פתח דבר    🔗

נקדים אחרית לראשית ונספר איך אֶתִי, היא אסתר דוד, משוטטת לפי תומה, ופניה לעבר קבוצת בתים נתוצים־למחצה שבכפר אחד נטוש, בקרבת הרצועה העוינת, היא רצועת עזה. בתי הישוב החדש, שנבנה בריחוק־מה ממנו, ותושביו מעולי יוגוסלביה וטורקיה, בדוּלים מאותו כפר נטוש בשני ציבורי־בתים. בסך־הכל הרי שלושה ציבורי מִבנִים. אחד – אותם החרֵבים, הזנוחים זה כמה שנים, סמוך למשטחי־חול וגבעות־חול, המוליכים לעבר חוף־הים המרוחק; השני – ראשוני בתיו של הישוב החדש; השלישי – הבתים החדשים שנתוספו עם בוא המתישבים החדשים.

פניה של אֶתי – אל אותם החרבים, שהיום אין בהם אלא גג וכתלים בלבד ומיני חללים פעורים, שאפשר לבוא בהם פנימה ולהביט מהם החוצה. הגג מאפיל מתוכו־ולפנים, ותקרתו כהוּיה, וקרנותיה שכוחות־אור מעודן. החללים, שהיו קודם־לכן משקופים ודלת, כעת הם פרָצות, שלא כלי־בנין פרצוּן, אלא כלי־נפץ. שאר חללים קטנים שבקירות הם החלונות שאדניהם רחבים, ככתלים העבים, ומראיהם כמחילות.

בפנים עדין נשתיירו טלאי טיח וסיד וגון של תכול ומתחתיו כעין הורד. וכן שאר שרידים, המתקלפים ונושרים, פעם בגודש ופעם בפתותים דקים מן הדקים. והנשורת מכסה את הקרקעית, שהיא שכבת־עפר, או שכבת־מלט מחוספסת. ופסיפסי־אדמה, שבין רצועות של מלט שלא נתאחו יפה, מעלים חרולי אֲמיכים לרוב, המסביכים שריגיהם ברוּבּה של הרצפה.

כך בתים בני דיוטה, וכך בני דיוטתים, שקצתם מפוחמים, ודאי מן האש ששולחה בהם. מהם בני חדר אחד, מהם בני כמה חדרים, המוליכים זה אל זה בפרצות מגולות, כמובילות אל מבוך. ומהלכת בהם רוח־ים משתבשת, בנהייה יתירה אחר פרצים, בתעייה קלה ובשהייה של כלום בין דפנים פעורים מזה ומזה.

קרבה אֶתי דוד ובאה מעדנות, מפזמת לה “בין כרמי תמנתה”, משתהה לפני בניין הרוס ומתיראה להכנס פנימה. מטבע ברייתה מפוחדת היא מחלל זר, כל־שכּן אם ריק הוא, אלא שיצר־הסקרנות מאיץ בה לראות תוכו של כל בית. אומרת היא: " מה יש כאן לחשוש? הרי יושבים היו כאן בני־אדם, ועקרת הבית צופיה היתה הליכותיו." מנוערת אֶתי מאותה יראה, שיושבי הארץ נתיראו מפני הערביים, – לפי שרק שנים מועטות היא בישראל. וכל השנים האלה שומעת היא על קרבות ועל כפרים נטושים ורק עתה רואה לנגד עיניה כפר נטוש של ממש.

בשעת כניסתה לאותו בניין רעוע לא ידעה אֶתי, כי שעה קלה לפני־כן הקדימה מישהו ונכנס לתוכו. עבר הלה בפרצת המחיצה שבין חדר לחדר ועודנו משתהה שם, ואין שניהם יודעים זה על זה דבר.

עומדת אֶתי ורואה שאין כאן איש. נותנת עיניה בחללו של חלון ורואה תכלת־שמים המחפה על הפרצה. קרֵבה אל החלון ורואה מרחבי חול יוקד, שלפני שעה קלה היו מִרפָּד שחמומי־זהוב לרגליה. כיון שהכל פרוץ על סביבותיה, פורשת לקרן־זוית אטומה, קרירה, וסבורה ששרויה עם עצמה, וככל אדם הסבור שהוא בגפו, מוחה מעל פניה את ארשת־החוץ, שמעתה היא ארשת של ילדות מפורשת, ומיטיבה משהו בלסוטתה. מהלכת אֶתי כה וכה ובלי משים נכנסת לחדר מנותץ, ולפתע – איש לפניה.

“סליחה ומחילה!” נרתעת אֶתי ומפטירה שתי מלים, כאילו יפה כוחן של השתים מן האחת.

“בבקשה, בבקשה,” משיב לה האיש כלאחר־פה, אף הוא בשתי מלים, כביכול לצורך המשקל, “כל הבית לפניך, תפַדַל.”

כיון שמחרישה מלענות, הוא ממשיך: “אַת בת הכפר?”

“לא. אני באה מן העיר לבקר דודה בכפר.”

והיה כל אחד נגרר להסתלק מזה, אלא שחושש לפרוש בלא דיבור.

“משמע, אורחת אַת כאן, משוטטת וחוקרת את המקום. כמוני כמוך! ומי הדודה שלך?”

“שרה, אשת יחזקאל ברכה.”

“ידעתי!” פורצת קריאת־צהלה מפיו של הזר. “נפגשים שני יהודים, מיד קרובי־משפחה הם.”

“קרובי משפחה?” תמֵהה, בראותה שאין הוא מבני עדתה. “אתה טועה, ודאי,” ממשיכה היא. “אנחנו רק כמה שנים בארץ. דודה שלי ואני. אני קצת יותר, ודודה שלי פחות. אנחנו, כמו שאומרים, עולות חדשות אנחנו, ואתה, ודאי, הרבה שנים?”

“אני בעצם שָכֵן, ממשק המתקוממים. ואת, כנראה, קרובה של מארִי, בת חורגת לדודה שלך שרה, כלומר, בת בעלה יחזקאל ברכה, מאשתו הראשונה?”

“נכון מאד! אנחנו קרובות, מפני הדודה.”

“ואולי את מכירה את החבר של מארי, חַסִי, הוא פנחס חורף? הוא חבר משק שאון־גלים, אבל עכשו בצבא.”

“חבר שלה, דייג? כן.”

“אמו, יֶטָה חָרִי, היושבת בעיר, היא דודה שלי, אחות אמי. ואני קורא לה, כמוהו, אמא, כי לי אין כבר אמא.”

“אתה קרוב של פנחס, חבר של מארי?”

“אני, בן־דודו, ירמיהו דורי. לא חשוב מה היה שמי הקודם, נשכח אותו! שיניתי שמי, מן הקצה אל הקצה.”

“אהא!” אומרת אֶתי.

“הוא שאמרתי; עוד מעט ואנו קרובי משפחה. בן־דודי חַסי, הוא שהביאני הנה, לכפר. אני מכיר את דודתך, הייתי אצלה עם פנחס ושתינו קפה. וגם אֶת זה, מה שמו? אברהם סימן־טוב, שנהרס לו האגף בבית מהמסתננים, אני מכיר. הייתי אצלו, לאחר המעשה. ומאז אני בא אצלו לפעמים. הוא טיפּוּס! גם עכשו אני הולך אליו.”

"אתה הולך אל אברהם סימן־טוב, אצל שארי שלי? אומרת אֶתי דוד, ואמירתה כבת־קול.

וכאן נפסיק את פתח־הדבר ונסַפּר את המעשים על־פי הסדר.

חלק ראשון

 

פרק ראשון    🔗

אתי הוא קיצור שמה של זו שהיום שמה אסתר דוד. בביתה, בארץ־מוצאה שעל גדות הבּוֹספוֹר, לא קראוה בשם אסתרינה או אסתרולה או אסתי או אטקה, כמנהג המקום, אלא בשם אֶתי, שהיא עצמה בחרה בו, לפני אמה־הורתה, לפני אחותה הבכירה ולפני דודה, אחות אמה, היא שרה. כי כך דרכה של אֶתי: אין היא מקבלת דבר מזולתה בחינת חסד, אלא בחינת המגיע לה, כביכול מיום היוָלדה. והוא הדין בשם החיבה הפרטי.

ושם־המשפחה? לכך לא דאגה כלל: שממילא סופה להיות לאיש, ושוב לא יתקיים בה שם בית־אביה סימן־טוב, אלא שם חתנה, שיהא חדש ורצוי לה. כי מובטח לה, שכל אשר ישאנה לו לאשה יהיה טוב ויאה, ואף שמו יהיה טוב ויאה גם לו גם לה.

ואין זו חירות יחידה שנטלה לעצמה בעודה בבית אמה, אלא אחת משאר חירויות שלא כל אחת מבנות עדתה מתירה לעצמה. אדרבא, חירות זו היא הקלה שבהן (אף־על־פי שאין צורת־הקטנה זו מקובלת בקרב עדתה, מכל מקום אפשר לסגלה על נקלה), שאר מעשיה היו תמוהים הרבה יותר. ועוד יסוּפּר על כך.

אך השלימה את תור הילדות הנסער – תור של יתמות מאב, שמת עליה בשחר ילדותה בעודו בימי חָרפוֹ, תור של משטמת־אם ומאויים כמוסים לברוח מביתה, – וכבר עומדת היתה בראשית נעוריה ומעיזה לעשות בהם כחפצה, כאילו אין לגוֹרלה שליטה בה. ולא ארכו הימים ואֶתי עשתה מעשה אשר כפסע בינו לבין השערוריה בתוך עמה. מיד ניכרת היא שאין מידה ואין מכַוון למעשיה. בשרירות־לבה תפנה, לכאן או לכאן, ואין עוד שיאמר לה מה תעשה. ולא עוברים ימים מרובים ואין אֶתי מודה עוד במרוּת הורתה ואינה רואה בה כלל אמא, או אשה השוררת בביתה, אלא עקרת־בית, המקיימת ילדיה בכוח אחותה הצעירה ממנה, שרה, – היא הדודה, היא הנושאת בעול הבית.

“דודה שרה,” שנשתהתה ברוָקוּתה עד שנות השלושים של חייה, שוכנת בביתם, – והיא פרשה גדולה לעצמה, – נושאת כל הימים בעול פרנסת־הבית, בית אחותה, ואינה נישאת לאיש.

להסתפק באמירה זו בלבד על שרה – הקרויה “דודה”, כאילו אין זולתה דודה בעולם, – משמע לפטור במחי־יד פרשה ממושכת, דווּיה ועלומה, – ולא נעשה כן.

לכתחילה היה לבה של אֶתי גס בדודתה זו. אך לימים – גם אם באיחור־זמן – היתה חרדה עליה חרדה יתירה ותוהה עליה כעל דבר של פליאה. מן “הדודה” ראשית דרכה “לציון”, ממנה זמר “התקוה” בלחן־ערגה מזרחי־מקראי קדום, ששיוָתוּ לנעימה זו אשר באה ממרחקים. בפיה היו נכאי הקינה על החורבן ומעט־מזער ליבוב וחיבוב מעולפים כאן דוֹק של להט אישי סמוי מן האוזן. כאילו לא היה זה הימנון כלל, אלא המיית נפשה שלה.

ועדיין לא נאמרו אלא רמזי דברים מפרשת־חייה של שרה. כי ענין נהייתה ורינתה לציון עודו סוד כמוס אפילו מאֶתי, שלא תעמוד עליו לאשורו אלא לאחר זמן, לכשתבגיר. לפי שעה לבה של דודה שרה בעיניה של אֶתי הוא “כטירה רמה אשר שעריה נעולים”, ורמז־מה מן החבוי מאחוריהם עולה בחשאי מפיזומיה, מבין סדקיהם, ותמיד מגמת־פניו – “לציון וירושלים”.

כי שערי ליבה של דודה שרה סוגרים על סוד־לפנים־מסוד, ואף־על־פי־כן הרי הם כפתוחים מעט כדי להוציא שמץ מהם. כך נשארת דודה סגורה, שערים בתוך שערים, הנפתחים וננעלים חליפות.

דודה שרה היתה מטה־לחמה היחיד של אם אֶתי מיום שנתאלמנה ונתעזבה עם ארבעת יתומיה. מאז היתה שרה מפרנסת את עצמה ואת בית אחותה במלאכת־רקמה של לבָנים. לא כשאר הנשים עושה היא מלאכה זו, מעשה־חוֹרי, פרחים ועלים, לבן על־גבי לבן, אלא גם מעטרתה בציורי צבי ואיל ושאר בריות הנזכרים במקרא, שהרי תמיד שרויה היא בתוך עולמה של ארץ־הקודש, אפילו במרחקים. לולב ואתרוג ותאנה ותמר ודקל ושאר מינים ממיני “פרי המגדים” ועצי־קדם, הגדלים בארץ־ישראל. אינה יודעת מה מראה לו לארז, או לברוש, ורוקמת עץ בדוי עמה בחלומותיה, לקיים את הכתוב: “עצי ארזים ועצי ברושים”. ויודעת היא סוד המילה הרקומה באותיותיה. וחיבה יתירה חביבות עליה הצדי‘, שהיא ראשונה לציון, והיוד’, שהיא ראשונה לירושלים. וכל צירוף שאפשר לצרף ברקמה משתי המילים “ארץ ישראל”, והמילה האחת “יהודה” עושה היא לתפארת, לא לעצמה, אלא לזולתה, בשכר מלאכתה. את אשר רקמה לעצמה עוד לא ראה איש, כי עדיין אין לה בית להַנווֹתוֹ.

שרה היא הצעירה לבית אביה, ואמה של אֶתי נוהגת בה “רב כבוד ויקר”. לא זו בלבד שאוהבת אותה, אלא רואה בה צדקת נסתרת, כמעט יצור עליון, שנתגלגל אל בין פשוטי־עם. ואף־על־פי־כן, מרוב ישיבתן יחדיו, יש וזיוה של זו מתמעט לפרקים, ואף כי עדיין “קרנה רמה”, מכל־מקום רפיון בשר־ודם גם לה.

אמה של אֶתי אשה פשוטה היא ואינה הולכת בגדולות. הגדולות הן לאחותה הצעירה ממנה, זו המפרנסת אותה ואת ביתה. זה סדר הבית. באה אֶתי ומערערת אותו.

שאר נערות עולות ארצה בגפּן, חלוצות המניחות בית־אב בגולה. אֶתי עלתה בשנת א' למדינת ישראל לא עם בני־ביתה, אך גם לא יחידה. בגפה ולא בגפה. מארץ כמעט שכנה, ארץ “הדרדנלים והבוספור”, ארץ “המפרץ שמימיו זכים”, ארץ “נהר־הים”, שמזרח ומערב משמשים בה בערבוביה, שהיתה קיסרות ובלעה עמים ושבטים, ובתוכם עדה יהודית, שנדדה אליה מקדמת אסיה, עד שבאה לשבת בבירתה הקדומה, השוכנת על שתי יבשות. בימי עלומיה של אם אֶתי, שעדיין אינה באה־בימים, היה שמה של אותה מטרופולין: קונסטנטינופול, ובישראל – קושטא, היום איסטנבול.

עולה אֶתי לישראל ומניחה אחריה בית־אם – וביתה נכון לפניה בטבורה של עיר גדולה, בתוך שדרת עצים ושפעת ירק. לא ידיה כוננו את הבית הזה. אחרת, קשישה ממנה, בנתה כאן את ביתה. בטעם הזמנים ההם ומנהגיהם, שנים רבות לפני קום המדינה. לאֶתי, בעודה בגולה, אמרו: וילָה – מלרע – והכוונה היתה לנוסח צרפת, היינו לחוילה, כביכול, שהובאה מאיזה חוף־ים מהודר משם.

אך האמת היא שלא היתה זו חוילה בדולה, “בחביון ירק ופרח”, אלא סתם בית־מידות בן שלוש קומות, כולו דירות־מגוּרים, שבעליו הקצה בו לעצמו דיוטה אחת, את הראשונה, שמרוּוחה היא וחדריה חמישה. שנַים מהם עשה לאחד, שיהיה לטרקלין, והתקין לו מבוא מיוחד. ומסביב לדירה – גזוזרת של עמודים, שכמוה אין רואים כאן אלא בבית־חולים בלבד. ומן הצדדים – מרפסת זגוגה מזה ומדרגות בדולות מזה, המוליכות את הדיירים אל הקומות העליונות, והן מיותרות בעיני בעל־הבית ומעכירות עליו את רוחו: ההכרח שלא יגוּנה…

הדירה הגדולה הזאת והגינה הסמוכה לה הן־הן “החוילה”, שנתקראה כך ברצון בעליה, בלי שיהיו לה סימנים לכך. שאר הדירות מכניסות לבעל־הבית שכר חודש בחדשו, ולכך נועדו. ועוד חדר אחד ל“חוילה”, והוא מופרש, ומוֹצאוֹ לגן, וזה שנים אחדות שוכן באותו חדר דייר יחיד שאין לעקרו ממנו אלא בדמים מרובים.

ופליאה היא: איך נתמזל מזלה של נערה זו, שעלתה מקרוב, וגורלה הועיד לה “וילה” זו, מלרע! בשעה ששאר עולים, ממזרח וממערב, שכוּנים במעברות? מנַין לה, לאֶתי, כל “הגדולה” הזאת בשיכון וברוָחה?

והטעם הוא פשוט. אירועים משונים נתארעו לה לאֶתי, ולא כל נערה מתנסה בהם. כי לא רבות כמוה מפלסות להן דרך בדחיפת־מרפק, בעזוּת־לב ובזה הקרוי “מצח נחושה”. עצם עלייתה מעשה־פתע היה. מעודה לא נשתייכה לארגון־נוער (קיומו של נוער ציוני נאסר בפקודת הרשות); מעודה לא סרה למשרדי הסוכנות היהודית (בימי מלחמת־העולם השניה היה זה מרכז להצלת יהודים מאירופה); מעולם לא באה גם לחזות בשגרירוּת ישראל אלא ביום שהוצרכה לקבל את האַשרה. כי בימי מלחמת־העולם עדיין אֶתי ילדה קטנה. כל מה שידעה על ארץ־ישראל, והוא מעט מן המעט, שמעה מפי הדודה שרה, ומפיה שמעה גם על מלחמה עזה שנתחוללה שם ועל מדינת היהודים שקמה.

ולא שהיתה יושבת־אוהל, כיאה לבת־ישראל שמוצאה מירכתי אסיה וקאווקאז, ואנשי־ביתה מסיחים זה עם זה בניב של שבט נידח ומסַפּרים סיפורי־מסורה בקורות המשפחה לפני שהיגרה מערבה ובמעשים שעשו אבות ראשונים. אֶתי לא היתה מסוגרת בבית אבותיה, שאף לו פרשה משלו וקללה הרובצת עליו, שהוא שוֹכל כל בן זכר בדמי ימיו, אם לאחר שהעמיד בנים והניח אחריו אלמנה ויתומים, ואם שהלך בעלומיו, או בילדותו, והניח אחריו אם שַכּוּלה, אשר ידעה כי אשר יָגוֹרה סופו לבוא.

יודעת אֶתי שלא עליה המארה הזאת, לפי שבּת היא ולחיים ארוכים, עד מאה ועשרים, היא צפויה, – אלא שאביה נספה בה והניחה יתומה בעודה בילדותה.

יודעת אֶתי תעלומת ביתה. בנסחים שונים שמעה את סיפור־המעשה הרוֹוח במשפחה. ומכאן פקחון־עיניה וראִיתה נכוחה תמיד, למראשית עלומיה. “גורל הוא!” אומרת היא בליבה ואינה קוראה עליו תגר. אלא שממורא ביתה שלה אין היא יכולה לפטור עצמה, כי הנה רואה היא את חרדת אמה לבניה הקטנים, שני אחיה שלה, ורחמיה נכמרים על בן־דודה אברהם סימן־טוב, שמא יבַלעֶנוּ המות, שאף לוֹ, חס ושלום, צפוי גורל־הזכרים שבמשפחה.

משבא לה לאֶתי תור הבגרות המוקדמת, כאורח שאר בנות עדתה, לא הרבתה בהרהורים על הקורות את כלל בני־ביתה ועל קללתם, וכל מעייניה בעתידה שלה, בגורל בניה שתעמיד לבעלה: הגם עליהם תחול קללת הבית? בינתים עשתה כשאר בנות־גילה: למדה לדבר מעט אנגלית, ומעט צרפתית, ומעט יוָנית. אצה לקולנוע לראות בסרט את בנות המערב הנוהגות חירות ואפילו עוסקות במלאכה כדי להשתכר את לחמן. רואה אֶתי באותם סרטים, שהבנות מתפרנסות ופרוטה להן משלהן, ואינן מצטרכות לחסדי אם או דודה, ומשתוקקת להיות כמוֹתן, להתלבש במלבושיהן ולפזם את פזמונותיהן, שהיום הם מלבּבים בחידושם ומחר מתמאסים בישנוּתם. יום אחד היא באה לפני אמה ומפצירה בה:

“הרשיני, אמא, ואקח מעט סידקית מחרושת דוידשווילי מיודענו ואחזר על פתחי נשיהם של נכבדי העדה ואמכור להן הסחורה”.

“מה לך פתאום שאַת יוצאת לרחוב?” נזעמה אמה. “מה יגידו עלינו? זכרים מתים מיתה משונה, ונקבות בשוק?”

“אבל זאת לא מלאכת־עבודה,” טוענת אֶתי.

“זהו שעוד אנו חסרים מלאכת־עבודה, מלאכה הבזויה לבת־טובים,” מתרעמת האם.

“לא כמעשה גברים בכפרים, רק מעט גרבים וממחטות וקטנות בקופת הרוכלים,” משדלת אֶתי את אמה, “שלהוטות הנשים אחרי קטנות כאלה, מסיחות לבּן עמי וקונות זוג אחד של גרבים, שנים ושלושה, ואני מרויחה הפרוטה, לכם ולי, ויש כבר יותר מהמעט שיש היום מדודה.”

“דודה נותנת בנפש חפצה, ואין איש מבקש ממך לעסוק ברכולה,” אומרת האם. “שממילא היא יושבת אצלינו, ואין לה איש אלוף לראשה, ולא איכפת לה שגם אנחנו אוכלים משלה.”

“לא רוצה לאכול משל אף אחד, אפילו לא משל דודה. אני כבר גדולה,” פוסקת אֶתי בתקיפות.

“לא עכשיו,” אומרת האלמנה, “אולי לאחר זמן, משאַת יותר גדולה, ודודה נשאת לאיש.”

“דודה נישאת לאיש!” נדהמת אֶתי. " זה, בכלל, לא אפשר, שדודה נישאת פעם לאיש, והיא כבר זקנה."

בעיני אֶתי כל הגדול מבן עשרים – קשיש הוא, והגדול מבן שלושים – בא־בימים. כל־שכּן אשה.

וכך הן דשות ומדשדשות בעניין הרוֹכלוּת, ואף־על־פי שיודעת האם שסופה נעתרת לבתה, עדיין בהלה סמויה לה בליבה. כי פתאום נותנת היא עיניה באֶתי ורואה שבגרות נמהרת כבר נותנת אותותיה בגוָה, כדרך כל בת־מזרח, וכבר זו מתמלאה, בעודה בתחילת עלומיה, סגלגלוּת של בשר, הקורם עור צח, שחמוּמי־ורוד, כביכול נבלעו בה הרבה שמש ורוח־ים וחום־בציר. ורואה האם את שפעת שערה, שתלתליו כבדים, וכולו סיבים עבים, המתבהקים בכחול שיש בו שמנוּנית של אור.

וחרדה האם לבתה, שתצא ביחידות לשהוּת ממושכת מחוץ לכתלי ביתה, מַרכּוּלתה בידיה, ורגליה משוטטות מבית לבית, חסינוֹת וממוּלאות משהו ושופעות בשר מטולל. רוצה – הרי היא מריצה אותן במשובה, מקפיצתן בדילוגי־חן ילדותיים; רוצה – הרי היא גוררתן ברפיון שיש בו נוי, שאז הן מהלכות בנחת ובהתיהרות כלשהי; אך יודעת היא גם לעכּס בהן תוך חיבוב־עצמה וגירוי כמיהה בלב זולתה.

לבסוף נעתרת לה האם ואומרת: “יהא כך!” ואֶתי יוצאת לסחרה ומשׂתכרת לבית אמה.

לא עוברים ימים מועטים ושתי האחיות, האם והדודה, מכניסות את אֶתי בסוד הרהוריהן, – כל אחת לפי דרכה. אמה של אֶתי אינה הולכת בגדולות – כל המפרנסה גדול ויקר בעיניה, וכך גדלה בעיניה אחותה. אולם משיצאה אֶתי בתה לסחרה נתמעט זיוה של שרה, שלא היא היחידה מפרנסת למשפחה. וכך עולה קרנה של אֶתי, וכבר היא זכאית לחוות דעתה בבית ולעשות כרצונה, על אפה ועל חמתה של דודה: שתהא נוהה אחר רוח הזמן, שתקצר בשרווליה עד כדי שלושת רבעי אַמַת־היד, שתעטה רגליה בגרבים דקים ושקופים, שצבעם כצבע עורה.

“מרה תהיה אחריתה של אֶתי שלך,” מתרה שרה באחותה, “משׂרכת רגליה, מחזרת על בתי הבריות ומציגה עצמה לראוָה בראש חוצות. מרה תהיה אחריתה…”

“ימים אחרים באו,” טוענת האם, הכל נוהגות כך היום."

“הכל, ולא שלנו. וכי לא בת־ישראל היא, חלילה, אלא מבנות הגויים, שרוח חדשה נכנסה בהן, ומסירוֹת הָרעָלָה ולומדות לשונות? שמא גם אנו מחליפים, כמוֹתם, את אותיות הקודש בכתב רומי?” טוענת דודה. “בשבעים לשון מפטפטת אֶתי, ותפילות של ישראל לא יודעת אלא מקצת מן המקצת.”

אכן בלשון הקודש, לשון התפילות, כל הגיוני נפשה של שרה. ולא רק שמתפללת מילדותה בכוונה יתירה, אלא אף שומעת פירושן של מלות התפילה ויודעת לצרף כמה מלים עבריות, ובזכרונה – מורשה מאביה “החכם” – כמה שברי פסוקים וכמה מאמרי חז"ל. ומה שאין מבינה, חשה בבשרה. אמנם ימים רבים לא ידעה שרה כיצד תעשה את חפץ לבה ותעלה לארץ־הקודש, שהרי המשפחה כריחַים על צוארה, ולבד מזאת אין ניתן לה רשיון־עליה, כי לא מן החלוצות היא. אולם גם משקמה מדינת ישראל, וכל החָפץ לעלות עולה, ושוב אין הרשיון בידי נכרים, – אין בידיה לעשות רצונה, שחוששת היא לנטוש את אחותה האלמנה ואת בניה, ולהעלות משפחה שכולה נשים וילדים, ואין בה גבר מפרנס, אין היא מעיזה.

“מה יעשו שם נשים וילדים, והם רפי־ידים ולמלאכה קשה לא הסכינו?”

אף־על־פי שעדיין אין דודה שרה עולה לישראל, מכל־מקום שמחה גדולה היא שמֵחה על קום המדינה. בקום המדינה לא ידעה נפשה – העלתה נרות־חג, מילמלה לנפשה מלמולים, שלא נתחוורו אלא לה בלבד, והפיצה מאוֹרה גם על סביבותיה.

"מי יתן ונזכה לעלות שמה במהרה בימינו, "אמרה והוסיפה בלשון־הקודש: “ונכה אויבינו עד חרמה,” כי הימים ימי המלחמה בישראל.

מאז היתה מתפללת יום־יום תפילה לשלום ישראל וחילוֹ ומסיימת בפרק מפרקי־תהילים.

ולא היתה לשרה בימים ההם הנאה רבה יותר מלשבת לעת דמדומי־הערב עם אחותה ובניה ולהסיח בבני־עדתם, שזכו ועלו לארץ עוד בימי שלטון התורכים, או לאחר־מכּן, בימי האנגלים, ובנו ביתם שם. ובתוכם – רבקה, אחותה הבכורה של אֶתי, שעלתה עם בעלה ובניה. וכך היו מצרפות שם לשם, כמשחילות חוט בחרוזי המחרוזת, שם לשם, אב ובנו, משפחות, משפחות, – כולם בני עדתם.

כך מתגלגלת השיחה, והדברים מוסבים על בן־עדתם נשוא־הפנים, יוסף דוד, בן למשפחה יריבה, שאבותיה של אֶתי עשקוה לפנים, וקללת העשוקים היא הרובצת על בית־אביה. והאיש יוסף, אשר קיצר את שם משפחתו דוידאשווילי כמנהג בני העדה בבואם לישראל, בהשליכו את הסיומת הנכרית, יושב שנים רבות בארץ והוא בעל נכסים, בתים וקרקעות וחרושת, בישראל ובתורכיה ארץ־מוצאו.

“אשה שלו, שהיתה נשואה לו שנים הרבה ולא ילדה בנים, הלכה לעולמה בקום המדינה,” אומרת אמה של אֶתי בשמחה לאיד, “באה המדינה, וכבר היא איננה, מה יש לה?”

“בוֹא וראה מה זה שהיה שם,” משיבה שרה, “אולי חלושת־לב היתה, שלא זכתה לחזות בנצחון ישראל אלא בתחילת המדינה בלבד. אבל גם לראות בעינים הדבר האחד הוא זכיה, אם גם לא הדבר השני. אולי לא היו לה כוחות־הנפש לשאת מוֹראם של ימים גדולים, כגון אותם הימים בישראל. אולי חלשה דעתה מחמת אנינותה, או מחמת קטנותה.”

“איני מבינה מה הוא שאַת אומרת,” טוענת חנה, אמה של אֶתי.

“שאם הנפש בקטנותה, חלילה, אינה זוכה לראות הגדולות, ושוב אין בה כוח הקיום; ואם…” משערת שרה.

אך חנה משסעתה בדברים של ממש:

“ושמא נפטרה משום שנגזר עליה לפנות מקומה לאחרת, שתבוא תחתיה ותלד בנים לאישה?”

“מה זה שאַת מעלה כבר על דעתך? שתיאסף אל אבותיה בשביל כך? והיא גורלו של האיש! אשה המזומנת לו משמַים!”

“אולי משמַים, אבל לא לכל החיים שלו. וכבר ראינו חשׂוּכי־בנים, שנשאו נשים אחרות והולידו בנים ובנות.”

לשמע הדברים שהשתיקה יפה להם פוֹשׁה הסומק בפני שרה.

“האיש יוסף דוד,” אמרה חנה לאחר שתיקה קצרה, “ישר־דרך הוא, ובבקורו האחרון כאן עדיין היה חסון וטוב־מראה. ורשאי איש שכּמוֹתוֹ לבוֹר לו אשה אחרת, הטובה בעיניו, כמובן, לאחר תום ימי אבלו. ומצויות בקרב עדתו שלו בגולה נשים פנויות, הראויות לו והוא ראוי להן ויכול לדבר בהן נכבדות.”

שרה אינה משיבה על כך, לפי שהכל ברור בינה לבין אחותה ובפני הבנים אין הן מסיחות על כגון דא אלא ברמיזה בלבד.

“כתום המלחמה בישראל,” ממשיכה חנה לאחר שתיקת־מה, “כשתהא הבת הבכירה, רבקה, שולחת איגרות המספרות במיני מעשים שבכל יום ולא באש מן האויר, ודאי יבוא מישראל האלמן הנכבד, יוסף דוד, לבקר את העדה שלו בארץ־מולדתו, לתת עיניו בנחלותיו, שעדיין לו ההוא הבית הגדול, הנשקף אל מימי הבוספור, ובוסתנו מרוּוח. ובינתים, אולי, יתן עיניו גם בבנות העדה שלו…”

כך מסיחות הנשים בבית אמה של אֶתי בלי דעת הרבה את המוצאות את האיש יוסף דוד ובלי לשאול את פי בנות־משפחתו, היושבות בעירן, אם אמנם מצפות הן לבואו ואם לאו. עתיר־נכסים הוא, ודי לה לחנה בכך כדי שתרבה בו דברים. ואילו שרה סוד כמוס לה בדבר, ובדברה בו טעמה עמה, אלא שגם חשש יש בלבה, שמא פגומה היא לו מחמת קללת בית גיסה ואחותה.

לפנים, בעודה נערה, בשאתה עיניה אל האיש יוסף דוד, ידעה שלא יזכוה משמים להיות רעיה לאיש הגדול ממנה בשנים, והוא אלופה של אחרת, שאינה יולדת לו בנים. כי חטא הוא. ועתה נתוספה קללה לאותו חטא.

מצפה שרה לבואו של האיש, ולבה חרד לכל שמועה עליו הבאה מישראל. השלום לו בימים אלה של אש משמים וקלע ממארב?

“שלום ליוסף דוד,” מרגיעתה אחותה, “ועוד יבוא לכאן וישא אשה אחרת מבנות־עדתו, שתעמיד לו בנים יורשי כל נכסיו.”

אך שרה שומעת הדברים על הבנים ואינה שומעת הדברים על הנכסים.

שומעת אֶתי ונרמזת ואינה נרמזת. רואה היא את הדודה ותוהה: ואפילו יש מדינה לישראל, מה השמחה היתירה של דודה? מה לה שמתמוגגת כל כך?

“משאת נפש של דודה,” מסבירה לה אמה, “כלות־נפשה כל ימיה לישראל להיות שם לאיש ואם לבנים.”

“אה,” מתחוורים מעט הדברים לאֶתי.

“ישראל והאיש דבוקים בלבה, ואין מפריד.” אומרת האם וממחישה את הדבקות בהשקת קצותיהן של אצבעות ידיה, כעין קורת־גג אחת.

“אה,” מתחוורים והולכים הדברים לאֶתי.

“רוצה האיש, מעלה כולנו לישראל. אינו רוצה, אינו מעלה. רוצה, נוטל אותה, את שרה בלבד, ומפרנס בית־אחותה שבגולה, כנדבת־לבו הטובה עליו.”

ואין עוברים ימים מועטים ואמה של אֶתי יוצאת מן הבית לעיסוקים שלא היו לה עד כה ועתה הנה ישנם לה לפתע.

“מה מעשים לה היום?” משתוממת אֶתי. “מה כל המהומה הזאת?”

“כבר הגיעה השמועה שמצפים לאורח מישראל, שנוסע ובא, בן המשפחה היריבה, ואף־על־פי־כן מידידי אבא זכרונו לברכה.”

“ומה בזה?” תוהה אֶתי, “מה לכן ולו?”

“דברים בגו. נכבדות מדברים בדודה. תוחלת נשכחה מימים עברו, והוא שרמזתי בתחילה.”

“אה,” נתחוור הענין לאֶתי עד גמירא.

“הוא האיש מישראל,” אומרת אמה.

“הוא, האיש מישראל? ומה לו וליוסף דוד, בן הבית היריב?”

“האיש מישראל ויוסף דוד אחד הוא.”

“ומה הפשר?” נבוכה אֶתי, שאינה מעלה כלל על דעתה כי דודה שלה תתן עיניה באיש ותלך אחריו ולא תשב עמהם כל הימים.

“חשבתי ‘איש מישראל’ – סתם חלום של דודה הוא, ולא דבר של ממש.”

“ממש הוא. כיון שנתאלמן יוסף דוד, אפשר שישדכו לו את דודה. שהרי פנוי הוא היום ואין לו בנים.”

דודה תנשא לאיש? מה זה עלה על דעת אמה? דודה תנשא לאיש בשנותיה היא! – חושבת אֶתי ואומרת:

“והקללה? המארה שעל ביתנו? והוא בן המשפחה היריבה!”

“דודה שרה אינה הבת למשפחה המקוללה, רק מחותנת עמה. משפחתה שלה אינה שנואת משפחת יוסף דוד.”

“אה,” מבינה אֶתי.

אף־על־פי־כן נראה לה כל הענין כעורבא פרח, כדברי־הבאי של נשים.

ואילו חנה – דבר זה נתקע בלבה, ובטוחה היא כי זכות עומדת לה, לאחותה, בשמים, והשם יעשה עמה חסד הפעם, ולאחר שעד כה הישיבה ריקם פני כל המשתדכים אליה, – ואפילו פניו של יחזקאל ברכה, שדיבר בה נכבדות, ומשסירבה נשא לו את חברתה, – אולי היום תזכה לבנות ביתה.

והיתה חנה טורחת הרבה בענין שרה. שואלת, מתי יבוא האיש יוסף דוד, וכמה יעשה באיסטנבול. כי שרה כמו המומה מיום שמעה על בואו של יוסף דוד, שומעת ואינה מאמינה כי עשוי החלום להתקיים. ואפשר מעשה־נסים מזומן לה?

“כבר מאיר לה המזל פנים, לדודה,” אומרת חנה לאֶתי ומיד פולטת רקיקה מחמת פתחון־פה לשטן. דודה עוד מעט והיא נבנית." ומהרהרת רגע, אך מיד מתאוששת ואומרת: “חבל שאין לו בן ליוסף דוד.”

“מה יש לך, שחבל לך עליו ועל בנים שאין לו?”

“אני צריכה המחילה בשביל הבנים שלי.”

“מה המחילה?”

“להסיר הקללה מעל בית אביך.”

“וכי מי מסיר הקללה מהבית?”

“את מסירה. שאילו יש לו בן ליוסף דוד, ולי יש בת, הם באים בברית הנישואין ומסירים הקללה…”

“למה זה בן שלו? ברוך השם יש בנים!…”

“איזה בנים?”

“אברהם… והוא חתן ואני כלה…”

“אברהם! אברהם סימן טוב?! אותה הקללה ואותה הצרה על ראשו. מן הבית שלנו, מן בית אביך. אנו, למחילה אנו צריכים, להסרת הקללה. ואילו בן ליוסף דוד, והוא נושאך לו לאשה, אולי בזכותכם מתכפר עווננו.”

“אילו, אילו…” נבוכה אֶתי. “והרי יש כבר הידידוּת בין אבא, זכרונו לברכה, ליוסף דוד, ולא דיה הידידות?”

“לא! לא עמדה הידידות לאביך, זכרונו לברכה, ונספּה בעוון ביתו. רק האהבה, האהבה השלמה, והבנים שנולדים לשני הבתים ומתפייסים, היא אולי המכפרת. ואברהם סימן־טוב – מה לו ולך? עני ואביון, ואביו מת בעוון ביתו, והוא יתום, ויש לו רק סבתא זקנה. כי מה יש לו? הקללה יש לו. ואם מקַדשך, סופו שמאלמן אותך, ובניך יתומים, וכמוני כמוך. ואם משתדכים שני בתים יריבים, אַה! הרי מחילה, מחילה גמורה, וכבר מתכפר עווננו,” מגבירה האם דבריה למראה הבת הנבוכה, “והמשפחה עולה מאשפתות, ויש לה כל טוב. ולא מתיראה האשה שמשכּלת אלופה, או בנה. אוּיייייי, איזו צרה עלינו, איזה פחד!”

“מכּה זו לעולם ולעולם?” נחרדת אֶתי. “וגם אברהם?”

“חלילה, שהוא בריא ושלם. אַל תפתחי פה לשטן. יתן לו השם אריכות־ימים. מסכן!”

“ומתי תעבור הצרה?”

“אַ חְיֶינה,”¹ מתברכת חנה, “אולי נזכה ונראה בסור הקללה עוד בימינו.”

 

פרק שני    🔗

כך פתחה חנה פיה לדבר בענין שבו לא היו בני־המשפחה מסיחים אלא ברמיזה בלבד. והמעשה מימים רחוקים הוא. אי־בזה בקדמת אסיה, בקרבת הקאווקאז, מכורתן של שתי המשפחות ושל העדה כלה, לפני הגירתה לתורכיה.

היה זה אבי־אבי־אבי־אביה של אֶתי, שיום אחד בא אצלו אבי־אבי־אביו של יוסף דוד ואמר לו:

“רעי ועמיתי, הנה אני הולך לארץ־מרחקים, והשם ירחם. אנא, עשה עמי חסד של רעות ושמור לי הנכסים אשר אפקיד בידיך, כסף וזהב, בתים ונחלאות וכל טובי, שאם חלילה יקטרג השטן ולא אזכה לשוב בשלום לנוה־ביתי, תתן כל אשר לי לאשתי ולבני אחרי. כי אין לי ידיד ורֵע אלא אתה.”

“חס ושלום שאתה חושש לשובך! בעזרת השם אתה חוזר לביתך בשלום, ובני־ביתך מתענגים עליך ועל טובך,” השיב אבי־אבי־אבי־אביהם של בית סימן־טוב לאבי־אבי־אביו של יוסף דוד. “אך אם, חלילה וחס, יאוּנךָ הרע, אשמור הפקדון וביום המר והנמהר שלא יבוא אשיב לבני־ביתך את כל נכסיך אשר הפקדת בידי.”

נסתבבו הדברים ואבי־אבי־אביו של יוסף דוד נטרף בדרכו הרחוקה ולא זכה לחזור לבני־ביתו, ובאה העגונה ועמה בניה אל אבי־אבי־אבי־אביהם של בית סימן־טוב בתאניה ואניה לבקש הפקדון – והתכחש להם. נתרוששו העשוקים ובאו עד פת לחם, ועלתה דמעתם לרגלי כסא הכבוד, וירדה הקללה על בית סימן־טוב להפיל בו כל בן זכר.

כך עמדו זה מול זה שני בתי־האבות מדור לדור, הללו – עניים מרודים, והללו – גבירים אדירים. עד שיום אחד הגרו מערבה, אל חופי הבוספורוס, וכאן נתהפך עליהם הגלגל. העושקים ידם מָטָה, והעשוקים ידם על העליונה.

“מה הקללה הזאת, דודה, המכלָה בנו?” שאלה אֶתי את שרה לאחר שיחתה עם אמה.

“אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה,” פסקה לה שרה ודבריה מועטים וסתומים.

“אה?” קראה אֶתי בקול מעוּבּה. “אהא, כבר יש לך מלים מן התפילה?”

“לאו, כתוב במפורש בתורת משה.”

“כבר כתבו בענין שלנו בתורת משה?” משתאה אֶתי. “ואנו כלל לא כל־כך עתיקים כמו המקרא.”

“ודאי שלא, ואילו ענין צרת המשפחה עתיק הוא, ישן נושן, ומוּסרו מן המקרא,” מרמזת שרה על הסתומות.

ויום אחד, בערב שבת, ראתה אֶתי מעזרת־נשים שבבית־הכנסת של עדתם את יוסף דוד, האורח מישראל.

“הנה הוא!” אמרה לה אמה.

מיד נותנת אֶתי עיניה בו, ומבטה לא כשל נערה המתבוננת בקשיש ממנה, הראוי להיות לה לאב, אלא כשל אשה הזוקפת עיניה באיש. הציצה אֶתי הצצה חטופה בדודה, שישבה לצד אמה, ונתרעשה למראה פניה שארשת של חמדה בהן. לפתע ראתה בדודה מה שלא הורגלה ולא רצתה לראות עד כה: אשה – זו? בבלוֹתה?! ומוסיפה ומהרהרת: אשת־איש, נגידה בבית ואֵם לבנים. ויום אחד קופצת ידה, ושוב אינה דואגת לתת לנו מחסורנו? – נכנס הרהור של חרדה בלבה של אֶתי.

ואותה הארשת שבפניה של שרה – תשוקה ורחמים לעצמה ולבשרה עלו בה יחדיו. נסתיימה התפילה והמתפללים יוצאים לחצר בית־הכנסת בדמדומי־הערב הממושכים לעת קיץ. נשים מזה וגברים מזה, כשני ערוצים שנחליהם נפרדים. ולפתע ניתקת אֶתי מערוץ הנשים ונקרית בדרכו של האורח מישראל – ואפילו מדברת אליו!

“עזוּת שכזאת… בת־טובים שמשוחחת עם איש זר!..” תוהה הקהל.

נכלמות אמה ודודתה, שיצאו גם הן עם היוצאים.

“אוי לאותה בושה!”

ואֶתי מוסיפה וקרבה עד שניצבת לפניו.

"אולי יודע מר, " מחפיזה היא את דיבורה בטרם תגש אמה ותסלקנה מפה, “מה שלום אחותי בישראל, רבקה סימן־טוב לפנים, והיום רבקה יחזקאל?”

אך יוסף דוד אינו יודע דבר על שלומה של רבקה ואף לא ראה פניה מעודו.

“איך זה?…” תמהה אֶתי.

ועד ששרה וחנה עומדות בּוֹשוֹת למעשה הבת ומתפללות בלבן שהאורח יחשוב לה, לאֶתי, את הדבר למעשה־נערוּת, ולא יתקפח בכך ענינה של שרה, – רואות הן שהאורח מאיר פנים לאֶתי ואף מסיח עמה.

“השלום לאמך ולביתכם?”

“שלום,” משיבה אֶתי, אך למראה אמה ודודתה מקצצת בשיחה ומסתלקת בהילוך מושהה של גרירת חרטום הנעל.

חוֹפזת חנה, וכתרנגולת זו הכונסת את אפרוחיה כונסת את בני־ביתה, את שני בניה הקטנים, את אֶתי ודודה שרה, ומחישה צעדיה הביתה.

“אוי לאותה בושה,” חוזרת האם וקוראת, בשובם הביתה, ומבקשת לחַוור דבריה, “שאפילו לא קילקלת לעצמך קילקלת לזולתך…”

“מה קילקלתי?” תמהה אֶתי ומוחה. “לא קילקלתי דבר!”

“דבר שאנו שוקדות עליו במתינות, בהיחבא, בחכמת־הלב, ואַת באה בחציפותך ומקלקלת.”

ושרה רואה שעולמה מתערער עליה, אך כובשת צערה ואינה פוצה פה.

לא עברו ימים מועטים והרוחות בבית סימן־טוב שקטו. מבית האורח הגיעה השמועה שיוסף דוד לא ראה שום פגם ב“חוצפתה” של אֶתי; אדרבא, נפתע פתיעה של קורת־רוח למראה בת מגודלה לבית סימן־טוב, שהליכותיה “ממש כאחת הבנות שבישראל.”

נרגעה חנה ורָוַח לה.

נרגעה גם שרה ובינה לבין נפשה כבר רואה היתה עצמה עולה לישראל וחלומה בא לה.

ואֶתי אינה גורעת עינה מדודה: רואה מעשיה שאינם כתמול־שלשום, שנוהגת הידור בעצמה ובלבושיה, באה אצל בני המשפחות, המתעתדות לעלות לישראל, כביכול היא אחת מהן, – וכאילו דוחקת איזה קץ. רואה ותמהה בלבה.

 

פרק שלישי    🔗

אך ענין שידוכה של דודה שרה נתמהמה. מפי נשי בית דוד שבעיר נודע הדבר שהאורח מתעתד לצאת למסעות, לתור חודש ימים בארצות, לשהות מעט בצרפת, כדרכו כל שנה וכדרך אמידים ולא־אמידים שבישראל, שמבקשים להתכבד על זולתם ויוצאים בימות־החמה “לתור בארצות”. כך עשה יוסף דוד גם בחיי רעייתו שמתה עליו, שבכל שנה, בימות־הקיץ, היה יוצא לחוצה־לארץ, למסחרו ולהנאתו גם יחד, ולא הדיר עצמו גם מאותם תענוגות ששאר בריות כמוהו מתענגים בהם.

“וארץ־מכורתו זו, שאנו יושבים בה, שמא לא חוץ־לארץ היא?” שואלת שרה את שארתו המסַפּרת באורח.

“ארץ שכנה היא זו, ואירופה ואמריקה חוץ־לארץ של ממש. וכיון שנוסע,” מגניבה רמז לעיקרו של דבר, שבשבילו גלגלה את השיחה, “אינו אָץ להשתדך. תחילה מכנס את הקרואים, להתראות עמו במשתה, וכולכם במוזמנים.”

“אַה,” נהנית חנה.

“בפירוש אמר: כל בית סימן־טוב המכובדים עלינו.”

“יבורך.” ומיד נזכרת צרת ביתה ומוסיפה: “אך מי אנו? נשים וטף… ומה אנו שיתכבד בנו?”

“אמר וחזר ואמר: כל בית סימן־טוב…”

לשמע דבר הזמנתם אצל האורח וענין נסיעתו לחוצה־לארץ נתקע “הרהור מחוצף” בלבה של אֶתי.

“אף פעם בחיים שלי לא ראיתי כלום…” אמרה לאמה. “אף לא ארץ אחת מן אירופה, רק הארץ שלנו. אף כי אני מדברת בלשון הצרפתים, לא ראיתי מעודי ארצם שלהם, ואני כבר גדולה ורוצה לראות עולם. מתי אני אראה?”

“מה פתאום?!” נרעשת חנה. “ואני ודודתך ראינו? מה זו חושבת לה? יש לה הפרוטה ללחם וחושבת – יש לה הממון למסעות.”

“יש לי…” טוענת אֶתי.

“יש לך? מנין לך?”

“יש לו לנסיעות שלו, אפשר שיש לו גם לנסיעות שלי.”

“מי זה שיש לו?”

“הוא, האורח.”

“מה לך ולממונו?” גועשת אמה.

“מה יש?! אני קטנה ואיני עולה לו הרבה. רק דמי־הנסיעה. ומה זה בשבילו, ממונאי שכמוֹתוֹ!”

“מה פתאום?” חוזרת אמה על קריאת־תמיהתה הקודמת, אך ביתר רפיון ובשינוי הקול, ונראית כמתפתית לאפשרות זו וכבר נכונה להרהר הרהורים־של־תכלית: “ואפילו כך… אך מי מבקש עליך?” משתהה חנה. “אולי דודה שלך?” ומיתממת ומוסיפה: “והיא עוד לא אמורה לו ולא שום שיח לה עמו…”

“אין יודע כיצד נתגלגלו הדברים,” היתה חנה מעמידה פנים, בסַפּרה על כך לאחר זמן, “כיצד בא לפני האורח חפצה של הילדה להתלוות עמו בנסיעה…”

“ואולי,” פירשה שרה לפי תומה, “ביקש להוציא מלב בית־יריביו החשש שטינה לו עליהם וניאות לעשות רצון הבת הקטנה? אולי זכר לאביה את חסד רעוּתו עמו?” ואת הרהורי־לבה לא גילתה לאיש.

“אולי משום שחשׂוּך־בנים הוא,” בקשה האם לחפות דברים, “ומבקש לעשות חסד עם ילדה יתומה, לשמח לבה.”

ואֶתי, שהיא אולי היחידה היודעת את הפרשה כהוייתה, אינה מגלה איך, בעצם, נסתבבו הדברים: אם אחת מבנות בית האורח השתדלה בדבר, או היא עצמה דיברה עמו על כך. במרוצת הימים החלה אף היא עצמה להאמין באמונה שלמה שאיזה סוד כמוס כאן.

ויום אחד הפליגו יוסף דוד ואֶתי באניה ההולכת לצרפת, וימים רבים רעשה העדה.

“גבירים – מי יאמר להם מה תעשו…” קיטרגו הבריות.

“זמנים משתנים – זמירות משתנות… כל־שכּן במשפחה שכזאת!”

“אכן לא תסור הקללה מבית סימן־טוב… ואפילו הופכים העולמות!”

והיו שרה וחנה יושבות נבוכות בביתן. ואברהם סימן־טוב, בן דודה של אֶתי, שמע ושמר צערו בלבו.

פעם ראשונה לאֶתי שהיא מפליגה מביתה.

“כבר אַת עלמה לכל דבר,” אומרת לה שכנתה לתא אמירה של מבינוּת, “ומלבושיך כשל ילדה…”

“אמי חושבת שאני עוד קטנה,” נבוכה אֶתי.

“וזה, הנוסע עמך, הוא אביך?”

“דודי הוא שמסיעני לטיול עמו. טיול לחוץ־לארץ…. סתם כך….”

“איש נאה!… פנוי?”

“אלמן.”

“אב לבנים?”

“חשׂוּך־בנים.”

“בעל נכסים?”

“הרבה! בעל קרקעות ובעל חרושת,” מתפארת אֶתי.

“נערה נאה אַת… יש בך חינך שלך… וכבר גוף של אשה. אבל עליך להדר קצת בלבושך….”

“אמי באמת חושבת שאני עוד קטנה,” נכלמת אֶתי.

באכסדרה, המוליכה לחדר־האוכל של האניה, קבועה מראָה גדולה. הולכת אֶתי אל הארוחה ומשהה מבטה במראה: שוב אותו השער השחור, השופע, והכבד, הפרוע כלשהו, שוב אותן שפתים מעוּבּוֹת, עינים מעוגלות בגון הדבש, שוב אותו סנטר מלא ואותן כפות־ידים תפוחות, כשל קטנה. אדמת־בוּר לא מטופחה, אדמת־טרשים.

רואה אֶתי את בבואתה במורת־רוח ומסתלקת מן המראה. אין הנאתה שלמה במסע הזה. אין איש משגיח בה כאן, אף לא יוסף דוד.

ובשובה מן הארוחה היא משתהה שוב אל מול המראה ורואה דמות־כלאַים שלה: לא נערה ולא אשה. ובחפצה העז לדחוק את הקץ, להיראות “אשה לכל דבר”, להסב תשומת־הלב אליה, נועצת עיניה בבריות ובכוונה קורעת אותן, פוקחתן ברוָחה יתירה, כביכול בפליאה שאין לה קץ. כי היתה אֶתי ככל בנות־גילה, המתחילות להקשיב לבשרן, והן זקוקות לבבוּאתן בעיני זולתן.

מאיצה השכנה באֶתי לעלות לסיפון ולפוּש שם עם שאר הנוסעים. אך עליה זו לסיפון נוחה ואינה נוחה לה: רבים שם הזרים, ומסביב חישוק גדול של ים, הסוגר ומקרב את הזרים מתמול־שלשום. מבקשת אֶתי לפרוש מצוותא זה שלא הורגלה בו, משעינה זרועה על המעקה וצופה במים שתהום להם. זוכרת את אמה שעל שפת הבוספור ואת סיפורי הדודה על יונה והדג. ושפעי־המים שלנגד עיניה מתחילים להטריף לבה: חס ושלום בולעים אותה, החַטאָה, ואינה זוכה עוד לחזור ליבשה ולבית אמה? “התהומות,” היתה אומרת דודה שרה, “כרויות לאובדי־דרך.” ושמא נטרפת הספינה בים? שמא נוטה על צידה ומטילה אותה המימה?

לעיניה – איים, איים, כרסיסי יבשת גדולה שיצאה בריסוק אברים, ערבוביה של מפרצים ושל זיזי צוקים ונקיקים, ששחפים שוכנים בהם. שחפים בקו לבן רודפים אחרי האניה בצריחה. שליחי דודה שרה הם. ואֶתי בטוחה כי אחריה הם רודפים – לסחרר דעתה עליה, להמעידה, לגררה לתהום.

סיפון־העץ מתנודד תחתיה, ורגליה מבקשות יבשת מוצקה. היא נדחית אל הירכתים, אל בין הסירות, החבלים והשלשלאות. עד שקול הבריות מוציא אותה מהרהוריה.

זה לא היה קולו של יוסף דוד. יוסף דוד נוהג סלסול בעצמו ומדקדק בסדר יומו. משכים קום בבוקר וקובע עתים לתנומה לפני הצהרים ולאחריהם, מהדר בלבושיו ובחליפותיהם: בהירים לעת בוקר, כהים לעת מנחה ולעת ערב, ולעיתים – כחולים־כהים גם לשעה שלפני ארוחת־צהרים. הרי אמיד הוא, ועליו להאדיר רושם אמידותו. בפגישותיו עם אֶתי בחדר־האוכל אינו שואלה אלא שאלה אחת תמיד, שאלה של נימוס בעלמא:

“השלום לך? הבקו־הבריאות אַת?”

והיא עונה תשובה אחת תמיד:

“שלום לי, וחן־חן על שאילת השלום.”

אין אֶתי יודעת אם רשאית קטנה שכמוֹתה לשאלו גם היא לשלומו. שתי מלים עבריות למדה: “שלום” ו“אדון”, ואותן היא משבצת בשיחותיה הקצרות עם יוסף דוד. מהדרת היא בכבודו ולעולם אינה מכנתוֹ בשמו, שהרי איש “נשוא־פנים” הוא.

“אין אַת דומה כלל לאביך!” אומרים לה הבריות.

והיא, שכבר נתמאס עליה לטעון שלא אביה הוא אלא דודה, מחרישה מלענות.

“אביך הדור כחתן בחופתו,” מקנטרים אותה הבריות דרך חיבה. “מתי הוא מלביש גם אותך בגדי־חמודות, ואַת כבר מגיעה לפרקך?” ויותר משמתכוונים אליה מתכוונים אל יוסף דוד.

אך יוסף דוד משים עצמו כלא שומע. תאו מרוחק מחדר־האוכל. מפני החשיבות שנוהג בעצמו הוא מאחר לבוא, כביכול לצאת ידי חובתו ותו לא.

אין אֶתי יודעת אם יפה היא עושה שמקדימה לבוא, כבהולה על האכילה וממתינה לו שם בקוצר־רוח. כי תמיד מופתע הוא בכניסתו לחדר־האוכל כשהוא רואה אותה כבר יושבת במקומה. אילו אביה הנוסע עמה, היתה יודעת כיצד תנהג. אך יוסף דוד אינו אביה!.. יוסף דוד… מהו לה יוסף דוד? אמה שלה ודודתה לא למדוה כיצד תנהג עם יוסף דוד.

ערב אחד היתה אֶתי עומדת על הסיפון וצופה בשמים המטולאים עשן ועננים. נעלבת היתה ונזופה. זה עתה הוכיחה יוסף דוד על פניה:

“בנות־טובים אין דרכן להיראות תמיד ברבים. מוטב לך שתשבי בתאך ותעסקי במלאכת־יד.”

“לא לקחתי עמי מלאכת־יד,” התגוננה אֶתי למראה איש זר הנוטל לעצמו זכות של אב, אף־על־פי שלעצמו של דבר אין אֶתי, היתומה מילדותה, יודעת, איך בעצם נוהג אב עם בתו.

“כדאי לך לנוח קצת בתא ולא להתרוצץ על־פני הסיפון מן הבוקר עד הערב.”

“אינני עייפה. גם שכנתי לתא תמיד כאן.”

“זו – לא משבטנו היא, ודרכיה לא דרכינו, ואין לך ללמוד ממנה. שבי בתא ואל תרוצי לסיפון.”

אך הישיבה בתא המחניק אינה תענוג לאֶתי. מרוֹכלוּתה בעיר־מגוריה הורגלה להלך בחוצות, וכאן, בתוך “נֶדֶף־המכונות” המנסר בחלל התא, מתעכרת עליה רוחה. צר לה כאן המקום.

“לא טוב לי בתא המחניק,” מתקוממת אֶתי, “זה כמו המוות,” נתמרדה אֶתי המשתוקקת “לראות את העולם”.

במפתיע מתרצה כאן יוסף דוד ואומר לה:

“מוטב! עלי לסיפון. עודך ילדה, וזה מוּתר לך.”

אך אֶתי, הנהנית מויתורו לה, אין דעתה נוחה מסוף דבריו. הכינוי “ילדה” מרגיז אותה. כך היה מכנה אותה אברהם סימן־טוב בן־דודה בחיבתו אליה.

“מה היום בלבו עליה?”

ראתה אֶתי שויתר לה, וּויתרה משהו גם היא: שוהה מעט בתאה ומעט על הסיפון, ממעטת בשיחה עם הבריות, כביכול מתוך שאינה שומעת לשונן.

אך בערב ההוא, כשהשמים היו מטולאי עננים ועשנים, לא שלטה רוחה ובגודל האימה שבלבה למראה שראתה פתחה בדברים עם אותם שעמדו גם הם כמוה, נרעשים ומפוחדים כמוה אל מול דמותו של הר־געש נע הפולט גצי־אש.

“מהו זה ההר שבוער?” נטפלה לעומדים ליד המעקה. “האין מכבה לדליקה זו?”

“זה הר־געש, זה אי של עובדי־פרך.”

“של פושעים?”

“של אסירים שמפחדים שמא פולט זה זרמי־אש ושורף אותם.”

היה זה הר־הגעש סטרומבולי, שאניות המפליגות לצרפת עוברות על פניו על־פי רוב לעת לילה, כדי שהנוסעים יראו הגצים הנפלטים מלועו. והנוסעים מתקבצים, מביטים בו ושותקים.

יודעת אֶתי רעידת־אדמה מה היא. הרי אנאטוליה שבמולדתה גועשים פעם בפעם. אך מעולם לא ראתה הר־געש במו עיניה. רואה היא עמעום של אש העולה מבפנים, תחילה בחזיזים דקים המתלקחים והולכים עד שהופכים לבעֵרה. וזוכרת אֶתי דבר שאמר לה אברהם סימן־טוב:

“דודתך שרה – כמוה כהר געש. שוממת, ואש בקרבה. ויום אחד עלולה להתגעש ולהמיט כלָיה על סביבותיה.”

ופעם אחרת אמר לה:

“דודתך שרה כמה כוחות יש בה, כוח האש, כוח התפילה, וכוח האמונה, וכוח הניצוץ הגנוז.”

“ודאי יודע מה שאומר,” חושבת אֶתי ודעתה מתבדחת עליה:

“דודה מסטרומבולי…… אוּיייייי־וָה! שדודה מין הר שכזה!”

 

פרק רביעי    🔗

לילה אחרון באניה, לפני בואה למארסיי, היתה שנתה של אֶתי מוטרדת עליה. נתנמנמה ונתעוררה חליפות, ובלי הרף חזר ונשנה החלום האחד – על שער בית אמה: פתח צר מאד בין פתחים נרחבים מאד שברחוב־מגוריה, והיא מכתתת רגליה ואינה מוצאת את הכניסה, הכניסה לביתה שלה, שמרוב צרוּתה אינה נראית לעין, עד שלבסוף שואלת אֶתי היכן ביתה, ואנשים מראים לה סדק שבקושי היא נדחקת לתוכו. מסיפורי־הילדוּת ששמעה בביתה יודעת אֶתי: “בעלי־מזימות שנתם נודדת עליהם”. משמע: “בעלת מזימות” היא, מתנכלת לזולתה, “לחטוף גורלה ממנה”.

נתרעשה אֶתי מחלוֹמה ופשרוֹ וניסתה להתעלם ממנו, אך נפשה ידעה את אמיתה. כדי להשלות עצמה היתה אומרת בלבה: “אולי נסעתי כדי להטות לבו אל דודה שרה לטוב לה?” ועל־כרחה נצטחקה, בדעתה כי אין שחר לדבר, כי לפי האמת חפצה לשאת חן לפניו. כדי להסתתר מעצמה רקמה לה מאגדות־הילדוּת: “שׂר ונגיד בישראל. ביתו בית־שוֹעים, חומות סביב לו, צריחיו מגיעים בצמרות הדקלים, וכיפותיו בצמרות התמרים, כקבר רחל אמנו.” כך ראתה בגלויות מארץ־ישראל. “בבוסתנה של הוילה עצי־פרי ועצי־נוי, ודגי־זהב בברכות־המים וספסלי־שיש ואדני־שן. כל תל־אביב למרגלות ארמונו. רק מלכה אין בארמון. כי המלכה הזקנה מתה ולא ילדה לו בן. ושרי המלך באים לפניו ואומרים לו: ‘התאבלת דייך. קום שא אשה צעירה־לימים ותהי לנו מלכה בארמון, שנשוב נשמח במחולות, ותלד לך בן יורש־העצר’.”

בבוקר יוצאת אֶתי אל הסיפון ורואה את יוסף דוד, הבהול לרדת לחוף, ודעתו מוסחת ממנה. מה מנהג תנהג בו היום?

רואה עצמה אֶתי באניה המלאה שמש, היא שמש של היבּשה שאינה דומה לשמש של ים, שיש בה פחות לחלוחיות, והיא צחיחה יותר ומתברקת פחות. מן היבשה מגיעה רוח קלה, שריחה ריח אדמה מעשׂיבה ומניבה.

“אַה,” מרטיטה אֶתי נחיריה בהנאה, “כבר חוזרים שוב אל האדמה.” חביבה על אֶתי האדמה, שתחתיותיה שתוּקוֹת ואינן הומות כתהום הים.

כיון שהגיעה בשלום אל החוף נתאוששה ואפילו פקחה עיניה לראות להיכן נקלעה ובאה. מיד רואה לפניה מראֶה משונה: נמל מרוּוח חובק נמל קטן ממנו, נמל בתוך נמל, כעין הצמיד סביב הטבעת, ובאור חמה של שחרית זהובים שניהם, ואניות משובצות בהם, מאדימות ומכחילות כאבני הספיר והאודם, ואסדות וספינות־הגרר השחורות כצוקי־סלע מאופרים. והכל מַצויח ומשריק והומה בקול מִיָם, ממש כנמל מולדתה. אלא שמעל לכל, בראש הר תלול, אשה של אבן כמו בשר, והילה של זהב בראשה, והיא עצמה מוריקה־מאפירה־מַורידה, מתהפכת בגוניה, עומדת ואינה נעה ואינה מחוָה דבר. שואלת אֶתי, הפעם בלשון צרפת:

“מי האישה למעלה, זו שצופה בנמל?”

“המאדוֹנה,” משיב לה בחטיפה ובסיקור־עין שובבני סַבָּל החופז במלאכתו. “גבירתנו רבת־החסד, המגוננת על עירנו.”

לא נתחוור ההסבר לאֶתי, אלא שהחרישה מלהרחיב את הדיבור. השאירה מאחוריה את נדף־המכונות ואת הלחלוחית המתוקה והציגה כף־רגל על היבשה המוצקה ועומדת, אלא שעדיין תנודת הים בגופה. מחלון המונית, שהסיעה אותם לבית המלון, ראתה חבורות־חבורות של צעירים, חציים שׂרוּעים על מדרכה, חציים שעוּנים אל קיר, רגלם אחת פשוטה, ואחת אסופה ומקופלת, והם משחקים במשחק־המטבעות.

“מדוע יושבים אלה בחיבוק ידים?” שואלת אֶתי את יוסף דוד. אך כיון ששואלת צרפתית משיב לה הנהג ומבטו עגבני:

“הללו הם הימאים השוֹבתים.”

שורת הימאים השובתים השֹרוּעים בבטלתם מגיעה עד בית־המלון. בהמולת־ברכות קיבלו אנשי המלון בפלוש את הבאים. ולא עברה שעה מועטת ואֶתי עמדה בחדר זערורי שנתיחד לה. נשתהתה שעה קלה וירדה, כפי שנדברה עם יוסף דוד, כדי לצאת לסעוד. בדיוטה ב' של מסעדה יהודית כשרה שבמרכז העיר היו מסובים בשנַים אל שולחן קטן ושרוּיים במבוכת־מה. פתאום היתה אֶתי נחותה ופחותה בעיני עצמה ולא ידעה באילו דברים תפתח ובמה תסיח עמו. באילו מלים תגלה לפניו תמיהת־ילדים מתחפשת וכביכול השתאוּת יתירה למראה עיניה. שהרי כך דרכם של קטנים, וכך הם מתחבבים על הקשישים מהם.

“לאחר המנוחה שלי נלך לראות את גן־החיות שבעיר.” פתח לה יוסף דוד בדברים. “הוא מלא תוּכים ומזרקות.”

ואֶתי מהרהרת בלבה: “קטנה אני, ומוליכים אותי אל גן־החיות…”

שערי־הכניסה של גן־החיות עומדים פעורים ללא בנין מאחוריהם. מזרקות, שסילוניהן כסופים ומבוהקים, מתיזות בשוגג טיפות־משובה לצדדין. ובפנים – כלובים, ובהם תוכים ירוקים־צהובים־אדומים, המכחישים את האגדה על דברנותם ואינם משמיעים קול.

רואה אֶתי את התוכים, ודכדוכה סר ממנה. “מדוע אינם מדברים?” שואלת היא אחד מעובדי־הגן.

“כל מה שאנו טורחים ללמדם דיבור, אין אנו מצליחים כלום,” מסביר לה המאַלף.

“תוכים מדברים רק באגדות לילדים,” מפטיר יוסף דוד, כדי שיחַווה דעה גם הוא.

“מחר נשוט בסירה לאי שאטוֹ־ד’אִיף, שהוא מבצר שמסוּפּר עליו בסיפורי־הילדים,” מבטיח לה יוסף דוד.

נעלבת אֶתי בלבה שאין הוא מסיעה אלא למקומות שיש בהם ענין לתינוקות. ופתאום נזכרת ונבהלת: “אִי? הר־געש? עם גצי אש ולהבה?” כי בלבה של אֶתי “אי” ו“הר־געש” אחד הם.

“מה פתאום אש? אי סתם, עם מבצר, שהוא בית־סוהר של הדוכס ממונטה־כריסטו, מן הסיפורים הנודעים לילדים.”

“אַה,” מעמידה פנים אֶתי, שנתחוורו לה הדברים, אף כי מעולם לא קראה את “הסיפורים הנודעים לילדים”. “אך לשם מה ללכת לבית־הסוהר?”

“היום אינו בית־סוהר, לפנים היה זה בית־כלא חשוך במעמקי האדמה. והיום הולכים לשם הבריות סתם לראות את המקום.”

“הערב,” אמר לה יוסף דוד כשחזרו לבית־המלון, “תסעדי בלעדי ותשכבי לישון, כי אני הולך ואיני חוזר אלא בשעה מאוחרת. ליל מנוחה…”

נפגעה אֶתי שכך הוא נוהג עמה, כאילו היא ילדה “הנרדמת עם התרנגולים והאפרוחים”.

ביחידות ובעצבות אכלה פת־ערבית, ולא ערבו לחכּה “המאכלים הנכרים”, אף־על־פי שבית־המלון יהודי היה ומאכליו כשרים. וגם לשונם של בעלי־המלון זרה לה, ניב יהודי שלא שמעו אזניה.

“מֶסיֶה־דאם! מֶסיֶה־דאם!” רועם פעם בפעם קול רם של פלוני שנכנס למטבח המלון, כביכול מכריז הוא על פורענות.

בולעת אֶתי חביתה גדולה, גדושה ומבורצת ריבה, הרקוחה בשפעת סוכר, מקנחת בקפה, מחוּלב וממוּתק במתיקות יתירה. לסוף עולה לחדרה הזערורי, שפתחוֹ היחיד פונה אל גזוֹזרת צרה עד מאוד, כאילו אימצוּה לקיר על־כרחו והוא מחזיק בה כאב חורג. צונחת אֶתי על המיטה ומתיפחת עזובה ומתגעגעת על ביתה. מהומת הרחוב אינה מניחה לה להרדם. לסוף, כשהשינה חוטפתה, אין היא חולמת דבר אלא רדומה בשינה, עד שצווחות הבוקר והשריקות הגואות מלמטה מנערות אותה, והיא מדמה בנפשה כי הימאים השובתים הם השואגים שאגותיהם נגד מעבידיהם בעלי הספינות. אך בצאתה אל הגזוֹזרת מתגלה לעיניה סתם רחוב שוקק והומה בקולות קצובים של אנשים, הזועקים להנאתם, הנהנים סתם מבוקר של אור ומהכרזות־הממכר הצוהלות של דובדבנים לוהטים באודם.

נחפזה אֶתי לרדת לפת־של־שחרית – והאיש יוסף דוד איננו. אין אֶתי יודעת אם רשאית היא, לפי דיני הנימוסין, לסעוד כאן בלעדיו, או מצוּוָה להמתין עד שיבוא. היא שוהה מעט, עד שנלאית מציפייתה ונרעבת, ורוחה נעכרת עליה, כאילו נעזבה בעיר נכריה, והאיש יוסף דוד נמלט. מיד נותנת אות, שמבקשת לסעוד פת־שחרית, ואינה מפרטת תפריטה, ומגישים לה “ארוחה של דלות”: מין קפה שחור משחור, סמיך, מהול בגזיז של סוכר ובקורט של חלב ולחמניה של כלום בדמות חצי־הסהר. נוגסת אֶתי בבולמוס, ורוחה מדוכדכת עליה, וכבר מבקשת לשוב הביתה.

אין אֶתי מעיזה לצאת מפתח בית־המלון, כיון שלא קבלה היתר לכך, ובשבתה כלואה בחדרונה עד ארוחת־הצהרים מאזינה היא לקולי־הקולות של הצפירות המגיעות מן הנמל, שאינם כקולות הנמל בעיר־מגוריה, אלא כקול “צפרי־הפרא” המתעופפות שם, למרגלות אשת־האבן שלמעלה. אשת־האבן, הגבירה רבת־החסד, המגוננת על נמל מארסיי, צופה באֶתי, שיצאה אל גזוזרת חדרה, כביכול אין דעתה של זו נוחה מבטלתה של אֶתי. ולמטה – לא צלמי־אבן, אלא דמויות של בשר־ודם, העוברות ונותנות באֶתי עינים של עזוּת, והיא נחפזת לסגת לחדרה.

לארוחת־הצהרים הופיע יוסף דוד. עדיין הנמנום בפניו הנפוחות, עיניו חכלילות, ונשֹורת של ריסים על לחייו. ממעך הוא את פניו בכפות־ידיו, מבקש לומר משהו לאֶתי ושואל שאלה מלומדה: “הערבה לך שנתך?” כאילו גם היא פקחה רק עכשיו את עיניה.

“ערבה מאד. וחן־חן,” מתאמצת אֶתי להצהיל פניה, אך אינה מצליחה להסתיר את התרעומת בלבה על שהניחה לבדה, “בלא קולנוע ובלא בידור כלשהו”, כאילו היא תרמילו, שהניח במלון ויצא לו לעיסוקיו.

“אכלי, אכלי, מעט מזה! מעט מזה!” מאיץ בה יוסף דוד שלא השגיח בתרעומתה. והיה פורס מטובו של השולחן הדשן ומושיט לאֶתי, שעדיין לא נשתכחה מלבה “ארוחת הדלוּת” של הבוקר.

“אחר התנומה שאחטוף אחרי הצהרים נשוט אל אי־המבצר,” אמר לאֶתי, שלא העיזה בעצמה להזכירו את הבטחתו.

הסירה הגדולה, שבה שטו אחרי הצהרים, היתה מלאה טיילים ושייטים. משונות היו הנשים שישבו שם עם אֶתי, מעודה לא ראתה כמותן. מגודלות־אברים, מעוּבּוֹת־בשר, מקורזלות־שׂער, המתפרע ברוח בקווּצוֹת דקות־מן־הדקות, משתרבבות לעברים. על חזן הממולא, שהגלאי שלו מַפחים ועוטה סומק נמשים־של־ממש, – חרוזי־זגוגית גדולים ומתנוצצים, כחולים, אדומים, צהובים, רצופים וצפופים כחרוזי הוילאות שעל פתחי החנויות שבעיר. עגילי־נחושת, גדולים ומוריקים מלחוּת הים, תקועים להן בחורים הגדולים שבתנוכי אזניהן, וברוב כבדם מאריכים את החָרוּר, עד שנראה התנוך הרצוּע כלשון־סוס משורבבה ורוּדה־מאפירה. טבעות־הנחושת שבאצבעותיהן ממורטות, ככפות־הידים אשר מי־הכביסה ציירו בהן קמטוטי לובן. מבט עינן עז וחוֹשׂפני, לא עין אלא אומצה שותתת־דם. נעוץ הוא ביוסף דוד בבדקנוּת ובאומדנוּת ומנדב לאֶתי שיור של חומלה, כביכול היא כאותם כלבלבים או חתלתולים שבפתחי החצרות: “עודנה צעירה, ועוד יבואו לה התלאות…”

כיון שמשערות שבִתוֹ של יוסף דוד היא, מקילות בכבודה ומתעלמות מקיומה ומשׂקרות עיניהן כנגדו ושואפות אויר־ים בנחיריהן, ששׂער שחור ועבות להם והם נרטטים כמאליהם מעצמת השאיבה. צחוקן צווחני, כפורץ מן הקרבים, והן פוזמות פזמונים מלוחשים, כעולים מכלי־נשימה פגום ולא מנימי־הגרון הזמרניות. ולפתע מתבקעים הפיזומים ומשתוררים דוקא במיתרי־קול מלוּחָנים, מטוֹענים זמר, פרוע בתחילתו עד שמתרגע ונמסך בסלסול ממושך, מלוכד, וסופו שמנביע עצמו במלוא טעמו. טובלות הן יד פחוסה, סמוקה, מתחלצת, לצננה ולרככה במי הים. ובחבטה מתגרה מתיזות נתזים מלוחים סביבן.

ולפתע היתה עליהן רוח אחרת: סועדות לבן, לוגמות יין וכבר משקשקות שפתיהן בשקיקה תובענית ומאַנפּפוֹת בבדיחות־דעת נאפופית, ברמיזה הידועה להן בלבד: “יש לַדָבָר מלים בלשון עם־הארץ…” ומַפריצוֹת צחוק צרחני, הגורף בהילולה את כל יושבי הסירה.

מפסיקות את רמזי הזמר ופותחות בדיבור־פה של עגה בלולה, וגרונן ניחר, וקולן קרוע, עגבני. מפשילות בטלטול־ראש פאת־שֹערן הסתורה על פימת ערפן, שכאילו נתבטבט ושקדיו תפחו פתאום.

כל אותה שעה היתה אֶתי מתבוננת התבוננות דביקה, לומדנית. ואילו יוסף דוד מרכין אזנו לשמוע את צרידות הקולות שבאזניו היא כדו־צרידות של שני פיות דבקים, איש ואשה, אפילו צלולי־קול הם מטבע ברייתם. כך היה מקשיב, עד שפתאום אפסו הקולות.

מיד משיא עיניו מהן אל אֶתי ורואה אותה שהיא נבוכה וכולה עינים גדולות, תוהות, מבקש לשגר לעֶברה בת־צחוק מפייסת, אלא שאין אֶתי יורדת לסוף כוונתו וסוברת שאף הוא מקל בה לעומת בשרניות אלה, ששמלות־הצבעונין שלהן מתמלאות הרבה רוח ובהתפרשׂן הן חושפות שחמומיוּת זהובה של שוֹקים גדולות.

נכלמת אֶתי ומסיעה עיניה לעבר המים והשמים. יודעת היא מליחוּת־ים מעירה וממולדתה, אלא שכאן טועמת היא, משום־מה, מליחוּת חריפה יותר, החודרת לנחיריה ומכמירה בעיניה לחלוחיות משונה כעין הדמעות.

חשה אֶתי שנשי־נמל אלו, עזוֹת־העין ועזוֹת־הפה, מבשילות בה לפתע משהו עמוס־אברים, מתערטל בלא התבוששות. היתה זו הנשיוּת עצמה. מה בין נשיוּתן של אלה לבין זו של אמה, דודתה ושאר נשים שברחוב־מגוריה ובעדתה כולה? ההן, שם, דקות־גו הן, כדודתה, ואם מלאוּת, כאמה, אין מלאוּתן מכרזת על עצמה מבעד לכסותן. דקות־פנים, חוַרוָרוֹת, רכוֹת־עין, ורחימותן דאובה מעט, אף אם רוַת־נחת. כל עצמן – מבוכת־לב, שאינה נגלית אלא למתבוננים בלבד. והיא – כאחת מהן.

ואף־על־פי־כן נוטלת היא ממה שלפניה. לפתע כביכול משחילה לתוך עיניה מבט של הללו, משל נשי־הנמל. אלא שעד מהרה נפוג מבט שאול זה, ורק שיור־מה ממנו היא מפנה לעבר יוסף דוד. אין הוא רואה בו אלא משהו תחנוני־מפוחד, ילדותי־חינני המבקש לו מגן.

הסירה הגיעה אל חופו של אִיל־ד’אִיף. בדרכם אל המבצר סיפר לה יוסף דוד בניב שבטם את סיפור־המעשה של האי ואסירו. וכשהגיעו לשם וירדו אל העלטה של בית־הכלא שבתוך האדמה, וריח של אפלת־מרתף מאובקה ועובש לחלוחי של קברים אפפם, נבהלה אֶתי: למה זה הולכים אל הקברים? – ונתנה את כפה בידו של יוסף דוד, שיוֹליכה ויוציאה לאור היום.

כף־יד תַפחוּחית לה לאֶתי, אך קטנה וכולה נבלעת בכף־ידו הגדולה והמתקערת של יוסף דוד. בשרנית היא, ואצבעותיה רוחשות, גוששות קמעא, ומיד נרתעות ושוב אילמות, וכמו ללא הולם דם בורידים. ויוסף דוד, שנהה רגע קט וביקש לאמץ את ידה, הרפיף פתאום את כפו כמרוקנה מדמיה.

לאחר אותה מבוכה שבכלא־המבצר שבאִיל־ד’אִיף השתדל יוסף דוד להסיח דעתו מאֶתי.

“מחר אנו נוסעים מפה,” אמר לה כשחזרו לבית־המלון.

“כבר מחר?”

“כבר מחר.”

למחר יצאו לפאריז.

בפאריז הביאה לבית מיודעיו ושם התאכסנה, והוא עצמו הלך באשר הלך, ושבוע ימים לא ראַתוּ אֶתי. כשחזר, לא שאלתוּ דבר, ואף לא סיפרה לו שבהעדרו התחננה לפני בני־הבית שישלחוה מיד לביתה. כי העיר משונה מאד, ושלכת עציה מרשרשת על פסיפס הסימטאות כקול המואזין בצרידתו לפני שחר מראש מסגד במולדתה. ויש כאן טלאים־טלאים של מחשופים בכמישוּת זו הפרושה על הקרקע, והם מחרישים. ויש יבבת־פעמונים לעת חצות, בלא טעם ובלא צורך כביכול. והסילונות הללו שבכיכרות, בשוּרת הערוגות המטופחות, שמימיהם ניקווּ באגנים מתנזלים ופורצים כפוקרים משוּליהם, בלא להיכלם מעֵירוֹם של גוף־האבן המתנאה לו בפרהסיה. ושערים אלה, שאינם פתח לשום דבר, שער של איזה נצחון, שאין איש יודע מי כאן המנצח ומי המנוצח, ולמה בכלל כל זה? ומין שלד ברזל שנוֹקב את השמים. ובתי־יראה מעוטרים פסילים נַעוי־גוף מבחוץ ובפנימם לחן של תפילות זרות, עוּגָביוֹת, כאילו עולות מתחתיות שלאחר החיים.

“ויוסף דוד איננו!”

עתה, כשחזר, עומדת היא לפניו ואינה אומרת לו דבר, אלא ממלמלת בלבה: “השבח להשם, שחזר בשלום.” ואף רצון לה, עכשו משחזר, לשוטט כאן בחוצות ולשוב ולראות מחדש את אשר כבר ראתה ובסרה בו.

“מתי אנו רואים את העיר?” שאלתוּ אֶתי.

אך הוא שלף מכיס החיק של מקטרנו כרטיסים שנַים ואמר:

“חוזרים הביתה באוירון.”

“כבר חוזרים?” חשה אֶתי את עצמה כענושה ויודעת ואינה יודעת על מה.

“הרי היית מבקשת לשוב הביתה?” התערבה בשיחתם עקרת־הבית.

“השבח להשם, שכבר חוזרים,” מיתממת אֶתי בהכנעתה ומעלימה את אכזבתה. “ולמה דוקא באוירון? מעודי לא טסתי, ואני מפחדת,” מנסה היא בתחבולה אחרונה לדחוק את הקץ.

“אין פחד! וכי מה יש לך?” אומר יוסף דוד אמירה פסקנית שאין להרהר אחריה. “הדרך קצרה, והנסיעה טובה…”

“השם ירחם,” מקבלת אֶתי את הדין ומסתירה את חששותיה מפני “מה יאמרו הבריות”. ודאי יאמרו: “נתמאסה עליו בדרך ושילחה מעל פניו.” ואולי אצה לו שעתו להשתדך לדודה והרי הוא מחזיר את הילדה הביתה?

כדי להפיס את דעתה בדה אמתלה ואמר לה: “קיבלתי הטלגרם, ועלי לשוב, לרגל עסקי־מסחר שלי.”

מעמידה אֶתי פנים כסוברת תירוצו ומשיבה: “אדרבא, הרבה שמחה יש לי לשוב הביתה. התגעגעתי הרבה ומספיק לי בנסיעות…”

“ואביך, עליו־השלום, דוקא הרבה לטלטל עצמו בדרכים.”

“הוא, הזכרונו־לברכה? אמנם כן. מיום שהלך לעולמו אין הולכים אצלנו לשום מקום, רק אל המוות הולכים הבנים,” מטיחה אֶתי בפניו בזכרה את קללת בית־אביה באשמת בית־אביו.

 

פרק חמישי    🔗

חזרה אֶתי ממסעה ואינה מספּרת דבר. ואף אין לה למי לספר: אברהם סימן־טוב, בן־דודה, מוקיר רגליו מביתם.

“ואברהם, היכן הוא?” שואלת אֶתי את דודתה, כי לא ניחא לה לשאול דבר זה את אמה.

“אמו־זקנתוֹ היתה פה וקיטרגה עליך.”

“מה יש לה עלי?”

“אומרת היא שאַת עוֹכרת לו החיים שלו.”

ואֶתי לא הוסיפה לשאול.

“למה אַת שותקת הרבה?” שאלתה באחד הימים חנה אמה. “שאם את שותקת, את מרֵעה לעצמך. דודה ואני בהולות לשמוע, איך אַת היית נוסעת בעולם.”

לאמיתו של דבר, אין הדודה בהולה ביותר לשמוע על כך, אלא ששכנות שבחצר, ונשים שהיו קונות מַרכּוּלתה של אֶתי, מצפות לה שתביא את קופת הסדקית שלה ותספר את המוצאות אותה במסעיה.

אך אֶתי כמתנַכרת לכל.

ראשונה שעמדה על התנכרותה זו היתה הדודה שרה, שראתה “האותות” ולבה ניבא לה רע.

“כל משך הנסיעה,” אמרה לה אֶתי יום אחד, “הייתי מסַפּרת לו בשבחך, בכל הדברים שבנעימות עליך.”

אש ניצתה בפניה של שרה, דברי אֶתי לא נעמו לה כלל.

“מי ביקש קילוסין ממך עלי? מי עשׂאך שליח־מצוה לי?!”

ראתה אֶתי את פני הדודה המשולהבות וזכרה אותו הר שבסטרומבולי, שפלט גצים, ואימה נפלה עליה. אולי שוב קללה? שמסיגת־גבול היא ותבוא על ענשה… שמא הקדיחה תבשילה?

וכבר אין ספק בלבה שאפסה כל תקוה מלב הדודה, ואֶתי – הנגידה. אמנם אין בלבה אותה חיבה ליוסף דוד שיש לה לאברהם סימן־טוב, אך לכשתרצה, חושבת היא, תוכל להלהיב בלבה את יראת־הכבוד, את “ההערצה לאיש חכם ונבון שכמוֹתוֹ”.

רואה אֶתי שנתחדשה פתאום ההסתודדות בבית בין אמה לבין דודה. ושוב פני שרה כנוהרים. ולא ארכו הימים והגיעתה השמועה: בשידוכיה של הדודה המדובר. והנשים המתעסקות בכך מתמהמהות. האורח, יוסף דוד, דוחה קצו של הענין. מבקש הוא שהות להימלך בדעתו. ופני אמה של אֶתי מקדירות ונכלמות מחמת פישוק השפתותים והלחשים שמלחשות נשי בית דוד. ומיום ליום מתחוור לה, כי אָשמָה באחותה, כליותיה מיסרות אותה, וחרטה בלבה.

ודודה שרה – חלישות־דעת לה, שיוצקת חוָרוֹן לא בקלסתר־פניה בלבד, אלא בכל גופה, העוטה כביכול גוון לבן־אפרורי כעין השלד. המומה היא, דמומה ופרושה לנפשה. ואותו געש, שמפניו חששה אֶתי, לא מן הדודה הוא בא, אלא דוקא מפי אמה, שפרצה עליה “בלַבָּה הרותחת”.

