מחזה במערכה אחת
אור מלא להראות הבמה; האור גווע מייד, ונעשה עמום;
צפצוף צפרים.
על הבמה סדרת קוליסות מעוגלות ומכוסות בוילאות פרחוניים וכהים לסרוגין.
משמאל דלת לאחר הוילון הפרחוני האחרון. נעולה על בריח. כחצי מטר ממנה חלון צרפתי מואר בסגל מבחוץ. על הבמה אשה היא מביטה בחלון.
לבושה: נגליז’ה שחור עשוי באפנת המאה שעברה. שערה עשוי סגנון טולוז לוטרק ולאזניה עגילים ארוכים; אולי מצדף. היא יחפה. על קולב ליידה כובע קש סיני שחור. מאחורי הקולב הזה, ארון קיר לבגדים סגור. במרכז כסא נוע ומעט ימינה ממנו – קרש-גהוץ.
קדמת הבמה חשוכה וריקה מכל. משמאל לחלון הצרפתי ישנה קוליסה “יפנית” שאפשר להרימה. מאחוריה מטבחון ובו שידות לרוב, סכינים, מחבתות, כירת גז וקומקום שרקני שצבעו כתום. על השידה העליונה שורת ספלי חרס חסרי אזנים בצבעים שושנים. כעת לא נראה כל זה, הקוליסה ה“יפנית” מורדת. צבעה שחור.
האור בחלון מאדים; מסגיל כעין הסלק; צפצוף-הצפרים גובר מעט, שעת בין-ערביים.
שעון במרחק מדנדן שעה לא-מובנת. בדלת הנמצאת מימין לבמה, שהיא גם דלת הכניסה לחדר נשמעת נקישה אחת. זוהי דלת ממוסגרת עץ מגולף ומצופה זהב; לאחר הנקישה חושך בחלון. נדם צפצוף הצפרים. האשה תדליק מעל ראשה מנורה כדמות פנס רחוב ישן, שאורה מפיץ נוגה של “מנורה כחולה” לרפוי כאבי שנים וכדומה. שהיה; מישהו מתרגל אטיודים על פסנתר וזמרת מסלסלת בקולה תרגילי פתוח קול; זה יתחיל פתע ולאט ילך וייחלש… שהיה.
הנקישות נשנות ונשנות. היא מביטה בחלון. עכוזה בולט כלפי פנים הבמה דוגמת ציור “הכובסת” מאת לוטרק. ניקשות רבות בזו אחר זו הולכות וגוברות. ה“אטיודים” פוסקים כליל. הנקישות תשנינה (כל קבוצה) כחמש פעמים. לבסוף נפתחת הדלת מעצמה. בחור כחוש וחוור עומד שם ומואר ע"י האור של חדר המדרגות. בידו הימנית מזוודה קשורה בחבל וארגזון קשור בחבל בידו השמאלית. בכל פעם שיכבה האור במדרגות הוא ידליקנו בעזרת לחיצה על כפתור סמוי. בידו הימנית, בהחזיקו כדי כך את המזוודה תחת בית שחיו.
מאובקים וממורטטים. פניו לאות. לבסוף מחשיך כליל בחדר המדרגות. הוא נואש מן הלחיצות. האור הכחול שמעליה יאירנו בצורה פוספורית מוזרה או בדומה לזה.
היא: (מבלי לפנות) כן?
הוא: באתי בעניין הדירה.
(היא פונה אליו. מביטים זו בזה שעה ארוכה ואז:)
היא: כן?
הוא: הדירה. (בולע רוקו)
היא: כן.
הוא: זאת… זאת?
(שהייה ארוכה. שומעים תקתוק שעון “סבא” ברקע)
היא: כן. (שהייה. השעון מדנדן שעה לא מובנת) אתה יכול להניח את המזוודות לרגע. (פונה לחלון) אם אתה רוצה כמובן (מבליטה עכוזה יותר ויותר. מזוודותיו נופלות בבת אחת. הוא נותר לעמוד בפתח חסר אונים. היא פונה אליו בחריפות) אמרתי להניח לא אמרתי להפיל. (שוב לחלון)
הוא: (בולע רוקו) אני מצטער, זה…
היא: אין כל צורך להקים מהומה.
הוא: אני מצטער, זה…
היא: ולכן אני מוצאת לנכון להזהיר אותך. (פונה אליו. מחייכת. שוהה)
הוא: (בולע רוקו) הדירה… היה כתוב שזה… ללא תשלום…
היא: סליחה?
הוא: היה כתוב שזה ללא תשלום. הדירה. בעתון. אני באתי בעניין הדירה.
היא: כן. אמרת.
הוא: כן. (בולע רוקו מאבק בגדיו בקלילות)
(מתעטשת)
הוא: לבריאות.
היא: תודה. (האוירה מפשירה מעט)
הוא: באתי מפני שהיה כתוב שזה, זאת אומרת ללא כל… בעניין הדירה באתי.
היא: כן. אמרת זאת. כמה וכמה פעמים. באת בעניין הדירה. (מושכת מעילו העליון שהסיר מעליו בינתיים, מתעטשת שוב) אין צורך לחזור על זה בלי סוף, הה? (סונטת בחטמו)
הוא: (בלחש) לבריאות… אמהמ…
היא: מה אתה אומר שם?
הוא: אהמ… לבריאות?
היא: אה. תודה. אין צורך לחזור על זה בלי סוף. מבין? (מורטת אזנו. מצחקק)
הוא: מה יש, אתה אוהב את זה?
הוא: (נבעת) מה?!
היא: (תופסת צוארו בעדנה) כן. אני חושבת שאתה תהיה בסדר. וגם אני כמובן. האחד תלוי בשניה. והשניה, הראשונה תלויה בשני. בראשון. באחרון האחת תלוייה באחרון. סוף סוף הצלחתי. תמיד אני מתבלבלת בענייני תלות. אולי מפני שזה כה חשוב לי. (שהייה. הוא בוהה בה כמטורף) אתה יכול להתחיל לפתוח את המזוודות אם אתה רוצה. (הוא מהסס. ניגש לאט למזוודות. בכרעו לפתחן, ניתקף פתאום במרץ ועזוז, בראותו אותה ניגשת למיטבחון מרימה שם קוליסה פותחת ארגז לחם וכדומה. הוא מנסה בעצבנות לפתוח את חבל אחת המזוודות היא אינה נפתחת. מנסה את חבל המזוודה השניה שאינה אלא מעין ארגז בינוני הקרוי ליפט, נפתחות פתאם שתי המזוודות ברעש רב)
היא: (סוגרת הקוליסה מייד וחוזרת למרכז החדר בידה האחת ככר לחם ובשניה סכין לחם נפילית) אמרתי לפתוח, לא אמרתי לבקע בטירוף!
