתי-צפויה. עדות חטופה להתאוששות כלשהי, שגרמה לי לפרוש זרועות לקראתה, לחבק אותה בכמירה, מתוך תחושה של חדווה מוזרה. אהבתה את הים היתה עמוקה כשלי לא רק מבחינת עין גומעת, אלא מבחינת לרדת לים. מתמיד נודעה שחיינית מעולה, טובה ממני לאין שיעור. גולשת נועזת שידעה איך ללהטט בלכידת גל מתנשא להקציף, לרכב על כרבולתו עם הגלשן שלה, נוטה בזריזות מלאת-חן לכאן ולכאן, ומושלת בו כמנצחת עד דעיכתו. נסתייעה בעובדה שביתנו נמצא בקרבת ים וקנתה שם כנערת-חוף מושבעת, מתחרה נועזת בנערים הגולשים, וכמותם יוצאת לים ללכוד גלים עם בוא חמה. שעות שגזלה משנתה עשתה בים בכל עונות השנה, להוציא ימים בודדים, ימי סופות הרסניות שטרפו גם את רצועת החוף. חלקנו אהבה משותפת לים ללא תנאים.

“נצא לים,” הצעתי, והיא נענתה בצייתנות וסייעה לי להלביש אותה ונסענו לחוף הנכים ונוגה נשארה בבית. טיילנו בעצלתיים לאורך חוף הים שכחול ושליו היה. הלכנו במתינות כי לא היה ממילא לאן להחפז והיינו במקום שרצינו להיות. לפעמים נעצרנו להסתכל סתם כך בים היכן שמתפשטת תכלת כסופה, נצרבת על-ידי זוהר השמש. גומעים היינו בעינינו צבעים כחולים שלו שהופכים סגול בהיר לאורך רצועת האופק.

“אבא,” שברה שתיקה ארוכה, כשהיא מתעכבת להתבונן ברכס הכורכר המלווה אותנו, “המצוקים האלה דומים לרכס שבו היתה המערה של מקס?”

“דומים,” אישרתי.

“כמה שנים מקס חי במערה?”

היססתי. “בערך עשרים. אולי קצת יותר.”

“מה נשאר מהרכס ההוא?”

חייכתי. “רק זכרונות, בת. לא יותר.”

“זה הרבה,” אמרה. “הרבה.”

משפתחה בדברים לא רציתי להחמיץ ועשיתי כמיטבי להרחיב יריעה. פרשתי תשובות שיש בהן לעורר נטיית-לב שלה לאותם פרקי זמנים. ואף שפניה לא שינו מבע קודר שנחתם בהם, גילתה עירנות והמשיכה להציג שאלה מכאן ומכאן. ביטאה רצון לדעת תחילתו של שינוי שחל באותו רכס, סימן ראשון שמה שהיה לא יהיה עוד. אמרתי לה כי הרכס שלנו התחיל להשתנות כשבאו לבנות עליו את המלון הכי חדיש בתל-אביב. צפון העיר של תחילת שנות החמישים שינה פניו וכבר נתגלו בו סימני נגיסה ראשונים של ארכיטקטורה קלקלנית חדשה שלאחר המלחמה. האוסטרלים עם השילינגים ובולי הקנגורו נעלמו כלא היו. הסקוטים בחצאיות עם חמת החלילים וכלי נשיפה שלהם נסוגו לירכתי הזכרון, ואִתם נעלמו מצעדי התזמורת הצבעונית שהתנהלה לאורך ‘בן-יהודה שטראסה’, רחובם של היֶיקים. נשכחו גם הצנחנים הבריטים שנודעו בכינוי ‘כלניות’, וכפו עלינו ‘עוצר’ פעם ועוד. מלחמת העצמאות וציפורי הטרף המצריים שתקפו את תל-אביב הולידו זכרונות אחרים, ורק באיטיות נחלצה העיר מתקופת הצנע שעל טיבה היו הדעות חלוקות שנים הרבה. ההרגשה היתה שתם דור המלחמות ועת חדשה באה לכולם. בינתיים, וגם שרידי מחנה הנופש הגדול של הצבא הבריטי, שנקרא ‘מחנה יונה’ בשנותיה הראשונות של המדינה, נעקרו לנטיעת גן עצמאות, ריאה ירוקה נאה לעיר להתברך בה. ובית העלמין המוסלמי של נכבדי יפו גולח באי-כבוד, לאפשר לעשירי עולם להקים שם מלונות מפוארים. העיר נולדה מחדש מרובצת באספלט ומוארת בתאורה חדישה ושמה ניאון. איזור הנמל המיושן היה הרובע האחרון שפשט צורתו הישנה. ועדיין עצי התותים המשיכו להניב מידי אביב את הפרי המתוק שלהם. ואז אירע מקרה שהפך לשיחת יומם של תושבי הצפון; יזמים התחילו להקים בית מלון ענק על רמת הכורכר, שרתון שמו, במרחק הושטת-יד מנחלתו הזעירה של מקס. ורכס הכורכר נעלם ורק קטעים ממנו קיימים למה שהיה.

פתאום רצתה לדעת מתי ראיתי את מקס בפעם האחרונה. אמרתי לה שביקרתי אצלו ב’משען' לפני זמן-מה, ואפילו הוצאתי אותו לגן שירגיש לטף-רוח, אבל היא תיקנה ואמרה שלא לעכשיו היא מתכוונת, לפעם האחרונה והרחוקה, לפני המון שנים; אותה פגישה לאחריה העלימו את מקס עד שאיתרתי אותו רק לפני שנים אחדות. הופתעתי כי ידעה שתמיד התחמקתי מלחזור לעת ההיא בגלל הכאב ששמרתי בתוכי במרוצת השנים. “תמיד אַת חוזרת לאותה פגישה,” אמרתי. “לכל דבר יש פעם אחרונה,” ענתה בקול חרישי והוסיפה מלים שהרוח קטפה ולא שמעתי אותן. חיבקתי אותה ובתוך גופי שמעתי את פעימות לבה, הולם מואץ בטירוף שמקורו נעלם ממני. כאילו אירע דבר נורא והיא שומרת אותו לעצמה בלבד, אולי חוששת להתחלק בו, וכמו להסיח דעתה מהאימה שוב הפצירה בי לשתף אותה בזכרון הכאוב של הפגישה האחרונה שלי עם מקס. “ראיתי אותו כשהייתי טירון שעוד לא מלאו לו שמונה-עשרה,” אמרתי. ועלמה הפסיקה אותי וביקשה שלא אחסוך בפרטים, גם לא בקטנים שבהם, שאנסה להחיות כל שאירע בפגישה האחרונה. רצתה לדעת מַתי, איךְ ומַה בדיוק היה, ומדוע נעלמו עקבותיו למשך שנים רבות.

עמדנו חבוקים אל מול ים פרוש בנינוחות ומתרווח בהדר שלוותו. גלים זעירים פטורים ממשא עטרה לבנה נסחפו בעצלתיים להעפיל על שפת החוף הנפתל, מלחכים אותו תוך איוושה חרישית כאנחה, נבלעים על-ידי הבאים אחריהם. נגוהות פיזזו כבהרות ענקיות על פני המים וריצודי האור במרחקים דמו לפס כסף חי ומתנועע. מעלינו נמתחה רצועת עננים אפורים שנקבצו ממרחקים. גונם היה מעורבב מכתמים כהים ובהירים. כזה היה גון שערותיו של מקס בפגישה האחרונה. רצועות כסף נשזרו בשערותיו שהאפירו מזמן. בשנה ההיא הפליג בגילו כנוגע נגיעה ראשונה בזיקנה עצמה ועדיין לא ידעתי מנין שנותיו. רק הבחנתי שעורו צפד ואיבד צעירותו. רשת קמטים נתפרה סביב עיניו, לחייו שקעו ופניו נעשו מצומקים. בצידי אפו הנשרי שנתבלט עוד יותר נתעמקו קמטים מחליקים לסגור על פיו, להדגיש רגישות שפתיו העדינות, וסנטרו נתחדד מבליט ומדגיש את הגומה החופרת בו. מקס הרבה לדבר על הכוכבים האחרים ועל המסע המדהים שעתיד האדם לבצע באחד הימים לגלקסיה אחרת. הפליג בשבח מסתוריה של אותה אודיסיאה שתהיה המופלאה מכולן. וכשקרא בעיני פקפוק הצטחק ואמר כי יום יבוא ואני, ידידו הצעיר, אמצא שלא בדה מעשיות מדמיון מתלקח. ניסה לקרב אותי למהות תבל שונה מזו שקנינו עליה מעט מושגים, ולפזר ערפל באשר לטיב הבורא שבני האדם יצרו לעצמם ובינו לבין הטבע אין ולא כלום. תמצית רעיונו נעלה אז מבינתי ורק זכרתי שאמר כי אין אלהים בשמים כמאמרו של מאמין, והוא שמיקם אותו למעלה על משקל מרחיק עדותו. מקס הודה כי מבחינתו הרעיון של המהות הזאת נחשבת בעיניו נכון, שהרי בא לשמש דבק בין אדם לאדם. לפיכך ראוי לקבוע מקומו של רעיון שכזה לא בשמים אלא בלב. “אלהים של מקס כפני לבו,” אמרתי לעלמה, “וזה היה הענין שהעסיק אותו בפגישה האחרונה שלנו.”

“אלהים של מקס,” אמרה עלמה.

“כן, אלהים שלו, כפי שהוא מבין את המושג המטפיסי הזה.”

“ועכשיו הוא שותק.”

וגם אני רציתי לשתוק. אבל עלמה לא הרפתה עד שסיפרתי מה אירע ימים אחדים לאחר אותה פגישה אחרונה עם מקס, כאשר לא עמד בצידו אפילו אלהים שבלבו, והוא הותקף באכזריות על-ידי בריוני הים; אלה שוסו בו במצוות בעלי המלון שרצו להפטר מדיירי הרכס הוותיקים. שמועה התפשטה כי מקס נלקח על-ידי שוטרים ואושפז במוסד לחולי-נפש ולא חיפשתי אחריו, אילו חיפשתי ומצאתי לא הייתי יודע מה לעשות. נער הייתי ולא חכם. סוד שבלב חשפתי לפניה והתבוננתי בה לבחון תגובתה. זוהר קרינת השמש הנבלעת בתוך מיצבורי עננים מתפשטים זיכך במידת-מה את העצבות החתומה בפניה. עמדה צמודה אלי שקועה בהרהורים שענינם המופלא, והיא מתבוננת במערב אשר אופק שלו עולה בלהבות השמש הצונחת. חשרה שבלעה את הכדור האדום נטבלה בצהוב, כחול ואדום ובהתמזגם הולידו סגול מהמם, שלאחריו בבת-אחת צונחת עלטה. וכשהתפשטה אפלולית ראשונה חזרנו.

***

בבוקר הגיעו הפועלים להחליף את הדלת השרופה בחדשה. נוגה נשארה בבית להשגיח על עלמה שעדיין ישנה, ויצאתי ללשכה. נעמק’ה הכינה קפה וציינה כי דויד נמצא בדרכו מראש פינה לישיבת הממשלה השבועית בירושלים, ומחכה לשמוע דבר ממני. התקשרתי למכוניתו והוא הבהיר בקיצור נמרץ כי אירעו התפתחויות מסויימות בשעות האחרונות, והוא נזקק בדחיפות להערכה מפורטת באיזה תנאים ישקול חוסיין פרישה מהממלכה בלי שפיכות דמים, ואם בסיטואציה כזאת ישכילו הפלשתינאים להשתלט על הממלכה. ידעתי שהוא חושש מאפשרות של שפיכות-דמים בין הפלשתינאים לבין שבטי הבדווים; מצב שיאפשר לעיראקים ולסורים לקרוע את הממלכה ביניהם. פירוש הדבר גרירת תגובה ישראלית ומשמעותה אחת, מלחמה הרסנית באיזור. ביקש שאכין למענו תרחיש או שניים עד שיחזור מירושלים. מרגע זה עבדתי על ניתוח החומר שנתקבץ בשבוע האחרון, לעדכן את התרחישים בעזרת מעבד התמלילים. צירפתי ניבואים והערכות שהמסר בידי דויד יהיה שלם. עד שהגיע ללשכתו הספקתי לחזור ולקרוא ביסודיות את התזכיר שהכנתי, ואף הוספתי קטעים אחדים השופכים אור על תהליכים המעידים על התערערות בטחונו של המלך. בלשכתו של השר מצאתי גם את חנן שהמתין כמוני בשתיקה עד שדויד ישלים עיונו. רק אז העביר דויד את הדפים לחנן, וכל עוד זה מעלעל בהם התעסק הוא עצמו בפיטום המקטרת, והצית גפרורים אחדים עד שינק ונפח עשן כתאוותו. מתוך שהיטבנו להכיר איש את רעהו לדקויות חשתי מיד במתיחות השוררת ושלא נתקשרה במיסמך שהבאתי. גם המבטים שהחליפו אתי דויד וחנן היו כמבטי זרים מתכחשים. דויד אסף אליו את הדפים שחנן הניח לפניו ושוב התבונן בהם מהנהן בראשו, יונק מהמקטרת ופולט עננה מפיצה ריח חריף. סברתי שאם אין בדעתו להציג שאלות להבהיר נקודה סתומה כלשהי, אפרוש וכבר נטיתי לקום כשהוא הצביע לעברי במקטרתו. “יש לנו עוד משהו ללבן,” אמר, “ולצורך ענין זה חנן נמצא כאן.” וכשהזכיר גם את גדי דניאל נתמתחתי בבת-אחת ומתוך דאגה שכבשה אותי נעשיתי קשוב.

פניו של דויד נתקשו ונמחתה מהם נינוחות שאפיינה אותו בעת ששוחחנו בספרייתו בראש פינה, אות ידידות משתמרת. נשתלפה מתוכו לשון מצליפה ולא חסך ממני שבט מכאיב. טען שכבר קיים אותו יום בירורים אחדים בענין ששטחתי לפניו ואכן התברר לו כי צדק, ואין דניאל נטפל סתם ככה לאותו פלשתינאי, וענינו חקירה מורכבת ועדינה, בעלת חשיבות מופלגת. “יתרה מזו,” התריע בחומרה, “הקשר של עלמה עם הפלשתינאי, אותו מוסא זד, עלול להתפרש בשלב מסויים כשותפות בפרשה קשה.” ולא חסך ממני דעתו שאם לא אכבה את האש הזרה הזאת, הוא, דויד, יאלץ לטפל בענין ועל-אף אהבתו השלמה את הקטנה, עלולות להגרם תוצאות מכאיבות גם לה גם לנו. “בפרשה קשה מדובר, גדעון,” חזר והדגיש בנפנוף המקטרת ולמרות ששמר עובדות לעצמו נחשפו קלפים. יצאתי מלפניהם נסער וכשנכנסתי ללשכתי סקרה אותי נעמק’ה בדאגה גלויה. “מה אתךָ?” שאלה, “אתָה ירוק. מה קרה?” חלפתי על פניה. “לא משהו מיוחד,” הפטרתי והיא ידעה ששיקרתי. התהלכתי בחדר הגדול הנה והנה ובסופו של דבר נשענתי על אדן החלון, בוחן סתמית את הנוף המתכהה, מהרהר בזעם שהנה שוב נתגליתי חדל אישים, ולא נמצא בי אומץ לתבוע מהם שירפו מבתי, אליה התייחסו כמו היתה יוצאת חלציהם, ולא ממני באה. שניים אלה נהגו בי בהתנשאות שכזאת כשלא שיתפו אותי בפרטי מידע שברשותם. אולי צדקו מבחינתם וסיבותיהם שמורות אִתם. אבל בתוכי כסס חשש שמא נוגה קלעה ואני החטאתי, והמשבר הפוקד את עלמה תחילתו לא בהפגנת הדמים, אלא במשהו חמור לעין-שיעור ונעלם ממני.

חייגתי הביתה ומיד ענתה נוגה, ובקולה גוון של עיפות והודתה במבוכתה. אמרה כי בצהרים קמה עלמה מלאת-מרץ כתמיד והחליטה לנסוע לתל-אביב, לדבריה לנסות לאתר את מוסא שנעלם ודין ודברים לה אתו בענינים מסויימים. נענתה להפצרתה והצטרפה אליה ושוטטו בצפון העיר ולא מצאו את מוסא – אף לא סימן נותר ממנו. נעלם כנקטף ברוח. ואז חל שינוי במצב רוחה של עלמה ורצתה לגמוע מראות צבעונים של העיר וגררה את נוגה בעקבותיה, פורצת לחנות כזאת ונכנסת לכזאת וקונה פה נעליים שטוחות ושם נעלי עקב ופתאום שמלה וסודר, וארנק ועגילים, וכל אלה מישמש משונה שאין בו מידת הגיון, והרכישות כולן סותרות טעמה שעדין היה וצנוע. “ואז התחיל תור מהתלות,” אמרה נוגה, חידודים מפולפלים וגסים ובוטים, גרועים אף מאלה שהשמיעה בלילה ההוא בו ביקרה אותנו מיכל בפתע. חדרה לעניני מיטות הופכת במה שביני לבינה, כקוראת רזים נסתרים, כאורבת מעבר לדלת לכל רחש. “וכמו בהתקפת-פתע כל זה חלף כמו לא היה,” הבהירה נוגה, “ושוב חזרה ושקעה באדישות ונאלצתי להחזיר אותה לחדרה.” השתררה דממה ארוכה וקלטתי הד נשימתה רכה ונרגשת. דומה ועוד נותר מה להשלים ורק היססה. עודדתי אותה לבטא את שבקצה לשונה והיא התעשתה ואמרה בפשטות שלא היא ולא אנוכי מוסמכים לטפל בעלמה, שללא ספק מגלה סימני פארנויה.

דברים כדורבנות השמיעה נוגה בדבר הצורך ביֵעוץ מקצועי, ולא השתהיתי ונסעתי לבית הקטן. מצאתי את עלמה שרועה על המיטה בתנוחתה המורגלת, ראשה צונח על הכר, יד אחת מונחת לאורכה שניה שמוטה לעבר השטיח כחסרת-חיים.

“בת שלי,” הפטרתי, וקולי החרישי השיג אותה, והגיבה בעפעוף מכירה בנוכחותי. ניסתה לומר דבר ושפתיה נעו בלא להשמיע קול כמתקשות להגות אותיות. ואולי ביטאה משהו ואני נסער כשהייתי לא שמעתי. כרעתי בצד מיטתה מחליק ביד אוהבת את שערותיה שהתפזרו כאגדים פרועים. ליטפתי פניה בעדינות ככל שיכולתי, ספק נוגע בהן ספק רק חש בעור הצונן. מנורת הקריאה הקטנה שלה הניצבת על שולחן הכתיבה, הפיצה אור כתום ועמום ובגלל הצללים המחדדים מעברים מכהה לבהיר, הבחנתי שאיבדה משקל ניכר. תוך פחות מיממה נעשתה רזה ופניה דקים כאילו נתכרסמה בדרך לא נודעת.

“אבא,” שפתיה נפשקו ופתאום פקחה עיניה לרווחה והן מלאות בעתה. ראיתי בשנותי אנשים אחוזי פחד בדרגות שונות וזיהיתי אימת-מוות שצמחה בעיניה. הפצרתי בה לפרוק מועקה והיא רק הגיבה בעצימת עינים, חוצצת בינה לבינינו. כמעט נואש הפניתי מבט לעבר נוגה שנסמכה על הקיר, נשענת על פוסטר ענק של שלמה ארצי שעלמה כל-כך אהבה את שיריו. לא נתקשתה להבחין במצוקתי, עשתה צעד וכרעה בצידי מניחה ידים על כתפי, פניה סמוכות לפני. האור הרך החליק על פניה חושף ליאות שנחרתה בהן. מידת אי-שקט שלי דבקה גם בה ומעיניה קלטתי מסר ברור של דאגה, ויחד-עם-זאת שאבתי ממבט אוהד שלה עידוד, שכן למרות עיפותה נותרה רגועה ואני גהרתי מעל ילדתי מחליק לחי בוערת שלי על לחי צוננת שלה. הונחיתי שוב ושוב על-ידי תחושה שחייב אני להרעיף עליה מטען אהבה, ולהרחיב שיחה על ענינים שגורים כאילו עולם כמנהגו נוהג. אז פיטפטתי בשפע מלים על מסע הקניות שערכה לעצמה בתל-אביב, וביטאתי שביעת-רצון שנענתה סופסוף להפצרותי לרכוש פריטים שונים, סתם לענג-רוח. דימיתי שהיא מקשיבה ואפרכסת שלה נוטה לקלוט בת-קול, אבל נמנעה מלהגיב כמו דיברתי אל מישהי אחרת ולא היא זו ששוטטה בעיר צוהלת כמסוממת, מגלגלת בלשונה חידודים מפולפלים שתמיד נזהרה מלהכוות בהם. זרה אחת צמחה מפנים שלה שולטת בה כמשעבדת; דומה ועלמה נשתחלה לקונכיה מרוחקת, בין כתליה מתחבטת בציפור בכלוב צר.

“הֵם 'מציקים לי,” הפטירה פתאום, נרתעת להרף-שניה ולבי חיסר פעימה. חייב הייתי לרדת לשורש הצהרתה המשונה, מעט שהכיל הרבה.

“מי?” חקרתי.

התעלמה משאלה שלי והציגה שאלה משלה, “מדוע הם מציקים לי,” תהתה ואני חיננתי קול ושוב הפצרתי בה לחשוף מעט מהכמוס, “מי?” ולא הרפיתי, “מי, בת?”

פקחה עיניה ובהן ליאות. התבוננה בי ממרחק של מילין על-גבי מילין. בארץ זרה היתה ואוקיאנוס של אילמות משונה מפריד בינינו. לא מצאתי באגמי עיניה מבט מזוהה ולא איתרתי בהן שמץ מאותו פחד שרק ברגע זה טילטל אותה טלטלה עזה. אבל גם זיק חיים נעלם מתוכן והיא לחשה חרש שהם עוקבים אחריה. חזרתי לברר למי היא מתכוונת, אבל העדיפה להתעטף בשתיקה ועצמה עיניה טובעת במרחקים שלה. שוב ליטפתי ברוך את מצחה, מחליף מבט של אין-אונים עם נוגה שחזרה להשען על הפוסטר של שלמה ארצי, נדמית נמלטת לתוך התצלום הענק. “אתָה מכּיר אותם?” שאלה פתאום עלמה כקושרת חוט בחוט, והדם אזל מפניה שנעשו בבת-אחת שקופים, ופלג גוף עליון שלה התרומם וקפא והיא מבועתת ממישהו שהתייצב מעבר לכתפי. מבטה התרוצץ חסר-מנוחה ממני לנוגה, ומילמלה משהו על אותן דמויות מרתיעות שאינן מרפות ממנה. במציאות שיצרה לעצמה ראתה את שלא נוגה ולא אני ראינו; זרים עוקבים שהיא הבחינה בהם ולא אנחנו והיא שמעה את קולותיהם ולא אנחנו, והיא נזקקה לי כפי שלא נצרכה מעודה. שטוף זיעה קרה נעשיתי מחריפות הידיעה הברורה כי משהו השתבש לתמיד במערכותינו. חולשת הגוף שתקפה אותי נבעה מחוסר יכולתי לעכל בבת-אחת את ההתמוטטות הנפשית שלה. נדרשתי להתוודע ליכולתי האמיתית להתמודד עם מצב בו בתי נשענת עלי חסרת-אונים לחלוטין, ותגובותי תקבּענה גורל.

נוגה כמעט גררה אותי בכוח למטבח והושיבה אותי על כסא, והניחה לפני ספל קפה שחור ופקדה עלי לשתות עוד ועוד, ומחתה במגבת את הזיעה שנקבוביות עורי פלטו כמתרחבות. הקפה היה מר. בלי סוכר להמתיקו. נועד לבלום תחושת קבס מרתיעה. ורק אז הגישה נוגה כוס מים קרים ורוקנתי אותה בלגימות חפוזות. ושוב הניחה לפני קפה. “תִשתה,” אמרה, “תשתה.”

“לא 'מְסוגל,” אמרתי וקולי צרוד ומעובה.

“אתה מוכרח,” דחתה לעברי את הספל, “שתה גדעון.” פניה היו קשים. אני התמודדתי עם מצב, והיא התמודדה עם מצב. אני מזווית אחת – היא מזווית שניה. אני ממוקד בעלמה והיא בשנינו. נזקקתי לחוסן שלה והעניקה לי אותו כשאינה מאבדת כחוט מיכולת השפיטה הצלולה שלה. שוב הדגישה חשיבות השתיה, ולגמתי בצייתנות ובהדרגה נאספו עשתונותי במידה נכונה לנתח את שראוי לעשות. דעתה של נוגה היתה נחרצת להקדים להתייעץ עם רופא. כל שידעה מתחום לימודיה בפסיכולוגיה קלינית, הבהיר כי אנחנו מהלכים בשדה מוקשים וצעד לא שקול עלול להחריף סיטואציה שבלאו-הכי אינה קלה כל עיקר. חייגתי לרופא ששירת אתי בצבא, רם צילקר. איש טוב. אחרי שסיים שירותו בקבע כמומחה לכוויות של אנשי חיל-השריון, התמחה בניתוחים פלסטיים וקנה לעצמו שם בצימצום שדיים נפולים, או בהגדלת חזה שאינו מתבלט דיו. בעיקר נודע בשאיבת שומן מירכיהן המדושנות של הגבירות התל-אביביות. חבר עם נשמה שיכולתי להתיעץ אתו לגבי הצעד הבא, ונוגה הסכימה שהחיפזון מן השטן, כמאמר הערבי. איתרתי אותו בביתו, קיצרתי בהשתלשות האירועים והתמקדתי בתיאור מצב קיים והוא פסק שהוא יוצא לדרך. עד שיבוא יצאתי מהמטבח לחדר האורחים ופתחתי לרווחה את הדלת הגדולה לגמוע אויר צלול, להרחיב ריאות, להאיט הולם לב מואץ. חזרתי ובלעתי בשקיקה אויר נעים של לילה בתחילתו וחלפה בי מחשבה שהחורף תם. כל-כך רציתי שהזמן יסתער קדימה ותתקצר המתנה לבואו של רמי, ואולי משום השתוקקות זו נעו המחוגים באיטיות מעצבנת. עבר רק זמן מסויים ועליתי לחדרה של עלמה, שם מצאתי את נוגה נרכנת מעליה, לוחשת לחישה רכה באוזנה וצדתי מילמול תשובתה רפה. התקשיתי לגרוע מבט והן צמודות זו לזו, אחת נכנעת לחרדה בלתי-מובנת ורעותה מגוננת.

בא רמי והסתגרנו בחדר האירוח, היכן שקילף מעל כתפיו הרחבות את מעיל העור השחוק שלו. תמיד התהדר במעילי עור דהויים כמעט בלים. שמר חיבה למעילים כאלה שככל שמתגברת שחיקתם, יותר הם מגרים לזהות טיבם של לובשיהם. ובכל זאת למעט מקצת גחמה זו שלו, הגדיר נטייתו בהומור, “הצד החורפי המאצ’ואי שלו” ואין הוא יכול להתכחש לחולשתו; טבועה עמוק בגופו, זורמת בעורקיו. לא רופא רצה להיות – טייס רצה, אלא שחלומו נתקפד בתחילת שירותו הצבאי. תחילה הניח לי לפרוק מעומס הרשמים הקשים שצברתי, ובעצם ההבנה שגילה בשתיקתו כבר השרה עלי בטחון שלפחות מנחה טוב נמצא בחברתי להתחלק. מידת קשיבות כזו גילה גם כשנוגה ירדה והצטרפה אלינו, והיא, שנחשבה לבעלת ידע רב משלי לאין שיעור, צירפה מיתאר משלה, מסייעת לרמי לרדת לעומק הסוגיה הרפואית. לבסוף אמר שיעלה לראות את עלמה להחליף משפט בטרם יחרוץ דבר. נכנס בסערה לחדרה של עלמה ואנחנו מאסף סוגרים אחריו, מניחים מרחק בינו לבינינו, מכירים בחובת התמקדות שלו בה בלבד. כבר מכניסתו נשתנתה אוירה והוא משרה משב-רוח רענן בשל היותו בעל אישיות כובשת, מדגיש נוכחות בקול רועם, בחיבה וכבר פורט על מיתרי זכרונות משנות ילדות, כשהיא חברה לבתו בת-גילה, בעת ששירתנו בפיקוד דרום. מתחילת דיבוב נטע הרגשת חמימות מטיל חסות על כולנו, משכך מצוקת-לב, מרגיע, ימציא פתרון. התיישב על המיטה בצידה מגביר אצלה תחושה שרצינו בה, שחומת הגנתה מתעבה, והיא עצמה זקפה ראש כגוזל רפה, אמרה בשקט, “רמי,” ושוב שמטה עצמה לשריעתה.

מלה מפה וחידוד משם והרופא רקם בתבונה קשר קליל שהרחיב לשיחת ידידים משכבר. הציג שאלה אחת ואחריה עוד, מנחה את עלמה בנינוחות לנקודה ממנה יתוודע לטיב הרגשתה המתישה. עלמה לא התכחשה לשאלות ששזר ואף שתשובותיה נשמעו מהוססות היתה בהירה וקולעת. הבחנתי שכמו בהיסח-דעת אחז רמי בשורש אמתה, אגודלו לוחץ ברכות על עורק הדם והוא מונה פעימותיו. בתנוחה זהירה השיב ידה למקומה ואמר ששמע שהגברת הצעירה פשטה מדים, ואם זכרונו לא מטעה אותו אפילו ידע בדיוק את היום, לפי שעלמה התגייסה ביחד עם בתו, דנה.

“מה שלום דנה?” שאלה פתאום.

רמי חייך. “היא בסדר גמור,” אמר, מגשימה חלום ישן."

“תיאטרון?”

“בּדיוק, קטנה. נמצאת בניו-יורק.”

“תמיד רצתה להיות שחקנית,” הפטירה חרש, “נורָא מוכשרת.”

משנפתח פתח רחב דיו שאל רמי בענין מועקה שלה.

היססה והסתייגה בשתיקה. אבל לא ניתקה מגע ובחנה אותו במבט צלול וכשחזר וניסח שאלתו בלבוש שונה התלוננה על עייפות. תהה הוא לפשר תלונתה והתחטאה שמישהו עוקב אחריה. אנשי בטחון, כנראה מהשב"כ. אולי משום שחושדים שעברה עבירה בטחונית כלשהי. החששות האלה יגעו אותה, קבלה, עד שלא נמצא בה כוח לכפות שינה על עצמה. לא ישנה לילה אחד. לא ישנה שניים ויותר. ואחר-כך התקשתה אפילו לחטוף סתם תנומה, ועייפותה כתשה אותה.

רמי צחק. “לפעמים אפשר למות מעייפות על עייפות,” התלוצץ, “בעיקר כזאת שנגרמת על-ידי שכיבה במיטה.”

רגע נדמה שבת-צחוק נדלקת בפניה, אבל לא, שפתיה רק נעו וקולה לא נשמע.

רמי לא הרפה, “את בטח מסוגלת לשתף ידיד קשיש כמוני בפרטים נוספים באותו ענין בטחוני,” הציע ולא נענה.

קיויתי שתפתח סגור-לב, תחשוף רובד נעלם, תציף למשטח העליון שלנו משהו מתהומות-נפש. אלא שעמדה בעקשנות בשתיקה מתנכרת, סרבנית להכעיס. נמנעה גם מתשובה בסתם ענין שהעלה, בוחן טיבה של ההסתגרות החריפה שלה על-ידי התחמקות מהנושא הרגיש. לרגע סברתי שחזר ונסתם הפתח שהבקיע בהתנתקותה, אבל לא איש כמותו יְוַתר בקלות. נמצאה לו דרך נוספת משצד מבטו קובץ שירים של יאיר הורביץ. מונח היה על המיטה הפוך על פניו, כאילו עיינה בו בעת שנכנסנו לחדרה. קרא בקול את הכותרת של הספר הירוק, ‘בעיר שרקיעים לה אין ומרגועה מחסה’ והוסיף שתמיד אהב את שיריו של יאיר ונמנה עם ידידיו עד שפקע לבו. ועלמה התבוננה בו בעצבות ומשכה שורה נוספת מאותו שיר כאילו ביטאו מיליו את שלה, “אראה שנותי והן כלבוש אשר למת….”, וירדה שתיקה ועצמה עינים ורוח שלה נסחפה הלאה משם, מותירה על המיטה גוף עייף מאד.

ירדנו לחדר האירוח ורמי אמר כי על-פי מיטב הכרתו צריך להזהר בשלב זה ממסקנה פזיזה ונחרצת, שלא ניכשל. הצהיר על עצמו מוגבל בידע והעדיף להמתין עוד זמן-מה. הבהיר התרשמותו כי מעבר לסימנים ברורים המורים על דכאון, לא איבדה עלמה קשר עם הסביבה הקרובה, וכשמסלקים מסכים מבלבלים היא נחשפת בהירה והגיונית. וכמצדיק מתינות לא נחפז לתמוך בסברה של נוגה שאולי מדובר בהתפרצות התקף פארנויה. טען שעלמה נולדה וגדלה בחוגם של אנשי בטחון, וטבעי שתשאל לעצמה מושגים מהמציאות שלה, אבל מסתייעת בהם לפרש בצורה מסולפת מצוקה קשה משלה. טוב נעשה אם נחכה עד שימצא פסיכיאטר מומלץ, ובינתיים כדורי הרגעה אחדים לא יזיקו. יצא למכוניתו והביא חפיסה של כדורי ואליום ואמר שהכמות הזאת תספיק לנו לימים אחדים, ועד אז כבר יהיה בידינו לעת צורך שמו של רופא מומלץ כבר-סמכות. התבונן בי בחיבה, טפח על כתפי ברעות של ימים מאז, ואמר לנוגה שלדעתו אני זקוק למשהו מרגיע. נוגה עודדה אותנו לצאת לזמן-מה ל’סאן-רייס' ואפילו התבטאה בנוסח, “זה ישחרר אותך מהמתח ששׂורף אותך.”

***

לילות ימי ראשון נחשבו רפי-רווח בעסקים מסוג זה של הפאב-מסעדה. מרבית השולחנות נתגלו פנויים ועל-יד הבר נמצאו מקומות להִשתל בהם בנוחיות, אפילו לגלגל שיחה של ממש, אחד מדבּר שני שומע. התיישבנו ללגימת בירה מהחבית. נקטנו מנהג ישן שלנו מימים משותפים במדים, ומזגנו לכוסות הבירה מעט קוניאק שישפר את טעמה ויחזק השפעתה. לגמנו לגימה ומלה או שתיים בצידה, וככל שהשהות נתמשכה חשתי בהקלה שאני נמצא במחיצתו של חבר ש“איכפת לו סתם ככה”, והמחשבה הזאת על “סתם ככה” חיממה את הלב. ומשום שלא יכולתי איך-שלא-יהיה לנתק עצמי מהעלמה שבחדר, התחלנו בנושא כלשהו וסיימנו בעלמה. רמי, שועל קרבות ותיק, נזכר במשברים בלתי-צפויים שכאלה אצל ידידים שונים, מהם ברמות פיקוד גבוהות שאיש לא היה מעלה בדעתו כי הם עלולים להסדק. “סדק סדק,” מילמלתי, “גם נוגה השתמשה במושג הזה, סדק.” “כן, סדק,” הסכים רמי, “מפני שזהו ביטוי מקצועי להגדיר עבר ממצב נפשי נורמלי ללא-נורמלי. פעם היינו אומרים, נשבּר, אבל לא יותר. נשבּר, משמע ‘הלך לגמרי’, ‘יצא ניזוק סופית’.” צחק למראה המבט התוהה שקבעתי בו, השיק בירתו בבירתי וכפה עלי לגימה ממושכת. “כן, גדעון,” אמר, “סדק אפשר לטייח. זה פגיעה, אבל לא שבירה. תמיד תזכור,” הציע, “כי בסופו-של-ענין משבר נפשי פוקד כל אחד מאתנו ברמות ובעוצמות שונות, ורק צירוף נסיבות ותכונות אופי יוצר עירוב מסויים של מינון, כזה שעושה הבדל בין אדם לאדם. מבין?” טפיחה בכתפי, כמעט חיבוק של אח ורע, ולגימה נוספת עד לתחתית הכוס, ואחר-כך קריצה לעבר המוזג, ועד שמוחלפות הכוסות שנתרוקנו בגדושות, והוא כבר חוזר להחליק על שפמותיו הזקורים, מרחיב להג בענין האהבה שצריך לחלק עם הנפגע. “אהבה אהבה,” הדגיש, “רכות, עדינות, חמימות, מבין? חיבת-לב תרופה בדוקה שאין טובה ממנה.” שקד לטעת בי מרוחו החברית. במידת-מה עלה בידו לשכך ריגשה מטלטלת את קרבי, היכן שנתקעת מחאה, למה זה קרה לי? דווקא לי! ורק אז נוספה המלה הנכונה, לה זה קרה ולה בלבד ואנחנו נספחים לתוגתה. וכך, בבחירת מלים טובות עם לגימות מתרבות גרם לי רמי להרהר בנחיצות סינון בין עובדות לתחושות, מאפשרים שאשלוט ברוחי כראוי. וכמו ללוות באווירה נכונה כוס אחרונה שהזמין, פסק כי עלמה נערה חסונה, והוא משוכנע שתצא מהמשבר הזה יותר מחושלת. התנצל שעליו לפרוש לביתו, לחטוף לכל הפחות שעות שינה אחדות לקראת ניתוחי יום המחרת. “אנחנו כבר לא בדיוק מה שהיינו,” הודה וליווה אמירה לגלגית זאת בקריצה שובבה כאומר, ‘ואף-על-פי-כן’. צירף הבטחה שמחר באיזושהי שעה יעבור אצלנו בדרכו ממרכז רפואי הרצליה, שם הִרבה לשאוב שומן. קם ופרש לדרכו לאחר טפיחה נוספת בכתפי, והורה למוזג למזוג בירה לכוס שנתרוקנה לפני. כשקרבתי אותה לשפתי ראיתי במראה שמנגד את הפרצוף המסוגף של גדי דניאל, בעל הלסתות הזאביות החדות, שישב בקצה המרוחק של הבר. מיקד מבטו במראה שלפנינו, כמוני, ולא הותיר ספק שבעדה הוא בוחן אותי.

נקלעה הזדמנות שלא רציתי להחמיץ אותה ומאושש מחמת הכמות הנכבדה של הנוזלים שהעריתי לתוכי בנדיבות, התקרבתי אליו ואמרתי לו שאני מקווה שקיבל את המסר שהעברתי לו. בקושי הסיט ראש, והתבונן בי בזילזול, משועמם, משל נחשבתי באמת טרחן חסר-חשיבות כלשהי. “כן,” מילמל כמתקשה להפריד שפה דקה עליונה ושפה תחתונה יותר עבה, משורבבת ככעסנית. “כן,” חזר והפטיר בצרידות והודה שקיבל את המסר הכפול, האחד שענינו עלמה, והשני שמבהיר כי גם אני נמניתי פעם עם נערי אהרוני, כמותו. מבט מבטל שנעץ בי כמפקפק, העיד שהוא מתקשה לקלף מעלי שנים מסרבלות, לראות מעבר לצעיפי הזמן מישהו בתוכי המתקרב לאחד כמותו. ואולי יותר משמבטו התהפך בקרבי לשוא מבחינה זו, ראיתי בעיניו המסוייגות שאילולא קשר מתקיים ביני לבין נוגה שלו, הייתי עבורו כלא-קיים. אולי בהשפעת נינוחות שמשרה המשקה הפטיר מאופק שבהחלט יש מקום להבחין בין מערכת יחסים שלו עם נוגה, לבין הענין הזה עם עלמה. רק בחמתו הטיח משפט המשתמע כמו בדעתו לפגוע בי באמצעותה. “עסק ‘מחורבן’,” דחק בין שפתיו הנקפצות, ולא ידעתי אם הוא מתכוון לקשר הזה שבין עלמה לפלשׂתינאי מבחינה אישית, או שמא לאותו ענין נוסף שלא נודעו לי פרטיו. “נקודת מגע משותפת נפלה על הבת שלך,” ניסה להבהיר ונמצא מסבך. “וכל הענין הזה שבינך לבינה,” והתכוון לנוגה שנזהר עד-כה מלנקוב בשמה, “'תָה מבין?” וחייכתי, נבוך להודות שאינני יורד לסוף כוונתו. רק נימה ראשונה של חשד דבקה בי בפתע, שאולי בהתקשרות פרט לפרט אגע במשהו המקנן בשורש הבעיה של עלמה. אלא שלא איש כדניאל ירחיב לועו כשלא ירצה, בוודאי לא בענינים ברומו של ‘בטחון שלו’.