“מה זה שהעלתה שכמוֹתה על דעתה? ומה זה יש לה מתחת לאותה דעת, אשר שם מסתתרות הצפוּנוֹת?” קושרת אמא קטרוגה על אֶתי ומגבירה קולה כדי שתשמע שרה. “ימחל לקללה הרובצת על ביתה ויתחייב בנפשו? מה הוא, משוגע, שיעשה האיולת בשביל אחת־כלום שהיא עוד לא בת דעת משלה? מה הוא, חסר־דעה, שהיא יִפְיְפָה לו ונטלה שפיונו ממנו?”

שומעת אֶתי ואינה משיבה דבר. “רק טובת הדודה בלבה! ומה הוא שיבוא עלי – לא איכפת לה. שאני רק בתה. רק לבניה הקטנים יש לה אהבה. ולי כלום.” ושוב נתלבתה בה הטינה לאמה, שהיתה פוקדתה מפעם לפעם. “הכל היא אשמה שיתומה אני! לא אותה קללה, אלא היא שטירדה את הזכרונו־לברכה לעולם האמת.”

“מה זה שמתנשאה בלבה נערה קטנה שכמוֹתה ללכת אחר איש שהוא כאָב ופטרון לה?” ממשיכה חנה קטרוגיה. “והוא קשיש ממנה הרבה שנים, כמו יובלות, וסופו שיבלה אותה לפני שתבלה אותו!”

“אב… ופטרון… מה יש?” מתפרצת אֶתי. “מי שאין לו אב, שיהיה לו פעם, מה יש?”

השימה חנה עצמה שלא נרמזה, וכדי להחריש את מבוכת־לבה אמרה בפה מלא את אשר בקשה להעלים עד כּה:

“מה הוא, יוסף דוד, שמרמז שישיאו לו הנערה, את אֶתי, לאשה? הנטרפה דעתה עליה ללכת אחרי איש בא־בימים? האין בחורים בקרב העדה, שהיא נושאת עיניה אל נשוא־פנים, בן־גילו של אביה, הזכרונו־לברכה, רעוֹ ועמיתו?”

“אַה,” מתחמם לבה של אֶתי, והרהוריה מקללים את אמה: “הורידה שאולה את אבא ורוצה להעביר מעולמה של בתה גם את זה…”

שרה, שהחרישה כל אותה שעה, ננערה וביקשה להשיאן לעניין אחר. “והבחור,” שאלה בשפה רפה, “אברהם סימן־טוב, שנתן עינו לחיבה באֶתי, והיא בו, מה תהא עליו?”

“אה”, אין דעתה של חנה נוחה מהזכרת שמו של “דלפון” זה, בן־הדוד אברהם סימן־טוב, “אברהם,” אומרת היא בהעמדת־פנים, כדי להסתיר את תרעומתה על כך, “ואחרים מבחורי העדה…”

לפתע אוזרת אֶתי עוז:

“אין לי יד בכל הדבר הזה. וכל הדרך לא רמזתי ולא עשיתי כלום.”

“מי שואל אותך!” נרתחת חנה ומטה אוזן לארבעת הקירות, כביכול נרכנים הם להקשיב לדבריהן. “אמרי כבר מה היה, וסַפּרי הכל, לא איכפת לי! שנסעת קטנה וחזרת כלה בשידוכין…”

“לא היה כלום־כלום,” מבטיחה אֶתי, “מלבד שפעם אחת נתחַשך פתאום ונתבהלתי ונתתי לו את הכף…”

אותה שעה כאילו נתרעשו הספּים בבית, ושתי האחיות, אמא ודודה, שמטו פתאום מתוך החדר. “כרימונים יבשים, שנשמטים מדפנות הסוכה,” מהרהרת אֶתי בלי משׂים.

"משוגעת, " מזעקת האם, “משוגעת הייתי, שהנחתיה לנסוע… אני אהרוג אותו… אטיח ראשי בכותל מרוב בושה שהנחתי לך, ומי יודע מה שהיה לך.”

“לא־כלום, לא כלום, בחיי כלום,” נתנפצה שבועתה של אֶתי על גבה המתעלם של חנה.

לאחר שעה קלה חזרה חנה ודעתה משוככת עליה:

“בחייך אַת, בחייו הוא, בחיי אני, ברוך השם שלא היה דבר!” השביעה חנה.

“אַת כבר מאמינה?” שואלת אֶתי בנעימה של נצחון.

“מאמינה, מאמינה… וכי יש לי הברירה?..”

עכשיו, משנשארו האם והבת לבדן, קירבה חנה עצמה אל אֶתי ושאלה בהיסוס ובהתפייסות:

“אַת בת שלי… אמרי לי… רק לי.. מה זה שעשית לו, שקסמת לו, וכבר מאס בדודה?”

“מה אני? אני כלום… אני לא קסמתי קסמים…”

“והוא אומר: בחן־השפתים ובמאור־הפנים קסמת לו. ואף לי אמר: ‘אַת, חנה, נבנית מאמידותי בשידוך בתך’,” אומרת חנה ובוֹשה, שנתפתתה לעשירות הצפויה לאֶתי בתה, והריהי כמוחלת על כבוד אחותה הדחויה.

“אולי תשיבי פניו ריקם?” מנסה חנה נסיון אחרון להיאבק עם מצפון עצמה. “שאם אַת אומרת לו לאו, אולי הוא נושא את הדודה לאשה.”

“מה פתאום?” נקפּצת אֶתי. “איזה שכל יש לך! חושבת אַת שהוא טיפש, שאם אני מסרבת הולך מיד ומשתדך לדודה? זה צחוק גדול! אם אני אומרת לו: לאו! – הולך ומשתדך למשפחה אחרת ושוכח כל הבית שלנו כולם ביחד, צרה צרורה אחת.”

“הוי לאותה צרה!” נאנחת חנה ומסמיכה אנחה לאנחה: “אללי לנו ששָכלנו הזכרונו־לברכה, שאילו הוא בחיים, אני שואלת פיו מה נעשה?”

כך חוזרות הטענות־והמענות מדי יום ביומו, עד שלבסוף מתאטמות אזניה של אֶתי, ויום אחד היא מטיחה בפני אמה:

“תפסיקי לך את הענינים! לא איכפת לך בתך, ואַת מבקשת להדיחה מעָשרה, והעֳשָרים באים ממני גם לך.”

ודודה בשלה:

“ואברהם? מה אַת עושה לו?”

“לא עושה כלום,” מפטירה אֶתי. “אמא מבזה העניוּת שלו! והוא קללה יש לו, של הבית שלנו. ואם אני נישאת לו, נשארת אלמנה כמוה… מה אני? משוגעת?”

ואחרי שתיקת־מה: “תמיד אני רוצה ללכת ממנה, עוד בחיי הזכרונו־לברכה הייתי מצפה לו שישוב מן הדרך ומבקשת שיקחני עמו, שאם לא, אברח מהבית שלה. והוא, הזכרונו־לברכה, אומר לי: ‘תשאי רגליך ותהיי לבדך במקום ההוא, האחר?’ ואני אומרת לו: 'לא לבדי… אולי עם דודה שלי במקום ההוא האחר, שהיא תהיה דואגת לי הכל”.

נשתתקה דודה והיתה נרגשת לשמע וידויה של אֶתי. והרהור של טינה נתחלחל בה:

“אני דואגת לה… והיא, הנה מדאיגה לי היום כל החיים שלי.”

 

פרק שישי    🔗

עגומה ודמומה מתכנסת שרה בפינתה, כמאובנה בעלבונה, ומקבלת על עצמה את הדין: “לא איש, לא נהיית־הלב, ולא תקוַת־העליה, ורק שממת הימים כאשר היתה, ולא עוד מאומה.”

משמע, לא עמדה לה חיבת־האיש “להקפיץ לה את הדרך” ולהעלותה לציון. שמא עולה בגפה? שעוד מעט היא פטורה מפרנסת בית אחותה. אך אם עולה לשם, במה היא מחיה נפשה שלה? התצטרך למתנת־ידו? כי מה הוא לה היום, והוא מאס בטוב הצפוי לו מידה?"

המדנים שבבית מעכירים את רוחה. מעבר לפרגוד, החוצץ בין מדוֹרה שלה למדור האחות ובתה, אין שומעים אלא צליפת קולות הבאים לסרוגין:

“מה אַת יודעת חיים, מה? אלוף נעורים, מה? מה אַת יודעת אהבת איש, מה? מה אַת זורקת עליו שנים קטנות שלך?” מצליף קול אחד.

“לא יודעת, לא צריך!” משיב צליפתו הקול השני.

“מה לך חיבּת איש? מה את יודעת, מה?”

“מה יש, לא יודעת? אָז־הְ־מַה?”

“אני לא הלכתי בסרטים של קולנועים, ולא רכלתי רכוּלוֹת בחוצות, והיה לי השכל שלא יקחו לי זקן בשביל הנכסים, זקן שמיועד לאחרת הטובה ממני.”

“אז־ה-מה מיועד… מה יש מיועד? אם רוצים, מיועד! אז־ה-מה אני אעשה לך, שהוא לא רוצה בה? שאכריח אותו להשתדך לדודה? בין כך אני כבר עולה לישראל.”

“מה פתאום את חושקת החשקים של דודה לעלות?”

“מה יש? אסור לי? עולה, ואפילו לא נישאת.”

“אוי ואבוי, מה זה עלה לך בראש? יוצאת פעם אחת למסעות וכבר שוב נוסעת לבד?”

קמה שרה מעבר לפרגוד ויצאה מן הבית מחשש לשמוע המשכם של הדברים. כיון שיצאה, לא ידעה אנה תלך, ושמה פניה למעונה של משפחה אחת מדלי העדה שמתעתדת לעלות, אך משהגיעה עד סף־ביתה של אותה משפחה, נרתעה, משום־מה, שהתה קמעא וחזרה על עקביה.

אותו היום, בשוב שרה הביתה, היו בפיה דברים משונים אל אחותה.

“מה אַת מכסה הראש שלך פתאום?” תמהה עליה חנה למראה השביס הענוב לה על פדחתה.

“עניין של ברית…”

“איזה כבר ברית, ואין לך בן?” נתאכזרה חנה.

“ברית־הקידושין…”

“איזה קידושין, ואין לך אלוף לקדשך?” לא הרפתה ממנה.

“יש, וכבר נתקדשתי…”

אוּיייייי־וָה, מה זה שנעשה בבית, שנארסים ומתקדשים ואין איש שואל פי, כאילו אני כבר חס ושלום..? לא אחות יחידה שלי, ולא בת קטנה שלי?"

ובלבד שאני באה ואומרת לך, שאין בלבי על אֶתי, וכבר אינו רצוי לי, ואני נתונה לאחר."

“אַת מה? מה פתאום שלא רצוי, ויוסף דוד רצוי לך כל ימיך?”

“אפשר מן השמים הוא השידוך… שיסיר הקללה ויחַיה הבנים.”

“אה, המחילה,” משתהה חנה. “והוא, הריבון, מקיים הקטנים? יבורך השם!”

“אולי השם מקיים ואולי זאת מאתו….”

“אה, ירחם השם ויציל הקטנים. אך מה אַת מתקדשת פתאום?” חוזרת חנה לתמיהתה.

“ואולי היא אצבע־אלוהים!”

“אַה, ברצון שמים. ואֶתי צדיקה?”

“אולי אֶתי שלך עושה רצון שמים, בלי דעת הרבה, ומצוָה בידה.”

“ירחם השם וימחל מעשה הבת!” ממלמלת חנה. “שאַת אומרת כמו מפי השכינה.”

“הבלים, ומה אני כבר יודעת. הניחי לה לאֶתי לעשות חפצה… ואני אי־אפשי בו.”

“אבל אם אֶתי משיבה פניו ריקם, והוא מאָרס לו אחרת?”

“וכבר אני אמורה לאחר.”

“אַה, מה־זה?!”

“סוד שלי.”

“מה פתאום סוד שלך, ואני בכירה־יחידה שלך, ואת יתומה, ואין לך אֵם מלבדי, ואיני יודעת סוד הקידושין שלך?”

חוששת חנה שמא נשתבשה דעת אחותה עליה מגודל הצער ואומרת לה ברוב רחימה:

“ואיפה אלוף שלך, שנתקדשת לו?”

“בארץ־הקודש.”

“אה,” מעמידה חנה פנים שהדברים מחוּורים לה, אך מוסיפה לחקור בזהירות ובנעימה פייסנית: “כבר בארץ? ובלי סעודה גדולה שאני עושה לך? ובלי הכלוּלוֹת שלכם? ובלי אחות־יחידה שלך, שתשמח בשמחת לבך?”

“נחפז לשוב לציון, ואין לו שהות הרבה… שמלחמות־השֵם נתקדשו שָם, והמלאכה מרובה, וחלילה לו להתמהמה…” מרמזת שרה בפסוקה האחרון על התמהמהות יוסף דוד.

“ואותך הניח פה? ואיפה קידש אותך?”

“בוזירוּת של ישראל בעיר־הבירה.”

“באמבּסאד? כאן בסטנבּוּל?”

“לא, באנקארה.”

“מה פתאום שם? ובפני רב, כדת משה, ובטבעת?”

“במטבע”.

“במטבע? שמא מבנות עם־הארץ אַת, שכבר קונים אותך במחיר? ומתי הלכת לאמבאסאד?”

“הלכתי…”

“והרי אַת כל הזמן עמנו פה?”

“מה יש? קפיצת־הדרך נעשת לי”

“אוּיייייי־וָה, קפיצת הדרך? שמא חכם את, או קדוש? ואַת אשה!”

“מרבה בתפילות ומפילה תחינות, ונעשה לי הנס.”

“מעשה־נסים? וכולנו בנס?”

ריגשה גדולה תוקפת את חנה. מה זה ממשמש ובא על ביתה? מעשה נסים? משמע, לא ניטלטלה דעת אחותה עליה? אפשר בשדים ובמזיקים נתדבקה, חלילה? תמיד היא “במופלאות” שרה אחותה, מאבא הזכרוֹנוֹ, שלא היה לו בן־זכר ללמדו תורה ולימד את בתו הקטנה, שמחמת הלימודים הללו, שלא נועדו אלא לבנים בלבד, נשתבשה עליה רוחה?

עמדה חנה ויצאה השוקה, ובלבה אֵימת הסוד. בידים רועדות “ממגע הנסים” קנתה שביס של משי, שתהיה אחותה הצעירה מכסה בו את פדחתה בימי מועד, כביכול מתנת האירוסין. חזרה לביתה ועמדה מרעידה לפני שרה וביקשה לענוד לה צמיד־זהב דק, אחד מחמשת צמידי־הזהב שנושאת על פרק־ידה, תשורה מן הזכרונו־לברכה, יצחק סימן־טוב.

באה אצל אחותה ואמרה לה:

“השביס ממני, והצמיד מן הזכרונו־לברכה, מן יצחק אלוף שלי, שודאי היה שמח היום בשמחתך. שלבו היה טוב עליך תמיד.”

סירבה שרה ליטול דורון מן המת, אלא שנתרעמה עליה אחותה ואמרה:

“מה יש לך, שאַת לא רוצה ממנו כלום ביום שמחת־לבך?” ונבוכו שתיהן.

נענתה שרה באפס רצון ואף שפרק־ידה דק היה ענדה הצמיד ביגיעה…

“זה לך ממנו,” מלמלה חנה, “ויכפר השם מעשה הבת… כן יהי רצון.”

 

פרק שביעי    🔗

אדיר היה חפצה של אתי, שתהא כל העדה צופה בכבודה המזומן לה כאן ובתפארת שנכונה לה בארץ. כי סוף־סוף נעתרה לשידולי יוסף דוד והסכימה להיות לו “נוַת ביתו” וללכת אחריו לישראל.

בעיקר – מרמזת היא לנשים מבית יוסף דוד – הטקס באולם רחב־ידים של בית־המלון המפואר, והגדוּלה שב“קבלת פני הקרואים”, כיאות לאיש אמיד שכמותו.

ואין צריך לומר, שיהא זה באולמו של בית־המלון היהודי הגדול שבעיר, שהוא כשר למהדרין, ואפשר לכנס בו את כבוד החכם ופני העדה ופרנסיה ול“התהדר בכל יקר”.

ועוד לפני שנקבעו כל פרטי הטקס כבר היתה אֶתי משכשכת בכלי־שיראין ובכובעי־חן ובנעלי־חמודות. כי אין יוסף דוד קופץ ידו, אלא חופן לה לאֶתי צרורות של שטרי־כסף רשרשניים, כדי שתהא אמה מכינה לה כל צרכי הכלה, שמתעתד לקדשה ולהעלותה עמו.

אולם כיון שסח לה בעליה זו, נרתעה ונימוקה עמה:

“עוד אי־אפשר לי, שמלחמה יש לכם שם.”

“כבר השקט אצלנו,” מבקש הוא להרגיעה, “תמה המלחמה, והבנים בציון ציווּ לנו את החיים… אף שאני אין לי עדיין בנים משלי.”

“והיריות שבגבולות?”

“יש לנו שביתת־הנשק, והוא השלום שלנו. רק יריות זעיר שם בקצות הארץ, ובטבורה יכול אדם לשבת בשלוה,” וכוונתו שלו לוילָה שלו.

אחיה הקטנים של אֶתי, ששמעו את המדנים בבית ולא נרמזו הרבה, כבר יודעים עתה מה השמחה בביתם ומסייעים בשליחויות. וכשאברהם סימן־טוב שואלם שאלותיו, משיבים לו כלאחר־פה, הבכור – משום שכבר יודע מה ענינו אצל אֶתי, והצעיר – משום שבהול הוא למעשה־השליחות ועושה אותו בחפזון וברעש גדול.

דודה אף היא מסייעת במלאכה, אף שעיניה לעת בוקר בכוּיוֹת. יכולה היא לבכות כאַוַת־נפשה, לפי שבאלה הימים אין דעת איש פנויה אליה, מלבד אברהם סימן־טוב, שכביכול “ברית עשוקים” כרויה ביניהם.

“אני משיגה לך המחילה הגדולה,” אומרת אֶתי לאברהם כשנכנס אצלם, “ואתה מאריך ימים…”

וכשלא השיב לה דבר, הוסיפה כמסבירה:

“שאם אני יולדת בן לחשׂוּך־הבנים, הרי הוא האות לברית שבין המשפחות, ואין עוד המשטמה, ולא מורא הקללה עליך.”

שמעה האם את דברי הבת וחששה שמא יפתח אברהם פה לשטן, נכנסה ומלמלה במבוכה:

“יתן השם, יתן השם…”

ואברהם ממשיך הרהורי־לבו ואומר:

“עושר ובטלה יבואו לך… שאַת רודפת אחריהם כל ימיך… שיכופר לך מעשה שאַת עושה לדודה, שכל ימיה גדלה אותך בעמל־כפיה, ומה שאַת עושה…”

ונשתתק.

“מה יש עושה?” תמהה אֶתי. “צרה אני מעבירה ממך!”

“צרה? מן מֶנְנִי? מי שָׂמֵך להעביר צרות?”

“מידות טובות שבי…” ולמראה הדודה, שנכנסה באותה שעה החדרה, נתרברבה והוסיפה: “שאפילו אינני מתפללת בלשון־הקודש, זוכה לעלות לפניה.”

“אולי אַת שליחת־מצוָה,” אומרת הדודה בנמיכוּת־רוח, “ומפנה דרך לכולנו?” ונעימה של עצבות וצידוק־הדין נשתמעה בדבריה.

“באמת אני כמו מקריבה נפשי על בית־אבי!” מתאוששת אֶתי. “ואין אברהם מאמין לי שגם טובתו לנגד עיני.”

“עוֹלה תמימה,” מלעיג אברהם.

וחנה, החוששת מפני המחלוקת, מבקשת לשכך הרוחות:

“אַת אל תתגרי בשטן, ימח שמו! ואתם הרפו ממנה שניכם.”

“בת־יפתח…” ממלמלת שרה.

“שעיניה לבצע ולממון,” ממשיך אברהם במרירותו.

“כתם אופיר וזהב פרויים…” ממלמלת דודה במרירותה.

“כבר אני מרפה ממנה…” אומר אברהם וקם ויוצא מן הבית בלא אמירת שלום־של־פרידה, וחנה אחריו לפייסו.

כיון שנשארה דודה ביחידות עם אֶתי, נרכנה אליה ולחשה:

“וחיבה יש לך כבר? מעט קרבת־הלב? שאם אין לך מעט מזה, מה יש לך?”

“מה אַת מפחדת, דודה, להגיד המילה האחרת, האהבה? לא איכפת לי שתגידי… ואני מעולם לא אהבתי ולא אוֹהַב.”

“ואברהם? ראית שמרה עליו נפשו, שהלך ממך ללא נטילת פרידה? את מצערת ליבו עליו.”

“ולבי שלי?”

“אַת יש לך לב ריקן.”

“מה יש, מוכרחים לאהוב? נושנות את מדברת! אהבה! והיא לא נחוצה לי.”

“אין טעם להסיח עמה,” מזדעזעת דודה בלבה, קמה ויוצאת גם היא.

חוזרת חנה מאצל הדלת ומטיחה באֶתי:

“מה אַת מתמלאת כל היום מן הנחת שלך, כמו אין בלתך בארץ, ומסַפּרת עם השנַים בולדות שיבואו לך? ששניהם מסובלים בצער, ולמה לך עין שלהם? חס ושלום שלא תהרי לו, והוא משלחך מביתו.”

אך אֶתי בטוחה שוַלדנית היא מטבע ברייתה, והרי היא סוקרת ירכיה המשופעות וכבר רואה “רחמה נענית ובטנה צבה” ומביאה לעולם יוצאי חלציו של האיש, ארבעה במספר, שנה־שנה, בזה אחר זה, בנים ובנות, ומחזקת מעמדה בביתו.

“ארבעה בנים אני יולדת לו, כמוך ממש, שהספקת הבנים לפני שהלך הזכרונו־לברכה לעולמו, והוא עוד בצעירותו.”

“כן, כן, השם יתן לך חפצך ממנו… אבל מה אַת מרבה דברים בענין הזה, שהשתיקה יפה לו? כל־שכּן שעודך כלה ואינך מאורסה כדין? ומה לך לצעֵר לבה של הדודה, והיא בצעירותה יפה ממך, יפת־תואר…”

“מה יש לך דאגה על דודה תמיד, והיא כמו סכה בשרה בשמן־המור.”

“ממי שמעת הלשון הזה?”

“מאברהם.”

“שוב אברהם! אַת מרבה עמו דברים בלא צורך.”

“מה יש, והוא שאֵרי שלי. הוא אומר שיש כבר לדודה הפנים המאירות, שכבר כמו נצרפה בכוּר.”

“אמת, אמת אמר, שמצוקות יש לה בִפְנים! וכבר השלימה עם הגורל.”

אך אֶתי חוזרת מיד לעניניה שלה ולנחת־רוחה:

“כבר אני יודעת השמות שאהיה קוראה לבנים שלי, לבּכור – יצחק, על שם הזכרונו־לברכה, ולבת – הדסה, על שם רעיה ראשונה של יוסף דוד, כדי שלא תתרעם עלי בגן־העדן מנוחתה, ואני מקימה לה הזֵכֶר בבתי.”

“ולמה לך כל־כך הרבה בנות, והבנים טובים מהן? ואת פי יוסף דוד אינך שואלת כלל?”

“מה יש? והוא מסכים לי בכל. ואם דודה הולכת, חלילה לעולם־האמת, אני מקימה גם לה זכר באחת מבנותי שלי, כפרה שתמחול לי…”

“בלמי הפה! איך אַת מטרידה בני־אדם מן העולם בהבל פיך?!”

“מה יש! ואני לטובה נתכוונתי, לזכרוֹן הטוב.”

ונשתתקה והוסיפה כנזכרת:

“ועוד רוצה שתהא הדודה מלמדת אותי תפילה, שאהיה מבינה המלות, ואני עולה ומדברת שם בלשון־התחנונים שלה, כי בלשון־הקודש מדברים שם אפילו לא בתפילה. ואני יודעת הרבה מיני לשון, ולמה לא יודעת העברית?”

“אולי אַת מלמדת אותי לשון־התפילות?” אומרת אֶתי לשרה, החוזרת בינתים החדרה. “שאם לא כן, אני עולה ואני שם כאילמה! ואולי גם אַת עולה שם עמי אחרי החתונה?” כביכול נכמרים רחמי אֶתי. אך מיד רואה שלא אמרה דברים של טעם וחוזרת בה: “אולי אני עולה ומתאַחזת שם ומעלה אותך עם אמא והקטנים, ואתם יושבים כולכם עמנו בּרוָחה בתוך הוילָה?”

“לא, לא! סעי עמו לשלום, ואנו נמצא הדרך לציון ונעלה ברינה, כמובטח.”

והקטנים שבבית אינם מניחים לאֶתי פנאי להרהוריה:

“מה תהיי שולחת לנו מן הארץ, ולא במשלוח־מנות־הפורים בלבד?”

“כל הוילָה שלו אני שולחת לכם,” משיבה אֶתי ונפנית לעיסוקיה.

וחג האירוסין מישמש ובא, ושני בתי־האבות מתכנסים בבית סימן־טוב “הרשים” ולא בבית דוד “הצולחים” ומקיימים בו התפייסות ראשונה “מדושנה הרבה מן נחת השלום”. ואלה ואלה מביאים הדורונות. בני בית דוד המחאות־כסף גדולות, שמנות, ובני בית סימן־טוב כלי־שולחן מכלי־ביתם מעשה־יד ומעשה־חושב.

“באשר באת בברית ובתנאים,” פוסק אברהם סימן־טוב פסוק מן הפיוטים.

ומסובים המארחים מזה והאורחים מזה, בני בית סימן־טוב שחוחים קמעה, שרובם צעירים ואפילו קטנים, והוגים יראת־הכבוד לבני בית־דוד, שרובם קשישים וזקנים.

“והמון בריות לאין תכלית,” פוסק אברהם לנפשו פסוק מפיוט אחר.

ואלה מכבדים לאלה, ואלה מקריבים לאלה, לאות שנמחלו העוונות והעלבונות. ובירכתים, כבהצנע מהלך מי שמהלך כמפשפש בקרנות הבית ומלחיש להעביר הקללה שתסוף כלא היתה. וחוזרים ושותים:

“לחיים ארוכים לבית סימן־טוב, אמן כן יהי רצון!”

“לחיים ארוכים ולשלום.”

“רחמיך הפלא על לב נדהמים,” מלחש אברהם מדברי השיר.

אין אברהם סימן־טוב מסב עם המסובים, אלא עומד עליהם בעל־כרחו. אינו יכול לפרוש משמחת ביתו, כמוהו כדודה שרה, וכשכל הפנים מצהילות, מהרהר הוא בלבו הרהורו של פסוק:

“גוף נראה ונפש נעלמה.”

רבים מפני העדה באו לכאן מפני שמחת הפיוס המקוּוה. רק שרה ואברהם כאילו אינם מכאן.

“עדי אחשוב בני־עליון שכני,” מהרהר אברהם.

והכל מבקשים שלא לצערם וכביכול אינם נותנים הדעת עליהם, והריהם כאוזלים ערטילאים, ללא ממשות, אף שטועמים עם שאר הקרואים משקדי־הצבעונין המסוּכּרים שבשקיות ולוגמים מיין־הכיבוד.

עד שנופל דבר ומחזירם אל הממשות.

שהיתה דודה שרה נכנסת פעם בפעם אל המטבח להשגיח על המטעמים, נכנסת ויוצאת, ואין שם אל לב. ופתאום נכנסה ומיד נתמלטה משם. שלהבת פרצה שם מן התנור, והיה חשש שלשונותיה תאחזנה בשומן השופע בסיר המבשל. ראה אברהם ופרץ למטבח, תפס שטיח והטילוֹ על השלהבת להחניקה, ודודה באה ועומדת דאוגה עליו. מסמיקות פניהם ומתפייחות, וטוב להם בכך שמדמים בנפשם כי לריב את ריבם באה השלהבת.

“שלטה בי יד כל והייתי לאכוֹל,” ממלמל אברהם.

נחנקה האש בתנור, ובמשנה תענוג טעמו האורחים שבחדר את טעם האש ברקיקים שנחרכו.

פגעה אֶתי באברהם ואמרה לו:

“מה אתה משליך עצמך באש אוכלת?”

“ומה לך ולאש אוכלת אותי? בין כך אין לי הרבה קיום?”

“והמחילה, שאני מאורסה כבר ונותנת לך הקיום!”

“איזה־כבר־קיוּם?” משיב אברהם לאֶתי, החומקת ממנו, משפשף כפות־ידיו שהוצנו מהר מלהטן.

ודודה כובשת בכפיה את ידיה המלוהטות ומלחשת בינה לבין נפשה:

“אש סימן לפרי־בטן…”

 

פרק שמיני    🔗

“ברוך השם ובאה לנו המחילה הגדולה!” משקשקת חנה בשפתיה ומכה באצבע צרדה מתוך נחת־רוח יתירה, וכבוד בתה אֶתי עולה בעיניה.

קבלה רבקה, אחותה הבכירה של אֶתי, את הבשורה הזאת באיגרת האם והריצה מישראל תשובה של תמיהה גדולה:

“מה הדאגה לקללה? אף אחד כבר לא מאמין בהבל שכזה. רק אנחנו אצלכם מאמינים כמו הנחשלים. מה פתאום אֶתי נשאת לזקן, והוא כאָב לה? ואני, הבכירה, אישי שלי, יעקב, כאילו הוא בן שלו.”

והאיגרת כעוסה ורמז לקנאה מחלחל בה, כאילו עוול גדול עשתה אֶתי לאחותה הבכירה.

“דחקתי ליעקב שיכתוב לכם האיגרת החריפה לבטל השידוך. ועוד מעט יבואו לכם הדברים שלו. אֶתי זו, כל תשוקתה ההון והממון…”

שמע אברהם סימן־טוב על איגרת זו מפי אמו־זקנתו, שאמרה לו:

“רבקה מן הארץ, היא משגרת להם דברים של חירופין. וכך יאה להם!”

ואברהם שומע ומחריש, ואמו־זקנתו ממשיכה לשונה המיוחדת לה, שהיה בה שטף של מלים בדויות ושעשועי לשון־נופל־על־לשון, ואילו דברה עברית היו דבריה נשמעים בערך כך:

“כל ימיה אֶתי כמו המיועדת לך, ופתאום בא הכספן והזהבן, הממומן הרבה מבי־חרושת מעַשנֵן שלו בהרבה ארובות, והיא כבר מכסיפה לה עיניה, כמו הסוּמית שאינה רואה הטוב לה תמיד מקרוב אצלה בבית־אביה סימן־טוב, ומזהיבה אזניה ומאטימה אותן ופונה עֳרָפים לשמור לה לטוב־ולחסד, בתוך־התוֹכים שלה.”

וכיון שאין אברהם פוצה פיו לענות לה, מגבירה טענותיה:

“מה איכפת לי ממנה? והיא מיַהלמת שיניה ואינה מצחיקה צחוֹקיה אלא לאדירים שבממון ולא טובים לה! ומה היא חושבת לה בלב שלה? יש לה כבר הבית המלא המרגליות, והאודם בלחיים שלה, ולא דם של סתם, כמו בגוף. וכבר יש לה השן בצוארה, והתרשיש המרושע בגוף כולו, ולא רואה כלום־כלום.”

בּוֹש אברהם מפני שצף דברי אמו־זקנתו ומבקש להשתיקה, אך אין היא שומעת לו.

“כל הימים מקטנותכם היא נערה שלך, פתאום היא מגיעה לך לפרקה, ואתה מתמהמה הרבה ואינך פוצר בי ללכת אצל חנה אמה לדבר בשבילך הנכבדות.”

“סברתי: היא הנערה כמו החדשות, יוצאת עם רכוּלתה, משׂתכרת ללחמה, ואני עצמי לוקח דברים עמה…” אין אברהם עוצר עוד ברוחו.

אך סבתו משתקתו:

“והיא מארסת עצמה פתאום למשפחה שמִן־מֶננה חלילה בא לך הקץ… ועוד מתימרת: אַה, המחילה הגדולה! והאירוסין שלה עלו באש.”

“אינני צריך רוַח והצלה שלה! הנה אני עולה לישראל וניצל מן המאֵרה.”

“אתה עולה!?”

“כן, וגם אַת, סבתא, עולה עמי!”

“אתה עולה, והיא כבר מקודשת לו לעולם ועד,” מתרה בו הזקנה.

מבקש אברהם לשים קץ לשיחה ואומר:

“את הנעשה אין להשיב…”

אף־על־פי־כן בינו לבין נפשו מהרהר ואומר: הרי היתה אֶתי מתפעמת למראהו עד שסובר היה כי חיבה היא קושרת לו, וסופה להתרצות לו ולציית לאותו “רפיון טוב של חושים, שמשלח את האדם בעקבות לבו”.

ולפתע – דיוקן זר, כמי שנתקדשה לו, כביכול, ופשעה בו.

הרבה טעמים לחן ולנוי היה אברהם רואה באֶתי: גו תפוח קמעה, המלא במקום שראוי להיות מלא, ודק במקום שראוי לו להתוות חמוּקי העצם וקוי התבנית הנאה, בחינת מלא־וחסר, שהוא החן הגנוז בפני עצמו, במה שיש בו ובמה שאין בו.

היתה לו לאברהם סימן־טוב מערכת דימויים משלו לצייר בנפשו דמותן של בנות־ישראל:

ידיהן סגלגלות, מלאות, כאותה אות רבתי שבפתח פרשיה חדשה.

חָזן זקוף, כקנים של מנורת־חנוכה, המתעגלים עגלוּת־מה בתחתיתם ומיד ניצבים ועולים.

שערותיהן שמוטות כלפי מטה בענוַת־חן נכלמת, כעבים בשמי תשרי, הנכוֹנות להטיף גשם־ברכה בתשובה לתפילות וקבלת הסליחות ברצון, אלא ששוהות עד לאחר סוכות.

שמוּרוֹת־עיניהן משתפלות במורך שבמיאוּן, כגדילי החופה המכסה על חדוה סמויה.

כף־יד שלהן כנוּפה, כאילו אצבע אחת מאיצה ברעותה, וזו בסמוכה לה, עד אותה שיעודה לקבל את טבעת־הקידושין.

תנוך־אזנן נקוב, ובו עגיל־זהב סגלגל וקטנטוֹן כטיפה מן יין שלוגם אליהו מכוסו שבסדר־של־פסח.

סנטרן מחודד קמעא: של הנאוֹת שבהן דק ומוארך – כפרי התמר, ושל האחרות – ממוּלא ומעוגל, כתאנה.

בטנן סגלגלה כדמוּת האתרוג.

צוארן זקוף כלולב של סוכות.

כשות־שערן המכסה על שאֵרן מתפלגת לצדדין ממגע־יד – כמי ים־סוף רדודים הנסים ממגע מטהו של משה.

צחוּת עורן כצחות המצה האפויה קמעה משוחמת שיחוּם של כלום.

לובן שׂלמותיהן כשל בנות־ציון המחוללות בכרמים, נאחזות בגפן־אדרת.

צפורן יד או רגל שלהן – שקופה, חכלילית־ורודה, כאבן יקרה מאבני־החושן.

מצחן – אם זקוף הוא וחלק – ככתלי בית־הבחירה הירושלים; ואם עגול מעט, כמתקמר – ככיפה שעל קבר רחל אמנו.

והילוך־עצלתים שלהן – כרבקה, בהשקותה צאן אליעזר עבד אברהם.

וחתן השמח בכלתו למי הוא דומה? למי שמשׂיא מדורות בהרי יהודה וירושלים –

מעלה אברהם “המדורות בראשי ההרים”, ולבו נאכל ברמצים.

 

פרק תשיעי    🔗

יום הכלולות בא לאתי בפתע – כבדהרה גדולה. עוד לא נכנס היום ל“ממשלת הלילה” וכבר היא מלבישה כלי־שיראין לכל בני־ביתה. חוץ מדודה שרה, הלובשת משלה.

היתה הכלה עטויה ועדויה ומכורבלת בשפעי כלי־משיה, עד שלא נראתה כמעט.

“כבודה בת מלך פנימה”, אמרו עליה רואיה, ספק בנטיית־רצון ספק בצרוּת־עין.

ושרה עצמה כופה על עצמה השמחה ומצהילה פניה, וכבר מאצילה על סביבתה השלוָה והפיוס, כביכול אין עוד בלבה על אֶתי.

וחנה מסיחה דעתה מאחותה, וכל מעייניה בבתה, הכלה, כי “נגעה הטובה אל ביתה” ויום שמחתה הנה זה בא.

כפול היה טקס הנישואין: הילולה ממושכה בבית וקבלת־פנים באולם בית־המלון, והוא טקס נמרץ וקצר, וכל עיקרו יציאת ידי חובה. נוסח־בית ונוסח־חוץ, ערבוביה של ישן וחדש, של דרך עם־הארץ ודרך המערב, של מנהגי ישראל ומסורת שבטם שלהם. רוצה אֶתי בכל, בכל המנהגים והגינונים, ואינה מוַתרת לא על עמידה בבית־הכנסת תחת אפריון של ארגמן, לפני כתר של זהב המרוקם על יריעה, שאף היא של ארגמן, ולא על ימי המשתה הרצופים, המשופעים ברננים ומדוּשנים במאכלות: אותו טקס שבפומבי, שיש בו לגיון של מלצרים זעופי פנים ולבוש, הפושטים־יד־ואלונטית, כדוחקים להיפטר מהרה משאונם של הקרואים והמונן של כוסיות מסואבות וצלחיות מצומגות בתמרוקי התופינים, שנתמסמסו בערבוביה של גונים וממזלגיות ששיניהן שמנוּניות. טוֹפפים האורחים ברגלים, היגעות מרוב עמידה ומכפיתותם לאולם מפני כבודו של החתן. ויש כאן אף מבני עם־הארץ, אנשי־מסחרו של יוסף דוד ולקוחותיו מבני המערב שנזדמנו למקום והיו מחמיאים לכלה בלשון צרפת, ואֶתי משיבה ב“מֶרסִי” ובמין קידה של פיק־ברכים, שלימדוה בקטנותה.

אלא שבכל אלה לא שבעה אֶתי הכבוד די צרכה, ועדין היא “חסרה התפארת שאינה שלמה”. אפשר משום שלאותו טקס נוסח־חדש שבבית־המלון לא בא אברהם סימן־טוב?

אכן להילולה שבבית, לטקס נוסח־ישן, בא גם בא, ואפילו הפליא לעשות.

בא אברהם סימן־טוב אל החופה ולא פרש הפעם לירכתי החצר, כמו אז, בחג־האירוסין, אלא קרב ועמד מאחורי החתן והכלה ופתח פיו בשיר:

“היום הרת ע־וֹ־ל-ם”.

פותח אברהם ב“היום”, ובני בית סימן־טוב הם לבדם מחרים־מחזיקים אחריו ב“וֹם…” ופיזומם מעשה סלסולים ופיתוחים חוזרים חלילה, כמעשה־הצורפים במחרוזות־מחרוזות של הרביד האחד, הוסיף וגרוֹע, הוסיף וגרוֹע. ופעם בפעם מעלה אברהם סלסולו כמשבּץ אבן־תכלת בַּמילוּאה. סיים ב“היום” והפליג ל“הרת”, מעשה שרשרות קטנות ודקות מן הדקות, ומקהלתו משלימה ב“רת”, כביכול הוסיפה משלה עוד שרשרת. לסוף מגיע לעיקרו של פסוק: ל“ע־ו-ל־ם” – ומסלסל בכל הברה להאדיר הפליאה.

חוזר אברהם חלילה, פותח מחדש באותו הניגון עצמו של אותן התיבות עצמן, ואף־על־פי־כן בחליפות של בנות־צלילים־וגונים. וכבר סוברים הקהל שהשלים ניגונו ועת החופה הגיעה, אלא שכאן פתח אברהם במחזור שלישי של אותו פסוק של זמרה. והקהל תמה עליו, ואף בני סימן־טוב מבליעים לויית זמרתם וחוששים שמא יפתח במחזור רביעי, ומניחים לו שיהא מסלסל יחידי.

מסלסל אברהם עד כלות־הנפש ועד גויעת הקול – ומפסיק. מיד הקהל נושמים לרוָחה ומעתדים עצמם לסדר הקידושין.

ורק הכלה עודה כאחוזה בסלסולי ניגונו של אברהם סימן־טוב, והפסוק וזמרתו נקבעו בלבה.

ננערו צד־החתן מקסם הניגון של צד־הכלה והיו מזרזים לכלי־הקודש לפתוח בשבע הברכות. והיו דוחקים עצמם אל ארבעת הכּלונסאות של חופת־הארגמן הרקומה בזהב, שמחזיקים אחיה של אֶתי. והיו מסוּבלי־הממון וכבדי־הגוף מהמים מסביב לחופה, ומגודל חשיבותם אינם משים ממקומם אפילו בהישמע הקול הקורא:

“פנו דרך לחתן ושושביניו!”

לא כל־שכּן שאינם ניזוזים לשמע הקריאה:

“פנו דרך לכלה!” שאז מצוּוים הגברים להמיש עצמם, ורק הטף מתגודדים. הנשים מזה ומזה נרתעות ומפנות המעבר, כפורסות שטיח לרגלי החתן והכלה. נוטלים הכבודים לבית־דוד מקום בראש להיות שומעים ברכת־הקידושין ומברכים ראשונים “ברכת המזל”. והיו מאיצים בקוצר־רוחם, שקשתה עליהם העמידה מכובד גופם וממעות נדבותיהם המזומנות להם בכיסיהם לשעה של צדקה.

כיון שעובר הקול: “חופה וקידושין”, כביכול באִושה של סוד, – מיד מתמלא כל החלל של הבית ציפיה גדולה ודחיקת השעה, ואנשי בית סימן־טוב אינם מסתירים עוד את חרדתם מפני השהייה היתירה שמתמשכת להם עד אין קץ, ואין יודע למה.

“שמא מצאו פסול כלשהו שמתמהמהים כלי־הקודש?” מתבהלת האֵם חנה.

אלא שפתאום נשמע קול ניקוש של מַטה, הלא הוא מטהו של הקאוואס, לבוש־השרד, שמשו של ראש חכמי העדה, ואחריו אדוניו בכבודו ובעצמו, בגלימתו השחורה ובמצנפתו לראשו, ופותח הברכות בנעימה של הרחבה יתירה.

עומד אברהם מאחרי גבה של אֶתי – רואה הרטט, שמרעיד את גוָה, ותמה אם רטט של בכיה הוא או של שׂחוֹק, ואם שניהם גם יחד. עומד יוסף דוד ומקדש את אֶתי בקול מתון של בקי ורגיל וכביכול גומל עמה חסד. וכשהיא לוגמת מכוס היין ושוב נרטט גוָה – מתבהל אברהם: שמא צוחקת היא, וחס ושלום מעוררת חרון־אף בשמים?

וכשתם סדר־הקידושין ונסתלקו השנַים מתחת לחופה, נטל עצמו אברהם לקיים מצוַת כיצד מרקדין ויצא לשמח־לב־חתן־וכלה, כביכול הוא עצמו בעל־השמחה.

נושא אברהם סימן־טוב רגלו לקול פיזום שלו ושל זולתו, כשהתוף והמיתרים אינם אלא מוסיפים להם לויית קצב סתום, המפקיע את אברהם מעצמו ומנשאו לתוך החוגגים. מיד נגררים אחריו מכאן ומכאן, אלה מדדים ואלה מכרכרים, עד שמרכין עצמו פתאום ומשפיל רוב גווֹ, כמעט כורך ידים ברגלים כריכה אחת, כורך ויורד, וירידה צורך עליה, וגווֹ מתחיל לתמר ולעלות בצמיחה אִטית, בחינת “צדיק כתמר יפרח”. ומה כפות־התמר משולחות לצדדין ומהופכות כלפי מטה, וכשמוֹבישוֹת יורדות וכורכות עצמן על הגזע ואינן נושרות, אלא ממתינוֹת עד שיהיו זומרים אותן, – אף כפות־ידיו של אברהם מתכרכות בניע של כמישה על בטנו ושוקיו, עד שאצילוֹת־הידים כגוועות בלא ליח של חיוּת. עד שמתאושש, לקול הזמר “צדיק כתמר יפרח”, וכבר מנשא אצילוֹת־ידיו ועומד וכפות־ידיו כפויות ומצפה, עד שמגיעים הקהל ל“ישגה, י־ש-ג־ה”, והוא מעלה כל גופו הדק כדקל וכברוש וכארז־בלבנון, “ישגה, י־ש-ג־ה”, ופורע קמעה את שערו וקופא תחתיו, והוא כיפח ומרומם וכולו רשפי־אש, כחרמון בבין־הערבּים.

תם הזמר ואברהם סימן־טוב יוצא מבחינת תמר ונכנס לבחינת זית, מקפח זקיפותו ומעוות עצמו בשׂכּלוֹ אָרבות בּדיו, פוֹשט מחלצות חתן־בחופתו שנתלבש בהן וחוזר לתבנית עצמו.

וכך יום־יום משבעת־ימי־המשתה, לקול יֶלֶל־ההילולים של נשים ולקול צרָחָה של תינוקות ולקול תוף־הכד. כל זמן שמרקד לפני קונו – אין לו אלא הוא והכלה, הפסיק – מפנה מקומו לחתן.

רואה אמו־זקנתו את כרכוריו והרי היא כבת־שאוּל, בהשקיפה מבעד לחלון אל מול דוד המכרכר. עלבונו עלבונה, והריהי כבדוּלה מן השמחה, שרויה עם הנשים ואינה משתפת עצמה בריקודיהן לפני הכלה, אף שאין בהם לא כרכורים ולא דילוגים, אלא טפיפה מתוּנה ועיפּור רגלים מתאבקות במקום אחד למן הכף ועד הקרסוֹל.

אותה שעה יוצא אברהם לרקד בשנית וכביכול מעביר בגווֹ הצמרמורת, שהיתה לאֶתי בעמדה תחת חופתה. ואף שיש לו מבוכת־הלב, אין לו מבוכת־הרגלים, והוא מרקד ואינו חדל, לפי שירא לפרוש וחושש, שאם יחדל ואבדה ממנו אחיזת־הלב האחרונה באֶתי…

“שכבר יפסיק!” מתרעמת חנה בפני שרה. “מה זה שהוא מרקד אחר החופה כמו הרעם אחר הברק?”

“הברק הוא הפוגע, ולא הרעם,” משיבה לה אחותה ואינה מסיימת דבריה, כדי לא לפתוח פה לשטן, ומעשה אברהם סימן־טוב ישר בעיניה, שאף היא במקומו היתה נוהגת כך אילו גבר היתה ולא אשה.

רואים אחים קטנים של אֶתי מחולותיו של אברהם ומיחלים בלבּם: כשיגדלו, יהיו גם הם מחוללים בנלהבוּת כמוהו.

אֶתי לבדה אין לבה לריקודיו. כל אותם הימים רדופה היתה אחרי אמה להשיח לבה לפניה, אלא שחנה, היודעת מה בלב בתה, מתחמקת.

ניגשת אמו־זקנתו של אברהם אל אֶתי ולוחשת על אזנה: “אין לו לאברהם פדות־נפש מִנמֵך, שהוא עולה לישראל ומתפַנטר בלאו הכי מן הקללה”. ואף־על־פי־כן חולצת אחת מאצעדותיה ונותנת לה: “שיהיה לך התענוג המצלצל בטבעות של זאת האצעדה של זהב טהור, שאולי אַת מתכוונת לטובה”.

ראו הבחורים לבית סימן־טוב מעשי נפלאותיו של אברהם בכרכוריו ועשו גם הם כמוֹתוֹ: "שאולי היא סגולה לחיים ארוכים, ואברהם מברך ברכת־הגומל – "

 

פרק עשירי    🔗

עברו ימים מועטים אחר היות אתי לאיש, וכיון שלא באה אמה אצלה ולא נזדמנה לה השעה להטיח חלחלתה בפניה, קמה בריתחתה והלכה לבית אמה ופרצה ואמרה:

“אַת ודודה כולכם עשיתם הקשר נגדי! שמא מקנת־כספו אני, ולא בן־אדם?”

“מה יש לך, שאַת מתפרצת?” נתבהלה אמה, ויותר משנתבהלה השׂימה עצמה כמתבהלת, לפי שידעה רוגזתה של אֶתי, אלא שנתכוונה לקנות זמן.

“אַת לא אומרת, דודה לא אומרת, איש לא אומר, ואני לא יודעת כלום…”

“ולא יודעת, למה כלה נכנסת לחופה?” נכלמת חנה.

“יודעת… אך מה אני, באֵר חלולה?”

רואה דודה בעלבונה של אֶתי ואומרת לה ברחימה:

“הלא ביקשתי תמיד להאיר עיניך…”

“כבר חושך לי בעינים שלי… ואני כמו האדמה המצולקת!”

“השם הוא ירחם!” מבקשת חנה להפיס דעתה של אֶתי ואינה יודעת איך, ובאה שרה לעזרתה:

“הלא תמיד אני אומרת לך, אֶתי, שאַת מצוּוה להיות מכינה עצמך למזומן לך…”

“מה יש להכין?” אין דעתה של אֶתי מתפייסת עליה. “שמא אני מבכירה לו עשרה בנים? דיי בבכור אחד…”

“הלא אַת מדברת בארבעה בנים,” אומרת חנה, ומצפה לשרה אחותה שתשׂכּיל לשכּך לבה הנרעש של אֶתי.

“אם רוצה אַת שיבואו לך הבנים, חייבת אַת לעורר הרגש בלבך, אף שכתוב: ‘אַל תעירו ואַל תעוררו’…” נכלמת דודה ואינה מסיימת הפסוק. “שאַת נתונה לאיש! ומה בין אשה לבין בהמת־השדה? שהיא מלבּה את הלב, שמגדילה הנעימוּת לאישה והמַנעמים, והרי היא כאדמה המידשנת לשאת הפרי, מבקשת קרן־אור ואגלי טל וגשם, והם באים ומרכּכים ומבשמים וממלאים ההשתוקקות”.

“מה אַת מבלבלת דעתה של הילדה עליה?” מתכעסת חנה. “די לה במה שיש לה בגופה, ואינה צריכה לאותם דברים במוחה!”

ושרה שבעצמה נבהלה מדבריה, נרתעה לאחוריה וסיימה בחלישוּת־הדעת:

“כל זה יבוא לך מאליו ומתוכך, בשבתך עמו,” ותלתה עיניה באֶתי ונפתעה לראות שנשתנה מַראה.

אכן נשתנתה אֶתי, ואפשר שלא הרגישה כלל בכך.

נסתכלה בה הדודה והירהרה בלבה: “אשה לכל דבר… כמו מפוֹרחת לפתע. כמו חנה אמה בשעתה”.

“ואברהם! היה כבר כאן?” שואלת פתאום אֶתי, שהדברים נכנסו בלבה.

“לא היה… ומה לך אם היה? ואַת כבר אשת־איש?” נוזפת בה אמה.

“והוא שארי שלי!” פוסקת אֶתי את הפסוק־החוזר שלה. “והוא טוב לי מכולכם!”

“בלמי הפה, פן ישמע האדון שלך, סכלָה!” מתגעשת אמה.

ואתי משלבת ידיה על בטנה ואומרת, כסוברת באיחור דברי דודתה אליה:

“מקודם לא הייתי מלבּה כלום בלב שלי, שאני רק מאורסה, והוא כמו זר לי. עכשיו, שלא עשיתי כלום, הפסדתי, ויש לי רק המַפּח בנפש!” ואוחזת בכף־המנעול של הדלת, בחפצה לשוב אל ביתה, אך משתהה רגע ואומרת כמאיימת: “אני כבר אמצא לי בעצמי מה ללבּוֹת, ולא אשאל העצה מפיכן, שאתן הייתן מפילות אותי בפח,” כביכול גם דודה אשמה בפחי־נפשה. ואֶתי יוצאת, כהולכת לדרכה, ולפתע חוזרת ומטיחה בפניהן: “שלא כפוּתה אהיה עוד לפניו, אחת, שתים, שלוש, ארבע,” מונה באצבע היד האחת על אצבעות היד השניה, שכּפּה מקומרת ומעוּותת כנגד שתיהן. ומיד טורקת עליהן הדלת והולכת לה.

עד שאֶתי מתחבטת ומבקשת מרגוע לנפשה, מדברים בה הבריות סרה.

אין לפרט כל אותם דברים שנאמרו ושלא נאמרו, אלא נתלחשו מפה לאוזן או נתרמזו בקריצת־עין, על מעשים שהיו ושלא היו, למן משתה־החתונה ולאחריו, ויותר משנאמר לא נאמר, ויותר משנראה לא נראה.

על־כל־פנים, מה שהצניע יוסף דוד בלבו ודאי לא נודע לאיש: בתחילה, כשראה אותה לראשונה בחצר בית־הכנסת, היה קושר לה את הרעוּת שנתרועע עם אביה, והיתה בו אז מידה של אבהוּת, שכמו חייב בה מפני יתמותה. כשגמר בלבו לשאתה לו לאשה ראה בה אֵם לבניו בחסדי השם, ומשקידשה לו, קשר חיבה בלבו וּלפיו לא גילה, שלא היה מסיח עמה בכך. ואכן, לא שמעה אֶתי מפיו דיבור אחד של חיבוב וריצוי.

לא עברו ימים מרובים ודמותה של אֶתי היתה מתמלאה והולכת ממה שאין בה והוא מבקש שיהא בה. כי הוא “בערוֹב ימיו”, והיא בראשית עלומיה. אף שידע שאין באֶתי הרעוּת והחיבה של הדסה רעייתו הראשונה, הזכרונה־לברכה, הרי היא המעמידה לו בנים.

ואילו אֶתי מכנה אותו עכשיו שלא בפניו – והוא יודע זאת – בשם “גראנד”, וכוונתה בכך, לא כבתחילה שאמר להדר בו ולהתהדר, אלא להקפיץ עליו הזיקנה ולהקשישו בעיניה ובעיני הבריות. “אולי משום כך” מהרהר יוסף דוד בלבו, "היא מתמאנת לי, שעתים היא כמו צמאה ואינה רוה, ועתים, חלילה, כמו שקויה ונאלצת.

כביכול כנפים להם להרהורי־לבו של יוסף דוד, והם מתרכלים בקרב העדה. סתם רכילות של נשים – שנאמרה מתוך צרוּת־עין, מתוך קנאתן בעשירות שנפלה בחלקה של אֶתי, אגב אומדן נכסיו וממונו של יוסף דוד עד כדי הפלגה למיליונים – אינה ראויה לעלות על הכתב. אך מקצת דבריהן של המקורבות, ביחוד מצד־הכלה, אולי כדאי לסַפּר בהם. הלא הם החששות לאֶתי, שאם אינה מעמידה ולדות לאישה באים אֶחיו ויורשים כל טובו, ואילו היא יוצאת, לאחר מאה ועשרים שלו, בלא־כלום, כי כן החוק בארצם, שאין האשה יורשת נכסי בעלה אלא בזכות הבנים שהעמידה לו.

בעלות לשון־הרע היו אומרות:

אֶתי לא תלד? אפילו לאשמדאי עצמו יולדת!"

ומשום־מה תמיד הן “מאלמנות” את אֶתי.

“שאם היא מתאלמנת,” אומרות הן, “אינה חוזרת באמידות, אלא בידים ריקות”.

“בלא ממון ובלא בתולים,” מפעפעת אחת מבעלוֹת־הלשון.

ואילו טובות־לב שבהן – חזוּת אחרת בפיהן: “הנה אֶתי עולה עם אישה לישראל, יולדת לו בן־זכר, ואפילו שנים ושלושה, בנים ‘כברושים’, אחר־כך, חס ושלום, מתאלמנת מאישה, יורשת נכסיו וחוזרת ונישאת לאברך בן־גילה, ובאה לביתו ברכוש גדול ובכל טוב של הוילָה. ואז יש לה כל הטוב בחיים”.

על־כל־פנים, אלה ואלה ממיתות בהבל־פיהן את יוסף דוד.

ואין כאן אלא מקצת הדברים, שסחים באֶתי בפרהסיה. שאר הדברים שבצנעה לא השמיעו הבריות אלא בהמהום־פה ובניהום־אף, בשקשוק לשון בחך, באצבע צרדה ובנענועי־היד, המדברים בעדם. ואֶתי שומעת ואינה שומעת ונמלטת בהרהוריה אל ביתה המעותד לה בארץ, אל הוילָה, בית שכוננוהו ידי קודמתה, ועכשיו היא באה לרשתה. אולי שם משתנים פני הדברים? – חושבת אֶתי, ולבה מתרווח עליה – “ויש לה מעט הנחת מחייה.”

אף־על־פי־כן מתמהמהת, משום־מה, וניחא לה בוילָה שלו השוכנת כאן, על “שפת הבוספור”, ופניה אל הים.

בשעות היום היה חוורון המים בחוורון הכסף, עד שלא נראה כלל כים של תכלת אלא כים של גיר, ולא ידעה אֶתי אם ממשוּת של מים היא רואה, או כמין מכרה לבן החוֹצה את היבשה, – עיר מזה ועיר מזה.

ובין־הערבּים, בשעה שלאחר שקיעת החמה, כביכול מתמלא “מכרה הגיר” שפעה של מים, חציים – זה שבסמיכות לחוף שמנגד, מקום השקיעה – אפורים־כהים כעשת, וחציים – שבסמיכות לחוֹפה שלה – בהירים יותר, מכסיפים ומפזזים בשלהי האור של היום שנסתלק.

בשעה ההיא היו האניות וספינות־הגרר שביניהן, ואפילו האסדות, מעלות אורותיהן לא בבת־אחת, אלא כל אחת לעצמה, כביכול על־פי תוֹרה וטעמה. האניות מעלות שרשרות־שרשרות של אורות מיטלטלים, הפורשים בטלטולם שְבָלים של בנות־אור. בין אניה לאניה מעלות אסדות ודוגיות, בקבצנות, אור אחד או שנים ונהנות מאורותיהם של כלי־השיט הגדולים.

והיה היום מחשיך והולך, ועם תגבורת חשכתו גברו נשיבת הרוח וטלטלת האורות, ולעומתן נתברקו פתאום אורות העיר היציבים, והיו אורות מול אורות, אלה – כמין גמר־של־התבזקות הזיקוקין, ואלה – כתחילתה.

עד שמתבוננת אֶתי באשר לפניה מיציע הוילָה של יוסף דוד, והנה חצי כיכר של ירח, שקו עיגולו כהוּי וקטרוֹ פגום, מתמעט והולך עד שנבלע בשמים. מתבוננת בו אֶתי וזוכרת כל גלגוליו מאז לכתה לחופה ובואה אל לוילָה הזאת: חרמשים וסהרונים ריקים וממולאים, וכמין כעכים בלי חור, ובאמצע החודש – כמין הפיתה החלמונית, מי"ח חלמונים שלמים.

“האם לא שלוש פעמים כבר נתגלגל הירח?” נדהמה אֶתי. “שכבר לא נצטרכה לטהרה?”

קמה אֶתי ונכנסה הביתה, שעדין לא הועלה בו האור, ורק אורו של הירח הגיהוֹ מעט. באפלולית שבקיטונה נתבוננה במראָה הגדולה לראות מה דמות יש לה עכשיו.

נדמה לה, ולא נעם לה, כי שערה, שתלתליו מעומדים תמיד, נתפחס על קדקדה; כתפיה, שזוית מעוגלת קמעה לחמוקיהן, ניטלה עגלוּתן עד ששמטו לתוך הזרועות וכמו לקו אחד עמהן; כפות־רגליה כאילו נתרדדו ואבד מהן קערן העמוק; וכולה צנוחה היא בהטיית גופה שמאלה במין עייפות ולא מיגיעה, וכמו מנומנמה ולא מסם מרדים: אלומה בגורן, שכל שבליה קלות והיא כבדה.

וידעה אֶתי למה נתגלגלו בשמיה שלושה ירֵחים מלאים.

 

פרק אחד־עשר    🔗

מיום חופתה ועקירתה לביתה החדש לא נשמע קול שירתה של אֶתי. עתה, אף שעדיין לא הועלה האור לקראת הערב, החלה פתאום לזמר, ובקול רם, כדי שיהדהד בכל החדרים המרוּבים כולם:

“היום הרת ע־ו-ל־ם…”

באותה שעה היה יוסף דוד שרוי בירכתי הבית, בלשכתו, ובטרם יגיעו אליו דברי זמרתה הגיע אליו קולה, ונפתע: מה יום מיוֹמַים, שמאז נישאה לו היא סרת־רוח, ופתאום פצחה בשיר זה, שאת פשר מלותיו אינה יודעת.

אכן היה זה אותו זמר ששמעה אֶתי מפי אברהם בן־דודה ביום חופתה. אין היא יודעת למה נתמלא פתאום לבה שיר, ומדוע מזמרת דוקא במלותיו שלו? אולי על שום האות שניתן משמים כי אכן נמחלה המחילה לבית אביה.

“היום הרת ע־ו-ל־ם…”

ולפתע נשתתקה ונצטחקה: “מה זה שנתמתקו לה פתאום שלושת הירָחים כנוֹפת הקוקוס הזה, שמתוק הוא ודביק?!” והיה זה צחוק רם ומהדהד, ממש כזמרה שלפני־כן.

“אַה, ירחי־הדבש שלי!” נידרדר צחוקה, והוא כמין תרעומת מתפוררת. “מדוע אין מעלים האור בבית?” אמרה לאין שומע. “ואני דבר לי לבשר למעלת כבוד בעל־הוילָה, לבֶן־דבשי שלי!”

וכאילו נתכוון לעשות רצונה שלא שמעוֹ, קם יוסף דוד ואגב לכתו אליה טרח והעלה בעצמו שלושה אורות – בלשכה, בטרקלין, באכסדרה.

יצאה אֶתי מפתח קיטונה, הזקיפה כתף ימין, הטתה ראשה כמין הטיית־מצביאים מצודדת בהגבהה והפשלה כלשהי – “כמלכה אני שעל הבּוּל,” הירהרה, ובצידוד זרועה אף היא ימינה הכתה באצבע צרדה מכה יובשנית־חובטנית ואמרה:

“מה אתה נותן לי בטובים־ושקולים, ולא בבריוּת־הגוף שלך,” אמרה ליוסף דוד, “שעד שמתגלגלים עלינו שבעה ירֵחים ברקיע, אני מזכה אותך בברית?” ואינה מצפה לתשובה ומזמרת לפניו הזמר.

ניטל הדיבור מפי יוסף דוד, שאינו מאמין למשמע אזניו.

“אוּייייייוָה”! ניענעה בראשה כנגדו. “אתה קמצן שכזה…” אמרה ספק כמתחטאת ספק פשוטו כמשמעו. “סברתי חשבון בבאנק אני מקבלת ממך,” מזדמר קולה והיא חוזרת לפיזומה: “היום הרת ע־ו-ל־ם…”

“מה הזמר בפיך היום?” ביקש יוסף דוד לקנות זמן, כדי לשקול בלבו את הבשורה שבישׂרתוּ, והשיאה לענין הזמר.

“בחתונתנו שמעתיו, מפי אברהם שאֵרי שלי!” פסקה את פסוקה החוזר.

עד שלבסוף יוצא מפי יוסף דוד עיקרו של הדבר שהיה בלבו:

“ואת בטוחה? וכבר היה לזכרונה־לברכה הדסה הבטחון בזה הדבר כמה פעמים, ונתבדתה, ונצטערה הרבה!”

“ולמה לא בטוחה, ואני מונה הירֵחים בשמים, וכבר אני כבדה בגופי שלי”. וכיון שמַתמיד יוסף־דוד בפליאתו ומחריש, מוסיפה ואומרת? “מיד אני רצה הביתה לבשר הבשורה בבית אמי”!

“חכי! חכי!” מתרעש יוסף דוד ומעכב בעדה. “שהיא השמחה הגדולה שהסוד יפה לה”.

“ולמה הסוד? אני רוצה שידעו, שאני, ברוך־השם… והוא לא ענין שלי בלבד, אלא של בית־אבא שלי, שמצפה למחילה”.

“עדין יש שהות לדבר… והפרסום קודם זמנו עשוי, חלילה, לפתוח פה לשטן…”

“ואני דוקא רוצה שידעו כולם, כל העדה כולה, שתחדלנה בעלות־הלשון לגלגל בגורלי ולקשקש אחרי כבקופסה־של־צדקה־תציל־ממוות! ולמה לא אגלה לאמי, ואני מונעת ממנה השמחה הגדולה!”

“אולי עוד ימים מספר אַת שומרת על סודך בלבך?” מתהסס יוסף דוד ומתרצה לה קמעה. “שאולי אין עדיין הבטחון המלא…”

מרגישה אֶתי שהוא מתפייס לה ודוחקת עליו:

“ולמה תהא עינך צרה בשמחת אמי? והיא אלמנה מסכנה ולה שני בנים קטנים, והיא מצפה כל הימים לבשורה הטובה, להצלת נפשם מידך?”

רואה יוסף־דוד ממש בטענותיה ואינו מעכבה עוד, והיא אצה לבית־אמה לבשר הבשורה, וכמובן– במונית, שמזמין לה אלופה, כדרכו, לתת בה סימנים של אמידוּת.

ימים רבים לאחר התפרצותה של אֶתי בבית אמה וצאתה משם בטריקת הדלת לא ראוה בני־משפחתה בביתם ולא העזו לפקדה בחוילתה. כשנכנסה פתאום, נרעשו לשמע שני הקטנים, שהצריחו בצמד קולות, אחד סדוק ואחד דק:

“אֶתי באה, אֶתי באה!”

מתנשפת אֶתי, נוטלת לה עמידה בטבורו של החדר ואומרת, כמכרזת:

"באתי לבשר הבשורה! וכבר שני ירָחים ויותר, ואולי שלושה, ודאי שלושה…

“מה שנַים ומה שלושה?” משסעה אותה אמה, שהענין מתרמז לה מיד, אלא שמתכוונת לעמוד על בּוּריוֹ. “כמה יש לך מיום חופתך? אַת כל־כך זועמת תמיד, שאני מפחדת לשאול”.

“עוד מעט ואני מקימה בעזרת־השם הזֵכר לזכרונו־לברכה… ויש לך ממני המחילה לקטנים”.

“יש לי? יש לך?” משיקה האם גבוֹת ידיה זה לזה, מהפכתם כלפי פנים ומצביעה בהם על עצמה, וחוזרת ומורה על אֶתי. “אה! השבח לשם יתברך. אך אַל־נא תגלי הסוד, ולא יתנו העין הרעה!”

“גם אדון שלי אומר כך, שהסוד יפה לי…” נחלשת דעתה של אֶתי רגע קט, אלא שמיד נוטלת יוהרה לעצמה ואומרת כמנצחת: “מה אני אמרתי לך? שמהר־מהר יש לי העוּבּר ללדת בכורי! ולא כמו הזכרונה־לברכה שלו, שהיתה…”

“דוֹמי! וחלילה לך לדבר בזה!” נבהלת חנה ומזהירה את בתה.

“הנה לתקופת־השנה…” אומרת דודה, שישבה כל הזמן דמומה לשמע הבשורה, משתתקת רגע, כמהרהרת, ומסיימת: “אכן אמרו השמים לדבק טוב.”

עודן מדברות בבשורה ויוסף דוד בא בהול, וכמובן – במונית, להחזיר את אֶתי הביתה, לבל תרבה דברים אפילו בבית אמה. אבל משנכנס החדרה עמד לפתע אל מול פני שרה, והן כבהט המצרי המשקף את תוכו ויש בו מן הכתום־הבהיר ומן הענבר החיוור, – נתרעש מהדר מראה וקרא בלבו: “מה נאה היא!”

נשאה אליו שרה את משולש מצחה־חטמה־וסנטרה, ושתי יריעות של שער שחור ומפוסק מאהילות על צדי פניה מזה ומזה, נפשלות אל אחורי ראשה ונקלעות על ערפה מקלעת כבדה אחת.

ולרגע מתכערות בעיניו פני אֶתי בעפעפיהן הבכויים והחכלילים מדמעות־שמחתה, בשפתותיהן הבלומות והמאפירות עתה קמעה, וכאילו אין בהן טיפת דם.

כדי להסתיר תמהון־לבו למראה שרה, שבמשולש־פניה נשתברו הצלעות בבנות־צחוק של מבוכה בהביטה אליו, אמר במפתיע:

“כבר חוזרים לישראל!”

וכיון שדהומות כולן, אין משיבוֹ דבר, – וכל אחת בשתיקתה נימוקה וטעמה עמה. ורק חנה מתאוששת ומוזגת לו, כמנהג המקום, כוס־של־חריפוּת. לוגם הוא מן המשקה, מקנח לגימתו בנגיסה מן הרקיק ובציפייתו לספלוֹן קפה רותח, מרחיב את הדיבור על הענין שפתח בו.

מכאן ואילך מונע יוסף דוד את עיניו מלהביט על שרה מחמת איזה מורך נסתר. אלא שבלבו כבר נתקשרה לעומת שפעת־בשריה של אֶתי דמותה של שרה כדמות הנער הזקוף שכתפיו דקות וצרות, שגבשושיות חזהו המכודר קמעה הן כתפוזי־הבוסר, ושוֹקים ארוכות לרגליו הדקות, ודמיונן כעץ שלא בא לידי גמר גידולו.

אף שגבה־קומה והדור־מראה היה יוסף דוד, נראה פתאום בעיני עצמו כנפחת והולך לעומת הדר הקומה הזאת.

עד שלוגם מספלון הקפה נזכר, כי דודה היא לו היום, – כיון שהיא דודתה של אֶתי, ממילא אף דודתו שלו… אלא שאין מחשבה זו מזקינה אותה עליו. שהיא, ודאי, צעירה ממנו הרבה. והרי בעצם עודוֹ זוכר אותה מקטנותה.

“הכרח הוא שנחזור לישראל דוקא עכשיו, ששם המובחרים שבהוֹפּיטאל והסאנאטוּאַר והמשובחים שברופאים, שנמלטו מכף הצורר, מברלין ומוינה, ונשתקעו בישראל ומכהנים בבתי־המרפא המוֹדֶרן, וכלל אין לסמוך על הרופאים כאן בארץ הזאת, שאין לה הקידמה, וחלילה לי כעת להפקיד בידיהם את אֶתי”.

לגם לגימה אחרונה, הפטיר בגמיאת מים קרים והמשיך:

“יש לי ממון להוליך שם את אֶתי אל סאנאטוּאַר מובחר פרטי ואל רופאים, שכל שבילי המֶדֶסֶן מוֹדֶרן נהירים להם, ורק בידיהם ובידי המֶדיקאמאן שהם פוסקים לה אני מפקיד את רעייתי ואת יוצאי־חלצי…”

רואה שרה שאין רצונו מתקבל על דעת המשפחה ובאה לסייעו:

“מוטב, אֶתי, שבנך־בכורך ייוָלד לך בארץ־הקודש,” אומרת היא מתוך הביטחה שאכן בן־זכר יהא זה, “ויש לו כבר לב טהור מן שם ולא מן כּאן, מן הגלות”.

ואף שטעמה ונימוקה מוזרים באזניו, מקשיב לקולה ובלי הבט אליה רואה את אור הבּהט של פניה.

אך אֶתי אינה נרעשת מנימוקי ה“מדסן מוֹדרן” ו“המדיקאמאן” וכו' וטוענת כמתחנחנת:

“דוקא להיפך… עכשיו נוח לי וטוב לי להיות בקרבת אמא… ואפילו אצלה בביתה שלה…”

חנה דעתה כדעת־בתה – “סגולת־יקר” היא אֶתי לה עכשיו ומבקשת להחזירה לצל קורת־ביתה.

ואילו שרה עומדת בשלה:

“מצוָה גדולה שייוָלד בנך בארץ־הקודש, ולא על אדמת הנכרים”.

משפּטרה את יוסף דוד לביתו, בטענה שיש את נפשה להשתהות עוד מעט בבית אמה להסיח עמה שיחת־נשים, וחנה יצאה ללוותו, אמרה לדודתה:

“בכלל אינני מתחשקת לעלות ולהתראות שם עם רבקה. מה יש?! שמעולם לא היינו ידידות בנפשות שלנו וחיינו בדלוֹת זו מזו אף בבית אמא”.

“לא מזה הטעם אַת חייבת לעלות,” משיבה לה דודה, שעדיין תוהה היתה על יוסף דוד, שבירכה לשלום בצאתו ולא הביט לעֶברה.

“עדיין איני יודעת מה העיר שאשב בה שם ועיירת־הים, שיש בה לאישי בית קטן לנפוֹש בנאות־כפר, שמגיע לי עכשיו הרבה נפישה ומנוחה בירחי־העומס שלי”.

“לא זה הטעם…” מתקצרת רוחה של שרה.

“ועוד איני יודעת איך מקבלים פני קרובי־משפחתו, אחיו ואחיותיו, ואני באה אליהם ובנו בבטני?”

“לא זה העיקר” חוזרת שרה ומשסעתה, אך אֶתי מעלימה אזניה וממשיכה בשלה:

“אם מחבּיבים לי פניהם, או מונעים עצמם מביתי? ואיך הכל נוהגים בי שם? אף־על־פי שאישי כבודו גדול שם, וגם אני, ודאי, נהנית מתפארתו, שהוא נותן לי מהלכים בקרב נשים כבוּדוֹת וצעירות כמוני, הנשואות לקשישים, כמוהו. אך למה אבוא למקום של סכנה דוקא בירחי־לידה שלי? מה אני מוכרחה לשבת דוקא בגבול המסוכן?”

“אין אַת יושבת בגבול, החלוצים והקיבוצים יושבים שם, ובגבול יש גם חיילים מצַהַל”.

“אני יודעת וכבר שמעתי בפטיפון”! נזכרת אֶתי אותם תקליטים של “רון־ארצי”, שהביא אישה מישראל והשמיעה מנגינותיהם והסביר לה פירושן של המלות על “סוסי־הנגב־הקדמונים” ועל “הגבולות־שבלב־כל־חייל” ו“אנו־לך־משמר” וכיוצא בזה, וכבר אֶתי מומחית לכל אותם הענינים.

אך שרה מפסיקה את מרוּצת דבריה:

“את מוכרחה לעלות מיד בעוד הולד במעיך, כדי שיזכה בנשמה הזכה שֶל־שָם. שאין על אדמת־הקודש לא מכַזב ולא בליעל, לא איש־חמס ולא רודף־בצע, לא בעל־זרוע ולא בעל־לשון־הרע, לא גונב ולא נואף ולא מסיג־גבול־רעהו, כי אין עוולה בלב איש במדינת ישראל”.

“מדינה משונה, שכולם צדיקים! וכיצד משליכים שם העולים־מן־הגלוּתוֹת מן הלב שלהם כל אותה רשעות שהביאו עמהם”?

“אוירא דארץ־ישראל מטהר. שבאים ומתבשׂמים מריח המור של הר־המוריה, ומאור־הנחמות, ומקדושת ירושלים, וצפת וטבריה…”

“אז־ה-מה?”

“ומתפארת הרי יהודה והגליל, והשומרון, והשְכֶם…”

“אז־ה-מה?” מתהסס מעט קולה של אֶתי, המתחילה להתבשם מעט מהתלהבותה של שרה דודתה.

“שכל זה אוֹצל מקדושתו על הבריות, והם מיטהרים. וגם לך, אֶתי, נברא שם לב חדש, ללכת בדרכי השם ולאהבה אותו…”

“מה זה, אגדה?” נפתית אתי להאמין, אך כיון שעדיין רוחש בלבה שיור של ספק אומרת:

“ויוסף דוד, אדוני־אישי? שמארץ־הקודש הוא, ובמה נבדל משאר הבריות של פּה? והוא שם מימי האנגלים, ואולי עוד התורכים?”

“נבדל, ודאי שנבדל!” פוסקת דודה מהרהורי־לבה.

ואֶתי יודעת, כי אכן מהרהורי־לבה היא דוברת.

 

פרק שנים־עשר    🔗

אותו יום חמקה אתי דוד מחוילתה ולא אמרה לאיש לאן פניה מועדות. כיון שלא הגיעה לבית אמה היה יוסף דוד נדהם ונדכא, שיצאה בגפה, ולא כיאות לבת־טובים, שלא זימנה מונית לעצמה לפי כבודה ולא פירשה אימתי יש בדעתה לחזור.

והיה מעביר לפניו זכרי ימים אחרונים, תואנות, שהיתה אֶתי מבקשת לה להשתהות כאן ולהניעו שישוב לישראל לפניה, “להכין ביתו לקראתה”, טעמים מטעמים שונים שהיתה מעלה לפניו, ולא נענה לה. שמא באמת הגדיש הסאה בסירובו? יש לה התשוקות לשוב מעט לבית אמה – שתשוב! אולי תתישב עליה דעתה שם? שכל עיסוקה בביתו אך בטלה משונה, “זלילת הממתקים וזילוף הבשמים”, כמאמרו פעם בשעת התרעומת.

רואה לפניו יוסף דוד מעשי אֶתי מדי יום ביומו לאחר קימה מאוחרה ולבוש שברישול הקרוי “פֶּנוּאַר”, רואה בליעתה מיני־מתיקה, מהם צמוּגים, מאובקים בשפעה של אבקת־סוכר, המרוּחרַחת מתבָליה ומתפרחת מכל נשיבת־רוח קלה, ותוכם מרקחת פירות ונופת – ומוצאם מארץ יוָן; מהם ממולאים בגזיזי־סוכר דקים מן הדקים, הממורסים בריח עץ החרוב; מהם גולות וקוביות של שוקולדה, הממולאות בדובדבן ובמשרתוֹ משרת היי"ש, והוא נמס חיש קל במגע הפה, – ומוצאם מארץ איטליה; ושאר מיני הבּוֹנבּוֹן בלפיפות־הצבעונין, שמילוּאתם מַרציפאן ותות־שדה ואגוזים – ומוצאם מארץ אנגליה. רואה ושואל בנפשו: “איך איפוא תנהג בביתי בישראל?”

וכזלילת ממתקיה – זילוף בשמיה. רואה יוסף דוד היאך היא מפרסמת עשירוּתוֹ בראשי־בשמיה, דורונות־יקר מידיו, המובאים לה מארץ צרפת בצלוחיות ובצנצנות ובצפחות קטנות, התלויות כביכול בנס על הדפנוֹת של קופסות־החן, ובראשן מַזלף זערורי מעוטר בגדילי־משי שופעים, או מגופה, שנעוצה בה טפטפת־של־זכוכית; היאך היא מפספסת בקצה לשונה ממתק־של־שוּמשמין ואגב כך מַבשׂימה עצמה בזילופי ריחות בלולים, – ענוגים וכבדים, מתנדפים ומשתהים, וכל הבליל הזה משול אז לערוגת־בּשׂמים מגודשת, או לאגודת עשבי־שדה שנתמוללו; ובמקום שתהא רוקמת ציצים ופרחים אלה על כתניותיו של התינוק שיבוא, אם יגזור השם, מתמוגגת לה אפילו מן הפתקים הללו שעל־גבי הצלוחיות, שלפעמים ספרוֹת עליהם “777”, ולפעמים שמות, והם משונים בכווני־חן; “נשף בפאריז”, “הטחנה האדומה”, שקיעת ארגמן“, “התפארת הכחלילית” ו”חלום־הדשאים הירוק“, כביכול יש תגבורת ריח מן הספרוֹת או תוספת תמונה לבוֹשׂם וצבע לניחוֹח, וה”גארדירוֹבּ" לרך הנולד יבוא, מן הסתם, מן המוּכן…

מה הזלילה הזאת, מה הזילופים האלה, מה כל הבטלה הזאת? – חשב כל הימים והיה בטוח בצדקת תרעומותיו. אלא שבאותו יום, שיצאה אֶתי מן הבית שלא בידיעתו ושלא ברשותו, נתהססה עליו מחשבתו שמא, באמת, חייב הוא להניח לה מעט, שתהא שרויה עם אמה באלה הימים, – וכבר מֵצֵר היה על אותן עננות הבושם שנסתלקו מביתו.

ואילו האמת היא, שבמלאוֹתה את פיה ממתקי־ממתקים לא נתכוונה אלא להפיג בחילת שעות הבוקר. ומאותו הטעם גם ממרחת היתה בבשמי־בשמים את שיפולי נחיריה ואת צדעיה ואחורי תנוכי אזניה, שיהא נִדפָם עולה באפה ומַכמירוֹ כבשכרון, לעקרה מעצמה ולסלק מקרבה מה שאינה רוצה שיהא בה, כביכול חיץ הם הבשמים בינו לבינה. ובלבה היא אומרת: “טוב לי שיהא הוא שם ואני כאן…”

אם אתה נוסע מעט ממני, כבודך עולה בעיני," אומרת אֶתי ליוסף דוד. “אתה יושב עמי כאן בוילָה וַהֲדָרך בעיני, חלילה, פוחת והולך. והוא לא טוב לשנינו”.

ובנפשה יודעת אֶתי, כי להדיחו מתוכה היא מבקשת. אותו – ולא את הולד, כביכול אין לו חלק בו.

כל אותם הימים היתה אֶתי תוהה על בשרה ועל אשר הוֹיה בו. פתאום נתחוור לה כי אף שקרובה ללדת, כביכול עודה בנערותה ובשרה חתום. וכבר מבקשת לגלות לעצמה את השמור לה בבשרה לתתו לזולתה, כי עודנו כמו עיור, וכל־כולה רק נוטלת ואינה מעניקה אלא בעל־כרחה, ומכאן עכירוּת־רוחה.

והרי היא באה אל אמה ושופכת חמתה עליה – אשה זו שהעלימה מבתה את הצפוי לה במאיסות! יוצאת אֶתי מגדרה וכמו מקנאה באמה, שבמיטב ימיה נתפטרה מעול אישוּת.

נפצעה אמה לשמע דברי־הבּלע של אֶתי המנבלת פיה, נתרתחו דמיה בקרבה, ביקשה פסוק של מַענה שיש בו לסתור על לועה של מחוצפת זו, ומכיון שלא מצאה את המלים הבוטות, פערה פתאום את פיה ושירבבה לשון כנגדה.

נתבהלה אֶתי למראה, קפצה ממקומה וברחה.

“מה זה היה לאֶתי? אפילו מגדפת שם אביה?! קצה בחייה מפני יוסף דוד ומכלה חמתה בי…” הירהרה חנה, כשנשארה לבדה המומה, ופתאום נכמרו רחמיה על בתה, “שבשרה לה לטורח”.

“מה נעשה לאֶתי שעולמה כמו נתחשך עליה, שאין כל ניצוץ של חיבה בלבה לשום אדם?” אמרה בחרדת־לבה לשרה אחותה.

“שהיתה לה החיבה בלבה, ובידיה איבדה…” השיבה שרה, וכוונתה לאברהם לבית סימן־טוב.

ולכן לא נדהמו ביום ההוא, האם והדודה, כשבא יוסף דוד בהול לבית חותנתו לשאול על אֶתי שנעלמה.

שמעה שרה השמועה, מיד קמה וביקשה לרוץ אל אברהם.

“לאן?” שאלה יוסף דוד.

נבוכה שרה וגימגמה תשובתה:

"אולי היא אצל חברתה… אצל מארי בת יחזקאל ברכה… שהיו מתרועעות… מארי היא בת רעוּתי שלי…

“אולי נשלח לשם הקטנים?” סייע בידה חנה.

הלכו הקטנים למארי וחזרו בלא־כלום.

“גם מארי לא בבית…” אמרו הקטנים בשובם משליחותם. “יצאה בצהרים ועוד לא חזרה”.

נתמלא יוסף דוד חשיבות ואמר:

“עדיין אינני מודיע לפּוֹליס…”

"למה פּוֹליס?! נדהמות האחיות.

“שאשה כבוּדה היא אֶתי וגבירה ואפשר שנחטפה בעד כופר־נפש?”

נזדעזעו האחיות לשמע הסברה, אף שבטוחות היו שאין ממש בה. ואילו יוסף דוד, פשוט, בוש היה מפני מה יגידו הבריות.

“למה הפּוֹליס? יצאו האחים הקטנים ויחזרו על פתחי השכנים, אולי ראה מי מהם את אֶתי?”

כי בלבן חשבו שאין זה אלא שוב אחד ממעשי המשובה והחירות של אֶתי, שרגילה בהם מקטנותה.

יצאו הקטנים, וחנה ביקשה שעת־כושר לומר באזני חתנה הנכבד דברים שבלבה:

“הנה יחזרו הבנים, ואֶתי עמהם, והכל ישוב על מקומו בשלום,” ביקשה לקרר דעתו של יוסף דוד. הירהרה מעט והמשיכה: “באמת, אולי כבודו עולה עכשיו בגפו בכבוד הראוי למעלתו, והיא עולה אחריו בכבוד הראוי למעלתה. ובינתים יושבת מעט בביתי, ואני מפטמת אותה ומלגימה אותה מן המובחר, עד שמתחזקת ועולה בשמחה ויולדת שם הבכור בארץ־הקודש, כרצון כבודו וכרצון אחותי, המבקשת לו נשמה מן שם!”

הבין יוסף דוד, כי לא בקשה “שטוחה” לפניו אלא סוף־פסוק. ולא עוד אלא שנדמה לו כי אזנו מבחנת צליל־מה של שמחה־לאיד בדברי האם, וכבר חושד היה כי אין זה אלא מעשה־קנוניה שעשו האם והבת כנגדו, בחינת “הנה אֶתי מלמדת אותך הלקח, ואין לפניך עוד ברירה אלא להיעתר לה בזה ולשוב לפניה לישראל ולצפות שם לבואה הקרוב.” וכיון שבטוח היה שיודעת האם מקום מחבואה של הבת, ואפשר אפילו כאן היא, מעבר לכותל, – הירהר מעט והשיב כנעתר לה:

“ניחא… שתישאר מעט בביתך… ובלבד שכבר תשוב מיד לביתי!” וכמכוון לאֶתי העומדת, כביכול, מאחורי הכותל, הגביר קולו ואמר לה לקחו הוא:

“אשה כבוּדה שכמוֹתה דין הוא שתדע, כי אין ראוי לה לשוטט בגפה בעיר של נכרים, ובלא טאכּסי. אף לא בעיר שכולה יהודים, כּל־שכּן בעיר מוסלמים בלולה זו, שאספסוף עמים בתוכה, והיא אשה צעירה ומצודדת־עין ועוד דורשת ממני הפּוּך בפניה והששר בשפתיה ועדיי־עדיים בראש חוצות, שאשה כבוּדה אין מתהדרת בהם אלא בביתה פנימה ובפני אישה בלבד, שיראנה וישמח בה, ואם היא מתפרכסת נראית כאחת החצופות!”

ראתה שרה שיוסף דוד מרחיב את הדיבור, התנצלה שדחוקה לה השעה, קמה ולחשה על אזנה של חנה:

“אלך אצל הזקנה סימן־טוב…” והניחה את חנה להיות שומעת יחידה לדבריו של יוסף דוד.

“מתי היתה אצלכם בפעם אחרונה?” החל יוסף דוד לחקור את חנה כשנשארו לבדם.

“באה והולכת, באה והולכת…” סותמת חנה תשובתה.

ועד שהוא שואל, והיא משיבה, באה שרה אצל אמו־זקנתו של אברהם סימן־טוב.

“אפשר אֶתי אצלכם?” שואלת שרה.

