“מעלות” – בטאון אירגון המורים בבתיה“ס העל־יסודיים בסמינרים ובמכללות, שנה שבע עשרה, אייר תשמ”ו, מאי 1986, עמ' 16–23.

יפו היתה מאז ימי החשמונאים בידי היהודים. בתחילת ההתקוממות הכללית נגד רומא כבשה הנציב הרומאי קסטיוס גאלוס, וניתן להניח כי הוא החריב את העיר בגלל מקומה האסטרטגי וחשיבותה הכלכלית ואת חומותיה הרס עד היסוד (66 לספה"נ). עם מפלת הנציב בקרב בית חורון, בדרך לירושלים, החל המרד המאורגן. לאחר־מכן, יצאו צבאות רומא לגליל, אשר כיבושו נסתיים בראשית שנת 67 לספה"נ עם נפילת מבצר יודפת, כעבור מצור של 47 יום. כאן נשבה יוסף בן מתתיהו.

בחודשי המלחמה בגליל שבו בני יפו ופליטים אחרים ממנוסתם, בנו מחדש את העיר ועפ"י סיפורו של יוסף בן מתתיהו “שמו את פניהם לשוד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שוד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה וכנען (פיניקיה) ובין ארץ מצרים, עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם”. בהמשך דבריו מתאר ההיסטוריון את חוף ימה של יפו ואת הסכנות שהשרטונות המקבילים לחוף טומנים בחובם לאניות המתקרבות אליהם בשעת ים סוער. הרומאים שלחו יחידות פרשים ורגלים נגד פירטי יפו; הללו כבשו את העיר והיפואים נמלטו לאניותיהם. “ופתאום קם עליהם רוח סערה לפנות בקר, הוא הנקרא בפי יורדי הים הזה בשם ‘רוח הצפון השחור’, והטביע ספינות רבות בהתנגחן אשה עם רעותה, וספינות אחרות נפץ אל הסלעים. ורבים לא מצאו עצה בלתי־אם להמלט נגד הזרם אל לב הים, כי יראו מצוקי הסלעים אשר בחוף ומהרומאים העומדים עליהם, ושם כסו עליהם גלי הים, אשר עלו למרום בסערה. הנמלטים לא מצאו מקום מנוס והנשארים על עמדם לא הצילו נפשם, כי כח הסערה דחף אותם מתוך הים אל החוף, והרומאים הדפו אותם מן העיר. ונוראה היתה צוחת האנשים בהתנגח הספינות ביניהן, ונורא היה קול נפץ הספינות, ורבים מן ההמון הגדול מצאו להם קבר בגלי הים, ורבים נפצו במפלת הספינות, ורבים נפלו על חרבם, כי קל היה להם המות הזה מרדת אל מצולת הים. אולם רב האנשים נסחפו בזרם הים ונפצו אל צוקי הסלעים, עד אשר אדם הים מדמם למרחוק, והחוף מלא חללים. וכאשר חתרו פליטים והגיעו אל החוף, קמו עליהם הרומאים והמיתום. ומספר הפגרים, אשר הקיא הים, היה ארבעת אלפים ומאתים. ואחרי אשר כבשו הרומאים את העיר בלי מלחמה הפכו אותה לשממה”¹.

הטרגדיה של היפואים, אף ללא התחשבות בממדי האסון, הינה בעלת חשיבות גדולה יותר מכפי תאורו הקצר של יוסף בן מתתיהו. יהיו כאשר יהיו נימוקי הסופר לתאור המקוצר ולהפחתת משמעותו², אסון הפירטים של יפו ושעור טווח הפעולה שלהם ראויים לענין רב יותר. מעשה הספור דלעיל, עפ"י התיארוך של יוסף בן מתתיהו, ארע בחודש פאנימוס. ב־4 לחודש הגיע אספסינוס לעכו ומשם המשיך את דרכו לקיסריה. התאור אינו מפרט את הזמן שהמצביא ואנשיו בילו בשתי הערים האלה; אולם, לפי קצב הספור, זה לא ארך יותר מאי־אלו ימים. כמו־כן, המרחק בין עכו ליפו, רגלית או רכוב על סוס, לא יכול היה להשהותם זמן רב. הדיון על קביעת המועד הוא חיוני לשם הבהרת נסיבות הסערה תוך שימת לב לנתוני חוף ימה של יפו ובכל הנוגע לתכונות המים והשוניות שם.