ענין אחד נסתבר בדיוק למעלה מכל צל של ספק; נזקק האיש לחברה ברגע זה, ונענה לבירה שהזמנתי עבורו ובכך כמו התיר לי להצטרף אליו. קלוע ברגע של חסד היה, מאותם רגעים המניעים אותנו לשפוך מרירות ומועקה גם באוזני אלה שהתכוונו לחבוט בהם עד זוב עד ריסוק עצמות. התיישבתי בצידו, תוהה אם בכל זאת אמצא דרך להניע אותו לחשוף משהו שיבהיר סתומות. בירה צוננת נמזגה לכוסותינו, ודניאל לגם לגימה ארוכה, דחה מלפניו את הכוס ונעץ בי מבט תוהה, מנסה אולי לבחון אותי בראיה חדשה, שהרי ידע כבר כי אני נמנה עם דור המייסדים של הנערים. “אז אתה שייך לחבר’ה,” קבע כאומד משקלי, ועדיין תוהה למידת התבונה שהוכיח אהרוני אז בבחירה משונה שכזאת. גביניו נתכווצו לקו אפל מעל עיניו השקועות עמוק ממאורותיהן, שפתיו נקפצו כמעט תחתונה בולעת עליונה. משקעים של רקות ולחיים הדגישו עצמות מכוסות בעוד דק ומתוח, וארשת קָנה לעצמו כבעל פני אבן קשה. “‘לקקן תחת’ של הגדול השמן, הה?” תהה בהפריחו כינוי שלוחמים מעריצים עד התבטלות מוחלטת העניקו בסתר לדויד אהרוני. גיחכתי בתיפלות ונוכח מבטו החוקר הסברתי כי דווקא את הכינוי הזה, ‘הגדול השמן’, אנחנו המצאנו, הראשונים בנערים, ואז עדיין לא היה כל-כך גדול ובוודאי לא שמן. דווקא נודע גבר מהיותר-נאים בצבא, ארשת פניו כשל גוי שנשבה בין יהודים, קומתו חסונה והוא מוצק ומשורר כהלכה. אמרתי שנחשב לכזה מפואר שכמעט כל נערה שהכיר היתה מוכנה לפשוק רגליה. אלא שנאמנותו לעתליה היתה מופלגת ורק פעם אחת נכנע למאוהבות ששיבשה דעתו. והיתה זו שוב עתליה שבחוכמתה חיברה שברים שישאר איש שלם, ויצרה ברית משולשת קדושה. דניאל לא ירד לסוף תהום שפערתי, ולא יכול היה להציל מתוכה דבר ברור להבין את הסתום. רגע נחרדתי מהפטפוט המסוכן שלי, והיתה זו פעם ראשונה שחילצתי רמז דק שכזה מתהומות נפש חסויים. המשקה השפיע עלי, לעזאזל. ומשרצה דניאל לדלות פרטים יותר מדוייקים על אותו משולש מופלא, קיצצתי בשיחה באמצעות בירה נוספת והלגימה איפשרה להתמקד בנוגה, שבוערת בבשרו.

נוגה של אז ונוגה של היום.

קיימת היתה בתוכו, גידול שאין להיפטר ממנו, מצמק אותו בהדרגה. לא נמצא בו כוח להרפות ממנה בהיותו עם עצמו בלבד, על אחת כמה וכמה בנוכחותי, גנב בלילה. “נוגה של אז” חזר ואמר, “נוגה של היום.” גם שכל-כך נשתנתה ונתעצבה מול עיניו כאחת הבולטות בין יפי הנפש שתיעב עד-עומק, קבל שאינו מבין מה גרם אצלה לשינוי כזה ביחס אליו, כמעט כאילו נתהפך מינה. “תִראה איך שקמה וחצתה את כל הקווים, את כולם, כאילו אין דרך חזרה. משהו השתבש אצלה, 'תָה לא חושב?” וכבר עשה ניסיון ראשון לשתף אותי בחיבוטי-נפש שלו, כי הרי ממילא כבר נחשבתי בעיניו בשר דבק בבשרו. שיקע עצמו בהתבוננות מהורהרת בכוס הבירה, כמנסה לדוג תשובות בכיפה המוקצפת שלה. לגם לגימה כסה משתוקק לרוות, שואף לקרבו בבת-אחת כיפת הקצף כולה להשיג נוזל שמתחתה. אחר-כך ליחלח שפה ללכוד בלשונו שריד קצף שדבק בזווית פיו. חזר ולגם ומשנח חיכו שזר מקצת מחשבותיו, פורש יריעת כאב נוקב, ולפעמים נתקע בסגירת משפט לא שלם, שבר הרהור שלא נתבשל לאמירה סופית.

השתיה המשותפת גרמה לו לסלק סייג ובהדרגה לנהוג בי כעמית, לוחם בעבר כמותו היום. מבט חוקר שתקע בי מעת לעת חדל לקרוא תיגר, וכל לגימה נוספת ריככה טינתו עד שצלל לדלות זכרונות מהם שאב עונג. שיתף אותי פתאום בבשימת עלומיהם במרחביה, שם נודעה נוגה נערת הזהב המסחררת, המלווה בכל שתפנה במבטיהם העוגבים של קשישי הקיבוץ, ומבטיהם היוקדים מתשוקה של הצעירים שראו אותה מול עיניהם ברגעי אוננותם במקלחות או בחדרי חדרים. “פצצה,” כך קרא לה, “‘פצצה’ 'נִי אומר לךָ, בן-אדם, פצצה אמיתית, משגעת כזאת, שצוחקת כמו נקשרו פעמונים למיתרי הקול שלה. שרק מהלכת במתינות שכזאת וכבר עיכוס של העכוז המדוייק שלה גורם ללחץ אטומי באשכים המתפוצצים. כבר כשהיתה בת-חמש-עשרה ידעתי שתהיה השיגול הכי אדיר שלי וכך היה,” הפטיר תפוש-געגועים לזוגתו שהסתלקה ממחיצתו. ועוד לא עיכלתי בוטות זו שלו וכבר תבע תמורה, רצה לדעת איך היתה מיכל ששמע שיפה פי כמה מעלמה שלי. “פצצה”, אמרתי בלשון שלא תיפול משלו לצורך מישוואה מטופשת, “פצצה אמיתית. קראו לה מיכל שיבר.” בהה בי מגחך ושקדתי להסביר לו מושג של אז ממילון חוגי תנועות-הנוער של שנות הארבעים; כיצד נמדד אורכם של מכנסי החאקי הקצרצרים שלנו באמצעות כף-יד פרושה מתוחה מקצה אגודל לקצה זרת. המרחק בין שתי נקודות אלה נקרא, שיבר, וככל שהמכנסים קצרים כשיבר נגלית רגל יותר ארוכה, ולא נמצאה אחת שרגליה חטובות ויפות משל מיכל. זכתה בתואר מיכל שיבר, שמשקלו אז לא נפל ממשקל אחד מתוארי מלכות נוי של היום. המשקה האריך לשוני מעל למידת התשובה הנדרשת לשיחה מקרית שנקשרה בינו לביני. אבל ניכר בו כי נהנה מתיאור עסיסי שכזה וציחקק בהנאה גלויה, עד שלסתותיו המחודדות נתרככו וזיק של שובבות הבליח בעיניו העמוקות. “מכנסי שיבר,” אמר בשביעת-רצון, ‘שיבר’. הניד ראש כמאשר תבונת הדור ההוא והודה שלמד ממני משהו, “באמת בן-אדם,” אמר, “כל הכבוד, שיבר.” לגם מכוסו ואני משלי.

החזיר כמידתו והפיץ ניחוחות קיבוץ שלו, מציף אותנו בבשימת העֵמק שאהב. שיחזר בגעגועים רגעי עדנה שלו ושלה, ובמירווחי הזכרונות שהעלה שתלתי פרקים ופכים משותפים לי ולמיכל. הופתענו, על-אף ימי דור מפרידים, מחוזק הדמיון שנתגלה בזכרונות, באהבות, בתקוות ובמפחים, כאילו נעורינו משותפים ואתמול אחד לכולנו. משחזר והזכיר את השיבר שבכל זאת שונה מביטויים שגורים של ימיו ההם, צחק כמתמוגג וחקר על צמיחתם של מושגים ארכאיים שלנו, וכל כך נהנה ממינוחי עגת דאז, עד שחיבק אותי בריגשה פתאומית כאילו נתחלפתי ממפליג בשנותיו לבן גילו. ביחד התבדחנו על ניסוחי התקופות, עגת רחובות האספלט והניאון של האתמולים. נזכרתי בביטויים משעשעים של בני-דורי שהוכתר בתואר ים תיכוני מובהק; ‘דור האספרסו’ קראו לנו. נהגנו להתכנס מימין ל’כסית' ומשמאל ל’רוול' בבתי הקפה הקטנים בקטע שבין גורדון לפרישמן, היכן שהוצבו בתחילת שנות החמישים מכונות האספרסו האיטלקיות הראשונות. רק מי ששומר בלבו את קפה ‘לב אביב’ זוכר טעמו המריר של הקפה האמיתי שהיה אז. איזור הבוהמה התל-אביבית נחשב האיזור הזה, אותו ירשו כמעט בעוצמת-יד ‘המתבּהמים’. כשהזכרתי לפניו שמותיהם של מבלי מקום כאלתרמן, מסקין, רובינא, גולדברג, שלונסקי, פן ואחרים משיעורם, אפילו עיניו המצומצמות התרחבו בפליאה והתבונן בי כאילו באתי אליו מימי הפירמידות, ואני חושף לפניו ממצאים כל-כך עתיקים עד שהשתתקתי נבוך. לא פלא שחזר להתמקד בנוגה בוחן רגשותיו כלפיה, מנסה לאתר סדקים שהוא גרם להם עד שנתפרקו יסודות ובניינם קרס. עבורו נחשבה עוגן והיא כל-כך יציבה ומאוזנת, שקולה כבולמת סערה שבתוכו. דימה אותה צוק איתן מול מזגו המתפרץ כסייח מתוודע לעוצמתו. “היו ימים,” אמר, ונימת געגועים שולטת בגון קוֹלו שאיבד מחיספוסו כמתעדן, “בהם חשבנו בראש אחד ונחשבנו לשני צידיה של מטבע אחת.” בערוצי שדות הקטל של לבנון נחלקה דרכם המשותפת והודה כי דעותיו נתהפכו אבל גם רוחה נשתנתה, ולא גילתה נכונות לנסות להבין כי אין מדובר בפלמים וואלונים, אלא בישראלים וישמעאלים שביניהם מתקיימת מתמיד מלחמת חורמה. קבל בצער נוקב על קשיחות שנתגלתה בה “תכונה ארורה” לדבריו, ואטמה אפכרסות שלה מלהאזין לכיבושין-שלו, לבינת למוד-נסיון. מלים קשות פלט, בוערות כגחלים שניסה לְהִפָּטר מהן, קובעות תחומי מציאות מרה שכל עקרונות מוסר שבעולם מתקפחים בה. “לא אני שהתרחקתי,” הודה בלחישה דקה עד שנצרכתי להטות ראש לעברו, “אלא היא שפרשה, היא וזכויות האדם שלה.” ולאחר שהות קצרה, אוסף עשתונות לרסן סערה, רטן שאילו ראתה מקצת מה הם עושים איש לאחיו, היתה משיגה אותו בדעתה וקולטת את שמייעדים אלה לכולנו. במו עיניו ראה שעה שעה, יום אחרי יום, במרוצת חודשים ארוכים, את השחיטה המזעזעת שהם שוחטים זה בזה, נוצרים, מוסלמים, דרוזים, והדם שוטף מההרים, מהגאיות והים איננו יותר כחול. “והשחיטה לא תיפסק,” אמר, “עד שיטבעו כולם בגל הנורא של הדם.” והיא, נוגה שלו, איננה עוד נוגה.

חזר והתמקד בנוגה – בשר שנקרע מבשרו. בעיניו הבריקה לחלוחית געגועים של איל בשיאו שהפסיד לאחר את נקבתו, והוא נותר סתם כך עם עטרה של קרניים כבירות, טרוף-צער מכה בהן בגזע עץ להשחיזן. “עשיתי אִתה אהבה נפלאה,” התוודה ופתאום תקע בי מבט יורה טינה. “אתה,” נהם, אתה צריך לדעת איך היא מזדיינת. אגדה, לא?"

שתקתי.

“דבּר,” דחק בי.

היססתי. איש קצוות מושחזים לפצוע היה. צייד ראשים שאין דרך לנבא תגובתו ובעת זעם חיי אדם לא נחשבים אצלו. רוחו נתהפכה בבת-אחת והגסות שלו תרועת אזהרה נוקבת.

ולא המתין לשמוע מלה וחפן זכרונות מהרמץ הבוער בתוכו, וחיבר מיחבר של ביטויים רכים וגסים, כאותה יריעת-נפש חבוטה שלו. זכר את העור החלק שלה, “חלק כמשי” אמר, מחליק צונן לאורך הגוף ונעשה בוער בהתחברות ירכיה עם מפשעתה והיא עדן לחתור אליו. ‘חלקת אלהים קטנה שלי’, כך קרא לה ותיאר בדקות, מבצע שיגולה אל מול עיני, איך יצא מידי פעם להסתער על היעד, לגרום בתשוקה משתוללת לקריסת חומותיה, שיעלו שניהם על המוקד. ולא די היה לו בכך, וצייר בדקות שבדקות מכלול עינוגיו, אונס אותִי להיות שותף אתו בכיבוש מוזר של האשה הנחשקת עד אובדן הגיונו. גיאוגרפיה של תבל ומלואה מצא בה ולשונו נשתפכה בציוריות שכזאת, כאילו בבת אחת קולט אותה באמצעות מצלמת חללית-ביון, חושף כל בליטה וגומה ענוגה שבה, כמו אלה הסמוכות לעצם הבריח; אחרות מצויות בטביעה רכה מעבר לגבה, מקום לליקוק בשקיקה והתנשפותה נשמעת נסערה, סוחפת אותו אתה למחוזות עינוגים מרתיחי-דם. וכך נולדת השתלבות של אבר באבר, זרוע בזרוע, רגל ברגל, והם היו והינם גוף אחד, סחוף ריגשה. תיאר כבעין המצלמה את השקע המפתה שבין השדיים הגמישים שלה, אותם הגדיר, משגעים משגעים. דחף אותי להחליק אתו לחבוק מתניה הצרים מדגישים פלג גוף תחתון שלה מתרחב כמסגרת נפלאה לירכתיה הנעים, סירה מתנשאת על גל מסתחרר, מחליקה לרדת ועולה שנית. והוא אינו מרפה ממנה מסגיר עצמו נכנע בין חבקי רגליה, להכלא בכלא המשכר שלא שכח טעמו. הוכיח יתרון הזכרון על המעשה עצמו, וסגר סיבוב החללית הכחולה כשהוא רוחץ אותה בשפתיים רותחות.

ואני שתקתי שלא אהיה שותף בשפחת-מין שלו, והיא בדמיונו המסוער פילגש בגבעה. התחלתי להתפכח, להבין שבשכרונו לא אציל ממנו דבר על פרשה של בתי, ולא אסתייע בו להבין את הסתום, והיא היתה כוונת ההתקרבות אליו שכפיתי על עצמי. עמדתי על פרשת דרכים תוהה איך לשים קץ להרפתקת החברות הכי קצרה שנקלעתי אליה. מבטו נח עלי ודומה שנתבהר ערפל שלפניו וקלט שאנִי הוּא אנִי ולא בן האזנה מזדמן ונעלם, ועוד רגע ושוב נהיה צהובים זה לזה בקירבה מסוכנת.

“מה אתה בשבילה?” תהה ברטינה זועמת, “הפוגה עלובה מאש הקרב שלי?”

משכתי מארנקי שטר כסף והנחתי אותו בצד הכוס שלי.

והוא לא הרפה ממני. “אתָה, מוליטה אדומה שכמותך,” התגרה.

נסגרה עונת השותפות והעוינות כבשה אותו וכשהפניתי עורף להסתלק שלח ידו בזריזות ואצבעותיו לכדו כתפי בכוח. “מה היא מצאה בך שאין בי?” תהה ועיניו בוערות. “בסופו-של-ענין אתָה ואנִי אותו אדם. עברנו אותו מסלול. שלה ושל האחרות.” פלט וידוי עד שדימיתי שקולי בוקע מגרונו ותיאר כיצד שיגל את כל הפקידות הקטנות שאמא ואבא שולחים לצבא, ואיך לא נמצא שולחן אחד במשרדים שלא השכיב עליו מישהי עגולה, כפתור ופרח מדיפה בשימה רעננה, כמעט ריח טלק של טוסיק תינוקות. בכל אחת חיפש את נוגה כפי שאני חיפשתי את מיכל. אבל זה לא היה זה, בן כלבה שכמוך, נהם. אצבעותיו נתהדקו בכוח על כתפי, מתחפרות בשריר הכתף והכאב היה חריף, קורע אנקה מתוכי. פניו כמעט פגעו בפני וכל שראיתי היו בארות עיניו הכהות ולא שנאה נמצאה בהן אלא מצוקה. “שתִּזכור, בן-זונה,” רטן חרש, “שבכל פעם שאתה מזיין אותה אני מרגיש תְז’ה. אנ’יודע מה ואיך אתה דופק, ואנ’יודע בּדיוק איך היא מגיבה, הכלבה, ואני גם יודע שהיא עושה תְ’זה רק לשגע אותי.”

השתתק וריפה מתח אצבעותיו הגרומות שכמעט וקרעו את שריר הכתף הדואבת שלי. ועדיין לא הניח לי ללכת ומחשש לתגרה שאינה רצויה מכל הבחינות, מיתנתי תגובה והוא ניצל מבוכה שכבשה אותי לשזור שתי וערב יריעה שלמה מהתיסרויותיו ולבטיו כלוחם, אדם, מאהב ובדרכו שלו היה תאום שלי. כמעט נכנעתי לריגשה לטפוח על כתפו מעשה רע ועמית כשפתאום, כדרכו, הקדיח תבשיל, כשגינה את נוגה, והפטיר שסכנות כרוכות בהתאהבות בה, לפי שאינה אלא טורפת גברים ונשרדת הודות לכוח הזלילה שלה שאין לו גבול. חיה משונה שכזאת שהופכת מקורבים אליה תלויים בה, מחזרים אחר מוצא פיה, כרוכים אחריה ככלבים מיוחמים בשיא עונת ההזדווגות שלהם. כל-כך נזקקים לה עד שיום אחד אינם יכולים בלעדיה בגלל היותה עוגן עבורם. ואז, ברגע שכזה היא קמה ופורשת מסיבותיה. “ואתה מת, בן-אדם, 'מְבין?” ולמרות שלחש, היתה שאלתו צעקה. ואז הוסיף צרור גידופים בשרשרת ארוכה מחרף אותה ‘ניקלה’, ‘בת אשפתות’ וכל זה משום שדעתה שונה מדעתו – ולא הבין. פיו נחשק לקו מתעקל וזועם, לחייו שקעו כבארות ולסתותיו נתבלטו כמלתעות של חיה מזת-רעב. “כלבה,” חזר, ונתפרק מקיטור צורב שהתפרץ מכל חריר שבו, “כלבה אמיתית.” מכאן ואילך כמו קלט בחושי חיה שלו את מבוקשי, וגילגל דברים על סילוף ששינה את נוגה בתכלית, שהקצינה עצמה שמאלנית שכזאת, שאפילו במחנה השפויים לא נמצא לה עוגן. התגלגלה ממקום למקום ואינה מוצאת לעצמה מנוחה, נוקבת בביקורת שלה חומות פלדה ולא די לה. “נעשתה פלשתינאית בנשמתה,” רתח, “גוף של אשה עבריה עם נשמה מוסלמית.” ממש חינן קול, כאילו לא אני בקרבתו אלא היא עצמה. “קחי זמן לפרספקטיבה שונה, כך הצעתי לה,” אמר, ועיניו מצועפות מהתרגשות של אוהב," תתיישרי, נחזור ונבדוק מה קורה אִתנו בפרק זמן של הפוגה. אני אבדוק את עצמי, היא תבדוק את עצמה. נחזור ונחבר מסקנות ונגיע לשורה תחתונה שתבהיר איפה⁵ אנחנו עומדים. אבל, לא. לא היא. היא מעל לבדיקה. היא יודעת בּדיוק מה ברצונה להשיג. היא יודעת מהי תמצית הקיום שלי. הִיא ולא אנִי. חדלנו לשמוע זה את זו, ואנחנו נמצאים בקטבים הפוכים. היא מרעילת בארות ואני חופר בארות, וזה ההבדל, 'תָה מבין?"

עייף הייתי ממהומות השעה. נקעתי מלהיות אתו, לשמוע קינת אוהב מספיד אהבתו. והוא רצה להכאיב לי, ברגע זה, במקום הזה. “תראה,” אמר, “מה שעשתה נוגה לבת שלך. שרידניקית, הפכה אותה טינופת אמיתית. סיבכה אותה כל-כך עמוק שרק אלהים יודע איך תצא מהענין הדפוק הזה. שטפה לה את המוח. ולא רק לה,” צהל פתאום בפראות, מניף כוסו כחוגג תגלית שגילה," את כל הקטנות האלה שאתה רואה כאן, סביב, לקחה וזיינה להן את השכל. מקום מיפגש עשתה את המקום ה’מחורבן הזה, 'מְבין?" תקע בי מבט בוחן, תוהה אם אגרוס כגירסתו וגירגר גיחוך מרושע, ואמר שהמקום בו אנחנו נמצאים משמש לנוגה זירה להפגיש נערות משלנו עם הפלשׂתינאים, והוסיף שאם אני סבור שאינו אלא סתם אחד משמיצן, כי אז יוכיח. ומיד שלח זרוע ארוכה אל מעבר לדלפק הבר, ואצבעותיו הגרומות לפתו דשי חולצתו של המוזג וכבר הטיח, “תַגיד יא-מאניאק, איך קוראים לך?”

אמר לו מפוחד, “יוסי.”

“איך קוראים לך!” לא הרפה ומבטו קודח.

“ראשיד,” הודה מפרפר מאימה.

“ראשיד,” נהם הצייד, “ומי סידר לך פה את העבודה?”

נקב בשמה, ונשמתו פורחת.

הצייד הנהן בראשו, “הִיא,” אמר והרפה מלפיתתו את המוזג שנדחה לאחור כנשמט ונעשה משחום לאפור-לבנבן, גוון מעורר בחילה. “תמלא את הכוסות, הה, ראשיד?”

“כן, אדון.”

עיניו של דניאל קטנות כשהיו, נעשו יותר-מצומצמות יורה כוונה ברורה במוזג המפוחד. בחן אותו בבוז והניד ראשו שהנה זה עתה הוכיח את שנדמה טעון הוכחה, וכל שאמר אמת לאמיתה. ציחקק בחדווה פראית ופירש הבעת תיעוב חתומה בפני, כאילו נתבחלתי מאותו ‘ראשיד’ שהפך ל’יוסי' כמנהג ערבים משני צידי הקו הירוק והוא, בתנופת-יד צייד מאומן, קילף מסכה והפך ‘יוסי’ ל’ראשיד‘. נקלעה הזדמנות והרחבתי סדק שלא אחמיץ דבר ואמרתי שאולי הוא באמת צודק וניגה הגזימה, ועלמתי הוכשלה בקשרים שאינם טובים, ולראיה אותה פרשיה מסתורית שהוא חוקר, ועלמה נגעה בה. עצרתי נשימה ואני נעשה כולי מיקרופון-סתר לקלוט כל מלה, שֶמא. רגע של רצון בתוספת אדי אלכוהול התירו לשון אסורה. נתגלה לרגע נינוח ופירש שאכן הפרשה גדולה מששיערו, ולה אספקטים בטחוניים ופליליים חמורים, והמשטרה כמו תמיד לא מסוגלת לפתור ענין עד תומו וגם לא השב"כ ולפיכך הנושא בידיו. וכמה שלא היה נתון להתרת-לשון לא אמר מעבר לרמיזות הקשות האלה דבר ברור על אופניו. הוסיף שלא אחשוב שהוא נטפל לעלמה סתם ככה, ודין לו עם “הפלשׂתינאי שלה”, כך הגדיר, שחזותו מטעה וכלל אינו נער מפוחד, אלא מהיותר-מסוכנים שנתקל בהם. ולא סתם ככה הוא מרחרח ויש יותר מסתם דברים בגו. וכששאלתי כמעט משתאה, מה כוונתו הנסתרת, נהג בי מנהג נער מ’נערי דויד’ מהיום בנער מ’נערי דויד' מאתמול, ובלשון אנשים-אחים-אנחנו, רמז כי לא טעיתי בבירור שקיימתי בשב"כ על מוסא זד. ידע כל פרט, הרהרתי ביני לביני, מצית עירנות שאזכור מיהו הצייד; מושל בגדה שאין שיעור לעוצמתו. מלך בגדוד שלשונו גוזרת חיים ומוות.

“אבל הוא נקי,” אמרתי, והוא צחק בהנאה.

“בּטח שככה אמרו לך,” הפטיר בלגלוג, “מפני שזה בדיוק המקרה הקלאסי של ‘החי על המת’.”

אמרתי שהוא שתוי, ואיננו יודע מה מקשקשת לשונו.

צחק ולגם מכוסו, מניח אותה לפניו מרוקנת ואמר שגם לא עשר כאלה ולא עשרים ישבשו צלילותו ושאאמין לי כשהוא מרמז על מעשה ‘החי על המת’, ובבוא רגע מתאים אבין את שאינני מבין. צחוקו הפך פרוע וצליליו רועמים כשהיו השיגו אותי עד פתח היציאה מהפאב. הרהרתי במוסא זד שבשב"כ לא היה עליו תיק כלשהו, והתקשיתי לרדת לסוף דעתו של הצייד. סברתי שמא רק התבדח בתיפלות בהשפעת הבירה שלגם בכמות נכבדה, כשרמז בענינו של בן מחוז שכם שהוא קיים ולא-קיים. נתרוקנתי ממחשבה כלשהי כשהתקרבתי למכונית והוצפתי ברחש הגלים. הים היה רוגש אך להבדיל מהימים האחרונים נשף לעבר החוף רוח חמה. האביב נגע בארץ.

 

10    🔗

יצאתי לשעה קלה וחזרתי לאחר שעה ארוכה מפיץ עננה של חומצת בירה, ונוגה אמרה שאין טוב עבורי משינה מרחיקה. הסכמתי עם דעתה, ושלא במתכוון שוב השוויתי בין תגובתה לבין זו שהייתי צפוי לשמוע כגערה ממיכל. נערת השיבר בוודאי שהיתה מלגלגת על חולשתי למשקה, ורומזת בעוקצנות כי אף שמבחינתה אין לכך כל חשיבות, שתיה שכזו מקפחת במידה ניכרת יכולתי שממילא איננה מופלגת; משום כך נודעתי כקפצן עליז, וכמו אביו של המקדוני הנודע, כושל בין מיטה למיטה. ואילו נוגה, אולי משום שמחוייבותה לא היתה מעוגנת בהסכם שבכתב או בעל-פה, תפשה מגרעות שמונים בי כ’סתם חולשות אנושיות'. תשובה לצרכים טבעיים של גוף ושל נפש. מדדתי לה מידה שווה על נעימותה וחסכתי ממנה טעם מר שנותר בי מהפגישה המסוכסכת עם אלוף נעוריה. נתאוויתי למחות שעת-בירה זו במחיצתו מחמת סלידה שנתעוררה בי כלפי עצמי, והפרחתי מלים מגומגמות על חילופי זכרונות שנתגלגלו ביני לבין רמי, ונפטרתי מאיזכור האירוע השני בשאלה הקשורה בעניניה של עלמה, ונוגה אמרה שנתנה לה אחד מהכדורים שרמי השאיר אצלנו ועלמה נרדמה כעבור זמן קצר. עליתי לחדרה ושריעתה נראתה אחרת משעה שיצאתי מהבית. אמנם ראשנה נח באותה תנוחה, צדודית על כר צחור מופנית לעבר הדלת, אך ידיה היו פרושות לצדדים חובקות ברפיון שולי מיטתה הרחבה, רגל ימין שלוחה ישרה ושמאל מכופפת ברך כנאספת. התקרבתי עד שהתייצבתי, קולט רחש נשימתה והיא קצובה ואינה נחפזת, דומה נרגעה משהו מאותם פחדים מתישים. אחזתי בזהירות שורש אמתה לבחון מיאוץ פעימותיה ומעודד מצאתי כי קטן מספר הפעימות והתייצב בגבול הרצוי, ויצאתי מהחדר.

אמרתי לנוגה שיתכן והצדק עם רמי ואולי יתברר בעוד יום או יומיים שהיה זה משבר קצרצר שחלף.

נוגה מילמלה תשובה משתמעת לכאן ולכאן.

קלעתי שהיא לא בטוחה.

“מוקדם מידי להגיע למסקנה כלשהי,” הפטירה וקולה מאופק, מנסה למנוע בעדי מלהִטלטל באותה אלטלנה, כפי שכינתה היסחפות הנה והנה, והוסיפה כי הזמן יבהיר את הטעון הבהרה ובינתיים, לדעתה על-כל-פנים, חובה עלי לשתף את מיכל במתרחש, תהליך שמתקיים כבר זמן מסויים. פיקפקתי מחשש ששיתוף כזה יתפרש אצל מיכל כאפשרות להשתלט מחדש על חייה של עלמה, בשעה שזו נקלעה למצוקה וכושר הישרדותה מפני מיתקפת הורה חרדה שכזו, מצומצם עד-מאד.

נוגה התעקשה וטענה שדווקא בשעה כזאת מיכל חייבת לדעת.

תהיתי מה שעה משעות.

“הזמן הפנוי של מיכל יאלץ אותה לתכנן בקפדנות,” הסבירה נוגה והוסיפה שבמהדורות החדשות הודיעו כי ראש-הממשלה אישר את המינוי שלה.

“הולֵיי!” רקעתי בהתלהבות מעושה ברגלי, “הולֵיי!” הנפתי זרוע מסוככת על ראשי כברכת המטאדור לקהלו המשתבח בו, “הולֵיי!” אז מיכל זכתה בתואר ומעתה לעלמה תהיה אמא חשובה באמת בזכות עצמה…

“גדעון!” התריסה.

“רק בלי גדעון,” רטנתי והוספתי עוד קריאת הערצה לאמן ההרג שזה עתה זכה בשתי אוזני השור ובזנבו, מיקבץ מושלם. קל הייתי יותר בתנועה מאשר בלשוני שנדמתה בפי כבדה ונפוחה עד שהמלים נתקשו לפרוץ בהירות כפי שנתכוונתי. סערת האלכוהול עשתה את שלה, שיגרה גלים מטמטמים מציפה תקרת הצלילות שלי. ואילו נוגה מנגד קבעה עמדה ולא זזה, חזרה ותבעה להכניס את מיכל בסוד מצב נפשה של עלמה. בלָהט טענה שזכותה לא נופלת מזכותי, ואסור להתכחש לחובה אלמנטרית זו, כשאני מרחיק על-ידי כך סיכוי של הידברות הוגנת בינה לביני. התחמקתי פעם נוספת מלהתחייב. לא נמצא בי אומץ להודות שאינני רוצה לפרוץ חומת מגן, לאפשר למיכל לחדור כרצונה למסגרת מוגנת שלנו, כי הרי זו תהיה תוצאת שיתופה. קשתה עלי המחשבה איזה שובל מייגע ומטריד יגרר אחריה. אִתה יבואו חנן, עתליה ודויד, כל אלה זאבים טורפים שסופסוף ינצלו מבוכה להפקיע את עלמה לעצמם. לא היה בי שמץ מאותה נדיבות נדרשת להתחלק אתם בעלמה בטוב וברע.

“אני עולה להתקלח,” אמרתי לנוגה ודחיתי המשך לעת אחרת.

התקלחתי במים צוננים להפיג שקשוק קוביות בקומה העליונה של ראשי הכבד, וצחצחתי בקפדנות את שיני לסלק מהפה חמיצות הבירה. נוגה המתינה במיטה בוהה סתמית בחלל החדר, תועה בין הרהורים שונים ולא החליפה מלה כששכבתי בצידה מחבק אותה בעדינות. הגיבה ברגישות ברוכה והחזירה מידה בהתרפקות שאין בה תובענות, ואצבעותיה החליקו על פני פעם ועוד. ידעתי שהלילה לא נעשה אהבה; היינו קשובים לרחשים מהחדר של עלמה.

***

נוגה העירה אותי בשעת לילה ששחור שלה עדיין בתוקף. היתה מתוחה ופלג גופה העליון כמיתר ורק ראשה מוטה לצד קשובה לקולות כלשהם.

התקשיתי להחלץ מהשינה העמוקה. “מה קרה?”

אמרה שאיננה בטוחה, אבל דימתה לשמוע משהו מכיוון הדלת החדשה של הבית. המחשבה על נסיון פיגוע נוסף של הסיקריים הקפיצה אותי מהמיטה ושרידי תנומה מופרת נמחו מיד. זינקתי לעבר המדרגות מחליק כגולש ומצאתי את הדלת פתוחה, אבל לא פרוצה ולא אחוזה באש. נוגה בדקה מיד את חדרה של עלמה וקראה לעברי שעלמה נעדרת והבחנתי שהיא כבר משחילה רגליה במכנסי הג’ינס. לבה ניבא כלבי. הרחש שהעיר אותה עלה מצירי המשקוף שצרימתם לא נתבטלה גם לאחר שהורכבה עליהם הדלת החדשה. יצאנו כמסתערים לרחוב החשוך והדומם. השעה היתה חמש ופנסי הרחוב עדיין הפיצו נגוהות אור, ורק נימים אפורים ראשונים רימזו על בוקר שמעבר לסף. המגרש הגדול המפריד בין הרחוב הקטן לטיילת היה ריק מאדם ולפיכך חילקנו לי הקפה מצפון והקפה מדרום, דרך כיכר טיראן, לנוגה שנתרחקה ממני במהירות ואני ממנה בצעידה משונה חציה-ריצה חציה-הליכה. חציתי כברת דרך מפרידה בין ביתנו ל’סאן-רייס' והשגתי את כביש הטיילת הדוממת. פניתי דרומה לנקודת המיפגש עם נוגה, ואז ראיתי את עלמה צועדת בצדו של המלון הגדול, מהלכת לאורך שולי הכביש. קראתי בשמה ועוד פעם והיא המשיכה לצעוד כסהרורית בכיוון הכניסה של בית המלון הגדול. השגתי אותה מטרים ספורים לפני הדלת המסתובבת ובפניה חתומה ערגה תמוהה, כיסופים לבלתי-מובן כמו שקעה בחלום עמוק. “עלמה,” אמרתי, והיא התבוננה בי בהשתוממות ושאלה מה אני עושה כאן והשיבותי לה באותה מטבע, מצפה בחרדה לתשובתה. משכה בכתפיה והסבירה שהיא לא יודעת למה, אבל הרגישה צורך לצאת “סתם ככה,” אמרה בפשטות. כמו נחשבה הפגישה בינינו בשעה תמוהה זו ענין שגור. כבשתי דאגה. לא רציתי שתקרא מתוך פני שירדתי לסוף כוונתה הקשה. נזהרתי מלקלוף גילדי-נפש. ממילא מצוקתה ניבטה מעיניה הקרועות, לוטשות מבט חודר בעדי. כמו מעבר לכתפי ראתה כתובת של יאיר על הקיר, ‘אראה שנותי והן כלבוש אשר למת’.

ואז הודתה ששמעה מתוך שנתה קול מדבר אליה והיתה מוכרחה לצאת מהבית.

“מה שמעת?”

התחמקה מלהשיב והמשיכה להתבונן בקיר, באותן מלים נעלמות שקראתי בתוך עיניה. ואת ששמעה בחדרה לא שמעתי. רק תעתועי רוחה המסוכסכת נתוודעו אלי במלוא חריפותם. התאמצתי לדובב אותה ולא הרפיתי גם כשנוגה חצתה את הכביש והיא שטופת זיעה למרות צינת הבוקר. העיפה בי מבט ונעמדה בצידנו, בוחנת אותנו בשתיקה.

“לאן הלכת?” רציתי לדעת, אף כי התייראתי שתבטא את שידעתי. ניסיתי לאפשר לה נסיגה והצעתי, “לים?”

“לים?” נבוכה היתה והפטירה שלא לים, למלון רצתה להגיע.

“למה?”

“המלון,” מילמלה וחושיה אינם שלמים ולא גרעתי ממנה מבט, בולש אחרי הבעה שתסגיר משהו מעולמה שנתבלבל. חרדתי להבין כיצד פועלים נתיבי חשיבתה כשהם משובשים כל-כך. רציתי לדעת כיצד מגיב המנגנון הפנימי שלה בהשפעת ההזיה שעקרה אותה מחדרה המוגן דווקא לבית המלון הגדול. שקלתי ביני לביני מה לומר, להשמיע, לשכנע שתפתח לפני פתח-גישה לכוכים האפלים והחבויים שלה. אבל היא נכנעה לפחד שאינו נראה, שאין שיעור למידותיו, ורק חזרה והודתה בלחישה דקה ש“היה לה הכרח להקלע לכאן” ועדיין לא חשפה מה התכוונה לעשות בבית המלון.

“מדוע?” תבעתי תשובה.

“אנ’לא יודעת, איש קטן.” היססה והוסיפה מלה אחת, “חשבתי… חשבתי…” והשתתקה.

סגרתי זרועי סביב לה, חגורת מגן. חיככתי פני בפניה ולחשתי באוזנה, “אני שומע בת, דבּרי.”

ואז אמרה, שהיא רצתה לראות את הזריחה.

אמרתי שיש עוד זמן לרגע שמבדיל בין לילה ליום. הזכרתי שלא היתה צריכה להרחיק לכת. שדי היה לעלות לגג ביתנו.

הנידה ראש שוללת את הצעתי. אמרה שנזקקה למקום גבוה. “מאד גבוה. כמה שיותר. בקומה העליונה. בקצה המגדל. רציתי משם לראות פעם אחת זריחה מנקודה כזאת גבוהה. לראות איך מתפשט האור בתוך הארץ ואחר-כך בא ללטף את הים.”

לא הרפיתי ודאגה מכרסמת אותי. “מדוע מהמגדל?”

ואז השמיעה חרש כי התכוונה “כמו אמיר גלבֹע, ‘בבוקר הזה לקבל פני השמש. כמו לא היו עוד דברים. מעולם הדברים הרעים שכיסו. פני השמש מכל העברים. ואת אלה הדברים’,” ונשתתקה.

“תַסבּירי,” הפצרתי.

חייכה בחמלה. מצטערת על קוצר דעתי, וחפנה פני בכפותיה ולחשה שהיא אוהבת אותי ורק רצתה למתוח קצת כנפיים. והוסיפה ברכות כמחלקת סוד, “אתה יוֹדע, איש קטן.” אימצתי אותה ללבי, נאחז בה שלא תתנתק ותתעופף למקום בו תאבד לתמיד הִיא ושארית צלילות-דעתה. לבי הלם בפראות ושלה נחפז כשלי. זקפה ראשה לעבר השמים המתבהרים, צווארה נטוי לאחור כמתקשת, ורגע אחד נותרה רפויה בין ידי עד שהצעתי שנחזור הביתה והיא לא התנגדה, נהייתה כנועה וצייתנית. באיטיות הפניתי אותה לבית, היכן שנוגה סייעה להפשיט אותה מבגדיה והיא קרסה על המיטה כושלת ונצטמררה מוכת-קדחת פתאומית. כמעט נרתעתי כשעטפתי בכפותי את כפה. תחושת החום היוקד בה כמו חרכה אותי. שרועה היתה סמוך לשולי המיטה כהרגלה, אסופת ברכיה דוחקת אותן בשיפולי בטנה, ראשה שמוט על הכר ועיניה פקוחות כבוהות סתם. אמרתי לנוגה שאני נשאר והצעתי שתחזור לחדר השני ותנסה להרדם. ממילא צפוי יום ארוך ומייגע לכולנו, ועדיף שמישהו יתחיל אותו יותר רענן. כל-כך נעימה היתה השהיה במחיצתה של האשה הצעירה הזאת, המבינה נימה דקה מתוך פקעת סבוכה. בתוך הסערה המתחוללת היתה היא משב רענן ומטהר. ידעה מתי להתכנס בשתיקה, להצניע נוכחותה, לסגת לירכתיים, נעלמת לזמן מסויים, וכך נהגה גם הפעם. רק אז ירדתי על ברכי והשתרעתי על השטיח בצד המיטה, אובד במחשבות מסתערות אשר קצה שלהם חומק ממני. עלמה התייחסה לשריעתי כדבר נכון. הרגשתי בידה צונחת לעברי וראשי אצבעותיה מרפרפות על פני.

“איש קטן,” מילמלה ברכות, נסיון נואש שלה לבטא צער על מצוקה שגרמה, והוכיחה כי גם בצלילותה נאחזה בו.

הצעתי לה לנסות לישון והשיבה חרש, בקול דק כמתחטאת, שאינה יכולה להרדם. “שלא תוותרי,” עודדתי, “פשוט תַעצמי עינים,” והיא המשיכה כבימים רחוקים, “חזָק חזָק” אמרה באותו כפל לשון שלה, שכבר אז ייחד התבטאותה. השתררה בינינו אילמות ורק מהחוץ עלו קולות ראשונים של בוקר ולא היתה יותר דממה. אבל השתיקה בינינו עמדה זמן-מה עד ששמעתי אותה פוטרת שפתיה ממלים אחדות, מאלצת אותי לחדד אוזן לקלוט שהתייחסה פתאום לאותם הֵם המפריעים לה, והתוודתה שאינם מרפים ממנה. “אתה יודע,” אמרה, “לפעמים הֵם נמצאים פה, ואחר-כך שם, ושוב חוזרים לכאן. 'תָה מבין?” אמרתי לה שלא, שאינני 'מבין, למרות שאני מתאמץ להבין, וחזרתי והצעתי שתזהה מי הם העוקבים אחריה, ואז הפטירה מלה מאשרת מסקנה של רמי שהִיא שואלת מושגים מהמציאות שלנו, “הֵםהֵם,” אמרה, “מהמוסד.” נזקקתי לשהות לעכל את שהפטירה באורח כה טבעי, שאל לי לפקפק באמיתות דבריה, וטענתי נגדה, מתאמץ לנקוט לשון היתול, שאיש מזרועות הבטחון שאני מכיר אותם, לא מחפש אותה ולא עוקב אחריה. מעמדי הרם ידוע לה ואיש משרותי-הבטחון לא היה נשלח לפעולת מעקב שכזאת בלי ידיעתי. ובענין זה, התחייבתי, אין טעם שתפקפק והיא יכולה לבטוח בי בעינים עצומות. הבחנתי שהיא מהססת. האור הענוג שחדר בעד התריסים נשפך על פניה כמכסה אותה במלמלה דקיקה, ועידן עוד יותר את תוויה המעדנים. התבוננה בי מסוייגת ורק כחייבת להבהיר עמדה הסבירה ש“אני לא יודע את הכל. לא את הכל,” חזרה, “לֹאלֹא.”

“מה עוד אני צריך לדעת?” תהיתי, צופה לרגע בו תחלק משא מעיק ותשתף אותי בכמוס.

“עשיתי משהו…”

פיטפטתי בתיפלות על שתמיד אנחנו עושים משהו שמציק, או מייסר, שמעיד על היותנו רחוקים משלמות, והפגימות בנו גדולות ובולטות. “ברגעי חולשה,” אמרתי, “הממדים של כל דבר משתנים, מתעצמים בצורה מסולפת.” וכן מצאתי נכון להסתייע בדוגמא שוודאי ראתה איש זר במקום אחד, ולגמרי במקרה, כעבור זמן-מה ראתה אותו במקום אחר ומחמת היותה לכודה במתח מסויים, דמיינה לעצמה מעקב והנה העוקב. הנידה ראשה שוללת תרחיש חסר-טעם שכזה, ושוב הדגישה כי היא נעקבת ואפילו יתכן שהדבר נעשה מאחורי גבי, מפני שדויד וחנן רוצים לחסוך ממני צער. הפליגה בהזיותיה ואמרה בפשטות שאף פעם לא איפשרו לי לדעת יותר ממה שהייתי צריך לדעת בענין המלך הקטן. ואין טעם שאעמיד פנים כאילו מעמדי רם מהידוע לה. נזקקתי לרגע לבלוע גלולת-מבוכה שכזאת, והודיתי שיתכן והפרזתי בערכי ובכל זאת הצעתי שתשתף אותי בסוד התרחשות, ואולי דווקא משום שאינני מעורב, יקל עלי לעזור לה ולשם כך אני קיים על-ידה. והיא בעקשנות חזרה וקבעה עובדה כאילו נחשבה סיכון בטחוני, ופחד תקף אותה שמא לא לעצמה בלבד היא מזיקה אלא גם לי. התעקשותה שהיתה מעורבת בעלילה מנוגדת לחוק גרמה אצלי למתח מחדש. הערתו של דויד כי קבוצת נל“ה עלולה לחצות קווים אדומים נתגלתה מוחשית ודבק בי פחד שלא סתם מלים של הזיה בפיה, אלא נסיון נואש לזעוק לעזרה. לא נזקקת לריענון עובדות-יסוד שכבר היו דברים מעולם וחברי קבוצות תמימות כנל”ה נלכדו בחיבוק דוב של אנשי ‘החזית העממית לשחרור פלשתין’; ענין שהתחיל כהתנצחות אידיאולוגית הפך לשיתוף פעולה עם האויב. תהליך הגיוס החמקמק מוכר היה ויסודותיו לא השתנו במרוצת דורות, קלאסיים היו וכאלה נשארו. ומתוך שידעתי טיבם של אחדים מאותם נערות ונערים שנכשלו בתום-לב, קל היה להכיר בעובדה שעלמה לפחות רקומה מאותה רקמה שלהם, והיא שעמדה על הסף המסוכן זמן-רב אולי אף חצתה אותו וחרדתה לפתע מובנת; חשופה מול שגיאה של שיתוף פעולה עם פלשתינאים קיצוניים, יצרה כנראה רקע נוח לזעזוע האחרון שנחת עליה בקלקיליה. לרגע שיערתי שהנעלם מתבהר ונעשה ברור. חילצתי שאלה קשה אם נוגה מודעת לפרטי הסתבכותה, אמרה, “בּדיוק כמוךכּמוך. אבל ההֵם יודעים תַ’כול,” הוסיפה כילדה שנתפשה במעשה קלוקל, כמעט שוטחת תחנונים כמו נסוגה למחוז גיל בו שגיאה וטעות נסלחים, ואין מענישים במידת החומרה של עולם המבוגרים. לא נזקקתי למידע מקצועי ודי היה במעט שצברתי להבחין כי חוסנה הנפשי נתקפח במידה ניכרת. התחלתי לחשוש שאנחנו מתייצבים בפני מצב מורכב וקשה.

הפצרתי בה להרדם והבטחתי שתוכל לסלק מעצמה דאגה מפני שאני יושב על-ידה ולא אזוז.

אט אט נרגעה ורחשי נשימתה ממושכים ושקטים; הקנתה להם קצב מסודר ונרדמה. התהפכתי על השטיח מצד לצד, ימין ושמאל, גופי שדה רחב לפחדים שנובעים מחולשתי להתמודד עם מצב מורכב כשהיה. הסדק אותו הזכירה נוגה פעם ועוד פעם נתעמק. חסרתי יכולת ואפילו מידה נכונה של הבנה לחשוף חגווי נפשה, ולא ידעתי אלף-בית להתמודד עם מצוקות מתחפרות בין קיפלי-נפש. איש רגיל ואפור הייתי, זר לאפשרות שעלול להקלע למצוקת-נפש, לא הוּא ולא אחד מיקירי-לבו. לא העליתי בדעתי כי דווקא בביתי, תתגלה בתי מקור חדוות נעורים, מעיין מתגבר, והיא שונה ומנוכרת, זרה מכוכב אחר. ואולי תמיד היתה פגומה ופגימתה רק נחשפה בנסיבותיה.

בצפון העיר גדלו אתנו פגומי-נפש אחדים, משוגעי הכפר שלנו. מפורסם שבהם, בעל מוניטין של ממש, היה ‘זלמן המשוגע’ שהונצח בשירים ששרנו בלעג, כשנתקלנו בו חוצה כבישים בהליכה משונה, ראשו נטוי קדימה כמושט למאכלת של שוחט. היה מתפרץ בחמתו לעומתנו, מפיץ אותנו מוץ ברוח, ושוב היינו מתקבצים וחורצים לשון זמרי-עם קטנים ותמימים, “זלמן המשוגע זלמן המשוגע”. בין תוקפיו נמצא חבר כיתה שלי, נער רך ונעים הליכות, לימים מדען נודע בעמק הסיליקון בקליפורניה, שדווקא בעת הִתקלו בזלמן, מצא עצמו מתייצב בראש הפורעים הקטנים, שגרין בעל הקיוסק גידף אותם וקרא אחריהם, “חוליגאנים.” יותר מכולנו היתה נוכחותו של ילד זה מרתיחה דמיו של ‘המשוגע’ שהיה פתאום מתייצב במרכז הטבעת שסגרה עליו, והוא גבוה ודק כעמוד-חשמל, מטה ראש לאחור ומפיו פורצת יללת-כאב. רק חברנו זה ידע להביאו למצב של זעקה נוראה שכזאת. בזכות כשרונו לפרוט על נימי נפשו של זלמן, לעקור מתוכו יללות בצלילים נמוכים וגבוהים, כמקהלה שלמה, זכה אצלנו אותו נער להחשב לבעל מעמד. מעודו לא גילה את סוד העוויות שהעלה על פניו ועוררו אצל ‘המשוגע’ תגובות מופלאות שכאלה. רק כעבור שנים רבות, כשנפגשנו בטיסה לארצות-הברית, גילה לי את האמת; אחיו של זלמן-המשוגע היה, והתייצב בראש מחנה המציקים לבדר אותנו במשחק ששיחק בביתם עם אחיו, שחושו המוסיקלי נדיר היה. קבעו לעצמם סולם העוויות וכל אחת עוקרת מגרונו של מוכה-הגורל זעקה מסתלסלת, אות מזוהה בסולם הידברות. כל העוויה שהעלה על פניו היתה עבורו כוויה צורבת. אבל עשה את שעשה להפגין יכולת זאת, להציל את האח בלוּל-הדעת מהתעללות אכזרית כל-כך של הנערים. על-ידי כך מעולם גם לא נחשף הקשר שביניהם, שהתבייש בו במשך שנים הרבה. ועוד אמר כי גם בבגרותו חשש להוליד ילדים שמא, והתגבר על פחדיו העמוקים כשנודע לו כי לאיש מאתנו אין תעודת ביטוח.

דיברנו על אכזריות שנגלתה אצלנו פעמים הרבה, כיסוי לחששות ולפחדים שלנו ודיברנו על מוכי-נפש אחרים מאותה תקופה ובעיקר על שרה-ביילה, שהיתה מפורסמת לא פחות מאחיו ‘זלמן המשוגע’, ולא היתה כמותו, אלא סתם פגומה בגוף ודי היה במרי-גורל כזה לקרקע אותה כלֹא-נורמלית. שרה-ביילה התגוררה אי-שם באיזור הבתים הקטנים הדחוקים בין מעונות עובדים ח' לשפת הים, עד מבוא הנמל. היתה גדולה ממרביתנו בשנה או שנתיים. אמהות סיפרו כחלק מלשון רכיל שלהן, כי יצאה לאויר העולם בלידה קשה, מעשה-נס נעקרה ברגע האחרון מרחם צר ונתעוותה תוך כדי חילוצה, אברים אלה שלה קצרים ואחרים ארוכים. גדלה וזרוע שמאל שלה מכווצת ככנף עוף מקוצצת, צמודה כמיובשת למותניה. כף ידה שמוטה כמעוותת, נתגלתה צרה ואצבעותיה ארוכות, שלוחות כמשושים משובשים. רגל שמאלה, אשר היתה ארוכה בשיעור ניכר מהימנית, נשרכה כאבר מדולדל שהצחיק בעת שנעה שפופה כחותרת-דרך בהתמדה. תמיד עוררה רושם כי תוך גחינה משונה זו שלה היא מתאמצת להיפטר בדרך כלשהי מהרגל הנשרכת. כמו קבעה בדעתה להשאיר אותה מאחור לתמיד. שרה-ביילה נגררה שורכת רגל, לאורך כל ימי ילדותה בצפון העיר. משזכתה בתווית הזאת שאין מתנערים ממנה, נעשו חייה גיהנום כבר בצאתה מביתה. תחילה נתקשינו לקבוע מה קדם אצלה למה, פגימת-גוף או שמא פגימת-נפש. אנחנו, חבורת מרושעים קטנים, התרוצצנו תמיד בעקבותיה עדת משחרי טרף-קל להתעלל בה, להגיב בצחוקים פרועים המכסים על הבלתי-מובן. חושפים את היותנו ‘מלאכי חבלה’, שלוחיו של בורא בלתי-מובן, אם קיים. התרוצצנו בעקבותיה מפזזים כציידים בושמנים זריזים, צורחים צריחות משונות כבני ‘דור המערות’, וקוראים אחריה בתרועה נלעגת, “שרה-ביילה, שרה-ביילה”. ורק כעבור הרבה שנים נתתי דעתי שהיתה לה משפחה חמה ואוהבת והיא להם עלמה. ובכל רגע שזִכרה שב אלי חשתי שפל כבפעם הראשונה שדעתי קלטה שאיני אלא חוטא. שרה-ביילה שבה אלי בחלומותי הרחוקים, מצטרפת לשורה הארוכה של החטאים הקטנים המצטופפים בירכתי הזכרון, ויום אחד יגבו תמורה מלאה. בעבור מירדף אחריה ויתרנו על הפורפרות, הבנדורות ושאר המשחקים המרתקים. כלהק זאבים נהגנו לסגור עליה ולאלץ אותה מוכת-פחד-מוות לנפנף גפיה המוזרים, והיא מתאמצת לפרוש בינינו לבינה כנפי ציפור פגועה. היתה לה תושיה משלה להישׂרד, ופעמים התייצבה עם גבה לגדר אבן, מגששת בכתפיה הרזות למצוא גומחת-מפלט להדחק בתוכה. עיניה ענקיות כעיני אילה יפהפיות, בלעו אותנו באימה כמו זו שצמחה בימים האחרונים בעיניה השחורות של עלמה. עינים מבריקות בברק תמיהה משונה היו לשרה-ביילה, מתחננות שנרפה ממנה, נניח לה מהצקתנו. מידי פעם זינקה הלאה מפרכסת כתולעת נמלטת, מותירה ברגלה הנגררת שובל נפתל כשרוך ארוך באבק הקיץ הרובץ על המדרכה. סימן דק היה זה, עדות ברורה שכאן עברה שרה-ביילה; שרוך כחותמת ‘בּרלה בּרלה גאי ארויס.’ שבלול לבן המפריש ריר בנתיבו. אף לא אחד מאתנו מסוגל היה להשבע שבינתה מעוותת כגופה. אבל חשבנו שיצור שגופו כל-כך פגום מן הסתם גם נפשו כזאת. “שרה-ביילה משוגעת'.” צעקנו אחריה, “שרה-ביילה משוּגעת-משוּגעת-משוּגעת.” מושגים אחרים כפסיכי, דפוּק-בראש ודומים, נולדו בדורות שלאחרינו.

פעם נאחזנו במעגל סביב שרה-ביילה מקפצים כפראים, חורצי-לשון נוטפי ריר ככלבים מטורפים ביום חמסין. במצוקתה נתחככה שרה-ביילה לאורכה של גדר אבן עד שנדחקה בזווית שחיברה שתי גדרות באחת החצרות שבין דיזנגוף ובן-יהודה, בקרבת הקיוסק של גרין. הסתערנו לעברה בלועי-דעת וכמו תמיד גם כעת הפכנו אותה חיה נרדפת. אחיו של בן-גוריון, שהיה דומה לו כתאום זהה להדהים, התפרץ בכעס לקראתנו מהקיוסק הקטן שלו, מחרף אותנו באידיש זועקת, ובשלב זה מצא אותנו מזנקים לעומתה בהתפרצות-יחידים, משגרים בה רגל בועטת ומקפצים לאחור בזריזות, חוששים מפגיעתה רעה. התעלמנו מחרפותיו של הקיוסקאי, אחיו של ראש-הממשלה לעתיד, שרק הגביר צהלות מטורפות שלנו. מעגל משונה נוצר, שרה-ביילה במרכזו, אנחנו סוגרים עליה ומסביב לנו מתרוצץ מנופף בידיו, אדון גרין הרגיש, ש’היה איכפת לו', ובין לבין הצהלה עולה כגוברת, שמחת אדם, אחד נוגש בשני. צריחת נצחון צרחנו כשהצלחנו להתחמק מגרין הזועם, שהתפרץ לתוך המעגל לגונֵן על שרה-ביילה, ופגענו בבעיטה מדוייקת בשרה-ביילה שגניחה איומה נעקרה מגרונה. ואדון גרין, שלא הצליח לממש דמיונו למנהיג הנערץ, נכשל בחילוצה ולבסוף כמעט בוכה מצער והוא מגדף אותנו באידיש עסיסית, חזר לקיוסק למכור גזוז חמוץ-מתוק.

בלהק שלנו מנינו שמונה אולי עשרה ציידים, בני תשע ועשר היינו, וחצבנו מתוכנו אכזריות במידה גדושה. התעללנו בשרה-ביילה מאלצים אותה לעמוד על נפשה, לפרוץ בכוחות אחרונים את מעגל האיבה שהקיף אותה, לשרוך ביסורים את רגלה הארוכה שפיקת ברך שלה יבשה, והיא מנפנפת לעומתנו בזרועה הפגומה ככנף עוף מקוצצת, מסוככת על פניה שלא תיפצע מפגיעת שבר אבן. בראש נוטה לצד, מיטלטל כראשו הכבד של צב מבוהל להחלץ משריונו, נמלטה שרה-ביילה מקרטעת ברגליה, נסוגה ואנחנו דוחקים בה מכל צד, עד שחצתה את הכביש של בן-יהודה בכיוון הדיונות המעטות ששרדו חשופות, לאחר שהבריטים הקימו על רמת הכורכר מחנה נופש גדול לחיילי צבאות הברית שבמזרח-התיכון. חשבנו ללכוד אותה באחד ממשקעי הדיונות, שאיש מהמבוגרים לא יבחין בנו, ושם רק תגדל ההתעללות באין מפריע. זמן רב הדהדו באוזני הצווחות וקולות הצחוק הפראי שלנו, וכל הוכחה שאנחנו סוחטים דמעות כאב ועלבון מהיצור העלוב, רק המריצה אותנו לנגיסות נוספות. פעם אחרי פעם מעדה שרה-ביילה ונכשלה בחולות הכסף של הדיונות, ופעם אחרי פעם התרוממה ובשארית כוחותיה נסה מפנינו לעבר רמת הכורכר. היא כושלת – ואנחנו עטים עליה. היא מתרוממת בוכיה, קרועת-עינים ופעורת-פה קוצף – ואנחנו נרתעים לאחור, מעודדים זה את זה בשאגות נוספות, טופחים בכפותינו על האויר המתפרץ מהפיות, משמיעים יללות מזרחיות, תרועות אזעקה צורמות. חרפנו אותה בכל קללה שידענו, מחרוזת מחליאה, ובהדרגה נסחטה משארית כוחה ונתקשתה לבוסס בחול הרך, לעקור מתוכו את הרגל היבשה והמכשילה אותה. דמעות גדולות ורותחות של כניעה נתגלגלו מעיניה ופתאום התפרצה מגרונה אנקה גדולה כשאגה מרתיעה. ושוב התרוממה בכוח בלתי מצוי, מנפנפת כאובדת-חושים בידיה ורגליה, מתאמצת להתקדם עוד צעדים אחדים להשיג את הצריפים האפורים שעל רמת הכורכר המשתפלת. כשהגיעה לגדר הענפים שמסביב לעֵדן של מקס, צנחה כמעולפת, ואנחנו התפרצנו לקראתה לחבוט בה. רק אז בקעה מתוכה צעקה אחרונה, מהדהדת, אלהים, והוא הופיע.

בתנופה נקרע שער הענפים ומתוכו התפרץ בניתור, כשוהה בחלל שניה ויותר, יצור אימתני שכמותו לא ראינו, מפריח מפחד את נשמותינו וכבר נרתענו לאחור מוכנים המלט. גופו של היצור השמימי הזה נתגלה כיצוק ברונזה, מבריק להבליט מערכת שריריו הארוכים והגמישים, מלאי-און גיבורים. גוף אנושי מוזר שמידותיו לא ידענו מפני שפרצופו היה בממדים של פני נפיל, כמעט מעלימים חלק ניכר מפלג גופו העליון; פרצוף מבעית צבוע לבן ותווי פניו מודגשים בצבעי מלחמה של אֵל קדום, שחור, אדום וצהוב. עטרת שערותיו הארוכות וזקורות כקלועות באלף צמות, היתה צבועה בצבע אדום לוהט כבעירת חמה לפני דעיכתה. וגם זקן ארוך היה לו, מתפרש פרוע על חזהו ועד למותניו מגיעות קווצותיו, וגונן ירוק כעשב הנסחף לעתים בגאות הים בעת סופה. מוכרח היה יצור זה להחשב בעינינו לאלהים, כי לא נברא יצור כמותו, והוא דאה בחלל, נענה לקריאת המצוקה הקשה של שרה-ביילה. רגע דימינו כי נחת משמים גבוהים, משמיע קולות זעם רועמים שהסיגו בבהלה פרחחים קטנים ומרושעים כשהיינו. השמיע מנגד קריאות מוזרות שצליליהם מרתקים ומרתיעים בנשימה אחת. שוב ושוב חזר וניתר מעלה, בגמישות, דומה ומסוגל לרחף כרצונו ואנחנו התכווצנו עוד יותר מאימה שהיינו ראויים לה.

מחולו של אלהים נמשך זמן שאיני יודע שיעורו. אבל כל שניה נחרתה בזכרון שיום יבוא ואמצא עצמי מסוגל לשחזר לעלמה תעוגה מקורית שכזאת. לתאר לה באמצעות מלים נכונות את תורת המחול המדהים הזה; שתראה ותדע ש’אלהים היה בארץ', וכמו שהתחיל המחול לאחר הזעקה הנוראה של שרה-ביילה כך נקטע, והדמות המסתורית שמאחורי המסכה המאיימת התייצבה מנגד בפישוק רגליים, והמסכה הענקית נגרעה ופניו המשולהבים של מקס נתגלו לבטא זעם נורא, עד שחברי וינקי בראשם נפוצו לעברים. ורק אני קפוא-רגליים נשארתי להיווכח כי עד שנמשך מחול הזעם של הבורא, הצליחה שרה-ביילה להתחמק ונעלמה כלא-היתה. עמד זה שהציל אותה מידינו, מניף לעומתי אצבע גוערת ובגרמנית נרגשת שבפיו לא היסס מלומר לי דעתו במלואה; על-אף שלא ירדתי למשמעות המלים את הנעימה הנרגזת קלטתי. נכנסתי נזוף ומיצר בעקבותיו של אלהים לפינת העדן שלו היכן שהיתה זו הפעם הראשונה שמקס תלה מסיכה על פלגו העליון של אחד מפסליו. וכך במעשה יצירה משלים זה הקנה לפסל דפוס של יצור המתקיים עם נשמה ופרצוף משלו. זמן עבר ומקס לא נרגע מחלקי במעשה הבריונות ומידי פעם נפנה לעברי גוער בקול שאינו קולו, “שרה-ביילה טוֹב, אתָה לא. חברים לא. ינקי רע מאד.” לא יותר לא פחות. וירדתי לסוף דעתו ומאז לא חזרתי להתעלל סתם באדם או בחיה. והמסיכה הראשונה שעשה מקס נכרכה בזכרוני עם שרה-ביילה, זכרון רותח לעולם ועד. ואחרי המסיכה הראשונה נולדו ובאו עוד רבות במרוצת השנים, ובמידה מסויימת גרעו ממופשטות הפסלים שיותר ויותר נתעצבו כדמויות עתידניות, מוזרות ונוגות, מצופפות מעשה אמנות נדיר בפינת העֵדן שמול הים הכחול.

שעה אחת נותרה בין אפלולית לילה נשחק לבהירות של יום חדש, ועשיתי בה אלפי שנות-אור, ואני עדיין שרוע על השטיח בצד מיטתה של עלמה. נשימתה נעשתה פתאום חטופה, שלוותה נגרעה ומעת לעת גנחה והשמיעה אנקת כאב בלתי-מובן. ושוב צללתי לנים-לא-נים, עד יקיצה טבעתי בסיוט שהטילה עלי המסיכה הראשונה של מקס. שרה-ביילה נתקיימה בהזיותי והיא חותרת ללא ליאות בחולות הרותחים, גוררת את רגלה היבשה והמעוותת, מנפנפת בכנפות זרועותיה המשונות, נלחמת למנוע בעדנו מלפגוע בצלילות דעתה. התערבו זמנים ולא ידעתי אם הזיעה השוטפת אותי פורצת מנקבוביות עורי מחמת החום של הקיץ ההוא או מאימת החרדה לשפיותה של ילדתי. ידעתי רק שנחשבנו אותו לילה לבני-מזל; אילולא שמיעתה החדה של נוגה היתה העלמה פורשת כנפיים לתמיד.

***

היום שלמחרת יומה של מיכל נחשב. תמונתה נתפרסמה בעתונים בלווית שורות המתעדות תולדותיה, שבולטת בתוכן הערה שאי-אפשר בלעדיה, היותה כוהנת גדולה במצודת זאב, סוציאליסטית נודעת בנעוריה שחצתה את המפריד בין השמאל לימין כנספחת לקבוצה המצומצמת של השר דויד אהרוני. הביוגרפיה שסוננה בקפדנות על-ידי דובר לשכת ראש-הממשלה הדגישה גם עובדה שיש בה מציצנות מובנת, היותה רעיתו של אחד מאישי התווך במערכת הבטחונית. אף לא מלה נאמרה שם שהיתה נשואה בעבר לאישיות בטחונית לא חשובה, ורק בשוליים צויין כי בתה היחידה השלימה שירותה בצה"ל ומתעתדת ללמוד באוניברסיטת תל-אביב. טבעי שמקום מיוחד הוקדש לפעילותה בארגוני-נשים לקידום מעמד האשה בישראל. רציתי לברך אותה אישית אבל משום ריגושי היום הסוחף הזה, גולת כותרת המעידה על התקדמותה מהשורה השניה לראשונה, מצדיקה קרבתה הבולטת כל-כך לעתליה, נתקשיתי להשיג אותה, למרות מאמצים כנים של נעמק’ה לסייע. כל שעלה בידה של נעמק’ה לברר, כי כבר מראש הוכנו ליועצת לעניני נשים שתי לשכות במשרד ראש הממשלה, אחת בקריה בתל-אביב והשניה בירושלים. בשתיהן לא נמצאה משום היותה מחוייבת למיפגשים עם אנשי המדיה בארץ ובמקומות אחרים. ענין אחד הצליחה נעמק’ה לבצע, להחליף מלים עם אחת בשם רות קדוש, מזכירתה של מיכל בקריה. נעמק’ה סיכמה ואמרה כי אותה גברת קדוש הבטיחה שתעביר למיכל את שמי, וקרוב לוודאי שברגע נכון תתקשר.

דקות אחדות אחרי שתים-עשרה התקשרה מיכל ובירכתי אותה.

“זה היה צפוי,” ענתה בקול מאופק, “כפי שאתָה יודע.”

“כבר מרגישים את עומס התפקיד,” ניסיתי להתלוצץ במגושמות, והוספתי נימה של הומור רדוד, “פשוט אי-אפשר להשיג אותך מרוב נשים שמקיפות אותך.”

“כשזה יהיה חשוב, תמיד תדע למצוא דרך, גדעון.”

“חשוב, כבר עכשיו,” אמרתי.

“מה קורה?” תהתה.

“כדאי שתפָּגשי עם עלמה.”

“זה חדש!” התפעלה, “אתָה מציע את זה? מה קרה? הצלחת לשכנע אותה שאני ראויה לתשומת-לב מצידה?” ציחקקה, ונעימת הצחוק הרך שלה נשמעה כה-צעירה. אף-על-פי-כן, למרות מידת הקלילות נשזר בקולה צליל דאגה וביקשה לדעת יותר וסירבתי בנימוק שאין טעם לגלגל ענין בטלפון, והיא דקרה אותי כמנהגה. “העלמה כבר לא נוהגת להשתפך על כתפי איש קטן שלה?” לגלגה, ודומה שתגובתי המאופקת הפתיעה אותה, כי לא היה זה זמן מתאים לצחצוחי-לשון ולהטחת עלבונות. “גדעון, מה לא בסדר?” תבעה לדעת והצעתי שתבוא ותשפוט בעצמה, והזכרתי מינוחים פושרים כדכדוך, מצב-רוח קודר, ובכלל טוב תעשה אם תבקר מפני שעלמה זקוקה לה. ובכדי למנוע התפתחות של ניגוחים מיותרים בבית, הסברתי שברגע זה נוגה נמצאת אתה, ולא התפלאתי מהתגובה המלגלגת, “מה אתה אוֹמר? גם החברה החכמה לא מסוגלת לדובב אותה? ואולי בכלל היא זאת שהציעה שאבקר את בתי?” וכבר נשתרבבה אצלה נימה של תרעומת, על גבול הכרזת מלחמה.

“בואי ונאמר שאני מציע את זה,” התחמקתי.

נשתהתה, מגלגלת ענין בינה לבינה על-פי לוח זמנים צפוף שלה, שוקלת אימתי תדחוס פגישה עם עלמה ולבסוף שאלה מה ביחס למחרתיים, שאז תוכל לקחת אותה למסעדה הסינית בקצה רחוב דיזנגוף, בית מאכל חביב על עלמה.

“היום, מיכל,” אמרתי, “ואַת יכולה לוותר על ענין המסעדה.”

נתפשה לדאגה וחושיה החדים גרמו לה להסתמר. “מה קרה?” שאלה מודאגת.

רק אמרתי, “תבואי.”

קלטה בקולי שמוכר לה כל-כך נימה מהמתח שביקשתי להצניע, והבהירה כי בעוד שעות אחדות עליה לקיים מסיבת עתונאים במקום מסויים, ותעשה כל שביכולתה לקצר בענין זה שחשיבותו ידועה, ומיד לאחר מכן תתפנה מעיסוקים שכבר נקבעו ותגיע לביתנו.

אותו יום קיצרתי עניני בלשכה ונסעתי סמוך לחמש למסעדת ‘אל ואזיר’ בגבעה המתנשאת בהרצליה מעל כביש חיפה, סמוך לצומת אכדיה. פגישה בלתי-צפויה נקבעה לי שם עם אחד המקורות החשובים שלנו אשר מקום מושבו הקבוע בלונדון. איש נכבד, יליד שכם, עורך-דין בעל מוניטין שכיהן בעבר בממשלת רבת-עמון, נציג נכבד של הפלשתינאים מהגדה. במרוצת השנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת-הימים גייסנו אותו וסייענו לו להגר ולהקים סוכנות יעוץ משפטית לאישים חשובים מהמזרח-התיכון, המפתחים עסקים והשקעות פיננסיות באירופה. בתמורה ניאות לשמש איש קשר עם חצר המלכות וצינור מידע מסונן, שמבחינתי ריענן מלאי הצבעים האישיים מסביבתו האינטימית של חוסיין. היתה חשכה כשהוא נשאר במסעדה ואני יצאתי מתוכה, חוצה את הכביש לחניון הזעיר של בנק-לאומי שמנגד. כשהתכוונתי להכנס למכונית שמעתי ברכת ‘ערב טוב’, ובמרחק קצר ממני עמד מכרי סמל היחידה המרכזית. “אתָה עוקב אחרי,” אמרתי ספק שואל ספק קובע עובדה, והוא הצטחק ואמר שמקריות בחיים הופכת לעתים חלק מהמציאות. פילוסופיה זו ששוויה פרוטה סיפקה לי עילה להתענין בחקירת חיסולו של סאלים העזתי. חשבתי שאצא בכך ידי שיגרה ולאחר חילוף משפטים אחדים אמצא בדרכי והוא בדרכו. אבל הופתעתי כשהעיר דרך-אגב שהחקירה מתחילה להסגר על-פי מיטב הידע שברשותו.

“זה נשמע משונה כשאתָה אומר את זה בניסוח כזה,” הפטרתי והוא גיחך.

“יש לך אוזן מאומנת,” ציין, “זְ’נכון. 'תָה מבין, אנחנו מחוץ לחקירה. גורמים אחרים מתעסקים עכשיו עם העסק הזה שכנראה לא היה סתם על רקע פלילי.” תמיהה שנתעוררה יושבה על-ידו בנוסח עתיק-יומין, ברמז עבה; “שלא תשכח שתמיד היינו ארץ מקלט,” לגלג, גם הבית שלךָ."

“אתה רוצה להגיד לי שמשהו בחקירה הזאת מתקשר עם הפלשתינאי ההוא?”

הסמל הניד ראש כמעט ברחמנות. “לא תמיד אנחנו רוצים לדעת את האמת, הה?” הצית לעצמו סיגריה, כמעט נוסח ההתגנדרות של העזתי המת. המתנתי שיפריח עשן ורק אז הוסיף, “כּן, הפלשׂתינאי ההוא משכם, זד, הידיד של הבת שלך. העסק יצא משליטתנו,” הדגיש, “ויש איזה תפנית רצינית בחקירה, מפני שהרוצח עשה טעות.” וכאן, כדי שלא יתקפחו הישגיו, הוסיף הסמל בנימת רצון שהיה זה הוא שהציע את כיוון החקירה החדש, וכתוצאה מכך נסגר כנראה מעגל חשוב מאד. הדגיש את המלה ‘מאד’, מייחס לה משקל הר. התעכב להרף בענין ההתעללות בנרצח, לדעתו נקודת תפנית דרמטית בחקירה שמסתעפת. “אוּלי גם יגיעו לבת שלךָ,” הפטיר ומשך בכתפיו כמצטער, “מפני שהפלשׂתינאי מעורב עד צוואר.” מנקודה זו סירב להרחיב יריעת התדובבות שלו. חזר ואמר, “ענין בטחוני חמור,” מבהיר שהוא עצמו אינו יודע ולא רוצה לדעת. “ענין שלהם,” רמז וכוונתו ברורה. חיברתי קצוות שהיוו ברשותי והרהרתי בבעל פני הזאב, צייד ראשים נודע, מושל נכבד בשטחים. ושוב נתעוררו חששות עמומים שיש ממש בסערת נפשה של העלמה.

***

ביתנו ברחוב זוהר-טל נראה פתאום כבית אבלים חוגגים לכבוד האדרת שם המת; עטו עליו בפרפורי כנפיים של עורבים מקרקרים. בבת אחת התקיימו חששות שלא הרפו ממני ומצאתי כי הבית נכבש ואני רק אורח נסבל בתחומו. מבושמת מהילת הזכיה במינוי הממלכתי הנכבד הגיעה מיכל כשהבטיחה, זמן קצר לאחר שסיימה את מסיבת העתונאים שלה, היכן שהוכתרה לכוהנת גדולה קבל עם ועיני מצלמות ומיקרופונים שונים. באה לביתנו בלווית מזכירתה רות קדוש ואחדות מחברותיה, גרופי’ס משולהבות שלה, נשות בעלי-הון, גבירות נכבדות מהמדורים הנכונים. לא הכרתי אותן בגודל טבעי ולא ידעתי שיעור השתלטנות שלהן עד שנכנסתי לביתי ואני זר בו. והן מושכות מכאן ומכאן חפצים, רהיטים, דברי מזון ושתיה, והמסיבה כמו רק בתחילתה וכולן נתקבצו לגמוע יחדיו מגביעי צוף החשיבות.

נטעיתי לחשוב שמיכל טרם חשפה מאותו משהו שהעכיר את עלמה. נראתה זוהרת, מפזרת חיוכים קורנים ועיניה מתנוצצות מחשיבות עצמה. היתה לבושה בחליפה מחמיאה לתמירותה ודקותה, כחולה שכזו, זרועה בכתמים זעירים של צבע סגול. כתמיד נאספו שערותיה מעשה מקלעת אמנותית מעבר לעורפה, וכך זכתה בהבלטה של תווי פניה הישרים. הכחול הצלול של עיניה הודגש בתוספת נימה של גוון ירוק. חשבתי שמיכל נראית רשמית כל-כך, רמת-מעלה מקרינה סמכות, תכונה שלא הכרתי בה עד לרגע זה. באותה מידת חניפות מבוקרת שהפגינה כלפי עתליה, כך נהגו חברותיה בה עצמה. כבעלת-בית מושלת חילקה הוראות לזו ולזו והן נחפזו לציית. אחת עסקה בכך ואחת בכך, ושלישית סתם דבקה במיכל, אסקופה נרמסת, צל דביק בעקביה היכן שלא תנוע. זמן במשורה הקדישה מיכל להקפיד על גינוני הצגתי כ’אקס' שלה בפני חברותיה, ושמותיהן פרחו ממני מפני שתם סדר מוגבל נאה, שביתת נשק קצרצרה ביני לבין מיכל, והיא נתגלתה נכונה למאבק מכריע. סופסוף עמד לה אורך-רוח שהוכיחה תוך חריקת שיניים שנים רבות. לא תחמיץ הזדמנות שנקלעה לידיה לקצור פרי המתנה ממושכת, אפילו אני הודיתי שעלמה נצרכת לה.

עמדנו בחדר הכניסה ומיכל שלפה ציפורניים מושחזות לקבוע את מעמדה הבכיר. רטנה נגדי בצדק כי השתופפות רוחה של עלמה לא ביום אחד התפתחה, וכבר בפגישתנו התמוהה לדעתה, בראש-פינה, חובה היתה עלי להכין אותה לקראת שיבוש שחל בה, זה שהיא עצמה הבחינה בתחילתו כבר לפני הרבה זמן. מסיבותיה העדיפה להשתמש במונחים נמוכים כ’מצב-רוח' של הקטנה, ונזהרה מלהאחז במושגים קליניים מובהקים כדפרסיה וכדומה. בשלב זה נטתה לצמצם מידת חומרת המצב, אולי משום שלא רצתה לקפח התרוממות-רוחה מהיום הזה, תמרור משמעותי בחייה. לא נמצא בה כוח להתמודד עם העובדה כי בתנו נקלעה מפח המעורבות הפוליטית לבעיה אישית מורכבת. לא בִּתה. לא עלמה שלהּ. מפח-נפש כזה יכול לקרות לבנותיהן של אחרים. הבּת שלה במקרה הגרוע, יכולה להחשב שבויית מלנכוליה ארעית שאין ספק כי תחלץ ממנה תוך פרק זמן קצר, לֹא, קצרצר. וכשביטאתי תמיהה על שחברה מחברותיה שוקדת לאתר אחות בשיחות טלפון מרתוניות, השיבה כי רעותה מנסה למצוא אשה מתאימה לשהות בבית בימים הקרובים, היות ולדאבון-לב התחייבויותיה הממלכתיות טורפות לוח-זמנים. משהבחינה במבט הנוזף שנעצתי בה בלא שהתכוונתי, נחפזה להדגיש שכל רגע פנוי וכל שעה שתעקור מאותו לוח עמוס יוקדשו כמובן לעלמה ורק לה בלבד. כמובן שקיימת אפשרות להעביר אותה לבית שבדרך השדות, ואז תהיה מסוגלת להכפיל זמן שכזה. אבל פלטתי מלת הסתייגות אחת בלבד והיא משכה בכתפיה ואמרה שחילוקי דעות אלה לא ימנעו בעדה מלעשות כמיטבה גם כאן, והוסיפה בעוקצנות מרירה שפשוט יהיה עלי לסבול נוכחותה, ‘אם לא איכפת לי’. מעבר למס-שפתיים נוצרה עובדה, מיכל חזרה וקבעה מעמד בבית. המקורבים גם הם הכירו במפה החדשה כשהופיעו חנן, דויד ועתליה וביחד עם מיכל פלשו לחדרה של עלמה ולא הרפו ממנה בחיבה שעטפו אותה. מצאתי נכון למשוך את מיכל לחדר עבודתי ושם הבהרתי כי אפילו יסתבר שמדובר רק בדכאון חולף, מוטב שלא נזלזל בחומרת האירוע ובידי נמצא שם פסיכיאטר עליו המליץ רמי; אחד בשם גיורא לוין, מומחה לנוער, מנהל מחלקה בבית-חולים בהוד השרון. הצעתי שנקיים אתו התייעצות משותפת.

פניה נתקשו ומבטה שהתמקד בי ללא רתיעה, מתוך נחישות, הוליד בי הרגשה מוצקה כי הפעם לא תניח להזדמנות לחמוק ממנה ותפקיע מרשותי את עלמה. יותר משעסקה בשאלה אם להזעיק לעזרתנו אותו פסיכיאטר שידיד משותף נקב בו כמתאים לעניננו, הטיחה בי צרור טענות כי אלמלא חינכתי אותה למה שנהפכה להיות, לא היינו מוצאים עצמנו מתחבטים בסיטואציה מחפירה שכזאת. התריסה שאפילו שללתי מעצמי זכות להתבטא בענינה של עלמה, שניצלתי כל פירצה להרחיב בתוכה את המבוכה וכל זה גם לאחר שכבר הבחנתי כי נתגלתה פגועת-נפש. במקום להקל הכבדתי. במקום לעקר סירוסים ועיוותים שבה, זיבלתי והשקיתי כל אותם שורשים רעילים שבסופו-של-דבר מילכדו אותה נבוכה, חסרת-חושים נכונים. משכה מיכל כסיות מעל ידיה ואגרופיה מוחצים. בבת-אחת מחקה משימוש בינינו ביטויים נכונים להשמיע כשחברותיה סביב לנו, כמצב-רוח או מלאנכוליה. דיברה כנוקבת חומה בלשונה וקבעה בנחרצות שאין לערער עליה כי במידה ותחליט להסתייע ברופא, תמצא גם את הממליצים המתאימים, ולא אחד כרמי, מהחבר’ה, שאִתם התפלשתי בבוץ המאהבות הצעירות והמטומטמות. כל מלה משקלה ראש פטיש חובט להכאיב. חסד עשתה כשהדגישה כי בהחלט מקובל עליה ש“נדבר בקול אחד, שנחשוב מחשבה אחת, שנפעל כאדם אחד.” ‘נִפעל’, משמע היא זו פועלת, ‘נַחשוב’, משמע היא חושבת, ‘נְדבר’, משמע היא זו שמדברת עבורה ועבורי. מתוך שנקלעה לידה הזדמנות פז ועלמה ואני, כך התרשמה, נזקקנו לה ורק לה, נסתחרר ראשה וכבר ביטאה צפונות טינה עמוקה שטיפחה כלפי בשנות פרידה. זמן שידוד מערכות היה פרק זה מבחינתה, ולא תחמיץ פאה אחת מהשדה הזה. היססתי ביני לביני כיצד לנהוג במתקפה מוחצת שכזאת, בעוד היא מסתייעת בנוכחותם של חנן, דויד ועתליה, מגן משובח. לא זמן רב הניחה לי להתהפך במצוקתי ודחקה אותי לתשובה חד-משמעית כשתבעה שהלכות-בית ישקו על-פיה, וקבעה שאחד הדברים הראשונים שעלינו לעשות זה לסלק את נוגה מהבית שהשפעתה רעה על עלמה, ופגיעתה אולי כזאת שכבר אין לה ארוכה. נוכחותה תקשה עליה לסייע לבתנו כנדרש על-פי הנסיבות.

“הִיא מרעילה אותה,” קבעה בנחרצוּת.

“כּמוני,” הזכרתי לה ברשעות.

לא נרתעה. “כמוךָ, אם זאת הדרך שאתה בוחר להגדיר תַ’מצב.”

התיזה ניצוצות, משחיזה לשונה והיא תער פוצע. קיתון רותחין שפכה על ראשה של נוגה ויצא מרצע משק. למרות היפרדותה ממני נתקשתה לעכל גם כעבור שנים רבות את עובדת היות אשה אחרת ממלאה חלל שהותירה; אשה צעירה ממנה בשנים רבות והיא כמותה אז, שכבנית משובחת לאלוף נעוריה, תומכת במותניו המתרחבים להמריץ תנובת אונו, וגם נחשבת כתף סועדת לבתה, תפקיד שנגזל ממנה, הורתה הטבעית. איפוק של מיכל מופלג היה במרוצת השנים וראוי לכל הוקרה. מעודה לא הטיחה בי מרירותה על שגיליתי מוגות מופלגת כשחשפתי אותה ואת בוראנו, רודה הדבש במיטתנו. שלא גידפתי אותה גונבת-לב, ולא נמצא בי כוח להתייצב מול מי שברא את עולמנו ועיצב אותנו על-פי דפוסיו-שלו. בלילה ההוא ראתה אותי בנסיגתי המבולבלת, על קצות אצבעותי מהלך, נמלט על נפשי מביתנו. אבל גם לא שכחה אמונתה התמימה ביכולתי לקטוף כוכב רחוק, להושיט יד ולגעת באופק. ואף-על-פי שנעשתה צלע מצלעותיו של בוראנו, לא ויתרה על נחלת זכרונות אהבה ראשונה. רק המשיכה לצבור מפח וכעס על שציפתה לפרי הילולים ובידה נותרו מסיפור אהבה שלנו רק עשבים שוטים. נוגה היתה לא סתם צרה מבחינתה, אלא אחת נדירה שזכתה במה שהיא נתקפחה. משחזרה לבית לא כמתפרצת לנחלה לא לה, אלא על-פי הזמנה מפורשת, רצתה מיכל שלא תהיה מוטרדת מכל בחינה שהיא, וגם העירה בארסיות שלא תחלק אחריות עם תופשת-מקום מקרית, שמאלנית מרעילת בארות. נצרכתי למתן תרעומת שלה והצעתי שתרפה מענינה של נוגה שהוא עניני, ורצוי שלא נערב מין שאינו במינו. “יתר-על על כן, מוטב שלא נתחיל לחלק ממלכה זעירה זו על-ידי קריעתה של עלמה,” וזה מה שכבר מצטייר בשעה כה-מוקדמת. הצעתי שכולנו נתאזר בסבלנות, “ויותר מהיום אנחנו נזקקים זה לזו,” והקנטה מיותרת לחלוטין. וסיכמתי סיכום חד-משמעי שנוגה היא “חלק מחיי ואפילו שעלול להסתבר כי מדובר בפרק קצרצר, ענין שבינה לביני, בינינו בלבד יחרץ.” פתחתי את הדלת ומיכל סמורה מכעס שלא בא על סיפוקו התפרצה מהחדר בהליכה נמרצת, עקביה נוקשים בחדות במרצפות. נזכרתי שבמהלך כל המהומה מבואי לביתי לא הבחנתי בנוגה והתחלתי לחפש אחריה. איש לא שם לבו אלי. הנשים עסקו בשלהן על-פי מצוות מיכל. חנן ודויד ישבו בסלון ולגמו משקה חריף. דומני שהעמידו על השולחן שביניהם ‘בלאק לייבל’, שהיה חביב על דויד, ותמיד דאגתי מזמנים קודמים שמעולם לא יחסר בבית. גם חנן גם דויד ידעו היכן אני מחזיק את בקבוקי המשקאות, וכדבר מובן מאיליו המשיכו לנהוג בביתי אחוזה שלהם. שקועים היו בענינים ברומו של עולמם ולא נתנו עלי דעתם גם כשחלפתי על פניהם פעמים אחדות בחיפושי אחרי נוגה. היא לא נתגלתה בחדרי הקומה הראשונה, ולבסוף עליתי לחדרה של עלמה היכן שנמצאה יושבת על-גבי שרפרף, דחוקה בפינה ללא ניע. בוחנת רעותה ששכבה בשריעה קבועה שלה ספק מתנמנמת, ועיניה היו פקוחות כדי סדק צר. עלמה הבחינה בי. “אבא,” אמרה חרש, וקולה עייף.

גהרתי מעליה והטבעתי שפתי במצחה עד שנכוו ולא נרתעתי; כל-כך רציתי להגן עליה מפני המהומה הפנימית שבה, שרומסת חלקה טובה שבתוכה.

שאלה אם דיברתי עם מיכל.

אמרתי שכן, וציינתי ביני לביני שבעד לצעיפי הפחדים המסכסכים נשארה מודעת למתרחש סביב.

הרחיבה סידקי עיניה לרווחה. “מיכל אשה אחרת,” קבעה.

“באיזה מובן?”

התלבטה עד שמצאה ניסוח נאה לומר, “הִיא מתנהגת אחרת.”

ירדתי לסוף כוונתה ואישרתי שהיא צודקת, שמיכל סופסוף זכתה במינוי המיוחל.

“אני מבינה,” העירה ובכך הסתפקה.

שאלתי אם ברצונה לצאת לים. קיויתי להניע אותה להפרד מהמיטה שדבקה בה במרוצת שעות היום ללא תנועה. אמרתי שמזג האויר נוח וריח האביב מהול במליחות הים ובחוף בטח חם יותר מבכל רצועה אחרת. קשובה כשהיתה נמנעה מלהשיב להצעה ובעיני ראיתי כיצד היא צוללת לחלל הארץ הרחוקה אליה נמשכה. אבל פתאום הזדקפה בחטף, מושכת ומעלה פלג גוף עליון שלה, מצמיחה עצמה לתנוחה מעורבת, ספק יושבת ספק רוכנת כגוהרת.

“מה הייתָ עושה אילו…” התחילה להושיט לי קצה חוט ונשתתקה מבוהלת מעזותה, בוחנת אותי בחשד ובעיניה הכהות חזרה והתייצבה אימה.

“לְמה את מתכוונת, בּת?”

נתפשה להיסוסיה מסיבות שמורות אתה, יציבת פלג עליון שלה נתרפתה ודימיתי שהיא צונחת לשריעתה שכל-כך מבטאה חוסר-אונים. אבל לא ויתרה הפעם ומתוך ששאבה כוח הזדקפה עד שהתיישבה בנינוחות על מיטתה, שולחת רגליה לעבר השטיח המצומר. התבוננה בי בסקרנות כחוקרת ללמוד מארשת שלי נכונות לעכל משהו שסתמה ונמנעה מלפרש, סוד כמוס אתה ועדיין חרדה לפישרו הקשה. גרמה לי לחזור להרהר משום-מה בפלשׂתינאי משכם והשני שנרצח, איש עזה. לא הרפיתי מחיפוש פתרון לחידתו הסתומה של דויד, החי על המת, כך אמר וכלל לא הייתי בטוח שנתכוון לשכמי חי ולעזתי המת. לאחד משניהם התכוון ולא הבנתי. תהיתי מה קשר ביניהם לבינה ולרגע חששתי מאותו קצה חוט שהיא מושיטה ומחביאה והתלבטותה נדמית נואשת. הסתייעתי בנוסחאות קלושות לדחוק בה להיחשף, שמא תדלה מתוכה אותו גרעין קשה המעכיר צלילותה. איך שלא ניסיתי לסובב נושא, מכאן ומכאן, מסתייע בעורמה, בחלקת לשון, בחינון בת-קול אפילו, לא העליתי דבר ברור בחכת-לשון. נכשלתי במאמצי לדובב אותה כדי לתמוך בה להתייצב מול רפיון נפשה, חבורה אנושה שאין לראותה ואף לא לגעת בה ללמוד טיבה. שאלתי את נוגה אם עלמה נסתייעה הערב בכדור הרגעה, ונוגה השיבה כי מיכל קבעה שמעתה היא תטפל בכל הקשור בה. ביטאתי צער על עוגמת-מצב שנגרמת לה והיא הגיבה בשקט שאיני חייב להתנצל, ותעשה כל שניתן לצמצם מרחב חיכוך בינה לבין מיכל.

“אין לי כוונה להתכתש אתה,” אמרה, “ואם תרצה, אמנע מלבוא בימים האלה.”

“ההחלטה בידיך, נוגה.”

קבעה בי מבט רך. “מה אתה רוצה, גדעון?”

“זה לא מה אני רוצה, אלא מה שנינו רוצים,” אמרתי. “אין ספק שנוצר מצב לא נוח. אבל זה ביתנו. של עלמה. שלי. לא של מיכל.”

השמיעה צחוק לטפני, כמעט נוגעת בי. “אתה מחזר נעים,” הודתה.

לא עניתי והיא ידעה שקבעתי עמדה ברורה, וכך הצטרפה אלי בשתיקתה ועלמה בחנה את שנינו ובעיניה בקע להרף ניצוץ חיבה כלפיה וכלפי, כזה שהעיד על מודעות למתרחש, אבל מיד חזר וכבה.

“שלא תלכי, נוגה,” אמרה פתאום עלמה.

“אני כאן,” הבטיחה נוגה.

“תשאר גם אתה,” הפצירה ולא נזקקה ליותר מאמירה זו וחיבקתי אותה מתוך דחף ופני טמנתי בשערותיה הפרועות. שוב ניסתה לומר דבר ולא קרעה מתוכה צליל מובן ולא ירדתי לסוף רצונה, ואף-על-פי-כן בפתע התפרצו מתוכה מלים שאינן אלא המיית-לב מרגשת, “אני צריכה אותך,” כך התבטאה.

“אני אִתך, בת.”

כמחפשת מקלט דחקה ראשה למפרץ אציל ידי. האפלולית שבחדר הטרידה אותי ושאלתי אותה אם אין טעם שאעלה אור נוסף. בבית-אחת נתרעדה כאחוזת טלטלה חזקה ולחשה בבהלה שלֹא, שלא אעלה אור. שהאפלולית טובה לה. לא רצתה שיראו אותה. זרועי החובקת כתפה נתהדקה עוד יותר וביקשתי לדעת שוב ושוב מהו שמציק לה, ומעכיר את עולמה שמחשיך. התחננתי בלחישה רכה ודקה, משתדל להניע אותה לפרוץ מחסום הסתגרות שלה, שתפתח סגור-לב. צליל קולי היה ענוג, כמעט נכנע, מחליק כלטף סביב לה ובלבד שלא ארתיע אותה והיא נענתה, חשפה מידע חשוב ומסתורי שמישהו מתעסק עם הטלפונים הנמצאים בביתנו.

“ציתות?”

ענתה שכן, במלוא רצינותה, וחששתי שאחיזתה במציאות מתרופפת עוד יותר. דומה וקלטה מחשבה שלי והזעיקה לעזרתה את נוגה ואמרה שגם נוגה יודעת שבקו נשמעים רעשים, וידוע שרעשים כאלה הם עדות מובהקת למכשירי ציתות. נוגה נחלצה לעזרתה והוסיפה כי לפני שעות אחדות עלמה גילגלה שיחה עם חברותיה בדירה ברמת אביב. “ואז,” הסבירה נוגה, “נשמעו לפתע רעשים אלה,” אבל לדעתה הרעשים מאפיינים רשת כורעת תחת עומס. עלמה דחתה את המסקנה ובעקשנות הפטירה, “לא, לא סתם רעשים, זה היה ציתות.” וכששאלתי, “מדוע מישהו יהיה מעונין לצותת לקו הטלפון שלנו?” השיבה בלחישה דקה שזה קשור בחקירה הבטחונית שמנהלים נגדה בענין ההוא, וסירבה להרחיב יריעתו של ענין. הבטחתי שמחמת המתח בו היא שרויה קל לה לפרש הפרעות שיגרתיות כציתותים. הסברתי שלעניות דעתי כל עוד היא שומרת לעצמה בלבד את הגרעין הקשה המציק לה, דמיונה המסוער ימשיך בהצקתו, ימציא עוקבים, יבנה מערכים מורכבים, תבל מכבידה ומכאיבה לא רק לה אלא לכולנו, שמתאמצים להתייצב על-ידה. התעלמה מכל שאמרתי ורק התמקדה בענין הפחד, ואמרה שאין זה נכון שיש לו צבע. לרגע עצמה עיניה כמתנתקת, התנשמה בחטיפות, נשימות עמוקות ולא סדירות, ופעימות לבה מתגברות עד להשתוללות. “לפחד אין צבע,” הפטירה, “וגם אין לו ריח. יש לו צורות מתחלפות. הפחד הוא קרנבל מסיכות. הפחד הוא רוח נוראה. רוח שיש לה המון דמויות מתעתעות. יצורים מבחילים. שמשמיעים את הקולות.” וכבר חשבתי שהנה ותחשוף מעט, תקרע מתוכה צעקה משחררת, אבל לא. רק חזרה ודיברה על הקולות. “קולות שונים. דקים ועבים. קולות שאין להבין את כוונותיהם. קולות שלהם.”

“של מי?”

“כבר אמרתי לך.” צליל של טרוניה נתגנב לקולה, שרגע התחזק ואחר-כך גווע. “הֵםהםהם, הֵמהמהם”, ולא יכלה לנתק מתוכה מלה נוספת.

לא עמדה לי תבונה, לא נעזרתי בנסיוני וגם עצם הכרת העובדה שבביתה נמצאים שניים כחנן ודויד, לא סייעה להסיג עיקשותה והיא בשלה, “מצותתים, עוקבים, חוקרים.” יתרה מזו, בהיסח התנגדותה לדעתי ביטאה עמדה שהיא יודעת שיעור מערכי כוחותינו, ואפילו דויד וחנן כבר מזמן אינם משתפים אותי בסוד. “עובדה,” אמרה, “שהֵם יודעים על החקירה.” וכשהצעתי להביא אותם מלמטה למעלה שיעידו עדותם והיא הפוכה מידע שלה, קבלה, “בטח שכך הם יַעשו, מפני שאני כבר לא משוייכת, ואפילו ההוא אמר את זה.”

“הוא, מי זה הוא?”

בבת-אחת נשתתקה שפתיה נחשקות, מתכווצות לבלוע לשון מסגירה. דממה עמוקה נשתררה ושמענו קולות מהקומה הראשונה. החלטתי לא להרפות והפעם ללחוץ עליה עד שתגיב בדיבור מוגדר.

“מישהו אמר לך משהו,” הזכרתי לה. “מי זה היה?”

בעיניה הבליח צל חרדה, והפעם פלטה שם. “גדי. גדי דניאל” אמרה והפנתה ראשה לעבר נוגה חוששת ששגתה. פניה ביטאו עייפות שוחקת כזו שהופכת אותה מול עינינו ליצור חלול, מתפוגג מחמת הזדקנות מהירה; כאילו צברה ברגעים בודדים מלוא שנותיה.

ואז הוסיפה משפט קשה שההוא אמר לה שכל מעשיה גלויים לפניו.

“מתי זה היה?”

הגיבה במשיכת-כתף רפה. החליקה בכפה על מצחה מנסה לסלק משהו שחוצץ בינינו והשליכה לעברי מושג סתמי, “פעם.” לא זכרה לא יום לא מקום, רק ‘פעם’. אבל לפתע כל שאמרה ויוחס לבלבול חושיה נתגלה נובע ממציאות, ולא פרי הזיות מטורפות, אלא תוצאת כתישה תחת נטל אירוע מסויים שזיעזע אותה עד שבירה. נוצר אצלה בלבול עובדות עד שלא ידעה להבחין בין אויב לאוהב. מכאן מרחק של צעד אחד לאימוץ פרשנות שהיא נרדפת, ואין מי שמסוגל להחלץ לעזרתה ושוב התאמצתי לבלום שקיעה מהירה שלה. האימה שצלקה אותה החריפה משהזכירה שמו של ‘צייד הראשים’ ולבה השתולל בסוגרו. הפצרתי בה שתאמר לי מה מעשה עשתה שהוא נטפל אליה, ולא אמרה. וגם אני נמנעתי מלשטוח לפניה השערות, כי נתקשיתי להפריד בן עיקר לטפל, בעיקר כשהוא אמר לי שלא היא היעד, הפלשׂתינאי, זה שקיים ולֹא-קיים. עיניה חזרו ונעשו גדולות בשיעור חולני, עדות לאימה שחזרה ולבשה צורת אחת המפלצות המתפרצות לעומתה בעוינות. היא נסוגה על המיטה לעבר הפינה כחיה ניצודה, מתכרבלת בתוך עצמה, משתדלת להעלים קיום. סייעתי לה לשנות תנוחתה המאויימת לשריעה יותר נינוחה, וברכיה נאספו כהרגלה וראשה נטה לצד נח ברפיון על הכר המעוך. נוגה עקרה אותי ברמיזה לפינתה היכן שהחלפנו בשקט דברים שצריכים היו להאמר. דעתה היתה נחרצת שהמצב מחייב סיעוד מקצועי ואסור לנו להמתין. קבעה שהצטברות הלחצים עם בואם של מיכל וכל היתר, הופכים אצל עלמה לפצצה פנימית שהפתיל שלה כבר בוער. הציעה שארד לדבר עם מיכל לסכם סיכום-של-ממש. אמרה שמוטלת עלינו חובה לדלג על עוינות, לבטל אפילו זמנית חשבונות-עבר. הוסיפה משקל לדבריה בטיעון שמיכל ואני חייבים לפעול בראש אחד, שלא יווצר מצב בו היא מושכת לקוטב שלה אני לשלי. את חשבון התיקול המסוכן הזה תתבע עלמה לפרוע, והמחיר שיגבה עלול להתגלות הרסני. וכמו להוסיף קש אחרון אמרה שעלמה היא זו שכולאת עצמה כפתרון למצוקותיה. נמלטת מטראומה באמצעות תהליך של התחסלות איטית מרצון. נוגה לא השתמשה במלה מוות, אבל היא היתה תקועה בינינו וידעתי שכמוני חשבה ברגע זה על הגג הגבוה של מגדל דניאל. לא היה טעם להכביר מלים והיא התנתקה ממני והתיישבה בקרבתה של עלמה, אוחזת בידה מנסה להחדיר בה ממידת בטחונה-שלה, לאושש אותה.

ירדתי לקומה הראשונה ונקלעתי למוקד המהומה. מסיבת-רעים ומקורבים שעמדה להתקיים בכפר-שמריהו הועתקה על כרעיה וקרביה לביתנו הקטן. בפינת האוכל המשותפת למטבח ולחדר האירוח הוצמדו יחד שני שולחנות, כורעים תחת עומס תבשילים מתובלים בחריפות יתרה להחניף לטעמו של דויד, וריחותיהם עזים ומסחררים. את הכיבוד המדהים בכמות ובטיב הכינו נשות מיכל בעבור גדוד גרגרנים זרים לי, אשר נתקבצו מעת שהסתגרתי בחדרה של עלמה. בעלים. ידידים. כל מי שניצל הזדמנות לברך את מיכל בכדי לשהות בקרבתו של אהרוני. זמנו היה יקר. כל דקה נחשבה אבל הוא ועתליה כבר לא יכלו מבלי המקיפנות המעריצה הזאת. עבודת אלילים בשיאה. קבוצה שלמה התמקדה סביב הכורסות בתוכן היו שרועים דויד וחנן, והברנשים הצוהלים לוגמים מיטב המשקאות בחדוה, בהמולת-אחים אוהבים. פניתי למיכל לפרוש מהחוגגים לרגע, ולמרות שהתרעמה שאני גוזל אותה מקהל מברכיה, הצטרפה אלי לחדר הטלויזיה, היכן שהקשיבה קצרת-רוח להתרשמותי מההחמרה במצבה של עלמה. שאלה “מה בדיוק אתה רוצה” והצעתי שלמרות הסתייגותה נתקשר לרופא המומלץ. חזרה ושללה בתקיפות את ההצעה וקבעה כי “אם יתברר שמוכרחים להתייעץ ברופא, יהיה זה בעל מוניטין שאפשר לבטוח בשיפוטו ושיקוליו מקובלים.” העירותי בזהירות שאולי התנגדותה להסתייע ברופא שהוא ראש מחלקה באחד מבתי החולים הנודעים, נובעת מפני שלא באה בסוד איתורו. מיכל הגיבה בצחוק עצבני, פכרה אצבעות עדות שסבלנותה פקעה, ואמרה ש“אתה לא צריך להגזים, כדרכך.” יום או יומיים לא ישפיעו לדעתה על חומרת המצב שטיבו כבר גלוי לפניה. וכמו להוכיח כושר לעקוץ, העירה שאם המתנתי שבועות עד שהחלטתי לדווח לה על המתרחש, ימים אחדים לא ישנו לכאן או לכאן, ו’אם לא איכפת לי' שאתאזר באורך-רוח⁶ גם באשר להמשך הדיון המתקיים בינינו, היות ומעבר לדלת נמצאים ידידים שלה, אשר באו להתחלק אִתה בשעה של קורת-רוח. הסבירה כי חג גדול היה חגה זה, ובאתי לקפח אותו שלֹא בצדק. נמנעתי מלשפוט אותה ולא רציתי לדון ברגע זה מה נכון ולֹא, לפי שטבעה במערבולת של רגשות, עליונים ותחתונים. כלל לא היתה מסוגלת להתמקד ברגע זה בקבלת החלטה, וממילא עוד מעט ותסתלק עם כל אורחיה להמשיך חגיגה בלי מועקה. ואני כבר החלטתי.

כשנתרוקן הבית ושקט מוזר ירד עליו הוצאתי מארנקי את הניר עליו שירבטתי בחטף מספר הטלפון של המרפאה הפרטית של הרופא. רמי כבר שוחח אתו ודרכי אליו היתה מרופדת בהענות. למרות השעה המאוחרת הציע שנבוא אליו מיד.

***

דוקטור גיורא לוין, פסיכיאטר כבן ארבעים, התאפיין בחזות נערית שאינה מתבלה עד גיל מופלג ורק לפתע, ביום מן הימים, הוא מתגלה ישיש. נמזגה בו תערובת נדירה של נעורים וחוכמת זקנים. קיבל אותנו בביתו הצנוע הנמצא בשולי פרבר מזרחי ברמת השרון, בקרבת בית יד-לבנים. הכניס אותי ואת עלמה ללשכתו הקטנה ונוגה חיכתה בקיטון ההמתנה. פרשתי לפניו את הידוע לי והרחבתי יריעת הפגנת הדמים בעיירה הערבית, והדגשתי שיותר ויותר נוטה אני להבין שמשהו נוסף אירע לה עוד קודם לאותה הפגנה, ואיני יורד לשורשיו; רק חש בתוצאות ומגלה פה ושם סימני-דרך המעידים על התקיימות שכזאת. אף שנטלתי לעצמי זמן רב מהדרוש לתיאור-מצב, נהג בי הרופא באורך-רוח קשוב בסבלנות לכל שהעליתי, ממקד מבט בי ופעם בעלמה, לומד את שלומד באמצעות עין ואוזן. התרשמתי מפני הציפור הקשובים שלו שצנומים היו ומצחו ענק, מוגדל משיעורו האמיתי בגלל דלילות שערותיו הבהירות ונסוגות. הבעתו כשל ציפור נגרמה על-ידי אפו, דק ומתעקל כקרס. עיניו שפעו סקרנות מבוקרת שקיבלה ביטוי בעת שניסה לדובב את עלמה באמצעות שיחת-אגב. נהג בה במתינות. השיבה לשאלה שהציג, מה טוב. נמנעה, נשמר מלדחוק בה. המתין מעבר למידת זמן סביר עד שנוכח כי מסיבותיה העדיפה לחזור ולהכלא בשתיקתה. אחר-כך הציע שאצטרף לנוגה וזמן מסויים הסתגר בלשכתו עם עלמה, מנסה לעמוד על טיבה.

חזר ופתח את הדלת והציע שאחזור לחדרו. בבת-צחוק נעימה התלונן כי עלמה מעדיפה להתכנס בשתיקה, ומיד מצא לנכון להסכים אתה כי זו זכותה. התיישב מאחורי מכתבתו הפשוטה וקשר שיחה להציל פרטים שונים שיעזרו לו להתוודע למסכת הלחצים שהופעלו על עלמה מבית ומחוץ. ולאחר דישה יסודית ובהתחשב בתנאי השעה המתאחרת ובסגירותה של העלמה, העדיף להסתפק בפעם זאת במירשם של כדורי הרגעה, אותם יהיה עליה לקבל שלוש פעמים ביום בתקופה הקרובה. בהדרגה יגדיל את המינון שהשפעה שלהם תהיה בעלת טווח. בנוסף להם רשם גם כדור שינה שיסייע לה לעבור לילה שליו. הושיט לנוגה את המירשם והציע שתלווה את עלמה למכונית וניצל רגע שנשארנו הוא ואנוכי, והסביר בכנות כי אין לצפות ממנו לנסים. “אינני אשף,” אמר, “אלא רופא ואעשה כמיטב יכולתי.” על ענין אחד התעכב וקבע שחובה עלינו לגונן עליה מפני לחצים מכל סוג שהוא, והיא נזקקת למנוחה שלמה. הציע שבתקופה הקרובה יפגש אתה פעמיים בשבוע עד שיתבהרו דברים. טרח ורשם את הטלפון של בית החולים, והדגיש כי בכל עת אני רשאי ליצור אתו קשר ושלא אחשוש שמא אני מפריע לו במערכת עבודתו. “איש מאתנו איננו חכם לדעת מה יתרחש ברגע הבא,” אמר, כשליווה אותי לפתח ביתו, “ורצוי שנזכור שענין לנו בדיני נפשות.”

 

11    🔗

על-כורחה הסתגלה מיכל לנוכחותה של נוגה בבית כבעלת זכות. למרות טינה שצברה נגדה קלטה בחושיה המחודדים כי נוגה משפיעה על עלמה לא רק בכיוון שלילי, ומעניקה לאוירת הבית רוגע ובטחון להם נזקקה עלמה. נוגה הקדישה מיטב זמנה להמצא עם עלמה בעוד שאני נעשיתי שבוי אירועי מלכות ככל שהצוות הפליג במשימותיו, ואילו מיכל המשיכה לרחף ברקיעיה. טרודה בעיסוקיה כשהיתה, נהגה להתפרץ לבית כרוח תזזית, תורמת רגעים קטופים מענינים דחופים, כלשונה, להמצא בחברתה של העלמה. בחטף שכזה מתאמצת גם לדובב אותה, גורסת כי מבין שנינו תהיה ראשונה לחשוף שורש בעיה. ככל שחיפשתי סדק בלוח זמנים עמוס שלה לקלוע אִתה אפילו שיחה חטופה לידע אותה בענינו של הרופא, לא נסתייע בידי והמשיכה לדחות אותי בנימוק המייגע, בפעם אחרת. ואילו היא, כדוחקת חשיבות בעיה זו מתודעה שלה, חדלה מלחפש אחר רופא מתאים לצרכיה החברתיים; העובדה שעלמה ישנה בלילות האחרונים כתוצאה מכדורי השינה, נתפרשה אצלה כהוכחה שמצבה יציב, ושוב באה הדחיה הרגילה לשון ‘אין מה להחפז’. ולא יצא לי להבהיר לה בפשטות כי אין ולא יהיה צורך לחפש רופא ועל דעתי לקחתי את העלמה לאותו רופא מרמת השרון והיא מטופלת על-ידו. כל זה לא נאמר ועירפול מצב נותר מטושטש כשהיה. יחד-עם-זאת, כנראה על פי עצתה של עתליה שערמומיותה לא נפלה מזו של נחש הקדמוני, נמצאה דרך למיכל לקיים נוכחות רוב שעות היום. קמה וארגנה שורה של חברות מהגרופי’ס הנודעות שלה, ואלה מתחסדות נלהבות להוכיח נאמנותן, הקפידו לקיים בתורנות משמרות-פיקוח בבית; אלה באות ואלה יוצאות. וכולן כאחת מצוות להצר צעדיה של נוגה, לדחוק אותה לקרן זווית מחוץ לחדרה של עלמה, לאלץ אותה להנמיך קומתה, שפופה תהיה כשתצא. מנוסות היו להציק כצרעות מרושעות, וזמזומן המרגיז מילא חלל הבית גם בשעות הערב כשחזרתי מרבת-עמון המדומיינת. די היה בכך להטעים אותי טעמו של נזיד מבחיל שניסו להלעיט בו את נוגה במרוצת השעות האחרות. והיא, התמודדה בבת צחוק על שפתיה עם כל אותה עדה מתחכמת ומדושנת-עונג, ובסבלנות העמידה אותן אחת אחת על מקומן, ואלה מגעגעות כאווזות שוטות שאינן יורדות לעומק תבונתה של יריבתן הצעירה מהן. את צעדיה לא הצרו והיא עשתה על-פי הבנתה לרפד שעותיה של עלמה בנועם ככל הניתן.

בעיקר התייצבה נוגה מתמרדת נגדן בתקיפות כשהבית נמלא שנית בצעירות וצעירים, חברים לדעה ולחברה של עלמה, שלהק הדורסניות ניסה להסיג לעבר הפתח ולא עלה בידן. נוגה התייצבה בין בני הדור הצעיר לבין נציגותיה של מיכל וקבעה בשקט ובהחלטיות כי אלה חברים של עלמה והיא זו שרוצה בחברתם וסוף פסוק. והמולת הצעירים, תואמת רוחות אביב שכבר מנשבות, היוותה משקל נגד לקרקור האווזות. אבל הדורסניות לא ויתרו וקבלו אצל מיכל על אותם שמאלנים שקשה לשאתם, שמשתלטים על עלמה בסיועה של נוגה. וכך, למרות שנמנענו מלהזכיר בבית את האינתיפאדה, המשיכה אוירת המרד הפלשתינאי להעכיר שלוות כולנו, כמו נמצא ביתנו לא בהרצליה-פיתוח אלא ממוקם בלב הגדה המערבית, ‘ארץ עץ הזית’. מיכל התבטאה בעוינות גלויה ומרירה נגד הפעילות הצעירות של נל"ה שבאו לביקור מידי יום, מגדשות את הבית בעליצות משובבת, עולות ויורדות במדרגות, הופכות חדרה של עלמה מוקד עולם. תרומתן המעוררת נחשבה בעיני הרופא לא פחות מהכדורים שרשם לה ויותר. כבר בביקורים הראשונים מצא הזדמנות נאותה להסביר ענין הכדורים שחשיבותם כה-רבה בתחום מדווי-נפש. הישג אדיר של ימים שלאחר מלחמת העולם השניה, כפי שהסביר במלים פשוטות, שנרד לסוף דעתו. “אלמלא כדורים אלה,” הדגיש, “רבים וטובים המנהלים הילכות חיים כסדרם, היו יוצאים ובאים בפתחי בתי החולים, ואולי שוהים במחלקות סגורות רוב ימיהם.” מצא לנכון להזהיר שיתכן ויחטיא בקביעת כדור שיתאים לעלמה בתקופה זו, אבל שלא נחשוש, כי קיימת קשת רחבה של כדורים ובאמצעות אורך-רוח ומעקב יומיומי ימצא הכדור המתאים לפרק זמן שעלמה תזדקק לו. בינתיים נמצא הכדור שרשם לה יעיל ורוחה נצטהלה במידה משמעותית לקראת רעיה ורעותיה, ובתוך הקדרות נשתלבו גם אלומות אור. חשתי כי הרוח הצעירה והנלהבת מניסה שרידי צינת חורף ואביב אמיתי בא לבית. מיכל נשאה חרפת השמאל זמן-מה בטרם נכנעה סופית לטרוניות חברותיה הפגועות, וערב אחד המתינה לי שוצפת להפוך על ראשי קיתון ביקורת נוקבת. אותה שעה ישב חנן ללא ניע, כמאובן, בירכתי חדר האירוח, והעדיף כמנהגו לא להתערב בחילופי מהלומות-לשון שבינה לביני. הוויכוח החריף בינינו הצטמצם לענין החברים והחברות שמיכל דרשה בחומרה לסלק אותם אחת ולתמיד מהבית. להגדיל משקל האשמותיה הוסיפה כי, תמיכה בכאלה משמשת עדות לעומק האחריות האישית שלי למצבה המעורער של עלמה. טענה שעצם שמיעת הקישקושים המטופשים על ‘זכויות אדם’, ‘זכות הגדרה עצמית’ וכיוצא בהתיפיפויות צורמות אלה, מעורר בה פלצות. “די קשה לי במצב הקיים,” הודתה, “ואין צורך שיבואו אלה להכביד סתם כך. פרועים ופראים,” הוסיפה, “ואם יש סימני התייצבות אצלה, שוב תדרדר.”

יותר ויותר למדתי טיבו של זמן. לא נשארנו כשהיינו לא פנימה לא חוצה. תכונות שלא הכרתי אצל מיכל נתגלו כעמודי תווך באישיותה. נהפכה להיות אדם אחר, אף כי מעת לעת נחשפה באור שהיתה, חברה נפלאה ורכה. אלה היו רגעים בודדים ומרבית הזמנים התייצבה מיכל חדשה, גאיונה, מתוכנתת ומתוחכמת, עקשנית ולוחמת. אשת-ציבור במלוא מובנה של המלה. לא הרפתה ממני יום ויומיים ומבלי לשאול את עלמה התגרתה להכעיס בצעירים ובצעירות, אומרת להם בפשטות כי אינם רצויים בבית הזה, מתעלמת ממעמדה כאורחת, מציגה עצמה על-פיה ישק דבר. בהדרגה ערערה איפוק שכפיתי על עצמי בעצתה של נוגה וכמעט דרסנו זה את זו ואז, בדיוק כפי שנוגה חזתה, הסתמרתי והפסדתי במערכה; מיכל קמה והשליכה את השמאלנים הצעירים מהבית. רוח האביב שהביאו אתם נעלמה וקרקורי הדורסניות עלו בתרועת-נצחון, ומיכל התרוצצה בביקוריה החטופים כתרנגול קרב מזקיף כרבולת אדומה אות להבסת יריב. לא שיערתי כי טרם הגעתי לעימות בו תחשף כאמזונה אמתית. בלחץ חילופי דברים שהתקיים בינינו לאחר שעלמה תהתה להיכן נעלמו פתאום חבריה, הטחתי במיכל שהרופא של עלמה סבור שהביקורים האלה חשובים לה לא פחות מהכדורים שהיא מקבלת. משיצא מרצע משק, אחזה אותו מיכל מנופפת בו כבכלי מלחמה מאיים. התלקחות ממשית פרצה והתנפלותה עלי כהסתערות של ציפור-טרף. צרחה לעברי צריחות שהדהימו אותי. בעבר לא הרימה קול אפילו לא ברגעי רתחה ותיסכול. כה-מסוננת היתה, נבונה ורגישה, שידעה להשיג את שלה גם ברוח נמוכה. ואולי מחמת מתח ההישג הגדול שקטפה, והקשר המסובך שלה עם דויד ועתליה, והנשואים שאינם תופשים במלואם עם חנן, ואולי אלף סיבות נעלמות החלו להשפיע ורגשות מסוערים שבתוכה, מדוכאים זמן רב, התפרצו נגדי. אולי תרמה להתפרצותה ההרגשה שהיא נקרעת בין תביעות תפקידה הממלכתי, פיסגה נכספת שהושגה, לבין רצונה להתמכר לבתה החולה. ברגע מסויים קלטה כי עברה על גדותיה ובלמה באחת הרמת-קול, ורק פסקה שאינה רוצה לשמוע את שמו של הרופא, ואיננה רוצה להקשיב לדברי הערכה שלי בדבר כישוריו, מוניטין וידע שלו. קבעה כי כדרכי נשארתי “מפרן”, ושוב הפרתי הסכם שקבע כי ענין הרופא יופקד בידה ולא בידי. הניפה יד מבטלת כשמחיתי שאין ולא היה סיכום בענין עקרוני זה. וככה, באמצעות סילופים זעירים, נוחים לשיכוך יסורי מצפון, העמידה עצמה טלית שלמה לעומתי כולה תכלת, ואילו אני מפיח כזבים שאין לבטוח בו. “סופר,” הטיחה בי במרירות, “סופר מתוסכל אכול על-ידי חזיונות ומשאלות-לב שלא מתקיימות. אינךָ מבין שזה לא סיפור?” הוסיפה כואבת, “שזו מציאות ארורה?”

