(תקופת מלחמת העולם השניה)

(מונולוג)

עגבניות, מלפפונים וכל מיני תאנים, פירות לגבירות ומעדנים לאדונים; כרוב, חזרת בשביל הגברת, סלק, צנון בשביל אדון, פלפל ירוק וגם כחול, קנו הכל בזיל הזול.

אוף, עייפתי. כל היום צעק-צעק ופרנסה אין. ומי אשם? האשכנזים. כל הצרות באו לנו מהאשכנזים הללו. אך, אך, אך…בתימן היה הגוף בנחת והנשמה בנחת ופה הגוף בגלות והנשמה מאה אלף פעמים בגלות; אין לא מנוחה ולא נחת, ורק לעבוד ולעבוד. גם ביום וגם בלילה. הנה כותבים להם בעתונים שצריך הכל לעשות מתוצרת הארץ - לאכול תוצרת, ללבוש תוצרת וגם להתחתן תוצרת. אבל כל זה שקר. כל תוצרת הארץ שלהם מונחת עשר אמות בארץ.

ואולי תשאלו, איך אשה תימניה הולכת עם סלים למכור בלי בושה? ולמה לי להתבייש? האם גנבתי משהו? אני אשה ישרה וכל חיי עשיתי ספונג’ה. לא יש בכל ארץ-ישראל אחת אשה שתעשה ספונג’ה יותר גדולה ממני. אני כאן עשיתי ספונג’ה לאדון אחד חשוב, ואני אז צעירה ויפה. אני עושה ספונג’ה והוא מביט. אומרת אני לו:מה אתה מביט? והוא אומר: לא כלום, לא כלום, עד שנמאס לי ולקחתי את הדלי עם הספונג’ה ועשיתי לו מהראש עד הברכים כולו מבול אחד של מים. מאז הוא חדל להביט ואני חדלתי ללכת אליו. זאכי שלי כעס עלי ואמר לי: מה אכפת לך אם הוא מביט? האם הוא אוכל אותך? ואני ידעתי שזה לא יפה אבל שתקתי. גם למכור זה לא יפה, אבל מיום שזאכי שלי הלך לאנגלים לעוף למעלה, כך, כך, כמו צפור, אמרתי - אלך אני ליהודים למכור למטה. לא צריך לעוף, זה לא יפה.

אומרים שלא כל האשכנזים שווים - יש מהם אדונים ויש גם חברים, אבל גם זה שקר. הנה למשל תלכו לשוק הכרמל, ותראו גברת אחת מסודרת ומפודרת כמו בובה, כובע ירוק, גרביים של משי וכל מיני דברים כאלה פה ושם, שם ופה, שפשוט בושה להביט. הנה הולכת הגברת, צועדת לאט לאט כמו ברוז של משה רבנו, נודף ממנה ריח שקוראים אותו בלשונם “ברפום”, ואחריה סעדיה אבן יחיא הסנדלר, ילד שיטן ממזר מאין כמוהו. אחרי הצהריים מוכר שרוכי נעלים ובבוקר רץ לשוק ועושה סבל בגרוש הסל; ולאן חושבים אתם הולכת הגברת? לחנות של יהודי לקנות שם מכל טוב מצרים? ככה, באמת? בוקרא פיל מישמיש! עכשיו, עכשיו תארו לכם! היא הולכת ישר למקום משכנו של שכננו הערבי סלים אבו-באסל ושם תוציא את הלירה שלה עד המיל האחרון, ובבואה הביתה תגיד לסעדיה שאת הגרוש שלו יקבל מחר. ומה אתם חושבים זאת היא הגברת הנכבדה הזאת? אולי אשתו של אדון אפיון אשר בבנק הגדול? או אולי אשתו של ז’בוטינסקי, זה הויזירוניסט שרצה להיות מלך על כל ישראל ולהביא את המשיח עוד לפני אליהו הנביא? עבאדאן! בטוחה אני שלעולם לא תמצאו! בחיי, שכה אזכה לשמוע שופר ביום הדין שמה שאני אומרת הכל אמת! אתם רוצים לדעת מי היא? אשת חבר אחד שעובד ב“סתדרות” ומקבל שלושים לירה לחודש. חי התורה, אמת, שכה אזכה לחתן את בתי חמדה בת החמש כעבור שנה וחצי!

אך…אך…אך…זה שאמרתי מקודם. כל הצרות באו לנו מהאשכנזים. מי עשה את המלחמה? היטלר ימח שמו! ומה הגזע שלו? הם אומרים גרמני - אני אומרת בעברית “שיכנזי”. הם אומרים לי - “יעקי” ואני אומרת לא נכון, לא “יעקי” דווקא שיכנזי, כי אילו היה “יעקי” היו הגרמנים מזמן מגרשים אותו לארץ-ישראל. ככה, באמת, וזה לא צחוק. גם את החושך עשו לנו בלילה והכניסו חזוק לאמצע החשמל של רוטנברג. חי התורה! כל זה עשו לנו משום שרוצים לעשות בלילה דברים לא טובים. אפילו את השעון עשו למשוגע ודוחפים אותו מכל צד, מלפנים ומאחור, פעם שש, פעם שבע, פעם שמונה, “עלא כיפום”!

אבל אל פחד! הנה עוד מעט יבוא הקץ לכל. עוד מעט יבוא המשיח מתימן רכוב על חמור לבן ואז יהיה סוף להאפלה ולמפלה ולכל מיני צרות… אז יהיה אור גדול לישראל וכולם יהיו שווים באמת. לא שיכנזי ולא תימני, לא אדון ולא חבר, לא גברת ולא עוזרת, כולם יחד שווים וכולם… ואז גם זאכי שלי לא יעוף למעלה ואני לא אמכור למטה. אז אפטר מהסלים הכבדים שלי עם המלפפונים ועם כל הפרנסה הארורה הזאת!

בבוא משיח מתימן נצא לרקוד עם יד ביד

והוא רוכב על חמור לבן שיכנזים ותימנים

אור גדול אז יבקע מוגרבים והררים

בגבורה ובצדקה עג’אמים וספרדים

לזרע קדש ישראל שם כולנו יהודים

חיש יופיע הגואל קול ששון וקול שמחה

לשונאים ינחיל תבוסה קול חתן וקול כלה

ליהודים אך פרנסה הי – לי – לי, חי לי לי

וכולנו גוף אחד יה חי לי לי גואלי.