זיהוי החודש ההליניסטי, פאנימוס, עם חודש כלשהו בלוח העברי או היוליאני כמעט בלתי אפשרי בשל חוסר הוודאות לגבי שיטת התיארוך של יוסף בן מתתיהו. ריבוי הלוחות ההליניסטיים והתאריכים לפי שיטות שונות אינם מאפשרים לוודא את התייחסותו. הספרות הדנה בלוחות ההליניסטיים, לרבות דעתו של ההיסטוריון שירר³, מאלצת לקבוע את מועד הסערה לא עפ“י חישובי לוחות, אלא עפ”י חקר תופעות מזג האוויר.

לקביעת המועד באות בחשבון העונות – אביב ותחילת הקיץ לכל המאוחר, אולם בחודשים אלה מזג האוויר אינו סוער כלל באזורנו; והאם מכאן נובע, שמהימנות סיפורו של יוסף בן מתתיהו על האסון מוטלת בספק? ברם, רישומי מזג האוויר של השרות המטאורולוגי בבית דגן וכן עקומות האנאמוגרף מעידים, כי ב־3.5.62 עם שחר, סערת רוח צפונית במהירות 50–70 קמ“ש עברה לאורך חופיה הדרומיים של הארץ. תופעת מזג אוויר מעין זו הינה בלתי רגילה לחלוטין באביב ולא כל שכן בתחילת הקיץ, וברישומי השרות המטאורולוגי, הקיים מאז המדינה, היא חסרת תקדים. בדברי יוסף בן מתתיהו נקראת סערת ים זו “רוח צפון שחור” המתעוררת בפתאומיות. בספרות היוונית ידוע הביטוי אצל הגאוגרף סטראבון בלבד ומציין את הרוח mistral במפרץ Lyon. רוח זו ידועה על התפרצויותיה הפתאומיות הגורמות לא אחת אסונות לאניות השטות שם⁴. הדייגים היהודיים העובדים זה עשרות שנים לאורך חופי הארץ או חבריהם הערביים, שניתן היה להניח כי אלה האחרונים שומרים על מסורת דורות, לא יכלו לדלות מזכרונם ביטוי הבא להזכיר, אף ברמז קלוש, שם דומה ל”רוח הצפון השחור“, אעפ”י שיוסף בן מתתיהו מציין, שהשם שגור היה בפי יורדי ים זה⁵. ואכן חבל מאוד, שהניסיון להעזר בפולקלור של הדייגים לא עלה יפה במקרה זה. מכל האמור לעיל ייתכן, אפוא, שענין לנו עם ביטוי השאול מסטראבון, או שמא לפנינו שימוש מקרי בלבד של השם בדברי יוסף בן מתתיהו? אם אלה הם פני הדברים, הרי היתה הרוח הצפונית שחורה באמת, כי הביאה אובדן ואבל לבני יפו. אולם אפשרי גם פרוש נוסף, אם נתאר את קורות אור ליום ה־3 במאי 1962: שרב החל בצורה קלה ערב יום קודם נמשך כל הלילה, הרוחות נשבו מהגזרה המזרחית בעוצמה (מהירות) של 6–10 קשר עד שעה חמש בבוקר. בשעה זו באה מכת רוח פתאומית, כיוון הרוח הפך לזמן קצר צפון, צפון־מערב בעוצמה של 20–30 קשר. כעבור זמן, נשתנה כיווּן הרוח ונעשה צפון־מזרחי מזרחי, והעוצמה ירדה עד 20 קשר (בשעה אחת עשרה בקרוב): ביום האמור התפתח שרב קשה מאוד, שהביא לטמפרטורה של 37.5 מעלות לעומת 22.5 מעלות יום קודם, הלחות היתה נמוכה (13%) והראות לקויה, אופק הראיה השחיר⁶. האם מעין מזג אוויר של בוקר יום ה־3 במאי 1962, היכול להיות דומה לזה שביום הבלתי ידוע בחודש פאנימוס, נתן את הדחיפה ליוסף בן מתתיהו לציין את מכות הרוח הצפוניות בשם “רוח צפון שחור”?

מקום העגינה המשוער של פירטי יפו, כפי שהדבר יכול להסתבר מהמאורעות, היה צפונית־מזרחית מסלע אנדרומדה השוכן מול הכניסה למעגן הסירות של יפו.

“הרוח הצפון השחור” יכולה לעורר גלים תלולים הנשברים אל מול החוף. זרם הים של מעגן יפו הוא בכיוון צפוני־מזרחי ועובדה זו, שהרוח מנוגדת לזרם, גורמת לגלים תלולים ביותר והתוצאות המתוארות בסיפור אינן מפתיעות⁷; סלע אנדרומדה ויתר השוניות ניפצו ושיברו את ספינות הפירטים של יפו, כשאלה ניסו להימלט ללב הים, כנגד הרוח.

כאן המקום לעשות את הכרותנו עם בני יפו של תקופת ההיסטוריון. ידיעותינו אינן רבות על דבר תעסוקתם של אוכלוסי יפו היהודיים בעת ההיא, אולם ראוי לציין, שבין מצבות הקבורה מן המאה ה־ 1–2 לספה"נ בבית העלמין היהודי ביפו נתגלתה כתובת של משפחת דייגים יהודים⁸. בכל אופן סביר הדבר, שלשוד ימי בכל עיר נמל בעולם, וביפו לא כל שכן, התמסרו אוכלוסי דייגים ותושבים אחרים הקרובים לים בדרך כלשהי.

הפירט של תקופת רומא, בנוסף לשם זה, נקרא אף ליסטיס. האבחנה המקובלת בקרב האנגלים piracy-privateering יסודה עוד בימי רומא. הפירטים “שלא מטעם” (commission) שוטטו בימים⁹ והם הובחנו היטב עפ"י החוק כדברי ה־Digesta: "אלה נחשבים אויבים, אשר העם הרומאי הכריז עליהם מלחמה באורח רשמי,

או הם על העם הרומאי; והאחרים מכונים שודדים או גזלנים".¹⁰

“Hostes sunt, quibus bellum publice populus Romanus decrevit, vel ipsi populo Romano; ceteri latrunculi vel praedones appellantur.”

כמובן, קשה ביותר להבחין הבחנה ברורה בין שודד (פירט) ל־privateer (שודד מורשה מטעם) המוכר כאויב והלוחם כחוק¹¹. קביעת אבחנות חד־משמעיות מסובכת היא לא פחות מאשר ניתוח מעמדו המשפטי של המרד היהודי נגד רומא בכללו. למעלה מכל ספק הוא, כי יהודה התקוממה נגד השלטון החוקי ומכאן, שיוסף בן מתתיהו, סופר החצר של בית פלאביוס, מכנה בשם – שודדים – את כלל לוחמי חירות ישראל. אין כל טעם, אפוא, לניתוח מעמדם המשפטי של פירטי יפו.

הפירטים של יפו פעלו בתקופה הנחשבת כרגועה לסחר הימי¹²; על כן טווח פעולתם ראוי לשימת לב מיוחדת. מתאורו של יוסף בן מתתיהו אנו מסיקים, שהוא הפחית, בכוונה אולי, את משמעות המעשה והנחיל לפירטים גורל ההולם שודדי־ים, אשר נסו על נפשם עם הופעת נציגי השלטון החוקי, שהם יחידת פרשים רומאית, ותוך כדי מנוסה קרה להם האסון.

מכל מקום, עפ"י תאורו של יוסף בן מתתיהו, פעולות הפירטים של יפו תואמות את תוכן מושג שיבוש הסחר, commerce destroying באנגלית או guerre de course בפי הצרפתים, כפי שהדבר התגבש כלקח היסטורי בניסוחו של ההיסטוריון אדמירל Mahan.

“בפעולה מלחמתית זו, המכוונת נגד אניות סוחר שלוות וחסרות הגנה, מופעלות ספינות בעלות ערך צבאי נחות. לספינות הללו אין די כוח לגונן על עצמן, הן זקוקות למקלט או לעזרה בקרבת מקום; עזרה זו יכולה להמצא בגזרות ים הנשלטות ע”י אניות המלחמה של המדינה (והן כמובן לא היו ליפואים) או בנמלים ידידותיים. אלה האחרונים נחשבים כתמיכה העיקרית, כי הנמלים לעולם במקומם והגישה אליהם ידועה יותר למשבשי המסחר מאשר לאויב (את התפקיד הזה נועד למלא נמל יפו)“¹³. בנוגע ל”ערך הצבאי של שיבוש הסחר כפעולה מלחמתית מכרעת או משנית: השיטה שלפיה שיבוש הסחר יתנהל ביעילות המירבית היא – פיזור ספינות או היאחזות באיזור מרכז חיוני, אשר דרכו חייב הסחר הימי לעבור. כל אלה הינן שאלות אסטרטגיות ולהיסטוריה יש מה לומר עליהן"¹⁴.

מהניתוח ההיסטורי מסתבר למעלה מכל ספק, שפעולות פירטי יפו היו חלק אורגני ובלתי נפרד של המרד נגד רומא, ותוך שימת לב למקורות העומדים לרשותנו, הינן טעונות בדיקה כשאלה אסטרטגית של מלחמת חרות היהודים. תחילתה של שאלה אסטרטגית זו נוגעת לסחר הים־תיכוני של רומא.

היסטוריונים וסופרים בני הדור מרבים להזכיר את הסחר הים־תיכוני של רומא. הוא התעצם וגדל ובמאה ה־1 לספה“נ הופרע אך במעט ע”י הפירטים¹⁵. רמת החיים הגבוהה של האימפריה הזדקקה במידה גדולה והולכת לחילופי סחורות. לפרסום ניכר הגיעה במיוחד הובלת הדגן ממצרים בספינות אלכסנדריות, אשר באו לא אחת לפתור את בעית אוכל הנפש של הפרולטריאט ברומא; וכך נעשתה הובלת דגן זו לשאלה פוליטית פנימית¹⁶.