טילפנתי לרופא אליו היינו אמורים להגיע אותו ערב ופרשתי בפניו עוצמת התנגדותה של מיכל להמשך טיפולו בעלמה. ציפיתי שיעזור לי בעצה טובה, והשיב בעקיפין כמהלך על בהונות, כי נמנע בעדו מלייעץ כיצד עלי לנהוג. פירש הסתייגותו במגבלות שמטילה עליו אתיקה מקצועית. רק נכון היה להוסיף מצידו הסבר כי חובה על מיכל ועלי לחשוב בראש אחד, ופיצול בינינו יכול להתגלות כמקור בעיה חמורה לעלמה. בכל מקרה, אם לא אגיע אתה הערב, יבין את הסיבה. ריכך משהו כשהוסיף ואמר שעלמה בעלת חוסן פנימי טבעי, וחולשתה אינה נובעת מרפיפה במארג הנפשי שלה, אלא מעוגנת באירוע חיצוני קשה שבסופו של תהליך יחשף. אמרתי לו שעלמה נותנת בו אמון ואם יעלה בידי לגשר הבדלים שמפרידים, אתקשר שנית לקבוע פגישה חדשה. הסכים בתנאי שמיכל תשתף פעולה. הבהיר כי יהיה על כולנו לעשות ביחד כברת דרך ארוכה. חזרתי למטבח, היכן שמצאתי את מיכל וחנן לוגמים תה. במתינות הסברתי את המתרחש וקיויתי שחנן רעי ואחי יחלץ לעזרתי וכמו תמיד, במצוקות של אז גם הערב עמד בשתיקתו, שתיקת איש חכם. לא מעורב. כל ענינו בעולמו לעבוד את דויד ולבוא בנעליו שלב אחרי שלב. לא סייע והניח לי לשפוך מרי-שיח, להבהיר מידת הענותה של עלמה לרופא הזה מרמת השרון שהיא נותנת בו אמון, ואסור לקפד עכשיו קשר נכון זה. לא הועלתי ומיכל לא הואילה אפילו להטות אוזן. “חסל סדר הרופא הזה,” פסקה, והצביעה על שגיאה ששגיתי והמרידה אותה כנגדי; על שבסוד הפגישות לא היא הובאה אלא נוגה, זו שאני נוהג בה כאילו היתה תחליף לאם הטבעית. “אנִי נמצאת כאן, גדעון,” אמרה בנחרצות, “ובכל עת שצריך. אני האמא שלה.” ואת האמת הפשוטה לא רצתה לדעת ולהודות בה.

כשפנו לצאת ונגררתי אחריהם עד לשער, עדיין מפציר כמעט מתחנן, נפנה חנן אלי, בקש לומר דבר ולא אמר. אלף פעמים נהג כך בשנים האחרונות. כמעט אמר. בפניו דימיתי לקרוא לא מלה אחת. מונולוג שלם. מערכה שלמה. כל אותם מונולוגים שכתב על לוח לבו עבורי ועבורו, ולא השמיע אותם אף לא מקצתם. אילמות ארעית הפכה אילמות של קבע. ורק בעיניו נמצא דיבור כלשהו, רמז למהומה שבקרבו והוא גיבור אמיתי, כובש יצרו, זוכה בשללו וכבר אין לו יצר. גם לא רע כמוני לחשוף לפניו צפונות. המשיך לצעוד בעקבות מיכל ושתיקתו מלאה, חושש שהיא תסדוק אותה אם פעם אחת יתייצב בצידי. אהב את מיכל אהבה נואשת, איקונין שהוא מסתכל בה יום יום מתוך הערצה, והיא שדה נחרש בידי האיכר בעל היצרים העזים מהגליל. ואף-על-פי שהיה מיוסר בדרכו, שלם היה, זכה בכל שציפה לזכות ועוד כברת-דרך לפניו. עקבתי אחריו פותח לפני מיכל את דלת המכונית הגדולה. הגיף אותה לאחר שנכנסה, פנה לצידו, נכנס והתניע והמכונית שוילונות צונחים בחשיבות על חלונות ירכתיים שלה, הפליגה כספינת שעשועים במיסיסיפי.

***

ביום חמישי הזכירה נעמק’ה כי זהו יום הולדתו של מקס. “בן תשעים,” אמרה נעמק’ה בהתפעלות והיא שותפה בסוד יום הולדת מהמוזרים ששמעה על-אודותם. כשמצאתי את מקס והעברתי אותו מ’אברבּנאל' למוסד לישישים מוגבלים ברעננה, תהתה עלמה מתי נחגוג יום הולדתו של מקס. “'נַחנו שארים אחרונים שלו,” אמרה הקטנה, “ו’נַחנו צריכים להשתתף בשמחה הזאת שלו.” כלל לא הייתי בטוח באיזו שמחה מדובר ומקס מעודו לא התייחס לשטויות שכאלה. אבל עלמה רצתה ‘יומוּלדת’. החלטתי לקבוע את היום בו איתרתי אותו בבת-ים כיום ראוי לחגיגה צנועה. תאריך נאה היה זה, כמעט על סף האביב. וכך מידי שנה עלמה ואנוכי נהגנו לחגוג עם מקס ‘יום הולדת’, כולל מתנות צנועות והכרחיות כלבנים, גרבים חמים, מברשת שיער ופריטים שכאלה. “בן תשעים,” חזרה ואמרה נעמקה בהתפעלות, “בן תשעים.” ואולי יותר. בן מאה. בן מאתיים. אורח היה בארץ מכוכב אחר וגילו לא ימדד. יצאתי מלשכתי בשעה שלוש ועשיתי דרכי לרעננה. הקדמתי לצאת, נענה לקריאת הטבע שהטביע חותמו רענן על-ידי מזג אויר אביבי אמיתי. סברתי כי בשולי חורף קודר שכזה נקלעה הזדמנות להוציא את מקס מתחומי הבנין. ‘כלאכּלא’ עבורו, כהגדרתה של עלמה. חשבתי לטייל אתו ברחבי הגן הגדול המשתרע בצידו האחורי של בית האבות הסיעודי. זקוק היה לשאוף לריאותיו החלושות אויר צלול, נישא מהים עם המליחות הנפלאה שלו, ולא ריחות כבושים בבנין מחריפות נוזלי טיהור. השיטוט בגן, כשאדחוף לפני את כסא הנכים שלו, אמור להיות מתנת יום-הולדת, פיצוי-מה על שבתקופה האחרונה מחמת מצוקתה של עלמה, לא ביקרתי אותו במידת הסדר הקבוע.

בפעם זו איתרתי אותו על-יד החלון הגדול שמישהו פתחוֹ, שריחות פריחה אביבית יחדרו פנימה, לעורר זכרונות עמומים. ישב בכסא שלו כנבלע בתוכו, ותנוחתו הרפה כל-כך מוכיחה התפוגגות שאיננה נעצרת. קטן, צנום ושקוף היה, כמעט לא קיים. ראשו נטה לאחור ועיניו היו עצומות ורק פיו פעור, פתח למגע עם האויר הלטפני הנושב בנועם מהחוץ פנימה. שמחתי להיווכח שזכה בהארה, ובעיניו קראתי שדעתו בהירה כמזג האויר עצמו. חייך לקראתי מזהה, ולרגע דימיתי לחפון מפניו המצומקים קלסתר נשרי מרשים, שמכבר נמחק. הנחתי לפניו פירות משובחים שהבאתי והם כבר פרוסים לחתיכות זעירות שתהיינה נימוחות בפיו, וכבר מטעימה ראשונה יזכה בהנאה שמורה לו. הטעמתי אותו, כמאכיל גוזל והוא מותח ראשו, פוער מקור רעבתן. פרוסה אחר פרוסה, אחוזות בראשי אצבעות, קירבתי לפיו. מקס עיפעף בעיניו מתאמץ לרצות אותי; אני מאכיל והוא לועס בפיו חסר השיניים. עד שלסתותיו המתהדקות ומתרפות מכווצות פניו עוד יותר משיעורן בעת רפיה. אחר-כך קירבתי לשפתיו הסגולות פחונית מיץ, וינק מתוכה באמצעות הקשית ולא היה מסוגל ליותר מהשגת הטעם בלבד. הוא נחלש, אמרה לי אחות שחלפה על פנינו ולרגע התעכבה. “אתה צריך לשתות ולאכול משהו,” הפצירה בו והוא לא קלט את המסר שהתאמצה להעביר לו. פנתה אלי קובלת שהוא מתחמק להם מבין האצבעות. “זה לא טוב,” הוסיפה בצער, “זה לא טוֹב.”

קמתי מוביל מלפני את מכלאת הגלגלים של מקס לעבר המעלית, באמצעותה ירדנו לקומת הקרקע המפולשת לגן הגדול. דחפתי את העגלה במעלה הגבעה הנמוכה, והיא מעוצבת כשדיים נדיבים מדושאים. מקס עצם עיניו והניח לאור לחשוף כל חריר, תו וקמט שבהם, קלף עתיק נשחק, עד שדימיתי לראות דרכו את פנים הגולגולת. לבי ניבא קץ קרוב, וידעתי שפרידה ממשמשת לבוא. הלוך וסוב הלוך וסוב פעם ועוד כמי שאינו מסוגל לעצור, הקיפותי בחברת מקס את גבעת הדשא, והשמש רגע מלפנים ורגע מאחור והבחנתי שמקס שוקע בתנומה המרחיקה אותו אל מעבר, אף-על-פי שעדיין כאן היה. בנטייה מסויימת של השמש פגע אור בצד ימין של קרקפתו ונתגל,ה בין דבלולי שערותיו צלקת עמוקה מהאבן שפגעה בו ביום שבעלי הפרוות שיגרו בריונים להפטר ממנו בלא שיצטרכו אפילו לדאוג לו למגורים נאותים. לא הייתי נוכח באותה תקיפה שבאה לעקור אותו מקרבתו לבית-המלון המקולל. נזקקתי לחודשים ארוכים לקבץ פרטים ממקורות שונים עד שנפרשה יריעת-נבלים. וכשידעתי את שעוללו בו, עמדה בי כבר אז תחושה מוזרה שככה ניתצו פעם בני-אדם את האלהים שלהם. פתאום שמעתי את מילמולו החרישי של מקס נקטף ברוח לאוזני וגחנתי לעברו וכמותו אמרתי, ‘יא?’ והוא הפתיע אותי כשאמר רק מלה אחת, “עלמה.” חסר היה אותה עד-כלות וכבר עבר זמן רב מאז שהיא בתולת-ים, סירונית שעלתה מבין הגלים לצוקים, חוללה סביבו ועל ראשה עטרת פרחים לבנים. לעתים נדירות נקב בשם כלשהו עד שדימיתי כי דעתו עכורה ואינו מזהה איש מאתנו והנה בפתע הוא נוקב בשמה, פעם ועוד, ‘עלמה’ ו’עלמה‘. ו’עלמה’. גחנתי לקראתו, מסמיך ראשי לראשו, ומבטו נח עלי ואישוניו היו חסרי-צבע, גונם כעשן מתאבך. “עלמה,” חזר ואמר, “עלמה.” ולא סתם ביטא שמה. כמו רצה לדעת “מה” ואמרתי שהיא בבית, והכל בסדר, ובהזדמנות ראשונה תחזור לבקרו. והוא הניד ראש במאמץ כביר ואמר, ‘ניין’, ‘ניין’, ולא ירדתי לכוונתו והמשכתי לדחוף את העגלה והשמש ירדה עד לאופק וחשבתי שהוא סתם אחוז געגועים עזים אליה ולא חדל מאותו מילמול תמוה ‘עלמה’, והוא יודע שאינני קולט כוונתו. ולא הרפה ומילמל ‘עלמה’ וטיפת כוח אחרונה שבו נתייבשה, ושפתיו הלחישו צליל לא ברור וירדה עלינו שתיקה מוחלטת.

ואז אמרתי לו, “יום-הולדת שמח, מקס,” והוספתי ברכה שטחית כדרך המסורת, “עד מאה ועשרים.” ליטפתי גולגלתו המצומקת וכפי החליקה לאורך אניצי שערותיו הצהובות עד לעצמות כתפיו, ואף שלא ידעתי אם יבין הבטחתי שאמסור לעלמה שלום ממנו ואבקר אותו בשבוע הבא, ועלמה תבוא גם היא.

***

הגעתי הביתה וראיתי שורת מכוניות מרשימות חונות לאורך חזית החצר ויותר ממנה. הבית עצמו נשטף באורות כמתקיים בו חג. אבל כשפתחתי את הדלת החדשה הקבילה פני דממה קודרת, אופיינית לבית אבלים. בחדר האירוח נמצאו אהרוני וחנן, בחברתו של זר קשיש ממושקף ומגוהץ שכל פרט בחזותו כמו נבחן על-ידו בקפידה יתרה. במטבח הסתודדו מיכל ועתליה, לוגמות קפה, שקועות בשיחה חרישית. התעלמו ממני כאילו לא ביטאתי נוכחות. רק כשפניתי לצאת העיפה בי מיכל מבט קצר שכמותו לא נעצה בי בעבר; מתוך עיניה הכחולות ניבטו רחמים וצער נוקב. ושוב הפנתה ראשה כמוחקת אותי, ועליתי לחדרה של עלמה ומצאתי אותה בחברתה של נוגה והיא נינוחה עד שהרעיפה לעברי חיוך מחמם-לב. הפתיעה אותי בהתנהגות עירנית, כמעט מפזרת צהלה שכל-כך שונה מאוירת האבל שבקומה הראשונה. גערה בי בעליצות על שאחרתי לבוא ולגלגה שלא חסרתי לה. התנצלתי שחובה היתה עלי לבקר את מקס אשר היום חל יום הולדתו, מועד ששנינו קבענו אותו לפני שנים. נחלצה בבת-אחת מקונכיה בתוכה הסתגרה מתגוננת. אור נדלק בעיניה ואילצה אותי לספר בפרטי פרטים כיצד ואיך עברו שעותי בחברתו של מקס, ונדרשתי לתאר אם הוא נראה טוב משהיה על רמת הכורכר בשעת הרוחות הזועפות. נחשפה ענוגה ורגישה כתמיד, ממוקדת באחר ולא בה עצמה. כשסיכמתי דיבור על מצבו של האדם הזקן שהוא הולך ודועך ושקיפותו מתגברת, והוא רוח שקצהּ עוד נאחז בעולמנו, לא הרפתה וירדה לדקויות. כבר נתגלתה בה נכונות לצאת מיד אליו והסכימה לדחות מועד רק מחמת שנתאחרה שעה. קשובה היתה כבשעותיה הנכונות, דומה והיא שלמה כשהיתה, נפטרה מעול מעיק, ושאלתי אותה על-כך. פירשה ש’הכל בסדר, שלא אדאג, שמיכל יודעת את שיש לדעת'. וכששאלתי שאלה נוספת, אזקה זרועותיה על עורפי הדביקה מצחה הגבוה במצחי, וקבעה בנחרצות שיש לה הבטחה ממיכל שהענין יטופל ביסודיות, ומבחינה זו היא סומכת עליה יותר מאשר עלי, כי בסופו-של-דבר מיכל אשה כמותה.

לא התווכחתי אתה על מידת נשיות שלה ושל אמה, שתיהן נשים ברורות כל-כך. רק הרהרתי באותו ענין שגם הפעם צץ ועלה בינינו ואני לא התקדמתי לחשוף שורשו, ואילו מיכל כבר מטפלת אולי אף בעקירתו. נוגה קלטה עומק מבוכתי אלא שמסיבותיה העדיפה להניח לעלמה לגלגל דבר, ובתי זו שהיתה כלואה מרצונה נעשית שנית ציפור דרור כובשת-לב ומרנינה אוזן בתבונת שיחתה. שוב נעה בחדר, מתעופפת סביבי פרפר צבעוני קסום, נאחזת בנוגה רעותה, מתרפקת עליה בחיבה, ואף-על-פי שצריך הייתי לחוש בטוב על שינוי נפלא שנתחולל בה מבוקר עד ערב ורוחה נתהפכה לטובה, רבצה עלי מועקה משונה. אבל מנגד התרחש מהפך באישיותה של עלמה זו בשיאה, בעלת דיבור קולח, עשיר בניסוחיו, צוחקת ואוהבת עולם ומלואו, כמו היא האביב עצמו. ניסיתי להשפיע עליה לשתף אותי בסוד שינוי, מהפכת-מרץ כפי שכיניתי אותו להעצים צהלה שלה, אבל היא טענה שזה ענין נתון בינה לבין מיכל בלבד, והבינותי שבקשר הזה לא תהיה לי אחיזה. מבחינתה מתחה קו כשאמרה שיש נושאים שמורים רק לאמהות. נוגה ניצלה הזדמנות זו להרחיב סדק שאבין דבר מתוך דבר, והוסיפה אמירה, רק לכאורה של סתם, שעלמה מתכוונת באמת לעניני נשים בלבד. כמו להגביר מתח של סומא בעלטה העירה אגבית שהיא עצמה לא היתה בסוד התוועדות שבין אם לבתה, לפיכך אינה מסוגלת להוסיף יותר משעלמה חשפה. השתמשתי בנימוק שלא אכלתי אותו יום ארוחה אחת לבריאות, וחזרתי למטבח שמא תואיל מיכל לשתף אותי במה שנתגלה לה.

כמי שנכנס למילכוד מרצונו כך הרגשתי נוכח מבטיהן של מיכל ועתליה, אשר עקבו אחר כל תנועה שלי כשפרסתי שתי פרוסות מכיכר לחם שחור ודחקתי ביניהן לשון גבינה מלוחה. “אם תרצה, אכין לך משהו יותר מתאים לארוחת-ערב,” התנדבה מיכל ומנוסח הצעתה נסתבר הבוז שרחשה לעצם היותי נתון לחסדי חטיפים שכאלה. “לא זאת הבעיה,” אמרתי כשהתיישבתי על הכסא, חותך את הכריך לארבע חתיכות שוות בגודלן. “כּן,” הסכימה מיכל, “לא זאת הבעיה.” לכדתי באצבעותי פירור שנשמט מהלחם, אבל הרפיתי ממנו מחמת מבטה השוקל של עתליה. עיניה שתמיד מסוייגות ממני הפעם הביעו חמימות ונדמו שופעות ידידות. “שלא תדאג, גדעון,” אמרה בקול המתנגן והקצוב שלה, “לכל בעיה יש פתרון.” “בטח,” הסכמתי, “מִכסה לכל סיר,” וגיחכתי בתיפלות. שוב העירה הערה, ממנה השתמע שהיא ומיכל סבורות שבהיותי למעלה אצל עלמה התוודעתי גם אני לחדשה מסעירה כלשהי, שהן כבר מתלבטות במציאת מכסה לה. ואז הפטירה עתליה, “יהיה בסדר, גדעון, מפני שאתָה ומיכל תקבלו את כל העזרה הדרושה לכם.” ככל שהפליגו מלים לזמזם על-יד אפרכסותי, חשתי שמשהו רע מתרחש בביתי, ועדיין איני יודע במה דברים אמורים. הנחתי מידי את הכריך ובבת-אחת נתקפד רעב. נעשיתי ממוקד באותה בעיה מסתורית שטיבה לא נהיר לי, והאוירה נתחדדה כשמיכל קלטה שעליתי לחדר וירדתי כשהייתי, ושיגרה הערה לעתליה שכנראה איני מצוי בענין. ‘שוב אותו ענין מקולל’, הרהרתי, ויתכן ואותו זר נכבד שנמצא במחיצתם של דויד וחנן ענינו באותו ‘ענין’. מבטי חלף ממיכל לעתליה כשזו הנהנה כקולטת כוונתה של רעותה, ואמרה בארשת נכבדה שההחלטה בענין כבר נתקבלה בהעדרי, מפני שאי-אפשר להשאיר מצב כזה בלי לטפל בו טיפול שורש. מיכל הוסיפה שאנחנו מעריכים את הסיוע החברי, ולא נותר לי אלא להודות לעתליה על נדיבותה – ועדיין לא ידעתי על מה. רק הצעתי למיכל שתואיל להכניס אותי בסוד התרחשויות. “אני ניזון כבר שעה מרמזים שעדיין אינם מתקשרים להסבר ברור,” אמרתי ודאגתי מתגברת נוכח מבע חמור שלבשה. קמה והציעה שנצטרף לגברים בחדר האירוח, היכן שציפתה לי הפתעה אמיתית כשהציגה אותי בפני הזר כאביה של ‘החולה’ ואותו, כ’ידיד ותיק ויקר', פרופסור אירוינג פרנקפורט, הפסיכיאטר הראשי של משרד-הבריאות. וכבר לאחר לחיצת-יד, כשמבוכתי מתעמקת וזעמי במקביל, על שנרקמו דברים בלא לקרב אותי לרוח החלטות שאולי משמעותן גורלית, פסקה מיכל כי דעתו של ‘הפרופסור הנכבד’, אוטוריטה בעלת שם בתחום הפסיכיאטריה, מחייבת את כוּ-לָ-נוּ, ואין לה ספק שנהגה נכון כשנתנה הסכמתה גם בשמי. עוד לפני ששבה אלי נשימה קבעה כי ‘הפרופסור יורה כבר מחר להכין את מסמכי האישפוז-הכפוי’ ובצהרי יום היא ועתליה תקחנה את עלמה לבית-החולים. מלים רעות זימזמו עוקצות בלי הרף. עדה תוקפנית של צרעות ארסיות, ונתקשיתי בנשימה. האויר פשוט הצחין. החבורה מסביב הבחילה. ונוכח פני המלבינים או מאדימים, נעשו קלסתריהם מאובנים ומנוכרים. התרוממה חומת ההתנכּרות בינם לביני, והסכמה שנטלה לעצמה מיכל לדבר ולסכם בשמי, נלקחה ממנה. תבעתי לשמוע פרטים על מַה ולָמָה אישפוז, וכשהרופא בחן אותי בתמיהה דרך זכוכיות ממורקות של משקפיו, הטיחותי בו שאיני מבין מדוע בכלל יש להעלות על הדעת צורך באישפוזה של עלמה. נשתררה דממה עמוקה שאפשר היה למשש עוביה. דויד הביט בחנן. חנן הביט בעתליה. עתליה במיכל. כולם בפרופסור ואחר-כך בי, אחד ‘יוצא דופן להכעיס’, שסובלים נוכחותו מתוך כורח מציאות מסויימת.

ובכל זאת, נבוך כמותי היה גם הפרופסור שהוטעה להאמין כי ההחלטה מקובלת על שני ההורים, לפי שאינו יכול לתת הוראה לאשפז אלא בהסכמת שני הצדדים, בעיקר כשנידון לפניו ענין כל-כך עדין, ואין לפניו חוות-דעת מקצועית תומכת. אלמלא מקורבות שלו לגברת אהרוני וכבוד השׂר, והיותו מעריץ מושבע שלו, ענין שכזה עלול להגרר ימים ובינתיים מצוקת הורים וקרובים קשה, “מאֹד קשה,” כדבריו. ואם סברתי לרגע כי על-סמך שראה את עלמה ושוחח אתה הגיע למסקנה קשה שכזו, ציפתה לי הפתעה מביכה; בהיסח הסבריו הבליח רמז שבמקרה נידון זה, לא מדובר אך ורק בדיכאון עמוק, אלא בסיבוך נוסף שאי-טיפול מיידי בו יגרום להחרפת סיטואציה שלה. מתוך תחושה רעה ביקשתי מרופא זר זה שכבר ידעו גדול משלי, שיוסיף הסברים מדוייקים, לא עוררתי בו רצון אבל נענה ופסק שעל-פי מיטב שיקול מקצועי גרידא צדקה הגברת של האלוף כשהזעיקה אותו. יש צורך לאשפז את עלמה, לבלום תהליך ההתפוררות שלה ולטפל במקביל במרכיב האחר, שאם לא כן, לא יטול על עצמו אחריות להתפתחויות מסובכות עוד יותר. ולא-כלום הבינותי. רק ידעתי שעולם נתהפך. עמד לפני אדון כבן שישים, בעל ארשת פנים מלומדה והוא בעל סמכות של תליין; ירצה – יאשפזו, ירצה – יורידו מהגיליוטינה. עמד מנגד, גורס בבטחון שאין להרהר אחריו גירסה הפוכה מזו של הרופא הצעיר, זה שבעזרתו התחלנו לעצב מסגרת מסייעת לעלמה נתונה במשבר. בהיתי בו, בהה בי, בהינו אחד בשני – ומשהו רחוק היה מלהיות כשורה הנכונה. עמדו כולם והסתכלו בי, משפדים אותי במבטיהם, כאחד שדעתו אינה מיושבת ותגובותיו אינן ניצפות, ואילו לעומתי נתגבה שיעור קומתה של מיכל והיא סמל לאיזון, שיקול-דעת ומתינות. עולם מטורף, הרהרתי. אני הוא זה שעשה כל שניתן לסייע לעלמה במסגרת הבית, רחם רחום שלה, והיתה זו מיכל שהתנגדה גם למעט הזה, בטענה כי אם כבר יש הכרח ברעה שכזו, צריך לבחון היטב את המצב לפני צעד כלשהו. “מתון מתון,” אמרה ועשתה את ההפך, בחיפזון של סוס מטורף שועט שעטה מבוהלת, דורס כל שנקלע בערוץ שלו. עולם אחר נהיה. יצאתי בבוקרו של יום במצב מסויים, וחזרתי בערבו ונתבטל המצב ונתבטלתי גם אני, ועלמה מוץ פורח לכאן ולכאן בהבל-פה. אף שכולם נתפשו למבוכה, יותר נבוך היה הפרופסור שתלה מבט שואל בפניה של עתליה וזו לא אבדה משהו מקור-רוח שלה ואמרה את האמת, “פרופסור, האב עדיין לא למד את העובדות האחרות שאתָה כבר לקחתָ בחשבון ההחלטה שלך. אבל דעתו תשמע כדעתנו,” פסקה בנחרצות לחזק עמדתו, “אני בטוחה שהוא יאמץ את מסקנותיך.”

לא היה בדעתי להתייחס למסקנה שכזאת, ולהפקיר את עלמה בשליטתה של עתליה או מישהו אחר מבין אלה שסובבו אותי בכחש. במתינות, שמזגי לא יכשיל אותי, פרשתי לפני הרופא את שהוא לא ידע בעת שקיבל החלטה כהחלטתו. נתארכו פניו כששמע שמו של הרופא הצעיר מבית-החולים הנודע, שטיפל בעלמה וכבר ראה אותה פעמים אחדות ודעתו הפוכה משלו. הבנתי שביכולתי להפוך קערה על פניה, וירדתי לדקויות, מרבה בתיאור פרטי הפגישות עם הפסיכיאטר מרמת-השרון. נסחפתי ומשכתי מכיסי את הרצפטים של הכדורים שעלמה מקבלת, והראיתי אותם לפרופסור שנתבונן בהם שניה בכובד-ראש, ושיבחתי גישתו של הרופא שסבר כי הסיכוי הטוב להחלמתה נמצא דווקא באינוויירמנט שלה. מיכל שיסעה אותי בתקיפות, ופסקה כי כשם שעדיין איני מצוי בכל שנודע להם אותו יום, גם דוקטור לוין אינו יודע את העובדות האלה, שוודאי היו גורמות לו לשנות התייחסותו המקצועית.

הזהרתי עצמי מלהתפרץ כנגדה ולהכשל. מיתנתי קולי, נשמתי נשימה מתאימה להפריד בין מלה למלה, שאשָמע מכובד ושקול ודחיתי על הסף עצם רעיון האישפוז. וכבר יצאתי במיתקפה זהירה על כל צעד שנחשב בעיני פזיז, מיותר ואפילו מסוכן, תהיינה העובדות החדשות כשתהיינה. דויד נכנס בדברי לאחר שעקר מפיו מקטרתו, כיעכע בגרונו להסב שימת-לבי אליו. ואז כשלרגע נבלמתי, הניח כפו הכבדה על כתפי מנמיך שנית קומתי למידה ראויה ואמר, “שמע, גדעון, אני חושש שעתליה צדקה ותחשוב כמונו לאחר שתלמד את כל העובדות של אותו ענין.” ושוב מענין לענין חזרנו לאותו ענין. מבוכתי גדלה משום שראיתי בעיני רוחי את עלמה צוהלת בחדרה, כל-כך שונה ואחרת מאותה עלמה מדוכאה שרועה אין-אונים על פאת מיטה. משהו קרה ולא היה לי ספק בכובד משקלו בעיני חברי הקואליציה שקמה נגדי. ומרוב מבוכה נתקעו מלים בגרוני ועתליה חזרה לאחוז ברסן ולא הרפתה מהפרופסור שנתייצב שנית יותר רגוע, ומאומנת במלאכתה החזירה אותו לבין יצולי מרכבתה, מצעידה אותו לעבר היציאה. בעדינות מילטה אותו מתחום המעורבות המקלקלת שלי, משבחת הענותו לסייע. כמובן שלא חסכה ממנו מחמאה לתבונתו המקצועית ועוד בטרם עיכל איךְ וכיצַד וכבר היה מעבר לדלת, ענינו סגור ומסוגר. חותמת גומי למסמכים, לניירות, לכל ההתקשרויות עם הגורמים הרפואיים המתאימים. ‘אישפוז כפוי’ כהלכה. ואילו אני בשלי, תובע לדעת מהו שהשתנה מזריחה לשקיעה. עתליה נעצה בי מבט גוער והעירה שלא הייתי צריך לנהוג בגסות באיש העדין הזה, שעשה דרך ארוכה להגיע לפני שעות אחדות, וכל כוונתו אך ורק לעזור לנו במצוקה נחלת כולנו. סיימה בהערה שהיא מצטערת שלא נמצאה בי מידת רגישות לגבי אנשים אחרים שלא באו לקלל. וכשהתמרדתי וטענתי שבני החבורה הטובה הזאת לחצו כמכבש אדיר על הפרופסור המסכן להפעיל סמכות של תליין שהופקדה בידו, התערב חנן לראשונה זה זמן רב ואמר, “גדעון, אין ברירה.” “מה זאת אומרת אין ברירה?” רטנתי והוא פסק שמוכרחים לאשפז את עלמה. ואני שאלתי, “גם אתה?” והוא השיב, “גם אני.” ולא נרתע ממבטי ודויד בא וקבע מסמר נוסף, כשאמר שבאמת מוּכרחים, מפני שאין פּתרון אחר. אחר-כך הצית גפרור, קירב אותו לראש מקטרת רחבה שלו, וכמו במקרים קודמים המתין שיכבה ולא העלה אש בטבק הטרי. כמו אובד במחשבותיו היה. “מוּכרחים,” חזר ואמר, “פשוט מו-כרחים.”

לא הרפיתי ואמרתי שוב ושוב, “אני חוזר ושואל מה קרה, ואיש מכם לא נותן לי תשובה. חזרתי הביתה ואני מוצא את עלמה משופרת מזו שעזבתי בבוקר, צוהלת שכזאת כפי שכולנו זוכרים אותה, עירנית מתמיד. דבר לא נשאר בה מאותו דיכאון. ואני יורד למטה ומוצא שנפלתי לתוך חבורת אבלים, נתמכים בידי רופא שראה אותה חמש דקות וקבע שצריך לאשפז אותה. אם זה לא מצב מטורף, אינני יודע מהו. ואתם עדיין בשלכם, צריך לאשפז אותה.” נסחפתי במערבולת ריגשית עד שנתעלמה ממני עובדה פשוטה שבפניהם חתום צער ואולי כאב, ומרוב דיבורים שמסביב אני הוא שמונע בעדם מלשתף אותי בסוד התרחשות. “הִיא לא בסדר, גדעון,” אמרה מיכל בקול דק. מתאמצת להתגבר על סחיפת רגשות שלה שנתבטאה בלחלוחית בקצות עיניה, “היא לא בסדר. היא נמצאת בשלב בין שלבים שונים. אנחנו נהיה עֵדים לעליות ולמורדות שכאלה. היא זועזעה בצורה קשה ונסדקה. שיפור שמצאתָ בה נובע ממעמסה שפרקה מעליה. הִיא חולה, גדעון. היא זקוקה לעזרה.”

סובבים היינו זה את זו מרחרחים ואיננו מריחים, כאילו בכוונה מתרחקים מסוד ענין, היא בשלה – אני בשלי, חושש להתעמת עם גילוי נוסף, קשה משיערתי. רציתי ולא, אמביוואלנטי להחריד. רק משדרשתי לדון בעובדות כפי שנודעו לה מפיה של עלמה עצמה, נתרפו פניה של מיכל ובבת-אחת נמחתה מסֵיכה של איפוק ונתגלתה עייפה ושחוקה, ואמרה בפנים לבנים שעלמה טוענת שהיא בהריון.

לטשתי בה מבט נבוך וכשוטה חזרתי על שאמרה והיא אישרה, “כּן, בהריון.” איש לא היה צריך לבוא ולומר לי טיבו של הריון זה; די בארשת קודרת שלהם כמתאבלים על מת. ניסיתי לבחון מידת אמת ואמרתי למיכל שעלמה עלולה במצבה להִתפש להגזמות וגם לשקרים שאין להם אחיזה במציאות. והיא הסכימה שזה סממן נוסף של בעייתה שמחריפה, מפני שעלמה באמת מהססת לבצע בדיקה לאישור או הכחשת הסימנים עליהם היא מסתמכת בענין קביעת מצבה. ורק משום כך מוטלת עלינו חובה ברורה ונוספת. במלים קשות פתחה סגור-לבה, ומתוכה פרצה מרירות שצברה כרובד על רובד, מועקה על מועקה. רק חסד אחד עשתה, שמשלה ברוחה ודיכאה צלילי קול שלא יהיו גבוהים, משיגים את העלמה החולה שבקומה השניה. בשטף הביקורת שהטיחה בי נתעכבה על אותו ענין שנסתבר כהריון, והיווה את הגרעין הקשה של הזעזוע הנפשי שפקד את עלמה ושיבש מערכותיה. ועוד הוסיפה מיכל קינטור שאין צורך שתאמר לי מיהו אותו שותף לענין הריון זה. נפלטה מפי שאלת תם אם נקבה עלמה בשמו של מוסא, וענתה שלא במישרין. אבל הדגישה ברתת שעלמה משוכנעת כי בגלל קשריה החורגים עם הפלשתינאים, ובעיקר אותו בן מחוז שכם, יצא עליה קצפם של חוגים בטחוניים מסויימים. והמבין כרצונו יפרש. חזרה ואמרה שלא בסתם הריון מדובר, אם אכן אמת בקביעתה של עלמה, אלא בתוצאה של קשר מעוות. אותה דקה לא ירדתי למשמעות נסתרת שלה ונזקקתי לזמן ולהתרחשויות שאקלוט כי זה עתה אמרה פסוקו של לילה. בינתיים, עמדתי בשתיקתי ננזף יותר ויותר, והיא מטיחה בי האשמות שהסיטואציה החריפה בגיני משום שנתעלמתי משקיעתה של עלמה בים מושגים מבולבלים. כל-כך נסערת היתה, עד שחנן תפש בשורש אמתה לבלום סופה טורפת שלה. “מיכל,” הפטיר כיורה פקודה, תובע שתמשול ברוחה. הכיר אותנו פנימה וחוצה כמו היינו כפותיו שתיים. ידע שבשלב הבא נהיה אבן מכה באבן עד שיתעופפו ניצוצות ואחר-כך תהיה בעירה מסוכנת.

אוצרת אויר בריאותיה חזרה והתנשמה מיכל עמוקות, קוטעת שצף, מתאמצת ליישב נשימה נסערת. אטאַט נסוג חיוורון פניה מתחלף בסומק עז שהתפשט כתמים-כתמים ושוב פנתה אלי כמעט נואשת. “אז מה עכשיו? איךְ לדעתך עלינו לנהוג?” פרשה ידיה לצדדים, כמבהירה מבוכה כזו כותשת. “יצאת בבוקר במצב מסויים וחזרת בערב לבית אחֵר,” אמרה, משפילה קול כמעט לחישה בפיה, “ועלמה עצמה לא תעזור לא לך לא לי. לא לנו.” ואף כי דימיתי שעוד משהו נותר אצלה להאמר, לא הוסיפה מלה אחת.

שיערתי שהיא רואה בי מנוכר לכאב שלה מתוך שאני מסוגר בעולם נבדל אחד עם עלמה. החטיאה ולא ידעה מידת הבנתי אותה, ולבי יצא אליה; רציתי לחזור ולהִספח אליה כמו לפני ימי מבול שלנו, לאפשר לה להניח ראש על כתפי, לצבור אותה בזרועותי כברגע של חסד בצל אקליפטוס בגדת הירקון. לבי יצא גם אל חברי מנגד, כבושי-כאב על שרוח שטות נכנסה בנערה מוקד חיי כולנו, ונתגלתה קיצונית שבקיצונית, נשכבת שבי במיטה אחת עם פלשתינאי לקדם רעיונות שסכנות כרוכות בהם. חשבתי לתומי שאולי ארכך קמעה אוירה קודרת שנתפשנו לה אם אציע לבחון מצב בפלס הגיון, ולא להִסחף לרגשנות מקלקלת. טענתי שבשלב זה מוטב להמנע מלחולל מהומה על סמך חשד בלבד, שיתברר בסופו-של-דבר לכאן או לכאן. חשוב שנתייחס לנקודת אור בתוך מבוכה זו, שסופסוף נתבהר ענין הלחץ שעקר אותה משלוותה, גרם לאובדן חושים איך לנהוג בחבורת אנשים שכמותנו. “כן,” חזרתי להדגיש, “חבורה שכמותנו, טורפים בעלי ניבים מושחזים כשמדובר בה הנחשבת אבר בגופנו המשותף, לכולנו. דווקא משום שנמצאה סיבת המסובב אנחנו מתחייבים בגילוי אורך-רוח, ולא לפתור עצמנו בכפיית אישפוז.” לא הועלתי לה, לא לי, לא לאיש מאתנו בהצעה הזו, שגרמה למיכל להתבטא כלפי במלה אחת, “בירבור.” ואחר-כך הוסיפה באירוניה מושחזת לפצוע, “תִראו אותו ואת הרופא שלו. שעות על שעות עשו אִתה ולא הגיעו לדבר. ישבתי אִתה שעה אחת והוצאתי ממנה את כל מה שניתן. אז איך אפשר לסמוך עליך? היית ממשיך באותה גישה עד שאי-אפשר היה להחזירה אלינו.” והסתמכה על אותו פרופסור, אורים ותומים, שהסכים כי חבל על כל יום שחולף בלי טיפול יסודי. “מה פירוש, טיפול יסודי?” שאלתי ועתליה נדחפה להשיב, לסייע למיכל שנשימתה נתקצרה מהתרגשות עזה, שעלמה היא שדוחפת לפתרון האישפוז. וכשתבעתי הסבר יותר דק השיבה, “גדעון, כשאתה רוצה להיות נבון אתה יודע איךְ. אז מה אתָה מיתמם?”

נהגה בי עתליה כמלפני המון שנים, היא מדריכה שקולה, מנוסה להנחות, אני סייח פרוע. לעזאזל, הרהרתי ביני לביני, דבר לא השתנה ושמש בגבעון. עד עצם הרגע הזה יכולה היתה עתליה לגרום לי להרגיש נער סורר כשהייתי, ולא מבוגר מצולק קרבות מבית ומחוץ. הוסיפה ואמרה שאנחנו מתמודדים עם רגע של אמת והעובדות כבר נפרשו לפני ועלי לתמוך באישפוז, מפני שעלמה במצבה משוללת יכולת שפיטה וחשיבתה מעורערת. הסכימה שאולי אני חושב שאינה מבינה אותי במבחן קשה זה של הוֹרות ואם כך, טעות בידי. “כולנו,” הדגישה מתכוונת לכל אחד מאתנו, “חשים כהורים כשמדובר בעלמה” ולא הוסיפה. ושוב עבר הניצוח לידיה של מיכל שמשכה בקצה אותו חוט שהניחה לה עתליה. הזכירה משהו בשבחו של הפרופסור שרק מתוך הכבוד הרב שרחש לדויד ועתליה נכון לקצֵר הליכים מורכבים, שיש בהם נימת השפלה ברורה. וכמו להבהיר לי מידת הקושי שבקבלת החלטה שכזו, נקבה פעם ועוד בשמה של העלמה, וסחופת יגון אמיתי צעדה הנה והנה כאובדת-דרך, מבקשת לשחרר משהו מהמתח הקורע אותה לגזרים. עצרה מנגד ונעצה בי מבט כרואה אותי ממרחק עצום ואני קטן כראש סיכה, מצטמצם אפילו עוד יותר. “ישבתי והסתכלתי בילדה שלי,” אמרה וקולה מרוסק, “והיא אדם אחֵר. ולא הכּרתי אותה. עלמה ולא עלמה. שמעתי ממנה דברים קשים שאינני מוכנה אפילו לחזור עליהם. לפחות לֹא עכשיו. ואני רַק אומרת לךָ, גדעון, שהיא בתחתית משוננת שחסד יהיה אם נצליח להציל אותה שלֵמה.” נסוגה ממני כנרתעת מגילוי שלא התכוונה אליו. ניסיתי ללחוץ עליה לחשוף יותר משהיתה נכונה, ולא עלה בידי. “לא הפעם,” הנידה ראש שוללת, “לא הלילה הזה. רק בקשה אחת לי אליך. עזוֹר לי. לא ביקשתי ממך דבר לא שלשום. לא אתמול. עזוֹר לי רק הפעם.” ושוב, שלא כמנהגו, נחלץ חנן לעזרתה, ואמר כי חובה מוטלת עלינו לחשוב עבור עלמה ולפעול היכן שכשלה. גם דויד ועתליה תמכו בגישתו ולא הרפו ממני שוטחים נימוקים מנימוקים שונים, משכנעים יותר ופחות, אך משקלם המצטבר הולך וגובר. נצטרפו פרטים בעת חילופי דברים ונסתבר כי עוד לפני בואי לביתי סוכם על דעת הפרופסור לאשפז אותה מחר בבית החולים בתל-השומר; תחילה לשעות אחדות במחלקה הגיניקולוגית לצורך הגרידה אם יוכח הריונה, ואחר-כך לאיחוי קרעי-נפש במחלקה הפסיכיאטרית, ענין שמשכו מי יודע. פתאום הרהרתי במקס שלא כולם מומחי-לב לב כמותו, ולא השגתי כי ניצלו הם את שתיקתי הרגעית מחמת ההרהור שחטף אותי, כהשלמה עם המסוכם על דעתם. דויד אפילו הנהן בראשו, הצית מקטרתו, הפריח עשן ואמר, “כן, חבר, לפעמים נאלצים לקבל החלטה שאינה קלה.” מילמלתי משהו כאוּלי ויִתכן ולא יותר, אבל כבר הודבק בי פירוש נוח מבחינתם וקמו ופרשו לדרכם.

עמדתי חלול על-יד הדלת הפתוחה, מתבונן סתם במכוניות המתרחקות ושמעתי את קולה הנמוך של נוגה אומרת שלא יתכן שנתתי יד למעשה שכזה. נפניתי ומצאתי אותה יושבת על-גבי המדרגות והסתבר כי ישבה שם זמן-מה והקשיבה לחילופי הדברים שבין בני החבורה לביני. כל-כך שקענו בצחצוח לשונות שאיש מאתנו לא השגיח בנוכחותה. מילמלתי תשובה נבוכה ונשמעתי כמי שאומר שאולי באמת אין דרך אחרת במצב בו עלמה נתונה, ואחריותנו כהורים מחייבת אותנו להחליט החלטות לא סימפטיות. ההגדרה הזאת רק גרמה לנוגה להגיב במרירות, מתקשה להאמין למשמע אוזניה. “לא סימפטיות, וזהו?” תהתה והוסיפה באכזבה, “אתָה לא שמעת אותם ואתָה לא שומע את עצמךָ.” פניה נעשו שקופים, יתכן מעייפות יתכן מתגובה חריפה למעשה שעוד לא נעשה, וכבר עצם הדיון המסוכם בו היה קשה לה. עיניה האפורות נתכהו ולרגע חשבתי שהן שחורות כעיניה של עלמה, ורק עיצובן היה שונה. לא ענקיות כשל עלמה. צורתן שקדית וקצותיהן נוטים כמלוכסנים. עדיין לא שיערתי כי ברגע זה מתחיל לילה ארוך ומתיש, אף כי נוגה כבר הבהירה שלא תרפה ממני כל עוד לא אשמע את שיש לה להשמיע. עמדה וגררה אותי למטבח שנתרחק מטווח שמיעה של עלמה שנשארה כלואה בחדרה. שם טענה בלהט כי היא חייבת להחדיר לראשי בינת מעשה נכון שיש לעשותו ונימוקיה אתה. ראשית, באה בתביעה אולטימטיבית שמחובתי ראש וראשונה לדווח לדוקטור לוין על המתרחש ולהתייעץ אתו איךְ וכיצד עלי לנהוג. והוסיפה בהחלטיות שעד אז חובה עלי לבלום כל צעד העלול לגרום נזק נפשי בלתי-הפיך לעלמה, ולא היה ספק אצלה שאישפוז-כפוי עלול להסתיים בשואה. כה חריפה היתה גישתה, עד שהנחתי בידה שהות שנזקקה לה להניח נדבך על נדבך בבנין טיעוניה. שעה ארוכה נאחזה בי לשכנע בכוונתה הנכונה. עיקר טיעונה הסתמך על נקודת התורפה באופיה של עלמה, ענין של הפרת אמונים, שזה בלבד אינו מתעכל אצלה. המשיכה ואמרה שהנה מיוזמתה באה ונתנה אמון במיכל, וזו כבר מתכוונת להפר אותו, ואת הקטע הזה היא, נוגה, שמעה במו אוזניה ואי-אפשר לי להכחיש אותו. “ואתה יכול לשער איזה⁷ זעזוע מיותר ומסוכן עלול להגרם לה במצב הנוכחי,” הזהירה נוגה. אחר-כך הוסיפה שאילו היא עצמה ראתה צורך בטיפול יסודי בבעיה כלשהי, משום המשבר הנפשי, היתה מתאמת פעולה עם עלמה עצמה ולא עושה מעשה שאיננו מסוּכם על דעתה. ואז, כמו להכביד עלי הר כגיגית, הוסיפה בהיסוס שלבה אומר לה שרק קצה קרחון נחשף, ומאחורי האירוע תתגלה פרשה מורכבת ואולי רק אחד בכוחו לסייע להמציא מידע, וזהו הפלשׂתינאי. עכשיו חשיבותו של דוקטור לוין גדולה משהיתה מפני שבדיוק להתפתחות כזאת המתין; נקודת מוצא לחפירה ברבדים העמוקים. כרכה נוגה צרור נימוקיה לאגודה אחת משכנעת ונוקבת בהגיון שבה, ואמרה שכל מה שאני צריך זה להבטיח פסק-זמן. שהאישפוז המתוכנן לפחות ידָחה עד שיתבהרו פני דברים.

נוגה קלעה ולא החטיאה ועמדתה האיתנה ביטלה את היסוסי ואימצה את רוחי לפעול נכון. לדעתה היה עלי להתמודד רק עם אדם אחד, ופנים-אל-פנים, ולא כאשר מיכל נמצאת בחברת האחרים ואז הם ‘חומה בצורה’ ואני נכתש. יותר ממחצית לילה עבר ולא נותרו שעות רבות לבוקר, ורגע זה היה חשוב לענין ככל רגע אחר. שוכנעתי ופעלתי כשהארץ עדיין לוטה בחשיכה.

נסעתי לבית הגדול בדרך השדות בכפר-שמריהו. חלפו שנים הרבה מאז רכשו מיכל וחנן את החוילה המפוארת אליה לא הוזמנתי, אף לא פעם אחת. כסף רב עלתה חוילה זו והוא הושג משני מקורות ירושה; האחד מהוריה הרופאים של מיכל והשני מפירות הרכוש הגדול של אביו של חנן, עורך-הדין בעל המוניטין, שכבר בימי המנדט נודע כפרקליט מזהיר שהגן על לכודי המחתרות השונות. גם נקודה משפחתית זאת הוסיפה משקל נכבד בעיני נסיכי הימין כשדויד וחנן חצו קווים והצטרפו אליהם. מבחינתם נחשב חנן שווה-ערך. החניתי את מכוניתי במקביל לחומת אבן הכורכר הגבוהה שמקיפה גן גדול אשר ראיתי תמיד רק פארי עציו. לחצתי על כפתור מערכת הקשר הפנימי ואחרי רגע שמעתי את קולה העייף של מיכל. שניות אחדות השתהתה אחרי שזיהתה אותי. חככה בדעתה והפעילה בלי אומר את מנגנון פתיחת השער שנסוג. מצאתי עצמי עומד בקידמת גן שהואר על-ידי זרקורים מוצנעים והוא מטופח בקפדנות. במהירות חציתי את הגן, דילגתי על-גבי מדרגות רחבות, והגעתי לדלת עץ רחבה מאד היכן שמיכל המתינה.

היתה מודאגת ורצתה לדעת מה קרה.

“לא סגרנו ענין,” אמרתי.

סקרה אותי בחשש. “זה לא יכול היה לחכות?” תהתה.

“לא.”

הניחה לי לחלוף על פניה ורק בתחום הבית הבחנתי מארשת שלה כי השעות האחרונות גם עבורה היו סערה שלא שככה, והיא עדיין כנטרפת. לבושה היתה בחליפה המהודרת של אותו יום בשבוע, עדות שלא הרהרה אפילו במציאת מנוחה קצרה בחדר המיטות. תפושת לבטים קשים היתה, למרות הנחישות שהפגינה קודם-לכן בנוכחות עתליה ודויד. נמצאנו עומדים בטבורו של אולם רחב-ידיים שריהוטו מלה אחרונה בעיצוב בקו ובצבע בהיר. סביב נתגלו שכיות אמנות, ציורים מקוריים של אמני הקו הראשון ובעיקר צדה מבטי הכבשה-הנצחית של קדישמן, תלויה במרכז הקיר היותר חשוב, ונזכרתי במעשה הרועה וכבשתו בבית עלמין שגולח מעולמנו. אולי בהשפעת זכרון חטוף ועז זה חשבתי על חנן. נתרככתי ונמנעתי משום כך מלדבר בבהילות, וגם גיליתי הבנה למצוקתה של מיכל שעמדה מנגד ראויה ללטיפה אוהדת, כמוני. שנינו נזקקנו למידה גדושה של חיבה שבלעדיה ההתמודדות עם המצב שנתהווה נחשבה בלתי-נסבלת. כל שעשיתי היה לפעור את פי ומגרוני נחלצה בת-קול של נוגה שכל-כך היטיבה לנסח את ההתרחשות, ולחדד את הנקודות הטעונות שיקול נוסף בכובד-ראש. טענתי בלהט כי חובה עלינו להמנע מנקיטת צעד חפוז ובלתי-הפיך. הבחנתי שנחתמה בפניה הבנה ומיכל לא הסתירה כי היא עצמה אינה כל-כך שלמה עם ההחלטה שנתקבלה, וכבר שעות שהיא יושבת כאן, לבדה, וגם חנן שיורד לחדרי לבה הניח לה לאחר שאמר שאכן מדובר בהחלטה בעלת השלכות שלא כולן ידועות. והוסיפה שהוא עצמו מסתגר בחדר עבודתו עד שיפרשו לשינה קצרה. נמשכה מסכת שקרים לבנים ובפעם האלף שאלתי את עצמי מתי יקום מי מאתנו לפוצץ את הכזבים הקטנים והגדולים שהפכו לאמת האחת והיחידה, המכנה-המשותף של כולנו. נשמט הרהור קשה זה ממני ומיכל התעקשה כי למרות הלבטים אין בכוונתה לשנות בהחלטה כפי שנתקבלה אפילו קוצו של יוד. “לפעמים הצד היותר-מסוכן טמון בהיסוסים עצמם,” אמרה, “וככל שנקדים להפטר מהם יתאפשר לגשת לטיפול יסודי במורכבות הנפשית הפגועה של עלמה.” וכמו לשכנע תחילה את עצמה בצדקתה, טרחה והוסיפה השערה כי יום אחד עלמה תהיה אסירת-תודה לכולנו, על התבונה ועל האומץ ועל המעשה הנכון שעשינו אותו ביחד. וכבר עשתה ממני שותף שווה-זכויות, שוקלת אם לא תזדקק לשעיר, ומי מתאים ממני. ואילו אני, נטחן בין נימוקיה שאחדים מהם טובים מאד נשמעו לי, לבין נימוקיה הקולעים והנוקבים של נוגה, אף הם טובים מאד, חזרתי ואמרתי ש“ברגע זה לא מִי מאתנו צודק עיקרו של דבר, אלא כל שנדרש הוא פסק-זמן, המתנה של ימים אחדים.”

חריפה היתה מיכל וכבר קבעה יתד בעניניו של הרופא מרמת השרון, קולטת כי זהו פסק-זמן אליו נתכוונתי. “אתה כל-כך שקוף לפעמים,” חייכה בדקות, “שיש לי הרגשה שאני קוראת את המחשבות שלך כמו בצג. ועלמה בדיוק כמוךָ”.

נגעה בעלמה ולא יכולנו להפסיק, חופנים פתאום ריצודי זכרונות מהבהבים מהחולות הלבנים שלנו, מ’החלום המשותף', מהפרי שנקטף על-ידי האחר, ומעולם, להוציא פעם אחת באותו לילה שגיליתי את הפולש במיטתנו, לא חזרתי לתלם שנחרש. סחרור השנים לא הקהו זכרון בוער זה בו ראיתי איך הפך קרחון שלי רוח מדברית לוהטת שנמס בזרועותיו של רודה הדבש. בכוח מחיתי תמונה זו החקוקה כצלקת בי, באמצעות הרגעים האחרים, נפלאים בחדוות עלומים. דיברנו בקולות נמוכים, כובשים ריגשה מטלטלת מפני שמעבר למטען המרירות שהיא צברה בדרכה – אני בדרכי, אהבנו ונשארנו אוהבים. הזכרונות הועילו לנינוחות עד שנפרשה יריעה מתאימה, כך סברתי, לדון בכובד-ראש באשר לפנינו. שוטה כשהייתי נתגליתי גם פתי מאמין שאפשר ולוא לרגע להחזיר גלגל בן עשרות שנים. אבל מיכל עמדה בשלה ואמרה ש“אין טעם לשנות לוח זמנים שנקבע ואושר על-ידי כל הנוגעים, ואי-אפשר לטלטל ו’לְשגע אותָם לכאן ולכאן, על-פי השתנות מצב רוח שלה או שלי.” ועוד אמרה, שהגיע⁸ הזמן שאבטח גם בה, והענין עם עלמה איננו סתם פרשת אהבים בינה לבין אותו אחד, עליו דיברה בלשון ההוא. “הפרשה,” כך ניסתה לקרב אותי לשון חכימא, “בעלת צדדים מורכבים ביותר,” ועד שלא תאמת צעד ראשון, את עצם החשד להריון, מוטב שלא תשתף אותי ביתר הפרטים. ואמרה שדי לצרה בשעתה.

ואני בשלי, מתעקש כפרד לחזור לנקודת-מוצא שאיני מרפה ממנה. “כל מה שאני רוצה זה פסק-זמן.” ואולי בגלל אותה מידת עקשנות נתעלמתי במתכוון מרמזיה, מפני שדי היה לי בסיבוך כמות-שהוא.

קבעה בי מיכל מבט תוהה. “מה פסק-זמן זה יתן לךָ?”

“לא לִי,” אמרתי, “לכולנו. דיני נפשות,” הזכרתי. עוד ימים אחדים לא ישנו דבר. אפילו מבחינתי אני רוצה לשקול…"

“עם הרופא ההוא,” הפטירה.

“כן,” אמרתי באומץ. “עם אותו רופא.”

עמדה בינינו שתיקה כואבת. מיכל הניחה ידה על זרועי. בפעם ראשונה מזה שנים רבות נוצר בהיסח מגע כזה בינינו, אפילו מקרי ובכלל לא מחייב. סתם נגיעה של ידידה בידיד. ביקשה שלא אשפוט אותה על קשיחותה ושאזכור שהיא אמא וזו בתה היחידה וכל עולמה מתמקד בה. אבל יש דברים בגו ויום אחד אדע אותם ולא כעת. אמרתי שאני מכבד את עמדתה אף-על-פי שאיני מבין אותה, ויחד-עם-זאת אין רשותי נתונה לאשפז אותה מחר ולא מחרתיים. “אני זקוק לזמן,” תבעתי. יתר-על-כן, אם מדובר במצב מורכב שהיא, מיכל עצמה, מזכירה פעם ועוד את פיתוליו הנסתרים, חובה עלינו להתאזר בסבלנות. אולי גם לנסות לדובב את עלמה. הקשיבה ונשמרה לעצמה ולא התחייבה. רק אמרה שתחשוב על המצב ולחצה על מנגנון פתיחת השער.

הלילה נסוג כשיצאתי מהחוילה, מטעה עצמי להאמין שזכיתי בפסק-זמן. לא עלה בדעתי שמיכל תקעקע את הגשר הצר שהוקם בינינו בצער נוקב ומשותף. כשהפניתי את המכונית דרומה מהבית הגדול התקרבה מנגד המכונית המוכרת לי היטב. האישיות הבטחונית רמת המעלה שבה משיטוט ממושך למצוא לעצמה פורקן בחברת אחד הנערים. חנן ראה אותי והחלפנו מבטים מנוכרים. חנן ידע שידעתי.

***

ינקי היה הראשון לזהות סטיה וכבר אז הפליג בהקנטות כשהיה פונה לחנן ומכנה אותו להכעיס, ‘חננית’. חנן היה מגיב כנערה, מסמיק ונעשה עוד יותר יפה משהיה, ושותק; לא היה טעם לצאת בקרב אגרופים עם ינקי שהביס רבים וחזקים וגם אני טעמתי פעמים הרבה טעם אגרופיו הקשים. לא שכחתי את הקטטה האלימה שהתקיימה בינינו בליל אותו יום בו גנבנו את מספרי הפלדה של מקס. בעצמותי ובשרירי נשאתי ימים רבים חותם פראותו. אף לא אחד מהנערים חיפש סיבה להגיע לחילופי מהלומות עם בריון זה, תערובת של ‘חבר עם לב-זהב’ ו’משוגע על כל הראש'. למרות הסיכון הזה שאלתי את ינקי מדוע הוא נטפל לחנן שרגיש כל-כך, בא מרקע שונה משלנו, ולא יגיב בבוטות כמוהו או כמוני, והוא צחק ואמר שחנן כזה חמוד שאי-אפשר אחרת. וכשהקשיתי שירפה ממנו, לגלג ואמר, “תַפסיק להגן עליו, מפני שזה לֹא יַעזור. הוא נולד כּזה. תראה כמה הוא יפה! יותר מכל נערה שאנחנו מכירים.” והוא צדק. אף-על-פי-כן הוטעינו להאמין זמן ממושך כי ינקי פשוט איננו מפרש נכון את עדינותו והליכותיו המלוטשות של חנן, לפי שכמותנו יצא עם נערות שנתלו על צווארו. רק להבדיל מאתנו לא התמכר לסיפורי עלילות מזמוטים, כשומר ענין שבינו לבינן נחלה פרטית לזר אין נגיעה בה. יתר-על-כן, מיום שמיכל נעשתה אחת משלנו והוא מאוהב בה מעל לראש, נעקר מתוכי ספק שינקי נטע בי. חנן היה כמותנו בכל מכל ולא הבנתי כי אהב את מיכל אהבה נואשת, בצורה שונה מכל האהבות שידעתי. אילו זכה במיכל בזמן הנכון במקום הנכון, יתכן ונכונה לו עלילת חיים שונה. אלא שאת מיכל לקח דויד אהרוני, בעל יצרים ותאוה עזה, ועשה אותה צלע נוספת שלו, בברכתה של עתליה. שנים עברו עד שהתפקחתי לקשור חוטים רפים ובדרך מקרה נאלצתי לחשוף אמיתות שהיו קיימות אל מול עיני ורק רציתי לעמוד סומא, מגשש בעלטה.

בחינוך המיני שלנו פתח ינקי והמשכו הפקיד בידיו של דויד. לפעמים סברתי כי מכנה אחד לינקי ודויד, רק שראשון ביניהם נסתבך במין שאינו מינו משיבושי-דעה, והשני עבד היה ליצרו. נטע בנו הערכה ליצריות שהביא אתו מבית, מההרים הגבוהים, מהיותו מהלך על האדמה איכר שיודע איך להפרות אותה. עשה אותנו, קטנים וחסרי-נסיון כשהיינו, בעלי תשוקה להיות כמותו. לא נשכחו מאתנו חוויות שעיקרן חשיפת עוצמת המין בשנים שעשינו עם דויד בקן-צפון. עודד אותנו להתייחס לחוויה מתמשכת זו כאל מתנה מהיותר נפלאות שהטבע בחסדו העניק לנו. באותם ימים שקד לחשוף רזים לפנינו, לעקר מתוכנו מבוכה, להציב אותנו מול מראת עצמנו שיהיה לנו קל לדלג על מחסומי צמיחה. גישתו פטרה עצמה מאיסורי דיון פומבי בענינים שבינו לבינה, שבין אדם לאדם ואפילו בין אדם לחיה. כמותנו חי במקומות בהם⁹ ראה אדם בגילוייו השונים. באחת השיחות שגלגלנו בענינים אלה נדרשנו על-ידי דויד להעלות חוויות יוצאות-דופן, לגלות בעצם הדיון בהן בגרות ממשית. קם חנן וחשף סגור-לב מעיק בפעם ראשונה, והעלה ענינו של הרועה וכבשתו התמה באותו יום לוהט ככבשן. הודה כי לא הרפה ממנו מחזה זה ורגע שיא שלו הונצח בתוכו מתקיים לתמיד; כמעט מענג אותו בעינוג משונה שהוא הרועה, הרועה זה הוא. תהה על סוג זה של אהבה שהיא בעיניו סטיה פושעת, ומשום כך הזיכרון העז אינו טוב. קבע מבטו בדויד מצפה לתגובה בלב חרד ועיניו כלות ורק איש כדויד החל לפתור תעלומת מינו של חנן, כמו ינקי לפניו, קולט בחושיו החדים כי לא סתם סיפור הובא לפניו, אלא הנער הזה האהוב עליו כאח העלה עצמו קורבן על מזבחו. “גבריות אמיתית,” אמר דויד, “אין לה דרך בלעדית אחת, אלא כמה וכמה דרכים, והן חלק מטבע האדם עצמו.” לראיה הביא את פרשת דויד ויהונתן שאהבתם נחשבה נפלאה מאהבת נשים, ואין למנות בה פסול. עודד אותנו למשחקי גברים וכבר אז, במחנה הקיץ בשלהי שנות הארבעים, הוציא לנו שם בכל קיבוצי ‘השומר הצעיר’ כקבוצת המאוננים שגילו קסם כף היד כשציפור נתונה בה; החדיר בנו אמונה שלמה כי עונת נעורי אדם נחשבת לעונתו היותר מושלמת הן בטוהר רוחו והן בצחות גופו. חקק במוחותינו הרכים כי המושג אהבה רחב כאוקיאנוס ומין הוא דבר נפלא, בין גבר לאשה ובין גבר לגבר. אמר כפוסק הלכה שאסור להתבייש בתשוקה, ביצר, בתאוה, במין. “כל זה כאחד,” הבהיר, “איננו מתקיים רק להמשכיות, אלא גם להנאות. אלה תמצית החיים. לימדו את עצמכם. לימדו את הליכי הנפש והליכי הגוף. לימדו להצמיח כנפיים לציפורים המפרפרות בין רגליכם. הציצו דרך חורי פח המקלחות בגופות החטובים של הנערות. אֶין במה להתבייש כיוון שזרימת הזרע נחשבת זרימת חיים.”

במחנה הקיץ היכן שעודד אותנו דויד להכיר את גופותינו, להבין מערכותיהם ולהכיר כל מבלט ומשקע שבהם, סייע לחנן לצאת מהארון ולהתוודע לעצמו כמות-שהיה. סוד שנרקם בין שניהם. זה מבין ובדקות מדריך, זה קולט שמנגד נמצא האיש שבצילו יחסה כל חייו. המקלחת הקיבוצית היתה מאז ומתמיד עולם בפני עצמו. שימוש נעשה כמעט לכל דבר משחרור ציפורים ועד סליק נשק מתחת לרצפת הבטון החשוף. זירה נעשתה בידי דויד להוכיח כי גם הדרך היוונית נאה ליישם תורת התבגרות. ופעם אחת הושיט ידו לעברי שנחשבתי חסון, ושנינו עירומים וחלקים כצלופחים התחלנו להאבק, מוקפים על ידי הנערים המשולהבים. דויד גבוה אז ממני במחצית ראש, מוצק ושרירי, מתאבק הבקי ברזי התגוששות. לפיתותיו איתנות היו וחשתי בקרבת גופו החם, הנצמד אלי כמתמזג אתי. התחכך בי כרצונו, התקרב כרצותו והרחיק אותי כרצונו, ואני כמעט חומר בידי היוצר. צברתי שארית כוחות ואילצתי אותו למאבק יותר שקול. יותר מחובר-גופות, עד שלפתע הניף אותי בקלילות והטיל אותי ממנו והלאה. אחר-כך המשיך להתגושש עם עוד אחד או שניים אותם הכריע. לבסוף הצביע על חנן ואמר כי דווקא הוא העדין מבינינו, סיכוייו יותר טובים להתמודד מפני שהוא, אהרוני, התייגע במידה ניכרת. רק שבריר שניה נמשך היסוסו של חנן ונענה כשעיניו מאירות בברק מוזר, ואז חזרתי ונזכרתי בעיני הרועה בבית העלמין המוסלמי שהבריקו כשל עיני חנן הלוהטות ברגע זה. כבר אז היתה קומתו גבוהה כשל דויד, אלא שגזרתו יותר דקה ונערית. גופו היה חלק ועורו בהיר עינו כעין הדבש. הפתיע אותנו בזריזות ובנחישות שגילה, תוקף ונסוג, משתער ונמלט, כמעט מתעתע באהרוני ורק ברגע מסויים נתעוררה בי תחושה עמומה כי לעיני מתקיים דיאלוג לא באמצעות מלים, אלא במגע הגופות הצעירים והכל-כך יפים. דויד הניח לחנן להשתעשע כרצונו כשהוא ואנחנו יודעים כי רק אם ירצה יגבר עליו ולא נחפז. כך וכך נמשכה ההתמודדות ואנחנו עוקבים אחריה בהשתאות, נשבים לקסם המחול הפולחני ששניים אלה יצרו לפנינו. עלה בידי חנן להפגין זריזות ויכולת מכובדת כמידת נכונותו של דויד שהניח לזמן לחמוק. רק לאחר שעה ארוכה לפת את חנן והפעם לא הרפה ממנו. תשושים ומתנשפים בכבדות, מיוזעים כסוסי מרוץ לאחר שעטה, נמצאו שרועים על רצפת הבטון החלקה כמנציחים רגע נדיר. שיעורו נתגבה אז בעיני כולנו. פרץ דויד מחסומים כלא קיימים. איפשר לנו לגלות יפי נעורים מבלי להתבייש במה שאיננו מובן, בתופעות מוזרות, ביצרים המתעוררים ככובשים, בקרי לילה, בחלומות האירוטיים המשלהבים ולפעמים גם אינם מרפים מאתנו בהקיץ. פרק זה נכבד היה בין הפרקים מהם עיצב אותנו. איש איש על-פי מידותיו וסגולותיו. אהבנו והערצנו אותו וחנן הפליג מכולם. ובסתר גם מיכל.

רק אחרי שנים רבות, קלטתי כי באותו קיץ עזר גם לחנן לפרש לעצמו חידתו המציקה. זמן-רב חשבתי כי חנן ראשון נגס במיכל, ואליו התכוון ינקי ברכילות מרושעת שלו. בלילה ההוא אחרי התאחדות ראשונה של מיכל ושלי בגן-הדסה חשדתי בחנן כי הוא שהקדים אותי. תמים ונער הייתי. כבר אז ידעתי שלבה מתחלק ביני לבין אחר ומתוך אהבתי העמוקה אותה קיבלתי עול פיצול. רק אהבת-גוף שבינינו נפגמה מאז בהדרגה לתמיד, היא קפואה בין ידי, אני נהנתן אחוז-תאוות קטנות. ובואה של עלמה, טעות שביני לבינה בלילה של גילופין, פרס היתה לכולנו. כעבור זמן רב, חיברתי חיבורים ומצאתי פתרון ואת שהחסיר ינקי השלמתי ותמונה נתבהרה; נחשפה זהותו האמיתית של מי שחרש בעגלתי. שנים הרבה לפני הולדתה של עלמה שיגר אותי דויד למשימה מסויימת. סבור היה שכך וכך ימים אשהה בארץ זרה, נשמר על כל צעד לנפשי. בדרך מקרה נתקצר עניני, והשלמתי את שנדרשתי וחזרתי לארץ באחד הלילות, במחצית הזמן שבין חצות לאיילת השחר. מצאתי אותם במיטתי אחוזי תנומה לאחר פרק אוהבים. ראשו הגדול נח בשלווה על הכר-כרי, וכבר אז איבד רוב שערותיו והתחיל לטפח קווצות שרידי תלתליו בנוסח-בן-גוריון. ואילו ראש יפהפה שלה מונח על כתפו והיא חשופת חזה ושדיה שלמים נכונים לפתות. ובבת אחת, בהרף שניה חטופה נפרשה יריעת-חיים וכל התמוה נפתר והתייצב וכל אחד מאתנו משובץ היטב בתושבת שלו. כמו שנכנסתי בשקט לחדרי רציתי לסגת. אלא שאז כמו חשה בנוכחותי פקחה פתאום מיכל את עיניה ורגע ארוך הסתכלה בי ואני בה ומלה אחת לא נאמרה, כי הכל נעשה ברור, כציור בצבעים עזים ובוהקים. ולא היה בחיי מבט שדיבר יותר מהמבט שהחלפנו והיא לא נעה ונראתה כל-כך בוטחת בעוצמתה כשזרועו כרוכה סביב לה, כפו הקצרה בעלת האצבעות החזקות חופנת שד שמאל שלה. לא כאדון היה לה, שותף היה שהיא רצתה בו ואני נסוגותי על בהונות שיופיטר לא יתעורר. לא קמה בי רוח להתייצב מולו למחות על מה שכבר מזמן קיבלתי כעובדה, והמשכתי לעבוד אותו מסיבותי באמונה שלמה. וכל שנעשה מאז במחושב נעשה, ולא רק שיגורי למרחקים אלא עצם העמדת החופה שנפרשה מעל מיכל וחנן, חופת הגנה לכל המעורבים. ופרט לנו גם הרוח שקוטפת סודות בשדה, לא קטפה מלה ולא שמץ. אהבה עמוקה כים אהב דויד שתי נשים, ולא יכול היה בלעדי אחת מהן ולא יכלו הן בלעדיו והקשר נקשר, וכבר היו דברים מעולם. עתליה שעקרה היתה מיצתה בו אמהות שלמה. קמה ועשתה אותו ילד שלה, וכל יעודה לגונן עליו, לספק צרכיו. במיכל רעותה הצעירה לא ראתה צרה, השלמה כן ונותרה היא על כנה, מלכה שכסאה לא מעורער ודויד שבע וחם לו.

ספר שלישי: ארץ עץ‑הזית

 

12    🔗

נגוהות בוקר התפשטו בהדרגה במזרח ואור ראשון חרך שולי עננים, שסגרו כחישוק על תבל שבין לילה ליום. נכנסתי לבית ואמרתי לנוגה שדחיתי את האישפוז, על‑אף שלא הצלתי אמירה מפורשת ממיכל. ביני לבינה גלגלתי הרהור שדבק ולא הרפה ממני; גרסתי שחובה עלינו לנצל זמן שעומד לרשותנו לאתר אותו זד, שממנו אפשר להקיז פרטים נוספים על מה אירע בינו לבינה. רמז שהבליעה מיכל מסיבותיה כי לא בסתם קשר שבין פלשתינאי לעלמה מדובר, לא הניח לי; ככל שנחשפה יריעה חשתי כי הסתום מעובה משהיה, מאלץ חקירה מאומצת לקילופו. נוגה סברה כמוני אלא שנתעוררה בעיית איתורו; לא רק שמוסא נעלם מעבודתו ומגוריו באכסניה שבדרום העיר, גם ניתק מגע עם מוקד נל"ה ברמת‑אביב. לדעתה רק איש אחד מסוגל להעלות נמוג אחד כמותו, וזהו גדי דניאל. הסכמתי עם הרעיון הזה יד להאחז בה, ונוגה סיכמה שכבר היום או מחר תמצא את דניאל ותחליף אתו מלה.

לא הבחנתי כיצד התנתקתי מנוגה. כמעט עשרים וארבע שעות נמצאתי עומד על רגלי וכשצנחתי שוקע בכורסה, נועץ מבט בגן הסופג קרינה של בוקר אביבי רענן, נרדמתי כמי שחושיו מעולפים. נלכדתי ברשת שינה מסוכסכת, נטרף בין שברי הזיות וחלומות מתישים, והוקל לי כשנוגה העירה אותי כעבור שעות אחדות. נפטרתי ממבוכת‑מעבר שבין דמדומים למציאות ונוגה נתגלתה סחוטה על‑סף אפיסת‑כוחות. איפשרתי לה להגמל מעייפותה כשהסתגרה בחדר‑השינה, ואני שוב אשר על הבית לשעות אחדות עד שתתרענן. מצאתי את עלמה נינוחה ומאוזנת לאחר אותה עליצות משונה שמשלה בה אמש. שכנעתי אותה לבוא לים. בעת הנסיעה שמרה על שתיקה והיא מכונסת בקונכיתה, שבויית הרהורים מרחיקים. נהגתי למצוק הכורכר בקרבת מסגד סידנא עלי, למקום שהבאנו את מקס בעיצומו של חורף. כשיצאנו מהמכונית בשולי מגרש החניה הגדול והאור הקורן שטף אותה כמשקף, הבחנתי שהמשיכה לאבד משקל בימים האחרונים; פניה נהיו רזים וארוכים ודמיונם למיכל ניכר. פלג גופה העליון כמו נצטמק ונהיה יותר דק כמעט נערי. איבדה גם מהיקף פלג תחתון שלה והוטעיתי לחשוב שרגליה נמתחו תמירות משהיו. התיישבנו על בלט כורכר שצורת מדרגה רחבה לו ופנינו לים, ואנחנו נלטפים בתחושת חמימות נעימה שהשמש מרעיפה, ובוהק זוהר שלה מתפרץ לעומתנו מהים מכה בסנוורים. היתה שעת צהרי‑יום והים קנה חלקת פנים יצוקה, חפה משמץ ניד ולא סימן של קצף בה. אפילו לא נשבה רוח קלילה ועולם קפא סביב. אפשר היה לדמות שזכינו ברגע נדיר של שלווה. מתון מתון רציתי לגעת בבעיה הרגישה, לדובב אותה בנקודה בה נשזר דיאלוג מפתיע בגילוייו שנרקם בינה לבין מיכל. פתאום גיחכה והעירה שהים תמיד שימש מקום להמיות‑לב שלה ושלי, “תמיד,” אמרה, “תַ‑מידתָ‑מיד. אז מַה עכשיו?”

“אביב בארץ,” אמרתי, קובע מבט במים הכחולים.

“עֵת הזמיר,” הפטירה חרש.

פתחה פתח ונאחזתי בו בזהירות. “ואַת?”

נצטעפו עיניה בדוק לחלוחית. “מזמן לא אהבתי, איש קטן,” הודתה. “ואני באמת רוצה. לפעמים אנ’חושבת שזה נהיה מושג רחוק, בלתי‑מושג, בלתי‑מושג.”

נקבתי במתכוון בשמו של צעיר אחד, שדימיתי כי ביקש קרבה אצלה.

“הוא אצלי, לא אני אצלו,” הודתה. ואז הוסיפה שהָמוןהָ‑מון זמן כבר לא ידעה ריגוש אמיתי, “כזה סוחף ומסחרר”, “כזה שגורם לי רצון שהלילה בכלל לא יגמר ובוקר חדש לא יפציע”. רגע נשתתקה, בוחנת ים פרוש כמניפה שוקטת, והיא כמחפשת בו מעגן לפרץ רגשות.

הודיתי שקיויתי שתפתח שיח‑לב עם אותו אחד מסויים, והיא נתחייכה ספק בעצבות ספק כמבטלת. “חשבתי…” ניסיתי לבטא רעיון כלשהו והיא שיסעה אותו.

" 'תָה חושב יותר מידי," היתלה בפתע, ושניה אחת פרח צחוקה המתגלגל והנפלא כל‑כך.

ניסיתי שוב לפתח ואמרתי, “אני חושב…”

וגל של צחוק שלה התגבר כמסתער וכבש אותי. “אתָה מַצחיק אחד,” צחקה, “פשוּט מצחיק.”

מצאתי עצמי נסחף אתה, צוחק אתה בצחוק אחד אל מול הים שלנו, ואז נקטע צחוקה בבת‑אחת, כשהצעתי שנשוחח ברוח שרקמה סוד עם מיכל. נתרעדה ואמרה שמיכל מבינה אותה.

“אנִי יודע,” אמרתי, וכלל לא הייתי בטוח במידת הבחנה שלה.

“ואתָה?”

התקשיתי לענות מיד. גהרתי להרים שבר‑סלע קטן וטילטלתי אותו בכפי כאומד משקלו. “אנִי לֹא יודע מה בּדיוק להגיד לךְ,” הפטרתי והשלכתי בתנופה את שבר הסלע לעבר החוף. עלמה השעינה ראש על כתפי ואמרה שאני יכול להגיד לה כל מה שאני רוצה. “תמיד נהגנו לדבֵּר בגילוי‑לב,” העירה, “גם על ענינים שבינו‑לבינה.” התלוצצתי, ואמרתי שהיא לא מדייקת והיתה זו מיכל שהקדימה אותי וזכתה הפעם בבכורה. השיבה כי מיכל פשוט הצליחה לדובב אותה בכיוון הנכון. אז שאלתי, אם מה שקרה הוא תוצאה של יחס עמוק שנקשר דרך גבר בעלמה בינה לבין ההוא.

“לֹא,” הפתיעה אותי שוב בקדרות שלה, “לְגמרֵי לא. אֵין לי מחוייבות,” קבעה, “ואֵין לו מחוייבות.”

“אני לא בטוח שאני 'מְבין אותך,” אמרתי בזהירות.

קמה ופנתה ממני באיטיות עד שהתקרבה לשפת המצוק, בוחנת בעיון תהום פעורה לרגליה. חרד עצרתי נשימה קובע בה מבט נכון לזנק לעברה, משום היותה כל‑כך בלתי צפויה. רגע עבר והמתח התפוגג כשחזרה והתיישבה בצידי. “אם חשבתָ שמדובר בקשר משמעותי, אז כבר אמרתי לךָ שטעיתָ.” הסבירה כי ביניהם רק נתקיים מצע אידיאולוגי משותף, ענין של מציאת פתרון להם ולנו. לא הפריחה סיסמאות בנוסח ‘זכויות אדם’, ‘פתרון לפלשׂתינאים’. דיברה דיבור פשוט, ונגעה באותו זרע שהוא פרי תוצאה של אי‑הבנה. נתקלפה גלד אחרי גלד, בסבלנות, שארד לדקויות ולא אחפז להסיק מסקנות מוטעות. אבל כבר מתחילתם של דברים נשמעה שוב מבולבלת, ואולי בקוצר‑דעתי דימיתי כי ענין אינו מתקשר בענין; נזהרה מלנקוב בשמו של הפלשׂתינאי, הזכירה אותו בלשון, ההוּא. ההוּא שעשׂה. ההוּא שבּא עליה. כמו פיצלה אותו לשני אנשים שונים, אחד שמלפני – אחד שמאחרי, עד שנדמה היה כי מעשים נותקו מהקשרם. רק משחזרה ונתמקדה בה ובי ערכה דברים יותר הגיונים ומשנתם סדורה. בהדרגה קלטתי שאני יעד למתקפה חיזתית, קשה עד מאד; אותי האשימה בהסתבכות עם הפלשׂתינאי. טענה במרירות שבנסיבות שנוצרו דחקתי אותה למעורבות אישית, מעבר למה שנתכוונה אליו עד לאותו לילה בו נחשפתי באמת ‘איש קטן’, כהגדרה פוצעת שלה. “לא עלה בדעתי לקיים אִתו קשר גבר‑אשה,” הודתה חרישית, “להוכיח שאנ’מתייחסת אליו שווה בשווה. שלֹא תַחשוב כי שכבתי אתו לשם הוכחה שכּזאת,” אמרה פתאום בקול משונה, “נוצר מצב שההוּא ניצל אותו, 'תָה מבין?” ולא המשיכה וכמו תמיד חזרה בכפל על אותה מלה, מַצבמ‑צָב. ולא הבינותי כוונה אחת שלה וערפל נעשה סמיך משהיה. הכעס על שהטיחה בי אשם שכזה ביטל התמקדותי בשורש רע, ונתעלמה ממני עובדה ששמטתי ביודעין קצה חוט מוביל לחישוף, שאסור היה להרפות ממנו.

“יש בך מידה של נאיביות מסוכנת,” הפטרתי לבסוף, לאחר ששיככתי זעם שגרם לי להחמיץ אותו עיקר.

הפנתה אלי ראשה ועיניה הגדולות נעצו בי מבט בוחן, וגיליתי בארשת של העדינות בלתי‑מצויה. “לפעמים אני כה‑כך אוהבת אותך,” הודתה מכירה במגבלותי, מתחשבת במגרעות מכשילות שלי.

“שוב אַת מתחמקת,” גערתי בה.

