מֹשֶׁה הִכָּה אֶת הַמִּצְרִי

וַיִּטְמְנוֹ בַּחוֹל. מַזָּל

שֶׁיֵּשׁ חוֹלוֹת כָּאֵלֶּה

מְכַסֵּי מִצְרִים מֻכִּים.

אֲבָל עוֹף־הַשָּׁמַיִם, כְּדַרְכּוֹ, נָבַר,

הוֹלִיךְ גַּם אֶת הַקּוֹל וְגַם קִרְעֵי בָּשָׂר. חֲבָל

שֶׁאֵין חוֹלוֹת דַּי עֲמֻקִּים

לְכַסּוֹת מִצְרִים מֻכִּים.

מָה עוֹד אֶפְשָׁר לוֹמַר?

מַזָּל הָיָה לוֹ, לְמֹשֶׁה, שֶׁהוּא מָצָא מִדְבָּר

אַחֵר, מִדְבָּר לֹא מְדַבֵּר,

שֶׁרוּחוֹתָיו אֵינָן חוֹלוֹת

מִצַּחֲנַת מִצְרִים מֻכִּים שֶׁבַּחוֹלוֹת.

בְּמִדְבָּר כָּזֶה אֶפְשָׁר

לְהִתְדַּיֵּן בְּנִיחוּתָא עִם כֹּהֲנֵי מִדְיָן, וּלְסַפֵּר

עִם בְּנוֹתֵיהֶם הַיְּחֵפוֹת, עַל פִּי הַבְּאֵר.