בשעת נושא דיוננו, נמשכה המלחמה עקובת הדם בין רומא ליהודים זו השנה השניה. האניות להובלת דגן הוסיפו, כמובן, להפליג אף בימים אלה; ואשר בנוגע לנתיב ההפלגה, סופרי התקופה מציינים לרוב את הכיוון המזרחי כלומר, בדרך העקיפין, באגנו המזרחי של הים התיכון – לאורך חופי סוריה ואסיה הקטנה הדרומיים בואכה יוון הדרומית – הגיעו האניות אל איטליה¹⁷. הארכת הדרך, הבלתי־הגיונית כביכול, הינה פועל יוצא של תנאי הרוחות השוררות בסמוך למרכז הים התיכון בעונה שלאחר הקציר במצרים, בחודשי האביב. רוחות אלה הקרויות אטזיות (שנתיות) נושבות מהחופים הצפון־מערביים של הים התיכון לעבר הפינה הדרומית־מזרחית שלו בחוזקה כה רבה, שאנית מפרש אינה מסוגלת להתקדם במישרין ממצרים לאיטליה. על כן, נאלצו האניות לבקש את סיועה של הבריזה המקומית לאורך הנתיב הנ“ל¹⁸. הספינה האלכסנדרית המצוידת במפרש רוחב בלבד לא יכלה לשוט אלא ברוח גבית בעיקר ולכל היותר בזווית של 80 מעלות ואת הרוח הגבית רק בנתיב עקיפין זה היה באפשרותה לתפוס. כמו כן, מציינים הסופרים תכופות, שבימות חורף שבת כל השיט בים התיכון והוא התחדש רק בתחילת חודש אפריל¹⁹, ולכן היה סיפק בידי היפואים להתקין את עצמם כהלכה ומהחודש האמור אף לתקוף את האניות היוצאת את נמל אלכסנדריה בתדירות רבה. הובלת דגן זו, כאמור, כוונה לרומא, אולם יתכן, עפ”י הסיפור של יוסף בן מתתיהו, שהספינות הביאו אספקה לצבא אספסינוס הלוחם ביהודה. הנוסח של ההיסטוריון אומר בזו הלשון: “הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שוד וחמס בדרך הים אשר בין סוריה ופיניקיה ובין ארץ מצרים עד אשר לא יכלה עוד אניה להפליג בים הזה”²⁰. מכאן מסתבר, שהפירטים היו זרוע ימית צדדית לכוחות היהודיים הלוחמים ביבשה, שמשמעותה האסטרטגית, אמנם, לא בלתי מבוטלת, ומאחר ובעקבות Mahan כבר הערכנו לעיל את תפקיד הפירטים בכל הדורות ובכל הימים משך ההיסטוריה, אין לנו כל זכות למנוע זאת מבני יפו.

השתתפות בעלת ערך משני זה במלחמת החרות של היהודים תיראה באור שונה לחלוטין עפ"י ספר יוסיפון. ספר היסטורי עממי זה מהמאה ה־10 מבוסס בין היתר על כתבי יוסף בן מתתיהו ועל עיבוד של “מלחמת היהודים” שלו המיוחס ל־ Hegesippus

איזה תאור הוא הנכון, ומנין לדעת את אשר באמת קרה בימה של יפו? על המחבר האלמוני של ספר יוסיפון כך כותב ד. פלוסר: “מחבר יוסיפון לא היה רק מלקט מקורות ומעבדם אלא גם היסטוריון, בעל חוש חד בהבנת מקורותיו. בכישרון זה הוא יחיד במינו בספרות היהודית של ימי הביניים ואף קשה למצוא לו דומה בספרות ההיסטוריוגראפית של אומות העולם באותם הימים… אשר יגש אל המקורות באותה גישה עצמאית ובאותה מגמה להעלות מתוכם את העובדות לאמיתן ולגלות את משמעותן. תכונות אלה מקרבות את מחבר יוסיפון להיסטוריונים מודרניים, הניגשים אל מקורותיהם בגישה דומה. כבר עמדנו קודם על כשרונותיו של יוסיפון כחוקר בכל שנוגע לפרטים בודדים (ההדגשה שלי)… וחוקרי בית שני יוכלו להיעזר במחקרים על תקופת בית שני בדעותיו ובמסקנותיו של יוסיפון. מצויים אפילו פרטים בתולדות דברי ימינו שיוסיפון הצליח להבהירם הבהרה ודאית, ובכך קדם לחוקרים מודרניים”²¹.

