לחן: מאיר נוי

שרה: להקת פיקוד צפון (1957)

בְּחֵיל הַקֶּשֶׁר לֹא מִזְּמַן

הָיְתָה חַיֶּלֶת לְדֻגְמָה,

הָיְתָה חַיֶּלֶת לְדֻגְמָה, קָרְאוּ לָהּ זֹהַר;

הִיא לֹא חָשְׁבָה עַל בַּחוּרִים,

לֹא הִרְבְּתָה בְּדִבּוּרִים.

בְאַחְרָיוּת וְדַיְקָנוּת טִפְּלָה בַּדֹּאַר.

הִיא לֹא הָלְכָה לְהִתְאוֹנֵן

כָּל בֹּקֶר לַמָּשָׁ“קִית-חֵ”ן:

“מַדּוּעַ יֵשׁ לִי תּוֹרָנוּת דַּוְקָא הָעֶרֶב?”

הָיְתָה נֶחְבֵּאת אֶל הַכֵּלִים

וְלֹא דָּרְשָׁה מִסְדַּר חוֹלִים,

גַּם אִם הָיְתָה קְצָת אֲפֹרָה וּקְצָת חִוֶּרֶת.

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר,

הָיְתָה שׁוֹנָה

מִיֶּתֶר בְּנֵי הַנֹּעַר.

אוּלַי לָכֶם נִרְאֵית הִיא

מוּזָרָה כָּעֵת;

אַךְ הִיא הָיְתָה פָּשׁוּט

חַיֶּלֶת לְמוֹפֵת.

הִיא לֹא חִפְּשָׂה כַּרְטִיסִיּוֹת

לַהוֹצָאוֹת הָאִישִׁיּוֹת

וְלֹא בִּקְּשָׁה תְּלוּשֵׁי מָזוֹן, וְגַם לֹא שֶׁ"קֶם.

הִיא לֹא הִגִּישָׁה קוּבְלָנָה

שֶׁהִיא חַיֶּלֶת כְּבָר שָׁנָה –

וְשֶׁמַּגִּיעַ לָהּ טָרָ"ש, לְפִי הַתֶּקֶן.

לֹא נִדְנֵדָה כְּמוֹ כֻּלָּם

בְּרֹאשׁ כָּל חֹדֶשׁ לַשַּׁלָּם,

וְעַל חֻפְשׁוֹת וָחֳפָשִׁים הָיְתָה מוֹחֶלֶת.

הִיא לֹא מָסְרָה בִּכְלָל כְּבִיסָה

וּמַסְטִיק הִיא לֹא לָעֲסָה,

רַק גַּרְעִינִים הָיְתָה בְּתֵאָבוֹן אוֹכֶלֶת.

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר…

בְּקוּרְס הַקֶּשֶׁר, לְמוֹפֵת

קִבְּלָה צִיּוּן שֶׁל “אָלֶף-בֵּית”,

וְנִבְחֲרָה כַּ“חֲנִיכָה הַמִּתְקַדֶּמֶת”.

הִדְרִיךְ שָׁם אוּרִי הָרַבָּ"ט

וְהֵם הֶחְלִיפוּ רַק מַבָּט –

אֲבָל מֵאָז הֵם נֶחְשָׁבִים כְּצֶמֶד-חֶמֶד.

זוֹ אַהֲבָה קְצָת מְשֻׁנָּה:

הוּא כֹּה גָּדוֹל – הִיא כֹּה קְטַנָּה.

“הֵם זוּג נֶחְמָד, אֲבָל מוּזָר,” אַמר הַסֶּגֶל.

וְאוּרִי לַקְּטַנָּה קָנָה

טַבַּעַת-חֵן בְּמַתָּנָה.

אַךְ הִיא עָנְדָה אֶת הַטַּבַּעַת… עַל הָרֶגֶל.

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר…

וּכְשֶׁסִּיַּמְנוּ הַ“סִּדְרָה”

עָשׂוּ הַחֶבְרֶה מְדוּרָה

וְגָדִי צָד יוֹנָה נָאָה וַעֲגַלְגֶּלֶת.

וּבֶּנְץ פָּצַח בְּשִׁיר יָשָׁן,

וְרָם בָּרַח מִן הֶעָשָׁן,

וְרָפִי הִתְיַשֵּׁב לוֹ דַּוְקָא עַל גַּחֶלֶת.

הַצְּלִי הָיָה עָרֵב לַחֵךְ.

זָלַלְנוּ שׁוֹק וְגַם יָרֵךְ,

וּבֶּנְץ לָחַשׁ: "יוֹנָה צְלוּיָה,

כַּמָּה טוֹבָה אַתְּ!"

וּכְשֶׁהִתְחַלְנוּ שׁוּב לָשִׁיר

לְפֶתַע אוּרִי אָז הֶחְוִיר

וְהוּא לָחַשׁ: "הַבִּיטוּ, חֶבְרֶה…

הַטַּבַּעַת.."

כִּי זֹהַר, כִּי זֹהַר,

כִּי זֹהַר זוֹ הָיְתָה פָּשׁוּט,

יוֹנָה-שֶׁל-דֹּאַר.

הָיְתָה דְּמָמָה. גַּם הַמְּדוּרָה

רָצְתָה לִשְׁתֹּק.

וְאוּרִי אָז פָּרַץ בְּבֶכִי

כְּמוֹ תִּינוֹק.

חיל שמספרו 281504: פזמונים ללהקות הצבאיות    🔗

להקת הגדנ"ע

להקת הנח"ל

להקת פיקוד הצפון

להקת פיקוד המרכז

להקת פיקוד דרום

להקת גייסות השריון

להקת חיל הים

להקת חיל האוויר

צוות הווי פיקוד מרכז

צוות הווי תותחנים

צוות הווי סיני, ועוד

שירות צבאי ולהקות צבאיות    🔗

במשך השנתיים וחצי של שירותי הצבאי במערכת “במחנה גדנ”ע" (קיץ 1953 – 1956) פירסמתי מדי שבועיים בעיתון זה טורים מחורזים בסגנון “הטור השביעי” תחת הכותרת “טור דני טרדני”; אך רובם לא נועדו להלחנה ולביצוע על במה. הלהקות הצבאיות שהיו קיימות אז לא קיבלו פזמונים שכתבו חיילים. כשנה לפני שחרורי מהצבא נתבקשתי לכתוב ללהקת הגדנ“ע, שקמה אז, מחזמר שלם – “סמוך על הדודה” שמו. את הלחנים ל-16 הפזמונים חיבר מאיר נוי, שהלחין לימים יותר ממאה משירַי. לעניות דעתי, היה המחזמר חביב, משעשע, עוקצני וציוני (נערה אמריקאית יהודייה חדורת ציונות, המגיעה ארצה כמתנדבת, ונדהמת מה“אמריקניזציה” של בני גילה הישראלים). אבל הרמטכ”ל דאז משה דיין, לא אהב את מה שראה ושמע, והודיע בסיום הצגת הבכורה באולם בית-צבי ברמת גן על הורדתה המיידית מהבמה.

מיד עם שחרורי התחלתי לכתוב פזמונים רבים ללהקות השונות – להקת פיקוד הצפון (שבה שירתו אז בני ברמן, לוליק, המלחין אוסקר סלדק ואחרים. שירים כ“ג’ינג’י”, “חייל שמספרו 947205”, “הבת במשקפיים”, “הנהגת”); להקת פיקוד מרכז (שבה שירתו אילי גורליצקי, עודד תאומי, עודד קוטלר, אלכס פלג, אריה לבנון, מרטין מוסקוביץ ועמוס אטינגר. שירים כמו “הזקנקן”, שהיום הייתי מוותר על ה“פואנטה” בסופו, “האסקימוסים” ועוד), ולהקת המילואים של חיל הים (שהיתה מורכבת אז מחברי להקת “הגלגל” של “אגד”). שנתיים אחרי שחרורי נתבקשו יוסי בנאי ונעמי פולני לביים ללהקת הנח“ל תכנית שנקראה “בדרך כלל” (בלהקה שירתו אז יהורם גאון, גברי בנאי, עליזה רוזן, דבורה דותן, חנן גולדבלט ואחרים – רוב “התרנגולים” לעתיד). עבורם כתבתי בין השאר, את “חמור קופץ בראש”, ושני שירים לפי לחנים צרפתיים – “חולשה של בת” ו”יויו גם".