בבקתה קטנה של אבן, לא הרחק מנחל צין, גר איש צעיר שאביו ביקש לרצחו נפש; ומאז עיניו ממצמצות מהר, כמו נרתעות מפני אור חזק.

אנשי הכפר לא קרבו אליו הרבה, ולא הוא אליהם; דיבורם מהוסס, קצר, מרחק שאין בו טוב או רע, כמרחק שבין ענן לבין אחת הצאלים הבודדות שבציה.

לא רבים חיו במקום הזה. לפני דור, אולי שניים, ירדו כמה משפחות מארצות ההר לבקש שלווה, מדרימים ומדרימים כל העת, חומקים מפני שיירות חיילים חמושים, הדוהרים אל עיר הפלך, ומפני כנופיות של רעבים, אורבים לשוד, יגעי מלחמות כמותם. עשר שנים נלחמו אנשים בהר, יד איש ברעהו, חומדים איש את מרעה רעהו, ורבים נפלטו ממנו. מי שהיתה לו חלקה, נאחז בה בעקשות, זעמו יושב כבד באויר שמעליה. מי שלא היתה לו, דחף אותו הזעם אל הדרכים, לנוע שם עם הנשים ועם התינוקות, לשווע ולשדוד. רק מי שהרחיק מאד נמלט מפניהם, הפנים שהופיעו פתאום מאחורי נקיק או חרוב, שזופות ומעופרות, ובשורתן רעה.

אויר קשה עמד בכל דרכי ההר. מעטים הלכו בו.

הדרימו והדרימו, הם ובהמתם. ימים הרבה הלכו, כמו נעו הרגלים מאליהן. ההר היה לגבעות, והגבעות לערבה, והם הלכו עדיין, כחוששים לעמוד, עד שלא פגשו איש בלכתם. גם העשב היה דליל.

לבסוף הגיעו לערוץ הזה. אבנים רבות, שחומות, הצטופפו בתחתית המורד, כמו צומחות מתוך החול עצמו, אבנים שהידרדרו מטה לפני זמן רב, כאשר נד של מים גדולים מאד שטף את פני הגבעות ברעם וברעש שהניס כל חי. עכשיו רבצו האבנים צחיחות, נקברות לאט בחול, כמו הרבה מצבות נושנות שהזמן עיקמן. צל גבעות עמד מעליהן, ושתיקה גדולה.

קרסו תחתיהן, עייפות מלכת ולו פסיעה אחת. אחדים הדרימו עוד, עד למצוק הגדול, ושבו ועיניהם כבויות. רק גבעות צחיחות שם, אמרו, לבנות, מאופק עד אופק, ארץ דוּמה, אין בה חיים.

ידעו שכאן יישבו. גם לא נותר בהם כוח לנדוד. גררו את האבנים הכהות, אחת לאחת, במעלה, לבנות בקתות להם ולטפם, וגדרות למקנה. בלילה שוקעים היו בשינה כנמלטים אל תוך מעבה. ביקיצה לא ידעו היכן הם, מבוהלי מרחב. איש לא היה סביבם.

מעט מעט הסכינו. הצאן מצאו מעט מרעה, ועמדו מלַחֲכות תחת השמש היוקדת. הנשים מצאו חלמית. רוח הערבה כמו החליקה את קמטי הדאגה.

היו מים רבים, מהלך יום; אבל אל אלה אי אפשר היה להגיע. חיל מצב חזק ישב על המים, שכירי צבא פרעה, מצד גדול להם, צופה בראש המגדל יומם ולילה. גובים היו מס מן השיירות העוברות כאן לעתים, שתים או שלוש בשנה, מעבר הירדן אל עזה ואל שרוחֵן. בכפר אף לא העזו להביט לשם.

כאן, בין הגבעות, יכלו לסמוך רק על מעט הגשם. למדו מהר. בנו סכרים. חפרו תעלות, לעשות דרך למים, ללכוד כל טיפה. ידעו שרק במקומות הנמוכים, באפיק הנחל החרב רוב ימות השנה, גדלים העצים נותני הפרי; וכי את מעט החיטה יזרעו רק על מדרגה שטוחה, מגודרת בעמל; שאם לא כן, יבוא לפתע השטפון באביב, ויסחף עמו שיח ושתיל, ולפעמים גם כבשה או ילד. דלים וקנאים, רבו על חלקות השדה הקטנות, כמה פסיעות איש כל גדלן.

אי אפשר היה לרתום את המים. ברצותם באו פתאום בהמון עכור גדול, שברו את הסכרים כשְבור ענק קנים של קש, סחפו הכל, ונעלמו. ברצותם חדלו לגמרי, שנה או שנתיים או שלוש. במקומות הנמוכים צמחו אשלים ורותם, מעט דקלים, ושקד רזה, גוחן מטה. למעלה היתה ציה.

לא פעם הביטו בקנאה בעננה חולפת מעליהם, כהה, רווית גשם, וראו אותה ממטירה הרחק, במקום בו חיל המצב ובריכת המים. הביטו בעינים כלות. אז היה גבר אחוז־יאוש רץ מהר אל העדר, חוטף גדי תחת שחיו, מכסה באדרתו, כאילו בוש מפני ילדיו, ואץ מקרטע אל אחת הגבעות הקטומות, השטוחות כשולחן, אולי יספיק להקריב מהר לאלהים, אולי חטאו האנשים, אולי שכחו את תורת משה מסיני, הלא נביא אין בתוכם, מלך אין, גם אלהים איננו עמם כאשר היה במדבר הגדול, בימים הגדולים; הנה, הנה הם מתחטאים, עכשיו תבוא העננה ותתן להם חסדה, עכשיו.

לפעמים בא מעט גשם. לפעמים נשארו צמאים. ידעו שאלהים רחק מהם מאד. אולי נשאר בהר, במקום הכוהנים ואוהל המועד.

* * *

סָלוּא היה כבן שתים־עשרה כאשר הניף אביו עליו את הסכין. זכר בעמום שקשור היה בחבלי מִתְנן חזקים, ומת שם לזמן רב; ואחר כך קם, והוא לבדו, אין איש עמו בעולם, רק השמש הגדולה במעלה שמים, ושׂה שחוט שרגליו נתקשחו מוטל לידו, מכוסה דם וזבובים. עצום עינים, ממצמץ, מתנדנד, הלך נכחו במדבר, נופל וקם, נופל וקם, אולי עד ערב, אולי יום, אולי התארך היום והיה ליומיים, והוא הולך, אינו יודע לאן הוא הולך ולמה הוא הולך.

מישהו מצאו והביאו הביתה. שתה מים מן הכד וצנח לישון. איש לא היה בבית.

בכפר בושו במעשה. לא אבו לדבר. אם הזכיר אי־מי את אבי סלוא, ואמרו: כלב שוטה האיש הזה, חלומות גדולים לו, היום כל פרעוש יאמר אברהם אני, ואלהים מצווה אותי בחלומות, לא ייעשה כן במקומותינו, אמרו וירקו, כמבקשים לטהר פיהם מִדָבר רע; לא ייעשה כן, כי יקריב האב את בנו כאחד עמי הארץ, אך משוגע האיש.

משתתקים היו כל אימת שראו את סלוא קרב. והוא לא קרב הרבה.

את אמו זכר אך בקושי. פעם אחת העז ושאל את אחת הנשים הזקנות היכן אמו. הביטה בו נבוכה, והחלה טווה סיפור ארוך, כיצד באו אחי אמו יום אחד להשיבה הביתה, מרחוק באו, כי לא ניתנה כדת, בלא מוהר לקחו אותה אל בית בעלה, רק ישולם כל מוהרה ותשוב, והוא מה לו כי יתעצב, הלא טובות לו נשי הכפר מעשר אמהות, הנה, יקח נא את התמר הזה ויאכל וימתק לו.

לא האמין לה. בעצמו לא ידע מדוע. פעם אחת, במרעה, אמר לו אחד הילדים שתחת הצוק נמצאה גופת אמו, והיא מתה, אל נכון מעדה ברוצה אחרי אחת הכבשות, הלא כל הכפר יודע.

גם לכך לא האמין. זמן מה ניסה לזכור אם הלכה לה לפני מעשה הקרבן, או אחריו, ולא זכר, עד שחדל לחשוב. כל הדברים נתקבצו לו יחד לאימה אחת, גדולה וחזקה ממנו. לפעמים אמר בליבו שנלקחה אמו אל המצד אשר על בריכת המים, מצרי עבר על סוסו ולקחה, ושם היא כלואה, רוצה לשוב אל בנה ואינה יכולה. כאשר גברו עליו מצוקות, מביט היה לעבר המצד שבאופק, ומדמה לשמוע את קולה. פעם, פעמיים, כאשר גברה הרוח, חש כאילו יד מלטפת את ראשו, ובכה מאד.

נשאר עם אביו בבית. וכי לאן יילך. רועה היה את העדר הקטן למן הבוקר, עד שהתחיל האור אוזל מן השמים, כמו גולל מישהו את יריעות האור הפרושות לפס אחד אדום וארוך מאד באופק; ואחר כך החוויר גם זה. קור הלילה הראשון היה מכה אז בערבה, חודר תחת בגד, הכבשים מתכנסות, מפנות זנבותיהן לרוח, ופועות הביתה, הביתה.

לפעמים ישן בבית; לפעמים, כשהיו רוחות המדבר קרות מאד, התכרבל בתוך העדר, בין הגופים הצמריים החמים. צייתן וממצמץ, כמה שנים סעד את אביו החולה, מביא לו חלב, מעסה רגליו לעת כאב, עושה לו פת על גחלי הרותם. אביו הוא.

וכשבא יום אחד מן המרעה, וראה כי מת אביו, אף לא חשב ללכת אל הכפר ולבקש עזרה. בעצמו גרר את המת עד תלולית של חול, בעצמו כרה קבר בתנועות מדודות. גוף אביו כבד היה וקשוח מאד, מגעו רע.

ארבעה או חמשה מבני הכפר ראו אותו חופר. עד שבאו לעזור עמו, כבר היה המת מכוסה חול רב. סלוא המשיך לערום את החול, עוד ועוד, אינו יודע מתי לחדול. לא ידע איך קוברים. אנשים הביאו כמה אבנים גדולות להניח על הקבר, מפני חיות המדבר. לא מלאם ליבם לנחמו. וגם הוא לא אמר דבר. התפזרו איש לביתו.

נשאר לבדו בבית. זמן־מה עוד זכר בפחד את מגע הגוף האפור, הנוקשה מאד, עוד בשכבו על ערש דווי קר היה וקשוח. פעם אחת חלם שקם אביו וחזר, הנה הוא שוב על יצועו בבית, וידע בחירוק שיניים שיהיה עליו לקברו שוב, והפעם יניח אבנים כבדות יותר. הקיץ בזעם נורא.

בכפר החלו מדברים בו. אולי בושו על שעזבו אותו לנפשו כל השנים האלה. אשה צריך להשיא לסלוא, אמרו, עלם הוא, לא טוב היותו לבדו, עוד מעט הוא בא על העזים ועל הכבשים, ולכל העם עוון.

דיברו, וידעו שאיש לא יתן לו את בתו. פחד סתום, נושן, עמד בהם מפני הנער ומפני משפחתו, מוזרה המשפחה הזאת, כבד משאה עליהם. לא ככל האדם סלוא, אמרו, ממצמץ הוא ואינו חדל, אולי הכה אותו האלהים בעיוורון, או בסמרמורת, זיכרו נא את אמו ואת אביו טרוף־הדעת, אולי ארור כל זרעו, מי איש ויידע. לא יתחתן בנו זה.

לשוא אמרו שעדרו הטוב בעדרים, שחלקתו גדורה כמבצר ואינה נפרצת. הסוד חילחל, עתיק כימות עולם.

לבסוף הסכימו: כאשר יילך חירם אל ארצות ההר, כלכתו מימים ימימה, לסחור בערים שם, יביא לו אשה מאחת המשפחות שנותרו מאחור ולא ירדו דרומה; אולי ימצא את שארי בשרו, ומשם יקח לו את האשה. רק לא יגיד חירם את הסוד, הזהירו, איש חכם חירם, בלבו יכמוס אותו, פן ימאנו האנשים שם לתת מבנותיהם לסלוא. החרש, חירם, אמרו במתק שפתיים, את שמו תגיד ואת מוצאותיו לא תגיד, ומאלהים יהיה הדבר, כי רק הוא הנותן אשה לאיש.

אבל חירם לא מיהר לצאת. שנה באה ושנה חלפה, והכפר נעול על עצמו. וגם אם תכפו עליהם הצרכים, זה מחרשתו אין בה להב, זה מבקש יין או דבש או שמן או קיץ, והכלות מצפות לעדיים – לא מיהר חירם לצאת. בעוד חודש, היה אומר למפצירים, בעוד חודשיים, לא עת מסע היא, השמש חמה, וגם השמן בהר לא חדש, והדבש יקר מפז, אך יתקצרו הימים ויילך.

ידעו שאין לדחוק בחירם. ברצותו יצא, ברצותו נשאר. היו שנים שלא יצא.

ויום אחד בא ילד קטן עד ביתו של סלוא, סמוק־לחיים מן הריצה, נתקל במילים, ואמר מהר סלוא, מהר בוא, כי קוראים לך הזקנים, הנה הם יושבים תחת הדקל, ואתה בוא מהר, סלוא.

ירד אל הערוץ, תמה.

כעשרה גברים ישבו על תלולית החול הנמוכה, המשוטחת, מצמיחה סבך פרוע של אשל, קוצים והגָה, ודקל דל, מעוקם, גוחן מעליה. לבם היה טוב עליהם.

בירך אותם לשלום, וחיכה, מרכין ראש וממצמץ בחוזקה.

בישרו לו, כמתלוצצים, שהנה יוצא חירם לדרך, אשה יביא לו, ועתה יילך נא סלוא ויתן ביד חירם אשר יתן, מתנות ומוהר, למען יביא לו חירם כלה טובת מראה; ואת ביתו יכין להכניס כלה, יצוע טהור יכין לה, ומקום לשמלותיה, כי שמלות לנשים הגרות בהר, כתנות פסים להן. אמרו וצחקו.

נשא עיניו אליהם, פוחד מאד מפני ההיתול. אבל עיניהם טובות היו. חיכו לו שיודה מאד, שיזנק וימחא כף וירכון וינשק כנף בגדם.

סלוא לא זע. הם התלוצצו עוד מעט, אמרו שהם בוטחים בו, גבר הוא, לא קשת רמיה קשתו, ולא יהיו לבוז בעיני בת ההר הזאת, בל תתנשא על הגברים, כי גבוהות לב נשי ההר, והוא ידרוך על כף רגלה וימשול בה.

כשראה שאין להם מה לומר לו עוד, ביקש רשות ללכת. הביטו בו בלכתו, בפחי נפש, כמו שיבש עליהם את המהתלה.

* * *

לא ידע מנין יקח את המוהר. כל היום התהלך אנה ואנה, מבולבל, שוכח את אשר ביקש לעשות. אחר כך, באישון לילה, זכר: עוד יש במעזבה שק או שניים ובהם חפצי אביו ואמו, מכוסים צרורות, וכדים סדוקים, ומחצלות ישנות של קש, שנים לא הפך בהם איש; אולי שם ימצא את המוהר.

בלילה שכב ער, מחכה לבוקר. פעם־פעמיים נדמה היה לו שכבר הוורידו ראשי ההר הגבוה; אבל לא היה זה אלא אור ירח, גבוה ועז ומתעתע. נדמה היה לו שהוא שומע קולות בתוך הבית, ולא היה דבר. ירבוע אחד בא לחטט על המפתן, והלך כלעומת שבא.

עד שהחלו ציפורים רבות לקרא לשמש בקולות חזקים, מתריסים, עפות בקוצר רוח חד אנה ואנה בשמיים, כמו מותחות חבלים דקים למשוך בהם את השמש מרִבצה במזרח, ובכפר נשמעו קולות יקיצה, וריח עשן עם ריח הבצק החם עלה מן החוצות.

סלוא הלך אל המעזבה. זמן רב עבד להסיר את השקים שנצטברו. בעצמו לא ידע איך הניח להם עד אותו יום ולא פתח דבר. ברובם לא מצא אלא פסולת נושנה, כדים סדוקים שאין בהם חפץ, ארג אכול־עש. ריח זקן ובלה עמד כלוא בשקים, והרבה להשתעל.

כעס סתום עלה בו למראה כל אלה, חפצי אביו וחפצי אמו, מושלכים בכל זקנתם. עננים של עש ואבק עלו מן החורים ומן הבד המצחין, שאריות של מוות. פיסות של בד התפוררו בידיו, כאילו לא היו אלא גושי ריח שקפא, ועכשיו נפוג.

באחד השקים מצא גליל בד קשוח למגע. גולל אותו מהר. בתוך הבד היו שתי אצעדות קטנות, כמיועדות לרגלי ילדה, וראי ממורט של נחושת. עמוק יותר היתה כוכלת של בושם. מעט מן הריח עוד נשתמר בה, תמצית של חיים אחרים.

ישב תחתיו שעה ארוכה, שואף ושואף בפליאה את שארית הריח. הניח את האצעדות על כף ידו הפתוחה, שעה ארוכה, והבין: אך נערה קטנה היתה אמו כאשר הובאה למקום הזה, נערה קטנה ניתנה לאביו. ניסה לענוד אותן על קיבורת ידו, ולא עלו אלא על שלוש אצבעות.

עדיין נותר מעט ריח באצבעותיו. עצם עינים וניסה לזכור. נדמה היה לו שהוא רואה, בעמום מאד, נערה צעירה, עוד לא גמרה לצמוח, רצה מהר מן הבית ולחייה שרוטות, כמו שרטה את עצמה בכל עוז, והיא מתיפחת, ידיה מושטות קדימה, אין לה מושיע בכל המדבר כולו.

יותר לא זכר. המראה הכביד עליו. גם לא בטח בו. לא היה בטוח בכל החלומות האלה, הבאים אליו לפעמים.

העביר ידיו על פניו, להתעשת. אחר כך קם, ממצמץ בחוזקה, הוציא את כל שקי הבלויים מן המעזבה החוצה, משליך הכל בערימה אחת, ומנער ידיו. הרהר רגע, ואחר כך הביא כמה גחלים ממחתת הרותם העוממת לפני הבית, והעלה את הכל באש. הערימה היתה יבשה, בערה חזק ומהר. ככלות הכל, ניקה היטב את המעזבה, מעביר בה מחתה של עשן מפני החרקים. מראה השטח הריק, המטוהר, שימח אותו, כאילו נפטר ממשא כבד, ולא ידע שהוא נושא אותו כל הימים האלה.

את האצעדות ואת הראי גלל היטב בבד. לא הביט בראי.

* * *

בצהרים הלך אל חירם.

אנשים רבים התגודדו בפתח ביתו, רעש גדול עלה משם ומצהלות ילדים, כמו קרואי שמחה, באים והולכים ועומדים להביט וקולותיהם רמים. כל הכפר התקהל לראות איך מכין חירם את גמליו לדרך, איך הוא קושר את הצרורות מעשה אמן, איש לא ידע לטעון כחירם. מדי רגע יצא אחד הבנים מן הבית ובידו צרור נוסף להעמיס. כל העת נכנסו ויצאו אנשים, מפקידים ביד חירם, מי חֵפץ, מי אמירת דברים, ובניו יושבים בפתח המקורה ומונים צרור לצרור, אמתחת לאמתחת.

שני הגמלים הגדולים עמדו סמוך, מניעים ראשם הכבד, מדשדשים, נוחרים מדי פעם נחרה אדירה כנפיחה רמה, נותנים רגל לפני רגל דקה, כאינם בטוחים אם עליהם ללכת, ולאן יטה הגוף הגדול. ילדים קישטו את האוכפים ואת הרסן בפיסות בד קטנות, בורחים כל אימת שהגמל הסב ראש אליהם, נוחר, חושף שינים אדירות, רירו זב צהבהב. נועזים שבהם הצליפו ברגלי הגמלים בשבטים שבידם, וברחו. הגמלים עמדו, גדולים ואדישים.

סלוא התקרב לחירם, גליל הבד בידו. שפל רוח, ממצמץ בחוזקה, שאל אם יש בידו כדי מוהר.

חירם הביט בו במבט שקט. שקל את החפצים על ידו רגע ושניים, אחר כך אמר שדי באצעדות האלו, אותן יקח עמו, כי זהב הן, פיתוחים אין עליהן, לא כפתור ולא פרח, אבל זהב הן, ויצלחו; ואת הראי ישאיר נא סלוא עמו, כי לא ממורט הוא, אולי לא טובה הנחושת, לא תעבור אל הסוחר.

סלוא הקשיב, מרותק. דברים כנים אמר לו חירם, לא במבוכה ולא בהיתול, כדבר איש אל רעהו דיבר. לעיני שני עדים גולל חירם את האצעדות בבד, ואמר בקול רם שאצעדות סלוא הן, למען יקח בהן אשה לסלוא; וכי לא יצליח אלהים דרכו, או אם יבואו שודדים ושדדו אותם ואת בניו, נקי הוא לפני סלוא וחוב אין לו.

שני העדים אמרו אמן בקול רם, וחירם חזר וישב תחתיו, נפנה אל האורח הבא. עניין סבוך היה לו של יונים ושל כדי דבש, וסלוא לא שמע דבר.

רק עכשיו הבין שאת הנעשה אין להשיב. נחרד מאד.

האנשים חייכו אליו. היו שטפחו על כתפו, חתן תהיה לנו, סלוא, אבי בנים רבים תהיה. כמה מן הבנות הצעירות הביטו בו, כאילו רק עכשיו הן רואות אותו באמת, אמנם ממצמץ הוא, אבל טוב תואר הוא, מגבו אין יפה ממנו. טעם של צער קצר היה במבטן.

קצר־רוח, פילס לו דרך בין האנשים. את הנעשה אין להשיב, אמר לעצמו שוב ושוב, כאינו מאמין, את הנעשה אין להשיב. לא ידע אם הוא שמח או עצוב. רק לבו הלם בחוזקה, כאילו רץ זה עתה למרחק גדול מאד.

מוטרד מאד חזר הביתה ואל כל מלאכות הבית.

כל הכפר קם בבוקר לחזות בחירם בצאתו לדרך. עמדו והביטו מתפעלים, איך קשר חירם את הצרורות האחרונים, איך העמיס עוד ועוד צפחות ואמתחות ושקים, הוריד שק והעלה שניים, עד שבסופו של דבר נקשר הכל במיתנן החזק. הגמלים הגדולים, הסבלניים, רבצו מוברכים, רתמתם מקושטת, ראשיהם הכבדים נעים ימינה ושמאלה. הלסתות לועסות בלי הרף, זבות ריר. הכבודה בלטה לצדדים.

הגיעה העת לצאת. בני חירם טיפסו מהר על האוכפים, אחרי אביהם, והקימו את הגמלים בקריאות רמות. תחילה התרוממו הצוארים הארוכים, גבוה מעל לרגליים, אחר כך קמו גם הרגליים האחוריות, הדקות מאד, כלא ייאמן שתוכלנה לשאת את כל המשא הגדול הזה. הצופים פלטו אנחה. עכשיו דשדשו הגמלים, רגל לפני רגל, קצרי רוח לצאת למסע.

השיירה הקטנה זעה, מתנדנדת ועוברת כבדה על פני הבקתות האחרונות. ידעו שלא במהרה תשוב. אמהות הרימו את ילדיהן הקטנים, למען יראו איך עובר חירם ויוצא אל המישור, איך קמה הרוח הקלה הממתינה במישור תמיד ומרימה חול לכסות על עקבי השיירה.

מן המקום בו עמדו, אפשר היה לצפות למרחק עצום, ככל אשר תכיל העין.

גם סלוא היה במביטים. משהו הדומה לאדישות השתלט עליו. השיירה יצאה, מה לו ולה. מי יודע אם ישוב חירם עד בוא החורף. מי יודע אם ישוב.

וכשהגיעו גמליו המתנדנדים של חירם עד לגבעות הקטומות, השטוחות כמזבח, נראים עתה קטנים, רחוקים ואלמוניים, סב על עקבו וחזר הביתה.

* * *

משנכנסה שיירת חירם אל ההרים, נעשה האויר אחר. הלכו בעקלתון, הגמלים פוסעים לאט, עוקפים מרחוק את כפרי היבוסים. פעם אחת עצר אותם משמר. חירם קפץ כבד מעל הגמל, לקדם את פני הרעה. דיבר ודיבר, הם שתקו והוא דיבר, שם ידו על לוח לבו מדי פעם. לבסוף גחן, או קד, שם לפניהם מטבע או שנים, ושב אל האוכף. לא עצרו אותם.

הבנים הביטו בכל, בעינים חוקרות של גורים. רחרחו את האויר החדש. ריחות קורנית וטיון עמדו בו. זה כמה ימים ראו את אובך הערבה נדרך והולך מיום ליום, נכבש והולך, החול הצהבהב מאפיר, נעשה מוצק, גבעות מתרוממות משני צדי הדרך, גבוהות יותר ויותר, טרשיות, מצמיחות חרוב וזית וסבכי אלה ומוריות. שאפו בזהירות את האויר, ממלאים ריאותיהם, מקשיבים, כבוחנים את נשימת עצמם. האויר לימד אותם את דבר ההר.

לבסוף ראו דבוקה של בתים במעלה ההר מימין, צפופים מאד, זה מעל זה, בית תומך בכתף בית, וזה בירך של בית, נסמכים; דומה תוציא בית אחד וכל הדבוקה תיפול. השמש נטתה מערבה, וההר עמד בשטפון של אור זהוב.

שום דבר כאן לא דמה לבקתות שלהם, בתי העוני, אבן על אבן משחירה רופפת, פזורות במדבר כצאלים הללו, אחת פה, שתים במרחק. גם האבן שבהר אחרת, צבע גוף צבעה.

חירם סימן בידו. מעלה חוגלה, אמר. עצרו, הגמלים נוחרים ונואקים בלי הרף, גופם עוצר וראשיהם מיטלטלים כממאנים. אחזו בחחים בחוזקה.

גינת אגוז גדולה הקיפה את הבאר, כמה עצי רימון בתוכה. צעיר הבנים ירד ונגע בפליאה בפרחים הקשוחים. רימונים ראה, פרחים לא ראה. נראו לו כהרבה צפחות אדומות קטנות.

בבית יששכר קיבלו את פניהם יפה. יששכר יצא אליהם, חיבק את חירם שעה ארוכה. אחר כך לקח אותם הביתה, מדלג מהר על מדרגות המדרון הטרשי, נתמך בגזעי תאנים, זורק פקודות ימינה ושמאלה, שישחטו, שישאבו, שיכינו.

בערב ישבו בחצר יששכר. חצר אחת היתה לו ולאחיו הגרים סביב. מדי פעם בפעם הגיעו אנשים, מנשקים את לחיי חירם וזקנו. נשים באו לשאול על בנות משפחתן, העוד בחיים חייתן, היש להן ילדים ונכדים. קולות רבים עלו מן החצר.

בני חירם ישבו סמוכים מאד זה לזה. מילאו כרסם בשתיקה. טעם האוכל היה זר. גם המילים נאמרו כאן אחרת, מהירות וזריזות יותר, כמו נזרקות מאיש לאיש במדרונות האלה, והמדברים הרבו לנופף ידיהם בדברם. לא העזו להביט בבנות הצחקניות שנכנסו לחצר מדי פעם, נושאות קערות, נושאות לחם. נדמה היה להם שהם נלעגים. אחר כך מיהרו לעלות על יצועם, מכסים ראשם באדרות. אף לא הלכו לראות היכן הלינו את שני הגמלים. פחדו. החושך בהר היה אחר, חשוך יותר, צר כמו בצינוק.

ארבעה ימים ישב חירם על המחצלת, מבוקר עד ערב, מוסר את הדברים אשר נתנו בידו למסור, מוכר תמרים ונחושת ואריג ואבן טובה ממצרים. לו ביקשו תרפים, היו עמו גם תרפים טובים. היו שָנים שבהן גחנו אל אוזנו וביקשו, בלחש, שלא ישמע אותם איש. עכשיו לא ביקשו. רק אשה אחת באה, קנתה זוג תרפים, החביאה בכליה והלכה מהר.

יותר משקנו, צמאים היו לשוחח. היש עמם כנענים, שאלו, היש עמם שופט או מלך או נביא, כי פה בהר יש מתנבאים, אנשים נקלים, הולכים ממקום למקום ומחרפים כאחרוני העבדים, תולשים שער זקנם, ואין יודע אל נכון מה נבואתם, כי ממלמלים הם. לא, אמרו לחירם, אין להם שופט, איש הטוב בעיניו יעשה, והנה עיניו הרואות, שפר עליהם חלקם, אין רע, רק הכנעני סביב, ואלהים טוב הוא ויציל, בודאי יציל.

בניו של חירם הביטו באדמה, נודפים בוז. איך יראו אלה את הכנענים בבואם לפשוט עליהם, חשבו ולא אמרו, הלא מישור אין כאן לראות את המתגודדים והבאים, רק הר אחרי הר מול העינים, מצמיח סבך, מסתיר. יבוא הכנעני ולא יראו, יאסוף אותם כאסוף ביצים עזובות.

ביום החמישי לקח חירם דברים עם יששכר ועם אחיו על דבר סלוא.

הסירוב היה אדיב. אין להם דבר, חלילה, נגד יושבי המדבר, הלא אנשים אחים הם, עצמם ובשרם, לשון אחת להם ודברים אחדים, למי יתנו את הבנות הילודות להם אם לא לשארי בשרם, ולא תשׂקרנה עין אל יושב הארץ. רק הדרכים מסוכנות עכשיו, אמרו כמפייסים, משמר רכוב ושודדים, והכנעני אורב, והבנות בנות יקיר הן היום, לא הורגלו בעבודה קשה, ובמדבר רבה העבודה מאד, משחירה פנים, גדרות ובורות מים, כן, כן, יודעים הם, כי שמעו, הלא הגשם שם בשנה אחת כמלוא חופן איש. אמרו וריחרחו בעדינות, כאילו ריח זיעה בא באפם, אבל הם מתאפקים מלסתום נחיריהם, שלא לעלוב באורחים. ועתה יישב נא חירם ובניו עמהם, לא יחסרו דבר, כי אורחים הם, ברוכי אלהים, כמלאכים אשר באו אל אברהם, אולי לשנה הבאה יביא עמו חירם את הנער, את סלוא, אל מעלה חוגלה, כאן תימצא לו אשה, וטוב לו.

אחר כך הוסיף אחד הגברים, מצחקק, אולי גם בני חירם ישארו עמם, כי בני טובים הם, לא יקשה למצוא להם נשים, גם שזפה אותם השמש כנחושת קלל, טובה מזו שהביאו.

לא היתה בדברים רשעות, אבל פניו של חירם חפו. אכן שָמְנו האנשים האלה, חשב, לא תצמח מהם ישועה. עלבון דק מן הדק עמד באויר.

החליט להקדים את שובו.

למחרת, לעת ערב, וההר זהוב מאד, קרבה אליו נערה. כבת שש עשרה היתה, גבוהה, כפות רגליה גדולות. אל נכון ארבה לו עד שתמצא אותו לבדו.

הבחין בה עוד ביום בואם. הולכת היתה לבדה תמיד, אינה מתחברת אל בנות יששכר האחרות, כמו גרה בפינות הבית. ראה שהיא עוקבת בחשאי, כל העת, אחריו ואחרי בניו, עיניה נעוצות מאחת הפינות ואינן סרות. פעם אחת ראה אותה מתגנבת אל מקום הגמלים אוחזת בחח בלי פחד, בוחנת כבקיאה את הרתמה הקלועה. ראתה אותו וברחה.

עכשיו עמדה מולו כמו גמרה להסתתר. הביטה בו הישר, ואמרה שתלך עמו.

השתאה מאד. שאל אם רע לה במקום הזה, והניעה ראשה ללאו, פעמים אחדות בחוזקה. לא, לא רע לה, בת אחי יששכר היא הצעיר ממנו, רק אמה שנואה היתה, לא גר עמה אישה, כי גירש אותה, על כן אחים אין לה, רק היא לבדה, יודעת לעבוד היא כאחד הבחורים, ועתה תלך עם חירם כאשר דיבר. לא דיברה בתחינה, ולא סלסלה קולה, כמנהג הנערות המצודדות מבט. קולה היה ישר.

אמר לה שיקח דברים עם יששכר. הנידה ראשה והלכה משם, גבוהה, בטוחה, כמו קשרה אותו אליה בחבל.

כשהגיע אל בית יששכר, עלה בדעתו שלא שאל לשמה, ועתה איך ידבר בה בבית אבותיה. אבל הם ניחשו מהר: רק מורן היא זאת, מורן בת אחי יששכר, כמעט נשכחה מליבם, כי בת האשה השנואה היא, ולא תירש.

התעשתו באחת. אם נתן בה חירם עינו, כאשר דיבר, הלא מאלהים היה הדבר, והם יעשו כאשר אמר, כי שאר בשרם הוא. כן יעשו, גם אם את הטובה בבנותיהם הוא לוקח, האהובה בבנות, אין טובה ממנה בכל ארצות ההר, רק חלילה להם מלהפר את דבר אלהים. ועתה ייצא נא אביה ויבקשנה וישאל אם תאבה ללכת, כי לא ייעשה כן במקומותינו לתת את הנערה והיא ממאנת.

לא הלך רחוק לחפשה. ישבה במרחק כמה פסיעות, גבה אל הבית, מציירת בעפר רעלה של כלה, מטבעות־מטבעות תפורות לה סביב. משראתה את אביה קרב, קפצה על רגליה הגדולות וטשטשה את הציור.

אמרה לו שתלך.

הבשורה פוגגה את המבוכה. עכשיו באו אנשים רבים אל חירם, טופחים על שכמו, הנה אנחנו מתחתנים בכם, חירם, ברית כרותה בינינו. יששכר פקד להגביר את הסעודות. נערים הביאו יונים ושחטו אותם בחצר. חירם חזר אל המשא ופתח כמה אמתחות צרוּרות. עכשיו מכר את הכל. ריח דם וצלצול של כסף נשקל במאזנים אפפו את הבית.

לא נתנו למורן גמל, גם לא אַמה או מינקת ללוותה בדרך. עסוקים היו. אבי מורן יצא אל הכפרים לקנות שמן, לא ידעו מתי ישוב. וכששאל חירם איך תלך עמו הנערה, וגמל אין, התנצל יששכר מאד, כל העת טרוד הוא, שיג ושיח לו, ועתה יתן לה אתון טובה אחת, הטובה באתונות, וכסף ישקול על יד חירם לקנות לה גמל באחת הערים בדרך, ובאה אל אישה בכבוד כאחת המלכות.

את האתון נתן. את הכסף שכח. אחיותיה מיהרו ותפרו לה רעלה, מטבעות לה סביב־סביב. מדדה את הרעלה, נבוכה מאד. צררה יחד עם הדורונות שהביאו לה. רקמה ואיטון, דודאים שיחשוק בה אישה, טיון לפתוח את רחמה, שמן טוב לסוך. לא ידעה מה תעשה בכל אלה. עמדה לפני הנערות המצחקקות בטוב לב, מלטפות אותה, כפות רגליה גדולות ושטוחות מתמיד.

* * *

אחר כך ירדה שיירת חירם מן ההר.

מורן רכבה ראשונה. בעינים נוצצות ישבה על האוכף, בין השקיים, צמאת מראות, רואה את המרחבים נפתחים לפניה, כמו נכנסת אל עולם שאין לו סוף, מן ההר המשתפל והולך, עד שנעשו הגבעות שוקטות, קטנות, מעט מרעה נמוך פזור עליהן, ורוח חמה מאד אפפה אותם מדרום.

הביטה והביטה. אולי כל ימיה צמאה למקום הזה. בכל רגע רחב ליבה יותר. הערבה קבלה אותה בלי קושי, כאילו היא שייכת לה מאז ומעולם. נפעמת קמה בבקרים, קלה, חשה את תמצית החיים בתוך גופה עם כל נשימה, עם כל משב רוח חמימה, מביטה בשמים שנעשו רחבים מאד, כמו צפה בין שמים לשמים, מעולם לא היה לה טוב כבמקום הזה. כל הדברים נעשו פשוטים. הרוח היתה נבונה, מדְרך כף הרגל היה נכון. גם השתיקה. חשה שאין דבר בעולם שלא תוכל לעשותו, אין דבר שיעמוד בפניה.

בחניות עמדה בראש מורם, נחיריה רוטטים, ולא ידעה מה שתעשה בכל הכוח הממלא אותה. בלילות, פני הגברים אורים ומאדימים בהבהוב מדורת היפרוק, מתרחקת היתה מהם, הולכת לבדה אל בין כוכבים גבוהים, עזים מאד, נושמת את תוגת המדבר הקלה, את האור הלילי הדק הפרוש תמיד על החולות. בלילות של ירח אי אפשר היה כמעט לשאת את עוצמתו. בפעם הראשונה שמעה את הדממה הגמורה, דממה של לפני היות הכל ואחרי היות הכל, והגבעות הנמוכות, הרכות, רבצו כאילו איש לא הקיץ אותן עדיין, לא אדם ולא חי, ואולי כבר היו ונשכחו. החיים היו חזקים במקום הזה.

חירם לא הלך בדרך שרוחֵן. את באר שבע החליט לעקוף ממזרח. יותר מדי סחורה וכסף היו עמו ועם גמליו. פעם אחת ראו מרחוק שיירה הולכת מהר, והסתתרו מאחורי קפל קרקע, מבריכים את הבהמות. בניו של חירם אחזו בפגיונים, אבל איש לא הבחין בהם. אולי לא היו חשובים כדי מרדף.

ופעם אחת, בצהרים, ומורן מתרחקת לצרכיה, בא אחריה צעיר בניו של חירם, חציו מהסס, חציו להוט, פניו לוהבים. מיהרה וחפנה בידה חופן של חול ותחבה אותו בפות, מביטה בו בליגלוג. התעשת, ורץ משם, נכלם, פוחד פחד מוות פן תספר מורן לאביו. אבל היא לא אמרה דבר. הפות השרוטה כאבה עליה עוד כמה ימים, עד שנרפאה.

לא הביט בה עד סוף הדרך.

מדרום לבאר־שבע נעשה האויר מוזר. רוח סועה נשבה למן הלילה, והחול התרומם והיה לאובך עבה. אי אפשר היה לראות את מִתאר השמש, כמו נבקעה קליפתה מאחורי האובך וכל חומה העכור נשפך על פני השמים. כל המרחב כולו האפיר ודהה כיום סתיו.

חירם הביט באופק, דאוג. פקד עליהם שיירדו ארצה ויחנו בסבך העבות, בין שיזפים, כי תדהמה קרבה ובאה, עוד מעט תכה בהם ובבהמתם.

השמים נתקדרו באחת. נעשה חשוך וחם מאד. האויר נמלא חול.

עמדו תחת שיזף גדול, עטופים אדרות, מכסים כל מה שניתן לכסות, גוף וראש. הבהמות נאקו נאקות קצרות. אבדה להן המנוחה, הרוח נעשתה סועה מאד, תלוליות החול הסמוכות משנות צורה כל העת, נשפכות מטה כמו מים רבים זוֹרמים, נמוגות מול העינים ונערמות מחדש. פני האדמה נעו כנוזלים, החול נע תחת רגליהם. התקשו לנשום, והלחיתו מעט תחת האדרות, בנשימה מקוטעת, אזניהם מלאו רעש רוח.

מורן לא שבעה מלהביט. ביקשה לרוץ לעבר התדהמה, גלוית עינים, עד שגער בה חירם בחוזקה, וחזרה. קרוב מאד התרומם עלעול גבוה, מתגלגל כעמוד נטוי, אחוז תזזית, רץ במדבר ונמוג. עוד כמה עלעולים גבוהים נראו מסתחררים מהר במרחב. אחד מהם היכה בהם לפתע. אי אפשר היה לפקוח עינים מחמת החול הנע מהר מאד, ששאב אותם ואת אדרותיהם התפוחות מעלה־מעלה. היה מחנק קשה. הבהמות נערו, נעירה נמוכה של פחד.

העלעול היכה מהר והלך מהר. נראה שרק כנף התדהמה היכתה בהם, ולא כל מלואה. חשו שהיא מתרחקת. ואז, כמו מדרך רגל של המון ציפורים טופפות על גג, החלו טיפות גשם יורדות, פוסקות מעט ושוב גוברות. תחילה עוד גבר המחנק, עד שתפחו הגידים בצדעיהם; אבל מעט מעט החלו המים מרביצים את החול, עושים פתחים לאויר. המדבר היה אפור לגמרי, חורפי, מכוסה יריעות כבדות של מים וחול, האופק סתום. החול פסק מלזרום. עכשיו הגיע תור המים, שזרמו מלמעלה בסאון דקיק וחסר מנוחה.

התדהמה חלפה. ניערו את החול מן האדרות. השיזף הגדול שלידו עמדו כוסה חול יותר ממחצית גזעו, תלולית חדשה שלא היתה קודם. צמאים, גופם חרב, שתו בלי מידה, משקים את הבהמות ואת הצמא הפראי שבתוכם שעה ארוכה, כאילו אין דבר בעולם רק הליעלוע הזה, עוד ועוד, גיהוק ובליעה וליעלוע, עד שנעשו כבדים מאד ממים.

מורן ניערה את החול משערה הארוך, מנגבת ומנגבת עיניה. ליבה חשב להתפקע מרוב חיים. צחוק אדיר אחז בה, צחוק של שמחה, שהדביק גם אותם. עמדו מלוכלכים, חול רטוב מרוח על פניהם וידיהם, אחוזים מצהלות של צחוק. גם חירם כרסו רטטה. נפיחת השטן היא, אמר וצחק, נפיחת השטן.

עמדו תחתיהם, לרגע אחד אינם מכירים את הסביבה. כל התלוליות שינו פניהן, כמו עיצבה אותן הרוח עיצוב אחר. לרגע חשבו שאבדה להם הדרך. אבל חירם לא תעה.

כבר לא היו רחוקים מהר הנגב. הגמלים שהתאוששו הלכו עתה מהר יותר, חשים את קרבת הבית. גם האנשים נתרווחו. עורבים רבים נראו עתה במרחב, מקפצים קפיצות קטנות על החול, כממתינים לדבר־מה. בני חירם השליכו להם פירורים ושאריות תמרים לעוסות. קדושים העורבים, אמרו לה, ברוכים הם, הלא הם אשר גרשו את האלים שהיו במקום הזה קודם, ואם לא כן, עובדים היינו את האלים, את הבעל ואת האשרה, אנחנו ובנינו, וחטאנו לאלהים. אמרו והשליכו את כל מה שנותר בשקים, פת חרבה וקלעי שעורים וחימצה שנתיבשה. העורבים עטו על הכל בצווחות רמות, אדונֵי המקום.

* * *

חירם לא היה מרוצה. לא כך, חשב, לא כך יאה להביא כלה אל אישהּ, רוכבת יחפה על אתון לפני השיירה כאחד הנערים הנקלים. עצר אותם בהינף יד וביקש לשנות את הסדרים. אבל היא מיאנה. נעצה עקביה בצלעי האתון ודהרה מהר קדימה. יכול היה להשיגה, לכפות עליה, אבל ויתר לה. זכר איך רצה לעבר התדהמה, וחיוך עלה על פניו.

עתה נזכר חירם שלא נתן לה את האצעדות, לא לה ולא לאביה. שוב עצרו. חיטט באמתחות, פרק והחזיר, פרק והניח בצד, עד שמצא, ממשש בעומק, את גליל הבד שהפקיד בידו סלוא. נתן את האצעדות למורן.

הביטה בחישוקי הזהב הקטנים ולא ידעה מה לעשות בהם. רגליה גדולות מקרסולי אם סלוא. לבסוף הצמידה אותם בקושי לארכובות ידיה, ולא יכלה להסירם עוד. כל היום הביטה בחישוקים הללו, ידה נראית לה לא־פשוטה, כְלא שלה. לא ידעה אם היא רוצה בהם או לאו.

וכשהיו במרחק לא רב מן הכפר, סיפר לה חירם, פולט את הדברים מפיו מהר ואינו מביט בה, את דבר סלוא, ודבר אביו שביקש לרצחו נפש, ואמו שאין יודע אם מעדה או הפילה עצמה מן הצוק, ולא ככל בני הכפר אישהּ, כי ממצמץ הוא.

הקשיבה. פניה נתרככו מאד.

יכלו להגיע עוד באותו ערב אל הכפר. אבל חירם עיכב. לא רצה שיגיעו בחשכה, כגנבים בלילה. על ההר ממול נראתה קבוצה של מבנים, או אבנים בולטות, מעוקמות, עורבים חגים מעליהם, ומורן חשבה שהם־הם הכפר, עד שאמר לה שבית קברות ישן הוא, מקום של כנענים. נרעדה. הביטה בחמלה באבנים המנותצות וחשבה שהמתים האלה פוחדים במותם יותר משפחדו בחייהם. אותו לילה שכבה, יתומה משינה.

בבוקר עלתה השמש מעל קבוצה של אשלים, והם עשו מהר את המרחק הנותר.

לאור היום נכנסה מורן אל בית סלוא. איש לא היה בבית.

חמש או שש נשים נתקבצו לקבל את פניה, מאירות פניהן. אמרו לה שהלך סלוא אל המצד, למחר יבוא, ועתה תשכב נא מורן בבית, כי ביתה הוא, והן תרחצנה רגליה מן הדרך. חייכו אליה כל העת, כמבקשות לכַפר על אישה איננו.

הביטה סביבה. הריק מצא חן בעיניה. סלוא כיבד היטב את המקום. באמצע הבית ראתה צרור תלוי של מתנן טבול בדבש, לאסוף את הזבובים והחרקים הרבים. מלא היה כולו. הורידה את המתנן והשליכה את כל הצרור הרוחש הרחק בחוץ.

הנשים נכנסו כל העת, מפטפטות, מביאות לה קערות, תבשיל ותמר ושקד, מביטות בהתפעלות במה שהביאה עמה, מחטטות וממשמשות בצרורות הפתוחים כבתוך שלהן. עד הערב לא השאירו אותה לנפשה. שאלו אותה על אלהים שבהר, ולא ידעה להשיב. יש אוהל מועד, אמרה, לא הרחק, וכוהנים, במועדים שולחים להם מנחות, אבל במעלה חוגלה לא דיברו על כך הרבה.

התפלאו. חשבו שבהר יש יותר אלהים.

אחרי לכתן הלכה אל אחד הצרורות וראתה שהרקמות היפות ביותר אינן בה. נגנבו.

אין דבר, אמרה לעצמה, אין דבר. שכבה על היצוע הנקי, גופה דואב מן הדרך.

לאט לאט התקרר הכפר. הצאלים כמו קרבו לבית. לרגע דמתה שהיא בביתה, שם בהר, אחיותיה מפטפטות לא הרחק, האמה טווה בפלך, ילד בוכה בבית הסמוך. כאן לא היה דבר מכל אלה. הרוח חדרה בעד כל הסדקים שבאבנים, כאילו אין חיץ בין הבית לחוץ, והלילה המדברי הקר מסתנן ומחלחל פנימה, אין ממנו מנוס.

קמה וסתמה כמה מן הסדקים בשקים. הצמידים הכבידו עליה.

חיכתה לסלוא. בבוקר בא הנער, להוליך את הצאן למרעה, והיא הלכה עמו לחלוב. עשתה זיבדה. שטחה את הקמח בשמש והכינה מים ללוש. עשתה עיניה בפוך. חיכתה לסלוא.

לבסוף שאלה את אחת הנשים היכן הוא. לא רצתה להשיב, חומקת מפני מבטה, עד שלבסוף גחנה אליה ואמרה שאל החיתים הלך, הלא מחנה של חיתים יושב ליד המצד, אולי שלוש משפחות הם, אולי ארבע, אנשים ריקים הם, נקלים, האיש בסולית נעל והאשה בדבֵלה, וסלוא הולך אליהם, אוכל ושותה הוא עמם, הלא אב ואם אין לו, איך יידע להביא אותה אוהל אמו. ואולי אשה חיתית לו שם, כי בגפו ישב בכפר עד היום הזה, ועתה אל תירא מורן, כי ישוב אישה והיה עמה ככל האדם, ומה החיתית הלז, כצל עובר.

לא פחדה. רק קצרה רוחה להתחיל את חייה במקום הזה, שבכל בוקר הסכינה עמו יותר. אהבה לצאת אל פתח הבית, להשקיף אל עבר המצוק, לראות במעט העצים שתחת המצוק למטה, כחגבים מול גופו הרם. כיבדה את הבית, וחזרה וכיבדה אותו. במעזבה מצאה את ראי הנחושת, וישבה למרט אותו שעות רבות. חיכתה.

ביום הרביעי חזר סלוא הביתה. קפצה לקראתו, נבוכה מאד, משפילה עיניה, כי לא לבשה את מיטב שמלותיה, ורעלת הכלה איננה עמה כי נותרה באמתחת, אולי לא תהיה יפה בעיניו. חשבה שרגליה גדולות מעבר לכל מידה.

רצה מהר וקרעה עיניה בפוך, ידיה רועדות. בחפזונה לא מצאה את צלוחית הבושם. ושוב רצה, להביא לו את קערת המים לרחוץ רגליו, ושוב חזרה אל הצרורות, מחפשת את הרעלה ואינה מוצאת.

אבל סלוא לא הביט בה. רחץ רגליו בקפידה, לאט, שמורות עיניו ממצמצות. רק כשקֵרבה לפניו את אשר הכינה, הרים ראשו לרגע, בגניבה.

ריח המאכל בא באפם, ואכלו בשתיקה, רעבים. שאל אותה על הדרך, והיא ביקשה לספר לו על התדהמה, ולא מצאה מילים. אכלו יחד. דבריהם לעו.

מעט מעט באו המילים. לא רבות ולא גדולות. מדי פעם בפעם הביטו זה בזו, ולא מייד הסבו עיניהם. ראה שעיניה יפות, ובוש בעיניו שאינן יכולות להישיר. ישב ממצמץ ומחייך אל רצפת הבית. אבל היא לא נתנה דעתה על עיניו. יפה היה בעיניה. השתיקות נעשו רגועות יותר.

לפנות בוקר הניחה את כפות ידיה על פניו, והן רכות מאד.

* * *

אחר כך חזר סלוא אל החיתים.

מתרועע היה אתם, והם איתו, סלוא הממצמץ קראו לו. כבר לא זכרו שהוא עברי, כאילו הפגם שבו הפקיע אותו משבט ומעם. יושב היה עמם בלילה מול המצד, אוכל ושותה עמם, מדבר בשפתם כאחד מהם. חבורה קטנה היו, כמה משפחות בסך הכל. באו לכאן מן הצפון לשבת ליד המצרים, לסחור עם השיירות, בהט ונחושת. הרבו לצחוק, כאנשים שכבר ראו הרבה. אהב את הצחוק.

את המצרים לא ראו כמעט. לעתים נראתה דמות חייל או עבד מהלכת בחוץ, והוא חובש סוס, או הולך להטיל מימיו בשיחים, ונעלם. לפעמים היה חייל קורא להם מן המגדל בקול מצווה, וגבר מביניהם אץ ומשתחווה, וזוקר ראשו למעלה לשמע את דבר אדוניו. רק לעתים רחוקות, כאשר הגיעה אחת השיירות, וסיעה של חיילים חמושים יוצאת אל אם הדרך לגבות מס לאל הגדול, לפרעה, היו גם הם עטים על הבאים. אז עלו קולות רבים ליד המצד, מקח וממכר רוחש, יום ועוד יום, עד שהשיירה הלכה לה, ושוב ירד השקט. המצד היה חזק, נוכחותו בכל.

סלוא חזר אליהם שוב ושוב, כקשור בעבותות. אולי קשורים היו הדברים אל האשה. גדולה היתה ממנו בשנים אחדות, קטנה ורזה כאחת הנערות, מתאמצת מאד להרות, ואין.

הנשים היו מושיבות אותה על קערה של טיון, אדים עולים ממנה, והיא כורעת וגונחת מפני החום, נושכת שפתיה, אולי הפעם ייפתח רחמה. הנשים מיהרו להתיר כל סְגור וכל קשר שבבית, לפתוח כל ארוּז וצרוּר, להסיר את היריעות מן הפתחים, להתיר שרוך וחבל. גם את שערותיהן פיזרו. וכשלא נשאר דבר קשור וסגור, ואדי הטיון מצהיבים את שולי בטנה הרטובים, היו קוראות לסלוא. קם היה ממדורת הגברים, והם מעודדים אותו בקריאות, נכנס אל האוהל ובא עליה מהר, שופך את כל זרעו הצעיר אל תוך הגוף הרזה, הכהה, האפוף טיון. צועקת היתה כל העת צעקות קטנות, אי אפשר היה להבדיל בין צווחותיה מפני האדים החמים, לבין צווחותיה כאשר בא עליה. הנשים חיקו את הקולות וצחקו.

ולא הרתה. מושיטה היתה אליו את זרועותיה הרזות ואומרת שרק הוא גואלה ומצילה בכל המדבר הזה, ואם ילד אין לה, טוב מותה מחייה. והוא לא ידע במה ירצה אותה.

בבואו אל החיתים בפעם הזאת, ידעו שיש אשה בביתו. הרועים ראו וסיפרו, הרועים יודעים הכל, אין נסתר מפניהם. האשה קבלה אותו זעופה. כלה מן ההר לקח לו, אמרה, לא יבוא עוד לפקוד את רעיו כמימים ימימה, ועתה מי לה עוד, הלא אין לה מכר ומודע בכל המקום הזה, טוב מותה מחייה.

פייס אותה ככל שידע. אמר לה שיבוא. שתי אצעדות זהב לו בבית, אצעדות אמו הן, ודאי של נחושת, הנה יקח ויביא לה.

וידע שלא יביא. רוחו היתה כבדה עליו. פנה לשוב לביתו, מכסה לכתו בהבטחות.

מיום שבאה מורן לביתו איש קרוע היה. במחנה החיתים ביקש לשוב הביתה. בכפר חסרו לו החיתים.

פעם אחת הציבה לפניו מורן את הראי הממורט, והוא כעס מאד. הסב ראשו הצדה. בשנתך עיניך שקטות, סלוא, אמרה לו ברכות. לא רצה לשמוע. והיא המעיטה עצמה מול מורת רוחו. לפעמים, כאשר פניו נתעוותו מאד, היתה מניחה את כפותיה על שמורות עיניו, והן מתחבטות תחת מגעה כחרגול שרירי, עד שבא הרוגע.

לפעמים היה נעתר לה. לפעמים נמלט. קצר־רוח היה, כאיש שחוב ענק רובץ עליו, למעלה ממידת אנוש, ולא שילמו. והיא, אחרי צאתו בבוקר, היתה מלקטת את שערות ראשו מתוך דבלולי הצמר, ושוזרת אותן בשערה.

* * *

השנה היתה שחונה. בחורף מילאו ברקים רבים את השמים, מאירים מהר ובדממה, בלי רעם. הביטו בשמים באי־שקט: אולי עכשיו יבוא הגשם הרב. אבל השמים קפצו ידם. מעט טיפות ירדו, לא הספיקו לרוות את כל הצמאון. רק האדמה הלחה הדיפה ריח עז, כשולחת עצמה לקראת המים, צמאה ומוכנה. הגשם לא בא. זרעים טמונים באדמה נעו לרגע מול מעט המים, ושוב נשתתקו. שיחים שלחו שורשים למרחק רב, מגששים באפלה, ונעצרו. מעט הגשם בא ופסק. אפשר היה לחוש באויר את כאב השורשים.

בכל יום היה אחד מהם יוצא אל המישור בבוקר, עיניו דאוגות, בועט בחול לראות אם יש מעט לחלוחית למטה. החול היה יבש, קל למגע, שום דבר אינו מדביק אותו יחד. רק במקומות הנמוכים נראו כמה נבטי עשב. אפשר היה להתחקות אחרי עקבות הגמלים שעברו כאן בסתיו: במקום שבו דרכו, בשקערוריות, משהו היה ממהר לצמוח, כתמים כתמים לאים של עשב דק לאורך המישור, עד האופק. עדיין היה מעט מרעה דליל לצאן, חיים קטנים ונשימה קטנה.

ישבו מרים ושוממים. ידעו שאלהים הפר הבטחתו. לא ניגפה מפניהם הארץ, ולא טובה היא, הצפעים והעקרבים הלא מתוך הסלע הם צומחים, אולי מן הזיעה שלהם צמחו, כי הרבה זיעה הגירו במקום הזה, והשעורה חופן פה, חופן שם. ואיה איפה אביהם, אמרו נרגנים, אשר דיבר אל משה בסיני, והם התפתו, כילדים קטנים התפתו ללכת אחרי משה ואחרי יהושע אל אשר אמרו. לא חיים ולא מוות במקום הזה. וגם יהושע איננו, שנה חלפה ושנה באה וקולו איננו נשמע, אולי מת, ואל מי יבואו עתה לשטוח את המענות. אולי אין אלהים במקום הזה, אמרו כמתריסים, אולי נשאר בהר ולא ירד עמם, עם הכוהנים יושב באוהל מועד, ריח הקרבנות באפו, וטוב לו, והם כעזובים. כלא־בניו.

הזקנים היסו אותם, ונשתתקו; אבל הרטינה לא פסקה.

נרדמים היו בלי חמדה, עייפי בדידות. בבקרים לא ידעו אל מה יקומו.

מורן לא הקשיבה לכל אלה. הרה היתה, נושאת את הריונה היטב, הולכת מהר, עושה בכל המלאכות, שרה בעבדה ובלכתה. גבוהה, בטוחה מאד, חולפת היתה בכפר על כפות רגליה השטוחות, כמהלכת בתוך אויר קטן משלה. לפעמים חשבה שהיא רוצה לספר לאחיותיה שבהר, להחליף אתן דברים וצחוק, וליבה כבד עליה בגלל המרחק שאין לעברו, אולי לא תעבור אותו לעולם. אז היה הילד נע בקרבה, והיא צוחקת, אומרת לו שישכב, עוד לא הגיעה שעתו. הַזיע הקטן כלטיפה גָבר על כל הצערים.

כבר לא זכרה איך חיה את חייה הקודמים. בית יששכר החוויר, כלא־אמת. וכאן היה המרחב הגדול, הריק, חבורה של שלוש צאלים יחד ממול, ושם, הרחק, חבורה של חמש, ימים רחבים, פשוטים, שמים שאין להם סוף, גבעות צנועות, וכולם שלה. חופרה המילדת היתה מביטה בה בלכתה ואומרת לה, לידה טובה תלדי, בתי.

בוקר אחד, והיא מלקטת חומעה בגבעות, מכה כבדה ניחתה על בטנה. אבן, אמרה לעצמה בבהלה מהירה, יידו בי אבן. האבן השניה פגעה אף היא. כיסתה מהר על הבטן בשתי ידיה, מביטה נכחה ואינה מבינה, עד שראתה אשה קטנה, צנומה, מסתתרת מאחורי פקעת של סבך. ידעה שהחיתית היא.

גחנה מהר, כמתקפלת, ומיהרה לעבר הכפר, חוסה על הבטן. החיתית המשיכה לזנב אחריה, מדלגת מהר משיטה למשניה, מסבך אל סבך, מטיחה בה כל אשר תחת ידה, אבנים, שורשים יבשים, ענפים, עפר. מורן רצה ככל שיכלה, ליבה חושב להתפקע. לרגע אחד פסק היידוי, וחשבה שהחיתית הסתלקה משם, עד שאבן גדולה אחת, כבדה מכל קודמותיה, פגעה בכף ידה המחפה על הבטן, כמו צררה בה החיתית את כל שנאתה. רגע או שניים עמדה מול גלויה, כמנצחת, אחר כך חמקה משם. נעלמה.

מורן פרצה הביתה ונפלה על יצועה, מלחיתה בנשימות קטנות, קטועות. לא הסירה ידיה מעל כרסה. אצבעותיה דיממו, ולא שעתה להן. לא חשה את תנועות הילד.

פחד עמוק הכריע אותה. לא ידעה אם יום הוא, אולי לילה. שכבה בוהה בתקרת הבית, פיה חרב, פוֹחדת להשמיע קול, או להניע אבר, עד שתחלוף הרעה מעליה ומעל ילדה, חי הוא או מת.

אחר כך פנתה השמש מערבה, ומן הפתח נשמע קולו של סלוא מדבר עם הנער הרועה, והילד חזר לנוע בתוכה, ניע חלש תחילה, אחר כך עוד ועוד.

קמה להכין את פת הערב.

לא סיפרה לסלוא, כאילו יחזור הסיפור ויחריד את הרעה מרבצה. וכאשר שאל על דבר החבורה האדומה שבידה, אמרה לו שמעדה על סלע. כמה ימים הסתירה פגיון בשמלתה מדי צאתה. ידעה שלא תוכל עתה לחיתית, גם אם תניף עליה את הפגיון. שבוית הריון היא. ידה היתה נסגרת על הקת בזעם שאין לו מוצא. נדמה היה לה שפתוחה היא כליל, היא וילדה פרוזים לכל רעה חולפת, וכוח אין לה.

זמן מה חשדה בכל מהמורה, בכל שיח. אבל החיתית לא שבה.

* * *

החורף היה קר מאד. רוחות עזות נשבו מן המדבר, חודרות בעד בגד, בעד כל סרק שבבתים. בימים לא היה אור, קו גבעות אפור כמו נמוג אל תוך שמים אפורים, ופני האנשים חיוורים. שכבו בבתיהם, חולים, כבדי מצוקה, גם הבריאים שבהם התעטפו באדרות ולא הרבו לצאת מפתח הבית. הצאן לא הרחיקו לכת. כרסמו מעט ושבו להסתופף.

גם הרועים לא רצו להתרחק, מפחד הנוודים. ימים שלמים ישבו בתוך הכפר וסביבו, מחכים. ידוע שאם יירד גשם, יחיו; ואם אין, לא כולם יראו את הקיץ.

יותר מכולם רטנו הצעירים. חמשה או ששה מהם אמרו, בלחש תחילה, אחר כך באומץ גדל והולך, שאלהים רחוק, אין לדעת מה חפצו, ונביא אין להם, על כן יילכו ויחזירו אליכם את האלהים, אם רחוק הוא אם קרוב, וחזר והיה להם לאב, כאשר היה בסיני.

תחילה משכו האנשים בכתפיהם. וכי לאן יילכו להביא את האלהים, הבעבותות יקשרו אותו, בכוח יביאו אותו אל המדבר הזה. ברצותו יבוא, ברצותו ירחק. וזה משה האיש הביאם לכאן, וגם קבר לא השאיר להשתטח עליו, כי אין איש יודע היכן הוא.

הימים עברו, והגשם לא בא. רק הצפעים והעקרבים חדרו אל הבקתות בהמוניהם, רוחשים בפינות, לא השיגה היד להרגם עד תומם. גם הקטורת לא הניסה אותם. בכי הילדים עלה מכל בית, כיעכוע ושיעול, יום ולילה.

ערב אחד, והרוח סועה עד שלא יכלו לפסוע בחוץ, זכר אחד שיש בהם איש לוי, יקואל שמו, כי בת איש לוי אמוֹ, אולי הוא ישכיל ויידע את אשר רוצה מהם האלהים.

הלכו אל יקואל. איש נרגן היה, כבן ארבעים, ודיבורו מהיר. אמר להם שאולי זבח הוא שעליהם לזבוח, כי אוהב אלהים את הזבחים, ושב והאיר להם פנים, אבל לא יידע אל נכון, כי לא הקריבו אבותיהם בסיני לא זבח ולא קרבן ולא מנחה, ואלהים היה עמהם ולא סר מהם יום או לילה.

קטעו אותו בקוצר רוח. מה הוא מאריך דברים, העקלקל הזה. בסיני לא הקריבוּ, כי סיני הוא; ופה ארץ אחרת ושמים אחרים, הלא כל גויי הארץ מקריבים לאלהיהם, כי גרים הם במקום הזה ויודעים את מנהג הארץ; וגם פני האלהים אחרים במקום הזה, ארץ קרבנות הארץ, ארץ זבחים, ועתה יזבחו לו מן המיטב, ובא הריח באפו ויתרצה.

יקואל התמהמה יום או יומיים, ולבסוף אמר הן.

ראשיתה של קדחת אחזה בכפר. הכינו את הכבשים ואת העזים, גוללו את הבגדים הטובים וניקו אותם ככל שיכלו: הנה, הנה יקום הדבר ויהיה, ואלהים ישוב אליהם כאשר היה עם אבותיהם, כי בניו הם, ומבקשים לרצותו, וישיב להם את הברכה כפל כפליים.

הרוח פסקה מעט, ואמרו שאך סימן טוב הוא.

בצהרים נתכנסו כולם ליד הגבעה הגבוהה מכולן. משפחות־משפחות עמדו, ליד כל אחת מהן כבשה או עז פועה, אחוזה בידי נער. יקואל עמד על הגבעה, לראשו מצנפת גבוהה, מוקף צעירים נושאי סכינים. למן הבוקר עמד שם, נושא תפילה ארוכה, שאת מילותיה לא יכלו לשמוע.

אחד־אחד עלו הנערים המחזיקים בצאן אל הגבעה, להגיש צוארן למאכלת. הכבשים פעו פעיה נוראה של פחד. פה ושם נשמטה כבשה מידי האוחז בה, אחוזה חרדת מוות, וברחה; והוא, כנוקם על מנוסתה, היה לופת אותה לפיתה עזה, כואבת, בין רגליו, בועט בה, וגורר חזרה אל מקום הטבח. הפעיות הרועדות עלו מכל המרחב, מן הגבעה ומרגלותיה, כמו עולות מן האדמה שנבהלה. יקואל עמד שם כל העת, מבקש בלי הרף רחמי שמים.

בזו אחר זו נשחטו הכבשים והעזים, דמן נקווה על החול ומאדים אותו בכתמים גדולים, אחר כך בשלולית. נערים נעצו מקלות מחודדים אל מתחת לעורן, ונשפו פנימה, להקל על מלאכת הפשיטה. כמה מן הכבשים עוד חיות היו, ופרפרו בידי הפושטים. קולו של יקואל עלה מדי פעם בפעם בתחינה רמה מאד, כגל גדול, והם ענו אחריו. ערימת הטבח גדלה והלכה, גוויות פשוטות־עור, אדומות מאד ורזות, רגלים שהקשיחו מבצבצות מתוך הערימה. ילדים רקדו במעלה הגבעה וירדו ממנה חליפות, נרגשים מריח הדם, צווחותיהם מתערבות בגלי התפילה ובפעיה המבועתת.

הערב החורפי ירד מהר, עובר בלי משים מן האור השטוח, האפור, אל העלטה. עכשיו חשו שהם רעבים. מראה כל הגוויות בערימה גדולה וריח הדם שבאויר נסכו בהם תשוקה עזה.

הלכו אל יקואל, תובעים שיתן להם איש את מנתו, יצלו ויאכלו. אבל יקואל סירב. אמר שהזבח לאלהים הוא, ארור האוכל ממנו, המאביהם מבקשים הם לגזול דבר.

אי אפשר היה לעצור בעדם. כמה אנשים סמוקי פנים חטפו כבשים פשוטות־עור מן הערימה, ומיהרו הביתה להעלות אש. שלשה או ארבעה עמדו על הערימה, משליכים זה לזה מכל הבא ליד. אחרים קרעו בגדיהם וצעקו שחטא הוא לאכול מן הקרבן, מַעַל הוא, הלא את כל הכפר ימיתו. פה ושם נאבקו אנשים על הבשר הנא, מושכים איש מיד רעהו וצועקים חמס. אדם אחד נחבט בחוטמו, ודמו הזב נתערב בדם הגֶדם שבידיו.

איש לא ידע מי הצית את המדורה הגדולה לרגלי הגבעה. פתאום היתה מדורה, ענקית, עשנה מאד. הזריזים הטילו לתוכה את בתרי הכבש, וריח השומן הנוטף והרוחש הטריף את דעתם. טרפו, לסתות נסגרות על עצם ועל שריר, פיות שואבים את לשד העצמות האדום, שלא הספיק להיצלות, רעבים לאוכל, רעבים לשובע שיבוא סוף סוף, שובע ורוויה, פעם אחת ויחידה, שובע נדיב ורוויה שלמה.

אחר כך נתלכד מעגל גדול, ויקואל הכועס יצא מפינתו והצטרף אליו גם הוא, גבוה מאד לאור המדורה ומצנפתו מגביהה אותו כאחד הענקים. קראו בשמות האלהים, כל זכר שבכפר, זקן ונער, מחוללים. רוקעים בחוזקה, כאחוזי תזזית קראו את כל כינוייו, רחום הוא, גדול הוא, חזק הוא, חנון הוא, כן וכן, כן וכן.

מורן הביטה במעגל האור המהבהב, ולא יכלה להניע אבר. מדי פעם בפעם הבחינה בסלוא, ברקיעות ובגניחות, מצטייר לרגע בינה לבין המדורה, רוקד כבעיועים, ונעלם. הנשים ישבו מחוץ למעגל והביטו. אשה אחת הביאה מצילתיים וניסתה להכות בהם בקצב, אבל הקול לא נשמע.

הביטו עוד זמן מה, אחר כך קמו אחת אחת והלכו הביתה. הגברים המחוללים אף לא הבחינו בשבתן ובלכתן.

צירי הלידה אחזו במורן כשהיתה סמוכה לכפר. הלכה עד ביתה של חופרה ועמדה בפתח, קוראת לה, מבקשת להכנס ולמצוא לה שם מנוחה ללדת, הרחק מכל השירים והמחולות. אבל חופרה שיצאה לקראתה חיבקה את כתפיה ואמרה לה בואי, בואי בתי, אקח אותך אל ביתך, כל אדם טוב לו שיוולד בביתו, ולא תבקש נפשו לנדוד כאשר יגדל.

נשענת על חופרה, ציריה תכופים, פסעה עמה הביתה. המילדת העלתה אור, קשרה ריתמה אל מוט שבפתח שתמשוך בה מורן, והכינה לה מקום לכרוע, מדברת כל העת, ממלאה את האויר מילים, שלא יהיה סדק לרעה ולפחד להכנס בו. אבל מורן לא פחדה. הקשיבה היטב לציריה, וכאשר גברו, משכה בריתמה. חופרה החזיקה בה מאחור, אומרת לחצי, בתי, לחצי, כי קרובה הלידה. ומורן, ממהרת אל הסוף, אחזה בזרועות חופרה וילדה כאילו גאות יצאה מגופה הרחק, ולא תשוב.

בן הוא, אמרה חופרה, מרימה את הילד. לא בכה תחילה, וחופרה אמרה שאין זאת כי נבהל בעודו ברחם. טפחה על גבו, שוב ושוב, עד שהתלעלע והשמיע קול, חלש תחילה, אחר כך חזק. מורן חבקה אותו. חופרה ניקתה סביבה, מדברת ומדברת. אף לא ניסתה ללכת אל הגברים ולבשר. מעגל הרוקדים היה רחוק. רק ההד נשמע מלוא המדבר, כמו פעימות של לב.

לפנות בוקר חזר סלוא, ריח עשן עז בשערו ובבגדיו. ראה את הילד, וכמו שוּתק גופו תחילה, אחר כך פיזז על מקומו, כממשיך לרקוד. כירה גדולה יערוך על דבר הילד, אמר, לכל הכפר יקרא. אחר כך התנודד על רגליו, אפור מאד לאור השחר, מוכה עייפות, ונרדם.

מורן התרחקה מן הריח.

יום או יומיים היו עורות הכבשים מוטלים על הגבעה, חיות המדבר מכרסמות בהם בלילה, גוררות אותם למרחק. ביום כיסתה אותם פרווה שחורה וסמיכה של זבובים, בזמזום וברחש נתעב. גם הסרחון עלה למרחקים. לבסוף נעלמו העורות, בבוקר היו ובערב אינם. רק ענני הזבובים המשיכו לחוג, מחפשים את מה שהיה כאן ונעלם, שבים וחגים ומחפשים. משלא מצאו דבר, ישבו על עיני האנשים בכפר.

הרוח קמה כעבור יומיים. תחילה באו עננים כסיעה צפופה של אנשים עסוקים מאד, טרודים, אין להם פנאי, והמטירו מעט פה ושם, במשורה, כבודקים. אחר כך נתקשרו לחשרה גדולה במערב. עורבים חגו תחת הענן הכבד, כמו כלואים. ושוב בערו הברקים בלילה, בערו וכבו, תזזית אילמת בשמים, בלי רעם, בלי קול. אנשים עמדו בפתחי הבתים לחזות בשמים שנעשו מוזרים, באור המאיר בהבהובים חדים את המישור ואת הגבעות ואת מעלה השׂידים. דיברו בלחש, עצמותיהם רוחפות מקור וממורא.

בבוקר נשמע סאון הגשם. שלשה ימים ירד בלי הרף, ופסק. אחר כך בא קול רעם מתגלגל מכיוון הנחל, וידעו שהשטפון הגיע. רצו מהר לראותו, יחפים, צועקים זה אל זה. הספיקו לראות את נד המים החומים, העכורים, מתגלגל בנחל, סוחף את הגדות, פורץ כל גדר וכל סכר. כמה ימים היה הכל מכוסה שכבת מים, עד שנספגו.

לא הספיקו ללכוד את המים. אבל גם כך היתה מעט רווחה. יקואל חבש מצנפתו כל הימים, מתהלך ביניהם כמלך. והם אחזו בכנף אדרתו, מודים, מודים, אומרים שצלח הקרבן מאד, לשנה הבאה יקריבו שוב ושוב, ולא יאכלו ממנו עוד, לא לא, חלילה, יודעים הם כי חטא הוא.

דיברו, וידעו היטב שאין די במה שירד. השטפון ברח מהם. תבוא השמש והרוח וגם שאר הלחלוחית ימוג. ברכה באה וחמקה. קולם היה ריק בדברם.

פה ושם עוד נתקשרו מעגלי הרוקדים, אבל הטעם פג. חודש חלף, והם הביטו בעדרים, וידעו שלא יקריבו עוד, אולי לשנה הבאה, עכשיו דל המקנה, כי לא שמן, והכבשים עלות, אולי בקיץ. נעצו עיניהם באדמה ולא הביטו ביקואל.

* * *

החיתית לא הרפתה. מדי בואו של סלוא, נאחזת היתה ביאוש בקצות חייו, כל חוט, כל בדל, כמושכת בגדו לעברה. אשה ריקה היא, אמרה, כל השנים האלה מִבשרה אכל ומֵימיה שתה, קיץ וחורף, ועתה שכח הכל, יקח נא את הסכין ויהרוג אותה, כי כבר הרג אותה בלבבו.

והוא היה אוחז ראשו בידיו ואין תשובה בפיו.

בוקר אחד לקח סלוא את בנו והביאו אל האשה החיתית. בשוב מורן מן החליבה, היה הבית ריק מילד.

כחום היום חזר. דיבר מהר, כבקדחת, את תלדי בנים רבים, מורן, בנים ובנות, והיא עקרה, ילד אין לה, הלא בעבור הילד הזה יחון אותנו אלהים, הוא ימלא כרסך והָמה כל הבית, הלא תקמצי ידך על האחד.

נפלה לארץ, משוועת לצדק, צדק, צדק. והוא מטורף מפני בכיה, ראשו חושב להתפקע, צעק שאינו יודע צדק מהו ומי בעליו וביד מי הוא נמצא, תלך מורן ותבקש את הצדק אם היא יודעת היכן הוא. צעק ונס מן הבית.

לא חזר בלילה. אף לא שב אל מחנה החיתים. שכב בחוץ, מכורבל באדרתו, עיקש. על כף רגלה לא דרכתי, אמר לעצמו בכעס, כאשר אמרו הזקנים, על כן אינה שומעת לי. שכב סתור והשינה רחוקה ממנו.

השכנות באו. הרימו אותה ממשכבה. מחו פניה. דיברו בעדינות. מה תעשי ואנה תלכי, אמרו לה בצער נושן, מורגל, אדונך הוא, את אשר יחפוץ יעשה. גם עיניהן מלאו דמעות. בערב חזרה אחת הנשים, נכנסת שחוח אל תוך הבית כנכלמת, והחזירה את הרקמה אשר לקחה ביום בוא מורן אל הכפר. קחי, מורן, אמרה חרש, שלך היא, ואני לא הייתי כאחת הגנבות, רק את האדום חמדתי, ואת הירוק, כי שומם הכפר הזה מאד.

מורן לא ראתה ולא שמעה. לרגעים נדמה היה לה שהיא שומעת את נשימת הילד, מקיץ, עוד מעט יפעה. רצה אנה ואנה, אבל הדממה היתה גבוהה וקרה. הביטה בידיה הריקות כאינה מבינה.

בחצות שמה את הפגיון בכליה. גמרה בלבה שתלך אל מחנה החיתים ותחזיר את הילד, בכוח תחזיר אותו, אשר יבוא עמה יבוא, גם אים אין איש עמה תלך. חשבה שתהרוג את החיתית. חשבה, פחד פתאומי מציף את עיניה, שבתוך המהומה ימות הילד, הלא קטן הוא. ישבה, כבדה מאד, אילמת מכעס ומפחד, ידיה נעות בעיוורון, מחפשות את הגופיף הקטן, החם, הלא רעב הוא, מי מיניק אותו עכשיו. חלב רב זלג משדיה, מרטיב כליל את קדמת שמלתה. רעדה.

למחרת החזיר סלוא את הילד. סר וזעף ובוש נכנס הביתה, הילד הבוכה מרה על זרועו. אבי האשה החיתית הוא שאמר לו להשיבו. החיתים פחדו. צמצמו עיניהם. אך צרה יביא עלינו הממצמץ הזה, אמרו, יבואו אחיו ודודיו לפדות את הילד והכו בנו. תלשו את הילד מידי האשה החיתית, וכמעט זרקו אותו לסלוא כצרור של רעל, יקח ויילך מהר.

מורן הביטה בילד. בגדים זרים היו לו וריח זר. החזיקה בו, ולרגע לא ידעה אם שלה הוא, פרי בטנה, או אחר. בכיו נעשה חזק כשחש את קרבתה, והיא נתנה פטמתה בפיו, בתנועה מורגלת. אחר כך פרץ החלב, ועמו הדמעות.

שפל עינים, כל תוכו ריק, הניח סלוא יד זהירה על ראש הילד, והיא נרתעה בחוזקה. הכעס היה חוזר ועולה בה כל אימת שנגע בבן, כל אימת שהאריך להביט בו.

והוא שתק. מגעו היה רך. מחוץ למגע הזה, לא נותר בו מאום. גם לא דיבור. לפעמים ניגב עיניו מדמעות ביד קשה.

בימים שאחר כך כמו נפתח בו משהו, זהיר ומהוסס. מזרז היה צעדיו בשובו הביתה, לראות בילד, כאילו רק עכשיו הוא מתחיל לראותו. והיא היתה מסבה את הילד הצדה בתנועה חדה מדי הופיעו בפתח, כמבקשת להסתיר אותו מפני הסכנה. סלוא ראה את תנועתה ובוש. פעם אחת אמר לה, כְפוּת־אשם, לא איש רע אנכי, מורן. והיא לא השיבה.

גוה שח מאז אותו מעשה. הולכת היתה לכל מלאכותיה, גופה נעול, תנועותיה קצרות. לא הביטה עוד בסלוא ולא פנתה אליו בדברים. והוא לא הסב עיניו לעבר מחנה החיתים אפילו פעם אחת, כמו איבד את הכיוון. המילים שביניהם פחתו והלכו, איש במר נפשו.

מעט מעט הסכינו עם החיים החדשים, שדיבור אין בהם. העבודה היתה רבה אותה שנה. חירם ובניו הביאו זמורות גפן מן ההר, ובכל הכפר ערמו אבנים לרגמים גבוהים, לסעוד את הגפן. הרגמים צמחו על פני החול כמו תמרורים כהים, נראים למרחוק. ימים שלמים עבדה מורן בגֶפן, תינוקה שוכב בצל, נוטעת ועושה גומות ומחזקת את התלולית ואת הרגם, מניחה שברי אבנים לקלוט את מעט הטל, כל עלה בנפשה הוא, רק היא מגינה עליו. מרחוק הביאה להם מים. והגפנים נאחזו בחוזקה. פתאום כל הגבעה גפנים.

גם סלוא שקע בעבודה כאיש צולל במים. בכפר החלו לחצוב בורות גדולים, לעשות סיד, להחליק מסילות למים היורדים מן הגבעות, שייקווּ בתקווֹת ובבורות, שלא יאבדו. שנים־שלשה התחילו, וכל הכפר אחריהם. לפעמים פחדו מפני גודל העבודה. השמש קפחה, ידיהם כאבו מעבודת האבן, העור היה צפוד ושרוט. ולא ויתרו. רק בחורף השני החלו מי הגשם לזרום במסילה החלקלקה, פה ושם, ונקוו בתחתית הבור. עוד לא היה הרבה לשאוב, אבל הם עמדו סביב והביטו, דוממים, משכלים זרועות עייפות, חובקים כפות ידיים כואבות תחת בתי השחי, עוד מעט, עוד יחליקו את פני הגבעה, עוד מעט סיד לשפוך, עכשיו לא יימלט מהם השטפון, כי יילכד בפעם הזאת כנמר בבור.

מורן ילדה לתקופות השנה, בן ובת ובן, והורתם בשתיקה. לידות קלות היו לה. חופרה היתה עוטפת עצמה בצעיף, לוקחת מהר את הצרור, ואצה אליה, צוחקת בדרכה, מהירים ילדייך, בתי, החזיקי בהם עוד מעט, פן לא תשיג נשמתם את הגוף, ואנה אנחנו באות. אבל הם באו לעולם כאילו היו בו תמיד. הנשים היו מראות לסלוא את הילוד, וידי מורן דרוכות מעל השמלה. עדיין פחדה כביום ההוא, פחד חוזר בכל פעם מחדש, בכל לידותיה חזר ובא. את השתיקה אי אפשר היה לשבור, כמו ניתק הדיבר מן הגוף. לפעמים, בלילה, היה סלוא בוכה, בכי חרישי, שלא להקיץ אותה. וחוזר ונרדם.

* * *

יום אחד בא נער חיתי לחפש את סלוא. ראה את הנער ממרחק, רץ מהר במישור, דמות קטנה מנופפת זרועותיה. בשורה, סלוא, צעק מרחוק, בשורה, יצאו החיילים את המצד ושבו מצרימה, פרעה קרא להם אליו והלכו, זה יומיים ריק המצד, ריק הוא, אין איש במצד.

סלוא חש שנשימתו נעתקת. הלך לעבר הכפר, צעדיו מתונים תחילה, מנער ידיו מאבק האבן, אחר כך היתה ההליכה מהירה יותר ויותר, עד שהיתה לריצה. הזעיק אותם בגרון צרוד. כמה להובי־פנים התקבצו אליו מייד, קוראים לכל עבר שריק המצד, נתן אותו אלהים בידיהם, הלכו עבדי המצרים ואינם, אינם.

צהלה הקיפה את הכפר כאש. אנשים באו מן החציבה, מן המרעה, מן הסכר, מתקבצים סביב סלוא, הלא הוא היודע את דרכי המצד, יוליך ויילכו, כי ריק המצד, ריק הוא.

לא כולם היו בצועקים. חירם שמע ושב לביתו, כועס. פקד על בניו שלא יילכו, אבל דיבר בחצי פה. ידע שלא ישעו אליו. העמידו פנים כאינם שומעים, ורצו. עוד שלשה או ארבעה עמדו שם רגע, מושכים בכתפיהם, ושבו למלאכתם, המצד רחוק והעבודה קרובה, אמרו, עד צאת השמש ישובו כל הצועקים האלה ריקם.

בכל השאר אחזה האש.

רצו במישור, מנופפים מוטות וסכינים, מועדים וקמים, כשטפון שאינו עוצר, מטפסים על מצוקים, הולכים מהר בשורה מתנשפת על פני מדרגה צרה בהר, נאחזים זה בזה, יורדים בערוץ תלול, נשרטים בשיחים, מרימים ענני אבק, הנה, הנה, עתה יבואו אל הברכה, עתה יבואו אל המים.

צל המצד הגדול עמד מולם. כמה חיתים התגודדו בצל, ממתינים לבואם כיודעים הכל מראש, צוחקים מעט בחנופה. אחד מהם קד קידה רחבה, מצביע לעבר המצד, כמזמין אורחים חשובים. לא העזו לבקש את קרבתו של סלוא, ולא פנו אליו בדברים. והוא אף לא הביט לעברם. עמדו שם עוד מעט, מצמצמים עינים, חציים חנפים, חציים מלגלגים, מחכים לראות מה יעשו הכובשים האלה.

והם מטורפים משמחה, פרצו דרך השער הגדול, שוטפים את המבואה, את המסדרונות הצרים, האפלים, ריצתם מהדהדת בחדרים ובעליות. הצל הגדול בלע אותם כליל, צל עתיק וריח אבן.

המצד לא היה ריק. למטה באורוות, נשארו שני עבדים, מביטים בהם בעינים קמות מבעתה, מגוננים על ראשם בכפות הידיים. שחטו אותם מהר. גם אחת העליות היתה סגורה, ולא שעו אליה תחילה, עוברים על פניה במרוצה. רק למחרת פרצו אותה. עבד אחד רבץ שם על הכלים, אינו יכול לקום, שוכב על שקי הצידה ובטנו חושבת להתפקע. מן הרגע בו שמע אותם פורצים למצד, אכל ואכל מכל הבא ליד, תמרים ופול וקמח ולחם וחימצה ודבש, שלא יפול שלל בידי הכובשים, צידת פרעה היא, זר לא יאכל ממנה. העליה היתה מלאה קיא, והוא אכל ואכל, כאילו גם את השקים חושב הוא לאכול.

עמדו מעליו, צוחקים, והוא החזיר להם צחוק של מסכן, כאילו הכל רק מראית עין, רק לצון הוא חומד. כשבקעו את בטנו, פרצו כל שיירי האוכל והפרש החוצה עם בני מעיו, מסריחים את האויר בעליה ובכל אשר סביבה. השאירו אותו שם, רובץ על השקים, כאילו הוא שומר עליהם גם במותו.

מישהו יצא לקרוא לחיתים שיבואו וינקו. אבל הם נעלמו. המחנה הקטן נראה סגור ומסוגר.

אחר כך רצו אל הבריכה. ערוץ עמוק הוביל אליה, הסלעים שטוחים ורחבים מאד, לבנבנים. שקט היה מסביב, רק ציפור אחת צייצה ציוץ חד, ופרחה. מעל הבריכה עצמה תלוי היה זיז סלע, יוצר מבוא מימין ומבוא משמאל, כשני שערים באבן. ריח מים שקטים עמד באויר. פה ושם, בתוך הערוץ, צמחו שיחי מלוח כקווצות שיער דליל מתוך הלובן הרב.

קפצו אל תוך המים, שותים, מגירים מים על ראשם, על זקנם, שוטפים פנים וידיים. המים לא היו צלולים, מליחות עמדה בהם. עורם צרב בשמש.

סלוא התהלך במצד הריק, נוגע באבנים, מביט בחדרים ובגומחות, בפליטת החיים שרחשו כאן, רצועה של עור, שברי חרפושית של חרס, פיסה של קלף פגום, קת שהחלידה. הצל היה עמוק ואבני. הלך נכחו, מרכין ראשו במעברים הנמוכים, נוגע שוב ושוב באבנים הגדולות, החזקות. בעצמו לא ידע מה הוא מחפש במצד הזה. פעם אחת אמר בקול נמוך, עֵז ברחנית את, אמי, וצחק מעט. ידע שלא במצד אמו, ומעולם לא היתה בו.

אבל המקום הילך עליו קסמים, מקום חזק הוא, חשב, מקום שיש בו ראש ומפקד ואלהים להשתחוות לו, מקום מגן.

מיום ליום עטה את המצד כעור נוסף על גופו. כאן, באפלולית, גם לא הרבה למצמץ. טוב היה לו במחילות האפלות, בין קירות עבים, שהצל מכפיל את עוביים, בהד העמוק. לפעמים, לעת שקיעה, עולה היה אל הגג, משקיף למרחקים, מהר הנגב על בקעת המלח, והגאווה עולה בו כמו און חדש, הנה, עוד לא עשרים ושתים שנות חייו, והמצד שלו, וכל האנשים האלה מיחלים למוצא פיו כי הוא הביאם עד המקום הזה.

יקואל מצא אותו באחת העליות האלו. בא, חגיגי, מאט דיבורו, מעניק מלים בחסד, מלך המצד אתה, סלוא, תן שלמי תודה וזכור שלא ידיך עשו לך כל אלה, רק אלהים צלח בידך.

והוא נבוך. לא ידע איך להיות מלך. גם התודה היתה רחוקה מאד. שמח כשהשאיר אותו יקואל לעצמו.

את מי הבריכה הובילו על גבי חמורים תחילה, בחמתות משקשקות, כמה פעמים ביום, הולכים ושבים והילדים בכפר צוהלים עם לכתם ועם שובם. המים שופכו על הגידולים ואל תוך מִקוים, בקול ביקבוק וביעבוע שמזמן לא שמעו כמותו. גם כחום היום אפשר היה לראות את כתם הלחלוחית הכהה סביב עץ, סביב שתיל, עיגול קטן של ברכה. הביטו והזינו עיניהם.

אבל הדרך היתה קשה. החמורים הוחמו מאד, והתקשו להוליכם במצוק. גם טעם המלח לא ערב. כשנתעצם החום, הלכו פחות ופחות.

כמה נשים וכמה ילדים אזרו עוז ובאו אל אישיהן במצד. הילדים השתכשכו במים, שמחים. אבל עד הערב חזרו כולם, כאילו העזו יתר על המידה, ועכשיו הם שבים לתוך עצמם. פחדו להשאר במצד בלילה. זר היה להם.

מורן לא הלכה. יעלה הרצון מלפני אדונה, אמרה, וישוב ויפקוד את אמתו בבית. ארבעה עוללים לה, לא תוכל ללכת בדרך הזאת.

סלוא לא הפציר בה. לעתים היה יורד אל הכפר, שוהה בביתו יום או יומיים, מלטף לטיפה חטופה את ראשי הילדים הקופצים לקראתו. בלילה היו הוא ומורן נאחזים זה בזו, כמו נותרו אחרונים בעולם. בבוקר קמו איש לדרכו בלא מבט.

אחר כך היה ממהר לשוב. מורן חשבה שאל החיתים הוא שב, ולא היא. החיתים הרחיקו משם, הסתגרו כליל. ומאז מעשה הילד, סלוא אף לא חשב על החיתית, מה לו ולחיתים, אנשים נקלים הם. לפעמים היה אומר בלבו שמלך המצד הוא, הנה יקח לו פילגש או שתיים, מי ימנע את בתו ממנו, גם את בנות יקואל יקח אם רק יחפוץ.

וידע שלא יקח. מורן היתה בעצמותיו.

* * *

הקיץ היה קצר. מוקדם מאד נשבו רוחות בערבה, מטאטאות חול ואניצים וגלגל, משטחות ארצה את העשן העולה מן המדורות ליד הבתים ומפזרות את הרמץ. העשן עמד בבתים. אנשים ניגבו עינים טרוטות. פה ושם ירדו טיפות של גשם, נוצצות על רגמי האבן. פה ושם עוד הלך מישהו עם חמורו אל הבריכה. רובם המתינו.

בחצות הלילה, תחת ירח צר ומאוחר, בדהרת סוסים רמה על הסלעים, שבו המצרים אל המצד. כחתף באו.

פרצו את השער בלי קושי, ואצו בחדרים, חרבותיהם שלופות, כהולכים אחרי ריח הפחד.

ההרג היה צפוף. חוני איש חופרה ושני בניו מתו על יצועם, שערם סתור משינה, עיניהם קמות. עוד שלשה נמצאו בעליות ובאורוות. כל המצד הדהד צעדי ריצה, חבטות, וקריאות ניחרות, קצרות, בחושך.

לאור ירח דליל זינק סלוא בין רגליו של חייל שפרץ לחדר, הפיל את הבא אחריו וחטף את חרבו. עמד מולם, שואג שאגה של בכי נורא, כאילו קולו הוא שיפיל אותם, מוכרח להפיל, קולו יקרע את הסיוט הזה, כמו לא נשאר לו דבר רק השאגה הזאת.

עשרה פרצו לחדר, שנעשה צפוף. דחקו אותו החוצה. דחפו את החרבות לתוך גופו, כמזלזלים, והשאירו אותו שם, ליד גרם המדרגות. כוחותיו אזלו, וכבר לא הבין למה. חירם, אמר בקול, כתוכחה, מדוע אינך בא לעזור לי. ידיו הגדולות חבטו ברצפה עוד פעם ופעמיים, ומת.

החיילים המשיכו אל מחנה החיתים. בגדתם, אמרו להם. לשוא התחננו החיתים, לשוא נשבעו שלא שירתו את העברים, שסגור ומסוגר היה המחנה כל העת הזאת. החיילים לא שמעו. הרגו את הגברים, בזזו כל אשר מצאה ידם, והריצו את הנשים כעדר בוכה אל המצד. דם כהה נתערב בבוץ ובשברי החפצים המושלכים.

המצד חזר להיות כמימים ימימה.

מורן נשארה לבדה. שנים רבות עוד רבה עם סלוא בחלומות, צועקת עליו מלוא כל מאודה, עד שהיה הכעס מתפוגג בדמעות של צער חם וקורע. מקיצה היתה והיא יושבת, מבולבלת, סתורה, עייפה כאילו עבדה בפרך. חיפשה את סלוא על יצועה, פושטת ידיה ורגליה לצדדים, לחפש את גופו ואת רגליו, ומדוע אין זרועותיו סביבה, ולא היה לידה אלא ריק. רעבה לו כבימים ראשונים, כאילו התהפך המוות והיה להתחלה, הנה הנה יבוא סלוא, הנה תניח את ידיה על שמורות עיניו כמו אז, כשעוד היתה רכה. פעם אחת חלמה שהיא הולכת להשיב אותו, הולכת והולכת בדרך ארוכה, מתישה, ומוצאת אותו יושב לבדו במדבר, תחת השמש הקופחת, והוא ילד, כבן שתים־עשרה, וכפות ידיו חבצלות. הביט בה במאור פנים ואמר שאינו יכול לשוב, כי אביו הרגו נפש.

כל הלילה היתה עמו, משכבה עד קומה. הילדים היו מקיצים, כמבוהלים מחלומותיה, והיא חובקת אותם בחוזקה, פניה רטובים. הבית נעשה עמוק.

ושוב עמד מרחק בין המצד לבין הכפר, מרחק שאין לעברו. לא הביטו לשם עוד. אכולי תבוסה, מוכי אבל, ישבו באפס מעשה, דואבים, עד שנגדשו עטיני הבהמות, וקמו לחלוב. הלכו מדשדשים וניגבו עיניהם מדמעות. לא ברכה הראה להם אלהים, כי מחזה תעתוע, נתן ולקח, כדרכו, נתן מעט ולקח כפל כפליים. וכשאמר יקואל שאל נכון חטאו לאלהים, על כן אנף בהם, לא רצו לשמוע. האת המצנפת אתה מבקש לחבוש, יקואל, אמרו במר נפשם, לא ילדים אנחנו. פעם אחר פעם תיעתע בהם אלהים, לא עוד.

* * *

הכפר גדל מאד. בתים רבים סגרו את המרחק שבין הבקתות הראשונות, הרעועות, נבנים והולכים ועולים במעלה הגבעה, עד המקום שממנו נשקף ישימון צין. על הסכר הגדול, תשע שנים בנו אותו, ישבו כובסים וכובסות, הבגדים משוטחים בשמש. קול הדליים הנחבטים בקירות נשמע מן הבורות ומן החדרים התחתיים. העצים היו חזקים.

מעבר לנחל החרב, על הדייק, במקום בו רקדו פעם במעגל עד אבדן חושים, צמח שוק. מחצלת או שתיים תחילה, אחר כך עוד ועוד. רועים נוודים באו מרחוק, בקבוצות מדולדלות, בגדיהם בלויים. תחילה הביטו באלם, אחר כך עשו גם הם לעצמם מקום ומחצלת ומאזנים לשקול. אנשי הכפר לא כיהו בהם. רק כשהקימו במה לאשרה על אחת הגבעות, קמו וניתצו אותה בחמת זעם. הרועים לא התנגדו. ידעו שאלהיהם חלשים, אלהי העברים חזק מהם, ופרעה חזק מכולם.

יום אחד בא חירם לפקוד את מורן. זקן מופלג היה, כרסו כבדה ורחבה, כשולחן שהוא נושא לפניו. והיא שמחה לקראתו. היטיבה שערה. במאור פנים הניחה לפניו פת ושמן ויין.

חשבה שהוא בא לדבר בה נכבדות בעבור אחד הבנים. אבל הוא ביקש אותה לעצמו. הביט בה בחמלה ואמר, עייפה את, בתי, בבואך היתה הליכתך מפטפטת, ועכשיו הליכתך מגמגמת, בואי ונוחי בביתי.

לא כעס עליה כשסירבה. כל אשר ביקש הוא לבוא מדי פעם בפעם, להחליף עמה דברים, לשתות מיין הגפנים הטוב שעשתה, אין בכל הכפר גפן טובה כשל מורן.

כשקם ללכת, בירך אותה שיהיה אלהים עמה כל הימים; והיא, כמו חזר כל העצב אל פניה, אמרה חרש שחלילה לה, אל יחר בה אפו של חירם אביה, אין היא שווה את כעסו, אבל טוב לה שירחק ממנה אלהים, ישאר נא בשמיו ולא ישים לבו אליה, כי שורפים האלהים את הכל בבואם, מוות הם מביאים וחולי ושגעון ובצורת, ואנחנו מתקנים אחריהם ככל אשר נדע, לא מדובשם ולא מעוקצם, כי קטונו.

נדהם. לא ידע מה ישיב לה.

בכל זאת שם ידיו על ראשה בצאתו, ידים זקנות שעורן כמו ניתק מן הבשר, מברך אותה שעה ארוכה, מברך את בניה. והיא הרכינה ראש ולא התנגדה. עיניה היו לחות.

קיץ אחד באו המנגנים. נכנסו לכפר, חמוריהם עמוסים כלים, מביטים סביבם לראות אם יהיה להם לחם במקום הזה.

בלילה, כשנתרוקן השוק, באו וישבו בחבורה וניגנו. כל הכפר נאסף סביבם. אותו לילה איש לא הלך לישון. מתוקות היו הנגינות, מן ההר הביאו אותן, כמו מנבכי הילדות, לפני שבאו למקום הזה, ממקום של תאנה וחרוב ורימון וזית, ממקום של אור זהוב וריחות קציעה וציפורים. החזיקו בנוגנים ימים רבים, שלא יילכו, שישארו עמם עוד מעט. הביאו להם אוכל ודורונות. בעצמם לא ידעו שכל כך צמאים הם.

לאור היום שאלו אותם שאלות. שאלו על מעלה חוגלה, והם משכו בכתפיהם. אמרו שמקום קטן מעלה חוגלה, ודל מאד, רוב יושביו הלכו להם, כי לחצו אותם הכנענים, אין שם עתה אלא שתי עזים וחמור, והבתים מטים לנפול, הנה הכפר הזה גדול ממעלה חוגלה עשרת מונים.

שמעו כאינם מבינים.

אחר כך שאלו אם יש מלך בישראל, אם יש נביא, והנוגנים סיפרו שאין מלך ואין נביא, אבל יש שופט, כי שמוּ עליהם, בן־ענת שמו, איך לא ידעו ולא שמעו, הלא כל הארץ יודעת.

נבוכו מאד. אמרו שאולי באמת הגיעה השעה לפקוד את אחיהם בהר, כי הולכים הם אחרי גללי הצאן כל הימים במדבר הזה, יום הולך ויום בא, ואינם יודעים דבר.

וגם מורן הביאה מאכל ומשקה אל הנוגנים בלילה. יושבת היתה מולם, שומעת את הנגינות ואת השירה, ואינה יודעת את נפשה. שאלה את אחד הנערים הנוגנים בדבר אחיותיה, בנות יששכר, ולא ידע לומר לה דבר, אבל רבות מבנות מעלה חוגלה היו לשפחות, אמר, כי נידלדל המקום מאד, אולי גם הן.

שמעה והשפילה ראשה.

בלילה, כשבניה ישנו, בא חרש אל ביתה ונשאר עד הבוקר.

גם בשנים שאחר כך, כשחזרו הנוגנים ופקדו את הכפר, בא היה אל מורן ברַכּוּת. והיא קבלה אותו, אינה יודעת היכן הוא מתחיל והנגינה נגמרת, אינה יודעת אם בביתה היא או במעלה חוגלה.

אחר כך חדלו הנוגנים לבוא.

* * *

מורן ישבה על אבן, מביטה לעבר המצוקים. כל הבוקר חיפשה שוּמָר לחלוט צרי לנכד, והתעייפה. ילדיה גדולים היו מסלוא בעת מותו, ונראה לה מוזר, בנים זקנים מאביהם, מי חכם ויידע, חשבה. ישבה לנוח, חולצת את הנעלים מרגליה הגדולות, פניה גלויים, ברוח העולה מן הגבעות הלבנות של צין.

רוח, אמרה, מחייכת, כמו גבר את, לטיפות קטנות תחילה, ואחר כך אנה אני באה.

ישבה, האויר החם מלטף את פניה ואת ידיה המונחות בחיקה, כאילו כל הישימון העז נושם סמוך מאד אליה, שקט וחם.

וכשגברה הרוח מאד, עצמה את עיניה.