בשים לב לנתיב המקובל של ספינות אלכסנדריה, הנוסח של יוסיפון הוא סביר בהחלט. אי־לכך, הבטוי “אל האיים” – המציין במקרא ובספרות הבתר־מקראית, בדרך כלל, את המרחקים הבלתי־מוגדרים – יוכל להיות בסיפור זה בעל תוכן ריאלי. עפ"י המאמרים של Lionel Casson ²², ספינות הדגן ואנית המשא־נוסעים “איסיס” שטו לאיטליה דרך איי יוון. לפיכך, הפליגו אף הפירטים של יפו ושטו “אל האיים… לשלול ולבוז ולהרוג ולאבד את עמך”. האיים מרודוס מערבה הינם נתון גאוגרפי מציאותי בנתיב ספינות הסחר של האימפריה הרומאית.

בשובנו כעת אל הדעה של Mahan המגדירה את “הערך הצבאי של שיבוש הסחר כפעולה מלחמתית מכרעת או משנית”²³, מסתברת המחשבה הבאה: עפ"י נוסח יוסיפון, פעלו הפירטים של יפו ככוח אופרטיבי עצמאי. הם לא הסתפקו בחבלה באספקה המכוונת לחזית ביהודה, אלא ניסו – כנראה – לחדור אל המרכז האסטרטגי של האויב ולהסב לו נזקים ניכרים. מהלומות במרכז האסטרטגי הינן בעלות השפעה המורגשת אף בשולי האימפריה (יהודה). סביר הוא להניח, כי הסיפור נוסח יוסיפון הוא הנכון, שכן הפליגו היפואים אל איים סמוכים, הידועים היטב בנתיבי השיט של אניות רומא.

שאלה נוספת היא השליטה בחופי הארץ. כבר בתחילת ההתקוממות דאגו הרומאים לכיבוש החוף הדרומי והבטחתו. לשם כך, כאמור, כבש הנציב את יפו. זהו הכיבוש הראשון: “צבא השלוח פשט על העיר משני כוונים, החלק האחד בא מדרך היבשה והשני דרך הים, על כן נכבשה העיר על נקלה…²⁴. לאחר תבוסתו של הנציב במורד בית חורון התרחב המרד לממדי מלחמת חירות כל־ארצית. בירושלים הוקמה ממשלה מהפכנית, אשר חילקה את הארץ לאזורי פיקוד. בין היתר מונה לשר צבא של אמאוס, לוד ויפו יוחנן האיסי. לצערנו, לא הרחיב יוסף בן מתתיהו את דעתנו על אודות שר צבא זה. בין הפעולות הראשונות, שהיהודים עשו לאחר הקמת הממשלה המהפכנית, היתה ההתקפה על אשקלון ובה מצא את מותו גם יוחנן האיסי²⁵. מן הסתם, חשב המפקד החדש על אבטחת החוף דרומית ליפו, שכן “איבת עולם היתה בינה ובין היהודים, ועל כן אמרו הפעם להגיח עליה ראשונה”²⁶. אם ננסה “לתרגם” את דברי ההיסטוריון לשפת האסטרטגיה המשוערת של יוחנן האיסי, נוכל לראות כאז נסיון לאבטחת החוף לקראת פעולות היפואים מפני התנכלות אפשרית של שכנים עוינים הקרובים קירבה מסוכנת לבסיס הפשיטות העתידיות לבוא, או אפילו להכין את אשקלון כ”יפו שניה" ומשך זמן זה כבר ניתן ליפואים להתלכד, לשוב לעירם ולהתכונן למסעותיהם. (אשקלון שימשה עמדה קדמית לצי המצרי בימי מסעי הצלב.)

שאלה נוספת העומדת למכשול: היכן היה הצי הרומאי, ומדוע שלח אספסינוס כוחות יבשתיים לכיבושה של יפו מחדש? המקורות הספרותיים והאפיגרפיים הרומיים מזכירים שני ציים – classis Syriaca, classis Alexandrina.

