פתח דבר    🔗

המערכה על הימים הוא תאור מקיף ראשון מסוגו בהיסטוריוגרפיה העברית על ציים ועל הלוחמה בים במהלך הדורות, מאז ראשית תולדות האדם ועד ימינו. הקורא יוכל לעקוב אחר התפתחות החשיבה בקרב הנהגת המדינות על שיעור חשיבותו של הים, כתחום שעוברים בנתיביו כוחות צבא ואספקה ומתנהל בהם סחר בין המדינות.

תולדות העוצמה הימית רומזות על היבט חדש, לא ידוע לרוב הציבור בישראל, שהים שונה מהיבשה והאוויר; זהו מדיום המאפשר למדינה להשליך דרכו למרחקים את מלוא עוצמתה הכלכלית והצבאית. כל כלי-שיט נושא ומייצג פיסת ריבונות פוליטית בכל חלקי תבל.

מפרקי הספר מתברר, שבלא כל השוואה עם כוחות אחרים, היוו כלי השיט מתמיד דרך ביטוי למדיניות הלאומית, בין כדרג ללוחם ובין כאמצעי הובלה, למען בטחונה ושגשוגה הכלכלי של המדינה.

כל הממלכות אשר ראו בכלי השיט רק זרוע ואחד החילות בלבד של צבאותיהן, לא עלו לגדולה או הפסידו את בכורתן; בשל חשיבתן המוטעית הן פגעו בעיקר ייעודו של הכוח הימי, אשר נועד להיות גורם עצמאי, שאינו תלוי במישרין בחופי המולדת, והמגלם את כלל אונה הצבאי והכלכלי של המדינה במרחקים.

גודלם והיקפם של הצי המסחרי והמלחמתי, השלובים האחד לרעהו, לא יכלו להיות מעולם פרי המקרה, אלא פועל יוצא של מדיניות לאומית של הממשל או של מעמד חברתי מרחיק ראות. מסתבר אפוא שכוחות הים קמו ונפלו בין מתוך שקידה או רשלנות של הנהגת המדינה, ובין בשל אי-הבנת עיקרו של הענין. שיעור כוחות הים הוא ראשית כל שאלה פוליטית-אסטרטגית ולא תוצאה של החלטה צבאית בלבד לאחר שקלא וטריא בין החילות; ממשל המדינה חייב לקבוע את היקפם ואופיים, כלומר – את תפקידם.

זהו אחד הלקחים – בין היתר – שנלמד מהעיון בחיבור זה, שהוא תאור היסטורי אוניברסלי של מאבק הימים למען השליטה בנתיבי הימים.

ממדיה של ישראל ומשאביה הצנועים אין בהם כדי לפגום כהוא זה בתקפותם של רעיונות אלה אף לגבי דידה, אם כי – לעולם בהתאם לנסיבות, לצרכים ולאפשרויות היחודיים לה. דוגמאות היסטוריות לא מעטות מוכיחות בעליל, כיצד מדינות קטנות (צור, אתונה, רודוס, וניציה, הולנד) חוללו גדולות ונצורות, הודות לראייתן הנכונה את תחומו של הים. שום כלי-נשק, לבד מכלי-השיט, אינו מסוגל לשהות הרחק מהמולדת, להפגין כוח בעצם נוכחותו, לפעול בעת הצורך תוך אי-תלות מוחלטת, ולשוב הביתה.

אין הנהגת המדינה ודעת הקהל בישראל מודעים למלוא משמעותה של אותה העובדה הגיאוגרפית, כי ארצנו נושקת לשני ימים; ולפיכך הרגשת סיפוק לי, כי בית הספר לקציני־ים עכו, שבו חונכתי, קיבל על עצמו את השליחות להביא לשימת-לב הציבור את הרעיונות הגלומים בניצול הנכון של מרחבי הימים. הוא יזם את כתיבת הספר, עודד וסייע למורי ורבי, ד"ר מאיר שׂשׂ, לחבר את חיבורו.

מיכה רם, אלוף מפקד חיל הים

“μέγα γὰρ τὸ τῆς θαλάσσης κράτος.”

“אָכֵן דָּבָר כַּבִּיר הוּא הַשִׁלְטוֹן בַּיָּם”

Thucydides, Historiae, I.143.5

נאום פריקלס איש אתונה

עם צאת הספר לאור אני מביע את תודתי למר זאב אלמוג, מנהל בית הספר לקציני־ים עכו, אשר יחד עם חברי ההנהלה יזם את הכנת החיבור ואיפשר לי להתפנות לעבודת הכתיבה. חן-חן על העידוד וחיזוק ידי.

יבואו על הברכה המוזיאון הימי הלאומי בחיפה וספרית בית הספר לקציני-ים עכו, שהעמידו לרשותי את מירב החומר האיורי להמחשה חזותית את הכתוב.

אסיר תודה אני למר שמחה בינות, אשר ליווה את העבודה מראשיתה – הדפיס את כתב-היד, העיר את הערותיו בניסוח ובתוכן, ערך את המפתחות והרכיב את החומר האיורי. בלעדי התלהבותו, נכונותו ושיתוף הפעולה שלו לא היה נשלם החיבור.

ברצוני להעיר, שכל אותן המובאות אשר מראי מקומן מצוינים בלועזית תורגמו לעברית בידי המחבר.

המחבר טבת תשנ"א דצמבר 1990

 

מבוא    🔗

אופיו של הים    🔗

החיים מתנהלים בתחומי שלושה אלמנטים: יבשה אוויר וים. הים הוא אלמנט מיוחד במינו, השונה בהרבה מהיבשה ומהאוויר ודוגמאות אחדות יעידו על ההבדל. מהירות כלי הרכב על פני הארץ או באוויר הוחשה מאות ואלפי מונים. נשווה נא מהירותה של עגלה – אמצעי תחבורה עתיק יומין – עם זו של רכבת מהירה, מכונית מירוץ או מטוס סילון מעל השחקים, אשר כמוהם לא ידע העולם הקדום. לעומתם, מהירות כלי השיט לא גברה בשיעור זה כלל ועיקר. אנית משוטים או מפרשים שייטה בתקופה העתיקה במהירות של כ־5–6 קשרים,¹ ואילו אנית מנוע רגילה אינה עוברת את המהירות של 20 קשר לערך, כאנית המפרש המשוכללת (קליפר) במאה הקודמת; משמע, בעידן המודרני הוחשה המהירות בים פי חמישה לכל היותר, מבלי להתייחס לרחפת ולסנפירית, שאינן כשירות לשיוט בלב ים ואף אלו לא העלו את המהירות אלא כעשרת מונים בלבד. האדם טרם התגבר על ההתנגדות והחיכוך של המים. זאת ועוד, האדם מסוגל להתרומם אל־על ועשה דרך של מאות אלפי קילומטרים בהגיעו לירח, אבל רק כמה אלפי מטרים בלבד צלל עד כה למעמקי הים למרות האמצעים המודרניים ביותר. הוא גבר על כוח משיכת כדור הארץ ואף ניתק ממנו, אך לא על לחץ המים במצולות. הים מכסה כ־70 אחוז מפני כדור הארץ ורק כ־30 אחוז מהווים את גושי היבשות, המקום למגורי האדם ושטח פעילותו העיקרית.

הים לא נעלם מעיני האדם והוא השתדל לנצל אותו בהתאם לאופיו. ביבשה יכול האדם לשכב, לעמוד ולהלך ללא כל אמצעי־עזר, ואילו בים אין הוא יכול לעמוד או לשכב כלל ובהעדר כלי שיט יאבד בלב ים. וכפי שמי הים מצויים בתנועה מתמדת, גלים וזרמים רודפים זה את זה, כך לא יוותר דבר במקומו וכל מבנה שיוקם בלב ים, לא יישאר על עמדו. אין ליישב ולאכלס את הים בבני אדם ישיבת קבע, כי הכל נמצא בו בתנועה מתמדת. הים נועד לנוע בו בין היבשות המפסיקות את המשכיות המרחקים האין־סופיים כביכול.

במהלך תולדות האנושות נאבקו העמים ביניהם לזכות בשטחי אדמה נרחבים יותר, בין למען מחייתם ובין למען סיפוק יצר השררה. שטחי אדמה ניתנים לכיבוש, להחזקה ולשליטה על ידי צבאות וחילות מצב, אבל לא כן הים. אם אין לעמוד ולהיוותר במקום אחד בלב ים, אין גם להציב בו חילות מצב; אין לסמן בו גבולות ולתחום תחומים, אין בו מכשולים – גבעות הרים וגאיות מפרידים; כל כולו שטוח, דרך רחבת ידיים לתנועה. ומכאן, אין לכבוש שטחי ים כדרך שכובשים שטחי יבשה, אלא יש לנסות ולהבטיח בו את התנועה בלבד. הדרך בים “סלולה” מששת ימי בראשית, ומשלמד האדם לרתום את הרוח למפרשים, גם הכוח המניע את כלי השיט נעשה מתנת הטבע, חינם אין כסף. עם זאת, ראו יורדי הים שב“כביש” נרחב זה ישנם נתיבים מסוימים, אשר מפאת תנאי הרוחות, הזרמים והימצאותם של יבשות ואיים הינם מתאימים או נוחים יותר, ולפיכך השתדלו לנצלם לטובתם על ידי השליטה בהם.

השליטה בים    🔗

שליטה בנתיבי הים משמעה – לאבטח את השיט של צד אחד ולמנוע את השימוש בהם מן הזולת. השליטה בנתיבים מבטיחה שיט ללא הפרעות ומביאה עושר ושגשוג כלכלי בעקבות הסחר.

מאז ומתמיד התנהל מאבק בלתי־פוסק בין העמים על השליטה בנתיבי הים, כדי לקיים את הקשר (קומוניקציה) ללא שיבושים. מכיוון ששלום הנתיבים תלוי בשליטה בהם, על כן תולדות האדם בים הן סיפור המאבקים לאבטחת הסחר לאמור, מעיקרן היסטוריה צבאית. הסחר והדגל נעשו בלתי־נפרדים ושלובים האחד בשני.

קשיי החקר ההיסטורי    🔗

פי שלושה ויותר שטחי ים מצויים על פני כדור הארץ מאשר יבשה. הרבה מאורעות התרחשו על פני מרחבים אלה ובכל זאת, מעט מאד ידוע – יחסית. קשה לגלות עקבות למאורעות שארעו על פני הים, יהיו הם הטרגיים ביותר; לאחר געש וזעף נמחק מעליהם הכל והיה כלא היה. המצולות בולעות כל זכר לארועים שהתרחשו וכאילו לא באו אל קירבן. הארכיאולוגיה התת־ימית היא מדע צעיר, ואף המאמצים המשוכללים ביותר אינם מאפשרים חקירה אלא במסד היבשתי בסמוך לחוף. דוק ותמצא: הים מעלים ומכלה לא כביבשה, שם נערמים שרידי החיים שכבות־שכבות ומהווים ספר פתוח לקריאת קורות העבר.

ולא זו אף זו; אין רושמי העיתים מתמצאים בדרך כלל בתנאים השוררים בים ומחוסר התמצאות נובעים גם חוסר ענין וידע. מכאן יוצא, כי הם מתעלמים מכך, שהשימוש בנתיבי הים והשליטה בהם היו ויישארו אף לעתיד לבוא גורם מכריע בתולדות האנושות.

עוצמה ימית    🔗

העוצמה הימית הם כלל האמצעים, אשר עם או קבוצת עמים הפועלים יחדיו מנסים בעזרתם לקיים ולהבטיח שליטה בנתיבי הים על־מנת לאפשר העברת סחורות ומשאבים צבאיים ההכרחיים לניהול הסחר והמאבק המלחמתי. זהו עיקרה של ההתמודדות בימים מאז ומתמיד וככל הנראה גם לעתיד לבוא. קשה עדיין לשער, כי ההובלה האווירית תוכל להתחרות בכדאיות ההובלה הימית. מכל מקום, אם דבר זה אכן יקרה אי־פעם, יתעוררו בכל נתיבי האוויר שמעל האוקיאנוסים בעיות דומות לאלה שמעל פניהם.

הים נועד אפוא לנוע בו, אבל לא כל עם הדר לחופיו נעשה יורד ים מובהק. כדי שעם יוכל לפתח את עוצמתו בים, הווה אומר – לשלוט בנתיביו – מותנה הדבר בתנאים גיאוגרפיים ואנושיים אחדים. ממיקומה של הארץ באי או בחצי־אי נובע אף יחס מסוים לצי הסוחר והמלחמתי וגם הצורך להקים בסיסים מעבר לים להבטחת הסחר, ולכן מתלווה כאן פן צבאי ומדיני.

בריטניה היא מדינה אינסולארית (שוכנת באי) ולכן היתה פטורה מדאגה של החזקת צבא יבשתי גדול. ריכוז כוחות הצי בנמליה לא נתקל מעולם במכשול. לעומת זאת לצרפת, שחופיה לשני ימים – האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון – מצב שונה. צוק גיברלטר מוחזק בידי בריטניה מאז 1704, על כן ריכוז כוחות הצי הצרפתי היה מותנה מאז ברצון הבריטים. רוחב המיצר (כ־14 ק"מ) מאפשר שליטה מוחלטת במעבר. ריכוז הכוחות בים נחוץ בדרך כלל יותר מאשר ביבשה. בהתמודדות הימית מכריעים לרוב כוח האש ודיוקה ואורך טווח הפגיעה של כלי הנשק, ולסגולות האדם משקל פחוּת יותר; האדם אובד בלב ים ללא כלי שיט וניטלת ממנו היכולת להאבק באויביו.

ייסוד המושבות המרובות של בריטניה היה מכורח מצבה הגיאוגרפי. משם היא ייבאה חומר גלם ומזון ואליהן ייצאה את המוצר המוגמר דרך הים. לבד מערכן הכלכלי, שימשו המושבות גם בסיסים לצי, כדי שזה יוכל למלא את עיקר תפקידו – אבטחת שלום הנתיבים.

גם עיצוב המבנה הפיסי של הארץ קובע את נטיתו של העם לחתור לעוצמה בים. קווי החוף, הגישה אליהם ונמלים טובים טומנים בחובם כוח, שניתן להוציאו אל הפועל. באותה מידה שאדמת ארץ דשנה מרחיקה מן הים, כי היא מבטיחה קיום הוגן בבית, מקרבת אליו אדמת הטרשים ההררית ומאלצת את בניה לרדת לים ולמצוא את פרנסתם בין גליו, כדרכם של בני נורווגיה. גודל שטחה של הארץ עלול להית לרועץ, משנעדר יחס מתאים בין גודל זה לשיעור אורך החופים. לבריה"מ החופים הארוכים ביותר מבין כל מדינות תבל ובכל זאת, היא נחשבת ארץ סגורת יבשות. החופים בצפון אינם מועילים הרבה עקב הים הקפוא ברוב ימות השנה. מדינה ענקית זו מתקשה למצוא מוצא נוח לימים.

גם גודל האוכלוסיה וצפיפותה נלקחים בחשבון ביחס לאורך החופים. ארץ דלילת אוכלוסין וחופים ארוכים ומפורצים כאילו מזמינים פלישת האויב, שכן חוף הים הוא גם חזית. כך קרה לאיחוד הדרומי של מדינות ארה"ב בימי מלחמת האזרחים (1860–1864). עקב האוכלוסיה הדלילה חדרו אניות הצפון דרך שפך המיסיסיפי ללא כל הפרעה.

את גודל האוכלוסיה ואופי הלאום יש להעריך על פי הקשר לים. הסחר הימי נחשב מודד לשיעור העוצמה, שמדינה מסוגלת להפעיל בימי התמודדות ומצוקה. יורדי הים הם כוחות העתודה הטבעיים הכשירים לשרת בים גם בימי במלחמה עקב הכשרתם המקצועית. הסחר בים הוא אפוא תנאי בל־יעבור לעוצמה בים. כוח האדם המקצועי, החל מבוני כלי השיט וכלה במפעילי האניות, פילס תמיד בפני כל עם ועם את הדרך בנתיבים להשגת שליטה בים. לשוא ולחינם היתה לספרדים אימפריה עצומה שהשמש לא שקעה בה מעולם, אם הם בזו למסחר כעיסוק לא־מתאים לאציל ולחייל. האציל הספרדי העדיף לשלוף את חרבו ולשדוד, ואילו עמיתו הבריטי – לעסוק בסחר ולירות בתותחי האניה; וכפי שגבר התותח על החרב, כן גם הסחר על השוד. האימפריה הספרדית ואניות הזהב שלה עברו בחלקן לידיים בריטיות או שקעו במצולות הים והשיכחה.

ולבסוף, מאופיו של הממשל נובעת ראיית האינטרס הלאומי, המחייב או דוחה את הטיפוח של העוצמה הציית (naval power) לאמור, הקמת צי מלחמתי בעל יכולת אפקטיבית. הכשרון לחזות מראש את ההתפתחות וההחלטיות במעשה הם גורמים מדרבנים לפיתוח העוצמה הציית. השלטון קובע את ממדי הצי ואיכותו, בידו נתונים כלי הארגון, הוא מעודד או מרפה את הרוח המלחמתית והוא המנסח את האסטרטגיה (ניהול כלל המאבק) של המדינה. האנגלים התיישבו באמריקה בהמוניהם. נתיבי האוקיאנוס האטלנטי נתמלאו אניות סוחר, שקיימו את הקשר עם המולדת הישנה. לעומת זאת, הצרפתים הצרו את צעדי המהגרים. הם נשארו בעולם החדש כחיילים וציידים ואוכלוסיה צרפתית צפופה לא קמה בקנדה. נתיבי הים לא סאנו אניות צרפתיות באותו שיעור כבריטיות. על הצי הבריטי הוטל אפוא תפקיד נכבד יותר בהבטחת שלום הנתיבים.

עוצמה ימית – אין פרושה יותר אנית מלחמה בלבד. היא ציינה מתמיד את כלל כלי הנשק, המתקנים, הנסיבות הגיאוגרפיות, אופי האוכלוסיה וכדומה, המאפשרים את ההובלה בים בעיתות משבר. אם המטוס ממלא תפקיד חשוב בשליטה, כפי שהוא עושה זאת בימינו, הרי המטוס משמש אמצעי לעוצמה ימית. כל פעילות ימית, לבד מהפגזת מטרות חוף, שהינה ניצול מקרי של העוצמה הימית, מכוונת למשימה אחת ויחידה הנוגעת לתנועת אניות המשא המעבירות את המצרכים, הציוד והאנשים דרך הים. כאמור לעיל, כל עוד יתנהל עיקר ההובלה בימים באמצעות אניות ולא במטוסים מעליהם, תישאר שאלת בטחון הנתיבים שנויה במחלוקת בין המעצמות.

ייעודו של הצי    🔗

מלכתחילה נוצר הצי למטרות הגנה והתקפה כאחת, אשר לפעמים לא קל להבחין ביניהן. כשמונע צי מהאויב את השיט בים, הוא מאבטח בכך את הובלת החיילים והציוד המלחמתי שלו. צי יכול לגונן על שטחי יבשה מפני התקפה ובד בבד להוציא לפועל התקפה. עצם העובדה שהצי מגן על המולדת משמעה, שהמדינה מסוגלת לשלוח אל מעבר לים כוח אדם רב וכמות גדולה של נשק למטרות התקפה. כאשר עמדה אנגליה לבדה בימי מלחמת העולם השניה (1941) מול האיום הגרמני, היה אמונו של ראש הממשלה, צ’רצ’יל, כה גדול בצי המלכותי, שהוא שלח למצרים עבור החזית בצפון־אפריקה תגבורת מטוסים, טנקים ותחמושת, אשר לולא הצי היו אלו נדרשים להגנת המולדת.

אם תפקידו של הצי לאבטח את ההובלה הימית, חייבים כלי ההובלה עצמם להחשב כחלק בלתי־נפרד מהעוצמה הימית. נאמר לעיל, שאין למדוד את העוצמה הימית במושגים של אניות מלחמה בלבד; שכן למה הדבר דומה? לקטר ללא קרונות. הקטר ללא קרונות רתומים אליו מהווה אמנם כוח רב, אבל – ללא תפקוד. מכיוון שטעם קיומן של אניות המלחמה הוא הגנת הנתיבים למען התנועה הבטוחה של אניות ההובלה, העדרן של אלה האחרונות הוא מכשול בים. צי מלחמתי, אשר רק משבש את השיט של הזולת, יעשה מעין מלאכה למחצה, כי הוא עצמו לא ייהנה מכך. על פי תפיסה מוטעית זו נהגה גרמניה בשתי מלחמות העולם, משהסתפקה בבנית צי צוללות אדיר והזניחה את פיתוח צי אניות הסוחר שלה.

אניה ומטוס    🔗

כל המתבונן במטוסים, כשהם חולפים מעל יבשות וימים ורואה בהם כוח בלתי־תלוי, מגביל את ראייתו ומתעלם משרשרת ארוכה של גורמים, אשר איפשרו להם להגיע אל מעל למטרה. במסע הכיבושים המהיר של היפנים, לאחר התקפת הפתע על נמל הפנינים (פרל הארבור) ב־7.12.1941, הגישו כוחות האוויר שלהם סיוע יעיל בהשתלטות על הודו המזרחית, מאלאיה ובורמה. אולם המטוסים פעלו מעל מסלולי המראה שצבאם כבש לאחר שהונחת מאניות. המטוסים למיניהם, הדלק, חלקי החילוף, צוותי התחזוקה וכלל האספקה הגיעו לאזור המערכה באניות. העליונות האווירית היפנית המקומית היא פועל יוצא של העוצמה הימית. והרי דוגמא נוספת: כל מרכיביו של הכוח האווירי הבריטי, שמסוגל היה להדוף את חיל האוויר הגרמני ב־1940, והדלק שאיפשר להתחיל במיתקפה נגדית כעבור שנתיים, הובאו לאיים הבריטיים בדרך הים. האיים הבריטיים עצמם ששימשו כבסיס פעולה, אשר ממנו המריאו המטוסים להתקפה, לא היו יכולים להחזיק מעמד, לולא השליטה בנתיבי הגישה ממערבו של האוקיאנוס האטלנטי.

כמובן, אין דבר זה בא להפחית מערכם של כוחות האוויר ולומר, כי עקב הציוד הרב ומורכבותו יש להועיד במלחמה המודרנית חשיבות גדולה יותר לעוצמה הימית מאשר בעבר. עלינו להבחין בתיפקודם של השניים לשם מניעת אי־הבנה ובלבול דברים. אם לא נשכח לשם מה קיימים הציים, נוכל להימנע גם משאלות מופרזות כגון זאת: כלום עדיף המטוס על אנית המלחמה, או – האם התיישנה אנית המלחמה לאחר הופעת המטוס?

תפקידי העוצמה הימית    🔗

באמצעותה מגינה המדינה על העברת כוחות יבשה ואוויר ועל האספקה לאותם האזורים, אשר שם אפשר לנצלם נגד כוחות האויב, בין לפלישה ובין לסיוע לידידים.

מדינה בעלת עוצמה ימית מסוגלת למנוע מהאויב את השימוש בנתיבי הים להעברת כוחותיו שלו; זאת אומרת, היא מגינה על המולדת וארצותיה מעבר לים מפני פלישה.

ולא זו אף זו; היא מפעילה לחץ על האויב ומונעת ממנו להוביל את הסחורות מעבר לים החסרות לה באזור הנתון לשליטתה; משבשת את יצוא המוצרים של היריב, אשר בתמורתם אפשר לשלם בעד היבוא ההכרחי ממדינות ניטרליות. בימי מלחמה קיים תמיד לחץ גלוי ובמישרין על המדינות הניטרליות לביטול הסחר עם האויב. צי מלחמתי יוכל להקשות אף על מערכת התובלה הפנימית של האויב על ידי שיבוש השיט לאורך החופים.

ניצול ישן־נושן של העוצמה הציית הוא שימוש באנית מלחמה כארטילריה כבדה ניידת, או כבסיס אוויר לשם התקפה ישירה על מטרות קרקע, להרעשת אתרים המיועדים לנחיתה, לשיתוף פעולה עם כוחות המצויים כבר בחוף ולהפגזת מתקני חוף עוין. הבריטים נטו חיבה יתרה למערכים מעין אלה, שאיפשרו להפעיל את כוח האש העצום של האניות ובעקבותיו להנחית את הצבאות הבריטיים הקטנים בחופים זרים.

אסטרטגיה וטקטיקה    🔗

הניצול הכללי של אמצעי הלחימה להגשמת מטרותיה הוא ה“אסטרטגיה”. מושג זה מוחלף לעיתים בטעות ב“טקטיקה”, אשר נוגעת ללחימה במקום אחד מסוים. תת־אדמירל א"ת מאהן הציע הבחנה פשוטה לאמור, כשהצדדים היריבים מצויים במגע – מדובר בטקטיקה, ואילו האסטרטגיה מעלה את המגע למישור הניהול הכללי של המלחמה. אליבא דאמת, כל שאלה טקטית חייבת להשקל לאור המטרה האסטרטגית. מכאן יוצא, ששיקולים אסטרטגיים עלולים לדרוש, כי אנית מלחמה תימנע מהתמודדות עם כוח עוין, אפילו אם היא אינה נחותה ממנו במיוחד (כשזו פועלת בשליחות פיגוע או סיור) מחד גיסא, או שהיא תתקוף ותילחם עד הקץ המר נגד כוח עדיף מאידך גיסא.

קיימים אי־אלו רעיונות יסוד כלליים היכולים להיקרא עקרונות אסטרטגיים. אין כל מסתורין וייחוד בעקרונות אלו, ואפשר ללקט אותם אגב קריאה בהיסטוריה צבאית. מכיוון שהמחקר באסטרטגיה ימית הוא דבר חדש, האדמירלים הדגולים בעבר הגיעו לרום מעמדם ופרסומם ללא ספר לימוד. אלה הגו בבעיותיהם על פי שורת ההגיון והנסיון ובדרך זו הגיעו להחלטות נכונות. אפילו הדיוט, מי שאינו בקי במושגיה הכלליים של האסטרטגיה, יסתור תכופות הצעות לא נכונות. תבונה ונטיה לחשיבה הינן הכרחיות כשהדיון נסב על עקרונות, בין בקרב בני סמכא ובין בקרב הדיוטות. בכל מערכת כללים יש יוצא מן הכלל; דבקות יתרה בעיקרון אחד פוגע תכופות בעיקרון אחר ומעולם לא נלחמו “על פי הספר”. אדמירל או גנרל הדבק ללא סייג בסדרת כללים ששינן וסיגל לעצמו מראש, ספק אם יגבר על יריב בעל תושיה ותחבולות.

קל יותר לדבר על כללי האסטרטגיה מאשר לערוך אותם ברשימה. חקר האסטרטגיה במאה השנים האחרונות הציג רעיונות שונים ברמת “עקרונות”; ונכון גם כן שמערכות ים ויבשה מודרניות נושאות קווי אופי כלליים הדומים לאלה של הזמנים הקדומים, ודמיון זה ניתן לתאור בלשון פשוטה.

המצביא הסיני, סון־צי, כתב ב־500 לפנה"ס לערך, שעיקרה של המלחמה היא גניבת דעת, כלומר – רצוי להחזיק את האויב בדעה מוטעית בנוגע לכוונתך, כדי שתוכל להכות בו בזמן ובמקום, שהוא אינו מוכן לכך. איש לא יוכל לשלול את תקפותו הכללית של רעיון זה כבסיס להצלחה במירב היוזמות הצבאיות. אך האם יש בזה משום חידוש? בימינו מכנים אותו – עקרון ההפתעה, אבל לשון מעין זו מובנת למומחים בני־סמכא בלבד, בשעה שרעיונות היסוד של האסטרטגיה אפשר להבהירם כך שכל בר־דעת יבין אותם. מכל מקום, אם קל להבין את עקרונות היסוד של המלחמה, אין הדבר כך לגבי כל גוני־גוניהם.

למפקד צריכה להית הבנה מעמיקה בכל הסתעפויותיו של העקרון האסטרטגי, אבל עליו להבין גם בטקטיקה, שהיא מסובכת מאד וטעונה אימון ונסיון. תת־אדמירל א"ת מאהן כתב לפני כמאה שנים: “ההתקדמות הבלתי־פוסקת של האנושות מובילה לשינויים בכלי הנשק ויחד איתם גם באורח הלחימה…”.²

המצביא חייב להתמודד עם בעיות האספקה, לוגיסטיקה – בשם אחר, ולהתגבר עליהן יחד עם אנשי מטהו. הוא צריך להיות גם פסיכולוג לעת־מצוא המכיר את טבע האדם ויודע להנהיג את פקודיו, דבק בדרכו גם כנגד לחץ פוליטי וגמיש די הצורך לדעת, אימתי השינויים בנסיבות דורשים שינויים גם בתכנית. עליו להיות בעל יכולת הבחנה גם בתוך “ערפל המלחמה” השורר בדרך כלל ולהערך כראוי על מנת להימנע מזעזועים והפתעות לא נעימות.

עלול לקרות, לרוע המזל, שהמפקדים הטרודים בסבך של בעיות בלתי־נמנעות ייעשו בלתי־סובלניים כלפי אמיתות ישנות־נושנות; תורות בדוקות זה עידן ועידנים, שהן פשוטות בתכלית הפשטות, ייפסלו על ידיהם דווקא עקב פשטותן וגם בשל אותה האמונה, כי בימינו הכרח תמיד לחדש. כיום נהוג לדחות תאוריות יסודיות של הלוחמה הימית על יסוד ההנחה, שאלה אינן הולמות עוד את תנאי הזמן המודרני. לפיכך, ראוי להזכיר שוב את דברי א"ת מאהן, אשר אמר על הציוד הצבאי: “אפשר להשליך אותו מהר מאד, אבל רק באיטיות רבה לקלטו”.

המלחמה הימית שונה מהיבשתית במטרה, בכלים ובאופיו של התחום, אשר בו היא מתנהלת. על כן האסטרטגיה הימית שונה במהותה מזו היבשתית. קיימים אי־אלו רעיונות משותפים לשתיהן, אבל תהיה זו שגיאה להעביר רעיונות אשר תקפים במלחמה היבשתית לתחומו של הים. תכלית פעילות הכוחות בים מוגבלת בדרך כלל בהשוואה לזו שביבשה.

כלל גדול הוא, שהציים נועדו לסייע לכוחות הקרקע והאוויר, שכן אלה הם המכריעים את הקרב הסופי. אנית המלחמה, הכלי העיקרי של העוצמה הימית, אין דומה לה בין כלי המלחמה הפועלים ביבשה בכל הנוגע ליכולת התנועה ואי־התלות האסטרטגית והטקטית, כי שייטת אניות מסוגלת להוציא לפועל באורח עצמאי משימה אסטרטגית; הטנק, לעומת זאת, נופל ממנה בהרבה ביכולת העמידה העצמית.

לים יש מעט מאד מקלסתר פניה של היבשה. אין בים דבר הדומה לפסי רכבת או לכביש, אין שם הרים, יערות ונהרות ואין שם מרכזי אוכלוסיה או תעשיה. הים הוא שממה שטוחה שיש לחצותה, ולרוב הוא עביר כמעט בכל מקום. נכון הדבר, שאזורי ים מסוימים שונים בחשיבותם האסטרטגית, אבל שוני זה מוקנה להם על־ידי היבשות הגובלות בהם. תפקיד הצי לגונן על מקומות היעד לאמור, על הנמלים ועל אזורי המוקד של מפגש נתיבים בקרבת כפים, מצרים ותעלות, כגון גיברלטר, סואץ, מלטה, פנמה, כף התקווה הטובה, סינגפור וכו'. רצוי כמובן, שכל צי יקיים בסיסים בעמדות סטטיות מעין אלה.

ההתמודדות בים    🔗

בזירת הקרב מתמודדות האניות אלו באלו. לאחר כל שינוי משמעותי בכלי הנשק הימי ובאניות מתעוררות בעיות ושאלות. המערך הקרבי יעוצב לעולם על פי אופיו של כלי הנשק והאניה, כדי שאפשר יהיה להפעילם בדרך המבטיחה את הבסת האויב ובאותה שעה למנוע מן היריב לעשות צעד דומה או לסכל את בריחתו מזירת המערכה.

מטרת כל התמודדות בים היא השמדת אניות האויב, כי אין האדם יכול להתקיים במרחביו ללא כלי שיט והוא יאבד במוקדם או במאוחר במצולותיו. נדמה אפוא שבים חשוב הכלי מהאדם, אם כי בלעדיו יהיה כלי השיט אנית־רפאים חסרת כל תכלית וערך עד עלותה על שרטון, או כלי משחק בידי רוחות וגלים עד אובדנה. מכאן יוצא שהתוקפים השתדלו תמיד להשמיד או ללכוד את אנית האויב, לבל תשרת את המתחרים בנתיבי הימים.

נתיבי הים שונים מדרכי היבשה. בימי מלחמה ומאבק כוחות אין עוד ואף לא היתה מעולם כל אבחנה בין כלי שיט מלחמתי לאזרחי המוביל נוסעים ומשא.

בל יישכח – ההתמודדות התנהלה מתמיד על השליטה בנתיבים, כדי שרק צד אחד יוכל לנצל אותם לתועלתו הכלכלית ולקידום צרכיו המלחמתיים.

לפיכך, כל כלי שיט, ללא שימת לב אם הוא אנית מלחמה או אנית משא, מהווה מטרה לפגיעה. אין ולא היה מעולם אובייקט אזרחי בים בימי המאבק על השליטה בנתיבים. בשעה שהצבאות ביבשה מוכנים לחוס, לעיתים, על ערי פרזות ואף על כלי תחבורה אזרחיים, אין הדבר כך בים. מכיוון שאין לכבוש את הים, אלא לשלוט בלבד בנתיביו העיקריים, כל ספינה, אף העלובה ביותר, יכולה להועיל בהובלת חומר הדרוש למלחמה ולכן היא תושמד ללא אזהרה וללא רחמים. כל יורד ים באניתו, ללא אבחנה, משתייך לכוחות הלוחמים וספינתו מהווה חלק מהעוצמה הימית של מולדתו.

מטרת המלחמה בים    🔗

משימת המלחמה ביבשה היא לכבוש שטחים ולהכניע את האוכלוסיה האזרחית למען מטרות פוליטיות וכלכליות. מאחר שבים לא קיים שטח מיושב והוא אינו מקום לייצור מוצרי צריכה, אלא כר נרחב לתחבורה וקשר, על כן אין לכבשו והמלחמה מתנהלת רק למען אבטחת הקשר. ההובלה בנתיבי הים – בין למטרות מלחמה ובין למטרות שלום – חיונית לכל מדינה. ביבשה אפשר לייצר, לבנות ולהרוס ואילו בים – פרט להובלה – להשמיד בלבד; על כן השמירה על שלמות הנכס המובל בים היא אינטרס עליון. נכס זה כולל, לבד ממוצרי צריכה וציוד צבאי, גם חיילים בימי מלחמה ונוסעים וסוחרים בעיתות שלום.

בהתנגשות בין ציים בים נחשב כהישג, אם המנצח הצליח להלום באויב וליטול ממנו את היכולת להשיט את אניותיו בנתיבים ולשבש את אספקתו השוטפת. זה אפוא הרס והשמדה בלבד, כי פעמים מעטות בלבד נשבית אנית האויב ולרוב היא מוטבעת בעטיין של פעולות האיבה ויורדת למצולות עם מטענה האנושי והחומרי היקר.

בדרך כלל מוכרע גורל המערכה ביבשה, לאחר שהצבא נחת בחוף, קיבל את ציודו־תחמושתו והובטחה האספקה השוטפת. אם הצליח הצי במשימותיו, הוא מאפשר בכך לצבא היבשה לפעול, להילחם ולנצח במערכה. ספק, אם אי־פעם הוכרע גורלה בים באורח בלעדי. הדרך לנצחון – במים עזים נתיבה! ערב ה־6 ביוני 1944, עת פלישת צבאות הברית לאירופה הכבושה בידי הנאצים, אמרו אנשי הצי: “אנו איפשרנו לגנרל מונטגומרי (מפקד כוחות הפלישה) להילחם את מלחמתו ביבשה”.

בל תהיינה הארצות לאורך חופי הימים דומות לעופות ים, שאינם מסוגלים להרחיק עוף מקרבתם.

הצי נחשב קו ההגנה הראשון של כל מדינה המשתרעת לאורך חופי הים ובאותו שעור גם חוד חנית נטוי למרחקים, כי אין מנצחים במלחמה תוך עמידה בהתגוננות. בין כה וכה, באמצעות הצי בלבד יכולה המדינה להשליך למרחקים את כוחה ולהפעילו, תהא המטרה תוקפנית או מגננית.

העידן הים־תיכוני

 

פרק א': יורדי ים ראשונים    🔗

איננו יודעים יותר על קדמות השיט מאשר על קדמות מעשי האדם עלי אדמות. כשם שתחילתו של האדם שרויה באפלה, כן הדבר על ראשית ירידתו לים. אולם, בשעה שהארכיאולוגים מסוגלים להתחקות אחר צעדיו הראשונים ביתר בטחה, נמנע הדבר כמעט לחלוטין מכל המבקש לגלות את ה“עקבות” הראשונים של האדם בימים. טבע הים הוא, כי זה מעלים בן רגע הכל מעל פניו וקרקעיתו אינה נאותה לחשוף את סודותיה.

הנחה סבירה היא, שבמהלך השתלטות האדם הקדמון על חיות הבר, תנובת השדה ומשאבי אוצרות האדמה, ירד גם למים. לקט, ציד ודיג בנהרות, באגמים ובים הינם מן המלאכות הקדומות ביותר – דרך להתגבר על הטבע לשם קיומו של האדם.

אין לדעת היכן ואימתי העז יצור אנוש לנסות את מזלו בים הפתוח, מחוץ למים הפנימיים – נהרות ואגמים. כלי שיט פרימיטיביים לא שרדו מאותם ימים קדומים. בלית ברירה, הסתפקו החוקרים בחקר כלי שיט, שעמים לא־מפותחים השתמשו בהם במאות השנים האחרונות והמדענים עוד הספיקו לראות ולבדוק אותם. כלי שיט מעין זה הקולט את מלוא גופו של האדם – ולא כל חפץ צף אחר שנעזר בו האדם כדי להשאר על פני המים – היתה סירות הכּוֹרֶת העשויה מבול עץ, שתוכו נחרך באש או נחצב לשם התקנת מקום ישיבה לשייט. כמוה הן סירות העור, הרפסודות השונות הבנויות אלומות־קנה קשורות, הכּוּפָה (סל מצופה חומר עמיד במים) ועוד. גילוי כלי שיט אלה בקרב עמים פרימיטיביים בארצות תבל שונות ורחוקות אלו מאלו מלמד על דרך משותפת בהתפתחות הטבעית של בניית כלי שיט.

באגן המזרחי של הים התיכון    🔗

הים התיכון הוא סגור יבשות. מצר גיברלטר ותעלת סואץ המלאכותית מחברים אותו אל שתי מערכות אוקיאנוסים – האטלנטי ממערב וההודי מדרום. הוא אחד הימים הקטנים בעולם. שטחו 2,496,000 קמ"ר, כעשירית משל האוקיאנוס האטלנטי וחלק העשרים של האוקיאנוס השקט. שרשי העולם המודרני נאחזים בארצות חופי ים זה. הים התיכון, ככל הימים, מילא תפקיד מכריע בתולדות העמים והמדינות אשר קמו לאורך חופיו. ללא בחינת ההשפעה של פעילות האדם בים נפגמת ההבנה של הארועים ביבשה. הים אינו מפריד בין ארצות, אלא מקשר ביניהן. זו היתה מתמיד הדרך הקלה, הכדאית ולפעמים היחידה להוביל סחורות וערכי תרבות מארץ אחת לרעותה. מרחבי הים מרחיבים את אופק הראיה, וחילופי הרעיונות מפרים באורח הדדי את כושר החשיבה. ים קטן זה, שלאורך חופיו קמה ציוויליזציה, אשר אופיה ועיקר מהותה שרירים וקיימים גם היום, היה מתחילה בעל חשיבות רבה יותר מממדיו הצנועים.

פעילות יורדי הים כאן נקבעה על פי אופיו המיוחד של הים. בשל העדר גאות ושפל אמרו עליו ראשוני הספנים שבאו מהאוקיאנוס האטלנטי, כי הוא אינו ים בכלל. בימי קיץ חלקים כמעט פני המים במפרצים והם נשארים על עמדם. האניות יכולות להכנס לנמל בכל שעות היממה, הגלים בו קצרים ואינם גבוהים, ואין להשוותו לאוקיאנוס. עקב חופיו המפורצים והאיים המרובים, קווי החוף אינם נעלמים מנגד עיני השייטים כמעט אף לא ליום אחד. אלפי איים מצויים בו, ואחדים מהם הגיעו לפרסום רב יותר מאשר איים גדולים מהם לאין ערוך באוקיאנוסים. כאן החל השיט בממדים נרחבים, ולעמים רבים היה ים זה לבית אולפנא ללימודי השיט. שתי פנים לו: בקיץ הוא אדיב ודומה לאגם מים פנימיים המתאים יותר למשוט משלמפרש, ואילו בחורף הוא כעין אוקיאנוס; גובה הגלים מגיע בו כדי 30 רגל, והספנים בתקופה העתיקה לא העזו לרדת אל מימיו בין החודשים נובמבר-מרץ.

הים התיכון היה הזירה העיקרית לדברי ימי התקופה העתיקה; הוא שימש דרך מלך רחבה לבני עמים רבים ושונים, שפניהם להדביר תחתם את ארצות חופיו. כאן התפתחו בראשונה המדעים הכרוכים בשיט, כגון אסטרונומיה, גיאוגרפיה וכו'. הוא גם ים “ספרותי”. לאורך חופיו חוברו מזמורי התהילים ושירי הומירוס (Homeros), יצירות בנות אלמוות ופאר השירה של התרבות האנושית.

דעה מקובלת היא, כי הציוויליזציות הראשונות צמחו בעמקי הנהרות של האזור התת־טרופי בחלקי תבל שונים. בסמוך לים התיכון משתרעים שני עמקים כאלה, עמקי הפרת והחידקל במזרח ועמק הנילוס בדרום; ואם בקרבת ים כה נוח לשיט המקשר בין עמים וארצות, מצויות ארצות ראשית הציוויליזציה, אין פלא, כי ים זה סייע לתפוצתה של תרבות זו. באגנו המזרחי של הים התיכון נמצא הים האיגאי, אשר יותר מכל ים אחר נועד לפרסום. הוא נוח לשיט, לרבות השיט הפרימיטיבי; מרובים שם האיים ואין כל פחד להתרחק ללב ים מבלי לראות קווי חוף באופק. אוצרות הטבע של ארצות החוף, כולל עצים, וקרבת עמקי הנהרות, שבהם קמו האימפריות הראשונות בהיסטוריה הידועה, דרבנו את התפתחות הסחר בים האיגאי בפרט ובאגנו המזרחי של הים התיכון בכלל.

כרתים ופיניקיה    🔗

הפילוסוף היווני אריסטו (Aristoteles), שחי במאה ה־4 לפנה"ס, תיאר את מצבה הגיאוגרפי של כרתים בזו הלשון: “אי זה נועד מטבע בריאתו לשליטה בהלאס (Hellas – יוון). הוא שוכן במקום גיאוגרפי מצויין; משתרע בים, אשר סביבו יושבים כמעט כל ההלינים (יוונים). קצהו האחד אינו רחוק מפלופוניסוס (Peloponnesos – חצי־אי דרום יוון) והאחר מגיע סמוך לאסיה ליד טריופיון (Triopion – כף בדרום מערב אסיה הקטנה) ורודוס (Rhodos). הודות לכך רכש מינוס (Minos) את השליטה בים, הכניע איים אחדים והושיב מושבות באחרים.”³

כרתים שימשה מטבע מיקומה הגיאוגרפי תחנת מעבר בין אירופה לאפריקה ובמידה מסוימת גם בין אסיה לאירופה. השפעות הגומלין הורגשו והגיעו אפוא לידי מימושן כאן. אוכלוסי האי יצאו נשכרים לא מעט ממצבם הגיאוגרפי, ועל כן יכלה הציוויליזציה האירופית הראשונה להיווצר בכרתים, הסומכת על כוחה בים ומשליכה את עוצמתה מפאתי הים האיגאי אל מרחקים ניכרים ביותר בים התיכון כולו. שרשרות האיים המקשרים את אירופה ואסיה הקטנה מקלות על השיט צפונה ומזרחה, ורק בדרום פונה החוף לים הפתוח למרחק של 200 מילין, בואכה מצרימה באפריקה הצפונית.

כאמור, התפתחותה של כרתים הושפעה ממצבה הגיאוגרפי – היותה אי. על פי ממצאים ארכיאולוגיים אפשר לקבוע, כי נתיבי הסחר באלף ה־3 לפנה“ס היוו מעין משולש, שקודקודו במצרים ושתי צלעותיו נמתחות אל גבל בחוף הסורי ואל כרתים ויוון. אבל לא רק כרתים שימשה תחנת מעבר חשובה לסחורות, כי אם גם מאלטה (Malta); אי זה שוכן בין סיציליה לתוניס, בתחום הים המפריד בין שני אגני הים התיכון. גם באי זה מצויות עדויות ארכיאולוגיות, כי מאלטה היתה תחת מעבר לסחורות ולמנהגי דת למיניהם, שהגיעו לכאן מחופי האוקיאנוס האטלנטי, או עברו דרכו מן המזרח לפאתי המערב. נקודת מעבר מפורסמת נוספת באלף ה־3 לפנה”ס הוא המקום שנודע מאוחר יותר בשם – טרויה (Troia). על פי עדויות משכבות ארכיאולוגיות קדומות ביותר, היתה היא פרשת דרכים בין אירופה, אסיה והים האיגאי, השער לים התיכון, ולחלופין לים השחור. נחשולי נדידות של שבטים ועמים עברו כאן. מוצרי קרמיקה ונחושת שמוצאם מטרויה הקדומה נחשפו בסיציליה ובדרום ספרד. רק בדרך עקיפין מעין זו אפשר לשחזר את נתיבי הקשר בין ארצות רחוקות זו מזו, כי סיפוריהם של יורדי הים לא הועלו על הכתב, ועדויות ארכיאולוגיות בלב ים נאלמו ונעלמו במצולות. ברם, הימים הללו הינם כה קדומים, שאפילו האגדות אינן מספרות עליהן.

אותם העמים, המוכרים לבן דורנו מתולדות האזור בתקופה העתיקה, הופיעו כאן באלף ה־2 לפנה"ס. בכרתים, הנקראת מינואית על שמו של המלך האגדי מינוס, נתגלו ערים וארמונות מתקופה זו. כלי שיט רבים עגנו בנמלים ושייטו במרחבים. המרכזים העירוניים הגדולים היו קנוסוס (Knossos) ומאליה (Mallia) בצפון ופאיסטוס (Phaistos) בדרום. ניתן להניח, שהאי אוחד איחוד פוליטי וממעשה זה יכלה לנבוע העליונות הימית של כרתים. חומות או מתקני הגנה אחרים לא גוננו על הערים והדבר הוא יוצא דופן. כלום סמכו התושבים על חומות העץ (אניות) שלהם, כפי שנהגו אתונה ואנגליה אלפי שנים לאחר מכן? מישור החוף נתמלא אוכלוסין, כי השלטון המרכזי מסוגל היה לאבטח את שלומם מפני ההפתעה הבאה מלב ים, לרבות פשיטות שודדי ים. כרתים המינואית שיגשגה עקב שליטתה בים האיגאי.

מתחילת האלף ה־2 לפנה“ס נתמלאו אוכלוסין גם חופי סוריה וארץ ישראל עד עכו, והערים נכנסו למעגל הסחר הימי. קשרי מצרים עם חופי סוריה תכפו והלכו, והסחר שלה התרחב עד אסיה הקטנה וכרתים. אולם מדינה זו לא הסתפקה בהפניית פניה לעבר הצפון, אלא ניסתה את מזלה, למרות הקשיים הגיאוגרפיים, גם בדרום. על אף ששני ימים נושקים את חופיה, הים התיכון בצפון וים סוף במזרח, היא ארץ סגורה ומוקפת יבשות. לא כאן ולא כאן מצויים מעגנים מתאימים ונוחים, והמכשול העיקרי הוא העדר קשר בין שני הימים, עקב הלשון היבשתית המפרידה ביניהם. מפני שאינטרס עליון היה למצרים לקיים קשר עם ארץ פונט (Punt, שכנה אי־שם בדרום ערב או במזרח אפריקה) לשם הבאת מוצרים שונים, נהגו הם תחילה לשלב דרך יבשתית וימית. הנילוס הוא עורק החיים של הארץ המספק מים ונתיב שיט לבניה. הם שייטו במעלה היאור (דרומה) עד העיקול הקרוב ביותר אל חוף ים סוף, אל קופטוס (Koptos), ומשם העבירו את המשא על בהמות משך חמישה ימי הובלה, דרך ואדי חממת שבמדבר, עד בואם למחוז חפצם בקוסייר (Koseir) שעל חוף ים סוף. כאן נהגו לבנות את כלי השיט שלהם לדרך הארוכה, כשחומר הגלם לבנייה הובא איתם. על מצב מסובך ומסוכן זה התגבר פרעה ססוסטריס (Sesostris) במאה ה־19 לפנה”ס, משבנה תעלה שחיברה את הים התיכון לים סוף. כנראה, יצאה התעלה החפורה מהזרוע המזרחית של הדלתא והגיעה דרך ואדי תומילאת אל האגמים המרים. כשהתעלה לא היתה בשימוש, וכך היה רוב הזמן, נשאר ים סוף מנותק ממצרים ומהים התיכון. רוב אוכלוסיה של מצרים מצטופף עד היום בעמקו הצר של הנילוס ובדלתא, בעוד יתר שטחה העצום הוא מדבר ציה ובלתי מיושב. למרות הנסיונות הלא בלתי־מוצלחים להתאים את אניות הנהר ולהשיטן גם בין גלי הים, נשארה מצרים ארץ חקלאית מעיקרה. השתדלותם של הפרעונים מאז ססוסטריס להפיק את מלוא התועלת מקרבת שני הימים לא עלתה יפה, והקשר עם ים סוף והאוקיאנוס ההודי נתקיים רק לסירוגין, ולרוב לא באמצעות התעלה, אלא בדרך מקוטעת, ימית־יבשתית־יאור. ידועות מעט מאד משלחות שיצאו לארץ האגדית פונט. המקורות ההיסטוריים המצריים אינם מבהירים את הסיבות, אם היו אלה טכניות, כלכליות או אחרות.

התנאים הגיאוגרפיים, שמנעו ממצרים את גדולתה בימים, הטיבו עם שכניה מצפון, הפיניקים והכרתים. בתחילת האלף ה־2 לפנה"ס נמצאה בחופי סוריה וארץ ישראל הצפונית אוכלוסיה שמית־מערבית שנקראה בפי היוונים – פיניקים. החופים המפורצים ונוחים לעגינה. שלוחות ההרים מגיעות במקומות אחדים סמוך לחוף הים ומפצלות אותו ליחידות נפרדות. התושבים הצטופפו אפוא בחוף צר, כשגבם נדחק להרים במזרח ללא כל מרחב מחייה לעבודה חקלאית. מכשול טבעי לחקלאות במזרח, מרחבי הים האין־סופיים במערב ומעגנים טבעיים לאורך החופים כאילו הגישו הזמנה לרדת לים ולחרוש את תלמיו במקום את טרשי שדות החוף הצר.

לכרתים ולפיניקיה חופים צרים, לשתיהן יחס דומה – למראית עין – של אורך חופים לשטח הארץ מכאן שבשתיהן התפתחו ערים, מלאכה וסחר ובסופו של דבר עוצמה ימית.

ערי פיניקיה, ובתוכן אוגרית (Ugarit), שרק לפני כמה עשרות שנים בלבד החלו להתחקות על עקבותיה, קיימו מגע הדוק ביותר עם מצרים. אוגרית היתה המתווכת בין כרתים למסופוטמיה בתקופת המחוקק האמורי הגדול, חמורבי. בעיר זו השתמשו לראשונה בכתב אלף־בית, ובין הטקסטים המפוענחים מצויים גם כאלה הנוגעים לעניני ים.

במושג תאלאסוקראטיה (thalassokratia) – שלטון בים – השתמש בראשונה ההיסטוריון היווני תוקידידס (Thucydides – מאה 5 לפנה"ס) וייחס אותו למינוס, מלך כרתים לאמור: “מינוס היה הקדום בכל אותם הידועים לנו מפי השמועה, שבנה לו צי, הוא גם השתלט על רובו של הים הנקרא היום הים ההליני… הוא אף ביער מן הים, כפי שהדעת נותנת, במידת יכולתו את השודדים, כדי להגדיל את הכנסותיו.”⁴ אם כן, השליטה בנתיבי הים ו“הגדלת הכנסות”, או בלשון אחרת – דגל צי וסוחר, כרוכות זו בזו כאחד מסימני ההיכר של העוצמה בים, כשהתנאים הגיאוגרפיים ועיצוב מבנה הארץ מתאימים לכך. איננו יודעים, אם היה קיים מלך בשם מינוס, או שהשם שימש כינוי בלבד למלך כדוגמת “פרעה” במצרים. מכל מקום, לא עמדה – כנראה – כנגד כרתים מעצמה בעלת צי מלחמתי מאורגן, על כן היתה דאגת הממלכה המינואית לאבטח את נתיבי הסחר ולסוכך בצייה על החופים מפני התקפות שוד של הפירטים בלבד.

את כלכלת כרתים לא איפיינה חקלאות, היא התבססה על מלאכת עיבוד חומרים שיובאו מן החוץ. תנאי החברה השוררים באי איפשרו את הסחר הימי הטעון חופש ויוזמה פרטית והעדר שעבוד מעמדי. לא היו שם אחוזות גדולות המרתקות דרך קבע את האוכלוסיה לעבודת האדמה. אין משום פלא בדבר, כי פירטים שוחרי שלל תקפו תכופות את סחרה של כרתים. העיר־הארמון קנוסוס – כאמור – לא היתה מוקפת חומה, אולם האגדה מספרת על אבטחת החופים בדרך המיוחדת משלה: היה היה ענק, טאלוס (Talos) שמו, בנוי מארד, מעשה ידיו של אל האש היפאיסטוס (Hephaistos). הוא הלך מדי יום וסובב את האי, הרתיע באבני קלע את המתקרבים ואימץ בזרועותיו אל חזהו הלוהט את הנוחתים בחוף עד כלותם. מראשו עד העקב נמתח בו עורק נוזל החיים שלו, שמסמר בעקבו סתם אותו. כשבאו שייטי האניה “ארגו” (Argo – הארגונאוטים) לכרתים, הרדימה אותו מדיאה (Medea). שלפה את המסמר מקצה העורק, הנוזל היקר ניגר והענק מת. מה פשרה של האגדה ומה משמעות הסמלים בה?

היוונים החלו מגיעים לארצם מתחילת האלף ה־2 לפנה“ס. הידועים בתוכם הם בני העיר מיקינה (Mykenai) בפלופוניסוס. ב־1600 לפנה”ס היתה להם כבר תרבות מפותחת, והם הושפעו מכרתים המינואית, אבל יישוביהם היו מוקפים חומה. בין היתר למדו המיקינים גם את מלאכת הספנות; עם זאת ייתכן, שהשפיע עליהם הגורם הגיאוגרפי ולאו דווקא כרתים. ארץ יוון היא חצי־אי הררי בעלת חופים מפורצים למדי, על כן עדיפה שם התחבורה הימית על היבשתית לכלל המבקשים להגיע מהחוף המערבי למזרחי ולהיפך. עד היום מלאים חופי יוון ומפרציה ספינות המובילות סחורה מחוף אל חוף עקב דרכי הגישה היבשתיות הבלתי־מספיקות והלא־נוחות. המיקינים נעשו סוחרים ופירטים. האבחנה בין שני העיסוקים האלה לא היתה מעולם חד־משמעית. טווח השיט שלהם היה ארוך למדי והגיע עד קפריסין, סוריה ומצרים במזרח, סיציליה, סרדיניה וייתכן שאף לספרד ואל מעבר לעמודי היראקלס (גיברלטר) ובריטניה – במערב.

כאמור, איננו יודעים מי היה מינוס, השליט של קנוסוס, אשר האגדה היוונית מייחסת לו את השליטה ואת העוצמה הימית הראשונה בהיסטוריה, כפי שלא נודעו הפירטים שהוא הדביר תחתיו ובסילוקם טיהר את הים ואיבטח את נתיביו. ב־1400 לפנה"ס לערך נחרבה כרתים; על גורמי החורבן חלוקות הדעות. יש הטוענים, שאסון טבע פקד את האי, ואלה מסתמכים בטענתם על ההתפרצות הוולקנית שהתרגשה באי תירה (Thera), אחד מאיי הקיקלאדים (Kyklades). גל הגאות שעורר הרעש הגיע למרחקים. ואם כך הדבר, נוספת כאן עוד שאלה. כלום זה היסוד לאגדת אטלנטיס (Atlantis), היבשת האבודה בסיפורי הפילוסוף היווני אפלטון (Plato), שנעלמה ואיננה עוד? מכל מקום, בשעת שקיעת איים למצולות הים יכולה להיפגע גם כרתים וקנוסוס נחרבה. לעומת גרסה זו ישנה גם אחרת: ידי אדם גרמו לחורבן והאויבים היו היוונים המיקינים הקרויים בשירי הומירוס – אכאיים (שבט יווני שהתיישב ב־Achaia), צאצאי אותם המהגרים ההודו־אירופים שכבשו את יוון מאות שנים קודם לכן. הפולשים מהים יכלו להיות אפוא יוונים. מבין האפשרויות לפתרון הבעיה ודאית ביותר זו האחרונה, בעקבות פענוחו המוצלח של סוג כתב אחד משל המיקינים. מכאן נתברר, שהשפה יוונית היא, ולכן אפשר לייחס את חורבן קנוסוס ליוונים הפולשים. בכתב זה השתמשו במיקינה ובכל רחבי ארץ יון ובין היתר גם בפילוס (Pylos), היושבת בחופה המערבי של פלופוניסוס. אזור זה היה משך כל הדורות רקע להתנגשות בשאלת השליטה באגן המזרחי של הים התיכון. פילוס עצמה היתה זירת אחד הקרבות המפורסמים במאה ה־19 לספירה, הלא הוא קרב נאווארינו (Navarino). בפילוס נחשפה, בין היתר, אחת התעודות הימיות הראשונות בהיסטוריה; היא כתובה בכתב מיקיני (כתב קווי B), המודיע על 30 חותרים המועברים לסביבות קורינתוס (Korinthos). מטרת שיגור הקבוצה אינה ברורה. מאחר שגם לוחות נוספים מזכירים חותרים, ניתן לשער, שהתקיים במקום מעין ארגון הגנה חופית, שפעל באמצעות תחנות אזעקה למניעת סכנת נחיתה מהים. אזורי ים מסוימים הם בעלי רגישות מיוחדת, ואותה מידת חשיבות נועדה להם כבר בשחר ההיסטוריה כבתקופה המודרנית.

השתלטות היוונים המיקינים על כרתים לא הביאה את קיצה של התרבות המפותחת באי. הפולשים הזרים הסתגלו במהרה לרמה הכרתית וכרתים חזרה לאיתנה. ספנותה התרחבה, בחופי הים התיכון נוסדו מושבות מיקיניות רבות, ובין היתר בקפריסין, בסיציליה ובסרדינה. גם לארץ ישראל הגיעו מיקינים ויש המייחסים להם את ייסודה של צלמונה ודאר וייתכן אף את אשדוד ותל אבו־חוואם ליד חיפה.

מסעות המצרים אל ארץ פונט    🔗

מ־1400 לפנה"ס ואילך חברו שלושה גורמים לפריחה המחודשת באגן המזרחי של הים התיכון: תקומתה והתחדשותה של מצרים המשתלטת על חלק מקדמת אסיה אחר שחרורה משעבוד החיקסוס, ועלייתם של המיקינים והערים הפיניקיות.

אם השתלבה מצרים באמצעות הים התיכון בחברת עמי התרבות של אותם הימים, הרי ים סוף הוא עולם אחר, וממבט גיאוגרפי מהווה חלק ממערכת הימים של האוקיאנוס ההודי. על פי ההשערה היתה ארץ פונט סומאלי של היום באפריקה המזרחית, או חצר־מוות בדרום חצי האי ערב. קשיי הנסיעה בים ליעדים אלה היו בגלל האקלים ובגלל הים עצמו. לא היה קל למצוא את נתיב ההפלגה עקב השרטונות הסמוכים לחוף בתנאי ראייה לקויים. בגלל החום הרב האוויר רווי לחות, החופים שוממים והמפרשיות תועות ללא תקווה וללא ישע. לפיכך, העונה המתאימה ביותר להפלגה הם חודשי הקיץ, כי אז נושבות רוחות מצפון מערב. אם יצאה האניה מקוסייר בראשית חודש יוני, הגיעה לבאב־אל־מנדב בסופו ומשם נעזרה היא בזרם כדי לבוא אל מפרץ עדן. כשישה עד שבעה שבועות עברו מאז צאת האניה מקוסייר. אם נועדו פניה לדרום ערב, רתמה האניה מפרשה רוחות מדרום מערב; אבל לסומאלי, שמעבר לכף גווארדאפוי (Guarafui), לא היה זה מסע תענוגות, וכלי השיט החלש יכול להעזר בין ברוחות ובין בזרמי ים חליפות. העונה הנוחה לשיבה לקוסייר היתה בחודשי אוקטובר-דצמבר. רוחות מדרום־מזרח בחלקו הדרומי של ים סוף היו מתאימות מאד לאותן אניות שבאו מדרום ערב, כי בעזרת המונסון הצפון־מזרחי הספיקו להגיע במועד – בחודש אוקטובר – לבאב־אל־מנדב כדי לשוב לקוסייר עוד באותה השנה. והיה אם נסעו האניות לחופי סומאלי, הן שבו על עקבותיהן רק כעבור שנה, כי הקפת כף גווארדאפוי קשה ביותר ולפיכך רק בחודשי ינואר-פברואר יכלו לבוא אל מחוז חפצן בנמל הבית. מכל מקום, כך נראים לנו פני הדברים כיום.

יורדי הים הערבים בתקופות מאוחרות יותר היטיבו לדעת את כל התנאים האלה, עד שאנית הקיטור דחקה את רגליהם מים סוף, ופתיחת תעלת סואץ במאה ה־19 לספה"נ הפכה את ים סוף לעורק התחבורה החשוב בעולם. אין פלא, שנוסעי פונט נחשבו גיבורים אגדיים בעיני המצרים הקדמונים, ורבי החובלים דאז מצויידים היו בוודאי במטען ידע רב בכל הנוגע לכיווני הרוחות, זרמים, נתיבים בין השרטונות וכדומה.

הידיעה הקדומה ביותר על משלחת פונט היא מ־2700 לפנה"ס לערך. לפרעה סחורע הביאו משם שרף, כופר, מור, ענבר, עץ הבנה וכו'. סחורות אלה הגיעו למצרים גם קודם לכן בתיווך סוחרים זרים, אבל משהמצרים בעצמם עסקו בסחר זה, היתה משלחת סחורע רק אחת מני רבות.

כריית התעלה בימי ססוסטריס, המקשרת את הדלתא של הנילוס עם ים סוף כנסיון להקל על הגישה אל ים סוף, לא הפחיתה את סכנות ההפלגה עצמה. סיפורי ההרפתקאות של יורדי הים הנוסעים לפונט לא פסקו. אניות נטרפו בים המסוכן, ונוסעיהן ניצלו לאחר שעברו שבעה מדורי גיהנום באיים הבלתי מיושבים. תעלת ססוסטריס לא נראתה, אולי, כה חשובה בעיני המצרים, אבל לא מן הנמנע, כי היא גם נסתמה מהר. המקורות ההיסטוריים אינם מרבים לספר עליה.

גולת הכותרת של כל מסעות פונט הוא המבצע הנאדר של המלכה חאתשפסות (1500 לפנה"ס לערך), המסופר ומתואר על גבי תבליט בדיר־אל־בחרי. המלכה ביקשה, כי יביאו לה עצי מור לשם נטיעתם בגן האל אמון בנוא־אמון. פונט היתה ארץ יצוא המור, שנזקקו לו המצרים למטרות רפואיות ולייצור תמרוקים. הצי כלל חמש אניות. אין לדעת עוד, אם יצאו האניות דרך התעלה, או שהצי נבנה בחוף ים סוף. האניות נשאו סחורות חליפין וכן את פסל המלכה כדי להציבו בפונט. לאחר הגעת המשלחת וקבלת הפנים טענו שוב את האניות, הביאו עוד עץ קינמון, קטורת, פוך לעיניים, קופים וכלבים וגם ילידים הוסעו בדרך הביתה. העיר נוא־אמון טרם ראתה מסע כה מפואר נכנס אל בין חומותיה, כבואה של משלחת פונט זו. אנשי הצוות צוינו לשבח ובגן אמון נשתלו עצי המור. חאתשפסות הצהירה, כי הרחיבה את גבולות המדינה עד פונט. על אף שאין כל ידיעה על תלאות המסע בים, לא בצאתה של המשלחת ולא בשובה, חשוב מאד עצם המסע המעיד על ההיקף הרחב של סחר המצרים מעבר לים התיכון.

חשיבותה של פונט לא פחתה גם בדורות הבאים, בעת ובעונה אחת עם התפשטותה של מצרים בקדמת אסיה בתקופת הממלכה החדשה. המשלחות הוסיפו לצאת ורעמסס ה־2 (1292–1225 לפנה"ס) דאג לקיום המעבר התקין בתעלה, אשר דרכה עברו המשלחות לפונט, והחשיב את הסחר בים סוף כבים התיכון.

את הירידה הכללית של מצרים מסמלת החלשת מסחרה. בימי רעמסס ה־3 (1198–1167 לפנה"ס) שוב לא היתה התעלה בשימוש; היא נסתמה עקב ההזנחה ומשלחות פונט נאלצו לכתת רגליהן בוואדי חממת הלוך ושוב, אם כדי להגיע לקוסייר ולצאת למסע המפרך ואם כדי לשוב לקופטוס, לרדת לספינות היאור על מנת לבוא איש איש לביתו.

ההתפשטות המיקינית ופרשת טרויה    🔗

מאות שנים אלו הן גם תקופת המדינות האכאיות (מיקיניות) הראשונות, כגון מיקינה עצמה, פילוס, תיבאי (Thebai) ועוד. שליטי המלכויות הקטנות נעשו כפופים למיקינה ולמלך שלה. קשרי הסחר שלהן דרך הים היו מסועפים למדי עם קפריסין, סוריה, דרום איטליה, סרדיניה וממלכת החיתים באסיה הקטנה, אשר בבירתה נתגלו רוב הכתובות על אודות יוונים קדומים אלה. יעדי הסחר של האכאים מעידים, שהם סטו מקרבת החופים; לסיציליה ולסרדיניה יכלו להגיע רק דרך לב־הים. ארצות התרבות בסביבתן – מסופוטמיה, ממלכת החיתים ומצרים – מסוגלות היו להתקיים ממשאביהן הטבעיים והיבוא לא היווה להן שאלת קיום. אולם יוון היא ארץ עניה, שגשוגה תלוי בכשרונות עמה. כדי להצליח ולהתגבר על עמים אחרים נאלצו כבר ראשוני היוונים להיות יוצאי דופן ולבקש בין גלי הים את אשר לא העניקה להם ארצם הדלה.

לקראת סוף האלף ה־2 לפנה"ס הוצף שוב אזור האגן המזרחי בתנועת עמים גדולה, ואת שורת התהפוכות ניתן לפתוח בשני מסעות ימיים הקשורים בים השחור: הפלגת נוסעי האניה “ארגו” והמסע לכיבוש טרויה כשני דורות לאחר מכן.

לא ידוע, אם היה קיים קשר עד העת ההיא בין האזור האיגאי לים השחור.⁵ מכל מקום, האקלים שם שונה ואין לעבור בקלות בשני המצרים עקב הזרימה החזקה והרוח הצפון־מזרחית המחישה את מהירות הזרם. שני המצרים האלה, ים השיש (מרמרה – Marmara) ביניהם וטרויה בפתח הכניסה להליספונטוס,⁶ היוו מכשול לכל המבקשים להעפיל לים השחור. על פי האגדה, יצאו הארגונאוטים מנמל יולקוס (Iolkos, וולוס - Volos בימינו) ויעדם ארץ קולכיס (Kolchis) למרגלות הרי הקאווקז, על מנת להביא משם את “גיזת הזהב”. בפיקודו של יאסון (Iason) הם חדרו להליספונטוס (דרדנלים) באישון לילה, כדי שהטרויאנים לא יבחינו בהם בעברם לעבר הים הלא־נודע. נתיב הפלגת ה“ארגו” היה מסביב לים השחור. בקולכיס עלה בידם לגזול את “גיזת הזהב” בעזרת בת המלך, מדיאה. הצי של קולכיס דלק אחריהם, אבל יאסון וחבורתו הצליחו להתחמק מרודפיהם. תכלית המסע האגדי יכלה להיות מסע תגליות למטרת גילוי שווקים ומקורות חומר גלם. על משמעה של “גיזת הזהב” קיימות גרסאות אחדות, והוודאית ביותר – סמל מקורות הזהב; על פי ההיסטוריון היווני סטראבון (Strabon), נהוג היה באזור זה לשטוף ולאסוף את גרגרי הזהב בזרם הנהרות באמצעות צמר גזוּז.

שאלת המעבר החופשי במצרים – דרדנלים ובוספורוס (Bosporos) – מעסיקה את יורדי הים מאז מסע הארגונאוטים ועד ימינו, כי סגירתם מנתקת את הסחר עם ארצות האזור של הים השחור. רוחבם הצר מעניק בידי היושבים על גדותיהם שליטה בנתיב חיוני זה.

עברו אי־אלו עשרות שנים והיוונים מצאו עילה לפתרון סופי של השאלה על ידי השמדת טרויה, מגן ההליספונטוס. מסע מפורסם זה שימש נושא לפואמה הידועה של הומירוס – האיליאס (Ilias). בהעדר כל מקור אחר, סומכים אנו כמעט באורח בלעדי על צרור אגדות־שירים אלה, אשר לוקטו וחוברו יחדיו לכדי פואמה אחת כמה מאות שנים אחר הארוע. עילת המסע נגד טרויה היא רומנטית גרידא וכרוכה בחטיפת הלנה (Helene) היפה בידי איש טרויה. בעקבות הפגיעה בגאוות היוונים התכנסו שליטיהם, בראשם אגממנון (Agamemnon) מלך מיקינה, ובכנס הוחלט על מסע נגד העיר. הצי יצא מחופיה המזרחיים של יוון. טרויה שכנה בכניסה להליספונטוס בראש גבעה, לא הרחק מחוף הים, לכן היה המסע נגד העיר חסרת־הצי מבצע אמפיבי. התוקפים נחתו למרגלות חומותיה ללא כל התנגדות. עשר שנים נמשך המצור ובסופו – לא כוח היוונים אלא עורמתם סייעה להם ללכוד את טרויה; הלא זהו סיפור סוס העץ הידוע. הטרויאנים סברו, כי הוא מנחת היוונים לאלים בטרם נסיגתם, ואילו למעשה – הסתתרו בבטנו של הסוס כמה גיבורים, הם פתחו בלילה את השערים בפני חבריהם, העיר נלכדה ונהרסה עד היסוד.

פלישת גויי הים    🔗

בשני מסעות ים אלה מתחילה ההיסטוריה היוונית, על אף שהארועים עודם שרויים בערפילי האגדות. לקראת סוף המאה ה־13 לפנה"ס ואילך מתעצבת מפת העולם היווני. הופיעו הראשונים משבטי יוון הידועים לעולם מתקופות מאוחרות יותר ותפסו את מקומם ביבשת ומעבר לה בהפליגם מזרחה לאסיה הקטנה. מיקינה היבשתית נהרסה, אבל אחיזתה נשארה בעינה במרחבי הים האיגאי. ברם, הזעזוע הגדול שהביא – כנראה – קץ לממלכת החיתים באסיה הקטנה והיווה סכנה מטילת אימה למצרים, היה חדירת ערב־רב של עמים נוספים.

התקפת גויי הים, כפי שהמצרים כינו את הפולשים, באה דרך הים. זוהי נדידת העמים הגדולה הנוספת באלף ה־2 לפנה“ס, שהגיעה מצפון ושינתה סדרי העולם. ב־1221 לפנה”ס הותקפו חופי מצרים בים התיכון ממערב, ופרעה מרנפתח נלחם בהם עד גירושם מהדלתא יחד עם הלובים, שהתחברו אל גויי הים עם כוחות עזר נוספים מאסיה הקטנה. יכול להיות, שבמחנות הלוחמים היו גם אבות האטרוסקים, סרדינים ואכאים.

לאחר הדיפת גל תוקפים זה התכונן יורשו, רעמסס ה־3, לקראת פלישה חדשה ויצא לצפון. הוא ביצר שם את החזית ביבשה וכינס את יחידות הצי בנמלים. על זיהוי אתר ההתמודדות חלוקות הדעות. לא מן הנמנע הוא, כי בעת ובעונה אחת נפלשה גם יוון על ידי שבטים יווניים נוספים, ובעיקר הדוֹרים. תוך כדי התרגשות גועשת זו, בים וביבשה, התחולל הקרב הימי הראשון בהיסטוריה המסופר בכתובת ומתואר בתבליט במקדש נוא־אמוון, היא מדינת־חאבו של ימינו במצרים. הכתובת מספרת, ש“שערי הנמלים היו מוגנים באניות מלחמה, כלי שיט מצויידים בשורה של משוטים וסירות עד אין־קץ כעין חומה חזקה…”. המלך התבונן בהתנגשות הימית מן החוף. “אלה שנאספו בים… גררו, הפכו והשליכו אותם; הרגו ואספו אותם בערימות מהחרטום עד הירכתיים בספינותיהם וזרקום לים..”.⁷ מהתאור המילולי מסתבר, שהאניות המצריות היו מאויישות בקשתים רבים מאד, ושורות האויב המתקרב בכלי שיט נפגעו מחציהם. גויי הים נפגעו גם מהחוף בחיצים, וכשבאו המצרים ללכוד את האניות, היו אלה כבר במצב של פריקת כל סדר וארגון עקב מכות “האש” של הקשתים המצריים. אניות התהפכו לוחמים וכלי נשק נפלו הימה. כל מי שביקש למלט את נפשו לחוף, נתקל בחיילים מצרים שציפו לטרפם. על פי תאור הכתובת והתבליט, היה קרב ימי זה התכתשות לוחמים רגליים על סיפון האניות תוך שימוש תכוף בכלי ירי. האניות עצמן לא מילאו כל תפקיד אחר מאשר כלי הובלה להגיע בהם אל מקום ההתנגשות והיוו אף את הזירה למערכה. האניות נלכדו בקרסים (כדום) קשורים לקצה חבל ארוך; אלה נזרקו לעברן ולכשנתקע הקרס בסיפון, משכו החיילים אליהם את כלי השיט, ופשטו לסיפון האויב תוך ירי חיצים והטלת כידונים וחניתות. קרב ימי מעין זה נושא אופי יבשתי, שכן כלי השיט טרם מילאו את ייעודם בהתאם לרקע, שהוא הים. הם שימשו כלי הובלה לגייסות וסיפוניהם להתנגשות הכוחות, וטרם הופעלו ככלי נשק להשמדת אניות האויב. בנצחון הימי המפואר הסיר פרעה את הסכנה המאיימת מעל מצרים.

שני טיפוסי כלי שיט היו נהוגים באגן המזרחי של הים התיכון, ושניהם נושאים על עצמם את סימן ההיכר של ארץ מוצאם. במצרים, שחסרה עצים מתאימים לבניית אניות, בנו את כלי השיט מחומר גלם מקומי – קנה ועץ שיטה, ולעומתה בכרתים ובאיים האיגאיים ניצלו את עץ הברוש. חומר הגלם המצוי במצרים היה מתאים לבניית אניה לשיט ביאור. מהקנה אגדו אלומות־אלומות ומהן “תפרו” (בנו) – בלשון המצרים – רפסודות ואניות. מאחר שעץ השיטה אפשר לחתוך כפיסים (חתיכות מלבניות) קצרים בלבד, לכן נבנו האניות כדרך הנחת נדבכי לבנים לקיר. מענינת עדותו של ההיסטוריון היווני הירודוטוס (Herodotos – מאה 5 לפנה"ס), אשר בעינו החדה הבחין בסגנון הבנייה והוריש את תאורו לדורות הבאים בזה הלשון: “ספינותיהם המובילות משאות עשויות עץ שיטה… מהשיטה הזו הם גוזרים כפיסים באורך אמתיים בערך, משכיבים אותם שכבות כמו לבנים ובונים את הספינה בצורה זו; בעזרת יתדות רבים וארוכים מחברים הם את הכפיסים שאורכם אמתיים, וכאשר בנו באופן הזה את האניה, הם מניחים עליהם את קורות הערב (בניצב לשתי). צלעות אינם עושים מכל וכל. בפנים הם סותמים את הבקיאים בגומא: הם עושים רק הגה אחד…”.⁸ מכל האמור לעיל מתברר, שלאניות המצריות לא היתה שדרית. בשל המבנה המיוחד הותקן בכלי שיט זה תורן דו־רגלי על מנת לחלק את כובד משקלו. אולם בכל זאת לא היה די; כדי להכשיר את ספינת הנהר להפלגה בים היה צורך להבטיח את שלמות הכלי הארוך מפני היבקעות אמצעיתו בלחץ הגלים. המצרים התגברו על קושי זה בהמצאת תחבולה מתוחכמת מאד: הם ענבו עניבת חבל עבה בחרטום ובירכתיים והעבירו את מקלעת החבלים מעל “מזלגות” מספר הניצבים באמצע לאורך כלי השיט, ולשם מתיחת החבלים הם תקעו יתד אל בינות חבלים אלה. סיבוב היתד שזר את החבלים והיקנה להם מתיחות. התקן זה הכשיר את אנית הנהר לשיט בים, על ידי מתן חוזק מספיק ועמידות בתנאי הים הגלי והסוער. ממצרים ידועה גם ראשית השימוש במפרש, שבא לרתום כוח טבע להנעת כלי שיט במקום שרירי האדם או בנוסף להם. מפרש זה היה רוחבי (מרובע). לעומת מצרים, שופע האזור האיגאי עצים, לכן בנו כאן את האניות על שדרית וצלעות, כפי שכלי שיט חייב להיבנות.

התבליט המציג את הקרב של המצרים עם גויי הים מלמד על שינויים ניכרים שחלו בספינות המצריות. אין עוד קישור העניבה המאפיין ומכאן, שהמבנה כבר התאים לתנאי הים וההשפעה האיגאית מובהקת בכלל החיבל (מערכת החבלים). אניות גויי הים מצויירות ללא משוטים ובמפרשים גלולים. ההנחה היא, שהאמן ביקש לתאר מצב של התקפת פתע. האויב עודנו עוגן, או טרם הצליח להתארגן להפעלת צוותי החותרים. מראה האניות והלוחמים תואם את המסורת האיגאית, כפי שהיא ידועה לנו מקישוט אגרטלים יווניים מאוחרים יותר.

מסע ון־אמון    🔗

כמאתים שנה שלטו המיקינים בנתיבי הסחר באגן המזרחי של הים התיכון. בחופים רבים נוסדו מובלעות מיקיניות. מקרב גוי הים, אשר שטפו־עברו את כל ארצות החוף של קדמת אסיה, נותר עם אחד בחופי ארץ ישראל הדרומיים, הפלישתים. במקורות ישראל הם אינם ידועים כעם יורדי ים. ייתכן, שבמהלך כל התהפוכות הגדולות הללו יצאו גם בני ישראל ממצרים.

על אף הנצחון “הימי” המפואר של רעמסס ה־3 על גוי הים, הוסיפו אלה לתקוף את מצרים. ערי פיניקיה לא יכלו עוד להשאר נאמנות לפרעה, מפני שגם הן עצמן נפלו קורבן להתנפלויות הפלישתים, אחד מגויי הים האיגאי. בנסיבות אלה נהרסה צידון, שתושביה נמלטו לצור וסייעו לעלייתה. לקראת סוף האלף ה־2 לפנה"ס נוצר אפוא מצב, בו לא היתה קיימת כל מעצמה לאורך חופי האגן המזרחי של הים התיכון, אשר מסוגלת היתה לארגן ולהציג צי ראוי לשמו ולשפוך את שלטונה על נתיבי אזור ים זה. מצב הביניים, שנמשך מאות שנים אחדות, העניק הזדמנות נדירה לכנעני החוף הסורי־ארצישראלי הידועים בשם – פיניקים, וליוונים על שבטיהם השונים, אשר זה עתה עלו על הבימה הים־תיכונית.

לשיעור ירידתה של מצרים משמשת דוגמא פרשת מסעו של ון־אמון, כהן מקדש נוא־אמון בימי רעמסס ה־13, ב־1100 לפנה"ס לערך. מצרים היתה אותה עת מפולגת למעשה, ושליטים מקומיים החזיקו בידיהם את השלטון בדרום ובצפון. כהן נוא־אמון נשלח לקנות עצים בגבל לבניית ספינת פולחן של האל אמון, המושטת אחת לשנה בנילוס ביום חגו, כי מצרים דלה בעצים טובים המתאימים לבניית ספינה. נוא־אמון, בירת הדרום, היתה מנותקת בפועל מהצפון, ונתיב הקשר היחיד עם אסיה ואירופה עבר דרך הדלתא המצויה כאילו תחת שלטון אחר.

ון־אמון יצא למסעו באניה שפניה לפיניקיה ולא בכלי שיט משלו, כי הכסף שנטל עמו לעריכת הקניות בגבל לא היה רב מדי. כנגד זה לקח עמו את פסל אמון, “אדון הדרכים”, כליווי למסע הארוך. כעבור ימים לא רבים עגנה אניתו בדאר שבארץ ישראל. בעיר נמל זו, דרומית לכרמל, ישבו בני תכר, שמוצאם מבין גויי הים. שליט דאר, בדירא, קיבל יפה את פני השליח, ובשעה שזה היטיב את ליבו במטעמים מתנת השליט, שדד אלמוני את כספו וכליו. ייתכן, שהשוד תוכנן מראש ואף ידי בדירא היו מעורבות במעשה. השליח המצרי דרש חקירה והשבת הגזלה, אבל בדירא לא נפחד כלל ולכל היותר מוכן היה לחקור אך לא לשלם באמרו, כי לא מבין אנשיו בא הגנב. כעבור תשעה ימים פקעה סבלנותו של ון־אמון, והוא עזב את דאר בכעס על אשר שליט פרובינציאלי כבדירא העז לנהוג בעזות מצח בשליח האל אמון. אולם, בטרם צאתו הספיק ון־אמון לשים את ידו על סכום כסף ניכר. עקב הפפירוס המשובש לא נתחוורו נסיבות המעשה. הוא הפליג לגבל בנטלו את פסל האל ובו מוסתר הסכום, שלקח מאיש תכר שלא בדרך הישרה. שליט גבל, זכרבעל, לא נאות כלל להתיר לשליח לשהות בעירו. קרוב לוודאי, שביקש זכרבעל לשקוד על יחסים תקינים עם יושבי דאר ולכן נהג בתקיפות עם המצרי. על אף כל זאת, הצליח השליח להשאר במקום כחודש ימים למרות פקודות הגירוש החוזרות ונשנות. משנתארכה שהותו של ון־אמון בגבל ללא כל תועלת, הוא החליט לשוב לביתו. וכאן נחשפה לעין־כל המדיניות של זכרבעל, שלא רצה להסתכסך עם מצרים, ובעת ובעונה אחת גם ביקש לשמור על יחסי שכנות עם התכרים ולכן נמלך פתאום בדעתו. נביא לעת־מצוא הכריז בגבל, שיש להביא לעיר את האל ושליחו. לא ברור, בהשפעת איזה צד פעל “הנביא” בחוצות גבל; מכל מקום, שימש המקרה לתועלת לשני הצדדים. הוחל במשא ומתן מייגע. זכרבעל לא היה מוכן לתת את העצים כמס עובד, כפי שנהגו קודמיו, כי הוא לא הוסיף עוד להכיר בפרעה כאדונו. לאחר שלא הועילו הטענות, כי העצים דרושים לאל אמון, “מכונן כל הארצות”, סיים ון־אמון את הוויכוח הממושך והחליט לבקש מנוא־אמון לשלוח לו את הכסף כפי דרישת זכרבעל. בתור מקדמה שלשל השליח בידיו את סכום הכסף, שלקח בדאר מאיש תכר.

לאחר שהגיעה התמורה הנדרשת ממצרים, ניגשו פועלי זכרבעל לכרות את העצים ולהעבירם לשפת הים לשם טעינה. ון־אמון חשב בליבו, ששליחותו הוכתרה בהצלחה. משהיה הכל מוכן להפלגה מגבל, הופיעה פתאום שייטת תכרית בת אחת־עשרה אניות. העיתוי עשוי לרמוז על שיתוף פעולה בין זכרבעל לבדירא. אולם מטענו היקר של ון־אמון ניצל. תחילה עיכב זכרבעל את יציאת המצרי משטח הנמל, וכעבור יום בא בדברים עם התכרים והסביר להם, שאין הוא רשאי להחזיק בשליחו של האל וחייב הוא להניח לו לעזוב את העיר כרצונו; ובאותה שעה ממש ציווה עליו להפליג תיכף ומיד.

למזלו של ון־אמון, קמה סערה בים והתכרים לא היו מסוגלים לתקוף את אניתו. הסערה טלטלה אותו הרחק מנתיב יעדו והוא הגיע עם מטענו לקפריסין. קבלת הפנים שם לא היתה לבבית ביותר, ולא חסר הרבה שיפול קורבן לזעם ההמון המצטופף בחוף. הודות לכושר דיבורו וחלקלקות לשונו, התקבל השליח אצל מלכת האי. המזל האיר לו פנים – הוא מצא חן בעיני הגבירה… וכך תם ונשלם הסיפור עקב חוסר אפשרות להוסיף ולקרוא את המשך קורותיו משום הפפירוס הקרוע. האם הצליח ון־אמון להוביל את המטען ליעדו, לנוא־אמון?

אלה הם מקצת הווי החיים באגן המזרחי של הים התיכון בעת שקיעת מצרים ויתר ממלכות האזור.

 

פרק ב': יוונים ופיניקים    🔗

מפנה האלף השני והראשון לפנה"ס היה תקופת מעבר לקראת ההוות כוחות חדשים באגן המזרחי של הים התיכון ובארצות הסובבות אותו.

בעקבות פלישת שבט הדורים התחסלה הממלכה המיקינית, נפוץ השימוש בכלים העשויים מברזל והחל פרק זמן המכונה בתולדות יוון – “התקופה האפלה”. כינוי זה הונהג עקב העדר כמעט מוחלט של מקורות היסטוריים על קורות כמה מאות שנים, אשר בהן התעצבה יוון על שבטיה ויחידותיה הפוליטיות, כפי שהיא ידועה לנו מן המאה ה־7 לפנה"ס ואילך.

מצב הביניים בממלכות ארצות הקדם, מצרים ואשור, נתן יד חופשית לפיניקים (כנענים) וליוונים לשייט ללא מעצור. עם שוך הסתערות גויי הים נעלמה ממלכת החיתים שבאסיה הקטנה, מצרים שקעה בתרדמה וממנה התעוררה לעיתים נדירות בלבד; מגעה של אשור עם הים התיכון לא היה במישרין עקב ריחוקה ממנו, אלא כתוצאה של כיבושיה במערב בלבד. הים נשאר אפוא ללא אדון, ללא מעצמה בעלת צי ראוי לשמו, כגון כרתים, מיקינה ומצרים בתקופות הקודמות.

במהלך תולדותיו של הים התיכון התנהל מאבק בלתי־פוסק בין העמים – מתורבתים וברברים – שלאורך חופיו ובין סוחרים לפירטים, שאיימו על המשייטים בתום לב להחלפת סחורות. משחר ההיסטוריה, מאז ירד האדם לימים, היתה הפירטיות תופעת לוואי לשיט. חופי הים התיכון מתאימים במיוחד להתפתחות הפירטיות. הם שוממים וסלעיים במקומות רבים, אינם נוחים להתיישבות צפופה, אולם הים עצמו – נוח לשיט, כי חופים (איים) מצויים תמיד בטווח שיוט קצר ביותר. השוד בים היה מתמיד עסק מכניס רווחים גדולים. המבנה הפיסי של ארצות הים התיכון וחופיהן קידם את התפתחות הפירטיות. מכיוון שההרים מהווים מכשול והנהרות מעטים, התקיים הקשר בין הארצות דרך הים. מפרצים ואיים בקרבת החופים מעניקים מחסה לכלי השיט ומכאן, שבהרבה ארצות התנהלה התחבורה במעורב, דרך היבשה והים, כפי עדות סופרים לא מעטים בתקופה העתיקה; וכך כתב אחד מהם: “וכעת אצא לדרך אל פרובינציה (אסיה הקטנה), חלקה אעשה בספינות חופים וחלקה בעגלות.”⁹

השיט דאז התנהל לרוב לאורך החופים ואם העזו וחצו את הים, עשו זאת יורדי הים בנתיבים קבועים, לא הרחק מטווח ראיית האיים. הרוחות המתעוררות דרך קבע בעונות השונות כיוונו את הסחר בהם והפירטים הטיבו לדעת ולהכיר אותם. כאמור, טרם עוצבו יחידות פוליטיות בעלות משקל וכוח בחופי האגן המזרחי של הים התיכון ולכן נתחזקה והלכה הפירטיות. התגברותה באה בעת ובעונה אחת עם התרחבות הקולוניזציה הפיניקית והיוונית. קשר זה מסתבר מתוך אותו חלל ריק, שנוצר עקב שינויים במעמדן של מעצמות האזור, ומצב זה עשוי היה לדרבן להרפתקאות נועזות ולהיווצרות מפה פוליטית חדשה.

אנו מתרשמים מסיפורי היוונים הקדמונים, שהים לא היה עוד ביתם והם שיחרו הרפתקאות בגלל מצוקתם בלבד. ארצם הדלה הכריחה אותם אפוא לצאת ללב־ים ולבקש מקומות התיישבות חדשים לשם קיומם. אליבא דאמת, הם חששו תחילה מהים. קשרי הקולוניות (מושבות) החדשות עם המטרופולין (העיר־האם) היו רופפים ביותר, ובהעדר תלות פוליטית נשארה להם רק התודעה הלאומית היוונית. לעומתם, שיחרו הפיניקים הרפתקאות ביודעין, הם רדפו אחר סחר ושוד־ים, אשר ההבחנה ביניהם לא היתה ברורה וחד־משמעית מעולם.

ראשית הופעתם של הפיניקים בדברי ההיסטוריון היווני הירודוטוס קשורה בשוד ימי: “ואחר אשר התיישבו בארץ שבה הם יושבים גם היום, החלו עד מהרה לצאת למסעות רחוקים בים ובהובילם סחורות מצרים ואשור הגיעו לארצות שונות ואף לארגוס (Argos - בחבל ארגוליס ביוון)… ופרשו את סחורתם לממכר… אחרי מכרם כמעט הכל, באו אל הים נשים רבות וביניהן גם בת המלך… איו (Io), בת אינאכוס (Inachos). בעמדן על ירכתי האניה לקנות מהסחורה, אשר אליה נשאו ליבן, התנפלו עליהן הפיניקים, בעודדם איש את אחיו. אמנם רוב הנשים ברחו, אך איו ואחרות נתפסו; ובהביאן אותן אל האניה מיהרו להפליג לעבר מצרים.”¹⁰ עם זאת, קיימת גם גירסא שונה על המקרה שארע, המעידה על רצונה של בת המלך להחטף. בין כה וכה, לפנינו גישה יוונית שורשית בדבר התייחסותם כלפי הפיניקים המתחרים.

מראשית “התקופה האפלה”, המאה ה־11 לפנה“ס לערך, החלה התחדשות כוחה של יוון. היוונים חזרו אז אל האיים והערים במזרח, אשר שם ביקרו והתיישבו היוונים המיקינים. המסורת מדגישה את אתונה במיוחד כנקודת מוצא להגירת שבט האיונים (Ionia) בכיוון מזרח, כי עיר זו הצליחה לעבור את ימי הפורענות ללא פגעים רבים. כך החל מחדש היישוב היווני בחוף המערבי של אסיה הקטנה, כשאת מוצאם הם לא שכחו לעולם. לפיכך, היו המתיישבים שותפים למבצעיה הימיים של עיר מולדתם ונעשו גם יוזמי פיתוחה של ציוויליזציה וגם מפיציה כאחד. היוונים שבו אפוא אל הזירה הים־תיכונית בעיצומה של תחילת התנופה הפיניקית, במאות ה־10–9 לפנה”ס.

על שתיקת המקורות ההיסטוריים הכתובים מ“התקופה האפלה” מפצים אותנו ציורי אניות, שנתגלו באתונה על גבי אגרטלי “דיפילון” (Dipylon). זה שמו של בית הקברות העתיק בעיר, אשר נקרא על השער הכפול של חומת העיר הסמוך למקום הגילויים. אגרטלי דיפילון רכשו לעצמם פרסום מיוחד הודות לעיטורים בעלי הצורות הגיאומטריות שלהם. בעקבות סגנון העיטורים הגיאומטריים הללו כונה אף פרק הזמן ההוא בתולדות אתונה – התקופה הגיאומטרית. האניות המצויירות הן מן הטיפוס האיגאי, בנויות על צלעות ושדרית ואחדות מהן מצויידות באיל ניגוח. משמעות התקנתו של איל הניגוח דומה לאותו צעד מהפכני, אשר היה העלאת התותח לסיפון האניה בתחילת העת החדשה. אניה מונעת במשוטים ומצויידת באיל ניגוח היא כלי נשק ים־תיכוני מושלם. היא איננה תלויה עוד בתמרוניה בחסדי הרוח, ובהבקעת דופן האויב או הסבת נזק אחר לו מילא כלי השיט המלחמתי את תפקידו – הטבעת האניה העוינת או הוצאתה מכלל שימוש. מטרת ההתנגשות ביבשה להרוג את האויב ביד או בכלי נשק כלשהו. האדם הנלחם ביבשה כשקרקע מוצקה מצויה תחת רגליו, וכל עוד נפשו בו ולא נפגע הוא מסוגל להשיב מלחמה שערה. לא כן הדבר בים. שם אין קרקע מוצקה מתחת לרגליו ואינו יכול להאבק, אלא אם עומד הוא בכלי שיט, שכן בלעדיו יאבד הלוחם בים. לפיכך, די לו ליריב להשמיד את אנית האויב או להרסה, כדי לשים לאל כל אפשרות של התנגדות. אנית המלחמה עצמה חייבת להיות כלי נשק והאיל הפכה לכך.

על זמן הופעתו של האיל חלוקות הדעות. האחת גורסת, שהותאם לראשונה לחרטום עוד באמצע האלף ה־2 לפנה“ס ולמיקינים היה כבר ידוע; והאחרת – שנפוץ בימי הקולוניזציה היוונית בתחילת האלף ה־1 לפנה”ס.

פיניקים, יוונים ואטרוסקים הפיצו את הציוויליזציה בארצות הים התיכון והים השחור. בפרק הזמן שבין 800 ל־500 לפנה“ס באו רוב חופי ימים אלו תחת השפעת אחד העמים הללו, ונתיבי הסחר שלהם נמתחו ברוב חלקי הים התיכון. בעקבות הסחר באה הקולוניזציה ובשל קנאת הסוחרים המרבה רווחים גם התחרות ביניהם. הקולוניות הפיניקיות והיווניות הוקמו על פי הדגם של העיר־המדינה שבמולדת; האטרוסקים, שמוצאם מאסיה הקטנה ומשם נדדו לאיטליה, חיקו פחות או יותר את הדגם הפיניקי־יווני. התפשטות הפיניקים מערבה היתה החדירה השמית הגדולה ביותר מאז ועד מסע הכיבושים של הערבים במאות ה־7–8 לספה”נ, אולם בשעה שהפיניקים עשו את דרכם בים, התנהלו צבאות ערב ביבשה. עמי אירופה חיו ברמה תרבותית נמוכה, לכן התפשטות הפיניקים לא נתקלה בהתנגדות. לדבר זה היתה משמעות רבה עקב משאבי כוח האדם המוגבלים שלהם. היסטוריונים יוונים בני התקופה העתיקה סברו, שהפיניקים קדמו ליוונים בקולוניזציה במערבו של הים התיכון. אבל הראיות הארכיאולוגיות מוכיחות, כי טענה זו איננה נכונה לגמרי.

“רוכלת העמים אל איים רבים”    🔗

מולדת הפיניקים היא הרצועה הצרה שבין שפך האורונטס (Orontes) לכרמל, בחופו המזרחי של הים התיכון. רצועת החוף הצרה ומבותרת ההרים נעשתה הסיבה העיקרית, שפיניקיה היתה מחולקת תמיד מדינות־מדינות, אשר הקשר הימי ביניהן הועדף מלכתחילה על היבשתי. עריה נבנו על כפים ועל איים בסמוך לחוף. משני צידי הכפים נתאפשרה הקמת שני נמלים, בצפון ובדרום, והחליפו את השימוש בהם על פי רוחות העונה. מעצמות האזור שאפו לכבשה מתמיד ולאו דווקא בשל האוצרות שהיא הפיקה מסחרה או בשל הצי בלבד שיכלה להעמיד לרשות הכובש, אלא מטעמים אסטרטגיים הנובעים ממצבה הגיאוגרפי. כל החולש על פיניקיה פתוחות בפניו הדלתות לאפריקה, או לחלופין – לאסיה. פיניקיה שכנה על דרך המלך של השיירות שעברו מאסיה הקטנה למצרים ונמצאה בקצה של זו שיצאה ממסופוטמיה. הפיניקים הם כנענים דרי החוף, אשר שמם היווני ניתן להם על צבע הארגמן שהם הפיקו מן החלזונות, או על עץ הדקל האופייני לחוף הסורי־ארצישראלי (פוינוס – phoinos, אדום־כהה ביוונית). המקרא והומירוס כינו אותם צידונים על שם העיר הפיניקית הגדולה בטרם עלייתה של צור.

מענין הדבר, כי הפלשתים, שמוצאם – כנראה – מקרב גויי הים, שכחו במהרה את מרחבי הים התיכון והחליפום באדמתה הטובה של השפלה. הם העדיפו להתמודד עם שבטי ישראל על השליטה בעמק יזרעאל מאשר להאבק למענה בנתיבי הים. כך נעשה עם יורד־ים לעובד אדמה וחרושת, בעוד אלה אשר הנסיבות הגיאוגרפיות הכבידו עלים והתנכרו להם בחוף הצר והמבותר של פיניקיה, ירדו לחרוש את תלמי הים בחרטום אניותיהם במקום לאחוז בידית המחרשה.

על תחילתה של העיר הראשית של פיניקיה חלוקות הדעות. לדעת הירודוטוס, באו המתיישבים לעירם ב־2750 לפנה“ס מקרבת המפרץ הפרסי, ואילו סופר רומאי שמר על מסורת אחרת, שלפיה נוסדה צור שנה אחת לפני חורבן טרויה; אנשי צידון נמלטו שמה מאימת מלך אשקלון (הפלשתי?) באמצע המאה ה־13 לפנה”ס. לדעת יוסף מן מתתיהו, נבנתה העיר צידון 240 שנה לפני בית המקדש של שלמה המלך.

האינטרס של מצרים בפיניקיה הוא קדום ביותר. מסעותיה הצבאיים לכיבושה היו תכופים, עד אשר אחר גירוש גויי הים נחלשה בה השפעתה, ודוגמה לכך שימשה פרשת ון־אמון. בתחילת האלף ה־1 לפנה"ס, משהפנתה אשור את מבטה לעבר בבל, נתאפשרה עלייתה המסחררת של צור בפרט ושל פיניקיה בכלל. חדירות אשור לאזור זה היו מעטות.

במאה ה־10 לפנה"ס לערך חלה התפתחות רבת ענין עם איחוד שבטי ישראל ועליית בית דוד לשלטון. נשבר כוח הפלשתים וישראל המאוחדת השתלטה על החוף, מהכרמל – גבולה הדרומי של פיניקיה – ועד לירקון. ייתכן, שהיו לישראל אי־אלו התנגשויות עם צידון, אשר עליהן רומזים פסוקים אחדים במקרא (שמ' ב', כד ו-ז). מכיוון שצור היתה תחילה תלויה בצידון, התקשרה השושלת המלכותית שלה עם ממלכת דוד וכך מצאה צור בעלת ברית מהימנה.

שיא שיתוף הפעולה היה בימי שלמה המלך, בשעה שעמדה צור בראשית תקופת הקולוניזציה שלה. יחסי הסחר הקולוניאלי שלה בשיתוף עם ישראל השתרעו בשני כיוונים. האחד – אל עבר פאתי המערב של הים התיכון, אל תרשיש (ראה: מל“א י' כב; דה”ב ט' כא-כב) והשני אל ארץ אופיר (ראה: מל“א ט' כז-כח; דה”ב ט' כא-כב) השוכנת אי־שם מעבר לים האדום. עיקר הסיוע של ישראל הוא מצבה הגיאוגרפי. הארץ פתוחה בדרום אל מערכת הימים של האוקיאנוס ההודי ובמערב – לים התיכון. כשעלה שלמה לכס המלכות, שלח לו חירם מלך צור עצי ארז וברוש לבנין המקדש ובית המלך. העצים הושטו בים על גבי דוברות (או כדוברות?) ונפרקו בהגיעם אל ים יפו (מל"א ה' כב-כג); דה"ב ב' טו). את נמל היעד בים יפו יש למצוא בשפך הירקון, שהיה אותה עת מתאים לשיט במידה מסוימת. בחפירות הארכיאולוגיות בתל־קסילה, על הגדה הצפונית של הנחל ולא הרחק מהשפך, נתגלו שרידי עיר נמל. היא היתה עיר פלשתית ביסודה; שלמה המלך השתלט על האזור וניצל את המקום לפריקת העצים לשם העברתם לירושלים. הביטוי – “אני תרשיש” או “אניות תרשיש”, המופיע תכופות במקרא, מציין לדעת רבים טיפוס אניה לדוגמת ה־Indiaman הבריטית, אשר לא בהכרח הפליגה להודו בלבד.

הקולוניזציה הפיניקית וייסוד קרתגו    🔗

המסורת מייחסת לצור את ייסודן של תחנות המסחר והמושבות. הפיניקים חדרו גם ליוון עוד בתקופה הלוטה אגדות, כמסופר בין היתר אף על קאדמוס (Kadmos – קֶדֶם), שהביא את כתב האלפבית. בסוף האלף ה־2 לפנה“ס הם מצויים היו כבר באוטיקה (Utica – לימים נבנתה בסמוך לה קרתגו), מקום המעבר בין שני האגנות של הים התיכון והגיעו אל גדס (Gades – גדר) בדרומה של ספרד. לחיזוק מעמדם במעבר שבין סיציליה לתוניס נוסדה קרתגו (Carthago – קרת חדשה). בנוסף לאבטחת המעבר בין שני האגנות, עתידה המושבה החדשה להיות נקודת מפתח בשיט שלאורך החוף הצפון־אפריקאי. על פי המסורת, היא נוסדה ב־814 לפנה”ס בידי קבוצת בני צור, שנמלטה מהעיר בגלל סכסוכים בבית המלכות. בראשה עמדה דידו (Dido - Elissa, אליסה), שעזבה את צור אחר רצח בעלה בידי אחיה, פיגמאליון (Pygmalion). (דידו היתה נכדתו של אחי המלכה איזבל, אשת אחאב מלך ישראל והיא – בת אתבעל, מלך צור.) בימי ייסודה של קרתגו מלך ביהודה יואש, שהיה נכדה של עתליה, בת איזבל; בעוד המלכה המפורסמת היתה דודנית למוטון (Moton) – מלך צור, אבי דידו (אליסה). על אף הקירבה המשפחתית המכובדת של בית מלכות יהודה לזה של קרתגו, אין כל זכר לעיר המהוללה במקרא ובמסורת.

חבורת המייסדים הגיעה ליעדה דרך קפריסין. דידו ביקשה מבני המקום שטח אדמה, שניתן לכסותו בעור של שור. על פי מצוות דידו, חתכו הצורים את העור לרצועות צרות, עד שאלו הקיפו שטח מתאים להקמת ה“בורסה”, היא מצודת קרתגו. המשורר הרומאי המפורסם וירגיליוס (Vergilius) הפגיש בפואמה שלו את אבי הרומאים, איניאס (Aeneas) הנמלט מטרויה, עם מלכתה ומייסדתה של קרתגו, המעצמה הימית האדירה, אשר לימים נלחמה בה רומא לחיים ולמוות למשך למעלה ממאה שנים. לשווא ביקשה דידו מאיניאס, שיישאר בקרתגו ויהיה יחד עימה שליטה של העיר החדשה. איניאס יצא לדרכו על פי מצוות הגורל, כדי שצאצאיהם יתמודדו במאבק איתנים על השליטה בים התיכון. כמובן, היה עתיד זה נסתר מנגד עיני הזוג המאוהב, דידו ואיניאס. העיבוד האפי של נושא האגדה בידי משורר בימי הקיסר אוקטביאנוס אוגוסטוס (Octavianus Augustus) מבהיר את משמעות גודל הנצחון, שרומא זכתה בו זמן רב קודם לכן וזוהרו טרם עומעם. הראיות הארכיאולוגיות מאשרות פחות או יותר את התאריך המסורתי של ייסוד קרתגו. קרוב לוודאי, שריבוי האוכלוסין בצור ויצר ההרפתקנות למסעות בים הביאו את המתישבים לייסוד הקריה החדשה. בני המושבות החדשות לא התכוונו מלכתחילה להתבסס בעורף ועיניהם נותרו נעוצות יותר בים ובסחר משביבשה ובחקלאות.

הפיניקים חדרו לאגן המערבי של הים התיכון למען מתכות, ובעיקר כסף ובדיל. הם התקדמו בשני נתיבים: לאורך החוף של צפון־אפריקה ובנתיב של סיציליה-סרדיניה והאיים הבאליאריים. במקומות העגינה להצטיידות וללינה צצו במרוצת הזמן תחנות מסחר ומושבות. השרידים הפיניקיים הקדומים ביותר נתגלו באוטיקה ובקרתגו בצפון אפריקה ובמוטיה (Motya) במערבה של סיציליה. אלה הן נקודות בנתיבי המעבר בין שני אגנות הים התיכון. מושבות־בנות אלו היו בתחילתן תלויות בצור ולא כמתחרותיהן היווניות, שהיו עצמאיות מרגע היווסדן. הפיניקים ניסו ליישב את סיציליה כולה, אולם “משהחלו יוונים מרובים נוהרים לכאן בדרך הים, עזבו את מרבית יישוביהם והתרכזו במוטיה וסולואיס (Soloeis) ופאנורמוס (Panormos, בצפון־מערב סיציליה)… מפני שדרך הים מכאן לקארכדון (Karchedon - שמה היווני של קרתגו) היא הקצרה שבדרכים”.¹¹ הפיניקים היו מוכרים ליוונים כסוחרי מתכות ואריגים והתחרות ביניהם היתה חריפה למדי, מלווה מעשי שוד הדדיים. מאחר שספרות בשפה הפיניקית לא שרדה, נשארו בעינן הטענות והתלונות של היוונים בלבד. וכל ההמולה הזאת קמה למען השליטה בנתיבי השיט אל תרשיש.

הנחה סבירה היא, שתרשיש נוסדה בעת המהומות הגדולות של נדידות גויי הים. בשעה שחופי הים התיכון המזרחיים נרעדו־נרעשו, הגיעו לאיטליה מתיישבים מאסיה הקטנה הקרויים טירנים; חלקם המשיכו את המסע, באו אל ספרד וייסדו את טרטסוס (Tartessos) בדרומה של הארץ (1150 לפנה"ס). הים התיכון היה כמרקחה; קבוצות מעמים שונים תרו בו אחר מקומות התיישבות חדשה. הטירנים, המוכרים יותר בשם ארצם החדשה באיטליה – אטרוסקים, קיימו קשר ימי תכוף בין מערב למזרח, כשנתיבם עובר דרך סיציליה וסרדיניה ומשם לאטרוריה (Etruria) שבאיטליה מצד אחד, ודרך האיים הבאליארים (Balearis) לספרד – מצד אחר. המושבה האטרוסקית בספרד התפרסמה במהרה, וייסודה של גדס הפיניקית באותו אזור יכול היה לאזן את העדיפות האטרוסקית.

אם טארטסוס האטרוסקית היא תרשיש המקראית, ואין רבים מטילים ספק בכך, הרי לנו היריבות הראשונה על סחר המתכות מהאוקיאנוס האטלנטי.

מושבות פיניקיות נוספות בדרום־ספרד היו מאלאגה (Malaca – מלאכה?), שהתפרסמה על שימורי הדגים שלה, אבדרה (Abdera) וגו'. בעקבות הפיניקים באו אל תרשיש גם יוונים, כמסופר על ידי הירודוטוס: “הפוקאים (יוונים מאזור Phokaia שבאסיה הקטנה) האלה היו הראשונים בין היוונים אשר נסעו נסיעות רחוקות בים והמה אשר מצאו את הים האדריאטי ואת הטירני (מערבית לאיטליה) ואת איבריה (ספרד) ואת טרטסוס.”¹² לפוקאים מיוחס מתן הכינוי למצר הקושר את הים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי – עמודי היראקלס (Herakles). “האגדה מספרת סיפור על כינוי זה: הרקולס (Hercules – הצורה הלטינית לשמו של הגיבור) בעצמו בקע את הגבעות אשר היו פעם מחוברות ברכס; וכך הכניס את האוקיאנוס המופרד בהר לכל מקום אשר היום מוצף במים רבים.”¹³

הסחר הימי ומושבות יוון במזרח    🔗

במאבק המשולש – יוונים, פיניקים ואטרוסקים – למען השליטה בנתיבי הים התיכון ולייסוד מושבות היה ליוונים יתרון גיאוגרפי מסוים. בסיס הפעולה שלהם קרוב יותר לאגן המערבי וגם לים השחור מאשר לפיניקים ולאטרוסקים. ריבוי האוכלוסין דחף את היוונים דחיפה חזקה להתפשטות קולוניאלית, בעוד שקרוב לוודאי – חסרו הפיניקים והאטרוסקים כוח אדם עודף. ועוד יתרון ליוונים: הפיניקים והאטרוסקים היו חשופים במולדת שלהם לתוקפנות אשור וזו החלישה את כוחם, ואילו היוונים – חיו ממנה והלאה, מערבית מאזור השפעתה.

ההתפשטות המואצת של היוונים החלה במאה ה־8 לפנה"ס, שלוש־מאות שנים קודם ההיסטוריה הכתובה שלהם. המסעות המחודשים פתחו בפניהם אופקים רחבים המבטיחים רווח הגון בחומר וברוח. אחד היישובים היווניים המפורסמים ביותר בחוף המזרחי של הים התיכון, בשפך האורונטס, היה אל־מינה, בקרבת פוסיידיון (Poseidion). היא נוסדה אחר מלחמת טרויה. קרוב לוודאי שגם מיקינים ישבו שם מקודם ועם חידוש הקולוניזציה באו יוונים חדשים בעקבות אבותיהם. אולם, משהגיעה לאזור השפעת אשור, הם התנגשו בה מכורח הנסיבות הגיאוגרפיות. העיר טארסוס (Tarsos) שבקיליקיה (Kilikia, לא טארטסוס שבספרד!) התמרדה בסנחריב, מלך אשור (705 לפנה"ס), והיוונים הגישו לה סיוע. המרד נכשל, העיר נהרסה עד היסוד והמקורות האשוריים מזכירים שהתחולל קרב ימי בין כוחות אשור ליוונים. לא היתה זאת תופעה בודדת וחד־פעמית, ששני העמים נפגשו בשדה המערכה. זמן קצר לפני פרשת טארסוס, התמרד שליטה היווני של אשקלון; על אף שעיר זאת שוכנת על חוף ים, לא ידוע על התנגשות ימית בין הצדדים היריבים. כנראה חסמה אשור את שאיפות ההתפשטות של היוונים, ועינה הבוחנת עקבה אחר תנועותיהם. חדירה יוונית רבת־ממדים לא באה למזרח, אלא בכוח זרועו של אלכסנדר הגדול מאות שנים לאחר מכן.

כאמור, התעשרו היוונים מסחרם עם המזרח, אבל הרכש היקר ביותר היה כתב האותיות, האלפבית; אניותיהם הביאו על סיפונן נכסי חומר ורוח במידה שווה. המעשה, שהאגדה היוונית מספרת על בואו של קאדמוס (קדם) ליוון, יכול היה להתרחש אי־פעם במאות ה־9–8 לפנה“ס בעקבות קשר הסוחרים היווניים במושבות עם עמי המזרח.¹⁴ מן הסתם, נשתכח (?) כתב ההברות המיקיני הכבד והמסורבל ויוון נשארה ללא יודעי קרוא וכתוב (?), עד אשר בא כתב האלפבית המזרחי. הכתב החדש, המופיע לראשונה על גבי אגרטלים בסוף המאה ה־8 לפנה”ס, איפשר להומירוס לאסוף, לחבר ולרשום את השירים על גבורי יוון האגדתיים של מלחמת טרויה ונדודי אודיסאוס (Odysseus). היכן למדו היוונים את הכתב החדש? בפוסיידיון (אל־מינה)? בטארסוס? הספקות הם מרובים ודבר אחד בלבד בטוח: הוא הגיע אל היוונים דרך נתיבי הים התיכון.

יחסי המטרופולין והמושבות בעולם היווני היו דומים לאלה, אשר נוצרו בין בריטניה למושבותיה בעת החדשה, כגון אוסטרליה, ניו־זילנד וכו'. המושבות זכו בעצמאות פוליטית; אורח חיים ותרבות שונים קמו בהן בעקבות המרחק והתנאים החומריים האחרים, מבלי שעצם השתייכותם לעם היווני ולשבט זה או אחר תשתנה.

הנתיב המקובל למערב עבר דרך האי קרקירה (Kerkyra – קורפו, Corfu), הנוח לשיט חופים לעבר איטליה וסיציליה. האניות יכלו לשוט במקביל לחופי יוון ודרום־איטליה ובייחוד אניות המשוטים. נתיבן של אניות סוחר, שהונעו בכוח הרוח, עבר דרך הים האיוני דרומית יותר, היישר אל יעדן. קורינתוס (Korinthos) היתה הראשונה, שהקימה את הקשר עם המערב, הרי היא הקרובה לקרקירה, תחנת המעבר בכיוון זה. במרוצת המאות 8–6 לפנה"ס נוסדו כ־30 מושבות בשיתופם של שבטי יוון העיקריים – איונים, דורים ואיולים. המושבות היו בדרך כלל הצלחה כלכלית, אולם לא רק הסחר, כי אם אף השאיפה לאדמה חקלאית, הניעה אותם לנטוש את אדמת הטרשים של המולדת. גילוי מצר מסינה בין איטליה לסיציליה איפשר קיצור נתיב למשייטים לארצם החדשה. עודף האוכלוסין והתהפוכות הפוליטיות הפנימיות בבית האיצו את התהליך, ובמהרה קמה גולה יוונית ענפה. בחירת המקומות החדשים היתה מטעמי אסטרטגיה וכלכלה: עמדה נוחה להגנה בחצי־אי או אי מול החוף, אדמה חקלאית טובה ויחס סביר של תושבי האזור. מכאן יוצא, כי רק חלק מהמושבות היו ערי מסחר, בעוד היתר – ביכרו את האדמה הטובה על המולדת החורגת.

מבט על מפת המושבות היווניות־פיניקיות יגלה דבר מוזר. הפיניקים, שמולדתם בחוף המזרחי של הים התיכון, תפסו את האגן המערבי בעיקר ואילו היוונים, שגרו מערבית מהם, התפרסו באגן המזרחי ורק במקומות מעטים מעבר לו. החלוקה, שהאסיאתים יושבים במערב והאירופים במזרח, גלויה לעין בסיציליה, אשר בפינתה הצפון־מערבית בלבד יכלו הפיניקים להאחז האחזות קבע ופינו את יישוביהם במזרחו של האי, משהגיעו המתיישבים היוונים. התפרסות זאת של שני העמים במרחבי הים התיכון נוצרה בניגוד לנתונים הגיאוגרפיים, הרי ישבו היוונים קרובים יותר למרכז והיה צפוי אפוא שהם יהיו אלה העוברים מערבה ולא מתחריהם הפיניקים. הפיכת הקערה על פיה באה, מן הסתם, עקב הבדלי האופי שבין שני העמים. הפיניקים היו שייטים נועזים ושואפי הרפתקאות; הם חלפו על פני היוונים ושטו אל פאתי המערב ואף עברו תכופות את עמודי מלקרת (היראקלס). היוונים העדיפו להשאר ים־תיכוניים בלבד.

אחדות מן המושבות היווניות דאז קיימות גם בימינו, כגון טאראס (Taras), היא טארנטו, וניאפוליס (Neapolis). בסיציליה נוסדה סיראקוסאי (Syrakusai), העיר הגדולה ביותר של העולם היווני (עד לייסודה של אלכסנדריה) ואקראגאס (Akragas), היא אגריג’נטו בחוף הדרומי. חלק מן המושבות נוסדו כבר על ידי מושבות, ומיישביהן לא מן המולדת באו. חופי דרום־איטליה וסיציליה נתמלאו עד כדי כך יישובים יווניים, שהיא נקראה יוון רבתי.

ההתיישבות היוונית חלשה על נתיב המעבר והעורק העיקרי, הוא מצר מסינה, אשר בגדתו הצפונית קמה רגיון (Rhegion – רג’יו כיום) ובדרומה – זנקלי (Zankle), ששמה הוסב לימים למסאנה (Messana). יוונים מעטים המשיכו דרכם מערבה מיוון רבתי. יוצאי פוקאיה (באסיה הקטנה) ייסדו ב־600 לפנה"ס לערך את מאסיליה (Massilia – מארסיי כיום), בקורסיקה הקימו את אלאליה (Alalia) וליד מאלאגה בדרום־ספרד את מאינאקה (Mainake).

בעת ובעונה אחת התפשטו היוונים צפונה ומזרחה גם כן. מושבות קמו בנתיב המוביל לעבר ים השיש והים השחור. המיישבת העיקרית של אזור הים השחור היתה העיר מילטוס (Miletos), עיר איונית בחוף הדרום־מערבי של אסיה הקטנה. שני המצרים, הליספונטוס ובוספורוס, יושבו משני צידיהם; המושבה הידועה בהן היתה ביזנטיון (Byzantion) הדורית בצפונו של הבוספורוס. כך הטילו היוונים את שליטתם על נתיב חיוני זה אל שוקי הדגנים של ארץ הסקיתים (דרום־מערב בריה"מ בימינו). המושבות מסביב לים השחור לא יצרו רצף טריטוריאלי לאורך חופיו ונשארו בגדר תחנות מסחר מבודדות.

המושבות הפיניקיות, לעומתן, התפרסו לאורך כל החוף הצפון־אפריקאי, מלוב אל מעבר לעמודי מלקרת, באיים הבאליאריים, בדרום ספרד, בסרדיניה ובמלטה. (הלשון של בני מלטה שומרת עד היום יסודות פיניקיים רבים.) הן חלשו על הנתיב המוביל במישרין אל האוקיאנוס האטלנטי.

משנתעצבה תמונת ההתיישבות הפיניקית והיוונית בים התיכון, הופיע השותף השלישי למאבק – האטרוסקים. עקב מקומם הגיאוגרפי בארצם החדשה, צפונית מרומא, היה כוחם פחות. האטרוסקים נדחקו הצידה ממרבית הנתיבים, אשר דרכם חצו אניות את הים התיכון לאורכו.

כאשר ההרפתקנים הנועזים תרו את מרחבי הים ויישבו ארצות חדשות, שינויים מרחיקי לכת התחוללו בחוף המזרחי. העיר־האם, צור “המעטירה” ו“כלילת היופי” כדברי הנביא, עברה תהפוכות רבות, אשר בסופן (671 לפנה"ס) נכנעה לאשור. עם אובדן עצמאותה ארע מפנה רב משמעות במערב: קרתגו החלישה את תלותה במטרופולין. גם היוונים לא טמנו ידם בצלחת. “יוון עשתה לה עושר רב… התקינה לה אניות ונאחזה יותר בים… קורינתוס יושבת על מצר (יבשתי) והיתה מאז ומתמיד עיר רוכלת… ואלה שבפנים פלופוניסוס ואלו שמחוצה לה היו באים במגע זה עם זה דרך ארצם של הקורינתים. וכך עשו להם הקורינתים עושר רב.”¹⁵ הם לחמו את הקדומה שבמלחמות האניות בין שתי פולייס המתוארת על ידי היסטוריון, והכנעת קרקירה ב־664 לפנה"ס היתה צעד מכריע לקראת השליטה בנתיב שלעבר איטליה הדרומית וסיציליה.

לא היה זה סכסוך ראשון של קרקירה עם העיר־האם שלה, והאי הוסיף לשמש משך ההיסטוריה היוונית סלע מחלוקת עקב מצבו הגיאוגרפי. לפיכך, אין זה מפתיע ביותר, שהקרב הימי הראשון, שנרשם בידי היסטוריון יווני, נערך ליד חופי קרקירה.

בעצם הימים הללו, עם עליית פסמתיך ה־1 לשלטון, התחדשה גם מצרים. ארץ זו היתה מפולגת ורדומה מאות שנים. הפרעה הנמרץ החייה את הקשר הימי עם סוריה, ואניות פיניקיות פקדו את הדלתא. הוא עודד גם התיישבות יוונים בארצו, מכיוון שאלה היו ספנים, חיילים וסוחרים. העסיק מתוכם שכירי חרב ואת הצי ארגן על פי מתכונת יוונית. שנות שלטונו (644–610 לפנה"ס) הם ימי פריחה לארץ היאור, בטרם נסחבה למערבולת הארועים של תקופת הכיבוש הפרסי.

הפריצה מתחומי הים התיכון    🔗

פחות משנות דור חלפו ממלחמת הקורינתים, כאשר אנייתו של איש סאמוס (Samos – אי בים האיגאי) ושמו קולאיוס (Kolaios) נסחפה ברוח, עברה את עמודי היראקלס ובמקום למצרים הגיעה אל תרשיש. בבואו לעיר המפורסמת ב־638 לפנה"ס הרוויחו הוא וחבורתו במסחרם יותר מאשר כל היוונים עד אז. בין שהקדימו הפוקאים את בני סאמוס בגילוי תרשיש ובין אם לאו, היה ייסוד מאסיליה בדרום גאליה (צרפת) משום רצון עז לחדור לתוך אזור האינטרס של הפיניקים והקרתגים, אשר קשריהם של אלה האחרונים נתהדקו והלכו עם האטרוסקים.

היומרות של מצרים גדלו מעבר לכוחה. פרעה נכו (610–595 לפנה"ס) התערב בהתמודדות שבין אשור ובבל והיכה את המלך יאשיהו בשדה מגידו. אולם, מאחר שלא עלה בידו להטות את מהלך הארועים כרצוי לו ומלך בבל פלש ליהודה וכבש את ירושלים (596 לפנה"ס), כמסופר במקרא (מל“ב כ”ד, ז), הפנה הוא את מרצו לעניני פנים. שנות מלכותו הלא־רבות של נכו הצטיינו במפעלים הקשורים בים, כעין פיצוי על אובדן היוקרה בסוריה־א"י. מפעילותו אפשר להסיק, שהטיב נכו להעריך את חולשת מצרים הנובעת ממצבה הגיאוגרפי, הכופה עליה היסגרות בתוך היבשה. על כן החליט לכרות תעלה המקשרת את הים התיכון אל הים האדום “ואשר דריוש הפרסי גמר אחרי־כן את חפירתה. אורכה נסיעה של ארבעה ימים וחפרוה ברוחב אשר שתי תלת־טוריות (אניות מונעות בשלוש שורות של משוטים) תעבורנה יחד בהתנועען בעזרת משוטיהן… בימי המלך נכו מתו מהמצרים החופרים אותה שתים־עשרה ריבוא. נכו הפסיק באמצע החפירה כי עצר בעדו אורקולום (נבואה) שניתן לו כי עובד ומכין הוא זאת לברברים (פרסים). ברברים קוראים המצרים לכל אלה אשר אינם מדברים בשפה זו אשר הם מדברים.”¹⁶ הסופר היווני דיודורוס מציין את דעת המהנדסים של פרעה, שסכנת הצפה אמורה לאיים על מצרים בגלל פני הים האדום הגבוהים מפני הדלתא, אם לא יחדלו מכריית התעלה.¹⁷ נכו הבין אפוא שגדולתה של מצרים תלויה בקשירת שני הימים לשם פיתוח הסחר עם ארצות הדרום העשירות בחומר גלם רב. שיקולי פרעה להפסקת כריית התעלה מזכירים לנו את גניזת תכנית החפירה בימי כיבוש נפוליון כ־2500 שנה מאוחר יותר.

על אף שמלאכה זו לא עלתה יפה, לא פחת מרצו של נכו. כוונתו לפרוץ מתחומי הים התיכון והתענינותו בארצות הדרום ממצבה הגיאוגרפי המיוחד של ארצו, שעודדוֹ לארגון מסע תגליות. ואלה הם דברי הירודוטוס: “לוב (אפריקה) נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה (סיני). נכו מלך מצרים היה הראשון עד כמה שאנו יודעים אשר הראה זאת; אחר אשר חדל לחפור את התעלה הנמשכת מהנילוס אל מפרץ ערב (סואץ), שלח אנשים פיניקים באניות ושם עליהם לשוב בהפליגם דרך עמודי היראקלס ובאו למצרים וסיפרו את אשר לא נראה לי, אולי למישהו, כי בהפליגם סביב ללוב היתה להם השמש לימינם וככה נודעה היא (לוב) בראשונה.”¹⁸

מסע תגליות זה הקדים את מבצעו המפורסם של ואסקו דה־גאמה באלפיים שנה לערך. ועצם הדבר, שפקפק בו הירודוטוס לאמור – ראיית השמש לימינם של השטים במימי הדרום, משמשת הוכחה לכך, שאכן היתה אמת בפי הספנים הפיניקים. אם עברו את כף הדרום בחודש דצמבר, הם ראו את שמש צהרי היום כ־50 מעלות מהזנית, קרובה מאד לאופק הצפוני. עם זאת, אפשרי גם הסבר פשוט יותר: בעברם את כף התקווה הטובה פנו הגלאים לכיוון צפון ולכן זרחה להם השמש מימינם.

לשמע המסע הנועז באו הקרתגים וטענו, שאף הם מסוגלים להקיף את אפריקה בים, אולם על ההגשמה, הלכה למעשה, לא סיפר הירודוטוס דבר.

מי ששם נפשו בכפו ומשייט מהים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי, הוא יגיע לעולם שונה לגמרי: במקום רוחות הבריזה הקבועות של חודשי הקיץ המעוררות גלים הוא ימצא שם נחשולי ים אדירים וערפל כבד, ויאבד מראה כל חוף בלב ים; על אף הקשיים והשוני היה השיט האטלנטי קדום מאד. באותו זמן לערך שפרעה נכו שלח את אנשיו לחקר חופי אפריקה ולהקפתה, הגיע אל תרשיש מידאקריטוס (Medakritos) הפוקאי ונתקבל שם בסבר פנים יפות. המלך הציג בפניו את אוצרותיו והזמין אותו ואת אנשי פמליתו להתיישב בעיר. כלום גילו להם בני תרשיש את סודות הסחר האטלנטי? מכל מקום, ציין סופר רומאי, פליניוס האנציקלופדיסט – מאות שנים רבות אחר המעשה – “שמידאקריטוס היה הראשון שייבא עופרת לבנה (בדיל) מאיי הבדיל”.¹⁹ אין להבין הרבה מן הידיעה הסתומה הזאת, והסופר התכוון – כנראה – לבריטניה וכי היווני קנה אפוא את המתכות מתרשיש והעבירן לשוקי הים התיכון. קשה לשער, כיצד נשתמר זכר העסקה משך כ־600 שנה. האם היתה משמעותה כה גדולה?

בסופה של המאה ה־7 ובתחילתה של ה־6 לפנה"ס נשתנה שוב המצב הבין־מעצמתי במזרח התיכון. על חורבות ננוה (בירת אשור) קמה בבל החדשה ואילו במצרים עלה לשלטון אפרייס (Apries) המכונה חפרע (ירמיהו, מ"ד ל). הלה הפעיל כבר צי במסעותיו לקדמת אסיה. צור, צידון, עמון ומואב התכוננו אז לשתף פעולה עם צדקיהו מלך יהודה נגד איומי בבל; אבל מצרים פעלה פתאום בניגוד למצופה. הצי המצרי תקף את הערים הפיניקיות, הנחית כוחות מן הים בצידון והכניע אחריה את כולן.²⁰ כיצד אפשר להסביר את הצעד המתמיה הזה, אשר – לכאורה – נוגד את האינטרסים של מצרים? מבצעים אלה של חפרע (אפרייס) אמורים היו להטות את שימת ליבו של נבוכדנאצר, מלך בבל החדשה, מן הדרום ולהפנותו לצפון ולהפריע לו בעורפו עם ההשתלטות על החוף הפיניקי. אם אכן זאת היתה מחשבתו של פרעה, ראוי הוא לתשבחות על כוונו להפחית את הלחץ על ירושלים באמצעות מבצע ימי ובעת ובעונה אחת להוות עוקץ תקוע בפיניקיה המזדקר לעבר רִבְלָה שבסוריה, מרכז המטה לניהול המלחמה נגד יהודה.

האיגוף הימי לא הועיל ליהודה, והנטיה הפוליטית הנפוצה אז בירושלים נתגלתה כ“משענת קנה רצוץ” על פי דברי ירמיהו. המבצעים הראוותניים ייגעו את מצרים, נידלדלו משאביה הכלכליים ולפרק זמן מוגבל בלבד נשארה היא הגבירה באגן המזרחי של הים התיכון.

שנה אחר חורבן ירושלים בא יום הפקודה של צור (585 לפנה"ס), בעלת הברית של ירושלים. על העיר הושם מצור וזה נמשך 13 שנה; לבסוף – הכירה צור בעליונות בבל, וקרתגו, המנהיגה של פיניקיה במערב, זכתה בעצמאות. בניגוד לארועים באמריקה הצפונית כ־2300 שנה מאוחר יותר, מתיישבי קרתגו מעולם לא התקוממו נגד עירם־מולדתם למען החירות הפוליטית שלהם.

המאבק במערב    🔗

בעצם אותם הימים שצור וירושלים נלחמו על חייהן, ניסו היוונים לסלק את מתחריהם הפיניקים מסיציליה. המולדת והפזורה הפיניקית עמדו אפוא בלחץ כפול: נבוכדנאצר במזרח והיוונים במערב. לפי מיטב ידיעותינו, לא היה כל תאום בין שני הכוחות הללו, אשר באו לערער את חוסנה של פיניקיה בים התיכון. בעלי הברית הפוטנציאליים טרם גילו את האפשרות הטמונה בים לשיתוף פעולה אסטרטגי נגד אויב משותף. אין כתחומו של הים המאפשר להעביר בנתיביו את הכוחות הרחק מחופי המולדת. ערעור מעמדם של הפיניקים בסיציליה המערבית או גירושם משם עשוי היה לשחרר את נתיבי השיט מערבה לעבר תרשיש והאוקיאנוס האטלנטי; זאת ועוד, אף בסרדיניה לא יכלו אז הפיניקים להחזיק מעמד, שכן נתיב השיט לאפריקה (קרתגו) עבר דרך מימי סיציליה. בדרומה של סיציליה הקימו היוונים את אקראגאס, שנחשבה העמדה הקדמית ביותר נגד הפיניקים, ומיד עם הקמתה פלשו כוחות יווניים נוספים מהאיים רודוס וקנידוס (Knidos, Rhodos) בראשותו של פנטאתלוס (Pentathlos) וייסדו את ליליבאום (Lilybaeum) בחוף המערבי (580 לפנה"ס). ייסוד עיר זו היווה איום חמור ביותר על ההתישבות הפיניקית, כי היא חלשה על הנתיב למוטיה, היישוב המערבי הקיצוני בסיציליה. (חשיבותה האסטרטגית של זו האחרונה הוכחה בעליל, כשהקרתגים – הבעלים החדשים של ליליבאום – נלחמו ברומא, מאות שנים לאחר מכן, למען השליטה בים התיכון.) הפיניקים הצליחו לסכל נסיון זה של היוונים בסיוע תושבים מקומיים; העיר החדשה נהרסה והמתיישבים, שתוחלתם נכזבה, נמלטו על נפשם ומצאו להם מקלט באי ליפארה (Lipara), צפונית־מזרחית לסיציליה, והתמסרו לשוד ימי.

הפוקאים ישבו במאסיליה, פנטאתלוס וחבורתו בליפארה; נוצר אפוא מצב חדש נגד עיני האטרוסקים: הם נסגרו בים הטירני מצפון ומדרום. לא נותר להם אלא לכרות ברית הגנה עם קרתגו, מנהיגת הפיניקים במערב, וזו הבינה כי אם תאבד לה סיציליה, יחלשו היוונים על המערב.

במערבו של הים התיכון נוצר מצב כדלקמן: קרתגו התבססה בצפון אפריקה, בסרדיניה ובאיים הבאליאריים. היוונים נטשו את דרום ספרד, קורסיקה וסרדיניה, אבל נאחזו בדרום גאליה (צרפת) וצפון־מזרח ספרד. את כיבוש סיציליה לא השלימו מעולם, ולאחר כשלון פנתטאתלוס נשארו הפיניקים רק אדוני צפון־מערב האי בעזרת קרתגו. האטרוסקים התחזקו עקב קרבתם לבית המלכות של רומא הצעירה. על אף השפעת התרבות היוונית על האטרוסקים, היו האינטרסים הפוליטיים שלהם שונים ולאחר שהקימו להם צי, מצאו שותפים למאבק בקרתגים.

המאבק במזרח    🔗

זמן רב חשבו היוונים, שארועי המזרח התיכון אינם מענינם, אבל לא כך נתעצבו פני הדברים. נבוכדנאצר – מלכה הגדול של בבל החדשה – עשה עליהם רושם עז. בימיו החלו מספרים על הגנים התלויים של סמיראמיס (Semiramis) ועל יתר הניסים והנפלאות של הכרך הענקי – בבל. הם שמעו על נפילתה של צור, אולם ספק אם ידעו על ירושלים וחורבנה. ההיסטוריון הירודוטוס, שרשם את דבריו כמאה שנים לאחר מכן, לא הזכיר את היהודים במפורש.

בעלי הברית של בבל בהחרבת אשור היו המדים והפרסים, שני עמים מאיראן. הם נועדו להיות בעתיד הלא־רחוק אויביהם העיקריים של היוונים ולתפוס את מרכז בימת האירועים. קיאקסארס (Kyaxares), מלך מדי, הרחיב את שלטונו באסיה הקטנה עד הנהר האליס (Halys), גבולה של ממלכת לוד. בגבולה המערבי של לוד, בחוף הים האיגאי, ישבו הקולוניות היווניות זה מאות בשנים. קיקסארס התנגש בלודים לקרב מכריע והנה – החשיך פתאום היום בשל ליקוי חמה (28 במאי 585 לפנה"ס). הצדדים היריבים נפעמו עד כדי כך מהתופעה, שחדלו ממלחמתם. ליוונים היה מגע עקיף לענין: הפילוסוף, איש מדעי הטבע ממילטוס – תאלס (Thales), חישב את מועד המאורע השמימי בדיוק של שנה. אין כל ספק, שבני הקולוניות ליוו את ההתרחשויות הללו במזרח בערנות רבה.

את השלום שבעקבות ליקוי החמה ניצלה לוד לכיבוש הערים היווניות. זו אחר זו נפלו המושבות בידי קרויסוס (Kroisos) מלך לוד (560–546 לפנה"ס), ורק מילטוס מילטה את נפשה מגורל אחיותיה, הודות לחומותיה האדירות. לוד הרחיבה אפוא את גבולה במערב עד הים האיגאי. עושרו של קרויסוס היה לשם דבר בתקופה העתיקה. (יוחסה לו הנהגת המטבעות של זהב טהור וכסף על פי שיעור קבוע.) קרויסוס הרהיב עוז ותכנון גם את כיבוש האיים בים האיגאי. בני האיים חייכו בוודאי למשמע הגיגים מעין אלה באמרם – מלך לוד הפליג נגדם בצי, כמוהו כהתקפת פרשים מהאיים האיגאיים על לוד (כשהים מפריד ביניהם). ממלכת לוד המשתרעת ברמת אנאטוליה חסרה צי ולא היה בכוחה לאיים על יוון שמעבר לאסיה הקטנה. שאיפות ההתפשטות חייבות היו לשנות כיוון ולקרויסוס נראה, שהעת הגיעה לכך. מלך מדי מוגר ועל כסאו עלה כורש הפרסי מבית אכאימנס (Achaimenes). חילופין אלה בממלכה האיראנית נראו כהזדמנות מתאימה לעשיית חשבון עם השכנים. אולם, פלישת קרויסוס לפרס נכשלה, הוא נאלץ להיסוג במהרה ואף בירת ממלכתו, סארדיס (Sardeis), נפלה בידי כורש (546 לפנה"ס).

בין בצדק ובין אם לאו, זכה קרויסוס לאהדת היוונים ונעשה דמות מיתולוגית נערצה. הוא היה תלמידו של סולון (Solon), המחוקק המהולל של אתונה, ונהג כמנהגי יוון באורח חייו. היוונים סלחו לו על כוונתו לכבוש את המושבות וחמלו על מר גורלו משנפל בשבי. כורש גזר את דינו למוות על מוקד, אולם החכמה שקנה הוא אצל סולון הצילה אותו מייסוריו; ועוד הוסיפו ואמרו היוונים – למעשה, עזר האל אפולון (Apollon). זה שלח פתאום עננים כבדים לשמים הבהירים, ניתך מטר עז, שכיבה את להבות המוקד המיתמרות.

כך ייפתה האגדה היוונית את קיצו של חלום כיבושים מעבר לים.

 

פרק ג': תחילת המבט הים־תיכוני    🔗

במאה ה־6 לפנה"ס עמד לקום ביוון האירופית כוח חדש, הוא אתונה (Athenai). כוח פוליטי וצבאי חדש זה עתיד להתייצב משך דורות בראש המדינות היווניות. מסגרתה הפוליטית של אתונה, כמקובל בעולם היווני, היתה הפוליס. נהוג לתרגם מושג זה לשפות של ימינו בשם עיר־מדינה, אם כי היתה הפוליס יותר מאשר עיר ושונה מן המדינה. היא יותר מעיר אחת, כי בתחומיה מצויים לעיתים שטחים נרחבים למדי, כגון אטיקה (Attika) המהווה חלק בלתי נפרד של הפוליס אתונה; היא שונה מן המדינות כפי שאלה מוכרות לנו בתקופה העתיקה ולא כל שכן בחדשה. שטחי הפוליס היו קטנים בהיקפם ואין להשוותה אפילו למדינה קטנה כמו לוּד שבאסיה הקטנה, או לממלכה הענקית כממלכת פרס. מספר אזרחיה בעלי הזכויות אינו עולה על אי־אלו אלפים ורק לשלוש פולייס היו במרוצת הזמן יותר מ־20,000 אזרחים: סירקוסאי ואקראגאס בסיציליה ואתונה באטיקה. הפוליס היא ביתו של האזרח, רוב תושביה הם בני שבטו ובה מצוי גם המרכז הפולחני הדתי. להסברת הפירוד הפנימי ביוון אין די בגורם הגיאוגרפי לאמור, ארץ יוון היא מבותרת הרים ועקב קשיי התעבורה והקשר בין אזוריה השונים קמו בה יחידות פוליטיות נפרדות. יש ויש ארצות רבות בעולם, אשר מבנה הקרקע שלהן לא גרם התפצלות פוליטית פנימית. לא כן ביוון. הים משתרע שם כמעט מכל עבר, ומשהתמחו בני ארץ זו במלאכת הספנות והשיט והרחיבו את שלטון הפוליס אף מעבר לים, לא אבו אלה לשנות את המבנה והמסגרת שלה גם בימי עליית מולדתם לגדולה. קיימים נימוקים היסטוריים, גיאוגרפיים וכלכליים, אשר הובהרו כבר די הצורך ופעמים הרבה, אולם הנימוק החשוב מבין כולם וגם הפשוט ביותר הוא, כי זוהי הדרך שהיוונים העדיפו לחיות בה. (על כן מוטב לא לתרגם את המונח היווני, אלא להשאירו בלשונו המקורית וכן גם לציין את צורת הריבוי: פולייס, poleis.) השתייכותו של האזרח אל הפוליס שלו ושעור התערותו בחייה אינם דומים כלל לאותו יחס, שידוע ומוכר לנו מתולדות מדינות אחרות. רגשי ההשתייכות לפוליס עלו לאין ערוך על המודעות היוונית, והפאטריוטיות הכלל־יוונית (הלינית) איחדה את הפולייס היווניות רק לעיתים נדירות ביותר משך תולדותיה של יוון העתיקה.

אתונה לא היתה מפורסמת בתקופה המיקינית. בשעה שבמאות הראשונות של האלף הראשון לפנה"ס השיגה ספארטה עליונות בחצי האי פלופוניסוס, היתה אתונה בעלת כוח מדרגה שניה או שלישית בקרב הפולייס היווניות. אולם כבר בתולדותיה הקדומות ניתן להבחין בשלבי התפתחות האמורים לרמוז על עתידה המפואר. עוד בימי המיתולוגיה הערפיליים צירף המלך תיסאוס (Theseus) את כל אטיקה לעיר “ומינה מועצה אחת ובית־ועד אחד. ומאחר שכולם נשאו לה מעכשיו מיסים, נעשתה עיר גדולה, כשהנחילה תיסאוס לבאים אחריו”.²¹ איחודו הפוליטי של חצי אי אטיקה נתן את הדחיפה להתפתחותה של אתונה. אטיקה פונה לכיוון דרומי־מזרחי ושלוחה לתוך הים. נמליה מתחברים עם המזרח באמצעות שרשרת איים המגיעים עד איוניה וקאריה (Karia) שבאסיה הקטנה, והאי אייגינה (Aigina) במפרץ הסארוני (Saronikos) מהווה חוליה מקשרת עם פלופוניסוס. מכיוון שאטיקה היתה עשירה ופוריה, במכרותיה כרו כסף ועופרת וביערותיה כרתו עצים לבנין אניות, יכלה אתונה לקום כמרכז היוונים הפזורים באיי הים האיגאי ובאסיה הקטנה.

מבנה השלטון והמשטר הקדום של אתונה לא היה שונה מהמקובל ביתר מדינות יוון לאמור – מלך, מועצה ואסיפת עם. המלך היה מקור הסמכות, המועצה (אריאופאגוס - Areopagos, היושבת על גבעת אל המלחמה, ארס - Ares) מייעצת למלך, ואילו לאסיפת העם נותר תפקיד זעום מאד של מתן אישור להצעות אשר הובאו בפניה. לימים, נסתלקה המלוכה ללא זעזועים יתרים ובמקומה בא שלטון אצולה, מעין רפובליקה אריסטוקראטית. בנסיבות אלה עלתה קרנו של האריאופאגוס הבוחר את הארכונים (Archon), שהם מושלי המדינה. עליית האצולה לשלטון הפחיתה עוד יתר את כוחה של אסיפת העם.

התפתחותה הכלכלית, ובעיקר השימוש במטבע במקום סחר חליפין, גרמו שינויים ביחסי החברה, והקיטוב המעמדי דרש התערבות חוקתית. היה זה המחוקק סולון (594 לפנה"ס), אשר ניגש לפתרון הבעיות ונדמה, כי זה גם השם ההיסטורי האמיתי הראשון בדברי ימי אתונה. הוא נבחר לארכון, וכשליט המדינה הקל על הלוֹוים והגן על האיכרים הזעירים, אבל לא פתר עדיין את הבעיות העיקריות; וכל עוד רק המיר סולון את עקרון המוצא בעקרון הרכוש, טרם הוקמה דמוקרטיה כלל ועיקר, אבל נפתחו האפשרויות לפעילות כלכלית. סולון נתן דעתו לכך, שאין האדמה יכולה עוד לפרנס את האוכלוסיה. על כן החל לעודד סחר חוץ ותעשיה, טבע מטבעות והסדיר מידות ומשקלות. המעמד הנמוך קיבל מקום וייצוג באסיפת העם, בצבא ובבית המשפט. לא שונתה מהות המשטר באתונה, אלא נעשה נסיון בלבד לפתור את הבעיות הכלכליות והחברתיות של המדינה כלומר, גם להגן במידת האפשר על דלת העם מפני עושק משווע.

תיקונים אלה דחפו את הפוליס לקראת דרך חדשה, אל עבר הים. בני אתונה נעשו סוחרים פעילים מאד.

התקנות של סולון לא העבירו מן העולם את ניגודי האינטרסים של המעמדות, אולם ניתנה האפשרות לכלל האזרחים להשתתף במאבקיה של הפוליס. אחר הסתלקותו של סולון החלה אתונה לנהוג כמנהג ספארטה, והתערבה בעניני פולייס אחרות. השאלה הראשונה השנויה במחלוקת היתה השליטה במצר קורינתוס (מצר יבשתי), שהוא המעבר לפלופוניסוס והפתח לסחר עם המערב. בתחילה כבשו האתונאים את סאלאמיס (Salamis) ובראשם עמד פייסיסטראטוס (Peisistratos).

סולון נהג בדרך של פשרות, ולפיכך זכה לתמיכת המעמד הבינוני בלבד; חסרי הכל טרם נושעו, וזהו הרקע לעליית הטיראנוס (רודן) לשלטון באתונה, שנועד למלא את תקוות העשוקים. כך נתחברו שלטון היחיד ושאיפות לדמוקרטיה יחדיו, כבתקופה המודרנית. פייסיסטראטוס הקים את הטיראניה הראשונה באתונה, החליש את מעמד האצולה וחילק אדמות לנאמניו מקרב הכפריים, שנעשו איכרים עצמאיים. ימי שלטון היחיד שלו היו מלאי תהפוכות. הוא לא ביטל את תקנות סולון, אלא פיתח אותן והתוצאה היתה, שמוסדות השלטון, כולל האריאופאגוס, הפסידו את השפעתם לעומת כוחו של הטיראנוס. ערעור מעמד האצולה התבטא, בין היתר, בתחילתו של מבנה פוליטי חדש המבוסס על עקרון גיאוגרפי ולא מעמדי. העם חולק על פי מחוזות הקרויים נאוקראריות (naukraria). בראש כל נאוקראריה עמד הנאוקרארוס כלומר, אפוטרופוס האניה; הטלת מיסים לשם בנית אניות החלה להיות באתונה הדאגה המרכזית. ההתפשטות אל מעבר לאטיקה דרשה אניות שעלו כסף רב יותר מאשר ציודו של חייל רגלי. פייסיסטראטוס סבר, שעל אתונה לבצר את מעמדה תחילה באטיקה ולאחר מכן בחוף הצפון־מזרחי של חצי האי הבאלקני, בחופי מאקדוניה (Makedonia) ובמצרי ההליספונטוס והבוספורוס. אספקת דגן לאוכלוסיה המתרבה יכולה להגיע רק מאזורי הים השחור, ואבטחת נתיב ההובלה אמורה להיות שאלה חיוני ביותר. אלה הם צעדיה הראשונים של אתונה השוכנת במקום גיאוגרפי מרכזי של העולם היווני.

התחרות עם קרתגו וראשית האיום הפרסי    🔗

בשעה שלב העולם היווני החל מתעצם, נחרדו ונזדעזעו השוליים. היוונים המזרחיים עמדו מול הפרסים והמערביים נגד הפיניקים והאטרוסקים. במזרחו ובמערבו של מרחבי אותו ים הוכרחו היוונים להתייצב כנגד עמים וצבאות, שהם אסיאתים במוצאם. מכיוון שקרתגו התכוונה להתפשט מאפריקה עד גאליה ומספרד על איטליה, יועדה אפוא לסיציליה עמדה מרכזית, כשהאטרוסקים הם בעלי ברית לקרתגו. לשם הגנת נתיבי השיט צריכה היתה קרתגו להחזיק בידיה את האיים קורסיקה וסרדיניה, ודבר זה הוסיף וליבה את גילויי האיבה בין יוונים לפיניקים, המתחרים על השליטה באורחות האגן המערבי של הים התיכון. למעשה, לא פסקה פעילות האיבה מאז אניות שני עמים אלו החל שטות בימים, כי מטבע בריאתו של כל אינטרס מסחרי היא דחיקת רגלי המתחרה. עשרות שנים לא רבות עברו מאז ימי הרפתקאותיו של פנטאתלוס (580 לפנה"ס), כשאנשיו התיישבו בליפארה והתמסרו לשוד ימי הנחשב כענף מסחרי בים. ישיבתם באי זה, צפונה מסיציליה, היתה לשנינה בעיני האטרוסקים, שראו בה חדירה לאזורם. התנגשויות רבות התרחשו בין כל אלה השואפים להחזיק בידיהם את האגן המערבי ולא היוונים בלבד היו היוזמים בכך. ידוע, למשל, על נסיון חדירה קרתגית לסיציליה בהנהגת השליט מלכוס (מלך?), שנלחם שם שנים רבות ללא הישגים ניכרים, ויורשיו המשיכו בנסיונות השתלטות גם באיים אחרים של האגן המערבי. זכרו של מאבק זה נשתמר עד ימינו בשמו של הנמל הידוע פורט מאהון (Port Mahon – מאגו)²² באי מינורקה (Minorca). התחוללו עוד התנגשויות רבות אחרות, אבל רובן ככולן נסתרות עוד מנגד עינינו.

משנפלה ממלכת לוּד בידי כורש ב־546 לפנה"ס, נפל איתה גם החיץ המפריד בין פרס לאיוניה בחופי אסיה הקטנה המערבית. סארדיס, בירת לוּד לשעבר, נעשתה המרכז המנהלי האזורי הקרוב ביותר ליוונים, בעוד המרכז הממלכתי שכן אי־שם במרחקים האינסופיים של אסיה. היוונים מיאנו להענות לפנית כורש לתמוך בו במלחמתו נגד קרויסוס, ולאחר שנסיונות האיחוד של הפולייס היווניות עלו בתוהו, כבש שר הצבא הפרסי, הרפאגוס (Harpagos), את כולן אחת־אחת. מדינות המולדת לא נקפו אצבע, ומן הסתם לא תפסו את גודל הסכנה ואת ממדיה הענקיים של פרס. אף אנשי ספארטה המיליטנטית “השיבו את פני המלאכים האיונים ריקם; אבל בכל זאת, שלחו אנשים באניה בעלת חמישים משוטים, כאשר חושב אני, למען חקור בדבר הענינים שבין כורש והיוונים… [ובבואם לפוקאיה]²³ שלחו את הנכבד מהם… כי יודיע לכורש את החלטת הלאקידימונים (ספארטאנים), כי לא ישלח ידו בכל עיר אשר על אדמת יוון, כי הם לא יתנו לו לעשות זאת (הדגשה שלי – מ"ש)… שאל כורש – ככה מספרים – את היוונים שהיו עימו, אנשי לאקידימוניה מה הם וכמה מספרם, כי ידברו עימו דברים כאלה? בשמעו דבריהם אמר אל המלאך מספארטה: ‘מעולם לא פחדתי פחד מפני אנשים, שיש להם בתוך עירם מקום מיוחד אשר יתאספו שמה לרמות איש את רעהו בשבועות (כלומר, עסקו בתגרנות); איתם, רק אם אשאר בחיים, יהיה לדבר לא על צרות האיונים, כי אם על שלהם’.”²⁴ הסיפור כולו כעין בדיחה משעשעת על שעור אי־התמצאות היוונים מחד גיסא ועל אופי התפיסה הפרסית בדבר ערכו של המסחר מאידך גיסא, שכורש לעג ובז לו. תושבי פוקאיה לא היו מוכנים להשתעבד, הם הערימו על הפרסים והצליחו להימלט אל קורסיקה; שם היתה עירם, שנוסדה עשרים שנה קודם לכן והרי היא אלאליה. אולם לא כולם היו מוכנים לחיות הרחק מעירם־מולדתם וחזרו אל ביתם. מכל הערים רק מילטוס הוסיפה לשמור על חרותה, כבימי קרויסוס.

ובאגן המערבי – נעשה האזור במהרה שדה התנגשות מחדש והפעם, מיוזמה אטרוסקית־קרתגית משותפת. לצערנו, קצרה היריעה על תאור הקרב הימי (535 לפנה"ס). העילה לשיתוף הפעולה היתה, “כי פשטו (הפוקאים) על כל שכניהם לשלול שלל, התחברו ויצאו למלחמה נגדם הטירסינים (אטרוסקים) והקרחידונים (קרתגים), כל עם בשישים אניות. גם הפוקאים הושיבו גם הם את אנשיהם באניות, שישים במספר, ויצאו נגדם אל הים הנקרא סרדוני (הים סביב סרדיניה), ובהתנגחם בקרב ים נחלו הפוקאים נצחון ותבוסה, כי ארבעים אניות אבדו להם, ובעשרים הנשארות אי אפשר היה להשתמש בהן, כי חרטומיהן (אילי הניגוח) נשברו. לכן הפליגו לאלאליה, לקחו את טפם ואת נשיהם ואת כל רכושם, כמה שהאניות יכלו לשאת ועזבו את קורסיקה והפליגו לרגיון.”²⁵ למרבה הצער, קצר ביותר התאור על הקרב הימי הראשון, שנרשם בידי ההיסטוריון. מתוך הספקות המרובים לגבי מהלכו ראוי לציון מיוחד – החרטומים השבורים, שאמורים לרמוז בכך, כי איל הניגוח לא היה חלק בלתי־נפרד של האניה, אלא הותאם למקומו בלבד. אולם, אם היו אילי הניגוח מורכבים במקצועיות כה דלה, כיצד הוטבעו האניות האטרוסקיות והקרתגיות? הירודוטוס נשאר חייב בתשובה.

מבחינת משמעותו ההיסטורית של הקרב הימי במימי אלאליה מתעוררת פעם נוספת שאלת תאום העמדות בין מזרח למערב: הממלכה הפרסית מכאן וקרתגו מכאן, כשהאויב המשותף, היוונים, מצוי באמצע. הים מגשר על פני המרחקים, וטווח הפעולה הדיפלומטית והצבאית יכול היה להתארך ולהתרחב לאין ערוך יותר מאשר היו מאפשרים זאת מכשולי היבשה בממדים כאלה.

עלייתו של כורש חוללה שינויים רבים באזור הים התיכון, במישרין ובעקיפין כאחד. בסמוך לכיבוש בבל הוא קרא דרור לגולים היהודים (538 לפנה"ס) וחלקם שבו הביתה לארץ יהודה ההררית, במרחק־מה מחוף הים; ובקצה השני, מעבר לעמודי מלקרת, נהרסה תרשיש שנים מעטות לאחר מכן. מסעות טארטסוס של הפוקאים לא יכלו עוד להימשך אחר קרב אלאליה. השליטה עברה לידי הקרתגים. אלאליה יכולה להחשב כעין מבוא לשורה ארוכה של התנגשויות בין יוונים לבארבארים (קרתגים, אטרוסקים, פרסים) במשך המאה ה־5 לפנה"ס. קרוב ליובל שנים החזיקו בידיהם הפוקאים את נתיבי האגן המערבי, מאז נפילת צור בידי בבל החדשה עד התנגשות הדמים במימי קורסיקה. קרתגו התייצבה במערב כיורשתה של צור, והיא המשיכה את המסורת הפיניקית של הצרת צעדי היוונים אל מקורות המתכת היקרה המבוקשת בספרד – הכסף. קרוב לוודאי, שקרתגו החריבה את תרשיש, לאחר שזו קיימה קשרים הדוקים מדי – לדעתה – עם היוונים. על אף שפיניקיה נכנעה לפרס, נדמה, שהיא הזדהתה עימה, ואפשר לראות בקרתגו – למרות עצמאותה ואי־תלותה במולדת – כעין מייצגת את האינטרס של המזרח בפאתי המערב של הים התיכון, כשהאויב המשותף הם היוונים בכל מושבותיהם. מן הסתם, חל שינוי יסודי בראייה, שהיא בעלת היקף החובק את הים כולו למרות המרחקים של אלפי מילין.

כל עוד היה האגן המערבי, על נתיביו הרבים, שדה להתנגשויות רצופות־כמעט בין היוונים לבארבארים, נחשב הים האיגאי כעין ים יווני פנימי. הוא לא נשלט מעולם בידי מעצמה מזרחית כלשהי. החדירה הפרסית, המלווה בעזרה פיניקית, לחופיה המערביים של אסיה הקטנה קירבה אויב חדש אל סף ביתן של הפולייס המתנצחות ביניהן עד קץ. אולם הים האיגאי היה לא רק ים יווני פנימי, אלא גם נתיב אספקת הדגן מהים השחור. אתונה הבחינה זה מכבר בחיוניות של הקמת בסיסים לאבטחת הנתיב וראתה בבסיסים נקודות אסטרטגיות חשובת. פולייס ימיות אחרות הסתפקו בהשגחה על מימיהן הקרובים אליהן בלבד ללא כל נסיון להרחיב את שליטתן על הים האיגאי כולו.

מבין המדינות הקטנות של הים האיגאי נעשתה סאמוס חריגה בהחלט, משעלה בה לשלטון הטיראנוס פוליקראטס (Polykrates, 533–522 לפנה"ס). הלה הקים צי של מאה אניות, והשפעתו חדרה והגיעה אף לאזור השליטה הפרסית באסיה הקטנה. מצרים, אשר חששה זה מכבר מפני פלישה פרסית, קיוותה לראות בפוליקראטס בעל ברית פעיל נגד כנבוזי, מלך פרס. בניגוד למצופה וכמעט ברגע האחרון נמלך הטיראנוס בדעתו ובמקום לעזור לפרעה פסמתיך ה־3, שלח הוא את ציו לשרות כנבוזי. אולם הצי של סאמוס לא מילא את שליחות; אנשיו התקוממו ברודן ובמקום לתקוף את מצרים, הם עלו על סאמוס למיגור אדונם מהשלטון. ב־525 לפנה"ס ירד כנבוזי בראש צבאותיו, היכה ליד פלוסיון (Pelusion) את כוחות פסמתיך ה־3 וכך שם קץ לעצמאות מצרים. היא נעשתה ארץ כיבוש פרסי וכוחה הימי, שעמד להתחדש בימי הפרעונים האחרונים, נעלם מהאגן המזרחי של הים התיכון.

עם השתלטות פרס על אסיה הקטנה וכניעת הפולייס היווניות בחופה המערבי, עמדה המעצמה המזרחית על שפת הים האיגאי. על השנים האחרונות של המאה ה־6 לפנה"ס מציין הירודוטוס: “פוליקראטס הוא הראשון בין היוונים, אשר אנחנו יודעים כי שאף לשלטון בים, מלבד מינוס מקנוסוס ומלבד מי שמשל אולי לפניו על הים. בתקופה הנקראת אנושית (כלומר לא תקופת הגיבורים האגדתיים) הראשון הוא פוליקראטס, אשר היו לו תקוות רבות למשול על איוניה והאיים”.²⁶ מכל מקום, נפל בחלקו של הטיראנוס גורל מר מאד. הוא נלכד בידי מושל סארדיס הפרסי והוקע על עץ.

פוליקראטס רצה לכונן את שלטונו בים, אבל הים לימד אותו לקח, כי אין האדם יכול להימלט מגורלו. למעשה, לא פוליקראטס בגד באמאסיס (Amasis – קודמו של פסמתיך ה־3) וביורשו; הוא עבר לצד הפרסים לאחר שמצרים פנתה לו עורף. כאשר שמע אמאסיס, כיצד מצליח הטיראנוס בכל אשר פונה, כתב אליו מכתב לאמור: “התבונן בדעתך וכאשר תמצא חפץ יקר לך ביותר ואבידתו תעציב את לבך יותר מכל דבר, את זה תשליך… ואם לא, יבואו עליך מהיום והלאה הצלחה ואסון חליפות; המצא לך תרופה, באופן אשר הראיתי לך.” ואכן, “היה לו חותם, אשר נשא על ידו, משובץ זהב, עשוי מאבן ברקת… כאשר מצא כי זה טוב הוא להשליך, ויעש ככה: אניה בעלת חמישים משוטים מילא אנשים וירד אל תוכה וציווה להפליג אל לב הים וכאשר היה רחוק מהאי הסיר את החותם לעיני כל הנוסעים והשליך אותו לתוך הים”. לא עברו אלא ימים מעטים בלבד והנה דייג בא והביא דג גדול במתנה לטיראנוס. “והעבדים, בנתחם את הדג לנתחים, מצאו בבטנו את טבעתו של פוליקראטס.” כשמסרו לו את הטבעת “הכיר, כי הדבר מאת אלהים הוא ויכתוב בספר (מכתב) ככל אשר עשה וככל אשר קרהו ומה שכתב שלח למצרים. וכאשר קרא אמאסיס את האגרת, אשר באה מאת פוליקראטס, הכיר, כי אין ביכולת בן־אדם להציל את רעהו מהגורל המיועד לבוא עליו, וכי סופו של פוליקראטס יהיה לא טוב, יען מצליח הוא בכל דבר, עד אשר הוא מוצא את אשר הוא משליך, לכן שלח אליו מלאך לסאמוס להודיעו, כי מבטל הוא את הרעוּת”.²⁷

אליבא דאמת, לשניהם לא צלחה דרכם: נגוז שלטון פוליקראטס על הים. בים האיגאי נתעצב כוח ימי חדש בשרות פרס המורכב מאיונים, איולים, פיניקים וקפריסאים. משכבש כנבוזי את מצרים, הוא קבע שלוש משימות: כיבוש קרתגו, הרחבת גבול מצרים בדרום וחדירה לנאות המדבר סיווה בלוב. המחשבה על כיבוש קרתגו דרך הים מעידה על ראייה בהיקף ים־תיכוני, שכן אין בים גבולות וחזיתות, אלא נתיבים בלבד הנמתחים על פניו ללא כל מכשול ומעצור, אם יידע האדם לנצלם. על כן “ציווה (כנבוזי), כי בעת ההיא יפליג חיל הים לקרתגו, אך הפיניקים אמרו, כי לא יעשו זאת. הם אסורים על ידי שבועות חמורות, ולא יעשו עוול לצאת למלחמה על בניהם הם. ויען כי הפיניקים לא רצו, לא היו הנשארים (היוונים) די חזקים למלחמה. וככה נמלטו הקרתגים מעבדות הפרסים, כי כנבוזי לא רצה לצאת בזרוע נגד הפיניקים, יען כי הם באו מרצונם תחת עול הפרסים וכל חיל המלחמה היה זקוק להם. גם אנשי קפריסין באו מרצונם תחת עול הפרסים ונלחמו במצרים”.²⁸

 

פרק ד': משנת העוצמה הימית של אתונה    🔗

היתה זאת תכנית נפל של כנבוזי לנסות ולאלץ את הפיניקים לעלות על קרתגו ולכבשה; הרי היו הם שארי בשר לבני עיר זו. המלך הפרסי עלול היה להפסיד את נאמנותן של ערי החוף בסוריה־א"י, אשר העניקו לו את עיקר ציו. נגוז אפוא החלום הים־תיכוני המקיף, עד אשר חזר שנית בימי קסרקסס (Xerxes), מלך פרס, בשיתוף הפיניקים וקרתגו.

עם עלות דריוש לשלטון נמשכה מדיניות ההתפשטות של פרס. כורש הכניע את חופי הים התיכון במזרחו, כנבוזי כבש את מצרים בדרום, לדריוש נותר לדאוג לצפון. פרס לא יכלה להחזיק בידיה את חוף הים האיגאי המאוכלס יוונים, בלתי אם יאובטח האגף הצפוני באירופה לאמור, תראקיה (Thrakia). לפיכך, יצא דריוש לדרך ב־516 לפנה"ס אחר הכנות מרובות, את הבוספורוס חצה עם צבאו על גבי גשר סירות, שבנה מהנדס יווני, איש סאמוס. צי יווני ליווה ואיבטח את המסע לאורך חופי הים השחור עד שפך הדנובה. מפאת הסכנה של התערבות הסקיתים (Skythai), שמעבר לדנובה, לצד התראקים הנלחמים נגד הפולש, נאלץ דריוש להמשיך במסעו, לחצות את הנהר ולחדור לארצם. גם במבצע חציית הדנובה סייעו היוונים לדריוש. הם הקימו גשר סירות גם כאן וצבא פרס פלש לסקיתיה. לאחר שהמלך הסתבך בהתנגשויות זעירות יתר על המידה ולא עמד בלוח הזמנים שהוסכם עליו עם שומרי הגשר היוונים, התכוון חלק מהם לעזוב ולהפליג לביתם. מפקדי משמר הגשר ונאמניהם מאסיה הקטנה שלטו בעריהם בחסד הפרסים, ועובדה זו נחשבה כנימוק משכנע בפי המתנגדים לפירוק הגשר. דריוש חזר לגשר באיחור־מה, כשבידיו הישגים דלים. הוא לא יכול עוד לשוב בנתיב הקודם, כי היה זה חסום עקב מרידת ביזנטיון שעל גדת הבוספורוס, לכן נאלץ לחזור דרך ההליספונטוס. מפאת כבודו המחולל של המלך נשלח צבא נוסף, וזה הטיל מחדש את מרות פרס על תראקיה וגם מאקדוניה חויבה להכיר בעליונות דריוש, יחד עם אי־אלו איים בצפון הים האיגאי. אם כן, השיג המסע, בסופו של דבר, את מטרתו האסטרטגית העיקרית והיא אבטחת האגף הצפוני. לא ניתן עוד היום לקבוע, כלום היתה זאת תכנית אסטרטגית מחושבת מראש, רכישת בסיס לחדירה עתידית ליוון, או פעלה כאן יד המקרה בלבד ויצר ההרפתקנות של המלך להוסיף ולהרחיב את תחומי ממלכתו.

תמורות במערב הים התיכון    🔗

כאשר עמדה הממלכה הפרסית האדירה נחלצת ופושטת את זרועותיה לחבק ולנפץ את יוון, עמדה איטליה על פרשת דרכים. חבל ארץ הקרוי איטליה כלל בתקופה הקדומה את מרכזו ודרומו של חצי האי. הרי האפנינים חוצים אותו מצפון לדרום. הרים אלה אינם מותירים שפלות רחבות אלא במערב בלבד ובמזרח הם מגיעים עד לים כמעט. אין באיטליה נהרות גדולים הטובים לשיט, החופים אינם מפורצים ואין בה נמלים רבים הנוחים למעגן אניות. אולם, עקב מיקומו הגיאוגרפי של חצי האי, במרכזו של הים התיכון, נועדה איטליה להיות ארץ מעבר לחילופי סחורות ותרבויות. בדרומה של איטליה קמה יוון רבתי בעקבות ההגירה ממזרח, כשבמרכזה, בשפלת אטרוריה, התיישבו האטרוסקים. שני העמים האלה עסקו בשיט ובמסחר, בעוד יתר העמים – בחקלאות.

בגבול לאטיום (Latium) ואטרוריה, כ־25 ק“מ מזרחה משפך הנהר טיבריס (Tiberis), נוסדה העיר רומא, ב־753 לפנה”ס על פי האגדה. בקרבת העיר, שנבנתה על שבע גבעות, היה מקום מעבר נוח בנהר אשר היה מתאים לשיט מהשפך עד הלום. על פי האגדה שלטו ברומא תחילה שבעה מלכים. אחרון המלכים, טארקוויניוס “הגאה” (Tarquinius Superbus) שייתכן כי היה אטרוסקי במוצאו, הודח משלטונו ב־509 לפנה"ס.

רומא ישבה דחוקה ותקועה בינות שני עמים יורדי ים, האטרוסקים – בעלי ברית הקרתגים – מצפון והיוונים של יוון רבתי מדרום. כלום שני העמים לא שמו לב, כיצד עיר־מדינה זו מתעצמת והולכת? בעת האמורה היא השתלטה כבר על רובו של חבל לאטיום, ארץ הלאטינים. בדרך כלל ידועים הרומאים כעם חקלאים חרוץ, מסור כולו לעבודת האדמה ואשר הכיר את הים והגיע לידי מגע במישרין עימו רק כעבור יותר ממאתיים שנה, במלחמתו הגדולה עם קרתגו. נסתבר, כי דעה מקובלת זאת מוטעית מיסודה. מסמך, שמצוטט בעיקרי דבריו ע“י ההיסטוריון פוליביוס,²⁹ מעיד אחרת: קרבת הים דרבנה את הרומאים כבר בימים קדומים אלה של תולדותיהם לרדת לגליו ולהסתכן בתחום לא להם, כביכול. קרה הדבר בשנה הראשונה של הרפובליקה הרומאית (509 לפנה"ס), בימי הקונסולים (שליטים נבחרים) הראשונים, עת חתמו קרתגו ורומא על חוזה ביניהן, 28 שנים לפני המסע של קסרקסס ליוון (480 לפנה"ס).³⁰ בעקבות חוזה זה באו נוספים המוכיחים זהות אינטרסים בטרם ההתנגשות הגדולה. לשון הטכסט הלאטיני המקורי התיישנה כבר בימי פוליביוס (מאה 2 לפנה"ס) ואף המומחים בני דורו אך בקושי יכלו להבהירו. מכל מקום, ציין פוליביוס, כי הוא “מפרסם את החוזה בתרגום מהימן ביותר”. בהתאם לחוזה בין שני הצדדים ובעלי הברית שלהם, לא ישוטו הרומאים מערבית ל”כף היפה" (Cape Farina של ימינו, צפונית לקרתגו). והיה אם סערה או אויב יאלצו לעשות אותם כן, אסור יהיה להם לסחור שם, ותוך חמישה ימים מאז בואם יחויבו לצאת ולהפליג מהאזור. מותר יהיה לרומאים לקנות חומרים לתיקון כלי השיט ואת כל הדרוש להקרבת קרבן. לא תהיה כל מניעה לרומאים לסחור עם יתר אזורי אפריקה וסרדיניה, אם העיסקה תיערך בנוכחות סופר או שליח של ממשלת קרתגו. כמו כן, יוכלו הם לסחור בסיציליה הקרתגית, (כלומר, המערבית) ובקרתגו עצמה. כנגד זה, הסכימו הקרתגים לא לתקוף ערים לאטיניות הכפופות לרומא, והיה אם יכבשו איזו עיר לאטינית, היא תוחזר אליה מיד ונאסר על הקרתגים לבנות מבצרים בלאטיום. תנאי החוזה, שנכרת בשלב כה מוקדם של תולדות רומא, מרמזים על הכרה הדדית של אינטרסי הצדדים. הקרתגים עמדו על זכותם לכוון את הסחר ולהרחיק מחופי צפון אפריקה ומחלקו המערבי הקיצוני של הים התיכון כלי שיט זרים. לעומת זאת, מעונינת היתה רומא להשיג הכרה בזכויותיה בלאטיום, שנכבשה מהאטרוסקים.

מרוח החוזה מסתבר, שהקרתגים הבחינו בין אניות סוחר לאניות מלחמה. הקרתגים איפשרו לרומאים לסחור באזורים אחדים תוך תנאים מסוימים, אבל, על פי הרישא של החוזה, הם הטילו הגבלות על אניות המלחמה. מכאן יוצא, שהיה כבר לרומאים כוח ימי כלשהו, אשר רצוי היה לחשוש מפניו והופרכה אפוא אותה אימרה, שיוחסה לקצין קרתגי בימי ראשית המלחמה הגדולה, כי “הרומאים לא העזו אף לרחוץ את ידיהם בים, כשביטלו את ידידותם עם קרתגו השליטה בימים”.³¹ ללא ספק, היה כוחה הימי של רומא חלש מזה של העמים יורדי הים הוותיקים שסובבו אותה.

לאחר ביטול המלוכה והקמת הרפובליקה היתה רומא טרודה זמן מרובה בהטלת שלטונה על עמי איטליה כלומר, עיקר שימת ליבה הופנתה למטרות יבשתיות וכך גם נתעצבה דמותה בתודעת הדורות כפוליס יבשתית, אשר כעבור זמן (במאה ה־3 לפנה"ס) נקלעה פתאום למערבולת הגדולה של ניגודי אינטרסים עם קרתגו.

אתונה – גבירת הים האיגאי    🔗

כאשר רומא כוננה את שלטון הרפובליקה, אניותיה פרשו כבר את מפרשיהן וגם ציה המלחמתי נתגלה לעיני הקרתגים, עשתה אתונה את צעדה הגדול לקראת הדמוקרטיה. לאחר מות פייסיסטראטוס נחשבה היא לאחת הערים החשובות ביותר ביוון. גדולתה נבעה, בין היתר, גם מהתיקונים החוקתיים שלה. לאחר תבוסת שלטון האצולה, שנהנה מסיוע ספארטה, בא המחוקק קלייסתנס (Kleisthenes) והמשיך בפיתוח החוקתי. הוא ביסס את המשטר באתונה על שוויון פוליטי של כל האזרחים ושיתופם בניהול המדינה. המסגרות הקודמות התרוקנו מתוכנן הממשי והחדשות נוסדו על פי העיקרון של ייצוג באמצעות מוסדות נבחרים. מסגרות החלוקה החדשה של כלל האוכלוסין תוקנו באופן כזה, שבני כל המעמדות החברתיים היו מיוצגים בהן ללא כל אפליה וזכויות יתר. משטר החופש הוא יסוד מוסד לגדולה, טען הירודוטוס: “האתונאים שגשגו אפוא ככה… שחופש הדיבור הוא דבר מצוין, הלא בעת אשר טיראנים רדו באתונאים, לא הצטיינו מעולם במלחמה על שכניהם מסביב להם, ואם נשתחררו מהטיראנים, נעשו הם הראשונים ועלו על כולם.”³² כך יצאה אתונה עם פרסום תיקוני החוקה של קלייסתנס (502 לפנה"ס) לדרך התהילה.

מסמך אחר, שחשיבותו אינה נופלת מזו של תיקוני קלייסתנס, חובר בשליש האחרון של המאה ה־5 לפנה"ס והוא “חוקת האתונאים”. יש הטוענים, כי היא מיוחסת לסופר וההיסטוריון קסנופון. על אף שהחיבור מבוסס על לקח היסטורי מסוים, יועיל ביותר להקדים את הבהרתו ולהעמיד בראשית אותם הארועים, אשר – למעשה – משמשי לו רקע להסקת מסקנות וללקח ואשר כוחם יפה לעד.

“חוקת האתונאים” מבהירה את עיקר מהותה של הדמוקרטיה האתונאית ובמרכזה מובלטת עוצמת הפוליס בים, שהיא יסוד ובת־לוויה למשטר זה.

העוצמה הימית בכלל, ושל אתונה בפרט, נבחנת בחוקה מכמה היבטים. המשטר הדמוקרטי מעניק יתרונות למעמדות הנמוכים, שכן נעשה איוש האניות מתוכם. “הם נותנים את הכוח לעיר, הרבה יותר מכבדי הנשק, מן האצילים ומבני הטובים.” אף לעבדים שפר גורלם בדמוקרטיה האתונאית ושיפור מעמדם מסתבר מתוך זה, ש“במקום שיש בו כוח ימי, הכרח הוא שהעבדים יעבדו בשכר ויטלו את שכרם ויתירו להם להתהלך חופשיים.”

החברה החקלאית נהגה מתמיד בהבחנה ובאפליה מעמדית, ואילו מדינת סוחרים ובעלי מלאכה היתה טעונה משטר של אזרחים חופשיים ויוזמה חופשית. “לפיכך, הושוו עבדים לבני חורין, גרים לאזרחי העיר, לפי שהמדינה זקוקה לגרים על שום רוב האומנויות ועל שום הצי… עקב עיסוקם המסחרי, מטיבים האתונאים לחתור במשוט ונעשים קברניטים טובים בין בצי הסוחר ובין בצי המלחמתי.”

ניתוח מצבו הגיאוגרפי של העולם היווני מציג את אתונה כמדינה בעלת עוצמה ימית המסוגלת לקיים שליטה בים האיגאי הזרוע איים רבים. “החוקה” מבהירה, כי נוח יותר לקבץ כוחות ביבשה ולהתקומם מאשר לעשות כן בים, מכיוון שהפוליס השולטת בנתיבי הים מסוגלת לחנוק באיבה כל יוזמה מעין זו; ומה גם, אפילו בלי התערבות צבאית במישרין אפשר לנתק באמצעות יחידות צי ולהרעיב כל אי המהווה מוקד לריכוז כוחות עוינים.

השליטה בנתיבי הים היא איום בפועל לשיבוש דרכי הסחר של האויב, “שהרי אין עיר בעולם, שאינה מוציאה (מייצאת) ומביאה (מייבאת); וזאת לא תוכל לעשות, אם לא תציית לשליט הים”.

הניידות הקלה של הכוחות הימיים מאפשרת לא פעם ברירה חופשית בין לתקוף במקום ובזמן הרצויים ובין לנתק מגע ולהסתלק מהזירה לאמור, “כשיקרב האויב, ירדו לאניות ויתרחקו. ויקל הדבר לעושים זאת מאלה החשים לעזרה ביבשה.” את הרעיון המודרני, כביכול, שהצי הוא העמדה הקדמית ביותר של המדינה, הגו כבר באתונה ו“החוקה” ניסחה בבירור, כיצד מדינה בעלת צי מסוגלת להושיט את זרועה הרחק מן הבית. החיל היבשתי מוגבל לאין ערוך יותר לנוע למרחקים מכפי שהצי מסוגל תוך בחירת המקום המתאים להפעלת כוחותיו.

מדינה ימית איננה חשופה לסבלות פגעי הטבע; היא יכולה לייבא כל סחורה כאוות נפשה. “לא כל הארצות נפגעות בבת־אחת וכך מגיע היבול לשליטי־הים מארצות השובע”. צי סוחר יביא אף מותרות ארצות נכר: סיציליה, איטליה, קפריסין, מצרים, לוד, פונטוס (Pontos, הים השחור) ופילופוניסוס. קשרי סחר ותרבות הולכים שלובי זרוע. למדינה השליטה בים יש ברירה לשבש את היצוא של מדינות אחרות ואף למנוע את ההובלה הימית שלהן בכלל, ומכאן – “אף שאיננו מוציאים דבר מן האדמה, יש לנו הכול מכוח הים”. כלליותה של טענה זו מחוזקת עוד יותר, כי “אין מדינה שמצויים בה… גם עצים, גם פשתן, אלא במקום שיש פשתן בשפע, שם הארץ חשופה וחסרת עצים; וכן אין ברזל ונחושת במדינה אחת, אלא חומר אחד במדינה זו וחומר אחר במדינה זו”.

סחר חוץ ועוצמה ימית הם מכלול אחד; כוח הצי קם לשם הבטחת הסחר ושגשוגו.

עוצמה ואסטרטגיה ימית מותנות בתנאי טבע בסיסיים, כגון מיקומה של המדינה באי או בחצי אי. לדעת המחבר, עדיף המיקום הגיאוגרפי באי. אלמלא שכנה אטיקה בחצי אי, “אויביהם לא היו דורכים על אדמתם” של האתונאים. המצב הגיאוגרפי האינסולארי טומן בחובו מעלות רבות, ומכיוון שאתונה שוכנת בחצי אי אטיקה ואיננה נהנית מכל היתרונות האסטרטגיים של אי, הפקידו האתונאים – לימים – את רכושם באיים האיגאיים, “שכן בוטחים (האתונאים) בשלטונם בים…”.³³

על פי המשנה של “חוקת האתונאים” אלה היו מרכיבי העוצמה הימית של אתונה: המיקום הגיאוגרפי, המשטר הדמוקרטי, הצי המלחמתי וצי הסוחר. חצי האי אטיקה ובראשו אתונה תפסו מקום מרכזי בעולם היווני, ועל אף שאטיקה אינה נהנית מהיתרון המירבי של מצב גיאוגרפי אינסולארי, הצליחה היא לשפוך את שליטתה על הים האיגאי זרוע האיים. אתונה נתמלאה אנשים זרים והמשטר הדמוקרטי בפוליס העניק אפשרויות ליוזמה חופשית לכל המעמדות. יוזמה חופשית וסחר ימי דרשו פיתוח צי מלחמתי וחיזוקו, כדי למלא את התפקיד שהוטל עליו בנסיבות החדשות – הבטחת הסחר בין המטרופולין (העיר האם) לרחבי התפוצה היוונית במערב ובמזרח.

 

פרק ה': כלי שיט ולוחמים    🔗

הים התיכון הוא סגור יבשות, במירב אזוריו אין כלי השיט נאלץ להרחיק שוט מחופי יבשת, חצי־אי או אי. השיט התפתח אפוא תוך תנאים גיאוגרפיים־פיסיים מעין אלה, שיורד הים יכול לסמוך תמיד על קרבת יבשה. על אף הוודאות הבטוחה כמעט, שאניות הסוחר הראשונות היו מונעות במשוטים, התפתח במהרה הטיפוס המתאים והמקובל ביותר והוא אנית המפרש עמוקת השוקע. עם זאת, הוסיפו עוד אניות המשוטים להוביל סחורות, שכן בחודשי השיט בים התיכון, אפריל-אוקטובר, רבים הם ימי דממת הרוח, אשר בהם אין להניע כלי שיט אלא בכוח המשוטים בלבד. אנית המשוטים מסוגלת להחיש מהירותה למשך זמן מוגבל והיא נופלת מאנית המפרש עקב מוגבלותה בכושר ההובלה. אנשי צוות וחותרים תופסים כל חלקה טובה באנית המשוטים, עד אשר אף אספקה אין היא מסוגלת לשאת עימה, אלא ליום־יומיים לכל היותר, ולא נותר די מקום למשא. טיפוס אנית המשא התפתח כבר במאות הראשונות של האלף ה־1 לפנה"ס. גופה עמוק־שוקע ועגלגל, והיא מצוידת במעטה המורכב מתורן אחד ועליו מונף מפרש אחד עם החיבל לתפעולו. צורה כללית זו של אנית המשא נשתמרה מימות התקופה העתיקה עד לחדשה. כמובן, היה כלי שיט זה נתון לשבט ולחסד בידי הרוחות, כי המפרש הרוחבי היחיד (שנפרש לרוחבה של האניה) לא איפשר לנצל לתנועה אלא רוח גב בלבד. אנית המשא מסוגלת היתה בתנאי רוח מתאימים להינתק מקרבת החופים עד כדי חציית הים התיכון בכיוון צפון-דרום או לשוט באזורים המרוחקים מכל פיסת יבשה.

כנגד אנית המשא, היתה אנית המשוטים כלי השיט המתאים ביותר לתנאים הגיאוגרפיים־פיסיים והאקלימיים של ים זה. לכן הוסיפו אניות המשוטים לשוט בים התיכון אלפי שנים, וספק אם עברו מאתיים שנה מאז העלמן המוחלט ממימיו התכולים. ההתמדה וכושר החיות מוסברים הן בתכונת האניה והן בתנאים החיצוניים של הים התיכון כאמור לעיל. אנית המשוטים הים־תיכונית הוסיפה אפוא למלא את יעודה הקרבי עוד מאות בשנים, גם לאחר חדירת אנית המפרשים הצפונית מאזורי האוקיאנוס האטלנטי.

הלוחמה הים־תיכונית שונה במהותה מזו אשר התפתחה באוקיאנוס האטלנטי מתחילת העת החדשה. זו היתה מעין לוחמה אמפיבית, אשר בה שעור התלות ביבשה חשוב כמוהו כמגע עם הצי העוין עצמו. אנית משוטים אינה מסוגלת לשהות בלב ים לזמן ממושך מטעמי לוגיסטיקה, ולכן היא לא יכלה גם להטיל הסגר לאורך ימים. הטלת הסגר היא אחד התפקידים החשובים של הצי; עדיף לרתק צי עוין לבסיסו לאבטחת הנתיבים מאשר להסתכן בהתנגשות חזיתית, כי הבסה מוחלטת של האויב בים היא פרי נסיון ממושך בדרך כלל וקשה לביצוע. כדי להשיג הכרעה ללא עוררין, צריך צי אניות המשוטים לכבוש את בסיסי האויב, אולם יכולת השהייה המוגבלת שלו בים ואופיו המשתנה של הים לפי העונות היו בעוכריו. לפיכך, נשאר הצי, לרוב, קשור לחוף לשם השגת ציוד ואספקה וזו מגבלה אסטרטגית רצינית. לשם כך ליווה את אניות המשוטים צי אניות משא אדיר כדי לאפשר לו לפעול הרחק מבסיסו. בטרם הומצא אבק השריפה והופעל מטח הדופן משורות התותחים, גברה אנית המשוטים הזריזה ובעלת יכולת התמרון על אויביה על ידי העברת צוות פשיטה על סיפון כלי השיט העוין וכיבושו. אפשרויות אחרות היו: ניגוח ושבירת משוטים בשיטת שיוט לאורך דופן האויב, העלאת אניתו באש, הפעלת כלי קלע, כידונים וקשתות, ודחיקה אל החוף או אל מעברי מים צרים. ללוחמה מעין זו היתה אנית המשוטים מתאימה באורח בלעדי.

מטרת הצי היא לאבטח את נתיבי הסחר. ספק רב הוא, אם אנית המשוטים מסוגלת היתה מעצם טבעה לאבטח את נתיבי הסחר, בין על ידי סילוקו המוחלט של האויב מן הים ובין על ידי הפגנת נוכחות וסיור בלתי־פוסק לשמירתם מפניו. בהיותה קשורה לחוף, הוגבל טווח פעולתה, לבד אם לוותה באניות משא אל חופים אחרים לשם הפעלתה שם. מכאן יוצא, שהיכולת הטקטית של אנית המשוטים בקרב עומדת בניגוד למוגבלותה בביצוע התפקידים האסטרטגיים!

אניות הסוחר של הים התיכון שטו בעידן הארוך של אניות המשוטים בבטחה יתרה יחסית מזו שאחיותיהן באוקיאנוסים בעידן אניות המלחמה הרב־תרניות; אלו האחרונות היו בלתי־מוגבלות בתנועותיהן וירו באויב לשיבוש נתיבי הסחר או לאבטחתם. אופיו של כלי השיט המלחמתי הכתיב את שעור השליטה בים.

בראשית האלף ה־1 לפנה"ס החלו מתפתחות האמנות והטכניקה של השיט בים התיכון; כעבור מאות שנים לא־רבות השיגו את שיאן, ולאחר מכן לא השתנו עוד עקרונית כלי השיט כאלפיים שנה ויותר. השיט בים התיכון בתקופה העתיקה התנהל – בדרך כלל – בשעות היום ובחודשי הקיץ. את מיקום האניה קבעו על פי סימנים בחוף לאור היום, ובלילות נסתייעו יורדי הים בגרמי השמיים. בחודשים אפריל-אוקטובר אין מתחוללות סערות בים, השמים אינם מעוננים והאופק אינו מכוסה ערפילים. השייטים הטיבו להכיר את הזרמים והרוחות. מקובל היה, כי לעת ערב נוחתים אנשי הצוות בחוף לשם הכנת ארוחה חמה, הצטיידות ומנוחה בעיקר – למען השגת מים, אשר לא ידעו לאחסנם לימים רבים.

גיבורי הומירוס השיטו כלי שיט פשוטים. ישבו בהם 10–20 חותרים בכל צד והם הסיעו את הספינה בעת דממת רוח ובשעת התנגשות עם האויב. משנשבה רוח מתאימה ולאנשי הצוות לא היתה צפויה היתקלות בכוח עוין, הם פרשו את המפרש הרוחבי והניחו לו לעשות את המלאכה. בכלי שיט מעין אלה נוהלו מסעי השוד ופשיטות הפתע על חופים זרים.

התפתחות בלוחמה הימית    🔗

הופעת האיל בחרטום האניה נחשבה משמעותית ושימושה הכתיב טקטיקה מהפכנית. האיל עשה את האניה לכלי נשק אמיתי. באניה המצוידת באיל חרטום חייבים החותרים לא רק להניע את כלי השיט, אלא אף לתמרן אותו לעמדת ניגוח היעילה ביותר. תוצאת הניגוח יכלה להיות הטבעת אנית האויב או הסבת נזק מעין זה, שהיא לא תצלח עוד להשתתף במערכה. הטבעת האניה או הוצאתה מכלל שימוש במהלומת האיל הביסה את האויב, שכן אין האדם יכול לפעול בים ללא כלי שיט. כך נעשתה האניה המצוידת באיל חרטום לא רק אמצעי הובלה ללוחמים, אלא כלי נשק ממש המסוגל להשמיד את האויב, או לכל הפחות ליטול ממנו כל אפשרות להשתתף בהתמודדות.

מכיוון שמעשה הניגוח דורש מיומנות ותרגול רב, ניתן להגיד – גם על פי התרשמות מדברי הסופרים של יוון ורומא – שבהתמודדויות הימיות מעטות יותר הפעמים, בהן הפעילו את אילי החרטום להשמדת אויב, משאולי יכלו לעשות כן.

לפיכך, השיטה “הישנה” של פשיטה על סיפון אנית האויב נשארה אמצעי בדוק למעלה מאלפיים שנה, עד תחילת המאה הקודמת לאמור, גם בתקופה שתותחי הדופן רעמו כבר ומילאו את גיזרת ההתמודדות עשן ופיח, נהגו לשלוח צוות השתלטות (boarding party) ללכידת האויב. אופיו של הים אילץ את האדם להיות שמרן יותר בתחומו, וההתקדמות הטכנולוגית נוצלה בו מתמיד תוך היסוס־מה; רק במאה ה־20 התחוללו שינויים מרחיקי לכת מעין אלה העשויים לשנות מוסכמות וזירת המערכה הימית לא תהיה עוד דומה לזו, אשר רגילים היינו לראותה עד כה.

איל החרטום לבש ופשט צורה; הוא בלט מהסנטר (נקודת המפגש של קנה החרטום עם השדרית) ולהגברת כוח ההבקעה צופה ציפוי נחושת. עד מהרה נסתבר, כי איל הנגיחה המהווה המשך של פסיסי הלזבזת (לוחות דופן עבים במיוחד, הנמשכים לאורכה של האניה – wales) מעביר את המאמצים הנוצרים עקב הניגוח אל הגוף כולו, וסכנת הינזקות האניה התוקפת פחותה. מראהו לא היה אחיד; עיצבוהו תחילה כעין דורבן מפוצר להגדלת כוח ההרס, או שיוו לו דמות של ראש חיה אימתני מטעמי השפעה פסיכולוגית בוודאי. באניה המצוידת באיל חרטום נמצאו גם חיילי צי, אשר תפקידם היה למנוע את לכידת כלי השיט שלהם בכדום (אונקל לכידה) ולהרתיע את התוקף בהטלת כידונים וחניתות. יוונים ופיניקים כאחד הצטיינו בהפעלת האיל בקרב ימי, אם כי נדמה, שאף הם לעיתים נדירות בלבד הצליחו לתמרן לשם ביצוע מוצלח של החבטה. לחיילי הצי נשאר אפוא תפקיד נכבד משך כל תולדות התמודדות הציים בים התיכון.

טיפוס אנית משוטים, שהתפתח באותם הימים הוא אנית החמישים – פנטקונטורוס (pentekontoros), אשר לה עשרים וארבעה משוטים בכל דופן ונוספו עליהם עוד שני משוטי ההגה. הפנטקונטורוס היתה אנית מערכה כבדה, שהתאימה להתנגשות בקרב וגם להובלת משא ואנשים. אניה זו שרתה את היוונים מאות רבות של שנים. החותרים הושבו באניה אחד־אחד לכל משוט ובטור אחד לכל צד. עם הגדלת כלי השיט נתהווה צורך לתגבר את כוח ההנעה לאמור, להוסיף חותרים העשויים גם להחיש את המהירות ולשפר את כושר התמרון. לקדמונים היו טענות רבות בלאו הכי על כושר השיט של אנית החמישים בשל האורך והכובד שלה, ולכן התחכמו הפיניקים וחילקו את טור החותרים הארוך לשני טורים: התחתון הוצב למטה ממפלס הסיפון בכדי לגונן עליהם מפגיעות האויב, והמשוטים סודרו בצורת זיג־זג, שלא יתנגשו זה בזה בשעת החתירה. כך נולדה הדו־טורית. דמותה הראשונה נודעה לנו מתבליט בארמונו של המלך האשורי סנחריב (700 לפנה"ס). תבליט זה מוכיח למעלה מכל ספק, שהאניה היא פיניקית, הרי האשורים לא היו יורדי ים וגם צי לא היה להם. הפיניקים, שהיו כפופים למרותם תקופה ממושכת, הם שעשו את כל מעשיהם בים.

בעקבות התפתחות נוספת נוצרה התלת־טורית, אשר נעשתה במאה ה־5 לפנה"ס אנית המלחמה הסטנדרטית. היום אין לדעת עוד בוודאות, למי מבין עמי האזור זכות ראשונים בבנית התלת־טורית, לפיניקים או ליוונים. המסורות הן שונות והדעות חלוקות. על פי תוקידידס, היו הראשונים בני קורינתוס, אשר בנו תלת־טוריות ביוון.³⁴ במצרים בנה פרעה נכה אניות מעין אלה, אולם אין ידוע, אם על פי דגם פיניקי או יווני. סוג חדש זה של אנית מלחמה נועד לפתור את הדרישה למהירות גדולה יותר ולהגברה יתרה של מהלומת הניגוח. כלי השיט האמור איננו דו־טורית שנוסף לה טור חותרים שלישי, אלא תלת־טורית מלכתחילה. אדריכלי האניה החדשה שינו את המבנה המקובל עד אז על ידי התקנת מִלְבָרִית (outrigger), הבולטת מן הלזבזת ומתמשכת לאורכה והיא שימשה כמשענת למשוטי הטור העליון. שינוי זה הגדיל את צוות תופסי המשוט וייעל את תנועת האניה במילוי תפקידיה הקרביים. המתבונן בתלת־טורית יראה שלושה טורים של פתחי משוטים הקבועים אלכסונית, זה מתחת לזה. אם כן, אוישה אנית הקרב החדשה בשלושה טורי חותרים הישובים במדורג בשלושה מפלסים. בתלת־טורית הונף מפרש רוחבי גדל־מידות עם כל חלקי החיבל ההכרחיים באמצע האניה, ובחרטומה – מעין מפרש חלוץ (ארטמון - artemon), שנסתייעו בו השייטים בעת מעבר בתעלות ובמפרצים.

התלת־טוריות היו מטיפוסים שונים; לא הרי אניה יוונית כפיניקית או מצרית. השוני הוא לרוב במבנה, גובה הדפנות והסיפון. זה האחרון התמשך לאורך האניה באמצע ולפרקים לאורך דפנותיה. התלת־טוריות הפיניקיות חסרו מלברית, וטור החותרים העליון ישב אפוא מהצד הפנימי ללזבזת ומשוטיו נשענים עליה ישירות. לא היה קיים תקן אחיד בקרב העמים לגבי מספר החיילים המוצבים על הסיפון. אגב, מספר החיילים בתלת־טורית עשוי היה לרמוז על הטקטיקה, אשר בה עתיד הפיקוד לנקוט: ניגוח או הנחתת כוחות פשיטה על סיפון אנית האויב.

 

פרק ו': מרד האיונים    🔗

המלחמה הראשונה, שתולדותיה רשומות בפירוט יחסי ואשר מירב מאורעותיה התרגשו בים, התנהלה בין היוונים לפרסים. בהתמודדות זאת התנגשו ציים גדולים, וזו הפעם הראשונה מבחינים אנו בחשיבה אסטרטגית ובקביעת טקטיקה לקראת הקרב; האניות לא נלחמו עוד כיחידות בפני עצמן, אלא כחלק של מערך קרבי.

בימי המלך דריוש השתרעה הממלכה הפרסית מהודו עד תראקיה ומאקדוניה שבדרום־מזרח אירופה. הים האיגאי נעשה אזור ספר, ושם היו אמורים להתנגש האינטרסים של היוונים המפולגים בינם לבין עצמם עם אלה של הפיניקים. התחרות בין שני העמים היא פרשה ישנה־נושנה, שהתמשכה מזה עידן־עידנים.

לבד מנתונים יסודיים אלה, נוצרו עוד חיכוכים של הרגע, שהם פועל יוצא של הנפשות הפועלות בזירה. מאז השתלטות הפרסים על חופיה המערביים של אסיה הקטנה (546 לפנה"ס) הונהג בערים האיוניות שלטון יחיד של טיראנים מקומיים, אשר נראה בעיני הפרסים כמתאים ביותר לריכוז ולפיקוח.

מילטוס, שהיתה הדרומית בין הערים האיוניות באסיה הקטנה, ידועה ומפורסמת עוד מימי מלחמת טרויה. בתקופת הקולוניזציה היוונית הגדולה, במאות 8–6 לפנה"ס, היא יסדה מושבות ליד חופי הים השחור ולאורך הנתיבים המובילים שמה, וגם המושבה היוונית המפורסמת במצרים, נאוקראטיס (Naukratis), נוסדה על ידה. עקב מאבקה הארוך עם ממלכת לוד, זכתה מילטוס למעמד מיוחד כבר בימי המלך קרויסוס וזה נשתמר לה גם עם בוא הכיבוש הפרסי.

הקורא אינו מתבשר מדברי הירודוטוס על משקלן של הסיבות הכלכליות בין המניעים לפרוץ פעולות האיבה. המרד של האיונים מהווה את השלב הראשון בלבד במלחמות אלה, כאשר הרגישו כבר כלל היוונים בוודאות את התחזקות התחרות המסחרית של הפיניקים בעקבות כיבושי פרס את קדמת אסיה כולה; עם זאת, הם נהגו ללא ספק מהארגון, מהסדר ומהבטחון, אשר מלך פרס חולל בקווי התחבורה. אפשר להניח, ששלטון פרס לא בלם במיוחד את סחרה של יוון האירופית, וההתערבות של אתונה במרד האיוני נראה בעיניה כהתגרות הראויה לתגובה נמרצת. היוונים עצמם הביטו בפרסים בבהלה מעורבת בתיעוב, על אף שהמלך ה“בארבארי” השתדל מאד לכבד את מקדשי היוונים ומנהגיהם. היוונים ראו בשליט הזר כמי שפוגע ברעיון החרות, כפי שהם הבינו מושג זה. אלה מתוכם, שגרו באסיה הקטנה זה דורי דורות, ביקשו להחזיר את עצמאותם ואילו האירופים – להוסיף ולקיים אותה.

על פי הירודוטוס, היו למרד מניעים אישיים בעיקר. הטיראנוס הגולה ממילטוס, היסטיאיוס (Histiaios), טווה את החוטים בשושן, בירת פרס, וחתנו – אריסטאגוראס (Aristagoras), ששלט במקומו בעיר – נעשה הדמות המרכזית. לאיונים של אסיה הקטנה כאב מאד אובדן החופש וכבד עליהם עול המיסים, שהפרסים גבו באמצעות הטיראנים. הנכונות להתקומם היתה חבויה בלב האיונים, וחסר רק הניצוץ שידליק את התבערה הגדולה; ניצוץ זה ניתז מהאי נאקסוס (Naxos). שליטי האי, שגורשו בלהט הדמוקראטיזציה הנפוצה באיוניה, פנו לעזרת אריסטאגוראס במילטוס, וזה האחרון הצליח לשכנע את האחשדרפן הפרסי בסארדיס לתמוך במסע עונשין, ואף הצטרף אליו נגד המתקוממים באדוניהם. המשלחת יצאה לדרך, תחילה לאי חיוס (Chios), כדי להפתיע ולעלות על נאקסוס מכיוון צפון. בעגון צי המשלחת בחיוס הבחין מגאבאטס (Megabates), המפקד הפרסי, באניה קארית (מדרום־מערב אסיה הקטנה) ללא שמירה. “מגאבאטס קצף על זה מאד וציווה… למצוא את מפקד האניה הזאת ששמו סקילאקס (Skylax), לכפתו ולשימו באחד מאשנבי החתירה התחתונים של האניה כשראשו בחוץ וגופו בפנים.”³⁵ לאחר שמגאבאטס לא היה מוכן לשחרר את היווני ממצבו המביש, עשה זאת אריסטאגוראס בעצמו. לדעת הירודוטוס, גרם המעשה לכשלון המבצע, כי ברוב זעמו שלח מגאבאטס שליחים לנאקסוס וגילה להם את הסכנה המאיימת עליהם. מכל מקום, התכוננו הנאקסיים כהלכה, וצי מילטוס נאלץ להטיל מצור ממושך על האי. ברם, הכסף של הפרסים אזל וכעבור ארבעה חודשים הפליגו המילטים לעבר אסיה. אריסטאגוראס לא ציפה לקבלת פנים לבבית אצל ארטאפרנס (Artaphernes) האחשדרפן בסארדיס. ריב סמכויות בדבר משמעת בים עמד אפוא כמניע למרד של האיונים באסיה הקטנה, כשהרקע לכך מוכן ומזומן; ומה גם, שבעצם הימים הללו הגיעה למילטוס גם הודעתו של היסטיאיוס משושן הקוראת למרד. הדעות חלוקות היום, כלום שיחר הטיראנוס הגולה באמת חופש לאיונים, או רק חיפש אמתלה כיצד לצאת מגלותו, או שמא פעל הוא בכלל בשליחות מלך פרס וביקש לדכא את ההתקוממות. בין כה וכה, לאריסטאגוראס לא נותרו ברירות הרבה; הוא כינס את אנשיו במילטוס כדי לדון במרד. באסיפה נכח גם איש העיר, הקאטאיוס (Hekataios), הגיאוגרף־ההיסטוריון ידוע השם. הלה טען, כי אין לאסור מלחמה על מלך הפרסים, “במנותו את כל העמים שעליהם מושל דריוש ואת עוזו, וכאשר לא שמעו לו, יעץ אחר כך שישתדלו להיות חזקים על הים באניותיהם. ‘באופן אחר’ – אמר – ‘אינו רואה כלל איך יעשו זאת, כי ידע היטב שדל כוחם של המילטים.’ אולם הוסיף והסביר, שאם יקחו את אוצרות האוראקל של דידימה (Didyma - באסיה הקטנה), אז יכול הוא לקוות שיהיו חזקים על הים”.³⁶ ההצעה נדחתה, המילטים החליטו להתקומם ושלחו אחד מהם לתפוס את המפקדים של הצי החוזר מנאקסוס ולצרפם למרד. מירב הטיראנים ויתרו על שלטונם ובתוכם גם אריסטאגוראס, שנבחר למנהיג. חודש איחוד הערים והונפק מטבע אחיד למימון ההוצאות.

התערבות הצי האתונאי    🔗

המרד החל ב־499 לפנה"ס וארך שש שנים. הסיוע מיוון האירופית היה רצוי ודחוף ביותר. נסע אפוא אריסטאגוראס אל קליאומנס (Kleomenes), מלך ספארטה. הוא נטל עימו “לוח נחושת ובו היו חרותים היקף כל הארץ והימים וכל הנהרות,”³⁷ לאמור, את מפת העולם. ידוע, שהמפה הראשונה הוכנה בידי אנאקסימאנדרוס (Anaximandros), פילוסוף־אסטרונום, יליד מילטוס. ניתן להניח, שהציג אריסטאגוראס למלך ספארטה את המפה של אנאקסימאנדרוס, או את זאת אשר הקאטאיוס הכין בעקבותיו. קליאומנס נדהם למראה המפה, וכששאל את קנה המידה שלה לאמור, “כמה ימים הדרך מים האיונים עד המלך (בשושן)… אמר אותה (אריסטאגוראס) שזוהי הדרך של שלושה חודשים”.³⁸ מלך ספראטה נרתע ואף השוחד המוצע לא הועיל לשנות את דעתו. לעומת זאת, האיר המזל פנים לאריסטאגוראס באתונה, שליטת הים האיגאי, ובארטריה (Eretria) השוכנת בקרבתה (באי אובויה - Euboia). אתונה החליטה לשלוח לעזרה עשרים אניות עם כוחות צבא וארטריה – חמש. לא מן הנמנע הוא, כי ארטריה לא הסתפקה בשיגור חמש האניות לאיוניה, הזירה העיקרית של ההתקוממות העתידה לבוא, אלא נשלחה גם שייטת נוספת לנסות ולהעביר את קפריסין מידי הפרסים. האי אמור היה למלא מקום חשוב בדרך היערכותם של ציי הפיניקים המתקדמים מחופי סוריה לעבר הים האיגאי, אזור המרד של האיונים.

תוך כדי ארועים אלה הגיעו השייטות של אתונה וארטריה לחופי אפסוס (Ephesos), צפונית למילטוס. האניות הושארו בנמל במרחק־מה מהעיר, ואנשי המשלחת נערכו למסע רגלי. הם עלו על סארדיס, ולבד ממצודת העיר כבשו אותה והעלוה באש. הצבא הפרסי איחר להגיע להצלת העיר ורק ליד אפסוס השיג את התוקפים. התחולל שם קרב, היוונים הובסו, ובכך סיימו האתונאים והארטריאים את תפקידם במרד האיוני. הם שבו לביתם למרות בקשותיו של אריסטאגוראס להוסיף ולהילחם בצידו.

שריפת סארדיס עשתה רושם אדיר והמרד הלך והתפשט. האיונים שלחו יחידות צי לביזאנטיון והאזור כולו הצטרף להתקוממות יחד עם קאריה בדרום. בקפריסין, למעט עיר אחת או שתיים, הצליחו היוונים להשתלט על האי כולו. ההתנגשויות התחוללו בים וביבשה, אבל כאשר האיחוד הארעי של יווני האי התפרק, לא יכלו עוד שייטות האיונים להחזיק מעמד, ובשל הלחץ הגובר והולך של כוחות ים פיניקיים נטשו את הזירה.

היתה זאת כבר השנה השלישית של המרד (496 לפנה"ס). הפרסים החלו חוזרים לאיתנם ועברו להתקפת נגד. קפריסין שוב נשתעבדה, ערי מצר ההליספונטוס נכנעו זו אחר זו וכך קרה גם באזור האיגאי. היקף המרד הצטמצם לאיוניה בלבד. קרבות כבדים היו בקאריה וסיכויי הצלחת המרד נעשו קלושים. אריסטאגוראס נתן דעתו לברוח וכשנועץ בבני עירו, מילטוס, המליץ הקאטאיוס לא לוותר, אלא לעבור לאי לרוס (Leros) ולהתבצר שם, אם תיפול מילטוס. כנראה, העריך איש המדע את יכולתו של הצי האיוני להחזיק מעמד עד יעבור זעם, וראה באי השוכן כ־30 מילין דרומית־מערבית למילטוס נקודת מוצא להתמודדות עם הפרסים, זאת אומרת, עם השייטות של הפיניקים.

אריסטאגוראס דחה את ההמלצה. הוא יצא עם כוחות צבא לתראקיה, ולאחר שהסתבך בהרפתקאות שונות מצא שם את מותו. הטיראנוס הקודם, היסטאיוס, הצליח להתחמק מהפרסים וביקש לשוב לעירו, אולם היא סרבה לקבלו. הרודן לשעבר נסע אפוא ללסבוס (Lesbos) ומשם לביזאנטיון והטיל את מרותו על ההליספונטוס. אפשר לומר שהיסטיאיוס התמסר לפירטות ולא מן הנמנע הוא, שעשה זאת בשרות הפרסים. לא הכל נהיר בסיפורו של הירודוטוס, ואין לדעת בבטחה אף על גורל קאריה ואפסוס, ויכול להיות שזו האחרונה השלימה עם שובו של שלטון פרס.

בנסיבות אלה התקרבה המערכה לקיצה. העולם היווני באסיה הקטנה היה משוסע ומגודע. נותרו פחות מתריסר ערים בין פוקאיה בצפון ומילטוס בדרום, שהוסיפו להחזיק מעמד בעקשנות. כנגד ערים איוניות אלה גייסה פרס את כל ציי ארצות החוף בין קיליקיה (דרום אסיה הקטנה) למצרים וקפריסין בכלל. צי אדיר של 600 אניות התקרב לעבר הים האיגאי וגם צבא יבשתי גדול התכנס למרגלות חומות מילטוס. עיר זו וצי האיונים היו שני היעדים העיקריים לפרסים.

התבוסה בים וכשלון המרד    🔗

היוונים התכנסו, זו הפעם האחרונה, בכנס הכללי שלהם והחליטו שם, שלא יעמידו צבא להגנת מילטוס (מן הסתם – בהעדר כוח אדם) וכי העיר תדאג בעצמה להגנתה. לעומת זאת, הקימו בעלות הברית צי של 353 אניות, אשר נאספו ליד האי לאדי (Lade) הסמוך לחופי מילטוס (495 לפנה"ס). (בימינו מחובר האי ליבשה עקב סחף הנהר מאיאנדרוס - Maiandros.) הצי שבשרות הפרסים התקדם מכיוון דרום; קודם בא אל רודוס ולאחר עיכוב־מה המשיך בדרכו לים האיגאי. כדי לערער את בטחון האיונים ולהחליש את עמידת הנגד שלהם, שלחו הטיראנים המודחים סוכנים חשאיים אל הערים המתקוממות. הסוכנים ניסו להשפיע על דעת הקהל להיכנע ולקבל בחזרה את שלטון פרס, אולם צעדי תעמולה אלה עדיין לא עלו יפה.

האיונים מינו לפיקוד את דיוניסיוס (Dionysios), איש פוקאיה. המפקד החדש ניגש במרץ למלאכת הארגון והאימונים. הוא אסף את האנשים ופנה אליהם באמרו: “ענינינו עומדים על חודה של תער, אנשים איונים, או נהיה חופשים או עבדים… וכעת, אם אתם רוצים לקבל עליכם לשאת עמל, תהיינה לכם לפי שעה יגיעות, אחר כך יהיה בידכם להתגבר על אויביכם ולהיות חופשים. אבל אם אתם מתמכרים עצמכם לחיי תפנוקים ולאי־סדרים, אין לי שום תקווה בשבילכם שלא תתנו למלך (דריוש) את הדין בעד המרד.” לאחר דברים אלה הוא התחיל לאמן אותם ולימד את האיונים טקטיקה קרבית של צי הנקראת דיאקפלוס (diekplous). “הוא הוליך מדי פעם בפעם את האניות בשורה ארוכה (טור עורפי), כדי שהשייטים (חותרים) יתאמנו להבקיע בין האניות (של האויב הניצבות בשורה חזיתית) ואימן את חיילי האניות בנשק (אישי) ואת שארית היום העגין את האניות וכך גרם לאיונים עמל במשך כל היום.”³⁹ משמע הדברים, שדיוניסיוס לימד את האיונים לעבור ממערך של שורה חזיתית – הצורה הטבעית להתקפת מצח באמצעות איל חרטום – לטור עורפי, כדי לבצע פריצה דרך שורת האויב; כמו כן, אימן דיוניסיוס את חיילי הצי להשתמש בנשק האישי שלהם בתנאי סיפון האניה. על החותרים הוטל אפוא לבצע תפנית מהירה וחדה משורה חזיתית לטור עורפי ולהעביר את האניות דרך שורת האויב בקטע נתון. בהגיע התוקף אחר הפריצה אל מאחורי האויב, הוא עשוי לעמוד במצב טקטי עדיף להפעלת איל החרטום נגד האניה העוינת, כי בנסותה להסתובב היא חושפת את דופנה לניגוח קטלני. מסתבר עוד, כי דיוניסיוס החזיק את הצי במצב הכן בצפותו להתנגשות כל יום. היתה זאת הפעם הראשונה, שבכתבי היסטוריון מוזכרת תנועה טקטית של צי בקרב ימי ולפיכך – לא נערכה עוד התנגשות מפוצלת בין אניות בודדות.

שבוע ימים עברו באימונים מפרכים ואז התמרדו פתאום האיונים במפקדם; הם סירבו להוסיף ולהישמע לפקודות, עזבו את האניות, נטו את אהליהם והשתרעו על החוף. היה זה סימן מובהק להתפרקות המשמעת. עיקר טענת האיונים היתה, שאיש פוקאיה זה, אשר עירו שלחה למערכה העתידית שלוש אניות בלבד, מפקד עליהם ומענה אותם!

תוך כדי ארועים אלה הצליחו הפרסים להשתלט על רובו של החוף, להוציא את מילטוס. באווירת הדיכאון הצליח סוכן הטיראנוס המגורש של סאמוס להפעיל בחשאי את השפעתו על החיילים, שאלה לא יילחמו עוד בפרסים. התעמולה מצאה אוזן קשבת והפרסים נוכחו לדעת, כי הגיעה העת להתמודדות.

המערך של האיונים התארגן על פי מוצא השייטת, כשבמזרחו ניצבת המילטית, לידה יחידות יתר הערים ובמערבו השייטת מסאמוס. מן הסתם, נערכו השייטות תחילה בשורה חזיתית ורק לאחר מכן התכוונו לפנות לטור עורפי כדי לבצע את הפריצה באורח בלתי צפוי.⁴⁰ אולם הסאמיים, ששטו בראש הטור לאחר תפנית השורה לטור, “פרשו את המפרשים” ונטשו את המערכה. (לקראת הקרב הכרח היה לקפל ואף להוריד את המפרש ולסמוך על החותרים בלבד.) השייטת של סאמוס מנתה 60 אניות ורק אחד־עשר מפקדי אניות לא הצטרפו אל עמיתיהם ונשארו נלחמים בגבורה. בעקבות הסאמיים שטו אנשי לסבוס ב־70 אניות וכן הלאה, על פי מקומם בטור. למעשה, נותרו במקום, לבד משרידי הסאמיים, השייטת של חיוס – 100 אניות והשייטת של מילטוס – 80 אניות. קרוב לוודאי, שמירב האניות הלוחמות היו תלת־טוריות המיועדות בעיקר להפעלת איל החרטום שלהן להבקעת דופן אנית האויב. עם זאת נדמה, שאניות חיוס, אשר כל אחת מהן נשאה ארבעים חיילי צי על סיפונה, התכוונו להילחם גם בשיטה של לכידת אנית האויב בכדום על מנת לפשוט על סיפונה לעריכת קרב פנים אל פנים. בפועל, ערכו את הדיאקפלוס אניות חיוס בלבד, אולם מירב אניותיהם נלכדו, כי גברה עדיפות הכוח של צי הפרסים. מר היה גורלם של אותם בני חיוס, אשר מילטו את נפשם בירידה לחוף. הם נתפסו במהרה על ידי אנשי אפסוס ונשחטו. המפקד המאוכזב, דיוניסיוס, לא חזר לעירו, אלא הפליג מערבה והתמסר לשוד ימי במימי סיציליה.

הפרסים שמו מצור על מילטוס וכבשוה במכונות מצור ולאחר הסתערות; תושביה הוגלו לחוף המפרץ הפרסי. אלה מבין הסאמיים שלא היו מרוצים מהנצחון הפרסי, הפליגו לסיציליה בחברת פליטים ממילטוס, כבשו את זנקלי בצפון מזרחו של האי והסבו את שמה למסאנה (Messana).

היסטיאיוס, הטיראנוס לשעבר של מילטוס, ישב בביזאנטיון, כשהשיגתו בשורת הכשלון. הוא ביקש להיבנות מהחורבן הכללי, ובעזרת חיילים מלסבוס תקף את האיים חיוס ותאסוס (Thasos). אולם בטרם עלה בידו להרחיב את השפעתו ושלטונו, נתבשר האזור כולו על היערכות צי פיניקי והתקרבותו. זה קרה בשנה שלאחר תבוסת האיונים בלאדי. הצי הפיניקי ניגש מיד להשלטת סדר, אשר החלה בלכידת היסטיאיוס. הטיראנוס הוקע על עץ, עוד בטרם נודע למלך דריוש כי נתפס. האחשדרפן של סארדיס ציווה לעשות כן, כי הלה היטיב לדעת את טוב ליבו ורגשי הרחמנות של אדונו. ואכן צדק האחשדרפן; המלך נזף בו על מעשהו הנמהר.

הצי הפיניקי כבש את האיים זה אחר זה וערך בהם ציד אדם כדי לטהר את האזור מיסודות מרדניים, ואילו הצבא הפרסי טיהר את אזור החוף. אותן הערים, אשר נכנעו ולא שיתפו פעולה במרד, הושארו על כנן.

במהלך מבצע הטיהור נמלט על נפשו מפני הפיניקים גם מילטיאדס (Militades), הטיראנוס של חרסוניסוס (Chersonesos) שליד מצר ההליספונטוס, כפי שנסו רבים אחרים מהאזור הצפוני. פחד גדול שרר מפני נקמנות הפיניקים. לרוע המזל, נתפס בין היתר בנו של מילטיאדס, בעוד האב הצליח לברוח והגיע לאתונה.

המערכה, שהסתיימה בקרב לאדי, היתה רק ההתנגשות הראשונה רבת הממדים בין היוונים לבני אסיה על השליטה בים האיגאי, אזור המעבר הטבעי לאירופה.

 

פרק ז': “חומת העץ”    🔗

הפיניקים שבשרות הפרסים עשו מלאכה יסודית ביותר. מירב האוכלוסין נמלטו מפניהם והערים הועלו באש. הפיניקים לא הניחו לבורחים; הם דלקו באניותיהם אחר אנשי ביזאנטיון אל אזור ים השיש, וידם השיגה אף את אלה שהסתתרו באיים הקטנים. רק אותן הערים, שנכנעו מקודם לדריוש, לא נפגעו.

מטעמים מובנים, היו הפיניקים נקמנים יותר ביוונים משנהג השלטון הפרסי במורדים. הפרסים גילו סובלנות יתרה לנתינים החוזרים למרות המלך. למרבה הפלא, ושמא מתוך ראייה מפוכחת לעתיד, רצה דריוש לפייס את האיונים. הוא אף הוסיף והרחיק לכת; באביב 492 פנה"ס הפקיד בידי חתנו, מארדוניוס (Mardonius), צבא וצי, ומשהגיע הוא עם צבא הרגלים לקיליקיה (דרום אסיה הקטנה), ירד לאניה והפליג עם הצי, בשעה שקציניו לקחו בידיהם את הפיקוד על הצבא ועברו אל ההליספונטוס. בהגיע מארדוניוס בראש הצי לאיוניה, עשה הוא צעד פוליטי בלתי־צפוי; הדיח את הטיראנים, שזה עתה שבו לשלטונם בחסדו של המלך, והקים בעריה שלטון דמוקרטי. הירודוטוס מבהיר את התפנית הדרמטית בנטיה הדמוקרטית של הפרסים החבויה בסתר ליבם. האם שינה המלך את דעתו בתקווה לקרב את המובסים כשותפים מרצון להתמודדות העתידית נגד יוון האירופית, כי הם חיילים טובים ויורדי־ים מיומנים? מכל מקום, נעשה הדבר על דעת המלך בוודאי, כצעד עקרוני ומרחיק לכת.

מארדוניוס מיהר אפוא להליספונטוס ואחרי שהתאספו שם אניות במספר עצום והתכנס גם חיל רגלי גדול, עברו את המצר ועשו את דרכם אל ארטריה ואתונה. שתי הפולייס היו, לדעת הפרסים, ראויות לעונש עקב עזרתן למילטוס ומה גם, הן לא היו מוכנות להיכנע ולהשתעבד לפרס.

המסע תוכנן כמבצע ימי־יבשתי משולב לשם סיוע הדדי. הצבא היבשתי המיועד לשבירת ההתנגשות ולכיבוש הארץ היה צריך לאבטח בשעת המסע את חניות הלילה של הצי, כי בדרך כלל הועלו כלי השיט לעת ערב לחוף למנוחת האנשים ולבישול מזון עבורם. לעומת זאת, על הצי הוטל לדאוג לקשר הימי לצרכי אספקה לצבא; זאת ועוד, רק בעזרת הצי יכול חיל הרגלים לחצות את מצר הליספונטוס. אלה הן הסיבות, שבעטין התקדמו הצי והצבא זה בסמוך לזה בנתיב מימי החוף ובדרך הקרובה אליו, תוך סיוע הדדי.

היעד הראשון היה האי תאסוס, בקרבת החוף התראקי. התאסיים נכנעו במהרה וכן גם המאקדונים, שהצבא עבר את ארצם. הצי הגיע בינתיים אל חצי האי חאלקידיקה (Chalkidike), אשר שלוש אצבעות מוארכות נשלחות ומזדקרות ממנו דרומה לים. כשהקיף הצי את האצבע המזרחית, שם מתרומם הר אתוס (Athos), קמה “רוח צפונית גדולה וחזקה מאד שלא יכלו לה, והיא שברה את רוב האניות בהשליכן נגד ההר אתוס. אומרים ששליש בערך מהאניות אבדו פה ויותר מעשרים אלף איש. ויען כי הים מסביב לאתוס מלא חיות טורפות (דגים טורפים), אבדו רבים מהם על ידי החיות שטרפום ורבים נופצו אל הסלעים, רבים מהם לא ידעו לשחות ובגלל זה אבדו וחלק מת בקור.”⁴¹ אף הצבא הרגלי לא שפר גורלו. שבטים תראקיים תקפו בלילה את החיילים ורבים נהרגו. בין הנפגעים היה גם המפקד, מארדוניוס, שנפצע בקרב. מפלה זאת של הפרסים לא מנעה מהם מלשעבד את תראקיה, אבל להמשיך במסע לא יכלו עוד והצבא שב על עקבותיו לאסיה. אם כן, דריוש הוסיף להאחז באירופה כדי לאבטח את הפלישה ליוון ולא השכיח מליבו להעניש את שתי הערים, שהגישו סיוע למורדים האיונים. בקיץ 491 לפנה"ס דרשו הפרסים מאוכלוסי החופים להעמיד לרשותם אניות להובלת סוסים ומהיתר – אדמה ומים, כסמל לכניעה. רבים נענו, כי היה כבר ברור, שפרס מתכוננת להתקפה בעתיד הקרוב ביותר.

ההכנות להתמודדות בים    🔗

בשנים שקדמו להתמודדות הראשונה בין פרס ליוונים, שרר באתונה מתח פוליטי פנימי. בהגיע מילטיאדס לעיר הועמד למשפט על שלטון הטיראניה שלו בחרסוניסוס, אבל לאחר שהוא הצליח בו, נבחר למשרת אסטרטג (מצביא). לעומתו, הופיע בזירה המדינית איש חדש, תמיסטוקלס (Themistokles), הנחשב הדמוקראט הרדיקאלי הראשון בתולדות אתונה. הלה נעשה אזרח בעל שוויון זכויות הודות לתקנות של קלייסתנס ונבחר למשרת ארכון (עוצר) כשנתיים לפני מאראתון (Marathon) ב־492 לפנה“ס. תמיסטוקלס החל בבנית פיראוס (Peiraieus) וביצורה ולדעת ההיסטוריון תוקידידס, היה הוא הראשון, שקרא לאתונאים “להאדיר כוחם” ו”להתמסר לים". עיר הנמל יושבת על חצי־אי השלוח למפרץ הסארוני בכיוון דרום־מערב ושלושה מעגנים טבעיים היו לה: שניים בחופה הדרום־מזרחי, זיאה (Zea) ומוניכיה (Munichia), בעוד הנמל הגדול – בחופה הצפון־מערבי. פיראוס נועדה להיות נמל לצי הסוחר ולצי המלחמתי במקום פאלרון (Phaleron) הפתוחה והבלתי־מבוצרת, על אף שהיא קרובה יותר לאתונה ואפשר להשקיף עליה מגבעת האקרופוליס, גבעת המצודה של העיר. תמיסטוקלס הבין, כי הפרסים יתקפו דרך הים, ובמצב זה עדיפה פיראוס על פאלרון; הוא אף הציע להעביר שמה את מוסדות הממשל ולהתייצב נגד האויב בצי ערוך לקרב. כדי לאבטח את המעגנים, נבנו שוברי גלים; אלה הצרו את פתחי הכניסה אליהם, ובשעת סכנה אפשר היה לסגרם בשרשראות.

חורבן הצי הפרסי ליד אתוס לא שם קץ לדחף לפרוץ מערבה, אולם גרם לשינויים בפיקוד ובשיטה. במקום מארדוניוס בא מצביא צעיר, אציל מדי, דאטיס (Datis). הוא בחר תחת התקדמות מקבילה של הצי והצבא דרך צפון־יוון בפלישה אמפיבית גדולה. בהשתלטות על שורת האיים הקיקלאדיים התכוון לאבטח את דרומו של הים האיגאי. בדרך זו קיווה דאטיס לכבוש את יוון ולהעניש את שתי הערים, שנטלו חלק בהחרבת סארדיס. הצלחת המסע עשויה היתה לקומם באתונה וברחבי יוון את החוגים המצדדים בפרסים.

לפיכך, לא גורל אתונה וארטריה בלבד עמד על הפרק, אלא יוון כולה! ממדי הכוח הצבאי אינם ידועים; הירודוטוס מזכיר 600 אניות, שהיו – כנראה – תלת־טוריות, יחד עם מובלות הסוסים. נדמה, כי מספר האניות המוזכר אצל הירודוטוס מציין איזה סטנדרט פרסי, שכן כך היה במסע נגד הסקיתים ובהתקפה על מילטוס. (מסורת אחרת מזכירה 500 אניות בלבד.) מכל מקום, צבא הרגלים לא יכול היה להיות כה ניכר.

המסע יצא מקיליקיה לאיוניה. משם לא הפליגו הפרסים לעבר ההליספונטוס, על מנת לא לעבור שנית ליד אתוס. אם כן, בא הצי מסאמוס אל איקארוס (Ikaros) ומשם לנאקסוס. המעבר נעשה במהרה למסע של נצחון. אוכלוסי האיים נמלטו, נלכדו או נכנעו וכך קרה גם בחלקה הדרומי של אובויה, האי שארטריה שוכנת בו – אחת ממטרות המסע של הפרסים. ומשהגיעו הם למצר אוריפוס (Euripos) המפריד בין אטיקה לאובויה, ביקשה ארטריה את עזרת אתונה, אך לשווא. צבא הרגלים והפרשים הפרסי נחת בחוף, צר שישה ימים על העיר והיא נפלה. מסתבר, שצבא דאטיס לא היה די גדול למשימה כפולה ולכן לא הותקפו ארטריה ואתונה בעת ובעונה אחת, אלא זו אחר זו.

קרב מאראתון    🔗

אחר נפילת ארטריה חזרו הפרסים לאניותיהם, אולם הם לא הפליגו היישר למפרץ הסארוני, אלא בחרו להם מישור למבצע אמפיבי הרחק מאתונה, שאפשר לנחות שם ללא כל התנגדות. מישור מאראתון נראה מתאים להפעלת חיל פרשים ומה גם, הוא אינו רחוק מארטריה ומשתרע בסמוך מעבר למצר. לצבא הפרסי התלווה גם היפיאס (Hippias), הטיראנוס האתונאי המגורש. הוא קיווה לשוב לשלטון בעזרת דאטיס ובתמיכת נאמניו בעיר. יתרון נוסף היה למאראתון בעיני הפרסים והיפיאס: אם יבחרו האתונאים לגונן על עירם ליד חומותיה, יפרקו האניות את כל מטענן – חיילים, סוסים וכלי מלחמה למיניהם – ויפליגו למפרץ הסארוני להתנגשות ימית כשהן פטורות מכל המשא הכבד. ברם, אתונה בחרה לקדם את פני הרעה בשדה מאראתון. הצי האתונאי היה קטן למדי – כ־200 אניות בלבד, ולא תוכננה כל תכנית מראש לשיתוף פעלה עם יתר הפולייס של יוון, כפי שנתברר מאיחור בואם של הספארטאנים. הם הגיעו לשדה מאראתון רק בתום הקרב, על אף שרץ מיוחד נשלח אליהם לקרוא לעזרה. הספארטאנים השהו את צאתם עקב נימוקים דתיים.

מישור מאראתון שוכן במזרחה של אטיקה, במרחק של כ־40 קילומטר מאתונה; אורכו כ־8 קילומטר ורוחבו כדי 3 קילומטר. בצפון־מזרח המישור בולטת כף קינוסורה (Kynosura - זנב כלב) השלוחה לים, והיא מגנה על האניות העוגנות מפני הרוחות הצפוניות וצפון־מזרחיות השכיחות באזור. אתונה לא יכלה למנוע את הנחיתה בחוף מצר אוריפוס מפאת מיעוט כוחה, הרי היו לה אותה עת כ־200 אניות בלבד.

בהיוודע דבר הנחיתה לאתונאים, הם קיבלו את עצת מילטיאדס, יצאו לקראת הפרסים ולא נשארו בעיר כדי להתגונן התגוננות פאסיבית מאחורי החומות. את מחשבות הפרסים ניתן לשחזר כדלקמן: הם סברו בוודאי, כי בצאת צבא אתונה להתמודדות גלויה במאראתון, יוכלו נאמני היפיאס להתקומם, על כן יהיה רצוי לשלוח מראש חלק מהכוחות למפרץ הסארוני; והיה אם לא יתייצבו האתונאים לקרב, יחצו חיילי דאטיס את אטיקה ויצורו על העיר, בעוד האניות, שנפרק מטענן, יתנגשו בצי אתונה. בין כה וכה, סמכו הפרסים על ידי הטיראנוס המודח. זאת ועוד, בואם של הספארטאנים לעזרת אתונה היה צפוי, ואף דבר זה לא יכול היה להיעלם משימת לב הפרסים.

משהגיעו האתונאים אל הגבעות המקיפות את מאראתון, הם ראו את הפרסים חונים בחוף והצי בסמוך להם. הם העמידו בוודאי את מירב ספינותיהם עם ירכתיהן בחוף, כמקובל בתקופה העתיקה. קאלימאכוס (Kallimachos) היה המפקד הראשי של האתונאים, הוא נטה לעצת מיליטיאדס, ולמעשה – ויתר על הפיקוד לטובתו. האתונאים ציפו לבואם של הספארטאנים, לכן נעשתה ההתמודדות דחופה ביותר לפרסים, כדי שימנעו את הצטרפותם של הללו למערכה: שכן, אם לא יתנגשו הכוחות, ייאלצו הפרסים לשוב לאניותיהם ולעלות על אתונה ללא פגיעה בצבאה. הם אף ציפו לאות מידידי היפיאס, אבל זה בושש להגיע. האות אמור היה לבשר את ההתקוממות בעיר או את התקרבות הספארטאנים, זאת אומרת את השעה הרצויה לקרב. הפרסים חיכו עד הרגע האחרון לפי חשבונם, ודאטיס החליט להורות על התקפה ללא אות מאתונה. לפני ההתנגשות הוריד המפקד הפרסי את הפרשים וכוחות הרגלים לאניות כדי להעבירם למפרץ הסארוני, אזור הים של אתונה, מערבה מאטיקה.

החזית, שהציבו הפרסים, נתמשכה מעבר ליכולתם של היוונים לכסותה לכל אורכה. בשים לב למצב הפרסים הערוכים במקום צר ביחס למספרם, החליט מילטיאדס לחזק את האגפים ולהחליש את מרכז קו החזית של היוונים; לעומת זאת, העמידו הפרסים את כוחותיהם המובחרים באמצע. עם התלקח הקרב, גברו הפרסים במרכז, פרצו את שורת היוונים והחלו דולקים אחר היוונים הנסים מפניהם, ואילו באגפים – גברו היוונים. שני האגפים היווניים התקרבו זה אל זה והתנפלו על המרכז הפרסי התוקף.

אין כל ספק בכך, שתכנית קרב מעין זו היתה צריכה להיות הגויה מראש. תוך כדי המהלומות שהנחיתו היוונים ברחו חיילי דאטיס אל האניות. והרי עדות נוספת, שהיו מהלכי הקרב מתוכננים מלכתחילה: היוונים הרודפים הצליחו להעלות באש כמה אניות. ספק אם יכלו הם להדליק אש באמצעים הפרימיטיביים דאז בלהט הקרב והרדיפה; ודאי הבעירו את האש מבעוד מועד והובילוה לזירת הקרב בצורה זו או אחרת. על שפת הים התלקחה התכתשות עזה. נלכדו שבע אניות וקאלימאכוס נפל שם בראש חייליו. על אף הלחץ הרב, הצליחו האניות להעלות חלק מהכוחות הבורחים ולהתרחק מהחוף. בתום הקרב מנו היוונים 6400 גוויות אויב בשדה מאראתון לעומת 192 משל היוונים.

הפרסים שלחו מספר אניות לקחת את שבויי ארטריה, שנכלאו באי איגיליה (Aigilia) הסמוך לעירם; לאחר מכן הקיף הצי כולו את כף סוניון (Sunion) בדרך של 60 מילין ובא אל פאלרון מלא תקווה, כי אתונה נפלה בינתיים בידי חיל המשלוח הפרסי וידידי היפיאס. אולם, משהגיעה הכבודה אל מול חופי הנמל כעבור יום לערך (כ־30 שעות שיוט), הבחינו הפרסים באותם החיילים עצמם המוכרים להם משדה מאראתון, כשהם ערוכים ומוכנים בחוף. החיילים חצו את חצי האי, עברו ברגל 40 ק"מ והתייצבו בפאלרון למנוע את הנחיתה. מבצע אמפיבי נוסף לא ביצעו הפרסים, ובלית ברירה הם הפליגו לעבר אסיה ושבו על עקבותיהם.

היפיאס נפטר בדרך ודאטיס הביא את שבויי ארטריה לשושן הבירה. דריוש לא נקם בהם, אלא הושיבם באקבטנה (Ekbatana) במדי. הירודוטוס מספר, שבני ארטריה הוסיפו לשמור על לשונם ולא שכחו את מוצאם גם בגלות הרחוקה. התוגה והערגה למולדתם על שפת הים האיגאי מצאו ביטויין בשיר נוגע ללב:

"ארטריאים אנו מאובויה,

כעת בשושן הננו;

אבוי – רחוקה את, מולדת.

עזבנו את געש הגלים של

האיגאי הסוער,

עד ערבות אקבטנה הרחקנו.

שלום לך ארטריה המהוללה –

מולדתנו היית.

שלום לך אתונה שכנתנו,

שלום, הים – הידיד."⁴²

הספארטאנים הגיעו באיחור ולא נותר להם אלא להתבונן ולהתפלא על הגאוניות שבניהול הקרב. דריוש למד לדעת, שאין לכבוש את יוון בחיל משלוח ימי בלבד ועליו לשוב לתכנית פלישה, אשר בה שותפים כוחות ים ויבשה יחד.

הלוחמה הימית של אותה עת היתה בעיקר נחיתה בחופים ושוד בנתיבים; הטקטיקה בהתנגשויות היבשתיות התפתחה והקדימה את הטקטיקה בהתמודדות הימית. בעקרונותיו, יכול היה קרב מאראתון להציג דוגמה לדורות הבאים, כיצד לבצע או למנוע איגוף ולהתמודד עם כוחות עדיפים גם בזירה הימית.

הכנות לפלישה נוספת    🔗

במאראתון נפגע רק חלק מעוצמת הפרסים, על כן לא ויתר המלך דריוש על תכניתו והחליט להכין כוח משלוח חדש. את ההכנות האלה הפסיק מרד במצרים, והמלך בעצמו יצא לדיכויו. אולם בדרך נפטר דריוש ואת כס המלוכה ירש בנו, קסרקסס.

עשר שנים חלפו עד אשר המסע החדש אורגן ויצא לדרך, אבל במשך הזמן הזה חלו שינויים מרחיקי לכת באתונה. מילטיאדס, גיבור מאראתון, החל מעודד את בנית הצי. הוא זכה לתהילה רבה עקב הנצחון המזהיר וכאשר ביקש 70 אניות למסע מסוים, שאת טיבו טרם גילה, הוא נענה מיד ושם את פניו לאי פארוס (Paros). היה זה מסע עונשין, על אשר בני האי שלחו תלת־טורית אחת לעזרת הצי הפרסי. בהגיע מילטיאדס בראש ציו אל פארוס, דרש מהם תשלום קנס גבוה למדי. התושבים סרבו לשלם, על כן הוא שם מצור על האי. במהלך המבצע נפגע מילטיאדס ושב לאתונה בבושת פנים. העיר גמלה לגיבור בהעמדתו למשפט, אשר בסופו חמלו עליו שופטיו ובמקום גזר דין מוות קנסו אותו בקנס כבד. יש הסבורים, כי מבצע פארוס לא היה כלל מעשה של שגעון גדלות, אלא צעד ראשון להקמת קו הגנה בדרום הים האיגאי, שתכנן מילטיאדס לקראת נסיון השתלטות פרסית מחודשת בים זה, ופארוס נועד להיות צירו של הקו.

היתה עוד בעיה שהעסיקה את דעת הקהל באתונה. ההתנגשויות הכמעט בלתי־פוסקות עם אייגינה, יריבתה משכבר הימים של אתונה, עוררו את הצורך לכונן צי חזק, ובעצם הימים האלה החל מסלול עלייתו של תמיסטוקלס. הלה ניצל את הסכסוך עם אייגינה, שגם היא שיתפה פעולה עם הפרסים ודירבן את הציבור להפנות את מבטו לעבר הים. ב־483 לפנה"ס נתגלו מרבצי כסף חדשים במכרות לאוריון (Laurion) שבאטיקה. ההנהגה הדמוקרטית של העיר חשבה על חלוקת רווחי המכרות בין האזרחים. תמיסטוקלס השתמש בסכסוך עם אייגינה כתואנה, ודרש לנצל את הרווחים הללו לבנית אניות מלחמה. אייגינה היא אי במפרץ הסארוני, ונתיבי השיט מאתונה ואליה עוברים בסמוך לו. לפיכך, לאחר שנתקבלה דעתו של תמיסטוקלס, בנו בפיראוס שוברי גלים, רציפים ומספנות לאמור, בסיס ימי לאתונה. מקודם עגנו האניות ליד החוף כשהן בלתי־מוגנות. במשך עשר השנים מאז קרב מאראתון, הקימה אתונה כוח ימי ניכר, ללא אח ורע עד אז בתולדות יוון; עם זאת, היה כוח זה מעט מזער לעומת אשר הפרסים יכלו להציג.

בקיץ 481 לפנה"ס נפוצה השמועה ביוון, שקסרקסס מתכונן לפלישה. המלך הפרסי כינס צבא וצי, שהיו גדולים כמה מונים מכוחותיהם של כלל הפולייס היווניות.

אין כל ספק, היוונים נחרדו. נפסקה המלחמה בין אתונה לאייגינה ולאחר התלבטויות עקב הפירוד והסכסוכים בין הפולייס, התכנסו נציגיהן באיסתמוס (Isthmos) – מצר היבשה המפריד בין פלופוניסוס ליתר חלקי ארץ יוון. בכנס הוחלט על שלום בית ועל הקמת פיקוד אחיד. בעוד שאתונה היתה מוכנה לוותר על פיקוד כוחות היבשה ולמסרו לאיש ספארטה, הרי להעברת הפיקוד על הצי למפקד ספארטאני הסכימה, רק משראתה את מיעוט התומכים בה, על אף שמבין כל הפולייס היווניות היה לה הצי החזק ביותר. קסרקסס שלח שליחים אל כל ערי יוון ודרש מהן כניעה מראש. לספארטה ואתונה לא בא איש; להן לא העניק המלך כל סיכוי להינצל מעונש.

מקובל היה בקרב היוונים, שבעת צרה הם פונים אל מקדש האל אפולון כדי לקבל עצה. גדולה היתה התדהמה, לכששמעו הספארטאנים מפי הנביאה פיתיה (Pythia), כי מלכם ייהרג והאתונאים – עירם תעלה באש ובניה יגלו ממולדתם. הם מיאנו להינחם על הרעה העתידה לפקוד את ביתם, ולכן פנו שנית אל הנביאה ושאלו על גורלם. התשובה הפעם היתה שונה ונוחה יותר: “… חומת עץ נותן לנולדת (של) טריטון (Triton) זאוס (Zeus) המרחיק לראות, שאינה ניתנת להחרב…”.⁴³ “חומת עץ” – מה פירושה? אחדים אמרו, שהכוונה לאקרופוליס (Akropolis) – מצודת העיר, שמוקפת היתה לפנים כלונסאות עץ, ואילו תמיסטוקלס טען, כי הכוונה ל־200 האניות, שאתונה בנתה. פתרון אחרון זה של חידת הנביאה נתקבל על דעת האתונאים, וברוח זו עמדו לקבל את פני הרעה.

נערכה אסיפת עם ובה נקבעה אסטרטגית ההתגוננות, לפיכך הוחלט מראש להפקיר את אתונה ולהוליך את האוכלוסיה הבלתי־לוחמת לטרויזן (Troizen) בדרום ארגוליס, לבד מבני ה־50 ומעלה, שנצטוו לעבור לאי סאלאמיס. רק הכוהנות ושומרי האוצרות חויבו להישאר באקרופוליס ולהגן על מקדשי האלים.

כל יתר יוצאי הצבא אמורים היו לעלות על 200 האניות והם עם בעלי הברית שלהם, הספארטאנים, הקורינתים, האיגינים – אויבי אתונה מתמול־שלשום – יטלו חלק במערכה. תמיסטוקלס אף הציע, כיצד לאייש את האניות והיכן להתמודד עם הפולש. על כן, 100 אניות תוכננו להפליג אל ארטמיסיון (Artemision) שבצפון האי אובויה, ואילו 100 הנותרות – להמתין במעבר לסאלאמיס.

פרטי הקו האסטרטגי הזה נודעו מלוח שיש, שנתגלה בעיר טרויזן.⁴⁴ תעודה היסטורית זו מעוררת ויכוחים חריפים בין החוקרים על שעור מהימנותה, שכן היא נכתבה כ־200 שנה מאוחר יותר במגמה אפשרית להשחיר את פני ספארטה עקב התנהגותה במהלך המלחמה.

בינתיים התכנסו הצבא והצי של פרס בסארדיס ויצאו משם במקביל צפונה, לעבר ההליספונטוס. מכיוון שנתיב ההפלגה סביב לאתוס היה מסוכן, הרי שם טבע הצי הפרסי במסעו הקודם, עשה קסרקסס הכנות כשלוש שנים לכריית תעלה בחלקו הצפוני של חצי האי. בעבודה הועסקו חיילים ואוכלוסי האזור. מבין כל החופרים הצטיינו הפיניקים, אשר מצאו, כי למניעת מפולת הדפנות יש להרחיב את החפירה למעלה פי שניים ויותר משבתחתיתה. בתעלה המוכנה יכלו לעבור שתי תלת־טוריות זו ליד זו ובכך לעקוף את האזור מוכה הסערות בקצה חצי האי, ליד הר אתוס.

העולם טרם ראה כוח עצום מעין זה, טוען הירודוטוס. לדבריו, היו בצי 1207 תלת־טוריות ו־3000 אניות משא וליווי, וכלל הכבודה – אנשי ים, רגלים, פרשים וכו' – מנו כדי 5 מיליון איש. המציאות המשוערת היתה בוודאי פחות מעשירית המספר הזה, אשר אף הוא נחשב כוח רב, לעומת אשר היוונים היו מסוגלים להציב במערכה. מכל מקום, ממדי הצבא והצי מעידים, כי תכניתו של קסרקסס היתה להדביר תחתיו את יוון כולה ולא לענשה בלבד. הצבא והצי התנהלו בדרכם במקביל מטעמי סיוע הדדי לאמור, לאבטח את נתיבי האספקה להמון החיילים, שהארץ העתידה להיכבש לא היתה מסוגלת לעמוד בה מחד ולמנוע כל הפתעה אפשרית מאידך. ארץ יוון היא חצי אי וכיבושה אפשרי במבצע ימי־יבשתי משולב בלבד.

בהגיעם להליספונטוס, הורה המלך למהנדסיו הפיניקים והמצרים להקים גשר אניות במצר, אולם זה נהרס מיד בסערה פתאומית עזה. התכעס המלך כעס רב וציווה להתיז את ראשי המהנדסים, ועל מנת ללמד את ההליספונטוס דרך ארץ, הוצבו לאורך חופיו חיילים שהילקו בפקודת המלך את המים בשוטים. מן הסתם המים נתרסנו, שכן הגשר החדש נשאר יציב והצבא האדיר עבר על גבו וחדר לאירופה; הצי התקדם במקביל לו.

בינתיים התכנסו נציגי היוונים באיסתמוס, ליד קורינתוס, לדון ולהחליט על דרך הפעולה. השאלה היתה, היכן עליהם להתייצב נגד הפרסים בים וביבשה כדי שאפשר יהיה לגבור על הכוח העדיף שלהם. לא כל היוונים היו בדעה אחת ולא מעטים ביניהם אף צידדו בפרסים, למשל בני תסאליה (Thessalia) נכנעו ללא התנגדות. באותו מעמד נקבע, שבהתאם למוסכם יעמוד המלך ליאונידאס (Leonidas) בראש הצבא ואילו אוריביאדס (Eurybiades) בראש הצי, שניהם ספארטאנים.

לגבי בחירת מקום ההתנגשות התעוררו בעיות גיאוגרפיות ופוליטיות פנים־יווניות. ככל שהמקום יהיה דרומית, כן יופקרו יותר יוונים לכובש הפרסי ללא כל התמודדות. בסוגיה זו התגלעו דעות אנוכיות, שאינן מעידת על תודעה לאומית יוונית, אפילו בשעה הרת גורל מעין זו. לבסוף הוחלט להגן על המעבר ההררי הצר בתרמופילאי (Thermopylai), כי במקום זה עדיפות הכוח של האויב לא תוכל להגיע לידי ביטוי נאות, ואילו הצי נשלח אל כף ארטמיסיון, בצפון האי אובויה.

הצבא היווני עלה אפוא צפונה, 7000 חייל ובתוכם 300 ספארטאנים וליאונידאס בראשם; הם התמקמו בתרמופילאי, במישור הצר בין ההרים לים. יתרונו של המקום, כי הוא נמצא ליד מפרץ מאליס (Malis) הפונה לאוריפוס, המצר המפריד בין היבשת לאי אובויה, אשר בקצהו הצפוני יכלו אניות היוונים לעגון. אילו עגן הצי היווני יותר דרומה, יכלו הפרסים להנחית כוחות בין באגפו ובין מאחוריו של קו ההגנה הקצר בתרמופילאי וכן גם לפשוט על האי. היוונים של פלופוניסוס בכלל והספארטאנים בפרט לא הבינו, שהעתקת קו ההגנה לאיסתמוס שליד קורינתוס תניע את האתונאים לפרוש מן המערכה ובלעדי הצי שלהם לא תוכל יוון לעמוד נגד הפולש הפרסי. בין הבסיס בארטמיסיון לכוחות בתרמופילאי הקימו קשר באמצעות סירות לשם החלפת מידע ביניהם. הצי היווני שלח אנשי תצפית לאי סקיאתוס (Skiathos), צפון־מזרחה לארטמיסיון ובסמוך לחופי מאגניסיה (Magnesia), ושוגרו שלוש אניות צפונה למטרות סיור וגילוי. הסיור נלכד בידי כוח של עשר אניות החלוץ של הצי הפרסי, שהתקדם בעקבות צבא היבשה לעבר אזור ארטמיסיון. צוות של אחת האניות הלכודות הצליח לברוח ולשוב לבסיס. כשנכנסו אניות החלוץ למימי ארטמיסיון, עלו שלוש מהן על שרטון תת־מימי, על כן דאגו הפרסים מיד לסמן את המקום, כדי שיתר כלי השיט האמורים לעבור בנתיב זה לא יינזקו.

הצי הפרסי כלל 1324 תלת־טוריות, לבד ממאות אניות משא, שנועדו להוביל אספקה לצבא בתרמופילאי ולצוותי אניות המלחמה. בהגיעם אל כף ספיאס (Sepias), בפינה הדרומית־מערבית של מאגניסיה, פרצה סערה עזה שפגעה קשות בצי הפרסי המתקדם. על פי הירודוטוס, אבדו בים והתנפצו לחוף 400 תלת־טוריות ומספר לא־ידוע של אניות משא, משמע – כשליש של הכוח הלוחם. לעומת זאת, היוונים לא ניזוקו כלל. הם שמעו מאנשי אנית הסיור, שהצליחו להימלט, על עוצמת הצי הפרסי, על כן נסוגו אל עבר המקום הצר ביותר של תעלת אוריפוס ליד חאלקיס (Chalkis), ושבו אל בסיס ארטמיסיון רק לאחר שוך הסערה ועם היוונה הנזק הרב שנגרם לפרסים. למעבר הצר של חאלקיס נועד מלכתחילה תפקיד כמקום להשהיית האויב. הקו המנחה של האתונאים היה להימנע מהתמודדות בים פתוח, על כן כל בסיס לאורך חופי מאגניסיה יצא מכלל חשבון, בעוד מימי ארטמיסיון הצרים עשויים היו לאזן את יתרון כוחו של הצי הפרסי. כאשר נודע לפרסים, שהיוונים שבו אל ארטמיסיון, הם שלחו כוח איגוף של 200 אניות סביב אובויה במגמה למנוע את אפשרות הנסיגה של היוונים באוריפוס. באותה שעה הם חדרו למפרץ פאגאסאי (Pagasai), צפונית לחוף אובויה. מסע האיגוף לא יצא אל הפועל בגלל סערה נוספת, האניות נפגעו וטבעו, על כן הורה אוריביאדס ל־53 האניות, שהושארו בחאלקיס והוסיפו לעגון שם, להצטרף אל הכוח הראשי בארטמיסיון.

נדמה, שכוונת הפלופוניסים היתה לגונן על דרום יוון בלבד, ורצו שהצי והצבא יסוגו לאיסתמוס ליד קורינתוס הנוח להגנה. במקרה זה אמורות היו תיבאי, אתונה ואובויה להיכנע ללא מאבק ונפוצו שמועות, כי תמיסטוקלס אף נאלץ לשחד כמה ממנהיגי הדרומיים, שאלה יישארו במימי ארטמיסיון.

הימים ימי סוף אוגוסט 480 לפנה"ס. הפרסים עגנו צפונית לארטמיסיון, בפתח הכניסה למפרץ פאגאסאי, כ־900 תלת־טוריות. צולל יווני, סקיליאס (Skyllias), ערק מהמחנה הפרסי והביא לארטמיסיון ידיעות מהימנות על ממדי הנזק, אשר הסערות גרמו לפרסים. סקיליאס עבר בשחיה (בסירה?) מרחק של 10 מילין. לא היה אפוא מנוס מהתמודדות.

הנצחון בארטמיסיון והתבוסה בתרמופילאי    🔗

היוונים יצאו אל עבר האויב בשעות אחר הצהריים עם 271 אניות. בדרך כלל הם העדיפו בקרב הימי את הדיאקפלוס לאמור, פריצה לשורות האויב תוך שבירת משוטיו ב“אפוטידס” (epotides - קצה המלברית מלפנים), את הניגוח והקרב פנים אל פנים בסיפונים, ואילו הפרסים – את האיגוף ואת הלחימה ממטחווי קשת וחניתות. בתחילת ההתנגשות לכדו היוונים 30 אניות, אולם משגבר זרם האניות הפרסיות והיוונים עלולים היו להישטף בעדיפות כוח האויב, הם כינסו את אניותיהם ויצרו מעגל, כשחרטומי כלי השיט מזדקרים החוצה וירכתיהם מופנות לעבר פנים המעגל, כעין קיפוד. הפרסים סובבו סביב המעגל וסברו, שאויביהם נמצאים במלכודת, אבל נתברר במהרה, שמערך זה נועד לא רק להתגוננות, אלא אף להתקפה. ובכן, לאות מוסכם זינקו היוונים וכל אניה יוונית התנגשה בפרסית שלפניה וניגחה אותה. התכתשות עזה קמה ורק רדת הלילה שמה קץ למאבק. הציים שבו לבסיסיהם, כששני הצדדים סובלים אבידות ניכרות. בלילה התאכזר הטבע לבסיס באפטאי (Aphetai) – בפתח הכניסה למפרץ פאגאסאי – אניות רבות נשברו ואנשי צי נהרגו; שברי האניות הטרופות והגופות הגיעו בזרמי הים עד ארטמיסיון. היוונים העוגנים בחסי־הרוח לא נפגעו.

אם כן, שלוש פעמים סייעו סערות הים ליוונים: בראשונה הושמד כשליש מכוח האויב, בשניה – לא בוצעה תכנית האיגוף סביב אובויה, ולאחרונה – בתום יום הקרב הראשון בארטמיסיון.

למחרת היום הגיעה לארטמיסיון הפלגה של 53 האניות מחאלקיס, ולכן פשטו היוונים על אפטאי והסבו נזקים חמורים לפרסים. ביום השלישי כבר לא חיכו הפרסים להתקפה, אלא יצאו לעבר ארטמיסיון. המערך הפרסי התארגן בתבנית חצי־סהר, אבל עקב קירבת האגף היווני לחוף והמים הרדודים שם, לא עלה בידי הפרסים לאגוף אותם. ואשר בנוגע לאיכות הנשק של הלוחם היווני, הוא לא יכול ליתרון המספרי הרב של הפרסים. מכאן יוצא, כי לא היה כל סיכוי, שהיוונים יגברו על אויביהם בים הפתוח, ולכן המשך הפעילות הימית היה תלוי בגורל הקרב בתרמופילאי, שהיתה אחת הפרשיות המפורסמות בהיסטוריה.

כשראה ליאונידאס, שתגבורת מפלופוניסוס לא הגיעה ובוגד יווני הראה לפרסים שביל עוקף בהרים, הוא שילח את כל החיילים לבד משלוש מאות הספארטאנים, נשאר על משמרתו ונפל חלל יחד עם חייליו. האם בגדו הספארטאנים במלכם במנעם ממנו תגבורת והקריבו אותו, כדי שאוריביאדס הספארטאני יוכל להיות מפקד הצי היווני המאוחד? או שמא סבור היה ליאונידאס, שיוכל להימלט עוד במועד מתרמופילאי? איננו יודעים מה התרחש מאחורי הפרגוד. על כל פנים, עם נפילת המלך ליאונידאס לא היה עוד כל טעם לבסיס בארטמיסיון, והצי היווני הפליג דרומה לאורך האוריפוס. חלקה הראשון של נבואת הכוהנת פיתיה התגשם, ספארטה איבדה מלך; ואשר לחלקה השני?

הבסיס החדש של היוונים הוקם במפרץ בין האי סאלאמיס לאטיקה, בקרבת אתונה. תמיסטוקלס בחר במקום זה לזירת הקרב הימי, כי גם כאן לא יוכל יתרון הכוח הפרסי להגיע לידי ביטוי. אוריביאדס ויתר הפלופוניסים התנגדו לתכנית ורצו להיסוג אל מאחורי החומה המבוצרת באיסתמוס. הם הוסיפו לא להתחשב בכך, כי הצי האתונאי לא יילחם עוד לצידם אם ייסוגו ממצר סאלאמיס, וכנראה לא הבינו, שאף לצי היווני המאוחד אין כל סיכוי לגבור על הפרסים בים הפתוח. עם התקרב הפרסים פינו האתונאים את עירם, מן הסתם בהתאם לתכנית ככתוב בכתובת טרויזן, ואת העיר הרסו הפרסים עד היסוד. נפילת אתונה החלישה את עמדת תמיסטוקלס בוויכוח על בחירת מקום הקרב, על כן נאלץ הוא לאיים, כי כל האתונאים יעלו לאניות ויחד עם הצי המלחמתי יעזבו את יוון ויתיישבו בסיציליה. האיום לא הועיל ולא היה בו סיפק לשנות את דעת יריביו. בלית ברירה נהג תמיסטוקלס – כמסופר – בעורמה. הוא שלח אל קסרקסס שליח אישי, הציג עצמו כבוגד בענין היוונים והמליץ בפניו להתמודד תיכף ומיד ולא – יברחו משם היוונים ולא תהיה לו כל הזדמנות נוספת ללכוד אותם. המלך האמין לדברי השליח ושיגר 200 אניות מצריות לחסום את נתיב היציאה בצידו המערבי של האי סאלאמיס. תמיסטוקלס לא שיקר לקסרקסס ואמר לו את מלוא האמת, ובכך הוכרע אף הוויכוח – אין עוד מנוס מפני הקרב במצר. שייטי הצי הפרסי עמלו קשה בשני המצרים, וקיימו סיורים בלא הפסק על מנת למנוע את בריחת היוונים דרומה.

קרב סאלאמיס    🔗

בין החוקרים נטוש ויכוח על מיקומה של זירת הקרב. יש הסבורים, כי ההתנגשות המפורסמת התחוללה באמצע תעלת סאלאמיס, ואלה מזהים את האי ס"ט גאורגיוס (St. Georgios) דהיום [עם] האי פסיטאליה (Psyttaleia), ואילו אחרים טוענים, שפסיטאליה הוא האי ליפסוקוטאלי (Lipsokoutali), השוכן בדרום פתח הכניסה לתעלה, ליד הכף הארוך השלוח מהאי סאלאמיס, שנקרא אז בשם קינוסורה לאמור – זנב כלב.

עמוד השחר עלה בבוקרו של יום סוף ספטמבר 480 לפנה"ס, כשרוח מערבית עוררה גלים ערים במצר. הגלים פגעו פחות באניות היווניות נמוכות המבנה מאשר בפרסיות. 380 אניות יווניות עמדו מול כוח כפול לערך. הצופים במחזה, כאילו נערך שם מעין מופע של נאומאכיה (naumachia – קרב ימי באגם מלאכותי לשעשוע), הסתדרו משני הצדדים. קסרקסס ופמליתו התיישבו על הר איגאלאוס (Aigaleos) בצד של אטיקה, ואילו האתונאים המפונים צפו בחזיון מצידו המערבי של המצר, מהאי סאלאמיס. היוונים פרצו בשירה אדירה והקרב החל.

לא נותר סיפור מקיף על מהלכיו של המאורע. רעיונותיו של תמיסטוקלס קרמו עור וגידים במים הצרים של מצר סאלאמיס. בתאור דלקמן ננהג על פי הגירסא השניה לאמור, הזירה המשוערת של הקרב היא בדרום. הצי הפרסי התקרב למצר משני צידי פסיטאליה, אשר ליד קינוסורה; רוחב המצר שם כמיל ימי לערך. לפיכך נוצר במקום דוחק רב וההתקדמות חייבת היתה להיות איטית ביותר. האניות הפרסיות נערכו בשורה חזיתית בעומק של 6 שורות לפחות. הפרסים השתלטו על פסיטאליה כדי לסלק משם את היוונים ולסייע לאלה מבין אנשי הצי שאניותיהם תוטבענה בשעת הקרב והם ימלטו נפשם לחוף בשחיה. משהתקרבו שני הציים ערוכים במערך חזיתי, נסוגו קמעא היוונים ורבים סוברים, שתנועה זו באה מפחדם למראה הצי הפרסי העצום, ולא כן הדבר. הם נסוגו על מנת ליישר את המערך שלהם, אשר בוודאי שובש עקב הבריזה הנושבת בשעות הבוקר. בתנאי הצפיפות אי אפשר היה לבצע כל תנועה טקטית בקרב, בין דיאקפלוס (פריצת שורות) ובין פריפלוס (periplous – איגוף ותקיפה מאחור). האניות הסתבכו בהתכתשות כללית – ניגוח, פשיטה על הסיפון ושבירת משוטים.

מבין כל המפקדים הפרסים התנגדה להילחם במצר סאלאמיס רק ארטמיסיה (Artemisia), מלכת העיר היוונית האליקארנאסוס (Halikarnassos) שבמערב אסיה הקטנה. היא היתה היחידה שהבינה, כי המקום עשוי להועיל ליוונים בלבד. המלכה הציעה להטיל הסגר על אזור סאלאמיס, במקום התקפת מצח על הצי היווני, ולנתק כל אספקה כדרך הטובה ביותר להכנעת אתונה.

את הניגוח הראשון ביצעה בתוך הדוחק הרב אניה אתונאית בפיקודו של אמיניאס (Aminias). היא הטביעה אניה פיניקית והיה זה אות לכל המפקדים היוונים. עקב הרוחב הצר של מימי המצר לא יכלו הפרסים ליהנות מיתרון כוחם, ואף התקדמות האניות מהשורות האחוריות נתקלה בקשיים עקב הדוחק והסתבכות כלי השיט. קסרקסס הבחין במהרה, שציו עומד להפסיד וגבורת היוונים, מסירותם ונשקם האישי המשוכלל של החיילים עולים על אלה של חייליו. נגד עיני המלך נפל אחיו על סיפון אניה בקרב פנים־אל־פנים. ובאותה שעה, יחידות הצי של העמים השונים הכפופים לשלטון פרס, כגון היוונים מאסיה הקטנה, פיניקים, מצרים וכו' חסרו – כמובן – את ההתלהבות הפטריוטית, שכה דרבנה את האתונאים ובמידה מסוימת גם את יתר היוונים האירופים. רפיון וחוסר מוטיוואציה להילחם הפגינו אותם אנשי צי פיניקים, שנמלטו לחוף בסמוך למקום התצפית של המלך ופמליתו. הפיניקים התרעמו מרה, כי היוונים מאסיה הקטנה אינם נלחמים כלל נגד אחיהם האירופים. איתרע מזלם של המתלוננים ובשעת העלאת טענותיהם ניגחה אניה מאייגינה (בעלת ברית של אתונה) אניה מהאי סאמותראקה (Samothrake – הנלחמת לצד הפרסים). משעמדה האניה הסאמותראקית לטבוע, טיפסו אנשיה על האניה האייגינית, ובקרב מגע עקוב מדם לכדו אותה. המלך ראה בתלונת הפיניקים השמצה בלבד, על כן ציווה להתיז את ראשיהם בו במקום. שעות ארוכות נמשכה ההתכתשות. במהלכה התכוון אמיניאס, המפקד היווני שפתח בקרב, להתנגש באנית ארטמיסיה, מי שהיתה השנואה ביותר על היוונים. המעשה ארע בתחילת המנוסה של הצי הפרסי. אמיניאס החל רודף אחריה כשהמלכה החליטה ברגע של כעס לנגח אניה דוקא מן המחנה שלה. והיא אכן עשתה זאת והאניה המנוגחת טבעה. לכשראה זאת אמיניאס הוא חשב, כי טעה בזיהוי כלי השיט ופנה לתור אחר שלל אחר. כמובן, אף קסרקסס לא ידע, שארטמיסיה הטביעה אניה מהצי הפרסי; על כן העיר ביראת כבוד: הנשים שלי נלחמות כגברים, אבל הגברים – כמו נשים. מכאן ואילך הפכה זירת סאלאמיס לכעין שדה דיג, כפי שמתאר זאת אייסכילוס: "אולם הכּוּנוּ כהכות את הפַּלמוּד (מין דג) היוונים.”⁴⁵ כוח פשיטה יווני נחת באי פסיטאליה ואנשיו לכדו והשמידו את החיילים הפרסים שם עד האחרון בהם.

בסיום הקרב נוצר מצב די משונה. הצבא הפרסי העצום כבש את רובה של ארץ יוון, אולם הצי הפסיד את השליטה בים האיגאי בעקבות התבוסה בסאלאמיס. חלק מהאניות הפיניקיות נטש את המערכה בעודה באיבה והפליג הביתה. לא היתה אפוא כל מניעה שהצי היווני יצא צפונה וינתק את קו האספקה לצבא הפרסי ביוון. לא כל הקצינים הפרסים הבינו תיכף ומיד את משמעות הארועים ויעצו למלך להוסיף ולהמשיך את מסעו ביוון. אולם לא כך חשב המלך ומה גם, אף ארטמיסיה טענה, שיש לשים קץ למלחמה ולהיסוג לאסיה.

קסרקסס השאיר ביוון צבא של 50,000 חייל להמשך המערכה והיתר נסוגו במהירות, בטרם יספיקו היוונים להרוס את גשר האניות בהליספונטוס. המלך החיש את הנסיגה גם על פי עצת תמיסטוקלס, שהודיע לו על כוונת היוונים. המצביא והמדינאי האתונאי לא שלח כל מסר כוזב גם במקרה זה. אולם תמיסטוקלס גרס, בניגוד למנהיגים היוונים האחרים, כי על הפרסים לצאת מאירופה, והוא לא רצה התמודדות ונצחון נוספים.

אפשרי הדבר, כי תפיסתו האסטרטגית של קסרקסס היתה בעלת היקף נרחב מאד. כאמור, הוא התכונן להדביר תחתיו את יוון האירופית כולה, אולם לא מן הנמנע הוא, כי קסרקסס שאף להשתלט גם על יוון רבתי דהיינו, סיציליה ודרום איטליה. כשהתכנסו נציגי היוונים באיסתמוס לדון על דרכי הפעולה במלחמה נגד הפרסים, יצאה משלחת אתונאית־ספארטאנית לסיציליה אל הטיראנוס של סיראקוסאי, גלון (Gelon), לבקשת עזרה. גלון הציע 200 אניות ו־20,000 חייל בתנאי, שהוא ייבחר למפקד העליון של כל הכוחות היווניים. המשלחת דחתה את ההצעה מכל וכל. כשנוכח גלון בסירוב המוחלט, עוד ניסה להעלות מעין פשרה לאמור, אם ברצונם של הספארטאנים לפקד על צבא הרגלים, הוא יפקד על כוחות הים או להיפך. המשלחת לא קיבלה את הצעת הפשרה ושבה כלעומת שבאה ללא השגת עזרה.

כשעבר קסרקסס את ההליספונטוס, שיגר גלון ליוון שלוש אניות לוודא, כיצד יפול דבר. מכל מקום, מציין הירודוטוס, גלון היה עוזר ליוונים במלחמתם, ולו גם בפיקוד ספארטאני, אלמלא תקפו הקרתגים את סיציליה. צבא קרתגי עצום נלחם ביוונים ליד הימרה (Himera) בצפון האי ולדעת הירודוטוס, ניצחו שם היוונים בו ביום, שאחיהם גברו על הפרסים בסאלאמיס. (היסטוריון יווני אחר, דיודורוס, טוען שקרה זה ביום הקרב של תרמופילאי.) כלום היה תיאום בין קרתגו לפרס? אין כל ספק, שהקרתגים היו נכונים תמיד להילחם במתחריהם, ואם יצאו הם מתוך יוזמה פרסית, הרי היו אז תכניותיו של קסרקסס מקיפות וכשצבאותיו חדרו ליוון, נחתו הקרתגים בחופי סיציליה. על פי גירסא זאת, בבת אחת ובמכה אחת התכוון קסרקסס לחסל לא רק את יוון, אלא את העולם היווני כולו ברחבי הים התיכון.

הצבא הפרסי, שהושאר ביוון בפיקודו של מארדוניוס, התנגש ביוונים ב־479 לפנה"ס, בקרב פלאטאיה (Plataia). מארדוניוס הובס ונפל בקרב. המוראל בצי היה ירוד מאד וביחוד בגלל עריקת הפיניקים. הצי נסוג אפוא לאיים בים האיגאי ולאחר מכן לאסיה הקטנה. האתונאים השתלטו בהדרגה על איי הים האיגאי עד פתח הכניסה לים השחור. הם אף תכננו התנגשות ימית ועקבו אחר הצי הפרסי עד חצי־אי מיקאלה (Mykale) באסיה הקטנה. על מנת להימנע מקרב, העלו הפרסים את אניותיהם לחוף ובנו סביבן ביצורי עץ ואבן. האתונאים קראו לאחיהם האיונים מאסיה הקטנה לערוק ולהצטרף אליהם. הפרסים נבהלו ופרקו את נשקם של האיונים, ככל שידם השיגה, כי רבים מהם נענו לקריאה. במצב עדיף זה החליטו האתונאים לנחות, הסתערו על ביצורי הפרסים והרסו את שארית הצי הפרסי בחוף (479 לפנה"ס). אין זה מחזה של יום־יום, שצי אניות מושמד ביבשה. מכאן ואילך שלטו היוונים בים ואתונה על היוונים.

 

פרק ח': הכריש והאריה – המלחמה הפלופוניסית    🔗

עם הנצחון המפואר בסאלאמיס לא חוסלה עדיין האחיזה הפרסית בים האיגאי, ועוד נותרו פה ושם חילות מצב באיים ובחופים, אשר עלולים היו בבוא העת לשמש בסיס זינוק להתקפה מחודשת על יוון.

בטרם נהרס הכוח הימי הפרסי בחוף מיקאלה, ביקר צי יווני ליד ההליספונטוס. הגשר המפורסם כבר לא עמד שם, כי לאחר נסיגת צבא פרס דאג הטבע להעלימו. ערי החוף המעטות וחילות המצב הפרסיים בהן בצד המערבי של המצר נכנעו או נלכדו; צי אתונאי וספארטאני שמו מצור וכבשו גם את ביזאנטיון.

האתונאים הוסיפו להדגיש את שיתוף הפעולה עם ספארטה, על כן גם הפיקוד של צי המשלוח היה בידי פאוסאניאס (Pausanias) הספארטאני; אולם נתברר במהרה, שהאיש סרח, גם בעיני בני עירו, עקב קשריו החשאיים עם הפרסים. חילוקי הדעות בפועל בין שתי הפולייס החלו אפוא בקרב צי המשלוח שכבש את ביזאנטיון. את פאוסאניאס החליף איש אחר מספארטה, אבל זה לא הצליח לכפות על הצי המאוחד את משמעת פיקודו.

לאחר התסיסה בצי המאוחד חלו התפתחויות מסוימות אף ביוון עצמה. תמיסטוקלס התחיל לבנות מחדש את חומות אתונה והדבר נתקבל בספארטה כמעשה בלתי־ידידותי. האתונאים לא נעצרו במלאכה ולאחר שהקיפו את העיר בחומות, כן עשו גם בפיראוס ובנמל מוניכיה שלידה. בעקבות הבניה הקדחתנית יכול כלל הצי האתונאי לעגון בבטחה בנמל מוגן ומבוצר. בינתיים נקטע מסלולו הפוליטי של תמיסטוקלס. הוא נחשד בקשרים עם הפרסים והוגלה מאתונה. יורשו היו יריבו הפוליטי לשעבר, אריסטידס (Aristides), אשר ביוזמתו נוסדה הברית הידועה ע"ש האי דלוס (Delos). ברית זו נועדה לאחד את הערים היווניות נגד כל השפעה פרסית באזור האיגאי. מרכז הברית הוקם בדלוס. מלכתחילה היו כל בעלות הברית שוות במעמדן, אבל אתונה, בעלת העוצמה הימית הגדולה, נטלה לידיה את ההנהגה. אחר מות אריסטידס, נעשה בנו של מילטאדס, קימון (Kimon), הדמות המרכזית באתונה. הוא טען תמיד, שאם יתאחדו כל הפולייס של יוון, לא תוכל פרס לגבור עליהן. כמובן, נתנה אתונה את עיקרו של הצי לברית וכל חברה השתתפה בבנית הכוח בהתאם ליכולתה, בין במתן אניות עם אנשי צוותן ובין באמצעות תשלום, אם הפוליס לא היתה מסוגלת להעמיד אניות מאוישות.

הצי המאוחד של הברית עלה אפוא על המאחזים הפרסיים האחרונים בצפון הים האיגאי, ולאחר מכן התנגש בצי הפיניקי בחוף הדרומי של אסיה הקטנה. הקרב התנהל במימי הנהר אורימדון (Eurymedon), ובשיטות הבדוקות זה מכבר – שבירת משוטים ופשיטה על הסיפון – הביס קימון את אויביו. מנהר אורימדון הפליגו היוונים אל חופי קפריסין וחיסלו שם שמונים אניות פיניקיות נוספות. הברית הדלית יצאה לדרך ברגל ימין; פרסים לא נותרו עוד באזור האיגאי ובכך הברית סיימה – לכאורה – את משימתה, אשר למענה נוסדה. מכאן ואילך נראה קיום הברית בעיני אחדת מהחברות מיותר, אבל לא כך סברה אתונה; היא מנעה בכוח כל פרישה ממנה, למשל כבשה בכוחות רגלים וצי את האיים נאקסוס ותאסוס. ספארטה לא ראתה בעין יפה את שיטת הכפייה, בה נהגה אתונה כלפי חברות ברית דלוס, ובעוד קימון הוסיף מתמיד לדגול בהכרח של ההבנה ההדדית בין אתונה לספארטה, לא כן נהג פריקלס (Perikles), יורשו של קימון באתונה. הלה אף סבר, שאין דלוס מקום בטוח עוד לקופת הברית ואוצרותיה, ויש להעבירם לאתונה. בעקבות שינויי הנסיבות הללו, החלו שתי השותפות לשעבר במלחמות הפרסיות לתור אחר בעלות ברית לקראת ההתמודדות ביניהן. באותם הימים רק שלושה איים נתנו אניות וצוותים מבין כל חברות הברית הדלית – חיוס, לסבוס וסאמוס; היתר שילמו, למעשה, מס עובד לאתונה. הברית הדלית הפכה אפוא לאימפריה אתונאית, אשר גלומות היו בה שאיפות התפשטות והרחבת השפעה.

היריבות המדינית הגלויה נתעוררה מתוך רקע של ניגודי אינטרסים כלכליים בעיקר. כמסופר בפרקים הקודמים, שלחה ארץ יוון צפופת האוכלוסין מתיישבים אל עבר חופי הים התיכון. אלה לא חדרו אל פנים ארצות מושבם והסתפקו בהקמת ערי נמל ומרכזי סחר. בעקבות הקשרים עם המושבות מעבר לים, התפתחה ביוון המלאכה והיא עצמה נזקקה יותר ויותר ליבוא דגן ומוצרי מזון אחרים. כל פוליס נאלצה אפוא לדאוג לאבטחת נתיבי הסחר שלה מפני יריבותיה ומפני פירטים, שלא נעלמו מעולם ממימי הים התיכון. עד המלחמות הפרסיות היו נתיבי הים של אתונה מתוחים לעבר צפון־מזרח, ובאבטחתם היתה תלויה אספקת הדגן הכה־חיונית לה מחופי הים השחור. לעומתה קורינתוס, הפוליס הפלופוניסית הקרובה באינטרסים שלה לספארטה, ביססה את כלכלתה על הקשרים עם המושבות היווניות מערבה ליוון. הברית הדלית, שנוסדה בעיקר לסילוקה של פרס מהאזור האיגאי, נעשתה במהרה כלי שרת לאינטרסים הכלכליים של אתונה, ובברית מעין זו לא היה לספארטה כל מקום. ואם מקודם לא התנגשו אתונה וקורינתוס, כי לכל אחד שטחי פעולה אחרים, נשתנו פני הדברים אחר המלחמות הפרסיות.

הצעד לקראת החרפת המצב היה כיבוש נאופאקטוס (Naupaktos) בידי אתונה. נאופאקטוס שכנה בפתח הכניסה למפרץ הקורינתי, הנתיב היחידי של קורינתוס עצמה לים האיוני. הענינים הסתבכו והלכו ואתונה לא נעצרה. היא כבשה את מגארה (Megara) ואת נמלה בחוף המפרץ, ולאחר מכן פשטו פה ושם פלגות מהצי שלה על חופי פלופוניסוס. אולם כל עוד בידיה היתה השליטה בנתיבי הים, לא יכלה ספארטה לעשות דבר, על אף כוחותיה הרגליים הרבים ולמודי המלחמה.

בינתיים הוסיפה אתונה והרחיבה את טווח פעולתה; היא התערבה במצרים, שסיפקה דגן לפלופוניסוס, וביקשה לסלק משם את שלטון הפרסים. צי של 200 אניות הפליג ונכנס דרך הדלתא במעלה הנילוס עד ממפיס (Memphis) והתכונן לכבוש אותה, יחד עם כוחות מצריים מורדים.

הפרסים פנו בבקשת עזרה אל ספארטה, אבל זו טרם נטתה להתנגשות חזיתית עם יריבתה. על כן הכריזו הפרסים במצוקתם על גיוס כוחות ים ויבשה. בנמלי פיניקיה התכנס צי ניכר, שהיווה אתגר רציני בהחלט לכוח המשלוח הלא כל כך גדול של אתונה. משך שנתיים נלחמו האתונאים בקרבת ממפיס, כשהמחנה שלהם ניצב באחד האיים בנילוס, והודות לידע הטקטי שלהם, נהדפו במימי הנהר הרבה התקפות פרסיות. לבסוף נאלצו הפרסים להטות את מי הנהר, כדי שהאי יתחבר לחוף ובכך להכריח את האתונאים להתמודד עם כוחות היבשה שלהם. אך האתונאים הצליחו להיסוג בעוד מועד דרך חוף צפון סיני וארץ ישראל, הגיעו עד העיר הפיניקית גבל ושם נכנעו.

מעודד מההצלחה שיגר המלך הפרסי ארטאקסרקסס (Artaxerxes) את הצי הפיניקי אל קפריסין, וזה התנגש ב־140 אניות אתונאיות. שני הציים נלחמו מול העיר סאלאמיס – זהות מקרית של השם – ולאחר שהאתונאים הביסו את הפיניקים, רדפו אחריהם גם בחוף וחיסלו אותם. לולא מות מפקדם היו האתונאים מעבירים את קפריסין משלטון פרס לידיהם.

מכאן ואילך לא יצאו עוד כוחות אתונאיים נגד פרס, ורק התמרדויות קטנות היו צריכים הם לדכא באזור האיגאי, שבהן נלחמו נגדם גם ספארטאנים. ב־446 לפנה"ס הציע פריקלס הסכם לספארטה וזה נתקבל על דעתה. ההסכם קבע, שאתונה תכבד את עליונות ספארטה בפלופוניסוס ואילו היא – את עליונותה של האחרת בים; תוקף ההסכם ל־30 שנה. שנות השלום היחסי של תקופת פריקלס הורישו לדורות הבאים מפעלי בנייה, שהפכו את אתונה לאחת המפוארות שבערי יוון; הבנינים קושטו בתבליטים והוצבו בהם פסלים נהדרים. אחר מלחמות פרס ושחרור אסיה הקטנה מעולה החלו מגיעים לאתונה פילוסופים מכל חלקי העולם היווני, אתונה נעשתה מקום מפגש של הוגי דעות, אנשי רוח ואמנים. באווירה זו חי ופעל סוקראטס (Sokrates) והתחנך אפלטון; זהו תור הזהב של אתונה.

מלחמת עשר השנים    🔗

כל מריבה יוונית פנימית נגעה בסופו של דבר לאתונה, וכך ארע גם בפרשת הסכסוך בין קורינתוס וקרקירה (קורפו בימינו). בהתנגשות הראשונה הוכה צי קורינתוס, ועל כן היא כוננה אחר המפלה צי חדש ועם זאת פנתה גם אל אתונה, בעלת העוצמה הימית הרבה ביותר, שהשתדלה לשמור על איזון בין הכוחות הימיים של יוון. אולם בעת ובעונה אחת ביקשה גם קרקירה את עזרתה, ואתונה הכריעה לטובת הגשת הסיוע לקרקירה. היא שלחה פלגה קטנה של עשר אניות עם הוראות מפורשות המגבילות אותה לפעולות התגוננות בלבד. כך רצתה אתונה להקטין את שעור מעורבותה בפרשה. ההתנגשות התרחשה ליד קרקירה, בסמוך לדרומם של איי סיבוטה (Sybota) והיבשת היוונית.

הצי הקורינתי התקרב מכיוון דרום בשורה חזיתית וכך נערך גם הצי מקרקירה, כשהפלגה האתונאית משייטת באגף הימני. הקרב התפתח על פי הטקטיקה המקובלת לאמור, קודם לחימה מטווח ירי והטלת קליעים, אשר עבר לאחר מכן להתכתשות כללית וקרב מגע בין האניות. לראשונה ברחו מן המערכה בעלות הברית של קורינתוס באגף הימני; הן נמלטו לחוף, אבל רודפיהן השיגון, הרסו את אניותיהן ואת המחנה שלהן. מכיוון שהרודפים יצאו מן המערכה, הפך העדרם את גורל ההתמודדות והקורינתים החלו גוברים על אויביהם. האתונאים נמנעו כל הזמן מהתנגשות בקורינתים, והתערבו רק פה ושם לטובת הקרקירים, אם נתהווה צורך עקב לחץ מתחזק. אולם משגברו הקורינתים, התערבו האתונאים בפועל, ניגחו והטביעו אניות ולמעשה – הקלו עליהם את הנסיגה. הקורינתים כבר התכוננו לחיסול הכוח הקרקירי, כאשר הם החלו פתאום בנסיגה מבוהלת. מרחוק נראו מפרשים והקורינתים סברו, שצי אתונאי גדול מתקרב. אולם לכשהגיע זה, נתברר במהרה, כי הן 20 אניות סך הכל, אבל הקורינתים כבר נמלטו אל בסיסם בנמל סיבוטה. היה להם די והותר, ולהתגרויות האתונאים לא נענו אף למחרת היום, אלא שמו את פניהם לנמל הבית.

מאורעות אלה היוו רק מבוא למלחמה הגדולה בין אתונה לספארטה ובעלות הברית הפלופוניסיות שלה. לפרוץ ההתמודדות הארוכה ב־431 לפנה"ס היו כמה סיבות במישרין: ניתוק תלותה של פוטידאיה (Poteidaia) – התחנה החשובה בנתיב הימי לים השחור – באתונה בעידודה של קורינתוס, הסכסוך בין שתי הפולייס, תיבאי ופלאטאיה, כשהראשונה בעלת ברית לספארטה, בעוד השניה – לאתונה, ועוד מניעים מעין אלה. היכן תהא זירת ההתמודדות בין שתי הגדולות; היכול להילחם הכריש באריה?

משפרץ צבא של 30,000 חיילים פלופוניסים לאטיקה, שהרסו וביערו הכל, כינס פריקלס את האוכלוסין אל מאחורי חומות אתונה. שם יכלו להגן על חייהם, אבל כל רכושם בשדות ובכפרים אבד. בשעה שהספארטאנים השמידו את אטיקה, שייטו כוחות ים אתונאיים באוריפוס, התחברו עם הקרקירים בים האיוני והעבירו לצידם אי־אלו בעלות ברית של קורינתוס. בהזדמנות זו ראתה אתונה לנכון לחסל את חשבונה עם אייגינה, יריבתה המסורתית. צי אתונאי כבש את האי, והתושבים המגורשים ביקשו מקלט אצל הספארטאנים בפלופוניסוס.

גם בשנה השניה של המלחמה פרצו הספארטאנים לאטיקה ופריקלס כינס שוב את עמו בין החומות. עקב הצפיפות הרבה פרצה בעיר מגיפה, אשר הדביקה את אנשי הצי ואלה סחבו איתם את גורמי המחלה אל פוטידאיה שעמדה במצור האתונאים. הפלופוניסים לא טמנו ידם בצלחת וניסו אף הם את כוחם בפשיטה על האי זאקינתוס (Zakynthos) בים האיוני. בשנה שלאחר מכן פלשו הספארטאנים זו הפעם השלישית לאטיקה; המגיפה חזרה כמקודם, אם כי בחוזקה פחותה, ובה ניספה פריקלס.

הספארטאנים התעודדו מהצלחת הפשיטה בזאקינתוס, על כן ערכו הם פשיטה אמפיבית נוספת בחופי יוון המערביים. באותם הימים עשו הספארטאנים את היכרותם עם אחד מהגדולים שבמפקדים האתונאים, הרי הוא פורמיון (Phormion). 47 אניות יצאו מקורינתוס להעביר תגבורת, ולכן היה כושרן הקרבי עקב משאן הכבד ירוד במקצת. המפקדים לא חששו כלל, כי על פי המידע שבידם, 20 אניות אתונאיות בלבד שהו באזור, כשבראשן פורמיון, קצין ים בלתי־מוכר להם. איש זה היה עשוי ללא־חת, המוכן להתייצב תמיד נגד כל כוח עדיף. אניות פורמיון עגנו בנאופאקטוס. כשעברו הקורינתים על פניהם, השתוממו לראות, כי הפלגה האתונאית הקטנה יצאה מבסיסה ועוקבת אחריהם. כאשר עזבו הם את מימי החוף הפלופוניסי בכוונה לצאת לעבר הים הפתוח (הים האיוני), החישו האתונאים את שיוטם. הקורינתים נבהלו, כינסו את כל אניותיהם במעגל, כשחרטומיהן מזדקרים החוצה ואילו ירכתיהן – פנימה. בתוך המעגל הוצבו כלי השיט הקלים והמהירים, כדי שאלה יוכלו להגיש עזרה בכל נקודה שהאויב יתקוף. הקורינתים חזרו על תבנית המערך של האתונאים בארטמיסיון, אך בעוד הם השתמשו במערך מעין זה כחמישים שנה קודם לכן בהצלחה ניכרת, לא כן הקורינתים במימי נאופאקטוס. עשרים האניות האתונאיות סובבו בלא הרף ובמהירות סביב המערך הקורינתי, שנאלץ להצטופף יותר ויותר. האניות האתונאיות התגרו באויבים, אך לא תקפו, אלא בעצת פורמיון – ציפו לרוח מהמפרץ שתנשוב לעת בוקר. ואכן, בשעה היעודה קמה הרוח, האניות הקורינתיות לא יכלו להישאר על עמדן כמו חיל רגלים ביבשה, והן התנגשו זו בזו. מעוצמת הרוח נכנסה בהן מהומה, המלחים דחפו במוטות ארוכים את האניות זו מעל זו, צעקות־גידופים ופקודות החרישו את האזניים, אבל החותרים לא יכלו להניע את משוטיהם בים הגועש. ברגע המתאים נתן פורמיון אות להתקפה, והאתונאים התנפלו על הקורינתים; אניות הוטבעו ומנוסה כללית קמה במהרה. שתים־עשרה אניות קורינתיות הושמדו והיתר נסו לנמל פאטראי (Patrai) שברשות ספארטה. לאתונאים לא אבדה אף לא אניה אחת.

חמת הספארטאנים בערה ורצו למחוק את חרפת נאופאקטוס בכל מחיר. הם תיגברו את כוחותיהם והעמידו 77 אניות. לשמע ההכנות פנה פורמיון אל אתונה וביקש אף הוא תגבורת להגנת נמל נאופאקטוס. תגבורת זו אמורה היתה לחזק את פלגת פורמיון לכדי מחצית כוחה של הפלגה הפלופוניסית. אולם אותן 20 אניות, שהיו צריכות להגיע אליו, בוששו לבוא; בדרכו לזירה, הסתבך המפקד, ניקיאס (Nikias) בפרשה לא לו בכרתים. הספארטאנים מעונינים היו אפוא להתמודד עם פורמיון, בטרם תגיע התגבורת מאתונה. ובכן, הם יצאו והפליגו בכיוון מזרח לאורך החוף הפלופוניסי בדרומו של המפרץ אל מול נאופאקטוס ופורמיון במקביל להם לאורך חופו הצפוני. שני הציים הגיעו לפתח המפרץ הקורינתי; רוחב המצר שם צר למדי. שני הצדדים הטילו עוגן ונשארו במקום 6–7 ימים כשהם מתכוננים להתמודדות. פורמיון הסביר לחייליו, שאין משום יתרון לאניות מועטות נגד רבות, “כי אי אפר לשוט ולנגח כראוי באנית אויב, אם אין היא נראית יפה מרחוק, ואף אין לסגת אחור בשעת הצורך תחת לחץ האויב ואף אין לפרוץ את שורות האויב (דיאקפלוס) או להסתובב במהירות (פריפלוס)… ומלחמת הים תהפוך להיות מלחמת־יבשה, ובמקרה זה גוברות האניות המרובות במספרן… והטו אוזן קשבת לפקודות, שכן קטן הוא המרחק בין שני הציים העוגנים. ובשעת המעשה העריכו את המשמעת ואת השתיקה מכל דבר אחר, כי דברים אלו יש בהם מן התועלת בפעולות מלחמה בכלל ובמלחמת־ים בפרט, והכו באויב כראוי למפעלותיכם הקודמות.”⁴⁶

שני הציים חששו ממצבים שונים; הפלופוניסים לא אבו לשוט מחוץ למצר, שכן היה עליהם מוראה של הפורענות הראשונה, ואילו האתונאים גמרו אומר לא להיכנס לתוך המצר, כי סברו שקרב במקום צר כשהם מתכוננים לנגח ולפרוץ, יש בו משום יתרון לאויב.

המפקד הספארטאני רצה אפוא למשוך את האתונאים לתוך המצר ונהג כאילו הם שטים נגד נאופאקטוס, בחצותם את המצר בכוונה לאגף אותם; ונדמה שהצליח. פורמיון החל לשוט במהירות לאורך החוף הצפוני להגנת הנמל, כשלפתע עברו הפלופוניסים תוך כדי שיוט מתבנית מערך של ארבעה טורים לשורה חזיתית והתכוננו לסגור על האתונאים. התנועה הזאת בוצעה במקום הצר ביותר של פתח הכניסה למפרץ הקורינתי. 11 אניות אתונאיות, ששייטו בראש ויצאו לעבר מימי נאופאקטוס, שם רחבים מי המפרץ, הצליחו להימלט מהאיגוף. את יתר האניות האתונאיות דחפו הפלופוניסים לחוף, פגעו בהן, הרגו את אנשיהן והחלו גוררים אותן ריקות מכל צוות. למזלם של האתונאים, הצליחו בעלי הברית שלהם להחזיר כמה אניות משוביהן; הם רצו אל החוף, קפצו למים חמושים, טיפסו לסיפונים ולקחו בכוח את האניות.

עשר אניות של פורמיון באו לנאופאקטוס, עגנו שם ובהפניית חרטומיהן כלפי האויב ציפו בעמדת התגוננות. גם הפלופוניסים הגיעו, כששירה אדירה בוקעת מפיהם הקוראת לאריס (Ares – אל המלחמה); הם חשו, שהנה כבר ניצחו. האניה האחת־עשרה, שפיגרה קמעא אחר פלגת פורמיון הנמלטת, הגיעה אף היא רדופה על ידי אניה פלופוניסית, ואז ארע מעשה בלתי־צפוי; ספינת סוחר עגנה בלב ים; אנית המלחמה האתונאית הרדופה נעלמה פתאום מאחורי אנית הסוחר, סובבה אותה, יצאה ולהפתעת כולם ניגחה את האניה הרודפת וזו שקעה מיד. מפקד האניה עוד הספיק ליפול על חרבו בטרם טבע במצולות. המעשה המפתיע הטיל פחד על הפלופוניסים הבוטחים בנצחונם. הרודפים נעצרו, כמה מאניותיהם נכנסו למים רדודים ומשראו זאת האתונאים, הסתערו עליהן. נפלה רוחם של הפלופוניסים, ובגלל חוסר סדר ומשמעת הם לא החזיקו מעמד, פנו עורף ונמלטו לנמל המוצא שלהם. הקערה נהפכה על פיה; עתה רדפו האתונאים אחר הפלופוניסים, תפסו 6 אניות משלהם ואף החזירו לעצמם את כלי השיט, שהאויב חיבל בהם בתחילת הקרב.

ימים מועטים אחר המעשה הגיעו ערים האניות מכרתים, אבל לא נותר להן כבר דבר לעשות שם. הקרב בפתחו של המפרץ הקורינתי היה היפוכו של קרב סאלאמיס, אז נועד המצר הצר לעזרת היוונים. בימי סאלאמיס עוד נלחמו החיילים קרב פנים־אל־פנים לרוב, סיפוני האניות שימשו להם זירה להתגוששות וכלי השיט – אמצעי הובלה של החיילים להתנגשות; ואילו כעבור 50 שנה, נעשתה האניה עצמה כלי נשק המופעל בידי נוהגיה; היא תוקפת את אנית האויב לשם ניגוח ולשבירת המשוטים, ואל מטרות אלה ניתן להגיע דרך פריצת שורות האויב או איגופן. לתנועות טקטיות מעין אלו אין מימי המצרים מתאימים, אלא שטחי מים נרחבים בלבד.

על אף שנראה שלטון אתונה מבוסס דיו בים האיגאי, לא יכלה היא לנהוג בחוסר כל דאגה. ראייה לכך המרד שפרץ במיטילינה (Mytilene), באי לסבוס, ב־428 לפנה"ס. אתונה שלחה 40 אניות לדיכוי המרד. בני העיר הסתגרו בין החומות וציים הקטן עגן בנמל. ספארטה התכוונה להעביר את האניות, שנלחמו עם פורמיון, מהמפרץ הקורינתי דרך האיסתמוס (מצר היבשה) ולצאת לעזרת לסבוס. באותם הימים טרם נכרתה התעלה, ומקובל היה להעביר את כלי השיט בדרך היבשתית הקצרה במקום להקיף את חצי האי פלופוניסוס, להסתכן בסערות ולהיתקל ביחידות צי אתונאיות המסיירות לאורך החופים. (כדי להקל על העברת האניות באיסתמוס, בנו בימי השלטון הרומאי מסילה מרוצפת וכלי השיט נדחפו בה על גבי גלגלים.) לשמע ההכנות הספארטאניות, גם האתונאים לא התמהמהו עוד. הם ציידו מיד 200 אניות, חציין נועד לסייר ולפגוע בכוחות הספארטאנים האמורים להגיע אל מימי לסבוס, וחציין – לפשוט על חופי פלופוניסוס לשיבוש ההכנות. למראה התגובה, ויתרו הספארטאנים על תכניתם רבת־ההיקף ושלחו 42 אניות בלבד. במיטילינה עצמה התרגשו בינתיים שינויים מרחיקי לכת. הדמוקרטים, המצדדים באתונה, העבירו את השלטון לידיהם ופתחו את השערים, וכתוצאה מכך שבה הפלגה הספארטאנית לביתה. בשלב זה ארע דבר מדהים. אסיפת העם באתונה החליטה להתנקם בבני מיטילינה; נשלחה אניה עם הוראה מפורשת, שכל הגברים יוצאו להורג ואילו הנשים יימכרו לעבדות. למחרת היום נמלכה אסיפת העם בדעתה וביטלה את החלטתה מיום קודם; אי־לכך, שוגרה אניה נוספת, שנצטוותה להשיג את קודמתה, שיצאה יום ולילה לפניה. אנשי הצוות קיבלו מזון מיוחד, יין וקמח שעורים וכן גם שכר גבוה יותר. הם חתרו בזריזות והתחלפו תכופות בחתירה; את עוגות השעורים הם אכלו נלושות בשמן וביין ולא במים כרגיל. נשמר כושרם הפיסי והצליחו להדביק את האניה הראשונה ולהעביר את רוע הגזרה מעל תושבי לסבוס. נדמה, כי היתה זאת תחרות האניות הראשונה בהיסטוריה, אולם לא למען “הסרט הכחול” (Blue Ribbon)⁴⁷ כבמאה הקודמת, אלא למען הצלת בני אדם וכבודה של אתונה.

ובכן, עמדו זה מול זה שני יריבים; לאחד צבא רגלים מקצועי לרוב ולשני – צי ששליטתו בנתיבים בלתי־מעורערת. היכן וכיצד יתנגשו הצדדים? הפלישות של ספארטה לאטיקה לא הכריעו כלל את אתונה, אשר עיקר כלכלתה על הסחר בים ואילו פשיטות האתונאים על חופי פלופוניסוס לא זעזעו במיוחד את ספארטה. לכל היותר יכלו האתונאים להשתלט על הנתיב למפרץ הקורינתי ולשבש את הקשר של יריבתה אל חלקה הצפוני של יוון, שם שכנו אי־אלו בעלות ברית משלה.

בהעדר זירה להתמודדות ביוון גופא ובים האיגאי, פנו האתונאים לעבר המערב, אל סיציליה. שיבוש הקשר של הפלופוניסים עם המושבות הדוריות, כמו סיראקוסאי במערב ועם מצרים בדרום – אשר מהן ייבאו דגן ומזונות אחרים, נראתה מטרה אסטרטגית נאותה, אבל כפי שנתברר כעבור זמן, לא העריכה ההנהגה האתונאית את המצב הערכה נכונה. היא רצתה לפגוע בפלופוניסים פגיעה עקיפה, אבל סיראקוסאי לא היתה בעלת ברית לספארטה; אם כן, היא הוסיפה לאתונה רק אויבים חדשים, אשר אילצו אותה לפצל את כוחותיה.

נדמה, כי לרצון ההשתלטות של אתונה על הים האיוני היו סיכויים די טובים. עיקר כוחם של הפלופוניסים בים היו הקורינתים. בקיץ 427 לפנה"ס הם ניסו ליטול מידי אתונה את האי קרקירה, תחנת מעבר לעבר סיציליה. לקרקירה היו 60 אניות קרב, אשר נגדן יצאו 53 פלופוניסיות. לשמע הסכנה, יצאו מנאופאקטוס תריסר אניות אתונאיות לעזרת קרקירה. כדי לרומם את מצב רוחם של הקרקירים היה די בהופעת פלגה קטנה זו, עד אשר הם זלזלו בכל כללי הזהירות ויצאו את הנמל לא במערך קרבי ובבת־אחת, אלא אניה־אניה או שתיים־שתיים וכמובן – לכדו הקורינתים את האניות הבודדות תיכף ומיד. לולא הפלגה האתונאית הקטנה, היה גורלם של בני קרקירה מר מאד. כבר אבדה כמחצית הצי, כשהתערבה הפלגה; הקרקירים נסוגו לנמל ללא סדר ובחסותן של האניות האתונאיות. הן גוננו על הקרקירים תוך חתירה לאחור, בהציגן את אילי־הניגוח כאיום לעבר הקורינתים, לבל יעזו להתנפל על הנסוגים לנמל. די היה בתריסר תלת־טוריות אתונאיות כדי להרתיע צי קורינתי של 50 אניות; הן הסתפקו אפוא בכמה פשיטות בחופים ופנו לביתן. תוך כדי שיוט הביתה התבשרו הקורינתים, שצי אתונאי אמור להגיע לאזור. שמועה זו הטילה עליהם מורא כה גדול, שהעדיפו הם להתקדם בלילות בלבד, ובבואם אל המצר שבין האי לאוקאס (Leukas) והיבשת, ראו לנכון להעלות את האניות לחוף ולנוע תוך סחיבת כלי השיט ביבשה, במקום להסתכן ולשייט במימיו של המצר הצר. קרקירה הוסיפה להישאר בעלת ברית לאתונה.

ההרפתקה בסיציליה    🔗

בהשפעת מאורעות אלה התחזקה והלכה שימת הלב של אתונה לעבר הים האיוני וסיציליה. סיראקוסאי, הפוליס הדורית הגדולה באי, שתושביה ממוצא פלופוניסי, הציקה לערים האיוניות והן פנו – כמובן – אל אחותן הבכירה, אתונה. עשרים תלת־טוריות יצאו מהעיר (427 לפנה"ס) ואחר חצותן את הים האיוני כבשו את מסאנה בצפון־מזרח סיציליה. נרכשה השליטה במצר החיוני המפריד בין האי לאיטליה. כעבור שנתיים יצא עוד צי של 40 אניות, והפליג דרומה כדי לנסות ולהאחז באחת הנקודות בחופי פלופוניסוס. המפרץ ליד האי הצר והמוארך, ספאקטריה (Sphakteria), נראה מתאים למטרה ומה גם, מול קצהו הצפוני של האי שלוח מהיבשה חצי־אי, הקרוי פילוס (Pylos) ואשר בינו לאי מפריד מצר לא־רחב. בצפונו של המפרץ משתרע מפרץ פנימי קטן שכניסתו צרה למדי. האתונאים התבססו בפילוס וביצרו אותו ולאחר מכן הפליגו 35 אניות מן הצי צפונה להשקיט מרד בקרקירה.

הספארטאנים נחרדו, כששמעו על האחזות האויבים באדמת פלופוניסוס. הם שלחו מיד 60 תלת־טוריות וצבא רגלים, שמו מצור ימי ויבשתי על פילוס, בעוד כוח נחיתה עלה לאי ספאקטריה. פילוס היה מבוצר כהלכה לבד ממקום אחד, שהיה פנוי משרטונות וסלעים. כאן תקף הצי הפלופוניסי ורצה להנחית כוחות פשיטה מהאניות במים הרדודים, אבל ללא הועיל. פילוס עמד איתן.

בינתיים סיים הצי האתונאי את מלאכתו בקרקירה ושב אל פילוס. הצי הפלופוניסי הופתע בלתי־מוכן, כשבחלקו היה מונח על החוף. האתונאים השתלטו במהרה על שני המצרים, לכדו את כל האניות שבים וחלק מאלה המונחות על החוף. עברה השליטה לידי האתונאים במימי פילוס־ספאקטריה. חיל הרגלים הספארטאני יכול היה לעזוב, אך לא אלה שבספאקטריה – 420 חיילים מבחירי הנוער של ספארטה ומשרתיהם. עקב מצב זה, נטתה ספארטה לסיים את המלחמה, אבל אתונה דחתה כל נסיון והעמידה תנאים, שיריבתה לא יכלה לקבלם. המלחמה הפלופוניסית נמשכה.

מאחר שהספארטאנים החזיקו מעמד והמצור נמשך שבועות וחודשים, גרם הדבר מפח נפש לאתונאים, אשר גם מצבם היה קשה למדי. הכיצד? האי שומם, מימיו מלוחים ועם זאת הוא מיוער; העצים הסתירו את המתגוננים. ועוד נתברר, שהספארטאנים פרסמו, כי כל פלופוניסי המביא דגן טחון, יין, גבינה וכל מזון מועיל אחר, יזכה בשכר גבוה ואף ישוחרר ממעמדו הנחות. (הספארטאנים נהגו באיבה גלויה כלפי אוכלוסי הסביבה של עירם.) ואכן, רבים הסתכנו; הפליגו בסירות מנקודות חוף שונות, באו בחסות החשיכה מצד הים הפתוח בסיוע רוח, שכן משנשבה רוח מהים, חששו האניות לשייט בקרבת האי ובדרך זו היה להם קל להתחמק מאניות הסיור האתונאיות. לכששקטה הרוח, נתפסו בדרך כלל המבריחים. לעומת אלה, צללו אחרים למים, גררו אחריהם בחבלים נאדות עור מלאי גרגירי פרג טבולים בדבש וזרעוני פשתה, שהיו טובים לשבור את צמאונם של הלוחמים באי. את עקשות עמידתם של הספארטאנים שבר בסופו של דבר אסון טבע. אש פרצה באי והיא אחזה בעצים. השריפה כילתה את מסתורי החיילים והם נגלו נגד עיני האתונאים במספרם הזעום. האתונאים הסתערו במלוא עוזם, וכוחם העדיף גבר על הספארטאנים היגעים והמורעבים.

נדמה, שדבר לא יעצור עוד את אתונה בתנופתה מערבה.היא נאחזה בחוף פלופוניסוס המערבי ואף הצי היה חופשי להמשך הפעילות.

ומה התרחש בינתיים בסיציליה? על אף שמסאנה והפולייס האוהדות האחרות התלהבו עוד מאחותם הבכירה ביוון, הוחלט בכנס כלל־סיצילי, כי מכאן ואילך תסדיר סיציליה לבדה את עניניה ללא התערבות מיוון. האתונאים שבו הביתה והסבו את שימת־ליבם לזמן־מה ליוון בלבד. על כן פשטו הם על נקודות שונות בפלופוניסוס, ובמהלך הפשיטות השתלטו על האי קיתירה (Kythera), דרומית לפלופוניסוס. כיבושי ספאקטריה וקיתירה נחשבו בעיני ספארטה פגיעה חמורה, אבל בהעדר שליטה בים, היא לא יכלה לעשות דבר. לאחר התנגשויות מרובות בים וביבשה בצפון יוון הגיעו הצדדים להחלטה, שיש הכרח לכרות ברית שלום ביניהם. בהסכם הוכר המצב בפועל לאמור, אתונה שלטת בימים ואילו ספארטה – מנהגת את ברית המדינות הפלופוניסיות השלטת ביבשה. תוקף ההסכם ל־50 שנה, אך בפועל הוא החזיק מעמד כ־7 שנים בלבד, 421–415 לפנה"ס. שנות שלום אלה לא מנעו כלל את ההתנגשויות בין פולייס קטנות בינן לבין עצמן, והמתיחות בין שתי הגדולות לא פגה גם כן; זו ואף זו, כוחותיהן מעורבים היו בתקריות הללו.

ב־416 לפנה"ס הגיעה משלחת מהעיר סגסטה (Segesta) אל אתונה בבקשת עזרה. סיראקוסאי וכמה מבעלות הברית שלה נלחמו נגד ערים אחרות, וגם היא עצמה היתה שרויה בסכנה. לאחר דין ודברים באסיפת העם, הוחלט להענות בחיוב לפנייה; ציידו 60 תלת־טוריות ובפיקודם של קצינים ידועי־שם, ביניהם ניקיאס ואלקיביאדס (Alkibiades), יצאו לדרך.

מסיציליה ייבאו הפלופוניסים מוצרים רבים, מימיה שרצו דגה, אולם את התענינות האתונאים עוררו בעיקר הדגן והעץ, שזה האחרון היה כה נחוץ להם להמשך החזקת הצי. משאבי העץ ביוון התרוקנו והלכו.

פחות מ־70 מילין ימיים מפרידים בין קרקירה ליוון רבתי. שדות סיציליה עם אוצרות הדגן שלהם קרובים יותר מאזור חרסוניסוס (Chersonesos – חצי־אי קרים, Crimea) בים השחור. דעת הקהל באתונה חלמה זה מכבר על ההרפתקה המערבית, והמלחמה שלה עם ספארטה וקרבת הדם של בני סיראקוסאי הדורים אל אויבתה בנפש נתנו את הדחיפה. עליית כוחה של סיראקוסאי החלה בימי גלון, שהדף ביום סאלאמיס את ההתקפה של קרתגו. שליטי העיר, שבאו אחריו, השתלטו על הים הטירני והיא הפכה הפוליס החזקה באי.

ההרפתקה הסיצילית נעשתה הפרשה העיקרית של המלחמה הפלופוניסית. הצי האתונאי יצא אפוא להגשמת החלום המערבי. “לאחר שהאנשים כבר עלו על האניות… תקעו בחצוצרה להשתיק את העם, והם נשאו את התפילות המקובלות לפני ההפלגה… וכל הצבא, חיילי־צי וקצינים כאחד, מזגו יין בכדים ונסכו נסך בגביעי זהב וכסף… לאחר שהריעו את תרועת הפיאן (paian – פניה לאל המלחמה) וגמרו ניסוכיהם, פרשו לים. בראשונה שטו בטור אחד ארוך, אחר כך עשו את דרכם לאייגינה, כשהם מתחרים זה בזה בחתירה. ומכאן נחפזו להגיע לקרקירה, המקום שבו נתקבץ שאר צבא בעלות הברית.”⁴⁸

בעלות הברית, שהצטרפו למסע, העלו את כלל מספר האניות ל־130 ו־6500 חייל. לא הוכנה מראש כל תכנית ורק בדרך החליטו המפקדים אחר דין ודברים על היעד הקרוב. בינתיים הואשם אלקיביאדס במעשה חילול פסלי האל הרמס (Hermes), ולאחר הגיעו לסיציליה הוחזר באניה מיוחדת, אבל הוא ברח בעודו בדרך וערק לספארטה. נותר אפוא ניקיאס כמפקד כוח המשלוח.

צבא אתונה חנה קודם צפונית לסיראקוסאי, וההסתערות הראשונה שלו על העיר כמעט הצליחה. לעומת זאת, פעל אלקיביאדס בספארטה ועל פי עצתו נשלחה תגבורת לסיציליה כדי לעודד את בני העיר להחזיק מעמד.

ראשיתה של סיראקוסאי באי, שנקשר ליבשת בסוללה וזה הפריד בין הנמל הקטן בצפון לנמל הגדול בדרום. משהתקרבו יותר האתונאים לעיר, העתיקו את המחנה לפלמיריון (Plemmyrion), כנגד קצהו הדרומי של חצי האי, אולם כעבור זמן לא רב נלקח המקום מידיהם בכוח ונאלצו הם להתרחק קמעא מן העיר. ההתנגשות הימית הראשונה התרגשה בנמל הגדול, האתונאים הביסו את יריביהם, אבל נפילת פלמיריון נטלה מהם את האפשרות לפקח על הכניסה לנמל הגדול; זו ואף זו, תקעו הסיראקוסאים כלונסאות בקרקעית הנמל, מהם בלטו אחדים מעל פני המים ואחרים הוסתרו מתחת לפניהם. הכלונסאות הבולטים היוו מכשול לכניסה למבדוק האניות הסיראקוסאי, ואילו הנסתרים מתחת לפני המים עלולים היו לפגוע באניות כעין שרטונות. כדי לסלק את המכשולים האלה “האתונאים קירבו לכלונסאות אניה נושאת ריבוא כיכר (250 טון) ועליה מגדלי־עץ ומעקים. ומתוך סירות קטנות קשרו חבלים לכלונסאות, סובבות ועקרום, או שהיו צוללים ומנסרים אותם.”⁴⁹ נדמה, שזוהי הפעם הראשונה בתולדות ציי המלחמה, שאנית מלחמה הוסבה וצוידה לתפקיד הנדסי־קרבי מיוחד.

המלחמה הוסיפה והביאה חידושים גם בטקטיקה הקרבית. מאחר שהקשר של סיציליה עם פלופוניסוס היה באמצעות קורינתוס, עבר הנתיב לים האיוני מהמפרץ הקורינתי ליד נאופאקטוס. כדי לשבש את השיט בנתיב זה, החזיקו שם האתונאים פלגה של 33 תלת־טוריות. נגד כוח זה יצאה יחידה של 25 אניות קורינתיות. לקראת ההתנגשות שינו הקורינתים שינוי־מה את כלי השיט שלהם. הם הגו רעיון למנוע את האפשרות מהאתונאים לבצע את תנועותיהם הטקטיות הרגילות, שהן – פריפלוס ודיאקפלוס, המובילות את האניות התוקפות לידי ניגוח דופן והטבעת האניה. לפיכך, חיזקו הקורינתים את ה“אזניות” (אפוטידס) בקצה הקדמית של המלברית וניסו תקיפה חרטום מול חרטום לא בלי הצלחה, אם כי שני הצדדים כאחד טענו לנצחון.

האניות שבאו לסיראקוסאי מיוון, הביאו שתי בשורות: את יציאת התגבורת האתונאית ואת הטקטיקה הקורינתית החדשה. הסיראקוסאים הוסיפו ופיתחו את הרעיון והם חיזקו לא רק את ה“אזניות”, אלא קיצרו וחיזקו גם את איל הניגוח כדי להתאים את כלי השיט להתנגשות איל באיל ולשים לאל את העליונות הטקטית של האתונאים. הבקעת חרטום האניה באיל מוצק ועבה תמנע כל המשך פעולה מצד האניה המותקפת. כאשר היה הכל מוכן ומזומן, התנגשו בנמל 80 אניות קורינתיות עם 75 אתונאיות. על אף השטח המצומצם של הנמל, לא הועילה הרבה הטקטיקה החדשה, אם כי נועדה היא לנסיבות מעין אלה. שתי אניות אתונאיות בלבד הוטבעו, בעוד שלקורינתים לא אבדה אף לא אניה אחת.

ניקיאס ראה, שאין לאתונאים כל מעגן מוגן או מקלט, לכן העגין הוא אניות משא מול המחנה וציידן ב“דולפינים”, שהן משקולות ברזל כבדות דמויות דג, התלויות על חבל משני קצות הסקריה. ניתן להניח, שבאניות אלה השתמשו קודם לסילוק הכלונסאות בנמל. משהתקרבה אנית אויב אל כלי השיט העוגנים מאחורי המחסה של אניות המשא, הותר חבל הקישור והדולפין הופל בעוצמה, שיבר וניפץ הכל. על אף ההצלחה המסויגת, הוסיפו הסיראקוסאים להשתמש בטקטיקת התקיפה של חרטום מול חרטום והסבו נזק לאתונאים, בעוד אלה האחרונים הפעילו את הדולפינים כל אימת שבא כלי שיט סירקוסאי אל אזור אניות המשא, העוגנות ומשמשות כעין קיר הגנה ומצוידות במכשיר החדש.

ההצלחה לא האירה פנים לאתונאים, על אף התגבורת שהגיעה מן הים. הסיראקוסאים התחכמו וחידשו עוד דבר; הם שיגרו נגד כלי השיט של אתונה אניות הבערה, אם כי אלה לא הסבו נזק רב. ברם, משהגיעה תגבורת מספארטה, אזלה כל תקווה לאתונאים. את מכת החסד הנחית עליהם צעד נוסף. הסיראקוסאים גררו מספר אניות כבדות, קשרון בשלשלאות וחסמו בהן את מוצא הנמל. נלכד הצי של אתונה, ולשווא זינקו מיד 110 אניות כנגד 80 סיראקוסאיות. נפלה רוחם של החיילים וכמחצית אניותיהם ירדו תהומה. בנסיון אחרון לפרוץ בעד מחסום מוצא הנמל כבר לא אבו השייטים האתונאים. בלית כל ברירה, ציוו המפקדים להעלות באש את שארית הצי ולנטוש את המקום בתקווה להימלט ברגל. אולם תקווה זו נכזבה, שכן הסיראקוסאים הביסו אותם. כל צבא אתונה אבד בסיציליה. המפקדים הוצאו להורג והחיילים נמכרו לעבדות.

סך כל האבידות בסיציליה – כמאתיים תלת־טוריות. מכלל כוחה של אתונה בים נותרו כ־40 אניות בפיראוס ו־20 בנאופאקטוס, ואילו רצו אויביה לעלות עליה מהים, לא היה עומד כנגדם דבר. במספנות באתונה החלו עובדים בקדחתנות ובזריזות בימי חורף 413–412 לפנה"ס, ובהן הושקו 100 תלת־טוריות בבוא האביב.

את מצוקת אתונה ביקשו לנצל קודם הפרסים. הם עודדו מרידות מקומיות ואף הציעו לספארטה שיתוף פעולה. אלקיביאדס, שברח מפני משפטו באתונה והיה ליועץ מדיני ואסטרטגי בספארטה, ראה לנכון לעבור אל הפרסים עקב המצב החדש. נדמה, שכבר אז סלל את דרכו לשוב למולדת. באתונה געשו החיים הפוליטיים הפנימיים והנה – צי ספארטאני הופיע פתאום. האתונאים נחפזו בבהלה לאניותיהם, ללא כל ההכנות הדרושות, אבל אויביהם נמלכו בדעתם, במקום אתונה – הם שמו את פניהם לאובויה ושם זכו להכנסת אורחים לבבית. האתונאים עקבו אחריהם, גם הם נחתו שם והשאירו את אניותיהם ללא איוש מתאים. חוסר הדאגה נקם בהם; הספארטאנים תקפו מיד ולכדו את רוב האניות. התרחשויות אלה שימשו אות למרד גלוי באובויה, והתושבים שחטו כל אתונאי שנקלע לדרכם.

במצב ענינים זה החל אלקיביאדס במשחקו הפוליטי. הוא הציע לאתונה לא להבהיל הביתה את הצי מאסיה הקטנה בגלל הסכנה הספארטאנית, אלא להשאירו שם ולהבטיח את הריבונות האתונאית. עצה זו נראתה נכונה ומה גם, אף נתיב אספקת הדגן דרך ההליספונטוס לא ישובש; ואכן שיגרה ספארטה צי של 73 אניות לשיבוש השיט האתונאי באזור, אבל בהתנגשות היתה ידה על התחתונה. ספארטה הזעיקה תגבורת מרודוס ובשעה זו הופיע אלקיביאדס עם צי קטן מאסיה הקטנה. בהתמודדות הובס הצי הספארטאני ונתיב האתונאים אל המצרים שוחרר מכל לחץ ושיבוש (411 לפנה"ס).

אלקיביאדס זכה מיד באהדת הציבור והועמד בראש צבאות אתונה, אבל לא לזמן ממושך דרך כוכבו. בנפילתו המהירה התערבה יד הגורל. בהעדרו מן המפקדה, פעל ממלא מקומו בניגוד להוראותיו, התנגש בכוח ימי ספארטאני ו־15 אניות אבדו בקרב. דעת הקהל באתונה לא היתה מוכנה לסלוח לאלקיביאדס, שהיה אחראי כמפקד עליון, תוארו נשלל ממנו והוא גלה מארצו.

מעמדה המחודש של אתונה בים האיגאי היה לצנינים בעיני ספארטה והיא הוסיפה לערער עליו. צי אתונאי עגן במפוזר בקרבת האי סאמוס. ספארטה אספה 170 אניות כדי לכבוש את לסבוס. האתונאים לא שמו לב ליתרון המספרי הרב ויצאו לקראת יריביהם. כמובן, עדיפות הכוח עשתה את שלה ו־30 אניות אתונאיות ירדו תהומה; המובסים ביקשו להימלט למיטילינה, אולם בני עיר זו שמרו טינה לאתונה ולא פתחו את השערים בפניהם. בלית ברירה אחרת, העלו האתונאים את כלי השיט שלהם לחוף ונשארו שם מחוץ לחומות. המפקד הספארטאני שם עליהם הסגר, אבל לא תקף אותם. במצב משונה זה הצליחה אניה אתונאית מהירת־שוט להתחמק, עברה דרך טבעת ההסגר והגיעה לאתונה עם הבשורה המרה. בעיר קמה תכונה רבה. גויסו מיד כל הגברים, בלא שימת לב לכושרם ולידע שלהם בעניני ים, העמידו ואיישו 10 אניות ללא כל אבחנה, ובדרך למיטילינה עוד נוספו 40 מהפוליס באסיה הקטנה.

מששמע המפקד הספארטאני על צאת הצי, אסף את כוחותיו, השאיר במקום 40 אניות להמשך ההסגר ועם היתר יצא לעבר איי ארגינוסאי (Arginousai), דרומה ללסבוס. כאן נפגשו שני הכוחות. נכון, היו לאתונאים יותר אניות משל ספארטה, אבל לאלה האחרונים צוותים מאומנים וכלי שיט טובים יותר בהרבה. הצי הספארטאני התקרב אל האיים במערך של שורה חזיתית, כשהוא מוכן בין להתנגשות של אניה באניה ובין לאיגוף ולכיתור. הכוח האתונאי היה מפוצל לשני צדדיו של אי קטן ומעט לפניו. 30 האניות החלשות ביותר הוצבו במרכז, כדי שהאי יהיה מכשול מפני דיאקפלוס ופריפלוס. יתר 120 האניות בשני האגפים ניצבו בארבע קבוצות ובשתי שורות לכל צד. המפקד הספארטאני, קאליקראטידאס (Kallikratidas), פיצל את ציו לשניים ושלח 60־60 אניות נגד כל אגף של האויב. למעשה, התחוללו שני קרבות, שישים אניות למול שישים אניות בכל אגף, ואילו המרכז האתונאי נשאר על עמדו בעמדת התגוננות. הספארטאנים נלחמו בעוז, הם הירבו לנגח ולהטביע אניות ונראה, שהאגף השמאלי האתונאי קרוב להתמוטטות. בשעה גורלית זו עשה המפקד הספארטאני מעשה נועז. הוא תקף אניה אתונאית בפיקודו של פריקלס הצעיר, בן המדינאי המפורסם. האניות התנגשות בחוזקה כה רבה, שכלי השיט האתונאי נבקע לשניים ונשבר; איל הניגוח של התוקף נתקע בסמוך לחרטום האתונאי ולא היה מסוגל להחלץ. פריקלס הצעיר לא קורץ מחומר שיהא מוכן להתייאש. גורל האניה נגזר למעשה, ועל אף זאת השליך עם אנשיו אנקול מהספינה הטובעת וקרב אותה אל האניה הספארטאנית. משהתקרבו לכדי מטחווי קשת, ירו חיצים והטילו רמחים ולאחר מכן התנגשו הספינה המנגחת והאניה הספארטאנית. מעוצמת ההתנגשות נפל קאליקראטידאס לים ונעלם בין הגלים. נפילת המפקד גרמה לאיבוד עשתונות. הספארטאנים החלו נסים, 70 מאניותיהם טבעו.

מות קאליקראטידאס החזיר לפיקוד את ליסאנדרוס (Lysandros), קצין־ים ספארטאני, שהצטיין כבר מקודם. הוא הקים בסיועה הכספי של פרס צי חזק על מנת לערער מחדש את השליטה האתונאית בים האיגאי, אשר דרכו עברו נתיבי אספקת הדגן מהים השחור. ליסאנדרוס הפליג להליספונטוס וכבש את לאמפסאקוס (Lampsakos), עיר נמל בסמוך למוצא הצפוני של המצר בצד האסיאתי; שם הקים את בסיסו. בעקבותיו הגיע צי אתונאי של 180 תלת־טוריות והתייצב כנגד העיר. הספארטאנים נערכו במערך קרבי, אבל אף אחד מהצדדים לא יצא להתקפה. לאחר המתנת־מה נסוגו האתונאים אל מפרץ אייגוס־פוטאמוי (Aigos Potamoi), דרום־מערבה כנגד לאמפסאקוס, בצד האירופי של המצר. משך ארבעה ימים חזר חזיון זה על עצמו: הצי האתונאי יצא אל מול לאמפסאקוס, ציפה שהספארטאנים יניעו כנגדם את המערך שלהם, אבל דבר לא ארע, על כן חזרו הם כעבור זמן אל בסיסם באייגוס-פוטאמוי, העלו את אניותיהם לחוף והצוותים התפזרו. האתונאים לא שמו לב, כי במרחק בטחון עקבו אחריהם אי־אלו אניות ספארטאניות; חוסר התחשבות של האתונאים בכללי הזהירות לא עקף בוודאי את שימת הלב.

מקום גלותו של אלקיביאדס, ססטוס (Sestos), היה קילומטרים ספורים בלבד דרומה מהבסיס האתונאי. רגשי אהבת המולדת התעוררו פתאום בליבו של האיש, הוא בא אל מפקדת האתונאים והציע להם לעבור לנמל הטוב והבטוח של עירו. אולם המפקדים לא שעו לעצתו ונתנו ביטוי בגלוי לחוסר אמונם בו. אלקיביאדס חזר לביתו נעלב ובלב כבד; הוא עשה את שלו ומן הסתם שיער את הבאות.

וביום החמישי חל מפנה. הכל התחיל כמקודם: האתונאים יצאו, שבו על עקבותיהם לאייגוס־פוטאמוי כמדי יום ביומו, העלו את אניותיהם לחוף והתפזרו, איש איש לדרכו. משהלכו כבר רובם, אותת חייל בנוגה ברק מגינו מספינת סיור אל הצופים בלאמפסאקוס. הצי הספארטאני יצא תיכף ומיד וחתר מלוא הכוח היישר לאייגוס־פוטאמוי. המרחק קצר ביותר. הופעתם הפתאומית של האניות הספארטאניות עוררה בהלה ומהומה. כל אשר התרחש מכאן ואילך, לא היה קרב כלל ועיקר. מירב האניות האתונאיות לא הורדו למים, ואלה שכן הורדו – לא אוישו כהלכה. הספארטאנים לכדו את צי אתונה בחוף, הרגו 4000 אנשי צוות ומתוך 180 אניות השמידו 171. תשע אניות בלבד הצליחו להימלט בפיקודו של קונון (Konon).

המפקד ואנשיו עשו דבר מועיל אחד בלבד. הצי הספארטאני שהה עוד בים וכמקובל, השאירו אנשי הצי את מעטה (כלל התפרושת והתרונה) האניות בחוף, כי מקום ההתנגשות אמור להיות קרוב לבסיסם. קונון הבחין בציוד האניות הספארטאניות, על כן טרם צאתם לים הפתוח, עלו לחוף בלאמפסאקוס והעלו באש את כל המפרשים והתרנים. מכאן ואילך, הם יכלו להיות בטוחים, כי איש לא ירדוף אחריהם בים האיגאי.

הבורחים מאייגוס־פוטאמוי לא העזו לבוא הביתה. הם שייטו אל קפריסין והציעו שם את שרותם למלך סאלאמיס. אניה אחת בלבד הגיעה לאתונה, “פארסאלוס” (Pharsalos) שמה, והיא הביאה את הבשורה המרה: אין עוד צי לאתונה! היא עמדה אין־אונים; דבר לא יעצור את הספארטאנים.

ואכן זה אשר קרה. הצי הספארטאני שיבש מיד את נתיב האספקה מן ההליספונטוס, העביר את כל המושבות והפולייס, בעלות הברית של אתונה, והופיע מול חומות פיראוס. המצור נמשך שבועות, חודשים, אולם גבר הרעב על תושבי העיר ואתונה המהוללה נכנעה.

אחדות מן הפולייס היווניות דרשו להרוס את העיר, להרוג את כל הגברים ולמכור את הנשים והילדים לעבדות, אבל ספארטה בחרה בדרך אחרת. היא הרסה את חומות העיר ואסרה עליה להחזיק יותר מ־12 אניות, בוטלה עצמאותה הפוליטית של אתונה והיא הוכפפה לשלטונות ספארטה.

צי אתונה נהרס באייגוס־פוטאמוי על חוף המצר עקב רשלנות החיילים. “הקרב” התרגש הרחק מאתונה, מעברו השני של הים האיגאי, והעיר מהעבר הזה נאלצה לפתוח את שעריה בפני כוחות ספארטה. כך נסתיימה מלחמת עשרים ושבע השנים. הכריש נסחב ליבשה והאריה פצעו פצעי מוות.

 

פרק ט': שקיעת יוון ופיניקיה    🔗

מאורעות המאה ה־5 לפנה“ס החלישו את כל הצדדים הנאבקים – הממלכה הפרסית, אתונה וספארטה, עד אשר הרכב כלשהו של כוחות לוחמים לא היה יכול להעניק יציבות לאגן המזרחי של הים התיכון בעתיד הנראה לעין. למעשה, נמשכה המלחמה הפלופוניסית, ומשתתפיה הוסיפו להילחם גם במאה ה־4 לפנה”ס. קשרי פרס וספארטה נתרופפו וזו האחרונה אף סייעה למושבות האיוניות המתקוממות. הצי הספארטאני שלט בים האיגאי, וכוחותיה הרגליים חדרו לאסיה הקטנה. בים עזרו הפיניקים לפרס. מכיוון שספארטה השניאה את עצמה עקב עריצות שלטונה, התאחדו בעלות בריתה ואויבותיה לשעבר – אתונה, קורינתוס, תיבאי ועוד אחרות – והקימו ברית אנטי־ספארטאנית. פרס הזמינה את קונון, מי שהצליח לשרוד ולהימלט מאייגוס־פוטאמוי והעמידה אותו בראש צייה; הלה גמל לספארטה בקרב קנידוס (Knidos) בקרבת רודוס ב־394 לפנה“ס ושם קץ לשליטה קצרת־הימים שלה בים. אתונה ניצלה תיכף ומיד את ההזדמנות, בנתה מחדש את החומות סביב לעיר ואת המספנות בפיראוס והעמידה צי חדש בפיקודו של קונון, שכבש אי־אלו איים ליד פלופוניסוס. באותם הימים נטלה פרס לידיה את התפקיד לנסות ולשמור על האיזון בין הכוחות של יוון; היא תמכה אפוא בספארטה המעורערת נגד אתונה הקמה לתחיה. ברם, המלחמות המרובות של המאה ה־5 לפנה”ס הקיזו את דמן של מירב הפולייס. לשווא נבנו תלת־טוריות במספנות אתונה, לא היו די אנשי צוות לאייש אותן.

מסע האתונאים לסיראקוסאי בימי המלחמה הפלופוניסית גילה רק טפח ממחלוקותיה הפנימיות של סיציליה, אשר הוסיפו בהמשך לתת עילה להתערבות חיצונית. מריבה בין שתי ערים איפשרה חדירת כוחות קרתגיים לאי ב־409 לפנה"ס, שבמהלכה רצו לנקום את חרפת התבוסה בהימרה (480 לפנה"ס). המסע הצליח, הימרה נהרסה עד היסוד והמנצחים שבו לביתם.

המצאת הרב־חתריות    🔗

עם ערוב ימיה של המולדת היוונית עבר מרכז הכובד לזמן־מה לסיציליה. הדבר ארע עם עלותו של טיראנוס חדש בסיראקוסאי, דיוניסיוס (Dyonisios), אשר ביקש לבנות את האימפריה של היוונים במערב במקום זאת שאבדה במזרחו של הים התיכון.

איש רב־עלילות היה הטיראנוס, ואין זה דבר קל לקלף מעליו את דברי הרכילות המהולים באלמנטים אגדיים. הלה ביקש להצטיין בתחומים רבים, גם כאיש ספרות ומשורר, אשר אתונה ראתה לנכון להעניק לו פרס ראשון לטרגדיה. אולם דיוניסיוס מוזכר אף כאיש־צבא מוכשר בים וביבשה. טוענים, שהוא הכניס לשרות בצי טיפוס אניה חדש, הרי היא החמש־חתרית,⁵⁰ אם כי אין ודאות גמורה לייחס לו את זכות הראשונים לפיתוחה. השם הלטיני – quinqueremis, שהוראתו המילולית היא “חמש־משוטית”, אינו תרגום לכינוי היווני penteres (אנית חמישה), ואף עובדה זו מוסיפה בין היתר על אי־הבהירות לטיפוס חדש זה. השאלה שטרם פסקו בה היא, כלום נבנו אניות גדולות מטיפוס זה כרב־טוריות והמרכיב המספר בשם מתייחס למספר הטורים (מפלסים) בכלי השיט, או הכוונה היא למספר החותרים בכל יחידת חתירה. בימינו מקובלת הסברה, כי אניות מערכה חדשות אלה היו חד־ עד תלת־טוריות לכל היותר,⁵¹ שכן אניות בעלות יותר משלושה טורים מאבדות את יציבותן ועושות את מלאכת החתירה לבלתי־אפשרית בגלל אורכם הרב של משוטי המפלס העליון והזווית החדה בה הם טובלים במים. לפיכך, אם אמנם נכונה הסברה דלעיל, מיוחס המרכיב המספרי בשם הטיפוס למספר החותרים בכל יחידת חתירה ויש לחלק את המספר הנתון, שהוא מספר החותרים, לטורי המשוטים באניה, בין שניים עד לשלושה מפלסים. יש הטוענים, כי היתה אניה זו חד־טורית בלבד,שחמישה חותרים הפעילו בה כל משוט ומשוט.

החמש־חתרית היתה רחבה, דפנותיה עבים וחזקים יותר משל התלת־טורית. כלי שיט חדש זה שינה במקצת את פני הקרב הימי, כי הוא נעשה משטח נשיאה לכל אותם המטולים, שהקדימו את הארטילריה הימית המופעלת באבק שריפה. נפתח פתח להילחם בזירה הימית ממטחווי הקליעים למיניהם.

דיוניסיוס נחשב בעיני היסטוריונים רבים כממשיכו של המאבק בין אירופה לאסיה, בין היוונים לפרסים ונושאי כליהם הפיניקים במערב, שנקראו בפי הרומאים – פּוּנים. במהלך השנים 398–367 לפנה"ס התנהלו על אדמת סיציליה שלוש מלחמות כנגד הפונים. תוצאותיהן החזירו את המצב לפני החלוקה הקודמת באי, אבל היה במלחמות אלה משום חידוש בתחום הטקטיקה עקב השימוש בכלים החדשים, שהופעלו בים וביבשה כאחד.

מבין המערכות המרובות, שנלחם דיוניסיוס נגד הפונים, היה המצור על מוטיה הפונית בעל ענין מיוחד. מוטיה, מבצר עוז טבעי במערבה של סיציליה, באמצעו של מפרץ סגור, מוגן היטב מסערות הים על ידי לשון־יבשה מוארכת. העיר עצמה מוקפת חומות אבן, המתרוממות מן המים ממש. הקשר היחיד אליה היה באמצעות מעברה הנטויה בינה לחוף. לא נראה זה דבר קל לעלות על מוטיה ולכבשה.

בהתקרב צבא דיוניסיוס, הרסו בני המקום את המעברה והתכוננו למצור (398 לפנה"ס). הסיראקוסאים נכנסו למפרץ מכיוון דרום, העלו את אניותיהם על חוף מצר היבשה, פרקו את כל הציוד, אספקה ואנשים וכן את מכונות המצור החדשות. מכיוון שעמדה העיר מעבר לטווח הפגיעה של המכונות, התחילו הם לבנות סוללה על מנת לקרב אותן אליה. תוך כדי הכנות אלה הגיע צי פוני מקרתגו. הפונים סברו, שאין דבר קל מאשר ללכוד את האניות המונחות בחוף ומה גם, שאין הסיראקוסאים עושים את כל ההכנות להזדרז ולהורידן למים, אלא שקדו הם על כל מיני מבנים ומכשירים, שאת טיבם לא ידעו הפונים. במהרה שמעו הם קולות משונים, אבני קלע התעופפו וחצו את האוויר בשריקה, נחתו על האניות, ניפצו לוחות סיפון ודפנות, קרעו מפרשים ושברו משוטים. הפונים נסוגו כל עוד רוחם בם מהפגישה הראשונה בהיסטוריה עם “ארטילריה חופית”.