“אין אֶתי באה אצלי לבשר הבשורה הגדולה,” משיבה הזקנה בנעימה של תרעומת. “אלא פעם אחת באה לבקש אצלי העצה לתת כבר הסימנים בכרס, אִם של־ולד־היא, או ולָדה? רוצה היא שאהיה מבטיחה לה שהוא זָכָר ולא חלילה זכָרָה. אמרתי לה – יש לי הסימנים בבטן: אם מטוֹענת באריכות – זכר, ואם בהרחבה – זכרה, אם בהגבהה – זכר, ואם בהשפלה – זכרה, אם בזקירוּת – זכר, ואם, חלילה, בפחיסות – זכרה. הכל לפי הצורה, שאם היא צרוֹרנית הרבה – משמע בן, ואם צרה, צרה־צרוּרה, – משמע בת, חס ושלום…”

והיתה הזקנה מוכנה להוסיף כהנה וכהנה מבקיאותה בתורה זו שעוסקת בה כל ימיה, אלא שנתקצרה רוחה של שרה ושיסעה את פרשת הסימנים, שכבר שמעה לא פעם אחת בלבד.

“אבל איפה אֶתי? שאיננה בביתה, ואין אשה יודע מקומה”.

“מה אני יודעת, איפה הגבירה? פעם אחת באה אצלי, שואלת, ואני משיבה. אומרת אני לה לפי עניות דעתי: יש מומחית ממוּחָיָה מִנמֶני, אחת חכמת־הסימנים, לא משלנו, משלהם, בעיר הישנה. אחת גחלָנית, שמניחה כפות רגליה וידיה בגחלים הלוחשות ואינה נכוית, אלא שהנבואה נחלמת לה. ובצעירותי היא מלמדת אותי המילדוּת. והיא כבר היום זקנה מופלגת, אולי בת מאה, ואולי יותר. והיא תחובה לה בכוּך שלה האפל, בעיר העתיקה שלהם, בין שאר כוכים. ואף ששוכנת בכוך השחור, יודעת כל הסימנים בטביעת־עין אחת, נותנת עין ואומרת בדיוק־בדיוק, כמו נביאה מן תורת־משה, בדיוק־בדיוק בזה הענין!”

“ודאי יש גם לך הבקיאות הגדולה ואין אֶתי צריכה לעצה האחרת…” הפליגה שרה בשבחה, כדי להפסיקה מדיבוריה, ומאחר שנתבדתה תקותה למצוא כאן את אֶתי, מיהרה לחזור הביתה ושאלה:

“ואולי אברהם היודע היכן אֶתי?”

“מה אברהם יודע איפוא מתרוצצת הגבירה…” חזרה הזקנה על עלבונה.

“חשבתי, הם מילדוּת…” גימגמה ולא סיימה, ומכיון שלא העלתה כלום, נפטרה ממנה בברכת־שלום והלכה לה.

בין כך נסתלק גם יוסף דוד לביתו, וכשחזרה שרה אל חנה לא מצאַתוּ עוד שם ונצטערה בלבה.

“ואברהם הוא בביתו שלו?” שאלתה חנה.

“איננו”.

“אה, וזה לא טוב. שמא נסתייעו זה בזה… שבקטנותם היו מתברחים, ולא היינו מוצאים אותם אלא לאחר שעות הרבה, ואני יוצאת מן הדעת שלי מרוב הפחד.”

“אי־אפשר שהם שניהם… והיא בירחיה…” מקפידה עליה שרה.

"אולי היא מתחננת לפניו, מבקשת אצלו לחלצה מִנמֶננוּ הנכבד…? "משערת חנה. ופתאום מביטה החוצה וקוראת בריגוש: “אברהם הולך אצלנו!”

מיד נכנס אברהם ופניו זעופות מעשה זקן־המשפחה, המקפיד על כבוד בית סימן־טוב.

“עוד לא חזרה? ואמי־זקנתי מסַפרת לי…”

“לא חזרה, ואינני יודעת מאין היא חוזרת, ש… והוא, כבודו, כבר שב לביתו בצער גדול.”

“אז־ה-אני הולך לבקשה!” אמר ולא פירש אמירתו.

ולא שאלתוּ חנה לאן, לפי שאם אברהם אומר שהולך להחזיר את אֶתי, משמע שיבקשנה וימצאנה ויחזירנה בשלום.

“לך, לך,” מסכימה חנה, “והביאנה אצלי. שאילמלא הוא, כבודו, מעכב נסיעה שלו בחזרה, אין אֶתי מתעלמת מביתה. וכבר הוצאתי ההבטחה מפיו שהוא מקדים לנסוע לפניה.”

אין דעתו של אברהם נוחה מכך, אלא שאצה לו דרכו בתפקיד שנטל על עצמו.

“מה פתאום היא נשארת?” הפטיר בתרעומת כמסיח עם נפשו ובלי לצפות לתשובה הלך לו.

מיד נשמו לרוָחה שתי האחיות, כאילו כבר הצליח המעשה בידיהן. ויוסף דוד שרוי בחוילתו ואינו טורח כלל לבקש אחרי אשתו שנעלמה.

אותו יום שנעלמה אֶתי היה יוסף דוד נם תנומת־צהרים ממושכה בלשכתו שבוילה. פרשה גם אֶתי לקיטונה, אלא שלא נתכוונה כלל לנום. שהתה קמעה, עד שיירדם יוסף דוד, לקחה את הלבוש, שהביאה לה הנערה המשרתת משמלות אמה, והוא מבגדי עם־הארץ, עמדה ונתלבשה.

יום קודם־לכן נדברה עם מארי הקטנה להיפגש עמה פגישה של חשאין. והיתה מארי אף היא בבגדים לא לה, בגדים של בוגרת – מצפה ליד פינת גדר רעועה של בית, עומדת ומתיראה לקרוב אליו, לפי שהיה זה בית ריק מאין יושב, בית יהודים שהוטל עליהם חרם, והיום הוא עומד שומם ומסוגר, מקולף־טיח, מנומר כתמים, ומלוֹת שחורות של חרם כתובות בפחם שחור על כתליו ומבואותיו המאוטמים בקרשים. את הבית הזה בחרה אֶתי לפגישתן.

תחילה הציעה מארי שגם דבורה בת חכם רפאל תתלווה אליהן, לפי שהיא בוגרת ממנה, כמעט כאֶתי, ולפי ששלוֹש, אולי, סגולה מפני מזיקין. אלא שלא סמכה אֶתי על דבורה שתקפיד לשמור הסוד, וכל התכנית נכשלת, חלילה בעֶטיה.

היתה הקטנה מארי עומדת בפרצוף מבוהל מול הבית המבוֹעת, ילדה כחושה, זקופה ודרוכת־ציפיה, כאַנטנה קשובה, המבצבצת ממונית בודדת בסימטה, עומדת ומצפה לאֶתי, שלפני ימים לא רבים היתה “סתם אֶתי”, נערה כמוֹתה, מעט בוגרת ממנה אך מתרועעת עמה הרבה, ואילו היום היא “כבוד מעלת הגבירה מן החוילה”. מאימת הסוד, הכמוס עם שתיהן, גועש לבה, ומוריקות פניה, הירוקות גם בלאו הכי, כים הגועש בקיץ. פוקעת סבלנותה והיא מדשדשת ברגליה, שהן דקות, וגרביהן לבנים וארוכים, – משל לשני עצים דקים ומגופרים. היכן אֶתי? למה היא מתמהמהת?

אין אֶתי נוסעת הפעם בטאכּסי אלא הולכת־ברגל, מחשש שמא יגלה הנהג להיכן פניה מועדות. מגיעה אל הבית המוחרם, מאהילה בכף־ידה על עיניה, שלא יסתכלו בו. כי זוכרת אֶתי אותו מעשה נורא: מעשה בבתו של חכם חיים נחמד, שיצאה למינוּת, נתאסלמה ונישאה למוסלמי, ואביה קרע קריעה כדת, אלא שלסוף לא כבש רחמי אב, ואף־על־פי שלא מחל לה מחילה גמורה היה רואה פניה לפרקים, והדבר נודע ברבים, ובאה העדה והוציאתהו מקהל ישראל בחרם־ושמתא. והוא ואשתו מתו בצער וכלימה, וביתם עומד מני אז מנוּדה ושומם.

תפסה אֶתי ידה של מארי המרעידה וגררתה אחריה, כדי שלא יתמהמהו במקום של טומאה.

“בואי כבר, בואי, שהדרך ארוכה…”

“לאן אנו הולכות?” שאלה מארי בקול־בוכים של פחד וקובלנה.

“לעיר הישנה, הלא אמרתי לך.”

וכדי להפיג הפחד גילתה אֶתי לרעותה הקטנה ממנה “רעיון” שהגתה בלבה. כי הנה יעשו דרכן בין כוּכי העיר הישנה, על־פני משכנות השפלוּת, שפתחיהם ועיסוקיהם גלויים, ומוטב למצוא שוטר־הרובע, ליתן לוֹ מתנת־כסף של ממש, שיהיה מלווה אותן בריחוק־מה מהן, וכך הן מגיעות בביטחה למחוז־חפצן.

ישר ה“רעיון” בעיני מארי. וכך הגיעו לפתחה של העיר הישנה, והוא מבוי לסימטה של עקלקלות, המאוּרה הגדולה, שממנה, משני צדדיה, המאוּרות הקטנות, ובהן מושבים לבני־אדם, ובעיקר לבנות־האדם, היושבות בכוּכים הפתוחים ואורבות לעוברים־ושבים.

מיד נמצא להן שוטר־הרובע, בפתח “המאוּרה” הראשה, ואֶתי, בלא אומר, ברמיזת־יד בלבד, שילשלה לו מתנת־כסף נכבדה. מוּלטת־פנים היתה אֶתי, ולא ראה השוטר את קלסתר־פניה, והיה מודה לה בהשקת־יד למצחוֹ וללבו, ובהליכה של דרך־ארץ בריחוק כמה צעדים מהן היה מעודדן מאחוריהן להתקדם לתוך המאוּרה פנימה בלא שום פחד, לפי שהולך בעקבותיהן לשמרן.

אף שהיתה שעה מוקדמת של אחר־הצהרים נתחשכו פתאום שמיה של אֶתי, ושמי־אבן נתקמרו מעל לראשה. שאון געשוֹ של הים הקרוב נתעמעם באזניה.

“מה קרה פתאום ל’נהר־הים' הגועש?” תמהה אֶתי בנפשה.

תוהה השוטר עליהן: מה לנשים אלו ברובע זה? וכבר משער היה שאולי זו, הבכירה, אחת מכאן שנתמזל מזלה והועברה לרובע העשירים, ועכשיו באה לכאן במסתרים לבקר אצל רעוֹתיה לשעבר, או מיודעיה החלכאים?

מאמצת מארי פעם בפעם ידה של אֶתי, בהיגוֹל פתאום יריעתו של אחד הכוכים לשמע קול צעדיהן, ולפניהן אשה כבדת־בשר שפופה על־גבי מצעים, או מוצבת כנגדן פשוקת־רגלים ומתבוננת בהן בתמיהה ובזעם: כביכול, באו להוציא בלעה מפיה!

“ואת יודעת הדרך בדיוק?” שואלת מארי בקול נואש.

“ודאי שיודעת. הזקנה סימן־טוב אמרה לי בדיוק־בדיוק. הדרך בעיר הישנה – אמרה לי – כתובה על כף־ידך הימנית, הנה כאן!” חולצת אֶתי את ידה הימנית מידה השמאלית של מארי ופושטתה לפניה. “פשטי יד ימין שלך – אומרת היא לי – ודאי הדרך דרוכה לך בכל המבטחים שאַת רוצה: שיש לך כאן קוים הכתוּבים משלך עצמך הרבה ביד ימין, ימנה לך השם הרבה טובה, שימין שלך מלאה הקוים כמו הים. הנה שתים דרכים לכוך, ומהן השלישית, המִשתַלשת לה, והיא קצרה־קצרה כשביל השיבה הבטוחה שלך, אם חלילה נסתמה לך הראשונה מחמת הסכנה שבאה בפתע. וחלילה לך לשוב בדרך שהלכת בה הילוכים ראשונים, אלא בשלישית, שהיא הדרך הדרוכה לך למחוֹז־חפצך החָפוּץ לך.”

“וזה הכל בידך שלך?” תמהה מארי על פתלתוֹלת הקוים בכף־ידה של אֶתי והסתכלה ביד ימין של עצמה.

“ביד שלי, שהדרך היא שלי!”

נתקבלה התשובה על דעתה של מארי ושאלה:

“והשוטר הולך?”

“הולך”, מרגיעה אותה אֶתי. “רמזתי לו, שבדרך בחזרה הוא מקבל ממני מתנת־כסף כפולה. ואם מחזירנו בשלום, אישי שלי מוסיף לוֹ מתנתו.”

“והרי אמרת לי שאישך אינו יודע כלום?”

“ודאי שאינו יודע, רק אמרתי ככה לשוטר, שלא יהפוך פתאום פניו ויעזבנו.”

“הביטי כבר ביד שלך, מה הדרך…” מתחננת מארי.

“במקום ששלוש דרכים נפגשות על כף־ידך – אומרת לי הזקנה סימן־טוב – יש שבילים הכתובים לך ביד כגדילי המטפחת, שכל הכוכים מצטמצמים שם זה על־יד זה. שמה אַת נכנסת בעקלקלים, עד שמתפרסת לך הדרך כמו על כף־ידך, לארבעת השבילים. הנה!” מתבוננת מארי בכף־ידה הפשוטה של אֶתי ורואה בעליל את “הדרך המדויקה”.

ואֶתי ממשיכה:

“אַת הולכת – אומרת הזקנה – בשביל השמאלני־שמאלני, ההיפך מן הימינה שלך, פורשת ימינה לתוך קרפיף קטן שבין הקירים, שדה־אשפה שבין דרך האמצע לדרך השמאל – ורואה פתאום המדרגות באבן התלויות בקיר ומביאות אל רחבה השטוחה למעלה. שם אַת מטלטלת המסך המתקרע לפניך ואַת רואה הנראית לך ככושית, והיא הגחלנית הזקנה. אינה משלנו ולא ממקומותינו, אלא אביה בן עם־הארץ שנשא אשה כושיה, כמו, להבדיל, משה מן התורה. והיא ילדה לו בת־כושים זאת, והיא היודעת לתת הסימנים הבדוקים לך בכרסים. אמרתי לה: ‘בּראבוֹ’ שהיא מדברת כמו מנגנת, וזה ‘גראציה’ מן הלב ומן בפנים וזה טעם הרבה!”

כשהגיעו למדרגות התלויות בקיר־האבן כבר היתה האפלה שלמה, אף שהשעון הורה שעה שלישית שאחר הצהרים. ועד שעולות לרחבה השטוחה נגוֹל לפניהן המסך כמאליו, והן רואות כושית, היושבת בקיפול־רגלים, וכפות־ידיה פשוטות לפניה על ערימת גחלים לוחשות, השחורות בטבורן ומאדימות בשוליהן, – כביכול מלטפת אותן, נוגעת ולא נוגעת. שערה לבן כקצף ופניה שחורות, ודמיונה בעיני אֶתי כצוק־סלע שבבוֹספוֹר.

קרבה אליה אֶתי, ומארי משמטת ידה, נרתעת ועומדת מאחור, והשוטר מלמטה קורא לעֶברן קריאות של עידוד.

“חבי־לי, חבי־לי מעט קט,” אומרת לה הזקנה בקול רפוי, “ואני משקעת עצמי בענין שלך, שנכרי הוא לי, שלא מבנות עמי אַת, ולא אלוהיך אלוהי”.

תמהה אֶתי: מנַין זו יודעת מי אלוהי?

“אני מן הזקנה סימן־טוב מרובע היהודים…”

“אַהא,” נהנית זו, כביכול בישרה לה אֶתי בשורה טובה, ומושיטה לה כף של עצמות. משלשלת אֶתי לאותה הכף הפשוטה לפניה שטר־כסף ראוי להתכבד, ומיד הזקנה “משקעת עצמה” בענינה של אֶתי. קמה על רגליה ומטלטלת גופה טלטלה גדולה, כספינה זו שמיטרפת במערבולת. רגע סוברת אֶתי שראשה סחרחר עליה, כאילו עומדת מול הבוספור הסוער, אך מיד מנערת עצמה ורואה את הזקנה, שעדיין עומדת בטלטוליה.

וכך היו אֶתי ומארי שוהות בפתח המסך שנגול, וקולו של השוטר שנתקצרה רוחו מגדף מלמטה ומאיים שילך לו אם יתמהמהו הרבה. זוקפת לו אֶתי שלוש אצבעות לרמז על שילוש מתנתה לו אם יחכה להן.

לפתע מתגבהת הזקנה על בהונות־רגליה כעל נחשול גדול ומכריזה בקול מאוֹב:

“את יולדת בת. על אדמה אחרת. רחוקה מכאן. מעבר לים. ולבך, שאינו טוב עליך היום, מתחלף לך לטובה. משאַת מחליפה מקומך ומשׂתמחת.”

“בת?!” נדהמה אֶתי, והזקנה מבקשת לנחמה:

“אולי אַת משתטחת על קברים שלכם ומעבירה הגזירה?”

כשנשתלשל המסך לפניהן, והכוך נעלם, תפסה מארי בכף־ידה של אֶתי וקראה:

“נחזור מהר, אולי השוטר כבר איננו, שכבר לא מגדף.”

ציערו דברי הזקנה את אֶתי:

“בשביל בת היה כדאי לי ללכת לידעונית הזאת, לעיר הישנה, שתטלטל אותי ככה?”

“בטח לא,” מסכימה מארי ומושכת את אֶתי אחריה למטה.

“אברהם?! מה לך כאן?!” נתמלטה קריאת־תדהמה מפיה של אֶתי כשירדו במדרגות וראו את אברהם סימן־טוב עומד ליד השוטר ומתדיין עמו. “מה אתה עושה פה? וזה ענין שלי בסוד!…”

“ענין שלך בסוד? וכל משפחתך משתגעת בגללך, וכל אחד יודע, ואין איש יודע היכן אַת, ולא נאה כלל לבית־אביך, שאַת משוטטת כאן בין מאוּרות הפריצים. טוב שזקנתי שלי שלחתני בזה הדרך.”

“באיזה דרך?”

“בכף־היד”.

“בכף־יד שלך?”

“אלא מה, בכף־יד שלך? בימנית שלי!” ונשתתק רגע והמשיך: “גם הזכרונה־לברכה אמי היתה מביאתני הנה בילדותי, ואני מכיר המקום יפה.”

היו חוזרים מדרכם, אברהם סימן־טוב מזה ואֶתי מזה, ומארי הילדה ביניהם.

“אני עוד מפחדת כאן!” לחשה מארי.

“מה יש לך עוד לפחד? וכבר יש אברהם והשוטר,” מעודדת אותה אֶתי “וחבל שהלכתי ושמעתי הנבואה הרעה.”

“איזו נבואה רעה?”

“אמרה, בת!”

“מה הכושית הזאת יודעת!” מבטל אברהם את הידעונית הזקנה.

“לא טוב עשית שבאת הנה,” אמרה אֶתי לאחר שהלכו זמן־מה בשתיקה. “אסור לנו להיראות בשנינו, אף שאתה שאֵרי שלי.”

“עם השוטר מוּתר לך, ועמי אסור?” נתעלם אברהם מכוונת דבריה. “אני מוציאך מן הכוכים והולך לי, שאַת פתיה לבוא הנה למבואות המופקרים האלה.”

לפתע געה השוטר בצחוק.

“מה הוא רוצה?” שאל אברהם את אֶתי.

“הוא רוצה את מתנת־הכסף, שהוא משַמר לנו, ואני משלמת לו.”

“הישמעאלי הזה? אַת בוטחת בו? סכלָה!”

“אני באמת אומרת לה כל הזמן…” מצדיקה מארי את טענותיו.

“יש לך מזל שנחלצת מכאן בשלום.”

“אהה,” קראה אֶתי ברוָחה כשיצאו ממאוּרוֹת העיר העתיקה, “שכבר שומעים שאון הבוספור. ברוך השם. הרעש!”

“ברוך בורא המאוֹרוֹת!” ליגלג אברהם לשמע התפעלותה של אֶתי, וכמי שסיים שליחותו, קם ופרש לו.

אך אֶתי, שנתעגמה לשמע הנבואה הרעה, התמהמהה מלשוב, וכששמעה פתאום קול מצלתים וקול תוף וחצוצרות, שהגיעו מגן־העיר, אמרה למארי:

“איני מתחשקת עוד לשוב. עצוב לי. בואי נשמע אל המנגינות.”

נגררה מארי אחריה, כמי שכפאה שד, ונכנסו לגן.

“היה מתרווח לי בלב,” אמרה אֶתי, “אילו בטוחה הייתי בבכוֹרי. עכשיו, שהבטיחו לי בכוֹרה, אני מתעצבת.”

חצוצרות נשתרבבו מבין העצים, שעטרו את דוכן־האבן הצר שבגן, והילילו שירי־לכת מערביים, שנבלעה בהם בת־קול של נעימה מזרחית משוּכה. מיד נזדמר לבה של אֶתי עליה והחלה לסייע בפיזומיה למנגנים שעל הדוכן.

בין כך ירד הערב. בנחושת החצוצרות הגדולות נתבהק אוֹרם של פנסי הגן, ומעל לדוכן שיגר הרמקול בנות־קול לקולם של כלי־הנגינה. מבחוץ עלה ונתלווה לוֹ קול שאון עיר וקול זעף הים.

היתה אֶתי נהנית הרבה, לפי שלא הורגלה לצאת החוצה בגפה לעת ערב ולשוטט בעיר.

“מה איכפת לי שאני עוד לא חוזרת,” אמרה למאַרי, ושתיהן ישבו על מעקה־אבן הנמוך והצונן.

אמרה מארי:

“בואי, נשוב כבר, שאין לנו שוטר משוּלם, ולא אברהם סימן־טוב. ואני קטנה ולא נשואה לאיש, אולי אני באה מאוחר לביתי ומפליאים לי מלקות…”

“אין לנו שוטר משלנו, אבל יש לנו הרבה שוטרים המנגנים לנו באזנים. אחרי המוּזיק אני לוקחת הטאכּסי, ואנו חוֹזרוֹת.”

“נשים בטאכסי! אני מפחדת מהנהג,” מתגדלת חרדתה של מארי.

פתאוֹם תקע מישהו לתוך אזנן פיזום ניחר, מעין נגינתם של כלי־הנשיפה שעל הדוכן, – ונתפרחו שתיהן בפחד, אחת לכאן ואחת לכאן.

“בואי מהר הביתה,” מילמלה מארי.

“חכי עוד רגע. מתי אנו שומעות עוד פעם החצוצרות בחוץ?”

לפתע נצטלצלו המצלתים ברעש גדול, והרעים התוף, ומארי בבהלתה נפלה על צוארה של אֶתי.

“בואי כבר הביתה, שאני מפחדת איום מכל המשטרה הזאת המנגנת.”

“לא כדאי לי לשוב,” אמרה אֶתי, “בין כך הגחלנית אמרה לי שיש לי בת!”

היה הגן מחשיך והולך כמתכסה נמשים־נמשים של צל, ולדמדומים לא היה עוד אלא שיור־מה, בתוך פריחות השִלהָב האדום והאזדרכת הסגולה, שנשתהה כהרף־עין ומיד כבה גם הוא. רק הברושים האפירו־הלבינו ברמזי ירח המתעתד לבוא. ובאותו הרף־עין נתן הברוֹש את ריחו הנדיר, שאינו מתגלה אלא כזכיה מיוחדת למצפה לו.

“עוד אתן כאן?” נשמע פתאום קול שואל מן האפלולית. “עוד בין נכרים? כאותן מופקרות שמן הכוכים!”

היה זה אברהם סימן־טוב, שלא סמך עליהן והיה עוקב אחריהן כל אותה שעה.

“שוּבו הביתה. כל העדה מחפשת אחריכן…”

 

פרק שלושה־עשר    🔗

בחשכת־ערב מעוּבּה חזרה אתי לחוילתה, ונדמה לה שאותו ערב היה הבוספור מסעיר גליו אל מול חלונותיה ביתר געש, כמצולה המלאה שדים ורוחות.

“מה זה שהמים מנהר־הים כמו מגיעים לנו לחלונות?” אמרה אֶתי אמירה זו כדי להוציא את יוסף דוד מכלל שתיקתו, כי למן רגע שובה לא אמר לה מטוב ועד רע. לא ניחא היה לאֶתי בכך – כמי שיודע שצפוי הוא לעונש, והעונש מתמהמה.

כבדה היתה בערב ההוא הדומיה בחוילה. היתה אֶתי מתבוננת מבעד לחלון ורואה ברושים אפורים, שאמיריהם תקועים, כביכול, באמצע זרמם של מי־הסערה כמסרגות שלה בצנפת חוטי־הצמר. ומדמה היתה שעוד מעט יעקרום המים ויגרפום חורשות־חורשות.

ואפשר שדומיה זו שבבית היא המגבירה את זעף המים שבחוץ.

כך עברו עליה שני ימים. יום ראשון חששה מפני יוסף דוד ולא יצאה מפתח הבית. למחר העיזה והלכה אצל אמה – וחזרה, ועדיין אין יוסף דוד פוצה פיו. החליטה היא לפתוח פיה ופיו. לאחר פת־ערבית שניה של שתיקת השנַים בחוילה אמרה פתאום:

“בת תהיה לנו, ולא בן!”

תחבולתה הצליחה. נדהם יוסף דוד, יצא מכלל שתיקתו, שקיבל עליו בנדר־שבלבו, וקרא:

“בת! מנַין לך?…”

“קיבלתי הנבואה…”

“איזו נבואה?”

“נבואה מן הגחלנית…” וכשראתהו שתוּק־תדהמה הוסיפה: “יש לי דרך אחת להעביר הגזירה. להשתטח בארץ־הקודש על קברים קדושים.”

“מי אמר גזירה? עדיין אין איש יודע דבר! ואיזה קברים? ואיזו גחלנית? ובכן, אצלה היית מאחרת בנשף?” נרגע קצת והמשיך: “ולמה לא אמרת לי להיכן אַת הולכת, נדמה לי שאני השורר בביתי, וחייבת אַת להודיעני כל דבר ולא ללכת אצל ידעוניות בלי רשות.”

“מה יש הולכת? הזקנה סימן־טוב היתה מַנחה אותי בדרך הבטוחה.”

“אשה לבדה? בירחיה? בעיר הישנה?”

“לא לבד, עם מארי בת יחזאל ברכה, ועם שוטר הרובע… ואברהם שאֵרי־שלי בא… בא להוציאני מן שם…” אמרה וכבר נתחרטה על פליטת־פיה.

“מה פתאום אברהם?” נעקץ יוסף דוד. “זכות־משפחתו שלו פקעה ממך. עכשיו אַת לבית דוד, ורק אני מוציא ומביא אותך, ואין לך מלבדי!”

ראתה אֶתי חרון־אפו, נתעלמה מדבריו וביקשה לשחדו:

“אמת… גם דודה אומרת, שאני רק עולה לישראל, מיד משתטחת לפני הכותל המערבי ומתפללת שם שייוָלד לי בן למזל טוב!”

“אי־אפשר” חותך יוסף דוד תשובתו.

“ולמה אי־אפשר? דודה אומרת, הכותל הוא של הר־הבית, ואבנים שלו קדושות. אי־אפשר מפני שאני אשה?”

אי־אפשר בכלל".

אך אֶתי בשלה:

“דודה אומרת שאני עולה בעזרת השם ובאה לכותל. מחלקת צדקה לעניים, נותנת בעין יפה לדיינים ולחכמים, ונוגעת בידיים באבנים ומבקשת לי בנים ובנות כמה שיתן לי השם ומפילה תחינה על בני־ביתי בגולה, שיזכו ויעלו אף הם. ואולי תחינתי מתקבלת?”

“אי־אפשר אמרתי לך,” חוזר יוסף דוד ופוסק את פסוקו האחד והקצר.

“למה? ודודה אומרת, ראשית־חכמה היא שאני עושה בעלותי לארץ־הקודש.”

“אי־אפשר, לפי שהכותל כלל לא בידינו, אלא בידיהם, בידי המוסלמים, בעיר העתיקה.”

“מה יש מוסלמים? ומה רע בעיר העתיקה?”

“ירושלים העתיקה לא שלנו היום, והמוסלמים שם לא כמוסלמים כאן, שאנו חיים אצלם בשלום”.

“אוי ואבוי!” קוראה אֶתי קריאת־קינה לשמע הבשוֹרה הרעה. “שירושלים לא בידים שלנו, ודודה אינה יודעת כלום!”

ויוסף דוד מסביר לה בהרחבת־הדעת ובהרחבת־הדיבור – כמרוצה מן האפשרות להוכיח לה את עליונותו עליה בבקיאות:

“ירושלים החדשה בידינו, רק העתיקה והכותל בידיהם, בידי ערביים של עבר־הירדן”.

“ובית־המקדש איפה? ודודה אומרת, ש…”

“אין בית־המקדש”.

“איזו היא מדינה של יהודים בלי בית־המקדש? דודה אומרת, שזה הבית השלישי…”

“מה יש? בלי! יכולה להיות מדינה גם בלי!” מבקש יוסף דוד לסתום טענותיה של אֶתי, אלא שאין היא מרפה:

“בלי? אז בלי נצחון?”

“עם נצחון!”

“בּראבוֹ!” שמחה אֶתי. “ידעתי שעם־נצחון־ליהודים! טוב, שיהיה הר־המוריה. דודה אומרת, לכי להר־המוריה!”

“איפה הר המוריה! אצל הערביים, לא אצלנו!”

“לא כל ארץ־הקודש בידים שלנו? והיכן אני משתטחת?” נעצבת אֶתי אל לבה. ופתאום כנזכרת: “דודה אומרת, יש עוד קבר קדוש שם, מערת־המכפלה”.

“בחברון? גם כן לא! לא בידים שלנו!”

“גם כן? אז לאן אני הולכת?”

“אולי לטבריה? אולי למירון? אני יודע לאן? אולי לצפת? אולי לקבר דוד המלך בהר־ציון? מה אני יודע! אולי אַת לא הולכת להשתטח לשום מקום?”

“מה? אני לא הולכת להשתטח? אז… אהא, אני יודעת: יש לי הקבר – רחל אמנו!”

“כן, אבל גם הוא אצלם.”

“מה? גם רחל אמנו?” עגמה נפשה של אֶתי ונשתתקה. הירהרה ואמרה: “אם אין לי הקברים… ויש לי הסכנה בגבולות… אז אני יולדת הבן כאן”.

“מה פתאום? את עולה כמו כולם.”

“מה? אני עולה חדשה? ושולחים אותי לגבולות? שכבר שמענו מן החוזרים משם ששלחו אותם בין הבידואים. אולי שולחים גם אותי לשם?”

“אותך לא שולחים, שאַת אשתי ובאה אל ביתי”.

“ואם אני צעירה ונחשבת חלוצה ושולחים אותי לשם?”

“אין שולחים אדם בעל־כרחו, אלא אם רוצה ללכת הולך. ואַת יש לך כבר, ברוך השם, בית שלי בעיר הגדולה.”

“אז אתה חוזר בלעדי ומסדר לי שלא שולחים אותי לכל מיני מקומות, ואז אני באה?”

“אם אַת מתמהמהת כאן, אני מוכרח לשוב בלעדיך, לפי שענינים לי שם”.

ראתה אֶתי שהצליחו תכסיסיה והחליטה להפיק מהם את מלוא הטובה לעצמה. התחנחנה ואמרה: “שמענו מן החוזרים שאין שם מה לאכול, ואני זקוקה היום למזונות משובחים…”

“אמנם יש שם הקיצוב והצמצום, שקורין הצנע, שהמזונות ניתנים שם במידה והשמן במשורה, אבל הפּרוֹדוּקטים אני מביא לך בחבילות מכאן”. והחל לפרט במעדנים: בעופות השלמים הקפואים בקופסאות, בפירות המשומרים במיצים, בשמנת המעוּבּה שבפחיות. החמאה מדניה, הבשר מחבש, הסַרדינים מליסבוֹן, הגבינות מצרפת ומשוייץ, והמשמנים מאמריקה. “הכל בחבילות יש לך מן המוכן,” סיים את ההלל הגדול שלו על המאכלות המעותדים לה.

שמעה אֶתי ונסתמו טענותיה בפרשת המאכלות ופתחה בפרשה אחרת:

“וההוֹפּיטאל עם הרופאים מוינה, שאני הולכת אליו, היכן הוא? אולי גם כן בפרדסים, ששם המארבים והיריות? אולי אינני הולכת לשם ואני יולדת בבית, בוילָה?” ולא פירשה לאיזו “וילָה” כוונתה, לזו שבארץ או לזו שעל שפת הבוספורוס.

“איזה מארבים בהוֹפּיטאל, והוא בטבור העיר הגדולה, מרחק עשר דקות בטאכּסי מן הוילָה”.

“והאש חלילה מלמעלה, על ההוֹפּיטאל ועל הכל?”

“אין כבר אש מלמעלה, ואין כבר אש מלמטה, ואין כבר מלחמה,” יצא יוסף דוד מכליו.

ואֶתי מפרשת כוונתה:

“בכל־זאת, תסע אתה ראשון, ואני באה אחריך שמחה ובריאה”.

מנסה יוסף דוד ועושה מאמץ אחרון לשדלה בדברים:

“למה לא תבואי גם אַת עמי? יש אצלנו הרבה סינימה, והקפה כמו בפאריז, עם תזמורת וריקוד. ואַת יושבת בעיר שהיא שתים. אחת בתוך הים ואחת על־יד. האחת יש לה מגדל־של־שעון, והשניה יש לה תיאטרון. אחת יש לה נמל, השניה – גן־חיות. אחת יש לה פרלמנט, והשניה יש לה לוּנה־פארק”.

“ורבקה אחותי, היכן היא דרה?”

“בגבול שבין השתים. שם הצריפים ומשכנות החלכאים, ומעבר להם, מאחורי גדר של תיל, המוסלמים שיוצאים משם ברשיון”.

“למה התיל?” מתחדש הפחד בלבה של אֶתי. ואף־על־פי שיוסף דוד מסביר לה טעמו של דבר, אין נפשה מתישבת עליה, שכל מה ששומעת על ישראל כה מסובך, כה מאוּים. תחילה – מפי היורדים – המצוקה והשממה; עכשיו – מפי יוסף דוד – גזילת הקדשים וגדר־התיל. והיתה נפשה אבלה עליה וחזרה להרהר בגורלה שלה.

 

פרק ארבעה־עשר    🔗

שמע אברהם סימן־טוב שיוסף דוד חוזר לארץ־הקודש והיה מבקש לשאול אותו שאלותיו, אלא שאינו מבאי־ביתו והריהו מבקש את אֶתי שתהיה לו לפה, וכבר נכנס כמה פעמים אצל אמה ולא נמצאה לו שם. עד שיום אחד נקרתה לפניו ממש בפתח בית אמה, שהיו נכנסים שניהם בבת־אחת.

כיון שנזדמנו באקראי, אומרים זה לזה דברים־של־סתם, על דא ועל הא. עד שמענין לענין סח לה עצה מפי אמו־זקנתו:

“אמי־זקנתי מיעצת לך שתהיי אוכלת הרבה כבד, שיפה הוא לבריאותך ולבריאות הולד ונותן לו הרבה דם.”

נרתעה אֶתי לשמע דיבורו בענין זה ולא השיבתוּ דבר. אבל כשנכנסה לבית אמה ניגשה אליה ואמרה לה:

“הבי לי כבד לאכול!”

“אוי לי, מה פתאום כבד? ואין לי היום כבד בבית. כלל לא הבאתי היום כבד מן השוק.”

“אין דבר…” נתגמגמה אֶתי בשפה רפה. “אני… אין דבר… אז לא אוֹכל…”

“מה פירוש לא אוֹכל?” מתבהלת חנה. “אם אַת לא מקבלת היום כל חפץ־לבך, חלילה, יבולע לך, ואם את לא אוכלת כבד היום, נולד לך, חלילה, ולד עם סימן גדול של כבד שחור על גוף שלו.”

יוצאת חנה דחופה מביתה ומחזרת על פתחי כל שכניה לבקש מעט כבד לבתה, עד שמוצאת מבוקשה. נחה דעתה של אֶתי והיא יושבת וסועדת לבה בכבד שהתקינה לה אמה. ואברהם סימן־טוב עומד ומצפה לשעת־כושר להגיד לה בקשתו.

“שאלי פי אישך,” אמר לה לבסוף, “באיזו מלאכה אני יכול לעסוק בישראל, לכשאעלה שמה בעזרת השם?”

“שאל בעצמך!” מתנערת ממנו אֶתי בתרעומת מופרזת.

“ולמה לא תהיי אַת השואלת בשבילי? מה יש אם תעשי הטובה לשאר־בשרך?”

רואה אֶתי שחָרה לאברהם ונענית לו, אף שיודעת כי לא ניחא לה להסיח בעניניו עם יוסף דוד.

“טוב, אשאל ואשיב לך מחר.”

שומעת חנה שאומרת לו אֶתי לשוב ולבוא לכאן מחר, ולא ישר הדבר בעיניה.

למחר, כשבאו שניהם לבית אמה, אמרה לו אֶתי את דבר אישה:

“חקרתי, ואישי אומר, שאפילו אתה יודע מלאכה אינך עוסק בה שם, אלא שולחים אותך לעבוד בפרדס לסַקל אבנים בשדה…”

“מה אני יודע מן העבודה בפרדס ובשׂדה,” תמה אברהם סימן־טוב, “וכל עיסוקי ברוכלות?”

“אישי אומר, שאתה כבר עובד, שמלמדים אותך, ואתה יודע.”

בינה לבין עצמה היתה דעתה של אֶתי נבוכה מרצונו לעלות. “אולי יותר טוב בשביל כולנו שלא יעלה,” הירהרה בלבה.

ואף הוא היה תוהה בנפשו על רצונו זה: מה זה פתאום שנתעורר לעלות בקרוב? האם הולך עכשיו אחר לבו, או שממשיך חפצו משכבר הימים, שמיום שעמד על דעתו נשא נפשו לעלות לארץ־הקודש. ואפשר שרחשי אדם אינם מפורדים מעיקרם, ששתי כמיהות כאן שהן אחת, ושתיהן מקבלות החיוּת זו מזו?

עומד אברהם סימן־טוב לפני אֶתי בהרהוריו אלה ורואה: לא נערה לפניו אלא אשה, ודמיונה כאותו כד השמן שבאגדה שהוא עולה על גדותיו ואינו חסר שמנוֹ לעולם, וגוֹדש ברכתו בתוכו. בטנו גדולה ומכודרת, צאורו דק וענוג, ושתי ידותיו – זרועות הנתונות במעוּגל על ירכיו.

כיון ששמע דברים שהביאה לו אֶתי בשם יוסף דוד השהה עצמו שעה קלה בפתח, בלי דעת מה יאמר לה לפני לכתו.

“מה?” קראה אֶתי, כביכול אמר לה משהו.

“אני הולך…” אמר לה אמירה בעלמא, ולא את אשר ביקש לומר. נשתתק רגע וסיים: “עוד מעט גם אני עולה לישראל”.

נפטר בברכה רפויה – והלך.

“הוא עולה, ואני עוד מתמהמהת כאן, אצל אמי?” הירהרה אֶתי אחר שנסגרה הדלת בעדו. פתאום כאילו נכנסה הרגשת יתמות בלבה. זכרה את אביה שנפטר לבית־עולמו והניחה יתומה וצלמה כצלמו, “ועכשיו גם זה, ייבדל לחיים ארוכים, הולך לו ועולה ומניחני כאן…” והיו לה אלה כמין הסתלקויות גורליות, שאיזו תעלומה עלוּמה בהן.

“גורל הוא,” אומרת היא בלבה.

בימים ההם חזר יוסף דוד לישראל, והיתה אֶתי יושבת בית אמה. שומעות בנות העדה שבקרוב עולה אֶתי אחרי אישה ובאות לבית אמה למסור על־ידיה ברכות־שלום ותשורות לקרוביהן שבישראל, שמועטים הם, בני עדה אחת קטנה בארץ, שמפרטים אותם אחד לאחד, כגוּלוֹת הענבר במחרוזת שממששים בהן וחשים בחמימותן.

והיו יושבות הנשים ומצֵרות ב“צרתה” של אֶתי:

“המסכנה, שצפויה שם לרעב, בארץ שאפילו עשיריה דחוקים במזונות”.

“הכיצד?!” דוחה אֶתי לזות־שפתותיהן. “ואישי מביא לי הכל, ואיני חסרה שם דבר.”

“אולי ‘מיליונר’ שכמוֹתוֹ מביא לך הכל מכאן, אבל שאר בריות שבישראל מזי־רעב הם…” אומרת אחת הנשים בפנים חסודות ובשמחה־לאיד.

ואחרת מגלגלת רחמיה:

“אולי בכל־זאת, תלדי בכוֹרך כאן, שכאן מצויים המאכלות בשפע, ולא מן השימוּרים שמביא לך אישך?”

“אי־אפשר!” משיבה אֶתי בתקיפות בלשונו של יוסף דוד. “רוצה אישי שבכורו ייוָלד בארץ־הקודש אצל הרופאים הגדולים מוינה.”

“איזה רופאים גדולים יש בישראל?!” מבטלת אחת המלהגות. “מוטב שתלדי כאן…”

“אטמי אזניך!” גָזרה על אֶתי דודה שרה, שיצאה מכליה לשמע דיבת הארץ ונהנתה שבת אחותה משנה את טעמה. “שהדברים נכנסים לאזניך ונבלעים, חלילה, בדמו של העוּבר, והוא מפסיד, חס ושלום, הנשמה היתירה, שאפילו נולד בישראל נשמתו מן הגולה”.

אך המלהגות בשלהן:

“יש עולים שכבר חזרו, שֶרָשים היו, ואמרו להם בתחילה יש בר בארץ, וחשבו רוַח יצמח להם שם, ולבסוף היו יושבים במעברות במושב של דלוּת ולחם צר, וישיבת־עראי היתה לישיבת־קבע.”

“אטמי אזניך!” מגבירה הדודה את קולה.

"שהגברים, ממשיכות הנשים, “עוקרים שם הרים בשרב, עובדים בפרך בערבה, עד שמתמרמר לבם עליהם, נוטלים נשיהם וטפם ויורדים.”

אין שרה יכולה עוד לעצור ברוחה ומטיחה בפני המלהגות:

“נשמות טמאות ירדו, שנפש ארץ־הקודש נקעה מהן והקיאתן. אינן ראויות לישובה של ישראל, אינן זכאיות לישוב של קדושה.”

רואה שרה שאין דבריה מסברות אזני הנשים ומפַשטת נימוקיה:

“אויר של ארץ־ישראל אינו סם־מרפא לנשמות הללו, שאינו מטהר אלא לטהורים. הללו אין להם תקנה אלא בשיבה לגלות, להיות כלים כאן מטומאתם. רק בניהם חוזרים ועולים בנפש ברה”.

נבוכה אֶתי בין הטענות והמענות. אינה יודעת למי תאמין? וכשקמו הנשים להסתלק אשה לביתה, והדודה מבקשת מחילתן: – “‘הגבירה’ יגעה מרוב דיבורים, צריכה למנוחה, ודרך קשה לפניה ומבקשת מחילתכן…” פנתה אֶתי לדודתה ואמרה לה:

“זה הוא שאומר עליך אברהם, שאַת מליץ־יושר לישראל, כמו פותחת לפנַי השער לבוא שם בשמחה.”

"אהא, נאחזה דודה בציור זה של שערים ואמרה:

“זהו! אני תומכת השערים לפניך שלא ייסגרו עליך, חלילה, ולא יחבלו בך, שתהיי כשרה לבוא בהם. ואולם כל זמן שאַת מתמהמהת כאן עדיין אזניך שומעות כל דיבור של דיבה, וערלוֹת לדברי שלי שטובים לך”.

“ואַת דודה, מתי אַת באה בשערים האלה?” נכמרים רחמי אֶתי.

“בוא יבוא גם יומי שלי…” נתבלבלה שרה ומיד נתאוששה ואמרה כמתיחלת: “ואולי עוד יש מי שתומך השער בשבילי”.

עברו ימים ואֶתי עודה יושבת בית אמה. עד שיום אחד באה אצלה שרה ונזדעקה עליה מנהמת־לבה:

“עלי ואַל תתמהמהי עוד! כבר אַת כשרה מלפני שמים לעלות! ואם אַת חסרה שם דבר, אני חוסכת מפי ושולחת לך בנפש חפצה כל מאכל וכל טוב, ובלבד שתעלי כבר…”

גדולה נהמת־לבה של שרה, לפי שבימים אלה מתיסרת היא יסורים רבים בדוּרה עם אֶתי בכפיפה אחת. שבסתר לבה עודה יעודה גם היום ליוסף דוד. שעוּבּר זה שבמעי אֶתי נועד לרחמה שלה. מתבהלת שרה ממחשבת־פיגול זו שנכנסה בה. יודעת היא שהכל בידי שמים, ולא בני־אדם מיעדים היעודים לעצמם ולזולתם. ואם מתימרים ליעד – אין לדברים קיום. ואף־על־פי־כן אינה פטורה מהרהוריה ויסוריה אלה, שמרחישים לבה וגוָה בתעתועי־חלום־והקיץ. אפילו בשעת תפילתה.

לוקחת שרה את ספר־התהילים לשכך עינויי־לבה ולהשיא הרהוריה מן העבירה.

“גם כּי אלך בּגיא צלמוות לא אירע רע…”

וכיון שכל פסוק שבא לפיה ממילא היא דורשתו כמין חומר בענינה שלה, הרי היא מפרשת לעצמה גם פסוק זה כך: אין גיא אלא רחמה של אשה, וגיא־צלמוות – רחמה של השוממה, שלה של שרה. מתיראה שרה פן תִבלֶה בטרם היותה לאיש, ולא תעמוד לה זכות שרה אמנו, שהיתה לה עדנה אחר בלותה.

עד שבאו לה ימים שביראתה זו מוכנה היתה להנשא לכל אשר יחפוץ בה, גם אם רחק לבה ממנו, אם כי כל ימיה היתה משיבה ריקם פני כל המשתדכים אליה, ואפילו פני בר־אוּריין כיחזקאל ברכה, שמאחר שסירבה לו נשא לו לאשה את רעותה רחל. “כל אשר יחפוץ בה, ובלבד שתלד לו בנים,” מהרהרת היא בלבה, אך מיד נרתעת ונותנת סייג להרהוריה: “אלא שיהא טהור־לב, מכל־שכּן תלמיד־חכם, שיעלה עמה לארץ־הקודש”. וכבר נתעמעם בלבה רגע קט עמעום של חרטה על שגרמה להביא אשה אחרת לביתו של יחזקאל ברכה, אלא שמיד סילקה מדעתה הרהור זה.

רואה חנה מצוקת אחותה ומיעצתה מפה לאוזן:

“אולי אַת נישאת לאלמן, ואפילו הוא מטופל בבנים, אלא שלא נס ליחו עדיין?”

יודעת שרה בלבה שאין לה ברירה אלא זו, אך עדיין מתמהמהת:

“תעלה אֶתי תחילה ואז…”

מבינה גם אֶתי מקצת סבלותיה של שרה, והרהור נורא עולה בלבה: “דודה מסכנה, אבל אולי חלילה ממני היא נבנית… שאם חס ושלום אני מקשה ללדת… אז… אולי היא באה ויורשת מקומי בבית אישי…” – ומזדעזעת. “מוטב לי למהר ולעלות, ששם רופאים גדולים מוינה שמצילים אותי…”

אכן, כיון שמתעתדת לעלות, ולבה רע עליה באָנסה זה, שופכת מרירותה על הכל ועל כולם. וכתמיד – קודם כל על הקרובים ביותר. כך רואה פתאום בדודתה את צרתה. וכך מסתערת על אמה, בשעה שאף זו מקבלת דעתה של שרה ומאיצה בה לעלות מיד:

“שחייבת אשה ללכת אחר בעלה… וחלילה לה להיות מורדת…”

“אַת אלמנה אַת,” מתיזה היא בפני אמה, “ואין לך בעל, אולי אַת מבקשת לשדך עצמך ליוסף דוד, ששנותיך יאות לשנותיו שלו יותר ממני?”

שומעת חנה דברי־בלע, שיוצאים מפעפעים מפי בתה, וכובשת תשובתה, בדעתה כי מריגוּז עצבים חמרוּ הדברים בלבה של אֶתי, ואם תענה לה כאיוַלתה – חלילה יבולע לה ולולד שבמעיה.

שופכת אֶתי כל מה שהוצבר בה, ואין איש משיב לה דבר.

היתה שרה שוקדת על מעשי רקמה וסריגה לבנה של אֶתי, העתיד לבוא לעולם. שלא כאֶתי שמונעת עצמה ממלאכות אלו אף כאן בבית אמה ומצפה למוכן: ל“גארדירוֹבּ מבתי־המסחר הגדולים.”

“משוּנית,” אומרת חנה לאחותה, “שאין לה חפץ בלבה להכין הבגדים לבר־בטנה במו ידיה”.

“אולי מחשש עין רעה?” מבקשת הדודה ללמד עליה זכות.

ולא דבר זה בלבד לא יישר בעינינה.

“עוד מעט לא ישאר מאֶתי כלום, כמו סבון במים. כל היום מתמרקת, מתקרצפת, מתהבלת באדים של האמבט המריח,” מקטרגת היא על אֶתי, בנחשה שאין זו טבילה של טהרה סתם.

“רוחצת מבחוץ ומזדהמת מבפנים מכל דברי־הטומאות שנכנסים כאן באזניה ומעכּבים לה, חלילה, עלייתה, שאפשר ואינה נקיה מעוון,” אומרת שרה לאחותה, ברמזה על הסגת־גבולה אצל יוסף דוד.

“והלא אמרת שמחלת לנו…” נתרגשה חנה שחשה ברמז.

“מחלתי, ודאי מחלתי… ואולם אפשר שמן השמים מעכבים…”

“זאת השעה הכשרה לך לעלות להשתטח על הקברים הקדושים, לבקש המחילה,” אומרות לאֶתי האם והדודה.

“והם בידי הנכרים…” זכרה אֶתי דברי אישה. “גם אני מבקשת כל הזמן להשתטח על הקברים הקדושים, לבקש לי הלידה בשלום, אבל…”

“טלגרם!” מתפרץ החדרה מיכה, אחיה הקטן של אֶתי. “טלגרם!” היה זה מברק מיוסף דוד ובו תביעתו מאֶתי שתהיה עולה מיד, שכבר הזמין כרטיס באניה ביום המיועד.

אכן, נחתך הדבר, יומה של אֶתי נקבע. שוב אין לה ברירה והוכרחה לקבל את הדין. אלא שחָרה לה שעשה על דעת עצמו ולא שאל את פיה.

“האיש הוא השורר בביתו”.

אך עוד לאֶתי ימים מספר לשבת בית אמה, ואין היא משנה מסדרי יומה. כקודם מהבילה בחום מרחציה, עד צפידת עור אצבעותיה, ועד התפשטות הלאוּת בגופה. כקודם מזדלפת בבשׂמיה. כקודם שוקדת להעביר מתוך גופה פנימה אותו משהו מבעבע, כמתבקע מאיזו תנומה, כמין פיכוי מקורות שנִבעוּ, ונדמה לה, כי קרביה כמין מצולה רוחשת, שורצת יצורים חיים, ושפעת אונים שאינה יודעת איך לבלמם. ואף־על־פי־כן, עם כל מעשי־האיתנים, המתחוללים בה בלי הפוגות מבפנים, נסוכים כלפי חוץ עצלתים של שבתון מטוהר ומבושם. ובכל התמורות שמסעירות רוחה חשה אֶתי כמו ניטלה ממנה כל תשוקה.

אדישות רבה תקפתה. מוקיר אברהם סימן־טוב רגליו מביתם, ואינה מתעצבת על כך. אפילו מרמזתו שלא יבוא. כי לא נוח לה מעצמה, כי זר לה גופה, וכל עצמה לזרא לה.

רואה הדודה מבוכתה של אֶתי ומהרהרת: “עדיין אין בלבה של זו בינת־חיים לדעת, כי בשמחתו מתבשם גופה, כי מתוכו הוא מתפרח, כדרך הציץ בשדה”. ואף מסברת אזנה במחשבתה זו, ואֶתי מבקשת להתנער משויון־נפשה. פתאום מריחה ריח בשרה, והוא בנחיריה כריח האדמה בירח שבט, אדמה מחולחלת גשמים, שרשי הצמחים הנעוצים בה כבר מטוענים ליח של גידול עם בת־ריח של פריחה שתבוא בטרם מועד, תבצבץ מן האדמה ותעלה בראשי הצמחים.

“אנחנו עולים!” אומרת אֶתי יום אחד באיזו התעוררות שלא היתה בה זה כבר.

"והכל יודעים מה פירוש לשון־רבים זו שבפי אֶתי.

 

פרק חמישה־עשר    🔗

משירדה אתי באניה ההולכת לחיפה, מיד נעקרה מכל אשר מאחוריה, מכל העול והמועקה שנעמסו עליה בזמן האחרון. יושבת “הגבירה” אשת יוסף דוד בסיפון העליון ורואה את הסיפון התחתון, והוא מגודש באוכלוסי בטן־האניה, דלי העולים, אבות ובנים, צרורות ומיטלטלים וצידה לדרך, – מאכלות יבשים שמביאים עמהם, אם מפני הצמצום ואם מפני הידור הכשרות. שלא כאֶתי האוכלת באולם המהודר מן המוּקרב לפניה לבוֹר לה כטוב בעיניה וממלאה את החסר בפרי־מגדים, הבאים מכרכי הים וצרוּרים עמה באמתחתה, ותוספות מטעמים ומשקאות מן הבּאַר שבטרקלין האניה.

תקפה עליה גזירת בעלה ולא נתקשטה בעדייה ולא פירכסה פניה, אלא סָדרה את שערה הסתור, שיהא מפוֹרף מאחוריו במכבנה ומעוֹרם בגובה הראש. היא לא התנכרה בלבושיה הכהים, שבררה לה אמה, כדי שיקשישוּהָ כיאות לגיל בעלה וישוו לה כובד־הראש, כגון כחול־כהה, וחום ושחור, או אפור. וככהוּת הלבוש – כהוּת צבעי הנעלים: שחורות או חומות, או כחולות־כהות, כמעט חוֹפוֹת את הקרסול. הכל ארוך מעט יותר מכפי מידתה, שלא להרבות בחישופים – השרוולים והשוּלים והצוארונים רכוסים עד סנטר. אלא שמלבושיה צרים עליה, שכבר היא ממתחת כל קפליהם. ואף־על־פי־כן רואים בה שצעירה לימים היא, וכל כיסוייה אינם אלא אותה ירוקת הנחושת, שאם אתה ממרקה מתגלה זיוה. כך מופיע זיו עלומיה בשעת חיוכה וסלסול צחוקה, כך נתנאתה כשעמד לפניה שמש־התאים ושח לה בחלקות, ודעתה זחה עליה.

אלא שבודדה היא לנפשה. העולים, אנשי הסיפון התחתון, צופים בה מלמטה למעלה, יודעים הם כי דרכה בטוחה לפניה, וביתה נכון בישראל, ואישה מצפה לה, שלא כמותם. בניהם של הללו, שלכאורה בני גילה הם, נערים ונערות כמוֹתה, מונעים עצמם ממנה, לפי שלא כמוֹתם היא, שכביכול נטלה לעצמה משנותיו המרובות של יוסף דוד בעלה. ונוסעי הסיפון העליון, גברים ונשים, אין דרכם דרכה, שמגמת־פניהם לאירופה, ורובם שאינם מבני־ברית. וכשאין לו לאדם בן־שיחה, הרי הוא נותן עיניו במראות אשר על סביביו. אך כל מה שעושים שמים, וים, ורוחות, ועבים בנפשו של אדם עדיין מעשי־בראשית הם לאֶתי. עכשיו, בהפליגה בגפה, כביכול בפעם הראשונה בחייה רואה היא נוף זה, שלכאורה היא מורגלת בו. וצר לה כי משהו נגרע ממנה בכל המראות הללו, מפני היותה לבדה. כי לפתע כביכול אין לה – כלכל הנערים והנערות הללו הפוצחים בשיר, הזכאים לפצוח בשיר – הזכות על שמים וים וזמר. אילו אברהם סימן־טוב, שבן־גילה הוא, אישה ואלופה, – לא היה מניחה לנסוע בגפה!

ואכן, ככל שהאניה מפליגה והולכת סובבים הרהוריה על אברהם, ועמהם מתחדשת בה האחיזה בכל התפארת שניטלה ממנה. אילו אברהם סימן־טוב כאן לצדה, יש לאור ולים ולעבים הפורחות מעל האניה ממשות אחרת, ואף הוא עצמו, אברהם סימן־טוב, היה קיים, כאן, בצדה, קיום הרבה יותר מוחשי מכפי שהיה שם, בשבתם ברחוב־המגורים האחד. אילו הוא כאן, הריהו מחזיר לה את עצמה, את עלומי דורה, שניטלו ממנה כחתף, – החדשים המעטים שגזלו ממנה שנות־נעורים רבות.

מהרהרת אֶתי ומצטחקת בזכרה פתאום איך פעם, לפני הסדר־של־פסח, ניגש אליה אברהם סימן־טוב ואמר לה:

“אַת אפיקומן!”

“מה פתאום אפיקומן?”

“שאפשר לגנוב אותו, ואין זו עבירה…”

“אבל אפיקומן צריך להחזיר…” ענתה וציפתה לתשובה.

“סליחה, גבירתי,” עוקרה פתאום קול גבר מהרהוריה, “התרשיני להזמינך לריקוד?” אמר וקד לפניה.

הוא איש הסיפון העליון. נדמה, כי לא מבני־ברית. כיצד נוהגת גבירה, אשת־איש, במקרה כזה? ודאי שאינה מרקדת עם זרים!

“אני מן הלבנון,” אומר הזר בראותו את היסוסיה, “מחבּר סיפורים בהמשכים, בעתון מצויר, נוסע לפאריז.”

“חן־חן. אבל אני עייפה… ואינני רוקדת…” סירבה לו סירוב שחרטה נתלוותה לו מיד לקצב התזמורת המרקידה. כל אחת מוּתר לה, רק לה לא!..

מן הסיפון התחתון עלה קול זמרה, ואף לשם לא ירדה: וכי יאה לה לרדת אל נחותי־דרגה אלה, לזמר אִתם? אין לה זכות לשום שמחה ולשום הנאה! וזכרה את יוסף דוד אישה, שגזילת הזכות הזאת ממנו באה לה. ועכשיו הנה היא באה אליו נטולת שמחה. ודאי יצפה לה בנמל מבעוד בוקר.

ובאה השעה שלפני בוקר, ולפתע נחצה חישוק האדירים של המים, שאפף עד כה את הספינה, וחצי אופק מזה היה ים, וחציו מזה – אדמה. מטה ומעלה נתערבבו. שרבובי האדמה מתווים גיבובים־גיבובים של זיזים ושקעים בשמים, ומפרץ המים צר בשולי היבשה צורת כדוּדיוּת, כעין שיפוליו של כד כביר־מידות.

“שם העיר חיפה, ושם הר־הכרמל והדרו,” אומר לה מי שאומר.

כל ימיה שומעת אֶתי שמות של מקומות, ואינם לה אלא מלים בעלמא. עכשיו, כיון ששמעה את השם חיפה, מיד דמות ומראה לעיניה. האניה מרחיבה את חישוק־המים שמאחוריה וקרבה אל חישוק היבשה. קוים, שנראו מרחוק כטלאי אור וצל, לובשים צורת עץ ובית וצלעות הרים מבותרות, בצירופי הכתום והלבן, ועוד מעט וההר האחר מתפרס ומתרבץ בדמות רכס, רכס־הכרמלים. נזכרת אֶתי בדודה: מה היתה חשה למראה ישראל והר בישראל? תמיד רואה היא מהרהורי־לבה, תמיד היא הוזה, כמו רואה חלומות בהקיץ. רואה הר, וכביכול עולה בו; רואה בקעה, ויורדת עם מחנות ישראל הנערכים שם למלחמה על פלשתים. והנה היא אֶתי, רואה מראות של ממש, ובעיני־רוחה אינה רואה כלום.

ולואי שלכשתעלה דודה לא תתבדה ממראה עיניה.

זוכרת אֶתי שכבר ראתה נמל, נמלה של מארסיי – גדול מזה, כפול, נמל־בתוך־נמל, ולבה גס במה שהיא רואה. דורכת על אדמת־הקודש – ואין בלבה כלום. איש־מכס הזה – בשבעים לשון הוא מדבר אליה. וחוזר ושואל, וחוזר ומטריח. ומדקדק עמה על כל קוֹצוֹ של ענין. הזה האיש מישראל, שדודה מפליגה בשבחו! כמו בבוספור…

והאור מרובה, והוא מבהיר עד כדי טשטוש הקוים, עד כדי דהוּת וקלישוּת הגוון. אפילו הירוק כאן, מאובק, אפרורי, כמו לא רחצו אותו! שח לעפר והיה לאחד עמו.

יוצאת אֶתי מבית־המכס ויוסף דוד לפניה, ואף הוא – דהוי, בעל שיבה, שצהבוניותו נהפכה פתאום ללבקנית, כקליפתו של שום יבש.

“טוב שכבר באת,” מסביר לה יוסף דוד פנים ומוליכה אל הטאכּסי המצפה להם בפתח הנמל. “התמהמהת הרבה יותר מדי…”

“העיקר שבאתי לכאן, ולא חשוב כמה התמהמהתי שם,” משיבה לו, ואזנו קלטה בנעימת דיבורה נדנוד של איזו חציפות שלא היתה בה.

רואה אֶתי בגינוֹת הבתים שבירכוֹת ההר פרחים, שזהב החמה מטיל בהם גוון חלמוני־חוַרוָר. אפילו עלוַת האילנות והשיחים, שירקוּת להם, זהרורי החמה מנקדים אותה נקודות־נקודות של אור יוקד, המתערבבות בירוק, ממעכות אותו ומבטלות בששים, והכל נהפך למִקרָש נע המחוּפה אבק מַדהה.

רק כיפת־השמים כאן שלמה, עמוקה, קעורה בהגבהה יתירה, כביכול מושכת להמריא. כיפת־השמים כאן, אולי, היחידה המאמתת את דברי הדודה. ואולי תפארת זו היא האוצלת גם לאדמה מאוֹרה הגדול, אותו אור־יקרות שדודה קוראה לו בשם “שכינה”.

אבל יודעת אֶתי, כי אחיזתה שלה אינה במה שלמעלה אלא במה שלמטה. והיא רואה את המהלכים כאן, על האדמה, ופניהם מעווֹת מריבוי האור, רגוּזות. איזו מהומה בתחנת־המוניות! איזו מַדחפה של מתפרצים, המבקשים להקדים איש את רעהו, ותולשים הדלת מעל צירה: " מה יש, מה? מי הזמין, מה הזמין, המקום? ואם לא הזמין, אז מה? אין לי זמן! שלך לא זמן, גם אני לא זמן!" ממול – תור ארוך לאוטובוס גדוש. זה נוטל מקומו של זה, זה דורך על רגלו של זה ושולף נעלו.

“מה המהומה? למה אין להם זמן?” נדהמת אֶתי. “למה הילדים מיבבים? מה יש כאן, תחרות של פוטבול?”

“חכם בלילה!” שומעת אֶתי מלה נכבדה בעיניה, והנה נעימתה נעימת־גנאי.

“אתה סתוֹם את הלוֹע שלך!”

“קֶה קוֹזָה? מה יש? ההוא, אידיוט, ואין לו בראש כלום.”

"חם להם, מסביר לה יוסף דוד, “והם עצבנים מן המלחמה ולא אוכלים, ויש צנע, ואין כלי־רכב, ואין דולרים, ויש הרבה עם־הארץ, ברוך השם.”

רבקה, אחותה הבכירה של אֶתי, לא באה לקבל את פניה. אישה של אֶתי הוא “גראנד” עיקש ומלב תל־אביב, ורבקה צעירה ומדרומה של העיר, על־כן לא נתלוותה אליו בנסיעתו אל הנמל, אלא מצפה היתה לאחותה הקטנה שתבוא העירה. גם בני־משפחתו של יוסף דוד, אחים וגיסים, אחיות וגיסות, לא באו.

כיון שכך, נסעו במונית בין זרים, ואֶתי, שחלשה דעתה, החרישה.

משני צדי הכביש שדרת אקליפטוסים. עליהם מוארכים, כמושים ושמוטים. אך גזעיהם רמים, וקליפתם, במקום שהיא מקולפת, אדמוֹנית־רעננה. זקיפות זו ורעננות זו הרנינו פתאום את לבה.

“כאן היתה הבּצה והקדחת,” מבקש יוסף ללמדה, על־פי דרכו, פרק בתולדות הישוב. “שהיתושים מדביקים היו המחלה, והחלוצים מתים, עד שנוטעים העצים, והמה בולעים הבצה.”

מתוך התרוננות זו מעלימה אֶתי עיניה ורואה את העצים בעיני שרה דודתה. “מלאכים יורדים ארצה, ושפעת כנפים זעירות ושמוטות להם, צמודות אל גו, ורטט כבוש שלהן ברוח הקלה מנושב חום ולהט שבקדושה”. העצים שבישראל יש להם, בעיני דודה שרה, עליוֹנוּת, ואינה סתם חורשה על אֵם־הדרך.

“אני אין לי מנפשי כלום,” מהרהרת אֶתי, “לא מספרי הקודש ולא מספרי החול. הכל מן הדודה. ומה יש לי משלי?”

 

פרק ששה־עשר    🔗

משעברה אתי את סף ביתה שבטבור העיר, היתה כמי שהשלוּה בשוא. לכאורה כל מה שסיפר לה יוסף דוד בעודם שם על ביתו היה בו ממש. אף־על־פי־כן, לגמרי לא זה! הוילָה־מלרע לא היתה וילָה כלל. לא אותו ארמון, לא אותו בוסתן העוטרו סביב־סביב. סתם בית גדול, שרבים כמוהו בלב העיר. ולא בלבד מראה הבית כלפי חוץ – גם הדירה פנימה אינה אותו “היכל עונג”, כפי שנצטייר בלבה בעודה שם, אלא סתם דירה מרוּוחה, ללא טעם וללא נוי. החלונות גבוהים מאוד, שלא בנוסח הימים הללו, ועל פניהם וילאות של “דאנטֶל” כבדים למראה, אך קלים במשקלם, פריכים מיוֹשן, וגונם כעין השלג שהאפיר. מחפים הם על הזגוגיות חיפוי ללא שיוּר וקשה להסיטם. רואה אֶתי שתחרימים מובחרים הם מימים עברו, שהיו בשעתם צחים כשוּמנו של חלב, וסופם שמחמת ריבוי הכביסה והשהייה באור העז ובאויר הדחוס של הבית המסוגר שנים על שנים לא ניזוקו, ורק חָפרו פניהם, כעצמות השלד השרוי זמן רב באדמה וגונו כעין האפר.

מהלכת אֶתי מחדר לחדר. החלונות סגורים על מסגר. הזגוגיות לא ממורטות, כהוּיות־פּנים. הכל עשוי כאן באופן שהחוץ אינו נראה מבפנים, והפנים אינו נראה מבחוץ. כמבעד לרעלה. ואותו אור גדול של הארץ הזאת נראה כאן קדורני. אף הד־קול אינו מגיע לכאן. מבעד לסדקי הוילאות מופיע הכל רק בתנועת אדם וכלי־רכב, בדמות צלליות בלבד.

פותחת אֶתי חלון, ובשובה אחר שעה קלה – הוא שוב סגור! כך רצונו של יוסף דוד, וזו פקודתו. ושוב היא מסוגרה מפני החוץ, שרק הדים עמומים ורחוקים ממנו מגיעים אליה. גם הקולות שבפנים מועטים הם. פסנתר זה שבפינת הטרקלין – רק כלי של יוהרה הוא כאן, איש לא ניגן בו מעולם. מבקשת אֶתי להרים את המכסה ולהריץ אצבעותיה על קְלידָיו, סתם כך, כביכול לפרוט עליהם – והוא נעול. הוא בחדר הזה כמו השולחן והכסא, כלי־נגינה זה, שאפילו אתה חובטו כשהוא סגור, מיתריו נרעדים ומשמיעים קול – כאן אינו אלא בול־עץ.

כל הרהיטים שבבית נוסח ישן, משכבר הימים. רק הסייפנים האדומים שבאגרטל השולחנון שבתווך – נוסח אחרון הוא במדינה.

“היום כל המכבד את ביתו,” מסבירה לה השכנה שמלמעלה, “מציג צרור סייפנים על שולחנו, שגבעולם רם ונכבד, והמהדרים מציגים אותם על המזנון, כדי שיראום מבעד לחלון.”

“אני לא אוהבת העלים הארוכים והמתוחים האלה הדבוקים לגבעול, אני אוהבת העלים הקטנים־הפרועים של פרחים אחרים”.

שומעת השכנה דיבורים אלה ונשמטת בתמיהה של ביטול: “מה זו נותנת דעתה על עלים? מסיחים עמה על פרחים והיא טוענת בעלים… איזו תרבות יש לה, לבעלת־הבית החדשה…”

מזנוֹנה של אֶתי משוּפּע בכל טוב, אף כי הימים ימים של צנע. אכן, נתקיימו דברי יוסף דוד: המטבח גדוש עופות קפואים ושימורי שימורים. אך אֶתי לבה אל האשכוליות – שמן העץ הן, שמלאות עסיס הן – והיא חוֹצה אותן, נותנת בפיה פלחים־פלחים, שהסוכר בזוק עליהם, ומוצצתם בהנאה: “זה טוב… זה טעם, זה טעים לי!..”

אכן, זה בלבד היה בו מטעם הרעננות בביתו של יוסף דוד. המקרר החשמלי שובת בוילָה הזאת ממלאכתו, כי קרביו נתבלעו והתיקון עולה בדמים מרובים, ואין יוסף דוד אץ להוליך את כספו מארנקו שלו לכיסו של המתקן. והימים ימי שלהי הקיץ, ימים של חמסינים.

אין אֶתי משנה דבר בבית הזה. אף לא מקום תנוחתם של שני השטיחים על הרצפה ומקום עמידתו של השולחנון שבמרכז הטרקלין. כך שיטחה המנוחה, רעייתו הראשונה של יוסף דוד, וכך שטוחים הם גם היום. כך הציגה המנוחה, וכך הוא מוצג גם היום. הכל נשאר כרצון עקרת־הבית שהלכה לעולמה. חירות אחת נוטלת אֶתי לעצמה: שקוטפת ההרדופים שבחצר הבית, הרדופים לבנים, שבכוונה קוטפתם בקציצת הגבעול ומציגתם שלא כמנהג הבית.

“מדוע אין אנו פותחים החלונות לרוָחה כשאר בני־אדם?” שואלת אֶתי מתוך השתיקוֹת ששתקה בימים האחרונים מאין לה העוז להתאונן.

“איני רוצה שיהיה ביתי פרוץ וכל עובר־ושב נותן עיניו בו.”

“מדוע אין אנו יוצאים לשבת על הגזוזטרה הגדולה שלפני הבית?.. אחרים כאן אפילו סוֹעדים בחוץ…”

“כמו יושבי־קרנות בסימטאות? ישיבה בפומבי? לעיני כל?”

ושוב ניטל עוזה שנתעורר בה לרגע. ושוב אינה מוצאת לה מקום משלה בבית זה, שהוא בכל־זאת ביתה. רובו של יום שׂרוּעה היא במיטתה הגדולה והרחבה, ואפילו בשבתה בכורסה שבטרקלין הרי היא כשכוּבה. שומעת מנגינות־רדיו מארץ־מולדתה וארצות שכנות ורחוקות. הרי עול הבית הוא על רוּחמה, נערה כבת שתים־עשרה מבית קרוביו העניים של יוסף דוד. עוסקת רוּחמה במלאכת־הבית ומפזמת. אולי היתה אֶתי נותנת קולה בשיר, שקולה ערב למדי – אך לא ניחא לה בפני יוסף דוד. כמעט שאין הוא יוצא מפתח ביתו, יושב לו בלשכתו שבדירה, – כמין מרפסת מזוגגה – ועל שולחנו, כמובן, הטלפון – מעשה משרד לכל דבר! הדיירים ושוכרי החנויות שבבתיו משלמים לו שכר חודש־בחדשו בבאנקים, ואין הוא הולך אצלם, ואין הם באים אצלו. ושאר־עסקיו שבכרכי־הים גם הם כמו מתנהלים מאליהם והוא מכלכלם כאן בד' אמות ביתו.

“קֶל מאלֶיר!” קוצפת אֶתי בלבה קצף אין־אונים. “מתי כבר יצא קצת!”

ופעם אחת, כשיצא אחת מיציאותיו הנדירות והשכן שמלמעלה שאלה: “היכן בעל־הבית?” – שמחה להשיב: “הלך.” תמה האיש: “ה־ל-ך?” – ואֶתי חשה בנעימת שאלתו אבק־לגלוג.

“במונית? קצת לשׂוּח” הגביר השכן את לגלוּגוֹ.

“עוד מעט אישי קונה טאכּסי משלנו ואנחנו מטיילים הרבה,” השיבה אֶתי ביוהרה, ואגב – נהנתה מהזדמנות זו שבאה לה להשׂיח עם נפש חיה.

חש השכן בכך וביקש להרחיב הדיבור בגלגול שיחה של חשיבות: “היכן היתה גבירתי בכף־טית בנובמבר?” צירף, לשם הידור, מנין עברי לשם־חודש לועזי.

“אצלנו כמובן, בגולה, בעיר שלנו,” השיבה אֶתי, שלא הבינה מה זה “כף־טית”, אבל ידעה מה זה “נובמבר”."

“חבל! הגברת היתה צריכה לראות שמחה זו, איך שהיו בני־אדם יוצאים מן הכלים!…”

כיון שדיבר שפה בלולה, פתח באנגלית וסיים בעברית, לא הבינה אֶתי סופו של פסוק וגימגמה תשובתה והפסיקה השיחה. מכל־שכּן, שבעצם לא היה ניחא לה בשיחה ממושכת זו עם איש זר.

אכן, רק בצאת יוסף דוד מפתח־ביתו, לעתים נדירות, אחת לשבוע – לבית־הכנסת בשבתות, אחת לחודש לבאנק – ליטול קצבת החודש, שקָצב ליציאות הבית, ופעם בפעם לקנות צרכי־הבית – יכולה אֶתי להתיחד עם עצמה ואפילו לתת קולה בזמר.

בנהוג שבעולם, אדם יושב ברחוב־מגוריו ומתוך עיסוקי־ביתו משא־ומתן לו עם בעלי־המלאכות שבשכונתו. אֶתי, שהכל היה נכון עמה ולפניה קודם לבואה לכאן, אין לה משא־ומתן עם איש מהם. ביתה צוּבּע לקראתה – ולא זכתה לדקדק עם הצבּע ולכפות עליו את טעמה בצבעים. נעליה ובגדיה חדשים עמה – ועוד לא נזדמן לה כאן לגלגל עם החייטת בהלכות כפתור־ופרח של שמלותיה. רוּחמה היא המכלכלת את הליכוֹת הבית – ואֶתי מנוּעה מן הנחת־רוח שבשיחת־חולין של נשים בּתוֹרים. אפילו את הפרחים קוטפת היא מגינת בית בעלה, ואין לה אותו תענוג מיוחד של ברירה ובחירה ומשמוש גבעוליהם הרטובים של הפרחים הנתונים בפחים על עגלתו של המוכר. תאמר: תטפל, לפחות, בגינה ובצמחיה, ויהא זה עיסוק כלשהו של הנאה? והנה גם מלאכה זו אחרים עוסקים בה. אותו דייר, השוכן בחדר הבודד בסמוך לדירתם, הוא העוסק בגינה זו מתוך חובבותו, הוא הגנן שלא על־מנת לקבל שכר.

וכך בדוּלה אֶתי ואינה מעורבת עם הבריות ואינה רואה פני איש.

אפילו רבקה, אחותה הבכירה, אינה באה אצלה אלא לעתים רחוקות בלבד. יושבת כעני בפתח, שוהה שעה של כלום – ומסתלקת.

יום אחד נעתר, סוף־סוף, יוסף דוד ונאות לנסוע עמה אל רבקה. (גם אל אחותה אין היא יכולה ללכת בגפה. תמיד עמו!) הזמין יוסף דוד, כמנהגו, מונית שתסיעם לשם ותהא ממתינה להם שעה קלה להחזירם.

“שכונת התקוה!” הודיע את מחוז־חפצם ועמד על המיקח לקצץ במחיר.

קרוב לפרבר של בקתות רעועות, של צריפי־עץ ופחים, טלאי על־גבי טלאי, סוכות של אשתקד, שאין בהן לא מחסה משמש ולא סתרה מגשם, ואנשים יושבים בהן, ואפילו להנאתם.

“זאת התקוה של ההימנון?” אמרה אֶתי ספק בלגלוג ספק בכובד־ראש. “התקוה של דודה…”

“הגענו…” התעלם יוסף דוד משאלתה.

השעה היתה שעת־בוקר מאוחרה. רבקה לא ציפתה לבואם. אישה יצא למלאכת־יומו. הילדים בבית־רבם. היא – על־יד גיגית־הכביסה מתחת לברז שבחצר, ותרעומת בלבה על שבאו בשעה זו וביום־חול זה.

“יפה שבאתם…” קראה במבוכתה. “חבל… שבעלי יצא למלאכתו… אילו ידעתי שתבואו הייתי עושה לכם עוגה גדולה…”

וכשנכנסו האורחים הלא־קרואים הקריבה להם עקרת־הבית משקה, וביקשו האחיות לגלגל שיחה, אלא שיוסף דוד עמהן, ולא עלתה שיחתן בידן.

“יש לך מכתב מאמא?”

“יש… אך אינה כותבת כלום…”

“ודודה?”

“לא”.

ומן החוץ מגיע בלי הרף קול הצופר המרוגז של הנהג, שקצרה רוחו מפני דוחק הזמן לפי הסך הקצוב ומפני טרדתם של נערי־ההפקר שבשכונה, המתגודדים על סביביו.

“נלך, אֶתי,” קם יוסף דוד ושיסע את הביקור, שלא בא אלא כדי לצאת ידי חובה.

ושוב ימים של בטלה ושל ישיבה בין כתלי הבית.

“אולי נצא לטייל קצת?” אמרה לבעלה כשכבר נתקצרה עליה רוחה. “אתלבש ונצא!”

הסכים יוסף דוד:

“מיד אני מזמין טאכּסי בטלפון ואנו נוסעים לטייל ברחובות־העיר.”

לא לכך נתכוונה אֶתי. כוונתה היתה להתלבש במיטב בגדיה, להלך בנחת על מדרכה של רחוב ראשי, ליהנות מראוָה של חלונות ולהתנאות לעיני הבריות.

אך יוסף דוד חושש מפני עיני הבריות, שיראוה צעירה כל־כך, והוא קשיש כל־כך, וידברו בו סרה.

“לא נאה לאנשים כמונו להלך ברגל גסה לעיני כל.”

ושוב רואה אֶתי את רחובות עירה מבעד לזגוגית. תמיד מבעד לזגוגיות – קודם זגוגית הבית, עכשיו זגוגיות המונית, ואף הן מאובקות, כהוּיוֹת, אטומות. לפחות לפתוח את האשנב!

“סגרי אֶתי, איני סובל רוח־פרצים.”

וכנסיעתה בעיר – נסיעתה לחוצה לעיר. בית קטן יש לו ליוסף דוד בעיירת־הנופש גלילון, כמסע שעתים מתל־אביב. ביקש יוסף דוד להראות לה את נכסוֹ זה ולקחה עמו לשם. שוב מונית, שוב זגוגיות מאובקות! טלטול־דרכים שאין עמו מראה־עינים ואין עמו הנאת טיול.

בית־הנופש הקטן עמד במדרונו של הר. הוא מושכר וזרים יושבים בו. הם נהנים, ויוסף דוד אינו חסר. מזמינים הדיירים את בעל־הבית לשבת בצל עץ, המשקיף אל מול הבקעה, ולהתכבד – וכבר שמחה אֶתי, שתזכה לשאוף קצת אויר צח מלוֹא נחיריה – שהרי מוּתר גם לאשה כבודה לנשום קצת אויר בצל עצים, ובחצר ביתה שלה! אלא שחם לו ליוסף דוד, עייף הוא יוסף דוד, ומבכר להיכנס לבית ולשבת בין כתליו. נכנסים. יושבים קצת. מתכבדים קצת. מסיחים.

“חבל…” אומרת המארחת. “לוּ ידעתי שאתם באים, אני עושה לכם עוגה גדולה…”

ביקור זה לא ארך הרבה. בחזירתם עברו על־פני עיר קטנה הסמוכה לים. ראתה אֶתי גן שיורד במדרגות אל שפת הים, וביקשה לרדת, ונעתר לה יוסף דוד. והשעה שעת דמדומי־ערב. השמים סילקו מעליהם את כל גיזוֹת העננים וריכזון בערימה אחת באופק. רובה של הערימה אפורה־שחורה. פה ושם מתלקחים בה גבשושים ורודים־אדמדמים, כעין גחלים עוממות. ראתה אֶתי את מראה הגחלים – ונרתעה:

“הגחלנית!!!”

זכרה את הנבואה ונפל לבה:

“נחזור הביתה…”

הרגיש יוסף דוד בבהלתה:

“מה קרה?”

"אני עייפה… העלימה ממנו את הרהורי לבה.

“מתי אני משתטחת על קבר שאלד בן למזל־טוב?” אמרה אֶתי לבעלה למחרת הבוקר.

“נסע למלון בירושלים לתה־של־מנחה, נקדים כמה שעות ונעלה לקבר דוד המלך.”

“דודה אומרת שדוד המלך אינו סגולה לבנים, שהיו לו צרות מבניו.”

“לא חשוב צרות, העיקר קבר של מלך, ואפשר להדליק שם נר ולהזמין תפילה.”

וכך עשו. הקדימו כמה שעות ונסעו להר־ציון.

מבעד לאשנב המונית רואה אֶתי בקעה מזה ובקעה מזה. מזה – מאוכלסת בבתים ושוכניהם, מנומרת בערוגות־ערוגות של ירק. ומזה –הפקר של שממה בלא נפש חיה ובלא חתימת צמח, ודוקא שם מזרקה קטנה להשקות העייפים בצמא.

“מה זה?” נשתוממה אֶתי כשקרבו למחוז־חפצם. “בכלל לא קבר… חוּפּה אני רואה שם… חוּפּה של חתונה.”

ואמנם חוּפּה עמדה בפתח מעלה ההר, ומתחת לה איש וספר־תורה בידיו, ופניו אל מורד הדרך, שמשם עולי־רגל באים. שלושה עטופי- טליתות פוסעים למטה כמה פסיעות של טקס ותוקעים בשלושה שופרות, שכל אחד מהם עיקומו שלו, וכל אחד גוֹנו שלו. באמצע, לפני בעלי־השופרות – אברך, רב צעיר־לימים, בטלית מבהיקה, מהלך ברגש, ורינת תפילה בפיו. ולפניו – נער נושא דגל כחול־לבן, שמוֹטוֹ גבוה, וכל ניד וניע שלו – בפקודת הגבאי. ממרגלות ההר עולה קבוצת נשים וגברים וכרזה עוברת לפניהם: “עולי־רגל מטורונטו”, והאותיות אותיות של לעז. גברים מזה ונשים מזה, בעל ואשתו. כל גבר מקבל טלית של תכלת־לבן, וכל הפמליה עולה אל ראש ההר, שבשולי העיר העתיקה.

“מה החתונה הזאת בקבר?” תוהה אֶתי.

“לא חתונה אלא קבלת־פנים, תיאטרון־לתיירים!” מסביר יוסף דוד. באה אֶתי אצל קבר־דוד ורואה כתרי־תורה על־גבי פרוכת אדומה, המכסה אבן שלא נגולה מעל פי המערה. מדליקה אֶתי נר, ויוסף דוד מזמין תפילה. מתעטפים כלי־הקודש בטליתותיהם ונושאים תפילתם. ואֶתי מצרפת בלבה תפילתה שלה על בן־זכר שייוָלד לה במזל־טוב ועל אנשי־ביתה, שיזכו לעלות במהרה־בקרוב לארץ־הקודש. כוכים־כוכים באבן, ובכל כוך מדליקה אֶתי נר לסגולה, ונחה דעתה.

“עכשיו אני בטוחה בבני.”

קיימו את נדר ההשתטחות, והגיעה השעה לקיים מצוַת ההתבדרות. באו למלון הגדול, “מלון־המלך”, לתה־של־מנחה, ואף שאין התה מן המשקאות הערבים לחכּם, לגמו כמי שקפאם שד, כי כן מנהג המקום. הביטה אֶתי על סביבותיה והכירה בקהל לוגמי תה־המנחה והיוצאים־במחול לקול התזמורת אותם עולי־רגל שמעבר לים, שכבר הספיקו לארוז במזודותיהם את הטליתות שקיבלו דורון בהר־ציון. ובתוך המרקדים גם מיקירי הבירה.

“אלה בני־אדם של ישראל?” תוהה אֶתי, הבּרים והזכים של דודה?"

“איפה! ערב־רב של גויים ותיירים. רק מיעוטם כאן. ואחת לשבוע נעלה גם אנו לכאן.”

שומעת אֶתי הבטחת בעלה וכבר רואה גדוּלה לעצמה, שתהא יושבת ב“מלון־המלך” אחת לשבוע.

וכשחזרו הביתה כתבה איגרת לאמה:

“בּראבוֹ! השתטחתי על קברו של דוד המלך בחופה ובשלושה שופרות ובהרבה טליתות ונרות, שהדלקתי בשביל כולכם, שתעלו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.”

ובלילה ההוא חלמה חלום:

…יחד עם דבורה בת חכם רפאל היתה מבקרת אצל אברהם סימן־טוב. פתאום הוא בעל לאשה ואב לבנים, אמו־זקנתו איננה. יוצא אליה אברהם סימן־טוב, אוחז בידה ומובילה בדרך היוצאת מן העיר. עד שאומר לה לחכות לו רגע. עוד מעט ישוב אליה. חוזר לביתו, והיא מחכה והוא אינו חוזר לעולם…

 

פרק שבעה־עשר    🔗

זה לה ימים לא מעטים לחנה שהיא רגוזה על עצמה ועל זולתה ואינה יודעת למה. מרה עליה נפשה, ומרירות זו היא שופכת על סביבה.

“מה יש לך, שאַת מטילה מרה בכל נפש חיה? ולא מפני אֶתי?..”

“באמת, מפני אֶתי. איני יודעת מה לעשות לה שהיא כותבת תמיד בעצב־לב, וכלל לא דברים של רינה, כמו שאַת אמרת שתהיה כותבת מארץ־הקודש.”

“משמע לא זכתה שם להתעלוּת־הנפש שלה…” מסבירה שרה.

באותה שעה נכנסה מארי בת רעותה רחל אשת יחזקאל ברכה:

“הזכרונה־לברכה לא לימדה אותי איך עושים רקיקים משומשמין ודבש, ובליל שבללתי בדבש כמו חלב שהחמיץ, מים לחוד ושומן לחוד ו…”

מארי היא היום עקרת בית אביה, מאחר שנתאלמן מרעייתו רחל שמתה מיתה חטופה.

מיתה משונה זו אירעה בחצר ההיא פעמַים. כך נקטפה קודם־לכן בתו הקטנה של חכם רפאל בטרם ימלאו לה ד' שנים. יום אחד נעקצה הילדה ברגלה עקיצה בעלמא, שאיש לא נתן דעתו עליה. ופתאום צבתה הרגל במקום עקיצתה “ונתרעלו כל דמיה”, כמאמר השכנים. היה זה זבוב־מוות שגם הרופאים נלאו לזהוֹתוֹ. הוא גם שקיפח חיי אמה של מארי.

,איך בללת הבליל?" שאלה שרה, רעותה של המנוחה. “ודאי הרתחת הדבש תחילה ולא בללת קרים בקרים אלא רותחים בקרים?”

“באמת הרתחתי בליל השמן בדבש!”

“מה פתאום הרתחת?” נתקצרה רוחה של חנה, שדעתה היתה נתונה אותה שעה לעניני ביתה ובאה זו וטוֹרדת מוחם של אנשים.

“אלך אצלך ואעשה לך. שודאי אין איש בביתכם בשעה זו של בוקר…” הסכימה שרה לבוא לעזרת עקרת־הבית הקטנה.

“היא באה אצלך לבקש עצה כמו אצל אמא שניה,” מלחשת חנה לשרה. “מה אַת מחכה, ועוד מעט ותצא שנת־האֵבל?”

“עוד לא יצאה שנה!” השיבה שרה, והיתה מידה של התרצות בנעימת דבריה, כי היה זה סוף־פסוק של כמה שיחות שגילגלו האחיות בזמן האחרון.

“מקדימים לדבר נכבדות לפני תום השנה,” ממשיכה חנה, “ולאחר שנשלמים ימי־האבל מעמידים החופה.”

“לא, לא! ומה אַת מדברת בפני הילדה, אולי היא שומרת טינה עלי בלבה?”

“היא דבקה בך כמו באמא, וקטנים שבבית, אם אַת לא באה אצלם מהר, הם נעשים כמו הפקר.”

“אני יודעת, אבל…” אומרת שרה ונפנית ויוצאת עם מארי.

מטופלת חנה בהליכות הבית וממלמלת לנפשה:

“תנאי, ודאי, מַתנה לו, ליחזקאל ברכה, שסופה מתרַצה לו שיהא עולה עמה לארץ־הקודש. ואני נשארת כאן, בלי בנות, ובלי אחות, עם שני הזלזלים הדקים, הזאטוטים השובבים שלי, שאני מתיחלת במחילתם. ואֶתי, במקום לבשר לי הבשורה, מתמהמהת, כבר שבוע ימים, ואולי יותר, ואין לי הבשורה המיוחלת לי בבנה.”

“מה זה עם אֶתי?” תקפה חנה על אחותה, שחזרה מבית יחזקאל ברכה, ונסתערה עליה, כאילו בה האשם. “מה זה עם אֶתי, שכבר מלאו ימיה, ואין לנו הטלגרם בבן הילוד, ורק טרוניות־וטענות, כמו אסיר הקשור בשלשלאות בכלא?”

“מן הסתם עוד לא מלאו ימיה, ועד שמגיע המועד הנכון יש לה דכדוכי־הנפש של מבכירה,” הסבירה שרה, שלא ילדה מעולם אלא בדמיוניה בלבד, לאחותה חנה שהעמידה ארבעה ולדות של קיימא, “וקשים לה חבלי ארץ וחבלי חיים. אחר הברית במזל־טוב הכל יבוא על מקומו בשלום.”

אך חנה, שמורתחת ומודאגת היתה, בשלה:

“סוף שאַת נישאת ועולה, ואברהם סימן־טוב וסבתא־זקנה שלו עולים גם כן. ועם מי אני נשארת? ועל מי אַת משאירה אותי, כמו סירה סוערה בבוספור שנטרפה ליבשה.”

“למה אַת נשארת?” נרעשה שרה מזעמה של האחות, ביקשה לנחמה ואמרה: “גם את באה ועולה אחרינו… יש לך שם שתי בנות בבתי בעליהן.”

“אל מי אני באה? עם מי אני יושבת? שאני אלמנה מסכנה ושני בני יתומים! ואפילו יש לי לחם לאכול, אל מי אני באה? אל מי?!”

“יהיה לך בית משלך עם בניך,” משימה עצמה שרה כלא נרמזת בהטעמה זו של המלה “מי”.

“לא טוב שם לאֶתי. רבקה כותבת שאֶתי שם מסכנה, כצפור בכלוב שמצובע בזהב. ומה אני עולה, להיות משמשת אותה? מנקה לפניה כלוב־הזהב שלה? והוא, הנכבד, עומד עלי ומחַמר בי?”

רואה שרה שנפשה של חנה מרורה עליה, ואין לאֵל־ידה להושיע לאחותה. ביקשה דרך לשכך דעתה עליה ועשתה עצמה שותפת לה בגלמוּדיוּת:

“גם אני עודי רחוקה מן הנחלה… אולי מן השמים מעכבים… אולי לא יאמרו לדבק טוב…”

ידעו הבריות כי לפני פטירתה, בחוּשה כי מקור־חייה נדלל והולך, קראה רחל אשת יחזקאל ברכה לבעלה ואמרה לו:

“הנה אני הולכת לי… ומי תהא אם ליתומי? אולי אתה מביא את שרה לביתך…”

ומני אז דוחקת חנה את הקץ.

“מוטב, לכי…” נעתרת לה שרה לבסוף. “אבל אמרי: אֵם ליתומיו, ואַל תאמרי: אשה.”

“אם אַת מלמדת אותי לשון־התפילה, אני מבינה… אבל אם אַת מלמדת אותי לשון־שידוכים, כאילו אין לי פֶה לדבר – אַת עושה לי צחוק. הנה אלך גם אצל אברהם סימן־טוב לשדך לו שידוך, שמיום שנתעברה אֶתי, יודע שלא היתה זיווגו שלו מן השמים.”

“מה פתאום אברהם סימן־טוב, והוא עולה קודם לארץ־הקודש?”

“קודם! קודם! ודוקא כולם עולים לשם בשידוכים ולא בריווּקים,” שהתה מעט והוסיפה בכובד־ראש: “ורק אני עולה באלמנוּת…”

כך חזרה חנה ורמזה שאף היא ראויה למזל חדש.

אותה שעה שהלכה חנה אל בית יחזקאל ברכה שעה שלאחר תפילת מנחה היתה. היתה שרה מתהלכת בביתה אנה ואנה בריגוש של גרוּשת־הלב, של מי שנותן ספר־כריתות לכל חיי נפשו שנשתקע בהם עד כה. כי ידוֹע ידעה בלב שהיא מאלה שאינם משליכים מטענם בדרך, אלא גונזים כל מה שהחיים חולקים להם קמעה־קמעה, ולעולם אינם פוטרים עצמם מכל אשר הוֹיה בהם.

איך גונזים כל מה שהוֹיה בה מיוסף דוד? איך מעוררים מעט חיבה אל בר־אוריין זה, יחזקאל ברכה, שקולו ערב, ובקולו זה בלבד היה מגלה לה כל ימיו שמיוחדת היא בעיניו? זה הקול המלא תמיד, עתיר־הצלילים, המתפרט ומתנגן אפילו בדיבור, ונדמה, שלעצמו של דבר מבקש בעליו לכבשו, שלא יתרונן, אלא שהוא כקצף זה העולה מאליו. לפעמים עובר הוא לפני התיבה, ואז קולו אומר תפילה בשם כל העדה, בחינת קול עם השם ברעוֹ. לפנים, בצעירותה, לא היתה רואה בקולות מה שרואה היום, ואף שכולם שיבחו את האברך יחזקאל ברכה על קול רינותיו וסלסוליו, לא חשה בקול זה את המיוחד, את השמור לה בלבד.

“זה הקול, כל נחמתי בצערי,” היתה אומרת רחל רעותה אחר נישואיה וידעה שאין לבו אליה. “די שאומר לי בקולו: ‘רחל נוַת־ביתי שלי’ בקול־מזמורים שלו, וצערי הולך ממני.”

רחל מיכווילי זכתה ביחזקאל ברכה מאחר שהיא, שרה שווילי, סירבה לו. והיתה רחל מחזקת תמיד טובה בלבה לשרה, כאילו סירבה זו מויתור ומטוב־לב למענה בלבד, למען נחת חייה. ולפני שגוועה, כביכול החזירה הפקדון לבעליו וכמו אמרה: “עכשיו, שרה, קחי לך את אשר היה שלך ולא היה שלי. ורק פקדון ניתן לי לשנים קצרות.” וכאילו הוסיפה ומילמלה: “בנים שלך שהוליד אצלי…”

נתרעש לבה של שרה בזכרה שׂיחים ורמזים כגון אלה בינה לבין רעותה… “הרהורים של הפקרות,” פסקה אז בנפשה. וכעת הנה היא נכנסת פעם בפעם לבית ברכה, באין האיש בביתו, לנחם הבנים, לטרוח עליהם, לסַפק צרכיהם – כל זה בהיחבא, והאיש יודע. וכבר טינה מעט בלבה של מאיר הנערה, שאביה שואל תמיד: “היה מי בבית?” ויודעת שמתכוון לשרה.

פתאום נתרעשה החצר רעש גדול. כאילו בבת־אחת שטפו מי הבוספור פנימה. אברהם סימן־טוב הוא שהתפרץ החדרה, ועל זרועותיו מיכה הקטן, שותת דם מראשו השמוט ומדולדל כלפי מטה.

“אבי שבשמים, איפה חנה? אסון קרה, והיא בשידוכים!..” מהרהרת שרה. ובקול חרדות: “מה זה? מה קרה לו?”

“נשמט מעץ הפרי מן הצמרת שבבוסתן, וראשו נחבל באבן.”

“אוי ואבוי…” מזדעקת החדרה זעקת־השבר של חנה שהובהלה הביתה. “הקללה!” נזכרה בזוָעה. “שלא נמחלה הקללה!” והרהור עלה בלבה על אֶתי.

“מה אַת מקוננת!” גוער בה אברהם סימן־טוב. “מה אַת מקוננת, ובנך חי לפניך! אני רץ להביא רופא! אולי ישר לבית־החולים…”

אותה מלה “קללה”, שנזרקה מפי האֵם, לא לשוא נזרקה. חשה בצרה אמוֹ־זקנתוֹ של אברהם, הריצה צעדיה כבדים, נכנסה וספקה כפיה, ולשונה גוררת מלותיה באין מעצור:

“עוד לא תמו השיכּוּלים בבית הזה… זכרים לוקים… זוללים פרי מן העצים, נזרקים ונחבטים בארץ ונאזלים כמו זכר לצרה, צרה צרורה ומזוֹררה, זממה מזוממה אחת!”

מבקש אברהם לשתקה, אך לא אשה כמוֹתה משתקין. מבקש אברהם למנעה מלגשת אל מיכה, אך היא דוחקת עצמה:

“הניחו לי, שאני בקיאה במילדוּת וברפאוּת, ועד שהרופא בא אולי מצילה לו נפשו הנפושה מִנמֶנוּ.”

נשים שברחוב נתקהלו ועמדו צפופות והיו מסיחות בצרה שנפלה בבית הזה. והיו בהן ש“ראו במו עיניהן” אֲנָפָה משונה מטיסה עצמה החדרה ומחלידה אותו בגרירת כנפים וחוזרת ומטיסה עצמה החוצה, כמו רוח־בלהות, ובורחת לעבר הבוספור ומתעופפת שם מחוף אל חוף, מטלטלת אברותיה, כבורחת מפני נץ הסמוי מן העין, שרק קול מַשק אברותיו נשמע בחלל הרקיע.

“הנץ הנסתר,” מסבירה החכמנית שבהן, “היא־היא הקללה!”

“הקללה!” לא משה החרדה מלבה של חנה.

אך לבה לפיה לא גילה. מכל־שכּן שנמנעה מלכתוב על כך לאֶתי פן יבולע לה. תלד תחילה את בנה בשלום, אולי הרך־הנולד מכפר ומציל את נפש מיכה ומחזיר לו נשמת אַפּיו.

כמה ימים כבר מוטל מיכה בבית־החולים והכרתו מסולקת ממנו. מושכים הרופאים בכתפיהם: “זעזוע מוח…”

יום־יום הולך אברהם סימן־טוב עם חנה ושרה לפקוד את הנער. שומע אברהם תאניותיה של חנה, נבואות שחורות שמנבאה גם לו באימת נפשה:

“לא סרה הקללה… לא מִנךָ… ולא מִנְכּוּלנו… אֶתי בוֹסרת על ארץ־הקודש ובוסרת על בעלה ומתעברת לו באין לב ומקלקלת השורה ומחזירה עלינו הצרה.”

“מה פתאום אֶתי? מה פתאום מחזירה?” הֵצֵר אברהם סימן־טוב למראה חנה, שצרתה משבשת דעתה עליה.

“עוד יש ישועה… עוד אב־הרחמים בשמים… ואנו מפילים תחנונינו…” מחזקת שרה את מאמצי אברהם להרגיע את חנה.

“הנה מיכה שב לאיתנו, בעזרת השם,” ממשיך אברהם את עידודיו, “ואַת נוטלת אותו ואת רפאל הקטן, ואנחנו עולים כולנו בעזרת השם לארץ־הקודש, ואין מורא הצרה עלינו שם, כמו כאן.”

“עוד יש ישועה, חנה… ודאי יש ישועה… בעליה שלנו באה הרוָחה הבטוחה…” מצטרפת אליו שרה.

אך בסתר־לבו אין בטחון לאברהם סימן־טוב. בנפשו פנימה יודע הוא – ואינו יודע להסביר לעצמו למה – שנקטפו ימיו של הילד, שחלילה בעוון אבותיו הולך הוא מארץ־החיים…

זה כבר לא נשא אברהם סימן־טוב תפילה של תחנונים כזאת הפעם, כשהלך לבית־הכנסת והרהורי האימה בלבו. ששתי נפשות צריכות עכשיו פיקוח. ואולי שלוש. גם נפשה של אֶתי ונפש ולדה. שאפשר שמתהפכת עכשיו בציריה. ומי יודע אם יוצאת בשלום. היא ופרי־בטנה.

“אנא השם הושיעה־נא… ממעמקים קראתיך השם… השם שמעה בקולי… תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני…” היה מגלגל פרקים־פרקים ששגורים על פיו. “צר ומצוק מצאוני… ריבה ריבי וגאלני…”

באותה שעה פתחה גם שרה את ספר־התהילים בביתה ושפכה תחנוניה על־פי דרכה. והיו השנַים מתיסרים ביסורי זולתם כאילו שלהם הם, מתפללים על בנים לא־להם כאילו שלהם הם. האחד חי, שחייו ניטלים ממנו; והאחד – יצור שלא בא עדיין לעולם, אבל בּוֹאוֹ הוא תוחלת כולם. ויהי רצון שיבוא הרך הנולד לאֶתי. שיבוא מלאך הישועה ויציל את מיכה. שיבוא מלאך־החיים ויפריח נשמה באפיו של הרך הנולד.

“אל אלוהים הושיעה־נא, אל־אלוהים הצליחה־נא.”

 

פרק שמונה־עשר    🔗

מלאו ימי אתי ללדת. בני־אדם שידם משגת, נשותיהם מובאות לבית־חולים פרטי, לחדר מרוּוח שמיטה אחת בו וגזוזרת לו והוא מופרש משאר חדרים, כּינוּיו – מחלקה אָלף. מחלקה בית – מיטותיה שתים. שש מיטות – מחלקה גימל. יוסף דוד ידו משגת. יוסף דוד בוחר לזוגתו מחלקה אָלף.

אלא שמנהג המוסד הוא שתחילה מוכנסת היולדת לחדר מרוּוח של מחלקה גימל, כדי שתוציא שם גניחותיה הראשונות. שם, יחד עמה, או לסירוגין, תגנח עוד אשה. כתום ראשית ציריה וגניחותיה תועבר אֶתי לחדר־הלידה. ורק לאחר שתזכה ותביא את פרי־בטנה לעולם, יביאוה למחלקתה – מחלקה אָלף.

לפי שעה מוטלת אֶתי במחלקה גימל. מבעד לערפל רואה היא בעינוייה דמויות אדם מישראל, דמויות של ממש, שבעצם עדיין לא נזדמן לה לראותן היטב. שוב אין זו אותה כהוּת של זגוגיות שבחלונות ביתה, החוצצות בינה לבין העולם ומראות לה צלליות באין־קול. עכשיו נעים לעיניה בני־אדם, ולהם קולות, ומדיהם מרחישים וממחישים את הקרבה. אמנם לא מבני עדתה ושבטה הם, רובם מעדת אשכנז, קצתם משאר העדות, ואחת – “אחות” – מעדת תימן היא ומסבירה פנים.

לא אֶתי תתיסר במכאובות ולא תצעק. יודעת היא לשאת קולה. אלא שמדָרֶגת קולותיה. פותחת באנקות ומדרגה אל דרגה עולה אל הזעקה. ראשית אנקותיה – בלשון צרפת. מבית־לימודיה הביאה עמה מטבעוֹת מוכנים אלה.

“בּוֹן סֶניֵר! אֶ פּיטיֶה דה מוּאַ!” נותנת היא את מלוא קולה בנהי ותוהה בעצמה על חוזק הקול.

שומעות החולות קול אדיר זה ותמהות גם הן: “מאיזה גרון הוא בא? מאיזה גוף?”

“בּוֹן סנייר!” מוסיפה אֶתי לא בשפת אמה, כדרך כל אדם בעוצם מכאוביו, אלא בלשון לעז דוקא.

נדמה לאֶתי שזעקותיה הן היחידות בבית הזה. נדמה לה שהן מבקעות כאן את החלל – ואף־על־פי־כן, מוזר, אין איש חש אליה. והיא מגבירה את צלצולי הפעמון המבהיל אחיות. רק לאחר שעה ארוכה נכנסת אחות־תלמידה, שעברית רופסת בפיה וכל לשון אחרת אינה שומעת, נכנסת ואינה מתאמצת כלל לברר חפצה של אֶתי ולעשותו.

“תפסיקי כבר לצלצל… אַנ’־לא־יכולה לבוא בכל פעם,” קוצפת האחות־הנערה, ואֶתי, שאינה מבינה את פירוש־המלות, מסיקת מנעימת קולה של זו, כי “האחות מזלזלת בה”.

“בּוֹן סנייר!” מכוונת אתי מכאן ואילך זעקותיה לא לבני־אדם אלא לאלוהים של דודה שרה. וכבר מוכנה היא למלמל אליו אפילו במלות־תפילה עבריות השמורות עמה מפי הדודה. אך בינה לבין עצמה יודעת היא שעדיין מיחושים של מה־בכך הם, ועדיין יאתה להם לשון־צרפת.

בית־החולים מורגל כאן בבלילי לשון. וה“בּוֹן סנייר” של אֶתי הוא כמו ה“בּוֹזֶה מוֹי” ושאר קריאות המכאוֹב והצהלה המנסרות בחלל הבית הזה כבחללה של ישראל.

כל אלה קולות־של־לילה היו. לאוֹר היום, כשפניה של אֶתי פני נערה ורק גופה מסורבל וכופה עליה שנים שאין לה, מצטלל קולה, מעודף דשנוּתה של הבגרות המוקדמה, אף כי עדיין דומה היא כעוֹלה מתוך שפעה של כוחות־חיים. בוקר ראשון זה, כשעדיין לא באו לאֶתי צירים של ממש, בא יוסף דוד לראותה ובלבו הדאגה. אפשר, באמת, יש ממש בחששות שלהם, שם בעיר הבוספור? אפשר, באמת, מתנכל מי בגורלו? עומד הוא בבוקר זה של שרב לבוש מלבושיו הכחולים־כהים, גדל־גוף, רחב־כתפים, ספק־בעל ספק־אב, ומוחה זיעה מפדחתו, הלבקנית זעיר שם זעיר שם. קרב אצלה בחגיגיות ובפסיעה אילמת מסב ליד מיטתה, ובניב שבטם, בדיבור מאופק, מפייסה ואומר:

“הכל, אֶתי, יבוא על מקומו בשלום…”

“ברוך השם שלא הקשיתי ללדת שם. שאני מקשה כאן. אפילו לא בידי אמו־זקנתו של אברהם, שהיא מילדת המקיימת כל היולדות והולדות…” ומשסעת דבריה, ביראתה מזכרון שמו של אברהם שנזרק מפיה בהיסח־הדעת.

“פה יש הרופאים הגדולים מוינה והמֶדיקאמאן!”

עצם פּיכּוּיה של לשון־הבית מפיו משוֹבב דעתה עליה. כאילו ביקשה בצמאה כוס מים חיים וניתנה לה. אוזן זרה שומעת בניגונה של לשון זו כמין קילוח סיפור־אגדה, או משל ממשלי־חכמים עתיקים.

“אביך, הזכרונו־לברכה, היה רעי ועמיתי… אף שהמשפחות היו במחלוֹקת…” אמר לה יוסף דוד, והיו דבריו אלה כסיום להרהוריו בינו לבין נפשו.

נתרגשה אֶתי שהוא סח לה היום באביה ואמרה:

“הזכרונו־לברכה נפטר והלך לעולמו, ואתה לי היום כאָב במקומו. ובל תשוקתי כבר ללדת בכורי ולתתו בידיך.”

“השם ירחם ויתן לך מטובו!” מצמצם יוסף דוד בדיבור מחמת השִפעה הגוֹאה בלבו.

לאחר שהלך היתה אֶתי מלאה נחת־רוח של בטחון, והיה את נפשה לחזר אחרי בני־אדם ולומר להם דברים של חיבה וחן. אלא שאין לה לשון לדבר עם הבריות כאן.

חלונות החדר פתוחים היו לרוָחה. מַשבי אור עז ואויר מלוהט של ראשית אביב באו פנימה סילונות־סילונות. רואה אֶתי מה טובה שפעת האויר ומה מתוק האור לעינים. פתאום כל־כך הרבה אור והרבה אויר, ואין עוד מחיצה בינה לבין החוץ. מגביהה אֶתי את עצמה על משכבה, ואפשר שבפעם הראשונה מאז עלותה לישראל, שוֹאפים נחיריה ונפקחות עיניה. כל גופה מתמלא עכשיו מהם.

זה הבן שייוָלד לה – מהרהרת היא – יהיה מפנה לה הדרך אל בני־אדם כאן, אל העץ, ואל השמש, אל האדמה הזאת. המלים של לשון השיחה שבין אדם לחברו תבואנה מאליהן. מבעד לחלון הפתוח עולים קולות החוץ – מן הגן, מן המסדרון, מן ההויה כולה – ונותנים באֶתי חדוַת־קיום חדשה.

אשה שניה שבחדר כבר ילדה למזל־טוב, ורבים הבאים ומברכים ברעש גדול. עולה חדשה היא האֵם, עולה מהולנד. והחדר מתמלא עציצים, כמנהגם, וכל עציץ גדול מחברו, ממש עצים שתולים, או שיחים שפריחתם צבעוֹנין. החדר כולו גן נושם שאין לו צל.

“כשתזכי ללדת בן למזל־טוב ותחזרי בשלום לביתך תקחי עמך אחד מעציצי,” אומרת לה האשה מהולנד. "הרי לא אוכל לקחת עמי את כל הגן הזה. יש לי דירה קטנה, חדר וחצי על גג בית גדול, וכבר הגג כולו עציצים ופרחים.

“חן־חן,” מודה לה אֶתי בכמה לשונות, אולי, בכל־זאת, אַת מוצאת מקום בשביל כולם" – ובלבה השתאוּת על טוב־לבם של יושבי־הארץ, על ידם הפתוחה, כדברי הדודה שרה. “אולי אני נוטלת אחד מהם בלבד, למזכרת ממך, שהיינו יחד.”

“אַת בוררת לך את היפה והטוב בעיניך.”

רוצה אֶתי להשיב לאשה מידה כנגד מידה ואינה יודעת מה תעניק לה:

"הנה בושם מן פראנס, הכי טוב, " לקחה אֶתי את הגדול שבבקבוקי־הבושם שלה ונתנה לשכנתה. “הפארפיים מן פאריז, יקר מאוד, שקנה לי אישי בכסף מלא. יש לו הממון המספיק והוא נותן לי מכל היקר והטוב.”

“אבל כל־כך הרבה?” נרתעת אשת־העציצים תמימת־הלב. “זה יספיק לי אולי לעשר שנים!”

“זה מזכרת לך ממני. ויש לי עוד הרבה כמוהו בוילָה. ועוד יותר בוילָה שעל חוף הבוספור…”

שלא לביישה לקחה האשה את בקבוק־הבושם הגדול, שהתנדנד בידה החלושה ותהתה מה תעשה בו. אך לא ארכה השעה והבקבוק חזר לבעליו. הציק השרב לאֶתי ונצטרכה לבשׂמים להזדלף בהם. הושיטה ידה, מתוך רגילותה, אל הארוֹנית של שכנתה, נטלה את הבקבוק כנוטלת את שלה, נזדלפה ביד רחבה – והציגה את הבקבוק על הארוֹנית שלה.

“אַה,” מגבירה אֶתי ניהומיה, שחזקו עליה המיחושים. “אַה,” סולדת נפשה מן המאכלים שאינם ערבים לה כאן. “אה,” נרתעת היא מן ה“מַדקרוֹת” שדוקרות אותה האחיות כאן, יום שלם, כביכול מתעללים בה. אולי בעוונותיה משתהה רחמה ומקשה ללדת? אולי מן השמים מתנקמים בה? בה ובילדה? מה זה? מדוע אין איש אומר לה דבר?

“אהה, המשטמוֹת אצלנו! בתי־המריבה שלנו! אצלנו נכחדות משפחות במחי־יד,” פולטת אֶתי פסוקיה לחלל החדר, אך אין איש שם אל לב ואין מבין.

כשוך המיחושים מחדשת את שיחה על דברים של מה־בכך:

“תבוא, האחות, אלי, לוילָה, כשאשוב הביתה במזל־טוב, ואתן לה הבּוֹנבּוֹניירוֹת הגדולות והטעימות.” וכך עד שתוקפתה העייפות, או מתחדש המיחוש: “אַה,” וניהומי קולה גוברים והולכים.

אין יוסף דוד מניח לרופא לקרוֹב אל מיטת רעייתו, ואֶתי שואלת את הרופאה:

“האם אחזיק מעמד, או, חס ושלום… אני, או הולד שלי…” גימגמה אֶתי, שגברה בה תשוקת החיים ויראה מאוד לנפשה שלה.

שמעה הרופאה דברי־הדכדוך המופרזים, הרכינה את ראשה הלבן, פניה הנאות, ומבטה הרך. הקשיבה לדברי אֶתי, ונדמה לה שמדמדמת היא.

“איבת דורות… ביתי ובית אישי… הקללה רובצת… אני יראה לנפשי..”

“איבת דורות? בינך ובין אישך?” מבקשת הרופאה לעמוד על פשרם של הדברים. אך הסברי אֶתי רק סותמים את הדברים. חשה היא שיש כאן איזו מצוקה של מוסר־כליות ואימת האמונות הטפלות, אך אינה יורדת לסוף מהותם של אלה ומצווה להרגיע את אֶתי בליעת גלולה.

“עוד מעט וייטב לך.”

כשהחמירו הדברים, ועד פיקוח־נפש הגיעו, נכנע יוסף דוד והרשה ל“רופא מוינה” להיות המטפל באֶתי. ולא עוד אלא שבתחנונים בא אליו:

“כל כספי וזהבי קח ממני, כל נכסי וכל אשר לי, ובלבד שתציל חיי רעייתי.”

יחידה אֶתי בחדר־הלידה שהועברה אליו, לא איש בו. לא פעמון. רק היא ותשוקתה לחיות. מעבר לדלת הפתוחה – שיחת־חולין של אנשים שעיסוקם בכאן, שמתקינים עצמם למלאכתם בתכונה רבה, בעטיפי־עטיפות ובנעילת מגפים, כביכול מתעתדים לערוך מסע לקוטב, ואֶתי כמטען־לואי שמטילים אותו לבסוף על המזחלת.

“איני רוצה מאומה, מאומה!” ממלמלת אֶתי אל האחות המובילה אותה בזרועה אל המעלית. “אלא חיים שלי, שיתקיימו אצלי, בגופי שלי. ורק שיצילו לי החיים!”

משתוממת האחות: אמנם טרופים הדברים, אך אין בהם כלום מאותה התרסה סרת־טעם שמתריסות כאן הנשים בבעליהן שלא בפניהם.

לעת בוֹקר נתעוררה אֶתי בחדר החדש שנועד לה. שתי מיטות בחדר, מרפסת, פרחים על אדן החלון. העולה מהולנד איננה כאן. אשה אחרת במיטה השניה.

“בת נולדה לך למזל־טוב,” שומעת אֶתי את דברי האחות לשכנתה החדשה.

“ולי?..” שואלת היא לאחר היסוס־מה שבחשש.

“אַנ’חושבת גם לך בת!.. אַנ’לא בטוחה…” משיבה האחות־התלמידה בעליצוּת־אחיות מלומדה. “בכל־זאת, אַנ’חושבת: בת!”

“כמו הגחלנית!” מזדעזעת אֶתי בנפשה. “בת!” ומיד מבקשת להרגיע עצמה: “אף־על־פי־כן, התחלה של מחילה… וגם זו לטובה: פחות חשש עין־רעה…” נרעשת אֶתי מן הבשורה: “בת חיה! חיה ובריאה הבת הבכירה שלה, משמע טוב המעשה בעיני שמים. והרי אמרה לה הדודה בשעתה: בת תחילה סימן לבנים.”

אותו בוקר עיצומו של חמסין היה, חמסין ניסני כבד, מתמהמה, המתארך לשלוש יממות, לילה ויום, ואינו מרפה. והוא בא תמיד בפתח האביב ומתעמס עליו ומסַרבּלוֹ, כמכלוּלי הכלה בארצות־החמה.

ואֶתי – כחוזרת מארץ־רפאים, כשבה אל גילָה.

“ברוך השם שחזרתי לחיים!” מצטהלת היא ומצפה לשימת־לב יתירה, למטעמים שיקריבו לפניה מכל טוב. ידה משגת! אך, משום־מה, אין שם אל לב ואין מקריבים אלא מים בלבד ללחלוח־הפה.

כל אותו היום צחת־צמא היא כהולכת במדבר, וריגוזיה ותעתועי־דמיונה גוברים. שכנתה שבמיטה השניה מתנאה לקראת הבאים לברכה, והיא, אֶתי, בחלוקה הגס. מצפה היא ליוסף דוד שיבוא לברכה, שיזדרז ויבוא – אך הוא איננו בא. יודעת אֶתי שאיש מלבדו לא יבוא – לא מבני־משפחתו ולא מבית אחותה שלה, יוסף דוד לא הודיע דבר לא לאלה ולא לאלה.

"אַה, סוף־סוף הנה הוא בא! יחידי, חגיגי – אך מאופק. בגדו הכחול־כהה מַקשישו, אך פניו מאירות, ושוב הוא – כאביה. מברכים זה את זה בריגשה יתירה, אך כמעט בלא מלים, באיזה פחד סמוי, כביכול אינם מאמינים במזלם הטוב בהולדת הבכירה לשני בתי־המריבה.

“יהא שמה הדסה, כשם הזכרונה־לברכה.”

טוב הדבר בעיני יוסף דוד כי אֶתי מקימה זכר לרעייתו המנוחה, שהלכה לעולמה חשׂוּכת־בנים.

“כשייוָלד הבן נקרא לו על שם הזכרונו־לברכה, יצחק אביך,” משיב לה יוסף דוד מידה כנגד מידה.

“צריך להודיע בבית. שלחת טלגרם? דודה תשמח גם לבת.”

“גם אנו שמחים,” אומר אבי הבת במאור־פנים של אמת.

“ברוך השם שאין עוד אימת הכלָיה עליהם שם. אולי גם הבת מעבירה את רוע הגזירה?”

“מעבירה, מעבירה,” מפטיר יוסף דוד, שמונע עצמו משיחה זו. “ועכשיו אני הולך לשלוח הטלגרם!” ויצא.

מתפרקדת אֶתי ברוָחה, כביכול ניתנה לה ארכת־חיים עד מאה ועשרים, מבקשת לתת קולה בשיר, אלא שזרה עמה בחדר.

אותה זרה עולה מרומניה היא, מפטפטת מעט צרפתית ומתרגמת דברי אֶתי לרופאים ולאחיות. זה להן היום הראשון לשכנותן ועוד לא גילגלו שיחות של ממש ביניהן. אך לאֶתי, בשמחתה, אין בכך מניעה. אֶתי מוכרחה לדבר. אֶתי מבקשת לה אזנים שומעות.

“אישי,” אומרת היא, “הוא גראנד, כמעט בא־בימים, כאָב לי, אינני יודעת כמה הוא יותר מארבעים, אולי הרבה, אולי מעט. אך נשוא־פנים ועתיר־נכסים ונכבד בעדה שלנו שם.”

עכשיו, כיון שהציגה את עצמה ואפילו בענין הקללה הסיחה עם השכנה, כאילו היה זה ענין שכיח, מעשה בכל בית, נפתח פיה גם לזמר מעט.

אלא שאין השעה יפה לזמר, מפני האורחים המרובים הבאים לברך את השכנה בשמחת־לבה.

“גם אלה מהגרים אתנו לבראזיל!” אמרה לה השכנה כשתם ביקור המברכים.

“מה פירוש? יורדים מכאן? לבראזיל?”

“כן, לבראזיל, מה יש?”

“אין לכם כאן פרנסה?” ביקשה אֶתי למצוא צד־זכות לשכנתה ומשפחתה.

“דוקא יש, חנות גדולה קיבלנו מהסוכנות ברמלה, ועסקים לא רעים, וכבר אספנו, ברוך השם, הכסף הדרוש. מוכרים החנות ונוסעים. כל היהודים חיים שם בעושר.”

"זוכרת אֶתי דברי דודה: “יש עולים לישראל ונפשותיהם קטנות ואינן זוכות להישארוּת. הארץ מקיאה אותם.” מיד נכמרים רחמיה על האשה החַטאה ועל ביתה האומלל, שלא זכו לישיבת־קבע בישראל ואומרת לה:

“מסכנים אתם!”

“למה מסכנים?!” נדהמת השכנה השמחה בחלקה.

“אולי תחזרו בתשובה ולא תהא הארץ פולטת אתכם,” מוסיפה אֶתי בנעימה של ניחומים.

זוקפת האשה עיניה באֶתי ומושכת כתפיה:

“די פרענקינע דאָ איז אינגאַנצן משוּגע געוואָרן!” אומרת היא לאחות הראשית.

האחות הראשית היא בת ברלין ואינה שומעת אידיש:

“ביטעֶ! מה אמרת?”

“פרימיטיב,” מסבירה השכנה דרך־חשיבות.

“אַל תסַפּרי לה שאתם מוכרחים להגר מכאן, שאתם בריות מיותרות כאן!” מזהירה אֶתי את שכנתה.

“מה פתאום? ברצוננו הטוב אנו מהגרים!”

“לא רצון שלכם הוא… רצונו של האלוהים היושב בשמים. וברוך השם, שמשפחה שלי ומשפחה של בעלי רצויים למקום, וכל העולים לנו מביתנו שם גם הם רצויים יהיו,” והחלה לפזם בינה לבין עצמה.

פתאום נחלשת עליה דעתה, רחמיה נכמרים על עצמה בנעזבותה כאן, בגעגועיה על בית אמה, ועיניה מתקשרות בדמעות. מדוע לא בישר לרבקה שתבוא? ואולי יבשר לה עכשיו ותבוא. ואולי גם בני־משפחתו יבואו. וכבר מצטהלת בהשערתה זו ושוב מסלסלת בשיר חרישי. ומתוך השיר בא לה פתחון־לבה לאהוב את אשר עדיין לא ראתה בעיניה, את בתה, ומתוך אהבה זו – גם לראות את אשר נתעלם כאן מעיניה עד כה, ושוב אינה בדולה מן העולם הסובבה.

“אַה,” ריוחה קריאה מפיה, “כבר יש לי חפצי מן השמים.”

בלילה נשבר החמסין. בתוך הדומיה הפתוחה החוּצה נתנשבה לפתע ופרצה פנימה רוח מלוּבנה, מעוּרבלה באבק אפור של אדמת מרחקים. הפיחה בבהילות את נשימתה הגדולה, הבל־פיהם של מרחבי אין־קץ. ומיד נרתעת לאחוריה במנוסה גרופה ורדופה, ואין יודע ממה ולמה. מפילה עציצים ממרפסות בקול נפץ ובשפך רגבי עפר יבש. דומה, גגות נעקרים ממקומם, מושלכים הרחק. ראשי דלים מאבדים קורת־בית, עלעוֹל עלים יבשים ניתך מלמעלה. תחילתם גדולים, רחבים, אחריהם – דקיקים, כמושי־חום ומפיקי־הבל, פורצים לכל נקב ולכל פתח פתוח, ושאון פריצתם – כקול גרוטאות של פחים מטולטלים בראש־חוצות. מצמרוֹת שבגן מפרפרות פארות בשרירותו של תעלול־פרא. מתברחת רוח הסופה, מפציעה ימינה ושמאלה, כשתי שלוחות של פלג הרים נעלם והולך. פתאום מפנה מקומה למַשב אחר, והוא שפוּי וצוֹנן כמי שלגים מפשירים של פסגות רחוקות. עדיין פרוצים העצים ומחושפים עד גזעם. עדיין אמיריהם מלוהטים, אך צמרתם כבר מתכנפת בנחת למגע רך. רגע תהוּיה היא הרוח החדשה, רגע עומדת כקפואה תחתיה, ופתאום כגומרת אומר ונכנסת. רוח אחרת באה ממרחבי הים.

מעל משכבה אין אֶתי רואה אלא את קומתם העליונה של האילנות. אף־על־פי־כן כמו חשה בזעזועי השרשים הטמונים בבטן האדמה. וכשבאה הרוח החדשה, עדיין שומעת אֶתי הד השאגה הקודמת, כביכול גנוזה היא בקונכיות אזניה. לאט־לאט נפוג ההד ואֶתי מתפעמת: נדמה לה כי גם בה נתחדשה הרוח. נדמה לה כי ריק החדר. זו שבמיטה השניה נושמת מתוך השינה – ובכל זאת כמו איננה. בין החושך שבחוץ ובחושך שבפנים מפסיקה רק הנוּרית הקטנה. מעבר לכותל קולות. קולות של צחוק ושל שקשוק כלים. ליל סדר של פסח הלילה, נושרות דמעות מעיני אֶתי. מיכה ודאי שואל עכשיו הקושיות? ואברהם סימן־טוב משיב לו…

“אַת כמו אפיקומן,” מדמדם בלבה זכרון דבריו של אברהם סימן־טוב בימים רחוקים שם.

קול חבטה של דלתית המכונית שקרבה אל השער עקר את אֶתי מהרהוריה. מכוניתו של הרופא. אולי ייכנס, יאַמץ בכף־ידו את בהונות שתי רגליה, הטמונות מתחת לסדין, ויהא עומד מרגלותיה ומביט בה כאברהם. שפתיה יהיו אז כשני עלים נשובים מעלוָה פרועה ברוח.

לפתע שמט לארץ עציץ, שהרוח הקודמת הזיזתו אל קצה מעקה של מרפסת, ואֶתי ראתה כי השחר עלה בחלון.

פניה היו יבשות, צפודות־עור מדמעות שלא נשטפו, יובש מזקין בטרם עת.

“הנה!” מתפרצת האחות הראשית. “שני הפרוֹיליין באים!”

בפעם הראשונה נותנת אֶתי עיניה בבתה הדסה.

 

פרק תשעה־עשר    🔗

כעבור יומים, בשבת הראשונה, הכריז יוסף בבית־הכנסת על הולדת בתו הבכירה, וכתום שבעת ימי שהייתה של אֶתי בבית־החולים באה רבקה אחותה להשיבה הביתה, אותה ואת הרכה־הנולדה.

“יש טלגרם של ברכה מהבית, מדוֹדה…” מבקשת רבקה להעלים משהו מאחותה ולהצהיל את פניה, שקודרות היו.

…כמו אינה שמחה בשמחתי – מהרהרת אֶתי. – מה יש לה? – מהבהב בלבה איזה חשש – שמא עינה צרה בי?

“ואמא?” ניצת בה רגע שמץ מן המשטמה הישנה, “למה היא לא מברכת? אמא לא שמחה בשמחת הבכירה שלי?!”

“דודה תמיד מקדימה…” גימגמה רבקה לתרץ את התמיהה. “עוד מעט גם אמא מברכת… במכתב, אולי…”

אֶתי חזרה לוילָה. נכנסים דיירי הבית לברכה – אחד בלשון־אשכנז, אחד בלשון־צרפת, אחד בעברית מגונדרת בפסיפס של מלים אנגליות ליתר תפארת. שומעת אֶתי ומקבלת ברכות השכנים כיאות, “קוֹם־אִיל־פו”, בענוַת־חן מגוֹדל הריגוש ובמעט היסוס, שיש בו אבק־חשש מפני עין־רעה. האיגרת מן הבית מתמהמהת, ויוסף דוד גם הוא שותק כמסתיר־מה. מה זה שכמו עשו יד אחת רבקה ויוסף דוד?

מוזג יוסף דוד כוסית של צוֹננין, משרת דובדבנים ביי"ש, פורס מן העוגה מעשה ידיה של רבקה, וכמובן “עוגה גדולה”. לשעה, משתכחת המחלוקת בין בעל־הבית לדייריו, חלל ביתו של יוסף דוד מתהַמה פעם בפעם מקולות של מברכים ומתברכים, מציוציהן ושקשוק־שפתותיהן של נשים לרכה שבעריסה, ולסוף – מאיחולי המסתלקים: “בשנה הבאה בברית!”

“אמא היתה צריכה עכשיו לבוא אצלי הנה,” אומרת אֶתי לרבקה כשנשארו שתיהן לבדן, “ולסעדני, אותי ואת הפעוטה, שאין לי עוד כוח לעמוד על רגלי. והיא אפילו לא כותבת לי מלה של שמחה.”

“איך אמא יכולה לבוא אליך והדרך רחוקה כל־כך…” משתמטת רבקה בפנים עגומות ומרמזת ליוסף דוד במבט־עין.

“מחר,” אומרת היא לפני לכתה, “אני עושה לכם עוגה גדולה חדשה.”

“ראב, ראובני, רבאו, רבינא, רבינוב, רבינוביץ,” מרפרפת המטפלת באות רי"ש שבספר־הטלפונים, הספר היחיד בבית הזה.

“מה את עושה שם?” שואלת אֶתי בקוצר־רוחה.

,אוהבת אני לעיין בספר־הטלפונים. זה נותן לי תענוג, זה מעניין לי יותר מכל ספרי־העלילות… רטנאו, רייז, ריקמן…"

גם קול הצלצול בדלת לא התיק את המטפלת מעיסוקה בספרה. ויוסף דוד חש לדלת. אפשר שנוֹשא־המכתבים הוא?

היה זה נושא־המכתבים.

“אולי מאמא?”

“לא,” פוטר יוסף דוד את אֶתי באמירה חפוזה בלי להביט כלל למעטפה. “מכתב מעסקים שלי.”

“אם אמא לא כותבת לי עוד מעט, אני לוקחת הבת ונוסעת אליה לראות מה יש לה שם?”

“מי נוסע עם כזאת קטנה? שתהיה לך קצת סבלנות. עוד מעט יבוא לך המכתב…”

אך המכתב אינו בא ולבה של אֶתי מתחיל להינבא לה איזו נבואה רעה. מרה עליה נפשה, והיא צריכה לשפוך מרתה על מישהו. מה הוא מציץ בכל מקום? מה הוא שומר הדלת? מה הוא לי כמו חמוֹת בבית? “בֶּל־מֶר”! “מַתֶר־אִין־לוֹ” שלי!

מיד מתגלגלים רחמיה על עצמה. שוב היא “ספונה” בין כתלי ביתה, בלי אור, בלי אויר. כמו סוֹהר של בית־כלא שלי! ואני עוד צעירה, כמו עלמה, בכלל לא כמו אשה.

“קֶל מאליֶר!” קובלת אֶתי בפני רבקה.

“אַת עצמך אשמה שיש לך חמוֹת בבית שלך במקום בעל. ידעתי שיהיה לך כך, שיבוא לך ממנו החמוֹתיוּת שלו. קודם, כשעלית לארץ, הייתי חסה עליך, שהיית בהריונך, ולא אמרתי לך. אולי אני מגדת לך עכשיו. אברהם היה טוב לך מן־מנוּ, קרוב לשנים שלך ומתחבר לך, וזה – כמו סבא שלך.”

“מה פתאום סבא שלי?” אמרה אֶתי והירהרה בלבה: לי מותר, לך אסור להגיד זאת. “תשתקי, שהוא שומע מעבר לכותל. אַל תזכירי את אברהם!”

“למה לא להזכיר והוא שארנו־שלנו?”

“גם כן שארנו! כבר השגתי לו מעט מחילה ואינו שולח לי אפילו מלה אחת של תודה! לא הוא ולא אמא־זקנה שלו.”

“לא השגת כלום, ומיכה…” הפליטה רבקה רמז לסוד, אך מיד חזרה בה.

“מה יש מיכה?” נבהלה אֶתי.

“מיכה… נשמט מעץ־פרי… מיכה…”

“מה מיכה. הגידי מהר, מהר, שאני יוצאת מדעתי מדבריך.”

“לא נמחל לו ממך…”

“לא נמחל לו ממני? מיכה… אוי ואבוי! הקללה!” נתחוור לאֶתי אסון ביתה.

“כבר תמו השבעה… ונטמן…”

“ןאַת לא מסַפּרת לי?!.. ואַת שותקת כל הזמן… והוא לא מסַפּר?!” ופורצת מן החדר לבכות את צערה ביחידות: “כולם יודעים ולא אומרים לי כלום. מיכה, מיכה… כבר אין לנו מיכה…”

בימים ההם היתה אֶתי דואבת בינה לבין נפשה את שברונה. שהכל לשוא. שלא נרצה קרבנה. שחייה ניטל פתאום טעמם. את איגרת הבשורה הרעה של דודה שרה כבר הראה לה יוסף דוד. היום הגיעה האיגרת השניה:

“…היה ערב,” כותבת בה הדודה, “ערב שלפני מולד הירח. עמדתי בחצר בית־החולים וראיתי הברוֹשים שעל חוף נהר־הים, שהם שחורים מאוד. מחר שוב ילכו וילבינו. אך בלילה הזה היו שחוֹרים משחוֹר, וידעתי שירדה עלינו צרה. וגם ראיתי סימן בעץ שבחצר שלנו, שנקרח באמצע צמרתו – והימים אינם ימי השלכת… קרחי וגוֹזי על בני תענוגיך… בכי ומספד, קרחה ומחגורת־שק…”

…מיכה, בן־זקוניה של אמא, איך היה מוציא במקלו מנגינות מכל סורגי־הברזל של הבתים שברובע, מוליך מקלו באמצע במוטות הארוכים וחוזר ומוליכו אחורנית בראשי המוטות המבצבצים מעל לבד־הרוֹחב, ואז משתנה הלחן והרי הוא כמין לואי. מיכה, איך נמלטים היו מכיסיו השבלולים בהמון! בקטנותו חולה אנוש היה, וכבר נואשו מחייו, אך ניצל בנס. בברית שלו ישבו אֶתי ורבקה בחצר וציפו לגמר הטקס, שאז מחלקים שקיקי הממתקים. ראשו של מיכה היה גדול וגופו מתארך וצר. “הביטי, הוא כמו דומה לסימן־שאלה,” אמרה רבקה. יותר מכולם דומה היה לאבא. ואיך מטמין היה גרעין בחול ומצפה לעץ… יום אחד התעקש ורצה ללמד דיבור לדג שצף במי הגיגית שבבית. כמה אוהב היה שדוקא היא תזמר לו לישנו, שתשכב לצדו ויחד יזמררו מיני הזמר שהם יודעים. כצל הלך מיכה הקטן אחר רפאל אחיו, והגדול שנה אחת ממנו. עכשיו ודאי מחפש רפאל את מיכה ומשחק בצעצועי אחיו שנתיתמו. כמה מבקש היה לפני עלייתה לארץ־הקודש שתקחנו עמה… את מיכה…

“תאמר קדיש בבית־הכנסת!” אמרה אֶתי ליוסף דוד.

“כבר אמרתי… ידעתי על האסון קודם־לכן.”

“אולי תהיה אומר כל השנה? יעקב של רבקה משכים קום בכל בוקר והולך להגיד קדיש.”

“מה פתאום כל בוקר?”

“אבל איך אני מצילה עכשיו נפש רפאל אחי ונפש אברהם סימן־טוב?” ממררת אֶתי בבכי.

“אולי בבן אַת מצילה?”

“מה הבטחון שלי שהשניה תהיה בן ולא עוד פעם בת?”

“צריך לקוות. די! כבר בכית מספיק…”

…יוסף דוד הוא האשם במות מיכה! – בטוחה אֶתי במשטמתה החדשה. – אם לא נותן לי עכשיו המחילה בשביל רפאל ואברהם, אני מוציאה לו הנשמה ממנו. החמות!

“אין לי ברירה עכשיו,” אומרת היא לרבקה, המרבה בזמן האחרון לבקרה. “אין לי ברירה אלא בבן, שהוא, הנכבד שלי, מעכב לי המחילה!”

“אמא כותבת לי שלא בלב שלם התעברת, שבכעס על אישך הרית את בתך.”

“ולי אינה כותבת על זה כלום… ולא מסבירה לי, לא היא ולא דודה, איך אני יכולה להביא לי החיבה.”

ואֶתי מפילה תחינה במכתבה אל דודה:

“למדי אותי, דודה, איך אני יכולה להביא לי בלב מעט טובה ומעט הנאה ממנו, שהוא לא אהוב לי כלל ומעכב לנו הישועה?”

דודה אינה מאמינה שיש טעם ללמד הדבר הזה, שאפשר להביא בלבה של אֶתי חיבה שאיננה. אפשר משום שגם בלבה כבר נתעממה החיבה אל יוסף דוד?

“הם כבר לא מקווים מִנמֵך כלום,” מתאכזרת רבקה בראותה שאין תשובה מדודה: “שאַת מביאה ולדות לעולם במשטמות ולא באהבות כשאר נשים.”

“היא היתה צריכה להיות כאן במקומי וללדת לו בנים באהבות.”

“היא היתה צריכה, היתה צריכה. עכשיו אַת אומרת זאת. איפה היית אז שהרגת לה האהבות?”

בערב ההוא נגמרה השיחה במריבה קשה בין שתי האחיות.

 

פרק עשרים    🔗

תמו ימי־אבלה של אתי ושוב החלה לבקש לה אמתלות לצאת מבין כתלי ביתה. אל חייטת, אל ספּרת, אל חנות־הבדים הגדולה, אל “המיפייפת”, שכל המטרוניות הכבוּדות בעיני עצמן משכימות לפתחה. עדיין עומדת אֶתי במלאוּת־הגוף של מבכירה, מלאוּת ולאוּת, שנשתהו יותר מדי. רוצה היא לחַדש את חינה, להחזיר את טוּב־המראה לפניה המיוגעות מצירים שחלפו, למחוֹת רישומם של יסורים שבאו לה לאחר־מכן.

מביטה אֶתי בחלון ורואה בוקר של עיר, ונערות ונשים היוצאות לפעלן, והילוכן הילוך של טפיפה לראוָה, כעדייהן וכפרכוסן. “הללו – יש טעם לחייהן!”

“טוֹב לך,” אומרת היא לשכנתה היוצאת לעבודתה במשרד, “שאת ‘מאקאיֶה’ את עצמך ויש לך הנאה מעצמך, ולאחרים הנאה ממך. ואני תמיד בבית, בחלוק, בפנים ערומות כמו תפוח בוסר ירוק.”

לאט־לאט חוזר גופה למידותיו. העידו על כך אותן גומות־החן שבפיקות־הברכים, אשר חזרו ועיגלו חמוקיהן אחר שמשמַני בשרה כבר שקעו. והלכו וחזרו עמהן גם טבעה ומשאלותיה. אמא־נערה היא, שנערוּתה מתמרדת על אמהוּתה, הבועטת בצער כפוי זה, צער גידולה של הפעוטה המיבבת בלילות. שוב היא בנפשה אותה אֶתי, שאין עליה לא עוֹל ביתה כאן ולא עוֹל ביתה שם, לא איש, לא אחות, לא בת. אין היא יודעת מה זה היה לה? מה טירודים חדשים יש לה היום? מה היא רוצה מעצמה ומזולתה?

“…אין לי כאן אמא, ואין איש טורח עלי להגיד לי משהו שתתישב עלי דעתי, להתיסר עמי בצער בזיונותי ביני לביני, ואין לי רעה להסיחם לפניה. אפילו לכתוב אין לי אל מי, ששם בית־אבלוּת, ואין ראשם פנוי לענינַי הפחותים. דודה שחוֹחה בעזיבותה ואינה משיבה לי על כלום. ועל דברים כאלה בכלל אין כותבים…”

אין כותבים – אך בשיחה פנים־אל־פנים אפשר! באה אֶתי אצל יוסף דוד ותובעת:

“תביא לי את אמא ואת רפאל לבקר אצלנו חודש ימים… שאם לא, אני מתה מגעגועים.”

“אביא לך, אביא לך,” פוֹטרה יוסף דוד בהבטחה מן השפה ולחוץ.

חוזרת אֶתי אל עצמה וכמו מתמעטת בעיניה. מהלכת ברחוב, ואין אנשים “צובאים על הויראנדה לחזות בה”. הוילָה אינה וילָה, וכבוד אישה אינו כפי ששיערה שם.

והחיים אינם חיים.

“אולי אנו מַקצים מגרש אחד משלנו ובונים עליו סינימה, שיהא נקרא על שמנו, כמו נכבדים אחרים שבעיר, וגם הכיכר שלפניו על שמנו, כמו דיזנגוף!” מציעה אֶתי יום אחד לבעלה מתוך חלומות גדלוּתה שנתבדוּ.

“אי־אפשר,” משיב יוסף דוד את תשובתו הרגילה. “אי־אפשר סינימה על שמך, שיש כבר על שמך על־יד כיכר דיזנגוף. ואי־אפשר על שם־משפחתנו, שיש כבר ‘ארמון’ שכזה בעיר. וזה יעלה בממון רב ובטרחות הרבה, שיש לפנות ולבנות ולבקש רשיון מן העיריה.” וכדי לנטוע תקוה בלבה סיים בפסוק סתמי: “אולי פעם…”

יוצאת אֶתי החוצה, רואה בני־אדם ופניהם שוחקות. וכי מה גדלוּת יש להם? ובכל־זאת טוב להם… מה סוד הטוֹב שבחייהם? מה כל־כך מתכּייף להם? – כבר החלה אֶתי ללמד לשונה מניב הארץ. וככל שמהרהרת בבני־אדם, ביתה שלה מתרוקן והולך לפניה. – ואפילו אני בוררת לי רֵעה בין אלו, במה אני מסַפרת עמה? ומדוע אין בי די לב נמס אל הבת? – והרי אֶתי דוקא מגפפת את בתה גיפופים נלהבים, עד שנעשות שתיהן כמו בשר אחד ועור אחד מלוטף, אלא שבכל־זאת משהו כאילו מפַלגָה מבתה, מבַדלה לעצמה ולמאוייה, שאינם פוסקים כל הזמן מקיומם. שעה ארוכה היא תוהה אז בראי על מראה פניה אם הורע, ותרעומת בלבה על כל רמז קמט טרם־זמנו, ותשוקה להתנער מכל המעגם את נפשה ומקמיל את פניה.

“קל מאליר!”

וחלומות יש לה לאֶתי דוקא של ילדוֹת: היא בבית אבותיה, יושבת על ספסל בבית־הספר ומבעד לחלון: דקל זקוּף, שמחצי גבהו מפציל גזע קצר, ומן הגזע משתרבב יחוּר ירוק, והמראה כמראה הקנגוּרוּ, שגוּר משרבב עצמו מכיס־בטנו. קנגורו כזה ראתה אֶתי בגן־החיות שבעירם יחד עם אברהם סימן־טוב, בילדותם. – איזה חלום משונה על עצים וחיות! – שואלת אֶתי בנפשה ותוהה על אותה התפעמות, שבאה לה פתאום, במין נאהבוּת סתומה בלי דעת למי, לְמה.

במכתבה האחרון מודיעה אמה, שאברהם סימן־טוב ואמו־זקנתו מתעתדים לעלות בקרוב לארץ־הקודש.

למה לוֹ? – שואלת אֶתי בנפשה. – למה לי שיעלה? שאם הוא עולה, מתעצב עמי במצוקתי ומבחין בי כל הרעוֹת שיש בלבי. שתמיד הוא יודע מה יש לי. ואולי מטיח בפני: “הנה, אֶתי, מה עוללת לעצמך! ואַל תקחי לך נַעלוּת־המעשה שאין לך.”

“מה יעשו כאן בישראל אברהם ואמו־זקנתו?” ממהרת אֶתי לענות לאמה ומאיצה ביוסף דוד שיחזק דבריה ויכתוב: “מה יעשה כאן סימן־טוב אברהם בישראל? איפה הוא יושב בעלותו הנה? במה הוא מתפרנס?”

אך יוסף דוד דעתו שקוּלה עליו ודבריו מיושבים:

“מה יש? ישב לו בישוב־עולים, יחד עם בני גולה שלו. ומקבל בית וחלקת־שדה וכל המבוקש לו ולאמו־זקנתו. שהיום מקבלים הכל מן המוכן, מהסוכנות. כשאנו עלינו ארצה לא קיבלנו כלום…”

ואֶתי בשלה: “אם אברהם עולה,” חוזרת היא וכותבת מיד, שמא תאחר את המועד: “עובד בפרדס בשמש השורפת, המכּה חלילה בראשו. ואם מקבל בית מהסוכנות, עומד הבית בחורף במים רבים כמו שטפון, והישוב שלו מנותק, ואפילו לחם מביאים לו בסירה.”

“אף־על־פי־כן, אברהם עולה,” היתה תשובת אמה על כל מכתביה. אך אֶתי אינה נכנעת: “אם אברהם עולה בגפו, בלא אשה, רק עם אמו־זקנתו, והיא קשישה, מי עוסק במלאכת־ביתו וחצרו, כשהוא יוצא לעבודה־של־דחק? מי עושה אצלו במשק־של־עולים?”

“אין הענין קשה כל־כך,” מתעקשת גם האם וכמו במזיד מַגניבה רמיזה בענין שבא לה בדרך השערה ואפילו בדִיה מן הלב: “יש עוד נערות עולות היום עם משפחותיהן ממקומות שלנו, ואם ירצה יבחר לו אחת מהן, והיא לומדת מלאכות הבית והחצר ואפילו חֶלקָה־בעיבודים שלו.”

קשים לאֶתי רמזי אמה, אין היא יכולה לשאתם היום, ואפילו יודעת היא שלא מפי אברהם סימן־טוב עצמו הם באים. מכל־שכּן שאין אמה מסתפקת ברמזים ומצרפת דברים־של־ממש כביכול: יש בת־טובים בעדתנו, דבורה בת חכם רפאל שמה, שעולה עם הוריה לארץ־הקודש גם היא, ואם ירצה השם, אולי אני משדכת אותם, והיא רעיה בביתו…"

“מה פתאום אַת משדכת! מי שׂמך שדכנית לו?! אמרי לו: האדמה כמו אבן, ואינה מצמיחה, ואין להשיג בשוק אלא בתלושים, הקמח מביאים מן החוץ. והבשר מועט, וגם כן מן החוץ, וקפוא, ובזוי, והכבש כזהב…”

“מה יש?” מבדחת האם בפעם הראשונה אחר ימי־אֶבלה: “כשאין פּלפּל אוכלים ששליק בלי פלפל.”

ובסוף האיגרת – רמיזה חדשה: “אולי יש מי העולה לפניו…”

בערב ההוא הלכה אֶתי אצל אחותה רבקה והתמהמהה שם. בחזירתה כבר היתה השעה מאוחרת, ואֶתי משתהה וממאנת בלבה לשוב הביתה.

מהלכת ברחובות העיר, מעריבה והולכת, עד שבאה לפלגי רחובות הסמוכים לים. יורדת באחד מהם, שהים נפתח אליו בהרחבה, ורואה לפניה יריעת־מים פרוסה, כמין דגל כחול־לבן, שהמים כדיוֹ הכחולה, וקצפם לבן ומבעבע. נבהלת אֶתי ממראה ים בלילה, ים פתוח באין מחסום, ומצפינה והולכת ברחוב המקביל לו. עוד הים עמה, אך את קצפו אינה רואה. אין אֶתי יודעת כמה שעות היא משוטטת כך, אך כנראה שעות הרבה, כי הנה פתאום נתרעבה מאוד, והרחוב גם הוא שינה פניו, שיתק את שאוֹנוֹ, עימם את אורותיו, סילק את שלל צבעיו, צבעי הפירות והירקות, שמוצגים היו לראוָה. כל הראווֹת והקולות נסתלקו. לא נשארה אלא תכלתו המלאכותית של אור הניאוֹן פה ושם. תחילה עוד היו שני “סינימה” שוקקים אדם רב, עכשיו נדמו גם הם. בין שני בתי־הקולנוע ראתה אֶתי שלט: “מרגלית־המזרח” – בית אוכל קטן שנשאר לפתע יחידי פתוח בשעה זו. ונתחשקה אֶתי “לאכול פעם לבד.”

ירכתיו של בית־האוכל סמוכות אל הים, ודומה שהבית הציג רגליו בגלים. “כמו קאזינוֹ,” הירהרה אֶתי. נכנסה וראתה פלוּש צר ובו חבורות־חבורות של נערים ונערות. מעבר לפרגוד־של־עץ, העשוי מעשה־חוֹרי, אולם צר, ובקצהו – דוכן, המדיף לחלל האולם ריחוֹת עשן, שמן־ריקוחים ותבלין. ראתה שולחן ריק וישבה אליו. נחה דעתה שגם נשים אחרות סועדות שם ביחידות, אלא שלא נעם לה דרך־דיבוּרו של המלצר אליה, שדרך־חירוּת היה. “מה אַת מזמינה?” – סתם כך, ולא: “מה הגברת מבקשת להזמין?” אף־על־פי־כן, ביקשה צד זכות: “אולי אין מקפידים בארץ על נימוסים כאלה?” שמות המאכלות, שפורטו בתפריט, היו ידועים לה מביתה, וזה הגביר בלבה את רגש הניחוּת.

פתאום נתרעש הפלוּש. חבורת הנערים והנערות, שהיו סועדים בהמולה ובלהגי־שיחה, שמהם נשתרבבו ביחוד פסוקי הלהג של הנערות, נוסח: “אמרתי לו” – “אז הוא אמר לי” – “אז אני אמרתי לו” – “אז הוא שוב אמר לי”, פתאום נשתתקו, ומן הפלוּש עלה קול ניקושים דקים, כביכול נתקשקשו כפתוֹרי המדים של השוטרים שנכנסו. אין אֶתי יראה מפני שוטרים – וממשיכה במאכלה.

פתאום קפץ אותו איש, שהיה מסב יחידי אצל שולחן סמוך לשולחנה, וישב אצלה.

“אני רק לכמה רגעים… אשב כאן, כדי שיחשבו שאַת בחברתי ולא יטרידו אותך השוטרים… אחר־כך אלך לי…”

לא הבינה אֶתי מה נעימת־דיבור זו שלו, נעימה של עשיית־חסד עמה. למה יטרידוה השוטרים? ולמה זה קם וישב עמה כאילו לא היה לו שולחן משלו? ואם כבר ישב, אז למה ילך מיד? ואיך, בכלל, נתחצף לשבת אצלה?

בא מלצר ומקריב לו מאכלו על שולחנה. עוברים השוטרים על פניה בהילוך מתון ומשהים מבטם דוקא בה ולא בבן־שולחנה. וכך הלוֹך ושוֹב על־פני האולם הצר כמודדים אותו באַמַת־מידה. ופתאום נשים, שישבו בגפּן, יושבות כל אחת בחברת פלוני. וניכר בהם, שאינם מכירים זה את זה. ההיא, זהובת־השׂער ודקת־הגו, איך היא אוכלת? איזו רעבתנות!

מביטה אֶתי בחוצפן זה, שנתישב לו על־ידה, ורואה פנים לבנות שנשתזפו הרבה – ודאי מארץ צפונית?

“אני מבקש סליחה,” פתח במבוכה, וניכר היה שלא נעים לו להיטפל אליה. “יוחנן בּאַר, אינז’ניר־כימאי. היום אני עוסק במקצוע שני שלי, בבנין סירות, למדתי במספנות של הולנד…”

“אַה, הולנד,” מתאוששת אֶתי, “הכרתי אשה מהולנד, כל־כך נחמדה…” ופתאום נזכרת שמשוחחת עם זר ומשתתקת.

“מוזר… כשראיתיך נכנסת, נראית לי כמו דמות של אשה הצפה במים…”

“מה פתאום במים?”

“אַת מבינה… מבעד לזרימת המים משתבר אור החמה על עורו של האדם בחוָרוֹן כזה… כמו… כמו צעיפים רועדים… ואני, במקצועי, תמיד התעניינתי בבעיית האור… אפילו היתה לי פעם אמביציה לחקור את מקורות האור הקר…”

אֶתי אינה מבינה כלום. מה הוא סח האיש הזה? ומדוע דוקא עמה? אבל דיבורו הגון ומחמיא, ולבה הולך שבי.

“מה זה אוֹר קר?”

“האוֹר הקר… אַה! חזיון מעניין מאוד בטבע. ראית פעם אור גחלילית? זה אור קר… ובכן, היתה לי אמביציה גדולה לגלות את מקורו של האור הקר בטבע. רציתי מאוד להיות מגלה תגלית… אבל לא המשכתי בדרך המחקר… לשם כך הייתי צריך ללכת לאמריקה… אז פניתי למקצוע השני, המחובב עלי מילדותי: בנין סירות. עכשיו שקעתי באסדות הגדולות שבמים, ואינני מגיע עוד לאור… ופתאום, כשנכנסת, נצנצו בי שני הרהורים: האור הקר ועור גופו של אדם כשהוא שרוי במים… זה מעניין מאוד. חבל שאינני מגיע היום לכל הדברים הללו…”

שמעה אֶתי את ההסבר, והדבר נעשה סתום בעיניה שבעתים. “אבל הוא, באמת, אדם שיש לו מחשבות יפות… מדבר כמו אברהם סימן־טוב…”

“מיד, כשיצאו השוטרים, אשוב אל שולחני.”

וכשחזר האיש פעמים על פסוקו זה אמרה לו:

“האדון יכול להישאר גם אחר־כך. ואם אני מפריעה לו, אז…”

“אינך מפריעה לי… בהחלט לא. אדרבא! היה לי חבל עליך…”

“מה פתאום חבל לו עלי? מה הוא יודע עלי? אני כאן רק שנה אחת!”

,מרגישים בעברית שלך. ואַת…" נד לה האיש הצעיר, שפניו שזופות בשיזוף של איש סירות ורוח ומים רבים.

“ואתה כמה?”

“הרבה יותר.”

המשטרה הלכה זה כבר. הנערים והנערות חזרו אל פטפוט־שלאחר־חצות.

“חכי ואלווך למקום שאַת צריכה ללכת,” אמר האיש בראותו שאֶתי קמה ללכת.

“מה פירוש צריכה? אני הולכת הביתה.”

“הביתה? סליחה… אני רק ללוותך נתכוונתי… שתגיעי בשלום.”

“יפה מאוד, אבל אינני מפחדת.”

לשמע הרובע ורחוב־מגוריה נשתומם האיש.

“אַת גרה שם?.. בכל־זאת…”

“דואגים לי בבית. שיצאתי בשעה מוקדמת ללכת אל אחותי, ואני משתהה כל־כך. ומי יודע מה השעה עכשיו.”

פיקפק האיש באמיתות הסיפור, אך לא אמר כלום. יצאו החוצה והיה מוליכה בדרך הים לביתה.

“אַת… אַת נראית לי לא מתאימה כלל לרחובות־הלילה האלה. סתם כמו נערה מבית־טובים.”

“באמת כך,” ענתה אֶתי ועימעמה בלב בן־לוייתה את וַדאוּתוֹ, והוא נשתתק.

פתאום שבר הים את שאונו הקצוב ונחשול גחמוֹני זינק בשרירותו מתוך המון הגלים, טפח טפיחה קולנית על־גבי השוּנית שבחוף ונתרסק. נתחלחלו השנַים לשמע המהלומה שנהלם פתאום הלילה.

“אני הולכת הביתה,” אמרה אֶתי בבהילות.

“טוב, טוב, אני מביא אותך.”

והיו שני זרים מהלכים ברחובות המרוקנים, שדלל בהם גם הלילה, ונותרה רק אשמורה אחרונה, שכבר אינה של החשכה ועדיין אינה של האור, ואז מתחילים השמים להיסוג מן הים, והים נלפת ביבשה, והיבשה מתאפררת, ואד אחרון של לילה, כהבל של חום, מתמר ועולה. מסתלק הלילה ועמו הקרבה שצמחה בשממוֹנו.

בשעת פרידתם אמר לה:

“חבל, חבל מאוד…”

בבית כבר לא ציפה לה איש. סבורים היו שנשארה ללוּן בבית אחוֹתה. ובבוקר, כשהקיץ יוסף דוד, ראה את אֶתי שנפעמת מעט ומדוכדכת מעט, אמר לה כדי לפייסה:

“אולי לא אצא השנה למסעי, שאַת אֵם צעירה, והפעוטה רכה, ואין להניחכן לבדכן.”

“…גם כן נחמה,” הירהרה אֶתי במורת־רוח, אך מיד כבשה את רוחה ואמרה:

“הכל בגלל אבלוּת שלנו, שאינני יכולה להחיות את נפשי. אבל בגללנו אין אתה צריך לוַתר על תענוגות שלך במסעים.”

סבר יוסף דוד את דבריה והציע פשרה:

“אולי אני נוסע אחר־כך, כשאמך ורפאל באים אליך? אמתין קצת…”

אך לא המתין יוסף דוד לבוא החותנת, ומחששו להחמיץ את עונת־המסעות הקדים ונסע.

בלילה ההוא ראתה אֶתי חלום משונה: בית־קפה. והיא עם יוסף דוד. פתאום קם יוסף דוד ויוצא לשעה קלה. הולך ואינו חוזר. יושבת היא ומחכה, ואין פרוטה בכיסה. במה תשלם? מופיעה אשה זהובת־שער ודקת־גו ואומרת: “ראיתי את אישך בחוץ עם אחת זרה.” איפה ראתה את זו שמדברת אליה? אהא! בלילה ההוא, בבית־האוכל שירכתיו לים, כשנכנסה המשטרה. ויוסף דוד אינו חוזר. כבר שעה ארוכה עברה מאז. ומי ישלם? קפצה פתאום והתברחה. וחזרה הביתה ולבה נוקפה. מה אִתה? אכלה, שתתה ולא שילמה…

למחרת, במכתבה אל אמה, כתבה: “…שיחושו ויעלו אברהם סימן־טוב ואמו־זקנתו, וכל מחסורם עלינו,” והיתה לה הרגשה כאילו פרעה איזה חוב.

אף־על־פי־כן היתה כל הבוקר כמטולטלת בינה לבין נפשה. עמדה אל מול החלון וראתה בצפון־מערב פיסת שמים מקושרת בדבֵלה של עננים, שלהב־של־זהב חותכה באלכסון. היה הפלח שנחתך צונח ויורד לאִטוֹ הימה, והפלח שנשתייר למעלה מצומד ועומד תחתיו. והשעה – שלהי הצהרים. כיון שיחידה לנפשה היתה, קמה ויצאה מביתה, והיו רגליה מוליכות אותה לצפונה של העיר, כביכול לאותו מקום שבו נפרדו זה עכשיו שני הפלחים של העננה. עד שהגיעה לנהר, ובשוּליו תחרים של סירות, ריקות, דוממות, מהן שקועות רוב גופן במים, מהן מוריקות ומתישנות בטרם־עת, רשת גדולה מתוחה מחוף לחוף, ומקצות המים הפנימה, כדי ד' אמות, מִרפָד של יקינתון ירוק וסמיך. מעבר משם, על היבשה, עמוד חשמל, כמין מגדל העשוי מקלעת של בדי־ברזל. כמעט ואין אנשים, רק אחד, כנראה חייל בחופשה, משיט סירה. הוא היחידי על־פני הנהר כולו, וקול משוטיו הבודדים דוקא מגביר את העזובה.

פוסעת אֶתי לאורך הנהר, עם זרמו הנוהה הימה. סירה גדולה עומדת בבנינה, שלדתה מוגבהת על־גבי סמוכות־של־עץ, נראית כעצמות־החזה של בעל־חיים גדול ומחזקת את רושם הנהר המת. כמה צעירים, היושבים על שפת המים, מפסיקים לרגע שיחתם בתמיהה על בחורה שמטיילת לבדה. דמות־החאקי של בנין תחנת־הכוח שהוּסוָה ביצבצה מעבר לגשר התחנה ונתעלמה. וציבור של בנינים ישנים, שדמוּת אמברים להם, ולפניהם עמוּד, המנוֹסס עליו גמל מעופף. ועוד עקיפה קטנה – ורחוב המפציע ממנו סימטה, שסיומה – נמל, נמלה הקטן של העיר.

השוטרים שבסוּכּה ודאי לא יניחוה להיכנס פנימה. מעבר לסורגי השער – מנוף על מגררת־אופנוע, כמו עגור ארך־צואר ויחיד־רגל וכולו אפור. הנה יעמיס העגוּרן את המשאית והיא תצא בשער – אז תחמוק אֶתי מן הצד ותתפרח פנימה ותרוץ עד הרציף ועד למעגן־האסדות המרוּוח, המוקף שדרה של עגורנים המוצבים על־גבי תיבות, כמין סוכה מרובעת ומזוגגת ובה מושב המנופאי.

מאחורי אחת התיבות הללו נתגלה לפני אֶתי מראה של קסם: שלג בשרב של קיץ! שלג לבן על הרציף הנח ועל האסדות הנעות. מבהיק השלג בחמה ואינו נמס, ומראהו כאור עז, מסנוור עינים.

…מה האור הזה? אור של שלג בחום הגדול? אולי זה גם כן האור הקר של איש־הסירות? ואולי גם הוא במקרה כאן באיזה מקום?

עוד היא עומדת דהומה ושורת האסדות, הרתוקות בשלשלאות כבדות־ברזל ועזות־חלודה על הזקֵפים שברציף, נעה לנגד עיניה בתנועת הזרם הכלוא במעגן, תנועה הקצובה בחוּמרה ובמשמעת. עלה ורדת, עלה ורדת, כל שורת האסדות בבת־אחת, ללא סטיה שבכיווּן וללא משגה שבקצב. וכולן מקומחות בלובן זה שבכפל־גילויו: הלובן שבמים – נע, והלובן שביבשה – נח. הכל לבן סביב. ורק הרחק מזה, מצד דרום, חוֹלית בית־הקברות הערבי ענברית־זהובה, וכתמים צהובים דולקים עליה – ודאי פרחי החבלבל.

ניגשה אֶתי אל הרציף לראות את הלובן, למששו בידים. ניגשת ודורכת ברגלה על שכבה לבנה, גרגרית:

“סוכר! בחיי, סוכר מתוק!”

אכן, היה זה שפך סוכר על־גבי הרציף ובאסדות, סוכר שהובא ממדינות־הים, ושקיו נתקרעו בעת הפריקה.

“אַה, כמו ירח בבוספור… אור לבן, קר, המקמיח את פני נהר־הים.”

היו האסדות הלבנות ריקות מאיש ומלאות תנועה. ונדמו בעיני אֶתי לצבּים גדולים ששובבים הפכום על גבם והם מפרפרים ברגליהם ואינם יכולים לשוב אל עמידתם.

פתאום, מעברו השני של המעגן, ראו עיניה ספינת־גרר, המזקרת את סוכת־ההגה המזוגגת שעליה. שלושה לבושי גופיות אפורות וחבושי כובעי־מצחון מתיגעים בה בתיקונו של איזה בדק. וכשאֶתי פונה לקרוֹב אליהם, אין איש מסב פניו אליה.

והיום הלך כבר והחשיך. הפרחים הצהובים שבחוֹלית כבו. ובקתת אבני־הכּוּרכּר המחוֹררות שבראש גבעת בית־הקברות הערבי קימרה את גבה, כחתול שסמַר מפחד. פתאום רפתה דריכות־הציפיה בלבה של אֶתי ונכנס בו פחד: מה היא עושה כאן בהיחָבא? מה היא מחפשת?

בצידוד מבט כלפי השוטר עברה על פניו, כמתגרה בו שישאלנה למעשיה פה. כיון שלא שאל כלום – הרחיבה צעדיה ויצאה בצעד שהוּי.

…חבל שלא שאל, אילו היה שואל, הייתי שואלת גם אני…

בחזירתה הביתה מצאה בתיבת־הדואר מכתב מאמה.

“…דודה שלך שרה נישאה במזל־טוב לאיש, אלמן בן־גילה, ולוֹ בת מגודלת ושני בנים קטנים, שהיה פעם משתדך אליה, והיא משיבה פניו ריקם, והיום נעתרת לו. בעוד שבועים ימים מפליגים כולם לישראל…”

מי הוא זה, האלמן… בן־גילה… מעדתם… ובתו שהגיעה לפרקה? מה הסוד הזה? מה פתאום?

ואברהם סימן־טוב – מדוע הוא מתמהמה, מתי הוא מפליג? ושמא גם הוא מביא עמו אשה?

פתאום, כשהומחש דבר בוֹאם לעיני־רוחה המחשה יתירה, נתבהלה מאימת הטוֹב המתרגש לבוא עליה, מאנשי־ביתה העולים במחנה כבד מן הצפון. ורצון בהול תקפה לדחות מעליה, כמו במחי יד מתגוננת, הרהורי ממשות זו – ועלתה על משכבה ונרדמה.

 

פרק עשרים ואחד    🔗

לא כבואן של שאר נשים לבתי בעליהן היה בואה של שרה לבית יחזקאל ברכה. כיון שבאה, מיד נטלה חפיסת הגפרורים והעלתה אש בפתיליה שלה בבית אישה, לשפות הקומקום ולהרתיח המים.

זה המעשה כפשוטו. אך טעמו של דבר כך היה:

…אשה מעלה אש בכירה שבביתה, משמע מעלה האוֹר בביתה, כביכול אומרת: מכאן ואילך זה עולמי.

שלהבת קטנה שבפתילים הדולקים חציה תכוּלה־סגוּלה וחציה חלמונית־זהובה – זוהי אש־של־בית. היא שקודה לבשל, לחמם, להאיר; היא מרחישה את דומית הבית בקול בעבוע של מים, בהעלותם אדים ללחלח האויר בהבל של טהרה.

רואה מארי מעשי אמה־חורגתה ותוהה. מסבירה לה עקרת בית־אביה החדשה:

“פתילה זו בעַרתה בחשאי, כתפילה בקרן־זוית, אש־תמיד שלי, להַנווֹתני בביתי החדש”.

“אבל מה אַת מבשלת שם מים במטבח?” מקשה מארי. “אם בשביל קפה, הרי אין זה כלל קנקן־הקפה שלנו. ואם מאכל – כבר התקנתי הנהוג אצלנו ליום זה, מנהג הזכרונה־לברכה.”

“לא קפה ולא מאכל. אלא שבאתי לביתכם, שמעתה הוא גם ביתי שלי, והרי זו אש ראשונה שאני מעלה במטבחי, כאומרת: באתי לכאן לחמם ולא לצנן, להאיר ולא לשבת חלילה בלא אור.”

מארי אינה מבינה:

“יש די אור בחוץ, וגם בבית כלל לא חושך!”

“אור־שבחוץ יש, אור־שבבית צריך, אולי, להעלות גם כן…”

לא נתחוורה למארי כוונת הפיוס שבדברי שרה והמשיכה בצרוּת־עינה:

“לא איכפת לי שממחר אַת המבשלת כאן מאכלי־הבית, ואני פטוּרה!” הטעימה דבריה בפישׂוק אצבעות ידיה, כדוחה מעליה עוּלוֹ של הבית.

אף־על־פי־כן ראתה שרה שאיכפת לה למארי שאין היא מוַתרת על המסורת שבהליכות בית אמה ומקשה על מעשיה – וביתר שׂאת התמידה שרה בחפצה “להאיר מעונו של אדון־הבית לפניו”.

עסקו של אדון־הבית – בפחם.

“פחמי עובד אבי…” התבדח יחזקאל. “‘חָרש נופח באש פחם’… אך לא ‘מַשחית לחבּל’… ככתוב: ‘פחם לגחלים’…”

“ולא ‘אֵש מדנים לחרחר ריב’,” מסייעתו שרה בבת־צחוקה, ועיניה רואות פניו.

בידוע, שבפרצופוֹתיהם של בני־אדם אין פנים־של־שמאל שוים לפנים־של־ימין. אצל יחזקאל ברכה שוֹני זה מופלג מן הרגיל.

“שמאל שלו,” מחייכת שרה, “‘אש מקרבת’; ימין שלו – ‘אש־להבה של מדנים’, וכלל פניו – שחומים כ’פחם לגחלים'.”

חוזר יחזקאל ברכה מעיסוקו לביתו – פניו מפוחמות ואור בהן, אור של מי שאינו מאמין למראה עיניו – כל־כך איחרה תוחלתו לבוא. אף־על־פי־כן היא כאן!

פחם אין לו ריח. כמוֹהוּ כאבן בשדה. אלא שנשחק ממנו דוֹק של שְחוֹר, ולכשתרצה יש בו מעין ריח – לא אותה נדיפת־ניחוח שממילא, שהיא מצוַת פרחים מלומדה, אלא כאותה תשוקה של צמחיה שלמה נטולת־ריח לזכות קמעה מן הריחוּת ויום תמים היא חובלת תחבולות לתת, לפחות במשך הרף־עין אחד, מַשב־ריח כלשהו, והוא מתעלה כביכול פתאום ונמוג בטרם ייתפס – כמין רגע של התעלות־הריח. ריחו של פחם הבלול באבק קל.

…אדון־הבית עוסק בחוֹמר העשוי לבעֵר, לחמם. ובעתוֹת־הפנאי – שמועטות הן – יושב על התורה. בר־אוריין הוא יחזקאל ברכה, אישה של שרה.

שני בניו הקטנים, טוביה ושמחה, כשני דליים על אסל, נתלים על זרועותיה של שרה, הצמודות אל ירכיה, כדי שלא יפלו, והם מושכים ומכבידים:

“סַפּרי־לָך על הבוסתן המכושף ועל עלי הסַנסיבּריה, שהיו פעם נמרים ונהפכו לעלי־ציץ־ירק!”

“נמרים? מה פתאום נמרים!” מבטלת מארי את הענין מעיקרו. “אף פעם לא שמעתי שחיות־טרף נהפכות לעלי־טרף?”

“סיפרתי להם פעם סיפור־אגדה על הסַנסיבּריה, שעליה גדולים, בשרניים, וצבעם ירוק ומנומר הרבה באפור, שלפנים, בימי־קדם, היו נמרים, אך הרבו לעשות הרע בעיני השם והפכם לטרפי צמח שפל־קומה, שלא יוכלו למוּש עוד ממקוֹמם לעשות הרע… וכיון שנמרים היו, הניח להם זֵכֶר ועשׂאם חברבּוּרות־חברבּוּרות.”

,שוב המצאת מראשך שלך! גם כן אגדה!" זילזלה מארי.

“אני רוצה סיפור הסַנסיבּריה,” עמד טוביה על שלו, “הסַנסיבּריה הקטנה הוא הנמר הקטן, והסַנסיבּריה הגדולה היא הנמרה הגדולה. והכי־הכי גדולה הוא הנמר הזועף… סַפּרי־לָך כבר!”

“עוד מעט ואַת מסַפּרת להם שההדסים מהדסים כחרגולים ירוקים, והפילאנטוּס היו לעכברים ורוּדים, פוּיייייי!”

אך שרה מעלימה אזניה מזלזוליה של מארי וממשיכה באגדותיה:

“…קטפו עבדי המלך את עלי האיריס לתפור מהם שמלת־קטיפה לבת־המלכה ואת עלי הקיסוֹס לאדרת־משי לבן־המלך…”

“מאמינים לך כל מלה שיוצאת מפיך! שטויות!” קפצה מארי ויצאה.

“בעצמך שטויות!” חרה לשמחה הקטן.

“…עלי הסַנסיבּריה שבגלות ארוכים־ארוכים ומחודדים בקצותיהם, כמו מאכלת ועוד מאכלת, דבוקות זו לזו. ובארץ־הקודש היא הדוּרה ומפוארת. ועוד מעט ונראינה במו עינינו. העלים שם זקופים־זקופים ומתעגלים ונפתחים, כגביע הכסף של אליהו הנביא…”

אותה שעה היה יחזקאל ברכה שהוּי ועומד על סף החדר, וכיון שנתבסמה עליו דעתו לשמע אמירה זו על כוסו של אליהו, העוֹלָה מן האדמה, ואין בה אלא שמש בלבד – ליוָה את דברי שרה בניגונו של פסוק ואמר:

“‘גביעים מלאים יין’… וגם ‘לחם ויין יש לי’… ואפילו ‘כוס ישועות’, שאנו כבר נושעים ועולים, ולא חלילה ‘כוס חמתו’… אבל איפה ‘כוס רויה’ שלי, ‘מנת חלקי וכוֹסי’?” סיים ברמיזה של ממש.

נתרמזה שרה וקמה להגיש מאכלו לפניו.

משמַשתוֹ שרה בנפש נכונה, וכל אותה שעה לא משה מלבה הפליאה עליו, שאינו נכלם עוד לשאת קולו בשיר. שבנערותו נבוך היה ונחבא אל הכלים, הליכותיו עניווּת, ודבריו מעטים. בעודו אברך היו אנשי העדה אומרים עליו, שאף־על־פי שבחור בר־אוריין הוא, מתנכר לשאר לומדים ופורש לעצמו, כביכול נכוה בגחלתם של אחרים, ובמקום להתנצח עמהם בדברי־תורה כאילו מדיין עם עצמו בלבד, ופרישותו זו, שהיה בה ממידת נחבאותו, נחשבה לו כיהירות. אלא כיון שפוֹצה פיו ונותן קולו בזמר, מיד מחלו לו בדילותו, שערבה להם שירתו:

“אה, צואר מנגן!”

“צואר מנגן יש לו ליחזקאל ברכה,” היו אומרים הבריות.

“כמקהלת המלאכים.”

“ברוֹן יחד מקהלת משוררים!” היו מתפעלים אנשי העדה, שצליליו מַחמימים ומַחמילים עליהם את לבם. אך כיון שמיעט בזמרה בפרהסיה, היו באים עמו בטרוניה:

“כילַי החס על ממונו!”

ופליאה היא: היום הוא מזמר, כך סתם, להנאתו ולהנאת ביתו. ותמיד נופלים לתוך פיו הפסקים הצריכים לו לאותה שעה, אם פסוק שיפה לו האדרתוֹ בצליל ואם פסוק שטמינתו בפיזום קל יפה לו. לשעבר, כשהיתה שומעת קולו בזמר, היו עיניה מתעצמות, ולבה משיא את נעימת־הקול לאחר. היום עיניה פקוחות בזמרו, ולבה מחזיר את הקול לבעליו ומזמן עצמו לחיבה חדשה, שעדיין יש ללבּוֹתה.

יושב יחזקאל ברכה וסועד לבו מתבונות־כפיה של אשתו שרה. אותה שעה הקיש מי על דלת, ופתחה לו שרה. היה זה יעקב אֶספֶּראנסָה, אחד מבני העדה שעלו בשעתם לישראל אך נטרדו ממנה, איש בשנות העמידה, שכל ימיו לא האיר לו מזלו פנים ומצפה היה שבישראל יתהפך עליו הגלגל לטובה, אלא שנתקצרה רוחו וירד, ונפשו מרוּרה עליו. וכל פעם ששומע על פלוני ממיודעיו שמתעתד לעלות, בא לביתו להניאוֹ.

“שמעתי, כי בכל־זאת אתם עולים?” פתח בדרשה־של־דופי, שהוא פזמונו כל הימים. “למעברה אתם הולכים? למקום של נחשים ומרבי־רגלים? בּלוֹקים ופחים וריח של נפט שמזקקים? ליריעות של בידואים, המגדלים נזם בחוֹטם ומטבעות בשערוֹת? האדמה שם ממולחה כמי הים! אלא שבים כאן יש, לפחות, דגים מעושנים, לאקרדה! ובמה אתם מחיים נפשותיכם שם? בספוֹנג’ה ובדחק? גם זה לא נמצא לכם! הנה גם חיים נָמָר חזר עם בני־ביתו, כל ממונם כילו בעסק של בית־קפה ובית־קולנוע, ועכשיו יחזרו על הפתחים פה?”

ניערוּ שרה ויחזקאל אזניהם מלעזי האיש והחרישו. אך כיון שנתפנקה מארי, כדרכה, והכריזה: “אני לא נוסעת אל נחשים ומרבי־רגלים, אני מפחדת!” – ביקש גם יחזקאל ברכה לצאת ידי חובת בעל־בית לאורחו ופסק לו את פסוקו:

“‘ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהוּ השם…’”

אך האורח הלא־קרוּא בשלו:

“איזו ברכת השֵם יש לכם שָם? מפני העוונות נסתלקה הברכה. אפילו מביאים לכם ארבעים משפחות לישוב־של־כלום, אתם יושבים שם עם אוכלי־טריפות ומחללי־שבת ולוקחי נשים עמוניות…”

החליפו שרה ויחזקאל מבטים של תבונות־עינים, שפוטרים מדיבור, ויחזקאל, אף שנתחלחל מדברי המקטרג, כבש חמתו ואמר:

“גם בימי־קדם עשו בני ישראל הרע בעיני השם, ולא מנע מהם המחילה.”

ושרה, על־פי דרכה, סייעתו בלשון־נימוסין:

“והפליא ברכותיו להם… והוא הדין היום, וברכות וצרות ירדו כרוכות. יש עולים ויש יורדים. ויש גם חוזרים ועולים. ואפשר שגם אתם…”

“אני וביתי?! אפילו סַם־מציל־מנחשים אין להם!..” וכמניף את נשקו החזק ביותר איים ואמר: “עקרב צהוב ונורא יש שם ש…”

“לא מן היום אנו עולים,” שיסעוהו שרה ויחזקאל.

ראה יעקב אספראנסה שדבריו נופלים על “אוזן ערלה”, ניפח בידו ויצא. נתבוננו שרה ויחזקאל זה בזה, כיודעים שעלייתם־בנפש נתקיימה בהם זה כבר.

 

פרק עשרים ושנים    🔗

בעת ההיא קרבו ימי אברהם סימן־טוב לעלות לישראל, אלא שנתמהמה – כביכול אין לבו, חס ושלום, מניחו לעלות.

“אם לעלות בעליות”, באה עליו אמו־זקנתו בטענותיה, “אני רוצה בעליות של עכשיו, שעוד רוח־חיים באפי. מה אתה מחכה עד שאין בי עוד כוח לעלות בגוף, ויש לי עליית־הנשמה וגלגול־מחילות?”

“חלילה, מה אַת סחה, סבתא! אם יגזוֹר השם, אַת זוכה ועולה עמי בריאה ושלמה, במהרה בקרוב.”

“אז למה לא עולים כבר? ברוך השם אני בריאה ושלמה.”

“עוד אינני יודע… לאן אנו עולים… אנה אנו פונים מיד מן הנמל… אינני רוצה לבוא לעיר הגדולה ולהיות למעמסה… שלא יאמרו עמסו עוּלנוּ עליהם…”

“מה איכפת לי שהוא, הנכבד, עוֹמס עוּלנוּ?”

“לא! אין אנו זקוקים לשום אדם שיעמיסנו עליו.”

באותה שעה נכנסה דודה שרה – היא שרה ברכה היום – שלא יצאו שני ירחים מאז נישאה ליחזקאל ברכה. פניה חיורות, דאוגות. ראה אברהם והבין, שמן הראוי לו שיקום ויניח לנשים להסיח בינן לבין עצמן. קם וביקש לצאת. אלא שעיכבתו שרה:

“כולנו, אברהם, מתיסרים בשלנו… ואין יודע הצפוי… העליה דבר שבקדושה הוא, ולא לנו לערער על סדרי עולם…”

“ודאי שבקדושה… ככתוב: ‘אל הקוֹדש פנימה’…” ובאבק רמיזה הוסיף: “ועוד כתוב: ‘זכרתי לך חסד נעוריך’…”

“לךָ, אם ירצה השם, עוד יבוא חסד נעוריך, עוד תהא לך אהבת כלולותיך, ומה לך כי תלין? ואני… אני הנני כבר בכלולותי…”

…כמין חג שנדחה – הירהר אברהם סימן־טוב הרהור של ריצוי. וכאילו כדי לאשר הרהורו זה הוסיפה שרה:

“…הכל בידי שמים…”

שומעת הזקנה ומצטערת שאינה יכולה לתקוע עצמה בשיחה, כי לא הבינה דבר וחצי דבר מכל אשר דיברו השנַים וכבר מצפה היתה שיצא הבחור. חש בכך אברהם סימן־טוב והלך.

סוף־סוף יכלה הזקנה לפתוח פיה:

“אַת כבר שואלת משהו ממני?”

“הנה קרוב לשני ירחים ו…לא אוכל להאמין שכבר נתקבלה תפילתי במרומים…”

“השתהוּת שלך עכשיו לא סימן הוא ולא סברה, ולא שום ספירה, ואפילו לא ציפיה. סתם איחור, שאַת כבר בכלולות.”

“אבל אולי, בכל־זאת… ואני גם חוששת…”

“אין לך לחשוש לא מצער־של־תחילה ולא מצירים־של־סוף, שצירים מחיים ולא ממיתים…”

“אך מה סימנים אַת נותנת לי?”

“וריח אבטיחים מבוקעים אַת מריחה באפך?”

“לא,” נשתוממה שרה לשמוע סימן משונה זה.

“אַה! ריח הפרי הרטוֹב, הגרעיני, השותת מים מתוקים! לא מריחה?”

“לא.”

“משמע, לא מגוּרענת עדיין, ולא תהיי מתמלאה מים, ואין לך סימן מובהק, סתם התאחרות, שאַת מתאחרת לך, ברצוֹנים שלך, וקרביך מתרצים לך.”

“נדמה לי, כי קצת ריח המֶלון עולה באפי…” מתבדחת דעתה של שרה ואף־על־פי־כן נדנוד־ספק נכנס בלבה.

“אי־ז-ה מלוֹן! וגרעיניו רופסים ולא משתקשקים כהלכה. חכי לריח האבטיח, שאז מובטח לך הסימן!”

חלשה דעתה של שרה וביקשה לשייר לה פתח־תקוה:

“אולי אתם עולים אחרינו לארץ־הקודש… ושם אני זוכה שאַת סועדת אותי?”

“עולים, עולים! ואברהם מתמהמה, כמו לבו לא מתלבּב עליו כלל לעלות, אף שמאז עמד על דעתו יש לו התשוקה לבוא למקום של קדושה. באו שארינו הנכבדים וטירדו לו כבוד־השם מארץ־הקודש, והוא רוצה לעלות בקדושה, בגפו ובלי גפה, בלבד שלו, בלי שום יַקֶרֶת!”

“אולי בארץ־הקודש מוצא לו נוַת־בית שלו?”

“למה שם, ולמה לא פה? ושם אנחנו לא מכירים אף אחד, ולא יודעים מי היא ומי אבותיה ומה מיוחסוּתה הטובה עליה. ולמה לא דבוֹרה, שאני רואה אותה דאובה עליו, והוא לא שם לה אפילו חצי־לב שלו!”

“דבורה בת חכם רפאל? אַה, שוב אחותי היקרה בשדכנות שלה…”

“מה יש לך לחנה, והיא עשתה לך שידוך של טוֹב עם יחזקאל ברכה, ואַת כבר מחפשת לך אצלי הסימנים שלך באבטיחים… ולמה לא תעשה טובה גם עם אברהם שאצלי בבית, שאין לו לב לעלות…”

“אתם עולים, ואנחנו עולים, ואולי גם הם, בית חכם רפאל, עולים, כפי אשר שמעתי. ובארץ־הקודש מסתייעים הדברים, ואולי גם אני מסייעת בזה.” ולפני לכתה, בזכרה את תכלית בואה לכאן, שאלה: “וטלטול־הדרכים לא מזיק לי, אם אני בכל־זאת…”

אוחזת הזקנה בסנטרה של שרה, מקריבה את פניה הנכלמים של זו אל פני עצמה, הגדולים, הבשרניים, שמסגרת שחורה, נקודת דלדוּלים קטנים ובהירים, עוטרת את גלגל עיניה, את לחייה הדהות, המגיעות כמעט עד ערפה – ונותנת עיניה בשולי שפתותיה של שרה:

,אפילו מוּרסית יש לך בתחתית לחייך, משמע, סתם שהייה שאַת משתהה מחמת טירופי־לבך, ולא מן המצוָה שנתקיימה בך."

“הרבה ברכות לך על חסדך עמי,” עמדה שרה לסיים ביקורה, “ועוד אני באה אצלך לברכך לשלום לפני עלייתנו, ואולי אַת מבשרת לי…” ויצאה ועיניה מושפלות.

ראה אברהם סימן־טוב שיצאה, שהה קמעה ונכנס ואמר לסבתו בהחלטת־פתע:

“עשי לך ברירת החפצים הנחוצים, שאנחנו עולים…”

“הנחוצים אין לנו. והרצויים אין לנו. הבלויים יש. רק שמלת־החופה של אמך, הזכרונה לברכה, שנשארה אצלי, ואני נותנת אותה לכלתך.”

“איזו כלה?!”

“כלה אחת, נערה בעֵדה.”

“הבלים! אין בשבילי נערה בעדתנו…”

“ומארי, ודבורה, ויוכבד…”

,איך אני מפרנס שם אשה?" מתרכך קצת אברהם, וכבר מחשבתו כאילו נתונה להרהורים־של־תכלית: “עדיין אין לנו פרנסה בארץ־הקודש…”

“עוד אני רוצה ליַלד את הילוֹד שלך באילו הידים הזקנות שלי, לך ולשרה, וּל…” ביקשה לפרש בשמה של אֶתי, אלא שנזכרה כי תקוַת־שוא היא, וקטעה את דיבורה.

כל אותה שעה עמדה חנה בפתח והמסיחים לא השגיחו בה.

“הא, אברהם פה?” הפסיקה חנה פתאום עת עמידתה בשתיקה. “ואני בענין אחותי באתי אצלך, שרוחה נפוּלה עליה מדבריך!”

“אלך ועוד מעט אשוב,” אמר אברהם סימן־טוב, הרגיל להסתלק כשנשים באות אצל סבתו.

“אברהם,” מעכבת אותו חנה במפגיע, “דבר לי גם אליך. עכשיו יש לי כאן… יש לי רק בני יחידי. ואֶתי מבקשת שאבוא אצלה לבקרה עמו. ואולי לא טוב הדבר? הבוקר שקודה הייתי במטבח. פתאום, אוי לעיני שרואות! – לטאה עומדת וטופחת לפרפר מסכן, והוא קופא תחתיו, כמו דעתו מהוּממת עליו. ואילמלא שחשתי אליו ומילטתיו החוצה, הרחק מן הלטאה האורבת לו עד שתסתתר עליו בינתו לגמרי, היתה בולעתו חיים. וחושבת לי: מה הסימן?”

“איני יודעת בלטאות ובפרפרים,” אמרה הזקנה שבטוחה היתה שאם בסימנים המדובר, הרי הכוונה אליה. “רק מעט ביוֹנים: יונה בודדת בראש הגג: בן. שתי יונים על גדר: מזל תאומים. יונה בשמים: בת. יונה חוזרת לשובך: בן ובת. יונה פצועה: נֵפֶל, חס ושלום. יונה שכנפיה אסופות: שידוך…” סימה בקורת־רוח של מומחית־לדבר.

“ומה עוד?” רמזה חנה בניד־יד כלפי עצמה.

נרמזה הזקנה והוסיפה:

“יונה בדולה והומיה: אַלמנוּת־חַיוּת… הומיה בקול יונים: מבקשת זיווג שני. פורשת כנפים אל הים: נישאת במזל חדש…”

“אני בענין אברהם באתי…” מעמידה חנה פנים, כאילו לא סברה את רמזי הזקנה.

“אברהם שאצלי איננו בשידוכים,” אמרה הזקנה בעגמת־נפש.

“יש בת־טובים,” הגיע עכשיו תורה של חנה לנקוט את סגנון עיסוקה החביב עליה.

“אַת מדברת בבת־טובים, כאילו אני לא יודעת מי בת־טובים שלך היום. והדיבורים – בדבורה. אמרתי לו, והוא ממאן.”

“הניחו לי ועסקוּ באחרים!” אמר אברהם סימן־טוב ויצא במורת־רוח.

היה אברהם סימן־טוב משוֹטט רגוּז ברחובות עירו, הולך ומהלך בה, עד שמגיע לטבורה. זה בצד זה עמדו שם שני בניני־מידות. האחד – בית־נכות לעתיקות. השני – בית עקד לתמונות. בנין בנין ושעריו: אחד – מדרגותיו כחצי־מַלבּן; אחד – כחצי־גורן. בנין בנין וזגוגיותיו: אלו – עוֹטוֹת ביום דוֹק של שְחוֹר בשוליהן, ומראיהן כמראה אגם בלילה; ואלו – דוֹק של ירקוּת להן, ומראיהן כאַצה רעננה בים. ואלו ואלו נוֹי להן, וגוון להן משלהן… אני – אין בי היום לא מזה ולא מזה. כמו הזכוכית האטומה. אותה זכוכית של הפרגוד, שהפסיק שם במשרד־הדרכונים בין פקיד לפקיד. לא גוון ולא בן־גוון. פקיד שוטה! והשאלה המשונה: “למה אתה נוסע מכאן?” – כאילו אפשר לשאול כן… מעבר לחלון המשרד עמד שם ברוֹש פרוע, קצתו חלוּד־יבוֹשת. החדודית של ענפיו כאילו הפוכה, משל סירקוהו מלמעלה למטה ונתפרע. ובמה הוא עולה למעלה – בכפות מקורעות?

כל־כך רועש היום נהר־הים, רועש וגורף מימיו למטה. עוד מעט יהא נושא גם אותנו, גורף וגורר. מה יהיה עלינו שם? ואֶתי כמו פושטת יד לעזור לה. במה אוכל לעזור לה? מה אתן לה? אולי ארץ־הקודש נותנת בינה בלבי. אוירא דארץ־ישראל יטהר סיגים ויחכים, ואולי יברא לי לב חדש.

ודוקא בהרהורו זה נתנמכה מעט קומתו הקיפחת, והיה מהלך בצעדים מבוהלים, כנטרד בלא דעת, מזה והלאה, מזה והלאה. גבותיו העבותות עלו כשתי צלעות של משולש לתוך מצחו הגבוה, שערו הסמיך והשחור ירד בקו ישר אל ערפו המזוּקף, לחייו המוארכות נפלו מעט מתוך דאגות־לבו. עיניו הגדולות כחולות־כהות כּנוצות צוארו של הטוָס, שברק עובר בהן, והוא פעם ירוק ופעם ענבּרי. אך היום, כיון שלבו מר עליו, גוון אחר נברק בהן – הגוון האפור, העגוּרי. גם חוורון פניו הים כציצת הלוֹבן שבראש העגוּר… מה אני עושה היום? אולי, באמת, עדיין לא הגיעה שעתי לעלות? כי איך אבוא לארץ־הקודש, ולבי נעכר עלי?

…דבורה לעומת אֶתי… – זכר את שיחת אמו־זקנתו עם חנה, ופתאום עלה מלבו עיקר דכדוכו, והחל להרהר את הרהוריו על־פי דרכו הציירנית. – כשאני הוגה בזו הריני כאספקלריה הריקה, וכשאני הוגה בזו – כאספקלריה המאירה. זו לעומת זו – אולי כזית בפני העֵנב? כגלגל אופק של לילה לעומת גלגל של חמה ביום המעונן? כמבעד לענן נשקפת אלי אֶתי היום.

באותה שעה נראו לו חייו שעברו בדמות חורף שנשתהה לבוא, שעל־כן צינתו עזה שבעתים, מרחיפה, שוחקת־עצמות. קרה ועזה – אך קצרה.

רוח עזה מן הבוספור טפחה פתאום על פניו כשחצה את מִפלַש הרחוב הצדדי, הפתוח לים, וניערתו מהרהוריו. ראה שבהיסח־הדעת החזירוהו רגליו אל רובע מגוריו והוליכוהו לפתח ביתו של יחזקאל ברכה. אולי ייכּנס אצלו לברכו ברכת־הדרך, ויהא הלה מעודדו בקולו הערב ומחזק לבו בקרבו?

“כבר אנו עולים בימים הקרובים!” בישׂרוֹ מיד יחזקאל ברכה בקול־נגינוֹת שלו.

,בשעה טובה, יחזקאל ברכה, ובמזל," השיבוֹ אברהם כשמח בשמחת זולתו.

“עלי לך… מבשרת ציוֹן, הרימי בכּוח קוֹלך, מבשרת ירוּשלים…” פיזם יחזקאל בנחת־רוח.

“אתם עולים ובאים שם, בודאי, אצל יוסף דוד?” התחזק אברהם לשאול את יחזקאל ברכה והיה מצפה לתשובתו. אלא שהדודה שרה, שידעה את כוונת השואל, נזדרזה והשיבה בקיצור פסקני:

“לאו!”

לא הבין בעלה את סיבת הפסקנות שבתשובת אשתו והרחיב הדיבור להשלים את תשובתה הקצרה:

“אנו באים למקום שמביאים אותנו הפרנסים העוסקים במצוָה, המה המוציאים והמביאים, ומשפטנו כמשפט כל העולים…”

“ואני דוקא מפחדת לשבת ביריות,” נתפנקה הנערה מארי, בתו היחידה של יחזקאל ברכה שנכנסה ושמעה סופה של השיחה.

“נערוֹת כמוֹתך מחזיקות שם ברוֹבה ובעצמן יורות בשעת הצורך, ואַת מפחדת,” השיב לה אברהם סימן־טוב ספק בבת־שחוק ספק בהטפת־מוסר.

“אני חיילת אני? אני מפחדת אפילו משוטר. פעם אחת כשהלכנו עם אֶתי בעיר העתיקה, אז פחדתי נורא מ…” אך קטעה דבריה, בזכרה פתאום שמגלה לאביה סוד הליכתה לאותו בית מנוּדה ולאותה גחלנית שבכוכים.

“אַה, אותה הליכה…” ניפח אברהם בידו, כאילו היתה מארי מדברת במשהו שאירע בימים רחוקים־רחוקים.

“סוף־סוף” מסַכּמת שרה את עיקר השיחה, “אנו זוכים והמשפחה כולה עולה, בעזרת השם, בזה אחר זה, אנו ואתם אחרינו, ומתנחלים שם… והשם חולק לנו מטובו, לכם ולנו ולכל בית ישראל, אמן.”

אותו רגע ניסר את האויר קול יללני של צופר.

“שוב דליקה?!”

פרצה מארי החוצה, ואחריה שני אחיה הקטנים: “אצל מי זה עולה העשן?”

“יוכבד רצה שם…” נתבהלה שרה. “אולי חלילה, אצל בית מבורך?”

“ארוץ ואראה!” נתנער אברהם סימן־טוב, החש תמיד למקום של צרה וסכנה.

“הלואי שתעלה באש כתוּבּה של צפורה, הלואי, ריבון־העולמים!”

נתגעשה שרה ברכה בנהמת־רוחה וקראה קריאת־זעם שלא כדרכה.

אילו היתה אֶתי באותו מעמד, היתה ודאי מהרהרת בלבה:

“אהא!.. סטרומבולי…”

 

פרק עשרים ושלושה    🔗

לא נתכוונה שרה זעמה לשריפת הכתוּבּה ממש, כי מה מועיל בדבר? מכוונת היתה ל“חתונה הגנובה”, למעשה שהיה בצפורה מבורך.

צפורה זו היתה אחותה הבכירה של יוכבד, רעותה של מארי, גדולה ממנה שנה אחת. בת ט"ז היתה כשהשיאוה לאלמן קשיש ממנה מ' שנים.

והמעשה שהיה כך היה. היה זה ביום חתונתה של רחל בת־דודתה ליצחק מבורך, בנו של אותו אלמן, עובדיה שמו. יגיעות הרבה יגעו לשדך את צפורה הקטנה לעובדיה, אלא שנתעקשה במיאונה. באותו היום, יום כלולות בת־דודתה רחל, עומדת היתה ליד החופה, מאחורי הכלה, ואבי החתן – על־יד החתן. וכשתם סדר־הקידושין, ורחל היתה לאשתו של יצחק כדת משה וישראל, והזוג יצא מתחת לחופה, הקיפו פתאום קרובי המשפחה מצד הכלה את צפורה, דחפוה אל מתחת לחופה לצדו של אבי החתן, עובדיה האלמן, ובטרם תבין את אשר אירע לה, ובטרם תאושש מדהימת־הבושה למראה הקהל הרב הסוגר עליה – קידשם החכם, והיתה צפורה הקטנה לחמוֹתה של בת־דודתה הגדולה ממנה.

“אם אינך משלחני,” מאיימת היתה צפורה כל הימים על אישה הכפוי עליה, “אני שורפת לך כל הבית הזה!”

“אם אַת לא מדברת על לב אישך שישדל את אביו שישלחני, אני שורפת לך את כל הבית שלך!” היתה באה בטרוניה עם רחל בת־דודתה, שותפתה לחופה ולבית־מגורים.

“אם הוא לא נותן לי מיד גט,” שפכה לבה לפני שרה ברכה, “אני מעלה כתוּבּה שלו באש עד שעשנה עולה השמימה והיא באה שם לפני השם ומפילה לפניו את טענותי עד שמתרחם עלי השם ומכניס ההסכמה בלב אישי לגרשני בספר־כריתות, שאני לא מזלו והוא לא מזלי!”

וּבאִמה, שהגניבה אותה אל תחת לחופה־לא־לה, הטיחה:

“דחפת אותי לפנים החוּפה שלו כמו אני לא בן־אדם, רק מחצלת לרגלים. לכי אליו ובקשי כריתות בשבילי, שאם לא, אַל תבואי אצלי! גם אַת קיבלת ממנו מוהר־מוסלמים כמו אבא שלי!”

ועברה שנה, ועברו שנתים. רחל בת־דודתה העמידה לאישה הצעיר שני בנים, וצפורה הקטנה אומנת את “נכדיה”. וכבר סבורים היו אנשי העדה כי הסערה בבית עובדיה מבורך שככה. אלא שיום אחד, כשסיפרה לה רחל כי מצפה היא לילדה השלישי, אם יגזור השם – נעכרה פתאום רוחה, לא קמה ממיטתה, לא הסיחה עם איש ולא בא דבר אל פיה.

“אפשר תקומי, תאכלי מה?”

“אפשר תתלבשי ותלכי מעט?”

“מה אַת שוכבת כל היום!”

והיא – דיבור אחד בפיה: “שישלחני!”

“אם לא ישלחני, אני שורפת את ביתו עליו!”

“אם לא ישלחני, אני עושה לו מדורה עד לב השמים!”

“אני אקום ואשרוף את הכתוּבּה!”

“אין דבר,” הרגיעה חנה סימן־טוב את בני משפחת מבורך, “תצרח קצת, עד שדעתה תתישב עליה.”

סברו בני־הבית את דברי חנה ונעקר החשש מלבם. ורק כשיום אחד קמה וניסתה לטבּע עצמה ב“נהר־הים”, אך מנעוה והחזירוה בשלום לביתה – החלו לשמור צעדיה.

“שישלח הקטנה מביתו,” אמרה שרה לאישה יחזקאל ברכה. “דבּר על לבו של עובדיה מבורך, שאם לא כן היא נמקה בעניה. ולבי דואב עלי לעלות ולהניחה כאן בצרתה.”

הלך אצל יחזקאל ברכה וחזר ואמר:

“ממאן, ואין תקוה.”

יום אחד חוזר עובדיה מבורך לביתו וריח של נפט בא באפו.

“מה הריח הזה?” שאל את צפורה, ונדנוד של חשד בלבו.

“ניקוי של הבית, שלא ישרצו בו רמשים,” ובצאתו כאילו נראו לה לראשונה מקביליות הקמטים שבערפו המעובה, כעין רשת של צלקות סמוקות, ישישיות.

למחרת ראו דרי הרחוב עשן עולה מביתו של עובדיה מבורך.

 

פרק עשרים וארבעה    🔗

קיצר יוסף דוד את מסע־התענוגות שלו לחוצה־לארץ, כמשפטו שנה שנה, וחזר הביתה לפתע, אפשר משום שבכל־זאת היה לבו דאוּג על אשתו ובתו שהניחן ביחידות, אפשר משום שלא נסתייעה לו נסיעתו הפעם כרוחו.

“דודה וביתה באים,” הדהימתוּ אֶתי.

“מתי באים?” נפתע יוסף דוד, כאילו לא שיער כלל שסופם לעלות.

“אולי מחר, אולי מחרתיים…” – נתגרתה בו אתי.

“ואברהם סימן־טוב, הוא כבר לא יבוא?”

“גם הוא עם סבתא שלו באים. אך דודה שרה מקדימה קצת, שיש לה משאת־נפש בזה,” מסבירה אֶתי את דודה כיד הבנתה הטובה עליה.

תמַה יסף דוד על עצמו שהבשורה על בואה של שרה מסעירתו מעט, והיה מזדלזל בעיניו, שעדיין ענינה מרגש אותו, שפתאום נתיקרו לו אותם רחשי־לב אליו, שהיו לה לשרה כל ימיה והסיח עצמו מהם. היום, כשנתבשר כי לא בגפה היא עולה אלא עם אישה ובניו, נקפוֹ לבו על חסד־עבר שאבד ממנו. ככל שנהגה בו אֶתי יתר קשיחות וריחוק היה גובר בלבו זכרה של שרה בנערותה, שהיתה נושאת עיניה אליו, כל פעם שבא מארץ־ישראל, והוא כבר בעל לאשה. בכל ביקור, שהיה מבקר את עדתו שבגולה, רואה היה שעדיין פנויה היא, ופני תוגה שלה מיוסרות. לימים, כשבגרה והלכה, ראו עיניו אותות צנימוּת ויבוֹשת של גוף שלא־רוּחַם. ופתאום – רעיה לאיש ואם לבניו. אולי, בכל־זאת, מיקח־טעות היה זה מיקח אֶתי לו לאשה? ואילו הביא את שרה לביתו, הרי היא חוזרת לנוֹיה, ויש לו גם נוַת־בית שתהא מוקירתו.

“אני רוצה לנסוע הביתה עם הקטנה לבקר אצל אמא!” מכריזה אֶתי בהחלטה נמרצת.

“מה אַת נוסעת לשם, ודודה שרה באה לכאן? ומי מקבל את פניה?”

“אתה,” אומרת אֶתי בגנדרנות אדישה של אֲמוּמיָנית שבחלון־ראוָה.

“אני? והם בני־ביתך שלך…”

“כבר בני־ביתך גם כן.”

“עוד מעט כבר אין לך שם אל מי לנסוע.”

“עוד יש לי…” ומיד הוסיפה בפישוק אצבעות־ידה: “אמא ורפאל ו…” והפסיקה.

“הנה הם באים ומבקשים ממני עצה וחסד, ואפילו לא שאלוּני מה יעשו כאן… אף־על־פי־כן, עצה אני נותן להם,” סיים בארשת־פנים של חשיבות ובניד־יד של דחיה.

בלבו ידע יוסף דוד ששׂרה עוֹלה, ואינה דורשת אליו, לא אליו ולא אל עצתו. לא היא ולא אישה.

“ואיפה הם יגורו?” שאלה אֶתי, בחושה פתאם כי הדברים דוחקים והולכים. “בכפר? באיזה בית, באיזו נחלה…”

היה יוסף דוד משיב מה שמשיב – על ישוב־של־עולים, על משק־זעיר־מעוֹרב, על פרה־ועז – אלא שאֶתי לא הקשיבה לו. אותה שעה נזכרה נסיעה אחת, שנסעה עמו בדרכי־הארץ, עד שהגיעה לכפר ערבי בגליל. נחל, שמימיו דלוחים מטלפי העדרים. מעליו, באבק ההר, בתים וגם הם בכתמוּמיתם נראים כעדר שמבקש לגלוש אל הנחל. נכנסה לאחד מהם: חדר מרוּוח ובו אנשים וחמור וכבש ועלי־טבּק, התלויים בחשרה אחת על־פני הסיפון, כעין נוצות של נחושת־קלל. ובאמצע החדר – אשה טוֹוה בנול־של־יד יריעת־בד, ודאי לצרכי־ביתה. גם בחצר, על חבלים צפופים המתוחים בין מוטות, מתיבשים עלי־הטבּק הזהובים. וכבר היא רוֹאה את דודה שרה בביתה בישוב־עולים תולה בחדר, מעל ראשה, פרוֹכית כבדה של עלי־נחושת כאלה. דודה מיבשת טבּק. מה איכפת לך? מיבשת – ז’מיבשת! העלים ארוכים, מתנפנפים ברוח, בזהיבות כמושה, פריכה, אִושנית, נרתעים זה מזה וקרבים – וסוֹפם שעולים בעשן.

“למה אתה לא מעשן?” שאלה את יוסף דוד.

אז, בדרכה לגליל, ראתה בערוץ שבצד הכביש פרחים קטנים, בהירים, הפושטים בהרחבה.

“זה טבּק,” אמרו לה.

הפרחים – זכים למראה. ואילו העלים – עֶריה חומה, שזופה.

…מה יש לה? מה איכפת לה שדודה שלה שרה היתה לאיש, והוא בן־גילה? ומה איכפת לה שעושה כאן בארץ במלאכת־ביתה, יושבת אל הנול, וידיה טוֹווֹת יריעת־בד – לצרכי ביתה?

בפינת החדר שבאותו בית ערבי – גם בו, גם בבית הרופא שבכפר – ערימה אחת גדולה. ערימת מחצלאות ומצעים כבדה. ובחצר ובבית – ריח של יבוֹשת, ריח של שמש מעורב מוֹהל־עלים. פתחי הבתים פתוחים כולם, והבית והחוץ מפרנסים זה את זה בריחות ובמראות, ועדיין בפיה טעמו של אותו זית פצוע, צנום ומרוּר.

“למה אנחנו לא עושים כלום בבית שלנו?” שאלה את יוסף דוד. “יש בני־אדם שעושים משהו בבית, טוֹוים, מגדלים, ואצלנו כלום. אני בטוחה שדודה עולה, ויש לה בית וחצר, העושים משהו.”

“ודאי, שהיא באה לישוב־עולים ולא לישוב־של־עיר.”

“הבית שלך שבעיר…”

“מה הבית שלי?”

“הבית שלך שוֹרץ אנשים משונים. למה בא טרדן זה שמלמעלה לשאול אצלי פתאום אם יש חולה בבית? מה זה ענין שלו?”

“אַה, זה היֶקה? ומה אמרת לו?”

“אמרתי לו, ברוך השם, כולם בריאים.”

“אַה! זה – מלבד חתולים הרבה יש לו גם ידידים הרבה, וערב אחד בשבוע, בליל שבת, הוא מכנסם אצלו והם עושים יחד אופירה. רוצה הוא לדעת אם יש חולה בבית, שמא זה מטרידו. ודוקא יפה מאוד מצדו, שמבקש לערוך נשף ברשות ולא על אַפנוּ ועל חמתנו.”

“אַה, יופי! למה לא נשיר גם אנחנו באופירה שלהם?” אמרה אֶתי בלגלוג מסותר.

“מה פתאום? מה לך ולהם?”

מלמעלה מנסר ויורד קול סלסלני של תקליט. ואֶתי מעלה קטרוג חמוּר יותר:

“מה יש עוד בוילָה הזאת? מה הרעש בלילות? התינוקת מיבבת ואינה מניחה לי לישון חזק, ואתה בנסיעות, ואני מתעוררת ושומעת, שזה כלל לא וילה אלא מהומה, כמו סטנבּוּל שלמה יש לי על הראש. מזיזים רהיטים, משם להנה, ומהנה לשם, בלי צורך ובלי טעם, כמו איזה שד מגלגל מעשיו בעליית־גג. מה יש לנו שם בתקרה של הוילָה שלנו?”

“כבר אני מגיש נגדו משפט להוציאו מכאן, שהוא מקים לי רעש ברהיטים ובאנשים!”

“כּל־כך הרבה אנשים באים ויוצאים שם. גרוע מן החתולים המיללים של היקה.”

“ענין רע יש לנו בבית שלנו, אך אני מקווה שהדיינים משליכים אותו מכאן,” סותם יוסף דוד יותר משהוא מגלה. “אני מוציאו מכאן, אפילו עולה לי הדבר בממון רב.”

מלמעלה מנסר קול של תקליט שהוחלף בינתים, קול סלסול של ניגון הודי. השעה היא שעת לפני־צהרים, והשכנים, שכל עתותיהם בידיהם, אינם ממאזיני תיבת־הרדיו. הם מחובבי הניגונים של תיבת־הפטיפון.

“כולם מבלים את הזמן, ורק אנחנו מתים משעמום.”

“אי־ז-ה בילוּי?! אלה של הדיוטה שמעלינו – חרפה ובושה! באמצע העיר, בבית מהוגן… ברובע דה לוּכּס… אבל איך יכולתי לדעת כשהשכרתי להם הדירה?”

“כאן? בישראל? אוי ואבוי! דוקא מעל לראש שלנו! מה תגיד הדודה? איך אני מסתירה ממנה הבושה הזאת בוילָה שלך? שהיא, חלילה, נופלת למשכב מרוב צער שיש כאן בזיונות כאלה, במקום של קדושה…”

“נעלים ממנה הבושה עד שאני מצליח לעקור אותם מפה…” ושוב מצא לו שעה כשרה לשפוך חמתו על “מהרסיו ומחריביו”. “עד שאני מצליח! הרי היום כל בעל־בית כאסקופה הנדרסת לדייריו. בצבת אי אתה יכול לעקור אותם מביתך שלך, שבנית במיטב זהבך! כמו מסמרים בלי ראש! ומי האשם? המנהיגים שלנו! חושבים שהוציאו אותנו ממצרים, כמו משה מתורת־משה. אבל משה רבנו היה חכם מכל אדם וידע שיחת עופות וחיות ושקצים, ובכל־זאת היה מבכה יומו ואומר: ‘על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…’ ו’ממשלת־הפועלים' הזאת עם הסוציאליזם שלה ‘בימינו’! הרכוש אינו רכוש, הבית אינו בית! ורק מסים גדולים. ושכר־הדירה מספיק בשביל פאלאפל.” וכיון שראה שהשעה כשרה להטיף לה מוסר בהלכות קימוצים הוסיף: “הרי אין לנו ממה לחיות. חיים חסוּכים וחשוּכים, כמו חושך מצרים!”

“מה זה?” געתה אֶתי בצחוק. “אתה מדבר כמו סבתא־זקנה של אברהם.”

נפגע יוסף דוד ונשתתק.

ראתה אֶתי שנכשלה בלשונה וביקשה להשיאו לענין אחר המפיס את הדעת. שינתה את טעמה ואמרה:

“קצת מתחיל להיות לי חבל על דודה… חשבתי, דודה ואברהם עולים ובעינים שלהם אולי רואים כאן את התפארת שנתחַלמה להם שם. ואולי נותנים גם לי קצת מזה. כל הימים אני מצפה שיבואו ויפקחו לי העינים לראות הטעם בחיים פה שאני לא רואה בעיני שלי. אולי דודה פותחת לי הלב… והנה תבוא דודה…”

באותה שעה שמעה אֶתי קול בתה. קמה ויצאה לחדר הפעוטה, החדר היחיד בבית שידי אֶתי ניכרות בו.

 

פרק עשרים וחמישה    🔗

“כבר אינם שם!” הודיע יוסף דוד בשובו מנסיעתו לנמל חיפה לקבל פני יחזקאל ברכה וביתו.

“כבר אינם? אולי לא ביררת די בטלפון מתי אניה מגוֹלה שלנו מגיעה לשם בדיוק?”

“ביררתי, ביררתי בדיוק…”

"ועכשיו מי יודע לאן לקחו אותם… אולי רבקה יודעת, אולי קיבלה היא איזה טלגרם מאמא?

“והיא, בכלל, לא היתה שם.”

“היא חושבת שאנחנו נוסעים לקבל פניהם… ובאמת, חבל שלא באתי אתך! שאילו אני שם בנמל, אני מגלה מיד עקבותיהם, אם לקחוּם לצפון או לדרום.”

“מה יש כאן לגלוֹת? מזרח או מערב? נקבל מהם מכתב ונדע בדיוק.”

“אולי, בכלל, עוד מעט יבואו פה?”

“אולי, באמת! ישמעו הסוֹכנות שיש להם כאן קרובים וישמחו להיפטר מהם ויטילו אותם על ראשינו.”

“חבל שלא נסעתי אתך לשם!..” נצטערה אֶתי ולא ידעה בדיוק על מה מצטערת.

“לא בשבילך היום נסיעות שבטלטול…”

“אין דבר… היום איני מפחדת עוד. היום מובטח לי כבר הבן. שכל האצטרובלים של האורן בחצר שלנו כבר חוּמים!”

“אָז־ה-מה?” ליגלג יוסף דוד בהרגשת עליוֹנוּת על אמונות־ההבל, שעדיין אשתו דבקה בהן אפילו כאן, בעיר הזאת.

" אם משחימים האצטרובלים בבת־אחת אז…" נתהססה גם אֶתי.

“חדלי מן השטויות! אצלכם שם סימנים, ואצלנו כאן לא מחשיבים. רק רוֹפאה מגידה לך. וגם היא לא תמיד יודעת…”

קולו של פעמון שיסע את שיחתם.

“אהא!” קראו שניהם בבת־אחת, כמי שחששם מתרגש ובא עליהם.

“הם באים!” המחיש יוסף דוד את חרדתם.

אך היתה זו חרדת־שוא. היה זה השען שברחובם. הוא הביא לאֶתי את שעונה המשוּבץ באבני־חן.

נכנס, סוגר הדלת בחשאי ומלחשש:

“ששש…” כ“אח” הסועד חולה אנוש וחושש להעירו: “עומד!!” ומשרבט שפתיו כלאחר־יאוש: “אינני יודע מה לעשות לו… עומד…” והיה כמסיח על חולה שדפקוֹ מעורר דאגה.

“אז־ה-מה? למה הבאת לי השעון העומד?”

“ששש…” וחוזר ומשיק השעון אל אזנו. “אולי אשוב ואקחנו עמי?” והלך.

עוד זה הולך וצלצול שני מעבר לדלת:

“אהא! דודה וביתה…”

אך היתה זו הרוכלת. היא הביאה לאֶתי צרור של ביצים, ורגליה בצקות. רק פיה אינו נלאה:

“ישר מהמשק. מתחת לתרנגולת. ועדיין הן חמות.”

ישבה, בלי שתתבקש, והיתה כדוגרת.

“שם,” הצביעה על החלון שמנגד, “ממול, כבר לא שילמו לי שלושה שבועות. לא די שאני מסתכנת מפני הפַקָחים שבדרך, עוד מַשהים שכרי. ביצים שחורות קנייתן במזומנים!”

כיון שקיבלה שכרה קמה מדגירתה. והיתה מהדסת ברגליה היגעות – ומסתלקת.

“אהא!” נתמלטה מפיהם הקריאה השלישית.

אך גם הפעם לא היתה זו הדודה. היה זה רוכל־הבשר וגם הוא מן הבאים בחשאי ולעתות בין־הערבּים. מניח בדומיה את החבילה האסורה ואץ לעקור רגליו. עצרתוּ אֶתי:

“איפה היית כל־כך הרבה שבועות?”

“בפאנסיון הממשלה, בפאנסיון מלא,” השיב כמעט בגאוָה.

“לא נורא! אחרי כמה פאנסיונים ממשלתיים כאלה יש לכם פאנסיונים משלכם על הכרמל. מפוארים למדי…” הטיף לו יוסף דוד את לקחוֹ.

“בקושי יש לנו לחם לאכול…” ביקש הלה ללמד זכות על עצמו ועל בני עיסוקו – ויצא.

“אהא! יחזקאל ברכה ובני־ביתו!” בטוח היה יוסף דוד כשנשמע הצלצול הרביעי.

הרביעי היה איש זר.

“כאן גר מר אגסי?” שאל בעמדו בפתח, והיה מנענע בראשו ימין ושמאל, ימין ושמאל, נענוע קצוב כמטוטלת זו.

“מי?” שאל בעל־הבית.

“מר אגסי.”

“לא!” השיבה אֶתי ונשתוממה לנענועי־הראש המשונים. מה הוא נד לי? אינו מאמין לי? “אין פה איש כזה.” כיון שראתה שאינו חדל ממנוד־ראשו סברה בלבה: מסכן… ודאי מן המחנות.

“מוכרח לדור כאן. שאם אינו דר בבית השני, משמע שדר כאן. שאם לא כאן גר אגסי, היכן הוא גר? אולי היה גר כאן פעם לפני המדינה ויודעים כאן את כתבתו החדשה מאחר המדינה?”

נתבצרה בלבה של אֶתי סברתה על האיש וגברו רחמיה. אך יוסף דוד – או משום שאינו אוהב לראות אדם בצערו או משום שחשבוֹ סתם טרדן – חרץ בקוצר־רוח:

“אין יודעים כאן ואין מכירים שום אגסי, לא מלפני המדינה ולא מלאחריה.” ואף־על־פי־כן, למראה הראש המתנודד, לא נתנוֹ גם לבו להטיח את הדלת בפני הזר ושינה נעימתו: “לא כאן.”

“אולי החליף את שמו מיהודית לעברית: שמו היה בּאַר. אולי אתם מכירים אותו כבאַר?”

…בּאַר? בּאַר? מאַין מכירה אתי את השם הזה? בּאַֹר – אהא! איש־הסירות…

“אנחנו בכלל, לא יודעים אידיש,” השיבה אֶתי תשובה של מבוכה, “ולא יודעים בכלל…”

“לא יודעים אַ־אידיש־וואָרט? כל אחד משנה פה את שמו, עוקר עצמו מאביו, מאמו. כאילו מתחילים הכל מאֶרץ…”

“אתה חדש פה?” שואלת אֶתי מתוך אהדה.

“כן, עולה…”

“וכבר מדבר עברית?”

“למדתי באולפן־למשכילים בהר־כנען. ומר אגסי אין כאן? אָין?”

חזר לענינוֹ, וראשו נע ימין ושמאל פעם ראשונה לצורך שאלתו. “אולי אשאל למעלה,” ונסתלק.

זאת הפעם היה זה קול נקישה: מישהו דפק על דלת המטבח.

נכנס הדייר־הרוָק מאותו חדר מיוּחַד־הכניסה שבדירתם, שהם מבקשם לעקרו ואינם יכולים.

“מתכבד להציג: דיירה חדשה בחדר!”

“מה?!” נתרעשו אֶתי ויוסף דוד פה אחד. – דיירה?! ­ עוד זה הם חסרים היום!

“הרעוּתית שלי,” פותח הדייר בנעימה של רוממות, כדי לגנוב לבם של בעלי־הבית, “גברת נחמדה מבגדד. עכשיו מתל־אביב, מרת בּרטולד בּאוּם!”

“במזל…” הפטירו בעלי־הבית כמי שכפאם שד והעמידו פנים מסבירות.

“בתודה… תודה רבה…” חש הזוג בזעמם המסתתר ונזדרז להסתלק.

“מכניס לו הבחור בחורה צעירה לחדר בלי רשות שלנו?!” מסתערת אֶתי על יוסף דוד: “תוציא אותם תיכף ומיד! שימצאו להם מקום אחר, לא איכפת לי איפה! מה אנו צריכים פה זוג צעיר? סתם הפקרות!” רתחה אֶתי רתיחה מופרזת שלא לפי ערכוֹ של הענין, ופתאום כאילו חשה עצמה מזוקנת בזיקנת בעלה.

“מה אַת רותחת כל־כך? מה כל־כך איכפת לנו? הנה הוא כמו גנן לנו ובלי שכר… ולא לוקח אפילו פרח אחד…”

“אבל אני צריכה החדר!”

“מה פתאום אַת צריכה החדר?”

“שלם לו כל המפתח, ויצאו להם. הנה דודה וביתה באים ואולי הם יושבים בו?”

מתהלך יוסף דוד על־פני החדר מעשה שורר־בביתו, נוטל בגופו המגודל את רוב חללו של החדר ופוסק:

“אני חושב שדודה וביתה כבר לא באים אלינו. שאם אינם באים היום, משמע אינם באים בכלל.”

“אני רוצה את דודה שלי! אני רוצה שדודה שלי תראה את הפעוטה! אני רוצה את מארי לחברה! אני רוצה סבתא־זקנה של אברהם שמילדת אותי, ולא רופאים מוינה! אני…” – ופתאום נוטלת עצמה ופורצת לצאת: “אני הולכת לחפש את דודה!”

 

פרק עשרים וששה    🔗

אותם שוּלים־של־ים, שהיו מתלווים לספינה שהוליכה את בית יחזקאל ברכה מן הגולה לחיפה, נתלווּ גם לאוטובוס־העולים, שהוליכם עכשיו דרומה למקום ישובם. כממשיכים את נוף הים היו גם גגות־הביטוֹן של בתי־החרושת שמשמאל דרכם, מעבר לקו־האקליפטוסים הצר, העשוּיים גלים־גלים.

השקיפה שרה מבעד לחלון ונתברכה בקול:

“ברוך השם, הגענו. גם כן אני שמחה שאני מביטה אל הים, אני רואה כאן אופק של מים רבים ולא אופק של יבשה, כמו אצלנו שם.”

“וכי מה ראינו אצלנו שם?” מַקשה מארי.

“שהיינו רואים שם עֵבר שני של נהר־הים. יבשת שניה, שלכשתרצה אתה עוקר אליה. וכאן אין רואים אלא הים הגדול שאין לו קֵצֶה. לאוֹת כי זאת הנחלה וזה הגבול, ושוב אין הים הזה מוליכנו לשום יבשה אחרת.”

“ואמריקה? ואוסטרליה?” מתגרה מארי.

“יבשות של גויים!” פוסק יחזקאל ברכה.

“לשתוֹת!” נשמעה פעייתו של תינוק, והראשים הרבים, ראשי שׂיבה וראשי טף, נפנו לעבר הקול הפועה.

שמעו שאר הקטנים צווחתו של זה ונצטווחו גם הם.

“תנו להם איזו שתיה,” נשמעו קולות מרוגזים. “תנו להם, ויהיה קצת שקט.”

“ש־קט!” קרא הנהג והגביה קולו בהברה האחרונה, כשליטו של עולם קטן זה שבו האנשים הם כצרורות, והוא – מוביל־המטען.

שלף של יום־שרב נשתרע מעבר לחלונות, משמאלה של הדרך. בתרי אדמה נשתלפו ונתעלמו. עמודי־טלגרף ליכסנו חבלי־מתכת אל הקרקע, נזדקפו בזה אחר זה, כאילו נתקלפו זה מזה, ודמות חנוּכּיוֹת כבויות להם. מדוּרוֹת התריגו אש מתונה, מעולפת. בן־ריח של חריכה עלה ונבלל בריח האבק. תחנת־כוח פלטה עשן. נדף ריח של קצר חשמלי. כחסד־פתאום פלש לרגע ריחם הכבוש של פרחי שיטת־המשׂוּכּוֹת, המנקדים את צדי־הדרך בדגשי־קטיפה זהבהבים.

“בכלל אין כאן ריח של נפט שמזקקים,” זוכרת מארי פתאום את קטרוגי אספראנסה. וכשאין איש מגיב על דבריה, מוסיפה: “חבל שלא באים קודם אל אֶתי בעיר, אני רוצה לראות הוילָה שלה והתינוקת.”

“הנה נגיע אל הנחלה, נחנוֹך הבית, ישב אביך ויכתוב המכתב לאֶתי ורבקה להזמינן לבוא אצלנו, שאני דודה שלהן, והן באות אצלי עם בני־ביתן כולם.”

“ואַת כבר בטוחה שיש לך מחר לאן להזמין אורחים? מי יודע, אולי מוליכים אותנו למערה במדבר?” נתחששה מארי.

צמודים ומיוּגעים מטלטולי הדרכים והתנודה ישבו טוביה ושמחה על־יד אביהם ובקוצר־רוחם הטריחו בשאלותיהם:

“כבר רואים?”

“וכבשים ופרות כבר רואים?”

"וכלבים יש שם? כלב שחוֹר־שחוֹר שעושה צהוב־צהוב?

“אין רואים עוד,” השיבה שרה וביקשה לבדר דעתם של הקטנים:

“תראו, תראו, הנה שם גלים של חול, כמו גלים של מים בים.”

מימינו של הכביש, לעבר הים, נתלמה אַדוָה של חולות מנומשים כתמים־כתמים של צמחי־בָתָה מאובקים ומוריקים יַרקוּת כהה. משמאלו של הכביש, מעבר לשורה של ברושים דקי־גיזרה המשמשים סייג לחוֹל – עצי־הדר ערוכים טורים־טורים. ופתאום – שריד של חורבה, כעין גשר קטן בנוי אבני־כורכר, ועליו כתובת: “הם ישבו לבדם”.

“ומה זה?” תהתה שרה.

נשתהה יחזקאל ברכה שהייה של חוּלשת־הדעת וגימגם כאילו לנפשו:

“אינני יודע… אולי של קולנוע?”

“למה את לא מתנפלת על האדמות לנשק את עפר־הקודש?” זוקפת מארי פניה בשרה.

“אני בלב שלי עושה המעשה,” הקהתה שרה את חוֹד דבריה של מארי. ולאחר שהות קלה, למראה חוֹלית הטלוּאה צללים, פנתה שוב אל הקטנים: “תראו, תראו, הנה שם, מימין, גבעת־חול קטנה כמו בן־אדם שׂרוּע.” ובראותה שהקטנים עוצמים עיניהם מחמת האור העז, מצטחקת: “השמש פיזרה את כל הקרנים שלה. אך עוד מעט תאסוף אותן, תעשׂן חבילה אחת ותשׂימן בים.”

“כבר אין ים בכלל,” עומד טוביה על דיוקם של הדברים.

הדרך ריחקה עצמה מן הים וערבוביה של עצים למיניהם החלה כובשת את שני עברי הכביש, ועיקרם עצי הדר, זית ואקליפטוס.

“כל פעם מין אחר של עץ,” אומרת מארי, “כמו בסינימה.”

“אַה,” שמח יחזקאל ברכה שנזדמן לו מקום להתגדר בו ולסַפּר בשבחה של ארץ־הקודש, “לא של סינימה – של תורת משה, להבדיל: כל עצי־השדה – הסנה והשקמה, האשל והצאל, האטד והזית, התאנה והחרוב, הרימון והארז…”

“הארז שבלבנוֹן…” מגניבה שׂרה את תיקונה.

“גם הלבנון מכתבי־הקודש, ככתוב: 'ארזי לבנון אשר נטע… ושב לבנון לכרמל.”

“אהא! אמת,” סברה שרה ונהנתה מן הפסוקים שנפלו גם הפעם לתוך פיו.

והיה יחזקאל ברכה מוכן להמשיך בכך כהנה וכהנה, אילמלא טוביה הקטן ששאל שאלה־של־תכלית:

“ואיזה עצים יהיו לנו בחצר שלנו בשביל פירות? הרימון או הבוסר?”

“בוסר זה לא פרי,” מאלפת אותו מארי דעת.

“זה כן פרי,” מתעקש טוביה, “תמיד אומרים לי: אַל תאכל בּוֹסר!”

“זה כן פרי,” מסייעוֹ שמחה אחיו, “כי למה אומרים לי: אל תקטוף בוסר?”

“בחצר הבית שלנו יהיה רק צבּר,” מקנטרת מארי.

המסע דרוֹמה מתארך עליהם, וכבר הדרך משנה צבעה מאספלט כהה של כביש מבהיק לאפור־כתום של דרך־עפר. החלָקוּת נסתלקה ובאו סירוּגי גבנוּנים ומהמוֹרוֹת, ובצדיהם גדות־עפר שחתכן הדחפור וזקפן מזה ומזה. תימרת־אבק קרבה ובאה מן האופק – אוטובוסים קודמים מעלים אותו כמסך, כביכול מחפים בו על התקדמותם – ואין העין רואה בתוך החשרה הזאת אלא גוֹלם של שחוֹר נע ומתמעט. על האוטובוס המסיע את בית ברכה טופחת אבכת־אבק צורבת, שיותר משהיא אבק היא עפר, כעין אדמה המהלכת על שתים.

“הנגב הולך,” מסביר הנהג לתוך שפופרת־הדיבור שלו ומרכך מעט את נעימת־קולו: “עוד קצת טמפּוֹ, וקוראים לזה סוּפת־חוֹל.”

אין איש פוצה פיו להגיד מה, מחשש האבק שאורב לכל פתחון־פה להיתקע בבית־הבליעה. גם העינים מתעצמות, שרשי ריסיהן מאדימים, צורבים, וחישוק של אבק מַטריטן. דומיה כפויה בחלל האוטובוס. אפילו התינוקות נידממו. ורק המשתעלים עוד משמיעים את קולם המחריק, אך מיד בולעים אותו וידם על חָזם, כביכול מתגוננים מן האדמה העולה על גדותיה.

נזכר יחזקאל דבר ששמע מפי מי ששמע על העפר העליון שבכאן שלא עפר הארץ הוא, אלא ממרחקים בא – “מכּוּש ומפרויים” – והירהר בלבו: “עפר נע־ונד זה היום הוא כאן ומחר פורח והולך לו ואין בו מן הקדושה. שהקדוּשה שרשיה במעמקים. וזהו סוד החפירה שמצוּוה האדם לחפור באדמה להוציא לחמו מן הארץ, בחינת ‘ממעמקים קראתי יה’…”

האֵט הנהג את מירוצו והיה מקנח במטלית את אבק הזגוגית שלפניו. וכבר היה האבק שבחוץ משַקע ומַקליש עצמו, צונח ודבק באדמה, וכמו אין בו כוח עוד לשוב ולעלות. לא נשתייר ממנו אלא דוֹק כעין המלמלה. רק פני הנוסעים אפורות־משחירות.

“מה אנחנו נוסעים כל הזמן ישר?” נתקצרה רוחה של מארי. “אני יורדת!”

איש לא השיב דבר.

“כל הבתים והצמחים כבר נגמרו,” המשיכה, “ואנחנו עוד רצים כמו ללב המדבר. הלא כבר נגמרה המדינה…”

“שאַל אותו לאן הדרך הזו?” פנה ליחזקאל ברכה אחד מנוסעי האוטובוס. “לאדמת השם או לארץ גוֹשן?”

היה זה חכם רפאל, אביה של דבורה, חוטר מגזע “אביר יצחק”, ששושלת החכמים והדיינים הנוֹדעת בעדה, שהיה מתגורר בחצר אחת עם יחזקאל ברכה.

“תשאל, תשאל!” החרו אחריו כל קהל האוטובוס.

“לאן הוא לוֹקח אותנו הנהג הזה?” נשמע לפתע קול רוטן מירכתי האוטו.

וכבר קפצו התינוקות ממקומם ונתלבטו בתוך הדחיסות בין אבא לאמא.

אלא שגבּוֹ של הנהג רחב ומוצק, וצבע־החאקי של חולצתו מזכיר את אַפרוּת בתי־המשטרה האפורים־חומים שביצבצו פעם בפעם מעבר לדרך.

“עוד מעט תגיעו, בשעה מוצלחת, קצת סבלנות!” ניענע הנהג לעברם את כף־ימינו קמוצת האצבעות והרגיעם בנעימת־קול של אפוטרופסות.

אף־על־פי־כן ארכה השעה. וכשכבר חדלו להאמין ל“קצתים” של הנהג נתקיימה סוף־סוף הבטחתו.

“יותר קרוב אי־אפשר לגשת במכונה,” חרץ משפטו בשפופרתו. “זהו־זה!”

בבת־אחת, ללא אקדמה וללא קשר־גומלין, ביצבץ לעיני הנוסעים מקום של ישוב. שממה – ובטבורה, במקום הנמוך ביותר, תפזוֹרת תיבות־תיבות, שפניהן מסוידות וכרעיהן בּיטוֹן. כמה מראשוני המקום עמדו בתוך האבק והביטו בביטול של חכמת־בעלי־הנסיון ובקורטוב של רחמים מהול בשויון־נפש.

“אתם בואו אחרי,” אמר קול צעיר, כקול ילדה, ליחזקאל ברכה וביתו.

בחורה במדים, שבְּדַל צמתה נפרם לה מגלגל־שערה ונידלדל על ערפה, פישטה זרועותיה לאחוז בידיהם של טוביה ושמחה להוליכם, אלא שנרתעו הפעוטות ונצמדו אל אביהם.

“בואו, בואו אחרי,” האיצה בבני־המשפחה, שעמדו שהוּיים במבוכתם, והוליכה אותם כגננת את בני־טיפוחיה, הליכה ממושכת אל תיבת־בית מרוחקת. והיה הילוכם נגרר על האדמה המצולקה צלקות־צלקות הנפערות לפרקים כבקיעים. מארי לבדה לא ויתרה גם כאן על טפיפה של חן והיתה מבהינה ונחשלת מאחור ומחזירה פעם בפעם פניה אל האוטובוס.

שיפולי הרקיע, במקום החיבור אל האדמה, נתבהרו מאוד בברק־אור אחרון של שעת בין־ערבּים מסתלקת, והכיפה כולה היתה גוֹדשת בה את השחוֹר. על־פני הרקע המחשיך היו גם האוֹדם של שמלת מארי, הכחול של שמלת שרה והירוק של חולצות הקטנים גודשים את צבעיהם ונראים ככתמים עזים ששוליהם מובהרים.

“זה גם כן המדינה או כבר הפקר?” שאלה מארי בגמגומי אנגלית את הנערה את הנערה במדים.

“לגמרי לא רחוק משטח ההפקר,” השיבה זו בבת־צחוק, כמתנצלת. “די קרוב, אבל עדיין במדינה.”

“מי היו שם הגברות בכובעי־הפרחים והאדונים עם המצלמות?”

“באו לצלם.”

“מה יש כאן לצלם?”

“הבאַת עולים לישוב.”

שלושה ציבורי־בתים עמדו בדולים זה מזה – חורבות הכפר הנטוש, בתי המתישבים הראשונים, והשלישי – הגוש החדש. ביתו של יחזקאל ברכה עמד האחרון בציבור השלישי.

“למה הבית שלנו עומד על רגלים?” שאל שמחה הקטן כשקרבו אל התיבה שנועדה להיות ביתם.

“כדי שאתם תהיו יותר גבוהים,” השיבה שרה.

“כדי שאנחנו נהיה כמו חמור בערבה,” זרקה מארי טיפה של מרה.

נכנסו פנימה. על שולחן שבחדר היחיד – כוס ובה פרחי־שדה. “ודאי, מעשה־ידיה של נערה זו במדים.”

“היכן יש לנו כאן כותל־של־מזרח?” שאלה שרה מבלי לשעות לחללו של הבית.

כיון שהראו לה את כותל־המזרח שלה, מיד נתחוורו לה כל רוּחוֹת ביתה. נתנה עיניה בחלונו של אותו כותל ואמרה ליחזקאל ברכה:

“מכאן נהיה מכוונים פנינו כלפי הר־השם. וכמו רואים אותו בממש. אשרינו שזכינו לכך.”

מיד ניגשה למלאכת־ביתה.

“אפילו כאן לא נשקת אדמת־הקודש שלך?” עקצתה מארי שישבה בחיבוק־ידים.

“כבר שאלת השאלה. היום אני מהלכת עליה, ודי לי בכך. ורבה המלאכה בבית.”

באותה שעה שמעו השתים קולו של יחזקאל ברכה עולה מ“חצי־החדר”, שפרש אליו לתפילת מעריב, והיה זה קול שצימצם את כוחו עד אפס קצהו, כביכול בלעוהו המרחבים הריקים.

“מה זה היה לאבא שלי?” תמהה מארי והטעימה, משום־מה, את כינוי־הקנין. “כמו אזל לו פתאום קולו. כאילו נלקח ממנו.”

“אין הוא מעֵז להגביה קולו על אדמת־הקודש,” הסבירה שרה, "ואַל תגידי לו

כלום."

“המדבּר הוא שנטל לו הניגונים מגרונו!” טענה מארי בשלה.

“חס ושלום!” נתבהלה שרה. “מה אַת סחה?”

כהרף־עין הוטל גוש הלילה, שכל האורות הקלושים, שהודלקו מעבר לחלוני התיבות, לא היה בהם כדי להניסו. ורק דרך־העפר האריכה למתוח את לָבנה לעבר כיפת־השמים הקעורה, ובה ירח שאיחר לעלות והיה מלוטש עד מאוד ומנדב אורו למקום זה שבו אין איש יוצא אליו.

שרה יצאה. הירח כבר כיבה את כל הכוכבים מלבד האחד, זה שבצפון.

…מה זה שהחריש יחזקאל מלהשיבה על דברי ההתברכות שאמרה לו? כמו נפל לבו בקרבו. שמא יש רגלים לדברי השערתה של מארי? במה תחזק את לבו?

…שורה של בתים וכולם מופרשים זה מזה, לא שום הישענוּת. לא של בית על בית, לא של ישוב על שכנו, לא של אדם על חברו. איפה כאן בית של שכנים? אדם שמכירים?!

מתחת לרגליה נתרשרש קול של ערוגה מתה, קול גבעולים משוטחים באפס־כוח. נרתעה לאחוריה וחזרה ונכנסה הביתה.

“מחר…” אמרה בכניסתה ונתהרהרה רגע. “מחר בבוקר תזרח לנו החמה ונראה אדמה ויושביה, את הקרוב והרחוק, נתוַדע אל הבריות ולא נהיה עוד בדולים לעצמנו, ו…”

“ולמה אנחנו דוקא אחרונים בשורה?” שיסעתה מארי.

“מפני שדוקא אנו היינו האחרונים בעליה!” סתם יחזקאל ברכה את טענתה בשמץ רוּגזה.

“כשיצאתי,” ביקשה שרה לשכך את הדברים והשיאה את השיחה לענין אחר, “כמו דרכתי על איזו ערוגה על־יד הבית…”

“אהא,” צימצם יחזקאל כתפיו, "ודאי הותירו לנו המתישבים שקדמונו בבית הזה ונטשו המקום בחולשת־דעתם. “ודאי ירקות הם שנשדפו בשרשיהם.”

בעלותה על משכבה נתהרהרה שרה בינה לבין נפשה:

“אַה, אני בבית שלי, כמו חנה בביתה.” ובנעימה של געגועים שנרטטה פתאום: “בקרוב היא באה, היא והזקנה סימן־טוב, ואברהם עמה, ואולי כולנו יושבים כאן בשכנוּת…”

לעת בוקר השכימה שרה. היתה ארץ אחרת. המרחקים נתנו סימנים־סימנים של חיים. המישור, שנשתטח לעיניה אמש, התגבּע עכשיו בחליפות של תלים וּשקעים. הרחק, דרומית־מערבית – גבב של בתי קריה ערבית ומסגד משורבב מתוכה. מצד מערב רמז משולש של גג־רעפים של סככה ועמודיה דקיקים. גזע ביטון של מגדל־מים. ואפילו צללית של עץ יחיד ולצדו כמין טירה לבנה מאוד, כעשויה שיש. ולפתע – זהיבות של ירק מקמיל, שמראהו כמראה עזובה, אך נשימתו נשימת־חיים. “אין זו שממה כלל, ורק מקרוב היא נראית כך. ושם, במרחק, אולי ארץ־לחם־וכרמים…”

יתה שרה עומדת על אדמת־ביתה המבוקעת וצופה סביבותיה. באותה שעה נתבקעה בשמים עננה גדולה ופתחה מפלש לתכלת הגבוהה – וכמו נתבקע משהו גם בקרבה.

“אהא!” נתרווחה אנחת־וַדאוּת מלבה. “שכבר יש בי החיים.”

חלק שני

 

פרק עשרים ושבעה    🔗

שלוש שנים רצופות, אחת לשנה, היה יוסף דוד בא בשחרית של שבת לבית־הכנסת להכריז על הולדת בת. אחרי הדסה באה לעולם לאה, על שם “אמו הזכרונה־לברכה”, אחר לאה – רחל, על שם “זקנתה הזכרונה־לברכה” של אֶתי, אִמן של חנה ושרה אחותה. עד שהגיעה תפילתם של בית סימן־טוב ובית דוד לשערי הרחמים ובשנה הרביעית זכו אֶתי ויוסף דוד להכניס בבריתו של אברהם אבינו את בנם־בכורם יצחק, על שם “הזכרונו־לברכה” אישה של חנה.

“אַה,” נתרווח לבה של חנה, “המחילה נמחלה לנו!”

ואז נתרווח גם כיסו של יוסף דוד וברוב שׂמחת־לבו שיגר כרטיסי־מסע, הלוך ושוב, לחותנתו חנה ולרפאל בן־זקוניה, שיבואו לשבת עמהם ירח ימים: “לברך ולהתברך”.

ירדו חנה ובנה בספינה ההולכת לישראל ובאו לוילָה־מלרע.

“ואחותי, שרה ברכה, היכן היא?” שאלה חנה את שתי בנותיה ובעליהן, שבאו לקבל פניה, בראותה כי הדודה איננה עמהם.

“היא לא באה אצלנו אפילו פעם אחת,” אמרה אֶתי, והיתה בת־קול של קובלנה בדבריה.

“מה?! גם לברית לא באה?! למחילה הגדולה!” נזדעזעה חנה.

“לברית, לבוסתן של בית־החולים, באה. כל המשפחה באה. ובשמחה גדולה. ובברכות. ומתנה הביאו. אך אל הוילָה לא באו. אפילו פעם אחת…”

“כל הזמן הגדול הזה? אפילו פעם אחת לא?! ואליך רבקה?”

“גם אלי לא…” ענתה רבקה, ובנעימה של לימוד־זכות: “היא בכלל לא באה העירה…”

“עלתה בלא טלגרם,” המשיכה אֶתי בקובלנתה, “ואפילו לא ידענו מתי ואיך ואיפה, עד שקיבלנו המכתב ממך… היא עולה, ואנו כנכלמים. בושה בפני השכנים…”

“עולה כמו בהיחָבא,” הוסיף גם יוסף דוד חלקו בתרעומת. “הייתי יכול לתת להם כמה מאות לירות, ולא איכפת לי מתי מחזירים לי. גם חדר פנוי יש לנו כאן עכשיו, של דייר אחד שהוצאתיו בכסף מלא. ואולי הייתי מוצא להם אצלי חנות אחת לפרנסתם בעיר. ודאי טינה יש להם בלב עלינו…”

“חס ושלום, שיש לה איזו טינה!” ובבַקְשה להפסיק השיחה: “כבודכם כבר כתבו לי בענין הזה, ואני כבר עניתי. שהיא עושה מה שלבה אומר לה.” ואחרי הרהור־מה: “גם אתם לא באים שמה?”

“דוקא באים. כשרק עלו ואחר־כך, בברית, כשנולד לה הבכור שלה, ובכלל…”

אז, כשנולד ישראל, בכורה של שרה, נסע יחזקאל ברכה העירה לבשר הבשורה לקרובי אשתו ולהסכמת המבכירה לכבד את יוסף דוד בסנדקות.

“זה היה כשלֵיקה שלי היתה עוד בחיתוליה,” סיפרה אֶתי לאמה על נסיעתם לברית אל כפרה של דודה, “שערי־עזה” שמו.

אותו יום של נסיעתם לכפרה של שרה פרוֹס של סתיו היה. הסגריר עוד לא בא, אך מבעד לחום הצהרים כבר קלח פעם בפעם ריחה של קרירות רחוקה, שבוא תבוא בשעתה. והחום – תחילתו בעיר לאוּת מהבילה, וככל שמדרימה הדרך, ומתלהט חללה של המונית, גוברת היבושת הנשאפת בנשימה. המטר, שאינו יורד, כמו תלוי על עננים־של־בלימה, ורק לעתים, כמין שגגה היוצאת מלפני המרומים, נושרת טיפה גמלונית, בודדת. ובין טיפה לטיפה – שעה של יוֹבש מקמיל, שריחו ריח החרבה וריח עוללות הפריחה של שיטת־המשוכּות שבצדי־הדרכים, שכבר בשארית־כוחה היא ודגשי־הקטיפה שלה בזיריהם הצהובים מתמעטים והולכים ויפה הוא קו הסגול הסתוָני של בני־החצב שפשטו בשפעתם מצדי הדרך והלאה.

“אין הדרך לכפרכם בחזקת סכנה?” שאלה אז אֶתי את בעל־השמחה שנסע עמהם, ונתכוונה למה ששמעה מדי יום ביומו מפי הרדיוֹ. “אין אצלכם מכת המסתננים ממארב?”

“עד היום, השבח לשם,” השיב יחזקאל ברכה, “לא נתנסינו בכך, ואַל אפתח פה לשטן.” וליוסף דוד הסביר: “אם קוצרים בשדות, מניסים אותם הצעירים שמן הקיבוצים השכנים. יודעים הם המלאכה! הותיקים שבהם – מן המלחמה, והצעירים – הלכה למעשה.”

“מכיר אני כאן, בעיר,” נתן יוסף דוד חלקו בשיחה דרך־חשיבות, “סוחרים גדולים ורופאים מהוללים שבניהם יושבים שם על־ידכם, צברים רובם ככולם, קטנים מימי המלחמה, והיום כבר עושים להם קיבוץ…”

“אהא,” מסייעו יחזקאל ברכה בקולו המנוגן, “יש אחד שעל חמש הגבעות, שם הותיקים ומחוץ־לארץ. וזה השני, של הצעירים, הצברים, רואים ממנו הגבול… הם, אמר לנו המדריך שלנו, כמו שמשון הנושא על שכמו שערים של עזה, הם ולא אנחנו. שאנחנו רק את השם קיבלנו, בחסד ולא בזכות, והם הנופלים עליו, ישמרם השם, והמה – פורצי־השערים־לעתיד־לבוא. כך קוראים להם.” ורטט־מה נתגנב כזכרון חרדת־לילות.

אין אֶתי זוכרת היום הרבה מאותם ענינים של “פוליטיק”, שהרבו הגברים להסיח בהם במרוצת הדרך. זוכרת היא רק כי מאוד ארך המסע וכי רגושה היתה, בהזילה דמעתה בבית בעלי השמחה, בנפלה על צוארי דודתה ששכובה היתה למנוחתה.

“אני בוכה מרוב שמחה,” אמרה, אך בלבה ידעה כי גם משהו ממלח העצבות היה באותה שמחה וממלח הצער שבצרוּת־עין. “מה המַצליחוּת הגדולה זאת דוקא לה?” צרָבָה הרהור רע. ומה הדוּר היה אז יחזקאל ברכה במעטה טליתו. “צוארו המנגן” נטוי היה, וכהיוֹנוֹ, מול הלובן של “עטרת” הטלית, כשל הפַרפוּר האיזמירי. ודאי גם אברהם סימן־טוב היה נראה כך בשמחת־לבו…

לזולתה נתפרשה אותה דמעה שלה כדמעה־של־שמחה, ורק היא ידעה את פירושה לאמיתו וביקשה לכפר את פני הדודה. הרכינה עצמה עליה, ובתנועה רהוטה, מאומצת, כעין המליקה, חלצה מאצבעה טבעת עם אבן־חן, דורון לה מיוסף דוד מימי אירוסיה, וכשליט מזרחי, המושיט טבעת־חותם שלו, הושיטה טבעתה ליולדת ואמרה:

“קחי לך זאת ותהיה לך ולכלת־בנך אחריך!”

נרתעה שרה ותלשה אצבעותיה מכפות־ידיה של אתי:

“יהי לך אשר לך ולאישך…”

מראש שיערה אֶתי שכך תנהג הדודה, ולא נדהמה. “אפילו מניחים בידיה זהב ומרגליות, אינה נוטלת לעצמה כלום.” רק רגע קט לא נעמה לה דחיה זו של תשורתה וחשה כי טעם־לפגם היה במעשה שעשתה, אך מיד נתאוששה ובהנאה דחקה את אצבעה לשוב ולהשחילה בטבעתה היקרה. וכדי לטשטש את הענין הגבירה טירוּחיה בחלוקת תשורות־של־מה־בכך שהביאה לבני־הבית, פרשׂה המלבושים לתינוק, חלוק חם משלה, שפסלתו לעצמה על שום צבעו שאינו לפי גילה והוא יאה לקשישה ממנה, ועל־כל־פנים יפה הוא לחמם יולדת חלושה.

כל אותה שעה היה יוסף דוד מגלגל בינו לבין עצמו הרהורי זכרונות מאותה נסיעה לכפר.

“אף־על־פי שקשה הדרך אליכם לירכתי דרום,” אמר אז ליחזקאל ברכה, “אף־על־פי־כן אנו באים, שכבוד הסנדקות גדול הוא והמצוָה כפולה.” וסתם ולא פירש מה ענינה של אותה כפילות. ובנפשו פנימה נתרגע מעט: הנה נולד לה בנה־בכורה ונתבטל חובי שלי לשרה, שהשבתיה ריקם. יבוא בנה זה וישמח לבה, ובאהבתה אותו אולי תרפה אהבת־נעוריה הנכזבה.

אף־על־פי־כן צר היה לו ביום ההוא שנעקר מלבה של שרה.

אז, כשנכנס לבית ברכה שבכפר וראה “נחת־אֵם” של שרה, שהגיהה אורה על הבית כולו, זכר על־כרחו את אֶתי המרוּרה וזעופת־הפנים בלדתה את בנותיה, כמי שנפשה נקועה ממנו. שרה – לא זו בלבד שמתענגת בשמחת לבה, אלא גם מענגת נפש רואיה. אותה שעה נתן עיניו באֶתי וראה שטובת־מראה היא וסבר: אולי אין זה אלא נוֹי של אשה מעוּטת־שנים? שטוּב־מראה יש לה, אך טוּב לבב אין לה. לעומת פניה הקורנות של שרה, כמה חשכוּת לפניה הנאות של אֶתי!

“לא טוב, בשביל הילדים לא טוב, שהוא זקן ועצבני. ואין הרבה טעם בחיים שלנו,” שמע אז מאחורי גבו דיבור של אֶתי לאחת מאורחות השמחה בבית ברכה. מיד נתשוטטו עיניו ומצא בקהל האורחים את חכם רפאל, נצר משרשי “אביר יצחק”, ותקע פתק לידיו. אפשר זכות סבו של זה תעמוד לו בברכתו אותו, ותהא זו סגולה לבן־זכר. לסוף נסתייעה הברכה ונולד לו בנו יצחק, על שם “האביר”, זכר צדיק לברכה, ועל שם אביה של אֶתי, נוחו עדן.

לא האריכו אז אֶתי ויוסף דוד לשהות בבית הדודה, שהיה הנהג מאיץ בהם בתקיעות צופרו לשוב העירה. נטלו ברכת־פרידה ונסעו.

“שמעתם מה שאמרה אותה גוֹיה?” פנה אליהם הנהג כשיצאו לדרך וניכר היה שהוא שופך כעס שכבש בלבו.

“איזו גוֹיה?” תמה יוסף דוד.

“גוֹיה ממש, הבלונדינה, שהיתה טורחת בהגשת הכיבוד.”

היתה זו אשתו הנוצריה של אחד מאנשי המושב, מיוצאי יוגוסלביה, שנתגוררה בקרבת בית המשפחה של יחזקאל ברכה.

“אילו היה לי בן, אמרה בלשון־הכּלאַים שלה, לא הייתי מרשה לעשות לו המעשה הבּרבּרי שלכם…”

“כך אמרה?!” נפתעו אֶתי ויוסף דוד.

“יוֹירֶה דֵיעֶה חדש!” המשיך הנהג והטיח דבריו. “אין הנמולים מוצאים חן בעיניה, אף שיש לה בביתה אחד כזה. יכולה לשוב אל ערלות־הפלשתים שלה. כך בדיוק אמרתי לה!”

“בּראבוֹ!” קרא יוסף דוד.

ואֶתי הפטירה אחריו:

“דוקא דודה שלי צריכה שכנה גוֹיה…”

משני צדי הדרך, שדרך עפר היתה, נצטופפה בתה, שהוריקה בעזות של שלהי־קיץ שחונים. קוצים, שסגול קרקפתם נשתרב ונשתחם, עמדו קשוחים – אלה ביובש עליהם הגמלונים, הגלייניים, ואלה בקרחתם הזיפית, הדוקרנית. אחרוני החצבים לבדם זקפו את קניהם המַסגילים־ירקרקים ונשאו את לובן כפתורי־פרחיהם הזעירים מעל יבושת הפרחים של אתמול. והיה לָבנה של אותה פריחה מדיף צינה של טעם חורף שיבוא.

“מה זה? פרחים באמצע המדבר? מי זה נטע אותם כאן?” נשתוממה אֶתי.

“השם אלוקינו!” בידח הנהג את דעתו. “ורק חבל שלא הצמיח לי כאן גם כביש ראוי לשמו. ממש קבר־לצמיגים, אני אומר לכם, אני בהחלט זכאי פה לתעריף כפול.”

“אגיד לך גלויות, שכולם גנבים,” נרכן יוסף דוד אל אֶתי, “גם הוא! כבר מבקש לו כפול!”

נֶתֶז אבק פלש דרך אשנבי המכונית המלוהטה, נזדרז יוסף דוד והגיפם. ומעבר להם, בחוץ, היתה שמש־של־צהרים מיקדת צמרותיהם של עצי־זית ומאירתן מלמעלה כלפי פנימן עד שנתדמו כמין פנסים סיניים רחוקים.

“אף פעם בחיי לא ראיתי אשה שמחה כל־כך בפרי־בטנה!” אמר פתאום יוסף דוד אמירה מהורהרת, שהד של עצבוּת עלה ממנה.

“ואיפה אתה יכולת לראות בעיניך שלך אשה שמחה בילדיה?” התאכזרה לו אֶתי. “להראשונה שלך לא היה כלום. רק אצלי ראית!” נשתתקה רגע ובזכרה שוב את נחת דודתה הוסיפה בקורטוב של מרירות: “מה פתאום היא קוראה לו ישראל, ואין לנו בבית, ולא בבית ברכה, אחד ישראל לקרוא על שמו!”

,אדרבא, אולי עושה כמעשה הנביא וקוראה לשני ציון ולשלישי יהודה ועוד…"

“אם רק יש לה כל הבנים הללו!” לא הסתירה עוד אֶתי את צרוּת־עינה.

“ולמה אין לה, והיא שמחה בהם!” נתעלם יוסף דוד מכוונת דבריה והפטיר בעין יפה.

המכונית הריצם הביתה. סיעה של ברוֹשים, שעמדה עמידת לועזים בתוך חורש־אקליפטוס, נתערטלה רגע ונסתתרה. ביצבץ קרפיף ובו סואר של צינורות עגולים, אדמוניים כעין החלודה. גג המכונית רבץ עליהם במלוא להטו. יוֹבש היה שונק גרונה של אֶתי ומצמיאו, והיתה כמבקשת רוָיה בריח המים שעתידים להלוך בצינורות הללו. אך ריח התהום של מים רבים שנחשפו בדימוייה בא לפתע באפה במליחות משונה, מזעפו של נהר־הים ובית־ילדותה. בית־ילדותה שם ובית־מגוריה פה. מים רבים, רווּחים, מכַתפי אסדות, סירות מתנודדות, ספינות מהלכות מגדה לגדה, גדותים של מיצר וגדותים של נהר… ממש כך רואה עכשיו אברהם סימן־טוב בעין שלו, כבחלומה אמש, שמהלך הוא בביתה כבתוך שלו, שמשקיף הוא מן החלון בנהר־הים, והנהר שוטף ועוקר מקרבו בזעף את חוּדי חורשות הברושים הלבנים בירח שעלה…

“זה היה כשלייקה שלי היתה עוד בחיתוליה,” אמרה אֶתי לאמה בשעת נסיעתם מנמל חיפה לביתם, בהרחיבה את הסיפור על “ברית” בנה־בכורה של דודה שרה ב“שערי־עזה”.

“סבתא זקנה של אברהם,” אמרה האם, “היתה מצטערת הרבה שלא זכתה להיות המילדת לך ולדודה שרה. עוד היתה זוכרת שבאה אצלה לשאול בסימנים.”

“ולמה עוד משתהים שם כל־כך היא ואברהם?” שאלה אֶתי בשפל קול וכבדרך־אגב.

“כבר החורף עולים. בטח עולים. ואני שומעת, דבורה עוד מחכה לו פה בכפר של דודה.”

“מה פתאום דבורה מחכה לו פה…” לא נתאפקה עוד אֶתי והגביהה מעט קולה. “סתם שהוּיה. ובכפר שלהם אין אחרים מבני גילה בעֵדה שלנו, ואין לה ברירה…”

“גם לי סיפרה דודה שדבוֹרה מחכה לו…” נתכוונה רבקה לקנטר את אחותה הצעירה.

“דודה דאגנית בשביל כל אחד,” נתקנטרה אֶתי, אך מיד העיפה מבט ביוסף דוד אם מקשיב הוא לשיחתן.

“אהא,” ביקשה האם להשיא את בנותיה לענין אחר ונתאנחה ואמרה: “ואני לא זכיתי להיות בשמחת הברית, לא אצלך ולא אצל אחותי, שלא היה איש טורח עלי ועל בני רפאל להביאנו הנה במועד הנכון, כאילו חלילה איני מצויה כלל בעולם… עוברים ימים הרבה ואיני ודעת מה יש בהם ומה אין בהם…”

מכּירה אֶתי נוסח־דיבור זה, נוסח האלמנה הנגזלת של אִמה, וכמו תמיד נתהבהבה בלבה לרגע אותה איבה ישנה שמימי הילדוּת.

“אולי אַת בעצמך אשמה בכל… בכל מה שבא לנו ולך…” ומיד, בנעימה של פיוס: "גם אנחנו, אמא, לא הרבה עשינו שם בברית אצל דודה. ולא כולם היו שמחים שם. מארי ברכה כל הזמן נסתובבה בעינים כמקופחה, כמו גזלו ממנה ירושה שאיננה. שעדיין לא היתה להם אז הפרה מן הסוכנות, ולא העז, ולא מעט העופות בחצר שיש להם היום.

“ולא ידעו כי שטפון מן ההרים יבוא עליהם בחורף,” הרטין יוסף דוד, “שיהיו עומדים ברגלי בתים שלהם בתוך המים, ולחם מביאים להם בסירה.”

“לחם בסירה? מבול כזה?! ואחותי לא היתה כותבת לי כלום על צרות, ורק על כרמים שיטעו להם, ועל מים שיהיו להם פעם בצינורות, ועל באר ישנה שיש להם, ודוקא טובות ונחמות.”

“איזה טובות־ונחמות,” המשיך יוסף דוד בנעימת קטרוגו, “והירקות שבחצר הרקיבו להם במים והמקרקרות טבעו.”

“מים רבים היו גם לנו בשכונה, לא נורא,” אמרה רבקה בנעימה של קבלת־הדין. “ולדודה כבר יש עופות אחרים.”

“אהא! בּראבוֹ! נכון מאוד! חצר עם כל־טוב!” לילגה אֶתי.

“איך מגיעים לכפר של אחותי?” שאלה האם את יוסף דוד. אך אֶתי נזדרזה והשיבה במקום בעלה לעקצו:

“בטלפון… הוא הכל עושה בטלפון, בלי לזוז.”

“מה יש לזוז?” לא נעקץ יוסף דוד. “מרימים השפופרת ומזמינים מונית”

“אנחנו נוסעים באוטובוס,” אמרה רבקה.

“אמא,” קרא רפאל הקטן, “אצל מי הולכים קודם, אצל רבקה ואֶתי, או אצל דודה?” ובלי לחכות לתשובה הוסיף: “אני רוצה אצל דודה… היא הבטיחה לי אפרוח במכתב שלך. וגם הדוד שאצלה הבטיח שיר הזמיר החום בבטן האפורה, שמנענע בזנבו ומשמיע קול יפה.”

“אה, אוירון!” קרא פתאום רפאל

מטוס הגבּיר טרטורו והנמיך לחוג על־פני מי הים שמימין הדרך בעקשנות של שַלדָג התלוי קפוא־כנפים באָרבו לטרפו בטרם יצנח על סלע שבחוף. אחר־כך נתעמעם והלך קול הטרטור וכמו נטל עמו את שלדג־הפלדה, כביכול נחת גם הוא על אחד מסלעי־הבֶּתֶר, שנתעגלו כחצי גורן עגולה של מעגן טבעי סמוך לשרידי נמל עתיק.

“לאן ברח האוירון? כבר לא רואים אותו…” הצטער רפאל.

“הייתי שם פעם,” אמרה אֶתי. “סלעים צמחו שם בפנים, והים כמו מפל־מים.”

“אני חושבת שיש שם שדה־תעופה קטן,” אמרה רבקה.

אף־על־פי שהימים ימי שלהי קיץ, שכבר רוח גורפנית מיטלטלת בהם בעתות שלאחר־הצהרים, היה הים רוגע מאוד, ורק אפרוּרית חוֹלָה של הקרקעית עכרה מעט את תכלתו הדמומה, המתוחה על פניו, והעידה על זעף שיבוא. פאת הקצף של החוף היתה מפוספסת בלובן ובכהות, ובזכרונה של אֶתי עלתה דמותו של אותו כומר, שעמד שעוּן על מקלו המסוקס, בדרך הגלילית שעברה בין משטחי הטבק, שהפרעות הלבנות של זקנו ירדו לו על כתונת־הפסים של מדיו.

“הים שלכם לא רועש כמו נהר־הים השלנו,” אמרה חנה.

לפתע נעלם הים. המכונית הסיעה את חנה ובניה אל הוילָה־מלרע של יוסף דוד.

 

פרק עשרים ושמונה    🔗

“אנחנו כבר לא נהיה האחרונים,” אמרה שרה ברכה לבני־ביתה, כשהחלו בשערי־עזה בבנין ציבור של בתים חדש, ומחלון ביתה דרומה נשקפה תיבת־“בלוֹקים” אפורה, העומדת על כרעיה ונבנית והולכת. “לואי שהזקנה סימן־טוב ונכדה באים לשבת כאן עמנו, ולא נמקים כבר חָדשַיִם במעברה של פחים ליד העיר. למה לא תביאם הנה לבית החדש הזה?” טענה שרה לפני אישה.