“לא, אני לֹא מתחמקת,” השיבה, “פשוט רוצה שתבין שזה לא היה מה שאתה חושב. טיפלתי בו לאחר המכות במשטרה. עשיתי את מה שהייתי עושה לכל אחד אחר. מחוות אדם לאדם. אוּלי הוא לא פירש את זה נכון. אולי חשב שיש בי משהו יותר עמוק כלפיו. ואז, בלילה האחר…” נשתתקה ועווית של כאב נחתמה בפניה.

“אמרת בלילה האחר,” עודדתי אותה להמשיך, “איזה לילה?”

“בלילה האחֵר… בלילה האחר…” מילמלה ועיניה מתרחבות בשיעור מפחיד ומתוכה פרצו מלים כנביעה שאין לה עוצר ואינה מובנת. נסתבך מצב משהערכתי ולא היה ספק בידי כי בכל מחיר חובה לאתר אותו פלשׂתינאי, שישלים את הטעון השלמה והעלטה תתפזר. התקשיתי לרדת לסוף כוונתה ש’נוצרו נסיבות מיוחדות בהן סולף יחס אנושי שהפגינה כלפיו'. בלילה האחֵר, אמרה וחזרה על‑כך פעמים אחדות ולא ידעתי לאיזה לילה מלילות התכוונה. אבדתי בהרהורי עד שהבחנתי לבה אוסף תאוצה פראית; עורק בצווארה שינה עוביו ונתבלט עד שיכולתי למנות פעימות הדם השוטף בו. בקרבתנו נבלמה מכונית פרטית רגילה, דומני פג’ו כלשהי, ועלמה לא גרעה מבט מודאג מהגבר והאשה שישבו חבוקים מאחורי ההגה, משתייכים לאוהבים בצהרי‑יום שהחמיקו לעינוגם שעה של קורת‑גוף. בבת אחת נגרעה שלוותה ונתחלפה בעצבנות גלויה. הבעת אי‑נוחות נקבעה בקלסתרה ושאלה אותי אם אני מזהה אותם. רק לכאורה הציגה שאלה טורדנית לפי שבלבה צמחה תשובה מוכתבת על‑פי צרכיה. עוקבים היו אל לדעתה, וסברה שמנסיוני אזהה אותם מיד כאלה. נרעדתי, ולא מרוח צוננת שעלתה מהים. קראתי בפניה התלבטות כשהתאמצתי לשכך אימה שלה. הבטחתי לה כי היא ‘שבויית תעתועי‑לב’ ואיש אינו עוקב אחריה. ואילו היא דחתה בשתיקתה את טיעוני והמשיכה להתמודד עם פחדים מוחשיים לגביה עד לדקויות. עקבתי אחר ההתנצחות שבין מועקת‑לב שלה לבין נימוקים הגיוניים שלי, והיא מתפוררת. הבחנתי כיצד היא נוטה לכאן וכבר מוכנה להשתכנע ולוא לרגע קצר, ומיד מבטלת נטייתה זו חושקת שפתיה ושתיקתה נמשכת.

“אתָה יודע מדוע הֵם כאן,” לחשה, ובעיניה הבליח פחד וגם בי צמח הרגש המתעתע הזה, ואני חסר יכולת להחלץ לעזרתה, לעקור אותה מסיוט. עלמה התרוממה בתנועה חדה ואמרה שהיא רוצה ללכת, “מיד.”

“מדוע, בת?”

“אמרתי לךָ,” חזרה בעצבנות גלויה, “הם עוקבים אחרי.”

פנתה לעבר מכוניתנו מושכת אותי בידי. התקרבתי אליה, משלב זרועי בזרועה וצעדנו מתוך כשעלמה מתאמצת שנתרחק בהקפה גדולה מהפג’ו. נצמדה אלי רועדת כציפור מפרפרת, מחפשת אצלי מקלט. צעדיה נהיו נרפים ככושלים. הרכינה ראשה וכתפיה השתופפו לצמצם נוכחות עד שהגענו לבית.

רכה ועדינה צייתה לכל שביקשתי ממנה. הצעתי שתכנס לאמבטיה להתקלח ונוגה סייעה לה. עד שיצאה משם כבר האפלתי לבקשתה את החדר וזמן‑מה לאחר שבלעה את הכדורים עצמה עינים, ולא ידעתי אם נרדמה או או הורידה מסך משלה להבדיל בין חוּץ לבין פּנים. נוגה ירדה אתי והתיישבנו במטבח ללגימת קפה. נראתה מאוששת לאחר השינה הקצרה. למרות זאת הבחנתי במתח שנחתם בה כשהזכירה התחייבות שלה. היתה לה משמרת שצריכה היתה לפקח עליה ב’סאן‑רייס'. הצעתי שאוותר על נסיעה ללשכה ואשחרר אותה. אבל אמרה שאין צורך בכך כי סיכמה עם מיכל שזו תגיע בארבע להחליף אותה. הודתה שהיא נשחקת והתייסרות שלי איננה מקלה. “אנִי מצטער,” מילמלתי ולקחתי את מזוודת המסמכים שהכנתי לעבודה בלשכה, “פשוט מצטער.” במהוסס התרחקתי לעבר הדלת. אולי רציתי לומר לה משהו יותר אישי, כגון עד כמה אני מוקיר ידידות עמוקה שלה, אבל אפילו מלים פשוטות כאלה נתקשיתי להגות משום‑מה. נצרכים היינו לבירור מה באמת מתרחש בינה לביני על רקע הטלטלה שאחזה בבית מרעידה יסודותיו; מתחילת שיבוש שנתגלה בעלמה נתמעטו רצונותי ונתעבו מותני עד שחדלתי לפקוד אותה בלילות, להרחיק בדידות ממנה. חדלתי להיות מקור סעד לה. הפכה היא לי משענת לעלמה עמוד תווך, פורשת ידיה‑קורותיה והגג של עולמנו הקטן נסמך עליהן. מצאה עצמה לכודה עם בּת עם אַב, והיא עוד רחוקה מלפתור בעיותיה הנכרכות אחריה שובל מכשיל. תהיתי אם קרוב או רחוק יום בו תקום ותפרוש. וכל‑כך רציתי שהיום הזה שיגיע ירחק מאתנו, ועצם המחשבה הזאת הכבידה. רציתי שתיספח אלי לאורך הדרך הנפתלת שלפני. כשחלפתי על פניה עצרה בעדי, ניצבת מנגד וקומתה כקומתי. שילהוב של פתע אחז בה וכתמים סמוקים הופיעו בלחייה כמיתווי‑בעירה. נשימתה סחופה והיא כטובעת בריגשה שמעבר לשליטה. נעשתה יפה באורח יוצא‑דופן. מהיות פניה עדינים ותוויהן מדוייקים, נדמתה לי כמיכל. עיניה נעשו יותר עמוקות ואפלות מקנות לה לווית‑חם מסתורית, ובמירבצי אגמיהן חיבה עמוקה מתפשטת. כפות ידיה סגרו לרגע על פני ברוך ולא אמרה מלה לכאן או לכאן, ופתאום הרפתה ונסוגה, מניחה לי לעבור הלאה.

***

הרבה חומר הצטבר בזמן שנעדרתי מהלשכה. עבדתי עד שעת ערב מאוחרת ולא חיסלתי את הפיגור ונצרכתי לחזור למחרת בעת שחשכה טרם האפירה. מצאתי יתרת‑אינפורמציה שנתקבצה מסווגת בידי נעמק’ה על‑פי נושאים ומקורות. בצהרים טלפנה מיכל והודיעה בקול כבוש כי לקחה את עלמה לבדיקה במרכז רפואי פרטי וכבר הגיעו התוצאות; ההריון ממשי ומחייב התמודדות נכונה. עתה מצאה נכון לפרש את רמזיה‑שלה, ומסתבר כי היא עצמה נתקשתה למצות מצב כשהיה. בעיקר נוכח העובדה שעלמה מתעקשת שלא להפטר מזרע‑זר שבתוכה, ומחמת אימת‑מוות אפילו מסרבת לשטוח מניעיה. מתוך פורקן של עלמה קלטה מצוקה נוראה שאותה ביאת‑גבר נעשתה בכפִיה, תוך שימוש באלימות. וכה גדולה נסיגתה של עלמה, שפחדיה כֹה עמוקים עד שמיאנה לזהות אותו ידיד שלה כבועלה. גם מיכל איתרה תחום התבטאות משונה של עלמה שבדיבור שכזה לא נקבה בשמו של מוסא, התייחסה אליו כאל ההוּא, כמו נתפצל לשניים אחרים. הוסיפה שהיא מבינה את שמתחולל בתוכי, וסיכמה כי חובת כולנו לעשות כעת את המוטל עלינו. כמובן שכבר דאגה לתדֵע את בני החבורה, ואולי משום‑כך, כעבור שעה קלה, העבירה לי נעמק’ה הודעה מלשכתו של אהרוני בירושלים המזרחית, כי “יגיע לבנין המדרשה לפנות ערב ושאמתין לו.” שיערתי שהפגישה אתו תסתיים עד שבע, מפני שאותו ערב עמד להרצות בנושא ‘האינתיפאדה ונזקי כלכלה’ בלשכת המסחר והתעשיה בתל‑אביב. לפיכך קבעתי שאפגש לאחר מכן עם דוקטור לוין בביתו. בפעם זאת נזקקתי גם אני למלה מנחה. אותו רגע אכזרי של עלמה היה נחלה רעה כשלי.

נדרשתי להעסיק מחשבה בכל נושא שיהיה, ובלבד שאסלק מלפני מראות מעורבים של מצב קשה שעברה העלמה. ניצלתי שעות שנותרו לבחון קלטות וידיאו נוספות בנושא חוסיין שהגיעו בלילה האחרון באמצעות אחד הבלדרים הפלשתינאים שעבדו עבורנו. אלה לא היו הקטעים הנבחרים שהוקרנו במהדורת החדשות של הטלויזיה הירדנית בהם נראה המלך במיטבו, לאחר שחזר מביקור בלונדון אצל ידידתו הוותיקה מרחוב דאונינג. הקטעים שהגיעו אלי הציגו מלך שונה. קטעים שהצנזור הירדני פסל להקרנה מפני שחשפו את המלך כאיש שאבדה סמכותו, אינו נחרץ ובוטח בדעתו, ואפילו קולו העמוק חדל לשכנע. בחנתי בקפדנות את פני המלך כפי שנראו בתקריבים, כמו‑גם את קלסתרי האישים שבאו לקבל פניו בשדה התעופה. תצלומים אלה איפשרו בחינה מדוקדקת אם נגרע משהו ממעמדו של מישהו, או שמא סר חינו של אחד האישים וסולק כלֹא ראוי להשתחל בין מקבלי‑פנים מתייצבים משתוחחים, בשולי השטיח האדם. בעת בחינת הקטעים מצאתי בין האישים מספר גדול מהרגיל של אנשי צבא בכירים, עובדה מאמתת הערכת מומחי מודיעין שלנו, כי חוסיין מתכונן לעימות נוסף עם יריביו מבית. פניו החרושים, שעורם כמו נארג מקימטוטים, העידו על בריאותו שנדרדרה, והדו"ח הרפואי שבידי סיפק הוכחות חותכות. שערו הקצוץ כמעט עד עור קרקפת שלו נעשה יותר דליל משהיה ומותרו הכסיף לחלוטין. גבותיו המצופפות והעבות הלבינו גם הן, מדגישות מיקמטים שהתפשטו סביב מקורות עיניו העייפות. החריצים הקבועים בזוויות שפתיו השֵמיות נדמו כצלקות שהזקינו ארשת ליצן עצובה שלו. נתחזקה בי הכרה שהמלך מתקרב לשלב של החלטה לשקול נטישת כסאו. כשלו כוחותיו מול האיום של הרודן הסורי מצד אחד – ומנגד הבּרבּר העיראקי התובע ליטרה משלו. נוספו על שניים טורפים בלתי‑מתפשרים אלה הפלשתינאים שאי‑אפשר שיבטח בהם; לבוגדנים שבבוגדנים נחשבו בעיניו. רשמתי לעל דף מיוחד שורת הערות אשר נעמ’קה תדפיס כתזכיר למחלקה המיועדת לכך באגף המחקר, במגמה להצליב מקורות מידע ולזכות בהארות נוספות. בדרך ללשכתו של אהרוני מסרתי את רשימת ההערות לנעמק’ה.

תחילה נהג בי אהרוני עולם כמנהגו נוהג, מתחלק אתי בטוֹב וברַע. גידף אותו פלשׂתינאי ארור, שעשה את שעשה, והצהיר בצרידות שמעידה על התחמצות‑לב שלו, כי “גם חשבון זה ילקח בעת מתאימה, ודין ימוצה עם הנבל בזמן קרוב.” טרח מעשה חבר והושיב אותי מאחורי המכתבה הכבדה שלו, מפמפם במקטרתו הכבויה כדלוקה, ולהרחיק מועקה מאתנו, דחס לאפרכסותי ריכוז רשמיו מדיון שהתקיים בלשכת ראש‑הממשלה בנושא בלימת האינתיפאדה. כמובן שניתב עצמו להישגיה המפוארים של יחידת הצללים ‘תפוז צהוב’ שהגה, יזם והקים בהסכמתו החשאית של ראש‑הממשלה. שבוי גאוות‑לב נתגלה ממטיר שבחים על ‘תפוז צהוב’, כמו חזרו ימי זוהר של ה’פושטים' ושוטים בידיהם של שנות החמישים. סחוף ריגשה נקט בלהטוטי לשון ציורית שלו, כמעט בונה אגדה כזו שכל פסוק קבוע בה, מלאכת‑סופר יצירה שלמה. בפעם זו, כך הדגיש, נמצא אפילו ראש הממשלה מרעיף הערכה עמוקה על אנשי היחידה והוא עצמו, שלא כמידת זהירותו שהוא משתבח בה, הציע להכפיל ואולי אף לשלש יחידות כאלה בדמותה שישתוו אליה בהישגים. מתח דויד שורה תחתונה כשאמר שהבחורים הנפלאים האלה, אנשי הצללים, עשו במרוצת חודשים ספורים מה שלא עלה בידי הכרוכים אגודה אחת כאנשי השב"כ, הצבא והמתנחלים, אנשי הפלנגה של הרב יצחק דוידוביץ'. אי‑אפשר היה שלא להעריץ את אנשי הצללים שהצליחו לחסל בדממה, מבלי לחולל מהומה תקשורת מכשילה, פלשתינאים משולהבים שהקימו לעצמם ועדות הלם קטלניות. מיועדות לחסל כל מי שנחשד בשיתוף פעולה אתנו. מרבית הנטבחים, ומספרם של אלה צמח בהדרגה, לא היו מוכרים בחוגינו. אבל המוות הוא מוות וכשעוטפים גופת המת בדגל של בוגד, נרתעים אחרים במאות ובאלפים, נחפזים לציית לכל כרוז מאותם כרוזים מסיתים המנחיתים הנחיות אחת לבקרים, איך ומתי להפגין, לשבות, לסגור עיר על בריחיה. אנשי הצללים פעלו בזריזות. ליקטו מידע. פיצחו ראשים. שברו עצמות. חיסלו. ואין כתובת לקבול, לבוא ולטעון, ראה כך וכך עושים. מלחמה אפלה היתה לפנינו ונלחמנו להישרד. אולי משום שדויד עצמו נשתלהב מסיכומי פעילויות, שיתף אותי בנתונים מרשימים שברשותו ותהה, “אז מה אתה אומר, חבר?” אמרתי שאני המום, שזה ‘משהו משהו’. שבע רצון היה דויד מהמהלומות הקשות שהנחיתו ציידי הראשים שלו. לא מעטים מבין אלה, הרוצחים שזהותם נודעה לנו, נמלטו להחבא בחגווים, בנקיקים, במערות, היכן שהאדמה פוצה פה והם חרדים לבוא רגע בו ישלפו ממסתריהם. ועדות הלם וכותבי הכרוזים הממרידים היו אתגר של ממש לאיש כגדי דניאל. ולא סתם דיבר עליו דויד כמשיח על עצמו בעלומיו. גולת כותרת אחרונה של בן קיבוץ זה, גיבור שדות פלשת, היתה חשיפת בתי דפוס בבית‑לחם ובירושלים המזרחית, מקומות שהודפסו בהם במסתרים רבים מאותם כרוזים.

“אני משער שלא מוכר לך השם נאדל עלי אל‑מצרי?” שאל כמהתל, חוזר ומוצץ בהנאה גלויה את מקטרתו הכבויה.

הודיתי שהשם איננו מוכר לי, “אף כי שם המשפחה ידוע. משפחה נכבדה ובניה רבים. מהיותר‑נכבדות במחוז שכם.”

“יפה, יפה,” החמיא דויד בשביעת‑רצון, ועיניו מצטמצמות על דרך הנאה. “תאר לך שאחד מבני המשפחה הזאת, שיש לנו קשרים הדוקים עם בניה, נחשב לאחד המסוכנים והממולחים שבין האחראים לכרוזי המרד. אולי ראש וראשון ביניהם.”

“אני מקוה שמדובר בהישג ממשי,” אמרתי בזהירות, “אנחנו משתבחים יום יום בהישגים שמתגלים כנפיחות.”

אהרוני צחק, ואמר שהפעם זה משהו ממשי. “אני מבטיח לךָ,” הפטיר והתרווח בכורסתו, פושט רגליו העבות לצדדים, כובש לעצמו מרחב. זרועותיו הכבדות היו מוטלות על‑גבי משענות הכורסה בתנוחה רפויה, מבטאות עייפות של רץ למרחקים ארוכים שחצה זה עתה את קו הסיום. נקט בשיטת תידרוך איטית, מוביל אותי צעד צעד בעקבות התרחשויות, מרמז שנגיע כצוות מעולה לאותה תחתית עמוקה אליה גרר אותי. וכבר חשדתי שלא סתם מתהדר הוא בעלילות דניאל, ראש ציידיו, ועוד מעט תסתבר כוונה שלו. ענין שלמד ביסודיות למד וכל פרט נחקק בזכרונו החד. משעשה לרקום מחדש יריעה הפליא במלאכתו כאילו הוא עצמו מעורה בכל רובד ושלב של החקירה מהקשות ביותר שידענו בשטחים. ענין הכרוזים הרתיח דמיהם של מומחי הבטחון בכל הרמות. נמצאה כאן הוכחה שלא רק את ‘המרד’ של בגין שיננו היטב פורעי הפרעות, אלא כל אותה ספרות עניפה שמנציחה פעילויות שלנו בדרך לעצמאות. כאילו עמדו אלה ושיחזרו בתבונה ובחציפות מעשים שעשינו. “ולמרות זאת,” העיר דויד, “לא עומדת להם בינתם להגיע לרמה שלנו.” יחד‑עם‑זאת, חילק מחמאה לכותבי הכרוזים שפיקחים וערמומיים היו, ואין ספק שניכר כי נמנו עם המשובחים שבין הרוצחים. “שיטה פשוטה ויעילה נמצאת להם להתחמק ממעקב וחישוף של שלטונות הבטחון שלנו. הכתיבה והפרסום נעשו בשיטת מספרים נרדפים. אחד. שניים. שלושה. כרוז מספר אחד נכתב על‑ידי מי שגר בבית לחם והוא מודפס בקלקיליה. שני נכתב בידי תושב שכם ומדפיסים אותו בירושלים המזרחית וכן הלאה והלאה.” עקר דויד מקטרת מפיו, והניד ראש מתוך הערכה גלויה. “מבין, חבר?” שאל, ואמר כי “בשיטה שכזאת הבטיחו בני שטן אלה אנונימיות של הכותבים, מפני שאת הכרוז הבא, למשל, שהודפס בירושלים כבר לא כתב האיש משכם, אלא זה מבית לחם, ולאחריו נכתב הכרוז שהודפס בקלקיליה בידי האיש משכם. מבין? הנתק הזה בין הכותב לבית הדפוס הקשה על חשיפתם של הממזרים. אבל תפשנו אחדים מהם. מהיותר חשובים. ואולי אחד מהם פרס שאין דומה לו, ראשון שבהם.”

הסתכנתי.

“נאדל אל‑מצרי?”

צייץ בלשונו בהנאה והחליק על עטרת שערותיו הכסופות המקיפה כהילה את עורפו הרחב. “בידינו, חבר, בידינו. עבודה יוצאת מהכלל של גדי דניאל. עבד על החישוף הזה הרבה זמן. צבר פרטים על פרטים מפני שאל‑מצרי נתגלה ערום שבערומים. ידע בדיוק היכן להסתתר והמשיך לתעתע בנו. וכל הזמן הזה המתין דניאל לשגיאה אחת שיעשה, והוא עשה אותה, גדעון, הבן‑כלבה זה עשה אותה. עכשיו יעבוד עליו דניאל ובאמצעותו נגיע אולי לתוצאות שיקטינו מהומת ועדי ההלם הקטלניים.” התבונן בי, מצפה שאגיב בנוסח נלהב, ונחפזתי להודות בלב שלם ש“הפעם הישג ממשי הושג.” דויד הנהן בראשו, “כּן כּן,” אמר, “אפשר בשיטות מסויימות לחסל נזקי האינתיפאדה במידה עצומה.” הסכמתי ורק לא הרפה ממני הרהור שדבק בי, מדוע מגלגלים אנחנו בפרטי פרטים של איךְ וכיצַד נלכדו כותבי הכרוזים. לא לשם כך זימן אותי ללשכתו. לא להתרווח קמעה לפני הרצאתו הערב בתל‑אביב. וכמו חשף מחשבה שלי, גחן לעברי מבקש להמתיק סוד, “אבל לא על זה בלבד רציתי לדבר איתךָ.” נשתתק, קובע בי מבט בוחן אם קלטתי משמעות מבוא נפתל זה לעיקר שהגיע אליו, ורק אז משך מפיו דיבור של כוונה מיוחדת בנימת התנצלות שהעסק מסובך ושאני צריך לגלות קשיבות והבנה לעמדה שלהם, מפני שלא קל היה להגיע להחלטה אליה הגיעו. נבוכותי עוד יותר. תליתי בינו לביני שאלה, “מה קשר בין כותבי כרוזים בשטחים לבין ענין אישפוזה של עלמה,” והוא הצטחק בעגמימות, מניד ראשו כמנהגו מצד לצד, מצטער על קוצר דעתי. “גם אם אתה חושב שאנחנו נחפזים בענין זה,” שקד להסביר, “מתקבצות עובדות חדשות שמחייבות אותנו לבצע את שהחלטנו ובהקדם. מכאן נובע הקשר בין כותב כרוזים מסויים לבין עלמה.” ועדיין לא ירדתי לסוף דעתו. אולי משום שלא רציתי.

“אתה צריך לשתף אתנו פעולה,” אמר דויד באורך‑רוח.

“לא אני אתכם, דויד, אתם אתי,” רטנתי, חוזר ומתריע בתוך‑תוכי שאזכור כי ענין לי עם טורף שמלתעותיו מושחזות לקצץ ממני קציצה בהרף אחד.

“כך או כך, מה זה 'מְשנה?” תלה בי מבט קר, כמעט מבטל. הזהיר שחובה עלי להניח המשך טיפול בידי מיכל ועתליה.

לא הרפיתי. “אִני זקוק לזמן,” גרסתי, “בלי להשיג הסכמתה לטיפול כזה או כזה, אֵין ולֹא יהיה אישפוז.”

“לענין זה היה לך כל הזמן שבעולם,” העיר בחדות, “ברשותךָ היתה.” רטן מתוך כאב שלא האמין כי יבוא יום והיא, משוש כולנו, תתגלה שונה, יוצאת רעות בתלם זר. לא הרפה עד שקבע באופן נחרץ שחובה לאשפז אותה. ואילו אני מניתי סיבותי מדוּע לֹא, והוא קם ומשך מארון המשקאות בקבוק קוניאק משובח, ‘מרטל’, שחביב היה עליו ומזג בנדיבות לשתי כוסות, אחת העמיד לפני ומשניה כבר לגם לגימה ועוד אחת, עד שחזר והתיישב בגניחה בכורסתו הרחבה. הקשיב לטיעון שאין לכפות אישפוז העלול רק להחמיר את מצבה, מבלי להתייעץ עם רופא שכבר ראה אותה מספר פעמים, ונקשר דיבוב בינו לבינה. והוספתי עיקר דברים, שאותו פלשתינאי יכול להטיל אור נוסף, כיוון שמתקיים בתוכי חשש שעדיין הסתום רב מהנִגלה. אלא שעדיין לא איתרתי אותו ונוטה אני לאמץ סברה שנעלם בגלל המהומה שנתעוררה עקב מצבה של עלמה.

“אנשים לא נעלמים סתם‑ככה,” ציין דויד, וקבע מבט בידי שקירבה את כוס הקוניאק לשפתי. המשקה בער בפי ואף‑על‑פי‑כן מיציתי כוס עד‑תום.

“אני מבין,” אמרתי.

“לֹא, אתָה לֹא מבין,” העיר דויד במתינות, ואז הוסיף משפט שהתחיל להבהיר פרשת כותב הכרוזים, באמירה ברורה שהוא עצמו יודע היכן הוא נמצא, ויעשה לסייע אם פגישה אתו תעזור לי לקבלת החלטה נכונה, וברור היה לאיזו החלטה התכוון.

שתקתי, והוא חזר ומזג קוניאק לשתי הכוסות, הרים את שלו ונעץ בי מבט תוהה לשתיקתי ואז אמרתי ש“אני שומע”.

“הממזר מעולם לא היה מוסא זד,” הסביר.

דיבר בלשונו של גדי דניאל, היה ולֹא‑היה. ונזכרתי בהערה מושחזת שלו, החי על המת. כוונה אחת להם. משמע, השתמש מישהו בזהותו של מת אחד. “אם לא זד”, שאלתי, “כי אז מיהו?”

“נאדל אל‑מצרי,” אמר דויד.

אם רצה לקעקע התנגדות שנותרה בי כי אז היתה הצלחה בהישג ידו. נתמשכה שתיקתי, עדות למבוכה קשה שנשתלטה עלי בפתע, ודויד מיצה מצב עד תומו, לוכד אותי בקרן זווית במקום בו אקבל רק החלטה אחת, כראות עיניו; אילץ אותי לבלוע עד חנק את העובדות המרות, ולהבין בבת‑אחת פסיפס שניפתר מעשה אמן בידי אותו ‘צייד ראשים’, מושל עליון בשמו ברחבי הגדה. כמו להחריף כאב שהתפשט בי השמיע גם מלה בשבחי עורמתו המופלגת של רוחץ הכלים. מבקעה אל‑חאטב, שאיננו אלא מהבכירים בין ראשי ההנהגה הרצחנית בשטחים, ששמו התנוסס בראש רשימת המבוקשים הלוהטים של השב"כ. על‑פי החומר למכביר שהצטבר בתיקים נחשב לאחד הגורמים היותר‑מתסיסים את לב לבה של האינתיפאדה. משהרגיש כי המצוד בעקבותיו מתהדק, נמלט לצד שלנו שמעבר לקו הירוק, ובערמומיות התמקד בכתיבת כרוזי המרד וטיפוח קשרים הדוקים עם אנשי חמאס שבגליל, במגמה לשלב אותם בבוא עת נכונה באינתיפאדה, ועל‑ידי כך לבטל משמעות אחרונה של הקו הירוק כגבול חוסם. כל כוונתו שהאש האוכלת תתפשט מהנהר ועד הים. לא הרפה דויד וכמתאגרף מאומן במשקל כבד כשלו, המשיך להנחית בי אגרופיו הקשים, פלדה מוחצת. אחת לאחת המציא עובדות שברשותו, מעידות על מידת אכזריותו של הצנום השתקן שבא לאחוז בקרנות מקלט בביתי. הפליג בתיאור פשעים מסמרי‑שיער של אותו רוצח קר‑מזג, נחוש במעשיו, בוער כסנה מכוח אמונתו בצדק שלו. חיית שדה אמיתית שעשה בנו שימוש, חומת מיסתור לפרק זמן, עד ששגה שגיאה שעוד לא קלטתי משמעותה, לפי שדויד רק רימז עליה ולא הרחיב. שגיאה אחת, ודי היה בה לצייד הראשים לפרוש רשתו בג’ונגל הפראי. נתבהרה תמונת‑מצב, ודויד נשתכנע שאני מונח בכיסו וציפה שאוותר לאורך כל הדרך, ובכל זאת נשארתי בעל תביעות; לרגע התמקדתי במצוקה של העלמה הכלואה מרצונה בחדרה שבקומה השינה וחלונו הגדול פונה אל הים.

“בלי הסכמתה לא תאשפזו אותה,” התעקשתי.

נמנע מלהתווכח, ורק הזכיר כי הזמן שעומד לרשותי מתקצר כפתיל השהיה בוער. “אנשים שונים מסתובבים בשטח,” הזכיר, “אוזנים פקוחות, עינים רואות ולשונות כטבען מגלגלות רכיל. ואתָה חייב לחשוב על סבלם של אחרים. שלי. של חנן. של עתליה וכמובן של מיכל. חשוֹב עליה,” תבע כמעט מרכך קשיות קולו, ואני על סף התוודות שמעולם לא הפסקתי לחשוֹב עליה. עליה ועליו בנשימה אחת. ואילו הוא נאחז בשולי אזהרתו, והדגיש כי גם משיקולים בטחוניים הקשורים באל‑מצרי אוזל הזמן במהירות. “אז שאחשוֹב על כולם.” וכמובן שהיתה גם נערה ושמה עלמה.

***

המעבר מחברתו של דויד למחיצתו של דוקטור לוין היה כמו להעקר ברוח גדולה מקוטב אחד לשני. שני ניגודים, הפכים מוחלטים היו וטבעי שחשתי נינוח בקיטון שברמת השרון. דלת היתה פתוחה לפני. אוזן קשובה לגניחת קרביים רותחים שלי. לב רגיש להמיתי. בלי חשבונות שמסביב. רק התמקדות בעיקר. אמרתי לדוקטור לוין כי לא נתכוונתי לגזול מעתותיו ולשבש את לוח‑הזמנים שלו. התנצלתי שאני “נמעך תחת לחץ מכבש אדיר שמופעל עלי, לקבל החלטות שלבי אינו שלם אתן, בלשון המעטה.” שוחחתי אתו כמשיח‑לב על כתפו של חבר שבא לברך. והודיתי כי בורותי מכשילה אותי ובינתיים מתהדקת סביבי רשת ללא מפלט ולשוא אני מחפש מוצא נכון לי לבתי. נזקקתי ליועץ מקצועי והוא נחשב בעיני לכזה ובטחתי בשיקוליו. המשכתי בפרישת צרור עובדות חשובות ולֹא, ובלבד שהתמונה הפגומה תעלה שלמה כשהיתה אצלי. סיימתי ועדיין לא פצה פה, מתמיד בשתיקתו, הופך במה שערמתי לפניו ערימה גדולה ואולי סיכה אין בה. הודה שהוא מתלבט נוכח לחץ שמופעל עלי מצד אם הנערה וחבריה, והתעלם לחלוטין מעמדתו של הפרופסור, כאילו ביטל אותה חסרת‑ערך ומשמעות. הסכים כי על‑פי מיטב שפיטתו אישפוז‑כפוי שבמהלכו תתבצע גרידה בניגוד להסכמה מפורשת של עלמה, עלול לגרום לה לא רק סדק, אלא שסע, שסעת, ובמלה יותר מסברת אוזן השמיע את המינוח המרתיע, ‘סכיזופרניה’. כיבדתי מאמץ שעשה לצמצם עצמו לעיקר וסיכומו חד‑משמעי, שעלי לעשות לשכנע את מיכל לא לתת יד לפעולה מסוכנת שכזאת; תוצאותיה בכל מקרה תהיינה מזיקות ובמצב הקיצוני חמורות אולי לתמיד. “הגרידה איננה מחוייבת המציאות עכשיו, היום מחר,” אמר הרופא. סבור היה כי לפנינו זמן שניתן לחשוף עוד ועוד ממה שהתרחש אותו לילה שכבר אנחנו חודרים למעגלו, וכבר יודעים שאירעו בו ענינים חמורים בהם הסבר לטראומה שזיעזעה אותה, וההפגנה בקלקיליה רק סייעה בחשיפתה. שוב קבע מסמרות שיש למנוע אישפוז והצטרף לשתיקתי הנכאה.

***

בכניסתי לבית מצאתי את מיכל ממתינה לי ורוחה קצרה. טענה שמכבר היה עליה להסתלק. “בשמונה הייתי צריכה להיות בתל‑אביב באירוע מסויים,” קבלה, וידעתי שדעתה מכוונת להרצאתו של אהרוני בלשכת המסחר והתעשיה. פירוש מיפגש שגם חנן נמצא שם. תמיד הקפידו אלה למנוע הופעה של אהרוני בציבור בחברת עתליה ומיכל בלבד, פרט למקרים יוצאי‑דופן. עשו כל שניתן למנוע לזות‑שפתים ותחום חייהם הפרטיים נשמר בקנאות ראויה לכוהנים גדולים; השחיתות שלהם נחשבה בעיניהם טהורה. התנצלתי על האיחור ורציתי לדווח לה על מסקנותיו של הרופא, שאימצו הפצרה שלי לאורך‑רוח. אבל היא דחתה אותי כלאחר‑יד, נטלה בתנועה חפוזה את מעילה ופתחה דלת בתנופה, חולפת על פני בנמרצות מבטלת שכזאת. “פעם אחרת,” פלטה בחיפזון, “פעם אחרת.” הגיפה את הדלת וכבר שמעתי נהם מכונית מסתערת קדימה כנשאבת לצינור של שואב‑אבק ענק. באחת צנחה על הבית דממה עמוקה. נכנסתי בשקט לחדרה של עלמה והיא שרועה בתנוחה מכורבלת של ולד ברחמו. תחת השפעת הכדורים שקעה בשינה עמוקה ופניה התרגעו ונשימתה עלתה שלווה. אחזתי בזהירות בשורש אמת ידה, ומצאתי כי למרות הרוגע החיצוני נסערה בתוכה בסיוטיה, והדופק חפוז ופרוע, מתגבר ושוכך חליפות. התיישבתי בצידה על‑גבי כסא העץ הפשוט בו השתמשה בעת ששירבטה שירים, או היתה שקועה באותם ציורים ואיורים מיוחדים של מקס, ינקי וכל השאר. ברגע זה חזרה אל מול עיני והיא ילדה שרועה אפרקדן, מגוננת על פניה ממכה צפויה, מבוהלת מזרועי המונפת לעומתה מבטאת רתיחת מזג‑רע שלי. הרגע הארוך בו התנתקה ממני מתעופפת לבועית מגוננת מהאימה שעוררתי בפזיזות, לא איבד מתוקפו, לא טבע בתהומות זכרוני. כאז חי בתוכי. נתעוררה תקרית זו אצלי בגלל פחד שצמח בקרבי שמא הפעם לא תשוב מהמסע המפליג אל הבלתי‑נודע.

כשקמתי לצאת מחדרה הרהרתי בפלשתינאי שבכוחו להשלים את הטעון השלמה, ואולי במידע שבידו נמצא מפתח להחלמה שלה. המחשבה הזאת בדבר הכרח לפגוש את השכמי רק נתחזקה כשנוגה הגיעה בתום המשמרת האחרונה ב’סאן‑רייס'. מצאה אותי מנמנם בחדר הספריה ובעדינות נגעה בכתפיי ופקחתי עינים עייפות.

“מה השעה?” שאלתי.

“שלוש,” אמרה.

“משמרת ארוכה,” הפטרתי.

“זה לא העבודה,” פירשה, “נפגשתי עם גדי.”

“אני מבין,” אמרתי בשקט.

בחנה אותי תוהה לפשר תגובתי הפושרת, כה‑נבדלת מזו שציפתה שאגיב כשתזכיר פגישה עם גדי שנתקיימה לצורך עניננו. גהרה והתיישבה על כסא סמוך, משתופפת, מעגלת כתפיים וראשה שלוח לקראתי מסמיכה פניה לפני. התבוננה בתוך עיני, מאתרת בתוכן את שנדרש לה. “אתָה כבר יודע,” קבעה.

“יודע,” הודיתי, “נאדל עלי אל‑מצרי.”

“אני מצטערת.” קולה היה נמוך ונימת הזדהות אמיתית שזורה בו.

“בן‑זונה,” גידפתי בגרון לחוץ, ובבת‑אחת נעשיתי כחנוק. “לֹא סתם מוסא אחד. לא סתם פלשׂתינאי תמים, קטלן אמיתי,” הפטרתי מתכוון להכאיב לה. “רוֹצח יהודים. ערבים, חיסל ילדים. נשים. זקנים. ראש ועדת ההלם של כפרו, ‘סכין אדום’.” מניתי אחד לאחד פשעי נאדל אל‑מצרי, “רוחץ כלים שתקן, צנום ובעל צורה דלה כלא‑קיים. ‘מחוק’ אחד שמהלך על בהונות המפחד שצל עצמו יטרוף אותו. אחד ממאה אלף שכמותו, נער‑טוֹב‑שכם, כל‑כך אפור ולֹא נחשב. בתוכנו חי שוטף הכלים. סטודנט מובטל מלימודיו מכוח הרדיפה שלנו. שתקן ונעים הליכות. חמדת בחורים. מופת למי שראוי שנעלה למענו על מוקד ובלבד שנקדש זכויות‑אדם לוֹ.” כיסוי מושלם קבע לעצמו בעזרתה של נוגה, בתמיכתה של עלמה. אידיאליסטיות שתמימותן מסוכנת ולא רק לעצמן.

“מה לדעתך אני צריך לעשות עם כל המידע הזה?” שאלתי את נוגה בלעג מר.

שתקה. מבטי צרב פניה שהלבינו ואף‑על‑פי‑כן לא התנערה להסיג מבט נוקב זה הלאה ממנה. המבוכה, הצער והכאב שלי נחשבו אצלה כשלה ולה עוד אשמת מעורבות בהשתדכות הזאת; היא היתה הדמות הדומיננטית בהקמתה של נל"ה, ובעיקר שנתעצבה במסגרת הזאת כאידיאולוגית של הקבוצה, ובעוורונה קירבה פתן ארסי לחיקה של בתי. “איש מאתנו איננו חכם כפי שהוא חושב,” רטנתי בטינה גלויה, “פתחת לשכמי לבבות תמימים ובתמורה פיזר גלליו אפילו בפינות הכי אינטימיות שלנו, והסרחון חונק.”

והיא התמידה בשתיקתה.

חשה עצמה מובסת מעצם אחריותה להענקת מחסה לנתעב שנקלע לאיזורנו במנוסתו וזיהם אותנו. בבת‑אחת נשכחה ממני תורת הזכויות וכל יתרת הבירבורים, ונעשתה לי קפיצת‑דרך משמאל לימין. מתוך התייסרותי‑אני רציתי להתחלק אתה בכאב. לא נמצאה לי דרך נאותה מהצלפה בשבט לשון. לחשב חשבונות, לסכם סיכומים משפילים. רציתי שתבין מידת החומרה בשגיאה ששגינו בהגנתם על אלה, עד שמתחנו צווארינו על סדן המערפת. יריתי בה חיצי לשון עוקצנים, טבולים בארס רע, והיא רק התכווצה במקומה ולא שינתה תנוחתה. רק כשנתקצרה נשימתי השורפת, ניסתה לדעת אם התכוונתי לחשוף לעלמה טיבו של מוסא‑נאדל. כמוני חרדה מפני תוצאה העלולה להגרם מהתמודדות עם אמת שכזאת, כאב על כאב שאין כבר כוח לשאת בו. נתפשה להססנות, נלכדה במבוכה, והיא מותשת מעצם אי הוודאות; אם ננקוט בצעד מסויים תהא פגיעתו בשיעור כזה ואם לא, פגיעתו בשיעור אחר. “תקלל תמָצא מקלל,” חרקתי בשיני, “אבל גם אם תברֵך תמצא מקלל.” התלבטנו מיוסרים ולפנינו מעשה מרכבה מסובך שאי‑אפשר למצוא פתרון אחד לכל תחלואיו. הפכנו והפכנו ולא הסכמנו על החלטה. רק נטינו לחשוב שגילוי עובדות קשות כאלה שבידינו בשעה כל‑כך רגישה, עלול לטרוף בהירות שבה, להגביר עכירות. ורק בנקודה אחת נתגלתה תמימות דעים, שאם קיימת אפשרות לדובב את הפלשתינאי, חובה להציל ממנו פרטים שעלמה מכסה עליהם מסיבותיה. יותר ויותר מצאתי ממשות באפשרות הזאת ולא הייתי מרפה ממנה גם אם השפלה כרוכה בה; אפילו נצרכתי לזחול על גחוני להתרפס לפניו, הייתי זוחל ונאבק על נפשה. בו במקום חייגתי לדירתם של האהרונים ב’מגדלי דויד'. עתליה היתה זו שהרימה את השפופרת ואחר‑כך שמעתי את קולו של דויד. תחילת ‘הזחילה’ נקבעה ליום המחר.

***

בא בוקר ונשתבש כשהגעתי לבנין המדרשה. הסתבר כי דויד נאלץ לנסוע בדחיפות לקריה לפגישה שלא תוכננה עם ראש‑הממשלה ושר‑הבטחון. נתבקשתי לצאת לתל‑אביב, להמתין בלשכתו בקריה. רק סמוך לצהרי היום הגיע, התנצל על העיכוב, ומיד טיפל אישית בביקורי בבסיס הנסתר של ‘תפוז צהוב’, היכן שהיה כלוא נאדל אל‑מצרי. הבין בחושיו החדים לאיזה מצב אני קולע עצמי והביע אמונה שאשיג את הנדרש ולא אהסס להשתמש בשירותיו של גדי דניאל, שליט מיתקן הכליאה. ביקש שאכנס ללשכתו בבנין המדרשה מיד לאחר שאחזור מחדירתי לארץ צלמוות. התחמק מלהרחיב נושא ורק רימז על משהו חשוב שידווח לי. סתומים היו דבריו ואף‑על‑פי‑כן ידעתי כי מעודו לא נמנה עם מפטירי דיבּור של סתם. מִלה שלו מִלה בסלע היתה. כל שאמר כיוון לממשי.

שעה לאחר צהרי‑יום חציתי את הקו הירוק וכעבור זמן נוסף נשתרעה לפני ארץ‑אבות יפהפיה, ניכרת בחורשות עצי זית קשישים מתרבים ככל שהארץ מתרוממת. פה ושם נצלקו נופים על‑ידי תוספות ארכיטקטוניות גסות שהודברו על‑ידי מתיישבים שלנו להביס נופים עתיקים. לעומת תצורותיהם הזרות צמחו מנגד כפרים ערביים שקסמם נחשף כשהתרוממה הארץ ומישור‑נעשה‑לעקוב. בחיק נופים קסומים המתערסלים בין גבעות מתרוממות להיבדל מארץ המישור ממנה הגעתי, נמצא מחוז ציד לעצור בו אנשים באישון לילה, לעתים להעלימם לתמיד. לתוך הארץ השסועה הזאת עשיתי דרכי. לעתים חלפו על פני וגם מנגד באו כלי רכב צבאיים עמוסים באנשי מילואים ואחרים שהשלימו עונתם, וגם כאלה שסתם עסקו בסיורי אבטחה בכביש חוצה‑שומרון, מחוז שכבר כונה ‘מדינת מולוטוב’. נתפשתי למחשבות שאין לי שליטה בהן, נוטעות בתוכי מבוכת‑חושים; הרהרתי באותו לילה שבו אירעו דברים. שעה שזיעזעה את עלמה ואולי לתמיד, ועוד לא ידעתי איך אדחק אותו דל בשר לפתוח סגור שלו לפני. גם לא ידעתי איזו מורסה אחשוף ואף‑על‑פי‑כן לא נמצאה דרך אחרת. בנסיבות שנוצרו נתגלה הוא מקור שפוי ויחיד לחישוף האמת.

פרשתי מדרך ראשה לדרך צדדית חומקת כמפצלת חורשת זיתים, שגזעיהם החרוצים מרתקים‑עין בפיתוליהם, ודמיונם לבני‑אדם גדל ככל שמתרבים ומתעמקים קמטיהם. אימצתי מבט ימין ושמאל שלא אתקל במארב פתאומי. ימין שלי היתה קלה ללפות בעת הכרח את ה’עוזי' שבמושב הפנוי. הכביש הצר התפתל בין ערוצי גבעות, חלקן נבלע בתוך ירוק‑כסוף, כמעט כחלחל כעננת עשן מיתמר, חופת פוארות הזיתים. הכביש הישן לא הוזן מאז כבישתו באספלט מייצב, ומהמורות רבות שנפערו בו רימזו כי מעטים עושים דרכם בנתיב המוזנח; מרביתם אנשי הצללים של ‘תפוז צהוב’ בבואם ובצאתם מתחום סגור, המובדל באמצעות גדר‑בטחון אלקטרונית. בצלע תלולה של רמה סלעית משתחצת מעל ערוץ עמוק, כזה שמגניב שסעים למרגלות ההרים הסוגרים, נמצאו שרידי בתים אחדים שהיו נטושים. אלה שופצו לשמש מתקני מגורים, חקירה וכליאה. מחנה‑בלי‑שֵם בארץ‑לֹא‑נודעת. רק כינוי מפה לאוזן, ‘מחנה צלמוות’. באור בהיר ונוקב עד כאב של שמש בוערת בצהרי‑יום, נתבלטה כל גבשושית כמעוצבת על‑ידי מיחברים מתעתעים של כתמי אורצל. אילולא גדרות תיל כפולות וגבוהות הרבה מעבר לקומת‑אדם, אי‑אפשר היה לזהות את צלע הגבעה המסולעת כמחנה‑מעצר, מיסלקה קטלנית של פעילי הטירור הפלשתינאי. כשעברתי את סידרת הבדיקות בשער הזעיר המוצנע בין עצי זיתים, הוכוונתי לנהוג את מכוניתי עד לבנין המשמש כמטה היחידה הזעירה. רוב המבנים האחרים התאפיינו בפתחים אטומים שבת‑קול לא תחלץ מהם. בתוכם נגזר גורלם של נחקרים מִי לחיים במתקני כליאה אחרים, ומִי שגופותיהם הושלכו בשולי כבישים כנפגעי תאונות ‘פגע וברח’. מיעוטם, שרוטשו, הובאו באישון לילה לקבורת חמור.

הכניסו אותי לחדרו של גדי דניאל. ישב מאחורי מכתבה משרדית מעץ בעל גוון צהוב חולני. נשען לאחור והכסא נסמך על שתי רגליו האחוריות והוא עצמו פושט זרועות לחבוק באדנות אדן החלון הפונה לצפון. בעד הפתח הזה שפע אור ענוג שהדגיש זוויתיות פניו הארוכים המחודדים. אמר משהו שנשמע כ’שוב נפגשים' ואני הסכמתי שכך קורה בחיים. התקשינו לדבר, והחלפנו מלים כמגששים תוהים מחדש זה על קנקנו של זה. הוא לא היה בגילופין, ואני לא שיקשקתי בקוביות קרח בקומה העליונה שלי; אלכהול לא חיבר אותנו בדבק‑אחים, מגשר לשעה על איבה עמוקה מצידו והסתייגות מובנת מצידי. התחברנו בפרשה חורגת מכורח נסיבות אישיות. נהג בי כמו בזר כפוי ולא הציע שאשב על כסא ועמדתי תוהה, מתי נגיע לגוף ענין ובינתיים בחנתי אותו, מודה בקיומה של סקרנות. אולי מפני שנראה שונה בתכלית מפעמים קודמות שנתקלתי בו. נתרשמתי כי הוא אחר. דיבורו נתגלגל בכובד‑ראש, כשוקל כל מלה. תגובותיו ככלל נתגלו איטיות ומתונות. ובכל זאת, למרות פשטות הליכותיו ניכרה בו מידה של אדנות, בעל שלטון בלי‑מיצרים. סמכויותיו עצומות, הוּא החוק, הוּא התלין. פטור מדין וחשבון בארץ תוהו, והוא בה אלהים ועוצמתו נוראה ומשחיתה. מצאתי בעיניו לגלוג, כאילו קרא מחשבות חולפות בראשי, והשתוקק שאכיר ביכולת משולחת‑רסן שלו, גוזר לחיים וללֹא, כמו רצה להרתיע אותי, להכאיב מבלי לגעת בי. משלא ניגש לעצם עניני התיישבתי על‑גבי כסא והתרווחתי, נסיון קלוש מצידי להבהיר כי אינני מתבטל בנוכחותו, גם לא כאן, היכן שהוא שואב מקור כוחו. התבונן בי בשלוות‑נפש, אינו משנה תנוחתו ורק משתבח בדרך בה נמצאה לו נוגה. אמר שחודשים רבים הקדיש לאיתורו של אל‑מצרי, עד שהסמל מהיחידה המרכזית העביר מידע מסווג שאחד המופעלים שלו, סאלים העזתי, גילה מישהו מאיזור שכם העובד בהרצליה‑פיתוח והתפאר בקשרים עם קצינה בכירה לשעבר, בעלת השפעה. כך הגיע ל’סאן‑רייס' ונתקצרה דרכו לנוגה, פטרונית מפוארת של כל אותם פלשתינאים, תולעי‑רקב. בבת‑אחת שינה טעמו, ובלשון בני שוק חירף את נוגה ניקלה אחת, משרכת‑דרך, ולי קרא זנאי קשיש ועב‑כרס. המתנתי בסבלנות שגסותו תשקע בכוס הסוערת. קנאתו קנאת איש צעיר כחומצה אוכלת ברזל היתה. מכבר איבד כושרו לתחום גבול לאותה אובססיה שלו ושמה נוגה. ניטשטשו תחומים בין תפקידו לבין פרטיותו והסתבר כי לא נזקק למשקה מתיר‑לשון, והוכיח גודל מצוקתו על פרישתה ממנו, בפרץ מלים מחרפות. בחן אותי מונה בי בתענוג מגרעת אחת אחרי השניה, וכל‑כולי מבחינתו זיקנה מנוונת בהתעצמותה. ביטא קנאה בחריפות והוא בן‑שחץ במיטבו מנפנף בגאוה אברת כנפיו, מתנשא יהיר מעלי בקן נשרים זה שלו, היכן שהושם שבט חובלים של אלהי היהודים.

לפתע חזר לסדר דברים תקינים. חלפה סערה, אולי מחמת שכפיתי על עצמי שתיקה, מאפשר לו למשול ברוחו הנסערת. משלבש שנית מתינות התמקד בנושא ביקורי והפטיר בנימת לגלוג שלא ציפה לכבוד שכזה, לא הוא ולא זה שבידיו לשבטו, עתיד להתברר חומר ביד היוצר. ציין כי אמצא עם הפלשתינאי בחדר אטום ונעול, תא מנותק מהעולם. “רק אני יודע מי נמצא שם,” הפטיר חרש והוא בעל כוח כשל בורא בחסדו. מעתה נהג בי על‑פי מידת הנחייתו של השר והאציל לי מסמכותו. הסביר שמבחינתו יכול אני לעשות עם הנבל ככל העולה בדעתי, רק על חלק אחד מגופו חובה עלי לשמור, על פיו וגרונו. שיהיה מסוגל בבוא העת ‘לזמר זמירות’. “שתקן הנבלוסי,” לגלג, “ויתכן ותצא כלעומת שבאת ואין איתך חדֹש. אבל מחר, אולי מחרתיים, לא ישמור לעצמו אפילו שמץ צליל.”

החדר היה אטום כפי שאמר. אור ניאון לבן ומחליא הציף אותו. בקרבת הדלת עמד שולחן‑משרד ממשלתי, לוח מלבני וארבע רגליים דקות תקועות היטב ברצפה שאי‑אפשר לעקרן. כסא לפניו וכסא בצידו השני, ובתקרה קבועה עין מצלמת טלויזיה‑במעגל‑סגור, שלא יתחמק מה מעינו של אלהי המקום המקולל. הפלשׂתינאי ישב על הכסא שלו – ואני על שלי. אילו קרעתי אותו לגזרים לא היתה פורצת מהחדר גם הנוראה בצעקות והדיה היו נקברים בפנים. נראה כבאותו לילה שמצאתיו עומד במטבח הקטן שלנו. בישיבתו כבעמידתו נתגלה שפוף כתפיים מכווצות, וחזהו מתקער מחמת רזונו. פניו צנומים ומגדילים עוד יותר את עיניו הבוערות. הבעתו אינה ניתנת לפירוש, נועדה לטמטם את המתבונן בו להאמין כי לפניו ‘שאינו יודע לשאול’. לכאורה קלסתר של תמהוני שאינו מבחין בין יד ליד, שטבועה בו בהלה מעצם התקיימותו. בפעם זו חכם נהייתי לדעת כי מאחורי מבע ההדיוט שלו פועל מוח עירני של איש נועז, בעל תושיה וכושר הישרדות נדיר בתנאים שלנו. בלבי התפללתי שאמצא באיש זה שידע בתי, מידת התחשבות בזו שהוכשלה ונתנה מעצמה לסייע לו בתמימות, באמונה שלמה כי מתקיים ביניהם גשר הבנה. רציתי כשוטה להאמין שלרגע ישכח במצוקתו האישית הנוראה עובדת היותו לוחם‑חירות, ולא יראה בי אויב אלא רק אביה של הנערה. פתחתי בהיסוס, לאחר התבוננות ממושכת, ואמרתי לו דיבור כולל על מצבה של עלמה, כלואה בתוך עצמה, קלועה בקרן זווית נפשית. נשמרתי מלרדת לפרטים ודיברתי על לבו שלא ישכח טעם ידידות‑אמת שהיא הוכיחה מעל ומעבר. התחננתי לפניו שפל‑רוח שיעזור לה על‑ידי חישוף פרטים שאינם ידועים על לילה מסויים שאירעו בו דברים. שאילו היו אלה מצויים ברשותנו ניתן היה להתקרב לפתרון כלשהו ואולי גם לסייע לה סיוע ממשי. הבהרתי שכל שאנחנו יודעים כי תחילת משבר נעוצה בהלם שתוצאותיו ניכרו בה רק כעבור זמן, ענין הידוע כ’תגובה מאוחרת'. ואילו כעת חובה למנוע אובדן זמן יקר. גייסתי תעצומות‑נפש, נסיון, ערמומיות של צייד שכבר נשחקה אצלי, הזעקתי חושי קיום שכן באתי להתחנן על נפשה. אבל הוא עמד בשתיקתו. מטרה נעשיתי לשׂנאתו דווקא בשיא מצוקה שלו. שי בלתי צפוי מאללה. לא רק שידע את שלא ידענו, אלא ראה בי את אויבו היורד על ברכיו, מתחנן ולא חשוב על מַה ולָמָה. ולא הרים קצה מסך מעל אותו לילה. עיניו האפלות התעוררו לחיים כשירו בי חיצי לעג.

ולא הרפיתי והמשכתי לזחול על גחוני. נכון הייתי לכל מעשה ואף להאחז בעצתו של צייד הראשים. ולא רציתי. רק בדיבור ביקשתי לגעת בו שיחשׂוף. נשבעתי בכל הקדוש לִי ולא לוֹ, כי לא יעשה שימוש לרעתו אפילו בעובדה מפלילה אחת. גם נאחזתי בתחושה בכפל‑דמות שיצאה בהזיותיה, ואמרתי שאיני מטיח בו אשמה, אלא במישהו אחר שזהותו ידועה לו. איפשרתי לו לחשוף אמת, ולהרחיק עדותו, להטיל אחריות על כתפי מי שימציא כרצונו.

גיבבתי נימוקים לשכנע מכאן ומכאן, ורק נשמרתי מלגלות שמץ מתוצאות אותו לילה שבא אליה דרך שוכן‑מערות בעלמה. פחדתי שאגרום לו להרגיש מנצח אשר על סף תהום שלו מצא טעם נקמה, לשון ‘תמות נפשי’, ואז ישים לפיו מחסום שלא יגרע פסיק מהנאתו האחרונה. התייראתי מעוצמת הבחילה שהוא עורר בתוכי, קבס להקיאו. הרגשתי שאם תתקפח שליטתי ברוחי אפשוט עליו כעוף דורס. וכמו להתרחק מסכנה שכזו פרטתי שוב ושוב על סתם נימי ידידות שבין אדם לאדם. הזכרתי לו שהתמרדה נגדי, אביה, ובלבד שתגונן עליו. חזרתי ושטחתי בדחילו תחנון שיעזור לה לבלום שקיעתה. ולֹא הועלתי; ולֹא הפר דממה שלו. קפא בשתיקתו אויב בשנאתו. פיו נותר קפוץ כסדק רע‑מבע. עיניו הבוערות לכדו אותי ולא הרפו כמעלות אש במוקד. השנאה שנמצאה בתוכן זיעזעה אותי ופתאום התפכחתי להבין שאני משחית מלים, היינו ונשאר אויבים לופתים איש גרונו של זה עד מוות. ואז גייסתי נימוק אחרון שברשותי. הבטחתי שאם יעשה למענה מחווה אנושית פשוטה, אפעל למענו לסלק חבל תליה מעל צווארו בחינת ‘שמור‑לך’. אבל לא. לֹא ולֹא. לא גם כשאמרתי שעובדת היותי כאן אתו, בארץ צלמוות, מעידה על טיב קשרי. להרף עין דימיתי שהשנאה התהומית שבעיניו מתחלפת בבוז על עצם הרעיון המשפיל, ואלי כבר לא הייתי מסוגל לתרגם מבט מהיותי מסוכסך כל‑כך בתוך עצמי; הקצינה הבעת ההתכחשות, והוא מנער חוצנו. הוסיף טינה על איבתו הניבטת מעיניו הבוערות והן פתאום כה מדברות, אלף אלפי מלים בתוכן; לא להסיג אותי לקו‑הירוק התכוון. לא הסתפק בשלי – שלי בשלו – שלו. התכוון כמו בדורותיו להשליך אותי לים. לא מצא אותי ראוי למלה אחת של חסד והיא מבחינתו ערכה כערכי, ורק אולי בדמיוננו התקיים הלילה הבלתי‑ברור בו פלט זרעו. פשטתי ידי לפני והן מדברות, מתחננות שישחזר אירועי אותו לילה, והיא פצועה בגוף בנפש מונחת בינו לביני. הפצרתי מבלי לאגוד צלילים בוכים מתוכי, וראיתי שבעיניו אפילו לא נחשבנו לעשב יבש. וכפותי הפרושות לתקווה נתאגרפו.

אבדו חושי, נבלעה בינתי, ואני חיה זועמת משתוללת בצו יצרים פרועים. אגרופי פגעו בו והוא נאחז בי, דוחק ראשו בבטני, פוער מלתעותיו ונועץ שיניו החדות בשיפולי פעם ועוד, זאב טוֹרף ומטֹורף. התגלגלנו על רצפת האבן גוש אחד של שׂנאה עד‑מוות. זמן של נצח נמשכה דביקת הגופות הטורפים. לא הרגשתי בפצעים שטבע בבשרי ולא חשתי שכמעט ואני ממית אותו, שובר מפרקתו ועיניו מתהפכות. פעלתי בלי תבונת חושי התגוננות, כפרא בן‑יער. רציתי לאבד אותו באותה מידה שהוא רצה למחות זכרי. גנחתי מתנשף קצר‑נשימה והוא אנקה אחת לא פלט. גם כשגברתי עליו לא תן סימן כי נכנע, מתחנן שארפה ממנו. לא הוּא. כזה פלשׂתינאי משונה היה. ולא דיבר כשקמתי כושל והתרחקתי ממנו המום מפרץ השנאה הנוראה. נשאר שרוע על הרצפה כתרנגולת שחוטה וראשו הקטן שמוט לצד, מדגיש אריכות צווארו הדק.

יצאתי והדלת נטרקה והשמש שקעה.

גדי דניאל צחק כשראה אותי מובס במשרדו. סימני הקטטה הרעה ניכרו בפני, בגרוני, בדבלולי שערי הפרוע, במעילי המרובב שדשיו נקרעו. אמרתי שלא דיבּר ולא ידבּר, לעולם לא יִפתח את פיו. דניאל אמר שידבֵר ועוד ידבֵר, ואחר כך ישמיע זמר עד שיחשב נעים‑זמירות אמיתי. מתוך מעיו יעקור כל שצריך להחשף, אפילו אותו מידע שהוא מצניע מהלילה ההוא. ‘צייד הראשים’ לגלג עלי שאיבדתי שליטה והתפרעתי כנער לא מנוסה, בניגוד לכל שידע על אודותי. מתון מתון ירצוץ הוא את עצמוֹתיו של הפלשתינאי אחת לאחת. יעקם וישבר אותו שהורתו לא תזהה אותו בבוא היום שיגיע ומהר. באמצעות הארס שיקיז מתוכו יחסל עשרות פתנים ארסיים אחרים; אלה שכבר תיכננו מסכת של פיגועים בתחומה של הרצועה שלנו, בין הים לקו‑הירוק. “זמר טוב יהיה,” פסק דניאל, “יתחיל בפיאניסמו דק מהדק ויסיים שירת ברבור שלו בקרשנדו אדיר, ואחר‑כך יפריח מעכוזו נפיחה אחרונה והוא מת.”

“שאלה אחת אליך,” אמרתי וגרוני ניחר.

משך בכתפיו. “שאַל.”

“איך חשׂפת אותו?”

חייך בדקות וקמטים חריפים נתלמים כסוגרים על פיו, ושיניו בוהקות כניבים מושחזים. הסביר כי הפלשתינאי עשה שגיאה. סמל היחידה המרכזית איתר אותה. אמר שהרצח בוצע על‑ידי מומחה בחיסולים, ואם‑כך יתכן ושיטה אחת לו שהוא תמיד חוזר עליה, כסימן זיהוי שלו, התרברבות לשמה. כשנודעו פירטי חיסולו של סאלים העזתי, שביתרו את בטנו וחתכו את אברי פניו, לא נדרש הצייד ליותר. אנשי החוליה שמכאן, ‘סכין אדום’, חיסלו בשיטה זאת את מתנגדיהם ומי שכינו משתפי פעולה. וכך נעשתה קפיצת‑דרך.

“אתה מבין?” לגלג.

“טעות מטופשת,” מילמלתי.

“לא, פשוט טביעת אצבע קלאסית. לא עלה בדעתו שמישהו יצרף אחד לאחד ויקבל את המכנה‑המשותף.”

פרשתי מחדרו ולא טרח להשמיע שלום. רק כשנמצאתי בתוך הלילה מעבר לדלת, השליך לעברי מלים רעות נוספות משלו. “תִשאל את הבת שלךָ מה היא יודעת על החיסול הזה,” הציע.

נפניתי אליו. “למָה?”

משך בכתפיו כתוהה בעצמו. “היתה קרובה לנבּלוסי, לא? אז אולי היא יודעת. דבֵּר אתה.”

אמר את שאמר, מטיל רימון חי לחיקי והתעלם ממני. לא נחשבתי בעיניו לאחר כשלוני אצל הפלשתינאי. ראה בי איש חלש ועלוב. נסער נכנסתי למכונית, חש שבכל זאת אני יוצא מגיא המוות ובידי קצהו של חוט ואין לדעת להיכן יגרור אותי. כשהתיישבתי מאחורי ההגה השגחתי כי היה זה לילה מעונן, בלי ריצוד כוכבים וחסר נוגה ירח, ולפיכך נתעבתה עלטה דיו שחורה. נדרשתי לעשות דרך בזהירות מירבית לצפות כמעט מראש עיקולים חדים של הכביש הצר, נפתל בין עצי זיתים שנחשפו על‑ידי זרקורי המכונית כדמויות של תיאטרון מסתורי. נשמרתי מנסיעה פזיזה, מתרכז בנהיגה תוך מאמץ. השעות שעשיתי במגרסה האנושית הזאת סחטו אותי עד שנכבשתי לעייפות וחושי נתקהו, וכמו נהפכתי לבעל גוף חלול ונפש חלולה עוד יותר. והלילה ההוא לא הרפה ממני. לרגע נצנצה בי מחשבה משונה שבלילה ההוא בו ידע הפלשתינאי את בתי, אירע גם הרצח האכזרי של כלב הדמים העזתי. ואולי מתקשרים הדברים ואם כן, איך אגע בהם והיא כה פריכה, עולה בלהבות עצמה. כל‑כך פחדתי ברגע זה כאילו כל הפחדים שפחדתי בחיי, והם היו רבים וצורותיהם שונות וריחותיהם אחרים, מתגמדים כנעלמים. חרדתי ליריעתה שתשאר שלמה עד שפקעה ריגשה משונה נתקעה בגרוני, ונאלצתי להאיט את המכונית למנוע התנגשות בגזעים הנפתלים הקופצים פתאום מכאן ומשם. לבסוף אובד נשימה בלמתי את המכונית באחד העיקולים. יצאתי החוצה ורוח צוננת התגנבה לחיבוק לטפני ואני כרעתי על‑יד אחד העצים, נסמך בגבי אל גזעו העתיק. שמעתי פעימות ולא ידעתי אם לבי שהולם באפרכסותי או איוושת עץ הזית. נשמתי נשימות עמוקות מאותו אויר שנשמו אבות אבותי לפני מיליון שנים, ובהדרגה נתייצבה נשימתי הסחופה ודיכאתי את האימה הטורפת מערך פנימי שלי.

***

נפרדתי מהגבעות האחרונות וכביש חוצה‑שומרון מאחורי, וכבר נמצאתי בצומת ‘מורשה’ מגביר מהירות הרכב כאילו אני עלול להחמיץ דבר של חשיבות. חלפו רגעים אחדים של נסיעה פרועה עד שבלמתי את הרכב הישן בחניון המדרשה, ועדיין יום נמשך בתוך לילה ודברים מתרחשים בבנין במלוא‑תוקף. נעמק’ה עדיין עסקה בסיכומי היום כשנכנסתי ללשכה. נעצרתי על‑ידי המכתבה שלה, והניחה לפני פתקי טלפונים שהגיעו בשעות העדרי. הפתק הראשון היה מנוגה גם השני. גם הבא אחריו ועוד אחד ממנה ועוד, קול אזעקה. בכולם חיפשה אותי, דחוף‑דחוף. “קשרי אותי עם הבית,” אמרתי לנעמק’ה.

“כדאי שתעכב את זה,” הציעה, “השׂר מחכה לך.”

“אגש אליו אחרי הטלפון,” התעקשתי.

מבטה התחמק ממני, “אהרוני בחדר שלך,” אמרה.

הצליחה להפתיע אותי, רק בזמנים כתיקנם, בימים רחוקים בהם נחשבתי מקורב אליו, בן‑טיפוחים מדור נעריו הראשונים, נהג להכנס לחדרי בחרות של ידיד, של אח בכור, אולי אב. מעולם לא כפטרון נעלה, רב‑עומצה שצריך להזהר בכבודו; לנהוג בו מסוייגות, לחשוב על כל מלה או תנועה בנוכחות שלו, שלא תהא מכשילה. אבל כל זה היה שייך לעבר שנתקפד מזמן. כשנתמעטה החברות ובדין אירועים שונים נעשתה ידידות אמיצה בינו לבין חנן, כמו ברית נכרתה ביניהם, חדל דויד מגיחותיו החבריות לחדרי. ואילו כעת מצאתי אותו כבעבר, כאילו לא זרם בינינו נהר רחב של רגשות קשים, וגופו המוצק והכבד ממלא את הכורסה המלכותית, היא לו נוחה ככפפה רכה. שאלתי אותו אם נאלץ להמתין זמן רב, וענה שחיכה אֵי‑אלו דקות אחדות ושזה בהחלט בסדר מצידו. נמצאתי למד שעמד בקשר עם גדי דניאל וידע בדיוק רגע הסתלקותי מעמק בכא. שער זמן שאגיע והחטיא בשיעור שנקב בו בגלל זמן שעשיתי בחברת עץ הזית, ועיני עדיין אדומות והוא העיר על‑כך.

“עייפות סתם,” התנצלתי.

התבונן בי באהדה וציין שחזותי כסמרטוט מכווץ שנבעט אין ספור פעמים והסכמתי אתו. הוסיף שהוא מבין שיצאתי משם כפי שנכנסתי. “הדיווח של דניאל מדוייק,” הפטרתי והוא התבונן בי בצער, כיורד לחדרי חדרים שלי. “באמת שאנ’מצטער, חבר,” אמר, “אני מתאר לעצמי שאתה מרגיש חרא.” “אתָה לא טועה,” אישרתי וניגשתי לכוננית שם עמד בקבוק וודקה. כשמזגתי מתוכו הציע שאמזוג גם לו. “כבר ראיתי שאין לך קוניאק,” הודה, “ואשלח לך משהו‑משהו.” שמתי כוס לפניו ולגמתי בשתיקה והוא נהג כמוני. זמן‑מה התמדנו בשתיקה רצויה. שלי נבעה מעייפות מכריעה – שלו ממתח שטיבו נעלם ממני. זמן רב עבר מאז נתקלתי בדויד שהוא מהסס מתי ואיך לשחרר מתוכו אמירה שמפרפרת על קצה לשונו השלוחה. חכך בדעתו איך להפטר ממנה והיא חורכת אותו.

“קרו דברים כשנעדרת,” אמר בסתמיות שכזאת.

“אם היו חשובים באמת היית מוצא דרך להשיג אותי גם במיתקן.”

“היו חשובים,” הנהן בראשו, “אבל עד שרציתי להחליף אתך מלה כבר ננעלת בחדר עם אל‑מצרי. אז החלטתי לחכות שתשוב.”

“אני כאן.”

חשק שפתיו ואחר‑כך פסק אותן נושם לקרבו מלוא לוגמיו, מרחיב ריאות לקצה גבולן. שב ופלט אויר באיטיות, מפרפר בשפתיו. “מיכל הרגישה שאסור לחכות יותר,” דיווח בקול שקט והחלטי, ושמעתי בצלילו כאילו מדובר בהחלטה שהוא עצמו קיבל ופסק להוציא אותה אל הפועל.

“סיכמנו שאיש איננו עושה צעד חד‑צדדי,” מחיתי, שההחלטה הסופית שלי!"

“העובדות החדשות על זהותו האמיתית של הפלשתיני טרפו את הקלפים,” קבע, “ולא היתה ברירה אחרת. צריך לנקות כל קשר שבינו לבינינו.”

לא אמר בינה לבינו. בינו לבינינו. הִיא אנחנו. אַנחנו הִיא. וכאן היה נעוץ מקור הבעיה ומכאן נולדה התפישה המוטעית, זו שעלולה לגזור עליה אסון, ש’מַה שטוב לאנַחנו, טוב בהכרח גם לעלמה'.

“שיחקת בי כל שעות הבוקר,” לחשתי בצרידות, “כשמזכירותיך הלעיטו אותי בסיפורים על ישיבות חשובות, אתָה טיפלת באישפוז שלה עם הפרופסור העקום שלך.” סומק עז כיסה פניו עד שפדחתו הגדולה נתכהתה. גהרתי מעל לשולחן המפריד בינו לביני ופני סמוכים לפניו עד שהבחנתי באישוניו הזעירים. “איפה היא?” פרצה מתוכי נהמה.

“‘בתל‑השומר’,” השיב ולא האמנתי שקולו רועד.

פניתי לצאת מהלשכה בצעדים גסים, כמעט רץ.

“תמצא אותה בביתן שלושים וארבע,” קרא אחרי.

אחזתי בדלת רק לשניה אחת, כדי להטיח בו מלה אחת, “נבל.”

רעדתי כמוכה הלם‑תאונה וחלפתי על פניה של נעמק’ה והיא המומה מהגידוף שיריתי בו, והמשכתי לצעוד כסהרורי ורק מחשבה אחת מקננת בתוכי, להגיע אליה מיד. ברגע זה. בשניה זאת. נחצה קו שלא רציתי לחצות אותו לא רק בחייה, אלא בחיי כולנו. מה שהיה – היה; ולֹא ישוב להיות עוד.

***

הבזקים כזיקוקים בתפזורות נעו לקראתי במהירות מסחררת. ניצוצות האור הניתזים מפנסי המכוניות, נדמו לקויים מתוחים של מיתלי גחליליות שזורות צפופות, וכהרף נבלעים בנהרות של אור ישיר. מתערובת אורות המכוניות שנסעו בצדי ובאו מנגד, נוצרו קליידוסקופים מרהיבים מתקיימים רק שברירי שניות חטופות. מיציתי מלוא עוצמת המנוע של מכונית הפורד העייפה, וזו טסה במהירות מסחררת נהוגה בחוסר‑אחריות בידי מי שעיניו מוכות בסנוורים מתעתועי הבזקים, עד שנהייתי טיל לא מונחה ומסוכן. פעם אחר פעם שיננתי, ‘ביתן שלושים וארבע’, ונסחפתי לעוינות רצחנית כלפי האנשים הקרובים אלי שאכפו עצמם עלי, עושים בי כבנטיות לבם, וכך נהגו בבתי, עקדו אותה כעקידתו של מקס. עקידתה נעשתה להצלת כבודם של העוקדים. עקידתו נעשתה בעבור בצע כסף. לא נמצא בי כוח לטעון נגד אלה שכפו עצמם הר על עלמה. חייב הייתי לקבול נגד עצמי על שהנחתי להם למשול בחיי כרצונם, לקבוע דפוסי מחשבותי ורגשותי. לא היום נגבה ממני מחיר השתיקה כשהם חברו לעקוד את העלמה. המחיר נגבה אז בימים הרחוקים כשזר חרש בעגלתי ואני ויתרתי על זכות המחאה, ושתקתי ונשקתי בהכנעה פעם ועוד את ידו של רודה הדבש.

איש כמוני מגלה מידת חולשתו האמיתית בבואו למחות ואיננו זועק. בפעם הראשונה שנתגלגלה לי סיטואציה מחייבת צעקה‑מחאה שלי נגד עוול משווע, לא הפעלתי מיתרי גרון, לא השמעתי קול. ביני לבין ינקי וביני לבין חנן אמרתי ש’זה לא בסדר‘, והמשכתי לקבור בתוכי סיפור מעשה נבלה שנעשה במקס, חרפה שלא הרפתה ממני גם בימים שגיליתי אותו ונעשיתי אפוטרופוס שלו. החרפה הזאת נתקיימה בתוכי לתמיד פצע שאינו מגליד. אילו יכולתי לחיות מחדש רגע או שניים ולנהוג אחרת משנהגתי, הייתי חוזר לזמן בו נודע לי לאחר מקרה איך התנבלו נבלים עם מקס. ברגע ההוא נחשפתי ערום לעיני עצמי, בעל קומה נפשית נמוכה. אילו ניתן שאחזור לתחומי הרגע ההוא הייתי מאגד כל אותם כוחות‑נפש שבתוכי למתוח מיתרי גרוני למחאה. צברתי נסיון לדעת כי מי שמוחה לפחות בצעקה, מעיד על קיומו. הזכרון האחרון שלי ממקס מאותם ימים תמיד התקשר עם בית חולים. בכל עת שנזקקתי מסיבה כלשהי לשירותים רפואיים שכאלה, חזרתי להתמקד בו ובגורלו בשנים שלאחר שנעקר באלימות מהים הכחול שלו, ונלקח להכלא בבית‑חולי‑נפש. וגם כעת בדרכי ל’תל השומר’ הרהרתי ב’אברבנאל' בבת‑ים וחשבתי עליו. כשנפרדתי ממנו בפגישה האחרונה, זמן קצר לפני שחזרתי לבה"ד שלי בצריפין, הניח יד על כתפי ובחן אותי בעיניו הכהות וקראתי בתוכן תהיָה. שאל עצמו איזה אדם יצמח ממני באחד הימים. מעודו לא נגע בי ומשום‑כך לא שכחתי את הרגע הזה שגרם לי להיווכח בגידול שחל בממדי גופי ואני דק וגבוה ממנו שנעשה מצומק קטן משהיה. התבונן בי ממושרות כמו לבו אמר לו שלא נחזור וניפגש שנים הרבה. כעבור חודשים אחדים חזרתי לרצועת המצוק בחברתה של מיכל שעונה על כתפי, אני חובק מותניה. כל‑כך הרבה פעמים ראתה את מקס ולא החליפה אתו מלה. בזכותי קיוותה לתהות על טיב הדמות המיוחדת ששוטטה לא פעם בקרבת בית מגוריה. סברה בצדק כי הודות לשליטתה בגרמנית מבית הוריה, יקל עליה לגלגל אתו דברים. שעת בין ערביים היתה השעה ההיא והשמים כתומים והשקיעה מרהיבה. אטאַט הפכה נדירה כששולי השמים נבלעו בחשרה בוערת. אחר‑כך התגברה אפלה וערב בא ולילה ירד על הים. טיילנו אוהבים צעירים לאורך החוף מהמורד התלול של קצה רחוב ארלוזורוב צפונה. רק כשהגענו לאתר הבניה של בית‑המלון שכל הארץ דיברה בו, ראיתי פתאום שנחלת העֵדן של מקס נמחקה מעל פני האדמה. לא נותר שריד מגדר הענפים. נעלמו הפסלים הנהדרים. נמחקו בבת‑אחת עשרות שנות חיים מופלאים. הרפיתי ממיכל וכמוכה טירוף זינקתי לכאן ופרצתי לשם, שמא טעיתי ובצעד הבא אגלה את שהחסירו עיני: אבל מנגד נמצא רק מישור ישר וחלק והמערה נעלמה. שואה פקדה את הארץ. ולא היה עוד עֵדן ולא מקס. גם לֹא אלהים.

מישהו מהשכנים המתגוררים בצריפים, מבין אלה המסוגלים לעמוד היטב על זכויותיהם, מנה פרטי האירוע המשפיל שהתקיים שם. בעלי המלון, קבלנים פרועים, היו אשֵמים בכל שאירע, כך אמר האיש, רובי שמו דיאבלו כינויו, עובד קרקס גוץ וחסון כשמשון מכווץ. משרצו אלה לסלק את דיירי המקום הוותיקים שלא יפגם מראה נאה של ים ונמל, ציווה בית‑המשפט שיבואו ליד הסדר עם המתגוררים, ישלמו להם פיצויים נאותים רק אם אלה יתנו הסכמה מפורשת להתפנות. דיאבלו עצמו שהתגורר באחד הצריפים עם נערת‑הגומי הנודעת בחברת נחשיו, התוכּי הצבעוני המדבר שלו, כלבי‑הפודל המלהטטים והנמֵר הצעיר והגמיש, סירב להתפנות. לא רצה שיעקרו אותו ממרחב העין הנפלא שהוא נחלת אלהים. באו עוטי הפרוות, עומדים זוהרים תחת קרן האור שפרצה לעברם מבין העננים, ובחרו במקס שיהיה דוגמא לעקירה וביצעו לעצמם ‘נס תל‑אביב’ דה‑סיקאי. שילמו פרוטות לבריוני החוף שקיבצו מסביב ואלה נזעקו מכל עבר להתגרות במקס הקשיש, לרגום אותו בשברי אבנים, מאלצים אותו להתגונן על חייו. וכך נזדמנה סיבה לעוטי הפרוות רבי ההשפעה להזעיק משטרה, בתואנה שמטורף משתולל על‑יד אתר הבניה של בית המלון. הגיעו השוטרים, התגברו על מקס שחשבו כי דעתו נשתבשה, ודיאבלו אמר ש“לקחו אותו בכוח לבית‑חולים של משוגעים”. ניגש אלי והתוכּי הצבעוני שלו עומד על כתבו. “ככה זה,” ניחם אותי דיאבלו, “זה חיים, אֵין מה לַ’שוֹת.”

“מיין גוֹט!” צרח פתאום התוכי בקול צרוד, “מיין גוֹט!”

“תוכּי למד 'לְדבּר ממקס,” הסביר איש הקרקס.

“מיין גוֹט!” חזר וצרח התוכי העקשנות, כמוחה על מה.

דיאבלו הניד ראש משתאה. “כל‑כך הרבה זמן האדום, הצהוב והירוק הזה נמצא להיות אצלי, ואף פעם לא 'מְדבר. אני לנסות ללמד אותו, ושום דבר לא עוזר,” הסביר בעילגות שלו, בטעם של איש מארץ זרה, ולא הרפה. “לא 'מְדבר לא 'מדבר רק שותֵק. חשבתי מישהו ל’סַדר טוב טוב דיאבלו. אולם של קרימינאלים. אני ל’שַלם המון כּסף בשביל אדום, צהוב, ירוק – ולא רוצה לדבּר. יום אחד לָבוא מקס. שמע אני מדבּר לתוכי. דבֵר תוכי, אני לַ’גיד, דבּר תוכי דבּר תוכי. ולא כלום תוכּי שותק. מזיז ראש ככה וראש ככה ושותֵק. סוגר עין אחת – וצוחק. בא מקס ומגיד. שים תוכּי על כתפיים של מקס. אני 'מלמד אותו מדבּר. לקח תוכּי למערה. יום אחד. שבוע אחד. חזר ואמר, תוכּי נהיה מדבּר. רק דבר אחד 'מְדבר, ‘מיין גוֹט’. תראה מה עשה מקס לתוכי שלי. עש