D. Kienast מציין בין היתר: “לצערנו, מעט מזער יכולים אנו לדלות מהכתובות ומהפפירוסים על פעילות הצי המלחמתי שבמצרים. אפשר להניח, שזה נתן ליווי לאניות הדגן, מבלי שעדות כלשהי תעמוד על כך לרשותנו. ניתן היה לצפות, כי פעילות הצי שבסוריה התנהלה לאורך חופי סוריה־א”י. אולם, אם נבחן את מאורעות מלחמת היהודים של אספסינוס, יתברר, כי באותם הימים לא יכול היה להתקיים כל צי פרובינציאלי בסוריה"²⁷. קרוב לוודאי, כי פעולות פירטי יפו הכריחו את קיסרי בית פלביוס להקמת הצי הסורי הפרובינציאלי, אולם לא מן הנמנע הוא, שהוגשם הדבר רק בימי טרינוס והדרינוס ואף זאת בעקבות מרידות היהודים.

מכל מקום, צי עוין לא עמד בפני הפירטים של יפו. את אניות הדגן הרומאיות אנו מכירים די והותר; הגדולה בהן, איסיס, לא עלתה על 1200 טון²⁸. ברם, איננו יודעים דבר וכן גם אין כל נתון בידנו על כלי השיט של היפואים. אפשר שאלה היו כדוגמת תבליט הסרקופאג במוזיאון הלאומי בבירות²⁹, או ספינות אחרות שנהוגות היו אותה העת במזרח התיכון. ה־skapha מופיעה בספרות היוונים והרומאים פעמים לא מעטות ולרוב באה לציין כלי שיט קטן, מעין סירת הצלה³⁰. מכיוון שלא ניתן לשער, שבסירות ההצלה פיטרלו יהודי יפו אפילו את חופי הארץ, באים אנו להעזר בצורה הארמית של השם – אסקפא כדי לברר את משמעות הביטוי. האסקפא בספרות המסורת היא ספינה קטנה, מעין גוררת³¹, כלומר כלי שיט גדול יותר מסירה. שמות כלי השיט לא היו מתמיד חד־משמעיים כדוגמת ה־liburna, שהיתה בפי הרומאים אנית מלחמה, בשעה שה־בורני בתלמוד מזכיר אנית תובלה³². שינוי משמעות השם של ה־skapha חל גם בפי עמים אחרים, שהלך ונעשה בצרפתית esquifn, באיטלקית schifo, ומשמעותה גם סירת משוטים וגם מפרשית, ולמרבה הפלא, השתמש יוליוס קיסר בימי מלחמת האזרחים בכלי שיט מלחמתיים הקרויים בשם scaphpa ³³. אם כתב יוסף בן מתתיהו את ספרו תחילה “בלשון מולדתו” הבין מן הסתם כלי שיט גדול מכפי מידות סירת הצלה; ראינו לעיל, כי ריבוי משמעויות השם מניח לנו תמרון מסוים.

על סמך הוכחות אלה, במישרין ובעקיפין, וכמו כן בהסתמך על משוא הפנים בו נהג יוסף בן מתתיהו בהיסטוריוגרפיה שלו, מגיעים אנו למסקנה הבאה: לא פירטים, השודדים למען בצע כסף, פעלו ביפו ב־67 לספה"נ, אלא צי עצמאי של מלחמת החרות. יחידה ימית זו ניסתה להחליש את הלחץ, שהופעל על היהודים הלוחמים בעקשנות גוברת והולכת. המהלומות הימיות על המרכז האסטרטגי היו מתמיד – בעלות משקל. ומכאן, פרשת הפירטים לא היתה בריחת קומץ אנשים שביקשו למלט את נפשם בניסיון חתירה נואש להתרחק מהחוף, כי פחדו מעונשו של השלטון, אלא פעילות מבצעית מתוכננת בעלת טווח ניכר ומרחיק שוט.

משמע הדברים, שהמלחמה המקומית ביהודה התרחבה לבעיה של כלל האגן המזרחי בים התיכון, אף אם למשך זמן קצר בלבד, וכהערכה מתאימה את המאורעות האלה בים, הובילו ברומא בתהלוכת הניצחון על יהודה דגמי אניות³⁴.