“לא בידי להביאם הנה,” השיב יחזקאל ברכה. “אפשר ביד אברהם סימן־טוב לבקש להעבירו. ואולי אינו שֹשֹ כלל לשבת כאן בבית של גבול?”

“שיבוא הנה ותהיה לוֹ נַחת שיש לנו בלילות־הפחד של שמירה שלך,” נתערבה מארי באמירה לגלגנית, “וממה הוא חי פה? מדחק, או משמירה, או ממה? בקורס שבעיר פגשתי אחת שהיא ומשפחתה עזבו ביתם בגבול ועברו לשכונה בעיר.”

“מה פתאום עזבו?” קראה שרה, אף שלא היתה נוהגת לערב עצמה בשיחת האב ובתו.

אותו יום ירד על שערי־עזה בחמימה שלא בעתה, בנשימת חורף שלא נגמר ואביב שלא התחיל עדיין. בלא פריחה, שבשׂמיה גלויים, בלא רוחות, שמַשביהם כובשי־נשימה. היה זה בן־שרב של תהפוכות שבסוֹפי־חורף, הכופה עצמו כמה ימים על האדמה הזאת ואינו נשבר עד שחומס את הלחלוחית ממשקעי החורף הזעומים, ביבשו אותה בבת־אחת עד תום ובבתקו קודם זמנו את האדמה צלקות־צלקות, שלא יימחו עוד מעל פניה כל ימות־החמה. נדמה לה למארי שנרתיקי החלזונות שבחצר גדלו לפתע, ומעוּצמים על־ידי שפעת־האונים של החורף נתקשו מאוד והאפירו את רציהם החומים. קחוָנים השליגו, ומזהיבוּתן של נוריות לא נשתיירו אלא כתמים בודדים, כמִפזַר אלמוגים של מחרוזת שנפרמה.

על כלונסאות הגדר חבשה שרה את סירי מטבחה ליבשם, והם ממורקים ומבהיקים בכסיפוּת מַתכתם. סוכת־העץ שבחצר עמדה חסומת מבואות בפרעותיו של מטפס־“השעוֹנים”, שילדי המושב קראוהו “צמח משוגע” על שום השתרגותו הפראית.

“שמחה וטוביה חוזרים מבית־תלמודם, ואולי כוסחים לה, למפלצת־יער זאת,” אמרה שרה למארי.

“שוב את רוצה להעבידם?” מחאה מרי. “ילדים מסכנים, נוסעים וחוזרים לבית־הספר בטנדר, כמו ארגזי תנוּבה, ואחר־כך עוד יש להם עבודה כאן? אפילו בית־ספר אין להם בחוֹר הזה!”

“עוד אין לנו די בשביל בית־ספר,” לימדה שרה סניגוריה, כדרכה. “יגדלו התינוקות, ואולי יבנו בית־לימודים. ואולי גם אברהם סימן־טוב בא הנה, והוא תלמיד־חכם ומלמד עצמו להיות מורה שלנו. וכשם שעושים לנו פעם, סוף־סוף, תיעול, כך יעשו לנו שאר דברים. הכל בעתו יבוא.”

עברו שנים ועדיין לא השלימה מארי עם מרותה של שרה בבית־אמה ה“זכרונה־לברכה”. ושבעתים גברה מרירותה כשנולדה לשרה בת, נחמה שמה, וגזלה ממנה את יחידותה לאביה, שבה היה עיקר כוחה בבית הזה. ראתה שרה ללבה של מארי וחשבה, שאילו היה איזה מעשה, או איזה איש, מושך את נפשה של מארי ומשיאה מבין כתלי בית אביה, היתה הנערה נבנית, ודעתה מתרווחת עליה. והיתה גם לה, לשרה, הרוָחה.

עכשיו, שעדיין לא אירע הדבר, אין מארי יוצאת מן הבית אלא לפרקים בלבד. ואולם יום אחד נשלחה העירה, ל“קורס”, ופעם בפעם היתה עושה בוילָה של אֶתי, ומאז החלה לבקש לה אמתלאות להתכיף יציאותיה. אז היתה דעתה של שרה מתרחבת עליה והיא חוזרת אל מלוא עצמה ורוכשת מחדש את ביתה ומַערכיו. קמה ופורשת על רצפת הבית יריעת־בד גדולה הטלוּאָה טלאים מרובעים, חבוּרים זה לזה בחוטי הרקמה. מעשה־טלאי משולש הוא של כחוֹל, צהוב ואפור, שבצירוף־גוניו דומה הוא לאותו משטח של תורמוס־הרים כחול, שהיה פרוש על קרחת־ההר שבאנאטוליה, שהיא אפורה, ועשבי־בר זעירים מנַמרים אותה בפריחתם הצהובה. היה זה שטיח מעשה־ידיה של רחל, אמם המנוחה של טוביה, שמחה ומארי, אם־הבית הראשונה.

מעמעם השטיח את קול הצעדים של רצפת־הביטון, שקצתה חלקה למשעי וקצתה מחוספסת בגזיזי זיפזיף שלא עורבב כל־צרכו, רצפת החדר היחיד בבית הזה שממדים של חדר לו, ויש בו מטעמם של הבית הישן, בית ברכה שבגולה, ושל מעשי־הרקמה מארגז גנזיה של שרה בבית אחותה שם. טס של נחושת־קלל מוּצב על הרצפה ושעוּן על הקיר. בצדו – פמוֹט של בדיל, שכותרת הפרח שבטבורו מגביהה עלעליה בדמות קערית, שיהא מנטף את חלב הנר לתוכה. שולי רגלו האחת רחבים רחבוּת יתירה, וראשו כמשפך עמוק, בית־שקע לנר, שייבּלע בו ראשו ורובו ויהא משמש לחמם בו החינה לצפרני הכלה. פמוט זה שימש בכלולותיהן של רבקה ואֶתי ואף של שרה. ובקרן־זוית – אגרטל של נחושת, המשובץ זיגוּג כחול־כהה, ובו שבוֹלת יבשה, צהובה, פריכה מאוד.

פרוֹכת תכולה תלויה על קיר – ידי שרה רקמוה בכוכבי־כסף שוֹני צורה, זרועים במפוזר. מתחת להם שני גוּרי־אריות של חוטי־זהב, שציציות לזנבותיהם הנזקפים במעוגל וחוטיהן פשוקים ולא מתוּפרים, והם מוצבים מזה ומזה על צלעותיו הגבנוניות של מגן־דוד. רכסי הצלעות – הרים ובקעות הם. “דורכים על במתי ארץ,” פסקה שרה בלבה את הפסוק “מתורת משה”, ברקמה בשעתו את המגן־דוד. וסברה: מארץ־הצבי. והצבי – כפשוטו. עורו חום וקרניו מפצילות, ירוקות, ופרחי סגול בחודיהן כעַשנַן־יהודה זה שאשכולות פרחיו סגולים. ושפות הפרוכת תשלובת רפויה של שבלי־חילַף אדמדמות בדמות מחלפות־שמשון.

היום אין ידי שרה רוקמות עוד. מכל־שכּן לאחר שחזרה מארי מן “הקורס” וידיה מלומדות במלאכות־יד חדשות.

מעמעם השטיח את קול צעדיה של שרה ומזכירה לילות ראשונים לבואם לכאן, לילות וקולותיהם, שאחרים הם, שרוחשים הם מפּחָדים, מאטימים צעדי גומי של רגלים מתגנבות. בימים היה מופיע בקרן־זוית של הבית כלי־המגן, ובלילות היה יחזקאל נוטלו עמו ויוצא. ואז, באין אישהּ בין כתלי הבית, היתה יראָה נכנסת בלבה מפני פסיעות גנבניות, ואף־על־פי־כן מאוששות, פסיעות של מי שיודע את המקום ושכף־רגלו צמחה ורחבה ועבתה בו מקטנוּתה, אדמה שנידשנה ממנו תמול־שלשום. אולי משום כך גָבה כל־כך בחצר הגרניוֹן האדום, ששפל־קומה הוא מטבע ברייתו, עלה על הגדר, ארבע אמוֹת לגובה, ופרחיו ישוּבים על כלונסאותיה כפרחי אילן. אפילו הצפרים נבהלות, כביכול, מעוֹז הארגמן הזה, המתנשא שלא כדרכו.

אַה, לילות שבכאן, קול הלילות שבכאן! ביום הכל דהוי, הכל אפור, בכל כאילו עוטה מסכה שקטה, המסתירה את האמת – ובלילה נושרת “מסכת הרמיה” – כמו “מפעירים לנו את האדמה מתחת לרגלינו”.

מהו כל זה? אולי הפחד מפני הפתוח באין עוצר, אל המדבר, אל רוח־קדים? והרי זו הדרך שהיו הולכים בה בני ישראל ארבעים שנה בצאתם ממצרים.

בלילות, כשביקשה שרה להשיא דעתה מקולות אלה, החדשים לה, היתה מהרהרת בדברי־הנחמה של יחזקאל אישה, שהיה אומר לה: “לא על דרך הגבורה תפארתנו בזה, אלא על דרך ההתמד. הבנים שלנו כאן, אדמה זו אולי מניבה לחם כל־צרכם, אולי הם יושבים לבטח ואוכלים לחמם אפילו על ארץ מלחה?”

כמה הוא יודע, יחזקאל, להרעיף ניחומים לעת צוּקה לנפש…

“כבר אבדה לי כל המעריצוּת שלי אל אישי!” שפכה לפניה פעם אֶתי את מרי־שיחה.

“שיש לך לב ריקן,” השיבה לה שרה.

כי כבר היתה החיבה מתקשרת בלבה של שרה אל יחזקאל אישה.

קולות הלילה שבכאן. יש אומרים: “קולות הערבה”, “קול קורא במדבר” – ואין קורא. לא קול נביחה של כלב, לא קול קריאה של תרנגול, לא קול חריקה של משאבה. רק איזה ריחוש רמשים המחטטים בקרקע, ברגבים, בסיד. ואם הוא מתמיד, הרי זה אוֹכל בבשרו של הלילה, מקרקר קיר. אז מגיעות ההריסות עד כתלי ביתה – חצי קמרון שאבניו מושלכות, לועי־שערים הנפתחים אל לא־כלום. רק המסגד עומד על תלו, יציע מעל יציע, וחורי אשנבים, וכיפות עגולות חרוּרות חרכּים עגולים, שחורים. בתווך – בּאֵר, ואף היא פוערת את אפלתה, ואנו שותים מימיה.

“זה הבית שלכם אין לו מזל,” אומרים לה ותיקי המקום.

הבית של יחזקאל ברכה כבר עבר מיד אל יד כמה פעמים. תחילה ישבו בו יוצאי פרס, אחריהם יוצאי יוגוסלביה, עכשיו יושבים הם, יוצאי ארץ הבוספור.

“הפרסים ההם כמעט ונשרף ביתם עליהם. הפתיליה נתלקחה להם ועוד מעט ונשרפו חיים.”

ויום אחד נתקוטטו בתי־האבות, שיוצאי גלויות שונות היו, וקמו ונטשו המקום והלכו למקום שהלכו לשבת עם בני־ארצם.

“עד שבא היוגוסלבי עם התוף,” סיפרה לשרה שכנתה. “ביש־גדא שכמותו, כמו צועני. כל היום מתופף ומדשדש ברגליו ועושה לו מנגינות משם ולא עובד. וכשנחלית לו האשה מסלקים אותם, ומנסים עוד לדוג בכנרת, וסוף שיורדים בכלל. עד שאתם באים, ואולי עכשיו יש ברכה בבית הזה. הרי אתם בעצמכם ברכה.”

בלבה נצטערה שרה שמזלה לא עלה יפה ובאה לשבת בבית שלא נתבצר בו הטוב, שהיושבים בו לפניה לא ידעו שלוָה ושיירו בחללו של הבית את צערם.

“ממה אנחנו חיים פה בבית הזה?” שאלתה מארי, שקשתה עליה בדידותה בכפר זה מאין לה בני־גיל, חוץ מדבורה בתו של חכם רפאל.

“מאמונה שבלב,” ענתה לה שרה.

“כבר טובים האימוּנים מן האמונה!” הטיחה מארי שכבר הגיעה לגיל הגיוס, אך לא גויסה מפני אביה ואדיקותו, ולא ידעה אם להצטער או לשמוח על כך.

יום אחד חזרה מן העיר ופניה שוחקות שלא כדרכה. היתה זו אחת מהסתלקויותיה לתל־אביב לוילָה של אֶתי. חזרה, ודבריה משונים באזני שרה: דוגיות, סנפירים וזימים, תמנונים וסוסוני־ים… עד שעת לילה מאוחרת לא פסקה מארי מלדבר: דגי־שמש, דגי־קיסר… שומעת שרה ותוהה. ויחזקאל איננו, והיא עייפה. היא צריכה כוחות בשביל לקום מחר. היא צריכה שינה איתנה, שינה בלי חלומות, שהרי חלומותיה באים לה בהקיץ. ומארי אינה חדלה מִלהָגֶיהָ: סרטנים נזיריים, כוכבים־של־ים…

“מה יש לך? מנַין באו לך כל המלים האלו?”

“טוב שאבא איננו,” השיבה מארי, “אז אני מסַפרת לך מה שהיה לי, איזו ‘עצמאות’ שהיתה לי! ריקודים ברחוב, ואחד… צנחן, כל הזמן מזמין־זוגות רק אותי!”

היה זה חג־העצמאות ברחובות תל־אביב.

“אהא!” מבינה שרה. “אל תסַפּרי לאבא ואַל תצערי לבו עליו, שרקדת ברחוב ועוד…”

“אני לא מסַפּרת לו בכלל… לפני שהתגייס היה בקיבוץ… היה שם דייג… אמא שלו גרה בעיר… רופאת־שיניים… יש לו אח גדול ממנו, עורך־דין… שמו פנחס… בבית קוראים לו חַסי. עכשיו עוד טירון, בעוד שנה ועשרה חדשים ישתחרר ואז ישוב לדגים… איפה הבקבוק של הבושם שנתנה לי אֶתי כשהיתה אצלנו בפעם האחרונה?”

בחוץ היתה האדמה מדיפה את להט־היום שנסתפג בה. צחנה צחיחה, מאובנה ונושנה של גללים שקַשים מזוקרים מהם, מילאה את חלל הבית.

“אולי לא ירצה אפילו לבוא הנה,” נתעצבה פתאום מארי. “ריח משונה לאדמת החצר שלנו.”

“אם ראוי שיבוא, בוא יבוא,” הרגיעתה שרה, וחששות ואהדה שימשו בערבוביה בנעימת קולה.

התבוננה שרה במארי וראתה בה לראשונה אותה ריגשה מיוחדת שגילתה לעיניה את יפי־תארה. “כרחל אמנו בנערותה,” הירהרה בלבה. "עיניה גדולות, פקוחות הרבה, וכלל חזוּתה כשל חג־ומועד. פנים מזוקרות שלה, שבילדותה נראו כמחודדות מדי, שפתים שלה, שהיו אז כמשורבטות, היום נתעגלו מעט. חטמה ישר, סנטרה חד, ושניהם קבועים בפניה כשני פרקים של נוף אחד.

“פתאום נעשית יפה כל־כך!” נפלאה פתאום הדודה למראה.

“פנים שלי בחוץ, כמו אדמה בים,” נהנתה מארי לשמע דברי הנעימות של שרה. “כמו לשון־היבשה. כמו יפו,” נשתובבה עליה דעתה.

אף־על־פי־כן גם בשעת־משובה זו אין מארי יוצאת מגדר טבעה, וכל כולה גם עכשיו קשיות ועקשוּת ומַריינוּת כשל מי שלשונו מורגלת תמיד לומר “לאו” עוד לפני שסבר עד תוֹם את דברי איש־שיחו.

חשרה של בַּרחַש, שמרוב זערוריותם נדמה שאין להם דמות־הגוף אלא כנפוֹנים בלבד, נתיבבה מבחוץ, בסמיכות יתירה, פלשה לבית פנימה, וכאן נתפרדה נחילים־נחילים והחלה לטרד ולהציק ולדחק עצמה לחלליו וקמטי־קמטיו של גוף האדם.

“כמו מכּות־מצרים!” עיוותה מארי את פניה וטירפה בגופה.

אותה שעה ננעצה חוּדה של יריה בגושי החשכה שבחוץ, והכל היה לאחדים. יריעות־יריעות של נוֹף, שאינן מתאַחוֹת פה לאור היום, כמו תופרו פתאום ונתאַחוּ בבת־אחת.

“מה זה?!” נתמלטה קריאה מפי שרה.

“קרה משהו!” האפירו פניה של מארי. “אבא שלי בחוץ…”

אחר־כך היתה דומיה, גם בחוץ גם בבית. השתים לא הסיחו עוד ביניהן. ביקשו לצאת מפתח ביתן ולא העיזו. ושתיקתן כמו העלתה מחדש את כאב העקירה משם, עקירה שעדיין אין בה אלא תפילת־האחיזה בלבד. כאילו שוב נתערער הכל, חלילה, וחזרו לילות־הראשית. שוב נשמה עליהם מקרוב עיר זרה נשימה של משטמה ואימים.

“אלי שבשמים! שישוב הביתה… שישובו בשלום…” מילמלה שרה לנפשה ומשום־מה קרבה מיד דוקא אל מיטתם של טוביה ושמחה, בני בעלה מרחל רעותה, הזכרונה־לברכה, ועמדה עליה כמסוככת על פקדון.

כשעלה השחר חזר יחזקאל ברכה ועיניו לבנות מהלילה הזה, שכבר טישטש את עקבותיו.

“מה זה היה?” הבהילו השתים שאלתן.

“צוארו המנגן” של יחזקאל לא היה עמו. קולו מיוגע, מליו מקוטעות.

“היו… והברחנו… יריה באויר.”

“הרבה?”

“חמישה… אולי יותר.” נשתתק לרגע, נתהרהר והוסיף: “כן… כן… מעזה לא יצא מתוק…”

“אני נוסעת לאֶתי!” קפצה מארי.

“אַת לא נוסעת לשום מקום,” הפטיר האב, וקולו עייף כבכניסתו.

שמעה שרה דברי האב ובתו והיתה מצֵרה על שישיבתה של זו כאן רפויה כצמח החול, שאחיזתו דלה ועקירתו קלה. “רגליה בלבה: רוצה לברוח מיד נושאת אותן ופורחת…” אחר־כך, כשנתבצר הבוקר, היו הבריות טרודים בחצרותיהם כאילו היה זה בָקרוֹ של יום רגיל. חתולי־הפקר שכחו, כתמיד, שהבּוּגנויליה דוקרנית היא ונסתבכו בסבך הסגול שלה, ואך בקושי ניתקו כפותיהם הפצועות מענפיה וקוציה הקטנים והנוקשים. “השעונים”, שטיפסו על הסוכה שבחצר, אספו עליהם ונתכרכו זה בזה כפעמונים ירוקים, חיוַריינים. משמע: בוקר כתמידו והכל כרגילותו. וגם בני־האדם, כצמח־הבר, כבשו עיניהם, ופניהם המטורדות רכונות הפעם יותר מתמיד על מעשי־ידיהם באדמתם ובביתם.

“מה היה כאן אילמלא…” נתהבהב בלבבות הרהור של יראה, ואין איש מעֵז להשלימו.

 

פרק עשרים ותשעה    🔗

כבר חָדשַיִם ימים שרוי אברהם סימן־טוב עם סבתא־זקנה שלו במעברה שנשלחו אליה, ועדיין את סף הוילָה של אֶתי לא עבר.

שלוש שנים השהה עלייתו. יש אומרים: לפי שמצפה היה ל“מחילה הגדולה”, שהיא כביכול, גאולתו שלו. ויש אומרים, שעל זולתו דאוב היה, על גאולת הקטנים שבמשפחה. לסוף, כיון שילדה אֶתי בן־זכר וחנה נסעה לארץ־הקודש עם רפאל בן־זקוניה, קם אף הוא, אברהם לבית סימן־טוב, ועלה.

זה טעמו של דבר, ולא זה בלבד, כאשר יבורר להלן.

“אתה, מסכן, מסַכּן נפשך כאן בשביל רפאל ושאר בנים במשפחה שלך, ויכול לעלות לך מיד ולהציל נפשך בלי המחילה המיוּחלת מִנמֶנָה,” אמרה לו סבתא־זקנה בעודו חוכך בדעתו לעלוֹת. “מהי מה? יולדת בנות…” משתתקת רגע, כמחשבת חשבונה שלה, ופתאום חורצת: “אילמלא שהולכת אחריו, כבר אני מילדת אותה בבן־זכר ממך.”

לביתה של אֶתי לא בא אברהם סימן־טוב אפילו פעם אחת; לביתה של הדודה שרה היה בא פעם בפעם, בא וחוזר למעברתו.

עד שיום אחד נתבשר כי בקשתו ניתנה לו וקם ונסע למושבו של יחזקאל ברכה, בשערי־עזה, להשתקע שם בקרב עדתו וקרובי־משפחתו.

אותו יום שנסע עם סבתא־זקנה שלו יום סגריר היה, אחרית־אוֹנוֹ של החורף. כיון שהבית המיועד למשכנם עדיין בבנינו עמד, והגשמים הפסיקו המלאכה, נתרצוּ לשרה ובאו לשבת בביתה עד בוא מועד.

לא כסגרירים שבעיר – הירהר אברהם סימן־טוב בינו לבין נפשו – הסגרירים במושב שערי־עזה, שאז הוא כמקוה מימיהם של כל הרי יהודה, כביכול נבקעו אותם הרים ומעיינות־תהום זינקו ונתערבו מים־של־מעלה עם מים־של־מטה והיו למַפּל מים עזים. רוח־צפון באה מרחוק והיתה גוֹרפתם להציף את המושב שאדמתו נתמסמסה.

“אדמת־מים,” אמר יחזקאל ברכה במסיבת הבטלים ממלאכתם, הפעם מחמת הגשם.

“הרי האוּראל נבקעו באטום,” הסביר, מעשה ידען, המַקידוֹני, בעלה של הנכרית זהובת־השׂער, המכוּנה בפי הבריות אלכסנדר מוקדון על שום קטטנותו ונרגנותו.

“קרח הקוֹטב הוא,” חיזק את דברי למדנותו חכם רפאל, אביה של דבורה, “שמושך אלינו הררי־שלג שנמסו שם…”

“זה הסיבּיר שבא על העולם…” השלים באימת־הקץ יוסף נחמה, הקדורני שבחבורה.

היה יחזקאל ברכה מוליך את אברהם סימן־טוב וסבתא־זקנה שלו במקוי־המים, ורגליהם בוססות ברפש. עד שמגיעים לרחבת־הבּיטֹון שלפני הבית מצפוֹנו שולפים רגליהם ומציגים אותן על האזוב, המכסה את הרחבה, המוּצלת תמיד, אזוב ירוק־חוּם, רךְ למראית־עין ונוקשה למגע־רגל, ספק מִשטָח של צמח ספק פִּשְׂיוֹן של שחין.

במקום חיבורה של הרחבה אל הבית ובקרנותיהן של שלוש מדרגותיו אורבת הסירה־הקוצנית להכיש קרסולי העולה.

לא ישנו אברהם וּסבתא־זקנה שנת־לילה אחת בבית ברכה וביקיצתם והנה בצעי מים שגָאוּ והטביעו את כרעי הבתים.

“זה בכל שנה זה!” הפטירה מארי כמנגחת בדברים. "דוקא אצלנו עושים להם תחנה־של־מים.

“עוד לא עשו לנו התיעול,” מסבירה שרה, “וכבר בחורף הבא, מבטיחים, נשב בחָרבה.”

“מבטיחים…” קינטרה מארי ויצאה נעוּלה מגפיה לתוך המים שבחוץ.

זכר אברהם דמות סגריר של אמש, וכנגדה – דמות סגרירים שבערים. בערבי סגריר היתה עיר מולדתו מדליקה מדרכותיה בצבעונין של כחוֹל ואוׁדם. כאן – חתוּם המוֹשב בענניו, בבלי אור, בּזליגת־תמיד, באֵלם ואין־נוע, כדג נם במים רבים. עכשיו בוקר. מעבר לחלון – מים עומדים כחצי אמה לגובה, דלוחים, רחושים, כחָלָב שהחמיץ, כפיסי־עץ, דקים כקורים, מואדמים מטחב, צפים ברפיון, חלוקי־אבנים, גֶרֶף עשבים, פגרוֹני רמשים. נִבלת־מים אפלה!

“אדמת־הקודש מטהרת עצמה,” אמר יחזקאל ברכה, שהביט גם הוא בחלון וראה דכדוכו של אברהם. “עוד אדמת־נדבה מעט מביאים לנו המְטָרוֹת, ואנו יושבים על הר רם ונישא!” אמר בבדיחות הדעת. ולאחר שעה קלה: “ראו־נא, מי זה בא שם במרכבותיו?!”

רכוּבה על טרקטוֹ­ר, נהוג בידי איש שאין אברהם מכירו, מגיעה מארי אל רחבת־הבּיטוֹן.

גבר ירד מעליו בקפיצה חבר’ה־מאנית, אפודתו הצבאית ירוקה־דהוּיה, זכר למלחמת־העולם השניה, שערו האדמוני דבוק ברקותיו כפאה־נכרית ומנטף לתוך בית־צוארו, מכנסי־העבודה שלו, שכחולים היו והתכילו עם הזמן, תחובים במרושל לתוך פי המגפים הכבדים, הרחבים. ככל שקרב האיש כאילו גדלו מידות גופו, המגודל בלאו הכי, ובכניסתו נדמה שהרעש הנכנס עמו מגביהו כפליִם.

“החבר מן המגדל! החבר מן המגדל!” נצטהלו התינוקות, שהגשם כלאם בבית אביהם והבטילם מלימודם.

"מי הוא זה? שאל אברהם.

“זה…” נחפזה שרה להקדים תשובתה לפני בעלה. “זה מארי שלנו, שהיתה בעיר… ופגשה שם… קוראים לו כאן חבר…”

“כל כך מבוגר?”

“לא… זה שאר־בשרו. הרבה שנים בארץ. יושב בקיבוץ בסביבה שלנו. היו כאן פעם שניהם, הוא ושאֵר־בשרו, והפליגו בשבח הקפה שלי… מעדן־מלכים, אמרו… אהא! מארי מביאה כיכרות־הלחם מן הצרכניה…”

“הנה סוף־סוף יש לכם בּרכּת־המים!” קרא “החבר מן המגדל”, שהניפו ידו אל מול שפעת המים שבחוץ. “ורק חבל שאינם נאגרים בבריכה וסופם שהם ברכה לבטלה.” והפסיק למראה פנים חדשות בבית.

“עולים, משלנו,” הציג יחזקאל ברכה את אברהם וסבתו. “עצמנו ובשרנו. באים להשתקע אצלנו.”

“אברהם סימן־טוב.”

“ירמיהו דורי.”

“שם יפה,” הפטיר אברהם סימן־טוב, ספק בדיבור של סתם ספק בשמץ של תמיהה, ובלבו חשב: “מעולם לא נזדמן לי אדם ששמו ירמיהו…”

“יפה, וכמו שאמר הנביא: ‘מי יתן ראשי מים’,” פסק יחזקאל ברכה פסוקו של בן חלקיהו, ואברהם סימן־טוב החזיק אחריו:

“‘הנה מים עולים מצפון והיו לנחל שוטף וישטפו ארץ ומלואה’…”

היה זה ירמיהו דורי, חבר קיבוץ המתקוממים, מִשכֵנֵי שערי־עזה. בשנות השלושים, והוא אז כבן י“ח, עלה עם חבורה מבני תנועתו והיו יושבים תחילה ישיבת־עראי ב”מפרץ־התכלת" שעל שפת הים בשומרון, עד שמגיעים לכלל הגשמה ועולים למקום של קבע על חמש הגבעות. מבעד לחלון בית ברכה נראה מגדל־המים של מתקוממים כדרדר־ענקים מאובן באופק, חטוּט נקבים, שמתגלים ומתכסים בחליפות האור והצל. כמוהו כירמיהו הנעוץ בנוף הזה, מוצק ומחולחל פעם בפעם ברחשי פחד בלבו מפני החרשוּת שלקה בה זמן־מה לאחר הקרבות.

מיום שביצבץ קומץ “תיבותיו” של שערי־עזה באופק הקיבוץ היה ירמיהו מבקש לנטוע את החדש הזה נטיעה של קיימא בנוף ביתו. את הכפר הקודם, שניטש אחר־כך, הכיר היטב על בקתותיו ותושביו, והתמורה, שחוֹלל כאן הזמן, עודה כצרור שהוטל באקראי, כיוצאת־דופן. עד שבא פנחס, הוא פנחס חורף שאֵר־בשרו, וזימנו לבית מארי ברכה, רעותו מאותם ריקודי־זוגות של חג־העצמאות שבעיר הגדולה, וכך נפתחה לפניו הדרך אל המושב, והוא פוקדו פעם בפעם ומבקש אמתלאות לסור לבית ברכה ולתהות על קנקנם של הללו. עתה שבא עליהם שטף המים, הניח עיסוקיו בבית־החרושת לשימורים של קיבוצו, נטל מן הבגדים וצעצועי הפעוטות ואץ לכאן על־גבי הטרקטוֹר, כמי שחש להציל.

“זה בשבילכם. משהו. בשביל הילדים. יש גם בשביל בתים אחרים. חבל שלא הרבה. אף שאני הגיתי את הרעיון שניחלץ כולנו – כמו שנואמים אצלנו – ונאסוף בשבילכם את הנחוץ. אפילו הצעתי שנאמץ אתכם. למה לא! אבל עדיין חוככים… לא ברור איך? לא ברור מה? מי? בינתים מתוַכּחים. אצלנו זה לא הולך כל־כך פשוט. אז על דעת עצמי, ונגמר. קמתי ובאתי. אולי עוד תימצא הדרך ורעיוני יתקבל. הנה ממה שסחבתי וממה שנתנו לי החברות שבמחסן ו…”

“חן־חן, ותבוא עליכם הברכה.” השיבה שרה, “ויפה שיש גם בשביל אחרים” – ולקחה את הצרור לא לשמוֹ, אלא שלא לבייש את בעליו.

מיד עמדה להתקין טעימת־עראי לאנשי־ביתה ולאורחה. פרסה את הלחם פרוסות דקות, כדרכה בעידון הצורות, העמידה צלחת מלאה עגבניות, מגודלות, עשויות פימות־פימות, נפוחות־מים. היתה זו תנובת חצרה, שהתעקש אברהם סימן־טוב בבוקר סגריר זה לצאת ולקטפה. נתקצרה עליו רוחו בבטלתו, קם והפשיל מכנסיו וברגלים יחפות בוסס במים הרבים שהציפו את הירקות והעלה מהם מַסמסה סמוקה של עגבניות וקני־בצל רופסים. נכלמה שרה ממראה יבול גינתה ורגע מיאנה להקריבו אל השולחן, אלא מפני טרחתו הנלהבת של אברהם העבירה על רצונה.

“כל הכבוד, כל הכבוד,” תפס יחזקאל נעימה של חביבוּת וליגלג על שניהם, על היבול ועל מביאו.

ושׂרה כבר פרשה לשקידתה על מבשל־הקפה שלה, אף כי שעתו של האורח דחוקה היתה, שעוד הוצרך לפקוד כמה בתים במושב, מן המטופלים בתינוקות.

“אין אתם מיוּחוֹסים,” אמר, “המטרוֹת שוטפים גם מהרי אפרים ונקוים גם שם בתוך הישובים. אלא ששם כבר עושים להם אגם מלאכותי…”

“אַה, כמו בתענך…” שיסעוֹ יחזקאל ברכה באבק תרעומת. “אח, לא כל־כך מהר יעשו זאת אצלנו.”

“יעשו, יעשו,” ניחמוֹ ירמיהו בביטחה מורגלת של ותיקים. “לכם יעשו! זה אנחנו לוקחים הלואות בריבית ועושים הכל על חשבוננו. אפילו בוּנקרים! אך מילא… לא חשוב. אגב, מדוע אנו ישובים על גבעות, ואתכם מישבים תמיד למטה?”

היתה שתיקה בחדר שיותר שהגידה את תהיית הנשאלים הגידה בלי מלים את תשובתם. וירמיהו, כיון שנבוך משאלתו שנפלטה בפתע, החל להיסוג מגופו של אותו ענין והשיא את דבריו מלשון הווה ללשון עבר:

“הערביים היו יושבים תמיד על גבעות. מטעמים אסטרטגיים… כלומר, מפני המלחמות… וגם מפני הטבע… גשמים… ובכלל… מה יש לדבר? צריך לעשות משהו… אתם יודעים, כשישבנו על שפת הים בשומרון היו גלים של סערה באים, חובטים ביריעות האוהלים שלנו ובכתלי הצריפים, לילות שלמים לא יָשַנו… לשמע הרעש בלבד נעשה לנו מלוּחַ בפה… אבל מה יש לדבר. היינו צעירים!”

“אך למה אתם עוברים ממקום למקום? גם כאן, בארץ־הקודש, נודדים?” שאל אברהם סימן־טוב, שמכל שפעת דבריו של ירמיהו דורי, שרובם סתומים היו לפניו, נתחוור לו ענין העקירה ממקום למקום.

“פרשה ארוכה, אך… אך מכאן כבר לא זזים…” נתקשה ירמיהו להסביר עיקרם של דברים, גמע גמיעה גדולה מספלון הקפה והריקוֹֹ בבת־אחת וכבר נטל את השני שמזגה לו שרה וגמע גם אותו. ביקש לשמט עצמו מן השאלה, אך מאין ברירה תפס לשון של שיגרה ויצא ידי חובת תשובה:

“אני־לך־אגיד… יש לנו כבר היסטוריה שלמה… גרעין משקי חייב להוכיח שהוא מגובש מבחינה חברתית ומשאר בחינות, וכי הוא כבר כשר וראוי לצאת להגשמה ולהתישב על קרקע של קבע…” והפסיק. “ובעצם, לא זה העיקר… הענין לא פשוט… אצלכם זה אחרת…”

גשם מחודש בא כביכול משמים אחרים וטפח על־פני שלולית הענק שבחוץ.

“אהא! שוב גשם!” עיותה מארי פניה במרירות. “שוב יתנפחו העגבניות…”

“אַל תשתלו עגבניות, לא משתלם, גם אנחנו כבר לא נתעסק בהן, בשנה הבאה לא תהיה אף עגבניה בשוק,” אמר ירמיהו מעשה מוּמחה ויַעֲצָן הבטוח בדעותיו.

“אה,” מילמלה פתאום הזקנה סימן־טוב, שישבה שכוּחה בקרן־זוית ונתקצרה עליה רוחה משׂיחַת זולתה בלשון שאינה שומעת, מילמלה והרתיעה תחתיה. כל אותה שעת השיחה היתה גומעת מן הקפה הרותח ומעשנת סיגריות בשקיקה קולנית כדי להסב אליה את דעת המסובים, אלא שאיש לא נתן דעתו עליה.

“אהא!” מילמלה פתאום, וכשהמסיחים הפכו סוף־סוף פניהם אליה, שאלה בניב שבטה שלא לענין: “ומתי אתם רואים פני זיו־מלכות? מתי הגבירה יורדת לגיא־צלמוות שלכם?”

כולם ידעו כי באֶתי היא סחה. אלא שלא נתכוונה לשמוע תשובה מפיהם והמשיכה: “הנה אנו, שאריה, אנשי בית־אביה, עלינו, וכבר באנו הנה, והיא אינה חפצה כלל לראות פנינו.”

“עסקי אישה אינם מניחים לו להיפנות לנסיעה ארוכה,” ביקשה שרה ללמד זכות.

ראה אברהם ששרה מסיחה, כדרכה, ביוסף דוד, והירהר בינו לבין עצמו: “כך אנו, פינו ולבנו שוים… ביוסף דוד היא סחה…” ולפתע נתהבהב בלבו הצער, שכבר כמה שנים לא ראה את אֶתי ולא שמע את קולה.

היתה סבתא־זקנה סוברת, שעדיין לא אמרה כל־צרכה בעיקר ענינוֹ של אברהם נכדה, והמשיכה:

“הרי ביד שלי היתה מילילה יללה ראשונה. עכשיו, שהחרטה אוכלת לבה, והוא כתמר נבוב מדבלה שנצטמקה, אינה באה אפילו לילל אצלי בלילה.”

נבוך אברהם מדברי סבתו, שקשים היו, אף שיודע היה שאין הזר מבין מה זו סחה.

אפילו מארי ביקשה להשתיקה:

“מה פתאום? בכלל לא… הייתי אצלה, והכל כאילו…”

אך סבתא בשלה: “כל ילד שנטלתיו מבטן הורתו אומר לי, אפילו מרחוק, מה יש לו ומה אין לו, אם לטוב ואם לרע.”

“הבלים!..” פוקעת רוחו של אברהם. “מה יש לה להגיד לך…”

נצטער אברהם ונשתומם: מה זה שכל ימי שבתם במעברה לא פצתה פיה בענין הזה, וכאן, כיון שבאה בחוג המשפחה, כמו נִבעָה בלבה איזה מקור סתום של קובלנות ותרעומות.

“ילד שידי מביאות לעולם, אפילו מרחוק הוא מגיד לי אם יש לו השמחה והטוב ואם חלילה התלאה והתועבה.”

“מה את מדברת בתועבה?” מתמלטת מפי אברהם קריאת חימה ותדהמה.

“מה פתאום תועבה?” מזדעזעת שרה.

אך כשהאירה הזקנה את דבריה ואמרה: “אם חובבת, ואם, חלילה, מתעבת…” – נשמו כולם לרוָחה לשמע הפירוש.

“אהא!”

ורק אברהם לא נחה דעתו, ביקש להפסיק הדיבור מעיקרו ופסק:

“כל הענין לא מעניננו.”

“לא מעניננו?!” לא נכנעה הזקנה. “קצת מענין שלך, וקצת מענין שלי, והרבה מענין בית אבות שלנו! אַה?” העמידה פנים מתנצחות, ובחפצה לטשטש את רושם דבריה הקודמים הוסיפה: “אולי הגבירה באה משאנו דרים בבית החדש?”

“חדלי כבר! חדלי מכל הישנות הללו!” קרא אברהם בקוצר־רוח, וכיון שראה כי לא יצליח להשתיקה, קם ויצא אחרי שרה אל “חצי־החדר” הסמוך, ששם היה נזיד של צהרים מתבשל לאנשי־הבית. וכאן, בינו לבין נפשו עלה בו שוב הרהור של משאלת־לב: “חבל שאינה באה פתאום ועומדת כאן כמוֹת שהיא…”

והרי יתכן שדוקא מפני משאלת־לב זו, שלא הרפתה ממנו כל אותן שנים שם, היה משהה עלייתו. מכמה וכמה טעמים, ומטעם זה בעיקר.

ראתה מארי ששעתו של ירמיהו דחוקה והסתלקותו קרובה, נחפזה לתת, סוף־סוף, פתחון־פה לדבר שכבשתו כל הזמן בלבה ואמרה לו:

“וחַסי בכלל לא בא…” וכוונתה לפנחס, שאר־בשרו של ירמיהו.

“יבוא, יבוא,” הבטיח ירמיהו. “יקבל חופשה ויבוא, גם החיילים קצת טרודים עכשיו בשטפונות בישובים הסמוכים.”

מטר עז הליט את החלונות בעלטה אפורה־כחולה, ממורטה, כעין הפלדה, כלהב חדש של מחרשה.

“לא תוכל לצאת עכשיו החוצה,” אמרה שרה לירמיהו כשנכנסה החדרה ובידה אילפס חם, מהביל. “אולי אתה מחמם מעט את קרביך לפני לכתך?”

“אַה, צהרים? לא, לא, זה כבר יותר מדי… באמת לא…” אף שנכון היה להשתהות עוד בחדר זה, שהופק בו הבל חם של נזיד. “סגריר זה,” אמר, “מזכיר לי סגריר אחר, לפני שנים… מה־זאת־אומרת סגריר! כל טיפה – פח של מים! זה היה לא כאן, עוד בשומרון, בסביבה ערבית טהורה. בטיול ציבורי עם מדריך נתקענו בבוץ ולא יכולנו לזוז, הבחורות נשלחו ברגל לכביש, והבחורים נשארו לשמור על האוטובוסים. כשנפגשנו אחר־כך, יוצאת לקראתי אחת קטנה, צנומה, עם אף סולד כלפי מעלה, מעורר רחמים, כזה נעֶבּעֶך, ואומרת: ‘שמי סוֹניה’. אחר־כך, כמו אמא טובה, ממשיכה ואומרת לי: ‘דאגתי לך נורא!’ ואני מתמוגג מהטיפול האינדיבידואלי, ממש ‘יד־ענוגה־היתה־לה’. היה לנו מין שיר שכזה. ועד שאני פונה, כמו שאומרים, כה וכה, וכבר היא מסכימה ללכת אחרי במדבר, אף שאינה מתלהבת כל־כך ממצבו הגיאוגרפי של המשק שלנו, על־יד הגבול…”

הפסיק ירמיהו לרגע את סיפורו ולעט כמה לעיטות גסות מן הנזיד שהוגש לו.

“אכול את החם־החם הזה,” עודדה שרה את אברהם, היחיד שמשך ידו מן האכילה. “הרי הלכת יחף במים, והם נכנסים לך, חלילה, בברכים, ואתה נחלה.”

“אני אוֹכל, אני אוֹכל…”

“אז מה היה עם הבחורה?” רצתה מארי להחזיר את ירמיהו אל סיפורו שנפסק.

“ישבה אצלנו לא כל־כך הרבה…”

“אשה שלך?”

“כן, זאת אומרת… אבל רק באה המלחמה מיד יצאה עם הילדים של הקיבוץ ועם כל המפוּנים… ולא חזרה…”

“כך־סתם, הלכה לה ולא חזרה?” אין מארי מרפה עוד מן הנושא שדבקה בו.

“החליטה, כנראה, שאוירא של טבור־הארץ יפה יותר מאוירו של גבול, והלכה למשק אחר, אל בן־עיירתה…” ופתאום קפץ ממקומו: “אוּייי, מאוחר נורא. בכן, תודה רבה, ותיעוּל טוב במהרה־בימינו!” – וקם ויצא, ומארי אחריו.

“אינך אוכל כלום…” אמר יחזקאל ברכה לאברהם סימן־טוב, כשנשארו בינם לבין עצמם.

“אוֹכַל, אוֹכַל,” הפטיר אברהם במרירות. “כבר למעלה משני ירחים אני אוֹכל ולא עושה.”

“הנה,” ביקש יחזקאל לחזק את רוחו. “הנה ייכּלא הגשם ואנו יוצאים לעבוד כאן בבנין הבתים, ולא כל הימים אנו יושבים כאן בטלים, מעט עובדים בחוץ, מעט בחצר.”

“וכי מה אני יודע במלאכת הבנין?” לא נתאושש אברהם.

“נותנים לך מעדר ביד ומריצה, והרי זו מלאכה שאינה צריכה לימוד. ומלאכת המומחים נעשית על־ידי אחרים… טפסנוּת… טייחוּת…”

“עוד מעט אפשר יהיה לדוג דגים בחצר שלנו,” הכניסה מארי דיבור קנטרני שלה בחזירתה מן החוץ, ודעתה שובבית עליה.

“אם לא בבנין,” העלים יחזקאל אזנו מבדיחתה של מארי, “עובדים במסיק, או בסיום הקטיף…” ומיד חזר בו: “אף שאין איש מבקש שקים של זיתים שמכאן, לא כדאי… וההדרים של הפרדס נעקרו רובם להסקה… שאין הובלת הפרי כדאית. ובכל־זאת מקבלים שכר־יום אחד…”

“מה קול הצוָחה שם?” שאלה שרה שנכנסה לשמע קול המולה, שעלה פתאום מן החוץ.

לפתע הגיע מן החוץ קול צעדים וקול דברים. הגשם נעצר ואנשים חשו מבתיהם – ופניהם לביתו של יחזקאל ברכה, כדרכם בכל שעה של מרי במושב. בראשם יוסף נחמה, ועמו, כמבקש להדביקו, המקידוֹני, מאחוריהם חכם רפאל כאומר להחזירם, ואחרים עמהם כנגררים.

“כבר אין מה לעשות!” קרא יוסף נחמה שפרץ ראשון החדרה. “אדמה של אבק בקיץ ושל מבול בחורף. אין מה להוציא ממנה, ואין מה למכור. נלך מכאן, או נשוב למקום שבאנו ממנו!”

“אַה, אהא, בּראבוֹ־בּראביסימוֹ!” החרה אחריו המקידוֹני, “צריך שני דברים ביחד, כמו סאנדויץ': הפגנה למעלה ושביתה למטה, ביחד־ביחד, עד שנותנים לנו מקום צנטראלי על־יד העיר, או שאני קם ומפליג…”

“כל המים בחצרות שלנו!” המשיך להטיח יוסף נחמה. “כל המדמנה פה. אצל הראשונים שקרוב לנטוּש אין כל־כך מבול…”

רואה יחזקאל ריתחתם ומלחש לשרה:

“אם איני סוכר פי המלעיזים, סופם שבאים לידי קטטה…”

“הם מבקשים לעשותך שליח לטענותיהם,” שיערה שרה. “תניח דעתם, שבשנה הבאה אנחנו נושעים כאן…” ומאין שהות להאריך בדברים בינו לבינה פנתה פתאום אל הבאים והרימה קולה: “הנה היה כאן איש, איש־בשורה לנו, אכל עמנו לחם והבטיח תיעול טוב בשנה הבאה. כל חצר – אמר – תתן פריה, והלול בחוץ, ולא בבית, אפילו בגשם, כמו עכשיו. וגם פרה חולבת. ועוד נמכור ארגזים בשוק, ויישאר גם לנו למאכל. כל אחד מפרישים לו חלקה משלו…”

“שוב הבטחות!” ביטל יוסף נחמה בשׂוֹרוֹתיה של שרה וזילזל ואמר: “תולעת בתאנה, מרור בזית, בהרות־בהרות בתפוז, וגפן אדרת מבאישה בעפר.”

“והרקב בסאלאדה,” הפריש גם אלכסנדר מוקדון מרירותו.

ורק חכם רפאל תלה בשרה עינים מקוות וציפה למוצאי־פיו של יחזקאל ברכה, שיפיסו דעת הרוגנים.

היה יחזקאל ברכה משתאה על רעייתו שמפני דרכי־שלום העבירה על מידותיה ואמרה דברים בשם אומרם שלא כאמירתם. אלא שנסתברה לו כוונתה, והחרה והחזיק גם הוא אחריה, אם כי בעמעום:

“אמנם היה ואמר מה שאמר…”

“מה אמר?” הפגיעו בו השכנים.

“ודאי הבטחות של כלום!” התמיד יוסף נחמה בביטולו.

“בשנה הבאה, אמר,” פסק יחזקאל ברכה בתקיפות.

“אך זה, האדמוני על הטרקטור?” הבין יוסף נחמה למי המכוון. “היה גם אצלנו ולא אמר כלום. רק הניח מעט בגדים וצעצועים והלך לו.”

“אומר אצלנו וכמו אומר לכל העדה… ואנו מבשרים לכם,” לא זז יחזקאל ברכה מתוקף־דעתו.

“זה? מן הקיבוץ? שלקחו להם כל האדמות, ולנו – מטר חצר?” לא נרגע המקידוֹני. “צעצועים הוא מביא לנו!..”

“לא ‘לקחו’, ולא ‘הכל’, ועוד נשאר משהו גם בשבילנו, ואַל נדבר סרה. אם לא נשארה אדמה פה, נותנים לנו במקום אחר. כאן אנו יושבים, ושם זורעים וקוצרים.”

“דברים נכוחים בפי יחזקאל ברכה,” שמח חכם רפאל לשמע דברי הטעם והנחמה. “נאריך רוחנו, ועוד נאכל מטוב הארץ הזאת.”

“כבר יותר טוב בבית־של־פח,” נפלו פתאום דברי הזקנה סימן־טוב לחלל החדר, שנדמה היה כי נתפייס קמעה, “ואפילו בבית של אֶתי. אין בי כוח לשבת כאן בים של מים…”

“ששש…” ניפח אברהם ידו כנגדה.

אותה שעה נתפרחו ובאו מ“חצי החדר” תרנגולות בקול קרקור. פרצו התינוקות לרדוף אחריהן, וקול המולתם ושברי־צחוקם של המצויים בחדר הניסו את שארית הרוגז מחלל הבית. ורק מארי עוד הטילה טיפה של מרה:

“חבל שאין עוד פרה בבית, כמו אצל ערבים…”

בזה אחר זה, בלא אומר, ברפיסות־של־בטלה שחזרה אליהם לאחר המרירות שפגה, קמו האנשים ויצאו איש לביתו.

 

פרק שלושים    🔗

בבקרו של אותו יום־סגריר נפלה קטטה בביתה של אתי, ריב־שפתים בינה לבין אחותה הבכירה. ישבה אֶתי בחדר־האורחים ושמעה פתאום נקישה תוכפנית על הדלת וצלצול פעמון בלתי־נפסק, ורבקה, אחותה הבכירה, פרצה בחדרה בקול תאניה:

“מה־את־יודעת־מה, בוילָה שלך, מה־את־יודעת־מה על שכוּנה שלנו, שכבר כוּלה ואדי של מים.”

“מאין באו לכם כל המים האלה?” הטילה אֶתי ספק בהגזמותיה של אחותה.

“הואדי! המוּסררה עלה על גדותיו והציף אותנו! מה־את־יודעת־מה! הכל צף לי שם כקליפת האגוֹז, המקרר עם הקרח, בקבוקי השמן, חבילות המרגרינה, כל החלוקה בתלושים, הכל פִינִי!”

נוטלת אֶתי מבקבוקי השמן שבמזוה שבמטבחה ומהשימורים וממיני המתיקה ונותנת בסלים שנצטיידה בהם אחותה.

“הכל הלך!” המשיכה רבקה בתאניותיה. “המלבושים והרהיטים…”

צוררת אֶתי צרור מלבושים לילדי רבקה, לה ולאישה – ומוסרתם לה.

“ואיפה הילדים?” שאלה. “איפה יעקב?”

“על הארון..”

“על הארון?! למה לא הבאת אותם הנה?”

“ומי ישמור לי על הבית?”

ידעה אֶתי כי תכלית לגוזמאותיה ולתאניותיה של רבקה ביקשה להשיאה לצרות של ממש.

“מי יודע כמה מים יש בישובה של דודה…”

“חשוב כמה? חשוב הרבה!” חרה לה לרבקה שאתי מסיחה לבה מצרתה היא. “אצלה כמו אצלי…”

“שטפון יש בדרום,” הכריז יוסף דוד שנכנס אותה שעה מחדרו, לאחר ששמע שידור של בוקר. “אהא, בוקר טוב!” הפטיר לגיסתו ברכה של שיגרה, כביכול לא הפתיעתוּ בביקורה המוּשכּם. “שטפון, שטפון גדול!”

“קֶל מאלֶיר!” קראה אֶתי. “מה אמרתי לך? שטפון בדרום של דודה…”

“מה דוקא ישוב של דודה כל־כך חשוב להזכירו ברדיו?” ביטלה רבקה הכרזת גיסה בכעסה על שויון־נפשו אליה ואל ביתה.

“חשוב, חשוב,” השיב יוסף דוד, “בגבול!”

“צריך להוציא אותם משם ולהביא את כולם הנה, לוילָה שלנו,” נתעוררה אֶתי.

“צריך, צריך, אך מי הולך ומביא אותם בבוץ הזה?” השיב יוסף דוד תשובה של מורת־רוח.

“אתה! ומי?!”

“אני? אין הם באים הנה ואין אני בא לשם…” אלא שמיד הרגיש כי הפריז בגילוי־לבו וביקש לתרץ את סירובו בנימוקים מעשיים: “איך אני בא לשם, בכלל? בטרקטור? באניה?”

“אם אתה לא נוסע, אני נוסעת,” נתפרצה אֶתי.

“את לא נוסעת! ואין לך מה לנסוע!”

“אני נוסעת, ויש לי מה לנסוע… אני… מביאה להם אוכל בקופסאות.”

יש להם אוכל מן החצר," אמר יוסף דוד שניצנץ בו חשד כי לא מטוב־לבה בלבד נתעוררה אֶתי למסע הזה, כי נימוק אחר לה בסתר לבה. “יש לך… אז נחכה ליום של חמה, שיתיבשו המים, ואנו יורדים שם שנינו.”

“ובינתים לא עושים להם כלום?” נתעקשה אֶתי.

“בינתים אני כותב מכתב לסוכנות, והיא מיטיבה לעשות לרווחתם יותר מאתנו,” אמר ויצא בתקיפות, כמרמז ביציאתו זו שאף שעתה של רבקה הגיעה לשוב לביתה.

נתרתחה רבקה מרמיזה זו ומשטמתה אותו, שקדחה בלבה תמיד, נתלקחה עכשיו ביתר שאת. זקפה סנטרה כבקריאת־תגר והטתה ראשה כלפי הדלת שיצא בה:

“מי יש לו שם בסוכנות? בכיר אחד, או פרוטקסיון? מה הוא, נדבן גדול כזה, שכותב וכבר עושים משהו? כולם מפזרים כספם על הצבא ועל הנשק, ושלך כל הכסף שלו מחזיק בחוץ־לארץ.”

“מה איכפת לי חוץ־לארץ, העיקר שיש…”

“אפילו יש לו המטבע, דעה אין לו, כבוד אין לו, חשיבות אין לו פה! חושב לו שזה כמו שם…”

“מה אַת יודעת כל־כך הרבה עליו? ובכלל, הוא לא נוגע לך בכלום!” הגביהה אֶתי את קולה.

“ברוך השם, לא נוגע,” סיננה רבקה והטיחה, סוף־סוף, מלבה דברים שכבשה בקרבה ימים רבים: “נוגע! הוא לא בא אצלי קרוב אפילו אני בתולה מצומקת.”

“מה יש?!” נתחלחלה אֶתי. “איך אַת מדברת?!”

“כך אני מדברת! מי ידבר לך אם לא אחות־בכירה שלך?”

“שתקי לך! ולא רוצה לשמוע! חבל שאמא כבר נסעה מפה, היתה נותנת לך בראש!”

“נותנת לי בראש? אמא? בעצמה אשמה… תחבולות שלה! מקשקשות על מחילה, מחילה, ולוקחות זקן של כסף…”

“מה חשוב זקן?” קראה אֶתי לכאורה בביטחה, אלא שדיבורה נתגמגם קמעה. “לא כל־כך זקן… והוא טוב לי מצעיר… וכבר יש לי הבנים מִנמֶנוּ… והמחילה גם כן… וטוֹב לי… וכל חפצי יש לי ממנו…”

“טוב לי… כל חפצי…” חיקתה רבקה את דיבורה המתחפש של אֶתי. “יכול להיות חותן שלי ושלך ביחד. סתם סרבּוּל מפוטם, מִשמָן סרוּח ושׂרוּע… בלען וגרגרן… קמצן וצמצמן… ו…” נשתתקה לרגע למראה פניה הנבעתות של אֶתי, נרתעה קמעה ולפתע שינתה את טעמה ואמרה בנעימה של ריצוי: “סכלָה שכמוך… אברהם טוב לך תמיד ממנו…”

“ששש…” נתרעדה אֶתי.

“מה יש? אסור להזכיר את שמו? והוא שאֵרי שלי!”

“אַת מזכירה לי אותו כמו עוון שלי!” לחשה אֶתי ובלעה בקרבה את עלבונות. “ומי הציל את נפשו? לא אני הצלתי?”

“איזו הצלה הצלת אותו! לא הצלת כלום. הבנים מתים… מיכה בקבר אחר המחילה שלך, אחר חתונה שלך, אחר זנינה שלך עם בעל־המיליון שלך!”

“איך את מגדפת בוילָה שלו?” נתרתחה אֶתי, ובפחדה הוסיפה: “הוא יושב שם בלשכה שלו ושומע הכל…”

“לא שומע כלום, ולא יודע כלום, שיש לו אזנים ממולאות בשר ושער. ואני יכולה להגיד לו גם ישר בפנים השמנות שלו…”

“מספיק, מספיק לך…”

“אוֹ־לה־לה! גיבור גדול!” נידרדרה רבקה. “מה הוא יודע מה? כורך כל השנים הרבות שלו ביחד ומזריע ילדה שלא מבדילה כלום, וסתם מתהלכת לה כמו נֵבֶל נפוח… ברררר… מפושקת, מגורגרת־קרביִם, מבוטנת בכרס כחמת־חלילים, נשופה כמו בּאלוֹן, בלי… בלי כלום… בלי שום טעם… בלי שום טוב לעצמך… בלי שום…” אלא שפתאום נתרחם מעט קולה ואמרה בנעימה של צער: “ואיפה אַת עצמך איפה? במקום אחר אַת! איפה לבך שלך? אצל אחר שלך.”

“מה זה?!” נצטעקה אֶתי. “מה את רוצה ממני?! מה אַת כבר יודעת עלי? מה אַת יודעת מה יש לי אצלי בפנים, ואיפה אני, ואיפה הלב שלי…”

שומעת רבקה צעקת־לבה של אחותה ומנמיכה קולה, כדי להפנים דבריה ולהגבירם:

“אצלך, בפנים, מה־יש־לך־מה? כלום אין לך! במקום שתהיה לך הנעימות, והדם בעורקים כמו תסוּס וגוֹאֶה, והאברים שלך כמו נחלים־נחלים. וכמו… כמו מפכים לך ומחלחלים בסתר… ובכזאת עדינוּת… שכולה לב ורחמים… והרבה ברכה… מה יש לך מכל זה? כלום אין לך! כלום!”

בלהט רב גימגמה רבקה את דבריה. משהו עז, מלא ועשיר מאוד, המה בלבה ורצתה להביעו לאחותה, אלא שקצרה לשונה, כי היו רגשותיה חזקים מניביה. ביקשה רבקה לומר לאֶתי בשעת גילוי־לב זו כי את האהבה היא חסרה, כי מן הראוי שגם לה, כלאחותה הבכירה ממנה, תהיה באהבת אישה אותה כמיהת אשה להימחות, להימוג, להיעלם כאי־האלמוגים שנבלע בתהום, בחסד שבעדנה שהם מעבר ליש, בכלות כל החיים, שאין אחריהם אלא אבדן והיבּראוּת מחדש בתלוּת איומה וברה ככיפת הרקיע.

“כלום אין לך! כלום!” נתרחמה האחות הבכירה על אחותה הצעירה.

“מה פתאום?” נחלשה לרגע דעתה של אֶתי לשמע גמגומי ההתלהטות של אחותה, שנרמזו לה היטב, אלא שהעמידה פנים כלא־נרמזת ופתחה בנעימה מתאוששת ומתחמקת: “מה שעוד חסר לי… חסר לי ש…”

“חסר לך הרבה!” לא הניחה רבקה לאֶתי להתחמק. “חסר לך רקות הולמות כקורנסים, תנוכים שיהיו מתקרעים לך באזניך, חסר לך חזה שיהיה מדחק עצמו ומפרק ומזדקר לצאת מביתו… שאין הוא נזקף לך בתשוקה, אלא בחוֹבה ובצער… זה מרגישים אצלך, אפילו אַת מערמת על עצמך רבידים־רבידים של כסף וזהב!”

“אַת משוגעת! מאין אַת יודעת פתאום כל־כך הרבה?!”

“ממני!” ענתה רבקה בעזות. “ממני ומאחרות… רק לא ממך…” ואף־על־פי־כן, הפריצה פתאום מין צחוק פרוע, תחוח, צרוד, כפורץ מן הקרביִם ובאזני אֶתי עלה הד קולן של אותן נשי־הנמל – אז, במארסיי.

“את ערוָה אחת גדולה, זה אני יכולה להגיד לך.”

“מה יש אם אני אומרת לך את האמת? ואני בת אביך ובת אמך!” נסוגה רבקה מנעימת דבריה המופרזים. “שוב אני אומרת לך: אברהם היה טוב לך ממנו…”

“אַל תאמרי השם הזה אברהם באזנים שלי…” השיבה אֶתי תשובה של התרכֹּכות. “והוא עכשיו…”

“הוא עכשיו בכפר של דודה… ועוד מעט בונים לו שם בית חדש, וישא לו אשה, ויהיה לה כל הטוֹב ממנו… ולך כלום.”

“טוב לך שהוא לא שומע אותך,” אמרה אֶתי והצביעה על הקיר שהפסיק בין חדרה לחדרו של יוסף דוד. “קחי לך הצרורות ולכי…”

“אני כבר הולכת. רק אני אומרת לך עוד הפעם, שאינני מחליפה לך את כל המצוקה שיש לנו בוילָה זו שיש לו,” וכבר הישירה צעדיה לעבר הפתח. “תשאלי את דודה, היא כבר תגיד לך בפנים שלך את הכל…”

לא רצתה רבקה לצאת מלפני אחותה בדברי־ריב ואמרה כמפייסת: “כשייפסקו הגשמים אולי נבוא יחד עם הילדים אצל הדודה ונראה את כולם ונביא להם הרבה דברים, שיהיה להם לבריאות ולשלום…”

“אַה, דודה אינה מקבלת מתנות. היא רק נותנת. והיא לא מדברת כמוך, כאחת מן העיר העתיקה.”

שמעה רבקה עלבונה והבליגה מלהשיב, בדעתה את מרת־נפשה של אחותה.

“שלום־לך, אֶתי… עוד תראי שרק טובתך ביקשתי… שלום לך,” ויצאה.

לא עברה שעה קלה והגשם שב להתדפק על החלון. דק. מדרדר. סותם את אור היום.

“שוב גשם!” הירהרה אֶתי. “שוב כתלי הבית הזה… וכל הלא־כלום הזה… איך יוצאים מזה?!” ובשתי האמות של כפותיה כבשה את רקותיה, כעוצרת את הלמותן המחשבת לפרוץ החוצה. הוליכה כפות־ידיה אל דפנות פניה וחשה את השקעים החלקים, המתעגללים, כשל הקונכיה ההוֹמה. הומות רקותיה, מעבירות המייתן אל אצבעותיה ומתרטטות כמנושקות. מַתך־מים עז חבט פתאום על־פני החוץ, וכביכול זנק הים בהמייתו אל רחובות העיר. ים בהמונו! כמה גאה אז הים בחלומה. אסדות נזרקו כמטולטלות העירה, פנימה. אסדה אחת גדולה, חוּמה, כבדה ומלבינה כזרוית סוכר, הגיעה עד פתח הבית, ובה בנאי־הסירות, זה עם האור הקר שלו. כאילו מביא מלוא אסדתו גחליליות. עומד בנאי־הסירות ומקיש בקורנס גדול. איזו יד – כמו לא שלו… לגמרי לא בהירה. שחומה, כהה בקמטוטיה הדקים. באה אֶתי ויושבת באסדה על אבק־הסוכר המסנוור בלָבנוֹ. כשהוא מנשק לרקות פניה נדמה לה כאילו אין לה כלל פנים אלא רקות בלבד. רקות מוארכות, מוארכות, פלומות בשוליהן, פלומה שחרחורה, מסתלסלת ברכּוּת. אֶתי לא ידעה כלל שיש לה רקות כאלה – קערוריות, חלקות, מלבינות בעורן הקר.

“כשיפסק הגשם,” אמר יוסף דוד שנכנס פתאום החדרה ולבו מכהו משום־מה, “אולי, בכל־זאת, נסע לדודה..”

“מה?” ננערה אֶתי “אח, כן… טוב, נסע…” וכמי שנתפסה בקלקלתה מיהרה לסלק את אצבעותיה הצוננות מעל רקותיה.

 

פרק שלושים ואחד    🔗

יוצאת החמה בחצי כוחה, ועדיין הלחות צמודה לאדמה כרטיה כבדה, ורק אבקת עפרה ועליהם של אילנות, שתלויים בין שמים וארץ, עומדים יבשים.

רואה יוסף דוד את אֶתי שהיא יוצאת מביתה כמתחמקת בכל שעה משעות היום, באה וחוזרת ושוב יוצאת, ובשובה – כאילו שוב עומדת לצאת – רואה וחש בהתרוצצות איזו התמרדות־פתע, תוהה עליה ומנחש את טיבה.

“מה אַת לא מוצאת לך מנוחה כל היום?” שאלה, סוף־סוף.

כיון שהחרישה מלהשיב חזר ואמר בנעימה של ריצוי:

“אולי נצא קצת למסעות, כדרך הבריות מפעם בפעם..?”

“מה פתאום?!” התנערה אֶתי. “לא, אי־אפשר…” וביקשה תירוץ לסירובה בדברים המתקבלים על הדעת. “איך אוכל להשאיר את הקטנים בלי אמא? בלעדיהם יש לי דאגה בלב… ודאגה למשפחה שלי בכפר של גבול… וסוף שאין לי שום תענוג…”

“אולי נזמין הנה את אמך ואת אחיך? ישבו אצלנו עוד פעם חודש ימים…”

“מה פתאום?! והיא גם לא רוצה להיות פה…”

וכבר הרגיש יוסף דוד שבעצם אין תכלית להצעותיו, וכל אשר יאמר לה עכשיו תשיב ריקם, אף־על־פי־כן ניסה שוב:

“אפשר, אולי, שוב נחליף את האויר ונבוא כולנו לנוח בבית שלנו בגלילון?”

“נמאס לי הבית שלנו… רק זוללים בו כל היום…” נפלטו בבלי משׂים מלים עולבות מפיה, אך מיד כבשה עצמה וכדי להקדים תריס בפני זעמו שלו, באה היא בטרוניה עמו: “גם כן מנוחה! כל עבודת־הבית עלי… כל טרחת הבנים עלי… הכל עלי… אפילו לנגן אני לא יודעת… סתם עומד לו פסנתר בבית הזה… ואני יודעת קצת לשיר… ורוצה ללמוד… להשכיל קצת, וגם כן לא יכולה… רוצה להגיד משהו, ואין לי… אין לי כלום.”

“אז מה אַת רוצה?”

“רוֹצה… אני יוֹדעת מה אני רוצה? אולי, באמת, אצא קצת לנוח… אולי אסע לאיזה פאנסיון… הכי־טוב פעם אחת בין זרים….”

לא נתעלם יוסף דוד מלשון־יחיד שתפשה אֶתי – “אצא”, “אסע” – אף־על־פי־כן סבר בלבו: אולי? אולי, באמת, מוטב שתצא קצת לפאנסיון בגפה, ודוקא בין זרים.

“טוב… יבוא הקיץ תסעי לך…”

היתה אֶתי נלאית מאיזו ציפיה משונה שאחזה בה, אחת מאותן ציפיות מסוערות שהיו פוקדות אותה מבעוד נערותה, והיתה בהן ידיעה וַדאית שבמו ידיה היא גוררת עצמה אל אשר אין מנוס ממנו. “גורל הוא,” היתה נוהגת אז לומר בלבה.

וכך היו רגליה עוקרות מרחובותיה של העיר ומוליכות אל הים – ברחובות לא ניחא לה לשוֹטט בגפה – שם, בחוף, בתוך כת של בטֵלים־ממעשה ועדת־ילדים, המקיפה חובבים משליכי־חכּוֹת, טוב לה אל מוּל הים הפעוּר החוּצה, אל מרחב החירות היחידה בעיר הזאת.

נשיבת זרוּת מנשבת כאן הרוח, זרוּת של צהרי חורף שפטירתו חטופה – ואֶתי מהדקת מעילה עליה, כמכנסת עצמה לתוך שלה. – כבר ילדים יש כאן על שפת הים? חבל שלא הבאתי את שלי… לא העליתי על הדעת, בכלל, שכבר אפשר… מה אני כל־כך לבד פה? – וביתר שאת טרף רגע את לבה אותו עודף סעוּר שהיה באהבתה לבניה. – כשאני מאמצת אותם חזק־חזק אלי, מגפפת, מהדקת, והם כל־כך דקים ורכים… אני מפחדת נורא… רק שלא לחַבּל, חלילה, שלא להרע…

מצד ימין, על מדרכת רחוב־החוף, המלאה שמש מגון החלבון החי, בני־אדם מסובים בהרחבה: מה מעשיהם כאן? ודאי נסתלקו מבין כתלי ביתם…

צליל מידרדר של מטבע זרוק ל“סְלוֹת” של מכונת־משחק עולה מאחד ה“טירים” – בתי־קפה זעירים המדיפים ריח חרכה של שמן מרחיש, נַתרני, ושל משקע תבלינים עבשים מיוֹשן. קול גיטרה וזמרה מעבר למחיצה של בּד. ברוָחים שבין יריעות־הבד – אנשים ונשותיהם בהסיבּה. הנשים לכאורה צעירות, אך צעירותן סחוטה, והן מיוגעות, כמשוקעות במלבושיהן: “חנוּטוֹת שלא אכלו כבר אַלפּיִם שנה”. מהודרות, ועיניהן כבויות. פסלים חיים של עינים מתות. מה יש להן מחייהן שלהן?

וכבר אזל שאט־נפשה ורחמים באו בלבה, עליהן ועל עצמה, והם כמשוּכים מצער משותף, צער סבילותן המדעיכה. מסכּנוֹת!

אַה, מליחוּת זו שבאויר! כתמי־זפת אלה שעל החוֹל הרטוב. מדרום סוגרת לשון יבשה נחוּשתית המוריקה בחלוּדתה, ומעליה רצי ורוד וסגוֹל בתוך האפור של העננים. עמדה אֶתי ופניה אל כֵף הנמל של יפו. והוא, ברביצתו, נצטייר לה כחיה שכריעתה אלילית, עכּוּמית, יצריית מאוד: “פוּי, בחיי, חטא!” נפלט מלבה הרהור של עבירה והיא הפכה פניה, והכּף כמו מלווה אותה מערפּה.

שוב – אותן נשים. אשה ובעלה. אשה ובעלה. היא צעירה והוא קשיש. וכולן וַתרניוֹת, צייתניות, מעניקות עצמן ללא טעם, ללא המיית־לב, בחוֹבה… בחוֹבה ובצער… יושבות להן אטומות, סומות – ואטימותן וסַמיותן נראות לאֶתי מוחשיות שבעתים אל מול הים הזה המתרהב בתהפוּכותיו.

וכך, בלכתה, ופניה מצוּדדות אל הים, חשה פתאום כאילו סילק אותו כף־של־נמל את עיניו המלוות אותה, ועינים גששניות של ישוּת אחרת, אנושית, החלו להיכרך אחריה מערפּה. בחינת הויה חופפת להוייתה שלה.

מתעקשת אֶתי ואינה הופכת פניה, וככל שמרחיקה והולכת, כאילו רואה בעליל פנים שצוֹפוֹת בה. מוארכות־קוים, בהירות־עור, לחיים משתפלות במלוכסן, אף ארוך וצר, וקצהו רבוּע, עינים, שהאפור שלהן צמרירי, כמו הים הזה עכשיו.

כשהפכה את פניה ראתה את ההולך מאחוריה. אל אלוהים, בדיוק הוא!

כּנראה שאמר לה משהו, והיא השיבה משהו. אחר־כך סיפרה איך באה אז אל האסדות הלבנות שבנמל. והוא אמר מה שאמר על הים ועל עבודתו שם.

“הסירות,” אמרה, “מתנדנדות שם כולן ביחד, כמו בקול אחד.”

“האסדות שבמעגן? אַה, זה היה כבר אחרי העבודה…” ופתאום: “אגב, הייתי עוד פעם במסעדה ההיא. אך אַת אינן באה לשם. כמובן… באמת, לא מקום בשבילך. אבל חשבתי: פוגשים פעם, אולי פוגשים פעמַיִם. בעצם, גם כאן לא מקום בשבילך. אני רגיל פה. כאן אני עובד… אולי נשב קצת פה, או באיזה מקום אחר… יותר מתאים…”

“לא, תודה… אינני רוצה לשבת… נלך קצת…”

והולכים.

כוכב ראשון צץ מעליהם.

“כוֹכב של לילה הוא אֵלי שבּשמיִם,” פסק יוחנן בּאַר פסוק של שיר.

“אַה, תמיד יש לך מלים יפות בפה.”

“זה לא שלי… זה של אחרים… משיר אחד.”

ופתאום היה כמביט סביבו בלי להתבונן, ופניו מרצינים רצינוּת כבדה, כמי שנבהל מן הקרבה אל הזולת ומתחפר בתוכו באיזו התנכּרות.

“גורל הוא,” עלה בלבה שוב פסוקה התמידי, בחושה את הזרוּת הפתאומית.

“איני זוכר עכשיו את המלים בדיוק, אבל יש שיר־עם אירי כזה על כוכב־הערב הראשון, שהוא ‘דמעת היום שנארס ללילה’…” אמר יוחנן בּאַר ברצותו לשבור את השתיקה ופיזם את ניגונו העגמומי של הזמר.

היו עוברים על־פני ארנים מזקינים בקו עקלקל אחד של שדרוֹת החוֹצות את העיר. בין שדרה לשדרה – כביש, שאורות ראשונים של כלי־רכב פולחים אותו. שואגים כלי־הרכב ונעצרים פתאום, והם כאריות של אבן הרובצים פעורי־פה בפתחי מקדשים חרבים. מהלכת אֶתי בין כלי־הרכב העומדים, והילוכה מוכני, כמתאבן, עוד מעט ואף היא כאריה זה של אבן, שכנפי כרובים לו מזה ורגלים גלוּמוֹת מזה.

עתה ניאותה להיכנס לבית־משקה קטן, לשבת עמו על אוּדיָנים המוגבהים לפני הדוכן. והיו נעים עליהם אילך ואילך ברכינת־מה, בהטיית־גב קדימה, כישיבת קונדסים על גדר גבוהה, ברגל מדולדלת התלויה באויר.

“סַלוניקאי אחד אצלנו בנמל,” התחיל לסַפּר מתוך שיחה שבקלוּת שובבה, “הזמינני פעם אליו. אַת יודעת מה הוא רצה? הוא רצה לשדך לי בת שלו. אמר לי: ‘אשה יש לך?’ – ‘לא’ אמרתי. ‘אין לי!’ – ‘חמש בנות יש לי’, אמר. ‘לא, שש…’ – כי נזכר שלפני שלושה שבועות נולדה לו עוד אחת. ‘כל אחת,’ אומר הוא, ‘חלקלקה כמוֹרֶנָה, רכרכּה כאַצה, זריזה כאנטיאס, מפרכסת כתמנוּנית, בוּבוֹת אחת־אחת!’… נעניתי לו ובאתי לביתו לראות את ‘הבובות’ שלו. ומה אני מוצא שם? כלום איני מוצא שם. רוָק שברוָקים, בדיוק כמוני. אלא מה! אקוואריוּם יש לו בביתו בכל פינה. ובכל אחד – מין ממיני הדגים שדיבר עליהם. באמת: מוֹרנה ואנטיאס, ותמנונית… ליצן גדול! צחקנו הרבה.”

צחקה אֶתי:

“זה נחמד… יש לך הרבה סיפורים, ותמיד מצחיקים…”

“יש לי עוד אחד… יותר מצחיק. סיפר לי חבר אחד, שהיה חייל בצבא הבריטי, במלחמה… פעם אחת נסע ברכבת במצרים… הפלחים המסכנים נוסעים שם על הגגות של הקרונות… רובצים על הבטן וידיהם משתלחות להם למטה, אל החלונות, ומפלחות מכל הבא להן… הוציא החבר שלי את ראשו החוצה, ופתאום, לא הרגישו אפילו איך, פילחו לו את המשקפים מעל חטמו… גנבים גדולים! צחקנו הרבה…”

צחקה אֶתי:

“זה באמת נחמד!”

ורצתה גם היא לשעשעו באיזה סיפור מלבב, וכבר גיששה בעברה ואף ביקשה לבדות מלבה, אלא שלבדות לא ידעה ולבוש נאה כשלו לסיפור שלה לא היה לה, וחלשה עליה דעתה. אילו היו בין כתלי ביתה, אולי היתה שרה עכשיו משהו.

“אוּי, כבר מאוחר,” קפצה אֶתי מעל אוּדיינה. “אני מוכרחה ללכת…”

“כבר?!” תמה יוחנן בּאַר וקפץ גם הוא מעל מושבו. “רגע אחד!” קרא, בהרגישו כי בחפזונה מתכוונת היא ללכת בלי לוייתו. “ולמה תמיד רק ככה, במקרה? אולי פעם…” נתגמגם. “אם מותר לי… הנה ארשום לך בפתקה את מספר הטלפון שאפשר להשיגני בשעות־העבודה… קוראים לי מיד… אולי, באמת, נתראה פעם לא במקרה?”

“אי־אפשר… ואני, בכלל, נוסעת עוד מעט…”

“נוסעת?.. חבל… לאן? לחוץ־לארץ?” והתבונן בה, כאילו רואה אותה פעם ראשונה ראִיה של ממש.

“לא… לא לחוץ־לארץ… אולי לכרמל… אני יודעת לאן?.. אז… תודה רבה… אני מוכרחה ללכת לבד…” ובתחבה את הפתקה בחריטה הטירה ברכת־שלום, לרמזו שמכאן תלך בגפּה, ויצאה בתפיפת־עקבים מודגשת.

אֵל־אלוהים! הגיעה שעתם של הילדים לאכול פת־ערבית! – נתנער בה מהימומו רגש החובה לביתה.

כשהגיעה הביתה מצאה שם את מארי.

“אַה, מארי!” נתרעשה למראה. “כבר אפשר להגיע מכּם?”

“הלא את רואה שאפשר…” נכנס לדבריהן יוסף דוד והיה ככובש דברים אחרים שהיו בלבו אותה שעה. ובתקיפות של גזירה הוסיף: “גם אנחנו נגיע לשם…”

“כבר נתיבשו אצלכם המים לגמרי?” ביקשה אֶתי להרויח זמן ונאחזה באמתלה הקלושה של דרכים משובשות. “היו לכם כל כך הרבה שטפונות, ופתאום אין כלום?”

“כבר נתיבשו, ואפילו אזלו, ואפילו כבר חסר לנו, וצריך ללכת לבאר, מפני שאין צינורות.”

“חסר לכם צינורות? אנחנו קונים לכם…” עשתה אתי נסיון אחרון להשיא השיחה לענין אחר.

אלא שיוסף דוד לא הניחה להתחמק:

“אנחנו נוסעים לדודה!”

עתה ידעה אֶתי ברור שאין השעה כשרה להתנגד וקיבלה את הדין.

“אז מה שלום דודה וכל הבית?”

“בריאים, ברוך השם… ואם אתם עוד לא יכולים לבוא…”

“יכולים, יכולים,” חָרץ יוסף דוד.

 

פרק שלושים ושנים    🔗

תימרת־אבק חדשה, מחוממה, כבר היתה סומרת בדרכים, מתאַבּכת ומעלה ריחם של שרשים מיובשים שנחשפו, וניצת הפריחה של מטעים רחוקים, שעוד כלאה נשימתה, נתרמזה בהבלוֹ של המרחב. היו ימים שלפני אביב.

הגיעו בית יוסף דוד לבית ברכה שבשערי־עזה, ומארי אתם. כשנכנסו לחצר הסירה אֶתי את מטפחת־המשי שלה, ראתה שׂיבת־אבק שקפצה עליה, ניערה אותה והשליכתה מעל פניה.

המבשרת היתה מארי:

“אֶתי והקטנים שלה באים! אדון דוד….” ובביטחה מקצוֹעית, כהלכות “הקוּרס”, שלימדה פרק בטיפול “טרום־גני”, הוליכה הנערה את הטף.

אפילו הזקנה סימן־טוב ננערה מעל משכבה בשמעה כמרחוק את שאון הבאים והמקבלים את פניהם ובגשישת רגלים יצאה אל מישוֹרת־הבּיטוֹן של הבית. כבר היתה מחצלת פרושה שם ושרפרפים עליה, ושרה עומדת על אורחיה ובפניה פתיעה מפורשת, שנהרה של סבר טוב מעמעמת אותה.

לפתה הזקנה את אֶתי שאֵרתה לפיתה שיש בה מן הכפיתה, בחינת “עבותות־אהבה”, ובהגביהה את פני אֶתי אליה אמרה לה:

מה לך שזיו־מלכות שלך כּמריר־הבצל שלך?"

נבוכה שרה ונזדרזה לתקן רשמה של קבלת־פנים זו:

“אדרבא, שבעתים יפוּ פניה היוֹם משהיו…” ואמנם כך חשבה בלבה. והמשיכה: “חבל מאוד שהגברים שבבית אינם עכשיו… יום של עבודה נזדמן להם בבנין… הנה אני מביאה מעט תקרוֹבת.” וכבר ביקשה ללכת, אלא שחוששת היתה להניח לזקנה “מטיחנית” זוֹ לשבת עם האורחים ביחידות, שמא תוסיף ותתן דרור לשוט־לשונה.

עדיין היה יוסף דוד, שקם לכבוֹד הזקנה, עומד ומצפה שתשב וישב גם הוא.

“זכיתי ונכדי, שלמד פרק בתורה, מפרך ידיו במלאכה,” אמרה הזקנה בשבתה.

“בבנין? מה הם יודעים במלאכת־הבנין?” אמרה אֶתי בריגשה מופרזת.

“עובדים ולומדים המלאכה,” אמרה שרה בנחת והשׂימה עצמה כאילו אינה מבינה למי נתכוונה אֶתי. “כולם פה כך… תחילה מריצה ומעדר נותנים להם, למלאותה חול, שקי מלט, והם מביאים אותה לעושים במלאכה…”

“פוֹעלים שחורים,” הגדיר יוסף דוד, שמשהו ממושגי החלוציות של ימים רחוקים, של ראשית ימיו בארץ, ניצנץ בו וחלף. "למה להם? אילו באים אצלי, אני מוצא להם עסק בעיר, חנות קטנה בשוק שלי, עם מעט סחורה, שאני נותן להם, וחדר למושב מאחוריה…?

“ברוך השם, יש לנו פה בית למושב…” השיבה שרה ריקם את שפעת חסדו. “ולאט־לאט נותנת החצר גם לחם לאכול…” הוסיפה ויצאה להכין את מאכלם, ויוסף דוד היה מהרהר בדבריה –… מה אצלה לחם? לחם אצלה שבולת… – וחש עצמו כנזוף.

“אתם ישוּבים לכם בחוץ, ולי צינה נכנסת לי בעצמותי,” אמרה הזקנה וקמה לשוב הביתה.

קמה גם אֶתי אחריה וסייעה בלכתה, וכשנכנסה פנימה פרשה לפניה את תשורתה לה – מטפחת צמר־אַנגוֹרה, גדולה, רכה מאוד, מלפפת בחוּמה, מַשירה פלוּמתה נימין־נימין.

הבאתי גם לאברהם סוֶדר חם… גם כן כזה… שיהיה לו לחורף הבא… בכלל, עוד לא היה אצלנו, והוא שאֵרי שלי… ומטפחת־משי לדודה… ושוקולדה משוּקדה כבר נתתי לקטנים… וארנק למארי…"

אותה שעה, בטבורה של החצר, היתה מארי מלקטת סביבה את הפעוטות, ילדי בית ברכה וילדי בית דוד, למעגל של משחק: “אני עוֹמדת במעגל ומבּיטה סביבי…” – החלה בדברי זמר. “אדוֹן תפּוּז נוֹלָד בּתמוּז” – ביקשה להרקידם, אלא שהפעוטות שמטו ידיהם שהיו אוחזות זו בזה ופנו אל עבר הבית:

“ואיפה אֶתי עם הסוכריות?”

כיון שנתמהמהה אֶתי בבית עם הזקנה, נזדרזה שרה והוציא פח־של־כיבוד אל מישוֹרת־הבּיטוֹן, שבה נשאר יוסף דוד יחידי.

“זה בשביל יחזקאל,” אמר לפתע ובבלי־נחת ועירטל בקבוק מעטיפת־הנייר. “זה עראק. בערב פסח קיבלנו משקאות, המון… וכבר הבּאַר שלנו מלא כולו, והבאנו גם לכם… שיהיה בשבילו…”

“תודה… תודה גם בשמו, ודאי ישמח בו. עד שיבואו מאכלות של ממש, הנה קפה… חדשה יש לנו בחצר, פרה מן הסוכנות… עוד לא חזרה מן המרעה… אפילו כשחוזרת משוטטת לה במושב עד שבאה ונכנסת לחצר שלנו… עוד אנו חדשים לה והיא חדשה לנו. אלא שכבר יש בבית מעט גבינה וחלב טרי לקטנים…”

“יפה, יפה… אַת… תמיד אַת שמחה בחלקך… עוד אין לך שבולת וכבר אַת רואה הלחם… אפילו יש פחדים בלב מן הגבול, אַת מהללת גוֹרלך שלך. כל־כך מעט יש לך בבית שלך, ויש לך הכל, ולי מכל טוב, ואין לי כלום.”

“חלילה לךָ, שאתה אומר כך. ברוך השם שביתך מלא, ויש לך הבנים…”

“יש לי,,, אבל אין לה…” עירטל את צערו מעטיפת ההבלגה, שיוהרה ובושה שימשו בה יחד. “הנה הבאתי אותה אצלך, שאלי אותה מה יש לה?”

נדהמה שרה מדיבור מגוּלה זה והיתה שואלת בלבה: מה זה שכבר הגיעו הדברים לידי כך? מה יש להם? מה יש לה לאֶתי היום בלבה? ודוקא מביא אותה אלי? מה אני עושה לה היום? מעולם לא שעתה לדברי, תמיד עשתה חפצה, והיום אפילו חפצי־לבה איני יודעת.

“אֵלַי? מה אני יודעת?.. מה אני אומרת לה?.. מה אני…” אמרה והיתה תוהה על סביבותיה, ובסתר־לבה מתפללת שיבוא מי שיבוא להתערב עמהם ושיחתם זו תיפסק. “פעם היתה מסַפּרת לי… היינו מדברות… עכשיו…”

“כבר אוכלים?” פרצה מארי ועמה פעוטותיה.

“אוכלים! אוכלים!” נצטהלו הפעוטות.

“שוב גבינה בחלב, שמנת בחלב, חביצה בחלב, פרה בחלב, חלב בחלב…” פיזמה מארי במשובה קנטרנית בנעימה של “אדון תפוז נולד בתמוז”, במקהלה עם הקטנים שחזרו בינתים לאחוז יד ביד, והיא מסובבתם במעגל מסתחרר והולך עד ששומטים אחורנית, מידרדרים פתאום ומתהפכים על אדמת החצר.

שמעה אֶתי המוּלת הקטנים ויצאה אל המישוֹרת.

“רואים שלמדת משהו…” אמרה למארי. “כבר יודעת כל השירים והריקודים שאני לא יודעת. דבוֹרה גם כן למדה אתך? איפה היא, בכלל, שלא רואים אותה? לא באה אצלך? עוד מעט אסע ולא אראה אותה…”

“דבורה מתביישת.”

“מתביישת? מה יש לה להתבייש?”

אברהם פה, בבית, אז היא כבר לא באה."

“היא? דבורה?” נתמלטה התהייה מפיה של אֶתי והסגירתה לרגע, אלא שמיד כבשה עצמה ואמרה באדישות מעוּשׂה: “מה? כל הזמן היא מחכה לו?”

“מחכה… הנה אברהם מקבל פה בית וחצר, ואשה אין לו… ואם אין אשה, אולי לא נותנים בית. ומה יש? בלב היא מסכימה מזמן…”

“מי מדבר שם בשידוכין של אברהם?” נשמע מן החלוֹן קולה של הזקנה. “עוד אני עקרת בבית סימן־טוב, לעשות ביתו לפניו…”

איש לא השיב דבר. בהילוך כבד, כפרי, קרבה אותה שעה אל המישוֹרת אשה צעירה, בהירת־שׂער וגלוית־פנים, והיה בכובד הילוכה מעין הד ומורשה לשפעת שמלניוֹת־רקמה זו על־גבי זו, כמו שם, בכפר־מולדתה הנכרי.

“רואה אני אורחים יש לכם היום… ברוכים היושבים!” אמרה, והיה בנעימת ברכתה משהו שלא מכאן, משהו שריח איקונין־של קדושים עולה ממנו. בעין טובה הסתכלה באורחים וכמתנצלת על שתוקעת עצמה למסיבת קרובי־משפחה נתחייכה, ובפנותה אל שרה, פתחה בעיקרו של דבר בואה: “נכנסתי לומר לך כדי שתדעו גם אתם… אם ישאלכם המדריך מה אתם רוצים, אִמרו לו שהעיקר מלכּת־הירקות, ולא חשובים שאר גידולים שבחצר. לא תירס, ולא חמניות, ולא גזר… העיקר המלכה.”

“מי היא מלכה זו?” שאלה אֶתי את מארי בלחישה.

“מה, אַת לא יודעת? העגבניה! שנעשים ממנה מיליונרים…” השיבה מארי בקול גדול.

“הגידי זאת לבעלך,” המשיכה השכנה. “חשוב מאוד שידע מה לענות. בעלי אומר: העיר משלמת בעדה כל הכסף שמבקשים.”

“ובעלי אומר שלא העגבניה בלבד כל המִחיָה כאן,” השיבה שרה. “איך אפשר שיִשוב שלם חי על הירק האחד ומואס בשאר ירקות? והעז, והביצה, והפרה מה? ודוקא היה כאן איש מהקיבוץ ואמר שעגבניה לא כדאי.”

“אַה, הבחור ההוא, שהביא לנו הצרורות בגשם? בכוונה הם אומרים כך בקיבוץ. חוששים שאנו מוכרים הרבה ולוקחים מהם הרוַח.”

“אולי זה המשק המוֹדֶרן?” ראה יוסף דוד צורך לחַווֹת דעתו רבת־המשקל בעיניו. “כמו באמריקה חוות־הבּקר. רק בקר…” וניצנצה בו מחשבת־עסק: שמא כדאי לו באמת לעשות חוה גדולה למלכה זו שמביאה מיליונים…

“ואני אומרת לך, כך תגידו, וכבר אני הולכת, שאני לא רוצה להפריע לכם עם האורחים שלכם… בואכם לשלום וצאתכם לשלום,” בירכה את הבאים ופרשה, והילוכה חגיגי ונכרי שבעתים, כהילוך בנות עמה בצאתן מפתח בית־הכנסיה שבכפר.

“אוכלי טריפות,” לחשה מארי לאֶתי את הכינוי, שהיה אביה מכנה אשה זו וביתה.

“ששש…” השתיקתה שרה, שדיבור זה הזכירה ענין שהיא ובעלה דואבים עליו הרבה.

“חלום ציון ושברוֹ,” פוסק היה יחזקאל פסוק דו־משמעי זה כל פעם שהיה מסיח עם שרה ב“טוּמאה, הרחמן יצילנו, שעל אדמת־הקודש”.

אכן, דוקא צער זה, הצער על “חילול הקודש על אדמת־הקודש”, היה בו עם הימים כדי לדבּק לבותיהם של שרה ויחזקאל. והגיעו הדברים לידי כך שיום אחד נתלקח בלבה הרהור מר: “אולי על שום כך ממאנת אדמת־השם לתת תנובותיה? אולי צדקו אותם שטענו כי עוד ‘לא הגיעה עת לחננה’, כי אסור לדחוק את הקץ, כי הגואל עוד לא בא.” אך מיד נרתעה מפני הרהורי לבה: “חס ושלום! איזה הרהורי־מינות שיש בלבי! שחלילה נסתלקה ממני יראת־הכבוד בפני אדמת השם!”

היו המסובים במישוֹרת־הבּיטוֹן סועדים לבם מן המעט שיש בבית יחזקאל ברכה, ושרה מתנצלת:

“אילו ידעתי, הייתי מכינה תבשיל משובח…”

“אילו ידעת, גם כן לא היה לך…” החציפה מארי.

“אין דבר, יש מספיק,” ביקש יוסף דוד להרגיע את המארחת.

“הנה אנחנו כאן כמה שבועות וברוך השם איננו חסרים דבר אצלך,” אמרה הזקנה סימן־טוב אמירה שיש בה כדי לחתוֹם את השיחה.

ארץ־רמוֹת עטרה את המסובים. והיה קימוּרן של אותן רמות נדמה בעיני שרה כקימור כּפּיִם שׂוּמוֹת בברכה על ראשו של ילד. – אֶתי זו – הירהרה שרה – הלא כילדה היתה לי תמיד. עכשיו הנה הביאוה אלי, כי לא טוב לה, ומה טובה אני גומלת לה הפעם?

“איזה ריח מוּפלא!” קראה אֶתי בתמיהה. “כמו ריח פריחה, ופרחים אין, לרגע בא, ונעלם…”

היה זה ריח קרוב של עשבי המקום, שנתערב בו ריח של ים רחוק ושל עצים נושאי־פרי, שמַשב קל של יוֹבש הבא מן ההרים ממַזגם לניחוח אחד, והוא בא והולך חליפות.

“אולי הפרדסים של עזה, אולי הפרדסים של כאן, והבוסתן הנטוש, וכל שאר ריחות טובים שבחוץ,” נתקשתה שרה להסביר את מקור הריחות שבנוֹף ישובה.

שמע יוסף דוד דברי־הסבריה המהוססים של שרה, וריח יָמים רחוקים, ריח בּקָתוֹת של חֵמר ואש־תנור בתוכן, עלה באפו, נשא עיניו למרחוק, לעבר כפר נטוש, ואמר:

“לא נשאר שם בית אחד על תלו…”

“מדוע הכל שם הרוס כל־כך?” שאלה אֶתי.

“לא חשוב הרוס בחוץ, חשוב מה יש בפנים,” אץ יוסף דוד להשיב לה שלא לגוף שאלתה, מתוך ענינוֹ שלו הטורד מנוחתו. “הנה בית של דודה שלך: פשוט – יש בו הכל…”

ביקשה אֶתי להתעלם מרמזי דבריו ואמרה לדודה:

“ואין את מפחדת פה בבית אחרון?”

“ודאי שמפחדים… ביחוד בלילות הבהירים, שאז באים משם…” נאחזה שרה באפשרות זו להשתמט משיחה, שביקש יוסף דוד לפתוח בה, והרחיבה הדיבור על חרדות־נפשה: “טובים הם לילות־הגשם… שאז לא מקשיבים לכל רחש ולא שומעים אלא קול של מים יורדים. עכשיו, שאין גשם, יש יראה בלבבות… אך סוף־סוף נרדמים כמו בבת־אחת… שצריך כוחות להשכים לעמל־היום.”

רוח קרירה וּתפלה פרצה פתאום וטרפה בלחוּתה את בליל הריחות הקרובים והרחוקים. קמה אֶתי, נזדקפה ומלוא חזה נשמה מרעננות זו, שהחלה לפרוע בשרירות מַשבה את החלל מסביב. בפתיעת־חן נתגלפה קומתה בנוף הפתוח.

“כמו פרסומת לקישורי־חזה,” הירהרה מארי בקנאת־מה למראה יפי גזרתה של חברתה.

“מי זה שם?” שאלה אֶתי למראה אנשים קרבים ובאים והליכתם משובשת.

שנַים היו ההולכים, האחד צולע ונסמך על זרוע חברו, והשלישי כרוך אחריהם, משיגם, עובר על־פניהם במרוצה ומגיע אל המישוֹרת.

“יוסף נחמה! הוא?!” הכירה שרה את הרץ, ונבואת־חרדה בקולה.

היה זה יוסף נחמה, המכוּנה הקדורני על שום תענוגו לבשר רעות.

“אוּי, מה שקרה! צרה צרורה! פגע רע! רק ראיתי וכבר רצתי ראשון… תיכף ומיד צריך…”

“צריך? צריך מה? מה קרה?!” שיסעתוּ הזקנה בבהלתה.

אותה שעה כבר קרבו השנַיִם: היה זה יחזקאל ברכה התומך באברהם סימן־טוב.

“הלא אפשר למות פה במדבר הזה… בלי רופא, בלי פניצילין, אפילו בלי חובשת־של־אחות…” המשיך יוסף נחמה להתלעלע.

“נחש או עקרב?” רעם קולה של הזקנה. “תגיד לי תכף, בני שלי! שאני מרפאה לך כל צרה! תגיד לי מהר, מה יש לך?!” חיננה את קולה לפני נכדה.

“תגידו כבר, מה קרה?” פרצה מארי, והילדים מתגודדים סביבה ומבקשים לפרוץ דרך, אלא שמעכבים בעדם והם מתחככים בגדולים.

“מסמר נתקע לו ברגלו…” השיב יחזקאל ברכה. “אך כבר אברהם שלפוֹ… חבל שלא הבאתיו לראות, אולי, חלילה, חלוד היה…”

מבוהלות ומבוישות היו פניו של אברהם סימן־טוב. נכלמות – כפני ביש־גדא: עוד לא השלים יום־עבודה ראשון וכבר אירעוֹ מכשול – “יצא ונפצע”, כמאמר הבריות.

ובטרם יפקח עיניו ויביט על סביבותיו לראות את הניצבים עליו, תפסתו הזקנה בשתי זרועותיו ובתנופה אחת ביקשה לגררו הביתה ולהטילו על המיטה, כמנהגה לשעבר בשעת פגעים שאירעוהו בילדותו.

“מסמר. במו עיני ראיתי…” המשיך יחזקאל ברכה והיה ממלמל ומסייע ביד הזקנה בגרירת אברהם.

פשטה שרה כף־ידה לתמוֹך את גבו, ואֶתי הסתערה בעקבות המוליכים אותו והיתה כתוקעת עצמה להקדימם, לתפוֹחַ את כרי המיטה לפניו.

“כאן, כאן…” והיתה עומדת רכונה מראשות המיטה, שאברהם שכוב עליה, ויוסף דוד והילדים עוטרים אותו בלי אומר.

מי כאן? הירהר אברהם לשמע הקול וביקש לפקוח עיניו, אלא שבאותו רגע זינקה אליו הזקנה, הפשילה את המכנס, הטתה בכוח את כף־הרגל, ובשפתיה הבלומות, המשורבטות, נתנפלה אֶל פי הפצע והדם המקריש בו והיתה מוצצת ורוקקת, מוצצת ורוקקת, להוציא הדם החלוד.

דהומים עמדו מסביב האנשים והטף, ואברהם סימן־טוב עיניו עצומות באיזו ביישנות של תינוק דווי, המפקיר עצמו למושיעיו.

“בכלל לא מוצצים היום,” נתאוששה ראשונה מארי ופסקה בנעימה ידענית. “זה לא ארס של נחש אלא חלודה של מסמר, אז מזריקים זריקה של חיסון, וזה הכי טוב…”

אך לא לזקנה לבית סימן־טוב יורו דעה מה טוב ומה הכי־טוב! והיא שקדה על שלה, ושתי שפתיה המעוּבּוֹת הוסיפו למצוץ, עד שטָעם חִכָּה המנוסה טעמו של דם אחר, דם שנתנקה מחלודתו. רקקה רקיקה אחרונה ואמרה כממשיכה מציצותיה בדיבור־פה:

“למצוץ ולפלוט, למצוץ ולפלוט, שלא תישאר טיפה של רעל, לא אצלו ולא אצלי, אף שאני תמיד כפרה שלו. למצוץ ולפלוט, למצוץ לפלוט…”

מיד עמדה מרכינתה, רחקה מעט לאחוריה כאומדת את מלאכתה, אם צלחָה בידיה.

טוב נגד עקרב, וטוב נגד נחש, ונגד חלודה ושאר כל הצרות המצוררות!"

“אבל צריך רופא!” שוב שמע אברהם סימן־טוב מראשותיו קול שלא שמעוֹ זה כבר. פקח עיניו וכשראה את יוסף דוד נתלמלם ואמר:

“אתם כאן?.. לא ידעתי… צר לי מאוד שדוקא בביקור שלכם… אני ככה…” ולאחוריו לא הביט.

“אין דבר, סימן־טוב, אין דבר… העיקר שתהיה בריא. אנחנו לוקחים אותך במונית לרופא!” אמר יוסף דוד והביט למראשות המיטה.

“אולי באמת, אברהם,” נבוכה אֶתי וקרבה אל עבר פניו, “אנחנו לוקחים אותך אתנו… זריקה אחת ואתה בריא ושלם… אולי שתים… ובכלל, זה לא מסוכן… הילדים שלי נחבלים כל פעם ולא קורה להם כלום… ואתה, בכלל, לא באת אלינו אפילו פעם אחת…” השמיעה לפתע דיבור של תרעומת. “אתה אפילו לא מכיר אותם… הם עכשיו פה… אני סיפרתי להם על שאֵרי שלי…”

“לא הספקתי,” כבש אברהם ריגשתו והשיב בקרירות מעוּשׂה. “היינו במעברה… חשבתי, נגיע למקום של קבע, יהיה לנו בית, אזי…”

“מה זה! מדברים, מדברים…” קרעה מארי את חוט־השיחה הסמוי שהחל להשתזר אותה שעה. “חבל על הזמן, מוכרחים רופא וזריקה נגד טֶטאנוֹס… אמרו לנו בקורס שיש סכנה של מחלות בפצע של חלודה, לא רק הרעלת־דם…” נשתבחה בבקיאותה. “ארוץ למדריך, אולי הטנדר פה…” ויצאה במרוצה.

“לאחר המציצות שלי? בַּה?” ביטלה הזקנה מומחיותם של “פרחחים חדשים אלה”.

הזקנה הזאת! – הירהרה אֶתי. – איך מצצה את החלודה לתוכה… האם הייתי גם אני יכולה כך – להסתכן ולנדב לו חיים במציצת החלודה שלו?

“ברוך השם,” נתנשפה הזקנה ופסקה: “עכשיו לא איכפת לי, שאפילו יקחו אותו אל רופא, שכבר הלכה הסכנה ממנו.”

קול טרטור של טנדר הגיע מבחוץ.

“אפשר לנסוע,” פרצה מארי.

“מהר, מהר,” זירזה שרה.

ולא אָרכה השעה והטנדר הסיע את אברהם סימן־טוב, ומארי עמו.

“איפה מארי? למה נסעה בלי אנחנו?” נצטייצו הקטנים, שנשתעממו בלעדיה והיו גוררים את אֶתי: “אז תרקדי את במעגל,” – ובטרם תשַמט עצמה מהם משכוה החוצה.

צַ’רְלִי צַ’פְּלִין מֵסִיר אֶת הַכּוֹבַע,

צַ’רְלִי צַ’פְּלִין שָׂמֵחַ פִּתְאֹם,

צַ’רְלִי צַ’פְּלִין הוֹלֵךְ לוֹ הָרְחוֹבָה,

צַ’רְלִי צַ’פְּלִין יוֹרֵד לְגֵ־י-הִ־נּ־וֹ־ם.

“אז למה אַת לא שרה?” תבעו הרקדנים הקטנים.

“צ’ארלי צ’אפּלין מסיר את הכובע,” ניסתה אֶתי להצטרף למקהלה.

“אַת, בכלל לא רוקדת…”

מאוחר בשביל הילדים," נשמע מן המישוֹרת קולו של יוסף דוד. “הביתה, נוסעים, נוסעים…” והירהר בלבו: והשיחה עם דודה? מן השמים מעכבים…

נטלה אֶתי ברכת־פרידה מן הזקנה וניחמתה:

“עוד מעט ישוב אברהם בשלום ובבריאות.”

“מהפה שלך ישר לשמים,” הודתה הזקנה.

נטל יוסף דוד ברכת־פרידה מיחזקאל ברכה ויצאו השנַיִם מן החצר, והילדים אחריהם.

“עכשיו,” אמרה שרה לאֶתי בלכתן שתיהן אל המכונית מאחורי בעליהן, “עכשיו אני אומרת לך, אֶתי… העיקר הוא… הנה ראית מעשה הזקנה… העיקר הם הבנים. הבנים, אני אומרת לך, קודמים לכל. אפילו לחיים שלנו, שמה אנחנו? נשים אנו לבתינו ואמהות אנו לילדינו, וכל מעשינו לבית ולמשפחה. שכּל כבודנו בבית פנימה…”

…והחיים שלנו מה? מה זה פתאום היא עושה אותי בגיל שלה? – נתמרדה אֶתי בלבה. ובקול אמרה:

“מה פתאום אני כלום?”

עתה ראתה שרה ברור שלא הצליחו דבריה – ולא הוסיפה עוד.

“חבל, חבל, אורחים שכאלה והושבתה השמחה,” אמר יחזקאל ברכה. “אך מילא, בלבד שיבריא. הנה אתם באים למועד הבא כעת חיה והשמחה שלמה.”

… למועד הבא – הירהרה אֶתי – מי יודע מתי אני באה עוד פעם?

ולאחר שהות־מה: למה פתאום נסעה אתו מארי ולא אני? – –

 

פרק שלושים ושלושה    🔗

כבר עברו רוב חדשי הקיץ, כבר טיפטפו אותן טיפות־אקראי מעטות, שנפלטות בעיצומו של החום ובחלפן מגבירות את הבלוֹ ומניחות ללהט לסחוט את ליחה האחרון של צמחית־הבר הקוצנית שנשדפה. ויום אחד קמה אֶתי ונסעה מביתה בגפה. למנוחתה נסעה, כחפצה שלה וכהבטחתו של יוסף דוד. ובצאת המונית המצופפה ממוצאי העיר הרהרה בינה לבין עצמה:

…אַה, בלי העצות של דודה, בלי כל המשפחה כולה, ובלעדיו, ובלי, בלי, בלי. אני לעצמי, לבד־לבד, – כמעט וחששה שהמלים תימלטנה החוצה וצימצמה את פיה. – ברוך השם, אפילו בלי רבקה – נזכרה פתאום באחותה ובפרץ דבריה לאחרונה.

לבדיוּת זו השרתה עליה הרגשת אוֹשר משוּנה, רגעי, אנוס להתפורר. כמו חזרה פתאום אל עירה שעל שפת נהר־הים, כשהיתה מהלכת ברחובותיה ומַרכּוּלתה בידה. בלי, בלי, בלי!

אלא שהטבע, הסוגר עליה מזה ומזה, היה עוקרה מעצמה, כופה את מראותיו עליה וכמו כופר בלבדיוּת זו. באפרוריות המכסיפה של הבוקר עמדו עצים משני עברי הכביש, בדולים כל אחד לעצמו, ואף־על־פי־כן כחיים זה מפי זה, במעשה אור וצל. עלים של זה מטילים צל על עלים של זה, ועץ לזולתו כמפריש אור וחום. וענפים סוככים זה על זה. כל ימיה רואה היתה אֶתי מַראוֹת אלו של אילנות בשוּרותיהם הערוכות והסבוכות ולא נתנה דעתה. עתה נתגלה לה לפתע, שצורותיו של עץ באוֹר־וצל שלו, מַערך ענפיו ועליו, אינם ממנו ולא משל עצמותו, אלא באו לו בזכות זולתו הסמוך לו. עץ מושך עליו מראה וצבע בחסד רעהו.

אה, נתרטטה אֶתי מתגליתה הפשוטה. ומה אני שמחה כל־כך בלבדיוּת שלי, בלא איש, בלא שום אחד, בלא כלום?

כשנסתלקו העצים באו הרים מזה וים מזה. פרא של יבשה מול פרא של מים. עד שננעץ חודו של הכביש במבוא העיר. ולא אָרכה השעה ואֶתי עלתה לעברו המערבי של ההר, שישוּבו מועט, ובלילות רואים יושביו הבהובי המגדלור הקצובים, הבאים אליו מן הנמל.

חדרה שבבית־המלון מרפסתו זעירה, ופניו אל צריחו של המגדלור. – כמו מגדל הזרקור שבקיבוץ שעל־יד שערי־עזה, – מהרהרת היא. – בית־המלון גדול, אך אכסנאיו מועטים. כמה אורחים של קבע מיוצאי אמריקה, העובדים בצי, וכמה אורחים נופשים. ובחדר הסמוך לשלה – משפחה שלמה, משפחתו של קצין־ימיה, מאנשי־חוץ, שהביא עמו לכאן את אשתו ואת ילדו הפעוט.

שמש כבדה התפלשה בהרים ויצקה יציקת־חום מעוּבּה על הרחבה הגדולה שבירכתי הבנין הנשקפת למטה, אל הים. יצאה אֶתי מחדרה אל הרחבה וראתה חבורה של יושבים במעגל מסביב לאיש אחד. לא הרחק מהם, ב“כסאות־נוח”, מוטלות היו כמה נשים ונערות, ששיזפו עצמן בשקידה שבהתיהרות, בחישוף שוק ומותן.

“מה מעשיהם של הללו?” שאלה אֶתי אחת מהן.

“בלילה עובדים בים וביום לומדים עברית, כמו באולפן,” השיבה זו. “שבי לך גם אַת קצת בשמש,” ובהוסיפה לצפות באפס־מעשה לקרוּם הזהיבות, שיבוא לה מן השמים, סקרה בשמץ של ביטול את בת־שיחתה הרכוסה, בשמלה ללא גלאי, בצוארון־תינוקות מעוגל, בבנות־שרוול זעירות, ככנפים המחפות על קיבורות, ובסברה כי עלמה לפניה שאלה בשיגרת־לשון: “אַת כבר אחרי הצבא?”

“אחרי,” קיצרה אֶתי בתשובה.

“אַת פקידה?”

“אהא.”

“בחופש בעבודה שלך?”

“כן.”

חלפה שעת חצות־היום והגיעה השעה שלאחר שידור־של־צהרים, וכבר היו הבריות מלהגים בחדשות היום – בעיראקים, אם יכניסו צבאותיהם לירדן ואם לאו, בסיבוב השני, אם יבוא במהרה או לאו. ומאַיִן יבוא?

“בגבולות כורים שוחות, ואנו משתזפים כאן כמו כלום,” אמר מי שאמר.

רוב הנופשים קשישים, מיעוטם – תיירים, רובם – תושבי הארץ, המחליפים כוח בשלהי הקיץ.

והמשפחה שלי בגבול – הירהרה אֶתי.

אל “הדואג לגבולות” נצטרף צעיר מחבורת לומדי־העברית, שנסתיים לימודם ופנו איש לעברו.

“הייתי כאן במאוּלוֹן הזה לפני שנים, במַחַ”לְלְלְ, במלחאֶממאֶת הקאוּמאָמיות, כשניצאַחנו, סִי ווֹט אַי מִין?"

“אז למה באת עוד פעם?”

“לראות מה נעשה פה ביזרעאל…” ענה בהתזת למדין, רישין ותוין ובעיבּוּי המימין והבּיתין. “שוב יש משהו… כמו לפני מלחמה. דוקא הייתי נשאר כאן, אבל ההוֹררים שלי שעוֹאַבדים הרבה בשביל המגבית לא ראוּצים. ואני בינתים מוכרח לגמוֹאֶר את הרפואה.” ואחר שתיקה של התבוננות על סביבותיו: “אני זוכר מלון זה, פה על ההר, שהייתי יושב עם חברים שלי מחיל־הים בין הקרבות, בהפוגה, כמו שקראו לזה, והיינו יוצאים בלילה לפעולה. ביום היינו, כמו עכשיו, לומדים עברית. מאז לא למדתי הרבה. אפילו שכחתי. אבל אני מנסה פה קצת טוֹ פּיק אַפּ מחדש.”

“אני יכולה ללמד אותך את כל המלים, זה קל נורא,” גילגלה צחוקה אחת המשתזפות.

“גם אני יכולה,” התגנדרה שניה.

“אפשר לטייל באוטו שלך וללמד אותך,” התחכמה שלישית.

“ואַת לא?” פנה הבחור אל אחת שהחרישה, והיא פנים חדשות.

“אני לא יודעת מספיק,” נבוכה אֶתי מעזוּת השאלה.

“אני בטוח שהרבה יותר ממני… אַת נראית כמו צַבּרֶה…”

פונה אלי ישר, כמו מכיר אותי… וכבר אומר אפילו מה אני… אולי אצלם נוהגים כך? – נרתע משהו באֶתי מפני בטחונו המתיהר של זה.

בשעת תה־של־מנחה היתה אֶתי יושבת יחידה אל אחד השולחנות הקטנים הערוכים לשנַיִם. ניגש הבחור, ביקש רשות להצטרף, ובטרם תשיב לו הניף עצמו בתנופה ספורטיבית אל הכסא וכבר היה מיושב כנגדה.

“אַה, קצת תה,” הרעיש עליה את ד' אמותיה, ומיד: “גם אַת חוששת לסיבוב שני?”

“אני כמו כולם,” התנערה אֶתי בתשובה של שיגרה.

“בכלל לא רואים בך שאַת דואגת יותר מדי,” אמר, ולמראה הצירוף המוזר שבדמותה הירהר בלבו: איזו צעירוּת ובשלוּת נשיית בטרם־עת. “אַת אינך צריכה שיזוף, יש לך כל מה שנחוץ, כמו שכתוב בשיר־השירים: השָחוֹר־והנאוֶה.”

נכלמה אֶתי מן המחמאות החטופות וענתה, משום־מה, באנגלית: “צר לי לאכזב אותך, אך אני רק כמה שנים בארץ, ועדיין לומדת עברית…”

“אז אני אללמד אותך?” התלוצץ, ופתאום נזכר שבעצם לא נתוַדעוּ עדיין: “קודם־כל, שמי ג’ייקוב ג’ייקובס, יעקב ג’ייקובס.”

“אז גם אני מוכרחה להגיד את שמי: אסתר דוד, או אֶתי דוד.”

“אֶתי? כמו באמריקה. מה פתאום פה אֶתי? אני קורא לך אסתר.”

“אפילו בבית לא קוראים לי כך”.

“אני קורא לך דוקא אסתר. נתאר לעצמנו שנפגשנו כאן, במקום הזה, כשבאתי ארצה בפעם הראשונה, ואנחנו מַכּרים ישנים. אסתר זה אסתר המלכה!” סיים בהברה אשכנזית.

“מה גם אני הייתי כאן כשהיית גיבור במלחמה?” דחתה אֶתי בפסוק שנעימתו דו־משמעית. ופתאום, בהסתגלות לאורח־דיבורו: “תגיד, אתה אוהב שחורות או בלונדיניות?”

“מהיום שחורות, אפילו שעד היום אהבתי יותר פּלאטינוּם־בּלוֹנד.”

“אז אין לי בכלל מה לעשות פה,” השׂימה עצמה כנפגעת והשתמשה באמתלה זו כדי לקום ולהסתלק. אך הוא, בתנועה שיש בה אדנוּת והתרוֹעעוּת חטופה, הטיל כף־ידו על כתפה והחזירה למקומה.

“שבי, עד שתבטיחי לי שתסעי אִתי לטייל קצת. אַת כל הזמן מזכירה לי מישהי שהכרתי…”

“הא, ארוסה שלך שמתה, לא?” אמרה בקוצר־רוח וקמה קימה נמרצת – מלאה מעט, מהודקה במלבושיה, מקומרת ירכים, ומהלכת לפניו בעצלתים, בבטיחות של צב שביתו כרוך בו.

כיון שהטריח עליה נאותה לו, לבסוף. ונסעה עמו, אם לא להנאת עצמה, הרי מתוך התגרות באלו שהתנאו היום לפניו.

מה אַת צריכה אותו? – הירהרה בשעת הנסיעה. – מטריד עצמו על אחרים ואפילו דיבור אחד של יופי אין בפיו.

“אחרי שאני גומר הרפואה אני בא לשנה אחת למעברה, או לישוב של ספָר,” נכמרו פתאום בלבו מליצות של הרהורים טובים.

“אולי אתה בא לשערי־עזה?” ולמראה גלגל ההגה, שידיו סובבוהו, זכרה, משום־מה, מראה גמל שסובב את יצול האנטיליה של באר ערבית. “צריכים שם… אין שם אפילו מי שיעשה זריקה לפצוע. ואחרי שנה אתה משאיר אותם ונוסע לך?”

“כל החיים אני לא נשאר שם. אחר־כך אני חושב גם על עצמי. גם לי יש לב… עד עכשיו היה כמו מת. אולי סוף־סוף יחיש מעט דפיקותיו…”

ופתאום צר לה לאֶתי שהיא יושבת עם הלה ומלהגת עמו ועוד מקפידה על לשונה שלא תיכשל לסַפּר בביתה ובכל אשר לה. מה דיבורים בפיו של זה? איך יש חכמה תמיד אצל אברהם? ואיך יש תמיד סיפורים יפים לאיש־הסירות?

“הביטי נוף! איזה נוף! נהדר, נכון? נהדר, אבל לא די מפותח, אין אצלכם מיכּוּן אינטנסיבי כמו אצלנו…” ופתאום: “בעצם, במה אַת עוסקת?”

“לומדת בקורס,” נזכרה אֶתי בשיעוריה של מארי.

“בעצם למה לך קורסים? אצלנו בחורות יפות כמוך מתחתנות מהר ונשארות בבית.”

“להתחתן? לעולם לא…”

“אה, אינני מאמין לך!”

“אולי נשוב? אני צריכה עוד לטלפן היום…” אמרה ונתבהלה מהרהורה שביצבץ פתאום.

“טוב, אבל קודם נראה את אליהו.”

כוונתו היתה למוּחרקה ולכנסיה שבהר. כשעלו ברגל אל קרן הכרמל, ובשטח המגולה התנוסס לעיניהם פסל פטרוני, מגודל־אברים ומדובלל־זקן, נתחלחלה אֶתי כהרף־עין: כמו יוסף דוד, שלא גילח זקנו ימים רבים…

“זה עשו הגויים… אבל זה אליהו הנביא של הבּייבּל, הלוחם בנביאי הבעל,” ביקש לגלות בקיאותו.

לא ידעה אֶתי פשרם של דברים, אך לא העֵזה לשאול. אילו אברהם כאן, הריהי שואלת פיו ולא בּוֹשה מבּוּרוּתה. ואיש־הסירות – אילו הוא כאן, הרי שיודע, או בודה מלבו, מעשה נאה בפסל זה.

למרגלות ההר, היורד במאונך כחומה, נשטח לרגליה ממש עמק רחב־ידים, ערוך סדרים כולו, על מטעיו, בתיו, ישוביו, מהם במעוגל, מהם במפוזר, מהם רצועות־רצועות כמַפּת־השבּת הרקומה והצבעונית, מעשה ידי הדודה. רואה אֶתי תנובות שמבקיעות מן האדמה, ואין לה מי שיאמר לה מה עיניה רואות. השעינה גבה אל עץ שבשוּלי ההר, קטפה פרי זעיר, ירוֹק, נגסתוּ ומיד פלטה נגיסתה. כל־כך מר! מה זה? איזה פרי זה? אבל זה לא יודע כלום…

אותה שעה היה בן־לוייתה מגלגל במליצות מלומדות: על נביא־האלוהים ועל נביאי־השקר ועל מלך ששמו אחאב ועל מלכה ששמה איזַבֶּלָה. ואֶתי שומעת ואין לבה הולך אחרי הדברים.

“לא למדתי הרבה, ואני לא יודעת לא בישן ולא בחדש פה… אני רק נהנית ממה שאני רואה ולא יודעת להגיד הנאה שלי במלים. אבל די, נשוב כבר.”

בשעת חזירתם כבר היה המגדלור כבה ונדלק, כבה ונדלק. והיו הבהוביו חגיגיים ודייקניים כהבהוביה של גחלילית זוחלת, גילוּי והעלם. כקצב תלישת עלי הפרח בניחושי הן או לאו; כהרהוריה של אֶתי כל אותו הלילה: כן לקרוא לו, לא לקרוא לו… יבוא, לא יבוא?

והוא בא.

הוא בא בג’יפ מרופט, בסַרבּל נאה של עבודה, וכניסתו ענינית, כאדם הבא לרגל עיסוקו ושהייתו קצרה.

היתה השעה הסמוכה לצהרים כשנסעו בג’יפ המרקד והמטרטר. “לרגל עבודתי,” אמר, “עלי לרדת למטה אל החוף. יש שם בית־ספר ימי ועלי לברר משהו…”

אך במקום לרדת במורד הכביש הִדרִים ועלה במעלה רכס הכרמל.

“אני אוהב לבוא אל הים מן ההרים. נעלה מעט ואחר־כך נרד לואדי – ולחוף! אני תמיד כאילו מוכרח לרדת מאיזה גובה. כמו לים־המלח. היית שם פעם?”

“לא, אף פעם לא.”

“חבל, כדאי מאוד.”

פתאום עצר את הג’יפ.

“אַת רואה שם פתח בהר? מערה מעניינת. אך קשה לעלות. השביל תלול מאוד.”

יצא, ניגש אל עץ־זית שבשולי הדרך. קטף זית, מיעכוֹ, פצעוֹ וּנתנוֹ בפיו:

“מוּצ’וּם אַמֶרתוּם, כמו שאומרים האיכרים בספרד. כלומר: מר, מר מאוד.”

“בספרד? היית שם?”

“כן, הייתי פעם.”

שעה ארוכה נסעו אחר־כך במורד, בשיחה ושתיקות לסירוגין, עד שהגיעו לרצועת־חוף נידחת. ועוד אֶתי נבוכה ואינה יודעת מה תעשה, השיל מעליו את לבושיו ובבגד־רחצה, שהוא לובשו תמיד, ובפליטת פסוק של התנצלות קפץ המימה והפליג הלך, עד שנתעלם מעיניה.

שעה ארוכה לא חזר אל החוף, וכבר היתה אֶתי תוהה וחוששת, עד שפתאום כאילו ביצבץ לא מן הגלים אלא מן החול החם, הקמחי, ומלוא חפניו צדפים צבעוניים: תפוּזים, חומים, כתומים, וזרועותיו מחותלות בצמחי־ים, ואף הם כעין צדפים, חומים־לבנים, ורירניים.

“הבאתי לך”, כל מה שאמר.

,סליחה," שמעו פתאום בקרבתם קול־נימוסין של איש בשנות־העמידה, שקרב אליהם והחוָה קידה עמוקה, “אני מבקש סליחה. מתכבד להציג את עצמי, ד”ר קארל פירסט, אשתי, גב' ד“ר ריטה פירסט ואני מתכבדים לשאול, אם לא נפגע ברגשותיכם כשנתרחץ בריחוק־מקום לגמרי בלי בגדים?”

“לגמרי לא, כרצונכם…” השיב יוחנן ולא שיער שייתכן ואין דעתה של אֶתי כדעתו.

הודה ד“ר קארל פירסט בקידת־נימוסין ופרש אל זוגתו גב' ד”ר ריטה, שחיכתה לו בריחוּק־מקום.

“איך הם יכולים כך!” נתחלחלה אֶתי.

“למה לא?!” משך יוחנן בכתפיו.

כנחשים היו כרוכים על זרועותיו צמחי־הצדף שהביא עמו מן הים, והיה מתיר כריכתם ומשלשלם אל החוף והם כרבוּצים על גחון.

“מה פתאום באת?” שאלה כשישבו על החול.

“רציתי לבוא ובאתי.”

“היום אתה לא מסַפּר לי כלל סיפורים!”

“ובכן,” התבונן בצמחים שהטילם על החול. “אַת רואה צמחים אלה? מה זה מזכיר לך? זה לא מזכיר לך נחשים מתפתלים? אהא, סיפר לי חבר על בחורה שלו, שחמקה ערב אחד מפתח ביתה יחפת־רגלים והלכה להיפגש עמו בסתר, ובדרך, זה היה בשביל בין הסלעים, דרכה על נחש, והכישה. קרה להם כמעט כמו בתנ”ך עם אדם וחוה ונחש…" פתאום, למראה פניה המבוהלות, נשתתק. “אה, זה רק סיפור… זה סתם כך… רק עכשיו בדיתי מלבי… אַת באמת מאמינה?”

“אנחנו… אנחנו מאמינים… אצלנו במשפחה…” ולא המשיכה.

“אז תיכף אסַפּר לך סיפור אחר… לא שלי…” ביקש לעקור מלבה את סיפורו הקודם. “אבל עכשיו אסור לך לדבר, אַת עכשיו בת־ים קטנה… היה היתה בת־ים קטנה. יום אחד זקפה ראשה מן המים וראתה ספינת־מפרשים ובה נסיך יפה־תואר. רצתה מאוד בת־הים להיות בת־אדם, שיהיו לה רגלים להלך בהן. באה מכשפה ואמרה לה: תני לי את לשונך המדברת ואתן לך רגלים מהלכות. הסכימה בת־הים בחפץ לב, יצאה מן המים ומאז היא מהלכת על רגליה עם הנסיך שלה. וכל־כך טוב לה, שלא נחוץ לה להגיד שום דבר.” וכשראה אור של פיוס בפניה אמר: “ועכשיו, שובי, בת־הים, למים להיפרד מאביך שר־הים.”

כשיצאה אֶתי מן הג’יפ, וכבר היא בבגד־הרחצה, לא חזרה אל יוחנן, הישוב על החול, אלא הסבה פניה ובמרוצה ביישנית, מתוך רצון שהמהירות תסתירנה מעיניו, גמאה את רצועת־החול ובתנופת יד ורגל בקעה את הים. דמום היה הים ומשוטח מאוד, וביקשה אֶתי לפרוע שלוָתוֹ ולהרעיש מימיו שבלמו גליהם והמייתם, להטיל עצמה למקום של עומק, – כמו שם, בנהר־הים של ילדותה: בטפיחת־גפּיִם עליזה, בהתפרחות־שער מתלבלבת, בחיבוטי זרועות, המשייטות בביטחה משתוללת, – כמה היה אז לב אמה, העומדת על החוף, חרד לבת־הים שלה…

“עשית סערה בים!” אמר לה כשיצאה מן המים וקרבה אליו מתנשפת.

,הבאתי אותה מן הים שלנו… אצלנו סוער תמיד," אמרה וכמו צימצמה עצמה וכירבלה את גופה בחול הגרגרי. “סַפּר לי עוד סיפור, אבל שלך, שבעצמך המצאת,” ביקשתו במבוכת גופה מעיניו המתבוננות.

…כל־כך צעירה וכבר אשה סוגרת עליךָ סביב, סוגרת ומחזירה לגופים את קירובם הראשון בטבע. עלמה, אך בלא הקשיחות שבגילה. איזו להוּת פריכה, מנעימה, כביכול מאהילה עליך בעצם מציאותה, כפעמון זה הסוגר על ניגוניו. רק ידה מגולה ממעטה החול ומוטלת על עֶליוֹנוֹ החם, מפולגת אצבעות, כמו נושאת, היא לבדה, את כל הישות הזאת. לא כף־יד, אלא אשה ננסית, מלובבה מעצמה. ובאויר – קוּרים סמויים, כבשעת בוקר בחוֹרש צעיר, לפני שקרעום העוברים, והם מתוחים על בלימה מעץ לעץ.

“למה אתה לא מדבר? סַפּר לי עוד דבר אחד, ודי,” התחננה, “אבל שלך,” והחזירה ידה אל תחת מכסה החול.

פתאום, כנבהל מקוּרי הרהוריו המקרבים, גרע עיניו ממנה ושתיקתו שהוגברה החלה להבהילה.

“כל הזמן אני מסַפּר לך…” אמר לבסוף כמתנער. “אפילו כשאינני מסַפּר… ואַת חושבת שאני שותק. נו טוב, אז אסַפּר משהו. משהו משלי. ראית פעם מציל אילם על שפת־הים? היה פעם כזה בחוף שלנו. עכשיו כבר איננו. קראנו לו ז’אק. לדבּר לא ידע, לשמוע לא יכול, אבל עיניו עינים של אינדיאני, עין־הנשר. היה זה פעם, ביום אחרון של חופש־הקיץ הגדול, כשאין כבר ילדים, רק מבוגרים מתי־מספר, והים כבר סער סערה של סתיו ראשוֹנה. פתאום אני רואה את ז’אק: עומד במרומי סוכתו ועיניו באופק, משמע רואה שם מישהו. אומרים עליו, שמפני שאיננו יודע לדבר ולשמוע הוא רואה רחוק־רחוק, עד לב הים. פתאום זנק אל הבּוּצית² שלו, והימה! עקבתי אחריו, הבטתי בחצי גורן עגולה של האופק, חשבתי: אראה ראש אדם, ולא ראיתי כלום. פתאום עצר את הבּוּצית, ואני רואה אותו תופס הצלָצל ונועצו במים, ומיד – דג גדול, שכפתורי זהב לו לאָרכּוֹ, מוטל על הדוגית שלו. והאילם הביא את הדג שלו אל הסוכה שלו.”

“ואז היו שניהם אילמים כמו דגים,” סברה אֶתי את סיפורו. “חם נורא… מה השעה? כבר, כנראה, מאוחר בצהרים…”

“אז טוב,” אמר יוחנן בנעימה וַתרנית. “אז תלכי ותתלבשי…” קפצה אֶתי מתוך החול ורצה לעבר הג’יפ.

אשה קשישה, ששרווּלי מכנסים אדומים, ארוכים וצרים, משורבבים לה משולי שמלתה, והמטפחת התרוגה שבראשה עוטרת את פניה פני הזית, באה אותה שעה מצד מושב־העולים הסמוך לחוף והפסיקה את אֶתי בדרך מרוצתה.

“מה יש למהר?” אמרה האשה בבינת־זקנים ובתוכחה אמהית העבירה את צרורה מיד אל יד.

…כמו דודה שרה, – הירהרה אֶתי. – שכמו דורשת טובתי תמיד ומעכבת בעדי… כמו אז… בשערי־עזה, שמוכיחה אותי…

“מה אַת רצה, ילדה?”

…אני יודעת מה… אני כבר לא ילדה… מה היא יודעת עלי היום, דודה שרה?

בחפזון החלה אֶתי למשוך עליה את שמלתה – וחדלה פתאום. החול היה מחכּך ומחספּס בעורה. מיד שלפה לבושה מעליה וחשה אל סלע החוף, שהים כירסם בו גֶבֶא ומילאוֹ במימיו. שיקעה את כל עצמה במי הגבא לשטוף גרגרי־החול, וכיפת השמים היתה משירה מעליה צמרירי עבים נסוכי־תנומה. וכך היתה מתנודדת במים, כאצה מנותקת מתנודדת וממלמלת בלשון פעוטותיה:

“תָכוֹלי למעלה וכָחוֹלי למטה…”

פתאום הרגישה שהוא קרֵב ומתעמד מראשותיה, אך לא הסבה פניה. פשט ידיו אל זרועותיה ולאט־לאט משָאָה מן הגֶבֶא המלא על גדותיו ועורה נתרטט ברטט של גור־חיה, הנהנה ממגע יד אדם.

בבטיחות חדשה, בנדיבות נוֹלדת, בגאוּת־דרור מבכּירה, פסעה בצדו של יוחנן אל הג’יפ שלו: שיהיה מה שיהיה, 'כפת לי. אפילו שאצטרך אחר־כך לשתוק כל החיים כמו דג. – וחזרו אל ההר.

אחר־כך, לעת ערב, כשהבהובו של המגדלור ממול בית־המלון הטיל אימתו על הילד שבחדר הסמוך, ואיש לא בא לפייסו מיבבתו המשוכה, קפצה אֶתי מקוצר־רוח ומקוצר־יד להושיע לפעוט, יצאה מחדרה וירדה אל הרחבה.

עמדה הרחבה פתוחה אל הלילה שיבוא. איש לא היה שם. רק יוחנן, שגבו אל הבית ופניו אל הים, עמד וידיו בכיסיו. ניגשה על בהונות־רגליה, שילבה זרועה בזרועו והפנתה אותו אליה בתפנית רגליו, המוכנות להיסוב. רחקוּ וישבו בחורש־הארנים, שקרקעיתו מרובצת שלכת־עלים סמיכה, חלָקה בעיבויה ודוקרנית בפירודה. באין אור עולה באֶתי איזו וַדאוּת. רצונותיה לובשים לבוש של ממש. כך היא אם לבניה – פתאום מגפפתם אל לבה בסערה ואינה מרפה מהם, אלא כשמתנשפים מקוצר־נשימה. אולי גם כאן, גם הפעם – מלוא לבה? פתאום נוטלת ראשו ומניחתו בחיקה וכורכת זרועותיה סביבו. – חיקה סגלגלות של בשרים חמים, נאים בביכוריהם. אשה בשלה, נכונה לפריונים. וכל־כך רכּה בשנים. והוא פשט את זרועותיו וחבק את מתניה המחוּמקים.

…ראש, ראש של מי? אפילו אין אור לראות. ומה זה פתאום טוּב־הלב שלָך, טוּב־היד שלך, זוֹ החמדה פתאום, הסמויה, המנדבת במעין הודיה. והמנוס הזה. ההתנחמות במי שיש כאן, מקרוב. וכמו אלמנוּת חיה ממי שאיננו. אפילו לא בא פעם אחת לביתך. כמו לא איכפת לו כלום. וזה כאן, על־ידך. – והיא מרתיעה עצמה ומיד חוזרת ומקרבת כל־כולה, והיא כתואמת גוָה אליו. ופתאום נורא עצוב, ולא זה, שוב לא זה. – וניעור באֶתי אחד בששים מאותה הרגשת סבילוּת אבלה, אנוסה, שהיא גורלה עד היום. גורל הוא… הירהרה. – ועתה, כיון שכל־כך קירבת עצמך, כאילו זכותך היא לשמט עצמך ממנו. – משהו לא טוב, אבל גם לא רע, נורא יפה וחיבּוּבי מאוד. משהו שלא היה לך אף פעם. בשני מלוטפים. בשנַיִם. – ופלג־גופה העליון נרכן אליו בלהיטות משונה של אדם שלא תלה מעולם חיבה באיש.

שלכת האוֹרן דוקרנית כתוכחה. שער־ראשו הנקשה וחספוס פניו על לחיה מגרים סומק בפניה.

“כבר עלו זיפים בפני,” אמר כמצטדק, מולל את שערה הכבד ופרעוֹ לכסות בו פניה שנבוכות היו.

…אולי מרגיש שאַת עושה עוול. ומכסה פניך. שלא תתביישי. מה יש לך להתבייש? מה חשוב שזה לא זה… חשוב שכּאן, מקרוב, אצלך מאוד. אך למה, בכל־זאת, הידים שלך כמו דבש מסתכּר? – פתאום מרגישה שידיה הוזות את האַחר ונרתעות. – מה זה שאַת היום כמו שתים? כמו כאן ושם. כאן אַת נושמת, ובכל־זאת כמו לא נמצאת; ושם, הנשמה הולכת לשם. פה אַת כמו אדמה שלא יכולה לזוז. שמשהו יטלטל אותך מכאן. שהשמים יפלו עליך בכל הזעם. שאַת, כמו שאַת עכשיו, חטא אחד גדול. שני חטאים. גם שלושה. גם נגד זה, שאַת עכשיו מכחשת לו. שהוא מאמצך אליו, ואַת בלי לב. ואין לך פה להגיד האמת, על הכל, על כל הבית. כמו אילמת. כמו ים שלא מדבר, ומימיו טרופים. מה לעשות לו? מה יהיה אם ירגיש גם הוא שהנשמה שלך לא פה? אז מוטב שיניח לך ותלכי.

חש ולא חש יוחנן כי משהו משונה בנערה זו. סעוּרה, ובכל־זאת מתחמקת. כמכסה על איזו תעלומה. מתחננת שישמיטה, ואינה נשמטת. כבש פניו בכפיו, גילגל עצמו על משטח הארנים הרחק ממנה, שהה רגע במפורקד ופתאום קפץ על רגליו:

“נלך!” והיה מסייע בידה לקום.

“אַת בעצם טובה,” אמר, בעמדו מוּל דלת חדרה, והגיע שפתיו במצחה.

“לא טובה,” השיבה נבהלת־מעצמה, אינה־יודעת־נפשה.

אך כשראתהו נוטה פתאום כלפי הדלת ומשעין עצמו על מזוזתה, תהתה על פשר תנועתו זו והושיטה ידה כאילו לתמוך בו, אך משהניחה ידה על זרועו השהתה אותה ובידה השניה פתחה את הדלת.

אוֹרוֹ של חצי־ירח היה מיטלטל בהבהובי המגדלור, מקמיח קמעה את חלל החדר ומשרטט שתי צלליות ללא פנים.

…גוף…גוף של מי? מה זה פתאום? מי זה בכלל? – ופתאום מחולחלת בחלחלת הזרוּת, שהלמה בה מפני מערומיהם, קפצה מעל יצועם. – בכלל לא הוא. – וכבר פחד דמוּע בעיניה, ופיה מתחנן שימחל לה, שילך, שיניחנה לבדה. וביד אמהית חפוזה כבר היתה מסייעתו בלבישתו, ולא חשה כלל שהיא עצמה עומדת לפניו באַפלולית זו בלא לבוש.

“אני… אני לא מה שאתה חושב… אני אשה… אני אמא… אני…” ולפני צאתו הגביהה עצמה על בהונותיה והגיעה פניה אל פניו. “אתה טוב,” אמרה לו.

 

פרק שלושים וארבעה    🔗

ביתו של סימן־טוב בשערי עזה כבר עומד על תלו. כבר הוא שרוי עם אמו־זקנתו, השמחה כי שוב הגיעו לה ימים שיש בהם חפץ והיא צופיה הליכות ביתה שלה. אלא שעדיין אין ביתה שלם בלבה. אברהם נכדה עודו שרוי בלא אשה.

“כמה ימים שנשארו לי עוד, אני רוצה ליַלד לי נכד,” שפכה לבה לפני שרה. “כל הימים הייתי מילדת לכלוֹת שבעֵדה, ואף פעם לא לכלה משלי, מאז מתה הזכרונה־לברכה אמו שלו. עד מתי יצטער על מה שהלך ממנו ולא יקח לו אחת שמחכה לו פה.”

“ומה הוא אומר?”

“לא אומר. כשעובד שותק, כשלא עובד שותק. לא יודעת כלום.”

“אילו היה אומר לך כן, הריני הולכת לחכם רפאל ומדברת נכבדות בדבורה בתו.”

אך אברהם סימן־טוב לא אמר כן ולא אמר לא. וכשהיתה הזקנה טורדת עליו בנוסחה התמידי של “מי יודע כמה נשאר לי”, היה דוחה אותה בלשון של “יבוא יום…” וחוזר לשתיקתו.

רוב הימים היה שרוי בביתו ובחצרו. בימים של בטלה־מאוֹנס משוטט כשאר אנשי־המקום בעיבורו של המושב ובחפירות, שנותרו שם מימי המלחמה, ומלקט גרוטאות למעשה גדרות, לתחום בהן את חלקתו מן הסמוכות לה. ובימים המועטים האחרים, ימי העבודה החלים על־פי הרוב בימות־החמה, עובד לסירוגין במלאכת־הבנינים.

“תבניות־עץ אלה,” מסביר יוֹסל אבני, פועל־בנין ותיק, “גלגולים רבים כבר נתגלגלו בארצנו. לפנים, בארץ־ישראל, היינו קוראים להם בלעז ‘טאבּארוֹת’, ואני המומחה הייתי ‘טאבּארשצ’יק’, היום, בישראל, יש לנו הכל בעברית. הן טפָסים, ואני טופסן.”

בימות־הגשמים – מלאכת־הקטיף. אלא שהפרדס הנטוש שבקרבת המקום נגדע ברובו בידי המתישבים, ועל־כן טוענים מַשׂאית, ואנשי המקום, המכוּנים “פועלי־דחק”, משתלחים לפרדסים רחוקים.

אך גם שם אין נחת.

“מה אתם באים לעבוד על חשבון הילדים שלנו?”

“הבית שלנו פה. זה שלנו העבודה.”

“אתם לוקחים לנו את היום השני.”

זוהי קבלת־הפנים למַשׂאית הזרה הבאה מרחוק. הפנים זועפות, הפיות מטיחים איבה, ומוטב – מרגיש אברהם סימן־טוב – שלא לקחת את יומו של הזולת. שהסגת־גבול היא. שעבירה היא. ואולי נעלה למַשׂאית ונשוב? מה יש לנו כבר מיום אחד?

שאר הימים – אפס מעשה. “מנוחת הגוף” – מהתל אברהם סימן־טוב בעצמו ויוצא לחצרו.

חצרך שלך – ועמידתך בה כּעזובי. אומרים לך: אדמה זו שלך היא, שים בה ידיך. כל הימים היתה שלך מתורת משה, מפסוקי־הקודש, עתה היא לפניך בממש, בחולין של רגבים ועשבים שוטים. אך שלחת ידיך אליה, והיא ­– כמתנכרת. בטרם תגע בעשביה לעקרם, הם שׂוֹרטים כפות־ידיך. טוֹל רגב, אומרים לך, לוּש אותו, אומרים, חשׂוֹף את לחותו, חוש את חיוּתוֹ הפוריה. ואתה עומד אובד־לבב: איך אני הופך האדמה? איך אני מוציא הלחם? אפילו שאני מוכן ומזומן לגעגע בעפר זה, לחוננו, לארוס אדמתי – שעֶריה היא, ששלי היא.

ביום רואה אדמה גדולה זו שמגוּלה היא. בלילה רואה שמים גדולים, וכוכבים ומזלות צופים בו…

שם, בין אלה, לכשתזכה, תהא יושב ועטרתך בראשך. וחלילה לך לאבד עולמך העליון בהבל־פה בעולם של מטה. שמור לשונך ולבך מהרהור של דופי על ארץ־הקודש. אפילו עדיין מכוּסה ממך קדושתה, משוֹך עליך מזיו כבודה. שכבודו מלא עולם. העולם הזה פרוזדור הוא, וארץ־ישראל שער אחרון, עכשיו שזכית ובאת בשער, גם הקדוּשה, אם ירצה השם, תיאָצל לךָ. אדם לחיים יולד. ישא אשה, יוליד בנים, יאכל לחמו, ויברך השם.

“מתי יש לי כבר נכד ממך?” לא הרפתה ממנו הזקנה. “כמה ימים שנשאר לי עוד, אני רוצה חופה שלך, אני רוצה בן שלך. אם אתה אומר רק מלה אחת כן, שרה הולכת אל חכם רפאל…”

“עוד לא… עוד נחכה קצת…”

“מה אתה מחכה, למוות שלי?”

“חלילה… חלילה וחס!.. אבל רק עוד מעט…”

היה זה חורף שני לאברהם סימן־טוב בשערי־עזה. חורף של בצוֹרת. הצינורות שהבטיחו המבטיחים עוד אינם. והבריות מכַתפים פחים להביא מים מבאר רחוקה. מכתף גם אברהם את פחו ובדרכו מן הבאר רואה אדמה מרופטה, שאין בה שיור של לחלוחית לפרנס את עשביה החרוּכים. כמו היבוֹשת האדומה שבגדילי צמרות האשלים בחורש הקיבוץ הסמוך – נזכר אברהם סימן־טוב.

“מתי כבר מתנזלים לנו המים ישר הביתה,” נתאנח המקידוֹני.

“ישר מן הברז,” נצטרף אליו שכנו והחוָה בידו תנועה מאונכת של מים זורמים בשפע.

“הגשם נתקע לו בשמים ולא יורד לנו כלום. רק צרות. אפילו נותנים אלף דונמים, ולא עשרה, לא עושים כלום בלי מים,” טען יוסף נחמה על־פי דרכו הקדורנית.

"יש לך הרבה מים בחורף – לא טוב לך. יש לך מעט מים בחורף – לא טוב לך. רק

לא טוב לך. רק לא טוב לך, תמיד רק לא טוב," הטיח כנגדו יחזקאל ברכה.

“תאוַת צדיקים אך טוב,” החרה אחריו אברהם סימן־טוב ופנה אל ביתו.

בימים ההם נצטווּ אנשי שערי־עזה לחפור שוּחות בחצרותיהם. ויום אחד, כשחבורה מאנשי המקום הלכה ללשכה בעיירה הסמוכה הליכת־תגר, לתבוע יום של עבודה, לא נצטרף אליהם אברהם סימן־טוב, אלא יצא לחצרו לעסוק במלאכת החפירה. היה מעדרו חוֹבט באדמה הנחוּשה, כּוֹרה בור מוארך, מעמיק ויורד, וככל שיורד האדמה ממעיטה עקשנותה וכמתרצה לו ואפילו מדיפה ריח של לחלוחית, הד מתרמז לאביב שיבוא.

…אני מעמיק באדמה, – הירהר כמקניט את עצמו, – כורה ויורד, כורה ויורד, כמו בּוֹר־שחת. שם, אצל ירמיהו, בקיבוץ שלו “המתקוממים”, בונים להם היכלי־בּיטוֹן מתחת לאדמה, שישבו בהם ברוָחה, הם ונשותיהם וטפם, ולנו כורים בורות. מה בין טף לטף?

יום אחד, כשטען לפני ירמיהו דורי מעין הטענות האלה, אמר לו איש־“המתקוממים”: “כלום לא עושים לנו. הכל עושים אנחנו בעצמנו. זה תקציב־בטחון אתה חושב? זה תקציב שלנו. ובריבית קצוצה. כל הקיבוץ ממוּשכּן… אין לנו מיל…”

…בכל־זאת, ממון רב נותנים להם בהלוָאוֹת – הירהר אחר־כך בתשובתו של ירמיהו, והמשיך לחפור. – הלוָאוֹת שנותנים להם דוחים בפרעונות מדחי אל דחי, והרי גם זו הלוָאה.

פתאום, בין דפני האדמה הזאת, כמו נכלם מעצמו ומהרהורי־הדופי שבלבו, וכבר חושש היה מתמוּטת קיר־הרגבים.

“אַה, גם הוא כבר בּבּוֹר!” קרא אחד מן החבורה שחזרה בינתים מן הלשכה שבעיירה הסמוכה, והליכתם הליכת־השלמה.

שוב בלא כלום, – הירהר אברהם סימן־טוב. – שוב הולכים, ושוב חוזרים. אולי באמת הצדק עם דודה, שטוענת כי רק מן האדמה הזאת נוציא לחמנו, ואפילו הוא לחם צר. מה יש? גם הם, ירמיהו וחבריו, אכלו פעם תפוזים במקום לחם. אז עכשיו אנחנו. ויש מהם שמבקשים לסייענו. וביחוד הוא, ירמיהו זה, שבא פעם בפעם להנחותני בעצותיו.

“אני לך אגיד…” היה ירמיהו מלמדו בהרחבת־הדיבור מה עושים ומה לא עושים: “…ואחרי שניכשת, חפרת גוּמץ, שתלת שתיל, אתה עושה צלחת, והיא משמרת לך המים שלך.”

“למה לנכש עשבים רעים?” הקשתה אז הזקנה לשמע הלקח. “אלוהים ברא את הטובים ואת הרעים גם יחד, ולמה אברהם מוציא לחינם כל הכוחות שלו?”

“מי שרוצה להוציא לחם מן הארץ מוציא כוח מן הגוף.”

“למה פתאום צלחת לעץ?” לא הרפתה הזקנה.

“ככתוב,” סירס אברהם בכוונה פסוק מכתבי־הקודש להפיס דעתה של סבתא־זקנה שלו, “ככתוב: ‘כי עץ־השדה הוא האדם’.”

כעץ־השדה, זכר אברהם אותו פסוק שפסק, ובעמדו בתוך השוּחה, מעוּפּר כולו, נשתכח לרגע מלבו כי שוחת־מגן היא, והיה נהנה מטחיבות זו, טחיבות של העומק, של בשר האדמה הנחשף, של “מקוֹר־החיוּת” בפועל ממש. חייך בלבו: כביכול שתלו אותי באדמה הזאת, עוד יעשו לי כאן צלחת סביב וישקוני מים. – והיה מוסיף לשקוד על כריית השוחה, מאריכה והולך, מעמיקה והולך, עד שמגעת לרוב קומתו, שקיפחת היא.

“בית אחרון… שערי־עזה… נהרגה,” הגיעו אל אֶתי קטעים מדברי הקריין בשידור של צהרים.

“שערי־עזה!” פרצה מן המטבח לחדש שבו ישב יוסף דוד. “אוי ואבוי….” פכרה ידיה. “שערי־עזה? דודה שלי… מה הוא אמר: רימונים בבית אחרון?”

“לדודה לא קרה כלום,” בקש להרגיעה יוסף דוד, שכבר היה עתון־ערב בידו ובכניסתה נזדרז לקפלו, כדי להסתיר ממנה את הכותרת הראשית והתצלום שמתחתיה. “ובכלל, הם לא בבית האחרון… שכבר בנו שם בתים אחרים, אבל…” וכבש דבריו.

“אני מוכרחה לדעת מה קרה שם, מה שלומם, מה אִתם. תסע ותביא את כולם תיכף הנה. נסע שנינו.”

“שנינו?” נדהם יוסף דוד וביקש תירוצים בלבו להשתמט. “והילדים? אין אנו נוסעים למקום של סכנות, לבית שהקרוב לו כבר הרוס…”

כיון שהאמינה לדבריו, כי לא אוּנה רע לבני־משפחתה, לא הוסיפה עוד לדרוש לפרטים ומעתה דיברה בשיקול־דעת ועל־פי דרכה.

“תמיד אמרתי להם כי מסוכן לשבת בגבול. ועוד סוחבים לשם את הזקנה ואת אברהם.” אך עם זכרה את אלה נתחששה מחדש: “בכל־זאת, אולי נסע ונביא את דודה ואת כולם, וישבו כאן עמנו בוילָה…” ולאחר הרהור־מה: “…בגללי יש לה, לדודה, כל הסכנות היום…”

“הם לא יבואו… הם לא יעזבו עכשיו… משפחה אחת עוזבת, כולם עוזבים…”

“לא חשוב לי כל האחרים, חשוב לי המשפחה שלי…” השיבה אֶתי, וכיון שפתחה בדברים על שארי־בשרה, הרחיבה הדיבור מתוך ההתרגשות ולא שמה לבה לבעלה, היושב המום ואינו מקשיב.

מפי העתון ידע יוסף דוד את האמת. הבית האחרון שבשערי־עזה, שרימוני המסתננים ניתצוהו אמש, בשעת־לילה מאוחרת, ביתו של אברהם סימן־טוב היה. שיחק מזלו של בעל־הבית שאותו לילה יצא לשמירה וניצל, שלא כאמו־זקנתו שנשארה לבדה בין כתלי הבית ונספתה בשנתה. התצלום שבעתון, שאותו ביקש להסתיר מעיני אֶתי, הראה את הריסות הבית.

זוכר יוסף דוד את הזקנה סימן־טוב, את עזוּת הארשת שבפניה הבשרניים, את להגיה תמיד, להגי־שברי לשון־נופל־על־לשון, בדברה בעסקי אומנותה וברַכֶּיה הנולדים בידיה, הרואים, כמאמרה, אור־עולם בין אצבעותיה. מרוב עיסוקיה בלידות לא היתה הזקנה מפנה לבה למוות; אפילו בהפטירה את הפסוק המורגל בפיה: “כמה ימים שעוד נשאר לי לחיות” – לא היתה זו אלא שיגרת־לשון, מן השפה ולחוץ, כביכול היתה בה הרגשה שעיסוקה עיסוק של חיים, ולמלאך־המוות אין שליטה עליה. והנה הוא בא אליה, כך, בהתגנב, באישון־לילה. – כמה זה נורא, כמה זה נורא! איך מסַפּרים לָךְ, אֶתי, האמת? איזה מוות איום… עכשיו ודאי הלוָיה… – הרהר יוסף דוד ובלי משׂים תלה באשתו מבט של חמלה רחימה.

“אנחנו נוסעים לשם!” נחרדה פתאום, כאילו הגיד לה לבה משהו למראה ארשת משונה זו שבפניו, ארשת סוֹפדנית, שלא היתה בו מעודו. “מה יש לך? אתה יושב כמו מת… תגיד לי תיכף את האמת!”

“איזו אמת?..” ביקש להאריך בהשליתה, וקולו נתהסס. “אמרתי לך… אמרתי לך הכל… זה לא הבית של דודה…”

“אז של מי? מי גר בבית האחרון? איפה הבית של אברהם וסבתא שלו? הלא הם קיבלו בית חדש…”

“אבל לאברהם לא קרה כלום…”

“אז למי? תגיד מהר, מהר, שאני משתגעת…”

שהה יוסף דוד שהייה של כלום, חָכך בדעתו, ובהבינו כי אין להסתיר עוד, אמר:

“אברהם בריא ושלם… הוא חי… ניצל בנס… רק לסבתא…”

“אוי ואבוי… אוי ואבוי לי! סבתא… כבר לא בחיים…” וגעתה בבכי. “אוי ואבוי לנו…”

“ברוך דיין האמת…” אמר יוסף דוד אמירה שבצידוק־הדין. “גזירה מן השמים… ואולי היה זה רצון הזכרונה־לברכה… שהיא כפרתו שלו… של נכדה…”

“אוי ואבוי… מתי הלוָיה?..”

“ודאי כבר היתה הבוקר…”

“אז למה אתה לא אומר כל הזמן? אנחנו לא באים להיות אִתם? עם המשפחה? בצרה הזאת? למה אתה לא אומר כלום? למה אנחנו עוד פה?”

“אין מה לעשות, אֶתי… עכשיו, שם, ודאי, חקירה ומשטרה וצבא ומשקיפים… ולא נותנים לנו לבוא…” נתלה יוסף דוד באומדנה של נימוק המתקבל על הדעת.

“גם לנו? שאנחנו משפחה?!”

“לא נותנים… כבר טילפנתי, ולא מרשים,” כיזב לה.

לאחר שעה באה רבקה במרוצה ובזעקה, וראשה בכפיה:

“אוי ואבוי לנו… אוי ואבוי לנו… צרה כזאת!..” והאחיות נפלו אשה על צואר רעותה. “מתי אתם נוסעים? אני נוסעת אתכם!”

וחזרה ההתנצחות בין האחיות לבין יוסף דוד: נוסעים, לא נוסעים? הן – בדברים שבלב, בטעמים שבקריבוּת, בילל מקוננות, והוא – בנימוקים של שעת־חירום, של אי־אפשר, ושל אין מרשים.

עד שבעטה בו רבקה והטיחה בשניהם גם יחד:

“אתם לא נוסעים, אני נוסעת לבד, אני לא מפחדת,” טרקה בדלת ויצאה.

התקנאה אֶתי באחותה שיכולה לעשות דרך חירות, כלבבה, ואינה חוששת למה יחשוב בעלה, – שלא כמוה שבולמת עצמה מאונס, בדעתה שמרידה כזו תיחשד על יוסף דוד. וכך, בחששות לגלות לבה ובהעזות כבושות, עברו עליה ימי השבעה והשלושים.

“מתי כבר ירשו?” היתה מגבירה תביעתה פעם בפעם.

“עוד כמה ימים… ובינתים אני כותב ומציע לו קצת כסף לבדק הבית…”

“אתה כותב לו בשבילי?” נפלט מפיה פסוק של כעס. “כסף שלך אברהם לא לוקח… אני מכירה אותו… כל החיים שלי אני מכירה אותו… אני מוכרחה כבר לראות אותו…” ולא התאפקה עוד: “עם רשות בלי רשות, אני נוסעת. אתה נשאר עם הילדים, ואני, כמו שאתה רואה אותי, אני נוסעת ודי…”

גם הפעם היתה מארי הראשונה שראתה מבעד לחלון את אֶתי, ההולכת וקרבה לביתם, וקפצה החוצה: “אהא, סוף־סוף, איפה היית כל הזמן? פחדתם לבוא? בהתחלה רציתי גם אני לברוח מפה, אך אבא לא נתן לי…”

נשקה לה אֶתי בשתיקה אבלה, נכנסה לבית פנימה ובבכי גדול נפלה על צוארה של דודה. והיו השתים בוכות זו על צוארה של זו בלא אומר.

“מלאה מכסת ימיה,” אמרה דודה, כשננערה מעט. “בקידוש־השם נפלה בשער, ובמהרה נכנסה ישר לגן־העדן.”

“לגן־העדן מנוחתה,” אישרה אֶתי בביטחה. ולאחר שהות־מה: “ואיך הוא?” וכשלא השיבה לה הדודה כלום, ואותה אי־תשובה עזה מתשובה היתה, ביקשה להסתלח ואמרה: “אולי אנו הולכים אליו…”

“אַת לא הולכת אליו… מיד אני שולחת הילד לקרוא לו ובא לכאן. מארי, הגידי לישראל שילך לאברהם ויביאוֹ הנה. ואַת, לא הגיעה שעתך לשוב אל יוכבד?”

היתה זו אשה מנשי המושב, יולדת שאך זה חזרה לביתה ומארי היתה הסועדת אותה.

“מה יש?” נתמרמרה מארי. “שוב כבר רוצים להתפטר ממני? כבר מדברים סודות… אני הולכת, אני הולכת.” ויצאה בצעד קנטרני באִטִיוּתוֹ.

כיון שנשארו השתים ביחידות עברה פתאום על דודה רוח אחרת. צימצמה עיניה, ובהגבירה שתיקתה זקפתן באֶתי והיתה כמבקשת לאגור עוז להתפרצות הכבושה בלבה, ועכשיו הגיעה שעתה.

“אֶתי,” אמרה כבולמת עצמה בלימה אחרונה, “חלום רע חלמתי עליך. חטאים יש בך, אֶתי. מדרך הישר אַת סרה, ואנו כאן לוקים בעֶטיך… בנפשותינו אַת מתחייבת. חלום רע חלמתי עליך, אֶתי, חלום רע…” חזרה ואמרה בקול של תוכחה.

“מאין אַת יודעת?!” נתמלטה מפי אֶתי קריאת־תדהמה שהסגירה אותה. אַת חלמת עלי?! בחיי, שלא היה כלום…"

עכשיו ידעה הדודה כי לא חלום־שוא חלמה, והיה זעמה גובר והולך. מעולם לא ראתה אֶתי בכך את דודתה נבוֹנַת־הלב. “סטרומבולי!” זכרה את ההרהור, שעלה פעם בלבה בשעת מסע־הנעורים שלה למארסיי למראה גצי הר הגעש באי.

“אַת!” גאתה הלַבָּה של דברי הדודה. “אַת ש… שכמוֹתך! מה אַת חושבת לך? שאַת לא באה אצלי, ואני, עצמך־ובשרך, לא יודעת מה יש לך בבשרך שלך? מה יש לך בדמך שלך? דם של טומאה!”

“בחיי, כלום!” נתגוננה אֶתי למראה “כוחה של דודה לדעת הנסתרות.” “מה חלמת? אולי זה, בכלל, לא כמו שהיה… מה אַת שורפת אותי בהבל פיך? שאַת כמו הר־של־אש עלי…”

“מיד אני מסַפּרת לך דברי חלומי כהוייתם,” ביקשה דודה לשכּך מעט סערת־רוחה. “לילה אחד אני חולמת עליך החלום הזה… שאַת יוצאת מפתח ביתך והולכת רחוק־רחוק, לשממה של הרים. עומדת על פי התהום ואין תוֹמך בך… פתאום מרכינה עצמך בכל גופך אל פי התהום, ולולא אני שתופסת בך, אַת חלילה נופלת למטה. זה שחלמתי!”

“אַת?! אַת שתפסת בי?”

ודוקא עתה, כשדעך לבה של דודה ניצוץ אחרון של ספק בוַדאוּת חלומו ופשרו, ספק שרצתה בנצחונו, נשבר זעמה, ובלבה נכמרו ההבנה והרחמים:

“ואני, אֶתי, מצפה הייתי שתבואי ותאמרי לי: חלום־שוא חלמת, דודה…”

“אבל לא קרה כלום, דודה, אני נשבעת לך… אז תשמעי לי רגע אחד ואני מסַפּרת לך הכל.” והיתה מתרפקת על דודתה, ודודה נרתעת מפניה. “שבי לך, שבי בשקט רגע אחד ואני מסַפּרת לך.”

ואֶתי סיפרה לדודתה את צערה בביתה, את מנוסתה ממנו ומעצמה, את המפלט שביקשה ואת המנוסה גם מן המפלט המדומה. ודודתה הקשיבה לה בשתיקה, שיש עמה הזדעזעות שבלב, אך אין עמה עוד לחרוץ משפט.

“תמחלי לי, דודה,” סיימה אֶתי בנעימה של איזו בטיחוּת, הבטיחוּת שמחילת הדודה היא גם מחילתו שלו.

“אברהם תיכף יבוא!” הודיע ישראל הקטן שחזר בינתים משליחותו. והיו השתים יושבות ודומיה אחת להן.

“כבר יש כאן הרבה בתים חדשים, כמעט שלא הכרתי המקום…” ננערה אֶתי להפסיק הדומיה.

“יש לנו מתישבים חדשים,” נכונה גם הדודה להסיח דעתה, וכדי להרויח זמן ולהכשיר את הלב לבואו של אברהם סימן־טוב היתה מרחיבה את הדיבור: “ממארוקו באו. על־כרחם הובאו אלינו, שלא מבני עדתם אנחנו, ועכשיו יושבים בחיבוק־ידים ושובתים בסירובם להשתקע בגבול. בכלל, רוגשים הבריות אצלנו אחרי מה שקרה. וכבר יש האומרים, שאם לא יבוא צבא לשמור, קמים והולכים. יוסף נחמה – הלא אַת מכירה אותו? – מפיל אימה על סביבותיו: לילה אחד, אומר הוא, ישחטו את כולנו,” ובלי משׂים עשתה הדודה כמעשהו והוליכה ירכת־ידה על צוארה. “ואילו יחזקאל אומר: נשׂים בּהשם מבטחנו, וגם לנו זרוֹע מלחמה להדוף אויב. ויהי רצון מלפני השם־יתברך שמעתיק הגבול מאתנו ואין אנו מעתיקים ביתנו ממנו.”

“באמת, גם בעלי אמר שלא תסכימו לעבור אלינו, לוילָה.”

ונשתתקו שוב.

“זה שם,” אמרה אֶתי שהביטה בחלון, “זה שרואים אחרון, זה שלו?”

“אַאַה… שלו.”

“מצד זה לא ניכר כלום…”

“רק הצד השני נפגע…”

“אני חושבת,” אמרה אֶתי אחר הרהור־מה, “אני חושבת שהוא בבית שלו ולא רוצה לבוא. שלא רוצה לראות אותי… אז אולי אין לי מה לחכות. אולי באמת, אשוב הביתה…” ובפיזור־דעתה פסעה פסיעה אבלה לעבר הדלת, אך מיד חזרה בה ונשתהתה בטבורו של החדר: “חבל מאוד שאפילו לא ראיתי את הדוד ואת הילדים… וגם ממארי לא נפרדתי… מתי היא חוזרת?”

אותה שעה נשאה עיניה אל החלון וראתה דמות, שיוצאת מפתחו של הבית האחרון, ופעמיה לעבר בית ברכה.

“הוא!” נבהלה. “מה אני עושה עכשיו?” ודעתה חלשה עליה.

“אהא,” מילמלה שרה מלמול סתמי מתוך מבוכה של אין־ברירה וקַמה גם היא. “אך ראִי, אֶתי… מה רציתי להגיד לך? אַל תצערי לבו עליו. יש לו די צרות. לבו נוקפו כי אולי לא טוב עשה שהביאה עמו לכאן…” ויצאה לקדם את פני אברהם. יצאה ולא שבה.

בידים מדולדלות, בשרוולים שמוטים, ברפיון־גוף וחולשת־דעת, נכנס אברהם סימן־טוב החדרה. כמעט ו' שנים עברו מיום שרה את אֶתי פנים־אל־פנים, ובינתים חלה רק אותה ראִיה חטופה אז, בעמדה מראשותיו, כשהובא לחדר זה בהיפצעו במסמר. אף־על־פי־כן, בכל עיסוקיו שעוסק, כמאמרו, “כדי שנאכל הלחם שלנו בכבוד”, לבו מפנה עצמו לראותה כחפצו שלו. ביתו החדש – בעודו על תלוֹ – יַשנוּת טרם זמנה זרקה בו, מזקנותה של הזכרונה־לברכה ומאין בו מחין־טעמה של נוַת־בית בעלומיה. –…את מי אני מביא לכאן, אל בין כתלי ביתי? – היה מהרהר בלבו. – לפנים, בעלומַי, אני רואה בנות ישראל נאות וחסודות, וכל אחת וטוב־חינה בעיני, נועם צלמה והליכותיה. היום כל סגולות־היקר של בנות־הסגולה כביכול נצטמצמו לי בהאחת. והיא אף היא כבדיה מן הלב.

על־כן, כשבא ישראל הקטן להבהילו לבית הדודה כי אֶתי מחכה לו שם, היה כחוכך בדעתו ובלא־יודעים משהה עצמו, כמתכוון לאַחר לבוא לאַחַר שכבר נסעה. אך הקטן בא בשניה ובשלישית, ונתחוור לו לאברהם כי מצוַת הדודה היא, המפגיעה בו לבוא. והוא בא.

“כל־כך הרבה דמעות בכיתי עליה…” גימגמה אֶתי גמגומי־הצטדקות. “ולא הניחוני לבוא… אבל עכשיו, כמו ברחתי מן הבית… לא יכולתי יותר, והייתי מוכרחה, ו…”

מבוכת השנַיִם באותה שעה לא משל היום היתה. מימים רחוקים היא. ושניהם ידעו זאת. ביקש אברהם להפיג מבוכתם זו ופתח בשיחת־קרובים מלומדה: מה שלום האיש, ושלום הבנים, ואם שלום להם, למה לא באו, – וכיוצא בזה שאלות מן השפה ולחוץ.

משיבה אֶתי מה שמשיבה וחוזרת לזכרונה־לברכה: “אילו הזכרונה־לברכה עוד בחיים ודאי אומרת לי: אה, אני תמיד זוכרת איך שהיית מַצויחה לי צוָחה ראשונה בידים שלי…”

כרף־עין נתחייכו שניהם בכוח זכרון הזקֵנה, ולרגע כאילו היא שרויה עמהם ומקרבתם זה לזה. אך בדלת הפתוחה, מאחרי גבה של אֶתי, מופעת דמותה של שרה, שהיתה עומדת בחצרה, ולבה דוחפה ומרתיעה: להיכנס או לא להיכנס?

צמרמורת חלפה בגבה של אֶתי, כביכול שוב תפסתה הדודה בחטאה:

“כן באמת… אני כבר צריכה לשוב…”

“מה החפזון, אֶתי? הרי לא כל יום אַת באה אצלנו. הישארי עוד מעט… ולי יש עוד עבודה בחצר…” ויצאה.

תהתה אֶתי: דברי־נימוסין הם לדודה או שמא דברי־ציווּי, שמפגיעה בי להישאר?

“אַברם!” קראה בשמו כשנשארו לבדם, ולא הוסיפה עוד.

כשאין בפיו של אדם ויש בלבו, הריהו כנאחז בשם, שמו הפרטי של האיש שבלב, ויש בקריאת־שם זו מיצויה של המיה שבנפש.

“אַברם”, הגתה את שמו והיתה בהגיה זו בת־קול של איזו תרעומת, איזו חרטה, איזו בקשת־מנוס.

“אַברם!”

היה זה קולה מאז, כאילו לא עברו ו' שנים של פירוד, כאילו עודה הילדה בבית סימן־טוב וחוֹסה בצלו של אברהם, שהוא, בכל נערוּתוֹ, כבר ראש לבית אבותם.

“אֶתי,” צימצם גם הוא אמירתו בקריאת שמה בלבד.

“אֶתי,” חזר ואמר וכבר נתוספה לויית־צער לאמירתו.

לא עצרה גם אֶתי להמיית־לבה ונתנה פתאום דרור לדמעותיה, כבילדותה. וכאז, בילדותה, הטילה עצמה לעברו וזרועותיה שמוטות, כילד בעליבתו המיחל שיפייסוהו. ואברהם כורכה בזרועותיו, כאדם את אבידתו החוזרת, אך מיד מבקש להרחיקה מעליו. נטל ילדה בזרועותיו, ילדת נעוריו, והנה אשה. ואשת־איש. והיו פסוקי־הקודש עולים בלבו, יוצאים מידי פשוטם לידי רמזם ומפעמים אותו: “גבעותיך וגיאותיך”, נתחלחל. “וגיל גבעות תחגורנה”… “עד תאוַת גבעות עולם”… “וכל הגבעות תתמוגגנה”… ומיד הוא מרחיקה בבהילות, אך היא אינה נרחקת.

“לא הלכתי ממך…” נאחזה בו. רק רציתי להצילך מידי הקללה!"

“להציל אותי…” הטיח כנגדה בריתחה. “אני יכול למות כאן שבע פעמים בלילה אחד, והיא מצילה אותי…” ופתאום ביתר רכות: “מה אַת מבינה?!” ועכשיו היה מסלקה מעליו במתינות ובצעד מתאכזר.

“שובי, אֶתי… שובי לביתך,” והיתה בנעימת דבריו איזו בּשלוּת טרם זמנה והרגשת אַחרוֹנוּת.

“הייתי רוצה קודם לראות את ביתך,” אמרה כמפצירה ורוצה להאמין כי גם חפץ־לבו הוא.

“לא, זה אי־אפשר,” השיב אברהם בבהלה גלויה. “הוא ככל הביתים כאן… ועכשיו מעט כעוּר יותר, ואין בו תענוג לעינים.”

“לא איכפת לי, העיקר שזה ביתך,” הפגיעה בו בהתגבר בה הוַדאוּת.

אך הוא גמר בלבו לנהוג בעצמו חומרה יתירה ואמר:

“שובי לביתך שלך, ואני לביתי שלי.” ובגמגום של חיפושי נימוקים ובכוונה להסחת הדעת הוסיף: “שמי יודע… אולי… אולי ימים קשים מתרגשים לבוא, ואיני מספיק לעשות לחצרי ולביתי… שאם אני בשמירה ואיני ישן בלילה, אני זקוק למנוחת היום…”

“מה יש?” נשמע מן החצר קול שרה, שנפתעה משיבתה המהירה של מארי, ושתיהן נכנסו לחדר.

“חבר של חַסי, נפצע… עכשיו שמעתי. נפצע קשה בפעולת־תגמול. מצבו רע, רע מאוד. מחכים בכל יום שימות.”

“איך אַת מדברת?!” נתחלחלה אֶתי.

“מה יש מדברת!” לא נתחוורה כלל למארי חלחלתה של אֶתי. “אני נוסעת אתך. שאם מודיעים ברדיו שהוא מת, אני הולכת ללוָיה שלו.”

“אַל תפתחי פה לשטן!” קראה שרה בחרדתה. “למה אַת מסיחה במותו של אדם בעודו בחיים?”

“כבר בטוח,” השיבה מארי במין שקט של מובן מאליו. “חַסי לא בא לחופש. יש להם מצב הכן.”

אחר־כך, כשיצאו אל הכביש ללוות את אֶתי, אמרה דודה שרה:

“אילו הזקנה בחיים, ודאי אומרת: במלחמה נלחמים המלאכים, מלאכי־חבלה מזה ומלאכי־שלום מזה, והזכּאי השוכן־מרומים. שמזכה צדקה לזה וצעקה לזה, מאוֹר לזה ומגוֹר לזה.”

“בדיוק, בדיוק,” החזיקו כולם אחריה.

ואֶתי הוסיפה:

“כל המלים זוגות־זוגות, וכמו מחרוזת…”

“ערב שלפני האחרון,” סיפר אברהם, שהיה מהלך אחר הנשים וסלי אֶתי בידיו, “אמרה לי: לעולם לא אדע לדבר בלשון־הקודש, שאין לי בה שעשועים ומלים תאוֹמים לשחק בהם, ואין לי טעם בדיבורי שלי…” ונשתתק רגע וסיים: “הא, דיבור שלה היה טוב לאזנים השומעות…”

“לא רק המלים לא נמצאו לה פה, גם ידיה חבוקות היו מאין לה עיסוקה, אך מעולם לא באה בתרעומות, מנוחתה־עדן,” דיברה שרה בשבחה של הזכרונה־לברכה.

ליד האוטובוס, בשעת הפרידה, אמרה לה אֶתי:

“אולי בכל־זאת אתם באים אלינו לוילָה, ביחוד אַת, דודה,” אמרה ונתכוונה לנחת חדשה ששרה מתעתדת להביא לביתה.

“חלילה לי, אשר יהיה עם כולם יהיה גם עמנו.”

“ירחם השם,” אמר אברהם כמַשלים דבריה.

עיניו היו מברכות את אֶתי לשלום ברוֹך, אך בשלוַת אשליה של גמר־דין, ולשוא היו עיניה מבקשות בהן רמז־מה לקריאה לשוב, לשוב ולבוא.

וכשהרחיק מעט האוטובוס נתנה ידה באחד הסלים, שגידשה לה הדודה מטוב חצרה, והעלתה משם כפה קטנה. היתה זו כיפת־הקטיפה שרקמה לו אֶתי בילדותה לבר־מצוָה שלו.

…מתי? עכשיו? בדרך? כשנשא את הסל שלי? הוא במו ידיו?.. מחזיר לי… גם זה לא? גם מן הילדוּת אסור?

במבט בוהה המערבב את כל המראות שמנגד ואינו רואה גם אחד מהם ביחודו, נתגלגלו לאֶתי עצים בבתים, עדרים, שלא הספיקו לרעות ביתוּר האפרים, כבר נתמעכו בפרדסים טוֹעני־הדרים, ופתאום גבהו ונגעו באמירי הברושים ונפלו ופגעו בשדות שלא הנביטו. הטיל האוטובוס לאחוריו את חליפוֹת הנוף, המסתער עליו מפניו, עד שגמאו כליל ובא בשערי העיר.

 

פרק שלושים וחמישה    🔗

“דודה, אילו דברים את מכינה לי אם אני מתחתנת, שאין לכם כסף בשבילי?” אמרה מארי אמירה תובענית כדרכה.

“מכינה,מכינה, הכל בעין יפה, ואבא שלך ידאג לדמים הנחוצים. ואַת גם את מרויחה מעט…”

“תקחו לי הלוָאה אצל אֶתי, מה יש, יש להם די…”

“דודה,” פרץ החדרה בנה־בכורה ישראל, “אני רוצה פאם־פאם כמו לנחמה…”

אף בביתה שלה קרויה שרה ברכה דודה, כביכול לא נשתנה דבר מן העת ההיא בעודה יושבת בבית אחותה חנה. ולמרבה הצער לא רק בפי ילדי אישה, מארי, טוביה ושמחה, אלא גם בפי בניה, ישראל ונחמה, המכנים לה כך מתוך החיקוי. והרהור קשה עולה לפעמים בלבה: רק כשאנו משיאים את מארי, ובניו גדלים והולכים איש לגורלו, אני אמא בבית הזה…

“מה יש, יש להם די בוילָה שלהם!” לא הרפתה מארי. “אברהם טיפש שלא לקח אצל יוסף דוד כסף, כשהיה כאן, כבר מזמן היה מתקן לו הבית ולא מחכה לפיצויים.”

כוונתה היתה לביקורו המאוחר של יוסף דוד אצל אברהם סימן־טוב, כשבא, בכל זאת, לנחמו באבלו. ניחמוֹ, ראה הרס ביתו, וכדרכו סיים בהצעת גמילות־חסד לבדק ההריסות.

“אף שלדעתי הממשלה חייבת לך כל הדמים, דמי הבדק, ודמי הצער והקבורה. ואסור לך לוַתר.”

אלא שסירב לו אברהם.

“טיפש הוא אברהם עם כל התורה שיש לו.”

“טיפש בעיניך הוא חכם בעיני. שאן אדם של מידות אץ ליטול משל אחרים.”

