רקע
אברהם שמואל שטיין
העיתון והילד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ‘דבר’ 13 באוקטובר 1952; 13 באוקטובר 1952

‘דבר’ 13 באוקטובר 1952


בעיה נכבדה העלה שר החינוך והתרבות פרופ' בן ציון דינאַבורג [לימים פרופ' דינור] בכינוּס המורים לידיעת המולדת שנערך בימים אלה בתל-אביב, אגב נגיעה בעניין העיתונות שקריאתה – לדבריו – משפיעה לרעתם של התלמידים בבתי-הספר.

והנה, ה“עיתונות” היא, כמובן, מונח כולל, הכולל גם עיתונים המחנכים את הציבור ואת הנוער לערכים לאומיים ואנושיים, ליחס כבוד להשקפות הזולת, לחלוציוּת, המשרתים נאמנה את המוני העם במאמציהם לשמש ביטוי-אמת למאווייהם ולצרכיהם, צרכי השעה וצרכי העתיד, אך הקיטרוג על העיתונות מבחינת השפעתה על הנוער והתלמידים טעון הבהרה.

*

במבוא לספרו החשוב: “העדה המחנכת” (פרקים בחינוך חברתי), שהופיע זה מקרוב, כותב מחברו שבח אדן, המחנך, איש-הקבוצה, בין היתר:

השנים האחרונות של המאה התשע-עשרה והרבע הראשון של המאה העשרים נתברכו בנסיונות חשובים בשדה החינוך. הנסיונות הללו חותרים להגשמת העיקרון: חינוך לחיים באמצעות החיים.

וחינוך כזה, חינוך הדור הצעיר להבנת החיים, למילוי משימתם, לשיפוּרם ולקידומם – כיצד אפשר לנתקו מן העיתון, שהוא בימינו גורם ראשון במעלה בחיי הציבור והמשפחה? ניתוּק הנער והנערה המתבגרים מן העיתון – כניתוקם מההתרחשות החיה מענייני המציאות, מתפקידי השעה שהם קרויים ליטול חלק בהם, פגיעה היא בהכשרתם לקראת מלחמת הקיוּם המרה. הצעת הניתוק מעלה בזיכרון את המוּשג של Bucherschule (בית הספר של הסֵפר) אשר עוד פסטלוצ’י1 (בחלק ג' של ספרו “לינהרד וגרטרוד”) הלעיג עליו וטבע בו את חותם התלישות והמלאכוּתיוּת.

*

וזכוּר הפולמוס בשעתו בעיתונותנו – ובייחוד בכתבי-עת שתשוּמתם לבעיות חינוך וחברה – בעניין השואה ומקומה במערכת החינוך של הנוער. היו שהביעו חרדתם, כי מעגל-זוועות זה פגיעתו עשוייה להיות רעה על נפש הילד והנער המתבגר, ושעל כן יש להפקיעו מתחום עיסוּקם ועיוּנם. הנחתם של מחנכים וסופרים היתה זאת. ולעומתם טענו מחנכים אחרים, כי נהפוך הוא: חס לנו לנתק את הילד היהודי מגורל עמו, מתחושת האימה שבאסונות אשר פקדוּהו, שבלעדיה חינוּכם יהיה לקוי ושלמותם הנפשית פגומה. ואכן, העיתונות העברית והספרות מילאו (וממלאות) תפקיד נכבד במתן ביטוי לאימת השואה, לשיתופו הנפשי של הדור הגדל בארץ בגורל ישראל, בהכשרתו לקראת המבחנים שעמד בהם ועוד אולי עתיד לעמוד בהם.

ויכוח דומה קדם לו, בעיקר בהתיישבות העובדת, עם הסכנות שאָרבו ליישוב במלחמת העולם השנייה. דוברי הקיבוץ דרשו – ולדעתי בצדק – לבלי להעלים מעיני חברות הילדים – חוּמרת הסכנות ואכזריותה של ההתמודדות הצפוּיה ומעלליו הנִפשעים של האוייב. לא להעלים ולא לטשטש. העיתונות העברית, שלא טִשטשה ולא העלימה, שקראה לעירנוּת ולדריכות – לא הכזיבה. היא לא פגעה בחינוך הדור, היא חישלתוֹ וחיסַנתוֹ, כיאה לדור צעיר שנתבע למאמצים הירואיים.

*

רבים היסודות המחנכים והבונים, מאירי העיניים ומאירי הנפש, אשר בעיתונות, אשר ראוי שישוּלבוּ במסכת החינוך בבית-הספר ובתנועת הנוער. את מערכות החברה הגועשת בקרב המבוגרים ממילא אין בידינו להעלים מעיני הדור הצעיר, כשם שאין בידינו לסתום אוזניו משמוע את שידורי הרדיו, או להטמין את ניגודי המעמדות וההשקפות והשאיפות. אולם היא הנותנת: ראוי לה, לעיתונות, דוקא על שוּם המוניוּתה ורציפוּתה, לזכור, שרשות הרבים היא, שהשפעתה מגעת גם לילד ולנער, כלומר, שברצונה או שלא ברצונה אף היא גורם חינוכי נכבד וקובע.

כבוד למדינת ישראל, לראשיה ולבוניה, לשומריה ולמגיניה; כבוד למורשת האוּמה וגם לגולה הגזוּלה והשדוּדה, שנאבקה מרוֹת על קיומה ויצרה רבות ונצורות ויצירתנו במולדת – יצירתה; כבוד לאידיאלים הדגולים והנעלים של העבודה, של העובדים, של הצד הסוציאלי; כבוד לאדם ולאמת – על כך, דומֶה, מצוּוה עיתונותנו להקפיד, יסודות אלה עליה לטפח, מבלי להעלים את הבדלי-התפיסה ומבלי לטשטש את המערכה הרצינית על כיבוש נפש העם שהיא מכשיר-מלחמה מובהק בה. ותיפקד בזה עיתונות-הערב אשר הרדיפה אחר הפופולאריות מתחלפת לה, לעתים, ברדיפה אחר סממנים זולים, מגרים, משפילי כבודנו ומנמיכי קומתנו.

*

ובסיכום: עיתונות חסרת אחריות כספרות קלוקלת מחבלת בנפש ובמדינה ובעתידנו. אך עיתונות לוחמת ובונה ומחנכת אין כמוה לברכה על הנוער המתבגר, בטיפוח חוּשֵי החברה ותחושת האחריות, לשיתופו בחיי המציאות ובהכשרתו לקראת מילוי יעודיו. היא מחוּליות העיקר של החינוך לחיים באמצעות החיים. מכאן, שהמגמה לנתק את בית-הספר מן העיתון – מגמה בלתי-חינוכית היא.


  1. יוהן היינריך פסטלוצ'י (Pestalozzi – 1827–1746) מחשובי הוגי הדעות הפדגוגיים–ליברליים בזמנו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות