רקע
משה גליקסון
באלפור
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

מתוך שמחה והתרגשות יוצאת מגדר הרגיל מקבל היום הישוב העברי בארץ ישראל, על כל חלקיו ומעמדותיו, מפלגותיו וזרמיו, את אבי ההכרזה ההיסטורית מיום שני לנובמבר 1917, את הלורד ארתור ג’ימס באלפור. ולשמחה זו מצטרפים מרחוק מיליוני היהודים בתפוצות הגולה הגדולה. יש הרגשה בלבבות: חג לנו היום.

ואין פרושו של חג זה הפגנה פשוטה של צבור, המבליט את רצונו ואת שאיפותיו. אף אין עיקר מהותו ספוק צורך טבעי שבלב להביע לאדם־המעלה את רגש הכבוד וההערצה, שעם מכיר־טובה רוחש לו על מפעלו. שמחתנו זו על בקורו של באלפור בא"י יש לה יסודות עמוקים יותר. השם באלפור נעשה לנו סימן וסמל למהפכת חיים פנימית, סימן הקצור לנקודת מהפך היסטורית, לערכי חיים וליחסי חיים חדשים. הכרזת באלפור נעשתה לא רק גורם פוליטי מכריע בגורלה של המולדת ותנועת המולדת של עם ישראל, היא נעשתה לרבים מאתנו גם מוטיב נפשי־תרבותי להתחדשות־יסודות, להרגשת חיים חדשה.

ודאי: לא באלפור והכרזתו חוללו את תנועת התחיה הלאומית בישראל, לא הם טפחוה בלבבות ועשוה כח יוצר ומאיר נתיבות ולא הם יכריעו בסופם של דברים את כף המאזנים ההיסטורית. שרשיה של התנועה עמוקים ועתיקים ואיתנים מצירופים חיצוניים של פוליטיקה. יונקים הם ממעינות קדומים, מרצון החיים והיצירה של אומה “קשת עורף”, מן הכחות המופלאים, כחות מפעל וקרבנות, החיים ופועלים, מדעת ושלא מדעת, בגנזי נשמתה של אומה זו זה אלפי שנים. הציונות אינה אלא אחד מגלוייו של אותו רצון החיים הנצחי של עם ישראל, של רצונו לחיות לעצמו וליצור לעצמו. אותו רצון החיים התעורר בשעת גורל כבדת־תוצאות, עמד ומרד בגורל המנוול של חבר קבצנים, המשוטטים בעולם שאינו שלהם והסמוכים על שולחנות שאינם שלהם, ומשהתעורר שוב לא ישקוט ולא ירגע עד אם יבוא תקון לנשמת האומה הקרועה ולניצוצותיה הפזורים לכל רוח. מפעליה של התנועה במשך עשרות שנות קיומה עדים חיים הם לכח היצירה שבה. גורלה לא נחתך ולא יחתך על ידי ההכרזה של השני בנובמבר. אף בלי אותה הכרזה היתה מוצאת את דרכה, ולוא יהא דרך חתחתים ועקלקלות ומעצורים.

ואולם יקרה וחשובה וחביבה לנו הכרזת באלפור לא רק מפני שסוללה את הדרך הפוליטי למפעלנו, אלא גם, ובעיקר, מפני פעולתה המוסרית. היא השרתה שלום בינינו ובין עמי העולם, היא נתנה דמות ובטוי ליחס חדש אלינו, ליחסים חדשים בינינו ובין אחינו האדם.

כי הנה קללתה הגדולה של הגלות היתה זו, כי נכרתה מלבנו האמונה באדם, ברצונו המוסרי ובעליתו המוסרית. ראינו את עצמנו מנודים ומוחרמים מכל משפחות האדמה, הפקר לאינסטינקטים קדומים של אחרים, לשנאה פראית ומטומטמת שלהם. אף הדרישות היסודיות של יושר אנושי לא נראו חובה לבריות ביחס אלינו. זאב היה האדם ליהודי. ועל קרקע צחיח זה גדלו המיקרובים של כפירה והרס. נפשנו, הערה והרגשנית מזו של כל עם אחר שבעולם, הורעלה מאטמוספירה זו של בוז ושנאה, שאין לה תקנה. אטמוספירה זו גדלה את הכפירה היהודית המיוחדת במינה, את הספקנות של לעג מר ואת החמרנות ההוללה, החוטפת ונהנית מן העולם הזה על אפם ועל חמתם של “בעלי הבתים” צרי העין. והיא שגדלה גם את רוח המהפכנות וההריסה, הזורע אבדן וכליה סביבו וחותר לערער יסודותיו של עולם חוטא ואכזרי. ואף בשעה שנמצאה לנו דרך חדשה, דרך אנושית־מוסרית, דרך של חיוב ובנין, למלט את נפשנו מאותה אטמוספירה מורעלה, אף בשעה שהתעוררה בישראל תנועת התחיה הלאומית על אדמת המולדת העתיקה, עדיין לא נשתנו יחסי העמים אלינו, עדיין היתה תולעת הספק והכפירה באדם אוכלת את הלבבות. עברו עלינו עשרות שנים של התאמצות אנושית־מוסרית נהדרה. עמל לא־אנוש עמלנו ומשנה עבודת פרך עבדנו לבנות הריסות־דורות ולהחיות שממות שנות־אלפים. נלחמנו מלחמה קשה בטבע עז וקשה ומסרב, נלחמנו בנפשנו, בהרגלי דורות, בנטיותיהם של אנשי אויר ועבדי־גלות. לב חדש בראנו לעם, ותקוות חדשות ושאיפות חדשות נתנו בלבו. ואף על פי כן נשארנו בודדים ומנודים כשהיינו; היינו ונשארנו חרפת עמים. עמי־אירופה, יורשי רומא הגאיונים, לוו אותנו גם בדרכנו החדשה־העתיקה בפתגם־הלעג, שחקק האויב הרומאי על שער הנצחון שלו: “יהודה השבויה, יהודה המנוצחת”…

