© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

 

מוקדש לסבא יִבְנאֵל    🔗

קוראים יקרים,

כשאומרים “סיפורי סבתא” חושבים בדרך כלל “את זה אתה יכול לספר לסבתא שלך, אבל לא לי” או כדומה. ובכן, בדרך כלל ההפך הוא הנכון. כי על פי רוב לא הנכד מספר לסבתא אלא סבתא מספרת לנכד! וכך זה גם במקרה שלי. אני סבתא לַנְדָה מספרת לנכד שלי, ששמו אסף, סיפורים על ילדותי, כי הוא מבקש את זה. הוא מסתכל לי בעיניים החומות הגדולות שלו ואומר: “סבתא, תספרי לי על סבתא שהיתה ילדה”. ואני מספרת. גם סבתי סיפרה לי סיפור על ילדותה ואולי גם הוא יכנס לספר.

אגב, נכדי אסף גר בבאר שבע, אבל זה בעצם לא נוגע לעניין.

בכל אופן חשבתי… שגם ילדים אחרים, חוץ מאסף, היו אולי רוצים לשמוע או לקרוא את הסיפורים האלה ולכן אני עומדת, או יותר נכון יושבת לכתוב אותם בספר.

ובכן, קריאה נעימה

סבתא לנדה

מי יהיה המן הרשע ומי תהיה מלכת אסתר?    🔗

אני נולדתי – כמו הרבה סבתות בישראל – לא כאן בארץ, אלא בחוץ לארץ, ובמקרה שלי, בגרמניה, בעיר ברלין. ברלין היתה באותה עת, הרבה שנים לפני מלחמת העולם השנייה, עיר גדולה מאוד והיו בה ארבעה מיליון תושבים. כלומר שני שלישים ממספר התושבים של כל מדינת ישראל!

הורי היו ציונים, ובתור שכאלה התכוננו לעלות לארץ, ולכן הם ועוד הורים אחדים ייסדו גן ילדים עברי, שדיברו בו אך ורק עברית. זה היה דבר יוצא דופן, כמו למשל שמישהו ייסד כאן גן ילדים שידברו בו גרמנית! היו בגן רק שישה ילדים בערך והגננת היתה סטודנטית, שלמדה עברית ברוסיה ולמדה באוניברסיטת ברלין. תקופה מסויימת היתה דודתי לאה הגננת שלנו.

ובכן בוקר בוקר נסעתי עם דודתי לאה ברכבת לגן הילדים. ולמה ברכבת? כי העיר היתה גדולה מאוד והגן היה רחוק ממקום מגורינו, בדירתה המרווחת של משפחה עשירה מאוד, שגם בנה היה תלמיד בגן.

היינו משחקים שם ושרים ואפילו מעבדים קצת את האדמה בחצר, כמו בכל גן ילדים. עד שבאחד הימים סיפרה לנו דודתי לאה הגננת שמתקרב חג הפורים ואנחנו נציג את סיפור המגילה לעיני ההורים בסלון הגדול שבדירה. היא סיפרה את כל הסיפור, שכתוב במגילת אסתר, שאותו אתם הרי מכירים, ואחרי זה התחילה חלוקת התפקידים. הבן של בעלי הבית – אבינועם – יהיה מרדכי היהודי, בן אחר – נדמה לי רפאל – יהיה אחשוורוש. והנה נשארו עוד שני תפקידים: אסתר המלכה והמן הרשע. ושתי לא היתה קיימת בהצגה שלנו.

כמובן שרציתי להיות אסתר המלכה, אך גם חברתי מירה, גם היא רצתה להיות אסתר המלכה.

מירה היתה ילדה יפה מאוד ואני ילדה רגילה, לא מכוערת חס וחלילה אבל כפי הנראה לא מספיק יפה בשביל לשחק את אסתר המלכה. בקיצור, דודתי אמרה לנו: “בסדר, יום אחד את תהיי אסתר ויום אחד את”. אבל זה הרי לא יכול להיות כי תהיה רק הצגה אחת!

אתם כבר מבינים מי היה בסוף המן הרשע? נכון, אני.

ובכן עשו הרבה חזרות. הייתי צריכה כשאני מדברת עם המלך אחשוורוש לא לדרוך בשום אופן על השטיח שלפני כס המלכות ועד הוראות אחרות.

על התפקיד של אסתר כבר מזמן וויתרתי, אבל התחיל לכרסם בליבי חשש בעניין התליה. את המן הרשע תולים על עץ! לא פחדתי מפני החזרות, ידעתי שבהן לא יקרה לי דבר, אבל בהצגה? אולי באמת יתלו אותי? והנה גיליתי בחדר הכניסה הגדול מאוד שבדירה עמוד, שהיה מיועד לתליית הבגדים של אורחים, כפי שאתם רואים את זה בבתי קפה וגם בבתים אחדים. שם, פחדתי, יתלו אותי ביום ההצגה.

עיניכם הרואות שלא תלו אותי כי אחרת לא הייתי כאן כדי לספר את הסיפור. אבל אני יכולה לנחם את כל הילדים שיהיו בפורים הבא המן הרשע שלא יחששו כלל. לא תולים את המן הרשע בהצגה.

לא תגנוב!    🔗

אף ילד אינו מלאך. וגם אני לא הייתי מלאך. הייתי ילדה טובה אבל פה ושם… אתם מבינים…

ובכן תמיד עמדה על השולחן בחדר האוכל שלנו קופסה יפה מכסף עם פיתוחים ובתוכה סוכר וכפית. כל מי שרצה לשתות המתיק לעצמו את התה או הקפה או הקקאו מתוך הקופסה הזאת.

אינני יודעת איך אתם, אבל אני הייתי לקקנית גדולה בילדותי, ובכל פעם שלא היו אנשים בסביבה, כלומר כשאיש לא ראה – לקחתי כפית סוכר ואכלתי אותה.

איך הרגישה בזה אמא שלי אינני יודעת. לאמהות יש כפי הנראה חוש לדברים כאלה. אינני זוכרת אם אמא הזהירה אותי או לא אבל יום בהיר אחד לקחתי לתומי כפית סוכר ו… אוי ואבוי, זה היה מלח!

יותר לא גנבתי סוכר מן הקופסה, אך המקרה הזה לימד אותי שבכלל לא כדאי לגנוב.

הבחינה הראשונה שלי    🔗

מלאו לי חמש שנים וחצי והיה צריך לרשום אותי לבית הספר העממי, לכיתה א'. בגן גרמני לא למדתי אלא בגן “עברי”, כפי שאתם כבר יודעים.

ובכן נולדתי ב-26 לאפריל והתאריך הקובע חל קצת לפני כן. בקיצור, היה חסר לי שבוע כדי להיכנס לכיתה א' והייתי צריכה בעצם לחכות שנה שלמה.

אמי ביקשה (וגם אצלנו זה נהוג) שיבחנו אותי ויראו אם אני מתאימה להיכנס לבית הספר.

אני לא ידעתי משום דבר ובוקר אחד “טיילנו” אמי ואני, ואמי אמרה: “בואי נכנס לכאן”. חשבתי “טוב”.

היה שם “דוד” גדול מאוד וחביב והוא שוחח איתי זמן מה ואחר כך שאל: “הגידי לי, כמה ימים יש בשבוע?” עניתי לו “שמונה”. בעצם הוא היה צריך להכשיל אותי, כי זו היתה תשובה לא נכונה וכפי הנראה דורשים מילד שנכנס לבית הספר שידע כמה ימים יש בשבוע, ובצדק. אך הוא היה אדם טוב מאוד וחביב מאוד ולכן שאל אותי שאלה שניה: “למה שמונה?” עניתי לו שהרי אומרים: “אני נוסע לשמונה ימים ומתכוונים לשבוע”. זה ביטוי גרמני כזה. הוא סלח לי על השגיאה וקיבלו אותי לבית הספר. האיש שבחן אותי היה מנהל בית הספר, רקטור ¹ שטַם, שניהל את בית הספר ביד רכה ובתבונה.

היום הראשון בו הלכתי לבד לבית הספר    🔗

בית הספר שלי לא היה רחוק מהבית שלנו ולא היה צריך לנסוע ברכבת או באוטובוס או בחשמלית. אבל בכל זאת היה צריך ללכת כרבע שעה ברגל. זה לא נורא. אבל היה צריך לעבור כביש רחב, בעצם שדרה ובה נסעו חשמליות (כלומר רכבות רחוב חשמליות) בשני כיוונים וזה היה כמובן מסוכן מאוד לילדה בת 6 בכיתה א'. ולכן הביאה אותי אֶמָה, המטפלת שלי, כל בוקר לבית הספר. אחרי שבועיים אמרו לי שאני כבר יכולה ללכת לבדי.

באותו בוקר ראשון שמתי את התיק על הגב והתחלתי לצעוד. בבית הזהירו אותי מפני הכביש המסוכן אך לא הכל אפשר לחזות מראש. יש תמיד הפתעות בחיים. ובכן אני צועדת לי להנאתי והנה בא לקראתי כלב רועים גרמני גדול. הכלב ניגש אלי, התרומם, שם את כפות רגליו על כתפי והסתכל בפני. אני לא כל כך נבהלתי כמו בעלת הכלב, שקראה לו מייד והוא נשמע לקריאתה והלך לו לדרכו.

אני רוצה להסביר לכם שהייתי אמיצה מאוד שלא בכיתי. הכלב הזה כשהתרומם היה יותר גדול ממני!

ובכן, אתם רואים ילדים, אין צורך לפחד מפני כלבים. אך לא לרוץ! כי אז הכלב רוצה לתפוס אותך.

ובכן עמדתי רגע עד שהכלב הלך לו והמשכתי בדרכי לבית הספר.

כשחזרתי הביתה אחרי הלימודים סיפרתי כמובן מה שהיה. אך הורי לא נבהלו מכל הסיפור והמשכתי ללכת יום יום לבד לבית הספר.

עשיתי פיפי במכנסיים    🔗

אני כבר הייתי, כפי שסיפרתי לכם, תלמידה בכיתה א', אך נשאר עדיין קשר עם החברים והחברות שבגן. וכך הזמינו אותי באחד הימים לחגיגת יום ההולדת של ילדה אחת ושמה יהודית.

זה התחיל לא טוב מן הרגע הראשון. כעסו עלי שבאתי מפני שסיפרתי שיש אצלנו בבית הספר מגפה של חצבת והם פחדו שאעביר להם את המחלה. אבל אי אפשר היה להחזיר אותי הביתה כי גרנו רחוק מאוד משם, ואֶמה המטפלת שהביאה אותי לשם כבר עזבה ואמורה היתה לבוא לקחת אותי רק בערב.

היה נהוג אז לתת לילדים המוזמנים גם סנדוויצ’ים ומיץ פטל כארוחת ערב ורק אחר כך חזרו הביתה.

אחרי שנרגעו הרוחות מעניין החצבת בילינו יפה מאוד. היה כיבוד טוב ומשחקי חברה ואז אמהּ של בעלת השמחה אספה את כל הילדים סביבה וסיפרה להם סיפור.

הסיפור היה כפי הנראה יפה מאוד ובעיקר מעניין כי אני זוכרת שכאשר הרגשתי שאני צריכה ללכת לבית השימוש היה לי חבל להפסיד אותו ולכן החלטתי לחכות לסוף הסיפור.

אני עומדת שם ושומעת את הסיפור בחצי אוזן, כי אני הרי צריכה לבית השימוש! ופתאום זה קרה. עשיתי פיפי במכנסיים. עמדתי שם מבויישת. את גמר הסיפור כבר לא שמעתי. אינני יודעת אם בכלל גמרו לספר אותו. החליפו לי את התחתונים ואמרו לי שהייתי צריכה לבקש שיחכו לי רגע כשאני הולכת לבית השימוש.

ואחרי שכבר נשכח הכל באה אמה המטפלת לקחת אותי הביתה וסיפרו לה כמובן מה שקרה וכל הבושה התחילה מחדש.

וזה עוד לא הכל. כשבאנו הביתה וסיפרו להורי את הסיפור ­– שוב התביישתי מאוד.

זהירות חצבת!    🔗

הזכרתי כבר את החצבת שהשתוללה בבית ספרנו, אך זה לא הדאיג אותנו הילדים ביותר. מי שחלה, וחזר אחרי עשרה ימים בערך ללימודים, וזהו זה.

חברתי הטובה ביותר מן היום הראשון בבית הספר היתה מַרִיכֵן. היא גרה אצל סבתה כי אמא שלה היתה שחקנית מפורסמת והיה לה קשה לגדל את הילדה לבד כי היא היתה גרושה ואביה של מריכן גר עם אחותה בשוויצריה.

אהבתי את מריכן מאוד כי הייתי בת יחידה והיא היתה כמעט כמו אחות בשבילי. כאשר לא הופיעהמריכן בוקר אחד בבית הספר הלכתי אחרי הצהריים לבקר אותה בביתה, כדי לראות מה שלומה.

צלצלתי בדלת, פתחה לי העוזרת שאמרה: “בבקשה תכנסי”. נכנסתי לחדר של מריכן. היה שם חושך מצרים, התריסים היו מוגפים ובקושי הבחנתי בחברתי השוכבת במיטה. והיא קראה לעברי: “לכי מהר הביתה יש לי חצבת”!

מיד עזבתי את החדר וחזרתי הבית. ומה אתם חושבים, שלא נדבקתי בחצבת? בודאי שכן.

אגב, למדתי מן החצבת מה זה כאב ראש. תמיד שמעתי שמדברים על כאב ראש ולא ידעתי מה זה. ובכן אחרי שקבלתי את החצבת ועד היום הזה אני כבר יודעת מה זה כאב ראש. אין חכם כבעל נסיון.

אפשר גם ללמוד מזה שלא טוב לבקר ילדים חולים מבלי לברר קודם אם זו מחלה מדבקת.

אותה מריכן היתה נוצריה קתולית. בעצם סבתה היהודיה המירה את דתה ומאז כל המשפחה היתה קתולית. זאת אומרת שהם היו בעצם יהודים אך מריכן אפילו לא ידעה זאת.

אני נוסעת לסבא וסבתא    🔗

סבא וסבתא שלי גרו בעיר אחרת, מרחק תשע שעות נסיעה, ברכבת מהירה. לפעמים הייתי נוסעת אליהם יחד איתם כשהם חזרו הביתה מנסיעה ועברו את ברלין. ולפעמים הייתי נוסעת עם הורי או עם אחד הדודים שלי… אך קיץ אחד לא היה מי שיקח אותי לקניגסברג (היום קלינינגראד), זה שם העיר בה גרו סבא וסבתא. ברגע האחרון ממש, כשכבר רצו לבטל את הנסיעה, נמצא סטודנט יהודי שנסע לריגה דרך קניגסברג והיה מוכן להשגיח עלי, והשכר שלו היה שניסע שנינו בקרון שינה, כי אחרת הוא היה נוסע בקרון רגיל שהוא הרבה יותר זול, ופחות נוח.

שאלו אותי אם אני מסכימה ואני הסכמתי מייד.

נתנו לי כל מיני הוראות וביניהן לתת לכרטיסן טיפ (תשר) ולבקש אותו להעיר אותי בשעה חמש בלנדסברג, זו התחנה האחרונה לפני קניגסברג.

אתם הבנתם כמובן שהמדובר בנסיעת לילה שהיא תמיד חוויה מיוחדת.

ובכן הנסיעה היתה נהדרת. הופכים את המושבים של הרכבת ומציעים לך מיטה מצוינת ומעליך יש עוד מיטה ובה ישן השכן או השכנה, במקרה שלי, הסטודנט.

ישנתי מצוין כמו תינוק בעריסה מתנדנדת. התעוררתי בעצמי בלנדסברג כי הרכבת עצרה. הכרטיסן דפק בדלת כפי שהסכמנו בינינו.

התלבשתי מהר ואני מוכנה לרדת בתחנה הבאה והסטודנט ימשיך לריגה. והנה הרכבת עוצרת ואני יורדת מהר. הסטודנט עזר לי להוריד את המזוודה והכל מהר כי הרכבת עצרה לשתי דקות בלבד. והנה הרכבת נוסעת ואני נשארת עומדת ליד המזוודה בתחנת הרכבת הענקית הריקה מאדם.

השעה היתה שש לפנות בוקר ואינני יודעת אם ירד עוד מישהו מלבדי מהרכבת. רבים בוודאי שלא. פקידי הרכבת שנותנים את האות לנסיעה וכיוצא בזה כבר הסתלקו וממשפחתי אין זכר.

קשה להגיד שזאת היתה הרגשה נעימה. הייתי אז בסך הכל בת שמונה.

הייתי משוכנעת שיחכו לי שם. העיקר לא בכיתי ולא פניתי לעזרה. חיכיתי עשר דקות שלמות. מה אגיד לכם זה היה נצח. ופתאום ראיתי את המטפלת הזקנה של אמי. היא פשוט אחרה. גם שמחתי לראותה וגם כעסתי קצת אבל סוף טוב הכל טוב. ואחרי זה היה לי קיץ נהדר על שפת הים הבלטי לא רחוק מקניגסברג, בחברת דודתי הצעירה מיה.

עיקר שכחתי: את הפיג’מה החדשה שלי השארתי ברכבת ולא ראיתי אותה יותר. חשוב מאוד בנסיעות, לא לשכוח דבר כשאתה עוזב מלון או רכבת.

אנשים עולים לארץ ישראל    🔗

היה לנו קשר הדוק לעברית ולאנשי הספרות העברית שהיו מבאי ביתנו כי הם היו חברים סתם או חברים לעבודה של אבי – ברוך קרוא, שהיה מזכיר המערכת של האנציקלופדיה העברית ”אשכול" שיצאה לאור בברלין. רבים מחבריו ישבו באותם ימים בברלין ובסביבתה, סופרים וסטודנטים שאחר כך עלו ארצה.

כך ביקרו אצלנו ביאליק ועגנון, שאפילו גר אצלנו זמן מה, יחזקאל קויפמן, יהושע גוטמן, וויסלבסקי שהיו לאחר מכן פרופסורים באוניברסיטה העברית בירושלים או סופרים והוגי דעות מפורסמים. וכן גם הגיעו אלינו בני משפחה רבים מצד אבי שבאו מרוסיה, ישבו שנים רבות בברלין עבדו ולמדו באוניברסיטה או במוסד אחר ואחר כך עלו ל“ארץ ישראל”. כך קראו לזה אז. אפילו השכנים שלנו שגרו באותו הבית הרופא ד"ר שדה ואשתו ובנם ילי, גם הם עלו ארצה באחד הימים.

הייתי קשורה מאוד לכל אותם האנשים והיינו מלווים אותם לתחנת הרכבת ממנה הם יצאו לדרכם לטריאסט ומשם הפליגו באניה ארצה.

בברלין היו כמה תחנות רכבת והתחנה שממנה יצאה הרכבת לטריאסט כבר היתה מוכרת לי. כמה דמעות שפכתי באותה תחנת רכבת. משם היתה לוקחת אותי אמא שלי ישר לבית קפה סמוך ומזמינה אותי לגלידה כדי לנחם אותי. הדבר הזה כבר הפך להיות מינהג.

אך כאשר עלינו ארצה בשנת 1932 חיכתה לי הפתעה. מצאתי כאן את כל אותם האנשים שהתאבלתי על עזיבתם כי חשבתי שלא אראה אותם עוד לעולם. שמחתי מאוד וזה הקל עלי במקצת את חבלי הקליטה הקשים.

אני לומדת לכתוב את המספר 9    🔗

בכתה א' לומדים בכל העולם ובכל הזמנים לכתוב את האותיות ואת הספרות. כך אני חושבת.

לא היו לי בעיות מיוחדות עם האותיות וגם לא עם הספרות. אבל כשהגענו

לסיפרה 9 היו לי בעיות.

המורה כתבה את הסיפרה 9 ואמרה שנעתיק אותה על הלוח שלנו ונכתוב בבית שתים או שלוש שורות כתרגיל.

אינכם יודעים לאיזה לוח אני מתכוונת, ולכן אסביר לכם.

אצלנו בארץ לומדים לכתוב ישר במחברת. כשאני הייתי ילדה למדו לכתוב קודם כל על לוח קטן שחור (דומה ללוחות שאפשר להעמיד) וכותבים עליו בגיר, ואחר כך מוחקים הכל וכותבים מחדש. הלוחות שלנו היו בגודל של מחברת והיו עליהם בצד אחד שורות בצבע אדום, ובצד השני משבצות לכתיבת ספרות.

אנחנו חוזרים למורה. ובכן היא אמרה דרך אגב שהסיפרה 9 היא בעצם הסיפרה 6 כשהיא הפוכה. זה מצא חן בעיני ומכיוון שהיה לי קצת קשה לכתוב את ה-9 הפכתי את הלוח והתחלתי לכתוב כמה פעמים את הסיפרה 6.

כאן נכנסה לתמונה חברתי מריכן שביקרה אותי באותו יום. היא ראתה מה שאני עושה ואמרה: “את השתגעת? מה את עושה? את צריכה ללמוד לכתוב 9 כמו שצריך ולא להפוך את הלוח!. מה, כל החיים תהפכי את הלוח או הדף כדי לכתוב 9”?

אני לא שמעתי בקולה והמשכתי בשלי עד שחברתי הביאה את אמא שלי והיא כבר לימדה אותי לקח.

אני מקווה שאתם מאמינים לי שהיום אני כותבת את המספר 9 כמו שצריך מבלי להפוך את הדף. אבל לולא חברתי מריכן מי יודע מה היה קורה?

כמה קשה לכתוב בעט ודיו    🔗

אינכם יודעים ילדים, כמה אתם מאושרים שאתם כותבים בעט כדורי או בעפרון. בימים ההם כשהייתי ילדה בגרמניה, למדו לכתוב קודם כל בגיר על גבי לוח קטן, כפי שספרתי לכם באחד הספורים הקודמים. היה קל מאוד לכתוב על הלוח הזה וזה היה גם נוח מאוד כיוון שאפשר היה בקלות למחוק את הכל בספוג או למחוק חלק מן הכתוב ולתקן שגיאות. כמו היום במחשב!

אחר כך התחלנו לכתוב בעפרון, וזה היה קל גם כן, כפי שאתם יודעים. אבל אחרי זה התחיל שלב ג' ובו מתחילים לכתוב בדיו.

ובכן, תתארו לעצמכם מקל כמו של עפרון ובקצהו חריץ קטן. לתוך החריץ דוחפים ציפורן ממתכת. זה הכל טוב ויפה; אך כעת עניין הדיו. אתה טובל את הציפורן בקסת של דיו, מוריד קצת מן הדיו בשולי הקסת ועכשיו הכל צריך להיות בסדר. תתחיל רק לכתוב.

אבל עוד לפני שהתחלת לכתוב יש לך כבר כתם של דיו.

איך? ולמה? כובע! זהו זה.

ואם כבר הצלחת לכתוב כמה שורות, לעזאזל, סלחו לי על הביטוי, שוב יש לך כתם חדש, וחוזר חלילה.

זה נמשך שבועות רבים עד שלמדתי לכתוב בלי לעשות כתמים ומי כמוני יודעת להעריך את העט הכדורי או את העט הנובע. אתם מבינים, אי אפשר היה להגיש את שעורי הבית כשהם מלאי כתמים, אסור היה שיהיה אפילו כתם אחד. אז מה עושים?

היו לנו מחקים שמחקו דיו אבל תמיד נשאר סימן בנייר. לבסוף הייתי תולשת את הדף ומעתיקה הכל מחדש ומתפללת לאלוהים שהפעם לא יהיו כתמים.

הקיטנה    🔗

שנה אחת לא נסעתי לסבא וסבתא אלא הלכתי לקיטנה מטעם עיריית ברלין.

היינו מתאספות, בנות בלבד, והיינו צועדות בשורה, זוגות זוגות, בשירה לתחנת הרכבת. נסענו תחנות אחדות ואחרי שהגענו הלכנו שוב בשירה עד למדשאות רחבות ידיים שעליהן היתה הקיטנה. נדמה לי שכל אחד או יותר נכון כל אחת הביאה את האוכל שלה מן הבית. התארגנו קבוצות קבוצות של חמש או שש בנות נשארנו כל אחת בקבוצתה עד סוף הקיטנה שנמשכה כחודש. היינו חוזרות אחרי הצהריים באותה הדרך, וכך יום יום.

היינו משחקות כל היום בכל מיני משחקים, משחקי חברה ומשחקי קוביות שמישהו הביא מן הבית. אך לא היו שם דברים מענינים במיוחד כמו הליכה לבריכה, טיול לעיר אחרת או כדומה. היתה רק הפתעה אחת והיא הצגה עם שחקנים ממש בסיום הקיטנה. ההצגה הזאת לא היתה כלולה במחיר הקיטנה והיה צריך לקנות כרטיס מראש, דבר שאני לא ידעתי.

ובכן הגיע היום האחרון של הקיטנה ופתאום ניגשים כולם לבמה שהיתה מוצבת בקצה המדשאה הענקית, כדי לראות את ההצגה. ומי היתה הילדה היחידה מכל מאות הילדות שהיו שם שלא ראתה את ההצגה? אני.

לא ידעתי שתהיה הצגה וממילא לא ידעתי שצריך כרטיס. והנה החינוך הגרמני הנוקשה. לא ריחמו עלי. השאירו אותי לבד על המדשאה העצומה הזאת שרק בקצה שלה היו הבמה והקהל. זה היה כל כך רחוק שלא שמעתי כמעט כלום מן הדיבורים או המוזיקה של ההצגה. נדמה לי שהציגו את היפהפיה הנרדמת.

אמרתי למדריכה שכאשר יבואו לקחת אותי מתחנת הרכבת בדרך הביתה ישלמו בעד הכרטיס. אבל לא האמינו לי וקיבלתי את העונש שלי כי “חייב להיות סדר”.

“היהודים בכלל מלוכלכים”    🔗

בגרמניה בימים ההם נחשב הטיול ליום לימודים. אם לא השתתפת בטיול מסיבה כלשהי היית צריך ללמוד בכיתה אחרת.

יום אחד יצאה הכיתה שלי לטיול למקום שהיה בנוי על איים רבים בתוך הנהר שְפְּרֶה והיינו אמורים לשוט בסירות. המקום היה דומה במקצת לוונציה קטנה.

אני בת יחידה והורי דאגו לי תמיד יתר על המידה. בקיצור, לא נתנו לי להשתתף בטיול. וכך למדתי אותו יום בכיתה המקבילה.

באותו יום למדו שם במקרה על הגטו שהיה לפני הרבה שנים בברלין עיר מגורי.

המורה סיפרה בצורה הוגנת מאוד על המקום שבו גרו היהודים שהיה מוקף חומה עם שער שהיה נסגר בלילה. היא אמרה שהיה שם מלוכלך, כפי הנראה בגלל הצפיפות הרבה. ומיד קפצה ילדה אחת בלונדינית, יפה, ממשפחה אצילה שהיה לה התואר “פון”, ואמרה: “היהודים הרי בכלל מלוכלכים!”

המורה הוציאה אותה מיד מן הכיתה כי זה היה בערך בשנת 1928. לו זה היה קורה כמה שנים יותר מאוחר המורה לא היתה נוהגת כך כי אז כבר שלטו הנאצים ואני ומשפחתי כבר היינו תודה לאל בארץ.

זה מראה לכם בכל אופן שלא היה תמיד כל כך נעים להיות ילדה יהודיה בגרמניה אפילו בזמנים “הטובים”.

הלכתי עם בן לבית הספר    🔗

החינוך בגרמניה היה מאוד מחמיר ונוקשה. ובכן, אחת הדוגמאות היא שהלכתי יום יום לבית הספר, לבד, כי לא היו ילדות ברחוב שלי שלמדו איתי. אך בוקר אחד פגשתי בדרכי את מקס, ילד בגילי, שגר בבית השני לידנו והייתי משחקת איתו לפעמים ברחוב או בחצר שלנו.

היו שם שני בתי ספר זהים שעמדו זה ליד זה, אחד לבנים ואחד לבנות.

ובכן, כשהגענו לבית הספר מקס פנה ימינה לבית ספרו ואני שמאלה לבית ספרי, כמו אברהם ולוט.

כשנכנסתי לחצר בית הספר עמדה שם מורה תורנית שתפקידה היה להשגיח על החצר עד שכל התלמידות נכנסו לכיתות.

היא קראה לי ושאלה מי זה הילד שבאתי איתו. אמרתי לה שזה שכן והיא אמרה שהיא מבקשת שלא אבוא יותר “עם בנים” לבית הספר כי זה אסור.

הרי לכם חינוך גרמני.

אגב, ביקרתי שם לפני שנים אחדות וראיתי שכעת לומדים הבנים והבנות יחד כמו אצלנו.

שובבות ורגלים רטובות    🔗

מול הבית שלנו בברלין היה שדה ריק, דבר מופלא באמצע עיר גדולה כזאת. השדה נגמר במדרון תלול שהגיע עד לתעלת הנהר שְׁפְּרֶה. כלומר מעין שלוחה של הנהר שעבר את העיר.

למטה, ליד המים, היה החוף צר מאוד, אולי חצי מטר ואולי אפילו פחות, ומיד התחילו מים עמוקים מאוד ולא היה כדאי ליפול לתוכם כי לא היתה שם נפש חיה שתבוא לעזרה, שלא לדבר על מציל.

כמובן שהיה אסור לי בתכלית האיסור לרדת לשם, ובצדק כי זה באמת היה מסוכן מאוד. אך היו בנים שירדו לשם, כמובן ללא ידיעת הוריהם.

וכך באחד הימים כשמריכן היתה אצלי וירדנו לרחוב כדי לטייל, עלה על דעתי ואולי על דעתה, לרדת לשם. הוריה של מריכן לא אסרו עליה לרדת לשם, כי זה לא היה ליד הבית שלה והם בכלל לא היו מודעים לזה.

אבל אני הרי הוזהרתי!

ואני שהייתי בדרך כלל “ילדה טובה” נכשלתי בעניין זה וירדנו שתינו למטה.

כל זה לא היה שווה את “החטא”. כי מה היה שם? שום דבר מיוחד, ותודה לאל ירדנו ועלינו בשלום. אלא מה? החוף היה מלא מים והנעלים והגרבים שלי נרטבו לגמרי. הנעלים של מריכן לא נרטבו כי היא כפי הנראה לא ירדה לגמרי עד החוף.

זה שהנעליים היו רטובות לא היה נורא כל כך, כי איש לא ראה את זה והחלפתי אותן מייד לנעלי הבית. אבל הגרביים היו רטובים לגמרי והייתי מצטננת לו נשארתי בהם. אך הגרוע ביותר היה שלא ידעתי איך להסביר בבית שהגרביים כל כך רטובים. הרי היו כועסים עלי מאוד מאוד לו סיפרתי את האמת ובצדק, ולא היו מאמינים לי כבר לעולם.

ובכן, הלכנו אל מריכן הביתה והיא יִבשה לי את הגרבים על הרדיאטור של ההסקה המרכזית וכך נפתרה כל הבעיה. זה שאחרתי קצת לבוא הביתה לא היה נורא.

ומה הלקח מכל זה? שההורים אינם אומרים דברים סתם. אם הם אוסרים על משהו עלינו יש טעם בדבר וצריך לסמוך על שיקול דעתם. הרי לא היה חסר הרבה ומריכן ואני היינו טובעות בתעלה! ואז לא היתה אמא של אסף ולא היה אסף ולא היו “סיפורי סבתא”!

הקידה    🔗

כשנכנסתי לכיתה א' הסבירו לנו בין שאר הדברים שכאשר פוגשים את המנהל קדים קידה קטנה לכבודו, יחד עם כפיפת רגל אחת כפי שזה היה נהוג אז בגרמניה. זה היה נהוג בעצם לגבי כל פגישה עם אדם מבוגר שילדה מכירה. בן היה מוריד את ראשו כאילו הוא מהנהן.

בהפסקה הגדולה בבית הספר היינו יורדות כולן (הרי היינו רק בנות) והולכות במעגל אחד גדול זו אחרי זו כמו בתמונה הנהדרת של וון גוג של חצר בית הסוהר, להבדיל אלפי הבדלות. בוודאי ראיתם את התמונה באחד האלבומים של הציירים הגדולים. וכך אנחנו הולכות במעגל וכל כמה דקות היינו עוברות ליד הכניסה הראשית של בית הספר שם עמד המנהל. כשראיתי את המנהל קדתי קידה קטנה והמשכתי ללכת, וכך עשיתי כל פעם שעברתי לידו. ברוב חכמתי לא שמתי לב שאני היחידה שעושה את זה! והמנהל המסכן היה נאלץ כל פעם לענות לי בהורדת ראשו. עד שיום אחד ניגשה אלי אחת המורות ושחררה גם אותי וגם את המנהל מכל הקידות וההשתחוויות האלה. היא אמרה לי שאין צורך לקוד קידה כל פעם, אלא רק כשאני רואה את המנהל בפעם הראשונה.

כאשר עלינו ארצה ואני כמעט בת שתים-עשרה המשכתי לקוד את הקידה לכבוד כל המבוגרים שהכרתי. ושוב לא הרגשתי שאני היחידה שעושה זאת. עד שבאחד הימים אמרה לי חברה של אמי “לנדה, תפסיקי עם הקידה, בארץ לא עושים את זה”. וזה ריפא אותי לתמיד מהרגל טפשי זה.

הילדה שירשה    🔗

המחנכת שלנו בתיכון, גב' זינגר, סיפרה לנו סיפור מזעזע על עוני.

עוני יש בכל מקום בעולם ובכל הזמנים.

המורה שלנו לימדה לפני כן בסביבה אחרת של ברלין, רחוקה מאיתנו ושם היתה האוכלוסיה ענייה מאוד וביחוד הילדה שעליה היא סיפרה.

הילדה הזאת אחרה יום יום לבית הספר. זה היה נורא והמורה היתה כועסת על הילדה ולא ידעה כבר מה לעשות איתה. מה שהיא עשתה לא השפיע. לכעוס לא עזר לבקש לא עזר, להעניש לא עזר, עד שיום אחד שגם בו הילדה אחרה כמובן, אמרה הילדה: יותר אני לא אאחר.

איך זה?

אנחנו ירשנו!

ומה ירשתם?

ירשנו שעון מעורר!

למחרת אחרה הילדה שוב.

מה קרה היום?

הילדה בבכי מר – אבל הוא לא הולך!

המורה הזאת, אגב, אמרה על הקידה, “הייתי באמריקה שם מחייכים במקום הקידה וזה הרבה יותר נחמד”.

אגב, מורה זו היתה אשה נהדרת, יהודיה, שאמנם המירה את דתה, אך בליבה נשארה יהודיה. היא היתה אומרת לנו: “כשאתם יוצאים מהבית בכל יום תגידו יפה שלום למשפחה כי מי יודע אם תתראו עוד”.

היא כאילו חזתה מראש את המלחמה הנוראה שפרצה זמן לא רב אחרי זה, ואת השואה, שבה כל כך הרבה אנשים כבר לא ראו זה את זה יותר.

אוי ואבוי! הילדה איננה!    🔗

הסיפור האחרון יהיה סיפור שסבתי סיפרה לי על ילדותה.

היו גם לה סבא וסבתא בעיר אחרת והם הזמינו אותה להתארח אצלם ימים אחדים. סבתי היתה אז ילדה קטנה. היא התידדה מאוד עם הכלב של הסבים. זה היה כלב לא רגיל מגזע סנט ברנרדין ענק והשניים כאמור התידדו מאוד.

אתם יודעים בוודאי שהכלבים האלה הם חכמים מאוד והם מצילים אנשים שתועים בשלג ממות בטוח.

ובכן, הכלב הלך אחרי הילדה הקטנה לכל מקום וכאשר היא שכבה לישון הוא נהג לשכב ליד מיטתה.

בוקר אחד התעוררו בני הבית ולא מצאו את גרטה, כלומר את סבתי, כשהיא עדיין ילדה קטנה ולא מצאו אותה בשום מקום. חיפשו אותה בכל החדרים בגינה במרתף ובעליית הגג והיא איננה. כבר התחילו לדאוג לה עד שלבסוף נמצאה גרטה… נו תנחשו איפה? לתדהמת כולם היא שכבה על הכלב ששכב ליד מיטתה וישנה שנת ישרים.

הכלב הנפלא הזה לא זז כל הלילה כדי לא להעיר את הילדה שכפי הנראה נפלה עליו תוך שינה והיה לה חם ונוח לישון עליו.

איזה כלב!

שלום לכם ילדים,

אני מקווה שנהניתם מ“סיפורי סבתא”

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.