רקע
אברהם שמואל שטיין
הנגב – שער עתידנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ידוע; ספטמבר 1946

ספטמבר 1946

 

א

ארץ הנגב מהווה למעלה ממחצית שטחה של המדינה היהודית, אך היא עיקר בסיסה הקרקעי ומקור-קליטה-והתערות להמוני ישראל. היא המניחה למדינה היהודית מרחב ויציבות. שעל כן אין תימה, אם עיקר תככיהם של הכוחות הזוממים להצר צעדנו ולחבל בתקומתנו מופנה לאזור זה, הצעיר באזורי היאחזוּתנו החלוצית.

יתרה מזו: כל הרמזים והקולות מעברים שונים על האפשרות, או על הצורך, בפשרה יהודית-ערבית במחיר ויתור על מעמדנו באדמת הנגב, אינם אלא כבת-קול למאווייו של הצד השלישי, “הנייטראלי”, המוכן להלכה – “להודות בפסק-דינה של דעת הקהל העולמית ולכבדהּ” והחותר, למעשה, לצמצם את מסקנתה, הגיאוגרפית עד כדי ממדיה של מיטת-הסדום שכינוייה: “תכנית מוריסון-גריידי”1. הנגב – זו הנקודה בה עתיד להתרכז מלוא המחץ (הגלוי והסמוי) של כל הזוממים להכשיל את ממדי החלוקה, משימתנו ההיסטורית ונקודת-מפתח של המדינה היהודית.

הנגב הוא, לכן, לא רק האשכול שבתכנית המדינה היהודית במתכונתו של אירגון האומות המאוחדות, אלא – ובעיקר – נקודת המפתח לעתידה ולכושר-קיומה. שמירתו, ביצורו, יישובו ואיכלוסו הם ראש תפקידינו ועיקר משימתנו ההיסטורית. ונקודת הכובד של הנגב – מפרץ אילת.

 

ב

כותבי התולדות של ההיסטוריה החדשה, עומדים על המניעים הראשוניים לישובם של שטחי-הבתולה מעבר לימים על-ידי בני הגזע הלבן. תהליך זה שנמשך דורות היה כרוך, כנודע, במסע-כיבוש-והשתלטות, ניצול-ונישול-זדון שסופם, לא אחת, השמדת-דמים אכזרית של גזעים ותרבויות קדומים בסימן דגלו של ישו אב-הרחמים… לימים היו חבלי-התבל החדשים, שנכבשו לתרבות ולציביליזציה, מקום-קליטה לגלי מהגרים מן היבשה הישנה, שנרדפו על נפשם ואמונתם, או נפלטו הימנה, מחמת מצוֹק חומרי ולחץ חברותי. במאה הי"ט – תור-הזהב של הקפיטאליזם הליבראלי המשגשג והכובש – הגיעה לשיאה גם הגירת המוני העם היהודי (כ-4 מיליון נפש ב-60–50 שנה) אשר הניחה יסוד לישובי היהודים החדשים מעבר לים, והֱעתיקה – בהדרגה – את נקודת הכובד של חיי עמנו ממזרחה של אירופה – אֵם הגלויות ובית-היוצר שלהן, לארצות שמעבר לים. במאה זו הוכפלה אוכלוסיית העולם. הוּשלש הגזע הלבן ואילו עם ישראל גדל פי ארבעה במניינו (ב-1800 פחות מ-2.5 מיליון נפש; ב-1900 – למעלה מ-10 מיליון; בסמוך ל-1939 – כ-16 מילֹיון).

הסופר הסובייטי י.ל. יאַמזין מייחד את הדיבור על תהליך יישובה של סיביר – ארץ הגולה והגזירה – שהחל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה והגיע לשיאו בשנות 1913–1906. ארבעה מליונות אנשים חצו את רכס הרי אוראַל ובנו ביתם מעבר לו. “הגירת האוכלוסין שהתקדמה בסעדו של השלטון הצארי הניחה יסוד לכוחו הכלכלי של חבל זה ומשקלו במשקהּ של ברית המועצות”; אך יישובו ופיתוחו החקלאי-תעשייתי נמשך עד היום – וביתר תנופה ודריכות – תוך מערכה נמרצת להדברת מכשולי הטבע ופגעי האקלים באזור ממשלתה של האדמה הקפואה לעד.

מלחמת העולם הראשונה סימנה את קץ מסע-ההתקדמות של הקפיטאליזם הליבראלי בנסיונה לחלק מחדש, בכוח הנשק, את העולם המחולק לספירות- השפעה וּלשוקי-ניצול; נִתחמוּ הגבולין להגירת המונים ולהשקעות הון יוצר; נסתם הגולל על מפעלי פיתוח והתיישבות בממדים היסטוריים משנֵי אורחות חיים.