והנה סוף־סוף הגיעה לנו קרן אור מן המערב. הכרזת באלפור היתה שביב האור הראשון, שבקע את חשכת הדורות; היא שפרצה את הפרץ הראשון בחומה הבצורה של משפטים קדומים. מצפונה של אירופה — זה שמכס נורדוי שלנו הניף עליו שוט זעם ולעג מר — התעורר בפעם הראשונה ביחס אל עם ישראל ומצא את מבעו בבאלפור ובהכרזתו ההיסטורית. הכרזת באלפור הסירה את חרפת הדורות מעלינו ועוד יותר — מעליהם. בפעם הראשונה נעשה מעשה מדיני רב לכפר את עוון הדורות, להשיב לנו את זכותנו האנושית־היסודית, את זכות הקיום, את זכות המולדת. הכרזת באלפור השיבה כבוד לישראל, ואולם היא השיבה לו גם את האמונה באדם; היא הכשירה את הקרקע ליחסים חדשים בינינו ובין עמי העולם, היא השרתה שלום בינינו ובין אחינו האדם.

ודאי: אף הכרזת באלפור לא הפכה לבותיהם של בני אדם. הכרזה זו היתה מפעל מהפכני בנוגע ליחסים שבין ישראל לעמים, ואולם שום מפעל מהפכני אינו יוצר עולם חדש בבת אחת. כל מהפכה נתונה לחוק האכזרי של ריאקציה וחלופי־משמרות. כחה של ה“ירושה”, של משפטים קדומים, של הרגל מטומטם, של יצרי־הרע, גדול תמיד כדי לעכב ולהפריע את החדש. אף לאחר הכרזת באלפור לא ארכו הימים ובאה הריאקציה ביחס אלינו. באלפור יודע ומרגיש דבר זה לא פחות מאתנו. אף באנגליה, ארץ ההכרזה והמנדט, קטנה מאד מדת ההבנה ביחס למפעל הזה, לערכו המוסרי ולחשיבותו ההיסטורית. כחות השנאה וצרות העין התקשרו לחבל את מעשי ידינו, ורשת של מזמות ואינטריגות נרקמת יום־יום מסביב לנו בגלוי ובסתר. ואף באינסטנציה העליונה של האנושות, השואפת לשלטון הצדק והשלום בעולם, אף בחבר הלאומים אין העינים פקוחות ואין הלבבות ערים די צרכם ביחס לתנועת התחיה בעולם. ואף על פי כן אנו מרגישים בכל נימי נפשנו: הכרזת באלפור נעשתה לנו כבר נקודת־מהפך היסטורית: פעולתה, הפוליטית והאנושית, לא תחדל ולא תפסק למרות כל המשפטים הקדומים, למרות כל העכובים והמעצורים, למרות כל המזמות והחתירות. מבחינה זו לורד באלפור שייך להיסטוריה של עם ישראל לא פחות משהוא שייך להיסטוריה של אנגליה.

והנה בא אלינו לראות במפעלנו, לבחון ולבדוק, מה פעל ישראל במשך השנים האלה לתחיתה של האומה ושל הארץ. אין אנו חוששים לבחינה זו. אין אנו אומרים להראות לו כפרי־פוטיומקין. עינו החדה והחודרת של באלפור המדינאי, בינתו הצלולה והעמוקה של באלפור איש הרוח והמדע, לבו הטוב והפתוח של באלפור, איש המוסר והרגש יעמדו לו לראות מה שאחרים אינם רואים: את הגדולות שבקטנות, את אוצרות הרוח והמרץ והאהבה וההתלהבות, אשר הושקעו בדברים הקטנים, שסופם להצטרף למפעלים גדולים, — אשר הושקעו במלחמת־יצירה כבירה, במלחמה עקשנית ושיטתית באיתני הטבע, בחומר האנושי, בעכובים ובמפריעים מן החוץ, במשפטים קדומים, בקהות הרגש, בקוצר הראות ובצרות העין. יראה וידע להעריך את מפעלנו, ידע להחזיק טובה לעצמו על עזרתו המדינית־המוסרית הגדולה למפעל זה.

האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים, אשר לפתיחתה בא הנה הגדול שבאנשי המדינה ובאנשי הרוח האנגלים כיום, ודאי רחוקה עדיין מהלך דורות מן האוניברסיטאות שבקמבריג' ובאוקספורד. ואולם באלפור, איש הרוח והלבב, יחזה ברקמיה הרוחניים הראשוניים, יראה במאמצינו היצירתיים.

והיה זה שכרו של אבי ההכרזה ההיסטורית מיום שני לנובמבר שנת אלף תשע מאות ושבע עשרה. והנה זה שכרנו.

ועל כן חיה ההרגשה בלבבות: חג לנו היום.


“הארץ”, 26.3.25

המלצות קוראים
תגיות