לשעתו ולשעתנו

מן המפורסמות הוא, כי האמת הגדולה, שנגלתה לפינסקר מתוך מהפכה נפשית יסודית, כבר נבלעה בדמנו ובנפשנו, כבר נעשתה נכסי צאן ברזל בהכרתו של הדור ואף-על-פי-כן עדיין לפינסקר אנו צריכים; עדיין יש צורך בדבר, שנשוב לפעמים אל המבוע הראשון של האמתות המפורסמות, שנשוב ונחדש בלבנו את תורתו של פינסקר, ועכשיו אנו צריכים לדבר זה יותר מבכל שעה אחרת.

מהו עיקר חדושו של פינסקר?

אחד הגדולים שבמורי דרך התחיה אשר קדם הרבה לפינסקר – והוא הגדול שבתקופת ה“פריהיסטוריה” של הציונות – משה הס למדנו: לא אמנציפציה אזרחית נחוצה לנו אלא אמנציפציה לאומית, לא אמנציפציה של היחיד, אלא של העם. אין תקנה ליחיד מישראל מחוץ לתקנת הכלל; אין לו גאולה ושחרור אלא מתוך גאולתה ושחרורה של האומה; אמנציפציה, האומרת לגאול את היחיד על ידי התרת קשריה של האומה, אינה ראויה לשמה, ואין השם שלם אלא אם כן היא מביאה גאולה לכלל האומה.

בא פינסקר וחדש: אל תקרא שחרור אלא השתחררות; לא אמנציפציה נחוצה לנו אלא אבטואמנציפציה. אין האחרים אחראים לאסוננו הלאומי, ואין רשות ואין טעם לדרוש רק מידם את אשרנו הלאומי. אין אומה נגאלת, אלא גואלת את עצמה; אין גאולה אלא גאולת רצון ומפעל העם עצמו, הוא ולא אחר, יכול וצריך לרפא את הריסותיו ולחדש את חייו הלאומיים הטבעיים. אם הוא לא יבנה את ביתו שוא ישקדו אחרים על תקנתו.

לכאורה: היש עוד צורך לשוב ולהזכיר כיום את האמתות האלה, שכבר דשו בהן רבים? וכי לא נעשו לנו הללו כח יוצר-חיים ומחדש חיים? היש עוד כיום איש יהודי בעולם, שאמתות אלה לא חדרו עוד ללבו?

ואף-על-פי-כן חוששני, שיש עוד צורך לחזור על האמתות האלפא-ביתיות. יש שנראה לי, שעדיין אנו עומדים בתקופת האמנציפציה – אמנם בתקופת האמנציפציה הלאומית ואפילו המדינית – ואלו תורת האבטואמנציפציה רחוקה עדיין מלבנו. תורתו של משה הס נקלטה בנשמתנו והביאה פירות, ואת תורתו של פינסקר לא למדנו עדיין כל צרכנו.

אלמלא הייתי חושש להפרזה, הנוטה לצד אחד, הייתי אומר, שכל ענינה של התקופה החדשה, שהגיעה לציונות המדינית מיום ב' לנובמבר שנת 1917 ואילך, אינו אלא מהדורה חדשה, מתוקנת, של תקופת האמנציפציה. דבר תחיתנו הלאומית חזר ונעשה לנו, בשחרורנו האזרחי במאת-השנים שעברו, מתנת עשירים לעם עני ודל.

ואל יגלו פנים בדברי שלא כהלכה. יודע אני, כי רב הדרך בין השחרור האזרחי ובין השחרור הלאומי והמדיני; יודע אני להחשיב את השנוי הגדול, שבא ביחסים של העמים לעם ישראל; יודע אני, שאף הפרובלימה הפנימית שלנו, זו של המפעל הלאומי והיצירה הלאומית, של אחדות ושלימות הנפש תלויה הרבה בפרובלימה החיצונית שלנו, במצבנו בין העמים וביחס העמים אלינו. הלא גם זהו מעיקרי תורתו של פינסקר, כי אסוננו הגדול הוא, שאין העמים זולתנו רואים בנו את בן-מינם, עם ככל העמים, כי מוזרים נעשינו לבני-אדם, חבר קבצנים, המשוטטים בעולם שאינו שלהם ומתקיימים בחסד אחרים. עכשיו שגם אומות העולם התחילו מבינות, שיש להן עסק עם אומה יהודית, ולא רק עם יהודים בלבד; עכשיו שגם האחרים הבינו, שאין למנוע מאתנו את הזכות היסודית של כל אומה, את הזכות לחיים לאומיים ולמולדת לאומית – ודאי שאנו חייבים לברך, שהגענו לזמן הזה.

“הארץ”, 1.1.1922

על המבוע

כמה תמוה הדבר, שרק עכשיו אנו מכריזים על ספר-פינסקר, על האבטואמנציפציה בעברית¹! הלא זה האיש פינסקר, שהגדול במורי דרך התחיה, אחד-העם, העיד עליו עוד לפני עשרים שנה, כי “חמש עשרה שנה לפני הרצל יצר את תורת הציונות המדינית בכל היקפה, בהגיון עמוק ובסגנון נעלה, שאין דומיהם בספרי הבאים אחריו; הלא זוהי אותה המחברת הקטנה, שסופר מפוכח ונאמן זה מצא, כי “היא האחת שראויה היתה לעמוד בראש הספרות הציונית ולהכבד בעיני המפלגה כיסוד לכל דעותיה ומעשיה”, ואותה תורה של הציונות המדינית, של תורה יוצרת-חיים ומחדשת-אישיות זו, היתה מונחת עד עכשיו בקרן זוית של חיי האומה ויצירתה, באחת מנקודות ההקף הרחוקות, נתונה בלבוש זר של לשון לועזית ובשטח פעולה מצומצם של שדרת אינטליגנטים דקה, ולא נמצא לה גואל להשיבה לאכסניה הטבעית שלה, ללשון הלאומית ולספרות הלאומית. (הנסיונות שנעשו בנדון זה – הרצאת הדברים מאת ש. ל. ציטרון ותרגומו של פ. פרנקל – אינם באים בחשבון, לפי שקלושים וחלשים היו מהכות שרשים). עכשיו, אחרי סיום שתי תקופות של תנועת התחיה בישראל, של תקופת חיבת-ציון ותקופת הציונות המדינית שלפני הכרזת בלפור והמנדט האנגלי על ארץ-ישראל, זכינו לתרגום קלסי של חוברת קלסית זו, המביאה לידי בטוי נמרץ ונשגב את הפרובלימה הלאומית שלנו לכל חריפותה. המתרגם הוא אחד-העם, חברו הצעיר של פינסקר ל”תורה ולעבודה“, שעורך הספר מצין אותו בצדק כ”חותם תקופתו של פינסקר ומתחיל תקופה חדשה ברעיון הגאולה". והתרגום – מעשה-בראשית בפני עצמו, דבר שביצירה, הראוי לשמש דוגמא ומופת, כיצד מתגברים על חומר קשה ועז ומסרב, כיצד מתרגמים דברים המיוחדים יחוד תוכן וסגנון מבלי לפגום בתוכן ומבלי לטשטש את הצורה.

קורא אתה את תרגום הדברים, שבשעתם הטילו סערה ללבך, והנך חוזר וטועם טעם ראשון של עלית-נשמה, עלית מהות והכרה, שרק ספרים מעטים, ספרים-מפעלים, מביאים אתם. אתה קורא ומרגיש, כי סערת-רוחו של גדול, של אחד היוצרים המעטים, העומדים לבני-אדם בשעת ברכה ומאירים להם נתיבות חדשות, כבושה בשלושים ושלושת העמודים הקטנים האלה, והיא בוקעת ועולה גם מבעד לסגנון הזהיר והמבליג על עצמו של המתרגם. כי אחד-העם המתרגם נאמן לפינסקר, אבל הוא נאמן גם לעצמו, לסגנונו. גם הפעם הוא שם מעצור לרוחו ובולם את עדיו לדעת; גם הפעם הוא מתאפק מן הנשגב וכובש את הפאתוס. כעין ערפל דק פרוש כאן על הריתמוס הסוער והבוער של המקור ומוסיף לו לוית-חן של אצילות והצנע-לכת. הנשא והנשגב שבחזונו של פינסקר עבר, כביכול, דרך המסננת הדקה של אחד-העם, והדו הכבוש מגיע אל הקורא ממרחקים, כהד פעמי הלך בדממת ליל.

כארבעים שנה עברו מיום שהביא פינסקר את בשורת ה“השתחררות” לעולמנו. ולא סתם ארבעים שנה, אלא ארבעים שנה של תנועת התחיה בישראל, ארבעים שנה של גדול ותסיסה, של סערות וזעזועים, של בקשת דרכים ולבטי לבטים. וכשאתה קורא את הדברים האלה, שנאמרו עם שחר התנועה, הרי הם כחדשים בעינך. לכאורה אין חדוש עוד באמתות, שפינסקר הכריז עליהן; לכאורה הרי נעשו כבר נכסי צאן ברזל בהכרתו של הדור; היהודים אינם אומה חיה; זרים הם בכל מקום, ועל כן יבוזו להם. שווי מעמדם של היהודים במובן האזרחי והמדיני אינו מספיק להרים כבודם בעיני העמים. התרופה הנכונה והיחידה היא – יצירתה של אומה יהודית, של עם שרוי על אדמתו, השתחררותם העצמית של היהודים, שווי מעמדם כאומה בין האומות על ידי רכישת ארץ מיוחדת להם. חסרון רגש-כבוד לאומי ובטחון בכח עצמנו, חסרון איניציאטיבה מדינית וחוסר אחדות – אלה הם אויבי תחיתנו הלאומית. שאלת היהודים הכללית צריכה להפתר בדרך לאומית. ואולם תחיתנו הלאומית תוכל לבוא רק קמעא קמעא. עלינו לעשות את הצעד הראשון, והבאים אחרינו צריכים יהיו ללכת בעקבותינו בצעדים מתונים ולא נמהרים. אין קרבן שיהיה גדול יותר מדי לשם השגת מטרה זו, אשר תציל את עמנו מן הסכנה הנשקפת לעתידותינו בכל מקום. היש כיום עוד איש יהודי בעולם, שאמתות אלפא-ביתיות אלו לא חדרו עוד ללבו, או לכל הפחות לא התדפקו על פתחי לבבו, לא הטילו הרהור מפרה לנשמתו? ואף על פי כן כשאתה שב אל המבוע הראשון של אמתות מפורסמות אלה, אתה חוזר ומרגיש מחדש טהרת מקור וחוסן-בראשית של גלוי ראשון. יש לך ההרגשה, כאלו עומד אתה על האבנים של דבר-מה גדול ומחולל פלאים, כאלו שומע אתה את משק כנפיה של התגלות אנושית גדולה. לא נתישנו האמתות האלה במקורן, אף על פי שכבר דשו בהם רבים. כך דרכם ופעולתם של הקלסיקים: יד השגרה וההרגל אינה מעיבה את טהרתם המקורית.

מה טיבה של מחברת קטנה זו ובמה כחה גדול? אחד העם מעיד: “לא מאמר מחקרי כתב פינסקר, כי אם זעקה גדולה ומרה השמיע מעומק לבו, המלא יגון וכעס של שפלותנו החיצונית והפנימית”. ואף על פי כן אתה מוצא כאן תורה שלמה, אם כי אין היא מסודרת סדור הגיוני מדויק וברור. (את הסדר ההגיוני הזה מכניס אחד העם לתורה זו במאמריו “ד”ר פינסקר ומחברתו" ו“התורה והעבודה”, שנכנסו לקובץ זה).

והרי אנו נותנים, בצורה מרוכזת, את עיקרי תורתה החדשה של חבת-ציון מראשית ימי התנועה. ונראה לנו, שלתכלית זו אין לנו אלא למסור את תוכן המחברת הקטנה של פינסקר “אבטואמנציפציה”. אחד-העם, הגדול במורי דרך התחיה הלאומית, העיד בשעתו על פינסקר, כי “חמש עשרה שנה לפני הרצל יצר את תורת הציונות המדינית בכל היקפה, בהגיון עמוק ובסגנון נעלה, שאין דומיהם בספרי הבאים אחריו”, ועל ה“אבטואמנציפציה” העיד, כי “ראויה היא לעמוד בראש הספרות הציונית ולהכבד בעיני המפלגה כיסוד לכל דעותיה ומעשיה”.

ה“אבטואמנציפציה” של פינסקר אינה ספר, והמושג “ספרות” אינו חל עליה. סערת רוחו של גדול, גדול דעת והרגשה, שאורם וכוחם שופעים לדורם, לאומתם, ולדור בא, כבושה במחברת הקטנה הזאת. וכחה לא תש עד היום. הד פעמיו הראשונים של אביבנו החדש נשמע לנו גם היום מאמתותיו של פינסקר, אנו חוזרים וטועמים בהן תמיד טעם בראשית של גלוי ראשון, ה“אבטואמנציפציה” של פינסקר בטוי קלאסי היא לפרובלימה הלאומית שלנו.

לפני חמשים שנה כתב פינסקר את ה“אבטואמנציפציה” כ“קול קורא אל בני עמו מאת יהודי רוסי”. הוא לא חתם את שמו על מחברתו: לא כסופר כתב את דבריו ולא בקש לעצמו לא כבוד סופרים ולא שום כבוד אחר. צנוע היה האיש, “יושב אוהל” ומתיחד עם נפשו ועם מחשבותיו. הוא לא ראה את עצמו מעולם כמנהיג או כאיש הפעולה המכריעה. הוא רק ראה חובה לעצמו לגלות לאחיו בני-עמו את האמת הלאומית הגדולה, שניתנה לו בעצב ומתוך זעזועים נפשיים עמוקים, כדי לעורר את המנהיגים ואת אנשי המעשה לפעולה. בגרמניה כתב את מחברתו, לאחר שניסה להשפיע בשיחות שבעל-פה על מכריו וידידיו מאנשי המעלה שביהודי גרמניה לטובת אמתו – ולא הצליח. ובגרמנית כתבה. אותה שעה סבור היה, שדוקא בארצות המערב יוכלו היהודים, שאינם יודעים פחד פרעות ורדיפות ואין עליהם דאגת קיומם ליום מחר, לתפוס את רעיון הגאולה לכל עמקו ולהיות לעזר להמוני אחיהם במזרחה של אירופה בשאיפתם לגאולה. פינסקר, כמו גם הרצל לאחר כמה שנים, לא אמר תחילה לפנות אל ההמונים. וגדולה מזו: הוא לא פנה מתחילה אפילו למשכילי היהודים ברוסיא. כעבור שנה לאחר שנכתבה האבטואמנציפציה הוא כותב בנידון זה לליבאנדה (הדברים – טיוטה למכתב – נתפרסמו ע"י א. דרויאנוב): …“אבל איך יקום ויהיה הדבר? איה הם בתוכנו אנשים ענקים, שיוכלו לגשת אל המעשה ולהצליח? במשך עשרות שנות חיי ברוסיא מצאתי בקרב בני אמונתנו אנשים, הראויים לחבה עמוקה, בעלי מוסר נעלה. אבל אנשים, שאוכל לראות בהם מנהיגי עם, לא מצאתי, אף לא כאן הוא המקום להעמיד כאלה”. ולפיכך פנה לגדולי היהודים ולעסקניהם במערב אירופה. “במערב אירופה, שלשם כוננתי אשורי, יש באמת יהודים מצוינים מעטים, שעם מסירותם לעניני בני אמונתם מתלוה גם בינה עמוקה גם נסיון מעשי וכשרון סדרנים. אף יש בתוכם אנשים מדיניים בעלי כשרון”. מיד לאחר שנדפסה ה“אבטואמנציפציה” שלח אותה פינסקר, כפי שמספר א. דרויאנוב ב“רשימות לביוגרפיה של פינסקר” (“הארץ” א' טבת תרפ"ב), לרבים מגדוליה ועסקניה של היהדות המערבית בצרוף מכתב קצר מיוחד, שגם הוא נדפס בגרמנית וגם עליו לא חתם פינסקר את שמו אלא חתם “המחבר”: “הרעיון הגלוי, שהוא תכנה של מחברת זו, צריך להעשות מפעל, אם הוא נושא בקרבו גרעין של אמת. משום שזוהי הכרתו הגמורה מרשה המחבר לעצמו לקרוא לכל אנשי ההשפעה, בשם דכדוכנו הלאומי, כי יעמדו למחשבת תחיתנו הלאומית, לסול לה מסלות, להוציאה לפעולה ולעשות לה את כל אשר בכחם”.

תקותו זו של פינסקר מאצילי בני ישראל שבמערב נכזבה. אבל לא ארכו הימים, ופינסקר, כהרצל אחריו, מצא את הדרך לתנועת העם. כאן מצאה תורתו קרקע נוח לקליטה.

מה הם עיקרי התורה הזאת? מה תכנה של ה“אבטואמנציפציה”²?

***

…הסבה לצרותיהם המיוחדות של היהודים – מלמד אותנו פינסקר – היא במצבם המיוחד בין העמים. הסבות הגורמות לנו להיות שנואים ובזויים יותר מכל בני-האדם זולתנו שרשן מונח עמוק בתכונת הנפש האנושית. היהודים הם יסוד נבדל במינו בקרב העמים, שביניהם הם חיים, יסוד שאינו מוכשר להבלע בעצמותה של שום אומה, ומתוך כך אין שום אומה יכולה לשאתו בקרבה במנוחה. גם ביחסיהם של שאר העמים אלה לאלה לא שלטה מעולם הרמוניה מוחלטת, ומי יודע אם תשלוט בזמן מן הזמנים; על-כל-פנים, עוד ימים הרבה יצטרך העולם לחכות לביאתו של השלום הנצחי. “ימות המשיח, שבהן יחדלו דברים שבין אומה לחברתה, וכל האומות יהיו בטלות באנושות אחת – אותם הימים עדיין רחוקים מאתנו מרחק שאין העין תופסתו”. ובינתים חיים העמים זה בצד זה בשלום יחסי. ההכרח ליצור תנאי קיום זה בצד זה מביא אותם לקבוע את יחסיהם זה לזה על פי הסכמה מצומצמת בגבולים ידועים. והסכמה זו, הנשענת על משפט העמים, על ספרי ברית וכדומה, תנאי קדום הכרחי אחד מונח ביסודה, והוא שווי הערך העצמי שביניהם. כל עם מודה בישותם הלאומית של העמים האחרים, ומכאן גם רגש הכבוד שבלב כל אחד לחברו. ואלו ביחסי העמים לישראל חסר אותו העיקר של הכרת שווי הערך. כי עם ישראל חסר את רוב הסימנים, שבהם אומה ניכרת; חסר הוא חיים עצמיים, שלא יצוירו בלי לשון אחת ומנהגים משותפים, בלי התיחדות במקום משותף. “אין לו לעם היהודי ארץ-אבות, אף כי בן הוא לארצות רבות, אין לו מרכז, נקודת הכובד, לא ממשלה שלו ולא מוסד בא-כחו. מצוי הוא בכל מקום ואין מקום אשר לו הוא. לעולם אין להם לאומות עסק עם אומה יהודית אלא תמיד רק עם יהודים בלבד”. ודבר זה הוא הגורם לכך, שאין העמים זולתנו רואים בנו את בן מינם, עם הדומה להם בערכו הפנימי. אין אנו בעיניהם עם חי, ועל כן בוז יבוזו לנו. ודוקא קיומם של היהודים כבני אומה שמתה כבר בעיניהם – קיומם כאומה ברוח מיחד את מצבם לרעה ונותן מקום לחשדנות ולחששות. העולם רואה בעם ישראל, לאחר שקפח, עם אבדן ארץ מולדתו, את קיומו החפשי והגיע למצב של התפרדות, שאינו מתאים למהותו של אורגניסמוס חי ומאוחד – “את התמונה המפחידה של מת המתהלך בין החיים”. “התמונה הזאת מעולם הרוחות, תמונת מת תועה, תמונת עם שאינו מאוחד בגוף בעל איברים, שאינו קשור בארץ מיוחדת, שאינו עוד בחיים ובכל זאת מתהלך בין החיים; התמונה המוזרה הזאת, שאין למצוא דוגמתה בתולדות העמים, שלא קמה כמוה לא לפניה ולא אחריה – אי אפשר היה שלא תעשה בדמיון העמים רושם זר ומתמיה”. נעשינו בעיני העמים מפלצת של עם-לא-עם, נשמה ערטילאית, רוח בלי גוף, ו“רוח” זה מטיל אימה על הבריות, והאימה מביאה לידי איבה. פחד הרוחות, ה“דימונופתיה”, היא הגורמת לשנאת ישראל. פחד-הרוחות הוא דבר מוטמע באדם ויש לו על מה לסמוך בחיים הנפשיים של המין האנושי, ולפיכך השנאה לישראל היא מחלת נפש העוברת בירושה מדור לדור ואין לעקרה עוד. ועל כן אנו רואים את עם ישראל ואת שנאת ישראל הולכים אחוזים ודבוקים יחד, בדרך ההיסטוריה מדור לדור. עם כל ההבדלים בין העמים, בנטיותיהם ובהרגשותיהם – באיבתם ליהודים לב אחד לכולם. האיבה ליהודים מתגלית בצורות שונות, הכל לפי מדת תרבותם של העמים, אבל בעצם מצויה היא בכל מקום ובכל זמן. היום היא מופיעה בצורה של רדיפה בזרוע, מחר – בצורה של קנאה צרת-עין, ומחרתים היא מכסה את פניה במסוה של סבלנות והגנה. ואולם “היות בזוי ושסוי כיהודי או היות זקוק להגנה כיהודי – עלבון אחד הוא”. ולפי שהיסוד לרגש האיבה הזאת נתון בחיי הנפש של העמים, על כן אין תקוה לנצחה במלחמה, וכל וכוחינו כנגדה אינם אלא קשקוש של מלים לבטלה. עלינו לחדול מלהתאונן על אחרים, לחדול מלקוות לישועתם. אין לנו לעשות את העמים זולתנו אחראים לאסוננו הלאומי, ואין לדרוש מידם את אשרנו הלאומי. פינסקר היה אולי היהודי הראשון, שמצא די רגש כבוד ואהבת-אמת בלבו להתיחס יחס של מנוחה ואובייקטיביות לשנאת-ישראל. הוא העמיק לראות את הסבות הטבעיות שגרמו לנו ושבטולן לא יבוא על ידי מלחמת-דברים וטענות ותביעות בשם הצדק הנצחי בלבד, ולפיכך פנה לא לעמים אלא לעם ישראל, שיכיר את מצבו בדעה צלולה ומיושבת ויוציא את מסקנתו.

ואת הסבות הטבעיות האלה לשפלות מצבנו יש לבקש לא רק בחיי הנפש של שכנינו לבד. לאלה נוספו גם סבות מדיניות וכלכליות חשובות. בכלל אין שום עם אוהב ביותר את בן-הנכר, ומי שקובל על זה אינו אלא טוען כנגד סדרו של עולם. ואלו היו מתיחסים אל היהודים בארצות מגוריהם כמו לשאר הזרים, לא היתה עוד הרעה גדולה כל כך. אבל זו רעה חולה, שגם בזה נפלינו מכל העמים. “בשאר האומות, כשאיבת עם הארץ פוגעת בבן הנכר, הרי יש לה תשלומים מדה כנגד מדה בארצו של זה. בלי מעצור ובגלוי מחזר מי שאינו יהודי אחר צרכיו בארץ נכריה. מלחמתו לצרכים האלה, אם לבדו ילחם או בחברת אחרים, נחשבת בכל מקום כדבר טבעי. אין הגר בארץ נכריה מחויב להיות – או להראות כאילו הוא – פטריוט”. ואילו היהודי לא די לו להיות “פטריוט”; הוא לא יצא ידי חובתו לעולם, לעולם לא יאמינו ב“פטריוטיות” שלו. “אם בבן הנכר אינם בוטחים, הנה ביהודי אינם מאמינים”. אין בני-אדם נוהגים מדה אחת עם אורח “בעל-בית” ועם עני חסר-כל. כל הזרים זולתנו הם בבחינת אורחים הגונים, ואנחנו בבחינת עניים המחזרים על הפתחים. הם באים לשכניהם כאנשים שוים להם בערכם, שיש להם הזכות והיכולת לדרוש יחס של כבוד לעצמם, לפי שגם הם נוהגים, או יכולים לנהוג, בביתם הכנסת אורחים באחרים. ואנחנו מבקשים “חסד של אמת” ובאים לא בשם שווי הזכויות והחובות, אלא בשם מדת הרחמים לעני שאין לו כל. ולפיכך אין בני העמים האחרים רואים ביהודי איש כערכם ואין הם רואים חובה לעצמם לנהוג בו מנהג של כבוד והכנסת-אורחים, המקובל ביחס לשאר הזרים. העני איננו אורח וכל שכן שאיננו אורח רצוי. יש אמנם שנוטים לו חסד ונותנים לו מתנה של נדיבות, אבל הנותן לא יחדל לעולם להרגיש שהוא הנותן, והמקבל – שהוא המקבל. ועצם ההרגשה הזאת תהום רבה היא המבדילה בינינו ובין אחרים. אפילו בשעה שרגש הנדיבות מתגבר בלב העמים והם מסכימים ליתן ליהודי את המתנה הגדולה ביותר שבכחם לתת לו – את שווי הזכויות עם שאר האזרחים, עדיין הם זוכרים את היהודי שבאזרח זה, עדיין הם זוכרים שהם עושים חסד ליהודי. שווי-הזכויות ליהודים הוא תמיד מתנה של נדיבות ולא חובה, העומדת על שווי הערך של שני הצדדים. “האמנציפציה החוקית של היהודים – זהו קצה גבול מפעלה של המאה הנוכחית. אבל זאת האמנציפציה החוקית אינה אמנציפציה חברתית, שווי הזכויות אינו משחרר את היהודים ממעמדם החברתי המיוחד”.

ופינסקר מנתח ומהרס בחריפות אכזריה את אלילו של הדור ההוא, את האמנציפציה האזרחית, ובקורת זו של האמנציפציה הכילה כבר את עיקרי בקרתו המפורסמת של מכס נורדאו בקונגרסים הציוניים הראשונים, שנעשתה נכסי צאן ברזל במחשבה הציונית. “האמנציפציה של היהודים מוצאה לה סמוכין בדרישות ההגיון, הצדק ותועלת המדינה במובנה הנכון. אבל לעולם אין אתה יכול לראותה כתולדה יוצאת מאליה מתוך הרגש האנושי. ולפי שאין מציאותה מחויבת באופן בלתי-אמצעי מן הרגש הפנימי של העמים, לכן אינה נחשבת בשום מקום כדבר המובן מאליו, ובשום מקום עדיין לא נשתרשה כל-כך, שלא יהיה עוד צורך לדבר עליה”. “מנת עשירים היא לעם עני ודל המחזר על הפתחים, נדבה הגונה, שזורקים לו העמים ברצון או שלא ברצון, עם היות עצם ישיבתו בתוכם בלתי רצויה להם, לפי שאי אפשר להתיחס בחבה ובאמונה לעני נודד המשולל ארץ מולדת”. “אות הקלון, המציין את העם הזה וגורם לו לחיות בין העמים בבדידות שאין לקנא בה, לא יוכל להמחות על-ידי שום הכרזה פומבית של שווי-זכויות, כל זמן שיהיה העם הזה, בהסכם לתכונת הויתו, מעמיד אנשים הנעים ונדים תמיד מארץ לארץ; כל זמן שאינו יכול להראות אותותיו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך; כל זמן שהיהודים עצמם משתמטים מלהזכיר מוצאם מגזע שם בפני אריים ואינם רוצים שיזכירוהו להם אחרים; כל זמן שרודפים אותם, סובלים אותם, מגינים עליהם ומשחררים אותם”. מקור אחד וסבה אחת לתופעות אלה של שפלות חיצונית ופנימית. היהודי יכול להיות שוה לאחרים בזכויותיו כאזרח המדינה, אבל אין הוא שוה להם בערכו כאדם, הנוטל חלק בחיי החברה הפנימיים. דבר זה מרגישים בני עם הארץ ומרגיש גם היהודי, ועל כן שפל הוא, עם כל שווי זכויותיו, גם בעיני עצמו ומשתדל להסתיר או לטשטש יהדותו כלפי חוץ.

והיחס השפל הזה מתגלה ביחוד בחיים הכלכליים בצורה של רדיפות והגבלות ודחיקת רגלי היהודים. במלחמת הקיום למדו עמי התרבות להשתעבד לחוקים ידועים, המשוים עליה אופי של התחרות, של מלחמה בשלום. וכאן נוהגים העמים להבדיל בין האזרח ובין הגר ולתת יתרון לאזרח על הגר. הבדל זה קיים גם ביחס לגר, הנחשב בעיני האזרח לאיש כערכו, אבל פעולתו גדולה וחריפה ביותר ביחס לנודד השפל, שכל קיומו במדינה אינו אלא במדת החסד. לשם אורחים חשובים יצטמצם בעל הבית במקצת, ואפילו צר לו המקום בשבילו, ואפילו הוא שוטם אותו בשל כך, ינהג בו כבוד. מה שאין כן ביחס לאורח העני, שאין בעל הבית רואה את עצמו חייב בכבודו. היהודי הוא קבצן נודד בעיני האזרח, ואין פלא אם במלחמת הקיום הקשה מרגישים העמים-הבעלים ביחוד בהתחרותם של הזרים האלה, והקצף גדול עליהם. אפילו במקום שבני ישראל מועטים, הם מעוררים עליהם חמתו של עם הארץ וקנאתו מפאת נצחונם במלחמת קיומם והצטינותם בכשרונותיהם ובחריצותם על שכניהם. ובמקום שאוכלוסי ישראל מרובים, אין הם צריכים כלל להצליח במלחמת הקיום בשביל שתבוא עליהם פורענות: עצם קיומם ומספרם מביא לידי כך, שהאחרים מרגישים בהתחרותם ושוטמים אותם על כך.

היוצא מכל זה: “בעיני החיים היהודי חשוב כמת, בעיני האזרחים הוא גר, בעיני התושבים – נע ונד, בעיני העשירים – קבצן, בעיני העניים – עשיר מנצל, בעיני הפטריוט – חסר ארץ מולדת, ובעיני הכל מתחרה שנוא”.

והרע מכל, שלא רק שנואים אנו אלא גם בזויים, בזויים בעיני אחרים ובעיני עצמנו. כאן הוא, לדעתו של פינסקר, עיקר העיקרים של צרת ישראל, כאן מרכז הפרובלימה הלאומית של ישראל בגולה. אין לנו לא אהבה עצמית אמתית ולא רגש כבוד לאומי, “רגש כבוד לאומי! מאין ימצא לנו זה? הלא זה הוא אסוננו הגדול, שאין אנו מצטרפים לאומה, שאין אנו אלא יהודים בלבד, עדר אנחנו, עדר מפוזר על פני האדמה, ורועה אין לו אשר יקבצנו ויהיה לו למחסה”. זה אלף ושמונה מאות שנה אנו חיים בחרפה, ואף נסיון ממשי אחד לא עשינו להסיר חרפתנו מעלינו. קצרה ידנו מהתקומם נגד השפלות שבחיינו, אבד לנו כל כשרון להתעורר לפעולה. מדור לדור אנו נלחמים מלחמת-קיום קשה עם התקיפים מאתנו, אבל זו היא מלחמת יהודים יחידים ולא מלחמת אומה יהודית. “ביחידות אנוס היה כל אחד לעצמו לבזבז רוחו וכחו על פת-לחם מהול בדמעות ומעט אויר לנשימה. ובמלחמת יאוש זו אמנם לא נוצחנו. על כל המלחמות של מועטים נגד רבים עלתה מלחמתנו אנו נגד כל גויי הארצות, שכולם יחד שאפו לבלענו. אבל המלחמה הזאת, אשר נלחמנו ועוד נלחם אלהים יודע עד מתי, לא לשם ארץ מולדת באה, כי אם לשם חיי צער של אלפי אלפים יהודים רוכלים”. הצלנו את חיינו האישיים והפקרנו את כבודנו והכרת עצמותנו הלאומית. מאונס, בעמלנו לקיים את חיינו החמריים, הסחנו דעתנו מכבודנו המוסרי, ולא ראינו כי בעקב הטכסיס השפל הזה, שנהגנו אמנם מתוך הכרח, ירד כבודנו עוד יותר ונעשינו בעיני מתנגדינו בריות בזויות ושפלות, אשר אין להם דמים. וכך נעשה לנו המצב הזה ירושת אסון לדורות. “כשמכים, שודדים, עושקים ומנבלים אותנו אין אנו מעיזים להגן על עצמנו, ורע עוד מזה – כמעט שאנו רואים מנהגו של עולם בכך. אם על פנינו יכונו, נצנן במים קרים את לחינו הבוערת, ואם יעמיקו פצעינו, נשים חתולים עליהם. אם ישליכונו מן הבית אשר בנינו לנו, נבקש רחמים בהכנעה, ואם לא נצליח לעורר חמלה בלב המציק, נלך למסענו הלאה ונבקש לנו גלות חדשה”. ואם יש אשר יאירו פנים לנו – הננו משלמים תודות עד כדי התבטלות מוחלטת של ישותנו הלאומית. ופינסקר מקונן בדברים כאש על כבוד כי גלה מישראל: “כמה עגומה צורת חיינו! בגויים לא נתחשב, ובסוד עמים לא ישמע קולנו, אף בדברים הנוגעים לנפשנו. מולדתנו – ארץ נכר, אחדותנו – הפזור, אגודתנו – איבת הכל, נשקנו – ההכנעה, מגננו – הבריחה, מקוריותנו – ההסתגלות, עתידותינו – יום המחרת”. אנו עמלים לעשות את ההיסטוריה של העולם כולו ואין אנו מספיקים לעשות את ההיסטוריה הלאומית שלנו. הגענו לידי כך, שאין אנו יכולים לא למות ולא לחיות. למות אין אנו יכולים, לאבד עצמנו לדעת על-ידי שמד וטמיעה אין אנו רוצים, אבל גם לחיות אין אנו יכולים: על זה שוקדים אויבינו. ולהתחיל בחיים חדשים כאומה מיוחדת, כדי לחיות כשאר העמים – גם בזה אין אנו רוצים. מתכחשים אנו לעצמנו ולעברנו. מחוסרי ארץ מולדת נעשינו לשוכחי ארץ מולדת “האמנם עוד לא הגיעה העת לנו לראות מה גדול הקלון, אשר ישית עלינו כל זה?”.

ומה תקנתנו? לא “אמנציפציה” אלא “אבטואמנציפציה”, לא שחרור אלא השתחררות, שחרור עצמי. נחדול נא מלקוות לישועתם של אחרים, נחדול מלצפות לגאולה מהתקדמות המין האנושי. הגיעה השעה, שנכיר את מצבנו בדעה צלולה ומיושבת. נסתכל נא בפני המציאות בעינים פקוחות, בלי נטיה עצמית ובלי משפט קדום, אל נעלים עין מן הנגוד הטבעי, הנטוע בלבן של האומות לישראל, הפועל פעולתו ככל כח יסודי, והמביא אותן, שיהיו דוחות אותנו לעולם. נלמד לדעת, שכל זמן שאין לנו מקום מיוחד לעצמנו, כל זמן שאנו גרים ותושבים כאחד בכל מקום, נהיה מורגשים כעצם זר בגופים הלאומיים של העמים ואין לנו תקווה להגיע למדריגת בני-אדם השוים בערכם לכל האחרים. “חייבים אנו לקבץ כל כחותינו, להתעודד ולדאוג לעצמנו, שלא נשאר עוד לעולם יתום עזוב בין העמים וסדן לפטישם”. הפזור הוא אויבנו הלאומי הגדול. ואל נשלה את נפשנו, שעל ידי הפזור אנו ממלאים איזו חובה לאנושיות, מקרבים גאולתה, מסייעים “להתגשמות השלימה של הקומוניסמוס”. פינסקר היה הראשון לבקר בדברים חריפים ונמרצים את הזיוף של רעיון גדול, של רעיון התעודה, שיש לישראל בעולם. את הרעיון הזה, העומד כשהוא לעצמו על מדה אנושית-מוסרית גדולה, על הכרת החובה והאחריות לתקון העולם, להשלטת הטוב והצדק, החיה בלבה של “ממלכת כהנים וגוי קדוש” – באו הללו, הכופרים בלאומיות ישראל ובתקנות-עתידה, וזיפוהו ועשוהו פלסתר. הכפירה הלאומית עשתה את רעיון התעודה כסות עינים לחפות על ריקנותה וכשלונה. כאילו אפשר למלא תעודה אנושית גדולה על ידי הפזור דוקא, העושה אותנו שנואים ובזויים בעולם. אלה המדברים על התעודה, אשר שמה עלינו, כביכול, ההשגחה, היו מסכימים בכל לבם להסיר מעליהם משרה כבודה זו, אילו היו יכולים יחד עם זה גם להכחיד מן העולם את השם של גנאי “יהודי”. הפזור הוא אסוננו הלאומי, והתרופה היא בכנוס. אין תרופה אחרת למכתנו האנושה אלא שנשוב להיות עם היושב על אדמתו, שנחדש את מעמדנו כאומה בין האומות על ידי רכישת ארץ מיוחדת לנו. הדרך היחידה לבטול השנאה לישראל, המושרשת עמוק ביסודות אנתרופולוגיים וחברתיים, הנטועים בלב האדם משעת לידתו ולא ניתנו להעקר, הוא שישוב עמנו להיות עם מוחשי, אשר לו כל הקנינים הלאומיים העצמיים, העושים את העמים שוים בערכם זה לזה. היהודים לא יגיעו בארצות נכר לשווי זכויות פנימי, חברתי, אלא אם כן יחדלו להיות “מקבלים” נצחיים ויהיו אף הם בגדר אורחים חשובים, שיש בידם גם ליתן לאחרים מה שהם דורשים לעצמם. אף התחרותם של היהודים עם אזרחי הארץ לא תעורר חמתם וקנאתם יותר מהתחרותם של שאר הזרים, בשעה שגם להם תהיה ארץ מיוחדת שלהם.

דרך זו של השחרור העצמי היא קשה וארוכה ומלאת חתחתים ומעצורים. פינסקר אינו מתעלם מן המכשולים הרבים שבדרך זו ואינו מבטיח הצלחה ודאית. “אין ספק שהוצאת הדבר אל הפועל תפגוש במעצורים גדולים ביותר ואולי לא תהיה אפשרית אלא אחר יגיעה שלמעלה מכח אדם”. אבל אין לנו דרך אחרת, אין מוצא אחר ממצבנו האנוש. “מורך לב הוא לבלתי לכת בדרך כזו רק מפני שארוכה היא וקשה ומסוכנת, רק מפני שאין בה ערובה נאמנה, כי יצלח חפצנו בידנו”. והרי אין לנו גם מה להפסיד עוד. “באופן היותר רע נשאר גם להבא מה שהיינו עד כה ומה שבמורך לבנו אין אנו חפצים לחדול מהיות: יהודים בזויים לעולם”. הגדול והקשה שבמעצורים יהיה ודאי: “יצירת התנאי הראשון והיותר קשה קודם למעשה – ההחלטה הלאומית”. מאין תבוא ההחלטה הלאומית, לאחר ששונאינו הצליחו כבר להצמית בקרבנו את הכרת עצמותנו הלאומית ורגש כבודנו הלאומי? מה יהיה הכח המניע, אשר יביא את העם להקריב כל כחותיו ולהלחם בלי הרף ובלי ליאות במעצורים הרבים והעצומים? “אהה, עם קשה עורף אנחנו, ומה נקל הדבר, שהתנגדות קונסרוואטיבית, הידועה כל כך בתולדות עמנו, תעקור משורש החלטה כזו בעודנה באבה!”

אבל אולי נלמד סוף-סוף מנסיוננו המר, אולי נלמד להשתמש לתועלתנו בתוצאות המעשיות שיצאו לנו מתוך נסיונותינו. כי נסיונות מרים מאד קנה לו עם ישראל בעת האחרונה, בתקופת הפורענות והיסורים ברוסיא וברומניא. יותר ויותר הולכת ומתפשטת ההכרה, שבשום מקום אין אנו בביתנו ושסוף סוף צריך שיהיה לנו איזה מקום מיוחד לעצמנו. ותוצאה אחרת מנסיונותינו הוא, שעלינו לכלכל את מעשינו בחשבון ובדעת ועל ידי תכנית מושכלת ומחושבת מראש. היציאה המבוהלת מרוסיא ומרומניא גילתה את כל חולשתנו וכשלוננו. אחריתה המרה של יציאה זו, כפי שנתגלתה בימי המבוכה ההם, היתה לה, לדעתו של פינסקר, אך סבה אחת, יחידה וחשובה מאד: שהיציאה באה בהיסח הדעת, בהיותנו בלתי מוכנים לכך, ואיש לא דאג לסדר אותה יפה ולא טרחו להכין תחילה מקלט ליוצאים. ופינסקר קובל בדברים כאש על כל המבוכה והכשלון בענין היציאה, על קוצר-הראות וקלות הדעת של העסקנים והחברות, העוסקים בעניני הנדידה היהודית ההמונית. כל העבודה וכל המאמצים וכל הכסף הרב, שמוציאים למסעות בני ישראל, אינם אלא לבטלה. רבבות בני ישראל, העוזבים את מקומות מגוריהם, יוצאים מן הפחת אל הפח, תועים מארץ לארץ, ואינם מוצאים מנוחה. האמיגרציה, שהיה בה דבר-מה מתנועת-עם לחדוש יסודות-חייו, הביאה רק אכזבות ופורעניות חדשות ליוצאים. במקום תנועה למטרה ברורה ומסוימת, במקום יציאה מסודרת, שיש עמה ראית הנולד, חשבון מושכל ופעולה מאוחדת בדעת – באה ערבוביא של המוני פליטים רעבים, התועים אנה ואנה ללא דרך וללא תכלית; במקום יציאה באה בריחה מלאה אסון. “שנות תרמ”א ותרמ“ב היו לפליטים האומללים כעין דרך של גייסות, המכוסה פצועים וחללים. ואף אלה המעטים, שעמדה להם ההצלחה להגיע אל מחוז חפצם, אל החוף, אשר אליו נשאו נפשם, לא טוב גורלם שם משהיה על דרכם המסוכנת. בכל מקום שבאו, השתדלו אנשי המקום להפטר מהם. לא היו ימים מועטים, והגולים ראו את עצמם עומדים לפני הברירה: אם להתהלך בארץ נכריה בלי תקרה על ראשם או לשוב בבושת פנים אל ארץ מגוריהם לשעבר, ארץ זרה להם ועוינת אותם לא פחות מן האחרות”. וכך נעשתה היציאה הזאת לעמנו יום זכרון חדש בסדר פורעניות שלו. שום סימן של התקדמות, שום שנוי לטובה לא הביאה יציאה זו לעומת נדודיה הנצחיים של הגלות: רדיפה, בריחה, פזור וגלות חדשה – הכל “כבימים הראשונים הטובים”. מחנות הנודדים היהודים מושבים, בעזרת אותו הכסף עצמו שנקבץ למטרת היציאה, אל הארץ אשר יצאו ממנה, הגל של תנועת-עם לחיים חדשים שב ונסוג אחור. והנה עיף הרודף ונתן לנו מנוחה לשעה. “דומיה שוררת מסביב, ואחינו הנדיבים שבמערב שבים למנוחתם הערבה. נח הים הזועף מאתמול, והנה שוב הבצה הישנה עם תרבות הזוחלים שלה”. ופינסקר שואל לנתיבות עמו בעתיד: “האמנם תנוח דעתנו בזה? או אפשר, להפך, נשתמש בהפסקה זו להוציא את המוסר הראוי מתוך הנסיונות שקנינו לנו, למען נמלט ממכות חדשות, אשר לא יאחרו לבוא?”.

אולי יכשירו דוקא הפורעניות החדשות את הקרקע להתעוררות לאומית? אולי תעורר הכרת ההכרח הגדול, הכרח שאין מפלט ממנו, את כחות החיים והפעולה בעם? אולי זוהי השעה המכריעה בחיי האומה? “בחיי העמים, כמו בחיי האיש הפרטי, יש רגעים חשובים, בלתי חוזרים תדיר, אשר באופן השמוש בהם תלוי כל גורל העם או האיש בעתיד לטוב או לרע לו. רגע כזה עובר עלינו עתה”. שעת-כושר היא השעה הזאת להתחיל בפעולה גם מסבות, שיסודן בחיינו הפנימיים, וגם מסבות חיצוניות. סוף-סוף נתעוררה הכרת-העם. הרדיפות החדשות עשו מה שלא יכלו לעשות רדיפות ימי הבינים עם כל אכזריותן היתירה. האידיאות הגדולות של המאה הי“ח והי”ט לא עברו לבטלה על עמנו. גם על המון יהודי רוסיא, יושבי חושך, השפיעו יסודות התרבות החדשה. גם הם התחילו מתמרמרים בעמקי-נפשם על החמס שנעשה להם ושיכול היה להעשות רק מפני שזרים הם בעיני הממשלה ועם הארץ. אף יהודי רוסיא התחילו מרגישים, שלא יהודים בלבד הם אלא גם בני-אדם, התחילו רוצים לחיות כבני-אדם ולהיות לאומה כאחרים. הכרתו של העם, שהיתה כבושה לפנים בסבל יסורים לבטלה, התפרצה עכשיו בין המוני יהודי רוסיא ורומניא בצורת התעוררות עצומה לשוב לארץ-ישראל. “ועם כל היות ההתעוררות הזאת עניה בתוצאותיה המעשיות, הנה היא מעידה בכל זאת על האינסטינקט הנכון שבלב העם, אשר נפקחו עיניו לראות, כי ארץ מולדת דרושה לו”. ועוד זאת: סוף סוף יש כיום מקומות על פני כדור הארץ, שבהם שאפו בני עמנו רוח והם מוכשרים יותר להשתתף בצער אחיהם ולעזור להם בשאיפתם לגאולה.

אבל לא רק הסבות הפנימיות האלה לבד; לא הזעזועים העוברים על נשמת האומה, לא התעוררות הרגש הלאומי וההכרה הלאומית בלבד מעמידים אותנו בפני שעה גדולה. אף ההיסטוריה הכללית בהווה נראית כאילו היא באה לסייע ידינו. הכרה הלאומית הולכת וגוברת בעולם. עמים שונים, שלא היו מעיזים לפנים אפילו לחלום על תחיה לאומית, מתנערים לחיים חדשים, ואף הממשלות מתחילות להטות אוזן, ברצון או באונס, לקול ההכרה הלאומית, שהולך הלוך וחזק. אמנם העמים המאושרים האלה, שהגיעו לידי שחרור לאומי, יש להם יתרון גדול עלינו: הם יושבים על אדמתם ושפה אחת בפיהם. אבל אם מצבנו קשה יותר, הרי דבר זה מחייב אותנו למאמצים יתירים, אם נחפוץ תחילה לעזור לנו בעצמנו, לא תאחר גם עזרתם של אחרים לבוא. כלום אפשר להטיל ספק בצדקת שאיפתם של היהודים לשחרור לאומי? יותר מן העמים המשוחררים החדשים, הגדילו יהודים לעשות לטובת האנושות; יותר מהם הם יכולים להראות על עבר היסטורי, גזע נקי מתערובת, כח חיוני שאינו פוסק, אמונה תקיפה שלא נחלשה במהלך הדורות ופרשת סבל וענויים שאין דוגמתה; יותר משחטאו עמים לאיזו אומה אחרת בעולם חטאו ליהודים – וכי לא די בכל זה לעשותנו ראויים לשחרור לאומי ולארץ מולדת מיוחדת? פינסקר ראה כבר את האופי הפוליטי הבינלאומי של שאלת היהודים ואת הדרכים הפוליטיות, שיש בהן הכרח לפתרונה. “שאיפת היהודים לאחדות לאומית-מדינית ולעמידתם ברשות עצמם… בהכרח תהיה טובה גם בעיני העמים”. יש לצפות, שאותם העמים עצמם, אשר אנו לצנינים בעיניהם, יהיו לנו לעזר ביציאתנו. הם “יביטו אחרינו, בצאתנו מתוכם, ברגש של עונג לא נופל מזה שנרגיש אנחנו, בפנותנו עורף להם”. אנו אין לנו אלא להבליט את שאיפתנו לחיים לאומיים-מדיניים עצמיים, באופן שהפוליטיקא הכללית של העמים בהווה תהיה אנוסה לטפל בה ולא תוכל להתעלם ממנה". יסוד המקלט היהודי מצריך את תמיכת הממשלות. וכדי להשיג תמיכה זו וכדי לעשות מקלטנו בטוח בקיומו יצטרכו מנהיגינו לעבוד בשקידה ובזהירות. אין בשאיפתנו דבר שיש בו סכנה למי שהוא. “תחת המקלטים הרבים, שהורגלנו לבקש מאז ומעולם, רוצים אנו שיהיה לנו מקלט אחד בלבד, אלא שקיומו של מקלט זה צריך שיהיה בטוח בדרך מדינית”.

כך הגיע פינסקר להנחותיה ולדרישותיה היסודיות של הציונות המדינית החדשה, כפי שנתגלתה לאחר חמש עשרה שנה בכל כחה בתנועה החדשה מיסודו של הרצל. אבל עיקר גדול אחד חסר עוד בתורתו של פינסקר (כשם שהיה חסר מתחילה גם בתורתו של הרצל) – העיקר הארצישראלי. באבטואמנציפציה לא דרש עדיין פינסקר, שנחדש את מולדתנו ההיסטורית דוקא, שנבנה לנו את מקלטנו בארץ ישראל. ואם כי בהתעוררות המוני היהודים ברוסיא וברומניא לשוב לארץ-ישראל ראה, כאמור, עדות לאינסטינקט נכון שבלב העם, לא היה סובר מכל מקום, שאינסטינקט זה די בו להכריע בשאלת מקומה של ארץ המולדת. פינסקר ירא מפני המכשולים המיוחדים, הכרוכים בארץ-ישראל, ואף האהבה לארץ-ישראל, הטבועה בלב עמנו, היתה חשודה בעיניו, שמא תקלקל את השורה ותביאנו לבחור בארץ זו, בעוד שתנאיה המדיניים והכלכליים לא יתאימו אולי לצרכי המקלט. ולפיכך סובר פינסקר, שקודם כל אל לנו לחלום על תקומת ארץ יהודה הקדמונית. אין אנו צריכים לתפוס את המרובה. אם נבוא לקשר את חיינו המדיניים דוקא במקום שנפסקו ונהרסו ביד חזקה מימים מקדם – נסבך ונכביד לנו את הדבר, הקשה למדי גם בלי זה. לא אל ארץ ‘קדשנו’ עלינו לשאת נפשנו עתה כי אם אל ארץ שלנו". לא נתקדשה ארץ-ישראל הקטנה לא על ידי ירושלים ולא על ידי הירדן, אלא על ידי נכסינו הרוחניים הגדולים, אשר הצלנו מתוך הפכת ארץ מולדתנו הקדומה: רעיון האלהות וכתבי הקודש, ואת אלה נביא אתנו לארץ החדשה, אשר אותה ורק אותה אנו מבקשים: “כברת ארץ גדולה לאחינו העניים, אשר לנו תהיה לעולם, ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה” אם יתברר, שארץ קדשנו תוכל להיות גם לארצנו – הרי מה טוב. אבל “קודם כל צריך שיבורר הדבר – ורק בזה הכל תלוי, איזו היא, בכלל, הארץ אשר נוכל להשיג ואשר תכשר עם זה להיות למקלט בטוח, שאין עליו עוררים ולמקום עבודה פוריה ליהודים מכל הארצות, האנוסים לעזוב את מקום מושבם”.

ופינסקר תכן גם תכנית כללית ליצירת המקלט. את היציאה המבוהלת, יציאת גולים ונסים, יש להפוך ליציאת מצרים חדשה, ליציאה מעבדות בזויה לארץ מולדת. ספינתנו המטורפת בים הסוער של ההיסטוריה זקוקה למצפן, כדי למצוא את החוף, אשר אליו אנו נושאים את נפשנו, אנו צריכים לשלוח מלאכים לפנינו. ואם אין לנו מנהיג גאון כמשה, עלינו למצוא לנו מנהיג קבוצי. מסבות הזמן והכרת הצורך ההכרחי בארץ מולדת יתעוררו מתי מספר מקרבנו, אנשי מעשה ורמי המעלה, אשר יתחברו יחד לקחת בידם הנהגת עמם לגאלו משפלות ומלחץ. את הגרעין להנהגה זו ראה פינסקר בחברות היהודיות הגדולות שהיו קיימות אותה שעה: כל ישראל חברים, אגודת-אחים בלונדון וכדומה. אמנם לשם התעודה הגדולה והחדשה הזאת הן צריכות לשנות את צורתן שנוי עיקרי. הן צריכות לשמש גרעין ומרכז לקונגרס לאומי, שיתכנס לשם המטרה הלאומית הגדולה. ואם לא יקבלו על עצמן תעודה זו, יצטרכו ליצור לכל-הפחות מתוך עצמן ועד מנהל, דירקטוריון, שבידו תהיה הנהגת ענינינו הלאומיים הכלליים. במוסד זה שיפקח על האינטרסים הלאומיים של האומה, תתגשם אותה האחדות הלאומית, אשר בלעדיה לא תוכל שאיפתנו להצליח. הכחות המעולים והחשובים שבעמנו: אדירי הממון, אנשי מדע ואנשי מעשה, עסקנים מדיניים ופובליציסטיים – יתנו יד זה לזה בלב אחד ובדעה אחת לשם המטרה הכללית: יצירת “מקלט בטוח מפחד אויב לעודף היהודים החיים בארצות שונות חיי פרוליטריים ונופלים למשא על עם הארץ”. ופינסקר מטעים: לעודף היהודים. אין הוא מקוה לקבוץ-גלויות שלם ואין הוא מתכוון ליציאה כללית של העם. האמידים שביהודים יכולים להשאר באשר הם שם. היהודים שבמערב, שמספרם מעט בערך בין התושבים, יכולים להשאר במקומם. ואולם יש גבול ידוע למספר היהודים, שכל ארץ יכולה לסבול בתוכה, ואין היהודים רשאים לעבור עליו, אם אין הם רוצים לסכן עצמם מפני הרדיפות המצויות בארצות ההמונים היהודיים. לעודף הזה, שהוא למשא על עצמו ועל האחרים והגורם לצרת העם כולו, יברא המקלט החדש.

תעודתו הראשונה של אותו המוסד הלאומי, הדירקטוריון, תהיה לבקש ולמצוא כברת אדמה גדולה ומאוחדת במקום אחד, שתתאים לצרכי המקלט. אדמה זו, שצריכה להיות אדמה פוריה, שמצבה טוב וכמותה מספקת לישוב של מיליונים אחדים, תהא קנין לאומי, שאינו יוצא לרשות אחרים עולמית. בחירת האדמה הזאת מחייבת זהירות יתירה וצריכה להמסר לידי ועד של מומחים, אשר יקבע מטעם הדירקטוריון הלאומי. “רק בית-דין עליון כזה יוכל, אחרי חקירה ודרישה רחבה ועמוקה, להוציא משפט נכון ולהכריע בדבר, באיזה משני חלקי העולם ובאיזה מקום מאותו חלק לבחור בהחלט”. הכוונה היא, בהתאם לחלוקי-הדעות, ששררו בימים ההם בשאלת האמיגרציה: ארץ-ישראל או אמריקה. "כברת-אדמה זו אם תהיה באמריקה הצפונית, תוכל להגיע למעלת “טיריטוריום קטן, ואם בטורקיה שבאסיא – להיות לפשליק מיוחד, שתכונתו הנייטרלית תהא מקוימת מאת הממשלה הטורקית ושאר הממשלות הגדולות”. ופינסקר מטעים את התעודה הפוליטית החשובה של הדירקטוריון להטות להצעה זו לב הממשלה הטורקית וגם לב שאר הממשלות האירופיות. הדירקטוריון, יחד עם מועצה של בעלי הון, ייסדו חברת מניות ויקנו את האדמה. האדמה הקנויה תחולק על-ידי מדידה לחלקים קטנים ושונים: לצרכי חקלאות, בנינים, חרושת וכדומה. לאחר כלות המדידה ופרסום מפות מפורטות ימכר חלק מן האדמה, מנות-מנות, ליחידים, שישלמו את מחירן המדויק המלא, ואולי גם בתוספת ריוח קטן, וחלקו ימסר בלי מחיר לעולים עניים המוכשרים לעבודה. לשם כך ייסדו קופה לאומית מיוחדת. וכשם שהתרומה הלאומית תכנס לקופה לא בבת אחת אלא בתשלומים לשעורים, כך צריכה גם ההתישבות לצאת לפעולה לאט-לאט, בסדר ידוע.

פינסקר מניח, שחברת המניות תראה גם שכר בעבודתה. אבל לא השכר הזה הוא עיקר. “אם יהיה או לא יהיה מפעלנו זה של עזר לאומי עצמי עסק טוב פחות או יותר – אין זה חשוב הרבה לעומת גודל ערכו של מפעל כזה לעתידות עמנו הנודד”. ופינסקר אינו נלאה להטעים ולחזור ולהטעים, שאנו צריכים ללכת לפנים צעד אחר צעד בזהירות יתירה, להמנע מן הפזיזות, לא לנטות לצדדים ולא לעשות מעשים מבוהלים. “רחוק רחוק מאוד החוף אשר אליו נשא נפשנו… אבל לעם נודד זה אלפי שנה גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר”. העבודה היא לא לדור אחד, אבל עלינו לעשות את הצעדים הראשונים. העיקר הוא שנתחיל בעבודה. ואם בראש מחברתו העמיד פינסקר את פתגמו של הלל “אם אין אני לי – מי לי”, הרי בסופה הוא מעמיד את חלקו השני של הפתגם: “אם לא עכשיו אימתי?” “יאמר נא ישראל: אוי להם לבנינו אחרינו ואוי לזכרונם של היהודים בני דורנו, אם תעבור עלינו שעת הכושר הזאת לבטלה”.

*

גדול ועמוק רושם הדברים. יש כאן דבר-מה מסוד שפת הפלאות של אנשי-המופת ברוכי-יה, אשר לשוננו העניה קוראת להם נביאים וחוזים; יש כאן מיסוד אותו הפאתוס הנשגב, נחלתם של יחידי-הסגולה, היודעים להציץ בפני עולמות באים.

ואף-על-פי-כן אל נעשה שקר בנפשנו ואל נתעלם מן הלקויים ומן הטעויות ההכרחיות, האורבות לפתחו של כל מבשר ראשון לתקופה חדשה, ושאף פינסקר לא ניקה מהן. מה שפינסקר ראה מן הפרובלימה הלאומית שלנו – ראה בעין בוחנת וחודרת עד שרשי הדברים, אבל לא כל מה שיש בה בפרובלימה זו ראה ואפשר היה לו לראות בימים ההם. הפרובלימה הפנימית שלנו, זו של יצירה לאומית ומקוריות לאומית, לא נתחוורה לו כל צרכה. פינסקר ראה את הציונות הבאה לשם תחיה ולא ראה את הציונות הבאה מתוך תחיה. שאלת היהודים היה לפינסקר בעיקר שאלת היחסים שבין ישראל לעמים. ועל-כן היה בעיניו עיקר תעודתנו לדאוג לכך, ש“עודף” היהודים, שאינו מתמזג עם התושבים אדוני הארץ “יורחק ויקבע במקום אחר”. על-כן יכול היה להגיע לידי הדעה התמוהה בעינינו, “שאילו אפשר היה לפזר את היהודים בין כל אומות העולם במדה אחת שוה, לא היתה אז אולי שאלת-יהודים במציאות.” במקום אחר בא לידי להעמיד כנגד זה את הלך רוחו ונפשו של היהודי החדש, העשוי להרגיש את כל תהום היסורים ואת כל גאון צערה של הפרובלימה היהודית גם “מתוך בדידות מוחלטת על אי שמם” (מרטין בובר בשם מוריץ הימן). פינסקר לא הרגיש בפרובלימות של “הציונות הרוחנית”, וביתר דיוק: בפרובלימות הרוחניות של הציונות, אם כי אחד-העם היה נוטה ליחס לו, על יסוד אמרה קלה שנפלטה מפיו על “המרכז הרוחני”, תורה שלמה שלו. פינסקר לא הכיר גם בתכנים אחרים – חברתיים וסוציאליים – של הציונות, אם כי השמיע אילן הערות ארעיות, הנוגעות לתכנים אלה. פינסקר לא חלם כלל, כפי שראינו, על שיבת ציון; לא אל ארץ-קדשנו נשא את נפשו, אלא אל ארץ שלנו. ולא ראה ולא הרגיש כלל, כי אי אפשר לה לארץ שתעשה ארץ “שלנו”, אם לא היתה תחילה ארץ “קדשיה” של האומה; כי בסורוגטים לא יושע עם; כי אין תחיה אלא תחית היסודות העתיקים, שנעשו שותפים ביצירת האישיות הלאומית.

אבל כל הטעויות הטבעיות האלה של שעת הדמדומים הראשונים להכרה חדשה, לא יעכבונו מלראות את העושר הרב, שהנחיל פינסקר לנו ולתנועת-תחיתנו. פינסקר ותורתו היו מן הראשונים לחולל בעולמנו את הפלא הגדול של התנערות ותחיה, שסופה להשיב כבוד לאומי, חרות לאומית וכח-יצירה לאומי לישראל.

מאמריו הבהירים של אחד-העם מוסיפים משקל ותוכן ל“ספר פינסקר”. הם מכניסים, כאמור, סדר הגיוני מוצק לרעיונותיו של פינסקר ונותנים לתורתו צורה של שיטה עיונית משוכללת. עם זה אנו מוצאים במאמרים אלה את בירור היחס שבין תורת אחד-העם עצמו ובין זו של פינסקר. וכאן אין הקורא יכול להמלט מן הרושם, שאחד העם, המחבב ומעריץ את פינסקר, מזכה את הרב שלא בטובתו בתורת הציונות הרוחנית של התלמיד ומכניס לדבריו כונות שלא היו לו. אמרה קלה, שנפלטה מפיו של פינסקר באזני חבריו על “המרכז הרוחני” דיה לאחד-העם ליחס לו תורה שלמה שלו ולהוכיח בראיות מן השכל ומן ההגיון, שפינסקר היה מוכרח להגיע לרעיון זה של המרכז הלאומי הרוחני, שאם לא כן היו חלות עליו כל הקושיות החמורות, שיוצר הציונות הרוחנית הקשה אחר כך על הרצל ועל הציונות המדינית… המאמר השני, “התורה והעבודה”, – אחד המאמרים היפים ביותר של אחד-העם – ראוי לשמש דוגמא למופת של הרצאת דברי אחרים, אלא שהפרלילה בין פינסקר והרצל וההשתדלות היתירה להבליט את דמותו של יוצר התורה ולמעט את דמותו של מחולל התנועה פוגמת בו הרבה. יש לו לקורא ההרגשה, שאחד-העם עוות כאן את הדין ההיסטורי. אמנם בשעה שנכתבו הדברים היה חסר עוד ה“מרחק” הדרוש לשם הסתכלות טהורה – ולא פינסקר, שהוא בעל התורה הציונית הנאה והמשוכללת ביותר, לא עשה גדולות למעשה “ולא השיג בעשר שנות פעולתו אף החצי ממה שהשיג מנהיג הציונות החדשה בחמש שנים”. והוא מוסיף ברמיזה ברורה כלפי הרצל: “אנשים כמוהו – כפינסקר – בעלי נפש תמימה ודעה נקיה ביותר, שאינם יודעים שום התחכמות ותחבולות של דיפלומטיה זולתי האמת הערומה בלבד, – אנשים כאלה אינם מוכשרים למצוא את הדרך אל לב העם”. פירוש רציונליסטי-אריסטוקרטי זה לסוד פעולתו של הרצל אינו מניח את דעת הקורא בן דורנו. על ידי “התחכמות ותחבולות של דיפלומטיה” בלבד אין מפרים לבבות, אין מעוררים כחות לאומיים מתרדמתם ואין מזעזעים נשמתה של אומה עד עמקי מצולותיה. בכל הכבוד אשר יהגה הקורא לאבי ה“תורה שבלב”, בעל העין הפקוחה והדעה הצלולה והמיושבת, ירגיש בהכרח, שהפעם עינו הטעתו; שלא עמד על סוד הפלא הגדול ששמו הרצל, לא עמד על סוד האישיות הגאונית ועל דרך האינטואיציה המחוללת פלאים של מנהיג אמן בחסד עליון. מכבודו ומתפארתו של פינסקר לא יגרע כלום, אם נודה בפשטות, שלא היתה בו אותה מדה גדולה של חזון אינטואיטיבי ויצירה אירציונלית, שבכוחה ידע הרצל, יליד המרחקים הזרים, למצוא מסילות ללב ההמונים ולהעמיק מעניתה של האומה עד העמוקות שבשכבות הנפש.

יותר נכונה ויותר צודקת מן הפרלילה האמורה של אחד-העם היא זו שבין ה“מורה” (פינסקר) ו“המנהיג” (הרצל) אשר במאמרו של א. מ. אוסישקין. הדברים כתובים בסגנון נמרץ, במשפטים קצרים, הולמים וקולעים, ומתוך חבה והערצה לשני גדולי תנועתנו הלאומית. המחבר הוא אחד המעטים “שזכו לאושר ההיסטורי הגדול לעמוד במחיצתם של שני המאורות האלה” ועם זה יש לו כבר גם הרגשת הדיסטנציה, הדמויות הן חיות וההסתכלות טהורה.

הביוגרפיה של פינסקר, הכתובה בידי הד“ר קלוזנר, היא הביוגרפיה המפורטת הראשונה של בעל ה”אבטואמנציפציה“. הרבה עמל ושקידה הושקע בעבודה זו, הרבה חומר חשוב מוצא כאן הקורא בפעם הראשונה, והדברים נקראים בענין ומושכים את הלב. יש רק לקבול על נטיתו היתירה של הד”ר קלוזנר לסכימות ולהכללות, לפרללות נועזות, להפרזה של התלהבות. פינסקר היה דוקא הראשון לראשונים בכל מקצועות התחיה הלאומית “גם ברעיון מדינת היהודים, גם בהגשמת הרעיון על ידי עבודה מדינית, ישובית והסתדרותית”. “באבטואמנציפציה הניח פינסקר יסוד להציוניות המדינית של הרצל, בועידת קאטוביץ – לציונות הכלכלית של הציוניים הסוציאליסטיים ובסוף ימיו – לציוניות הרוחנית של אחד-העם” (ההטעמה היא של המחבר). על יד סכימות והכללות מוגזמות כאלה אין הדמות מתבהרת אלא מיטשטשת. ראוי היה לו לקלוזנר, ההיסטוריון המובהק, שיבחין מה בין מפעל היסטורי ובין הרהורים עמומים וחזון מרפרף וארעי, שהם בבחינת “פריהיסטוריה”, ולא יעמיד בשורה אחת את זכותו הגדולה של בעל האבטואמנציפציה, בתור יוצר תורתה של הציוניות המדינית, עם הערות ארעיות, ולו תהיינה יפות ועמוקות, על הקלקלות שבחיינו האיקונומיים בגולה, או עם ברק של רעיון בדבר המרכז הרוחני, שבא לידי בטוי בודד וחולף בשיחת חברים. רגע חשוב היה בחיי פינסקר אחרי הפרעות של שנת תרמ“א, כשנואש מאידיאלי המשכילים בימים ההם: להרבות השכלה בישראל ולהגיע מתוך כך לשווי-זכויות, וכשבא והודיע לחבריו בועד הסניף האודיסאי של “מפיצי-השכלה”, שהוא מסתלק מהיות חבר בועד ומהשתתף בפעולותיו. אבל אין מוסיפים לא יופי ולא חשיבות לעצם העובדה, אם מכריזים עליה מתוך התלהבות מופרזה: “זהו רגע של הכרעה כאותו של מתתיהו בן יוחנן החשמונאי” וכו‘. ויש אשר מתוך נטיה להשואות ולפרלילות היסטוריות נכשל המחבר במעוט הדמות החביבה עליו כל-כך. "אז נתעורר פינסקר לפרסם את מחברתו אבטואמנציפציה וכו’. היא המחברת, שנחשבת, בצד המאמר “שאלה נכבדה” של א. בן-יהודה, להתחלת תקופה חדשה בדברי-ימי-ישראל”. כבודו של מר בן-יהודה ושל מאמרו ב“השחר” במקומם מונח. ואף-על-פי-כן תמה אני, אם יש בהשואה זו מן האוביקטיביות ההיסטורית. ומדוע דוקא בן-יהודה ולא דוד גורדון ולא י. מ. פינס. למשל, שהשמיעו דברים דומים לאלה עוד לפני בן-יהודה? ומה חדוש בכלל היה במאמרו של בן-יהודה אחרי “רומא וירושלים” של הס? פינסקר ובן-יהודה! אלמלא היה קלוזנר אבי השואה משונה זו, היינו נוטים לראותה כראות פרדוכסון גרוע וחסר טעם, שנאמר לשם סנסציה, להרעיש את הקורא ולהכותו בתמהון…

למרות הערות המפתיעות האלה וכיוצא באלה ניתנה לנו כאן עבודה יפה וחשובה. ספר פינסקר הוא, עם מגרעותיו המעטות, חזיון חשוב ויקר-ערך בספרותנו, והקורא העברי המובהק, בין אם הוא חובב ספרות בלבד ובין אם לבו הולך אחרי הפרובלימות הצבוריות והלאומיות שלנו, יקבל ברצון ובתודה את המתנה היפה הזאת, שהביאו לו עורך הספר, הד“ר קלוזנר, ומו”ל: ועד החברה לישוב א"י באודיסה.

פינסקר היה ויהיה קלאסיקון של הציונות.

“מעברות” כרך ג', חוברות א–ב, “הארץ”, 20.6.32

(במלאת ארבעים שנה לפטירתו)

דור הולך ודור בא – ושניהם מעידים על “הגלגל החוזר” הנצחי של יצירות-חיים ויעודי-חיים.

סמוך לתקופת שנת הארבעים לציונות המדינית, במלאת ארבעים שנה לקונגרס הציוני הראשון, הגענו גם לתקופת שנת הארבעים לפטירת ראשונים לציונות זו.

לא עברה עדיין שנה שלימה מיום שהקונגרס הציוני העשרים, הציריכי, חגג ב“קאזינו” בבאזל, מקום לידתם של הקונגרסים הציוניים, את יום מלאת ארבעים שנה לקונגרס הראשון, וכבר אנו מזכירים את אחד האישים המרכזיים של אותו קונגרס, את הרמן שפירא, במלאת ארבעים שנה לפטירתו.

במה היה כחו של שפירא גדול, במה היתה זכותו גדולה, שזכרו קיים ועומד בקרבנו כיום הזה, ארבעים שנה אחרי פטירתו, בעצם ימי הרעה ובפורענות והדאגות הגדולות האלה?

הרמן שפירא לא היה, כידוע, מאנשי-המעשה הגדולים בציונות, אבל הוא לא היה גם מן הגדולים בהלכה הציונית, הוא לא היה מן הראשונים ולא מן המחדשים הגדולים בהלכה זו. אחרי ראשוני הראשונים, ר' צבי הירש קאלישר ומשה הס, אחרי המחדשים הגדולים פינסקר וליליינבלום, לא חדש הרמן שפירא הרבה בהלכה הציונית הכללית, באידיאולוגיה היסודית שלה.

היה חדוש מהפכני, מבחינת ההשקפה הדתית-המסורתית, בהלכה שהורה קאלישר: תקות -הגאולה פירושה מצות -הגאולה, לא צפיה פאסיבית אלא תפקיד שהוא ב“קום ועשה”.

היה חדוש גדול בהלכה שהורה הס בשעתו, בעצם תקופת האמנציפציה: אין אמנציפציה ליחיד מישראל בלי אמנציפציה של עם ישראל, אין גאולה ושחרור ליחיד אלא מתוך גאולתה ושחרורה של האומה; גאולה של היחיד, העומדת על התרת קשריו של הכלל, אינה גאולה.

וראה שוב חידוש גדול בתורתו של פינסקר: לא אמנציפציה אלא אבטואמנציפציה: לא שחרור אלא השתחררות. אין אומה נגאלת אלא אם כן היא גואלת את עצמה, מתוך תחית כוחותיה הפנימיים, מתוך מאמצי מפעל ובנין.

בתורת הציונות של הרמן שפירא אין אנו מוצאים חידושים יסודיים כאלה, ואף על פי כן זכה לכך, שזכרו קיים ועומד בתוכנו בין גדולי-הגדולים וראשוני-הראשונים של תנועת התחיה בישראל.

על שני דברים זכה הרמן שפירא, האיש והציוני, ל“השארת הנפש”, לאהבה ולהערצה נאמנה של דורו ושל הדור שבא אחריו.

מצד אחד עמד לו הקסם האישי, הגורל האישי, שהיה בו הרבה מן הטראגיות. אותו קסם וחן אינטימי של “תלמיד-חכם” יהודי, איש הלב והנשמה היקרה, קסם השופע מכל מהותו והלוקח שבי גם את לבם של אלה, שלא זכו לעמוד במחיצתו ולא הכירו אותו פנים אל פנים; אותה הטראגיות, הנוגעת עד

הלב, בגורלו של האיש, בעל הכשרונות הגאוניים המופלאים, בעל המתת העליונה של גאון מיחידי הסגולה, שלא זכה לגשם במפעל אלא כמר מדלי מאותה עתרת-תפארת של גאוניות.

ומצד אחר הנחיל לנו שפירא ירושה גדולה באוצרה הטוב של הציונות. הוא הורה לנו שני עיקרים גדולים בדרך הגשמתה של הציונות, דרך התחיה הרוחנית והתחיה החמרית גם יחד; הוא העמיד את העבודה הציונית על שני מפעלים מרכזיים לגאולת הרוח ולגאולת הקרקע, – על יצירת האוניברסיטה העברית בירושלים ועל יצירת הקרן הקיימת לישראל ולגאולת אדמת המולדת לרשותה של האומה.

*

לא זכיתי להכיר את שפירא, את קסמו האישי ואת גורלו האישי. בחייו. אבל די במה שהגיע לידנו מכלי שני בשביל להעמיד לפנינו דמות מופלאה, דמות נהדרה ויקרה, של גאון אמתי, גאון הרוח והתבונה, גאון הלב והרגש, שמעטים כמותו מדור לדור.

כשרונותיו הפינומינליים של הילד והנער צבי בן הרב ר' שלמה שפירא, מתחילה באירז’ווילקן העיירה הקטנה ואחרי כן בעיר טאורוגן אשר בז’אמוט, יוצאים מגדר הטבע, קשה בהחלט לתפוס אותם. הוא עצמו מספר ברשימה אבטוביוגרפית קטנה: עדיין לא מלאו לו שלש שנים וכבר ידע לקרוא קריאה רהוטה, ידע כמה פרשיות בתורה בעל פה; בן ארבע למד גמרא, בן חמש – תוספות. וכשהיה בן שמונה כבר לא היו לו מורים, ואף גדולי התורה וראשי הישיבה שבעיר – והעיר היתה מפורסמת בלמדניה המופלגים – לא יכלו ליתן לו הרבה. אותה שעה התחיל בולע גם ספרי פילוסופיה, מוסר, הנדסה, תכונה וכדומה, מכל מה שהשיגה ידו בעברית. והתחילו לו ימים של לבטים רוחניים, של תהיה ומבוכה ובקשת-דרך ורוגז ושאיפות סתומות-עמומות, עד שסוף סוף נאות אביו לחפצו והסכים ליתן לו לצאת לחוץ-לארץ לחקור לנתיבות-חכמה, ובתנאי שיביא תחילה לידי סיום את משנתו בספרות התלמודית. וכשישב בבחרותו שלש שנים רצופות בחדר אחד ולמד “בשקידה יוצאת מגדר הרגיל ובדיוק נמרץ שבע-עשרה שעות ליום”, ישב ולמד ועבר, לפי עדות עצמו, פעמיים על כל תלמוד בבלי, פעם על תלמוד ירושלמי, כמה פעמים על האלפסי, על הרמב“ם, על ארבעת הטורים, על ארבעת חלקי השלחן-ערוך, הוסמך לרבנות מאת גדולי הרבנים שבדור, ולבסוף שמש בעצמו רב וראש ישיבה כשנה או כשנתיים, עד שגברו עליו שוב לבטי-רוחו ועזב את הרבנות ואת הישיבה ויצא לגולה, התגלגל לווילנה ובידו מכתב המלצה מאת אברהם מאפו לא. י. פפירנא, להעיד עליו, “שזכה לשם בין גדולי הדור שסמכוהו להוראה”, ו”שיהיה צבי תפארת לעמנו", סבל עוני ומחסור וחולי, כתב ספר “על הכתות בישראל”, להוכיח את מעלת הפרושים ותורתם ואת גדולתם “כאנשים מדיניים, לאומיים ומחוקקים, היודעים את עמם וצרכי עמם”, והגיע לבסוף, אחרי תלאות ונדודים רבים, במארס 1867, והוא בן עשרים ושש, לברלין. ושוב התחילו לו ימי עוני ומחסור וסבלות אין קץ. גורלו בגולה הגרמנית דומה במדה מרובה לגורלו של יהודי ליטאי גדול אחר, של שלמה מיימון הפילוסוף, אלא שמצד אחד היו לו לשפירא יסודות מוסריים מוצקים הרבה יותר משהיו למיימון. נודד היה רוב ימין, אבל מעולם לא היה “צועני” ברוחו ובמדותיו כמיימון. ומצד אחר גדול היה כחו של שלמה מיימון מכחו הוא לרכוז-הרוח ומרץ של המחשבה, הבונה ומצמצמת את עצמה לשם התכלית המסוימת שלפניה.

ספוריו על עניו ומרודיו בימים ההם מזעזעים את הלב… הוא התענה ברעב, סבל קור ומחסור, פעמים רבות לא היה לו צל קורה על ראשו, שבועות שלימים היה לן תחת כיפת השמים ב“טירגרטן” בברלין, רדוף קור ואימת השוטרים, נטרד בשעות הלילה הקרות והארוכות מספסל לספסל, חציו ישן וחציו ער, ומשנן במחשבתו פרקים בדקדוק הלשון הגרמנית והרומאית, ביסודות המתמטיקה, הגיאוגרפיה, דברי הימים וכדומה, שלמד ביום, עד שסיגל לעצמו, במשך חדשים מספר, את כל הלמודים האלה, עמד למבחן ונתקבל כתלמיד מן המנין ב“אקדימיה לתעשיה”, והיהודי הליטאי כבר השתכר קצת מהוראת הלשון הגרמנית בברלין. ועדיין לא פסקו הצרות והפגעים. מרוב עוני ומצוקה נתמוטטה בריאותו לגמרי, והוא ראה הכרח לעצמו להפסיק את למודיו ולשוב לרוסיא. הוא הגיע לאודיסה, חלה מחלה קשה, הכניסוהו לבית-החולים וכאן התענה עשרה חדשים רצופים, פרפר בין החיים והמות, וכשיצא מבית-החולים התייאש מן הקריירה המדעית והיה לסוחר. כעשר שנים חי חיים אלה ולא מצא ספוק לרוחו. התחילה שוב פרשת נדודים. הוא ישב זמן-מה בוויטבסק, בקיוב, בז’יטומיר, יצא בימי המלחמה בין רוסיא וטורקיה, יחד עם אשתו שנשאה באודיסה, לבוקרשט. מכאן יצא שוב, מקץ עשר שנים, לברלין, ומשם להיידלברג. בן שלשים ושמונה היה כשהתחיל, בשנת 1878, הכל מחדש. לא עברו ימים מרובים, והוא נתקבל כחבר לאגודת המתמטיקאים בהיידלברג. זמן מועט לאחר כן הרצה באגודה כבעל מקצוע זה, מקץ שנתיים פרסם את ספרו הראשון במתמטיקה בגרמנית, באותה שנה קבל את התואר דוקטור, ובשנה שלאחריה נתמנה לפריוואט-דוצנט, ואחרי שנים מספר נבחר לפרופיסור שלא מן המנין למתמטיקה באוניברסיטה שבהיידלברג. סבלותיו ומחלתו פעלו את פעולתם. אף על פי שמעכשיו חי חיים מסודרים לפי הערך – פי הערך", משום שגם עכשיו, אף בהיותו פרופיסור, ידע עוני ומחסור, ניסה להתפרנס ממלאכת השענות ולא עלתה בידו – מכל-מקום לא נרפאו עוד לא גופו ולא רוחו המדוכא: ימיו היו מעטים ורעים, אך התקופה הקצרה של ימי הקונגרס הראשון והחדשים המעטים שחי עוד לאחריו הכניסה קרן אור בחייו העגומים, וקומץ הסטודנטים הציונים שסובבוהו בימים ההם פזרו במקצת את רוח הבדידות הקשה, שהתענה בה בסביבה הנכריה. הוא מת בן חמשים ושמונה.

*

חשיבותו של הרמן שפירא כיוצר ומחדש במקצוע המתמטיקה נפגעה, כנראה מדברי עצמו ומעדותם של רבותיו וחבריו, גדולי המקצוע, על ידי סגולות נפשיות מיוחדות שלו. נראים הדברים, שהיה כמעין המתגבר, נובע ושופע תמיד אידיאות מקוריות וחידושים פרינציפיוניים ומיתודולוגיים במקצועו, אלא שלא ניתן לו לכבוש את דמיונו היוצר, את רוחו הסוערת ויוצרת תמיד, בצורה מסוימת; לא ניתן לו לגלם את תכניותיו הרבות והעצומות במפעלים מדעיים משוכללים כל-צרכם. שפירא מספר, שעוד בראשית ימי בואו להיידלברג, כשהיה צריך לחזור על המתימטיקה האלמנטרית, נתעוררו במוחו רעיונות, שהכילו נצנים לתיאוריות חדשות לגמרי ולא היו נותנים לו מנוחה. וכשהיה מבקר את מורו הפרופיסור פוכס, מגדולי המתימטיקאים, ומביא לפניו כל פעם אידיאות חדשות, שהיו מביאות את המורה לידי השתוממות, היה מפציר בו הלה, שיסיח לפי שעה דעתו מחדושיו, ויעסוק קודם-כל במה שיש ושמקובל, אבל כנראה לא הועילו הרבה עצותיו של המורה: “תיאוריות שלמות, מספר שפירא, נסרו במוחי, האינטנסיביות של הרעיונות אשר העסיקוני קבלו צורה מתמידה כל-כך, שלא היה כלל בכחי להפסיק את מחשבותי”. וכך היה שקוע במחשבותיו אלה אף בשעה שהיה שומע הרצאות ורושמן, או שהיה משוחח עם הבריות, או היה אוכל, מטייל, או מרצה בעצמו על נושא מסוים, ואף בשעות השינה. “יש פרקים בספרי שנתהוו ועובדו במקצת או לגמרי מתוך שינה”. ומוריס קאנטור המתימטיקון הידוע וכולב דברי ימי המקצוע, שהיה אף הוא זמן-מה מורו של שפירא, כתב לאחר פטירת התלמיד במכתבו לראובן בריינין: “המנוח היה בעל דמיון חזק ובעל מזג חם. במקום שאחרים יכלו להתרכז בנקודה מסוימת של עבודתם המדעית והסתפקו למצוא חצי-דרך חדש, שם נפתחה לפני המנוח צפיה לצדדים רבים, ולא לעתים רחוקות היתה הנקודה הראשית נעלמת ומתחמקת מעיניו על ידי נטיתו לכל העברים.” (ל. יפה: פרופ. הרמן שפירא).

וזו אולי הטרגדיה הגדולה של הרמן שפירא, איש המדע, בעל הכשרונות והניצוצות הגאוניים, שלא הגיעו לידי גילוים המלא.

*

בראשית שנות השמונים, בשבתו כבר בהיידלברג, התחיל בפעולה ציונית וספרותית-עברית. מאמריו בעניני חבת-ציון אינם מצטיינים, כאמור, בהלכות גדולות חדשות, בבסוס אידיאולוגי חדש של התנועה, אבל יש בהם אוצרות של נשמה, של הרגשה לאומית ודתית עמוקה, של אהבת ישראל ואהבת-התורה. דבריו נושמים תמיד איזו אטמוספירה מיוחדת של רליגיוזיות טהורה וצרופה, של אהבת-השלום וקירוב-לבבות. הוא לא אהב את דרך הקטרוג והתוכחה והזעם התובעני, כשם שלא אהב בכלל את דרך הפסימיזם המופרז. סבלותיו ואכזבותיו האישיות, בדידותו הקשה, הרחק מאוירו הטבעי, מהמוני בני עמו, חייו בתוך סביבה זרה של יהודים מתבוללים ומתכחשים לעמם, ואף עניו ומחסורו לא הביאו אותו לכלל יאוש, אם כי החלישו לעתים את מרצו הלאומי. הוא ביקש תמיד “להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”. אופייני ומאלף בנידון זה מאמרו שכתב בשביל ה“השקפה” של בן יהודה בירושלים, לקראת הפסח של שנת תרנ"ח. מתוך רטט רליגיוזי כתב את דבריו בשביל העתון הירושלמי. “שלום לך ציון, שלום לך, ירושלים, עיר-הקודש, שלום ליושבים לפני ה' בבתי מדרשותיך… שלום למשדדי אדמתך, לזורעים בדמעה… שלום למכונני מושב לבניך, שלום לחורשי נירך”. והוא חותם: “אסיר ציון המתפלל בכל יום, כי יזכהו ה' ללמד לעמו בבית מדע התורה, החכמה והעבודה, אשר נזכה לכונן בארץ ישראל”.

דברי החתימה האלה, שהם כנראה דבריו הציוניים האחרונים בכתב, שהגיעו לידנו, מעידים עדות סמלית על אחת מזכויותיו העקריות של הרמן שפירא למחשבת התחיה ולתנועת התחיה בישראל.

הרמן שפירא הביא כמה תרומות חשובות למחשבה הציונית ולפעולה הציונית. הוא יסד בראשית שנות השמונים בהיידלברג אגודה לאומית בשם “ציון”, ומטרותיה של אגודה זו מגלות כבר בימים ראשונים אלה את דרך המחשבה של הציונות הסינתיטית לעתיד, כתנועה לתחיה לאומית מלאה, האומרת לשקוד במדה אחת על התחיה הרוחנית, תחית הלשון והתרבות הלאומית, על התחיה החמרית-הישובית בארץ ישראל, ועל כנוס כל הכחות הלאומיים שבתפוצות לשם התפקידים הלאומיים של העם בארצות פזוריו. הרמן שפירא השתתף גם ביצירת לוחות-הברית הראשונים של הציונות המדינית: בעבוד התכנית הבזילאית בקונגרס הציוני הראשון. כשהביא נורדאו את הצעת התכנית לפני הקונגרס העיד על חלקו של שפירא בתכנית זו, שהביא אתו “יחד עם מוחו המתימטי הצלול ולמוד-המשמעת, גם לב מלא אידיאליות יהודית נשגבה”. הרמן שפירא הטעים והסביר במאמריו הציוניים כמה רעיונות-יסוד של התנועה החדשה: את עיקר הציונות של בחירה, העדיפה מציונות של מצוקה; את הפרובלימות של הכבוד הלאומי, של סדר ומשמעת, של סבלנות בדברים שבאמונות ודעות וארך-רוח במעשים – בשאלות הגורל לעם ולגאולתו.

אבל זכותו העיקרית, שתעמוד לו לעד, היא זו, שהיה הראשון, שהגה את הרעיון בדבר שני המפעלים היסודיים לשני צדדי התחיה, – לתחית הרוח ולגאולת הקרקע. הרמן שפירא הוא אביהן-מחוללן הרוחני של האוניברסיטה העברית ושל הקרן הקיימת לישראל. בהרגשתו הלאומית העמוקה, באינסטינקט עמוק של אדם שהיה כולו מעורה בשרשיה ההיסטוריים של האומה, באוצרות-רוחה הנצחיים, וקוה לגאולתה השלימה מחטאותיה ומפגעיה של הגלות, ראה, שאי אפשר לה לתחיה יהודית שלימה בלי שני היסודות הגדולים של חיים לאומיים שלמים: קרקע ותרבות עצמית.

במשך עשרות שנים עורר הרמן שפירא את הלבבות לרעיון האוניברסיטה העברית ולרעיון הקרן הקיימת לגאולת אדמת ישראל. לועידת-קאטוביץ הידועה שלח טלגרמה, שבה הציע את יסוד הקרן הקיימת. לקונגרס הציוני הראשון, חדשים ספורים לפני מותו, זכה להביא את שתי הצעות-היסוד שלו.

אותה שעה לא הוכשר עדיין הדור. הקונגרס קבל בפרינציפיון את ההצעה בדבר הקרן הקיימת, אבל אך בקונגרס החמישי קרמה עור ובשר של מפעל. הצעתו בדבר האוניברסיטה – נאומו בענין זה נסתיים בדברי החזון הקדום: כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים – דרשה בחירת ועדה מיוחדת לעבוד התכנית, אבל גם זה לא ניתן לו לשפירא, ורק לאחר שש עשרה שנה, בקונגרס האחד-עשר, באה החלטת ההגשמה, ורק לאחר עשרים ושמונה שנים, באביב תרפ"ה, בא המעמד הגדול של פתיחת האוניברסיטה העברית על הר-הצופים, אבל סוף סוף באה הגשמת החלומות הגדולים.

וסמל נאה לזכותו ההיסטורית הגדולה של הרמן שפירא הציוני היתה אספת-אזכרה, שנתקיימה בימים האלה בירושלים, באולם הסוכנות היהודית, מטעם הקרן הקיימת לישראל והאוניברסיטה העברית.

“הארץ”, כ“ח סיון, תרצ”ח

א

רגש מיוחד, רגש של כאב, ממלא את לבנו בשנה זו, ביום הזכרון – עשרים בתמוז – היום, שבו נפקד ויצא ממערכתינו ראש ההסתדרות הציונית המדינית ומחוללה, ד"ר תיאודור הרצל.

אותה שעת הכושר, שאליה צפה וקוה הרצל בגעגועים עצומים כל כך, הגיעה. בחוש ההיסטורי המיוחד שהיה מחונן בו, כאילו חש את קרבתה לפני עשרים שנה, בצאתו אל הקהל במחברתו “מדינת היהודים” לעורר את שאלת ארץ-ישראל לעם ישראל בתור שאלה עולמית, שכל עמי תבל חייבים לטפל בה. מה שנראה לו ולכולנו כאגדה – מתקרב עתה אל המציאות. מאורעות העולם העמידו את השאלה הציונית על הפרק ואותן הדלתות שהרצל דפק עליהן בלי תוצאות, כאילו נפתחות מאליהן.

והרעיון הראשון העולה על לבנו ביום הזכרון הזה הוא: הוי, אלמלי היה הרצל בתוכנו! אם יש רגעים שבהם יש ערך גדול לאישיות בתנועה ציבורית – אין רגע גדול מזה. בפעם הראשונה בתולדות גלותנו עלינו לנהל לא פוליטיקה הזיית של שלמה מולכו ודוד הראובני, כי אם פוליטיקה ממשית להיעשות שותפים במעשה יצירה של מפת העולם החדשה. ובשעה זו נחוצים היו לנו כשרונותיו של הדיפלומט היהודי הראשון, שהראה את הדרך, איך לנהל פוליטיקה עברית לטובת העם העברי וארצו ההיסטורית.

איך שתהיה דעתנו על הדיפלומטיה ותפקידה בעתיד, בכל אופן עלינו להודות, כי למרות השפעתה הגדולה של הדימוקרטיה, – ביחוד הרוסית – על הפוליטיקה החיצונית בשעת התרת הקשר הגרדי העולמי, לא תרד עוד בפעם זו הדיפלומטיה מכסאה וחלקה יהיה גדול גם הפעם במשפט העמים, שהרי חוץ מרוסיה יש עוד ארצות וממלכות, שבהן לא הגיעה עדיין הדימוקטיה למלוכה.

עד עכשיו לא היתה לנו האפשרות לחדור במידת הצורך אל הספירות החולשות על גויים, בגלל המצב המיוחד שנמצאנו בו, בעקבות המלחמה העולמית. ברוסיה היינו מוחרמים ומנודים, נרדפים ומדוכאים ולא יכולנו להכשיר את הקרקע אל השעה הנאותה; ביתר הארצות היתה שאלת האוריינטציה מקום הכאב של הסתדרותנו. היא לא יכלה לנטות לצד זה או אחר, להכריע את הכף, מבלי להרע לעניני העם העברי בארצות אחרות. הנייטרליות היא בלי ספק שיטה נחוצה והכרחית במצב זה, אבל ביחד עם זה קצצה את כנפי התנועה ואסרה את ידי המנהיגים. הם לא יכלו לעשות צעד, שיהא נראה כנטיה מן הניטרליות. לעבוד לשם מטרותיה של התנועה בתנאים מיוחדים אלה – דרושים היו כשרונות דיפלומטיים יוצאים מגדר הרגיל.

האם היה הרצל, כיהודי אוסטרי, יוצא מן המבוכה בתנאים סבוכים אלה? על זה קשה להשיב. אבל בזכרנו את הכשרון המיוחד שהראה הרצל באותן השנים ובאותה התקופה, שלא נראו בהן אותם האופקים המגלים עכשיו; בזכרנו את יכולתו להעביר את סירת התנועה דרך סלעי מגור בלי מכשולים ולרכוש חיבה לרעיוננו בין תקיפי העולם באותם הימים, ששאיפתנו נראתה כדמיון יפה, שאינו מתאים אל המציאות, – יש שנדמה לנו, כי הוא היה מוצא גם ברגע זה את הדרך הנכונה אל ראשי הממלכות, שבהן תלוי פתרון שאלתנו.

ואולם בבואנו ביום זה להזכיר את שמו של הרצל אנו מוצאים נחמה אחת בזה, שירושתו של המנהיג המנוח נמצאת בידים אמונות: בידי ההסתדרות הציונית הגדולה, שיצאה זה כבר מגדותיה ותחומיה הצרים ותהי להסתדרות עצומה ורבת השפעה על החיים העבריים והכלליים. ואם הרצל היה מוכרח עדיין ליצור את המוסד, שעליו לדבר בשמו, יש כבר למנהיגינו עכשיו אורגניזציה רבת הכמות והאיכות, שקולה הולך מסוף העולם ועד סופו. ואם הרצל היה צריך לחדש, לעורר שאלה שלא רכשה לה עדיין פרסום, הגענו לזמן הזה, שבו מרפרפים באויר כל אותם הרעיונות, שהשמיע הקונגרס הראשון בבזיליה, נעשים לקנינו של כל הצבור העולמי, ומוכרזים בתוך הסיסמאות על דבר החירות הלאומית המתהלכות עתה ברשות הרבים.

אחרי מותו של הרצל היו מתנגדינו, שלא יכלו למעט את דמותו של הרצל, מונים אותנו ואומרים: “מאושר היה החולם הישר, שזכה למות בטרם באה תנועתנו לידי מפח נפש”. “משמת הרצל – אמרו הם – פרחה נשמתה של התנועה הציונית והיא עתידה לשוב לעפרה”.

אבל תקותם זו נכזבה. התנועה הקטנה בימי הרצל היתה, בכוח השאיפה הכבירה של העם לארץ מולדת, לתנועה גדולה, כבירה, עולמית. יורשי הרצל נהלו את סירת התנועה לאט לאט על-פי מורה-הדרך שהיה בידם. הם בצרו את התנועה מבפנים, הכשירו את העם והארץ לקבלת החירות בארץ תקותנו, שלא היה לנו בה מצב איתן. נוצרו חיים חדשים, הוכשרו התנאים, החיינו את הנשמות. ולא בתביעות של חוב היסטורי בלבד נבוא עכשיו אל העמים, כי אם בשם המציאות וההוכחות המעשיות שיש לנו בנוגע לאפשרות עבודתנו בארץ-ישראל. ובגולה הכתה הציונות גלים ותהי לתנועה לאומית כבירה. היא התיזה את רשפיה וניצוצותיה לכל עבר וכל הגולה היתה כמדורת אש: אין כמעט אף מפלגה אחת בישראל, שתכפור בתביעותינו הלאומיות בצורה זו או אחרת. נצחון פנימי זה ודאי שיביא לנו גם נצחון חיצוני. אי אפשר הדבר, שראשי העמים לא ישימו לב אל התביעות של בני העם המכיר את עצמו ומודה בישותו הלאומית.

ואמנם רואים אנו בעליל, כי אותם העמים, שגלי הדם שטפום וגרפום אל ים הדמים לא לשם כיבוש, כי אם לשם שחרור העמים, – כאמריקה – מעוררים שאלת ארץ-ישראל לעם ישראל בתור פתרון הכרחי לפרובלימה של חירות הלאומים בעולם. ואין כל ספק, כי מנהיגינו ימצאו את הדרך בתוך הנתיבות הללו, שכבר נסתמנו מאליהם על ידי החיים והמציאות.

אם עכשיו או לאחר זמן, אם היום או מחר, אך המחר הלאומי מוכרח לבוא. אין מים אשר יוכלו לכבות את אש האהבה והתשוקה לארץ מולדת, שנדלקה בלבו של העם העברי לפני עשרים שנה, אחרי שעומם הרגש הזה במשך שנות מאות רבות, והיה מהבהב ועולה אך בצורה מיסטית, משיחית. אין מכשול ואין פגע לרצון הכביר של טובי האומה, שהוא הולך ונעשה לאט לאט כמעט רצון כללי של כל אלה מחלקי העם, המודים בשייכותם אל האומה הישראלית ואינם כופרים ביעודנו הלאומי בתור עם. ושם האיש שנתן דחיפה להתעוררות הרצון הזה, לא ישכח מלב יורשיו. והיום העשרים בתמוז ישאר בתנועתנו הלאומית כיום אבל, שבו אנו מסתכלים בדמות דיוקנו של המנהיג הגדול וממנו לומדים להיות כמוהו בשאיפה הטהורה והעמוקה להושיע את העם ולהחזירו לארץ מולדתו ההיסטורית.

כ“ג תמוז תרע”ז “העם”, מוסקבה.

ב

שש עשרה שנה עברו עלינו מיום שהלך מאתנו תיאודור הרצל. שש עשרה פעם נבלו פרחי-האביב בעולמו של הקדוש ברוך הוא ואילנות השירו את עליהם ואת פרים. ואולם עדיין חי בלבנו הריח הרענן של אביב תקופתנו החדשה; עדיין דמותו של המנהיג שופעת אורה במעמקי נפשנו ומרעידה את כל מיתריה הטמירים. ידוע ידע הלב לשמור על הדמות החביבה בתוך כל הסופות והסערות שעברו עלינו.

הפקחים והנבונים – הוי, כמה מרובים הם בעולמנו! – יודעים תמיד לחשב את השעה, מתי יגיע האביב ויועמו נגהות השחר ויכהה זוהר החלומות. האומללים! וכי אין הם מרגישים שהאביב והחלומות הם מציאות עליונה על עליונות ותקיפה מתקיפות, אשר פריה קים אף לאחר שנבלו פרחיה? וכי אין הם יודעים, ששחר נעורינו חי בנשמתנו ומאיר את שביליה הכמוסים לכל ימי חיינו?

כמה עלובים הם ההגיון המפוכח והשכל הישר, כשאנו באים לבדוק לאורם סודות-חיים מופלאים; כמה עלובה היא ההסתכלות הסבתית הרגילה, כשאנו אומרים לראות באספקלריתה את האישיות הגאונית, את דמותו וגורלו של הגבור! וראה זה פלא: לגבי דמותו וגורלו של הרצל נוטים גם הנבונים והפקחים שבנו להסתכלות המיתית. מרגישים אנו, כי איש הפלאות והקסמים הזה אינו חוליה פשוטה בשלשלת רצופה של עילות ופעולות; כי את השפע המופלא, רב החידות והרזים, היוצא מן האישיות הרצל, אין לעקוד על גבי מטה סדומית של סבות ומסובבים. אנו עומדים לפני החידה התמוהה של כח ראשוני ויסודי, כח יוצר ומחולל ומאיר נתיבות חדשות, שלא ניתן להנסח נוסחא הגיונית, ובהכרח אנו עושים אותו מיתוס; בהכרח אנו רואים אותו כראות כח ראשית ומקור, כהתגלות יסודית של כח יצירה, הנושא את חוקיו בו בעצמו ונכנע לפקודתו הפנימית, פקודת רצון וחירות.

הרצל, שידע את הלשון הנפלאה, אשר “יוצר אמן יגלם בה הגיג לבבו, ומצא פתרון לחלום לא הגוי”, מספר בלשון זו על הרגע הגדול, שבו נגלתה לו אמתו הגדולה. הוא מעיר, ששמע כקול משק כנפים מעל לראשו, בשעה שכתב את מדינת-היהודים שלו. דברים אלה יכולים לשמש פירושי ציורי יפה ל“הסתכלות המיתית” שלנו. זה סוד היצירות הגדולות, הכובשות דרכים חדשות לפני האנושות: בשעת ברכה זוכה אדם פתאום לעלית נשמה, עלית מהות והכרה. נשמתו מתאזרת, חושפת את מהותה הפנימית, מצילה את עצמה, כביכול, מן המפולת, דולה משכבותיה העמוקות כחות עתיקים-חדשים של רצון ויצירה, של מרידה וקרבנות, ומחדשתם במפעל, ועל המפעל אנו יכולים לעמוד רק כנתינתו: מתוך עלית-נשמה.

הרצל נעשה מיתוס לעמו ולדורו; נעשה מיתוס לאומי. ואנו עומדים ותמהים: וכי די היה בנפשו מן היסוד הלאומי, הדרוש לשם כך?

שני שותפים באישיותו של אדם: היסוד האישי, יסוד של מטרות מכוונות, של הכרה ודעת, של חירות ורצון; והיסוד הלאומי, יסוד של מגמות סמויות, של טבע וירושת-טבע, של אינסטינקטים ונטיות ותכונות, שהנחילתו האומה. ה“מוּכר” שבנשמתו של אדם, הכרתו ומחשבתו, רצונו ומיאונו, תכליותיו ואמצעיו, בידיו ניתנו והם ענין ליסוד האישי שבו. ואולם ה“בלתי-מוּכר”, המעין האירציונלי שבמדור התחתון שבנפש, אורותיה וצלליה הגנוזים, ה“טבעיות” הכבירה, האלמנטרית שבה, מן היסוד הלאומי הם באים. וזה סוד הגאוניות: מזיגה יפה של שני היסודות האלה. הגאון הלאומי זוכה לשני שולחנות עשירים כאחד: נשמתו היא הרכבה מוצלחת של שני היסודות; טבע וחירות, אינסטינקטים ורצון מתמזגים בו לחטיבה הרמונית אחת. וכאן מקור השפע הברוך, מקור קרבת-הנפש והשפעת-גומלין שבין הגאון הלאומי ואומתו. האומה נושאת את היחיד היוצר על נחשולה, והוא נושא לה את נפשו, טובע את חותמה, נותן צורה לחומר משלה ומממש את מהותה.

וכי מצאנו מזיגה והרכבה כזו בנשמתו של הרצל? ודאי שהיסוד האישי שבה הגיע לידי שלימות וחוסן שלא מן המדה הרגילה, והוא שהטביע את חותמו הבהיר על כל אפיו ומעשיו, אבל ודאי גם כן, שהיסוד הלאומי שבנשמתו היה חיוור ופגום, שחסרה לו ה“טבעיות” הלאומית, הכאוטית והתקיפה, שעושה את הגאון בן לאומתו ואב לה. ואף על פי כן הרי ידע הרצל למצוא מסלות לנשמת האומה ולמעינותיה הכמוסים, הרי נעשה יוצר-אמן לאומתו (גם הפוליטיקה הלאומית היא אמנות, אולי החשובה והקשה שבאמנויות) וטבע את חותמה. אכן, אין זה אלא אחד מפלאי האישיות הגאונית, שאין אנו יודעים למצוא להם פתרון ונוסח. ברגע גדול של חזון-יצירה אינטואיטיבי נגלה לו הדרך ללב העם, נמצא לו ה“ניצוץ המחשמל”, המלהיב את הרוחות ומטיל סערה ללבבות. ביום שגלה הרצל את האמת הגדולה שלו נעשה לפה לעמו, למשאת-נפש של דורות, לאידיאל רווי-געגועים של אומה. בכחה של אמת זו הרעיד את נשמת האומה עד עמקי מצולותיה ועורר כחות יצירה וקרבנות, שהיו ספונים בגנזי הדורות. דברו של הרצל נעשה כח מחולל ומהפך עולמות, כח מחיה ומאיר נתיבות.

ומכאן חיוניותה של הדמות. ימים רבים עברו – שש עשרה שנים שלימות – ועדיין חיה ופועלת בלבנו הדמות. ימים מעטים עברו – רק שש עשרה שנה! – וכבר היא נעשית לנו מיתוס.

החולם הגדול הולך ונעשה מיתוס, מפני שהחלום הגדול הולך ונעשה מציאות.

לפני עשרים וארבע שנים – ביום הששי ליולי שנת 1896 – עמד הרצל לפני קבוצה קטנה של אנשי-המעלה מאחינו שבאנגליה והרצה להם את האמת הגדולה, שנגלתה לו בעצב ובזעזועים נפשיים עמוקים. זה היה נאומו המפורסם בקלוב של המכבים בלונדון. הג’נטלמנים שמעו את דבריו מפני הכבוד, ואפשר שאותה שעה הוטל ללבבות מעטים גם הרהור מפרה, שגדל ועשה פרי ברבות הימים. וזה היה הכל.

עברו עשרים וארבע שנים. התכנית הדמיונית של הז’ורנליסט החולם נעשתה דרכה של אומה, נעשתה תעודה פוליטית לתקיפות שבממלכות העולם. ואחד מן הנוטבלים שביהודי אנגליה, אשר אליהם פנה לחנם בימים ההם, עומד עכשיו בראש ארץ חלומותיו, ותעודתו לפניו מטעם בריטניה הגדולה ומטעם אגודת-העמים: לסייע להגשמתו של חלום הפלאות ההוא.

האין גם בזה חלום? היש אשר יעשה ז’ורנליסט מודרני – מיתוס לאומי? ואם פנטסיה פוליטית של פיליטוניסטון תכריע את כף-המאזנים ההיסטורית?

אכן גדולים הפלאות והחידות בעולמנו מאשר יעלה על דעת הפקחים והנבונים; ויש אמת בחלומותיהם של אנשי הרוח מאשר בחכמתם של “אנשי המעשה”.

“הפועל הצעיר”, ט“ז תמוז תר”פ

ג.

בימי החג הגדולים אנו נוהגים להזכיר “נשמות”. יש נטיה עמוקה בלבנו לזכור בשעות הגדולות את הנפשות החביבות והיקרות, שהפרו את חיינו ושדמותם שופעת אורה בחביון נשמתנו. נטיה זו יש לה שרשים נפשיים עמוקים. אולי היא אב ותולדה כאחד של פולחן האבות והמתים, שבתחומה טבועה ילדותה של האנושיות.

ובימים האלה – הן לא נגזים, אם נקרא להם ימים גדולים – הלב פונה מאליו לדמותו ולגורלו של האיש, שזכה להרעיד נשמתה של האומה ולעוררה לקראת שחר חדש; בימים האלה אנו נזכרים בתיאודור הרצל. נזכרים אנו בו, והלב הומה וכואב על גורלו הטרגי של המנהיג המנוח. הנה הגיעו הימים הגדולים, שאליהם נשא את נפשו הגדולה, הימים שצפה בחזון אינטואיטיבי, הימים שהוא וחלומותיו ומעשיו הכשירום וסוללו את מסלתם. והנה נפקד מקומו בתוכנו. גן-החלומות שאיש-הפלאות המושל בחסד עליון במלכות הרוח נטע מסביב לנו במדבר הגלות, עלה ועשה פירות – והוא לא נהנה מהם. במרחקי אופק התכלת ראה את הרי המולדת, והוא לא הגיע אליהם. –

חלומו של הרצל נעשה לנו מציאות. מפני שמציאות היה למן הרגע הראשון – מציאות עליונה ועמוקה מן המציאות של ימות החול. זו היתה המציאות של הרצון הגואל והמפעל היוצר. חלום-מלכות חלם הרצל לעמו, והחלום הפרה לבבות קרובים ורחוקים; המציאות התפלה והשוממה של הגלות המנוולת לא המיתתו. בשעה שנגלתה להרצל האמת הגדולה שלו שמע ממעל לראשו משק כנפים. זה היה משק כנפיה של ההתחדשות והזדעזעות כל הכוחות הפנימיים. ולהתחדשות והזדעזעות כל הכוחות הפנימיים שבאומה נשא את נפשו, ועל כן נראה לו חזון-לבו ממשי כל כך, על-כן נעשה ממשי. הוא לימד את העם לדלות ממעמקים כוח יצירה וקרבנות ולהחיותו במפעל.

ואולם הטרגדיה של הרצל היתה זו, שארכו הימים, עד שגדלו ועשו פרי. עכשיו יודע העם להביא קרבנות לטובת המולדת המתעוררת לתחיה. הנה הכריז הועד הפועל של הסתדרותנו על קרן הגאולה של עשרים וחמשה מיליונים לירה. ואנו יודעים ומרגישים: העם יענה לקריאה, העם יביא את קרבנותיו ברצון ובחבה. במשך השבוע יאסף הסכום, שמנהיגיו דורשים ממנו לשם התחלת המפעלים הגדולים לבנין הארץ והאומה. והרי גם תיאודור הרצל פנה בשעתו אל העם בקריאה על קרן הגאולה, ולא של עשרים וחמשה מיליונים לירה, אלא של שני מיליונים לירה – ולא נענה; הרי היתה שעה, שלדבריו “כמעט הביא את הדבר לידי גמר” עם מושלי הארץ בימים ההם, עם הממשלה הטורקית, ולא היה חסר אלא ה“כסף הנבזה” הזה, והוא פנה על ימין ועל שמאל, השתדל “להוציא מן הסלע ולחפור זהב מתוך החלאה” והעלה חרס בידו. אותה שעה – ביום י"ח לחודש אבגוסט שנת 1901 – פנה לאחד מידידיו, למנדלשטם בקיוב, בדברים המרים האלה: “עד כדי ליאות דפקתי על הדלתות, והאספסוף הזה, אשר לו המטבע, אף לשמוע את דברי אין עם לבבו. למטר אש גפרית טעונות האבנים האלה כי ירכּו”.

אנו נזכרים בכל זה, והלב הומה ומתכוץ מצער ומכאב על גורלו הטרגי של המנהיג הגדול. הלא כה דברו של הרצל: “האלהים שובר את הכלים, שהוא משתמש בהם”, נשבר לפני זמנו כלי מפואר זה, שאלהי האומה השתמש בו לחפצו…

ובשעה זו אנו מרגישים עד שרשי מהותנו, שעומדים אנו על מפתן החדש והלב מלא חזון ומשא ותקות-געגועים וחדות-יצירה; אנו מרכינים את ראשנו לפני זכרו של המנוח הגדול, שפנה דרך לפנינו במדבר; אנו מרגישים את הצורך ליתן כבוד לשמו, להעלות את זכרונו על ראש שמחתנו.

אין עושים “נפשות” לצדיקים; מעשיהם הם זכרונם.

נלמד נא מן המנהיג המנוח את מעשיו, את מעשיהקרבנות. הן לא היה עוד כמוהו בתוכנו עובד את אלהיו בכל נפשו ובכל מאדו. לא קם לנו עוד כמוהו אדם, היודע להטיל את כל אשר לו, את כל כוח אישיותו וכשרונו, את כל נכסיו החמריים והרוחניים, לתוך כף המאזניים. אחד היה הרצל, שנתן מבלי למנות, שבזבז את כל הונו ההגון לצרכי התנועה ולא השאיר לבניו ולאשתו אלא את שמו הטוב בלבד.

נלמד אל מעשיו; יביא איש-איש מאתנו את קרבנו בשעה זו, והיה זה קרבן תודה וכבוד לזכרו של המנהיג.

“הפועל הצעיר”, 2.6.20.

ד.

הרצל ואחד-העם

עכשיו, עשרים וחמש שנים אחרי אותו מאורע, שנעשה לנו נקודת-היפוך לאומית, – אחרי הקונגרס הציוני הראשון – הגיעה כבר השעה להסתכל הסתכלות טהורה באותו הסכסוך ההיסטורי “הרצל – אחד-העם”, שבשעתו הטיל סערה בעולמנו הקטן.

דרך הרוח היא דרך הנגודים והסתירות, ויש אשר שני כחות, שלכתחילה יש בהם משום השלמת-גומלים וראוי להם שיצטרפו לאחד ויתמזגו להרמוניה פנימית, אינם מוצאים את דרכם זה לזה אלא מתוך דחית-איבה וסערת-מלחמה. כל אידיאה פועלת קנאית היא וקיצונית מתחילתה על-פי עצם טבעה: מדה זו היא כלי זינה במלחמת-הכבוש.

ההרצליות והאחד-העמיות הן צורות-תופעה יהודיות לשתי מדות כלליות של אמת ובקשת-אמת, לשני יסודות כלליים של חיים ודרכי-חיים. וגזירה נגזרה עלינו, ששני היסודות האלה לא יצטרפו לנו לאחד אלא אחרי כמה זעזועים ולבטי-לבטים.

הפרובלימות הגדולות, שבני אדם מתחבטים בהן, יש להן שתי מדות של תקון וגאולה. יש שהגאולה היא גאולת מפעל ומעשה. הרצון החי והיוצר כובש את הדרכים החדשות, מתוך אנרגיה של מפעל פורק האדם את נחושתיו, קורע את העבותות שהסתבך בהם ומחדש את חייו, את צורותיהם ויסודותיהם. ויש והגאולה היא גאולת תבונה והכרה. מתוך התאזרות של הכרה ודעת, מתוך הסתכלות חודרת במהות חייו וביעודיהם, מתוך ראיה ברורה בתקלות ובתקנתן, במטרות ובאמצעים, מתרומם האדם מעל לפרובלימות של החיים ומוצא את תעודתו הגואלת.

כנגד שני דרכי גאולה אלה אתה מוצא גם שתי מדות במנהיגיה ומורי דרכה של האנושות. אנשי הרוח הגדולים, יחיד הסגולה המאירים נתיבות חדשות לבריות, יש שהם אנשי מפעל ומעשה, ויש שהם אנשי תובנה והסתכלות. אנשי המפעל הגדולים רואים את דרכם מתוך אינטואיציה קולעת וחודרת, מתוך התאזרות מתוחה של הכחות הפנימיים, הקושטת ישר אל המטרה מבלי למדוד את שטח דרכה. אין הם מתחבטים בחשבון של מטרות ואמצעים, ויש שאף אין הם מבחינים בהם כל צרכם, ואף-על-פי-כן אור זרוע על דרכם. אינסטינקט בסיסי מביא אותם לדלות מחביון מעמקים כח חי להחיות את הלבבות ולהרעידם במהפכה פנימית. האמת הגדולה שבלבם נוהגת בהם שלא מדעתם. הם חושפים את מעינות היצירה של העם, ונשמתם של ההמונים תגיל ברעדה לקראתם. הם מניחים את מהותם, את מפעלם לתוך כף-המאזנים. וגם טעויותיהם מביאות לפעמים פירות.

לא כן המנהיגים מאנשי-התבונה. הללו – דרכם אינה דרך המהפכה והזדעזעות-הכחות, אינה דרך היצירה האינטואיטיבית. אין הם כובשים את הלבבות בסערה, בכחה היסודי של פעלתנות טהורה, אלא הם מחנכים את דורם לשם האמת שלהם ומכשירים אותו מתוך עמל ויגיעה מרובה, שיעמוד על תעודתו. הדרך אינה מתגלית לפניהם פתאום, מתוך הארה פנימית, אלא הם עולים ומגלים אותה, עולים וכובשים אותה פסיעה אחרי פסיעה מלמטה למעלה, ממדרגה למדרגה. זוהי הדרך הכבושה והקשה של הדעה הצלולה, שאין בה מן המעוף ומן הבטחון הסמוי של הדמיון היוצר, אבל יש בו מכבושיו המודרגים והזהירים של השכל הבונה. דרך זו אינה דרך הקפיצות מגבנון לגבנון, אלא דרך העליה הקשה והמודרגת, זו שאין בה מן הזוהר וההפתעה של תפיסת מרובה בבת-אחת, אבל אין בה גם סכנת מכשול ומפלה פתאומית. מורי-הדרך האלה בוחנים ובודקים תחלה כל צעד ושעל, אם אין בו טעות ונטיה מן הדרך, אם מתאים הוא לשיטת העליה המודרגת בכללה, אם נתון הוא חוליה שלמה בתוך השלשלת הרצופה של מטרות ואמצעים. עיקר שאיפתם של אלה הוא לראות את המטרה בצורתה האמתית ולמצוא את האמצעים הנכונים, המכוונים למטרה זו.

שתי מדות אלה, גאולת-המפעל וגאולת-התבונה, יש בזו מה שאין בזו, ואין הגאולה שלמה אלא אם שתיהן מצטרפות לאחת. התנועות הגדולות, המבקשות תקנה לקלקלותיה של האנושות, זקוקות לדַבּרים ולמנהיגים משני הסוגים, לאנשי-המפעל ולאנשי התבונה, שיבואו וישלימו אלה את אלה.

גם תנועת הגאולה והתחיה של עם ישראל יודעת שתי מדות אלה. ושני דבּרים גדולים עמדו לה לתנועה זו, שנעשו סמל חי לשתי מדות אלה של גאולה ובקשת גאולה: הרצל ואחד-העם. ומבחינה זו ראוי לנו להסתכל באותו הסכסוך ההיסטורי. אין מקום לשאלה: מי משניהם צדק. כל אחד מהם צדק בשלו ולא צדק בשל חברו. אם לכתחילה נעשו הציונות של הרצל והציונות של אחד-העם צרות ואויבות זו לזו, הרי עכשיו אנו יודעים, שבעצם הדבר באו להשלים ולמלאות זו את זו.

הרצל, איש-המפעל, הביא את המהפכה הגדולה לעולמנו. הוא הרעיד את נשמתה של האומה עד עמקי מצולותיה. הוא חשף את מעינות היצירה הלאומית, שהיו חבויים במעמקים, ועורר כחות נרדמים לחיים חדשים.

אחד-העם, איש-התבונה, בעל העין הפקוחה והדעה הצלולה, למדנו להבין את דבר-ה' אשר בלבבנו, לעמוד על מהותה ומצוותיה של הנשמה הלאומית, להכיר הכרה ברורה במטרה ובאמצעים ובכחות המניעים.

הרצל נתן לעם את השאיפה הפעלתנית, הוא עוררו למעשה החי; אחד-העם העביר את הערבוביה ואת התהו-ובהו שבשאיפות ערפליות ובמעשים מבוהלים ונתן לנו שיטה שלמה, תיאוריה משוכללת ונקיה מסתירות הגיוניות ומסיגי הדמיון.

הרצל נתן לעם אוטופיה גדולה. אחד-העם נתן לו אידיאל גדול. ואולם האוטופיה הגדולה היתה נחוצה, כדי שיתעורר העם ויתכשר לממש את האידיאל הגדול.

ולפיכך צדק אחד-העם, כשראה את המדיניות הציונית של הרצל כאוטופיה; אבל לא צדק, כשהוציא פסק-דין קשה על עצם האוטופיה.

צדק כשטען, כי אין בידי אדם לעשות את הפלא הכפול: “ראשונה להוציא את ארץ אבותינו… מרשות יושביה ועובדיה ולמסרה בבת-אחת לרשות עם היושב מרחוק ומצפה לישועה, ושנית לקבץ אל הארץ… עם עני ודל המפוזר בכל קצוי-ארץ, עד בלתי השאיר לו שריד כמעט בארצות פזוריו”. ולא צדק כשפסק, כי ערכה המעשי והמוסרי של “אוטופיה” זו הוא כאין וכאפס.

אותה “אוטופיה” חוללה נפלאות. יפה אמר הרצל במכתבו לברון הירש: “הפוליטיקה של אומה שלימה – ביחוד אם זו פזורה בכל העולם – אינה נעשית אלא בעזרתם של אותם הדברים, שאינם באים במדה ובמשקל והמגביהים לפרוח באויר”. פוליטיקה “מעשית”, ביחוד של עם כעם ישראל, היא זו, אשר לפעמים אינה מעשית כלל וכלל. כדי להגיע אל המטרה האפשרית היא צריכה לראות גם את מה שאי-אפשר כאילו הוא אפשרי. פעולתה המהפכנית של הציונות המדינית לא נחלשה על-ידי זה, שקצת משאיפותיה אינן עומדות בפני המציאות. ולא עוד אלא שדוקא הדמיוניות הנפרזה עמדה לה בשעתה שתעשה כח ממשי. הנמנעות היו נחוצות, כדי שהאפשריות יעָשו מציאות. צריך היה הרצל להציג לעצמו מטרות גדולות עד כדי אוטופיה, בשביל שימצא בנפשו את הכח המניע הגדול, שהיה נחוץ למפעלו, ובשביל שיקח שבי את לב ההמונים. “רק מה שהוא בגדר הפנטסיה”, אומר הרצל באותו מכתב לברון הירש, “נוגע עד נפשם של בני-אדם”.

ברוכה תהי לנו “טעותו” הגדולה של הרצל: אילו לא היתה בלבו אותה האמונה התמימה העוקרת הרים, אותו הבטחון בלי מצרים, שהמהפכנים הגדולים מצטיינים בהם, – ודאי שלא היה מעיז כלל לגשת אל העבודה הענקית. הרצל מעיד על עצמו: בשעה שנגלתה לו האמת הגדולה שלו שמע “משק-כנפים” מעל לראשו, – זהו משק כנפיה של ההתחדשות והזדעזעות כל הכחות הפנימיים. וכך האמין, שכור ההתלהבות של השראה וגלוי אמת, כי אין לו אלא להכריז על האמת הזאת, כדי שיתעורר העם ויזדעזע מקצהו ונפשו תגיל ברעדה ובמהפכה יסודית לקראת שחר חדש. ולפיכך אי-אפשר היה לו, שירגיש בגבול האכזרי שבין דמיון למציאות, וחזון לבו נראה לו ממשי ופשוט כל-כך. לשם המפעל הגדול של גאולת-אומה נראתה לו אפילו " הלואה לאומית של עשרה מיליארדים" בגדר המציאות הריאלית: כח-האיתנים של אמתו-חזונו היה גדול מכל המעצורים והמכשולים שבעולם.

והוא צדק ב“טעותו”. אמנם את עשרות המיליארדים לא קבל. את שקי הזהב הכבדים אי-אפשר להניע ממקומם בעזרתם של Imponderabilia וגם ללב שליטי-עולם לא נגעה אמתו במדה יתירה מזו שהיתה נחוצה, כדי שיבטיחו לפרקליטה של אומה הפזורה בכל העולם, כי “לבם טוב” לתנועה. ואולם הוא מצא יותר מזה. הוא מצא את הדרך ללב עמו. ה“אוטופיה” של הרצל לקחה שבי את ההמונים, אבל גם את בני-העליה שבתוכנו, אנשי הלב והרגש. וכי פעולה זו אינה “מציאות” עליונה ועמוקה? וכי לא נעשו כבר כמה מחלומותיו מציאות ממשית? כלום אין הכרזת-בלפור, המנדט הבריטי על ארץ-ישראל עם “הבית הלאומי” – חלומות הרצליים? הכחות הלאומיים, שהוא עורר מתרדמתם, הפוליטיקה הלאומית של עם ישראל, שהוא יצרה, הסתדרותנו הלאומית, שהוא הביאה לעולם – הם שהכשירו את הקרקע לכך.

ואם להרצל עמדה אמתו להרעיד נשמתה של אומה ולהרים את ה“דגל” לפניה, הרי לאחד-העם עמדה אמתו להאיר לאומה את דרכה. הפתוס של הציונות ההרצלית כבש את הלבבות בסערה; האןר הבהיר והשאנן של הציונות האחד-עמית החיה לבבות מיום ליום. הרצל הרגיז את הדור מ“מנוחתו”; אחד-העם חנך אותו.

ואף אחד-העם טעה, מפני שאף אמתו היתה נוטה לצד אחד ואף היא היתה זקוקה לקנאות ולקיצוניות במלחמת-כבושה. אחד-העם טעה ביחסו אל אמתו של הרצל, ואף טעות זו ברוכה תהיה לנו.

אלמלי ידע אחד-העם להעריך כראוי את מפעלו של הרצל, לא היה אולי קם בו רוח וכח לגלות לדור את ספקותיו: “אם נכונה היתה דרכו – של הרצל – תמיד, אם האמצעים שאחז בהם היו מכוונים באמת אל המטרה ואם היטיב לראות את המטרה עצמה בצורתה האמתית”. אילו היה אחד-העם נתון כמונו להשפעה הגדולה, שהשפיע הרצל על הדור, ודאי לא היה יכול לראות ראיה עמוקה וחודרת כל-כך את תעודתנו ודרכנו, את מטרתנו ואמצעינו, ולא היה מגיע למלחמתו הנהדרה בציונות המדינית הקיצונית. לא רק דעה צלולה ומיושבת, לא רק אהבת-אמת, שאינה יודעת משוא-פנים ואין לפניה חולשה שבחששות ופקפוקים: נחוצה היתה גם פכחנות יתירה ונוטה לצד אחד בשביל לעמוד ולעורר בתקופת ההתלהבות הגדולה על טעויותיה הקשות של אותה ציונות מדינית קיצונית. אחד-העם היה הראשון והיחיד, שלא נלאה להתריע בימים ההם על הטעויות האלה: ציונות, העומדת על ענינים חמריים בלבד, אינה עשויה לחזק את רוחו של העם ולהחיות את לבו והרגשתו המוסרית, ואדרבא, היא מסוגלת “להסב לב העם מאחרי הכח הרוחני שבו”, ולפיכך עתידה היא להעשות צרה וסכנה למפעל הגדול והצנוע של התחיה הלאומית. ציוני ת כזו “מפסיקה את החוט המקשר את העם עם העבר” ו“משמטת את הבסיס ההיסטורי מתחתיו”, ויש לחשוש, כי בעתיד קרוב, כשיתבדו התקוות המזהירות, שעוררה ציונות זו בלבבות, “ישאר העם קרח מכאן ומכאן” ולא יעמוד בו כח מוסרי להמשיך את מלחמת קיומו הקשה. דבר זה מביא את אחד-העם להעמיד כנגד המטרה המדינית את המטרה המוסרית: להחיות את לב ולאחדו ברוח.

מבחינה היסטורית ודאי היתה במלחמתו של אחד-העם נטיה מופרזת לצד אחד. כמה מחששותיו ומטענותיו של אחד-העם כנגד הציונות של הרצל אינן עומדות בפני הבקורת המיושבת. ואולם בעצם הדבר צדקה עשה עמנו באמתו האכזרית והקיצונית. מלחמתו בציונות ההרצלית הביאה לנו ברכה מרובה, ומעשה אוגנדה יוכיח. אלמלא מדת-הדין הקשה והאכזרית של אחד-העם, אלמלא ההשפעה החנוכית הגדולה, שהשפיעה אמתו הטהורה, והמחמירה על הטובים שבדור – מי יודע, אם היינו יוצאים בשלום מאותו משבר קשה, שהעמיד בסכנה את יסודותיה ושרשי חיותה של התנועה.

השפיע לא רק כחה של דעה צלולה ומיושבת, של תבונה בהירה וחודרת לשרשם של דברים, של תיאוריה משוכללת ונקיה מסיגי הדמיון – השפיע גם כחה של אישיות, של אישיות שלמה וטהורה, העובדת את אלהיה בלב טהור וברוח נכון וער. שניהם, גם הרצל וגם אחד-העם, פעלו עיקר פעולתם בכח אחד, בכח האישיות. וזהו יסוד כל פעולה אנושית גדולה.

נחוצה היתה פעולתה של אישיות גדולה, נחוץ היה כחה של אמת גדולה, שאינה מסתגלת ואינה מתפשרת, אינה נותנת את דבריה לשעורים ואינה עומדת בחצי-הדרך, בשביל להשפיע על הדור על-יד הרצל וכנגדו.

כשבא אחד-העם בימים ההם, ימי ההתלהבות הגדולה של תקופת הסער, וערך מלחמה קשה כנגד חלומותיה הגדולים של התנועה הגדולה; כשהריק את על חציו השנונים כנגד “האמונה במעשי נסים”, “העושה את הציונות לקץ הגלות ולפתרון שאלת היהודים בכל היקפה” – היה בעינינו כמעט מחלל קודש במזיד. כלום אפשר היה להם, לחסידי ההתגלות הגדולה, החדשה, שלא יתמרמרו על בעל השכל הקר והמפוכח, המתאכזר אל חולשת בני-אדם ועושה שמות בגן החלומות היפים, שידי איש-פלאות נטע להחיות את נפשם השוקקה? וכיום – הן הגיעה כבר השעה להודות על האמת הפשוטה, הגלויה – נעשינו כולנו תלמידיו של אחד-העם. כלום יש עוד ספק בדבר, כי בנוגע להבנת תעודותיה של הציונות קרובים אנו היום הרבה יותר לאחד-העם מאשר להרצל? לא יכולנו לעמוד לאורך-ימים כנגד הגיון הברזל של המורה הקשה ושל – המציאות הקשה. לאט לאט למדנו לראות את עיקר ענינה של הציונות ביצירת ישוב עברי בארץ-ישראל, שלא יבטל ברוב של זרים, הסובב אותו מכל צד כמי הים הסובבים איים בודדים קטנים, שיחיה חיים אנושיים-יהודיים חדשים, חיי יצירה תרבותית-כלכלית, ולא יהיה זקוק לפרנסה עלובה מידי אחרים. ואת ערכו של ישוב זה בשביל הגולה הגדולה למדנו לראות יותר במקצוע הלאומי-תרבותי מאשר במקצוע המדיני והכלכלי. ולדבר זה הרי התכוון אחד-העם בתורת המרכז הרוחני שלו.

---

ה“אוטופיה” של הרצל נעשתה כח יוצר ומחולל. היא הטילה סערה בלבבות ועוררה כחות נרדמים למפעל של יצירה. אחד-העם לא הרס את האוטופיה ולא בטל את כח השפעתה, למרות כל מלחמתו בה. ואולם הוא הרים את האוטופיה למעלת אידיאל. הוא למד אותנו לשאוף כל ימינו אל המטרה הגדולה, לעבוד ולהלחם לשמה, לכבוש יום-יום פסיעה אחרי פסיעה בדרך המוליכה אליה ולבלי לשכוח עם זה, כי דרך זו ארוכה ביותר ואפשר שלא נגיע לעולם עד קצה. אידיאל זה מטיל עלינו חובת עבודה וענוה כאחת.

ואין כאן ממדת הפסימיסמוס. אחד-העם לימד אותנו את תורת גדולם והתפתחותם של הכחות הלאומיים. פעולתם של שני הדבּרים הגדולים לתנועת-התחיה, פעולתם של הרצל ואחד-העם, הולכת ונעשית יסוד מוצק חדש לגדולם ולהתפתחותם של הכחות ההם.

הנה הגיעה לנו תקופה חדשה. המלחמה שבין “הרצליות” ו“אחד-העמיות” נעשתה נחלתה של ההיסטוריה. שני היסודות ההם, שבעצם ובעיקר הדברים יש בהם משום השלמת-גומלים, עומדים להצטרף לאחד. הגיעה תקופת הסינתיזה וההתמזגות של שני היסודות הללו, של “שלטון הרצון” ושל “שלטון השכל”, של הרצון החי והיוצר ושל הדעה הצלולה, הבוחנת ובודקת ושוקלת כל פסיעה וכל פעולה מתוך הכרה ברורה במטרה ובאמצעים.

עתידים ישראל שילכו אחרי חלום-הפלאות של הרצל לאורו הבהיר של אחד-העם.

ספר הקונגרס (ירושלים, תרפ"ג).

ה

העשרים בתמוז הוא לנו היום, שלשים שנה לאחר פטירתו של המנהיג הגדול, מאורע אקטואלי, בעל משמעות סימבולית עמוקה, יותר מאשר במשך כל הדור הזה, חוץ אולי מן העשרים בתמוז של שנת תרס"ד.

אמתו הגדולה של הרצל, הדיאגנוזה של מחלת הגלות והדרך לרפויה במפעל הגאולה, לא היתה אולי מעולם כל כך בולטת-ומזעזעת כמו בימים האלה.

אחד העם התנבא לפני שלשים שנה: “ירבו הימים, והפרצוף האידיאלי של הגבור הלאומי יגיע לסוף שלימותו – אז אולי יהיה גם לעמנו בדורותינו מה שהיו גבורי האומה הקדמונים לאבותינו בדורות שעברו: בו יתלה העם את האידיאל הלאומי שלו בכל זהרו וטהרתו וממנו ישאב כח ועוז ללכת בדרכו הקשה הלאה והלאה בלי ליאות”.

יש אמת באותו חזון ובאותה הערכה של אחד העם, אבל רק מקצת אמת.

ערכו הגדול של הרצל, האיש והמפעל, אינו – על כל פנים אינו בימינו – בעטרת הדמיון שעטרה לו האומה, לפי הגדרתו של אחד העם, בשביל לעשותו לגבור הלאומי, לנושא שירת התחיה של האומה. אותה שירה – שירה יתומה היא בימינו, אף על פי שאנו מתימרים בשמה ובדגלה של התחיה הלאומית; האידיאל הלאומי שלנו, הדוגל לכאורה בשמו של הרצל, הועם זהרו ונשבתה טהרתו, ואין לנו עוד המרץ המוסרי לשאוב ממנו כח ועוז בימים הרעים האלה.

עיקר גדולתו ההיסטורית של הרצל הוא לא ביסוד האגדה והדמיון שבו – מי נזקק בימינו אלה לאגדה ולדמיון? – אלא דוקא ביסוד האמת המזעזעת והמציאות המבהילה שבחזונו. עד כדי מדות אימים התאמתה חזות קשה שלו על הגולה ועל השאננים שבגולה; אבל התאמתה גם אותה “האמונה בנפלאות”, אשר המורה, מתנגדו המובהק של המנהיג, שפך עליה את כל לעגו וזעמו. הציונות חוללה את הנפלאות, היא נעשתה לתנועת המונים, תקותם ומשגבם הממשי היחידי; הציונות אינה לנו, כתורתו של המורה, “אידיאל לאומי ומוסרי, שאינו תלוי כלל בצרות החיצוניות”, אלא היא היא דרך ההצלה היחידה מן הצרות האלה, הכרח חיים פשוט – ערטילאי להמונים, כפי שחזה המנהיג.

---

הרצל הורה אותנו: “הענין שלנו הוא נשגב כל כך, שאין לדבר עליו אלא במלים הפשוטות ביותר”.

והנה אמתותיו הגדולות במליו הפשוטות:

שלש דרכים לישראל: שאת חרפה ומצוקה ברגש קהה, מרדנות בחברה, בנין חברה חדשה. אנו בוחרים בדרך השלישית.

נקודת המוצא יכולה להיות רק זו של זכות ומשפט ולא של חסד וסבלנות לפנים משורת הדין.

כניסת היהודים לארץ ישראל פירושה גידול הכחות להארץ, הדלה כיום, בשפע אשר איש לא קיוה לו.

לא לצעוק אנו צריכים כי אם לעשות, ביחוד אחרי אשר ראשי היהודים עד עתה התגלו כמחוסרי כשרון לעשות דבר מה.

בעבודה בריאה על אדמה אהובה תמצא התשועה.

העבודה עתידה ליתן לעמנו את הלחם ליום מחר וגם את הכבוד ואת החירות של יום מחר. ארגונה של תנועה מעיד על יסוד הבינה שבה.

---

הזוכרים אנו את התורה הזאת לעשותה?

“הארץ”, כ' תמוז תרצ"ד

א

מכס נורדוי איננו!

נגדע הארז. נסתלק הארי שבחבורה. הוסרה עטרת תפארתה של ההסתדרות הציונית העולמית, פנה גאונו והדרו של עם ישראל. נביאה הגדול של תנועת תחיתנו, דבּרה ונושא-דגלה הנערץ של הציונות המדינית, איש בריתו ועצתו של הרצל למהפכה היהודית, מחבר הפרוגרמה הבזילאית, המקונן הגדול לענות עמו והמבשר כביר-הרוח לגאולתו ולתקומתו – מכס נורדוי איננו עוד בין החיים. נדם הלב הגדול, שהיה הומה וכואב כל ימיו ליסורי האדם וליגון היהודי; נשתתק המוח הבהיר, גדל הדעת ועמוק-המחשבה; נפסק המעין הברוך של אנושיות עשירה וטהורה, של יצירת-אנוש נאצלה, של רגש תקיף וסוער ותוהה על פגעיו ועלבונותיו של היקום, ושל מחשבת-תבונה עמוקה, הנוקבת ויורדת לחדרים ולסתרים.

לא עם ישראל בלבד נתיתם עם מותו של מכס נורדוי: אף לאנושות כולה, השרויה בחרפה ונתונה בירידה, אבד אחד הגדולים שבבניה, נביא אמת וצדק, איתן-הרוח, נקי-דעת ובהיר עין, אשר לבו חץ-געגועים לעתיד ולעליה. מכס נורדוי היה אחד מיחידי הסגולה המעטים, הזוכים להיות לפה לדורם, להטביע עליו את חותמם הבולט ולתת דמות ומבע לתקלותיו ולתקנתן. במשך עשרות שנים רצופות, בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, היה נורדוי נביאם של הטובים שבדור ונלחם את מלחמת האור הבהיר והאמת הצלולה והמוסר הישר של ישוב העולם ותקנת הבריות כנגד כל סימני הירידה וההתנוונות, כנגד כל הנטיות החולניות לפריקת עול השכל והרצון.

נורדוי היה אויבה הגדול והתקיף של הירידה וההתנוונות ולוחמה הנערץ של העליה וההתקדמות. ולפיכך היה מן הראשונים שעמדו על ערכה האנושי-המוסרי הגדול של תנועת התחיה הגדולה. את כל כח כשרונו ואישיותו, את כל תוקף הרגשתו ומחשבתו, את כל זעמו והתלהבותו הטיל מעכשיו לתוך כף המאזנים של התנועה הציונית, נלחם בלי הרף ובלי הפסק בשקר ובשפלות שבטמיעה ולאמת ולגדלות שבתחיה.

עם ישראל לא ישכח לעולם למכס נורדוי את מפעליו הגדולים לתחיתו ולתקומתו, ועל כולם לא ישכח זכרון שעה אחת: “זכרון השעה הגדולה והקדושה, בעמדם כולם, נדחי ישראל אשר באו מכל קצוי ארץ, כאחים יחדיו, לבם מלא רגשי-קודש ועיניהם נשואות באהבה וגאון אל אחיהם הגדול העומד על הבמה ומטיף נפלאות על עמו כאחד הנביאים מימי קדם”. כהרצל היה גם נורדוי אחד מבני-העליה הגדולים בדברי ימינו, שזכו לחדש לבבות ולזעזע נשמות עד עמקי מצולותיהן.

והנה נפסקה שירת חייו העשירה. בשעה קשה זו, שעת חירות ופרעניות וזעזועים, שלא היתה עוד דוגמתה בעולמנו יצאָנו הגדול שבנו.

על קברו של מכס נורדוי מתאבלת אומה שלימה.

נתיתם הדור.

“הארץ”, 24.1.23.

ב

נאום בשם הסתדרות הסופרים בקבורת ארונו של מ. נורדוי

לא הייתי מכיר את מקומי ולא הייתי מכיר את מקומו של המנוח הגדול בדברי ימי ישראל ובדברי ימי התנועה הלאומית של עם ישראל, אילו הייתי בא לדבר כאן על נורדוי בתור סופר, ולבאר לכם את פרשת גדולתו הספרותית. מכס נורדוי היה ודאי סופר גדול. במשך דור שלם עמד במערכה בשורה הראשונה של הסופרים הגדולים שבספרות העולם. במשך דור שלם משל ברוחות והטיל סערה ללבבות. ואולם עיקר גדולתו של מכס נורדוי היתה סוף-סוף לא בספרות. נורדוי לא היה טפוס של סופר שמלאכתו בכך. הוא לא עסק בספרות לשם ספרות. הוא היה רחוק מאד מעיקר האמנות לשם אמנות ולא אהב את סלסולי הנוי ואת פרכוסי הצורה בתור תכלית לעצמה. בנידון זה היה מכס נורדוי כל ימיו יהודי שביהודים, טפוס של תלמיד חכם יהודי מסרתי, שהתוכן הוא לו עיקר ולא הצורה, התכלית המוסרית ולא שעשועי החן והיופי.

לא בספרות היתה עיקר גדולתו של מכס נורדוי. אם גדול היה נורדוי לכל הדעות בתור סופר, הרי גדול שבגדולים היה בתור לוחם ודבּר רוחני לדור, בתור אישיות מוסרית לוחמת, שנשתמר בו ניצוץ מן הירושה היהודית העתיקה, מנשמת נביאי ישראל הקדמונים, שהיו לוחמים את מלחמת האמת והצדק, בלי משוא פנים למי שהוא, בלי פקפוקים והסוסים, בלי פשרות וותורים. הספרות לא היתה לנורדוי מעולם תכלית לעצמה, היא היתה לו רק אמצעי במלחמתו הנהדרה על האמת שלו.

מתוך נטיה זו של לוחם מלחמת האמת שלו נעשה מכס נורדוי פה לדורו, בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה העשרים, מתוך נטיה זו של נביא האמת הטביע את חותמו על הדור ונתן בטוי לפגעיו ולקלקלותיו ולצורך הגאולה שלו.

ומתוך נטיה זו מצא את הדרך לעמו. זה סוד התקרבותו לתנועה הציונית המדינית בראשית ימיה, שרבים היו נוטים לראות בה דבר פלא תמוה. לא היה כאן שום פלא כלל: נורדוי, הלוחם האמיץ לאמת, לא יכול שלא לראות את האמת שבציונות, את ערכה האנושי המוסרי הגדול.

נורדוי נלחם מעכשיו בלי הרף ובלי הפסק בשקר ובשפלות שבטמיעה ולאמת ולגדלות שבתחיה הלאומית.

את נורדוי הכתירו רבים בשם נביא-האמת. ואין זו פרזה של הגזמה בעלמא. זכרו את אשר כתב אחד הזהירים והנבונים ביותר מאתנו, אחד מבעלי הדעה הצלולה והשקולה ביותר, את אשר כתב אחד העם, אגב בקורת חריפה על הקונגרס הציוני הראשון, על נאומו של מכס נורדוי באותו קונגרס, את אשר כתב על השעה הגדולה והקדושה, כשעמדו “נדחי ישראל, אשר באו מכל קצוי ארץ, כאחים יחדיו, לבם מלא רגש קודש ועיניהם נשואות באהבה ובגאון אל אחיהם הגדול, העומד על הבמה ומטיף נפלאות על עמו כאחד הנביאים מימי קדם”.

עם ישראל הקם לתחיה לא ישכח לעולם למכס נורדוי את זכר השעה הגדולה והקדושה ההיא. עם ישראל לא ישכח לו לעולם את חסדו לתנועת התחיה בישראל בימי נעוריה. בארץ ישראל המתעוררת לתחיה ינוח מעתה עפרו של המנהיג הגדול ובא"י תמצא גם נשמתו הגדולה את תקונה.

“הארץ”, כ“א אייר תרפ”ו (5 במאי 1926)

ג.

סימן טוב הוא לנו, שזכרו של נורדוי עודנו חי וחדש אתנו היום, עשר שנים לאחר מותו, כביום לכתו מאתנו וכביום שתל-אביב קלטה את ארונו. מכס נורדוי היה בשעתו מגדולי הדור בעולם הגדול, אחד המהפכנים במלכות הרוח, אחד מיחידי הסגולה המעטים, הזוכים להיות פה לדורם, ליתן עליו מרוחם ולהטביע בו את חותמם הבולט; במשך עשרות שנים רצופות, בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים נחשב נורדוי לאחד מאיתני הרוח המעטים שבדור, לנביאה של ההתקדמות והעליה האנושית ולוחם מלחמת האור הבהיר והאמת הצלולה והמוסר הישר של ישוב העולם ותקנת הבריות כנגד כל סימני הירידה והתנוונות, כנגד כל הנטיות החולניות לפריקת עול השכל והרצון; פובליציסטן חריף, מבקר שנון, סוציולוג רחב אפקים, פילוסוף של התרבות, חוקר הנפש ומחלותיה – בכל המקצועות האלה הצטיין נורדוי כאחד הראשונים והעזים שבמערכה, ואף על פי כן – אל נא נחפה על האמת – כבר נשכח זכרו בעולם הגדול – מי קורא עוד היום את ה“פרדוכסים”, או את ה“שקרים המוסכמים” או את ה“התנוונות”, אשר נתפשטו בשעתם במאות אלפי אכסמפלרים בלשונות רבות וכבשו את לבבות הקוראים בסערה? – ואינו חי אלא בעולמנו הקטן שלנו. עדיין חי בזכרוננו ובהכרתנו: נביאה הגדול של תנועת-תחיתנו, דבּרה ונושא דגלה הנערץ של הציונות המדינית, איש בריתו ועצתו של הרצל למהפכה היהודית, מחבר הפרוגרמה הבזילאית, המקונן הגדול לענות עמו והמבשר כביר הרוח לגאולתו ולתקומתו. לא שכחנו ולא נשכח לעולם את חסדו לתנועת התחיה והגאולה, לא נשכח ביחוד זכרון שעה גדולה אחת. היא שעת הקונגרס הראשון.

חיים מלאים תנועה, תמורות וסערות היו חיי האיש הזה.

ראויה פרשת חייו שתכתב לדור הצעיר, אשר לא ידע את חייו ואת פעולתו.

עוד בנערותו התחיל מתגלה בו כשרון סופרים: בהיותו כבן י“ד כתב ציורים, ספורים ונובילות. בשבתו על ספסל האוניברסיטה נעשתה הספרות אומנותו-פרנסתו. בן עשרים ושלש גמר את למודיו בפקולטה לרפואה בבודאפשט ויצא למסעיו לחקור חיי עמים ומדינות, עבר את אנגליה, איסלנד, שוודיה, נורבגיה, דאניה, רוסיה, צרפת, איטליה וספרד – ועל כל מראה עיניו ורשמיו כתב מאמרים ורשימות בגדולי העתונים בגרמניה ובאוסטריה. המכתבים האלה עשו רושם גדול על הקוראים. הם הצטיינו בסגנון קלאסי והעידו על בעליו, כי חונן בעין חדה ובהירה, המעמיקה לראות ולחדור לתוך תוכם של חיי עמים זרים וארצות נכריות, בכשרון לנתחם באיזמל של פסיכולוג ולהקביל להם הקבלות מפליאות בחריפותן. מאמרים אלה יצאו אחר כך בקובצים מיוחדים ובמהדורות אחדות (“מארץ המיליארדים האמתית”, “מן הקרימל עד אל-המברה”) ונתחבבו מאד על הקוראים, אבל עוררו גם התנגדות ודברי פולמוס קשים ונמרצים נגד המחבר. ביחוד יצא עליו הקצף בספרות העתית הצרפתית על סקירותיו ומסקנותיו מחיי צרפת. קובץ של רשימות ושרטוטים, המצטיינים בהרצאה נאה ומושכת את הלב ובסגנון דיאלקטי, נתפרסם בשנת 1879 בשם “בועות של בורית”. בשנת 1880 התישב בפאריס כרופא, אבל למעשה עסק רק ברפוי חולים עניים, שלא על מנת לקבל פרס, ונתן את דעתו בעיקר למחלות הנפש והעצבים. עיקר עבודתו היתה בספרות: כתב ספרים מחיי המדינה והחברה (“פאריס בימי הרפובליקה השלישית”, ועוד), ניסה את כחו בדרמה והעלה על הבמה כמה מחזות, היה סופרם של עתונים גדולים בברלין, בווינא ובאמריקה ונפנה ביחוד לחקר התופעות הפתולוגיות בחיים ובספרות. הוא נעשה תלמיד ותיק לתורתו של לומברוזו בדבר הקרבה שבין הגאוניות והשגעון ואמר להשתמש במקצוע הסוציולוגיה במיתודה הנוהגת במדעי הטבע. יותר ויותר נתמלא נורדוי רוח נגוד ושלילה לצורות החיים שבמערב אירופה, ליסודות תרבותה, שהכתיר אותה בשם “הקולטורה של סוף המאה”. בשנת 1883 יצא ספרו “השקרים המוסכמים של האנושות התרבותית”, שעורר רעש גדול בעולם הספרות (הספר יצא בעשרות מהדורות ותורגם להרבה לשונות: ברוסיה ובאוסטריה נאסר מטעם השלטונות). הצלחתו של ספר זה עברה כל גבול. בכשרון מזהיר, בדיאלקטיקה חריפה ובהרצאה קלה ומלאה חן גילה נורדוי את כל השקר והזיוף שבנמוסים ודעות, המקובלים ומוסכמים בחיינו התרבותיים. ברוח זה כתוב גם ספרו “פרדוכסים” שאף הוא תורגם להרבה לשונות ויצא בהרבה מהדורות (יצא גם בעברית, בתרגומו של ראובן בריינין, בהוצאת “תושיה”). למרומי גבהה הגיעה מלחמתו ב”תרבות של סוף המאה“, בכל סימני הירידה וה”דיקדנס“, בספרו הגדול “התנוונות”, שהשפעתו היתה מרובה ויסודית מזו של ספריו האחרים. בימים ההם כתב גם רומנים, נובילות, דרמות, בקורת תיאטרלית ועוד. מחבוריו אלה ראויים להזכר ביחוד: “הקומדיה של הרגש”, “מחלת הדור”, “תנועת נפש האדם” והדרמה “הציונית” – מן התקופה הציונית שלו – “ד”ר כהן”.

---

נקודת-המפנה בחייו של מכס נורדוי היתה התודעותו לתכנית “מדינת היהודים” של ידידו וחברו למקצוע תיאודור הרצל. נורדוי, אויבם ומבקרם החריף של השקרים המוסכמים, של הזיוף וסלוף-הטבע שבחיים, לא נגע בספריו עד הימים ההם בשקר שבהתבוללות היהודית, כשם שלא נגע בשום פרובלימה יהודית אחרת. אבל מטבע הדברים הוא, שעמד על השקר וההתנוונות שבהתבוללות, ונפשו בחלה בה (אוסישקין מזכיר, ברשימתו על פגישתו הראשונה, עם נורדוי ב“הציוני הכללי”, את הרושם העמוק, שעשה עליו פרק מן ה“פרדוכסים” “המדבר על הלאומיות והמשומדים הלאומיים, השוכחים את עמם ושפתם הלאומית”, והמלא התמרמרות נמרצת וחריפה כלפי המתבוללים הלאומיים). הרצל פנה אליו בתכניתו – לאחר שידידים אחרים הניעו עליו ראשם והיו נוטים לראותו כ“חולה”, והוא עצמו ידיו רפו מפני יחס השלילה הכללי שמצא והיה קרוב ליאוש – ונורדוי הצטרף אליו מיד בכל חום לבו וכח הטמפרמנט שלו. דבר זה הציל אותה שעה את הרצל ותכניתו, הציל את נורדוי היהודי והציל את הציונות המדינית. תפקידו הגדול של נורדוי בציונות המדינית ידוע וכמעט שאין להפרידו מתפקידו של הרצל. את כל כשרונו העצום כסופר וכנואם פוליטי ממדרגה ראשונה, את כל הפאתוס הנשגב של רגש תקיף ונלהב, התובע עלבונו של האדם ורוחו, את כל כח מחשבתו החריפה והמזהירה, את כל הטמפרמנט הסוער שלו השקיע מעכשיו במלחמתו לציונות. “אני עומד כולי על הצדק, ואתה יכול להביא בחשבון את עזרתי” – היתה מיד תשובתו-הבטחתו להרצל, ואת הבטחתו זו קיים כמעטים אחרים. הוא נשעה מעתה ה“טריבון” האמיץ של התנועה הציונית ונלחם בלי הרף ובלי הפסק בשקר ובשפלות שבטמיעה ולאמת ולגדלות שבתחיה. לוחות-השעם של הציונות המדינית – הפרוגרמה הבזילאית, מידי נורדוי הם לנו; כל דברה מאירה נתיבות, כל אמרה וסיסמא “בעלת כנף”, כל נוסחא מדריכה בציונות בתקופתה הראשונה – משלו הם לנו; ומשלו אותו הנאום ההיסטורי, הנאום-המפעל – משאו בקונגרס הציוני הראשון אשר נעשה כבר נכסי צאן ברזל באוצרה הרוחני של הציונות, אותה האנאליזה המאירה והמעמיקה לפרובלימה של הגלות, אותה בקורת-השמד לאילוסיות השקר של זו, לאמנציפציה ולהתבוללות, אותו משא הצער והזעם על שפלותנו החיצונית והפנימית, שאדם מפוכח ומיושב כאחד-העם ספר עליו בדברים הנפלאים, האמורים לעיל.

---

אישיותו של נורדוי היתה גדולה כל-כך לציונות, ומקומו בתולדות התחיה הלאומית בישראל איתן כל כך, עד שאין צורך בהחלט לבקש לו זכויות שלא היו בו ולתלות בו דעות והלכות, שלא אמרן או שאין הוא פוסק להן. נורדוי היה אחד מבני העליה הגדולים בדברי ימינו, שזכו לחדש לבם של המונים ולזעזע נשמות עד עמקי מצולותיהן. אבל שרות מפוקפק הוא לזכרו של נורדוי, אם באים ללמוד ממנו את תורת הציונות הלכה למעשה בתקופת ההגשמה ולעשותו פוסק עליון ואחרון בשאלות השעה. לא כל דבור של נורדוי הלכה היא, לא כל דרישה שלו יש לה משקל פרוגרמתי, כשם שלא כל תורה שלו בעניני השקפת עולם חובה היא לנו.

השקפותיו הפילוסופיות של נורדוי היו טבועות בחותמה של שעה בת-חלוף. איש מאתנו לא יקבל, כמובן, את דברי הבקורת הרציונליסטית, קצרת-הראות, צרת האפקים וסמוית הצבעים, שלו לכתבי-הקודש שלנו; איש מאתנו לא יסכים להכניס את שגבם וגדולתם של כתבי הקודש לכלל השקרים המוסכמים. בדברים אלה אין הוא מורה לנו. ואין טעויותיו אלה וכיוצא בהן גורעות מערך פעולתו ושליטתו על המוחות במשך דור שלם. כיוצא בזה לא יפגם ערכו של נורדוי לציונות אם נודה בכמה טעויות שהיו בידו. ענין אוגנדה היתה טעות כזו. הדרישה לעלית חצי מיליונים בבת אחת לארץ-ישראל כדרך התנועות ההמוניות של גייסות-מלחמה, אף היא היתה טעות מבחינת חוקי המציאות. ומי שבא ועושה דרישה זו ראיה ואסמכתא ל“שיטה” פוליטית או ישובית, אינו מוסיף על כבוד שמו וזכרו של נורדוי אלא גורע ממנו. אין טעם ואין יסוד להכניס את שמו של נורדוי לפולמוס של תופסי המרובה והריאליסטים בפוליטיקה הציונית, להסתייע בשמו נגד ה“וותרנים” ו“ממעטי הדמות”. נורדוי היה שלם באמונתו הציונית הלאומית, ואלו ביחס לפוליטיקה מעשית בציונות, לנוסחאות פוליטיות ולטכסיסים, היה לפעמים וותרן ופשרן במדה שנראית לנו כעומדת כבר מחוץ לדרישות הפרוגרמה הבזילאית. בנאומו בקונגרס הציוני בהמבורג, בשנת 1909, טען נגד תופסי-המרובה הפוליטיים של הימים ההם: “מעוט קטן בקונגרס הראשון תלה בבטוי “בטוח במשפט פומבי” את הציור של עליה יהודית לא”י בחסותן של המעצמות הגדולות, שיכירו בהתישבות זו של יהודים בארץ הקודש כחלק מן המשפט המדיני האירופי, אבל הרוב המכריע של הקונגרס היה חפשי מדמיוניות פרועה זו“. פירושו של בטוי זה, הוא לדברי נורדוי, שהיהודים לא יצטרכו להתגנב אל הארץ. פירושה של המלה “רעגיערונגס צושטיממונגען”, בתכנית הבזילאית אינה הסכמת הממשלות, אלא הסכמת הממשלה, הממשלה הטורקית לבד. היו שאמרו, שהיהודים רוצים ליצור להם בא”י מלוכה או ריפובליקה יהודית. כנגד דברי “השגעון” האלה מוחה נורדוי בדברים נמרצים. אנו רוצים רק לחיות בארץ-ישראל כלאום יהודי בין שאר הלאומים של המדינה העותומאנית. את המינימליזם הפוליטי הזה של נורדוי ודאי לא נקבל. על-כל-פנים אין יסוד להביא ראיה מנורדוי למכסימליזם החדש שלנו.

מקומו של נורדוי בתולדות הציונות ועם ישראל גדול ואיתן מצד עצמו, ואין צורך “לחזקו” בעזרת תורותיהם המיוחדות של מפלגותינו החדשות, או לעשותו נושא ופוסק ל“אורתודוכסיה” ציונית, מעין מה שעשו סוציאליסטים ממרכס וקומוניסטים מלנין…

“הארץ”, 7.11.1933

ישראל זנגביל / משה גליקסון

ישראל זנגביל הלך לעולמו.

כבה שריד האש המשולשת, שפרצה ממערב. נפל המשתער האחרון על החומות, שסגרו בעד חיינו. הקטיגור של אירופה והסניגור של ישראל. היהודי הנאמן, הרותח, החריף, החותך והצוחק עד לכאב במעמקי הנפש, ישראל זנגביל, המפרפר תמיד בין אידיאות ובין אימפולסים כפרפר אש בין הבתרים.

אם נורדוי היה הארי – זנגביל היה הנמר. הוא זינק לטרף בלי רחם. הוא היה איש הקרב. עיניו חיפשו תמיד את הזירה לקפוץ לתוכה. בכך ראינוהו בקונגרס הששי כשהוא מזנק מעל בימת הנשיאות – לבימת הנואמים.

“קולה של ירושלים” צעק בדמיו. ארץ ישראל מצומצמת, משותפת, ארץ ישראל נתונה בחסד – לא ארץ-ישראל כזאת ראה זנגביל בעיניו, ותקופת המעשים לא העבירתהו על חלומו. קשה היה להשלים עם זנגביל בימי הפוליטיקה המעשית והמתונה, כי הוא היה איש המכסימום. הוא היה הטוען הגדול לארץ-ישראל גדולה ולמדינה יהודית מלאה – לא עמד בתוך המחנה בשנים האחרונות. ועל כן הלך לבקש “טריטוריות”: הוא ביקש ארץ שתהא כולה לישראל, כולה ולא מחציתה, כולה ולא הרביעית שבה, וכולה ברשות עצמה.

עם ישראל יזכור לנצח את ישראל זנגביל – הקטיגור הממלכתי מצד עמו כלפי אומות העולם.

הרצל ונורדוי וזנגביל – זאת היא שלשלת היוחסין מתקופת הזוהר לפני הכרזת בלפור, לפני תקופת הויתורים.

עכשו נותקה החוליה האחרונה מן השלשלת.

אבל שמו של זנגביל יהיה משולב תמיד בשלשלת הממלכתיות הישראלית.

“הארץ”, כ“ב אב תרפ”ו 2.8.26

תורתו בלאומיות

א

דוקא הדברים שאנו דשים בהם יום יום לתומנו, הם על פי רוב חידה תמוהה וסבוכה, “דלית נגר ובר נגר דיפרקיניה”. כלל הוא בידנו: במקום המושג החסר באה המלה. אנו קובעים נוסחאות לכאוס של רשמים והשפעות, המשבית את מנוחתנו, ודעתנו נחה עלינו: נגאלנו מן המהומה והבאנו תקון לאנרגיה הנפשית, שהיתה מתבזבזת רסיסים רסיסים. במקום הרבוי של רשמים והרגשות באים הכלים והנרתיקים המוכנים, באים המושגים, המשמשים להם סימני הקצור, ואין אנו שואלים כלל, אם באמת מכוונים ומתאימים סימנים אלה לתכנים שהם אומרים לסמן. וכאן מקור לערבוביה ולתקלות גדולות בעולמנו הרוחני. זהו הקרקע המגדל “לשון רהב ולב נבוב” ומצמיח “מלים תופפות”, אשר “עם הקימוש ועם החוח יפרו ואין מפניהם מנוס”.

ודומה שבשום מקצוע ממקצועות חיינו הרוחניים והתרבותיים לא גדלה כל-כך תקלה זו כמו בשאלה הלאומית. מי מבני אדם אין לו עסק כיום הזה עם “עיקר הלאומים”? ואולם, מהו עיקר זה, מה מהותה של הלאומיות? מה התכונות והסימנים, הקובעים את הדמות הלאומית וצרים את צורתה? אין מחסור בתשובות “ברורות” על השאלות האלה. הרבה נוסחאות מוכנות ועומדות לתשמיש-יד לכל מי שצריך להן, ואולם אין אף אחת מהן מניחה דעתו של אדם, הנוטה לחדור לתוך עצם הדברים ומהותם. הארץ המשותפת? המוצא המשותף? הלשון המשותפת? חיים רוחניים משותפים? המדינה? – כל אלה הם ודאי סימנים חשובים של אומה, אבל הנסיון מלמדנו, שאין הכרח בדבר, שכולם יהיו באומה, ומכאן משמע, שאף אחד מהם אינו לעכובא ולא הוא הקובע את המהות הלאומית. אם נשתמש בטרמינולוגיה של הד“ר קלאצקין יכולים אנו לומר: כולם הערכה יש בהם, הגדרה אין בהם. רואים אנו לפנינו הרבה מיני אומות ולאומיות, ויש בזו מה שאין בזו. היה מי שחלק את האומות ל”אומות תרבות" (אותן שיסוד השתוף שלהן הוא רכוש תרבותי מסוים) ו“אומות מדינה” (אותן שהכח המאחד אותן לחטיבה אחת הוא – המדינה, היסטוריה פוליטית משותפת ו“חוקה” משותפת). וכנגדו נמצא מי שאמר: “אפשר לו לעם שיהיה יותר אומה משהוא מדינה, אבל אי-אפשר לו להיות אומה מבלי להיות מדינה”. כללו של דבר: אנו מרגישים בקיומם של יסודות, הקובעים את השתוף הלאומי, אבל לא נגלה לנו החוק הכללי של היסודות הללו ואין בידנו אלא החזיונות הבודדים של הלאומיות, חזיון חזיון וצביונו, חזיון חזיון ומהותו. כל אומה היא חזיון אינדיבידואלי, חזיון שאינו נשנה ואינו נכפל, של צרוף תכונות לאומיות, המיוחד רק לו לבדו. ואולם, אין דעתם של בני-אדם נוחה מהשקפה זו, המחייבת את הכרתנו חובת-ענוה, והם רוצים דוקא בחוק כללי, שניתן להנסח נוסחא אחת קבועה ומוצקה.

ב

והנה לפנינו ספר חדש ¹, שגם הוא חותר להגיע ל“כלליות” הדברים, אבל מחברו של ספר זה הוא פקח למדי בשביל לוותר על האמביציה של פרופסורים למצוא דוקא את החוק הכללי, והוא מסתפק בריתמוס במקום חוק, במגמות כלליות וקוים משותפים במקום תכונות-מהות וסימנים מובהקים. יודע הוא זנגביל, שיש כמה סוגים של אומות, ו“כל הסוגים האלה מתמזגים ונבלעים איש ברעהו, וזה משום שחיים הם”. וקשה לתפוס את החיים ולנסחם, וזהו המקור לערבוביה. “התוהו ובוהו של הגזעים והלשונות, אשר אנו טובעים בו עד היום הזה, נובע מחפצנו לאסור את החיים בהגדרה מתה. למה הדבר דומה? לאומר: לך ומצא לי פורמולה אחת בשביל המושגים: ביצה, אפרוח ותרנגלת”. וזנגביל אינו נותן הלכות פסוקות גם בדבר ההתפתחות ההיסטורית של הסוגים השונים ואינו מכריע בדבר, מי קדם למי: הביצה לתרנגלת או התרנגלת לביצה, אף-על-פי, שהוא מעביר לפנינו את הריתמוס הכללי של התפתחות זו ומראה, כיצד לאומים מתהוים וכיצד הם משתנים ומתגלגלים מגלגול לגלגול. כי מה אנו יודעים על-דבר הלאומיות? “כלל גדול בידנו, שלמוד דעת האדם… פגר תמיד מאחורי למוד דעת הפרזיטים שלו”, ועל כן אנו יודעים את תורת הפרזיטים למיניהם ולמשפחותיהם, ואין אנו יודעים את תורת האדם ללאומיו. “עיקר הלאומים הריהו בבחינת אותם יערי-עד של המחשבה, אשר בהם משתגשגות הפוליטיקה והעתונאות”. והמדע עדיין לא פלס נתיב אור דרך יערות אלה. “השומע לדברי הפרופיסורים יכול לחשוב, כי הלאומיות דבר חדש היא מקרוב באה, והד”ר הולאנד רוז אמנם מגיד לנו בודאות גמורה, שלא היתה מדינה לאומית בעולם הקדמון (אף על פי שגם הוא רואה הכרח לעצמו להוציא את היהודים מכלל זה). וזוהי טעות גמורה. הלאומיות, אשר הד“ר רוז פוער פיו לתמוה על חדושה, ימיה כימות הפירמידות”. אפשר של“עיקר” נעשתה אך במאה התשע-עשרה, ואולם דוקא הרגש שלא הובע באומר ודברים הוא הרגש העמוק ביותר. מלפנו מבהמות ארץ. ההכרה הלאומית היא ודאי עתיקה לימים. “גויים” ² נזכרו בתנ“ך כחמש מאות פעם, והרודוטוס הזקן ידע כבר להגדיר “את המושג “גוי” להוראת קבוץ, שיש לו דם משותף, מנהגים משותפים ודת משותפת”. ואף-על-פי-כן גדולה המבוכה, והלאומיות במשמעה הפוליטי, זו הכרוכה במדינה, עוד מגדילה את הערבוביה, כי “בארצות אחדות היא מיוסדת על הכלל, שכל הנולד באורוה הוא סוס”. ומהי סוף סוף הלאומיות? זנגביל מוכיח על-פי דוגמאות מן המציאות וההיסטוריה, ש”לא זהות הגזע ולא זהות הלשון, הדת, הארץ, הענינים המשותפים, התרבות או הנשמה תנאי הכרחי היא ללאום“. לא יפלא איפוא, אם הפרופסורים מתקשים בהגדרת המושג. ונראים הדברים שצדק אותו סופר הסובר, ש”צירוף מסוים של תנאים עלול ליצור לאום במקום אחד ושלא להשאיר רושם כלל במקום אחר". דבר זה מעמידנו, לכאורה, בפני דילמא: או לכפור בעיקר הלאומיות או לכפור במדע. ואולי באמת נראים דברי פאולוס השליח כהמצאה פשטנית וגאוניות מוסרית: “ואין עוד פה לא יהודי ולא יוני?”

ואף-על-פי-כן אין הלאומיות לא מקסם-שוא, כדעתו של פלוני, ולא מקרה בלבד, כמו שסובר אלמוני. מעשים בכל יום מלמדים אותנו, שהלאומיות היא כח ממדרגה ראשונה. הופעה פסיכולוגית היא, שיש לה “חוקים קבועים של ראשית, התפתחות וכמישה”.

ג

הלאומיות – שני פנים לה: סוביקטיביים ואוביקטיביים: היא מצב-רוח המקביל לעובדה פוליטית. את העובדה הפוליטית-החיצונית יש להשוות ל“הצד הבולט” ואת ההרגשה הפנימית ל“הצד השקערורי של אותה ההופעה עצמה”. מדת ההרגשה והריתמוס שלזו משתנים, ראשית, מיחיד לחברו, ושנית, בהסכם לתנאים החיצוניים. אם נמיין (המתרגם גורס: נסווג) את הלאומים על פי הצורה הפוליטית יצאו לנו ארבעה אבות לאומים: א) לאומים פשוטים, ברוכי הרמוניה של לשון, גזע, דת, תרבות וארץ משותפים. זהו הטפוס ההגיוני כליל השלמות. טפוס זה אינו מצוי ביותר. דוגמא לו היא איסלנדיה, שבדידותה שמרה אותה בעינה ובצביונה, ואיטליה דומה לו במדה מרובה. ב) לאומים בלולים, דוגמת אנגליה ואונגריה. כאן “מתבוללים כל הגזעים והדתות לקראת האחדות הפוליטית”. ג) לאומים מרכבים. הללו מפורדים במקום ומאוחדים בממשלה פידירלית. דוגמה לדבר: אוסטריה לפני תבוסתה, שויץ או קנדה. ד) לאומי-כלאים, שאינם מפורדים ואינם מאוחדים: הטפוס העותומני הישן. מדת זכויותיהם של הלאומים – האזרחיות, הדתיות, התרבותיות (בכלל זה גם הלשוניות), הפוליטיות והלאומיות – משתנות מטפוס לטפוס. בכל הזכויות האלה זוכים הלאומים לטפוסיהם השונים במדות שונות, בהרכבות ופרופורציות שונות. וזהו מקור המהומות וההתנגשויות שבשאלה הלאומית. הטפוסים האלה אינם בחינת הויה קבועה ומוצקת, אלא בחינת התהוות שאינה פוסקת; הם מתמזגים זה בזה. “כל הלאומים שאינם פשוטים הם צירופים של לאומים פשוטים, ודרכם להתיך שוב את כל היסודות שמהם הם מרכבים, ליצירת לאום פשוט ממדרגה שניה”. וזנגביל מתוה פרשות-דרכים, כיצד לאומים פשוטים נוצרים, כיצד הם משתנים ומתגלגלים לשאר הסוגים והמינים וכיצד הם חוזרים ושבים לבסוף ללאומים פשוטים ממדרגה שניה.

מבחינת הצורה הפנימית, או ה“שקערורית”, הלאומיות היא בחינת הרגשה, ולפיכך היא ענין ל“פסיכולוגיה של קבוצים”. הכחות, המהוים ומחיים את הלאומיות, הם בעצם הדבר אותם הכחות, המהוים פסיכולוגיה של קבוץ בכלל. במדרגה ראשונה עומדת כאן, לדעתו של זנגביל, ה“קואופרציה”, העבודה המשותפת בשכנות. עבודה משותפת זו יוצרת כח מושך משותף ומאחדת אטומים בודדים וארעיים לכנסיה, לגדוד, לחברה, למפלגה עם רגש הקבוץ המיוחד לכל אחת מהן. עבודה משותפת, אפילו מרחוק, יוצרת רגש של אחוד; שכנות, אפילו בלא עבודה משותפת, מקרבת; וכשמתאחדים שני הכחות הללו הרי הם מכפילים ומחזקים זה את זה. “אפילו נסיעה ארוכה במרכבה של מסלת-הברזל מביאה לידי חבירות, כל זמן שאין מחלוקת בשל החלונות; והיה אם ימצא חלון, אשר פתיחתו קשה ועבודה משותפת דרושה לפתחו, אז תתחיל אהבה ורעות באמת”. הצירוף הראשון הוא מיכני, לא כימי, עד שבאה הסכנה ומפיחה בו רוח חיה ומחוללת. הסכנה היא “הניצוץ המחשמל”. “גדול כח-המקום, והלאום הוא יצירו. אולם במה דברים אמורים? במעלת-החום של סכנה משותפת, הדורשת עבודה בשותפות שיש בה משום מסירות-נפש כדי להעבירה”. העבודה המשותפת בשכנות מולידה תחילה את הרגשת החברות שמתחת למפתן ההכרה, ומעלת חום הדם של סכנה משותפת מחשלת הרגשה זו ועושה אותה הכרה, לפעמים “הכרה יתירה בועטת”. הלאום נעשה לאומיות. “המות הוא חותם הלאום”, חותם קודש, “יותר ממה שמאגד הדם המשותף בעורקים מאגד הדם הנשפך בשותפות”. ומעכשיו מתחיל תפקידה של המסורה. כיון שהגבולות הפוליטיים הותוו בדם, שוב המסורת עושה את השאר. החבירות הקדושה מביאה לידי חקוי-גומלין. הדור החדש, שנולד באטמוספירה זו של חקוי-גומלין והשפעת-גומלין, מוסר ירושה זו לדור הבא אחריו, מוסרה מחודשת צורה ומעושרת תוכן על ידי נסיונות חדשים של עבודה משותפת וסכנה משותפת. כל דור ודור מוסיף משלו על המסורה. הלאום פועל על המסורה ונפעל ממנה, הוא יוצרה ויצירה כאחד, הוא צר את המסורה, החוזרת וצרה את צורתו. המלחמה היא אם כל דבר. ושלש מלחמות נלחם הלאום. הוא נלחם בטבע וקובע את גבולותיו הרוחניים. מלחמה בו בעצמו כיצד? באוליגרכים הרוצים לדוש אותו כעפר, או בנביאים הרוצים להקימו משפל מדרגתו. כשהוא מנצח את האוליגרכים ונמצא מנוצח על-ידי הנביאים הרי הוא “מכונן את ממלכת ישותו האמתית: ממלכה אשר אילו היו באים להצר את גבולותיה, לא היתה שום רחבות ארצית יכולה לשלם לו פרי ישוה לו”.

על ידי הכוח המאחד הראשון, זה שזנגביל קורא לו חוק העבודה המשותפת בשכנות (שהתחשל במעלת חום הדם של הסכנה המשותפת), בצר לו הצבור הפרימיטיבי עמדה בתור לאום פשוט ממדרגה ראשונה. ואולם, כבר ראינו כי כל הטפוסים והסוגים של לאומים הם בני חלוף ושנוי. הכל שוטף. עכשו בא מה שאיבסן קורא לו חוק החלוף והוא מפרד ומצרף צרופים חדשים. מהגרים או מסיתים באים ומשביתים את האחדות ואת ההרמוניה הראשונית של הלאום. וגדולה מזו היא פעולתו של הכח. הלה הוא הגורם העיקרי של החלוף. העם החלש נבלע על-ידי החזק ממנו, החזק בולע את החלש ממנו. מכאן התהוות הטפוסים הבלולים והמרכבים, עם כל מצבי-מעבר וצרופי-מעבר שלהם. “מגפות, מסעי-הצלב, התחתנות מלכים, תופי מלחמה ושעטות אבירים של הקיסרים, עולמות חדשים ומכרות זהב, הרעב לארץ והרעב ללחם, אהבות ותשוקות בין-גזעיות, רבוי יתיר והתמעטות הישובים, הטלגרף ואניות הקיטור ומסלות-הברזל – כל אלה הם כדורי-המפץ, אשר הפיצו מלאכי עליון בעולם ובללו על ידיהם את הלאומים”. השמתם לבכם אל אחת מערי הנמל הגדולות? הלא אין הן אלא בבל חדשה של עמים שונים ומשונים, שנעקרו מכל היקר והקדוש להם. את פעולתם של פרוצסי ההרכבה והטמיעה הללו אנו רואים על כל פסיעה ופסיעה. ואף אותם מן הלאומים, הנראים לנו היום לאומים פשוטים, אינם יוצאים מן הכלל. למעשה אף אלה אינם אלא חרבות גזעים, פרי פרוצסי הרכבה וחתוך ממושכים, והפסיכולוגיה של העמים הללו אף היא אינה אלא “כתב חדש על קלף ישן ומחוק של תרבויות ודתות קדומות”.

הגורם הראשי, המביא לידי החלולים המרובים, הרוחניים והגזעיים, של הפשוט, הוא הכבוש. על ידי הכבוש הלאום מתנונד ללאומיות. “האש עבד טוב הוא, אבל אדון רע”. אותה האש, המחשלת את הרגשת החברות שעל קרקע הנפש ומרימה אותה למעלת הכרה לאומית, עושה את הלאום כמרקחה. “רוח התגרה באה עם הלאום כסלסול השפם עם גיל הבגרות”. מרץ החיים של הלאום פורץ גדרים ומתחיל להשתרע מחוץ לגבולותיו הטבעיים. אך יצא, לכאורה, הלאום אל אויר העולם וכבר נעשה צרה וסכנה לעמים חבריו; הוא מתנפל על העמים אשר מחוץ לגבולו, או נוגש ולוחץ את בני העם שכנו מבפנים. הנה אך הצליחו הפולנים להשתחרר למחצה, וכבר התחילו לוחצים את היהודים שלהם, “כאפרוחים אלה, הצדים זבובים עוד טרם יצאו כולם מביצתם”. יש שמלמדים זכות על רוח התגרה: היא באה לשם הגנה ושמירה על הלאום. אפשר שלפעמים צדקו הממליצים אבל הרי גם “העכביש לעולם מלחמת-מגן הוא לוחם”. הלאום מנצח דרכו להתפשט, ולא עוד אלא שהוא נוטה לחשוב, ש“זכיה” יתירה היא לעמים אחרים להבלע בקרבו: הלא הוא “העם הנבחר”, ותעודה גדולה הטילה עליו ההיסטוריה. ונפלא הדבר: כל אומה שהשעה משחקת לה יש לה מין חוש של תעודה.

ד

הטפוסים של הלאומים הם, כאמור, בחינת התהוות שאינה פוסקת. המעבר מטפוס לטפוס הוא גלגל החוזר. תיכף ללידתו מתחיל הלאום הפשוט להשתנות ולהתהוות לאום בלול או מרכב, והלה חוזר ונעשה משעת לידתו ואילך לאום פשוט. חוק הקואופרציה בשכנות חוזר ומרכיב ומצרף צרופים חדשים, חוזר ואורג את היסודות החדשים לחטיבה אחת עם הישנים. פרוצס זה אינו דומה הופעתו ופעולתו בתוך סוג אחד להופעתו ופעולתו בתוך סוג אחר. הלאום הבלול, מטפוסה של אנגליה ואונגריה, הוא כור-ההתוך, כפי שקרא זנגביל לפני כמה שנים לאמריקה. יש ש“האהבה היא גורם יותר מהיר מן הכח”. שני שותפים בעצם ישותו של האדם: הירושה והסביבה, ולגבי האדם המודרני יפה כחה של הסביבה – ובכלל זה גם החנוך עם כל מכשיריו – מכחה של הירושה. אדם החי בשנים כתקונן, לא עמד על-יד עריסתו של הלאום ולא נעשה שותף בלידתו – לאומיותו אינה לו אלא דבר שבהרגל. הרגל זה נעשה אמנם לטבע שני, אבל הרגל דוחה הרגל.

מלכות רומא כמעט שהגיעה באותו פרוצס ללאומיות של המין האנושי כולו, אלא שלאומיות זו נהרסה על ידי ההונים והגותים. גם בימינו התחילו מכריזים על תשובתה של אותה לאומיות בגלגול יותר מוסרי, ושוב מעמידים אותה בסכנה “שבטי הטבטונים”. המחשבה הלאומית נעשתה לנו מין דבוק; לא פעולה אלא מגפה. “הלאומיות, העמוקה כחיים והצרה כקבר, סותמת עלינו את הגולל”. בתוך חרבות המלכויות מולך מושג אחד, המושג העולמי האחד והמיוחד, הלא הוא “עיקר-הלאומים”. והגיעו הדברים לידי כך, שאפשר, כי “עוד יבוא יום ויתקפו עלינו געגועים על אותם הימים, אשר כל האלהויות והאזרחויות המקומיות התמזגו יחד בשמחה, למקטנן ועד גדולן, ועד היונים בכלל, במלכות רומא הגדולה, והאזרחות הרומית התפשטה מנהר אברו עד נהר פרת”.

ואף-על-פי-כן אין זנגביל שולל את הלאומיות ואין הוא מסכים כלל וכלל לתורתו של פאולוס השליח, – פאולוס זה, שריבו עם הלאומיות לא היה בעצם אלא “ריב עם הסוציולוגיה”. יודע הוא זנגביל, שאפשר להרים גם את ה“שבטיות” למדרגת עולמיות. הגוי כולו יכול להגיע לכך, שדרכו, כמו דרך היחיד בתורתו של קנט על דבר הצווי המוחלט, תהיה תורה לכל הגויים. הלאומיות היא כח ממדרגה ראשונה. הרגש הלאומי גדול הרבה יותר מכפי שיכול להיות כחו של הרגש העולמי. תכונה יסודית היא של האדם: כחו של רגש הקבוץ וממשותו משתנים ביחס מהופך אל התרחבותו. אהבת המשפחה היא הצורה הבולטת ביותר של רגש זה. “הכפרים מלהיבים את רוח המשוררים יותר מן המלכויות ונתיבות-החלב”. ואין זה מעניננו לכפור בכח טבעי זה ולדכא אותו, אלא חובתנו היא לכוונו למטרה המוסרית, לעשותו כח יוצר טוב. את רעיון התעודה צריך להפוך כלפי פנים – זנגביל קורא לתעודה זו בשם השנון “אימפריאליות אינטנסיבית” – לעשותה מקור חובה ואחריות מוסרית. ראוי להם לכל העמים, שיקבלו עליהם את הסעיף האחד-עשר מן הקטכיזיס של מאציני המורה, כי הלאומיות היא הכרת כל העמים, “שכל אחד מהם ממלא את תפקידו בהתקדמות האנושות”. לפי תורתו של הגל היתה לכל גוי וגוי תעודת-העולם שלו, וכל גוי ותעודתו היו נבנים מחרבנו של גוי אחר ותעודתו, – זה נופל וזה קם. מה שאין כן התעודה המכוונת כלפי פנים: זו נותנת לכל העמים לפרוח בבת אחת.

את חוקי הלאומים, שעמדנו עליהם, חוקי התהוותם, התרכבותם והתפרדותם, אנו צריכים לשעבד לאידיאלי היושר והאהבה. הן יודע האדם לשעבד גם את חוק-הכובד לצרכיו, והחוקים הפיסיולוגיים והפיסיכולוגיים אינם קדושים מאותו חוק. האנושות יכולה להתרומם על האינסטינקטים הגשמיים שלה. אין אנו נכנעים לפני ה“קואופרציה בשכנות”, אבל הרי אי-אפשר לה לאנושות בלי הסתדרות לקבוצות קבוצות, ואם חוק זה לא היה יוצר את הקבוצות המיוחדות, הרי ממשלת-העולם היתה יוצרת אותן בהכרח. ומכיון שחבורות הנתונות להתארגן הן צורך מוחלט, אין טעם בדבר להקים במתכוין מחיצות מיכניות ולא להשתמש בצורות האורגניות הקיימות.

יש טוענים כנגד הלאומיות, משום שכל צורה קבועה נראית להם כמצמצמת. ואולם “אין אדם יכול להיות מה שהוא, אם הוא רוצה להיות הכל בבת-אחת”. ודוקא אם די לו במה שהוא, יוכל להיות על-פי גזירה שוה גם מה שאיננו. האנגלי האוהב את אנגליה מבין את הפטריוט הצרפתי. אחות-העמים אינה בטלה על-ידי הפטריוטיות הלאומית. “מציאותו של אח אחד מחייבת שיהיו לכל-הפחות שני אנשים”. האינטרנציונליות אינה ההפך של הלאומיות, אלא היא מתנה יחס ידוע בין עם ועם. לתועלתה של האנושות טוב טוב לנו לעבוד ביחד עם “כח-המקום” מאשר לעבוד כנגדו. רוב בני-אדם מחוברים למקום ואי-אפשר כלל, שכל העולם יהיה גוף אחד ונשמה אחת. אם, למשל, משוררים כרבינדרנת טאגור ורומין רולאן “בוכים על הנסיגה לאחור אל הציונות”, הרי אין זה אלא מפני שאין הם מבינים את סדר-החיים, המחייב הופעות כאלה. הם שוכחים, כי אם לא יהיו הציונים בארץ-ישראל, הרי יהיו באשר יהיו וישתעבדו ללאום פוליטי אחר עם עבודת הצבא והמסים והארנוניות שלו.

על אילו יסודות יבנה בנין עתידה של האנושות? כיצד תסתדר זו לקבוצות קבוצות? במאה השבע-עשרה הציע סולי לחלק את אירופה לשש קבוצות של מדינות סמוכות זו לזו. במאה השמונה-עשרה הציע ס“ט פייר לעשות אגודה אחת של כל המדינות הסוביריניות. הצעתו של סולי לא יצאה ידי חובתה לעבר: הרי לא היתה לאומית ולא היתה יכולה ליתן ספוק-רוח לעמים הצעירים. הצעתו של ס”ט פייר לא הבטיחה את מדת-היושר לעתיד. היא יצאה מתוך המצב הקיים ובטלה את השאיפות ההיסטוריות שלא נתמלאו. ואולם יש דרך שלישית, והיא, לבנות את בנין העתיד על בסיס ההיסטוריה והלאומיות, אבל “היסטוריה ולאומיות שקבלו שלומים בעד הצער שסבלו: להשכין צדק במקום עולה, להעביר רדיפות ולחץ מן העולם ולחזור וליצור לאומים מחדש”. דרך זו מוארה באבוקות היושר שבידי האהבה.

ה

להלכה כל זה הוא תורת המניפסט הידוע של ממשלות-ההסכם, – אותו הצ’רטר האירופי החדש, אשר הוציאו עשרת עמי ההסכם בתשובה לנשיא ווילסון. ההודאה בעיקר הלאומי הוכרז כתנאי קדום הכרחי לשלום. ואולם ההלכה לחוד והמעשה לחוד. בשעה שמדינות ומלכויות מדברות על האמת והצדק “תלאה הארץ וייעפו השמים”. וזנגביל הולך ומונה את החטאים שחטאה אנגליה בעבר כנגד העיקר הלאומי, מבקר קשה את תכניתן של ממשלות-ההסכמה במלחמת העולם ובא לידי מסקנה, שהעיקר הלאומי אינו להן אלא עיקר שלילי, שבא להבקיע את האויב ואין כחו יפה כלל בנוגע לבעלי הברית. ממשלות-ההסכמה רוצות לענוש את האויב, והן מסתייעות לשם כך בעיקר הלאומי. ואולם “אין אנו יכולים לעבוד שתי רשויות בבת-אחת – את הלאומיות ואת העונש ההיסטורי”, וכל-שכן שאין לעבוד את תאות-העונש ואת אגודת-העמים כאחד. “שלום-העולם, כמזבח העברי, לא יונף עליו ברזל בבנינו!” מסתכל זנגביל ורואה מה שעלתה לו לעיקר הלאומי במלחמת-העמים, והוא נוטה ללמד זכות על “כור ההתוך” ולהחליט, שתכליתה של ההיסטוריה המודרנית לא בכל גזע קטנטן עז-פנים היא שורה כי אם בהתמזגותם“. הוא מחזיק טובה להיסטוריה שהרחיבה את גבולותיה של הלאומיות על-ידי אותם הגורמים עצמם, שצמצמו את כדור ארצנו, – הקיטור והחשמל. הוא תולה בנידון זה כמה תקוות יפות באמריקה, בארץ רחבת ידים זו, שהולכת ונעשית “מלכות רומא בפני עצמה”. ואולי עתיד גם הלאום ההודי להיות בזמן מן הזמנים סינתיזה של קונטיננט ממדרגה שניה. ו”עוד מספר לויתנים כאלה – ונדע למשוך אותם בחכה". הקיטור והחשמל עתידים סוף סוף לרתק גם את אירופה, כשם שרתקו את אמריקה. זנגביל מתנגד לתכניתן של ממשלות ההסכם בנוגע לאוסטריה. “אל נא נהרוס בקלות-ראש את האחדויות ההיסטוריות בעולם נבוך ונדהם כל כך”. אילו אפשר היה לרפא את “אירופה התיכונית” מסכנת המיליטריסמוס היה ראוי לברך עליה, כברך על צעד קדימה בהתאחדותה של אירופה. לא עמידה ברשות עצמם היא הצורך העיקרי של הלאומים – מי גוי בימינו עומד ברשות עצמו? – אלא זכויות שלמות, חופש מרדיפות וענויים. ולפיכך סובר זנגביל, שיש “להזהר מעורר לתחיה את הלאומים הישנים”, כשם שמצד אחר “חובה עלינו לשחרר את אלה מהם היותר אינטליגנטיים והמלאים און ומרץ”. זנגביל מסכים לדעתו של לסינג, שאין להעריך את הלאומים אלא על פי תכנם. “אם היהודי דורש חבה בשביל הרעיון הציוני, הרי זה לא מפני שנצח את פאולוס השליח (בעל תורת הקוסמופוליטיות), אלא מפני שהוליד אותו ועודנו יכול להוליד מורי-עולם אחרים”.

מודים אנו בעיקר הלאומי, אבל אנו דורשים, כי הלאומים יהיו בטויים אישיים של ה“אימפריאליות האינטנסיבית, העולמית והידידותית”. עלינו לשאוף לכך, שהיה יהיה גם יוני וגם יהודי, ואף-על-פי-כן לא יהיה לא זה ולא זה. על יד זכויות הלאומים צריכות לבוא זכויות היחיד. מה יתנו ומה יוסיפו לנו לאומים עומדים ברשות עצמם, אם נתיניהם יהיו משועבדים? אישיותו של היחיד קדושה לכל הפחות כקדושתה של האישיות הלאומית. ולא די לנו בשויון לגזעים בלי שויון המעמדות והמינים. רק כשתבגר האנושות ותבין את הדברים האלה נגיע להחזון הנשגב של "אגודת עמים ושלום-עולמים ".

ו

– זה תכנו של הספר הקטן והיפה, שכולו טבוע בחותם החריפות והחן והזוהר המיוחדים לזנגביל. אין כזנגביל יודע לשפוך מרוחו העשירה על כל דבר, לעבד את החומר שלפניו לפי דרכו, ליתן לו דמות וריתמוס וקסם משלו. הוא מאותם האמנים ברוכי-ה', שנחנו בתכונתו של המלך מידיאס: כל מה שהם נוגעים בו נהפך לזהב. החן הזנגבילי המיוחד לא פג גם בכלי שני של התרגום ³, והקורא יוכל לעמוד עליו במקצת אפילו על-פי הציטטות המובאות כאן. עיקר חשיבותו של ספר זה הוא לא ב“מדעיותו”. אין כאן לפנינו טרקטט מדעי, הנוסע ועובר בכבדות, טעון הגדרות והבדלות, הנחות ומסקנות, מראי מקומות ופסקי-הלכות. זנגביל אינו נוהג מנהג בעלי-המדע, המצרפים אבן לאבן מתוך טרחה ושקידה יתירה על מנת לעלות קמעא קמעא “מן המסד עד הטפחות”. הארכיטקטוניקה שלו היא ממין אחר לגמרי, והקורא אינו מרגיש כלל בחומר ובחלקים, שמהם מצטרף ה“כלל”. מרובה כאן מדת הסופר ממדת איש-המדע. ואולם עצם ענינו של זנגביל בספר זה הוא לא ענין מדעי, אף לא ענין ספרותי, אלא ענין פוליטי. לא הרעיונות המבריקים, אף לא הציורים היפים, האנטיתיזות החריפות והפרדוכסים המרעישים הם עיקר, אלא האינטרס הפוליטי, יחסו הנפשי והמוסרי של המחבר לשאלת-חיים בוערת, שנעשתה ה“שבולת” של מלחמת העמים. זה יתרונו של ספר זה, וזה גם חסרונו. הקורא מרגיש לפעמים, שעדיין לא הסתננו השמרים, עדיין לא שככה הסערה. זנגביל הוא יהודי אמתי, והרגש המוסרי מושל בו ומביאהו להתעורר על השקר ולגלות את קלונם של המשקרים, ויש שמתוך כעס הוא בא לידי טעות. רואה זנגביל, כי עיקר הלאומים נעשה סחורה יפה במלחמת העמים; כי פוליטיקאים חרוצים משתמשים בו, כדי להנקם באויביהם או כדי לתפוס את התמימים בלבם – והוא מתחיל להתיחס בחשד ובזהירות יתירה לעצם העיקר. ומכאן חוסר שלמות וחוסן בהשקפתו, מכאן חצאיות ופלגות ידועה, המטילה מום בשאיפותיו הפוליטיות. אם זנגביל סובר, ש“עלינו להזהר מעורר לתחיה את הלאומים הישנים”, הצדק, אולי אתו. אין זה מחובתה ואין זה מכחה של אומה לעורר אומה אחרת. אומה שאינה מתעוררת מעצמה לתחיה, אין לה תקנה; שום מעוררים ומתופפים לא יחזירו נשמות לפגרים מתים. ואולם, אם תוך כדי דבור הוא מוסיף, ש"חובה עלינו לשחרר את אלה מהם היותר אינטליגנטיים והמלאים און ומרץ ", הרי הוא נותן את דבריו לשעורים ופותח פתח לסוביקטיביות יתירה ולעוות הדין. כלום זכותה היסודית של אומה לחיות לעצמה וליצור לעצמה תלויה במדה ידועה של אינטליגנטיות ומרץ? אי האמה למדה זו, אי הקריטריון? מי הפקד שופט על כך? וכי אין העיקר הגדול של שויון הגזעים והלאומים מטיל חובה עלינו לסייע לכל אומה, הנושאת עין לתקומה ולתחיה?

וטעות חשובה אחת אני מוצא בעצם הקונצפציה של זנגביל: הוא רואה את היסוד החיצוני של הלאומיות ואינו רואה את היסוד הפנימי שלה. רואה הוא את הכחות החיצוניים, המהוים את האישיות הלאומית; הוא רואה את סכום הרשמים וההשפעות, הנכסים והקנינים, הטובעים את חותמם בצבור, מיחדים אותו יחוד לאומי וחוזרים ומשנים את צורתו, מכניסים אליו היום יסודות של התוך. ואין הוא רואה את היסוד הפנימי של האישיות הלאומית, את המהות הלאומית הפנימית הנצחית, שהיא נושא ומצע לשנויים ולתמורות ולרשמים מן החוץ. צדק אותו סופר, שזנגביל מביא את דבריו: “צירוף מסוים של תנאים עלול ליצור לאום במקום אחד ושלא להשאיר רושם כלל במקום אחר”. וזהו מפני שהאומה אינה תולדה של תנאי-חוץ בלבד, של סכום כחות ופעולות ורשמים, שצבור נתון ברשותם. במקום אחר (“אומה ולשון” במאסף “עולמנו”) כתבתי: “האומה אינה מתחילת יצירתה חומר לחותם-חוץ בלבד. האישיות הלאומית אינה פרי גיאוגרפיה והיסטוריה בלבד, אינה מטבע פשוט שטבעו המקום והזמן. כל הרשמים וההשפעות הבאים מן החוץ, עוברים דרך “מסננת” לאומית, דרך סגנון מיוחד של “התרשמות”, דרך המהות הלאומית הפנימית, שהיא עצמה חוזרת ומטביעה עליהם את חותמה ונותנת להם צורות משלה. וכשם שהאדם בכלל הוא יוצרו של עולמו, אינו מקבל אותו מן החוץ, כולו כמו שהוא מוכן ועומד לפניו, אלא הוא עצמו טובע לו חוקים וכללים וצורות משלו, כך גם האומה יוצרת לה את עולמה משלה, בכח מהותה הפנימית”. ולפיכך “יש שהתנאים הטבעיים וההיסטוריים, ששתי אומות נתונות בהם, דומים מכמה צדדים, וההבדל שבתכונותיהן ובסגולותיהן גדול הרבה מזה שאתה מוצא בין שני עמים אחרים, הרחוקים הרבה יותר זה מזה על-פי תנאי חייהם”. אין זה מעניננו למצוא נוסח ופורמולה למהות זו. דבר זה הוא מכבשונה של המטפיסיקה. מהות זו היא העמוקה שבשכבות נפשנו, ואין אורה של ההכרה השכלית חודר למטמוניותיה. אין לנו אלא לציין מציאותה של מהות נצחית זו, שהיא יותר מהפשטה הגיונית ומתולדה פשוטה של תנאי חוץ כאחד.

מתוך השקפה זו יצא לנו יחס אחר לקדושת האישיות הלאומית, ל“כור ההתוך” ולפעולתה של ה“סביבה”. יחד עם זנגביל אנו נושאים את נפשנו להחזון הנשגב של אגודת-עמים ושלום-עולמים, אבל אף רגע אחד לא יתקפונו געגועים על “מלכות רומא” ועל “הרחבת גבולותיה” של הלאומיות בנוסח אמריקה…

“מעברות”, כרך ב‘, חוב’ ט'. תר"פ.

נחום סוקולוב / משה גליקסון

חג השבעים של נחום סוקולוב, הארי שבחבורה, נגיד הספרות העברית ונשיא האכסקוטיבה הציונית, הוא מאורע, שראוי ליחד עליו את הדבור.

סוקולוב – בן שבעים. כמעט שלא יאמן הדבר, שהוא אך בן שבעים היום. הן זה יובל שנים ויותר עומד האיש במערכה, בשורה הראשונה של הספרות העברית החדשה; זה חמשים וארבע שנה הוא סופר לעמו בלשון העברית, זה חמשים וארבע שנה הוא כותב ועורך, מעורר ומסביר, הוגה ומלמד, יוצר ומדריך. הן אלפי דברים פרסם האיש: מאמרים ומסות, מחקרים ומונוגרפיות, פיליטונים ורשמי מסע, ספרי מדע וספרי שירה. הן מורה ומדריך היה האיש לעמו, למיליוני היהודים בפולין ארץ מכורתו ובארצות אחרות במשך שתי תקופות גדולות של דברי ימינו החדשים, של תקופת ההשכלה, ימי המעבר מן הגיטו אל העולם החדש, ושל תקופת התחיה, ימי צמיחתם וגידולם של חיינו הלאומיים החדשים – ועדיין אינו אלא בן שבעים?

סוקולוב בן שבעים. כמעט שלא יאמן הדבר, שהוא כבר בן שבעים היום. היש עוד בינינו, בני הדור השני לציונות, אלא שהם כיום בני ארבעים וחמשים, אדם מלא כוח עלומים ואמונת עלומים, מלא חיים ומרץ וכשרון העבודה כסוקולוב? היש עוד אדם אחד בתוכנו, שאינו יודע ליאות ועיפות, אכזבה וספקנות של זקנה, אדם שהכל ניתן לו בקלות, בחדות חיים ויצירה כסוקולוב? האמנם נחום סוקולוב הוא הזקן שבחבורה? כלום לא יכחישו פניו את התאריך שבתעודת הלידה?

אותה הברכה הגדולה, שנתברך בה נחום סוקולוב ושעשתה אותו לאחד מיחידי הסגולה, המעטים בכל דור ודור – ברכת השפע, עושר הרוח המופלג, עטרת הכחות הנפשיים והכשרונות הרוחניים, החופפים ומלפפים אותו בכל עת ובכל שעה, כברכת טבע לא אכזב, כאורו וכאוירו של עולם יה – ברכה גדולה זו עמדה לו במלואה גם לעת זקנה. לא כהתה עינו הרוחנית ולא נס ליחו הנפשי.

עושר ושפע, נדיבות רוח של פזרן, שהברכה שרויה באוצרותיו ואינו יודע דאגת דלדול, רבוי תכנים וצורות, פנים וגוונים – זוהי תכונתו היסודית של נחום סוקולוב מאז עלותו על במת הספרות והפעולה הצבורית ועד היום הזה. זהו האיש, וזה סגנונו, מטבע חייו ויצירתו.

עושר כזה הוא אמנם פעמים תקלה לאדם; פעמים שהפזרנות הנדיבה נהפכת לבזבזנות קלת-דעת. אבל אין לכלוא את הרוח הכבירה, שיש בה ממדת הגאוניות; אין לחסוך אותה ליום עברות ודלדול. השפע המבורך של גדל הרוח והעלילה לא תמיד הוא זקוק למדת החסכון והקמצנות. יש שהוא יורד יום-יום על שדה של אומה, משקה ומרוה את פירותיו ופירי פירותיו, וברכתו תוגר למעינות הישועה-היצירה של דורות, ואין יודע דרכה. סוקולוב לא היה מה שהוא, לא היה לנו אותה הדמות המופלאה בעשרה, המלבבת בנדיבותה והזורעת סביבה יום-יום ושעה-שעה מברכתה, אילו היתה בו ממדת ה“חשבון” של המכנסים ואוצרי-פירות, הדואגים יותר לנפשם, ל“השארתה”, לחלקה לעולם הבא, משהם נדחפים בכח אלמנטרי לפעולה בלתי אמצעית לתקנת הבריות, לחנוכם ולעליתם. מבחינת ה“נצח” – טוב טוב למכנסים ולבעלי החסכון, אשריהם ואשרי חלקם. אבל מבחינה אנושית פשוטה אין אנו יכולים למנוע את חבתנו מאת הבזבזנים, המפזרים את רוחם לשבעה ימים ומשבבים את נשמת שבבים-שבבים.

מי יודע את פזורי-רוחו של נחום סוקולוב, מי ימנה את מספרם? במשך יובל שנים היה האיש טרוד יום-יום בפעולתו המפזרת, רבת הפנים והגוונים, לעמו ולספרותו, ולא היה סיפק בידו לרכז את רוחו ונפשו ולכוונה ליצירה האובייקטיבית השלימה, המנחילה ליוצר “חלק לעולם הבא”. אבל חלקו של סוקולוב לעולם הבא מובטח לו אם לא במפעל הרי בפעולה, אם לא ביצירה אובייקטיבית משוכללת, הרי בריתמוס המתמיד של עבודת יובל שנים, של פעולות בלתי פוסקות לקיומה ולגידולה הרוחני של האומה, אשר כל אחת מהן קבעה ברכה ויצירה לעצמה ולשעתה. כי סוקולוב היה מיוצריה ומיציריה של תקופת בינים, של בין השמשות הלאומי שלנו גם יחד. הוא היה טבוע בחותמה, כשם שהטביע בה את חותמו הוא. תקופה זו לא היתה מוכשרת ולא הכשירה אדם כסוקולוב לשלות יצירה, לרכוז שבמפעל ה“אובייקטיבי”. לשם כך היה סוקולוב יותר מדאי איש החברה; לשם כך היה חסר את האיגואיסמוס של אנשי המחנות, את מדת האינדיבידואליסמוס שלהם. יש בו אמנם בסוקולוב מדה מרובה של אופי שקט ומרץ מתמיד, המציין בעצם את היהדות הפולנית באכסמפלרים המצוינים שלה, כשם שיש בו גם מן הרכות הלירית ומאנינות הדעת, המיוחדות ליהדות זו. אבל אותו מרץ מתמיד הוקדש לעבודת-העם בתקופה טרופה של מעבר והכרת-גורל, לעבודה מפרנסת ומפוררת, המכה שרשים במעמקים, אבל רוב פירותיה סמויים מן העין.

ודומה שבכל פעולתו, הספרותית והלאומית, של סוקולוב יש מעין מלחמה חשאית, סמויה מן העין, בין שני היסודות האלה: בין הפזרנות של איש השפע והדחיפה הבלתי אמצעית לפעולת יום יום, ובין נטית הרכוז והמרץ הבונה מתוך התמדה. ודומה שלעת זקנתו הולך וגובר לאט-לאט היסוד השני. לא דבר שבמקרה הוא, שדוקא בשנים האלה פרסם סוקולוב כמה ספרים, שיש בהם הרבה מן העבודה המרוכזת ועלתה לו לסוקולוב, איש האשכולות, אשר מקומו בתנועת התחיה של עם ישראל מצוין על ידי עמדה מרכזית וראשונה במעלה גם בספרות העברית וגם בעבודה הציונית, שגם עבודתו ליסודותיו הפוליטיים של הבנין הציוני הובלטה ונשאה פירות ניכרים ביחוד בתקופה האחרונה שלאחר המלחמה. עבודתו הפוליטית בצרפת, שהיתה אחד הגורמים העיקריים, אשר הביאו להסכמתה של צרפת להכרזת באלפור ולשנוי החוזה הידוע של סייקס-פיקו; עבודתו המאומצת באנגליה, על יד ד"ר ווייצמן, בתקופה שקדמה להכרזת באלפור; עבודתו הפוליטית באמריקה, שהכשירה את הקרקע להחלטה הידועה של הסינאט והקונגרס האמריקאי לטובת הבית הלאומי; עבודתו בפאריס ובג’יניבה לשם זכויות המיעוטים הלאומיים, כפי שנקבעו בכמה מחוזי השלום – כל אלה אינם אלא דוגמאות לדבר.

העם היושב בציון זוכר לו לנחום סוקולוב את זכויותיו הגדולות לספרות העברית ולתנועה הציונית בעבר ומקוה לזכויות חדשות של כהנה וכהנה בעתיד.

ה' שבט תרצ"א (23 בינואר 1931).

אִם צַו הַגּוֹרָל

לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –

תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,

לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ.

אֵין דְּמִי-חִדָּלוֹן

בָּעֶצֶב שֶׁלּוֹ הָרוֹגֵעַ,

וְשִׁיר-עֲבוֹדָה

מֵעֵבֶר לַדֶּרֶךְ בּוֹקֵעַ.

וְזֵכֶר שׁוֹכְנָיו

עוֹדֶנּוּ אָרוּג בַּמַּסֶּכֶת,

וְעֵץ מַצֵּבָה

מִמַּעַל כְּיָד מְבָרֶכֶת.

אִם צַו הַגּוֹרָל

לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –

אָבוֹאָה, כִּנֶּרֶת,

לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ!

תרפ"ח

(א' אלול תרע"ג, במלאת לו חמשים שנה)

א. ראשיתו

ביום הראשון של הקונגרס הציוני האחד-עשר חל יום חג וזכרון נאה. יום ששליחי היהדות הלאומית יתכנסו בפעם האחת-עשרה לדון בדרכי תנועת התחיה בישראל ובצרכיה הוא יום גדול לאחד החשובים ביותר והנאמנים ביותר שבמחננו. אוסישקין, ששמו, שם אחד המועטים שבתוכנו, הוא תכנית שלמה, יחוג בראשון לאלול את יום הולדת החמשים שלו ובמסיבות, שיש בהן משום סמל נאה לפרשת-חייו, רבת התנועה וחדות היצירה: בוינא, באמצע הקונגרס, עם גילוי הפגנה כבירה של הרעיון הציוני והמעשה הגואל, בתוך חוג חבריו המרובים ובני לויתו במלחמת התחיה, וביניהם כמה וכמה שדור שלם נלחמים עמו שכם בשכם, לב בלב מלחמת התחיה.

I.

רוצה אדם לעמוד על ערכה של דמות ואישיות כמותה של אוסישקין, ידָרש לתולדותיה. אין אתה עומד כראוי על משקלו וערכו המיוחד של איש זה אלא אם כן העלית את הרקע ההיסטורי עליו עולה ומתלבטת אישיותו היוצרת של אוסישקין. ולא כל שכן חייבים על דרך זו עכשיו, עם עלית דור חדש על במת הציונות: תורה היא לו תולדות התפתחותה של תנועתנו וללמדה הוא צריך. ברצוני לעמוד בקצרה ובקוים כוללים על התפתחות זו, כל שחיי אוסישקין וגורלו כרוכים בה. וודאי שאין בידי לעמוד כאן על גורמיה הפנימיים ועל השתלשלות פרשיותיה הגדולות.

היתה השעה רצינית, הרת סערות, רבת זעזועים ודמדומי ראיה וחזון; היו הימים ימי כפורים, זעם, יעוד, ימים של שנוי היסטורי בערכים, היו הימים ימי מעבר.

עברו עשרות שנים מיום שנבקעו חומות-הגיטו הישנות. משכילי ישראל – ונודה על האמת: הנשמות העשירות ביותר – פרצו בסערת נעורים אל עולם יה הרחב ונכנסו לחיים חדשים, שיש בהם פאר ועושר, לחיים, הפותחים פתח קליטה לתכנים מרובים ומבטיחים גילוי ופיתוח כל הכוחות, שהותרו מחרצובותיהם. ומכיון שהרגישו את כל הדבר והתפארת הזאת בכל לב ובכל נפש – הרי זה עכשיו פרשו מצרותו של הגיטו ומשממותו – שוב נתעלמה מהם התהום הרבוצה בין המציאות העמוקה ביותר של קיומם הם ובין העולם החדש על צורותיו הזרות. יסורי הרחוב היהודי ומצוקתו הבריחו את האנשים בכוח איתנים אל תפארת העולם החדש, והבהולים ביותר אבדו בדרכם את עצמותם הראשונית, את שלמותם, את אמתותם. עמדו בני ישראל והקריבו למלוא-החיים המקווה את אמת-החיים שלהם שבממש, ולפיכך נסתרסה עד למגוחך דמותם ונעשו בעלי-מום נפשיים, ללא כוח-קליטה אמתי, רב החדוה, ללא כוח-יצירה בעל שרשים חסונים, ללא כובד-ראש מוסרי מזוקק, שאינם נקנים לנפש אלא על ידי אמתות פנימית ועל ידי יחוד-עצמיות.

עיקום וסילוף זה של יסוד-החיים הפנימי על כרחו הביא בתוך הנפשות האצילות צמאון לגאולה, לגאולה של אחדות. עוד לפני שהגיעו הדברים לידי תמורה היסטורית של ממש בחיי האומה נתפסו המעולים ביותר והעמוקים ביותר להרגשה עמומה של סערה קרובה לבוא. תוך גישושים ומישושים חרדים, תוך מלחמות פנימיות מודעות למחצה לבעליהן על אחדות ועל אמיתות, נאבקו בזעזועים והכרעות מופלאים וחתרו אל החדש ואל החירות.

היתה התקופה תקופת יחידים ובודדים, מבשרי התנועה החדשה. התנועה עצמה עדיין לא זרחה עליה שמש אורה. בתקופה זו חלו ימי ילדותו ונערותו של אוסישקין.

אכן טבעי הוא הדבר, שלתפקידם של מבשרים הוכשרו אלה שהם גופם לא היו צריכים להתגבר על הצרות ועל הצמצום של הגיטו – אישים, שה“חדש” בהשכלה שוב לא היה עטוף לגביהם מעטה קסמים ולא הביא עליהם את סערת השכרון של גילוי חדש. ושוב טבעי היה הדבר, שהזרע הלאומי החדש יכול היה למצוא קרקע מטויבת ונוחה לעצמו במקום, שמלחמת ההשכלה ועליה כבר הוציאה את כוחה הראשון, במקום שנסלל שביל הזהב, שעליו היה להשלים בין נחלת העבר ובין תביעות-החיים וצרכיהן.

II.

מִקְדָמוֹת אלה מצויות הן לגבי אוסישקין. הוא נולד בא' אלול שנת תרכ“ג בעיירה דוברובנה, פלך מוהילוב, בבית הורים שומרי דת ומסורה, קיבל חנוך יהודי הגון, ואף ההשכלה הכללית לא היתה לגביו בחינת מים גנובים, שהלב כמה לה. תכופות שומעים אנו מפי ציונים שנולדו במשפחות חסידים, שאין אתה מוצא קנאים יותר לציונות ולשאיפותיה מבניהם ובני בניהם של חסידים. עד כמה אמת באמירה זו – לא נדון בה כעת. כ”מתנגד" מלידה, אני אנוס לכפור בשם עצמי ובשם חברי בהנחה הזאת, המורידה אותנו לדרגה נמוכה, לאזרחים בני מדרגה ירודה במלכות הציונית, הריני כופר באמתה של זו, שאינה אלא הכללה מזורזת ביותר של עובדה שבנסיון, ולפי דעתי אך מקרית היא. מכל מקום יש בידם של מניחי הנחה זו להביא עדות מצוינת לדבריהם מאוסישקין. שכן ודאי הוא הדבר, שיחסו של אוסישקין אל היהדות הרבה מן החסידות והשפעתה יש בו. הקו הרומנטי בציוניותו של אוסישקין, אותה נעימה מיסטית-דתית שבו, שהוא אינו מתגדר בה ברשות הרבים – ההתגנדרות בהרגשות ותאוה למקוריות אינן מטבעו של אוסישקין – אבל ידועים הם לידידיו הקרובים ביותר, ודאי ששרשיהם העמוקים ביותר נעוצים בהשקפת העולם של החסידות. וודאי מוצא קשר-מה בין ציונותו ויהדותו של אוסישקין ובין עובדת-חיים זו, שקרוביו ובני סביבתו נמנים עם כת של חסידים זו, הקרויה כת חב“ד (אומרים שמתיחש הוא מצד אחד גם על שושלת הצדיקים לבית שניאורסון). בכת זו נתמזגו, כידוע, מזיגה הרמונית המהות המיסטית של החסידות הפולנית, השכליות המעולה והמובהקה של הלמדנות הליטאית, וכן העמקות המחקרית המיטפיסית-הפילוסופית. ודאי החב”דיות היא שעמדה לו לאוסישקין ושמרה עליו הן מפני השכלתנות, חסרת ההרגשה שבלב, והן מפני ההזיות המרובות של הניאו-חסידיות. וכך הביא אוסישקין מבית-אבא חבה מסוימת ליהדות השמרנית, ועמד בה בחבה זו עד היום, אולם חבה זו אינה מכפרת לגבי אוסישקין את עוונותיה של היהדות החרדית לגבי התנועה הלאומית ושאיפותיה. מכאן יחסו ל“מזרחי” ול“פרקציה הדימוקרטית” לפני קונגרס-אוגנדה ולאחריו.

וכך גדל ונתחנך אוסישקין במסכת של היהדות הלמדנית-החסידית, ועם זה לא נקנתה לו הקנאות, העוינת להשכלה, ולא כל שכן שנפשו לא ידעה את הנגוד שאין לו תקנה שבין חיי הגיטו ובין עולם-חוץ. בן חמש למקרא בחדר של דוברובנה; שלש שנים הוא עושה בחדר, קונה את כתבי הקודש ותחילת דעת התלמוד. כשהיה אוסישקין בן שמונה יצאו אבותיו מדוברובנה למוסקבה, מקום שם המשיך מ. אוסישקין את למודיו בחדר עוד חמש שנים, ורק כשמלאו לו י“ג, בשנת 1876, נכנס לבית-הספר הריאלי, אולם המשיך עוד את למודיו בכתבי הקודש ובתלמוד ושקד עליהם שקידה רבה בהדרכתו של מלמדו-מורו ה”ליטאי“, חסידה הנלהב של הספרות העברית החדשה. וכך הכה שרשים בקרקע הלאומית הישראלית מי שעתיד להיות אחד מלוחמיה הגדולים של התנועה הלאומית בישראל, ועם זה לא נתקפחה אף במשהו השכלתו ה”מודרנית".

ועדיין לא נראתה באופק אותה תנועה. עדיין זקוק היה עולמו של ישראל לזעזוע חיצוני גדול, כדי שהעם יתחיל ללכת באותה דרך, שהיחידים הגדולים, שעמדנו עליהם למעלה, הגיעו אליה תוך ניחוש הלב ונבוי הלב.

וההזדעזעות החיצונית הזאת באה באביב שנת 1881. נפתחה התקופה של פרעות-דמים, שהרעישה את נפש העם עד מעמקי מעמקיה. והנה התחילה הבקורת העצמית, נפתח “חשבון הנפש” של האומה, זה שהיה פוקד את האומה בכל שעות קשות ופורעניות, בשעות משבר, על ידי שליחיה הגדולים, הנביאים וחכמי האומה. הסביר מזלו של ישראל פנים לאומה וקמו אותה שעה מנהיגים ודבּרים, שעינם פקוחה היתה לאותות הזמן ולבם עז לראות בלי חת באמת. הפעם לא יחידי סגולה היו הללו, בודדים בעמם, שאף על פי שמצאו את הקשר האמתי בינם ובין המציאות ואפשרויותיה, באו מתוך המלחמה האישית על החירות האישית לידי הכרת הדרישה של חירות לאומית ויחוד-אישיות לאומי, אלא תורגמנים ופרשנים היו שנועדו לפרש ולפענח את געגועי האומה ואת תקוותיה. על הבמה הופיעו ובאו פינסקר וליליינבלום, והעלם אוסישקין היה מיד שליחם ותלמידם הנלהב. הסיסמא הזאת של פינסקר על השחרור העצמי, קריאתו הנלהבה והמלהיבה של ליליינבלום “לתחיה לאומית באדמת אבות”, שהשפיעו על טובי אומתנו כדברי התגלות, מצאו בצעיר אוסישקין, בעל הלב הפתוח לרוחה ורב הכשרונות, לוחם מסור ונלהב, ומן היום ההוא הלך בדרכו, דרך המלחמה הקשה, והרי הוא עומד במקומות האחראיים והמסוכנים ביותר. יום, שכליון-הנפש ההיסטורי של האומה לישיבת ציון ולגאולה, נתגלגל בצורות מודרניות של שאיפה מכוונת לתכליתה – לתחיה לאומית ומדינית – אותו יום משמש לאוסישקין פתיחה לעבודתו, שאינה יודעת ליאות, שאין הפסקה חלה בה לרגע, עבודתו לטובת המפעל הלאומי הכביר.

III.

וכבר באותה שנה גופה, בשנת 1881, קמו חבורות החלוצים הראשונים, הן חבורות ביל“ו. בחרקוב נוסדה האגודה הראשונה של סטודנטים בשם ביל”ו (בית יעקב לכו ונלכה), חלוציו הראשונים של הישוב העברי החדש בארץ. לא עברו ימים מרובים וחבורות חבורות כאלה נוסדו בערים שונות, שעשו פרסום רב לרעיונות התנועה. אחת האגודות החשובות ביותר היתה האגודה “בני ציון” במוסקבה וחשיבות זו באה בזכותם של הצעיר אוסישקין, חבריו טשלנוב וחיסין. אולם הצעיר אוסישקין בעל הטיב הסוער לא נסתפק בעבודתה של חבורה זו מתלמידי בתי הספר אלא פתח גם בעבודה רבה בחוגי האזרחים. והימים ימי האביב של אגודות “חובבי ציון”. חובבי ציון בודדים ומפורדים מתלכדים ומתאחדים לאגודות, שמתפקידיהן היה לתמוך ולסייע בידי המפעל הישובי. אחת האגודות הפעילות ביותר היתה זו של מוסקבה, שבראשה עמד ק. ז. וויסוצקי. לא עברו ימים מרובים ואוסישקין רב המרץ והפעלים תפס באגודה זו מקום בולט וניכר. לימים היה מזכירה של החברה ורוח החיה שבו.

עד מהרה פורצת עבודתו של אוסישקין את תחומי העבודה הפילנטרופית של חברות “חובבי ציון”. בחוגי ביל"ו שבמוסקבה גדל ובשל הצורך בבירור עיוני של הבעיות הלאומיות בישראל ובהעמקתן. מתוך צורך זה גדל ונתפתח האיגוד ההיסטורי של “בני ציון”, שנתן את דעתו בעיקר על ההעמקה העיונית, על בעיות תרבות האומה ועל מטרותיו של החנוך הלאומי. ואף על פי כן, או אפשר דוקא בשל כך, נדרש האיגוד הזה בשעות המכריעות של התנועה הלאומית אף לצרכי המעשה של התנועה, הוא היה מעורר למעשים ולצרכי המעשה. אחד מן המיסדים ומן הפעילים ביותר של איגוד זה, שהיה לימים למופת לשאר איגודים בבעיות התנועה ובהעמקתה, היה אוסישקין, וכאן מתגלה אחד הקוים האופיינים ביותר של ציונותו של אוסישקין. אוסישקין איש המעשה לא בז מעולם לשאלות העיון והרוח של התנועה, אף שמעולם לא שמשו לגבו מטרה כשהם לעצמם. וניתנה הרשות להניח, שכוח-הרצון שלו המופלא בלבד לא היה מספיק בשביל מעשיו הגדולים ובשביל העזתו הגדולה במשך עשרות בשנים, של מעשים והעפלה, שחוננו בהם יוצרים גדולים, אלמלי לא היו אף היסודות הרוחניים העיוניים של ציונותו מוצקים ואיתנים כרצון-המעשה שלו הכביר והמוצק.

בתקופתו זו של מוסקבה חלה גם תחילתה של עבודתו הפובליציסטית. משנת 1887 ואילך הרי הוא מפרסם והולך מזמן לזמן מאמרים בשאלות היום של התנועה ב“המליץ”, בשופרה של התנועה החדשה, ב“אבטואמנציפציה” של בירנבוים וב“ציון” של במבוס-לווה. שוב אין צורך לאמר, שמעולם לא נדרש לדברי-כתיבה אלא אם כן היה לו מה לאמר. בכתיבה לשם כתיבה, להגדיל כתיבת סופרים ולהאדירה לא עסק מימיו. במאמריו היה אוסישקין תמיד קצר, עניני, בהיר, אנרגי, מחייב. ממאמריו הראשונים יזכר ביחוד מאמר ויכוח עם ליליינבלום בערכה של ירושלים במפעל תחיתנו הלאומית. ליליינבלום ככל חובבי-ציון הראשונים בכלל, נתפש למשפט קדום על ירושלים, ואף לא הצניע יחס זה בלבו. כנגד משפט קדום זה, שבחלקו ניזון מן הפחד שפחד זה מפני אנשי הישוב הישן על סדרי החלוקה שלהם, ובחלקו נתפרנס מן הטינה שבלב נגד כל רומנטיקה, ומן השאיפה להשאר צלול המוח, קר הלב ונבון דעת, כנגד זה יצא בכוח ובמרץ למערכה אוסישקין. כאן כבר עלתה הדעת, שעליה נלחם אוסישקין בעוז בימים הראשונים, הדעת, שהשקידה על תקנתה של ירושלים צריכה ליעשות אחד התפקידים החשובים והנאצלים ביותר של תנועתנו.

אותם ימים הגיעה שעתו של אוסישקין לצאת למרחב בעשייתו ובעסקנותו. בעבודת חובבי ציון ברוסיה חל שיתוק ידוע בסוף שנת 1887. ועידת קטוביץ משנת 1884 לא קיימה את התקוות שתלו בדרכה הארגונית החדשה שנוצרה וקמה בה. אסוף הכספים ורכישת חברים כבדו והלכו בגזירות הממשלה הרוסית. פינסקר, ראש הועד הזמני כמעט שאמר נואש בראותו את הכשלונות המרובים של עבודת “חובבי ציון” ואת רפיונם ואמר לפרוש מן התנועה. מחוגי החרדים-השמרנים התנגדו להנהלה, שהיתה בידי ה“משכילים”. וכך נתעורר וקם הצורך בועידה חדשה. וביוני שנת 1887 נתכנסה ועידת דרוזגניקי, שבה נטל אוסישקין חלק פעיל. אופייני לועידה זו, שאוסישקין זכה בפעם הראשונה ליטול בה חלק בעצם ובמעשה בשאלות החשובות ביותר של התנועה, הוא, שייחסה ערך ומשקל רב גם ליסוד המדיני-המשפטי וליסוד היזמה הפרטית, ולתכלית זו דנה בדבר לשכת-מודיעין. במלחמה שבין החרדים ובין החפשים בדעות תפס אוסישקין אז עמדה מתווכת, הוא מגן על זכותם של הליברלים לקחת חלק בהנהגה הראשית, אולם מצד השני הרי הוא מחשיב מאוד את שותפותם של החרדים ושקד על רכישתם לתעודות התנועה. הוא עצמו נוסע לקופיסט, למקום מושבו של אחד מצדיקי בית שניאורסון, ומשתדל לקרב את לבו של זה לתנועה.

בתקופת מוסקבה חלה איפה יציאתו של אוסישקין למערכה הצבורית היהודית הגדולה ובתקופה זו בשלו גם השקפותיו הציוניות וקבלו צורה קבועה ומסוימת, שאף לימים לא נשתנו שנוי יסוד ועיקר. אין חלקו עם קטני אמנה ונבוכי לב, שאטיותה של התנועה, כשלונותיה ולבטיה מטילה מבוכה בלבם. עוד באותם הימים הכריז שתעודתה של התנועה לא תבוא על קיומה אלא תוך עבודה ארוכה, מסונפת, קשה, שאינה יודעת פחד וליאות. מעולם לא נתפס לא למרה שחורה קטנת לב ולא להזיה ולתקוות מופרזות, שנתפסו להן אותם ימים רבים מן התמימים שבעם.

(תרגום מכת“י גרמני, שנועד בשביל ה”וולט")

ב. ליובל החמשים של שנות עבודתו

רבו דברי הערכה וכרקטריסטיקה לאוסישקין ליובל חמשים שנות עבודתו, אולי שלא לצורך כלל. גדלותו של אוסישקין היא גדלות של פשטות. אפשר להמליץ עליו מעין מה שאמר אחד-העם על ליליינבלום: וכי אפשר לגלות חדשות בצורתו של קו ישר? תכונותיו, דעותיו ופעולותיו של אוסישקין היו תמיד גלויות וברורות כל כך, “עד שקשה למצוא באישיותו איזה צד נעלם הדורש ביאור”. ואין צורך כמובן, בדברי שבח ותהילה של יובל. יובלו של אוסישקין אינו עדיין, ב"ה, יובל של זקנה, של סך הכל. יורשה לי לספר קצת זכרונות ורשמים, מהאיש ופעלו.

בפעם הראשונה בא לידי לראות את אוסישקין לפני שלשים שנה, בקונגרס הציוני החמישי בבאזל, בסוף דצמבר 1901. בימים ההם היו העסקנים הציוניים ברוסיא מכנסים את ועידותיהם בימי הקונגרסים ובמקומם, מכיון שברוסיא לא הותרו ועידות כאלה (הועידה הציונית הראשונה שהותרה ברוסיא, היתה ועידת מינסק, שנתקיימה בקיץ 1902, והיא היתה גם האחרונה – עד שנשבר שלטון הצאר, וציוני רוסיא כנסו את ועידתם הגדולה בפטרבורג במאי 1917). אותן הועידות בימי הקונגרסים שמשו גם אספות ה“לנדסמנשפט” הרוסי לבירור שאלות הקונגרס וגם ועידות לעניני הציונות ברוסיא. זכורני, שבאותה ועידה בבאזל השתתפו האריות שבחבורה הרוסית: אוסישקין, צ’לנוב, טיומקין, כהן-ברנשטיין, רוזנבוים ואחרים. ערב הועידה הרוסית שנפתחה כנהוג שנים שלשה ימים לפני הקונגרס, נפל מאורע. בתולדות ההסתדרות הציונית והמחשבה הציונית: נוסדה הסיעה הדימוקרטית, מיסודם של חיים ווייצמן, ליאו מוצקין וחבריהם. זה היה הנסיון הראשון לדיפרנציאציה פנימית בתוך התנועה לפי חלוקי דעות ושאיפות. מן הזקנים שבחבורה (ה“זקנים” שבאותו דור היו כבני ארבעים) נצטרף כהן-ברנשטיין לסיעה הצעירה, וכמדומה לי שגם רוזנבוים התיחס אליה בחיוב. אוסישקין התנגד לעיקר ההתפלגות ודרש אחדות התנועה ומשמעת למנהיגים, כלומר: להרצל. וזכורני, שאוסישקין יצא בנאום חריף ונמרץ נגד כהן-ברנשטיין, ראש “מרכז הפוסטה” (כלומר מרכז התעמולה בכתב והחוזרים לאגודות, שמלאו בימים ההם תפקיד של אורגן ההסתדרות וזכרם לא נשכח עוד מלב הדור השלישי ההוא), והאשים אותו, שהוא פוגע במשמעת ביחס למנהיגי התנועה, מנהל קו פוליטי שלו עצמו ועל דעת עצמו וכדומה. נראים הדברים, שיסוד הסיעה הדימוקרטית והצטרפותו של כהן-ברנשטיין לסיעה המריצו את אוסישקין לצאת בחריפות נגד דרך זו, שהוא ראה בה סכנה להסתדרות. בתשובה לבקרתו החריפה של אוסישקין נשא כהן-ברנשטיין אף הוא נאום נלהב ונמרץ, וככלותו את דבריו נגש לאוסישקין – או אוסישקין נגש אליו, איני זוכר עוד בדיוק – ושני היריבים נשקו זה לזה, לקול תשואות-רצון של הנאספים. וכשאני רואה עכשיו את דרכי הפולמוס הפנימי שלנו, את היחסים האישיים שבין עסקנים ומנהיגי מפלגות לחבריהם, אני נזכר לפעמים בימים הטובים ההם וביחסים ההם…

כאן מקום אתי להביא פרט אחד מזכרונותי, אפייני מאוד לאוסישקין, שאין אני יכול אמנם לקבוע את זמנו ואין אני בטוח, אם היה הדבר בימי הקונגרס החמישי או בימי הקונגרס השביעי: מפי אנשים מקורבים לאוסישקין שמעתי אותה שעה, כי בצאת אוסישקין לקונגרס היו שני ילדיו חולים באדמת, אך הוא צוה לבני ביתו, שלא יכתבו לו מכתבים לבאזל, שלא לבטל אותו מעבודתו. כל תכונתו של האיש אוסישקין נראית בפרט קטן זה, כים בטפה.

ימי המשמעת המוחלטת למנהיגה העליון של התנועה, לד"ר הרצל, שהיתה בעיני אוסישקין בימי הקונגרס החמישי, כפי שראינו, מצוה לאומית שאין להרהר אחריה, לא ארכו ביותר. במקום שיש פגיעה בעיקרים וסכנה ליסודות, אין אוסישקין יודע משמעת, ואין הוא נושא פנים לגדולים ולמנהיגים. כי על כן המשמעת אינה אלא אמצעי למטרה, לא מטרה לעצמה. וסכנה ליסודותיה של הציונות ראה אוסישקין בענין אוגנדה, ועל כן “מרד” במנהיג ואף ארגן את המרד כנגדו.

לקונגרס הששי, האוגנדאי, לא בא אוסישקין (זה היה הקונגרס היחידי משבעה עשר הקונגרסים שהתקיימו עד עתה, שאוסישקין לא השתתף בו). עסוק היה אותה שעה בארץ ישראל בעבודה שנראתה לו חשובה ותכופה יותר מהשתתפות בקונגרס: בחקירת מצבה ואפשרויותיה של עבודת הישוב בארץ, ביצירת הארגון הכללי הראשון של הישוב (שלא הצליח) וביצירת הסתדרות המורים בא“י (שהצליחה). ואף פרק-עבודה זה אפייני מאוד לאוסישקין. לאחר חמשה קונגרסים, לאחר שנקבעה הפרוגרמה והונחו היסודות האידיאולוגיים של הציונות המדינית ונוצרו מכשיריה הארגוניים והכספיים של התנועה, – שוב לא יכול אוסישקין למצוא ספוק בעבודה הרגילה של הציונות ה”קונגרסית" והתחיל טוען, תובע, לוחץ ועושה לשם עבודה מעשית בארץ-ישראל. והימים ימי מבוכה וחולשה לתנועה, ימי המשבר הראשון לציונות המדינית. הנסיון הגדול, שבא לה לתנועה עם ימי קישינוב (הציונות, כתנועה לאומית-עממית, היתה צריכה ליתן, או להבטיח, דבר-מה ממשי להמוני ישראל, הנתונים בצרה ובחרפה), הביא את הרצל, ורבים גדולים וטובים אתו, בבאזל לטעות אוגנדה והביא את אוסישקין לצאת לבקש את שדה-העבודה ואפשרות-העבודה לא בבאזל אלא בארץ-ישראל. – בבאזל קרא הרצל, לא בלי קורת-רוח, בפני הקונגרס טלגרמה של ברכה מאוסישקין, שהכילה את הידיעה על יסוד הסתדרות הישוב והסתדרות המורים בזכרון יעקב.

כששב אוסישקין מארץ ישראל היתה ראשית מעשהו לארגן את המלחמה באוגנדה. הוא פרסם את המניפסט הידוע שלו והודיע, שלא יכנע להחלטת הקונגרס. המניפסט עורר את חמתו של הרצל, שפרסם ב“וולט” תשובה חריפה “לאדון אוסישקין מייקטרינוסלאב”. ימים קשים הגיעו אז לאוסישקין. עמדתו התקיפה והחריפה עוררה סער של התמרמרות ומחאות בקרב האוגנדיסטים וכן הנאמנים להרצל ולהסתדרות שלא יכלו לסלוח לו את הפגיעה ב“משמעת”. מתנגדיו של אוסישקין לא בדקו הרבה באמצעי המלחמה ולא מנעו ממנו חרפות וגדופים גסים. העזרה והעדוד מצד חברים לדעה באו אך לאט-לאט ומתוך פקפוקים והסוסים. בראשית ימי המלחמה באה עליו התקפה גם מצד, שהיה זכאי לקוות לעזרתו. אותה התקפה באה אמנם לא בענין אוגנדה, אבל ערכה היה גדול מאד בימים ההם: אחד-העם פרסם ב“הצופה” מאמר בשם “קול מבשר”, שבו מתח בקורת חריפה על דברי עדוד ונחמה, שהשמיע אוסישקין בימים ההם על עניני הישוב בא“י; אחד-העם ראה, כדרכו, בדברים האלה “בשורות מוגזמות”, שסופן אכזבה ומפח-נפש. והסערה מסביב לשמו ולפעולותיו של אוסישקין הלכה וגדלה. בארץ ישראל נגררו רוב העסקנים אחרי האוגנדיסטים, ושמו של אוסישקין נעשה לחרפה ולשנינה. בסערת הפולמוס בטלה יצירתו של אוסישקין, ההסתדרות הכללית של יהודי א”י, והטבלא “רחוב אוסישקין” בזכרון יעקב, לזכר אותה הועידה של אלול תרס“ג וליצירת הסתדרות הישוב, נפסלה והורחקה בעוון ה”מרידה“. אבל אוסישקין עמד במרדו, וסערת הפולמוס והחרפות והגדופים לא בעתתו. מה שפעל אוסישקין בימים ההם לבצור הציונות ולהרחקת הצלם האוגנדיסטי מן ההיכל – חרקוב ועידת ווילנא, ארגון “ציוני ציון” – ידוע ואינו נכנס לתחום זכרונותי. – זכורני, שקבוצה של סטודנטים ציוניים משלנו בברן, חברי “האגודה הציונית האקדימית” פרסמו גילוי-דעת לחזק ידי אוסישקין במלחמתו. מלחמה זו קשתה עליו יותר ויותר, ביחוד לאחר שאירע האסון, ומנהיגה הגדול של התנועה, הרצל, הלך לעולמו בלא עתו. מתנגדיו של אוסישקין מצאו אותה שעה כשרה לפניהם לתקוף אותו בחריפות יתירה, כאילו הוא היה אשם במותו של המנהיג. אוסישקין נענה לקריאת העדוד של חברי אגודתנו. ולימים בקר אותנו בברן. איש-המלחמה התקיף והזועם הזה נתגלה לנו בהזדמנות זו מצד אחר לגמרי: כאיש רעים להתרועע, כידיד לבבי, כאדם היודע להתקרב ולקרב אליו אנשים כלבו. הקשר שבינו ובין ה”ברנאים" נעשה אמיץ יותר ויותר, והללו מלאו אחר כך תפקיד חשוב בהכנת הועידה הידועה של “ציוני ציון” בפרייבורג, שנתקיימה ימים מועטים לפני הקונגרס השביעי בבאזל ושהטביעה את חותמה באותו קונגרס וחתכה את גורלו בהחלטותיה שהביאה לבאזל מן המוכן.

בועידת פרייבורג ובקונגרס השביעי בבאזל השתתפתי כציר מברן ולא בנקל עלה לנו, ל“ציוני ציון” שבברן, נצחון זה. המלחמה מסביב למנדט הברנאי היתה כבדה מאוד, כל האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים למיניהם, הסוציאליסטים, שלא פרשו אותה שעה עוד מן ההסתדרות הציונית, והאזרחיים, ועמם סתם יהודים שוקלי-שקלים מיוצאי גליציה היושבים בברן, התאחדו מסביב לקנדידטורה של יוכלמן, (מי שנעשה אחר כך מנהיג לטריטוריאליסטים). כח רצונו התקיף של אוסישקין, חריצותו האורגניזציונית וכשרונו לשלוט בהמונים נתגלו בפרייבורג בכל הדרה. הכל-הכל הוכן בפרייבורג לקראת הכרעת הקונגרס: ההחלטות הפרינציפיוניות, הטכסיסים, פרטי-פרטים של סדר היום. בקונגרס עצמו לא העמיד אוסישקין את עצמו לכאורה בשורה הראשונה של הדבּרים והנואמים. ואף על פי כן היה ברור, שרוב הקונגרס עושה את רצונו ופקודתו של אוסישקין, אף בדברים שאין להם אופי פרינציפיוני. הקונגרס השביעי היה אחד הקונגרסים הדרמטיים והסוערים ביותר. האוגנדיסטים והטריטוריאליסטים, ביחוד הצעירים שבהם, נלחמו כאריות. ההתקפות המרובות והחריפות ביותר היו מכוונות כנגד אוסישקין. לא חסכו ממנו חרפות וגידופים בו באופן פרטי ובמכתבים אנונימיים: אף איומים. זכורני, שבחשאי נתארגנה אפילו קבוצה של שומרים לראשו של אוסישקין (מתוך צעירי הצירים), אבל הוא לא זע ולא נע, כאין לו ענין כלל לכל זה. רוחו שלטה בקונגרס, והוא ישב במקומו כאנדרטא של שיש. קשה היה לראות בצערו של המנוח נורדוי, נשיא הקונגרס. לבו לא היה ודאי להצעת הרוב, שהביאו בסופן לקרע וליציאת הטריטוריאליסטים מן הקונגרס ומן ההסתדרות, אבל כיושב-ראש ישר וכחייל נאמן ידע לשמור קודם-כל על כבוד הקונגרס, להתגבר על כל הסערות וההפרעות ולהביא להצבעות המכריעות כרצונה של “פרייבורג” וכרצונו של אוסישקין.

ואת אשר עם לבבי לא אכחד. אותה שעה היתה לי לפעמים ההרגשה, כי טכסיסיו של הרוב (כלומר: של אוסישקין) אינם נכונים, כי אפשר היה, בקצת סבלנות וארך אפים, להתגבר על הקשיים, לשמור על עיקריה של הציונות בטהרתה, בלי לדחוף את האוגנדיסטים באמת-הבנין ובלי להרחיקם מן המחנה (כשהרציתי אחר כך הרגשותי ודעותי אלה בפני חברי בברן, בדו"ח על ועידת פרייבורג ועל הקונגרס “שקלתי למטרפסי” מאת בוגרשוב וחבריו, חסידי אוסישקין הנלהבים). עכשיו, שאנו יכולים כבר להסתכל באותם המאורעות הסתכלות היסטורית טהורה, נראה לי, שהדין היה עם אוסישקין, ואותו “נתוח” קשה היה צורך הכרחי של השעה.

בקונגרס השמיני בהאג (בקיץ 1907) בא לידי לראות שוב את אוסישקין. עיקר פעולתו בהאג היה לא בקונגרס עצמו אלא בועידת ציוני-רוסיא. בקונגרס בהאג התחיל כבר אותו דו-קרב מסרתי, שנמשך מקונגרס לקונגרס בין הציונים המדיניים ובין המעשיים. ראשי המדברים בוכוח זה היו: ווייצמן מצד המעשיים ומוצקין מצד המדיניים… אוסישקין עמד, כמובן מאליו, בכל כח אישיותו והשפעתו לצד המעשיים. בועידה הרוסית בהאג היו אוסישקין, צ’לינוב וז’בוטינסקי ראשי המדברים. אוסישקין הכניס לועידה זו את היסוד הארצישראלי החי, את השקפתו על העבודה הציונית הסינתיטית, שענינה הוא הכשרת העם, הכשרת הארץ והכשרת התנאים. במרכז הענינים עמדה אותה שעה שאלת “עבודת ההוה”.

הימים – ימי הוכוחים הנלהבים מסביב לתכנית הלסינגפורס, לעבודה הפוליטית ברוסיא, ושאלת “הדגל העצמי” בעבודה לספוק הצרכים הפוליטיים והכלכליים של היהודים בגולה. וזוכר אני עוד את הרושם הכביר של דברי אוסישקין בשאלות אלה. אוסישקין לא היה חסיד נלהב של תכנית הלסינגפרוס, הוא לא הודה באחדות האורגנית של העבודה בעניני הבחירות לדומה ועבודת הישוב בארץ-ישראל. אבל עם זה הגן על הדגל הציוני העצמי בכל עבודה לאומית וצבורית, שהציונים עושים ממילא בגולה. אין הציונים צריכים להבטל בתוך האחרים, חלילה להם לטשטש את דמותם ומהותם העצמית. כשהם עושים את עבודת העם, הם צריכים לדאוג לכך, שהעם ירגיש, שציונים עושים את העבודה הזאת ושהם עושים אותה כציונים, מתוך אמונה ציונית ורצון ציוני.

זמן מועט לאחר הקונגרס בהאג נכנסתי לעבודה במחיצתו של אוסישקין, לועד האודיסאי לישוב ארץ-ישראל, שאוסישקין עמד בראשו. כשמונה שנים עבדתי עבודה זו, מתחילה כעוזר ואחרי כן כמזכיר ראשי של הועד. יארכו הדברים ביותר, אם אבוא לספר אף מקצת מן המקצת מזכרונותי על האיש ועל פעלו משנות עבודתנו המשותפת בועד חובבי-ציון. כאן אני רוצה להטעים רק מדה אחת גדולה של אוסישקין, שנגלתה לי בימים ההם: יחסי-חבירות ורגשי-חבירות לעוזריו. אין זה אולי דבר קל לאדם בעל דעות והשקפות משלו לעבוד שנים שלימות במחיצתו של אוסישקין, כשהוא עומד על גבו. דעתן הוא האיש וקשה לפעמים כברזל. אבל אותה מדה יפה של חבירות ישרה ונאמנה, של גלוי-לבב, של יחסים אנושיים פשוטים, וכן גם של ידידות לבבית מחוץ למחיצת העבודה, הכריעה את הכף. ביחסים ההם היה זה דבר טבעי, שאנו, העובדים האחראים הממונים, היינו משתתפים בישיבות הועד ובהצבעה בזכויות שוות עם החברים הנבחרים. ויש אשר היינו מגנים על דעתנו בתקיפות ואפילו בקורטוב של חריפות פולמוסית, ואיש לא היה מתפלא על כך ולא היה מוצא את הדבר שלא כשורה. תמה אני, אם יחסים כאלה קיימים באיזה מוסד אחד מן המוסדות הציוניים המרכזיים…

לא תמיד אפשר להסכים לדעתו של אוסישקין. יש שדרכך נפרדת מדרכו מתוך הכרח, במצוות מצפונך. ואוסישקין הוא, עם כל מעשיותו ו“עניניותו”, אדם סובייקטיבי, ועל כן אין הוא לפעמים מתנגד “נוח” ביותר. אבל גם במקרים כאלה אין אתה יכול למנוע ממנו את הכרת הכבוד וההערצה המלאה, את ההודאה בישרנותו הגמורה. אם נכונים דברי אחד-העם: “לא רק בחירת ריעים צריכה זהירות יתירה, כי אם גם ‘בחירת’ מתנגדים” – הרי אוסישקין הוא מסוג אותם המתנגדים, הראויים לבחירה זו, לפי שבעל כרחך אתה מקשיב לדבריו ובעל כרחך אתה הוגה לו כבוד וחבה.

“הארץ” כ“א שבט תרצ”ב (29.1.32)

גם הוא איננו עוד ו“שירת חייו באמצע נפסקה”.

בעצם ימי עבודתו הגדולה, בעודנו עומד על המשמר הקשה ורב האחריות שהוטל עליו, מוכן להוסיף לשרת בשארית כחותיו את עמו ואת משאת נפשו, ולבו מלא תקוות ויעודים ומחשבות יצירה, קדמהו המות המשוה קטן וגדול ואינו יודע משוא פנים.

עוד לא הספיק להריק את כל חמודות נפשו הגדולה ולשימן באוצרה של האומה, עוד לא הספיק לדלות מחביון נשמתו את כל סגולותיה וכוחותיה היפים, כוחות יצירה וקרבנות, להניחם בכף-המאזנים ההיסטורית – והנה עמד הלב הגדול מלדפוק. נסגרו לנצח העינים היפות והטובות, שצעיף החלומות ותוגת-דורות היה פרוש עליהן והוסיף להן קסם מיוחד.

לא אל עמיו נאסף. בארץ רחוקה ונכריה, הרחק מארץ געגועיו ותקותו, מן המולדת הלאומית, הרחק מן הנפשות הקרובות והחביבות, המקילות לבן אדם את מלחמתו האחרונה בעולם, הרחק ממשפחתו ובני-ביתו, השיב את רוחו אל אלהיו. יד רכה וענוגה של רעיה ובנים לא סעדתו על ערש דוי, פנים חביבים ואהובים לא המתיקו לו את צער הפרידה האחרונה; אחרי מטתו לא נהרו ראשיה ובאי-כחה של אומה משוחררת, המכירה טובה למנהיגה הלוחם מלחמת גאולתה. על המשמר הבודד והמרוחק מת. בלונדון הקרה והמעוננת נחצב קבר לקברניטה של התחיה בישראל, בשעה ששחר חדש התחיל בוקע ועולה על הרי יהודה. מרחוק ראה את ראשית דמדומיו של זה, ומאורו הבהיר לא נהנה. גזירה נגזרה על מנהיגיה של אומה זו, שינחו את עמם במדבר הגלות ויביאוהו עד ארץ חמדתו, והם עצמם יראו את הארץ מעל ראשי ההרים, במרחקי אופק התכלת, ושמה לא יעברו…

גדול מאד הכאב, והלב הומה ומתכוץ מצער ויסורים. ולא לגורלה של תנועתנו, שנלקח ממנה מנהיגה, אנו דואגים וחרדים, זו אינה תלויה עוד בעבודתם ומלחמתם של יחידים, ואף המנהיגים בכלל. הלב מתמלא הרגשת כאב וגעגועים “על האי שופרא דבלי בארעא”, על הטראגיות הגדולה שבגורלו של גדול זה, שכל ימיו היו שלשלת רצופה אחת של עבודת בנין קשה וממרקת, של קרבנות שאינם פוסקים, ועכשיו, כשהבנין עומד להגמר, – הלך לעולמו מתוך קרבן אחרון ולא זכה להכנס לתוכו!

הנה הגיעו ימים גדולים לעמנו ולתנועתנו. מלחמתו הקשה של דור שלם לא יצאה לבטלה. עבודת הבונים והחלוצים של תנועת התחיה הביאה פרות. עמים וממלכות הודו בתביעתנו ההיסטורית. שערי הארץ נפתחו לפנינו וניתנה לנו האפשרות לחיות את חיינו הלאומיים במולדתנו הלאומית כרצוננו. ובשעה גדולה זו נפקד מקומו של אחד הגדולים והמעולים, נפקד מקומו של יחיאל צ’לינוב! ואנו מרגישים כולנו, והרגיש ודאי גם המנוח הגדול, כמה היה יכול ליתן לנו עוד בשעה זו, כמה היה יכול להכניס לעבודה הלאומית הגדולה שהתחיל זה עתה! עבודתו וקרבנותיו סייעו הרבה לנצחוננו הלאומי, ועכשיו שהגיעה השעה לקצור את פריו של זה, עכשיו שבאו ימי העבודה החדשה על יסודות חדשים – נלקח מאתנו אחינו הגדול, הראשון בבונינו ובמסוללי מסילותינו.

אבל כבד הוא לכולנו, אבל-עם. אחרי מטתו של יחיאל צ’לינוב מתאבלים לא רק חבריו לדעה ולעבודה, לא רק הרבבות ומאות האלפים המתפללים לתחיה ולתקומה לאומית, אלא כל בית ישראל כולו. כי היה לנו צ’לינוב סמל חי לאחדות הלאומית של עם ישראל. הוא היה אחד המעטים, שזכו לקרב לבבות אחים שנתרחקו אלה מאלה בזרוע בעקב הפזור הגדול של הגלות. עבודתו שעבד כל ימיו לשמה, מדותיו המצוינות, מזגו הרך, נמוסיו היפים, החן והקסם המיוחד של תרבות עליונה ונפש אצילית, שהיה שפוך על כל הליכותיו ומעשיו, לקחו שבי את כל הלבבות והכשירוהו להיות גושר גשרים בין הקבוצים והחוגים השונים שבעמנו. מעטים היו בעמנו עסקנים ומנהיגים כהד"ר צ’לינוב, שידעו לקרב זו לזו את היהדות המזרחית ואת המערבית ולאחדן לעבודה לאומית משותפת, ואפשר שלא קם עוד כמוהו דבּר לדור, שהיה רצוי וחביב על כל הצבור היהודי ואף על המתנגדים לדעותיו ולהשקפת עולמו.

ובשעה זו, כשעם ישראל עומד על פרשת דרכים ומבקש תקנה לניצוצי נשמתו הפזורים לכל רוח, בשעת חליפת תקופות זו, שעת חורבן עולמות ויצירת עולמות, אנו מרגישים כולנו בצער עמוק ובגעגועים צורבים:

נתיתם הדור!

“העם” א' אדר תרע"ח, מוסקבה

שתי שנים עברו מיום שהלך מאתנו יחיאל צ’לינוב, והלב עדין מתמלא הרגשת כאב וגעגועים, כשאנו נזכרים בגורלו הטרגי. בשעה גדולה, שעת חלוף משמרות ותקופות, הלך מאתנו, וכולנו הרגשנו אותה שעה מתוך צער עמוק: נתיתם הדור.

*

ההגיעה כבר השעה להעריך את צ’לינוב כראוי לו? הירדה עלינו כבר הסתכלות הטהורה לראותו כמו שהוא ולחשוב את חשבונו באמת ובתמים? נראה לי, שלגבי צ’לינוב לא היתה לנו אפילו בשעת-האבל הראשונה אלא הסתכלות טהורה.

כי מסביב לו לא סערה מעולם סערת המלחמה והקרב, המקלקלת את השורה והמזייפת – בין שהיא ממעטת ובין שהיא מגדילה שלא כמדה – את דמותו וגורלו של האדם. ואפילו בשעה שהוטלה עליו מלחמה שלא בטובתו – בימי אוגנדה, למשל, או בימי מלחמת הלשונות בא“י – לא היה נסחף בזרמה להנאתו ולא היה מפקיר את נפשו לסערותיה, אלא היה עומד ושוקד על משמרתו באמונה, בעין פקוחה ובדעת צלולה, שומר על נפשו ועל האש הטהורה שבלבבו וחותר מתוך מנוחת אומץ מתמידה אל החוף השאנן של עבודת-בנין שקטה וצנועה. דרכו לא היתה בסערה, וסוגו לא היה סוג הלוחמים המתפללים למלחמה ומטילים את עצמם מדעת לתוך הכבשן הבוער. הוא לא בא אל המחנה ב”סערה", לא הכה את הקהל בתמהון ובהתפעלות סמויה ולא קנה את עולמו בשעה אחת, מתוך מפעל אחד מזהיר ומרעיש את הלבבות. לא גבור ואיש-מלחמה היה, אלא כהן ואיש-השרת, העומד על משמרתו יום יום ושנה שנה ושוקד על עבודתו, עבודת-הקודש בלי הרף ובלי ליאות. ודרכם של הכהנים, נושאי האור ושמשיו, להתרחק מן הסערה בהיות לאל ידם. ואף צ’לינוב לא היה רודף אחרי הסערות, אף-על-פי שגם לא היה בורח מהם בשעת הכרח ואונס. אותן הסערות מאונס – זמנן עבר זה כבר בתנועתנו; מהומתן אינה מערבבת ואינה מטשטשת יותר את קוי הדמות החביבה והשופעת אור צנוע. צ’לינוב שלם בשעתו את מסו לתקופה, תקופת הסערה והרעש; הוא נעשה בעל כרחו דבּרן ולוחם-מלחמתו של החדש והעולה. אבל אותה תקופה עברה עלינו זה כבר, ומאז פרש צ’לינוב שוב למזבחו ולמנורת-הקודש שלו ולא זז מהם עד יום מותו. ולפיכך אפשר היה לנו גם בשעת האבל הראשונה להסתכל הסתכלות טהורה בדמותו.

*

“צ’לינוב היה איש הסינתיזה”. דבר זה הריהו כבר לנו בבחינת מפורסמות. כך העריכו ומעריכים רבים את מקומו ותפקידו בתנועתנו. ואולם הערכה נכונה זו יש לגלות בה עוד פנים חדשות. הערכה זו לא רק אומרת, שצ’לינוב ידע לקרב רחוקים, לאחות קרעים ולרכך נגודים; שהבין לאחד, למזג ולהרכיב הרכבה יפה את כל הטוב והמעולה אשר ביסודות השונים, שהיו פועלים ותוססים בתנועתנו. ודאי שגם זו היא מדה גדולה. בינה צלולה ודעה מיושבת, לב טהור ועין פקוחה – כל הסגולות הטובות הללו, המכשירות את האדם לראות ראיה תמה את העולם אשר מסביב לו ולראות את כל הטוב והיפה מתוך סבך החיים הסוערים, גם הן אינן מן הדברים המצויים בשוק. ומי שיודע לא רק למצוא את הטוב והיפה אשר סביבו, אלא גם להחיותו ולהפרותו, להפעילו ולחדשו במפעלו – ודאי שהוא ברוך-ה' וזכה למתנת יצירה מן המובחר. ואולם לא זו בלבד היא מדת הסינתיזה, המסמנת את אפיו ושורש נשמתו של המנוח. צ’לינוב היה איש-הסינתיזה גם במשמעות אחרת. הוא זכה לשתי מדות גדולות, שלכאורה יש בהן מעין נגוד פנימי ושכל אחת מהן די בה לעשות את האדם דבּר ומנהיג. הפרובלימות הגדולות, שבני-אדם מתחבטים ומתלבטים בהן ב“עמק-הבכא” זה, יש להן שתי מדות של תקון וגאולה – גאולת-מפעל וגאולת-תבונה. חבור-פרובלימות הוא האדם על-פי טבעו וגורלו ההיסטורי, והפרובלימות הללו קורעות את נפשו לקרעים ועושים את חייו שלשלת רצופה אחת של טלטולים ונגודים, נגודי-פנים ונגודי-חוץ, שאינם פוסקים. מתוך מצוקה זו תשוע נפש האדם לאחדות, לגאולה. גאולה זו שתי פנים לה. יש שהיא גאולת מפעל ומעשה. הרצון החי והיוצר מעמיד לאדם את האחדות שהוא זקוק לה. מתוך אנרגיה של מפעל ויצירה פורק האדם את נחושתיו, קורע את העבותות שהסתבך בהם, מחדש את חייו וצורותיהם ומוצא להם מתוך התחדשות פנימית טעם אחד ותכלית אחת. ויש שהגאולה היא גאולת תבונה והכרה. מתוך אנרגיה של הכרה ודעת, מתוך הסתכלות חודרת במהות חייו וביעודיהם, מתוך הכרה ברורה בתקלות ובתקנתן, במטרות ובאמצעים, בתעודות היוצאות ממנה, אבל כח-ההכרה שלו גדול מכח הפעולה: הנטיה להכיר אינה נותנת לו להתמכר לפעולה בכל נפשו.

שתי מדות אלו של תקון וגאולה מצער הנגודים והקרעים, המחשיכים לבני אדם את עולמו של הקב"ה, גאולת-מפעל וגאולת-תבונה, – יש בזו מה שאין בזו, ואין הגאולה שלמה, אלא אם שתיהן מצטרפות לאחת. התנועות הגדולות המבקשות תקנה לקלקלותיה של האנושות השרויה בצער, זקוקות לדברים ומנהיגים משני הסוגים, לאנשי המפעל ולאנשי התבונה, שיבואו וימלאו אלו אחרי אלו, וישלימו אלו את אלו.

גם התנועה הלאומית שלנו יודעת שתי מדות של גאולה ובקשת גאולה – גאולת המפעל והמעשה וגאולת התבונה וההסתכלות. ושני מנהיגים גדולים עמדו לה לתנועתנו: הרצל ואחד-העם. הרצל, איש המפעל, הביא את המהפכה הפנימית הגדולה לעולמנו. הוא הרעיד את נשמתה של האומה עד עמקי מצולותיה. הוא חשף את מעינות היצירה הלאומית, שהיו חבויים במעמקים, עורר כחות נרדמים לחיים חדשים. ואחד-העם, איש התבונה, בעל הדעה הצלולה והעין הפקוחה, למדנו להבין את דבר-ה' אשר בלבבנו, לעמוד על מהותה ומצוותיה של הנשמה הלאומית, להכיר הכרה ברורה במטרה ובאמצעים ובכחות המניעים. הוא העביר את הערבוביה ואת התהו ובוהו שבשאיפות ערפליות ובמעשים מבוהלים ונתן לנו שיטה שלימה, תיאוריה משוכללת ונקיה מסתירות הגיוניות ומסיגי הדמיון.

ואולם, גזירה נגזרה על תנועתנו, ששני היסודות הללו לא יצטרפו לה מתחלתה לאחד ולא יתמזגו להרמוניה פנימית. הציונות של הרצל והציונות של אחד-העם לא באו לכתחלה למלאות ולהשלים זו את זו, אלא נעשו צרות ואויבות זו לזו. דבר זה הביא תקלה גדולה לעולמנו. הרבה מן הזעזועים והסערות, שעברו על תנועתנו, לא באו לה אלא מתוך התנגשותם ומלחמתם של שני היסודות הקרובים-רחוקים הללו. ואולם, סוף סוף נצח ההגיון הפנימי של התנועה. עברה תקופת היסורים והזעזועים של “מלחמת-הילדות”. נגמרה המלחמה שבין ה“הרצליות” ו“אחד-העמיות”, והתנועה נכנסה לתקופה חדשה, תקופת הסינתיזה וההתמזגות של שני היסודות הללו, של “שלטון הרצון” ו“שלטון השכל”, של הרצון החי והיוצר ושל הדעה הצלולה, הבוחנת ובודקת ושוקלת כל פסיעה וכל פעולה מתוך הכרה ברורה במטרה ובאמצעים. הגיעה שעת הסינתיזה לתנועתנו.

וסמל חי של סינתיזה יפה זו היה לנו יחיאל צ’לינוב. שתי מדות אלו של גאולה ובקשות-גאולה התמזגו בו להרמוניה פנימית. היה בו הרבה גם ממדתו של הרצל, גם ממדתו של אחד-העם. לא היתה בו, אמנם, לא הגדלות המופתית, הראשונית, של הרצל ולא העמקנות המקורית של אחד-העם. הוא לא גלה כמוהם אופקים חדשים, לא אופקים של מפעל ויצירה ולא אופקים של הכרה ובחינה. הוא בא אחריהם, וגורל החתימה היה גורלו. ואולם לא קם לנו עוד דבּר ומנהיג, שידע לאחד ולמזג כמוהו להרמוניה יפה את שני היסודות הללו שבהם מתרומם האדם מעל לפרובלימטיקה של החיים ומוצא את תעודתו הגואלת.

כנגד שני דרכי-גאולה אלה אתה מוצא גם שתי מדות במנהיגיה ומורי-דרכה של האנושות. האנשים הגדולים, יחידי הסגולה, העומדים לאנושות בשעת ברכה ומאירים לה נתיבות חדשות, יש שהם אנשי מפעל ומעשה, ויש שהם אנשי תבונה והסתכלות. הראשונים, אנשי המפעל, הנגודים והסתירות שבחיים נעשים להם דחיפות והם תופסים אותם רק כדי לעשותם שמוש. הם רואים את דרכם מתוך אינטואיציה חודרת, מתוך התאזרות מתוחה של הכחות הפנימיים, הקולעת ישר אל המטרה, מבלי למדוד את שטח דרכה. אין הם מתחבטים במטרות ובאמצעים, ויש שאף אין הם מבחינים בהם כל צרכם, ואף-על-פי-כן דרכם שטופה אור. דולים הם ממעמקים כח חי להחיות את הלבבות ולהרעידם במהפכה פנימית. האמת הגדולה שבלבם נוהגת בהם שלא מדעתם, זו האמת שיש בה גדלות ראשונית, יסודית. הם חושפים את מעינות-היצירה של האומה, ונשמתם של ההמונים תגיל ברעדה לקראתם. הללו, אנשי-המפעל, מניחים את מהותם, את כח יצירתם, את מפעלם, לתוך כף המאזנים. וגם טעויותיהם מביאות לפעמים פירות.

מה שאין כן אנשי התבונה. הללו – דרכם אינה דרך המהפכה והזדעזעות הכחות, אינה דרך היצירה האינטואיטיבית. אין הם כובשים את הלבבות בסערה, בכחה היסודי, כח ראשית ומקור, של אקטיביות טהורה, אלא הם מחנכים את דורם לאט לאט לשם האמת שלהם ומכשירים אותו מתוך עמל ויגיעה מרובה לעמוד על תעודתו. דרכם אינה נגלית לפניהם פתאם, מתוך הארה פנימית, אלא הם עולים ומגלים אותה, עולים וכובשים אותה טפח אחרי טפח ופסיעה אחרי פסיעה, מלמטה למעלה, ממדרגה למדרגה, מן הקל אל הכבד, מן ההנחות אל המסקנות. זוהי הדרך הכבושה וקשה של ההסתכלות הסבתית, שאין בה ממעופה ובטחונה הסמוי של הפנטסיה היוצרת, אבל יש בה מכבושיו המודרגים והזהירים של השכל הבונה. דרכם של המורים והמחנכים, אנשי תבונה, אינה הקפיצות מפסגה לפסגה, אלא העליה הקשה והמודרגת, צעד אחרי צעד. עליה זו אין בה מן הזוהר וההפתעה של תפיסת מרובה בבת-אחת, אבל אין בה גם סכנת מכשול ומפלה פתאומית. מורי-הדרך הללו בוחנים ובודקים ושוקלים תחלה כל צעד ושעל, כל מפעל ומעשה, אם אין בו טעות ושגיאה הגיונית, אם מתאים הוא לשיטת העליה המודרגת בכללה, אם נתון הוא חוליה שלימה בתוך השלשלת הרצופה של סבות ומסובבים, של מטרות ואמצעים. “דרך-חיים נעשית להם שיטה, שיטה של סבות ומסובים של פעולות ומעשים לשם תכליות חלקיות, הבאות זו אחר זו לשם התכלית האחרונה, – שיטה של מטרות ואמצעים. עיקר שאיפתם של המורים, אנשי-התבונה, הוא לראות את המטרה בצורתה האמתית ולמצוא את האמצעים הנכונים, המכוונים למטרה זו. הפרובלימות הגדולות, שאיש התבונה וההסתכלות מתחבט בהן, אינן נעשות לו, כמו לאיש המפעל, דחיפות לזעזע ולהפרות את הרצון החי והגואל, אלא הן בעיניו קודם כל ענין להכרה הגיונית-סבתית. הוא משתדל להכיר ולדעת את מהותה של הפרובלימה, לעמוד על תנועתנו, על ה”הרצליות" ועל “אחד-העמיות”. הוא הלך אחרי חלום-הפלאות של הרצל לאורו הבהיר של אחד-העם. שורש נשמתו היה המפעל, המעשה, אבל מפעלו ומעשהו היו מוארים תמיד באור הבינה הצלולה וההגיון המפוכח. הוא נתברך בברכה היפה, שרק יחידי-סגולה מאתנו זכו לה – ברכת רצון ויצירה, אבל רצון זה היה יונק ומתפרנס מן המחשבה הלאומית הערה. ההכרה הברורה במטרה ובאמצעים היתה מפרה את רצונו ופותחת פתח ליצירתו. הרצון היוצר והדעה הצלולה לא נעשו לו מקור נגודים וקרעים פנימיים, אלא השלימו זה את זה ועשוהו אישיות יפה ומשוכללת בתוכה, שמעטות דוגמתן, הנטיה להכיר ולהבין והצורך לפעול וליצור לא דחקו זו את רגליו של זה, אלא התרכבו והתמזגו לחטיבה הרמונית אחת, לאישיות היוצרת ופועלת מתוך שלימות ואחדות פנימית.

כך מצאה הסינתיזה היוצרת של שני היסודות הגדולים שבתנועת-התחיה שלנו את בטויה השלם במנהיג המנוח. במשמעות זו היה לנו צ’לינוב איש-הסינתיזה, הסמל החי של הסינתיזה ההיסטורית שלנו.

“הפועל הצעיר” 17–16 תר"פ

בשעה שאני כותב את הדברים האלה ז’בוטינסקי וחבריו הם עדיין אסירי כלא, עובדי עבודת פרך כשודדים ומרצחים. והרגש הלאומי הטבעי שבלב ההמונים התעורר לתבוע את עלבונו. תענית-צבור היום לעם היושב בארץ-ישראל, “תענית ז’בוטינסקי”. בבתי הכנסת אמרו “סליחות”, קראו “ויחל” ותקעו בשופר, והעם בטל ממלאכה ומשלח-יד. ואני – אודה ולא אבוש: אין בלבי ההרגשה של אבל וצום ובכי. וכי אין אני משתתף בצערו של הצבור? וכי אין האיש ז’בוטינסקי קרוב לי ויקר לי? והלא אני יודע אותו זה כשבע עשרה שנה, ובמשך כל הימים הרבים האלה לא זזתי מלחבבו ולכבדו ולהוקיר את פעלו. ואף-על-פי-כן אין בלבי לא כאב צורב ולא יגון קודר. אין אני יכול לראות את ז’בוטינסקי כקרבן, שנפל לפני בני עולה. אחרים יחשבוהו אולי “מוכה אלהים ומעונה” מחולל, מדוכא וכו', ואני רואה בו איש-מלחמה, שנסתבך בקרב כבד והוא עומד במערכה בקומה זקופה, נלחם על נפשו ועל עמו באומץ-לב ובגבורת-רוח, וברכותינו ותקוותינו מלפפות ומעודדות אותו, ואנו יודעים ומרגישים מתוך מנוחת בטחון: סוף הכבוד והנצחון לבוא.

ז’בוטינסקי הוא לוחם מלחמתנו – דברים אלה אומרים הרבה, אומרים הכל. זאת תורת משפטו של ז’בוטינסקי, זה אפיו וחותמו של כל “הענין”, מה שמשנה אותו מענינים ומשפטים אחרים בדומה לו. לא זאת היא לנו הפעם הראשונה, ששכנינו הטובים עורכים קומדיה של משפט, כדי לפצוע אותנו בלבנו; שופטי הצבא שבירושלים לא היו הראשונים לשפוט אדם מישראל, כדי להוציא גזר-דין של חובה על עם ישראל. קדמו לז’בוטינסקי – דרייפוס, בייליס. אלא שלא כרין וכקיוב – ירושלים, ולא כדרייפוס ובייליס – ז’בוטינסקי. שם אמרו בני העמים-הבעלים להשפיל את העבד ישראל, להתעלל ביהדות הגולה, בנתיני עמים אלה, המשוטטים כצללים בעולם שאינו שלהם ומתפרנסים מחסד זרים, ובכל זאת עדיין הם מתעקשים להתקיים קיום חוור ולקוי ואינם מתרצים להכריז ליקוידציה לאומית. וכאן אמרו להוציא גזר-דין על ישראל החדש, האומר לעמוד על הקרקע הלאומי, הנושא עין לתחיה לאומית ולתקומה לאומית, הרוצה לחיות לעצמו וליצור לעצמו. שם נפל הגורל על “יהודים מן השוק”. על עלובי הגלות, אכסמפלרים מצויים של היהדות הפאסיבית והכפופה לאחרים – על האופיצר הצרפתי מזרע היהודים, זה הטיפוס המובהק של יהודי שנטמע בין הגויים, של יהודי המטשטש את צורתו הלאומית ומפקיר את נפשו לנחשול של יסוד לאומי זר, שישא אותו על גבו ויביאהו לחופים חדשים, ועל בנו של גיטו זה שבמזרח אירופה, שההיסטוריה שלו, היסטוריה של פגעים ועלבונות, נעשית על ידי אחרים, זה שעמד בו עוד קצת כח התמדה לשאת ולסבול ולהתקיים קיום עלוב ורצוץ, אבל אין בו עוד כח יצירה וכבוש ותנועה. וכאן בחרו בנבחר שבנבחרים, העברי החדש בעל הקומה הזקופה והרצון החי והפועל, סמל תפארתה של היהדות המתעוררת לתחיה וליצירה, לעשותו מטרה לחצי אויב ומתנקם. שם – נטית-מורשה לבזות ולהשפיל את המפלצת של עם-לא-עם, ופה – פחד מפני המעפילים ועולים, הכרח נפשי, ביודעים או בלא יודעים, לחסום את הדרך בפני העבד מאתמול, המתנשא לתבוע דין לעצמו ולכבוש את מקומו תחת השמש. שם – רדיפות ועלבונות על-פי הנוסח המקובל, בן אלפים שנה, ופה – “התנקשות באמצעים פסולים”, דרכי מלחמה מבוהלת בתנועת-עם, שעין ההרגל המטומטם צרה מלהודות בזכותה.

זה פירושו של ענין ז’בוטינסקי וזה טעמו. ז’בוטינסקי איננו קרבן עלוב, שיד המקרה העוור היתה בו לעשותו חטאת-הקהל. שליח הצבור הוא ועושה רצונו ההיסטורי, לוחם מלחמת כבודו ועתידו.

*

ז’בוטינסקי איש מלחמה הוא בטבעו, איש הרצון והטמפרמנט, איש המפעל והמעשה. הוא נחל אמנם הרבה גם מן התבונה וההסתכלות, מן התבונה הטהורה, המעמיקה וחודרת עד שרשי הדברים והרואה ראיה תמה את התכלית ואת הדרך, ומן ההסתכלות האינטואיטיבית, הקושטת באיתנה וקולעת ישר אל המטרה, כשהיא פוסחת על מכשולי-דרכים ופרשות-דרכים. יש בו בז’בוטינסקי מדה יפה של תבונה דיסקורסיבית, של דעה צלולה ומיושבת, של בינה חותרת וחודרת ושוקלת, של הכשרה והשכלה מדעית מקיפה. ויש בו גם ממדת ההסתכלות האמנותית, מן החזון האינטואיטיבי, התופס וחושף בבת-אחת את מהות הדברים ותוכם, את הנשמה המחיה ומהוה אותם, ונותן לה דמות ובטוי וריתמוס משלו. ואולם לא די לו בשני אלה. שורש נשמתו הוא המפעל המוסרי, הרצון החי והפועל. אין הוא מוצא ספוק לעצמו לא במדע ולא באמנות, אם כי שמש שתיהן זרחה על ראשו. אקטיביות יסודית, אלמנטרית, מושלת בו ומתוה את דרכי חייו כחפצה, ויש אשר תהיה בו ידה הכבדה כגזירת גורל קשה, שאין מנוס ומפלט ממנו. ואין זו נטיה סמויה ל“אקציון”, לספורט נפשי, לתנועת השרירים והעצבים, למפעל לשם מפעל. ז’בוטינסקי איננו בעל טמפרמנט בלבד: איננו מסוג האנשים, הקופצים על כל תנועה ופעולה, המטילים את עצמם לכל נחשול הסוער סביבם ונשמתם נשרפת בכל כבשן שבוער במחיצתם. האקטיביות של ז’בוטינסקי היא נטיה אל המפעל המוסרי ברוחה של היהדות, אל המפעל החי והיוצר, המואר באורה הבהיר של הכונה והתכלית. המפעל היהודי, מפעל החובה והאחריות, מחבק את כל מהותו וצר את צורתו. כל השאר אינו בעיניו ובנשמתו אלא טפל, לכל היותר בחינת אמצעים וכלי-שרת, שהוא תופסם כדי לעשותם שמוש.

מי מן הקהל הגדול יודע וזוכר עוד את “אלטלינה”, את הפיליטוניסטן – הפיטן המהולל, בהיר הסגנון ועשיר-הצבעים, אלילו של הדור הצעיר ברוסיה הדרומית, אשר כל שיחה וכל סקיצה שלו היתה מרגלית קטנה, נוצצת בשלל צבעי חן ויופי? מי מאתנו יודע עוד מה על ולאדימיר ז'. הפיליטוניסטן הפוליטי המזהיר של ה“רוס” בתקופת הזהב של תנועת השחרור ברוסיה, שכל פיליטון שלו היה מאורע בשביל קהל-הקוראים הגדול? כל זה אינו לז’בוטינסקי עצמו אלא עבר רחוק, טל-ילדות, שעשועי-חן, שאורם הרך הזהיב את שחר שמיו. את כל זה השליך ז’בוטינסקי האיש אחרי גוו, מכל זה נפרד לנצח, אולי לא בלי שמץ של צער רומנטי, אבל נפרד בהחלט, מתוך הכרת חובה לאומית ואחריות לאומית. כמה הצטערו על זה קוראיו המרובים והנאמנים, כמה הצטערו חבריו הסופרים, כמה הם קובלים ומתאוננים עד היום הזה על ה“שגעון” שהיה בו להתאכזר אל נפשו ואל עתידו, לעזוב את ספירת-חייו המלבבת, את עולמו הספרותי המלא חן ותפארת ועוז ושובבות של סערת-נעורים, להבטל מן הפיליטון הפוליטי והאמנותי, שאין דומה לו ליופי ולחריפות ולקסם, ולנוע על הפוליטיקה העלובה של אומה עלובה, של “מפלגה קטנה ודלה”! ומהי הרוח שאחזתו בערפו והוציאתו מחופו השאנן, הרחיקתו מחבריו, שהיו מחבבים ומעריצים אותו, עקרתו מתחום יניקתו, מן הלשון והספרות הרוסית העשירה, שבקרקעה שורש גזעו, והביאתו לאהלנו הדל והשומם? מהו הכח התקיף, המושכו ומקשרו למחיצתנו הצרה, נותנה לחן ולחסד ולקסם בעיניו וממלאה את לבו שמחת יצירה, גאון וחדוה של יוצר-אמן, הצר צורתו ומטביע חותמו בחומר המכוון לו ומתאים לו? הלא הוא הרצון היהודי העתיק, הרצון המוסרי התקיף, המעמיד עולם וכבשונו על מעשים טובים, על המפעל החי והגואל. זוהי הנטיה היהודית היסודית, זוהי מגמת-חיינו הפנימית: להעדיף את המפעל על ההסתכלות, לבכר את המעשה על המחשבה ועל הדמות. זהו סוד “האקטיביסמוס” של ז’בוטינסקי וזה טעמו. אין זה מיתודה פוליטית בלבד – זהו שורש-נשמה, עצם המהות והאופי, העמוקה שבשכבות הנפש. ז’בוטינסקי הוא הבטוי והסמל של האקטיביסמוס היהודי, של הרצון המוסרי. מפעל היה זה כששרף ז’בוטינסקי את כל הגשרים מאחוריו ותקע לנצח את אהלו במחננו הקטן; מפעל היה זה כשקבל עליו האיש, בן שנות העמידה, את המשבר הנפשי של עקירת-לשון והנחת לשון, את היסורים העמוקים של חבלי לשון חדשה, הקשים ביותר לסופר בעל סגנון אינדיבידואלי, עשיר צבעים ודק-גונים. הרבים הם בתוכנו אנשי-העליה, שהרגשתם הלאומית ורצונם הלאומי חוללו בקרבם את המהפכה הנפשית היסודית עד כדי להיות מסופרים לועזים לסופרים עברים? אפילו העמקן שבעמקנים, רבם ומנהיגם של אנשי הלב והרוח שבדור שני לתחיה, – אף מרטין בובר, הפילוסוף של המהות ושל התעודה המוסרית, לא הגיע לידי כך.

וז’בוטינסקי הרי איננו לכאורה “עמקן” ואינו מיחס את עצמו על אנשי הרוח המעמידים את הכל על התחיה הרוחנית, על המהפכה הנפשית היסודית, על הרעדת כל הכחות הפנימיים הגנוזים בחביון נשמה. ז’בוטינסקי איננו עמקן שאומנתו בכך, אף-על-פי שעין חדה ובהירה לו ודעה צלולה וחודרת לתוך סבך הדברים הסובבים אותנו. הוא יפה ובהיר מכדי להיות, יותר נכון: מכדי לעשות רושם של עמקן (כי רגילים בני-אדם לראות את הבהירות ויפי הצורה כסימן לשטחיות, ורק המצולה העכורה, אשר לא תבקענה עין אדם, היא להם דמות דיוקנה של העמוק). זאת ועוד אחרת. חסר הוא ז’בוטינסקי – או: מעלים הוא מעין רואים – את היסוד האיראציונלי שבנשמה, את מעין-הפלאות הכמוס, הבוקע ועולה מן השכבות העמוקות שבנפש להשקות את לבנו שלא מדעת. אין בו נטיה למסתורין; אין הוא רואה את האור הגנוז, המחבק את מהות הדברים. כולו בן-הנגב, ספוג האור השקוף, אשר לא יחבק את הערפל ואת הדמדומים של אנשי הצפון. אוהב הוא את הקו הישר ואת המחשבה הפשוטה, שאינה תועה בשביליו העקולים של מסתורין ואינה יוצאת אחרי הרוח השוכן בערפל. וגם זהו, אולי, ממדתה של תפיסת-העולם המוסרית של שלטון הרצון הפועל. במקום שלטונו של זה אין מעמיקים בשאלות מהות ואין מסתבכים ברשת של מסתורין.

אותה תפיסת-עולם הטביעה את חותמה על כל מעשיו ומפעליו של ז’בוטינסקי; כל אשר לו, כל כח אישיותו וכשרונו, כל עשרו הרוחני משועבד לתכלית המוסרית. ז’בוטינסקי הוא אמן, אבל רחוק הוא מאמנות לשם אמנות. אחד ממפעליו האמנותיים הוא תרגום שירי ביאליק לרוסית. ודוקא ביאליק! כדי להכניס את שירתנו הלאומית, שירת הזעם והתחיה, למחיצתה של האינטליגנציה, שאינה נזקקת ללשון העברית. ואולי התכוון במקצת גם לדימונסטרציה פוליטית כלפי-חוץ, כאדם האומר: ראו, גם בנו עמד עוד כח יצירה לאומית ותנועתנו הצעירה כבר נעשתה לנו רוח חיה ומחוללת ומאירה נתיבות-תרבות חדשות. ז’בוטינסקי הוא גם איש המדע. יש לו השכלה פוליטית רחבה, ביחוד במקצוע השאלה הלאומית. ואולם אין הוא יודע את האינטרס המדעי הטהור, זה שאין לו שום תכלית אחרת מחוצה לו. גם המדע אינו לו אלא אמצעי וכלי שרת לתכליותיו הפוליטיות. ידיעותיו המרובות במדעי הפוליטיקה שמשו לו לצרכי מלחמה ופולמוס כנגד הכפירה הלאומית מבפנים וכנגד עושק זכויותינו מבחוץ. זכורני: לפני עשר שנים בערך היה ז’בוטינסקי עסוק בכתיבת ספר מדעי על השאלה הלאומית וכבר היו בידו כעשרה גליונות של דפוס ויותר. ומאז ועד עתה לא נדפס הספר, וכנראה לא נגמר: האינטרס המדעי לא הספיק לכך. באו צרכי השעה של הציונות והיהדות הלאומית – עניני פולין, המלחמה על בתי-הספר העברי ברוסיה, התעמולה לחדוש יסודותיה של הציונות בתקופת הקונגרס האחד-עשר, ואחר כך ימי מלחמת-העולם: התעמולה ל“אקטיביסמוס”, לאורינטציה אנגלית, סדור הגדודים, העבודה בארץ – ודחו את החקירות העיוניות, שאין בהן משום מפעל ומעשה ממשי תיכף, היום ובשעה זו ובמקום הזה.

*

משום מה לא נעשה ז’בוטינסקי דבּר ומנהיג לדורו, לחבריו ולבני גילו? כי אמנם תמיד היה ז’בוטינסקי מעורר, מברר, משפיע, מקסים; תמיד היה לו קהל מעריצים ומכבדים, שהיו מיחלים למוצא שפתיו, אבל מנהיג ומפקד, היודע לא רק לכבוש את הלבבות בסערה, אלא גם לשעבדם לרצונו ולהפעילם יום-יום ושעה-שעה כחפצו, לא היה מעולם. מה הטעם? והרי כמה מעלות טובות יש בו בז’בוטינסקי, שכל אחת מהן די בה לפעמים לעשות את בעליה מנהיג ומדריך: איש הרצון והטמפרמנט, בעל שכל חריף וחודר, בעל השכלה פוליטית רחבה, סופר מזהיר ורב-כשרון, נואם ממדרגה ראשונה, אדם אירופי מכף רגלו ועד קדקדו, אירופי שמנהגי החן והנמוסים היפים והלוקחים לב נעשו לו טבע שני, ועל כל אלה – אישיות שלמה ומוצקה, שאמונתה העמוקה באמתה משוה עליה הוד והדר מוסרי שאינו מצוי: כלום לא די בכל זה? די ויותר מדי. כי מעלותיו הן מבחינת-מה גם חסרונותיו. יש בז’בוטינסקי האיש שתי תכונות יפות, והן העושות את ז’בוטינסקי הפוליטיקאי לאישיות טרגית. תכונות אלה הן: עין בהירה וצופה למרחוק, שלימות נפשית, שאינה מתפשרת ואינה עומדת בחצי הדרך.

עין בהירה כיצד? הדוחקות התבונה וההסתכלות את רגלי המפעל? ואם הנטיה להתבונן ולהכיר, לחדור לתוך סבך נפתוליה ובלבוליה של המציאות, מעכבת אותו מהמסר לפעולה הטהורה, כדרך שאנו מוצאים אצל כל אנשי הפרובלימות וההתבוננות? זאת לא זאת. ז’בוטינסקי אינו יודע את הגבול שבין ההכרה והפעולה. כל הכרה נעשית לו דחיפה לפעולה. ואולם עינו בהירה ביותר, הוא מקדים לראות את הדברים קודם שהגיע זמנם, קודם שהוכשרו הלבבות לקליטתם. העין המרחיקה ביותר לראות אינה רואה כל צרכה את אשר בקרבתה. מי שמתקדם ועובר בפסיעות גסות לפני המחנה, סכנה צפויה לו, שהחוט המקשר אותו אל המחנה יפסק או יאבד במרחקי האופק. ז’בוטינסקי מרחיק לראות מאחרים והוא הולך אחרי עינו החדה, פוסע ועובר לפני המחנה, אבל המחנה מפגר ונחשל בדרך; ההרגל המרושל של המרובים עומד כנגד ראיתו החדה של היחיד. וזוהי הטרגיות שבגורלו. הוא מקדים ומכריז על תעודות וחובות, על תקלות וסכנות, והעינים עצומות מראות את הסכנה, האזנים אטומות משמוע את קול החובה. תפקיד קשה הוטל עליו, תפקיד קסנדרה: להזהיר, להתריע, לנבאות ליום רע, להטיף לחרשים, ועל כן מרובים מתנגדיו. הטמטום שבהרגל הוא אויבו; הפחדנות, הרכרוכית, הרשלנות אינה יכולה ללכת אחריו. וכשתהיה בה לבסוף יד ההכרח להוציאה ממאורתה בחזקה, יש שבינתים אחרה את השעה, ויש שהיא מעמידה פנים, כאילו היא עצמה גלתה זה עתה את האמת והיא שכוונה את השעה.

כך עלתה להם לרוב נסיונותיו ותכניותיו הפוליטיים של ז’בוטינסקי. לעיל הזכרתי דרך אגב אחדים מהם, וכל אחד מאלה היא אילוסטרציה יפה לדבר. הנה עניני פולין. לפני עשר שנים ויותר עמד ז’בוטינסקי על הקלקלה הפוליטית בפולין, על הסכנה הצפויה לנו מיחס הזלזול והכפירה של פולין הגאיונה ללאומיות העברית, מנטיתה לעשות את אזרחיה היהודים עבדים נכנעים ונרצעים, שאין להם בעולמם אלא טובתם והנאתם של בעליהם. וכדרכו, נעשתה לו הכרה זו דחיפה למפעלים ומעשים. הוא התריע על הקלקלה, קשר מלחמה חריפה בעתונות כנגד הקולו הפולנית שב“דומה” הרוסית על עסקי השלטון העירוני העצמי בפולין, עורר את דעת-הקהל בישראל ובעמים על העול שנעשה לנו, תבע את עלבוננו, ודרש את זכויותינו (זכורני שעזרתי לו קצת בימים ההם לפרסם את מחאתנו ותביעותינו בעתונים שבגרמניה). אז נמצאו רבים מאחינו שבפולין, ובכללם גם יהודים לאומיים וציונים, שהתרעמו עליו על חטא שחטא כנגד הדוגמה של אי-התערבות בעניניה הפנימיים של פולין וסנטו בו, שהוא מטיל איבה בין היהודים והפולנים. עד שבאו המאורעות – הבחירות להדומה הרביעית, תנועת הבויקוט, המשובה הצבורית הגדולה, שהחשיכה ליהודי פולין את עולמם, עלילות-הבגד בשנה הראשונה למלחמה, ולבסוף: הפוגרומים בערי פולין ובעירותיה – והעמידו את המתונים והמיושבים בדעתם על טעותם. בשיטתו של ז’בוטינסקי – שיטת הקובלנה לפני דעת-הקהל שבאירופה – אחז עכשיו הצבור היהודי המסודר שבפולין. אלא שבינתים תש כחה של שיטה זו: בינתים נשתרש החטא, ומה שאפשר היה לפעול ולהשיג בעזרת דעת-הקהל האירופית בפולין הרוסית, העלובה והמדוכאת, אי אפשר עכשיו בפולין התקיפה והעומדת ברשות עצמה, שנעשתה ילד שעשועיה של ההסכמה המנצחת.

והנה שאלת בית-הספר העברי בגולה. ז’בוטינסקי היה הראשון, שהעמיד את הפרובלימה של החנוך הלאומי והתרבות הלאומית בגולה בכל חריפותה וקיצוניותה והסיק את מסקנותיה האחרונות. הוא היה הראשון, שהורה בפשטות המיוחדת לו: כי תנועה לאומית, שאינה מיסדת בתי-ספר לאומיים, סופה שתרד ותעמוד על פטפוטים ריקים בלבד; כי בית-ספר לאומי הוא זה, שכל הלמודים נלמדים בו בלשון הלאומית; כי בית-ספר יהודי, שבו נלמדים הלמודים הכלליים בלשון אחרת משריש בלב התלמיד את ההכרה וההרגשה, שלשון תרבותו היא לשון אחרת ולא הלשון העברית. עכשיו נעשה לנו כל זה אמת אלפא-ביתית, שאין חולק עליה ואין מהרהר אחריה. עכשיו כבר יש לנו ברוסיה ובשאר ארצות מוסדות מרכזיים לעבודת חנוך ותרבות ברוח הדרישות האלה, מתקימים מאות גני ילדים ובתי-ספר לעם, עשרות בתי-ספר תיכוניים, בתי מדרש למורים ולגננות, שלשון ההוראה בהם לכל המקצועות היא הלשון העברית. ואילו אז, כשבא ז’בוטינסקי ונלחם ראשונה לדרישות האלה, הרי היה בעיני חבריו כאדם שאינו מן הישוב ואינו רואה את אמת החיים והמציאות, כשוגה בחלומות ובדמיונות שאין בהם ממש.

היש צורך להזכיר עוד את מפעליו ותכניותיו של ז’בוטינסקי מיום שפרצה מלחמת-העמים ועד היום הזה? את מלחמתו לאורינטציה אנגלית, לאקטיביסמוס פוליטי, לגדודים עבריים, את אזהרותיו ומחאותיו הנמרצות בדבר הפוליטיקה של השלטון האנגלי בארץ? בכל זה הקדים את האחרים, את הקהל ואת המנהיגים, פסע ועבר לפני המחנה, והמחנה יש שהיה מודה במקצת וכופר במקצת, נע קמעא ונח קמעא, צולע ונוסע בכבדות וברפיון; ויש שהיה מפגר ונחשל, מתעורר לאחר זמן, מחמיץ את השעה ונוחל מפח-נפש. הגדודים! כמה נסיונות קשים ומרים עברו עליו, על ז’בוטינסקי, עד שסוף-סוף הגיעו גם הגדולים שבמתנגדיו לידי-כך להצטער, על שדם ישראל לא הרבה להרטיב את הארץ בשעת כבושה… מי כז’בוטינסקי הקדים לעמוד על הסכנה, שהביאה לנו הפוליטיקה של שליחי העם המשחרר בארץ, מי כמוהו הטיב לראות את האינטריגה הדקה, שנרקמה יום יום מסביב לנו להכזיב את תקותנו ולעשות את הכרזת באלפור פלסתר? בהתפרץ הרעם – נפקחו פתאום כל העינים, נשטפו כל הלבבות. ואולם עד השעה ההיא היה ז’בוטינסקי, כרגיל, בודד במועדיו, ושומע לא בספירותינו הפוליטיות שכורות הנצחון הדיפלומטיים, לאזהרותיו ולתביעותיו…

ז’בוטינסקי, המקדים ומרחיק לראות מאחרים ומוציא את מסקנותיו, מסקנות חובה ומפעל, ליום זה, לשעה זו ולמקום זה, לא נעשה דבּר ומנהיג לשעתו. חסר לו כשרון ההתפשרות וההסתגלות המתונה, הרכנת הראש בפני המציאות האפורה והתפלה. יש שהשלמות הפנימית, החוסן המוסרי, פשטות המחשבה והרגש, יושר הקוים – חסרון וחטאת הם לגבי מנהיג פוליטי. המנהיג צריך להיות מוכן לכך, שהמונהגים יתּלו בכפות רגליו ויצרו את צעדיו. צריך הוא לדעת להשלים עם הנחשלים והמפגרים, לוותר ולהתפשר, לעמוד בחצי הדרך, שלא לגלות את כל האמת שבלבו ולא לאמר דבר, שאינו נשמע. מי שפוסע על ראשי הרים ומדלג מפסגה לפסגה – בני לויתו פורשים ממנו.

*

והנה אני שומע את קול העם ברעו: יום הצום והאבל נהפך לחג. הגיעתנו בשורת סן-רמו. סימבול יפה יש בדבר. יום פלאות ונגודים זה נקרא בפי העם על שמו של ז’בוטינסקי: יום צום ז’בוטינסקי. שם זה נעשה לנו היום לסימבול היהדות התובעת דין לעצמה ונלחמת על עתידה בארצה. ושם זה עתיד להיות לנו גם לסימבול הנצחון. ז’בוטינסקי הוא איש הרצון והמפעל; ברצון ובמפעל ערובת נצחוננו.

בשעה זו ז’בוטינסקי עדיין אסיר-כלא, ודינו לעבוד עבודת-פרך במבצר עכו. ואף-על-פי-כן אין בלבי היגון הקודר. כי ידעתי: לא “קרבן” הוא ז’בוטינסקי, אלא גבור מלחמה, שנסתבך בקרב כבד והוא עומד במערכה בקומה זקופה, נלחם על נפשו ועל עמו באומץ-לב ובגבורת-רוח, ואנו יודעים ומרגישים כולנו כיום הזה: סוף הכבוד והנצחון לבוא.

“מעברות” ח' אייר – תענית ז’בוטינסקי

לביקורו בארץ

הרעש והמהומה, שעוררה ושעומדת לעורר מפלגת הריביזיוניסטים בא“י מסביב לשמו של ז’בוטינסקי ולביקורו בא”י, לא ימנעו אותנו ולא ימנעו גם אחרים, מתנגדיו של ז’בוטינסקי בכמה בחינות וענינים, מקדם בברכה את הפובליציסטן והעסקן המצוין לבואו אל הארץ, משאת נפשו ונושאת חלומותיו ושאַיפותיו זה עשרות שנים.

אין אנו יכולים לשכוח לז’בוטינסקי את חסד נעוריו, את התפקיד הגדול שמלא ז’בוטינסקי הצעיר הפובליציסטן המזהיר והנואם בחסד עליון, עוד לפני 20 שנה ויותר בתנועת התחיה הלאומית שלנו בגדול ובחשוב שבמרכזי הגולה, – ברוסיה. אנו זוכרים את מלחמתו הנהדרה בשונאי תנועתנו בימי ההתנכרות האויבת והשכרון הגדול של המהפכה הרוסית הראשונה. אנו זוכרים את מלחמתו רבת המרץ וההעזה לתרבות עברית בגולה, לבתי ספר עבריים שלמים וללשון עברית חיה. אנו זוכרים לו את מפעלו הנועז בימי המלחמה, הראוי על כל פנים לכבוד מבחינת מסירות-הנפש ואהבת-הקרבנות; אנו זוכרים לו לטובה ולתודה את ימי הגנה, את ימי ירושלים ועכו. ואף גם זאת: אנו יודעים להעריך את החיוב שב“אופוזיציוניות” שלו, את יסוד השאור, שהוא מכניס לעיסתנו הצבורית זה כמה שנים ושאי אפשר בלעדיה לתנועתנו, כמו גם לכל תנועה אחרת, שבאה לחדש את יסודות החיים. אנו קובלים ומצטערים על המדות המקולקלות, מדות הגיטו או העמים הסלאוויים, השוררות בקרבנו, על הדרכים הכעורות והמבוהלות של מלחמותינו הצבוריות, על העצבנות היתרה וחוסר סבלנות ועניניות, שדבקו בנו. אלמלא המדות האלה ודאי היינו יודעים לשמור את כחו וכשרונו של ז’בוטינסקי לעבודה חיובית בפנים המחנה.

ואולם גם זה יאמר בדברים ברורים ובלי משוא פנים: מדות אלה של פולמוס צבורי סובייקטיבי, רתחני ונצחני, שאין עמו לא בינה שוקלת ומיושבת ולא הכרת אחריות מספיקה, דבקה קודם כל באופוזיציה של ז’בוטינסקי ותלמידיו. הרבה מדעותיו האופוזיציוניות של ז’בוטינסקי יש להן בלי ספק טעם ויסוד. הוא לא בדה אותן מלבו, ובעיקרן וברובן – גם לא חדש אותן. הן נובעות מתנאי מציאותנו, הן משותפות לחלקים גדולים של צבורנו. ואולם עודף הטמפרמנט והנצחנות והחריפות הפרדוכסלית, שאופוזיציה זו מצטיינת בו, מקדיח לה את תבשילה ומהפך לה את קערתה על פיה. הטכסיס פוגם בתכנית. חריפות הבטוי הפוצע, שנעשתה מטרה לעצמה, סערת המלחמה שאינה בודקת באמצעים, מהפכים דעות נכונות בעצם לנגודם הדיאלקטי. האופוזיציה הריוויזיוניסטית מביאה נזק בטכסיסיה לאופוזיציה הענינית והפרינציפיונית, שאנו צריכים לה. יש בדרישותיה של אופוזיציה, בנוסחאותיהן הממולחות, דברים, שאין מדת הזהירות והאחריות הפוליטית סובלתן. הישוב העברי בא"י ברובו הגדול אינו יכול להסכים, למשל, לנוסחאות החריפות של אופוזיציה זו בנוגע לשאלה הערבית, ליחסינו לממשלת המנדט, להנהלה הציונית וכדומה.

מנהיגה של אופוזיציה זו תלוש זה כמה שנים מן המציאות הארץ-ישראלית, מלבטינו וממלחמותינו ואף זוהי אחת הסבות לחזיונות השליליים של אופוזיציה זו. עכשיו בא לראות את הארץ, את מצוקתה וצרכיה. אינסטינקט נכון הביאו לידי כך. נקוה, שקול שאונם והמונם של מעריציו הצעירים ושל “האורגן” שלהם לא ימנעהו מהתבונן בעינים פקוחות אל המציאות.

אין זה מן הנמנע, שתנאי השעה הקשים, המצוקה השוררת בארץ, יכשירו את הקרקע למראית עין של

“מסע נצחון” לראש המקטרגים על “המשטר הקיים”. ואולם ז’בוטינסקי לא היה ראוי למדת-הכבוד, שכבש לו זה עשרות שנים במערכותינו, אילו לא היה יודע להבחין בין פעולת ה“ריאות” הבריאות של קהל חסידיו הנלהבים ובין קול העם היושב בציון. אש קש זו של הקלובים הריוויזיוניסטיים שלנו לא תחמם את הלבבות ולא תאיר לנו את הדרך בשעת צוקה ומצוקה זו.

“הארץ”, כ“ה תשרי תרפ”ז

שרות-דוב

אחד מקוראי “הארץ” העמידני, מתוך שאלת תמיהה, על מאמר שלי, שפרסמתי, כביכול, בגליון האחרון של “חזית העם”, – מאמר על ז’בוטינסקי, מלא דברי הערכה ותהילה למנהיג הריביזיוניסטים, שיש בהם נגוד וסתירה יסודית לכל מה שאני כותב ומפרסם בימים אלה על הריביזיוניזם ומנהיגו. תיתי לו, לאותו קורא, שהעירני על עובדא תמוהה זו, שפרסמתי מאמר ב“חזית העם” – ואני לא ידעתי, אלא שיש כאן לתקן כמה “טעויות” של אחיזת-עינים. ראשית, לא נתתי שום מאמר ל“חזית העם” ואף לא נטלו ממני רשות – כל כמה שדבר זה הוא תמוה לפי הנמוסים הקיימים ואפילו לפי החוק הפשוט – לפרסם אותו מאמר שנית – השמיטו חלקים וחשובים מן המאמר. שלישית – העלימו אנשי “חזית העם” מאת קוראיהם את המסבות המיוחדות, שהטביעו את חותמן על הדברים. רביעית – אותו מאמר נכתב לא עכשיו ולא לפני שנה או שנתים, אלא בשנת תר“פ. מערכת “חזית העם” התחכמה אמנם “לתקן” לפי דרכה טעות אחת מאלה שמניתי כאן. המאמר נדפס כמאמר ראשי בעמוד ב', ובעמוד רביעי בפינה בא “תקון” זה: במאמרו של ד”ר גליקסון בעמ' ב' נשמטה ע“פ טעות ההערה: “נדפס ב”מעברות” תרפ“ב”. ואף “טעות” קטנה זו שבתקון (תרפ“ב במקום תר”פ) יש לה ערך, כפי שנראה להלן.

הדברים נכתבו זמן מועט אחרי הפרעות בירושלים, בימי “עכו”, בעצם יום “תענית ז’בוטינסקי”, שהוכרז אותה שעה בא"י (ח' אייר תר"פ). ז’בוטינסקי וחבריו, גבורי עכו, שמשו בימים ההם סמל חי למלחמתנו לזכות קיומנו ולעתידנו בארצנו. אותו מאמר שלי פותח בזו הלשון: "בשעה שאני כותב את הדברים האלה ז’בוטינסקי וחבריו הם עדיין אסירי כלא, עובדי עבודת פרך כשודדים ומרצחים. והרגש הלאומי הטבעי שבלב ההמונים התעורר לתבוע את עלבונו. תענית צבור היום לעם היושב בארץ-ישראל, “תענית ז’בוטינסקי”.

בבתי-הכנסת אמרו “סליחות”, קראו “ויחל” ותקעו בשופר, והעם בטל ממלאכה ומשלח-יד“. והתאריך הרשום בסופו של המאמר מסמן גם הוא: “ח' אייר, תענית ז’בוטינסקי”. במסבות כאלה מטבע הענין הוא, שאין בני-אדם שוקלים את דבריהם בפלס האובייקטיביות החמורה; ההתעוררות וההתלהבות הכללית של ההמונים אי-אפשר לה שלא תשפיע גם על היחיד ולא תביאהו לידי הפרזה והפלגה יתרה. ולא זו בלבד. יזכר שבימים ההם, ימי הבחירות לאספת הנבחרים הראשונה ליהודי ארץ-ישראל, העמידו כל הסיעות כולן, ואף “אחדות-העבודה” ו”הפועל-הצעיר" בכלל, את ז’בוטינסקי בראש רשימת מועמדיהן. דבר זה הביא לידי בטוי את הסולידריות הגמורה של הישוב במלחמתו כלפי חוץ, שז’בוטינסקי, אסיר עכו, שמש לה סמל במסבות השעה ומאורעותיה. את כל המסבות והפרטים האלה העלימו, כמובן, אנשי “חזית העם” מקוראיהם לשם טענת “ורמינהו”, ולא הרגישו, כי טענה זו שלהם היא שרות מפוקפק מאד למנהיגם הנערץ, כי לא מ. ג. בלבד אלא הרוב הגדול והמכריע של הישוב שינה מאז את יחסו והערכתו למנהיגם, וכי על כן יש לבקש את סבת “הסתירה” והשנוי הגדול ביחס לא במחבר המאמר אלא בנושאו. דברי השבח והתהילה של מ. ג. נתפרסמו ב“מעברות”, בירחונו של “הפועל הצעיר”. אותה שעה לא היה עוד צבור הפועלים בארץ בעיני ז’בוטינסקי שאת רעה, “סרטן ממאיר בגוף הישוב”, וכדומה: אותה שעה היו עוד הטמפרמנט העז ורוח המלחמה של ז’בוטינסקי מכוונים כלפי שונאינו מבחוץ ולא נתגלו עוד סימני הנטיה החולנית לשנאה קנאית ופרועה כלפי פנים. זכרתי לו לז’בוטינסקי אותה שעה את חסד נעוריו, חסד מלחמותיו החיוביות היפות: לתקות הגאולה הלאומית, לבית-הספר העברי בגולה, לכבודם ולזכויותיהם של היהודים בפולין וכדומה. ואף לימים, כשנפרדו דרכינו, זכרתי לו זכויות אלה שבעבר, ואף במאמרי האחרון על “המלחמה החדשה” של ז’בוטינסקי וחבריו בהסתדרות העובדים שלנו, שעורר את חמתם הבוערת של חסידיו, אמרתי, כי צלן של זכויות לשעבר חופף עוד עליו…

מאז עברו קרוב לשלש-עשרה שנה, אבל לא היה צורך בתקופה ארוכה ורבת סערות ומאורעות כזו, כדי להעמידני על הטעות הגדולה, שהיתה בידי בהערכת השלמות והחוסן המוסרי של האיש. ז’בוטינסקי עצמו דאג לכך. בשנת תר“פ, לאחר פרעות ירושלים, היה איש עכו סמל למלחמתנו בפוליטיקה, המסכנת את קיומנו ועתידנו בארץ. אותה שעה ציינתי, כי ז’בוטינסקי “הקדים לעמוד על הסכנה, שהביאה לנו הפוליטיקה של שליחי העם המשחרר בארץ”. עברה שנה אחת, ובשנת תרפ”א, לאחר הפוגרום ביפו, הזדרז ז’בוטינסקי, חבר האכסקוטיבה הציונית בלונדון וראש מחלקת ההסתדרות בימים ההם, ושלח הוראות להסתדרויות הארציות להביע אמון לנציב העליון, שנעל בפני היהודים את שערי הארץ. בארץ גדול היה הכאב והעלבון וגדולה היתה המרירות – וה' ז’בוטינסקי הביע את דעתו על המאורעות, בשיחה עם סופר ה“דז’ואיש כרוניקל”, בדברים ה“היסטוריים” האלה: “האשם העיקרי במאורעות יפו בעיני הוא עם ישראל בעצמו. הוא הריע לקראת הכרזת באלפור ולקראת החלטת סאן-רימו; הוא נופף דגלים לבנים-תכולים לכבוד החלוצים, וכאשר נתמנה סיר הרברט סמואל קרא קריאה גדולה, בקול שמחה וששון, על עזרא ונחמיה. אך הוא נמנע מתת דבר אחד – הדבר בו יבחן הכל והעונה את הכל – כסף”. אותה שעה נפגעה אמונת רבים ב“שלמותו” ובחכמתו הפוליטית של ז’בוטינסקי, ולא חזרה, כמובן, לאחר ששינה שוב את טעמו וטכסיסיו כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד, לא פעם ולא שתים, והסתבך יותר ויותר ברשת של סתירות ונגודים ומלחמות ריקניות ומזיקות, פרי שגעון גדלות ושגעון-הרס, שהלך וגדל, כרבות האכזבות והכשלונות של ה“שיטה”…

האיש שהיה בשעתו סמל אחדותנו הלאומית של העם היושב בציון, האיש שכל הסיעות שבישוב העמידו אותו בראש נבחריהן לאספת הנבחרים ולועד הלאומי – נהפך לאויב משחית ומחבל לאורגנים העליונים האלה של הישוב, כשלא הסכימו ל“שיטתו”, ואף הודיע לקהל חסידיו, שיהיו מוכנים לצאת מכנסת ישראל; חבר האכסקוטיבה הציונית, שעמד בראש המחלקה להסתדרות, הגיע לידי כך, שהכריז על “החובה הציונית” להרוס ולהחריב הסתדרות זו; איש המלחמה העזה והחריפה במתנגדי המפעל והבנין הציוני הפך את פני המלחמה כלפי אנשי המפעל והבנין והתחיל מטיף ל“שבירה” ולהרס – והללו מעמידים פנים של חסידות שנעלבה על לא דבר וטוענים טענת “ורמינהו”.

אכן שרות-הדוב הוא זה לרב, כשבאים התלמידים הנלהבים לדרוש ב“סתירה” שבהערכה ומעוררים מתוך כך להקביל הקבלות מעציבות בין העבר וההווה. והטכסיס הזה: למצוא את “הסתירה” באדם אחד דוקא ולתלות ברצונו הרע את השנוי העצום בהערכה וביחס – הוא נאיבי ביותר.

“הארץ” ה' טבת תרצ"ג. 3.1.33

ד"ר מ' גאסטר / משה גליקסון

אחרון לראשונים

א

אפשר שסימן טוב הוא לד“ר גאסטר, שלא נספד כהלכה – לנו ודאי אין זה סימן טוב. אף בימים האלה, שאין למצוא להם תואר והגדרה ממצה בלשון בני אדם פשוטה, אי-אפשר לנו להתעלם מאבדה לאומית גדולה כזו, אי-אפשר לנו לפוטרה באנחה קלה או כבדה ו”לעבור לסדר-היום". ראוי הוא ר' משה גאסטר, שנספר את פרשת חייו לדור יבוא ונתן שם ושארית לאישיותו המפוארת ולפעולתו המזהירה.

אדם גדול היה ר' משה גאסטר, גדול בתורה ובחכמה, בלהט אהבה ואמונה, ברגש לאומי-דתי עמוק ומעצב אופי, באהבה עזה לעמו ולקדשיו, בטמפרמנט סוער ובוער באש המפעל והיצירה הרוחנית; אישיות מזהירה היה, מוכתר בכשרונות מצוינים רבים ושונים, נואם מקסים ומלהיב, בעל לשון ציורית-נמלצה, תקיף בדעתו ועשוי לבלי חת, איש מלחמה, שאינו יודע הסוסים ומשוא-פנים, אדם חריף וממולח, אישיות סוגסטיבית, השופעת כח דינאמי ומרץ רוחני, היוצאים מגדר הרגיל, אדם העומד במרומי ההשכלה והמדע של זמננו, ועם זה הוא כולו “סטיכיה” עממית-יהודית. ואף-על-פי-כן “הכזיב” מבחינת-מה. בשום מקצוע, לא בתורה ובמדע, לא בעסקנות לאומית וציונית, לא במנהיגות רוחנית לעדתו לא הגיע למדת השלמות, לא עלה למרומי המעלה, שהיה ראוי לה. אישיות מזהירה היה ועם זה אישיות פרובלמתית, וניתנה אולי רשות לומר: אישיות טרגית. איש חי, רב פעלים ומרץ היה ועם זה מלא נגודים וסתירות ונדנודים ועכבות, ודומה שאף יסורים שבקרעים פנימיים ושביצרים מבלבלים לא חסך הגורל ממנו.

קו זה של נגודים ולקוי ההרמוניה של האישיות נמשך ועובר בכל חייו ופעולתו, משחר נעוריו ועד תקופת-חייו האחרונה.

תלמיד-חכם יהודי היה, אבל עיקר עבודתו המדעית והספרותית, ביחוד בימי עלומיו, הוקדשה לדברים שאין להם שייכות לעם ישראל ולספרותו. ספרו החשוב ביותר הוא, כמקובל, תולדות הספרות הרומינית מראשית התהוותה עד שנת 1830. עשר שנים משנות חייו הקדיש לעבודה זו. חמש שנים (1885- 1881) הורה באוניברסיטה בבוקרשט לשון וספרות רומינית, שמש מפקח ראשי על בתי הספר במדינה, היה חבר המועצה לבחינת המורים בבתי-הספר הרומיניים, ואלו עבודתו ליהודים היתה העבודה הטיפוסית למשכילי הרבים מבעלי תורת ההסתגלות וההתבוללות: הוא תרגם את תפילות ישראל לרומינית, כתב איזה ספר למוד ברומינית על תולדות ישראל בתקופת המקרא. ואף-על-פי-כן תהא זו טעות ועוות-הדין, אם יאמרו לראות בגאסטר של אותה תקופה את הטיפוס הרגיל של משכיל-אזרח, שאין לו בעולמו תקוות “יהודיות” אחרות אלא שויון זכויות אזרחיות והתבוללות מדינית-תרבותית בעם הארץ. ה“ג’ואיש אנציקלופידיה” האמריקאית יודעת לספר, כי ד“ר גאסטר השתתף, בשבתו ברומיניה, ביסוד המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל. והעובדא, שהמלומד הרומיני הזה, יליד בוקארשט, יוצר המדע של תולדות הספרות הרומינית, גורש מרומיניה בשנת 1885 מטעמים פוליטיים, בעיקר בשל פעולותיו ומחאותיו על היחס ליהודים, מעידה אף היא עד כמה היה רחוק בימים ההם מן הטיפוס השכיח של המשכיל-האזרח. הוא יצא לאנגליה, אבל אף כאן ארכו הימים, עד שפרק מעליו את סבל הכפילות או הרבגוניות בעבודתו המדעית והצבורית. הוא נכנס לאוניברסיטה של אוכספורד כמרצה ללשונות סלאביות וכתב מחקרים בבלשנות יונית וסלאבית, במקצוע ההיסטוריה הרומינית ותולדות הספרות הרומינית. בשנת 1891 קבל מאת הממשלה הרומינית אות-כבוד חשוב על זכויותיו לתרבות הרומינית, ובשנת 1895 נעתר לבקשתה של ממשלה זו וערך בשבילה הרצאה על שיטת החנוך האנגלית, שנתפרסמה כ”ספר ירוק" רשמי ושמשה אחר-כך יסוד לתקונים יסודיים בעבודת החנוך ברומיניה. וכבר שמש אותה שעה (משנת 1887 ואילך) רב ראשי (“חכם”) לעדת היהודים הספרדים באנגליה, ומשנת 1891 עד שנת 1896, ועד בכלל, עמד בראש הקוליג' היהודי שעל שם יהודית מונטיפיורי ברמסגייט. בימים ההם התחיל פונה יותר ויותר לעבודה שיטתית בענפיהם השונים של מדעי היהדות. הוא כתב מחקרים רבים על הפולקלור היהודי בתקופות שונות (הוא היה אחד הראשונים בין היהודים שהניחו את היסוד לענף-דעת זה), כתב על ספרות החיצונים והגנוזים, על ספרות השומרונים, וכדומה, קצורו של דבר: הוא נתן דברים רבים ושונים, אבל לא נתן את המפעל, את המפעל היסודי-המרכזי, שהוא, הציוני הנאמן והנלהב, בעל ההבנה הלאומית המעמיקה ביסודותיה של תרבות ישראל, היה ראוי ומוכשר לתתו. הוא נתן לא הרבה אלא דברים רבים, ולכלל שלמות ואחדות-המפעל לא הגיע.

***

ולקוי זה דבק גם בעבודתו הציונית. הוא עשה גדולות לציונות בשתים מתקופותיה, בימי הרצל, לפני הקונגרס הציוני הראשון ולאחריו, ובימי מלחמת העולם, בתקופת ההכנה להכרזת באלפור. על הפרובלימטיקה האישית של גאסטר הציוני בתקופת הרצל, על מדה מרובה של נגודים ונדנודים, פרי תכונות מיוחדות של איש-אופי תקיף ודעתן, שסגולותיו נהפכות לו לעתים לחסרונות, אפשר לעמוד על-פי רשימותיו של הרצל ביומניו על עזרתו ופעולתו הציונית של גאסטר בימים ההם, על-פי הנדנודים שבהערכותיו של הרצל לפעולות אלה.

עוד בשנת 1895 בא הרצל, בדברים עם גאסטר ובעזרתו מצא אחר כך דרך לחובבי-ציון המעטים ולקצת מ“אצילי בני ישראל” באנגליה (הפעולה הפומבית הראשונה של הרצל באנגליה היתה, כידוע, נאומו בקלוב המכבים הקדמונים ב-24 בנובמבר 1895). בנובמבר 1896, כשיצא הרצל בפומבי נגד התכנית הרוסית-הצרפתית לסדור עניניה הכספיים של טורקיה, אשר בנקים יהודיים גדולים עמדו מאחוריה, וטען, כי סדור זה עשוי לחסום בפנינו את הדרך לארץ-ישראל, עורר את ד“ר גאסטר וחבריו לערוך אספת-מחאה המונית בלונדון נגד פעולתם של אילי הממון היהודים לשם תכנית זו. בפברואר 1897 מנסה הרצל לרכוש בעזרתו של גאסטר את המיליארדר היהודי, בעל מכרות הזהב באפריקה הדרומית, בארנאטו, לרעיון הציוני. במארס 1897 בא הרצל בדברים עם הסרסור-ההרפתקן הפוליטי הידוע, ניוולינסקי, שהיה קרוב לחוגי הממשלה בטורקיה ומלא אחר-כך תפקיד חשוב בנסיונותיו וביחסיו הפוליטיים של הרצל בקושטא. הרצל הציע לניוולינסקי, שהסולטאן ימסור ליהודים מקרקעות הממשלה בארץ-ישראל וירשה את התישבותן של אלפים משפחות על הקרקעות האלה (עובדא זו ראויה לציון מיוחד, להיותה מעידה, שלא בכל המסבות והתנאים פסל הרצל את העבודה המעשית בארץ-ישראל לפני השגת המטרה הפוליטית ). ומיד פנה לד”ר גאסטר ועל-ידו לחברים האנגליים של יק“א, שיתנו את ידם לתכנית זו. לא הועילו לא הצעתו של הרצל ולא עזרתו של גאסטר: אנשי יק”א לא שעו להרצל ול“חלומותיו”.

הרשימות המעטות האלה מיומניו של הרצל בימים ההם מעידות אפוא, שעוד בימים שקדמו לקונגרס הראשון היה גאסטר מעוזריו הראשונים של הרצל ומסוללי דרכה של הציונות המדינית.

לאחר הקונגרס הראשון באחד בדצמבר שנת 1897, פונה הרצל לגאסטר ומבקש מאתו, שיכונן בלונדון מועצה לשם יצירת הבנק שעלה במחשבה. לאחר עשרה ימים הוא כותב לנורדוי בענין זה: “בלונדון כבר הביא ד”ר גאסטר, על-ידי הבנקאי זליגמן, את הענין לידי תנועה“, ונראים הדברים, שבימים ההם הקדיש גאסטר הרבה מזמנו וממרצו ל”תנועה" זו לשם יצירת הבנק הציוני, והשתדל להשפיע על אילי הכסף היהודים, שיתנו את ידם למפעל. בעשרים ושנים בפברואר, 1898, כותב הרצל לנורדוי: “גאסטר מודיע מלונדון, כי סיר אדוארד ששון הסביר לו, שההצעה ליתן את הדעת על רעיון הבנק צריכה לבוא לפני הרוטשילדים בלונדון מטעם הרוטשילדים בפאריס, ואז ישתתף גם הוא, ששון, בדבר” (בסוף נוסח המכתב הזה לנורדוי באה הערה אפינית: “המכתב לא נשלח לתעודתו, מפני שנורדוי כותב, שהמשטרה החשאית משגיחה עליו”). בשנים ביוני רושם הרצל ביומנו: "יילסקי מודיע מלודז, כי אחד הסוחרים בעירו פנה לשמואל מונטאגיו בלונדון בשאלה, אם הלה משתתף בענין הבנק. מונטגיו ענה: “אין לנו שום שייכות לבנק זה, ולעולם לא נשתתף בו”. ובשלשה ביוני הוא רושם: גאסטר הוא כאן. ספרתי לו את העובדות האלה, ואני רוצה לדון אתו על התחלת התנועה נגד הבנקאים הגדולים באנגליה.

ולא רק בענינים פנימיים של ארגון, תנועה ופולמוס פונה הרצל בימים ההם לגאסטר; הוא מבקש את עזרתו גם בזירה הפוליטית הגדולה של דעת-הקהל בעולם. ביוני 1898, כשהתחילה העתונות העולמית מטפלת בנסיעתו הקרובה של ווילהלם קיסר לארץ ישראל, רושם הרצל ביומנו: “אני כותב לנורדוי ולגאסטר, שינסו לעורר רעש בעתונות הצרפתית והאנגלית נגד מסעו של ווילהלם השני לציון”. כוונתו של הרצל היתה: להטיל קנאה בין הממשלות על דבר ארץ-ישראל, “וכך יוקל לנו להגיע למטרתנו”.

אבל דבר-מה היה כנראה באופיו של גאסטר, שלא נתן לו לעמוד לאורך ימים בתפקיד הצנוע של שליח ועוזר נאמן למנהיג. בימי הקונגרס השני בבאזל, באבגוסט 1898, הזמין גאסטר את הרצל לבוא ללונדון בראשית אוקטובר. ובסוף ספטמבר, כשבקר הרצל בפאריס, הראה לו נורדוי מכתב מאת גאסטר, שבו הוא מפציר בו, שגם הוא יבוא ללונדון, מכיוון שד“ר הרצל אינו נוטה לוותר על נסיעתו. יש לשער, שד”ר גאסטר, ואתו הרברט בנטוויטש, היו חוששים במקצת לתוקפנות יתירה מצד הרצל על אצילי בני ישראל באנגליה, ולפיכך פנו לנורדוי בבקשה, שיעמוד בפרץ. הרצל עצמו נוטה להסביר את התנהגותו של גאסטר בנמוקים פחות עניניים. "יש לי, רושם הוא ביומנו בשלשים בספטמבר, רק הסברה אחת למכתבו של גאסטר: רוצה הוא להחליש את תופעתי על ידי תופעתו של נורדוי. אין הוא רוצה שהאספה תתקיים לשם איש אחד בלבד. שנים הם פחות מאחד, כסבור גאסטר, אשר דעתו נתונה כנראה לענין היתרון ".

אם קרירותו של גאסטר באה מחשש תוקפנות יתירה מצד הרצל כנגד ה“גדולים”, הרי היה יסוד לחששות אלה. הרצל הלך ללונדון, השתתף בארבעה באוקטובר בישיבת הועדה ההתישבותית, שנבחרה בבאזל ושנתקיימה בנשיאותו של גאסטר. באותה ישיבה הציע הבנקאי זליגמן ליסד לא בנק אלא חברת התישבות, העשויה למצוא יותר הד וסימפתיות בקרב הגדולים והבטיח את עזרתו ליצירת חברה כזו, העתידה לדעתו, לאסוף לא שני מיליונים פונטים, כפי תכנית-הבנק, אלא חמשה מיליונים. הרצל התרגז מאד על ההצעה, תקף בחריפות את המציע, מנה לו רשימה ארוכה של חטאים שחטאו הבנקאים היהודים הגדולים לעמם והבטיח לו לבסוף הכרזת מלחמה וחרם, אם הבנקאים הגדולים יצאו נגד הבנק הציוני. ואף-על-פי-כן לא נתקלקלו בשל כך היחסים בין הרצל לגאסטר. לא עברו ימים מעטים, והרצל פנה טלגרפית לגאסטר בדרישה, שיבוא ויצטרף למשלחת הציונית, שעמדה אותה שעה לצאת לארץ ישראל מפאת נסיעתו של ווילהלם השני, אלא שמסבות שונות לא יצא הדבר לפועל.

חכוכים קטנים, ביחוד בעניני ההכנות ליצירת הבנק, נפלו עוד מזמן לזמן בין הרצל לגאסטר: קפדן היה גאסטר. פעם סרב, מטעמים פורמליים, לחתום על איזו תעודה בענין יצירת הבנק, ולבסוף נכנע לדרישתו של הרצל; פעם קבל הרצל על גאסטר, ששינה על דעת עצמו, כנראה מתוך התחשבות עם הנמוסים האנגליים, את השם האנגלי של הבנק. בימי הקונגרס השלשי רושם הרצל ביומנו איזו מלים נרגזות על גאסטר ועל הרצאתו בשאלת התרבות. נושאה של רשימה אחת הוא חולשה אנושית, שגם גדולים וטובים לא נקו ממנה. הרצל רושם לאחר הקונגרס: “ביום הרביעי הייתי עיף מאד. לגאסטר אמרתי תחילה שאלווה אותו בערב לבית הנתיבות. וכשאמרתי לו בעשר שעות בבית המלון, שאני עיף, העמיד פנים נעלבות כל כך, עד שהזדרזתי והוספתי, שבכל זאת אלווה אותו לרכבת; וכך עשיתי. כל האפיפיורים אוהבים את נשיקת-הנעל”. לא עברו ימים מעטים, והרצל כתב לגאסטר וביקש אותו שינסה דבר, ביחד עם פרנסיס מונטיפיורי, ללורד סיילסביורי, ראש הממשלה הבריטית בימים ההם. בעשרים וחמשה ביוני 1901, בהזדמנות פגישה בביתו של גאסטר עם קלוד מונטיפיורי, לאחר הראיון אצל הסולטאן – גאסטר מלא כמה פעמים תפקיד של מתווך בין הרצל ובין היק"א, בין הרצל ובין קלוד מונטיפיורי – רושם הרצל ביומנו: “גאסטר הוא שוב נאמן למלכות”. היחסים נתקלקלו בימי המשבר האוגנדאי. גאסטר נלחם במרירות רבה בהצעת אוגאנדה, ולא חסך דברי בקורת חריפים ועוקצים מן המנהיג.

וכמה משונה הדבר, שהלוחם הנלהב הזה לציונות הטהורה נתן את ידו בסוף ימיו לאחת מתכניות-המדוחים הטריטוריאליסטיות, ששום אדם בר-דעת ונסיון לא יכול להתיחס אליהן בכובד-ראש. ואף זהו אחד מגלויי הנגודים והנדנודים, שעשו את האדם הגדול לאישיות פרובלימטית…

ב

הישג גדול היה זה להרצל ולתנועה כשעלה בידו לרכוש את הד“ר גאסטר, הרב הראשי לקהלות הספרדים באנגליה, לציונות המדינית מראשית ימיה. ד”ר גאסטר היה היחידי מגדולי הרבנים במערב, שנתן את ידו לציונות, נתן בהחלטה, בפומבי, ללא חששות והסוסים “ושעורים”, ללא סלוף מהותה וטשטוש דמותה של הציונות השלמה, המדינית-הלאומית. הימים ימי “רבני-המחאה” בגרמניה, ימי השנאה הכבושה והמלחמה החריפה בציונות מצד כל מיני “רבנים ראשיים” לארצותיהם. אף הרב הראשי הבריטי, ד“ר הרמן אדלר, דחה בהחלט את הציונות המדינית מיסודו של הרצל (דבר זה לא מנע אותו אמנם מלהכריז לאחר פטירתו של המנהיג, כי תיאודור הרצל היה היהודי הגדול ביותר, שקם בעולם מימי הרמב“ם ז”ל). הרב הראשי בווינא, ד”ר גידימן, נטה מתחילה חבה לתכניותיו של הרצל והושפע עד כדי התלהבות מקסם אישיותו (ידועה הפגישה המשולשת של הרצל, גידימן והיינריך מאיר כהן במינכן, באבגוסט 1895, שהרצל תיארה ביומניו באמנות תיאורית ודרמתית רבה), אבל כשהגיעה שעת-נסיון, והתנועה מיסודו של הרצל הקיפה המונים רבים, שינה הרב החשוב את טעמו ותקף, במחברתו “נאציונל-יודנטום”, את הציונות ועורר מתוך כך את הרצל (“ד”ר גידימאנס נאציונל-יודענטום", “אסטרייכישה ווכנשריפט” של בלוך, באפריל שנת 1897) ואת נורדוי (“איין טמפלשטרייט”, “די וולט”, גליון 2, יוני 1897) לצאת נגדו בפולמוס חריף. ידיד נאמן להרצל ומצדד בתכניותיו היה הרב הראשי לצרפת ד“ר צדוק כהן. והוא ניסה אמנם מתחילה להשתמש בכח השפעתו הרבה על בית רוטשילד, על הבארון הירש ועל היק”א לטובת הצעותיו של הרצל, אבל התנגדותם של אלה להרצל ולציונות המדינית גברה על רגשי הכבוד וההערצה, שרחשו לרבם הגדול, ונסיונותיו לתווך בין הרצל ובין אדירי הממון וההשפעה האלה הנחילוהו אכזבות ואפילו עלבונות. פרקים מלאים ענין בנידון זה יש למצוא, שוב, ביומניו של הרצל. באחת הישיבות של הנהלת יק“א, במארס 1897, הכניס צדוק כהן את הצעתו של הרצל בדבר רכישת שני עתונים בלונדון ובפאריס, שיגנו על עניני היהודים. קפצו שלשת חברי ההנהלה האנגליים, קלוד מונטיפיורי, לוזאדה ואלפרד כהן, והודיעו, שאם ההצעה תבוא לדיון בישיבה רשמית יעזבו מיד את הישיבה, ואלפרד כהן הוסיף ואיים, שיפנה לממשלה האנגלית בקובלנא על עבירה על תקנות החברה. צדוק כהן עזב את הישיבה זועף ונעלב. בישיבה אחרת של הנהלת היק”א, שנתקיימה בין הקונגרס הראשון והשני, ביוני 1898, הגיעה גסות-הרוח ביחס לצדוק כהן, בשל תמיכתו בהרצל, לידי שערוריה ממש. נורדוי ומרמורק כתבו להרצל, שבאותה ישיבה “הגיעו כמעט לתגרת ידים נגד צדוק כהן” על שהביא לפני הישיבה את הזמנתה של ההנהלה הציונית להתיעצות חברות-ההתישבות השונות לפני הקונגרס הציוני השני ותמך בהצעה. הנהלת היק"א השיבה אחר-כך במכתב רשמי יבש להנהלה הציונית, שהיא מסרבת להשתתף בהתיעצות זו. צדוק כהן היה יהודי יקר בעל נפש, אבל מנהיג דעתן ותקיף לא היה, הוא לא היה מסוגל להסתבך במלחמה עם “אצילי בני ישראל”, משום שבכלל לא היה איש מלחמה, ופחות מכל היה מסוגל לפולמוס-דעות, שהיה יכול להיות, לפי מסבות הזמן והמקום, רק מעין מלחמת דון קישוט, שאין עמה שום תקוה לנצחון ולתוצאות של ממש. חולשתו של צדוק כהן עוררה כמה פעמים קטרוג וחשדנות מצד הרצל; לימים, כשחדר הרצל יותר ויותר לפקעת הענינים והיחסים, עמד על טעותו והודה בלבו הטהור ובכוונותיו הכשרות של צדוק כהן. בין כך ובין כך לא הביאו מחשבותיו הטובות של הרב לידי מעשה של ממש.

במסבות אלה היתה חשיבות יתירה לעזרתו של הרב גאסטר, העסקן החריף והדעתן, שלא ידע הסוסים ומשוא-פנים ולא נרתע, בשעת הצורך, גם מפני מלחמה בעדתו ובגדוליה. והרצל החשיב ביחוד עזרה זו, משום שהיא פינתה דרך לפניו במדה מרובה לאנגליה, אשר לעזרתה שאף ובה ראה חזות הכל, מיום שעמד על דעתו הציונית. עדות נמלצה לכך אנו מוצאים באגרת שערך לציוני אנגליה בפברואר שנת 1898, חדשים מעטים לאחר הקונגרס הראשון. “מן הרגע הראשון לכניסתי לתנועה – כותב הרצל לציוני אנגליה – היו עיני נשואות לאנגליה, מפני שראיתי, כי מפאת מצב-הענינים הכללי שם הנקודה הארכימדית, העתידה לשמש מנוף”.

מבחינה זו ידע הרצל להחשיב את עזרתו של גאסטר, שניתנה לו מתחילה בהתלהבות, בטמפרמנט, ביד רחבה, אבל אי-אפשר לומר, שניתנה לו בפשטות, בחביבות אנושית ובהתמדה של נאמנות. היתה בו בגאסטר מדה גדולה של תלמידי-חכמים חריפים-קפדנים, הממצים את הדינין ודעתם תקיפה, ולא היתה בו ממדתו של תלמיד חכם מן הסוג האחר, זה האוהב את הפשטות ואת ה“מישרים”, הנושא בעול עם חברו באהבה ואינו מחזיק טובה לעצמו. אדם “קל” ונוח לבריות לא היה. פחות מכל היה נוח, כנראה, לחבריו, אשר הגורל הטיל עליהם את העול הכבד של מנהיגיהם.

***

רשמים אישיים עמוקים מגאסטר, האישיות המובהקה והבולטת בקונגרסים, נקבעו בזכרוני רק מימי הקונגרס השמיני בהאג (בקיץ תרס"ז). בקונגרסים הראשונים, שבהם כבש לו את עמדתו רבת הפעלים וההשפעה בציונות, לא הייתי. בקונגרסים השני, השלישי והרביעי היה גאסטר מראשי המדברים. ביחד עם נורדוי ועם מנדלשטם נבחר כפעם בפעם כסגן לנשיא הקונגרס, ואם לנורדוי עמדה זכות אישיותו הגדולה, ואם למנדלשטם, בא כחה של ארץ ההמונים הציוניים, עמדו כוחם של המונים והתלהבותם, הרי לגאסטר עמדה בעיקר זכות אישיותו וזכות ארצו, אנגליה, כאחת. גאסטר היה נוהג נשיאותו בתוקף, ביד חזקה, כפי שמציין הרצל ברשימותיו. המקצוע המיוחד לגאסטר בקונגרסים האלה היה נאומו או הרצאתו בשאלת התרבות בציונות. אי-אפשר לומר, שהרצאותיו אלה הצטיינו ברעיונות חדשים, עמוקים או מקוריים ביותר. נאומיו לא הצטיינו לא באנליזה חריפה וחודרת לשרשי הדברים, כנאומיו של נורדוי, ולא בהגדרות הולמות, מעמיקות ומדויקות, כפי שהנושא היה מחייב. הוא היה לוקח לבבות בעוז הבטוי, בלשונו הנמלצה הציורית, בבטויים שנונים ובפתגמים מפתיעים, בכח דברנותו הסוערת הסוחפת, בטמפרמנט עז, בקול הבאריטון של קטיפה שלו. כשנורדוי, אביר הנואמים הציוניים, היה מדבר מעל במת הקונגרס, הייתי מוקסם ומודהם, ועם זה לא יכולתי להמנע מן הרושם, שכל הנאום הנמרץ הזה, על כל פרטיו ודקדוקיו, מוכן לו לנואם מראש ושמור בכח זכרונו הפינומינלי. ואלו נאומיו של גאסטר, שלא הגיע מעולם לשלמות הנורדאית, עשו רושם של ספונטאניות גמורה, ופעמים נראה לשומע, כי עוד לפני חצי שעה לא ידע הנואם, מה יאמר וכיצד יאמר. ואמנם לא תמיד היה דבר זה לטובה. נאומיו של גאסטר צדו את לבות השומעים, אבל אין הם עושים רושם רב על קוראיהם, וההחלטה המיוחדת של הקונגרס השני: לפרסם לחוד את נאומו של גאסטר, יחד עם נאומיהם של הרצל ונורדוי, ולדאוג במיוחד להפצתו ברבים, מובנת מצד אחד מפאת הרושם העז שעשה על השומעים ביפיו הריטורי, ומצד אחד מפאת החדוש, שהיה אותה שעה בעצם ההטעמה התקיפה והחריפה של הצד התרבותי שבציונות בתורת תנועה של תחיה לאומית-היסטורית. גאסטר היה אחד הראשונים, שהבליטו הבלטה יתירה את השרשים המסרתיים של התנועה הציונית ודרשו את התערותה בשרשים אלה, ברוח האומה ובירושתה הרוחנית, בלי שניסה להגדיר, מה הם שרשים אלה, מהי תרבות לאומית זו, ומה יש לעשות כדי להשרישה בתנועה. כשאנו מדמים, למשל, את הנאום שנשא גאסטר בקונגרס הרביעי בלונדון, בקיץ שנת 1900, על שאלת התרבות בציונות, להרצאה שהרצה אחד-העם על נושא זה לאחר שנתים בועידת מינסק, אי-אפשר לנו שלא לציין את המרחק הרב שבין מחשבתם הציונית של שני אלה.

עם פתיחת הקונגרס החמישי נבחר גאסטר שוב כסגן לנשיא הקונגרס, אבל הוא לא בא לקונגרס. הוא נעדר גם מן הקונגרס הששי, הקונגרס של אוגנדה. הלקחה אזנו שמץ דבר לפני הקונגרס מן ההצעה העומדת על הפרק ובחר להתרחק מן המערכה? על-כל-פנים לא השלים עם ההצעה. הוא יצא מיד לאחר הקונגרס הששי בפולמוס חריף נגד הצעת אוגנדה ונגד הרצל, ולא תמיד עמד בגבולות הוכוח העניני. דבר זה גרם, כנראה, להפחית את כבודו והשפעתו בקונגרס השביעי. ידידיו ומעריציו של המנהיג המנוח לא יכלו להתגבר על הטינא שהיתה בלבם על מתנגדו החריף, והוא לא נבחר לא לנשיאות הקונגרס ולא לועד הפועל הציוני (אף-על-פי שחלק גדול מן הצירים האנגליים בקונגרס דרשו את בחירתו), לא הרצה ולא נאם בקונגרס אלא פעם אחת בשאלת הבחירות לועד הפועל – שאלה אישית בשבילו.

בקונגרס השמיני בהאג, שסיים למעשה את התקופה הראשונה, המדינית-ההרצלאית הטהורה, בציונות ופתח את התקופה השניה, תקופת הציונות המעשית-הסינתיטית, נהפך שוב הגלגל. גאסטר נבחר שוב כסגן לנשיא הקונגרס, ניהל את רוב ישיבותיו ביחד חזקה, היה מראשי המדברים במערכה המעשית-העיקרית של הקונגרס השמיני: בפולמוס שבין המדיניים ושרידי האוגנדיסטים, ובין ציוני-ציון המעשיים, מסביב לשאלה הידועה בדבר שנוי תקנות הבאנק ברוחם של ציוני-ציון, הגן בכל כח אישיותו ודברנותו על עמדתם של “הרוסים” בין בפולמוס זה ובין בוכוח הפרינציפיוני הגדול מסביב לשתי השיטות, המדינית והמעשית, בציונות, ונשא שוב נאום נמלץ על שאלת התרבות בציונות, נתן בטוי נמרץ, כדרכו, ליסודות האימוציונליים-האמונתיים שבתנועה, לשרשיה הרוחניים והתרבותיים. בקונגרס השמיני היה גאסטר גם ראש הועדה המתמדת. ועדה זו, הקובעת למעשה את כל עניני הקונגרס והבחירות למוסדות התנועה המרכזיים, היתה חשובה ביותר בימים ההם (עכשיו מתחרים בה מבחינת החשיבות הועדה הפוליטית, ועדת התקציב, ושאר הועדות המשקיות העיקריות), ובחירתו של גאסטר לנשיאה פירושה היה נצחון ל“מעשים” וראשית תקופה חדשה. בכל הקונגרסים הקודמים מלא ד“ר אלכסנדר מרמורק, מן הקיצוניים שב”מדינאיים“, תפקיד זה, ומן הקונגרס התשיעי ואילך, בשלשת הקונגרסים האחרונים לפני המלחמה, היתה משרה חשובה זו בידי ד”ר ווייצמן.

***

לאחר הקונגרס השמיני נעלם ד"ר גאסטר לגמרי מעל במת הקונגרסים. אין אני יכול להסביר טעמו של דבר, מאחר ששיטתו ושיטת חבריו ניצחה לכאורה בתקופה החדשה. דומה שאף הנצחון הזה לא נתן ספוק רב לנפשו המבקשת גדולות; דומה שבכלל לא היה מסוגל למלא את התפקיד של הכנר השני בתזמורת.

בימי המלחמה, בתקופת ההכנות להכרזת באלפור, מלא גאסטר שוב תפקיד חשוב מאד, אולי את התפקיד החשוב ביותר בכל עבודתו הציונית. באגרותיו של אחד העם מאותה תקופה אפשר למצוא כמה רמזים והערות על תפקידו המרכזי של גאסטר בתקופת ההכנות הראשונות. בנובמבר 1916 כותב אחד-העם לד“ר צ’לינוב בתוך שאר הדברים: “עתה הענין עבר לידים יותר ‘רשמיות’ של ה’חכם'” (הכוונה לד"ר גאסטר), וכו'. במשך חדשים רבים התנהל מו”מ בלתי רשמי בעזרתו של ד“ר גאסטר, ו”לפי הסכם עם ד“ר גאסטר החליטו ווייצמן וסוקולוב לשוות אופי רשמי לדיונים אלה על-ידי ‘שהצדדים המעונינים נפגשים ומרכיבים מין ועד, הקובע את קוי-הפעולה היסודיים’” (ד"ר נ. מ. גלבר בספרו החדש “הצהרת באלפור ותולדותיה”). ראש המדברים בועד זה היה גאסטר. גאסטר הוא שהסביר תחילה את ענין הציונות לסיר מארק סייקס, האישיות המרכזית בפוליטיקה הציונית של אנגליה בימים ההם, ורכש את לבו לשאיפותיה. סוקולוב מספר בספרו האנגלי על תולדות הציונות, כי סייקס פתח את נאומו באספת ההפגנה הציונית הגדולה, שנתקיימה בשנים בדצמבר שנת 1917 בבית האופירה בלונדון, בדברים האלה: “רוצה אני להקדים, שלפני שנתים בערך נזדמנתי עם איש אחד, היושב כאן על במה זו, והוא הסביר לי את חשיבותה של תנועה זו (הציונית), הוא ברשימת הנואמים ועוד מעט תשמעו אותו. שמו ידוע לתהלה בקורות הציונות – כוונתי לד”ר גאסטר“. הישיבה הרשמית הראשונה של המנהיגים הציוניים עם סייקס התקיימה בראשית שנת 1917 בביתו של גאסטר. את ההתיעצות, שהמנהיגים ראו בה “מאורע בעל ערך היסטורי”, פתח ד”ר גאסטר “בנאום כללי ארוך על מטרות הציונות והדגיש שאין להקים בארץ-ישראל ‘קונדומיניום’ ואף לא הנהלה בינלאומית, כי הדבר ‘עלול להמיט אסון’. התביעות הציוניות תבאנה על ספוקן בחסות בריטית עם מתן זכויות מלאות להתפתחות לאומית חפשית” (גלבר כנ"ל). ב-31 ביאנואר 1917 כותב בוריס גולדברג מלונדון לד“ר אביגדור יעקבסון: “ד”ר ווייצמן, סוקולוב וד”ר גאסטר השקיעו הרבה עמל לטובת הענין הציוני, וכנראה בהצלחה רבה“. בימים ההם היה גאסטר שקוע כולו בעבודה הציונית ובפרובלימות הציוניות. בשנת 1915 יצא בגלוי נגד תכנית הגדודים של ז’בוטינסקי (בנגוד לווייצמן ולאחד-העם, שלא הסכימו לדחות את ז’בוטינסקי בשתי ידים), ובשנת 1916 נלחם בחריפות עם לוסיין וולף וחבריו, מתנגדי הציונות שהפריעו למאמצי המנהיגים ויצא כנגדם בהתקפה חריפה בועד הקהלות. בקיץ שנת 1917 השתתף בועדה מיוחדת, שעיבדה את התביעות הציוניות בנוגע לחברת-ההתישבות, שעלתה במחשבה בימים ההם. ואולם כשהורכבה באבגוסט 1917, “לרגלי הסתעפותו של המו”מ הפוליטי ותוצאותיו החיוביות, ועדה פוליטית מורכבת, סרב ד”ר גאסטר להשתתף בה, מכיוון ש“למעשה לא הסכים עם ווייצמן” (גלבר, כנ"ל). ודומה שפעולתו הציונית הפומבית האחרונה היתה השתתפותו כנואם באותה אספת-ההפגנה הגדולה בבית האופירה.

שוב לא יכול להמשיך בתפקיד של הכנר השני.

כזה היה ד"ר גאסטר, איש האשכולות המפואר, רב הזכויות והפעלים והכשרונות, איש האהבה הלוהטת לישראל, לאוצרות רוחו, לתחיתו הלאומית, ועם זה איש הנגודים והנדנודים והעכבות, שהוציאו חלק גדול ממרצו הרוחני ומסגולותיו הרוחניות והנעלות לבטלה.

והנה הלך מאתנו, שבע ימים ופעולה ו-רוגז.

זכרו יהיה ברוך לנו.

“הארץ”, 15–16.3.39

“וידעו כי נביא היה בתוכם”.

מיודעיו ומקורביו של שמריהו לוין שמעו מפיו כמה פעמים בשנים האחרונות את הפסוק הזה מדברי נביא הגולה הראשון, יחזקאל בן בוזי הכהן, אשר ראה מראות אלהים בתוך הגולה על נהר כבר. אין צורך לפרש, למי היו מכוונים, למי היו יכולים להיות מכוונים הדברים האלה בפי שמריה לוין. הוא, איש האמת והנאמנות והמסירות ללא גבול, לא ידע הסוסים וחשבונות רבים, לא התבייש מפני המלעיגים ולא חשש לאמר בפה מלא את אשר המה ונגן בלבו. באהבתו ובמסירותו הרבה לביאליק, שהיה בה הרבה מאמונת-צדיקים, מאהבתו ומנאמנותו של חסיד לרבו, לא ידע חשבונות של קטנות או של פניות, לא אמר דבר והסתכל לאחוריו, לא נתן דברים לשעורים ולהגבלות, ואת אשר נתן לבו הטהור בפיו אותו אמר. והיה בהם בדברים האלה, שנאמרו ונשנו כמה פעמים בחייו של ביאליק, מן הדאגה והחרדה הכנה, הנשמעת לנו גם בדבריו של אותו נביא הגולה: “והמה אם ישמעו ואם יחדלו, כי בית מרי המה, וידעו כי נביא היה בתוכם”.

וודאי לא בא לרמז או לכוון את דברי הנביא לעצמו. צנוע וענוותן היה האיש בכל שרשי מהותו עם כל הכרת הערך העצמי שהיתה בו (ואין בדברים האלה משום סתירה: אנשים גדולים ומצוינים באמת יודעים גבולות ומדות, ואין לפניהם אונאה ומשוא-פנים אף ביחס לעצמם). שמא זוכר מישהו איזה “יובל” של שמריהו לוין? אבל לנו ניתנה רשות לומר, כי היה היה גם בו ניצוץ מאותה אש הקודש, העושה את איש-הרוח לנביא. ואולי הרגיש גם בסתר לבו, בבחינת לבא לפומיה לא גליא, אותה הרגשת כאב ודאגה: “והנך להם כשיר עגבים, יפה קול ומטיב נגן, ושמעו את דבריך ועושים אינם אותם. ובבואה – הנה באה וידעו כי נביא היו בתוכם”…

*

צנוע וענוותן היה האיש, דווקא מפני שהיה איש הכבוד וגאון-אצילים. את כבודו הפנימי לא המיר מעולם, ולא יכול להמיר, בכבוד חיצוני, בכסא-כבוד ובתארי-כבוד של עסקנים ופרנסי-צבור, שמלאכתם וטבעם בכך. שמריה לוין לא היה צריך לכבוד הרשמי ולפרסום הרועש, שאדם זוכה להם בעזרת מרפקיו. ואם באו הכבוד והפרסום מאליהם – קבל אותם בדממה, וידע לפרוש מהם בשעת הצורך, בלי רעש ופוזה. הוא לא ביקש גדולות לעצמו ולא מאס בקטנות. כשהיה צורך השעה בכך לקבל את העול הכבד של “רב מטעם” בימי שלטון הצאר, או להיות למטיף בבית-כנסת בימים של נחשול מהפכני ברחוב היהודים – לא סרב ולא נבהל מפני דרך הקוצים והפורענות; כשהיה צורך לישב על כסא הכבוד של ההנהגה העליונה לתנועה הציונית – עשה את חובתו בפשטות ובאמונה; וכשהגיעה השעה להסתלק מכסא זה – פרש שוב בצניעות ובדממה, קם ויצא, בלי מרירות ובלי דפיקת-דלתות רועשת, לעבוד לתנועה עבודת-יום קשה ומפרכת, לדפוק על לבות ערלים, לעורר יהודים מבוהלים, קצרי-רוח ומטורפי-גלות, למחשבה לאומית, להרגשה לאומית ולמעשה לאומי, ללמדם לתהות על נפשם ועל עולמם, להעמידם על שרשי מהותם, על סוד קיומם ועל תקות עתידם בעולם, והקשה מכל – לדפוק לא רק על לבם אלא גם על כיסם …

היש עוד דוגמה אחת בהיסטוריה הציונית, שמנהיג מן המנהיגים יעזוב את כסאו בגבהי מרומיה של התנועה ויצא לעבודת יום-יום מזולזלת שלה, וישמור עם זה בלבו את כל אהבת-הנעורים וחסד-הנעורים לעבודה ולחבריו לעבודה, ואפילו יכיר טובה על חלופי-המשמרות ויעדור במערכה בלב שלם וטהור? –

*

כזה היה- שמריה לוין, איש החובה והכרת-החובה הנעלה והפשטנית. תמוה ומופלא הדבר, כיצד ידע האיש הזה לאחד תכונות ומדות, שהן לכאורה בגדר נגודים והפכים, להרמוניה אישית נאה. שמריה לוין היה לכאורה מאנשי ה“בוהימה”, נע ונד היה כל ימיו – ולא דוקא מפאת ההכרח שבעבודת התעמולה; הוא ידע, כדרכם של אמנם התלויים בהלך-רוחם, לבטל זמן, לשבת בבית-קפה, לשחק בשח-מט; ועם זה היה איש החובה, המחמיר על עצמו ונוטה שכמו לעול כבד. ככל אמן – ושמריה לוין היה אמן בכל נדנודי נפשו, הרבה יותר מכפי שאפשר היה לשער על-פי יצירותיו, שהנחיל לדורו – היה אדם סובייקטיבי, איש הנטיה וההרגשה האישית, הסימפתיות והאנטיפתיות האישיות. ועם זה לא היה כמוהו אדם בעל מוסר אובייקטיבי, ערכים אובייקטיביים והערכה אובייקטיבית. לא היה כמוהו אדם המעורה בכל נימי נשמתו בשרשי מהות ומסורת של אומה, בנכסי צאן ברזל שלה, באפיה העצמי ובתורת-החיים שלה. אלא שכל זה עבר דרך המסננת האישית שלו, כל זה הוטבע בחותמו האישי, קבל גוון וצביון וריתמוס משלו. מכאן דרכו ה“דרשנית”, דרכו להסתייע בפסוק מדברי נביאים, או במדרש ממדרשי חז"ל, להחיותו לצורך השעה, להכניס בו פירוש וגון חדש, לגלות בו פנים עתיקים-חדשים, ליתן בו משמעות חיונית וטעם חיוני. ומכאן גם חינו וקסמו והשפעתו העצומה על היהודי החדש, בן הדור שנתרחק מן המקורות, שגילה בו להפתעתו הרבה ולאשרו הרב מעין לא אכזב של חיוניות יהודית רוחנית, ירושה לאומית חיה ורבת-און, תורת-חיים וחכמת-חיים ונסיון-דורות של עם עתיק, שלא נס כחו ולא פג ריחו. ואף כאן עמדה לו זכותה של סינתיזה, של מזיגה מופלאה של כוחות, סגולות, תכונות וערכים, הרחוקים לכאורה זה מזה ריחוק מהות ומקום וזמן, – מזיגה מיוחדת במינה של עבר והוה, של ירושת מאה דורות ושל תרבות מודרנית, של מזרח ומערב, של שרשיות יהודית-עצמית, ושל המדע המערבי המודרני. שמריהו לוין היה “תגלית” יקרה ליהודי המערב, בו ראו פרק חי של הוי יהודי והיסטוריה יהודית, התגלמות נאה של יהדות עתיקה-חדשה, היונקת יניקת שרשים מבורכה מאוצר הדורות ופניה צופות פני עתיד.

*

שמריה לוין, הנואם העממי, המטיף, איש-התעמולה, היה קודם-כל – וגם זהו מפלאי המזיגה המיוחדת במינה של אישיות זו – איש התרבות הלאומית העמוקה-המקורית. כל עבודת התעמולה שלו היתה עבודת תרבות, עבודת חנוך לאומי ותרבות לאומית. אף במת הנואמים לא שמשה לו לכבושי-רגע, להתעוררות של אש-קש; היא שמשה לו לתפקיד הגדול של תחית הרוח, של הכשרת הלבבות, של הכאת שרשים בקרקע האומה. “פקחים” שבנו (הוא עצמו, החריף, השנון, עשיר-הרוח, הפסיכולוג הדק, המעורב בדעת עם הבריות, אמן החדוד והבדיחה – לא היה מעולם עם ה“פקחים”; עם כל חריפותו לא היה בו כלום מקלות-הראש של אלה, לא דבק בו אף אבק של ציניות, שמתחכמים מסוג ידוע מתיפיפים בה) – התיחסו בלגלוג להצעה שהציע באחד הקונגרסים הראשונים שלאחר המלחמה: ליסד מעין אקדימיה, או שעורים עליונים לתעמולה ציונית; שמריה לוין, איש החזון הציוני, לא יכול להשלים עם דרך התעמולה השטחית, דרך הפראזה הריקה, שאינה מכה שרשים ואינה מחיה זרע. הוא לא מאס בבמה עממית, אבל לבמה זו הביא את כל אשר לו, את כל נפשו הסוערת ואת כל רכושו הרוחני הגדול, רכוש עתיק ורכוש מודרני. הוא העמיד את תורתו הציונית לא על מצוקת חוץ אלא על הכרח פנים, על שרשי תורה ומסורת והוי לאומיים, על מצוותה של הנשמה הלאומית, על היסודות האירציונאליים שבחיי אומה ובאופי אומה.

*

שום דבר לא היה יקר לו ביותר מלהביאו קרבן ומלעשותו שמוש ל“תעמולה” הלאומית. שאיפתו העיקרית ותפקידו העיקרי היו: להרביץ תורה והכרה בישראל, להעמיק את מעניתה התרבותית של האומה, להדריכה בדרכי חיים ויצירה וחירות. עשרו הרוחני, ידיעותיו וכשרונותיו המצוינים לא “הרימוהו” בעיניו על המוני העם, לא שמשו לו שטר שחרור מחובות לאומיים ועממיים; אדרבא, הם שמשו לו דחיפה ומקור להכרת חובה מיוחדת ביחס להמונים האלה. בדרכים רבות ושונות ניסה למלא חובתו זו, אבל כולן למטרה אחת היו מכוונות: אל העם, אל המוניו במזרח ובמערב. נאומים, שיחות, הרצאות, מאמרים בעתונים, “דביר” – כל אלה ממקור אחד באו ולמטרה אחת התכוונו: להרביץ תורה, דעת והכרה לאומית בישראל. לא לחינם השקיע ב“דביר” את תמצית נשמתו, את דם לבבו ומיץ עצביו במשך שנים ושנים. לא היה זה ענין של “חובבות”, ולא התבודדות באהלה של תעמולה “בשוקים וברחובות” – היה זה המשך טבעי לעבודת-חייו, גילוי אחד מהרבה להכרח פנים שלו, ליצר התורה והתרבות הלאומית, שמשל בו כל ימיו ושקשר אותו קשרי אהבה והערצה ושותפות הרצון והשאיפה עם שני גדולי דורו, אחד-העם וביאליק ז"ל.

ידידיו ומקורביו יודעים, שביאליק היה תוכן חייו בשנותיו האחרונות. “הסברת” ביאליק לרבים, למען ידעו, “כי נביא היה בתוכם”. המשך מפעלו, מפעל הכינוס לאוצרות הרוח של האומה, בגבולות האפשרות – זו היתה שאיפתו העמוקה, “אהבתו” הגדולה כים, מיום שהלך ביאליק מאתנו. לא אסתייעא מלתא. שמריה לוין לא הוציא את שנת האבל לביאליק. היש כאן דבר שבמקרה? הלב החולה, העיף, עמוס הסבל והעמל, נשבר. אף שירת חייו באמצע נפסקה. –

*

כל ימיו בזבז אוצרות רוחו הגדולים טפין טפין, בזבזם ללא חשבון וללא מדה. האיש בעל שאר-רוח, סינתיזה מצוינת של לב ומוח, נשמה ושנינות, נתן לנו אך מעט ממה שהיה יכול ליתן לנו. אפשר לומר: הכרת החובה הלאומית ביחס להמונים העבירה אותו על מדת החסכון הרוחני ההכרחי. אך בשנים האחרונות נתגלה פתאם לרבים כח כשרונו הספורי, נתגלתה יכולת-בטוי אמנותית ממדרגה עליונה ב“ספר חיי”. רבים מקוראי כרכי זכרונותיו בגרמנית ובאנגלית השתאו והשתוממו לעושר הרב, שמצאו כאן בהיסח-הדעת. אבל שמריה לוין לא ידע חסכון וזהירות באוצרותיו הרוחניים. הוא זרע אותם לכל רוח, זרע יום-יום ושנה-שנה במשך עשרות שנים, ולא דאג למצוא להם את הצורה האמנותית, הקיימת, את הצורה ה“אובייקטיבית”, העשויה להנחיל להם “חלק לעולם הבא”.

והנה נפסק החוט; האיש חסר-המנוחה מצא סוף-סוף את “מנוחתו”.

וגדול הכאב מאד.

“הארץ”, ט“ז סיון, תרצ”ה, 17.6.35

א

אבירה הנאמן של התנועה הציונית ונושא דגלה במסירות-נפש, בכבוד ובגאון-אצילות במשך קרוב ליובל שנים; אחד הראשונים, המעולים והמוכשרים בדור חדש של צעירי ישראל נלהבים ואנשי-רוח, תלמידי אוניברסיטאות שבמערב מיוצאי מזרחה של אירופה, – שנתנו את ידם, את לבם ואת נפשם לתנועת התחיה הלאומית של עמם; ממיסדי האגודה הראשונה של סטודנטים יהודים-לאומיים בברלין, בסוף שנות השמונים למאה שעברה, אשר עליה נמנו אביגדור יעקבסון, יוסף לוריא, שמריהו לוין, נחמן סירקין; אחד מן הראשונים המוכשרים והנאמנים בבריתם של הרצל והציונות המדינית, מן האישים המרכזיים בקונגרסים הציוניים הראשונים; לוחם אמיץ לאפיה הפוליטי הבינלאומי של הציונות בקונגרס הראשון ושותף ביצירת הפרוגרמה הבזילאית; שליחו של הועד הפועל הציוני הראשון לארץ-ישראל ומרצה את מסקנות מסעו וחקירותיו לפני הקונגרס השני: ממחוללי התנועה לעבודת-הוה ולעבודת-תרבות בגולה; ממיסדי הסיעה העממית בהסתדרות הציונית (בקונגרס החמישי, 1901); מעסקניה המצויינים של היהדות הרוסית ולוחמי מלחמתה הפוליטית בעשור הראשון של המאה העשרים; חוקר חריף וחרוץ ועשוי לבלי חת של פרשת הפוגרומים ברוסיה וסופר דברי-ימיהם; עושה שליחותה של הציונות ומנהל עבודתה בראש הלשכה המרכזית בקופנהגן בימי המלחמה העולמית; מן הלוחמים הראשונים והאמיצים לזכויות המעוטים היהודים באירופה שלאחרי המלחמה; מן היחידים המעטים, שעמדו על המשמר ונלחמו את מלחמתו הפוליטית של עם ישראל בימי ועידת-השלום בוורסייל, ממיסדי ועד שליחי הארצות, מזכירו הראשי ונשיאו לאחר-כך; ממחוללי תנועת המיעוטים הלאומיים באירופה לאחר מלחמת-העולם, מיוצרי הסתדרותם ומראשי הקונגרסים שלהם; נשיא הועד הפועל הציוני, נשיא הקונגרסים הציוניים בעשר השנים האחרונות – כזו היא, בקצור נמרץ, בראשי פרקים, פרשת דרכו של ל. מוצקין, המנהיג הציוני החביב על הבריות והמקובל על כל הסיעות והמפלגות, בעבודתו לעמו ולתנועת תחיתו.

מוצקין היה איש מלחמה מעודו; כל ימי חייו היו שלשלת ארוכה של מלחמות בלתי פוסקות, מלחמות כלפי חוץ ומלחמות כלפי פנים; מלחמה לכבודו של עם ישראל לזכויותיו האנושיות והלאומיות, לשווי-ערכו בעולם, למקומו ההוגן לו בסוד-עמים; ומלחמה לתקומתו הלאומית, לתחית רוחו וערכיו הלאומיים, חדוש יסודות חייו. אבל איש מלחמה זה היה קודם כל אציל הרוח ונקי הדעת, איש האמת וטהרת-הרוח הפשטנית, שאינה פוצעת דרך הלוכה ואינה מחזיקה טובה לעצמה, – צנוע, ונאמן וישר עם לבו, בחינת “הצנע לכת”, פרוש מ“העולם הזה” ומסתפק במועט, כאילו אין לו כלל חיים פרטיים משלו… מוצקין עשה הרבה לפוליטיקה הציונית והלאומית שלנו בתקופה האחרונה; הוא מלא תפקידים רפרזנטטיביים ממדרגה ראשונה כנשיא הועד הפועל הציוני, נשיא הקונגרסים הציוניים, נשיא ועד שליחי הארצות, שליחו ובא-כחו בפני חבר-הלאומים. אבל עיקר עבודתו היתה עבודה משרדית, כביכול, עבודה צנועה, נאמנה וחרוצה של “יושב אהל” שקדן ועמקן. ספרו הגרמני – שני כרכים גדולים – על הפוגרומים ברוסיא, ספרו הצרפתי על מצב היהודים בפולין, עבודתו האחרונה, עריכת ספר יסודי ומקיף על מצב היהודים בגרמניה אינם אלא דוגמא לדבר.

אבל יושב אהל זה היה איש הפעולה והמעשה במשמע המעולה, איש התנועה והצבור, פוליטיקאי חרוץ, מעורב בדעת עם הבריות ויודע ליתן מרוחו עליהם ולנהוג אותם. מי שיודע את מוצקין נשיא הקונגרסים לא ישכח לעולם את הרושם של קברניט מנוסה ונאמן, היודע להתגבר על כל סערה בחכמה, בטוב לב, בהומור מאיר וביושר למופת. באי הקונגרסים הותיקים לא יוכלו כלל לתאר לעצמם קונגרס בלי מוצקין. ואמנם, מיתתו של מוצקין היא קודם כל אבדה שאינה חוזרת לקונגרסים ולועד הפועל הציוני. מי יקום לנו תמורתו בימים הרעים האלה של מדנים ואיבה בין אחים?

עשרות שנים עבד מוצקין את עבודתו לעמו כחייל נאמן, שאינו יודע ליאות ואינו מבקש מנוחה. ואף כשתקפה עליו בשנים האחרונות מחלתו – זו המחלה “הציונית” האנושה, אשר הפילה כבר חללים רבים במערכותינו הראשונות: מחלת הלב – לא שינה את ארחות חייו של “מתמיד” איש החובה ולא נתן מנוחה ללבו החולה. שבע נפל למשכב – וקם והוסיף למשוך בעול, חולה ועיף ונטול מנוחה, והחדשים האחרונים לחייו היו דוגמא מבהילה לניצול איום, שהאיש הזה ניצל את עצמו ואת שארית כחותיו הדלים. לאחר השבועות הקשים של הקונגרס, לאחר העבודה המפרכת רבת הטרדות והמאמצים, שעבד כנשיא הקונגרס, יצא מיד לג’יניבה לועידה היהודית העולמית, עבד גם שם עבודה מאומצת וקדחתנית, נאבק עם עצמו, עד שהגיע לעמדה, שמצאה את בטויה בנאומו הידוע, – עמדת ה“חרם”. ואך חלפו ימי ג’יניבה יצא לברן, לקונגרס המעוטים הלאומיים, עבד עבודה קשה, מפרכת ומדכאת, מאחורי הפרגוד של הקונגרס, נלחם על כבודו של ישראל, שהקונגרס התעלם ממנו מתוך משוא-פנים לגרמניה, עד שלבסוף ראה הכרח לעצמו לוותר על עמדה פוליטית חשובה, שהוא עצמו היה מיוצריה, ולהתפטר מנשיאות לקונגרס. ומיד נגש לעבודת-הכנה לכנוס ועידה מיוחדת של באי-כח המעוטים היהודים, כדי לקבוע עמדה מוחלטת בשאלת היחס לקונגרס המעוטים. ומשם שוב לג’יניבה, ושוב שלשה שבועות של עבודת פרך, עבודה פוליטית, רבת-אחריות וחתחתים, על יד המושב השנתי של חבר-הלאומים, עבודה של ראש משלחת ועד הארצות, עבודת נשיא ויושב ראש במועצות ובועידות עם באי-כח מוסדות והסתדרויות יהודיות אחרות, לשם תכנית פעולה משותפת, עבודה של השתדלות ומאמצים מרובים עם ראשי הדיליגציות של צרפת, הולנד ונורבגיה בחבר-הלאומים. ואחרי ג’יניבה – לונדון, הועידה למען יהודי גרמניה, אשר ועד שליחי הארצות היה מן המזמינים אליה, ושוב עבודה רבת-אחריות ומאמצים – עד שהלב החולה, שלא ידע מנוחה חדשים וחדשים, לא עמד יותר במעמסה הכבדה, שהוטלה עליו. עם סיום הועידה הלונדונית נסתיימה פרשת חייו היפים, עשירי הפעולה והמאמצים והקרבנות של ל. מוצקין. על “במותיו” נפל.

ב

זכרונותי הראשונים על מוצקין, על אחד המעולים בדור ראשון לציונות, הם מסוף שנת 1901, מימי הקונגרס הציוני החמשי בבאזל (30–26 בדצמבר). הימים ימי תקופת הזהב בציונות, והקונגרס – אחד החשובים והטובים שבקונגרסים הראשונים. בקונגרס החמשי נוסדה הקרן הקיימת לישראל. נוצרה הסיעה הדימוקרטית, התבררו שאלות חשובות ויסודיות של “אוצר התישבות היהודים”, זכות הבעלות והפיקוח מטעם ההסתדרות הציונית, או הקונגרס, על הבנק, התבררו בצורה דרמטית במקצת עניני עבודת התרבות ומקומה בתנועה. ועם זה היו מורגשים כבר בימים ההם סימנים ראשונים של תסיסה פנימית בתוך התנועה, של אי-ספוק במצב הקיים בציונות, של בקשת דרכים חדשות וראשית דיפרנציאציה פנימית בתנועה לפי חילוקי-דעות ונטיות חברתיות. תסיסה זו באה לידי גילוי ביסוד הסיעה הדמוקרטית, שמוצקין, יחד עם ד“ר וויצמן, היה מיוצריה ומראשי המדברים שלה. הועידה המכוננת של ה”פרקציה" התקיימה בבאזל ימים מועטים לפני פתיחת הקונגרס, וכל הענין הזה של ה“פרקציה” בתוך ההסתדרות הציונית האחת והיחידה היה תמוה וקשה בעיני הרוב הגדול של צירי הקונגרס (ואפשר לאמר בודאות גמורה: ושל ההסתדרות הציונית כולה), כשם שתמוה היה וקשה ואפילו מגונה היה בעינינו ענין ה“אופוזיציה” ליוצרה ומנהיגה הנערץ של ההסתדרות – לד“ר הרצל. באתי לבאזל בלי סימפתיה יתירה לזרמים החדשים האלה ולמחולליהם הצעירים, פורצי גדר ומסורת בתנועה. בועידה עצמה לא הייתי – באתי לבאזל לאחר סיומה, ערב פתיחת הקונגרס (לא כציר, צעיר הייתי לימים מהיות ציר בקונגרס, אלא כאורח וכעתונאי), ועם זה היה לי יחס קבוע מראש לענין הפרקציה – יחס שלילי ל”מהרסי האחדות הציונית“, ואף גם נסינו, קבוצת צעירים באחת מערי גרמניה הדרומית, סטודנטים ומי שהיו עתידים להיות סטודנטים, להשפיע מרחוק השפעת עיכוב והפרעה לנטיות האלה. זכורני שהיתה לי חליפת מכתבים לפני הועידה (ואולי גם לפני הועידה המוקדמת במינכן, איני זוכר עוד את הפרטים) עם ד”ר ווייצמן: דרשנו לעצמנו ביאת-כוח מוגזמת בועידה, היינו בעצה אחת עם קצת חברים לדעה בברן, וכוונתנו היתה למנוע יצירת סיעה מיוחדת בהסתדרות. כציר לקונגרס שלחנו את הד"ר ישראל פרידלנדר (שהצטיין לימים באמריקה כפרופסור למדעי היהדות ונרצח באוקריינה בימי המהפכות והפרעות), ואף הוא התנגד לשאיפות האלה.

וכדרכה של קנאות-צעירים לא היה הלב נתון להסתכל הסתכלות טהורה ובלתי משוחדת באנשים האלה, שמרדו כביכול בהרצל ובעיקר המקודש של אחדות התנועה הציונית, ולהעריכם הערכת-אמת ואובייקטיביות. ואף גם זאת, כי דמותו הענקית ורבת הקסם של הרצל האפילה בצלה על המרדנים הצעירים האלה. ואף-על-פי-כן היה רישומם של הצעירים האלה עצום ואף סימפתי במדה מרובה, וזכר הרושם ההוא נחרת עמוק בלב.

זוכר אני ביחוד אחד הרשמים הראשונים והעמוקים מאישיותו ומכוח השפעתו של מוצקין הצעיר. הקונגרס החמשי התקיים מיום ה' בשבוע ועד יום ג' שלאחריו, בחמש שעות בבוקר. בשבת לא היו, כנהוג, ישיבות של הקונגרס, אבל ועידת ה“לנדסמנשפט” הרוסי שבקונגרס – בימים ההם היו האספות המוקדמות האלה בשעת הקונגרס ובמקומו ההזדמנות והאפשרות היחידה לועידה של ציוני רוסיא – השתמשה גם בשעות הפנאי של השבת כדי לדון על עסקי הציונות ברוסיא. בשבת לפנות ערב נכנס הד“ר הרצל לאולם הקונגרס הקטן בבית הקאזינו שבבאזל, הזכור היטב לבאי הקונגרסים הראשונים, שבו ישבו הרוסים ודנו על עניניהם, וביקש את רשות הדבור כ”ציר מקישינוב" מחוץ לתור הנואמים. את בקשתו נימק בזה, שאין לו פנאי לחכות עד שתגיע שעתו, כי טרוד הוא בענינים שונים, ולאחר שעה מועטת, במוצאי שבת עם פתיחת ישיבת הקונגרס, הוא צריך להרצות על עניני ההסתדרות. ראש האספה באותה שעה, וו. טיומקין, נענה בלי היסוסים וחששות להצעתו של ה“ציר מקישינוב” ונתן לו מיד את רשות הדבור. נושא נאומו של הרצל היה – קובלנה על ד“ר ברנשטיין-כהן, ראש “מרכז הפוסטה” של ציוני רוסיא, כלומר המורשה לעניני תעמולה וארגון של הציונות ברוסיא, אשר כלי מכשירו הקבוע והיחיד בעבודתו היה: מכתבים חוזרים כתובים בהקטוגרף, שפעולתם היתה גדולה בשעתם והרבה השפיעו מבחינת החנוך הציוני וביסוסה האידיאולוגי של הציונות ברוסיא. ד”ר הרצל קבל על ראש מרכז הפוסטה, שהוא משתמש בחוזרים אלה, שתכליתם היחידה היא לשמש את הציונות ברוסיא מבחינה תעמולתית וארגונית – לפוליטיקה של “אופוזיציה”, מבקר קשה ובצורה בלתי הוגנת את ההנהלה (ה“ועד הפועל המצומצם”) בווינא וחותר תחת המשמעת בהסתדרות. הרצל אמר מה שאמר ויצא. מיד קם מוצקין, בקש את רשות הדבור ל“סדר העבודה” והכניס אינטרפולציה: על יסוד מה נתן היושב ראש לציר מקישינוב ד“ר הרצל את רשות הדבור מחוץ לשורת הנואמים. דברים אלה, שנאמרו בתום-לב, לא לשם פגיעה והתרסה, אלא מתוך הקפדה פרינציפיונית על העיקרים הדימוקרטיים המקודשים, עוררו מחיאות כפים רועשות מצד האורחים, שרובם היו סטודנטים וסטודנטיות מן ה”קולוניות" היהודיות השונות שבשווייץ.

במוצאי שבת, בישיבת הקונגרס, הרצה ד“ר הרצל מטעם הועד הפועל הגדול על עניני ההסתדרות וצורתה. בימים ההם הורגש הצורך בבנין מחודש של ההסתדרות הציונית בהתאם לצרכי התפתחותה, לתפקידיה המרוחבים והמגובשים ולנסיון העבר. פרט קטן: הרצל הכין הרצאה מפורטת בכתב לכל פרטיה וסעיפיה של תכניתו ומסר אותה ביום השבת לפרופסור מנדלשטם, לעיון ולחוות-דעת, עד כמה הצעותיו מתאימות לתנאיה המיוחדים של הציונות ברוסיא. מנדלשטם, הפרופסור פזור-הנפש, איבד באיזה אופן את כתב היד, וכשהגיעה שעת ההרצאה ראה ד”ר הרצל הכרח לעצמו למסור לקונגרס את עיקרי הדברים בעל פה, וההרצאה הקצרה, הבהירה והמרוכזת, שהסבירה בפסקים מחוטבים את הפרובלימות העיקריות של ההסתדרות, הרימה מיד את הבירור בפלינום של הקונגרס לגובה בלתי רגיל. אחד הנואמים הראשונים בויכוח, לאחר הרצאות-מלואים של אוסישקין ובודנהיימר, היה ליאו מוצקין. אך הכריז היושב ראש באותה ישיבה, סגן נשיא הקונגרס מכס נורדוי: “רשות הדבור לה' מוצקין” – והנה פרצה הפגנה של סימפתיה, שלכמותה זכו עד אותה שעה רק האריות שבחבורה, הרצל ונורדוי: מחיאות-כפים רועשות באולם ומעל היציע, סטודנטיות מברן זרקו על הנואם מן היציע לבמה פרחים, שהכינו במיוחד לשם כך, וקריאות: הידד, מוצקין, הרעישו את האולם. מוצקין נבוך קצת מן ההפגנה, עמד שעה קלה תוהה ומשתומם, כאדם האומר: מה כל החרדה הגדולה הזאת, ופתח בהערה: בקשתי את רשות-הדבור לשאלה מעשית פשוטה, וזה גם יהיה תוכן דברי, ואני מודיע מראש, שאגרום לכם אכזבה ואין אני ראוי לתשואות-רצון שלכם. תוכן נאומו של מוצקין היה בקרוב זה: תקלה והפסד הוא לקונגרסים, ששני תפקידים, הפגנת הציונות כלפי חוץ ועבודה פנימית לספוק צרכיה של הציונות, משמשים בהם בערבוביה. אין גם מקום וצורך בקונגרס לשני התפקידים האלה גם יחד בכל שנה ושנה. ולפיכך הוא מציע, שיערכו מעכשיו לסירוגין שני סוגים של קונגרס, שנה אחת קונגרס להפגנה כלפי חוץ, דוגמת ועידות הקתוליים בגרמניה (“קאתוליקנטאג”) ושנה שניה – קונגרס לעבודה מעשית צנועה כלפי פנים.

וזוכר אני גם את רושם תשובתו של הרצל למוצקין, שהראתה את הרצל בכל זוהר כשרונו כנואם-אימפרוביזטור ומתווכח בעל מדרגה תרבותית עליונה. הנאום היה יפה, שלם ואמנותי בצורתו, נמרץ וחותך בתכנו ועם זה רק וחביב ועוטה הליכות כבוד ונמוס; במקום הפולמוס באה אירוניה דקה מן הדקה, המכוונת רק ליודעי חן. הרצל לא חיכה בתשובתו להמשך הויכוח, אלא ענה מיד על נאומו של מוצקין: כסבור אני, אמר הרצל, שטוב אעשה, אם אענה מיד למר מוצקין, שכן בכשרונו המיוחד לו הוא יכול לסלק את כל הוכוח כולו לפינה,שאין מן הראוי להכניסו לשם. הרצל הביע את התנגדותו להצעתו של מוצקין בדבר קונגרסים מיוחדים לשם הפגנה. “תנועתנו, אמר הרצל, נתונה לא רק בגידול אלא גם בדיפרנציאציה שגדלה והולכת, ואין להגביל את כח בטויה של זו באמצעי הפשוט ביותר של הפגנה כלפי חוץ. ולא עוד אלא שגם קונגרסי-העבודה שלנו יכולים להיות נושאים להפגנה, כפי שראינו זה עתה. וסכנה צפויה אולי למר מוצקין, שבקונגרס להפגנה יחלק את גורל אורחיו של “היליוגאבל” (שרגמום בפרחים, לפי המסורת). כך היו מתוכחים בימים הטובים ההם בציונות; כך היו מדברים אנשי השלטון ואנשי ה”אופוזיציה" אלה לאלה.

---

עוד שני מומנטים בקונגרס החמישי קבעו בזכרוני רשמים ממוצקין ומחבריו בסיעה הדימוקרטית. בקונגרס החמישי נוצרה, כידוע, הקרן הקיימת לישראל. לא בנקל עלתה להרצל יצירה זו שראה בה את עיקר ענינו ותפקידו של הקונגרס החמישי. פתאום קמה עליו התנגדות מ“ביתו”, מצד ידידו ואיש בריתו הנאמן ביותר, ד“ר בודנהימר. היוריסטן המצוין התנגד בהחלט ובכל תוקף ליצירת הקרן הקיימת בקונגרס החמשי על יסוד תקנות לפי-שעה, הוא ראה ברצון זה פזיזות וקלות דעת; אין לבוא אל העם לבקש ממנו כסף על-יסוד תקנות כאלה, שאין בהן קבע וממש. אין להכריז על יצירת הקרן הקיימת אלא לאחר שיקבעו ויאושרו תקנותיה בהחלט מטעם החוק האנגלי. האופוזיציה של בודנהימר, שהיה ידוע כידידו הנאמן של הרצל וסר למשמעתו – אופוזיציה תקיפה וחריפה, שאין לפניה חולשה ומשוא פנים, עשתה רושם עצום על הצעירים הדמוקרטים ונתנה את בעליה לחן בעיניהם. הסיעה הדימוקרטית תמכה בד”ר בודנהימר. הרצל רצה, שההחלטה בדבר יצירת הקרן הקיימת תקבע לא ברוב דעות אלא פה אחד, וכשראה שאין לשבור את התנגדותם של בודנהימר וחבריו אגב וכוח בפלינום, הכריז הפסקה; הרצל, בודנהימר ועוד שנים-שלושה מראשי-המדברים, נכנסו לחדר העתונאים שבבית הקונגרס, ושם נמשך הבירור, לכאורה ביתר חריפות וריתחה מאשר בפלינום, ולמעשה מתוך רצון נאמן למצוא מוצא המתקבל על הדעת. במקרה הייתי עד ראיה ושמיעה לאותו וכוח מ“אחורי הפרגוד” וזכורני שגם מוצקין השתתף בו, אף על פי שהרצל רגז עליו מתחילה ושאל אותו במדת-מה של חריפות בלתי רשמית: מר מוצקין, מאימתי נעשית אף אתה יוריסטן? וכדרכו של מוצקין הכניס גם בשעה זו את פשטותו ההגיונית וסייע מצדו למצוא את הנוסחא, שסוף סוף נתנה ספוק לשני הצדדים. והקרן הקיימת נוסדה, כשנתחדשה ישיבת הפלינום, מתוך הסכמה מלאה פה אחד.

מומנט דרמתי יותר, קשה מזה, היה בקונגרס החמישי – מחזה שלא נראה ולא נשמע דוגמתו עד השעה ההיא בקונגרסים ובהסתדרות הציונית, והוא – יציאת הסיעה הדימוקרטית מאולם הקונגרס, אגב פולמוס וחילוקי דעות בשאלת ה“תרבות”. מוצקין וחבריו היו, כידוע, ממחוללי התנועה למען עבודת חנוך ותרבות בציונות. הקונגרס החמישי מינה, כנהוג, ועדת-תרבות, וחבריה של זו התיחסו לתפקידם בכובד ראש למעלה מן המדה. בשם הועדה הרצו בפלינום מרטין בובר וד“ר ווייצמן ובססו את הצעותיה השונות (ד"ר ווייצמן הרצה רק על סעיף אחד מהצעותיה של הועדה – על ההצעה בדבר יסוד אוניברסיטה, או בית מדרש עליון); באותה הרצאה יצא ווייצמן גם נגד נורדוי שזלזל בנאומו בסטודנט העברי והפריח את האמרה בדבר “הסטודנט הקבצן” – (“בעטעל סטודענט”). ההצעות היו בכלל צנועות מאוד, ולא דרשו חלילה גדולות; ההצעה בדבר בית-מדרש עליון עברי, ולא יותר. ואף על פי כן באה התנגדות נמרצה להצעות אלה בהשפעתם של הרבנים ש. י. רבינוביץ וי. י. ריינס, שהכריזו כי הרס וחורבן לציונות ב”קולטורה“. אף דרישתם הנמרצה של המרצים מטעם ועדת התרבות והתומכים בהם בשעת הויכוח: מוצקין, הצייר טילמן, ד”ר קלוזנר, שעל כל פנים יעמידו את הצעותיהם למנין – לא נתקבלה. ההצבעה נדחתה לאחר בחירת ההנהלה והועד הפועל (פירושו של דבר למעשה: לאחר סיום הקונגרס), והסיעה הדימוקרטית, קרוב לשלושים צירים, ראתה הכרח לעצמה לעזוב את אולם הקונגרס לאות מחאה.

יציאה זו עשתה רושם עצום, אפשר לאמר רושם מדכא בקונגרס. זכורני שבמבוכה שקמה בקונגרס למראה יציאתה של הפרקציה, נגש אלכסנדר מרמורק, כולו רותח, זועם ומבוהל, אל הרצל שישב חוור אל שולחן הנשיאות: “אדוני הדוקטור, אמור מלה!” הדברים נאמרו, כביכול, בסגנון: “אדוני משה, כלאם”. כוונתו היתה, כנראה, שהרצל ינזוף בחריפות ביוצאים או שיציע לקונגרס להוציאם, וכדומה. אבל הרצל ענה לו בנחת: “אל נא באפך, אין אלה הגרועים שבתוכנו”.

ועינו החדה של הרצל לא הטעתו: מאלה יצאו מנהיגים ודברים לתנועה: ל. מוצקין, ויבדל לחיים – חיים ווייצמן.

“הארץ”, ט' חשון תרצ"ד, 8.11.1933

העתונים מודיעים:…“בעל היובל התנגד לעריכת חגיגה פומבית. בדגניה א', בה התחילה פעולתו ההתישבותית, תתקיים מסבה מצומצמת לכבודו: שם ינטע על שמו גן לאקלימטיזציה של עצי פרי טרופיים וסובטרופיים”. ויש יודעים להוסיף: בעל-היובל התחמק בעוד מועד מירושלים.

כמה אפייניים הפרטים הקטנים האלה לרופין! הוא מתנגד לחגיגה לכבודו, ואין לכפות אותו עד שיאמר: רוצה אני. הוא בורח מן הכבוד ומן המהומה של חג ונאומי-חג, אבל בדגניה א‘, בשעת נטיעת גן בוטאני, שישמש ל“תכלית”, שם אפשר יהיה למצוא אותו. זהו האיש, איש-המעשה, שאין בו כלום מן העסקניות. זהו החן והקסם המיוחד לאישיותו של רופין: איש הצבור הוא כולו, אדם בעל טמפרמנט צבורי, בעל הכרת חובה צבורית, אדם שעבד כל ימיו את עבודת הצבור ולא אמר מעולם: “מה לי בטורח הצבור, מה לי בדיניהם, שלום עליך נפשי!” – ועם זה אין כמוהו רחוק מן הטפוס המובהק של העסקן הצבורי, שאי-אפשר לו בלי קצת אטמוספירה של רעש, של שררה ומשרה, של שכרון-כבוד, של מליצה ומלוליות סנטימנטלית ו“הירואית”. רופין רחוק מכל זה כרחוק איש המדע וההסתכלות משאונו והמונו של “יריד”. זה עשרות שנים עומד האיש בשורה הראשונה של מערכת-הכבוד הלאומית שלנו, אבל מעולם לא הרגיש שכן שלו במרפקיו, מעולם לא נדחק ולא התאמץ לעלות לדוכן. בחשאי היה נכנס, שלא בטובתו, בעל-כרחו כמעט, מתוך הכרח של חובה, ובחשאי היה יוצא, בלי דרמטיות, בלי דפיקה בדלת, מתוך קורת-רוח אירונית במקצת על הפרישה, מתוך מדת-מה של ספוק ושמחה על האפשרות להתבודד לזמן-מה בד’ אמות של הלכה ומדע. מי זוכר מתי נכנס רופין לאכסקוטיבה, מתי יצא ומתי חזר? לא היו אלה “מאורעות”. בעצם לא היה משתנה דבר בדרך חייו ועבודתו לא בכניסתו ולא ביציאתו. גם בשבתו במשרדי האכסקוטיבה היה גודר לעצמו ד' אמות משלו, ואף בשעה שסערו מסביבו מאורעות, לא היה יוצא מגדרו, לא היה נסחף בסערת האימוציות ולא היה בטל מעבודתו הפשוטה, המפוכחת. דרך התגובה האימוציונלית לא היתה מעולם, אף בשעות הקשות ביותר, דרכו, מעולם לא הלך אחרי אילוסיות, עינו הבהירה והחודרת לשרשם של דברים לא הכזיבה מעולם. בעצם היה תמיד איש-המדע, בעל האפקים הרחבים והבהירים, איש הדעה הצלולה והדעת המקיפה והמעמיקה כאחת. יש בו ברופין מדה גדולה של מצפון אינטלקטואלי, אותה המדה, המביאה לסגולה היקרה של “כנות הירואית!”, של אהבת אמת זהירה ומחמירה על עצמה, שאינה מסתגלת לצרכי השעה, או השוק, אינה עונה אמן אחרי שקרים מוסכמים, שדעת ההמון נוחה מהם, ועם זה אינה מחזיקה טובה לעצמה, כאילו מדה זו היא ממדותיהם של כל ראובן ושמעון.

---

יסודיות מדעית ובהירות מופלאה, שקופה וצלולה – אלה הן הסגולות, המיחדות את רופין איש-המדע ואיש-המעשה, את הסוציולוג, האיקונומיסטן, יוצר מפעלי ההתישבות, ראש המוסדות המיישבים. אין כרופין יודע לסקור את החומר, למשול בו, לעשותו שמוש. בספריו היסודיים על ההתישבות, על בנין הארץ, על הסוציולוגיה של היהודים מצאו את תקונם-עבודם אוצרות של חומר, שלא נמצאו לפניו במדה זו ובצירופים אלה לשום חוקר ומלומד. ורוח החיה, הנותנת נשמה וצורה לכל החומר העצום הזה, הוא השכל הבונה, פשטני ועמקני כאחד, צירוף מיוחד במינו של שכל בריא ותבונה חודרת. רופין לא היה מעולם מאנשי ה“דוקטרינה”, מאנשי העיון המופשט, המקדים הלכה למעשה ולעובדא. חוש-מציאות מובהק שמר אותו תמיד מתקלותיו ומסכנותיו של המדע בסגנונו הגרמני. היתה בו תמיד מדה גדולה של מעשיות, הוא הקדים תמיד מעשה להלכה, אם כי מעשהו היה תמיד טבוע בחותמה של שיטה ולא היה בו כלום מן הארעיות והמקריות, מן הפעולה הסמויה, שלא זרחה עליה שמשה של הכרה. אין זה אולי דבר שבמקרה, שרופין עסק כמה שנים במסחר קודם שנכנס להיכלו של המדע. מעולם המעשה בא אל המדע; המעשה לבדו לא נתן ספוק לרוחו. ואף במדע לא נהפך ל“מומחה” בסגנונו הגרמני; הוא ביקש את האפקים הרחבים, את הצירופים הגדולים, את הסינתזות המקיפות של הרוח האנושי. האינטרס המדעי שלו מחבק את מדעי הטבע ואת מדעי הרוח לצירופיהם ולענפיהם השונים. כמעט בזמן אחד הוא מסיים את למודיו בפקולטה למשפטים ובפקולטה הפילוסופית וזוכה לשני כתרים אקדימיים, ובאותו זמן עצמו הוא זוכה בהיסח הדעת להצטיינות מיוחדת בשדה מדעי הטבע: הוא מקבל את פרס-הקל החשוב – ששת אלפים מרק: סכום לא קטן בימים ההם – בעד ספר על ה“דרוויניזם ומדעי החברה” (והוא מצטיין גם כמתימטיקון, ובא"י היה כמדומני הראשון, שעסק בתצפיות אסטרונומיות בשמיה הבהירים של הארץ). וההיקף אינו מתפרנס על חשבון התוכן; התוכן בכל עבודתו הספרותית והמדעית של המלומד הצעיר –ספרים ומחקרים בסוציולוגיה, בדימוגרפיה ובסטטיסטיקה של היהודים – הוא יסודי, ועם זה בהיר ופשוט, וטבוע בחותמו של אותו המצפון האינטלקטואלי, המיוחד לרופין.

---

ואף זוהי ממדתו של מצפון: ארתור רופין אינו מזדרז לפתור לעצמו את הפרובלימה היהודית על רגל אחת, כדרך הנוער הציוני בימים ההם, שכורי התנועה החדשה. ימים רבים הוא שוקל ובוחן, חוקר ומעיין ושואל לנתיבות עמו בעולם. מצעדיו הראשונים ואילך – אם לא להביא בחשבון אותו חבור על הדרוויניזם – הוא מבקש את שדה פעולתו הספרותית והמדעית בתוך עמו, אבל אין הוא עונה אמן חטופה לתנועת התחיה בישראל, הוא הופך בה והופך בה לאור מצפונו המדעי – עד שזרח עליו אורה במלואו. במהדורה הראשונה של “היהודים בזמננו” (1904) הגיע כבר למסקנותיה השליליות של הציונות, לחזות קשה שלה על קיומו ואפשרות קיומו של עם ישראל בגולה, אבל עדיין לא הגיע למסקנותיה החיוביות הגמורות. ומשהגיע אליהן – שוב לא עמד בחצי הדרך, לא הסתפק בהלכה ובהודאת-פה בלבד, אלא עמד ועשה מעשה, עלה אל הארץ, מתחלה לשם חקירה ודרישה ובדיקת-היסודות ואחרי-כן לשם תכלית-חיים ותוכן-חיים. כי כך דרכו של האיש הזה, שאינו יודע לעצמו, בחייו הפרטיים, את הסתירה בין ההלכה והמעשה, ואינו מוצא ענין בהלכה, שאין עמה מעשה. מתחלה, כשהתחיל מתבונן וחוקר בחייהם של היהודים בגולה, יצא לארצות ההמונים היהודים, כדי לשאוב מן המקור (וכך הוא נוהג עד היום; לשם מחקריו בסוציולוגיה של היהודים בקר וחקר בשנים האחרונות ברוסיה הסובייטית, באמריקה הדרומית). ולימים, כשהגיע לאמונה שלמה בציונות, עלה אל הארץ לקשור בה את גורלו ועתידו האישי. ארתור רופין היה אחד הראשונים המעטים, אם לא הראשון, מציוני גרמניה בימים ההם, שהסיקו את המסקנה ההגיונית ההכרחית מציונותם ועלו אל הארץ, לחיות את חייה, לסבול את ענשה ולעשות לבנינה.

חלוץ היה האיש במשמע הפשוט והמעולה של מלה זו, אשר בימים ההם עוד לא השתמשו בה; הוא שלם מס כבד לחלוציות זו שלו: הוא חלה בארץ במחלת-טיפוס קשה, וימים רבים התענה בבית-החולים ביפו, שהיה דומה יותר ל“הקדש” בטעם “הימים הטובים ההם” מאשר לבית-חולים מודרני, ואף-על-פי-כן לא נבהל ולא שב על עקביו.

הוא בא אל הארץ בימים קשים לישוב, בימי משבר לחקלאות, ימי דכאון ורוח נכאה לישוב כולו. אבל שוב עמד לו מצפונו המדעי; הוא לא נתפס להלך-הרוח הכללי, לדרך התגובה האימוציונלית הסמויה, המקובלת בעולמנו, אלא חקר ודרש, הסתכל בארץ בעינו הפקוחה והבהירה, והגיע למסקנות חיוביות, אם כי זהירות ושקולות.

ומשעלה אל הארץ להשתקע בה, כבר מצא בישוב דעת-קהל מוכנת – כנגדו: יותר מדאי גדולים היו ההבדלים הנפשיים והתרבותיים בין “עסקני הישוב”, הרומנטיקים התמימים-הנלהבים, ובין “הגרמני” הזה. ר' בנימין הגדיר את היחס הכללי של עסקני הישוב בימים ההם לרופין כ“פתולוגי” כמעט.

ואף השגותיהם ונמוסיהם של אנשי הישוב בכללם בימים ההם לא היו עשויים לעודד ולחזק את רוחו של החלוץ הגרמני. השגות אלה מצאו את בטויים באנקדוטה אפיינית, שמוסר ר' בנימין: יהודי אחד מקישינוב נטפל לרופין ובקש ממנו שיסייע לו שיקבלו את בניו בתוך “יתומי קישינוב”. רופין שאלהו: היתכן? הרי בניך אינם יתומים! וקבל תשובה: “וכי מוטב היה לך אילו נהרגנו גם אנו בימי הפרעות? מה איכפת לך אם חיים אנחנו?”

ואף-על-פי-כן לא נפל עליו לבו ולא רפו ידיו. לא ארכו הימים – והאידיאליסטן-הריאליסטן הזה כבש את שדה-פעולתו, כבש את הלבבות. המזיגה הרופינית המופלאה של מעשיות ואידיאליזם יישרה כמה הדורים, פישטה כמה עקמומיות שבלבבות. מצד אחד ידע להעמיד על דעתו, לא נסחף בזרם ולא הסתגל ל“רצון” הצבור. אבל מצד אחר הרגישו מיד הכל, כי האיש הזה אינו מבקש גדולה וטובת-הנאה לעצמו, כי רחוק הוא מכל פוזה ותיאטרליות, מן ההתלהבות המלולית, המבקשת את הגדולות ואינה יודעת להשיג אף את הקטנות, כי טהור הוא האיש וכוונתו טהורה, והוא יודע לעשות, לוותר, ליתן, להקריב ולהסתפק לעצמו במועט שבמועט – וכך השלימו עמו בזה אחרי זה אנשי הלב והנפש שבישוב. עבודתו השיטתית, המתמדת, הנאמנה, המחדשת יסודות ויוצרת ערכים, נצחה את הלבבות. הוא התחיל ב“קטנות”, עשה את עבודת “המעבדה” של הציונות, את אלף הענינים היסודיים-הקטנים, המצטרפים בסופם למפעלים גדולים, הכשיר לאט-לאט את הקרקע ואת הלבבות, הניח את היסודות ההכרחיים-החדשים למפעל ההתישבות החדשה; בקש דרכים ליצור את האכסמפלרים הראשונים של פועל עברי חקלאי אמתי, את הדוגמאות הראשונות לחקלאות עברית חדשה, לחקלאות העומדת על עבודת יהודים, למשק מעורב, בקש דרכים להתגבר על חבלי היצירה הקשים ונכנס לשם כך בברית עם השאיפות החברתיות החדשות, שלקחו את לב הפועל העברי החדש; ידע להתקרב ולמצוא מסלות לתנועה רומנטית ו“בלתי מעשית”, זרה ומוזרה לו לכאורה, כתנועת “השומר” ולעשותה שמוש לתכליות מעשיות מאד; ידע לגשור גשרים על נגודי נטיות, דעות, השקפות-עולם, לקנות לו ידידים ושותפים לפעולה בין חרדים ורדיקלים, בין אכרים ופועלים, בין אידיאליסטים נלהבים ואנשי-מעשה מפוכחים; ידע ליצור או לעודד את יצירתם של המכשירים, של הפעולות והמפעלים הראשונים של ההתישבות החדשה מטעם ההסתדרות הציונית – את המשרד הארצישראלי ואת חברת הכשרת הישוב, את כנרת ואת חולדה, את דגניה ואת מרחביה; ידע לעורר ולהפעיל את האיניציאטיבה הפרטית בניצניה הראשונים, ידע ליצור ולעודד מפעלי תרבות ואמנות ולהעניק להם ביד נדיבה ורחבה משלו; ידע לקשור קשרים עם גורמים חשובים אחרים בבנין הארץ: עם אדמונד רוטשילד, עם יק“א, עם חובבי ציון, ולעוררם לפעולה משותפת עם ההסתדרות הציונית. וכל זה מתוך שיטה, מתוך תכנית, מתוך שאיפה אחת מרכזית, מתוך אמונה אידיאליסטית גדולה וכשרון מעשה ריאליסטי מצוין, מתוך הירואיזם שקט וצנוע. “הארדיכל השותק” קרא לו מישהו. באמצעים מועטים, אפסיים, התחיל את עבודתו ההתישבותית. שלש מאות אלף פרנקים (ארבעת אלפים לא"י) – זה היה כל ההון שברשותו. ולאט-לאט, במשך השנים, באו המיליונים. כי על כן ידע את סוד הסבלנות ושקידת-נמלים. ביום קטנות לא נתיאש מן הגדולות, וביום “גדולות” לא זלזל בקטנות; בשעת השכרון של ה”מכסימליזם" לא התבייש להיות מן המינימליסטים.

---

אותו הירואיזם שקט וצנוע – עמד במבחן קשה בימי מלחמת-העולם – ויצא בשלום. ג’מאל פחה העריץ, שונא-הציונות בעל העין החדה, שהרגיש בסכנתו של “מינימליסטן” זה, גרשו מא"י. אותו יום היה יום עברות ואסון לישוב. אבל רופין, איש החובה והעבודה, ידע להפוך גם את הקללה לברכה. הוא יצא לקושטא, בא בדברים, כנתין גרמני, עם הציונים ועם עסקנים יהודיים בארץ מוצאו ועשה עבודה פוליטית רבת ערך ותוצאות לשם לחץ על הממשלה הטורקית, בעלת בריתה של גרמניה, לשם הגנה על הישוב בארץ-ישראל מפני זעמם של עריצים. בקושטא התחילה גם פעולתו הנהדרה לסדור עבודת העזרה לישוב מאמריקה ומארצות אחרות – אותה עבודת-העזרה הכבירה, שאין דוגמא לה למאמצים, לכשרון המעשה, ליד רחבה ולפעולת-ארגון, ושהצילה את הישוב מכליה ואת אנשיו ממיתת רעב. ובאותם הימים מצא גם פנאי לכתוב את ספרו החשוב “סיריען אלס ווירטשאפטסגעביעט” ותכן את חבור ספרו “בנינה של ארץ-ישראל” (נדפס בברלין בשנת 1919).

ובשובו אל הארץ בשנת תר“פ כבר מצא דעת-קהל בישוב מוכנה – בעדו. עכשיו ידעו הכל: זהו האיש; מפעל ההתישבות המחודש יהיה בידים אמונות. ו”הארץ" כתב לבואו: “יש תכנית, זה העיקר; יש נסיון רציני לשער ולתאר את דרכי בנין הארץ; יש דעה קבועה ומסוימת, מה נחוץ ומה מיותר, מה קודם ועל מה כדאי לוותר; יש רצון להתנגד לקפיצות ולמקריות; יש מחשבה בהירה, שתסביר לנו את נחיצותו של כל צעד, את תעודתם האחרונה של כל מסמר ואבן”.

---

יארכו הדברים ביותר, אילו הייתי בא לעמוד – ולוא יהא בראשי-פרקים ובפרשות-דרכים – על פעולותיו ומפעליו של רופין להתישבותנו החדשה במשך שש-עשרה השנים האחרונות האלה, בתוך האכסקוטיבה הציונית ומחוצה לה. אין זה מענינם של הקוים הכלליים האלה לדמותו ולפעלו של ארתור רופין, כשם שאין זה מענינם ליתן הערכה לעבודתו המדעית, לנתח את מפעלו הגדול לסוציולוגיה של היהודים, או אך לעמוד על גופי הלכותיו ויסודותיו, וכשם שאין זה מענינם לספר על פרשת עבודתו הפובליציסטית החשובה, או לעמוד על תוכן הרצאותיו המצוינות וכבדות-המשקל בקונגרסים. האיטאפות ידועות: קנית העמק, יישובו, הרחבתה של חברת הכשרת הישוב, מאמצים גדולים ונאמנים ליצירת מוסדות ומכשירים כספיים חדשים לצרכי ההתישבות הכפרית והעירונית, מהם שהצליחו (בנק הפועלים, הבנק האפותקאי) ומהם שלא הצליחו (החברה הגדולה להשקעות), מאמציו לשם תכליות ממשיות של הרחבת הסוכנות, המפעל להתישבות יהודי גרמניה, ה“חולה”, חברת ההתישבות, חברת המים, המכון למחקר ולתכון כלכלי ועוד ועוד. הרבה טרח ועמל ועשה ויצר בתקופה גדולה זו שלאחר המלחמה (ועם זה מצא פנאי לעבודה מדעית חשובה, וזה עשר שנים הוא יושב בקתדרא לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים). דרכו לא היתה סוגה בשושנים כלל וכלל. לא מנעו ממנו וממפעלו בקורת חריפה, חריפה ביותר (ועדת סימון-די לימה, ועדת-החקירה, המאוחדת מטעם הסוכנות המורחבת), ביחוד בשל יחסו להתישבות הפועלים, למושבים ולקבוצות. וגרועה מזו: האיש הזה, סמל הטהרה האישית ונקיות-הדעת, נעשה מטרה לחציהם המורעלים של מוציאי לעז ורודפי סנסציות, אשר אין אלהים בלבם. רגש של צער ובושה תוקף אותך, כשאתה נזכר היום, יום חגו של האיש הדגול הזה, באותה התקפה עתונאית פרועה ומחוסרת-מצפון. אבל דוקא בימים הקשים ההם נתגלה כל היופי הנפשי של האיש, נתגלתה כל חכמת-החיים הנעלה שלו: זוהמת-הרחוב לא השביתה אותה מטהרה…

הוא עומד לפנינו, בדומה למורה הגדול לתנועת התחיה בישראל, “נקי-דעת, צנוע וטהור בסתר כבגלוי, בטוח באמתו ובדעת אחרים לא תלוי, בהיר-עין ותקיף”, ועם זה איש הבינה הבונה, “ארדיכל שותק”, היודע להסתכל בחיים הסתכלות טהורה ורבת-הסליחה, אדם “מחוסר-פתוס”, כביכול, אשר לו התכונה האצילית של אש עצורה בלב, היודע תמיד למשול ברוחו. לבלום את רגשותיו ולהסתירם מעיני השוק, – אדם שדעתו תקיפה ודבורו כמעשהו בנחת.

“הארץ”, ז' אדר תרצ"ו, 1.3.36

א: עם האסון

מעשה הרצח המתועב, שאחד הגדולים והטובים מבני האומה העברית, ד"ר חיים ארלוזורוב, חבר ההנהלה של הסוכנות היהודית ומנהל עניניה הפוליטיים, נפל לקרבן לו, אינו יכול לשמש בשעה זו נושא להערכה פוליטית: עדיין לא הגיעה השעה לכך. אף ברגע קשה זה של כאב נאמן ואבל יחיד – אל נשכח את חובתנו אל הכלל. חובה זו פירושה, קודם כל – דעה צלולה, כבוש היצר, זהירות והכרת אחריות, המבליגה על עצמה. לפי שעה אין בידי איש ידיעה ודאית אלא על עצם האסון בלבד; על סבותיו ומחולליו אנו יכולים רק לשער השערות – והשערות, אף אם הן מתבקשות לכאורה מאליהן ואף אם הן נראות כביכול כחוליא הכרחית בשלשלת של נסיונות מרים ועובדות מכאיבות, אין בהם כדי מסקנה ודאית ומשפט חרוץ. יחס הכבוד והחבה למנוח, איש הבינה השוקלת והדעה הצלולה בכל מסבות החיים והפעולה, מחייב שלא נוסיף רוגז על מכאוב ולא נרבה מבוכה בעולמנו על-ידי משפטים נמהרים של שעת רתחה. חובתנו ועניננו הוא להבליג על הכאב הגדול, לשמור על שווי המשקל הנפשי שלנו ולסייע מתוך כך להוציא משפט לאשורו. אל נכביד לאורגנים הממונים על הבטחון הצבורי את תפקידם הגדול.

היש צורך, שנגנה את מעשה הפשע המזעזע? יהיו מי שיהיו העושים, יהיו מה שיהיו הנמוקים שהביאום לכך – אין מלים בלשון לסמן את השפלות התהומית שבמעשה. הרוצחים הרימו את ידם על אחד מיחידי הסגולה, אשר כל שאיפת-חייהם ותוכן-חייהם הם להרבות שלום ותרבות וכבוד בעולם, להאיר לבני-אדם עלובי חיים וגורל את דרכם, דרך הבנין והתקומה.

בשעה זו אין לנו אלא לעשות את המעשה האנושי הפשוט והטבעי – ליתן שם ודברים לכאב שבלב, לתנות את אבלנו ברבים, להביע את הצער האנושי והיהודי הגדול על האבדה הגדולה, שאבדה לעם ישראל, על תפארת-אדם-וחיים, שנגדעה ביד רשע.

חיים ארלוזורוב, מנהיגה הצעיר של תנועת התחיה והבנין בישראל, לא זכה באורו מן ההפקר; הוא קנה אותו במאמצי-יצירה גדולים ונאמנים, בסגולות רוחניות ונפשיות מצוינות, באינטלקט מעולה, בכשרונות מזהירים של נואם וסופר, בהשכלה חברתית, מדינית וכלכלית מקיפה, בתבונה חודרת לשרשם של דברים, בחוש-מציאות מצוין. הוא קנה אותו במדה גדולה של “אידיאליזם ריאליסטי”, של אידיאליזם, שאינו מתנשא לשדד את המערכות בהבל פה, בלשון מדברת גדולות, אלא הוא משכיל אל המציאות, חותר לעמוד על מהותה וחוקיה, מתרחק מן האילוסיה, מן ההשליה העצמית, מערפלי הדמיון והמדוחים, שהלב השוטה נמשך אחריהם והיונקים מיצרים, שלא זרחה עליהם שמשה של הכרה, ומן החלומות הפורחים בתכלת האיתר. צעיר היה האיש, ושירת חייו לא הגיעה אפילו לאמצעיתה – חייו קופחו קודם שהגיע למעלה ההר, למחצית חיי אנוש רגילים עלי אדמות. ועם זה ידעו והרגישו הכל: הנה אחד המעטים, אשר קוראו לעשות שליחותה ההיסטורית של האומה, להאיר את נתיבותיה ולכבוש לה דרכים חדשות. חיים ארלוזורוב, העסקן הצעיר, היה בעיני רבים וטובים המנהיג לעתיד, האיש אשר הוטל עליו להמשיך את שלשלת הזהב של מנהיגי הציונות ומקימי חזון הדורות במפעל.

לא כמתנת חסר ניתנה לו תעודתו בישראל. דרכו לא היתה סוגה בשושנים, וגורלו לא שפר מגורלם של המנהיגים רבותיו. “נכלי האובייקט”, הרוח הרעה, רוח דכא ומרירות, הרובצת לפתחנו יום-יום, כל פרשת הלבטים והפגעים, האוכלים את התנועה ואת המפעל ואת אישיהם בכל פה, היו בו להשביעהו מרורים ולעשותו מטרה לחצים של פלגות ומפלגות. אבל הוא לא נכפף ולא נשבר, כי לא רק איש המחשבה והאנאליזה היה אלא גם איש הפעולה והמלחמה; הוא ידע “להשיב מלחמה שערה”, ובסערתה חושלה רוחו. פגעינו ולבטינו, הקטנים עם הגדולים, שמשו לו דחיפה ודרבן לפעולה. פגעיה של כנסת ישראל בגרמניה עוררו אותו יותר משעוררו כל עסקן ומנהיג אחר – חוץ מד"ר ווייצמן – לבקש דרכים ולתכן תכניות לפעולת עזרה קונסטרוקטיבית. הימים האחרונים של חייו הקצרים ועשירי התנועה הוקדשו לפעולה זו. בלב דואב וכואב על שברם של המוני בית ישראל, הגדול מני ים, אך בנפש עורגת לפעולה, למעשה, למלחמה, שב לפני ימים מעטים מנדודיו בגלויות ישראל שבאירופה המרכזית והמזרחית. גרמניה, שהיא כגיהנום לישראל, לא פגעה בו; מחזות-האימה של סבלות האומה לא שברו את רוחו ורצונו. ודוקא כאן, במולדת הפורחת, בעיר הראשונה לישראל הקם לתחיה, על קרקע פעולתו ויצירתו לעמו – פגעה בו יד מרצחים, כאן נפל שדוד בחשכת ליל-עברות…

והלב הומה וכואב: חבל על האי שופרא!

“הארץ”, 18.6.33

ב: ליום ה“שבעה”

נאומיו והרצאותיו, ספריו ומאמריו של ארלוזורוב יש בהם חומר רב למהותו, למחשבתו ולדרך מחשבתו של האיש. את החומר הזה כדאי ללמוד וללמד: הרבה מתכנה ומבקשת דרכיה, מלבטיה וממלחמותיה של הציונות בתקופה האחרונה גנוז וגלום בו. אבל לא די בו בשביל להעמידנו על דמותה וסודה של האישיות, כי על כן אין החומר “מחייב” עוד את הצורה המיוחדת והיחידה במינה. אותה מזיגה מופלאה, אחת ויחידה, של כחות רוח ונפש, של מחשבה, רצון, הרגשה ואינסטינקטים, של סגנון-התרשמות וסגנון-הבעה, – אותה מזיגה חד-פעמית המעמידה את האישיות, לא ניתנה להרכבה או להפרדה “ליסודותיה”, לא ניתנה להגדרה. אפשר רק לעמוד עליה מתוך הסתכלות בלתי-אמצעית, לקלוט אותה בכללותה ובשלמותה כמחזה-טבע או כיצירה אמנותית.

אותה מזיגה מופלאה, אנושית ויהודית, שהעמידה את האיש היחיד ארלוזורוב, ברכת יצירה היתה בה, ברכה של תורת חיים ודרך. חיים ארלוזורוב היה מאותם יחידי-הסגולה, האישים הסינתטיים בישראל בתקופת התחיה, אשר חיים ווייצמן ציין אותם פעם כ“יהודי הגבול”, “גרענציודען”, שגורלם וסגולותיהם העמידו אותם על הגבול שבין מזרח ומערב, וספירת פעולתם והשפעתם היתה פתוחה כלפי מזרח ומערב כאחד. בדומה לווייצמן היה גם ארלוזורוב “יהודי הגבול”, יוצא המזרח היהודי, איש האינסטינקטים, המסורת וה“סטיכיה” של הגיטו היהודי במזרחה של אירופה, אשר התערה והכה שרשים בתרבותו של המערב. אבל בהבדל מווייצמן היה חינוכו ועיצוב אפיו משחר ילדותו במערב. בית-הספר היה נכרי, הסביבה – נכרית, כל הרשמים וההשפעות, שהאדם-הילד סופג יום-יום ושעה-שעה בסביבתו ושמטביעים בו חותם לא ימחה, מעולם נכרי באו לו. החנוך והסביבה היו גרמניים, פרוסיים-ווילהלמיניים, והילד וויקטור לא נשתנה לכאורה בצביונו, בשאיפותיו ובנטיותיו מחבריו לגימנסיה בעיירה הפרוסית. סח לי המנוח, שפעם אחת חלק מכות, ביחד עם חבריו לבית-הספר ובראשם, לחבר אחד על שאביו הצביע בבחירות לרייכסטאג על-פי הרשימה הסוציאל-דימוקרטית. ואף-על-פי-כן לא נהפך ל“גרמני” – יהדות אינסטינקטיבית-מזרחית, פרי ירושת דורות, ישרנות אנושית, תבונה בהירה, השקודה ועמלה על שרשם של דברים – שמרו עליו מפני השקר שבטמיעה. מן הגרמנים לקח רק את היסודיות והשיטתיות, את האינטרס המדעי-העיוני, את הנטיה לחקירה המדעית. ואלו כל דרך-מחשבתו וסגנון-מחשבתו, המיתודה והתכלית, הגוון והריתמוס של מחשבתו החברתית-הפוליטית היו “אנגליים”. ארלוזורוב היה רחוק מן המיטפיסיקה הגרמנית, אם כי על ספסל-התלמידים באוניברסיטה שקד על הפילוסופיה הגרמנית וודאי גם נבחן בה. מחשבתו הבהירה-המעמיקה היתה עם זה חיונית-מציאותית. הוא היה אמנם איש הפרינציפים, איש האמנות והדעות והרצונות, הקבועים בלבו של אדם המעלה ומאירים לו נתיבות של פעולה ויצירה. אבל מעולם לא היה איש הדוגמה והדוקטרינה, לפי הנוסח הגרמני או הסלאווי. ישר היה האיש וישרני, ישר-מחשבה וישר-צעד, אבל לא היה בו ממדת ה“קו הישר”, ההגיוני-המופשט, שאין לו מקום ביחסי חיים ומציאות ושעלול להעשות, במסקנותיו הישרות-הקיצוניות, שליט עריץ לחברה ולהביא עליה הרס וחורבן. דרך המחשבה הפוליטית הדוקטרינית של הגרמנים ושל הרוסים, הטבועה בחותם עריצות-של-הגיון והעשויה להביא, כפי שלמדנו הנסיון. ב“קו הישר” לטירור ולחורבן, לא היתה מעולם דרך מחשבתו של ארלוזורוב. הסימפתיות הפוליטיות של ארלוזורוב היו נוטות תמיד לסגנון האנגלי, לזה, שיש עמו לא רק מדע מדיני אלא גם אמנות מדינית, אמנות-חיים וחכמת-חיים. התורה והמדע, ההשכלה החברתית, הפוליטית והכלכלית – עיקר תפקידם הוא לשמש לאותה אמנות עליונה. האינסטינקט, חוש המציאות, חוש המדה והצורה, כשרון הפעולה – כל אלה עדיפים מן המדע המופשט, מן הדוקטרינות ההגיוניות-המסקניות. ומכאן הגמישות הרוחנית, אשר הפסלנות השטחית של אנשי הקו הישר נוטה לראותה כפגם מוסרי.

ארלוזורוב היה פרו-בריטי רק מתוך חשבון פוליטי-יהודי. הוא היה קרוב ברוחו לסגנון הפוליטי-האנגלי, לאותה תפיסת-המציאות החיונית, אשר שמרה על אנגליה מפני רוב הזעזועים והפורעניות הפוליטיים, שעברו על עמי יבשת אירופה, – לאותה תפיסה חיונית, העושה את הפוליטיקה של אומה פרוצס של גידול אורגני והסתגלות אורגנית. לא זעזועים, שבירה ומהפכות כמצוות הדוקטרינה, אלא התפתחות מודרגת-אורגנית, מתוך חלופי-חמרים וצבירת כחות ופלוג-אברים, המקיימים את האחדות הפנימית של האורגניזם, את חסנו ואת כחו להתנגדות, אף לאחר שכל תאיו נתחלפו אחד אחד באין רואה.

זו היתה “מהותו” הפוליטית של ארלוזורוב; זו היתה גבורתו, וזו היתה גם “חולשתו”. אנו, חניכי המיתודה הפוליטית של הרוסים והמחשבה הפוליטית של הגרמנים, לא הבינונו לו על-פי-רוב. הוא לא היה “שלם” בעינינו די צרכו, לא היה “פרינציפיוני” למדי; וותרן, פשרן היה בעינינו. הפסיכולוגיה ההמונית שלנו, שאינה מבחינה בין מחשבה למציאות, בין צורך ליכולת, בין התביעה האידיאלית ליחסי הכחות הממשיים, – זו שאומרת להתגבר על כל פגעי המציאות בכח מסקניות, ההגיונית והיורידית, בכח הנוסחאות וה“שלמות” שבתביעה, לא יכלה להבין לאדם כארלוזורוב. וטעות היתה בידו, כי היה מעריך הערכה מוגזמת את כח השופט ואת דעתם הצלולה ואת תבונתם המעשית של ההמונים. בימי צרה ומבוכה לא הלך בדרך ה“טבעית” והנוחה של תגובה אמוציונאלית, אלא העיז לכבוש את יצרי הלב, להבליג על הרגשות כאב וחרון, ולהסתכל במציאות בעינים פקוחות. בימי מרירות ואכזבה וזעם העיז להזהיר מפני “המלחמה בכל העולם כולו”, להטיף למנוחה פוליטית ולבקשת בעלי ברית פוליטיים. בימי פסיכוזה וזעזועי נשמות עד עמקי מצולותיהן העיז לחשוף שרשים סמויים של הדברים לקרוא ל“מעשים קטנים”, לחובת-עבודה, אשר ה“שלמים” והממריאים אל תכלת האיתר בוז יבוזו לה. דומה היה, כאילו בקש האיש את האי-פופולריות – וימצאנה. דרכו הקצרה, והמזהירה לכאורה, של ארלוזורוב על במתנו ההיסטורית לא היתה סוגה בשושנים, לא היתה נוחה כלל וכלל…

                                                     *

בשעה זו של אזכרה ראשונה לאחד מגדולי ישראל, אשר קורץ מאותו החומר, שממנו נוצרים מנהיגים ומאירי נתיבות לדורם, אל ניתן לרגש של מרירות למשול בנו. קשה ומלאה קוצים דרכם של מנהיגים בישראל מדור-לדור. אבל לא רק מנהיג הלך מאתנו. הלך מאתנו אדם יקר, איש רעים, חבר טוב ונאמן, איש נקי ובר-לבב, אידיאליסטן-ריאליסטן בדמות הראויה להערצה ולחיקוי. מקדונלד אמר בימים האלה, בפתיחת התערוכה הארצישראלית בלונדון: כל אידיאליזם אמתי הוא ריאליסטי. הגדרה בריטית-טפוסית זו היא גם יהודית בעצם מהותה. כי זהו הסימן המובהק לאידיאליזם – בנגוד לאילוסיוניסמוס הרואה בעבים –, כי אין הוא מתנשא לשדד את המערכות במאמר-פה, בלשון מדברת גדולות, ואין הוא הולך אחרי השליות והזיות, שאין בהן כדי ליצור יתוש ואין עמהן מצוות ומעשים טובים, אלא הוא משכיל אל המציאות, חותר לעמוד על מהותה ועל חוקיה, על מנת לעשותה שמוש ולטבוע בה, בדרך המצוות המעשיות, חותמו של רצון יוצר וחוזה עתידות.

הרבים היו בעולמנו אידיאליסטים-ריאליסטים מסוג זה, אנשי החזון והמציאות, התבונה הטהורה והשכל המעשי, הלב החם והדעה הצלולה, התורה והמצוה?

חיים ארלוזורוב היה אחד המעטים-הספורים האלה.

והנה הלך מאתנו. גדול הכאב. נתיתמנו.

“הארץ”, ב' תמוז תרצ"ג, 26.6.33

ג: נאום ב“ברית ראשונים”

כשהתאספנו כאן, במסבה זו, בפעם האחרונה לפני 17 יום, כשעמדנו לדון על השאלות האקטואליות שלנו, על מפלגות, פרוגרמות וטכסיסים, על שאלות הקונגרס העומד לפנינו, – מעל במה זו, מתוך נקודת-השקפה של “ברית ראשונים”, ברית ותיקים ונאמנים למסורת הציונית הטובה, – לא עלה על דעתנו, שהאסון הגדול כבר ארב לנו אותה שעה; לא עלה על דעתנו, שלא יעברו עוד 24 שעות ויארע האסון הגדול הזה, שיד מרצחים בסתר תקפח את חייו של אחד הגדולים והטובים שבתנועה ובאומה, שעוד בצעירותו נתבלטו כל הסימנים שניתנו במנהיג בעל שיעור-קומה. לא פללנו אותה שעה, שכה קרובה הצרה הגדולה, שילקח מאתנו אחד הכחות הצעירים והגדולים שבתנועה, שהיינו יכולים לקוות ממנו כל כך הרבה לבנין הארץ ולבנין העם. חדש עוד הכאב אתנו, ואי אפשר לנו ליתן בשעה זו הערכה שלמה למנוח, אבל גם בשעת כאב זו אנו צריכים לכבוש יצרים ואמוציות. המקום הזה, המסבה הזאת מחייבת, וזכרו של ארלוזורוב, שחייו הקצרים ורבי-הפעלים היו מוקדשים לבנין העם והארץ, מחייב אף הוא. כי על כן זו היתה אחת ממדותיו הגדולות של המנוח, שהיה כל ימיו שוקד על העיקר הגדול הזה של זהירות, של אחריות, של דעה צלולה, של תבונה בהירה ומעמיקה הרואה בשרשים וביסודות. הוא היה רחוק כל ימיו מן הדרך הנוחה של אמוציות, שאדם עשוי להחזיק טובה לעצמו עליהן, של תגובה אמוציונלית על מעשים ומאורעות, נזכור את דבריו האחרונים, שאמר בתשובה לדברי אשתו: “אין אני מאמין שיהודי ירה בי”. נזכור אותם אם לא כאמת של עובדה, הרי כאמת של סמל, אם אפשר לומר כך. הדברים האלה נמסרו אחר-כך, כשהתחיל הפולמוס המעציב, בצורה בלתי מדויקת, כאילו ארלוזורוב ז"ל העיד לפני מותו עדות ברורה, שהרוצח לא היה יהודי. אבל יהיה איך שיהיה, אם נמסרו הדברים בדיוק או לא בדיוק, אם נכונה היתה הרגשתו, או שהטעתה אותו – יש בדברים האלה משום אמת במשמעה העמוק יותר של מלה זו. לא האמת העובדתית היא כאן עיקר, אלא האמת של התורה, שאנו צריכים ללמוד מן הדברים. היו, שהבינו את הדברים האלה כהבעת רצונו של ההולך למות, שמותו לא יביא לידי סבוכים וזעזועים פנימיים. האדם הזה, שכל חייו היו קודש לבנין, לא רצה שמותו ישמש באיזה אופן שהוא להרס, למחלוקת, למלחמת-אזרחים בציונות. נקבל את הדברים האלה כאמת, כאמת סמלית, מחייבת. נבליג על הכאב, על החשדות המתעוררים בלב רבים מאתנו שלא בטובתם, על הרגשת המרירות והכאב, ונשתדל ללמוד דבר-מה מחייו של ארלוזורוב.

אחת מסגולותיו של ארלוזורוב היתה, כפי שאמרנו, הדעה הצלולה, הבלתי משוחדת מאמוציות. אפשר לסמן את המדה הזאת כמדה של כנות הירואית, היתה בו בארלוזורוב אהבת אמת הירואית, המתאכזרת אולי לעצמה, שאינה הולכת בדרך ההרגשות המקובלות בשוק, אינה הולכת אחרי הנטיות השולטות בהמונים ואינה עונה אמן אחרי אותן הנטיות, שדעת ההמונים נוחה מהן. היתה בו מדה גדולה של פכחנות, של צלילות הדעת, של תבונה בהירה ושוקלת. וראוי לנו שנלמד ממדתו זו בימים הקשים האלה. אני נזכר במומנט אחד מלפני 12 שנה, כשארלוזורוב היה עוד אדם צעיר מאד. נזדמנו אותה שעה בעבודה משותפת באכסניה פובליציסטית אחת, ב“הפועל הצעיר”. אני הייתי גדול ממנו בשנים פי שנים. היה המומנט הקשה לאחר הפרעות ביפו של מאי שנת 1921, וארלוזורוב היה לו כבר גם אז אומץ הרוח להבליג על התגובה האימוציונלית, להיות בלתי-פופולרי, לצאת נגד ההרגשה המקובלת ברבים, היה לו אומץ-הרוח ללמד זכות על הרברט סמואל, שכולנו היינו מלאים מרירות ורוגז על כל התנהגותו בימים ההם. בכל לבי התנגדתי אותה שעה לכל הנטיה הזאת. ונפלא הדבר, שהאדם המפוכח וקר-המחשבה הזה היה אדם צעיר מאד, בן 22, והוא לא היה אדם קר רוח ולב, כי מטבעו היה סוף-סוף בעל רגש, אדם שהתחנך בצעירותו על דברים שברגש, בשירה, באמנות. והאיש הצעיר, בעל הלב הרגש, ידע כבר בימים ההם להבליג על הרגשות הלב ולהסתכל בעינים פקוחות במציאות שלנו. היתה לו כבר ההשקפה הפוליטית היסודית, שהיתה עוברת אחר כך כחוט השני בכל פעולותיו, – ההשקפה, שאין אנו יכולים להלחם בכל העולם כולו, שאנו צריכים לשני דברים: לבעלי ברית פוליטיים ולשקט פוליטי. ובשעה שהרגשת המרירות שבלבנו התקוממה נגד הממשלה המנדטורית, הביאה אותנו להטחת דברים קשים ולהאשמות, שהיו מוגזמות אולי מבחינה אובייקטיבית-מציאותית, הרי דעתו של ארלוזורוב היתה, שגדולה וחשובה ממתן מוצא להרגשה שבלבבות היא אותה החובה הגדולה, ששעת מבחן קשה מטילה על הצבור, על העם, – החובה להבליג על הרגשות זעם וכאב, לנשוך את השפתים עד זוב דם ולעבוד, להוסיף מאמצים וכח, לכבוש עמדות-כח חדשות. ארלוזורוב הרגיש תמיד את הסכנה הגדולה שיש במצב זה של תקופת מעבר, כשלא נעשינו עוד כח ממשי שמוכרחים להתחשב אתו ולהשלים עמו, שאי-אפשר עוד לנסות לדכא אותו, ומצד אחר אין אנו עוד כמות מבוטלת, שאפשר לזלזל בה בלי לפגוע בה. הוא הרגיש תמיד את האסון שבדבר, שאנו ישוב קטן. הוא היה מרגיש תמיד, שכל יום שעובר עלינו ללא פעולה, ללא התקדמות, ללא מאמצים לאומיים כדי לכבוש עמדות חדשות, – חטא הוא שלא יכופר לנו. אבל דוקא מטעם זה היה נמנע מן השיטה “הנוחה” של נוסחאות והכרזות, של הגדרות פוליטיות, שאין כח ממשי מסייע אותן. דבר זה עבר כחוט השני בכל פעולותיו. אני נזכר באחד מנאומיו בקונגרס הי"ז, שכבר הזכיר אותו ביאליק באזכרה בבית העם. אני נזכר בדברים שאמר על אותו סלע-המחלוקת של הקונגרס האחרון, על השאלה בדבר הגדרת המטרה הסופית של הציונות. הוא טען נגד אלה, שדרשו את הגדרת המטרה הסופית: הלא תשאלו את עצמכם, מה היה עולה למשל לתנועה הלאומית הפולנית או הצ’כית בשעתה, אילו היו נושאי התנועה הזאת מתאספים לפני 30 שנים לועידה לאומית שלהם, והיו עומדים ומכריזים בפני כל העולם כולו, בפני באי-כחה של גרמניה, של רוסיה, של אוסטריה, על המטרה הסופית של התנועה הלאומית הפולנית או הצ’כית. וכי לא היה הדבר הזה עשוי להשליך את התנועה כמה מעלות אחורנית, לשלול ממנה את יסודות האפשרות של קיום, של התפתחות? מתוך הבנה ריאלית בפרובלימות הפוליטיות שלנו דרש שנמנע מסכסוכים עם הגורמים הפוליטיים המכריעים שלא לצורך הכרחי-קיצוני. זה היה הפאציפיזם הפוליטי שלו. דעתו היתה, שהצרה העיקרית שלנו בעמדתנו הפוליטית היא, שאנו בודדים, שאנו נתונים בבדידות פוליטית. והיה לו אומץ-רוח להאשים אותנו עצמנו בדבר זה. הוא היה קובל, שבמשך 10 שנים הבאנו בעצמנו, מתוך קוצר-ראות פוליטית, לידי כך, שהנוצרים והמושלימים בארץ התאחדו, בפעם הראשונה, לאחדות פוליטית, המכוונת נגדנו. לא ידענו את הסוד הפשוט וההכרחי למצוא בעלי ברית, לא ידענו למצוא ידידים פוליטיים. במשך כל השנים האלה – כך טען ארלוזורוב כנגד האופוזיציה הפוליטית, שבאה בדרישה של הכרזות מרעישות, – במשך כל השנים האלה ידענו רק להרחיק את הלבבות, לעורר נגדנו את הפקידות הבריטית בארץ וחלק גדול מדעת הקהל הבריטית, ולא הרגשנו שאין אנו יכולים להלחם בכל העולם, שזקוקים אנו קודם-כל לאטמוספירה נוחה, לשקט פוליטי, וכל ההכרזות הגדולות, כל ההגדרות של המטרות הסופיות של תנועתנו אינן עשויות להרבות לנו ידידים ולהביא לנו טובה, מפני שההכרזות על מדינה יהודית משני עברי הירדן עשויה לעורר אצל הערבים ואף אצל אחרים את הרושם של שאיפה פוליטית אגרסיבית, של רצון לדכא אחרים. כנגד נטיה זו ללשון מדברת גדולות, להכרזות מפוצצות, לתביעות מהעולם הגדול, הורה את תורת המעשה, את החובה לעמול עמל נמלים, לבצר עמדות ולכבוש עמדות מיום ליום, משעה לשעה בכחות עצמנו, והוא הורה לנו עם זה גם את חובת השאיפה והמאמצים להרחיב את חוג ידידינו, לחזק את ידי ידידינו המעטים שיש לנו בעולם הגדול, לחזק באנגליה את הזרמים העלולים ללכת אתנו, שיכולים לסייע בידינו. – הוא ידע להסתכל בעינים פקוחות במציאות, להתחשב עם המציאות הפוליטית של העולם הגדול, של אנגליה, של הערבים, של הודו, של מצרים, של כל הגורמים, העשויים להשפיע על ענינינו. את כל הגורמים האלה הביא בחשבונות הפוליטי, את כולם הכיר והעריך; השכלתו הפוליטית המקיפה הכשירה אותו לכך. הוא היה אחד המעטים בינינו, ולא רק בינינו לבד, שידע ידיעה יסודית את פרטי הפרטים של הענינים הפוליטיים של האימפריה הבריטית לכל מושבותיה, את עניני הודו, על כל צרופי הכחות ויחסי הכחות, הסיעות, העמים והדתות שבעולם גדול ומופלא זה. כל הדברים האלה היו ברורים ומחוורים לו לפרטי פרטיהם. מתוך ידיעה יסודית והבנה רחבה בענינים האלה היה נגש לפרובלימות הפוליטיות שלנו והיה מעריך אותן הערכה מקיפה וחודרת הערכה של אדם, הכובל את רגשותיו ושוקל את הדברים כפי שהם נתונים בסבך המציאות של ממש.

לארלוזורוב היה אומץ הרוח לשחות נגד הזרם גם במומנטים הקשים ביותר בחיינו, כשכולנו היינו נתונים לסערות הרגע והיינו נוטים ללכת אחרי הרגשות הלב, לקבוע מתוך אימוציות סמויות עמדה פוליטית ולעשות מתוך כך מעשים, שלא היו עלולים לחזק את כחנו הפוליטי.

נלמד נא מאת המנוח את התורה הגדולה הזאת – תורת הכרה, תבונה ומעשה, נלמד ממנו להבליג על אימוציות בשעת הצורך, להתגבר על כל סערה חיצונית ופנימית וללכת בדרך היחידה שיש לאומתנו, בדרך המעשה, בדרך שיש עמה מצוות מעשיות כל יום, בדרך של מפעלים קטנים, המצטרפים בסופם למפעל גדול לתקון העם והארץ. נלמד מדרכו, נצא בעקבותיו, למעט ימצאו בקרבנו כחות אחרים, שיבואו במקומו, למען ימצא לנו הכוח להתגבר על האבדה הגדולה ולהמשיך את דרכנו, אותה הדרך שנגזרה עלינו ע“י שר האומה, ע”י ההיסטוריה שלנו, ע"י מסורת הדורות. וכך יהי זכרו ברוך לנו.

“הארץ”, 17.7.33

ד: ליום השנה

האמנם אך שנה אחת עברה מאותו היום המר והנמהר, אשר בו נגדע הארז הרענן? האמנם אך שנה אחת עברה מאותו ליל-עברות, אשר בו פגעה יד מרצחים מתועבים בחיים ארלוזורוב וקפדה את חייו המקודשים לעבודת העם?

אותה שעה ירדה עלינו, על כולנו, רוח דכא שובר לב. נזדעזע הישוב, נזדעזע כל בית ישראל. כהמר על יחיד התאבלנו על האבדה הגדולה, שאבדה לעם ישראל, על תפארת-אדם-וחיים, שנגדעה ביד רשע. היתה הרגשה לרבים: האיש הצעיר הזה, אשר לא הגיע עוד למעלה-ההר, למחצית חיי-אנוש רגילים עלי אדמות, הוא אחד מיחידי הסגולה המעטים, אשר קוראו לעשות את שליחותה ההיסטורית של האומה, להאיר את נתיבותיה בעולם, לכבוש לפניה דרכים חדשות. חיים ארלוזורוב, העסקן הצעיר, היה בעיני רבים וטובים המנהיג לעתיד, האיש אשר הוטל עליו להמשיך את שלשלת הזהב של מנהיגי הציונות ומקימי חזון-הדורות במפעל.

אותה שעה, בעשרים ושלשה בסיון תרצ"ג, חרד הישוב והזדעזע עד מעמקי הנפש. מימי אבל-הרצל לא היה לנו אבל-עם כאבל ארלוזורוב. אומץ-רוח היה בו להתיצב נגד ההמונים בשעת הצורך, להיות “בלתי-פופולרי”, כשראה חובת-אמת בכך, ללכת בדרכו, זקוף-קומה וישר-צעד, בלי לנטות “לרוח היום”, בלי להגרר אחרי האימוציות השוררות בהמונים ובלי ענות אמן אחרי שקרים מוסכמים, שדעתם של אלה נוחה מהם.

ובדבר זה הרגשנו ביחוד בשעה שהלך מאתנו. הרגשנו: כאן הסגולה המופלאה והיקרה של גבורת הנפש, של יושר וישרנות, שאין לפניה הסוסים ופניות, של אחריות-אמת, הראויה למנהיג.

בחייו נדמה לנו לפעמים, כאילו בקש האיש את האי-פופולריות – וימצאנה. בימי מבוכה וסערת-הרוחות לא היה הולך בדרך הטבעית והנוחה של תגובה אמוציונלית, אלא העיז לכבוש את יצרי הלב, להבליג על הרגשות כאב וחרון, לנשוך את שפתיו בשיניו ולעבוד. בימי מרירות וזעם העיז “להתעמק”, לחשוף שרשים סמויים של הדברים, לקרוא למעשים “קטנים”, לחובת עבודה, אשר “השלמים”, “הנאמנים” והממריאים אל תכלת האיתר בוז יבוזו לה…

לא רבים הם בעולמנו אידיאליסטים-ריאליסטים מסוג זה, אנשי חזון ומציאות, תבונה טהורה ושכל מעשי, לב חם ודעה צלולה.

                                                  *

עברה אך שנה אחת מאותה השעה החשכה של ליל עברות, שקפדה את חייו של המנהיג הצעיר והמחונן. אותה שעה ירד עלינו יגון קודר להרעיד נשמות עד עמקי מצולותיהן. היתה לנו ההרגשה, כי הכדור שפלח את כבדו של חיים ארלוזורוב פלח וקרע תקופה היסטורית לשתים…

ואת אשר יגורנו בא לנו.

אך שנה אחת עברה מאותו ליל עברות, ודמותו של המנוח כאילו טושטשה וסולקה הצדה, כאילו נשכחה מן הלבבות; תוצאותיו של מעשה הרצח המתועב האפילו על דמותו של הנרצח, הכניסו אותנו למערבולת, המזעזעת את יסודות חיינו המשותפים ומפעלנו המשותף. היתה בנו יד השטן להכותנו בתמהון ובשממון, ואין אומר השב.

והאמת מחייבת להודות, כי ההנחה המקובלת בחוגים רחבים, שהאחריות ל“אש” זו היא על צבור הפועלים ומנהיגיו לבד, אינה מוצדקת כלל וכלל. ימים מעטים לאחר מעשה הרצח התקיים המשפט הפעוט הידוע של ה' אבא אחימאיר בדבר עלבון המשטרה, שנסתיים בקנס של לירה אחת, ובאותו משפט טען הסניגור, אחד מעסקני המפלגה הריביזיוניסטית, לזכותו של הנאשם, כי “היתה לו הרגשה, שהרצח נעשה בכוונה, כדי להטיל צל של חשד על מפלגתו”. דברים כאלה ודאי לא היו עשויים להרבות שלום וצלילות-הדעת בשתי המחנות. והדברים האלה לא היו פליטת-פה של יחיד. לא ארכו הימים ונוצרה “שיטה” שלמה של הגנה-התקפה, שלא הצטיינה אמנם במסקניות ולא חששה לסתירות, אבל מדת האמת והאחריות שבה היתה כזו שבאותה סניגוריה מחוכמת. והחכמה והאמת שבצד זה גררו חכמה ואמת מצד זה…

                                                      *

עברה שנה שלמה מאותו היום המר והנמהר. שנאת-האחים בישוב ובציונות הולכת ומתגברת. התהום שבין שתי המחנות פוערת את פיה לבלענו כולנו יחד. בעוד ימים מעטים תסתיים הטרגדיה השניה, תוצאתה של הטרגדיה הראשונה, של ליל כ"ג סיון. והלב דואג ומהסס: שמא לא יהא זה אלא סיום של מערכה אחת ממערכותיה של טרגדיה גדולה וכוללת יותר, שלא תסתיים עוד עם פסק-הדין בירושלים. אם לא יעמוד בנו כח מוסרי לעמוד בפרץ, מי יודע, מה הכשלון וההרס הצפויים לנו עוד בעתיד. או אולי תקום בנו הרוח כיום הזה, יום הזכרון למנהיג איש התבונה והאחריות, “לגעור בשטן המרקד בתוכנו ולגרשו כליל מתוכנו”?

בענין הרע הזה של משפט רצח ארלוזורוב מלאו כידוע תפקיד חשוב דבריו האחרונים של ארלוזורוב: “אין אני מאמין, שיהודי ירה בי”.

ראויים הם הדברים האלה, שישמשו לנו מעין צואה כלפי פנים, לגבי יחסינו הפנימיים. צואה והבעת רצונו של המנוח, שמותו לא יביא לידי סבוכים וזעזועים פנימיים, לא ישמש להרס, למלחמת אזרחים בישוב ובציונות.

מי יתן והיה לנו יום הזכרון הזה – יום של חשבון נפש, של הרהורי תשובה, של הכרת חובה ואחריות לגורלו של הכלל.

הגיעה השעה, השעה השתים-עשרה, להפסיק את פולמוס-המפלגות, אשר כפשע בינו ובין מלחמת-האזרחים.

נלמד דבר-מה מחייו של ארלוזורוב. איש החובה הציונית והפטריוטיזם הציוני.

תכלה שנה וקללותיה; תוכרז נא ביום השנה הזה שביתת-נשק כללית במחנה.

והיה היום הזה יום זכרון ראוי לשמו ולכבודו של המנוח הגדול.

“הארץ”, כ“ב סיון תרצ”ד 5.6.34.

ה

מלאו שנתים מאותו ליל עברות, אשר בו קרה האסון, שזעזע ועדיין הוא ממשיך לזעזע את כולנו עד מעמקי הנפש; עברו שנתים משעה שחיים ארלוזורוב נפל לפני בני עולה.

גדולים וטובים, מבני העליה המעטים, אשר שמותיהם מזהירים באותיות זהב בדברי ימיה של תנועת תחיתנו הלאומית, וביניהם גם גדול הדור וגדול דורות רבים בישראל, נעדרו ממערכותינו בשנתים האלה. הלכו מאתנו מוצקין ויעקבסון, ביאליק ושמריה לוין. אבל כל האבידות הלאומיות הגדולות האלה לא זעזעו אולי כל כך קרובים ורחוקים, לא הטילו סערה עצומה כל-כך ללבבות כמעשה הרצח בליל כ“ג סיון תרצ”ג על שפת ימה של תל-אביב. מסיבותיו הטראגיות של אותו אסון ותוצאותיו הטראגיות, שהיה בהן דבר-מה מאימת גורל סמוי, זועם ואכזרי – הן הממלאות את לבנו כאב וחרדה עד היום הזה.

                                             *

בעוד הארז באבו עלה עליו הכורת. עוד לא הגיע למחצית ימי אנוש רגילים, בן שלושים ושלש היה חיים ארלוזורוב בשעה שהיד הארורה של חיה הולכת על שתים קפדה את פתיל חייו. לוקח מאתנו לא רק רכוש לאומי גדול, לוקחה מאתנו גם תקוה לאומית גדולה. הרבה פעל ועשה והשיג חיים ארלוזורוב בשנות חלדו המעטות, והרבה יותר מזה היה צפון אתו לעתיד. אברך היה – לפי מדרש-הכתובים העממי: אב בחכמה ורך בשנים – כשעלה לגבהו מרומיה של הפעולה הלאומית בישראל, אבל לא זכה בגדולתו מן ההפקר ומן המקרה; לא כמתנת חסד מגבוה ניתן לו מקומו המצוין בהנהלת עניניה ומלחמתה של הציונות, לא בסופה וסערה אלא בעמל רב ומתמיד, במאמצים גדולים ונאמנים של חכמת-חיים עמוקה, של דעת כבירה ומקיפה, של בינת גדולים וטעם זקנים, ועל כולם – של אהבה רבה, של אמונה ונאמנות אידיאליסטית, של הכרת חובה ואחריות קנה לו את עולמו, כבש לו את עמדותיו זרת אחרי זרת. ועודנו עושה כה וכה להרחיב את חוג פעולתו ויצירתו, עודנו שוקד וטורח לעלות ולהעלות מעלה-מעלה, – הנה נפל שדוד. על במותיו, על שתי במות עליונות – של העם ושל צבור הפועלים שבציונות, – נפל חלל.

                                                                *

היתה בו אותה מדה גדולה, שאך מעטים מאד ממנהיגי הדור ומראשי המדברים בתנועת התחיה וההתחדשות בישראל זכו לה – זוהי מדת הסינתיזה, המזיגה והאחדות המופלאה של כחות, סגולות, מדות וכשרונות רבים ושונים, ואפילו רחוקים לכאורה זה מזה; נגודים והפכים נתמזגו לו להרמוניה אישית, רבת הקסם ונושאת סוד היצירה. היתה בו בחיים ארלוזורוב מזיגה מופלאה של מזרח ומערב, של בינה ורגש, של דעת ואינטואיציה, של מוח קר ולב חם, של אידיאליזם וריאליזם, – אותן מדות המכשירות אדם להיות מנהיג לצבור ודבּר לדור. מופלא היה האיש, קרוב לנו ורחוק כאחד. לא רבים עמדו על סוד המזיגה המופלאה, לא רבים הבינו את דרכי האיש המיוחדות, את מדותיו המיוחדות, לא יפלא אפוא, אם כבש לו את דרכו ואת עמדתו בעמל רב ובמאמצים נאמנים. דומה שאף ידידיו וחבריו הקרובים ביותר לא הבינו אותו כל צרכם – על כל פנים לא הקדימו להבינו. אך לאט-לאט נעלמה המחיצה, פוזרו שיירי הערפל, שהיו חוצצים בינו וביניהם, בינו ובין ההמונים. ימים לא מרובים ביותר, אבל ימי עמל קשה ומאמצי יצירה מרובים עברו עליו משעה שעלה עמוד השחר שלו ועד שזרחה שמשו במלוא גבורתה. ואך זרחה עליו השמש – והנה שקעה, שקעה לעולמים.

ויותר מאשר בכל שעה אחרת אנו זקוקים עכשיו לאותה מדה גדולה, לדבּר ולמנהיג, שיגלם באישיותו וברצונו אותה הרמוניה נעלה, אותה סינתיזה עליונה של כל הדיאלקטיקה המסובכת שבחיינו, וישרה על כולנו מן הרצון הטוב להבנה הדדית ולדרך משותפת.

כ“ג סיון תרצ”ה, 24.6.35

הרברט סמואל / משה גליקסון

א

רק בן חמשים שנה היום האדם הזה, שזכה כבר לשני שלחנות: לתפוס מקום חשוב בתוך רבי המדינה אשר לבריטניה הגדולה, להצטין כאחד מגדולי הכשרון והמפעל שבחברי הממשלה בימי הזעזועים הגדולים והתעודות הגדולות של מלחמת העמים, ועם זה להעשות גם אישיות מרכזית לעמו, סנדק לתקופה חדשה, אשר בידו הפקיד הגורל בשעה מכריעה את עבודת בנינה של ארץ ותחיתה של אומה. אין כאן גוזמה של “יובל”. כלנו מרגישים במשק כנפיה של ההיסטוריה מעל לראשו של נציב יהודה הראשון.

אין עדיין מקום להערכה אוביקטיבית. חסרים אנו לכך את המרחק ואת השלוה. מאין תבוא לנו עכשיו, בשעה רותחת וצווחת זו, וכאן, על פני הזירה הסוערת של המפעל החדש, המנוחה הצלולה להסתכל הסתכלות טהורה במפעל ובפועלו? ואולם דבר אחד ברור לנו: הרברט סמואל זכה למדה, שלא זכה לה שום יהודי לפניו: הוא איש המדינה היהודי הראשון, שקללת הדורות הגדולה, הטרגדיה של סתירות ונגודים שבין שני עולמות, לא היתה בו להשבית את ההרמוניה של האישיות ולחלל את התום ואת התוקף שבמפעל.

גם לפני הרברט סמואל עמדו לישראל חכמי מדינה גדולים, אנשי רוח ומעשה, סוללי נתיבות חדשות ומרחיבי אפקה של האנושיות. לא רק יהודים חכמי מדינה הביאה לנו התקופה האחרונה, אלא גם חכמי מדינה יהודיים, שנפשם נשאה אותם לשקוד על תקנת עמם ולחדש את יסודות חייו הרעועים. ואולם באה קלקלתה הגדולה של הגלות, קלקלת הקרעים והפלגות, וחבלה את רוב מעשיהם והכזיבה את מיטב תקוותיהם. מצבו המיוחד של ישראל בעמים הרחיב העמיק את תהום הסתירות שבין האמת והמציאות, בין הרצון והיכולת. בין המטרה והדרך, גזירה נגזרה על ישראל בגולה, שיתם לריק כחו, והגדולים והטובים שבבניו או שהם משקיעים את נפשם בפתום ורעמסס של אחרים, או שהם זורעים לרוח ומבזבזים את נשמתם ניצוצות ניצוצות בעבודת סיזיפוס מכלה, במלחמה קשה ועקרה בקרקע הצחיח, בהתנגדותו הקרה של עולם זר וחדש, וידם קצרה לגשור גשר על פני התהום שבין שני עולמות ולהכשיר קרקע טבעי ומפעל לאומי שלם. ד’יזראלי והרצל הם שני עדים לטרגדיה זו של הגלות.

ביקונספילד, זה הרומנטיקן שבפוליטיקאים, אשר “הירושה” היהודית היתה כח חי ופועל בנשמתו וחדדה את עינו לראות את הפגעים ואת הנגעים שבמציאות הקיימת, היה איש המדינה היהודי הראשון, שעמד על הפרובלימה הלאומית שלנו ועל תקנתה. וגדולה מזו: בפרובלימה זו ראה פרובלימה עולמית, ובתקנתה – תקנת עולם. השקר הגדול שבתרבות האירופית, שביקונספילד היהודי הרגיש בה בסערת-רוח של נין לנביאים, עשתה אותו לרומנטיקן של המזרח. כנגד תרבות מיכנית זו, הממיתה את הרוח ואת האישיות ונותנת במקומן שברי שברים ורסיסי רסיסים של ציביליזציה חיצונית מתה, – העמיד את האחדות הרוחנית הגדולה של המזרח. מן המזרח העתיק, רב החידות והרזים, תבוא שוב הגאולה לעולם. מציון המחודשת, מארץ הנביאים, שתתעורר לחיים חדשים וליצירה חדשה, תצא שוב אורה ותורה לבני אדם. גאולת ישראל היא גאולתה של האנושות.

זו היתה האמת של ביקונספילד. אבל נצחה המציאות את האמת; גברה מציאות החיים התפלה על אמת הרוח הנשגבה. למעשה נשאר בנימין ד’יזראלי – לורד אנגלי. חלומותיו היו נתונים לתחית עם גזעו, ומעשיו – לבנין האימפריה הבריטית. בחזון רוחו ראה את האנושות המתחדשת על ידי ציון המחודשת, ובחיים חזק ובצר את העולם הישן שנשתרש בחטא. בעולם החלומות – חזון תחית המזרח של טנקרד, ובעולם המעשים – הפוליטיקה המזרחית של לורד ביקונספילד. החלום אזל ערטילאי, והפלא לא נעשה. נשמתו של ביקונספילד נשארה שבויה בגולה, לא מצאה את הדרך לעצמה ולעמה, והפוליטיקאי הגדול לא ידע לזעזע לבבות ולברוא חדשות. ביקונספילד הבין, כי הפרובלימה היהודית היא פרובלימה עולמית ופוליטיקה יהודית לאומית היא פוליטיקה עולמית. אבל הוא עצמו נשאר כולו בתחומה של הפוליטיקה העולמית, ולכלל פוליטיקה יהודית לאומית לא בא.

ההפך מזה עלה להרצל. הוא ידע לחולל את הפלא למצוא מסלות אל העם ולזעזע נשמות עד עמקי מצולותיהן. יצירתו הגדולה של הרצל, הפוליטיקה היהודית הלאומית, פלא היא מפלאי האישיות הגאונית. ברגע גדול של חזון-יצירה אינטואיטיבי מצא את הדרך ללב העם, נעשה פה למשא נפש של דורות ועורר כחות יצירה של האומה, שהיו ספונים בגנזי הדורות. ואולם גם איש הפלאות הזה לא יכול להטיל את רצונו על הגורל ולשנות סדרי-עולם. גזירת הגורל האכזריה של הגלות, גזירת הקרעים והנגודים שבין שני עולמות, וכל האנרגיה של רצון ומפעל, של אידיאל רווי געגועים ושקוי כחות קדומים, הדורשים את תקונם, לא עמדה לו לעורר עולם קר וזר, לנצח את הקפאון ואת הטמטום שבהרגל מרושל ולעשות את הפוליטיקה היהודית הלאומית פוליטיקה עולמית. בימי הרצל לא הוכשר עדיין הקרקע למפעל הלאומי השלם; לא התבלטו עדיין יסודות השתוף של שני מיני פוליטיקה אלה. גורלו ותקות עתידו של עם עלוב ועשוק לא היה עדיין ענין לתקיפי עולם.

הרברט סמואל הוא איש המדינה היהודי הראשון, שאותה טרגדיה של קרעים ונגודים לא השכימה לפתחו. מזל חדש, שלא נגלה לעמנו מיום שיצא בגולה, מזל של שלמות והרמוניה, זרח על שמיו של בחיר ההיסטוריה הזה. בחותמה של השלמות הברוכה טבועה אישיותו, ובחותמה טבוע גורלו. הרברט סמואל הוא אולי הראשון בין הגדולים שביוצאי הגיטו, אשר לא נתפס לשניות ולפלגות פוגמת וממעטת את הדמות, ונשמתו לא נקרעה קרעים קרעים בין שתי רשויות. הסתכלו בדמותו ובגורלו של אדולף כרמיה – שאף הוא היה יהודי טוב על פי דרכו: הרי הוא היה אחד ממיסדיה של חברת “כל ישראל חברים” ונביאה בימי הזוהר שלה – וראיתם, מה רב ההבדל שבין יהדות קצוצת כנפים, התובעת בשפה רפה את עלבונם של הרהורים עמומים, הכבושים בתחתית הנשמה, והמבקשת לה קרן זוית סמויה מן העין ליחוד השכינה הלאומית, ובין היהדות החדשה הזוקפת את קומתה ומעפילה לבנות עולם חדש וחיים לעצמה, – יהדות זו שהרברט סמואל נעשה סמלה ושליחה ההיסטורי.

הרברט סמואל לא ידע מעולם את הטלטולים והנדנודים הרוחניים הנצחיים, את הקרעים והנגודים הפנימיים, המטילים מום בנשמה, משביתים את שלותה וכח יצירתה ונותנים עליה את הסבל המדכא – אישיות של “עבדות בתוך חרות”. הוא נתברך בברכה הגדולה של חוסן מוסרי, של פשטות יוצרת, של שלמות ושלוה שבטבעיות-בראשית, אשר לא נשבתה מטהרה. שני העולמות, האנגלי והיהודי, הזדוגו בנשמתו לחטיבה הרמונית אחת ועשוהו אישיות יפה ומשוכללת בתוכה. גם היהודי גם האנגלי שבו הם טבעיים וחפשים וממלאים את תפקידם מתוך שלוה ושלמות. הוא בנה של אלביון, גברת ממלכות, בריטי בעל הכרה, היודע את ערכה של ארץ מולדתו ומקומה בעולם. הזוכרים אתם את דבריו התקיפים והבטוחים, שהשמיע בארמון הממשלה ביום כ“א תמוז שעבר באזני מאות באי כחם של העמים והדתות השונות שבארץ על “יסוד גדולת הממלכה הבריטית”, על העיקרים השוררים “בכל קצוי ארץ במקום אשר הנהלה בריטית מושלת?” אותה שעה ירדה עלינו, הנאספים, הרוח להרגיש דבר-מה מן התוקף ומן החוסן שבשלוה המופלאה, אשר הרוח הבריטי מאציל סביבו. ואולם הרברט סמואל הוא גם יהודי בעל הכרה, איש הגזע והמסורת. היהדות אינה לו דבר שבמקרה, שאינו מעלה ואינו מוריד, וכל שכן שאינה לו, כמו שהיא לרבים מ”גדולי ישראל“, מקרה בלתי טהור, שראוי לבקש עליו סליחה. היהדות היא לו מסורת חיים, המפרה את הלב ומפרנסת את הנפש. יש בו מחרות אצילים, הקשורים קשר טבעי בשלשלת היוחסין, וזכר העבר, זכר אבות ומעשיהם, הוא כח חי ופועל בלבם. לא לחנם הוא נצר ממשפחה מיוחסת בישראל; ה”יחוס" הספרדי מצרף את טבעתו בשלשלת הזהב של הדורות. תפלת-הקדיש, שמתפללים עכשיו בארמון הממשלה אשר על הר הזיתים, היא סמל יפה למסורת אצילים זו.

הרכבה יפה זו של היסוד האנגלי והיסוד היהודי הטביעה את חותמה על תכונותיו האישיות והכשירה אותו לתפקידו הקשה. יפה אמר ויצמן, שיש בו בסמואל מן המדות והתכונות המעולות, שיש ביהודים ובאנגלים גם יחד. יש בו ממדת האידיאליזמוס העתיק של עם ישראל, המעפיל לבנות עולמות על פי דרישות הרוח ותביעות המוסר, ויש בו ממדת המעשיות של העם הבריטי, מן הריאליזמוס הבריא והאיתן, העומד בשתי רגליו על קרקע המציאות. חנוכו האנגלי לא רק הכשירו להשליט את הפוליטיקה הריאלית בעולמם של אנשי אויר ורואים בעבים, אלא הוא, אולי, שיצר את הקרקע למזיגה זו של אידיאליזמוס ומעשיות, של שאיפות נשגבות וחשבון קר ומפוכח, שהיא עצם מהותה של הפוליטיקה הציונית. הלא זהו עצם חדושו של “הבית הלאומי” בתור תעודה פוליטית עולמית, שיש בו צרוף יפה של רומנטיקה ומעשיות, של רעיון אנושי גדול וחשבון פוליטי פשוט, – צרוף שרק הפסיכיקה המופלאה של העם הבריטי, זה הסוחר מעריץ התנ"ך, יכולה לגדל דוגמתו. הרברט סמואל, שהגורל הטיל עליו את התפקיד הגדול לגשם את שליחותה ההיסטורית של בריטניה ולסייע לבנין הבית הלאומי לעם ישראל במולדת העתיקה, עושה גם את שליחותו של הרוח האנגלו-זכסי ומביא לידי בטוי יפה ובולט את משמעותה העמוקה של הפוליטיקה הבריטית, את עצם נשמתה, המתחבטת ומתלבטת ונלחמת על נצחונה בתוך כל שגיאותיה, סבוכיה ונפתוליה של המציאות: את המזיגה המיוחדת במינה של רוח מעשיות ומשיחיות, של ריאליזמוס ורומנטיקה, – את הכח הרוחני והמוסרי, שכולו שורש בקרקע המציאות ואשר קרליל מצא לו בטוי הולם, בהעידו על עצמו שדרכו היא “דרך המחשבה המעשית, המזדוגת אל הטרנסצנדנטליסמוס העמוק, הדומם והנעלה”.

וזהו עיקר ברכתה של אותה הרמוניה יפה. ההרמוניה של האישיות ותכונותיה הכשירו את הרברט סמואל לתפקידו ההיסטורי, וההרמוניה של אינטרסים אנושיים ולאומיים חשובים הביאו לעולם תפקיד זה. הרברט סמואל לא נעשה פוליטיקאי יהודי עולמי מן הגדולים, אלא מפני שהגיעה השעה לפוליטיקה יהודית עולמית, מפני שנמצא הגשר בין שני העולמות הרחוקים זה מזה. זכה הרברט סמואל ונטל את חלקו באחריות ההיסטורית על מפעל אנושי גדול מידיה של שעה גדולה. נשתפו הדעות והוכשר הקרקע לפוליטיקה יהודית עולמית. התמוטט הקיר האטום שעמד לפני הרצל; נוצח ההרגל המרושל והמטומטם. הסערה הגדולה זעזעה נשמות והעמיקה את מעניתן לקלוט אמתות חדשות. הרגש המוסרי שנפגע התעורר לבקש כפרה לחטא קין ולתבוע עלבונם של עמים ודורות. תחיתה של העלובה והעשוקה שבאומות במולדתה העתיקה נעשתה תביעה מוסרית תקיפה לדור, נעשתה תעודתה של הפוליטיקה העולמית. אנגליה, שהיתה הראשונה להענות לתביעה זו, נטלה מידי אגודת העמים את התפקיד ההיסטורי הגדול, והרברט סמואל, איש המדינה היהודי-האנגלי המצוין, נעשה שליחו של זה.

וברכה אחת לנו לנציב יהודה ליובל החמשים שלו: יהי רצון שלא תשבת לעולם אותה הרמוניה ברוכה של שלמות ושלוה יוצרת. לא של האישיות ולא של הגורל.

“הארץ”, 6.11.20

ב

בספר אנגלי אחד, שנכתב בשנת 1908–1907 על ידי עסקן וסופר מדיני מפורסם, קראתי כדברים האלה על אחד מרבי-המדינה האנגלים, שנתפרסם בשנים האחרונות:

וותר לא יוותר, ואמן הוא במעשיו – אדם העוטה בגד של שריון אשר לא יפָּגע. מדת-זהב לו ללכת בדרכו המיוחדת לו, ולא מטעמים של אהבה עצמית, אלא מפני שזוהי הדרך הנכונה. כל הוכחה היא לבטלה כנגדו, כל הפצרה – כושלת ללא עזר לרגל החלטת הכפור שלו. הוא שומע את נמוקיך בסבר פנים של חן, המביעים: שמעתי את כל הדברים האלה מראשיתם ומצאתי שאין בהם ממש. הוא שומע לקול קריאתך במנוחה קרה של הר-קרח. דומני, שנקל להוציא דמעות מן האנדרטא של קרומבל מאשר להביא אותו לידי ותור שאין הוא רוצה בו… ההחלטיות היא אורח-רוחו הרגילה. חושבני שיש לו דעה קבועה על כל דבר תחת השמש. ואם יש דבר בעולם שאין לו עליו דעה קבועה – הרי זה דבר שמחוץ למערכת עניניו ואינו קים בשבילו כלל. הוא אחד מאותם האנשים, שרוחם תמיד נכונה ומכונסת… כל דבר הוא בשבילו בבחינת “אחרי פסק-דין”. ברוחו הדיקנית אין מקום לפקפוקים בנוגע למסקנות, מפני שאין כאן מקום לספקות בנוגע לעובדות.

אין בו כלום מרוח המסתורין של איש-המזרח; ואולם צריך אתה לבקש זמן רב ובשקידה רבה את המהות השוכנת מאחורי שיטת-המגן הערוכה יפה. רוב בני אדם יש להם רגעים של חרות בלתי רשמית, הרגעים שלאחר סעודה, למשל, כשהם מסירים את המסוה ומספרים להנאתם בגלוי-לב בשבח עצמם. הולמס אומר שכל אדם יש לו שני פתחים לעצמו, האחד הפתוח לעולם כולו והשני שרק מעטים זוכים להכנס אליו או שנפתח ברגעים של רגש דוחק ושל אמון שבגודל נפש. בנדון שלנו אתה מרגיש, שהמפתח מעלה חלודה בחור הדלת הכמוסה ההיא.

הוא הטפוס של איש מעשי. אין שקדן כמוהו במיניסטריון ואין כמוהו מזוין בדעת ובדעה מוחלטת ובהירה… כשפגשתי אותו פעם בתערוכה של תעשיה היה לי הרושם, שאדם זה אין לו מה ללמוד כאן. הוא חקר את זה במזרחה של לונדון; הוא למד את זה ביבשת לפני כמה שנים; הוא היה יכול להשמיע לך הרבה יותר משאתה יכול לקוות לדעת בזמן מן הזמנים. אתה מרגיש את עצמך נכנע ומנוצח.

… יש כאן כשרון היוצא מן הכלל לשלוט בכל פרטי הענין הנדון… לפניך קומבינציה מצוינת של suaviter in modo עם fortiter in re הוא מזוין פעמים ושלש. אל הדעת מצטרפים חריצות יוצאת מגדר הרגיל ומזג שאין בו שמץ חולשה. אי אפשר להכשילו, לא על-ידי עובדה ולא על-ידי דברים שברגש. יש לו היתרון היוצא מן הכלל שהוא יודע תמיד יותר על נושא ממתנגדו, ודבר זה הוא סיוע גדול לבהירות המזג. “יש שני דרכים למשול בבני-אדם, אמר ד’יזראלי באחד מספוריו, אתה צריך או להיות מורם מהם, או לבזותם”. והוא בחר את הדרך היותר טובה.

…אין הוא אומר הרבה. הוא עומד במנוחתו ואינו נדחק בראש, בשעה שהשיחה הבטלה מתהלכת סביבו. והנה הוא מופיע, ברגע הכושר הגמור, ואתו ההחלטיות הקרה וכובד-הראש היוצא מן הכלל, ואתה מרגיש, שהגיע הקץ להטלת-אבק של קלות-ראש נעדרת-האחריות. אתה מרגיש, אולי, שהחלטיות זו היא מלומדה וכובד-הראש הוא מופרז קצת. ואף-על-פי-כן אין דבר זה פוגם ברושם… אין הוא מעורר רושם של התלהבות ורחוק הוא מסערת-רוח כחלזון הזה. הוא לא יגרום לעולם למפלגתו או למנהיגה רגע של חולשת-הדעת, מפני שהוא לא יסור לעולם אף כחוט השערה מדרך הישרנות השלמה. הוא אומר את המלה האחרונה בדיוק, בהטעמה הנכונה בדיוק. מפעלו נעשה בלי פגימה, ואם אין בדרכו מן החמימות הבוקעת ועולה בלי חשבון וכוונה ולוקחת שבי את הלבבות, הרי יש בו האדיבות המרוגעת והמכוונת, הנותנת על הליכותיו דבר-מה נאה – רציני, אם לא חגיגי. “את הנמוסים, אמר אמרסון, המציאו בני-אדם, כדי לקחת שבי את הטפשים ממרחק”. הוא לא היה מביע זה בדברים בולטים כאלה, אבל בעצם הדבר ודאי הוא מסכים לכך. –

הדברים האלה, שנכתבו לפני שלש-עשרה או ארבע-עשרה שנה, לא הובאו כאן לשם שיחה נאה בעלמא. יש בהם ענין ישר לשאלות החיים והגורל שלנו והם עשויים להאיר לנו במקצת את מחשכי נתיבותינו. הדברים האלה אמורים בהרברט סמואל, בנציבנו העליון.

זה כשנה יושב אדם זה בתוכנו, ולא רק יושב אלא גם מתהלך בתוכנו. הוא לא בנה עליו חיץ ולא הזיר את עצמו מן הצבור. הוא בא בדברים עם שליחי הצבור שלנו ועם סתם יהודים מן השוק, הוא יוצא ונכנס בקהלנו, בבתי-מועדנו ובבתי כנסיותינו, דורש טוב לאחיו ודובר שלום לכל מי שבא למחיצתו. ודומה היה, שיודעים אנו את האיש ואת שיחו, שדרכו ברורה לנו. עד שבאו הימים האחרונים והעמידו אותנו על טעותנו. לאור האימים של המאורעות האחרונים נפקחו עינינו לראות פתאום, והנה דרכו מוזרה ותמוהה ורחוקה מלעלות בד בבד עם דרכנו אנו, דרך התקוה והגאולה. פתאום נגלה לנו, שאין אנו יודעים אותו ואת דרכו, שלא ידענו לפרוץ את “שריון-הברזל” הסוכך על לבו, שלא ידענו למצוא מסלות ללב הזה. חידת-פלאים נעשה לנו האיש ביום העברות. הנציב היהודי שבחר ונבחר לסייע לבנין ביתנו הלאומי, כאילו מתנכר לנו בשעת צרה: אין הוא עושה מה שהיה צריך לעשות בימי הרעה האלה, ומה שהוא עושה – הלואי שלא היה עושה. ואנו נבוכים ואובדי-עצות, אין בידינו לפעול, להשפיע, לברר, לבטל טעויות שיש בהן סכנה. “כל הוכחה היא לבטלה, כל הפצרה – כושלת ללא עזר לרגלי החלטת הכפור שלו”. אנו נתונים במצור ובמצוק, דמנו ורכושנו הופקר, סביב שתו עלינו אויבים תקיפים המתברכים בלבם, כי הותרה הרצועה, ועל הר הזיתים אנו נתקלים ב“מנוחה הקרה של הר קרח”. שם יודעים את הכל, יודעים יותר מאתנו ומכל העולם, יודעים את כל הפרטים ופרטי הפרטים. הכל בבחינת “אחרי פסק דין”; ואין אחרי מעשי בית-דין כלום, אין מקום לפקפוקים בנוגע למסקנות, כשם שאין מקום לספקות בנוגע ל“עובדות”, אין מה ללמוד מאחרים, הכל בדוק וחקור ומנוסה ונתון יפה בתוך השיטה, יש “דעה קבועה על כל דבר תחת השמש”, ולחנם יהמה ויכמר לבבכם, לחנם תקראו אל אחיכם הגדול בצרתכם, לחנם תתדפקו על פתחי-לבבו: “המפתח העלה חלודה בחור הדלת הכמוסה”.

הרברט סמואל הוא ודאי מדינאי גדול, אבל במקום שאתה מוצא את גדולתו לגבי בריטניה ועניניה, שם אתה מוצא את חולשתו וטעותו לגבי עם ישראל וצרכיו. חלילה לנו לקפח את זכותו: הוא עלה אל הארץ במחשבה טובה לסייע לבנינה; הוא רצה באמת ובלב תמים להשקיע את כל כח אישיותו, את כל כשרונותיו הגדולים וידיעותיו העצומות והתמחויותיו המרובות בבנין הארץ והאומה. ואולם בדבר אחד טעה הפעם. הוא היה יותר מדי אנגלי, יותר מדי ריאליסטון נבון ומפוכח. הוא רצה לנטוע בארץ אכזוטית זו את שיטתו האנגלית ואת סגנונו האנגלי. דרכו של בן-אלביון הוא שלא לשנות ממטבע שלו. לכל מקום שהאנגלי הולך, הוא מביא אתו את מולדתו: את לשונו, את סגנון-חייו ומנהגי חייו, ואף את פנקס השיקים בוואלוטה של המולדת. ואין הוא יודע ואין הוא רוצה לדעת, שלא כל מה שהוא טוב ויפה ו“מעשי” באנגליה – הוא טוב ויפה באותה מדה עצמה באזורים אחרים. הרברט סמואל הביא אתו רכוש רוחני גדול: אופי של ברזל, מח בהיר, דעות קבועות, ידיעות עצומות, שיטת-שלטון מסוימת. ולא חלה ולא הרגיש, שלא די בכל זה, שלא כגדות הטימזה – גדות הירדן והכנרת; שארץ קטנה זו ועם פלאות זה, שהעמידו את אנשי-הפלאות הגדולים, את הנביאים, אינם נקנים ואינם נכבשים ואינם “מתבארים על-ידי common sense האנגלי, על-ידי הדעת והאופי והדעות הקבועות בלבד. לא עלתה על דעתו כלל, שלא את הכל אפשר לחקור וללמוד ולעשות ע”פ השיטה הנהוגה ב“מזרחה של לונדון” וביבשת של אירופה. הרברט סמואל לא שכח מה שהיה צריך כאן לשכוח ועל כן לא למד מה שהיה צריך כאן ללמוד. הוא הביא אתו את מכשיריה המצוינים של פוליטיקה אנגלית, את יסוד הדעת, את הדעה הצלולה והקבועה; ולא הביא אתו את היסוד העיקרי לפוליטיקה מזרחית, את יסוד החזון והרגש והיצירה שבאינטואיציה. את הפוליטיקה של בנין הבית הלאומי לעם שסוי ובזוי בארץ שוממה, – פוליטיקה אירציונלית על-פי עצם מהותה, – אמר לבנות על היסודות הרציונליים הפשוטים, המקובלים בעולם האנגלו-זכסי. הוא אמר לחולל פלאות בחשבון ובדעת, ולא ידע שהפלאים אינם באים מן המח אלא מן הלב. מחשבתו ההגיונית ביותר, הבהירה ביותר, הטעתו. הוא, בעל הלשון הברורה, הנוסחאות המסוימות, אינו שומע את לשוננו המגומגמת (לשון-הלב היא בהכרח מגומגמת). המח הבהיר, השיטה הברורה, הדעות הקבועות לא עמדו לו בשעה שהיה צורך בלב רואה, בניצוץ של נבואה, בחזון אינטואיטיבי. העין הרגילה באור החשמל של לונדון לא הבחינה את אורותיה וצלליה של הארץ הזאת כמו שהם. ב“רוחו הדיקנית” לא היה מקום למראות ולחזיונות. הוא הלך בדרך הקו הישר וטעה. הוא נהג בשיטתו הברורה, ההגיונית המוסרית והמעשית, בשיטה של דרכי-נועם וסבלנות, במקום ובשעה שאין בה לא הגיון ולא מוסר ולא מעשיות. מנהג שנוהגים באופוזיציה שבאנגליה אמר לנהוג באסיה במרצחים ובמשסיהם, במסיתים בעלי-זרוע, הממלאים את הארץ חמס ודם נקי. הוא חשב חשבון פשוט של כמות ומספר – וטעה. הוא לא הביא בחשבון את כחותינו הסמוים מן העין ושאינם באים במדה ובמנין – ועל-כן נבהל מפני המרובים, ומכיון שבא לכלל בהלה – בא לכלל טעות, עמד ועשה קפיטולציה על-חשבון המועטים, ובלבד “להציל מה שאפשר להציל”, והמעטים הנשמעים לקול לבם ושאי אפשם בקפיטולציה – הם בעיניו כעורים וכשוטים שאין להם תקנה. כי על כן הוא בעל חשבון ודעת ויודע הכל ו“אתו ההחלטיות הקרה וכובד-הראש היוצא מן הכלל”…

וזוהי הטרגיות הגדולה שבגורלו – גורלנו. מעלותיו של הרברט סמואל נהפכו לנו לרועץ; יתרונותיו עולים לנו חסרונות ושגיאות שיש בהם סכנה. אפיו התקיף הוא חולשתנו. חסנו המוסרי עושה אותנו עלובים ואובדי-עצות בשעת צרה זו – עלובים ואובדי-עצות לגבי הנציב היהודי, הדורש את טובתנו ורוצה בתקומתנו…

כמה נשתנו הזמנים: כשעלה הרברט סמואל אל הארץ בימים הטובים שלאחרי סן-רימו היה בעינינו כסמל חי של שלמות ברוכה, של חוסן מוסרי, של פשטות יוצרת, אשר לא נשבתה מטהרה. ויצמן ראה בו את “המדות והתכונות המעולות שיש ביהודים ובאנגלים גם יחד” וכך ראינוהו אנחנו. ראינו בו את “מדת האידיאליסמוס העתיק של עם ישראל המעפיל לבנות עולמות על-פי דרישות הרוח ותביעות-המוסר, ואת מדת המעשיות של העם הבריטי, את הריאליסמוס הבריא והאיתן, העומד בשתי רגליו על קרקע המציאות”. הוא היה בעינינו איש-המדינה היהודי הראשון, אשר מזל חדש, שלא נגלה לעמנו מיום שיצא בגולה, מזל של שלמות והרמוניה פנימית, זרח על שמיו והכשירו לתפקידו ההיסטורי הגדול. הוא היה בעינינו הראשון בין הגדולים שביוצאי-הגיטו, אשר לא נתפס לשניות ולפלגות הפוגמת וממעטת את הדמות ולבו לא נקרע קרעים קרעים בין שתי רשויות. הוא היה בעינינו סינטיזה חיה של עולמות, הרכבה יפה של היסוד העברי והיסוד האנגלי, שהזדוגו בנשמתו לחטיבה הרמונית אחת ועשוהו אישיות יפה ומבורכת ברכת יצירה יוצאת מן הכלל.

והנה הגיעה שעת נסיון לאישיות ולתפקידה. אותו החדוש הגדול של הפוליטיקה העולמית, שיש בו צרוף יפה של אידיאליסמוס ומעשיות, של רעיון אנושי גדול וחשבון קר ומפוכח – ענין ה“בית הלאומי” לישראל במולדתו ההיסטורית נתקל במכשולים גדולים: בשנאה יוקדת, בעלילות ומזמות של גבורי-המחתרת, במעשי אלמות ופשע של דימגוגים מופקרים מצד זה, בקפאון מטומטם, בשגרה שבהרגל מרושל, בהתנגדותו הקרה של עולם זר וחרש מצד אחר. אותה שעה נבעו נגודים בין שני היסודות. פקעה ההרמוניה המבורכת, השלמות והשלוה היוצרת, וגבר היסוד התקיף, הזר. הרברט סמואל נעשה קרבנה של קללת-הדורות, של הגלות. נצח האנגלי את היהודי, נשבתה ההרמוניה של האישיות, לקה חסנה וחולל התום והתוקף שבמפעל. נצחונו של היסוד האנגלי שבנשמתו הוא כשלונו של הרברט סמואל. ולא שיש נגודים פנימיים בין שני היסודות, התנגשות של אינטרסים. אלא שנחלקו הדרכים, הנטיות, אורח-הרוח וסגנון-הרוח. והרברט סמואל בחר בדרך האחת, שהיא נהירה לו ונוחה לו ושכיחה לו יותר, התרחק מן המעין השני, המשקה במעמקים את שרשי מהותו, ונסתלקה ממנו השכינה היוצרת.

… אשתקד כשעלה הנציב היהודי הראשון אל הארץ לשלוט בה לצדק ולמשפט ולסייע לבנין הבית הלאומי לישראל במולדתו נכתבו הדברים האלה:

“נשמת-ההמונים חרדה לקראתו על-פי דרכה. “העם”, אותו הפלאי הגדול, היוצר בשעת ברכה את המיתוס ואת האגדה העממית, נתן להרברט סמואל את הכבוד הגדול ביותר, שבן-אדם יכול לזכות אליו: הוא עשאו למן הרגע הראשון נושא לאגדות-פלאים והתחיל תולה באישיותו את יצירת-דמיונו ותקוות-געגועיו. במשך הימים האחרונים נתפשטו בארץ כמה שיחות ואגדות, שאין אומה יוצרת דוגמתן אלא בשעה של מאורעות גדולים והזדעזעות נפשית. וכל השיחות והאגדות האלה קשורות מצד-מה באישיותו של הנציב ובתפקיד שהוטל עליו”.

ותפלת-רטט לותה את החזיון הזה: יהי רצון, שהמיתוס החדש המתרקם לעינינו לא יתבדה לעתיד; שלא יבושו בו לא ההמונים האנונימיים יוצריו, ולא נושאו, שזכוהו בו שלא מדעתו.

והנה נתבדה המיתוס. בימי תמוז תר“פ חלם העם את החלום היפה, ובימי ניסן-סיון תרפ”א בא הפתרון המר. נמוגה אילוזיה יפה, והעם העני נשאר עני משהיה.

“מעברות”, כרך ג‘, חוב’ ו‘, י’ סיון תרפ"א

ג¹

כאב הלב לראות בימי המבחן והסכנה האלה את לורד הרברט סמואל בקלקלתו, בחטאו לעמו ולעתידו; אבל לא אכחד: אותה תגובה נמהרה והמונית במקצת על חטאה של אישיות טראגית, שגילה חלק, ולוא יהא חלק לא גדול, מן הישוב, לא שמחה את לבבי.

ר' בנימין שאינו חושש לעתים לשחות נגד הזרם, נטפל לענין זה (“הצופה” מיום ב', כ"ו בכסלו). אבל טעות אחת, שנכשל בה, גורעת מערך דבריו. הצדק עם ר' בנימין כשהוא סבור, שההתרגזות הכללית על הלורד סמואל, המוצדקת מצד עצמה, “חרגה ממסגרתה הטבעית ועברה את התחום המתאים”. ואין הצדק עמו, כשהוא עושה דבר זה, את ההתנגדות לצורת התגובה של חלק מן הישוב על נאומו של הרברט סמואל בבית הלורדים, נושא לדיון פוליטי, ואינו אלא שאלה של תרבות וחובת-תרבות. ר' בנימין מקשה קושיות פוליטיות על “המגזימים”, מביא ראיות לסתור את ההנחה המקובלת, שהוטעמה ב“דבר” מי"ט בכסלו, כי הרברט סמואל סייע בשעתו לנתוק עבר הירדן מעל ארץ ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שהקשה על הטוענים נגד לורד סמואל, המציע, בנגוד לעיקר העליה בזכות ולא בחסד, הגבלה שרירותית של הגידול היהודי בארץ: “האם חלוקת עבר הירדן מערבה (כלומר: ההסכמה להצעת החלוקה של ועדת פיל) לא היתה הגבלה שרירותית?” והוא מוסיף ואומר: “אף אני עומד לפני הגנתו של הרברט סמואל (על המופתי) כמו לפני חזיון תמוה. אבל גם התלהבותו של בן-גוריון לרעיון החלוקה היתה בעיקר חזיון תמוה. וכשם שבן-גוריון לא נפסל בעיני מפני השקפתו הוא, כשם שלא פקפקתי אף רגע, שהוא מתכוון אלא לטובת עמו, כן הדין בעיני גם בנוגע ללורד סמואל”. גזירה שוה מפולפלת-פולמוסית זו, המעמידה כביכול בשורה אחת את עמדת המחייבים בשאלת החלוקה ואת עמדתו של לורד סמואל, כפי שנתבטאה בנאומו בבית-הלורדים, גורעת הרבה מערך טענותיו של ר' בנימין, המוצדקות בהחלט מצד עצמן, נגד צורת התגובה של חלק מן הישוב על אותה עמדה ונותנתן ענין לחלוקי-דעות פוליטיים.