הוא: אני מצטער זה…
היא: אתה מצטער זה. אני יודעת. (דממה) כאן לא יהיו שום מהומות! את זה אתה יכול לנסות בחוץ, אצל החברים שלך. פה יהיה תמיד שקט. אלא אם כן אני פתאם זקוקה לרעש. (ברוך פתאומי) אתה מבין?
(היא ניגשת כמו לפייסו, מלטפת את כתפו וערפו. הוא מביט בלחם כמהופנט.)
היא: מה, זה מוצא חן בעיניך? (ממשיכה ללטף) מה יותר מוצא חן בעיניך זה או זה?
(מלטפת בשתי צורות)
הוא: (מביט בלחם) אני… הלחם…
היא: (בקולי קולות) אוי! איזה רישול!! (רצה למטבח וסוגרת הלחם במקומו ברעש רב. הוא לבדו על הבמה. היא מקשקשת בסירים וכו') (הוא קם וניגש למטבח. מביט בקוליסה הסגורה, שכן מדי היכנסה למטבח היא מקפידה לסגור את הקוליסה. היא צועקת) אתה עוד שם! אני כבר באה! היי! (בפאניקה פתאומית) אתה! אתה מחכה לי, כן?
(תוך כדי דיבורה זה הוא חש במהירות למקומו הקודם ומספיק בדיוק לצנוח שם תוך התנשפות – והיא כשיוצאת מן המטבח כבר רואה אותו באותו מקום.
היא: מה אתה נושם ככה, אתה חולני? אני מקווה שאתה בריא. אין לך שחפת וכיוצא באלה?
הוא: לא. (שתיקה) הדירה… בחינם… אני מבין?
היא: הה?
הוא: כולל- אוכל ו… הכל?
היא: הכל. הכל. מה הכל, איזה הכל, הכל מה! על מה אתה מדבר?
הוא: זאת אומרת, הדירה, והכל. כולל, זאת אומרת.
היא: כן. אז מה?
הוא: בחינם. כן? זאת אומרת, הדירה והכל.
היא: (לאחר שהייה ארוכה היא פונה ממנו) לא. (שוהה) זה לא נכון. (שוהה) לא. לא. (יושבת בכסא הנוע) לא. הדירה איננה בחינם. (קרב אליה עיניו לטושות מרעב וצמא אחרים) לא, לא, לא, לא. (מתחיל לפתוח כפתורי חולצתו) לא, לא, לא… (מתחיל לפתוח כפתורי מכנסיו) לא לא! (מסתובב מבוייש רוכס הכל בחזרה. מיישר כתפיו. סובב מביט בה שוב בתחינה. מבטה קפוא. הוא סובב בחדר ומחפש מעילו)
היא: (בדחיפות נוראה) כוס תה?
הוא: לא. אהההממ..
היא: מים?
הוא: אבקש את המעיל שלי.
היא: אז אולי תיקח אותו.
הוא: אני לא מוצא אותו.
היא: אה. קשה. קשה. קשה… מסובך למדי. מסובך להפליא אפילו, אתה יודע למה?
הוא: לא. (מוסיף לחפש בחדר)
היא: מפני שאני יושבת עליו. (שהיה)) קר לך? (מביט בה) תראה, העניין הוא בזה שאני יושבת על המעיל שלך. אל תסתכל בי כך. (שהיה) מה יש? קר לך?
הוא: אההה… יש כאן פריג’ידר? (בולע רוקו) אני קצת…
היא: אתה מה?
הוא: אני אוכל (השעון שאינו נראה מדנדן שעה לא מובנת) תמיד. בשעה הזאת. ארוחת-ערב וחשבתי שאם גם את… אז אולי אנחנו…
היא: הדירה הזאת איננה בחינם. (שהייה ארוכה)
הוא: אני… זהו שאני מבין כבר אבל מדוע… במודעה שבעיתון היה בפירוש כת…
היא: היא איננה בחינם. (קמה) אם לומר את האמת. (מסירה חלוקה. נשארת בשמלת מיני והיא יחפה. פורמת תסרוקתה. הסיכות צונחות בקול צלצול. היא מסתרקת באצבעותיה. הוא חש ומרים הסיכות ומגישן לה. היא מכניסתן לכיס חלוקה שהסירה. בטרם יספיק להגיע למעילו היא חוטפתו ויחד עם חלוקה מכניסתם לארון שמאחורי הכובע הסיני. זאת בעזרת מפתח שהוציאה מכיס שמלתה. מבלי שראה כבר נעלה והכניסה המפתח שוב לכיס)
הוא: ההה… (צחוק מבוכה)
היא: אוהו-הו. (חובשת הכובע הסיני)
הוא: את הולכת?
היא: לא. אתה חושב שאני הולכת לאיזה שהוא מקום? (צוחקת בהנאה פרטית)
הוא: לא. אני… יש כאן פריג’ידר? אני יודע שזה עולה בכסף, אבל כעת אני שואל סתם ככה באופן יותר כללי… אני צריך לדעת… כי אם אני לוקח את…
היא: מה אתה חושב, שאני הולכת עכשו? לא! מה אתה שאני, הה? יש פריג’ידר. יש. מה אתה חושב שאני – אוכלת בחוץ!!?? הוי! מה אתה חושב שאני בכלל? הה? הה? מה? תגיד, תגיד, אל תתבייש… מה? מה אני בעיניך, הה?
הוא: כמה עולה כאן לחודש. (מאבק בגדיו שעל גופו בעצבנות) העניין הוא בזה שאני…
היא: (מתעטשת בלי קץ מכאן ואילך. זה יספיק. (טשי) עד כאן. (טשי) די. (טשי) די!! (טשי) ובכן? (חדל לאבק לרגע וברגע שיתחיל לדבר יאבק שוב)
הוא: אני רק שאלתי כמה. סליחה. לא שמעתי בדיוק מה שאמרת. את אמרת…? ש-מה? אני פשוט רק שאלתי כמה… (מאבק בעצבנות, היא מתעטשת וכו')
היא: אם אינך מרגיש צורך מיוחד לאבק את בגדיך אז בבקשה להפסיק! (עיטשים ושיעולים)
הוא: הה?
היא: אני אלרגית לאבק!!
הוא: (קרב אליה בהוסיפו לאבק ותוך שיעוליה וכו') אני לא מבין.
היא: (תופסת אותו במתניו) האבק!
הוא: אה. (שהיה ארוכה. מסיר אבק מכיסא כבודק) כן. (מביט רגע באצבעו) אבק. אהה. כמה אמרת שזה?..
היא: (עודנה אוחזת במתניו) הרבה. צרך להשתדל שלא. צריך לנגב מדי פעם, אולי כך. (מעבירה כף ידה מקדקדו ועד ירכיו בתנועה חלקה ואיטית) או יתכן שפשוט במטלית.
הוא: כן. (בולע רוקו) אני לא מבין שום דבר.
היא: כן. אני רואה. זה די מביא במבוכה אם להיות גלויית לב.
הוא: (מאבק. היא אוחזת בגרונה, נחנקת) (הוא מדבר במהירות אימים פן יפסיקוהו באמצע) אני לא יכול להבין כשמדברים לא מובן בצורה לא מובנת… את מדברת בצורה לא מובנת… אני פשוט לא תופס אני לא יכול לא מסוגל לתפוס כשמדברים בצורה ההההה– לא ברורה כזאת ואת מדברת כל כך! את כל כך… את בלבלנית כזאת. ויש לך קול מעובה וחנוק… אני לא מבין כשמדברים אלי ככה. בצורה המבולבלת שכזאת. ועוד עם הקול הזה שלך.
היא: (חנוקה) ועוד עם מה?
הוא: הקול שלך. הוא חנוק… כזה.
היא: זה בגלל האבק.
הוא: סליחה, לאיזה אבק את מתכוונת בדיוק?
היא: לשום אבק מסויים. אתה מעלה אבק זה הכל. זה לא בדיוק אבק מסויים, אבל הפעולה מסויימת. את לא הבנת אני משערת.
הוא: לא.
היא: ברור. אין דבר. אתה כפי הנראה ישן ברחוב. היית ישן ברחוב.
הוא: יש כאן מים חמים?
היא: קר לך?
הוא: לא.
היא: לא?
הוא: לא.
היא: אני חשבתי שכן.
הוא: כן?
היא: כן, מפני שקודם רצית מעיל ועכשו מים חמים.. וכל זה.. כוס תה אתה מסרב לשתות. מים גם כן לא. אהה. אהההה. אההה. כן. (רוצה לדבר, אך היא ממשיכה מהר) כן. רגע אחד.. טוב. בסדר. נראה. לא תשתה תה, מה?
הוא: (כמעט אומר כן, אך-פתאם עולה מחשבה במוחו) לא. וגם לא מים.
היא: מה אמרת לי עכשו? אתה מפחד לשתות? למה אתה מפחד לשתות, הה?
הוא: אמרתי שגם מים אני לא רוצה לשתות. אני לא מפחד. אני לא צמא. אני רעב. (מביטה בו באיום) קצת. אני קצת רעב. קצת רעב.
היא: לאכול כאן אתה לא מפחד? רק לשתות?
הוא: בסדר. אני גם אשתה. לרגע פחדתי אבל זה עבר. את פשוט מוזרה זה הכל.
היא: כן. זה נכון. אני מוזרה בזמן האחרון. לאחרונה נעשיתי מוזרה. זה נכון. יש משהו במה שאתה אומר, כן. בהחלט. מה רצית קודם?
הוא: לאכול.
היא: כן. זה היה ברור מלכתחילה. אני נורא מוזרה בזמן האחרון. נורא. וגם מפוזרת, מאותה סיבה. אני לא אמרתי לך את הסיבה, מאותה סיבה שאני מפוזרת כל כך ומוזרה בזמן האחרון. אז תדע לך – חסר לי מישהו. חסר לי מאד מאד. נשאר מקום ריק. אתה מבין? (בכאב אמיתי) אתה חושב שאתה יכול להבין את זה? אין לך מושג (לחלון) כמה שהמישהו הזה חסר לי.. כל המקומות האחרים דווקא תפוסים, יש כל מיני דברים בעולם. מחשבות. פחד. אבל מקום אחד נשאר ריק. ו.. כשאני נזכרת בזה אני נעשית נורא מוזרה. (בוכה חרש) מה רצית קודם? מה זה היה? פתאם אני שוכחת הכל חוץ מהמקום הריק הזה שנשאר, כי הוא כל הזמן ריק, וכל הזמן ריק וריק!! (שהייה ארוכה)
מישהו מנגן אטיודים בפסנתר. זמרת מסלסלת סולמות בקולה)
הוא: אני מצטער. בכל הכנות. אני.. (סובב כה וכה. עומד ליד קוליסת המטבחון)
היא: אין דבר עזוב את זה!! רחמים עצמיים וכל זה. זה לא עסק בשבילי. לא. לא. אני מפסיקה עם זה מיד ובכן לא תה ולא מים ולא שום דבר בכלל מה?
הוא: אמרתי שדווקא הייתי או.. אמרתי שאני.. (ניגשת לארון מוציאה מעילו ומשליכה עליו. בטעות משליכה עם זה גם בטלדרס שחור מעור, לבוש טיפוסי של ‘אופנוען’)
היא: לך. אבל מהר. (מביט בבטלדרס) או, סליחה! (ניגשת חוטפת הבטלדרס. נועלת בארון. בחזרה הוא כבר במעילו. מביטה בו בדממה) אתה לא המישהו שחסר לי אני משערת?
הוא: (בזהירות) לא. אני חושש שלא.
היא: (מנסה לא לבכות) זאת אומרת, אתה לא איזה מישהו, איזה שאר בשר או משהו כזה שאני מחפשת בנרות? 0תרגילי הפסנתר וזמרת: קדנצה וסוף. דממה)
הוא: ששאר בשר? (בולע רוקו מרעב)
היא: אהה.
הוא: (למטבחון) אההממ. לא. אני חושב שאני לא הוא. (פונה אליה) אני לא חושב שאני הוא.
היא: שערתי כך. לפי המבנה הכללי. הצורה, ת’ה יודע. לא. אין לנו מים חמים. (פונה כאילו ללכת) אבל אפשר לסדר. זה יעלה את המחיר כמובן.(מהסס. מחליט.)
הוא: בסדר. (מסיר מעילו שלבש לפני שהיא חטפה ממנו הבטלדרס)
היא: (מושיט לה המעיל. היא מחפשת בכיסים מוצאת סוכריה) הו יופי! מה זה? ריבה בפנים? (מוצצת) לא, זה ליקר. (נושכת) כן, זה כן ריבה. טעים נורא. איפה קנית את זה?
הוא: אני באמת לא יודע. אף פעם לא ראיתי את הסוכריה הזאת. רגע, (ניגש. מביט בצוארון ובתוית שבבטנה) זה בכלל לא המעיל שלי. (דממה)
היא: לא משנה. (נועלת המעיל בארון בחפזה רבה)
הוא: אני לא קונה ממתקים. אני אוהב חריף, לא מתוק. אני רעב (שהיה מביטה בוו בריכוז) את מבינה אותי?
היא: אהה. אז כפי שכבר אמרתי המים החמים יעלו את המחיר. ממתק מצוין. מצויין. מעניין של מי היה המעיל הזה. איפה סחבת אותו?
הוא: אני באתי הנה עם המעיל שלי! את החלפת לי אותו בכוונה! (היא נוכחת בזה שהוא אינו מייחס חשיבות לעובדה שיש לה עוד מעיל גברי בביתה)
היא: אז כמו שאומרים, אם נעלה את חום המים – יועלה גם המחיר באופן אוטומטי. מובן?
הוא: (מקיש כף יד באגרוף –) כמה זה עולה ככה?
היא: מה זאת אומרת כמה זה עולה ככה? (מחקה תנועתו)
הוא: בלי מים חמים?
היא: בלי מים חמים זה ככה?.. אהה.. על זה עוד לא שמעתי.
(מתיישבת על ברכיו לאחר שהושיבה אותו רכות על כסא הנוע. מתלטפים. מורגש בו שדעתו מוסחת ממנה אך הוא מנשקה בטירוף סתמי ומוזר. קמה. מיישרת שמלתה)
רגע, אני אינני מבינה אותך. אתה לא יודע לקרוא? מדוע אתה שואל שאלות משונות? הרי כתוב בפירוש בעיתון שהדירה היא ללא תשלום בחינם! הצרה אתך כנראה היא שאתה באמת לא יודע לקרוא. והצרה איתך היא גם שאתה כן כפי הנראה שאר־הבשר ההוא שלי. וזאת, כמו שאומרים הצרה שלך!
הוא: למה את חושבת ככה?
היא: אמרו לך פעם שאתה קשה תפיסה? אולי תשתה משהו בכל זאת, יין לפחות?
הוא: לא, לא לא. אני די רעב, לעומת זאת. (ניגשת לבר. פותחת) לא, לא, לא.
היא: לא לא לא אמרו לך שאתה קשה תפיסה או לא רוצה לשתות יין?
הוא: אני לא יודע. אני עייף.
היא: למה אתה לא יודע לקרוא, למה? (מלטפת ערפו ומדברת) מחפשת דייר סימפטי. המגורים הם ללא תשלום. תנאים ייקבעו במקום. (לתוך פניו) במקום!
הוא: אני חושב שאני סימפטי. אני לא אידיוט, את יודעת!? אי רק רעב. קצת.. אם.. לאהיה קשה לך.
היא: זה כל העניין. אני כבר כמעט חושבת שאתה באמת שאר הבשר ההוא שלי. הה? מה דעתך?
הוא: אני לא סבור ככה.
היא: אני שונאת כשאומרים לא סבור במקום לא חושב. (סוגרת החלון)
הוא: (נרתע) אני מצטער. אנני פשוט עייף. אני פשוט עייף מאד.
היא: זה לא תרוץ. (מגיפה התריס. מדליקה אור נוסף למנורה הכחולה.) אני סגרתי את החלון מפני שקצת קר לי. (קורצת) מפני שקצת קר גם לי.
הוא: אני עייף. (בפניקה) אני עייף מאד, זה הכל. (נשאר נעוץ במקומו)
היא: זה קצת תרוץ. קצת קצת. היי, אני בסך הכל מתלוצצת, מותק. עונה, צחוק. אל תהיה כל כך מודאג. כבר פגשתי טיפוסים כמוך. הו, כן.
הוא: כן?
היא: הו, כן. הו, כן! למעשה סגרתי את החלון מפני שלא רציתי שהשכנים יראו, אתה יודע..
הוא: לא, אני לא יודע. ( היא קרבה אליו. הוא פונה למטבחון כמו על ציר. מביט בקוליסה) אפשר לקבל כוס תה?
היא: כן, מייד. (מסיטה אותו ממקומו בעדינות) שב. מייד. אז לא אמרו לך אף פעם שאתה קשה תפיסה, מה? (עוסקת בהכנת התה. שומעים זרימת מים בברז, נקישת כלי מתכת וכדומה. תוך כדי כך אמרה את המשפט האחרון)
הוא: (מחוץ למטבח, צועק לעברה) כן, אמרו לי. לא פעם אמרו לי.
היא: (חוזרת. סוגרת הקוליסה) זאת היתה, כמו שאומרים, תשובה בלתי צפוייה ביותר. בדרך כלל הם עונים שהם נורא משכילים ומהירי תפיסה.
הוא: כן?
היא: כן.
הוא: זה.. (מצביע על המטבח) את רצית לתת לי..
היא: הכל יגיע בזמנו. אל תדאג. זה צריך לרתוח, לא? עת לכל חפץ, אישי הצעיר. (צוחקת) נערי הצעיר. שאר בשרי הצעיר. היי, אתה לא מופתע מן הלבוש שלי?
הוא: כמה עולה כאן לחודש, גבירתי?
היא: מה אתך, מה אתך, באמת.. אתה לא שמעת מה שאמרתי לך והסברתי לך רק הרגע.. אתה בעצמך אמרת שקראת..
הוא: כן, אבל קודם אמרת שזה לא בחינם, והייתי רוצה לדעת במה זה כן, עולה זאת מפני שלפני שאני מחליט וכל זה..!
היא: טוב, תראה. זה תלוי. אם יש לך כסף, אתה יכול לגור כאן וגם לשלם באותו הזמן. זה לא יהיה אכפת לי במיוחד.
הוא: לא. אין לי. אני לא..
היא: מבין.
הוא: לא מבין. לא.
היא: כן. אני אסביר. ובכן: הדירה איננה עולה בכסף..
הוא: למה?! למה?
היא: הדירה איננה עולה בכסף, אל תפריע לי!! איננה עולה בכסף, אבל – אם יש לך בכל זאת משהו דומה לזה, הייתי מוכנה לקבל את שניכם.
הוא: מה?
היא: הייתי מוכנה לקבל בשמחה את שניכם. ובכן? מזל טוב? נכנסתם? (מושיטה יד)
הוא: לא, אני לא נשוי.
היא: מוכנה לקבל בשמחה את שניכם. אותך – ואותו. אותך ואת ה– כסף..?
הוא: איפה החדר שלי.
היא: אז יש לך או אין לך?
הוא: יש לי מטבח לחוד, או מה? איך זה.. מסודר פה בקרש.. בקשר.. (נתקל בקרש הגהוץ) בקשר לאוכל..
היא: אז יש לך או אין לך, אתה מקשיב לזמזום שמזמזם לך במוח או שאתה מקשיב לי לעזאזל, יש לך או לא?
הוא: זה מה ששאלתי.. מטבח לחוד? טוב, אני יודע שהסידור הזה לאו דווקא.. כי תראי.. אצלי זה די חשוב עכשו לדעת.. ולסכם סופית.. אם.. כי.. תביני.. אם המטבח לא לחוד, אז בקשר ל..
(מדברים כמעט יחד)
היא: מה קורה לך? מה קורה לך!? מי אתה! מה אתה!? מה זה?!!
הוא: לארוחות, התכוונתי בקשר לסדר הארוחות, האוכל זאת אומרת.. זה מסודר ככה שהמטבח..
היא: אני שאלתי אותך אם יש לך או אין לך, קודם כל, ראשית כל. אחר כך, נגיע לשאר הסידורים. אז מה ת’אומר? כן או לא?
הוא: יש לי?
היא: כן?
הוא: מה?
היא: כסף! (שהיה) (הוא מביט בה, אחוז בעתה) או משהו אחר לפחות. לכל הפחות. (צוחקת) מה בעניינים אתך? מה העניינים איתך? (פניה אל תוך פניו) הה?
הוא: אין לי כסף. אני.. יש לי.. מה יש לי לפחות?.. (מנענעת בראשה לאות הן) דומה לזה.. משהו שדומה לזה.. אולי.. אז.. יש לי..
היא: שכל?
הוא: אהההממ..
היא: הבנתי. הלאה. מה עוד יש לך אולי?
הוא: תראי, זה לא פשוט אולי, כי..
היא: כי־שרון! כישרון גאוני! זה מה שיש לך, הה? כן או לא? כן או לא? הה? כן? סוף סוף משהו, הה?
הוא: אני יכול…
היא: כן.. אני שומעת..
הוא: אני יכול ל.. (שהייה מלאת מועקה) אני יודע! לשיר! אני יכול לשיר.
היא: כולי אוזניים.
הוא: היא היתה כה יפה..
שפשוט אי אפשר..
היה היתה כה יפה..
זה היה נהדר..
שתי עיניה כמו מים
לבנות וריקות
ובשביל זה שנתיים
היה צריך לחכות.. (רוקד ריקוד קצר לסיום ואומר: עולה!)
היא: בראבו! (מוחאת כפים) אז יש לך כישרון מסויים. גם זה משהו. סוף כל סוף. (יושבת) יודע לשיר. זה לא מי יודע מה. אבל זה בכל זאת. זה בכל זאת. יתכן שבאמת נסתדר.
הוא: אווולי.. אני חושב שזה תלוי כמובן.. במה שאמרתי כבר.. וכל זה.. (ניגש לדלת הנעולה) יש רק חדר אחד בדירה הזאת?
היא: (מכבה את האור נשאר רק אור־צומת צהוב ומוזר) לא.
הוא: יש עוד… חדר?
היא: אהה. אבל זה החדר המדובר. זה החדר שעליו הודעתי בעתון. זהו זה. אתה מוכשר גם לציור, או לבאלט, או מה? אתה איזה רקדן בלט או משהו?
הוא: לא, מה פתאום?
היא: חשבתי כבר. אני יודעת.. החדר השני מתאים קצת לסטודיו, ציורים ריקודים, כל 'ני מסוג זה. יש כל מיני טיפוסים, אתה יודע.
הוא: לא, אני לא כזה. (שוהה) אז.. זה החדר היחידי שבא בחשבון, מה?
היא: אהה. זה החדר.
הוא: ולא הייתי למשל.. רקדן בלט?
היא: גם אז. זה היה החדר.
הוא: זה החדר.
היא: זה החדר. זהו זה.
הוא: החדר מהעתון.
היא: אהה. החדר שלי ושלך.
הוא: והשני?
היא: לא שלי ולא שלך. (נקישות) שקט! חיות! (רעש מוסיקה צרצורי ראדיו, נמשך רגע וחדל)
הוא: מה זה היה?
היא: שכנים. הרעש מפריע להם. (שהייה ארוכה)
הוא: קצת מוזר. כי הם מרעישים ולא את.
היא: הה?!
הוא: כלום. אז אני.. גר פה.. ולא משלם? לך.. כלום?
היא: נראה. נראה. מייד נראה. כוס תה, כן.
הוא: לא תודה.
הוא: התחרטתי.
היא: מים?
הוא: לא. לא. תודה רבה. אהמ..
היא: אתה מזיע.
הוא: לא, תודה.
היא: ממחטה?
הוא: אני לא מזיע!
היא: אתה כן קצת מזיע.
הוא: (מנסה להתנער) אהממ…
היא: כן ילד? כן מותק? בן חביבי? כן יקירי? מה אתה רוצה?
הוא: אני רעב. (נקישות. הוא מביט בבעתה בדלת הנעולה אחכ' במטבח המיוחל) מי..? את גרה כאן לבד?
היא: מה? רגע!! סליחה?
הוא: שאלתי אם את כאן לבדך.
היא: כן. (רעש ונקישות)
הוא: שכנים איומים יש לך.
היא: אהה.
הוא: זה קורה בבתים הכי טובים.
היא: או־הו. (שהיה) (סבה בחדר. ניגשת שוב אליו.) סליחה, מה אמרת לי עכשו? (בלק אאוט;) אני חולמת כל הזמן פתאם; זה קורה לי לפעמים שאני פתאם חולמת על דברים אחרים לגמרי; סליחה מה אמרת לי עכשו:? (אור לא מציאותי החייב להיות מובן כאור־חלום)
הוא: את רוצה לתת לי לאכול?
היא: אני לא יודעת אם אני חולמת גם את זה, או לא; כנראה שכן;
הוא: כנראה שכן;
היא: מה אתה רוצה ממני ילד?
הוא: את רוצה לתת לי משהו לאכול?
היא: אני לא רוצה לתת שום דבר; אני מפחדת;
הוא: ממה?
היא: (פיתוח קול בוקע) מזה שכלם לומדים ומתפתחים ואני לא; (קול דנדון שעון במרחק) פעם למדתי המון ולא ידעתי כלום; עד היום אני לא יודעת כלום;
הוא: מזה את פוחדת?
היא: אני לא זוכרת; אולי; יש עוד דברים;
הוא: מה עם אוכל?
היא: יש לי מספיק! לזה אל תדאג! מה זה היה?
הוא: מה?
היא: אני מפחדת לזוז; משהו עומד מאחורי;
הוא: זה חלון;
היא: גם זה משהו; לפעמים; על פי רוב;
הוא: הוא סגור;
היא: עוד יותר גרוע;
הוא: למה את מפחדת מחלון?
היא: הוא יכול לעשות משהו;
הוא: חלון? מה חלון יכול לעשות?
היא: הוא יכול להתמלא פנים; הוא יכול, אנני לא יודעת מה; יכולים לעמוד שם פתאום; יצורים; חלון יכול לעשות כל מיני דברים אתה יודע?
הוא: מה למשל?
היא: למשל אנשים;
הוא: חלון לא יכול לעשות אנשים; אנשים עושים חלוונות;
היא: אתה רואה? אמרתי לך;
הוא: מה?
היא: הם יכולים לעשות חלון;
הוא: מי?
היא: האנשים; אתה לא יודע שהם יכולים לעשות חלון ועוד חלון ועוד חלון…?
הוא: אבל מה מפחיד בזה שאנשים עושים חלוונות? אלה הם עובדות החיים.
היא: כשמפחדים, מפחדים. הכל מפחיד;
הוא: גם אני?
היא: (צוחקת) – אלהים אלהים.. אני אצא מדעתי בסוף.. (אור מלא של סצינה רגילה)
הוא: דיברתי עם השכנים. אמרתי שזה קורה בבתים הכי טובים. ואז-פתאום את כאילו נרדמת ופתאם את מתחילה לצחוק.. למה את עושה את זה?
היא: ככה. (מכבה את האור. חושך מוחלט. אטיודים וזמרה כקודם) קורצ’לוס..
הוא: סליחה?
היא: קורצ’לוס קצר. מה יש ילד, מפחד מחושך? קצר זה קורצ’לוס וקורצ’לוס זה קצר. הו.. ילד, זה לא קורה כאן לעתים קרובות במיוחד. אנחנו נצליח להתגבר על זה נכון? הו.. ילד.. הו.. ילד טיפש ומתוק כזה, כל זה לא יעלה לך אסימון שחוק אחד אפילו.. מבין? (שהייה. מנגינת ‘יונתן הקטן’ על הפסנתר עם טעויות וכו' כקורה בנגינת תלמיד מתחיל)
הוא: מה?…. אמרת?.. זה לא יעלה לי מה? זה יהיה בלי כסף..? (הוא משמיע קול הדומה ליבבה)
היא: בלי. בלי כסף. הדיור לא יעלה לך בכסף. (צוחקת חרש) אל תפחד. אל תדאג כל כך. אתה בסדר גמור.. אוהה חם. חם הלילה.. חם.
(אור, היא ליד הכפתור המדליק; שעון מדנדן שעה לא מובנת; האור הוא אור המנורה הכחוולה; אורות מרצדים מבחוץ כשל מכוניות; היא בחלוקה השחור שלבשה בתחילה. שמלתה מוטלת על הכסא. הוא שעון על הקיר שלייד דלת הכניסה. או יושה על הרצפה לידו. מביט דום במזוודותיו. משחק בכפתור, משליכו וותופסו וכדומה. לבוש תחתוני – ‘זלמן’ וחולצה, – על שרוול אחד. הכובע הסיני השחור עודינו על ראשה. פונה אליו. הוא קם, משליך הכפתור וניצב דום כחייל בפני מפקדו)
היא: אההההה.. אתה ננורא מצחיק עכשו. (מתלבש בחפזה וניגש נחוש החלטה לדלת הנעולה)
הוא: מי גר שם?
היא: לא רוצה להגיד לך.
הוא: לא צריך. (מנסה לפתוח הדלת, אינו מצליח. נאנק מקושי בנסותו לפצח המנעול בידיו)
היא: אל תבכה.
הוא: אני לא בוכה.
היא: אל תבכה. לא עכשו. לא כבר עכשו. מחר. מחרתיים. בעוד שבוע. שבועיים. חודש. שנה. שנתיים.. (צוחקת חרש)
הוא: (מסתרק במסרק שהוציא מכיס מכנסיו) אני הייתי רוצה את כוס התה ההיא, בבקשה. אם לא קשה לך. ומשהו..
היא: בבקשה!! מייד! סליחה! (הולכת למטבח. סוגרת מאחריה הקוליסה. שקשוקי-סירים וכו') (קולה נשמע בבקעו מתוך ההמולה)
אמא תיקנה אותה
אבל זה לא הצליח
הגוף יצא בסדר
אבל הראש הסריח.
הוא: (צוחק) שיר מצחיק שרת.
היא: כן. אתה יודע מה? בקשר לחדר הזה (מראה על הדלת הנעולה)..
הוא: כן?..
היא: תשאל. ואם זה יהיה נכון, אני אגיד כן. (מניחה התה על שולחנית עם גלגלים, מסיעה השולחנית לעברו. הוא עוצר אותה. היא מביאה לו שרפרף.) שב. (יושב) זה יהיה מין משחק כזה, הה? טוב?
הוא: לשאול על החדר ההוא? בכדי שיהיה לך יותר נעים; אני מבין.
היא: יופי.
הוא: לא, לא, אני לא אוהב דברים כאלה, אני רוצה תה רגיל.
היא: זה ממותק. אתה אוהב תה עם פלפל שחור בפנים, או מה? וזה בלי קוניאקים ושטויות. מה אתה רוצה?
הוא: תה רגיל.
היא: זה תה רגיל!!
הוא: היה נדמה לי ששמת בפנים משהו.
היא: שמתי סוכר!! מה יש לך, תגיד לי? מה אתה חושב שאני, איזה מניאקית או משהו? מרעילה בני אדם! (צוחקת) חוטפת ילדים! (צוחקת)
הוא: מי גר בחדר השני?
היא: אוי, תפסיק עם זה, בחייך. אמרתי לך לשאול. תתחיל לשאול. אני מחכה.
הוא: את לא שמת בתה שום אבקה או משהו?
היא: (שופכת תה על הרצפה) בסדר עכשו? עכשו תשאל.
הוא: (מביט בתה השפוך, הבעת יסורי אין קץ על פניו. בולע רוקו) תני לי תה אחר, בלי שום דבר.
היא: אתה מתכוון למים.
הוא: כן. תני לי מים.
היא: בחדר השני יש ברז. (מושיטה לו את כוס התה הריקה)
הוא: יש.. שם עוד משהו, חוץ מברז? עוד מישהו? מישהו גר שם? מי! מי גר בחדר הזה! (ניגש לדלת ועומד ליידה, מטה אזנו ומקשיב)
היא: אמרתי לך, תשאל כל מיני שאלות, כשזה יהיה כן, אני אאגיד לך. בסדר? תשאל.. תשאל כבר!
הוא: את רוצה שאני אשאל בכדי שיהיה לך יותר קל לענות וכל זה.. אהה..
היא: כן.
הוא: את לא יכולה להגיד לי סתם ככה מי גר כאן מלבדך-דינו?
היא: לא.
הוא: לא נעים לך ואת רוצה שאני אשאל? (מתיישב לפתע על ברכיה, מנסה ללטפה)
היא: אהה. (הודפת אותו מעליה. הוא צונח ארצה במרחק מה ממנה, קם. מאבק בגדיו. היא משתעלת ומתעטשת. חדל. היא חדלה)
הוא: זה – בכדי שיהיה לך יותר נוח?
היא: אהה.
הוא: אחית?
היא: מה?
הוא: גר שם?
היא: איפה?
הוא: בחדר השני?
היא: (משועשעת מאד) אה.. שם? לא. לא הוא.
הוא: אחותך?
היא: אני בת יחידה.
הוא: בת דודתך! הוריך? סבא? סבתא?
היא: (צוחקת בפראות) לא לא לא לא לא לא לא לא לעזאזל, מה קורה לך!!?
הוא: בן דודך!
היא: לא!! די, נפסיק עם זה. העקר: – אתה גר כאן או לא? זה מתחיל להימשך יותר מדי זמן, אתה יודע! (ניגשת למזודותיו)
הוא: חבר? מאהב? בעל?? (צוחקת בלי סוף; מתחילה להוציא דברים מהמזוודות) הניחי לזה!! (דממה ארוכה. היא מרפה מן הבגדים והם נושרים מידיה ארצה.)
היא: אין לי בעל. אני רווקה זקנה. לא כל כך זקנה. בתור רווקה זה נחשב זקנה. אתה לא ההבנת אני משערת. (בידה נותרה תמונה.)
הוא: (מסתער עליה) דווקא כן! הבנתי ועוד איך!! (תוך מאבק ביניהם על התמונה, היא נקרעת) (דומיה ארוכה)
היא: סליחה. (שהיה) מי זאת היתה?
הוא: חברה שלי.
היא: מצטערת (עוזרת לו לאסוף הקרעים) איפה היא עכשו?
הוא: (מנסה לאחות הקרעים) אני לא יודע.
היא: יפה.. וכל זה?
הוא: אני לא יודע. (נקישות)
היא: שקט! רגע, שקט!! סלח לי על התמונה.
הוא: זה בסדר.
היא: (פותחת רדיו. נגינת ביט) רוקד שייק?
הוא: אהה. (רוקדים) אמא שלך? אבא שלך?
קרוב? קרוב? סתם שכן?
כן? כן? סתם שכן?
אמרי לי מי גר שם? מי? מישהו מת? מישהו בבית הזה מת? מישהו חולה? (חדלה לרקוד) (ניגשת לאט, מחלישה המוסיקה) מישהו נעלם? (דממה)
(היא מוציאה ערימת כותנות מארון הבגדים ומתחילה לגהץ בקיטור)
היא: (בודקת את האדים, סילון אדים עולה אל פניה) הדירה היא בחינם. ללא תשלום. אתה מבין את זה או לא. מים חמים אין. אבל אפשר לסדר. אני מעוניינת שתישאר כאן. אתה מבין? אני אסדר מים חמים וזה לא יעלה את המחיר. כי הרי אין מחיר. מפני שהרי הדירה היא בחינם. כפי שכבר אמרתי. ללא תשלום. פשוט מאד. זה כל העניין. זה הכל. אתה מבין?
(שהייה קלה – ) פשוט מאד. אין כל צורך להקים מהומה. בחדר ההוא אין אף אחד בינתיים. אולי פעם יהיה.
בינתיים. – עד אז – צריך להתאפק. צריך לשתוק. אי אפשר להתאפק כשחיים לבד. וכשהבית מלא אנשים שמסתובבים בין הרגלים, זה גם קשה מאד. אז הכי טוב ככה. ככה זה הכי מתקבל על הדעת. לדעתי, על כל פנים.
הוא: מה זאת אומרת, ככה?
היא: ככה. שהחדר ההוא יהיה ריק ואז אתה תשאל אם הוא מלא או ריק.
הוא: הוא מלא?
היא: (מסיימת לגהץ. מקפלת הקרש) אני חושבת שלא.
הוא: החדר השני לא שייך לדירה הזאת?
היא: זה הכל. פשוט מאד. הבנת? (שהיי) יכול להיות שאתה רעב. אם אתה רעב, אתה צריך לומר לי את זה, ואז אני אתן לך לאכול. ואותו הדבר בקשר לשתייה. צריך לומר – כן, אחרי ששואלים אותך משהו, ובזה נגמר כל העניין. הכל הרי פשוט כל כך, ובלי כל – בעיות. הדירה היא בחינם. אתה רואה? הכלפשוט. אני לא מבינה מה יש כאן לא להבין. אם רעבים, אוכלים. אם רוצים לישון – ישנים. אם יש דירה – גרים בה. וכשאין – ישנים ברחוב. כמוך. וכשמפחדים גרים עם עוד אנשים, כי לבד אי אפשר. וזה הכל הכל בחינם. אתה מבין?
הוא: כן.
היא: אז מה אתה רוצה עכשו? אתה מוכרח לומר לי מה אתה רוצה בכדי שאני אדע מה לתת לך סוף סוף. אני מוכרחה לדעת מה הרצונות שלך וכל זה. הה? (ניגשת למטבח, מתחילה להכין כלים על מגש – )
הוא: לא, לא, אני לא רעב, תודה, אין כל צורך, באמת.
היא: אני בין כה וכה צריכה להכין אוכל.
(נקישות) (הוא מהסס רגע ואחר נניגש לדלת ונסה לפתחה. היא נפתחת בקלות למרות המנעול שהסתבר שהוא עשוי קרטון. הוא נכנס לחדר.)
הדלת נפתחה בחריקת אימים. בעודו עומד תמה מאד ומביט פנימה, נשמעת ברקע ערבוביה של כל רעשי המחזה. לפתע נשמעות נקישות עמומות כשש אסירים המתקשרים זה עם זה באמצעות קוד. היא הודפת אותו פנימה לאחר שהתגנבה חרש מאחורי גבו ונועלת הדלת אחריו במנעול של ממש, או במנעול הנייר.. הקולות חדלים בבת אחת. היא חשה למטבח עוסקת בעריכת ספלונים וקעריות על מגש. הקולות מתחילים שוב. היא נגשת ופותחת וילון גדול במשיכת חבל. מתגלות עוד כמה דלתות זהות לזו שמאחוריה כלוא ה’אסיר החדש‘. היא מחלקת קערית וספלון לכל אחד ואחד מאסיריה בהניחה זאת על הרצפה מול אשנב קטן מסורג כמו בגן חיות. בסיימה את מלאכתה חדלים שוב הרעשים בבת אחת. דממה. פולו-ספוט עליה. היא מתחילה לדבר בשקט כאל עצמה ואחר כך, כמעט בברור לקהל מאזינים סמוי או לקהל ממש עפי’ החלטת הבמאי.
מונולוג סופי
אני לא מכה אותם.
אני נותנת להם אוכל. אני אוהבת אותם.
הם שומרים עלי. (דפיקות)
הם לא רוצים ללכת ביתה. כי אין להם בית. זה הכל. אני לא ערפד או משהו כזה (צוחקת) אתם הרי לא חושבים שאני ערפד בשם אלהים.
תמיד אומרים בשם אלוהים.
אני לא ערפד או משהו כזה.
תמיד אומרים או משהוו כזה.
אני לא בוכה אף פעם כשהם כאן. והם תמיד כאן.
אז אני לא בוכה אף פעם.
פעם הייתי בוכה מרוב פּחד.
מה? אני צריכה לגהץ להם את הכובעים. הכובעים שכל אחד מהם הביא.
כובע. כל אחד הביא כובע חוץ ממנו. (מראאה על הדלת שלו)
למה לא הבאת כובע!? בחיי! איזה אי סדר זה עושה לי פה!
כל אחד עם השגעונות הפרטיים שלו; מה זה פה – אוניברסיטה? (צועקים יחד) שקט! (דממה) אני מתחילה לפחד. אני מפחדת.
צריך להדפיס עוד מודעה. עוד מודעה מהר. (לטלפון) האלו?
אני רוצה להדפיס מודעה בזו הלשון:
להשכיר דירה. מים חמים. פריג’ידר. ללא תשלום. פרטים במקום.
רחוב… מספר.. כרגיל כן, תודה. אני שולחת את הצ’ק בדואר.
מה היא חושבת לה שם הפקידה הזאת. מי יודע. מה היא חושבת עלי שאני איזו משוגעת או משהו. איה ערפד או משהו.
היא לא מבינה שאני מפחדת. בהזדמנות אני אסביר לה העניין. כל פעם אני מחליטה להסביר לה ושוכחת. (תוך דיבורה עומד שוטר בדלת. מביטה בו. חושך)
היא: (נתפסת במשהו).
(ניגשת לשוטר, ידיה מושטות)
זאת הדירה. כן, זאת הדירה מהעתון, בבקשה להכנס. יש כאן פריג’דר. מים חמים, יש – חלון, מטבּח – קטן, זה. מים חמים אמרתי כבר? כּן וזה בלי, תשלום, כמובן, המגורים הם בלי תשלום. יש מים חמים, פריג’ידר,….
(השוטר אינו מש ממקומו)
מסך יורד אט, בעודה מדברת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.