רקע
דן אלמגור
אני מתה להיות אנטיפתית

הלחינה: נורית הירש

שרה: חוה אלברשטיין (1974)


אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית,

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית.

וְלוֹמַר לְכֻלָּם – כֵּן, יָשָׁר בַּפַּרְצוּף! –

לִזְרֹק לָהֶם “נָא!” מְפֻלְפָּל וְחָצוּף.

אֲבָל זֶה עַד הַיּוֹם לֹא קָרָה לִי.

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

וְלֹא בָּא לִי!


לִפְעָמִים בַּקָּפֶה מַגִּיעוֹת לְאָזְנַי

לְחִישׁוֹת חֲבֵרָה, הַמְּרַכֶלֶת עָלַי:

“הִיא נוֹרָא נְמוּכָה”…“הִיא עָלְתָה בַּמִּשְׁקָל”…

“הִיא מִין יֶנְטֶה כָּזֹאת”…אֵין לָהּ קוֹל,

וּבִכְלָל…"

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית

וְלָגֶשֶׁת לוֹמַר לָהּ: "שָׁמַעְתִּי!

וְגַם לָךְ לֹא חָסֵר בַּמִּשְׁקָל.

אַתְּ נִרְאֵית כְּמוֹ מִפְלֶצֶת!" – אֲבָל…

אֲנִי רַק מְחַיֶּכֶת חִיּוּךְ לְבָבִי

וְיוֹשֶׁבֶת אִתָּהּ, אִם אוֹמְרִים: “בּוֹאִי, שְׁבִי!”

מַזְמִינָה לִי קַצֶּפֶת, וְרַע לִי…

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

וְלֹא בָּא לִי!


וּכְשֶׁמִּישֶׁהִי שׁוּב מַזְמִינָה בְּיוֹם ה'

לִמְסִבַּת לֵיל שִׁשִּׁי, כֵּן עִם “תֵּה אוֹ קָפֶה?”,

עִם אוֹתָם הָאוֹרְחִים, וְאוֹתוֹ הָעִגּוּל,

וְאוֹתָהּ הָרְכִילוּת, וְאוֹתוֹ הַנִּבּוּל.

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית

וְלוֹמַר: "לֹא רָצִיתִי – לֹא בָּאתִי!

אֵין לִי חֵשֶׁק…נִמְאַס לִי…בִּכְלָל"

אֲנִי מֵתָה לוֹמַר לָהּ – אֲבָל…

אֲנִי בָּאָה בַּזְּמַן וְיוֹשֶׁבֶת יָפֶה

וְעוֹנָה לַשְּׁאֵלָה: “נוּ, מִי תֵּה? מִי קָפֶה?”

וּבוֹלַעַת פִּהוּק לֹא נוֹרְמָלִי.

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

וְלֹא בָּא לִי!


בַּחֲנוּת הַבְּגָדִים, כְּשֶׁאוֹמֵר הַזַּבָּן:

“זוּזִי, גְּבֶרֶת! מַסְפִּיק כְּבָר לִמְדֹּד. אֵין לִי זְמַן!”

וּבְתוֹךְ מִסְעָדָה, כְּשֶׁהָאֹכֶל שָׂרוּף,

הַמַּזְלֵג מְלֻכְלָךְ, וּבַבִּירָה יֵשׁ זְבוּב –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית

וְלוֹמַר: "זֶה לֹא מָה שֶׁהִזְמַנְתִּי!

כִּי הַסְּטֵיְק מְחֻרְבָּן, וּכְמוֹתוֹ הַשֵּׁרוּת".

אוֹ: “יוֹתֵר לֹא תִּרְאוּ אוֹתִי פֹּה בַּחֲנוּת!”

וְלָקוּם וְלָצֵאת בִּסְקַנְדָּלִים.

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

וְלֹא בָּא לִי!


וּכְשֶׁהוּא מְמַלְמֵל וְאוֹמֵר: “תְּנִי קְפִיצָה!”

אוֹ צוֹחֵק: “נַעֲלֶה?” וְנוֹתֵן לִי קְרִיצָה

וְדוֹחֵף: “נוּ, אֵין זְמַן!” וְטוֹפֵחַ בַּגַּב,

כְּאִלּוּ הַכֹּל כְּבָר מוּבָן מֵאֵלָיו –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת אַנְטִיפָּתִית

וְלוֹמַר לוֹ: "עוֹד לֹא הִשְׁתַּגַּעְתִּי!

קְצָת חִזּוּר, קְצָת פִּנּוּק, מְנֻוָּל!"

אֲנִי מֵתָה לוֹמַר לוֹ. אֲבָל…

אֲנִי בָּאָה אֵלָיו, אוֹ שֶׁהוּא בָּא אֵלַי,

בְּלִי חִזּוּר, בְּלִי פְּרָחִים,

בְּלִי קְצָת חַג, בְּלִי “אוּלַי?”

בְּלִי כָּל מַה שֶׁעָלָיו רַק שָׁמַעְתִּי.

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אֲנִי מֵתָה לִהְיוֹת –

אַנְטִיפָּתִית!!!



שני פזמונים שכתבתי לבקשת שתי זמרות האהובות עלי: המונולוג של חוה אלברשטיין (ברוחה של דורותי פארקר האמריקנית), והנוסח העברי לפזמון הנפוליטני ששרה אחינועם ניני, שהפך אותה מזמרת-קברט נפוליטנית ממוצא בלתי מוגדר לזמרת שמוצאה אינו מוטל בספק.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות