חובר לשבחו של ביאליק, לרגל נסיעתו להשתתף במגבית א“י באמריקה ונקרא ע”י המחבר בנשף קבלת הפנים לכבוד המשורר.

[א]

בחדר משכיתו משורר ישב ספון-רעיונות

בקודש הקדשים, מעיין מפכה חזיונות,

מקום שם הוא אורג שיריו, ורוקם מטווה זהבו

מצלילי מיתרי כינורו, הם נימי לבבו.

— צמצום השכינה, שלווה, דומיה ערבה! —

והוא נשען על שולחן עבודתו — המכתבה

עשוי עץ שחום ועטוף רדד ירוק הדף

עליו קולמוס ונייר, דבק וקרס וחף.

וכלי נשק: עט-נוצה כליבנת שלג

תיטוף אגלי בדולח “ותלד את פלג”,

תזרום גשמי ברכה, תמטיר טללי שחקים,

תשפוך נהר די-נור, תְסָער משברי ברקים.

אך הפעם אל טל; הנוצה תנוח,

חרש יושב המשורר, החלון פתוח;

שבת ניד עט, פסק המן,

מעיין השירה נכלא רגע, לא ירונן.

[ב]

חוצה מביט המשורר בעינים קמות,

שם עדת ציפורים אומללות, רפות, נדהמות

חופשות ניצי שלכת ומקוששות שבבים

לבנות הקינים לאפרוחים הנאהבים

הרועדים מקור, התועים בלי כנפיים,

השואפים צל מנוח ונכספים לחום וחיים.

אז יתגעש לב המשורר, וקפץ ופנה

אל קסת הסופרים, לנוצה הלבנה

ותפשה בחמתו, שיסע לכפיסים

ובדיה ושערה ימרוט לרסיסים

ובצחוק חן על שפתיים ובאור פנים

יקרא: “ציפורי עדני, קחו את כנף הרננים

אספו חלקיה, כל מוץ, כל נים משהו

(היא לא תינשא לשיר שירה רמה מזו!),

שוטו ולקטו, ומהרו, בנו את הקינים

והצילו את הטף מנדודים, מצנינים!”

[ג]

ונאלם דום השולחן, שכול-עט, חדל-כהונתו,

ובחלון שם עומד בעלו מלוא קומתו,

זורה אבק הנוצה, ממלא כל חלל האויר.

מסביב לו מקהלות ציפורים יוצאות בשיר.

כל קורט, כל קיסם ומוץ מצרפות למניין

ובשמחה וצהלה הן מתכוננות לבניין,

והנוצה קרועה, פורחת בכל נים וסיב

ועל מצח המשורר כתר הזיו;

הינחם השלחן, אל תאבל, לא עת ספוד,

ישוב אליך בעלך, וחידש כוח והוד!

כי ישחו בנות השיר ונדמו עד ארגיעה,

אמנם נסתם החזון, קשה הדומיה,

אבל אין דבר! החסרון להימנות ביתרון חן

בבוא עת רצון, ונבנה, האח! נבנה הקן!

וזכרו: מסורת היא לנו, כוחנו לאלוה,

צדיק מחלק פירורים משולחן גבוה,

והגאון העברי איננו נציב קרח רם,

אך איש עניו וחונן, מעורב בדעת עם העם,

כי אמנם רב כתרים גאון מהולל בתשבחות,

אבל “הטוב והמיטיב” היא המעולה בברכות.

[ד]

למשורר צדיק זה, בזיו נדיבות זורח,

בחזוני דימיתיך היום, יקר אורח!

על כינורך, אצבע אלהים פורטת הגיון,

אתה מושל הר זמר, שר היכל החזיון;

מלאכים בעטך, משיקי כנפים

ועל מצחך זרי הדסים, זוהר קרנים;

רצפה לך מהמזבח ואוצרות כוכבים,

אף תוכחות חימה מתנחשלות בחזיזי להבים,

ורקמת אש דמיונך, ביפי פתלתולי פלדות

אתה רוקע לעינינו כאברת עוף אגדות.

בך הומה הד התפילות ששפכו מאז האבות,

תפילות העתיקות, הכתובות בדם לבבות,

שחדרו לתוך השיש של עמודי נצח

בפרסות ברזל של ענות נפש ויסורי רצח;

אתה הדמעה הבוערת, גואל הדם!