אניות פוניות אחדות נפגעו, אולם האויב הפוני עגן בכל זאת בפנים המפרץ ולמעשה – הטיל הסגר על הצי הסיראקוסאי המונח בחוף. לשווא היה לדיוניסיוס יתרון במספר כלי השיט, כשעמד הצי הפוני בעמדה עדיפה. שטח המים בין החוף – מרכז חניית צי דיוניסיוס – למוטיה היה צר מכדי אפשרות להערך במערך קרבי של שורה חזיתית, והורדה למים של האניות ביחידות קטנות היתה גורמת ללכידתן המיידית בידי האויב.

פתרון המצוקה הנובעת מעמדתן הנחותה לא בושש לבוא. צפונה של לשון היבשה המפרידה בין המפרץ לים היה צר למדי, כמה מאות מטרים בלבד. אי־לכך, כרתו החיילים היוונים עצים והניחו אותם לרוחבו של המעבר השטוח, גררו על גביהם את האניות והורידון מנגד, בחופו של הים הפתוח. טרם התאוששו הקרתגים והנה – מוכן ומזומן הצי הסיראקוסאי להתנגשות. נהפכו היוצרות. בעקבות הצעד הטקטי המחוכם הזה, נעשו פתאום המטילים הסגר מוטלים בו, על כן נמלטו האניות הקרתגיות, משהתקרב אליהן הצי היווני ערוך לקרב. דיוניסיוס יכול היה עתה לגשת ולצור על מוטיה. הושלמה בנית הסוללה, הוקרבו מכונות המצור המשוכללות, הן פיצחו את החומות ולאחר קרבות רחוב עקובי דם נפלה העיר.

אוכלוסי המקום, שנשארו בחיים, לא שבו עוד אל עירם ההרוסה, אלא התיישבו בקצהו הדרומי של המפרץ וייסדו את העיר ליליבאום (Lilybaeum) מחדש, לאחר שניטשה על ידי אוכלוסיה היוונים. העיר זכתה לפרסום רב במלחמה, שהרומאים נלחמו בה נגד הפונים כעבור מאה שנים ויותר.

היוונים לא השתלטו מעולם על סיציליה כולה. דיוניסיוס הצליח להאחז לזמן־מה באיטליה הדרומית, אבל התחדשות כוחה של קרתגו שמה לאל את שאיפות הגדלות שלו. במות הטיראנוס ב־367 לפנה"ס, בא הקץ לכוחה של סיראקוסאי. העיר הצליחה לשמור על עצמאותה, אבל גורלה היה כגורל כלל הפולייס היווניות במולדת, שלא כוננו אומה. מכל מקום, המצאותיו הטקטיות של דיוניסיוס בים וביבשה, ובייחוד השימוש במכונות ההרעשה, היו בעלות משמעות והשפעה למאות השנים הבאות.

ראשית כיבושי אלכסנדר הגדול    🔗

מאחר שהיוונים לא היו מסוגלים להגיע לאיחוד, נטלו לידיהם מלאכה זו המאקידונים, שבט בצפונה של ארץ יוון, הקרוב אליהם קרבת גזע. הם נחשבו בעיני היוונים בארבארים, עם זאת – חיילים מצויינים, החיים בינות ההרים חישלו אותם. הראשון שבא במגע עם תרבותה ועם הידע הצבאי של יוון היה נסיך בית המלכות, פיליפוס (Philippos). הוא עשה בתיבאי זמן מה והתוודע שם ללימודי אסטרטגיה וטקטיקה. לאחר שובו הביתה, תפס בכוח את השלטון והחל מיישם רעיונות שהביא עימו מתיבאי, וביניהם את הפאלאנקס (phalanx), אותו כוח מחץ בלתי מנוצח, שהוא פיתחו ואשר התפרסם לאחר מכן מששטף הצבא המאקדוני את העולם היווני ואת הממלכה הפרסית. פיליפוס ביקש לשלב את התעודה המאקדונית עם הידע והגבורה של החייל היווני; וכדי שהיוונים יקבלו אותו כשליטם, הדביר קודם תחתיו את הארץ כולה (338 לפנה"ס) ולאחר מכן הציב בפניהם אתגר, שאיש יווני לא יכול היה לעמוד לעומתו: נקמה בפרסים וכיבוש אסיה. הרצחו של פיליפוס דחה לזמן־מה את ביצוע הרעיון, וזה הוגשם על ידי בנו אלכסנדר, מי שזכה בהיסטוריה לכינוי – “הגדול”.

הממלכה הפרסית של דריוש ה־3 היתה ענקית, והשתרעה מצפון־מערב אסיה הקטנה אל מעבר לגבולות הודו, מרחק של כ־3000 מילין. היתה זאת ממלכה, שעיקר חוזקה הצבאי בכוחות יבשתיים, אולם עמד לצידה לימים גם צי פיניקי ניכר של כ־400 אניות, תלת־טוריות לרוב. כל הכוח, שאלכסנדר היה מסוגל להעמיד, היה כ־30,000 חיילים רגלים ואי־אלו מאות פרשים מאקדונים. הפולייס היווניות העניקו לו 160 אניות מלחמה ואילו רצה, יכול היה להכריחן לתת יותר, אבל מהימנותן של אלה נחשבה מפוקפקת בעיניו. כלל ידוע, כי אין דבר מסוכן יותר מאשר בוגדנות הצי הפועל במרחקים ותכופות ללא תלות במישרין.

ב־334 לפנה"ס חצה הצבא את ההליספונטוס בעזרת אניות וחדר לאסיה הקטנה. הצי הועסק, למעשה, בתפקידי הובלה בלבד ולא היה מעורב בפעילות קרבית. בקרב גראניקוס (Granikos) ובכיבוש המושבות היווניות הפגין אלכסנדר בעליל את אשר צבא קטן אך ממושמע ומאומן כהלכה מסוגל לחולל. בהגיעו למילטוס, הופעל הצי. מושל העיר היה כבר מוכן להיכנע, משהגיעה ידיעה על התקרבות צי פיניקי של 400 אניות. אלכסנדר החליט לא לסכן את ציו הקטן (160 אניות) בהתמודדות גלויה בלב־ים, ומה גם – שלא בפיקודו, לכן הורה לאנשיו להיכנס לנמל של מילטוס, שהוסיפה עוד לעמוד מנגד. נסתבר, שהיה זה רעיון מצוין, שכן הצי העוין לא העז להסתכן ולפרוץ בכוח לתוך הנמל. בלית ברירה אחרת, עגן הצי הפיניקי מול כף מיקאלה בלב ים וציפה, שבטרם תפרוץ סערה, ייכנע חיל המצב, או יצא הצי המאקדוני מן הנמל. סערה אמנם לא פרצה, אבל מכונות ההרעשה נוסח דיוניסיוס עשו מלאכה נאה והעיר נפלה לידיו של אלכסנדר. לא היה אפוא כל טעם כי הצי הפיניקי יוסיף לעגון שם, לפיכך שבו האניות לבסיסי האם שלהן בפיניקיה. הצי המאקדוני הקטן רכש את השליטה ללא ערעור באזור האיגאי, אבל הפרסים לא אבו לוותר, ולאחר כיבוש כמה איים תכננו לערוך שינויים ביוון עצמה. הם שלחו עשר אניות עם כסף רב למימון הפיכות, אבל המאקדונים לכדו אותן, והפרסים לא חזרו עוד על נסיונם לעורר אי־שקט ושינויים בארץ האם.

בינתיים המשיך אלכסנדר את המסע ובבואו לחוף הדרומי של אסיה הקטנה, לא פנה ישר מזרחה, אלא חדר עמוק לתוך הארץ כדי לבקר בגורדיון (Gordion) ולהתיר את סבך הקשר בו נקשר עולה של עגלת מלך פריגיה (Phrygia), גורדיוס, אל היצול. אלכסנדר פתר את הענין בדרך פשוטה משלו; במקום לעמול נגד עיני חייליו ולהאריך את הזמן במציאת קצות החבלים, שלף את חרבו וחתך את הקשר. אליבא דאמת, לא רק לשם זה סטה אלכסנדר מדרכו הישרה, כי אם – כידוע – אין נמל בחופיה הדרומיים של אסיה הקטנה. על כן לא היה לו למלך המאקדוני מה לכבוש שם.⁵² כיבוש ערי הנמל היה אבן פינה באסטרטגיה שלו כלומר, למנוע בדרך עקיפה זו מציי אויביו את השימוש בבסיסיו; הרי לא עמד לרשותו אותה עת צי ראוי לשם. אחר נצחונו בקרב איסוס (Issos – 333 לפנה"ס), בצפונו של החוף הסורי, הציע דריוש תנאי שלום טובים ביותר לאמור, מסירת כל הארצות מערבית לפרת. מצביאו הנאמן של אלכסנדר, פארמניון (Parmenion), התלהב מהרעיון ואמר למלכו: אילו הייתי אלכסנדר, הייתי מקבל הצעה זו. המלך התבונן בקציני והגיב: באמת, הייתי מקבל, אילו הייתי פארמניון. אלכסנדר חפץ בממלכה הפרסית כולה.

המצור הימי על צור    🔗

הנצחון באיסוס פתח לרווחה את אזור החוף דרומה. ערי הנמל הידועות – גבל, ארווד, צידון – נכנעו, ונותר מבצר־עוז לא־כנוע אחד – צור. הוא לא היה רק מבצר, אלא בסיסו של הצי הפיניקי, חלק עיקרי בכוחה הימי של פרס. למעשה, היו הן שתי ערים: בחוף שכנה צור העתיקה, היישוב הפיניקי המקורי ומולה, כמחצית מיל בים – צור החדשה השוכנת בשני איים קשורים זה לזה במצר יבשה צר. חומותיה כאילו צמחו ממי הים במישרין לגובה עשרות מטרים. בצפון, באי הגדול יותר, היה הנמל הצידוני, שכניסתו צרה וקלה לחסימה, ואילו בדרום – הנמל המצרי. צי־בית של כ־80 תלת־טוריות שמר על העיר דרך קבע; יחידה זו קיבלה מדי פעם תגבור מקרתגו, העיר־הבת בפאתי המערב.

בהתקרבו אל צור העתיקה, התקבל אלכסנדר בסבר פנים יפות, אבל הבהירו לו שליחים, כי לעיר החדשה לא יורשה להיכנס ואף ביקשוהו, שבל יתקרב אל החומות. נדמה היה לאלכסנדר, כי הצורים טרם הכריעו בליבם מה יהיה גורל המאבק בינו לדריוש ה־3. אולם המלך המאקדוני לא ראה לנכון להמשיך בדרכו לעבר מצרים ולהשאיר מאחורי גבו קן צרעות זה, הבסיס העיקרי של הצי הפרסי, כשלרשותו אין עומד שום צי.

לאחר הנצחון באיסוס סברו רבים, שאלכסנדר ירדוף אחר דריוש לליבה של פרס, אולם הוא נקט מחשבה אסטרטגית שונה בגלל עליונות בעלי הברית של הפרסים בים. זוהי הסיבה, שהוא פנה לעבר סוריה, שם מצור על צור ולא הניח לה להישאר עצמאית. אלכסנדר קיים אסיפת קצינים בצור העתיקה ושם הסביר לפקודיו, שכל עוד מחזיקים הפרסים בידיהם את השליטה בים, אין המשך המסע למצרים בטוח. אילו המשיך לרדוף אחר דריוש לבבל ולפרס תוך השארת צור על כנה מאחורי גבו, עלולים הפרסים להחזיר לידיהם בסיוע פיניקי את ארצות החוף; מצרים, קפריסין, אתונה וספארטה תתקוממנה. ברם, אם יצליחו לכבוש את צור, בידיהם תהיה פיניקיה כולה עם צייה, שהוא החזק והטוב בכוחות הים של פרס. בדרך זו תושג עליונות מוחלטת בים, כי עם נפילת ערי הפיניקים לידיהם יעברו לצידם גם כל הציים, ואף המסע למצרים יהיה קל ובטוח יותר. המסע על בבל ינחיל כבוד גדול, לכשתיכבשנה כל ארצות הים של הפרסים וכל הארצות מערבית לנהר פרת.

מלאכה קשה עמדה בפני אלכסנדר, שאף המלך המפורסם נבוכדנאצר לא יכול להשלימה במהלך מצור של 12 שנה ונאלץ להגיע להסכם עם בני העיר. אלכסנדר החליט אפוא לבנות סוללה מהחוף עד לחומות. כל עוד בנו המאקדונים במים הרדודים, היתה מלאכתם קלה יחסית, אבל משהגיעו הם למים העמוקים, רבו הקשיים. סלעים, חצץ ועצים נעלמו במעמקים ולא נודע כי באו אל קרבם. אניות הצורים התקרבו אל הסוללה, הטרידו את הבונים ביריות, פשטו עליהם ועשו בהם שמות. ככל שהתקרבה הסוללה אל החומות, כן תכפו היריות מעליהם. כדי לגבור על המכונות הפולטות יריות ולגונן על העובדים, הציבו המאקדונים מגדלים בקצה הסוללה. אולם אף הצורים לא קפאו על שמריהם. הם נטלו אניה מובלת־סוסים, הגביהו את דפנותיה ומילאוה חומרי תבערה מסוגים שונים משוחים בזפת וגופרית. בחרטומה התקינו כלונסאות, עליהם תלו קדרות גדולות המלאות בחומרים מתלקחים, ואת כלי השיט עצמם גררו בעבותות על ידי תלת־טוריות. עם התקרבם אל הסוללה, הציתו הצורים את האניה, הריצוה במהירות לעבר המגדלים, בעוד האנשים שעל סיפונה קופצים בעוד מועד הימה ושוחים אל הספינות מאחור. האניה עלתה באש והחלה מפזרת את התבערה, שאחזה במגדלים וביתר המבנים בראש הסוללה; השייטים עוד השליכו מן הסירות לפידים בוערים להגברת האש. מאקדונים רבים נשרפו חיים, אחרים קפצו לים ממרומי המגדלים ואבדו במים הגועשים. ולא השריפה בלבד כילתה את המגדלים, אלא גם תשתיתם בסוללה הוכתה בתנועת הים. קשרים הותרו והמבנה כולו נבקע באמצעו. ערימות סלעים קרסו ונפלו לתהומות, ואכזריות הים השלימה את מעשי ההרס של הצורים.

הדברים באו כבר עדי משבר, כאשר הגיעו יחידות צי מערי פיניקיה הכבושות ומקפריסין באורח מפתיע וכוחות הים של אלכסנדר גדלו פתאום לכדי 230 אניות. ערי פיניקיה האחרות שמחו – כנראה – לאידה של צור ומן הסתם, קיוו להיבנות מבחינה מסחרית מחורבנה של זו. הנצורים כבר החלו מרגישים את קיצם הקרב ושלחו את בני ביתם, נשים וילדים לקרתגו, אבל אף בוני הסוללה לא שפר חלקם בשל העדר מגדלי המגן. בייחוד סבלו הם מהחול הרותח, שהועף עליהם מכפות הקטפולטות; זה שרף־צרב את הגוף, סימא את העיניים, אבל בניית הסוללה נמשכה על אף הכל. הצורים חיזקו את חומותיהם ואיישו אותן באנשי “ארטילריה”, ואולם המגדלים על הסוללה נבנו מחדש וכוסו ביריעות עור לח להגנה מפני אש. יחידות צי סיירו סביב למבנה למניעת פשיטות ושיגור אניות הבערה. זאת ועוד, הוכנו אניות מיוחדות, שהוצבו עליהן כרי ברזל לניגוח החומות, אשר – כזכור התרוממו ממי הים במישרין. הצורים השליכו על אניות אלה סלעים ענקיים, אשר הועד להם תפקיד כפול: לפגוע בכלי השיט המנגחים את החומות – מחד גיסא, ולהגביה בסלעים הנופלים את הקרקעית על מנת להקשות את התקרבות האניות אל החומות בשל התהוות שרטונות מלאכותיים תת־מימיים – מאידך גיסא. בתגובה, השליכו המאקדונים מן האניות ומן הסוללה עניבות חבל, ובאמצעות מכונות ומנופים העלו את הסלעים והשליכום לאחר מכן הימה. כדי למנוע מהם את המעשה הזה, חתכו “אנשי צפרדע” צורים את חבלי העגינה וההתקשרות של אניות המאקדונים, ובכך מנעו את פעולתן. אלה האחרונים נאלצו, על כן, להחליפם בשרשרות ברזל.

המאקדונים לא התרשלו בבניית הסוללה; הוסיפו לרוחבה, השליכו אילנות שלמים בעלי סבך ענפים למעמקים, העמיסו עליהם סלעים וכיסום באדמה. כך בנו הם רובד על רובד, כדי שהמבנה כולו יתקשר קשר הדוק. תגובת הצורים לא איחרה לבוא: “אנשי הצפרדע” צללו למים הרחק מכל מבט אויב, שחו בהסתר אל הסוללה ומשכו אליהם בקרדומים את ענפי האילנות הבולטים. משהוזזו תומכות אלו, החליק המבנה כולו ונסחב אחריהם. מכיוון שהותקפה הסוללה חוזר והתקף והמאקדונים התקשו להתמיד ולהחזיק “תחת אש” את העומדים על החומות, הם התחכמו ומצאו פתרון של “ארטילריה” ניידת. חיברו שתי ארבע־חתריות בחרטומיהן, כשירכתיהן מופרדות ככל שאפשר. הרווח בין ירכתי האניות הוחזק בתרנים ובקורות עץ עצומות קשורות היטב ועליהן הותקן גשר, ואילו על הגשר הוצבו מטולים לסוגיהם. את זוג האניות קרבו אל החומות וירו משם בכלי הקלע, כשהחרטומים מחפים על החיילים העושים במלאכה. הפעלת כלי שיט מעין אלה איפשרה להשלים את בניית הסוללה והיא הגיעה אל החומות.

למרות המצב הנואש, לא חשבו הצורים עדיין להיכנע ויזמו מבצעי הטרדה שונים. בצד הצפוני של הסוללה שמרה באורח קבע פלגה קפריסאית. הצורים הבחינו, כי אנשיה נוהגים לעלות לחוף לעת צהריים לסעוד את נפשם. הם התגנבו בעד פתח הנמל, מבלי שהקפריסאים יראו אותם, הסתערו, הטביעו את אניותיהם או העלון לחוף. אלכסנדר ראה מרחוק, שהצורים השתלטו על הצד הצפוני של הסוללה, מיהר וירד לאניה ובעקבותיו הפלגה השומרת על הצד הדרומי שלה. עם זאת, הוא נתן הוראה לחסום את מוצא הנמל הדרומי, שאף כלי שיט צורי לא יוכל להפריע לו והפליג במהירות בראש הכוח סביב לעיר. הצורים ראו מראש החומה את העתיד להתרחש, אותתו לאנשיהם על הסוללה, אך אלה לא קלטו – משום מה – את האיתות המבשר את הסכנה המתקרבת אליהם. ההפתעה היתה מושלמת. אניותיהם הוטבעו או נלכדו. מפלה זו שברה את רוח הנצורים והאניות העוגנות בנמלי העיר לא ניסו להתערב עוד.

מצור של שבעה חודשים נתן לבסוף את אותותיו. הלמוּת כרי הברזל זעזעה את חומות העיר. הן נחלשו במקומות מספר, בייחוד ליד הנמל הדרומי, ופרצות נפערו פה ושם. בעת ובעונה אחת הסתערו כוחות הרגלים ובראשם אלכסנדר, בעוד יחידות הצי חדרו לשני הנמלים. צור נפלה. הנקמה בבני העיר היתה איומה; אלפים הוצאו להורג ורבבות נמכרו לעבדות.

כיבוש מצרים והמסע להודו    🔗

עם חורבן צור, בא קיצה של פיניקיה במזרח. היא יורדת מעל בימת ההיסטוריה ועמה משתלב בכל השינויים האתניים והפוליטיים, שהתרחשו באגן המזרחי של הים התיכון. לא עוד עצמאות פוליטית לפיניקים במזרח, כפי שגורל דומה נפל בחלק גם ליוונים. רק במערב, בקרתגו, החזיקו מעמד צאצאי צור וצידון עוד כמאתיים שנה עד נפילתם במאבק איתנים עם הכוח החדש, רומא.

משהחזיק אלכסנדר את צור בידיו, הוביל את צבאו דרומה ולאחר מצור על עזה וכיבושה ירד מצרימה. ציו הפליג במעלה הנילוס עד מוֹף (Memphis) ולאחר מכן עבר לזרועה המזרחית של הדלתא. במוצאה, על פני לשון יבשתית צרה בין הים לאגם מאריאה (Marea), קבע מקום לעיר חדשה, היא אלכסנדריה. יש הטוענים, שאלמלא עשה דבר אחר זולת ייסוד העיר, היה גם כך קונה לעצמו פרסום שם עולם. לבסוף, עלה שוב צפונה ודרך ירושלים הגיע לחלב, משם פנה מזרחה וצלח את החידקל. עם נצחונו בקרב גאוגאמלה (Gaugamela) נעשה לשליט בבל. בהמשך מסעו הגיע אלכסנדר לגבולות הודו, אבל מכאן ואילך לא רצו עוד חייליו להמשיך בדרך. על חורבות ממלכת פרס הקים את האימפריה משלו. במסע ליווה את אלכסנדר מפקד הצי המהימן שלו, ניארכוס (Nearchos). הם הגיעו אל נהר הידאספס (Hydaspes), אחד היובלים של האינדוס (Indos). כאן בנו אנשיו כלי שיט מגדלים שונים, החל מסירות פשוטות ועד תלת־טוריות. אלכסנדר העלה את כל הכבודה לאניות והפליגו לאינדוס. בהתקרבם לאוקיאנוס ההודי, הם נתקלו בגלים גדולים, שעלו במעלה הנהר והשליכום לעבר החוף. כעבור זמן, שבו המים לאפיקם והאניות נשארו תקועות ביבשה. תופעה זו חזרה על עצמה זו אחר זו. כלום התנקם בהם אל הים, פוסידון? שאלו בתימהון. זו היתה הפעם הראשונה שבני הים התיכון פגשו בגאות ושפל שאינם מוכרים להם.

תוך תלאות אלה באו עד האוקיאנוס ההודי. כאן חילק אלכסנדר את צבאו לשני מחנות. האחד ירד לאניות וניסה לפלס את דרכו מערבה, במקביל לחוף, ואילו השני – קיבל על עצמו את כל נוראות המסע היבשתי במדבר הציה. המסע נמשך חודשיים, כשאלכסנדר סובל יחד עם אנשיו, אשר כמחציתם נפלו חלל והוא הצטער, כי לא בחר בדרך הימית לכל צבאו. היה זה הנסיון רב הממדים הראשון לפרוץ את תחומי הים התיכון ולקשור את הודו אל מרכז העולם התרבותי דאז. על פי תכניותיו, אמורה היתה העיר בבל (ליד פרת) להיות נמל מעבר בין מזרח למערב. לאחר בואו לבבל, שלח משם משלחות חקר; אחת אל בחריין ואחרת, שיצאה מסואץ, אל חופי תימן. אולם משלחות אלו פסקו באמצע מהלכן, עקב מותו ללא עת ב־322 לפנה"ס. ניתן לשער, שאילו חי אלכסנדר שנים רבות יותר, היה הוא מגלה את רוחות המונסון הנושבות בין אפריקה לצפון מערב הודו – מכיוון צפון־מזרח בחודשי החורף ואילו מדרום־מערב בקיץ, ונעזר בהן לצרכי תכניותיו להקמת נתיבי השיט החדשים.

האימפריה של אלכסנדר קמה לאחר הבטחת נתיבי השיט באגן המזרחי של הים התיכון עם נפילת צור בידיו וניטרול הצי הפיניקי בה. הים התיכון נעשה, לפחות בחלקו המזרחי, מעין אגם פנימי, כשסולק משם בדרך עקיפין כל כוח עוין. תכניותיו מרחיקות הלכת עמדו לחבוק גם את האגן המערבי עם קרתגו ורומא, אולם מותו בגיל צעיר עיכב בעדו מלהגשים את רעיונותיו.

כפי שכיבוש צור מצד היבשה העניק לאלכסנדר את השליטה בנתיבי הים עם ניטרול הצי הפיניקי ואיפשר את הקמת האימפריה המזרחית, כך קרה ההיפך הגמור אחר אלפיים שנה. צי בריטי, ששלט באותם הימים באגן המזרחי של הים התיכון, הטריד עד כדי כך את נפוליון הצר על עכו (1799), שהצבא המובחר של אירופה נאלץ להיסוג בבושת־פנים ממרגלות חומות העיר, והאימפריה המזרחית של צרפת המהפכנית לא קמה.

מותו הפתאומי של אלכסנדר עורר תגובות נמרצות. אתונה התמרדה בין הראשונות והכריזה על עצמאותה. היא הקימה מיד צי, שנשלח אל ההליספונטוס על מנת לחדש את הנתיב המסורתי, אבל הובס ליד אבידוס (Abydos). במאמץ רב צוייד צי אחר לתור בים האיגאי, כדי לנתק את הקשר בין אסיה הקטנה ליוון ולהשיב את השליטה באזור. בקרבת האי אמורגוס (Amorgos), באיים הקיקלאדיים, בדרומו של הים, התנגשו האתונאים בצי המאקדוני בעל כוח עדיף והוכו, וכן הפסיד גם צבא הרגלים שלהם בקרב קראנון (Krannon) במרכז תסאליה. עוצמתה הימית של אתונה שקעה לעולם ועד.

צור ואתונה עמדו במרכז העולם הים־תיכוני מאות שנים, עד אשר הוכרעו בידי כוחות חדשים ורעננים. פיניקים ויוונים הפכו חלק של עולם חדש, הממזג בתוכו את כל מכמני הרוח והחומר של מזרח ומערב, ואשר אלכסנדר פילס לו בחרבו את הנתיב. שנים ספורות בלבד התקיימה ממלכת אלכסנדר, אבל ככל שהיה משך קיומה קצר־ימים, כן גדלה השפעתה. תרבות חדשה החלה ובייחוד בערים החדשות, שהוא בעצמו ייסדן, ובאחרות – שנוסדו אחריו. תקופה חדשה זו נקראת בימינו – הליניסטית, על מנת להפריד בינה לשמה של ארץ יוון, היא הילאס, ולעם ששכן בה על כל שבטיו- ההלינים.

המאבק בין הדיאדוכים    🔗

עם מותו של הכובש הגדול התפוררה הממלכה והיא נתחלקה בין מצביאיו: תלמי (Ptolemaios) זכה במצרים; סיליקוס (Seleukos) – באסיה הקטנה, פיניקיה, מסופוטמיה (ארם נהריים) וארץ ישראל, זו האחרונה נלקחה ממנו ביד תלמי; אנטיגונוס (Antigonos) השתלט על צפון אסיה הקטנה, בעוד על מאקדוניה רבו ביניהם אנטיגונוס ואנטיפאטרוס (Antipatros) והבנים של השניים – דמטריוס (Demetrios) וקאסאנדרוס (Kassandros). המלחמות בין הדיאדוכים (יורשים) פרצו תיכף ומיד.

לכאורה, אלכסנדר נחשב בעיני היסטוריונים רבים כובש ארצות יבשה, שמבטו לים היה צר למדי. ולא היא. לא זו בלבד כי לא זז ממרגלות חומות צור בטרם כיבושה לשם אבטחת נתיבי הים התיכון, העורף לפעולותיו בארצות המזרח, אלא אף בבבל לא מש ממנו הרעיון להקיף את ממלכתו בנתיבי סחר בטוחים דרך הימים. סמוך למותו עמד לשגר משלחת לכיבוש ערב, לקשר את בבל בתעלה רחבה למפרץ הפרסי ולעשותה נמל בינלאומי (מעין שיקאגו של ימינו, השוכנת בפנים היבשת האמריקאית אבל קשורה בדרכים ימיות לאוקיאנוס האטלנטי).

מבין הדיאדוכים היה דמטריוס – בנו של אנטיגונוס – רב־פעלים במיוחד. איפיינה את האיש הצעיר נטייתו למתימטיקה ומכניקה. הוא תכנן ובנה מכונות מלחמה, שטרם ראה העולם עד ימיו. בקרבות נהג דמטריוס כגבור חיל ובתעוזה רבה. הוא הצטיין לראשונה בשחרור אתונה מכיבוש מאקדוני, כשניסה את מכונותיו החדשות במצור על נמל העיר, מוניכיה (Munichia). דמטריוס קיווה להשתלט על יוון כולה, כשנקרא פתאום אל קפריסין בגלל כיבוש האי בידי תלמי. הוא אסף צי ופנה אל רודוס בבקשת עזרה, אולם זאת לא התלהבה במיוחד מהרעיון, מחשש שיבוש קשריה הכלכליים ההדוקים עם מצרים. דמטריוס יצא אפוא ללא סיוע נוסף, פשט על קפריסין ונאחז בנקודה אחת בחוף. כ־120 אניות עמדו לרשותו ובתוכן גם אלה מן הטיפוס החדש: חמש־, שש־ ושבע־חתריות לאמור, כלי שיט גדולים (חד־טוריות עד תלת־טוריות, כשבכל יחידת חתירה ישבו 5–7 חותרים). היתה זו ההתמודדות הראשונה בין כלי שיט מטיפוס חדש זה, והיא התחוללה במימי סאלאמיס של קפריסין (306 לפנה"ס).

שני הציים נפגשו לא הרחק מהנמל. כוחותיו של תלמי נערכו בפנותם לעבר צפון במערך חזיתי באורך של כ־3 מילין, באגף השמאלי הוצבו האניות הגדולות והחזקות, ואילו דמטריוס – מערך ציו הפונה דרומה נמתח לאורך שני מילין בלבד, כשכלי השיט הכבדים ניצבים בקצה לעבר לב־ים. לא כל אניותיו של דמטריוס ניצבו בשורה הראשונה, וכעשרים מהן הושארו ככוחות מילואים. ההתנגשות החלה בהטלת חניתות ואבנים כבדות, בייחוד לעבר ספסלי החותרים. ככל שהתקרבו המערכים זה אל זה, הופעלו קשתים ומטילי כידונים במקום המטולים הכבדים. השורות התנגשו, ניגחו באילים ושברו משוטים ב“אזניות”, ובאניות נטולות כושר התנועה התפתחו קרבות פנים־אל־פנים, לאחר שדילגו החיילים מאניה אחת לרעותה. כצפוי, גבר האגף השמאלי החזק של תלמי על כוחותיו החלשים של דמטריוס באגף הימני. ומשפנו אלה במנוסה, הבחין תלמי כי בשעת נצחונו גברו האגף השמאלי והמרכז של דמטריוס. הלה לכד יותר ממאה אניות משא מצריות ושבה חיילים רבים, ללא כל אבידות מצידו. משאבדה לתלמי השליטה בימה של קפריסין, הוא לא יכול עוד להחזיק באי. תוצאות קרב סאלאמיס השפיעו השפעה רבה על המשך תולדותיו של האזור כולו.

כדי לנצל את הלם הנצחון, ניסה אנטיגונוס לפלוש למצרים בכוחות צי וצבא, אבל מאחר שהצי שלו לא היה מסוגל לאבטח את השליטה באזור החוף ובדלתא, נאלץ להיסוג ולוותר על תכניתו. לתיקון המעוות, החליטו אנטיגונוס ובנו לעלות על רודוס. אי זה הצליח לשמור על עצמאותו וליהנות ממסחרו גם בימי כיבושיו של אלכסנדר ולהיוותר ניטרלי במאבקי הדיאדוכים. הרודים התנגדו לכל התערבות מצד אנטיגונוס לשבש את הסחר עם מצרים של תלמי. זו היתה העילה למסע על רודוס, אשר בראשו עמד הבן, דמטריוס. הרודים נלחמו עד אז נגד הפירטים בעיקר, כי אלה פגעו בלחם חוקם, הסחר בים.

דמטריוס בן אנטיגונוס הטיל למערכה כוחות ניכרים, 200 אניות גדולות, שנערכו במלוא הרוחב בין האי לחוף. מאחורי המערך החזיתי ניצבו 170 אניות תובלה עם 40,000 איש לערך על סיפוניהן. בחסות כוחות אלה באו ועגנו שם כאלף אניות, שהביאו מכונות מלחמה, מזון ועוד כהנה וכהנה דברים. המצור הוטל על העיר רודוס וחיילי דמטריוס הסתערו בים וביבשה תוך ניצול כל מכונות המצור; הם חפרו מנהרות מתחת לחומות כדי למוטטן, בכרי ברזל הלמו בשערים לאמור, נעשה הכל לכיבוש רודוס. ובים – נהג דמטריוס, כפי שכבר עשו רבים לפניו. הוא הורה לקשור שתי אניות דופן אל דופן ולהציב עליהן מגדלי מצור משוריינים במגינים, שמאחוריהם חוסים קשתים. מעל גבי אניות אחרות המטירו קטפולטות ובליסטראות קליעים למיניהם, אולם כל התכונה הרבה לא הועילה מול נחישות רצונם ותושיתם של הרודים. בין היתר, הם הצליחו להתגבר על האניות הזוגיות הנושאות מגדלי מצור. הרודים יצאו לפעולה בשלוש אניות ועלה בידם לשבור את הקורות המחברות את כלי השיט האלה ולהטביעם. נכון, הם שילמו בעד תעוזתם באובדן אניותיהם. הרודים נהנו מסיועו של צי מצרי קטן, שהביא אספקה לעיר וגם תקף את כוחות דמטריוס, שחסמו את פתח הנמל. לאחר מצור של שנה בערך, נאלץ אנטיגונוס להגיע לידי הסכם עם רודוס (304 לפנה"ס), אשר תנאיו היו נוחים למדי והעיקר בהם, כי רודוס לא תילחם נגד מצרים של תלמי.

אליבא דאמת, לא הקשיים למרגלות חומות רודוס הכריעו את הכף, אלא גם דאגותיו של דמטריוס בנוגע לגורל ארץ יוון. צבא קאסאנדרוס כבש את הארץ, על כן נחפז דמטריוס לפלוש ליוון. הוא כבש שוב את אתונה, עלה צפונה, אבל קואליציה של תלמי, סיליקוס ועוד שליטים אחרים התייצבה נגדו וזו היכתה אותו בקרב איפסוס (Ipsos), באסיה הקטנה (301 לפנה"ס). בכך הושם קץ לשלטון אנטיגונוס ובנו דמטריוס. האחרון התמסר לפירטיות ונעשה מלך ללא ארץ.

הפלגת פיתיאס אל מימי הצפון    🔗

מאסיליה (מארסיי), המושבה של הפוקאים, נוסדה – כזכור – ב־600 לפנה"ס לערך והיא נעשתה במהרה מרכז של סחר היוונים באגן המערבי של הים התיכון. כיאה ליוונים, הם נאבקו כל הזמן בתחרות המסחרית של קרתגו, ומשך הזמן התנגשו גם הציים של שתי היריבות. מאות שנים הצליחה קרתגו לחסום בפני היוונים את שערי האוקיאנוס האטלנטי, עד אשר עלה בידו של פיתיאס (Pytheas), איש מאסיליה, לעבור במצרי היראקלס (גיברלטר) ולצאת מהים התיכון אל המרחבים. הרפתקה יחידה זו ארעה, בשעה שסיראקוסאי התקיפה את קרתגו וכאשר שימת הלב הופנתה לעבר מאבק הדיאדוכים (310–306 לפנה"ס). שקעה שמשה של יוון במזרח, אבל במערב – היו עוד היוונים עצמאיים ורומא טרם השתלטה על האזור. כנראה, היה מסע פיתיאס המבצע היווני האחרון, שלא בשרות שלטון זר.

למעלה מכל ספק, יצא פיתיאס לשבור את המונופול הקרתגי בסחר האטלנטי. לבד מהאינטרס המסחרי היו לו גם שאיפות מדעיות. כתוכן (אסטרונום) מלומד הבחין פיתיאס, שכוכב הצפון אינו נמצא בצפון בדיוק; כמו כן, חישב את מעלת הרוחב של עירו תוך טעות של כמה עשיריות המעלה בלבד, ובמהלך ההפלגה שם לב לתופעות הגאות והשפל.

הוא יצא מגאדס, חצה את מפרץ ביסקאיה (Biscay) ובבואו לבריטניה ביקר בקורנוואל (Cornwall) וראה שם את מכרות הבדיל; סבב באניתו את בריטניה, תיאר את תושביה ואת האקלים של הארץ. כמו כן, העביר שמועה על ארץ תולי (Thule – נורבגיה או איסלנד) באזור הארקטי. אחר עזבו את מימי בריטניה, חדר לים הבלטי. בדרך כלל הפליג פיתיאס בסמוך לחופים ויצא ללב־ים, כשעבר מחופי גאליה (Gallia – צרפת) אל בריטניה וכשהפליג בים הבלטי בין שפך הנהר אלבה (Elbe) והאי הלגולאנד (Helgoland). הרפתקה יוונית זו נשארה בודדת, ועם התחזקות קרתגו הוגף שוב המחסום הפוני במְצרים והיוונים לא יזמו עוד נסיון נוסף, כי לא עמדו שוב ברשות עצמם.

מאבק הדיאדוכים נמשך בינם לבין עצמם ללא קץ, ואילו במערב קם כוח חדש שעמד להתמודד עם קרתגו, והיוונים נעשו חלק של היחידות הפוליטיות החדשות בארצות שני אגנות הים התיכון כאחד.

 

פרק י': המלחמות הפוניות    🔗

ובינתיים החל מתעורר גם המערב. קרתגו והיוונים של דרום־איטליה וסיציליה פקחו את עיניהם איש על רעהו. כפי שהיוונים לא הניחו לקרתגים להתפשט מזרחה, כן חסמו הקרתגים את דרכם של היוונים מערבה. בשעה שהמריבה בין שני העמים על העליונות בימים נמשכה ללא הפסק, כבשה רומא את רובה של איטליה וכוחותיה הגיעו עד דרומו של חצי האי.

כזכור, נחתם חוזר בין רומא לקרתגו ב־509 לפנה“ס, אשר תחם את אזורי האינטרס של הצדדים באגן המערבי של הים התיכון. חוזה זה חודש ב־306 לפנה”ס בשינויים מועטים בלבד. קרתגו כבר הבחינה בכוחה הגדול של רומא ושמה לב למסחרה המתרחב והולך, אבל התחייבה לא לפגוע בחופי איטליה ואף לא לפשוט על ערי חוף אשר תחת שלטונה.

סכסוכים בין היוונים ובינם לאוכלוסי דרום־איטליה היו חזיון נפרץ. באחד הסכסוכים המקומיים הופנתה בקשה לעזרה אל הגדולה בפולייס של דרום איטליה, אל טארנטום (Tarentum), ולא אל רומא, שהשפעתה באזור היתה כבר מורגשת באותם הימים. רומא ראתה לנכון להתערב התערבות פעילה. נדמה, שזו הפעם הראשונה נשלח צי רומאי בכלל למטרות תקיפה מעבר לחופים הקרובים של העיר. ב־282 לפנה"ס עברה פלגת תלת־טוריות קטנה את מצר מסאנה (Messana) והטילה עוגן מול טארנטום. צעד זה היה בניגוד להסכם בין רומא לטארנטום וזו האחרונה לא חשבה לעבור על כך בשתיקה. בטרם נערך הצי הרומאי לחדור לנמל, יצאו הטארנטים, תקפו מיד ובמפתיע, הטביעו את אנית הדגל הרומאית, לכדו חמש אניות אחרות על צוותן, בעוד יתר האניות הרומאיות נמלטו ללב ים.

מן הסתם, לא סמכה טארנטום על נצחונה יתר על המידה ובמצבה הדחוק פנתה אל פירהוס (Pyrrhos), מלך אפירוס (Epeiros), אחד השליטים ההליניסטיים באגן המזרחי של הים התיכון אחר אלכסנדר הגדול. המלך חצה ב־280 לפנה"ס את דרום הים האדריאטי (מצר אוטראנטו – Otranto) עם צי גדול, שכלל שבע־חתריות ואניות הובלה להעברת פילי מלחמה. פירהוס התנגש ברומאים בשני קרבות גדולים וניצח בהם, אבל באיזה מחיר: “עוד נצחון כזה ואבדתי!” – זעק. על כן הוא עבר לסיציליה לעזרת סיראקוסאי, שצבא קרתגו צר עליה וכאן קיווה לפצות על עצמו על “נצחונותיו”. בשעת מצוקה זו התאחדו רומא וקרתגו כנגד האויב המשותף, זו הפעם הראשונה וגם האחרונה בתולדותיהן. כל אחד עשה את תפקידו בהתאם לכוחותיו, זה בים וזה ביבשה. התוצאה היא, שכעבור שלוש שנות תלאות נסוג פירהוס לארצו. סיפרו עליו, כי בעזבו את חופי סיציליה הכריז: איזה שדה קרב נהדר אני מותיר כאן לרומאים ולקרתגים!

היה ברור מלכתחילה, שרומא וקרתגו תתנגשנה. כל צד קינא בזולתו עקב כוחו העולה ומה גם, רומא הגיעה אל קרבת קרתגו, משהחזיקה בידיה את חצי האי האפניני כולו, ורק שני מילין – שעור רוחבו של מצר מסאנה – הפרידו בינה לבין שטחי קרתגו בסיציליה. האם ניתן היה לעצור את רומא מחצות את המצר?

מסאנה היא העיר הסיצילית הקרובה אל שטחי כיבוש רומא באיטליה. ב־265 לפנה"ס היא נכבשה בידי חיילים שכירים מאיטליה, שהשתחררו זה עתה אחר מלחמת פירהוס. על העיר שם מצור היארון (Hieron) ה־2, מלך סיראקוסאי, ובצר להם פנו הנצורים בבקשת עזרה בעת ובעונה אחת הן אל רומא והן אל קרתגו. צבא רומא בא אל רגיום (Rhegium), הקצה הדרומי של איטליה מול מסאנה, אולם למד לדעת, כי איחר את המועד. צי קרתגי עגן כבר בנמל העיר וחיל מצב התמקם במצודה. לרשות הרומאים עמד צי של תלת־טוריות בלבד, שלא צלח להתמודד עם צי קרתגו החזק. במקום להתייצב נגד ציו של היריב, חצה המפקד הרומאי את המצר בספינה קטנה לניהול משא ומתן. בבואו למסאנה נוכח הוא לדעת, כי המסאנים אינם שבעי־רצון מהכיבוש וכי אין בדעת הקרתגים להיסוג מן המקום. לידי התנגשות בין שני הצדדים לא הגיעו הדברים. הרומאים הפליגו מנמל רגיום ולביש מזלם פרצה סערה בים, ובמקום הצי הקרתגי גברו עליהם איתני הטבע. מחוסר ידע ונסיון, לא יכלו הרומאים לנהג את אניותיהם בים הסוער; רבות מהן הושלכו לחופי סיציליה ושם נלכדו יחד עם צוותיהן, בעוד היתר נסוגו אל רגיום. לשווא ניסתה קרתגו לפייס את יריבתה, אשר – כמסתבר – באה לשחרר את מסאנה ולא לנהל דיון ולהגיע להסכם כלשהו. בלית ברירה אחרת, הכריז המפקד הקרתגי במסאנה, כי הוא לא יניח לרומאים אפילו ליטול את ידיהם במי הים ולא כל שכן לחדור לסיציליה.

הרומאים אכן חצו את המצר והקרתגים התבצרו במצודת העיר. המפקד הקרתגי הוזמן לשיחה, אבל במקום ניהול משא ומתן הוא נתפס והוכרח לפנות את מסאנה. קרתגו וסיראקוסאי נעשו בעלות ברית מתוקף הנסיבות והן פנו יחד נגד העיר. לקרתגו לא נותרה כל ברירה אחרת, אלא להכריז מלחמה על רומא.

כוחות רומאיים חדשים הגיעו לאזור ואלה חצו את המצר; הסיראקוסאים נטשו – כמובן – את הזירה והחלה ההתמודדות בין שני היריבים העיקריים. בפני רומא עמד אתגר עצום: היא לא תוכל להילחם בסיציליה פרק זמן ממושך ולא כל שכן לסכן את האויב בביתו באפריקה, אם לא תשלוט בנתיבי הים. אותן התלת־טוריות המעטות, שקיבלה רומא מבעלות הברית שלה באיטליה, נראו חסרות כל ערך למול החמש־חתריות הענקיות מאפריקה; ואילו בפני קרתגו לא ניצב כל מכשול, שכן כוחותיה יכלו לפשוט בחופי איטליה כאוות נפשם ולשתק כליל את השיט של הרומאים.

בניית הצי הרומאי ונצחונו הראשון    🔗

אלא שמעז יצא מתוק. בשנה השניה של המלחמה, ב־262 לפנה"ס, רדפה חמש־חתרית קרתגית אחרי אנית סוחר רומאית לא הרחק מחופי איטליה הדרומית; איתרע מזלה של האניה הקרתגית והיא עלתה על שרטון במים הרדודים סמוך לחוף. כלי שיט זה שימש לאחר מכן דגם לרומאים ולבעלי הברית שלהם, שעשו לילות כימים ותוך 60 יום הורידו למים 100 חמש־חתריות ועוד אי־אלו תלת־טוריות. ובעוד אלה בונים, התאמנו האחרים בחתירה במתקנים יבשתיים; יש לציין, כי חותרים אלה היו אזרחי רומא ובעלי הברית, ששרתו מרצונם החופשי.

ברם, צוותי החתירה טרם סיימו את אימוניהם וחלק מהאניות רק זה עתה הושקו, וכבר אצה להם לרומאים הדרך לנסות את כליהם החדשים. 17 חמש־חתריות יצאו לסיור והנה – נלכדו כולן בקרבת האי ליפארה. בשורת התבוסה לא ריפתה את ידיהם – אדרבא. למעלה מכל ספק, היו בני קרתגו אנשי־ים מעולים, אמני הטקטיקה בקרבות ים, אבל עמדו לעומתם חיילים יריבים מעולים בשדה הקרב, שהצטיינו בהתמדה ומסירות עיקשת ללא גבול. היה צורך אפוא להמציא כלי המאפשר לחיילי השדה להפגין את עליונותם גם בזירת הים. אמצעי זה היה גשר הנחיתה, בו פתחו הרומאים אנשי היבשה, הידועים לתהילה בקרב פנים־אל־פנים, את הדרך לנצחונות גם בים. תאור גשר הנחיתה ודרך הפעלתו בקרב עוררו מאז ומתמיד חילוקי דעות. הנחתנו היא, כי הקרתגים היו מומחי התמרונים ומכאן, שהרומאים נטולי המסורת הימית נאלצו לרוב להתגונן בשעת קרב. ראשונים התקיפו אפוא הקרתגים, הגשר עצר את ההתקפה ועם זאת הפך הוא גם למכשיר, באמצעותו הדבירו הרומאים את אויביהם.

השימוש הראשון וכנראה גם האחרון בגשר הנחיתה היה בקרב מילאי (Milae – 260 לפנה"ס) בצפון־מזרח סיציליה. "בהיוודע להם (לרומאים)… שצי האויב נמצא לא רחוק מהם, נעשו כל ההכנות לקרב ימי. מכיוון שאניותיהם היו דלות־מבנה וכבדות תנועה, הגיש להם מישהו (מסיראקוסאי?) אמצעי סיוע לקראת ההתנגשות, אשר נקרא לאחר מכן (בפי החיילים?) – עורב (corvus). הכנתו היתה כדלקמן:

"בחרטום האניה הוצבה קורה עגולה, שאורכה 24 רגל והקוטר שלה 3 טפחים (1 טפח = רוחבה של כף־יד). בראש הקורה היה גליל ומסביב לה סולם, אשר קרשים נקבעו עליו בערב. רוחב הסולם 4 רגל ואורכו 36 רגל. פתח מוארך (אליפטי) שבתוך הקרשים חבק את הקורה מהרגל השתים־עשרה (של האורך). בשני הצדדים הותקן מעקה לכל האורך וזה התרומם עד גובה ברך אדם. בקצה (הקדמי של הסולם) נתקע קרס ברזל מחודד, שבראשו נשא טבעת. מכשיר זה דמה מאד לזה שהאופים משתמשים (לרדיית לחם מן התנור). לטבעת נקשר חבל להרמת המתקן ולהפלתו בשעת התנגשות על סיפון אנית האויב – בין על חרטומה (כנגד ניגוח בדופן) ובין על צידה, לאחר שסובבו מקודם את המכונה הזאת, כנגד התקפה הבאה (לשבירת המשוטים ולשיתוק תנועת האניה הרומאית). משנתקע ‘העורב’ (גשר הנחיתה) בקרשי הסיפון, מתקשרות האניות באורח הדדי. והיה אם יפליגו האניות דופן ליד דופן, יפשטו (על אניות הקרתגים) מכל עבר, ואם (תתקוף האניה הקרתגית) בחרטום, יסתערו (הלגיונרים) דרך הגשר בשני טורים צפופים. הראשונים שבהם יושיטו לפניהם את מגיניהם ויגוננו על החזית והבאים אחריהם יאבטחו את הצדדים בהניחם את קצה המגן הגדול על המעקה. עם סיום ההכנות ההכרחיות, ציפו (הרומאים) לבוא הקרב הימי.

“… בראות הקרתגים אותם (את הרומאים) עלו עליהם עם 130 אניות חדורי שמחה ועליצות, כי נקלו בעיניהם עקב אי־בקיאותם, ובבואם עם אניותיהם לקרב לא העריכו את ההתנגשות אף לא לכדי היערכות במערך קרבי וראו (מראש) שלל בטוח… כשהתקרבו הקרתגים השתוממו על מראה הגשר המתרומם אל־על בכל חרטום וחרטום. התבוננו וראו, מה משונות הן מכונות אלו במבנן ובכל זאת הקלו ראש… והראשונים כבר הסתערו באניותיהם בגבורה. כל אימת שהתנגשו כלי השיט, הם הוכנעו והרומאים עברו ישר על פני גשר הנחיתה וניגשו לקרב בסיפונים. הקרתגים נהרגו, שכן התאימה ההתנגשות לקרב רגלים. כך אבדו להם בהתקפה זאת שלושים האניות הראשונות עם אנשיהן ויחד איתן נשבתה גם אנית המפקד… יחידות אחרות של הקרתגים התכוננו (גם כן) לניגוח, אבל משהתקרבו, הבחינו בגורל האניות שקדמו להן, לכן נסוגו והתחמקו מפני מכת המכונות. את מבטחם שמו (הקרתגים) באניותיהם המהירות; לפיכך, פעם על הצדדים ופעם על הירכתיים עטו וקיוו להכות ברומאים, על אף שאלה עמדו הכן מכל הכיוונים וכך סובבו את מכונותיהם, שאילו התקרבו, היו לוכדים אותן (את האניות הקרתגיות) ללא כל ספק. לבסוף, נסוגו ונסו הקרתגים בבהלה מפני חידוש המעשה תוך אובדן 50 אניות.”⁵³

החרב הרומאית גברה בקרב מילאי על איל החרטום הקרתגי. אולם למרות ההצלחה הרבה, ספק אם השתמשו עוד הרומאים בגשר הנחיתה, הן משום כובד משקלו והן עקב הסרבול שבדרך הפעלתו.

קרב אקנומוס (Eknomos)    🔗

בשנים שלאחר הנצחון במילאי כבש הצבא הרומאי שטחים ניכרים בסיציליה ורק נקודות אחיזה מעטות נשארו בידי הפונים במערבה. כפועל יוצא ממצב זה החליטה רומא, שהגיע הזמן להלום במרכזו של האויב, בקרתגו עצמה. ואלה הם דברי ההיסטוריון פוליביוס: "לפיכך, לאחר ההכנות לקראת הקיץ הבא (256 לפנה"ס), יצאו הרומאים ב־330 אניות־מלחמה והפליגו אל מסאנה. מכאן הוסיפו ושטו כשסיציליה לימינם… ובאו אל (הר) אקנומוס (בחוף הדרומי) מכיוון הים הפתוח, כי באזור הזה חנו כוחות הרגלים שלהם. הקרתגים יצאו עם 350 אניות… את אניותיהם כיוונו אל ליליבאום ולאחר מכן הטילו עוגן ליד היראקלאה מינואה (Heraklea Minoa – מערבית לאקנומוס).

"משימת הרומאים היתה להפליג ללוב (אפריקה) ולהעביר שממה את המלחמה, כדי שהמאבק יהא לא למען סיציליה, אלא למענם הם ולמען ארצם. דעת הקרתגים היתה הפוכה מזו; הרי הם היטיבו לדעת, שקל לחדור ללוב והאוכלוסיה תיכנע בנקל בכל רחבי הארץ משיפלשו. הם לא הניחו להם (לרומאים) והשתדלו להגיע להכרעה ולהתנגש בים. אלה רצו לעכב ואלה להוציא לפועל; ברור אפוא שעקב החלטתם הנחושה של שני הצדדים עתידים הם להילחם.

"… (הרומאים) חילקו את כל הכוח, שבדעתם היה לקחת איתם, לארבעה חלקים. לכל חלק היו כינויים כפולים: המחנה הראשון נקרא גם שייטת ראשונה וכן הלאה; לרביעי נוסף עוד כינוי שלישי, הם נקראו מילואים בהתאם למנהגי הצבא הרגלי. בצבא כולו, שירד לאניות, נמנו למעלה ממאה וחמישים אלף איש.

"ואכן, נדהם לא רק מי שנכח וראה במו עיניו, אלא אפילו מי ששמע על גודל ההתנגשות, על העוצמה ועל הכוח של שתי המדינות, כפי שניתן ללמוד מהמספר הרב של אנשים ואניות.

"הרומאים שקלו ומצאו, כי הם עומדים לפני הפלגה בים פתוח ושהאויב עולה עליהם במהירות ההפלגה, לכן הקימו את המערך שלהם כך, שיהא הוא חזק מכל הצדדים ובלתי־ניתן לפריצה. את שתי השש־חתריות, שבהן הפליגו המפקדים, מארקוס אטיליוס רגולוס (Marcus Atilius Regulus) ולוקיוס מאנליוס (Lucius Manlius), העמידו בראש זו ליד זו. מאחורי כל אחת מהן הוצבו בשורה עורפית האניות, השייטת הראשונה מאחורי האחת והשייטת השניה מאחורי השניה, ובין כל שתי אניות הניצבות זו מול זו משתי השייטות גדל המרחק ורווח. האניות הפנו את חרטומיהן לעבר החיצוני וכך עמדו זו מאחורי זו (במערך טורי מדורג). לאחר שהציבו את השייטת הראשונה והשניה כעין מגח (איל), הוסיפו אחריהן את המחנה השלישי בשורת חזית, אניה ליד אניה. עם צירופו היה למערך כולו מראה של משולש. מאחוריו הוצבו אניות משא להובלת סוסים, (אניות) אלה נקשרו בכבלים אל אניות השייטת השלישית. אחריהן הוצבה השייטת הרביעית המכונה – מילואים. זו התמשכה בשורת חזית והתארכה בשני הצדדים מעבר לשייטות שלפניה. כשהותאם הכל, כמסופר לעיל, נראה צורת המערך כולו כעין טריז, אשר בראשו נקרע פתח ובסיסו סגור היטב. היה מערך זה חזק, מוכן לפעולה ובעת ובעונה אחת בלתי־ניתן לפורר אותו.

"… משהבחינו המפקדים (הקרתגיים) במערך של האויב, התאימו לו את המערך שלהם ושלושה חלקים מכוחותיהם סודרו בשורת חזית. האגף הימני נמתח הרחק לעבר הים, על מנת לכתר את האויב, תוך הפניית כל האניות עם אילי החרטום שלהן לעומתו. את החלק הרביעי שמו בצד השמאלי של המערך והוא נטה בזוית לעבר החוף. לחנו, מפקד הקרתגים באגף הימני… היתה שייטת מוכנה לפעולה, חמש־חתריות מהירות־שוט לאיגוף; הפיקוד על האגף השמאלי היה בידי חמילקרת… לקראת המאבק התייצב (חמילקרת) באמצע המערך ובקרב השתמש בתכנית כדלקמן.

"הרומאים ראו, שמערך הקרתגים נמתח בקו דק, לכן כיוונו את התקפתם לעבר המרכז ובכך החל המאבק. לאחר זמן מה פתחו הקרתגים במנוסה על פי פקודה, כדי שיפוררו את המערך הרומאי. אלה נסוגו בזריזות והרומאים דלקו אחריהם בהתלהבות. כל עוד דולקות אחר הנסים השייטת הראשונה והשניה, נותקו מהן המחנות השלישי והרביעי, זה אשר נקשרו אליו בכבלים מובלות הסוסים והמילואים שנשארו להגן שם עליהן.

"לאחר שסברו הקרתגים, כי הרחיקו את השייטת הראשונה והשניה למרחק ניכר מהאחרות, הסתובבו ועל פי אות מוסכם מאניתו של חמילקרת התנגשו ברודפיהם. קרב עז התלקח ביניהם. הקרתגים עלו עליהם לאין ערוך באיגוף מהיר, בהתקפה יעילה ובנסיגה פתאומית. לעומתם, האכזריות בקרב, הכושר (של הרומאים) ללכוד מיד (בגשר הנחיתה?) את המתקרבים אליהם, הלחימה המשותפת של שני המפקדים (הרומאיים) וכי שהקרב מתחולל לנגד עיני מנהיגיהם, היקנו לרומאים תקוות לא פחות מבטיחות משל הקרתגים. זה היה מצב הקרב אצל אלה.

"באותה עת תקף חנו, מפקד האגף הימני, אשר נשאר רחוק בשעת ההתנגשות הראשונה, את אניות המילואים בבואו מכיוון הים הפתוח וגרם צרות וקשיים רבים. הקרתגים, שהוצבו ליד החוף, עברו ממערכם הקודם לשורה חזיתית ועם חרטום אניותיהם כנגד האויב הסתערו על האניות שנקשרו אליהן מובלות הסוסים. אלה התירו את הכבלים, התנגשו ונלחמו בקרתגים.

כך התפצלה כל המערכה לשלושה חלקים ולמעשה התחוללו שלושה קרבות ימיים פזורים בשטח. מכיוון שחלוקת הכוחות היתה שווה מן ההתחלה בשני הצדדים, לכן גם המאבק התנהל בהתאם לכך… המערכה נראתה שקולה. בהתנגשות הראשונה באה גם ההכרעה הראשונה. לבסוף התגברו (הרומאים) על חמילקרת והוא פנה למנוסה. לוקיוס קשר אליו את האניות ששבה. כאשר ראה מארקוס את הקרב ליד אניות המילואים ומובלות הסוסים – הוא פיקד על השייטת השניה שלא ניזוקה – בא מהר לעזרה.

"משהגיע אל חנו ונכנס איתו לקרב, התאוששו במהרה אנשי המילואים על אף מצבם הגרוע והתעודדו למאבק במשנה מרץ. הקרתגים, שלחצו את הרומאים מלפנים והסתערו עליהם מאחור, הוקפו פתאום על ידי מושיטי העזרה, לכן פתחו הם בנסיגה ללב־ים. באותה שעה חזר גם לוקיוס עם אניותיו וראה, שהשייטת השלישית כותרה ליד החוף בידי האגף השמאלי של הקרתגים. מארקוס איבטח (בינתיים) את מובלות הסוסים והמילואים ומיהר להושיט סיוע לנאבקים משני הצדדים. נדמה היה, כי השייטת השלישית נתונה במצור ובוודאי היתה כבר מושמדת מזמן לולא פחד הקרתגים מפני הכדומים (גשרי נחיתה?). הם לחצו את הרומאים אל החוף, סגרו עליהם, אבל נזהרו, שלא יופעלו הכדומים נגדם ועל כן לא הסתערו (על האניות הרומאיות). המפקדים ניגשו שמה מהר, כיתרו את הקרתגים ושבו חמישים אניות של האויב על צוותיהן יחד; רק מתי־מעט אנשים התחמקו לאורך החוף ונמלטו על נפשם.

“כך התחולל המאבק במקומות השונים. תוצאת המערכה הימית היתה כולה לטובת הרומאים. אבדו להם 24 כלי שיט, לקרתגים למעלה מ־30. אף לא אניה רומאית אחת נפלה לידי האויב, אבל מהקרתגיות שישים וארבע.”⁵⁴

שש מאות ושמונים אניות נלחמו בזירת אקנומוס. “נדהם ללא רק מי שנכח וראה במו עיניו, אלא אפילו מי ששמע על גודל ההתנגשות, על העוצמה ועל הכוח של שתי המדינות, כפי שניתן ללמוד מהמספר הרב של אנשים ואניות” – כתב פוליביוס. מספר האנשים, שהשתתפו בקרב, אינו ידוע; אומדים לא פחות ממאה אלף איש. אף אם הזים הסופר בציון מספר האניות, היה קרב אקנומוס אחת ההתמודדויות הגדולות בתולדות האנושות, אם לא הגדולה שבהן.

מתאור קרב אקנומוס לא מתבררת השאלה החשובה, כלום הוסיפו הרומאים להשתמש בגשר הנחיתה, אותו נשק אימים, אשר הטיל את מוראו על הקרתגים. משהופל הגשר על האניה הקרתגית, שותקה תנועתה של זו, הלגיונרים עברו דרכו וכך הפכו את הים לזירת קרב פנים־אל־פנים יבשתית, ומפני החרב הרומאית לא היה כל מנוס. אולם הגשר הכביד מאד על חרטום האניה, משקלו עשוי היה להיות טונה אחת לפחות; זאת ועוד, לאחר הפלת הגשר על סיפון אנית האויב הושג הנצחון, אבל עבר בוודאי זמן לא מועט, עד אשר שחררו את הקרס האחוז בקרשי הסיפון של האניה הלכודה והרימו שוב את המתקן. האניה הרומאית הפסידה לזמן לא־מבוטל את כושרה לנוע ולפעול. על פי התאור דלעיל, התנהל הקרב תוך תנועה מתמדת, ואין כל זכר להיעצרותן של האניות הרומאיות. אם כן, משכינה ההיסטוריון פוליביוס בשם זהה את גשר הנחיתה ואת הכדום, אנקול לתפיסת אניה וקירובה – על מנת לאפשר לחיילים לדלג אליה לשם לכידתה, נדמה שהשתמשו הרומאים פעם אחת בלבד בגשר הנחיתה, בקרב מילאי בלבד ולא עוד באקנומוס.

השליטה בים כתנאי לנצחון    🔗

אחר הקרב נפתחה הדרך לקרתגו. הצי והצבא באו לאפריקה, נחתו בחוף קלופאה (Clupea), במזרחו של חצי האי הסוגר על מפרץ קרתגו, העגינו את אניותיהם ולכדו את העיר. כאן נפרד מאנליוס מעמיתו רגולוס והשאיר לו 15,000 חייל, כי נראה אז כיבוש קרתגו בעיני הרומאים כענין של מה בכך. כפי שנתברר במהרה, היתה זאת קלות־ראש מצידם. על אף מצבה הנואש של העיר ונטיית תושביה להיכנע, הם אזרו עוז ובהנהגת קצין, שכיר־חרב ספארטאני, פרצו כוחות רגלים ופילים מקרתגו והיכו את הרומאים שוק על ירך. רק מיעוטם הצליח להימלט ולשוב לקלופאה ולהתבצר שם. משנודעה התבוסה ברומא, נשלח לקלופאה צי של 400 אניות להצלת שארית הצבא הרומאי. בהגיע הצי ליעדו התנגש מיד עם הקרתגים וגבר עליהם. אנשי הצי העלו על הסיפונים את חיל המצב הנצור והפליגו הביתה. בבואם אל מי החופים של סיציליה התריעו הנתבים היוונים, כי זו העת למצוא מחסה באחד הנמלים משום חשש לסערות פתע. המפקדים הרומאים לא שעו לאזהרות, אצה להם הדרך; והסערות אכן פרצו. הצי המנצח בקלופאה הוכרע בגלים. חופי סיציליה הדרומית נמלאו שברי אניות וגופות אדם שהמים השליכון על הסלעים.

נפגעה עוצמת הצי של רומא וקרתגו ניסתה לנצל את היחלשות כוח יריבתה. היא שלחה צבא רב לסיציליה עם 140 פילי מלחמה, שהטילו את חיתיתם מתמיד על חיילי רומא. אולם קרתגו לא העריכה נכון את עיקשות אויביה. הם בנו שוב צי, 300 חמש־חתריות, עלו על פאנורמוס (פאלרמו), העיר הקדמית של קרתגו בסיציליה הצפונית וכבשוה ללא שהיות. נגוז חלום הקרתגים להשיג נצחון קל על רומא. ולא זו אף זו; הרומאים שלחו מיד כוח משלוח גדול לכבוש גם את ליליבאום, המבצר הפוני בחופי מערב סיציליה. משהתקרבו הכוחות האלה אל העיר, ראו מיד, שלא יוכלו לה ובאותו חפזון, שהחליטו לעלות עליה, שינו את דעתם והפליגו לאפריקה. הבטחון המופרז עלה להם במחיר יקר. בהפליגם בסירטיס (Syrtis) הקטן (מפרץ בחופי לוב) לעבר קרתגו מכיוון דרום עלו האניות על שרטונות. כרגיל במקרי ביש מעין אלה, השליכו האנשים הימה מכל הבא ליד ואף את העוגנים הכבדים על מנת להקל על משאה של האניה ולהשתחרר מאחיזתה בקרקעית. אולם הם נפלו מן הפח אל הפחת. בשיוטו הביתה לאורך חופי סיציליה הדרומית נלכד שוב הצי בסערה וכמחצית כוחו, 150 אניות, הושלכה אל הסלעים. אם הצילו מקודם את האניות במחיר העוגנים, גרם העדרם לאובדן כלי שיט ואדם כאחד. האסון השלישי, שבא מאיתני הטבע, עורר שידוד מערכות שלם בתפיסה האסטרטגית של רומא. הסנאט החליט להפחית את עוצמת הצי לכדי 60 אניות מלחמה, שנועדו להגנת חופים וליווי שיירות בלבד. בהחלטה זו נתנו הרומאים ביטוי לנטיתם האמיתית, כי רק שעת החרום דחקה אותם לים.

תפיסה מוטעית זו טפחה על פניהם במהרה. אמנם היו לרומאים הישגים מסוימים בסיציליה, כל עוד נלחמו הם בקרבות יבשה, אבל להכריע את האויב ללא שליטה בים הם לא יכלו. שתי ערים במערב סיציליה היוו את בסיס ההאחזות הפונית באי – ליליבאום ודרפאנה (Drepana). הסנאט הודה במשגה שעשה בהפחיתו את כוחות רומא בים והורה לבנות צי חדש, השלישי במספר מאז תחילת מלחמה זו. האספקה לליליבאום המשיכה להגיע מכיוון הים ללא הפרעה וביחוד מדרפאנה השוכנת צפונית ממנה כ־12 מילין. אי־לכך, הגה המפקד הרומאי תכנית התקפה על נמל דרפאנה על מנת לחסום את בסיס האספקה של ליליבאום. 220 אניות מלחמה שייטו בטור עורפי לעבר פתח הנמל עם עלות השחר. אנית הדגל של המפקד היתה בסוף הטור, כדי שיוכל לדרבן את מהלכן של האניות המתמהמהות מכל סיבה שהיא. במערך התקפי מעין זה לא ראה המפקד את ההתרחשויות בראש הטור. ההפתעה לא עלתה יפה; הצי הפוני ניצב בנמל מוכן לקראת כל פורענות. לכשנכנסו האניות הראשונות של הטור הרומאי דרך פתח הנמל ואנשיהן הבחינו בהתקרבות האויב, הם לא עשו דבר, כי מפקדם לא ציווה עליהם; המפקד בסוף הטור עדיין לא ידע מה ארע ליד פלגת החלוץ. שני הציים עברו זה ליד זה בטור עורפי כשהם רחוקים זה מזה כמטחווי קשת. רק כאשר החלוץ הפוני בא אל מול המאסף הרומאי, הבין המפקד את המצב. האניות הרומאיות סבו לאחור במקום תוך הסתבכות וחוסר סדר, והמפקד נהיה עתה ראש הטור כולו. בינתיים לחץ הטור הפוני המתקדם את האניות הרומאיות לעבר החוף, ולאחר מכן עברו הפונים בבת־אחת מטור עורפי לשורה חזיתית ועלו על האויב. אניות נוגחו ונדחפו לחוף. 30 האניות, שנעשו אחר הסיבוב החלוץ של הטור הרומאי, עוד הספיקו לצאת ללב ים ולהימלט ובתוכן גם אנית הדגל. דרפאנה וליליבאום הוסיפו ונשארו בסיסים פוניים במערבה של סיציליה.

למרות המפלה, לא חדלו הרומאים מנסיונותיהם לגרש את הפונים מהאזור. כלי השיט, ששרדו מהתבוסה בדרפאנה, קיבלו עתה תפקיד חדש – ליווי שיירת אניות הובלה אל זירת ליליבאום. השיירה שייטה לאורך חופי סיציליה בדרום, כשהותקפה על ידי אניות קרתגיות. המפקד הרומאי פיצל את כוחותיה לשתי פלגות. הפונים הטרידו אותן, אבל טרם תקפו במטרה להתמודד. ברגע מסוים הן הפסיקו את ההתגרויות ונטשו את הזירה, מבלי שהרומאים הבינו את פשר הדבר. השתוממותם לא ארכה זמן ממושך. סערה התקרבה מדרום־מערב, אשר באותותיה הבחינו הקרתגים, אבל הרומאים הבלתי־מנוסים בים לא ראו דבר. האניות הרומאיות פוזרו ונטרפו עד האחרונה, בעוד הפונים הצליחו להימלט אל מים שקטים יותר בחוף המזרחי של האי. היה זה הצי הרביעי שאבד להם בסערה עם רבבות חיילים. אסון הטבע השפיע עד כדי כך על הסנאט הרומאי, שזה החליט לפרק את הצי הנותר ומוכן היה להפקיד כלי שיט וציוד ימי בידי כל מי שביקש. את ההזדמנות ניצלו כמה הרפתקנים רומאים, שקיבלו לידיהם את האניות והם הפכו מעין פירטים מורשים מטעם המדינה הרשאים לפעול בשמה. את חוסר התבונה של ההנהגה הרומאית לא השכילו הפונים לנצל לטובתם ואף הצי הפוני פורק ברובו. כשש שנים נוספות (248–243 לפנה"ס) התנהלה המלחמה ללא השתתפות ציים ניכרים, ובמהלכה כבשו הפונים מחדש הרבה ערים בסיציליה, חזרו בהם משגגת המעשה מוקדם משהרומאים עשו כן והחזירו מעט אניות לשרות.

לעומת המדיניות קצרת־הרואי של ההנהגה הפוליטית ברומא, היו הפירטים בעלי יוזמה ותושיה. ב־247 לפנה"ס פשטה פלגת פירטים קטנה על העיר היפו (Hippo), מערבית לקרתגו, העלתה באש והרסה את כלי השיט בנמל. משהתכוונו הפירטים לצאת מהנמל, גילו לתדהמתם שנלכדו בו; שרשרת כבדה נמתחה בפתחו וחסמה את דרכם. זאת ועוד, היה גם צפוי, שמקרתגו הסמוכה יגיע במהרה צי אל מימי היפו. בהתייעצות דחופה הגו הפירטים רעיון מיוחד במינו, אשר אניה אחת משלהם ניסתה להגשים תיכף ומיד הלכה למעשה. בנשימה עצורה התבוננו הם והנה – שייטה האניה במלוא המהירות לעבר השרשרת ומשהתקרבה אליה, חש הצוות כולו ולקח עימו כל משא כבד אל הירכתיים. משקל האנשים והמשא שיקע את הירכתיים והרים קמעא את החרטום, ובהגיע האניה אל השרשרת נתלתה עליה. ברגע זה רצו האנשים והעבירו את המשא לחרטום והחותרים החלו עובדים במרץ. כך נטה לאט החרטום כלפי מטה והאניה החליקה על פני השרשרת ועברה את המכשול. בעקבותיה עברו על פני השרשרת גם האניות האחרות, ובטרם הגיע הצי מקרתגו הצליחו להימלט כולן בעוד מועד.

הישגי הפירטים לא יכלו למלא את החלל שנוצר בעקבות העלמות הצי הרומאי מן הזירה. אולם ברומא ארע דבר מעניין; דעת הקהל התעוררה לפעול מוקדם יותר מההנהגה הפוליטית. קמה מעין תנועה עממית, ששמה לה למטרה להקים צי מתרומות האזרחים, ותוך שלושה חודשים הורדו למים במספנות רומא 200 אניות. ב־241 לפנה“ס הפליג הצי החדש לליליבאום כדי לתגבר את הכוחות הצרים על העיר זה 8 שנים. גם קרתגו רצתה להעביר תגבורת ואספקה לנצורים, והצי שלה הורכב אפוא מאניות הובלה וליווי בעיקר. הקרתגים קיוו, כי יעלה בידם להתחמק מבעד טבעת משמרות ההסגר של האניות הרומאיות. השיירה הקרתגית הגיעה אל היארה (Hiera), אחד מהאיים האיגאטיים (Aegates), מערבית לסיציליה. הדבר נודע לרומאים והם התמקמו ליד האי איגוסה (Aegusa) הקרוב יותר אליה, מכאן אפשר היה לתקוף את השיירה הקרתגית, בין שהיא תשים את פניה לדרפאנה או לליליבאום. בבוקר אביבי של תחילת השנה 241 לפנה”ס ראו הרומאים, שהשיירה משייטת לעבר דרפאנה, על כן נערכו הם להתקפה תיכף ומיד. קלה היתה מלאכת אניות המלחמה הרומאיות, כשמולן משייטות אניות הובלה לרוב. בהתנגשות הוטבעו 50 אניות קרתגיות, 70 אחרות נלכדו ורק מיעוטן הצליח להימלט. נצחון הרומאים הכריע לא רק את גורל ליליבאום, אלא את זה של המלחמה כולה. קרתגו ביקשה לשים קץ לפעולות האיבה והחליטה לכרות שלום עם יריבתה. על פי הסכם השלום ויתרה היא על סיציליה ועל האיים בקרבתה והתחייבה לשלם סכום כסף ניכר כפיצוי על נזקי המלחמה; עם זאת, נשארה עצמאית והורשתה להמשיך במסחרה. נסתיימה המלחמה הפונית הראשונה, אשר ממנה עלתה רומא כמעצמה ימית.

חניבעל והמלחמה הפונית השניה    🔗

היה זה ברור מלכתחילה, כי הסכם השלום הוא בבחינת שביתת נשק בלבד והמאבק יתחדש כעבור זמן. רומא כבשה את שני האיים הגדולים בקרבת איטליה, את סארדיניה וקורסיקה, ואילו קרתגו את האיים הבאליאריים ואת חופי ספרד עד הנהר היברוס (Hiberus – Ebro בימינו). כמשקל נגדי לשליטת קרתגו בספרד, כרתה רומא ברית עם שתי מושבות יווניות, עם סאגונטום (Saguntum – דרומית לנהר, ועם אמפוריאי (Emporiae) – צפונית לו. פונים רבים היו מתוסכלים מהשלום עם רומא וביניהם משפחת ברקא, שהחזיקה בידיה את שטחי הכיבוש בספרד, ואשר ראשה, חמילקרת, נלחם עוד במלחמה הקודמת. חמילקרת נפל חלל בקרב עם ילידי המקום, ובנו, חניבעל, ירש את מעמדו ושנאתו לרומא. הכנות הפונים בספרד למלחמה חדשה נמשכו ברוב שנות השלום המדומה ומשנראה להם, כי אויביהם הסתבכו בפעולות איבה בצפון איטליה יתר על המידה, עלו על סאגונטום וכבשוה. היתה זאת הפרה גסה של הסכם השלום ורומא לא יכלה להגיב אלא בחידוש המלחמה בלבד.

תכנית הרומאים היתה להעביר את המלחמה אל שטחי האויב, על כן הקימו הם שני ציים; האחד אמור היה לצאת מליליבאום ולפלוש אל אפריקה ואילו השני – להפליג לספרד ולגבור על חניבעל. תכנית מחוכמת – אבל האויב הפוני היה חכם לא פחות מהם. הצי, שנועד להפליג לספרד, התעכב זמן־מה לדיכוי האוכלוסין הגאליים בצפון־איטליה. לעיכוב זה היתה תוצאה הרת־אסון כמעט לעתיד גורלה של איטליה, שכן משהגיע הצי ובראשו פ' ק' סקיפיו (Publius Cornelius Scipio) אל מאסיליה, למד לדעת שחניבעל כבר עבר במקום עם כל הכבודה שלו הכוללת גם פילי מלחמה, וכי הוא צועד לעבר הרי האלפים כדי לפלוש לאיטליה. אי־לכך, החליט סקיפיו לחזור על עקבותיו ולמהר הביתה, בטרם יחצה חניבעל את ההרים ויגלוש עם צבאו לעמק הנהר פאדוס (Padus – בימינו Po).

ודאי הדבר, שכבר באותם הימים נתנו הבריות את דעתם לשאלה – על שום מה בחר חניבעל בדרך חתחתים ארוכה ומסוכנת זו במקום לפלוש לאיטליה בנתיבי הים הקצרים והנוחים לאין ערוך. הפיניקים בכלל וצאצאיהם – הפונים – במערב בפרט לא הותירו אחריהם זכרונות כתובים, ואנו יודעים את תולדותיהם רק מספרי הסופרים היוונים והרומאים, אויביהם בנפש. חניבעל עצמו גם כן לא פירסם (ככל הידוע לנו) ספר זכרונות, כיאה לגנרל רב־פעלים, לכן מסורים אנו בסוגיה זו לשבט ולחסד של הגיגים בלבד. כותבי ההיסטוריה בתקופה העתיקה לא הירבו לעסוק בשאלה והמעטים שנגעו בה, השיבו קצרות. פוליביוס מבהיר, כי חניבעל קיווה להעזר בשבטים הגאליים שבהרי האלפים וברגשות האנטי־רומאיים של עמי צפון־איטליה, דרכו המתוכננת לכיבוש איטליה. לעומתו טוען ליוויוס (Titus Livius), כי המפקד הפוני בחר בדרך היבשתית, לא משום שהיא היתה הדרך המתאימה, אלא מכיוון ששם לא ייתקל ברומאים. הרי לפנינו שני מבטים שונים. האם היתה שווה ידידות הגאלים את אובדן מחצית הצבא ופילי המלחמה שלו בדרך הקשה? כלום לא הביא חניבעל בחשבון את שעור האבידות מראש? ומצד שני – האם יכלה העוצמה הציית של רומא למנוע את פלישת הפונים דרך הים?

בשים לב לטווח הפעולה המוגבל של אניות המלחמה באותם הימים, שלא היו מסוגלות להרחיק שוט מהחוף מבלי חשש שאובדן כושר הפעולה שלהן בגלל בעיות אספקה, ספק אם יכול היה הצי הרומאי לשבש את השיט הפוני בים הטיריני באופן מוחלט. עליונות מוחלטת בימים, המבטלת כליל את השיט של היריב, טרם הושגה במהלך ההיסטוריה ובתקופה העתיקה לא כל שכן. האם חשש חניבעל מפני אסון בים ולא העז לסכן את צבאו? שעור האבידות הרב המובא לעיל מפריך את הגירסא הזאת. ולאחרונה – אם תאמר, שמא פלישה פונית אפקטיבית לאיטליה צריכה היתה להערך מכיוון דרום, בצאת כוחות הנחיתה והצי מקרתגו עצמה ולא מספרד במערב, הרי הרקע הפוליטי הפנימי ומעמדה של משפחת ברקא במטרופולין לא איפשרו לה לפעול בעיר־האם שלה.

מן הסתם, השפיעו מעט או מירב הגורמים דלעיל בשיקוליו של חניבעל, אבל קרוב לוודאי, שבעיני בן עם יורד־ים לא נעלמה עוצמתה של רומא באגן המערבי של הים התיכון בשעור זה או אחר. העוצמה הימית משפיעה בדרך כלל בשני אופנים, במישרין או בעקיפין, על המאורעות. צי של מדינה יכול להתמודד עם האויב ולנצחו נצחון מכריע, אבל אפשרי בהחלט שהוא לא ייתקל בו לעולם בזירת הקרב, ובעצם כוחו העדיף מזה של האויב יעצב מרחוק את מהלך המלחמה ביבשה תוך לחץ בלתי־גלוי לעין. המלחמה הפונית הראשונה משמשת דוגמה לראשון, ואילו במלחמה הפונית השניה לא התחוללו קרבות־ים בשעור גודלם של הקרבות, אשר חניבעל נלחם בהם נגד רומא בשדות איטליה; הצי הרומאי השפיע – כנראה – בעצם קיומו וכוחו,⁵⁵ ועל כן נאלץ חניבעל לעשות בדרך־לא־דרך חמישה חודשים, על אף שבכל מסע מלחמתי לגורם הזמן תפקיד נכבד ביותר.

בנסיבות אלה החל מאבק 15 השנים, אשר במהלכו לא העז חניבעל לעלות על העיר רומא הוא עבר לכל אורכה של איטליה, גבר על צבאות רומא בכל הקרבות, אבל להדבירה תחתיו ולהכניעה לא יכול.

כל עוד חניבעל בדרך וחצה את האלפים, חיסלו הסיראקוסאים – בעלי הברית של רומא באותם הימים – פלגה קרתגית, שבאה לפשוט על חופי סיציליה. הצי הרומאי, שנשלח לקרתגו, כבש בדרך את מליטה (Melita – Malta בימינו), אבל לא המשיך הלאה בשיוטו, אלא חזר על עקבותיו לשמע הידיעות הרעות. סקיפיו הגיע בראש הצי אל יעדו, לספרד, נאחז שם ופעל בהצלחה ביבשה ובים כאחד; עם זאת, הצליח כוח פוני מספרד לשבש קמעא את הקשר עם איטליה.

המצור על סיראקוסאי    🔗

ההצלחות ההתחלתיות של חניבעל באיטליה שינו את עמדת סיראקוסאי; היא רופפה את קשריה עם רומא וגם מלך מאקדוניה, פיליפוס ה־5, הכריז מלחמה עליה. את ההתערבות המאקדונית הפעילה מנעה פלגה רומאית בים האדריאטי, והיא אף הקימה והחזיקה חיל־מצב באפירוס (צפון־מערב יוון). דריסת רגל במקום קירבה אל רומא את היוונים, שאיבתם למאקדונים היתה קיימת זה דורי דורות.

סיראקוסאי היוותה לרומא בעיה צבאית חמורה מאד. ב־214 לפנה"ס נשלחו לצוּר עליה כוח ימי ויבשתי חזקים למדי בפיקודו של קצין רומאי מוכשר מאד, מארקוס מארקלוס (Marcus Marcellus), שזכה בכינוי – “חרב רומא”. מארקלוס הקים שני מחנות. הוא בדק והסיק מסקנות מכשלונות קודמיו בימי המלחמה הפלופוניסית וניסה לשנות לחדש. מכל מקום, ההסגר הימי לא הועיל רבות, האניות הקרתגיות הוסיפו להוביל אספקה לעיר הנצורה, אולם המכשול העיקרי, ששם לאל את כל התקפות הרומאים, היה ארכימדס (Archimedes), גדול המדענים בתקופה העתיקה. כשהתקרבו הכוחות מצד היבשה לצור על העיר, נתקלו במטחים רצופים של קליעים קלים וכבדים, שהרסו מכונות, פיזרו והרגו אנשים רבים. נגד חומות הים הפעילו הרומאים צי של 60 חמש־חתריות. כמה מהן נקשרו זוגות־זוגות, לאחר שהוציאו מהן את המשוטים הפנימיים, והעמיסו עליהן מגדלי מצור ומכונות אחרות להרעשת החומות. כנגד צי זה העמיד ארכימדס על החומות כלי־ירי מגדלים שונים. על האניות הרחוקות ועל מגדלי המצור הנחית סלעים כבדים, עד אשר אלה התמוטטו והאניות הנושאות אותם נטרפו. וכדי שהמנגנונים יוכלו לירות באויב מעמדות מוגנות, פתח ארכימדס בחומות – מתחתיתן ועד ראשן – חרכים, זה ליד זה, במרחק של אמה, ומבעדם ירו באויב בקשתות ובמיני מרגמות בגודל בינוני. כנגד אותן אניות, אשר התקרבו אל החומות ונמצאו מפנים לטווח היריות, הופעלה צבת ברזל תלויה במנוף שמעל החומה, ולזרוע המנוף נקשרה משקולת עופרת מבפנים. משהורמה המשקולת, הופלה הצבת על חרטום האניה, אחזה בו ולכשהורדה, הרים המנוף באמצעות הצבת את חרטום האניה והעמיד אותה על ירכתיה. לאחר מכן הותרה פתאום האחיזה והאניה הושלכה למים. ארכימדס שם ללעג כל התקפה מצד הים – מעיר ההיסטוריון הרומאי ליוויוס.⁵⁶ אגדות עם ייחסו לארכימדס מעשי פלאים נוספים, ועל פי אחת מהן הוא העלה באש אניות באמצעות מראות קעורות ענקיות וכדומה. כל התחבולות, שהגה מארקלוס, כאילו ראה אותן המדען מראש ובטרם הוגשמו הלכה למעשה, היה כבר אמצעי ההתגוננות מן המוכן.

שנתיים נמשך המצור הימי־יבשתי המשולב, אבל כנגד הפתעה ובגידה אף ארכימדס לא עמד. בטרם נפלה העיר, החישה קרתגו שיירת אספקה ענקית לבעלת בריתה, 700 אניות משא בליווי 120 אניות מלחמה, אשר אליה הצטרף גם הצי של העיר הנצורה. זה האחרון הצליח לצאת מהנמל למרות ההסגר הרומאי. על אף שיתרון הכוח היה לצידן של בעלות הברית, לא היסס מארקלוס ויצא לקרב בראש ציו. והנה, נפלה אימת רומא על הקרתגים, הם נטשו את הזירה והשאירו את הצי הסיראקוסאי לבדו. קרב לא נערך אפוא והסיראקוסאים נסוגו לנמל אקראגאס, בחוף הדרומי של סיציליה. סיראקוסאי נותרה ללא צי; הנסיגה גרמה אובדן עשתונות מוחלט, נפתחו השערים ומארקלוס לכד את העיר. לשווא ניסה המצביא למנוע טבח וביזה. במהומה הרבה נהרג גם ארכימדס בחרבו של חייל רומאי, כשסרב המדען להילוות אליו בטרם יפתור איזו בעיה גיאומטרית, אשר את קוויה שרטט אז בשקידה רבה בחול. האם נשארה הבעיה הבלתי־ידועה ללא פתרון?

המנצחים נהגו לאחר כן ברוחב־לב; הביאו דגן לתושבים, אבל העיר לא חזרה עוד אל מעמדה הקודם והיתה לעיירת שדה חסרת חשיבות באימפריה הרומאית. המלחמה על סיציליה נמשכה שנתיים נוספות, עד 210 לפנה"ס, ומשנפלה אקראגאס, עזב הצי הסיראקוסאי והפליג לקרתגו.

בינתיים נמשכה המלחמה ביתר החזיתות, באיטליה ובספרד, ולא תמיד בהצלחה לטובת הרומאים. על מנת לפטור את איטליה מעונשו של חניבעל, נאלצו הרומאים להעביר את המלחמה לאפריקה. ב־204 לפנה"ס נשלח סקיפיו לסיציליה; הוא הקים שם צי של 40 אניות מלחמה, 400 אניות הובלה ועם 30,000 חיילים על סיפוניהן חצה את הים, נחת בחוף האפריקאי בין קרתגו לאוטיקה והטיל מצור על זו האחרונה. במימי אוטיקה התרגש קרב ימי משונה ביותר. הקרתגים התכוונו להפתיע את הצי הרומאי החונה בנמל העיר. הם חדרו לתוכו, נערכו במערך קרבי וציפו לבאות. ברם, האניות הרומאיות לא נעו ולא זעו. לקרתגים נתברר, שכלי השיט הרומאיים אינם יכולים לזוז ממקומותיהם, כי היו רתוקים בשלשלאות למרגלות החומות בשמשם משטח ובסיס לחיילים הצרים על החומות מצד הים. משהבחינו בזאת הקרתגים, יצאו להתקפה והטילו למערכה סוג נשק חדש; היה זה מעין צלצל קשור בשרשרת אל האניה המטילה אותו. משהוטל הצלצל לעבר דופן האניה הרומאית, נאחז בה והקרתגית גררה אותה עימה. שש אניות רומאיות נלכדו בדרך זו בהיותן קשורות יחד. משום־מה, הסתפקו הקרתגים בהישג זה ועזבו את הזירה. סקיפיו יכול אפוא לגבור על הצבא הקרתגי ללא כל הפרעה מהים. אימה ופחד נפלו על קרתגו; לחניבעל קראו לצאת את איטליה ולבוא מיד הביתה ובכך נסתיים מסע של 15 שנים. הודות לשליטתם בים, הצליחו הרומאים להעביר את זירת ההתמודדות לאפריקה. הקרב המכריע נערך בזאמה (Zama), דרומית לקרתגו (202 לפנה"ס), והיתה זאת נקמתם על כל המרורים, שסבלו הם מהקרתגים משך עשור וחצי שנים באיטליה.

תנאי השלום לא היו עוד נוחים: קרתגו נאלצה לוותר על ספרד ועל כל שטחיה בחופי הים התיכון; הממלכה השכנה, נומידיה (Numidia), נמסרה לידי שליט ידיד רומא; קרתגו הורשתה להחזיק 20 אניות מלחמה בלבד, וחויבה לשלם פיצוי כספי ולא לנהל מלחמה אלא בתאום עם רומא בלבד. כניעה מוחלטת טרם נדרשה ממנה.

כמה שנים אחר חתימת הסכם השלום דרשה רומא את הסגרת חניבעל. המצביא הפוני שמע על דרישה זו בעוד מועד, הצליח לברוח ומצא מקלט בחצרו של אנטיוכוס ה־3 (Antiochos) מבית סיליקוס, שליט סוריה. בימיו של המלך חזקה וגדלה הממלכה, הוא התכונן להרחיבה גם אל איי הים האיגאי וארץ יוון עצמה. חניבעל הזהיר את מארחו מפני הרפתקנות מעין זו, אולם אנטיוכוס לא שעה לדבריו. המלך שיגר כוחות ליוון בליווי צי קטן וחלש. חיל הרגלים פלש לארץ, אבל הובס במקום ההיסטורי המפורסם, בתרמופילאי, בידי לגיון רומאי. רומא נאלצה לאבטח גם את נתיבי הים האיגאי על מנת למנוע כל אפשרות של פלישה נוספת ליוון. כוחותיה סרקו את האזור כולו ודחקו את הצי הסיליקי לנמל אפסוס שבאסיה הקטנה. כעת למד לדעת גם אנטיוכוס, כי ללא צי חזק לא יוכל להתמודד על השליטה בים האיגאי וביוון. באותם הימים עגנו בצור, שהשתייכה לממלכה הסיליקית, 50 חמש־חתריות ותכניתו של חניבעל היתה, כי כוח זה יוכל לשחרר את הצי הסיליקי הסגור באפסוס ובשיתוף פעולה עימו לחסום את מעבר הצבא הרומאי בהליספונטוס לאסיה.

בדרך של הגשמת התכנית עמדה רודוס, בעלת ברית נאמנה לרומא, למכשול. צי סיליקי הגיע אל מימי רודוס, ועל אף שהופתעו הרודים ואניותיהם לא היו מוכנות להתנגשות, עלה בידם להערך לקרב תיכף ומיד. קיפלו מפרשים, הורידו תרנים על הסיפונים, ובעברם מטור עורפי לשורה חזיתית התקיפו את החמש־חתריות הסיליקיות. לעיתים נדירות קרה, שתלת־טוריות קטנות הביסו חמש־חתריות ענקיות הודות לתמרונים מחוכמים וניצול יעיל של ה“אזניות” לשבירת משוטי האויב. הצי הסגור באפסוס לא ניצל והרומאים חדרו לאסיה ללא התנגדות. ב־190 לפנה"ס הובס במאגנסיה (Magnesia) גם הצבא היבשתי, אנטיוכוס נסוג מאירופה ומרובה של אסיה הקטנה.

בעקבות מאורעות אלה עזב חניבעל את חצר אנטיוכוס, ברח לביתיניה (Bithynia – בצפונה של אסיה הקטנה) והלגיונות בעקבותיו. לכששמע האיש הפוני הדגול, כי מארחו מתכונן להסגירו, שם קץ לחייו. רומא חלשה כבר על האגן המערבי של הים התיכון ונעשו הצעדים הראשונים להשתלט על מזרחו, כשציה והצי של רודוס סללו את הנתיבים לפניה.

הפלישה לאפריקה וחורבן קרתגו    🔗

למרות תנאי השלום החמורים הוסיפה קרתגו לשגשג, מסחרה פרח ורווח והיא המשיכה להוות מתחרה חריפה לסחר הרומאי בים התיכון. לקנאת חוגים רחבים ברומא על כוחה המתחדש של קרתגו נתן ביטוי הסנאטור מארקוס פורקיוס קאטו (Macus Porcius Cato). מנהיג פוליטי חייב למצוא לכל רעיון את הדרך המתאימה להצגתו, כדי שזה יתקבל על דעת הציבור. קאטו ביקר בקרתגו וקנאתו אך גברה והלכה. המדען הרומאי, פליניוס, שמר לדורות הבאים סיפור מעשה, ואף אם אין אנו מוכנים לייחס משקל יתר לתוכן האנקדוטה, הרי מענין להתבונן לפחות באמצעי השכנוע המיוחד במינו של הסנאטור לליבוי היצרים נגד יריבתה של רומא.

“אותה התאנה שנקראה בפי קאטו ‘אפריקאית’, מזכירה לנו שפרי זה היה נפוץ מאד באפריקה. שנאת מוות להטה באיש נגד קרתגו, כי דאג הוא לגורל הדורות הבאים. קאטו חזר וטען תמיד במליאת הסנאט – ‘קרתגו חייבת להישמד!’. הוא הביא יום אחד לבנין הסנאט מאותה ארץ תאנה שהקדימה להבשיל, הציגה לסנאטורים ואמר בזו הלשון: ‘אשאלכם על דעתכם, אימתי פרי זה נקטף מעצו?’. לכשנקבע על ידי כולם שהוא טרי, אמר: ‘דעו־נא, לפני שלושה ימים נלקח הוא מקרתגו; כה קרוב הוא האויב לחומותינו!’”.⁵⁷

בשעה שדברים אלה התרגשו בסנאט, ערך מלך נומידיה מסעות שוד בשטחי קרתגו. המותקפים הטיבו לדעת, כי תנאי השלום כובלים את ידיהם והתאפקו, עד אשר פעם החזירו מנה אחת אפיים. רומא הגיבה תיכף ומיד. תחילה תבעו, כי ישלחו הקרתגים 300 ילדים כבני ערובה להתנהגותם הטובה לעתיד לבוא. לאחר מילוי תביעה זו בא צבא רומאי לאוטיקה, ואז נדרשו הם למסור את כל כלי הנשק שלהם. דרישת הרומאים נענתה וכעת באה תביעתם העיקרית: על הקרתגים להרוס את עירם מבלי לבנותה מחדש בתוך 10 מילין משפת הים.

המומים ומוכי־הלם עמדו הקרתגים מול מצב חדש זה. הם הסתגרו מיד מאחורי השערים והחומות משוללי נשק־מגן ואניות. במהירות רבה אספו התושבים כל חומר מתכתי מצוי, עקרו את קורות העץ מהבתים, בנו מטולים ואניות, גזרו את שערות הנשים והנערות והכינו מהם מיתרי קשת. הרומאים הופתעו מהמסירות והייאוש של הנצורים. שתי השנים הראשונות של המצור (149–148 לפנה"ס) חלפו ללא הכרעה. נשתנו פני הדברים, משלקח לידיו את הפיקוד סקיפיו אימיליאנוס (Scipio Aemilianus), נכדו של גיבור המלחמה הפונית ה־2. הוא חסם את פתח הנמל מבחוץ בחומה, ומנע את התחמקות האניות להובלת אספקה לעיר הנצורה. אולם הקרתגים התחכמו, חפרו תעלה בין הנמל הפנימי לים ובנו בהסתר צי חדש, אשר יצא והציג עצמו לראווה נגד עיני הרומאים ונסוג במהרה. כעבור שלושה ימים יצא שוב, אבל קיבל את פניו הפעם צי אויב ערוך ומוכן להתמודדות. התפתח קרב אכזרי וחסר־פשרות, אשר במהלכו החליטו הקרתגים לנטוש את זירת המערכה ולשוב לנמל, אבל הנסיגה היתה בלתי־מאורגנת, התעלה נסתמה מהצפיפות הפתאומית, ורק במחיר של אבידות רבות יכלו להשלימה.

המצור נמשך עד 146 לפנה"ס. ההתמדה והעקשות של רומא נשאו פרי והעיר נפלה לידיהם. סקיפיו ציווה על הקרתגים להוריד הימה את אניותיהם ולהעלותן באש. “יש אומרים, כי חמש מאות אניות היו שם מכל סוגי האניות המהלכות במשוטים, ולמראה פתאום זה של הבערה נעצב ליבם של הקרתגים כמו עלתה קרתגו עצמה בלהבות.”⁵⁸ סופה המר של העיר לא איחר לבוא; חלק מאוכלוסיתה נטבח וחלק נמכר לעבדות; העיר נהרסה עד היסוד, אדמתה נחרשה ונזרה עליה מלח, סמל לצחיחה, לבל תצמיח לעולם חיים חדשים.

122 שנים נמשך מאבק איתנים זה, על מנת שתוכל רומא לפתוח את השער החסום עד אז לעבר נתיבי האגן המערבי של הים התיכון.

 

פרק י"א: הים שלנו – MARE NOSTRUM    🔗

המלחמות הפוניות וראשית כיבושי רומא בארצות האגן המזרחי של הים התיכון, במאקדוניה ובממלכה הסיליקית, הפכוה לאימפריה המשתרעת על פני ארצות שמעבר לים. פני החברה וכלכלת המדינה נשתנו מיסודן; האיכרים הזעירים, שהיוו את עיקרה ורובה של החברה הרומאית, נושלו מאדמותיהם ונדחקו על ידי בעלי אחוזות גדולות מכאן ומעמד עבדים מתרחב והולך מכאן. מעמד הסוחרים העולה דאג לעצמו עוד בטרם החלה המלחמה הפונית השניה; ב־220 לפנה“ס נחקק חוק על שם קלאודיוס (Lex Claudia) האוסר על אצילי רומא השייכים למעמד הסנאטוריאלי להחזיק בבעלותם אניות שתפוסתן עולה על 300 אמפורות (amphora – כלי קיבול עשוי חימר וגם מידת לח ויבש לציון גודל האניה). בעקבות החוק נוצר קו מפריד בין שני המעמדות, והובטחה אפשרות התעשרותם המהירה של סוחרים וקבלנים כתוצאה מהנצחונות והכיבושים בכל רחבי ארצות הים התיכון. כך קמה אצולה פיננסית ברומא, בין היתר הודות לסחר בים, אשר נטתה במאבקים החברתיים והפוליטיים הפנימיים ברומא פעם לצד זה ופעם לצד אחר. מאבקים אלה החריפו והלכו במאה ה־1 לפנה”ס, והובילו בסופו של דבר לקץ השלטון הרפובליקני ולעלייתו של שליט יחיד – קיסר.

ככל שגברה הצלחתה של רומא ורבו הארצות שכבשה סביב לים התיכון, כך קטן הצורך בצי גדול. במלחמה הפונית השלישית די היה ב־50 חמש־חתריות וב־100 אניות קטנות כדי לסייע לצבא היבשה להשמיד את העיר היריבה הגדולה. כשבאו הרומאים ליוון על מנת לשחררה מעול המאקדונים, נתקבלו הם כגיבורים עטורים עלי דפנה, אבל לא עברו כמה עשרות שנים, ובעת ובעונה אחת עם זריית המלח על אדמת קרתגו עלה עשן גם מחורבות קורינתוס – סמל להכנעת יוון כולה. רומא הוסיפה והמשיכה לכבוש את ארצות הים התיכון, בין על פי תכנית אסטרטגית לאומית ובין משום האינסטינקט של יצר השררה באדם.

אחר המלחמה הפונית ה־3 נמשכה אפוא המגמה של הזנחת הצי, אשר החלה עוד קודם; ואם תאמר כי הדבר מוכיח, שהרומאים לא היו יורדי־ים אמיתיים, יש דברים בגו – הרי פירקו הם צי גם בעיצומה של המלחמה הפונית ה־1. עם זאת, אין לשכוח, שהחזקת צי מלחמתי באורח קבע הינו רעיון די חדש, ונתקבל לראשונה באנגליה באמצע המאה ה־16. ההיסטוריון פוליביוס התייחס אמנם לענין, העלה את השאלה, אך השאירה בלא מענה לשון.⁵⁹ אם כן, לאחר כמאתים שנות התגוששות בים יצאה המעצמה הימית הראשונה דאז להשתלט על הים התיכון ללא צי של קבע.

הכרעת מיתרידאטס והפירטים של קיליקיה    🔗

לבד מממלכת פונטוס, בצפונה של אסיה הקטנה, לא נותרו עוד ארצות חוף רבות בחוף המזרחי של הים התיכון, שיכלו להוות אתגר רציני לרומא. ממלכת פונטוס, שנשלטה בידי המלך מיתרידאטס ה־6 (Mithridates), עמדה לצידה של רומא במלחמה הפונית ה־3, אבל התנגשה אותה עת בבעלת בריתה לשעבר עקב התפשטותה מערבה באסיה הקטנה. כאמור לעיל, חסרה רומא צי, ובייחוד אניות מלחמה גדולות, בעוד לרשות המלך עמד צי עצום בן 400 אניות ומה גם, מיתרידאטס קיים קשר הדוק עם הפירטים, שהתנכלו לסחר בים התיכון. הצי של פונטוס השתלט על ההליספונטוס וניתק את צבאות רומא באסיה הקטנה; ובאותה שעה כבש את איי הים האיגאי, חדר ליוון והתבסס בפיראוס, נמלה של אתונה (88 לפנה"ס). רומא נאלצה לשלוח כוחות צבא דרך הים האדריאטי, שיצאו בפיקודו של סולא (Sulla) והטילו מצור על פיראוס. המצור נמשך שנתיים ימים, כי הצי הפונטי מסוגל היה להוביל אספקה לנצורים, ואף פינוי הנמל נערך בצורה מסודרת הודות לאנשי הצי. סולא העביר את כל ארצות הבלקן לשלטון רומא, אבל לחצות את המצר אל אסיה הקטנה לא היה בכוחו. אחד מקציניו, לוקולוס (Lucullus), בא לסוריה ולמצרים לבקש ולאסוף אניות, כדי שמפקדו יוכל לאבטח בכוח את המעבר בהליספונטוס. שלוש שנים עשה סולא ביוון, אבל לא נהנה מפירות נצחונותיו על צבא מיתרידאטס, כל עוד היתה השליטה בים האיגאי בידי מלך פונטוס. רק משהביא לוקולוס צי מהמזרח והתנגש עם מיתרידאטס בשני קרבות ים, נתאפשר לו לתקוף אותו באסיה. כשעמדו כבר חיילי רומא על אדמה מוצקה, הכניע סולא את אויבו, ועל פי ההסכם החזיר מיתרידאטס את מירב ארצות הכיבוש והעביר לידיו גם חלק מציו. עם צי מחוזק חזר סולא לרומא והתערב במאבק הפוליטי־פנימי, שהתחולל בעיר בהעדרו.

דבר דומה התרחש גם במלחמה הפונטית השניה (75–74 לפנה"ס). רומא הזניחה שוב את הצי, בעוד מיתרידאטס לא חסך כל עמל, ארגן מחדש את כוחותיו בים וחיזקם. הרומאים נדחקו אפוא מהים השחור, ואניות פונטוס חדרו לים האיגאי. לוקולוס, שנעשה מפקד ראשי במזרח, נאלץ לחזר על הפתחים כדי לאסוף אניות במדינות הים האיגאי ואסיה, ועם צי זה הוא גירש את מיתרידאטס וחדר לים השחור. לאחר התנגשויות קטנות הטיל לוקולוס מצור על נמלי פונטוס, סגר עליהם ומנע כל קשר דרך הים. תוצאות פעולות אלו היו מרחיקות לכת: צבא רומאי חדר לארמניה (Armenia) והגיע עד נהר החידקל. זוהי רק דוגמא אחת מני רבות, כיצד סולל הצי דרך לנצחונות וכיבושים של צבא היבשה.

הזנחת הצי נתנה את אותותיה לא רק במלחמות מיתרידאטס, אלא גם בגידול ובהתרחבות של הפעילות הפירטית בים התיכון. נסיונות לדיכויים לא הועילו רבות, ואם חיסלו את הפירטים באזור כלשהו, באו אחרים וחדשים במקומם, או התרכזו באזורים אחרים. עשרות שנים נערכו נגדם מסעות מלחמה ובכל זאת, תכפו הפשיטות שלהם. הם חטפו אנשים בחופים, חדרו לאיטליה וסיציליה, ארבו בדרכים; האי ליפארה – למשל – אולץ לשלם להם מס עובד. הפירטים לא נרתעו מחילול מקדשי דלוס; אוכלוסיות שלמות של יישובים נישבו ונמכרו לעבדות.

ההתעוררות וההתחזקות של פעילות הפירטים היו פועל יוצא של המצב הכלכלי בארצות הים התיכון. עוצמתן הימית של אתונה וקרתגו העניקו בשעתן ביטחון יחסי בנתיבי הים, זו באגנו המזרחי וזו במערבי. ירידתן של שתי מעצו ימיות אלה הותירה אחריה חלל ריק ויורשתן, רומא, נדאגה אך מעט מתופעת הפירטיות המתגברת. עיניה היו פקוחות עדיין לאזורי הים הסמוכים לאיטליה בלבד, ורודוס – כוחה לא הספיק לה כדי מילוי תפקיד כה רחב־היקף כשל סילוק הפירטים, והיא הסתפקה באבטחת הסחר משלה בלבד. ארצות הדיאדוכים, מאקדוניה וסוריה, היו כבר באותם הימים בתהליך של כניעה לרומא.

הפירטים התמקמו והתבצרו בנמלי כרתים ובמפרציה של קיליקיה. הם שיתקו כמעט כליל את הסחר של רומא בים, ואי אפשר היה עוד לשייט אלא בליווי אנשי צבא על הסיפון. תעוזת הפירטים גברה, הם חטפו גם אנשי שררה, חדרו לנמל רומא – אוסטיה (Ostia), והעלו אניות באש. ב־76 לפנה"ס חטפו את האיש, אשר לימים נעשה האדם המפורסם ביותר בתולדות רומא, את יוליוס קיסר (Iulius Caesar). הוא שוחרר לאחר מכן תמורת כופר נפש רב מאד, אבל טרם שחרורו הבטיח קיסר לשוביו, שישוב ויעניש אותם. ואכן כך גם עשה; אסף כוחות צי, תפס אותם והוקיע את הפירטים על עץ. השתתפותם במלחמת מיתרידאטס ומתן תמיכה צבאית למנהיג מרד העבדים באיטליה ולמפקד המורדים בספרד הגדישו את הסאה ומה גם, ששיבוש הובלת הדגן גרם מצוקה רבה ברומא.

מעשים אלה לא הותירו ברירה להנהגה הרומאית. הוחלט אפוא למסור לידיו של פומפיוס (Gnaeus Pompeius) את הפיקוד על כל הים התיכון והשחור למשך שלוש שנים (67 לפנה"ס), ובכלל זה גם החופים הסובבים אותם כדי 50 מילין אל פנים הארץ. העמידו לרשותו 500 אניות מלחמה, 120,000 חייל וסכום של 6000 טאלנט (talentum), הון עתק לכל הדעות. ניתן לו גם ייפוי כוח לגייס אנשים ולאסוף כסף נוסף בארצות הכפופות לרומא לאמור, מירב כוחה ואונה של המדינה נמסרו לו לביצוע משימה של ביעור הפירטיות. פומפיוס ניגש למעשה ללא כל שהיות. הוא חילק את הים התיכון ל־13 אזורי פיקוד, כשלכל אחד הוקצבה פלגת אניות ובראשה קצין רם־מעלה ממעמד הסנאטורים. יחידות הצי סיירו בייחוד לאורך נתיבי הובלת הדגן מאפריקה, מסיציליה ומסארדיניה. פומפיוס עצמו נע בראש יחידה מובחרת וניגש לכל מקום שנוכחותו נדרשה. כל פיקוד אזורי היה אחראי על הגנת החופים, כיתורם של הפירטים וכיבוש מבצרי החוף שלהם. המחשבה הסופית, שהינחתה מבצע ענקי זה, היתה לבודד את להקות האויב הפזורות על פני הים כולו תוך שיתוף פעולה בין אזורי הפיקוד הסמוכים אחד לשני. אזור קיליקיה לא כוסה בתחילת המבצע בכל כוח שהוא; קיליקיה השתייכה אמנם לפלגת מטלוס (Metellus), שאניותיה סיירו לאורך חופי סוריה וארץ ישראל, אבל מכיוון שהרריה היו מבצר העוז העיקרי של הפירטים, בדעת הפיקוד היה להשאיר את האזור לסוף, לכשיגיע פומפיוס עצמו אחר עברו את הים לכל אורכו.

ההתקפות נפתחו בעת ובעונה אחת על כל הנקודות המבוצרות והמעגנים לאורך החופים וכן על להקות הפירטים בים. בשיטה זו שמו לאל כל נסיון להבהיל עזרה מהמעגנים השונים ומלהקות הפירטים המשייטות בים. אזור הים של קיליקיה לא הותקף אפוא אלא הוטל עליו הסגר בלבד. לא היה משם כל מנוס, כי הנמלטים עשויים היו ליפול לידי פלגת הסיור של וארו (Varro) בים האיגאי והאיוני. תפקיד פומפיוס, שעמד בראש הפלגה המובחרת, היה “לטאטא” את האגן המערבי של הים התיכון ולדחוף לפניו את הפירטים מזרחה, אל זרועות הכוחות הפזורים באזורי הפיקוד השונים; והיה אם יצליחו להסתנן ולעבור לאגן המזרחי, יפלו שם לידי וארו ומטלוס.

הפירטים הופתעו מהארגון הטוב והפעילות המיידית. הם נמלטו – כמנהגם – אל מעגניהם ואל מאחזיהם המבוצרים, אבל שם כבר נערכו הכוחות הרומאיים ו<היו> מוכנים לפעולה. פומפיוס טיהר את האגן המערבי תוך 40 יום. בתום פרק זמן זה הוא שב לרומא בגלל בעיות פוליטיות פנימיות, ואחר כך נסע לנמל ברונדיסיום (Brundisium – Brindisi היום) והפליג משם לאגן המזרחי. על פעילותו באזורי פיקוד אלה הידיעות מועטות. מכל מקום, מצב הפירטים היה בכי רע; רבים נכנעו והתמסרו, וזאת אולי משום גישתו המתונה של פומפיוס ויחסו הנאה לשבויים. אלה שבחרו בדרך של המשך ההתנגדות נסוגו להרי הטאורוס (Taurus) בדרום אסיה הקטנה, והתכוננו להגן על עצמם ועל רכושם. פומפיוס הטיל אל המערכה את מלוא כוחו; הפירטים הובסו בשדה הקרב, ומשהושם מצור על מעוזם ההררי – נכנעו. המצביא הרומאי הבין – כנראה – שנסיבות כלכליות גרמו להתגברות התופעה, על כן התייחס אליהם בסלחנות ויישב את הפירטים במקומות שונים, במרחק ניכר מחוף הים.

הפלישה לבריטניה (Britannia)    🔗

בעקבות חידוש המלחמה נגד פונטוס באסיה הקטנה, המשיך פומפיוס את מסעותיו בארצות המזרח, ובמהלך נצחונותיו בא לסוריה, שם קץ לממלכה הסיליקית וכבש את ארץ ישראל (63 לפנה"ס). ברומא עצמה מוטטו המריבות הפוליטיות הפנימיות את סדרי השלטון הרפובליקני, ובפועל השתלטו על המדינה שלושה אישים: פומפיוס, יוליוס קיסר וקראסוס (Crassus). קיסר היה הפעיל ביותר בשלישיה, ומשום כך העבירו השניים האחרים לידיו את הפיקוד על הצבאות בגאליה (Gallia), כדי להרחיקו מרומא (58 לפנה"ס).

מירב ההתנגשויות במלחמת גאליה התנהלו ביבשה, אבל במהלך השתלטותו על הארץ הגיע קיסר אל חוף האוקיאנוס ונלחם בווניטים (Veneti), שישבו לאורך חופיו בצפון מערב. הווניטים נכנעו תחילה לקיסר, אולם משזה יצא את שטחיהם, התקוממו שוב. קיסר שלח מיד הוראה לבנות אניות מלחמה בשפך הנהר ליגר (Liger – Loire היום) וחש לזירה. להדביר את הווניטים בעריהם היה בלתי־אפשרי. כל עיר נבנתה בקצה חצי־אי, והדרך אליהן התכסתה במי גאות מדי 12 שעות. כשבנו הרומאים סוללה בשני הצדדים של חצי־אי זה או אחר, כדי שהמים לא יציפוהו, הביאו הווניטים אניות, ירדו אליהן עם בני ביתם ורכושם והפליגו אל העיר המבוצרת הסמוכה. לא היה להם קשה במיוחד לדבוק בטקטיקה זו, כי הרי אניות רבות עמדו לרשותם ואילו האניות הרומאיות לא העזו לשייט באזור מחמת המים הרדודים, הגאות והשפל התכופים והעדר נמלים. שונות היו האניות הרומאיות מהווניטיות, אלה אניות משוטים ואלה מפרשיות בעלות דפנות גבוהים, ירכתיהן וחרטומיהן מוגבהים, בנויות היטב מעצי אלון, מחוזקות במסמרי ברזל ומונעות במפרשים עשויים עורות. באמצעות מפרשים אלה ידעו הווניטים לשוט עם הרוח גם בשעת סערה ללא חשש של התהפכות האניה, ודבר זה נראה בעיני קיסר ויורדי הים שלו כמעשה פלא. כלי שיט אלה היו אבות אניות האוקיאנוס. תחתית האניות היתה שטוחה, ולכן התאימה לשיט במים רדודים של שעת השפל. לנגח אניה כזאת היה קשה ביותר, כי גופה נבנה מעץ אלון, ולפשוט עליה היה בלתי־אפשרי בגלל גובה הדפנות. לפיכך הציבו הרומאים מגדלים בחרטום ובירכתיים של אניותיהם, והשתמשו בקרס מושחז תקוע בקצה מוט ארוך, שבו חתכו את החיבל והמפרשים ושיתקו את תנועת האניה הווניטית.

במהלך המלחמה קיבלו השבטים השונים בגאליה עזרה מהאיים הבריטיים, על כן, לאחר נצחונותיו על הווניטים, הכין קיסר פלישה לבריטניה. ארץ זו היתה בלתי־נודעת לגמרי לרומאים. אולם לא כן הבריטאנים, שידעו על המתרחש בגאליה. הם שלחו משלחת אל קיסר והבטיחו להיכנע, אבל הוא המשיך בהכנותיו על אף דברי הבריטאנים. בסמוך להשלמת ההכנות נשלחה ספינת סיור למציאת מקום נחיתה ואיסוף מידע, אולם הסיור לא העשיר את הרומאים בידיעות רבות.

ב־55 באוגוסט לפנה"ס הפליג קיסר עם שני לגיונות ב־80 אניות; על חיל הפרשים היה לצאת באיחור־מה. חיל המשלוח ציפה לקבלת פנים ידידותית. בשעות הבוקר המאוחרות שייטו כבר הרומאים באזור דובר (Dover) וחיפשו מקום מתאים לנחיתה, אולם הם הבחינו במהרה, שאנשים חמושים, רגלית וברכב, עוקבים אחריהם מן הגבעות. הבריטאנים לא הראו כל סימן של כוונת שלום וידידות. האניות התרחקו קמעא מהחוף ונעצרו מול מקום פתוח ושטוח. הבריטאנים שלחו פרשים ורכב, אלה נכנסו למים, ירו חיצים, המטירו רמחים, בעוד הרומאים קופצים לים, ידיהם מלאות נשק וחפצים אחרים, כשהמים אינם רדודים כלל. קיסר נטל יוזמה מיד, העמיד אניות מלחמה כשדפנותיהן מופנות לעבר האויב לשני צידי אניות המשא; אניות המלחמה המטירו מהבליסטראות והקטפולטות חניתות, אבנים וחיצים ואבטחו את הנחיתה. הקרב בחוף התלקח תיכף ומיד. משניסה האויב לבודד יחידות רומאיות קטנות, העביר והחיש קיסר בסירות קטנות תגבורת לחיילים המכותרים; כך חיזק ואבטח את ראש הגשר. חיל הפרשים הגיע כעבור ארבעה ימים, אבל לא הצליח לנחות בים הסוער וחזר על עקבותיו לגאליה. בימים הבאים למדו הרומאים לדעת, שירח מלא גורם לגאות הגבוהה מאד, שהשליכה את האניות לחוף, פיזרה ושברה אותן. תופעה זו לא היתה מוכרת עד אז לבני הים התיכון. על אף שהבריטאנים הציעו שלום, קיסר לא האמין להם עוד, הורה לפרק 12 אניות נזוקות ומחלקיהן תיקנו אנשיו את יתר כלי השיט. ההתנגשויות בחוף נסתיימו בנצחון הרומאים. האויב הציע שוב שלום ובני ערובה. קיסר הסתפק בהישג זה והפליג לגאליה.

מאחר שהבריטאנים לא עמדו בדיבורם ולא העבירו את מיסיהם וגם את בני הערובה לא שלחו כמוסכם, פלשו שוב הרומאים לארצם כעבור שנה. צבא המשלוח השני היה גדול מהקודם. 600 אניות משא לוּווּ ב־28 אניות מלחמה, 5 לגיונות ו־2000 פרשים הועברו בתעלה. גם במסע השני גבר קיסר על הבריטאנים; הם נאלצו לשלם מס כבד, אבל קיסר לא היה יכול לשהות שם זמן ממושך, עקב בעיות שונות בגאליה התוססת מתמיד.

הצי ומלחמת האזרחים    🔗

משך זמן זה כיהן פומפיוס כמפקח ראשי על הכלכלה וסחר התבואה. בתפקיד זה הוא הפליג ב־56 לפנה"ס לסיציליה, לסארדיניה ולאפריקה הצפונית לשם איסוף דגן. כשעמד לחזור לרומא, התחוללה סערה גדולה בים, והאנשים חששו לצאת לדרך. פומפיוס ירד אז ראשון לאניה, והשמיע את האמרה שנעשתה מפורסמת מאד: “Navigare necesse est, vivere non est necesse!” לאמור: “לשוט – הכרח, לחיות – אין הכרח!”⁶⁰

שלטון שלושת האישים התפרק משנפל קראסוס בקרב, ופומפיוס היושב ברומא דרש מקיסר – על דעת הסנאט – לפזר את צבאו. קיסר – כמובן – לא ציית להוראת הסנאט, אלא חדר ב־49 לפנה"ס בראש כוחותיו לאיטליה. פרצה מלחמת אזרחים. בהגיע קיסר לרומא הוא גילה לדעת, כי פומפיוס לא חיכה לו, אלא ברח ליוון. לפומפיוס היו תומכים גם בספרד, ומכאן שאיטליה היתה מוקפת ממזרח וממערב בצבאות עוינים. קיסר ביכר להכות תחילה את הכוחות שבספרד, עבר צפונה ותוך כדי התקדמות בא אל מאסיליה המוחזקת בידי יריבו. בנמל עגנה שייטת מאסילית. צבא הרגלים ניגש מיד לצור על העיר, ואילו בעלי המלאכה החלו בונים אניות בשפך הנהר רודאנוס (Rhodanus, בימינו Rhone) הקרוב לעיר. בתום בניית כלי השיט ירדו הרומאים לים, התנגשו במאסילים וגברו עליהם בשיטת פשיטה על סיפון האניות. למרות הנצחון בים העיר לא נכנעה, על אף שרבים עברו למחנה של קיסר. פומפיוס שלח אניות מספר לתגבור השייטת במאסיליה והצי המאוחד, העדיף בכוחותיו, התנגש ברומאים והציג יכולת לחימה טובה יותר. באחד השלבים הותקפה אניה מצי קיסר בשני דפנותיה בעת ובעונה אחת. המפקד שמר על קור רוח וציווה לחתור מיד אחורה. שתי האניות התוקפות לא היו מסוגלות עוד לבלום את תנופתן והתנגשו זו בזו התנגשות חזיתית. אנשי פומפיוס לא החזיקו מעמד זמן ממושך וזנחו את זירת המערכה. גם בני מאסיליה הלכו בעקבותיהם, הרי לבדם לא היה להם כל סיכוי להתמודד עם קיסר, ובגלל מנוסת הצי נפלה גם העיר.

לאחר שהעביר קיסר לצידו את גאליה וספרד הוא שב לרומא, בעוד יריבו שוהה ביוון ומחזיק את השליטה בנתיבי הים. למרות מצב זה לא היסס קיסר, העביר את לגיונותיו בים אדריה, והיכה אותו בשדה פארסאלוס (Pharsalos) שבתסאליה הדרומית. פומפיוס נמלט למצרים ושם נרצח, אבל בנו, סקסטוס (Sextus), הצליח לברוח. משהגיע גם קיסר לארץ זו, מצא את עצמו בתוך ריב פנימי על השלטון באלכסנדריה.

קיסר הגיע לאלכסנדריה עם שני לגיונות, 800 פרשים, 10 אניות מלחמה רודיות ועם עוד כמה מאסיה. על מות פומפיוס הוא שמע רק אחר רדתו לחוף. האלכסנדרים נפגעו מהפגנת הכוח וחמתם עלתה, משניסה קיסר לגבות מהם מיסים, שמצרים נשארה חייבת לרומא. קיסר לא נרתע מהקשיים, והחליט להתערב בסכסוך הפנימי בין המלך תלמי וקליאופטרה (Cleopatra) – לטובתה־היא, כמובן. שני קרבות ים התחוללו מול הנמל, ובייחוד נלחמו קשה למען ההשתלטות על הסכר המקשר את העיר עם האי פארוס (Pharos), שם עמד המגדלור המפורסם, אחד משבעת פלאי העולם בתקופה העתיקה. משני צידי הסכר היו הנמלים של אלכסנדריה, והקשר ביניהם התקיים מתחת לגשר שבסכר. לעיתים רחוקות ארע למפקד צי וצבא, אשר קרה בקרב על הגשר.

“קיסר עודד – ככל שיכול – את אנשיו להגיע אל הגשר ואל הביצורים, אולם משראה את נסיגתם, חזר אף הוא אל אניתו עם המון רב הנדחק אחריו, עד אשר לא יכלו להזיז את כלי השיט ולהתרחק מהחוף. הוא נרתע מהצפוי להתרחש, על כן קפץ מהאניה, ושחה אל אניות אחרות, שעמדו מרחוק, ומשם שלח סירות לעזרת אנשיו בצרה, והציל מהם לא מעטים. אותה אניה עצמה (ממנה קפץ קיסר) טבעה בגלל המספר הרב של החיילים.”⁶¹

בסופו של דבר גבר קיסר על האלכסנדרים, הושיב את קליאופטרה על כס המלוכה, ומצרים נעשתה בסיס לשליטה רומאית באגן המזרחי. במלחמת אלכסנדריה הושלם כיתורו של הים התיכון בארצות הכבושות בידי רומא או התלויות בה בצורות שונות. מאסיה הקטנה גירש קיסר את צבאות פונטוס, בצפון אפריקה הביס את מצדדי פומפיוס ובתוכם גם את בנו, סקסטוס. לאחר הנצחונות הוא שב לרומא, מונה כדיקטטור, אבל נרצח ב־15 לחודש מרץ 44 לפנה"ס בידי קבוצת אנשים, שחששו מפני חורבן סדרי הרפובליקה תחת שלטונו. המהומות שהתעוררו בעקבות רצח קיסר העלו לשלטון שלישיה חדשה: אוקטביאנוס (Gaius Octavianus) – נכד אחות קיסר, אנטוניוס (Marcus Antonius) – קצינו המוכשר של קיסר, ועוד איש מדינה ותיק – לפידוס (M. Aemilius Lepidus). כל הים התיכון על הארצות הסובבות אותו נמצאו כבר מאז ימי קיסר בידי רומא, והשליטה בנתיביו הפכה לענין רומאי פנימי בלבד.

אוקטביאנוס ואנטוניוס מיגרו את הרפובליקנים בשדה פיליפי (Philippi), ב־42 לפנה"ס, ונותר אפוא מימי העבר הקרוב רק סקסטוס, בנו של פומפיוס, אשר החזיק בידיו את הצי של רומא. משלמד סקסטוס לדעת את כוונת השליטים החדשים, יצא עם הצי לים והפך לפירט שפעילותו היתה רחבת ממדים. הוא כבש את האיים קורסיקה (Corsica), סארדיניה וסיציליה, ורומא עמדה מולו חסרת־אונים, הרי הצי כולו היה בידיו. סקסטוס שיבש את הובלת הדגן לאיטליה, שסבלה כבר חרפת רעב, ובלית ברירה אחרת הגיעו איתו לידי הסכם ומסרו לידיו את ארץ יוון. סקסטוס ביקש לסכסך בין אוקטביאנוס לאנטוניוס, אבל כאשר ערק אחד מקציניו עם שלושה לגיונות ו־60 אניות לצידו של אוקטביאנוס, פרצה שוב המלחמה. סקסטוס חזר ושיבש את מהלך אניות הדגן והמצב הכריח את אוקטביאנוס לצעדי ייאוש. הוא כינס אניות מכל מקום אפשרי, ושלחן כנגד סקסטוס; שייטת אחת יצאה מטארנטום והשניה מקירבת רומא. שתי השייטות אמורות היו להיפגש במצר מסאנה. בשל מצב ענינים זה, פיצל סקסטוס את כוחותיו; לכיוון צפון שיגר 100 אניות לתקוף את הבאים מרומא, ואילו הוא בעצמו נשאר במסאנה עם 40 אניות. אוקטביאנוס הגיע לרגיום, ובמקום לעלות מיד עם כוחותיו העדיפים על מסאנה, החליט לחכות לבואה של השייטת מרומא.

שני הציים, זה של אוקטביאנוס שבא לעזרה וזה של סקסטוס שביקש לתקפו, נפגשו במימי קומאי (Cumae), בקירבת ניאפוליס. שני מפקדי הציים שרתו פעם יחד בצי של פומפיוס, הכירו איש את רעהו, וידע כל אחד את דרך הלחימה של יריבו. הציים באו זה לקראת זה בשורה חזיתית, וההתמודדות התרגשה בסמוך לחוף. בין הראשונות התנגשו אניות המפקדים. ההתנגשות היתה כה עזה, שלאחת ניתק איל הניגוח ולשניה נשברו משוטיה ורבים מחותריה נהרגו או נפצעו. זמן ממושך התנהל הקרב ללא הכרעה. חלק מאניות אוקטביאנוס נדחקו לחוף, ואילו מבין אניות סקסטוס נמלטו רבות ללב ים. בסופו של דבר אף לא צד אחד הוכה מכה ניצחת. בהתנגשות נוספת ליד מסאנה לא האיר המזל את פניו לאוקטביאנוס, וסקסטוס הוסיף להוות אתגר רציני לשלטון החדש.

במצב דחוק זה חש אנטוניוס לעזרתו, העמיד לרשות עמיתו 130 אניות, ואוקטביאנוס קרא לאגריפא (Agrippa) לשוב מגאליה. אגריפא היה מן הקצינים המוכשרים ביותר, ובידיו הפקיד אוקטביאנוס את ניהול המלחמה נגד סקסטוס.

אגריפא התכונן ביסודיות לקראת המלחמה; הוא הקים בסיסי צי בקירבת ניאפוליס, ולא הסתפק בבנית אניות, אלא דאג גם לאימוני הצוותים ובעיקר – לתרגול החותרים. זאת ועוד, הוא הכניס לשימוש נשק חדש הקרוי הארפאקס ביוונית (harpax), או הארפאגו בלטינית (harpago). המכשיר הורכב ממוט באורך 2–3 מטרים, מחוזק בחישוקי ברזל ובקצותיו שתי טבעות; אל האחת קשור אנקול, כעין חכת ברזל, ואל השניה – חבלים, הנמשכים על ידי כננת. המוט נורה בקטפולטה אל אנית האויב ומשהאנקול נאחז בה, משכוה החיילים אליהם בעזרת חבלי הטבעת השניה והכננת כדי לקרבה ולפשוט על סיפונה.

במהלך הכנות אלה לא עשה סקסטוס דבר. בקיץ 36 לפנה"ס יצאו להתקפה שלושה ציים נפרדים. אוקטביאנוס הפליג לחופי סיציליה המזרחית, אגריפא לצפונית ולפידוס, שבא מאפריקה, שם את פניו לעבר ליליבאום. הצי של אגריפא לבדו השתווה בגודלו לכלל כוחותיו של סקסטוס. שלושה ימים אחר צאת הציים פגעה בהם סערה. לפידוס נפגע מיד, הוא לא לכד את ליליבאום אבל נאחז בחוף המערבי של האי. לאוקטביאנוס אבדה אניה אחת והוא נמלט לאחד הנמלים באיטליה, אולם לאגריפא אבדו למעלה מארבעים אניות בסערה ובתוכן 6 חמש־חתריות. אם כן, רק לפידוס עמד על אדמת סיציליה.

סקסטוס סבור היה, כי זכה במערכה כולה, אשר – למעשה – רק החלה באותם הימים. שני קרבות ים התחוללו: האחד בזירה המפורסמת של מילאי, ובו נסוג סקסטוס מפני האניות הענקיות של אגריפא המצויידות במגדלים גבוהים, ואילו בשני, בחוף המזרחי של סיציליה – הוכה הצי של אוקטביאנוס. 60 מאניותיו הוטבעו ונלכדו, והוא עצמו נמלט בסירה בחסות חשכת הלילה לעבר חופי איטליה. גורל שליטה לעתיד לבוא של האימפריה הרומאית היה מופקד אז בידי כמה חותרים בסירה הרעועה.

בשעה ששייט אוקטביאנוס בין הגלים כדי למלט את נפשו ושימת ליבו של סקסטוס נתונה היתה לנצחונו, הנחית אגריפא את כוחותיו בצפון האי, ובשיתוף עם לפידוס החל בכיבושה של סיציליה. לסקסטוס נותרה רק תקווה אחת, שיצליח לפתות את יריבו להתנגשות ימית נוספת. אגריפא נענה לאתגר, והקרב התחולל במימי נאולוכוס (Naulochos), בקירבה סמוכה למילאי.

קרב נאולוכוס, ב־36 לפנה"ס, נחשב אף הוא כאחד הקרבות הגדולים בתולדות האנושות, בדומה לקרב אקנומוס. 300 אניות נלחמו בכל צד. במערכת נאולוכוס נעשה השימוש המבצעי הראשון בהארפאקס, שנורה בהמוניו וחצה את האוויר בשריקה, בסחבו אחריו חבל ארוך ומתפתל; ומשנאחז – קירבו באמצעותו את אנית האויב, פשטו עליה ולכדוה. הנשק החדש הוכיח את עצמו; ציו של סקסטוס הובס בקרב, וכעבור זמן מה עצרו אותו אנשי אוקטביאנוס והוציאוהו להורג. הנצחון המפואר של אגריפא שם קץ למלחמת סיציליה, אבל איחודו של הים התיכון תחת שליט מרכזי אחד טרם הושג.

היעלמו של היריב המשותף לשלישיה השלטת גרם אף להתפרקותה. קודם הוסט הצידה לפידוס, והאימפריה הענקית חולקה בין השניים הנותרים; הקו המפריד ביניהם היה זה, אשר אף מחלק את הים התיכון לשני אגנות לערך. המאבק בין השניים פרץ אפוא לאחר שנים מעטות, ב־32 לפנה"ס.

קרב אקטיום (Actium)    🔗

אוקטביאנוס החיש מיד צי וצבא ליוון דרך ים אדריה והקים את בסיסו באי קרקירה, אשר – כזכור – שוכן באזור נתיבי המעבר בין שתי הארצות, יוון ואיטליה. אנטוניוס איחר את המועד, לכן נאלץ להתמקם באקטיום, בפתח הכניסה למפרץ אמבראקיה (Ambrakia) רחב־הידיים, צפונית למפרץ קורינתוס. המפרץ העניק לצי המאוחד של אנטוניוס וקליאופטרה מעגן נוח. במחנה אנטוניוס נחלקו הדעות, כלום עדיפה ההכרעה בהתמודדות היבשתית כדעת אנטוניוס, שלא סמך על הצי, או בקרב ימי – כסברת קליאופטרה; אוקטביאנוס, אשר אגריפא עמד לצידו, נטה להתנגש עם יריבו בים. לדברי הסופרים, כלל ציו של אנטוניוס 500 אניות וביניהן 8 עשר־חתריות ענקיות. אניות מלחמה אלה היו חמושות בכל מיני מטולים – בליסטראות וקטפולטות לרוב. הבעיה העיקרית של אנטוניוס היתה איוש האניות בצוותים, לכן גייס הוא בכוח יוונים מן האזור, אבל למלא את התקן לא היה מסוגל. בצי של אוקטביאנוס ניצבו אניות קטנות וקלות מטיפוסים שונים, ובעיקר ליבורניות (liburnia); היה זה כלי שיט ממוצא אילירי, לפנים בשרותו של סקסטוס. כצעד ראשון, הטיל אוקטביאנוס הסגר על נמל אמבראקיה, ופלגה אחת משלו אף חדרה לתעלה המובילה למפרץ ובאה כדי טווח ראיה של כוחות אנטוניוס. אילו ידע אוקטביאנוס את בעית חוסר הציוד של חיילי האויב ואיוש אניות הצי, שנראו מרחוק מטילות אימה ופחד, לא היה מתמהמה זמן ממושך.

בימי ההמתנה להתנגשות העלה אנטוניוס באש 200 אניות; ואת הצוותים הוסיף לאחרות להשלמת התקן ולשוות לציו יכולת לחימה, או כדי לנסות ולפרוץ בכוח מהמפרץ ולברוח מצרימה. אנטוניוס עודד את אנשיו, הבטיח להם נצחון, אבל בעת ובעונה אחת גם ציווה, שהמפרשים יהיו מוכנים להנפה ולפרישה. את הפקודה תירץ אנטוניוס בצורך המיידי לרדוף את האויב שיברח מפניהם אחרי ההתנגשות, אבל אנשיו ידוע ידעו, כי אין זה מנהג להיכנס לקרב ולשאת מפרשים, אף אם הם מקופלים.

בצאתו מן המפרץ נערך הצי של אנטוניוס בשלוש שורות חזיתיות, זו ליד זו; אניות קליאופטרה ניצבו מאחורי היחידה המרכזית, במילואים. בשעות הראשונות של ההתנגשות ניגלו לעין כל המגרעות הנובעות מהמבנה והטיפוס של כלי השיט. הליבורניות הקטנות לא היו מסוגלות להזיק הרבה בנגחן את “המבצרים השטים” הענקיים בעלי הדפנות העבים, אלא נהפוך הוא – בדרך כלל התוקפים ניזוקו יותר מהנתקפים. לעומת זאת, האניות הענקיות של אנטוניוס, הכבדניות והאיטיות בתנועתן, לא היו כשירות לתמרון, ולא צלחו כמעט כלל לנגח את אניות האויבים. במהלך הקרב התקבצו פעמים הרבה כלי שיט קטנים סביב האניות הענקיות, התקיפון ביריות ואלה השיבו גם כן ממטוליהן שבסיפונים ובמגדלים הנישאים לגובה רב. החזיון דמה למצור על עיר מבוצרת. כך התנהל הקרב, כשרוח ערה החלה פתאום נושבת מצפון, ובאותו רגע ציוותה קליאופטרה להניף מפרשים ולשוט לכיוון דרום. היא ברחה בעיצומה של המערכה. בראות אנטוניוס את המעשה, עבר מאנית הדגל שלו לחמש־חתרית מהירה ויצא בעקבותיה. לזמן מה איש לא הבחין בנעשה; בין כה וכה, לא שמו החיילים את מבטחם במלכת מצרים ובצי שלה. אולם משנראתה חמש־חתרית רומאית מפליגה בעקבות האניה המצרית, נשתנו פני הדברים. אנשי אוקטביאנוס החליפו כלי נשק; הם החלו מציפים את אניות האויב בקליעי הבערה, שהעלו באש את המבצרים השטים. מנוסת בהלה קמה לכיוון דרום ולעבר המפרץ, אבל מירב האניות נתעטפו באש וטבעו.

בשורת הבריחה של אנטוניוס נפוצה במהרה גם בצבא, אשר לא השתתף עד כה בהתמודדות, וגרמה אובדן עשתונות; לא עבר זמן רב, וכל כוחותיו של אנטוניוס ביוון עברו אל אוקטביאנוס. החיילים הטיבו להבין את משמעות הנצחון בים – אין טעם עוד להילחם. אכן, תוך שנה נסתיימה המלחמה, ומאחר שגם אנטוניוס לא ראה כל אפשרות להמשיך במאבקו, התאבדו שני גיבורי העלילה באלכסנדריה. סיום המלחמה שם קץ גם לסדרי השלטון הרפובליקני. אוקטביאנוס כונה מאז ואילך אוגוסטוס (Augustus – הנשגב), אימפרטור (Imperator), ולזכר יוליוס – גם קיסר. כינוי זה נעשה במהרה תואר שלטון.

כל הים התיכון עם הארצות הסובבות אותו היה לממלכה אחת. אמרו עליו הרומאים – “הים שלנו” (Mare Nostrum), כעין אגם פנימי של האימפריה, שאין בו עוד אויבים ומכאן יוצא, שלא היה צורך בציים גדולים; ממדי הצי הרומאי הופחתו לכדי כוח שיטור ימי, אשר תפקידו היחיד לדכא את הפירטים ולאבטח את הסחר ואת הובלת הצבא.

 

פרק י"ב: בימי רומא וביזנטיון    🔗

בשנה ה־29 לפנה"ס, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה, אוחד הים התיכון במלוא אורכו ורוחבו תחת שלטונו של שליט אחד, הוא קיסר אוקטביאנוס אוגוסטוס. שלטון זה הוסיף להתקיים בימי רומא בלבד. בקרב אקטיום נסתיים מאבק של כחמש מאות שנים, אשר במהלכן נאבקו הממלכות בציים אדירים למען השליטה בנתיביו. ההתמודדויות היו חורצות גורל עמים רבים לאורך חופי ים זה, אולם מעתה שלטה מעצמה אחת מעמודי הרקולס עד חופי סוריה והים השחור. לאחר נצחונותיו של יוליוס קיסר על הווניטים ופלישותיו לבריטניה נפתח הפתח גם לאוקיאנוס האטלנטי. במישור תרבותי וכלכלי זוהי גם תקופת “תור הזהב” של רומא, שהתבססה על נתיבי הסחר הבטוחים בים וביבשה. נתיבי הים קיצרו את משך הנסיעה אף לארצות רחוקות בקצה האימפריה, והקלו על העברת כוחות צבא עם מטעניהם אל אזורי הספר. מכיוון שהודברו כל האויבים והפירטים רוסנו, נעלמו גם אניות המלחמה הענקיות, שעבר זמנן.

על פי תפיסתו האימפריאלית, סייע אוגוסטוס לקידום המסחר, וביקש להרחיב את האופק גם אל מעבר לים התיכון. הוא שיגר צי לים סוף, התכוון ליטול מידי הערבים את תפקיד התיווך לארצות האוקיאנוס ההודי, והקים ציי קבע לשיטור. את המטה הראשי לפיקוח בים הטירני ובנתיבי השיט לסיציליה ומצרים הציב בקרבת ניאפוליס, במיסינום (Misenum). בבסיס זה עגנו 50 תלת־טוריות עם 10,000 לגיונרים, בראוונה (Ravenna) חנו 5000 חיילים; כוחות קטנים יותר משני בסיסים אלו הוצבו במקומות נוספים לאבטחת הנתיבים לכרתים וקפריסין. במות אוגוסטוס ב־14 לספה"נ שררו שלום ובטחון ברחבי הים.

המעצמה הרומאית התבססה על סחר, אשר עיקרו התנהל בים, והיא שילבה בו את יוון ויורשותיה, הארצות ההלניסטיות. אלכסנדריה נעשתה מרכז העולם ההלניסטי, תחנת מעבר בין מזרח למערב, ומחסן התבואה של האימפריה; ומשחודשה תעלת סואץ והים התיכון התקשר שוב אל האוקיאנוס ההודי, סין, דרום־מזרח אסיה ומזרח אפריקה, בנוסף לאורחות השיירות היבשתיות, הובילו כל הנתיבים והדרכים אליה. לטובין של המזרח, שבאו אל העיר, יש להוסיף עוד את חומרי הגלם למיניהם של ארצות האוקיאנוס האטלנטי, משמע – נארגה באימפריה רשת ענפה של סחר בין־לאומי, ולא זו בלבד שיורדי ים יווניים למדו להעזר ברוחות המונסון של האוקיאנוס ההודי, אלא גם בני ארצות אוקיאנוס זה באו עד הים התיכון. במרכזה של רשת זו פעל כלי שיט מסחרי, שהשתייך לצי הסוחר האלכסנדרי.

אניות צי זה מוזכרות גם בספרות המסורת היהודית. הן הובילו בעיקר דגן ממצרים לאיטליה, ולפי העדויות ההיסטוריות, כלל הצי יותר מאלף כלי שיט. שלומה של האימפריה, שלוותה הפוליטית ועיקר כלכלתה היו מושתתים על התנועה הסדירה של אניות אלה. כל הפרעה גרמה מצוקה באיטליה וברומא, אשר עלולה היתה להפר את סדרי השלטון והמשטר.

במאה ה־1 לספה"נ הורחבו עוד יותר תחומי האימפריה, ולפיכך כל פגיעה בשיט הורגשה במיוחד. נסתבר, כי הפירטים לא נעלמו, הם הוסיפו – כבעבר – להטריד, והקיסרים טיבריוס (Tiberius) וקלאודיוס (Claudius) נלחמו בהם. יחידות צי רומאיות שייטו לאורך חופי ערב, והצבא נאחז בבריטניה. להגנת הקשר אליה הוקמה שייטת נפרדת בבונוניה (Bononia, היא Boulogne דהיום), והתעלה אובטחה לשיט רומאי. הנמל של רומא הורחב בימי הקיסר נרו (Nero), ושייטת חדשה הוצבה בים השחור.

הפירטים של יפו    🔗

על אף האיומים הבלתי־פוסקים נגד הפירטים, הם המשיכו בשיבושי השיט. אחד האיומים המסוכנים ביותר על בטחון הנתיבים באגן המזרחי של הים התיכון התרחש, אם כי משך זמן קצר בלבד, בימי המרד הגדול של היהודים נגד רומא ב־67 לספה"נ. הרומאים כבשו תחילה את הגליל, כדי שהקשר עם איטליה דרך נמל עכו יתקיים ללא הפרעה; כמו כן, החריבו הרומאים עוד קודם לכן מטעמים דומים את יפו. בחודשי המלחמה בגליל שבו בני יפו ובנו מחדש את עירם, ולדברי הסופר יוסף בן מתתיהו, מפקד צבאות יהודה בגליל, “שמו את פניהם לשוד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שוד וחמס בדרך הים, אשר בין סוריה וכנען (פיניקיה) ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים מפחדם ומוראם”. בהמשך דבריו מתאר ההיסטוריון את חוף ימה של יפו ואת הסכנות שהשרטונות טומנים בחובם לאניות המתקרבות אליהם בשעת ים סוער. הרומאים שלחו יחידת פרשים ורגלים נגד פירטי יפו; הללו כבשו את העיר והיפואים נמלטו לאניותיהם. “ופתאום קם עליהם רוח סערה… והטביע ספינות רבות… וספינות אחרות ניפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי־אם להימלט נגד הזרם אל לב ים, כי יראו מצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם… ונוראה היתה צווחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן… ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים… וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים, אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה, הפכו אותה לשממה.”⁶²

הגירסא של ספר היסטוריה עממי, יוסיפון, שנכתב במאה ה־10 ואשר דן ומסכם את תולדות ישראל בדרך כלל בעקבות יוסף בן מתתיהו, סוטה בתאורו מן הסיפור דלעיל. מחברו של יוסיפון מפרט את היעדים של אנשי יפו ההולכים “בספינות אל האיים ואל ארצות ממשלתך (הרומאית) לשלול ולבוז ולהרוג ולאבד את עמך. ויארוב להם עד אשר הלכו ויבוא אחרי כן אל יפו ויחן עליה וילכדה כי לא היו שם גבוריה. ויהי בבואם מן האיים וימצאו מחנה רומנים (רומאים) בתוך העיר והמה ביקשו לצאת מן הים אל היבשה והנה רוח סערה גדולה מאד ותשבר כל הספינות כי אין מחוז (נמל) ויתנגחו אל הצורים (הסלעים) אשר בים ויאבדו מקצת העם והנמלטים ליבשה דקרום הרומנים בטרם יצאו אל היבשה וימותו.”⁶³ סיומו של הסיפור נוסח יוסיפון אינו שונה אלא במספר החללים בלבד. בטקסט של יוסיפון ראוי להדגיש: הפירטים הפליגו אל “האיים”, הרגו ואיבדו רומאים רבים; יציאתם לא היתה חד־פעמית, הרי אספסינוס (Vespasianus) המצביא ציפה להזדמנות לארוב להם עד צאתם למסע שוד. היפואים כלל לא נמלטו מפני הרומאים, כנוסח של יוסף בן מתתיהו, אלא חתרו עם שובם לעבר החוף במטרה להתנגש עימם. כנראה היה להם מידע על הכיבוש ובאו בחיפזון להציל את עירם. לא מן הנמנע, כי בקרב יהודי אלכסנדריה ישבו גם תומכי התפיסה הקנאית, ואלה עשויים היו למלא תפקידי ביון עבור היפואים ולהודיע להם על צאת אניות הדגן, אשר – מן הסתם – היו מצי הסוחר האלכסנדרי.

מחברו של ספר יוסיפון נחשב בעל חוש חד בהבנת מקורותיו, וגישתו העצמאית איפשרה לו לגלות את משמעותן האמיתית של עובדות מסוימות. אי־לכך, הבהרתו את פרשת הפירטים של יפו ראויה לשימת־לב מיוחדת.

בעת התרחשות הארוע נמשכה המלחמה עקובת הדם בין רומא ליהודים זו השנה השניה. האניות להובלת דגן הוסיפו, כמובן, להפליג אף בימים אלה. נתיב ההפלגה היה בכיוון מזרח לאמור, לאורך חופי סוריה ואסיה הקטנה בואכה איי יוון אל איטליה. הארכת הדרך היא פועל יוצא של תנאי הרוחות השוררות במרכז הים התיכון בחודשי האביב, היא העונה שלאחר הקציר במצרים. רוחות הקרויות אטזיות (שנתיות) נושבות מהחופים הצפון־מערביים של הים התיכון בחוזקה כה רבה, עד כי אנית מפרש לא היתה מסוגלת לשוט במישרין ממצרים לאיטליה ועל כן, נאלצו הן להעזר בבריזה המקומית לאורך הנתיב דלעיל. ספינת הסוחר האלכסנדרית, המניפה מפרש רוחבי, לא יכלה לשוט אלא ברוח גבית, ולכל היותר בזווית של 80 מעלות, ורק בנתיב עקיפין זה היה באפשרותה לרתום למפרשה את הרוח הגבית.

אין להניח, שפעולת הפירטים של יפו היתה מכוונת לשלול ולבוז בלבד. הובלת הדגן לרומא וגם לצבא הלוחם בארץ ישראל היתה חיונית ביותר לרומאים, ומכאן – שיבוש מהלכן הוא מעשה מלחמתי. ו“בפעולה מלחמתית כזאת, המכוונת נגד אניות שלוות וחסרות־הגנה, מופעלות ספינות בעלות ערך צבאי נחות. לספינות הללו אין די כוח לגונן על עצמן, הן זקוקות למקלט או לעזרה בקרבת המקום; עזרה זו יכולה להמצא במרחבי ים הנשלטים בידי אניות מלחמה של המדינה (והן לא היו ליפואים – מ"ש), או בנמלים ידידותיים. אלה האחרונים נחשבים כתמיכה העיקרית, כי הנמלים מצויים לעולם במקומם, והגישה אליהם ידועה יותר למשבשי הסחר מאשר לאויב.”⁶⁴ (את התפקיד הזה נועד למלא נמל יפו.) “הערך הצבאי של שיבוש הסחר כפעולה מלחמתית מכרעת או משנית והשיטה לפיה יבוצע שיבוש הסחר ביעילות המירבית – בין על ידי פיזור ספינות סיור, או על ידי האחזות בכוח באזור מרכזי חיוני, אשר דרכו חייב הסחר הימי לעבור – כל אלה הן שאלות אסטרטגיות, אשר להיסטוריה יש לספר אודותן רבות.”⁶⁵

על פי הערכה היסטורית זו, היוו הפירטים צי לעת מצוא של היהודים הנלחמים למען חירותם הפוליטית. היחידה הימית האמורה ניסתה להחליש את הלחץ, שהופעל על היהודים הנאבקים בעקשנות גוברת והולכת. שיבוש דרכי הסחר באגן המזרחי של הים התיכון נחשב מהלומה אסטרטגית על הלוגיסטיקה הרומאית. פרשת הפירטים לא היתה אפוא בריחתם ואסונם של קומץ דייגים, שביקשו למלט את נפשם בנסיון חתירה נואש מן החוף כי נפל עליהם מורא העונש הצפוי מנציגי השלטון, אלא פעולה צבאית מתוכננת בעלת טווח ניכר ומרחיק־שוט עדי הים האיגאי.

כיבוש יפו בכוחות רגלים ופרשים והעדר כל תכונה ימית מצד הרומאים לדכא את היפואים בעודם בדרך מעידים, כי בסוריה לא היה קיים צי באותם הימים, וקרוב לוודאי שזה הוקם דווקא בעקבות מאורעות אלה; אפשר כי הדבר ארע אף מאוחר יותר, בימי טראיאנוס (Traianus) והאדריאנוס (Hadrianus) ואף זאת בעקבות מרידות היהודים.

משמע הדברים, שהמלחמה המקומית ביהודה התרחבה לבעיה של כלל האגן המזרחי של הים התיכון, וכהערכה נכונה את המאורעות בים הובילו ברומא בתהלוכת הנצחון על יהודה דגמי אניות.⁶⁶

למרות הבעיות, שפקדו את האימפריה בתוך הים הפנימי שלה, לא נדרשו ממנה שינויים מהותיים. אמנם נוספו לכוחות הים של רומא שייטת סורית ומצרית, אבל קיומן של אלה לא היה עוד הכרח לזמן ממושך, ולא נראה, כי קיים איום כלשהו בים התיכון.

הפעילות מעבר לים התיכון לא היתה סדירה, אלא כפי צרכי האספקה ללגיונות בבריטניה, אשר חדרו לארץ זו והרחיבו בה את שליטת רומא מן המאה ה־1 לספה"נ ואילך. בהעדר כל הזדמנות להתמודד עם אויב בים, הצטיינה ההתפתחות הטכנולוגית לא בבנית טיפוסי אניות חדשות, אלא בהקמת נמלים חדשים ורחבים כדי לענות לצרכי המסחר המתפשט.

עליית ביזאנטיון    🔗

המושבה היוונית ביזאנטיון נוסדה בידי בני מגארה (658 לפנה"ס), כמאה שנה אחר ייסוד רומא. בבואם למצר בוספורוס, הם גילו בקצהו הדרומי את הנמל הטבעי, אשר לימים נקרא “קרן הזהב”, שהיא לשון ים מוארכת. המתיישבים כינו את העיר על שם מנהיגם ביזאס – ביזאנטיון. בחלוף הזמן גדלה העיר והתעשרה הודות למיקומה הגיאוגרפי, ובשל נמלה הנהדר היא החזיקה בידיה את המצר המקשר את אירופה לאסיה. משפשטה רומא את זרועותיה אל ארצות המזרח, נעשתה ביזאנטיון אחת הערים הראשיות באימפריה. בעלות הקיסר דיוקלטיאנוס (Diocletianus) לשלטון בסוף המאה ה־3, העביר הוא את המרכז לאסיה הקטנה, לניקומדיה (Nicomedia). המזרח קסם מתמיד לשליטי רומא; וכדי שיוכל לדאוג למינהל תקין באימפריה הרחבה, חילק הקיסר את ממלכתו לשני חלקים בראשות שני שליטים השווים במעמדם. שניהם כונו בתואר אוגוסטוס, כשלצידם כיהנו עוד שני קיסרים. המרכז של החלק המערבי הוקם במדיולאנום (Mediolanum – Milano דהיום). לא היתה לו לדיוקלטיאנוס כל כוונה ליצור שתי ממלכות, אולם הצעד, שתכליתו היתה הייעול – כביכול – הניח ברבות הימים את היסוד לפירוד ומה גם, כשהרקע התרבותי־לשוני היה שונה: יווני־הלניסטי מכאן ולטיני מכאן.

במאה ה־3 נתגלו כבר הסימנים הראשונים לירידתה של האימפריה. שלטון מושחת, חיי מותרות והוצאות בטחון רבות להגנת הספר כילו את אוצר המדינה. עמים חדשים, שטרם נודעו, התדפקו בשערים ואף חדרו בתעוזה לתחומי הממלכה; גותים (גרמנים) הופיעו בבוספורוס וביוון והגיעו אל הים האדריאטי, וצי רומאי נאלץ להתייצב נגדם. כנופיות של יורדי ים פראנקים עברו לאורכו של הים התיכון בדרכם מתראקיה אל גאליה. בעקבות מאורעות אלה נחלש הסחר ובייחוד עם ארצות המזרח. האתיופים חסמו את נתיב היציאה של הים האדום והפרסים את מצר הורמוז (Hormuz), נתיב היציאה מן המפרץ הפרסי. לא היה עוד קשר עם ארצות אסיה בדרום.

ההתנגשות הצפויה בין שני חלקי האימפריה ושני השליטים הראשיים לא איחרה לבוא. ב־315 עמד ליקיניוס (Licinius) בביזאנטיון בראש צבאות המזרח, ומולו, בתסאלוניקי (Thessalonike), פיקד קונסטאנטינוס (Constantinus) על כוחות המערב. שני צבאות ושני ציים התכוננו להתנגשות. במחנה של ליקיניוס נמנו 350 אניות מלחמה, רובן תלת־טוריות ממצרים, קפריסין ופיניקיה, ואילו לצידו של קונסטאנטינוס – רק 200 אניות, חד־טוריות מיוון. אף הצבא של ליקיניוס היה גדול משל יריבו. עברו הימים של האניות הענקיות, אותם מבצרים שטים, שהטילו את חיתיתם על אוקטביאנוס במימי אקטיום.

כל היתרונות היו לצידו של ליקיניוס – צי עדיף, קווי אספקה קצרים, שליטה במצר בוספורוס, אבל הלה לא השכיל לנצל אותם. את הצי של קונסטאנטינוס הנהיג בנו, אשר יכול היה לדעת מדוגמאות היסטורית, שצי נחות במספר אניותיו רצוי להטיל למערכה בשטח מים צר, כדי לאזן את חוסר השוויון בין הכוחות. הציים נפגשו בהליספונטוס. ביום הראשון לא הוכרע עדיין המאבק, אבל למחרת האיר המזל פנים לצי הקטן של קונסטאנטינוס, שקיבל עזרה מרוח גבית טובה. הרוח המתעוררת סייעה להתקדמות האניות של קונסטאנטינוס ובד בבד בלבלה את שורות הצי של ליקיניוס, עד אשר התייאשו אנשיו ונמלטו לחוף וביזאנטיון נותרה ללא הגנת צי. פני הדברים נשתנו מקצה לקצה; נפתחו קווי האספקה לקונסטאנטינוס, הוא הביס את צבא ליקיניוס בצד האסיאתי של הבוספורוס, והעיר ביזאנטיון נכנעה בפניו. תוצאות המערכה הקצרה בהליספונטוס ב־324 היו מרחיקות לכת ביותר. קונסטאנטינוס נעשה לשליט יחיד באימפריה, הנצרות זכתה לשוויון מוחלט, ומכיוון שרומא שוכנת הרחק מערבה מארצות המזרח החשובות של הממלכה, הקים הוא בירה חדשה בביזאנטיון, וכינה אותה על שמו – קונסטאנטינופוליס (Constantinopolis), העיר של קונסטאנטינוס (היא קושטא בצורתה העברית המשובשת).

האימפריה הרומאית חולקה לשתי ממלכות נפרדות ב־395. נוצרו שני מרכזים, האחד בקושטא, והשני בראוונה; בזו האחרונה הוקם בסיס ימי ליד חוף ים אדריה, ורומא נעשתה סמל בלבד. בעשרות שנות קיומה האחרונות של הממלכה המערבית בזזו את העיר עמים גרמניים שונים. גם ארצותיה של הממלכה נפלו אחת־אחת קרבן לפלישות; הוואנדאלים עברו מספרד לצפון־אפריקה, והקימו צי פירטים גדול. הם כבשו את האיים סארדיניה, קורסיקה והבאליאריים ונחתו בסיציליה; עד יוון הגיעו במסעותיהם, וב־455 שדדו את העיר רומא. היה זה המאמץ האחרון של אנשי הצי, כשהצליחו לגבור על הוואנדאלים ולגרשם מסיציליה וקורסיקה. בשעה קשה זו באה קושטא לעזרת האחים במערב. צי משלוח עם צבא יצאו לדרך ב־468, אולם הם לא עמדו מול התנופה העזה של העמים הגרמניים. גותים מערביים חדרו לספרד ולגאליה דרך נתיבי הים התיכון, ואילו הגותים המזרחיים כבשו את איטליה, והקימו בה ממלכה גותית מזרחית, שמרכזה ראוונה, עיר הנמל הגדולה. כ־150 שנה נאבק החלק המערבי של האימפריה הרומאית לשעבר עם גלי נדידות העמים עד כלות כל כוחו ונפילתו, בעוד הממלכה המזרחית נשארה איתנה, ולא היה לה כל יריב בים עד הופעת האיסלאם במאה ה־7. נפילת ממלכת רומא המערבית נחשבת בעיני ההיסטוריונים כתחילת תקופה אחרת – ימי הביניים.

משעלה על כס הקיסרות יוסטיניאנוס (Iustinianus) ה־1 בשנת 527, נעשה נסיון אחרון להשיג מחדש שליטה בלעדית בים התיכון, ולהחזיר את הארצות האבודות לחיק האימפריה. למעשה, עמד בפני הקיסר אויב אחד בלבד והוא ממלכת הוואנדאלים בקרתגו. פעילות הפירטים הוואנדאלים שיבשה מאד את הסחר עם ארצות האגן המזרחי של הים התיכון, וגם הכנסיה תמכה בשאיפות הסוחרים ליצור תנאי שלום ולהשליט באפריקה את התפיסה הנוצרית נוסח רומא כנגד הסטיה הדתית השוררת בממלכה הוואנדאלית. הקיסר ניגש לבנות צי מיד עם עלותו לשלטון. המספנות בקושטא, באלכסנדריה ובערי החוף של סוריה עבדו בשקידה רבה, הרי עמד הוא להוביל צבא גדול – רגלים ופרשים. את אניות ההובלה הרבות, יש האומדים את מספרן בכ־500, ליוו כ־100 אניות מלחמה המכונות דרומון (dromon – רץ).

קרוב לוודאי, שבציו של ליקיניוס נלחמו האחרונות מבין התלת־טוריות, אלה שהיו כמעט אלף שנים אניות המלחמה המקובלות ביותר בציי הים התיכון. במאה ה־4 לספה"נ חזרה הארכיטקטורה הימית אל הטיפוס הקדום לאמור, אניה חד־טורית. אין כל ספק בכך, שנסיגה זו באה בעקבות המחסור בכוח אדם והמצוקה הכספית. הצי של יוסטיניאנוס כבר כלל אניות מטיפוס ישן־חדש זה. לימים, נודעו אניות שונות, גם דו־טוריות, בכינוי זה, ואלה מוכרות יותר מהמאה ה־10 ואילך.

אולם דרומונים אלה, שעמדו לערוך את הצגת הבכורה שלהם בזירת הקרב, לא התנגשו בצי הוואנדאלי, מאחר שזה היה הרחק ממימי הבית באותם הימים. את הצי הביזאנטי הנהיג בליסאריוס (Belisarius). הוא עצר את התקדמותו בדרך הארוכה במקומות מספר; תחנתו האחרונה לפני היעד היתה מאלטה, ומכאן הפליג ברוח מזרחית ערה היישר אל החוף התוניסי, כ־200 ק"מ דרומית־מזרחית לקרתגו. כאן הנחית בליסאריוס את כוחות הרגלים לחוף, והתקדם במקביל לאניות. בהיות הצי והצבא הוואנדאלים הרחק מן הבית, נפלה קרתגו ללא התנגדות. משחזר הצבא, הביס אותו בליסאריוס ושב לקושטא עטור נצחון עם שלל רב. היסטוריון בן התקופה, פרוקופיוס (Prokopios), מספר שבמסע הנצחון שנערך לכבודו נישאו בין היתר גם אותם אוצרות היהודים, שהוואנדאלים שדדו ברומא ב־455. ההיסטוריון מוסיף, כי הקיסר הפקיד את האוצרות, ביניהם את המנורה, בכנסיה בירושלים; גירסא אחרת טוענת, שהמנורה נשתמרה בקושטא עד 120, ואבדה עם כיבוש העיר בידי הצלבנים. לעומת גירסאות אלו קיים גם סיפור עממי יהודי האומר, כי המנורה שאנית בליסאריוס הביאה לקושטא, הצליחה להגיע בסופו של דבר אל ארץ מכורתה. על פי האגדה, מסר הקיסר את המנורה לצורף יהודי להכין העתק לה; זה היה כה מושלם, שיוסטיניאנוס לא הבחין, כי הצורף החזיר לו אותו במקום המנורה המקורית. את המנורה המקורית הביא הצורף ארצה, וטמן באדמה אי־שם בהרים בדרך לירושלים והיא תישאר במקום עד ביאת המשיח.

לאחר סילוק האיום הוואנדאלי כבש בליסאריוס את סיציליה ונחת באיטליה. למרות השליטה הביזאנטית בים, נתקל כיבוש איטליה בקשיים רבים, ואת חלומותיו הצליח יוסטיניאנוס להגשים רק כעבור שנים. בשנת 554, עם השתלטותו על איטליה ועל רובן של ארצות האגן המערבי של הים התיכון, כאילו חזרה עטרת רומא ליושנה; ציי הסחר שטו שוב ללא כל הפרעה לאורך נתיבי הים. שליטת קושטא התבססה על צי הדרומונים, האב־טיפוס של האניה הביזאנטית בימי הביניים. הבסיס הראשי שלהם היה ב“קרן הזהב”, בנמל של עיר הבירה; בסיסים נוספים הוקמו באלכסנדריה, במספר ערי חוף בסוריה, בצפונו של הים השחור, בראוונה, ניאפוליס, סיראקוסאי, קרתגו ובסמוך למצר גיברלטר. כמחצית הצי עגנה קבע בקושטא.

ממלכת יוסטיניאנוס היתה אימפריה ימית מובהקת. לא הלגיונות או רשת דרכי היבשה, כי אם עוצמתה הימית היא שהחזיקה יחד את חלקיה. את כוחות הצבא הובילו בים, והיקפם של אלה היה בדרך כלל קטן מאד, בניגוד לצבאות הגדולים של רומא לפנים. 15,000 חיילים כבשו את הממלכה הוואנדאלית באפריקה הצפונית, ואת איטליה – 10,000 בלבד. נוהגים להשוות את ממלכת יוסטיניאנוס לאנגליה, שאף היא החזיקה את האימפריה בכוחות הצי ולא בצבאה הקטן.

מוגבלותה של העוצמה הימית הביזאנטית טמונה באי־יכולתה למנוע את פשיטות העמים הבארבארים בפנים ארצותיה, שכן הסתפק יוסטיניאנוס בביצור מובלעות בלבד לאורך חופי הים, ולא השתדל להשיג שליטה רצופה על פני כל שטחי הארצות הסובבות את הים התיכון. למרות רפיון זה שקד הקיסר לשוות לשלטונו את המראה והברק של ימים עברו. פרחו אמנות הבניה והספרות, אולם מעל לכל מייחד את שמו של השליט מפעל התחיקה הגדול, ה־Corpus Iuris ובתוכו סיכום חוקי הים המכונים רודיים, ה־Nomos Nautikos. לא בכדי נקראו חוקי הים של ביזאנטיון בשם חוקי רודוס. אי זה שוכן במקום מרכזי, על אם הדרך של האגן המזרחי של הים התיכון והוא שימש תחנת ביניים חשובה בין קושטא, צור ואלכסנדריה. שיא התפתחותה היה בתקופה ההליניסטית, במאה ה־3 לפנה"ס, כשבפתח הנמל עמד פסל אל השמש הענקי, הקולוסוס (Kolssos) של רודוס. פרסומו נשאר לו עוד מאות שנים רבות גם בימי הממלכה הביזאנטית. השיט הבינלאומי בתקופה העתיקה היה חלק בלתי־נפרד של כלל החיים הכלכליים. הים התיכון, שחיבר את ארצות האימפריה הרומאית, נשאר מרכז סחר ותרבות גם לאחר התפוררות ממלכה זו; וביזאנטיון, יורשתה של רומא במזרח, הוסיפה וטיפחה את המורשת התרבותית והכלכלית. ברם, אף במערב לא אבדו ערכים אלה, ועמי אירופה החדשים סיגלו לעצמם במהרה את המחשבה האימפריאלית, שמוצאה מאזור הים התיכון, ושמרו על מסורות רומא – לשונה, תרבותה וחוקיה גם בתחום הים.

במאה ה־7 שטפו הערבים את המזרח התיכון וצפון אפריקה, ורק קושטא עמדה כנגדם, ומנעה את חדירתם לבלקן ולמזרח אירופה. מוצא הפולשים מחצי האי ערב, והיתה בהם משום רתיעה מן הים; אולם משכבשו הם ארצות בעלות מסורת ימית, כגון סוריה ומצרים, שאוכלוסיהן התאסלמו, ועל כס השלטון עלה הח’ליף עות’מאן, הופיע גם צי מוסלמי בים. קצין מוכשר של הח’ליף, לימים מייסד בית אומיה, הקים ואירגן את הצי, עלה על קושטא וניסה לכבוש את העיר. לאחר מאות שנים של שליטה כמעט־בלעדית בנתיבי הים נתחדש המאבק.

בראשית דרכם פשטו המוסלמים על קפריסין ועל ארווד (בחוף הסורי), וב־655 התחוללה ההתנגשות הראשונה בים בין האיסלאם לממלכה הביזאנטית, והיא נעשתה במסורת המוסלמית אפופת הילה אגדית. מועאוויה, עודו נציב בסוריה, פעל במידה רבה על דעת עצמו, וכינס את כוחותיו בטריפוליס (Tripolis) בחוף הסורי. באותם הימים חיו באזור אוכלוסין נוצריים, והאנטי־איסלאמיים שבהם העלו באש הרבה אניות בנמל. מועאוויה לא אמר נואש, וכינס צי חדש כשמגמת פניו לעבר קושטא. גם הצי הביזאנטי התכונן להתנגשות ובו יותר מ־500 אניות כנגד 200 מוסלמיות. הציים נפגשו ליד חופי קיליקיה בקרבת הר פויניקוס (Phoinikos). משהבחינו המוסלמים במספר העצום של הדרומונים הביזאנטיים, אשר ריבוי תרניהם נדמו להם כעין יער, קראו למערכה בשם “קרב התרנים”. הקיסר קונסטאנס (Constans) סמך על כוח ציו הרב. האניות הביזאנטיות פתחו בהתמודדות, נורו חיצים ומהמטולים הועפו הקליעים למיניהם. בתגובה התלכדו המוסלמים, קשרו יחד את אניותיהם בשרשראות כעין מבצר צף, והתכוננו לאסור קרב פנים־אל־פנים בין החיילים. את אנית הנציב המצרי, עבדאללה, לכד דרומון ביזאנטי באמצעות כדום והחל גורר אותה. קצין מוסלמי צעיר לא הניח לדבר, והוביל את אניתו להתקפה. הוא הסתער בתנופה כה עזה אל בינות הדרומון ואנית עבדאללה, עד אשר הצליח לקרוע באיל הניגוח של אניתו את השרשרת, שבה נגרר כלי השיט של הנציב אחר הדרומון. המוסלמים המעטים התגברו על הביזאנטים, ורק בתחבולות עורמה עלה בידיה הקיסר למלט את חייו. הוא החליף את בגדיו עם אחד מקציניו, וברח בסירה מהירה; הקצין הצעיר הקריב את עצמו למען השליט. זמן לא רב אחר “קרב התרנים”, משנרצח עות’מאן, נעשה מועאוויה הח’ליף.

בעלותו על כס הח’ליפות, סבר מועאוויה, כי הגיעה העת להתייצב נגד רומא המזרחית. ב־672 שטפו כוחות הים שלו את האיזור האיגאי; הביזאנטים הגיבו בפשיטה על הדלתא במצרים, אולם ללא כל הישג מרשים. כעבור שנה חדר צי מצרי־סורי לים השיש, ובכך החל המצור של שבע שנים שהוטל על קושטא. בשנה החמישית של המצור הסתנן לעיר מבעד טבעת המצור בחור צעיר, קאליניקוס (Kalinikos) שמו. הלה גילה לקיסר, קונסטאנטינוס ה־4, כי באמתחתו תרכובת כימית מסוימת, המתאימה במיוחד למלחמה בים. הקיסר אימץ את הצעת הצעיר, ובקיץ 667 נעשו כל ההכנות לנסיון הגדול תוך חשאיות גמורה. באחד מימי סוף הקיץ הורדה השרשרת הענקית, החוסמת את “קרן הזהב” מפני חדירת אניות אויב, הצי הביזאנטי הקטן עבר את פתח הכניסה, והפליג היישר לבוספורוס לעבר הצי המוסלמי הגדול ממנו פי כמה. המוסלמים השתוממו לראות, מה רב הוא עוז רוח יריביהם, ומיהרו לנתק את נתיב הנסיגה שלהם; וברגע זה החלה הצגת הבכורה של הנשק החשאי החדש. בחרטום האניה הביזאנטית המובילה נראו אנשים המטפלים במעין מיכל ובמשאבה. מיכל זה היה סיפון (siphon), שלשון להבה פרצה מפתחו ובעקבותיה זרמה־שטפה אש, שנאחזה במבנה העץ ובמערך החיבל והמפרש של כל אניה מוסלמית מתקרבת. הדליקה הוסיפה לבעור גם על פני המים, כאילו הוצת הבוספורוס כולו. זו אחר זו הוטלו למערכה אניות ביזאנטיות מצוידות בנשק האימים. כלי השיט המוסלמיים הפכו למאכולת אש, ורק מעטים הספיקו להימלט מן התופת. האניות המוסלמיות פילסו את דרכן לעבר חופיה הדרומיים של אסיה הקטנה, אבל שם היכתה בהם סערה עזה, ואניות הביזאנטים הרודפות אחריהן כילו את המלאכה. מועאוויה אולץ לקבל תנאי שלום משפילים.

כך היה שימושה הראשון של האש היוונית בתנאי קרב. האש היוונית היתה ידועה זה כמאה וחמישים שנה, ומן הסתם קאליניקוס ייעל אותה ושינה קמעא את התרכובת. הרכבה של האש היוונית אינו ידוע עוד, והדעות על כך שונות עד מאד. מיכל הנחושת המצויד במשאבה פלט את החומר, וכאשר נוספו לו מי־ים הוא התלקח. כל נסיון לכבות את הבעירה עלה בתוהו, הרי במים היא גברה עוד יותר. האש היוונית הדפה את ההתקפה המוסלמית, ומנעה את כיבוש אירופה. ממציא החומר הכימי (או המשפר את הרכבו) נעלם כליל מנגד עינינו, ואין יודעים עליו עוד. האם הוא נרצח, שסודו לא יתגלה ברבים? אין ספק, שנשק חדש זה היה הסוד הכמוס ביותר של הממלכה הביזאנטית במשך מאות בשנים.

בימי הח’ליפים עבד אל־מלכ ואל־וליד הורחבו שטחי הכיבוש של האיסלאם. במזרח הגיעו צבאותיהם עד הודו ואסיה התיכונה, ואילו במערב – הם חיסלו את שלטון הביזאנטים בצפון אפריקה. בעקבות ההתנגשויות הקודמות העריך עבד אל־מלכ אל נכון את משמעות העוצמה הימית, ולפיכך הוא הורה לנציב של צפון אפריקה, מוסה, להקים בסיס ימי; הלה לא בנה את הבסיס בקרתגו, אלא באגם הפנימי שם, במרחק מה מחוף הים, וקישרו בתעלה חפורה אל המפרץ הגדול. מוסה ויתר על קרתגו והקים במקומה את תוניס, הבטוחה מפני כל הפתעה מכיוון הים. במספנה של תוניס ניגשו מיד למלאכה, וכעבור זמן לא רב הצטרפו 100 אניות חדשות לצי המוסלמי בים התיכון. תוניס היתה המרכז הימי השלישי אחר הסורי והמצרי. הבסיס החדש הוכיח את מחשבת מתכנניו. הוא היה מקלט לעת צרה וגם נקודת יציאה לפשיטות לסיציליה, סארדיניה והאיים הבאליאריים. הפשיטות לא נערכו באקראי; הן היו חלק מתכנית כוללת. הצי בבסיס התוניסי נועד לנטרל את איומי הכוחות הביזאנטיים הממוקמים באיים אלה, בשעה שהוביל מוסה את צבאו לעבר המצר המפורסם המפריד בין אפריקה לאירופה. בהגיעו אל סיאוטה (Ceuta), ראה מוסה נוכח פניו את ספרד; תחילה היסס, כי לא היו איתו כוחות צי. אלה איבטחו את קווי האספקה לצבא, ופקחו עין על הצי הביזאנטי. בסיאוטה היו אז ארבע ספינות סך הכל; מוסה נתן הוראה לאחד מקציניו, טאריק, לחצות בהן את המצר. הקצין המוסלמי הגיע למרגלות הצוק המפורסם (709), ומאז ואילך נקרא המצר על שמו לאמור, ג’בל אל־טאריק (הר טאריק), הרי הוא גיברלטר. משהצליח טאריק להאחז מעבר למצר, בנה מוסה אניות, וחצה עם צבאו את מכשול המים, ומכאן ואילך היה כיבוש ספרד מבצע יבשתי בלבד.

במהלך עשרות השנים שלפני הפלישה ניפצו המוסלמים את כוחה של הממלכה הביזאנטית באגן המערבי, ועם כיבוש צפון אפריקה וספרד החזיקו בידיהם שני שלישים מהיקפו של הים התיכון, מהנהר רון בגאליה עד ארמניה באסיה. לקושטא לא עמד כל כוח להגיב, ובנסיבות אלה הוטל המצור המוסלמי השני על העיר. בעצם ימים אלה הוכתר קיסר חדש בקושטא, ליאון (Leon) ה־3, המכונה איסאורי (Isaurus), השליט הנכון בעיתות משבר מעין אלו.

ההתקפה החלה בקיץ 717. אלף ושמונה מאות אניות ו־180,000 חיילים צרו על קושטא. הצי הענקי התנהל בקשיים מרובים למצר הצר בעלותו על העיר. בהתנפלות הראשונה של הביזאנטים על אויביהם הושמדו כעשרים אניות באש הקטלנית. אניות אלה לא באו ביחד עם עיקרו של הצי. לכשהורדה השרשרת בפתח הכניסה ל“קרן הזהב”, נסוגו קמעא המוסלמים, וניצבו במרחק־מה מחשש האש היוונית.

למוסלמים לא היה כל יתרון בעמדותיהם החדשות; הם נשארו בהמתנה חודש על גבי חודש, גם בימי החורף הקשה. באביב הגיעו שתי שייטות, מסוריה וממצרים, הן הביאו תגבורת ואספקה. אלה התמקמו בצד האסיאתי של המצר, שם היתה להם הגנה כלשהי מפני האניות הביזאנטיות היורקות אש. בקרב אנשי השייטת המצרית שירתו גם נוצרים, אשר רבים מהם ערקו למחנה הביזאנטי, והביאו מידע על המצב בצבא ובצי של האויב. הביזאנטים הטרידו את המוסלמים בשיגור אניות מצוידות בסיפוֹנים, העלו באש כל שאפשר ואף בזזו אניות נטושות. מסיבה זו לא העזו המוסלמים להטיל מצור הדוק על העיר מצד הים. הקלת־מה גרם בואו של צבא מסוריה, שתפס את הצד האסיאתי של הבוספורוס וים השיש. הצי המוסלמי מסוגל היה לאבטח את הקשר עם הים התיכון בלבד, אבל לא עמד לו הכוח לנתק את קושטא מקווי הקשר עם הים השחור. על מצב זה נועד להקל הצבא, שכן מאסיה לא יכול היה להגיע עד כה דבר לצרים על העיר. הביזאנטים לא הניחו להתפתחות זו; הם שיגרו כוחות לצד האסיאתי של המצר, אשר באמצעותם הצליחו לחדש את הקשר המנותק. נהפכו אפוא היוצרות; רעב ומגפה פרצו במחנה המוסלמי, ומה גם, עם בוא ימי קיץ 718 הגיע צבא בולגרי, שעשה שמות בצרים, ובחודש אוגוסט החליט הפיקוד המוסלמי להיסוג. הצבא חזר דרך אסיה הקטנה לסוריה, אולם הצי הוכה פעמיים בסערות ים; בראשונה בהליספונטוס ולאחר מכן בים האיגאי. מהצי המפואר והעצום שבו 5 ספינות בלבד, שבישרו את הכשלון המוחלט.

מפלת המוסלמים מוסברת במפעלי ההגנה המיוחדים של קושטא. מצד היבשה ניצבה שם חומה כפולה, הפנימית גבוהה מן החיצונית, ועליה הועמדה מערכת מטולים, ואילו על חומת הים הגן הצי. “קרן הזהב” נחסמה בשרשרת ומכאן, שהצי המוסלמי לא יכול לתקוף את חומת הים מחשש מתקפת נגד, ומאחר שלא עמד לו הכוח לנתק את קווי הקשר אל הים השחור, העיר לא הורעבה ולא הודברה.

כמעט בעת ובעונה אחת ובשתי ארצות עצרו בני אירופה את הסתערות האיסלאם; הפראנקים בטור (Tour) שבצרפת ב־732, לאחר שהממלכה הגותית־מערבית בספרד התמוטטה, ובקושטא – ארבע־עשרה שנים קודם לכן, ב־718. לממלכה הגותית לא היה צי שיוכל למנוע את המעבר במצר גיברלטר ואף לא כוח יבשתי להדוף את תנופת המוסלמים; אולם לא כך קרה בממלכה הביזאנטית. מאז ימי בליסאריוס החזיקה היא בידיה את השליטה בנתיבי הים, וזו איפשרה העברת כוחות לוחמים ואספקה. בשתי ההתקפות המוסלמיות על קושטא עמדו בפני הציים המוסלמיים תפקידי ההסגר והמצור ואבטחת ההובלה מלב האימפריה – סוריה ומצרים – אל זירת המאבק. הובלת אספקה ותגבורת מארצות אלה בדרך יבשתית היתה לאין ערוך קשה ומסובכת משבים.

למרות אובדן סוריה ומצרים בעקבות כיבושי הערבים, הוסיפה קושטא להישאר מרכז מסחרי לסחורות המזרח. עקב חשיבותה בסחר התיווך החזיקה היא מעמד בחלקיה השונים של איטליה עד ימי עליית הערים־הרפובליקות – וניציה (Venezia), גנואה (Genova) ופיזה (Pisa). האימפריה הביזאנטית והאומיית־המוסלמית עוד התכתשו בים; ב־747 חיסלו דרומונים ביזאנטיים 1000 אניות ליד חופי קפריסין, אבל משירד בית אומייה מהשלטון ב־750, פסקו גם ההתגרויות ההדדיות.

הניווט בימי קדם    🔗

בדיון על שלהי התקופה העתיקה וראשית ימי הביניים מתעוררת בוודאות השאלה: כיצד ניווט יורד הים את ספינתו באותם הימים? למעשה אין תשובה ברורה לשאלה מסקרנת זו. על אף שהים התיכון היה בית האולפנא מן הקדומים ביותר לנווטות, לא נותר כל תאור מהימן כיצד זה נעשה. מכל מקום, הידע שנצטבר במהלך הדורות אכן איפשר לנווט את כלי השיט אל היעד הנכסף ללא מצפן ומפה ובלא אמצעים אחרים כלשהם. כאמור, אין בידינו כל תאור מפורט, שכן יודעי קרוא וכתוב לרוב לא ניווטו ספינה, ואלה שהחזיקו את משוט ההגה בידיהם, לא משכו כלל בעט סופרים. אם מאן דהוא כתב על אודות מלאכת השייטים, היה האיש נוסע סתם, או מישהו אחר שחשקה נפשו לכתוב סיפור הכרוך בים; אולם, מן הכתובים הללו לא נסתבר יותר מזה אשר כבר היה משוער בלאו הכי. למרות אי הידיעה שלנו על כישורי השייטים להתמצא בין גלי הים האדירים, נעלה מכל ספק, שאניות מצרית שייטו כבר בים התיכון לפני 4000 שנה ויותר.

ביבשה אפשר לשאול עובר אורח על דרך ושביל, אבל כלום נראה וגלוי לעין הנתיב בים? האם פוגשים בים תכופות בני אדם על מנת לקבל מהם את המידע הדרוש? אלפי שנים היו השמש והכוכבים מורי הדרך בים. השיט לאורך החופים נראה ודאי ובטוח יותר, אם כי נתעורר מדי פעם הצורך להתרחק מהם מחמת סכנת שרטונות ומחוף חֲסי הרוח (lee shore), פן תושלך האניה לסלעים. לשם קביעת כיוון ההפלגה נאחזו בוודאי השייטים בנקודות הזריחה והֵעָרֵב השמש בתנועתה המדומה, ומכאן נגזרו גם השמות – מזרח ומערב. נקודת הצהרת השמש (שיא הגובה במסלול היומי) והצל שהיא מטילה אותה שעה, מאפשרים לקבוע את שני הכיוונים הנוספים. עם זאת, כבר היוונים ידעו, שזריחה ושקיעה בחורף ובקיץ אינן מצויות באותן הנקודות: בחורף, דרום־מזרח–דרום־מערב, ובקיץ צפון־מזרח–צפון־מערב.

לקביעת הכיוונים לא היה כל שימוש תועלתי זולת הרוחות המנשבות מהכיוונים השונים, אותן רתמו הקדמונים במפרש הרוחבי של כלי השיט על מנת להגיע למקום מבטחים. מסתבר אפוא שהכיוונים תאמו יותר את נשיבת הרוחות מאשר את מסלול השמש ביום ואת הופעתם והעלמם של הכוכבים בלילה. הסופר הרומאי וגיטיוס (Flavius Vegetius Renatus – מאה 4 לספה"נ) הבהיר יפה את הרעיון דלעיל בספרו – “תמצית התורה הצבאית” בזה הלשון: “כשמפליג צבא באניות חמושות, הכרח הוא לדעת מראש את סימני הסערה. הרי הרוחות עזות וגלים מכלים את הליבורניות (אנית מלחמה דו־טורית) קודם משכוח האויב. הכרח בל יעבור הוא לרכוש מומחיות בתחום זה של מדעי הטבע; אופין של רוחות והסערות יוודע על ידי התבוננות בשמים. וכשם שהזהירות תבטיח את החוששים מפני אכזריות הים, כן יאבד את הרשלנים רפיון הידיים. לפיכך, חייבת תורת השיט לבחון תחילה את מספר הרוחות ושמותיהן. הקדמונים סברו, שנושבות רק ארבע רוחות ראשיות בהתאם לכיוונים, אחת מכל כיוון; אולם נסיון הדורות קבע – שתים־עשרה…”.⁶⁷

חשיבות כה רבה נועדה לרוח, שנקרא – למעשה – עליה גם הכיוון, ואילו היא – על שם הארץ שממנה נושבת. על השייטים – כמובן – לדעת היטב את מיקומו של היעד, למשל: מהאי קארפאתוס (Karpathos) הפליגו לרודוס עם הרוח המכונה “אפריקוס” (Africus). רודוס שוכן בכיוון מזרח־צפון־מזרח מקארפאתוס; אם כן ציפה וחיכה הקברניט לנשיבת ה“אפריקוס”, וזו רוח גבית, שנתפסה במפרש הרוחב.

הרוח העונתית הצפונית, האטזית, נושבת באורח קבע מעל מצרים והמזרח התיכון, וים סוף מתעל אותה לצפונית־צפונית־מזרחית. היא מתעוררת יחד עם המונסון בהודו. עם שינוי כיוון המונסון וחדירתו למצר באב־אל־מנדב ולים סוף לעבר צפון נחלשת האטזית. המונסון מסייע לשיט בחוף מזרח אפריקה; האם בעזרתו הגיעו אנשי שלמה המלך אל ארץ אופיר, ששכנה אי־שם באזור, וחזרו משם, מששינה את כיוונו?

חוף המבטחים הוא היעד; על כן מעבר ללימוד הרוחות וכיוון נשיבתן, מצאו השייטים הקדמונים שיטה לדעת את קרבת החוף, והרי זה השימוש באנך. באמצעותו מדדו את עומק המים; ככל שהמים הפכו רדודים יותר, כן התקרבו אל החוף, וגם יכלו להימנע מלעלות על שרטון. המצרים הקדמונים השתמשו במוט ארוך למטרה זו.

שמי הים התיכון אינם מעוננים בדרך כלל בימי הקיץ, וקבוצת הכוכבים של הדובה הגדולה מראה לכיוון צפון ואינה מגיעה לאופק. אולם משהפליגו בים סוף לאמור, שייטו אל קוי רוחב דרומיים יותר, נעלמה הדובה הגדולה, ירדה אל מתחת לאופק, היא “שקעה בים”. כשראה אודיסאוס, הגיבור האגדי של הומירוס, את הדובה הגדולה משמאלו, סימן הוא ששייט מזרחה – כמובן. הפיניקים לימדו את היוונים להעזר במערכת הכוכבים של הדובה הקטנה, שקצה היצול שלה הוא כוכב הצפון.

כאמור, לא חובר בתקופה העתיקה כל חיבור, שנועד ללמד את יורדי הים, כיצד לנצל את צבא השמים לצרכי ניווט. אחת הדוגמאות המאפשרת לנו לשאוב מידע כלשהו על ניצול הכוכבים להתמצאות בים, הגיעה אלינו בפסוקי השירה של המשורר הרומאי לוקאנוס (Lucanus), שחי ויצר במאה ה־1 לספה"נ. בפואמה הגדולה שלו מספר לוקאנוס על המצביא המפורסם, פומפיוס, שנמלט בספינה אל סוריה אחר קרב התבוסה שלו נגד קיסר בפארסאלוס. בדרך שאל פומפיוס את הקברניט על אודות הכוכבים, אשר באמצעותם ניתן לזהות את הנתיבים אל הארצות השונות וכן גם את מדידת הדרך בים בסיוע הכוכבים. הקברניט השיב לו, שלעולם אין עוקבים אחר כוכבים החולפים־עוברים בשמים המערימים על השייטים המסכנים, אלא אחר כוכב הצפון, שאינו שוקע בים, והוא המדריך את האניות. לכשעולה הדובה הקטנה ועומדת בראש הסקריה, הספינה פונה לעבר הבוספורוס ומאיאוטיס (Maeotis – הים האזובי) שליד חופי סקיתיה; אולם אם הכוכב ארקטורוס (Arcturus) יורד מראש התורן, וקבוצת כוכבי הדובה הקטנה מתקרבת לעבר פני הים, משייטת הספינה אל נמלי סוריה.⁶⁸ לדעת מביני דבר, הקברניט לא דייק במידע שנתן, אבל חוסר הדיוק יכול היה לקרות גם באשמת המשורר; ואין מה לעשות עוד, כאשר לא בעלי מקצוע העלו על הכתב את תורת הניווט, אלא חכמים בחרוזים.

החל מן המאה ה־4 לפנה“ס, כאשר נאגר כבר די חומר בקרב יורדי הים, פורסמו מעין מדריכי חופים הידועים בשם “פריפלוס” (periplous) – שיט סביב לחופים. הראשון בהם הוא זה של סקילאקס, אשר נסע בשליחות המלך הפרסי, דריוש ה־1, ב־510 לפנה”ס, מהנהר אינדוס אל הים האדום. כמסופר, תיאר סקילאקס בפירוט את החופים, והפריפלוס שלו דן על נמלי הים התיכון ועל חופי האוקיאנוס האטלנטי הסמוכים לים התיכון. התאור מתחיל בשפך הנילוס, ומשם הוא עובר וממשיך בחופי לוב וכן הלאה. המרחקים בין מקום למקום צוינו ב“ימי שיוט” לאמור, כ־120 מילין לכל היותר ביממה עם רוח גבית טובה.

מדידת המרחקים היתה בעיה קשה מאד בתקופה העתיקה, וההפרשים בין האומדנים היו ניכרים מאד. מכיוון שמקובל היה כי המפליגים בים עולים לעת לילה לחוף, נרשמו נתוני המרחק אף במונח של “שיוט לאור יום” בלבד. במאה ה־4–3 לפנה"ס פורסם מדריך חופים הקרוי Stadiasmus Maris Magni, המציין את המרחקים בים הגדול (ים תיכון) במידות stadion (כ־200 מטר) בין נמל לנמל.⁶⁹

שושנת שתים־עשרה הרוחות יוחסה למדען, איש אלכסנדריה, טימוסתנס (Timosthenes), שחי במאה ה־3 לפנה"ס. מוצאו מרודוס, המדינה הימית המפורסמת. כתביו מוכרים ממובאות בלבד בדברי סופרים אחרים. במדריך ההפלגות שלו הסתמך על הרוחות.

המדריך הידוע Periplous Maris Erythraei – שיט מסביב לחופי ים אריתריאה, חובר במאה ה־1 לספה"נ בידי סוחר דובר יוונית, והוא מתאר את חופי ים סוף, מפרץ עדן, הודו ומזרח אפריקה. ואלה הם רק אחדים ממדריכי החופים.

האם היו קיימות מפות ימיות בתקופה העתיקה? ספק, אם כי היוונים והרומאים השתמשו במעין מפות. הפילוסוף היווני אנאקסימאנדרוס שירטט את מפת העולם במאה ה־6 לפנה"ס. אראטוסתנס (Eratosthenes, 200 לפנה"ס), שחישב את היקף כדור הארץ, הגה את יסודותיה של רשת המעלות. איש מדע אחר, היפארכוס (Hipparchus, מאה 2 לפנה"ס), חילק ל־360 מעלות את קו הרוחב של אראטוסתנס החוצה את רודוס, ושירטט 12 קווים מקבילים לו בציינו את אזורי האקלים השונים. ייתכן, שכבר גילו כי הזווית שבין השטח המאוזן של האופק לכוכב הצפון נותנת לערך את הרוחב הגיאוגרפי של הנקודה. קלאודיוס פטולמאיוס (Claudius Ptolemaios), מתימטיקאי ואסטרונום איש אלכסנדריה (מאה 2 לספה"נ), כתב חיבור בשם “גיאוגרפיה”. זהו אטלס עולמי, הכולל – נוסף למפות – גם רשימת 8000 מקומות, תוך ציון קווי האורך והרוחב שלהם.

כמוצא ואמצעי לקביעת האורך הגיאוגרפי משמשת העובדה, כי בכל המקומות השוכנים בקו אורך אחד, שורר זמן אחד (שעה, דקה ושניה). השמש עומדת בכל רגע מעל קו אורך אחד. כדור הארץ מסתובב סביב צירו ממערב למזרח סיבוב מלא (360 מעלות) ב־24 שעות. בסיבוב זה עוברים קווי האורך זה אחר זה מול השמש; הם נמשכים מקוטב לקוטב. ככל שקו האורך מערבי יותר, הוא יעבור מאוחר יותר תחת השמש. בשעה אחת מקיפות 15 מעלות את השמש. מציאת האורך הגיאוגרפי המדויק היתה אפשרית רק לאחר המצאת הכרונומטר, וזה לא עמד לרשות יורדי הים בתקופה העתיקה.

מד דרך ימי    🔗

כאמור לעיל, התקשו הקדמונים למדוד את המרחק בכלל, על אף שאראטוסתנס כבר חישב את המרחק בין אלכסנדריה לאסואן בדרך אסטרונומית. מדידת המרחק בים היא שאלה מסובכת ביותר, וספק אם יכלו להתגבר על קושי זה בתקופה העתיקה. מכל מקום, נעשה “נסיון” עיוני מענין מאד, ואפילו אם לא בפועל, הרי לפחות בתכנית.

ויטרוביוס (Vitruvius), האדריכל והמהנדס הרומאי, פרסם את חיבורו ב־25 לפנה"ס. ביצירתו מצויים תאורי מכונות ועניני טכניקה לרוב ובין היתר גם מד־דרך ימי, הנקרא באנגלית log. ראוי לציין, שמגבלות הלוג המודרני אינן שונות משל הלוג הרומאי דהיינו: הוא מודד את התקדמות האניה כלפי הים ולא כלפי הקרקע. ולהלן דברי ויטרוביוס: "וכעת אתאר תכנית, שהיא לתכלית לאו־דוקא בלתי שימושית, שכן לשם כך קיבלנו מאת אבותינו במסורת מהימנה, אשר לפיה נוכל לדעת כמה מילין מהדרך עשינו בנסענו בעגלה או בהפליגנו בים. והרי זה ככה: לגלגלים של העגלה יהיה קוטר באורך של ארבע רגל ושישית הרגל, שבבוא הגלגל שוב אל המקום אשר משם יצא לעשות בדרך את סיבובו, יגיע אל אותה הנקודה על פני הגלגל ששם החל מסתובב; וכי אז עושה הוא מרחק מסוים; שתים־עשרה רגל ומחצית הרגל. זאת ועוד, תותקן דיסקה לטבור של הגלגל בצידו הפנימי, אשר מעבר להיקפה (על המעטפת) בולטת שן אחת. מעל זאת תחוזק תבה לארגז העגלה ובה דיסקה מסתובבת בצורה אנכית ומהודקת לציר. בהיקף הדיסקה הזאת קבועות שיניים, תוך רווחים קצובים וארבע מאות במספר, לשם מגע עם השן של הדיסקה התחתונה. נוסף לכך, תיקבע שן בולטת במעטפת של הדיסקה העליונה מעבר לשיניים האחרות.

"תיסגר מעל זאת לתוך תבה נוספת דיסקה בצורה אופקית, שהיא בעלת שיניים כקודמתה והן נוגעות בשן הקבועה במעטפת של הדיסקה השניה; בדיסקה הזאת יהיו חורים בהתאם למספר המילין של הדרך היומית, אשר אפשר לעשות בעגלה. אין דבר העומד עתה בפני הענין. בכל החורים הללו תושמנה אבנים עגלגלות. בתבת הדיסקה הזאת יהא חור אחד בעל צינורית, אשר דרכה, משתבואנה אל המקום, תיפולנה האבנים שבדיסקה אחת־אחת לתוך אגרטל מתכת שבגוף העגלה. לפיכך, כשהגלגל נע קדימה, נושא הוא איתו את הדיסקה התחתונה, והשן שלה מאלצת להתקדם עם כל סיבוב וסיבוב את השיניים של הדיסקה שמעליה; יוצא אפוא כי ארבע מאות סיבובים של הדיסקה התחתונה יסובבו סיבוב אחד את זאת שמעליה, והשן שקבועה במעטפתה תזיז שן אחת של הדיסקה האופקית. לכן, כל עוד הדיסקה התחתונה תעשה ארבע מאות סיבובים, תסתובב העליונה סיבוב אחד. ההתקדמות בדרך היא חמשת אלפים רגל, זאת אומר, אלף צעדים (כפולים). כל אימת שנופלת אבן, מציינת היא בצליל מיל אחד; ומספר האבנים הנאספות מן האגרטל מציין את המילין של הדרך היומית כולה.

"בהפלגה הימית נוהגים באותה השיטה תוך שינויים קלים. ובכן, מעבירים דרך דפנות האניה ציר שקצותיו בולטים מעבר לה; עליהם מורכבים גלגלים בקוטר של ארבע רגל ושישית הרגל. סביב היקפם כפות הנוגעות במים. באמצע הציר שבאמצע האניה מצויה דיסקה עם שן אחת מעבר להיקפה (על המעטפת). למקום זה תהודק תבה ובתוכה דיסקה עם ארבע מאות שיניים, תוך רווחים קצובים ביניהן, הנוגעות לשן של הדיסקה, אשר על הציר; במעטפתה של זאת נקבעה שן נוספת הבולטת מעבר להיקף. מעליה ובתבה אחרת מושמת דיסקה בצורה אופקית, שהיא בעלת שיניים כקודמתה, ואשר שיניה נוגעות בשן היחידה שקבועה במעטפת של הדיסקה האנכית (השניה). והיא, בהזיזה את השיניים הללו של הדיסקה האופקית בכל סיבוב וסיבוב משלה, תקדם שן אחר שן את הדיסקה האופקית. בדיסקה האופקית יהיו חורים, שבהם מצויות אבנים עגלגלות. בתבה זאת נקדח חור וממנו יוצאת צינורית, אשר דרכה תיפול האבן ללא כל מעצור לתוך אגרטל מתכת ובצליל תאותת.

"לפיכך, משידחפו את האניה המשוטים או נשיבת הרוח, תסובבנה אף הכפות את הגלגלים בדחיפה חזקה בניגוד לכיוון זרימת המים (קדימה). והן מסובבות יחד איתן גם את הציר, והציר את הדיסקה, ששינה מניעה עם כל סיבוב וסיבוב את השיניים של הדיסקה השניה הגורמת לסיבובים המתאימים. משתסתובבנה הכפות של הגלגלים ארבע מאות סיבובים, תניע הדיסקה המסובבה בשינה מרחק של שן אחת, אשר במעטפת, את הדיסקה האופקית.

“אכן, כל אימת שמובילה דיסקה זו בהסתובבה אבן אל החור, היא משליכה אותה לתוך הצינורית; האבנים תציינה את המילין של ההפלגה גם בצלילן וגם במספרן”.⁷⁰

המחבר לא ידע, משום מה, ש־3.14=π ובחישוב היקף הגלגל הכפיל ב־3. תמוה הדבר, כי מאתיים שנה לפניו ידע זאת אל נכון ארכימדס, איש סיראקוסאי. יתכן, כי הטקסט “תוקן” בימי הביניים, כאשר הירבו אז להעתיקו ולהפיצו ברבים.

שינוי ביכולתו של האדם לנווט את ספינתו חל משלהי ימי הביניים ואילך. משנפוץ המצפן המגנטי, נערכו טבלאות אסטרונומיות, פותחו מכשירי ניווט ויורד הים לא נאלץ לסמוך עוד על חושיו. כאשר בעקבות מגלי אוקיאנוסים וארצות נתמלאו נתיבי הים כלי שיט רבים, נדרש כבר ידע בדוק המתבסס על יסודות מדעיים, ולא הסתפקו עוד באמצעים הפרימיטיביים, שהועילו בים התיכון בלבד.

 

פרק י"ג: הים התיכון בין נצרות לאיסלאם    🔗

הצי הביזאנטי עצר ב־718 את ההסתערות המוסלמית, איפשר את פעילות הצבא בשתי גדות הבוספורוס ואילץ את האויב להיסוג. מכאן ואילך מתחילה ירידת האיסלאם והתפלגותו, ומשך עשרות שנים לא היו מסוגלים המוסלמים לכונן צי כלל ועיקר. כאמור, עצרו הפראנקים את המוסלמים גם במערב ליד טור ב־732, ומכאן – יש המשווים את תבוסת המוסלמים בבוספורוס ואת הקרב בין טור-פואטיה (Tours-Poitiers) למאראתון וסאלאמיס, שבהם הדפו היוונים מאירופה את נחשולי צבא פרס וצייה.

עם היחלשות האיסלאם מילאו את החלל הריק הערים האיטלקיות החדשות – וניציה, גינואה ופיזה. לעומת זאת, במפרץ הפרסי ובאוקיאנוס ההודי נשאר השיט בידי הערבים עד ימי הפורטוגלים; באזורים אלה טרם קמו מתחרים למוסלמים. ב־750 נפל בית אומייה, ובמקומו עלה בית עבאס, אשר העביר את הבירה לבגדד. להגנת נתיבי הים במימי המזרח – לאורך חופי האוקיאנוס ההודי עד נמל קנטון (Canton) בסין – סיירו אניות מוסלמיות חמושות באש יוונית. העברת מרכז הכובד אל ימי המזרח התרחשה עקב שידוד מערכות חדש באירופה – היווצרות הממלכה הפראנקית ועליית הערים האיטלקיות.

במאה ה־8 נאבקו שלושה כוחות בים התיכון: הנצרות המזרחית (ביזאנטית), הנצרות המערבית והאיסלאם. למרות השליטה הביזאנטית באגן המזרחי של הים התיכון הצליחו המוסלמים לשבש את הסחר של הנוצרים, ועל אף שהח’ליפות כבר התפרקה ויחידות פוליטיות נפרדות קמו במקומה תחת שלטון אמירים ושולטאנים וכד'.

מצור הרוסים על קושטא    🔗

ב־718 ניצלה ביזאנטיון מחורבנה, ומשך כ־150 שנה לא העלה איש על דעתו את הרעיון של כיבוש קושטא. אולם ב־860 נשקפה שוב סכנה לעיר: הרוסים מקייב (Kiev), בהגיעם עד חוף הים השחור, כינסו מספר רב ועצום של אניות, כ־1500 כלי שיט. בשעת חרום זו סייר הצי הביזאנטי במימי כרתים, ואילו הצבא נלחם באסיה נגד הערבים. אם כן, עמדה העיר חסרת־מגן, נתיבי הים המובילים אליה נותרו ללא שליטה, ולפיכך רק החומות יכלו לגונן עליה.

בתוך הנמל עגנו 15 דרומונים מיושנים, ובאמצעותם היו אמורים הביזאנטים להדוף את הארמדה הרוסית האדירה. מיואשים מהמצב ניגשו בני העיר לתקן את האניות ולנסות לבנות כמה חדשות. בעת ובעונה אחת פשט צבא הפולשים על סביבות העיר, שדד והשמיד הכל. על מנת לייעל את יכולת הלחימה של הדרומונים, חידשו הביזאנטים חידוש מהפכני, בהציבם סיפוֹנים לא רק בחרטום האניה, אלא גם בדפנות; המעשה יכול להחשב כהטרמה נפלאה של תותחי הדופן, אשר כעבור כ־700 שנה המטירו את מטחי האש בקרבות הים. משתיקנו את כלי השיט הרעועים והעמידו אי־אלו חדשים, 15 אניות בסך הכל, יצאו הביזאנטים מ“קרן הזהב”, וללא יומרה ותקווה רבה הסתערו על הרוסים החוסמים את פתח הכניסה לנמל. אולם אשר ארע, לא ייאמן. הביזאנטים הוקפו מכל עבר, אבל הלוחמים המיואשים הטיבו לדעת, שהאש היוונית הצילה את עירם כבר פעמיים. בתחילת ההתנגשות נתלקחו מיד כמה אניות רוסיות, בעוד האחרות ניסו להתרחק מטווח הפגיעה הקטלנית של הנשק הנורא. במהרה היה כלל הצי הרוסי במנוסה מבוהלת, כשהוא רדוף על ידי קומץ ביזאנטים אמיצים; אך בשל כושרן הלקוי של רבות מאניותיו, לא יכלו הן לנוס בזריזות. לטענת הרוסים אבדו להם בקרב זה שני שלישים מכוחותיהם הלוחמים בים. את הצבא הרוסי, שפעל בחוף, תקפו יחידות התגבורת, אשר חשו למקום לרגל הסכנה. היה זה נצחון ייחודי וחסר־תקדים עקב היחס הלא שקול בין הצדדים הנלחמים. הרוסים מקייב צרו על העיר פעם נוספת ב־941; הם הטילו אז למערכה 1000 אניות, אבל הביזאנטים הצליחו להדוף ולמגר אותם.

מיקומה הפנימי של קושטא – בין הים האיגאי מכאן והים השחור מכאן – איפשר לה לתמרן ולנצל את צייה נגד ויקינגים, מוסלמים ורוסים, ולעמוד איתנה בנחשולי נדידות העמים. אולם במערב השתלטו המוסלמים ב־878 על סיציליה כולה, והיה זה קצה חדירתם בדרומה של אירופה. הערים בדרום איטליה, כגון: נאפולי, אמאלפי (Amalfi), בארי (Bari) וכו', הוסיפו לקבל את מרות קושטא ווניציה. זו האחרונה הצליחה לא להיכנע לממלכת הפראנקים והפכה לרפובליקה עצמאית. ב־963 החזירו הביזאנטים את כרתים בפשיטה אמפיבית בסיוע 3000 אניות, כעבור שנתיים נלקחה בחזרה גם קפריסין, והם הגיעו במסעותיהם עד אנטיוכיה (Antiochia). ציים ביזאנטיים חזקים פעלו גם בים השחור.

הסחר בים התיכון    🔗

התפשטות האיסלאם לא הפחיתה את כוחה של ממלכת ביזאנטיון, אשר הוסיפה להתערב במדיניות הבינלאומית ונשארה פעילה גם בסחר. חפצי מותרות מן המזרח הובלו מקושטא אל ערי איטליה ובעיקר לווניציה, אשר אניותיה העבירו סחורות מארצות אירופה למזרח. ערי דרום־מערב איטליה עסקו בסחר עם המוסלמים של צפון אפריקה ומצרים בעיקר, ללא פיקוח יתר של קושטא. סופרים מוסלמים פירטו את מוצרי היבוא מאיטליה ומצרפת, בהם היו: עבדים, שפחות, פרוות, סמי מרפא ואלמוגים. היצוא מאירופה נטען על אניות בנמלי צרפת ואיטליה.

לסוחרים יהודים היה חלק נכבד בסחר ימי הביניים; נראה, כאילו נהנו ממונופול ובייחוד בארצות מערב אירופה. לעומת זאת, הם מילאו תפקיד ממדרגה שניה בארצות האיסלאם וביזאנטיון. במאות 9–8 התפרסמה קבוצת סוחרים יהודים עקב סחרם הנרחב. הם תיווכו בין ארצות הים התיכון להודו והמזרח הרחוק. הסופר המוסלמי אבן חורדדבה מספר עליהם נפלאות. הם נקראו בשם רדנים, אשר משמעו – יודעי דרך, בשפה הפרסית. הרדנים דיברו בלשונות רבות: ערבית, פרסית, יוונית, לטינית (?), פראנקית, ספרדית וסלאבונית (סלאבית דרומית). סוחרים אלה נסעו ממזרח למערב, הלוך ושוב, בים וביבשה; הובילו מן המערב סריסים, עבדים, שפחות, משי, סמי־מרפא וחרבות. טענו את אניותיהם בארץ הפראנקים במערב הים התיכון, והפליגו אל הדלתא של הנילוס. כאן העמיסו הכל על דבשות גמלים ובאו אל סואץ, ומשם עשו דרכם באניה אל נמלי חצי האי ערב והגיעו עד סין. בשובם הביאו מיני עצים משובחים ותבלינים. נתיב אחר של הרדנים הובילם בים התיכון אל אנטיוכיה, משם אל הנהר פרת ובגדד; בחידקל שטו אל בצרה, אחר כך דרך המפרץ הפרסי אל עומן וסין. ביבשה נסעו הרדנים מספרד לאורך צפון אפריקה אל ארץ ישראל (רמלה) ועד פרס וסין הגיעו, או דרך קושטא אל הנהר וולגה (Volga) וארץ הכוזרים. בים הכספי הפליגו הם אל אפגניסטן, ומשם בדרכי יבשה אל מרכז אסיה ולסין. יש הגורסים, כי שמם קשור בנהר רודאנוס (Rhodanus, כיום רון – Rhone) שבצרפת, וייתכן שנמל הבית שלהם היתה ארל (Arles) בסמוך לשפך. פעילותם נמשכה עד אמצע המאה ה־10, כאשר גם את מקומם הם תפסו האיטלקים, ובייחוד וניציה, כמתווכת בין קושטא למזרח. ספינות היהודים היו במידה רבה חוליה מקשרת בין ארצות הנצרות לאיסלאם. אולם משיצאו נושאי הצלב והופיעו במזרח התיכון, נסגרו ארצות אלה בפני כל יוזמה יהודית, והיא הצטמצמה לסחר שבין ארצות האיסלאם בלבד.

המאבק הביזאנטי־מוסלמי בים לא הוכרע. הצבא והצי של קושטא הסתמכו יותר ויותר על שכירי חרב. הם שכרו לשרות באניותיהם את בני ראגוסה (Ragusa) מחופי הים האדריאטי וגם את הוויקינגים, שנקלעו במסעות ההרפתקה שלהם לים התיכון. ב־1034 הדפו הביזאנטים התקפה רוסית נוספת שנערכה על עירם, אולם שידוד מערכות חדש נוצר עם פלישת התורכים הסלג’וקים למזרח הקרוב. אלו הגיעו עד הבוספורוס וים סוף, וב־1071 הביסו את הצבא הביזאנטי. באותה עתה גירשו ציי הרפובליקות האיטלקיות את המוסלמים משלושת האיים הגדולים: קורסיקה, סארדיניה וסיציליה, והרסו את תוניס. הסלג’וקים נותרו אפוא תקוות האיסלאם, כשביזאנטיון העייפה לא יכלה עוד לגונן לבדה על המערב הנוצרי.

מסעי הצלב    🔗

ההתמודדות המחודשת בין האיסלאם לנצרות במאות ה־15–11 קירבה זה אל זה שני עולמות, את בני ארצות החוף של האוקיאנוס האטלנטי אל עמי הים התיכון. ההשפעה ההדדית העשירה את כל תחומי החיים. אניות אוקיאנוס באו לים התיכון, ואלה היו בחזקת חידוש כאן. בים התיכון השתמשו בשני סוגי אניות: באניות משוטים למלחמה, ואילו באניה עגולה לסחר. אולם באנגליה וביתר ארצות אירופה המערבית היה שימוש בסוג אחד בלבד, באניה עגולה, וזו היתה תחילה חד־תָרנית. באניה מסוג זה סחרו ונלחמו אנגלים וצרפתים, והיא נקראה קוג (cog). אורך הקוג היה קצר יחסית, ליווחה מרועף והונעה בכוח הרוח בלבד. היתה הקוג אפוא דו־תכליתית, בשמשה למטרות מלחמה וסחר כאחת. אנית אוקיאנוס זאת נפוצה גם בקרב עמים אחרים, אבל בשמות שונים: ספרדים ופורטוגלים כינוה – גאליאון (galeon), ואילו אחרים – קאראק (carrack). לשעת חרום נוספו עליה, ארעית, מבנים עיליים (צוֹרים), אחד בחרטום ואחר בירכתיים. מצור החרטום אפשר היה לירות ולהטיל רמחים, בעוד צור הירכתיים שימש מחסה לסגל הפיקוד. לימים, היוו מבנים אלה חלק בלתי נפרד של גוף האניה, ולא בחזקת תוספת בלבד, המורדים ומוספים מפעם לפעם בשעת חרום. השינויים התחוללו אפוא לא רק בגוף, כי אם גם בהגה ובמעטה; אולם עם העלאת התותח על הסיפון, נעשתה הקוג, שכושר השיט שלה היה מעלה אך לקתה ביכולת הלחימה שלה, כלי נשק ימי מובהק.

התקפת הסלג’וקים באסיה הקטנה ופלישתם למזרח התיכון החישה את ההתמודדות בין הנצרות לאיסלאם, אשר אחד מגילוייה היו מסעי הצלב. המשימה האסטרטגית והדתית של קושטא והצלבנים היתה לשחרר את ארץ הקודש ובירתה ירושלים ואת אזור החוף מידי הסלג’וקים. להגשמת מטרה זו הוטל על הנוצרים להבטיח את השליטה בנתיבי האגן המזרחי של הים התיכון לשם העברת כוחות ואספקה לגייסות הלוחמים. בדרך לארץ ישראל ייסדו הצלבנים שתי נסיכויות – אדסה (Edessa) ואנטיוכיה, פלשו לארץ, וב־1099 נפלה ירושלים לידיהם.

שינויים ניכרים ארעו באגן המזרחי של הים התיכון. מכאן ואילך ועד למאה ה־15, כאשר התורכים העותמאנים כוננו בו כוח ימי, שלטו באזור ים זה הערים־הרפובליקות האיטלקיות. המפורסמת בהן, שניהלה כבר מקודם סחר ער עם המזרח הקרוב, היתה וניציה. במצב החדש לא נותר הקשר עם המדינות הצלבניות החדשות בידי וניציה באורח בלעדי. גם יתר ערי איטליה התחרו למען מימוש אפשרויות הסחר שנוצרו כאן. האינטרס הכלכלי הנתמך בהתלהבות דתית־צלבנית עודד – בין היתר – גם את גינואה לשלוח שייטת למזרח, על אף שזו היתה פעילה באגן המערבי של הים התיכון בעיקר. הגינואזים נטלו חלק נכבד במצור על אנטיוכיה ובכיבושה ב־1098.

המחנה הצלבני התקדם ביבשה ולא התקיף את ערי החוף, כי לא עמד לרשותו צי, ורק יפו נכבשה לאחר שאוכלוסיתה נמלטה על נפשה ללא קרב. לפני כיבוש ירושלים הגיעו מספר אניות גינואזיות ואנגליות, ובכך נעשה הצעד הראשון לאבטחת החוף מפני הצי המצרי. לבד מיפו נשארו עדיין יתר ערי החוף בידי המוסלמים בשל העדר כוח ימי אירופי, אשר מסוגל היה למנוע את הגעת התגבורת והאספקה ממצרים. שייטת פיזאנית באה ליפו, אשר לנמל שלה היה תפקיד נכבד בכיבושה והחזקתה של ירושלים. מכאן ואילך גבר זרם הציים; וניציאנים עזרו בכיבוש חיפה, בעוד הגינואזים בכיבוש ארסוף, קיסריה ועכו (1104). לאחר השלמת ההשתלטות הוקמה מדינה צלבנית גם בארץ ישראל – היא ממלכת ירושלים.

מסע הצלב השני (1149–1147) יצא עקב נפילתה של אדסה מחדש לידי המוסלמים. צבא צלבני צרפתי־גרמני נלחם ללא הישגים יתרים בסוריה ובארץ ישראל, ומנמל דארטמות (Dartmouth) הפליג צי אנגלי גדול, 164 אניות. משהגיע הצי לחופי ספרד שוכנעו האנגלים להילחם שם נגד המוסלמים. הם כבשו את ליסבון ושחררו את רובה של פורטוגל. האנגלים סבורים היו, שהם עשו כבר די והותר ושבו לביתם. מאותם הימים ואילך נרקמו קשרי ידידות אמיצים בין שתי הארצות, קשרים שהחזיקו מעמד מאות שנים רבות. היה זה ההישג היחיד של מסע הצלב השני.

האיבה החריפה בין מוסלמים לנוצרים גררה אחריה התלכדות מוסלמית תחת שלטונו של השולטאן צלאח־אדין, אשר הרחיב בשקידה את תחום השפעתו מסוריה עד חצי האי ערב ולוב. המוסלמים ראו בו מושיע ומצביא, אשר יוביל את האיסלאם לנצחון. ב־4 ביולי 1187 התנגש צלאח־אדין בקרני חיטין בצבא ממלכת ירושלים, ניצח אותו ולקח בשבי את מלכה. לא עברו אלא 6 ימים ועכו, הנמל של הממלכה, נפלה לידיו ללא כל התנגדות. ירושלים נכבשה בתחילת אוקטובר של אותה שנה, ונכבשו כל ערי החוף לבד מצור, שנשארה בידיים נוצריות.

משהגיעה בשורת אובדן ירושלים לאירופה, הכריז האפיפיור מיד על מסע צלב, והחל לוחץ על השליטים לצאת למסע. כך נעשה מסע הצלב ה־3 הידוע והמפורסם ביותר. המלך הצלבני, ששוחרר משביו, התייצב בראש חיל קטן, ובקיץ 1189 בא לעמק עכו כדי לשים מצור על העיר. משך כשנתיים היו עיני אירופה נעוצות בגבעה הקטנה (תל חרסים) – מזרחה לחומות העיר, אשר שם הוקם אהלו ומטהו של המלך – ובמימיו התכולים־זכים של מפרץ עכו ונמלה, ובו כוח ימי מוסלמי קטן.

למזלם של הצלבנים נשארה צור בסיס נוצרי, שצלאח־אדין לא לכד בימי מסע נצחונותיו, ועל כן יכלה שייטת פיזאנית לעגון שם. בעכו ישב חיל מצב מוסלמי חזק ואוכלוסיה רבה. הצבא הצלבני הגיע מצור בדרך החוף ונחלץ מיד לעלות על החומות. הכוחות המסתערים נסוגו במהרה, שכן נוכחו הצלבנים לדעת, כי גייסות צלאח־אדין התמקמו מאחורי גבם על הגבעות המקיפות את עמק עכו. נתהווה מצב מיוחד במינו: הנוצרים הצרים על עכו נעשו בעצמם נצורים. נוצרו אפוא כעין שלוש טבעות, כשבאמצע הצבא הצלבני; כלום יוכל הצבא הצלבני להוסיף ולתקוף את העיר ולא להיות סגור ומותקף בעצמו מאחור ומלפנים? לעיתים די נדירות ניתן לראות דוגמה כה מאלפת לכוחה האפקטיבי של העוצמה הימית כמצור של הצלבנים על עכו. למתבונן במערכי הצבאות אין לו כמעט ספק, כי מצבו של המלך הצלבני כלאחר יאוש; אולם איפכא מסתברא.

לא עברו אלא ימים מעטים בלבד, וכבר נראו מפרשים מתנוססים הרחק בפאתי האופק; שייטת של 50 קוגים הגיעה. בעקבות אניות אלה פקדו ועזבו שייטות רבות את ימה של עכו. בחלקן הביאו תגבורת ואספקה, ובחלקן הצטרפו לפעילות המלחמתית. העיר הנצורה עמדה נגד ציים שהתחלפו תכופות. חישבו ומצאו על פי הכרוניקות של התקופה, כי בשלבים הראשונים של המצור הופיעו לסרוגין ופעלו במימי עכו למעלה מ־500 אניות אירופיות. כל צי בעולם קיים למען הקשר, לפיכך היה הוא מתמיד סיוע לנצחון של כוחות היבשה. תפקיד זה עמדו למלא כוחות הים האירופיים גם במפרץ עכו במהלך מסע הצלב ה־3. הודות לעדיפות כוחן, שיתקו שייטות הנוצרים בשעור ניכר את תנועת המוסלמים, ועם השגת השליטה באזורי החוף אף מנעו כמעט לגמרי הגעת כל אספקה ותגבורת עבור חיל המצב המוסלמי הנצור בעיר. מערכת עכו מצד הים היתה הסגר אשר הוטל מקרוב (close blockade), בהתאם לאופי כלי השיט ואמצעי הלחימה, שעמדו לרשות הנוצרים באותה תקופה.

מאחר שהנמל היה בידי המוסלמים, התקרבו אניות הנוצרים אל החוף בדרך כלל צפונית לעיר, ושם פרקו את מטענן במפרץ הקטן תוך קשיים מרובים. בחודשי החורף שבת הסיוע מאירופה בגלל קשיי השיט בים סוער. דבר זה נוצל בידי האויב בחורף הראשון של המצור, ובחודש דצמבר 1189 פעלה בהצלחה שייטת מצרית במפרץ וחדרה לנמל. אולם באביב 1190 כבר התמודד צי נוצרי מצור עם שייטת מצרית, והצליח להביא לגירושה המוחלט. היה זה הקרב היחיד במערכה זו, שהרי לא עמד הכוח למוסלמים להתיצב נגד העליונות הנוצרית. מכאן ואילך נעשו רק נסיונות מעטים ובקנה מידה קטן לפרוץ בעד ההסגר ולהגיע לנמל.

בינתיים התכוננו באירופה שלושה שליטים ידועי־שם לעזרת הצלבנים. פרידריך, המכונה ברברוסה (Frederick I Barbarossa) קיסר הממלכה הגרמנית־רומאית, יצא ראשון לדרך אבל טבע בנהר באסיה הקטנה וצבאו התפזר לכל עבר. ובינתיים נמשכו המצור וההתכתשויות במלוא עוזם. המחנה הצלבני והעכואים הסגורים בעירם ומנותקים מן העולם סבלו במידה שווה. הצלבנים תקפו את פתח הכניסה לנמל, אך ללא הועיל. פיליפ ה־2 מלך צרפת וריצ’ארד לב־הארי מלך אנגליה אמורים היו להגיע באביב 1191. הצי האנגלי הורכב וצויד בדארטמות. היה זה אולי הגדול בציים, שראו אי־פעם בני האיים הבריטיים. לאחר הרפתקאות לא־מעטות הגיע הצי לעכו, ונסך בטחון רב בנוצרים. בתחילת 1191 החלה ההתקפה בים וביבשה כאחד. ההצלחה לא בוששה לבוא, עכו נכנעה, ושני מלכי אירופה הגדולים נכנסו מנצחים אל בין חומותיה. כך פילסו הציים האירופיים את הדרך ללוחמים הצלבנים להחזיר את העיר ולהקים מחדש את ממלכת ירושלים הצלבנית, שעכו היתה לבירתה משך מאה שנים.

לאחר שמלך צרפת שב לביתו, נשאר ריצ’ארד לב־ארי מנהיגו היחיד של מסע הצלב ה־3. מכיוון שסבור היה, שלא יוכל להחזיר את ירושלים לנוצרים, כבש ריצ’ארד את החוף לכל אורכו בכוחות ים ויבשה. כעבור זמן לא רב, עם הגיע חדשות רעות מאנגליה, הפסיק המלך את מבצעיו. הוא החל במשא ומתן עם המוסלמים, וכרת שביתת נשק לשלוש שנים. על פי ההסכם נשארה ירושלים בידי האויבים, ואילו אזור החוף הוכר כשטח נוצרי. בהסדר זה נסתיים מסע הצלב ה־3, המפורסם מבין כל המסעות.

מסע הצלב ה־4, אשר מלכתחילה נועד לשחרור ירושלים ולכיבוש מצרים, עבר לכיוון שונה לגמרי. דבר זה מראה, שאינטרס כלכלי ופוליטי נכון לדחוק לחלוטין כל התלהבות דתית. כשהתכנסו בווניציה אצילים ואיכרים צרפתים וציפו להפלגה לארץ הקודש, נתעוררו בעיות של תשלום דמי ההסעה. דאנדולו (Dandolo), שליט העיר, העלה אז הצעה, שלפיה תעמיד וניציה לרשותם 430 אניות משא ו־50 גליאות, אם יעבירו הצלבנים לידיו את מחצית כיבושיהם, ובדרך למצרים ילכדו עבורו את העיר זארה (Zara) שבחוף ים אדריה. הצלבנים קיבלו את הצעתו; חמישה ימים צרו על העיר וכבשו אותה מן הים. כתוצאה של מבצע זה לא היתה עוד לווניציה מתחרה מסחרית בים זה.

לאחר כיבוש זארה, בילו הצלבנים את החורף במקום, ובבוא האביב עלה בידי דאנדולו לשכנע את הצבא לעלות תחילה על קושטא ולהתערב בעניני המריבה על כס השלטון; הוא הוסיף וטען, כי לאחר מכן יקחם לארץ ישראל או למצרים, כרצונם. הצלבנים לא היססו הרבה, והסכימו להשתתף גם בהרפתקה זו.

הקיסר הביזאנטי הסתגר בין חומות עירו; הצלבנים צרו מן היבשה והווניציאנים מצד הים. הם הצליחו לקרוע בהסתערות מרוכזת של 20 גליאות את השרשרת הסוגרת את פתח הנמל, והתקרבו אל חומת הים של קושטא. ההתקפה הגדולה נערכה ב־18 ביולי 1203. העיר נפלה לידיהם, הקיסר ברח, ועם עלות אלכסיוס (Alexius) ה־4 לכס הקיסרות נפתרה שאלת המריבה. השליט החדש ישב זמן קצר מאד על כסאו, כי לא היה מסוגל לעמוד בתנאי התשלום שהבטיח; אי לכך, הסתגר בעיר והצלבנים והווניציאנים נאלצו לצור עליה מחדש. המצור השני ארך שלושה ימים בלבד, אשר בסופו הקימו הווניציאנים בקושטא ממלכה לטינית (מערבית). כך השתלטה רפובליקה איטלקית זו ב־1204 על כלל האגן המזרחי של הים התיכון, והחזיקה בידיה את המונופול המסחרי של האימפריה הביזאנטית במהלך המאה ה־13. הצלבנים של מסע זה לעולם לא הגיעו אל ארץ הקודש.

מסע הצלב ה־5 נערך ב־1218. צי גינואזי ופיזאני בא לדאמיאטה (Damietta) שבשפך הנילוס, וגם הקיסר פרידריך ה־2 הצטרף למבצע. ברם, לאחר התנגשויות מעטות בנילוס חזרה כל הכבודה לביתה ללא הישג כלשהו.

במסע ה־6 (1228) נערכו דיונים דיפלומטיים בלבד, ואילו בשביעי, ב־1249, התכנסו נושאי הצלב בקפריסין. השתתפו בו לואי (Louis) ה־9 מלך צרפת וכוח משלוח קטן מאנגליה. מסע זה היה מכוון נגד מצרים, שכן נפוצה הדעה, כי רק לאחר הדברת מצרים תיפתח הדרך לירושלים. בהפתעת פתע של גליאות כבשו הצרפתים את דאמיאטה, ולאחר עיכוב־מה, בגלל הגאות, המשיכו את דרכם לקהיר, בעוד כוח המשלוח האנגלי אבד ברובו בהתקפה על מאנסורה. הקערה נהפכה על פיה. תגבורת הגיעה מסוריה, והמוסלמים כיתרו את הנוצרים בנהר. לאחר שהעבירו על גמלים חלק מאניותיהם אל מאחורי גבו של האויב, הצליחו להשמיד את רובו של הצי הנוצרי. לואי ה־9 נמלט דרך הים לעכו, אבל חייליו נישבו ונהרגו. ב־1270 ניסה שוב לואי את מזלו; הוא פלש לתוניס על מנת להגיע בדרכי יבשה למצרים, אבל מת בטרם עלה בידו להוציא את תכניתו לפועל.

ב־1250 השתלטו הממלוכים על המזרח התיכון וחידשו את המלחמה במלכות הצלבנים. השולטאן בייברס חדר לארץ ישראל, ואירופה עמדה מנגד. לא נשלחו עוד ציים להצלת ההיאחזות הנוצרית בארץ הקודש. נהפוך הוא, אניות הערים האיטלקיות רדפו זו אחר זו בים, ולא התייצבו עוד נגד המוסלמים, כי אם – אלה נגד אלה. המצרים כבשו את ערי חוף ארץ ישראל והרסו אותן עד היסוד, כדי שכל תגבורת אירופית המגיעה דרך הים לא תוכל לנחות כאן. שפלת החוף נשארה בחורבנה מאות שנים רבות, עד עצם ההתיישבות היהודית החדשה, שמאז סוף המאה הקודמת הקימה מהריסותיה והפריחתה מחדש. יורשי בייברס, קלאון ואל־אשרף, השלימו את המלאכה. שייטת נוצרית קטנה שנשלחה מקפריסין לא יכלה עוד להועיל, ועכו נפלה ב־1291 בידי המוסלמים. עתלית, אחרון המבצרים הצלבניים בחוף, נעזבה בקיץ אותה שנה. כמאתיים שנה החזיקה מעמד ממלכת ירושלים הצלבנית בפני הגלים הגועשים של האיסלאם, אולם משנטשוה ציי אירופה, נמחקה מעל פני הארץ.

הנוצרים האירופיים גורשו מן המזרח התיכון, אבל תכניות לכיבושו מחדש לא ירדו מעל הפרק. זמן לא רב אחר הנצחון המפואר של הממלוכים בארץ ישראל יצא לאור (ב־1321) חיבורו של הסוחר הווניציאני מארינו סאנוטו – “ספר הסודות לנאמני הצלב”, שהוא מעין תערובת של היסטוריה, פוליטיקה ואסטרטגיה. בחלקו השני של הספר העלה המחבר רעיונות חדשים על דרך כיבוש ארץ ישראל. כפי שמסע הצלב ה־5 יצא למצרים, הציע סאנוטו שצי אירופי, וניציאני בעיקר, יטיל הסגר על חופיה, ובעקבותיו יתאפשר לכבשה בקלות; שכן לדעתו, ממצרים נפתחות הדרכים להדברת ביזאנטיון, ארץ ישראל, אפריקה ואיי הודו.⁷¹ הרעיון, הקושר את גורל האזור בשליטה מצרית, הוסיף להתקיים דורות רבים, עד אשר בעת החדשה ניסה להגשימו נפוליון, אולם רק אנגליה הוציאה אותו לפועל הלכה למעשה.

הערים־הרפובליקות האיטלקיות    🔗

מרכזי הסחר של איטליה קמו בצפונה ובמרכזה של ארץ זו. הסחר של גינואה ופיזה צמח ממאבקן של שתי הערים הללו עם המוסלמים. כיבושי הצלבנים בארץ ישראל חיזקו את הקשר בין איטליה למזרח הקרוב. גינואה שיגרה כוחות צי לכיבוש קיסריה ב־1101 ולכיבוש עכו ב־1104. התמורה ניתנה בצורת זכיונות סחר; כך נכנסה גינואה לתחרות עם יריבתה – וניציה.

סוחרי איטליה פזורים היו לאורך חופי הים התיכון. שלוש הערים העיקריות הקימו מושבות, ואלה גדלו והתפתחו לממדים ניכרים, כגון: הגינואזים בקיסריה והווניציאנים בעכו וכד'. משערים, כי בקושטא ישבו כעשרת אלפים וניציאנים. משקלן הפוליטי של מושבות אלה לא עמד תמיד ביחס ישר לחשיבותן הכלכלית, אולם בידי האיטלקים היו הציים הגדולים, שבאמצעותם התנהל הסחר עם אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. כאשר השתלטו הווניציאנים במסע הצלב ה־4 על קושטא, השיגו הם שליטה גם על הים השחור והאיים האיגאיים. קרוב ל־60 שנה (1261–1204) היה בידיהם הסחר באזור זה. עליונות וניציאנית זו התפוגגה רק כאשר גירשו הגינואזים משם את יריביהם.

שיתוף הפעולה של הציים האיטלקיים איפשר לצלבנים לבוא למזרח ולהתיישב, שהרי לבד מהמסע הראשון נערכו האחרים בדרך הים. ניתן אפוא לקבוע, כי בלעדי הסיוע הימי של וניציה, פיזה וגינואה, לא יכלו הצלבנים לצאת לדרכם ולהאחז בארצות החדשות. כמובן, האיטלקים התעשרו מדמי הנסיעה, ההובלה וזכויות הסחר, והתוצאה במישרין היתה עליונות הערים האלה בים התיכון.

אולם מאז אמצע המאה ה־13 ואילך לא פסקו המלחמות בין הערים האיטלקיות בינן לבין עצמן, כששתי היריבות העיקריות היו וניציה וגינואה. ב־1298 התנגשו הציים של שתי הרפובליקות במימי קרקירה, המוכרים היטב עוד מתולדות יוון הקלאסית. הגינואזים הביסו את צי וניציה, ובין השבויים היה גם מארקו פולו (Marco Polo), הידוע ממסעותיו באסיה.

הערים האיטלקיות בימי הביניים המאוחרים מילאו את אותו תפקיד לערך, אשר אתונה עשתה כ־1700 שנה קודם לכן. עוצמתן הימית לא היתה מושתתת על הספנות בלבד, אלא גם על השליטה בערי נמל רבות, הפזורות לאורך חופי הים התיכון. אלה האחרונות שימשו תחנות מסחר למוצרי ארצות העורף וכן לשמירה על בטחון הנתיבים. צוותי האניות גויסו מארצות ערי הנמל; וניציה, למשל, איישה את כלי השיט שלה באנשי דאלמטיה (Dalmatia) שבחופי ים אדריה, ואילו גינואה – מחוף הריביירה בדרום צרפת. נוכחות אנשי עסקים במרכזי הסחר פיתחה את הבנקאות האיטלקית, שהסתעפה מאנגליה עד סוריה.

כפי שארע הדבר בין הפולייס היווניות, אשר האינטרסים הכלכליים שלהן חוללו ביניהן התנגשויות בלתי־פוסקות, כך קמו ונמשכו הריב והמדון בין גינואה לווניציה. זו האחרונה לא שקטה על שמריה; היא בנתה מחדש את כוחה הציי (naval power) והתערבה בסכסוך שבין קושטא לגינואה. ההתנגשות בין שני הציים היריבים נערכה בים השיש, ונסתיימה בנצחון דחוק ביותר של הגינואזים. בהמשך המלחמה בין שתי הרפובליקות ניצבו בדרך כלל בראש הציים בני שתי משפחות: פיזאני (Pisani) מווניציה ודוריה (Doria) מגינואה. הקרבות בין ציי הערים האלה פרצו והתנהלו במקומות שונים ברחבי הים התיכון, ודבר זה מראה בעליל את היקפם הרחב של נתיבי הסחר, אשר על הצדדים היריבים היה צורך לאבטח לעצמם. אחת ההתנגשויות בין ציי היריבים היתה בנמל האי סאפיינצה ב־1354, בקרבת יוון הדרומית. הצי הווניציאני, בפיקודו של פיזאני, עגן בתוך הנמל בשורת חזית ארוכה. הגינואזים, בפיקודם של שני בני דוריה, נכנסו לנמל בשני טורים. טור אחד הצליח לחדור אל בין שורת הווניציאנים והחוף למרות המים הרדודים, בעוד השני התקיף מן הצד השני. בהתקפה משני הצדדים לא יכלו עוד הווניציאנים לתמרן ולהילחם, ציים נהרס, ו־6000 מחייליהם נישבו ומפקדם בראש. מלחמה זו נסתיימה כעבור שנה בנצחון גינואה. שמא היתה זו דוגמה לטקטיקה המחוכמת של האדמירל נלסון, בעלותו על הצי של נפוליון בקרב אבוקיר ב־1798?

פעולות האיבה נתחדשו שוב ב־1378, והעילה הפעם: התערבות בריב שבין שני הטוענים לכתר הממלכה הביזאנטית. שני הציים התנגשו ליד פולה (Pola) בצפון ים אדריה בקרב עקוב מדם; בתום נצחון הגינואזים הוצאו להורג כל השבויים מווניציה; הצי הגינואזי עבר לקיאוג’ה⁷² (Chioggia), דרומית לווניציה. זו האחרונה רצתה הסכם שלום, אבל בני דוריה בערו באש נקמה, וסרבו להתחיל במשא ומתן. וניציה התכוננה למאבקה האחרון. שלטונות העיר שחררו מכלאו את פיזאני, שהפסיד במערכת פולה ונכלא בתור עונש. רעב וייאוש שררו בעיר, כי רק 7 גליאות עגנו בנמל. מכיוון שהגינואזים נשארו במחנה שלהם ולא נערכו להתקפה, נקט את היוזמה פיזאני. הוא הורה תחילה לבנות אניות נוספות, ולאחר מכן יצא בראש 34 גליאות ועם צוות, שתורגל בתעלות העיר, לעבר מעגן הגינואזים. פיזאני הביא עימו אניות טעונות אבנים גדולות. אחת מאניות משא אלה שייטה במישרין אל פתח הנמל. המפקד הגינואזי ציווה מיד לאנשיו לנגח את האורח הבלתי־קרוא. אנית המשא טבעה במקום, וכפי שפיזאני תכנן – לרוחב הכניסה לנמל. אנית סוחר נוספת הוטבעה באותה דרך לרוחב התעלה המובילה מקיאוג’ה לווניציה. והנה, הגינואזים מצאו את עצמם סגורים ולכודים בנמל הצר; מבחוץ עמד הצי הקטן של וניציה, המטיל הסגר על הנמל.

ב־1 בינואר 1380 גברה תקוות הווניציאנים באורח בלתי־צפוי: שייטת משלהם הגיעה; היא פעלה עד כה באגן המזרחי של הים התיכון, הרחק מן הבית, ואנשיה לא ידעו כלל על הסכנה המאיימת על עירם. התגבורת והאספקה הועילו רבות לאוכלוסיה העייפה והמורעבת. הלחץ המוגבר וחוסר האספקה לגינואזים הלכודים בנמל עשו את שלהם. דוריה נכנע, אבל הווניציאנים נהגו כלפי אנשיו ברוחב לב: את השבויים שחררו, ומעט האניות הכשירות לשיט עזבו ברשותם את הנמל. כעבור שנה נחתם הסכם בין שתי הערים. מכאן ואילך החלה עלייתה של וניציה לעושר ותהילה, בעוד שמשה של גינואה שקעה. וניציה שלטה על מערב הים האיגאי ועל מזרחו של ים אדריה, כולל מפרץ קורינתוס.

וניציה נהנתה ממיקום גיאוגרפי מרכזי, בהיותה שוכנת בין צפון לדרום ובין מערב למזרח, בקודקודו של הים האדריאטי. סוחריה עברו את הרי האלפים, חצו את הים ורדפו ללא ליאות אחר מסחרם בשני אגנות הים התיכון. באמצעות וניציה וערים איטלקיות אחרות זרמו סחורות המזרח לעבר צפון, דרך האלפים ונהרות גרמניה. הודות לסחר זה התפתח איגוד האנזה (Hansa) של הערים הצפוניות ליד הים הבאלטי. מגמתו העיקרית היתה הגנה וקידום הסחר. האיגוד חוקק חוקי ים, דאג להון חוזר, בנה מגדלורים, פיתח מערכת מצופים וכד'. הים הבאלטי הפך במהרה לים התיכון של הצפון.

עליית התורכים העותמאנים    🔗

בשעה שערי איטליה נלחמו ביניהן למען הרחבת מסחרן, צמח כוח חדש בקרב האיסלאם במזרח, כוח שעמד להטיל את מוראו לא רק על וניציה, אלא על אירופה כולה. באותו זמן לערך, שווניציה גברה על גינואה בקיאוג’ה, הגיע לאסיה הקטנה שבט תורכי, שנמלט מאימת המונגולים. בני השבט קיבלו על עצמם את דת האיסלאם, ועם עבור הזעם החליטו להתיישב במקום. על מנת להבחין בינם לבין הסלג’וקים, קראו לעצמם על שם מנהיגם – עותמאנים. הם השתלטו במהרה על מארחיהם, והחלו אף להתקדם מערבה. במאה ה־15 העבירו כבר את מירב אסיה הקטנה לידיהם, וחדרו עמוק לשטחי אירופה של הממלכה הביזאנטית, עד אשר נותרו רק קושטא וסביבתה הקרובה בידיה.

הווניציאנים נתקלו לראשונה בתורכים העותמאנים כשפלשו אלה ליוון ב־1416, התבצרו בפתח מפרץ קורינתוס ואניותיהם סיירו בקרבת שני המצרים, הליספונטוס ודרדנלים. מאחר שהעותמאנים היו עדיין בלתי־מנוסים בים, גברו עליהם הווניציאנים. כאשר הטילו התורכים מצור על קושטא ב־1423, די היה בנחיתת גדודים וניציאנים בחצי האי גליפולי (Gallipoli), כדי שאלה יוותרו על תכניתם ויסתלקו. את השנים שלאחר נסיגה זו הקדישו התורכים לבנית צי ופיתוחו. על כן, משעלה לשלטון מחמד ה־2, נחתך גורלה של קושטא, אשר עמדה מאות שנים למכשול בפני התפשטות האיסלאם מערבה. השולטאן התכונן כהלכה למבצע הענקי. הוא החליט להבקיע את החומות העצומות בנשק חדש, בתותח, המופעל באבק שריפה. יווני מקושטא בנה לו תותחים עצומי ממדים, שקוטרם 76 ס"מ, ואלה ירו כדורי אבן של 150 ליטראות. לשווא פנה הקיסר קונסטאנטינוס ה־11 לעזרת המערב; פנייתו נדחתה על אף שמוכן היה לשעבד גם את הכנסיה האורתודוכסית המזרחית לכנסיה הקתולית הרומית. כאשר הגיע שליח האפיפיור לקושטא נוכח הוא לדעת, שדעת הקהל בעיר נכונה יותר להתפשר עם הרעיון של כיבוש תורכי מאשר לקבל את עולו של האפיפיור ונוסח הדת הקתולית. משנדחתה הצעת האיחוד, לא היתה עוד כל תקווה מן המערב. שתי גליאות בלבד הגיעו מגינואה עם אי־אלו מאות לוחמים.

המצור החל בראשית אפריל 1453. התותחים האדירים הלמו בקליעיהם הכבדים בחומות העיר ושעריה. הואיל ותותחים אלה עשו לפעמים רעש גדול יותר מנזק, מייחד את מצור התורכים על קושטא עירוב הארטילריה העתיקה עם המודרנית דאז. התורכים השתמשו עוד במכונות הבדוקות והיעילות זה עידן עידנים להטלת אבנים, חיצים, חניתות ואף באילים להריסת חומות.

בבוספורוס הטילו 320 אניות תורכיות הסגר הדוק, אשר הקיסר רצה לפרוץ דרכו ב־22 הגליאות שלו. בימי המצור באו עוד 5 גליאות מגינואה, אשר הצליחו להסתנן בעד ההסגר ולהיכנס ל“קרן הזהב” בהביאן מעט אספקה. 27 גליאות עגנו אפוא מאחורי השרשרת החוסמת את פתח הכניסה לנמל. מאחר שלא נתאפשר לחדור לנמל בגלל החסימה, הגה מחמד רעיון, שכמוהו העלו במחשבתם וביצעו הלכה למעשה גם מצביאים אחרים לפניו. השולטאן התכוון להעביר אניות מהבוספורוס לנמל בדרך יבשתית, ולפיכך ציווה להכין קודם מסלול חלק עשוי לוחות עץ ומכוסה עורות של בהמות בית. ובאחד הלילות הבאים העבירו התורכים 80 גליאות קלות, והורידון במימיה הרדודים של לשון הים. הדרומונים עמוקי השוקע הכבדים של הביזאנטים לא יכלו להתערב במעשה. התורכים השתלטו על הנמל, בנו מזח, העלו עליו תותחים והחלו להלום בחומות גם מכיוון זה. ההסתערות הסופית על העיר נערכה ב־29 במאי 1453, והקיסר האחרון של הממלכה נפל חלל על חומות עירו. עם נפילת קושטא עמדו התורכים על מפתנה של אירופה. כך, לאחר אלף שנים, עברה מן העולם האימפריה הרומאית המזרחית.

את בני וניציה לא זעזעה במיוחד נפילת קושטא ומה עוד שהם אף כרתו הסכם עם התורכים, לפיו כל צד התחייב לכבד את אזורי ההשפעה של זולתו. הסכם זה החזיק מעמד עד אשר פלשו התורכים לאותם חלקי יוון, אשר וניציה ראתה בהם אזור משלה. התנגשויות התלקחו בארגוס (Argos) ובקורינתוס; אתונה נכבשה בידי הווניציאנים, והם שדדו ובזזו את העיר ללא רחמים. המלחמה פרצה במלוא עוזה. צי תורכי גדול, 108 גליאות ו־200 אניות הובלה עם 70,000 חייל, יצא מקושטא באביב 1470, כאשר רק 35 גליאות וניציאניות ניצבו ליד סאלאמיס, מול אתונה. הצי התורכי בא אל התעלה המפרידה בין האי נגרופונטה (Negroponte, אובויה לשעבר) לחוף יוון, ונערך בשורה לרוחבה; את ששת המילין אל האי עשו חיילי מחמד על גבי גשר האניות. מאז ימי קסרקסס לא ראה ים זה מספר כה רב של אניות. הצי הווניציאני לא זע ולא נע, הוא נשאר על עמדו ליד סאלאמיס, בעוד התורכים כבשו את האי. מיוון התקדמו הכוחות התורכיים צפונה לאורך חוף דאלמאטיה, וממרומי הבנינים של וניציה כבר ניתן היה להבחין בתמרות אש ועשן שעלו מכפרי החוף ועיירותיו של הים האדריאטי. וניציה נכנעה לתורכים, ויתרה על מירב האחזויותיה במימי יוון, ואף הגינואזים נסוגו מהים השחור. מכאן ואילך הוסיפה תורכיה וחיזקה את כוחותיה בים, וניציה נדחקה בהדרגה מיוון, עד אשר נחתם הסכם ביניהן ב־1503.

מכאן ואילך סחרה ונלחמה וניציה חליפות עם התורכים באגן המזרחי של הים התיכון, אבל עכשיו עמדו כל הארועים בצילן של ההתרחשויות שמעבר למצר גיברלטר; הפורטוגלים הקיפו את אפריקה ואיימו על השיט המוסלמי באוקיאנוס ההודי.

באגן המערבי של הים התיכון התרבו אניות צרפת, אראגון (Aragon) ונאפולי. אראגון כבשה את האיים הבאליאריים והקימה בסיס ימי בברצלונה (Barcelona). ציה נלחם בהצלחה בשנים 1285–1283 נגד צרפת ונאפולי באזור מאלטה וברצלונה, והודות להישגים אלה היא שלטה על סיציליה והים הטיריני. ההתערבות הספרדית הלכה וגברה, ואראגון כבשה את נאפולי ב־1455. קאסטיליה (Castilia), השוכנת בליבו של חצי האי הפירנאי, נלחמה נגד המוסלמים בספרד, וב־1492 הצליחה לגרשם מהארץ ולרדוף אחר האויבים הנסוגים עד לצפון אפריקה. מכיוון שהיא לא החזיקה צי, סמכה קאסטיליה על כוחותיה של גינואה ואיפשרה לה להשתמש בנמלה בקאדיז (Cadiz). ספרד אוחדה בעקבות הנישואין של פרדיננד ואיזבלה (Ferdinand, Isabella) ב־1469; זו האחרונה נעשתה מלכת קאסטיליה ב־1474, ואילו פרדיננד הוכתר למלך אראגון חמש שנים לאחר מכן. אי־לכך, יכלו שניהם לתת את תמיכתם לקולומבוס איש גינואה וליתר הגלאים, לתור ולגלות ארצות חדשות מעבר לאוקיאנוס. ספרד המאוחדת החלה ממקדת את כוחה העיקרי נגד האיסלאם בים התיכון, ולעומתה נאלצו התורכים להאריך את טווח פעילותם עד מרכז הים התיכון וים סוף. אירופה הנוצרית לא היתה מסוגלת להתאחד נגד הסכנה המוסלמית המתחדשת, ותורכיה אף מצאה מדי פעם בעלות ברית בקרב הערים האיטלקיות, כמו נאפולי ופירנצה (Firenze). גורל וניציה עמד על סף שינויים; ככל שנתמלאו הנתיבים באוקיאנוס האטלנטי, כן הלך סחרה של וניציה ופחת, שהרי הגליאות המסחריות שלה, המוגבלות בנפח התפוסה, התאימו לתנאי הים התיכון בלבד.

הקורסארים    🔗

הפירטים לא נעלמו מעולם מן הים התיכון. ההתמודדות בין האיסלאם לנצרות התלקחה מחדש עקב הנסיבות שנוצרו בארצות צפון אפריקה – מרוקו, אלג’יר ותוניס. כנקודות חיכוך שימשו אותם מקומות, שבהם נאחזו פירטים ספרדים. ההצלחות של הספרדים והפורטוגלים היו פועל יוצא של השימוש בחומר נפץ ונשק חם. תגובת המוסלמים לא איחרה לבוא, ומאז שהדפו ב־1510 את התקפת הספרדים על האי ג’רבה, דרומית לתוניס, התחזק מעמדם. מכאן ואילך החלה פעילות מוסלמי נמרצת, ובייחוד בעקבות הצטרפות תגבורת לכוחות המקומיים, אשר באה מבין המוסלמים והיהודים; אלו האחרונים גורשו מספרד ב־1492 ומפורטוגל ארבע שנים לאחר מכן. מנהיגי המוסלמים היו שני האחים ממוצא יווני (האי לסבוס) שהתאסלמו: קודם ערוג‘, ולאחר מותו ח’ייר א-דין, המכונה בפי האירופים “ברברוסה” (אדום הזקן). ערוג’ הצטיין בכיבוש אלג’יר ב־1516, אבל נפל אחר שנתיים. מכיוון שהמוסלמים הירבו לפשוט על נמלי הנוצרים, נקרא אנדריאה דוריה (Andrea Doria), איש גינואה, להתייצב בראש הכוחות האירופיים ופשט על תוניס. באותם הימים כבר החלה אוריאנטציה חדשה בספרד, וזו התבטאה בהפניית מבטה לעבר אמריקה בעיקר, וראתה בזירת הים התיכון זירה משנית בלבד.

פעילות פירטית התעוררה בארצות המגרב (תוניס, אלג’יר ומרוקו) כשהממלכה העותמאנית הגיעה לשיא תנופתה. השולטאן סלים ה־1 ביקש לאחד את העולם המוסלמי ולכלול בו את אלג’יר וגם את סוריה הממלוכית. לממלוכים לא היה צי ראוי לשם, והם לא היו מסוגלים למנוע את פשיטות הפורטוגלים בנתיבי הים המובילים להודו ולהדוף את האיום על ערי הקודש של האיסלאם, מכה ומדינה. לפיכך נשלח צי תורכי אל ערב הדרומית, והצבא כבש את סוריה ומצרים (1517–1516). ואילו במגרב – השולטאן קיבל לשרותו את ברברוסה, אשר הוטל עליו לכונן את אלג’יר כמכשול בפני כל פשיטה והתפשטות נוצרית בצפון אפריקה. כמושלה של אלג’יר הופקד בידיו צי והוא מונה למפקדו.

השולטאן סולימאן, המכונה ‘מפואר’ (1566–1520), המשיך את מסע הכיבושים של קודמיו. במהלך מסעות המלחמה המרובים הביס את צבא הונגריה, השתלט על מרכז הארץ והתקדם הלאה מערבה. את הצבא התורכי ליווה בדנובה (Danuba) צי אניות־נהר ענקי. ב־1529 הטיל סולימאן מצור על וינה; 120,000 חיילים, 400 תותחים ו־800 אניות־נהר צרו על העיר. למעלה מחודש ימים הלמו בחומות והסתערו עליהן, אבל בגלל צבא הצלה פולני, שנחלץ לעזרת הנצורים, נאלצו התורכים להיסוג. רובה של הונגריה, כקצה הגבול המערבי של כיבושיהם, נשאר בידיהם לכ־150 שנה.

לפירטים של המגרב יוחד כינוי נפרד והוא ה“קורסאר” (corsaire), שנגזר מן המלה הלטינית cursus – ריצה. הפירטים בצפון אפריקה התבססו כבר מאות שנים קודם לתקופה הנדונה, אבל לידי גיבוש מדיני וצבאי הגיעו רק במאה ה־16, ושיא כוחם היה במחצית הראשונה של המאה ה־17. הקורסארים יצאו לפעולותיהם כפירטים מאורגנים, נתונים למרות השולטאן ופועלים מטעמו. כתוצאה מהצטרפות מוסלמים מגורשי ספרד, גברו כוחם ותוקפנותם ברצותם לפרוק את זעמם נגד הנוצרים. מכל מקום, לא היה עד כה תקדים היסטורי, שמדינות התבססו על שוד ימי, ואשר שליחיהן פועלים בהיקף גיאוגרפי כה נרחב ומטילים אימה על רובו של הים התיכון ועל המדינות לאורך חופיו. השולטאן התורכי העניק את חסותו לקורסארים תמורת חמישית השלל. תעוזתם גברה והלכה, ואניותיהם תרו אחר השלל גם מעבר לגיברלטר. לאחר שב־1522 כבשו התורכים את רודוס, ואנשי המסדר של יוחנן הקדוש נמלטו למאלטה, לא היה עוד כל כוח שיכול היה לעמוד נגדם בים האיגאי, האיוני והאדריאטי. הקשר בין השולטאן לקורסארים הועיל לשני הצדדים. ב־1533 הוזמן ברברוסה לקושטא, והוא יצא לביקור בראש 18 גליאות. בדרך לכד אנית דגן גינואזית, אבל נמנע מהתקרבות יתרה אל מאלטה. בקושטא נערכה לצי האלג’ירי קבלת פנים מפוארת. ברברוסה בן ה־77 מונה בידי השולטאן לקפיטן העליון של הצי, והוענקו לו תארי כבוד אחרים למכביר. בשובו הוא פיקד על 84 גליאות, פשט על חופי דרום איטליה, שלח לקושטא שלל רב ובתוכו אלפי עבדים נוצרים. הזקן התכוון ללכוד בין היתר גם את האלמנה המפורסמת של אותם הימים באיטליה – ג’וליה גונזאגה (Giulia Gonzaga), האישה החיננית ביותר באירופה. ברברוסה נחת עם כוחותיו כ־140 ק"מ צפונית לנאפולי, אבל אביר איטלקי נועז הציל אותה ברגע האחרון; היא ברחה מפני רודפיה בסיועו דרך חלון הארמון, וכך נפקד מקומה של האישה מהרמון סולימאן.

אחר כיבוש תוניס הפקיד קרל ה־5, מלך ספרד וקיסר הממלכה הגרמנית־רומאית, 600 אניות בידי אנדריאה דוריה הגינואזי, וכוח משלוח גדול זה יצא נגד תוניס ב־1535. תוניס נחשבה עמדת מפתח במעבר בין שני אגנות הים התיכון, וערכה האסטרטגי לא נפל מזה של קרתגו בימי המלחמות הפוניות. על כן הצטרפו לחיל המשלוח שיצא מברצלונה גם אניות אחדות ממאלטה, ותוניס נפלה מחדש לידיים נוצריות. ברברוסה לא הישהה זמן רב את תגובתו והתנקם מיד בספרד. הוא פשט על פורט מאהון שבמינורקה, שדד את האי ולקח איתו שבויים.

ברברוסה בא לקושטא פעם נוספת לרגל הכרזת מלחמה על וניציה, לאחר שהיא הגיבה נמרצות על הטרדת אניותיה בנתיבי הסחר. דוריה סייר בים האיוני והביס את כוחות השולטאן במימי יוון. בשל סיבות אלה נמסר שוב הפיקוד לברברוסה, וב־1537 יצא בראש 135 גליאות. משך שנתיים פשט על דרום מזרח איטליה ועל איי יוון. תוך כדי סיורי השוד קיבל ברברוסה ידיעה על ריכוז כוחות של ספרד, וניציה והאפיפיור בים האדריאטי; הנוצרים הקימו את בסיסם באי קורפו. בקיץ 1538 באו אל המחנה 81 אניות וניציאניות ו־36 אניות מכוחות האפיפיור. בסתיו אותה שנה הגיע גם דוריה עם 49 גליאות ספרדיות ועוד 50 גליאונים (אניות אוקיאנוס). בסיכומו של דבר כלל הצי הנוצרי המאוחד מעל 60,000 חיילים, 166 גליאות ו־64 אניות מפרש. ברברוסה, שיכול היה לכנס רק 122 גליאות, נכנס עם אניותיו למפרץ ארטה (Arta) ועגן בפתחו. בימי הרומאים נקרא המפרץ – אמבראקיה; כאן נערך קרב אקטיום, ובמקום שעמדה בימים אלה העיר פרווסה (Prevesa), חנה בשעתו מחנה אוקטאביאנוס.

ב־25 בספטמבר הופיע גם הצי הנוצרי ליד פתח המפרץ, ודוריה וברברוסה התייצבו זה מול זה כדי להכריע בשאלת השליטה בים התיכון. על שני המפקדים עברו ימי הנעורים זה מזמן; דוריה היה בן 70 ואילו ברברוסה בן 82 שנה. דבר מענין הוא, כי קרב אקטיום, שהכריע לדורות רבים את גורל עמי ארצות הים התיכון, נערך באותו חודש בו ניטשה המערכה בפרווסה. נשתנו שמות, התחלפו – כמובן – הנפשות הפועלות, אך נשארה בעינה השאלה היסודית המתעוררת תמיד מחדש.

ברברוסה לא אבה להוציא את ציו לים הפתוח מחשש כיתור בידי הכוחות הנוצריים העדיפים, ואילו דוריה לא התכוון להסתכן ולהיכנס למפרץ, אשר פיתחו מוגן בתותחי מבצר פרווסה. לבסוף החל ברברוסה במערכה, ויצא מן המפרץ בשורה חזיתית. אנית הדגל של וניציה, שנעה מרוחקת קמעא מן הצי, הותקפה וניזוקה; אותה שעה עמד דוריה מנגד ולא התערב, למרות ההפצרות של קציני צי האפיפיור והווניציאנים עצמם. כלום היה לו הסכם חשאי עם ברברוסה? או שמא חשש הוא להתמודד עימו? אליבא דאמת, אין יודעים בדיוק את אשר ארע בקרב פרווסה. ברברוסה פרש לקורפו עם שלל של כמה אניות אויב. יש הטוענים, כי ברברוסה התלוצץ על יריבו לאמור, כי דוריה אף כיבה את פנסי אניתו, שאיש לא ידע לאן הוא בורח. את הנצחון חגגו בכל רחבי הממלכה התורכית.

מכאן ואילך שלטו התורכים בים התיכון כ־30 שנה, עד ימי קרב לפנטו (Lepanto). כחודש אחר יום פרווסה פשט ברברוסה על אזור דרום האדריאה. ב־1543 התארח הקורסאר הזקן במארסיי (Marseille), בעמדו בראש 150 אניות. הכנסת האורחים היתה אחד הגילויים לברית שנכרתה בין תורכיה לצרפת. בדרכו למארסיי פשט ברברוסה על דרום איטליה, העלה באש את רג’ו (Reggio), חטף את בת המושל, חדר לשפך הטיבריס, ונכנס עם ציו לצ’יביטווקיה (Civitavecchia). את החורף בילה בטולון (Toulon), ומשם יצא לפשיטות פתע על חופי ספרד. התורכים לא חששו כלל לשעבד צרפתים מכפרי האזור לספסלי החותרים. המארחים לא היו מאושרים מהתנהגות הקורסארים ושמחו להיפטר מהם. פרשת מארסיי היתה מבצעו האחרון של ברברוסה. מכאן הוא הפליג לביקורו האחרון בקושטא, הביא לשולטאן במתנה נשים יפות להרמונו, ובכך פרש מכל פעילות. בשיבה טובה, בן 90, הלך לעולמו.

סינאן    🔗

היהודים שיתפו פעולה עם הקורסארים, ומה גם, הרי אלו נלחמו בנוצרים. מגורשי ספרד נטרו איבה בלתי־מתפשרת למדינה שסילקה אותם מתוכה, ומכאן – לנצרות בכללה. בין הבעלים ורבי החובלים של ספינות הקורסארים נמצאו גם יהודים. הם סיפקו להם מזון, נשק ותחמושת ובוודאי אף ידיעות מודיעין, שבאו להם עקב קשריהם הכלכליים המסועפים וידיעתם בשפות. מבין השותפים היהודים במעשי הקורסארים התפרסם צלאח סינאן, הקפיטן פאשה. מקורות נוצריים מכנים אותו כ“פירט היהודי הדגול”, והוא מוזכר בשורה אחת עם גדולי הקורסארים. סינאן היה עוזרו של ברברוסה. הוא נולד באיזמיר, ולראשונה נודע כששלח אותו השולטאן סולימאן ב־1528 בראש שייטת נגד הפורטוגלים בגואה (Goa) שבהודו. סינאן טרם הספיק לכונן בסואץ את הצי למבצע האמור, כשנקרא בדחיפות לעזרתו של ברברוסה, אשר צר באותם הימים על הנמל של אלג’יר, פנון (Penon). היה זה אחד המקומות, שספרד נאחזה בהם בחופי צפון אפריקה מאז 1496 ואילך. סינאן פעל גם במימי יוון נגד ספרדים וגינואזים, וב־1534 נלחם יחד עם ברברוסה בכיבוש תוניס מידי הספרדים. מכיוון שקרבת שטחי הכיבוש המוסלמי לסיציליה, ארצו של קרל ה־5 ומי שהיה גם מלך ספרד, עוררה חששות כבדים לבטחון השיט בין שני אגנות הים התיכון, עשה קרל את כל המאמצים לסילוק המוסלמים. וכאמור לעיל, הוקם צי של 600 אניות, אשר בראשו הוצב אנדריאה דוריה, והוא כבש מחדש את תוניס.

בדאלמאטיה נלחם סינאן נגד הווניציאנים, וב־1539 השתלט שם על מבצרם העיקרי. לימים נעשה הוא מושל אלג’יר, וב־1551 הפליג בראש שייטת של 200 אניות לצור על מאלטה, מושבם של אנשי המסדר על שם יוחנן הקדוש. סינאן נחת עם כוחותיו באי, אבל באורח בלתי־צפוי הופיע צי נוצרי ותקף את הגליאות שלו, אשר לא היו מאוישות כהלכה אותה שעה. לפיכך הפסיק סינאן את המבצע, והסתפק בפשיטה על גוזו⁷³ (Gozo), האי הקטן השוכן צפונית למאלטה, ונסוג מהמקום. מכאן עבר לטריפולי, וגרש משם את חיל המצב של אבירי מאלטה, שישבו בעיר זה עשרות שנים. מבצעיו האחרונים של סינאן היו פשיטות בדרום איטליה וגרוש הגינואזים מהאי קורסיקה ב־1553.

מוצאו היהודי של סינאן שנוי במחלוקת. יש הטוענים, שהוא נולד יהודי, אבל התאסלם. ברם, היו יהודים שלא המירו את דתם ונלחמו כיהודים. כזה היה שמואל פאלאש, שמוצאו ממרוקו; הוא תקף אניות ספרדיות, שהביאו מאוצרות אמריקה לספרד. בסוף המאה, ב־1597, בא פאלאש להולנד, התיישב שם, ונעשה אחד ממייסדי הקהילה היהודית בארץ זו.

נסיונות לכיבוש מאלטה    🔗

כאשר נפלה עכו לידי המוסלמים ב־1291, נמלטו אחרוני האבירים של המסדר ע"ש יוחנן הקדוש, תחילה לקפריסין ולאחר מכן, ב־1310, לרודוס. כאן ישבו הם כמאתיים שנה, וב־1530 עברו למאלטה. מאחר שלא היתה לו למסדר כל אפשרות, עקב ישיבתם באי, להילחם נגד המוסלמים ביבשה, נעשו אבירים אלה ללוחמים בים, קורסארים נוצרים. היו הם ערב־רב של לוחמים אירופים, מעין לגיון זרים נוצרי. בכת הלוחמים של המסדר התכנסו צעירים ממשפחות אצילי אירופה, אשר ניתנה להם ההזדמנות לטפס מעלה בדרגי הפיקוד בים, אלא אם פקעה סבלנותם מהתלאות והם שבו לארץ מולדתם.

התקפת סינאן על מאלטה ב־1551 היתה רק הנסיון הראשון של התורכים להשתלט על האי. נסיון זה חזר על עצמו כעבור 14 שנים, ב־1565. ככל שגבר האיום התורכי בים, והתחזקה והלכה פעילות הקורסארים היוצאים מבסיסיהם בצפון אפריקה, כן גדלה חשיבותה האסטרטגית של מאלטה. בשאלת השליטה בנתיב המעבר בין שני אגנות הים התיכון היתה לאי זה עמדת מפתח. לאחר נסיון הנפל של סינאן ונצחון צי תורכי על שייטות נוצריות בקרבת טריפולי, ציפו בכל ארצות הים התיכון להתקפה רבתי על מאלטה.

ב־18 במאי 1565 הופיעו 200 אניות ליד חופי האי. המצור על מאלטה היה מבצע יבשתי בעיקרו, תוך נחיתה מן הים. התורכים נחתו בדרום מזרח במפרץ רחב ידיים, ובאו אל מאחורי הנמל הגדול בצפון־מזרחה של העיר. שלושה מבצרים הגנו על הנמל הגדול. מבצר ס"ט אלמו (St. Elmo) בכניסה הצפונית נפל. באוגוסט הגיעה תגבורת מסיציליה; התקפות הנגד והעמידה האיתנה של אבירי המסדר ביתר המקומות המבוצרים שמו לאל את נסיונות הכיבוש הנוספים של התורכים. משבאה תגבורת נוספת מסיציליה, לא ראה עוד הפיקוד התורכי כל טעם להמשיך במערכה, והורה להיסוג ולעלות לאניות. הנחיתה והמצור על מאלטה אמורים היו להיות גורליים בתולדות אירופה, מכיוון שלפני כל התקפה על סיציליה ודרום איטליה היה על התורכים לכבוש את מאלטה. אם כן, אי זה היה המבצר הקדמי של הגנת אירופה מפני פלישת האיסלאם לדרומה של היבשת. בתום המצור נוסדה עיר חדשה על חורבות היישובים שליד הנמל הגדול, והיא נקראת על שמו של ה־ magister (אדון) של מסדר ואלטה (Valetta) עד היום הזה.

מערכת לפנטו    🔗

קפריסין היתה אחת ההיאחזויות של וניציה, אותה כבשה עוד ב־1498. לאחר שתורכיה דרשה ממנה למסור לה את האי וּוניציה מיאנה לעשות כן, פרצה מלחמה ביניהן. עקב לחץ האפיפיור באה ספרד לעזרה, ב־1570 התכנס צי גדול מבין כוחות שלוש המדינות ויצא לקפריסין. התורכים כבר נחתו אז באי, צרו על ניקוסיה (Nicosia), ובטרם הגיעו הכוחות המאוחדים נפלה העיר וחיל המצב נטבח. לאחר שפרץ ריב קשה בין מפקדי בעלות הברית, חזרו כוחות השחרור כלעומת שבאו. לווניציה לא נותרה כל ברירה, אלא לבקש תנאי כניעה נוחים ככל האפשר. אולם האפיפיור פיוס (Pius) ה־5, שראה בהצלחות התורכים איום על הנצרות, סבר אחרת; בהשפעתו הוקם צי מאוחד מחדש, והפיקוד ניתן לדון חואן ד’אוסטריה (Don Juan d’Austria), בנו הבלתי־חוקי של הקיסר קרל ה־5, אחיו למחצה של מלך ספרד, פיליפ ה־2. הכיבוש התורכי של קפריסין איחד אפוא את הנוצרים, וכדי להחזיר מחדש את האי היה צורך להביס קודם את התורכים בים.

באמצע ספטמבר 1571 הפליג ממסינה הצי המאוחד, אשר כלל 316 כלי שיט, כשני שלישים מהם גליאות חמושות בתותחים, והיתר אניות מפרש; נוספו עוד 6 גליאות ענקיות המכונות גליאסות (galeassa). אניות המפרש לא הצליחו להגיע למקום הכינוס עקב תנאי רוחות לא נוחים. הגליאסות הונעו במשוטים וגם במפרשים. כל אחת מהן נשאה על סיפונה כ־500 חייל ושלושים תותחים. אניות אלו התקשו בדרך כלל להתקדם, וביום הקרב נאלצו לגררן לעמדותיהן.

הצי התורכי עגן בפתח הכניסה למפרץ קורינתוס, מול נמל לפנטו, היא נאופאקטוס היוונית לשעבר. דון חואן, מפקד הכוחות הנוצריים המאוחדים, הרכיב ארבע שייטות תוך פיזור מוחלט של אניות הציים הלאומיים. כדי למנוע מראש כל חיכוך הנוגד את המטרה, כפי שקרה הדבר לצי הנוצרי הקודם, נעשה הכל להגברת האחדות וההתלהבות למאבק המשותף לכלל הלוחמים. בטרם הקרב לא ידע דון חואן את מספר האניות של התורכים, כפי שגם עלי פחה, המפקד התורכי, לא ידע את כוח הנוצרים על דיוקו, על אף ששלח גליאה לסיור ולליקוט מידע. שני הצדדים סברו, שלאויב כוחות נחותים משלו, על כן שניהם כאחד היו בטוחים בנצחונם מראש. בסופו של דבר נראה, כי בצד התורכים השתתפו כ־290 אניות, רובן גליאות עם יותר מ־25,000 חיילים, ואילו במחנה הנוצרי כ־200 גליאות עם כ־30,000 חיילים.

ב־7 באוקטובר באו שני הציים לכדי טווח ראיה בסמוך לחוף הצפוני של פתח מפרץ קורינתוס. האניות של כל שייטת מבין הארבע נערכו בשורה חזיתית. 63 גליאות של האגף השמאלי בפיקודו של בארבאריגו (Barbarigo) מווניציה הניפו ניסים כחולים. אנדריאה דוריה, נכד אחיו של גיבור פרווסה, פיקד על 64 גליאות ירוקות־ניסים באגף הימני. דון חואן עצמו, בראש 63 גליאות הנושאות ניסים צהובים, היה במרכז, כשלצידו הימני ניצב קולונה (Colonna), המפקד הראשי של כוחות האפיפיור, ולשמאלו ונירו (Veneiro) מווניציה. על 30 גליאות של כוחות המילואים, בגבו של המרכז, פיקד סנטה קרוז (Santa Cruz) מספרד. דון חואן תכנן את תכנית הקרב, והסביר את עיקרי מחשבותיו לקצינים.

בדעת הנוצרים היה להציב את 6 הגליאסות כמחצית המיל לפני קו החזית שלהם, על מנת לאפשר את הפעלת התותחים במלוא עוצמתם משיתקרבו התורכים. תכנית זו לא יכלה לצאת אל הפועל, משום שכיוון הרוח שיבש את ביצועה. הגליאסות לא היו מסוגלות להתנהל בכוח המשוטים, עד אשר נאלצו לגרור כל אחת מהן בארבע גליאות. זאת ועוד, שתי גליאסות, שמיקומן יועד לאגף הימני של קו החזית, לא הגיעו כלל למועד תחילת המערכה.

התורכים שייטו מכיוון המפרץ בתבנית סהר, אולם בהתקרבם יישרו את הקו, כשאף הם מחולקים לארבע שייטות, בדומה למבנה של הנוצרים. באגף הימני פיקד מחמד שירוקו, מושל מצרים, מי שהטיב לדעת את מימי האזור מכל המפקדים האחרים. בראש השייטת המרכזי עמד עלי פחה, ואילו בשמאלית – הקורסאר הידוע אולוץ'⁷⁴ עלי. במאסף של המרכז היה כוח מילואים קטן.

לפני התנגשות המערכים סקר דון חואן ד’אוסטריה את השייטות, ובשוטו בגליאה קטנה עודד מפקדים וחיילים וגינה כל מורך לב. לאותם הקצינים, שחששות וספקות קיננו בליבם וביקשו לדחות את מועד ההתמודדות על מנת לקיים תחילה מועצה מלחמתית, אמר בקול נרגז: “מאוחר מדי לקיים מועצות, באה העת להילחם!”.

בכל אניות המערך הנוצרי נערכו הכנות קדחתניות לקראת הקרב. מפקדי האניות תפסו עמדות תצפית, הסיפונים פונו, הנשק האישי נבדק וטופל בקפדנות רבה. אבק השריפה נערם בקרבת התותחים, לידם הושמו גם הפתילים, מהם פתילי הדלקה משוחים, מהם פתילים לירי מיידי ופתילים עשנים ל“שימור” האש. רימונים ומצתים נערמו צבורים־צבורים בסיפון. בדפנות כלי השיט הותקנו מתרסים מיוחדים נגד פושטי האויב, ובמקומות נוחים לגישה נקבעו מכלי־מים לכיבוי דליקות ולשתיה. פעילות דומה לכך התנהלה גם בצד התורכי. עלי פחה אף הבטיח לקרוא דרור לעבדי החתירה הנוצרים, אם ינצחו במערכה.

משהתקרבו שני הציים זה אל זה, נשתנה פתאום כיוון הרוח והיא נשבה לעבר התורכים. כמובן – ראו הנוצרים בתופעה סימן מבשר טובות. יריה מאנית הדגל התורכית פתחה את המערכה, ובו ברגע נפרש דגל “הליגה הקדושה” של האפיפיור ועליו דמות ישו הצלוב. מהצד הנוצרי הדהדה במהרה ירית התגובה, ועלי פחה הניף את הדגל הלבן משלו, ועליו רשום שמו של אללה באותיות זהב 28,900 פעמים. למעשה התרגשו במערכת לפנטו שלושה קרבות נפרדים.

המערכה החלה בשעה 10:30 לפנה"צ; הגליאסות פתחו בה, ותותחיהן הטביעו אניה תורכית. עלי פחה, במרכז, הורה לפצל את השורה החזיתית של כוחותיו ולעבור בינות הגליאסות מבלי לתקוף אותן. לאחר חצותו את הקו החזיתי של הגליאסות האימתניות, חזרו הגליאות לתבניתן הקודמת. תחילה הרגיש בארבאריגו בלחץ התורכי בצפון, ומאחר שלא הכיר אזור ים זה, לא העז להתקרב יתר על המידה אל החוף, והשאיר רווח ניכר בינו לשייטת התוקפת. בגלל זהירותו של המפקד הנוצרי נתאפשר לאויב לנסות ולאגף את כוחות בארבאריגו.

לעומתו, היטיב שירוקו, מפקד האגף הימני של התורכים, לדעת את השרטונות והמים הרדודים שם, כדי למצוא את נתיב המעבר בסמוך לחוף ולעבור בבטחה ליד קו החזית של בארבאריגו. לפיכך, ריכז שירוקו את כל מרצו ומשקלו נגד הקצה השמאלי של יריבו. סכנה חמורה ריחפה על הנוצרים. בשעת חירום זו הוסיפה הגליאסה השמאלית לירות, ואף עקבה באיטיות אחר התורכים העוברים. ברם, נעשתה אותה שעה גם תנועה אחרת וחשובה לאין ערוך יותר: בארבאריגו הזיז את אגפו הימני, שלא התערב עדיין בהתנגשות, וסגר מאחור על התורכים המתקדמים. מכאן ואילך התפתחה התכתשות כללית – אש תותחים, ניגוח, פשיטה וקרב פנים־אל־פנים. במהומה זו נפל בארבאריגו. גורל הקרב בצפון הוכרע כשהתמרדו עבדי החתירה בגליאות התורכיות. הם השתחררו מכבלי השרשראות שריתקום לספסלים, תקפו את צוותי האניות, ואלה פתחו במנוסת בהלה במים הרדודים לעבר החוף, כשכלי הירי של הנוצרים עורכים בהם טבח איום. שירוקו נפל בשבי כשהוא פצוע, ולמחרת היום הרגוהו שוביו על פי בקשתו כדי שייגאל מייסוריו. הקרב באגף הצפוני נסתיים בנצחון מכריע של הנוצרים. אף לא אניה תורכית אחת הצליחה לשרוד, ומספר הניצולים היה מועט.

במרכז התקרבו שתי אניות הדגל עם פמליות הליווי שלהם זו אל זו. תחילה ירו בתותחי החרטום, ומשהתנגשו, חדר איל הניגוח התורכי דרך החרטום עמוק לתוך גוף האניה הנוצרית עד הספסל הרביעי של החותרים, הרס-רמס-הרג הכל. אש רובים נפתחה, חיצים התעופפו משני הצדדים, כדומים הושלכו, ושני כלי השיט נקשרו יחדיו. חיילים תורכים פשטו על סיפון ה“ריאלה” (Reale) של דון חואן ד’אוסטריה. מכל עבר נחפזו אניות לעזרה. כאשר הגיעו חיילי ונירו מהאגף הצפוני ועברו ל“ריאלה” להדוף את הפושטים, הותקפה האניה שלו עצמו, אשר התרוקנה כמעט לגמרי מאנשיה. בטרם נחתם הגורל של אנית ונירו, בא כלי שיט נוצרי אחר, ניגח והטביע את התוקף. בינתיים הגיעה אניה תורכית אחרת אל ה“ריאלה”, והעבירה פושטים חדשים לירכתיה; למראה איום זה נחפז סנטה קרוז, מפקד כוחות המילואים, והטביע באש תותח מקרוב את האניה התורכית התוקפת.

לבסוף הכריע את הקרב קולונה, מפקד שייטת האפיפיור. הוא הוביל את אניתו ישר נגד עלי פחה, וניגח את האניה התורכית תוך יריות רובים בלתי־פוסקות. ההצלחה עודדה גם את יתר הכוחות הנוצריים: הם דחפו הצידה את כל האניות התורכיות מה“ריאלה” ופשטו עליהן. קרב מגע עז התפתח בסיפונים, אבל התוצאה לא היתה עוד מוטלת בספק. משנפל עלי פחה, התנוסס כבר דגל נוצרי בראש התורן של האניה התורכית. זמן קצר עוד הוסיפו התורכים להילחם בגזרה זו, וכשאזלה להם גם התחמושת באניות אחדות, פרצו החיילים למחסנים, והשליכו על החיילים הנוצרים המסתערים עליהם מכל הבא ליד. התורכים לחמו עד אחרון אנשיהם. האניות השורדות פנו במהרה למנוסה מזרחה ודרומה, אך הנוצרים לא התאמצו לרדוף אחריהן.

הקרב השלישי התחולל בדרומה של זירת המערכה, בין אולוץ' עלי ואנדריאה דוריה, אשר לא נהנה מאמונם המלא של קציניו. דוריה הבחין, שעם פרוץ ההתנגשויות בצפון ובמרכז פנה אולוץ' עם השייטת שלו לכיוון דרום. הוא חשב, שהתורכים מתכוונים לאגף את כוחותיו ולבוא אל גבו, על כן פנה אף הוא דרומה. רבי חובלים לא מעטים בשייטת הנוצרית סברו, כי מפקדם מושך אותם אל מחוץ לזירת המערכה, וראו בתנועתו כוונת בגידה. דוריה הבחין במהרה, שחמש־עשרה אניות מכוחותיו אינן שטות בעקבותיו, אלא פונות עורף ושבות לזירה כדי להשתתף במערכה. גם אולוץ' עלי ראה את שמתרחש מולו, פנה מיד צפונה והצליח לתקוף אניות אלה בדרכן. אחת מהן הוטבעה, והיתר נלכדו בעקבות פשיטות של חיילים תורכים, או הועלו באש בידי רבי החובלים שלהן.

לבסוף גם דוריה שם לב למתרחש. הוא שב על עקבותיו, והתנפל מאחור על השייטת התורכית בחמת זעם. בהתקפה פתאומית זו נלכדו כמה אניות תורכיות, ונלקחו בחזרה כל כלי השיט הנוצריים השבויים. אולוץ' עלי לא התעכב עוד כדי להחזיר מלחמה שערה, אלא חש מהר אל זירת הקרב המרכזי. סיוע זה איחר את המועד; עלי פחה כבר נפל, הכוחות התורכיים התפוררו ומה גם, פלגת המילואים בפיקודו של סנטה קרוז התקרבה להתנגש עימו. ברירות רבות לא נותרו, אולוץ' עלי פנה למנוסה בכיוון צפון בעקבות השייטת שלו, הממהרת לנטוש את הזירה. בזירות הקרבות של האגף הצפוני והמרכזי חיסלו את הבורחים תותחי הנוצרים. אולוץ' עלי נמלט על נפשו במלוא כוח חותריו ומפרשיו אל מעבר לאופק. תמה ונשלמה מערכת לפנטו כ־6 שעות אחר יריות הפתיחה.

לכל הדעות, ניצחו הנוצרים במערכת לפנטו. מבין 268 אניות תורכיות נלכדו 137, ולמעלה מ־50 הוטבעו ונשרפו. מקרב החיילים ואנשי הים נפגעו ונהרגו יותר מ־30,000, לעומת 7,500 נפגעים נוצרים. “התורכים לא ינצחו עוד בים” – הכריז לוחם צעיר קטוע־יד, אשר לימים החליף את חרבו בעט הסופרים והתפרסם ברבים, הרי הוא מיגואל דה־סרוונטס (Miguel de Cervantes).

התבוסה למרגלות חומות וינה ב־1529 ובמימי לפנטו סימנו את קץ התפשטותה ומרצה של הממלכה העותמאנית, אבל גם וניציה הגיעה כבר למלוא ניצול כוחה ומשאביה במאבק של מאות השנים המרובות. התגליות הגיאוגרפיות, ובעקבותיהן פילוס נתיבי האוקיאנוס החדשים אל ארצות המזרח, נטלו את בכורתה של וניציה ושמו קץ לעליונותה.

עם מעבר מרכז הכובד מהים התיכון לאוקיאנוס האטלנטי, תפסה אנית המפרשים את מקומה של הגליאה, שהיתה דגם ימי־ביניימי של אנית המשוטים של יוון ורומא. בלפנטו נערך קרב הגליאות האחרון בקנה מידה נרחב, ובכך ירד המסך על מסלול חיים ארוך ומפואר של כאלפיים שנות שליטה בנתיבי הים התיכון. אניה זו לא צלחה לגבור על גלי האוקיאנוס וסערותיו. במקום שרירי הזרוע ומשוטים באו המפרשים והתותחים, אשר דרשו שינוי במבנה כלי השיט ואופן הלחימה; הרי זירת ההתמודדות העיקרית על השליטה בנתיבי הים התיכון עברה אל מרחבי האוקיאנוסים האין־סופיים.

העידן האוקיאני

 

פרק י"ד: הצפון מתעורר    🔗

רומא לא פגשה מעולם בעמי סקנדינוויה יורדי הים, הידועים בשמות שונים, כגון ויקינגים ונורמנים, כשאליבא דאמת היו הם דנים, נורווגים ושוודים בעיקר. הוויקינגים, כפי שעמים אלה מכונים בדרך כלל, עסקו תחילה בדיג ובחקלאות, ותוך כדי עיסוקם בימים הסוערים רכשו לעצמם מיומנות בשיט.

אניות הוויקינגים היו חד־טוריות, והן מוכרות לנו יותר מאחיותיהן בים התיכון. מכיוון שהוויקינגים היו רגילים למות בים, הביאו את הנפטר לקבורה באניתו האהובה ועליה ערמו תל אבנים גבוה, כמוהו כפירמידה מצרית. הראשון מבין תלי זכרון אלה נחשף בסוף המאה הקודמת בנורווגיה ליד העיר גוקסטאד (Gokstad). האניה שהועלתה מן התל תוקנה ושופצה וכיום מוצגת במוזיאון באוסלו (Oslo). אניה זו מסוגלת היתה להפליג בלב ים, והיא נשאה תורן ומפרש רוחבי גדול בנוסף למשוטים. אורכה של האניה 25 מ‘, רוחבה באמצעיתה 5 מ’ ולה 16 משוטים בכל דופן. בצדה ימני של הירכתיים הותקן משוט הגה ענקי, כ־3 מ' אורכו, שקשור היה בנצרים לזיז בולט בדופן, והונע באמצעות ידית אופקית. הליווח של אנית גוקסטאד, כמו של כל אניות הצפון, היה מרועף ומסומר אל הצלעות במסמרי ברזל. שיטת בנייה זו נשתמרה זמן רב, גם לאחר תקופת הוויקינגים.

להלכה, לא היו אלה אניות מלחמה, הן לא נועדו ואף לא תוכננו לפעילות קרבית בים. המגינים, שנקשרו ללזבזת, שימשו יותר להגנת החותר מנתזי מי הים מאשר מפני חיצי האויב. אולם, למעשה אלה כן היו אניות מלחמה, הרי הן הובילו את הוויקינגים למסעות פשיטה ושוד, אם כי הלחימה עצמה נערכה לרוב ביבשה. היום סבורים, כי הסיבות למסעות הוויקינגים היו ריבוי האוכלוסין בארצות הצפון, שדיג וחקלאות לא יכלו עוד לפרנסם. עמי הצפון חיו תחת שלטונם של שליטים קטנים תוך פיצול פוליטי. השליטים בנו אניות, שבחרטומן נזדקרה דמות דרקון, והחזיקו אותן בפיורדים ובלשונות הים, שנקראו בפיהם vik; ומן הסתם זהו מקורו של הכינוי “ויקינגי”, משמע – עמי המפרצים. לפי גירסא אחרת ­– פירט, לוחם.

הוויקינגים בצרפת ובאנגליה    🔗

הקשר הראשון שלהם עם אירופה הנוצרית נוצר באמצעות קרל הגדול, שהפיץ בקרבם את הנצרות באזור הים הבלטי ולאו דווקא במקל נועם. מכת התגובה הראשונה שלהם ניחתה ב־787 בשפך התמז (Thames) על אוכלוסיה אנגלו־סכסית, שבאה לבריטניה מאזור הים הצפוני כמאתיים שנה קודם לכן. הוויקינגים הפושטים לא ריחמו על איש, רצחו וחמסו ושבו לאניותיהם. בשורת האכזריות נפוצה במהרה ברחבי אנגליה. נסיון הפשיטה הראשון בצרפת נערך ב־808 בנארבון (Narbonne) בחוף הים התיכון, ודבר זה מראה את יכולת הוויקינגים להרחיק שוט. אולם משנודע להם כי קרל הגדול נמצא בעיר, נמלכו בדעתם והסתלקו מבלי לתת פורקן ליצר ההרס שלהם. מכל מקום, פחד הוויקינגים מפני הקיסר לא נמשך כל ימי חייו של זה, והוא הספיק עוד להרגיש את אימתם ונחת זרועם. הוויקינגים חדרו עמוק לארצו דרך הנהרות, ואף יישובים המרוחקים מחוף הים למדו לדעת את האכזריות הרצחנית של לוחמים עזי נפש אלה.

אחר מות קרל הגדול (814) גברו הפשיטות. הוויקינגים עמדו כבר למרגלות חומות פריס, והמלך שארל “הקרח” הצליח להגיע לידי הסכם עם מפקדיהם, רולו (Rollo) והאסטינג (Hasting), וקנה את השלום במחיר קרקע להתיישבות. אולם הוויקינגים לא תמיד היו מוכנים להתיישב או להשאר ביישובי קבע. ב־885 הם שדדו את העיר רואן (Rouen), ואילו קבוצה אחרת חדרה לנהר סיין (Seine) ועלתה על פריס. להאסטינג לא נעם להוסיף ולשבת בשקט, לכן הצטרף מיד למצור. 700 “אניות דרקון” צרו על העיר, אשר כיסו לאורך 6 מילין את פני הנהר. לבסוף קנה המלך הפרנקי בשוחד את המפקדים הוויקינגיים, והתיר להם לחרוף במזרח צרפת.

לא היה בכניעת הפרנקים כדי לקנות את שלוות הארץ מפני האיומים של יורדי הים הצפוניים. כשעלה לשלטון בצרפת המלך שארל “התם”, הוסיף הלחץ הוויקינגי להעיק. המלך, שלא אבה להילחם, הציע לרולו שטחים להתיישבות. לאחר דין ודברים הגיעו הצדדים להסכם ב־911, אשר לפיו נמסר להם חלק מאזור ברטאן (Bretagne), הנקרא מאז – נורמנדיה (Normandie), ואותם אנשי הצפון שתפסו את האזור מכונים – נורמנים. מכאן ואילך פסקו פשיטות הוויקינגים לצרפת.

גם עמים אחרים סבלו מפשיטותיהם: ארצות השפלה, האיים הבריטיים, גרמניה, איטליה, ואפילו ספרד לא יכלה להימלט מאימי הצפוניים. אנגליה הוסיפה לסבול מהם, הרי היא שוכנת מול סקנדינוויה מפורצת החופים. האיים צפונית לבריטניה נכבשו בידיהם, ושימשו כבסיס יציאה לפשיטות ופלישות. אנגליה היתה עדיין מפוצלת למלכויות קטנות. ב־834 באו הדנים, עברו על פני מזרח אנגליה, שדדו את לונדון, ולאחר שהתיישבו באירלנד, החזיקו בה כ־300 שנה. בווילז (Wales) נתקבלו הדנים בסבר פנים יפות, כי אוכלוסיתה ברחה הנה מפני הפלישה האנגלו־סכסית כמה מאות שנים קודם לכן. פשיטות הדנים (ויקינגים) באנגליה לא היו עוד מבצעי פגע־וברח, אלא בעלות כוונה של כיבוש, וב־871 הם אכן השתלטו על חלק ניכר ממזרח אנגליה ודרומה.

במאבק המתמיד עם הדנים הצטיין במיוחד אלפרד, מלך וסקס (Wessex), מי שהיה הראשון שגבר על צי דני בחוף הדרומי של ארצו. עם זאת, שלטו הדנים והחזיקו בראש־גשר מערבית לווסקס, אבל הם לא יכלו לעמוד בקשיי האספקה השוטפת לאנשיהם. סערות הים והתקפות הצי שלהמלך אלפרד אילצו אותם למצוא את הדרך למשא ומתן. ב־878 ויתרו הדנים על תכניותיהם לגבי וסקס, ובתמורה השיגו הסכמה להתיישבות במרכז ובמזרח אנגליה.

כעבור 15 שנה, ב־893, ניסה שוב הפירט הזקן האסטינג לפלוש לאנגליה, וחדר לממלכתו של אלפרד מדרום לשפך התמז. הכוחות האנגליים ביבשה הוכיחו כושר תנועה להפליא, הם הופיעו בכל מקום מותקף והדפו את הדנים הנוחתים בחוף. האסטינג חזר אפוא אל אזור התמז, ונכנס עם ציו לשפך הנהר הקטן לי (Lea). וכאן נקט המלך אלפרד בתחבולות מלחמה. האנגלים כרו תעלה בין הנהרות, והעבירו את מימי הלי לתמז. לפיכך נותרו אניות הוויקינגים תקועות ברפש הקרקעית, חלקן הועלה באש וחלקן נלכד.

המלך אלפרד הקים לו צי קטן, במידה מסוימת עלפי הדגם הדני, אבל אניותיו נבנו ארוכות ורחבות יותר. סיפונן היה מוגבה, כדי לאפשר הטלת חניתות וירי חיצים ביעילות, וחרטומיהן מחוזקים לניגוח הדפנות של האניות הוויקינגיות. לאחר התבוסה בנהר לי לא ניסה עוד האסטינג להפריע לממלכה האנגלו־סכסית, והדנים היושבים בקרבתה העדיפו את הקרקע הבטוחה מתחת רגליהם עלפני האניות המתנועעות בים הגלי.

אולאף טריגוואסון    🔗

אחר מות המלך אלפרד שרר זמן מה שקט יחסי, עקב מריבות הסקנדינווים בינם לבין עצמם על העליונות באזור הים הבלטי. אולאף טריגוואסון (Olaf Tryggvason) מלך נורווגיה, וסוויין (Swein) מלך דניה הסתכסכו בעניני שטחים וגבולות. הנורווגי היה נוצרי, ואילו עמיתו הדני נשאר עובד אלילים; כמו כן, היו הם מעורבים בפרשיות של יריבות אבירית סביב שאלת נישואין עם מלכת שוודיה האלמנה, ועוד כהנה וכהנה. על רקע זה פרץ סכסוך, אשר עילתו במישרין היתה הופעת הצי של אולאף במימי דניה. המלך הדני סוויין כרת הסכם עם מלך שוודיה, אריק (Eric), הטוען לכתר הנורווגי, ועם עוד פירטים חופשיים. היטיב לפעול הפירט סיגוואלד (Sigvald), אשר הצליח בתמרון מחוכם לפצל את כוחות אולאף. לזה האחרון היו 20 אניות בלבד, בעוד לפירטים – 80. השייטת הקטנה עלתה על מארב ליד סוואלדר (Swalder), בסמוך לחופו הדרומי של הים הבלטי.

הקרב המפורסם ביותר של הוויקינגים בינם לבין עצמם התחולל ב־9 בספטמבר 1000. מאגדות ושירי עם נורווגיים (Saga) ניתן לשחזר את מהלך ההתנגשות עקובת דם זו. האניות המעורבות בקרב היו “אניות דרקון”, ובהן בלטו אנית הדגל של אולאף – “הנחש הגדול”, וזו של אריק – “הנוקם”. בטיפוס אניה זו חודשו אי־אלו חידושים; שלוש רצועות ברזל ענבו את הגוף לאורך דפנותיה לשם הגנה מפני ניגוח. שתי רצועות היו שזורות ובולטות, מעוצבות כעין מגח, ואילו מעל המעקה הזדקרו יתדות ברזל למניעת פשיטת אויב.

עם התקרב הצי המאוחד הניף אולאף את נס הקרב האדום, והשמיע קולות חצוצרה להערך במערך קרבי. בקרבת המקום מצוי אי קטן, אשר בפתח מפרצו נערכו בשורה 16 אניותיו של אולאף קשורות זו לזו כעין חומה, בעוד 4 אניות אחרות שוגרו לתוך המפרץ לאיסוף אבני קלע. בשורת החזית של אולאף בלט חרטומה של “הנחש הארוך”, שמידותיה היו גדולות משל האחרות. הצי המאוחד עלה על המערך של אולאף בשלוש שורות ארוכות, ובהגיע לטווח פגיעה התעופפו חיצים, חניתות, אבני קלע ואף חרבות וקרדומים הוכנסו לפעולה.

ההתקפה הראשונה של “הנחש הגדול” לא השיגה דבר. אנית סוויין טבעה עקב אבני הקלע הכבדות שהומטרו עליה מאנית הדגל, ומשעבר המלך הדני לאניה אחרת, הוטבעה אף היא. שני גלי התקפה בזה אחר זה נשברו על חומת האניות של אולאף. בקצה השמאלי של שורת אולאף ניצבה “סוס הים”, אשר הותקפה מספר פעמים וחרטומה נטה כלפי מטה, כנראה בגלל חדירת מים לקדמת האניה. זו היתה ההזדמנות ל“נוקם” של אריק לנגח. התקיפה הצליחה, “סוס הים” החלה טובעת, וצוותה נאלץ לחתוך את חבלי הקישור בטרם דילג אל האניה הסמוכה. נפרצה חומת ההתנגדות. הפורצים חדרו למפרץ, תפסו את ארבע האניות המצויות שם, ועלו מאחור על המערך של אולאף. וכאשר הוטבעה אניה נוספת בסמוך לאגף הימני, התפרק המערך, ומירב האניות התכנסו סביב ל“נחש הגדול”. חיילי הצי המאוחד עטו מכל הצדדים, לכדו אניה אחר אניה ובעיקר בשולי השורה, חתכו את חבלי הקישור וגררו אותן, כשאנשי האניות הלכודות נמלטים משם אל כלי השיט הלוחמים עדיין. מספר האניות הנורווגיות העומדות ונאבקות פחת והלך, בעוד הלחץ גבר על האניה הגדולה של אולאף במרכז ההתנגשות.

לבסוף נשארה “הנחש הגדול” לבדה מוקפת אויבים ו“הנוקם” לצידה. אנשי אריק אילתרו סולם משני תרנים שבורים ועלו ל“נחש הגדול” הגבוהה. חיילי אולאף לא החזיקו מעמד בפני חומת המסתערים. בקדמת הסיפון הקיפו את אולאף נאמניו וגוננו עליו במגיניהם מפני מטר החיצים, החניתות והקרדומים המתעופפים. אולם משנדלדלה שורת הלוחמים המגינים על מלכם, פרץ אולאף דרך חגורת התוקפים, בא אל מעקה האניה והשליך את עצמו בתנופה הימה. חמוש מכף רגלו עד קדקוד טבע אולאף כאבן במצולות.

במות אולאף חולקה ארצו בין המנצחים. המלך סוויין נעשה מנהיג סקנדינוויה וטבעי הדבר, שנעץ עינו באיים הבריטיים. הוא פשט פעמיים על אנגליה, ובפעם השלישית כבש את לונדון ושם מצא את מותו ב־1013. אחר מותו של סוויין נקרתה לו למלך האנגלי המגורש, אתלרד (Ethelred), הזדמנות לשוב ולצור על העיר. במקום שלימים נבנה בו ה־Tower, עמד מבצר שהיה קשור אל מבצר אחר באמצעות גשר עץ מעל התמז. מגשר זה המטירו הדנים יריות בלתי־פוסקות על האניות המתקרבות, ועל פניו הועברו כוחות ממבצר למבצר לפי הצורך. המלך אתלרד הגה רעיון לשתק את העמדה הקטלנית הזאת ולנתק את הקשר בין שני המבצרים. הוא הורה להתקין גגונים מעל סיפוני האניות להגנה מפני היריות, ולאחר מכן התקרב עם ציו אל הגשר, קשר חבלים לתומכות העץ שלו, ולאות מוסכם שלחו החותרים את ידם במלאכה. נמתחו החבלים, בתנופה ובמאמץ הצליחו לנענע ולבסוס אף להזיז את התומכות. הגשר התמוטט, ובכך נותק הקשר בין שני המבצרים, אשר נכבשו במהרה בהיותם נפרדים זה מזה. המלך האנגלי שב אל כסאו.

הפלישה הגדולה לאנגליה (1066)    🔗

ויליאם, הנסיך של נורמנדיה, עקב בערנות אחר הנעשה מעבר לתעלה באי הגדול. מלכים התחלפו בו בזה אחר זה, וביניהם גם שליט ממוצא דני, עד אשר חזר השלטון לידי אדוארד. זה האחרון הבטיח לויליאם את כסאו בירושה בתמורה להכנסת האורחים הלבבית בימי גלותו שם. ב־1066 מת אדוארד, אולם הוא הוריש בצוואתו את השלטון להארולד (Harold), אחד מאנשי חצרו, אשר נטל בידיו את שרביט המלוכה. למשמע הפרת ההבטחה ניגש ויליאם לבניית צי, והתכוון להעביר אל מעבר לתעלה 12,000 חיילים ו־4,000 סוסים. האניות תוכננו למטרת הובלה, ולא היו שונות בהרבה בצורתן מאניות הויקינגים הרגילות, אלא באי־אלו פרטים בלבד: הן היו רחבות יותר, אבל ללא משוטים וספסלי חתירה, והונעו במפרש רוחבי; שינוי מהותי נחשב משוט ההגה, שהותקן בצד הימני של הירכתיים. הצי כלל קרוב ל־700 כלי שיט.

עיקר ידיעותינו על צי הפלישה של ויליאם נסיך נורמנדיה מקורן במרבד המפורסם רב־הממדים של באיה (Bayeux),⁷⁵ המתאר את קורות הפלישה מכריתת העצים לבניית האניות ועד להתנגשות עקובת הדם. כשעמד צי הפלישה מוכן בחוף נורמנדיה, כינס גם הארולד את כוחותיו, אבל ויליאם טרם נתן את האות לתזוזה. חודש ימים ניצבו הכוחות אלה מול אלה בשני צידי התעלה. לבסוף נלאה הארולד להישאר בעמדת המתנה ממושכת ופיזר חלק מאנשיו. כשהוגנב הדבר לאזני ויליאם, הוא יצא מיד לדרך, אבל חזר במהרה על עקבותיו בשל ים זועף ולאחר אבידות קלות. בינתיים נחתו בחוף יורקשייר (Yorkshire) מלך נורווגיה בשיתוף עם אחי הארולד; על כן חש מיד הארולד למקום לחסל את הפולשים, ומיהר בחזרה לקדם את פני ויליאם, אך איחר את המועד. ויליאם חצה עם ציו את התעלה, והתבסס בחצי אי קטן הנוח להגנה בהאסטינגס (Hastings). מראש גשר זה התכוון הנסיך הנורמנדי לצאת ולהביס את הארולד. ב־13 באוקטובר 1066 השכם בבוקר נכנס הארולד לקרב שנמשך יום תמים, ואשר בסופו נפל חלל וצבאו הוכה. לא היה עוד כל צורך במסע כיבושים ארוך, ובלית כל טוען אחר לשלטון הוכתר ויליאם “הכובש” בחג המולד של אותה שנה כמלך אנגליה. היתה זו דוגמה לפלישה דרך הים כמו 878 שנים מאוחר יותר, אבל מכיוון הפוך – מאנגליה לנורמנדיה, כדי לשחרר את צרפת ואירופה מהכיבוש הנאצי, ובשני המקרים ניצחו הפולשים מן הים. העיר הראשונה ששוחררה בצרפת היתה באיה, ב־8 ביוני 1944.

הפריצה מזרחה ומערבה    🔗

לא רק למערב עשו אניות הוויקינגים את דרכן,אלא גם מזרחה דרך הנהרות הנשפכים לים הבלטי.

ב־862 יצא רוריק (Rurik) משוודיה בראש שבט לוחמים־סוחרים המכונים ואראנגים (Varang), בא אל שפך הניווה (Neva) ודרך אגם לאדוגה (Ladoga) והנהר וולחוב (Volchov) הגיע לנובגורוד (Novgorod) ושם התיישב. רוריק השתלט על האוכלוסין הסלאוויים המקומיים, אשר כינו את הוויקינגים בשם רוס (Rus), ומכאן נתקבל השם של כלל הארץ – רוסיה.⁷⁶

אחר מות רוריק נעו הפולשים דרומה לאורך הנהר דנייפר (Dnieper) והתיישבו בקייב (Kiev). דרך נהר זה הגיעו הוויקינגים לים השחור ואל קושטא גם כן. הם התרשמו מאד מעוצמתה וגודלה של העיר. על כן לא העזו לצור עליה (907), אבל פשטו על האזור, שדדו־בזזו ורצחו כמנהגם. אולם במהרה נסתבר, שהיה זה ביקורם הראשון בלבד. ב־941 שייט צי ויקינגי לים השחור, התקרב לבוספורוס ואנשיו פשטו שוב על האזור.

הוויקינגים העזו ופרצו גם הרחק מערבה. ב־874 התיישבו באיסלנד. כמאה שנה מאוחר יותר גילה אריק “האדום” את גרינלנד והקים שם יישוב, ואילו בשנת 1000 הגיע בנו לייף אריקסון אל וינלנד (Vinland) לאמור, ארץ הענבים, אשר בחוף המזרחי של צפון אמריקה. שלוש שנים מאוחר יותר יצאה קבוצה גדולה של ויקינגים, ובדעתם היה לכונן יישוב קבע בווינלנד, אבל אחר כמה שנים הם נטשו את המקום עקב התקפות האינדיאנים. ביקורי הוויקינגים באמריקה הצפונית לא פסקו. ב־1362 שייטו ליד חופי לברדור (Labrador) וחדרו למפרץ האדסון (Hudson), ומשם המשיכו ברגל את מסעותיהם דרך קנדה ומינסוטה (Minnesota). זכרונות חרותים בסלע נתגלו על מסע זה בעיירה קנסינגטון (Kensington), וכל זאת – 130 שנה לפני המסע של קולומבוס. ברם, ישנם חוקרים, החולקים על גירסא זו.

כינון הצי האנגלי    🔗

ב־878 התאחדו המלכויות האנגלו־סכסיות, ואלפרד (899–871) הקים את הצי האנגלי הראשון. הפלישה הנורמנית היתה האחרונה, שגרמה שינויים בחיי הארץ ובהרכב אוכלוסיתה. ויליאם נשאר נסיך נורמנדיה גם אחרי שהוכתר למלך אנגליה לאמור, מלכתחילה היתה אנגליה נסיכות נורמנית ועל פי התפיסה הפאודלית – ארץ ואסלית של צרפת, ובו בזמן היו אנשי החצר של המלוכה האנגלית גם בעלי אחוזות מעבר לתעלה. חלקים ניכרים מאדמת צרפת נשארו אפוא מסופחים לאנגליה, ודבר זה השפיע על דרכי המדיניות בין שתי הארצות. מכל הצרופים הללו ובעטיים של ריב ומדון בין סוחרים וספנים נוצרו יחסי איבה בין שליטי צרפת ואנגליה, שנמשכו מאות שנים מרובות. האצילים הנורמנים שכבשו את אנגליה לא נשארו זמן רב מעמד נפרד, אלא להיפך: הם התחתנו באוכלוסיה המקומית והתמזגו בה, וכעבור מאה שנים אחר הפלישה ראו הנורמנים את עצמם כאנגלים לכל דבר.

כל זמן שהכובשים הנורמנים באנגליה החזיקו בידיהם את נורמנדיה ועוד חלקים אחרים של צרפת, נחשבה התעלה בעיניהם כעין קו מים רחב ידיים, המפריד בלבד בין שני חלקים של אחוזה מלכותית. אולם משאבדה נורמנדיה בימי המלך ג’ון (John), נעשתה התעלה קו חזית בין אנגליה לצרפת, שבמימיו אמורים היו לפעול שני הצדדים.

רבים דיברו סרה במלך בלתי־אהוד זה, אשר בתקופת שלטונו נחתמה ה“מאגנה כרטא” (Magna Carta) – מגילת הזכויות הגדולה (1215); אבל למעלה מכל ספק ניחן הוא בכושר ארגון טוב. ג’ון שינה הסדר בלתי־יעיל, שהעניק זכויות סחר ופירטיות בתמורה לגיוסם של בעלי האניות בחמשת נמלי התעלה המזרחיים (Cinque ports). על פי המצב, היה צורך בצי מלכותי ממש במקום הסדר ארעי כלשהו. לפיכך נבנו מספנות בפורטסמות (Portsmouth), גויסו אנשים ובמהרה הוקמו גם הדרגים לפיקוד. כ־500 אניות נבנו וכונסו יחדיו, כולן אניות סוחר עגולות, מונעות במפרש רוחבי אחד. באחדות מהן הוצבו בחרטום ובירכתיים מבנים עיליים – המכונים “צור חרטום” (forecastle) ו“צור הירכתיים” (aftercastle) – עבור הקשתים, משליכי החניתות ואבני הקלע וכדומה. חידוש נוסף היה התקנת חבל לכיוון המפרש, שאיפשר להתקדם גם כאשר לא היתה הרוח גבית במלואה.

הצי האנגלי יצא אפוא לעבר פלאנדריה (Flanders – חלק של ארצות השפלה, המחולק כיום בין בלגיה והולנד), ואילו הצרפתי שייט דרך הנהר אל נמל דאמה (Damme). משהתקרב הצי האנגלי אל שפך הנהר ריי (Rey) בסוף חודש מאי 1213, ראו אנשיו את הצי הצרפתי חוסם את השפך בכלי שיט רבים, עד אשר אניות לא מעטות היו מחוץ לשפך ואחרות מועלות לחוף. חיילי סיור אנגלים מסרו תאור מפורט על מצב הענינים, ועל כן ניתנה פקודה להתקפה מיידית. האניות הבלתי־מאוישות כהלכה נלכדו וכן גם אלו שהונחתו על החוף, ורק במעלה הנהר, בנמל דאמה, נערך קרב מגע עם אנשי הצי הצרפתית. לפנות ערב לא נותר עוד צי למלך הצרפתי, פיליפ אוגוסט. היה קרב זה מאורע היסטורי רב משמעות, מפגש ראשון בין ציי שני העמים ובו ניצחו האנגלים. נפתח מאבק של כ־600 שנים בין אנגליה לצרפת. על אף שההתנגשות בדאמה לא היתה עוד קרב ימי במלוא מובן המילה, היה פיליפ אוגוסט נפחד ומיואש עד כדי כך, שנטל לפיד ובמו ידיו העלה באש את אניותיו השורדות באמרו: “אבוי, מעט מאד יודעים הצרפתים על אורח הלחימה בים!”

למרות הנצחון המפואר, לא היה ג’ון אהוד על נתיניו, אשר הציעו על כן את כס המלוכה ללואי, נסיך מצרפת. הנסיך כינס צי פלישה בקאלה (Calais), ובחודש מאי 1216 חצה את התעלה. המלך לא הספיק לעצור את אניות לואי, ולכן נתקלו הן בהתנגדות קלה מאד מצד אנשי “חמשת הנמלים”, וצבא הפלישה נחת בסנדוויץ' (Sandwich), בקרבת השפך הרחב של התמז. לואי החל לצור על כמה מבצרים באזור, אבל הקערה נהפכה במהרה על פיה. תומכי לואי האנגלים נמלכו בדעתם, ופירטים מערי הנמל שיבשו את קווי האספקה הצרפתיים. תוך כדי פעולות האיבה מת המלך ג’ון, ובנו הנרי ה־3 עלה לשלטון. ההתנגדות האנגלית גברה עד אשר הצרפתים הסתגרו בלונדון המבוצרת. הנסיך ציפה נואשות לאספקה ולתגבורת, אבל הפעם שינו האנגלים את תפיסתם הבטחונית. האציל, איש חצר המלכות יוברט ד’בורג (Hubert de Burgh), לא חיכה עוד בחופי אנגליה לנחיתת האויב, אלא יצא בראש 40 אניות לפגוש בים את אניות הסוחר הצרפתיות העמוסות לעייפה.

הצי הצרפתי שייט בתעלה בבטחה על אף עומס המטענים הרב, שכן הביא עימו גם מכונות מצור. הצרפתים לא חשבו כי ייתקלו באויב במהלך הנסיעה, ומשהבחינו הם בצי, התקשו לזהותו במדויק. תחילה סברו, שזוהי שיירת אניות סוחר אנגליות, ולאחר מכן חשבו שהאנגלים עולים על קאלה, על כן לא נתנו דעתם על כך. כשחלפו שני הציים זה ליד זה, ואף האניה האנגלית האחרונה בשיירה עברה כבר על פני הצרפתים, היפנו פתאום האנגלים את חרטומיהם לעבר הצרפתים, ועלו עליהם מכיוון הרוח. בשוט האנגלים עם הרוח המטירו על אויביהם חיצים וקליעים למיניהם, לרבות סיד כתוש לאבק המסנוור וצורב את העור. האנגלים היטיבו לנצל את משב הרוח הנוח להם, ואילו הצרפתים התקשו להשיב להם כגמולם ומה גם, האניות הצרפתיות לא יכלו לתמרן עקב מטענן הרב.

ההתנגדות היתה רפה מאד. הצרפתים המסונוורים ונכי הרוח נפלו טרף קל לפושטים עליהם. נצחון אנגלי זה ידוע בשם קרב דובר (Dover) או סנדוויץ' (נמל המוצא של האנגלים). מפקד הצי האנגלי, יוברט, קבע מוסכמה חדשה, כי המקום הנכון להתמודד עם הפולש הפוטנציאלי אינו חוף אנגליה אלא הים. נתחדשה התיאוריה האתונאית הישנה של “חומת העץ”, שהוא קו ההגנה הראשון והעיקרי למדינה כאנגליה; כמו כן, החלו האנגלים לאמץ לעצמם את התפיסה הטקטית, כי רצוי לתקוף בקרב אניות מפרשים מגְלי הרוח לאמור, מכיוון נשיבת הרוח, ולהעזר בה.

מלחמת מאת השנים (1453–1337)    🔗

עקב יחסי התלות הפיאודליים, אשר החריפו והלכו בין שליטי צרפת ואנגליה, היה הרקע בשל להתפרצותה המחודשת מכל סיבה שהיא של המלחמה. המלך האנגלי, אדוארד ה־3, טען לכתר הצרפתי, ואילו צרפת הגישה סיוע לסקוטים, ששמרו בקנאות על עצמאות ארצם בבריטניה הצפונית. אולם המלחמה התחילה למעשה בגלל מקרה שארע בפלנדריה ב־1336. על פי הוראת המלך הצרפתי נעצרו והושמו בכלא בפלנדריה כל האנגלים שנסעו או גרו בארץ זו. פגיעה זו גררה אחריה תגובה אנגלית; אנגליה הטילה איסור על יצוא הצמר אליה, וסגרה את השוק שלה בפני האורגים הפלמים. חוגי הכלכלה בפלנדריה העדיפו את השגשוג מתוך ברית עם אנגליה על ההתמוטטות הכלכלית הוודאית בגין הכניעה למלך הצרפתי. עמדה זו הובילה לניתוק הקשרים עם צרפת.

אליבא דאמת, נמשכה מלחמת מאת השנים 116 שנים תוך הפוגות קצרות. בנוסף לצבאות של שני המלכים, אדוארד ה־3 ופיליפ ה־6, היו להם גם כוחות ים ניכרים. ההתמודדות הארוכה נשאה בתחילתה אופי ימי. כבר בשנה הראשונה פשטה שייטת צרפתית על שפך התמז והסבה נזק ניכר. האנגלים הגיבו בצעד דומה בעברה השני של התעלה, וכך נמשך הדבר בשלוש השנים הראשונות של המלחמה. בקיץ 1340 הפליג אדוארד עם כל הצי כמעט ליבשת בכוונה לפלוש, והוביל צבא אבירים וחיילים רגלים לעבר שפך הסחלדה (Schelde). האנגלים לא ידעו את גודל הצי הצרפתי שהתכנס בנמל סלואיס (Sluys) שבשפך. זה כלל 140 אניות מפרש וגם שייטת של 40 גליאות גינואזיות ועוד כלי שיט קטנים, סך הכל 40,000 איש. בחבר הפיקוד הצרפתי רק מפקד הגינואזים, בארבאוורה, (Barbavera) היה איש ים, בעוד היתר – בלתי־מקצועיים ואינם מיומנים. מכאן יוצא, שבדיונים האופרטיביים של המפקדה נשאר בדרך כלל הגינואזי במיעוט.

משהבחין המלך אדוארד בצי הצרפתי העוגן בשפך, החליט להתנגש עימו ללא כל דיחוי, על אף שכוונותיו המקוריות היו שונות. אנשי הסיור, שנשלחו לגלות את שעור כוחות האויב, חיזקו בשובם את המלך בדעתו, שהנה זוהי השעה לחיסול כלל הצי הצרפתי. מתנועת האנגלים התרשמו הקצינים הצרפתים, כי הצי האנגלי מבקש להימנע מהסתבכות בקרב, אולם הגינואזי סבר אחרת, ובייחוד משראה, כי האנגלים תופסים עמדה בגלי הרוח והשמש מאחורי גבם. בארבאוורה אמר וחזר וטען, שהאנגלים עולים עליהם, ודרש בתוקף לצאת לים הפתוח. הוא הוסיף, שאם ישארו במקום, הרי השמש, הרוח והגלים יהיו לתועלת האנגלים בלבד, ותישלל מהצי הצרפתי כל יכולת שלתמרון במים הצרים. אחד המפקדים הצרפתים, שהתנגד בתוקף לעזיבת המקום, אף איים על הנוטשים את הנמל המוגן בעונש תלייה. ברם, הגינואזי עמד על דעתו והבהיר, שאין הוא רוצה להיתפס במלכודת, ויצא את ישיבת המטה. הוא הפליג עם הגליאות שלו לים הפתוח בעוד מועד.

מכאן ואילך התרחש הכל כדברי בארבאוורה. הצרפתים נערכו בארבע שורות, כשאניותיהם מעוגנות וקשורות בשרשראות, ועל המבנים העיליים (צורי החרטום והירכתיים) העלו צוותי יורים למיניהם. כבר ברגעים הראשונים של ההתנגדות לכדו האנגלים אניה שבויה משלהם. מכאן ואילך כבשו ולכדו הם אניה אחר אניה של השורה הראשונה. בינתיים הגיעה באורח בתי־צפוי שייטת אנגלית נוספת, שהיתה בסיור באזור אחר, והתנפלה מיד על השורה הצרפתית השניה.

ירד המוראל של הצרפתים ומה גם, נתקבצו בחוף כוחות רגליים מהעיר ברוגה (Brugge), וסגרו בפניהם כל דרך למנוסה. תשע שעות נמשך הטבח האיום על סיפוני האניות, שעמדו על מקומן ללא תנועה ושימשו משטח לחימה בלבד. כ־30,000 חיילים צרפתים נפלו חלל בקרב; המלך אדוארד לכד את הצי הצרפתי כולו, ורק שייטת הגליאות הגינואזיות הצליחה להימלט, בעוד לאנגלים אבדו שתי אניות וכ־4000 חיילים. השליטה במימי התעלה היתה בידי האנגלים. כתוצאה מכך פשט אדוארד כעבור זמן על חופי צפון צרפת וארצות השפלה, וב־1374 הטיל מצור על קאלה. האנגלים סגרו על העיר מן הים ומן היבשה והכניעוה.

כאשר הצטרפה קאסטיליה, אחת ממלכויות ספרד, למלחמה לצידה של צרפת (1348), נודע לסוחרים הספרדים השוהים בפלנדריה, כי האנגלים מתכוונים לשבש את דרכם הביתה. הספרדים שבנמל סלואיס התכוננו היטב לקראת ההתנגשות בים, וארגנו שיירה מוגנת. היציאה של הספרדים היתה כה מהירה, שאילו רצו בכך, היו יכולים לעבור אף ללא היתקלות באויביהם; אולם הם לא עשו כן.

סופר בן התקופה תאר את הקרב, וארועים אחדים מסיפורו ראויים לזכרון. המלך אדוארד היה גיבור העלילה, שהתנהג בשעת ההתנגשות בתעוזה ובהתלהבות מלאת רוח קרב. “נהג את האניה ישר נגד זו שלפנינו!” – ציווה לקברניט – “אני רוצה להילחם בה”. שתי האניות התנגשו בחוזקה. התורן של הספרדית נשבר ונפל למים, הרג וסחב עימו לא מעט אנשים. האניה האנגלית ניזוקה גם כן, ומים חדרו לתוכה. המלך נתן פקודה חדשה: “תיפסו את האניה בכדום, אני רוצה אותה!” “חדל מכך”, השיבו לו אביריו, “תהיה לך אניה אחרת, טובה מזאת”. ואכן התקרבה אותה שעה אניה אחרת, גדולה מקודמתה. האבירים השליכו אונקלים ושרשראות, תפסו וקשרו אותה אל אניתם. פרץ קרב מגע עז; הקשתים האנגלים המטירו חיצים, אבל הספרדים התגוננו במסירות רבה. נדמה היה, כי היתרון לצד הספרדים, אניתם היתה גדולה וגבוהה משלהם, ועל כן יכלו הם לירות ולהשליך חניתות ביעילות ולהסב נזק ניכר. מכיוון שחששו האנגלים שתטבע אניתם הפגועה עקב חדירת מים, עשו הם נסיונות נואשים להשתלט על כלי השיט של האויב הקשור אליהם. לבסוף עלה הדבר בידם, הם השליכו לים את כל הספרדים, ורק אז פנו ואמרו למלכם, שעליו לעבור אל האניה השבויה, כי זו עומדת לטבוע. קרב זה, שבו הובסו הספרדים, ניטש סמוך לווינצ’לסי (Winchelsea), מזרחית להאסטינגס (1350), והוא ידוע בשם Les Espagnols Sur Mer (הספרדים בים).⁷⁷

ההתנגשות הימית השלישית במהלך מלחמת מאת השנים נערכה ב־1372 וידועה כקרב לה־רושל (La Rochelle). האנגלים הובילו כוחות יבשתיים לתגבור צבאם הנלחם בדרום צרפת, אבל הקאסטיליאנים היכו אותם שוק על ירך בדרך. נשמטה מידי האנגלים השליטה בתעלה ומה גם, אבדה להם גם אותה רצועת חוף בצרפת, שהחזיקו בה עד כה. מן האמור לעיל מסתבר, שתפקידו העיקרי של הצי באותם הימים היה הובלת צבא ואספקה. ואכן נשאר תפקיד זה בעינו גם בתקופה המודרנית. עם זאת, כל אותם הסממנים, אשר בדרך כלל איפיינו את פעילות הצי המודרני לאמור, הגנת הסחר והגנת חופי בריטניה באמצעות השליטה בנתיבים, לא נתגלו עוד בימים הללו. לא זו בלבד שמלכי אנגליה של ימי הביניים לא השתדלו להחזיק ולקיים את השליטה, אלא אף לא חתרו להשגתה. התענינותם טרם התמקדה בים. הם לא נעצו את עיניהם באוקיאנוס, מערבית לאירלנד, ואופק ראייתם דרומה ומזרחה נתחם על ידי היבשת האירופית, אפילו אם ראו לנכון להשגיח מדי פעם על רצועת המים של התעלה. בהעדר מודעות לעוצמה הימית על מרכיביה, הסתפק אפוא אדוארד ה־3 בהרחקת הצי העוין מאניותיו המובילות צבא לאמור, בשליטה ארעית בתעלה; הכוחות הימיים עצמם לא התאימו מלכתחילה לשליטה בנתיבים. לתפקיד מעין זה יצלח צי קבע בלבד המוקדש למטרה זו. הציים היו עדיין אוסף של כלי שיט לעת מצוא, אניות להובלה ולדיג. בסיכומו של דבר, היו כל האניות האנגליות והאחרות בימי הביניים אניות סוחר על פי קווי המבנה שלהן.

לא כך היה הדבר בים התיכון. כאן שטו זה למעלה מאלפיים שנה ליד אניות הסוחר גם אניות מסוג שונה, אשר יוחדו מטבע בנייתן למלחמה; והרי אלה היו אניות המשוטים בתקופה העתיקה והגליאות בימי הביניים. עקב המבנה הקל וכוח ההנעה האנושית הן מסוגלות היו לפנות בכל עת לכל כיוון, וכושר התמרון היקנה להן יכולת טקטית מעולה. שתי המגרעות העיקריות של אניות המשוטים היו הבּוֹלֶט (freeboard)⁷⁸ הנמוך והמבנה הקל, אשר היקשו עליהן לשייט בים סוער, ונפח האכסון המועט ביחס למספר הרב של החותרים, שלא איפשר שהייה ממושכת הרחק מהחוף. המעצמות הימיות בים התיכון קיימו בימי הביניים ציי קבע של גליאות אף בימי שלום. לעומת הגליאות, היו האניות “העגולות” איטיות, בעלות שוקע עמוק ובולט גבוה, ועם סַפְנָה (hold)⁷⁹ וסיפון רחבים למטען. כלי שיט זה היה בעל כושר שיט ויכולת שהייה ממושכת בים, אבל תלוי בתנועתו ברוח גבית.

עמי הצפון, ובייחוד האנגלים, לא פיתחו את שני טיפוסי האניות, וגליאות בנו לעיתים נדירות. הגליאה התקשתה לשייט באוקיאנוס האטלנטי; זהו כלי שיט המתאים למלחמה בלבד, בעוד האניה “העגולה” – טובה לכל. אי־לכך, כל אימת שהתגייסו האנגלים באניותיהם בשעת חירום על פי הצו המלכותי, הם שייטו במה שהיה להם – לאמור, באניות עגולות. לאניה העגולה לא היה איל ניגוח ואף לא כושר התמרון להשתמש בו, אילו הותקן לה אמצעי לחימה זה. לפיכך, קשה היה לפגוע באנשי האניה העוינת ולא כל שכן להשמידה. הלוחמים באניה עגולה יכלו להסתער, לקלוע, ואם נתמזל המזל, ללכוד בכדום את כלי השיט של האויב, כי אניתם יכלה לנוע ברוח גבית בלבד, ולכל היותר לסטות קמעא ימינה או שמאלה כדי נקודה או שתי נקודות של המצפן (23–11.5 מעלות). אלה היו המגבלות העיקריות בקרבות הים בימי הביניים.

השליטים התחלפו, אבל המאבק בין שתי הארצות נמשך הלאה. תוך כדי מאבק זה חלו שינויים ושכלולים, ובעיקר במערך המעטה (תפרושת וּתרוּנה – כלל התרנים והחיבל). בהתפתחות זו נועד לאניות הים התיכון תפקיד רב השפעה. כנראה, שהרעיון להתקין באניה שניים ושלושה תרנים מקורו בים התיכון; כמו כן, המפרשים הלטיניים נפוצו בעולם מאזור זה. גם בקוג התקינו תורן אחורי, בנוסף לראשי היחידי עד כה, עם מפרש לטיני, ואילו המפרש הראשי צויד בפס צמצום להקטנת שטח היריעה בשעת הצורך. לאחר מכן הותקן תורן קדמי עם מפרש רוחבי, ועם הגידול בממדי כלי השיט הגביהו את התרנים, ונתאפשר להוסיף מפרשים. ריבוי המפרשים משמעו – הגדלת שטח היריעה הקולטת רוח, ודבר זה מגביר את כוח ההנעה ומייעל את ניהוג האניה. הדגם האיטלקי של הקוג נקרא קאראק (carrack), וזו נתקבלה באנגליה. לקאראקים הגדולים הוסיפו תורן רביעי, שנודע בשם בונאוונטורה (bonaventura). מבני העילית בחרטום ובירכתיים היוו חלק בלתי־נפרד של גוף האניה, ומכאן נוצרה הצורה האופיינית כל כך לאניות עד המאה ה־17, המתבטאת באמצעית נמוכה לעומת החרטום והירכתיים המוגבהים.

השינוי המהותי בניהוג האניה הוא הגה הירכתיים. שינוי זה בא עקב הגידול ההדרגתי בממדי האניה. משנוספו מבני העילית, חייב היה ההגאי לעמוד באחרַת הגוף במקום מוגבה, כשבידו מוט ארוך ומאונך המחובר למטה ההגה, ובהטיית המוט כיוון את הגה הירכתיים.

בציו של המלך האנגלי הנרי ה־5 הפליגו לעבר צרפת לראשונה אניות מהדגם החדש. הקאראקים של הנרי שייטו ב־1415 אל נמל הארפלר (Harfleur) בנורמנדיה, ליד שפך הסיין. האנגלים באו ברוח גבית, עלו ישר על אויביהם ולכדו אחת אחת את האניות הצרפתיות הקשורות זו לזו. כיבוש נמל הארפלר סלל את הדרך גם אל שדה אז’נקור (Azincourt), ונצחון האנגלים בו השפיע על כלל המערכה. הם השתלטו על המחצית הצפונית של צרפת, ולא חסר הרבה, שהנרי יתפוס גם את כס המלוכה. על רקע של ייאוש כללי זה בצרפת פעלה בת האיכרים המפורסמת ז’אן ד’ארק (Jeane d’Arc), שהכתירה את שארל ה־7 למלך ונסכה בטחון בעם הצרפתי. אחר ההכתרה נסתיים תפקידה במפעל הגאולה הלאומית, ומשנפלה בשבי האויב, דנו אותה האנגלים לשריפה כמכשפה. שארל ה־7, שהכל בא לו מידי הנערה, לא נקף אצבע לעזור לה. מות הקדושים של ז’אן ד’ארק העניק לצרפת אחדות לאומית, ומכאן ואילך הפסידה אנגליה את כל יתרונותיה. ב־1453 נחתם הסכם שלום, ובידי אנגליה נשאר הנמל של קאלה בלבד.

תותחים ואניות    🔗

בימי הנרי ה־7 (1509–1485), הראשון למלכים האנגלים מבית טיודור (Tudor), החל תהליך הצמיחה של הצי האנגלי. המלך נתן מעין סובסידיה ועודד בכך בניית אניות גדולות; זאת ועוד, הוא התיר להוביל סחורות רק באניות אנגליות מאוישות בצוות אנגלי לרוב. בראשונה בנו אניות סוחר החמושות באורח ארעי, אך עד מהרה עברו לבניה של סדרת אניות מלחמה. בשנה החמישית למלכותו השיק הנרי ה־7 את ה“ריג’ינט” (Regent), אנית המלחמה הראשונה של הצי האנגלי. היה זה כלי שיט גדול, חמוש בתותחים רבים. דיוקם של כלי ירי אלה היה רחוק מלעשותם לנשק ימי יעיל, על כן טרם באה העת לוותר על פשיטות לסיפון האויב לשם ניהול קרב פנים־אל־פנים.

מאז נודע באירופה אבק השריפה, שהוא פרי המצאה סינית, החל ניצולו כחומר נפץ להדיפת אבני קלע, ולאחר מכן לירי כדורי ברזל. התותחים הראשונים לא היו יצוקים אלא מחושלים לאמור, חרשי התותחים עיצבו את צורת הקנה ממטילי ברזל, אותם ריקעו בפטיש על אומנה גלילית (צילינדר), ולשם חיזוק הקנה הקיפוהו בטבעות. מחסנית נפרדת הכילה את אבק השריפה, ולאחר שהוכנס הקלע לקנה, הודקה המחסנית אל הפתחה. משהועלה התותח לסיפון האניה, הניחו אותו על קורת עץ עבה, ששימשה לו כמצע. לבלימת רתע היריה נאלצו התותחנים לכבול את כלי הירי שלהם בחבלים עבותים, כדי שלא יאונה אסון לאנשי הצוות. אבק השריפה היה עדיין חלש והקלע קטן. תותח כזה לא הזיק הרבה לאניות האויב, שכן היה נשק קוטל אדם בלבד ולא קוטל אניה. בשל קשיים שונים נעלם במהרה התותח המורכב הנטען מאחור, ובמקומו הוכנס לשימוש כלי ירי יצוק הנטען דרך הקנה. משך מאות שנים רעמו תותחים מעין אלה בשדות הקרב ובמרחבי האוקיאנוסים, ורק סמוך לאמצע המאה הקודמת חזרו אל הטעינה מאחור, דרך בית בליעה משוכלל, ללא כל חשש של פגיעה באנשי הצוות. דגמים רבים היו לתותח הנטען דרך הקנה, אשר נפוצו מאז המאה ה־16.

לראשונה נהגו להציב תותחים בחרטום ובירכתיים בלבד, על מנת לנצל את כלי הירי במרדף אחר האויב או במנוסה מפניו. כמובן, רק תותחים קטני מידות היה אפשר להעלות למבני העילית מחשש ערעור יציבות האניה. מכאן נולד הרעיון להציב את התותחים באמצע הדופן ולמטה. הרעיון החדש התקבל עד מהרה והשתכלל במשך הזמן. התותחים הוצבו בשניים־שלושה מפלסים בבטן האניה, שורה מעל שורה, כשהכלים הכבדים במפלס התחתון ואילו הקלים למעלה ממנו. להפעלת קני התותחים נקרעו בדפנות אשנבי ירי הניתנים להגפה. הכנסת התותח לאניה דרשה גם שינוי במבנה. מאחר שקשה לקרוע אשנב בדופן שליווחו מרועף, החלו בוני האניות לחקות את שיטת הבנייה הים־תיכונית לאמור, ליווח משווה בדרך של חיבור לוחות במסמרי ברזל, שכוסו בפקקי עץ. הלוחות, על אף שהועמדו קצה אל קצה, התחברו באופן חזק ביותר, והותקנו על שדרית וצלעות.

העלאת התותח על סיפון האניה ניתקה בהדרגה את המגע הפיסי בין אניה לאניה, הרי מכאן ואילך התנהלה ההתנגשות תוך טווח יריה. בעיקרון אין הבדל בין תותחן היורה למרחק מטחווי קשת לחייל הצי המודרני, הלוחץ על כפתור מנגנון הטיל המונחה אלקטרונית ומזניקו למרחק עשרות או מאות מילין, או אפילו לטייס הממריא לתקיפה מנושאת מטוסים.

הנרי ה־8 עלה לשלטון ב־1509. על אף שנסתיימה מלחמת מאת השנים, לא עברה התביעה של מלכי אנגליה לכס המלוכה של צרפת מן העולם. התואנה לחידוש מעשי האיבה נמצאה במהרה, וב־1512 פשטה שייטת אנגלית על נמל ברסט (Brest). ההתקפה באה בהפתעה על 21 כלי השיט הצרפתיים העוגנים שם. המפקד הצרפתי החליט להיסוג מפני הכוחות העדיפים של האויב ושט לפנים הנמל בחיפויים של תותחי אנית המערכה הגדולה “קורדלייר” (Cordeliere). אנית הדגל האנגלית, ה“סובריין” (Souvereign), נפגעה וטבעה מאש הצרפתים. לאחר מכן הותקפה ה“ריג’נט”, הומטרה עליה אש, התנגשה בה ה“קורדלייר” והיא הוקפה מכל עבר. ופתאום, קולות נפץ אדירים זעזעו את האוויר; בשתי האניות ארעה התפוצצות במחסני אבק השריפה והן ירדו תהומה. הפשיטה לא השיגה דבר, אבל האנגלים הוסיפו עוד להטיל הסגר על נמל ברסט למשך זמן לא ארוך.

לאובדן “ריג’נט” היתה השפעה על תכנון מבנה האניות באנגליה. המלך ואנשי השלטון לא פרסמו מיד את הבשורה הרעה, אלא רק משעמדה כבר יורשתה של האניה האבודה באמצע בנייתה, והרי היא ה“אנרי גראס א־דיא” (Henri Grace a Dieu) או כפי שנודעה בכינוי החיבה שלה – “גרייט הארי” (Great Harry). היא הושקה ב־1514. במהרה נתברר, שהאניה בלתי־יציבה עקב המבנים העיליים הנושאים תותחים כבדים, וכאמור לעיל – פתרו האדריכלים את הבעיה על פי דוגמא צרפתית, והעבירו את כלי הירי הכבדים לסיפונים הנמוכים. חידוש זה הוריד את מרכז הכובד של האניה, ואיפשר את הגדלת משקל התותחים. כך הופיעה בזירת הימים אנית המערכה היורה מטחי דופן.

הצרפתים, שלא רצו לפגר אחר האנגלים, בנו גם הם אנית מערכה גדולה, הלא היא ה“גראן פראנסואה” (Grand François), שנועדה לתת תשובה הולמת ל“גרייט הארי”. אחרי צרפת החרתה והחזיקה גם שוודיה, שבנתה את ה“אלפנט” (Elefant). היריבות על העוצמה הציית מלווה מאז ומתמיד את התחרות בין המעצמות. הגידול ההדרגתי של מספר המפרשים המונפים על התרנים הוא תוצאה ישירה מגידול גוף האניה. כדי להגביר את כוח ההנעה, היה הכרח להרחיב את תשטח היריעה הקולטת רוח, כלומר, להרבות את המפרשים.

כידוע, הסתכסך הנרי ה־8 עם הכנסיה הקתולית עקב גירוש אשתו הספרדיה ללא הסכמת האפיפיור, ומששם את עצמו בראש הכנסיה באנגליה, פרצה מלחמה עם מרבית המדינות. המלך ניגש לתכנית נרחבת של בניית אניות. “גרייט הארי” ו“מרי רוז” (Mary Rose) שופצו, ונוספו עליהן עוד הרבה גליאסות מונעות במשוטים ומפרשים, הנושאות צורי חרטום וירכתיים. המלחמה החלה ב־1544. הנרי פלש לסקוטלנד בים וביבשה, פשט על חבל בולון (Boulogne) וכבשו. אולם כשהשלים קרל ה־5 (קיסר הממלכה הגרמנית־רומאית) עם מלך צרפת, נשארה אנגליה בודדה במערכה. הסקוטים חזרו לאיתנם, ולא היה כל ספק, כי צפויה פלישה צרפתית לאנגליה.

מכיוון שבפורטסמות בנה הנרי את המספנה הראשונה של הצי המלחמתי, והיתה היא הבסיס היחיד בחוף התעלה המצוייד בכל הדרוש לשיגור אספקה לחילות המצב האנגליים בבולון ובקאלה, ודאי שנמל זה חייב להיות מטרת האויב. ואכן, ב־18 ביולי 1545 הבחינו אנשי פורטסמות בצי הצרפתי. האניות האנגליות הוכנו לקרב, ומיד הוכרז על גיוס כללי באמצעות מערכת משואות בראשי הגבעות, שהוכיחה את יעילותה. בראש הצי הצרפתי שטו 25 גליאות, שהובאו מהים התיכון, ומאחוריהן 108 אניות מלחמה מונעות במפרשים. כנגד צי גדול זה היו בידי האנגלים רק 68 אניות, אשר כמה מהן היו כלי שיט קטנים. ולמחרת היום, כאילו בא גם הטבע לקראת הצרפתים, השחר עלה, דממת רוח שררה, יום מתאים להפליא לגליאות הים־תיכוניות. האניות האנגליות רבצו משותקות ללא נוע. הגליאות נכנסו לנמל תוך זהירות מירבית, על מנת לא לחשוף את עצמן לאש מטחי הדופן של האניות האנגליות. הצרפתים השתמשו בתותחי החרטום והירכתיים בלבד, וכן גם האנגלים, שיכלו להשיב אש רק בכליהם הקטנים.

בשעה קשה זו מצאו האנגלים פתרון. הם ציידו בתותח כמה אַרְבּוֹת (barge) משוטים, ויצאו להתקפה על הגליאות. במהרה נתחוור, שהגליאות אינן זריזות דיין, לכן נסוגו לים הפתוח, וכאשר בריזה פתאומית החלה נושבת בנמל, ניתנה פקודה למרדף. וברגע זה אסון בלתי־צפוי פקד את הצי האנגלי. אנשי הצוות ב“מרי רוז” שכחו להגיף את אשנבי הירי, וכשהרוח הטתה את האניה, התמלא סיפון התותחים הכבדים מים, והיא טבעה במקום עם כל אשר בה.⁸⁰ המרדף הופסק ואף הפקודה בוטלה, אולם הצרפתים לא השכילו לנצל את יתרונם בו זכו עם טביעת אנית הדגל האנגלית. הם נחתו עוד בשני מקומות בחופי אנגליה, אבל נסוגו עקב ההתנגדות העזה של כוחות ההגנה, ושבו אל מעבר לתעלה.

עבר כחודש ימים והצרפתים שבו על עקבותיהם. מאחר שהרוח החלשה לא איפשרה להטיל למערכה אניות מפרשים, המפקד הצרפתי שלח את הגליאות שלו, כשנגדן התייצבו גליאסות אנגליות. משום מה נמלכו הצרפתים בדעתם, לא נוצר מגע בין הצדדים, והתוקפים שבו אל חופי היבשת.

הנרי ה־8 הצליח בהגנת אנגליה מפני פלישה צרפתית, ובהסכם השלום אף חייב את פראנסואה ה־1 בתשלום פיצויים. המלחמה נסתיימה. באנגליה הוקם גוף קבוע, שתפקידו לדאוג לבניית אניות, תחזוקתן ולאספקה עבורן, וזו היתה ראשיתה של מועצת הצי (Navy Board). המועצה הניחה את היסודות הארגוניים לאחזקת צי קבע מלחמתי ולשליטת אנגליה בימים. מכאן ואילך נבנו באנגליה אניות מערכה גדולות, בעלות מעטה משוכלל ומצויידות בתותחים כבדים בדפנותיהן, ולא עוד גליאות.

 

פרק ט"ו: בנתיבי האוקיאנוס    🔗

בחוף הצפוני של מיצר גיברלטר בנו המוסלמים ב־711 מבצר אבנים מרובע, ומאז ואילך נדונו עמי חצי האי הפירנאי למאבק בלתי־פוסק עם הפולשים, שנמשך 800 שנה לערך.

ב־1147 צרו הפורטוגלים על ליסבון (Lisboa), כאשר הופיע פתאום צי אנגלי, שחיפש מקלט בשפך הנהר טאחו (Tajo) מפני סערה. הצי היה בדרך לארץ ישראל במסגרת מסע הצלב ה־2. הפורטוגלים שכנעו את הצלבנים לסייע להם בכיבוש ליסבון בטענה, כי אין כל צורך להרחיק שוט עד ארץ הקודש, הרי גם בפורטוגל מצויים מוסלמים שיש להשמידם. התערבות נוספת של צי אנגלי לטובת הפורטוגלים במלחמתם נגד המוסלמים היתה במסע הצלב ה־3, ב־1190. יחסי הקירבה בין אנגליה לפורטוגל המשוחררת התהדקו והלכו גם באמצעות נישואין בין בתי המלכות של שתי הארצות. נחתמה ביניהן “ברית עולם” והיא בתוקף עד ימינו.

ב־1415 נעשה ז’ואן⁸¹ (Joâo) ה־1 מלך פורטוגל. הוא רצה להחליש את שלטון האיסלאם במערב, על כן כינס צי גדול והשתלט על המבצר המוסלמי סאוטה (Ceuta), בחוף האפריקאי, מול גיברלטר. סאוטה היתה המבצר הפורטוגלי הראשון בצפון אפריקה, שהמוסלמים עשו מאמצים גדולים להחזירו לידיהם. הנריקה⁸² המכונה “הספן” (Henrique el Navegador), בנו הרביעי של המלך, הצטיין בכיבוש סאוטה, אבל הקדיש את חייו לארגון מסעות חקר לגילוי חופי אפריקה המערבית. עקב נטיתו ללימודי גיאוגרפיה ושרטוט מפות הוא ייסד את נמל סאגרס⁸³ (Sagres) בדרום מערבה של פורטוגל. בחצרו פעלו אסטרונומים וגיאוגרפים ובתוכם – כנראה – גם יהודה קרשקש מן האי מאיורקה (Majorca).

באותם הימים היה מצבה הכלכלי של פורטוגל בכי רע, והארץ נזקקה נואשות לזהב. נפוצה אז האמונה בקרב הציבור, שבלב אפריקה זורם “נהר הזהב” הנשפך לאוקיאנוס האטלנטי, וגילויו יביא עושר למדינה, ועוד כהנה וכהנה דברים היו לשיחת היום. על בסיס מציאותי יותר עמדה הבעיה של סחר התבלינים מארצות המזרח, שכל כולו היה בידי וניציה וגינואה. התעוררה אפוא השאלה, אם אפשר לגלות נתיב ימי שיהא בידי פורטוגל בלבד. השאיפה לשליטה בלעדית בנתיב הימי המוביל אל ארצות המזרח חזקה וגברה, ובייחוד משהשתלטו העותמאנים על האגן המזרחי של הים התיכון, והסחר עם אסיה עבר לידיהם.

מסעות הפורטוגלים    🔗

כשהנסיך הנריקה החל שולח את הגלאים שלו, לא ידעו הפורטוגלים את חופי אפריקה באוקיאנוס האטלנטי אלא רק עד מרוקו. הישגי קודמיהם בהקפת אפריקה בתקופה העתיקה נשכחו כליל, ועל אנשי הנסיך הפורטוגלי היה לגלות נתיבים אלה מחדש. הם גילו את איי מאדיירה (Madeira) ב־1418 ואת האיים האזוריים (Açores) ב־1432, אולם באיים הקאנאריים (Canarias) הקדימום הספרדים עוד ב־1402. אחר מות המלך ז’ואן המשיכו הפורטוגלים בפריצת הנתיבים דרומה, הם סברו שגילו את מוצא “נהר הזהב” בין שרטונות החוף, והמפות עודן שומרות את השם עד ימינו והרי הוא Rio de Oro. הנריקה לא זכה במלוכה לפני אחיו הבוגרים וצאצאיהם, ועד יום מותו (1460) חי בסאגרס בפעילות בלתי־פוסקת לקידום מדעי הספנות.

מטרה פורטוגלית נוספת בחוף צפון אפריקה היתה טאנג’יר (Tangier), שנכבשה ב־1471 ושימשה בסיס חשוב להמשך הפעילות. המלך ז’ואן ה־2 הלך אף הוא בדרכו של הנסיך הנריקה. הוא הקים בחוף גינאה מבצר חזק, והשתדל להרחיק מהאזור כל כלי שיט זר, בין בהפצת ידיעות על קשיי השיט ובין בדרכי דיפלומטיה. ובאותה שעה נתן בית המלכות את מלוא הסיוע לגילוי הנתיב להודו, כדי שפורטוגל תוכל לספק את דרישות השוק האירופי בתבלינים ובמותרות אחרות. בתחילה סברו, כי מעבר לכף ורדה (Verde), שם פונה החוף מזרחה, אין היבשה מתפשטת עוד דרומה, והמבצר שהוקם בשפך הנהר ניגר (Niger) היא הנקודה הדרומית ביותר של אפריקה. אולם השייטים גילו במהרה, כי חוף אפריקה פונה שוב לכיוון דרום ונמשך הלאה, ולפיכך הגיעו גם אל שפך הקונגו.

המלך ז’ואן היה משוכנע, כי אנשיו ימצאו באוקיאנוס במהרה את הנתיב להודו. הוא שיגר לפני המסע שני שליחים דרך הים התיכון ולאחר שעברו הם את סואץ ביבשה, הגיעו אל ים סוף. האחד, קובילהא (Pedro de Covilhão)⁸⁴, יצא בנתיב הסחר של המוסלמים, ואילו השני – פאיבה (Alfonso de Paiva) – הפליג לאתיופיה, כדי לקשור עם ממלכה נוצרית זו קשרי ידידות. קובילהא הצליח בשליחותו וחזר לקהיר, ובדרך חקר היטב את חופי מזרח אפריקה. כאן הוא פגש שני יהודים, יוסף איש לאמיגו (Lamigo)⁸⁵ הסנדלר ור' אברהם איש ביחה⁸⁶ (Beja), אשר המלך שלחם לקבל ממנו את הדו"ח שלו; כמו כן, בקהיר נודע לקובילהא דבר מותו של פאיבה. המידע שקיבל המלך ז’ואן מקובילהא באמצעות השליח הועיל לו להמשך תכניותיו.

שאיפת הפורטוגלים נתמלאה, כשהפליג דיאס (Bartholomeu Diaz) מליסבון ב־1487; בשיט לאורך החוף האפריקאי עבר את שפך הקונגו, ומשנקלע לסערה אדירה ביקש דיאס לשווא להפנות את חרטום אניתו צפונה. הרוח דחפה אותו דרומה, ולא נותרה לו כל ברירה אלא להיטרד ולהידחף על ידי הגלים. שלושה־עשר יום נמשכה הסערה ולכששככה, פנה דיאס מזרחה כדי להגיע אל חוף אפריקה. יום אחר יום עבר, ולא היה זכר לחוף; האם משמע הדבר, שהוא הגיע אל מעבר הקצה הדרומי של היבשת? לפיכך, שינה דיאס את הקורס ופנה שוב צפונה. נסיעתו הקצרה מזרחה קבעה את העובדה, כי קו החוף שם מתעקם בכיוון מזרח־צפון־מזרח. נתגלה הנתיב לעבר הודו. דיאס הקיף את הכף הדרומי של אפריקה בים סוער. בשובו לליסבון סיפר את קורות מסעו למלך וציין, כי עבר את “כף הסערות”. המלך ז’ואן גער בדיאס בעדינות ואמר: מוטב לקרוא לה “כף התקווה הטובה”, כי מצאנו את הנתיב להודו.

שליט פורטוגל לא שיגר מיד משלחת חדשה להשלמת דרכו של דיאס, שהופסקה בסערה. תחילה התמסר לתכנון ולבניה של טיפוס אניה חדש על פי לקחי המסע. היה זה קאראק משוכלל, גבוה ועגלגל יותר, מותקנים עליו צור חרטום וצור ירכתיים כדי לחמש את האניה בתותחים, מבלי שהדבר יפגע בכושר השיט שלו.

תוך כדי הכנות אלה נודע בפורטוגל מסעו הראשון של קולומבוס (Christopher Columbus). המלך זכר, שב־1484 הציע לו האיש את שרותו, אבל הוא דחה אותו. ז’ואן לא היה כלל בטוח, שאכן הארץ היא עגולה לאמור, שאפשר להגיע למזרח על ידי שיוט מערבה. על כן פנה קולומבוס אל הזוג המלכותי בספרד, פרדיננד ואיזבלה, שנתנו לו אניות, אנשים וכסף. בשובו מן המסע לא הביא קולומבוס תבלינים ושכיות חמדה כלשהן, אבל הוא טען, ששייט למעלה מ־3000 מילין מערבה דרך האוקיאנוס האטלנטי; ואם נכון הדבר, הרי מצאה ספרד נתיב קצר יותר למזרח מאשר סביב אפריקה. אולם ז’ואן לא ויתר על תכניתו. לראש המשלחת החדשה מינה איש אחר מתוך שיקול דעת, שלא יהיה זה אותו אדם, אשר כבר ניסה שם את מזלו. לכל ההכנות שם קץ מותו הפתאומי של ז’ואן.

המלך החדש, מנואל ה־1 (Manuel), ניגש למלאכה במלוא המרץ. לפיקוד המסע מונה ואסקו דה גאמה (Vasco da Gama), אשר צירף את דיאס אל פמלייתו. הם יצאו ביולי 1497 אל איי כף ורדה, והפעם לא שייטו לאורך חופי אפריקה, אלא “תפסו” קורס בחצי עיגול כדי לעקוף את זרמי הים שכיוונם צפוני ולהעזר ברוחות המערב. באותם הימים טרם היו מסוגלים לקבוע את קווי האורך אליהם הגיעו אלא את קווי הרוחב בלבד, וזאת באמצעות אצטרולב פרימיטיבי. אחר 97 ימי שיוט הגיעו אל האי סנט הלנה. בבוא המשלחת אל הכף נתברר, כי האניות מהטיפוס החדש עמדו בכל התלאות של הסערות. אחר כף התקווה הטובה פנתה המשלחת צפונה לאורך החוף.

דה גאמה היטיב לנצל את המידע, אשר קובילהא שלח באמצעות השליח היהודי. יריית התותח הראשונה באוקיאנוס ההודי הדהדה בתחילת שנת 1498, כשהדפו הפורטוגלים נסיונות פשיטה של ילידים על אניותיהם. בחופי מוזמביק נוכחו הסוחרים המוסלמים בהופעת המתחרה האירופי הראשון, על כן נדרשו הפורטוגלים לנהוג במשנה עירנות וזהירות מפני התנכלויות. בחוף קניה הצטרף אליהם ערבי, שניווט דרך האוקיאנוס ההודי היישר לקאליקוט (Calicut). דה גאמה לא הצליח לקשור קשרים מסחריים עם השלטון המקומי בגלל התערבות סוחרים מוסלמים. בתחילת ספטמבר 1499 חזרה המשלחת לנמל הבית אחר מסע של שנתיים ויותר, ובכך נפתחה הדרך בין פורטוגל למזרח ואיתה יחד גם המאבק על הסחר באוקיאנוס ההודי.

בעקבות הגילויים של פורטוגל וספרד היה צפוי, כי שתי המדינות תתנגשנה עקב תביעות טריטוריאליות. לשם מניעת התנגשות, החליט האפיפיור אלכסנדר ה־6 ב־1493 לקבוע באורח שרירותי קו תיחום, העובר כ־300 מילין מערבית לאיי כף ורדה מקוטב לקוטב. לרשות ספרד יימסרו כל הארצות שיתגלו מערבית לקו זה ולפורטוגל – אשר מזרחית לו. אולם עקב אי־יכולת לדייק במיקום קו התיחום, נזקק הנוסח לתיקון מיידי ומה גם, הפורטוגלים פקפקו אם אכן הגיע קולומבוס אל אסיה. זוהי הסיבה, שהם לא עמדו בכל התוקף על הדרישה, כי הספרדים יוותרו על מסעותיהם מעבר לאוקיאנוס, אלא ביקשו לדחוק את קו התיחום מערבה ככל שאפשר. לאחר שתי החלטות האפיפיור באו הצדדים לידי הסכם ב־1494 בטורדסילאס (Tordesillas). על פי ההסכם עובר הקו 370 מילין מערבית לאיי כף ורדה. ברם, לא נקבע מאיזה אי, וכמו כן לא יכלו עדיין לחשב במעלות אורך את מיקום הקו צפונה ודרומה, כי לא ידעו את ממדי כדור הארץ. כמובן, לא כל שליטי אירופה התלהבו מעצם ההסדר, המעניק – כביכול – בלעדיות לשליטה בארצות החדשות.

המלך מנואל היה שבע־רצון ממציאת הנתיב להודו. הוא הרכיב משלחת של 13 אניות, שיצאה לדרך במרץ 1500 ובראשה אלווארס קאבראל (Alvarez Cabral). מאחר שקאבראל נתקל ברוחות חזקות מדי, הוסטו האניות מדרכן מערבה, והשייטת הגיעה אל הקצה המזרחי ביותר של דרום אמריקה. קאבראל נחת בחוף, הכריז על הארץ כנחלה פורטוגלית וקרא לה ברזיל – על שם עץ שתוכו אדום (brasile פירושו “אדום”) הגדל שם. היה זה מקרה בלבד, שברזיל היא החלק היחיד ביבשת אמריקה השוכן מזרחית מקו התיחום.

לקאליקוט הגיע קאבראל בספטמבר של אותה שנה. אנשי המשלחת התקבלו שם על ידי השליט המקומי, ולאחר משא ומתן הוסכם ביניהם על הקמת תחנת מסחר. אולם משעזבו הפורטוגלים את העיר, הסיתו הסוחרים המוסלמים את האוכלוסיה ואנשי התחנה נרצחו. בשורת הרצח הגיעה לאזני קאבראל, שטרם יצא אז ממימי החופים של הודו. הוא שב על עקבותיו, ובדרך פגש גליאות מוסלמיות, שלא ידעו דבר על רגשות הנקם של קאבראל. המוסלמים הותקפו מיד ביריות תותח, אניותיהם נלכדו והם עצמם נפלו לפי חרב. לאחר מכן חזרה השייטת הפורטוגלית הקטנה אל קאליקוט, הפגיזה את העיר והעלתה אותה באש. בשובה הביתה, הביאה המשלחת תבלינים, אבל הותירה מאחוריה בהודו זכרונות לא־נעימים ביותר.

ב־1502 הפליגה מליסבון שייטת של 20 אניות סוחר חמושות בפיקודו של ואסקו דה גאמה. בעודם בים הערבי, השמידו הפורטוגלים אניה מוסלמית עם אנשיה יחד. בקאליקוט הם זכו לקבלת פנים צוננת; על כן לקחו בני ערובה, הטילו בהם מומים ושלחום לחוף זבי־דם. משסירב השליט להיענות לדרישת הפורטוגלים לגרש את הסוחרים המוסלמים מהעיר, פתחה השייטת בהפגזה כבדה. מכיוון שלא יכלה עוד קאליקוט לשמש תחנת מסחר, עברו הפורטוגלים לקוצ’ין (Cochin) הסמוכה. דה גאמה השאיר שם כוח קטן ושב לליסבון, בעוד חיל המצב בקוצ’ין התמסר לפירטות ולהתגרויות עם קאליקוט.

ב־1503 יצא לקוצ’ין צי גדול בפיקודו של אלפונסו דה אלבוקרק (Afonso de Albuquerque). בבואם הקימו הפורטוגלים מבצר, ובתום הבנייה שב אלבוקרק הביתה בהשאירו את הצי בקוצ’ין. קאליקוט לא השלימה עם התפתחות זו, ובהעדר כוחות צי יצאו אנשיה להתקפה ביבשה. הפורטוגלים הורידו את תותחיהם מהאניות, ועשו שמות בהמוני ההודים המסתערים עליהם. לאחר תבוסת בני קאליקוט בשדה הקרב לא היה עוד כל יריב לפורטוגל בהודו ובאוקיאנוס שלחופיה.

בעקבות ההצלחה מונה על הודו משנה למלך והוא דה אלמיידה (Dom Francisco de Almeida). זה ראה כתפקידו החשוב ביותר להרחיק משם כל ערבי ותורכי וכל מי שעשה מסחר עם ההודים. דה אלמיידה הציע אפוא להעדיף את חיזוק מעמדם של הפורטוגלים בים מאשר ביבשה. הוא סבר, שאין כל טעם לכבוש את הודו הרחוקה כדרך שכובשים כל ארץ זרה, ולפיכך יש להחזיר את השלטון המקומי על כנו לאחר הרחקת כל הזרים, ודי בשליטת הצי הפורטוגלי בים; זוהי השליטה הנכונה גם על הודו. עם זאת טען, שרצוי לבנות אי־אלו מבצרים בחוף להגנת תחנות המסחר. בטחון הפורטוגלים בהודו צריך להיות מושתת על יחס הוגן עם שליטי המקום; אלה ישלטו על עמיהם וייהנו מהגנת הצי. המדיניות הפורטוגלית בהודו חייבת להשתנות – הכריז משנה המלך של פורטוגל.

המדיניות החדשה עמדה במהרה בנסיון. צי גליאות וניציאניות חמושות בתותחים ואניות מצריות הפליגו דרך ים סוף לעבר הודו. המשנה למלך קיבל הודעה בעוד מועד על כוחות המשלוח, על כן החליט לחסל קודם את הצי של קאליקוט ולאחר מכן יצא צפונה לקדם את פני הרעה. בראש ציו הועמד בנו. דיו (Diu),⁸⁷ העיר הצפונית־מערבית ביותר של הודו, כבר נכבשה, והצי המאוחד התקדם לעבר צ’אול (Chaul), השוכנת הרחק צפונה מקאליקוט. המזל לא האיר פנים לפורטוגלים; האויב הפתיע אותם בצ’אול כשהם בלתי־מוכנים, ובקרב נפל בנו של המשנה למלך.

כאבו של המלך היה רב, חמתו בערה בו, והוא כינס מיד שייטת והפליג אל דיו. העיר שוכנת בקצה הדרומי של חצי־אי קאתיאוור (Kathiawar). המצרים והווניציאנים תכננו התנגשות מחוכמת ביותר. בחוף חנו כוחות רגלים, האניות הגדולות עגנו בנמל ואילו הכלים הקטנים – בסמוך למים הרדודים. הווניציאנים והמצרים סברו, כי הפורטוגלים ילכדו את אניותיהם באונקלים, ואז ינתקו הם את חבלי העוגן, ומשינתק כלי השיט המותקף מעוגנו, ייסחפו שניהם לחוף ושם יגברו הכוחות הרגליים. אלמיידה הבחין מראש בכוונה. הוא ציווה להעגין כל אניה בעוגן הירכתיים בטרם השלכת האונקלים לתפיסת האויב. מחשבתו של המפקד הפורטוגלי היתה נכונה, שכן אניות האויב בלבד – שלא היו מעוגנות – נסחפו למים הרדודים ונתקעו בקרקעית; וכשעמדו אניות אלה תקועות ללא נוע, ערך אלמיידה את אניותיו מסביב לפתח ופתח במטחים קטלניים. חורבן הצי המאוחד היה מושלם. ברגע זה שכח המשנה למלך את תפיסתו הפוליטית, ונהג בשבויים באכזריות רבה. הוא קשר רבים מהם אל פי קני התותחים, והיריות קרעו לגזרים את גופיהם. לאחר מכן עברו אניותיו לאורך חופי הודו וזרעו הרס וחורבן. על אכזריותו של אלמיידה נודע בליסבון, והמלך החליט להחליפו. זמן מה הוא סירב להענות להוראה המלכותית ולשוב הביתה, אבל משנעתר לבסוף ועזב את הודו, ירד מאניתו בכף התקווה הטובה, ושם נפל חלל בהתנגשות עם הילידים.

עוד בימי אלמיידה למדו הפורטוגלים לדעת, כי אין הודו ארץ מוצא התבלינים, וכי ארץ זו משמשת תחנת מעבר בלבד. על כן שלחו ב־1509 משלחת חקר לגילוי המקורות. המשלחת הפורטוגלית הגיעה אל מצר מאלאקה (Malacca), אנשיה נחתו בחוף, אבל גורשו מיד בידי האוכלוסיה המקומית. אלבוקרק נהג בזהירות רבה יותר, קודם כבש את גואה (Goa), ועשה עיר זאת למרכז האימפריה הפורטוגלית במזרח הרחוק. הלה חקר היטב את מצבו הגיאוגרפי של האוקיאנוס ההודי ובא למסקנה, שהשליטה בו היא פועל יוצא של החזקת שלוש נקודות מפתח: עדן – פתחו של ים סוף, אורמוז (Ormuz) – פתחו של המפרץ הפרסי, ומצר מאלאקה. בהחזקת שלושה בסיסים אלו מובטחת השליטה הפורטוגלית, וכל תחרות מסחרית של מדינה אחרת לא תוכל לה.

ב־1511 יצאה שייטת חדשה למאלאקה. השולטאן המקומי התכוון להקים קואליציה נגד הפולשים בשיתוף עם סיאם וסין, אולם מלך סיאם סירב להשתתף, והוא אף קשר קשרי מסחר עם הפורטוגלים. בנסיבות פוליטיות אלה נפלה מאלאקה לידיהם, והיא נעשתה בסיס אידיאלי למסעות אל איי מולוקה (Molucca), סין ויפן. בארצות אלה הוקמו תחנות מעבר, וסחורות המזרח החלו זורמות למאלאקה ומשם לגואה ולליסבון. סחר התבלינים היה למונופול פורטוגלי, הרי “איי התבלינים” נעשו הודו המזרחית הפורטוגלית. אחד הקצינים של אלבוקרק, אבראו (Antonio de Abreu), בהפליגו ממאלאקה אל מולוקה ב־1511, יצא אל מערבו של האוקיאנוס השקט, ובכך הקדים את באלבואה (Balboa) בשנתיים.

כשניסה אלבוקרק לכבוש את עדן, הוא נתקל בהתנגדות עזה, ונאלץ לנטוש את המצור אחר דו־קרב תותחים קשה. אולם הורמוז נפלה בנקל לידי הפורטוגלים תוך כדי התערבות במריבה מקומית. כאשר בא שליחו של מלך פרס לגבות את מס העובד, מסר לו הפורטוגלי חבילת כדורים וחרב באמרו – במטבע זה משלמים הפורטוגלים את מס העובד שלהם.

אלבוקרק מת ב־1515, כשפורטוגל היתה המדינה המובילה בקולוניזציה, והיא בעלת נחלות באסיה, אפריקה, אמריקה, באיי האוקיאנוס השקט ובהודו. כעבור 60 שנה, ב־1580, לא רק האימפריה הקולוניאלית אבדה לה, אלא גם היא עצמה הפסידה את עצמאותה. המדינה נפלה – בין היתר – עקב תאוות הבצע והאכזריות שלה. הפורטוגלים בנו אניות ענקיות, כדי שיספיקו להוביל הביתה כל אשר ידם השיגה; השוד היה עדיף בעיניהם על המסחר. אניות גדולות אלה חסרו כושר שיט, ועל פי סיפורי התקופה רק אחת מכל שש אניות הצליחה להגיע לחוף מבטחים. כתוצאה בלתי־נמנעת של מדיניות זו נחלשו הקשרים בין המושבות למולדת. ב־1580 הוכתר פיליפ ה־2 מלך ספרד גם כמלך פורטוגל, ובני ארצות השפלה – שמולדתם היתה נחלה ספרדית – דחקו אט אט את הפורטוגלים ממושבותיהם. משהחזירה פורטוגל את עצמאותה כעבור 60 שנה, יצאו כבר ארצות האימפריה מתחום השפעתה, והיא נעשתה ממלכה מדרגה שניה.

ספרד בעולם החדש    🔗

מן הסתם היה זה מקרה, כי ב־1492, עת נפלה גרנדה (Granada) – נחלת המוסלמים האחרונה בספרד – הופיע קולומבוס בחצר המלכות עם הצעתו המהפכנית. על קולומבוס נאמר, שטרם הפלגתו לא ידע את מטרתו ומועד הגעתו, משהגיע – לא ידע היכן הוא נמצא ואימתי ישוב משם, ומשחזר – לא ידע כלל איפה היה.

בתחילת המאה ה־15 נפוצה הדעה, שהאוקיאנוס האטלנטי מגיע אל חופיה המזרחיים של אסיה, וכי אין הדרך כה ארוכה. טוסקאנלי (Toscanelli), האסטרונום הידוע מפירנצה, פיתח את הרעיון, שירטט מפה, וביקש להציג את האפשרות של נתיב זה. לימים נסתבר, כי לגבי אורך קו המשווה וקו האורך של ליסבון היו חישוביו מוטעים רק במידה מסוימת, אבל הגזים טוסקאנלי לגמרי בנוגע להתרחבותן של אירופה ואסיה, ובכך הפחית מאורכו של הנתיב האטלנטי. על פי תפיסה זו, שהאוקיאנוס השקט לא היה כלול בה, אמורה יפן להימצא אי־שם באזור קליפורניה דהיום. מכאן יוצא, שהיה כדאי למצוא את הנתיב הימי המערבי להודו, שהוא קצר יותר מהקפת אפריקה.

כריסטופר קולומבוס (Cristobal Colon בספרדית) נולד בגינואה (1451?); הידיעות על מוצאו ועל ראשית חייו אינן מרובות. יש הסבורים, כי קולומבוס היה בן למשפחת אנוסים שהגיעה לאיטליה. שפתו היתה ספרדית ובקיאותו באיטלקית דלה. הוא הירבה להזכיר בכתביו מתולדות ישראל, וקשריו היו הדוקים ביותר עם כמה ממשפחות האנוסים. קולומבוס רכש נסיון רב בהפלגות בים התיכון ולאורך חופי אירופה ואפריקה באוקיאנוס האטלנטי. הוא הגיע לפורטוגל ב־1476, כששאלת הנתיב הימי אל ארצות התבלינים עמדה במרכז ההתענינות, והציג את רעיון הנתיב המערבי למלך פורטוגל. ולאחר שזה וכן גם מלכי אנגליה וצרפת לא מצאו בו ענין, פנה אל פרדיננד ואיזבלה לבקש את תמיכתם. לצידו עמדו כמה אנוסים נשואי פנים, ואחד מהם – לואיס דה סנטאנגל (Luis de Santángel) – אף הסכים להלוות לו כסף להוצאות המסע המתוכנן. להפלגתו הראשונה יצא ב־3 באוגוסט 1492, שלושה ימים אחר גירוש אחרוני היהודים מספרד. האם חיפש קולומבוס האנוס (?) ארץ מקלט לאחיו במצוקה? השאלה עודנה ללא מענה.

קולומבוס הפליג מפאלוס (Palos) עם שלוש אניות – “סאנטה מאריה” (Santa Maria), “פינטה” (Pinta) ו“ניניה” (Ninã) ובהן כ־80 איש לעבר האיים הקאנאריים ומשם ברוח מזרחית מערבה. עקב חוסר הבטחון והחרדה ששררו בקרב אנשי הצוות, רשם קולומבוס אומדן מרחק קצר יותר מן האמת לדעתו. האניות חצו את ים סארגאסו (Sargasso) המשתרע בין האיים האזוריים להודו־מערביים. ב־12 באוקטובר, לאחר 33 ימי שיוט, הבחין מלח ה“פינטה” ביבשה. קולומבוס קרא למקום סאן סאלוואדור (San Salvador), אחד מאיי באהמה (Bahamas), אם כי אין כל ודאות היום בזיהויו המדוייק של המקום. הוא כינה את הילידים indios – אינדיאנים, שכן הגיע – לדעתו – לאיי הודו בסמוך ליפן וסין. מכאן הפליגה המשלחת לקובה. את המתורגמן היודע ערבית לא הבינו התושבים, ואת קיסר סין חיפשו אנשי המשלחת לשווא ולחינם. בקובה ראו הספרדים לראשונה גידולים ממינים שונים, אשר לימים נתקבלו בכל ארצות אירופה, כגון טבק ותירס, תפוח אדמה ועוד. כשלושה חודשים שייטו באזור ובאו אל האיטי (Haiti), שנקראה בפיהם היספאניולה (Hispaniola). בהאיטי נערכו מעשי השוד הראשונים, משהבחינו הספנים הספרדים בחפצי זהב שונים. לאחר ש“סאנטה מאריה” עלתה על שרטון, העבירו את עיקר מטענה ל“ניניה”. בהיספאניולה הקימו הספרדים את המבצר הראשון – נאווידאד (Navidad); הם השאירו שם 39 איש, אספקה ותותחים. בשובו הביתה הביא קולומבוס “אינדיאנים” ומעט זהב, צמחים ופירות לא מוכרים באירופה.

בצאתו למסע השני ב־25 בספטמבר 1493 הוביל קולומבוס כבודה שלמה; כ־1500 איש, בעלי חיים, כלים ושתילים למטרת התיישבות קבע. כעבור 20 יום הגיע אל איי הודו המערבית, ובבואו להיספאניולה מצא את נאווידאד הרוסה ואנשיה הרוגים. במקום המבצר ההרוס הקימו הספרדים בדרום מזרח האי את יישוב הקבע הראשון, סאן דומינגו (San Domingo), העומדת עד ימינו.

במסע השלישי (1498) הדרים קולומבוס עם 6 אניות ו־300 איש אל איי כף ורדה ומשם אל טרינידאד (Trinidad). כאן ראה את שפך הנהר אורינוקו (Orinoco), וכנראה החל מנחש, כי לפניו יבשה גדולה. הוא חקר את חופיה של דרום אמריקה לאורך כ־300 קילומטר. במסעו האחרון, ב־1502, השתתפו ארבע אניות ועליהן 105 אנשים. קולומבוס סבר, שמעבר לאיים יגלה את הודו ואת המעבר לאוקיאנוס ההודי. אולם במקום את הודו הוא ראה את חופי הונדוראס, ניקארגואה וקוסטה־ריקה. ממסע זה חזר קולומבוס לספרד רק אחר שנתיים, שבע־רוגז ותלאות.

קולומבוס חצה ראשון את האוקיאנוס האטלנטי באזורים הטרופיים והסובטרופיים, ושייט בים התיכון האמריקאי, הוא הים הקאריבי. מסעות אלה הניחו את היסוד לגילוי דרום־אמריקה המפרידה בין שני האוקיאנוסים הגדולים במרכזה של היבשת הענקית. קולומבוס גילה את כל איי האנטילים הגדולים (Antilles) ואת החלק המרכזי של איי באהמה, רוב איי האנטילים הקטנים והים הקאריבי. משמעות גילויו נתחוורה במאה ה־16, משהחלו ציי האוצרות להגיע לספרד, וכל זאת בזכות האדמירל של ימא דאוקיאנוס – Almirante del Mer Océano.⁸⁸

רק אותם הגלאים שבאו בעקבות קולומבוס נוכחו לדעת, כי עולם חדש נפתח בפניהם במקום הודו. תחילה יושבו האיים ההודו־מערביים, ומכאן יצאו מערבה כל שוחרי ההרפתקאות. ב־1513 חצה באלבואה (Vasco Balboa) את לשון היבשה של פנמה והכריז, כי כל הארצות שחופיהן נושקות את “הים הדרומי” לספרד תהיינה. קורטז (Hernando Cortez) יצא מקובה ב־1519, נחת בחוף המזרחי של מכסיקו, ואחר מאבק עיקש כבש את ממלכת האצטקים. כאן מצאו הספרדים בראשונה זהב ואבני חן בכמות עד אין קץ. פיזארו (Francisco Pizarro) הפליג מפנמה, בא לחוף הפאסיפי (האוקיאנוס השקט) של דרום־אמריקה והדביר תחתיו את ממלכת האינקה בפרו.

מאגלאן (Ferdinand Magellan), הפורטוגלי שהפליג בשרות ספרד, היה – למעלה מכל ספק – גדול הגלאים של כל הדורות. ספרד מעונינת היתה למצוא את הנתיב המוביל מעברה המערבי של אמריקה אל ארצות המזרח העשירות. מאגלאן יצא לדרך ב־1519. בפיקודו היו 5 אניות. ללא קשיים יתרים הגיע אל חופי דרום־אמריקה והחל מחפש את המעבר.חורף ראשון הוא עשה בחופי הארץ, אשר לימים נקראה ארגנטינה, וכאן נאלץ מאגלאן להתגבר על מרד של חלק מאנשיו, אשר רצו לשוב מדרכם. לבסוף הוא מצא את המעבר בסמוך לקצה היבשת, שהוא צר ומסוכן ושוכן דרומית יותר משהוא קיווה. נתיב המעבר נקרא אחר כך על שמו – מצר מאגלאן. במעבר פחת מספר אניותיו בשתיים, אחת נאלצה לשוב הביתה ואילו השניה נטרפה; שלוש הנותרות יצאו בשלום אל האוקיאנוס לצידה המערבי של אמריקה. לא במקומות רבים הקביל את פני הנוסעים ים כה שקט כמו אוקיאנוס זה בקצה המערבי של המצר, וכל זאת אחר חמישה שבועות של התגוששות באיתני הטבע. מכאן ניתן לים הענקי הזה השם – האוקיאנוס השקט. חבורת מאגלאן לא שיערה מראש את ממדיו. המזון והמים אזלו, והם טרם ראו פיסת חוף. כמה אנשים מתו מצמא ומרעב בתלאות השיט. אחר כשלושה חודשי שיט הגיעו אל האי גואם (Guam), עליו ועל כל הארץ עדיה הגיעו הכריז מאגלאן כטריטוריה ספרדית. לאחר מכן שייט מאגלאן בקורס מערבה, והגיע אל קבוצת איים, שנקראו על שם מלך ספרד – פיליפינים. כאן נקלע למריבה מקומית, הוא עצמו והרבה מאנשיו נהרגו, ורק אניה אחת מתוך החמש הגיעה לנמל הבית ב־1522 ובה 80 איש מתוך ה־270 שיצאו לדרך שלוש שנים קודם לכן כדי להקיף את העולם. אניה זו הביאה מאיי הודו המזרחית הפורטוגלית מטען רב של תבלינים, שהבטיח רווחים נאים למממני המסע. על אף מות מאגלאן בפיליפינים נחשב הוא לראשון שהקיף א כדור הארץ, שכן במסע אחר הוא הפליג כבר פעם מזרחה מעבר לפיליפינים.

כתוצאה מהתגליות קבעה ספרד את בעלותה על אימפריה ענקית, שכללה את רובם של איי הודו המערבית, את דרום־אמריקה לבד מברזיל, את אמריקה התיכונה ומכסיקו ואת דרום ארצות הברית של ימינו – מפלורידה במזרח עד קליפורניה במערב. ספרד היתה הראשונה, שכבשה חלקים גדולים ועשירים בעולם החדש ונותרה זמן רב ללא מתחרים. משך כמאה שנים אחר גילוי אמריקה היתה ספרד המדינה המובילה באירופה וניתן היה לצפות, שהיא תתפוס מעמד בכורה בקרב המעצמות הימיות. אולם ספרד, ופורטוגל לא פחות ממנה, לא השכילו לנצל את העושר הרב שהביאו מהמושבות, כי התנכרו לתעשיה ולמסחר עקב רדיפתם המשולהבת אחר הכסף והזהב אשר הושגו בשוד וחמס. "מאז קרב לפנטו ב־1571 לא זהר על דפי ההיסטוריה של ספרד שום נצחון ימי… אף על פי שהיא היתה מעורבת במלחמות רבות. דעיכת המסחר די בה כדי להסביר את חוסר הכשרון המכאיב… שנתגלה על סיפוני אניות המלחמה שלה… אין לפקפק בכך, שלו נטה העם הספרדי למסחר, היתה פעילות ממשלתו נוטה באותו כיוון… המולדת עצמה ייצרה רק צמר, פירות וברזל; תעשייה לא היתה קיימת והחרושת סבלה… ספרד ומושבותיה היו תלויות בהולנדים בכל הנוגע למצרכי היסוד במידה כזו, שהתוצר של תעשייתן הדלה לא הספיק כדי לשלם תמורתם.

“כך חמק במהירות מידיה של ספרד סמל העושר שכה ביקשה אותו… אוצרותיה (מטעני כסף וזהב), שתפסו נפח קטן על ספינות מעטות ששייטו בנתיבים קבועים פחות או יותר, נפלו שלל בקלות לידי אויבים, ויכולתה לבצע מבצעי מלחמה שותקה. לעומת זאת, עושרן שלאנגליה והולנד, שהיה מפוזר על גבי אלפי אניות בכל רחבי העולם, ספג מכות מכאיבות במלחמות מתישות, אבל ההתפתחות הבלתי־פוסקת, אף שהיתה מכאיבה, לא נבלמה. גורלה של פורטוגל, שהיתה מאוחדת עם ספרד במהלך התקופה המכרעת ביותר בתולדותיה, הדרדרה במדרון דומה לזה של ספרד. אף על פי שצעדה בראש בתחילת המירוץ להתפתחות באמצעות הים, מצאה את עצמה מפגרת מאחור. המכרות של ברזיל היו גורמי חורבנה של פורטוגל, כשם שהמכרות של מכסיקו היו גורמי חורבנה של ספרד… מזה זמן רב היו האנגלים מספקים לפורטוגלים לא רק בגדים, אלא גם את כל הסחורות ואת כל המצרכים, אפילו דגים מלוחים ודגנים”. היתה זאת “דוגמא חותכת להבדל בין עושר אמיתי לעושר מדומה”.⁸⁹

מלחמת השחרור של ארצות השפלה    🔗

פיליפ ה־2 מלך ספרד (1598–1556) היה נשוי למלכת אנגליה הקתולית מבית טיודור. המלכה ביקשה להחזיר את ארצה לחיק הכנסיה, אבל השתדלותה לא הוכתרה בהצלחה יתרה. לאחר מותה ב־1558 עלתה לשלטון אליזבת, ואנגליה פנתה עורף לכנסיה הקתולית, על אפם וחמתם של האפיפיור ופיליפ ה־2. לבד משאלת הדת, הציקה לספרד הפירטיות האנגלית המכוונת נגד “ציי הכסף והזהב”, שהפליגו מאמריקה לנמלי ספרד. ובאחרונה – פיליפ ה־2 ירש את ארצות השפלה (נידרלנד) מאביו קרל ה־5, קיסר הממלכה הגרמנית־רומאית. הרפורמציה התפשטה והיכתה שורשים עמוקים בקרב הנידרלנדים, ובייחוד בצפון, אבל המלך הספרדי, הקתולי האדוק, רדף את הפרוטסטנטים עד חורמה. אצילי הנידרלנדים טענו, כי בעת שהתלוננו בפני המושל על מר גורלם, נדחו מעל פניו כדרך שמגרשים מחזרים על הפתחים; על כן כינו את עצמם מאז ואילך בשם “קבצנים”, זכר למחזה המביש, וילקוט מקבצי הנדבות היה לסמלם של המורדים. הנידרלנדים הם עם יורדי ים נועזים, לפיכך לא נפקד מקומם של “קבצני הים” במרד, כפי שאלה הפועלים בים נתכנו. וילהלם איש אוראניה, מנהיג המרד, צייד את קבצני הים בכתבי הרשאה לקראת מעשי הפירטיות שלהם לאמור, הם אמורים היו להחשב “פירטים מורשים מטעם” לכשייתפסו, ולהיות מוכרים כאויב הלוחם כחוק ואינם בחזקת שודדים סתם. כמובן, הספרדים לא כיבדו כלל את כתבי ההרשאה, וקבצני הים לא נהנו מכל מעמד רשמי ודינם היה כדין כל פירט רגיל.

האנגלים החרימו פעם אניה ספרדית בנמל פלימות (Plymouth), ובתגובה – תפסו הספרדים את כל האניות האנגליות בארצות השפלה; אי־לכך פתחה אליזבת את נמלי אנגליה ב־1568 בפני קבצני הים. כארבע שנים ניצלו הנידרלנדים את נמלי אנגליה כמקלט אחר מסעות השוד שניהלו נגד הספרדים בים. ברם, ב־1572 הגיעו שני השליטים לידי הסכם, וקבצני הים סולקו פתאום ממקומות מבטחם ללא כל אספקה. לאן הם יפנו? בלית כל מקום אחר, הם הפליגו לעבר ביתם, ארצות השפלה, ולאחר שלכדו בדרך שתי אניות סוחר ספרדיות, נכנסו לשפך המאס (Maas) והשתלטו על העיר בריל (Brill), השוכנת באי שבשפך הנהר. לא היתה תקווה רבה לקומץ הנידרלנדים להחזיק מעמד. במהרה הגיע כוח ספרדי רב, נחת באי והחל לצור על העיר. ברגעי משבר אלה מצאו הנידרלנדים תחבולה. נגר מאחת האניות התגנב אל סכר הסוללה ופרץ בה פירצה בקרדומו, ובאותה שעה העלו באש אנשים מסירות משוטים את אניות הספרדים. מי הים הפורצים בעד הסכר שטפו את החיילים המנגחים את השערים, להבות ועשן היתמרו מכיוון הים, ולא נותרה אפוא כל ברירה לספרדים אלא להימלט מהמקום. בנסיבות אלה נעשתה בריל גרעינה של הרפובליקה הנידרלנדית. בעקבות ההצלחה התפשט המרד בכל הארץ בראשות וילהלם איש אוראניה.

מבין שורת ההתנגשויות, המשונה והייחודית ביותר התחוללה ליד אמסטרדם. קרה לא־צפויה הקפיאה את מי הים, ושייטת נידרלנדית קטנה נלכדה בקרח ונותרה ללא יכולת תנועה. הספרדים סברו, שזוהי הזדמנות שאין להחמיצה. הם כינסו את כוחותיהם, והחלו יורים על האניות ההולנדיות הלכודות בשדה הקרח. על מנת למנוע את התקרבות האויב אל האניות, חתכו הנידרלנדים את הקרח סביבן, וכרו בו תעלה לבד מפיסת קרח אחת, שהותירה כגשר מעבר. ואז יצאו הם פתאום מאניותיהם ונעו במהירות בל־תשוער מעל גשר הקרח, והחלו סובבים את הכוחות הספרדיים המתפרסים סביב לתעלה. אנשים אלה לא רצו, אלא החליקו במחליקיים ודבר מעין זה לא ראו מימיהם הספרדים, אנשי הדרום. תוך שהם סובבים במהירות ירו הנידרלנדים מכלי הירי שלהם, הטילו עליהם רמחים, והספרדים המופתעים עמדו שם מוכי הלם ואין־אונים. עקב משטח הקרח החלק כשל כל נסיון לקרב את התותחים. מאות ספרדים נפלו, וגופותיהם נשארו סרוחות ליד התעלה. לכשהפשיר הקרח למחרת היום, הפליגו האניות. המושל הספרדי, נסיך אלבה (Alba), הזמין מיד 7000 זוגות מחליקיים, והורה לחייליו ללמוד מהר להחליק על קרח, אולם הנידרלנדים לא נתנו עוד הזדמנות, שאויביהם יתנסו בלוחמה החדשה בים הקפוא.

מרד הנידרלנדים נמשך בהצלחה לא מועטה, ולכן הוחלף נסיך אלבה במושל אחר, הוא רקווסנס⁹⁰ (Luis Requesens). המושל החדש עמד בפני בעית שחרור העיר מידלבורג (Middleborg), אשר אדמירל בויסוט (Boisot) הנידרלנדי הטיל עליה הסגר. המושל אסף צי של 75 אניות גדולות, ומינה את רומירו (Julian Romero) לפקד עליו. הקצין הצעיר הצטיין כלוחם עז נפש, אבל הוא לא היה איש ים. דבר זה לא נחשב בעיני רקווסנס על אף מחאותיו של האיש. הצי הספרדי אמור היה להתאחד עם עוד שייטת של 30 אניות. לקראת החיזיון העתיד להתרגש, תפס המושל מקום בולט על הסוללה כדי לצפות בנצחון הבלתי נמנע של אניותיו. לפני ההתמודדות עברו לפניו האניות במשט הצדעה, וירו לכבודו מטחי דופן; באחת מהאניות ארעה אז התפוצצות במחסן התחמושת בשעת ירי הכבוד והיא טבעה. מפקד אנית הדגל הנידרלנדית היה חולה מאד, אבל עלה לסיפון בשארית כוחותיו, ולמרות מחאות סגנו העמיד את אנשיו בסיפון לקבל את פני הפושטים; ואכן, מטח דופן ספרדי עשה בהם שמות. שני המפקדים נהרגו, אך בהתנגשות בין חיילי הצדדים גברו הנידרלנדים. לאחר אובדן 15 אניות ו־1200 חיילים נסו הספרדים על נפשם. אנית רומירו היתה בין הבורחות, אולם, לביש מזלה – היא נתקעה במים רדודים. קבצני הים עטו־פשטו על אניתו, וכשפרצו הם לתא המפקד, קפץ הלה דרך האשנב הימה. רומירו שחה עד הסוללה, יצא מן המים והתריס ברוגזה לעבר המושל: הרי אמרתי להוד מעלתך, שהנני לוחם יבשה ולא יורד־ים; לו נתת לי פיקוד על מאה אניות, לא היה גורלן שונה משל אלו. כעבור כמה שבועות נכנעה מידלבורג.

שונה היא דרך הלוחמה בים מאשר ביבשה. כלום אפשר להציל עיר נצורה השוכנת כ־15 מילין מן החוף באמצעות צי? ובכן, אדמירל בויסוט עשה זאת; ואם אין להביא את העיר ליידן (Leiden) אל הים, הרי אפשר להביא את הים אליה. לשם כך פרצו הנידרלנדים את הסוללות, והמים הציפו את השדות. מוטב ארץ טבועה מאבודה – טענו. משגבהו המים כינס בויסוט צי של 200 ארבות שטוחות־תחתית וחמושות בתותחים. אנית הדגל של צי משונה זה היתה אנית משוטה, שגלגל הכפות שלה הונע בידיים. בצי זה התכוון בויסוט לשחרר את ליידן ב־1574. פריצה של כל שורת הסכרים דרשה הנחתת כוחות, התנגשות עם הספרדים ועבודה מפרכת בכלים שונים. לביש מזלם של הנידרלנדים, דחפה רוח מזרחית את המים אחורה, ואניותיהם נתקעו בקרקעית לימים אחדים. הספרדים לעגו לבני ליידן המורעבים והמעונים: לכשיוריד הנסיך איש אוראניה את הכוכבים מן השמים, יביא גם את האוקיאנוס אל החומות.

לאחר שלושה שבועות של התקדמות איטית עמד עדיין הצי של בויסוט תקוע באדמת הטיט הלח. ב־1 באוקטובר 1574 קמה סערה עזה ממערב, האוקיאנוס פרץ דרך הסכרים הפתוחים והאניות החלו צפות. החותרים טבלו את להבי המשוטים במים, הניעו את גלגל הכפות של אנית המשוטה, והשייטת יצאה אל מרגלות חומות ליידן. הנידרלנדים הצליחו להדוף סירות ספרדיות באש תותחים עזה, ומבצר קדמי נפל במהרה לידיהם. החיילים הספרדים הנמלטים בראש הסכרים נתפסו באונקלים של הנידרלנדים, וכאשר נראו למחרת היום נגד עיניהם קווי הצללית של ליידן, נתקלו התוקפים בביצור נוסף שבויסוט לא תקפו מיד. בלילה הבא גבהו המים עוד יותר, וחלק מחומות ליידן התמוטטו ברעש אדיר. לא הספרדים וגם לא בני העיר עצמם ידעו מה מתרחש. אלה ואלה חשבו על הגרוע עבורם. מכל מקום, בהלה גדולה יותר פרצה בקרב הספרדים, הם פתחו במנוסה וננטש גם הביצור קדמי השני, ולמרגלות חומות העיר לא ניצבו עוד אויבים. לא נותר אפוא כל תפקיד אחר, אלא לפרוץ את הסכר האחרון, לשוט אל העיר ולהביא מזון ונשק. וילהלם איש אוראניה לא הוריד את הכוכבים מן השמים, אבל הביא את הים אל חומות ליידן.

ב־1580 מת מלך פורטוגל, ופיליפ ה־2 מלך ספרד נעשה גם מלך פורטוגל. עד אותם הימים מקובל היה, שסוחרי ארצות השפלה קנו את תבליני המזרח בנמלי פורטוגל, ולאחר מכן העבירו אותם לרחבי האימפריה. בין מעשיו הראשונים של המלך החדש, שעלה לשלטון בשם פיליפ ה־1, היה הטלת איסור על כניסת אניות נידרלנדיות לנמלי פורטוגל. תקנה זו אילצה את הסוחרים, כי הם בעצמם יחפשו את מקורות האספקה. כך נוצר המניע לכיבושיהם בהודו המזרחית.

למרות מסירותם ותעוזתם של בני ארצות השפלה נפלה אנטוורפן לידי הספרדים באוגוסט 1585, לאחר מערכה אדירה שהתנהלה בנהר סחלדה. הספרדים הקימו בו, צפונית לעיר, גשר ספינות מחוף אל חוף, כדי לחסום את הדרך מפני חדירת אניות המורדים המובילות תגבורת ואספקה לעיר הנצורה. בני אנטוורפן ניסו לשווא להעלות באש את הגשר בספינות הבערה מיוחדות, ועל אף הקרבות העזים שהתחוללו בסוללות לא הצליחו תושבי העיר למנוע את כיבושה.

למרות נפילת אנטוורפן לא נכנעו ארצות השפלה. הגיע גם צבא אנגלי, אשר בואו היה רמז ברור, שבטחונה של אנגליה וכלכלתה קשורים קשר הדוק עם חירותן הפוליטית של 17 הנפות. במהלך מלחמת החירות נפלו כל הנפות הדרומיות, הקתוליות ברובן, בידי ספרד, בעוד הצפוניות, שהתגוננו ביתר הצלחה, כרתו ביניהן ברית באוטרכט (Utrecht) ב־1579. מאז ואילך הגנו על עצמם הצפוניים ביתר חירוף־נפש למען חירותם הפוליטית והדתית־פרוטסטנטית. כעבור שנתיים, ב־1581, התאספו בהאג נציגי הצפון והחליטו לבטל רשמית את נאמנותם למלך הספרדי. כך קמה מתוך הסערה מדינה, שעתידה לשגר את אניותיה על פני כל הימים, להקים ממלכה אדירה במזרח ואף לקרוא תיגר על עליונות אנגליה בימים. מדינה חדשה זו היתה פדרציה של 7 רפובליקות עצמאיות קטנות, כשלכל אחת מהן שלטון פנימי נפרד. ועדה משותפת לכל הרפובליקות טיפלה בנושאים המשותפים של הברית, אשר מינתה שר־צבא ואדמירל לראשות הצי. בארצות השפלה הצפוניות בטל הפאודליזם, והאצולה מלידה פינתה את מקומה למעמד העירוני. מאחר שמרכזי הסחר, הפוליטיקה והתרבות העיקריים היו בנפת הולנד וגם הבירה הפוליטית – האג, נתקבל שם הנפה הזה כשם המדינה ועמה. ספרד הודתה בכשלונה רק ב־1609, כשנחתמה שביתת נשק בינה לבין המדינה החדשה, הרפובליקה ההולנדית.

הפשיטה על קדיס    🔗

סיבות רבות היו ליחסי העוינות בין ספרד לאנגליה וביניהן הניגוד הדתי, היריבות המסחרית והתחרות על השליטה בים. למזלה הרע של אנגליה, היה קציר שנת 1586 דל מאד, והיא נזקקה לאספקת דגן מארצות הים הבלטי. השווקים של פורטוגל, ספרד ודרום ארצות השפלה היו סגורים בפניה. השליטה הספרדית באזור שפך הריינוס מנעה ממנה את הגישה אל דרום גרמניה, והשפעת ספרד על ערי ההאנזה חסמה את הנתיב לצפון אירופה. גילוי האיבה הבולט ביותר היו הפשיטות של דרייק (Francis Drake) על אניות הסוחר של ספרד. זאת ועוד, נקשר קשר בהשפעה ספרדית לרצוח את המלכה אליזבת ולהושיב במקומה את דודניתה מרי סטיוארט הקתולית. פרוץ המלחמה בין שתי המדינות היה אפוא שאלה של זמן בלבד. על פי החוק, לא היה דרייק פירט כלל ועיקר. הוא נשא באמתחתו כתב הרשאה, המסמיך אותו בשם המלכה לשלול שלל כדי פיצוי על אובדן רכוש, שנגרם לו בידי אנשי ים של מעצמה זרה. שני אנשי הים המפורסמים, דרייק והוקינז (Hawkins), נפגעו כאשר לקחו מהם הספרדים ב־1567 אניות עבדים שהיו תחת פיקודם באחד מנמלי המושבות. כתב ההרשאה הסמיך אותם לפעול פעולה מלחמתית לפי הנוהג והחוקים גם בלעדי הסיבה של אובדן אניותיהם. המלך הספרדי התכונן לפלוש לאנגליה כבר בקיץ 1587, ולשם כך כינס בנמלים אניות מלחמה חמושות, ציוד ואספקה.

דרייק היה סבור, כי המקום הנכון ביותר לעצור את הפלישה הוא נמל הבית של האויב בטרם צאתו לדרך. לעומת זאת, מיאנה המלכה לתת את הסכמתה ליוזמה למרות הסכנה המאיימת, והיא קיוותה שהשלום יוסיף ויחזיק מעמד; זאת ועוד, אליזבת חששה מפני פעולות איבה של צרפת לאחר שהוציאה להורג ב־1587 את מרי סטיוארט. כך עברו חודשים רבים, עד אשר שינתה המלכה את דעתה. במרץ 1587 העמידה לרשות דרייק 23 אניות במטרה למנוע כינוס שייטות מחוץ לנמלי ספרד; אניות אלו נועדו להטריד את הכוחות המצויים בתוך הנמלים, לשבש את שיוטם לכשינועו לעבר אנגליה או אירלנד, ולסכל את תכנית הנחיתה.

לא זמן רב דגלה המלכה בתפיסה תוקפנית זו. בהשפעת יועציה וכן בשל הבטחות הספרדים היא שלחה לדרייק הוראות חדשות; אלה אסרו עליו לפרוץ בכוח לנמלי ספרד ולבצע פעולות איבה נגד ערי החוף. כל אשר הותר לו לעשות היה סיור בים ומעקב אחר האניות הספרדיות הרחק מן הנמלים. כשיצא דרייק מנמל פלימות עדיין היו בידיו ההוראות הראשונות, ואניה ששוגרה אחריו עם ההוראות החדשות לא הצליחה למצאו. לאחר שיט של שבועיים נודע לדרייק מפי אנשי ים הולנדים שבנמל קדיס (Cadiz) נאספו אניות רבות לקראת הפלישה לאנגליה והצי כולו אמור להתכנס בליסבון.

בנמל קדיס שני מעגנים המופרדים על ידי לשון יבשתית חצויה בתעלה רחבה. במעגן החיצוני הוצבו שתי סוללות של תותחים כבדים, ועגנו בו תריסר גליאות מאוישות בצוותים מאומנים היטב. מפגשים קרביים בין גליאה לאנית מפרשים לא היו רבים עד לאותם הימים כדי הסקת מסקנות לגבי יכולתן בהתמודדות זו עם רעותה. באופן כללי ניתן לומר, כי במאה ה־16 עדיין סברו, שלגליאה כושר לחימה עדיף על אנית המפרשים, ובייחוד בשטחי מים מוגנים ושקטים; היא מסוגלת היתה לנוע גם בשעת דממת רוח, ולהפעיל את תותחיה ואיל הניגוח שלה, כשאנית המפרשים רבצה חסרת יכולת תנועה. הספרדים זלזלו אפוא בדרייק ובאניות המפרשים שלו.

ב־14 באוקטובר 1587 חדר דרייק בראש טור אניותיו לנמל קדיס. מלחמה טרם הוכרזה בין ספרד לאנגליה, על כן יצאו לקראתו שתי גליאות לוודא את כוונותיו. מטח דופן פתאומי ניתן עליהן במהרה, שהותיר אחריו נפגעים ספרדים רבים מאד. למשמע רעמי התותחים נעו כל האניות שמסוגלות היו לזוז אל המעגן הפנימי, בעוד 10 הגליאות הנותרות הפליגו לקראת הטור האנגלי. תוך שעה קלה הוכרעה הסוגיה, אם עדיפה הגליאה על אנית המפרשים. דרייק עבר בשיוט מהיר לאורך שורת החזית של הגליאות, ומטחי דופן ניפצו כלי שיט ספרדיים רבים לרסיסים. כל שיכלו נסוגו אל המים הרדודים, והמעגן החיצוני נפתח בפני דרייק. סוללות התותחים של המבצר לא יכלו עוד להזיק רבות. האנגלים לכדו את האניות הלא־פגועות, ואילו את האחרות העלו באש והטביעון. למחרת היום חדרו האנגלים בספינות ובסירות למעגן הפנימי והרסו שם את הכל. משהתכוונו האנגלים לעזוב את הנמל בשעת הצהריים, שררה דממת־רוח מוחלטת. הספרדים ניסו לנצל את המצב הבלתי־צפוי לטובתם, ושיגרו בזרמי השפל ספינות הבערה ואי־אלו גליאות שתוקנו באורח ארעי. נסיון אחרון זה של הספרדים נכשל גם כן; ספינות ההבערה הורחקו בעוד מועד, ואת יתרת המלאכה עשו התותחנים האנגלים באישם המדויקת. על האנגלים עבר לילה נוסף בקדיס, וביום השלישי לבואם קמה רוח טובה ודרייק עזב את הנמל. הוא לקח עימו 6 אניות טעונות, ואילו מאחוריו הותיר 31 אניות גדולות ואין־ספור ספינות קטנות טבועות על קרקעית הנמל או מעלות תמרות עשן בחוף. “חרכתי את זקנו של מלך ספרד”, הכריז דרייק לשביעות רצון כולם.

הפשיטה על נמל קדיס היתה ראוותנית ויעילה מאד, ודרייק המשיך במלאכתו. הוא כבש את סאגרס⁹¹ (Sagres) והקים בה מבצר ובסיס פעולה, אספקה ותיקונים. במהלך סיוריו הצליח דרייק ללכוד 50 אניות, שהובילו אספקה לצי המכונס בליסבון. לאחר מכן הגיע אל פתח נמל ליסבון, אבל ביצוריה החזקים הרתיעו אותו ממעשה כלשהו; מכל מקום, הוא לקח בשבי כמה אניות, שהתקרבו אל שפך הנהר טאחו (Tajo).

ההישג העיקרי של מבצעי דרייק היה דחיית נסיון הפלישה הגדולה לאנגליה בשנה, והיא התרגשה ב־1588. משך זמן זה עשו הספרדים הכנות, ציידו את אניותיהם בתותחי דופן, אולם היו אלה קצרי־קנה וטווח לעומת ארוכי־הטווח שנתחבבו על דרייק ויתר יורדי הים האנגלים.

בהיוודע דבר ההכנות הספרדיות, חזר דרייק וטען, שההגנה הטובה ביותר היא להלום באויב בהיותו בדרך, על כן הציע לשגר כוח חזק אל חופי ספרד ולאלץ את היריב להתמודד בלב ים. אולם דברי השלום הכוזבים מספרד הטעו שוב את הממשל האנגלי ודרייק נשאר בבית.

למפקד כלל כוחות המשלוח הספרדיים המכונים ארמאדה (Armada) מונה נסיך מדינה סידוניה (Medina Sidonia)⁹² אשר “לעומת תכונת טוב ליבו הנפלאה עמד חוסר נסיונו המוחלט בים”.

 

פרק ט"ז: מסע “הארמאדה” ותבוסתה    🔗

פיליפ ה־2, מלך ספרד, ראה בהפלגת “הארמדה הבלתי־מנוצחת” מעין מסע צלב אמפיבי נגד אנגליה הפרוטסטנטית, והוא אף קיווה שהאנגלים הקתולים יתקוממו נגד מלכתם, וחייליו בארצות השפלה יצטרפו לכוחות הפלישה. היתה זאת תכנית מחושבת מראש. הספרדים הסיעו את הארמדה נגד אנגליה גם בגלל ההטרדות של דרייק באזור כף ס"ט וינסנט (St. Vincent), הקצה הדרום מערבי של פורטוגל, וחדירת תומאס קוונדיש (Thomas Cavendish) למזרחו של האוקיאנוס השקט כדי לשבש שם את השיט שלהם. האפיפיור תמך במסע, והבטיח לשלם לספרד סכום כסף ניכר, משינחתו כוחותיה על אדמת אנגליה.

לספרדים לא היה באזור התעלה האנגלית כל בסיס פתוח שיכלו להשתמש בו. ההולנדים הטילו הסגר על שפך הסחלדה, בעוד כל נמלי אנגליה עמדו לרשות הצי האנגלי בין כבסיס יציאה ובין כבסיס אספקה. למען הצלחת המסע היו צריכים הספרדים לטהר קודם את התעלה האנגלית ואת מצר דובר (Dover) ולהשיג בהם שליטה, כדי שיוכלו לנחות ולנצח ביבשה. בימי משבר אלה באנגליה בלטה במיוחד החסכנות של המלכה. היא ציפתה, שנתיניה יטו שכם ויירתמו להגנת הארץ. לא מן הנמנע הוא, כי חסכון התחמושת בשלביה השונים של ההתמודדות היה מעשה מכוון, כדי שהאדמירלים והקצינים לא ירחיקו שוט מהחופים ולא ייקלעו להרפתקאות בלתי־רצויות.

השיט אל התעלה    🔗

הארמדה יצאה מנמל ליסבון ב־30 במאי 1588,⁹³ והחלה את מסעה צפונה לאורך חופי פורטוגל. העדר אספקה טריה הקשה עליה מרגע יציאתה. התקדמותה ברוח הנגדית היתה איטית, ולאחר שבועיים טרם עברה את קורוניה (Corunã), הפינה הצפונית מערבית של ספרד, כאשר רוח סערה פיזרה את הצי. האניות מצאו מקלט חלקן בקורוניה וחלקן בנמלים צפוניים אחרים. כחודש ימים עברו, עד אשר כינסו מחדש את הצי בקרבת איי סילי (Scilly), דרומית־מערבית לאנגליה. המסע המאורגן התחדש ב־23 ביולי. ואכן היתה הארמדה מרשימה בעוצמתה ומטילה אימה; היא כללה 137 כלי שיט גדולים – גליאונים, קאראוולים, גליאסות וגליאות; כמחציתן אניות מלחמה והיתר – אניות משא, אספקה ועוד כלי שיט מסוגים שונים. צי זה נשא 2431 תותחים וכלי ירי שונים, 8050 אנשי ים, 2000 חותרים־עבדים, 19,000 חיילים, 1400 כמרים, מתנדבים ועוד. בדנקרק (Dunkerque) המתינו לבוא הארמדה 17,000 חיילים ספרדים מובחרים ומנוסי קרבות שאמורים היו להצטרף ולהוות את עיקר כוח הפלישה לאנגליה. הקאראוול והגליאון היו טיפוסי אניות חדשים, ובייחוד האחרון, שהתאים ביותר לשמש כאנית תותחים.

על פי התכנית, הארמדה צריכה היתה להתקדם אל קאלה (Calais) ובצאתה משם לחצות את מצר דובר, כשבראש הצי מפקד הנסיך של מדינה סידוניה ובעקבותיו הצבא הספרדי מארצות השפלה, מובל בכלי שיט קטנים בפיקודו של הנסיך מפארמה.⁹⁴

ההנחיות הורו למפקדים להימנע מהתנגשות בים בטרם איחוד הכוחות, שכן הספרדים סברו, כי ממדי הכוחות המאוחדים ירתיעו את האניות האנגליות וההולנדיות מלשבש את המעבר. הספרדים באו לתעלה בכוחות עדיפים. לספרדים היה יתרון במספר אניותיהם הגדולות, בעוד לאנגלים בכוח האש. האניות האנגליות היטיבו לשאת את תלאות הים בצפון בכל העונות, כי היו עגולות, יחס האורך-רוחב 1:3, ורובן אניות סוחר. בגליאון הספרדי אי אפשר היה להרכיב תותחים כבדים, ובתעלה האנגלית מילא התותח את מקום איל הניגוח הים־תיכוני אשר לגליאות ולגליאסות. פיליפ הדגיש לנסיך מדינה סידוניה, כי מטרת האויב להתנגש בלב ים הרחק מחופי אנגליה עקב יתרונם בארטילריה, בעוד אומנו הספרדים ללכוד את כלי השיט של היריב ולבוא עם אנשיהם לקרב פנים־אל־פנים.

נסיך מדינה סידוניה ראה בציו אמצעי הובלה ולא כלי להשגת עליונות בזירת המאבק, ולפיכך נחסמה בפניו גם דרך הנסיגה בום המסע הלא־מוצלח. ב־20 ביולי כבר נראו אניות הארמדה לא הרחק מחופי קורנוואל. עם רדת החשכה העלו האנגלים משואות על הגבעות, ולמחרת בבוקר נתבשרה כמעט כל אנגליה כי הספרדים הגיעו. 67 האניות האנגליות יצאו מפלימות, התכנסו מול הנמל וחיכו יממה תמימה. לרגל הסכנה הכללית מסוגלת היתה אנגליה לגייס 197 אניות, מרביתן כלים קטנים דוגמת ספינות דיג, שלא העזו אף להתקרב אל ענקי הארמדה. אולם אם נחשיב את אניות הקו בלבד המתאימות להתמודדות, הרי התייצבו בזירה 62 אניות מלחמה ספרדיות נגד 23 אנגליות. אלה האחרונות היו מהירות, בעלות כושר תמרון רב ומצוידות בתותחים ארוכי טווח. בכוח האדם עלו הספרדים על האנגלים ביחס אחד לשניים; לפיכך היו יתרונות מסוימים לשני הצדדים.

הארמדה עברה בלאט ליד פלימות, ערוכה בתבנית סהר המתמשכת ברוחב של כ־7 מילין. האנגלים הניחו לה לעבור על פניהם ואז תקפו מאחור כל אניות הצי שלהם מצד גְלי הרוח (מכיוון נשיבת הרוח). הספרדים נרתעו מלחדור לנמל בין בשל הכניסה הצרה ובין בגלל תותחי החוף המאיימים עליהם. זאת ועוד, אסרה עליהם ההנחיה המקורית להתקיף את האויב או לנחות בארצו לפני ההצטרפות של כוחות הנסיך מפארמה מארצות השפלה. ב־31 ביולי, בשעות הבוקר, החלה ההתקפה האנגלית בתותחים ארוכי טווח, אבל הספרדים לא יכלו להגיב עליה. כמה אניות גדולות משלהם ניזוקו, וחלק מהמאסף נותק מהמערך. האנגלים עברו אחר כך על פני המאסף בטור עורפי, ושלחו בו מטח דופן עז ביותר. לשמע היריות הנוספות חזרו כמה אניות ספרדיות על עקבותיהן להחשת עזרה, וליוו אותן אל המערך הניזוק כשהן פגועות פגיעות חמורות למדי. בשלב זה הורה האדמירל הווארד (Howard) להפסיק כל פעילות, כי הספרדים כבר עברו את אזור פלימות, ולא היתה סכנת פלישה. האנגלים סברו בדרך כלל, שהם חלשים מכדי להכנס להתמודדות כללית.

הקרבות בתעלה    🔗

בינתיים פקדו את הספרדים צרות נוספות. אחד התותחנים הנידרלנדים בגליאון “סן סאלוואדור” (San Salvador) הטמין במחסן התחמושת פצצת זמן, קפץ לים ונעלם. כעבור זמן קצר ארעה התפוצצות אדירה באניה. למרבה המזל, נטענו ב“סן סאלוואדור” גם התיבות המכילות את כספי הארמדה, מהם היו צריכים לשלם משכורת לחיילים. גליאונים אחדים חשו מיד למקום כדי להזיזה בחרטומיהם, אבל נסיון זה גרם התנגשויות ביניהם, נפגעו תרנים וחיבל (כלל מערכת החבלים), והם הניחוה לזמן־מה לגורלה. למראה האניה הבוערת שינה האדמירל הווארד את תכניתו, והורה להמשיך ולעקוב אחר הספרדים. עם רדת החשיכה נקבע פנס בירכתי אנית הדגל של דרייק לשמש אות מוביל. לאחר זמן לא רב נעלם פתאום אור הפנס מעיניהם, והאנגלים גיששו באפילה בעקבות הארמדה. היכן נעלם דרייק? האיש שבע־ההרפתקאות לא היה מסוגל להתכחש לעיקר ישותו, היותו פירט. הוא חזר אל הגליאון הבוער למען השלל המצפה לו – לדעתו. על כן כיבה דרייק את הפנס, ולא התכוון כלל לשתף בביזה את יתר המפקדים. על אף שתוחלתו נכזבה, נשאר מעשה זה ככתם על שמו, שכן סיכן האיש למען בצע כסף את כוח עמידתו של הצי ובכך גם את בטחון אנגליה.

ב־1 באוגוסט הוסיפה הארמדה לשוט מזרחה והגיעה אל פורטלנד (Portland), השוכנת בחצי אי מוארך וצר. מספר אניות האנגלים העוקבות אחריה גדל מיום ליום עקב הצטרפות ספינות קטנות למיניהן, שבאו מהנמלים השונים. ה“סן־סאלוואדור” נשארה צפה על פני המים, מובלת באמצע המערך הספרדי המתקדם, כשצוות מיוחד שואב מתוכה את המים ללא הפסק. בינתיים ניצלו כבר שני הציים את תחמושתם במידה רבה. הספרדים קיוו להשלים את החסר בארצות השפלה עם הצטרפות הכוחות של נסיך פארמה בקאלה. נדמה היה, כי לאנגלים אין דבר קל מלהשיג את האספקה הדרושה להם, אולם המציאות טפחה על פניהם. כפי שקורה לא אחת בקרב צבאות וציים, ארגון לקוי וחוסר תושיה של דרגי המינהל שמו לאל כל רצון טוב ומסירות של הדרג הלוחם. ב־1 באוגוסט נראתה ה“סן סאלוואדור” כשהיא עומדת לשקוע. הספרדים לא היו מסוגלים לחדור לתוך האניה המוצפת מים ולהציל מתוכה את תיבות הכספים, וכבר עמדו להטביעה לבד תילכד בידי האויב; והנה, הגיחה לפתע פלגה אנגלית, חייליה פשטו על ה“סן־סאלוואדור”, גררוה אל נמל קרוב ליד פורטלנד ולקחו להם את כל כספי הארמדה.

ב־3 באוגוסט בבוקר התעוררה רוח מצפון־מזרח, וזו הפעם הראשונה מצאו הספרדים את עצמם בגלי הרוח. נסיך מדינה סידוניה ניצל את ההזדמנות, ועלה על האנגלים בהיותם מול חצי האי של פורטלנד. לא חסר הרבה, שכוחות האדמירל הווארד יילכדו. אנית הדגל שלו, ה“ארק רויאל” (Ark Royal), ניסתה לעבור בין קצה המערך הספרדי לחצי האי של פורטלנד, אבל נסיך מדינה סידוניה דחק אותה לעבר החוף. לא היה כאן מקום רב לתמרון. הווארד עבר עם אניותיו בטור עורפי לפני חרטומי הספרדים, שבאו לעברו בשורת חזיתית. שני הצדדים החליפו אש. במטחי הדופן העזים הצליח הווארד לחלץ את אניותיו מסכנת העדיפות הספרדית.

הצי האנגלי גדל ורב כל העת הזאת; מתנדבים מכל עבר מיהרו להצטרף עם ספינותיהם. במהלך ההתנגשויות הפזורות נתגלעו בלבול רב וסימני חוסר ארגון וסדר. על כן התכנסו מפקדי האניות האנגליות על סיפון ה“ארק רויאל” כדי למצוא מוצא מן המבוכה הכללית. בכנס הוחלט לחלק את הצי ל־4 שייטות על פי שעור שווה לערך. בכל אחת מן השייטות היוו האניות של המלכה את גרעינו של הכוח, בעוד ספינות המתנדבים שימשו כוח עזר. לפיקוד השייטות בנוסף להווארד מונו דרייק, הוקינז ופרובישר (Martin Frobisher). ארבע השייטות עקבו אפוא אחר הארמדה בדרכה לכיוון מזרח כשבכוונתם לתקוף, אבל מחוסר תחמושת ויתרו במהרה על תכנית זו, ובמהלך המעקב אחריה תקפו האנגלים ביריות אניה ספרדית גדולה פעם אחת בלבד. עם ערוב היום הגיעה מהחוף האנגלי מעט תחמושת, אך לא היה בה כדי להיכנס לקרב רציני. המלכה אליזבת נלחמה על קיומה של אנגליה בחסכנות מירבית.

ב־4 באוגוסט היו שני הציים מול האי ווייט (Wight). הספרדים התכוונו לנחות בו ולחכות, עד אשר הכוחות של נסיך פארמה יתארגנו בקאלה; אפשרות זו לא נעלמה מנגד עיני האנגלים. בים שררה דממת רוח. הוקינז הבחין בשני גליאונים כשהם מרוחקים קמעא מהגוף העיקרי של הצי הספרדי, על כן הורה מיד לגרור למקום כמה אניות באמצעות סירות משוטים. הספרדים שיגרו מיד שלוש גליאסות וגליאה אחת נגד הוקינז. בשל ההתקפה הספרדית הצפויה קשר גם הווארד שתי אניות אל סירות, על מנת לגררן אל זירת ההתרחשות. קרב עז התפתח, הגליאסות הצליחו לחלץ את הגליאונים, אם כי אף הן עצמן ניזוקו.

רעמי התותחים עוררו לפעילות אניות נוספות בארמדה, אבל גם את אנית הדגל של פרובישר, אשר מצאה את עצמה פתאום באמצע המערך של האויב. עקב דממת הרוח התכוונו הספרדים לתקוף ולפשוט על סיפון אניתו, אולם המפקד האנגלי ניחן בתושיה רבה; תוך כדי נסיונות הפשיטה נקשרה אניתו לסירות, אשר גררוה מחוץ לאזור המסוכן. בינתיים התקדמו הספרדים לעבר יעדם, האי ווייט. בשעה שהווארד ופרובישר התכתשו עם הספרדים, הצטרף הוקינז אל דרייק בקצה המערך הספרדי הפונה לעבר הים הפתוח. כדי להגיע לאי, היה על הספרדים לעבור בין שתי פלגות אנגליות לבין שורת שרטונות המסוכנים לשיט, ובכיוון זה נשבה אז רוח דרום־מערבית מתעוררת והולכת. האנגלים תקפו גליאון ספרדי; גבר עוזן של ההתנגשויות ואף החשש, שהאניות בקצה הפנימי של המערך הספרדי יעלו על השרטונות. במצב מסוכן זה פנה נסיך מדינה סידוניה לכיוון מזרח לעבר הים הפתוח, ויתר הספינות בעקבותיו. הספרדים עברו על פני השרטונות, אבל גם על פני האי ווייט שלא נכבש. האדמירל הווארד הודיע בגאווה כי “מרט מעט את נוצותיה” של הארמדה.

מודאג ומתוסכל ויתר האדמירל הספרדי על תכניתו; וכדי לוודא את אשר מתרחש בארצות השפלה, החליט לעבור לקאלה כשהוא מקווה, כי נסיך פארמה מצפה לו שם. משהגיעה הארמדה, לא היה בקאלה כל זכר לנסיך וכוחותיו; המעגן היה ריק מכלי שיט. מה ארע? הנסיך ישב חסר־ישע בשל הסגר ההולנדים, שהאספקה אליהם הגיעה מהאנגלים. ספינותיו הקטנות, שאמורות היו להעביר את חייליו דרך התעלה, חסרו כל ליווי, ולא יכלו להסתכן כנגד להק האניות המטילות הסגר על הנמל. האספקה של נסיך מדינה סידוניה נשארה בליסבון וקורוניה, מזון ומים הושחתו בגלל העמידה הממושכת ומה גם, בגלל הפשיטה של דרייק בקדיס השתמשו הספרדים בעץ אכול תולעים להכנת החביות. אולם מעבר לכל הפרטים הללו עמדה השאלה העיקרית – כלום אפשר להוציא לפועל התקפה אמפיבית ללא שליטה בים?

הצי האנגלי היה בלב ים ומחוץ לטווח הירי של תותחי הארמדה, כשנערך כנס קצינים כדי לטכס עצה – כיצד להזיז ממקום מעגנן את הספינות הספרדיות, ובעת ובעונה אחת גם למנוע את העברת הכוחות הרגליים בדרך יבשתית אל הארמדה לשם הצטרפות במקום אחר. האמצעי המוצע היו ספינות הבערה. שמונה אניות משא הוסבו מהר בחסות החשיכה למטרה זו; הן נמרחו בזפת, נטענו בחומרי בעירה ונגררו אל פתח הנמל, ומשם שטו כלי שיט אלה בסיוע הרוח וגל הגאות לעבר הספרדים במעגן. בכל אחת מאניות ההבערה ישב הגאי בודד, אשר אמור היה לזנק לים ברגע הנכון ולקפוץ לסירה הקשורה לירכתיים. בהלה כללית קמה בקרב הספרדים עם הופעת אניות ההבערה. רבים מהם נזכרו בכלי שיט מעין אלה, אשר שוגרו בשעתו מאנטוורפן כדי לחבל בגשר. להרים עוגן לא היה די זמן, על כן מיהרו הספרדים וחתכו את החבלים בגרזן כדי לשחרר את הספינות והגליאונים מכבליהם; כלי שיט רבים התנגשו בתוהו ובוהו. גליאון אחד טבע, וככל שביקשו הספרדים להתרחק מאניות ההבערה, כן פתחו להן נתיב חופשי להתקדמותן. על אף שהצליחו הספינות הספרדיות, לבד מהגליאון הטבוע, להימנע מהיתקלות באניות ההבערה, היו כולן במצב גרוע מאד, ומחוסר כל ברירה אחרת נאלצו לעזוב את קרבת החוף חסוי הרוח (אשר לעברו נשבה הרוח) ויצאו לים בחשיכה.

למחרת היום שטו אניות הארמדה ללא כל סדר וארגון; הרוח הדרום־מערבית הובילה אותן לאורך החוף מזרחה, וחלק ניכר מהן ניצב מול הנמל הקטן גרבלן⁹⁵ (Gravelines) שבין קאלה לדנקרק, במימי מצר דובר. סכנת איחוד הכוחות מארצות השפלה עם הארמדה טרם חלפה. המפקדים האנגלים לא אבו להניח לאויב לארגן את יחידותיו, וכשהם מתוגברים בשתי השייטות, שמקודם הטילו את ההסגר, המשיכו להזדנב אחריו מזרחה. הספרדים נמצאו אז בסכנה לא מעטה. הם נדחקו לחוף ברוח הסוערת, על כן מוכרחים היו להתרחק ממנו ככל יכולתם, אבל כפועל יוצא מכך גם לשאת את מטחי התותחים האנגליים. אנית הדגל של נסיך מדינה סידוניה, ה“סן מארקוס” (San Marcos) קיבלה על עצמה את התפקיד כפוי הטובה להיחשף לאש האויב.

בהתנגשות זו עשה אדמירל הווארד שגיאה גסה. הוא עזב את מקומו באגף הימני, ובכך החליש את שעור חוזקה של ההתקפה האנגלית. הווארד הבחין בגליאסה ספרדית, ומתוך קלות דעת העדיף לעלות עליה בלא כל התחשבות בגודל המערך האנגלי כגוף לוחם אחיד. למרות נטישת המערך, לא שפר חלקם של הספרדים, ונסיך פארמה ציפה לשווא, שהצי יעביר את צבאו לחופי אנגליה.

במצבם הנואש לא ידעו הספרדים, שגם יריביהם לוקים בחסר, כי תחמושתם אזלה, ודבר לא יכול היה לעכב את נחיתת הספרדים על אדמת אנגליה. הם לא ידעו זאת, והמשיכו את דרכם צפונה ספק נמלטים, שכן הצליחו האנגלים להרחיק את הפולשים הפוטנציאליים מנמלי ארצם. וכאשר האנגלים העייפים והמורעבים פנו לעבר נמלי הבית, לא העז נסיך מדינה סידוניה לשוב על עקבותיו לתעלה, אלא חיפש מקום לחרוף אי־שם בדניה או בנורווגיה ולנסות את מזלו באביב הבא. ברם, מחשבה שניה העלתה, כי חופי ספרד נותרו בלתי־מוגנים לחלוטין ומסורים לשבט ולחסד של דרייק ודומיו; על כן החליט לחזור לאוקיאנוס האטלנטי בנתיב סביב צפון סקוטלנד והאיים הבריטיים, או שמא לא חפץ להתמודד שוב בתעלה עם האנגלים.

השיבה הביתה    🔗

טבעם האכזר של ימי סקוטלנד ואירלנד הלם קשות בארמדה המוכה והמובסת בלאו הכי. עשרות כלי שיט נטרפו, ואנשים באלפיהם טבעו במצולות; ואלה שמילטו את נפשם וברחו לחוף, נטבחו באכזריות. מכלל 137 האניות שבו לנמליהן בספרד רק 50, וכ־10,000 חייל מתוך 35,000 שיצאו לדרך החתחתים. היה זה אחד האסונות הימיים הגדולים ביותר בכל הזמנים. מאפיין את דרך החשיבה הספרדית דבר המלך, פיליפ ה־2; מצד אחד הוא ייחס את התבוסה לאיתני הטבע, והרי אין נלחמים בהקב"ה; לעומת זאת טען עוד המלך – האנגלים השתמשו בתותחים ארוכי טווח, כי מוגי־לב הם, ולא העזו להניח לחיילים הספרדים לפשוט על אניותיהם מפחד חרבם. לא כך נהגו התורכים בלפנטו!

נסיך מדינה סידוניה נכשל במסעו, כי דגל בתפיסה של מלחמה יבשתית בעוד גישת האנגלים היתה שונה לחלוטין, מוכתבת בידי הזירה האוקיאנית. הספרדים התקינו על הגליאונים תותחים ענקיים כדי למנוע את מנוסת האויב מהפושטים על הסיפון. לארמדה היו פחות תותחים, אך מטח הדופן שלה כבד יותר, 17 ליטראות בממוצע לכל כדור לעומת כ־7 ליטראות בממוצע משל האנגלים. מלכתחילה נבנו תותחי הארמדה בעלי טווח קצר, כי דעתם נתונה על הפשיטה בלבד, בעוד 95% מכלל תותחי האנגלים היו מטיפוס קאלוורין (culverin) בעלי טווח ארוך יותר. הספרדים התכוונו להלום באויב ואילו האנגלים לתמרן בתפסם את גלי הרוח לאמור, התייצבו מול הספרדים מכיוון נשיבת הרוח. הם עברו על פני האויב בטור עורפי, ומשרוקנו התותחים את מטענם, נסוגו האניות לשם טעינה מחדש ולא תוך שיוט מול האויב. לוחמת הטור העורפי טרם באה לפיתוחה המושלם.

למרות המטחים המרובים היו הפגיעות הטובות מעטות יחסית. האנגלים ירו מטווח בטחון והתותחים הקלים יותר לא יכלו להזיק הרבה. מחסור התחמושת של הארמדה הוכיח בעליל, כי אין סיכוי להצלחה ללא בסיס לוגיסטי (אספקה) מוכן ומובטח מראש. בקרב גרבלן לא נותרו לספרדים כדורים כבדים, והם השתמשו בתותחיהם הקלים ובמוסקטים (musket – רובי פתילים פרימיטיביים) בלבד. לדעת האנגלים, לא ידעו הספרדים כיצד נלחמים בים. עבר זמנה של טקטיקת הגליאות ושיטה חדשה קמה. בין אניות מפרש אין התנגשות חרטום אל חרטום, תותחי החרטום והירכתיים היו טובים להטרדה במרדף ולהתגוננות במנוסה; בקרב הימי בעת החדשה הכריע מטח הדופן, האניות עברו בטור עורפי אלו ליד אלו במקביל, בין באותו כיוון ובין במנוגד.

אנגליה לא היתה מוכנה עדיין למתקפת נקם נגד ספרד הענקית, ועיניה היו נעוצות באתגרים חדשים מעבר לים. הולנד ראתה את עצמאותה מובטחת וכל כולה מסורה להרס המונופולין של ספרד בסחר הימי.

לזכר המאורע הונפקה מדלית נצחון, והכתובת עליה נוסחה על פי הרוח הדתית של הרפורמציה: ET DISSIPATI SUNT יהוה FLAVIT לאמור: “נשב (בספרדים) ה' ונפוצו”. כתיבת שם המפורש של אלהי ישראל באותיות עבריות מעידה על השיבה למקור המקראי; אמנם יהודים לא נמצאו באנגליה אותה עת, כי גורשו מארץ זו מאות שנים קודם לכן וטרם שבו אליה. מכל מקום, בני האיים הבריטיים מודעים היו לחלקם בנצחון, ובכל זאת החזיקו בדעה, שמן השמים כוונו כלי נשקם. כשני דורות מאוחר יותר ביטא קרומוול (Cromwell) את הרעיון הזה בלשון: “ביטחו בה' והחזיקו את אבק השריפה יבש!”.

המדליה המפורסמת הוטבעה בראשונה בהולנד, ורק לאחר מכן באנגליה.

הנווטות בראשית העת החדשה    🔗

בסוף חודש יולי 1588, כנראה, משהוחלט כבר לשוט סביב האיים הבריטיים, פורסמו הוראות באנית הדגל של הארמדה בנוגע ל“קורס שיש לנהל על פיו בשוב הצבא לספרד”. קובעי הקורס היו בקיאים ביותר בחכמת הניווט. לדעתם, על הצי כולו להישאר יחד ולשייט עד קו רוחב º61.5 צ‘, צפונית מאיי שטלנד (Shetland), אבל לא הרחק מחופי נורווגיה. לאחר מכן נצטוותה הארמדה להתקדם מערבה ולשוב אל קו הרוחב של איי שטלנד ושם לפנות לכיוון מערב־דרום־מערב עד בואה לקו רוחב º58 צ’. בנתיב זה רצתה הארמדה לעקוף את הקצה הצפוני של איי שטלנד בכ־30 מילין. בדעת הספרדים היה להתרחק מכל סכנה העלולה להיגרם להם בקרבת האיים ויושביהם, ולצאת לאוקיאנוס האטלנטי מהר ככל האפשר. מכאן אמורים היו לשייט עד קו רוחב º53 צ' אל שפך השאנון⁹⁶ (Shannon), בדרום מערב אירלנד. מאזור זה אפשר לשוט במישרין לכל נמלי ספרד בקורס דרומי־מזרחי ודרומי־דרומי־מזרחי. אבל לצערם של הספרדים, אניותיהם המופגזות והפגועות לא היו עוד מסוגלות להחזיק מעמד, לא בתלאות האוקיאנוס האטלנטי ולא בנתיב המתוכנן.

הוראות הניווט, שפירסם פיקוד הארמדה, מלמדים על התפתחות ניכרת של מאות שנים בשימושם של עזרים שונים לניווט.

מפה על סיפון אניה מוזכרת בראשונה ב־1270, כשלואי הקדוש, מלך צרפת, עמד בראש מסע צלב נגד תוניס. בדרך פרצה סערה, ואנית המלך מצאה מקלט בדרום סארדיניה. אנשיו הביאו מפת עולם, והראו לו היכן הם נמצאים. המפה הימית הקדומה ביותר ששרדה לימינו הוכנה ב־1257; היא קרואה Carta Pisana. במאה ה־14 נפוצו מפות ימיות מצויירות ביד, אלה הן מפות פורטולניות (המלה האיטלקית portolano משמעה – הוראות ניווט ותאור חופים). מפות פורטולניות הוכנו תחילה באיטליה ולאחר מכן בספרד ובפורטוגל, והן הציגו את כיווני השיט בתוספת הסברים והערות, שאין להם כל קשר לניווט. המפות הללו היו נדירות ויקרות מציאות, ורבי חובלים מעטים נשאו אותן למסעותיהם. מכיוון שהמפות הפורטולניות תיארו בדרך כלל את הים התיכון, לא פגם ההיטל המישורי בדיוק התאור, שכן קווי הרוחב של ים זה אינם רחוקים ביותר מקו המשווה. מן הסתם, השתמשו במפות הפורטולניות יחד עם מצפן. המצפן איפשר למצוא את הכיוון יומם ולילה ובכל מזג אוויר שהוא, ולא היה צורך לחכות להצהרת השמש (הימצאותה בזנית, מעל הצופה, בחצות היום), או להופעת כוכב הצפון בלילה.

כבר במפות הפורטולניות הקדומות שורטטו קווים המכונים באנגלית rhumb lines. הם חוצים את כל קווי האורך בזווית קבועה וציינו את נתיב השיט על פי קורס קבוע. על פני הגלובוס או מפה, שבה קווי האורך נפגשים בקטבים, תהא צורתם של קווי אלו חלזונית, ומכאן גם שמם העברי – קווים חלזוניים. אלה שורטטו ממרכזים שונים על גבי המפה; מספרם היה תחילה רק 16, אולם עם שכלול המצפן הלך מספרם וגדל, קודם ל־32 ולאחר מכן ל־360 כמנין המעלות.

על מנת למצוא את הקורס בין שתי נקודות בחן תחילה הקברניט, איזה קו חלזוני “רץ” לכיוון המבוקש או לכל הפחות מקביל לקו זה. הוא תקע את עוקץ רגל המחוגה בנקודת המוצא ואת השני בקצה הקו הנבחר באחד המרכזים, אלא אם כן קישר את שתי הנקודות קו חלזוני מלכתחילה. הקברניט החזיק את רגל המחוגה במרכז זה, ולאחר מכן הזיז את הרגל השניה עד אשר הגיעה אל הקו העובר את נקודת היעד, וזהו הקורס המבוקש. אם קו זה אינו חוצה את נקודת היעד, הוא ממשיך הלאה בשיטה זו עד הגיעו אל הקו החוצה את הנקודה המבוקשת. המפות הפורטולניות, בנוסף לים התיכון, תיארו גם את הים השחור, את חופי מערב אפריקה, צרפת, ספרד והאיים הבריטיים. קו החוף צוייר לרוב בצבע שחור והאיים בצבעים שונים אחרים; סלעים ושרטונות בים צויינו בצלב או בנקודה. בתחילת המאה ה־17 הקיפו מפות אלו את מירב חופי האוקיאנוס השקט ואמריקה ואת הימים בין כף התקווה הטובה לסין. בתחילה לא שורטטו במפות הפורטולניות קווי אורך ורוחב, אלא הקווים החלזוניים לרוב, ולכל היותר קו המשווה וחוגי הסרטן והגדי.⁹⁷ כמה מפות פורטולניות היו מרושתות באורח יוצא דופן בקווי אורך מ־0° עד 360° בכיוון מזרח וצויינה גם כל מעלת רוחב חמישית צפונה ודרומה מקו המשווה. חישוב קווי האורך אפשרי רק באמצעות מודד זמן מדויק, ולכן נמנעו לציין אותם. קביעת מקומות השוכנים על פני קו אורך אחד היתה מסובכת למדי, ובסוגיה זו התלבטו המדענים כבר בתקופה העתיקה. התעוררה גם השאלה, איזה מהם יהיה הראשון. בתקופה ההלניסטית החליטו תחילה, כי קו האורך של אלכסנדריה יהיה הראשון, לאחר מכן נתקבל הקו העובר את האיים הקאנאריים.

בימי הנריקה השייט, נסיך פורטוגל, מיפו בשיטתיות את חופי מערב אפריקה, ופעילות זו של הפורטוגלים נמשכה גם אחר מותו ב־1460. התפרסם במיוחד קו האורך, שנקבע בהסכם טורדסילאס כקו הפרדה בין נחלות ספרד ופורטוגל. כאשר ייסדו האנגלים את מצפה גריניץ' (Greenwich) ב־1675, השתמשו בקו לונדון כאתחלה, ורק כעבור כמאה שנים נתקבל קו גריניץ', קודם באנגליה ובעקבותיה בעולם כולו.

במאה ה־16 ציירו מפות בעיקר בספרד, בפורטוגל ובאיטליה. ב־1569 התפרסמה מפת העולם של מרקאטור (Mercator) ההולנדי. על פי שיטת ההיטל שלו, חוצים קווי האורך והרוחב זה את זה בזווית ישרה, ובמפה מופיעים “הקווים החלזוניים” כקווים ישרים. אוסף מפות, הוראות ניווט, תאור נמלים וחופים, מידע אסטרונומי ומסחרי רב נאספו בספר Spiegel der Zeevaerdt, שנתחבר בשנת 1584 על ידי ההולנדי לוקאס ואגנר (Lucas Waghenaer), ואשר מוכר יותר בלבושו האנגלי The Mariner’s Mirrour.

ספנים בהודו הדרומית נהגו לפנים להוביל צפורים במסעותיהם, והן שוחררו מדי פעם על מנת ללמוד מהן את הכיוון אל היבשה הקרובה, זכר למעשה נוח בתום המבול. תכונות המגנט ידועות זה אלפי שנים, אבל השימוש במחט מגנטית למציאת כיוון נלמד מהסינים, וכנראה השתמשו בה ראשונים יורדי ים צרפתים כבר במאה ה־12. תחילה צפה המחט על פני נוזל, ולאחר מכן הוצבה על ציר לבל תופרע בהראותה את כיוון הצפון. לימים חוברה אליה דסקית, שעליה מסומנים כיווני רוחות השמים או מעלות. את המחט נהגו מדי פעם למגנט באבן שואבת, אשר תכונתה המגנטית ניתנת להעברה. מקובל לייחס לקולומבוס, כי הוא היה הראשון שהבחין בווריאציה לאמור, קיומה של הזווית בין הצפון הגיאוגרפי לצפון המגנטי. בסוף המאה ה־17 פורסמו ספרי ניווט למציאת הווריאציה, ולא היה עוד צורך כמקודם לערוך שינויים מתמידים תוך כדי נסיעה על גבי דסקית המצפן.

בתופעת הדוויאציה הבחינו במאה ה־16. הספן הפורטוגלי ז’ואן דה קסטרו (João de Castro)⁹⁸ הניח פעם מצפן ימי על סלע באחד החופים אליו הגיעה אניתו, וראה כי המחט סטתה כדי 180 מעלות על אף שהסלע לא היה מגנטי. באותם הימים כבר ידעו, שקרבת תותח למצפן גורמת לסטיית המחט, לכן נזהרו מלהניח מצפן בקרבת חפץ עשוי ברזל, כדי שלא יטעו בקורס. את משמעותה האמיתית של תופעה זו הבהירו רק כמאתיים שנה לאחר מכן. סטיות מצפן אלה התרחשו בנסיבות די משונות: במהלך יום אחד באותו כלי שיט ובאותו מצפן, אבל בשעות שונות; המחט סטתה אם עגנה או הפליגה האניה; נצפתה התופעה באניות שונות ובמצפנים שונים, או בכמה מצפנים בכלי שיט אחד וכדומה. סטיות אלה היו מ־3° עד 10°. התיקונים הנכונים של הדוויאציה נערכו במאה ה־19.

האצטרולב (אסטרולב) הוא מכשיר אסטרונומי ל“תפיסת” כוכבים, שפותח עוד בתקופה ההלניסטית בעת העתיקה, אולם בא לידי שימוש בקרב הערבים בימי הביניים, ומהם למדו האירופים. בעיקרו הוא מד זוית לקביעת זוית הרום של גרם שמימי מעל האופק, אשר באמצעותו ניתן לחשב את קו הרוחב של הצופה. בצורתו המקובלת היה האצטרולב השטוח עשוי לוח עץ או מתכת עגול, שדרך מרכזו עובר ציר, ועליו סובבים חלקים שונים. על שפת גב הלוח חלוקה זויתית, בעוד על פניו סרגל, שהוא מעין זרוע בעלת שתי כוונות חריריות. המכשיר מוחזק אנכית, והסרגל יכוּון אל גרם שמימי מסוים לקביעת זוית הרום.

המקל (cross staff) היה גם כן מכשיר קדום מאד, אבל בא לידי שימוש בעת ובעונה אחת עם האצטרולב. עקב פשטותו נפוץ במהרה בקרב יורדי הים. המקל עשוי כעין צלב; על גבי מוט השתי נע מוט הערב. הצופה בקצה מוט השתי אל האופק מזיז על גביו את מוט הערב, עד אשר קצהו העליון חופף את הגרם השמימי הנמדד, וכך יקבע את זוית הרום. אם הגרם השמימי נמצא בצפון או בדרום, ניתן לחשב את קו הרוחב של הצופה.

מקל גב (back staff) ורובע (quadrant) הם שיפור המקל הפשוט כדי להקל על מלאכת הצופה. לפיכך עמד זה עם גבו לגרם השמימי הנמדד. זאת ועוד, אף הורכב המכשיר משתי קשתות, אשר יחד עורכות זוית בת 90 מעלות, ומכאן שמו של המכשיר השני.

כל אלה שהשתמשו בגרמים השמימיים לצרכי קביעת מיקומם ברחבי האוקיאנוסים נזקקו ללוחות הכוללים נתונים אסטרונומיים משתנים, כגון עמדות השמש והלבנה וכוכבי הלכת בכל ימות השנה, וכן גם מקומותיהם המדויקים של הכוכבים. הלוחות הללו היו אפוא אמצעי עזר חשובים להתמצאות ולקביעת המיקום של האניה על פני קו רוחב על פי מצבם של גרמי השמים.

מדענים יהודים רבים פעלו ותרמו מכשרונם לקידום מדע האסטרונומיה, הן כמתרגמים ומתווכי ידיעות בין הערבים יורשי הידע האסטרונומי של העולם העתיק לבין העולם הנוצרי, והן כמפרשי לוחות תכונה (אסטרונומיים) לצרכי המדע והספנות, אבל מאז המאה ה־9 חיברו לוחות כאלה אף בעצמם. ר' אברהם אבן עזרא חיבר לוחות אסטרונומיים על תנועותיהם של שבעת כוכבי הלכת. הלוחות האלפונסיים המפורסמים, שהוכנו בפקודת אלפונסו ה־10 (Alfonso) ב־1250, הדריכו את יורדי הים עד תקופת התגליות, ואלה נעשו על ידי מדענים יהודים, נוצרים ומוסלמים ובראשם יצחק אבן סיד, חזן בית הכנסת בטולדו (Toledo). הלוחות הללו חוברו בשפה הלטינית, וב־1460 תורגמו לעברית. גדול האסטרונומים היהודים של ימי הביניים היה ר' לוי בן גרשון. תורתו פורסמה ב“ספר מלחמות ה'”, אולם היא הופיעה לאחר מכן כספר נפרד ב־1340 שנקרא “ספר תכונה”. הרלב“ג המציא “מקל” למדידת זוית הרום ומרחקים. מכשיר זה קיבל את השם “מקל יעקב” או “מגלה עמוקות”. הוא תיקן גם ערכים שגויים של עמדות הכוכבים, והגה מחשבה חדשה על המרחקים של גרמי השמים וסידורם בחלל. הרלב”ג ביקר את התפיסה הגיאוצנטרית,⁹⁹ אבל הניח כי הארץ נעה סביב לעצמה. חיבורו על מכשירים אסטרונומיים תורגם לשפה הלטינית.

“ספר הזוהר”, שהוא היצירה המרכזית של ספרות הקבלה, רמז כבר ברורות על סיבוב כדור הארץ סביב צירו וכך הוסברו חילופי היום והלילה. “כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור, אלין לתתא ואלין לעילא… כך נהיר לאלין חשיך לאלין, לאלין יממא ולאלין לילא…” (כל הארץ מתגלגלת בעיגול ככדור, אלה למטה ואלה למעלה… כשהבהיר אצל אלה חשוך אצל אלה. לאלה יום ולאלה לילה…). דברים אלה נכתבו כ־250 שנה לפני קופרניקוס (Copernicus).

מבין ממציאי המכשירים האסטרונומיים הצטיינו ר' יעקב בן מכיר, שפעל בתקופתו של הרלב"ג והכין מד־זוית בצורת רובע הנקרא – רובע ישראל; ואילו ר' יעקב בן עמנואל פרובינצלי (מחבל Provance שבדרום צרפת) המציא טבעת למדידת גובה השמש והכוכבים; את ספרו חיבר ר' יעקב בשפה הלטינית.

ר' אברהם בן שמואל זכות (1515–1452) היה תוכן והיסטוריון. אחר לימודיו בתורת ישראל השתלם באוניברסיטת סאלאמאנקה (Salamanca – מערב ספרד). ב־1492 עבר לפורטוגל. הגלאי ואסקו דה גאמה יצא לדרכו על פי חוות דעתו של זכות, אשר קודם לכן הדריך אותו בשימוש באצטרולב והכין עבורו מפות ימיות. אחר גירוש היהודים מפורטוגל ב־1496 עבר ר' אברהם לתוניס. בניגוד למקובל באותם הימים, הכין הוא אצטרולב מנחושת ולא מעץ; הוא אף תיקן את הלוחות האלפונסיים ואלה היו בידיו של קולומבוס. הלוחות של זכות עם הערותיו של קולומבוס שרדו עד ימינו והם שמורים בספרד. ספרו “החיבור הגדול” תורגם לספרדית. תלמידו, יוסף ויזינהו (Vicinho) הכין מספרו תקציר לטיני וגם זה תורגם לספרדית. זכות הסביר למלך פורטוגל, כי הקיץ והחוף קיימים בעת ובעונה אחת במקומות שונים (חצי הכדור הצפוני והדרומי), ולפיכך על יורדי הים לנסוע בימי הקיץ כדי לעבור את האוקיאנוס עד כף התקווה הטובה וכך גם לשוב. אם יהיו זהירים, יעשו את הדרך הארוכה ללא סערות וסכנות. זכות חקר והסביר את התופעה, שטרם שמעו עליה באירופה אותה עת.

יהודים הצטיינו גם בתחום הקרטוגרפיה. במאה ה־14 פעלו בספרד אברהם קרשקש ובנו יהודה. הם שרטטו מפות פורטולניות, הבן הכין גם מצפנים. על אף שיהודה נאלץ להמיר את דתו, התפרסם בכינויו – “יהודי המפה”.

שנות המלחמה האחרונות    🔗

תבוסת הארמדה היוותה מכה קשה לעוצמתה הציית של ספרד, אבל היא הוסיפה עוד להטיל אימה, ולפיכך ערך דרייק ב־1589 התקפות על חופיה. הוא כבש ושדד את קורוניה ולקח בשבי אניות רבות. ב־1591 שהה האדמירל הווארד בין האיים האזוריים עם שייטת של 6 אניות, כשצי ספרדי עצום הכולל 53 אניות הופיע באופק. חמש אניות אנגליות נמלטו מיד, ואילו השישית, ה“ריוונג'” (Revenge), אנית הדגל לשעבר של דרייק, נשארה במקום כדי להעלות על סיפונה את אנשיה ששכבו חולים בחוף. מפקד ה“ריוונג'”, ריצ’ארד גרנוויל (Grenville), לא ניסה כלל לברוח, אלא שייט במישרין לעבר הגוף העיקרי של האויב, כשבכוונתו לעבור דרך המערך שלו. הגליאון הספרדי הענקי “סן פיליפ” (San Philip)¹⁰⁰ בא לקראתה מכיוון הרוח וחסם בפניה לגמרי את נשיבתה, עד אשר אבדה לה יכולת התנועה. ה“ריוונג'” התכוננה למאבק סופי. הספרדים הקיפוה, והיא שילחה ב“סן פיליפ” מטח דופן. הקרב החל בשעה 3:00 אחה“צ לערך; אניה אנגלית בודדת עמדה בתוך המערך הספרדי העצום, 100 חיילים נגד אלפים רבים. ב־11:00 בלילה נמשך עוד הקרב. בחצות שכב גרנוויל פצוע וגוסס על הסיפון, כשנגד עיניו אניות ספרדיות טובעות ונסיונות פשיטה אין־ספור נהדפות. עם עלות השחר ה”ריוונג‘" עודנה צפה, תותחיה משותקים מחוסר אבק שריפה, ומעט חייליה נלחמים בשארית כוחות ומוסיפים להדוף את הספרדים העולים ופושטים על הסיפונים. בכוחותיו האחרונים הספיק גרנוויל לצוות לתותחן הראשי לפוצץ ולהטביע את האניה, אבל זה האחרון לא מילא את הפקודה, והאניה נפלה בשבי עם מעט האנשים שנותרו בחיים. הספרדים לא יכלו לשמוח זמן מרובה לנצחונם. כשבועיים אחר מות גרנוויל היכתה סופת הוריקן בצי הספרדי, שגדל אז לכדי 140 אניות, וה"ריוונג’" ירדה תהומה עם השבויים האנגלים ועם הרבה אניות ספרדיות אחרות שנלחמו נגדה קודם לכן. ספק אם אי־פעם הלמה אניה כה קשות בכבודו ובמעמדו של אויב כ“ריוונג'”, אשר כשמה (“גמול”) כן גמלה היא לספרדים.

עוד באותה שנה, ב־1591, נתקלו ליד גיברלטר 6 גליאות ספרדיות באנית המלחמה האנגלית “סנטוריון” (Centurion), שליוותה שיירת אניות סוחר קטנה. כל אניות הסוחר הצליחו לברוח לבד מ“דולפין” הקטנה, והיא נאלצה להאבק לבדה בגליאה הספרדית, בעוד 5 האחרות התנפלו על ה“סנטוריון”. ה“דולפין” פוצצה עצמה לבל תיפול בשבי, ואילו ה“סנטוריון” נלחמה נגד כוחות עדיפים פי כמה. כאשר אזל אבק השריפה אחר שש שעות קרב ופסקה גם הרוח, חתרו חמש הגליאות לאורך דופנה, חייליהן הלמו בה בקרדומים ובשרשראות, אבל לעלות ולפשוט על סיפונה לא העזו. ה“סנטוריון” הצליחה לשוב לנמל הבית שלה.

ב־1596 נפוצה באנגליה השמועה, שפיליפ ה־2 מכין ארמדה חדשה. תגובת אנגליה לא איחרה לבוא. 17 אניות אנגליות ו־20 הולנדיות בצרוף אניות אספקה יצאו מיד בפיקודו של הווארד. צי זה תקף את קדיס, אבל האניות שבנמל לא נפלו בידי האנגלים. מפקד העיר, נסיך מדינה סידוניה, העלה מיד באש את כלי השיט העוגנים במעגן הפנימי והחיצוני כאחד. בשריפה זו אבדו לספרדים 13 אניות מלחמה גדולות ואניות סוחר עד אין ספור עם מטען אספקה רב.

מלך ספרד מת ב־1598 לאחר 32 שנות שלטון. הוא הספיק לראות את ארצו אימפריה חובקת עולם כשאניותיו מביאות הביתה אוצרות תבל כולה, אבל ב־10 שנות שלטונות האחרונות נפלה עטרת ספרד לידי שני עמים אחרים וימי זוהרה כלא היו.

 

פרק י"ז: עליית הולנד    🔗

קרבת ההולנדים אל הים היא טבעית. חלק מארצם היה מקודם קרקעיתו של הים הצפוני, שנכבשה בסוללות, בטחנות רוח, במשאבות ובזיעת אפיים. פרנסתם היתה על דיג, תעשייה וסחר, ואלה תלויים באנשי ים ואניות. לפני ימי הארמדה הגדולה היו הפורטוגלים הספקים הגדולים, שרכשו את עושרם באיי התבלינים בדרום מזרח אסיה. הפלפל ושאר התבלינים הובלו לליסבון, ומשם הפיצום ההולנדים ברחבי אירופה ברווח כלשהו. לעומת הסוחרים ההולנדים הזריזים, נהגו הפורטוגלים על פי תפיסה שונה, אשר ניסח אותה המשנה למלך בהודו בזה הלשון – שלח את הפלפל לליסבון ולך לישון. אין פלא שפורטוגל הדרדרה. כאמור השתלט מלך ספרד על פורטוגל, ועקב סגירת נמל ליסבון בפני ההולנדים, החלו הם להניח את יסודות שלטונם בהודו המזרחית, ארצות התבלינים.

מאבקה עם ספרד ופורטוגל    🔗

ב־1597 לכדו ההולנדים אנית משא ספרדית במימי הודו המזרחית, ושבו הביתה עם שלל תבלינים רב. ההצלחה עודדה אותם להוסיף ולשבות אניות; הם הקימו את החברה ההולנדית ההודו־מזרחית באמסטרדם, אשר ביסודה התבססה על שוד וסחר.

פיליפ ה־3, מלך ספרד, המשיך את מדיניות קודמו בדיכוי הסחר ההולנדי מאז עלותו לשלטון ב־1598. התגובה התבטאה בשיבוש נתיבי הספרדים באזור האיים הקאנאריים וחופי מערב אפריקה. ב־1603 מתה המלכה אליזבת. את שלטונה ירש ג’יימז (James) ה־1, בנה של מרי סטיוארט שהוצאה להורג. ג’יימז הגיע להסכם עם ספרד, אשר על פיו יכלו אניותיה למצוא מאז ואילך מקלט מפני התנכלויות בנמלי אנגליה, בעוד על ההולנדים נאסרה הכניסה.

ב־1605 נתקל צי הולנדי באניות מלחמה ספרדיות המלוות אניות סוחר לא הרחק מנמל דובר. נישבו אז אניות ספרדיות רבות והשאר ביקשו להימלט אל הנמל ה“נייטרלי”. מקובל היה בקרב ההולנדים, כי את השבויים והספרדים קשרו יחד, שניים־שניים, וזרקום לים. על אף שיורדי הים ההולנדים לא התלהבו ביותר לבצע מעשה אכזריות מעין זה, הם נשמעו בדרך כלל להוראות מגבוה. האנגלים השתדלו ככל יכולתם להציל ו“לדוג” מן המים את הקרבנות העלובים. משהתקרבו האניות הספרדיות הנסות אל דובר, החלו תותחי המבצר רועמים, והפגיעות הטובות עשו שמות בהולנדים הרודפים אחר אויביהם. תקרית זו טמנה בחובה את זרעי הפורענות העתידה להתחולל בין שני בעלי הברית לשעבר.

החברה ההולנדית ההודו־מזרחית המשיכה את פעילותה ללא הפרעה, עד אשר החליט פיליפ ה־3 ב־1605 לשגר לזירה שייטת חזקה שכללה 8 גליאונים. חלק משייטת זו הובס ליד חופי מאלאבאר (Malabar) בידי יחידה הולנדית קטנה. היתה זו מכה נוספת לאחר מיגור הארמדה, וההולנדים לא חששו עוד לשייט במימי הודו המזרחית. הם החלו אף בהקמת מושבות על פי הנוהג הקיים, ובאיי באנדה (Banda) כרתו את ההסכם הראשון עם שליט מקומי, כדוגמת הפורטוגלים והספרדים לפני כן. זוהי תחילתה של האימפריה ההולנדית בהודו המזרחית.

מגמת ההולנדים היתה לשבש את נתיבי הספרדים והפורטוגלים בכל הימים והאוקיאנוסים. ב־1607 סיירו ההולנדים ליד חופי ספרד ופורטוגל בכוונה ללכוד אניות כסף וזהב המגיעות מאמריקה. באניות מעין אלה לא הבחינו, אבל נודע להם שבנמל גיברלטר עוגן צי גדול, 21 אניות מלחמה, ובתוכן 10 גליאונים גדולים. על אף מספרן הרב יותר של האניות ההולנדיות, היו הן קטנות במידותיהן, ירודות בכוח אדם ובמשקל כדורי התותחים לעומת הספרדים. לא נראה, כי ההולנדים יעזו לחדור לנמל, אבל הם עשו זאת לתדהמתם הרבה של יריביהם. עם התקרב הספינות ההולנדיות אל הגליאונים הן נראו כקליפות אגוז לעומתם.

משנכנסו ההולנדים לנמל, שטה אחת הספינות היישר לעבר אנית הדגל. זו האחרונה שילחה בה מיד מטח דופן, בעוד הספינה ההולנדית ירתה מטווח קצר בתותח המרדף שבחרטום, והמטירה אש מן המוסקטים. בהתמודדות זו נפלו שני אדמירלים, ההולנדי והספרדי. הקרב בין הספינות הקטנות לאניות הגדולות התפשט במהרה על פני הנמל כולו. ספינות ההולנדים תקפו כל אניה ספרדית שתיים־שתיים משני הצדדים; קודם המטירו אש תותחים ולאחר מכן פשטו אנשיהן על הסיפון. אחד הקפטנים ההולנדים לקח איתו את בנו בן העשר, וזה ראה במו עיניו את אביו נופל חלל. הילד לא איבד את עשתונותיו, אלא הוסיף להלהיב את הלוחמים. הילד היה מרטן טרומפ (Marten Tromp), לימים גיבור מלחמת הולנד־אנגליה. ההולנדים העקשנים גברו על אויביהם, אניה אחר אניה. הטבח היה איום, שכן לא לקחו שבויים ואת הבורחים בחוף לכדו באונקלים. אנית הדגל הספרדית נפלה בשבי, ו־20 אניות אחרות טבעו. מבצר גיברלטר עמד בפניהם אין אונים ולא הגנה, אולם ההולנדים הסתפקו – משום מה – במפלת האויב והחליטו לשוב הביתה. כלום החמיצו הם הזדמנות היסטורית ליטול לידיהם את מפתח הים התיכון, ובלא יודעין השאירו, כדי שהאנגלים יקחוהו כמאה שנה מאוחר יותר?

אמנם החמיצו ההולנדים הזדמנות להאחז בפתח הכניסה לים התיכון, אך הקימו לעומת זאת ב־1652 את תחנת המסחר המפורסמת בכף התקווה הטובה בדרום אפריקה (Capetown). בין חוקרי החוף המזרחי של צפון אמריקה פעל בשרות ההולנדים השייט והגלאי האדסון (Henry Hudson), אשר מאוחר יותר – בשרות אנגליה – חקר את המפרץ הקרוי על שמו. בחוף המזרחי של צפון אמריקה נוסדו יישובים הולנדיים, ביניהם ניו־אמסטרדם, לימים העיר ניו־יורק, וכן בחופי הים הקאריבי ועוד. לשם ניהול הנחלות באמריקה הוקמה ב־1621 החברה ההולנדית ההודו־מערבית.

הנסיון האחרון של הספרדים להחזיר את ארצות השפלה נעשה ב־1639. הם כוננו מחדש ארמדה, 67 אניות מלחמה, שיצאה לכיוון דנקרק. צי זה כלל אניות ענקיות כ“מאטר תרזה” (Mater Theresa), שנשאה על סיפוניה 70 תותח וצוות של 1,200 איש. משהתקרבו הספרדים אל התעלה, הבחינה בהם שייטת הולנדית בת 31 אניות בפיקוד סגן־אדמירל טרומפ, והמפקד ההולנדי החליט להתמודד עם הספרדים. האדמירל אוקוונדו (Oquendo) נלחם בטקטיקה הספרדית המקובלת זה מכבר. ההתקפה ההולנדית נערכה בשעות הלילה, לאור הירח. מטחי אש כבדים פגעו קשות באניות הספרדים וגרמו מבוכה ומהומה רבה. עם שחר הן החלו בנסיגה לעבר החוף האנגלי על מנת להתקרב אל מבצר דובר ולחסות בהגנת תותחיו. עקב זריזות הרודפים נאלצו הספרדים להקדים ולמצוא מקלט מאחורי גודווין סנדס (Goodwin Sands), שהיא רצועת חוֹלִיוֹת במים רדודים באורך כ־10 מילין ליד החוף המזרחי של קנט (Kent), במים הטריטוריאליים של אנגליה. ההולנדים נחלקו לשתי פלגות, התמקמו בקצותיהן של החוליות והטילו כעין הסגר על הצי של אוקוונדו. בינתיים באו והתקבצו עוד אניות הולנדיות, והצי של טרומפ גדל לכדי 100 אניות ומעלה.

לרגל התכונה הרבה הופיע במקום בראש הצי גם האדמירל פנינגטון (Pennington) על מנת לשמור על הניטרליות האנגלית, והפך – למעשה – למעין מתווך בין טרומפ לאוקוונדו. המחזה שעתיד היה להתרחש התאים יותר לאווירה ביניימית מאשר לעת החדשה, אשר בה התנגשו אינטרסים כלכליים־מסחריים של מדינות נטולות כל רגש אבירות. ההולנדי רצה התנגשות בים הפתוח, ואילו הספרדי ביקש להימנע ממנה בכל מחיר. בין היריבים נערך באמצעות פנינגטון משא ומתן חסר תקדים. טרומפ הציע להיפגש בקרב גלוי, אולם אוקוונדו השיב, כי אין לו אבק שריפה די הצורך. לזה הציע טרומפ למסור לו את מחצית הכמות של אבק השריפה אשר לצי ההולנדי. אוקוונדו הודה לו, אבל הוסיף, שהרבה מאניותיו זקוקות לתרנים חדשים. סגן האדמירל ההולנדי היה מוכן לספק לו אותם. ככל שנמשך משא ומתן משונה זה התברר, כי הספרדים חוששים מפני הקרב.

כמובן, לא יכלו הספרדים להישאר לעולם ועד מאחורי גודווין סנדס, על אף שטרומפ לא התכוון לפגוע בניטרליות של אנגליה. משפרצה סערה עזה ב־20 באוקטובר, נאלץ הצי הספרדי לצאת את המקום ולנסות ולפרוץ בעד ההסגר כדי להגיע אל דנקרק. ההתנגשות הבלתי־נמנעת נתכנתה לימים קרב דאונס (Downs) – אזור הגבעות בדרום מזרח אנגליה – אשר בו הנחילו ההולנדים מפלה מוחצת לצי הספרדי. הכוחות נלחמו תוך כדי תנועה; הארטילריה הספרדית היתה חסרת אונים לחלוטין מול הזריזות והדיוק של התותחנים ההולנדים. אחת־אחת נפגעו האניות הספרדיות; הן טבעו או נלכדו בידי פושטים. מ־67 אניות הגיעו לדנקרק 18 בלבד, ואף אלה פגועות ובצוותיהן הרוגים רבים. חורבנה של הארמדה השניה במימי דאונס נתן הזדמנות לפורטוגל להחזרת ריבונותה ב־1648 וגם עצמאות הולנד הוכרה הכרה רשמית על ידי ספרד.

הסטיוארטים הראשונים והרפובליקה באנגליה    🔗

במות המלכה אליזבת התגלתה עליונותה של הולנד בימים, ואילו אנגליה לא השכילה לנצל לטובתה את המצב שנוצר. המלך ג’יימז ה־1 מבית סטיוארט כרת הסכם שלום עם ספרד, ואת מרצו הפנה לאפיקים אחרים. הולנד וצרפת ראו הזדמנות פז להשתלט על נתיבי האוקיאנוס וכך נמשך הדבר גם משעלה צ’רלז (Charles) ה־1 לכס המלוכה. כפועל יוצא ממדיניות זו שייטו בתעלה אניות פירטים “תורכיים” – כפי שנתכנו אז – מצפון אפריקה. במהלך השנים 1611–1609 חדרו הן תכופות למבוא התמז, לכדו מאות אניות אנגליות ושעבדו את צוותיהן; תקפו יישובים בחופים, חטפו ילדים והטרידו את האוכלוסיה עוד שנים רבות לאחר מכן. גם מדנקרק הגיחו פירטים והטילו הסגר ממש על מבוא התמז. וכי מה יכלו לעשות הימאים האנגלים, שכל חכמתם ונסיונם בים? יכולתָ למצאם כ“תורכים” דוברי אנגלית, היו פעילים בקרב בני דנקרק, ואף ההולנדים קיבלו אותם בזרועות פתוחות.

בימיו של צ’רלז ה־1 (1649–1625) התלבטה אנגליה בשתי בעיות הכרוכות זו בזו: האחת דתית והשניה חוקתית־מדינית. הכנסיה הממלכתית של אליזבת היתה רחוקה מלספק למאמינים הפרוטסטנטים המתקדמים את התחושה המהפכנית, ואילו בעניני חוקה עמדה המחלוקת בעינה – למי זכות השלטון האמיתי, למלך או לפרלמנט. צ’רלז רצה לכונן בעת ובעונה אחת צי וגם למלא את האוצר הריק באמצעות הטלת מיסים שלא אושרו על ידי הפרלמנט. ללא משים דחף המלך את הצי לעניני הפוליטיקה הפנימית, משהטיל את “מס האניה” (Ship Money). כשאחד האזרחים המכובדים סירב לשלם למלך את המס, הוא הושלך לכלא בלא משפט, ונעשה קדוש מעונה במאבקו של הפרלמנט בענין כלל־לאומי כמו הצי המלחמתי. אין תמה, כי עד הדחתו של המלך והוצאתו להורג ב־1649 לא ארע דבר, ובחלל ריק זה הספיקה האימפריה המסחרית של הולנד להתבסס.

מכל מקום, הצי של צ’רלז ה־1 הוקם מתשלומי “מס האניה” הבלתי־חוקי כביכול, וכך נוסד הצי הלאומי הראשון של אנגליה. הוא לא הורכב עוד מאי־אלו אניות מלכותיות מעטות, אשר סביבן התכנסו כלי השיט של ערי החוף ואף של בעלי אניות בודדים, כנהוג עד אז. הצי נעשה אפוא שותף העם כולו, וצי זה התייצב במאבק בין המלך לפרלמנט לצידו של זה האחרון נגד מייסדו ומכוננו.

לאחר ההוצאה להורג של צ’רלז ה־1, השתלט אחיינו, הנסיך רופרט (Rupert) על חלק מן הצי, והטריד את כוחותיה של הרפובליקה האנגלית החדשה, בדומה לסקסטוס פומפיוס, אשר אחר רצח אביו, פומפיוס, הוסיף להילחם נגד השליט המהפכני, יוליוס קיסר. קרומוול נאלץ לגייס את שארית אניות אנגליה כדי לסלק את האיום על הרפובליקה החדשה. רופרט נלחם באירלנד, נמלט לפורטוגל, עד אשר כלו כוחותיו ומצא מקלט בצרפת. בימי הרפובליקה הראשונים דרך כוכבו של בלייק (Robert Blake), שמונה לתפקיד “גנרל ימי”.

היחסים בין הולנד לאנגליה נעכרו, ובעיקר בשל “חוק ההובלה הימית” (Navigation Act) האוסר יבוא סחורות לאנגליה ולמושבותיה באניות זרות. חוק זה פגע במישרין בסחר ההולנדי, הספרדי והצרפתי. ובאותה העת אף פרסמו האנגלים את הדרישה, שכל כלי שיט הפוגש בתעלה אנית מלחמה אנגלית, עליו לחלוק לה כבוד בהרכנת דגלו; זאת ועוד, כל ספינות הדיג במימי אנגליה היו צריכות למסור עשירית משלל הדגה, בייחוד דגי הרינג. רגשות אנטי־הולנדיים פיעמו בלב הציבור האנגלי גם בגלל מעשי הרציחות של יריביהם בהודו המזרחית.

פעולות האיבה בין אנגליה להולנד החלו בקיץ 1652, ואין לקבוע עוד בוודאות איזה צד התחיל. בהתנגשות הראשונה בתעלה פיקדו על הכוחות המתמודדים טרומפ ובלייק, ובה אבדו להולנדים 2 אניות, בעוד לאנגלים – אף לא אחת; למרות זאת, הצליחו ההולנדים להעביר את שיירת האניות שלהם בתעלה האנגלית. על מנת להלאות את ההולנדים, החליט בלייק להציק להם באותו תחום שבו התנגדותם תהא מועטה. האנגלים התקיפו את ספינות הדיג של יריביהם, ושבו רבות מהן על מטענן. המצוקה שהשתררה בשוקי הולנד המחישה בעליל את בעית המאבק על השליטה בימים. ההולנדים היו יורדי ים מצויינים, נועזים, בעלי יוזמה ותושיה, אבל בלתי־מוכנים למלחמה. בדרך כלל היו האניות ההולנדיות בעלות שוקע נמוך, כדי שתוכלנה לשייט בבטחה בין גבנוני הטיט התת־ימיים, בנהרות הצרים ובפתחי הנמלים הרדודים; לעומת זאת, לאנגלים – אניות גדולות, רחבות ועמוקות־שוקע, חמושות כהלכה, כיאה לעם הנאבק למען שליטה בלעדית בימים. לרעתה של הולנד היה מצבה הגיאוגרפי, היותה מוקפת אויבים ממשיים ופוטנציאליים מצד היבשה; לפיכך נאלצה היא לקיים גם צבא גדול להגנת גבולותיה, בעוד אנגליה פטורה ממעמסה זו. אנגליה היא אי, ומצבה הגיאוגרפי האינסולארי¹⁰¹ פטר אותה מהדאגה להחזקת כוח יבשתי גדול.

לאחר הכרזת המלחמה התרגשו ההתנגשויות הראשונות בתעלה, שהיתה זירת הקרבות העיקרית. שאיפת ההולנדים היתה יומרנית למדי; הם רצו “לטאטא את האנגלים מן הים”. את הכוחות ההולנדיים הוביל תחילה אדמירל טרומפ. המפקד האנגלי אייסקיו (George Ayscue) נסוג מפניו בגלל תנאי רוח לא נוחים עבורו. טרומפ המשיך אפוא צפונה ונתקל בבלייק, ששיבש לפנים את מלאכת דייגי הולנד, אולם סערה פתאומית פיזרה את הצי ההולנדי ובמקום לתקוף את האויב נאלץ לשוב הביתה. בשל חוסר הצלחתו פוטר טרומפ מהפיקוד ודה רויטר (Michael de Ruyter) מונה תחתיו. הוא יצא לתעלה בראש 38 אניות מלחמה קטנות שמשימתן ליווי שיירת אניות סוחר; מול פלימות נתקל בכוחות אייסקיו, שאניותיו ברגיל היו גדולות במידותיהן מאלו של ההולנדים. אייסקיו התכוון לפצל את כוחות דה רויטר, אבל משום־מה השתבש הקשר בינו לבין מירב פקודיו, ורק 9 מאניותיו באו בעקבותיו בעוד היתר נשארו מחוץ לזירה. בגלל העדיפות ההולנדית, נאלץ אייסקיו לפרוץ דרך נסיגה בכוח ולשוב לנמל פלימות, אולם דה רויטר לא העז ללכת בעקבותיו ולהכנס לנמל. הממשלות של אותם הימים לא נהגו בכפפות משי באדמירלים ובמפקדים אחרים שלא ניצחו במערכה. משניהם נשלל הפיקוד העליון, ודה רויטר, לימים האדמירל האגדי של הולנד, נעשה שני במעלה תחת פיקודו של אדמירל דה ויט (Cornelius de Witt).

ב־28 בספטמבר הבחין בלייק בצי ההולנדי המתקרב אל מבוא התמז. בגלל תנאי הרוח הוכרח הוא להציב את אניותיו בקרבה יתרה לרְדֵדוֹת (מים רדודים) המוכרות בשם Kntish Knock, וחילק את כוחותיו לשני צידי המעבר המתאים לשיט. על אף ששתי אניות אנגליות כבר נתקעו בקרקעית, שכן היו אלה עמוקות־שוקע, המשיכו הן בחילופי הירי. ההולנדים נסוגו, ובלייק רדף אחריהם עד חופי ארצם. נצחון זה כבר נתן לאנגלים בטחון עצמי כלשהו.

קרבה עונת החורף, אותה הקדישו האנגלים לארגון כוחותיהם. הם הקימו 20 פלגות קטנות, שחלקן נועד לליווי שיירות, וחלקן נשאר בנמלים, שם צויידו מחדש. בינתיים הוחזר טרומפ לפיקוד, והוא החליט לנצל את החולשה הארעית של יריביו עקב ארגון הצי. ב־30 בנובמבר ליווה האדמירל ההולנדי במימי התעלה 300 אניות סוחר, כשלפיקודו עומדות 73 אניות מלחמה ואי־אלו ספינות עזר. בלייק היסס; אם יצא להילחם, ימצא את עצמו מול כוחות עדיפים פי כמה, ואם לאו – תודה אנגליה בחולשתה, ולא זו בלבד שהתעלה תיפתח לרווחה בפני ההולנדים, אלא כאילו תוגש להם הזמנה לבוא ולפשוט על חופי אנגליה. אי־לכך, הוא בחר להילחם – אבל בלב ים, שכן האניות האנגליות הגדולות מסוגלות היו לפעול שם ביתר ביטחה. בלייק הפליג לכיוון דרום מזרח, תוך מעקב מתמיד אחר הצי של טרומפ. במהלך היום פרצה סערה, וזו הכריחה את שני הצדדים להאבק באיתני הטבע; ולמחרת אחר הצהריים החל ביניהם הקרב במים עמוקים בקצה הדרומי של מצר דובר, כשהאנגלים נמצאים בגלי הרוח.

בתחילת הקרב עברו זו ליד זו שתי אניות הדגל בכיוונים מנוגדים תוך חילופים של מטחי דופן ביניהן. טרומפ פרץ לעבר הטור האנגלי, אבל אניתו נתקלה באניה אנגלית, חילופי האש היו מטווח קצר ביותר. שתי אניות נוספות, הולנדית ואנגלית, הצטרפו להתמודדות הנפרדת, ובין ארבעת כלי השיט התפתח קרב מגע עז. ההולנדים הצליחו ללכוד את שתי האניות האנגליות ולהקיף את אנית הדגל של בלייק. זו החליפה מטחי דופן עם לא פחות מעשרים אניות הולנדיות. שלוש פעמים פשטו על סיפונה ההולנדים ונהדפו, עד אשר הצילו אותה שלוש אניות אנגליות שחשו למקום.

בלייק נפצע קשה, ובגלל העדיפות המכרעת של אויביו החליט לנתק מגע ולהיסוג. בהתנגשות זו טבעו 3 אניות אנגליות, אחת התלקחה, ושתיים נישבו. מבין אניות ההולנדים עלתה באש והתפוצצה אניה אחת בלבד. השליטה בתעלה עברה לידי ההולנדים, והם הספיקו עוד לשבות אנית מלחמה אנגלית נוספת. השיירה ההולנדית עברה בתעלה בשלום. חיילי האויב נחתו ופשטו בכמה מקומות בחוף לבוז ולשדוד, ובשובם הביתה קשרו המנצחים מטאטא לראש התורן לסימן, כי טאטאו וניקו את הים מכל אויב. מקובל, שמכאן מקורו של הנוהג המסורתי לסמן בדרך זו נצחון בים. בשובו הביתה הגיש אדמירל בלייק את התפטרותו מהפיקוד, אבל ראשי הפרלמנט סרבו לקבלה, כי ידוע ידעו שההנהגה הפוליטית היתה הפעם שותפה למצבו הירוד של הצי, אשר בעטיו עברה השליטה בימים בסוף 1652 לידי הולנד.

במצבה הגיאוגרפי של הולנד היתה מגרעת נוספת על אלו שהוזכרו קודם: ההולנדים, בשיוטם מכל כיוון שהוא לעבר ארצם, חייבים היו לעבור בתעלה, בסמוך לחופי אנגליה; נתיבי סחר מעטים בלבד היו בקרבת חופי מולדתם ומכאן, שהם נזקקו למעבר בלתי־מופרע בתעלה, כדי להבטיח את האספקה השוטפת להולנד, תנאי לקיומה. נתונים גיאוגרפיים אלו קבעו בהכרח את המשך המאבק בין שתי המדינות.

באמצע פברואר 1653 ציפה טרומפ לשיירה הולנדית ליד לאנדס־אנד¹⁰² (Land’s End), הקצה הדרומי־מערבי של אנגליה. ב־18 לחודש הבחינו הצדדים אלה באלה מול פורטלנד; החל “קרב שלושת הימים”, הנקרא גם “קרב פורטלנד”. שמונים אניותיו של בלייק היו מפוזרות לרוחב התעלה, ומשהופיע טרומפ, נתפסו כשהן בלתי־מלוכדות. בלייק כינס מהר כמחצית אניותיו, אבל הפלגה של מונק (Monk) נשארה מרוחקת כדי 5 מילין ממנו בצד חסי הרוח. מכיוון שנשבה רוח מערבית קלה, נמנע ממונק להצטרף אל מפקדו, ולפיכך יכול היה טרומפ לרכז כוחות עדיפים בקרבת בלייק, וזה האחרון לא היסס כלל להילחם.

הקרב פרץ במלוא חריפותו. בלייק חילק את ציו לשלוש פלגות – אדומה, כחולה ולבנה, וסימן אותן בניסים. הוא נלחם – כרגיל – עם כמה וכמה אניות בעת ובעונה אחת, ובתוכן גם עם אנית הדגל של טרומפ, אשר שני פיקודיו, דה רויטר ואוורטסן (Evertsen), ניסו לבודדו – זה מצפון וזה מדרום. נדמה היה, שמעט האניות של בלייק עומדות להכנע, כאשר הצליחו הפלגות האדומה והכחולה להתאחד, הקיפו את אגפו הימני של טרומפ בחצותם את מרכזו של הצי ההולנדי. כוחותיו החצויים של טרומפ נחלצו בקושי ממצבם המסוכן, ובינתיים התנגש דה רויטר עם אותן האניות שבאו בעקבות בלייק. הוא לכד באניתו הקטנה, שנשאה 28 תותחים, את ה“פרוספריטי” (Prosperity – 54),¹⁰³ כלי שיט גדול בהרבה משלו, אבל התקיפו אותו הפלגות המאוחדות. דה רויטר נאלץ לנטוש את “פרוספריטי” ולהסתלק. מונק, בראש הפלגה הלבנה, שמע מרחוק את רעמי התותחים; הוא הזדרז להגיע אל הזירה, אבל נתקל בטור הולנדי של אוורטסן. ארבע שעות נלחם מונק, עד אשר פרץ דרך והגיע אל מקום הקרב הראשי, אולם הלילה ירד והפעילות נפסקה. לכל צד טבעו שתי אניות ורבות אחרות ניזוקו.

בשעות הלילה התארגנו ההולנדים, ולאור ראשון הבחינו האנגלים, ששיירת אניות הסוחר ההולנדיות שטה במבנה צפוף מוקפת אניות מלחמה בתבנית סהר על מנת להפריד בינה לבין הצי האנגלי. גם יום המחרת לא הביא כל הכרעה. כשעברו הציים את האי ווייט, ירו האנגלים מטווח רחוק; הם קלעו בעיקר במעטה האניות ההולנדיות כדי לשבש את מהירות מהלכן. תחמושת ההולנדים החלה אוזלת, ולא כן לאנגלים הקרובים לחוף ארצם. ירד הלילה השני מאז פרוץ ההתנגשות, והקרב טרם נסתיים. עם עלות השחר של היום השלישי ראה טרומפ, כי אין עוד כל תקווה בגלל העדר אספקת אבק שריפה; ובאותה שעה הבין בלייק שהאניות ההולנדיות נמוכות־השוקע שטות וקרבות אל מימי ארצות השפלה, וכי אניותיו עמוקות־השוקע לא תוכלנה לפעול שם. בלייק הוביל את הפלגה האדומה שלו לתנועת איגוף כדי למנוע מהיריב להגיע לחוף מבטחים, ואילו עמיתו בראש הפלגה הכחולה חדר במישרין לאמצע מערך הסהר המאבטח את אניות הסוחר. אחדות מהאניות האנגליות פרצו ובאו גם אל תוך שיירת אניות הסוחר כזאבים אל בינות הכבשים, ורק בעמל רב וביריות מטווח קצר גירש אותן טרומפ. בשעות אחר הצהריים התלכדו שוב האנגלים, והתכוננו למהלומה האחרונה. כשהבחין טרומפ בכוונתם, קיפל מפרשים וסימן שנכון הוא להתמודד; אולם אחר חילופי יריות בין אניות החלוץ של שני הצדדים ניתקו האנגלים מגע ושייטו ללב ים, מחוץ לטווח. היה זה קרב דמים כבד. להולנדים אבדו 50 אניות סוחר ו־12 אניות מלחמה טבעו או נישבו, בעוד לאנגלים 6 אניות מלחמה בלבד.

פציעתו של בלייק מציינת לא רק את העדרותו הזמנית מן הפעילות הקרבית, אלא גם נקודת מפנה בלוחמה הימית. השאלה – כיצד יכלה השיירה ההולנדית לחמוק מפניו – העסיקה מאד את האדמירל בימי חוליו; הייתכן לסכם תורה, הכוללת את כל אפשרויות המציאות בזירה? את התשובה לשאלות אלה פירסם בלייק ב“הוראות קבע ללחימה” (Fighting Instructions) שיצאו לאור ב־1653. פרסום זה נעשה תורתם הכתובה של קציני הים האנגלים, שסעדה את החלשים וחסרי הבטחון העצמי, אך בעת ובעונה אחת גם הקפיאה כל יוזמה ותעוזה, ומכאן ואילך גונה והואשם כל קצין שהין לחרוג וללחום לא לפי הספר.

כעבור שלושה חודשים הפליג טרומפ אל דובר והפגיז את ביצוריה. מונק יצא לקראתו בראש 100 אניות, אשר היו שוות ערך לכוחות יריבו. ההולנדים באו מחולקים לשלוש פלגות, בעוד האנגלים – בהתאם לתורה – בטור עורפי, ובראשם אנית הדגל של מונק. הפעם הגיעו ההולנדים ללא שיירה של אניות סוחר. ההתנגשות התרחשה מול מבוא התמז, במימי גברד (Gabbard) הרדודים. תחילה שייטו ההולנדים עם הרוח, וציפו להזדמנות לעלות עם כלל כוחותיהם על חלק מהטור האנגלי. שינוי בכיוון הרוח אכן העניק לטרומפ אפשרות זו, והוא החל להפגיז את חלוץ האויב מגלי הרוח. אולם במהרה התהפכה הרוח לטובת האנגלים, והם עלו על אויביהם; ובאותה שעה יצאו 18 אניות ממבוא התמז בפיקודו של בלייק, שלא היה מסוגל לשכב במיטת חוליו למשמע רעמי התותחים. אנית טרומפ היתה מעורבת בהתכתשות כשהשתנתה הרוח, ולפשוט על היריב הוא לא יכול עוד; ולהיפך קרה, אניות ההולנדים נשטפו בפושטים האנגלים. עם אובדן כל תקווה, השליך טרומפ לפיד בוער לתוך מחסן אבק השריפה של אניתו, וזו התפוצצה עם הפושטים ועם ההולנדים גם יחד. באורח פלא נשאר טרומפ בחיים. להולנדים אבדו בקרב זה 25 אניות – 1500 חייל. הולנד ביקשה שלום, אבל תנאי קרומוול היו קשים מנשוא ונדחו.

בשארית משאביה ניסתה הולנד לכונן את ציה מחדש, אולם אנגליה הטילה הסגר על כל מוצאיה. מונק הציב למעלה ממאה אניות כדי לשבש את הקשר בין הנמלים השונים וכדי למנוע את התחברות הכוח העיקרי שבפלושינג (Flushing) עם 30 האניות אשר באמסטרדם. טרומפ יצא ב־30 ביולי מפלושינג עם 95 אניות והצליח למשוך אחריו את מונק, כשהוא פותח כך את הפתח לפני דה ויט להתאחד עימו. בקרב סחוונינגן (Scheveningen) נלחמו 125 אניות מכל צד. הכוחות נערכו בטור עורפי ושייטו במקביל תוך חילופי אש עזים. הטורים היו כה קרובים זה לזה, שגם במוסקטים ירו; כך נפגע טרומפ ונפל חלל. קרב האש נמשך תוך תנועה שעות על גבי שעות, כאשר אבק השריפה של ההולנדים החל אוזל, והאנגלים מצאו את עצמם בגלי הרוח. כמה אניות הולנדיות פתחו במנוסה לעבר המים הרדודים ודה ויט לא היה עוד מסוגל לעצור את התהליך. ההולנדים נסוגו. האבידות בקרב שני הצדדים היו כבדות, עד כי האנגלים לא היו מסוגלים להוסיף ולקיים את ההסגר. הסכם השלום נחתם ב־1654, לאחר שקרומוול ויתר על דרישותיו הקודמות. על נפילת אדמירל טרומפ אמרו בהולנד, ש“במותו נותר הצי גוף ללא נשמה”.

המלחמה האנגלית־הולנדית נחשבת נקודת מפנה. זו הפעם הראשונה נלחמו ציים ביחידות מאורגנות ולא בהתנגשויות פזורות של אניות, אלא על פי “הוראות הקבע ללחימה” של בלייק. הטור העורפי הופעל למען ניצול מירבי של כוח האש, ולפיכך נשתגר מכאן ואילך מונח חדש לציון אניות המתאימות ללחימה בטור – אנית קו (ship of the line). מבחינה פורמלית נעשתה הולנד עצמאית רק 6 שנים קודם לכן ב־1648, והנה – אינטרסי סחר, דיג וספנות העמידו אותה במבחנעים קשים ביותר נגד בעלת בריתה לשעבר.

מאורעות ביניים    🔗

נדמו ארעית רעמי התותחים באזור התעלה משנחתם הסכם השלום עם הולנד, אבל אנגליה לא נחה על זרי הדפנה שלה. הפירטים מצפון אפריקה הטיבו לנצל את ימי המלחמה עם הולנד, לכדו אניות אנגליות רבות ושבו את אנשיהן. אי־לכך, אניות מלחמה אנגליות נכנסו לים התיכון אל חופי צפון אפריקה. תחילה בא בלייק לאלג’יר, אבל דרך משא ומתן לא השיג דבר. מאלג’יר הוא הפליג לתוניס, קבלת הפנים כאן היתה בלתי־ידידותית לגמרי. השליט של תוניס העביר את אניותיו לנמל מבוצר והודיע לבלייק, שעליו לשתק תחילה את תותחי המבצר אם ברצונו לשוחח. בלייק הסתלק במהרה מהמקום וציפה להזדמנות נאותה.

נסיגת בלייק היתה טקטית בלבד. באפריל 1656 הופיע בתנאים הנוחים לו, והחל מיד בהפגזה קטלנית על הביצורים שהגנו על הכניסה הצרה של נמל תוניס. הרוח נשבה מכיוון הים לעבר החוף, ועשן התותחים עיוור לחלוטין את המגינים. הכוחות של בלייק חדרו לנמל, פשטו על 6 אניות המלחמה התוניסיות והעלון באש. לאחר מלאכת ההרס יצא בלייק מן הנמל ללא פגע. השמועה על הצלחת האנגלים פשטה במהרה בכל ארצות הים התיכון. אלג’יר, תוניס וטריפולי (חלק מלוב דהיום) שחררו מיד את השבויים האנגלים. מעשה בלייק עורר הד ניכר גם באנגליה; יש הטוענים, שסיורו עשה כה רבות למען היוקרה האנגלית בים התיכון, עד אשר נחשב הוא יוצרה של השפעת אנגליה מעבר זה של מצר גיברלטר.

הרפובליקה של קרומוול הוסיפה לנצל את הרגיעה הארעית במימי הבית שלה ופנתה לעבר ספרד ונחלותיה. קודם פשטו אניות אנגליות על האיים ההודו־מערביים, אבל ללא הצלחה יתרה; לעומת זאת, נשלח בלייק, האדמירל המצליח, אל הנמל הגדול של קדיס. לקרומוול היתה דרישה יומרנית לא מבוטלת: הוא תבע ממלך ספרד לא פחות ולא יותר מאשר חלק מרווחי הסחר עם המושבות. בלייק הטיל הסגר על קדיס במשך 6 חודשים, בסתיו ובחורף של 1657–1656. הסגר זה השיג בבת אחת שתי תוצאות: הנמל יצא מכלל פעילות, וחלק משיירת אניות הכסף והזהב שבאה מאמריקה נלכד והועבר מיד אחר כבוד לאנגליה.

באפריל 1657 נודע לבלייק על צאת שיירה נוספת ממפרץ מכסיקו כשפניה לאיים הקאנאריים. האנגלים יצאו לקראתה אבל איחרו את המועד, השיירה כבר עגנה בנמל סאנטה קרוז (Santa Cruz) באי טנריף (Teneriffe). לנמל זה כניסה צרה, מוגנת משני צידיה בביצורים חזקים, ובקרבתם סוללת תותחים ששלטה על כלל מימי הנמל. בלייק לא התקיף מיד, אלא בחן תחילה היטב את המצב; הוא ראה שביצורי הכניסה ניצבים על מדרון משופע וכי כמה אניות הרתוקות בנמל מסתירות־חופות את תותחי החוף. בלייק חיכה לרוח נוחה ולגאות ויצא לעבר הנמל. הוא החל בהפגזה, ובעשן המטחים סנוור את המגינים. בהגיעו אל הכניסה, עבר הטור שלו בסמוך לחוף ככל האפשר, והפגיז את הביצורים שבצד השני. כצפוי מראש, תותחי הביצורים הקרובים אליו לא יכלו לקלוע ולשתק את אש תותחי אניותיו, והטור של בלייק עבר כמעט ללא פגע. האנגלים תקפו, הרסו, לכדו את הגליאונים ולקחו את רוב אוצרותיהם. ההתקפה המתוכננת ומתואמת מראש נסתיימה עם בוא השפל, והאניות יצאו מן הנמל למרות הרוח הנגדית. היה זה מבצעו האחרון של בלייק. בשובו הביתה מת האדמירל על סיפון אניתו בקרבת פלימות ובפקודת קרומוול נקבר בין גדולי האומה.

גם הולנד הסתבכה בפעולות איבה. זה עשרות שנים נקטה דניה יוזמה, והשגיחה על המצרים שבסמוך לחופיה. לשם שליטה בשטחי מים אלה היא נזקקה לצי, ולבניתו – לכסף; את הכסף חשבו הדנים למצוא ממיסי המעבר שהטילו על מטעני האניות העוברות בין הים הבלטי לצפוני דרך המצרים האמורים. הטלת מיסי מעבר פגעה בסחר של שוודיה והולנד, ומה גם שהיחסים בין דניה לשוודיה לא היו שפירים מזה זמן רב. ב-1644 נלחם צי שוודי־הולנדי נגד דניה; הצי המאוחד הדף והשמיד את הכוחות הדניים, ושתי מדינות יריבות אלה לא שילמו עוד מיסי מעבר. שוודיה נעשתה שליטה בים הבלטי, ושאפה לשלוט גם במצרים הדניים. נוצר אפוא מצב, שלמען איזון הכוחות נאלצה הולנד מכאן ואילך לתמוך באויבתה נגד בעלת בריתה משכבר הימים.

ההולנדים איחרו לבוא לעזרה, שכן השוודים כבר כבשו את הנקודות השולטות על המצרים, וגם הבירה, קופנהאגן, הושמה במצור. דניה כבר הראתה נכונות להיכנע כאשר הופיע שליח הולנדי בחצר המלך והכריז: מפתחות האלון למצרים מונחים ליד הרציפים באמסטרדם.¹⁰⁴ זו היתה הבטחה מפורשת לסיוע, והדנים הוסיפו להילחם. באוקטובר 1658 הגיע הסיוע ההולנדי; 35 אניות מלחמה נכנסו למצר המזרחי ביותר בין דניה לשוודיה. הצי השוודי היה גדול מזה ביחס 3:2, וכן גם כוח האש של תותחיו. קרב עז התפתח, שנמשך 5 שעות תמימות, בחלקן התכתשויות בין אניה לאניה ללא ארגון ותוכנית. כשנשתנו תנאי הרוח והגלים הגבוהים עלולים היו לסכן את האניות הפגועות, הופסקה הלחימה. ההולנדים נסוגו לקופנהאגן. בעקבות הנסיגה הכריזו השוודים על נצחונם. ההכרזה נחשבה מפוקפקת בערכה, הרי הוסר ההסגר מעל עיר הבירה, וחיל המצב השוודי באחד המבצרים נכנע.

קרומוול מת ב־1658, ומאחר שבנו לא היה מסוגל להחזיק ברסן השלטון, עבר זה לידיו של “הגנרל הימי”, מונק. בימיו נערכו הבחירות החופשיות הראשונות אחר 20 שנות שלטון יחיד. ב־1660 החליט הפרלמנט להחזיר את בנו של המלך המומת לכס המלכות, הוא צ’רלז ה־2. אחי המלך, הנסיך של יורק (York), לימים המלך ג’יימז ה־2, הוציא לאור את ספרו של בלייק במהדורה מחודשת. מהדורה מתוקנת זו של “הוראות הקבע ללחימה” עוררה ויכוח נמרץ בקרב אנשי הצי בדרגים הגבוהים. הוסכם על הכל, כי בשעת קרב חייבות כל האניות להערך בטור עורפי על מנת להביא <לידי> ביטוי מירבי את כוח האש של הצי. עם זאת, נוצרו שתי אסכולות בנדון: האחת, הפורמליסטית, שאף הנסיך תמך בה, טענה, שהטור העורפי חייב לשמור על שלמות המערך עד סופה של ההתנגשות, כדי שהאדמירל יוכל תמיד להשגיח על תנועות אניותיו, ובמקרה של תבוסה לחלץ את כוחותיו מהמהומה; לעומת זאת סברה האסכולה האחרת, שנתמכה על ידי מונק והנסיך רופרט, כי מרגע כניסת הכוחות לקרב על האניות להיפרד ולהתפזר לכדי כלי שיט בודדים או לכל היותר לקבוצות קטנות, ולעשות כפי מיטב יכולתן להשמיד את האויב תוך כדי התכתשות (melée). לוויכוח זה היתה השפעה רבה על ניהול הקרבות הימיים במאות השנים הבאות.

המלחמה האנגלית־הולנדית ה־2    🔗

הולנד נעשתה כעין פיניקיה של העת החדשה. היא סגרה על אנטוורפן את מבוא הסחלדה, וירשה ממנה את עוצמתה המסחרית. מנפות הדרום, שנשארו תחת שלטון ספרד, ברחו אליה בעלי מלאכה רבים; על כן התפתחה בה תעשיית הבדים ועיבוד הדגה, שהעסיקו פועלים ובעלי מלאכה לרוב. היא החזיקה בידה חלק ניכר מהובלת הסחר האירופי, והיתה שותפה לסחר הספרדי־אמריקאי. בידיה היו נחלות רבות מעבר לים; היא חלשה על ציילון (Ceylon), ובאי יאווה (Iava) בבאטאוויה (Batavia) ישב מושל הולנדי. אניותיה נעו בין סין ליפן ובידיה שתי חברות מסחר חובקות עולמות, ההודו־מזרחית וההודו־מערבית. זו האחרונה הפעילה 800 אניות סוחר ומלחמה לניהול עסקיה והגנת הנתיבים. המושבות של הולנד השתרעו בהודו, מאלאקה, יאווה, מולוקה, אוסטרליה, מערב אפריקה ובחופה הצפוני של ברזיל. סך הצי ההולנדי כלל באמצע המאה ה־17 כ־10,000 כלי שיט ובו שרתו למעלהמ־15,000 חיילים ויורדי־ים.

היריבות בין הולנד לאנגליה לא פחתה; סחרה המתפתח פגע קשות באינטרסים של אנגליה, ושיפור מעמדה של אנגליה יכול היה לבוא רק בעזרת הצי. הדוכס מיורק, שניהל אותה עת חברה העוסקת בסחר עבדים וזהב, הרגיש בעליל את התחרות מצד החברה ההודו־מזרחית ההולנדית. צעדו הראשון היה כיבוש כמה תחנות מסחר בחופי מערב אפריקה באמצעות צי. לאחר ההצלחה הראשונית הציע אחיו, צ’רלז ה־2, הצעה חסרת תקדים. הוא נכון להעניק לו מושבה רחבת ידיים, אולם זו לא היתה מנחלותיה של אנגליה מעבר לים; הוא התכוון לניו־נידרלנד באמריקה הצפונית, אם יוכל לרכוש אותה לעצמו.

בחודש מאי 1664 הבחינו פתאום תושבי ניו־אמסטרדם השוכנת בדרום האי מנהטן (Manhattan) באניות אנגליות הנכנסות לנמל כשלועי תותחים נפערים־ניבטים מאשנבי הירי הפתוחים, ומאיימים על העיר השלווה. המפקד האנגלי של הכוח דרש כניעה מיידית של המושבה ההולנדית. המושל רצה להתנגד ולהילחם בפולשים, אבל האזרחים סרבו להחלץ להגנתה. ניו־אמסטרדם נכנעה, ושם העיר הוסב לניו־יורק (New York) על שם ג’יימז, הדוכס של יורק. ממש באותם הימים בהם נודע הדבר בהולנד, פעל דה רויטר בים התיכון במבצע משותף עם צי אנגלי נגד הפירטים. דה רויטר קיבל הוראה לכנס במהרה את אניותיו, להינתק מהשותף האנגלי ולצאת את הים התיכון. הוא כבש מחדש את תחנות המסחר במערב אפריקה וחש לעבר ניו־נידרלנד. בין איי הודו המערבית לכד אניות סוחר אנגליות רבות, אבל את המצב החדש באמריקה לא עלה בידו להחזיר לקדמותו. בינתיים חזרו האנגלים ושיבשו את נתיבי הסחר ההולנדי בתעלה, ומטבע הדברים שהכרזת המלחמה לא בוששה לבוא.

בחודש מרץ 1665 הכריזה אנגליה מלחמה על הולנד, ובכך כאילו גם ניתנה בדיעבד גושפנקה חוקית לפעולות הנסיך של יורק באמריקה. בחודש אפריל סייר צי אנגלי גדול ליד חופי הולנד, אבל לא נוצר כל מגע עם כוחות האויב, כי ההולנדים התכוונו להתמודד במימי אנגליה. בראשית חודש יוני התנגשו 103 אניות מלחמה הולנדיות בצי האנגלי מול לואסטופט (Lowestoft). האנגלים, כרגיל, נערכו בגלי הרוח ועלו על ההולנדים בשורת חזית, ומשבאו לטווח אש, הסיטו בבת־אחת את אניותיהם למערך של טור עורפי, כשאנית הדגל של הנסיך יורק, ה“רויאל צ’רלז” (Royal Charles) בראש הטור. ובכן, שייטו שני הצדדים במקביל באותו קורס, בהתאם לאסכולה הפורמליסטית. ברם, להולנדים היתה תפיסה שונה. הם שינו קורס לפני פתיחת האש כדי 180 מעלות בעקבות אנית הדגל של אדמירל אובדאם (Obdam), ה“אנדראכט” (Endrachts), ומכאן הוסיפו ושייטו שני הציים במקביל אך בכיוונים מנוגדים כדי שתופחת יעילות האש האנגלית. כנגד התמרון ההולנדי הפכה כל אניה אנגלית בטור את הקורס, ובעקבות זאת חזרו שוב ההולנדים על תמרונם הקודם והטורים שבו לעבור בכיוונים מנוגדים תוך מטחי אש עזים ביותר. והנה, חזרו הציים ושינו קורס פעם נוספת, אבל נפל דבר אותה שעה. כמה אניות מאמצע המערך ההולנדי נרתעו מברד הפגזים, עברו לצד חסי הרוח ובכך פתחו פירצה, אשר דרכה החדירו האנגלים חלק מהטור שלהם. הקרב, שהתנהל עד כה על פי כללי תורת הלחימה, התפרק להתכתשויות פזורות בין אניות, ללא תוכנית ואחידות כלשהי. כעבור זמן פתחה אניה הולנדית במנוסה כשתריסר אניות אחרות בעקבותיה; מפקדיהן לא ידעו, כי זוהי בריחה ולא עוד תמרון קרבי.

אדמירל אובדאם השתדל להציל את כבוד מולדתו. ה“אנדראכט” עלתה על ה“רויאל צ’רלז” ותוך הדיפת פשיטות נפצע גם הנסיך. לבסוף, פגעו האנגלים בדופן ה“אנדראכט” פגיעה קטלנית, וזו ירדה תהומה עם האדמירל ואנשי צוותו. ספינות הבערה אנגליות עשו שמות בשמונה אניות הולנדיות ונדמה היה, שצי הולנד עומד על סף כליון. המפקדים ההולנדים נאלצו להיסוג לעבר חופי ארצם. ההולנדים הפסידו בקרב זה 18 אניות ו־7000 חיילים, בעוד האנגלים אניה אחת ו־600 חיילים. לדעת צ’רלז ה־2, שגה אחיו בפתיחת הקרב והפחית את שעור גודלו של הנצחון; הוא הדיח אותו מפיקוד הצי, והציב במקומו את מונק ורופרט. שניהם דגלו בתפיסה הבלתי־פורמליסטית, לאמור, יש להניח למפקדי האניות לנהל דו־קרב נפרד עם האויב, מבלי שיהיו חייבים לשמור על תבנית קרבית כלשהי. ההולנדים לא נהגו ברחמים בקציני הצי המובס. הקפטנים, שהתנהגו – לדעתם – במורך לב, הועמדו למשפט; ארבעה מהם נדונו למוות, והיתר הודחו מן השרות.

באותה עת שלט בצרפת לואי ה־14, שהבטיח את עזרתו להולנד לכשתותקף בידי מעצמה שלישית. זה היה יסוד לשמועה, ששייטת צרפתית הצטרפה אל ציו של דה רויטר. לפיכך פיצלו האנגלים את כוחותיהם; הנסיך רופרט עם 20 אניות יצא לחפש את השייטת הצרפתית, בעוד מונק נשאר עם 54 אניות בלבד. את השייטת הצרפתית לא מצא מונק, כי היא עגנה בנמל הבית השלה, אולם הצי האנגלי היה מפוצל כאשר התקרב דה רויטר בראש 100 אניות לעבר אנגליה, על מנת להשמיד את האויב בים ולנחות בארצו. ב־10 ביוני 1666 ניצבו שני הכוחות זה מול זה בתעלה. האנגלים באו מכיוון גלי הרוח, והתכוונו להביס תחילה את החלוץ ההולנדי, בשעה שיתר חלקי הטור היו עדיין במרחק־מה ממנו. ההולנדים הבחינו בכוונה והסתלקו לעבר החוף הצרפתי לשם התארגנות. משהגיעו גם האנגלים, נפתח קרב תנועה. ההולנדים השגיחו בזה, כי יש להם משום יתרון שאינם מצויים בגלי הרוח. הרוח המתעוררת היטתה את האניות האנגליות התוקפות לכיוון חסי הרוח, התותחנים נאלצו למהר ולהקיף את אשנבי הירי שבמפלס התחתון מחשש חדירת מי הים לכלי השיט שלהם; במו ידיהם הוציאו מכלל פעולה את התותחים הכבדים ביותר. לעומת זאת, ההולנדים נעו בחסי הרוח, לחץ הרוח היטה גם את אניותיהם הם, אבל בצורה הפוכה; הים הגלי הרים את הדפנות לעבר הכוח האנגלי התוקף, והתותחנים יכלו להפעיל את כליהם הכבדים במפלס התחתון. בהגיעם אל מימי ארצות השפלה הרדודים הפסיקו האנגלים את המרדף מחשש התקעות אניותיהם עמוקות השוקע, אבל האניות ההולנדיות נמוכות השוקע יכלו להתארגן ולצאת להתקפה. התחוללה התכתשות כללית ובה השתתפו גם ספינות הבערה הולנדיות.

ביום השני של הקרב נערכה מערכה רגילה; טורי שני היריבים עברו במקביל בכיוונים מנוגדים תוך כדי החלפת מטחי דופן. יעילות הטור ההולנדי היתה פחותה, כי חפפה מדי פעם אניה את האש של רעותה. במהלך ההתנגשות פרץ אחד המפקדים ההולנדים דרך אניות החלוץ האנגליות כדי לתקוף גם מן הצד השני; שני טורים הולנדיים פעלו אפוא אחד מגלי הרוח והשני מחסי הרוח. תמרון הכְּפִילָה (doubling) מסוכן מאד לנתקף ולתוקף כאחד, אולם האנגלים הצליחו להכניע אף במצב זה 5 אניות הולנדיות, עד אשר הגיע דה רויטר לעזרה.

ביום השלישי החליטו האנגלים לנטוש את הזירה. הם התקדמות בשורה חזיתית, כשההולנדים מגיחים ופוגעים מדי פעם באגפים. ההתנגשות העיקרית היתה עם ה“פרינס רויאל” (Prince Royal) האנגלית, אנית הדגל של תת־אדמירל אייסקיו, בצפונו של מבוא התמז. האניה נתקעה במים הרדודים של Galloper Shoal ובהתקפה עליה השתתפו שתי ספינות הבערה. בקרבת שפך הנהר הצטרפה השייטת של רופרט שחזרה מסיור, ובכך גדל מספר האניות של הצי האנגלי לכדי 60 לעומת 78 אניות הולנדיות. הצי האנגלי המתוגבר תקף נגד כיוון הרוח הדרום־מערבית והצליח לפרוץ בעד טור האויב, אולם פריצה זו לא הועילה רבות, כי ההולנדים שטו בשני טורים מקבילים והאניות האנגליות נלכדו ביניהם. ממצבן הלחוץ נחלצו האניות האנגליות באבידות קשות. את הקרב הפסיקו ההולנדים ושבו אל חופיהם. “קרב שלושת הימים” היה עד אותם ימים מן המפורסמים ביותר, הן מפני מישכו והן משום שיעור האבידות הגדול בו. הצי ההולנדי גבר על האנגלי, אבל לא עלה בידו להנחית כוחות פלישה על אדמת האויב.

הולנד לא ויתרה על תוכנית הפלישה. בסוף חודש יולי יצא אדמירל דה רויטר עם 88 אניות וכוחות צבא, והתכוון להגיע במעלה התמז עד קרבת לונדון, אבל צי אנגלי חסם את דרכו בשפך, כשלאורך החוף ממתינות ספינות הבערה להישלח נגד הפולשים. זאת ועוד, האנגלים הסירו את המצופים שסימנו את המים הרדודים המרובים המסכנים את בטחון השיט, אותם לא הכירו ההולנדים. בלית ברירה, נשאר דה רויטר בשפך, שייט לאורך החוף וציפה ליציאת היריב. ב־22 ביולי יצא סוף־סוף צי אנגלי המונה כ־80 אניות והתנגש בקרבת המים הרדודים המכונים Gunfleet, בסמוך לחוף הצפוני של מבוא התמז. לאחר התמרונים נערכו שני הציים בטור עורפי ובקורס מזרחי, כשההולנדים מצד הרוח. נורו היריות הראשונות והמאסף ההולנדי פרץ דרך הטור האנגלי והפריד את המאסף שלו מיתר חלקי הטור. המאסף ההולנדי והאנגלי התרחקו ושייטו דרומה, ונלחמו את מלחמתם בנפרד. שני הקרבות הנפרדים נפסקו עם רדת החשיכה. במשך הלילה התפרק הסדר בצי ההולנדי ולמחרת בבוקר מצא האדמירל רק 7 מאניותיו כשהן מוקפות ב־22 כלי שיט אנגליים. מטחי אש עזים הוחלפו, והודות לקור רוחו של דה רויטר הצליחו ההולנדים לפרוץ מבעד הכיתור ולנוס הביתה; גם יתרת הצי עשתה כן, והאנגלים הטילו הסגר על הולנד.

הנצחון במימי Gunfleet שינה את הלך מחשבתו של צ’רלז ה־2. הוא החליט לצמצם את ממדי הצי, והשאיר על כנן שתי שייטות בלבד; אחת להשגחה על הנתיבים ואחת לליווי שיירות. שינוי קו המדיניות עורר את הולנד לפעילות. ביוני 1667 הופיע דה רויטר בשפך התמז בראש 81 אניות; 22 מתוכן שייטו במעלה הנהר אל מעגן אניות המלחמה האנגליות שהוצאו מכלל שרות, בעוד רובו של הכוח ההולנדי סגר על השפך ואנשיו עשו שמות בבסיסי הצי האנגלי. השייטת ההולנדית נתקלה במעלה הנהר בשרשרת המוחזקת בשורה של אניות ישנות, והשתהתה שם מבלי לעשות דבר. דה רויטר המודאג הפליג בעקבותיה ומצא פתרון לבעיה; הוא שילח במכשול ספינות הבערה שהעלו באש את שורת האניות, והשרשרת נפלה מעצמה לקרקעית הנהר. האניות ההולנדיות חדרו מיד דרך הפתח ולכדו אניה אנגלית שפוּצצה בסמוך לסוללות והוציאה אותן מכלל פעולה. בלונדון קמה בהלה גדולה ורבים ברחו מן העיר. דה רויטר בזז את המחסנים, לכד אניות והשאיר אחריו בתום הנסיגה אניות שרופות עד אין ספור.

ביולי 1667 הגיעה המלחמה האנגלית־הולנדית אל סיומה בחתימת הסכם שלום בברידה (Breda) בתיווכה של צרפת, וכשותפה להסכם השלום עם הולנד ודניה. לואי ה־14 דרש את טובת אנגליה ודאג מעט מאד לאינטרסים של שכנתו מצפון. על פי ההסכם, התירה אנגליה לאניות הולנדיות להוביל סחורות מאירופה דרך נהר הריינוס, והוסיפה להחזיק בנידרלנד החדשה תמורת שטחים קולוניאליים אחרים. נצחון אנגליה לא היה מוחלט וחד־משמעי, אולם ללא ספק – גדולתה של הולנד החלה דועכת.

 

פרק י"ח: האתגר הצרפתי    🔗

עם עלות לואי ה־14 לשלטון ב־1661 החלה בצרפת תקופה של שלום פנימי ובטחון מפני אויב חיצוני. לואי פיתח אוטוקרטיה (שלטון יחיד) מושלמת, וראה בעצמו את שליחו של האל שאינו מזניח את חובותיו. היקפה, תפארתה וכוחה של מלכותו היו לשם דבר באירופה. בהנהלת המדינה הסתמך המלך על מיניסטרים, שלא זו בלבד שהיו הם פקידים מוכשרים, אלא גם בעלי יוזמה ודעות משלהם, אשר ביקשו להגשים את דעותיהם הלכה למעשה. המיניסטרים שלו הצטיינו בשדה הדיפלומטיה, צבא ומלחמה, תעשיה, מסחר וספנות. בתחום אחרון זה פעל קולבר (J.B. Colbert). הוא היה מבין אלה שפיארו את שנות שלטונו הראשונות של המלך, איש בעל מרץ, המתגבר על מכשולים ומבצע את תפקידיו עד תומם. נאמר עליו, שלשום איש לא היתה לפניו השגה כה ברורה על חשיבותם של הצי, הסחר, המושבות ומערכת כספים בריאה. הוא השמיע את דעותיו ללא ליאות, אבל הבהיר כי העושר חייב לבוא על חשבון מדינה אחרת. תפיסתו היתה פשוטה, אבל הרסנית לצרפת: אם עשרים אלף אניות לערך מנהלות את כלל סחרה של אירופה המערבית והן נמצאות בבעלות אנגליה, צרפת והולנד, הרי המסקנה הפשוטה היא, כי יגבר הסחר של צרפת ככל שיפחת מספר האניות של שתי המדינות המתחרות. מכאן מסתברת תמיכתו של קולבר במלחמה נגד הולנד.

קולבר הגה ובנה מערכת מתואמת של חוקים, מיסוי ופיקוח, עד אשר חנק כמעט את המסחר והתעשיה שלמענם הוא פעל. שותקה היוזמה, והמרחקים לא היוו כל מכשול מפני זרועו הארוכה והנטויה עד לפינות הנידחות ביותר של נחלות צרפת מעבר לים. בעוד נשמו האנגלים אוויר חופשי בביתם ובמושבותיהם, היו ידי הצרפתים כבולות.

הקולוניזציה של צרפת התרחבה על אף החסרונות הללו, ונחלותיה השתרעו באמריקה הצפונית, בהודו המערבית ובמדגסקר והיו לה גם תחנות מסחר בהודו. אולם מורשת נחלות זו לא נשמרה כראוי. לשוא חלם קולבר על צרפת כממלכה ימית השולטת על הסחר העולמי. הצרפתי העדיף מתמיד את השדות המוריקים של מולדתו על פני הימים, ולא היה להוט לסכן את הונו בהשקעות מפוקפקות בקצווי תבל. תקוותו של קולבר היתה להרחיב את שלטון ארצו גם על מצרים, ולחפור תעלה בין הים התיכון לים סוף.

בשנים 1676–1672 שהה בפריז הפילוסוף, חוקר מדעי הטבע והמתמטיקאי הגרמני לייבניץ (Gottfried Wilhelm Leibniz), אשר אף הוא הציע להפנות את מרצה של צרפת לעבר הים. לייבניץ המליץ בפני המלך לחפש את הגדולה בשליטה בים ובמסחר במקום התחרות הקונטיננטאלית באירופה. מכיוון ששני ימים נושקים את חופי צרפת, האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון, עליה לכבוש את מצרים, אשר לה – בנוסף לים התיכון – חופים גם בים סוף, הקשור במישרין לימי הדרום והמזרח הרחוק. מצרים עמדה באותם הימים במרכז נתיב הסחר עם ארצות המזרח. ערכו של נתיב זה פחת מאז הקיפו הפורטוגלים את כף התקווה הטובה, אבל – טען לייבניץ – אם כוח ימי חזק יתפוס את נקודות המפתח בים סוף, ניתן יהיה לשקם נתיב נושן זה. עקב חולשת האימפריה העותמאנית, יוכל כוח זה לשלוט על הסחר עם הודו והמזרח הרחוק. צי צרפתי השולט בים התיכון ובים סוף, אשר היה חסום עד אז בידי המוסלמים מפני ספינות הנוצרים, יוביל גם לכיבוש שני החופים של מצרים. למעשה, הוצע כאן לחולל אשר אנגליה עשתה כמאתיים שנה מאוחר יותר.

כמובן, קל יותר לכבוש את מצרים מאשר את ארצות השפלה. צרפת באותם הימים נזקקה לשלום במערב ולמלחמה במרחק רב ממנה. המלחמה עם הולנד יכלה לפגוע בחברות המסחר שלה בהודו המערבית והמזרחית ובמושבות בכלל, ולהטיל עול כבד ביותר על האוכלוסיה. ההולנדים אמורים היו להסתגר בערי החוף שלהם לשם התגוננות ולהפנות את מאמציהם בעת ובעונה אחת להתמודדות בים ולא בלי הצלחה. והיה אם לא תגבר צרפת עליהם, יעלה לה הדבר באובדן יוקרה באירופה. לעומת זאת, ההצלחה במצרים בטוחה מראש, והשליטה בסחר עם הודו תעבור לידיה. כיבוש מצרים עשוי לפתוח דרך לכינון אימפריה מזרחית כדוגמת זו של אלכסנדר הגדול.

תזכירו של הפילוסוף לא נענה, ובראשית מלחמותיו הפנה לואי את צבאו נגד נידרלנד הספרדית שבדרום ארצות השפלה (1668–1667). את תכנית כיבוש המזרח התיכון ביקש להוציא לפועל גנרל צרפתי כעבור מאה שנה ומעלה, אולם בימי נפוליון לא עמד לרשות צרפת צי כבזמנו של לואי ה־14. על מנת לבודד את ארצות השפלה, קירב אליו המלך את עמיתו צ’רלז ה־2 באנגליה. מכיוון שהמלך האנגלי היה זקוק לכסף ונטה לקתוליות, הוסכם בין שני השליטים ב־1670, שצ’רלז יחזיר את ארצו לחיק הכנסיה, ינטוש את הברית עם הולנד, ואף יעזור לצרפת בכיבושיה העתידיים בארצות השפלה. לואי הבטיח לתת לו מענק כספי מדי דנה, והמלך האנגלי לא יצטרך עוד לפנות אל הפרלמנט ולבקש ממנו הטלת מיסים חדשים.

המלחמה האנגלית־הולנדית ה־3    🔗

צעד הפתיחה לחידוש פעולות האיבה בין אנגליה להולנד לא עלה יפה. כוחות אנגלו־צרפתיים היו אמורים לתקוף שיירה הולנדית בתעלה, ובעת ובעונה אחת גם צבא צרפתי עמד לפלוש להולנד. בעקבות מידע מוקדם דאגו ההולנדים לליווי מתאים באניות מלחמה, ולפיכך הצליחה השיירה להגיע לחוף מבטחים לאחר חילופי מטחים ספורים. אנגליה הפרה את השלום, והחלה המלחמה בין שתי היריבות.

דה־רויטר הפליג מיד עם ציו, אולם משמצא כי אויביו עולים עליו במספר – 68 אניות אנגליות ו־33 צרפתיות – חזר מיד אל אזור המים הרדודים בסמוך לחוף. בשל נסיגת ההולנדים חזרו גם בעלי הברית אל החוף האנגלי בסולביי (Solebay). עבר זמן קצר בלבד, וב־7 ביוני 1672 יצא דה־רויטר לעבר מעגן בעלי הברית. הצי ההולנדי הגיע ערוך בשורה חזיתית כשלפניה כמה ספינות הבערה. הרוח המזרחית־צפונית־מזרחית היתה לטובתו. בעלי הברית התבשרו על בוא האויב די באיחור; הם נאלצו לחתוך בחפזון את חבלי העגינה ונערכו במקום לצד חסי הרוח. לקראת ההתקפה ביצעו ההולנדים היסט כיוון כדי להערך בטור עורפי. הצרפתים, משום סיבה לא ברורה, שייטו דרומה, על כן התפלגו גם ההולנדים. בזירה הדרומית שמרו בדרך כלל הצרפתים על טווח ניכר בינם לטור ההולנדי, ואילו בצפונית – נתפרקו במהרה הטורים ונוצרה התכתשות כללית בין האניות העוינות. בהתמודדות זו סבלו האנגלים נזקים כה חמורים, שלא היו עוד מסוגלים לפעול נגד ההולנדים. זו ואף זו, דה־רויטר העביר שיירה בתעלה סמוך לחופי אנגליה, ואף לא אניה אנגלית אחת העזה לצאת מסולביי כדי לתקפה.

לימים טענו האנגלים, כי יתרון ההולנדים היה 2:3 ובנוסף הם ידעו להיסוג, להופיע שוב ולהפתיע את האויב כשזה בלתי־מוכן. לאיזכור מיוחד ראוי קטע מדו"ח של נסיך יורק, אשר כתב על גדוד אנשי צבא, כי “חיילי צי (marines) אלה… נהגו באומץ ועמדו איתנים”. זו הפעם הראשונה מוזכרים חיילי צי מאומנים בכתובים מן העת החדשה.

אנגליה וצרפת לא ויתרו על רעיון הפלישה להולנד מצד הים, על אף שהצטרפו אליה במלחמה ספרד והממלכה הגרמנית־רומאית. בחודש יוני 1673 יצאו הציים המאוחדים, 91 אניות, לנסיון פלישה נוסף, כשדה־רויטר יכול להציב נגדם רק 64 אניות. בנמל ירמות (Yarmouth) חיכו 6000 חיילים לעלות לספינות לכשיגברו בעלי הברית בים. הצי ההולנדי עגן במבוא הנהר סחלדה, ושם תקפו תחילה ספינות המלחמה הקטנות של הצי המאוחד. התקפה זו לא עלתה יפה, הפושטים נאלצו להיסוג, אבל גם ההולנדים לא יצאו ממעגנם להתנגשות בלב ים. בחודש אוגוסט 1673 הופיע שוב הצי המאוחד במטרה משולשת: לתקוף שיירה הולנדית מהודו המזרחית, להתמודד עם הצי העויין ולהעביר כוחות פלישה. בראש הצי המאוחד עמדו הנסיך רופרט ואדמירל ד’אסטרה (D’Estrees). את השיירה הם לא לכדו, אבל מצאו את הצי ההולנדי ליד האי טקסל (Texel) בפיקודו של דה־רויטר. הצי המאוחד כלל 88 אניות קרב לעומת 60 הולנדיות, כשעליהן נוספו בכל צד ספינות עזר למיניהן. ב־21 לחודש התחולל הקרב האחרון של מלחמות הולנד-אנגליה. אדמירל ד’אסטרה פיקד על פלגדת החלוץ והנסיך רופרט על המרכז. ההולנדים פרצו דרך טור החלוץ הצרפתי וזה האחרון נסוג. שתי הפלגות המרכזיות של היריבים נלחמו ביניהן בנפרד. כאן פעלו דה־רויטר ורופרט, עד אשר הופיע החלוץ ההולנדי ודחק מן הזירה את הצרפתים. במרחק מה משם נתון היה המאסף האנגלי בצרה, רופרט נחלץ לעזרתו וכך ארע, שגם פלגות המאסף נלחמו בנפרד. דה־רויטר פילג ופיצל את אויביו. לא קרה עד כה, שמפקד כוחות נחותים הצליח באמצעות טקטיקה מחוכמת ובתושיה ליצור עבור כוחותיו הוא עדיפות מקומית ארעית. ההולנדים פרצו את ההסגר האנגלי, מנעו את הפלישה לארצם מצד הים, ורכשו לעצמם בעלות ברית חדשות.

דעת הקהל באנגליה לא היתה מרוצה מהתוצאות. אנגליה ביטלה את שותפותה עם צרפת, וב־1674 חתמה על הסכם שלום נפרד עם הולנד. ההסכם היה נוח מאד עבורה, ותנאים טובים יותר לא יכלה להשיג גם כמנצחת במלחמה. הולנד שילמה פיצויים, הסכימה לקדם בהצדעה את הדגל האנגלי בתעלה, וקיבלה על עצמה את תנאי חוק ההובלה הימית; נידרלנד החדשה באמריקה, שאותה החזירו ההולנדים לעצמם, נמסרה שוב לאנגליה. הוויתורים האנגליים היו מזעריים: אי אחד בחופי דרום אמריקה. הולנד הפסידה את השלום למרות נצחונה במלחמה. נפסקו פעולות האיבה בין הולנד לאנגליה, אבל נמשכה המלחמה עם צרפת. בקיץ 1675 קיבל דה־רויטר הוראה חדשה; הוטל עליו להפליג לים התיכון ולסייע לספרד במניעת כיבוש סיציליה על ידי צרפת. ההתנגשות בין שני הציים ארעה ליד האי הקטן סטרומבולי (Stromboli), צפונית לסיציליה, ב־7 בינואר 1676. הקרב נמשך כל היום. דה־רויטר נשאר כל הזמן בעמדת התגוננות עקב כוחותיו הנחותים, אבל הצליח על אף זאת להסב נזקים כבדים ביותר לשייטת הצרפתית. אין לקבוע בוודאות, איזה צד ניצח. נזקי הצרפתים היו כה חמורים וארגון כוחותיהם לקוי עד כדי כך, שלא היו מסוגלים לשבש את נסיגת ההולנדים לפלרמו (Palermo). לאחר הגעהת תגבורת גדל מספר האניות של דה־רויטר, וב־22 באפריל התנגש שנית בצרפתים למרגלות האטנה (Etna), הר הגעש העשן. זמן קצר אחר תחילת הקרב, כשעמד האדמירל בחרטום ופיקד על אנשיו, נפגעה רגלו מכדור תותח והוא הועף לסיפון התחתון. למרות פציעתו החמורה, הוסיף דה־רויטר לעודד את אנשיו עד תום הקרב לעת לילה. האדמירל המהולל הוביל לנצחון את ציו גם בקרב האחרון של חייו, והעלה את ארצו למדרגת עליונות במרחבי הימים.

ההשלמה בין אנגליה להולנד, שתי היריבות הבלתי־מתפשרות, באה בדרך האופיינית לרוח התקופה. אחיינית המלך צ’רלז ה־2, הנסיכה מרי, נישאה לוויליאם מבית אורניה, מי שהיה הנסיך העוצר של הולנד. וכעת, משנעשה ראש המדינה העוינת בן משפחת המלוכה האנגלית, נחתם ב־1678 הסכם נימגן (Nijmegen); לואי ה־14 ויתר על כיבושיו בארצות השפלה, והושג השלום בארצות מערב אירופה. צ’רלז ה־2 מת ב־1685 ואחיו, ג’יימז ה־2, עלה לכס המלוכה. הוא היה קתולי, אך לא כן שתי אחיותיו; ומשנשא לאשה נסיכה צרפתית ואת בנו הטביל על פי הדת הקתולית, פנתה נגדו רובה של דעת הקהל, והאנגלים הזמינו את נסיך אורניה למלוך עליהם. ג’יימז ברח לצרפת. המלכה, מרי ה־2, ובעלה ויליאם ה־3 הקימו בית מלוכה חדש; “המהפכה המהוללה” (1686) עברה ללא שפיכות דמים, ובני הזוג שלטו על שתי מדינות, אנגליה והולנד. אנגליה ראתה את ייעודה לשלוט בימים, ולא נתנה כל ביטוי לרצון מיוחד לקומם ולחדש את נעורי הצי ההולנדי.

חידוש היריבות בין אנגליה לצרפת    🔗

צרפת הטיבה לנצל לטובתה את המלחמות בין אנגליה להולנד. הצי הצרפתי כלל מספר אניות רב יותר, ועדיפותו על פני הצי האנגלי־הולנדי המאוחד ניכרה גם במשקל הכדורים הנורים במטח דופן אחד ואף במיומנות כוח האדם הימי. על פי נתונים אלה לפחות, אמורה היתה צרפת להיות המעצמה המובילה בעולם, וקולבר התכוון ליצור תפיסה תאלאסוקראטית (שואפת לשליטה בים) בקרב ציבור, אשר לא התמקד כלל בים, ועיניו לא היו נעוצות במרחביו. תקופה זו היתה תקופת מעבר; בא הקץ לאניות המפוארות, ובמקומן נבנו כלי שיט יעילים, המתאימים לתפקידם. חוט השדרה של כל הצי היתה אנית הקרב המסוגלת לעמוד ולהילחם בקו (ship-of-the-line), היא רחבה, מוצקה, דפנותיה גבוהים וחזקים. אנית הקרב היתה לרוב איטית במהלכה, כי לא השתתפה במרדף ומלכתחילה לא נועדה להימלט מן המערכה. הסיווג בין אניות המלחמה נעשה על פי עוצמת האש, שהיא פועל יוצא של משקל הקליעים הנורים, טווח הירי של התותחים ומספרם. לפיכך הובחנו בדרך כלל 6 דרגות:

אניות מדרגה (rate) ראשונה – 100 תותחים ויותר

אניות מדרגה שניה – 90–98 תותחים

אניות מדרגה שלישית – 60–80 תותחים

אניות מדרגה רביעית – 50–60 תותחים

אניות מדרגה חמישית – 32–44 תותחים

אניות מדרגה שישית – 20–32 תותחים

התותחים עצמם, כאמור, סווגו והוגדרו על פי משקל הקליעים בליטראות (1 ליטרה – pound – שווה לכמחצית הקילוגרם). בצי הבריטי, לדוגמה, הגיע משקל הקליעים ל־6, 9, 12, 18, 24, 32, ו־42 ליטראות. התותחים נטעני הלוע היו יצוקי ברזל וחלקי־קדח, היורים קלעים־כדורים מוצקים. תותח ימי של 42 ליטראות היה נדיר למדי בשל גופו הגדול ותגובת הרתע החזק. תותח ה־32 ליטראות היה מסוגל לקלוע למטרה למרחק 1000 מטר ויותר. אמנם במרחקים אלה לא היתה אפשרות להשיג דיוק בקליעה בתנאי קרב, כששני היריבים, התוקף והנתקף, נמצאים בתנועה תוך טלטלת גלים.

ג’יימז ה־2 ברח לצרפת ומצא מקלט בחצרו של לואי ה־14. המלך הצרפתי הסכים לסייע לשליט הקתולי המודח ומה גם, הצי עמד מוכן לרשותו. לדעתו, אירלנד הקתולית עשויה לשמש יעד נוח לפלישה, וג’יימז אכן נתקבל שם ב־1689 בסבר פנים יפות. הצטרפו אליו כוחות איריים קתולים, בעוד הפרוטסטנטים נסו מפניו והתבצרו בשתי ערים. הצי של ויליאם לא ניסה למנוע את הפלישה, ורק באיחור־מה בא האדמירל הרברט (Arthur Herbert) עם 19 אניות קרב, כשהצרפתים כבר שבו לנמל ברסט. אולם לא עבר זמן מרובה, והצי הצרפתי חזר על עקבותיו, בא למפרץ בנטרי (Bantry Bay), הפינה הדרומית־מערבית של אירלנד, והביא אספקה לצבאו של ג’יימז. למרות העדיפות במספר האניות של הצי הצרפתי ועל אף הרוח הלא נוחה, נכנס גם האדמירל האנגלי למפרץ. משהבחינו הצרפתים באניות האנגליות, העמידו את כוחותיהם בטור עורפי והפליגו לעבר השייטת של הרברט, שהתקשתה לקיים את התבנית הקרבית בגלל הרוח הנגדית. במהלך 6 שעות הקרבות נזוקו כלי שיט רבים. הרברט נטש את הזירה לכיוון הים הפתוח על מנת להתארגן ולשוב מחדש לכשישתנה כיוון הרוח, אבל מאחר שדבר זה לא קרה, חזרו האנגלים לפורטסמות. למרות הישגה הדל של השייטת האנגלית, העניק המלך ויליאם תואר אצולה לאדמירל הרברט, אשר נקרא מכאן ואילך רוזן טורינגטון (Torrington).

המרד האירי שפרץ בתמיכה צרפתית נסתיים בחודש יולי 1690. הקרב במפרץ בנטרי נתן במידה מסוימת עילה להכרזת המלחמה. מלחמה זו היתה יותר מהתנגשות עם צרפת, כיוון שלואי ה־14 הסתבך עם הממלכה הגרמנית־רומאית, שוודיה וספרד, ומדינות אלה הקימו את ברית אוגסבורג (Augsburg) כדי לרסן את התוקפנות של צרפת והרפתקאותיה.

בשעה שהמלך ויליאם הפליג לאירלנד, תכנן לואי פלישה לאנגליה, ולשם כך הוא הורה לשייטת של טולון (Toulon) בים התיכון להצטרף אל השייטת של ברסט שבאוקיאנוס האטלנטי בפיקודו של טורוויל (Tourville). כוחות הים של אנגליה היו מפולגים: יחידה אחת פעלה באנגליה, אחרת נשלחה לספרד בתפקידי ליווי, ומשזו הגיעה לאזור טולון נתברר לה שהשייטת הצרפתית כבר הפליגה והצליחה להתחבר עם אחותה בברסט. הצי האנגלי עמד מפוצל, בעוד הכוחות הצרפתיים ניצבו מאוחדים בתעלה.

ב־13 ביוני 1690 יצא טורוויל מברסט בראש צי מלחמתי גדול – 72 אניות קרב, והטיל עוגן בקרבת האי וייט. לא הרחק משם נמצא גם טורינגטון. הצי האנגלי־הולנדי היה נחות לעומת כוחו של היריב, על כן נשאלה שאלה גדולה: כלום על האנגלים להתמודד עם האויב? דעת כנס הקצינים נשמעת אולי ברגע הראשון משונה קצת לאמור, אם יובס הצי האנגלי־הולנדי הקטן, תיפתח הדרך לרווחה לצרפתים לפלוש לאיים הבריטיים, אולם כל עוד מסוגל זה להאבק על אף סיכוייו הקלושים, לא יעצור המלך לואי כוח להנחית כוחות מן הים מחשש תקיפה וחיסול. אי־לכך החליט רוזן טורינגטון כדבריו: “לשמור על קיומו של הצי” ולהימנע מפעולה עד שובן של יתר יחידות הצי האנגלי. והיה אם ינסה טורוויל לפלוש לבריטניה, ילכוד טורינגטון את הצבא הצרפתי בעודו באניות כשהוא נטול כל כוח להציג את יכולתו הקרבית. האסטרטגיה של fleet in being (האיום הפוטנציאלי הטמון בעצם “קיומו של הצי”), כפי שטורינגטון טבע את המטבע הלשונית, היא לתועלתו של הצי הנחות להרתעת האויב החזק. כמובן, אין דבר מועיל כלל לצי החזק, ובריטניה לרוב לא נהגה לפיה, כי זו שיטה מיגננית גרידא.

במחשבות אלה יצא רוזן טורינגטון לדרך, שייט לאורך חופי דרום אנגליה והצרפתים בעקבותיו. המלכה מרי, שידיעותיה והבנתה בתחום האסטרטגיה לא היו מרובות, נטלה בימי שהות בעלה באירלנד את עניני המדינה לידיה וציוותה על האדמירל להילחם בצרפתים. הצי האנגלי תקף אפוא דרומית לכף המכונה ביצ’י הד (Bechy Head), כשהרוח לטובת אניותיו. האדמירל תגבר את פלגת המאסף על חשבון המרכז. בתכניתו היה להוציא את החלוץ (22 אניות הולנדיות) ואת המרכז המוחלש מול הטור הצרפתי, ולשגר את המאסף המתוגבר למחוץ את המאסף של האויב. היו כאן סיכוי וסיכון במידה שווה. הוא כבר התכונן לשלוח את פלגת המרכז שלו ימינה, כשהבחין פתאום בפירצה בטור הצרפתי. מתוך דחף רגעי חשב האדמירל לחדור בעדה ולפצל את טור האויב. לפיכך הורה לפנות לעבר הפירצה, אבל נמלך מיד בדעתו, חזר לתכניתו המקורית, התרחק והחל לירות מטווח רחוק. ברם, בניגוד לתכנית, נכנס אז החלוץ ההולנדי לקרב, תוך ירי תותחים עז ביותר. לצעד בלתי־זהיר זה היו תוצאות הרות־אסון כמעט, כי את ההולנדים הקיפו החלוץ והמרכז הצרפתיים; נדמה היה, שנחרץ גורלם ורק דממת הרוח הפתאומית הצילה אותם מאובדנם. האנגלים וההולנדים העגינו את אניותיהם, ואילו הצרפתים התרחקו עם הגאות אל מחוץ לטווח ירי. במשך הלילה קמה רוח קלילה וטורינגטון יצא לדרך. את אניותיו הנזוקות העלה באש, נסוג לעבר התמז, ולמניעת מרדף אסף את המצופים במבואות הנהר.

קרב ביצ’י הד היה נצחון לצרפתים; לרוזן טורינגטון אבדו 9 אניות, רובן הולנדיות, בעוד לצרפתים אף לא אחת. הם השיגו שליטה חלקית בתעלה, אבל לא עשו כל נסיון לפלוש לאנגליה. מכל מקום, הרוזן הועמד למשפט, כשעיקר ההאשמה הוא אובדן האניות ההולנדיות, שהרי השליט היה אף הוא ממוצא הולנדי. האדמירל זוכה, אבל לפיקוד לא זכה עוד מידי המלך. הצרפתים לא התנגשו יותר בצי האנגלי, אך שיבשו את שיט אניות הסוחר של אנגליה והולנד וגרמו להן דאגה רבה. למרות כשלונותיו, לא אבה המלך ג’יימז לוותר בקלות על שלטונו. הוא הוסיף והתכונן לפלישה, אסף צבא וכלי שיט, ואף פירסם הצהרה מיוחדת על שאיפתו. הצהרה זו נוסחה בלשון תקיפה, ועוררה נגדו את דעת הקהל באנגליה, שכן אמור היה ג’יימז לשוב לכס המלכות בסיוע הצרפתים השנואים.

באמצע מאי 1692 גדל הצי האנגלי־הולנדי המאוחד לכדי 99 אניות. הן התנגשו מול בארפלר (Barfleur) עם 44 אניות של טורוויל. האדמירל הצרפתי ריכז את כוחותיו העיקריים נגד המאסף האנגלי בסיוע רוח טובה, אולם משהחל ירי התותחים, דממה הרוח פתאום; ההולנדים התכוננו אותה שעה לעלות על החלוץ הצרפתי, האנגלים כבר ניתקו 5 אניות צרפתיות כאשר פסקה בשל כך כל פעילות. דממת הרוח מצאה את מרכזי שני הטורים במרחק קצר מטווח ירי זה מזה, על כן נמשכה ההתמודדות בקטע זה. בקרב בארפלר נלחמו אניות מלחמה ענקיות, שנשאו על סיפוניהן עד 100 תותחים ויותר. לדממת הרוח נוספו ערפילים המקשים על הראות, ומשאלה נעלמו בשעות אחר הצהריים, נשתנה מזג האוויר. הצי המאוחד עמד אז בגלי הרוח, וטורוויל נסוג למפרץ לה־הוג (La Hogue), שם חנו צבאות לואי וג’יימז מוכנים לפלישה. הצי המאוחד תקף ראשון, אנית הדגל הצרפתית נפגעה וננטשה, אבל גם לאנגלים היו אבידות רבות. טורוויל המשיך בנסיגה לעבר ברסט וס“ט מאלו ( St. Malo), בעוד האנגלים וההולנדים רודפים אחריו. המרדף היה נמרץ מאד, וטורוויל עשה מאמצים כבירים להצלת אניותיו. שבע מאניותיו נמלטו לברסט, 22 לשרבור (Cherbourg), ועוד כמה לס”ט מאלו; 22 הועלו על החוף בלה־הוג בחיפוי תותחי המבצר. ג’ורג' רוק (George Rooke), מי שנלחם והצטיין באירלנד, כינס כלי שיט קטנים וספינות הבערה, ותקף את האניות המונחות בחוף. התפתחו שם התנגשויות עזות, ואניות רבות הועלו באש.

לאחר כשלונות אלה פעל טורוויל במרץ לחידוש הצי הצרפתי, וב־1693 כבר עמדו כוחותיו מוכנים במפרץ לאגוס (Lagos). בקרב כף ס"ט וינסנט (St. Vincent) הוא תקף שיירת אניות סוחר אנגלית־הולנדית ענקית של 400 אניות שבאה מסמירנה (Smirna) בליווי 23 אניות קרב בפיקודו של רוק. כשראה מפקד השיירה את המצב, הוא פיזר את אניות הסוחר, וניסה להילחם נגד הכוח העדיף ככל יכולתו, אבל נאלץ לנוס במהרה לאחר אובדן שלוש מאניותיו. הצרפתים לכדו 40 אניות סוחר ו־50 אחרות הטביעו. פשיטה צרפתית זו הסבה הפסדים עצומים לאנגליה.

למלך צרפת נראתה ההצלחה בלאגוס כמספקת את שאיפותיו, על כן הוא פירק את הצי, והניח שאניות המלחמה ינוצלו לשיבוש הסחר בלבד במסגרת יחידות קטנות. בנסיבות אלה נתקבצו להקות שודדי־הים הצרפתים בסוף המאה ה־17. נמלי צרפת נעשו בחלקם קיני פירטים, כגון קאלה, דנקרק, ס"ט מאלו וגו'; ושודדי ים אלה נישאו בפי כול כדמויות אגדיות בעודם חיים ופעילים. מאחר שקשה להתמודד עם פושטים בלב־ים, המופיעים ונעלמים כלעומת שבאו, החליטו האנגלים להלום בבסיסיהם בנמלים. מבצעי הענישה לא עלו תמיד יפה, ובסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם ב־1697 בריסוויק (Ryswick). לואי ה־14 הכיר בשלטונו של ויליאם כמלך אנגליה, וחדל מתמיכתו בג’יימז. מכל מקום, היה פירוק הצי עדות חותכת לגישה ולדרך החשיבה של צרפת על משמעותה של השליטה בימים.

כיבוש גיברלטר    🔗

בינתיים התקרבה הבעיה של ירושת כס השלטון בספרד לנקודת משבר. מלך ספרד מת ערירי, והותיר את הארץ לנכדו של לואי ה־14. הסדר הבעיה נגע במישרין לאינטרסים של הולנד ואנגליה גם יחד. איחוד צרפת וספרד עם נחלותיה של זו באירופה, בים התיכון וברחבי תבל, הבהיל את מירב מדינות אירופה, וכאשר לואי מוכן היה לתמוך בבנו של ג’יימז ה־2 הקתולי בתביעתו למלוכה באנגליה, הצטרפו היא והולנד אל מתנגדי צרפת. כך החלה מלחמת הירושה הספרדית. צבאות ספרד פלשו שוב לדרום ארצות השפלה, שהיו תחת שלטון ספרד, והכריחו את הממשל הספרדי שם להעביר לידי צרפת את זכויות הסחר עם המושבות באמריקה. אנגליה והולנד חששו מאד מפני פגיעה באינטרסי הסחר שלהן, ומצאו לשון משותפת עם קיסר הממלכה הגרמנית־רומאית ועם ארצות אירופה האחרות בדבר ריסון שאיפות צרפת שלא ידעו כל גבול. פלישת צבאות מעצמה גדולה לדרום ארצות השפלה (היא בלגיה דהיום) עתידה עוד לעורר תבערה כללית לא פעם.

הפעילות האנגלית בים היתה פזורה ברחבי תבל כולה. בקיץ 1702 התנגשו שייטות אנגלית וצרפתית בים הקאריבי באמריקה התיכונה. בהתנגשות זו לא הצטיינו הקפטנים האנגלים בתעוזה רבה, ואף סרבו להישמע להוראות סגן האדמירל בנבו (Benbow), שפיקד על הכוח האנגלי. בנבו נלחם בגבורה ונפל חלל, אבל ארבעה קפטנים מפיקודיו הועמדו לדין צבאי ושניים מהם נדונו למוות ביריה.

בשעה שסגן אדמירל בנבו נפל בים הקאריבי, צר רוק על קאדיס בראש 150 אניות ו־1500 חייל. המצור על הנמל לא השיג כל תוצאה, על כן שמע רוק בהקלת מה את הידיעה, ששיירת אניות סוחר צרפתית נמצאת בדרך בליווי אותה שיירה שבנבו נלחם בה בלא הצלחה יתרה. הוא הפסיק מיד את המצור, ויצא לקראת הכוח הצרפתי על מנת לתקוף את השיירה. רוק איחר את המועד, הצרפתים כבר נכנסו לנמל ויגו (Vigo), בחוף האטלנטי הצפוני של ספרד, החסום בשרשרת גזרי עץ ומוגן בתותחי חמש אניות קרב העוגנות בפתח. רוק לא רצה להחמיץ את ההזדמנות, התכונן היטב להתקפה והקים לשם כך כוח מיוחד המורכב מ־25 אניות מלחמה, ספינות הבערה וספינות תותחים. בראש היחידה הסתערה אנית הקרב “טורביי” (Torbay), והיא אשר ניתקה את המחסום בחרטומה המוצק. השייטת האנגלית פרצה לפנים נמל ויגו, ואילו בחוף – התקרבו אל העיר גדודי רגלים שהונחתו בסמוך לתחילת המבצע. על המזחים עמלו אז הסבלים הספרדים בקדחתנות בפריקת אוצר המטבעות של 20 מיליון ריאלים (Real).¹⁰⁵ עד לתחילת ההתקפה הספיקו הסבלים לפרוק 14 מיליון, ו־6 מיליון נותרו עוד באניה, ואלה בלבד הגיעו כעבור דורות לידי הספרדים משהעלו אותם מקרקעית המפרץ. אנית האוצר עצמה הועלתה באש וטבעה. את 14 המיליון, אשר עמלו כה קשה בפריקתם, תפסו החיילים המונחתים בחוף, והאנגלים הביאו את האוצר הרב הזה הביתה כשלל מלחמה. כיבוש ויגו היה נצחונו הגדול של אדמירל רוק. מירב האניות הספרדיות נלכדו, טבעו או נהרסו; אחדות מאניות הסוחר הושטו לאנגליה ללא נזק ופגיעה.

נמל ליסבון היה מתאים ביותר מבחינת מיקומו ונוחותו לריכוז האניות האנגליות שפניהן מועדות לים התיכון, ולפיכך נזקקה אנגליה לפורטוגל כבעלת ברית. זו מצידה נאותה למילוי התפקיד, אם תורחק מספרד כל השפעה צרפתית, ומלך ממוצא צרפתי לא יישב במדריד. אנגליה ופורטוגל חתמו אפוא על הסכם סחר, ולאנגליה הותר השימוש בנמלי פורטוגל. היתר זה אמור היה להועיל רבות לאנגליה בפעילות הצי. אדמירל רוק הפליג משם לים התיכון בראש צי ו־5000 חיילים גרמנים שכירים לכיבוש ברצלונה, אבל נכשל במשימתו. בדרך חזרה לליסבון היה עליו לעבור את מצר גיברלטר. למזלו של רוק, עגנה בנמל רק אניה ספרדית אחת, וגם המבצר לא היה מאוייש כהלכה. זו הזדמנות שאין להחמיצה! ולאחר כנס מפקדים הוחלט לשגר כוחות צי לצור על הביצורים של גיברלטר. משך שלושה ימים הפגיזו האניות האנגליות וההולנדיות את סוללות החוף ואת המבצר, והריכוך הארטילרי איפשר הנחתת חיילים רגלים ללא כל התנגדות. ב־24 ביולי 1704 נפל מבצר גיברלטר. הכיבוש נעשה בשמו של קרל מלך ספרד, שהיה ממוצא אוסטרי, ואנגליה תמכה בתביעתו לכתר. אליבא דאמת, קרל מעולם לא עלה על כס המלכות של ספרד, אבל אנגליה שמרה לעצמה ומחזיקה בידיה את מבצר הצוק עד עצם היום הזה.

מכאן ואילך מסוגלת היתה אנגליה לחסום את המצר ולמנוע את איחוד השייטות של טולון וברסט למען פעולה משותפת. לפריצת החסימה שיגרו הצרפתים באוגוסט של אותה שנה את שייטת טולון, כ־50 אניות קרב, וזו נתקלה מול מאלאגה בכוח אנגלי הדומה לה לערך בממדיו. אדמירל רוק ערך את אניותיו בטור עורפי מצד גלי הרוח בהתאם ל“הוראות קבע ללחימה”, פנה לעבר הטור הצרפתי ותקף. היסט כיוון של 90 מעלות חשף את האניות האנגליות התוקפות למטחי הדופן של הצרפתים, בעוד אלה יכלו להשיב בתותחי המרדף הקטנים שבחרטום בלבד. אחר ירי המטחים מיהרו הצרפתים להתרחק עם הרוח, ועצם ההימנעות מהתמודדות שמה לאל את חישובי רוק. יתר שעות היום עברו בתמרוני סרק מעין אלה, ומשנשתנתה הרוח הסתלקו הצרפתים כליל מן הזירה ושבו לטולון. ובכן, איזה צד ניצח? כבמקרים רבים אחרים, ספק אם ניתן לקבוע.

מכל מקום נסתבר, שאם שני ציים מתמודדים ונוהגים בקרב על פי התפיסה הפורמליסטית בקפדנות יתרה, ואין כל התכתשות (melée) בין האניות אחר פירוק מבנה הטור, לא יוכל צד מן הצדדים להצביע על נצחון חד־משמעי ומשכנע.

אנגליה סיימה את המאבק בהישג מרשים. משך זמן השותפות עם הולנד נעשה הים תחום מיוחד משלה, כל עוד מירב צבאות היבשה שנלחמו בעדה גויסו מקרב בעלות הברית שלה. ככל שנמשכה המלחמה, כן גדל והתעצם הצי האנגלי, ולעומתו, הלך וקטן הצי ההולנדי. השליטה בים, שהיתה באמצע המאה ה־17 מחולקת בין מדינות אלה שווה בשווה, עברה לגמרי לידי אנגליה בתום מלחמת הירושה הספרדית.

ב־1707 אוחדו אנגליה וסקוטלנד. הוקם פרלמנט משותף, והמדינה המאוחדת כונתה בריטניה הגדולה (Great Britain). בקיץ של שנת האיחוד ניסה הצי הבריטי להשתלט ללא הצלחה על טולון, הבסיס הצרפתי הגדול בים התיכון, ועל כן פנה לביתו. בדרך הביתה נקלע הצי לסערה, ובקרבת סילי (Scilly), דרומית־מערבית לאנגליה, נטרפו האניות על הסלעים. בימי מלחמה גדולה זו ניסו הבריטים להצר את צעדי הצרפתים גם באמריקה. צבאם פלש לקנדה, ומבוסטון הפליגה שייטת של 15 אניות קרב ונכנסה לשפך הס"ט לורנס (St. Lawrence) בדרכה לעבר קוויבק (Quebec). הפעם סייע הטבע לצרפתים המתגוננים. ברוח הסערה והערפילים הכבדים הוטחו האניות הבריטיות לסלעים. הבריטים נאלצו להיסוג.

במלחמת הירושה הספרדית רכשה בריטניה נחלות רבות, גם באירופה וגם בעולם החדש. בנוסף לגיברלטר השתלטה היא על פורט מאהון (Port Mahon), ניו פאונדלנד (New Foundland), נובה סקוטיה (Nova-Scotia) ומפרץ האדסון באמריקה הצפונית. המלחמה נסתיימה בהסכם אוטרכט (Utrecht) ב־1713. תנאי ההסכם היו לטובת בריטניה. צרפת התחייבה להרוס את רשת בסיסי הפירטים, ובריטניה השיגה זכויות עדיפות בסחר עם המושבות הספרדיות באמריקה. בכס המלוכה בספרד זכה צרפתי, פיליפ מבית אנז’ו (Anjou), אבל בתנאי שצרפת וספרד לא תהיינה תחת שלטונו של שליט אחד.

לואי ה־14 הלך לעולמו ב־1715. את מלכותו הותיר לנינו, לואי ה־15. על אף העצות הטובות שאבי סבו יעץ לו לעלם הצעיר, לא שינה הרבה במדיניותה של צרפת.

המלחמה בגלל אוזנו הכרותה של קפטן ג’נקינס ומלחמת הירושה האוסטרית    🔗

עם סיום מלחמת הירושה הספרדית באה תקופה של שקט יחסי בפעילות הימית של בריטניה בלא שפגה היריבות בינה לבין ספרד. בינתיים התחלף בית המלוכה, ועל הכס עלה מלך חדש ממוצא גרמני, ג’ורג' ה־1 מבית האנובר (Honnover), שלט בשנים 1727–1714. אנגלים רבים הוסיפו ללטוש עיניים לסחר עם ארצות ספרד באמריקה, אולם זו שמרה בקנאות על נחלותיה ועל הסחר עימהן, ומנעה הברחה בכל האמצעים. בדיכוי ההברחה היה טמון זרע הפורענות להתחדשות המלחמה ביניהן.

הסיבה במישרין לפרוץ המלחמה החדשה היתה אוזנו הכרותה של קפטן ג’נקינס (Jenkins). האיש הופיע באחד הימים בנמל פלוני, כשאחת מאזניו אינה במקומה הטבעי, אלא בכיסו. הוא זעק וטען, כי נפל בשבי הספרדים, והם הטילו בו את המום הנורא. הוא הוסיף והשמיע את דברי שוביו לאמור, שכך הם היו נוהגים אף עם מלך בריטניה, אילו נפל בידיהם. סיפור המעשה נפוץ במהרה ברחבי בריטניה. לעומתו, נפוץ גם סיפור הפוך בפי אציל ספרדי, אשר פרסם מעשה אכזרי יותר על נפילתו בשבי הבריטים. הוא אולץ, לדבריו, לכרות במו ידיו את חוטמו ולבלעו. בספרד ובבריטניה הגדולה כאחת סערו הרוחות בדרישה שמעשה הנבלה ייקום. על אף שרבים בבריטניה ראו בדברי ג’נקינס סיפורי הבל, נכנע הממשל לרצון דעת הקהל, ובאוקטובר 1739 הוכרזה מלחמה על ספרד.

“מלחמת אוזנו של ג’נקינס” לא הביאה תהילה רבה לבריטניה הגדולה. הספרדים שיבשו את הסחר שלה, הם תפסו אניות בריטיות, ואילו פעילות־הנגד לא הפיקה את התוצאות המקוות, אלא באוקיאנוס השקט בלבד. שם פעל קומודור אנסון (George Anson) בראש שייטת בריטית, והוא הצליח לשים את ידו על אנית אוצר ספרדית בקרבת מאנילה (Manila). בתום מעשה הגמול חזר אנסון לנמל הבית ולאחר שהקיף את כדור הארץ, וזאת כדי שיימנע מהיתקלות באניות מלחמה ספרדיות. היתה זו ההפלגה היחידה סביב העולם שנערכה מאז ימי דרייק (1580). מכל מקום, עלתה מלחמה זו לבריטניה במהלך שתי שנותיה בדם רב; אבדו לה 20,000 חיילים ו־407 אניות, רובן אניות סוחר.

מלחמת ירושה פרצה גם במרכז אירופה (1748–1740). קיסרית אוסטריה, מאריה תרזה (Maria Theresia), הותקפה על ידי פרוסיה, ולכן הצטרפו לפרוסים מטבע הדברים צרפת וספרד. מאחר שספרד נלחמה נגד אוסטריה, התחברה עם זו האחרונה אנגליה. המלחמה, שאמורה להיות אירופית, התפשטה במהרה לאמריקה והתנהלה גם בים התיכון וגם באוקיאנוס האטלנטי.

כזכור, עיצבו האנגלים במהלך הקרבות עם הולנד במאה ה־17 דפוסי לחימה חדשים בים, המבוססים על מערך הטור העורפי. מערך זה כלל אניות מפרשים מרובות־תותחים, המסודרות בטור תוך מרווחים שווים בין אניה לאניה, ובצורה זו נלחמו נגד טור האויב: חלוץ מול חלוץ, מרכז מול מרכז ומאסף מול מאסף. הצי האנגלי, ולימים הבריטי, גיבש לעצמו את טקטיקת הטור למשימה מגננתית, אולם מיתרון זה של הטור העורפי הקישו הם לגבי כל המצבים האפשריים, לרבות ההתקפי. בעיני רבי האדמירליות בלונדון הצטייר מערך הטור העורפי ככליל השלמות, כזה ראה וקדש, שאין להפרו ואסור לחרוג ממנו, כפי שנוסח הדבר ב“הוראות קבע ללחימה”. המפקדים נדרשו לקיים את סעיפי “ההוראות” כלשונם תוך ציות קפדני, והם נטלו על עצמם את מלוא האחריות המשפטית במקרה של הפרה.

אנית הקרב הבריטית, שפגעה באש תותחיה ביריבתה הצרפתית ואילצה אותה לנטוש את המערך הקרבי, לא הורשתה לנוע ולצאת מן הטור כדי לחסל את האויב או ללכדו. על פי הכלל, הותר להשמיד את האויב רק לאחר שיתוקו המלא ואובדן יכולת התמרון שלו בים. כמובן, לכפות עליו מצב מעין זה ניתן רק לעיתים נדירות. אמנם נמצאו פה ושם מפקדים בריטים עזי־נפש ששברו את מבנה הטור, אבל אלה הסתמכו על סעיף המתיר לשנות את מבנה הטור לרגל מרדף אחר האויב המובס. צעד כזה היה כרוך באומץ לב אישי, ורק מעטים מבין המפקדים עשו כן. אימת האדמירליות הבריטית שיתקה כל ניצוץ של יוזמה ותכנון עצמאיים. כל חריגה מן הטור – סופה עונש הורדה בדרגה, השעיה מן התפקיד ומאסר. המסקנה: קצינים צייתנים שהקפידו על הטור לא ניצחו במערכה, וקצינים שזנחו אותו הואשמו כחוק.

בדומה לטקטיקה הבריטית, ניסחו גם הצרפתים את תפיסתם, שנשענה על מבנה הטור העורפי, אבל גישתם היתה גמישה יותר. הם נלחמו כאשר לדעתם היו התנאים מתאימים לכך. הצרפתים ראו בטור העורפי מבנה הגנתי מובהק. גישה זו הקלה על המפקדים לנתק מגע, ובמקרה הצורך אף לנטוש את זירת המערכה; ומכאן, שייטו הצרפתים בדרך כלל בצד חסי הרוח כדי לאפשר נסיגה בעת הצורך, בעוד הבריטים כמנהגם – בצד גלי הרוח.

בפברואר 1744 סייר אדמירל מתיוס (Thomas Mathew) במערב הים התיכון בראש שייטת של 28 אניות קרב ועוד אי־אלו אניות עזר קטנות. מול טולון הוא הבחין בשייטת ספרדית־צרפתית מאוחדת שגודלה דומה. השייטת המאוחדת החלה להיסוג כשהאנגלים בעקבותיה. המרדף נמשך יומיים. בתנאי רוח בלתי נוחים לא היה אדמירל מתיוס מסוגל להערך מול האויב כדבעי, והחלוץ והמרכז שלו נמצאו מול המרכז והמאסף של האויב; לא נוצרה אפוא חפיפה שלמה לטור הספרדי־צרפתי. מן הסתם, לא ניתן אז לעשות יותר. בלית כל ברירה אחרת, הניף מתיוס את נס האותות להתנגשות, והניע את החלוץ נגד המרכז של טור האויב, ואילו המרכז הבריטי עלה על המאסף הספרדי־צרפתי. המאסף הבריטי בפיקודו של תת־אדמירל לסטוק (Lestock) “כיסה” זירה ריקה של הים. לסטוק היווה עבור מתיוס בעיה בפני עצמה; הוא שנא את מפקדו בגלוי, ונכון היה להכשילו בכל מחיר. כוונת מתיוס היתה, שלסטוק יפרוש את מפרשיו, יחוש לזירה וייכנס לקרב עם המאסף של האויב, במקום לשהות מאחור באפס מעשה. שלוש שעות לערך נמשכה ההתנגשות. כאשר גילה האדמירל, כי החלוץ הצרפתי מתכונן לערוך כפילה (doubling) על החלוץ הבריטי, הפסיק את הקרב ונסוג עם אניה ספרדית שבויה. לאיתות מתיוס אל לסטוק, כי יבוא קדימה לעזרת המרכז הבריטי, השיב הלה, שלא יוכל לעשות כן, הרי על אנית הדגל של האדמירל מונף לא רק נס הקרב אלא גם נס נוסף, המורה להישאר בטור עורפי, ולפי ה“הוראות” יש לקיים את הטור אלא אם קיבל פקודה אחרת.

הכשלון בטולון גרר אחריו שורה של משפטים צבאיים. מבין עשרת הקצינים שהועמדו למשפט הורשעו שבעה, ורק שלושה זוכו. בקרב המזוכים היה גם תת־אדמירל לסטוק, שלא נלחם ונמצא נקי מכל אשמה, כי פעל בהתאם ל“הוראות”. אדמירל מתיוס הורשע בדין, והושעה מתפקידו למרות שדעת הקהל נטתה לצידו. לעג הגורל הוא, שבין שופטיו של מתיוס ישב הקרבן הבא של “הטור המקודש” אדמירל ג’ון בינג (Byng).

ארועים בצפון אמריקה    🔗

בגלל אובדן שטחים וההצלחות הצבאיות הבריטיות בקנדה, בנו הצרפתים את לואיסבורג (Louisburg) באי בריטון (Breton), בפתח הכניסה למפרץ ס“ט לורנס. עקב מיקומו הגיאוגרפי וממדיו נחשב המבצר כ”גיברלטר" של המערב. למעלה מכל ספק, היה לואיסבורג כצנינים בעיני הבריטים, שהרי מכאן יצאו האניות הצרפתיות, ששיבשו את סחר המתיישבים במושבות. מכיוון שהשתהתה בריטניה בהתערבות, התגייסו המתיישבים עצמם, מניו־יורק וממושבות אחרות, כונסו 13 ספינות חמושות ובמרץ 1745 יצאו לדרך. לא הפיקוד ולא אנשי המשלוח היו בקיאים במלאכת המצור, או בתחומים צבאיים אחרים כלשהם. אמת ונכון, שגם מבצר לואיסבורג לא היה שרוי במצב מזהיר; נתגלו ליקויים במתקני ההגנה, אספקת המזון היתה בלתי־מספקת והמורל של החיילים ירוד ביותר. הכוח התוקף, על אף חולשתו, הצליח להדק את המצור סביב לואיסבורג, אבל בסופו של דבר הבריטים נאלצו להתערב. מהודו המערבית הגיעו 4 אניות מלחמה, ואלה מנעו אספקה ותגבורת והמבצר נפל. אין ספק, כי לולא העזרה הבריטית, לא יכלו המתיישבים לבדם לגבור על לואיסבורג. אי־אלו נסיונות צרפתיים להאחז מחדש בחופים הדרום־מזרחיים של קנדה לא עלו יפה, והמתיישבים נחרדו עד מאד מפני איומים אלה.

מצד שני, הי