מבחינה פוליטית אין מקום לחלוקי-דעות (וזוהי בעצם גם דעתו של ר' בנימין). לדעותיו ולפעולותיו של הרברט סמואל בשדה הפוליטיקה היהודית והציונית מתנגד הישוב, מתנגדים המוני בית-ישראל בתפוצות הגולה, אשר לבם לגאולה לאומית, בהחלט ובכל תוקף. וזכותו ואף חובתו של הישוב היא להביע התנגדות זו בכל הבהירות וההחלטיות האפשרית. במקום שיש חלול-השם אין חולקים כבוד לפרט, יהיה מי שיהיה, יהיו מה שיהיו זכויותיו ומפעלותיו בעבר, ותהא מה שתהא כוונתו בהוה. גלוי-הדעת של הועד הלאומי מגנה, בדין ובצדק ובדברים ברורים מאד, את עמדתו של לורד סמואל, את הגנתו המדהימה על ראש השסאים והמסיתים, אשר מלא את הארץ הזאת חמס ודם נקי והביא עליה את הזוועות והאסונות, המזעזעים את יסודות קיומה ובטחונה עד היום הזה. ופרטי נאומו של לורד סמואל, שנתפרסמו בינתים במלואם (“הארץ” מאתמול), אין בהם כדי להחליש את הרושם הקשה הראשון ולהמתיק את “דינו” של הועד הלאומי, שכל הישוב כולו נצטרף לו כאיש אחד. ולא בהצעת הפתרון של לורד סמואל עיקר התקלה (למען האמת יש לציין, שההגבלה לעלית היהודים מתוך נימוקים פוליטיים, אשר לורד סמואל טוען לה, אינה קובעת סטאטוס-של-מעוט ליהודים בארץ-ישראל לעולמים, אלא היא באה לקבוע שלאחר עשר שנים, או לאחר תקופה מסויימת אחרת, לא יעלה מספר היהודים על ארבעים אחוז למאה ממספר האוכלוסים הכללי). העיקר הוא בבקורת הבלתי ידידותית שלו, בשעה זו של סכנה לציונות וזועת חורבן לעם ישראל, על הציונות ועל “קוצר-ראותה”, מצד אחד, ובהערכתו הנלהבה לתנועה הערבית, הראויה לדעתו לכבוד לא פחות מכל תנועה לאומית אחרת ומתנועת התחיה היהודית, עצמה, מצד אחר; העיקר הוא באותו הבטחון העצמי המופרז, העוטה תגא של אהבת-אמת עילאית והמביא אותו למעשה לעקם את הישרה, לעוות דין עמו, להצדיק כל שגיאה פטלית שלו, ללמד זכות, לאחר כל הנסיונות המרים, על השיטה המסולפת, מקור כל אסונותיה של הארץ הזאת, העושה את רצונם של “הערביים”, כלומר: של מנהיגים שסאים ושואפי-דם, עיקר עליון ומכריע בפוליטיקה הארצישראלית והמשתדלת ליתן לדרך הוותרנות וההכנעה מראית-עין של עיקר קונסטיטוציוני, בזהותה במדה סופיסטית את ההכנעה בפני מנהיגים מבני-מינו של המופתי עם עיקר “הזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי יהודיות בארץ ישראל”, שהיהודים לא התנקשו בהן מעולם, ושום סכנה לא היתה צפויה להן; העיקר הוא באותה מדה גדושה של אהבה עצמית, המתעלמת מן האמת ומן המציאות ובלבד שלא להודות על שגיאה, – באותה מדה “אנושית”, אנושי יותר מדאי, שהביאה את המדינאי החשוב לנסיון העלוב-המבדח ללמד זכות על רב-הטבחים והשסאים, ולהעיד בפני ההיסטוריה על צדקתו ובור-לבבו; העיקר הוא בכל המגמה המדהימה הזאת של “פרקליט-השטן”, העשויה לסייע ידי אויבינו בנפש, להחליש את כחה המוסרי של תביעתנו ולההפך לנו בשעה מכריעה זו למקור צרה ואסון לדורות.

אין מקום לחלוקי-דעות בדבר ההערכה הפוליטית לעמדתו ולנאומו של הלורד הרברט סמואל. ועם זה חובת תרבות היא לעמוד בגבולותיה של מלחמת-כבוד הכרחית, שהוטלה עלינו שלא בטובתנו, בגבולות ההגנה על כבודנו ועל מאמצי-גאולתנו, אשר דבריו והערכותיו של לורד סמואל פגעו בהם פגישה קשה. ולא רק מפני שהעבר, עברו של האיש, העבר המשותף לו ולנו, חמש שנות נציבותו בארץ, יהיו מה שיהיו שגיאותיה וכשלונותיה, היחס שנקבע בינו ובין הישוב בימים ההם, ביחוד בשנה הראשונה לשלטונו בארץ, מחייבים, מחייבים אותו ומחייבים גם אותנו, ואף אם הוא אינו מרגיש או אינו מודה באותה חובה. לא זו בלבד. אין אנו מגסי-ההשגה, שאין להם חוש להרגיש בטראגיות אנושית. –

***

מה טיבה של אותה טראגידיה של אישיות?

כשעלה הרברט סמואל אל הארץ בקיץ שנת תר“פ, בימים הטובים ההם שלאחר סאן-רימו, היה בעינינו כסמל חי של סינתיזה יהודית-אנושית חדשה, של שלימות וחוסן-יצירה, המתגלים לאומה בשעת רצון, וכובשים לפניה דרכים חדשות. וייצמן ראה בו אותה שעה את “המדות והתכונות המעולות, שיש ביהודים ובאנגלים גם יחד”. וכך ראינוהו כולנו. ואת חטאי אני מזכיר היום: אף אני ראיתי בו אותה שעה את “מדת האידיאליזם העתיק של עם ישראל, המעפיל לבנות עולמות על-פי דרישות-הרוח ותביעות-המוסר, ואת מדת המעשיות של העם הבריטי, את הריאליזם האיתן, העומד בשתי רגליו על קרקע המציאות”. הוא היה בעינינו איש המדינה היהודי הראשון אשר מזל חדש, שלא נגלה לעמנו מיום שיצא בגולה, זרח על שמיו והכשירו לתפקיד היסטורי גדול, – סינתיזה חיה של שני עולמות, מעין תיאודור הרצל ובנימין ד’ישראלי באישיות אחת. ונשמת-ההמונים חרדה לקראתו על-פי דרכה: “על כסא לא ישב זר”. “העם”, האנונימוס הגדול, היוצר בשעת ברכה את המיתוס ואת האגדה העממית, נתן להרברט סמואל את הכבוד הגדול ביותר, שבן-אדם יכול לזכות אליו: הוא עשאו נושא לאגדות והתחיל תולה באישיותו את יצירת-דמיונו ואת תקוות-געגועיו. לא ארכו הימים, והאגדה נתבדתה. מקץ שנה אחת, עם הנסיון הראשון לאיש ולתפקידו, עם מהומות-הדמים של אביב תרפ”א, נתבדתה. “סינתיזה” אחרת של יסוד יהודי ויסוד אנגלי, – של נפש הגלות היהודית ושל קרירות וקשיחות אנגלית, נתגלתה לנו. ולא עוד אלא שמעלותיו האישיות של הנציב היהודי נהפכו לו ולנו לחסרונות ולתקלות.

***

ומעלותיו האישיות המופלאות, וביחוד זו התקיפות המדומה שלו ששמה האמיתי הוא עקשנות, מסתייעות בשתי סגולות יסודיות, יהודית ואנגלית. יש כאן בעצמו של דבר ממדת הזלזול של היהודי, פליט הגיטו, בעמו ובצרכיו ואף בזכות קיומו ועתידו הלאומי, יש כאן מן ה“אובייקטיביות” היתרה של היהודי “החדש” ביחס לנכרי; ויש כאן מצד אחר, על-יד רגש “הנחיתות” היהודית, מצורך ה“קומפנסציה” של הכרת יתרון, המבקשת את תקונה בספירה האנגלית הטהורה. את הפוליטיקה היהודית והציונית רוצה הרברט סמואל לעשות דוקא כאנגלי טהור, במדת ה“אובייקטיביות” והחשבון וה“מעשיות” של האנגלי. כי על כן “אין בו כלום מרוח המסתורין של איש-המזרח”, ואינו נזקק לחלומותיהם ולשאיפותיהם של הציונים קצרי-הרוח, אותם “המוני היהודים בפולין, ברומניה ובארצות הברית של אמריקה, הרחוקים ממקום המעשה ואינם מכירים מקרוב את התנאים בארץ-ישראל עצמה” (מנאומו בבית הלורדים). מחשבתו האנגלית, ה“הגיונית” ביותר, הבהירה ביותר, הטעתו והביאתו לידי ערפל, שאין ממנו מוצא. הוא חשב חשבון פשוט של כמות ומספר והכריע את הכף לצד המרובים נגד המעטים, והמעטים האלה, הנשמעים לקול לבם ואינם רוצים לוותר על זכות קיומם ועתידם הלאומי, אינם בעיניו אלא קצרי-רוח ודעת, שוטים שאין להם תקנה, וזכאי הוא, לדעתו, להחזיק טובה לעצמו, שאין הוא נגרר אחרי השוטים האלה, – הוא איש המעשה, בעל-החשבון והדעת, היודע הכל ומבין הכל, “ואתו ההחלטיות הקרה וכובד הראש היוצא מן הכלל”.

כאן, ב“סגולות” אלה, המיחדות את אפיו האישי של הלורד הרברט סמואל, מקור הטרגדיה של האישיות המצוינת הזאת; וכאן גם עילה ומקור לטרגדיה הלאומית של עם ישראל בתקופת תחיתו ובנין מולדתו, עד כמה שהיא, טרגדיה זו, קשורה באישיותו ובפעולתו של הלורד היהודי החשוב.

“הארץ”, 20.12.38

מתוך שמחה והתרגשות יוצאת מגדר הרגיל מקבל היום הישוב העברי בארץ ישראל, על כל חלקיו ומעמדותיו, מפלגותיו וזרמיו, את אבי ההכרזה ההיסטורית מיום שני לנובמבר 1917, את הלורד ארתור ג’ימס באלפור. ולשמחה זו מצטרפים מרחוק מיליוני היהודים בתפוצות הגולה הגדולה. יש הרגשה בלבבות: חג לנו היום.

ואין פרושו של חג זה הפגנה פשוטה של צבור, המבליט את רצונו ואת שאיפותיו. אף אין עיקר מהותו ספוק צורך טבעי שבלב להביע לאדם־המעלה את רגש הכבוד וההערצה, שעם מכיר־טובה רוחש לו על מפעלו. שמחתנו זו על בקורו של באלפור בא"י יש לה יסודות עמוקים יותר. השם באלפור נעשה לנו סימן וסמל למהפכת חיים פנימית, סימן הקצור לנקודת מהפך היסטורית, לערכי חיים וליחסי חיים חדשים. הכרזת באלפור נעשתה לא רק גורם פוליטי מכריע בגורלה של המולדת ותנועת המולדת של עם ישראל, היא נעשתה לרבים מאתנו גם מוטיב נפשי־תרבותי להתחדשות־יסודות, להרגשת חיים חדשה.

ודאי: לא באלפור והכרזתו חוללו את תנועת התחיה הלאומית בישראל, לא הם טפחוה בלבבות ועשוה כח יוצר ומאיר נתיבות ולא הם יכריעו בסופם של דברים את כף המאזנים ההיסטורית. שרשיה של התנועה עמוקים ועתיקים ואיתנים מצירופים חיצוניים של פוליטיקה. יונקים הם ממעינות קדומים, מרצון החיים והיצירה של אומה “קשת עורף”, מן הכחות המופלאים, כחות מפעל וקרבנות, החיים ופועלים, מדעת ושלא מדעת, בגנזי נשמתה של אומה זו זה אלפי שנים. הציונות אינה אלא אחד מגלוייו של אותו רצון החיים הנצחי של עם ישראל, של רצונו לחיות לעצמו וליצור לעצמו. אותו רצון החיים התעורר בשעת גורל כבדת־תוצאות, עמד ומרד בגורל המנוול של חבר קבצנים, המשוטטים בעולם שאינו שלהם והסמוכים על שולחנות שאינם שלהם, ומשהתעורר שוב לא ישקוט ולא ירגע עד אם יבוא תקון לנשמת האומה הקרועה ולניצוצותיה הפזורים לכל רוח. מפעליה של התנועה במשך עשרות שנות קיומה עדים חיים הם לכח היצירה שבה. גורלה לא נחתך ולא יחתך על ידי ההכרזה של השני בנובמבר. אף בלי אותה הכרזה היתה מוצאת את דרכה, ולוא יהא דרך חתחתים ועקלקלות ומעצורים.

ואולם יקרה וחשובה וחביבה לנו הכרזת באלפור לא רק מפני שסוללה את הדרך הפוליטי למפעלנו, אלא גם, ובעיקר, מפני פעולתה המוסרית. היא השרתה שלום בינינו ובין עמי העולם, היא נתנה דמות ובטוי ליחס חדש אלינו, ליחסים חדשים בינינו ובין אחינו האדם.

כי הנה קללתה הגדולה של הגלות היתה זו, כי נכרתה מלבנו האמונה באדם, ברצונו המוסרי ובעליתו המוסרית. ראינו את עצמנו מנודים ומוחרמים מכל משפחות האדמה, הפקר לאינסטינקטים קדומים של אחרים, לשנאה פראית ומטומטמת שלהם. אף הדרישות היסודיות של יושר אנושי לא נראו חובה לבריות ביחס אלינו. זאב היה האדם ליהודי. ועל קרקע צחיח זה גדלו המיקרובים של כפירה והרס. נפשנו, הערה והרגשנית מזו של כל עם אחר שבעולם, הורעלה מאטמוספירה זו של בוז ושנאה, שאין לה תקנה. אטמוספירה זו גדלה את הכפירה היהודית המיוחדת במינה, את הספקנות של לעג מר ואת החמרנות ההוללה, החוטפת ונהנית מן העולם הזה על אפם ועל חמתם של “בעלי הבתים” צרי העין. והיא שגדלה גם את רוח המהפכנות וההריסה, הזורע אבדן וכליה סביבו וחותר לערער יסודותיו של עולם חוטא ואכזרי. ואף בשעה שנמצאה לנו דרך חדשה, דרך אנושית־מוסרית, דרך של חיוב ובנין, למלט את נפשנו מאותה אטמוספירה מורעלה, אף בשעה שהתעוררה בישראל תנועת התחיה הלאומית על אדמת המולדת העתיקה, עדיין לא נשתנו יחסי העמים אלינו, עדיין היתה תולעת הספק והכפירה באדם אוכלת את הלבבות. עברו עלינו עשרות שנים של התאמצות אנושית־מוסרית נהדרה. עמל לא־אנוש עמלנו ומשנה עבודת פרך עבדנו לבנות הריסות־דורות ולהחיות שממות שנות־אלפים. נלחמנו מלחמה קשה בטבע עז וקשה ומסרב, נלחמנו בנפשנו, בהרגלי דורות, בנטיותיהם של אנשי אויר ועבדי־גלות. לב חדש בראנו לעם, ותקוות חדשות ושאיפות חדשות נתנו בלבו. ואף על פי כן נשארנו בודדים ומנודים כשהיינו; היינו ונשארנו חרפת עמים. עמי־אירופה, יורשי רומא הגאיונים, לוו אותנו גם בדרכנו החדשה־העתיקה בפתגם־הלעג, שחקק האויב הרומאי על שער הנצחון שלו: “יהודה השבויה, יהודה המנוצחת”…

והנה סוף־סוף הגיעה לנו קרן אור מן המערב. הכרזת באלפור היתה שביב האור הראשון, שבקע את חשכת הדורות; היא שפרצה את הפרץ הראשון בחומה הבצורה של משפטים קדומים. מצפונה של אירופה — זה שמכס נורדוי שלנו הניף עליו שוט זעם ולעג מר — התעורר בפעם הראשונה ביחס אל עם ישראל ומצא את מבעו בבאלפור ובהכרזתו ההיסטורית. הכרזת באלפור הסירה את חרפת הדורות מעלינו ועוד יותר — מעליהם. בפעם הראשונה נעשה מעשה מדיני רב לכפר את עוון הדורות, להשיב לנו את זכותנו האנושית־היסודית, את זכות הקיום, את זכות המולדת. הכרזת באלפור השיבה כבוד לישראל, ואולם היא השיבה לו גם את האמונה באדם; היא הכשירה את הקרקע ליחסים חדשים בינינו ובין עמי העולם, היא השרתה שלום בינינו ובין אחינו האדם.

ודאי: אף הכרזת באלפור לא הפכה לבותיהם של בני אדם. הכרזה זו היתה מפעל מהפכני בנוגע ליחסים שבין ישראל לעמים, ואולם שום מפעל מהפכני אינו יוצר עולם חדש בבת אחת. כל מהפכה נתונה לחוק האכזרי של ריאקציה וחלופי־משמרות. כחה של ה“ירושה”, של משפטים קדומים, של הרגל מטומטם, של יצרי־הרע, גדול תמיד כדי לעכב ולהפריע את החדש. אף לאחר הכרזת באלפור לא ארכו הימים ובאה הריאקציה ביחס אלינו. באלפור יודע ומרגיש דבר זה לא פחות מאתנו. אף באנגליה, ארץ ההכרזה והמנדט, קטנה מאד מדת ההבנה ביחס למפעל הזה, לערכו המוסרי ולחשיבותו ההיסטורית. כחות השנאה וצרות העין התקשרו לחבל את מעשי ידינו, ורשת של מזמות ואינטריגות נרקמת יום־יום מסביב לנו בגלוי ובסתר. ואף באינסטנציה העליונה של האנושות, השואפת לשלטון הצדק והשלום בעולם, אף בחבר הלאומים אין העינים פקוחות ואין הלבבות ערים די צרכם ביחס לתנועת התחיה בעולם. ואף על פי כן אנו מרגישים בכל נימי נפשנו: הכרזת באלפור נעשתה לנו כבר נקודת־מהפך היסטורית: פעולתה, הפוליטית והאנושית, לא תחדל ולא תפסק למרות כל המשפטים הקדומים, למרות כל העכובים והמעצורים, למרות כל המזמות והחתירות. מבחינה זו לורד באלפור שייך להיסטוריה של עם ישראל לא פחות משהוא שייך להיסטוריה של אנגליה.

והנה בא אלינו לראות במפעלנו, לבחון ולבדוק, מה פעל ישראל במשך השנים האלה לתחיתה של האומה ושל הארץ. אין אנו חוששים לבחינה זו. אין אנו אומרים להראות לו כפרי־פוטיומקין. עינו החדה והחודרת של באלפור המדינאי, בינתו הצלולה והעמוקה של באלפור איש הרוח והמדע, לבו הטוב והפתוח של באלפור, איש המוסר והרגש יעמדו לו לראות מה שאחרים אינם רואים: את הגדולות שבקטנות, את אוצרות הרוח והמרץ והאהבה וההתלהבות, אשר הושקעו בדברים הקטנים, שסופם להצטרף למפעלים גדולים, — אשר הושקעו במלחמת־יצירה כבירה, במלחמה עקשנית ושיטתית באיתני הטבע, בחומר האנושי, בעכובים ובמפריעים מן החוץ, במשפטים קדומים, בקהות הרגש, בקוצר הראות ובצרות העין. יראה וידע להעריך את מפעלנו, ידע להחזיק טובה לעצמו על עזרתו המדינית־המוסרית הגדולה למפעל זה.

האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים, אשר לפתיחתה בא הנה הגדול שבאנשי המדינה ובאנשי הרוח האנגלים כיום, ודאי רחוקה עדיין מהלך דורות מן האוניברסיטאות שבקמבריג' ובאוקספורד. ואולם באלפור, איש הרוח והלבב, יחזה ברקמיה הרוחניים הראשוניים, יראה במאמצינו היצירתיים.

והיה זה שכרו של אבי ההכרזה ההיסטורית מיום שני לנובמבר שנת אלף תשע מאות ושבע עשרה. והנה זה שכרנו.

ועל כן חיה ההרגשה בלבבות: חג לנו היום.

“הארץ”, 26.3.25

אשתקד, ביום 19 במארס בבוקר, השיב לורד באלפור, אבי ההכרזה ההיסטורית הידועה לשיבת ציון המודרנית, את רוחו אל על.

כשהגיעה אחרי שעה קלה הידיעה לישיבת הועד הפועל הציוני, שנתקיימה אותה שעה בלונדון, ירד אבל כבד על הנאספים. ד"ר ווייצמן הספיד את המנוח בדברים מעטים, הנוגעים עד הלב ובקול נחנק מדמעות, ופירושם של הדברים היה: נסתיימה תקופה גדולה בתולדות הציונות ובמלחמתה בעולם ליסודותיה הפוליטיים, לעמדתה הבין־לאומית.

היה משמע טראגי למאורע: בעצם שעת המבחן הקשה לציונות ולמפעלה, חדשים מעטים אחרי התנקשות הדמים בקיומנו ובעתידנו וערב פרסום התעודה הרשמית, הראשונה בשורת התעודות של קטרוג ומזימת התנקשות פוליטית בציונות, — ערב פרסום הדו"ח של ועדת שאו, הלך מאתנו ידידה הגדול והנאמן של הציונות, אשר שמו נעשה סיסמא וסמל להגשמת הציונות המדינית, לזכות המולדת ולבנין המולדת של עם ישראל.

והסמל הטראגי שבמאורע קבל משמעות ריאלית מזעזעת יותר ויותר מיום ליום. דומה היה כאילו הקיץ הקץ על תקופת באלפור, כאילו נמחקה הדיקלרציה שלו מספר דברי הימים, כאילו הוזמה חובת הכבוד, שאנגליה קבלה על עצמה בחתימתו של איש המדינה — הפילוסוף. התחילה תקופה של ליקווידציה גלויה: אחרי הדו"ח של ועדת שאו באה הפסקת העליה, בא הפירוש הרשמי לגזירה זו, שקבל את כל הנחות הקטרוג והדבות של שונאי־ציון, בא לבסוף הספר־הלבן, שתפקידו היה לעשות את מגמת הליקווידציה שיטה פוליטית, שאין לערער¹ אחריה. נראה היה, כאילו יחד עם ארתור ג’ימס באלפור ירדו אלי קבר כבודה של אנגליה ומדת האמת והיושר שבפוליטיקה שלה. הכרזת באלפור נעשתה לנו לכאורה שם שנתרוקן מתכנו, לעג מר לעם עני ואומלל…

ואף על פי כן ברוך יהיה לנו השם ההיסטורי באלפור וברוך יהיה זכרו מדור לדור. ולא רק מפני שכוונתו הוא היתה טובה, לא רק מפני שהוא שמר אמונים לעם ישראל ולתקות תחיתו הלאומית, וידו לא היתה במעל. זכרו של באלפור הוא לנו יותר מזכר אישי יקר ונערץ. הכרזתו היא לנו יותר מאפיזודה נאה של שעת רצון, שעברה לבלי שוב. התקופה הבאלפורית, או המגמה הבאלפורית, היא, לאחר כל נסיונות ההתכחשות וההתנקשות, מציאות היסטורית חיה ונושאת פירות. פאספילד לא ישכיח את באלפור, פוליטיקה אופורטוניסטית כושלת של משרד המושבות לא תמחה את זכר מפעלו של באלפור מספר החיים של ההיסטוריה, ארתור ג’ימס באלפור היה שליחה הנאמן של ההיסטוריה ועושה רצונה; הכרזת באלפור היתה הכרח היסטורי, מצות חיים לעם ישראל וחובת כבוד לאומות העולם.

לא באלפור והכרזתו יצרו את הציונות; רצון החיים של עם ישראל יצרה, והוא ערב לקיומה ולהגשמתה. אבל זכות גדולה נתגלגלה לאנגליה על ידי באלפור: לתקן את החטא הגדול שחטאה האנושות לעם ישראל, להשיב לו את כבודו הלאומי ואת זכותו האנושית הגדולה, זכות המולדת, ולהעשות אפוטרופסית לבנינה. אותו מאורע — ההודעה בזכותו של עם ישראל לביתו הלאומי — נעשה נכסי צאן ברזל בדברי ימי ישראל, נעשה גורם היסטורי ומציאות היסטורית, שאין לבטלם ואין להשיבם. ושום מזימה ומעשה חטא של יורשים לא ישכיחו ולא ישמידו אותו מפעל גדול של שעת ברכה ורצון, שנעשה תקופה ונקודת מפנה בתנועת התחיה של עם ישראל.

לתקופת השנה לפטירתו של באלפור יש בלבנו אמונה זו ובטחון זה אולי יותר מאשר בכל שעה אחרת. אותו פורקן מעט במתיחות הפוליטית הגדולה, שבא לנו בימים האלה, אף הוא יש בו מן הסמל. לא נתיאש, אבל גם לא נשלה את נפשנו באילוזיות. נוסיף לעבוד, נוסיף להלחם למפעלנו וליסודותיו הפוליטיים הקשורים בשמו של באלפור. וזכרו ילוונו בדרך מלחמתנו ויצירתנו כסמל מאיר לרצונה של ההיסטוריה ולמצות־חיים שלה.

“הארץ”, א' ניסן תרצ"א, 19.3.31

מלאה שנה מיום שהלך לעולמו,הנדיב הידוע", “אבי הישוב” העברי החדש בארץ ישראל, הבארון אדמונד־בנימין לבית רוטשילד.

זקן ושבע ימים הלך מאתנו בנימין בן יעקב רוטשילד, שלא כבנימין בן יעקב הרצל, הארז אשר נגדע בלא עתו; שבע מעשים ומפעלים לאומיים בדומה להרצל, שבע עמל ורוגז אך גם שבע נחת ונחמה בעשרות שנות עבודתו לעמו — יותר מהרצל. בשנת התשעים לחייו נאסף אל עמיו, בעשור הששי לעבודתו לעמו ולבנין המולדת לעם, ביום מלאות שבע־עשרה שנה להכרזת באלפור ההיסטורית, היא הכרזת ההודאה הגדולה בזכות המולדת של עם ישראל, פרי עמל ראשונים לבנין, פרי עמלו הוא, הראשון לראשונים לבנין לאומי שיטתי ומתמיד.

זקן ושבע ימים ומעשים ושכרם הלך לעולמו, אבל לבותיהם של מאות אלפי יהודים בארץ ושל מיליוני יהודים בתפוצות הגולה יהמו היום, יום הזכרון הראשון לפטירתו, לשמו ולזכרו, כי על כן ראשון לראשונים היה למניחי היסודות העתיקים־המחודשים לבנין העם, לגאולתו ולתקומתו במולדת.

*

“הנדיב הידוע” קרא לו פי העם. אבל אם רצונו של אדם הוא כבודו — הרי היתה טעות כפולה בשם הזה. הוא לא רצה בפרסום, לא לעשות לעצמו שם בעמו התכוון. ואף לא על “נדיבות” קם לעמו. הוא לא קנה לו את עולמו בשכר המצוה הקלה של מתנות־נדבה. לא נדבן ופילנטרופוס היה, אלא בונה בית עמו, “אדריכל” לאומי, אחד מיחידי הסגולה המעטים, העומדים לאומה בשעה של פרשת־דרכים ושידוד מערכות חייה בעולם.

לא מצוה קלה, שאדם מקיימה כלאחר־יד, לא “פנטסיה של בארון” היתה לו בנין הארץ — אלא תוכן־חיים וצורך־חיים, שאדם יוצר קונה לעצמו ב“דמים”, חוצבו, כביכול, מלבבו, ועושה את מצוותו בכל נפשו ובכל מאודו. צוואתו, שנתגלתה לנו רק היום לתקופת־השנה לפטירתו: כי יעבירו את עצמותיו לקבורה בארץ־ישראל, חותמת תוכן־חיים זה ודרך־חיים זו.

*

לא איש־הכסף היה אדמונד רוטשילד, אלא איש־הרוח (אותה אנטיתיזה, שהרצל זרק לו לבארון הירש בפניו: אתה — איש הכסף, אני הנני איש־הרוח — אי־אפשר היה לתתה ענין לברון רוטשילד), משוגע איש־הרוח לפי תפיסת סביבתו. אדמונד רוטשילד היה צריך להלחם מלחמה כבדה בסביבתו הקרובה והטבעית, במשפחתו, בקרוביו ובמיודעיו ובבני־מעמדו על מפעל־חייו. המכשולים, שהיו זרועים על דרכו, היו מרובים וקשים מכפי שאפשר לכאורה לשער.

וגדולים וקשים מאלה היו המכשולים הפנימיים, לבטי הדרך הנועזה, אותם היסורים, חבלי־לידה וחבלי משיח, שבהם נקנית תחיתה של אומה וארץ. הוא שתה גם את קובעתה של כוס־הברכה המופלאה, שזכה לה. והקשים שביסורים אלה היו התהיות והתעיות ההכרחיות, דברי ריב וחלוקי־דעות בינו ובין שליחיה ומבשריה של תנועת התחיה בישראל. היו ימים, שלא נמצאה לשון משותפת בינו ובינינו. תקופתם של “שליחי עם עני”, תקופת הבקורת האכזריה של אחד־העם, תקופת הרצל והקונגרסים הראשונים — תקופת הנכר והמרירות בין בונה ציון הגדול ובין תנועת ציון — השביעוהו צער ורוגז. אבל הוא לא נבהל ולא נכנע; הוא עמד בנסיון ולא התיאש מדרכו. בעיקרם ובמהותם של דברים לא היו בינינו נגודים לעולם; וסוף־סוף נמצאה גם הלשון המשותפת. שלשת היסודות לגאולתנו הלאומית: קרקע עברית, עבודה עברית, לשון עברית — היו גם יסודות מפעלו, עליהם בנה, אותם הורה, אותם שנן לבונים בכל הזדמנות שבאה לידו. לא בכח הכסף אמר לבנות אלא בכחם של שרשי מהות ומסורת, בכח הנשמה הלאומית, כי מעורה היה האיש, בן הסביבה האירופית־המתבוללת, בכל שרשי מהותו בקרקע המסורת, וערכי הרוח והמוסר הנצחיים של האומה היו לו לעינים, לתכלית ולאמת־בחינה. נאומו בבית־הכנסת הגדול בתל־אביב יוכיח.

סוף־סוף ראה את “עולמו” בחייו; הוא זכה לראות את פרי עמלו: את העם הקם לתחיה במולדת, אשר אותה עבד ואותה הפרה בידו המלאה והרחבה במשך יובל שנים ויותר. היש פינה בארץ, היש לנו כאן הישג חמרי, מדיני ותרבותי אחד, שאין בו חלק מעמלו ומברכתו?

רעיון יפה הגה ועד המושבה זכרון־יעקב, אחת מיצירותיו של המנוח הנעלה (“זכרון יעקב” היא גם זכרון לבנימין בן יעקב); הוא הזמין את הישוב, על מוסדותיו, הסתדרויותיו והמוניו, לבוא היום, במלאות השנה הראשונה לפטירתו של אבי־הישוב, לזכרון־יעקב לאזכרת־אבל כללית של הישוב. ועד המושבה קורא לישוב לקבוע מעתה את יום פטירתו של הנדיב ליום זכרון הסטורי, והיה לנו כ"ד חשון, יום פטירתו של בנימין בן יעקב רוטשילד, ככ' תמוז, יום פטירתו של בנימין בן יעקב הרצל.

החיים, חייה ההיסטוריים של האומה, השלימו בין שני גדולי בניה אלה, העמידום בשורה אחת במערכת־הכבוד הראשונה של מחיי המולדת וגואלי העם ממחשכי הגלות השלישית.

“הארץ”, כ“ד חשון תרצ”ו 20.11.35

אורח חשוב בא היום לארצנו, אחד האישים המצוינים והמופלאים שבדור, ממרומי המעלה והתפארת שבעם האנגלי ובעם ישראל כאחד, אדם שטפס ועלה למעלה־למעלה בקאריירה מרהיבה, רבת פלאות ותמורות: בנו של תגר קטן בסיטי, נער משרת באניה, סרסור־בורסא צעיר, עורך־דין מזהיר ב“מידל טמפל” בלונדון, פוליטיקאי מצוין, ראש השופטים באנגליה, חבר הקבינט של אסקווית בימי המלחמה, מחולל פוליטיקה פיננסית חדשה ונועזה, דיפלומט חרוץ רב תושיה בימי הנסיון הקשים ביותר לארצו, שליחה המיוחד של אנגליה לארצות־הברית של אמריקה בימי ההכרעה של מלחמת העולם, נושא עטרת המשנה למלך בהודו, מיניסטר החוץ של אנגליה בימי זעזועים ופרשת דרכים — הוא רופוס דניאל איזאקס, בנו של תגר יהודי, הוא הוויקונט ארליי והמרקיז אוף רידינג, הוא ה“עילוי” הדיפלומטי והפיננסי שמעטים דוגמתו בעולם.

רשימה קצרה זו של ראשי פרקים ופרשות דרכים בחייו יש בה כבר להתמיה ולהרעיש את הדמיון. אבל תמוה עוד יותר סודה של אישיות זו, אותה מזיגה נפלאה של שכליות חריפה יהודית מובהקת וקסמה של צורת חיים אנגלית מקורית, שנקנית לכאורה רק מתוך הרגשה הטבעית של “אריסטוקרטיות” מורשת דורות. רופוס דניאל אייזיקס, בנו של התגר היהודי, לא זכה בגדולתו בקלות שבירושה; הוא איננו חניך איטן ואוכספורד ואין הוא נמנה על טפוס תלמיד־החכם של ה“אסכולה”, אשר את דוגמתו המזהירה ראינו בלורד בלפור המנוח, כשבא אלינו לפתוח את האוניברסיטה העברית בירושלים. חברו למפלגה של לורד רידינג ויורשו במשרת המיניסטר לעניני חוץ, סיר ג’והן סיימון, ודאי עולה עליו בהרבה בידיעת הקלאסיקים היוניים במקורם. אבל אם בתורת־ספרים עולים עליו רבים, הרי בתורת־חיים אך מעטים ישוו לו. “סלף־מייד־מן” זה הוא טפוס מעולה של תורת־חיים ואמנות חיים. תפארת אדם המעלה, שעור קומה, פנים צרים מחוטבים חדות וחריפות, הליכות־קסם של ג’נטלמן מטבע ברייתו, מציינים אותו ואת דרכו המופלאה. “משנה למלך” מלידה ומבטן כביכול, אדם שיודע לישא את פרוות־הפרופיריה, את הכתר והשרביט כדוכס בן בנם של דוכסים — כזהו היהודי הזה, בנם של סוחרים ותגרים של הגיטו, אשר קנאתם ומשפטיהם הקדומים של אריסטוקרטים משמרים לא יכלו לעכב עליו מלהגיע למשרת־התפארת הגדולה ביותר של בריטניה הגדולה ומלמלא תעודות לאומיות נעלות ביותר שלה.

אמנות־חיים וחכמת־חיים רבה גילה לורד רידינג בכל פעולתו, רבת הפנים והגוונים, ויותר מכל גילה סגולות מופלאות אלה במרומי דרכו, כשהגורל הכתיר לו את העטרה המזהירה ומלאת הקוצים של משנה למלך בהודו, בשנת 1921, בשעה שהזעזועים הקשים שמלחמת העולם הביאה אתה לשלטונה של בריטניה בעולם, הצריכו שאחד הכוחות הגדולים והחשובים ביותר של האומה יועמד על המשמר בהודו, עשה לורד ג’ורג' את המעשה הנועז והציע ללורד רידינג את כסא המשנה למלך בהודו. ואותה בחירה, ש“דייהרדים” רעמו פנים עליה, הנחילה כבוד לא רק להעזתו אלא לגניוס הפוליטי של לויד ג’ורג‘. לורד רידינג, אדם בא בימים כבר אותה שעה, שבקש לשבת בשלוה לעת זקנתו והורגל כבר לחיי שלוה באנגליה, אדם שמשרתו הגבוהה של שופט עליון ניתנה לו לכל ימי חייו — קבל עליו את התפקיד הקשה ורב הקוצים מתוך הכרת חובה. “אני עוזב את המקום הזה” — אמר לורד רידינג לשופטי אנגליה, שהתאספו להפרד ממנו — “לא כדי לעזוב את בקשת הצדק, אלא כדי להקיים את הצדק בשדה נרחב יותר”. והוא קיים את הבטחתו. אותה שעה היתה הודו, כמו בימינו אלה, שדה סכסוכים חריפים ומהומות בלתי פוסקות. תעמולת ההתנגדות הפאסיבית מיסודו של גאנדי הגיעה כבר בימים ההם למרום גבהה. ויותר מאשר בימינו אלה הצליח גאנדי אותה שעה להשרות מדת־מה של אחדות בין ההינדוזים והמושלמים לשם שאיפה פוליטית אחת. תנועה “אקאלי”, תנועה דתית־פוליטית מיוחדת במינה, פשטה אותה שעה בין הסיקים וגרמה דאגה מרובה לשלטונות הבריטיים. אף תנועת החליפות, שחודה היה מכוון נגד אנגליה והפוליטיקה האנטי־טורקית שלה בימים ההם, גברה וסבכה את המצב. לורד רידינג מצא את דרכו, דרך של צדק ושלום, בתוך כל התסבוכת, הרת הפגעים והסכנות הזאת. הוא התרחק מדרך הדכוי והתקיפות, לא חשש לנהל משר ומתן עם המתקוממים, לבקש פשרות, בגלוי נגד שיטתו האנטי־טורקית של לויד ג’ורג’, ולקנות מתוך כך את לבם של המושלימים. אבל עם זה לא חשש גם לנהוג במדת הדין והתקיפות כשראה צורך בכך (בשנת 1922 נאסר גאנדי ונידון להכלא שש שנים במאסר, אבל מקץ שנתים, כשנחלשה השפעתו בעם וסכנתו לא נראתה עוד גדולה ביותר, שוחרר), וסוף סוף הצליח להשקיט במדה מרובה את הרוחות, להחליש את המלחמה הפוליטית ולתקן את המצב הכספי של הודו. לורד רידינג, מושל ליברלי מובהק, שלא בחר לא בדרך החיילים ולא בדרך הביורוקרטים, השכיל — פחות בכח ה“שיטה” ויותר בכח אישיותו וחכמתו — למצוא את הפשרה בגבולות האפשרות ההיסטורית בימים ההם. וכששב לאחר חמש שנים לאנגליה הלך לפניו כבודו, כבוד ארצו וכבוד גזעו היהודי. כי אמנם הרבה מתכונות הגזע היהודי וחכמת־החיים היהודית העליונה, המבקשת את הצדק ואת השלום בכח מצותה התקיפה של ירושת־דורות, התגלו בדרך שלטונו של לורד רידינג בהודו ובמאות מיליוני אנשים. אותה שעה הזכירו העתונים, שלפני ארבעים שנה ויותר בקר רופוס אייזיקס הצעיר בפעם הראשונה בהודו כנער עני, שהיה מוכרח לעבוד בדרכו לשם ובחזרה עבודת נער ומלח באניה קטנה…

ומי יודע, אילו היו בעולם הרבה מושלים מבני מינו של לורד רידינג — אם לא היו נמנעים מבני אדם כמה פגעים וזעזועים ומלחמות־חנם.

לורד רידינג, איש המעלה והתפארת שבעם האנגלי ובעם ישראל כאחד, שהתקרב בשנים האחרונות גם למפעל התקומה והתחיה של גזעו העתיק, בא אלינו היום לבקור קצר. הישוב העברי בארץ ישראל יקבל את פניו בכבוד ובברכת־אחים נאמנה.

“הארץ”, י“ד טבת תרצ”ב, 24.12.31

א

הישוב העברי בארץ־ישראל מקדם בברכת כבוד וחבה אורחים חשובים ויקרים, את האדון והגברת נתן שטראוס.

את חבתו של העם היושב בציון, זה השליח והחלוץ של עם ישראל המתעורר לתחיה, רכש לו נתן שטראוס לא רק על ידי מעשיו האנושיים והיהודיים היפים, לא רק על ידי עבודתו הממשית למפעל התקומה והבנין של עמו, אלא גם על ידי אישיותו היפה והמיוחדת במינה. מעולם אחר, מעולם רחוק וזר, בא אלינו לראות בסבלותינו ובהתאמצויותינו, ואנו רוצים לראות בו בשעה זו לא את הנדבן, בעל העין היפה והיד הרחבה, אלא את אחינו, הכואב את מכאובינו ומקוה את תקותנו, את האדם המופלא, היודע לאחד את מדת האנושיות ומדת היהדות למזיגה הרמונית מבורכה.

כי נתן שטראוס הוא הרכבה מיוחדת במינה של היסוד האמריקאי והיסוד היהודי, של איש המעשה ואיש החזון, של ריאליסמוס, המושרש בקרקע המציאות, ואידיאליסמוס, הנושא את עיניו למרחקי התכלת. לא די לו במעשי צדקה וחסד לעלובים ולקשי יום, אלא הוא מכניס למעשים אלה מיסוד החזון והשאיפה לתקון העולם ולרפוי נגעיה של החברה. לא די לו בעבודת עזרה לבני דתו, הנרדפים והמדוכאים בארצות רחוקות, אלא הוא נושא את נפשו לתחיתו האנושית והלאומית של עמו, לחדוש יסודות חייו במולדתו העתיקה. דומה, שהרכבה זו של מעשיות מפוכחת ואידיאליסמוס נלהב — מתנת חסד היא לו משני העמים יחד, שלהם נתונים לבו ומפעל חייו; דומה, שהרכבה יפה זו ניתנה רק לשני גזעים מגזעיה של האנושיות, לגזע העברי ולגזע האנגלו־סכסי.

והנה בא אלינו לראות בסבלותינו ובמפעלינו, בפגעינו ובתעודת חיינו, מי יתן ולא “יגבה בינינו הר” לחצוץ בין הנדבן בעל היכולת ובין הצבור, או הצבורים, הזקוקים לעזרתו. רוצים אנו שיראה את חיינו ומעשינו, את צרכינו ופגעינו, את נצחונותינו וכשלונותינו כמו שהם. אין לנו מה להבליט ומה להסתיר, מה ליפות ומה לגנות בפני אחינו, אשר תקוותינו — תקוותיו ודאגותינו — דאגותיו.

לפני זמן מועט היה נתן שטראוס עד חי ופועל לסערה הקטנה, שהתחוללה בחוג ידידינו באמריקה מסביב לתקות עתידנו במולדת. נתן שטראוס גער בנזיפה, בקונגרס הכללי של יהודי אמריקה, בידידו ואורחו ישראל זנגוויל על החזות הקשה, שחזה לעמו ולעתידו במולדתו ההיסטורית. נבואתו הקשה של זנגוויל נגעה עד לבו וזעזעה את נפשו היהודית עד עמקי מצולותיה. הישוב העברי בארץ ישראל יחתום בלב נכון ונאמן על דברי העדוד והנחמה, שהשמיע נתן שטראוס מעל במת הקונגרס היהודי באמריקה. ואולם הנה ניתנה לו ההזדמנות לראות את מצב הדברים בעיניו ולעמוד גם על מדת האמת והצדק שבחזון הזעם של זנגוויל. שום פגעים ונגעים לא יזיזו אותנו מעמדתנו ולא יעבירו אותנו על קתות תחיתנו ומפעל הצלתנו. ואולם אין אנו רוצים לרמות עצמנו ואחרים ולהעלים עין מן המעצורים והמכשולים, המכבידים לנו את תעודתנו הקשה. בוטחים אנו בעינו הפקוחה של אורחנו היקר ואנו מקוים, שידע לחדור לסבך ענינינו ופרובלימותינו, על מנת להפעיל את השפעתו ואת השפעתה של היהדות האמריקאית, שהוא דבר ומנהיג לה, לישר הדורים ולתקן קלקלות.

הישוב העברי זקוק לעזרתה של היהדות האמריקאית לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה פוליטית.

“הארץ”, כ“ד טבת תרפ”ד, 1.1.24

ב

פטירתו של נתן שטראוס היא אבדה גדולה, “אבידה שאינה חוזרת”, לציונות ולמפעל הבנין בארץ. אין לנו בעולם הרבה ידידים נאמנים, בעלי נפש ובעלי יכולת כאחד, ונתן שטראוס היה אחד המעטים הספורים האלה. נתן שטראוס, האיש העממי בעל הלב, נבדל לטובה מסביבתו הטבעית, מחוג היהודים ה,נוטאבלים" באמריקה: עוד לפני עשרות שנים, בשעה שתקות ציון נראתה עוד לאצילי ישראל ולעסקניו מחוג זה כאוטופיה בטלה ונפסדת, העשויה רק להביא נזק למעמדם האזרחי של היהודים בעולם ולפרוצס ההסתגלות של המוניהם לחיי הסביבה ולצרכיה — היה לו לנתן שטראוס אומץ הלב הנאה של אציל הרוח באמת: ללכת אחרי הרגשתו היהודית־האנושית הטבעית וליתן את ידו לבוני ציון, לקומץ האידיאליסטים, שהטילו עליהם את התפקיד הנועז לפלס דרך חדשה, דרך תחיה ותקומה, לעמם. “חבת ציון” של נתן שטראוס היתה תמיד אלמנטרית, יהודית־עממית, הרגשה טבעית בלב, היונקת ממי תהומות של מסורת־דורות. הרגשה היהודית הטובה והנאמנה, נטית מורשה למצוות־עשה שבין אדם לחבירו, לאהבת הבריות הפעלתנית, המכירה באחריותו של האדם לגורלו של האדם חבירו והזורעת מתוך הכרח פנימי אהבה ואורה וברכה סביבה, — הרגשה יהודית אלמנטרית זו הטביעה את חותמה על פעולתו של נתן שטראוס לציון. לבו היה ער ראשית כל למצוקת האדם ולצרכיו. נתן שטראוס הציוני לא חדל מהיות פילאנטרופוס, אבל לא פילאנטרופוס בסגנון האירופי־האמריקני הקריר, אלא איש הטוב והחסד במשמע היהודי, איש החובה והמצוה, איש החסד שהוא משפט, חובת אזרח וצורך אדם, “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך”. בנתן שטראוס התאחדו אהבת־חסד והצנע־לכת. הלך מאתנו לא רק ידיד נאמן, ציוני טוב ורב פעלים, אלא גם טפוס נאה ויקר של יהודי במשמע המעולה של מלה זו.

חבל על דאבדין.

“הארץ”, כ“ד טבת תרצ”א, 13.1.31

לפורים שנת תרצ"א, במלאות למ. דיזנגוף שבעים שנה, הביא חתן־היובל שלנו “משלוח־מנות” “לאחיו אנשי תל־אביב, שעמם סבל ועמם עבד במיטב שנות חייו” — ספר קטן “עם תל־אביב בגולה”, פרקי זכרונות מימי המלחמה העולמית. ספר זה איננו היחידי, איננו הגדול ואולי גם לא החשוב ביותר בין הרשימות ההיסטוריות על מה שקרה את הישוב בכלל ואת תל־אביב בפרט, שנכתבו על־ידי עסקנים ואנשי־מעשה, שהיו שותפים למעשי הימים ההם. כרכים שלמים של “מלחמת־העמים” למרדכי בן הלל הכהן, כרך שלם של כתבי משה סמילנסקי — הכרך השלישי מזיכרונותיו, כשלש מאות וחמישים עמודים — מוקדשים לתלאות ולפגעים שמצאו את הישוב בימי הרעה ההם. ועוד זאת: ספרו הקטן של דיזנגוף נכתב “בעודו עסוק וטרוד בעניני צבור ובאין אתו גם רשימות ויומנים מאותו פרק”, ואף הוא “לא נתכוון לכתוב פרקי היסטוריה אלא למסור את רשמי המאורעות ההם”, בלי דיוק של מוקדם ומאוחר, ולפיכך יש בספרו הקטן הזה כמה פרטים, שאינם מדויקים כל־צרכם מבחינה היסטורית טהורה.

ואף־על־פי־כן אינני חושש לומר, שהספר הקטן הזה הוא אחד הספרים היקרים והמצוינים ביותר, שיש לנו בספרות הזכרונות שלנו. מי שאיננו מכיר די הצורך את מאיר דיזנגוף, את האיש ופעלו, יוכל לעמוד על־פי פרקי הזכרונות המעטים והיפים האלה על תכונותיה וסגולותיה המצוינות של האישיות היקרה הזאת ועל פרשת פעולותיו הכבירות להצלתו ולישועתו של הישוב באותה שעת חירום וסכנה.

דיזנגוף מתגלה בפרקי זכרונות אלה קודם־כל כסופר בעל־כשרון, היודע את הסוד החשוב לספר את העיקר במלים קצרות ופשוטות, להתרחק משפת־יתר, מדברי מליצה רגשנית בעלמא, למצוא את הבטוי ההולם, המכוון־המדויק, לסיטואציה או למאורע ולמשוך מתוך כך את לב הקורא. את אחד ועשרים פרקי זכרונות אלה אתה מוכרח לקרוא ב“העלם” אחד בלי הפסקות. אבל לא בזה עיקר חשיבותו של הספר. העיקר הוא בפתח שהוא פותח לנו לאישיותו של דיזנגוף, למדותיו ולסגולותיו האישיות הנעלות. דיזנגוף אינו מבליט כאן את אישיותו, אין הוא מעמיד את עצמו במרכז הענינים והפעולות, — אדרבה הוא יודע להבליט ולהטעים זכויותיהם ופעולותיהם של אחרים; הפרק על אלברט ענתבי, למשל, הוא תעודה אנושית יפה מבחינה זו — אבל מדת האמת הפשוטה מונעת אותו מענוות־שוא, המקלקלת גם היא את שורת האמת, והרי הוא נמצא עומד ובולט מאליו במרכז הענינים, כפי שמתארים אותו, אגב, גם חבריו לזכרונות ולפעולה מן הימים ההם, משה סמילנסקי ומרדכי בן הלל הכהן.

אבל לא בעצם פעולותיו הרבות והעצומות בלבד מפליא אותך האיש; עוד יותר מעוררות כבוד, הערצה וחבה הסגולות האנושיות המופלאות, שבאות לידי גלוי בפעולותיו וביחסו לדברים ולאנשים. הוא מפתיע אותנו קודם־כל במדת־המרץ הענקית, בכשרון־העבודה המופלא, שהוא מגולל ומפתח יותר ויותר, כרבות תפקידיו, כרבות הצרות והאסונות והמכשולים והסכנות, האורבים לו יום־יום. הוא אץ־רץ כל הימים, טס על כנפי נשרים, כביכול, מתל־אביב לירושלים, מירושלים לתל־אביב, מתל־אביב למושבות, מן המושבות לתל־אביב, מיהודה לגליל ומן הגליל ליהודה, הנה הוא מתענה בענים של הגולים בפתח־תקוה ובכפר־סבא, עמל וטורח ומטפל בהם, והנה הוא ממהר לחיפה, נחפז לדמשק, יוצא לקושטא להשתתף בועידה חשאית, והדרכים משובשות בגייסות, במכשולים ובמוקשים, ואין קץ לעמל, לעבודה ולמאמצים למצוא מקורות עזרה לישוב, לאלפי הגולים, להציל אותם ממיתת רעב ומגפות.

והסגולה השניה המופלאה, המעוררת בך השתוממות, היא המדה הגדולה של אומץ־רוח, פרי הכרת חובה ואחריות מוחלטת, בבחינת יהרג ואל יעבור על חובתו. הנה הוא נאסר פעם ופעמים ושלש, בפשטות או “בדרך כבוד”, מבהילים אותו כפושע המסכן את שלום המדינה אל העריץ הגדול, המפיל את חתיתו על כל הארץ, אל ג’מאל פחה, מזמינים אותו להיות “אורחו” של מפקד צבאי פלוני בחיפה, וחייל מזוין שומר ראשו, והוא נחשד בבגידה, בקשר עם מרגלים, עם ממלכות האויב. הוא נשלח בלוית משמר צבאי לדמשק, — והוא נאבק ונפתל ונלחם עם העריצים הגדולים והקטנים למיניהם, מעמיד עצמו שוב ושוב במקום סכנה, שומע איומים, שיתלו אותו על העץ בתל־אביב שלו — והוא עושה את שלו, אינו נבהל מגערת עריצים ואינו נפחד מזעמם, הוא עומד לפניהם בלי פחד ובלי הכנעה, מדבר אליהם כבן־חורין, בגאון ומתוך הכרת הכבוד העצמי, ומכריח את העריצים המשתוממים לשנות את טעמם, להתיחס אליו בכבוד ואפילו בקצת אמון ולמלא קצת מדרישותיו לעזרת הישוב.

אבל הסגולה הגדולה והיקרה ביותר של האיש, המשתקפת מכל פרק ומכל עמוד של הספר הקטן והיפה הזה, היא אותה המדה המרכזית, “שידבק בה האדם” לפי הערכתו של ר' יוחנן בן זכאי — הלב הטוב, המדה הפשוטה של רחמים אנושיים, של חלה ליצור העלוב, של אהבה עזה ונאמנה לא רק לכלל כולו אלא גם לכל ראובן ושמעון בשוק, — אותה המדה הגדולה־הפשוטה, שאך מעטים מעסקני הצבור שמלאכתם בכך זכו לה. אי־אפשר לקרוא בלי רטט־הלב את השורות הפשוטות־המזעזעות, המתפרצות כביכול מאליהן, על כל העוני והיסורין, אשר ראה דיזנגוף בימים הנוראים ההם. הנה לדוגמה הפרק על מה שראו עיניו בכפר־סבא, לאחר שובו מקושטא ומדמשק, לאחר שעבר מתוך צרות ותלאות בלי סוף את החזית עד הנקודה הדרומית הקיצונית שבידי הטורקים, היא כפר־סבא (פתח־תקוה היתה כבר בידי האנגלים). המצב בכפר־סבא היה רע ומר והיא ניתקה ממקור חיותה, מסניף ועד ההגירה שבפתח־תקוה, שממנו היו גולי כפר־סבא מקבלים את הספקתם. דיזנגוף מספר בקוים אימפרסיוניסטיים מעטים וחותכים על פגישתו עם גולי תל־אביב במחנה כפר־סבא: “השמש שוקעת בירכתי אופק אדמדם, ופלג־סהר עומד ומחויר בלב שמים זכים וטהורים — ומרחוק נשקפה לי כפר־סבא. גגות אדומים ואהלים בין עצי אקליפטוס — מראה אידילי מרחוק לכפר כבשעת שלום ועבודה… שתיקה גמורה מסביב… ומה שם? אצל חורשת האקליפטים קהל גברים, זקנים עם נערים יחד עומדים ומתנועעים לאור הירח… קדוש לבנה בכפר־סבא — ודמעות הקדירו את עיני למראה ה”רוקדים" כנגד הלבנה… והנה כולם נחפּזו נבהלו למראה העגלה הבאה עם קצין וג’נדרם, — אך משעמדתי וקראתי להם: “שלום עליהם!” — והנה פני ששון ושמחה על סביבי… ורבים מן הנאספים נתנו קול — געו בבכיה… כל הלילה שבעתי נדודים, ולבוקר — הוי כמה עמל ותלאה ראו עיני למחרת הבוקר בבקרי את אחי במעונותיהם! אין בית ואין אוהל, אשר אין שם חולה בטיפוס הבטן… דלות מנוולת ורעב ודוחק — ומכל עבר עינים בדמעה צופיות אליך בשאלה נאלמה: ומתי, מתי יבוא ה“קץ”? — ומה אומר להם אני? האספר להם, כי גלות חדשה נכונה להם, לנוע עד חדרה?… ובנפש נרגשה ונכמרה נפרדתי מעל אחי, גולי תל־אביב אשר בכפר־סבא. ‘מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ?’ — הגה לבי בי. אולם איך אשיח את אשר הגה לבי באותה שעה?…"

וכך בדברי חמלה אנושית פשוטה, יודע דיזנגוף לספר גם על צרותיהם של נכרים, שנתקל בהן בימים ההם.

*

נוגעים ביחוד אל הלב, דבריו שהוא מביע דרך אגב, על רעיתו וחברת חייו, על צינה דיזנגוף ז"ל. במשך כל השנה האחרונה, שעשה בגולה, לאחר שנכבשה תל־אביב לפני האנגלים, הגיעתו רק פעם אחת ידיעה על שלומה, דרך שווייץ. עכשיו, כששב לכפר־סבא, הוא מספר: “מביט אני לצד פתח־תקוה — שם את רעיתי, את חברת־חיי, את צינה שלי עזבתי, וזה כמה חדשים, שלא שמעתי עליה דבר. מה שלומה? החיה היא?… העוד בפתח תקוה היא יושבת או שעברה כבר אל ביתנו, אל תל־אביב שלנו, מיטב חלקנו בחיים?…” ולהלן: “ואנכי — מי יתןן לי כנפים, אעופה ואשובה! אעופה ואראה את חברת־חיי, ידידת נפשי, ואת תל־אביב אראה — אחר אשובה!… זכורני, כל אותו הלילה התהפכתי על משכבי כחולה קודח, נדדה שנתי בראותי כי כה קרוב אני אל מחמדי נפשי — ולראותם לא אוכל”. אף הפעולות והמפעלים הגדולים של “ריש גלותא”, איש החובה המוחלטת, לא יכלו ליתן ספוק גמור לאיש הלב, לא יכלו לעמוד בפני תביעות־הלב.

אבל לא עברו חדשים מועטים, והלב הטוב בא על שכרו. נכבש גם צפון הארץ לפני האנגלים, לשמחת־תורה שנת תרע"ט שב דיזנגוף לביתו, ובמלים מעטות וחגיגיות הוא מספר: “אל ה' ויאר לי את יום החג בביתי בתל־אביב ועמי חברתי בחיים!”…

*

בקוים המעטים האלה לדמותו ולפעלו של מאיר דיזנגוף, כפי שהם מאירים לנו מתוך ספר זכרונותיו, אי־אפשר היה לי שלא להזכיר, ולוא יהא דרך אגב ובמלים ספורות, את חברתו ואשת נעוריו, את צינה דיזנגוף היקרה, זכרה לברכה ולתודה. לא רק מאיר דיזנגוף לבדו, כל באי־ביתו, כל ידידיו, מכיריו ומוקיריו הרבים, כל תושבי תל־אביב, יזכרו היום, מתוך רגשי חבה וצער, ל“גברת העיר” את חסד נעוריה, — יזכרו את האשה אצילת־הרוח, עדינת־הנפש ויפת־הנמוסים, נות ביתו וחברת־חייו של מאיר דיזנגוף.

לפני עשרים וחמש שנים לעת כזאת, באביב תרע"א, זכיתי לבקר בפעם הראשונה בבית הזה. בגזירת הגורל לא זכינו לעמוד היום באותו הבית היפה. ביתו הפרטי של מאיר דיזנגוף, כמו כל חייו הפרטיים נעשה נחלתה של העיר תל־אביב, נהפך למוזיאון תל־אביב.

אבל ביום חגו־חגנו זה מרגיש ר' מאיר דיזנגוף כמונו—כולנו:

כל תל־אביב היא ביתו, ביתו ולא ימוט — חלקו לעולם הבא של האומה.

“הארץ”, ט“ו תרצ”ו, 9.3.36

“מהי הפילוסופיה, שאדם בוחר לו — דבר זה תלוי, בסופם של דברים, בזה, מה טיבו של האדם”. אם אין זכרוני מטעני, הדברים האלה לפיכטה, לאותה אישיות אדירה וכבירה שבין הפילוסופים הגרמניים. האישיות תענה את הפילוסופיה, את השקפת־עולמו של אדם. זוהי בקירוב משמעותו של אותו פסוק פיכטאי. והנחה זו נעשתה “אמת” מקובלת, שאין מהרהרים אחריה. הכל יודעים: האידיאליזם הוא הפילוסופיה של האידיאליסטן במשמע הפשוט שבלשון בני אדם, של איש הרוח, המוסר, השאיפות הנאצלות לתקון העולם על פי דרישות האידיאל; והמטריאליזם הוא הפילוסופיה של איש החומר, איש “העולם הזה” וההנאה האישית הגסה. אבל אותה “אמת” נתבדתה זה כבר. בתולדות המטריאליזמוס של האידיאליסטן לאנגה אתה מוצא כמה הימנונות לגדולי תורת המטריאליזמוס, למדותיהם הנעלות, לשאיפות אנושיות טהורות שלהם, לאהבתם את האמת, לשנאתם את הבצע ולהתרחקותם מכל אבק של פניה אישית או טובת־הנאה אישית. בתולדות המחשבה האנושית אתה מוצא כמה טפוסים כאלה של אידיאליסטי המטריאליזמוס, אם מותר לאמר כך. הללו הם צירוף מיוחד במינו של אידיאליזמוס ופכחנות, אנשים המתרחקים מכל רעיון “רוח”, מכל חלום הפורח בתכלת האיתר, מכל מה שיש בו סכנה של אילוסיה והשליה עצמית.

אידלסון המנוח היה טפוס כזה בעולמנו. הוא היה אידיאליסט מפוכח במשמע העמוק של מלה זו, נלהב הפכחנות, אם ניתנה רשות לצרף צירוף כזה, אבירה ולוחם מלחמתה. האנליטיקון החריף הזה, שרבים חשבוהו בטעות לספקן אשר אין אלהים בלבו, היה קנאי לאמת שלו, המתרחקת מכל “אמת” מקובלת ורצויה לרבים, מכל ערפל של מליצה ונוסח. הוא היה מתאכזר ל“אמתותיהם” הנוחות של בני אדם ומהרס ללא רחמים כל אילוסיה ואשליה.¹ בנידון זה דומה היה ליריבו הגדול, לאחד־העם, אבל גם בפני אמתותיו של אחד־העם לא נרתעה האנאליזה החריפה והבקורת השנונה שלו; גם ערכיו ונכסיו של זה: הרוח הלאומי, המוסר הלאומי וכדומה לא היו בעיניו אלא מושגים יחסיים וחולפים, טפל לצרכים ממשיים של מציאות ממשית. מחשבתו היתה מחשבה יהודית טפוסית, מחשבה אנאליטית חריפה, המנתחת את הדברים ואת המושגים ליסודותיהם וחושפת את מהותם הערטילאית. ולפיכך היה כחו גדול בשלילה; לפיכך לא קם כמותו מבקר שנון ומעמיק של כל מיני תורות־אילוסיות, שבדו להן מפלגות שונות בישראל מפני אימת הריקנות. לא קם כאידלסון מבקר חריף, מעמיק ומהרס לתיאוריות הרבות והשונות של פלגות בית ישראל עם ראשית המאה העשרים: ה“בונד”, האסימילציה השלמה והחצאית, הסוציאליסטית והבורגנית. ומבחינה זו גדולה ועצומה היתה השפעתו על הנוער הלאומי בישראל בימים ההם, שאי אפשר היה לו בלי היתר תיאורטי ובסיס תיאורטי לציונות והעיקר בלי סתירה נצחת לתורותיהם של שונאי ציון.

אבל אידלסון לא היה חס גם על תורות ודעות שהיו חביבות על קהל הציונים, ולא היה נמנע מגלות בכל כח האנליזה האוכלת שלו, את אפסותן, כשראה אותן בכך. דוגמא חותכת לדבר הוא נאומו על ערכה הממשי של הצהרת בלפור, שנשא בשנת 1918, בעצם ימי השכרון וההתלהבות, כשלא מלאה עוד שנה לאותה הכרזה היסטורית. חכם עדיף מנביא. בכח האנאליזה החריפה והבהירה שלו לתופעות המציאות חזה אידלסון מראש, מה יעלה לאותו דוקומנט של שעת בין־השמשות, שמבטיח הרבה ואינו מחייב לכלום; הוא ניבא לאוריינטציה ערבית קרובה של הממשלה הבריטית והעיר את הנלהבים, שהגורם הפוליטי הגדול הזה, הארצות הערביות ויחסן לאנגליה, יהא חשוב הרבה יותר בעיניה מן “הסימפתיה של יהודי ברדיצ’ב ואפילו של הועד הפועל הציוני כולו”. מידידיו ומתלמידיו הנלהבים של אידלסון נמצאים כעת רבים במערכת האופוזיציה הממלכתית שלנו. לאלה כדאי להזכיר, מה היה בעיני אידלסון תפקידה הממשי של הפוליטיקה הציונית בנגוד ל“הודאה” הסתומה והערטילאית שבהכרזה בלפור. הדבר הממשי שיש לשאוף אליו, הוא, לדברי אידלסון באותו נאום: א) הבטחת התנאים להתישבות חקלאית ותעשיתית רחבה (ובעיקר רכישת קרקעות, קונצסיות ומפעלים צבוריים, לבנין דרכים, נמלים, הכשרת קרקעות); ב) שווי־זכויות פוליטי; ג) זכויות לאומיות לישוב העברי בא"י. שלטון עצמי של הקהלות, הכרת הלשון העברית וכדומה; ואלו את הסעיף בדבר זכויות ממלכתיות מסוימות בשטח הטריטוריה הארצישראלית אין אידלסון גורס, ולא עוד אלא שהוא רואה בדבר זה “משחק ילדים”, שאין לו שום בסיס ממשי, ולדעתו “היה זה אסון, אילו היו נותנים לנו לשם קוריוזום, משחק ילדים זה”. אלא שהוא מתנחם: “מכיוון שיש לנו ענין עם אנשים נבונים, היודעים פרק בשאלות מדיניות, הרי סכנה זו אינה צפויה לנו”.

אין זה מעניני לברר כאן, הצדק אידלסון בפסקי־הלכות חריפים אלה, אם לא. לא הבאתי את הדברים לשם הלכה למעשה, אלא לשם כרקטריסטיקה של האיש אידלסון ושל דרך מחשבתו החריפה, שאינה נגררת אחרי “אמתות מקובלות” ואינה אומרת אמת ואמן לכל אשר יאמר ההמון אמת ואמן.

לא סקפטיקן היה אידלסון אלא אידיאליסטן־פכח, איש האמת האכזרית, המהרסת אילוסיות ומפזרת את ערפל האשליות² ללא רחמים.

ואסון הוא לנו, שבשעת מבחן זו לציונות ולמפעליה אין לנו הרבה אידיאליסטים מפוכחים מבני מינו של אידלסון.

“הארץ”, 16.11.31

כשעמדנו אתמול, שטופי אור השמש הלוהטת של צהרי תמוז ארץ־ישראלי, על יד קברו הפתוח, במעלה הקברים של תל־אביב, על יד קברי הקדושים חללי מאי, הופיעה לנגד עינינו בחזיון סימבולי, פרשה אחת מספר חייו ומפעליו של המנוח. בקרבת בית הקברות, אשר החכמה העמוקה שבלשון העם תקרא לה בית־חיים, מתנוסס בית־חיים ממין אחר, בית של חיים ועבודה למאות נפשות, הוא הבית הגדול והנהדר שבתל־אביב וסביבתה, אשר צף כמו בצו קסמים בין שממות החולות הצחורים — בית החרושת “סיליקט”. אין זה לא מפעלו היחיד ואף לא מפעלו הגדול ביותר של המנוח, אבל יש בו משום סמל וסימן בולט אף לאלה מאתנו, הנוטים לשכחה בסערת הימים המטורפים האלה. אותו הבנין הגדול והכביר, המשמש לנו לפעמים כלפי חוץ דוגמא ומופת לכח של יצירה, למה שהמרץ העברי והעבודה מוכשרים ליצור בין שממות־דורות, הוא גם דוגמא למופת למרץ היצירתי של בוריס גולדברג.

סח לי אדם אחד, הקרוב אל המנוח: ימים מעטים לפני מותו בא החולה האנוש לראות בפעם האחרונה את יצירתו זו. כשהתקרבה העגלה לבית החרושת ולבתים החדשים, ראשית שכונה עברית חדשה, זלגו עיניו דמעות. ההיו אלה דמעות של שמחה, שאיש הלב שמח בעשותו את “חשבון הנפש” כערוב יומו ובראותו, כי יש תקוה ושארית לפעלו, כי יצירתו מביאה אתה חיים וברכה? ההיו אלה דמעות של צער, שאיש־המעשה מרגיש בדעתו, כי מעכשיו הוא נטול מן המעשה ומן היצירה ואין לו עוד חלק בין העושים והיוצרים? הן רבות מחשבות היו עוד בלב האיש הזה, הן הרבה אמר עוד לעשות ולפעול לשם תכלית חייו, לשם בנינה של הארץ ותקומתה של האומה, אלא שנקרעה המסכת באמצע, ועל יד “כסא־האורגים הרועש של הזמן” נפקד מקומו של אחד הטובים והחרוצים מן האורגים את ארג הדורות…

*

בוריס גולדברג לא היה מנהיג ודבר לדור. הוא לא ידע להלהיב נשמות ולקנות לבבות בסערה, הוא לא היה מברוכי־יה המעטים, הטובעים את חותמם הבולט בפני הדור. ברכתו לא היתה ברכת היצירה הגאונית, הקונה את עולמה בשעה אחת, אלא ברכת המפעל, שכל יום וכל שעה זמנו — ברכת המפעלים הקטנים, שהם המהוים בסופם ובסכומם הכולל את המפעל האחד הגדול, כטפות הללו המהוות את האוקינוס. הוא היה הטפוס של איש־המעשה. ולא במשמע המצומצם והמטומטם של השוק, אלא במשמע העמוק של “התבונה המעשית”, המוסרית, העושה חייו של אדם שלשלת רצופה אחת של מפעלים ומעשים, המוארים באורה של אידיאה אחת, של רעיון שליט אחד, רוח תעודה ועתיד.

אבותינו ידעו את הטפוס של ירא שמים, “עובד”, של מדקדק במצוות, זה הטפוס של המתנגד הליטאי, שכל חייו הם עבודה ומצוות, כל פסיעה וכל נדנוד שלו הם לשם שמים, שרות לאלוהיו. הללו — לא השעות המעטות של קודש ועלית־נשמה של התרוממות הרוח המלהיבה בכח אשה הן להם עיקר, אל “ששת ימי המעשה” הארוכים, חובת הברזל של מצוות ודקדוקי מצוות, “עולת תמיד” צנועה ונאמנה. בוריס גולדברג היה מתנגד ווילנאי כזה; הוא היה הטפוס המעולה ביותר של היסוד המתנגדי שבתנועתנו ובעבודתנו. הוא היה אי ה“מצוה” במשמע העמוק של המלה הזאת, איש החובה המוחלטת, שאינה מזלזלת בקטנות, אם כי אין היא מסיחה דעת מן הגדולות: אנשי החובה מסוג זה אינם נעשים אבוקה לדורות, אינם משמשים סמל ודגל במלחמה על החדש, אבל הם הבונים את החדש, אין הם מחוללי תנועות, אבל הם עושים את שליחותן, הם המקיימים אותן בעולם. אנשים מסוג זה הם הבונים מדינות, הם הבונים את החיים.

סגולה זו חשיבותה גדולה ביותר בעולמנו, במקום שההתלהבות מרובה על ה“מצוה” והזעזועים העצבניים גדולים מכשרון המעשה וההתמדה. סגולה יקרה זו היא שהכשירה את בוריס גולדברג לשאת על שכמו במשך עשרות שנים את משאה הכבד של ההסתדרות הציונית ברוסיה, היא שעשתה אותו ראש וראשון לכל העבודה הגדולה ורבת הענפים, שבתנועת התחיה הלאומית הטילה על נושא דגלה בגדול שבמרכזי הגולה, והיא גם שהעמידה אותו בשורה הראשונה לעבודה ממשית לשם ארץ־ישראל ובארץ־ישראל. חוץ מאוסישקין לא היה אולי עוד כמוהו עסקן ציוני ברוסיה, אשר עניניה הממשיים של א“י, הענינים הגדולים והענינים הקטנים, היו קרובים כל־כך ללבו; אשר עבד את עבודתם יום־יום ושעה־שעה במשך הרבה שנים. בימים ההם כשציונות וארץ־ישראל היו עוד שני מושגים מעולמות שונים, היה בוריס גולדברג העסקן הציוני, חי למעשה את חייה של ארץ־ישראל העברית, והוא שגשר אותה שעה את הגשר בין אודיסה “הממשית” ובין ווילנה—מוסקבה—פטרבורג ה”פוליטית".

ואת עבודתו זו עבד “לתומו”, מתוך הכרח פנימי טבעי, באותה הפשטות הטבעית של אדם העושה לנפשו ולביתו. עשרות שנים משך בעול־יום־ליום ולא ידע אפילו להחזיק טובה לעצמו. היה בו הרבה מסגולתם של “ענוי־עולם”, הזורעים לתומם טובה וברכה ומרבים תפארת בעולם, והם לא ידעו. הללו אינם מתמיהים את העולם במפעל מזהיר אחד, בקרבן אחד גדול, אבל כל ימיהם הם קרבן תמיד אחד שלא מדעת. בוריס גולדברג פרט, כביכול, את קרבן חייו לפרוטות, ואולם בבית גנזיה של ההיסטוריה שמורות הפרוטות ממין זה, המפרנסות חיי יום־יום של האדם — לפעמים בלי שם ובלי דמות — על יד דינרי הזהב של המפעלים הגדולים, המזהירים.

סימבול טראגי לדבר הם: מאורעות מאי, מחלתו ומותו של גולדברג. נראים הדברים, כאילו גם את קרבן־מותו פרט, כביכול, לפרוטות. בוריס גולדברג הוא, בעצם הדבר, מחללי הראשון למאי של אשתקד. בלכתו לבקר את בית־העולים שביפו הדביקוהו הפורעים, הכוהו, פצעוהו — פצעוהו בגופו ואולי עוד יותר ברוחו — אותה שעה חלה מחלת־הלב — ואולי רק התגברה אז המחלה, שלא הרגיש בה קודם לכן, כדרכם של אנשי־העבודה, השקדנים הגדולים, — ולא שב עוד לאיתנו. ואולם סגנון חייו הצנועים היה נפגם, כביכול, אילו היה מרעישנו פתאם ב“קרבן” גדול אחד, אילו היה נרצח או מת בפצעיו. כבקרתיו בימים ההם, בשכבו פצוע וחולה בבית־המלון, היה כמבויש קצת על ה“כבוד”, שזכה בו שלא מדעת… ועכשיו נכרה לו קבר על־יד קברות הקדושים, חללי הראשון למאי, ולמנינם לא נצטרף לכאורה. —

*

“שירת־חייו” אם יש לקרוא שירה לשלשלת רצופה של מעשים, שחותם של פשטות וחולין טבוע בהם, לכאורה — לא נפסקה באותו היום המר והנמהר. עד ימיו האחרונים, אפשר לאמר: עד שעותיו האחרונות, לא פסק מן העבודה. כשאך היתה המחלה מרפה ממנו במקצת, מיד היה נפנה לעבודה, היה קורא, כותב, רושם, מסדר. עיקר צערו ויסוריו בימי מחלתו היה — חסרון כוח העבודה. ואולם הלב היה נתון למפעל־חייו עד דפיקתו האחרונה ממש. החלטת בית הלורדים לפני שבועות אחדים גרמה בשעתה מפגע קשה ללב החולה, והדברים האחרונים, שנשמעו מפי החולה בליל חייו האחרון, היו מוקדשים ל“חתימת המנדט”.

ואולם לא זכה בוריס גולדברג לקורת הרוח האחרונה, שהיתה מקילה לו אולי את מלחמת־האדם האחרונה. יומים לפני חתימת המנדט הלך בדרך כל הארץ.

בעשרים וארבעה בתמוז, יום קבורתו של הרצל, נכרה קבר גם לבוריס גולדברג. סמל יפה יש בדבר. עם כל ההבדל הגדול בשורש נשמתם של שני האנשים האלה יסוד אחד משותף להם: יסוד המעשה, יסוד המפעל החי והגואל.

“הארץ” 27.7.22

אם יש בעולמנו הקטן אדם אחד, אשר ההימנון העמוק של ביאליק על “ענוי־עולם, אלמי נפש… צנועי הגות ועלילה… ממעטי דברים ומרבי תפארת” חל עליו — הרי י. ל. גולדברג הוא ודאי האחד הזה. אם יש בינינו מעטים אשר “לבם — היכל הקודש, ושפתיהם — שעריו הסגורים”, אנשים אשר לבם ער ואזנם קשובה ונפשם חרדה לקראת כל יופי ותפארת והם עוברים וזורעים סביבם לתומם את האמונה ואת הטוהר שבמפעל האמת, שבמצוה לשמה — הרי גולדברג שלנו הוא אחד המעטים האלה.

אכן, י. ל. גולדברג איננו דוקא מאותם החולמים, אשר “יגוועו מאוייהם בלבם וגעגועיהם בחיקם יכלו”. כי על כן אין רב פעלים, אין איש חובה ופעולה, אין בעל “מצוות מעשיות” כמוהו. אבל תכונתו המיוחדת של גולדברג היא, כי “פיו לא יביע גדולות” אף בשעה שהוא עושה גדולות. הוא עושה מה שעושה לתומו, בצנעא, בלי רוב דברים ורוב ענין ותכונה כאילו דרך אגב וממילא. המעשה הטוב תפקיד טבע הוא לו; הוא נאמן ביתה של החובה והמצוה. הוא תמיד מן הראשונים לכל חובה ומצוה לאומית, לכל פעולה ממשית, אבל אין הוא נראה לעולם בשורה הראשונה, כאילו הוא מתחכם ומחבל תחבולות שלא “להתראות”. נפלא הדבר, עד כמה האדם הזה, העומד למעשה זה כיובל שנים בשורה הראשונה במערכת הפעולה הלאומית, יודע עם זה להיות תמיד “נחבא אל הכלים”, עד כמה איננו איש דברים והתגלות, עד כמה לא למד מחבריו את סוד הדבור והמליצה הלאומית. הוא תמיד הראשון למעשה, אבל אין הוא נדחק לעלות לשם כך על הדוכן. המעשה כאילו נעשה מאליו, ולימים אין בני אדם מרגישים ואינם זוכרים, מי היה הראשון לעושים. מי שהוא היה צריך להיות הראשון ליסד בירושלים דליטא, בחנוכה תרמ"ב, את האגודה הוילנאית הראשונה לחבת ציון (“אובהי־ציון”) — וי. ל. גולדברג היה הראשון הזה. מי שהוא היה צריך להיות הראשון להמציא לקרן הקימת לישראל, ביום הוסדה, את מאות הדונמים הראשונים של קרקע בארץ־ישראל — וי. ל. גולדברג היה הראשון הזה. מי שהוא היה צריך לדאוג להכין את המגרש לאוניברסיטה העברית העתידה בירושלים, לקנותו בכסף מלא ובהשתדלות מרובה מידי בעליו האנגלי בעצם ימי המלחמה ולמסור אותו לרשותה של האוניברסיטה — וי. ל. גולדברג היה הראשון הזה. מי שהוא היה צריך להיות מן הראשונים לפעולות “האיניציאטיבה הפרטית”, ליצירת מפעלים של התישבות ושל מקורות מחיה לעולים ולפועלים — וי. ל. גולדברג היה מן הראשונים האלה. מי שהוא היה צריך להיות הראשון לעולי ציון מעסקני הגולה הרוסית לאחר המלחמה — וי. ל. גולדברג היה הראשון הזה. מי שהוא היה צריך ליסד את העתון היומי העברי הראשון של הישוב לאחר המלחמה, לכלכל אותו בכבוד וביד רחבה, להשקיע בו הרבה מרץ ועבודה וכסף, עד שיזכה לראותו יורד מעל שולחנו, עומד ברשות עצמו ונושא את עצמו — וי. ל. גולדברג היה הראשון הזה. אבל בכל המקרים האלה ובמקרים רבים אחרים וכיוצא באלה לא היה צורך כלל לראשון זה, שמי שהוא ירגיש בדבר ויזכור אותו, או יבליט אותו. הדברים נעשו מאליהם, בכח הכרח פנימי של אדם, המספק צורך טבעי שלו עצמו ואין הוא מחזיק טובה לעצמו על כך.

כך עבד האדם הזה, כביר המרץ ורב הפעלים, בצניעות ובדממה במשך יובל שנים את עבודת הקודש, בלי בגדי כהונה ובלי התכונה והתפארת החיצונית של הקודש, כאדם העושה בתוך שלו — במשמעם היפה של הדברים האלה.

*

עשרות שנים עבד האיש את עבודתו הלאומית הענפה, המתמידה, הקטנה־הגדולה, עשרות שנים עשה יום־יום את אלף הדברים הקטנים, המצטרפים בסופם למפעלים גדולים. הוא ידע את סוד הצירוף והמזיגה. הוא נשאר נאמן לחבת־ציון מתקופת הילדות, שלה ושלו, ל“עבודה מעשית” בא“י, ועם זה היה מן הראשונים ומן החשובים שבעוזרי הרצל. במשך שנים רבות עבדו, הוא ואחיו דוב ז”ל, את העבודה הקשה, הקטנה־הגדולה של המרכז הציוני ברוסיא, ומלא את מחסורו בצנעא וביד רחבה, אולי יותר ממדת יכלתו האישית. והנה הגיעה שעתו להיות העולה הראשון לאחר המלחמה הגדולה מגלות רוסיא לציון, הגיעה שעתו לעלות בפעם השמינית לא“י, והפעם להשתקע בה. אותו מומנט הציל מלים מפי אמן השתיקה היפה הזה. י. ל. גולדברג ספר פעם בדברים הנוגעים עד הלב את פרשת העליה ההיא (בגליון העשור של “הארץ”, יוני 1928). אחרי לבטים רבים והרפתקאות אין סוף עלה בידו לצאת בקיץ תרע”ח, בעצם ימי הפורעניות והזעזועים ברוסיא הסוביטית, באניה מפטרבורג לסטוקהולם לעלות לארץ ישראל. באניה חלה מי שהוא בכולירה, והנוסעים הועברו לשם הסגר לארבעה עשר יום לאי שומם. וי. ל. גולדברג רושם בזיכרונותיו:

“10 ביולי, שבת נחמו. ביום זה נעשה בני בנימין בר־מצוה. עליתי על סלע גבוה, התפללתי וקראתי בתנ”ך את הפרק “נחמו, נחמו עמי” ונזכרתי כי באותה שעה עצמה קורא בני את הפרק הזה בבית־הכנסת במוסקבה, והרב מזאה מברך אותו. במחשבה הייתי שם וברכתי את בני, שיהיה בן נאמן לעמו, שיהיה לו רק בן־ציון, כי אם גם בונה ציון".

עברו אחת־עשרה שנה. בשבת נחמו תרפ"ט, בימי ההתרגשות והדאגה הקשה לישוב, היה בנימין גולדברג בשורותיהם של צעירי ישראל המגינים על בנין ציון ועל בוני ציון. ולאחר שמונה ימים נפל חלל על משמר הכבוד, בצאתו להגן על אחים הנתונים בסכנה. הוטל עליהם, על יצחק ליב ועל רחל גולדברג, להביא אף את הקרבן הזה, הגדול, הקשה והקדוש מכל שאר הקרבנות, לכבוד האומה ולבנין מולדתה. בכבוד, בגבורה ובדממת תפארת עמד גולדברג גם בנסיון האחרון הזה: כשהגיעה לו שמועת־איוב זו לארץ רחוקה — התגבר על הכאב, לא הרגישו זרים בצערו ועינם לא שלטה באבלו; צער הכלל היה צערו, דאגת האומה — דאגתו.

כי איש החובה הוא האיש מימיו; איש המצוה הלאומית, איש המפעל והמעשה, שאינו יודע ליאות ואינו דוחה את חובת יום־יום לא מפני חג הנפש ולא מפני אבלה.

ברוך יהיה לנו, יזכה לעבוד עוד הרבה־הרבה שנים את עבודתו לבנין האומה והארץ!

“הארץ”, י“ד שבט תר”ץ, 12.2.30

שני סוגים הם של אנשי־מעלה, שניתן להם לזרוע טוב ולהרבות תפארת בעולם, ועם זה אין הטוב והתפארת נזקפים על חשבונם לעתיד לבוא ואינם מנחילים לשמם ולזכרם חלק לעולם הבא. הסוג האחד הוא — אמני השתיקה היפה, אותם “ענוי־עולם, אלמי נפש”, אשר עליהם שר הגדול שבמשוררינו את אחד המעולים והעמוקים שבשיריו. הללו, הרוקמים את מסכת חייהם היפים בד' אמות מוצנעות שלהם, הזורעים את יפים ואת חסדם כלאחר יד, בלי כוונה תחילה ובלי מעשה רב ותכונה רבה, — הללו “לא יד להם במערכות חוזים ולא נחלה בבתי משכית”, ולחנם תבקשו את שמותיהם באנציקלופדיות וב“שמות הגדולים”, כי על כן יפי חייהם נגר יום־יום, ללא חשבון וזכות בעלות “אל חלל העולם, כהנגר מעין חתום אל לב נהר להחיותו — והוא לא ידע”. פעולתם נאה היא ומעניתה עמוקה, אבל נעלמה היא, מוצנעת בחביון צללים ומצטרפת בחשאי לנכסים האנונימיים הגדולים של תרבות־עולם.

גורל אחד לאלה ולאנשי הסוג השני, שאף עליהם נגזר להשתכח מן הלב, — גורל אחד אבל לא אופי אחד ולא סגולות דומות. הללו, אנשי השעה והזירה לפי עצם מהותם, אינם משתייכים על החולמים הנעלמים, אינם עוברים את נתיבות חייהם “על ראשי אצבעות” ואינם רוקמים את מסכתם בסתר, — אדרבה אנשי “פרהסיה” הם עד שרשי מהותם, אלא שפעולתם קשורה במישרין וללא שארית בשעתם ובזירתם; יצירתם היא יצירת השעה לפי כתובת־ארעי, ואין בה מן היצירה “האובייקטיבית”, הקיימת ועומדת לדורות.

כזה הוא גורלם של אמני הבצוע וההצגה הגדולים, של אמן הבמה, של הזמר והנגן, של הנואם בחסד עליון ושל כל שאר האמנים ממין זה, אשר אמונתם עומדת בעיקר על גלויי טמפרמנט, על האימפרוביזציה של הרגע, על הפעולה האישית הבלתי־אמצעית, על הקסם האישי של האמן ועל קשר־מישרין וברית־הרגע שבינו ובין הקהל הנפעל והמקבל השפעה. מן האמנים הגדולים מסוג זה אין הדורות הבאים נוחלים בעצם אלא ירושה דלה של רשמים קלושים מכלי שני או שלישי, מספורי עדי ראיה ושמיעה ראשונים, — רשמים העומדים לא על חויה אישית אלא על אמונה בעדים.

על סוג זה של אמנים לשעתם ולמקומם נמנים רבים מאנשי הטמפרמנט שבעסקני־הצבור, שכחם אינו בחדושים יסודיים, לא בשלמות התיאוריה, שהם מביאים אתם, לא ביצירה אובייקטיבית של מוסדות קיימים לדורות, לא בבנין שלם ומשוכלל של הלכה ומעשה, אלא בגלויי אישיות וטמפרמנט, בדחיפה בלתי־אמצעית למעשים שהשעה והמקום צריכים להם, לפעולת־מישרין היום ובשעה זו ובד' אמות אלו של הזירה הקרובה. הללו, שאינם יודעים חשבון וחסכון במתת־אלהים והמוכנים לקפוץ לתוך כל כבשן הבוער סביבם, פעולותיהם מצטרפות אמנם בסופם של דברים ל“חשבון” הגון, כיד הטמפרמנט והכשרון החיוני הטובה עליהם, אבל אין חשבון זה נזקף על שמם וזכרם, משום שלא נטבע בחותמה של אחדות היצירה והרצון, והוא נגד יום־יום רסיסים־רסיסים לתוך חללו של עולם.

*

אחד מאמני הטמפרמנט מסוג זה, שיכלתם גדולה מנחלתם, ונחלתם גדולה מ“חשבונם”, היה הלל זלטופולסקי ז"ל. עשירותה ורבגוניותה של אישיות זו נעלמו במדה מרובה מן הקהל הגדול, שלא ידעה פנים אל פנים ולא טעם טעם חנה וקסמה. הלל זלטופולסקי לא נספד כהלכה, וחוששני לומר, שכמעט שנשכח מן הלב בחוגים רחבים במשך חמש השנים האלה. ירושתו הרוחנית הממשית, הספרותית והצבורית, אינה גדולה ביותר בהשואה ליכלתו הרבה, לכשרונותיו המופלאים, לשאיפות לבו ולהשגותיו, המחבקות זרועות עולם. ואף זה שעשה ופעל בחייו היה טבוע ביותר בחותמה של אותה אמנות הטמפרמנט והאישיות, אשר עיקר חנה וערכה משתכח ברבות הימים.

לא רבים הם היודעים, שבמשך כמה שנים אזן ותכן (אם כי לא תכן למעשה) תכניות רחבות־נועזות לבנין הארץ מתוך היקף ומעוף כביר, — תכניות לאירגון ההון היהודי בעולם לשם מימון הבנין הכלכלי־המדיני של ארץ־ישראל לענפיו הרבים והשונים, ואף ניסה, בכח נסיונו והתמחותו וקשריו עם העולם הפיננסי הגדול, להכשיר את הקרקע לממוש התכניות האלה. מקצת משאיפותיו וממחשבותיו אלה גילה במאמרו הגדול לבירור הפרובלימות של ההון והעבודה בארץ־ישראל “פרוזדור וטרקלין”, שכתב בשנת תרע"ט ושנדפס במאסף “משואות” באודיסה (“נדפס” ולא נתפרסם, בעטיים של הבולשביקים, שגזרו שאיפה על רוב טופסי המאסף לאחרי שכבשו את אודיסה). במאמר זה הסביר את עיקריה וקויה הכלליים של תכניתו, — שיטה שלימה של פוליטיקה כלכלית ופיננסית למדינה העברית בארץ ושל פעולת הכשרה וארגון ההון לשם כך בגולה.¹

אבל חין ערכו של הלל זלטופולסקי לא היה בתכניות מזהירות, שלא יצאו לכלל מעשה. אף הן לא היו אלא פרי טמפרמנט, כביר החיים והתנועה והמאויים, פריה של אישיות, ההולכת בגדולות והמבקשת את המפעלים הנועזים. קובל היה על “קטנות דמוחין”, שנשתרשה בעולמנו, בעניניו הלאומיים הגדולים. ויש שהיה טוען מתוך מרירות רבה, שלא כהרגלו, על מנהיגי התנועה ומוסדותיה, שדרכם בקטנות. “עם רב הנסיון אנחנו, עם שיש לו באי כח גאוניים בכל מקצועות הכספים והכלכלה, ואין לך פינה בעולם, שאין השפעתו מגעת לשם”, ולא עוד אלא שאנשינו “רחוקים מ’מוחין דקטנות' בשעה שהדבר נוגע לעניניהן של מדינות אחרות”, ואלו בענינים שלנו אין לנו לא מעוף ולא אמונה.

והטרגיות שבגורלו של זלטופולסקי היתה זו, שאותו מעוף אישי שלו לא הביא פרי ישוה לו. פעמים רבות לא מצא הפטיש את הסדן, והתנופה יצאה לבטלה. בשדה העבודה הלאומית עשה אמנם זלטופולסקי דברים חשובים ואף דברים גדולים. לא דבר קטן היה זה ליצור ולהחזיק בימי המלחמה ברוסיא רשת שלימה — את הרשת הראשונה — של מוסדות חנוך עבריים: מאות גני ילדים ובתי־ספר עממיים, כמה וכמה בתי־ספר תיכוניים, בתי מדרש למורים ולגננות, ישיבות מתוקנות, שלשון ההוראה בהם לכל המקצועות היתה עברית, ועל יצירה זו, יצירה מהפכנית לפי מסבות הזמן והמקום, יש להכיר טובה בעיקר וביחוד לזלטופולסקי ולביתו. לא דבר קטן היתה גם יצירת הוצאת־הספרים “אמנות” בימים ההם, שאף היא עלתה בממון רב ובמאמצים מרובים: הרי אף יסוד בית־דפוס עברי במוסקבה היה אותה שעה מפעל חלוצי נועז. כיוצא בזה עשה זלטופולסקי הרבה והוציא כסף רב לפרנסתו של העתון העברי היחיד, שהיה קיים בימים ההם, “העם” המוסקבאי, שהיה מתחילה שבועון ונהפך לאחר המהפכה בהשתדלותו ובעזרתו הרבה לעתון יומי. שדה פעולתו החביב עליו ביותר בכל עבודתו הלאומית והציונית היה שדה התרבות והספרות העברית. לצרכים האלה היה עושה ומעשה, ויותר משהיה מעשה היה עושה בעצמו: כשהשעה לא היתה מספיקה לו מחמת עסקיו הרבים והעצומים לעורר למעשה את חבריו העסקנים והנדיבים, היה משלם ביד רחבה כופר הזנחתו: היה חותם על שיקים משלו כפי צרכי הקופה של המוסד (“תרבות” או “העם”), והיה מתנצל כביכול, כדרך ההלצה הטובה עליו, שלטובת עצמו הוא עושה כך, מכיון שבדרך זו של קמוץ זמן לעצמו הוא מרויח הרבה יותר בעסקיו משהוא מפסיד בתרומותיו הנוספות.

אלא שכל המפעלים האלה — שרוח החיה בהם היתה אמנם בתו, הגברת שושנה פרסיץ — קטנים היו בעיניו, עם כל חשיבותם והכרחיותם, ולא להם היו נתונות תכניותיו ומחשבותיו הנועזות. אותן התכניות לא יצאו, כאמור, לידי מעשה. למעשה היה נתון כולו בימים ההם, ימי תקפו וגבורתו במוסקבה, בקיוֶב ובאודיסה (הוא היה באותה תקופה אחד העשירים הגדולים ביותר בין יהודי רוסיא, ואולי לא רק בין היהודים בלבד), לעסקיו הפרטיים העצומים, שבלעו את כל חילו ומרצו הרוחני. ידידו הקרובים יודעים, כי בימים ההם היה נקלע ומתחבט ואפילו סובל יסורים מוסריים בין שני העולמות האלה, עולמו היהודי־הרוחני ועולם העסקים המזהירים; בסופם של דברים לא מצא ספוק בהצלחתו הפיננסית האגדית, אבל המערבולת עָצמה ממנו. הוא שקע בעסקיו הכבירים כארטיסטן באמנותו, כאיש האספורט ומחבב המשחק הנועז. וכדרכם של הבריות בקש להשתיק את הדיין שבלב ולמצוא צד זכות לעצמו: הוא בקש להוכיח לעצמו, שלא לתועלתו הפרטית הוא מתכוון, ועסקיו העצומים, כל אלה הבנקים, בתי־חרושת, מכרות, יערות ואחוזות, אינם בעצמו ותכליתו של דבר בגדר עסקים פרטיים. בקשת הגדולות ותפיסת המרובה בענינים הלאומיים, שאינם נתונים ברשותו, הביאה אותו, כך ניסה להוכיח לעצמו, לבקש את הגדולות בעסקים פרטיים, על מנת להעמיד לעת מצוא את יכלתו העצומה לרשות הצבור. רגיל היה בימים ההם לומר: אם אין האנשים האלה, בעלי ההשגות הקטנות (הכוונה היתה לעומדים בראש המוסדות הפיננסיים של ההסתדרות הציונית), מוכשרים לתפוס את תכנותי ולעשותן שמוש, אין לי אלא לדאוג לכך, שתכניות אלה לא יצטרכו להם להגשמתן, שיהא בידי להגשימן בכחות עצמי. אבל סוף סוף פקח היה האיש מלראות את עצמו, ויש שהיה שופך את לבו בשעת רצון וחשבון הנפש באזני ידיד קרוב וקובל על שניות וקרעים בלב, על מרמה של הנפש, על אמצעים שנהפכים לתגלית לעצמה, על יצר הטוב שבאדם, שנחנק במהותו של העולם הזה. וכך נקלע האיש בין שני עולמות רחוקים ואויבים זה לזה, עשה בין כך וכך כמה מעשים טובים וחשובים, אבל אף בהם לא מצא ספוק גמור לרוחו, ובינתים תם לריק כחו וימיו כלו בבהלה ומחשבותיו הגדולות יצאו לבטלה.

מבחינה אובייקטיבית ודאי יש משקל ואחרית לפעלו. יש עזבון צבורי ורוחני הגון, שכמה מחשובי העסקנים לא זכו לכמותו. יש ההישג הגדול של חנוך עברי שלם, לכל סוגי בתי הספר, במדינות החדשות, יורשות רוסיא ותחום מושבה היהודי, — פריה ופרי דוגמתה של “תרבות”; יש דור שלם, אלפים ורבבות מבני הנוער, ובכללם אלפי עולים וחלוצים בארץ, שחונכו במוסדות אלה וסיגלו לעצמם את העברית החיה; יש מוסדות ומפעלים ציוניים, שהרבה מעבודתו שקוע בהם (קרן היסוד, וכדומה).

אבל לא זה בלבד חכו מהלל זלטופולסקי וחכה הוא מעצמו בימי תקפו. הרבה יותר ממה שנתן — רצה ליתן והיה בידו ליתן בשעתו. אלא שלא אסתייעא מלתא. גם רצונו גם יכלתו היו גדולים בשעתם לאין ערוך מפעלו.

*

זו היתה הפרשה הטראגית בחיי האישיות המזהירה והמיוחדת במינה הזאת. גדולה ועשירה היתה האישיות מפעליה. לא רק סופר עברי, פיליטוניסטן שנון ופקח, עסקן לאומי וציוני חשוב היה האיש, אלא גם, וזהו אולי העיקר, איש עם אנשים, בעל־נפש ושאר־רוח, אדם חריף ושנון ועם זה בעל לב טוב ונדיבות יקרת־המציאות, מעורב בדעת עם הבריות, נשמה אמנותית לפי שרשי מהותה, בעל אינטרסים רוחניים ונפשיים רבים ומגוונים, חסיד חבד“י טפוסי, איש רעים להתרועע, מוקיר סופרים ותלמידי־חכמים, מחבב שיחה נאה ונגינה נאה, וכולו שופע חיים וחדוות־חיים, ניצוצות על חכמה, דעת העולם ודעת בני־אדם; “יהודי של שמחת־תורה”, היה אומר עליו אחד מן החבורה. שולחנו של זלטופולסקי בשבתות ובמועדים — בימי החול לא היה פנוי לכך — היה שולחן שיש עליו דברי תורה וחכמה. אורחים חשובים מסוגים שונים, רבנים ותלמידי־חכמים, חסידים ואנשי מעשה, סופרים ומורים, אמנים ועסקני צבור היו מסובים יחד על השולחן הזה, ואישיותו היתה מאחדת כל אלה ומתווכת ביניהם. זכורני, באחד מימי החגים משנת תרע”ז היינו מסובים על שולחנו, בין המסובים היה גם המנוח ש. אנסקי ז“ל, שעסק אותה שעה ב”דבוק" שלו, ובעל־הבית שר לפניו, בתוך שאר שמירות ונגוני חסידים את הזמר הידוע: “מפני מה, מפני מה ירדה הנשמה”. קפץ אנסקי בשמחה ממקומו ואמר: הרי זהו מה שנחוץ לי לסצינה של פתיחה ל“דבוק”, זה כמה התחבטתי ולא מצאתי ענין נאה לפתיחה זו. ומיד נגש אל הטלפון והתקשר עם המנוח יואל אנגל ז“ל ובקש מאת זלטופולסקי ז”ל, שישיר את הזמר לתוך השפופרת. וכך נקבעה אותה שעה סצינת־הפתיחה הידועה של “הדבוק”, והזמר נעשה לזמר עממי.

וכשם שידע להיות רך ונוח לבריות, כך ידע גם לעקוץ, כשנתגלגלה לו הלצה שנונה; לשם הלצה חריפה היה מוכן גם לפגוע כביכול בעצמו. פעם אחת בא אליו ממוסקבה רב אחד והביא לו את חבורו. הוציא זלטופולסקי ממדף הספרים את ספרו “בתקופת התחיה”, שפרסם בראשית ימי המלחמה, כתב על השער הפנימי “אין תחת אין” והחזיר מתנה לרב.

כזה היה הלל זלטופולסקי, אמן הטמפרמנט והאישיות המזהירה, השופעת ועולה על גדותיה וזורעת סביבה חיים וחדוות־חיים. וגורלו היה כגורל כל אמני־החיים מסוג זה, שכחם העיקרי הוא “לעת מצוא”, לשעתם ולמקומם: הקסם האישי והעושר הנפשי האישי, שהם מפזרים סביבם, יורד אתם אלי קבר.

וחבל, חבל על האי שופרא.

“הארץ”, י“ב כסלו תרצ”ח, 16.11.37

א

היום הגיע לארץ-ישראל העסקן הציוני והפובליציסט העברי המפורסם, רב הפעלים והזכויות, יצחק גרינבוים. מסבות חיצוניות הביאו לידי כך שגרינבוים, העומד זה כחצי יובל שנים על משמר הכבוד במערכות הראשונות של עבודת התחיה וממלא תפקיד של מנהיג ודבּר ליהדות הפולנית בכלל ולתנועת תחיתנו הלאומית בפרט, יכול לבוא רק היום בפעם הראשונה לראות בעיניו את ארץ תקותו ומלחמתו. ואולם סגולותיו וכשרונותיו האישיים המצוינים, בינה מדינית-ציונית עמוקה וחודרת, השכלה חברתית יפה, חוש-מציאות דק, אהבת אמת שאין לפניה לא משוא פנים ולא חולשה של חששות ופקפוקים, טמפרמנט סוער ובוער של איש מלחמה, היודע את דרכו ומוכן תמיד להטיל את כל אישיותו, את כל כשרונו ויכלתו לתוך כף המאזנים, אידיאליסמוס ונקיות-הדעת וכובד-ראש מוסרי, שלא נפגעו אף במשהו בסערות המלחמות הצבוריות, הכרת-חובה ואחריות, המקיפה ומחמירה על עצמה כחוט השערה, כשרון עבודה עצום, שקשה למצוא דוגמתו בעולמנו – כל התכונות והסגולות המצוינות האלה מלאו את אשר חסר היה גרינבוים מבחינת ידיעת הארץ ועבודת הישוב והכשירוהו לתפקיד-הכבוד של דבּרו ולוחם מלחמתו של הדור השני לתחיה, דור “הלסינגפורס” ו“עבודת-ההוה”, דור הזעזועים והמהפכות הגדולות בעולמו של ישראל במזרח אירופא. גרינבוים הוא אחד המעטים שזכו לטבוע את חותמם הבולט בפני הדור הזה. כל פרשת המלחמות והלבטים של היהדות הלאומית ברוסיה ובפולין במשך חצי יובל השנים האחרון; ההתעוררות הראשונה של הציונות המדינית, ההרצלית, שנפלה כבשורת מהפכה בעולמנו; ההתלבטויות הפנימיות על תכנה ודרך עבודתה של התנועה הציונית; המלחמה לשם הציונות הסינתיטית, המכנסת והמחנכת, הרואה את דרך התחיה בכנוס הכחות הלאומיים-המדיניים הכלכליים והתרבותיים -, בסדורם ובהכשרתם, גם בארץ וגם בגולה, לשם המטרה האחרונה, המדינה היהודית בא"י; כל ענינה של “עבודת ההוה” בצורותיה, השונות; המלחמה העצומה, המרה והנהדרה כאחת, במחנות אויביה של התחיה הלאומית הגמורה מימין ומשמאל; ההתאמצויות הענקיות לקומם את הריסותיהן הרוחניות של המלחמה העולמית ושל המהפכות הגדולות בדרך הכנוס והבנין הלאומי; המלחמה החדשה בתוך המחנה הציוני בפנים לשם מטרתה הגדולה, לשם ערכיה ועקריה היסודיים של התנועה, כל המלחמות הגדולות והקטנות האלה נעשו בהשתתפותו, בהשפעתו ובמדת-מה גם בהנהגתו של גרינבוים. גרינבוים הצעיר, הנלחם בתוך מערכותיהם של ציוני-ציון בחטא אוגנדה, גרינבוים חבר הועד המרכזי של ציוני רוסיה, גרינבוים השותף ביצירת התכנית של הלסינגפורס, גרינברג ראש הקלוב היהודי בסיים הפולני ויוצר הקלוב של המיעוטים הלאומיים, גרינבוים נשיא ההסתדרות הציונית בפולין, גרינבוים ראש האופוזיציה החדשה בתוך ההסתדרות הציונית – רעיון אחד מרכזי ושיטה אחת קבועה ומוצקת מאחדים את כל הפרשה הארוכה והנהדרה זאת של עבודה ומלחמה שאינה פוסקת. גרינבוים איש המעשה והמציאות, לא היה מעולם מן האופורטוניסטים, הנגררים אחרי המציאות ומקבלים את גזירותיה בהכנעה; הוא היה תמיד אחד מאלה המעיזים לעצב את המציאות ולטבוע בה את חותמם.

ובשעה זו, כשכולנו עשינו את “המציאות” יראה לעצמנו, והמעשיות של ארבע אמות אלה ושל “מעת-לעת” זו נעשתה לנו החכמה העליונה והאחרונה – “ירד” גרינבוים מן הבמה, שכהנים מבוהלים הקדישוה לאליל המעשיות. אין זה ממדתו להסחף עם הזרם ללא נגוד ועכוב, ללא רצון ומפעל. אולם במה זו אינה עוד הבמה הלאומית העליונה שלנו, גרינבוים לא סיים עוד את פרשת עבודתו ומלחמותיו.

ועכשיו שבא אלינו לראות בעמלנו ובפריו – ברוך יהיה לנו. יש בפרי הזה גם משלו ומשל עבודתו. רבבות תושבי א"י מבני רוסיה ופולין, היודעים מה היה גרינבוים לנו ולתנועתנו, יקבלו את פניו בשמחה ובברכה, ותפלה אחת יהגה לבם: מי יתן ומצא גרינבוים בתוכנו את התחנה האחרונה – לא למנוחה ולשלוה אלא למלחמה חדשה ולמפעל חדש. מי יתן והיה לישוב העברי בארץ ישראל מה שהיה ליהדות רוסיה ופולין.

“הארץ”, י“ח סיון תרפ”ה, 10.6.25

ב

הגיע אל הארץ – והפעם כחבר הנהלת הסוכנות – יצחק גרינבוים. לא בשעה טובה ו“במזל” טוב בא הפעם אלינו. השעה שעת מבחן קשה, שעת פגעים וזעזועים לציונות ומפעלה בארץ, שעת התנקשות בהתפתחותנו השקטה, ביסודותיה של עבודת הישוב והתרבות שלנו. בימי הרעה האלה לא שררה ניתנה להם לחברי האכסקוטיבה אלא עבדות. וקשים מן הצרות והתקלות החיצוניות – הפגעים הפנימיים, פירוד הלבבות, מחלוקת ומדנים בין אחים, ערעור המשמעת הלאומית והציונית – כל התופעות המדאיגות האלה של צבור קצר-דעת ונטול ישע ואמון, הנתון במדרון והפורץ בידיו ממש בחזית מלחמתו החיצונית. ואם קשה מצבם של כל חברי האכסקוטיבה בשעה עגומה זו – קשה ועגום שבעתים מצבו של יצחק גרינבוים. לא רבים הם ידידיה של האכסקוטיבה החדשה בחוגים האזרחיים שלנו, אבל האיש השנוא ביותר על האופוזיציה המאוחדת שלנו ודאי הוא יצחק גרינבוים. חבריו מאנשי השמאל יש להם לכל-הפחות מאחוריהם המונים גדולים, המוכנים להחזיק בהם ולחזק את ידם בכל התנאים והמצבים, יש להם לפחות היתרון והנחמה של אמונת המפלגה וקהל חסידים, של המונים מאורגנים ובעלי רצון מגובש, של “אני מאמין” מפלגתי מסוים, שיש בו על-כל-פנים משום “חיזוק החברה”. לגרינבוים אין כאלה. אין מאחוריו מפלגה של המונים, הוא לא נשבע ל“אני מאמין” הסוציאליסטי, אבל אין בו גם מן הפאתוס של האמונה האנטי-סוציאליסטית, המיוחדת לחוגים אזרחיים רחבים. גרינבוים בודד הוא בשעה זו בעולמנו במדה הפוסלת לכאורה את האדם מהיות מנהיג ופוליטיקאי. ועוד לו לגרינבוים חסרון, שהוא צרה ואסון למנהיג ולאיש הצבור: אין הוא יודע ל“חבב” את עצמו על הצבור, אין לו כשרון ההסתגלות, אין הוא יודע לעשות רצונם של ההמונים, לענות אמן אחרי “אמתות” מקובלות שלהם, שלם הוא וישר ו“עקשן” מהסתגל ל“צרכי השעה”, דרכו הוא הקו ההנדסי הישר, קו שאינו נכפף אלא נשבר. מבחינה זו הוא באמת פוליטיקאי גרוע…

הרדיקליזם הפוליטי, פרי אותה תכונה של הקו הישר, פרי נאמנותו של אדם לעצמו, יפה היה בשעתו, שעת מהפכות ושנוי-ערכים, הוא שעשה אותה שעה את גרינבוים מנהיג לגולה הפולנית ויוצר הפוליטיקה הלאומית שלה והוא גם שהעמיד אותו בימי הרעש וההסתערות ההם בראש המלחמה הפוליטית של כל המעוטים הלאומיים על עשרות חבריהם בסיים, הימים הטובים ההם לא ארכו. משסר חנו של הרדיקליזם הפוליטי, משהגיעו ימי ההסתגלות וההתפשרות, ימי ה“אוגודה”, ליהדות הפולנית ולפוליטיקה הלאומית שלה – נהפך גרינבוים, הצעיר לעולם והנאמן לעצמו כל הימים, לאיש ריב ומדון כלפי פנים, לאיש העומד במערכה קשה על אמונתו השלמה, על פרינציפים מוצקים שלו, ואין הוא יודע חולשה שבהסתגלות ואין הוא משלים עם הרכרוכית שבהתפשרות. לנטיותיו אלה הוא נאמן במשך כל ימי עבודתו הציונית, בשלהן התרחק, נעשה מוזר ונכרי להרבה מידידיו ושותפיו לעבודה לפנים, בשלהן קנה לעצמו מתנגדים ואויבים מרובים כל-כך. ובסימן זר של רדיקליזם, של שלמות ועקשנות, נכנס למלא את התפקיד החשוב, רב החתחתים והאחריות, של חבר האכסקוטיבה. דרכו לא תהא סוגה בשושנים. הוא בא אלינו להכנס לתפקידו המיוחד כמנהל מחלקת העליה של הסוכנות, בשעה שמלחמת-התקפה נמרצת של אויבים סוערת מסביב לעליה היהודית אל הארץ, ובשעה זו פוגשת אותו החלטת הציונים הכלליים בארץ – למנוע את כניסתו לתפקיד זה, ויהא מה…

יצחק גרינבוים אינו ראוי ליחס זה, שתעמולה מפלגתית של מתנגדים שאינם בודקים באמצעים הכשירה לו את הקרקע. כל מי שיודע את גרינבוים, את האיש ואת פעלו, כל מי שיודע להעריך את אמונתו ואת נאמנותו הציונית, - יוכל רק להצטער על תעמולה זו, להשמע לא יוכל. סימן דלות וירידה הוא לנו, שגם במערכותינו התחילו משתמשים באמצעים הפסולים של הפולמוס המפלגתי, בדברי הבאי וגוזמא שאין בהם ממש, בסרוסי דברים, בהפרחת שמועות ולעזים, שאין להם יסוד. התעמולה נגד גרינבוים בשל מלחמתו, כביכול, ב“תיירות” הוא אחד הפרקים המעציבים והמדאיגים ביותר ביחסינו הפנימיים.

זכות גדולה יש לו לגרינבוים, והיא מדת הפטריוטיזם הציוני, היודע להתגבר בשעת הצורך על נטיות מפלגתיות, על מנהגי “אופוזיציה” ולמלא את חובתו הציונית באמונה ובשלמות, בלי חשבונות של ריוח והפסד מפלגתי. גרינבוים, הרדיקל ה“עקשן”, יודע לשכוח בשעת צרה לציונות את כל הנגודים וחלוקי-הדעות הפנימיים שלנו ולהתיצב במערכה עם המנהיגים הרשמיים, בין שהוא נוטה אחריהם ובין שהוא מתנגד להם. גם בימי האופוזיציה הפוליטית החריפה שלו להנהלה הציונית היה עושה תמיד באמונה ובמסירות את חובתו לקרנות שלנו. בשנת 1930, בימי המשבר והסכנה של הספר הלבן, ידע להתגבר בהחלט על האופוזיציה שלו לוויצמן ולהתיצב לצדו במערכה באמת ובלב תמים, ללא תנאים ופקפוקים וחשבונות כל-שהם.

וזכאי הוא גרינבוים לדרוש כיום, בשעת צרה וסכנה זו, יחס כזה מכל מי שיש בלבו עוד ניצוץ של פטריוטיזם ציוני, ונטיות מפלגתיות סמויות לא העבירוהו עוד על דעתו ועל חובתו הציונית.

“הארץ”, י“ז כסלו תרצ”ד, 5.12.33

אבל כבד ירד על קהל הקוראים עברית עם מותו של ביילינסון ז“ל. הוא ירד לא רק על ידידים וחברים של המנוח לדעה ולמפלגה, ואף לא רק על הקוראים מבני הארץ, אשר הרגשת האבל נמסרה להם, כביכול, מקרוב, דרך ה”פלואידום" החי של המגע הנפשי עם הקהל המתאבל מן הקרובים אל המנוח ברוח, בשאיפה ובעבודה; הרגשת האבל תקפה בשעה הראשונה גם “רחוקים” בארצות רחוקות. מעיד אני עלי, שזה כבר לא הדהימה ולא דכאה אותי שמועה רעה על פטירתו של אחד גדול או יקר, כשם שהדהימה ודכאה אותי הידיעה הטלגרפית הקצרה ב“יידישה רונדשאו”, שעיני נתקלה בה פתאום, אגב קריאה בנחת, ביום השלישי לפטירתו, במרחק אלפי מילין מן הארץ.

היתה הרגשה בלב: כאן נקרע אדם מן השורה הראשונה של מערכה כבדה, נפל קרבן לעבודת-העם, להכרת החובה והאחריות לגורלו של הכלל, - נפל על במותיו, בהיותו מכהן בכהונה גבוהה של שליח הצבור, עושה רצונו ומעצב את דברו והגות-נפשו של צבור זה.

ביילינסון נפל קרבן להכרת חובה לאומית קפדנית ומחמירה על עצמה, - להכרת-חובה שאינה יודעת “חשבונות”, אינה מחזיקה טובה ואינה מבקשת הנאה וגדולה לעצמה, והיא הולכת ונשרפת יום-יום בלהבה. ביילינסון היה מבני בניהם של אנשי התורה והיראה בישראל, המתמידים הגדולים בעבודת-השם, שאינם יכולים, כביכול, להתקיים אפילו שעה אחת בלי עבודה זו. נזיר-סגפן היה בעצם, ולפיכך גם הולך קדורנית במקצת, זעף וקפדן ומודר הנאה מהעולם הזה. זכורני, שפעם אחת שמעתי מפיו: משום-מה אני צריך לקבל שמונה לא“י לחודש בשכרי (לפי תעריפי הסתדרות העובדים), אם אני יכול להתפרנס בשש לא”י. ומכאן, מתכונה יסודית זו של נזירות חמורה, גם מדת-מה של קנאות, של קיצוניות חד-צדדית לפעמים, שמקורה היה לא באידיאולוגיה צרת-אופקים – ביילינסון היה בעל השכלה רחבה ורבת-פנים – אלא בתכונתו ה“מתנגדית”, בחומר-הדין של אדם, המחמיר לאחרים משום שהוא מחמיר גם לעצמו, התובע הרבה מאת זולתו, משום שהוא תובע הרבה גם מעצמו. הסבלנות טובת-הלב, הבינה הסלחנית, המביאה לידי מתינות ואורך-רוח, לא היו ממדותיו של איש החובה המוחלטת הזה. חריף היה ודעתן ועז בפולמוס, נסער ונרגש בכח מצוותו הקפדנית של הדיין שבלב, הולך קדורנית וזעף וממצה את עומק הדין. עבודתו הספרותית-העתונאית לא היתה לו מעולם דבר שבאמנות או בשעשועים, והוא לא היה רודף מעולם אחרי היופי והחן שבדברים, אחרי הריתמוס השקול, או אחרי האנטיתיזה המבריקה. כחו היה תמיד בהגיון-ברזל, באנאליזה מעמיקה, בדעה רחבה, בעניניות, באמת קפדנית. וכשם שלא בקש שעשועים, כך לא בקש הנאה בעבודתו. שכר-עבודה היה לו, מלבד קב-החרובין, ההכרחי גם לר' חנינא בן דוסא, - העבודה. שרות בקודש היתה לו עבודתו העתונאית, חובה קדושה, צווי מוחלט.

*

ואין פלא, אם האיש הזה הטיל את עצמו, בשעת הנסיון החמור, לתוך כבשן האש שסערה סביבו, ולבו, פשוטו כמשמעו, אוּכּל בלהבותיה. ששה חדשים רצופים של עבודה דחופה ותכופה, המכלה את העצבים ואוכלת את דם התמצית, ששה חדשים איומים של עמידה על המשמר בתוך סערת הקרב, יומם ולילה, מיום ליום, משבוע לשבוע ומחודש לחודש, - ששה חדשים של משא “דבר היום” בימי פורענות וזעזועים ואימות-דמים – הרבים הם הקוראים, היודעים מה משמעה של עבודת-פרך זו? הרבים הם המרגישים ביסורי גיהנום של עבודה זו, היודעים כי מלאכת הכתיבה של עתונאי בעל נפש והכרת-אחריות אינה ניתנת לו בכלל אלא בדם לבבו ובמיץ עצביו, ובימי זעזועים וזועות כאלה של קיץ תרצ"ו יש בה מאשה של גיהנום ממש, משרפת נשמה יום-יום ושעה-שעה?

ששה חדשים רצופים, ללא הפסקת יום אחד, עבד האיש, בעל הלב החולה, עבודת-פרך זו; ששה חדשים שלמים נידון באשה של גיהנום לא ידע מנוחה וליאות, לא השגיח בלבו החולה, בעצביו המזועזעים, בדלדול שארית כחותיו – ופתאום כרע נפל, כלתה טפת השמן האחרונה, אוכל הלב באש-התמיד. רק אדם כביילינסון, נזיר-סגפן, אכול אש החובה המוחלטת, היה מוכשר לעקוד את עצמו על גבי מזבח-משמרתו, למסור את נפשו על קידוש במתו בצורה כזו.

*

עצם עבודתו העתונאית קרבן תמיד היתה מראשיתה. אין אדם בר “דעת”, בעל כשרון והשכלה מדעית מקיפה, נכנס לעבודה עתונאית אלא אם כן יש בו ממדתו של וותרן-בזבזן, שאינו מבקש טובה והנאה לעצמו. מלאכה זו קשה היא לבעליה, אין שלומים וגמול לקרבנו. אדם כזה נוח לו ליחד לעצמו פינה בספרות, לעבוד את עבודתה, ליצור דברים קיימים ולהנחיל לעצמו חלק “לעולם הבא”, מלהפנות לעסקי יום-יום ולכלות את כחו בריצה מטורפת עם גלגל הימים המבוהלים, ללא זכר וללא שארית לעמלו הרב. היודע הקהל הרחב, כי כתיבת ספרים, וספרים טובים בכלל, קלה לאין-ערוך מכתיבת מאמרים יום-יום על עניני השעה הרותחת והצווחת? ביילינסון היה וותרן-בזבזן כזה. שנים-שלשת הספרים שהניח אחריו אינם משקפים את העושר הרב, אוצרות של נשמה וסבלות-רוח, שהשקיע העתונאי ביילינסון במאמריו. מעטים, מעטים מאד העתונאים והפובליציסטים בעולמנו, שיש בהם משעור קומתו של ביילינסון, מדעתו הרחבה, מהשכלתו המקיפה, מבהירות המחשבה ונאמנות השרות, המיחדים את אפיו של “העתונאי” הזה. וזה סוד השפעתו החנוכית על צבורו.

*

ודאי: לא תמיד אפשר היה להסכים לדעותיו ולהערכותיו. כי על כן איש המפלגה היה, איש התנועה המעמדית. אבל דומה, שאף לאיש המפלגה נעשה רק בכחה של הכרת-חובה מיוחדת במינה, מתוך פנית עורף סגפנית לנטיות אינדיבידואליסטיות. כשעלה ביילינסון אל הארץ, לפני שתים-עשרה שנה בערך, לא הביא אתו לא תלמוד סוציאליסטי ולא שום תלמוד מפלגתי אחר. ציונותו היתה קודמת בכל-אופן לסוציאליותו. הוא דבק בצבור הפועלים, משום שראה באלה את מקיימי הציונות במפעלם, בחייהם. במשך כמה שנים לא נתן את ידו לשום מפלגה מסוימת ולשום זרם בתוך צבור זה. אבל לאט-לאט, אגב שרותו הנאמן לצבור זה, הושפע ממנו, עם כשהיה משפיע עליו, - הושפע עד כדי מדת-מה של טשטוש הדמות העצמית. הרצון לעבוד את עבודתו של צבור זה, לשרת אותו, ללוות אותו בדרכו – הביא אותו לפעמים ממילא, שלא מדעתו, להסתגל לנטיותיו ולהשגותיו של צבור זה אף בשעה שהללו לא היו בעצם לפי רוחו. אין ספק, שביילינסון, כמו כל איש-רוח ובעל-נפש בתוך צבור זה, היה נאנח לפעמים בסתר לבו מעקת המפלגה והשולחן-ערוך המפלגתי. על-כל-פנים שמר לעצמו מדה מרובה של עצמאות רוחנית. ויחסו השלילי המוחלט לרוסיא הסובייטית ולדרכי השלטון הבולשביסטי יוכיח. דומה שאיש ממנהיגי הפועלים, אף מן המתונים שבהם, לא תפס עמדה ברורה כל-כך, לא דבר דברים ברורים, נמרצים ומוחלטים כל-כך בשאלה זו כביילינסון.

ואולי ניתנה רשות לומר, שאף מבחינה זו מות ביילינסון אבדה גדולה היא לצבור הפועלים ולנו

כולנו. הפסד חנוכי-צבורי גדול יהא זה, אם לא ימצא בין מנהיגיו של צבור זה מי שימשיך את הקו הזה באותה מדת האמת, הבהירות וההחלטיות, שהיתה בעמדתו של ביילינסון וביחסו לאותו שקר גדול שרבים לא יכלו לעמוד בפניו…

“הארץ”, ד' טבת תרצ"ז, 18.12.36

(תרל“ד – ז' אדר – תרצ”ד)

גם משה סמילנסקי הגיע ל“זקנה” – כמה משונה ותמוה דבר זה, כמה קשה לצרף את שני המושגים, או הציורים האלה: משה סמילנסקי וזקנה! אם נתנה רשות להשתמש בצירוף של ביאליק, שנאמר בהזדמנות של יובל אחר, אפשר לומר: בן ששים זה הגיע לא ל“זקנה”, אלא ל“כח” כפול. אם סתם “בן שלשים – לכח” הרי פי שנים בכחו של סמילנסקי, בן הששים, לעומת כל בן שלשים.

ולפיכך אין לדון את משה סמילנסקי גם ביום חגו זה במדת ה“זקנה”, אין לחלק לו כבוד זקנים, אין לסכם את חייו ופעלו; ואין לנהוג בו במדת הרחמים והחסד, כראוי לזקנים אשר חייהם ומלחמותיהם הם כבר מאחוריהם, ואשר גם אהבתם “גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה וחלק אין להם עוד לעולם”.

דומה שאין איש בתוכנו, אין סופר ואין עסקן ומנהיג בישוב, אשר מסביב לו סערה סערת מלחמה ופולמוס של דעות, יחסים ואינטרסים, כשם שהיא סוערת כיום מסביב ל“זקן” זה. המלחמה והפולמוס הם שורש נשמתו ואויר נשימתו של משה סמילנסקי. מלחמתו הצבורית היא מלחמה “לשמה”, בחינת: ואהבת, ושנאת בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך: אין היא יודעת לא חולשה ולא משוא פנים ולא זהירות והיסוסים; אין היא יודעת חשבונות רבים, ויש שאין היא יודעת גם חשבון הנפש… סמילנסקי העסקן והפובליציסטן הוא קודם כל איש מלחמה; זו גבורתו וזו גם חולשתו. מעלותיו של סמילנסקי הפובליציסטן – ומעלות אלו גדולות הן ומרובות, וכמה מן הפובליציסטים המובהקים שמלאכתם בכך יכולים לקנא בו עליהן – נהפכות לו לפעמים לחסרונות. אם עיקר חשיבותו ומעלתו של סופר הוא – השפעתו ופעולתו הבלתי אמצעית על קהל קוראיו, הרי סופרים מעטים יוכלו להתחרות בו. משה סמילנסקי יודע את סוד ה“סוגסטיה” מאין כמוהו. רגש חם וסוער, טמפרמנט חי ועז, בהירות ופשטות – פשטות לפעמים עד כדי פרימיטיביות – במחשבה ובהרצאה, סגנון נמרץ, שוטף ושקוף, בהיר וריתמי להפליא, אם כי דל גוונים וניואנסים, ועל כולם: חד צדדיות, הבטוחה בעצמה ובאמתה, ודאות הקושטת ישר ל“מטרתה”, בלי להתחבט בחשבונות ובשקול דעת, פשטנות יתרה, קיצוניות פרימיטיבית של קנאי, החוצצת על עיניה מימין ומשמאל, שלא להסתכל לצדדין ולא לראות מה שמתרחש מחוץ לשבילה ה“ישר” – אלו הן סגולותיו של סמילנסקי הפובליציסטן, סגולות מפוקפקות במקצת מבחינת האמת הטהורה, העילאית, אבל יקרות וחשובות מאד לפובליציסטן המעשי – וסמילנסקי הוא תמיד וקודם-כל איש המעשה – שאין לו בעולמו אלא התכלית האחת: לא לעורר את מחשבתו ודעתו העצמית של הקורא אלא לתפוס אותו בלבו ובהרגשותיו, ליקח אותו שבי, למשול עליו בקסמי טמפרמנט ואימוציות. סמילנסקי אינו נותן לעולם את דבריו לשעורין, אין הוא מרגיש כלל, שפעמים יש צורך אמת בכך, אין הוא יודע את הגוונים הדקים, את מדת המעוט והצמצום לדעת, שמחלישה אמנם לפעמים את ה“רושם”, אבל חובה היא לסופר, המחמיר על עצמו והזהיר במצוי המדות. לשונו הבהירה והפשטנית אינה אוהבת את ההרכבות וההפרדות הדקות לשם קפדנות של אמת. ולא שהוא מתעלם חלילה מן האמת. סמילנסקי יש לו תמיד האמת שלו. אימפרסיוניסטן הוא מטבעו, נתון לרשמי השעה ולסערותיה עד כדי העדר בקורת. יש שהוא מחליף את אמתו, והוא לא ידע. אבל הוא מתכוון תמיד אל האמת. ואף בשעה שהוא חוטא, שלא מדעת ומתוך קוצר רוח וקוצר ראות של סערת מלחמה, לאמתו – אמתנו הגדולה, שהיא סוף-סוף תוכן חייו ולה הקדיש את כשרונותיו המזהירים, את כושר עבודתו, את פעולתו הישובית והספרותית הכבירה במשך עשרות שנים – אף בשעות אלה לבו בעצם ובסופם של דברים לאותה האמת. דבר זה אל ישכח לו גם בשעת פולמוס וחלוקי דעות חריפים, כשם שאין אנו אומרים לשכוח ולהשכיח אותם חטאים-שגגות בשעת חגו-חגנו.

כל פובליציסטן מעשי יש בו ממדת המחנך. ויש שהפדגוג המעשי אינו מכוון, אינו יכול לכוון, את מעשיו לאמת העליונה והאחרונה, אלא ברצותו להשיג תכלית מעשית חלקית, שלבים קרובים בסולם המעלות, הוא בוחר לו מיתודה, שיש בה לכאורה נגוד לאמת העליונה, הכוללת והמקיפה. כשאנו באים להאיר לצורך מעשי פנה אחת מסוימת, אנו נותנים עליה אלומת אור מרוכזת של מזרקור, ומתוך כך היא מוארת אור מובלט ומוגזם שלא כטבעה האמתי, ואילו סביבתה עוטה חשכה מוגזמת שלא כטבעה. כך דרכו של הפובליציסטן המעשי. הנבוא עליו בטרוניא על כך? יש כאן התעלמות-מה מן האמת, הבלטה מוגזמת של אורה וחשכה, אבל כך דרכה של פדגוגיה“. אלא מה יש לבקש ממנו? שידע ויכיר, שיש גם דרך של פדגוגיה אחרת, המעולה אולי מזו: דרך החלוקה הנכונה של אורות וצללים, שאין אמנם מתן שכרה בצדה ואין לה פירות “פדגוגיים” לשעתה, אבל יש עמה ממדת האמת, שהיא ערך לעצמה והקרן קימת לה בסופם של דברים במאזן הכללי של הרכוש הלאומי. דבר זה אין סמילנסקי הפובליציסטן מבין, אף על פי שהוא דוגל לכאורה בשמו של אחד העם – אולי מפני כח המשיכה שבנגוד, ומפני ש”נגוד" זה, שאחד העם שמו, אין בו משום התחרות לסכנה בפולמוס האקטואלי שלנו…

אין אנו באים, כאמור, לסכם את פעולתו של חתן-היובל. עדיין לא הגיעה השעה לכך. מה שעשה סמילנסקי בעשרות שנות חייו היפים בארץ – לארץ ולישובה, מה שעשה לישוב ארץ ישראל, פשוטו כמשמעו, לישוב החקלאי – הוא לא רק נחלת ההיסטוריה אלא מציאות אקטואלית חיה. מי שרוצה ללמוד תורת חיים של ישובנו החקלאי, לעמוד על טיב הפרובלימות הגדולות, שהישוב והחקלאות העברית בא“י מתלבטים בהן מימי טיומקין ועד היום הזה – ילך למשה סמילנסקי ולמאמריו, לא מאמרי הפולמוס והזעם של סמילנסקי העסקן, איש המפלגה והמעמד, אלא למאמריו העניניים, החיוביים-החיוניים של סמילנסקי האכר, איש השדה והמעשה. ומי שרוצה לעמוד על שרשי מהותו של סמילנסקי, האיש, הסופר, בעל הלב החם והנפש הרומנטית – יסתלק לשעה קטנה מסערת מלחמותינו הפנימיות, ישכח לרגע את סמילנסקי עורך “בוסתנאי” ומנהיגה של התאחדות האכרים, וילך אצל סמילנסקי הסופר בעל “הזכרונות”, ויזין את נפשו מאוצר בלום זה של רומנטיקה ישובית וארצישראלית, שמעטים דוגמתו בספרותנו ליופי נפשי אמתי, להגות רוח ולהמית לב כבירה, לרגש חם ונאמן. אי אפשר לקרוא בלי סערת רוח אמתית את זכרונותיו של סמילנסקי, משאת כפים מנחת ערב, על תקופת הזוהר הרומנטי שבישוב ארץ ישראל, על ה”ראשונים“, דמויות ענוגות ונפלאות, אשר “נוגה להן כטל בוקר וצהלה כקרן שמש ראשונה”; על בחורים גבהי קומה, “בעלי פנים מאירים ועינים מלאות אורה נפשית”: על הפועל הראשון בחדרה, בימי האימה של קציר המות, בסוף קיץ שנת תרנ”א, בחור בעל “פנים צחורים ורכים, עינים כחולות וטובות, וכולו חמימות ילדותית וצחוק”; על “בני בלי שם” בימי טיומקין, “והם כשני אחים היו, כאחים תאומים, שניהם צעירים, דקים, עור פניהם זך ושקוף, ועיניהם שחורות, גדולות ונוצצות, ניצוץ של נר תמיד צנוע… ותמיד הרגשה של קדושה היתה שרויה על פניהם”, מספר שבועות התהלכו יחד על אדמת הקודש, ופתאום – שניהם כאחד נעלמו, “ממדרגות בית הכנסת – בראשון לציון – אל מטות בית החולים, ומן המטות אל הקברות בבית העולם שביפו”; על “המינסקאי” הרך והענוג, בחור בן ט“ז, שהקדחת הירוקה אכלה אותו ביום אחד; על ימי ה”חן" בחדרה, ועל ימי הקבוצה הראשונים – ה“קולקטיב” בלשון הימים ההם – בסג’רה; על ימי כבוש העבודה וימי ה“חורש” ו“השומר”; על ימי פתח תקוה ויסוד המעלה, על מתולה ועל דגניה, על יוסף בוסל ועל ה“שומר” ועוד ועוד. אילו הייתי עסקן ודבר לועדת התרבות של הסתדרות העובדים, הייתי קובע את פרקי השירה הנפשית הנאמנה הזאת, זכר למעשי בראשית של מפעלנו הגואל, בספרי הלמוד של ילדי פועלים בערים ובכפרים. חייכם, שערכם החנוכי לאהבת הארץ, העבודה ובנין העם אינו קטן מזה של ילקוטי המפלגה השונים.

*

אין אנו יכולים שלא לזכור למשה סמילנסקי ביום חגו את חסד נעוריו. מי יתן ויזכר גם הוא ביום הזה בחסד נעוריו, יעמוד רקע קט בדרך סערותיו ומלחמותיו ויתהה שוב על הראשונים ועל הראשונות. מי יתן והיה לו יום זה, יום הגיעו לסף הזקנה, יום של חשבון הנפש, שיש עמו מטעם זקנים, מן הדעה המיושבת, ממדת הרחמים והסליחה, מן העין הפקוחה והצלולה, מחכמת החיים העליונה והמזוככת, שהן החיוב הגדול של הזקנה.

מי יתן וימצא ביום זה את הדרך – דרך האמת והשלום והאהבה – אל עצמו.

“הארץ”, ז' אדר תרצ"ד, 21.2.34

(ליובל החמישים)

והנה גם עליו עברה הכוס; גם הוא נעשה “חתן יובל”. על צד האמת עבר עליו זה כבר “יובל” אחר: כבר מלאו עשרים וחמש שנים לעבודתו הספרותית המבורכה, אלא שלא נזכרנו באותו יובל בזמנו, לא פקדנו עליו חטאות-נעוריו הספרותיים, והוא אף הוא לא הזכירהו לנו, כשם שודאי לא היה מזכיר לנו את דבר יובל החמשים שלו, אלמלא באו אחרים וגילו את סודו.

עדיין זכורים לי היטב הימים ההם, ימי צעדיו הראשונים בהיכל ספרותנו; ואני זוכר עוד גם את הימים שקדמו להם, את שעת הופעתו הראשונה בחבורתנו, חבורת הסטודנטים הציונים בברן בתקופת הזוהר של ימי הרצל. זוכר אני את ימיו הראשונים של ווילקנסקי בחבורתנו. ברבות הימים הושמט ונשכח “אביגדור”, אבל לי אומר עוד השם המלא הרבה: ווילקנסקי, נכדו של אותו גאון ליטאי, ר' אב“ד דק”ק, אשר מיד הכרתי בו, שאף הוא נילוש מאותה עיסה, שאביו זקנו והדומים לו נלושו ממנה, - מעיסתם של גאוני ליטא, אנשי המוח והדעת והשכל החריף. בחור צנוע זה, שהביא אתו לחבורתנו ריח תורה של ישיבה ליטאית, לא בקש לכאורה גדולה לעצמו, לא עמד במקום ה“גדולים” שבעסקני האגודה הציונית האקדמית ו“עבריה” לא היה מראשי “המדברים”, אבל כולו היה טמפרמנט, חריפות והגיון, כולו אומר אהבת דעת ופעולה, רצון ללמוד וללמד ולעשות, אם כי לא היה חסר גם את הנעימה של רוך לירי ואהבת רעים נאמנה, והיה מעדיף את הטיולים בין השמשות ובערבים ביער שעל יד ברן, בחברת ידיד אחד או שנים, על הישיבה והפגישות עם החבורה ב“קלוב”. אבל אף בימים ההם, ימי הליריקה וגעגועי הפיוט של נעורים, היה איש השכל והמעשה, איש ההגיון המפוכח והאכזרי, יותר מכולנו. היתה בו מדה גדולה של משכיל-רציונליסטן, בגלגול החדש, הלאומי-ציוני, כמובן. מלחמת השחרור מן הסביבה, מעול המסורת של משפחת רבנים וגאונים, השאירה בו את עקבותיה. אף בפסיבדונים שבחר לו בראשית ימי עבודתו הפובליציסטית בספרות העברית – א. ציוני – הכניס משמעות-מה מיסוד מלחמת-השחרור מעול מסורת ושלטון ה“רוח” של הגיטו. הציונות שלו, כפי שבאה לידי ביטוי נמרץ במאמריו הראשונים בה“מעורר” וב“הזמן” החדשי, היה בה כבר בימים ההם מן המלחמה בתלישות וברוחניות המופרזת של הגלות, מן המלחמה ב“תיאולוגיה הלאומית” בצורותיה השונות; היו בה כבר מסימניה המובהקים של פעולתו העתידה של ווילקנסקי האגרונום ומורה הדרך לעבודת ההתישבות. – מריח האדמה, מן הריאליסמוס הבריא והפשטני, העומד בשתי רגליו על קרקע המציאות. דומה שמלחמה כפולה היה צריך להלחם ווילקנסקי הצעיר, עד שמצא את דרכו בחיים ובספרות; מלחמה ב“תיאולוגיה הדתית”, במסורת המשעבדת של בית אבא (מלחמה זו מצאה בטוי ספרותי נמרץ בדרמה שלו “ברזל בברזל”, שבא לידי, כמדומני, לקרוא בכתובים עוד בימי ברן ושיש בה כנראה הרבה מן היסוד האבטוביוגרפי); ומלחמה ב“תיאולוגיה הלאומית”, החדשה של מבקשי התעודות והיסודות הרוחניים החדשים לקיום האומה ולצדוק הציונות. במלחמתו זו הגיע ווילקנסקי, כמדומני, עד לידי קיצוניות דיאלקטית. אגב התנגדות ליסוד הרוחני שבאחד-העמיות, המעמידה את המצוות הלאומיות החדשות, את “רוח ישראל”, את “מוסר היהדות”, במקום המצוות הדתיות הישנות, בא לידי יחס שלילי לתורת אחד העם כולה, על כל היסודות הישוביים-הריאליסטיים שבה.

ומגמה יסודית זו של מעשיות וריאליסמוס מפוכח עוברת, כעיקר קובע חוק ונותן צורה, בכל עבודתו הספרותית והישובית של ווילקנסקי מכאן ואילך. ווילקנסקי נכנס להיכל הספרות בהיותו צעיר כבן עשרים ושלש, אבל הוא נכנס מיד כסופר גמור ומבוגר, אשר דעתו תקיפה וצורתו קבועה, אשר גם מטרתו וגם דרכו ברורות ונכונות לפניו, והוא ידע מה עליו וכיצד עליו לומר מה שהוא אומר. מאמריו הראשונים טבועים כבר, בתכנם ובסגנונם, בחותמו האישי המיוחד לו. התוכן הוא בהיר, פשטני וריאליסטי עד כדי אכזריות שבהריסת אילוסיות של מאמינים, והצורה – ריתמוס נאדר עוז, ריתמוס סוער ובוער מאותו המין, המיוחד לטובי הפובליציסטים והדברנים הנלחמים לתקן עולם, סגנון שירי-ריטורי, עשיר גונים ותמונות וכביר כח סוגסטיה. ולא אמנות לשם אמנות, אלא אמנות לשם החיים, לשם מעשה, לשם תכלית. אחד הוא א. ציוני – י. ווילקנסקי בכל סוגי הספרות, שניסה את כחו בהם, - דברי שירה וחזון: דרמה, ספור, רשמי מסע; בקורת ספרותית; פובליציסטיקה מעשית, העוסקת בענינים הממשיים של שאלות ההתישבות – ואחת היא דרכו ומגמתו בכל אלה. אחד הוא במאמריו הראשונים ב“המעורר” ובירחון “הזמן” ובספריו המאוחרים “בדרך” ו“מדות”: איש ההגיון והטמפרמנט במדה אחת, איש השכל החריף והריאליסטן, שאינו מודה בשום עיקר מופשט ובשום “תיאולוגיה” ודוגמה, איש המציאות הממשית האחת של אדמה ועבודה.

ואחד הוא א. ציוני, הסופר ווילקנסקי העסקן הציוני והישובי, אחד הוא איש המפלגה והעסקן המובהק במקצוע החקלאות. גם פה גם שם הוא איש ההגיון החריף, האנאליטיקון, המבקר השנון, שאינו מקדש שום דוגמה, ואינו חושש ל“אפיקורסות”, ואין לפניו אלא המציאות ומצותה. ווילקנסקי ה“שמאלי” אינו חושש לצאת נגד דעות המקודשות אצל חבריו, כשהוא רואה בהן סתירה או הפסד לצרכים ממשיים של עבודת הישוב. אין הוא חושש לכפור בעיקרים סוציולוגיים של חבריו, כשאין הוא רואה בהם תועלת לעיקר העיקרים, לאדמה ולהתישבות. הוא רוצה להרחיק את ה“סוציולוגיה” המופשטה מן ההתישבות, כשם שהוא רוצה להרחיק את ה“תיאולוגיה” בצורותיה השונות מן הציונות. ווילקנסקי לא חשש, כידוע, גם לכפור בעיקר אורגניזציוני גדול אחד, שקיבלו חבריו, - בעיקר הרחבת הסוכנות לארץ-ישראל. ואף כפירה זו באה מטעמים ריאליסטיים מפוכחים, מתוך חוש מציאות פשוט…

*

אין בידי להעריך את עבודתו הישובית-הכלכלית של ווילקנסקי. חבריו, מניחי היסודות להתישבות החקלאית החדשה שלנו לצורותיה השונות, מעידים עליו, שגם בשאלות הכלליות של ההתישבות החקלאית, אפשרויותיה ודרכי התפתחותה בארץ, וגם בפרטי הלכות של עניני המשק הלכו לאורו. חבריו הולכים ומונים את זכויותיו בהגשמת המשק המעורב המופתי בארץ, בהכשרת החומר האנושי, בפתוח ענפי חקלאות שונים, בהתפתחות המחלבה, הלול וגן הירק וכדומה. הערכת פעולתו של ווילקנסקי בכל המקצועות האלה אינה מעניננו.

אבל תהא מה שתהא דעת מומחים על ווילקנסקי האגרונום, האדמיניסטרטור, המדריך החקלאי, יוצר תחנת הנסיונות וכדומה – ואנו הלא שמענו שבחים רבים עליו דוקא מפי מומחים ואנשי שם – דבר אחד ברור על כל פנים: יצחק ווילקנסקי הוא אחד ממדריכיה של תנועת התחיה בישראל להלכה ולמעשה, הוא אחד המעטים שזכו למתנה גדולה להיות מהוגי הדעות של התנועה ומאנשי המעשה בהגשמתה כאחד.

יזכה לעמוד במערכה עד ימי זקנה ושיבה.

“הארץ”, י“ט שבט תרצ”א, 6.2.31

(בודד במערכה)

ראיתי אותו בפעם הראשונה בשנת תרס“ח, או תרס”ט, באודיסה, בבית הועד לחובבי-ציון – ואין אני זוכר, אם עבר אותה שעה את אודיסה בעלותו אל הארץ להשתקע בה, או שבא לאודיסה אגב בקור ברוסיה, לאחר שקבע את מושבו בארץ. זכורני על-כל-פנים את הרושם שעשה עלי האיש הצעיר ההדור,, זקוף וגמיש, בעל הליכות אינטליגנטיות טפוסיות ולשון רוסית מעולה, שבערי התחום שלנו קשה היה לשמוע דוגמתה. אותה שעה הרהרתי בלבי הרהורי תרעומת: מדוע מעטים כל-כך בין העולים אל הארץ אנשים מסוג זה, בעלי אפקי-תרבות רחבים, שידעו ליתן את העולם הגדול בלבו של ישובנו הקטן בארץ. –

לא ארכו הימים, ושמו של אליהו ברלין נעשה שגור ושכיח, על-יד שמותיהם של דיזנגוף, בצלאל יפה, רופין, חיסין, שיינקין וחבריהם, במכתבים ובהרצאות, שהיו באים מן הארץ, בדברי סופרים מן הארץ בעתונות העברית והציונית, וכדומה. ניתן לשער, שדרכו החדשה של אדם זה, יוצא ערבות רוסיה הרחבות, איש הוולגה הגדולה והרחבה, האינטליגנט “הרוסי” הטפוסי, אשר גדל בתוך האטמוספירה של התנועות הצבוריות-הרדיקליות של הימים ההם, - לא היתה סוגה בשושנים, כי לא קל היה לו להסתגל לישובנו הקטן, הדל והקרתני ביפו, או בתל-אביב בשנותיה הראשונות; וניתן לשער, שגם למשפחתו וביחוד לאשתו הרכה והעדינה, נצר לבית הפוליאקובים, לא ניתנה בקלות ההסתגלות לחיי החלוצים הראשונים של ישובנו העירוני החדש, יושבי יפו ומיסדי תל-אביב. אבל ברלין וביתו קבלו באהבה את יסוריה של ארץ-ישראל. אליהו ברלין, איש החובה והמעשה, נטה שכמו, נשא בעול, ולא בעול אחד אלא ברבים ושונים. חלוץ היה אליהו ברלין בארץ, חלוץ התעשיה, חלוץ לעבודה צבורית ותרבותית, חלוץ למעשה הארגון הלאומי על יסודות צבוריים-דימוקרטיים, חלוץ לבנין חוקתה ומוסדותיה של כנסת-ישראל, חלוץ לעבודה ציונית-הסתדרותית בארץ.

אין מן הצורך למנות את פעולותיו הרבות והשונות של אליהו ברלין לישוב ולציונות: מושג-מה מעבודתו ומדרך עבודתו הצבורית יקבלו הקוראים הצעירים, או החדשים בארץ, מרשימותיו של חבריו לעבודה, מרדכי הכהן, הררי ומוסינזון. גם כותב הדברים האלה זכה לעבוד אתו בענינים רבים ושונים זה כשש-עשרה שנה, עתים עבודה תכופה, דחופה ומאומצת, ועתים עבודת ארעי ובאקראי. אי-אפשר לומר, ששותפות-העבודה עם ברלין היא תמיד דבר קל ונוח: דייקנותו הקפדנית בפרטים, - דייקנות של יוריסטון, המדקדק ומנתח את הדברים עד כדי חוט השערה, - היא לא תמיד דבר שבתענוג. אבל מחשבתו היוריסטית הבהירה, הכרת חובה ואחריות נאצלה, המחיה כל פעולה גדולה וקטנה שלו, ועל הכל – העדר כל פניה אישית וחשבונות אישיים נותנים תמיד לעבודתו משקל של חשיבות וכובד-ראש מוסרי, הלוקח לבבות. בא לידי להכין יחד עם אליהו ברלין למושב השני של אספת הנבחרים הראשונה לכנסת ישראל את הצעת החוקה לישוב המאורגן ולקהלות; אותה שעה למדתי לדעת את דרך עבודתו היסודית, הנאמנה, רבת הזהירות והאחריות.

*

מדה זו של זהירות ואחריות רבה, הבוחנת ושוקלת כל דבר מבחינה ענינית טהורה, ואינה מקבלת כהלכה פסוקה, שאין להרהר אחריה, לא את הלך-הרוח השורר בשוק ולא את הדוגמה, את עיקר-האמונה המקודש של “מפלגה”, - מדה כזו אינה נוחה לבעליה, אין בה כדי להנחילו לא כבוד ולא “כוח” והשפעה, ופעמים היא עשויה להביא אותו לידי הרהורי-ספק מרים: שמא בכלל אין טעם ואין תכלית לעמלו, שמא ראוי לו להסתלק לגמרי מעבודת הצבור, להתבודד באהלו, שלא לשאוב מים בכברה ולא להביא את מצפונו האישי לידי ניסיון…

זהו בעצם חלקם הטראגי של עסקני-הצבור מבני מינו של אליהו ברלין. המצפון הצבורי, הכרת החובה שבלב דוחפים אותם כל יום תמיד לעבודת הצבור, אבל רגישות מוסרית ואסתיטית, שאינה מן המדה בעבודה זו, מעכבת עליהם, מחלישה את כוח השפעתם ואת כשרון-פעולתם. עסקן שלא עשה לו “רב” קבוצי – מפלגה או מעמד או הסתדרות – אשר קבל עליו “לחשוב” ולפסוק הלכות בשבילו, עסקן שאינו אומר לוותר על מחשבתו העצמית ועל מצפונו האישי ואינו מקבל תודה פסוקה פעם אחת ולעולם ועד מפי “המפלגה” או רוב המפלגה, שנצטוה לעשות את שליחותה – עסקן כזה אין משקלו גדול ביותר בתוך “יחסי הכחות הצבוריים” שלנו, בתוך המיכניקה המפלגתית הגלמית, שעליה עומד עולמנו.

ואף-על-פי-כן – וזהו אולי קרבנם הגדול ביותר, “קרבן אינטלקטואלי”, של אנשים מבני מינו של אליהו ברלין – אין הללו יודעים את הדרך הנוחה של התבודדות אישית, של טהרה אישית איגואיסטית, אם מותר לומר כך. אליהו ברלין נתנסה בנסיון קשה זה – ועמד בו. הוא היה תמיד נאמן לעצמו ולדרכו, - דרכה של הציונות הכללית, העממית, שאין בה כלום מן האמביציה של מפלגה ומן האיגואיזם של מעמד, החותרת בהכרח, לפי טבע מהותה, למאמצים המשותפים של כל חלקי העם ומעמדותיו, לסולידריות לאומית, לשותפות העבודה והאחריות הלאומית, ואינה נרתעת לאחוריה מפני כל הקשיים והמכשולים שבדרך “בלתי פופולרית” זו בימינו.

וברכה אחת לנו לבעל היובל:

יזכה לראות בנצחונה של דרך זו.

“הארץ”, יום א', י“ד אדר, תרצ”ו, 8.3.36.

(שלושים שנות עבודה)

גם עליו עברה הכוס. אחד מידידינו המשותפים גילה לי את הסוד, שלכאורה הייתי צריך לעמוד עליו בעצמי: מלאו שלשים שנה לעבודתו החנוכית והצבורית, וסופו לירוש “יובל”. מודה אני: לא בלי קורטוב של סקרנות ושמחה לאיד אני מקבל פני החג הזה. חגיגה של יובל, הלך-רוח של “צילינדר” כביכול, - ודוד לוין! לאדם פקח וחריף, בעל חוש בקורת מפותח, בעל מוח שנון ולשון שנונה שכמותו, הרי זה תענוג מפוקפק מאד להיות נושא ל“יובל”, ואני משתאה לדעת, כיצד ימלט מן השגרה המשעממת והבאנאלית. הוא ידע, כנראה, להעלים מזולתו את מספר שנותיו: זה חמש-עשרה שנה הוא יושב ועובד בתוכנו, ולא שמעתי שיחוגו את יובל שנת הארבעים או שנת החמשים שלו. אבל לא הצליח להעלים את מספר שנות עבודתו לצבור, לציונות, והעיקר: ללשון ולתרבות העברית. זו, העבודה, גלויה לכל. וכך נתפס ליובל.

*

זכורני את יום ראותי אותו, וביתר דיוק: את יום התרשמותי ממנו בפעם הראשונה. בחבורה שלנו, חבורה של סטודנטים ציונים ו“עברים” בברן, היו מופיעים כרגיל בראשית כל “זמן” “פנים חדשות”, סטודנטים צעירים-חדשים, שהיו נכנסים לאט-לאט למסכת חיינו, ולא בנקל ומיד היו מתבלטים בתוכנו. דוד לוין הופיע בתוכנו יום אחד ב“זיונו” המלא, בלי ענוות-מורך של פרחי כהונה, בלי שמץ התבטלות של מתאבקים בעפר “גדולים”, כולו אומר בגרות ויתרון שנינות. באספה של “עבריה” הופיע פתאום הסטודנט החדש, בשעת שיחה על נושא ספרותי, והפתיע אותנו, את “זקני” החבורה, בנאומו בשעת הוכוח, בלשון עברית עשירה וחיה, בהגדרות מדוקדקות ושנונות, בבדיחות הדעת ובחריפות של תלמידי-חכמים. אותה שעה אמרתי בלבי: הנה מבקר חדש לספרות העברית, אבל השערתי לא נתקיימה. דוד לוין היה תמיד מעורב בדעת עם הבריות, איש רעים להתרועע, אבל עם זה היה תמיד “אכסמפלר” לעצמו, וקשה היה “להגדירו”, להכניסו למסכת מסוימת. לא ארכו הימים ודוד לוין נעשה אחד האישים המרכזיים והחביבים בחבורתנו, היה לוקח את הלבבות בשיחותיו המחודדות והממולחות, בחריצותו הפולמוסית, בבדיחותיו השנונות, ועם זה עמד במקצת מן הצד. אף מקצועות-למודו השתנו מאלה של החבורה: רוב חברינו למדו פילוסופיה, כלכלה מדינית, היסטוריה, מזרחנות, וכדומה, ומעוטם למדו רפואה, ולוין למד אותה שעה את תורת המשפטים, ולא לשם תכלית ופרנסה אלא מתוך נטיה טבעית לעשות שמוש את חריפותו ובקיאותו התלמודית. ופתאום – כבולעו כך פולטו. לוין נעלם, יצא כמדומה לפאריס, ושוב לא ראיתיו ולא שמעתי עליו דבר כעשר שנים שלימות, האיש בעל ההשכלה המקיפה, בעל הלשון העברית המצוינת והכשרון הספרותי המובהק, לא היתה לו, כנראה, האמביציה להכנס ל“היכל הספרות”; איש הטמפרמנט הצבורי הער והמתקיף – לא התגדר ולא בקש כנראה להתגדר בעסקנות צבורית. לשם כך אין לו מדה מספיקה של כשרון ההתמדה, של דיקנות, של נטיה לקביעות ול“סדר”, של רצון מכניע. חריף הוא האיש, שנון ומחודד, מחונן בתפיסה מהירה, בשכל אנאליטי, בטמפרמנט חי, בחמימות חב“דית, אבל חריפותו קודמת ל”חמימותו" ולחכמתו במשמע היהודי. דומה שאף אם יחיה מאה שנים לא יהיה בו לעולם מטעם “זקנים”, צלולי הדעת והבינה הסלחנית. הנטיה לאנאליזה, חוש-הבקורת המחודד מעכבים על הטמפרמנט ועל הדחיפה לפעולה, ומדת ה“בטול” החסידי, תכונה מיוחדת לחריפים שבאנשי חב“ד, יש שהיא פונה לצד האובייקט, מקלקלת את שורת ה”התמדה" ומוציאה את האדם מעולם לעולם. דוד לוין קרא ושנה הרבה, אבל הוא יותר “עלוי” ממתמיד, והעלוי יש בו מדת-מה של נדידה רוחנית, של רפרוף, של קפיצה מענין לענין; אין העבודה וה“עבוד” יכולים להדביק את התפיסה המהירה, את קפיצות המחשבה. ואף האינטרסים הרוחניים של העלוי משתנים ומתחלפים.

ד. לוין הוא סופר כמעט בעל-כרחו, ונואם ומרצה לתיאבון. סבת הדבר הוא באותה התכונה העלויית שלו. יודע הוא אמנם את סוד הכתיבה, יש לו סגנון אישי מצוין, הרצאתו מאירה, והדברים שמחים ומחוורים. אלא שה“מלאכה” שבדבר מעכבת. נוח לו להרצות עשר הרצאות על נושאים מדעיים חשובים מלכתוב מאמר אחד. הנאום, הדבור החי, מתאים יותר לטמפרמנט שלו, לעבודת-מחשבתו המהירה. מטבעו הוא איש התורה שבעל-פה ולא איש התורה שבכתב, איש הקתדרא ולא איש הספר ושולחן הכתיבה. הוא מרביץ תורה ברבים להנאתו, מלבד שעוריו הקבועים במחלקות העליונות של הגימנסיה “הרצליה” ובבית-המדרש למורות, הוא מלמד תורה זה שנים שלמות משבת לשבת ב“אוהל שם”, מרצה בכל הזדמנות בשעורי-מדע ובשעורי-עם, אבל קשה כקריעת ים סוף להוציא ממנו מאמר אפילו על נושא הקרוב ללבו ושהוא מומחה לו. חורף שלם הקדיש ב“אוהל שם” להרצאות על שמונה פרקים להרמב“ם. וכשהצעתי לו, לרגל עבודתי כעורך “הארץ” בימים ההם, שיכתוב מאמר קצר על נושא זה בשביל המאסף לזכר הרמב”ם, שהוציא “הארץ” במלאות שמונה מאות שנים להולדתו – לא נעניתי, כנהוג. זמן-מה היה עורך הירחון “החנוך” והוכיח, שהוא יודע להיות גם עורך טוב גם סופר פורה: מאמריו הצטיינו תמיד בתכנם ובצורתם ומשכו את הלבבות (כעת הוא מעורכי הרבעון “החנוך”). אבל לא היה בידו לגזור על עצמו את ההתמדה ואת הדיקנות ואת העבודה הטכנית ההכרחית, שאינה לפי מזגו.

*

במשך ימי המלחמה בא לידי להפגש שוב עם דוד לוין ולראותו בעבודתו, - בעבודה נלהבת ונלבבת שלקחה את לבו. לוין השתקע בימים הם בכל כח כשרונו וחום מזגו, השואף קרבות, בעבודת “תרבות”, זו העבודה המהפכנית בימים ההם ליצירת בית-הספר העברי השלם בגולה. לוין נלחם אותה שעה, במוסקבה ובקיוב, מלחמה עזה ונמרצה בשונאי ציון ועברית מכל המינים, שהרימו ראש בימים ההם ומצאו קן להם במוסדות הצבוריים השונים של יהודי רוסיה לתקנת המצב ולהשכלת ההמונים. ולא קטן היה חלקו ביצירתה הגדולה של “תרבות” בימי סערה ומבחן אלה. וזה חמש-עשרה שנה הוא יושב בתוכנו, עובד את עבודתו, עבודת החנוך ועבודת הצבור, כדרכו וכרוחו המיוחדת לו, יש שהוא תוקע את עצמו לעבודה ציונית, שהשעה מצריכתה, מסתבך במלחמה בעסקי הציונות, בעסקי החנוך או בעסקי צבור אחרים, כיד הטמפרמנט הטובה עליו, ויש שהוא פורש שוב לעיקר עבודתו, מרביץ תורה ברבים וזורע דעת והשכלה עברית מתוך מדת-מה של קפדנות תלמידי חכמים, התובעים הרבה מעצמם ומאחרים, - עד שיתבע שוב לאיזה ענין צבורי, הקרוב ללבו, ויקפוץ שוב לתוך הכבשן הצבורי.

ובין כה וכה מלאו שלשים שנה לעבודתו החנוכית והצבורית.

ברוך יהיה לנו.

“הארץ”, י“ב אדר א' תרצ”ח, 13.2.38.

(במלאת לו ששים שנה)

אחד מן ה“גווארדיה” העתיקה והמנוסה של הציונות המדינית, אחד מנושאי דגלה הראשונים והנאמנים, שעמדו עשרות שנים במערכות הכבוד הראשונות שלה, שכל ימי גבורתם ועמידתם היו שלשלת רצופה של שרות לדגל, של שרות ללא תנאים, ללא עיפות, ללא רפיון ידים. ד“ר ספיר היה תמיד אחד הנאמנים והמסורים, שאי אפשר לתנועת-עם בלעדיהם, אחד מאנשי החובה והמפעל, שאינם מבקשים חשבונות רבים, שאינם תובעים כלום לעצמם ושאינם זזים ממשמר החובה שלהם אף בימי הנסיון והפורעניות הקשים ביותר לתנועה. הוא היה תמיד עמוד ברזל לציונות ולמנהיגיה, אחד החיילים נאמני הלב והרוח, שהתנועה נשענת עליהם ונלחמת בעזרתם הצנועה את מלחמות הכבוש ומלחמות ההגנה הגדולות שלה. שום עבודה לא היתה לו מעולם קשה ביותר ולא “קלה” ביותר, לא היו בשבילו דברים גדולים ודברים קטנים, פעולות חשובות ופעולות של מה בכך – הוא ידע את סוד הדברים הקטנים, המצטרפים בסופם למפעלים גדולים, כל מקום וכל שעה שהיה צורך בעבודתו ובעזרתו – היה נמצא לדרישה. אחת היא – כתיבת ספרים פופולריים על הציונות וענינה כדי לקרבה ללב העם, יסוד בית ספר, יסוד הוצאת ספרים לעם, נאומים להמון, אסוף כסף לקרנות הלאומיות, מכירת שקלים, ארגון אגודות, רכוז העבודה הציונית והנהלתה במרכזים גדולים של הישוב היהודי ברוסיא, יסוד מוסדות עממיים לעזרה סוציאלית ולעזרה הדדית של המוני העם, מלחמה צבורית ופוליטית עם מתנגדי התנועה הלאומית על השלטון וההשפעה ברחוב היהודים ובמוסדות הצבור – כל הענינים האלה היו לחם חוקו של ד”ר ספיר מיום ליום במשך עשרות שנים. וכל העבודה הרבה והמסובכת הזאת, שנעשתה לפעמים בתנאים קשים מאד ומתוך סכנות גדולות ומרובות לעושה – די לזכור את עבודתו הציונית של ד"ר ספיר בימי טולמאצ’וב באודיסה – היתה טבועה בחותמה של פשטות וצניעות, שעושה את חובתה לתומה, כעשות אדם לנפשו ולבני ביתו, ואינה מחזיקה טובה לעצמה, - היתה חדורה לבביות עממית וטוב לב ועין יפה של איש העם האמתי והנאמן. ועל כן לא היה מעולם מאנשי הפולמוס והמלחמה החריפה בתוך המחנה בפנים. עמדתו הציונית היתה תמיד פשוטה, ברורה ומבקשת את הטוב שבפעולה החיובית הנאמנה. לבו היה לציונות, לחבת ציון ולעבודת חנוך גם יחד. הוא לא ראה ולא רצה לראות נגודים בין אלה, הוא היה ראש הועד הציוני העירוני באודיסה, חבר ועד חובבי ציון ומיסד ופטרון לבית ספר עממי כאחד. ועל כן לא סערה מעולם מסביבו סערת המלחמות הפנימיות שבציונות.

ד“ר ספיר לא בקש מעולם חשבונות רבים בעבודתו הציונית: הוא ידע רק חשבון אחד, את החשבון הפשוט של המעשה, של ה”חבור“: כל שקל נוסף, כל ספר או קונטרס ציוני חדש, כל פרוטה נוספת לקרן הקיימת – זהו רכוש ציוני, תוספת מה בחשבון. חשבונות אחרים לא ידע ולא רצה לדעת, ופחות מכל ידע את החשבון עצמו, חשבון ריוח והפסד, של עולמו הפרטי. הוא היה אחד הוותרנים הגדולים, המבזבזים יום יום את אוצרות רוחם ומשבבים את נשמתם שבבים שבבים בענינים הקטנים של השעה. היו לו לד”ר ספיר נטיות ספרותיות, היו לו נטיות וצרכים אמנותיים, אבל לעולם לא הגיע לכך לעשות את הנטיות האלה מפעל קיים. הוא כתב ספרים לתומו. פסל פסלים לתומו, ולא בלי הצלחה, אבל מעולם לא נפנה לכך, לא שקד על תקנתם ועל שלמותם של דברים, לא דאג ל“חלק לעולם הבא”. עניני האגודות הציוניות, השקלים או בית הספר, היו תמיד עדיפים, ומפניהם נדחו אינטרסים של אמנות, נטיות של יצירה אמנותית, עניני המקצוע והמדע, אשר עליו פרנסתו (ד"ר ספיר הוא רופא על פי מלאכתו).

עכשיו יושב ד“ר ספיר בתוכנו בירושלים, ושוב הוא עובד את עבודתו לתומו, בפשטות וברצינות כדרכו. הפעם זוהי עבודת ישוב ותרבות בלתי אמצעית של איש המקצוע, כראוי לעובד נאמן בבנין המולדת – עבודה של רופא. מעבודה צנועה וחשובה זו הוציאו עכשיו לרגע קטן, ב”אשמת" חבריו ומוקיריו הרבים, חג היובל שלו, במלאות לו ששים שנה. חבריו אלה יש להם צורך אנושי טבעי: להביע לו בשעה זו את רגשי חבתם ואת ברכתם הנאמנה.

הלואי שיחיה ויפעל עוד שנים רבות בתוכנו.

“הארץ”, ט' ניסן, תרפ"ט 19.4.29

בעצם אין צורך כלל להציגו לפני קוראי “הארץ”. שבוע-שבוע אנו קוראים מכתב, או שנים, ופעמים אפילו שלשה מכתבים שלו מברלין. ומכתביו מצטיינים תמיד במעלה העיקרית הגדולה, שמשתבחים בה טובי הז’ורנליסטים ושיש לדרוש מכל סופר הראוי לשמו; אין הם משעממים לעולם. הם תמיד מלאים ענין ותוכן, שופעים חיים וכשרון וטמפרמנט. ועם זה יש בהם משקל ולקח. קלינוב הוא טפוס אידיאלי של ז’ורנליסט, אדם חי וער, בעל תפיסה מהירה, מעורב בדעת עם הבריות ומרגיש תמיד בדופק החיים, ב“יתד”, בענין המרכזי של השעה, ועם זה הוא אדם בעל משקל ואחריות, המתיחס יחס של כבוד לעבודת עצמו, אינו להוט אחרי “אפקטים” זולים, אינו רודף אחרי הסנסציה, ואינו בא לגרות את יצריו של הקורא. קלינוב הוא בעל משקל, אבל אינו כבד משקל, אינו כבד תנועה. מדת הזהירות שלו אינה מתפרנסת מחסרון הזריזות, הכרת האחריות אינה פוגמת את חריצתו, את חיוניותו הכבירה, את הטמפרמנט שלו. תמיד יש לו מה לספר ולהשמיע שלא השמיעו אחרים לפניו, ותמיד יש לך ההרגשה, שאתה יכול לסמוך עליו.

קלינוב יודע, כמעטים בין הז’ורנליסטים המהוגנים, את סוד ה“אינפורמציה”; הוא בא תמיד, ובמוקדם, ב“סוד” הענינים; הוא יודע תמיד ל“תפוס” את המציאות, להתיר לצרכיו כל פקעת ותסבוכת, למצוא דרך במבוך היחסים והענינים העומדים על הפרק. בקונגרסים הציוניים האחרונים, שלאחר המלחמה, בא לידי לעבוד אתו עבודה משותפת (לשם “הארץ”), והיה מפליא אותי תמיד באינפורמציה המזורזת והמדויקת שלו; הוא היה יודע תמיד יותר מאחרים וקודם לאחרים את כל צרופי הענינים והסיבוכים, הקטנים עם הגדולים, היה חודר לכל פרטי המנגנון המסובך והמסורבל של הקונגרס, ואף אם הוא עצמו לא היה שייך למנגנון זה ולא ניתן לו לכאורה לראותו מבפנים; והוא היה לא רק מכיר את הדברים, אלא אף מעריך אותם, מתוך אינסטינקט ומתוך הבנה ויחס-אחריות של איש הצבור.

קלינוב הוא מן היודעים מה שהם אומרים ולא מן האומרים מה שהם יודעים. פעמים הוא יודע יותר ממה שהוא מגלה. הוא לא יספר לעולם, לשם סנסציה או לשם ספורט של המקצוע, דברים שפרסומם יכול להביא נזק. אין הוא אמנם מבעלי ה“סוד”, אשר כל דבר הוא להם בבחינת “קונספירציה”; הוא יודע לשקול את הדברים כעתונאי וכאיש הצבור גם יחד; הוא לא יעלים, למשל, מקוראיו היום דבר, שבין כך וכך יגלו אחרים מחר, אבל אין העתונאי שבו דוחק ומדכא את איש-הצבור, כי קלינוב הוא לעולם איש-הצבור, אדם בעל אינטרסים צבוריים, בעל יחס צבורי לדברים. הוא איש המפלגה, אבל אין בו מן הקנאות המפלגתית, מן הנטיה הסמויה לצד אחד. יש בו מן התבונה המעשית, מן ההיקף, מן האופק, שמקצועו מקנה לבעליו בתנאים נאותים. קלינוב הוא ז’ורנליסט במשמע האירופי, ואין נטיותיו האישיות-המפלגתיות משפיעות השפעה סובייקטיבית על עבודתו המקצועית. הוא לא יתכחש לעולם לדעותיו, אבל לא יעשה אותן פזמון ו“שולחן ערוך”. קוראי מכתביו של קלינוב ב“הארץ” לא הרגישו הרבה בדעותיו הריבזיוניסטיות, אבל הוא היה נאמן תמיד לעיקרי הדעות האלה בנוסח המתון שלהן ולא פירש מחבריו למפלגה – שהיה גם בא-כוחם בועד הפועל הציוני – אלא לאחר הועידה בפראג, שקבלה החלטות תמוהות ומבהילות, אשר מצפונו הציוני והחברתי לא יכול להסכים להן.

על גדולתו העתונאית של קלינוב בא לידי לעמוד לפני חמש-עשרה שנה, בימי הזוהר והסער של ממשלת קרנסקי. הייתי בימים ההם עורך “העם” היומי המוסקבאי, וקלינוב היה סופרנו הפוליטי בפטרבורג. לילה לילה, בשעה אחרי חצות, היה מוסר לנו בטלפון מן “הארמון הטאוורי” את פרשת היום הפוליטי בפטרבורג. ושני הטורים שהוקדשו לאינפורמציה שלו, היו מלאכת-המחשבת של עתונאי מחונן, בעל עין של נשר וחוש ריח של כלב ציד. לא אירע בימים ההם, אף בימים הנסערים ביותר, כגון בימי מעשה קורנילוב, שתעלם מקלינוב ידיעה מן הידיעות, שיש לה חשיבות כל שהיא. שתי רבבות מנויי “העם” היו מוצאים לפניהם את כל הידיעות הפוליטיות מעיר הבירה, בדיוק נמרץ, בשלמות ובבהירות מופתית, כפי שהיו יכולים לצפות אך מגדולי העתונים הכלליים. מפי עשרות ומאות מקוראי “העם” שמעתי בימים ההם, כי האינפורמציה הפוליטית של “העם” נותנת להם ספוק גמור ושוב אינם זקוקים ל“רוסקויה סלובו” ולכשכמותו. קלינוב היה בן בית ב“ארמון הטאוורי”, וחריצותו וכשרון ה“אורינטציה” שלו הביאו לכך, שבימי המהפכה הבולשביסטית בפטרבורג הוטל עליו שליחות מיוחדת, רבת האחריות והסכנה להצלת “הממשלה הזמנית” שהיתה נתונה במצור (קלינוב עצמו ספר את פרטי הדבר ב“הארץ” לפני שנים מעטות בהזדמנות יום הזכרון למהפכה הבולשביסטית).

חריצותו של קלינוב לא הצילה את הממשלה הזמנית, גברו הבולשביקים, וקלינוב יצא, לאחר כמה הרפתקאות, לברלין. לא ארכו הימים, והעתונאי המצוין הסתגל למקום החדש ולמסבות החדשות ונעשה אחד העתונאים הפופולריים ביותר שלנו. קלינוב יושב בברלין, ו“מצודתו” פרושה על הגדולים שבעתונינו, בעברית ובאידיש, בא"י, פולין, באמריקה ובארצות אחרות.

וגם בעבודה הצבורית שלנו, הציונית והכללית, נקלט קלינוב במקום מגוריו החדש. תזכר לו ביחוד לטובה עבודת התעמולה, שהוא עובד בימים האלה בתוך חוגי הנוער היהודי בגרמניה על הנושא “ציונות וקומוניזם”. מלחמתו בשקר הבולשביסטי – אשר מנהיגיה הרשמיים של הציונות בגרמניה לא עמדו כנראה לא על כל נוולותו ולא על כל עוצם סכנתו, ועל כל פנים לא מצאו לא את המיתודה הנכונה ולא את אומץ-הרוח הפשוט לשם מלחמה באותו שקר – הוא ודאי דבר בעתו בימי המבוכה האלה.

עכשיו בא קלינוב אלינו לשבת אתנו חודש ימים. סימן טוב הוא לו, לאינסטינקט הציוני היפה שלו, שלא בא אלינו לימי ההלולא וחינגא של פורים, מכביה, תיירים ויריד, אלא בא דוקא לימי חול ומעשה. הוא לא בא הנה על מנת ל“כתוב”, לספר גדולות ונפלאות, ללמד, לפסוק הלכות ארץ-ישראל לגולה; הוא בא הנה רק לראות וללמוד.

“הארץ”, י“ד איר תרצ”ב, 20.5.32

לפני הקבר הפתוח

מאת

משה גליקסון

---

יוסף בוסל

מאת

משה גליקסון

היש תנחומים על מות היחיד, על אבדן נשמה, יחידה, שאינה נשנית ואינה נכפלת לעולם? מה יתרון לאדם באשר ההוא עמל ועובד וכושל וקם ויוצר ונלחם על נפשו ועל עולמו, אם לפתע פתאום יקפד הפתיל ותהום שחורה תסובבהו?

אין תנחומים ליחיד, ויש תנחומים לבן-האומה.

היחיד הבודד, המתיחד עם נפשו לפני ולפנים מן ה“אני הטהור”, פורש מן הצבור ומטובתו וסוגר לפניו את לבו, אין לו תקנה ונחמה ברגע הגדול והאכזרי של חשכת-תהומות. אוי לו לבודד בחייו, ואוי ואבוי לו במותו. שתי וערב נטותה נשמתה של אדם; האישיות והאומה נעשו שותפים ביצירתה, ואוי לו למי שקורע את המסכת להוציא את השתי או את הערב. אין “אני” יוצר בלי “אתה”; אין יצירה והפראה ביחידות. מי שאין לו בעולמו אלא ה“אני” בלבד, מי שמרחיק לדעת את היסוד הלאומי, הצבורי שבנשמתו, כופר בפעולות-הגומלין ובהשפעת-גומלין ועוקר מלבו את כל הערכים המשותפים וכל הנטיות וההרגשות המשותפות, סופו שיכבה את מאורותיו אחד אחד ולבו יעָשה מדבר שממה. ואף-על-פי-כן יש מקום בחיים גם לקיום עלוב ורצוץ של בודדים ונזירים. עצם הצער והסבל שבבדידות יש בו כדי להעשות תוכן חיים – תוכן חור ופגום אמנם – לנשמה אומללה. פעמים שהאינדיבידואליסמוס המוחלט נעשה סורוגאט לחיים של יצירה.

ואולם, אם קשים חייו של הבודד – קשה ומרה שבעתים מיתתו. היש מדה ומלים לצער התהומי, שנשמה עלובה, נטולת אומה וצבור, צריכה להרגיש, בעת שהוילון השחור יורד עליה לבלי לעלות עוד? מה תקותה ומה נחמתה ברגע האיום של סלוק שכינה וכבוי המאורות? האינדיבידואליסטים הקיצונים מתים מתוך זועה וחרון-נאצה, או, אם פקחים ואוהבי פוזה הם, מתוך העויה של ממוס, מתוך לגלוג ולעג, שאין בהם כדי להאפיל על המרירות ועל הקללה הרוחשת בלב.

לא כן גורלו של בן האומה והצבור, של איש החובה והאחריות. מי שלא התכחש ולא התאכזר אל “לא-אני”, אל יסוד האומה והצבור שבנשמתו, מי שלא בקש את האחדות הפנימית בהרחקת היסוד האחד, אלא השתדל להשלים בין שניהם, לעלותם ולשכללם כאחד באחדות עליונה, אחדות של מפעל ויצירה – אינו יודע צער אבדן וכליה. ההרמוניה המבורכת שבין היסוד האישי והיסוד הלאומי מנחילה לנו שקט ומנוחה בשעת מעבר הגבול ונותנת תקוה ונחמה בלבנו: יש השארת-נפש ליחיד; תכני חייו וערכי-חייו אינם כלים ואובדים במיתתו. אדם שטעם טעם חובה ושרות בהיכלה של האומה יודע, שאין שרות יוצאת לבטלה; יודע הוא, ש“נעימתו” של היחיד אינה אובדת בחלל העולם, אלא היא באה ומצטרפת לסימפוניה הכללית הגדולה. אדם ששתה ממעינה של היצירה האנושית הצנועה והטהורה, לא יבקש לו גדולות, לא יתמרמר ולא יקלל מנהגו של עולם. כי יודע הוא: יש תקוה ליחיד; מפעלו הוא השארת-נפשו, ההשפעה על החיים נותנת שם ושארית למתים.

ומי יודע דרך השפעה זו? יש שתנשא באויר ותבוא מקצוי הארץ, כאבק-פרחים הזה, הבא ממרחקים להפרות את בן-זוגו בשעת ברכה; יש אשר “תפרה בחביון צללים ותנגר בצנעה לחלל העולם, כהנגר מעין חתום אל לב נהר להחיותו – והוא לא ידע”. השפעה כמוסה זו עומדת וקיימת ומשקה לבבות קרובים ורחוקים, אף לאחרי שנסתם, לכאורה, מקורה הראשון. יש שקרני-האור העליון מאירים לבריות עוד זמן רב אחרי ששקעו הכוכבים מחולליהן.

“אם יש בנו ניצוץ של יצירה אנו קורעים בידינו את הוילון השחור, הפרוש בפני כל החי, ומפעלנו מעיד עלינו, כי קרובים אנו וקשורים אנו אל הנצח יותר משאנו קשורים אל השעה”.

“הפועל הצעיר”, 18.7.20

---

י. ויתקין

מאת

משה גליקסון

יותר ויותר מתרבים בחיינו ימי “יובל” וזכרון, זכרון לאישים שהטביעו את חותמם על הדור, לאישים פועלים ויוצרים בחיי הרוח ובחיי המעשה שלנו. נתרבו ימי הזכרון האלה, עד שעתים אנו שומעים טענות וקובלנות על הגזמה והפרזה. בעצם אין תימה בדבר: תנועת התחיה בישראל, מפעל הבנין והתקומה, הספרות העברית החדשה מוסיפים ימים, מוסיפים זכרונות וימי זכרונות.

יום הזכרון ליוסף ויתקין ז"ל, במלאת עשרים וחמש שנים לפטירתו, ראוי לציון מיוחד במדור הזה. כי על כן אין זה יום זכרון לאיש “הרוח” במשמע המצומצם, לסופר שמלאכתו בכך או להוגה דעות מקוריות; זהו יום זכרון לאחד מאבות המעשה החדש בעולמנו, יום זכרון וציון דרך לתקופה חדשה, לערכים ולנכסים חדשים בתנועת תחיתנו – לדור ההגשמה בציונות החדשה.

*

ויתקין לא היה ראשון לראשונים; הוא היה ראשון לדור שני, ראשון לעליה השניה, ראשון למעשה ההגשמה בימי הציונות המדינית. נתון הוא חוליא חשובה, חוליא מרתקת בשלשלת הזהב, אשר ראשיתה בבילו"יים, ואחריתה – מי ישורנה?

ויתקין קנה לו, בעצם את חלקו לעולם הבא הלאומי בשעה אחת, במעשה “קטן” אחד ב“קול הקורא אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון”, - באותו קול הקורא לנוער העברי בגולה, שיצא לפני שלשים ושתים שנים מארץ ישראל, בשם חבורת צעירים, - קול קורא שאינו מצטיין לא בכח איתנים של יכולת הבטוי האנושי, לא בתגלית של אמת חדשה כל עיקר, ולא בשום סגולה “ראשונית” אחרת, אבל יש בו בטוי להלך-רוח ולצורך-חיים של דור חדש בציונות, בטוי בהיר למה שהיה הומה ותוסס בלבבות רבים בימים ההם, ימי בחינה ופרשת דרכים, ימי חשבון נפש והכרעת גורל לדור בינים. ובשל קול הקורא הזה זכה ויתקין וזכה אותו הקומץ הקטן של “חבורת צעירים”, מראשוני הפועלים הצעירים, חניכי הציונות החדשה ואחוזי שלהבתם של ימי פרץ וסער במזרחה של אירופה, לפתוח תקופה חדשה בציונות ובמפעל הבנין והגאולה, - זכו לפתוח את הפרשה הנהדרה של העליה החדשה וההתישבות החדשה, את פרשת העליה השניה וההתישבות החקלאית העובדת.

*

ויתקין וחבריו, ראשוני העליה השניה, באו לגולל מעל הציונות את חרפת “אוגנדה”; הם אמרו להראות את הדרך לציונות האמיתית, את הדרך לציון ולבנינה. למעשה גללו מעל הדור ההוא יותר מחרפה אחת; הם גללו מעל הנוער היהודי שבמזרחה של אירופה את חרפת המנוסה החדשה מן המערכה, את חרפת המערבולת המהפכנית והטמיעה האדומה; הם גללו מעל הציונות את חרפת האוריריות והמלוליות הריקה, שאין עמה מעשה ולא תחית זרע; הם גללו – או באו לגולל – מעל עבודת ההתישבות בארץ את חרפת העבודה הזרה, הידים הזרות; הם גללו מעל הישוב, מעבודת ההתישבות והבנין את חרפת השתוק והנוון של עמידה ובטלה. דרך העליה, דרך העבודה העברית, דרך ההתישבות החקלאית העובדת – דרך זו הורו ויתקין וחבריו בשעה מכרעת, שעת מבוכה ורצון כאחד, לתנועה ולנוער העברי שבגולה, “לצעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון”. ובדרך זו הלך הדור השני לחלוצי הבנין הלאומי במולדת, הלכה התנועה הציונית.

*

קול הקורא של ויתקין לא קרא לאשליות, לציונות קלה. “חלילה לנו לרמות את עצמנו ואת העם אשר בשמו נדגול לומר קלה היא הדרך וקצרה”. הוא קורא לקרבנות רבים, למלחמות קשות, פנימיות וחיצוניות. אין דרך אחרת. “תהא הדרך ארוכה כמה שתהיה, ילכו בה דורות שלמים, תבלע קרבנות אין מספר – עלינו ללכת בה בלי להביט אחורנית”.

“אניותינו כבר נשרפו, מפלט ומנוס אין לנו, אין בכל התבל”.

האין הדברים האלה, שנאמרו לפני שלשים ושתים שנים, חדשים אתנו גם היום, האין כחם אתם כאז כן עתה?

הרבה יכולה התנועה ללמוד מויתקין, מאותה הרוח שהחיתה את רוחו ואת פעלו, עד היום הזה.

והרבה יכולים גם תלמידיו, הדוגלים בשמו ובתורתו, ללמוד מתורת הרב, אשר קרא ל“אהבה בלי מצרים לארץ ולעם”, לאחדות לאומית, ל“סבלנות אין קצה”.

“סבלנות” – תרתי משמע.

“הארץ”, י' שבט תרצ"ז 22.1.37

---

אדולף שטאנד

מאת

משה גליקסון

גם הוא איננו עוד. גם שירת חייו הוא, שירת-חיים יפה ועשירה שמעטים כמותה, נפסקה באמצע. נפקדו בלא עת חיים מלאים ענין ומלחמה, חיים של יצירה והתקוממות וקרבנות, שסופם קרבן אחרון אחד, קרבן הנפש.

גזירה נגזרה על הנשמות הגדולות, שישרפו בלהבן.

שטאנד היה מן הגדולים והראשונים לדורו, דור שני לתנועת התחיה. שחר חייו ופעלו חל עם שחריתה של הציונות המדינית.

ימים גדולים ויפים היו הימים ההם. טל בוקר רענן היה פרוש על התנועה הצעירה, וכהניה-עובדיה היו משכימים לפתחה מתוך חרדת גיל, מלאים עוז קודש ובטחת-עולמים, חוסן רוח וחדות-יצירה. עדיין היתה חיה האמונה הגדולה בלבבות, זו האמונה המחוללת נפלאות ומשנה סדרי בראשית. העם היה עוד הפלאי הגדול, שמפתחות כל השערים בידו ואין דבר נשגב ממנו. האמת הגדולה היתה ברורה ובהירה כאור היום. וכחה היה חדש אתה לזעזע נשמות עד עמקי מצולותיהן. ואנשי הפלאות היחידים, אנשי הלב והרוח, שנולדו להיות דברים לדורם, ידעו למשול בלבבות ולהוליכם לקראת שחר חדש.

בימים ההם זרח גם שמשו של אדולף שטאנד. אישיותו היתה טבוע בחותמה הבולט של אותה תקופה רעננה, ואולם גם הוא חזר והטביע בה את חותם אישיותו ורוחו. האנטליגנט הגליצאי הצעיר נעשה לפה ולדבר לחבריו ולבני גילו, שהתחילו תוהים על נפשם ועל עולמם ומבקשים תקנה לניצוצי נשמתם הפזורים לכל רוח. בהיותו בן עשרים וחמש שנים התחיל לערוך את “העתיד” הפולני, האורגן של התנועה הלאומית הצעירה של יהודי גליציה. וכשהופיע אחרי זמן מה תיאודור הרצל על הבמה ההיסטורית, היה שטאנד מן הראשונים, שנענו לקול קריאתו והטילו על עצמם העבודה הגדולה, עבודת חלוצים ומבשרים של הציונות המדינית. ושטאנד ידע ליתן את חילו לתנועה הצעירה ולשפוך עליה מרוחו, כי היה האיש מיחידי הסגולה המעטים שנוצרים להיות שליחים להיסטוריה ולעשות את רצונה. אש תמיד, אש של התלהבות ויצירה, היתה בוערת בלבו, ובכחה של אש זו ידע להלהיב לבבות ולהטיל בהם סערה מזקקת ומצרפת.

ואולם לא רק לב רגש וסוער ומצודד נפשות היה לו, אלא גם דעה צלולה ומעמיקה וחודרת עד שרשי הדברים. שטאנד הקדים מחבריו לעמוד על מהותה הפנימית של תנועת התחיה בישראל. בעצם ימי הרעש וההסתערות של התנועה הצעירה, כשכל הלבבות הלכו שבי אחרי פלאיה, ואורה המזהיר היה מסמא את העינים מלראות נכוחות, ידע שטאנד להתבונן בעינים פקוחות אל המטרה ואל הדרך, ואף הכשרון הגדול של ההתלהבות הראשונה לא העבירהו על דעתו הצלולה. וכשהגיעו אחר כך ימי המשבר לתנועה עם בוא השכרון הנמהר, היה אדולף שטאנד מן הראשונים לעמוד בפרץ ולהגן בכל כוח אישיותו וכשרונו על אפיה ההיסטורי-האורגני. הוא נלחם בכל תוקף בחטא אוגנדה ובציונות המיכנית יולדתו, והוא התוה גם דרכים חדשות לתנועה. שטאנד היה אחד מיוצרי הציונות האיבולוציונית ומסוללי מסלותיה בעולמנו. ראשו היה “קר” ביותר בשביל ללכת שבי אחרי הלב החם, הדוחק את הקץ ואינו רואה את העכובים והנגודים שבמציאות. הוא היה אחד מראשי הנלחמים לעבודה מעשית בארץ-ישראל, לעבודת-בנין מודרגת וממושכת, שאינה שוכחת את הגדולות ואינה בזה לקטנות, אינה מתנשאת להביא בן-לילה גאולה לבן המלך המקולל ואינה נמנעת מללקט אבן לאבן ולבנה ללבנה לשם ארמון העתיד. והוא היה גם אחד הראשונים שלמדו אותנו עבודה לאומית בכל מקצעות החיים, שיצרו את עבודת-ההווה בצורותיה השונות, את העבודה המדינית והתרבותית בגולה. אגדת-הקסם של הציונות נעשתה לו לתוכן-חיים ולתכנית-חיים, לשיטת עבודה והתאמצות, שכל יום זמנה וכל פנה מקומה. כי ידוע ידע, שגאולתה של אומה אינה באה יום אחד כמתנה מגבוה, אלא בסופו של פרוצס-הבראה ארוך וממושך, של חבלי יצירה קשים ומזקקים, של כנוס הכחות הלאומיים וחזוקם והפראתם בכל שדות החיים והמפעל. הוא ידע, שדבר הגאולה הלאומית לא יקום על-ידי עם רצוץ ועשוק-משפט, המוחל על כבודו וזכותו בנכר ונושא עין למולדת הרחוקה מתוך שפלות-ידים והכנעה אלמת, אלא על-ידי עם מעפיל ויוצר, השוקד יום יום על תקנתו ועל עליתו , תובע דין לעצמו ונלחם כנגד עולם מלא על מקומו תחת השמש. לא היאוש והריזיגנציה של הגלות השוממה, אלא חדות היצירה והתקומה, עבודת בנין וכנוס הכחות של אומה הרוצה לחיות לעצמה וליצור לעצמה, היתה בעיניו מעינה וערובתה של התחיה הלאומית.

זה טעמה וזו זכותה של העבודה המדינית והפרלמנטרית בגולה, ששטאנד היה מן הראשונים שבכהונה ומן הגדולים שבקרבנותיה. עבודה זו, שבחותמה הוטבעה תקופתו השניה של שטאנד, העסקן והמנהיג – משנת 1906 ואילך -, לא היתה עבודה ארעית, שבאה להפיס דעתם של קצרי-הראות ולמלא את הריקנות שבשעת צפיה; זו היתה עצם הדרך, דרך התקומה והמפעל הגואל, דרך קשה ומלאה חתחתים, שלא ניתנה להכבש אלא פסיעות פסיעות, מתוך עמל ויגיעה מרובה, מתוך קרבנות שאין להם שעור והתאמצות שאין לה סוף. בעבודה זו השקיע שטאנד במשך כל השנים האלה את נפשו, את כל אישיותו וכשרונו, את בנינו וסתירתו, את התלהבותו וזעמו, אהבתו ושנאתו. עד שלבסוף עלה לו מה שעלה לחבריו המעטים, אנשי הלבב והרוח הגדולים שהטילו על עצמם עבודת עם עלוב ועשוק: האש הגדולה אכלה את הלב ההומה וסוער לענות עמו ולחרפתו. אותה המחלה הפטלית, שהפילה כמה חללים בשורותינו הראשונות, מחלת-הלב, היתה גם בו לכבות את נרו בלא עת.

בן ארבעים ותשע היה במותו. יהי זכרו ברוך.

“מעברות” כרך א‘, חוברת ד’.

---

ש. ז. אפשטיין

מאת

משה גליקסון

במורד הר הזיתים נקבר אמש במוצאי שבת אור ליום ב' ניסן. אחד המעולים שביהדות הרוסית. אדם מצוין ויהודי יקר, שלא הניח דוגמתו בדורנו, ר. שניאור זלמן ב"ר שמואל ליב אפשטיין מחולמי פלך צ’רניגוב, שעלה אל הארץ לפני חדשים מעטים.

לא רבים בארץ, היודעים את שמו של המנוח ומעטים עוד מהם היודעים את פעולותיו הגדולות, את תכונותיו המצוינות והיחידות במינן. כי היה המנוח סמל הפשטות והצניעות הטבעית והאמיתית, אחד מיחידי הסגולה “ממעטי דברים ומרבי תפארת” בעולם, הזורעים סביבותיהם חיים וברכה וחסד בלי חשבונות רבים והעושים מה שעושים מתוך הכרח פנימי, מתוך עושר נפשי כביר, המפכה ועולה מאליו להחיות לבבות קרובים ורחוקים, ואין הם יודעים אפילו להחזיק טובה לעצמם על שפע הברכה והאורה, שהם זורעים בדרכם לתומם. ר' זלמן אפשטיין היה אחד המאושרים המעטים, שמפעליהם וכבושיהם אינם עולים להם במלחמות ובהתאמצות, אלא הם נובעים מן המעין הברוך של אישיות עשירה ומרובת הגוונים ומבורכת ברכת הרמוניה וחוסן ושלמות טבעית. לא רבים יודעים את הסוד, שהמנוח היה אחד המעטים, שיצרו והחזיקו בכספם את המוסדות והמפעלים המרכזיים של היהדות הלאומית ברוסיה בשנות המלחמה והמהפכה. לא רבים היודעים, שחלק חשוב מן המיליונים שהוציאה היהדות הרוסית בשנים האחרונות לצרכי התנועה הציונית והסתדרותה, מוסדות החנוך של “תרבות”, הספרות והעתונות העברית וכו' עולה בחלקו של ר' זלמן אפשטיין. ואולם הוא לא היה “נדבן” במשמעות הרגילה, אדם העושה את “חובתו” באמונה; הוא היה נותן לצרכי הכלל ולצרכי הפרט באותה הפשטות והטבעיות המובנת מאליה של אדם הנותן לצרכי ביתו. הוא ידע את האמנות הגדולה לתת מבלי למנות ומבלי לחשוב, לתת ביד רחבה ובעין יפה, מבלי שירגישו אחרים ומבלי שירגיש הוא עצמו, שיש “נותן” ויש “מקבל”. צורך טבעי והכרחי היה לו הדבר לתת מכספו לצרכי הצבור ולצרכי בני אדם קרובים ורחוקים, כל זמן שהיה בידו הכסף הזה. הוא לא השקיע כאחרים את נפשו ואת לבו ברכישת הכסף הזה – הוא זכה בכספו כמו במתנה מגבוה, בפשטות אצילית של משפחת עשירים מלידה ובקלות המבורכת של כח יצירה וסדרנות היוצא מן הכלל – ולא בא לידי צער גדול כשנהפך עליו הגלגל בתוקף המאורעות החיצונים וכספו אבד לו, ולא הצטער אלא על אבדן היכולת “לתת”, ובחדשים האחרונים מיום שעלה אל הארץ – גם על חוסר כח לגשם אפשרויות של חקלאות ותעשיה במקצועות שונים שהיה מומחה להם ושנתגלו לו בארץ.