נורא אתה כשר הרעמים, בקומך למשפט עם;

כסוער ים זועף במיתרי כנורך הרעש,

השולח ברקים כלָבּה היוצאת מהרי געש,

התובע עלבון בקול קורע שמים,

רמוס תנין ועשות שפטים באלוהי מצרים.

[ה]

נפשך נחל-רזים עם נבכים ומעמקים

שבו טובעו מקדם קדמתה כרכים,

אשר מצה כל עבי האופל ורעל הסמים

מן הביצות והכבול, הגבאים והאגמים;

ולילות יאוש סתיו, ללא כוכב, טבועי עופרת

(רק עששית כאבוקת שדים שהבהבת-מעוורת)

פעפעו לתוכו צער צורב וכאב עולמים,

בכל זאת בהיר הנחל וגליו כזוהר השמים,

זך כבדולח, קל ופזיז, עוטה צבעונים,

לקובעת ירדו השמרים של כוס היגונים!

עליז וחפשי המשורר, ולו רוך כרצפת הפרחים,

לא עממוהו בגלות הסמרטוטים והמלחים,

הגיטו לא קיצץ כנפיו, אך נפל שבע

וקם! בן הנשרים, מקורב למלכות הטבע,

עושה דרכו במעמקי היצירה לפני ולפנים,

מקשיב לחש האדמה, לבלוב עצי עדנים;

לו רומז הכוכב והעב, הקריץ והשפרפר;

רעיפת הטל ורפרוף הציפור והפרפר;

הוא מלא עוז חיים ויפי ורוח היצירה

ובמקהלה הכל סביב עונים לו הד שירה.

ויהי ששון ושמחה לשארית מחנה יהודה,

כי נתן פאר חדש לשפת ציון השדודה

באספקלרית אורו פלאים וקסם יפי גוונו,

בדמדום תכלתו, לובן ספיריו, ברק ארגמנו;

שפה עתיקה ורעננה, צלולה וצרופה,

מביעה כל הגה, בשלש-עשרה נפות מנופה,

לא ניב מעוך ורצוץ של המקוששים במילונים,

לא ענן מליצות סרות טעם בלשון המטטרונים,

כי מבית-מדרש בא, דומה, מהוולז’ונים,

קרא ושנה, ובחדשו מלים נזהר מקמשונים,

ותיזל אמרתו כטל, וכמו ממור הלך

ויצא שמו לתהילה, ויהי בשירה מלך!

[ו]

ויהי כי הקיפו הימים, ומשוררנו החביב

עלה, תהלה לאל!, מן הגולה, והוא בתל-אביב

ביקש לישב בשלווה, שם ביתו ורחובו,

כונן מיתרי כינורו לשלם את חובו,

להשמיעני מציון את מבחר השירים,

גם מאסף ועורך, בורר כתבים ומכין “דבירים”

ונאמר אליו: תלה-נא הכנור על ערבים!

והנח לרגע העט, הספרים והכתבים!

סליחה! לא רצינו להפריעך ממעשיך,

אך עת לעשות לשם – הפרו שיריך!

ויקם ויסע, והנה הוא בתוכנו,

נאזר בגבורה ועומד בשורה – למלחמתנו

מה“פרנס” ירד פיטן לעזור ב“דריוו”,

עוד מעט יעשה נפלאות, ילהיב מוח ולב.

[ז]

הנה זמר בלי מלים, הללויה של יצירה!

הנה ההמנון של מעשים, השירה!

הנה ספר בראשית, עשוי בידיים עמלות!

שיר שכולנו חייבים לשיר במקהלות,

האסטניסים והמתפנקים, בני העליה,

אצילי רעיון, צנועי רוח – לעולם העשיה!

הניחו הסינקליטין, מה לכם דמדומים וסוד?

הלעולם נרדף רוח, ולא נכונן לנו יסוד?

החרש והחושב והחוקר בכל עניין!

כל אשר נגע אלהים ללבו – לעבודה, לבנין!

כשישראל טובעים בים אין שירה אחרת

בלתי אם: עַם בּנֵה, החזר לישנה העטרת!

[ח]

יש שאני שב אחרי חצות לילה מן האספה

בראש סחרחר, בעצבים נרגזים ובנפש עייפה

(אותי תיקנו חצות ואני מפגין בלילות תפילתי), אתהפך על משכבי, ולא אנום את שנתי.

כי צלמי מגור, שמראיהם מקריש את דמי

הולכים ונמשכים בשורות-שורות, לא יתנו דמי לא צוק הגלות ותמונות מחיי העצבים

שראינו יום-יום, בשבתנו אל עקרבים:

לחיים מקומטות, שקערורות, משוקעות,

עיניים עמומות, מוקפות תכלת-טבעות,

צפודי עור, נפוחי כפן, נרמסים ושדודים

בלי נחלה, מחיה ומעמד, שבעי קלון ונדודים.

אך תמונות אחרות: מלבלבים ציצי תחיה!

פלגי עבודה חדרו וישקו את הציה!

חלוצים אמונים עלי תולע מחבקים אשפתות,

ובאו ונחו כלם בנחלי הבּתות –

שמחים ביסורים, וכבר יש ניר וביכורי פירות,

שלהבות תקווה נלחמות לקיומן, מפרפרות:

חינוך, שפה, חקלאות, תעשיה, מעט זכויות,

זרעם בם לצמוח, ברבות העם בעליות,

וכוח אין! ותלונה כיללת חשאין בנשף

נוזלת אט, אנחת חלושה איומת קשב

וצליל לה אחד: הבו התקציב בלי נכיון!

פן יכשל הכוח, ונחרץ כליון…

אז ייהפך לאבן הכר שלמראשותי

וזרם קפאון שוטף חולף בכל עצמותי

ובמחול פרא מרקדים לעיני קורטי שביבים

שדות ופרדסים, משתלות ושרברבי ביבים,

ובתי מרפא ובתי-ספר, הוי, סגורים,

וחשמלים נדעכים, והכבישים מלאים הדורים

ומחוסרי עבודה מתלבטים הנה והלום,

ואיקץ, ואני טבול זיעת קור, והנה חלום!

ולבוקר, פג פחד הלילות, עת מלאכה!

אסיפות וסעודות חדשות, כל המרקחה!

שוא יעלה שועל בחומה, שוא לפרוץ ייוָואֵל —

איתן הצור, לא ישקר נצח ישראל;

[ט]

ברוך בואך, ציר ארצנו, נכבד אורח!

משורר רב מתנות מאלהים, רענן, פורח!

לא פנים חדשות אתה במחנה אחיך,

שמך מקשקש כפעמון באזני קוראי שיריך

ונודף כאפרסמון גם לאף יודעי התרגומים,

אף כי נמר הריח – בין ישראל ללאומים!

גם אשר לא מקרא ולא תרגום –רצויה כוונתם

לתת כבוד וגדולה לעמם ושפתם.

ורבים מעמי הארץ מתיהדים ביניהם,

כי נפל פחד שפתנו וספרותה עליהם,

והתנבאו גם הם במחנה בתום לב ושלהבת יה

ומתוך שלא לשמה יבואו לשמה.

יודעים להכין חגים בעולם זה של צעקנות,

של פזיזות ופומבי ובולמוס של סקרנות,

של בעלי ה“ישתקשקון” וכרוזה קורא בחיל,

ששם כל יום פרשה סתומה בלי קשר ופתיל

עם התמול והשלשום, כטעם המראות הנעות,

ומנסר גלגל הקיקיונות והמודעות

וההידור למראה עין, כחל ופירכוס וסרק

וקולי הקולות של יערות אילני סרק;

אבל דע: לא אלה בעבועי סיר הנפוח,

הם תוכן עולם זה, בלי היות בו חיי רוח,

לא זה, משורר אורח, משפט חגנו,

אך קדוש באמת היום הזה לשפתנו!

יש פה אוצרות של רוח לאום ואורה,

של דעת שפתנו ורוך ורגש והשפעת התורה,

רוח ציון אדירה, תקווה ואימון ותום,

אחווה ורעות, אצילות ונדיבות, קושט וחום

יש ויש! אלא שהם מייחלים עוד לרוח המעורר,

זאת תעודתך, המאיר, המלהיב, המשורר!

צער הגלות אתה במצבועך תיארת,

ששון ישענו בציון אתה בכינורך שרת,

כל מלה מפיך תעודד, תפיץ אור, תרים,

כי חותם תכנית אתה, אף בלי אומר ודברים,

בעדך ידברו כל שיריך, תלהיב מגילת האש,

כולך שאגת-איתנים אדירה — לך רש!…

למשורר יליד דמיוני דמיתיך נדיב חן!

כי תעזור ברוח גאונך לבנות לעמך הקן.

ניו-יורק, ט“ו בשבט תרפ”ו [1926]