בעקבות נתן אלתרמן. לא הולחן. נקרא בתכנית “שלושה בסירה אחת” (1958)

וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת

תְּעַמְעֵם עַל דִּירוֹת הַפְּקִידִים הַבְּכִירִים,

וּמַשְׂכֹּרֶת קְטַנָּה, מֶמְשַׁלְתִּית, מְצֻמְצֶמֶת,

תִּתְהַלֵּךְ לְאִטָּהּ בֵּין שׁוּרוֹת הַמְּחִירִים.

וּגְבוֹהִים הַמְּחִירִים (כִּי גָּבוֹהַּ הַשַּׁעַר!).

הֵם גּוֹבְהִים בְּכָל יוֹם, כַּעֲצֵי יַעַר־עַד.

וּמַשְׂכֹּרֶת קְטַנָּה מְטַיֶּלֶת בַּיַּעַר

רַק עִם סַל הַמְּזוֹנוֹת

לְחִשּׁוּב הַמַּדָּד.

מָה צְנוּמָה וּקְטַנָּה הַמַּשְׂכֹּרֶת. הוֹ, שׁוּרָה!

כִּי דּוֹדָהּ, דּוֹד אֶשְׁכּוֹלִי, אוֹתָהּ כֹּה מַרְעִיב.

הוּא טוֹעֵן שֶׁאִם הִיא לֹא תִּשְׁמֹר עַל פִיגוּרָה –

זֶה יַזִּיק לַבְּרִיאוּת שֶׁל הַסָּבְתָא תַּקְצִיב.

וּכְדֵי שֶׁבְּסָבְתָא לֹא יִפְגַּע כָּל רָזוֹן –

מוֹבִילָה הִיא אֵלֶיהָ אֶת סַל הַמָּזוֹן.

הִיא בְּשֶׁקֶט תִּצְעַד, חַלָּשָׁה, עֲיֵפָה כֹּה,

וְהַיַּעַר חָשׁוּךְ וְצוֹנֵן וְאָפֵל.

אֵיזֶה קֹר, אֱלֹהִים!

גַּם הַשְּׁלִישׁ כְּבָר קָפָא פֹּה!

וְגַם הִיא, הַמַּשְׂכֹּרֶת, בְּלִי הֶרֶף קוֹפֵאת.

וּלְפֶתַע, לְפֶתַע מֵעֳבִי הַיַּעַר,

אָז הֵגִיחַ הָאִינְדֶּקְס, כִּזְאֵב מִמְּעוֹנוֹת,

וּפָעַר אֶת לֹעוֹ

(אֵיזֶה לֹעַ וּפַעַר!)

כְּדֵי לִבְלֹעַ מַשְׂכֹּרֶת

עִם סַל הַמְּזוֹנוֹת.

אָז תִּשְׁאַל הַקְּטַנָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,

וְאָמְרָה: “מִי אַתָּה?” – וְהָאִינְדֶּקְס יִצְחַק

וַיֹּאמַר לָהּ: "אֲנִי הוּא מַרְגַּשׁ הַכֶּסֶף,

הַתּוֹהֶה אֵיךְ לִטְרֹף אֶת גֵּוֵךְ הַמְּצֻמָּק!"

חִישׁ נָקְטָה הַיַּלְדָּה בַּתַּכְסִיס הַנָּאִיבִי

וְהִשְׁלִיכָה בָּאִינְדֶּקְס אֶת סַל הַמְּזוֹנוֹת.

אַךְ הָאִינְדֶּקְס צָחַק:

"הֵן הַסַּל הוּא פִיקְטִיבִי –

וְכָל פִיקְצְיָה, יַלְדֹּנֶת, נִתָּן לְשַׁנּוֹת!"

נֶחְרְדָה הַיַּלְדָּה, וּצְחוֹקָהּ אָז גָּוַע.

וְהָאִינְדֶּקְס גָּבַהּ

וְגָבַהּ

וְגָבַהּ…

דּוֹד אֶשְׁכּוֹלִי הֵגִיחַ מִבֵּין הָעֵצִים

(הוּא לְצַיִד יָצָא אוֹתוֹ בֹּקֶר לַיַּעַר,

כְּדֵי לָצוּד בְּכַפוֹ אֶת מְחִיר הַבֵּיצִים,

כִּי מֵרֹב בֵּיצִים –

לֹא רוֹאִים אֶת הַפַּעַר).

וַיִּקְרָא: “תַּקְצִיבִי בְּיָדְךָ אַפְקִיד, יָה!”

אֶל הָאִינְדֶּקְס כִּוֵּן

וְיָרָה –

סוּבְּסִידְיָה.

וְהָאִינְדֶּקְס קָרַס וְנָפַל עַל אַרְבַּע.

הוּא נִכְנַע שׁוּב לַדּוֹד.

עַד

לַחֹדֶשׁ הַבָּא.

אָז מָחֲתָה הַקְּטַנָּה מִמִּצְחָהּ הַסְּתָוִי

אֶת עִקְבוֹת הֶעָמָל וְהַפֶּרֶךְ

וְהֵנִיפָה סַלָּהּ: "לְחַיֵּי דּוֹד לֵוִי!

לְחַיֵּי הַסוּבְּסִידְיוֹת בַּדֶּרֶךְ!"

וְהַדּוֹד הִצְטַחֵק, כִּי הֵאִיר שׁוּב הַבֹּקֶר.

וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר

בְּתוֹסֶפֶת הַיֹּקֶר.

כשהשתחררתי מהצבא והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, הוזמנתי על ידי יצחק שמעוני, מנחה התכנית המיתולוגית “שלושה בסירה אחת”, לשמש כ“פזמונאי הסירה”, אחרי שאהרן אמיר פרש מהמלאכה. מדי חודש כתבתי וקראתי בתכנית שיר הומוריסטי או סאטירי, שאם היה חריף באמת – צונזר ולא הושמע בתכנית. חלק מהשירים אכן נכתבו במהלך ההקלטה. רובם – כרוב המונולוגים שהושמעו בתכניות – נכתבו קודם. שירי הראשון בתכנית היה “שיר הסטודנט היחפן (“תן לי לירה. אין לי לירה”). אחריו בא “שיר הנזלת”, שמלחינו, פרנק פלג רב־ההמצאות, ניגן אותו על גבי הקלידים לא באצבעותיו, אלא בחוטמו. בעקבות מלחמת קדש ותביעות הנסיגה מסיני כתבתי (עם משה וילנסקי) את האלגוריה הנאיבית “חד גדיא חצוף ועיקש / רק לרעות בשקט ביקש”, שאותה שרה שושנה דמארי (קצת יותר מאוחר, כשלמדתי את האמת על אותה מלחמה, לא התגאיתי בשיר המתחסד הזה). בסדרת הפרודיות הספרותיות על סיפור “כיפה אדומה” כתבתי, בעקבות אלתרמן, שיר שהזכיר את שר האוצר לוי אשכול, את המדד ואת מחירי הביצים. וכשתמו שידורי ה”סירה" נפרדתי ממנה במחרוזת של פרודיות מקוריות ומתורגמות, שגם רמזה לקשר (החלקי) בין הצנזורה לבין סגירת התכנית.