ואם פסק בימים האחרונים שפע הברכה שהיה זורע בכספו, לא פסק השפע האחר, שהיה יוצא ומשתפך סביביו יום יום ושעה שעה, שפע ברכה של אישיות יפה ועשירה, המאירה ומחממת את הלבבות בכח פלאות יסודי. ר' זלמן אפשטין היה אישיות עממית מבורכת ויפה, נשמה עשירה השואבת מן המלא, מן המקורות הברוכים, המשקים ומפרים לבה של אומה. זה היה תלמיד חכם יהודי במובן היפה, האינטימי של המלה הזאת, ועם זה אדם עממי עד שרשי מהותו, אדם הספוג כולו את ה“ראשוניות” הכבירה והתקיפה, את כח האיתנים המקורי והיסודי, המיחד את ה“אומה” בעולם. הוא היה כולו ספוג ריח תורה ומסורת וצורות חיים יהודיות מקוריות, כפי שהתגשמו במשך דורות בתוך המשפחות המיוחסות בישראל. הוא ידע לאחד להרמוניה מיוחדת במינה את הטוב והיפה והמקורי הנמצא בתחומי היהדות בספירות שונות. תלמיד חכם שומר דת ומסורת, אדם פקח וחריף ושנון ועם זה פשטן ותמים כילד, חסיד חב"די, ציוני נאמן ונלהב, עסקן בעל מרץ ומעשה, קורא יקר המוקיר ומחבב את הספרות העברית החדשה, בעל נטיות גדולות לסוציאליות ולסוציאליים, אדם השופע וזורע כחות רוחניים ונפשיים היוצאים מגדר הרגיל, מעין המתגבר של חיים ושמחת חיים, המקסימים ומשכרים וסוחפים בזרמם את הכל סביבם – כל אלה התלכדו לחטיבה הרמונית ועשוהו לאישיות עשירה ומשוכללת, אשר כל הנוגע בו וראה את עצמו כאילו טבל במעין מבורך של אנושיות יפה וטהורה. לא יפלא אפוא, אם האדם הזה היה חביב על הכל. מספר יודעיו היה מספר ידידיו, אשר אהבוהו אהבת נפש, כי היה בו איזה מעין נפלא של אהבה טהורה, שאפשר למצוא דוגמתה רק בקרב אנשים צעירים, מלאים אידיאליות תמימה ואש של התלהבות. הוא ידע את הסוד הגדול להיות ידיד נפש, וידידיו היו מרובים ושונים. כל תלמיד חכם מן הדור הישן ומן הדור החדש, כל סופר ומורה עברי, כל עסקן צבורי, כל איש רוח וכל איש-מעשה, סתם יהודי מן השוק, כל ילד וכל ילדה שידעו או באו אתו במגע – הכל אהבוהו כנפשם.

והנה נפסקה שירת חיים עשירה ויפה זו. עודנו מלא חיים ומרץ וכח יצירה, עודנו הוגה מחשבות ותכניות על מפעלים שונים בארץ, עוד הלב מלא על כל גדותיו אהבה ותקוה ושאיפות ויעודים – והנה נפקד פקודת כל האדם. והלב הומה ומתכוץ מכאב: התרוששו ידידיו ומכבדיו המרובים, התרושש הצבור העברי, אבד לו לעם ישראל אחד המעולים שבבניו, סמל של תקופה שלמה, של עשרה הרוחני וחסנה המוסרי.

על פטירתו של שניאור זלמן אפשטין יתאבלו אבל כבד כל ידידיו המרובים במרחקי רוסיה הגדולה, יתאבלו המונים המונים מישראל בצ’רניגוב ובהומל, בפטרוגרד ובמוסקבה, בקיוב ובאודיסה.

בן ארבעים ושבע היה במותו.

חבל על האי שופרא!

“הארץ”, 11.4.21

---

ש.א. פן

מאת

משה גליקסון

לא רב היה הקהל, שנהר שלשום אחרי ארונו של ש.א. פּן.

סימן טוב הוא למנוח, שלא נספד כהלכה.

אילו היה פן מסוגם של אותם בני העליה, אשר לבם לאוצרות רוחם שלא יבוזבזו ושאיפת-חייהם היא לממש את מהותם במפעל השלם והמרוכז, ודאי שכשרונותיו המצוינים ומזגו החי ורב-התנועה היו עומדים לו ליצור את המפעל השלם והמשוכלל, שהיה מכניסו לשורותיהם של היוצרים והדבּרים בממלכת-הרוח.

ואולם חסר היה פן אותה מדה של אגואיסמוס יפה, של חסכון הכחות הרוחניים, כל ימיו היה מפזר את ניצוצי נשמתו לכל רוח; כל ימיו היה הולך ונשרף בלהבו הפנימי, היה הולך ומשליך את עצמו לכל כבשן הבוער סביבו, היה הולך ונלחם את המלחמות הרבות והשונות, הקטנות והגדולות, החיצוניות והפנימיות, שחיי סבלה של היהדות בגולה הרוסית הטילו עליו מיום ליום. מלחמה לשם שפורה ושכלולה של הרבנות הרשמית, מלחמה בתופעותיה ובצורותיה השונות של האנטישמיות הרשמית והצבורית, מלחמה בטולמאצ’וב הידוע, בשלטון העירוני שבאודיסה, מלחמה במפיצי-השכלה האודיסאים ובשאר מיני מתבוללים, הממעטים את דמותה הלאומית של היהדות, מלחמה בתעלולי הקומוניסטים היהודים, המתנשאים לתקן עולם על-ידי מעשי אלמות ודמים, מלחמה בכל מקום, שראה פגיעה בעניני הצבור, ברגש הצדק והיושר, בחובה ובאחריות הצבורית – זה היה תוכן חייו של שמואל אבא פן במשך עשרות שנים.

וכעבודתו הצבורית כך גם עבודתו הספרותית. כמה מעלות טובות של סופר פובליציסטן היו לו: עט חריף ושנון, השכלה פוליטית מקיפה, ידיעות עצומות בכמה ממדעי הרוח, ביחוד במקצוע המשפט, הכללי והעברי, כוח תפיסה מהירה וקולעת של עלוי טפוסי, טמפרמנט חי וסוער ולוהט – כל הסגולות היפות האלה הכשירו אותו לתפוס מקום חשוב בספרות הפובליציסטית, ואף אמנם התפיסו לו מקום ניכר בעתונות הרוסית של דרום רוסיה. ואף-על-פי-כן לא נתן פן כל מה שהיה יכול לתת לספרות. בהשואה לכוח יכלתו הפנימית ולכשרונותיו המזהירים לא נתן פן הרבה, אם כי נתן הרבה דברים (הוא פרסם אלפי מאמרים, בהם מחקרים מדעיים מקיפים) כי גם בספרות היה מפזר את ניצוצי נשמתו לכל רוח. הספרות לא היתה לו מקדש חבוי ובדול מן העולם, שאדם פורש אליו ברגעים של עלית נשמה, על מנת לשכוח את המהומה ואת החולין שבחיים. הוא לא היה לא “ליטרט” ולא איש המדע במשמע המקובל באירופה. הספרות לשם ספרות, המדע לשם מדע, לשם הנאה וקורת-רוח אסתטית, לא היו מענינו, יחסו אל הספרות היה כיחס אבותינו אל התורה. התורה היא – תורת חיים. לא המדרש עיקר, אלא המעשה.

ואמנם שורש נשמתו היה המעשה, המפעל, הצווי המוחלט והדחיפה הפנימית של הכרת החובה והאחריות לגורלו של עולם זה, שבתוכו אנו חיים ואת אוירו אנו נושמים,

• אותו המפעל, שכל פנה מקומו וכל יום וכל שעה זמנו.

כזה היה פן, העסקן והסופר, כל ימיו. אף לעת “זקנתו” – כמה תמוהה מלה זו ביחס לאיש הטמפרמנט החי הזה! - לא עזבתו התלהבות נעוריו, לא עזב אותו כוח הרצון והמפעל, היוצא מגדר הרגיל.

פן היה כל ימיו, עד היום שמחלה אכזריה קרעה אותו ממערכות העושים והפועלים בחיים, איש מלחמה במשמעה היפה, המוסרי, של מלה זו. לב חם היה לאיש הזה, שהיה מתחמץ והומה לכל תקלה וקלקלה שבחיים, לכל מעשה של עלבון וגזל משפט ועושק-זכויות. יזכרו הקוראים את המאמרים, שפרסם המנוח בשתים-שלש השנים שישב בארץ-ישראל. אחרי המאורעות של מאי תרפ“א התחמץ לבו על העלבון הגדול, שהגיע לנו במולדתנו. הוא לא רק נכנס, בתור עסקן ועורך-דין, לעבודה הקשה והטרדנית של סדור הענינים המשפטיים, שהיו כרוכים במאורעות: אף הפובליציסטן והעתונאי שבו לא ידע מנוחה בימים ההם. ב”הארץ" ב“הפועל הצעיר” וב“קונטרס” – בכל מקום שבא לידו עורר את כל זעם עטו החריף על שונאים ועל “ידידים” ומיחה בדברים כאש על עלבונו וגזל משפטנו. פן, האיש בן חמשים ושבע שנים, בעל דעות מדיניות וחברתיות מתונות, נתבע אותה שעה לדין ביחד עם שני סופרים אחרים, צעירים הרבה יותר ורדיקליים הרבה יותר ממנו. עונש קשה היה צפוי לו בימים ההם, ואף-על-פי-כן לא נענה האיש הזקן והעיף ממלחמות-החיים הקשות להצעה שהוצעה לו: לחתום על גלוי-דעת, שלא היתה כונתו לפגוע במי שהוא, למען תוסר מעליו חרב המשפט המתעופפת…

כזה היה פן, העסקן והסופר, כל ימיו: איש המפעל והמעשה, איש החובה והאחריות המוסרית. ומעלות גדולות אלו נעשו לו מגרעות במשמע האישי. בשלהן בזבז כל ימיו את אוצרות רוחו המרובים והיה משבב את נשמתו העשירה שבבים שבבים.

חבל על האי שופרא!

“הארץ”, כ“ט סיון תרפ”ג

---

בצלאל יפה

מאת

משה גליקסון

הלילה מת מיתה חטופה ר' בצלאל ב"ר דוב יפה.

כחתף בא האסון. איש לא חשש לו ולא דאג לו. בעוד האיש בעצם גבורתו הרוחנית והמוסרית, בעצם עבודתו הגדולה, מתמידה, הצנועה, הדוממה, בעודנו מלא כשרון המעשה וכוח המפעל במדה שרק יחידי סגולה נחנו בה, בעודנו יושב, איש החובה הקדושה והאחריות העמוקה, ורוקם יום יום ושעה שעה בחשאי ובהצנע את מסכת המפעלים הקטנים – הגדולים – קדמהו המות. הלב החולה שלא ידע מנוחה ומרגוע – הן רבה כל-כך העבודה ורבים כל-כך המפעלים המצפים לתקונם, ואיך ירגע איש החובה והמעשה? הרבים הם היודעים, כי איש המרץ וההתמדה הזה, שהיה כעמוד ברזל לכל דבר קטן או גדול שהוטל עליו, היה חולה זה ימים רבים מחלת לב קשה? – כרע פתאום תחת סבלו, ובצלאל יפה נקרע מן המערכה. נקרע ממערכותינו הראשונות אחד מכהניה החסידים והנאמנים של תנועת התחיה בישראל, אחד מיחידי הסגולה המעטים ממעטי דברים ומרבי תפארת בעולמנו הקטן. בצלאל יפה, העסקן הצבורי הנאמן, שעבד בלי הרף ובלי מרגוע כשלשים שנה את עבודת-הצבור ועבודת-העם, לא היה לכאורה כלל מבעלי הטמפרמנט הצבורי במשמע המקובל, הוא לא ידע את הצורך האישי לנהל, לנהוג, לפקד, לעמוד בראש, להבליט את אישיותו. ואולם שתי מדות גדולות היו בו, שהעמידוהו בלי משים במערכות הראשונות של הטובים והגדולים שבעסקני הצבור: הכרת חובה ואחריות עמוקה וכשרון-מעשה היוצא מגדר הרגיל. העבודה וכשרון-העבודה העמידו אותו על יד ההגה בכל מפעל צבורי ולאומי שבסביבתו. עוד לפני עשרים שנה, בימי תקפה ונעוריה של התנועה הציונית, היה בצלאל יפה מחברי הועד הפועל הציוני הגדול ועמד בראש גליל גרודנא, שהצטיין בימיו בעבודה ציונית יפה ומסודרת. בצלאל יפה היה מן הראשונים, שדאגו לעבודת חנוך ותרבות לאומית, בהשתדלותו נוצר והתקיים המוסד הראשון לחנוך מורים עבריים-לאומיים – הקורסים בגרודנה, - שנעשה אחר-כך היסוד לכל עבודת החנוך העברי במרחבי רוסיא הגדולה. בצלאל יפה היה אחד מן הראשונים שבעסקני הציונות המצוינים, שהוציאו את המסקנא הטבעית מציונותם ועלו אל הארץ לעבוד את עבודתה וכאן נפתח לפניו שדה רחב לעבוד את עבודתו הצנועה והנאמנה בשדה התחיה, לחרוז יום יום ושעה שעה את מחרוזת המעשים הקטנים, המצטרפים בסופם למפעלים גדולים: עבודת ההתישבות, הכפרית והעירונית, גאולת הקרקע, עבודת החנוך, הארגון הלאומי – כל אלה מצאו בבצלאל יפה כהן נאמן ועובד חרוץ, שלא ידע ליאות.

“גאולה” עם עבודתה השקטה והמתמידה, שנתנו לנו, בתוך השאר, את רוב שטחי העיר העברית הראשונה בארץ, ועד החנוך, “קהלת”, הקהלה היפואית, שנעשתה בנשיאותו דוגמא של קהלה מסודרת, הועד הלאומי – כל אלה היו שדות עבודתו הנאמנה והצנועה של עסקן רב פעלים וממעט-דברים זה. ומה שהיה בצלאל יפה לישוב העברי בארץ בשנות האימה והפורענות של מלחמת העולם יודעים אולי רק מעטים בערך. בצלאל יפה היה אחד משנים שלשת העסקנים, שגילו בימים ההם כשרון סדורי ענקי והצילו אלפים ורבבות מבני הישוב מחרפת רעב ומשאר מוראות המלחמה.

והנה נפסקה “שירת חיים” עשירה ונאמנה זו, שירת חיים פשוטה “פרוזאית”, כביכול, אבל רבת פעלים וכבירת תוצאות, נפסקה באמצע: רק בן חמשים ושש היה האיש.

בצלאל יפה הלך לעולמו, והלב הומה מצער ומדאגה: הימצאו תשלומים לאבדה זו, לעובד העם הנאמן הזה?

זכרו של בצלאל יפה לא ימוש מלב הישוב, ונפשו תהא צרורה בצרור חיינו.

“הארץ”, י“ז כסלו תרפ”ו

---

יוסף פרסיץ

מאת

משה גליקסון

מחר יבוא ליפו ארונו של יוסף פרסיץ ז“ל. בדמי ימיו נקטף האדם היקר, רב המרץ והפעלים הזה, ועדיין לא הגיע לארבעים. ולא זכה לכך, שהארץ, משא נפשו ונושאת תקוותיו ותכניות-חייו, תקלוט אותו בחייו. יוסף פרסיץ היה מן הטפוסים המעולים ויקרי המציאות שבגולה, שהולכים ונעשים נחלת ההיסטוריה, אדם שאחד בקרבו אחדות טבעית והרמונית כמה יסודות ותכונות וסגולות מעולמות שונים ורחוקים זה מזה. יהודי תלמיד חכם מן הסוג הישן, חניך הישיבה של טלז ומוסמך להוראה, בעל השכלה גבוהה, חכם משפטים מוסמך מטעם האוניברסיטה במוסקוה, יהודי חרד, הזהיר בקלות כבחמורות, ואיש חי, רב פעלים ומלא מרץ וטמפרמנט, סוחר בעל אפקים רחבים ומפעלי אינציאטיבה כבירים ואידיאליסט בעל חלומות ורחשי-לב – כל זה התמזג באדם הזה למזיגה שלמה ופשוטה בהחלט. יוסף פרסיץ לא היה מורכב ופרובלימתי כלל וכלל. הוא היה יהודי פשוט ופשטן בתכלית – מדה זו נשתמרה בו גם בימי גדולתו כשעמד במרום המדריגה, בתור אחד הסוחרים הכבירים והעשירים המופלגים שבמדינה – ואיש לא הרגיש בדבר, ואף הוא בעצמו לא הרגיש בכך, כי אדם פשוט זה הוא טפוס יקר המציאות. את יוסף פרסיץ ידעו אך מעטים בתור עסקן צבורי בעל מעוף והשגות רחבות – ידעו אותו בתור נדבן בעל יד רחבה ולכל היותר בתור גבאי של ישיבות ומוסדות של צדקה – ואולם הוא היה עוזר נאמן וחרוץ לחותנו ה' הלל זלטופולסקי ולרעיתו הגברת שושנה פרסיץ בעבודה הצבורית הלאומית החשובה, שנעשתה בימי המלחמה הגדולה במוסקבה. יחד אתם יסד בימים ההם את “תרבות”, חברה לחנוך עברי ולתרבות עברית, שהספיקה ליצור במשך זמן מועט כמה עשרות גני ילדים, בתי-ספר לעם, בתי-ספר תיכוניים, בתי מדרש למורים וכו‘, שלשון ההוראה היתה בהם עברית, ולהעמיד אלפי תלמידים המחונכים חנוך עברי שלם. יחד עם אביו, ר’ זליג פרסיץ ז”ל, ועם חותנו יסד בימים ההם את הישיבה בבוגורודסק על יד מוסקבה – מפעל נועז בין מצד המקום ובין מצד התכנית: לשון ההוראה העברית – שבראשה עמד אחד מגדולי התורה שבדור, הרב בורשטיין מטאורוגן. ומפעל אחד יחד לעצמו: הוא היה הוגה הרעיון והמתחיל בדבר והוא גם עשה את עיקר העבודה – זוהי החברה לחקירה מדעית של “המשפט העברי”. הוא יצר את המפעל הזה, הוא טפל בו, כלכל אותו כל זמן שהיתה אפשרות לכך והוא גם עבד במשך זמן-מה עבודה מדעית במקצוע זה בצוות עם הד“ר שמואל איזנשטדט. במשך השנים האחרונות היו כל מחשבותיו נתנות לדבר אחד: להכשיר לו ולביתו את התנאים לעלות לא”י ולעבוד לבנינה ולהתפתחותה. לפני חדשים אחדים גמר סוף-סוף את עבודת ההכנה והיה עומד לצאת לא"י. אבל לא אסתייעא מילתא. פתאם קדמהו המות, בעודנו מלא מרץ ותכניות ותקוות יפות לעתיד. במקום פרסיץ החי, איש המרץ והמפעל, יבוא מחר לחוף יפו ארון המת. לצבור העברי אבד כח חשוב, אבד אדם יקר וחשוב, שלא הניח רבים כמותו. תהא נפשו צרורה בצרור חיינו.

“הארץ”, כ“ג חשון תרפ”ו

---

זאב טיומקין

מאת

משה גליקסון

הלך מאתנו אחד מן הגווארדיה הציונית של תקופת ההירואיזמוס והרומנטיקה. אחד מן הראשונים שהרימו בישראל את דגל המרד בגלות, אחד מן המעולים שבדבור ובמעשה, אשר בכח המוסרי של הנפש ובטהרת הרוח הדליק במחשכי רוסיה את אבוקת התחיה ומשך המונים לאורה. אף הוא בא מעולם זר, אף הוא נכנס לתוך חיל הלוחמים בתוקף לחץ מבחוץ. העקמומיות שבלב לא היתה נודעת לו כלל. הוא קבל את רעיון התחיה הישראלית בכל הישרות שבמחשבה, בכל הישרות שבהרגשה, וכך עמד שנים על שנים בשורה הראשונה של התנועה וכך פעל כל ימי חייו וכל השפיע על אנשים מבפנים ומבחוץ. כל עבודתו הצבורית הלאומית היא סמל של עסקן לאומי ממדרגה ראשונה, שאינו מחטט בנפשו ובנפש זולתו אלא הוא מקבל את העולם דרך צנורות הנשמה הישרים ובכך הוא משפיע גם על אחרים. על כן היתה השפעתו כל כך גדולה גם על האנטיציונים. מתוך כבוד התיחסו אליו גם מבחוץ. ואף כל השלטונות השונים בימי מלחמות אוקראינה במשמע, וגם השלטון הסובייטי הידר את פניו וראה בו אחד המצויינים והישרים והנאמנים של הצבוריות הישראלית.

כל מי שחי את החיים הציוניים מראשית התהוותם, ועוד לפני הופעתו של הרצל, יודע מה היה טיומקין בימים ההם. הוא היה לא רק נואם, סדרן, אלא מן הרגע הראשון קפץ לתוך המערכה המעשית של ישוב ארץ-ישראל בארץ עצמה. “תקופת טיומקין” ידועה בדברי ימי הציונות כתקופת הרומנטיקה שלה. כאן בארץ חיים עשרות וגם מאות אנשים, שראו את טיומקין בעבודתו בארץ, ששמעו גם את האגדות, שהיו מהלכות עליו. הוא היה בעיני עם הארץ אחד מ“מלכי ישראל”. גם הודו החיצוני, תפארת קומתו וארשת פניו הביאו את האנשים לקבלו בתור “ראש גלותא”.

זאב טיומקין היה חולה זה עשרות שנים במחלת הלב, כמה פעמים אמרו הרופאים נואש לחייו, אבל רוחו הצעיר ותשוקת העבודה גברו על חולשתו ואחרי כל התקפה – יצא כמנצח, וכמה אופיני הדבר בשבילו, כי לימי זקנה נכנס למערת הריביזיוניסטים.

בשבתו בפאריס בשנות חייו האחרונות לא היתה אף פעולה צבורית אחת שטיומקין לא הלך בה בראש. נדודיו המרובים לטובת אחינו שבמזרח אירופה מהווים פרק מיוחד בפעולותיו של האיש.

הופעתו האחרונה היתה במשפט שוורצבורד. הוא היה שם אחד מ“זקני ישראל”, שבאו לתבוע את עלבון עמם. הוא התחיל אז את נאומו בדברים אלה: אני עומד כבר על פתחו של עולם האמת, ולפיכך לא תחשדו בי, כי בא אני להטיל כתם על איש בלי להיות בטוח, כי הוא הוא האשם בפרעות ובפרט, כי האיש זה כבר נמצא בעולם יותר טוב.

אמנם טיומקין עמד כבר על פתחו של עולם האמת.

כל בני ישראל יבכו את האיש שהלך זה עכשיו מאתנו. כל העם ידע לכבד את זכרו ובכל התפוצות יתאבלו על זאב טיומקין, ששמו חרות בדברי ימי ישראל בפרק יפה ומזהיר: תקופת טיומקין.

בן ששים ושש היה במותו.

“הארץ”, ב' טבת תרפ"ח 26.2.27

---

ד"ר יצחק נפך

מאת

משה גליקסון

הידיעה, שבאה אתמול ב“הארץ”, על פי טלגרמה מחוץ-לארץ, על פטירתו של השופט ד“ר יצחק נפך ז”ל, עשתה רושם מדכא על הצבור, ובצער עמוק ישמעוה כל ידידיו ומכבדיו הרבים של האדם המצוין והיהודי היקר הזה בכל מקום שהם. יצחק נפך היה אחד האישים היפים ורמי המעלה המוסרית בדור השני לציונות. הוא בנו של אחד העסקנים הציוניים הנלהבים והמסורים ביותר, של יהודה נפך במינסק. חנוכו היה מזיגה מצוינת במינה של יהדות והשכלה אירופית: ביום שגמר למודיו בגימנסיה סיים גם את הש“ס. מימי נעוריו התיצב במערכה הציונית והקדיש את כל כוחותיו ואת כשרון העבודה הנפלא שלו למפעל התחיה. יצחק נפך לא היה איש דברים ומליצה. הוא הבין את הציונות כחובה אישית, כתוכן-חיים ותכלית-חיים. הוא היה מן הראשונים בדור, שלא הסתפקו בתעמולה ובהטפה לציונות, אלא הוציאו ראשית-כל מן הציונות את מסקנת החובה לחייהם האישיים. לאחר שקנה לו השכלה מדעית יסודית בתורת המשפטים ובלשונות המזרחיות באוניברסיטה שבפטרבורג, לא בקש מנוחה וחיי רוחה לעצמו אלא יצא לקושטא לשבת שוב על ספסל התלמידים בבית הספר למשפטים בבירת טורקיה, אשר ברשותה היתה אז ארץ-ישראל, על מנת לשמש אחר כך את הישוב בא”י כעורך דין, היודע את לשון המדינה ואת חוקיה וסדריה. במשך שנות שבתו בטורקיה קנה לו ידיעה עמוקה בלשון המדינה, במנהגיה ובתרבותה והתקשר עם כמה מן המנהיגים הפוליטיים שלה. לאחר המהפכה של הטורקים הצעירים, כשהתחילה עבודה פוליטית מסודרת בבירת טורקיה מטעם ההסתדרות הציונית, היה יצחק נפך לעזר רב לעבודה זו על ידי בקיאותו בעיניני הארץ ועל ידי קשריו האישיים עם המנהיגים הטורקיים. בימי המלחמה הגלה נפך מקושטא לאחד המבצרים הטורקיים. כתום המלחמה נשתחרר מגלותו ועלה עם בני ביתו לארץ-ישראל. מתחילה ישב בירושלים ושמש מנהל למשפט השלום העברי, ואחרי כן נתמנה מטעם הממשלה לשופט השלום ביפו, ומשם עבר לשמש בכהונתו זו בתל-אביב.

כשופט הצטיין המנוח במדות תרומיות: באנושיות נלבבה, בכובד ראש, במתינות ובצניעות, בשאיפה נאמנה לחדור לפרטי הדברים ולמסבותיהם, בכשרון עבודה יוצא מגדר הרגיל. שקדנותו היתה עוברת כל גבול. קמצנותה של ממשלתנו בכל מה שנוגע לצרכי הישוב העברי ולצרכי תל-אביב בפרט, מצד אחד, ומדת הצניעות והכרת החובה הרבה של המנוח, מצד אחר, הביאו לידי כך, שבמשך שנים שלמות היה האיש עובד עבודת פרך ממש והיה משמש לבדו שופט, חוקר-הדין, מזכיר וכמעט גם שמש בבית משפט השלום של תל-אביב שעבודתו היתה מרובה מאד, בלי לחשוש לבריאותו ולכוחותיו הגופניים, בלי ליטול לעצמו חופש לנוח ולהחליף כוח. העבודה הרבה והקשה הזאת – שלא היתה חסרה לפעמים גם ענויים רוחניים וקונפליקטים נפשיים – ערערה סוף סוף את בריאותו, ולפני כמה חדשים נפל למשכב. כשלשה חדשים היה מוטל במטתו, ולפני כמה שבועות יצא לחוץ-לארץ לשם נתוח. והנה הקיץ הקץ על החיים האלה, עמוסי עבודה ואחריות. הלך לעולמו אדם יקר, בעל לב ונפש, שהיה חביב על הבריות ומסביר פנים לכל אדם, יהודי מצוין ונאמן-רוח, אשר כל חייו היו שלשלת רצופה אחת של עבודה חובה ואחריות.

זכרו של ד"ר י. נפך לא יסוף מלב מכיריו ויודעי שמו הרבים.

כבן חמשים ושלש היה במותו. תנצב"ה.

“הארץ”, ט“ז סיון תרפ”ט¹ 24.6.29

---

ד"ר י. כהן-ברנשטיין

מאת

משה גליקסון

המרכז הציוני בקישינוב מודיע, שבעיר ייקטירינוסלאב באוקראינה נפטר ד"ר כהן-ברנשטיין.

לפי הידיעות שנתקבלו בימים האחרונים בתל-אביב מייקטירינוסלאב נפגע המנוח בשטף דם במח, ומסתבר שמת בו.

שוב נעדר אחד מן הראשונים במערכה, מזקני “הגווארדיה” הציונית, שהיה מן הראשונים ומן הנלהבים לתנועת התחיה הלאומית בישראל, שהשליך את עצמו, לקריאתה הראשונה, לתוך כבשנה הבוער להטרף בלהבה ולעלות באשה משנה לשנה. עשרות שנים עמד במערכת הכבוד בשורות הראשונות של חולמי חלום התחיה ולוחמי מלחמתה.

וכל השנים הרבות האלה היו שלשלת ארוכה אחת של לבטים ומלחמות, של חבלי יצירה ומכשולי יצירה, של מעלות ומורדות שבתקוה וזעם, נצחונות וכשלונות. היתה טרגיות מיוחדת בגורלו ובעבודתו הלאומית. היו ימים שהגיע למרומי ההשפעה והפעולה בתוך התנועה. את כל לבו החם, את כל הטמפרמנט הסוער שלו, את כל נטיתו האידיאליסטית הקדיש לציונות ולדגלה. תקופתה הזהב שלו היתה – ימי “משרד הפוסטה” בקישינוב, כפי שקראו אז, בלשון חכמים זהירה, למרכז התעמולה הציונית, שהוא עמד בראשו. על מכתבי התעמולה האקטוגרפיים שלו התחנך דור שלם בציונות. כל מכתב ומכתב שלו היה מאורע למאות האגודות בכל רחבי רוסיא ולרבבות חבריהן. מן המכתבים האלה שאב הדור הצעיר בציונות אמונה, התלהבות ונאמנות לציונות. המכתבים ההם שמשו גם מעין אורגן פובליציסטי לבירור שאלותיה של הציונות, והיו ימים שהמנוח, איש הלב והאמת הנלהבה, הסתבך בפולמוס עם המהלך הרשמי של הציונות “הווינאית” ועם המנהיג הגדול ד“ר הרצל. השפעתו של ד”ר כהן ברנשטיין על צעירי הדור בציונות היתה עצומה. לא מקרה הוא, שקישינוב נעשתה מרכז לתסיסות הראשונות בהסתדרות הציונית, לראשית תנועת הנוער הציוני בימים ההם, ל“תחיה” ול“צעירי ציון” ולראשונים שבעליה השניה. ולא מקרה הוא גם, שד"ר כהן-ברנשטיין נלוה לקבוצה של ווייצמן-מוצקין ויחד אתם יצר, בימי הקונגרס החמישי, את הסיעה הדימוקרטית.

כעשר או כשתים-עשרה שנים ארכו ימי מרומיו של המנוח בתוך ההסתדרות הציונית. המנוח, ששנא את החצאיות ואת הכפילות וכולו היה אש בוערה, ניסה לממש את דרישותיה של הציונות בחייו הפרטיים ולא עלתה בידו. פעמים עלה לארץ-ישראל, וכל פעם ישב שנים שלמות בארץ – אבל לא מצא בה קרקע לקליטה ולפעולה. פעמים ראה הכרח לעצמו לעזוב את הארץ, לעזבה בלב נשבר ובנפש מרה. וגדולה היתה ביחוד הטרגיות שבגורלו, כשראה את עצמו אנוס לצאת לרוסיא הסובייטית, אויבתה בנפשה של תקות תחיתנו. שם דעכה סוף-סוף השלהבת.

“הארץ”, ה' אייר תרפ"ט, 15.5.29

---

אברהם יצחק פודלישבסקי

מאת

משה גליקסון

מזקני הציונים המדיניים, מן המעולים והנאמנים שבעסקני התנועה, שנענו לקריאתו של הרצל בשחר ימיה של הציונות הקונגרסית ועבדו את עבודתה באמונה, בהתלהבות ובמסירות במשך עשרות שנים – המשמר הראשון, שמערכותיו נדלדלו כל-כך בשנים האחרונות…

ר' אברהם פודלישבסקי היה מטובי המשכילים הלאומיים, אנשי הנפש והפעולה שבדור. הוא היה בן להורים אמידים, שגדל והתחנך באחוזה, למד תורה והשכלה ונמשך בימי נעוריו אחרי הספרות העברית, משך בשבט סופרים, פרסם עוד בילדותו כמה מאמרים בשאלות הזמן, דברי מדע פופולריים, רשימות בלטריסטיות בעברית וביהודית. בעל טמפרמנט חי וסוער היה מעודו, איש הפעולה והמעשה, איש רעים להתרועע, חבר טוב וידיד נאמן, רחים ומוקיר רבנן, עסקן צבורי לפי הטמפרמנט ולפי נטיותיו, עוסק בצרכי ציבור באמונה, בהתמדה, במסירות נפש, שוקד על כל דבר קטן ודבר גדול בעבודה הלאומית ומקדיש לכולם מאונו ומהונו. פודלישבסקי היה ראשון לראשונים בכל עבודה ציונית ולאומית: עבודת ארגון ותעמולה, עבודת הווה, פוליטית וכלכלית, עבודת תרבות, עבודה לשם המוסדות והקרנות הלאומיות. ביחוד היתה קרובה ללבו העבודה לטובת הספרות והעתונות העברית. הרבה מרץ ומאמצים, הרבה קרבנות כסף השקיע ב“הצפירה”, ב“העם” המוסקבאי, ב“תרבות”, המוסקבאית והפולנית. פודלישבסקי עמד במשך עשרות שנים בשורות הראשונות במערכות העבודה הלאומית והצבורית היהודית בפולין. במשך הרבה שנים היה חבר הועד הפועל הציוני, עמד בראש העבודה לטובת הקרנות הלאומיות וטפל הרבה בעסקי חנוך ותרבות. עד ימי זקנה ושיבה שמר את הטמפרמנט החי, את התלהבות הנעורים שלו, את נטיותיו הדימוקרטיות והרדיקליות. (הוא היה חבר נאמן ומסור ליצחק גרינבוים במלחמותיו הציוניות והפוליטיות בפולין).

לפני שנים אחדות עלה לא"י להתישב בה, בנה לו בית והתחיל מבקש לו עבודה צבורית הוגנת לו, שיוכל להשקיע בה את כל מרצו וזמנו. אסון משפחתי – בתו היחידה חלתה מחלה קשה ללא-תרופה – המריצו לצאת שוב אל הגולה. כאן ישב וחכה מיום ליום ומשנה לשנה לשעה שיוכל לשוב אל הארץ משאת נפשו. אבל נטרפה עליו השעה. בווארשה, עיר מלחמותיו ופעולותיו במשך עשרות שנים, קדמהו המות.

זכרו של העסקן המצוין והאדם היקר יהא ברוך לעולם לידידיו ומוקיריו המרובים ולהמוני בית ישראל בפולין.

“הארץ”, כ“ג סיון תר”צ 19.6.30

---

ד"ר דניאל פסמניק

מאת

משה גליקסון

ד“ר דניאל פסמניק ירד זה כמה שנים מעל במתנו הלאומית-הצבורית. אבל היו ימים, שתפס מקום כבוד בשורות הראשונות של הדור השני לציונות, הוא הדור הראשון לציונות המדינית מיסודו של הרצל. פסמניק היה אדם בעל כשרונות פינומנליים, סופר פורה ובעל כח עבודה יוצא מגדר הרגיל. הוא היה רופא לפי מקצועו – בימי נעוריו היה פרופסור לרפואה בבולגריה, פריוואט-דוצנט באוניברסיטה בג’ניבה – אבל עם זה קנה לו ידיעות עצומות במדעי החברה והרוח. בשנים הראשונות לציונות המדינית מלא תפקיד גדול בתעמולה הציונית ובבסוס האידיאולוגיה של הציונות בתוך חוגי הסטודנטים באוניברסיטאות שבשווייץ. ידיעותיו הרחבות, כשרון פולמוסי חריף, כח דברני בלתי מצוי עשו אותו לאחת הדמויות הפופולריות ביותר במלחמת הדעות ובמפלגות בימים ההם ובאותה סביבה. מג’יניבה יצא לרוסיה בימי הסער וההתפרצות של המהפכה הרוסית הראשונה, השתתף בועידת הלסינגפורס כאחד מראשי המדברים ומחברי הפרוגרמה ההליסינגפורסית הידועה, ושם נבחר לחבר הועד המרכזי לציוני רוסיה. במשך כמה שנים היה ממנהיגי התנועה והשפיע השפעה עצומה על הדור הצעיר בציונות ביחד עם חבריו למערכת ה”רזסווייט" המנוח א. אידלסון, ז. ז’בוטינסקי ואחרים, רב את ריבה של הציונות, בכתב ובעל-פה, מידי מתנגדיה ואויביה ממפלגת ה“בונד” וממפלגות אחרות של שונאי ציון, והרבה לכתוב מאמרים וספרים לבסוס הציונות והתנועה הלאומית בישראל. פסמניק כתב כמה מחקרים בסוציולוגיה ובפילוסופיה של ההיסטוריה הישראלית.

עם עלות הבולשביקים לשלטון ברוסיא נצטרף פסמניק למתנגדיהם ממחנה האמיגרנטים הימניים והמונרכיסטים, השתקע במלחמה בבולשביסמוס בצדם של אלה והתרחק מחבריו ומן התנועה הציונית. בשנים האחרונות היה בודד ומובדל מן העולם, חי חיי דחקות ועוני ומחלה קשה (הוא היה חולה שחפת במשך הרבה שנים, אבל כח חיונותו הרב והתגבר על מחלתו). לפני זמן מה פרסם ספר קטן בצרפתית על מהותה של היהדות. הספר תורגם לעברית והתרגום היה עומד לצאת בקרוב בא"י.

פסמניק השתדל, שהתרגום יצא במוקדם, כי תקפה עליו מחלתו ורצה לראות את הספר בעברית קודם שיסגור את עיניו לנצח. אבל לא אסתייעא מילתא. תנצב"ה.

“הארץ”, י“ב תמוז תר”ץ, 8.7.30

---

פרופ' ב. שץ

מאת

משה גליקסון

פרופ. בוריס שץ נולד בשנת תרכ"ז בעיירה וורנה אשר בפלך קובנה.

אמן-פסל יהודי רב כשרון, מן הטפוסים המופלאים ביותר שבדורנו. חלוץ האמנות הארצישראלית החדשה ומניח יסוד לה ב“בצלאל”. חולם על אקדמיה אמנותית עברית בא“י, אשר תרכז מסביבה את טובי האמנים בישראל. חולם בית הנכאת העברי הלאומי, שהניח גם לו יסוד בין כתלי “בצלאל” בירושלים. הקים דור שלם של אמנים יהודים צעירים, הממשיכים את מסרתו ושיטתו באמנות הלאומית. הכניס לא”י את אומנות היד, את “מלאכת המחשבת” בכסף, בזהב ובנחשת. התדבק, מאז שובו אלינו מדרך נדודיו בחצרות אמנות זרה, ברוחו של האמן העברי הראשון בצלאל בן אורי ושווה אותו כל ימיו לסמל בדרכו.

שץ היה אמן יהודי בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, אמן לאומי, אמן ציוני. כל יצירותיו – החל מ“יהודה המכבי” ועד יצירתו האחרונה שבאחרונות הן שיר אפוס אחד ליהדות ולהירואיות היהודית.

כל ימיו חיפש את הדרך למקור האמנות העברית, להחיאת גבורי התנ“ך אגב צירוף הטפוס היהודי של היום והטפוס המזרחי בארץ-ישראל, השומר עוד על שרידי הגזע וההוי מלפני אלפי שנים. שץ עצמו נעשה כבר בחייו לסמל, לשיטה, לשם המגדיר, סוג מיוחד של אמנות יהודית, שסללה לה מסלות בעם. “שץ” ו”בצלאל" נעשו זה כבר שמות נרדפים ללא הפרד.

אבל לא כל חלומו של שץ נתגשם בחייו. על יציר טפוחיו “בצלאל” קמו פעם בפעם נחשולי משבר להטביעו, ושץ נאבק ונלחם כארי להצילו. הנה נדמה היה, כי רווח והצלה באו – והנה קם שוב נחשול חדש. המשבר בשנים האחרונות ב“בצלאל” הכריח את שץ לנדוד לאמריקה ולעשות שם נפשות להצלת המוסד היקר לו. שץ חלם עוד להגדיל ולהרחיב את בית-הספר העברי הראשון לאמנות ולעשותו לאקדמיה, שץ חלם עוד להגדיל ולהרחיב את בית הנכאת בירושלים. איש החזון היה וכביר המרץ, אבל באמצע עבודתו מצאו המות בנכר.

אבדה גדולה אבדה ליהדות במותו של שץ, אך זכרו לא יאבד עוד. נשמתו תדובב אלינו מכל יצירותיו ומכל ארון קודש, נרתיק מזוזה והדס מעשה ידי אמני “בצלאל”.

תהי נשמתו צרורה בצרור כל החולמים והבונים, אשר השתתפו ביצירת ארץ-ישראל החדשה!

“הארץ”, 24.3.32

---

ד"ר חיים חיסין

מאת

משה גליקסון

שוב הלך לעולמו אחד מן הדור הראשון של תנועת התחיה בישראל, מן הראשונים והנאמנים, מאנשי החזון הציוני והמעשה הציוני למן התקופה הראשונה – אחד מטהורי הלב ונקיי-הדעת, אשר עבודתם לעמם ולתחיתו היתה להם כל ימיהם עבודת הקודש. אבל הקודש הזה היה תמיד בבחינת “הצנע לכת עם אלהיך”, היה רחוק מן המליצה, מן הפוזה ומן הג’יסטה; היה מתעטף, כביכול, לבוש של חולין ומעשי יום יום.

חיים חיסין, ילדי מיר הליטאית, גדל ונתחנך במוסקבה, ושם נלוה לתנועה ביל“ו מימיה הראשונים, והיה גם מן הראשונים, שצרפו הלכה למעשה ועלה עם הראשונים שבאנשי ביל”ו אל הארץ, והתענה בסבלותיהם, בימי עבודתם במקוה ישראל ובראשון לציון, בימי יסוד גדרה ובשנותיה הראשונות, והיה תמיד לא מראשי המדברים אלא מראשי העושים והמעשים שבחבורה. אחד הדוקומנטים האנושיים הנהדרים ביותר מאותה תקופה גדולה למחשבת התחיה הלאומית בישראל ולפעולותיה הראשונות – הוא “יומן אחד הבילו”יים" לחיים חיסין, שנכתב ונתפרסם תחילה ברוסית, ורק לפני עשר שנים בערך יצא בתרגום עברי.

חיים חיסין לא קורץ מאותו החומר, שממנו עומדים מנהיגים לתנועות ולמפלגות. הוא לא התנשא להיות מורה ומדריך לבני אדם, הוא היה חסר את התכונה העיקרית של מנהיג: את הצורך הפנימי לנהוג, למשול, לעמוד בשורה הראשונה. הוא לא היה איש-דברים, אם כי היה בעל כשרון ספרותי מעולה; הוא ידע לספר ולהסביר דברים בבהירות מופתית, בסגנון צלול ושקוף, בהגיון חותך, אבל לא ידע “ליקח לשונו ולנאום נאום”; בנאומו היה כבד-פה, משום שהיה כבד-מחשבה. או זהיר מחשבה. ואף-על-פי-כן היתה לו תמיד השפעה חנוכית עצומה על קרובים ורחוקים. על מכתבים הארצישראליים של חיסין ב“ווסחוד” הרוסי התחנך דור שלם של חובבי ציון וציונים. וכשנתגלגל ברבות הימים, עם תחילת המאה העשרים, למושבה היהודית-הרוסית בברן, אשר באוניברסיטה שלה למד את תורת הרפואה, נעשה נשיאה ומנהיגה של ה“אגודה הציונית האקדימית”, של אותו קבוץ סטודנטים ציונים, שמלא אחר כך תפקיד חשוב בתקופה השניה לציונות – מעין אותו התפקיד, שמלאו סטודנטי הרקוב בתקופתה הראשונה – והעמיד כמה וכמה סופרים, מורים ועסקני צבור מעולים לתנועת התחיה הלאומית. ישרנותו ויסודיותו, טהרת רוחו המצוינת במינה, אהבתו הטבעית הפשוטה, שנאתו לפראזה השטחית ולהשליה העצמית, הכרת האחריות, הזהירות הקפדנית והמחמירה על עצמה, שכלו הישר והמעמיק, ידיעתו היסודית את ארץ-ישראל, את הישוב ואת נסיונותיו – כל התכונות האלה חבבוהו על הקולוניה הציונית בברן והכשירוהו להיות מנהיג ומדריך טבעי לחבריו הצעירים, בני הדור השני לציונות.

רוב התכונות האלה הכשירוהו גם להיות רופא מצוין, אם כי גם כאן חסר היה תכונה אחת עיקרית של רופא “פופולרי”: הוא לא ידע להעמיד פנים של גדול, להשפיע בכוח ה“אבטוריטה”, זהיר היה במשפטו, ולא היה מתביש אפילו לומר: אין אני יודע.

וכשעלה, לפני עשרים ושבע שנים, בערך, בשניה לארץ ישראל, התחיל מחלק את זמנו בין עבודה רפואית ובין עבודה צבורית, אבל גם עבודתו הרפואית היתה לו בעיקר עבודה צבורית, עבודה לשמה, לתועלת הרבים. גדול לאין ערוך היה תפקידו הישובי, הצבורי התרבותי של הרופא הנאמן ואיש הלבב בימים ההם בישוב העברי בא“י. תיכף לבואו אל הארץ נתמנה להיות בא כוחם של חובבי ציון, כלומר: של הועד האודיסאי לישוב ארץ ישראל, בארץ, ועל משמרתו הקשה ורבת האחריות הזאת עמד עד לאחר המלחמה העולמית. עבודתו של הועד האודיסאי בא”י קבלה מאז אופי של יציבות, של שיטה קבועה ורציונלית, והעיקר של סדר מופתי. הרצאותיו של ד“ר חיסין במשך שנים רבות לועד האודיסאי, הגנוזות כנראה באחד הארכיונים, הן אוצר בלום של סקירות בהירות ומלאות ענין על הישוב העברי בא”י, לבטיו, שגיאותיו, צרכיו, התפתחותו ומגמת דרכו. במשך כל השנים האלה היה ד"ר חיסין אחד העסקנים החשובים, רבי הפעולה וההשפעה בארץ, אם כי היה רחוק מאד מליטול גדולה ופרסום לעצמו.

בשנים האחרונות התרחק חיסין לאט לאט מן העבודה הצבורית, אם כי לבו לא רחק מן הענינים הישוביים-הלאומיים ולא פרש חלילה מן העסקנות מתוך מרירות וכעס. באספות-הנבחרים הראשונות השתתף עוד כחבר, כשם שהשתתף בועד הזמני, והרבה זמן היה מקדיש עוד בימים ההם כבורר וכשופט מכריע, המכובד על הכל, בסכסוכי עבודה. בשנה האחרונה חלה מחלה קשה וממושכת, שהמריצתו להפסיק את עבודתו הרפואית ולחכות במנוחה סטואית ליום פקודתו. לפני שבועות מעטים ראינוהו בחגיגת הבילו"יים בחצר הגימנסיה מטעם “ברית-ראשונים”: הוא ישב בין חתני היובל המעטים, עצוב ושקוע בהרהורים נוגים. זו היתה הופעתו האחרונה בצבור.

“הארץ”, 27.9.1932

---

דוד טריטש

מאת

משה גליקסון

שוב הלך מאתנו אחד מאלה, שאנו קוראים אותם בשם משמר ראשון בציונות, אחד הראשונים והנאמנים לתנועת התחיה הלאומית בישראל, שעמדו לה מראשית ימיה ושנתנו לה במשך עשרות שנים את לבם ונפשם, את מרצם וכח פעולתם, את מחשבתם ואת רחשי לבם.

דוד טריטש היה אחד הציונים הראשונים בין יהודי גרמניה, אחד היחידים בין אלה, שטפלו בפרובלימה הלאומית של המוני בית ישראל, בשאלת הנדידה וההתישבות עוד לפני הרצל. והוא היה גם אחד הראשונים המעטים מיהודי גרמניה, שנענו לקריאתו של הרצל ובאו להשתתף בקונגרס הציוני הראשון בבאזל.

בקונגרסים הציוניים הראשונים היה דוד טריטש אישיות בולטת, אחד האישים המרכזיים, וכמה פעמים סערה מסביבו סערת הרוחות של מלחמת דעות ופרוגרמות. כי דוד טריטש לא היה מעודו ציוני רגיל במשמע המקובל בימים ההם: אדם המודה בעיקר האמונה הציונית, השמח על אמונה זו והרואה חובה לעצמו ולהכריז עליה מזמן לזמן, לנאום לשמה, להקדיש לה פעמים שעות של עבודת תעמולה וארגון, של קבוץ כספים לצרכי המנגנון, וכדומה. ציונותו של טריטש היתה דבר רציני מאד, דבר שהוא בקום וחשוב, קום ועשה, דוגמת חובת האדם לביתו ולמלאכתו, דבר שבתכנית מעשית, שהיום ושעה זו זמנה. טריטש היה בא לקונגרסים מלא תכניות והצעות לציונות “מעשית”, עמוס תיקים של חומר, של דוקומנטים וסטטיסטיקה וחשבונות מפורטים ומדויקים, מוכן להלחם כארי לדרישותיו ולתכניותיו נגד “הציונים הפוליטיים”, שהיו נוטים בימים ההם לזלזל בציונות ה“מעשית” החסרה את הבסיס הפוליטי של צ’רטר. טריטש היה מעין “הקדמת עתיד” בימים ההם, אנטיציפציה של תקופת-התפתחות מאוחרת, הטיפוס של מדינאי-הכלכלה, “ווירטשאפטספוליטיקר” בנוסח הגרמני, שהציונות בימים ההם, בתקופתה הרומנטית הראשונה, לא ידעה עוד דוגמתו. טריטש היה מעודו ציוני “ההגשמה”, איש “התכנית המעשית” להגשמת הציונות לכל היקפה, למיליונים מרובים מישראל, מעכשיו ולאלתר. איש המעשה לא היה מעשי כלל וכלל לעצמו, בחייו הפרטיים, הוא היה אידיאליסט מכף רגלו ועד קדקדו, אבל נושא האידיאליזם הזה היה – תיק המספרים והחשבונות של “קולוניזציה גדולה”. הוא ראה את עצמו כאדם מפוכח מאד וריאליסטי מאד, אבל זו היתה פכחנות מיוחדת במינה. פכחנות של חולם, אשר חלומו היא לו מציאות, המציאות היחידה; הוא היה נלהב הפכחנות והמעשיות לפי דרכו בימי החזון והלך הנפש, הפורח בתכלת האיתר. ולשם “התכניות המעשיות” שלו נעשה איש ריב ומדון למנהיגים ולאנשי השורה הראשונה בימים ההם. הוא היה רחוק במדה אחת מן הציונים הפוליטיים, תלמידי הרצל הנאמנים, מן הציונים הרוחניים-התרבותיים מיסודו של אחד-העם, ואף מן הציונים “המעשיים” ממשיכי הקו של חבת ציון. הכל, גם הפולטיקה, גם עבודת התרבות, גם העבודה הישובית בארץ ישראל, קבל אצל טריטש צורה מיוחדת ואופי מיוחד, ולפיכך היו ימים, שהכל נלחמו בו. הוא היה תמיד “מכסימליסטן” בציונות, אבל מכסימליסטן לפי שיטה מיוחדת. לבו היה נתון לכאורה גם לעבודה מעשית בציונות, גם לפוליטיקה ציונית גדולה ואף לעבודת תרבות שיטתית (לא לחנם היה ממיסדי ה“יידישר פרלג”), ואף-על-פי-כן לא היה לו מקום בתוך הסיעות והזרמים שבציונות של הימים ההם. ואף בשנותיו האחרונות היתה לו תכנית של פעולה התישבותית משלו, תכנית שהיתה צריכה ליתן את האפשרות להושיב בארץ-ישראל כחמשה-עשר מיליון נפש. אף עכשיו לא ניתן לו להכנס לתוך המערכה לעדור במערכה יחד עם אחרים ולהפרות את מחשבותיו – שבהרבה מהן היה בלי ספק גרעין חיובי בריא – במפעל. וכך נהפכו חייו, רבי התנועה והעלילה, בסופם של דברים, לטרגדיה של בדידות.

---

יוסף אהרנוביץ

מאת

משה גליקסון

גדולה פורענותם של קוצר-רוח ועבודה קשה, של המהומה, הפזור והטרדות המרובות, שמינה לנו גורל אכזרי בשעה אכזרית-מכרעת ושמביאים אותנו לפעמים לקפח או להזניח את הטוב והיקר ביותר שבחיינו, את היחסים שבין אדם לחבירו. אתה מתהלך לכאורה שנים רבות “בחברתו” של אדם, שיש לך אליו זיקה פנימית, רוחנית ונפשית; אתם נפגשים לכאורה בשטח משותף של עבודה, של ענינים, תפקידים ושאיפות, ואי-שם, בסתר-לבך, תופסים האיש ופעלו מקום מסוים – ופתאום, ביום עברות אחד, כשהאיש נקרע בגזירת הגורל מן המערכה, מתגלה לך, שבעצם לא הספקת אפילו בכל השנים הרבות האלה לשוחח אתו פעם אחת שיחה ממצה על הענינים שלפני ולפנים מן השטח העליון, לא הספקת לא ליתן לו ולא לקבל מידו את המעולה והחשוב ביותר מנכסי-חליפין שברוח, והעיקר נשאר תלוי ועומד ביניכם כחלום לא הגוי או כתפקיד שלא נתמלא, ומעכשיו תקנן בלבך במשך ימים רבים ההרגשה הכבדה של חוב שלא נפרע ושלא יפרע עוד לעולם…

הרגשה כזו יש בלבי בימים האלה ביחס ליוסף אהרנוביץ ז"ל.

היו בינינו יחסים, שבלשון המקובלת נוהגים לסמן אותם כיחסי ידידות; היו בינינו במשך זמן מסוים יחסים קרובים של עבודה במחיצה ספרותית אחת, היה בינינו במדה חשובה שתוף השאיפות, הדעות וההערכות. אהרנוביץ היה הראשון, שהכניסני לעבודה ספרותית-עתונאית בארץ. למחרת בואי אל הארץ, בסתיו 1919, בקרני והזמנני לעבוד עבודה קבועה ב“הפועל הצעיר” וב“מעברות”, שנוסדו אותה שעה, ובמשך שנתים בערך עבדתי עבודה קבועה כסופר מן החוץ בשתי הבמות האלה, שבועונה וירחונה של מפלגת “הפועל הצעיר” בימים ההם. הדיפרנציאציה המפלגתית הכללית שלנו לא הגיעה עוד אותה שעה ל“מסקנותיה ההגיוניות” ולא עשתה עוד שמות בחיינו, ואחודן של שתי מפלגות הפועלים, שהיה עתיד לטבוע בתנועת העבודה בכללותה את סמניה המעמדיים המובהקים ולהרחיב את הפרץ שבין צבור הפועלים ובין שאר חלקי הישוב, לא יצא עוד אותה שעה מגדר של שאיפה, שנתקלה בהתנגדותו הנמרצה של “הפועל הצעיר” דוקא, אשר לא הסכים לטשטש את מהותו ולוותר על אפיו העממי, הבלתי-מעמדי, של תנועתו. אותה שעה אפשר היה עוד לאדם מן החוץ, שלא קבל את הפרוגרמה של המפלגה ואת מרותה, לעבוד במחיצתה עבודה חפשית, לפי רוחו ונטיות-לבו, להשתתף אתה שתוף של חיוב ושלילה במדה שישנו ולפרוש ממנה ומאחריותה במקום שאינו. מעולם לא טושטשו הגבולים בינינו בימים ההם של עבודה משותפת, לא “הסתגלנו” זה לזה לא סיגול תכנים ודעות ולא סיגול צורה ומיתודה; מעולם לא הרגשתי בתביעה ל“קרבן אינטלקטואלי”. זכורני, למשל, כששב אהרונוביץ ז“ל מועידת “הפועל הצעיר” בפראג, בקיץ תר”פ, מסר לי, כי חברים חשובים באירופה המרכזית אין דעתם נוחה מן המאמרים שפרסמתי ב“מעברות” נגד רוסיא הסובייטית (חוסר ידיעה, ומתוך כך גם חוסר הבנה במציאות הרוסית, גרם לכך, שרבים מן הצעירים האינטלקטואליים באירופה, שנלוו בימים ההם לתנועת “הפועל הצעיר”, היו נוטים לתלות תקוות יפות ברוסיא החדשה לתקון העולם והאדם). מניח אני, שלא ממאמרים אלה בלבד לא היתה דעתם של חברים אלה או של חברים אחרים נוחה ביותר, אלא שכחו של השולחן הערוך המפלגתי לא היה עוד גדול ביותר אותה שעה….

*

במשך עבודתנו המשותפת בא לידי לעמוד על סגולותיו המצוינות של אהרונוביץ, על מעלותיו ואף על חסרונותיו.

בנאומים ובמאמרים אחרי מטתו של אהרונוביץ הוטעם מצדדים שונים הקו האפייני העיקרי בתכונותו: הישרנות הרבה, הפשטנות של הקו הישר, הדעה הצלולה, אהבת האמת וגבורת האמת. פשטנית היתה גבורתו של יוסף אהרונוביץ, אבל בה היתה גם חולשתו. לא תמיד ניתנה האמת הטהורה, העילאית, ל“פשטנים”; מדת האמת ומדת הפשטנות היתרה היא חד-צדדית מטבעה, אין עמה ממדת העיון המעמיק, השוקל, הבוחן, החותר לשרשם של דברים. נוטה היא לראות את הדברים פשוטים ביותר, לעשותם “ישרים” יותר מדאי, להסתכל בהם מבחינת אמת-המדה המקובלת וה“הלכה” הפסוקה. ישרנות ממין זה קנאית היא מטבעה, משום שאין עמה חוש הגוונים ובני-הגוונים.

ודווקא כשהיא קשורה באהבת-אמת ובגבורת-אמת, שאין לפניה פקפוקים והסוסים, היא עלולה להחטיא את מטרת האמת, לירות, כביכול, ממעל למטרה, משום שהיא חסרה מדת-מה של ספקנות ריגולטיבית, של בקורת עצמית, של סבלנות. באהרנוביץ וב“הפועל הצעיר” שלו היתה, ביחוד בשנות העשרים של שניהם, מדה יתירה של חריפות וקנאות. אין זה דבר שבמקרה, ש“הפועל הצעיר” מרד בשעתו באחד-העם: דרכו “המתונה” של המורה – המתונה מתוך מדה עילאית של תבונה “קרה”, שוקלת ובודקת מצדי צדדים, לא היתה דרכם.

*

ונראה לי, שכאן היה יסוד ועילה למדת-מה של נגודים פנימיים בתכונתו ובנטיותיו של אהרנוביץ ז"ל, והנגודים האלה התבלטו כמדומה ביותר בשנות חייו האחרונות. מדת האמת הטבעית שבו גברה לפעמים על אותה מדה של “פשטנות”, שהמפלגה טובעת ממילא בעובדיה. לא היה, כמדומה, כאהרנוביץ, חבר מסור למפלגה ועובד את עבודתה באמונה, בשלמות, ללא פניות ושאיפות אישיות. אבל דומה, שמעטים מחבריה הנאמנים הרגישו כמוהו בעולה ובעריצותה המוסרית של זו. דומה, שבשורש נשמתו לא היה איש-המפלגה, לא יכול להשתעבד ללא שארית לתורתה ולדרכיה. ביסודו היה איש-העם, ולא איש המפלגה או המעמד. לא במקרה התרחק בשנים האחרונות מן השורה הראשונה של מנהיגי המערכה המפלגתית או המעמדית, לא במקרה הסתלק מעריכת השבועון שיצר ושהשקיע בו במשך שנים רבות את מיטב כוחותיו ומרצו הרוחני והנפשי. דומה שדבר-מה נפצע או נקרע בלבו עם אחוד שתי מפלגות הפועלים, - שהוא עצמו הסכים לו אמנם מתוך רצון באחוד-אמת – עם תגבורת הנטיות החדשות בתנועת-העבודה, עם הבלטת אפיה המעמדי-ההמוני, עם עלית האנשים החדשים-הצעירים במערכות התנועה. לא היתה לו לאהרנוביץ בשנות חייו האחרונות, עם כל עסקנותו רבת הענפים והברכה, אותה ההשפעה המכריעה במפלגה, שהיה ראוי לה לפי אפיו וסגולותיו; לא היתה לו, ודומה שאף לא בקש אותה.

ופעמים היתה הרגשה ברורה שההתפתחות החדשה מכבידה עליו, גורמת לו מצוקה של קונפליקטי-מצפון. פעמים רבות דבר באזני על הצורך ביצירת אורגן חדש, בלתי מפלגתי בהחלט, שבועון, שלא יהיה תלוי בשום מפלגה או חוג ושיהיה מוקדש למלחמה צבורית טהורה בחזיונות השליליים שבחיינו, בכל מפלגה ומעמד וחוג שיהיה. וכשנזדמן לי זמן מועט לפני פטירתו לנסוע יחד אתו לירושלים לשם ישיבה של ועדה מכינה בעניני החנוך, שפך לפני את לבו על הלקויים שבעבודת החנוך בישוב, על עם-הארצות שפושטת בעולמנו, על העדר זיקה והבנה ביחס לערכים של מסורת וכדומה. ובהזדמנות זו קבל לפני גם על מצב הענינים בעירית תל-אביב, על פולמוס הסיעות, על חוסר רצון ושאיפה למצוא את הלשון המשותפת ואת דרך הפעולה המשותפת, על העדר הבנה ואחריות נוכח המצב החמור של השעה – ולא ניקה גם את חבריו לסיעה…

*

כשהלכתי אחרי ארונו העיקה הרגשה כבדה על הלב: שלכת.

אחד מחבריו הצעירים של אהרנוביץ למפלגה בקש לנחמני: ראה את הקהל העצום והמלוכד הזה! הנה הוא הכח הקולקטיבי הגדול, בו הנחמה ובו התקוה.

רחוק אני מן הנטיה לזלזל בכח הקולקטיבי הזה. אלא שיש מקום לשאול: האין הכח העולה הזה בהמוניו רחוק ביותר מן האהרנוביצ’ים המעטים, משאיפותיהם, מרצונותיהם ומערכיהם הלאומיים-העממיים, עם היותם קרובים להם לכאורה קרבת מפלגה ופרוגרמה?…

“הארץ”, כ“ד ניסן תרצ”ז, 15.4.37

---

מרדכי בן הלל הכהן

מאת

משה גליקסון

עם פטירתו של ר' מרדכי בן הלל הכהן נסתם הגולל על תקופה שלמה. מן הישישים האחרונים לדור ראשון לתחיה היה, ממבשריה ומעובדיה הנאמנים הראשונים של תנועת שיבת ציון והתחיה הלאומית בישראל; ועד ימיו האחרונים לא כהתה עינו הבהירה, לא סר כוחו ולא נס ליחו.

וכחו היה גדול לא בעיון מעמיק וחודר לשרשם של דברים, לא בחדושי הלכות ועיקרי אמונה של הדור; כוחו היה גדול במעשיות מבורכה. איש חי היה תמיד, רב פעלים, אם כי שרת את חבת ציון ואת הציונות בעטו, עט סופר מהיר. הכל ניתן לו בקלות, את הכל תפס בקלות רבה, יתרה. הוא לא עג מעולם עוגה מצומצמת ומרוכזת לעצמו, לא בספרות ולא בחיים. ראשון במערכה לא היה מעולם – אין זה מגורלם של אנשי הקלות המבורכת – אבל במשך עשרות שנים היה מראשי המדברים בכל מקום, בספרות, בעתונות, בעסקנות לאומית וצבורית. הוא היה סופר פורה ורב-ההשפעה במשך שני דורות, ז’ורנליסט חי, זריז וקל-התנועה, מראשוני הז’ורנליסטים הטובים בעתונות העברית; הוא היה פובליציסטן בעל טמפרמנט וכשרון, בלטריסטן חביב על הקוראים, כותב זכרונות מן המעולים, וכל הימים היה שופע חיים ותנועה ופעולה. בשלוש לשונות – בעברית, ברוסית ובאידיש – עבד את עבודתו למחשבה הלאומית החדשה בישראל, למן ה“רזסווייט” הראשון בפטרבורג ועד “הארץ” בירושלים נתן מכוחו לעתונות הלאומית הטובה, המחנכת, והיה מהנה אותה מברכת עטו המגוון ורב-הענפים. ועבודתו הספרותית לא קפחה את עבודתו הצבורית. הוא ראה חיל גם בזו וגם בזו. מן “המוצלחים” היה, מן המעטים שבסוללי המסלות, הרואים את עולמם, את פרי עמלם, בחייהם. מרדכי בן הלל הכהן זכה להיות עד יומו האחרון מראשי העושים והמעשים בארץ-ישראל המחודשת. וסמל יפה הוא זה, כי מצא את מנוחתו האחרונה באחת המושבות הצעירות שבארץ. בבנימינה, אשר בה ממשיכים שני בניו לפי דרכם את עבודת הבנין הלאומי, נחצב לו קבר.

יש בזה לכאורה ממעוט דמותו של המנוח, אשר במת פעולתו במשך ששים שנה ויותר, היתה גדולה ורחבה מזו המסתמלת במושבה אחת קטנה; אבל יש בזה גם מהטעמת העיקר והיסוד לבנין הדורות, אשר את עבודתו הענפה, רבת הפנים והגונים, עבד המנוח במשך שני דורות.

“הארץ”, כ“ד כסלו תרצ”ז, 8.12.36

---

ד"ר י. מ. זלקינד

מאת

משה גליקסון

(אחרי מטתו של ידיד נעורים)

ד"ר יעקב מאיר זלקינד, שמת מיתה חטופה במוצאי שבת, היה אדם מופלא ויחיד במינו, אישיות צבעונית מקורית, רבת פנים וגוונים, שמעטות דוגמתה בדור מפוכח זה. הוא היה איש רעים להתרועע, נוח לבריות, חבר טוב וידיד נאמן, ועם זה בודד בעולמו, מהלך בצדי דרכים ומבקש כל ימיו את שבילו המיוחד, - אדם שאינו יכול לפי עצם מהותו להכנס או לעמוד זמן רב בשום מסכת או מסגרת מקובלת; תלמיד חכם מובהק, גדול בתורה ומצוין במדע, למדן חרף ומעמיק ובקי, רב הכשרונות והידיעות, בעל תפיסה מהירה וקולט אוצרות למודיים בקלות של משחק, ועם זה לא עשאם מעולם שמוש ראוי ומפרה, אלא חלקם בזבז ופזר לכל רוח וחלקם גנז בפינות רוחניות רחוקות ומוזרות, ולא הגיע מעולם למדריגה ניכרת של יצירה והשפעה בעול הרוח; אדם בעל טמפרמנט צבורי ואינטרסים צבוריים, ציוני נלהב עד כדי קיצוניות לוהטת משחר ילדותו, אבל לא ידע להתיצב במערכה עם המחנה ולתפוס בה את מקומו הראוי לו; אדם המעורה כולו, בשרשים מוצקים ובנימי נשמה דקות מן הדקות, בקרקע המסורת היהודית, ועם זה עתים מפציע לצדדין ומבקש גם כאן את השבילים הבודדים והמתרחקים מן המקובל, שאבק מרדנות דבק בהם. יעקב מאיר הלוי זלקינד היה יהודי חבור פרובלימות, אחוז סתירות ונגודים, נוטה מטבעו, טבע של אדם שאינו מסתפק במועט, לאופוזיציה ולמרדנות, תוהה ובוחן וחוקר ומבקש דרכו כל ימיו, רחוק, עם כל טוב לבו ונדיבות רוחו של אדם אופטימיסטן מיסודו ואל הנחלה הרוחנית. בחיצוניותו היה לכאורה אדם מרושל, כבד תנועה ופעולה, שאין לו שום נטיה לקחת “מושכות” בידו, ועם זה היה בפנימיותו כולו תסיסה ותהיה ונדודי-נפש נצחיים. שמרן היה האיש – ומעולם לא נרתם בעגלתה של מפלגה מן המפלגות השמרניות; מרדן היה ותובע ונטול-מנוחה כל ימיו – ומעולם לא זלזל ולא בעט במסורת הדורות.

בדברים רבים ושונים ניסה את כחו, ב“מלאכות” שונות שלח את רוחו, ולכאורה ידע כל פעם לטבוע במלאכתו חותם של מקוריות ועצמיות, אבל מעולם לא הגיע ל“שיא”, כפי שאפשר היה לכאורה לחכות לפי כשרונותיו המצוינים. דברים הרבה למד באוניברסיטה, לשונות ומקצועות לאין מספר ממש, ואין אני יודע, במה הצליח ביחוד. הוא ניסה את כחו בעבודה ספרותית, כתב ופרסם בימי נעוריו כמה מאמרים לשאלות השעה (וחתם עליהם “מבני היכלא”), כתב ופרסם קצת אגדות נחמדות בעברית יפה להפליא, פוריסטית וחיה כאחת – ולא המשיך; כתב מאות מאמרים, רשימות וספורים בלשונות שונות, כתב כמה מחקרים בתולדות ישראל, כמה קונטרסי תעמולה לציונות, לעברית ולשיטתו המיוחדת בתקון עולם – כתב והפסיק. נאמן ונלהב ודבק בציונות היה בימים ההם, ימי הזוהר ומלחמת-הכבוש לתנועה, אבל מי שמע על פעולתו והשפעתו בתנועה? אף בתוך חבריו לדעה ולשאיפות בברן, באותה החבורה, שעמדה בקשרי מלחמה כבדה עם ההתבוללות האדומה, וכל “כח” היה יקר בעיניה. – אף כאן לא מצא בעצם את דרכו ואת שדה-פעולתו, ואך בתוך חוגים מצומצמים ידע לפעול ולהשפיע. אדם עממי היה לפי כל טבעו, וכשהתחילה התסיסה הדימוקרטית בחוגי הסטודנטים הציוניים, שהביאה ליצירת הסיעה העממית הידועה, הזדרז זלקינד לגייס את השמרנים ואת ה“לויאליים” שבין הסטודנטים ולהעמיד אופוזיציה לאופוזיציה הדימוקרטית. רוח של אופוזיציה, ובמקצת אף של “להכעיס” הביאה אותו בימים ההם ליצור “קורפורציה” דוקא של מנין סטודנטים ציוניים, בנוסח הקורפורציות באוניברסיטאות של גרמניה, ולהכניס לחוג פעולתה גם את תורת הסיוף והשתיה כדת ושאר הדינים של אותו שולחן-ערוך.

כזה היה זלקינד הסטודנט, וכזה, אחוז תסיסות ותהיות ובקשת-דרכים, היה גם לאחר שיצא לבמת-החיים. הוא, האדם העממי והציוני הנלהב, לא שב לתחום-המושב שברוסיא, משכן המוני בית-ישראל, ואף לא עלה אל ארץ-ישראל, כמו שעשו רבים מחבריו, אלא יצא לאנגליה. ואף כאן לא הלך ב“תלם”. שמש זמן-מה רב (בקארדיף), ערך זמן-מה עתון אנארכיסטי באידיש (הוא בקש אידיאולוגיה חדשה לציונות ורצה להעמיד את תנועת התחיה בישראל דוקא על יסודותיו של אנארכיזם אינדיבידואליסטי, או קורפורטיבי, מעין זה של קרופוטקין, בזווג עם המסורת היהודית ושלטון הצדק המוחלט ברוחם של נביאי ישראל), נלחם בציונות הרשמית באנגליה, עבד עבודה ציונית לפי דרכו – הוא היה מיוצרי ה“אחוזה” הראשונה באנגליה, שקנתה ויסדה את כרכור – ועסק בתורה לפי דרכו. ודוקא כאן, בעסקו בתורה, נתגלו נטיותיו “האינדיבידואליסטיות”: הוא נגש – לתרגם התלמוד לאידיש. מי שראה את תרגומו ואת פירושו, אף הוא באידיש, למסכת ברכות, לא יוכל שלא להשתומם על העמל הרב ועל החריפות והלמדנות העמקנית, שהשקיע האיש בעבודה זו, שאין לשום איש צורך בה: הקורא הזקוק לתרגום לא יבין בשום אופן את הפירוש הלמדני, עם כל בהירותו, ומי שמסוגל להבינו, אין לו צורך בתרגום לאידיש. בשנים האחרונות, בשבתו בארץ, הסתלק זלקינד מתכנית זו ועסק במפעל נועז אחר: בחבור פירוש חדש וממצה, בעברית, למשנה. לא עלה בידי לראות פירוש זה, אבל מפי ביאליק ז“ל, שראה פרקים ממנו, שמעתי תהלות ותשבחות נלהבות על החבור. ואמנם גדול היה האיש בתורה, עם כל נטיותיו לשבילין מיוחדים ותמוהים, חריף ובקי ועמקן כאחד הלמדנים המובהקים שמלאכתם בכך. וכשקראתי הבוקר בעתוננו את מודעת האבל של המשפחה, המכתירה את הנפטר בתורת “הרב הגאון”, היה אמנם הצירוף הזה: “הרב הגאון” וידיד נעורי ד”ר זלקינד תמוה קצת בעיני, אבל על צד האמת היה המנוח גדול בתורה ולא פחות מכמה רבנים מפורסמים, שתואר זה “מגיע” להם לכל הדעות.

כזה היה האיש כל ימיו (כבן ששים היה), כך חי והתהלך והתלבט בתוכנו האיש המופלא והתמוה הזה, איש האשכולות, איש הכשרונות המזהירים והידיעות העצומות , שלא ידע מעולם לעשותם שמוש כהוגן. כמה שנים התהלך בתוכנו בארץ, ואך מעטים ידעו את האיש ואת שיחו ופעלו, ואף ידידיו ומוקיריו הקרובים לו לא יכלו בעצם לעמוד על סודו ועל לבטיו ותהיותיו, אם כי היתה להם ההרגשה הברורה, שאף כאן לא בא האיש אל המנוחה ואל הנחלה, אף כאן לא ידע אושר וספוק-רוח…

דומה שהאיש המופלא הזה, אשר הוציא שלשום את נשמתו בחיפה, לקח אתו אלי קבר איזה סוד לא נדע שחרו.

יבוא שלום ינוח על משכבו.

“הארץ”, כ“ג טבת תרצ”ח, 27.12.37

---

ד"ר ש. וויינברג: חסיד ואיש-מעשה

מאת

משה גליקסון

על סוג מיוחד של אנשי עליה אמרו חכמים: גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. הללו הם הענווים והצנועים שבאנשי המעשה הטוב, שאינם מחזיקים טובה לעצמם ואינם מבקשים שכר, לא כבוד ולא שם טוב, על מעשיהם, אלא מעשיהם הטובים הכרח וגזירת טבע הם להם, והם קורנים מנשמתם כקרון אורה משמי תכלת בהירים. ולא שמיתתם מוסיפה להם גדולה אלא היא מגלה אותה יתר גלוי: בחייהם אין הבריות יודעים להוקיר את הטוב, שהללו זורעים סביבם לתומם, והם מקבלים אותו כמתנת-טבע, כאוירו ושמשו של בוקר אביב רענן, ואין מרגישים בו אלא בהעדרו.

כזה היה שמואל וויינברג, האיש הטוב והמיטיב, שהיה זורע סביבו יום-יום ושעה-שעה טובה וברכה וחסד-עליון של עין יפה, ורבים ממכיריו כמעט שלא הרגישו או לא הכירו בדבר, ולאחר שהלך לעולמו הופתעו לשמוע על כמה מעשים מופלאים שלו, שהיה בהם ממדתם של חסידים הראשונים. כי רחוק היה האיש לא רק מלהתהלל במעשיו או אפילו אך מלרמז עליהם לעת מצוא, אלא דומה היה לפעמים, כאילו מתבייש האיש בנטיות משונות שלו, שאינן ממנהגו של עולם, ועתים היה משוה למעשה טוב שלו אופי של צחוק ולעג מטוב לב, ויש שהיה שם על דברים שבכובד-ראש מוסרי עמוק צעיף של הלצה וקונדסיות, שלא רבים יכלו לעמוד על אפיין. מבחינה זו נראה לפעמים האיש הפשוט והלבבי הזה כחידה, אבל החידה לא היתה סתומה ותמוהה ביותר, כי על כן חסיד היה האיש, ומדת הבטול העצמי, זו המדה הפסיכולוגית-המוסרית המסובכת, שלא כל אדם מן השוק יכול לעמוד על טיבה, לא היתה זרה לו. חכמינו מספרים על גלוי מדה זו של בישנות, כביכול, במעשה הטוב בצורה של תמימות הנוגעת עד הלב. מר עוקבא היה רגיל לזרוק בכל יום לשכנו העני ארבעה זוזים בצנור הדלת ונזהר, שהלה לא יראה. פעם אחת הרגיש בו העני ויצא אחריו לראותו, ברח מר עוקבא ונכנס לתנור גרוף להסתתר מפני העני ונכוו רגליו. אותה תמימות של ראשונים אינה מדה בימינו; שמואל וויינברג היה “נמלט” לפעמים ממעשים טובים שלו בצלה של ליצנות או של אירוניה עצמית; הוא היה נמלט לפעמים מעצמיותו, כבדת המוסר והצידקות, למסור ה“קונדסיות”. כששהה כאן במשך כמה חדשים חד מחשובי סופרינו, היושב בחוץ-לארץ, לא נלאה וויינברג לטפל בו כל אותם הימים, להנעים לו את שבתו בארץ, לדאוג לענינים קטנים וגדולים שלו ולהראות לו את אלף סימני החבה ותשומת-הלב, שאך הנפש היפה וההרגשה הדקה עומדות עליהם. ועם זה היה מתלוצץ מטוב לב ומתוך ביישנות הסמויה מן העין על יחסי ה“רבי” ו“השמש”, היה שואל בטלפון: “ההיה אצלך הרבי? תמסור לו בבקשה לכשיבוא, כשהשמש שאל לו”, וכדומה. כשאמרתי לו פעם אחת דרך אגב, שיש בדעתי לכתוב דבר-מה, לכשאפנה, על פלוני הסופר הוגה-הדעות, אלא שלא כל ספריו מצויים בידי, מהר ושלח לי למחר את הספרים מספריתו הפרטית החשובה; היה לו זה צורך טבעי לסייע למישהו בדבר-מה, להנות מישהו במישרין או בעקיפין.

ודומה שזו היתה תכונתו היסודית, עיקר תכנו בחיים. הכרתי אותו איזו שנים, נפגשתי אתו כמה פעמים, ידעתי שיש לו איזו אינטרסים מדעיים (הרכב הספריה העשירה שלו העידה על כך), אבל מעולם לא דברנו, כמדומני, על נושא מדעי; הוא היה אדם בעל טמפרמנט צבורי ואינטרסים צבוריים, אבל תמה אני, אם בא לידנו לשוחח פעם על שאלה משאלותינו הצבוריות “הבוערות”; אין אני יודע אפילו היכן היה מקומו המדוייק במוזאיקה של פלגות בית ישראל. יודע אני רק, שדבר התחיה הלאומית והתרבות הלאומית במשמעו המקיף והעמוק ביותר היה לו עיקר אמונה ותכלית חיים המובנים מאליהם, ואלו כל השאר, כל מה שהומה ומהמה וגועש ומתרוצץ על-פני זירות המפלגות, לא לקח ביותר את לבו. עיקר העיקרים היה לו תמיד האדם החי, הריע, העמית; היחס החי, הטבעי-הראשוני, שבין אדם לחברו, ללא מחיצה של מפלגה, של אידיאולוגיה, או אפילו של “כלל”; חובת-הלבבות, שהיא גם זכות-הלבבות, הזכות הגדולה שניתנה לאדם לעשות דבר-מה לחברו, להקל לו את מצוקת הבדידות, לעודדו בשעת צרה, להחיות בלבו את האמון ואת האמונה באדם חברו.

שמואל וויינבגר היה איש רעים להתרועע: רבים היו מכריו, ידידיו, אנשי בריתו ודורשי שלומו. אבל נראים הדברים, כאילו תכונה זו ניתנה לו בעיקר לצרכי הריע ולא לצורך עצמו. היה מעורב בדעת עם הבריות, אבל לא היה מרבה לדבר על עצמו. אין אני זוכר, אם שמעתי פעם מפיו דבר-מה בשבח עצמו או קובלנא ותרעומת על מישהו. אף ברגעים של חדוה והרחבת-הדעת, ברגעים שלאחר סעודת חברים, למשל, לא שמעתיו מספר להנאתו בגלוי-לב בשבח עצמו, כמנהגם של גדולים וטובים ברגעים כאלה. אפשר שאני טועה, אבל נראה לי, שהמפתח לגנזי הלב של האדם היקר הזה ניתן לשמוש אך למעטים מאד, ואך ברגעים ספורים של עלוי-נשמה וגלוי-נשמה. וויינברג לא היה מן השתקנים, אבל ברוב דברים לא יחדל סוד.

משמת שמואל וויינברג בטלה בעולמנו הקטן ענוה אמתית ופסקו חסידים ואנשי הלב הטוב והמעשה הטוב.

“הארץ”, י“ז אדר ב' תרצ”ח 20.3.38

---

אבינועם ילין

מאת

משה גליקסון

מרובים וקשים וסבוכים עניני הימים, התובעים את בירורם ואת תקונם, אבל אין הלב פנוי בשעה רותחת וצווחת זו אלא לדבר אחד: לאסון האחרון שקרה אותנו, לאבדה האחרונה הגדולה שאבדה לנו עם מיתתו, מות קדושים, של אבינועם ילין.

והמית הלב, הסוער לקרבן-הדמים היקר, נתונה קודם-כל לאסונם של ההורים השכולים והאלמנה האומללה, - זו המשפחה המכובדת והמקובלת על הישוב כולו, המושרשת זה דורות על דורות בקרקע המולדת ועיר בירתה הנצחית והמשמשת סמל ודוגמא מפוארת לבנין מכורת-עם על יסודות עתיקים-מחודשים.

כמה יהמה הלב לדברים, הנשגבים בפשטותם והטבועים ברוחה של אמונה קדושה ומוסר יהודי נעלה, שהשמיע האב השכול עם סתימת הגולל על קבר הבן הקדוש. האב הישיש מתנחם, שמעל הר הזיתים תהיינה עיני הבן יקיר לו פקוחות נוכח ירושלים עירו לראות את שלומה ואת שלום הארץ, אשר מסר את נפשו עליו. בקול חנוק מדמעות התפלל האב השכול, כי האלהים הנותן שלום על ישראל יתן שלום על ארץ-ישראל. כמה גדולה מעלתו הדתית-המוסרית של אדם, אם תפילה כזו על לשונו בשעה כזו.

והאם השכולה, אשר רוח בית-אבא, ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל, חי בלבה, יודעת לספר על קברו הפתוח של בן זקוניה בשבחו, כי נקרא לאמריקה, לחיי כבוד ורווחה ושלוה של פרופיסור בפילדלפיה, ובחר בירושלים ונפל בה קרבן; האם האומללה, שידעה להביא את “עפרו הקדוש של בנה הקדוש קרבן לה'”, ידעה גם לשאול מאת שלטונות הארץ את השאלה המזעזעת: “היבואו גם הנה לירות באבינועם, היוכלו לירות גם לתוך הקבר”? - ולהשיב את התשובה המזעזעת: “לא, כאן אין הוא מפחד עוד”. לא הרגישה אולי האם לא נוחמה, כי תשובה מרירה זו יש בה מן הסמל לגורלה העגום של האומה, אשר עליה שר הפייטן האנגלי הגדול:

גם יונה מצאה קן, מעון כל גבר,

סלע השפן, ויהודה רק קבר…

וכדברי הפרידה של ההורים השכולים עם סתימת הגולל על קבר בנם האהוב נוגעים עד הלב דברי הפרידה של בן מעל הוריו, עם כבות אור עיניו. מזעזעים דבריו האחרונים של הקרבן הקדוש, שמסר דודו ר' יוסף מיוחס בהספדו: לבי-לבי להורי הזקנים היקרים…

ששים שעה דאג וחרד הישוב לשלומו ולחייו של אבינועם ילין לאחר שכדור מרצח פלח את קרביו; וכשהגיע שעת הפקודה האחרונה, והוילון השחור, החוצץ בין שני העולמות, ירד על הקרבן הקדוש, המו כל הלבבות מכאב ומצער על האבדה הגדולה, המו מרגש של רחמים והשתתפות באבלם הכבד של ההורים השכולים, ורבים לא יכלו להתאפק מלשפוך אתם דמעות חמות מלב סוער…

*

אם היה עוד צורך בראיה נוספת לשפלותם התהומית של שונאינו, הממלאים את הארץ חמס ודם נקי, הרי פשעם המתועב האחרון הזה, רצח אבינועם ילין, הוא ראיה נצחת לדבר. כדור המרצח פגע לא רק באדם יקר ונעלה, איש שלום וישר-דרך, אשר כל ימיו היו קודש לתרבות אנושית, לתורה, למדע ולעבודת-חנוך, אדם אשר הוא ואבותיו היו מעורים בקרקע הארץ הזאת זה ארבעה דורות; כדור המרצח פגע הפעם באדם, אשר יחס הכבוד והחבה לעם הערבי, ללשונו, לספרותו ולתרבותו, מסורת היא במשפחתו. אביו, ר' דוד ילין שליט"א, הוא אחד המעטים בארץ הזאת – המעטים גם בקרב הערבים – הבקיאים בלשון ובספרות הערבית, והרבה מכחו הרוחני ומלמדנותו המדעית הקדיש לתרבות הערבית: אף הקתדרא המיוחדת לו באוניברסיטה העברית בירושלים, השירה העברית בתקופת ספרד, קשורה קשרים פנימיים אמיצים בתרבות ובשירה הערבית. ואף הבן יצא בעקבות האב, אף הוא הקדיש הרבה ממרצו ומכשרונותיו ללמוד הלשון והספרות הערבית ולהרבצתן בצבור העברי. ואף הוא כאביו בקש באמת ובלב תמים את דרך השלום והאחוה של שני העמים, הקרובים זה לזה קרבת גזע ורוח; אף הוא בקש את שתוף העבודה התרבותית עם העם הערבי, את התחדשותה של אותה שותפות היצירה התרבותית, שהיתה בשעתה לכבוד ולתפארת לשני העמים גם יחד.

ועל האיש הזה הורמה יד המרצח, שליחה של התנועה “הלאומית” הערבית; ולתפארת לשני העמים גם יחד.

אכן, אין חקר ואין גבול לשפלותה של “תנועה” זו. רצח אבינועם ילין אינו אלא חוליא חדשה בשלשלת המעשים המפוארים של רציחות ילדים, של יריות וזריקת פצצות על גני ילדים, בתי-ספר ובתי מושב זקנים, של רצח אחיות רחמניות, המטפלות בחולים ערבים, וכדומה.

*

הגברת איטה ילין שאלה, כאמור, על-יד קבר בנה את השאלה המרה: “היבואו גם הנה לירות באבינועם?” והנה אנו שומעים, שלאחר ההתנקשות בחייו של אבינועם ילין החליטו שלטונותינו לדאוג לכך, שתהיה מנוחה לפקידי-הממשלה היהודיים לא רק בקבר בלבד. אנו קוראים: “המשטרה הציבה משמרות קבועים של שוטרים מזוינים ליד משרדי מחלקת החנוך במקום שהתנקשו בחייו של א. ילין, ובסביבה, עד שער ציון”. ולא זו בלבד. אנו שומעים גם כי “משרדי מחלקת החנוך הממשלתית הנמצאים על הר ציון, יועברו החל ממוחרם לדירה חדשה”.

יש רק להצטער, שאותה החלטה נאה “להעמיד משמרות קבועים של שוטרים מזוינים” וכו' אחרה קצת. והרי זה כבר יודעים הם שלטונותינו מן הנסיון, עד היכן מגיע תיאבונם של “פטריוטים” ואנשי כנופיות שונות לדמם של פקידים, ולא רק של פקידים יהודים אלא גם של פקידים בריטיים בכלל.

אין אנו יודעים, מה פירושה של אותה החלטה: להעביר את משרדי מחלקת החנוך הממשלתית לדירה חדשה. אם הכוונה היא להרחיק את פקידי המשרדים האלה מן הסכנה שבסביבת אויבים ולהעבירם לסביבה, שאינה חשודה על מעשי איבה ושפיכת דם יהודים ובריטים, נקבל את ההחלטה בקורת-רוח. נשמח מאד, אם סוף-סוף יבוא הקץ לנטיה המשונה, הקיימת במחלקות השונות של הממשלה, לאכסן את משרדיהם דוקא בשכונות של אויבים פוליטיים.

*

לבן-צבי היה אומץ-רוח להגיד על יד קברו הפתוח של קרבננו הקדוש קצת מלים הכרחיות כלפי-פנים. הדברים האלה, העשויים אולי בשעה קשה זו לעורר תרעומת בקצת מחוגי הישוב, הם ברוחו של המנוח, איש השלום והתרבות והמוסר היהודי. “שום טירור לא יפחיד אותנו ולא ישבור רצוננו לגאולה”. אנו נדע להתיצב נגד כל אויב ומתנקש. “אבל לא בדרך של רצח ממארב, של שפיכת דם נקיים”. “לא יכופר דם צדיק זה ברצח עובר אורח לתומו”. היו ימים והימים האלה אינם רחוקים עוד מאתנו, שלא היה צורך בהחלט בדברים כאלה; לא היה צורך להטיף מוסר לנו, כשם שלא היתה תועלת בהטפת מוסר לאויבינו. חדשים אחרי חדשים עברו עלינו בפורענות ובפגעים קשים ומרים. חדשים אחרי חדשים היינו מטרה לכדורים ולפצצות של מרצחים מן המארב, הותר דמנו, הותר דם עולל ויונק. דם אשה וזקן, רכושנו ופרי-עמלנו, בתינו ושדותינו ניתנו למשיסה ולבעירה, זועזעו יסודות בניננו ועתידנו. ואנו עמדנו במסרתנו היהודית: ידענו להגן על חיינו וכבודנו, אבל נמנענו ממעשי נקם בעלמא, מפגיעה באנשים נקיים. ורוח זו של כבוש היצר וגבורה מוסרית היתה לנו לא רק לכבוד אלא גם לברכה. בכחה החזקנו מעמד כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד; היה בה לא רק מן התפארת המוסרית אלא גם מן החכמה הפוליטית. אילו נואלנו לרדת להשגותיהם המוסריות של אויבינו, אילו היינו יוצאים בדרכם, היינו מסייעים בידינו לנצחונם הפוליטי, שאליו שאפו ואותו לא השיגו. לא היינו יכולים לעשות להם נחת-רוח גדולה יותר מאשר בדרך זו של הסתגלות וחקוי למעשיהם.

חדשים וחדשים עמדנו עמדת כבוד וגבורה במערכה, ורוחנו לא נפל, ורצוננו המוסרי לא נשבר. עד שלבסוף הגיעו קצת מאתנו לידי חולשת הדעת. לא יהא זה לא מחכמה ולא מן התועלת, אם נתעלם מן הלך-הרוחות החדש, שהתחיל מפעם חוגים מעטים וחלשי-רוח שבנו. אין פלא, אם היסורים המרובים והממושכים העבירו קצת בני אדם על דעתם ועל הכרתם המוסרית. וכל אסון חדש הפוגע בנו, כל תועבה חדשה של שונאינו עשויים לחזק אותו הלך-הרוח, המתפרנס מן היאוש.

אל נתן ליאוש ולעצותיו הרעות להשתלט עלינו. אף בשעה קשה זו של כאב וזעם אל נתכחש לעצמנו, לעצמותנו הלאומית-המוסרית.

ביום שזכה ישראל לשמש שופר ומבשר לדברת-האש האלהית: לא תרצח! – בו ביום נקבעה עצמותו הלאומית המיוחדת לעולם ועד; בו ביום נאמר לו: הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם.

*

לפני חמש-עשרה שנה, בשעה שהיתה לנו אף היא שעת נסיון ופורענות, פשטה שמועה על מעשה נקמה, שעשו איזו צעירים מישראל ברוחם של שונאינו. אותה שעה כתב המורה הגדול לדרך הרוח בישראל, אחד-העם ז"ל, את הדברים האלה (אולי עוררו אף הם בשעתם קצת תרעומת):

…דמנו נשפך כמים בכל ארבע כנפות הארץ במשך אלפי שנה ואנחנו דם לא שפכנו; אנחנו זכרנו תמיד, כי התורה המוסרית הגדולה אשר הנחילונו אבותינו היא תורת העתיד, אשר עלינו לשמרה ולמסור נפשנו עליה עד שתהיה לקנין כל המין האנושי, והחיה שבאדם תחדל מהיות שלטת בחיי הפרט והכלל. כך חי עמנו דור אחר דור, חי בארצות נכר, בין עמים אשר על חרבם חיו, ושפיכות דמים היתה מלאכת-ידם כל הימים, והוא, העם הנרדף בכל מקום, עם כל שפלותו החיצונית, הביט בגועל-נפש על שכניו, אשר ידיהם מגואלות בדם, ובעמקי לבו ידע, כי אין לו ולא יהיה לו לעולם, שום יחס לחיי פראים כאלה; כי בידו שמורה האמת המוסרית הגדולה, שעתידה להתפשט בכל הארצות ולשים קץ לפראות, לאכזריות, לשפיכת דמים בכל העולם. ואז ישב גם הוא לבטח בארצו ויראה בעיניו את נצחונו הגדול, נצחון תרתו המוסרית, אשר עליה הורג במשך אלפי שנה"…

האמנם יש יום וימצאו בארץ-ישראל החדשה, השבה לתחיה. יהודים, אשר ישכחו את תורתו המוסרית של עמם, אשר יהיו נוטים לערער את היסודות המוסריים הגדולים, שבהם סוד קיומנו וזכות קיומנו בעולם?

האומנם ימצאו בקרבנו קלי-דעת וקצרי-השגה, שיאמרו למחול על כבודנו, על יתרוננו וכחנו המוסרי הגדול בעולם?

אף בשעת כאב זו, אחרי מיטתו של קדושנו אבינועם ילין, ראוי לנו, שנתן לעצמנו דין-וחשבון לאומי ולא נגרר אחרי הרגשות סמויות של זעם ונקם.

אם היסודות המוסריים הנצחיים, יסודות קיומנו הלאומי והאנושי, יתמוטטו – מי ומה יעמוד לנו בעולם זר ואויב זה?

מי יתן ותשמע תפילתו של האב השכול על קבר בן זקוניו, הצופה פני ירושלים, לשלום העיר, העם והארץ…

“הארץ”, כ“א חשון תרצ”ח, 26.10.37