רקע
אברהם שמואל שטיין
השלום האמריקאי -- Pax Americana
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: “הדוֹר”; 17 בדצמבר 1948

“הדוֹר” 17 בדצמבר 1948


ההתבודדות-מרצון כשיטה מדינית של ארצות הברית – נחלת העבר היא. נהפוך הוא: החתירה המתמדת לשלטון-עולם ולהתערבות בחיי עמים וארצות בכל יבשות תבל בדרך החדירה הכלכלית, הוא המניע העיקרי בתפיסתם של רוב חוגי ההון המונופוליסטי וחוגי השליטים באמריקה כיום. אף אלה, שטענו בימי היאבקותה הגורלית של הברית האנטי-נאצית להסתייגות ולנייטראליוּת, שצווחו ככרוּכיה [עגור]: “החזירו בנינו”, “אמריקה קודם לכל” וביימו מחאות השמצה כנגד הנשיא רוזבלט ודוגלי ההשתתפות במלחמה – דוקא הם נמנים עתה עם ראשי חסידיה של מדיניות התוקפנות, ההתערבות וההתפשטות ללא-רתיעה.

וזו עובדה כבדת-משקל והרת-גורל העתידה לקבוע, עם הבשלת תהליכיה הפנימיים, בעתיד העולם ובעתידם של עם ישראל וארץ-ישראל.

הדרך בה נקטו אמריקה (ובריטניה) בעיצוב פני העולם-שלאחר-המלחמה, משמשת דוגמה נאמנה להנחה בדבר התלוּת בין מדיניות-החוץ ובין מדיניות-הפנים של כל ארץ. אכן, גם המדיניות אינה ניתנת לחלוקה; שכן, אין לנקוט לאורך ימים בשיטות של קידמה וחופש בבית ובמגמות נוגדות של פיגור ודיכוי, מחוץ לתחומיו; וכן להיפך.

חולפים ועוברים לעינינו – תוך עוִוית של זעזועים חברותיים-פוליטיים – הימים בהם ניתן היה למדינות מפותחות מסוּיימות לקיים רמת-חיים גבוהה ומשטר קפיטאליסטי דימוקראטי-פרלמנטרי מתוקן על חשבון ניווּנו ושיעבודו של רוב-רובּה של האנושות; מצב זה והמסכת ההיסטוריוסופית המגוּונת שלימדה עליו זכות – נתונים בתהליך של מַיִט [כשלון] בלתי-פוסק, אם כי בקצב שונה.

עוד זכוּר משב-הרוח המרענן שחלף על פני כדור התבל בימיו של הנשיא הקודם של אמריקה [רוזוולט], זו האישיות בעלת שיעור-הקומה, ששׂרתה [שהתקיימה] עם גלים של ריאקציה עכורה, הפלייה גזעית, חוסר-עבודה המוני ומשבר כלכלי – ערב הסתערותו של האפל במסעי-הצלב-והכיבוש בגלגוּלו הנאצי-פאשיסטי. מאז מתחוללות תמוּרות עמוקות במערכותיה של אמריקה, הן במתח הסוציאלי ובהתקפה על הישגי העובדים וזכויותיהם והן בדרכה במדיניות-החוץ, שהיתה מצבּר עיקרי למגמות וחתירות, וכינויו: “אימפריאליזם של הדולר”. רוזוולט וטרומן – צמד סמלים הם לשתי שיטות נוגדות, המשמשים ביטוי לשני שלבים בתולדות אמריקה ובהתפתחות העולם, שפילוּגו עָמק והוא מגייס כוחותיו לקראת ההכרעה הבלתי-נמנעת על עתידו.

“אם אמריקה מתערבת בענייני אירופה, הרי זה אך ורק מתוך נימוקים אמריקאיים גרידא – הכריז זה מקרוב דין אטשיסון. מטרתו היא – לשים מצור על האכספנסיה [ההתפשטת] הסובייטית, ואנו מגלים עניין בכל ארץ במידה שיש בידנו להשיג מטרה זו. אפשר והדבר יישמע כפרדוכס, אולם שתי המדינות ששיקומן וביסוסן הוא כורח-חיים לאלתר – הן גרמניה ויפאן. אכן, רק בחלקו מוּנע הסיוּע המוּשט על ידנו לארצות שנחרבו ברגשות הוּמאניטריים”.

גלוּיִים הדברים ובהם טמון “סוד” אי-היציבות המחלחלת בשורה של ארצות; הזעזועים המדיניים והחברותיים הפוקדים אותן מזמן לזמן; קדחת משברי-הדיונים במסגרות הבינלאומיות; המגמה לסלוח לפושעי-אתמול ולשקם את משקם ומעמדם (תוך הבטחת תלוּתם בדולאר, כמובן); ההיסטֶריה האנטי-קומוניסטית המעלה בזיכרון את בית-מדרשם של אבותיה הנאצים; חוסר-העקיבות ביחס לשאלת ארץ-ישראל הנקלעת בעירוב של מגמה הומאניסטית-מוסרית (העלאת נידחי המחנות, תכנית הפיתוח של לאוּדרמילק1, גילויי האהדה לקידום הבית הלאומי היהודי) ומגמות-שלטון, כלכליות וצבאיות למיניהן, בברית-תוך-התמודדות עם מדיניות-החוץ הבריטית על קצב וממדי חדירתה הבלתי-נמנעת גם למזרח התיכון.