“אז איפה יקח אבא את הכסף בשבילי? קודם אמרתם אחר־כך, כשיבואו הצינורות. באו הצינורות, אמרתם כשנהפוך את האדמה. אחר־כך כשתנובה תקח את היבול. אחר־כך היו רק שלוש טונות לדונם, אמרתם אחרי חמש. באה פרה, אמרתם כשתבוא השניה. אני יודעת התירוצים, תמיד תירוצים – בפרות, בלולים, בבצלים. לא תופרים לי, ולא רוקמים לי, ולא מכינים לי הסבלונות. אני כבר לא מאמינה לכם כלום. אפילו לא לאבא עם החובות שלו תמיד והחדר הנוסף שיש לו בראש, שלא חושב עלי, שכבר יש לי קצת בחור, ואַת יודעת זאת…”

“אם הבחור הוא בחור, יהיה לך הכל. לא יהיה כסף, אתן לך מרקמותי שלי, חלק כחלק לך ולנחמה…”

“תמכרו פרה ויהיה לכם כסף. מי צריך רקמות שלך? לא מודרני. גם לי יש ידים לרקום לי…” ופתאום: “אַת אשה טובה, דודה, אבל למה אַת יולדת כל־כך הרבה, יש לנו כבר די בבית… ולוקחים לנו כל הפרנסה…”

יום משונה היה כל אותו היום, יום מוכן לפגעים. בבוקר, כשהשכימה שרה לפני הזריחה, היה החוץ אפל כלפני עליית הירח. אחר־כך זרח כדור של שמש בלא קרנים. אחר־כך כאילו לקתה השמש, כשבא ענן וחצאָה לשנַיִם. והיתה לה לשרה הרגשה שיום של צערים נכון לה. עכשיו, כשלאחר השיחה עם מארי פתחה בתנועת־ידים מרוּוחת את חלון ביתה אל מול מרחב של הפקר וראתה שמים שאפקם ממורט כחלָף, צימצמה עיניה כמאיזו אימה ונזכרה, משום־מה, את שנת טוביה ושמחה, בני אישה, שמבועתה היתה הלילה.

“שלום, ומתי אומרים שלום?” צעק טוביה משנתו.

ניגשה אליו להרגיעו:

“אומרים שלום כשבאים וכשהולכים.”

“הפתרון?” המשיך: “מה הוא הפתרון? אני מציג את ההצגה…”

“מה זה? מי זה?” הקיץ שמחה בבהלה. “מי מדבר בחוץ? פדאיון?”

“לא פדאיון,” הרגיעתו שרה. “אחיך טוביה הוא המדבר בשנתו.”

אחר־כך אַת קמה בבוקר – ושמש זו ללא קרנים… איזה יום משונה! והשיחה הזאת עם מארי. מארי זו – היא הקשה מכולם. או שבאה בטענות או שבאה בפחדים:

“אולי הם שוב באים מן ההפקר, אחד, שנַיִם, שלושה, כמו בחתונה של הפרסים. ואנחנו עם הבית שלנו אש והתפוצצות…”

ואַת משיבה לה:

“הסי! אין השם הורס את אשר בנה לחיים.”

והיא:

“גם כן חיים!”

צערים, צערים, שמצערים אותך, ואַת עוד מתברכת בלבך כי טוב לך, כי די לך. תמיד די לך. אילו עלית ולא נישאת לאיש - דייך. אילו נישאת ולא גידלת בניו – דייך. אילו גידלת בניו ולא זכית ללדת בניך – דייך. על אחת כמה וכמה שזכית וכבר יש בביתך פת בחלב, ובניך כברוֹשים… ואַת מהללת שמו יתברך בהלל והודיה…

אותו יום משונה, לעת צהרים, חזר אישה יחזקאל ברכה לביתו והפטיר במורת־רוח:

“אם אין פני מפוחמות עוד מעסקי פחמים שלי בגולה, הרי הן מפוחמות מריב ומדון שבארץ־הקודש…”

“מה שוב?..” שאלה שרה, אף־על־פי שכבר ידעה גופו של ענין.

“הם כבר אומרים לנו היום בפה מלא: לכו לכם, שאתם באתם אחרונים… ומה משמע אחרונים? משמעו כפשוטו: שחורים…” גמע מכף המרק, וכדי להמתיק מעט מרירותו ניגן בקולו: “כבר אני מתברך בלבי, ברוך השם יש בנים, ויש מעט פרנסה, ועוד מעט אנו חולצים עצמנו מן החובות, ואולי מוסיפים, סוף־סוף, חדר… ויש קצת נחת, ובאים אלה וממרמרים עלינו את הנחת.”

“לא היתה פרוטה – ישבו עמנו בשלום, ואף באים היו ליטול עצה מפיך… עכשיו, כשיש קצת פרוטה, מואסים בנו ומבקשים לעקרנו מפה.”

“לא בלבד מבקשים, אלא כבר הלכו למחלקת־הסוכנות והשיגו מבוקשם ממנה. הגזירה יצאה מלפניה שעלינו ללכת. ואומרים לך: כלך מפה, שחור! האירופים יישארו, האסייתים ילכו. אברהם וחכם רפאל, שבעלי־תורה הם, פסולים, ואותם בעלים לנשים עמוניות, שבתיהם בתים של טַרפוּת – הם כשרים לשבת בבתינו ולאכול יבולנו. אנו טובים רק לשנות הרעה, ושנות הטובה להם.”

“ומה אתה משיב להם?”

“לא! אומר אני להם. לא! אפילו שבע גזירות יגזרו עלינו אין אנו עוקרים מכאן. לא רוצים בנו – יקומו הם וילכו להם אל שלהם ותהא להם שם השררה.”

“יהודים מגרשים יהודים מאדמת השם!”

“הרי זה שאני אומר לך: לא, עוד לא, לא עם אחד, לא לשון אחת, לא לב אחד, כל עדה לבדד תשכּון.”

ראתה שרה שנפשו מרורה עליו, ביקשה להפיס דעתו ואמרה בפנים שוחקות:

“ומארי שלנו דוקא מבקשת לעשות לה קיבוץ־גלויות. מדברת נכבדות באותו בחור־חייל וכבר מכינה לו סבלונות. אני שואלת: ‘היכן הוא הבחור?’ והיא משיבה: ‘ישנוֹ, אבל איבּדתי אתו את הקשר.’ חושבת אני: אין קשר, ובכל־זאת יש…” ונתחייכה.

אלא שכוונתה הרצויה נכשלה. ביקשה לבסם דעתו – והעלתה חמתו.

“לא יקום ולא יהיה! חסרים לי מדנים בחוץ שייכנסו לי הביתה פנימה? אין לה בחורים בעֵדה שלה? לא בחיי שלי! גוי ככל הגויים היושבים עמנו כאן? אני רוצה יהודי! אני רוצה בעל־תורה ושומר־מצוות! אני רוצה בחור כאברהם סימן־טוב…”

“מה פתאום?” נחרדה שרה. מה פתאום אברהם?"

“למה לא?” קרא יחזקאל ברכה, שלא נתחוורה לו חרדתה של שרה. “הרי כבר הגיעה שעתו להכניס אשה לביתו…”

“ודבורה…” נתגמגמה שרה. “ודבורה בת חכם רפאל מה תהא עליה? ימים רבים היא מצפה לו… ומארי לבה לאחר. ולא נערה כמוה כופין עליה דבר שאינה רוצה בו…”

קול עלה אותה שעה מן החוץ, קול זמר יחיד, מוזר ושלא־בעתו. ספק לחן של ביסום ספק ניגון של תפילה – ניגון ממרחקים, מבית־אבות, מן הימים ההם:

שֶׁבַח לָאֵל שֶׁבַח עַל הַכֹּל

יוֹם טוֹב וּתְפִלָּה וְשִׂמְחָה בַּאדוֹנַי.

“אברהם!” נזדעזעה שרה, שהכירה את השר לפי השיר. “מה יש לו? מה הוא מזמר פתאום בחוץ באמצע היום?”

“אַה,” נתרגשה אזנו של יחזקאל ברכה לפני שנתרגש לבו. “אה, זמר־קדומים שהיה הזכרונו־לברכה אבי מסלסל בו ואני מוסיף סלסולַי שלי…” ובמקום לתמוה תמיהה של דאגה על הזמר בצהרים נצטרף בלי משׂים לסלסוליו של המזמר.

“יחזקאל!” טילטלתו שרה. “מה לו לאברהם? איזו זמרה זו בפיו בשעה זו? אני חוששת לו… אני חושבת שהוא…”

בפתח הדלת נראתה דמותו הקיפחת של אברהם, – מַטה חזהו בהרכנה וחוזר ומגביהו, מטה ומגביה, – וצירופן של ההטיות וההגבהות כביכול מעלה איזו תנועה שלישית, סמויה ונראית כאחת, תנועה של זיקוף והתעלוּת. ורגל גוששת, נפשטת קדימה, טופפת קמעה, ובאה השניה ומשלימה אחריה. כמעט מגעת ואינה נוגעת, וגוררת עצמה לאחוריה, והראשונה אחריה. ומארי מאחוריו, מחַקה אותו וגוֹעה בצחוק:

“בחיי, הוא כביר”

“אַת נחמוֹדת, מארי, אַת נחמוֹדת,” מפזם לה אברהם, והקול אינו קולו.

נתלשה שרה ממקומה וקופצת לקראתו. מעולם לא ראתהו בכך: לשמחה מה זו עושה? מה לו שמפזם ומפזז בלא עת?

“אַת נחמוֹדת, מארי, בחיי, נחמוֹדת!”

“אברהם!” רגשה עליו שרה.

הפסיק פתאום גם יחזקאל סלסולו:

“מה זה? מה היה לך, אברהם?”

“יש כבר פרוטה בכיס ואפלה בנשמה, בבית ניפוּץ ובלב פיצוּץ. אז נמצא לי הבקבוק ואני מוצצו כולו, עד טיפה אחרונה…”

“אתה? בקבוק?”

“מה יש? אני! סבתא־זקנה באה לי בחלומי… בעצמה אומרת לי… עצוב לך, עזוּב לך, בַּקבֵּק לך בקבוק ולגוֹם לך וגלוֹם לך, עד שאתה כמו גוֹלם, שלא מבדיל בין זו לזו… בין מארי המרירה לבין דבורה הברה ולבין אֶתי הפסולה לך…”

“אברהם!!” נזדעזעה שרה. “מה דיבורים בפיך?! יחזקאל, הכנס אותו הביתה. אעשה לו קפה… שתתישב דעתו עליו… לא טוב, לא טוב…”

“חה־חה־חה,” צחקה מארי בהנאתה למראה הבגילופין. “אף פעם לא ראיתי את אברהם כזה, סתם כך, בלי הודעה מוקדמת… אולי נסע לסינימה? רואים בך שמתחשק לך לבלות…”

“מארי!” יצאה שרה מגדרה וגערה בה. “איך אַת מדברת? הניחי לו!”

היתה שעת ערב כשאותו כדור־השמש נטול־הקרנים של הבוקר טילטל עצמו כלפי מטה ובהסתלקותו הניח אחריו אופק ממורט, שוב כחלָף של שמי־השחרית, ושוב כמו בבוקר עמדה שרה ברכה מול חלונה הפתוח ובלבה הרהוריה על פגעי היום, שאולי כבר נמלאה סאתם.

“אברהם,” אמרה לו כשראתהו יושב על דרגש שבחדרה וראשו בכפיו. “אתה חש בראשך? תגיד לי, מה יש לך?”

“אני יודע מה?” סתם אברהם דבריו.

“אני יודעת… ואגיד לך מה שאמרתי פעם לעצמי. אמרתי לי: שרה, לא זה גורלך. האיש איננו ללבבך. היית קטנה ולא ידעת אדם מהו. ראית מראה־עינים, והנפש פנימה לא ראית. והנה בא לך הגורל והוא אחר. והוא טוב. ואני אומרת לך, אברהם, לא כדאי לך לכלות הנפש על מי שנפשו דללה בקרבו. בקש לך מסוּרה וטובה. וזה הרבה, וזה כל החיים.”

“אני יודע דודה, למי אַת מכוונת,” אמר אברהם ואת כפיו לא הסיר מעל פניו.

“ודאי שיודע אתה,” נאחזה שרה באמירתו כדי לקרב דבריה לגופו של ענין. “נערה שהיא מכאן, מן הצרות ומן השמחות שלנו, ולא משם, מחיבוק־ידים שלהם בעיר. דבורה משלנו היא, גם שם וגם פה. והם, שבעיר, משלנו רק שם היו. אולי ילך יחזקאל בשבילך אל חכם רפאל, וגם אני מדברת בך לטוב לך. אז מה? תגיד לי…”

“ואַת חושבת שזה גורלי?” שאל אברהם לאחר ששתק שעה קלה שתיקה של הרהור, וכשלא ענתהו הבין שתיקתה כהודיה וביקש להפיג שעה זו של כובד־לב בנעימה של בדיחוּת:

“אז תמהרו לכם… שאם לא, כבר יש גזירה, ועוד מעט מגרשים אותי מכאן עם גורלי שלי…”

בבקרים של שבתות לאחר התפילה נוהג היה יחזקאל ברכה לזמן לביתו מתפללים מבני־עדתו ללגימה של קידוש. בבקרה של שבת זו לא בא איש מן הקרואים, שרוחם מדוּכּכת עליהם:

“הרי ממילא אורחים־לשעה אנו כאן, ואין הראש פנוי לתרגימות.”

“בצפרנים אנו צריכים לאחוז כאן באדמה, והלגימה מרפה ידים.”

חזר יחזקאל ברכה לביתו, ואברהם עמו, וסילסל לה לשרה בקולו להפיג פחי־נפשה ואמר:

“סלקי הגביעים והקנקן והציגי כוס־תנחומים אחת, שאין לנו היום אלא שותה אחד המדיר עצמו, כידוע, בימים האחרונים מן הטיפה המרה.”

“מה קרה? כבר בית שלנו לא טוב להם? או שמא, חלילה, לא עלתה התפילה בציבור?” נשתוממה שרה שיצאה החוצה לקראתם.

“כבכל שבת… ובן־עזרא אף הכריז על הולדת בתו. אלא שכתום התפילה שימטו עצמם אחד לאחד. וגויים, שלא באו לתפילה, הריני פטור מלהזמין…”

“אחד מהם הנה כבר בא,” לחשה שרה לאישה ורמזה כלפי הבית שישבו בו המקידוני ואשתו. “על לב ריקן מתפילה באו הללו…”

“אַה, ‘אשרי יושבי ביתך’…” פיזם יחזקאל ברכה פזימה של לגלוג למראה השכן שיצא אל המישוֹרת.

“התפללתי ביחידוּת…” אמר הלה אמירה בעלמא.

ישבו הגברים בחוץ על מישוֹרת־הבּיטוֹן והנשים בבית פנימה.

תמה יחזקאל ברכה: מה ראה אלכסנדר מוקדון זה שזיכני בביקורו בלויית העמונית שלו. ודוקא בימים של ריתחה במושב?

היה השכן יושב ישיבה של יוהרה, ראשו מופשל לו לאחוריו, ומאין מסעד לגבו – רגלו הימנית פשוטה והשמאלית אסופה, וכל ישיבתו כביכול על רגל אחת, על קצה השרפרף, דהיינו: אך יגיד את דברו יקום וילך.

“אני אמרתי להם,” פתח דוקא בהרחבת הדיבור, “שיסלקו מפה את כל אלה, רק אתכם ישאירו, שאתם דוקא כמו משלנו. אבל מה אתם יודעים צרות? תראו, כבר נמאסו לי צרות, שכבר התנסיתי בכל מיניהן. אצל הימח־שמו, ובמחנות, ובמלחמות. ומספיק לי. בַּסטָה! אני רוצה כבר לשבת בשקט, בלי קֶריקַליזם, עם יום־כיפור, ואם יש לי קֶפּקַל’ה ואם אין לי…”

נתחלחלו יחזקאל ואברהם לשמע דברי־הבלע, ואף־על־פי שביקשו לסכּוֹר את פיו בדברים שמשיבים לאפיקורוס כשמנאץ פיו, כבשו עצמם מפני מנוחת השבת ולא השיבו דבר. והוא הגביר לשונו:

“אגיד לכם האמת, אני מעדיף אנשים ממוצאי שלי, שלא פוסלים לי כל תרנגולת וכל ביצה, ולא ממליחים לי כל החיים שלי. מה יש לומר?! אתם זה לא אנחנו, ואנחנו זה לא אתם. אתם כפופים וּכנוּעים, כל המצוות בדת וכל המצוות בסוכנות, ואנו תקיפים, יודעים לדרוש. מי כאן בעל־הבית, כמונו כמוהם! המגבית שלנו כמו שלהם. אנחנו נותנים כל המזון בשפע על כיס ריק שלנו? כל המדינה אוכלת הירקות שלנו. אתם מסתפקים בפת־בשמן, תשעה־באב, וכמו גאנדי. אני זה לא גאנדי, אני בן־אדם שאוכל. עם סטנדרט. אני צריך לאכול. לא חשוב בשר בחלב, חשוב הטמפרמנט והתרבות. אתם אפילו לא יודעים מה זה אוֹפּירוֹת. ולמי זה איכפת שהבן־אדם מגדל לו חזיר, מה יש?! חזיר שלי, לא שלהם. והשפנים שלי! אני לא מכריח אותם לאכול. לא עסקכם מה אני מכניס לי לבטן שלי. חזיר בחלב או בלי חלב. אשתי רוצה, מפני שזה מאכל־תאוָה שלה, שאם לא, רוצה לחזור. אם אני לא נותן לה כאן מדמנה מטונפת של חזירים, היא בורחת לי לביתה שלה,” נשתתק לרגע כנבהל מדבריו ופסק: “אז אני נותן לה מה שרוצה, ואתם הולכים מפה במקומה…”

“אנחנו כפרתן של העמוניות שלכם!” נרתח אברהם סימן־טוב והגביה קולו.

שמעו הנשים קול ריתחה של דברים וחשו אל המישוֹרת.

“אַל תרגיזו אותו,” אמרה השכנה לבני־הבית. “אסור לו…” ונתכוונה למיחוש־הלב של בעלה. “זה נשאר לו משם…”

הבין יחזקאל ברכה כי לא על דעת עצמו מדבר האיש, כי שליח־ציבור הוא, ומנעימת דבריו ניכר כי החמירו הענינים, וכי לא ישבו עוד אלה עם אלה בימי־הטובה כאשר ישבו בימי־הרעה.

“אז אני אומר לכם,” קרא המקידוני ועמד ממקומו ללכת, “אני אומר לכם, שזה לא ילך, והגידו זאת גם לאחרים, תראו מה שיהיה כאן… דם יישפך כאן!” נשתתק, הפך פניו ובפסיעות גסות פנה לשוב אל ביתו, ואשתו אחריו.

למחרת היום נפל במושב דבר של מה־בכך, ואיש לא שיער סופו. היה זה באחד מביקוריה הפתאומיים של אֶתי בבית דודתה המעוררים תמיד השערות וחששות. באה ועמה מתנה, כדורגל לילדי יחזקאל ברכה. יצאו הילדים החוצה והיו מבעטים בו. בעט שמחה, ונתקנא בו טוביה ובעט גם הוא, ומבעיטה לבעיטה רחקו מבית אביהם וקרבו לבית המקידוני. נקלע לשם בכורו של יוסף נחמה, תפס לו לכדור, הרקידוֹ בטפיחת־יד כמה רקידות על הקרקע ולסוף בעט בעיטת־בחורים עזה והכדור פגע בחלונו של הבית וניפצוֹ לרסיסים.

“בּוֹמבּה”! נתחלחלו שוכני בית המקידוני.

רצפת הבית נזרעה רסיסי־זגוגית דקים מן הדקים.

“פדאיוּן!” פשטה השמועה על־פני המושב מחצר לחצר, ותהי מבוכה: “רסיסים יש! הדף יש! מכתש אַיִן! פיח אַיִן! אף לא תרמיל אחד! לא שום זכר, ורק רסיסים על־פני הבית כולו!” אך לא ארכה השעה וסוד ה“בּוֹמבּה” נתגלה.

“פראים של מדבר!” פרץ אלכסנדר מוקדון בחמת־זעם אל בית ברכה. “אסייתים! לבנטינים פאנאטיים! זורקים אבנים באנשים שקטים שאוכלים נקניק בלי תוית של כשרות! היום מנפצים זגוגיות, מחר מנפצים ראשים. היהודים עצמם כמו פדאיוּן. שלוש לירות הזגוגית!”

“הם ניפצו לכם השמשה מפני שאכלתם חזיר? אני מנפץ להם כל השמשות לתוך הכשרות שלהם!”

ותגרת השפתים החלה: “כשרות נחוצה להם! פסח כל השנה!”

“כשרות שלנו ולא שלכם?”

“בית לבית־כנסת ולא בית לקולנוע!”

“רוצים בית־קירור לפני תורה, תלכו לכם למקום שיש שם בית־קירור!”

“מזוזות נחוצות להם! שמיטות נחוצות להם!”

“ברחתם אל קרוביכם אחר הרימונים, למה לא נשארתם שם לתמיד?”

“מה אתם? חצי אירופים חצי אסייתים, לא זה ולא זה ומקשקשים כל היום שפה לא מובנת לאף אחד.”

“אנחנו לא נרבץ על המדרכה לפני הסוכנות!”

“שילכו לערבה, לראש הממשלה, לבית הנשיא!”

“אז הולך לו הנגב לתל־אביב!”

ביום ההוא צרר אלכסנדר מוקדון צרור ונסע עם ביתו אל קרובי משפחתו שבצפון.

“לתמיד?” שאלה אֶתי לפי תומה את שרה.

“מי יודע,” השיב יחזקאל ברכה, ובת־קול של תקוה בנעימת דבריו.

“הלואי לתמיד!” גילה פיה של שרה את אשר בלבה.

“אם הוא הולך, אולי הולכת עמו כל הצרה מכאן, חרחרן שכמוֹתוֹ!” התנחם יחזקאל ברכה.

 

פרק שלושים וששה    🔗

אותו היום, לפני פרוץ הקטטה במושב, כשנכנסה אתי לבית דודתה ולא מצאתה, יצאה החוצה והיתה משוטטת על־פני הכפר. היה הכפר מטופל בעיסוקיו, ורחובו דוֹמם. ובלכתה בתוך דממה ריקנית זו זכרה בבלי משׂים את חלום הלילה האחרון: אברהם נושא אשה ופניה כשל דודה שרה בעלומיה. אומרת לי: “אַת לוקחת ממני, אני לוקחת ממך.” משום כך באתי? שום דבר לא קרה. הכל כמו שהיה. – ובהרהוריה לא הרגישה איך נסתיימה הדרך ונסתיים המושב, ולפניה ציבור של בתים, הרוסים, נטושים. נכנסה לראשון שבהם, וחדר־לפנים־מחדר – ונתמהמהה. חלום משונה… מרגיז נורא! מה פתאום נכנסתי? מי זה?! – קול צעדים מאחוריה. – אני לבד פה…

היה זה קול צעדיו של ירמיהו דורי איש־“המתקוממים”, שעליו מסוּפּר בפתח סיפורנו. כל המבקש לחַדש בלבו ענינה של אותה פגישת־אקראי, ישוב־נא ויעיין בפתח־דבר, כי למה נחזור על דברים שכבר נאמרו? רק זאת נוסיף לגוף עניננו כאן: באותה שעה היה ירמיהו דורי בדרכו לבית סימן־טוב, שנתעורר לבוא אצלו לרגל השמועה על מריבות שבכפר, לדעת עד היכן הדברים הגיעו.

“אתה יודע, אברהם, אתם חיים לכם פה עם ההריסות האלה, וזה לא אומר לכם כלום. לי זה אומר: בני־אדם… הכרתי פעם את הכפר הזה, כל בית ויושביו… לא בנו האשם שאינם פה. הם שפתחו… המוקשים שהתחילו לשים לנו בכביש… היו וברחו. ועכשיו שוב, בכל לילה משהו… שוב, מי יודע…” ונשתתק כמי שאיזה סוד כביכול נפלט מפיו בהיסח הדעת. “אבל טוב, לא באתי להשמיע, באתי לשמוע. אגב, עיקר שכחתי, סיפור נחמד… מהלך אני בתוך ההריסות ונכנס לחורבה אחת, ואת מי אני פוגש שם? אתה יכול לשמוע, זה מיוחד בשבילך. נכנס אני מחדר לחדר ונערה קטנה לפני. חמד של נערה,” תופס ירמיהו לשון־פרחחים וקמטוטים של חיוך בפניו. “אומרת לי הנערה במתק לשון שלה: דודה יש לה בכפר, ברכה שמה, ודודן יש לה, סימן־טוב שמו. אז אני רואה שאני במשפחה טובה. לא מספיק לומר לה משהו והיא אצה להתחמק לה, ואז מוֹעדות רגליה והיא משתטחת בפישוט־ידיִם על ערש הקוצים וטועמת טעם הארץ. מיד נתעורר בי האביר ואני מושיט את ידי ומגביהה ומחזיקה כבת־טיפוחים. פרצוף יש לה מוּלֵיי־חֵיין, עם תלתלים כבדים ושחורים, לאָקען. ובשר של תינוקות רך ונפלא בצחותו.” ולא שם לב בשטף דברנותו לחוָרוֹן, שהציף פתאום את פני אברהם סימן־טוב, והמשיך: “אני שמח שעוד בכלל מסוגל לבי להתלהב קצת. לרגע מתבלבלת עלי דעתי והיא נראית לי כמו ליקה שלנו מלפני שנים, מלפני אלמנותה במלחמה, אז, כשעלינו באניה אחת, והיא השיפסשוועסטער שלי. נערה בדוחה וצוהלת היתה ליקה, וכשמחזיקה בזרועי מטילה עליה כל עצמה…”

“אצלנו אין זה מן המידה, אין נוהגים כך!” נרתח אברהם סימן־טוב.

“אבל מה עשיתי?! אסור להרים אשה שנפלה? הרימותי אותה, הצגתי אותה על רגליה ואמרתי לה שתלך אל דודתה ותרחץ את הסריטות שבידיה ורגליה… אז מה יש?!”

“מה היא משוטטת פה?” הפטיר אברהם במורת־רוח, אך הבליג והשיא את דבריו לעניני הכפר: “עוד ביום כזה… רעל נכנס פה באנשים והם נצים ביניהם…”

“כן, שמעתי, בדיוק בענין זה באתי, שרציתי לדעת מה קרה פה? מי הולך? מי נשאר? אתם אַל תעזבו. כמו שאני לא עוזב. אף־על־פי שיש עלי לחץ…”

“גם עליך?”

“לא. זה ענין אחר… זה דבר פרטי. הרי אתה יודע, ליקה…”

“מה, היא רוצה לעזוב?”

“מוּכנה גם לזה… כבר גמרה לבנות את הארץ… ואני, אחרי שתי עשרות שנים כמעט, רק מתחיל… אך נחדל מזה! אני אומר לכם: התעקשו ואַל תלכו! בכם בטוחים אנחנו שלא תברחו. יש כאלה שהם כמו אמיגרנטים, אז הם אפילו יורדים, וגמרנו. היום פה, מחר שם. אתם ענין אחר. אתם אלמנט טוב. כמונו. שאצלנו ללכת מפה זה כמו לרדת. אתם יש לכם קשר, אולי זה אצלכם מן המסורת. אתם חיים ממשהו… ככה, בנפש… לכן אני אומר לכם: אתם צריכים להישאר…”

“מה אתה אומר זאת לי, לךְ תגיד למחלקת־הסוכנות. הם לא בדיוק בעדנו… המחרחרים הצליחו אצלם…”

“שוב אלכסנדר מוקדון?”

“כן, הוא, בעיקר הוא.”

“אז תזרקו אותו לכל הרוחות ושלום על ישראל!”

“אבל איך עושים את זה? זכות־ראשונים עומדת להם… ואנו, בעוונותינו הרבים, איחרנו קצת. ותהום בינינו לבינם, ואין לגשר. היום ריב־שפתים. ומחר – מן השפתים אל הידים… אינך יכול לשער כלל עד היכן הדברים הגיעו.”

“אִי, בני־אדם, בני־אדם! מצאתם לכם שעה!.. אינכם יודעים מה נעשה בארץ כולה? איפה אתם, בשמים? אין לכם אזנים? אינכם שומעים מה נעשה בכבישים? אגב, לא היה מזיק שיעשו זאת קצת יותר בשקט…”

“מה? התנגשות של ממש?” נפתע אברהם סימן־טוב.

“מתקרב לשעת־האפס, מן העבר ההוא…”

“מה אתה סח? עד כדי כך? ואנחנו פה… לא רואים, לא שומעים, לא יודעים כלום…”

“זהו, אברהם, זהו…” ומשראה שרמזיו נכנסו ללבו של איש־שיחו הוסיף מן ההרהורים המציקים אותו בעת האחרונה: “כמו אז כן היום. אנחנו, שבלי המדים, לא נותנים להם להתקדם. שאנחנו לוחמים ופרטיזנים ויודעים המלאכה. ולא הם, הטירונים, שהשתפשפו שלושה חדשים. עד שהם מתגלגלים ובאים בכל הכבוּדה שלהם וברעש גדול ומעירים את כל גמלי עֲרָב, אנו כבר הודפים… זהו… הם בגרילה, וגם אנחנו צריכים בגרילה.”

ראה ירמיהו רושם דבריו על אברהם ושׂשׂ להרחיב את הדיבור:

“הצוּציקים, כמו חַסי, הלא אתה מכיר אותו, של מארי שלכם, צעירים בלי כאב־לב של עשרים שנה, בלי שתי מלחמות, בלי ההרגשה הנוראה שכבר אתה במיטב שנותיך, וחייך עוד לא התחילו, וכבר באים ואומרים לך: חסל סדר ירמיהו דורי, תמו מעלליך, תן לאחרים לעשות משהו!”

“מה פירוש?” נשתומם אברהם. “אתם מיוּתרים?”

“כמעט… על־כל־פנים, בעיניהם… וזה מה שאוֹכל את הנשמה, שאם אינך רוכב כבר על סוסה בשדות, אלא ממוּנה על סידור־עבודה, משמע נגמרת! ואני לא מתבייש להגיד: גם היום יש לירמיהו מה לעשות. ואני לא מתבייש לקרוא לזה בשם. מה יש? פה? מול הגבול? במקום הזה?! אפילו ציונות ובלי מרכאות! מה יש?!”

“מה מציק לך שתמיד אתה מקטרג על הצעירים?”

“לא מקטרג… בכלל לא. יש לנו דוקא גרעין מצוין… עובדים יפה, נאמנים. אבל משמעת – טיפה אין להם. שום מרוּת! ככל העולה על רוחם. מקטנותם! יום אחד קמים, שנַיִם, שלושה, איש לא יודע כלום, – אינם? איפה הם? יצאו לשוט בארץ ולהתהלך בה. אתה יודע מה זה אצלם היום לשוט בארץ? ‘אֶל מעֵבר!’ גבול לא יודעים מהו. סכנות לא יודעים. אתה אומר להם: מה הטירוף הזה? צוחקים לך: ‘אין לך דם!’ רק אתמול, באוטובוס, פגשתי שני קליינטים כאלה. ממשק אחד בגליל. בלי פרוטה, בלי כלום. סתם! נתתי להם לירה, שיאכלו משהו, מחר ישובו אל החברה ויַשוִיצוּ. גבורות שלהם! סתם הפקרות. ולך תעשה מלחמה עם שכאלה!” – “אה, הנה היא!” – קרא פתאום בראותו מבעד לחלון את אֶתי היוצאת מבית ברכה. – “הנה שם בת־דודה שלך. ודאי הולכת לכביש… אמרתי לה שאלווה אותה. בין כך אני הולך באותה הדרך,” ויצא.

קם גם אברהם ויצא אחריו.

“שמע, חבר, מה אתה שומר צעדי? גם אתה הולך? אז טוב, נלך יחד.”

והיו השנַיִם מהלכים לעבר בית ברכה, וירמיהו מסיח עם בן־לוייתו כמסַכּם בקצרה:

“שִכחו את החמוּלוֹת שלכם, והריבות שלכם, והסתדרו ביניכם, ימים קשים באים, אברהם!”

“איזה חמוּלוֹת?” השיב אברהם בכיבוש הריתחה, שנתחדשה בו לרגע, והירהר: אביר! פיו מדבר בחמוּלוֹת ולבו הוגה ב“מוּלֵי־חֵיין”…

חש ירמיהו דורי בשינוי טעמו של אברהם סימן־טוב וביקש להפיס דעתו באמירה בעלמא:

“אין דבר, אברהם, יהיה טוב!”

טרטור עקשני של מטוס פרץ פתאום לפיסת השמים שמעליהם.

“מה זה? שוב שלהם?” הפשיל אברהם סימן־טוב ראשו.

“אפשר שבא לחפש את חברו, שהפילוּ שלשום על אדמה שלנו… איזה מראה! אפילו הילדים שלנו ראו…”

 

פרק שלושים ושבעה    🔗

עייפה ונבוכה חזרה אתי לעת ערב לביתה. הרגשה היתה לה כאילו אין רגליה עומדות על קרקע אלא שרויה היא בחלל ריק, כביכול נישאת היא ואינה יודעת לאן. ביקשה לשכך רוחה והיתה מטריחה עצמה בטרחות הבית, אך לא נתרגעה. וחלומה בלילה ההוא לא זו בלבד שלא השקיטה, אלא, אדרבא, הוסיף לטלטל דעתה עליה: רחובות, רחובות. כולם דומים זה לזה. ובתים. וכולם בתי־משרד ענקיים. דיוטה על־גבי דיוטה. לא גזוזרת, לא בליטה. חלונות. רק חלונות. שורות־שורות. כאן, באחת הדיוטות, גרה אני. אבל באיזו? אין אפילו אצל מי לשאול. טוב שֶהזֶה בא פתאום. שוב ירמיהו. איש זר, ודוקא מוצא את ביתי. פעיית תינוק. זה תינוק שלָך, אומר הוא, אמא שלָך פה ומנענעת אותו. בכלל לא השארתי תינוק בבית. ואין זו הוילָה… מי אתה בכלל? מה אתה עושה פה? השעה מאוחרת. אתה בכלל גם בחורה. בחור ובחורה ביחד. אני מקנאה. למה אתה נשאר? זה בית שלי?

וימים חלפו, ורוחה של אֶתי אינה מתישבת עליה. ראה יוסף דוד שטרחה יתירה טורחת היא בימים האחרונים על ביתה ועל בניה, שלא כדרכה, ותמה:

“אַת עושה היום בבית כל העבודות שלא הספקת לעשות בהתרוצצות שלך לכפר…”

“מה יש?” ניתממה אֶתי והשׂימה עצמה כלא נרמזת מנעימת התוכחה שבדבריו. “אסור גם לי לעשות משהו? דודה עמלה בביתה שלה, גם אני. מה אני טובה ממנה? מה אנחנו טובים מהם, שיושבים כאן לבטח כמו על ראשם שלהם?”

רואה יוסף דוד שתואנות מבקשת היא לריב עמו, ומחריש מלהשיב.

אך אֶתי אינה מרפה:

“אני צעירה מדודה, ויש לי די כוח אפילו לשבת שם.”

“דבר חדש!” לא נתאפק עוד. “בגוף אולי יש לך, בנשמה אין לך כלום. רק פחד יש לך. אפילו פה. אַת תשבי בגבול? תראו אותה, מי שהולך לעזה!..”

“הולכת בתענוג, מה יש?! כמו כל המשפחה שלי. כמו מארי, כמו אברהם סימן־טוב.” ופתאום בריתחתה: “אילו בנערותי אני נישאת לאברהם, כמיועד לי, אני יושבת שם היום אתם ביחד…” נתמלטו מפיה הדברים שביקשה לגנזם.

“ומתפגרת שם בלילה ברימונים כמו סבתא־זקנה שלו…” ונדהם מאמירתו ונשתתק.

“אַה! זה מה שאתה רוצה תמיד… שאני אתפגר לך פה לנגד עיניך… בשביל התענוג שלך… אבל לא! לא יהיה לך התענוג שלך… לא תזכה לזה… יש לי לאן ללכת… כבר לא תראה אותי יותר בעינים שלך. כבר אני עוזבת לך עם הילדים את הוילָה שלך, עם כל הזוהמה של השכנים שלך, עם החתולים והאשפה והזוללות שלך…” וזונקת לצאת מן החדר.

“חכי רגע… זה מכעס… בלי מחשבה… סתם מלים… מי רוצה ברעתך? אני? ואני רוצה תמיד בטובתך… הנה… אולי אַת רוצה כמו בכפר… בית קטן… בלי שכנים… עם חצר… כמו אצל דודה?”

“לא רוצה שום בית שלך!”

וכבר פתחה הדלת לצאת לחדר הסמוך, אך נעצרה פתאום: קול צלצול נשמע מבחוץ… אַה, מי זה יכול להיות?

“אורחת באה לכם,” הודיעה הנערה העושה את מלאכות־הבית.

פעם ראשונה מיום עלותה ארצה עוברת שרה ברכה את סף ביתו של יוסף דוד: אה, ביתו, כך דימית אותו פעם בלבך? הנהו כמוֹת שהוא…

בנחת, בפסיעות מתונות, נכנסת שרה החדרה, אך בחושה את המועקה התלויה בחללו נעצרה רגע ועמדה בין השנַיִם.

…גורל הוא! – בטוחה אֶתי בלבה. – דוקא בשעה זו…

רגע היו גם השנַיִם עומדים בתדהמתם עד שנתאושש יוסף דוד, ובבקשו למנוע דברים מפי אֶתי קרא במאור־פנים:

“איזו אורחת! סוף־סוף זכינו שתבואי אצלנו…”

כבשה עצמה גם אֶתי והאירה פניה:

“יפה שבאת, דודה, כמה טוב שאַת פה,” קראה בשמחה היוצאת מן הלב.

והיו השנַיִם שקודים על הכנסת האורחים בצל קורת ביתם, כאילו לא נפל דבר שעה קלה קודם־לכן, הושיבוה בכורסה עמוקת־החיק, הקריבו תקרובת לפניה, והקיפוה בשאלות של חיבה גדושה – על אישה ובניה ועל הליכות ביתם, וחזרו ושאלו אותן שאלות עצמן, כאילו לא שמעו כלל תשובותיה. ושרה, שנבוכה מעט מיוֹתרת החיבה שהעתירו עליה, שקעה תחילה בעומקה של הכורסה, אך מיד, כביכול מחשש שחיתות של זיקנה, הזקיפה גבה, ישבה קוממיות ואמרה:

“במחילה מכם שבאתי בפתע, שלא היתה לי היכולת להודיעכם… שדבר של שמחה הביאני אליכם. ימים קשים לנו עכשיו, אף־על־פי־כן הנחתי הבית והילדים על מארי ובאתי אליכם, כי אמרתי בלבי: אהיה אני המבשרת…”

“ודאי בשורה טובה. אה, חתונה במשפחה?” דחק יוסף דוד את תשובתה של שרה.

“אה, מארי מתחתנת? ברוך השם,” קראה אֶתי כאילו ביקשה להשביע את הגורל, להחריש בלבה את החשש העמום, שמא באחר המדובר. “עם אותו בחור, עם חַסי? אני שמחה מאוד…”

רצתה הדודה להתמהמה מעט באמירת התשובה לאמיתה ופתחה בלאו ולא בהן:

“לא! עוד לא מארי… ודאי נזכה, אם יגזור השם, בקרוב גם לכך… לכל עת… עכשיו לרגל שמחת לבו של שארנו שלנו באתי… לרגל…”

“מה? שארי שלי? הוא מתחתן?” לא עצרה אֶתי ברוחה.

“בעזרת השם אירס לו אברהם סימן־טוב את דבורה בת חכם רפאל, ובחנוכה, בלי נדר, נכניסנה לחופה… ובאתי, בשמו ובשמנו, להזמינכם לשמוח עמנו בשמחת לבו…”

“אה!” נצטהל יוסף דוד. “באמת שמחה גדולה! זה כבר הגיעה שעתו להכניס אשה לביתו. באמת, ראוי הוא למתנה גדולה ממני, הנה רציתי לתת לו גמילות־חסד לבדק הבית וסירב לי, אולי עכשיו מקבל מידי צ’ק, אולי בדים מבית־החרושת שלי, סבלונות לכלה… כל מה שלבו חפץ ממני אני מוכן לתת לו, חצי הוני…”

“הוא לא צריך ממך כלום…” הטיחה אֶתי ובתנועה חטופה פנתה לצאת: “אני הולכת למטבח להכין צהרים…” ויצאה לחדרה.

…דודה עשתה זאת! היא! לוקחת ממני מפני שלקחתי ממנה. היא!

…אֶתי קשה לה לשאת זאת… טוב שבאתי אני להגיד לה…

רגע שנמשך הרבה ישבו שרה ויוסף דוד מחרישים. נדמה להם: יותר מדי מתמהמהת שם אֶתי. מתי כבר תחזור?

“דודה!” הפסיקה את שתיקתם הדסה הקטנה, שפרצה החדרה עם חַקי אחיה. “מה יש לך בשבילי?”

“ובשבילי! בשבילי!” עמד גם חַקי על זכותו.

נטלה שרה את סלה ושלפה מתוכו מטוב חצרה.

“לא זה!” נתאכזבו הקטנים. “מתנה, ולא אוֹכל!”

“גם מתנות יש כאן,” והוציאה תשורותיה לקטנים שבבית,,גם לכם וגם לאחיותיכם."

פרשו התינוקות איש לעברו ותשורתו בידו – ושוב היתה דומיה בחדר.

בשתיקה, בעינים יבשות, חזרה אֶתי לערוך השולחן.

“אמא, תראי מה שיש לי מדודה,” קראה הילדה.

“יופי, יופי,” השיבה אֶתי בקול שאין לו נגינה.

עיניו של יוסף דוד נתלו באֶתי ושביב של שמחה־לאיד נדלק בהן.

 

פרק שלושים ושמונה    🔗

איך נסתבבו הדברים ואברהם סימן־טוב, שהתמיד לשמט עצמו משידוליה של דודה שרה בענין נישואיו, נתרצה, סוף־סוף, וניאות לארס לו את דבורה בת חכם רפאל?

היה זה יום מימי שלהי הקיץ הדרומי. עמד אברהם סימן־טוב בחצרו, שקוד על בדק ביתו, והיה מסייע ידי העושה־במלאכה ומגיש חמריו לפניו. פינה דרומית של החצר עמדה כפושה במי־סיד, שברי לבֵנים חלולות, אבקת מלט נבזקת וכלי־בנין. והיתה מלאכתם של השנַיִם חפוזה בידיהם, שיום־עבודה קצר היה במושב שערי־עזה מחמת לוָיה שנקבעה לשעת הצהרים, לוייתו של המקידוני שנפטר פטירה חטופה.

“מה יש לכם היום במושב שלכם שאתה ממהר אותי כל־כך?” שאלוֹ הבנאי, שלא מבני־המקום היה.

“אחד מאנשי מקומנו הלך לעולמו. נסע לקרוביו שבצפון, חזר הביתה, פתאום חש בלבו, שחלוש היה, ואחזוֹ השבץ. ואני רוצה שנספיק משהו עד הלוָיה.” ולאחר הרהור־מה: “מי יודע אם נספיק בכלל… באה פקודה להעמיק את שוחות־ההגנה. אף שקטני־האמנה אצלנו אומרים: ברכה לבטלה היא. בקיץ מכה בהן השמש, בחורף מכה בהן הגשם… אבל פקודה היא פקודה.”

“ככה זה,” נתהרהר הבנאי “על החיים ועל המוות” ונאנח, “היום למעלה, מחר למטה. ובימינו זה לא קשה פה… ביחוד אצלכם בספָר…”

“כן, גם הלילה קרה משהו בקיבוץ און,” אישר אברהם.

…עוד מעט יבוא לשם, אל תל־העפר הצר והמוארך, שלוּחית־עץ קטנה נעוצה בו – וזאת סבתא־זקנה. עכשיו כורים שם בּור, ועוד מעט תתגבּה תלולית שניה. קבר שני בשערי־עזה… רתחן היה. בנפשו שלו לא היה לו שלום. שני גויים היו בביתו… ושפך חמתו עלינו… והיא, בגודל מכאובה, שאין לו תנחומין, שלא תחזור ולא תשוב לומר: הם האשמים!.. נפש מרורה היתה לו… משם, מן היסורים הגדולים… שאילמלא הם, הרי נפשו טובה עליו… אך לא זכה לכך… ברוך דיין האמת…

האדמה בבית־העלמין צפודה היתה והכּריה נתארכה. והיו בני־המושב עומדים דמומים אלה מול אלה, איש לעדתו, וקול המעדר והרגבים מכה לרגליהם.

עמדה האלמנה יחידה, פרושה לעצמה, ובעיניה היבשות כמו הגבירה את הדממה הכללית.

“אין לי דמעות, אין לי, אין לי דמעות,” מלמלה לנפשה.

מישהו, שאיחר לבוא, דחף לפניו כסא על גלגלים וילדה נכה ישובה עליו:

“אני רוצה קרוב, אבא, אני רוצה יותר קרוב.”

“הביאני אל אדמת־נכר ועזבני…” קוננה האלמנה בינה לבין עצמה, והיתה קינתה כמו חלק מן השתיקה. “עזבני גלמודה עם שתי שׂיוֹתי הקטנות… מה אעשה… מה אעשה עכשיו…”

פרשה שרה בת חכם רפאל מסיעת הנשים של עדתה וניגשה אל ה“עמונית” האבלה. איזה בזרועה והיתה תומכת בה. וכמו בפעם הראשונה היה אברהם סימן־טוב רואה את דבורה, ועיניו מושפלות. כבלי משׂים הסיע עצמו אל הכּוֹרים, נטל אֵת, שהיה מושלך בקרבת הבור, והיה מסייע במלאכת־המצוָה. והיתה דומית הניצבים כנכמרת ומיטללת ומתרווית חסד, חסד־של־אמת.

אחרת, אפילו מפויסת קמעה ונהנית מאיזו רוָחה סמויה, היתה דומית השבים מבית־החיים. אז נפתח גם המקור הסתום של דמעות האלמנה.

…אה, היא כבר בוכה… זה יותר טוב – הירהרה דבורה, שנתלוותה אליה להביאה אל ביתה ואל “שׂיותיה הקטנות”.

ביום ההוא, בשעת התפילה במנין שערכו בבית הנפטר, הציצה דבורה מפתח המטבח ונתבוננה באברהם סימן־טוב, שנצטרף אל המתפללים: שנינו במעשה האחד, מעשה ניחום האבלים.

“אה, אנשים טובים,” אמרה האלמנה, “מה הייתי עושה בלעדיכם?”

אחר כך באה מארי למטבח והביאה לדבורה את דברי אביה חכם רפאל:

“מה אַת מגעלת ידיך במאכלות הגויים!”

נזדרזה דבורה להגיש דבר־מאכל לבני־הבית וחמקה לביתה.

“דוקא אַת מוכרחה היית לטנף ידיך בשומנם?” גערה בה אמה.

“מה יש? גם סימן־טוב בא לשם!”

“מנין של תפילה – מצוָה היא. שאין לנפטר קדיש. ואילו אַת בגיעולי הגויים…”

“גם דודה שלו היתה שם, וסימן־טוב דוקא אמר לי שעשיתי טוב…”

“סימן־טוב, סימן־טוב, אין לך עינים אלא בשבילו בלבד… ומה אַת משתמחת כל־כך באֵבל של אחרים?”

“ועוד אמר לי שמתקן את ביתו…”

“כל אחד רואה שמתקן ביתו…”

“אבל לא לכל אחד אומר…”

“למה אומר לך? למה לא אומר לנו? למה לא שולח משפחה שלו להגיד לאביך ולאמך?”

“לא אמר לי כלום… אמר לי רק שמתקן את ביתו… אז מה יש? אז כבר צריך…” נתגמגמה דבורה, ואף־על־פי־כן, כשפרשה ויצאה, היו פסיעותיה פסיעות של חג.

…למה בעצם סחתי לה בבדק ביתי? – תמה אחר־כך אברהם סימן־טוב בינו לבין עצמו. – ומשונה, היה לי פתאום רצון להסיח עמה בסבתא זקנה שלי… זה היה ביתה, עליה השלום, שנתנה בו טעם זקנים שלה. עכשיו איננה. רק אני יודע שהלכה ואיננה. היום ראיתי זאת: כשאיש הולך לעולמו, רק מאשתו ובניו הוא הולך. רק מאנשי־ביתו. ביתי שלי עומד בריקותו. דבורה זו… אם היא באה הנה, האם מתמלא ביתי שלי? אם מתמלא לבי מתמלא ביתי. ביתו זו אשתו, אמרו חכמינו. אם אני מכניסה בלא לב, הריני כמביאה לביתי ולא ממלאו. שעדיין לא היא בלבי, ולסוף אני רואה בה את האחרת.

עדיין לא השלים הרהור זה ואחר בא, ספק דחקוֹ ספק נצטרף אליו:…זה הצו החדש להעמיק את השוחות. מה זה? משהו מתקרב ובא עלינו ממזרח. בא וגורף את הכל… ואז, אנו הראשונים… ככה זה: היום אתה פה למעלה, מחר מי יודע… אז כל חייך עלי אדמות מצטמצמים לך בימיך אלה. מה תעשה בהם? אפשר, באמת, צודקת דודה: אולי, אברהם, אמרה לי, נסיר מלבנו חיבות ישנות שמחזיקות בנו ולא מניחות לנו לחיות חיים שלנו. שלא נותנות לנו כלום ורק לוקחות מאיתנו את כל הכוח הנחוץ לנו בשביל החיים, שהם פה. הגיעה שעתך שיהיו לך חיים שלך, בביתך שלך, עם אשה ובנים. אולי באמת צדקה…

אך בלי משׂים כאילו ביקש בלבו אמתלה לסתור את דברי דודתו:…לך, הקם פה חיים, בבית פרוץ זה על אדמה פרוצה זו… אף שירמיהו אומר: “עוד לא יקרה פה כלום. כל זמן שהפלחים משם מפלחים לנו הצינורות מן השדות והעגלים מן הרפת אין לחשוש…”

אותו ערב נכנס אצל יחזקאל ברכה והסיח עמו בענינוֹ:

“אפשר שאין השעה כשרה… אך חשבתי, אם לא היום, אימתי… שאם איני מכניס היום אשה לביתי, אולי איני בא עוד לידי כך…”

“כל שעה כשרה לכוונה כשרה. וטובה בעיני כוונתך. שכבר סחה לי דודתך בענינך…”

“בתחילה סברתי: יושבים אנו כאן, במקום ששעריו פרוצים ואדמתו הפקר, אז, אולי, אין אנו רשאים לבנות בית ולהועידו, חלילה, לשְכוֹל ולאַלמוֹן. חשבתי: כאדמה זו, המשולחה אל המדבר…”

“השם ירחם,” הפסיקוֹ יחזקאל ברכה, וכדרכו לבדח דבריו בשברי פסוקים הפטיר: “משולחה, אתה אומר? אַילה שלוּחה, אומר אני… ואם חפצך ממני שאלך אל בית אביה, אל חכם רפאל, לדבּר בה נכבדות, הנני והלכתי…”

בשובו לביתו ידע אברהם סימן־טוב, כי בקרוב יכניס לביתו את דבורה בת חכם רפאל… אולי מעתה אזכה לעבוד את אלוקי באורה ולא במחשכים?

“רדיוֹ! רדיוֹ! פתחו את הרדיוֹ!” שמעה אֶתי את קול השכנה מלמעלה. “פתחו חזק, שנשמע גם אנחנו.”

“שוב משהו בגבול?” נתבהלה אֶתי, ובפתחה את המקלט נתמלא חלל ביתה קול חצוצרות ותרועת שירי־לכת.

“יש לנו מלחמה!” קראה השכנה. “אנחנו עולים על התעלה של הסוּאֶץ.”

“צנחנים שלנו במדבר שלהם!” קרא השכן.

“אוי ואבוי!” קראה אֶתי. “מלחמה בכפר של דודה…”

“זה, בכלל, לא הם עלינו, זה אנחנו עליהם,” שיסעה יוסף דוד.

ולמחרת בבוקר, למראה הכותרת הגדולה שבעתון, כמו אישר את סברתו:

“בכלל לא ירדן, זה סיני. אמרתי לך: לא הם עלינו, אנחנו עליהם.”

“אז אברהם כבר במלחמה?”

“זה ודאי רק הצנחנים הצברים.”

“במלחמה כולם הולכים…”

“מה אני רמטכ”ל, שאני יודע מי הולך ומי לא הולך?"

“אז תסע ותביא לי את דודה שלי…”

“מי הולך עכשיו בכבישים?!.. רק הצבא הולך…”

“ואנחנו איך נגיע לשם?”

“מה פתאום לשם?”

“וחתונה של אברהם?”

“איזה חתונות עכשיו, מי יש לו ראש לחתונות?”

“אז־ה-מה…” ופתאום כמו היבהבה בת־צחוק בעיניה:…אוּייי מזל שלי שבשמים! – ובקול:

“אם כן, גם מארי לא מתחתנת עכשיו עם חַסי?”

 

פרק שלושים ותשעה    🔗

קול נפץ מן הים וקול ירי־תותח מאחד הגגות הבהילו את שכני בית דוד למסדרונם, שהוא מקלט בבית שאין בו מקלט. היו יושבים ומצפים לצופר של אזעקה, אך כיון שנתארכה השעה ולא בא היו תוהים על פשר הקולות. עד שנכנס מי שנכנס ובישר הבשורה:

“תפסנו אניה שלהם בים! שלמה כמוֹת שהיא… עכשיו היא שלנו!”

“ועכשיו ודאי ישלחו את האדמירל שלהם לאלכסנדריה, שיביא לנו עוד…”

עבר בן־זקוּניה של הבּוּכרית שמלמעלה, נער כבן ט"ו, והטיח כלפי הפתח הפתוח:

“מה אתם יושבים שם ומצפים להפצצה?”

יוהרה נטל הנער לעצמו, לפי שבא לקחת בגדי־חאקי כדי לצאת לגן־העיר, הוא וחבריו התלמידים, לחפור שם שוחות, כאשר נצטווּ.

אותה שעה חזר מן העיר יוסף דוד, שראשית חכמה רץ בהשכמה אל הבּאנק להוציא מממונו.

“אם גיוס כללי,” אמר לאֶתי לפני לכתו, “אז אין גברים. אין גברים, אז אין שכר־דירה. אין שכר־דירה, אז אין לחם לאכול.”

עתה, בחזירתו ריקם, היו פניו מבוהלות כפליִם:

“אין לי כלום… אני משוגע לעמוד בתור הגדול הזה שכּל המטוסים של המצרים יראו אותי?”

והיה הרדיוֹ משדר כל אותו היום, בלא הפסק.

“מה מודיעים עכשיו?” שאלתוּ אֶתי.

“אַת צריכה לדעת בדיוק, אז אגיד לך. גמרו עם הים, מתחילים באויר. זה אנחנו ולא הם. שלנו באויר מבקשים רשות מן הממשלה להפעיל המטוסים נגדם, שכבר תקפו לנו שיירה. עכשיו אַת יודעת הכל?”

“מה שמעתי אנגלים וצרפתים?”

“אה, הסכם אִתם… אבל הקדמנו יום אחד…”

“וזה טוב בשבילנו?”

“טוב, אם לא יתערבו אחרים, ולא תהיה מלחמה גדולה…”

“אוי ואבוי, מלחמה גדולה? אמא שלי ואחי הקטן יושבים שם בבוספור, בסכנה גדולה…”

“יש מספיק סכנה פה, ואַל תדאגי לסכנות שם…”

“והדודה?”

“דודה שלך בכלל לא בסכנות. עוד מעט לוקחים מהם את הגבול וגמרנו, ויש להם שם פחות סכנה משיש לנו פה, שאנו עיר גדולה…”

“אז אולי נבוא אליהם?”

…זהו! זהו מה שהיא רוצה כל הזמן, – נתחמץ לבו. – אפילו עכשיו… זאת אשה זאת? הראשונה, מנוחתה עדן, איזו אשה היתה! חלשה, חלשה, אבל מחזקת הנפש; מצייתת וכמו מצווה עליך. שומעת שיחת הבריות, שמשכימים לפתחה, על דא ועל הא, וסחה לך, ואתה מעורב בכל הדברים, ובן־אדם חי. וזו! שותקת אלי תמיד, ופתאום איננה, וכמו לוקחת לך האדמה מתחת לרגלים. אפילו עכשיו! האדמה נבקעת לך, עוד מעט לוקחים ממך הכל, – וזו אין לה מלה טובה בפיה. אני אומר לה: מסים! והיא: מה יש? אין לך די? אני אומר לה: "מלוה־חובה! והיא: אז מה? חובה זה חובה! למלחמה אתה לא הולך, כמו הצעירים, אז תן כסף בשביל כל הדברים, המטוסים, והאניות והתותחים והכל!

…באמת, אין לי בית. אפילו המטבח הפסיקה. אמרה לשָׂריקה: יש מלחמה, לא מבשלים! ותיאבון דוקא יש לה. כשהיינו אצל הבּוּכרית למעלה כבר הייתי מלא כמו דוּד, לא יכולתי לקחת לפה כלום. והיא – כל הביצים הקשות בשוּם, כל הדגים בציר, כל הפילאף באורז וצימוקים והסופגניות הממולאות בכל מיני בשר, של הודו, של בקר ושל כבש, תיאבון, ברוך השם, יש לה, אפילו בשביל דובשניות לקינוח, והמטבח בבית שלי מפסיקה פתאום, וכל השכנים אומרים עליה: אשה יש לך בּ־וּ־בּ־ה! טובת־לב! – גם כן…

“עוד מעט והמלחמה נוטלת כל ירוּשת בניך ממך,” הטיח פתאום כדי להקניטה.

“מה? גם זה לא? אז מה יש להם עוד ממךָ, ואתה…” ולא השלימה דבריה.

…זה דרך דיבור של אשה, זה? בבוקר, כשרציתי ללכת לבאנק, היתה מתחטאת לי: “אַל תלך! אַל תניחני כאן לבד עם הילדים, אפילו מקלט אין לנו!”

“אני רוצה לדעת מה קרה פה? מה זה, גם המטבח נגמר?!” נטפל לענין המאכלות, כדי לשפוך חמתו על כל צעריו בביתו שלו. “אז מה אני צריך לעשות? לנסוע לפאריז בשביל לאכול משהו טוב?” קינטר כבלי משׂים, ולא ידע כי הרהור כבוש מתחשף כאן בדברי ריתחתו.

…אולי באמת לקום וללכת… ללכת מפה… מאוּס לי הכל… כמו לפני שהוצאתי בכסף מלא השכנים ההם, הטוּמאה מלמעלה. אה, מצוֹק לי בנשמה… להניח פה הכל, אותה ואת הילדים ואת כל הרעש הזה, שאין פינה פנוּיה משאונם, לא ביום ולא בלילה, ואי־אפשר לשאת! ועכשיו עוד המהומה באויר וביבשה, מן הים ומן המדבר, וכבר אין לי עצבים למלחמה חדשה, שכבר נמרטו לי לגמרי… וקצתי בחיי, ולא איכפת לי כלום, שאני משאיר להם כל אשר לי כאן, ותעשה לה מה שרוצה, ולא חשוב לי. מה היא צריכה אותי? תמיד אומרת לי: חבל שאינך יוצא לאיזה מקום, שיוכלו הילדים שלי לצהול לקראתך, בשובך, בהרבה טעם, כמו שהיינו צוהלים לקראת אבינו, עליו השלום, כשאנחנו ילדים… ילדים שלה!.. שיהיו שלה, שתזדקן עמהם! אה, טוב היה לי בימי הראשונה, מנוחתה־עדן, בלי כל זה… בלי כלום… טוב כמו מלך!

שָכֵן עובר על־פני פתח דירתם, שאינה מוארת אלא במטבח בלבד:

“העיקר, בעל־הבית, להישאר בחיים עד מחר, שש וחצי בבוקר, שאז יפסיק האו”ם את האש!"

“זהו!” משיבים מבפנים.

בשעת־ערב מאוחרת נזדעקו צופרות בעיר, ואֶתי ויוסף דוד כאילו נתמלאו פתאום רגשי־בטחון והיו נושאים ילדיהם אל המסדרון המואפל. והיו השכנים יורדים מלמעלה. ובתוכם ישיש בּוּכרי, והוא כזוחל על ארבע וממלמל לעצמו:

“בזהירות, בזהירות. חלילה, תֵקַע לך חוליה שבשדרה. חלילה, יפקע לך וריד שבעין. בזהירות, בזהירות.” והיה מוסיף וזוחל, כשוקד להביא בשלום את גל־עצמותיו למקום של מקלט. “איפה המעקה? כמו לתוך בור אני יורד. בזהירות, בזהירות!”

נער יורד בריצה ובידו סיר קטן שנר דלוּק מוסתר בו:

“זה אור־של־מלחמה, זה לימדו אותנו בתנועה…”

“לא חשוב אנחנו,” נשמע קול של אשה מקצה המסדרון, “העיקר הילדים שלנו במדבר.”

“יש לה בן במלחמה,” מסבירה אֶתי.

“העיקר שהם כבר בורחים כהוגן, בלי נעלים, ואנו לא מספיקים לרדוף אחריהם.”

“עוד מעט מגיעים לתעלה!”

“נס, בחיי, נס מן השמים.”

“כמו מכבים…”

“יותר ממכבים!”

“הכל בזכות התורה,” האיר הישיש דבריהם של המסיחים, 'הכל בזכות הר־חורב, ששָם נתן השֵם את לוחות־הברית לעמו."

קול זמזום ניסר את האויר בחוץ, והיתה במסדרון דממה של הקשבה.

“משלנו, משלנו, להם כבר אין כלום.”

“כבר השמידו להם הכל.”

“כבר מכתרים להם את עזה.”

…עזה, נבעתה אֶתי. מה עושים שם בשערי־עזה? מה עם דודה? עם אברהם? שחלילה לא יקרה לו כלום. שיעשה מה שרוצה, ורק שלא יקרה לו כלום. כמו שדודה סיפרה פעם על שלמה המלך: לא לזו ולא לזו! אז שיהיה לה לדבורה, בלבד שיחיה…

“לך לדואר ושלח מברק לדודה,” אמרה אֶתי ליוסף דוד עם עלות השחר.

אך תשובה משערי־עזה לא באה.

“למה דודה לא משיבה? אלך בעצמי לדואר.”

היה בית־הדואר הומה מעם רב, ונוסח אחד לכל המברקים שהלכו משם לכל קצוי עולם: “ברוך השם, כולם בריאים ושלמים.” והיה פסוק שמפנה היה את הדרך אל האשנב:

“מברק אל חייל במדבר”.

“מברק לדרום,” אמרה אֶתי ומיד פינו לה הדרך.

אך תשובה משערי־עזה לא באה גם הפעם.

“איפה גר כאן דגני?” שאלתה חיילת, כשהגיעה אל סף ביתה בשובה מבית־הדואר.

…צו גיוס? גם הוא? הבן שלהם כבר במלחמה!

“שם, בקומה שלישית,” הצביעה כלפי מעלה.

בראשיתו של השבוע הבא הגיע מכתבה של דודה:

“השבח לשם, וכבר אין לנו גבול ולא שום מחסור כלל.”

(…משמע, נבואה נזרקה אז מפיה כשאמרה: לא היא הולכת מן הגבול, אלא הגבול הולך ממנה?)

“בלילה הראשון פוצצו את כל הבארות שבסביבה וחשבנו: המלחמה מהם היא באה ולא מאתנו. והנה העתיק לנו השם־יתברך את הגבול אל מעבר להר־האלוקים, ועד ים־סוף הגענו. בעינינו ראינו מרחוק איך לכדו גיבורי ישראל מידיהם את עיר הפלשתים, ככתוב: ‘ויאחז בדלתות שער־העיר… וישם על כתפיו’…”

ובעסקי המשפחה:

“מכתב יש לה למארי מחַסי, שמבקש לשאתה שם במדבר, לקיים הפסוק: ‘זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר’. וכל הקרובים קרואים לשמוח בשמחתם ולבוא לשם ברשיון. ועוד נודיעכם במועד הנכון… לשארנו אברהם שלום, והוא בבוני המסילה לעזה. הלך מביתו לרגל המלאכה והפקידני על חצרו, אשר אין לה דואג. עתה נתקררה עליו דעתו, שאף־על־פי שלא גויס שיתפוֹ ירמיהו בעיסוק של מצוָה לטובת הרבים…”

(…ועל דבורה לא מזכירה כלום? הא…)

“ששש…” השתיקה את יוסף דוד לשמע קול חצוצרות ברדיוֹ. “דרישות־שלום מן המדבר… אולי יש דרישת־שלום גם מחַסי בשביל מארי?”

“הקשיבי, הקשיבי! אולי גם מבוני־המסילה יש שם…” עקצה יוסף דוד. “משאֵרך שלך שבונה לנו רכבת לעזה…”

“מכתב! מכתב מדודה!” קראה רבקה, שפרצה אותה שעה החדרה, ובידה האיגרת. “ברוך השם, כולם בריאים ושלמים, ובלי פחדים, ובלי גבול, באמצע המדינה, כמונו!”

“באמצע המדינה!” חזרה אֶתי כבלי משׂים אחר דברי אחותה. “בלי גבול, בלי פחדים, באמצע המדינה…”

 

פרק ארבעים    🔗

“עוד כוס אחת!” מזג ירמיהו דורי לאברהם סימן־טוב. “שתה, מה יש?! לא בכל יום מזדמנת לך רכבת עברית לעזה שלנו! שמע, חבר, כמעט מעשה־ידיך להתפאר. מי עוד הניח כך אדנים במדבר? מי חלם לנו כל אלה? עוד לפני חודש – ספָר ופדאיון, והיום?! שתה, בחור.”

היתה זו שעה שבין יום ובין לילה. שחר של יום־סתיו יבש, כשצינת שעות שחלפו עודנה בשיוּריה, וחום השעות שממשמשות לבוא עוד סימניו רפויים. בין כוס לכוס עולה בחפזון כדור זהוב באופק, כביכול גם שעתו שלו דחוּקה היום. עוד מעט יהא מתגלגל ורודף אחר רכבת החג להשיגה, לקפוץ, לפחות, לאחרון קרונותיה.

אותה שעה היו אנשי המשקים שבסביבה מזדרזים לקדם פני רכבת־הבכורה, לחוג את בואה. והיה אברהם סימן־טוב עומד, בתוך כל קהל העושים במלאכה וקהל החוגגים שבאו מן הסביבה, מיוגע מיממות של עמל ללא הפוגות, וירמיהו טופח על שכמו השמוטה לו:

“שתה!” האיץ בידידו. “שתה עוד אחת! עתה הגיעה שעתך שלך!” ומאָזנוֹ של אברהם סימן־טוב לא נעלמה בעודף־ריגשה זה של דברי מעודדו בת־נעימה של איזו אכזבה מסתתרת.

…אולי צער הדמים, שאין בני־אדם זוכים לחיי שלוָה בגבולם, אלא בחרב משכּלת? אולי מרגיש בסתר־לבו שדוחקים רגליו, שאחרים, צעירים ממנו, ידיהם אוחזות עתה בשלח־המגן, והוא וחבריו – כל תפארתם מעתה על עברם בלבד, שאינם עוד בכובשים. חיל־מצב יהיו מעתה, ירמיהו וחבריו בעזה הכבושה על־ידי אחרים… ושוב אינם מעוז של גבול…

סקר אברהם סימן־טוב סביבותיו, ראה בצדה של המסילה תלולית של חול שגיבבוה אדם ומכונה, ואמר:

“אני מת מעייפות… אני מוכרח לשבת קצת…”

“ועכשיו,” קרא ירמיהו כשפרשו מקהל החוגגים וישבו על התלולית, “כוס אחת פרטית שלנו, בשבילי ובשבילך. בשבילי – כוס־של־נעילה, שאף שעוד לא מלאו לי ארבעים שנה, וכמעט עוד לא התחלתי, והנה כביכול גמרתי את שלי… והכל בלעדי… ובשבילך – כוס־של־פתיחה, שעודך בחור צעיר, והרשות נתונה לך, ועוד תעשה וגם תוכל.”

“איזו רְשות, והרָשות, ובכלל, שכחה אותי בכל הגיוס שלה.”

“אתה ענין אחר אתה, כמו דבק אתה בישוב שלך: חוששים שאם מוציאים אחד מתפזרים כולם. אבל עוד תספיק. אתה בחור צעיר אתה. אז נשתה!”

לקח אברהם סימן־טוב את הכוס, נתאנח, שתה מעט ואמר:

“אף שבאמת הנני צעיר ממך לימים ולמעשים, מכל־מקום דומה שרע מזלי ממזלך. שבאמת עוד לא התחלתי כלום, ואולי, חלילה, לא אגיע בכלל לאיזו התחלה של ממש. שראשיתי מִצער, ואחריתי… אולי מפני שאיחרנו לעלות כולנו, כל המשפחה שלי? ואולי משום שכך גזר השם, שלא יהא בידי כלום? רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום… אך כיוָן שחיים, אז חיים, ונשתה לחיים!”

“לחיים, לחיים ולשלום! באמת, לשלום! לשלום ולברכה! אגב, מה שם בבית ברכה שלכם? איך הם עכשיו, מַבּסוּטים, מה? מדינה יש להם משני עברי הכפר, מדבר מזה ומדבר מזה. אגב, מדבר! הרי אנו כמעט מחוּתוֹנים,” הטעים בכוונה מלה זו באשכנזית ובמלעיל. “בן־דודי שלי כבר בישרני הבשורה. חתונה הוא מארגן לו דוקא בנוה־מדבר, אַנדעֶרשט פּאַסט אִים נישט! אחרת לא יאה לו. ומארי שלכם מה, נרגשת?”

“אהא… מתרוצצת בכפר ומחפשת קוראים לקול הקורא לה במדבר: ‘תקרא, תקרא,’ מתפארת לה, ‘איך כותב צנחן ראשון בסיני’…”

“בחור טוב חַסי זה, בסך־הכל תינוק גדול, אתה יודע, ילד־של־בּאנאנה’לה. אבל היושר הזה, הפשטות! איך הוא כותב שם במכתב שלו, הצנחן הראשון שלנו? ‘בסך־הכל אני הפחדן הכי גדול במזרח התיכון, אבל מוכרח להקיא את זה הפחד ולהיות פתאום גיבור – אמרתי לחבר שלי: אם אני מפקפק לצנוח, דחוף אותי, ודי!’ זהו, דוּגרי, בלי לדפוק פּאתוֹס, ובכל־זאת קצת־קצת רומנטיקה וסנטימנטליות: להתחתן דוקא בלב המדבר… שמע, אקרא לך קטע אחר מזאת האיגרת: ‘איך נפלת משמים הילל בן־שחר’ – זה אני, חַסי. ‘יבש חציר וכלה דשא’ – זה המסביב, המדבר! והשאר אגיד לך בעברית שלי: כל הענין מזווע ומגעיל, ו’אַנ’לא מתפעל מכל הצבעים הנאלחים שבנוף הזה, מכל הפאטוֹת והמוֹרגאנוֹת שאיש עוד לא חזה פה. ובכלל לא משתגע להיות רובינזון קרוזו באי בודד. עד שהדביקו אותנו החי”ר הרגשנו נעזבים בלב האפס, בלא חיבור אליכם, בבידוד איום…' זהו, כך אומרים את הכל. מה שיש על הלב! ועל הלב יש הרבה. לא תמיד מוציאים את זה מן הפה. עכשיו אני קצת ככה, אז אולי אני אומר יותר מדי? נכון?"

“דבּר, דבּר, מוכן לשמוע עד הבוקר, בין כך זה קרוב.”

,אני מדבר, מדבר, ואתה, בינתים, שותק לך. מוציא ממני הכל, ואני ממך כלום. אגב, מה עמך, מה עם חתונה שלך? נדמה לי שצריכה היתה להיות בחנוכה?.." כיון שהחריש אברהם מלהשיב, נתגמגם מעט והמשיך בנעימה מבודחת: “כל העולם מתחתן בימינו! אמא שלי עלתה עם אחי הקטן מן האיטלקי שזנח אותה, מתביישת שיש לה כאן בן מגודל כמוני, משתדלת לחפש לה, אלוף־זקונים שלה… ואמא של חַסי, דודה שלי, פיטפטה, פיטפטה עמי על שידוכים, וכבר חשבתי: כלה יש לה בשבילי, והנה – חתן יש לה בשבילה, אלמן אחד, בדיוטה א' של הבית שלה… חתונות! חתונות עליך, ישראל! תקשיב, תקשיב, שם כבר מישהו דופק, כנראה, אַלפּיִם שנה של ימים טרופים…”

אותה שעה הגיעה אליהם מעבר למסילה מהומת פיות־וכפּיִם של חוגגים, המריעים לאיזה נואם.

“כבר מישהו ‘נושא את דברו’. ינאם לו וינעם לו… אאך נשוב לעניננו. אז מה… אז מה קרה לך?”

“לא קרה… אבל פתאום המלחמה הסילונית הזאת… אז דחיתי. אז… חשבתי בלבי: אולי אצבע אלוקים… ובכלל…”

“אגב, מה שלום הקרובה שלך, זו שבעיר, החוֹמֶד שפגשתי פעם בנטוש… יופי של יצור… עם כזאת לא הייתי חושב פעמַיִם, על המקום הייתי מסכים לקחת…” החלה הלגימה לישר את הדרך בין לבו לפיו.

“תסכים היום תסכים מחר,” אמר גם אברהם בביסום דעתו, “לא יועילו לך כל ההסכמות שלך, שכבר הוּסכם אצלה.”

“הוּסכּם וסוּכּם, כנראה? חבל מאוד. חבל שכזאת, למשל, לא הולכת לקיבוץ, מה יש לה להתנוון שם בעיר?!”

“למה דוקא לקיבוץ שלכם?” החרה אחריו אברהם בגילוּפיו. “למה לא לכפר שלנו, מה רע לה אצלנו בכפר, בלי גבול ובלי..?”

“ומה רע לה אצלנו בקיבוץ? שם אני, ירמיהו דורי! משהו במדינה הזאת. אפילו היום!”

“מה פתאום ירמיהו דורי? אברהם סימן־טוב – זה אני מבין! אברהם סימן־טוב היה פעם כמו חתן שלה. אתה תקח את דבורה! טוב?”

“מה פתאום דבורה? חסר לי דבש?”

“אז לא מדובשה ולא מעוקצה?”

“אז לא!”

“לא, אז לא! הכל בידי שמים…”

“שמע, חבר, עכשיו אני מדבר ברצינות… בכל הרצינות, באמת… אני רואה שאתה בקי גדול שם, בשמים… אני בּוּר גדול שמה, למעלה, אני פה למטה, ויודע מה שיש עמוק באדמה. אבל דבר אחד תגיד לי: לא גבוה ולא עמוק, אלא פה, באמצע, על־פני האדמה, פה, מה יש פה?! חַסי אומר לי: פשטת את הרגל, ירמיהו. לפעמים אפילו אומר לי ‘ירמיהו הנביא’ מה יש?! באמת האמנתי במשהו… בושה להאמין באידיאלים? אז פרחתי קצת באויר. אך מה עושים עכשיו, כשאין כנפים, ואתה מיותר, ולא צריכים אותך? אז ריק לי בנשמה. זה בשבילי זה להיות זבל לכיבוש? אומרים לי: בוא, בוא, בובה’לה, בוא, מותק, החטיבה צריכה לצאת למעללי גבורותיה, ואתה תישן כאן כמה שעות בעזה’לה ותשמור על הבּרחש, שלא יתמרדו לנו פתאום. שיחשבו שגם אתה משהו… ריק לי בנשמה, אברהם…”

“ואני אף פעם לא ריק לי בנשמה שלי,” שיסעוֹ אברהם, “אדרבא, מלא לי יותר מדי, לפעמים עד להתבקע…”

“מלא לך?! מה מלא לך?! מן המוכן מלא לך, מאבות אבותיך… גם לי יש כל היפה הזה מן המורשה… ומן הפסוקים… ובכלל… אבל אני רוצה את זה לא רק בספרים הקדושים, אני רוצה פה, מיד, ובחיים, ושאני במו ידי אעשה את זה. ואני לא מתבייש להגיד לך, שבלי מוסר וצדק, אבל באמת, ולמעשה, לא יהיה פה כלום. אבל אתה יש לך זמן. אתה יכול לשבת לך עם הפסוקים ועם המצוות, לחכות למשיח שיבוא באחרית הימים. ובינתים, מה? בינתים העולם המזוהם הזה אינו שווה כלל שיחיו אותו, ולך לא איכפת, אתה תחכה…”

דממת־פתע, שבאה כהדף מעבר למסילה, הממה את המסיחים ונשתתקו.

בהילוך מתון ומטוקס באבלו זע אותה שעה טור של משאיות צבאיות על־פני הכביש המרוחק, ובכל אחת מהן, מזה ומזה, שתי שורות של חיילים בעמידת־דום ובדיגול רוביהם.

קמו השנַיִם ועמדו גם הם עמידה־של־דום עד שחלף על־פניהם הטור הדמום ונתעלם מן העין.

“זה מה שקשה מנשוא בארץ הזאת…” שבר ירמיהו את שתיקתם. ”הקונטראסט הזה, הניגודים, פה שמחת־מצוָה של בונים, 'לחיים’־של־חג… ופה – עלומים שנגדעו, אמונות שנקטפו… אתה יודע, אחרי השחרור חזרנו אל האדמה שלנו, פה עומדים עם כל האלמנות וקוברים ומספידים, ופה: ‘היי, היי, עוד הפעם, ועוד הפעם…’ הגרעין החדש שלנו רוקד לו את ההורה שלו… אבל ככה זה…" ונשתתק.

שהו רגע בלא אוֹמר, וכמו בהיסח־הדעת תלשו עצמם ממקומם ופסעו לעבר המסילה, אל החוגגים.

 

סוף דבר    🔗

כמנהגו שנה־שנה יצא יוסף דוד גם השנה למדינות־הים. אלא שזאת הפעם, מחמת המלחמה וּשלָפיה, נתאחר מועד הפלגתו, ושלא כבכל הפעמים בהול היה, לפני צאתו, בריצות לרגל עיסוקים, שנתרבו פתאום ושיותר משנראו כעסקי־רוָחים נראו, משום־מה, כמעשי־סילוקין. ראתה אֶתי ריצותיו שלא כדרכו והעדרו שעות מרובות מביתו שלא כמנהגו – ותמהה בלבה.

נסע יוסף דוד, ובפעם הראשונה, להפתעת עצמה, חשה אֶתי שנתרוקן חלל הבית. בפעם הראשונה אינה פותחת לרוָחה את חלונותיה, כתמיד לעת צאתו למסעיו, אינה אצה לעזוב כתלי ביתה, אינה חשה לשיטוטים על־פני הארץ, אינה להוטה לעשות כעולה על רוחה. אדרבא, סופנת עצמה בחדריה ובלי משׂים שוקדת להגיף כל חלון, כל דלת, כמצוָתוֹ שהרגיזתה תמיד, ועכשיו כמו עושה רצונו, שהוא כבודו.

“אני רוצה אבא בבית,” תבעה הדסה, הבת הבכירה.

,אני רוצה אבא שיהיה פה," תבעה לאה, הקטנה ממנה.

“אבא שלי בסיני? אז מתי כבר ישוב ויביא לי ג’יפ?” תבע גם חַקי על־פי דרכו שלו.

ציפתה אֶתי למברקו של יוסף דוד, שיגיע מנמלה של צרפת – ולא בא. ציפתה למכתבו – ולא בא. עד שיום אחד, בתשובה לשאלתה־דאגתה, באה הודעה מטעם חברת־האניות: “איש בשם יוסף דוד לא נמצא ברשימת נוסעי האניה”.

…מה פירוש? מה זה? אולי מישהו יודע… אולי אמר למישהו… שאמא שלי תבוא! שרבקה תביא לי מיד את דודה!"

“נסע? לא נסע?” המו השכנים.

,אני אומר לכם שירד."

“היא יודעת. רק עושה את עצמה…”

“הוציא מפה את כספו, וזהו.”

“מסר ידיעות לאויב!”

“שטויות! זה משהו אחר לגמרי…”

“שלח יד בנפשו…”

“הוא? מצאת איש!..”

בשפתים קמוצות, כבולעת צערה, נכנסה הדודה, ניגשה אל אֶתי, שישבה דמומה, מרפקיה על ברכיה וסנטרה על כף־ידה האחת, ישבה בקרבתה והגיעה כתפה בכתפה. מחוספסת כפת־קיבר, חמַת־כף וצוננת אצבעות היתה יד הדודה בהחליקה על לחיה של אֶתי.

“אוֹ מוֹן דְיֶה,” הוציא מגע־היד אנחה מלב אֶתי. “שישוב, שישוב הביתה, כל שנותי אתן בשבילו, כמו מלך יהיה אצלי… שהצקתי לו… שמיררתי לו… שהקשחתי הלב שלי…” וכמו ציפתה לתנחומין מפי הדודה.

“השם ירחם!” סתמה הדודה תנחומיה.

“מי מרחם עלי? חשבתי להעביר הקללה מעל אחרים והבאתי על עצמי.”

“חלילה לך, אֶתי, שאַת פותחת הפה לשטן! חס ושלום שהקללה יש לה קיום פה על אדמת הקודש…”

“כל החיים שלי אני נותנת בשביל להעביר הצרה מכולם ומביאה אותה על ביתי שלי… הוא אבא של ילדים שלי… מה הוא אשם? כל האשמות עלי… עכשיו כל הצרות על הילדים שלי… כל החטאים על ראשי, ואתם כולכם נקיים… גם הוא לא עשה לי כל רע. רק בטובתי רצה תמיד, נתן לי הכל, מכל טוּב.” ופתאום: “אני חושבת שנפל… שחלילה נפל למים, ואני כמו דוחפת אותו, באלה הידים שלי…”

“מה אַת מדברת, אֶתי!” נזדעזעה שרה. “איזה דברים נוראים אַת מוציאה מפיך? מה פירוש בידים שלך? הכל בידי שמים… ואולי עוד הכל ישוב למקומו בשלום.”

את בעצמך לא מאמינה! אַת סתם אומרת… בשביל לעשות לי יותר קל… אבל לי כבר לא יהיה טוב אף פעם… מה שאני עושה – רק רע… רק צרות… רק קללות… שהולכות אחרי… אַת חושבת שאינני יודעת מה קרה לי… אני יודעת הכל!" והתמוטטה בבכי. “דודה, מה זה? מה באמת קרה? אולי יש פה ביפו העתיקה גחלנית, שתגיד לי…”

“שמעי לי, אֶתי… מה אני יכולה לבוא ולהגיד לך היום? כולנו בידיו,יתברך. הוא גוזר והוא מקיים. ומה אנו כי נלין? קרה מה שקרה… נתפלל להשם שישוב בשלום… אַת זוכרת, אֶתי, מעשה באבי־אבותיו של יוסף דוד אישך, שקם יום אחד ופרש והלך לארץ מרחקים, הלך ולא חזר, ולא ידע איש אם נטרף בדרכו ואם עקר עצמו מדעת. אָרכוּ הימים ולא חזר האיש לביתו…”

“אה!” נתנשפה אֶתי בתדהמה של מי שתעלומת־גורלו נפערה פתאום לפניו. “הוא לא יחזוֹר! הוא לא יחזור! ועכשיו אני יודעת שהוא לא יחזור… לעולם לא…”

“על פי דיני ישראל, אֶתי… ככה זה… אם עוברים עליך ימים והוא לא בא… פוסקים הדיינים דינך כדין העגונה… ואַת אסורה לו בכבלי העיגון, עד שמתירים אותך…”

“אני לא צריכה דיינים! אני לא צריכה שיתירו אותי! אני לא צריכה כלום!”

…אה, אֶתי בת המרי, אֶתי כמימים־ימימה – הירהרה הדודה, ובקול אמרה:

“אולי תבוא מארי ותשב עמך כמה ימים? ואַת, אֶתי, בנים יש לך ואַל תכלי עצמך בצערך…”

“בנים… בנים שלו… כמו אבא שלי היה לי, עכשיו אנחנו שוב יתומים…”

הנערה שריקה העלתה אור בחדר, והיה האור מהסס ונבזק, מהבהב ומתיז את תכולו החוַרוָר, – אור תכריכים של פלואורוסצנט.

“מה זה?” נתחלחלה אֶתי, כאילו לראשונה ראתה אור זה בביתה, והוא דלק למראשית המלחמה. “בימיו היה אור חם כמו ענבר, כמו זהב טהור, והיום – אור קר, כמו לבנה בלי כוכבים…”

אותה שעה זכרה אֶתי מראה ממראות ילדותה, מראה לבנה טבועה בנהר־הים, הנושף צינה רוגעת, ומלמעלה כוכבים קרים, רחוקים.

שעת־ערב אפלה היתה כשחזרה שרה לשערי־עזה. ערפל נע ליחלח שפתי אדמה יבשה בלי לרווֹתה. קרעי מטליותיו נסרחו באויר והיו מסתכסכים זה בזה, מתמעדים, מאבכים קצף לבנוני־אפרורי. שהתה שרה שעה קלה לפני כניסתה לביתה, כמצפה למה. אורות זרחניים עמדו בחלונות. פסקי קולות של בעלי־חיים בנמנומם עלו בלוּלים מן החצרות. פתאום נמוג הערפל, נמחה עד אין שיוּר, ולילה פתוח נשם אל המרחב. ריח האבק, שצרר הערפל בשוליו, נסתלק, ונֶשֶם חדש של בוסתנים ופרדסים שנפדו פשט בחלל, ששעריו נפתחו.

…לא עוד שער, לא עוד גבול… פתאום ביתי בטבור הארץ… אֶתי המסכנה… אפשר הייתי צריכה לקחתם אלי… שישבו עמי… שיתנחמו… עכשיו לא תתירא עוד אֶתי לשבת פה… עכשיו באה לנו הרוָחה…

גוּשי־ערפל חדשים ירדו ועמדו כּנד רגע לפני הימוגם. אורות רחוקים, אדומים וצהובים, נעו זה לעומת זה כזחלילים של הטנק, המתקדמים למטה ונסוגים למעלה…

…כמה זמן בלי שער, בהרוָחה הזאת? לואי לאורך ימים… אך אם חלילה אמת בפי השמועה, ובגזירת הגויים ננטוֹש את הר־האלוקים, הרי לוחות בריתו בידינו, לקיים דברותיהם בלבב שלם… מי יתן ויהיה בנו הלב לעשות איש־איש לביתו בנקיון־כפּיִם ובנפש נכוֹנה… איש לביתו…

נֵד הערפל הרכין קומתו והיה מתרדד והולך, מלפּף את כרעי הבתים ומתוך כך כביכול נוטל מהם את עראי עמידתם בראשיתם ומבהיק את גושיותם הנטועה באדמתם.

…הנה מארי הולכת לבנות ביתה שלה, ואני בצל קורת אישי אם הבנים שמחה…

כשנתבהרה פאת השמים התיקה עצמה שרה להיכנס לביתה.

אור עלה בחלונו של אברהם סימן־טוב.

…אה, אברהם כבר חזר לביתו.

“איזה ערפל בחוץ…” אמר יחזקאל ברכה ב“צוארו המנגן” והיה מצפה לדבריה על אֶתי.

“ערפל סימן לגשמי־ברכה,” השיבה שרה ולא הוסיפה.

“הלואי,” הפטיר יחזקאל ברכה.

מעבר לחלונות עמד לילה מקומר, שנשא כוכביו באין מפריע.