 

ג

שיבת ציון הנושאת נפשה לקנות מולדת לעם-עולם, מיוחדת במטרותיה בדרכיה ובמהותה מכל מפעלי-הכיבוש-וההתנחלות במאה הקודמת. סמי (נובעים) מכאן פיתוּיי רווחים ותאוות השתלטות וייצרי בז [חמס]. כל עצמה חתירה לגאולה עצמית ליחיד – ובאמצעותו – תחיית הכלל בעבודה ובטבע, שתחייה בה גם לשממות, לאגמי-ביצות-מְאֵרָה ולחולות-מדבר: בזימון ההיסטורי-גורלי בין עַם צמא-תקומה לבין ארץ משוועת לפיתוח ולקידמה בעמל ובהקרבה.

אך דומה, שאין כחבל-האדמה הנגוּב, רחב-הידיים ודליל-האוכלוסין, השחון והצחיח ביותר בארץ, הוכחה מובהקת לייחודה של המהות המוסרית, המחדשת והיוצרת, הגלומה במפעל הציוני. אין למצוא דוגמה שנייה לנהייה עממית-חלוצית עמוקה אל ערבת חולות-זלעפות נודדים, לנכונות להערות בה כוחות-גוף-ונפש, יכולת וכושר-מעשה, על מנת לארשׂהּ באהבה טהורה לעתיד העם ולתרבות-האדם. שכן ההתיישבות החדשה שלנו באזורי הארץ הגשומים, על אף כל חיבוטי-הבראשית שלהם, מצאה לפניה לפחות נקודות-אחיזה וחתימות. יישובי קבע צפופים יותר באופן יחסי ומקורות-מים מסויימים מתחת ועל פני הקרקע. במבוא לספרו הנכבד “ארץ הנגב”, בו מונה י. ברסלבסקי את השאיפות, הגישושים והנסיונות הממושכים והבלתי-מוצלחים עד לתקופה האחרונה להיאחז בנגב, הוא מעיר, כי לפנינו – “אחת הנהיות המופלאות ביותר בתולדות הציונות ובתולדות תחיית היישוב העברי בארץ; חזון הניזון מקרקעה של ההכרה הציונית ומִתת-קרקעה של ההכרה, האומרת כי רק עם כיבוש החבל הצחיח והדל ביותר בגשמים בכל ארץ-ישראל, תיפתר בעיית כוח-הקליטה של הארץ ותוכשר הקרקע לגיבוש עם עברי גדול ומושרש בתוכה”.

כיבוש שממת השממות של הארץ – מפתח ליצירה רבתי ולהתיישבות-המונים, הרי הדיאלקטיקה של הציונות, ייחוּדה וצידקתה.

 

ד

ההסתערות הנועזה של העמל החלוצי הכובש והיוצר אל ערבת הנגב רחב-הידיים, היא כמעלה את מפעלנו אל שלב-איכות גבוה ומקנה לנו תחושת-קרקע עמוקה יותר ואפקי-ארץ נרחבים יותר. עַם שהוּדר מנכסי-מדינה, נטול-ארץ ובסיס-חברה תקין; עם שחי בזמן, בזיכרונות-עבר ובכיסופי-עתיד, מטולטל בנחשולי-מאורעות-חוץ, זכה – בכוח הנכסים שיצרו חלוציו והערכין שעיצבו בארץ הזאת – לבסיס קרקעי-ארצי; זכה לסְדַן-בראשית, למרחבים, להמשיך ולנַגֵד עליו תקומתו. הן כה נאמר במגילת-היסוד של אחד מראשוני קיבוצי הנגב: “הנגב! פְּתח זרועות ערבותיך-מרחביך הגדולים – לצמאי-אדמה, כי היום אנו עולים אליך, לכרות ברית-חיים ויצירה עמך”… שהרי לעינינו מתחולל אֶפּוס-גבורה-ויצירה, שראשיתו הקדום בבאר-המריבה שנחפרה במדבר באר-שבע ואחריתו נרמזה בפסוקיו המופלאים של ספר תהילים (קז, לה-לח):

יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם. וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב. וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה. וַיְבָרְכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט.

רק לפני ארבע שנים (1943), נתקעו יתדות ראשונים להתנחלותנו דרומית לבאר טוביה. עתה נפתחה לפנינו ערבת הנגב, – שקצות בסיסה סמוכים אל ים המלח והים התיכון וראשה במפרץ-אילת על חוף ים סוף – ותהי מסד המדינה היהודית ונקודת-המפתח לעתידה וכושר-קיומה.


  1. תכנית לחלוקת ארץ ישראל המערבית (יולי 1946) של ועדה משותפת בראשות מוריסון הבריטי וגריי האמריקאי. ע"פ התכנית כ–17% מהשטח יהיה איזור יהודי; כ–40% – איזור ערבי וכ–43% איזור בריטי. ליהודים ולערבים תינתן אוטונומיה תרבותית ודתית והם יהיו כפופים לנציב העליון הבריטי (מט"ח).  ↩

המלצות קוראים
תגיות