היכן נעוצה עיקר סיבתה של מדיניות זו? בהתפתחותה הכלכלית-משקית של אמריקה בשלושים השנים האחרונות הוכחה חותכת נוספת לסתירה האימננטית, נטולת-הפתרון, הטבועה ביסודו של המשטר הקפיטליסטי: בין כושר-ייצור אדיר לבין הביקוש המוגבל (בשל יחסי הקניין) של השוק הפנימי; סתירה שהחריפה והעמיקה עם המעבר למשק-של-ימות-שלום. ביטול התערבותה של המדינה בחיי הכלכלה, בתיכּוּן, בפיקוח על המחירים, הרווחים ויחסי-העבודה, משמש גורם נוסף לצמצום השוק, לריבוי ההתחרות, ללחץ בכיוון של תוקפנות וכיבושי מרחבים לשיווּק והשקעות. כאן קרקע-גידולו של האימפריאליזם הצעיר, רב-התנופה, הבלתי-מנוסה, שנאחז בדחליל הקומוניסטי על מנת לסכסך בין עמים, לסבך את התפתחותם וסופו לשעבדם, שהרי דרכו להיעזר בבני-ברית מפוקפקים המצויים בחוגים מסויימים בקרב כל אומה ולשון.

תמוהה שתיקתה של העיתונות הבריטית. רק לעתים נענה, בכתב-עת או בבית-הנבחרים, קול-אזהרה חלוש בפני תנופת ייצר-השתלטותן של שליטי וואשינגטון… מאחר “שלנו היתה חֲזָקה” וכו'; קולות רופפים המלווים כל נסיגה כלכלית, גיאוגרפית וצבאית. כך מתייפח חרש האח הבכור, שהִזקין ונחלש, בפני אחיו הצעיר ממנו והוא גם בן-בריתו הדורסני, על אף התיאום המדיני-הצבאי הנודע לתהילה ב“רציפותו” (שאוּשרה זה מקרוב ברוב-סיפוק במאמר מאת צ’רצ’יל, שפורסם ב“לייף” מן ה-15 באפריל [1948], במלאת שנה לנאומו בפוּלטון2).

לעומת זאת אין הפובליציסטיקה הרוסית פוסקת מלהתריע, אם כי בלשון של זהירות עניינית, נגד תהליכי-הכיבוש המבקיעים דרך לעצמם בסיסמת הבטחת “אורח החיים האמריקאי” (והבריטי-מערבי) וקביעתו של Pax Americana של סדר ושליטת-עולם מעוּצב בבית-היוצר של הבורגנות האמריקאית הריאקציונית. בסידרת מאמרים ב“פּראָודה” הובא חומר מספרי-עובדתי רב על השקעות עצומות של הון אמריקאי ברחבי תבל, לרבות בגרמניה; ואילו “זמנים חדשים” מוקיע בלי הרף את “הדמוקראטיה של הדולר”, המלוּוה באיומי “פצצת האטום”, שחילצה עצמה ממתחריה העיקריים (גרמניה ויפאן) והיתה גורם מפלג, מסכסך, כובש בלא-דוגמה. אפס, כלפי העולם-שלאחר-המלחמה שוב אין לנקוט בקלות בשיטות בהן השתמשו ארצות הברית לפני דור לגבי הרפובליקות הקטנות האמריקה הדרומית.

ואין להסיח הדעת מקיומו של בן-ברית רב-כוח, שעניין-חיים לו בשלום, באחוות-עמים, בדמוקראטיה עממית-אמיתית, בכיבוד העצמאות הלאומית – הלא הוא מעמד הפועלים והאיכרים, האינטליגנציה המתקדמת, העמים שנתנסו בעינויי-המלחמה וכל כוחות-החופש באשר הם שם. עיקר שליחותו של מחנה זה בדורנו הוא: ביצור השלום, קידום החופש הסוציאלי והשחרור הלאומי והגברת עבוֹתוֹת-האחווה ושיתוף-הפעולה בין העמים, ובזאת ייבחן.


  1. בסוף שנות השלושים של המאה ה–20 נודעה חשיבות רבה לתיכנון משק המים. ד"ר ולטר לאוּדרמילק, מומחה לשימור קרקע ומים הציע להגשים חזון מדיני–חברתי–הנדסי לפיתוח ההשקיה, ייצור כוח ויישוב של 3 מיליון מתיישבים באמצעות מפעל מים ארצי שיספק מים וייצר חשמל. הוא הציע גם מסגרת ארגונית הולמת כדוגמת הרשות לפיתוח עמק הטנסי שבארצות–הברית. הוא סיכם את חזונו בספר: ‘פלשתינה – הארץ הייעודה’ שהתפרסם בשנת 1944. מקובל לראות את בלאודרמילק כמי שהציב את החזון הראשוני לפיתוח מערכת המים ברמה ארצית. (ראה: יהושע שורץ, ‘תכנית אב למשק המים שנערכו בעבר והפקת לקחים’ רשות המים 2010).  ↩

  2. ב–5 במרס 1946 נשא צ‘רצ’יל נאום בפוּלטון מיסורי – נאום “מסך הברזל”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות