(ספור מההוי הארצישראלי הנוכחי)¹

שופט נכבד, אני מאד מודה על ההזדמנות שניתנה לי להביע כאן את תודתי בפומבי למצילי בראש וראשונה. בוודאי שמחה אני על שמנעוני להפיק את זממי. ואמנם קשה מאד לשער כי ימצא בן-אדם, ובן-אדם צעיר בעיקר, אשר בלב תמים ובנפש שקטה יחליט להתאבד משום שמאס בחיים. אדרבא, חושבת אני שברוב המקרים ההתאבדות באה דווקא מתוך כוסף חיים גדול.

מה? מה? אדוני אומר שאדבר אל הענין? טוב… כלומר, אני מבינה שהוא רוצה לשמוע בעיקר מה שיש לי לומר בהצדקה לפשע שאני נאשמת בו כרגע? הפשע של נסיון ההתאבדות המוגדר בכתב ההאשמה כ“נסיון לרצח עצמי” לא כן?

ומה באמת יכולה אני לומר בהצטדקותי? הכי המקרה שלי יחיד במינו? אין זה אלא מקרה רגיל של אהבה נכזבת, ורבים כמוהו. ובפועל, מה תביעתי בחיים? מעט אהבה כמלוא הנימה. לדאבוני לא נמצא לי מעין זה בארצנו אף כשעור כלשהו. רואה אני בפניכם סימני השתוממות? בוודאי סבורים אתם כי עומדת לפניכם מין עלמה פתיה שנתאכזבה מהבטחותיו של איזה גבר. של איזה “הוא”, לא כן? חא, חא, חא! מצטערת אני על כי נאלצה אני להעמידכם על טעותכם. אין כאן שאלה של “הוא” ושל “היא” ובוודאי שאין כאן כל סימן דברים של “בינו לבינה”. בגלל ענינים כאלה בוודאי שלא הייתי מנסה להתאבד.

המקרה שלי הוא מסוג אחר לגמרי… מה אמרתי? אהבה נכזבת… כן… לצערי כך הוא. סתם ככה ולא אחרת. בא לו בן-אדם מחוץ-לארץ, גולה או עולה, בהכרח או ברצון, וכי מאי נפקא מינה? ואם אגיד לכם שבאתי ארצה אכולת געגועים ותשוקת אין-קץ, לגאול ולהגאל, לבנות ולהבנות, אתם חייבים להאמין לי? אין זה ענין של בקשת תעודה… והעובדה שבאתי.

כידוע לכם – מוצאי מפולניה, בת להורים לא כל כך עניים, אך גם לא עשירים ביותר. ברבות הימים נוכחתי שעיקר עושרם זוהי בתם היחידה… מאד מאד אהבוני הורי, וביחוד אמא שלי… מפיה היתה גוזלת למען השביעני, ועתה… לגמרי נתבלבלתי… סלחו לי… חא, חא, חא! ניכר שאינני עורך-דין… שכחתי את כל מה שרציתי לומר…

אה, כן? הורי אהבוני, והם גם דאגו להשכלתי. אחר שגמרתי את הגמנסיה הכניסוני לאוניברסיטה, ללמוד מדיצינה. אך בינתיים הרגשתי כי משהו התקלקל אי-שם בקרבי. לא יכולתי לעמוד על כל עיקר התופעה, אך דבר אחד ידעתי אל נכון, שפתאום נמאס לי הכל. פשוט עורר בי בחילה. נמאס לי לראות את הפרצופים הגויים הללו שאחדים מהם השקיפו עלי בחמלה, אחדים בבוז, ואחדים בחמדת-בשרים גלויה. לתועבה היו לי כל אלה. גם דברי הנאצה של החוליגנים בגלוי ובהסתר וגם דברי החנופה של המתלקקים למיניהם, מצד מי שאינם בני-ברית ומשלנו… ובעיקר משלנו.

בשום פנים לא יכולתי להבין, על מה ולמה צריכים אנו להידחק למקום שאין רוצים בנו? לשם-מה בא כל הבזבוז הזה של מרץ עקשני? לשם-מה כל העינויים וההשתפלויות הללו? האם כדאיים הם ולו גם לשם המטרה הסופית – זה הדיפלום הנכסף שרואים בו את עיקר הקריירה?

וככה הייתי מהלכת לי תדיר בחצר האוניברסיטה תפוסת הרהורים ודווית געגועים למשהו שטבוע בו מן היצירה העצמית, ללא חותם של התרפסות בפני הזולת, הזר והנכרי. ברור, הלם הדופק של המתרחש בארץ-ישראל של החידוש הנועז הזה אשר היה כפלא בעיני רואיו מקרוב וממרחקים – נתן את אותותיו גם בי. קנאתי במעפילים והחלטתי להמנות בקהלם. אמרתי, אסע, אבוא ואראה. אם ידיעותי המעטות שרכשתי תעמדנה לי בארצנו – טוב, ובאם לאו, אעשה את כל המוטל עלי בלי התפנקות יתר, ובלבד שישקיפו עלי כעל חברה שוות זכויות בצבור אנושי עמל ובונה, מחיה ומתחיה…

מני אז היה לי לזרא כל מסובבני. אפילו הורי נמאסו לי. בבואי הביתה ובראותי את עיניהם שכבו בחוריהם מרוב צפיה ותוחלת לבתם יחידה זו, אשר ביום אחד תופיע ותעודות ה“דוקטור” בידיה, כשהייתי רואה בכל התנהגותם אתי מין הכנעה של נצורי-עוני המצפים לבתם גואלתם שתבוא ותושיעם, הייתי רוצה לברוח למרחקי תבל. מה צר היה לי על כל עמלם, אשר, לפי מיטב הרגשתי, עלה בתוהו ממש. החלטתי לנסוע ויהי מה.

לא פעם אמרתי: אשב עם הורי הזקנים, ולאט לאט אגלה להם את המתרחש בי, ההתגלות הגדולה של גאולה עצמית אשר כבשה אותי כליל, את השמחה האין-סופית לעין ההחלטה האמיצה במחי-יד אחת להשתחרר מלחצו המתמיד של מכבש הגלות. אמרתי: - אפתח לפניהם את סגור לבי ויראו – אולי יטלו אף הם חלק בשמחתי, אך לשוא. חסר היה לי האומץ לכך.

נסעתי והנה באתי ארצה. קיוויתי כאן לבנות ולהבנות. חשבתי, אעבוד, ארויח, ואסייע גם להורי הזקנים, פניתי לכאן ולכאן, אך בכל מקום נתקלתי בקיר אטום. תמיד רמזו לי כי אינני נחוצה, כי אני מיותרת, כי כל ידיעותי שרכשתי לי בעמל כה רב- כקליפת השום. כי העקר כאן הכח הגופני הגס. רק הוא בא בחשבון. מילא, השלמתי הן ידעתי את כל זה למפרע, ולכן לא יכולתי להתרעם. הן רבות לא קיוויתי גם מקודם. אך בדבר אחד נתאכזבתי בכל זאת. קיוויתי למצוא איזה יחס שהוא, מין דבר כזה שקוראים אהדה, דבר שאינו מחייב ביותר ואינו משנה את עצם המצב במאום, אך בכל זאת יש בו מן המשקיט והמרגיע. קיוויתי למצוא מעט אהבה כלשהי, ולא מצאתי. נתאכזבתי במקצת…

שופט נכבד, אני מודה לו מאד בעד ההזדמנות שנתן לי להביע את רגשותי בפומבי. הן לא תמיד נתנה הזדמנות כזאת לבן-אדם מן השורה, לאיש הפשוט ה“אלמוני”. מאד מאד שמחה אני על שהצילוני, על שלא עלה בידי להוציא לפועל את המעשה הנואש האחרון אשר אין אחריו כלום… כי מי יודע? יתכן באמת שטעיתי. אולי לא הייתי צריכה להתחיל מהעיר לגמרי. אולי הייתי צריכה ללכת לכפר, או לאיזה קבוץ, במקום שהצבור מצומצם יותר וחבריו ידועים וקרובים יותר איש לרעהו. אך העובדא שלא עשיתי כזאת.

אדוני השופט! מוכרחה אני להודות בפניו: הן קודם כל אשה אנכי, וככל אשה יש בי בוודאי לא מעט מן ההססנות, מן המורך בפני המכונה הרעשנית הגדולה של החיים על כל גלגליה הכבדים. מן הפחד המבעית הזה בפני הנעלם והבלתי-ידוע… לא ידעתי על מה ולמה אך משום-מה חסר לי בכל זאת העוז לעזוב את העיר שהסכנתי אל רחובותיה, בתיה, אורותיה, ושאונה הרב הבוקע מכל פינה והמזכיר לי כל-כך את עירי אני בגולה, שבה נולדתי-וגדלתי… מלבד זה חששתי שמא בפועל לא אוכל לקלט בכפר או בקבוץ, שמא יחסר לי באמת אותו “הכח הגופני הגס” אשר כל כך הרבו לשבחו כאן בעיר, ביחוד אותם האנשים השאננים אשר בעצמם בוודאי שלא סבלו מהתאמצות פיזית יתרה…

איך שהוא, התקבלתי לעבוד במשק בית והייתי מאושרת. עבדתי, הרווחתי וחסכתי. לעולם לא אשכח את שמחתי הרבה, בשעה ששלחתי להורי את שתי הלירות הראשונות – השתים הראשונות מחסכוני עצמי – השתים הראשונות מעמלי – אני…

אך הנה בא היום המר והנמהר. גל של חוסר עבודה שטף על פני כל הארץ ויסחפני גם אנכי בתוכו. ימים על ימים כתתי את רגלי בחפוש עבודה, אך כל מאמצי היו לשוא. השבועות הראשונים התקיימתי עדיין בנס: - בשרידי חסכוני הדל, באכילת מרק-בצלים אחת ליום, בשתית כוס תה, ולחם-… – ברעב למחצה. לסוף פסקו גם אלה, בבת אחת נפסק הכל.